diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..886a27090462bf387cf310fbc561d6059c061d08
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,196 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו'.</b> במנין המצות כתב רבינו סי' רט\"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו: \n",
+                "<b>ובית דין מצווין וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט) האב חייב בבנו למולו מנ\"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה שנאמר ימול לכם כל זכר והיכא דלא מיהלוהו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב</b> הראב\"ד אין בזה תבלין וכו' באיסור כרת עכ\"ל. ואני אומר שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו ובדברי הראב\"ד הוא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ\"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פרק שמיני מהלכות תשובה. א\"נ דה\"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במועד קטן דאיכא כרת דיומי. ודעת הראב\"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף ע\"ג דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום ואע\"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ודעת רבינו דלא דמי דכי אמרינן דאיכא מאן דאמר דהתראת ספק שמה התראה היינו כשהוא עובר בקום עשה אבל כשהוא עובר אשב ואל תעשה כמו מילה לא שייך גביה למימר התראת ספק שמה התראה אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר. \n",
+                "<b>ומה שכתב אין מלין בנו של אדם וכו'.</b> פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שב\"ד מצווין למול העבדים</b> הוא נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי בית דין נתעלם משום דליכא למימר בבית דין עברו והם עיני העדה והיאך יעברו ולכך שינה וכתב גבי בית דין נתעלם: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד צ\"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואח\"כ כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד עבד הנולד ברשות ישראל וכו'.</b> פרק ר\"א דמילה (שבת קל\"ה) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמיני ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כלומר שמי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אינו דוחה כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה ואף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וילדה מקנת כסף שנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. ולענין הלכה איכא מ\"ד דלא קי\"ל כרב אסי דכיון דאוקימנא כתנאי לא שבקינן ת\"ק למינקט כר' חמא דיחידאה הוא ועוד דרבא ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת\"ק. אבל רבינו יונה פסק כרב אסי והרי\"ף ז\"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הילכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות מילה ע\"כ לשון הר\"ן ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל כתב כן לדעת ר' חמא וכו' ואחר כך ילדה עכ\"ל. ועל מה שכתב רבינו להלן כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו' כתב א\"א לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת אזלינן לחומרא ולא דחי וא\"כ במקנת כסף שנימול לשמונה נמי איכא לספוקי עד כאן לשונו. דעתו ז\"ל לומר דלר' חמא מקנת כסף דנימול לשמונה היינו שטבלה ואחר כך ילדה אבל ילדה ואחר כך טבלה נימול לאחד ואע\"ג דלענין מילה בשמונה לא חילק רבינו בין טבלה ואח\"כ ילדה לילדה ואח\"כ טבלה אלא בכל גווני לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה לענין חילול שבת ה\"ל לחלק דילדה ואח\"כ טבלה אינו דוחה שבת כמ\"ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה. ובאמת שאם שיטת רבינו היתה כמו שסבר בו הר\"ן ז\"ל שספק זה עצום מאד אבל לדעתי רבינו פוסק כת\"ק מהטעמים הנזכרים בדברי הר\"ן. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל דמדמוקי לה כתנאי משמע דאין הלכה כרב אסי דהנך אמוראי לא שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרו מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי כיון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ול\"נ דטפי עדיף למימר דהני אמוראי ברייתא שמיע להו ופסקו כת\"ק. ועתה ניישב דברי רבינו על דברי הגמרא. ואומר ראשונה כי להיות טעם יליד בית הנימול לאחד לפי שנראה כאילו הוא מקנת כסף לא קראו רבינו בשם יליד בית כאילו אין שם יליד בית אחר הראוי ליקרא יליד בית אלא לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה ולא חשש רבינו לכתוב דין זה רק הספיק לו באומרו אלא שיליד בית נימול לשמונה לפי ששם יליד בית מורה על לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב יש מקנת כסף וכו'.</b> ומקנת כסף הנימול לאותו יום כבר נזכר במ\"ש ומקנת כסף נימול ביום שנלקח דהיינו לקח שפחה וולדה עמה המוזכר בגמרא. ואח\"כ בא לבאר מקנת כסף הנימול לשמונה \n",
+                "<b>וכתב כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו</b> כלומר דלא תימא היינו כשקנה שפחה מעוברת סתם אבל כשקנה עובר תחלה בכך דינרים ואחר כך קנה האם בכך דינרים סד\"א דהוה ליה כאילו קנאו אחר שנולד שנימול ליום אחד קמשמע לן רבינו שכיון שהוא במעי אמו דאינו נידון כמקנת כסף אלא נימול לשמונה. ולמד כן רבינו ממה שלא חילקו בברייתא אלא אמרו לקח שפחה מעוברת וילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה וכו' ואם איתא לפלוג וליתני בדידה בד\"א בשלא לקח העובר בפני עצמו אבל אם לקח העובר בפני עצמו נימול ליום אחד וכל שכן היכא דלקח שפחה וולדה עמה ומדלא תני הכי אלמא דכל שלא ילדה עדיין אפילו לקח העובר בפני עצמו נימול לשמונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב לקח שפחה לעובריה.</b> והיינו אוקימתא דרבי ירמיה ביליד בית שנימול ליום אחד ופסק כמותו משום דאתי כמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופלוגתא דר\"י ור\"ל היא ביש נוחלין (ב\"ב קל\"ו) ואמר רבא בריש החולץ (יבמות ל\"ו) דר\"י ור\"ל הלכה כר\"י בר מתלת שמעתתא דהלכה כר\"ל וחד מינייהו הא שמעתתא דלר\"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ול\"ש לן בין טבלה ללא טבלה ומכאן אתה למד דכ\"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דאינו נימול אלא ליום אחד. אחר כך \n",
+                "<b>כתב או שלקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה וכו'</b> והוא אוקימתא דרב משרשיא ביליד בית שנימול ליום אחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טבלה אמו אחר שילדה וכו'.</b> לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל\"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח\"כ ילדה נימול ליום אחד דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה קאי ולמד כן רבינו מדאמרינן ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח\"כ ילדה בין ילדה ואח\"כ הטבילה נימול לח' כיון שהיה יליד בית ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח': \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע\"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן דלת\"ק דל\"ש ליה בין ילדה ואח\"כ הטבילה להטבילה ואח\"כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לשמונה כיון שהוא מוזכר בברייתא וכיון שהוא מילה בזמנה דוחה את השבת אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לאחד וכמו שפירש או דילמא לא קאי כיון שאין מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא א\"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע\"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאיה דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח' ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס\"ל דאפילו הכי מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח' ומשום דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כרב משרשיא פסק לחומרא בענין שבת ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים כן נראה לי בדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח עבד גדול מן העכו״ם וכו'.</b> יבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) אריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין עבדים שאין מלין א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא. ויש חילוק בין פירוש רש״י לפירוש התוספות בזה ואין בדברי רבינו הכרע:  ",
+                "<b>ואם התנה עליו וכו'.</b> ג\"ז שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין א\"ל רב פפא אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובלבד שיקבל עליו שבע מצות</b> היה נראה דקאי בין לכשמגלגל עמו י\"ב חדש וחוזר ומוכרו לעכו\"ם בין לכשהתנה עמו שלא ימול שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא חייב לכופו לקבל שבע מצות או יהרג כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות מלכים ומלחמותיהם וכן צווה משה מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא קיבל יהרג ולמד כן רבינו ממ\"ש בפרק ד' מיתות רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בן נח נהרג אלא שמדבריו בפי\"ד מהלכות איסורי ביאה נראה דלא קאי להיכא דהתנה עליו שלא ימול. ומ\"ש הראב\"ד ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש. יש לתמוה דאין כאן השגה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב דברי הגמרא ואם אין ידינו תקיפה בעונותינו לא מפני זה ה\"ל להניח מלכתוב הדין, ואפשר שדעתו לומר דלא נימא דאפילו בזמן הזה שאין אנו יכולים להרגו מגלגל עמו י\"ב חדש או אם התנה עליו מתחילה וכו' מותר לקיימו אפילו שלא יקבל עליו שבע מצות קמ\"ל הראב\"ד דכיון דאין אנו יכולים להורגו אם לא ירצה לקבל שבע מצות אסור לקיימו אפילו שעה אחת אלא ימכר מיד:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקבלין גר תושב וכו'.</b> סוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ\"ט:):   "
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנכנס וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות מ\"ו:) אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל כשהיה עכו\"ם וכו'.</b> גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב\"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית איתמר רב אמר הלכה כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכתב הרי\"ף דאף ע\"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא כלומר ואין מחללין ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב\"ש אומרים מחללין וב\"ה אומרים אין מחללין מכלל דת\"ק סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא ואע\"ג דרב יוסף פליג הא קי\"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף הילכך כרבה ס\"ל דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן וכן הלכה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר״ן ז״ל ואמר רבה מנא אמינא לה דלרשב״א ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת״ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב״א והכי איתא בתוספתא ומ״ה דייק רבה אם איתא דלרשב״א צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א״ל רבי אלעזר הקפר לא נחלקו בחול שצריך להטיף אי אמר ת״ק ואפילו בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת״ק דהיינו רשב״א בחול אמר ולא בשבת ומ״ה א״ל רבי אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם בחול אבל במאי דאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליג פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לד״ה צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. כך נראה שפירשו הגאונים הילכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע״פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרי״ף בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכן כתב הרב בה״ג ז״ל והרמב״ם פ״א מהלכות מילה ולפי הפירושים שכתבתי הם סומכים על רבי אלעזר הקפר דאע״ג דשמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת״ק אליבא דב״ה דנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואע״ג דרשב״א תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטינן אלא בחדא וכ״ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב״א קאי ואמאי סמכינן טפי אדר״א הקפר מדרשב״א איכא למימר דסוגיין בעלמא כר״א הקפר שייכא דתניא בפרק הערל (יבמות ע״ב:) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לט' לי' לי״א וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דף ברית ועוד דקי״ל בפרק החולץ (יבמות מ״ו:) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו משום דחיישי' דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש״י ואיפסקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דרבי יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ורבי יוסי לא חייש למיעוטא ואף ע״פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת הגאונים תכריע עכ״ל הר״ן ז״ל. והרא״ש כתב תמהני על הרי״ף שכתב דהלכה כרבה שהוא בתרא ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך קי״ל כבתראי אבל קודם לכן קיימא לן כרב לגבי תלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבו של רבה ורב יוסף כל שכן שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף עכ״ל. ואני אומר שחילוק אחר ראיתי בדבר דכשהתלמיד נחלק בחיי רבו אין הלכה כתלמיד במקום הרב משום דכבר ראה רבו דבריו ודחאם אבל כשנחלק התלמיד אחר מיתת רבו הלכה כבתראי וכיוצא בזה כתב מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שבת ואם כן הכא נמי דאפליגו רבה ורב יוסף על רב אחרי מותו הלכה כוותייהו דבתראי נינהו ואע״ג דכבר נחלק שמואל עם רב והרי ראה רב דברי רבה ור״י ודחאם יש לומר דאע״ג דשמואל כרבה ורב יוסף סבירא ליה מכל מקום אינו אומר הדין מטעמם דשמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים אבל רבה ורב יוסף מייתו מתניתא דרבי אלעזר הקפר דמשמע מינה דבין לתנא קמא בין לרבי אלעזר הקפר צריך להטיף ודילמא אי הוה שמיע ליה לרב האי מתניתא כוותיה הוה נקיט כוותה ועוד דאפשר דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשלא נחלק אחר עמו אבל הכא דשמואל פליג עליה הוה ליה רב לגבי שמואל ורבה ורב יוסף יחיד לגבי רבים. ודע שמה שכתב הרי״ף ואע״ג דפליג עליה רב יוסף לא כתב כן לענין נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דבהא ליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף דלתרווייהו צריך להטיף אלא לענין חילול שבת קאמר דלרבה אין מחללין ולרב יוסף מחללין וקיימא לן כרבה דאין מחללין: \n",
+                "<b>אנדרוגינוס והוא הילוד וכו'.</b> ברייתא שם (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ואין אנדרוגינוס דוחה שבת ואין מילה בח' תלויה בחילול שבת כמו שאוכיח בסמוך וכיון דלא הזכירו בברייתא חילוק בין אנדרוגינוס לשאר הנימולין אלא חילול שבת אלמא דלשאר דינין שוים הם וא\"כ נימול לשמנה: \n",
+                "<b>וכן יוצא דופן וכו'.</b> שם אמר רב אסי כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לח' וכו' כמ\"ש לעיל בסמוך וכבר כתבתי דרבינו סובר דלא קיימא לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' וממילא לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר הא בהא תליא אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן ליה וכתנא קמא דרבי חמא אבל לענין לחלל עליו את השבת כיון דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת ולכן כתב רבינו בפרק זה דיוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת ופירוש יוצא דופן שאמו קשתה בלדתה וקרעו הדופן שלה והוציאוהו דרך שם ואין אמו טמאה לידה ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש\"י שיש לו שתי ערלות זה על זה ואמרי לה שני גידים ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה נוטה קצת לפירוש השני שהם שני גידים דאם לא כן הוה ליה למימר פורעין את שתיהן כו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מלין לעולם וכו'.</b> משנה פרק שני דמגילה (דף כ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב דבין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום.</b> ברייתא בתורת כהנים ואיתא בפרק הערל (יבמות ע\"ב:) ומשמע התם דרבי יוחנן ורבי אלעזר סברי כוותה ואע\"ג דאיתא התם ברייתא אחריתא דת\"ק ורבי אלעזר פליגי במילתא הא תנא קמא סבר כאידך ברייתא והלכתא כוותיה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בפרק רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ מצוה להקדים וכו'.</b> בריש פסחים (דף ד') אמרינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מילה בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק\"ל) אפליגו רבי אליעזר ורבי עקיבא במכשירי מילה אי דחו שבת אי לאו ואמרינן בגמרא (דף קל\"ב) ע\"כ לא פליגי אלא במכשירין אבל מילה גופה ד\"ה דוחה שבת מנ\"ל אמר עולא הלכה ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלא בזמנה אינה דוחה וכו' עד וידחה ל\"ת.</b> ברייתא שם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו\"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד ולמד רבינו מכ\"ש שאינה דוחה את השבת שלא בזמנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמנה מילה בזמנה היא ודוחה את השבת אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין או היכא דנחלקו ולא ידעינן הלכה כדברי מי: \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנולד כשהוא מהול וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק זה שדעת רבינו לפסוק כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובית הלל אומרים אין מחללין וידוע דהלכה כבית הלל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> יתבאר בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות.</b> כבר נתבאר בפרק זה איש איש במקומו ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד קל״ה) פליגי רבנן ורבי יהודה באנדרוגינוס ופסק רבינו כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בין השמשות וכו'.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> ביבמות (דף פ') פרק הערל ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כלומר ואם היה יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופוסק רבינו כרבי אי משום דאמרינן בגמרא דרשב״ג דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ה:) כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבי ס״ל דהיינו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאף ע״ג שלא כלו לו חדשיו כיון ששהה שלשים יום אנו אומרים לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ושמואל פסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ו) וכיון דרבי ורשב״ג סברי דאפשר לבן שבעה לשהות עד חדש השמיני הכי קי״ל ולא כת״ק דרבי דאמר כל שלא כלו לו חדשיו כלומר דכיון שלא כלו לו חדשיו ודאי לאו בר קיימא הוא דאינו עשוי לשהות וכיון דלא קי״ל כת״ק דרבי ממילא נקטינן כרבי בגמרו סימנין וכרשב״ג בשהיית שלשים יום דרשב״ג לא שני ליה בין גמרו ללא גמרו דבכל גווני מיירי דבין גמרו בין לא גמרו אי שהה שלשים יום אינו נפל וכי איפסקא הלכה כרשב״ג היינו לענין שאם שהה שלשים יום אינו נפל אבל לענין גמר סימנין נקטינן כרבי. ועוד יש לומר שסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל בשהייה לחודא בלא גמר סימנין מכשיר ומודה נמי לרבי בגמר סימנין דעדיפי משהייה לחודא וכיון דקיימא לן כרשב״ג קיימא לן כרבי וא״כ כי גמרו סימנין אינו כאבן ומותר לטלטלו ולמולו וכי לא גמרו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכיון דכנפל גמור חשבינן ליה וליכא צד מצוה כלל לא שרינן טלטול כדי למולו ואע״פ שכתב רבינו אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' ולא הזכיר שאין מלין אותו סמך על מה שאמר למעלה ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי אין דוחין את השבת ואם כן מה שאמר אין דוחין שבת לצדדין קתני דטעמא דנולד בחדש השמיני היינו משום איסור טלטול דמשום חבורה ליכא דמחתך בשר בעלמא וכל אינך דמייתי התם טעמא דידהו משום המילה הוא שעושה חבורה בשבת: \n",
+                "<b>ומה שאמר ואעפ\"כ אם שהה וכו'.</b> היינו מימרא דרבן שמעון בן גמליאל שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השביעי וכו'.</b> למד רבינו כן מדתניא (יבמות פ':) אי זהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וסובר רבינו דבדברי רבי איכא קולא וחומרא קולא שאע\"פ שנולד בחדש השמיני כיון שגמרו סימנין הרי הוא בן קיימא דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. חומרא שאם נולד בשביעי ולא גמרו סימניו הרי הוא כנפל דבן שמנה הוא אלא שקדם להולד. ולא כתב רבינו ואם לא נולד שלם אינו ולד של קיימא ואין מלין אותו משום דמכלל הן אתה שומע לאו ובנולד בשמיני כתב אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' לאשמועינן דאף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא: \n",
+                "<b>ספק בן שבעה ספק בן שמונה.</b> בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה קל\"ו) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמיני אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך אמר מר בריה דרבינא מימהל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ורבינו סובר דרבן שמעון בן גמליאל כללא כייל בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים לספק בן שבעה ספק בן שמונה או ספק בן תשעה ספק בן שמונה דבין גמרו סימניהם בין לא גמרו כיון ששהה שלשים יום אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי האידנא דנהיגין למימהל הספיקות היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכיון דקיימא לן כרבי כמו שהוכחתי בסמוך אית לן למיתפס הא דרב אדא דוקא בגמרו וז\"ש רבינו אם בן שבעה הוא ושלם הוא וכו'. ויש לדקדק בלשון רבינו \n",
+                "<b>שכתב ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ״פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת</b> דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דאם כן היאך כתב ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן שבעה ספק בן שמונה ממי שנולד בחדש השמיני. ויש לומר שביאור דבריו כך הם אם בן שבעה הוא כלומר שנולד בחדש השביעי או אפילו שנולד בחדש השמיני היה בן שבעה אלא שנשתהה עד שמיני הואיל ושלם הוא בשערו ובצפרניו בדין הוא שידחה שבת כמו שקדם בדין נולד בשמיני או נולד בשביעי ואם בן שמונה הוא כלומר שנולד בשמיני וגם לא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר דאע״ג דאמרינן דבן שמונה שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת לאו משום דברי לן דבן קיימא הוא אלא לפי שבן שבעה עשוי הוא לשהות ורוב הנולדים הם בני קיימא אמרינן דבן קיימא הוא שלכן דקדק רבינו בלשונו ובנולד בשמיני כתב הרי זה ולד שלם ובנולד בשביעי כתב הרי זה ולד של קיימא וא״כ אם זה בן שמונה הראוי להולד בתשעה הוא והרי הוא כאבן הרי זה שמל כמחתך בשר הוא כלומר וליכא איסורא דאורייתא ואע״ג דאיכא איסור טלטול בכה״ג דקרוב הדבר שעושה מצוה לא גזור רבנן ואע״פ שטענה זו של מה נפשך אם בן שבעה הוא וכו' שייכא בנולד בשמיני או בשביעי לא כתבה רבינו שם וכתבה כאן לפי שבגמרא לא הוזכר ממ״נ זה אלא בענין הספיקות וכבר נודע דרך רבינו להעתיק ענייני הגמרא כאשר הם במקומם ואף ע״ג דתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד:) ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת אתיא כרבי אליעזר למכשירי מילה דאמר דאין מחללין כדאוקימנא ברייתא (שם קל״ו) אי נמי האי ספק עניינו נולד בין השמשות ואע״ג דתני ליה בהדיא לקמן איכא למימר דתני והדר מפרש. ומדברי מ״מ בפ״א מהלכות יבום נראה שהוא מפרש דברי רבינו דהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה בשלא גמרו שערו וצפרניו. וקשה לי עליו דכיון דבין בנולד בשביעי בין בנולד בשמיני אם לא גמרו סימניו אין מלין אותו בשבת כשהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה ולא גמרו סימניו למה ימולו אותו מי עדיף ספק בן שבעה ספק בן שמונה מודאי בן שבעה. וי״ל לדעתו שהוא מפרש דברי רבינו דבנולד בחודש השביעי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו אם אבריו שלמים הוי ולד קיימא ומ״ה שינה לשונו בנולד בשביעי וכתב אם נולד שלם ולא כתב אם גמרו שערו וצפרניו כמו שאמר בנולד בשמיני ובהכי אתי שפיר מ״ש ספק בן שבעה ושלם הוא כלומר שהוא שלם באבריו בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא כלומר וכיון שלא גמרו שערו וצפרניו הוי נפל ה״ז כמחתך בשר. ואפשר שלמד כן מדתניא בפרק רבי אליעזר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין וההיא ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו היא דאי גמרו ודאי מחללין אפילו בן שמנה הילכך ע״כ שלא גמרו שערו וצפרניו היא ואפילו הכי קתני בבן שבעה מחללין אלא שקשה לי מהיכן הוציא מה שכתב אם נולד שלם כלומר באבריו וכמו שפירשתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא העובר ראשו וכו'.</b> בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב:) ההוא גברא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה מהו למימהל בשבת ואמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ כלומר שצעק אפניא דמעלי שבתא כלומר בין השמשות ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כלומר שאילולא כן לא היה צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו דוחה את השבת.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ז) נולד בין השמשות של ע\"ש נימול לעשרה יו\"ט אחר השבת נימול לי\"א שני י\"ט של ר\"ה נימול לי\"ב ומדקתני שני י\"ט של ר\"ה וכו' משמע דרישא אפילו היכא דעבדי י\"ט שני של גליות נימול לי\"א ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל מי שאינו דוחה את השבת שהוא דוחה את י\"ט שני של גליות. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב וכן מילה שלא בזמנה וכו' ואדרבא ממנו אנו למדים לכל הנך ולמה כתבה בלשון וכן. ודע שהרא\"ש בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יו\"ט שני של גליות וממתניתין דלא אשכחן נימול לי\"ב אלא בשני י\"ט של ר\"ה אין ראיה דמתניתין נשנית בא\"י עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולה אין מלין אותו וכו'.</b> משנה שם קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא ובגמרא אמר שמואל חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו נותנין לו כל שבעה להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת וכתב הרי\"ף ואיפשטא דבעינן מעת לעת וכתב הר\"ן ז\"ל ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש הערל (יבמות ע\"א) הוא שאמרו כן ועל זה תמה הרב ז\"ל והרא\"ש כתב וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אם כאבו לו עיניו וכו'.</b> הוא מדאמרינן בהערל מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילת פסח וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה ואוקימנא כגון שחלצתו חמה ונתרפא זה שבעה ימים ושלם מעת לעת בשעת אכילה ורב פפא אוקמא כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני כלומר בין עשייה לאכילה ואי הוה בעינן שבעה מעת לעת בדכייבי ליה עיניה מאי קאמר כגון דכאיב וכו' אכתי לא מטא זמן חיוביה אלא ודאי אין צריך להמתין אלא מלין אותו מיד. וכתב הר\"ן דה\"ה בכל חולי שאינו חולי כל הגוף אלא חולי של אבר אחד שכיון שנתרפא אותו אבר מלין אותו מיד וכן כתב הטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנמצא בשמיני שלו וכו'.</b> מימרא דאביי פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שמלה בנה ראשון ומת.</b> בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ד) מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב\"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ונחלקו ג\"כ בשאר דברים אי בתרי זימני הויא חזקה או בתלתא ואסיקנא נשואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל וכתב הרי\"ף ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות היא וספק נפשות להקל והיינו ודאי אפילו אין בו שום חולי משום דאיכא משפחה דרפי דמה דאי אית ביה שום חולי מאי איריא שלישי אפילו הוא ראשון נמי אלא ודאי כדאמרן. וממה שאמרו מלה ראשון ולא אמרו מל ראשון וכו' בלשון זכר למד רבינו דבין שהשלישי מבעלה ראשון אבי המתים בין מבעלה שני לא תמול: \n",
+                "<b>אין מלין אלא ולד וכו'.</b> עד סוף הפרק הם דברי רבינו לתת טעם לדינים הנזכרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל כשרים למול וכו'.</b> פרק התכלת (מנחות מ\"ב) ופ\"ב דע\"ז (דף כ\"ז) איתמר מנין למילה בעכו\"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ\"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ\"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי\"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ\"ב דע\"ז דלכ\"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל</b> כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה\"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש במקום שאין שם איש</b> הוא ממ\"ש הרי\"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה.</b> למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו\"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו\"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו\"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו\"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר\"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו\"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו\"ם דכשרה ומהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו וכ\"ז) דמילה בעכו\"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס\"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס\"ל דמילה בעכו\"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו\"ם דפסולה קאי אלא ה\"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו\"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו\"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר\"י הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו\"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל\"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו\"ם פסולה וכיון דאינהו ס\"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר: \n",
+                "<b>ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף י\"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש\"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. \n",
+                "<b>ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוהלין וכו'.</b> [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו מוצץ וכו'.</b> מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש ציצין מעכבין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש\"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'.</b> ברייתא (שם קל\"ג:) כלשון רבינו ופירש\"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מל ולא פרע וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שבשרו רך וכו'.</b> משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב\"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה מד\"ס הוא.</b> מדתנן (שם פ\"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי מילה וכו'.</b> משנה (שם קל\"ג): \n",
+                "<b>וחוזר על ציצין וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש\"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר: \n",
+                "<b>אבל מכשירי מילה וכו'.</b> שם ראש הפרק (דף ק\"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע\"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי\"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ\"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'.</b> כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום. \n",
+                "<b>ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו.</b> משנה שם (שבת קל\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף ס\"פ רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוותיה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את\"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת\"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי\"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר\"ן ז\"ל שאפשר שהטעם הוא דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ\"ל לדעתו ז\"ל לומר דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת\"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי\"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת\"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג\"כ מדברי הרי\"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי\"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא\"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי\"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת\"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי\"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ\"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהרי\"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע\"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע\"י עכו\"ם אלא ה\"ק אם החם אותן עכו\"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז\"ש הראב\"ד שחממן עכו\"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו\"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני\"ל שאלו לרבינו על זה וז\"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע\"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי\"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה\"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ\"ל: \n",
+                "<b>תשובה</b> תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א ז\"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח\"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר\"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע\"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה\"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר \n",
+                "<b>רבינו או בשלישי</b> כתב הרמ\"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ\"ב מהלכות שבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'.</b> עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק\"ו. ופירש\"י מק\"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה \n",
+                "<b>וז\"ש וק\"ו הדברים וכו'.</b> וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעשות מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק\"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'.</b> ברייתא שם קל\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> המל מברך קודם שימול וכו'.</b> ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו המל מברך קודם שימול</b> ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס\"ל כר\"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע\"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע\"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר\"ר אבודרה\"ם: \n",
+                "<b>ואבי הבן מברך שהחיינו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את הגרים מברך וכו'.</b> סוף פרק ר\"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי\"ף ז\"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ\"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ\"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את עבדו וכו'.</b> גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ\"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ\"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ\"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמל אדם גדול וכו'.</b> לשון הרי\"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ\"כ הר\"ן והרי\"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שמל וכו'.</b> טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ\"ש רבינו \n",
+                "<b>כאן שאין מברכין על הספק: כתב</b> הראב\"ד א\"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ\"ל. וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז\"ל והשיב להם וז\"ל וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג): \n",
+                "<b>תשובה</b> הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט\"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו\"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו\"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י\"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע\"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו\"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע\"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה\"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה\"ה לכל ספק מצוה עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו על מ\"ש שיו\"ט אע\"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו\"ט ואפ\"ה טעמא דרוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי\"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ\"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו\"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו\"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שצריך לחתוך וכו'.</b> פרק שני דע\"ז (דף כ\"ו:) ת\"ר ישראל מל את העכו\"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש\"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו\"ם לשום גר אע\"פ שיש לו מורנא. \n",
+                "<b>וז\"ש ולפיכך אם נתכוון העכו\"ם למילה מותר וכו',</b> כלומר אע\"ג דאית ליה מורנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאוסה היא הערלה וכו'.</b> משנה ספ\"ג דנדרים (ל\"א:): \n",
+                "<b>וכל המפר בריתו וכו'.</b> אבות פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא וראה וכו' עד סוף הפרק.</b> ספ\"ג דנדרים שם:\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f9ae7afd70fc684e189a0527a307874ae923e859
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,193 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו'.</b> במנין המצות כתב רבינו סי' רט\"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו: \n",
+                "<b>ובית דין מצווין וכו'.</b> פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט) האב חייב בבנו למולו מנ\"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה שנאמר ימול לכם כל זכר והיכא דלא מיהלוהו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב</b> הראב\"ד אין בזה תבלין וכו' באיסור כרת עכ\"ל. ואני אומר שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו ובדברי הראב\"ד הוא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ\"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פרק שמיני מהלכות תשובה. א\"נ דה\"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במועד קטן דאיכא כרת דיומי. ודעת הראב\"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף ע\"ג דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום ואע\"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ודעת רבינו דלא דמי דכי אמרינן דאיכא מאן דאמר דהתראת ספק שמה התראה היינו כשהוא עובר בקום עשה אבל כשהוא עובר אשב ואל תעשה כמו מילה לא שייך גביה למימר התראת ספק שמה התראה אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר. \n",
+                "<b>ומה שכתב אין מלין בנו של אדם וכו'.</b> פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שב\"ד מצווין למול העבדים</b> הוא נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי בית דין נתעלם משום דליכא למימר בבית דין עברו והם עיני העדה והיאך יעברו ולכך שינה וכתב גבי בית דין נתעלם: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד צ\"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואח\"כ כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד עבד הנולד ברשות ישראל וכו'.</b> פרק ר\"א דמילה (שבת קל\"ה) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמיני ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כלומר שמי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אינו דוחה כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה ואף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וילדה מקנת כסף שנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. ולענין הלכה איכא מ\"ד דלא קי\"ל כרב אסי דכיון דאוקימנא כתנאי לא שבקינן ת\"ק למינקט כר' חמא דיחידאה הוא ועוד דרבא ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת\"ק. אבל רבינו יונה פסק כרב אסי והרי\"ף ז\"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הילכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות מילה ע\"כ לשון הר\"ן ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל כתב כן לדעת ר' חמא וכו' ואחר כך ילדה עכ\"ל. ועל מה שכתב רבינו להלן כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו' כתב א\"א לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת אזלינן לחומרא ולא דחי וא\"כ במקנת כסף שנימול לשמונה נמי איכא לספוקי עד כאן לשונו. דעתו ז\"ל לומר דלר' חמא מקנת כסף דנימול לשמונה היינו שטבלה ואחר כך ילדה אבל ילדה ואחר כך טבלה נימול לאחד ואע\"ג דלענין מילה בשמונה לא חילק רבינו בין טבלה ואח\"כ ילדה לילדה ואח\"כ טבלה אלא בכל גווני לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה לענין חילול שבת ה\"ל לחלק דילדה ואח\"כ טבלה אינו דוחה שבת כמ\"ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה. ובאמת שאם שיטת רבינו היתה כמו שסבר בו הר\"ן ז\"ל שספק זה עצום מאד אבל לדעתי רבינו פוסק כת\"ק מהטעמים הנזכרים בדברי הר\"ן. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל דמדמוקי לה כתנאי משמע דאין הלכה כרב אסי דהנך אמוראי לא שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרו מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי כיון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ול\"נ דטפי עדיף למימר דהני אמוראי ברייתא שמיע להו ופסקו כת\"ק. ועתה ניישב דברי רבינו על דברי הגמרא. ואומר ראשונה כי להיות טעם יליד בית הנימול לאחד לפי שנראה כאילו הוא מקנת כסף לא קראו רבינו בשם יליד בית כאילו אין שם יליד בית אחר הראוי ליקרא יליד בית אלא לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה ולא חשש רבינו לכתוב דין זה רק הספיק לו באומרו אלא שיליד בית נימול לשמונה לפי ששם יליד בית מורה על לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב יש מקנת כסף וכו'.</b> ומקנת כסף הנימול לאותו יום כבר נזכר במ\"ש ומקנת כסף נימול ביום שנלקח דהיינו לקח שפחה וולדה עמה המוזכר בגמרא. ואח\"כ בא לבאר מקנת כסף הנימול לשמונה \n",
+                "<b>וכתב כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו</b> כלומר דלא תימא היינו כשקנה שפחה מעוברת סתם אבל כשקנה עובר תחלה בכך דינרים ואחר כך קנה האם בכך דינרים סד\"א דהוה ליה כאילו קנאו אחר שנולד שנימול ליום אחד קמשמע לן רבינו שכיון שהוא במעי אמו דאינו נידון כמקנת כסף אלא נימול לשמונה. ולמד כן רבינו ממה שלא חילקו בברייתא אלא אמרו לקח שפחה מעוברת וילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה וכו' ואם איתא לפלוג וליתני בדידה בד\"א בשלא לקח העובר בפני עצמו אבל אם לקח העובר בפני עצמו נימול ליום אחד וכל שכן היכא דלקח שפחה וולדה עמה ומדלא תני הכי אלמא דכל שלא ילדה עדיין אפילו לקח העובר בפני עצמו נימול לשמונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כתב לקח שפחה לעובריה.</b> והיינו אוקימתא דרבי ירמיה ביליד בית שנימול ליום אחד ופסק כמותו משום דאתי כמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופלוגתא דר\"י ור\"ל היא ביש נוחלין (ב\"ב קל\"ו) ואמר רבא בריש החולץ (יבמות ל\"ו) דר\"י ור\"ל הלכה כר\"י בר מתלת שמעתתא דהלכה כר\"ל וחד מינייהו הא שמעתתא דלר\"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ול\"ש לן בין טבלה ללא טבלה ומכאן אתה למד דכ\"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דאינו נימול אלא ליום אחד. אחר כך \n",
+                "<b>כתב או שלקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה וכו'</b> והוא אוקימתא דרב משרשיא ביליד בית שנימול ליום אחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טבלה אמו אחר שילדה וכו'.</b> לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל\"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח\"כ ילדה נימול ליום אחד דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה קאי ולמד כן רבינו מדאמרינן ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח\"כ ילדה בין ילדה ואח\"כ הטבילה נימול לח' כיון שהיה יליד בית ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח': \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע\"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן דלת\"ק דל\"ש ליה בין ילדה ואח\"כ הטבילה להטבילה ואח\"כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לשמונה כיון שהוא מוזכר בברייתא וכיון שהוא מילה בזמנה דוחה את השבת אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לאחד וכמו שפירש או דילמא לא קאי כיון שאין מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא א\"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע\"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאיה דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח' ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס\"ל דאפילו הכי מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח' ומשום דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כרב משרשיא פסק לחומרא בענין שבת ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים כן נראה לי בדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקח עבד גדול מן העכו״ם וכו'.</b> יבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) אריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין עבדים שאין מלין א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא. ויש חילוק בין פירוש רש״י לפירוש התוספות בזה ואין בדברי רבינו הכרע:  ",
+                "<b>ואם התנה עליו וכו'.</b> ג\"ז שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין א\"ל רב פפא אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובלבד שיקבל עליו שבע מצות</b> היה נראה דקאי בין לכשמגלגל עמו י\"ב חדש וחוזר ומוכרו לעכו\"ם בין לכשהתנה עמו שלא ימול שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא חייב לכופו לקבל שבע מצות או יהרג כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות מלכים ומלחמותיהם וכן צווה משה מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא קיבל יהרג ולמד כן רבינו ממ\"ש בפרק ד' מיתות רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בן נח נהרג אלא שמדבריו בפי\"ד מהלכות איסורי ביאה נראה דלא קאי להיכא דהתנה עליו שלא ימול. ומ\"ש הראב\"ד ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש. יש לתמוה דאין כאן השגה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב דברי הגמרא ואם אין ידינו תקיפה בעונותינו לא מפני זה ה\"ל להניח מלכתוב הדין, ואפשר שדעתו לומר דלא נימא דאפילו בזמן הזה שאין אנו יכולים להרגו מגלגל עמו י\"ב חדש או אם התנה עליו מתחילה וכו' מותר לקיימו אפילו שלא יקבל עליו שבע מצות קמ\"ל הראב\"ד דכיון דאין אנו יכולים להורגו אם לא ירצה לקבל שבע מצות אסור לקיימו אפילו שעה אחת אלא ימכר מיד:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקבלין גר תושב וכו'.</b> סוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ\"ט:):   "
+            ],
+            [
+                "<b>גר שנכנס וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות מ\"ו:) אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל כשהיה עכו\"ם וכו'.</b> גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב\"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית איתמר רב אמר הלכה כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכתב הרי\"ף דאף ע\"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא כלומר ואין מחללין ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב\"ש אומרים מחללין וב\"ה אומרים אין מחללין מכלל דת\"ק סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא ואע\"ג דרב יוסף פליג הא קי\"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף הילכך כרבה ס\"ל דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן וכן הלכה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר״ן ז״ל ואמר רבה מנא אמינא לה דלרשב״א ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת״ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב״א והכי איתא בתוספתא ומ״ה דייק רבה אם איתא דלרשב״א צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א״ל רבי אלעזר הקפר לא נחלקו בחול שצריך להטיף אי אמר ת״ק ואפילו בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת״ק דהיינו רשב״א בחול אמר ולא בשבת ומ״ה א״ל רבי אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם בחול אבל במאי דאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליג פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לד״ה צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. כך נראה שפירשו הגאונים הילכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע״פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרי״ף בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכן כתב הרב בה״ג ז״ל והרמב״ם פ״א מהלכות מילה ולפי הפירושים שכתבתי הם סומכים על רבי אלעזר הקפר דאע״ג דשמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת״ק אליבא דב״ה דנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואע״ג דרשב״א תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטינן אלא בחדא וכ״ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב״א קאי ואמאי סמכינן טפי אדר״א הקפר מדרשב״א איכא למימר דסוגיין בעלמא כר״א הקפר שייכא דתניא בפרק הערל (יבמות ע״ב:) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לט' לי' לי״א וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דף ברית ועוד דקי״ל בפרק החולץ (יבמות מ״ו:) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו משום דחיישי' דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש״י ואיפסקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דרבי יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ורבי יוסי לא חייש למיעוטא ואף ע״פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת הגאונים תכריע עכ״ל הר״ן ז״ל. והרא״ש כתב תמהני על הרי״ף שכתב דהלכה כרבה שהוא בתרא ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך קי״ל כבתראי אבל קודם לכן קיימא לן כרב לגבי תלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבו של רבה ורב יוסף כל שכן שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף עכ״ל. ואני אומר שחילוק אחר ראיתי בדבר דכשהתלמיד נחלק בחיי רבו אין הלכה כתלמיד במקום הרב משום דכבר ראה רבו דבריו ודחאם אבל כשנחלק התלמיד אחר מיתת רבו הלכה כבתראי וכיוצא בזה כתב מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שבת ואם כן הכא נמי דאפליגו רבה ורב יוסף על רב אחרי מותו הלכה כוותייהו דבתראי נינהו ואע״ג דכבר נחלק שמואל עם רב והרי ראה רב דברי רבה ור״י ודחאם יש לומר דאע״ג דשמואל כרבה ורב יוסף סבירא ליה מכל מקום אינו אומר הדין מטעמם דשמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים אבל רבה ורב יוסף מייתו מתניתא דרבי אלעזר הקפר דמשמע מינה דבין לתנא קמא בין לרבי אלעזר הקפר צריך להטיף ודילמא אי הוה שמיע ליה לרב האי מתניתא כוותיה הוה נקיט כוותה ועוד דאפשר דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשלא נחלק אחר עמו אבל הכא דשמואל פליג עליה הוה ליה רב לגבי שמואל ורבה ורב יוסף יחיד לגבי רבים. ודע שמה שכתב הרי״ף ואע״ג דפליג עליה רב יוסף לא כתב כן לענין נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דבהא ליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף דלתרווייהו צריך להטיף אלא לענין חילול שבת קאמר דלרבה אין מחללין ולרב יוסף מחללין וקיימא לן כרבה דאין מחללין: \n",
+                "<b>אנדרוגינוס והוא הילוד וכו'.</b> ברייתא שם (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ואין אנדרוגינוס דוחה שבת ואין מילה בח' תלויה בחילול שבת כמו שאוכיח בסמוך וכיון דלא הזכירו בברייתא חילוק בין אנדרוגינוס לשאר הנימולין אלא חילול שבת אלמא דלשאר דינין שוים הם וא\"כ נימול לשמנה: \n",
+                "<b>וכן יוצא דופן וכו'.</b> שם אמר רב אסי כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לח' וכו' כמ\"ש לעיל בסמוך וכבר כתבתי דרבינו סובר דלא קיימא לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' וממילא לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר הא בהא תליא אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן ליה וכתנא קמא דרבי חמא אבל לענין לחלל עליו את השבת כיון דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת ולכן כתב רבינו בפרק זה דיוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת ופירוש יוצא דופן שאמו קשתה בלדתה וקרעו הדופן שלה והוציאוהו דרך שם ואין אמו טמאה לידה ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש\"י שיש לו שתי ערלות זה על זה ואמרי לה שני גידים ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה נוטה קצת לפירוש השני שהם שני גידים דאם לא כן הוה ליה למימר פורעין את שתיהן כו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מלין לעולם וכו'.</b> משנה פרק שני דמגילה (דף כ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב דבין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום.</b> ברייתא בתורת כהנים ואיתא בפרק הערל (יבמות ע\"ב:) ומשמע התם דרבי יוחנן ורבי אלעזר סברי כוותה ואע\"ג דאיתא התם ברייתא אחריתא דת\"ק ורבי אלעזר פליגי במילתא הא תנא קמא סבר כאידך ברייתא והלכתא כוותיה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בפרק רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ מצוה להקדים וכו'.</b> בריש פסחים (דף ד') אמרינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מילה בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק\"ל) אפליגו רבי אליעזר ורבי עקיבא במכשירי מילה אי דחו שבת אי לאו ואמרינן בגמרא (דף קל\"ב) ע\"כ לא פליגי אלא במכשירין אבל מילה גופה ד\"ה דוחה שבת מנ\"ל אמר עולא הלכה ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלא בזמנה אינה דוחה וכו' עד וידחה ל\"ת.</b> ברייתא שם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו\"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד ולמד רבינו מכ\"ש שאינה דוחה את השבת שלא בזמנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמנה מילה בזמנה היא ודוחה את השבת אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין או היכא דנחלקו ולא ידעינן הלכה כדברי מי: \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנולד כשהוא מהול וכו'.</b> כבר כתבתי בפרק זה שדעת רבינו לפסוק כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובית הלל אומרים אין מחללין וידוע דהלכה כבית הלל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> יתבאר בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות.</b> כבר נתבאר בפרק זה איש איש במקומו ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד קל״ה) פליגי רבנן ורבי יהודה באנדרוגינוס ופסק רבינו כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בין השמשות וכו'.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> ביבמות (דף פ') פרק הערל ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כלומר ואם היה יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופוסק רבינו כרבי אי משום דאמרינן בגמרא דרשב״ג דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ה:) כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבי ס״ל דהיינו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאף ע״ג שלא כלו לו חדשיו כיון ששהה שלשים יום אנו אומרים לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ושמואל פסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ו) וכיון דרבי ורשב״ג סברי דאפשר לבן שבעה לשהות עד חדש השמיני הכי קי״ל ולא כת״ק דרבי דאמר כל שלא כלו לו חדשיו כלומר דכיון שלא כלו לו חדשיו ודאי לאו בר קיימא הוא דאינו עשוי לשהות וכיון דלא קי״ל כת״ק דרבי ממילא נקטינן כרבי בגמרו סימנין וכרשב״ג בשהיית שלשים יום דרשב״ג לא שני ליה בין גמרו ללא גמרו דבכל גווני מיירי דבין גמרו בין לא גמרו אי שהה שלשים יום אינו נפל וכי איפסקא הלכה כרשב״ג היינו לענין שאם שהה שלשים יום אינו נפל אבל לענין גמר סימנין נקטינן כרבי. ועוד יש לומר שסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל בשהייה לחודא בלא גמר סימנין מכשיר ומודה נמי לרבי בגמר סימנין דעדיפי משהייה לחודא וכיון דקיימא לן כרשב״ג קיימא לן כרבי וא״כ כי גמרו סימנין אינו כאבן ומותר לטלטלו ולמולו וכי לא גמרו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכיון דכנפל גמור חשבינן ליה וליכא צד מצוה כלל לא שרינן טלטול כדי למולו ואע״פ שכתב רבינו אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' ולא הזכיר שאין מלין אותו סמך על מה שאמר למעלה ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי אין דוחין את השבת ואם כן מה שאמר אין דוחין שבת לצדדין קתני דטעמא דנולד בחדש השמיני היינו משום איסור טלטול דמשום חבורה ליכא דמחתך בשר בעלמא וכל אינך דמייתי התם טעמא דידהו משום המילה הוא שעושה חבורה בשבת: \n",
+                "<b>ומה שאמר ואעפ\"כ אם שהה וכו'.</b> היינו מימרא דרבן שמעון בן גמליאל שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנולד בחדש השביעי וכו'.</b> למד רבינו כן מדתניא (יבמות פ':) אי זהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וסובר רבינו דבדברי רבי איכא קולא וחומרא קולא שאע\"פ שנולד בחדש השמיני כיון שגמרו סימנין הרי הוא בן קיימא דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. חומרא שאם נולד בשביעי ולא גמרו סימניו הרי הוא כנפל דבן שמנה הוא אלא שקדם להולד. ולא כתב רבינו ואם לא נולד שלם אינו ולד של קיימא ואין מלין אותו משום דמכלל הן אתה שומע לאו ובנולד בשמיני כתב אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' לאשמועינן דאף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא: \n",
+                "<b>ספק בן שבעה ספק בן שמונה.</b> בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה קל\"ו) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמיני אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך אמר מר בריה דרבינא מימהל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ורבינו סובר דרבן שמעון בן גמליאל כללא כייל בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים לספק בן שבעה ספק בן שמונה או ספק בן תשעה ספק בן שמונה דבין גמרו סימניהם בין לא גמרו כיון ששהה שלשים יום אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי האידנא דנהיגין למימהל הספיקות היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכיון דקיימא לן כרבי כמו שהוכחתי בסמוך אית לן למיתפס הא דרב אדא דוקא בגמרו וז\"ש רבינו אם בן שבעה הוא ושלם הוא וכו'. ויש לדקדק בלשון רבינו \n",
+                "<b>שכתב ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ״פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת</b> דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דאם כן היאך כתב ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן שבעה ספק בן שמונה ממי שנולד בחדש השמיני. ויש לומר שביאור דבריו כך הם אם בן שבעה הוא כלומר שנולד בחדש השביעי או אפילו שנולד בחדש השמיני היה בן שבעה אלא שנשתהה עד שמיני הואיל ושלם הוא בשערו ובצפרניו בדין הוא שידחה שבת כמו שקדם בדין נולד בשמיני או נולד בשביעי ואם בן שמונה הוא כלומר שנולד בשמיני וגם לא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר דאע״ג דאמרינן דבן שמונה שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת לאו משום דברי לן דבן קיימא הוא אלא לפי שבן שבעה עשוי הוא לשהות ורוב הנולדים הם בני קיימא אמרינן דבן קיימא הוא שלכן דקדק רבינו בלשונו ובנולד בשמיני כתב הרי זה ולד שלם ובנולד בשביעי כתב הרי זה ולד של קיימא וא״כ אם זה בן שמונה הראוי להולד בתשעה הוא והרי הוא כאבן הרי זה שמל כמחתך בשר הוא כלומר וליכא איסורא דאורייתא ואע״ג דאיכא איסור טלטול בכה״ג דקרוב הדבר שעושה מצוה לא גזור רבנן ואע״פ שטענה זו של מה נפשך אם בן שבעה הוא וכו' שייכא בנולד בשמיני או בשביעי לא כתבה רבינו שם וכתבה כאן לפי שבגמרא לא הוזכר ממ״נ זה אלא בענין הספיקות וכבר נודע דרך רבינו להעתיק ענייני הגמרא כאשר הם במקומם ואף ע״ג דתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד:) ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת אתיא כרבי אליעזר למכשירי מילה דאמר דאין מחללין כדאוקימנא ברייתא (שם קל״ו) אי נמי האי ספק עניינו נולד בין השמשות ואע״ג דתני ליה בהדיא לקמן איכא למימר דתני והדר מפרש. ומדברי מ״מ בפ״א מהלכות יבום נראה שהוא מפרש דברי רבינו דהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה בשלא גמרו שערו וצפרניו. וקשה לי עליו דכיון דבין בנולד בשביעי בין בנולד בשמיני אם לא גמרו סימניו אין מלין אותו בשבת כשהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה ולא גמרו סימניו למה ימולו אותו מי עדיף ספק בן שבעה ספק בן שמונה מודאי בן שבעה. וי״ל לדעתו שהוא מפרש דברי רבינו דבנולד בחודש השביעי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו אם אבריו שלמים הוי ולד קיימא ומ״ה שינה לשונו בנולד בשביעי וכתב אם נולד שלם ולא כתב אם גמרו שערו וצפרניו כמו שאמר בנולד בשמיני ובהכי אתי שפיר מ״ש ספק בן שבעה ושלם הוא כלומר שהוא שלם באבריו בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא כלומר וכיון שלא גמרו שערו וצפרניו הוי נפל ה״ז כמחתך בשר. ואפשר שלמד כן מדתניא בפרק רבי אליעזר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין וההיא ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו היא דאי גמרו ודאי מחללין אפילו בן שמנה הילכך ע״כ שלא גמרו שערו וצפרניו היא ואפילו הכי קתני בבן שבעה מחללין אלא שקשה לי מהיכן הוציא מה שכתב אם נולד שלם כלומר באבריו וכמו שפירשתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא העובר ראשו וכו'.</b> בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב:) ההוא גברא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה מהו למימהל בשבת ואמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ כלומר שצעק אפניא דמעלי שבתא כלומר בין השמשות ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כלומר שאילולא כן לא היה צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו דוחה את השבת.</b> משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ז) נולד בין השמשות של ע\"ש נימול לעשרה יו\"ט אחר השבת נימול לי\"א שני י\"ט של ר\"ה נימול לי\"ב ומדקתני שני י\"ט של ר\"ה וכו' משמע דרישא אפילו היכא דעבדי י\"ט שני של גליות נימול לי\"א ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל מי שאינו דוחה את השבת שהוא דוחה את י\"ט שני של גליות. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב וכן מילה שלא בזמנה וכו' ואדרבא ממנו אנו למדים לכל הנך ולמה כתבה בלשון וכן. ודע שהרא\"ש בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יו\"ט שני של גליות וממתניתין דלא אשכחן נימול לי\"ב אלא בשני י\"ט של ר\"ה אין ראיה דמתניתין נשנית בא\"י עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולה אין מלין אותו וכו'.</b> משנה שם קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא ובגמרא אמר שמואל חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו נותנין לו כל שבעה להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת וכתב הרי\"ף ואיפשטא דבעינן מעת לעת וכתב הר\"ן ז\"ל ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש הערל (יבמות ע\"א) הוא שאמרו כן ועל זה תמה הרב ז\"ל והרא\"ש כתב וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל אם כאבו לו עיניו וכו'.</b> הוא מדאמרינן בהערל מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילת פסח וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה ואוקימנא כגון שחלצתו חמה ונתרפא זה שבעה ימים ושלם מעת לעת בשעת אכילה ורב פפא אוקמא כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני כלומר בין עשייה לאכילה ואי הוה בעינן שבעה מעת לעת בדכייבי ליה עיניה מאי קאמר כגון דכאיב וכו' אכתי לא מטא זמן חיוביה אלא ודאי אין צריך להמתין אלא מלין אותו מיד. וכתב הר\"ן דה\"ה בכל חולי שאינו חולי כל הגוף אלא חולי של אבר אחד שכיון שנתרפא אותו אבר מלין אותו מיד וכן כתב הטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שנמצא בשמיני שלו וכו'.</b> מימרא דאביי פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שמלה בנה ראשון ומת.</b> בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ד) מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב\"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ונחלקו ג\"כ בשאר דברים אי בתרי זימני הויא חזקה או בתלתא ואסיקנא נשואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל וכתב הרי\"ף ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות היא וספק נפשות להקל והיינו ודאי אפילו אין בו שום חולי משום דאיכא משפחה דרפי דמה דאי אית ביה שום חולי מאי איריא שלישי אפילו הוא ראשון נמי אלא ודאי כדאמרן. וממה שאמרו מלה ראשון ולא אמרו מל ראשון וכו' בלשון זכר למד רבינו דבין שהשלישי מבעלה ראשון אבי המתים בין מבעלה שני לא תמול: \n",
+                "<b>אין מלין אלא ולד וכו'.</b> עד סוף הפרק הם דברי רבינו לתת טעם לדינים הנזכרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל כשרים למול וכו'.</b> פרק התכלת (מנחות מ\"ב) ופ\"ב דע\"ז (דף כ\"ז) איתמר מנין למילה בעכו\"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ\"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ\"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי\"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ\"ב דע\"ז דלכ\"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל</b> כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה\"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות. \n",
+                "<b>ומ\"ש במקום שאין שם איש</b> הוא ממ\"ש הרי\"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה.</b> למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו\"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו\"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו\"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו\"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר\"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו\"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו\"ם דכשרה ומהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו וכ\"ז) דמילה בעכו\"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס\"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס\"ל דמילה בעכו\"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו\"ם דפסולה קאי אלא ה\"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו\"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו\"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר\"י הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו\"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל\"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו\"ם פסולה וכיון דאינהו ס\"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר: \n",
+                "<b>ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף י\"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש\"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. \n",
+                "<b>ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוהלין וכו'.</b> [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]: \n",
+                "<b>וכל מי שאינו מוצץ וכו'.</b> מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש ציצין מעכבין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש\"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'.</b> ברייתא (שם קל\"ג:) כלשון רבינו ופירש\"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מל ולא פרע וכו'.</b> משנה (שם קל\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שבשרו רך וכו'.</b> משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב\"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה מד\"ס הוא.</b> מדתנן (שם פ\"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי מילה וכו'.</b> משנה (שם קל\"ג): \n",
+                "<b>וחוזר על ציצין וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש\"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר: \n",
+                "<b>אבל מכשירי מילה וכו'.</b> שם ראש הפרק (דף ק\"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע\"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי\"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ\"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'.</b> כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום. \n",
+                "<b>ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו.</b> משנה שם (שבת קל\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף ס\"פ רבי אליעזר דמילה: \n",
+                "<b>מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'.</b> משנה (שם קל\"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוותיה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את\"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת\"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי\"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר\"ן ז\"ל שאפשר שהטעם הוא דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ\"ל לדעתו ז\"ל לומר דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת\"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי\"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת\"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג\"כ מדברי הרי\"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי\"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא\"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי\"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת\"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי\"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ\"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהרי\"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע\"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע\"י עכו\"ם אלא ה\"ק אם החם אותן עכו\"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז\"ש הראב\"ד שחממן עכו\"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו\"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני\"ל שאלו לרבינו על זה וז\"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע\"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי\"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה\"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ\"ל: \n",
+                "<b>תשובה</b> תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א ז\"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח\"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר\"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע\"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה\"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר \n",
+                "<b>רבינו או בשלישי</b> כתב הרמ\"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ\"ב מהלכות שבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'.</b> עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'.</b> פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק\"ו. ופירש\"י מק\"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה \n",
+                "<b>וז\"ש וק\"ו הדברים וכו'.</b> וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעשות מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק\"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'.</b> ברייתא שם קל\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> המל מברך קודם שימול וכו'.</b> ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו המל מברך קודם שימול</b> ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס\"ל כר\"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע\"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע\"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר\"ר אבודרה\"ם: \n",
+                "<b>ואבי הבן מברך שהחיינו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את הגרים מברך וכו'.</b> סוף פרק ר\"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי\"ף ז\"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ\"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ\"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המל את עבדו וכו'.</b> גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ\"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ\"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ\"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמל אדם גדול וכו'.</b> לשון הרי\"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ\"כ הר\"ן והרי\"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר שמל וכו'.</b> טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ\"ש רבינו \n",
+                "<b>כאן שאין מברכין על הספק: כתב</b> הראב\"ד א\"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ\"ל. וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז\"ל והשיב להם וז\"ל וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג): \n",
+                "<b>תשובה</b> הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט\"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו\"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו\"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י\"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע\"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו\"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע\"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה\"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה\"ה לכל ספק מצוה עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו על מ\"ש שיו\"ט אע\"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו\"ט ואפ\"ה טעמא דרוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי\"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ\"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו\"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו\"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שצריך לחתוך וכו'.</b> פרק שני דע\"ז (דף כ\"ו:) ת\"ר ישראל מל את העכו\"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש\"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו\"ם לשום גר אע\"פ שיש לו מורנא. \n",
+                "<b>וז\"ש ולפיכך אם נתכוון העכו\"ם למילה מותר וכו',</b> כלומר אע\"ג דאית ליה מורנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאוסה היא הערלה וכו'.</b> משנה ספ\"ג דנדרים (ל\"א:): \n",
+                "<b>וכל המפר בריתו וכו'.</b> אבות פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא וראה וכו' עד סוף הפרק.</b> ספ\"ג דנדרים שם:\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ffed170c03f2dcfe4dfba350d3cefad6ed42b79
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,223 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) ת\"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: \n",
+                "<b>ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.</b> אע\"פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י\"ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד\"ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד\"ס ח' שהם י\"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי\"ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ\"א) הלכתא ארבעה. ומ\"מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש\"מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת.</b> בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: \n",
+                "<b>ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת.</b> משנה פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש״י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע״פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א״כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ\"ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת.</b> משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ\"ח): \n",
+                "<b>והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש״י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ופירש״י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ״ב א״ר יעקב א״ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש״י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: \n",
+                "<b>ומ\"ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג.</b> היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל האצבעות בגודל.</b> כ\"כ עוד רבינו בפ\"ט מהלכות תפילין ובפי\"ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב</b> הראב\"ד א\"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ\"ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ\"כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל״ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י״ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש״י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ״ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ\"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ\"כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה.</b> הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן.</b> משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל\"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה.</b> היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף בשם רש\"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת\"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר\"י דה\"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב</b> הראב\"ד א\"א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ\"ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר\"ש היא דסתם ספרי ר\"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ\"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ\"ל. וק\"ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ\"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר\"ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את\"ל דאליבא דר\"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר\"י קאמר לה סתם משמע דהכי ס\"ל וה\"ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי\"ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא\"א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז\"ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר\"ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ\"ע נמי ניישב כך: \n",
+                "<b>ועוד</b> ק\"ל על דבריו מי הגיד לו ז\"ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ\"ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ\"ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ\"ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן בספ\"ק דיו\"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה\"ל כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר\"ת שכל שזורין בתחלה יפה אע\"פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י\"ו דה\"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ\"ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר\"ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע\"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה\"ל כגרדומי ממילא משמע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) ובריש סוכה (דף י״א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש״י ז״ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע״פ שהרא״ש חולק: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'.</b> נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: \n",
+                "<b>ואין עושין אותה מצמר הגזול.</b> בפ\"ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א\"נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת.</b> טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית.</b> בפרק כל הצלמים (ע\"ז דף מ\"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה\"ז כשר שהרי נשתנה.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ\"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה.</b> לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: \n",
+                "<b>וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש\"י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'.</b> בפ\"ק דסוכה (דף י\"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע\"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת \n",
+                "<b>פסל ומ\"ש תלה חוטין בין שתי כנפים</b> הטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש\"י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע\"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו\"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כופלין את הטלית לשנים וכו'.</b> שם (דף מ\"א) ת\"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור\"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש\"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור\"ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי\"ר בלעז. ורבינו פוסק כר\"ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש\"י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול\"ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו\"ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א\"ל זיל רמי לה לא הול\"ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס\"ל דהלכה כר\"ש. ואפשר שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה.</b> נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א\"כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה\"ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש\"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפסק הכנף וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש\"י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא\"ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור\"ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע\"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ\"ל. ומשמע דלר\"ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל\"מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע\"פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא\"ש ז\"ל ורבינו ירוחם. אבל ממ\"ש נמוקי יוסף בשם ר\"ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו\"ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: \n",
+                "<b>נתמעטה זוית של בגד וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: \n",
+                "<b>וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'.</b> בראש פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל״ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה עליו ממ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא\"כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר\"י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: \n",
+                "<b>ויש</b> לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ\"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע\"ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. \n",
+                "<b>ולענין</b> שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> ורבותא אשמועינן שאע\"פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר.</b> והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n",
+                "<b>ואפשר</b> לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא\"ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה\"ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע\"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע\"פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר</b> הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף</b> אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר</b> והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה</b> והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה\"ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד הכנף</b> היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה:</b> \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי\"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס\"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א\"ל רב אחא כ\"ש דמינכר מצותייהו. ופירש\"י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ\"ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ\"כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ\"ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ\"ל. והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ\"ש מילתא דפשיטא היא ואע\"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ\"ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ\"ש לא חשו לכתבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'.</b> כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ\"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: \n",
+                "<b>והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'.</b> מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:): \n",
+                "<b>רחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא\"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'.</b> נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ד.) ת\"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש\"י גופו מראה גופו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודמו שחור כדיו. ומ\"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ\"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים.</b> שם (דף מ\"ב:) א\"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א\"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>אף ע\"פ שנלקחה מן המומחה וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ\"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש\"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע\"פ שהיה חכם אע\"פ כן כשבדקוה אי לאו דא\"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא\"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי\"ל דאין ה\"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'.</b> (שם מ\"ב מ\"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שמוכרין בה תכלת וכו'.</b> בפרק שני דע\"ז (דף ל\"ט): \n",
+                "<b>המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'.</b> (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין.</b> בפ' בתרא דעירובין (דף צ\"ו) א\"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ\"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד\"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ\"ע לא טרח איניש ופירש\"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי\"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ\"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב\"ד. וחכמי לוני\"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז\"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ\"ל: \n",
+                "<b>הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'.</b> ברייתא פ' התכלת (מנחות מ\"ג) ופרש\"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'.</b> שם (מ\"א:) ת\"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל\"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש\"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע\"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ\"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א\"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל\"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ\"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע\"פ שנאמר שרבינו מפרש ג\"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י\"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ\"ש לקלא אילן. ולשנית י\"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ\"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב\"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש\"י ור\"י פירש שאין צריך עכ\"ל. וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל על דבריו וז\"ל כשנדקדק בלשון הרמב\"ם לא נמצא מ\"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב\"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב\"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב\"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב\"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב\"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב\"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ\"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב\"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה\"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב\"ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ\"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ\"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה\"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ\"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ\"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'.</b> יתבאר לקמן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ\"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ\"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה\"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ\"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: \n",
+                "<b>ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'.</b> שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א\"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ\"ל. נ\"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד\"ס והראב\"ד סובר כדברי התוספות והרא\"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס\"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו.</b> נראה דמסברא אמר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'.</b> מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: \n",
+                "<b>כסות של שני שותפין חייבת וכו'.</b> בר\"פ ראשית הגז (חולין קל\"ו) אמרינן ציצית אע\"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל\"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש\"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע\"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל\"ש צמר בפשתים ל\"ש פשתים בצמר ת\"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ\"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר\"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה\"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א\"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל\"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר\"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס\"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא\"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'.</b> גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש\"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש\"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע\"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא\"כ לא קי\"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר\"ל מדאורייתא קאמר שאע\"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא\"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא\"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע\"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל\"ת דכלאים ואע\"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא\"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ\"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח\"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע\"י כלאים הוי כא\"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל\"ת. וא\"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א\"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א\"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע\"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר\"ת דאי הוי ס\"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'.</b> שם מנחות (דף מ') ת\"ר סדין בציצית ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבין והלכה כב\"ה א\"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר\"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר\"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב\"מ כתבו התוספות שרש\"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'.</b> גם זה בפרק התכלת (מנחות מ\"ג) ת\"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר\"ש פוטר בנשים מפני שמ\"ע שהז\"ג הוא וכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות מ\"ט דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"ש וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע\"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר\"ש מאשר נפקא ופירש\"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: \n",
+                "<b>ונראה</b> מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל\"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח\"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע\"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונראה לי שמ\"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה.</b> כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר\"י אבוה\"ב ז\"ל כתב בביאורו לא\"ח וז\"ל כתב הרמב\"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ\"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא\"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ\"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: \n",
+                "<b>ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'.</b> נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק\"ש שחרית בפ\"ק דברכות (דף ט':): \n",
+                "<b>ומברך להתעטף בציצית.</b> בתוספתא דברכות פרק בתרא: \n",
+                "<b>וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה.</b> הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם שיתעטף.</b> הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ.</b> כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: \n",
+                "<b>נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה כ\"ו:) ת\"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר\"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ\"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א\"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע\"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: \n",
+                "<b>ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו\"ם וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'.</b> ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'.</b> כתב ההגהות שרש\"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר\"ת שכתב שיכולים לברך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונשים ועבדים וכו' א\"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ\"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס\"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: \n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש\"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ\"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע\"כ: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בגמרא (שם דף מ\"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ\"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בנימוקי יוסף ואע\"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ\"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע\"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'.</b> בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א\"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.</b> [בפרק התכלת דף מ\"ג]: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6be0e983b2c9e4b2506c8061897adeca3b5adc1d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,220 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) ת\"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: \n",
+                "<b>ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.</b> אע\"פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י\"ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד\"ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד\"ס ח' שהם י\"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי\"ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ\"א) הלכתא ארבעה. ומ\"מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש\"מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת.</b> בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: \n",
+                "<b>ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת.</b> משנה פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש״י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע״פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א״כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ\"ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת.</b> משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ\"ח): \n",
+                "<b>והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש״י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ופירש״י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ״ב א״ר יעקב א״ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש״י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: \n",
+                "<b>ומ\"ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג.</b> היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל האצבעות בגודל.</b> כ\"כ עוד רבינו בפ\"ט מהלכות תפילין ובפי\"ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב</b> הראב\"ד א\"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ\"ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ\"כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל״ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י״ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש״י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ״ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ\"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ\"כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.</b> בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה.</b> הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן.</b> משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל\"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה.</b> היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף בשם רש\"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת\"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר\"י דה\"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע\"כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב</b> הראב\"ד א\"א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ\"ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר\"ש היא דסתם ספרי ר\"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ\"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ\"ל. וק\"ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ\"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר\"ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את\"ל דאליבא דר\"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר\"י קאמר לה סתם משמע דהכי ס\"ל וה\"ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי\"ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא\"א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז\"ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר\"ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ\"ע נמי ניישב כך: \n",
+                "<b>ועוד</b> ק\"ל על דבריו מי הגיד לו ז\"ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ\"ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ\"ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ\"ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן בספ\"ק דיו\"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה\"ל כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר\"ת שכל שזורין בתחלה יפה אע\"פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י\"ו דה\"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ\"ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר\"ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע\"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה\"ל כגרדומי ממילא משמע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) ובריש סוכה (דף י״א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש״י ז״ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע״פ שהרא״ש חולק: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'.</b> נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: \n",
+                "<b>ואין עושין אותה מצמר הגזול.</b> בפ\"ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א\"נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת.</b> טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית.</b> בפרק כל הצלמים (ע\"ז דף מ\"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה\"ז כשר שהרי נשתנה.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ\"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה.</b> לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: \n",
+                "<b>וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש\"י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'.</b> בפ\"ק דסוכה (דף י\"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע\"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת \n",
+                "<b>פסל ומ\"ש תלה חוטין בין שתי כנפים</b> הטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש\"י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע\"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו\"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כופלין את הטלית לשנים וכו'.</b> שם (דף מ\"א) ת\"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור\"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש\"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור\"ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי\"ר בלעז. ורבינו פוסק כר\"ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש\"י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול\"ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו\"ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א\"ל זיל רמי לה לא הול\"ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס\"ל דהלכה כר\"ש. ואפשר שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה.</b> נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א\"כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה\"ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש\"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפסק הכנף וכו'.</b> בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש\"י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא\"ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור\"ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע\"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ\"ל. ומשמע דלר\"ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל\"מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע\"פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא\"ש ז\"ל ורבינו ירוחם. אבל ממ\"ש נמוקי יוסף בשם ר\"ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו\"ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: \n",
+                "<b>נתמעטה זוית של בגד וכו'.</b> שם (דף מ\"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: \n",
+                "<b>וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'.</b> בראש פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל״ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה עליו ממ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא\"כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר\"י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: \n",
+                "<b>ויש</b> לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ\"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע\"ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. \n",
+                "<b>ולענין</b> שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> ורבותא אשמועינן שאע\"פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר.</b> והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n",
+                "<b>ואפשר</b> לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא\"ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה\"ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע\"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע\"פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר</b> היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר</b> הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף</b> אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו \n",
+                "<b>מ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר</b> והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה</b> והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: \n",
+                "<b>ויש</b> לפרש בע\"א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה\"ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד הכנף</b> היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי \n",
+                "<b>מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה:</b> \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי\"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס\"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א\"ל רב אחא כ\"ש דמינכר מצותייהו. ופירש\"י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ\"ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ\"כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ\"ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ\"ל. והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ\"ש מילתא דפשיטא היא ואע\"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ\"ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ\"ש לא חשו לכתבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'.</b> כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ\"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: \n",
+                "<b>והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'.</b> מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:): \n",
+                "<b>רחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא\"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'.</b> נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ד.) ת\"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש\"י גופו מראה גופו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודמו שחור כדיו. ומ\"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ\"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים.</b> שם (דף מ\"ב:) א\"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א\"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>אף ע\"פ שנלקחה מן המומחה וכו'.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ\"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש\"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע\"פ שהיה חכם אע\"פ כן כשבדקוה אי לאו דא\"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא\"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי\"ל דאין ה\"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'.</b> (שם מ\"ב מ\"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שמוכרין בה תכלת וכו'.</b> בפרק שני דע\"ז (דף ל\"ט): \n",
+                "<b>המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'.</b> (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין.</b> בפ' בתרא דעירובין (דף צ\"ו) א\"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ\"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד\"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ\"ע לא טרח איניש ופירש\"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי\"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ\"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב\"ד. וחכמי לוני\"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז\"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ\"ל: \n",
+                "<b>הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'.</b> ברייתא פ' התכלת (מנחות מ\"ג) ופרש\"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'.</b> שם (מ\"א:) ת\"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל\"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש\"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע\"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ\"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א\"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל\"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ\"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע\"פ שנאמר שרבינו מפרש ג\"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י\"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ\"ש לקלא אילן. ולשנית י\"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ\"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב\"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש\"י ור\"י פירש שאין צריך עכ\"ל. וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל על דבריו וז\"ל כשנדקדק בלשון הרמב\"ם לא נמצא מ\"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב\"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב\"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב\"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב\"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב\"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב\"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ\"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב\"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה\"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב\"ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ\"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ\"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה\"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ\"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ\"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'.</b> יתבאר לקמן: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ\"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ\"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה\"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ\"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: \n",
+                "<b>ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'.</b> פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'.</b> שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א\"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ\"ל. נ\"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד\"ס והראב\"ד סובר כדברי התוספות והרא\"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס\"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו.</b> נראה דמסברא אמר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'.</b> מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: \n",
+                "<b>כסות של שני שותפין חייבת וכו'.</b> בר\"פ ראשית הגז (חולין קל\"ו) אמרינן ציצית אע\"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות ל\"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש\"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע\"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל\"ש צמר בפשתים ל\"ש פשתים בצמר ת\"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ\"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר\"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה\"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א\"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל\"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר\"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס\"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא\"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'.</b> גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש\"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש\"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע\"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא\"כ לא קי\"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר\"ל מדאורייתא קאמר שאע\"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא\"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא\"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע\"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל\"ת דכלאים ואע\"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא\"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ\"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח\"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע\"י כלאים הוי כא\"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל\"ת. וא\"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א\"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א\"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע\"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר\"ת דאי הוי ס\"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'.</b> שם מנחות (דף מ') ת\"ר סדין בציצית ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבין והלכה כב\"ה א\"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר\"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר\"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב\"מ כתבו התוספות שרש\"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'.</b> גם זה בפרק התכלת (מנחות מ\"ג) ת\"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר\"ש פוטר בנשים מפני שמ\"ע שהז\"ג הוא וכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות מ\"ט דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"ש וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע\"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר\"ש מאשר נפקא ופירש\"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: \n",
+                "<b>ונראה</b> מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל\"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח\"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע\"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונראה לי שמ\"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה.</b> כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר\"י אבוה\"ב ז\"ל כתב בביאורו לא\"ח וז\"ל כתב הרמב\"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ\"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא\"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ\"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: \n",
+                "<b>ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'.</b> נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק\"ש שחרית בפ\"ק דברכות (דף ט':): \n",
+                "<b>ומברך להתעטף בציצית.</b> בתוספתא דברכות פרק בתרא: \n",
+                "<b>וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה.</b> הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם שיתעטף.</b> הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.</b> בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ.</b> כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: \n",
+                "<b>נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה כ\"ו:) ת\"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר\"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ\"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א\"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע\"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: \n",
+                "<b>ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו\"ם וכו'.</b> בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'.</b> ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'.</b> כתב ההגהות שרש\"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר\"ת שכתב שיכולים לברך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונשים ועבדים וכו' א\"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ\"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס\"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: \n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש\"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ\"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע\"כ: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בגמרא (שם דף מ\"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ\"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: \n",
+                "<b>וכתוב</b> בנימוקי יוסף ואע\"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ\"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע\"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'.</b> בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א\"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.</b> [בפרק התכלת דף מ\"ג]: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f286c74d9734157471d62f46c2b9ef12724177d4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "And everyone should face the temple.  It seems to me that he learned this from that which is stated in the teaching of R' Eliezer the son of R' Yose HaGlili, \"'You should fear the Lord your God and serve him': serve him with his torah, serve him with his temple.\" This is to say, pray facing him. And this is what our teacher wrote in his Sefer HaMitzvot.",
+                "In any place where he is.  There are two ways to explain this [phrase, 'where he is']. Either it refers to the people praying, that whether they are in the land of Israel or outside Israel, they should pray facing the Temple.  Or, it refers to the Temple, meaning in any place where the Temple is, whether it is in the desert, or in Gilgal, or in Shiloh, or Nov, or Giv'on, or whether the permanent structure has been built, we should pray facing the Temple in which people serve Hashem, may He be blessed, in any place where the Temple is, that is the direction in which we pray."
+            ],
+            [
+                "And since Ezra and his court etc.:  In the second chapter of Talmud tractate Megillah (page 17b) \"It was taught: 120 elders, and among them many prophets, established 18 blessings in order\". And in [chapter 5 of Talmud tractate Berakhot, which begins] \"One may only stand\" (page 33a) \"The Men of the Great Assembly established for Israel blessings, prayers, sanctification (*kiddush*), and separation (*havdalah*)\""
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "This is a braita in the chapter \"with what may we light\" in tractate Shabbat (page 24a): \"On Rosh Chodesh and Chol HaMoed, at the evening, morning and afternoon prayers, one says eighteen blessings and mentions the event of the day during the blessing of temple service.\" And Rashi explains \"the event of the day\" means \"may it rise up and come before you\" [Yaaleh ve'Yavo]"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "The public prayer is heard, etc. (7: 8). It is said that Rav Nachman could not come to the synagogue to pray and to Rabbi Yitzchak Dalima to the emissary of the community in Idna, Because of the words of the Lord, may I say, and I have revealed to you, the Lord, a time of will, when is the time of will? When the congregation is praying, and the Amorai of Tuba, And Tanya [ibid.]. R. Natan says from where the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayer of many, as it is said: From here we learned that even if a person does not go to the synagogue, he has the right to pray while the congregation is praying....",
+                "And what he wrote therefore must share with the public. In the chapter on Tefilat Hashachar (Berakhot 57b), it is always possible to participate in a public discussion and even on the basis of the saying of the prayer of the way in the plural of Itamar:",
+                "And you will never forget someone. (6). Abba Binyamin says that a person's prayer is heard only in the Ba'al Shem Tov, meaning that even when the public does not pray, he will pray in the synagogue, since it is special for public prayer.",
+                "The Rebbe writes that his prayer is not heard at all times, that is, it is possible that he will hear his prayer except for the Torah, but at any time it is heard only in the Ba'al Shem Tov:",
+                "And anyone who has it, etc., etc. Name (page 8) Mimra Daral:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3b6e99c73df6a41d1cecc07a2015ebcbdc580652
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "And everyone should face the temple.  It seems to me that he learned this from that which is stated in the teaching of R' Eliezer the son of R' Yose HaGlili, \"'You should fear the Lord your God and serve him': serve him with his torah, serve him with his temple.\" This is to say, pray facing him. And this is what our teacher wrote in his Sefer HaMitzvot.",
+                "In any place where he is.  There are two ways to explain this [phrase, 'where he is']. Either it refers to the people praying, that whether they are in the land of Israel or outside Israel, they should pray facing the Temple.  Or, it refers to the Temple, meaning in any place where the Temple is, whether it is in the desert, or in Gilgal, or in Shiloh, or Nov, or Giv'on, or whether the permanent structure has been built, we should pray facing the Temple in which people serve Hashem, may He be blessed, in any place where the Temple is, that is the direction in which we pray."
+            ],
+            [
+                "And since Ezra and his court etc.:  In the second chapter of Talmud tractate Megillah (page 17b) \"It was taught: 120 elders, and among them many prophets, established 18 blessings in order\". And in [chapter 5 of Talmud tractate Berakhot, which begins] \"One may only stand\" (page 33a) \"The Men of the Great Assembly established for Israel blessings, prayers, sanctification (*kiddush*), and separation (*havdalah*)\""
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "This is a braita in the chapter \"with what may we light\" in tractate Shabbat (page 24a): \"On Rosh Chodesh and Chol HaMoed, at the evening, morning and afternoon prayers, one says eighteen blessings and mentions the event of the day during the blessing of temple service.\" And Rashi explains \"the event of the day\" means \"may it rise up and come before you\" [Yaaleh ve'Yavo]"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "The public prayer is heard, etc. (7: 8). It is said that Rav Nachman could not come to the synagogue to pray and to Rabbi Yitzchak Dalima to the emissary of the community in Idna, Because of the words of the Lord, may I say, and I have revealed to you, the Lord, a time of will, when is the time of will? When the congregation is praying, and the Amorai of Tuba, And Tanya [ibid.]. R. Natan says from where the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayer of many, as it is said: From here we learned that even if a person does not go to the synagogue, he has the right to pray while the congregation is praying....",
+                "And what he wrote therefore must share with the public. In the chapter on Tefilat Hashachar (Berakhot 57b), it is always possible to participate in a public discussion and even on the basis of the saying of the prayer of the way in the plural of Itamar:",
+                "And you will never forget someone. (6). Abba Binyamin says that a person's prayer is heard only in the Ba'al Shem Tov, meaning that even when the public does not pray, he will pray in the synagogue, since it is special for public prayer.",
+                "The Rebbe writes that his prayer is not heard at all times, that is, it is possible that he will hear his prayer except for the Torah, but at any time it is heard only in the Ba'al Shem Tov:",
+                "And anyone who has it, etc., etc. Name (page 8) Mimra Daral:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..74b859ee9cbdb16993b13f8cd6fc3bcd54661f29
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,998 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם וכו'.</b> כלומר תדע מנ\"ל דהאי ועבדתם היינו תפלה מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם אלמא סתם עבודה בלב היא דהיינו תפלה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרב בסה\"מ אשר לו המצוה הה' שצונו לעבדו וכו'. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה וא\"ת למה לא כתב רבינו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם שמפורש בו צווי התפלה וי\"ל משום דלעבדו לאו מצוה היא אלא סיפור דברים אם שמוע תשמעו לאהבה את ה' ולעבדו ונתתי מטר ארצכם וא\"ת דאתיא מצוה זו מדכתיב אותו תעבוד שהרי מנה במצוה ששית ובו תדבק וי\"ל דאה\"נ אלא דחדא מינייהו נקט וכמ\"ש ז\"ל בסה\"מ וכבר נכפל זה הצווי פעמים א\"נ דאינך קראי דולעבדו ודאותו תעבוד אתו לאזהורי בין לתפלה בין לתלמוד וכמבואר בספרי ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של ר\"י הגלילי והאי קרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לתלמוד ולא לשום דבר אחר אית לן לאוקמי שהיא מצוה מיוחדת לתפלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.</b> הכי אמרינן בריש תענית (דף ב' ע\"א): \n",
+                "<b>ודע</b> שהרמב\"ן ז\"ל השיג על רבינו במ\"ש שהתפלה היא מצוה מן התורה שכבר ביארו חכמים בגמרא תפלה מדרבנן כמו שאמרו בפ\"ג דברכות (דף כ\"א ע\"א) לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל והעלו הטעם ק\"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן ובגמרא סוכה [ל\"ח.] אמרי גבי תפלה דתנא ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דתנן נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא מדרבנן וכבר ראינו לו ז\"ל שכתב שחייב אדם מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצוה עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה אינו נכון בעיני שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקרי ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל לפי דבריו של הרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן ואם אינה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מן התורה שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה ומה שדרשו בספרי ולעבדו זו תפלה אסמכתא היא. ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ\"ש ועבדתם את ה' ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא\"כ ע\"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי: \n",
+                "<b>ואין משנה התפלה הזאת מן התורה.</b> כלומר מטבע התפלה הזאת והוא מלשון ושננתם אלא באי זה נוסח שיזדמן לאדם בו. ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום. א\"נ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ\"ט.) ומ\"ש בסוכה דלתפלה דרבנן מפסיקין היינו לפי שכבר התפלל תפלה אחת ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חייב מן התורה. ומ\"ש ועוד שמי שנאנס וכו' אפשר לומר דלא אמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו דוקא כשלא נסתפק לו בכל תפלות היום ההוא אבל אם נסתפק לו כן חוזר ומתפלל ואפילו אם נאמר דבנסתפק בכל תפלות היום נמי פטור י\"ל דמתפלל תפלה קצרה וכן רב יהודה לא הוה מצלי תפלה גמורה ג\"פ ביום אבל בכל יום היה מתפלל תפלה קצרה ע\"פ הדרך שכתבתי ולא הוצרכו להזכיר תפלה קצרה זו בגמרא להיות הדבר פשוט שלא תיעקר מצוה דאורייתא ממקומה. כנ\"ל ליישב דעת רבינו: \n",
+                "<b>ואין מנין התפלות וכו'.</b> בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק\"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה ומפרש רבינו כשם שנתנה תורה כו' קבע לתפלות היום אלמא שאין מנין התפלות מן התורה ולא משנה התפלה וכו' וי\"ג ולא מטבע התפלה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או כמו שכתב ה\"ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן אורייתא: \n",
+                "<b>ואין לתפלה זמן קבוע וכו'.</b> כלומר אין לתפלה זמן קבוע לומר ביום זה נצטוינו להתפלל וביום זה לא נצטוינו וכן אין לה שעה קבועה ביום לומר בשעה פלונית נצטוינו להתפלל ואם עברה שעה זו עבר זמן התפלה אלא כל השעות כשרות לתפלה וגם זה בכלל מה ששנו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפיכך נשים ועבדים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה: \n",
+                "<b>אלא חיוב מצוה זו כך וכו'.</b> כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א״כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב.) דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלהים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכיון דממרע״ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא הרי ישוב למ״ש שאין מטבע תפלה זו מה״ת, וכנגד מ״ש שאין מנין התפלות מן התורה אמר יש מתפלל וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכל יהיו מתפללים נכח המקדש וכו'.</b> נ\"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו וכ\"כ רבינו בסה\"מ אשר לו ומ\"מ \n",
+                "<b>במ\"ש בכל מקום שיהיה</b> אפשר לפרש בו שני פירושים או שחוזר למתפללים בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוצה לארץ יתפללו נכח המקדש או שחוזר למקדש בכל מקום שיהא המקדש בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון בין כשנבנה בית עולמים לעולם מתפלל נכח המקדש אשר עובדים בו להשי\"ת בכל מקום שיהיה המקדש ההוא נכחו מתפללים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיון שראה עזרא ובית דינו וכו'.</b> בפ\"ב דמגילה (דף י\"ז ע\"ב) תנא ק\"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י\"ח ברכות על הסדר. ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל\"ג.) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות תפלות וקדושות והבדלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תקנו שיהא מנין התפלות וכו'.</b> פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו ע״ב) תפלות כנגד מי תקנום ר״י בר חנינא אמר כנגד אבות תקנום ריב״ל אמר כנגד תמידין תקנום ותניא כוותיה דר״י ב״ח ותניא כוותיה דריב״ל וכתב רבינו סברת ריב״ל משום דכי אמרינן דתניא כוותיה אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דר״י ב״ח ואע״ג דשני מ״מ משמע דאתיא האי ברייתא כר״י ב״ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע לר״י ב״ח כריב״ח. ותניא בברייתא דמסייע לריב״ל ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות שהרי קרבן מוסף קרב עד שבע שעות ויבא משפטו בפרק ג': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים וכו': ואין תפלת ערבית חובה וכו'.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ז ע\"ב) איפליגו תנאי ואמוראי אי תפלת ערבית רשות או חובה וכתב הרי\"ף אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא וה\"מ היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי לתפלת ערבית כבר שויה עליה חובה ואי טעי הדר לרישיה וכתב עוד והאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה וכו'.</b> בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו:) אמרינן ובתעניות ומעמדות ויה\"כ איכא תפלת נעילה. ובירושלמי פרק בתרא דתעניות ופרק תפלת השחר מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל כך היא גירסת הר\"ן ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנא ע\"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים. ומפרש רבינו נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תיכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ועוד אמרינן בפרק בתרא דתעניות בתפלת נעילה מצל לה סמוך לשקיעת החמה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תפלות אלו וכו' לפיכך צריך שיחדש.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א.) אמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו:  ",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שלא יחדש עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו בשם רבינו האי דהיינו דוקא על ידי חידוש וכדברי רבינו. ובביאור אורח חיים סימן ק\"ז כתבתי שזהו גם כן דעת הרי\"ף אף ע\"פ שה\"ר יונה חלוק בזה:  ",
+                "<b>ושלש ראשונות וכו'.</b> בפרק אין עומדין שם (ברכות דף ל\"ג.) ויתבאר בספ\"ב:   "
+            ],
+            [
+                "<b>אין הצבור מתפלל וכו' עד לפי שאין מתנדבים קרבן מוסף.</b> כן כתב הרי\"ף פרק מי שמתו. כתב הראב\"ד מצינו קרבן נדבה בציבור וכו' והדומה להן עכ\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דתניא בספרי תקריבו מלמד שהצבור מביאין עולת נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים שתהא כוונתם לעולת נדבה. וכתב עוד ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים שאם נסתפק אם התפלל מוסף אינו חוזר ומתפלל ואפילו בנדבה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין וכו'.</b> ברייתא פ' תפלת השחר (ברכות כ\"ח:) אמר ר\"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת האפיקורוסים עמד שמואל הקטן ותקנה ואין ספק שמה שהוצרך ר\"ג לתקנה היה לפי שבימיו רבו האפיקורוסין: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וא\"ת א\"כ דמפני האפיקורסים תקנו היה להם להתחיל לאפיקורסים אל תהי תקוה ויש לומר דאגב אורחייהו אשמועינן דמומר סתמיה אפיקורוס הוא כדאיתא בהוריות [י\"א.] אי נמי כדי שימנעו העם להטות אחריהם להמיר ולצאת מכלל הדת תקנו להודיע שאין למומרים תקוה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בשמצא דעתו וכו'.</b> משנה [ברכות כ\"ח:] ר\"ג אומר בכל יום יתפלל אדם י\"ח ר' יהושע אומר מעין י\"ח ר\"ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י\"ח ואם לאו מעין י\"ח. ובגמרא [שם כ\"ט:] מאי מעין י\"ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה כלומר אומר מעין כל ברכה בקוצר ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו' ומשמע דהלכה כשמואל דבכל דוכתא מדכרינן הביננו וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו וכיון דרבן גמליאל ור\"י אינן בסברא אחת הו\"ל הלכה כר\"ע. ופירש\"י הביננו כנגד אתה חונן ומול לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם. בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא והוא כנגד ברכת השנים והתועים בדעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט. ל\"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמד לשפוט כדברך וכן עיקר נ\"ל וכן בה\"ג ע\"כ לשון רש\"י. וה\"ר יונה כתב התועים הם ישראל המטיחים דברים בזה הגלות הארוך שעזב הקב\"ה אותם יהי רצון שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך שהוא החמלה והחנינה כמו וידע אלהים וכן נזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון ואנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים בצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו טועים עתה מהם. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו במתא מאי מתא כעין מתא דמסתמא אינו טרוד כ\"כ אבל אם היה טרוד מותר וכן הסכים גאון וכן כתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ר יונה. וכתב עוד ה\"ר מנוח לסלוח היה לנו פי' תהיה נמצא לסלוח לנו ובזה נהיה גאולים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בימות החמה וכו'.</b> שם מימרא דרב ביבי בר אביי [אידי בר אבין] וכתב ה\"ר מנוח דבגמרא פריך בין אימות הגשמים בין אמו\"ש וי\"ט ונכלליה מכלל ומשני דילמא אתי לאיטרודי משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי רשאי כדאמרינן גבי נשיאות כפים עכ\"ל. ובקשתי לו חבר ולא מצאתי: \n",
+                "<b>וכן במוצאי שבתות.</b> שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובשבתות ובימים טובים וכו'.</b> פרק שני דיום טוב [ביצה] (דף י\"ו.) תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בש\"א בשחר מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה\"א מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א\"ל אטו שבת ישראל מקדשי ליה שבת מיקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא ופירש\"י אטו שבת ישראל מקדשי ליה שהקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בבית דין אלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות בית דין עכ\"ל. ומכיון דאשכחן דלב\"ה דקיימא לן כוותייהו אפילו ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא שבע כל שכן בשבת דלאו יום טוב דאפי' ב\"ש מודו דאינו מתפלל אלא שבע שלא אמרו ביום טוב שחל להיות בשבת מתפלל ח' אלא להזכיר שבת ויום טוב: \n",
+                "<b>בראש השנה חותמין בה מלך וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל תפלת המוספין של ראש השנה.</b> בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"ב.) \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן מעניינה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביוה\"כ מתפלל בכל תפלה וכו'.</b> ברייתא פרקא קמא דנדה (דף ח':) \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן וכו': ואם חל להיות בשבת וכו'.</b> למד כן מדין י\"ט שחל להיות בשבת שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א ביום צום של כל השנה וכו'.</b> כתב ה\"ר מנוח כדאמרינן (ר\"ה כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל תפלה וכו'.</b> מימרא דר\"י פ\"ק דברכות (דף ד':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשי חדשים וכו'.</b> ברייתא פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) ר\"ח וחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה. ופירש\"י מעין המאורע היינו יעלה ויבא: \n",
+                "<b>במוסף בחולו של מועד וכו'.</b> עד מקדש ישראל וראשי חדשים למדה מהדין שאכתוב בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבת שחלה להיות בחולו של מועד וכו'.</b> ברייתא בפ\"ב דביצה (דף יז.) ופ' בכל מערבין (עירובין מ':) שבת שחלה להיות בר\"ח או בחולו של מועד במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ואע\"פ שבברייתא זו אמרו שמסיים בשל שבת כלומר חותם בשל שבת לחוד כתב הר\"ן דלית הילכתא כהאי תנא בהא מדאשכחן בפ' שלשה שאכלו ברכות (מ\"ט.) אמר רבי אין חותמים בשתים אותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל ור\"ח ומשמע דר\"ח וחש\"מ בחתימת המוספין שוים הם לחתימת המוסף דיום טוב דאסיקנא כרבי דאמר מקדש השבת וישראל והזמנים ה\"נ חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים ומינה דבחש\"מ חותם נמי כמו בי\"ט שחל להיות בשבת דהא ר\"ח וחולו של מועד שוים הם לכל ענינים ואם כן היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש ומסיים בשל שבת לא לענין חתימה קאמר אלא שאומר איזה ענין של שבת כמו ישמחו במלכותך וכו' וכדומה והאי ברייתא לא דברה בענין החתימה אלא מדאותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אלמא הכי בעי מחתם וה\"ה לחולו של מועד כמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וי\"ט שחל להיות באחד בשבת וכו'.</b> בפ' אין עומדין ברכות (ל\"ג:) אמרו כמה סברות היכן יזכירו הבדלה בי\"ט שחל להיות אחר השבת ובסוף אמר ר' יוסף לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך כו' וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דהכי קי\"ל: \n",
+                "<b>ובמ\"ש ובמוצאי י\"ט וכו'.</b> שם (ל\"ג.) איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה ואסיקנא דצריך להבדיל בתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחנוכה ובפורים.</b> [בפרק במה מדליקין כ\"ד.]: \n",
+                "<b>שבת שחלה להיות בחנוכה וכו'.</b> פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) איפליגו אמוראי דרב הונא ורב יהודה אמרי אינו מזכיר כיון דחנוכה לית בה מוסף ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי מזכיר ואסיקנא התם דהלכתא כוותייהו דיום הוא שנתחייב בד' תפלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בימי התענית וכו'.</b> פ\"ק דתענית (דף י\"ג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה ואסיקנא והלכתא בשומע תפלה. וממה שאמר וכי יחיד קובע ברכה לעצמו משמע דש\"צ קובע ברכה לעצמו ואומרה בין גואל לרופא. ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ד.) תניא דבימי התענית אומר מעין המאורע בשומע תפלה ופירש\"י מעין המאורע היינו עננו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחותם בה העונה בעת צרה: בתשעה באב וכו'.</b> בסוף תענית כתב הרי\"ף ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט\"ב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו נחם ה' אלהינו עלינו וכו'. והיכן אומרה א\"ר ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרה בהודאה כדתנן [ברכות נ\"ד.] נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא ונהוג עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי [אהא] דאמר ר' יהודה בריה דשמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ימות הגשמים.</b> משנה פרק אין עומדין (ברכות ל״ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים דהיינו ברכת אתה גבור ופ״ק דתענית (דף ב'.) תנן רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ואיפסקא הלכתא בגמרא [שם ג'.] כוותיה. וכתב הרי״ף פי' האחרון המתפלל תפלת מוסף הוא מזכיר גבורות גשמים ובשחרית אינו מזכיר וביום טוב הראשון של פסח בשחרית מזכיר גבורות גשמים ובמוסף אינו מזכיר. ירושלמי מ״ט דר' יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהוא סימן יפה לעולם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן שאמרו עוד בירושלמי שכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו ההזכרה ביום טוב הראשון של פסח אף על פי שהוא זמן גשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה מזכיר גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש\"צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית ומשני יהיה סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירים גשם והוא טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משבעה ימים במרחשון וכו'.</b> משנה פרק אין עומדין ברכות (ל\"ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים ובפרק קמא דתענית (דף י'.) תנן בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רשב\"ג אומר בשבעה בו ובגמרא א\"ר אלעזר הלכה כרשב\"ג תניא חנניא אומר בגולה עד ששים בתקופה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא ואיבעיא לן אי יום ס' כלאחר ס' או כלפני ס' ואסיקנא דיום ס' כלאחר ס' וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי</b> ומפרש רבינו בגולה היינו שנער וסוריא ומקומות הסמוכים לאלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקומות שהם צריכים וכו'.</b> פרק קמא דתענית (דף י\"ד:) שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכין למיטרא בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כצבור דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן אע\"ג דאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום וכו' וכן כתב ה\"ר מנוח בשם בעל ההשלמה: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו בפירוש המשנה שכל הזמנים שנשנו לגשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאויר ארץ ישראל אבל בשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכין לגשמים באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא שבעה במרחשון ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון ימות החמה ואינם טובים להם הגשמים אבל הם מאבדים וממיתים והיאך ישאלו אנשי הארץ במרחשון הגשמים הלא זה שקר גמור וכל זה סברא נכונה ונראית לעין עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש בתשובותיו כלל ד' שאלה עשירית דלפום ריהטא משמע שפירוש המשנה סותר מ\"ש בחיבורו כי בפירוש המשנה כתב ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשם באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא ז' במרחשון אלמא ששואלים בברכת השנים ובחבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה. והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים כי בפירוש המשנה כתב ארצות לפי שיש חילוק בין ארץ ישראל לבבל לענין שאלה והזכרה מזה נלמוד שאין נקראים רבים אלא ארץ ואותם הם שאומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים אבל בחיבורו כתב מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה כגון איי הים ואינם נקראים ארץ בפני עצמם הילכך כיחידים דמו ובשומע תפלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> בעניי לא נראה לי פירוש חילוק זה שביאר רבינו דאיי הים למה לא יקרא ארץ אבל כוונת רבינו בפירוש המשנה שהזמנים שנשנו במשנה לשאלת גשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה אבל שאר ארצות שאינם צריכים גשמים אז אלא בזמנים אחרים אין שואלים את הגשמים אז אלא בזמן הצריך להם ויעשו אותו הזמן כאילו הוא ז' במרחשון בארץ ישראל לענין ששואלים גשם בזמן צריך להם לא בזמן שאינו צריך להם אדרבא הם ממיתים ומאבדים ומיהו לא נחית שם כדי לפרש באיזו מקום מהתפלה ישאלו ופה בחיבור ביאר שבשומע תפלה ישאלו וכההיא דאנשי נינוה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כגון איי הים הרחוקים</b> לא בא לומר שאינם נקראים ארץ אלא לפי שהוא דבר תימה לומר שיש מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה לזה אמר שזה ימצא באיי הים הרחוקים. ואל תשיבני ממה שאמרו ובגולה עד ס' בתקופה והם שואלים בברכת השנים דשאני התם שהוא זמן שאלת גשמים גם בא\"י: \n",
+                "<b>ומקומות שהם עושים י\"ט שני ימים וכו'.</b> שם (תענית דף ד':) אמאי דתנן ר' יהודה אומר האחרון מזכיר אמרינן בגמרא ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין. כלומר פוסק במנחה דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא שמיני ואסיקנא והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ויש לדקדק למה איחר רבינו מלומר זה עד כה דלעיל כשכתב מאימתי אומר מוריד הגשם וכו' מיד הו\"ל לסמוך דין זה ולמה הפסיק ביניהם בדיני שאלה בברכת השנים. ויש לומר שרצה לפרש תחלה כל דיני הגשמים הנוגעים לארץ ישראל בין בהזכרה בין בשאלה ואח\"כ פירש דין שאר מקומות וביאר תחילה דינם לענין שאלה דסליק מינה וחזר והשלים דינם לענין הזכרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השנה כולה וכו'.</b> סוף פ\"ק דברכות (דף י\"ב:) מימרא דרבה בר חנניא סבא משמיה דרב: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ובמשפט אבל המלך המשפט ר\"ל שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו המשפט כמו שאנו אומרים הוא היודע הוא החכמה שאין לומר עליו יתברך חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר. ודע שבמקצת ספרי רבינו כתוב ובברכת י\"ב והוא ט\"ס וצריך להגיה ובברכת י\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שנהגו וכו'.</b> כתב הר\"ן בריש פרק בתרא דר\"ה בשם ר\"י בן גיאת ז\"ל דאע\"ג דאמרינן לא ישאול אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות נהגו לומר כן לפי שצרכי רבים הם. וכתב עוד שהרמב\"ן ז\"ל מצא סמך לדבר במסכתא סופרים שכתוב בה בלשון הזה וכשם שחתימתן של ר\"ה ושל י\"ה משונה משאר הימים כך תפלתם משונה וא\"א זכרנו בג' ראשונות ובג' אחרונות אלא בשני י\"ט של ר\"ה וי\"ה ואף אלו בקושי התירו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תפלת השחר מצותה שיתחיל וכו'.</b> פרקא קמא דברכות (דף ט':) אמר אביי לק\"ש כותיקין דא\"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תנן התם ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קרא ייראוך עם שמש ופירש\"י מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה וכן דעת ה\"ר יונה והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וזמנה עד סוף שעה רביעית וכו'.</b> ריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ו) תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות ואסיקנא התם (שם כ\"ו) הלכה כרבי יהודה וכתב רבינו שהוא שלישית היום לרמוז אל מ\"ש בפירוש המשנה פ\"ק דברכות אצל מה ששנינו גבי ק\"ש גומרה עד ג' שעות דע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות הם השעות שיש מהם י\"ב שעות ביום וי\"ב שעות בלילה ומ\"ש עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום בין שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. ונ\"ל הטעם דכיון דקי\"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ויוצא י\"ח שחרית כ\"ש עד חצות דאכתי לא מטא זמן תפלת מנחה אבל אם נזכר אחר שהגיע זמן המנחה מתפלל תחילה תפלת המנחה ואח\"כ מתפלל תפלת שחרית. ומ\"מ יש מדקדק שהו\"ל להרי\"ף ורבינו לכתוב עד חצות וחצי שעה יותר דהא אכתי לא מטא זמן תפלת מנחה ונ\"ל דאה\"נ אלא דלא דק בין חצות לחצי שעה יותר וכיון דאשכחו רבנן דאמרי עד חצות אסמכוה למילתייהו ואמרו עד חצות אבל ה\"ה עד שיגיע זמן המנחה כנ\"ל אלא שמדברי הרשב\"א נראה דעד חצות דוקא אמרו וכמ\"ש בס' ב\"י לא\"ח סימן פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר אמרנו וכו'.</b> ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו:) איזו היא מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, ומפרש רבינו דהיינו טעמא כדתנן פ״ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וזמן מנחה קטנה וכו'.</b> משנה פ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה ואיבעי לן בגמ' (כ״ז.) אי הלכה כר' יהודה בתפלת המנחה כי היכי דהלכתא כוותיה בתפלת השחר ואסיקנא דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וז״ש \n",
+                "<b>רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע</b> דהיינו עד הערב כת\"ק. ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן המנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שתשקע החמה אבל נראה שכיון למה שכתב הרא\"ש בשם הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר\"י דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא לדרבנן ליתא לדר' יהודה וכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי איפשר לו לעשות פעם כרבנן ופעם כר\"י וגם ה\"ר יונה ז\"ל כתב כן. ונראה לי שהוא מוכרח בלשון שאמרו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואין ספק שפירושו התופס שיטתו לעשות כמר עבד והתופס שיטתו לעשות כמר עבד ולכן כתב רבינו זמנה עד שישאר מן היום שעה ורביע ומשם ואילך הוא זמן תפלת הערב היינו כרבי יהודה: \n",
+                "<b>ויש לו וכו'.</b> כלומר גם אם ירצה לתפוס שיטת תנא קמא יתפלל אותה עד שתשקע החמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלת המוספין וכו'.</b> משנה (שם כ\"ז) ושל מוספין כל היום ר\"י אומר עד שבע שעות ובגמרא ושל מוספין כל היום אר\"י ונקרא פושע והא דתנן בפרק שני דמגילה (דף כ' ע\"ב) כל היום כשר למוספין היינו לומר שיצא אבל מכל מקום נקרא פושע. כתב הרמ\"ך לא ידעתי למה הוא פושע ומנהגנו להתפלל ביום הכפורים אחר ז' עכ\"ל ויש לתמוה עליו מאחר שדברי רבינו הם דברי הגמרא למה תמה עליו ואפשר שלא היה כן בנוסחת הרמ\"ך בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלת הערב וכו'.</b> משנה (שם דף כ\"ו) תפלת הערב אין לה קבע ובגמרא מאי אין לה קבע אי לימא דאי בעי מצלי כולה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ופי' ה\"ר יונה דה\"ק אם איתא דאין בו משמעות אחר אלא שזמנה כל הלילה ליתני תפלת הערב כל הלילה ומדלא תני הכי שמעינן דאיכא נמי משמעות אחר דאתא לאשמועינן שהיא רשות וא\"כ אין לה קבע ר\"ל ב' דברים שהיא רשות ושזמנה כל הלילה: \n",
+                "<b>ותפלת נעילה וכו'.</b> נתבאר טעם רבינו בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפלל תפלה קודם זמנה.</b> זה פשוט אך \n",
+                "<b>מ״ש ואם התפלל תפלת שחרית וכו'</b> נלמד ממאי דאמר בסוף תפלת השחר (ברכות דף ל'.) אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו מקדמי למיזל לאורחא הוו מקדמי ומצלי. ומפרש רבינו מקדימים לעיקר מצותה שהוא עם הנץ החמה והיו הם מקדימים מעלות השחר וכ״כ התוספות בשם ר״ח: \n",
+                "<b>ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו'.</b> כלומר כבר אפשר לו לעשות כן והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל בפרק זה, ולאו דוקא של שבת בערב שבת או של מוצאי שבת בשבת דה\"ה בכל יום אלא שרבינו העתיק לשון הגמרא דגרסינן בתפלת השחר (דף כ\"ז ע\"ב) אמר ר\"ח בר אבין רב צלי של שבת בע\"ש ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא מפני הדחק או צורך שעה והיינו שסמכה הרב לההיא דלעיל דמיירי בשעת הדחק עכ\"ל. וסובר רבינו שהטעם שאף ע\"פ שהוא יום מתפלל תפלת ערבית לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ומ\"ש הראב\"ד ז\"ל אין ראוי לעשות כך אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ\"ל. אין כאן השגה שרבינו בהאי פירקא לא נחית אלא לפרושי באיזה זמן מתפלל אדם תפלת הערב ויוצא בה ולא נחית לפרושי דיני סמיכת גאולה לתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שעבר עליו וכו'.</b> ברייתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלת ערבית או תפלת שחרית וסובר רבינו דהיינו דוקא כשביטל במזיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד טעה ולא התפלל שחרית וכו'.</b> שם מימרא דרבי יצחק אמר רבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועבר חצי היום</b> לאו דוקא דה\"ק ועבר חצי היום וחצי שעה יותר דכבר הגיע זמן המנחה דאילו בחצי היום כיון דעדיין לא הגיע זמן המנחה היכי קאמר ראשונה תפלת המנחה אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשטא: \n",
+                "<b>טעה ולא התפלל ערבית וכו'.</b> שם מימרא דר' יצחק א\"ר יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טעה ולא התפלל תפלה זו וכו': וכתב</b> הראב\"ד ראיתי בדעתו וכו' הואיל ושעת תפלה היא עכ\"ל. וה\"ר יונה ז\"ל כתב שדעת חכמי פרובינצא כדעת רבינו והוא נכון בעיניו. וכתב עוד ה\"ר יונה שי\"מ כדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו לא התפלל תפלות הרבה לכולם יש תשלומין ואין דעתו ז\"ל נוחה בזה אלא הנכון כדברי רבינו מיהו אם ירצה להתפלל אותם בתורת נדבה ושיחדש בהם דבר הרשות בידו ונכון לעשות כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו שתי תפלות כו'.</b> ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) פלוגתא דת״ק ורבי יהודה ופסק רבי יוחנן כת״ק, והכריח ה״ר יונה דמנחה הנזכרת כאן היינו מנחה גדולה וכבר הוקשה לפוסקים ז״ל מה שהיו נוהגים ביה״כ שאחר שהגיע זמן המנחה היו מתפללים מוסף קודם. וכתבו ה״ר יונה והרא״ש ז״ל דהא דהיו לפניו שתי תפלות היינו דוקא שרוצה להתפלל מיד שתיהן כגון שרוצה ליכנס לסעודה גדולה וא״א לו ליכנס עד שיתפלל הילכך תפלת המנחה שהיא תדירה וגם עיקר זמנה אז קודמת אבל אם אינו צריך עתה להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוספים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויש מי שמורה וכו'</b> הוא להנצל מקושיא זו של יה\"כ דכיון דבצבור הוא אין עושין כן כדי שלא יטעו ויבא איזה יחיד מהם ביום אחר קודם שתגיע זמן המנחה להתפלל תפלת המנחה ואח\"כ תפלת המוספין. והנכון לקצר בפיוטים בתפילת השחר ולכוין להתחיל להתפלל תפלת המוספין קודם שיגיע זמן מנחה גדולה וכן אנו נוהגים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טהרת הידים כיצד וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ו.) א\"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה\"מ לקמיה אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת רבינו \n",
+                "<b>וז\"ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל</b> כלומר עד ולא עד בכלל. \n",
+                "<b>אבל אם עבר מן המים יותר.</b> כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור: \n",
+                "<b>ומה שכתב שרוחץ עד הפרק.</b> [עי' במשנה פ\"ב דידים]. וכתב רבינו פרק שביעי מהלכות ברכות שמברך ענט\"י וכתב ה\"ר מנוח וכן לקריאת שמע ונראה מדברי רבינו שבכל התפלות צריך ליטול ידיו אעפ\"י שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ודלא כהר\"ן פ' ע\"פ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שאינו מטהר וכו'. אבל שחרית וכו': כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי רגליו למה עכ\"ל. ונראה מדברי מ\"ע דאשתמיטתיה למרן הראב\"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ' ע\"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב\"ד ז\"ל אלא שהוא ז\"ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכדפירש\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> כל הטמאין וכו'.</b> כבר נתבאר זה בסוף הלכות ק\"ש: \n",
+                "<b>ובית דין שעמדו אח\"כ וכו'.</b> תמיה לי מילתא כיון דעזרא גזר לד\"ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב\"ד שאחריו לגזור לתפלה ועוד היכא איתא גזירה זו דב\"ד שאחריהם. ואפשר דה\"ק בית דין שאחריהם בטלו תקנת עזרא לד\"ת והעמידוה לתפלה בלבד וכן כתב הרי\"ף בסברא אחת בפרק מי שמתו. אבל אין לשון רבינו נוחה לזה שכתב וב\"ד שעמדו אח\"כ התקינו אף לתפלה. ואפשר דעזרא לא גזר אלא לד\"ת אבל לא לתפלה משום דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמצא נמנע מלהתפלל. אלא שאיני יודע היכן מצינו גזירה זו דבית דין שאחריהם: \n",
+                "<b>ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו ת\"ח מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים וכו' לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי וכו'.</b> משנה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו.): \n",
+                "<b>וכבר בטלה גם תקנה זו וכו'.</b> שם (דף כ\"ב) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ועל פי מה שכתבתי בסוף הלכות ק\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנהג פשוט הוא בד״א בבריא או בחולה שבעל וכו'.</b> מה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו (ברכות כ״ב ע״ב) אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום. ופירש״י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע״כ. וכיון דקי״ל בטלוה לטבילותא וס״ל לבני שנער וספרד דלא בטלוה אלא לד״ת אבל לתפלה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי כמ״ש הרי״ף בפרק מי שמתו בשם רבינו האי אם כן בריא בין מרגיל בין בשאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכין רחיצה בט' קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה וחולה לאונסו פטור מכלום שבזמן התקנה נמי היה פטור: \n",
+                "<b>וכן זב שראה קרי וכו'.</b> וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה שלא נהגו לטבול עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי הערוה וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ד. כ״ה:) היתה טלית של בגד ושל שק חגורה לו על מתניו קורא ק״ש ולתפלה עד שיכסה את לבו וסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל וכו'.</b> כבר נתבאר בהלכות ק\"ש איסור ק\"ש בכל המקומות הללו וה\"ה לתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפלל ומצא צואה וכו'.</b> מימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב:) וכתבו התוס' בשם ר״י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכן כתב ה״ר יונה והרא״ש ז״ל: \n",
+                "<b>היה עומד בתפלה ומצא וכו'.</b> ברייתא שם היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ופירש ה\"ר יונה הא דאפשר פי' אם מתפלל כנגד המזרח וראה צואה כנגדו ויכול ללכת כנגד המזרח מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו אבל אם א\"א לו ללכת כנגד המזרח כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו ילך כנגד הצדדין עד שיתרחק ממנה ד' אמות. ופירש\"י והתניא לצדדין אין צריך להלך עד שתהא לאחוריו. דאפשר לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו לא אפשר כגון שיש נהר לפניו מסלק לצדדין: \n",
+                "<b>גדולי החכמים וכו'.</b> עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ה.) שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא ר״פ לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים החופזים אותו וכו'.</b> פרק מי שמתו ברכות [כ\"ג.] ת\"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואי תימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות עצמו אבל אם יכול לשהות עצמו תפלתו תפלה זו היא גירסת רבינו ודלא כהרי\"ף דגריס מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה ומדתניא בסיפא תפלתו תפלה לומר שיצא י\"ח ממילא דכי תני תפלתו תועבה היינו שצריך לחזור ולהתפלל: \n",
+                "<b>ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל וכו'.</b> שם תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא ע\"י כח. ניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו. וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ג':) ד\"ה כיחו וניעו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> מי שגיהק ופיהק וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות כ״ד.) א״ר חנניא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש מיתיבי המגהק ומפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח ל״ק כאן לאונסו כאן לרצונו: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח גיהק גו הקים כלומר שהקים ופשט גופו למעלה פיהק פה הקים שפותח פיו הרבה. ורש\"י פי' פיהוק הוא הרוח היוצא דרך הפה בקול כמנהג הזוללים: \n",
+                "<b>נזדמן לו רוק וכו'.</b> שם ע\"ב אמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואמרינן בתר הכי דרבינא נזדמן לו רוק ופתקיה לאחוריה משום דאנינא דעתיה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דרבינו מפרש פתקיה זריקה ביד כמו פתקיה ת' פרסי אבל לא בפיו משום קלות ראש. ומשמע בירושלמי דדוקא מחמת האונס הוא דמותר ומשמע בירושלמי אם טיילו בו אסור פירוש דמטייל מדעתו שלא באונס: \n",
+                "<b>יצא ממנו רוח וכו' עד ורמה במיתתנו.</b> שם וסובר רבינו דמסתמא חוזר למקומו הראשון ולא ישאר במקומו האחרון ואפשר שזאת היתה כוונת בה\"ג שכתב חוזר לתפלתו ומתפלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בתפלה וכו' עד שיכלו המים.</b> ברייתא (שם כ\"ב:) ואפליגו התם אמוראי להיכן חוזר וכתב הרי\"ף ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המשתין וכו'.</b> תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק במגילה פרק בני העיר (מגילה כ״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כדי שיפסוק דברי התפלה מפיו</b> הוא פירוש מה שאמרו שם כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוונת הלב כיצד וכו'. ואם התפלל כו'.</b> סוף פרק תפלת השחר (ברכות דף ל':) א״ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ולאפוקי ממ״ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א״ל ר' ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ״כ הרא״ש ז״ל: \n",
+                "<b>לפיכך הבא מן הדרך וכו'.</b> עירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ה.) א״ר אלעזר הבא בדרך אל יתפלל ג' ימים ומפרש רבינו דהיינו בא מן הדרך ואפשר שכך היתה גירסתו בגמרא וגם בדבריו ז״ל נכלל שהבא בדרך לא יתפלל מדנקט או מיצר וס״ל דטעמא מפני שהוא עיף או מיצר אבל אם דעתו מכוונת יתפלל ולמדנו כן מדאמרינן התם אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי ואם איתא דכל אדם אסורים מאי רבותא דאבוה דשמואל אלא ודאי דאבוה דשמואל היה מזיק לו הדרך ולהכי לא מצלי עד תלתא יומי אבל אם לא היה מצטער היה צריך להתפלל מיד: \n",
+                "<b>מצא דעתו וכו'.</b> פרק הדר (שם) אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך צריך לישב מעט וכו'.</b> כלומר אף על גב דא\"א לשהות שעה אחת כחסידים הראשונים מ\"מ צריך לישב מעט: \n",
+                "<b>ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים וכו'.</b> משנה פרק תפלת השחר (ברכות כ״ח:) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ובגמרא (דף כ״ט:) מאי קבע א״ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ורבינו כתב דתרווייהו בעי שתהיה בנחת ובתחנונים ושלא תראה עליו כמשאוי דע״כ לא פליגי ר' הושעיא ורבנן אלא בפירוש עושה תפלתו קבע דאר״א אבל כולהו מודו דלכתחלה תרווייהו בעינן: \n",
+                "<b>חסידים הראשונים וכו'.</b> ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכור אל יתפלל וכו'.</b> פרק הדר מימרא דרבה בר הונא (עירובין ס\"ד.): \n",
+                "<b>איזהו שכור וכו'. </b> מימרא [שם ס\"ד.] ומ\"ש דברביעית מיקרי שתוי הכי משמע התם [ע\"ב] בההוא פירקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין עומדין וכו' עד הלכות פסוקות.</b> ברייתות ריש פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלות הפרקים וכו'.</b> בסוף ר\"ה (דף ל\"ה.) א\"ר אלעזר לעולם יסדר אדם תפלתו ואח\"כ יתפלל ומפרש התם הגמרא דהיינו דוקא תפלה שהיא משלשים יום לשלשים יום וסובר רבינו דהיינו ביום שלשים ליום שהתפלל בו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור אחר שהביא דברי רבינו וא\"א ז\"ל כתב של פרקים הוא משלשים יום ואילך ולפי זה ר\"ח אין צריך. ולי נראה שמ\"ש שהרא\"ש חולק עם רבינו אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך דקאמר היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים וזהו מר\"ח לר\"ח: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא כשקורא ע\"פ אבל בשכתובה לפניו לא וצ\"ע עכ\"ל. ונראה דאפילו בשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות: \n",
+                "<b>היה מהלך במקום סכנה וכו'.</b> פרק תפלת השחר (ברכות כ״ט:) ת״ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואפליגו התם תנאי אי זו היא תפלה קצרה ואמר רב הונא הלכה כאחרים שאומרים שהיא צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כלומר ואינם יודעים לפרש צורכיהם. והטוב בעיניך עשה פי' ה״ר מנוח לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור: \n",
+                "<b>ומתפלל אותה בדרך וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למיהדר לצלויי. תפלה קצרה לא בעי לצלויי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למיהדר לצלויי. והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך. וכתב רבינו ואם יכול לעמוד עומד מדאמרינן התם רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה יושב בספינה וכו'.</b> (עיין בלחם משנה): \n",
+                "<b>חולה מתפלל וכו'.</b> כתב ה\"ר מנוח והוא שיכול לכוין שאם לא כן טוב שלא יתפלל וכ\"כ הריא\"ג. והוסיף עוד דזקן שאינו יכול לעמוד יושב במקומו ומתפלל ושמעתי מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעות שיהיה כורע מעומד יעמוד עכ\"ל: \n",
+                "<b>היה רוכב על הבהמה וכו'.</b> ברייתא פרק תפלת השחר [שם כ\"ח] פלוגתא דרבי ות\"ק ואמר רבה בב\"ח ואי תימא ריב\"ל הלכה כרבי דאמר בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בחוצה לארץ וכו' עד ויתפלל.</b> ברייתא שם אלא שבגירסאות שלנו כתוב היה עומד בח\"ל יכוין לבו כנגד ארץ ישראל ומפרש רבינו דיכוין לבו היינו פניו דאי לא היינו דין הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות. ובפסקי הרא\"ש ז\"ל אין כתוב לבו אלא יכוין כנגד א\"י והיא הגירסא הנכונה: \n",
+                "<b>ודע</b> שה\"ר יונה ז\"ל מפרש דכי תני יכוין כנגד א\"י לא כנגד א\"י בלבד אלא כנגד א\"י וירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשהוא בירושלים א\"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי עומד בתוכה אלא כנגד בהמ\"ק וכנגד בית קדשי הקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיקון הגוף כיצד וכו' צריך לכוין את רגליו וכו'.</b> פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופירש\"י ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחת וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכם בענין שידמו אחת כמו מלאכי השרת: \n",
+                "<b>ונותן עיניו למטה וכו'.</b> ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ה:) א״ר ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה: \n",
+                "<b>ומניח ידיו כפותין וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י') רבא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איתא צערא בעלמא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסי ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ופכר ידיה היינו שחובק ידיו ומסתמא היא הימנית על השמאלית ולא היה מפליג רב כהנא בין צערא לשלמא אלא ללביש ומכסי אבל לעולם פכר ידיה. ומ\"ש ולא יניח ידיו על סנטרו כך היא גירסת הרי\"ף ופי' הערוך סנטרו צדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקון המלבושים.</b> נלמד ממאי דהוה עביד רב כהנא כמו שכתבתי בסמוך. ואמרינן נמי התם רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ומדרמי פוזמקי אלמא שאין להתפלל ברגלים מגולות. וכתב רבינו אם אין דרך אנשי המקום וכו' כלומר לאפוקי כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות וה\"ה למקומות שרוב העולם מכסים רגליהם ואין מקפידים בשעומדין לפני הגדולים אם עומדין ברגלים מגולות או מכוסות דלענין תפלה נמי אין קפידא. ולשון רבינו מוכיח שאין קפידא לתפלה אלא במקום שמקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות וכתבו בהגהות דאמרינן בחגיגה (דף י\"ג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמי מאריה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה: ובכל מקום לא יאחוז וכו'.</b> פרק מי שמתו ברכות (דף כ\"ג:) ת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס\"ת בזרועו ויתפלל אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן ובסוף לולב הגזול (סוכה מ\"א:) א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ולולב בידו ואותביה מהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה הוא ולא טריד כלומר אינו עושה מצוה בתפיסתם בידו ולא טריד וזהו דעת רש\"י ז\"ל ונראה שהוא ג\"כ דעת הר\"ן ז\"ל דדוקא בהני אסרינן משום דטריד שמא יפול הסכין ויזיק ושמא תפול הקערה ותשבר או יפסדו האוכלין שבתוכה והככר שמא יפול ויטנף והמעות שמא יתפזרו אבל דברים שאין בהם הפסד מותר לתופסן בידו ולולב נמי אי לאו חביבותא דמצוה איכא למימר דטריד דילמא יפול ויפסל: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל די\"מ דשום דבר אין לו לתפוס בידו והני דנקט לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא בעלמא נקטינהו: \n",
+                "<b>היה משוי על ראשו וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) בלשון הזה: \n",
+                "<b>דרך כל החכמים וכו'.</b> הכי משמע פ\"ק דשבת (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יעמוד במקום נמוך.</b> פ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים קראתיך ה': \n",
+                "<b>ויחזיר פניו לכותל.</b> דאמרינן בפ\"ק דברכות (שם) מנין שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר: \n",
+                "<b>וצריך לפתוח חלונות וכו'.</b> מימרא דר' חייא בר אבא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח בגמרא לא אשכחן אלא בבית שיש בו חלונות אבל כיון דמייתי ליה מכוין פתיחן ליה משמע שצריך להיות כנגד ירושלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדים לתפלת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ\"ש אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות היינו ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל: \n",
+                "<b>וקובע מקום לתפלתו תמיד.</b> פ\"ק דברכות (דף ו':) א\"ר חלבו אמר רב הונא הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל דלא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבה\"כ אחת אבל אם מתפלל באחד משני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר צריך לייחד לו מקום בבה\"כ וכ\"כ בהגהות. וה\"ר יונה ז\"ל כתב דלא איתמר הכי במקומות בה\"כ דכיון דכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזוית זו אלא ר\"ל שקובע מקום לתפלתו בביתו שלפעמים אינו יכול ללכת לבה\"כ ומתפלל בביתו מייחד מקום לכך וכתב דהכי משמע בירושלמי: \n",
+                "<b>ואין מתפלל בחורבה.</b> נראה דהיינו מדאמרינן בריש ברכות (דף ג'.) דא\"ל אליהו לר\"י שנכנס לחורבה להתפלל היה לך להתפלל בדרך ואמרינן דש\"מ אין נכנסין לחורבה ואע\"ג דמשמע התם דאין נכנסין לחורבה אפילו שלא בשעת תפלה מ\"מ כיון דלגבי תפלה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפלה: \n",
+                "<b>ולא אחורי בית הכנסת וכו'.</b> שם (ו' ע\"ב) אמר רב הונא כל המתפלל אחורי ב\"ה נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבה\"כ אבל מהדר אפי' לבה\"כ לית לן בה ופירש\"י כל פתחי בה\"כ היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגלה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בה\"כ ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו, כלומר ואחורי בית הכנסת קורא הצד שאין שם פתחים והתוס' פירשו בהיפך שאחורי ב\"ה היינו הצד שהפתחים פתוחים בו וה\"ר יונה כתב ליישב מה שקשה לכל אחד מהפירושים: \n",
+                "<b>ואסור לישב וכו'.</b> בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א:) אמר ריב״ל אסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. וכתב ה״ר יונה בשם הגאונים דה״מ כשאינו קורא ק״ש או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין צריך כלום וכ״כ בהגהות: \n",
+                "<b>או לעבור וכו'.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) אריב״ל אסור לעבור כנגד המתפללים. וכתב ה״ר יונה ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא והוא דעת רבינו. ואמרינן תו התם איני והא ר' אמי ורבי אסי חלוף ומשני חוץ לד' אמות הוא דחלפי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעמוד במקום גבוה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דברכות (דף י':) המתפלל לא יעמוד ע\"ג כסא או על גבי ספסל ולא ע\"ג מקום גבוה שאין גבהות לפני המקום. \n",
+                "<b>ומ\"ש דהיינו בגבוה ג' טפחים</b> הטעם משום דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בנין גבוה וכן אם היה מוקף מחיצות וכו'</b> מילתא דסברא היא. והראב\"ד כתב א\"א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל עכ\"ל. נראה מדבריו שגם הוא ז\"ל סובר שאין זה בכלל מקום גבוה וא\"כ אפילו יכול לירד אינו צריך לירד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומנין שהיו עושים מלאכה וכו'.</b> פ' היה קורא (ברכות דף י״ו.) ת״ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. וכתב הרי״ף ז״ל ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחתן מרובה. ופירש ה״ר יונה ז״ל שענפיהם מרובין יותר משאר אילנות ויש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה״ב: \n",
+                "<b>ומה הן מתפללין וכו'.</b> שם ת\"ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה\"ב קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין י\"ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאים כפיהם והתניא מעין י\"ח ל\"ק כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השויית הקול כיצד וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ובפרק ואלו נאמרין סוטה (ל״ב:) מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה כלומר שמתודים בתפלתן על עבירות שבידם. ובסוף מי שמתו ברכות (כ״ד:) תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין לבו בלחש מותר וה״מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא. וזהו שאמר אא״כ היה חולה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כריעה כיצד וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) ת״ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשגומר כורע וכו',</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הוציאו לו יומא (דף נ\"ג:) אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי ג' פסיעות בכריעה אחת משמע שצריך לכרוע בסוף התפלה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותן שלום וכו'.</b> גם זה שם ומשום שכינה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל ועוד יתבאר זה בסמוך: \n",
+                "<b>וכשהוא כורע וכו'.</b> מימרא דרבה בר חיננא משמיה דרב (דרבא) סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב.) ופירש\"י כשהוא כורע באבות ובהודאה: \n",
+                "<b>בד״א בהדיוט וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) אמר רבי שמעון בן פזי א״ר יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כלומר בברייתא שכתבתי בסמוך. כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אר״י בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב״ל הדיוט כמו שאמרנו כ״ג תחלת כל ברכה וברכה והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף ופסק רבינו כר״י בר נחמני משום דאמר לדידי מיפרשא לי אלמא דק טפי בשמעתיה. ונראה שהיה בגירסת רבינו בכ״ג תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה או בתחילת כל ברכה וברכה דאמר ר״י בר נחמני אסוף כל ברכה וברכה דקאמר ר' שמעון בן פזי סמיך דלאוסופי עליה אתא ובעינן דליכרע בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה נותן שלום וכו'.</b> פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ג:) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א\"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכריעות האלו וכו'.</b> בפרק תפלת השחר ברכות (כ\"ח:) א\"ר תנחום אמר ריב\"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השתחויה כיצד וכו': כריעה האמורה בכל מקום וכו' עד על פניו ארצה.</b> ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לעשות השתחויה וכו'.</b> כבר ביארתיו בפרק ששי מהלכות עבודת כוכבים: \n",
+                "<b>ואין אדם חשוב וכו'.</b> מימרא דרבי אלעזר פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב:) וסוף פ\"ק דתענית (דף י\"ד): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור עכ\"ל. והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא. ומכיון שכתב רבינו אא\"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מטה פניו וכו',</b> הוא מדאמרינן התם (מגילה כב) א\"ר חייא ברי' דר\"ה חזינא לאביי ורבא דכי נפלי אאנפייהו מצלי אצלויי כלומר מטין על צדיהן שלא יראו כנופלים ע\"פ לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכן פירש\"י וכן נראה מדברי הרי\"ף. ואע\"פ שבהל' עבודת כוכבים פ\"ו כתבתי דרבינו מפרש דהא דאביי ורבא מצלי אצלויי היה כדי שלא ישתחוו על הרצפה י\"ל שהוא ז\"ל סובר דכיון דמייתי בגמרא להא דאביי ורבא מצלי אצלויי בתר הא דאמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ובתר הא דתניא השתחויה זו פישוט ידים ורגלים אית לן למימר דאתרווייהו קאי וה\"ק אביי ורבא כי הוו מצלי על הצבור ובצבור לא היו נופלים על פניהם לפי שאנשים חשובים היו וכדר' אלעזר אלא הוו מצלי אצלויי וכי הוה רצפה קמייהו אע\"פ שלא היו מתפללין על הצבור נמי הוו מצלי אצלויי כי היכי דלא ישתחוו על הרצפה א\"נ אף ע\"ג דהא דאביי ורבא אצלו אצלויי כדי שלא ישתחוו על הרצפה היו עושין כן מכל מקום משמע דכל כה\"ג לא הוי בכלל מה שאמרו אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור לו לאדם וכו'.</b> פ\"ק דברכות (ח':) אמר ריב\"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי בה\"כ בשעה שהצבור מתפללים אמר אביי לא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה. זו היא גירסת הרי\"ף ז\"ל והיא גירסת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> המתפלל עם הצבור וכו'.</b> למד כן מדתניא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור מקצר ועולה מפני טורח צבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בא לומר אחר תפלתו וכו',</b> מפורש שם בברייתא אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יה\"כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יה\"כ אומר וכן אריב\"ל בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.): \n",
+                "<b>וכן אם רצה להוסיף וכו'.</b> פ\"ק דע\"ז (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בש\"ת אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא ישאול וכו',</b> מימרא דרב יהודה בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ד.): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ואסור לו לאדם שיטעום כלום וכו'.</b> פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א\"ר יצחק אמר ר' יוחנן משום ראב\"י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים. וכתב הרא\"ש בשם אבי העזרי דבמים לית בהו גאוה ומותר לשתותן בבקר קודם תפלה: \n",
+                "<b>או שיעשה מלאכה.</b> בפרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל גם זה שם (דף ה':) תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ומפרש רבינו על תפלתי שתהא סמוכה לקומי מהמטה כלומר שלא אעשה מלאכה בינתים ודלא כרש״י דאפילו לקרות לא היה רוצה אחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל: \n",
+                "<b>וכן לא ישכים וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אמר רב הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו כלומר הא דאסר רב במשכים לפתחו דוקא: \n",
+                "<b>ולא יצא לדרך וכו'.</b> שם מימרא דרב אידי בר אבין: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ומ\"ה הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו ואע\"פ שעדיין לא הגיע זמן תפלה כדי שיתפלל בכוונה ובעמידה משיתפלל בדרך במרוצה והוא שעלה עמוד השחר ולאו דוקא שחרית אלא אפילו אי זו תפלה שתהיה כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכ\"ל: \n",
+                "<b>אבל טועם וכו'.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח ע״ב) אסיקנא דלית הלכתא כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספים ולא כריב״ל דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ונראה שדעת רבינו דדווקא טעימה הוא דשרינן אבל סעודה אפילו של עראי אסורה כמו שכתב בסמוך. ונ״ל דאכילת פירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת אכילת עראי מיקרי ואסור: \n",
+                "<b>אבל אינו סועד וכו'.</b> משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובגמרא איכא תרי לישני בפירושא דמתניתין ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שפוסק כלישנא בתרא דהאי לא ישב אפילו להסתפר בתספורת דידן ולא תימא דוקא בתספורת בן אלעשא שהיה מספר כתספורת של כ\"ג שהיא קשה וכדאמרינן התם בלישנא קמא. ואמאי לא ישב להסתפר תספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא שמא יתעלף. ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא ומטריד פירש\"י שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל. ומדברי רבינו נראה שהטעם שמא יראה שנתקלקלו העורות ויתעסק בתיקונם. ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין בגמר דין לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא ואסיקנא התם בגמרא דהאי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שכתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה דמשמע שאינו אסור עד שיגיע זמן המנחה וקודם לכן בסמוך כתב אינו סועד סמוך למנחה. וצ\"ל דלסמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה: \n",
+                "<b>ואם התחיל וכו'.</b> היינו דוקא כשיש שהות ביום אבל אם אין שהות ביום יפסיק ולשון רבינו דייק הכי שכתב ואחר כך מתפלל תפלת המנחה משמע דוקא כשאח\"כ יתפלל דהיינו בדאיכא שהות אבל אי ליכא שהות יפסיק וכן נתבאר בפרק לולב הגזול דאפילו במצוה דרבנן אי ליכא שהות ביום מפסיק וכמו שכתבתי בפ\"ב מה' ק\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי התחלת תספורת וכו'. עד משיתיר חגורו.</b> לשון הגמרא שם כלשון הזה. ופירוש מעפורת סודר: \n",
+                "<b>ומאימתי התחלת הדין וכו'.</b> ג\"ז שם מאימתי התחלת הדין ר' יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיתחילו בעלי דינין ול\"פ הא דעסיקי ואתו בדינא והא דלא עסיקי ואתו בדינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שתפלת ערבית וכו'.</b> ברייתא בריש ברכות (דף ד'.): \n",
+                "<b>ומותר להסתפר וכו'.</b> מילתא דסברא היא והכי משמע מדלא נקט במתניתין לא ישב לפני הספר אלא בסמוך למנחה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> מי שהיה עוסק בת\"ת וכו'.</b> משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקמה בעוסק בתורה (שם י\"א.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב\"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק\"ש ולתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש כי תניא ההיא בעיבור השנה. וסבר רבינו דטעם עיבור השנה הוא לפי שהוא צרכי רבים. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה</b> פירושו הרי זה כמו שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו מפסיק לתפלה. וכבר כתבתי שם שהוא ירושלמי בר\"פ אין עומדין: \n",
+                "<b>אין המתפלל וכו'.</b> משנה פרק אין עומדין ברכות (דף כ\"ט:) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ובגמרא שם (ל\"ב:) אמר רב יוסף ל\"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו\"ם פוסק מיתיבי ראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יפסיק אלא מקצר ועולה ל\"ק הא דאפשר לקצר הא דלא אפשר כלומר שאם רואה שיכול למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר דהיינו שיאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק: \n",
+                "<b>וכתבו</b> ההגהות שאם פסק אינו צריך לחזור לראש אלא חוזר לתחלת הברכה שטעה בה ואם היה בג' ראשונות חוזר לראש בג' אחרונות חוזר לעבודה. וכתב ה\"ר יונה שאם יכול להתרחק לצד ויתנצל בזה מלדבר יעשה כן: \n",
+                "<b>וכן אם ראה נחשים וכו'.</b> משנה שם (כ\"ט:) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ובגמרא (דף ל\"ג.) אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי מ\"ט דמחייא בתר דמחייא ולכך חילק רבינו בין מקומות שדרכן להמית למקומות שאין דרכן להמית. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם הגיעו אליו,</b> דלא תימא כיון שראה אותם אפילו מרחוק פוסק לכך כתב שאינו פוסק אא\"כ הגיעו אליו כלומר קרוב לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.): \n",
+                "<b>וכל איש שפטור וכו'.</b> רוב הפטורים מק\"ש נאמר בהם שפטורים גם מן התפלה ואף באותן שלא נתפרש פטורים מק\"ו דק\"ש דאורייתא פטורים תפלה דרבנן לא כ\"ש: \n",
+                "<b>וכל המלוים את המת וכו'.</b> משנה ר״פ מי שמתו (ברכות י״ז:) תנן נושאי המטה וחילופיהן וכו' ואלו ואלו פטורים מן התפלה ופירש רבינו שם ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוות בלבד הוא חייב בק״ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדות הלב עכ״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כשיכנס אדם למטתו וכו'.</b> פרק הרואה ברכות (דף ס':) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. ופירש\"י ותהא מטתי שלימה שלא יהא פיסול ורשע בזרעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו אשתו ישנה עמו</b> נתבאר בסוף פרק ג' מהלכות קריאת שמע. והגירסא הנכונה בדברי רבינו סמוך לואפילו אשתו ישנה עמו ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים. ובמקצת ספרים יש תוספת דברים וטעות סופרים הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש פסוקי דרחמים</b> הוא מדאמרינן בפ\"ק (דף ד': ה'.) אמר רב נחמן בר יצחק אם ת\"ח הוא אינו צריך אביי אמר אף ת\"ח בעי למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי וכו'. וגרסינן בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:) דריב\"ל מסדר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וגני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעה שייקץ בסוף שנתו.</b> כלומר דאף על גב דאמרינן בגמרא (ברכות דף ס':) כי מתער לימא אלהי נשמה וכו' אין הכוונה כל זמן שייקץ באי זו שעה שתהיה אלא דוקא בסוף שנתו. ומה שכתב רבינו מכאן עד המכין מצעדי גבר כך הם מסודרות בפרק הרואה (שם) בלשון הזה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שנראה מלשון רבינו שמברך אותם על מטתו כסדר שהם כתובים בגמרא וזה תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסידרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ\"כ אין נכון לאומרם עד לאחר נטילה. והא דאמרינן כל הברכות מברך אותם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך תחלה להקב\"ה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של הודאה ושל שבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. ובברכת אשר יצר כתבו ההגהות שיש אומרים שכשנכנס להטיל מים אין מברך אשר יצר כיון שאין צריך ליטול אלא אם כן שפשף אך ר\"י היה רגיל לברך אשר יצר אף לקטנים וכן נהגו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומברך אדם בכל יום וכו'.</b> כתב הרי\"ף ז\"ל בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג:) תניא חייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשני גוי ובור ואשה. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשני בור א\"ל כולי האי אלא היכי איבריך שלא עשני עבד היינו אשה היינו עבד עבד זיל טפי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל ברכה מהם שלא נתחייב בה וכו'.</b> התוס' [בברכות דף ס':] ד\"ה כי שמע כתבו דאפילו לא שמע קול תרנגולא מברך הנותן לשכוי דאין ברכה זו אלא על הבחנת האור שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האורה אבל בשאר ברכות אינו מברך אלא א\"כ נהנה כגון אם שכב על מטתו לא יברך מלביש ערומים וכן כל כיוצא בזה וכ\"כ הרא\"ש דכל ברכות שהם להנאתו כגון מלביש ערומים עוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו בלתי ערום אינו מברך אותם. וההגהות כתבו בשם התוס' שאם הוא במדבר שאין שם תרנגול לא לו ולא לאחרים או אם הוא חרש לא יברך הנותן לשכוי ואם הוא סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בי\"ה ובתשעה באב שאין כו': כתב</b> הראב\"ד ומי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש כלים טפוחים מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו במים ומברך כדרכו כשאר הימים עכ\"ל. ואני אומר רואה אני שאין הראב\"ד משיג בכח כמנהגו אלא כמסתפק לפי שאין דבריו מוכרחים במה שכתב מי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות שכבר כתב הרא\"ש דבסתם ידים יכול לברך. ומ\"ש או מפני השיבתא אין לו טעם דשיבתא פירש\"י שהוא רוח רעה השורה על הפת שנלקח בידים שלא נטל שחרית ואם לא יגע בפת אינו צריך ליטול. ושמא ר\"ל על רוח רעה השורה על הידים שמחמתה הוא סכנה ליגע בפת ובחוטם ובעינים. ומ\"ש ואם יש לו כלים טפוחים מקנח בהם ידיו ורגליו ועיניו איני יודע מאי נפקא ליה מהא וכי על כלים טפוחים יברך הא ודאי אינו מברך על כך. ומכאן קשה גם למה שכתב ומי הוא שלא ירחץ וכו' שאם מפני הנקיות יעשה כלים טפוחים ויקנח בהם ידיו ורגליו ולא יצטרך לרחוץ. גם מ\"ש ואם יש לו לפלוף בעיניו אבל למי שאין לו לפלוף בעיניו מאי איכא למימר. ולכן נראה שלא בא הראב\"ד להשיג על רבינו אלא על מה שכתב ביה\"כ ובתשעה באב שאין שם רחיצה והלא יש בהם רחיצה אם מפני הנקיות או מפני השיבתא או בכלים טפוחים או אם יש לפלוף בעיניו. וטעם רבינו לומר שאין בהם לרוב בני אדם רחיצה שתהא טעונה ברכה: \n",
+                "<b>והר\"ן</b> כתב בפרק בתרא דיומא שאין נראה לו דברי רבינו אלא בין בתשעה באב בין ביה\"כ נוטל כדרכו ידיו דכל רחיצה דמצוה מותרת ונטילת ידים דתפלה מצוה היא וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ\"ש להקביל פני שכינה ומה שהיו עושין מטפחת נגובה לא לנקות הידים אלא להעבירה על פניו ולהצטנן ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה. ורבינו סובר דאינו רוחץ וכמבואר בדבריו פ\"ג דהלכות שביתת עשור וההיא דהולך להקביל פני רבו לא מכרעת דשאני התם דא\"א להקביל פניו אם לא יעבור במים כיון שהוא מעבר הנהר אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהגו העם וכו' אין ראוי לעשות כן וכו'.</b> כלומר שתי טעיות עושין אחד שמברכין אותם אחר זמן עשייתם ועוד שמברכין אותם בין נתחייבו בין לא נתחייבו ואין ראוי לעשות כן לברך אותם אחר זמן עשייתן וכן אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> המשכים לקרות בתורה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"א:) איפליגו אמוראי אם צריך ברכה למשנה ולגמרא ולמדרש וכתב הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכתא כרב דאמר אפילו למדרש נמי צריך לברך: \n",
+                "<b>ומברך ג' ברכות ואלו הן וכו'.</b> שם נחלקו מה מברך ומסקנא אמר רב פפא נימרינהו לכולהו והם שלש ברכות אלו שכתב רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ קורא מעט מד\"ת</b> הוא כדי שלא להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבחו חכמים וכו'.</b> שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ח:) א״ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ופריש בגמרא דהיינו פסוקי דזמרה ומפרש רבינו דהיינו מתהלה לדוד עד סוף הספר: \n",
+                "<b>ותקנו ברכה וכו'.</b> כתב הרי\"ף ז\"ל פרק אין עומדין ותקנו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי לי לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י\"ח עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם לברך וכו'.</b> כתב הרי\"ף בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג:) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום א\"ר חייא בר איויא בשבתות וי\"ט דלא נפישי ברכות ממלו להו באספרמקי ומגדי פירוש במיני בשמים ומגדים. ובירושלמי סוף ברכות תני בשם ר\"מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל ג\"פ י\"ח וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדלג קדושה מן הברכה הראשונה.</b> כ' מורינו ה\"ר יצחק אבוהב ז\"ל שבנו של רבינו העיד על אביו ז\"ל שכתב בכתב ידו בתשובה שהיחיד יכול לאומרה אלמא הדר ביה ממ\"ש כאן וכ\"כ בא\"ח וכ\"כ רבינו ירוחם וכ\"כ הרשב\"א בתשובה שרבינו חזר בו וכתב שיחיד יכול לאומרה: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הפוסקים ז\"ל דאע\"ג דאין דבר שבקדושה פחות מי' היינו דוקא כגון קדושה שבתפלה שאנו אומרים נקדישך כמו המלאכים אבל בקדושת יוצר אין אנו מקדישין אלא אנו מספרים איך מקדישין המלאכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובתפלת הערב וכו' וסומך גאולה לתפלה.</b> בריש ברכות (דף ד':) אמרו דברייתא אחת מסייעא ליה לרבי יוחנן דאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית כלומר אפילו בתפלת ערבית נמי בעי למסמך גאולה לתפלה ואמרינן התם הא בעי למימר השכיבנו ומשני כיון דתקינו לומר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תפלת הצבור נשמעת וכו'.</b> פ\"ק דברכות (דף ז': ח'.) אמרינן שרב נחמן לא היה יכול לבא לבית הכנסת להתפלל וא\"ל ר' יצחק דלימא לשליח צבור בעידנא דמצלי צבור ליתי ולודעיה למר א\"ל מאי כולי האי א\"ל דאר\"י משום רשב\"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ואמוראי טובא סוברים כן ומייתו לה מקראי אחריני. ותניא [שם ח'.] ר' נתן אומר מנין שאין הקב\"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ומכאן למדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' x. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל'.) לעולם לשתתף איניש בהדי ציבורא ואף ע״ג דהתם לענין שיאמר תפלת הדרך בלשון רבים איתמר הא נמי איכא למשמע מינה: \n",
+                "<b>ולעולם ישכים אדם וכו'.</b> בריש ברכות (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה\"כ כלומר שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת לפי שהוא מיוחד לתפלת צבור. \n",
+                "<b>וכתב רבינו אין תפלתו נשמעת בכל עת,</b> כלומר שכבר אפשר שתשמע תפלתו חוץ לבה\"כ אבל בכל עת אינה נשמעת אלא בבה\"כ: \n",
+                "<b>וכל מי שיש לו בה\"כ וכו'.</b> שם (דף ח') מימרא דר\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה לרוץ לבה\"כ וכו'.</b> שם (דף ו':) א\"ר חלבו א\"ר הונא היוצא מבה\"כ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי ולא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה': \n",
+                "<b>וכשיכנס בבה\"כ וכו'.</b> שם (דף ח') מימרא דרב חסדא ופירש\"י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בה\"כ ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. וי\"מ שישהה שיעור שני פתחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המדרש גדול וכו'.</b> מפורש שם ואמרינן נמי התם רבי אמי ורבי אסי אע״ג דהוו להו י״ג בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. ורבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבבה״כ בעשרה וכתב הרמ״ך שכ״כ רבינו וכתב שנראים דבריו מההיא דפרק תפלת השחר (ברכות ל:) דמייתי ההיא דר' אמי ורבי אסי לסיוע שתפלת המוספין ישנה בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ואין כן דעת רבינו. וא״ת א״כ מאי רבותא דבה״כ כתב ה״ר יונה ז״ל דהיינו רבותא דאע״ג דבבה״כ איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ״מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה. ולי נראה דהיינו רבותא דכי היכי דבה״כ קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבה״כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דאפילו לדעת רבינו דבעי עשרה בבית המדרש ה\"מ למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר שכיון שדרכו להתבטל מלמודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לבה\"כ אם לא ימצא עשרה לפי שמתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. אבל הרא\"ש כתב טוב להתפלל עם הציבור כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ\"כ אומנותנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא י\"ח בתורה ובתפלה וגם אם אין ת\"ח מתפלל עם הציבור ילמדו אחרים ק\"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד היא תפלת הציבור.</b> זה פירוש אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שצריך שיהיו גדולים</b> משום דסובר רבינו דכי איפסקא הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו דדוקא בברכת זימון הוא ודלא כאומרים שמשלימים עשרה עם קטן אחד. \n",
+                "<b>ומ״ש ובני חורין</b> מדאמרינן בפרק השולח (גיטין ל״ח:) שר״א (שר״ג) נכנס לבה״כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו ש\"צ אחד מהם: ואפילו היו מקצתם וכו'.</b> הר\"ן ז\"ל כתב בפרק הקורא את המגילה עומד דגרסינן כן במסכת סופרים וא\"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי\"א בששה שברכו ששי הוא ע\"כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו ולת\"ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי\"א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו: \n",
+                "<b>וכן א\"א קדושה וכו'.</b> [מגילה כ\"ג]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו'.</b> [מגילה שם]: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אינו אומר אלא יוצר וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ\"ל. נראה שהראב\"ד היה מפרש דברי רבינו שעל שתי ברכות של קריאת שמע קאמר והוא ז\"ל מפרש שעל ברכת יוצר לבדה אמרו פורס על שמע. ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש\"י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ\"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ\"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח\"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק\"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק\"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח\"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת\"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבינו מאיר ז\"ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכהנים מן המנין</b> דהא אמרינן דעיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכין לאחיהם שבשדות אלמא הם לבדם מנין כ\"ש שהם מן המנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל עשרה מישראל הם נקראים עדה עד בתוך בני ישראל</b> אמרו בגמרא (ברכות דף כ\"א:) אהא מתני' מה\"מ א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה כתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ובפ\"ק דסנהדרין (דף ב'.) תנן דעדה היינו עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דהאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ואין נושאין כפיהן מדכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע מונקדשתי בתוך בני ישראל ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא דתקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בצבור. \n",
+                "<b>וכתב רבינו ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה</b> דאילו בלא ברכה פשיטא דמותר \n",
+                "<b>לקרות ואין מפטירין בנביא</b> נמי היינו בברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אלו הדברים וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז\"ש רבינו אע\"פ שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> חצר קטנה שנפרצה וכו'.</b> כל דינין אלו עד מותר לקרות ק\"ש בגדולה מימרא דרבא ורבי זירא ורבה בר חנין בעירובין (דף ל\"ג:) פרק כל גגות וטעמן של דברים דשליח ציבור או יחיד בתר ציבור גרירי וכיון שהם בקטנה והקטנה נמשכת אחר הגדולה הרי אלו מצטרפין אבל כששליח ציבור או היחיד בגדולה אין לומר דצבור דיתבי בקטנה ליגריר בתרייהו דרובא בתר חד לא משתדו: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוספות דה\"ה לה' בגדולה וה' בקטנה דאין מצטרפין אלא דאיידי דנקט רישא ט' בגדולה נקט נמי סיפא ט' בקטנה מ\"מ למדנו דלא אמרינן דקטנה מיגררא בתר גדולה אלא כשהרוב בגדולה הא לאו הכי לא וטעמא לפי שהקטנה לגבי דידה הרי נפרצה במילואה לגדולה והיא והגדולה חשובות כבית אחד ולגבי הגדולה לא נפרצה במילואה לפי שיש בגדולה פסים מכאן ומכאן כלומר שמה שהגדולה עודפת על הקטנה מצד זה ומצד זה קרוי פסים ולכן הרי היא כמופלגת מן הקטנה וכי איכא רוב בגדולה מהני לשנאמר כיון דקטנה נפרצה במילואה לגדולה הרי שתיהן כבית אחד. ולענן צואה כיון שהקטנה נפרצה במילואה ולגבי דידה הרי היא והגדולה כבית אחד אם צואה בגדולה אנו רואים אותה כאילו היא בקטנה וכיון דבגדולה איכא פסים ולגבי דידה לא חשיבא נפרצה במילואה אם צואה בקטנה לא חשבינן לה כאילו היא בגדולה. ומכל מקום יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה דע\"כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו ומכאן משמע כדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בפרק מי שמתו דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא והו\"ל כצואה בעששית דשרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם לא היה שם ריח רע</b> אזדא לטעמיה שכתב פ\"ג מהלכות ק\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח.</b> משנה סוף ר\"ה (דף לד. לה:) כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר\"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח ותניא בגמרא אמר להם רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור יורד א\"ל כדי להוציא את שאינו בקי ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה א\"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר\"ה ויוה\"כ מ\"ט משום דאוושי בהו ברכות ופירש רש\"י שהרי הן תשע ברכות ארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין בהם עכ\"ל. ולא משכחת תשע ברכות ביה\"כ אלא ביוה\"כ של יובל: \n",
+                "<b>ודע</b> דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה. וכתב הרי\"ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח ציבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר\"ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין ממנין ש\"צ אלא גדול שבציבור.</b> [עיין בלחם משנה]: \n",
+                "<b>ומשתדלין להיות ש\"צ וכו'.</b> הכי תניא בפ\"ב דתענית (דף ט\"ז.) לגבי תענית ציבור ולמד משם רבינו לכל יום: \n",
+                "<b>וכל מי שלא נתמלא זקנו וכו'.</b> הכי תניא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דדוקא שליח ציבור קבוע הוא דבעינן נתמלא זקנו אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד כדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כ\"ד.) וכך השיב רב נטרונאי ז\"ל וכ\"כ הרא\"ש. ומדברי רבינו נראה שמיישב ההיא דמגילה לפרוס על שמע דקטן דוקא לא יפרוס וכיון שבא לכלל מצוה פורס ומיהו אינו נעשה שליח ציבור לירד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. ויותר נראה לומר דבכלל פורס על שמע הוי נמי עובר לפני התיבה אבל לא יהיה שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו וכדברי המפרשים ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל פורס הוא על שמע וכו'.</b> משנה בפרק הקורא את המגילה עומד [שם כ\"ד:] קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ופשיטא שכל שלא הביא שתי שערות אחר שלש עשרה עדיין קטן הוא. וכתב רבינו פורס על שמע וה\"ה דעובר לפני התיבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן העלג וכו'.</b> ברייתא פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי\"ן עייני\"ן ולעייני\"ן אלפי\"ן ולמד מכאן רבינו שה\"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן: \n",
+                "<b>והרב ממנה וכו'.</b> כן כתב בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע\"פ שכתב למעלה שאין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו מ\"מ הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור אע\"פ שאין בו כל התנאים האמורים: \n",
+                "<b>הסומא פורס על שמע וכו'.</b> משנה פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד.) פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה סומא פורס את שמע ומתרגם. ופירש הרי\"ף דפוחח היינו כתיפיו מגולות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור להתפלל עד שיהיה עטוף.</b> בפרק י\"ג ממסכת סופרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר תפלת הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן</b> כך כתוב בקצת ספרים וט\"ס הוא וכמו שכתבתי בפרק א' מהלכות ברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויעמוד במקום שהגיע אליו וכו'.</b> יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:) אמר רבי אלכסנדרי אריב״ל המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום. ויש נוסחאות שכתוב בהם אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. והרי״ף ז״ל כתב בסוף פרק אין עומדין ומשמיה דרב מרדכי איתמר כיון שפסע שלש פסיעות התם איבעי ליה למיקם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שיפסיע שליח ציבור וכו'.</b> נראה מלשונו שבמקום שכלו השלש פסיעות שם עומד ומתחיל ולא נהגו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה וכו'.</b> סוף פרק אין עומדין כתב הרי\"ף דמיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מ\"ד עד דמטי שליח ציבור לקדושה וזה דעת רבינו. והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שהרי נפטר ואם חוזר מיד נראה כאילו לא נפטר וכשמגיע שליח ציבור לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו: \n",
+                "<b>כל העם שוחין.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ריש פרק אין עומדין הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה: \n",
+                "<b>ולא ישחו יותר מדאי.</b> כתב הטור על דברי רבינו ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי יוחנן משמע דקאי דוקא אשליח ציבור דלא שייך העברה אלא בשליח ציבור עכ\"ל. ואין משם ראיה לבטל דברי רבינו דאיכא למימר דבין ציבור בין שליח ציבור קאמר דלא לשחו ולישנא דנקט לא ישחו לשון רבים הכי משמע ומעשה שאירע בשליח ציבור והעבירו ר\"י אבל אה\"נ שאם היה רואה אחד מהציבור שהיה שוחה יותר מדאי שהיה גוער בו. ורבינו נמי כשכתב ולא ישחו יותר מדאי בין לשליח ציבור בין לשאר הציבור קאמר. ולא כתב רבינו שאם היה שליח ציבור מעבירין אותו משום דאיתא התם על הא דהעבירו ר\"י אמר רבי חייא בר אבא לא הוה מעביר אלא גער ולא הוצרך רבינו לכתוב שגוערין בו דממילא משמע. וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא מפני שכבר התפללו ואינם שוחחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מיחזי כיוהרא: \n",
+                "<b>ואומרים מודים אנחנו לך וכו'.</b> נוסח זה בגמרא דסוטה פרק אלו נאמרים (סוטה דף מ':) ופירושו מודים אנחנו לך על שהחייתנו וכו'. ומודים אנו לך על שאנו מודים לך כלומר על שזכיתנו להודות לך: \n",
+                "<b>וכל האומר מודים מודים וכו'.</b> משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:) ופרק הקורא את המגילה עומד [מגילה כ\"ה:] וטעמא דמילתא משום דמיחזי כשתי רשויות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר בתחנונים וכו'.</b> משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ״ה.) ופרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ובגמרא (ברכות ל״ג:) בשם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור רחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למאריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: \n",
+                "<b>וכן לא ירבה בכנויים וכו'.</b> ג\"ז שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו [לכולהו] שבחי דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי. והני תלתא היינו הגדול הגבור והנורא. וזהו שאמר רבינו אלא אומר מה שאמר משה רבינו ע\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלילי שבתות וכו' עד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו.</b> פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד:) אמרינן דהלכה כריב\"ל דאמר יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת בשבת קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבא דאמר יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ביום טוב הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ופירש\"י משום סכנת מזיקים שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב וכל שאר לילי החול היו עוסקין במלאכתן ובגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים בבה\"כ אבל לילי שבת באים בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהים לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהתפלל ולא כיון את לבו וכו'.</b> כבר כתבתי בפ\"ב דילפינן הכי מדאמרינן בס\"פ תפלת השחר (ברכות ל':) דרבי ינאי צלי והדר צלי ואמרו דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם כיון את לבו בברכה ראשונה וכו'.</b> ברייתא ס״פ אין עומדין (ברכות דף ל״ד:) המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רב ספרא באבות: \n",
+                "<b>מי שטעה וכו'.</b> שם (דף ל\"ד.) אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. הרי שניהם מודים דג' ראשונות כיון דענין אחד הם שהוא מסדר שבחו של מקום קודם תפלה כברכה אחת הן וכן ג' אחרונות הם ענין אחד שהם כמי שמקבל פרס מרבו ומשבחו והולך לו כברכה אחת הן ופסקו כל הפוסקים הלכה כרב אסי דפשטא דמתני' מסייעא ליה דתנן מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה. ובפירוש אין להם סדר י\"מ דהיינו שאם שכח ברכה אחת או טעה בה ונזכר אחר שעבר מקומה אומרה במקום שזוכרה ודיו. ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב דאין להם סדר היינו דלא דמו לג' ראשונות וג' אחרונות שאם טעה באחת מן האמצעיות אינו חוזר לאתה חונן אלא לברכה שטעה בה וגומר משם ואילך וכן דעת הרא\"ש ז\"ל. וכתב עוד הרא\"ש שאם שכח ש\"ץ עננו בין גואל לרופא שוב אינו אומרה שאם היה אומרה היה צריך לומר אח\"כ כל הברכות כסדר והויא ברכה לבטלה: \n",
+                "<b>וכן שליח ציבור שטעה וכו'.</b> ברכות (ל':) תניא טעה ולא הזכיר ר\"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיש תפלת המוספים לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו ופירש בה\"ג וכן הרי\"ף ז\"ל דהיינו בש\"צ ומשום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר, משמע דדוקא בהא הוא דאין מחזירין אותו הא אם טעה בכל שאר מקומות מחזירין אותו כיחיד ועוד יתבאר דין זה בפ\"ז בע\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם טעה ש\"צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל וכו' והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר.</b> כך היא נוסחת ספרים דידן. והטור גורס בדברי רבינו אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שיתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד. וכך נוסחת כתיבת יד של ספרי רבינו ואין באותה נוסחא חילוק בין ג' ראשונות לשאר ברכות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> שליח ציבור שטעה וכו'.</b> משנה שם (דף ל״ד.) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ובפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח: כ״ט.) דשמואל הקטן שכח ברכת האפיקורוסים והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו בברכת האפיקורוסים מעלין אותו שמא אפיקורוס הוא כלומר ואינו רוצה לקלל את עצמו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דא״ר יהודה אמר רב ואי תימא ריב״ל לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה וכיון דאסיקנא דמשום דאתחיל בה הניחוהו להשקיף בה שתים ושלש שעות הוא הדין נמי לטעה בשאר ברכות אף ע״ג דלא התחיל דהא בשאר ברכות ל״ש לן בין התחיל ללא התחיל וסובר רבינו דשתים ושלש שעות לאו דוקא דבשעה אחת סגי ומתניתין דיעבור אחר תחתיו היינו אחר שהשקיף ולא ידע מהיכן יתחיל ודרב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעלין אותו כלומר עד שישקיף שעה אבל אם השקיף ולא נזכר פשיטא שיעלוהו כדתנן יעמוד אחר תחתיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם טעה בא' מג' ראשונות וכו'.</b> כבר כתבתי בו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר איני יורד לפני התיבה וכו'.</b> משנה פ' הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא חיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו ופירש רש\"י האפיקורוסים עובדי כוכבים ומזלות מקפידין בכך. וסובר רבינו לא יעבור היינו באותה תפלה דוקא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הריב\"ש בתשובה סימן רכ\"ד הענין הוא כי היה דרך האפיקורוסים בימים ההם להקפיד שלא יתפלל בבגדים צבועים אלא בלבנים וכן שלא לנעול סנדל בשעת התפלה ולכן חוששין לזה המקפיד באחד מאלה שמא הוא מהם ולזה אף אנו לא נניחהו לעבור לפני התיבה כמה שהוא רוצה או אפשר שאף אם לא היה דרך האפיקורוסין להקפיד מ\"מ כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין חוששין שמא איזה רוח אפיקורסות נזרקה בו ובעבורו מקפיד במה שאינו ראוי להקפיד. ומכל מקום אחרי שאין זה אלא חששא בעלמא דעת הרב ז\"ל דאין חוששין לו לעולם ודי לו לחוש לו לשעתו אבל לא שנחזיקהו באפיקורוס לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד עכ\"ל. והראב\"ד כתב א\"א אנו אומרים מפני חשש אפיקורסות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנסתפק לו וכו'.</b> פ' מי שמתו (ברכות כ\"א.) א\"ר אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"י ודוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור והיינו דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק דר\"י ושמואל לא פליגי דלא אמר שמואל אלא בצלי אדעתא דחובה שאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום לא תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו'. כתב</b> הראב\"ד אין כאן נחת רוח עכ\"ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ\"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטעה והתפלל של חול וכו'.</b> פרק מי שמתו [שם] אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלו בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו א\"ל גומר כל אותה ברכה ומפרש התם טעמא דבדין הוא דבעי לצלויי י\"ח ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וסובר רבינו דכיון דבמוסף לא היה בדין לצלויי י\"ח דהא בר\"ח וחולו של מועד לא מצלינן י\"ח פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n",
+                "<b>ודע</b> שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא וי\"א שאי אפשר לגרוס כן שאם כן למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול ע\"ד שהוא מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר אלא הגירסא הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא וטעמא מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י\"ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן (שבת דף כ\"ד.) ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחש\"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מר\"ח וחש\"מ אלא ודאי לא יצא אא\"כ הזכיר של שבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו'</b> משום י\"ט ור\"ח קתני לה דאפילו בי\"ט ור\"ח אם לא הזכירה במוסף חוזר. ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן [שאעפ\"י] שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> מי שטעה בימות הגשמים וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פ\"ק דתענית [ג':] רבי בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין. בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין ההוא דלא אידכר לא טל ולא מטר. ואבטל והזכיר של גשם אמרינן התם דהיינו טעמא דמחזירין אותו משום דמצלי ומקל כלומר מקלל שהגשמים בימות החמה סימן קללה הם וכתב הר\"ן ז\"ל שקרוב הדבר שבימות החמה כל שהזכיר גשם אף על פי שהזכיר ג\"כ טל מחזירין אותו. ובגמרא דידן (שם דף ג'.) תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ\"ט א\"ר חנינא לפי שאין נעצרים וכתב רש\"י והא דאומר בתפלה משיב הרוח לאו משום חיוב אלא חק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ עכ\"ל. וא\"ת כיון דטל לא מיעצר מ\"ט בימות הגשמים כשהזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו הו\"ל כאילו לא הזכיר לא גשם ולא טל ויחזור. וי\"ל דכיון דבימות הגשמים צריכה הארץ למים וזה הזכיר טל הרי הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא שמשפיע מים לארץ ואף על פי שאותם מים אינם נעצרים מכל מקום גבורה היא אבל כשלא הזכיר לא טל ולא מטר מאחר שהעולם צריך למים וזה שלא הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא כלל מהדרינן ליה. ואפשר לומר עוד דאמרינן בגמרא דטל דברכה נעצר ואם כן כי מדכר טל בימות הגשמים כיון דבכלל טל הוי טל של ברכה אמרינן דהרי הוא כאילו הזכיר גשם אבל כשלא הזכיר טל בימות החמה כיון דרוב טל אינו אותו של ברכה ואותו הרוב אינו נעצר לא מהדרינן ליה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששכח שאלה בברכת השנים וכו'.</b> (ברכות כ״ט.) א״ר תנחום א״ר אסי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר בתר שומע תפלה. וכתב הרי״ף ז״ל פ״ק דתענית דכי אידכר בתר שומע תפלה חוזר לראש כלומר לברכת השנים וכן כתבו בה״ג והראב״ד ז״ל וזה דעת רבינו ולזה הסכים הרא״ש ז״ל. אבל רבינו האי גאון כתב דחוזר לשומע תפלה והכי אמרינן בירושלמי. ודעת רבינו דירושלמי פליג אגמרא דידן דאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ג.) שאם טעה ולא הבדיל בתפלה מבדיל על הכוס ואם טעה על הכוס חוזר ומתפלל ולא סגי כשיזכיר ויבדיל על הכוס ה״נ כיון שטעה ולא הזכיר בשומע תפלה יש לו לחזור לראש.  ",
+                "<b>ומ\"ש לא נזכר עד שהשלים וכו'.</b> פשוט הוא מדאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה משמע דאי לא הוה אפשר לאומרה בשומע תפלה הוה צריך לחזור אפילו אם סיים תפלתו:  ",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך חוזר ומתפלל שנית דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר שהרי שומעה משליח ציבור וכן נראה מההלכה דקאמר אידי ואידי ביחיד ולא מוקי ליה בשום פנים בציבור וכן פירשו רבוותא עכ\"ל. ואין לתמוה על רבינו שלא כתבו שאין דרכו לכתוב אלא דרכי הגמרא:   "
+            ],
+            [
+                "<b>טעה ולא הזכיר יעלה ויבא כו'.</b> שם (דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי אמר ריב\"ל טעה ולא הזכיר ר\"ח בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אבא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרינן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה א\"ד א\"ר נחמן בר יצחק הא דאמרי' אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש ופירש\"י תחנונים כגון אלהי נצור לשוני מרע. אבל אינו רגיל הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא דתרתי בעינן לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים הא לאו הכי חוזר וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בחולו של מועד וכו'.</b> בס״פ תפלת השחר (ברכות דף ל':) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר״ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב״ד מקדשין את החדש בלילה. ומפרש שם בגמרא דל״ש לן בין חדש מלא לחסר דלעולם אין מחזירין בערבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שהיחיד חוזר וכו'.</b> (שם) תניא טעה ולא הזכיר של ר\"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שתפילת המוספין לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו כלומר בש\"צ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר. גירסא זו היא של הרי\"ף ושל הרא\"ש והיא גירסת רבינו ודלא כגירסת גמרות שבידינו שהיא מוטעת ומפרש רבינו דהיינו דוקא היכא דהשלים תפלתו וצריך לחזור לראש דאיכא טירחא דציבורא אבל כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דאינו צריך לחזור אלא לעבודה ליכא טורח ציבור בחזרת האי פורתא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל דדוקא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת המנחה ומדאשכחן שייחדו תפלת ר\"ח שחרית שאינו חוזר ש\"צ משמע דבשאר תפלות דינו כמו היחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה ימים וכו'.</b> סוף פירקא קמא דברכות (דף י\"ב:) אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ר\"ה ויה\"כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ורבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. ופירש רש\"י ז\"ל המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וכתב הרי\"ף ומדאסיקנא הכי ש\"מ ליתא לדר' אלעזר דאמר יצא אלא לא יצא וכיון שלא יצא צריך לחזור וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יש מי שאומר שאינו חוזר לראש וכו' וגם זה כמו זה עכ\"ל. ואני אומר שאין לנו לדחוק להוציא לשון לא יצא מפשוטו ולחלוק על הרי\"ף ורבינו הרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו וא\"צ לחזור.</b> כך היא הנוסחא האמיתית וכן מצאתי בספר מדוייק. וספרים שבידינו כתוב בהם יש מי שמורה שאם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו וא\"צ לחזור וכך היה גורס הטור בדברי רבינו. וט\"ס הוא דהכי איתא (ברכות דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כו' והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס וכן תניא נמי התם וכתב בה\"ג ז\"ל וכיון שהדבר תלוי בכוס היכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל וה\"ר יונה היה אומר אף אם לא הי\"ל כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא כוס למחר אין צריך לחזור ולהתפלל: \n",
+                "<b>וכן מי שלא הזכיר על הנסים וכו'.</b> (שבת כ\"ד.) תני רב אושעיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות אומר מעין המאורע בש\"ת ואם לא אמר אין מחזירין אותו. וכתב הרי\"ף מהא שמעינן דמי שטעה ולא אמר עננו בתפלת תענית שאין מחזירין אותו ותו שמעינן דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו שאין מחזירין אלא לימים שיש בהם קרבן מוסף. ותניא בתוספתא בהדיא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומדברי רבינו שכתב אינו חוזר ומתפלל משמע דדוקא בשנזכר אחר סיום תפלתו הוא דאינו חוזר להתפלל אבל אם נזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לאותה ברכה שהיה לו להזכיר בה כדעת ר\"ת ושלא כדברי ה\"ר יונה והרא\"ש שכתבו בפרק תפלת השחר דכיון שסיים אותה ברכה אף ע\"פ שלא התחיל ברכה שאחריה אינו חוזר ואם חוזר הויא ברכה לבטלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נזכר קודם שיעקור את רגליו וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף בפ\"ק דתענית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ולא התפלל מנחה וכו' עד ואינו מבדיל בשנייה.</b> ברייתא (ברכות כ\"ו) כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא.</b> הוא לשון הרי\"ף שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם לא הבדיל וכו'.</b> הוא סיום הברייתא הנזכרת: \n",
+                "<b>וכל המתפלל כו'.</b> שם (דף ל'.) כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו. ופירש\"י שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי. ולפי שהיה עסוק רבינו בדין טעה ולא התפלל הוה ס\"ד דהא דבעי שהייה דוקא לטעה ולא התפלל אבל לתפלת שחרית ותפלת המוספין לא ליבעי שהייה דתרווייהו כחדא תפלה דמו לכך כתב אפילו שחרית ומוסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לו למתפלל וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:) א\"ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הציבור א\"ר אבא בציבור שנו: \n",
+                "<b>הנכנס לבית הכנסת וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות דף כ״א:) אמר רב הונא הנכנס לבה״כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב״ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל במאי קא מיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדושה כלומר ולפיכך אינו חושש אם יגיע ש״צ לקדושה בעודו מתפלל וריב״ל סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה ודכ״ע מיהא מיפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך. כי אתא רב דימי ורב יהודה ור' שמעון תלמידי ר' יוחנן אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך ולית הלכתא כוותיה ע״כ בגמרא. ואין ספק דהלכה כריב״ל דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וכמ״ש בפ״ח. ונחלקו הפוסקים אם היה עומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אם שותק ויכוין לבו די״א דשרי למיעבד ולא הוי הפסק וי״א דכיון דשומע כעונה הוי הפסק וכתב ה״ר יונה שאין לו כח להכריע ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו דנהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ״ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לאו ימתין וכו'.</b> כ\"כ שם הרי\"ף בשם רבינו האי גאון ז\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל ועני קדושתא בהדי צבורא לא תימא דוקא לענות מותר אלא כל התיבות של קדושה יאמר עם החזן תיבה בתיבה וכ\"כ התוס' וכשיגיע ש\"צ לקדושה יאמר עמו נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור דאין זה קרוי יחיד: \n",
+                "<b>וכתוב</b> במרדכי ופסק ר\"י ולא יתחיל להתפלל אלא א\"כ שיודע שיכול לגמור עד שלא יגיע ש\"צ לקדיש דלא גרע מקדושה דלקדושה לכ\"ע לא מפסיק ולקדיש איכא מ\"ד דמפסיק. ומ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא וכו'.</b> כבר נתבאר, אך \n",
+                "<b>מ\"ש ואין צ\"ל בשאר ברכות</b> הכוונה בו אצ\"ל בשלש ראשונות ושלש אחרונות דלא יפסיק דכברכה אחת חשיבי. ועוד יש לפרש דכיון דבאמצע תפלה אפילו בין ברכה לברכה באמצעיות לא יפסיק כ\"ש דלא יפסיק באמצע שום ברכה משאר ברכות מברכת הנהנין או ברכת המצות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכופין בני העיר וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פ\"ק דבתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונין בית הכנסת וכו'.</b> [תוספתא מגילה פ\"ג]: \n",
+                "<b>ומגביהין בית הכנסת וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"א.) מימרא דרבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: \n",
+                "<b>ואין פותחין פתחי הכנסת וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>ובונין בו היכל וכו'.</b> בתוספתא דמגילה פרק ג': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומעמידין בימה וכו' וכשמעמידין התיבה וכו' עד וכלפי התיבה.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש. ודברי רבינו במקום הזה צריכין יישוב שהוא מזכיר כאן שני מיני תיבות האחת קראה בימה והיא שעולה עליה הקורא או הדורש, ועוד תיבה שנית שיש בה ס\"ת ומשמע מלשונו ששתיהן מעמידין באמצע הבית ויש לחקור היאך מעמידין זו כנגד זו או באי זה אופן. ועוד שהתיבה השניה שיש בה ס\"ת אם כוונתו לומר שהוא הארון שבו הספרים לעולם א\"א שהוא כתב בסמוך שבהיכל הם וההיכל בנוי בכותל הבית כמבואר בלשונו והתיבה השניה הזאת כתב שמעמידין אותה באמצע הבית. ואם הכונה בתיבה השניה התיבה שמעמידין עליה הס\"ת בשעת קריאת התורה הרי בבימה היו קורין בתורה כמו שכתב כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וקשה שמנהג כל ישראל להיות פני הקורא כלפי הקדש והרי תוספתא זו צווחת וחולקת עליה דליהוו אחוריהם אל הקודש ופניהם אל העם והר\"ן ז\"ל היה גורס וכשמעמידין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואזקנים דמדכר לעיל קאי וה\"ק כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב פניהם של זקנים שהיו יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואין כן גירסת רבינו ולא פירושו כמבואר בדבריו. ולכך נ\"ל שתיבה הוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס\"ת בעת קריאת התורה וקאמר שמניחין אותה באמצע הבימה ודייק נמי דגבי בימה כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע הבית וגבי תיבה כתב מעמידין אותה באמצע כלומר באמצע הבימה ופני התיבה לא לגבי הקורא קאמר אלא פני התיבה קרוי הצד שבו קורין בתורה שהכתב מיושר ואחורי התיבה קורא הצד שכנגדו שהכתב מהופך והשתא הוי מנהג כל ישראל בקריאת התורה על הדין ועל האמת פניה של תיבה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה\"כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה שהם בסוף הבימות לא באמצע כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע ואף ע\"פ שעכשיו אין מעמידין הס\"ת באמצע הבימה אפשר שנהגו כן לכבוד הזקנים וכבר כתבתי שלא הקפידה הברייתא על כך אלא הכל כפי המקומות, אך כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם הביא הפסוק לראיה מותקהל העדה אל פתח אהל מועד כלומר ומשם היה משה מדבר עמהם ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם כנ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שיהיו פני כל העם וכו',</b> למדה ממה שאמרו בתוספתא שכתבתי שהזקנים פניהם כלפי העם וא\"כ אין ראוי שיהיו אחורי העם לזקנים כיון שהזקנים הופכים פניהם לעם מפני כבודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי כנסיות וכו' ומכבדין אותם ומרביצין אותן.</b> ברייתא פרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' עד מפני הגשמים.</b> ברייתא שם כלשון הזה. ואין נאותין פירש\"י אין מתקשטין בתוכו ואין מטיילין שאם היה לאדם קוצר רוח לא ילך לבית הכנסת להרחיב לבו ולטייל שאין נכנסים שם אלא או להתפלל או לקרות בתורה: \n",
+                "<b>וחכמים ותלמידיהם וכו'.</b> שם אמאי דתני ואין נאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר ריב\"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן כלומר בית המדרש היו קוראין בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאלתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילו לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא ופירש\"י לאו משום מיטרא שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסין והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא לא הוו עיילי אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוו עיילי שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר, כן נראה לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מחשבין בהם חשבונות וכו'.</b> שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואף ע\"פ כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא: \n",
+                "<b>ואין מספידין בהם וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבית הכנסת או לבית המדרש וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ח.) ואין עושין אותו קפנדריא ובגמרא מאי קפנדריא כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא. ופירש\"י בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי. ואמרינן תו התם (דף כ\"ט.) אמר ר' אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר אמר רנב\"י הנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה דהא התם ליכא מאן דפליג עלייהו. ואפשר שאף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע מגילה (דף כ\"ז:) מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי דאי לאו הכי מאי רבותיה וכ\"כ בפסקי התוספות, ואף ע\"פ כן כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו' משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב ובבא העם וכו' וגירסת רבינו כגירסת הרי\"ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גרסינן מצוה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנכנס להתפלל וכו'.</b> שם (דף כ\"ט.) מימרא דרבי חלבו אמר רב הונא, וצ\"ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים וכו': \n",
+                "<b>ומותר לאדם ליכנס וכו'.</b> (ברכות ס\"ג.) אמר רבה בה\"כ כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בה\"כ קפנדריא אסור מנעל ורקיקה שרי. ורקיקה חמורה מכל הני שכתב רבינו דהא תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק\"ו וכיון דרקיקה שרי בבה\"כ כ\"ש כל הני: \n",
+                "<b>כתב</b> ה\"ר מנוח ההיא דירושלמי דאסור לרוק בבה\"כ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי כנסיות וכו'.</b> לשון המשנה בפרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מכיבוד וריבוץ.</b> ברייתא שם ומכבדין אותן ומרביצין אותן אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחים אותם ועולים בהם עשבים מפני עגמת נפש: \n",
+                "<b>עלו בהם עשבים וכו'.</b> משנה שם עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ובגמרא (דף כ\"ט) והתניא אינו תולש ואוכל אבל תולש ומניח כי תנן מתניתין נמי תולש ומאכיל תנן ומפרש רבינו מפני עגמת נפש כדי שיהיה להם עגמת נפש ותעור רוחם ויבנום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> אין סותרים בה\"כ וכו'.</b> שם (דף כ\"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ואיתא נמי בריש בתרא (דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי\"ף ז\"ל וטעמם ז\"ל מדאמרינן התם בסמוך א\"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א\"ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא, וכן במגילה (דף כ\"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה\"ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא ואסר ליה והא ודאי מוכח דהו\"ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא\"ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס\"ל דטעמא הוי משום פשיעותא. והא דאמרינן בריש בתרא (דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס\"ל כמאן דאמר משום צלויי ולא קיי\"ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא. ואמרינן בריש בתרא אמימרא דרב חסדא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא כלומר שנוטה לנפול אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקה עד דתקין ליה שפכי כלומר שהכניס שם מטתו כדי שלא יתעצל בבניינו שהחמה והגשמים מצערים אותו ולא הוציאה משם עד שהשלים כל בניינו אפילו תיקון המרזבים, וזהו שכתב ומתחילין לבנות מהרה ביום ובלילה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'.</b> מגילה (כ\"ו כ\"ז) מימרא דרב פפא משמיה דרבא: \n",
+                "<b>וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'.</b> שם (ר\"פ דף כ\"ה כ\"ו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בה\"כ לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן. ובגמרא אמרו דהא דתנן דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שכשמתענין על הגשמים מוציאים התיבה לרחובה של עיר להתפלל יחידאה היא אבל חכמים אומרים כיון דעראי הוא אין בה קדושה וכמבואר בסוף פרק זה וסובר דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוייה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא\"א לעלוייה יקחו בדמיו ספר תורה אחר אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע נקט הכי בכולהו ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם גבו העם מעות.</b> גם זה שם (כ\"ז.) אפסיקא דוכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש\"י אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידם מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאסר ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע\"א או שנאמר דלאו הילכתא היא וצ\"ע עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל כלי בה\"כ וכו'.</b> בירושלמי דמגילה אמרינן הבימה שעומד עליה האוחז ספר תורה והלוחין שכותבים עליהם להתלמד אין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם קדושת בית הכנסת. ובירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר כל כלי בה\"כ כבה\"כ: \n",
+                "<b>פרוכת שעל הארון וכו'.</b> פרק בני העיר (מגילה דף כ״ו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עלויה אי נמי פרסי ליה אסיפרא אמינא תשמיש קדושה הוא. ופירש הר״ן ז״ל דהיינו יריעה שפורסין על התיבה דאמרינן בסוטה (דף ל״ט:) אסור להפשיט התיבה בציבור וגרסינן בירושלמי כליא דעל ארונא כארונא עכ״ל ורבינו אפשר שהוא מפרש כן וקורא ארון לתיבה שמניחין עליה ס״ת בשעת קריאה וטעה רבא שהיה סובר שהוא תשמיש שהיו מניחין על הפרוכת הזאת מטפחת הספר תורה ועל המטפחת מניחין הספר תורה ובתר הכי חזא שהרבה פעמים מניחין ספר תורה על הפרוכת הזה בלא פריסת מטפחת. אי נמי שרבינו מפרש דהיינו פרוכת שלפני ההיכל וקורא להיכל ארון שבו מניחין הספרים כלומר בתוכו והוה סבר רבא שההיכל תשמיש הספר תורה והפרוכת תשמיש ההיכל וכיון דחזא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עליה כלומר הרבה פעמים בקביעות אמר תשמיש ממש הוא: \n",
+                "<b>ואם התנו וכו'.</b> ירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולבא חמתון יהבין מקושא גו ארונא אתא שאיל לר\"מ אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת.</b> (מגילה כ\"ו.) אמתניתין דבני העיר שמכרו בה\"כ אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בה\"כ של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהו\"ל דרבים כלומר אין בני העיר לבדם בעלים אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים. ודעת רבינו כדעת הרא\"ש ז\"ל שאפילו בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצאת בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו לה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם, ואף ע\"פ שהתוספות והר\"ן הזכירו ג\"כ פירוש אחר פירוש זה נראה לרבינו עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני הכפר וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ז:) ופסק כחכמים. ובית המים היינו בית הכביסה, וטעמא דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת: \n",
+                "<b>ואם התנו שבעה טובי העיר וכו'.</b> שם (דף כ\"ז.) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ש\"ד, כך היא גירסת רבינו ולפי גירסא זו טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וממילא דה\"ה שיכולים להתנות לעשות מרחץ ובורסקי וטבילה ובית המים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד' דברים אלו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה לזורעה והוא תל חרב לא אמרי לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל אינו גורס ולמשטח ביה פירי אלא ולמשתי ביה שיכרא ש\"ד ומפרש ז\"ל דהיינו לשתות בדמיו שיכרא ש\"ד אבל לענין לאשתמש בבית לא איירי הכא כלל. ומ\"ש והוא היה תל וכו' הוא לפי שסבור שרבינו לא למד דין זה אלא מדאמרינן התם [כ\"ו:] רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א\"ל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה וזרעה ולכך כתב דשאני התם שהיה תל חרב אבל לא אמרו לחלל הבית וכו'. וכבר כתבתי גירסת רבינו והאיך למד משם דין זה ועוד אוכיח ואכריע דעתו בסמוך. ודע שמ\"ש רבינו לעיל ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי אינו דומה לתנאי הנזכר כאן שהתנאי ההוא אינו להוציאו לחולין אלא להשתמש בו תשמיש גרוע מתשמיש המיוחד לו וכמבואר בירושלמי שכתבתי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו'.</b> שם (דף כ\"ז.) אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו' לא יקחו בדמיו בה\"כ וכו' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפי' לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא פרשא דמתא ה\"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו וה\"ק בד\"א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר. וכתב רבינו וכן כלומר לא תימא תנאי מהני לחלל הבית לפי שחל קדושת הבית על הדמים אבל הדמים לא יצאו לחולין אפילו פרוטה מהם דעל כל פרוטה ופרוטה חלה קדושת הבית הכנסת קמ\"ל דהוא הדין אם התנו על מותר הדמים וכו' ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דאם כן על מה נתחללה קדושת הבית. ורש\"י והרא\"ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוספות. ומכאן הכרע למ\"ש רבינו לעיל בסמוך שהרי רבא הוא האומר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש\"ד ואם כדברי הראב\"ד דהיינו להוציא דמים לחולין היכי הדר קאמר דלמכרו והותירו מהני תנאי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא למותר הוא דמהני אבל לא לכל הדמים. ועוד מה שכתב דכי אמר רבא ההיא דלמשתי ביה שיכרא ש\"ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותביה אביי. ועוד שלדברי הראב\"ד אין ענין לההיא דרבינא הו\"ל תלא דבי כנישתא בההוא מימרא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם קבלו עליהם וכו'.</b> שם (דף כ\"ו.) גבי הא דמפלגינן בין בה\"כ של כרכים לשל כפרים אמר רב אשי והאי בה\"כ דמתא מחסיא אף ע\"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מצינא לזבונה כלומר אף ע\"פ שכל ישראל בעלי הבה\"כ הזה כיון שהבונים אותו כשהקדישוהו לכל העולם אדעתא דידי הקדישוהו גם הנהו דאתו מעלמא בדעתא דידי תלו. ונראה מדברי רבינו שמפרש מצינא לזבונה אפילו בלא הסכמת בני העיר אבל הר\"ן פירש דמצינא לזבונה בהדי ציבורא קאמר ולאפוקי מדפרשינן דציבורא לא מצו מזבני לה: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דין זה לעיל גבי בה\"כ של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבבית הכנסת של כפרים מיירי. וכתב כן מדאמרינן בירושלמי שלשה מבה\"כ כבה\"כ במה אנן קיימין אי בשקבלו אפילו אחד. וההיא דאמר רב אשי לא חש רבינו לכותבה מפני שהוא נלמד מדין זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> כשם שמותר וכו'.</b> שם (דף כ\"ו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא והא קי\"ל דהלכתא כמאן דמיקל וכן פסק הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא משכירין אותו וכו' עד או בהנייה שהיא כדמים.</b> הכל מימרא דרבא שם. \n",
+                "<b>רחובה של עיר וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל וכו'.</b> בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב) עשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשבת וקורין בשני ובחמישי ופריך בגמרא שקורין (במנחה בשבתx) עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א״נ תלתא גברי תלתא פסוקי אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקים וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים ותקנו כ' רבינו מרע״ה שהוא היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא״כ אליו ראוי ליחס הענין. ועוד דגרסינן בירושלמי וכתב הרי״ף פרק הקורא עומד ויושב משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי״ט ובראש חודש ובחש״מ. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו דקריאת שבת במנחה היא משום יושבי קרנות</b> כך אמרו שם בגמרא ופרש\"י יושבי קרנות יושבי חנויות כל ימות החול עוסקים בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הימים וכו'.</b> (מגילה ל' ל\"א.) תנן מה קורא בכל יום מאלו: \n",
+                "<b>ואין מפטירין בנביאים וכו'.</b> מפורש במשנה שם (דף כ\"א.) דאין מפטירין אלא בשבת וי\"ט ויום הכפורים ולא חשש רבינו לכתוב יום הכפורים דבכלל יום טוב הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמפטירין בתשעה באב.</b> מפורש (שם ל\"א:) בט\"ב מפטירין אסוף אסיפם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורין בתורה וכו'.</b> משנה שם (כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין קורין בתורה בפחות מעשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש גדולים ובני חורין</b> כבר נתבאר בפרק ח' דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים וקטנים והוא הדין לקריאת התורה כיון שצריך עשרה כמו דבר שבקדושה: \n",
+                "<b>ואין קורין פחות וכו'.</b> שם (כ\"א:) תני רב שימי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יהיו הקורין וכו'.</b> שם במשנה ובפ' מרובה ב\"ק (דף פ\"ב) דבשני וחמישי ובשבת במנחה אין קורין פחות מג' אנשים ובשאר הימים שקורין בהם בתורה קורין יותר משלשה כמו שיתבאר: \n",
+                "<b>ואין מתחילין וכו'. ואין משיירין וכו'.</b> (מגילה דף כ\"ב.) מימרא דר' תנחום אריב\"ל: \n",
+                "<b>ולא יקרא הקורא וכו'.</b> משנה שם (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שקראו וכו' עד הרי זה משובח.</b> מימרא דרבא (שם כ\"א:) והכוונה לומר דלכ\"א מהקורין שקרא ארבעה איכא למימר דשפיר עבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אחד ואחד מן הקורין וכו'.</b> שם (ד' ל\"ב.) ת\"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר\"מ רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס\"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר\"מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר\"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה ואף על פי כן כתב רבינו שבסוף גולל ואחר כך מברך משום דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דצריך למטרח לגלול והדר לפתוח ולקרות אבל בסוף דאין שם טורח יותר גולל ואחר כך מברך דמהיות טוב אל תקרי רע כנ\"ל. אחר כך מצאתי שבמסכת סופרים פי\"ג כתוב כדברי רבינו והוא מהטעם שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקורא בתורה כו'.</b> מימרא דרב חסדא בסוטה פרק אלו נאמרים (דף ל':): \n",
+                "<b>קרא וטעה בדקדוק וכו'.</b> כתבו הגהות בשם הרמ\"ך דילפינן הכי מדאמרינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקרא בספר תורת האלהים וגו' מפורש זה תרגום וא\"ר יונה אף על גב דאתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכל שכן לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא עכ\"ל. ול\"נ ראיה מדאמרינן בירושלמי דמגילה אין מדקדקין בטעותיה כגון בין יהודים ליהודיים משמע דבספר תורה מדקדקין: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> מנוח כתב מדאמר פרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה דכיון שבדקדוק אחד יש לו שרש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה עכ\"ל. ובירושלמי פרק הקורא עומד טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם: \n",
+                "<b>ולא יקראו שנים בתורה וכו'.</b> משנה ריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (מגילה דף כ\"א.) קראה אחד קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא משא\"כ בתורה כלומר שאין קורין שנים. וכתבו הרא\"ש והר\"ן ואף על גב דהאידנא קרו תרי דלעולם קרי ש\"צ בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה. ובס' הזוהר כתוב דאסיר למקרי בר נש חד בלחודוי ולכן נראה שהעולה לא יקרא עם הש\"ץ אלא בנחת שלא ישמיע לאזניו: \n",
+                "<b>קרא ונשתתק וכו'.</b> ירושלמי פ' אין עומדין כתבו הרי\"ף פרק בני העיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא\"ת ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומפרש רבינו זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו שא\"ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו א\"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה ונמצא שהראשונים נתברכו וכו' ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקורא רשאי וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק עומד ויושב ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. ומפרש רבינו דה\"ק אפילו אלו לא יקראו עד שיאמרו להם שיקראו שלא יראו כנוטלים חלק לעצמם בשביל גדולתם דשאר בני אדם אין קורין עד שיקראו אותם ואלו קורין בלי שיאמרו להם קראו: \n",
+                "<b>וצריך אחד לעמוד עמו וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאים ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוהי א\"ל כשם שנתנה תורה ע\"י סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא יש לו לדלג וכו'.</b> (מגילה כ\"ד.) תנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן כלומר שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן המקרא שדילג זה משום שאין כבוד ציבור לעמוד בשתיקה ורמינהו קורא אחרי מות ואך בעשור והא קא מדלג אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים כלומר כששתי הפרשיות מענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור דתרווייהו מיירי בענין יום הכפורים מדלגין בכדי שלא יפסוק התורגמן ומתניתין דקתני אין מדלגין בתורה דמשמע כלל לא ידלג בתורה אפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי שמדלג מענין לענין כגון מפרשת נגעים לפ' זבים: \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שלא יקרא על פה.</b> בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ואי קשיא לך הא דתנן ביומא (דף ס״ט) פרק בא לו כ״ג לקרות ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה כבר אמרו שם בגמרא דא״א בלא קריאה על פה דלגוללו א״א מפני כבוד ציבור ולקרות באחר א״א משום פגמו של ראשון דכי קרי חד בתרי ספרי איכא פגמו של ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שהתחיל הקורא וכו'.</b> בסוטה פ' ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם: \n",
+                "<b>ואסור לצאת מבית הכנסת וכו'.</b> פרק קמא דברכות (דף ח') אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס\"ת כשהוא פתוח ויוצא: \n",
+                "<b>ומותר לצאת בין איש לאיש.</b> שם ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא: \n",
+                "<b>כתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דלספר אפילו בין גברא לגברא ואף על פי שסוגרין הספר בינתים אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס\"ת אסור לספר: \n",
+                "<b>מי שהוא עוסק בתורה וכו'.</b> שם רב ששת מהדר אפיה וגריס וכתב הרי\"ף ז\"ל ואמור רבנן דוקא רב ששת שתורתו אומנתו. ונראה לי דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא בפרק קמא דשבת (דף י\"א) א\"ר יוחנן ל\"ש דאין מפסיקין מתלמוד תורה לתפלה אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מימות עזרא נהגו וכו'.</b> בפרק קמא דמגילה (דף ג') ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום והאי קרא בעזרא איתיה: \n",
+                "<b>ואין הקורא רשאי וכו'.</b> משנה (שם כ\"ב:) לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקורא רשאי להגביה וכו'.</b> (ברכות מ\"ה) א\" שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת\"ל בקול ומה ת\"ל בקול בקולו של משה ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם ה\"ה נמי דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא: \n",
+                "<b>ואין המתרגם רשאי וכו' עד מפי התורגמן.</b> מימרא דרב חסדא בסוטה פרק ואלו נאמרים: \n",
+                "<b>ואין התורגמן נשען וכו'.</b> ירושלמי כתבו הר\"ן פרק עומד ויושב. וכתבו ההגהות בשם הרמ\"ך דכ\"ש שהקורא אסור לישען בשעת קריאת התורה: \n",
+                "<b>ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'.</b> גם זה ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>ואין הקורא רשאי לסייע וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף שם אמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: \n",
+                "<b>והקטן מתרגם וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף שם ופי' הר\"ן ז\"ל דהאי אינו כבוד אצבור קאי שאינו כבוד להם שהקטן יקרא והגדול יתרגם ופשט הלשון לא משמע הכי אלא אגדול קאי שאינו כבוד לו לתרגם על ידי קטן: \n",
+                "<b>ולא יהיו המתרגמין וכו'.</b> ר\"פ עומד ויושב (מגילה כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כל המקראות וכו'.</b> משנה שם (כ\"ה) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם האחרון נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופירש\"י מעשה דוד ואמנון נקראין בהפטרה עכ\"ל. ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות. ובגמרא מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לבבל והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכן ישראל וא\"ל למתורגמן הפסק אל תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים. ופירש\"י אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו. ותו בגמרא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם איזהו עגל השני מן ויאמר משה עד ויבא משה, ובהרי\"ף והרא\"ש כתוב ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ונ\"ל שהוא תוספת הרי\"ף שפירש דטעמא דלא מתרגם משום כבודו של אהרן וא\"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן ה\"ה דלא מתרגם והגמרא לא חשש אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא כיון דטעמא משום כבודו של אהרן. ותו בגמרא ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם משום ישא ופירש\"י שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים. מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא כך היא גירסת רבינו. ומ\"מ ק\"ל דמעשה דוד ואמנון דתנן במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבינו. ואפשר שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד נקרא ולא מתרגם אבל מעשה דוד בבת שבע לא נזכר כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא וכו'.</b> שם (דף כ\"ג.) אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה מפני כבוד התורה: \n",
+                "<b>ומה שאמר חוזר וקורא וכו'.</b> כתב הטור נוהגים בשבת וביום טוב וביום הכפורים שיכולים להוסיף שבשבת השמיני מפטיר וביום טוב הששי וביום הכפורים השביעי ואתי שפיר בין למאן דאמר עולה ובין למאן דאמר אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולים להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קרא ז' לפניו: \n",
+                "<b>ולא יפטיר בנביא וכו'.</b> סוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי תנחום אריב״ל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. וכתבו הרי״ף ז״ל פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>ולא יפחות וכו'.</b> ברייתא (מגילה כ\"ג.): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הפסיק הענין וכו'.</b> שם מתקיף לה רבא והא עולותיכם ספו דלא הויין עשרים וחד שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והא אמר שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרי עשרה פסוקים אמר לן איפסקו מקום שיש תורגמן שאני. ופי' הר\"ן ז\"ל משום דבהדי תורגמן היו עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל עברית הרי כ\"א: \n",
+                "<b>ובנביא אחד קורא וכו'.</b> שם (כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין ומכאן שצריך למחות באנשים המסייעין המפטיר אלא כולם צריך שישמעו מה שהמפטיר קורא: \n",
+                "<b>ומדלג מענין לענין.</b> משנה (שם כ״ד.) מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. ופירש״י שלא יפסוק התורגמן שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שדילג זה משום שאין כבוד לציבור לעמוד בשתיקה. ובגמרא תניא אין מדלגין מנביא לנביא ובנביאים של שנים עשר מדלג ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. ואיתא להאי ברייתא נמי ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ט) וכתבו שם התוס' אין לפרש מסוף שנים עשר לתחלתו דאם כן אפילו מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל לא. והמדקדק בלשון רש״י ימצא שכיון לזה. וי״ל דהיינו דוקא בנביא של י״ב לנביא של י״ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים. על מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין זה מלשון הגמרא שלזה הענין צריך היה לומר עד כמה הוא מדלג עד כדי שיפסוק התורגמן והמשנה אמרה עד שלא יפסוק התורגמן עד כאן לשונו. ולרבינו י\"ל דדא ודא אחת היא שהכוונה לומר שלא ישהה בדילוג עד אחר שהפסיק התורגמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא בנביא וכו'.</b> משנה שם מגילה (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה אם היו שלשתן ג' פרשיות קורא אחד אחד ובגמרא אם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה. וכתב הר\"ן ז\"ל דלאו דוקא ג' פרשיות דהוא הדין לשלשה ענינים חלוקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת.</b> במס' סופרים ובפסחים (ק\"ד:) גבי כל הברכות פותח בהם בברוך כתבו גם התוספות דלפני ההפטרה ברכה אחת. וק\"ל על מנהגנו שאנו מברכים שתים וכן כתבם רבינו ז\"ל בנוסח התפלות ואם אמרנו ששתיהן כחדא חשיבי צריך טעם למה נשתנית ברכה זו מכל הברכות שבעולם ואפילו אם נאמר שהם שתי ברכות מ\"ט אין בשניה מלכות וא\"ת מפני שהיא סמוכה לחבירתה א\"כ לא הוה ליה לפתוח בברוך. וי\"ל דכולה חדא ברכה היא שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים כלומר לאפוקי נביאי השקר ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה. ואח\"כ ראו לחלוק כבוד לתורה ולמשה רבן של נביאים והזכירום הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ולפי שלא יראה שמזכירין אותם אחר הנביאים פתחו בה בברוך לא לומר שהיא ברכה בפני עצמה שא\"כ היו חותמין בה בברוך ולא פותחים כיון שהיא סמוכה לחבירתה ומפני שהזכיר התורה ומשה חזר להזכיר נביאי האמת והצדק להזכיר מלמעלה למטה. א\"נ דברישא פתח בשבח דברי הנביאים בחלק הספוריי מהם לומר שאפילו באותו חלק יש לנו לשבח לאשר בחר בהם וכשבא להזכיר החלק הנבואיי הקדים התורה ומשה שמשם נובע החלק הזה ודקדק לומר בחלק הזה נביאי האמת והצדק והאמת לאפוקי נביאי השקר והצדק לומר שדברי הנבואה שמתנבאים הם דברים מצודקים ומזוקקים שבעתים. א\"נ לנביאים שהם בעלי צדק ואינם מתגאים בנבואתם לעות אדם בריבו והוא דוגמת מאי דפתח בנביאים טובים ומכל מקום אינה אלא ברכה אחת כדפירש\"י. ולענין החלק הספוריי נקט אשר בחר לשון עבר אבל בתורה וחלק הנבואיי נקט הבוחר לשון הוה כאילו בכל יום ויום הוא בוחר בהם ונותנן לישראל וכמו שאחז\"ל על פסוק אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: \n",
+                "<b>שניה חותם בה בונה ירושלים וכו': כתב</b> הראב\"ד אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ\"ל. במסכת סופרים כתוב כדברי הראב\"ד וכן אנו נוהגים: \n",
+                "<b>וכן אם חל ר\"ח וכו'.</b> בפ' במה מדליקין שבת (דף כ\"ד:) אמר רב גידל אמר רב ר\"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר\"ח שאלמלא שבת אין נביא בר\"ח ואסיקנא דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא דאתמר התם מדאריב\"ל יה\"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, כלומר וסובר רבינו דהא דרב גידל בכלל דכי היכי דאמרינן יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי יום הוא שנתחייב בהפטרה וכן דעת רש\"י והרי\"ף. וכתבו הר\"ן והרא\"ש ז\"ל שנהגו שלא להזכיר של ר\"ח בהפטרה וכ\"כ הר\"ן בשם ה\"ר יונה דאפילו לדעת רש\"י והרי\"ף אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ר\"ח בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש וכך הם דברי רבינו שכתב מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה דהיינו הזכרה בלא חתימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הם הקוראין וכו'.</b> משנה (מגילה דף כ\"א.) ביום טוב ה' ביום הכפורים ו' בשבת ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל שיש מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן לא קאי אלא אשבת בלחוד אבל לא אשארא שלא להשוותן לשבת. אבל מדברי רש\"י נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורים במלאכה מוסיפין עליהן וליכא למיחש משום ביטול מלאכה. וזה דעת רבינו דאפכינהו וכתב שבת והדר כל הני ואכולהו כתב דמוסיפין עליהן: \n",
+                "<b>בראשי חדשים ובחולו של מועד וכו'.</b> גם זה משנה שם בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ודאי דלא עדיף מנחת יום הכפורים ממנחת שבת. ותנן תו התם בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו י\"ט קורין ארבעה וממילא נפקא כל הני ימים שאין בהם מוסף שאין קורין אלא שלשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שקורין בתעניות בשחרית ובמנחה.</b> בפרק קמא דתענית (דף י\"ב:) משמע דלא קרינן אלא במנחה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה לא תקרא וכו'.</b> (מגילה כ\"ב) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות דאם לא כן אין קורין אותו לקרות בתורה וכדברי הרא\"ש ז\"ל וכתב גם כן שצריך שידע למי מברכין וכתבו ההגהות דהכי איתא בירושלמי: \n",
+                "<b>וכן מפטיר עולה וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי\"ף והר\"ן כמאן דאמר עולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הפסיק וכו'.</b> תשובת רב נטרונאי כתבה הרי\"ף ז\"ל שם: \n",
+                "<b>ציבור שלא היה בהם וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף שם בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. וכתב הר\"ן ז\"ל פי' שאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה פחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הילכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא אלא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה א\"צ לישב דהא איכא היכרא. וקשיא לי דכיון שרבינו לא הזכיר המנהג הראשון למה לו לכתוב דין זה לכך אני אומר שאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות היכרא כאלו הם ז' עולים שכך דרכם לקום ממקומם לעלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל קריאה וכו'.</b> משנה בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט.): \n",
+                "<b>וכל מי שהוא גדול.</b> שם (דף ס'.) שיילוה לר\"י נפחא אחר כהן ולוי מי קורא א\"ל ת\"ח הממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ת\"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ראשי עם וכל אדם: \n",
+                "<b>והאחרון שגולל ספר תורה וכו'.</b> מימרא דריב\"ל סוף פרק בני העיר מגילה (דף ל\"ב.): \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך עולה ומשלים וכו'.</b> כלומר אף על גב דבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שם כהן וכו'.</b> בפרק הניזקין גיטין (נ\"ט.) אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. ומפרש רבינו כפי' הראשון של רש\"י דהיינו נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל: \n",
+                "<b>אין שם לוי וכו' עד אחד משניהם פסול.</b> שם אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא ופירש\"י במקום לוי. איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כלומר דלא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ומשני כי קאמרינן באותו כהן כלומר אותו כהן עצמו יחזור ויקרא במקום לוי. והדר שקיל וטרי תלמודא מה שכתב לוי אחר לוי דאיכא פגם שניהם דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא כלומר וליכא למימר לוי הוא הילכך לראשון הוא דאיכא פגמא ופרכינן דכוותא גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא ומאי פגמא איכא אלא ע\"כ היינו פגמא דאמרינן אבוה ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ובמקום ישראל קרא הכא נמי כהן שני אתי למימר גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי סלקא דעתך חלל הוא סוף סוף לוי מי קא הוי שיקרא במקום לוי הלכך ע\"כ כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ואמרינן נמי התם דהך חששא ליתא אלא משום נכנסין ויוצאים שאין רואים אם ישלימו למנין הקוראין וכן אין רואים אם קרא זה במקום שקרא זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כג)</small> כיצד סדר הקריאה וכו' אין קורין בחומשין וכו'.</b> פרק הניזקין גיטין (דף ס'.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכתב הר\"ן ז\"ל שכותבין להם חמשה חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהם היו כמגילה כספר תורה שלנו ודוקא מפני כבוד הציבור הא מדינא קורין בהם ואע\"ג דאמרינן התם ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פריקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה. ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קוראין בהם שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללים ולא נתפרין בגידין: \n",
+                "<b>ואין גוללין ספר תורה בצבור וכו'.</b> ביומא פרק בא לו (יומא דף ע'.) מימרא דרב ששת: \n",
+                "<b>לפיכך אם יצטרכו וכו'.</b> שם אמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקוראין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה: \n",
+                "<b>ולא יקרא איש אחד בשתי תורות וכו'.</b> גם זה שם אהא דתנן דכהן גדול קורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע\"פ מקשה בגמרא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של ראשון ומי חיישינן לפגמא והאמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה תלתא גברא בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ויש מדקדקין מלשון רבינו שכתב לא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות דשני ענינים מותר לקרות איש אחד בב' תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם ה\"ל לשנויי שאני התם דתלתא עניני נינהו ומדלא שני הכי אלא שני חד גברא איכא פגמא משמע בהדיא דחד גברא בתרי ספרי אף על גב דהוו תרי עניני דומיא דההיא דר\"ח טבת איכא פגמא, \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ענין אחד</b> היינו משום דבשני ענינים אין קורין בתורה בספר אחד וכמו שכתב בתחלת הפרק הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולל ס\"ת וכו'.</b> פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב) מימרא דר' שפטיה א\"ר יוחנן. ופירש\"י הגולל ס\"ת מענין לענין והוא יחיד וס\"ת מונח לו בין ברכיו גולל מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתיבה בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקים: \n",
+                "<b>והתוספות</b> כתבו בשם ר\"ח דקאי אקשר דמטפחות דכשקושר המטפחת סביב הס\"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיו מאחוריו כשיפתח הס\"ת יהיה צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד. והר\"ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ספר תורה וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ספר תורה מהדק אותו אחר שיגלול כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראוי שתעמוד כלפי אותו שעוסק בספר תורה מפני כבוד התורה. ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ספר תורה נתון בתיק ומ\"ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואחר כך מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו: \n",
+                "<b>וצריך להעמידו על התפר וכו'.</b> גם זה מימרא דרבי שפטיה אמר רבי יוחנן ופירש\"י מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודים. והרי\"ף כתב דטעמא שאם יקרע יקרע על התפר: \n",
+                "<b>מקום שמוציאין ספר תורה וכו'.</b> בסוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) מימרא דר' תנחום אריב״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b></b>עניני ההפטרות כתב רבינו בסוף ספר זה אצל נוסח התפלות והברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרא תיקן להם לישראל וכו' עד קודם ר\"ה.</b> ברייתא פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב:): \n",
+                "<b>ויש מי שמשלים התורה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה כ״ט:) אמרינן דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שמפסיקין וכו'.</b> גם זה שם (דף ל\"א:) בברייתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובראשי חדשים הראשון הוא קורא וכו'.</b> בפרק הקורא עומד (מגילה דף כ״א: כ״ב.) בעי צו את בני ישראל דהויא שמונה פסוקים היכי עביד ליקרו תלתא תלתא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליקרו ארבעה ארבעה וביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי עביד ליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין ופשטינן רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הלכתא מאי שלח ליה דולג ואמצעי דולג. וכתב הרי״ף פירוש דולג חוזר השני וקורא פסוק השלישי שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים נמצא שקרא שלשה ונשארו שלשה קורא אותן השלישי. והקשה הרמב״ן ז״ל דסוף סוף איכא למיחש לנכנסין שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי של פרשה יאמר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה דולג יקראו השנים בפרשת צו והג' יקרא וביום השבת ופסוק אחד מובראשי חדשיכם דמאי איכא דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים והא ההיא אינה אלא משום הנכנסין והא אמרת דהיכא דלא אפשר לא חיישינן לנכנסין. ותירץ הרשב״א ז״ל דכשאמצעי דולג ליכא למיחש אלא לחד נכנסין דהיינו אותם שיכנסו בתחילת קריאת השני ואילו היו קורין בלא דילוג איכא למיחש לתרי גווני נכנסין חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות ובראשי חדשיכם שהוא סבור שמשם התחיל לקרות ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחלת קריאת הד' דכי חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד הילכך דולג עדיף. והר״ן האריך ביישוב קושיא זו ואין כאן מקום להאריך: \n",
+                "<b>ואם חל ר\"ח להיות בשבת וכו'.</b> מגילה (כ\"ט:) אמר ר' יצחק נפחא ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד בשל ר\"ח ואחד בשל חנוכה. ממילא משמע דכי הוה ר\"ח דעלמא שחל להיות בשבת מוציאין שני ס\"ת אחד קורין בו ענינו של יום ואחד של ר\"ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו עד מחר חדש</b> כך אמרו שם ל\"א: \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם ומפטיר קורא ענין ר\"ח</b> נראה שסובר רבינו שבספר ראשון קורין ששה ובשני קורא המשלים והמפטיר וקשה על זה ממ\"ש רבינו להלן בפרק זה ועל דרך זו בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורין בו אלו העניינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא שנראה שאין קורא בשני כי אם המפטיר בלבד. וי\"ל שלא בא רבינו שם אלא לומר שהקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא ולא הקורא בספר ראשון אבל אם קורא המשלים בשני זה לא ביאר שם וכאן למדנו שאם רצו לקרות בספר שני קצת מהעולים הרשות בידם. ומכל מקום קשה שכתב כאן שהמשלים הוא זולת המפטיר אלמא אין המפטיר עולה מן המנין ובפרק שקודם זה כתב שעולה מן המנין וצריך לומר דהכא מיירי בשהפסיק בקדיש בין המשלים והמפטיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל פרשת האזינו וכו'.</b> פרקא בתרא דראש השנה (דף ל\"א.) וכתבו הרי\"ף פרק הקורא עומד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה פוסקים</b> הוא לשון רבינו ונכון הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה פסוקים וכו'.</b> (מנחות ל'.) אמר רבי יהושע בר אבא א\"ר גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. ופירש\"י אדם אחד קוראם ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות. ורבינו מפרש דהיינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בצבור בברכה תחלה וסוף: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא שמענו דבר זה מעולם וכו' והצבור היכן הלכו עכ\"ל. מ\"ש לא שמענו וכו' אינו קושיא. ומ\"ש ובמקומות הללו נהגו וכו' כלומר שבקריאת התורה נהגו שהחזן קורא ולא העולה ובשמנה פסוקים הללו נהגו שהעולה קורא לבדו. ונראה שטעמו מפני שהם מפרשים דהיינו דאמר רב גידל יחיד קורא אותם בבית הכנסת כלומר לבדו וגם זה הפירוש יתכן. ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קללות שבתורת כהנים וכו'.</b> משנה מגילה (דף ל\"א) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן בגמרא תנא כשהוא מתחיל מתחיל מפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. וכתב ה\"ר מנוח לאו דוקא פסוק אחד לפניהם דהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכתב עוד דבירושלמי סוף פרק בני העיר גרסינן כמנהגנו לקרות הקללות בגמגום אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפסיקין למועדות וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט.) לכל מפסיקין לראש חדש לחנוכה ולפורים ולתעניות וליה\"כ: \n",
+                "<b>ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראים בכל מועד עניינו.</b> ג\"ז שם (ל' ל\"א.) דתנן מה קורא בכל מועד והדר קאמר שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותו שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו והא ודאי אסמכתא היא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפ' י\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושואלין ודורשין וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דמגילה [דף ד']: \n",
+                "<b>בפסח קורין וכו'.</b> משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל':) בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ופירש״י דהיינו שור או כשב. ובגמרא [לא.] ת״ר בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו. יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ומפטירין וידבר דוד ולמחר כל הבכור ומפטירין עוד היום. אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעצרת שבעה שבועות וכו'.</b> באותה ברייתא (שם ל\"א.) בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחודש השלישי ומפטירין במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומא עבדינן כתרווייהו ואיפכא כלומר דביומא קמא בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ולמחר שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראש השנה קורין וכו'.</b> גם זה שם בראש השנה בחדש השביעי ומפטירין הבן יקיר לי אפרים וי\"א וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא כי\"א למחר והאלהים נסה ומפטירין הבן יקיר לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביוה\"כ בשחרית וכו' עד ומפטיר ביונה.</b> שם באותה ברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בסוכות בשני ימים טובים וכו'.</b> ג\"ז שם יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטירין הנה יום בא לה' והאידנא דאיכא תרי יומי למחר מיקרא הכי נמי קרינא אפטורי מאי מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה. ויום טוב האחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה [ויש אומרים ויהי אחרי מות משה]. וכתב הרא\"ש ז\"ל והכי איתא בירושל' והכי נהגינן עכ\"ל: \n",
+                "<b>ובשאר ימות החג וכו'.</b> בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"ה) אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי ופי' רבינו בזה כתבו הרי\"ף בשם גאון פרק בני העיר. ויש בקצת נוסחאות רבינו שיבוש והנוסחא הנכונה כך היא קורא הכהן ביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא וביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. וכתב הר\"ן ומיהו בי\"ט אע\"ג דספק ראשון ספק שני הוא כיון שעושין אותו י\"ט לא מזלזלינן ביה לספוקי ומשום הכי לא קרינן אלא קרבן יום ראשון בלבד דהיינו [ובחמשה עשר יום]: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן ביום הכפורים וכו'.</b> לפי שלמעלה לא הזכיר שיקראו בקרבנות ביוה\"כ ובימי הפסח אמר דלאו דוקא בחול המועד דפסח הוא דקרינן בקרבן היום אלא ה\"ה לשאר ימים טובים ונקט יוה\"כ ופסח לדוגמא בעלמא. ושבעת ימי הפסח היינו בא\"י אבל בח\"ל תמניא הוו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שמוציאין שני ספרים.</b> כבר כתבתי דנפקא ליה מדא\"ר יצחק נפחא (מגילה דף כ\"ט:) ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד קורין בו של ר\"ח ואחד של חנוכה אלמא בכל יום שיש בו קרבן קורין בקרבן היום מוסף על סדר היום. \n",
+                "<b>אבל מ\"ש והקורא ענין הקרבן הוא המפטיר בנביא</b> הוא לפי שענינו של יום קודם כדמפורש במימרא דר\"י נפחא והא ודאי המפטיר קורא בספר אחרון דאין לומר שיחזרו להביא ספר ראשון לקרות בו המפטיר. ובמרדכי כתב דאמרי' בירושלמי ומפטיר קורא במוספין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל יום שמוציאין וכו'.</b> כוונת רבינו נראה שאם הוציאם בבת אחת כמנהגנו היום אין צריך קדיש אלא אחר אחרון ואם הוציאם זה אחר זה צריך לומר קדיש אחר הראשון ואחר האחרון אבל לא אחר האמצעי. אבל כבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר המשלים לעולם ואח\"כ עולה המפטיר בנביא וקורא בתורה אפילו ביום שאין מוציאין אלא ספר אחד וכ\"ש ביום שמוציאין שני ספרי תורות ושלמו לקרוא בספר ראשון ואין המפטיר עתיד לקרות בו שאומר קדיש כפי המנהג אפי' הוציא השני ספרי תורות בבת אחת זהו פירוש דברי רבינו. ואנו נוהגים ביום שמוציאין שלשה ספרי תורות שאין אומרים קדיש עד אחר הספר השני וכן אחר ספר השלישי וכמו שכתב ה\"ר דוד אבודרהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבת שחל להיות בחולו של מועד וכו' עד ביום בא גוג.</b> מימרא דרב הונא אמר רב בפרק בני העיר (מגילה דף ל״א.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחנוכה ביום ראשון וכו'.</b> משנה שם (דף ל'.) בחנוכה בנשיאים ומפרש רבינו סדר קריאתם מה קורין בכל יום ופשוט הוא: \n",
+                "<b>ומפטירין בשבת כו' עד שלמה.</b> כלשון הברייתא והגמרא שם (דף ל\"א.): \n",
+                "<b>והקורא בענין חנוכה וכו'.</b> מדאמרינן התם [כ':] במימרא דר\"י נפחא שכתבתי בפרק זה דבספר אחרון קורין של חנוכה ומשמע לרבינו שהקורא אחרון בספר הוא מפטיר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>בפורים ויבא עמלק.</b> משנה שם (דף ל':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתשעה באב קורין כו'.</b> (שם ל\"א:) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובמנחה קורין וכו' בשאר ימי התעניות וכו' קורא ויחל משה.</b> במ\"ס פט\"ו: \n",
+                "<b>ובתעניות שגוזרין וכו'.</b> משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל'. ל״א) בתעניות ברכות וקללות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהגו העם וכו'.</b> כתוב במרדכי פרק בני העיר שנהגו ע\"פ פסיקתא לאפטורי תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא והם נו\"ע אר\"ק שד\"ש ע\"כ והיינו כשיש שתי שבתות בין ר\"ה (לי\"ה) [לסוכות] אבל ברוב השנים שאין שם אלא שבת אחת מפטיר שובה. ורבינו סתם דבריו ע\"פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש חדש אדר וכו'.</b> משנה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת האחרת כלומר מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שקודם ר״ח ומפסיקין מלקרות פרשה נוספת בשבת שאחר זו בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם. וכתב הר״ן דהאי בשניה זכור קאי בין אחל ראש חדש אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת, ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שניה היינו שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר הפסקה קורין בה זכור. ובגמרא (דף ל'.) איתמר ר״ח אדר שחל להיות ערב שבת רב אמר מקדימין וקורין בשבת שעברה ושמואל אמר מאחרין וכתב הרי״ף וקיימא לן כרב. תנו רבנן ר״ח אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע ואי זו היא שבת ראשונה כל שחל ר״ח אדר להיות בתוכה ואפילו בערב שבת. בשניה זכור ומפטירין פקדתי ואי זו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע״ש. בשלישית פרה אדומה ומפטיר וזרקתי ואי זו היא שבת שלישית כל הסמוכה לפורים מאחריה. וכתב הרי״ף משכחת לה כשחל ר״ח ניסן להיות באמצע השבת. אבל אם חל ר״ח ניסן להיות בשבת הויא שלישית הסמוכה לר״ח ניסן ולכך סתם רבינו וכתב ואי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לרביעית. ומסיים בברייתא ברביעית החדש הזה וכו' וכמ״ש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בין שלישית וכו'.</b> ירושלמי מימרא דרבי לוי כתבו הרי\"ף פ' בני העיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל פרשה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) וסוף משנה שכתבתי בסמוך תנן בחמישית חוזרין לכסדרן ובגמרא (שם ל':) לסדר מאי רבי אמי אמר לסדר פרשיות כלומר שבאותן ארבע שבתות אין קורין בסדר היום כלל ובחמישית חוזרין לקרות סדר היום ורבי ירמיה אמר לסדר הפטרות כלומר דבאותן ארבע שבתות גופייהו קרי סדר היום אלא שקורין ארבע פרשיות אלו עמהם אבל הפטרות ודאי מענין אותן פרשיות הן ולא מענין סדר היום ובחמישית חוזרין להפטיר מענין היום וכתב הרי״ף וקיימא לן כר' ירמיה: \n",
+                "<b>חל ר\"ח אדר וכו' עד חוזר וקורא בספר שני וכו' עד ועשית כיור נחושת.</b> הכל מימרא דאביי שם (דף ל'.) ובבא ראשונה אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה כתב הרי\"ף דקיימא לן כאביי ובבבא שניה תניא כוותיה בגמרא וטעם דינין אלו שכדי שידעו שמצות היום בפרשת שקלים כופלין אותה. וכתב הר\"ן ז\"ל ולדידן השתא לא מתרמי בואתה תצוה ולא בכי תשא אבל לדידהו הוה מתרמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש חדש אדר שחל וכו' עד והרביעי קורא בענין חנוכה.</b> הכל מימרות דר״י נפחא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט:). אך \n",
+                "<b>מ\"ש וכן ר\"ח ניסן</b> נלמד ממאי דאמר ר' יצחק נפחא בראש חדש טבת שחל להיות בשבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אף על פי שאדם שומע וכו'.</b> פירקא קמא דברכות (דף ח'.) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי אמר רבי מנחם לעולם ישלים אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. ומפרש רבינו דהכי קאמר אפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום קורא שלש פעמים וכן פירש\"י. ואמרינן בגמרא שלא יקדים ושלא יאחר ולכן כתב רבינו בכל שבוע ושבוע. ומלשון רבינו נראה דכל השבוע מיקרי עם הציבור אע\"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. וכתב הרא\"ש במדרש יש שצוה רבי לבניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו עד שישלים פרשיותיו וכו'.</b> אראש דבריו קאי וה\"ק באופן שנמצא משלים פרשיותיו עם הציבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> בשחרית וכו' עד ולפיכך יש בה נשיאת כפים.</b> פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אפליגו תנאי באיזו תפלות שיש בהם נשיאת כפים ואמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי דאמר שחרית מוסף ונעילה יש בהם נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאת כפים ומפרש התם טעמא דלא פרסי כהני ידייהו כל יומא במנחה משום שכרות וגזרינן תעניות אטו שאר ימים אבל נעילה דליתא בכל יומא לא גזרו בה רבנן. ואמרינן תו התם והאידנא מ\"ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא: \n",
+                "<b>וכהן שעבר לדוכן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיאמר רצה וכו'.</b> סוטה (דף ל\"ח:) אריב\"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והא רבי אמי ור' אסי סלקי מיעקר הוו עקרי כרעייהו מימטא לא מטו להתם. ופירש\"י מיעקר הוי עקרי רגלייהו ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמר ברכת העבודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש פניהם להיכל וכו' וכן מ\"ש אצבעותיהם כפופות: ומחזירין פניהם וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל\"ח.) שצריכין לברך פנים כנגד פנים: \n",
+                "<b>ומגביהין ידיהם וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומתחילין יברכך.</b> לא ידעתי מנ\"ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל\"ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המקרא רשאי להקרות לכהנים וכו'.</b> כפי גירסא זו שלפני האי אין המקרא רשאי להקרות היינו בראש פסוק שני או שלישי וא\"א לפרש אין המקרא רשאי להקרות יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור שעונין אמן אחר הברכה שמברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' שהרי לדעת רבינו אינו מקרא אלא כהנים אומרים אותו מעצמם ואם כן אין דברים אלו על הסדר דהא אין המקרא רשאי וכו' היינו בראש פסוק שני או שלישי, ומ\"ש \n",
+                "<b>אח״כ ואין הכהנים רשאים וכו'</b> היינו בראש פסוק ראשון שהם מתחילין יברכך דאילו בשאר תיבות שבברכת כהנים לא שייך למימר הכי שהרי אינם קורין עד שש״צ מקרא אותם. ולכך יותר ישר בעיני לגרוס אין המקרא רשאי לקרות כהנים וכך היא הגירסא בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים וכו' עד ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. וביאור ענין זה לדעת רבינו אין הקורא כלומר ש״צ שקורא כהנים כדי שיחזירו פניהם לברך אינו רשאי לקרותם כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שיכלה דבור כהנים מפי המקרא ואין הציבור עונין אמן אחר ברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה מפי הציבור אמן אחר אק״ב של אהרן וכו': \n",
+                "<b>ואין ש\"ץ וכו'.</b> משנה בברכות (דף ל\"ד.) וכתב רבינו דלא ידע אי זו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי כלומר דבפסוק ראשון ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמם. ויש לספק אם לפירוש זה רשאי לענות אמן אחר אק\"ב של אהרן או נימא דלא פלוג רבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהנים רשאים כו' עד שיגמור ש\"צ שים שלום.</b> מימרא דרבי זירא אמר רב חסדא בפ' אלו נאמרים (סוטה ל\"ט:): \n",
+                "<b>ואינן רשאים לכוף וכו'.</b> שם מימרא דרב חסדא: \n",
+                "<b>ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים וכו'.</b> ברייתא (שם דף מ'.) ופרק בתרא דר\"ה (דף ל\"א.). ומ\"מ ט\"ס יש בדברי רבינו דהא אמרינן בהני דוכתי דתקנת ריב\"ז היא וגם במרובה (ב\"ק פ\"ב.) בעשר תקנות שהתקין עזרא ליתא להא אלא כך צריך לגרוס ומתקנת רבי יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו הכהנים מברכים את העם וכו'.</b> בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ו) דרש רבי יהודה בר נחמני המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים כשהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש עיניו כהות וכתבו התוספות דאפילו בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי בפרק ג' דמגילה אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם אמר רבי חגי כלום אמרו אלא משום היסח הדעת אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי עכ\"ל. וכיון דמשום היסח הדעת הוא אם כן גם הכהנים המברכים צריך שלא יסיחו דעתם וכל שכן הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הכהן וכו'. עד ואומר להם כהנים.</b> מימרא דאביי פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומגביהין ידיהם למעלה וכו' עד מן הציץ.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ואין העם עונין וכו'.</b> משנה (שם דף ל\"ז) במדינה אומר אותם שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת ומפרש בגמרא (דף מ':) דהיינו לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק ובפרק סדר תעניות כיצד (תענית ט\"ז:) תניא אין עונין אמן במקדש ואלא מהו אומר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואומר את השם ככתבו וכו'.</b> פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ז ל\"ח) במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנויו: \n",
+                "<b>ומשמת שמעון הצדיק וכו': ולא היו חכמים וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דקידושין (דף ע\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ברכת כהנים וכו' עד כמו שאמרנו.</b> משנה וברייתות פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח) דיליף כל הני דרשות מכה תברכו בג\"ש דקראי אחריני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהנים רשאים וכו' עד לא תוסיפו על הדבר.</b> ברייתא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n",
+                "<b>בשעה שכל כהן עולה וכו'.</b> פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ט) א\"ר אלעזר בן שמוע מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך א\"ר זירא אמר רב חסדא אשר קדשנו במצותו של אהרן וכו' כי עקר כרעיה מאי אמר ר' ירמיה וכו' וכי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש\"ע עשינו מה שגזרת עלינו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמחזירין הכהנים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך:  ",
+                "<b>וכן כל פינות וכו'.</b> הכי אמרינן בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז:) ופרק קמא דיומא ובזבחים (דף ס\"ב):  "
+            ],
+            [
+                "<b>במקדש מברכין ברכת כהנים וכו'.</b> במסכת תמיד פרק ז' תנן שאחר הקרבת תמיד של שחר היו עומדין על מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ולא נזכר שם שהיו מברכין אלא פעם זו:   ",
+                "<b>בכל מקום משתדלין וכו'.</b> ירושלמי פרק אין עומדין כתבוהו התוס' פרק א\"נ (סוטה דף ל\"ח.) אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא דהא תנן (ברכות ל\"ד) ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן:   "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלשון כיצד וכו'.</b> (מגילה דף כ\"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני\"ן אלפי\"ן ולאלפי\"ן עייני\"ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה\"ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המומין כיצד וכו'.</b> משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב\"ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש\"י בהקניות לינטי\"ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי: \n",
+                "<b>מי שהיה רירו וכו'.</b> שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו: \n",
+                "<b>וכן הסומא וכו'.</b> מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם: \n",
+                "<b>ואם היה דש בעירו וכו'.</b> ברייתות שם: \n",
+                "<b>וכן מי שהיו וכו'.</b> משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת\"ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת\"ק אמר מומין ור\"י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהרג את הנפש וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות ל\"ב): \n",
+                "<b>וכהן שעבד עכו\"ם וכו'.</b> בסוף מנחות (דף ק\"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש\"י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו\"ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין באונס,</b> צ\"ע מנ\"ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כהן שהמיר לעכו\"ם,</b> כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו\"ם שהיה מעשה כתב אע\"פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע\"פ שחזר בו, ומכל מקום צ\"ע מנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן נער וכו'.</b> סוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ\"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו: \n",
+                "<b>והיין כיצד.</b> ריש פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. \n",
+                "<b>ומ\"ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו.</b> כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר.</b> הוא מדאסיקנא בפ\"ג דכריתות (דף (פ\"ה) [י\"ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שתה יותר מרביעית אע\"פ שהוא מזוג ואע\"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו.</b> הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע\"פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה\"ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב: \n",
+                "<b>וכמה היא רביעית וכו'.</b> בפרק ע\"פ (פסחים ק\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'.</b> מימרא דריב\"ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ט) ופירש\"י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע\"פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו\"ל לכתוב אעפ\"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ\"י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ\"כ בא\"ח וז\"ל כתב ה\"ר אברהם בן הרמב\"ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז\"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט\"י לק\"ש ולתפלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו.</b> פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלא היה לו וכו'.</b> דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת\"ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עם שהם אחורי הכהנים.</b> פרק אלו נאמרים (סוטה ל\"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה: \n",
+                "<b>והעומדים מצדיהן וכו'.</b> שם (ל\"ח ל\"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת\"ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה\"נ שלאחר הכהנים אע\"פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה\"ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו: \n",
+                "<b>ואם היתה מחיצה וכו'.</b> מימרא דריב״ל פרק אלו נאמרים (סוטה ל״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים</b> לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו\"ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשיאת כפים בעשרה.</b> משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ\"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכהנים מן המנין: בה\"כ שכולה כהנים וכו'.</b> פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה\"כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה\"כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל\"ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש\"י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ\"ל שמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו'</b> דה\"ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע\"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו \n",
+                "<b>וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף.</b> ירושלמי פ' אין עומדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי.</b> משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ד): \n",
+                "<b>ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ\"ש ואין העם עונין אמן</b> כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ\"ל וכן כתב בכלבו, וי\"מ דה\"פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנשא כפיו וכו'.</b> כך פשוט בר״ה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n",
+                "<b>כהן שלא עקר רגליו וכו'.</b> פרק אלו נאמרים מימרא דריב\"ל (סוטה ל\"ח:): \n",
+                "<b>אבל אם עקר רגליו וכו'.</b> שם תני רבי אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'.</b> שם אריב\"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו: \n",
+                "<b>כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'.</b> שם מימרא דריב\"ל: \n",
+                "<b>סליק הלכות תפלה</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7117d4470eff3e433b8c1a044f1fdf10c65b041b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,995 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם וכו'.</b> כלומר תדע מנ\"ל דהאי ועבדתם היינו תפלה מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם אלמא סתם עבודה בלב היא דהיינו תפלה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרב בסה\"מ אשר לו המצוה הה' שצונו לעבדו וכו'. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה וא\"ת למה לא כתב רבינו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם שמפורש בו צווי התפלה וי\"ל משום דלעבדו לאו מצוה היא אלא סיפור דברים אם שמוע תשמעו לאהבה את ה' ולעבדו ונתתי מטר ארצכם וא\"ת דאתיא מצוה זו מדכתיב אותו תעבוד שהרי מנה במצוה ששית ובו תדבק וי\"ל דאה\"נ אלא דחדא מינייהו נקט וכמ\"ש ז\"ל בסה\"מ וכבר נכפל זה הצווי פעמים א\"נ דאינך קראי דולעבדו ודאותו תעבוד אתו לאזהורי בין לתפלה בין לתלמוד וכמבואר בספרי ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של ר\"י הגלילי והאי קרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לתלמוד ולא לשום דבר אחר אית לן לאוקמי שהיא מצוה מיוחדת לתפלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.</b> הכי אמרינן בריש תענית (דף ב' ע\"א): \n",
+                "<b>ודע</b> שהרמב\"ן ז\"ל השיג על רבינו במ\"ש שהתפלה היא מצוה מן התורה שכבר ביארו חכמים בגמרא תפלה מדרבנן כמו שאמרו בפ\"ג דברכות (דף כ\"א ע\"א) לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל והעלו הטעם ק\"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן ובגמרא סוכה [ל\"ח.] אמרי גבי תפלה דתנא ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דתנן נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא מדרבנן וכבר ראינו לו ז\"ל שכתב שחייב אדם מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצוה עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה אינו נכון בעיני שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקרי ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל לפי דבריו של הרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן ואם אינה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מן התורה שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה ומה שדרשו בספרי ולעבדו זו תפלה אסמכתא היא. ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ\"ש ועבדתם את ה' ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא\"כ ע\"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי: \n",
+                "<b>ואין משנה התפלה הזאת מן התורה.</b> כלומר מטבע התפלה הזאת והוא מלשון ושננתם אלא באי זה נוסח שיזדמן לאדם בו. ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום. א\"נ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ\"ט.) ומ\"ש בסוכה דלתפלה דרבנן מפסיקין היינו לפי שכבר התפלל תפלה אחת ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חייב מן התורה. ומ\"ש ועוד שמי שנאנס וכו' אפשר לומר דלא אמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו דוקא כשלא נסתפק לו בכל תפלות היום ההוא אבל אם נסתפק לו כן חוזר ומתפלל ואפילו אם נאמר דבנסתפק בכל תפלות היום נמי פטור י\"ל דמתפלל תפלה קצרה וכן רב יהודה לא הוה מצלי תפלה גמורה ג\"פ ביום אבל בכל יום היה מתפלל תפלה קצרה ע\"פ הדרך שכתבתי ולא הוצרכו להזכיר תפלה קצרה זו בגמרא להיות הדבר פשוט שלא תיעקר מצוה דאורייתא ממקומה. כנ\"ל ליישב דעת רבינו: \n",
+                "<b>ואין מנין התפלות וכו'.</b> בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק\"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה ומפרש רבינו כשם שנתנה תורה כו' קבע לתפלות היום אלמא שאין מנין התפלות מן התורה ולא משנה התפלה וכו' וי\"ג ולא מטבע התפלה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או כמו שכתב ה\"ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן אורייתא: \n",
+                "<b>ואין לתפלה זמן קבוע וכו'.</b> כלומר אין לתפלה זמן קבוע לומר ביום זה נצטוינו להתפלל וביום זה לא נצטוינו וכן אין לה שעה קבועה ביום לומר בשעה פלונית נצטוינו להתפלל ואם עברה שעה זו עבר זמן התפלה אלא כל השעות כשרות לתפלה וגם זה בכלל מה ששנו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפיכך נשים ועבדים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה: \n",
+                "<b>אלא חיוב מצוה זו כך וכו'.</b> כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א״כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב.) דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלהים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכיון דממרע״ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא הרי ישוב למ״ש שאין מטבע תפלה זו מה״ת, וכנגד מ״ש שאין מנין התפלות מן התורה אמר יש מתפלל וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכל יהיו מתפללים נכח המקדש וכו'.</b> נ\"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו וכ\"כ רבינו בסה\"מ אשר לו ומ\"מ \n",
+                "<b>במ\"ש בכל מקום שיהיה</b> אפשר לפרש בו שני פירושים או שחוזר למתפללים בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוצה לארץ יתפללו נכח המקדש או שחוזר למקדש בכל מקום שיהא המקדש בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון בין כשנבנה בית עולמים לעולם מתפלל נכח המקדש אשר עובדים בו להשי\"ת בכל מקום שיהיה המקדש ההוא נכחו מתפללים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיון שראה עזרא ובית דינו וכו'.</b> בפ\"ב דמגילה (דף י\"ז ע\"ב) תנא ק\"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י\"ח ברכות על הסדר. ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל\"ג.) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות תפלות וקדושות והבדלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תקנו שיהא מנין התפלות וכו'.</b> פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו ע״ב) תפלות כנגד מי תקנום ר״י בר חנינא אמר כנגד אבות תקנום ריב״ל אמר כנגד תמידין תקנום ותניא כוותיה דר״י ב״ח ותניא כוותיה דריב״ל וכתב רבינו סברת ריב״ל משום דכי אמרינן דתניא כוותיה אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דר״י ב״ח ואע״ג דשני מ״מ משמע דאתיא האי ברייתא כר״י ב״ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע לר״י ב״ח כריב״ח. ותניא בברייתא דמסייע לריב״ל ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות שהרי קרבן מוסף קרב עד שבע שעות ויבא משפטו בפרק ג': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים וכו': ואין תפלת ערבית חובה וכו'.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ז ע\"ב) איפליגו תנאי ואמוראי אי תפלת ערבית רשות או חובה וכתב הרי\"ף אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא וה\"מ היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי לתפלת ערבית כבר שויה עליה חובה ואי טעי הדר לרישיה וכתב עוד והאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה וכו'.</b> בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו:) אמרינן ובתעניות ומעמדות ויה\"כ איכא תפלת נעילה. ובירושלמי פרק בתרא דתעניות ופרק תפלת השחר מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל כך היא גירסת הר\"ן ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנא ע\"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים. ומפרש רבינו נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תיכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ועוד אמרינן בפרק בתרא דתעניות בתפלת נעילה מצל לה סמוך לשקיעת החמה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תפלות אלו וכו' לפיכך צריך שיחדש.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א.) אמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו:  ",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שלא יחדש עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו בשם רבינו האי דהיינו דוקא על ידי חידוש וכדברי רבינו. ובביאור אורח חיים סימן ק\"ז כתבתי שזהו גם כן דעת הרי\"ף אף ע\"פ שה\"ר יונה חלוק בזה:  ",
+                "<b>ושלש ראשונות וכו'.</b> בפרק אין עומדין שם (ברכות דף ל\"ג.) ויתבאר בספ\"ב:   "
+            ],
+            [
+                "<b>אין הצבור מתפלל וכו' עד לפי שאין מתנדבים קרבן מוסף.</b> כן כתב הרי\"ף פרק מי שמתו. כתב הראב\"ד מצינו קרבן נדבה בציבור וכו' והדומה להן עכ\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דתניא בספרי תקריבו מלמד שהצבור מביאין עולת נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים שתהא כוונתם לעולת נדבה. וכתב עוד ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים שאם נסתפק אם התפלל מוסף אינו חוזר ומתפלל ואפילו בנדבה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין וכו'.</b> ברייתא פ' תפלת השחר (ברכות כ\"ח:) אמר ר\"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת האפיקורוסים עמד שמואל הקטן ותקנה ואין ספק שמה שהוצרך ר\"ג לתקנה היה לפי שבימיו רבו האפיקורוסין: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וא\"ת א\"כ דמפני האפיקורסים תקנו היה להם להתחיל לאפיקורסים אל תהי תקוה ויש לומר דאגב אורחייהו אשמועינן דמומר סתמיה אפיקורוס הוא כדאיתא בהוריות [י\"א.] אי נמי כדי שימנעו העם להטות אחריהם להמיר ולצאת מכלל הדת תקנו להודיע שאין למומרים תקוה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בשמצא דעתו וכו'.</b> משנה [ברכות כ\"ח:] ר\"ג אומר בכל יום יתפלל אדם י\"ח ר' יהושע אומר מעין י\"ח ר\"ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י\"ח ואם לאו מעין י\"ח. ובגמרא [שם כ\"ט:] מאי מעין י\"ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה כלומר אומר מעין כל ברכה בקוצר ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו' ומשמע דהלכה כשמואל דבכל דוכתא מדכרינן הביננו וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו וכיון דרבן גמליאל ור\"י אינן בסברא אחת הו\"ל הלכה כר\"ע. ופירש\"י הביננו כנגד אתה חונן ומול לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם. בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא והוא כנגד ברכת השנים והתועים בדעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט. ל\"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמד לשפוט כדברך וכן עיקר נ\"ל וכן בה\"ג ע\"כ לשון רש\"י. וה\"ר יונה כתב התועים הם ישראל המטיחים דברים בזה הגלות הארוך שעזב הקב\"ה אותם יהי רצון שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך שהוא החמלה והחנינה כמו וידע אלהים וכן נזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון ואנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים בצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו טועים עתה מהם. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו במתא מאי מתא כעין מתא דמסתמא אינו טרוד כ\"כ אבל אם היה טרוד מותר וכן הסכים גאון וכן כתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ר יונה. וכתב עוד ה\"ר מנוח לסלוח היה לנו פי' תהיה נמצא לסלוח לנו ובזה נהיה גאולים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בימות החמה וכו'.</b> שם מימרא דרב ביבי בר אביי [אידי בר אבין] וכתב ה\"ר מנוח דבגמרא פריך בין אימות הגשמים בין אמו\"ש וי\"ט ונכלליה מכלל ומשני דילמא אתי לאיטרודי משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי רשאי כדאמרינן גבי נשיאות כפים עכ\"ל. ובקשתי לו חבר ולא מצאתי: \n",
+                "<b>וכן במוצאי שבתות.</b> שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובשבתות ובימים טובים וכו'.</b> פרק שני דיום טוב [ביצה] (דף י\"ו.) תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בש\"א בשחר מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה\"א מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א\"ל אטו שבת ישראל מקדשי ליה שבת מיקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא ופירש\"י אטו שבת ישראל מקדשי ליה שהקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בבית דין אלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות בית דין עכ\"ל. ומכיון דאשכחן דלב\"ה דקיימא לן כוותייהו אפילו ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא שבע כל שכן בשבת דלאו יום טוב דאפי' ב\"ש מודו דאינו מתפלל אלא שבע שלא אמרו ביום טוב שחל להיות בשבת מתפלל ח' אלא להזכיר שבת ויום טוב: \n",
+                "<b>בראש השנה חותמין בה מלך וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל תפלת המוספין של ראש השנה.</b> בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"ב.) \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן מעניינה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביוה\"כ מתפלל בכל תפלה וכו'.</b> ברייתא פרקא קמא דנדה (דף ח':) \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן וכו': ואם חל להיות בשבת וכו'.</b> למד כן מדין י\"ט שחל להיות בשבת שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א ביום צום של כל השנה וכו'.</b> כתב ה\"ר מנוח כדאמרינן (ר\"ה כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל תפלה וכו'.</b> מימרא דר\"י פ\"ק דברכות (דף ד':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשי חדשים וכו'.</b> ברייתא פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) ר\"ח וחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה. ופירש\"י מעין המאורע היינו יעלה ויבא: \n",
+                "<b>במוסף בחולו של מועד וכו'.</b> עד מקדש ישראל וראשי חדשים למדה מהדין שאכתוב בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבת שחלה להיות בחולו של מועד וכו'.</b> ברייתא בפ\"ב דביצה (דף יז.) ופ' בכל מערבין (עירובין מ':) שבת שחלה להיות בר\"ח או בחולו של מועד במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ואע\"פ שבברייתא זו אמרו שמסיים בשל שבת כלומר חותם בשל שבת לחוד כתב הר\"ן דלית הילכתא כהאי תנא בהא מדאשכחן בפ' שלשה שאכלו ברכות (מ\"ט.) אמר רבי אין חותמים בשתים אותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל ור\"ח ומשמע דר\"ח וחש\"מ בחתימת המוספין שוים הם לחתימת המוסף דיום טוב דאסיקנא כרבי דאמר מקדש השבת וישראל והזמנים ה\"נ חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים ומינה דבחש\"מ חותם נמי כמו בי\"ט שחל להיות בשבת דהא ר\"ח וחולו של מועד שוים הם לכל ענינים ואם כן היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש ומסיים בשל שבת לא לענין חתימה קאמר אלא שאומר איזה ענין של שבת כמו ישמחו במלכותך וכו' וכדומה והאי ברייתא לא דברה בענין החתימה אלא מדאותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אלמא הכי בעי מחתם וה\"ה לחולו של מועד כמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וי\"ט שחל להיות באחד בשבת וכו'.</b> בפ' אין עומדין ברכות (ל\"ג:) אמרו כמה סברות היכן יזכירו הבדלה בי\"ט שחל להיות אחר השבת ובסוף אמר ר' יוסף לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך כו' וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דהכי קי\"ל: \n",
+                "<b>ובמ\"ש ובמוצאי י\"ט וכו'.</b> שם (ל\"ג.) איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה ואסיקנא דצריך להבדיל בתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחנוכה ובפורים.</b> [בפרק במה מדליקין כ\"ד.]: \n",
+                "<b>שבת שחלה להיות בחנוכה וכו'.</b> פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) איפליגו אמוראי דרב הונא ורב יהודה אמרי אינו מזכיר כיון דחנוכה לית בה מוסף ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי מזכיר ואסיקנא התם דהלכתא כוותייהו דיום הוא שנתחייב בד' תפלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בימי התענית וכו'.</b> פ\"ק דתענית (דף י\"ג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה ואסיקנא והלכתא בשומע תפלה. וממה שאמר וכי יחיד קובע ברכה לעצמו משמע דש\"צ קובע ברכה לעצמו ואומרה בין גואל לרופא. ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ד.) תניא דבימי התענית אומר מעין המאורע בשומע תפלה ופירש\"י מעין המאורע היינו עננו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחותם בה העונה בעת צרה: בתשעה באב וכו'.</b> בסוף תענית כתב הרי\"ף ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט\"ב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו נחם ה' אלהינו עלינו וכו'. והיכן אומרה א\"ר ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרה בהודאה כדתנן [ברכות נ\"ד.] נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא ונהוג עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי [אהא] דאמר ר' יהודה בריה דשמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ימות הגשמים.</b> משנה פרק אין עומדין (ברכות ל״ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים דהיינו ברכת אתה גבור ופ״ק דתענית (דף ב'.) תנן רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ואיפסקא הלכתא בגמרא [שם ג'.] כוותיה. וכתב הרי״ף פי' האחרון המתפלל תפלת מוסף הוא מזכיר גבורות גשמים ובשחרית אינו מזכיר וביום טוב הראשון של פסח בשחרית מזכיר גבורות גשמים ובמוסף אינו מזכיר. ירושלמי מ״ט דר' יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהוא סימן יפה לעולם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן שאמרו עוד בירושלמי שכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו ההזכרה ביום טוב הראשון של פסח אף על פי שהוא זמן גשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה מזכיר גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש\"צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית ומשני יהיה סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירים גשם והוא טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משבעה ימים במרחשון וכו'.</b> משנה פרק אין עומדין ברכות (ל\"ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים ובפרק קמא דתענית (דף י'.) תנן בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רשב\"ג אומר בשבעה בו ובגמרא א\"ר אלעזר הלכה כרשב\"ג תניא חנניא אומר בגולה עד ששים בתקופה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא ואיבעיא לן אי יום ס' כלאחר ס' או כלפני ס' ואסיקנא דיום ס' כלאחר ס' וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי</b> ומפרש רבינו בגולה היינו שנער וסוריא ומקומות הסמוכים לאלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקומות שהם צריכים וכו'.</b> פרק קמא דתענית (דף י\"ד:) שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכין למיטרא בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כצבור דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן אע\"ג דאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום וכו' וכן כתב ה\"ר מנוח בשם בעל ההשלמה: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו בפירוש המשנה שכל הזמנים שנשנו לגשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאויר ארץ ישראל אבל בשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכין לגשמים באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא שבעה במרחשון ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון ימות החמה ואינם טובים להם הגשמים אבל הם מאבדים וממיתים והיאך ישאלו אנשי הארץ במרחשון הגשמים הלא זה שקר גמור וכל זה סברא נכונה ונראית לעין עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש בתשובותיו כלל ד' שאלה עשירית דלפום ריהטא משמע שפירוש המשנה סותר מ\"ש בחיבורו כי בפירוש המשנה כתב ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשם באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא ז' במרחשון אלמא ששואלים בברכת השנים ובחבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה. והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים כי בפירוש המשנה כתב ארצות לפי שיש חילוק בין ארץ ישראל לבבל לענין שאלה והזכרה מזה נלמוד שאין נקראים רבים אלא ארץ ואותם הם שאומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים אבל בחיבורו כתב מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה כגון איי הים ואינם נקראים ארץ בפני עצמם הילכך כיחידים דמו ובשומע תפלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> בעניי לא נראה לי פירוש חילוק זה שביאר רבינו דאיי הים למה לא יקרא ארץ אבל כוונת רבינו בפירוש המשנה שהזמנים שנשנו במשנה לשאלת גשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה אבל שאר ארצות שאינם צריכים גשמים אז אלא בזמנים אחרים אין שואלים את הגשמים אז אלא בזמן הצריך להם ויעשו אותו הזמן כאילו הוא ז' במרחשון בארץ ישראל לענין ששואלים גשם בזמן צריך להם לא בזמן שאינו צריך להם אדרבא הם ממיתים ומאבדים ומיהו לא נחית שם כדי לפרש באיזו מקום מהתפלה ישאלו ופה בחיבור ביאר שבשומע תפלה ישאלו וכההיא דאנשי נינוה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כגון איי הים הרחוקים</b> לא בא לומר שאינם נקראים ארץ אלא לפי שהוא דבר תימה לומר שיש מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה לזה אמר שזה ימצא באיי הים הרחוקים. ואל תשיבני ממה שאמרו ובגולה עד ס' בתקופה והם שואלים בברכת השנים דשאני התם שהוא זמן שאלת גשמים גם בא\"י: \n",
+                "<b>ומקומות שהם עושים י\"ט שני ימים וכו'.</b> שם (תענית דף ד':) אמאי דתנן ר' יהודה אומר האחרון מזכיר אמרינן בגמרא ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין. כלומר פוסק במנחה דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא שמיני ואסיקנא והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ויש לדקדק למה איחר רבינו מלומר זה עד כה דלעיל כשכתב מאימתי אומר מוריד הגשם וכו' מיד הו\"ל לסמוך דין זה ולמה הפסיק ביניהם בדיני שאלה בברכת השנים. ויש לומר שרצה לפרש תחלה כל דיני הגשמים הנוגעים לארץ ישראל בין בהזכרה בין בשאלה ואח\"כ פירש דין שאר מקומות וביאר תחילה דינם לענין שאלה דסליק מינה וחזר והשלים דינם לענין הזכרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השנה כולה וכו'.</b> סוף פ\"ק דברכות (דף י\"ב:) מימרא דרבה בר חנניא סבא משמיה דרב: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ובמשפט אבל המלך המשפט ר\"ל שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו המשפט כמו שאנו אומרים הוא היודע הוא החכמה שאין לומר עליו יתברך חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר. ודע שבמקצת ספרי רבינו כתוב ובברכת י\"ב והוא ט\"ס וצריך להגיה ובברכת י\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שנהגו וכו'.</b> כתב הר\"ן בריש פרק בתרא דר\"ה בשם ר\"י בן גיאת ז\"ל דאע\"ג דאמרינן לא ישאול אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות נהגו לומר כן לפי שצרכי רבים הם. וכתב עוד שהרמב\"ן ז\"ל מצא סמך לדבר במסכתא סופרים שכתוב בה בלשון הזה וכשם שחתימתן של ר\"ה ושל י\"ה משונה משאר הימים כך תפלתם משונה וא\"א זכרנו בג' ראשונות ובג' אחרונות אלא בשני י\"ט של ר\"ה וי\"ה ואף אלו בקושי התירו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תפלת השחר מצותה שיתחיל וכו'.</b> פרקא קמא דברכות (דף ט':) אמר אביי לק\"ש כותיקין דא\"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תנן התם ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קרא ייראוך עם שמש ופירש\"י מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה וכן דעת ה\"ר יונה והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וזמנה עד סוף שעה רביעית וכו'.</b> ריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ו) תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות ואסיקנא התם (שם כ\"ו) הלכה כרבי יהודה וכתב רבינו שהוא שלישית היום לרמוז אל מ\"ש בפירוש המשנה פ\"ק דברכות אצל מה ששנינו גבי ק\"ש גומרה עד ג' שעות דע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות הם השעות שיש מהם י\"ב שעות ביום וי\"ב שעות בלילה ומ\"ש עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום בין שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. ונ\"ל הטעם דכיון דקי\"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ויוצא י\"ח שחרית כ\"ש עד חצות דאכתי לא מטא זמן תפלת מנחה אבל אם נזכר אחר שהגיע זמן המנחה מתפלל תחילה תפלת המנחה ואח\"כ מתפלל תפלת שחרית. ומ\"מ יש מדקדק שהו\"ל להרי\"ף ורבינו לכתוב עד חצות וחצי שעה יותר דהא אכתי לא מטא זמן תפלת מנחה ונ\"ל דאה\"נ אלא דלא דק בין חצות לחצי שעה יותר וכיון דאשכחו רבנן דאמרי עד חצות אסמכוה למילתייהו ואמרו עד חצות אבל ה\"ה עד שיגיע זמן המנחה כנ\"ל אלא שמדברי הרשב\"א נראה דעד חצות דוקא אמרו וכמ\"ש בס' ב\"י לא\"ח סימן פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר אמרנו וכו'.</b> ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו:) איזו היא מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, ומפרש רבינו דהיינו טעמא כדתנן פ״ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וזמן מנחה קטנה וכו'.</b> משנה פ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה ואיבעי לן בגמ' (כ״ז.) אי הלכה כר' יהודה בתפלת המנחה כי היכי דהלכתא כוותיה בתפלת השחר ואסיקנא דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וז״ש \n",
+                "<b>רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע</b> דהיינו עד הערב כת\"ק. ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן המנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שתשקע החמה אבל נראה שכיון למה שכתב הרא\"ש בשם הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר\"י דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא לדרבנן ליתא לדר' יהודה וכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי איפשר לו לעשות פעם כרבנן ופעם כר\"י וגם ה\"ר יונה ז\"ל כתב כן. ונראה לי שהוא מוכרח בלשון שאמרו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואין ספק שפירושו התופס שיטתו לעשות כמר עבד והתופס שיטתו לעשות כמר עבד ולכן כתב רבינו זמנה עד שישאר מן היום שעה ורביע ומשם ואילך הוא זמן תפלת הערב היינו כרבי יהודה: \n",
+                "<b>ויש לו וכו'.</b> כלומר גם אם ירצה לתפוס שיטת תנא קמא יתפלל אותה עד שתשקע החמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלת המוספין וכו'.</b> משנה (שם כ\"ז) ושל מוספין כל היום ר\"י אומר עד שבע שעות ובגמרא ושל מוספין כל היום אר\"י ונקרא פושע והא דתנן בפרק שני דמגילה (דף כ' ע\"ב) כל היום כשר למוספין היינו לומר שיצא אבל מכל מקום נקרא פושע. כתב הרמ\"ך לא ידעתי למה הוא פושע ומנהגנו להתפלל ביום הכפורים אחר ז' עכ\"ל ויש לתמוה עליו מאחר שדברי רבינו הם דברי הגמרא למה תמה עליו ואפשר שלא היה כן בנוסחת הרמ\"ך בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלת הערב וכו'.</b> משנה (שם דף כ\"ו) תפלת הערב אין לה קבע ובגמרא מאי אין לה קבע אי לימא דאי בעי מצלי כולה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ופי' ה\"ר יונה דה\"ק אם איתא דאין בו משמעות אחר אלא שזמנה כל הלילה ליתני תפלת הערב כל הלילה ומדלא תני הכי שמעינן דאיכא נמי משמעות אחר דאתא לאשמועינן שהיא רשות וא\"כ אין לה קבע ר\"ל ב' דברים שהיא רשות ושזמנה כל הלילה: \n",
+                "<b>ותפלת נעילה וכו'.</b> נתבאר טעם רבינו בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפלל תפלה קודם זמנה.</b> זה פשוט אך \n",
+                "<b>מ״ש ואם התפלל תפלת שחרית וכו'</b> נלמד ממאי דאמר בסוף תפלת השחר (ברכות דף ל'.) אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו מקדמי למיזל לאורחא הוו מקדמי ומצלי. ומפרש רבינו מקדימים לעיקר מצותה שהוא עם הנץ החמה והיו הם מקדימים מעלות השחר וכ״כ התוספות בשם ר״ח: \n",
+                "<b>ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו'.</b> כלומר כבר אפשר לו לעשות כן והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל בפרק זה, ולאו דוקא של שבת בערב שבת או של מוצאי שבת בשבת דה\"ה בכל יום אלא שרבינו העתיק לשון הגמרא דגרסינן בתפלת השחר (דף כ\"ז ע\"ב) אמר ר\"ח בר אבין רב צלי של שבת בע\"ש ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא מפני הדחק או צורך שעה והיינו שסמכה הרב לההיא דלעיל דמיירי בשעת הדחק עכ\"ל. וסובר רבינו שהטעם שאף ע\"פ שהוא יום מתפלל תפלת ערבית לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ומ\"ש הראב\"ד ז\"ל אין ראוי לעשות כך אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ\"ל. אין כאן השגה שרבינו בהאי פירקא לא נחית אלא לפרושי באיזה זמן מתפלל אדם תפלת הערב ויוצא בה ולא נחית לפרושי דיני סמיכת גאולה לתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שעבר עליו וכו'.</b> ברייתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלת ערבית או תפלת שחרית וסובר רבינו דהיינו דוקא כשביטל במזיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד טעה ולא התפלל שחרית וכו'.</b> שם מימרא דרבי יצחק אמר רבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועבר חצי היום</b> לאו דוקא דה\"ק ועבר חצי היום וחצי שעה יותר דכבר הגיע זמן המנחה דאילו בחצי היום כיון דעדיין לא הגיע זמן המנחה היכי קאמר ראשונה תפלת המנחה אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשטא: \n",
+                "<b>טעה ולא התפלל ערבית וכו'.</b> שם מימרא דר' יצחק א\"ר יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טעה ולא התפלל תפלה זו וכו': וכתב</b> הראב\"ד ראיתי בדעתו וכו' הואיל ושעת תפלה היא עכ\"ל. וה\"ר יונה ז\"ל כתב שדעת חכמי פרובינצא כדעת רבינו והוא נכון בעיניו. וכתב עוד ה\"ר יונה שי\"מ כדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו לא התפלל תפלות הרבה לכולם יש תשלומין ואין דעתו ז\"ל נוחה בזה אלא הנכון כדברי רבינו מיהו אם ירצה להתפלל אותם בתורת נדבה ושיחדש בהם דבר הרשות בידו ונכון לעשות כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו שתי תפלות כו'.</b> ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) פלוגתא דת״ק ורבי יהודה ופסק רבי יוחנן כת״ק, והכריח ה״ר יונה דמנחה הנזכרת כאן היינו מנחה גדולה וכבר הוקשה לפוסקים ז״ל מה שהיו נוהגים ביה״כ שאחר שהגיע זמן המנחה היו מתפללים מוסף קודם. וכתבו ה״ר יונה והרא״ש ז״ל דהא דהיו לפניו שתי תפלות היינו דוקא שרוצה להתפלל מיד שתיהן כגון שרוצה ליכנס לסעודה גדולה וא״א לו ליכנס עד שיתפלל הילכך תפלת המנחה שהיא תדירה וגם עיקר זמנה אז קודמת אבל אם אינו צריך עתה להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוספים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויש מי שמורה וכו'</b> הוא להנצל מקושיא זו של יה\"כ דכיון דבצבור הוא אין עושין כן כדי שלא יטעו ויבא איזה יחיד מהם ביום אחר קודם שתגיע זמן המנחה להתפלל תפלת המנחה ואח\"כ תפלת המוספין. והנכון לקצר בפיוטים בתפילת השחר ולכוין להתחיל להתפלל תפלת המוספין קודם שיגיע זמן מנחה גדולה וכן אנו נוהגים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טהרת הידים כיצד וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ו.) א\"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה\"מ לקמיה אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת רבינו \n",
+                "<b>וז\"ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל</b> כלומר עד ולא עד בכלל. \n",
+                "<b>אבל אם עבר מן המים יותר.</b> כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור: \n",
+                "<b>ומה שכתב שרוחץ עד הפרק.</b> [עי' במשנה פ\"ב דידים]. וכתב רבינו פרק שביעי מהלכות ברכות שמברך ענט\"י וכתב ה\"ר מנוח וכן לקריאת שמע ונראה מדברי רבינו שבכל התפלות צריך ליטול ידיו אעפ\"י שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ודלא כהר\"ן פ' ע\"פ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שאינו מטהר וכו'. אבל שחרית וכו': כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי רגליו למה עכ\"ל. ונראה מדברי מ\"ע דאשתמיטתיה למרן הראב\"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ' ע\"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב\"ד ז\"ל אלא שהוא ז\"ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכדפירש\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> כל הטמאין וכו'.</b> כבר נתבאר זה בסוף הלכות ק\"ש: \n",
+                "<b>ובית דין שעמדו אח\"כ וכו'.</b> תמיה לי מילתא כיון דעזרא גזר לד\"ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב\"ד שאחריו לגזור לתפלה ועוד היכא איתא גזירה זו דב\"ד שאחריהם. ואפשר דה\"ק בית דין שאחריהם בטלו תקנת עזרא לד\"ת והעמידוה לתפלה בלבד וכן כתב הרי\"ף בסברא אחת בפרק מי שמתו. אבל אין לשון רבינו נוחה לזה שכתב וב\"ד שעמדו אח\"כ התקינו אף לתפלה. ואפשר דעזרא לא גזר אלא לד\"ת אבל לא לתפלה משום דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמצא נמנע מלהתפלל. אלא שאיני יודע היכן מצינו גזירה זו דבית דין שאחריהם: \n",
+                "<b>ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו ת\"ח מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים וכו' לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי וכו'.</b> משנה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו.): \n",
+                "<b>וכבר בטלה גם תקנה זו וכו'.</b> שם (דף כ\"ב) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ועל פי מה שכתבתי בסוף הלכות ק\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנהג פשוט הוא בד״א בבריא או בחולה שבעל וכו'.</b> מה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו (ברכות כ״ב ע״ב) אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום. ופירש״י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע״כ. וכיון דקי״ל בטלוה לטבילותא וס״ל לבני שנער וספרד דלא בטלוה אלא לד״ת אבל לתפלה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי כמ״ש הרי״ף בפרק מי שמתו בשם רבינו האי אם כן בריא בין מרגיל בין בשאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכין רחיצה בט' קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה וחולה לאונסו פטור מכלום שבזמן התקנה נמי היה פטור: \n",
+                "<b>וכן זב שראה קרי וכו'.</b> וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה שלא נהגו לטבול עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי הערוה וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ד. כ״ה:) היתה טלית של בגד ושל שק חגורה לו על מתניו קורא ק״ש ולתפלה עד שיכסה את לבו וסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל וכו'.</b> כבר נתבאר בהלכות ק\"ש איסור ק\"ש בכל המקומות הללו וה\"ה לתפלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפלל ומצא צואה וכו'.</b> מימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב:) וכתבו התוס' בשם ר״י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכן כתב ה״ר יונה והרא״ש ז״ל: \n",
+                "<b>היה עומד בתפלה ומצא וכו'.</b> ברייתא שם היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ופירש ה\"ר יונה הא דאפשר פי' אם מתפלל כנגד המזרח וראה צואה כנגדו ויכול ללכת כנגד המזרח מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו אבל אם א\"א לו ללכת כנגד המזרח כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו ילך כנגד הצדדין עד שיתרחק ממנה ד' אמות. ופירש\"י והתניא לצדדין אין צריך להלך עד שתהא לאחוריו. דאפשר לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו לא אפשר כגון שיש נהר לפניו מסלק לצדדין: \n",
+                "<b>גדולי החכמים וכו'.</b> עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ה.) שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא ר״פ לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים החופזים אותו וכו'.</b> פרק מי שמתו ברכות [כ\"ג.] ת\"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואי תימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות עצמו אבל אם יכול לשהות עצמו תפלתו תפלה זו היא גירסת רבינו ודלא כהרי\"ף דגריס מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה ומדתניא בסיפא תפלתו תפלה לומר שיצא י\"ח ממילא דכי תני תפלתו תועבה היינו שצריך לחזור ולהתפלל: \n",
+                "<b>ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל וכו'.</b> שם תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא ע\"י כח. ניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו. וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ג':) ד\"ה כיחו וניעו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> מי שגיהק ופיהק וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות כ״ד.) א״ר חנניא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש מיתיבי המגהק ומפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח ל״ק כאן לאונסו כאן לרצונו: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח גיהק גו הקים כלומר שהקים ופשט גופו למעלה פיהק פה הקים שפותח פיו הרבה. ורש\"י פי' פיהוק הוא הרוח היוצא דרך הפה בקול כמנהג הזוללים: \n",
+                "<b>נזדמן לו רוק וכו'.</b> שם ע\"ב אמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואמרינן בתר הכי דרבינא נזדמן לו רוק ופתקיה לאחוריה משום דאנינא דעתיה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דרבינו מפרש פתקיה זריקה ביד כמו פתקיה ת' פרסי אבל לא בפיו משום קלות ראש. ומשמע בירושלמי דדוקא מחמת האונס הוא דמותר ומשמע בירושלמי אם טיילו בו אסור פירוש דמטייל מדעתו שלא באונס: \n",
+                "<b>יצא ממנו רוח וכו' עד ורמה במיתתנו.</b> שם וסובר רבינו דמסתמא חוזר למקומו הראשון ולא ישאר במקומו האחרון ואפשר שזאת היתה כוונת בה\"ג שכתב חוזר לתפלתו ומתפלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בתפלה וכו' עד שיכלו המים.</b> ברייתא (שם כ\"ב:) ואפליגו התם אמוראי להיכן חוזר וכתב הרי\"ף ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המשתין וכו'.</b> תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק במגילה פרק בני העיר (מגילה כ״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כדי שיפסוק דברי התפלה מפיו</b> הוא פירוש מה שאמרו שם כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוונת הלב כיצד וכו'. ואם התפלל כו'.</b> סוף פרק תפלת השחר (ברכות דף ל':) א״ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ולאפוקי ממ״ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א״ל ר' ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ״כ הרא״ש ז״ל: \n",
+                "<b>לפיכך הבא מן הדרך וכו'.</b> עירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ה.) א״ר אלעזר הבא בדרך אל יתפלל ג' ימים ומפרש רבינו דהיינו בא מן הדרך ואפשר שכך היתה גירסתו בגמרא וגם בדבריו ז״ל נכלל שהבא בדרך לא יתפלל מדנקט או מיצר וס״ל דטעמא מפני שהוא עיף או מיצר אבל אם דעתו מכוונת יתפלל ולמדנו כן מדאמרינן התם אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי ואם איתא דכל אדם אסורים מאי רבותא דאבוה דשמואל אלא ודאי דאבוה דשמואל היה מזיק לו הדרך ולהכי לא מצלי עד תלתא יומי אבל אם לא היה מצטער היה צריך להתפלל מיד: \n",
+                "<b>מצא דעתו וכו'.</b> פרק הדר (שם) אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך צריך לישב מעט וכו'.</b> כלומר אף על גב דא\"א לשהות שעה אחת כחסידים הראשונים מ\"מ צריך לישב מעט: \n",
+                "<b>ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים וכו'.</b> משנה פרק תפלת השחר (ברכות כ״ח:) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ובגמרא (דף כ״ט:) מאי קבע א״ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ורבינו כתב דתרווייהו בעי שתהיה בנחת ובתחנונים ושלא תראה עליו כמשאוי דע״כ לא פליגי ר' הושעיא ורבנן אלא בפירוש עושה תפלתו קבע דאר״א אבל כולהו מודו דלכתחלה תרווייהו בעינן: \n",
+                "<b>חסידים הראשונים וכו'.</b> ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכור אל יתפלל וכו'.</b> פרק הדר מימרא דרבה בר הונא (עירובין ס\"ד.): \n",
+                "<b>איזהו שכור וכו'. </b> מימרא [שם ס\"ד.] ומ\"ש דברביעית מיקרי שתוי הכי משמע התם [ע\"ב] בההוא פירקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין עומדין וכו' עד הלכות פסוקות.</b> ברייתות ריש פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלות הפרקים וכו'.</b> בסוף ר\"ה (דף ל\"ה.) א\"ר אלעזר לעולם יסדר אדם תפלתו ואח\"כ יתפלל ומפרש התם הגמרא דהיינו דוקא תפלה שהיא משלשים יום לשלשים יום וסובר רבינו דהיינו ביום שלשים ליום שהתפלל בו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור אחר שהביא דברי רבינו וא\"א ז\"ל כתב של פרקים הוא משלשים יום ואילך ולפי זה ר\"ח אין צריך. ולי נראה שמ\"ש שהרא\"ש חולק עם רבינו אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך דקאמר היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים וזהו מר\"ח לר\"ח: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא כשקורא ע\"פ אבל בשכתובה לפניו לא וצ\"ע עכ\"ל. ונראה דאפילו בשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות: \n",
+                "<b>היה מהלך במקום סכנה וכו'.</b> פרק תפלת השחר (ברכות כ״ט:) ת״ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואפליגו התם תנאי אי זו היא תפלה קצרה ואמר רב הונא הלכה כאחרים שאומרים שהיא צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כלומר ואינם יודעים לפרש צורכיהם. והטוב בעיניך עשה פי' ה״ר מנוח לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור: \n",
+                "<b>ומתפלל אותה בדרך וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למיהדר לצלויי. תפלה קצרה לא בעי לצלויי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למיהדר לצלויי. והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך. וכתב רבינו ואם יכול לעמוד עומד מדאמרינן התם רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה יושב בספינה וכו'.</b> (עיין בלחם משנה): \n",
+                "<b>חולה מתפלל וכו'.</b> כתב ה\"ר מנוח והוא שיכול לכוין שאם לא כן טוב שלא יתפלל וכ\"כ הריא\"ג. והוסיף עוד דזקן שאינו יכול לעמוד יושב במקומו ומתפלל ושמעתי מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעות שיהיה כורע מעומד יעמוד עכ\"ל: \n",
+                "<b>היה רוכב על הבהמה וכו'.</b> ברייתא פרק תפלת השחר [שם כ\"ח] פלוגתא דרבי ות\"ק ואמר רבה בב\"ח ואי תימא ריב\"ל הלכה כרבי דאמר בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בחוצה לארץ וכו' עד ויתפלל.</b> ברייתא שם אלא שבגירסאות שלנו כתוב היה עומד בח\"ל יכוין לבו כנגד ארץ ישראל ומפרש רבינו דיכוין לבו היינו פניו דאי לא היינו דין הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות. ובפסקי הרא\"ש ז\"ל אין כתוב לבו אלא יכוין כנגד א\"י והיא הגירסא הנכונה: \n",
+                "<b>ודע</b> שה\"ר יונה ז\"ל מפרש דכי תני יכוין כנגד א\"י לא כנגד א\"י בלבד אלא כנגד א\"י וירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשהוא בירושלים א\"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי עומד בתוכה אלא כנגד בהמ\"ק וכנגד בית קדשי הקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיקון הגוף כיצד וכו' צריך לכוין את רגליו וכו'.</b> פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופירש\"י ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחת וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכם בענין שידמו אחת כמו מלאכי השרת: \n",
+                "<b>ונותן עיניו למטה וכו'.</b> ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ה:) א״ר ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה: \n",
+                "<b>ומניח ידיו כפותין וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י') רבא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איתא צערא בעלמא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסי ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ופכר ידיה היינו שחובק ידיו ומסתמא היא הימנית על השמאלית ולא היה מפליג רב כהנא בין צערא לשלמא אלא ללביש ומכסי אבל לעולם פכר ידיה. ומ\"ש ולא יניח ידיו על סנטרו כך היא גירסת הרי\"ף ופי' הערוך סנטרו צדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקון המלבושים.</b> נלמד ממאי דהוה עביד רב כהנא כמו שכתבתי בסמוך. ואמרינן נמי התם רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ומדרמי פוזמקי אלמא שאין להתפלל ברגלים מגולות. וכתב רבינו אם אין דרך אנשי המקום וכו' כלומר לאפוקי כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות וה\"ה למקומות שרוב העולם מכסים רגליהם ואין מקפידים בשעומדין לפני הגדולים אם עומדין ברגלים מגולות או מכוסות דלענין תפלה נמי אין קפידא. ולשון רבינו מוכיח שאין קפידא לתפלה אלא במקום שמקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות וכתבו בהגהות דאמרינן בחגיגה (דף י\"ג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמי מאריה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה: ובכל מקום לא יאחוז וכו'.</b> פרק מי שמתו ברכות (דף כ\"ג:) ת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס\"ת בזרועו ויתפלל אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן ובסוף לולב הגזול (סוכה מ\"א:) א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ולולב בידו ואותביה מהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה הוא ולא טריד כלומר אינו עושה מצוה בתפיסתם בידו ולא טריד וזהו דעת רש\"י ז\"ל ונראה שהוא ג\"כ דעת הר\"ן ז\"ל דדוקא בהני אסרינן משום דטריד שמא יפול הסכין ויזיק ושמא תפול הקערה ותשבר או יפסדו האוכלין שבתוכה והככר שמא יפול ויטנף והמעות שמא יתפזרו אבל דברים שאין בהם הפסד מותר לתופסן בידו ולולב נמי אי לאו חביבותא דמצוה איכא למימר דטריד דילמא יפול ויפסל: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל די\"מ דשום דבר אין לו לתפוס בידו והני דנקט לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא בעלמא נקטינהו: \n",
+                "<b>היה משוי על ראשו וכו'.</b> ברייתא במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) בלשון הזה: \n",
+                "<b>דרך כל החכמים וכו'.</b> הכי משמע פ\"ק דשבת (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יעמוד במקום נמוך.</b> פ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים קראתיך ה': \n",
+                "<b>ויחזיר פניו לכותל.</b> דאמרינן בפ\"ק דברכות (שם) מנין שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר: \n",
+                "<b>וצריך לפתוח חלונות וכו'.</b> מימרא דר' חייא בר אבא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח בגמרא לא אשכחן אלא בבית שיש בו חלונות אבל כיון דמייתי ליה מכוין פתיחן ליה משמע שצריך להיות כנגד ירושלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדים לתפלת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ\"ש אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות היינו ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל: \n",
+                "<b>וקובע מקום לתפלתו תמיד.</b> פ\"ק דברכות (דף ו':) א\"ר חלבו אמר רב הונא הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל דלא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבה\"כ אחת אבל אם מתפלל באחד משני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר צריך לייחד לו מקום בבה\"כ וכ\"כ בהגהות. וה\"ר יונה ז\"ל כתב דלא איתמר הכי במקומות בה\"כ דכיון דכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזוית זו אלא ר\"ל שקובע מקום לתפלתו בביתו שלפעמים אינו יכול ללכת לבה\"כ ומתפלל בביתו מייחד מקום לכך וכתב דהכי משמע בירושלמי: \n",
+                "<b>ואין מתפלל בחורבה.</b> נראה דהיינו מדאמרינן בריש ברכות (דף ג'.) דא\"ל אליהו לר\"י שנכנס לחורבה להתפלל היה לך להתפלל בדרך ואמרינן דש\"מ אין נכנסין לחורבה ואע\"ג דמשמע התם דאין נכנסין לחורבה אפילו שלא בשעת תפלה מ\"מ כיון דלגבי תפלה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפלה: \n",
+                "<b>ולא אחורי בית הכנסת וכו'.</b> שם (ו' ע\"ב) אמר רב הונא כל המתפלל אחורי ב\"ה נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבה\"כ אבל מהדר אפי' לבה\"כ לית לן בה ופירש\"י כל פתחי בה\"כ היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגלה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בה\"כ ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו, כלומר ואחורי בית הכנסת קורא הצד שאין שם פתחים והתוס' פירשו בהיפך שאחורי ב\"ה היינו הצד שהפתחים פתוחים בו וה\"ר יונה כתב ליישב מה שקשה לכל אחד מהפירושים: \n",
+                "<b>ואסור לישב וכו'.</b> בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א:) אמר ריב״ל אסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. וכתב ה״ר יונה בשם הגאונים דה״מ כשאינו קורא ק״ש או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין צריך כלום וכ״כ בהגהות: \n",
+                "<b>או לעבור וכו'.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) אריב״ל אסור לעבור כנגד המתפללים. וכתב ה״ר יונה ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא והוא דעת רבינו. ואמרינן תו התם איני והא ר' אמי ורבי אסי חלוף ומשני חוץ לד' אמות הוא דחלפי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעמוד במקום גבוה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דברכות (דף י':) המתפלל לא יעמוד ע\"ג כסא או על גבי ספסל ולא ע\"ג מקום גבוה שאין גבהות לפני המקום. \n",
+                "<b>ומ\"ש דהיינו בגבוה ג' טפחים</b> הטעם משום דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בנין גבוה וכן אם היה מוקף מחיצות וכו'</b> מילתא דסברא היא. והראב\"ד כתב א\"א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל עכ\"ל. נראה מדבריו שגם הוא ז\"ל סובר שאין זה בכלל מקום גבוה וא\"כ אפילו יכול לירד אינו צריך לירד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומנין שהיו עושים מלאכה וכו'.</b> פ' היה קורא (ברכות דף י״ו.) ת״ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. וכתב הרי״ף ז״ל ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחתן מרובה. ופירש ה״ר יונה ז״ל שענפיהם מרובין יותר משאר אילנות ויש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה״ב: \n",
+                "<b>ומה הן מתפללין וכו'.</b> שם ת\"ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה\"ב קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין י\"ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאים כפיהם והתניא מעין י\"ח ל\"ק כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השויית הקול כיצד וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ובפרק ואלו נאמרין סוטה (ל״ב:) מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה כלומר שמתודים בתפלתן על עבירות שבידם. ובסוף מי שמתו ברכות (כ״ד:) תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין לבו בלחש מותר וה״מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא. וזהו שאמר אא״כ היה חולה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כריעה כיצד וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) ת״ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשגומר כורע וכו',</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הוציאו לו יומא (דף נ\"ג:) אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי ג' פסיעות בכריעה אחת משמע שצריך לכרוע בסוף התפלה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותן שלום וכו'.</b> גם זה שם ומשום שכינה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל ועוד יתבאר זה בסמוך: \n",
+                "<b>וכשהוא כורע וכו'.</b> מימרא דרבה בר חיננא משמיה דרב (דרבא) סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב.) ופירש\"י כשהוא כורע באבות ובהודאה: \n",
+                "<b>בד״א בהדיוט וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) אמר רבי שמעון בן פזי א״ר יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כלומר בברייתא שכתבתי בסמוך. כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אר״י בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב״ל הדיוט כמו שאמרנו כ״ג תחלת כל ברכה וברכה והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף ופסק רבינו כר״י בר נחמני משום דאמר לדידי מיפרשא לי אלמא דק טפי בשמעתיה. ונראה שהיה בגירסת רבינו בכ״ג תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה או בתחילת כל ברכה וברכה דאמר ר״י בר נחמני אסוף כל ברכה וברכה דקאמר ר' שמעון בן פזי סמיך דלאוסופי עליה אתא ובעינן דליכרע בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה נותן שלום וכו'.</b> פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ג:) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א\"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכריעות האלו וכו'.</b> בפרק תפלת השחר ברכות (כ\"ח:) א\"ר תנחום אמר ריב\"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השתחויה כיצד וכו': כריעה האמורה בכל מקום וכו' עד על פניו ארצה.</b> ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לעשות השתחויה וכו'.</b> כבר ביארתיו בפרק ששי מהלכות עבודת כוכבים: \n",
+                "<b>ואין אדם חשוב וכו'.</b> מימרא דרבי אלעזר פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב:) וסוף פ\"ק דתענית (דף י\"ד): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור עכ\"ל. והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא. ומכיון שכתב רבינו אא\"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מטה פניו וכו',</b> הוא מדאמרינן התם (מגילה כב) א\"ר חייא ברי' דר\"ה חזינא לאביי ורבא דכי נפלי אאנפייהו מצלי אצלויי כלומר מטין על צדיהן שלא יראו כנופלים ע\"פ לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכן פירש\"י וכן נראה מדברי הרי\"ף. ואע\"פ שבהל' עבודת כוכבים פ\"ו כתבתי דרבינו מפרש דהא דאביי ורבא מצלי אצלויי היה כדי שלא ישתחוו על הרצפה י\"ל שהוא ז\"ל סובר דכיון דמייתי בגמרא להא דאביי ורבא מצלי אצלויי בתר הא דאמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ובתר הא דתניא השתחויה זו פישוט ידים ורגלים אית לן למימר דאתרווייהו קאי וה\"ק אביי ורבא כי הוו מצלי על הצבור ובצבור לא היו נופלים על פניהם לפי שאנשים חשובים היו וכדר' אלעזר אלא הוו מצלי אצלויי וכי הוה רצפה קמייהו אע\"פ שלא היו מתפללין על הצבור נמי הוו מצלי אצלויי כי היכי דלא ישתחוו על הרצפה א\"נ אף ע\"ג דהא דאביי ורבא אצלו אצלויי כדי שלא ישתחוו על הרצפה היו עושין כן מכל מקום משמע דכל כה\"ג לא הוי בכלל מה שאמרו אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור לו לאדם וכו'.</b> פ\"ק דברכות (ח':) אמר ריב\"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי בה\"כ בשעה שהצבור מתפללים אמר אביי לא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה. זו היא גירסת הרי\"ף ז\"ל והיא גירסת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> המתפלל עם הצבור וכו'.</b> למד כן מדתניא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור מקצר ועולה מפני טורח צבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם בא לומר אחר תפלתו וכו',</b> מפורש שם בברייתא אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יה\"כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יה\"כ אומר וכן אריב\"ל בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.): \n",
+                "<b>וכן אם רצה להוסיף וכו'.</b> פ\"ק דע\"ז (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בש\"ת אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא ישאול וכו',</b> מימרא דרב יהודה בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ד.): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ואסור לו לאדם שיטעום כלום וכו'.</b> פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א\"ר יצחק אמר ר' יוחנן משום ראב\"י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים. וכתב הרא\"ש בשם אבי העזרי דבמים לית בהו גאוה ומותר לשתותן בבקר קודם תפלה: \n",
+                "<b>או שיעשה מלאכה.</b> בפרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל גם זה שם (דף ה':) תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ומפרש רבינו על תפלתי שתהא סמוכה לקומי מהמטה כלומר שלא אעשה מלאכה בינתים ודלא כרש״י דאפילו לקרות לא היה רוצה אחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל: \n",
+                "<b>וכן לא ישכים וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אמר רב הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו כלומר הא דאסר רב במשכים לפתחו דוקא: \n",
+                "<b>ולא יצא לדרך וכו'.</b> שם מימרא דרב אידי בר אבין: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ומ\"ה הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו ואע\"פ שעדיין לא הגיע זמן תפלה כדי שיתפלל בכוונה ובעמידה משיתפלל בדרך במרוצה והוא שעלה עמוד השחר ולאו דוקא שחרית אלא אפילו אי זו תפלה שתהיה כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכ\"ל: \n",
+                "<b>אבל טועם וכו'.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח ע״ב) אסיקנא דלית הלכתא כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספים ולא כריב״ל דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ונראה שדעת רבינו דדווקא טעימה הוא דשרינן אבל סעודה אפילו של עראי אסורה כמו שכתב בסמוך. ונ״ל דאכילת פירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת אכילת עראי מיקרי ואסור: \n",
+                "<b>אבל אינו סועד וכו'.</b> משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובגמרא איכא תרי לישני בפירושא דמתניתין ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שפוסק כלישנא בתרא דהאי לא ישב אפילו להסתפר בתספורת דידן ולא תימא דוקא בתספורת בן אלעשא שהיה מספר כתספורת של כ\"ג שהיא קשה וכדאמרינן התם בלישנא קמא. ואמאי לא ישב להסתפר תספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא שמא יתעלף. ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא ומטריד פירש\"י שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל. ומדברי רבינו נראה שהטעם שמא יראה שנתקלקלו העורות ויתעסק בתיקונם. ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין בגמר דין לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא ואסיקנא התם בגמרא דהאי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שכתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה דמשמע שאינו אסור עד שיגיע זמן המנחה וקודם לכן בסמוך כתב אינו סועד סמוך למנחה. וצ\"ל דלסמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה: \n",
+                "<b>ואם התחיל וכו'.</b> היינו דוקא כשיש שהות ביום אבל אם אין שהות ביום יפסיק ולשון רבינו דייק הכי שכתב ואחר כך מתפלל תפלת המנחה משמע דוקא כשאח\"כ יתפלל דהיינו בדאיכא שהות אבל אי ליכא שהות יפסיק וכן נתבאר בפרק לולב הגזול דאפילו במצוה דרבנן אי ליכא שהות ביום מפסיק וכמו שכתבתי בפ\"ב מה' ק\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי התחלת תספורת וכו'. עד משיתיר חגורו.</b> לשון הגמרא שם כלשון הזה. ופירוש מעפורת סודר: \n",
+                "<b>ומאימתי התחלת הדין וכו'.</b> ג\"ז שם מאימתי התחלת הדין ר' יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיתחילו בעלי דינין ול\"פ הא דעסיקי ואתו בדינא והא דלא עסיקי ואתו בדינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שתפלת ערבית וכו'.</b> ברייתא בריש ברכות (דף ד'.): \n",
+                "<b>ומותר להסתפר וכו'.</b> מילתא דסברא היא והכי משמע מדלא נקט במתניתין לא ישב לפני הספר אלא בסמוך למנחה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> מי שהיה עוסק בת\"ת וכו'.</b> משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקמה בעוסק בתורה (שם י\"א.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב\"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק\"ש ולתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש כי תניא ההיא בעיבור השנה. וסבר רבינו דטעם עיבור השנה הוא לפי שהוא צרכי רבים. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה</b> פירושו הרי זה כמו שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו מפסיק לתפלה. וכבר כתבתי שם שהוא ירושלמי בר\"פ אין עומדין: \n",
+                "<b>אין המתפלל וכו'.</b> משנה פרק אין עומדין ברכות (דף כ\"ט:) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ובגמרא שם (ל\"ב:) אמר רב יוסף ל\"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו\"ם פוסק מיתיבי ראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יפסיק אלא מקצר ועולה ל\"ק הא דאפשר לקצר הא דלא אפשר כלומר שאם רואה שיכול למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר דהיינו שיאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק: \n",
+                "<b>וכתבו</b> ההגהות שאם פסק אינו צריך לחזור לראש אלא חוזר לתחלת הברכה שטעה בה ואם היה בג' ראשונות חוזר לראש בג' אחרונות חוזר לעבודה. וכתב ה\"ר יונה שאם יכול להתרחק לצד ויתנצל בזה מלדבר יעשה כן: \n",
+                "<b>וכן אם ראה נחשים וכו'.</b> משנה שם (כ\"ט:) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ובגמרא (דף ל\"ג.) אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי מ\"ט דמחייא בתר דמחייא ולכך חילק רבינו בין מקומות שדרכן להמית למקומות שאין דרכן להמית. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם הגיעו אליו,</b> דלא תימא כיון שראה אותם אפילו מרחוק פוסק לכך כתב שאינו פוסק אא\"כ הגיעו אליו כלומר קרוב לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.): \n",
+                "<b>וכל איש שפטור וכו'.</b> רוב הפטורים מק\"ש נאמר בהם שפטורים גם מן התפלה ואף באותן שלא נתפרש פטורים מק\"ו דק\"ש דאורייתא פטורים תפלה דרבנן לא כ\"ש: \n",
+                "<b>וכל המלוים את המת וכו'.</b> משנה ר״פ מי שמתו (ברכות י״ז:) תנן נושאי המטה וחילופיהן וכו' ואלו ואלו פטורים מן התפלה ופירש רבינו שם ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוות בלבד הוא חייב בק״ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדות הלב עכ״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כשיכנס אדם למטתו וכו'.</b> פרק הרואה ברכות (דף ס':) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. ופירש\"י ותהא מטתי שלימה שלא יהא פיסול ורשע בזרעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו אשתו ישנה עמו</b> נתבאר בסוף פרק ג' מהלכות קריאת שמע. והגירסא הנכונה בדברי רבינו סמוך לואפילו אשתו ישנה עמו ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים. ובמקצת ספרים יש תוספת דברים וטעות סופרים הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש פסוקי דרחמים</b> הוא מדאמרינן בפ\"ק (דף ד': ה'.) אמר רב נחמן בר יצחק אם ת\"ח הוא אינו צריך אביי אמר אף ת\"ח בעי למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי וכו'. וגרסינן בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:) דריב\"ל מסדר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וגני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעה שייקץ בסוף שנתו.</b> כלומר דאף על גב דאמרינן בגמרא (ברכות דף ס':) כי מתער לימא אלהי נשמה וכו' אין הכוונה כל זמן שייקץ באי זו שעה שתהיה אלא דוקא בסוף שנתו. ומה שכתב רבינו מכאן עד המכין מצעדי גבר כך הם מסודרות בפרק הרואה (שם) בלשון הזה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל שנראה מלשון רבינו שמברך אותם על מטתו כסדר שהם כתובים בגמרא וזה תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסידרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ\"כ אין נכון לאומרם עד לאחר נטילה. והא דאמרינן כל הברכות מברך אותם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך תחלה להקב\"ה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של הודאה ושל שבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. ובברכת אשר יצר כתבו ההגהות שיש אומרים שכשנכנס להטיל מים אין מברך אשר יצר כיון שאין צריך ליטול אלא אם כן שפשף אך ר\"י היה רגיל לברך אשר יצר אף לקטנים וכן נהגו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומברך אדם בכל יום וכו'.</b> כתב הרי\"ף ז\"ל בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג:) תניא חייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשני גוי ובור ואשה. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשני בור א\"ל כולי האי אלא היכי איבריך שלא עשני עבד היינו אשה היינו עבד עבד זיל טפי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל ברכה מהם שלא נתחייב בה וכו'.</b> התוס' [בברכות דף ס':] ד\"ה כי שמע כתבו דאפילו לא שמע קול תרנגולא מברך הנותן לשכוי דאין ברכה זו אלא על הבחנת האור שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האורה אבל בשאר ברכות אינו מברך אלא א\"כ נהנה כגון אם שכב על מטתו לא יברך מלביש ערומים וכן כל כיוצא בזה וכ\"כ הרא\"ש דכל ברכות שהם להנאתו כגון מלביש ערומים עוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו בלתי ערום אינו מברך אותם. וההגהות כתבו בשם התוס' שאם הוא במדבר שאין שם תרנגול לא לו ולא לאחרים או אם הוא חרש לא יברך הנותן לשכוי ואם הוא סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בי\"ה ובתשעה באב שאין כו': כתב</b> הראב\"ד ומי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש כלים טפוחים מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו במים ומברך כדרכו כשאר הימים עכ\"ל. ואני אומר רואה אני שאין הראב\"ד משיג בכח כמנהגו אלא כמסתפק לפי שאין דבריו מוכרחים במה שכתב מי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות שכבר כתב הרא\"ש דבסתם ידים יכול לברך. ומ\"ש או מפני השיבתא אין לו טעם דשיבתא פירש\"י שהוא רוח רעה השורה על הפת שנלקח בידים שלא נטל שחרית ואם לא יגע בפת אינו צריך ליטול. ושמא ר\"ל על רוח רעה השורה על הידים שמחמתה הוא סכנה ליגע בפת ובחוטם ובעינים. ומ\"ש ואם יש לו כלים טפוחים מקנח בהם ידיו ורגליו ועיניו איני יודע מאי נפקא ליה מהא וכי על כלים טפוחים יברך הא ודאי אינו מברך על כך. ומכאן קשה גם למה שכתב ומי הוא שלא ירחץ וכו' שאם מפני הנקיות יעשה כלים טפוחים ויקנח בהם ידיו ורגליו ולא יצטרך לרחוץ. גם מ\"ש ואם יש לו לפלוף בעיניו אבל למי שאין לו לפלוף בעיניו מאי איכא למימר. ולכן נראה שלא בא הראב\"ד להשיג על רבינו אלא על מה שכתב ביה\"כ ובתשעה באב שאין שם רחיצה והלא יש בהם רחיצה אם מפני הנקיות או מפני השיבתא או בכלים טפוחים או אם יש לפלוף בעיניו. וטעם רבינו לומר שאין בהם לרוב בני אדם רחיצה שתהא טעונה ברכה: \n",
+                "<b>והר\"ן</b> כתב בפרק בתרא דיומא שאין נראה לו דברי רבינו אלא בין בתשעה באב בין ביה\"כ נוטל כדרכו ידיו דכל רחיצה דמצוה מותרת ונטילת ידים דתפלה מצוה היא וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ\"ש להקביל פני שכינה ומה שהיו עושין מטפחת נגובה לא לנקות הידים אלא להעבירה על פניו ולהצטנן ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה. ורבינו סובר דאינו רוחץ וכמבואר בדבריו פ\"ג דהלכות שביתת עשור וההיא דהולך להקביל פני רבו לא מכרעת דשאני התם דא\"א להקביל פניו אם לא יעבור במים כיון שהוא מעבר הנהר אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהגו העם וכו' אין ראוי לעשות כן וכו'.</b> כלומר שתי טעיות עושין אחד שמברכין אותם אחר זמן עשייתם ועוד שמברכין אותם בין נתחייבו בין לא נתחייבו ואין ראוי לעשות כן לברך אותם אחר זמן עשייתן וכן אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> המשכים לקרות בתורה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"א:) איפליגו אמוראי אם צריך ברכה למשנה ולגמרא ולמדרש וכתב הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכתא כרב דאמר אפילו למדרש נמי צריך לברך: \n",
+                "<b>ומברך ג' ברכות ואלו הן וכו'.</b> שם נחלקו מה מברך ומסקנא אמר רב פפא נימרינהו לכולהו והם שלש ברכות אלו שכתב רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ קורא מעט מד\"ת</b> הוא כדי שלא להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבחו חכמים וכו'.</b> שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ח:) א״ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ופריש בגמרא דהיינו פסוקי דזמרה ומפרש רבינו דהיינו מתהלה לדוד עד סוף הספר: \n",
+                "<b>ותקנו ברכה וכו'.</b> כתב הרי\"ף ז\"ל פרק אין עומדין ותקנו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי לי לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י\"ח עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם לברך וכו'.</b> כתב הרי\"ף בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג:) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום א\"ר חייא בר איויא בשבתות וי\"ט דלא נפישי ברכות ממלו להו באספרמקי ומגדי פירוש במיני בשמים ומגדים. ובירושלמי סוף ברכות תני בשם ר\"מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל ג\"פ י\"ח וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדלג קדושה מן הברכה הראשונה.</b> כ' מורינו ה\"ר יצחק אבוהב ז\"ל שבנו של רבינו העיד על אביו ז\"ל שכתב בכתב ידו בתשובה שהיחיד יכול לאומרה אלמא הדר ביה ממ\"ש כאן וכ\"כ בא\"ח וכ\"כ רבינו ירוחם וכ\"כ הרשב\"א בתשובה שרבינו חזר בו וכתב שיחיד יכול לאומרה: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הפוסקים ז\"ל דאע\"ג דאין דבר שבקדושה פחות מי' היינו דוקא כגון קדושה שבתפלה שאנו אומרים נקדישך כמו המלאכים אבל בקדושת יוצר אין אנו מקדישין אלא אנו מספרים איך מקדישין המלאכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובתפלת הערב וכו' וסומך גאולה לתפלה.</b> בריש ברכות (דף ד':) אמרו דברייתא אחת מסייעא ליה לרבי יוחנן דאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית כלומר אפילו בתפלת ערבית נמי בעי למסמך גאולה לתפלה ואמרינן התם הא בעי למימר השכיבנו ומשני כיון דתקינו לומר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תפלת הצבור נשמעת וכו'.</b> פ\"ק דברכות (דף ז': ח'.) אמרינן שרב נחמן לא היה יכול לבא לבית הכנסת להתפלל וא\"ל ר' יצחק דלימא לשליח צבור בעידנא דמצלי צבור ליתי ולודעיה למר א\"ל מאי כולי האי א\"ל דאר\"י משום רשב\"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ואמוראי טובא סוברים כן ומייתו לה מקראי אחריני. ותניא [שם ח'.] ר' נתן אומר מנין שאין הקב\"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ומכאן למדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' x. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור.</b> בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל'.) לעולם לשתתף איניש בהדי ציבורא ואף ע״ג דהתם לענין שיאמר תפלת הדרך בלשון רבים איתמר הא נמי איכא למשמע מינה: \n",
+                "<b>ולעולם ישכים אדם וכו'.</b> בריש ברכות (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה\"כ כלומר שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת לפי שהוא מיוחד לתפלת צבור. \n",
+                "<b>וכתב רבינו אין תפלתו נשמעת בכל עת,</b> כלומר שכבר אפשר שתשמע תפלתו חוץ לבה\"כ אבל בכל עת אינה נשמעת אלא בבה\"כ: \n",
+                "<b>וכל מי שיש לו בה\"כ וכו'.</b> שם (דף ח') מימרא דר\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה לרוץ לבה\"כ וכו'.</b> שם (דף ו':) א\"ר חלבו א\"ר הונא היוצא מבה\"כ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי ולא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה': \n",
+                "<b>וכשיכנס בבה\"כ וכו'.</b> שם (דף ח') מימרא דרב חסדא ופירש\"י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בה\"כ ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. וי\"מ שישהה שיעור שני פתחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המדרש גדול וכו'.</b> מפורש שם ואמרינן נמי התם רבי אמי ורבי אסי אע״ג דהוו להו י״ג בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. ורבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבבה״כ בעשרה וכתב הרמ״ך שכ״כ רבינו וכתב שנראים דבריו מההיא דפרק תפלת השחר (ברכות ל:) דמייתי ההיא דר' אמי ורבי אסי לסיוע שתפלת המוספין ישנה בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ואין כן דעת רבינו. וא״ת א״כ מאי רבותא דבה״כ כתב ה״ר יונה ז״ל דהיינו רבותא דאע״ג דבבה״כ איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ״מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה. ולי נראה דהיינו רבותא דכי היכי דבה״כ קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבה״כ: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דאפילו לדעת רבינו דבעי עשרה בבית המדרש ה\"מ למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר שכיון שדרכו להתבטל מלמודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לבה\"כ אם לא ימצא עשרה לפי שמתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. אבל הרא\"ש כתב טוב להתפלל עם הציבור כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ\"כ אומנותנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא י\"ח בתורה ובתפלה וגם אם אין ת\"ח מתפלל עם הציבור ילמדו אחרים ק\"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד היא תפלת הציבור.</b> זה פירוש אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שצריך שיהיו גדולים</b> משום דסובר רבינו דכי איפסקא הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו דדוקא בברכת זימון הוא ודלא כאומרים שמשלימים עשרה עם קטן אחד. \n",
+                "<b>ומ״ש ובני חורין</b> מדאמרינן בפרק השולח (גיטין ל״ח:) שר״א (שר״ג) נכנס לבה״כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו ש\"צ אחד מהם: ואפילו היו מקצתם וכו'.</b> הר\"ן ז\"ל כתב בפרק הקורא את המגילה עומד דגרסינן כן במסכת סופרים וא\"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי\"א בששה שברכו ששי הוא ע\"כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו ולת\"ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי\"א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו: \n",
+                "<b>וכן א\"א קדושה וכו'.</b> [מגילה כ\"ג]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו'.</b> [מגילה שם]: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אינו אומר אלא יוצר וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ\"ל. נראה שהראב\"ד היה מפרש דברי רבינו שעל שתי ברכות של קריאת שמע קאמר והוא ז\"ל מפרש שעל ברכת יוצר לבדה אמרו פורס על שמע. ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש\"י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ\"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ\"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח\"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק\"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק\"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח\"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת\"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבינו מאיר ז\"ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכהנים מן המנין</b> דהא אמרינן דעיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכין לאחיהם שבשדות אלמא הם לבדם מנין כ\"ש שהם מן המנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל עשרה מישראל הם נקראים עדה עד בתוך בני ישראל</b> אמרו בגמרא (ברכות דף כ\"א:) אהא מתני' מה\"מ א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה כתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ובפ\"ק דסנהדרין (דף ב'.) תנן דעדה היינו עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דהאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ואין נושאין כפיהן מדכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע מונקדשתי בתוך בני ישראל ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא דתקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בצבור. \n",
+                "<b>וכתב רבינו ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה</b> דאילו בלא ברכה פשיטא דמותר \n",
+                "<b>לקרות ואין מפטירין בנביא</b> נמי היינו בברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אלו הדברים וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז\"ש רבינו אע\"פ שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> חצר קטנה שנפרצה וכו'.</b> כל דינין אלו עד מותר לקרות ק\"ש בגדולה מימרא דרבא ורבי זירא ורבה בר חנין בעירובין (דף ל\"ג:) פרק כל גגות וטעמן של דברים דשליח ציבור או יחיד בתר ציבור גרירי וכיון שהם בקטנה והקטנה נמשכת אחר הגדולה הרי אלו מצטרפין אבל כששליח ציבור או היחיד בגדולה אין לומר דצבור דיתבי בקטנה ליגריר בתרייהו דרובא בתר חד לא משתדו: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוספות דה\"ה לה' בגדולה וה' בקטנה דאין מצטרפין אלא דאיידי דנקט רישא ט' בגדולה נקט נמי סיפא ט' בקטנה מ\"מ למדנו דלא אמרינן דקטנה מיגררא בתר גדולה אלא כשהרוב בגדולה הא לאו הכי לא וטעמא לפי שהקטנה לגבי דידה הרי נפרצה במילואה לגדולה והיא והגדולה חשובות כבית אחד ולגבי הגדולה לא נפרצה במילואה לפי שיש בגדולה פסים מכאן ומכאן כלומר שמה שהגדולה עודפת על הקטנה מצד זה ומצד זה קרוי פסים ולכן הרי היא כמופלגת מן הקטנה וכי איכא רוב בגדולה מהני לשנאמר כיון דקטנה נפרצה במילואה לגדולה הרי שתיהן כבית אחד. ולענן צואה כיון שהקטנה נפרצה במילואה ולגבי דידה הרי היא והגדולה כבית אחד אם צואה בגדולה אנו רואים אותה כאילו היא בקטנה וכיון דבגדולה איכא פסים ולגבי דידה לא חשיבא נפרצה במילואה אם צואה בקטנה לא חשבינן לה כאילו היא בגדולה. ומכל מקום יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה דע\"כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו ומכאן משמע כדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בפרק מי שמתו דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא והו\"ל כצואה בעששית דשרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם לא היה שם ריח רע</b> אזדא לטעמיה שכתב פ\"ג מהלכות ק\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח.</b> משנה סוף ר\"ה (דף לד. לה:) כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר\"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח ותניא בגמרא אמר להם רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור יורד א\"ל כדי להוציא את שאינו בקי ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה א\"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר\"ה ויוה\"כ מ\"ט משום דאוושי בהו ברכות ופירש רש\"י שהרי הן תשע ברכות ארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין בהם עכ\"ל. ולא משכחת תשע ברכות ביה\"כ אלא ביוה\"כ של יובל: \n",
+                "<b>ודע</b> דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה. וכתב הרי\"ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח ציבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר\"ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין ממנין ש\"צ אלא גדול שבציבור.</b> [עיין בלחם משנה]: \n",
+                "<b>ומשתדלין להיות ש\"צ וכו'.</b> הכי תניא בפ\"ב דתענית (דף ט\"ז.) לגבי תענית ציבור ולמד משם רבינו לכל יום: \n",
+                "<b>וכל מי שלא נתמלא זקנו וכו'.</b> הכי תניא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל דדוקא שליח ציבור קבוע הוא דבעינן נתמלא זקנו אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד כדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כ\"ד.) וכך השיב רב נטרונאי ז\"ל וכ\"כ הרא\"ש. ומדברי רבינו נראה שמיישב ההיא דמגילה לפרוס על שמע דקטן דוקא לא יפרוס וכיון שבא לכלל מצוה פורס ומיהו אינו נעשה שליח ציבור לירד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. ויותר נראה לומר דבכלל פורס על שמע הוי נמי עובר לפני התיבה אבל לא יהיה שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו וכדברי המפרשים ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל פורס הוא על שמע וכו'.</b> משנה בפרק הקורא את המגילה עומד [שם כ\"ד:] קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ופשיטא שכל שלא הביא שתי שערות אחר שלש עשרה עדיין קטן הוא. וכתב רבינו פורס על שמע וה\"ה דעובר לפני התיבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן העלג וכו'.</b> ברייתא פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי\"ן עייני\"ן ולעייני\"ן אלפי\"ן ולמד מכאן רבינו שה\"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן: \n",
+                "<b>והרב ממנה וכו'.</b> כן כתב בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע\"פ שכתב למעלה שאין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו מ\"מ הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור אע\"פ שאין בו כל התנאים האמורים: \n",
+                "<b>הסומא פורס על שמע וכו'.</b> משנה פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד.) פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה סומא פורס את שמע ומתרגם. ופירש הרי\"ף דפוחח היינו כתיפיו מגולות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור להתפלל עד שיהיה עטוף.</b> בפרק י\"ג ממסכת סופרים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר תפלת הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן</b> כך כתוב בקצת ספרים וט\"ס הוא וכמו שכתבתי בפרק א' מהלכות ברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויעמוד במקום שהגיע אליו וכו'.</b> יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:) אמר רבי אלכסנדרי אריב״ל המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום. ויש נוסחאות שכתוב בהם אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. והרי״ף ז״ל כתב בסוף פרק אין עומדין ומשמיה דרב מרדכי איתמר כיון שפסע שלש פסיעות התם איבעי ליה למיקם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שיפסיע שליח ציבור וכו'.</b> נראה מלשונו שבמקום שכלו השלש פסיעות שם עומד ומתחיל ולא נהגו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה וכו'.</b> סוף פרק אין עומדין כתב הרי\"ף דמיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מ\"ד עד דמטי שליח ציבור לקדושה וזה דעת רבינו. והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שהרי נפטר ואם חוזר מיד נראה כאילו לא נפטר וכשמגיע שליח ציבור לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו: \n",
+                "<b>כל העם שוחין.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ריש פרק אין עומדין הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה: \n",
+                "<b>ולא ישחו יותר מדאי.</b> כתב הטור על דברי רבינו ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי יוחנן משמע דקאי דוקא אשליח ציבור דלא שייך העברה אלא בשליח ציבור עכ\"ל. ואין משם ראיה לבטל דברי רבינו דאיכא למימר דבין ציבור בין שליח ציבור קאמר דלא לשחו ולישנא דנקט לא ישחו לשון רבים הכי משמע ומעשה שאירע בשליח ציבור והעבירו ר\"י אבל אה\"נ שאם היה רואה אחד מהציבור שהיה שוחה יותר מדאי שהיה גוער בו. ורבינו נמי כשכתב ולא ישחו יותר מדאי בין לשליח ציבור בין לשאר הציבור קאמר. ולא כתב רבינו שאם היה שליח ציבור מעבירין אותו משום דאיתא התם על הא דהעבירו ר\"י אמר רבי חייא בר אבא לא הוה מעביר אלא גער ולא הוצרך רבינו לכתוב שגוערין בו דממילא משמע. וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא מפני שכבר התפללו ואינם שוחחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מיחזי כיוהרא: \n",
+                "<b>ואומרים מודים אנחנו לך וכו'.</b> נוסח זה בגמרא דסוטה פרק אלו נאמרים (סוטה דף מ':) ופירושו מודים אנחנו לך על שהחייתנו וכו'. ומודים אנו לך על שאנו מודים לך כלומר על שזכיתנו להודות לך: \n",
+                "<b>וכל האומר מודים מודים וכו'.</b> משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:) ופרק הקורא את המגילה עומד [מגילה כ\"ה:] וטעמא דמילתא משום דמיחזי כשתי רשויות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר בתחנונים וכו'.</b> משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ״ה.) ופרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ובגמרא (ברכות ל״ג:) בשם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור רחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למאריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: \n",
+                "<b>וכן לא ירבה בכנויים וכו'.</b> ג\"ז שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו [לכולהו] שבחי דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי. והני תלתא היינו הגדול הגבור והנורא. וזהו שאמר רבינו אלא אומר מה שאמר משה רבינו ע\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלילי שבתות וכו' עד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו.</b> פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד:) אמרינן דהלכה כריב\"ל דאמר יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת בשבת קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבא דאמר יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ביום טוב הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ופירש\"י משום סכנת מזיקים שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב וכל שאר לילי החול היו עוסקין במלאכתן ובגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים בבה\"כ אבל לילי שבת באים בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהים לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהתפלל ולא כיון את לבו וכו'.</b> כבר כתבתי בפ\"ב דילפינן הכי מדאמרינן בס\"פ תפלת השחר (ברכות ל':) דרבי ינאי צלי והדר צלי ואמרו דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם כיון את לבו בברכה ראשונה וכו'.</b> ברייתא ס״פ אין עומדין (ברכות דף ל״ד:) המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רב ספרא באבות: \n",
+                "<b>מי שטעה וכו'.</b> שם (דף ל\"ד.) אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. הרי שניהם מודים דג' ראשונות כיון דענין אחד הם שהוא מסדר שבחו של מקום קודם תפלה כברכה אחת הן וכן ג' אחרונות הם ענין אחד שהם כמי שמקבל פרס מרבו ומשבחו והולך לו כברכה אחת הן ופסקו כל הפוסקים הלכה כרב אסי דפשטא דמתני' מסייעא ליה דתנן מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה. ובפירוש אין להם סדר י\"מ דהיינו שאם שכח ברכה אחת או טעה בה ונזכר אחר שעבר מקומה אומרה במקום שזוכרה ודיו. ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב דאין להם סדר היינו דלא דמו לג' ראשונות וג' אחרונות שאם טעה באחת מן האמצעיות אינו חוזר לאתה חונן אלא לברכה שטעה בה וגומר משם ואילך וכן דעת הרא\"ש ז\"ל. וכתב עוד הרא\"ש שאם שכח ש\"ץ עננו בין גואל לרופא שוב אינו אומרה שאם היה אומרה היה צריך לומר אח\"כ כל הברכות כסדר והויא ברכה לבטלה: \n",
+                "<b>וכן שליח ציבור שטעה וכו'.</b> ברכות (ל':) תניא טעה ולא הזכיר ר\"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיש תפלת המוספים לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו ופירש בה\"ג וכן הרי\"ף ז\"ל דהיינו בש\"צ ומשום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר, משמע דדוקא בהא הוא דאין מחזירין אותו הא אם טעה בכל שאר מקומות מחזירין אותו כיחיד ועוד יתבאר דין זה בפ\"ז בע\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם טעה ש\"צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל וכו' והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר.</b> כך היא נוסחת ספרים דידן. והטור גורס בדברי רבינו אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שיתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד. וכך נוסחת כתיבת יד של ספרי רבינו ואין באותה נוסחא חילוק בין ג' ראשונות לשאר ברכות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> שליח ציבור שטעה וכו'.</b> משנה שם (דף ל״ד.) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ובפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח: כ״ט.) דשמואל הקטן שכח ברכת האפיקורוסים והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו בברכת האפיקורוסים מעלין אותו שמא אפיקורוס הוא כלומר ואינו רוצה לקלל את עצמו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דא״ר יהודה אמר רב ואי תימא ריב״ל לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה וכיון דאסיקנא דמשום דאתחיל בה הניחוהו להשקיף בה שתים ושלש שעות הוא הדין נמי לטעה בשאר ברכות אף ע״ג דלא התחיל דהא בשאר ברכות ל״ש לן בין התחיל ללא התחיל וסובר רבינו דשתים ושלש שעות לאו דוקא דבשעה אחת סגי ומתניתין דיעבור אחר תחתיו היינו אחר שהשקיף ולא ידע מהיכן יתחיל ודרב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעלין אותו כלומר עד שישקיף שעה אבל אם השקיף ולא נזכר פשיטא שיעלוהו כדתנן יעמוד אחר תחתיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם טעה בא' מג' ראשונות וכו'.</b> כבר כתבתי בו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר איני יורד לפני התיבה וכו'.</b> משנה פ' הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא חיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו ופירש רש\"י האפיקורוסים עובדי כוכבים ומזלות מקפידין בכך. וסובר רבינו לא יעבור היינו באותה תפלה דוקא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הריב\"ש בתשובה סימן רכ\"ד הענין הוא כי היה דרך האפיקורוסים בימים ההם להקפיד שלא יתפלל בבגדים צבועים אלא בלבנים וכן שלא לנעול סנדל בשעת התפלה ולכן חוששין לזה המקפיד באחד מאלה שמא הוא מהם ולזה אף אנו לא נניחהו לעבור לפני התיבה כמה שהוא רוצה או אפשר שאף אם לא היה דרך האפיקורוסין להקפיד מ\"מ כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין חוששין שמא איזה רוח אפיקורסות נזרקה בו ובעבורו מקפיד במה שאינו ראוי להקפיד. ומכל מקום אחרי שאין זה אלא חששא בעלמא דעת הרב ז\"ל דאין חוששין לו לעולם ודי לו לחוש לו לשעתו אבל לא שנחזיקהו באפיקורוס לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד עכ\"ל. והראב\"ד כתב א\"א אנו אומרים מפני חשש אפיקורסות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנסתפק לו וכו'.</b> פ' מי שמתו (ברכות כ\"א.) א\"ר אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"י ודוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור והיינו דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק דר\"י ושמואל לא פליגי דלא אמר שמואל אלא בצלי אדעתא דחובה שאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום לא תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו'. כתב</b> הראב\"ד אין כאן נחת רוח עכ\"ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ\"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטעה והתפלל של חול וכו'.</b> פרק מי שמתו [שם] אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלו בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו א\"ל גומר כל אותה ברכה ומפרש התם טעמא דבדין הוא דבעי לצלויי י\"ח ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וסובר רבינו דכיון דבמוסף לא היה בדין לצלויי י\"ח דהא בר\"ח וחולו של מועד לא מצלינן י\"ח פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n",
+                "<b>ודע</b> שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא וי\"א שאי אפשר לגרוס כן שאם כן למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול ע\"ד שהוא מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר אלא הגירסא הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא וטעמא מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י\"ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן (שבת דף כ\"ד.) ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחש\"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מר\"ח וחש\"מ אלא ודאי לא יצא אא\"כ הזכיר של שבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו'</b> משום י\"ט ור\"ח קתני לה דאפילו בי\"ט ור\"ח אם לא הזכירה במוסף חוזר. ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן [שאעפ\"י] שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> מי שטעה בימות הגשמים וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פ\"ק דתענית [ג':] רבי בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין. בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין ההוא דלא אידכר לא טל ולא מטר. ואבטל והזכיר של גשם אמרינן התם דהיינו טעמא דמחזירין אותו משום דמצלי ומקל כלומר מקלל שהגשמים בימות החמה סימן קללה הם וכתב הר\"ן ז\"ל שקרוב הדבר שבימות החמה כל שהזכיר גשם אף על פי שהזכיר ג\"כ טל מחזירין אותו. ובגמרא דידן (שם דף ג'.) תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ\"ט א\"ר חנינא לפי שאין נעצרים וכתב רש\"י והא דאומר בתפלה משיב הרוח לאו משום חיוב אלא חק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ עכ\"ל. וא\"ת כיון דטל לא מיעצר מ\"ט בימות הגשמים כשהזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו הו\"ל כאילו לא הזכיר לא גשם ולא טל ויחזור. וי\"ל דכיון דבימות הגשמים צריכה הארץ למים וזה הזכיר טל הרי הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא שמשפיע מים לארץ ואף על פי שאותם מים אינם נעצרים מכל מקום גבורה היא אבל כשלא הזכיר לא טל ולא מטר מאחר שהעולם צריך למים וזה שלא הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא כלל מהדרינן ליה. ואפשר לומר עוד דאמרינן בגמרא דטל דברכה נעצר ואם כן כי מדכר טל בימות הגשמים כיון דבכלל טל הוי טל של ברכה אמרינן דהרי הוא כאילו הזכיר גשם אבל כשלא הזכיר טל בימות החמה כיון דרוב טל אינו אותו של ברכה ואותו הרוב אינו נעצר לא מהדרינן ליה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששכח שאלה בברכת השנים וכו'.</b> (ברכות כ״ט.) א״ר תנחום א״ר אסי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר בתר שומע תפלה. וכתב הרי״ף ז״ל פ״ק דתענית דכי אידכר בתר שומע תפלה חוזר לראש כלומר לברכת השנים וכן כתבו בה״ג והראב״ד ז״ל וזה דעת רבינו ולזה הסכים הרא״ש ז״ל. אבל רבינו האי גאון כתב דחוזר לשומע תפלה והכי אמרינן בירושלמי. ודעת רבינו דירושלמי פליג אגמרא דידן דאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ג.) שאם טעה ולא הבדיל בתפלה מבדיל על הכוס ואם טעה על הכוס חוזר ומתפלל ולא סגי כשיזכיר ויבדיל על הכוס ה״נ כיון שטעה ולא הזכיר בשומע תפלה יש לו לחזור לראש.  ",
+                "<b>ומ\"ש לא נזכר עד שהשלים וכו'.</b> פשוט הוא מדאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה משמע דאי לא הוה אפשר לאומרה בשומע תפלה הוה צריך לחזור אפילו אם סיים תפלתו:  ",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך חוזר ומתפלל שנית דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר שהרי שומעה משליח ציבור וכן נראה מההלכה דקאמר אידי ואידי ביחיד ולא מוקי ליה בשום פנים בציבור וכן פירשו רבוותא עכ\"ל. ואין לתמוה על רבינו שלא כתבו שאין דרכו לכתוב אלא דרכי הגמרא:   "
+            ],
+            [
+                "<b>טעה ולא הזכיר יעלה ויבא כו'.</b> שם (דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי אמר ריב\"ל טעה ולא הזכיר ר\"ח בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אבא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרינן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה א\"ד א\"ר נחמן בר יצחק הא דאמרי' אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש ופירש\"י תחנונים כגון אלהי נצור לשוני מרע. אבל אינו רגיל הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא דתרתי בעינן לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים הא לאו הכי חוזר וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בחולו של מועד וכו'.</b> בס״פ תפלת השחר (ברכות דף ל':) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר״ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב״ד מקדשין את החדש בלילה. ומפרש שם בגמרא דל״ש לן בין חדש מלא לחסר דלעולם אין מחזירין בערבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שהיחיד חוזר וכו'.</b> (שם) תניא טעה ולא הזכיר של ר\"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שתפילת המוספין לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו כלומר בש\"צ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר. גירסא זו היא של הרי\"ף ושל הרא\"ש והיא גירסת רבינו ודלא כגירסת גמרות שבידינו שהיא מוטעת ומפרש רבינו דהיינו דוקא היכא דהשלים תפלתו וצריך לחזור לראש דאיכא טירחא דציבורא אבל כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דאינו צריך לחזור אלא לעבודה ליכא טורח ציבור בחזרת האי פורתא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל דדוקא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת המנחה ומדאשכחן שייחדו תפלת ר\"ח שחרית שאינו חוזר ש\"צ משמע דבשאר תפלות דינו כמו היחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה ימים וכו'.</b> סוף פירקא קמא דברכות (דף י\"ב:) אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ר\"ה ויה\"כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ורבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. ופירש רש\"י ז\"ל המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וכתב הרי\"ף ומדאסיקנא הכי ש\"מ ליתא לדר' אלעזר דאמר יצא אלא לא יצא וכיון שלא יצא צריך לחזור וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יש מי שאומר שאינו חוזר לראש וכו' וגם זה כמו זה עכ\"ל. ואני אומר שאין לנו לדחוק להוציא לשון לא יצא מפשוטו ולחלוק על הרי\"ף ורבינו הרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו וא\"צ לחזור.</b> כך היא הנוסחא האמיתית וכן מצאתי בספר מדוייק. וספרים שבידינו כתוב בהם יש מי שמורה שאם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו וא\"צ לחזור וכך היה גורס הטור בדברי רבינו. וט\"ס הוא דהכי איתא (ברכות דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כו' והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס וכן תניא נמי התם וכתב בה\"ג ז\"ל וכיון שהדבר תלוי בכוס היכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל וה\"ר יונה היה אומר אף אם לא הי\"ל כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא כוס למחר אין צריך לחזור ולהתפלל: \n",
+                "<b>וכן מי שלא הזכיר על הנסים וכו'.</b> (שבת כ\"ד.) תני רב אושעיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות אומר מעין המאורע בש\"ת ואם לא אמר אין מחזירין אותו. וכתב הרי\"ף מהא שמעינן דמי שטעה ולא אמר עננו בתפלת תענית שאין מחזירין אותו ותו שמעינן דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו שאין מחזירין אלא לימים שיש בהם קרבן מוסף. ותניא בתוספתא בהדיא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומדברי רבינו שכתב אינו חוזר ומתפלל משמע דדוקא בשנזכר אחר סיום תפלתו הוא דאינו חוזר להתפלל אבל אם נזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לאותה ברכה שהיה לו להזכיר בה כדעת ר\"ת ושלא כדברי ה\"ר יונה והרא\"ש שכתבו בפרק תפלת השחר דכיון שסיים אותה ברכה אף ע\"פ שלא התחיל ברכה שאחריה אינו חוזר ואם חוזר הויא ברכה לבטלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נזכר קודם שיעקור את רגליו וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף בפ\"ק דתענית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ולא התפלל מנחה וכו' עד ואינו מבדיל בשנייה.</b> ברייתא (ברכות כ\"ו) כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא.</b> הוא לשון הרי\"ף שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם לא הבדיל וכו'.</b> הוא סיום הברייתא הנזכרת: \n",
+                "<b>וכל המתפלל כו'.</b> שם (דף ל'.) כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו. ופירש\"י שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי. ולפי שהיה עסוק רבינו בדין טעה ולא התפלל הוה ס\"ד דהא דבעי שהייה דוקא לטעה ולא התפלל אבל לתפלת שחרית ותפלת המוספין לא ליבעי שהייה דתרווייהו כחדא תפלה דמו לכך כתב אפילו שחרית ומוסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לו למתפלל וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:) א\"ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הציבור א\"ר אבא בציבור שנו: \n",
+                "<b>הנכנס לבית הכנסת וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות דף כ״א:) אמר רב הונא הנכנס לבה״כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב״ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל במאי קא מיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדושה כלומר ולפיכך אינו חושש אם יגיע ש״צ לקדושה בעודו מתפלל וריב״ל סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה ודכ״ע מיהא מיפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך. כי אתא רב דימי ורב יהודה ור' שמעון תלמידי ר' יוחנן אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך ולית הלכתא כוותיה ע״כ בגמרא. ואין ספק דהלכה כריב״ל דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וכמ״ש בפ״ח. ונחלקו הפוסקים אם היה עומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אם שותק ויכוין לבו די״א דשרי למיעבד ולא הוי הפסק וי״א דכיון דשומע כעונה הוי הפסק וכתב ה״ר יונה שאין לו כח להכריע ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו דנהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ״ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לאו ימתין וכו'.</b> כ\"כ שם הרי\"ף בשם רבינו האי גאון ז\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל ועני קדושתא בהדי צבורא לא תימא דוקא לענות מותר אלא כל התיבות של קדושה יאמר עם החזן תיבה בתיבה וכ\"כ התוס' וכשיגיע ש\"צ לקדושה יאמר עמו נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור דאין זה קרוי יחיד: \n",
+                "<b>וכתוב</b> במרדכי ופסק ר\"י ולא יתחיל להתפלל אלא א\"כ שיודע שיכול לגמור עד שלא יגיע ש\"צ לקדיש דלא גרע מקדושה דלקדושה לכ\"ע לא מפסיק ולקדיש איכא מ\"ד דמפסיק. ומ\"ש \n",
+                "<b>רבינו וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא וכו'.</b> כבר נתבאר, אך \n",
+                "<b>מ\"ש ואין צ\"ל בשאר ברכות</b> הכוונה בו אצ\"ל בשלש ראשונות ושלש אחרונות דלא יפסיק דכברכה אחת חשיבי. ועוד יש לפרש דכיון דבאמצע תפלה אפילו בין ברכה לברכה באמצעיות לא יפסיק כ\"ש דלא יפסיק באמצע שום ברכה משאר ברכות מברכת הנהנין או ברכת המצות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכופין בני העיר וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פ\"ק דבתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונין בית הכנסת וכו'.</b> [תוספתא מגילה פ\"ג]: \n",
+                "<b>ומגביהין בית הכנסת וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"א.) מימרא דרבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: \n",
+                "<b>ואין פותחין פתחי הכנסת וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>ובונין בו היכל וכו'.</b> בתוספתא דמגילה פרק ג': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומעמידין בימה וכו' וכשמעמידין התיבה וכו' עד וכלפי התיבה.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש. ודברי רבינו במקום הזה צריכין יישוב שהוא מזכיר כאן שני מיני תיבות האחת קראה בימה והיא שעולה עליה הקורא או הדורש, ועוד תיבה שנית שיש בה ס\"ת ומשמע מלשונו ששתיהן מעמידין באמצע הבית ויש לחקור היאך מעמידין זו כנגד זו או באי זה אופן. ועוד שהתיבה השניה שיש בה ס\"ת אם כוונתו לומר שהוא הארון שבו הספרים לעולם א\"א שהוא כתב בסמוך שבהיכל הם וההיכל בנוי בכותל הבית כמבואר בלשונו והתיבה השניה הזאת כתב שמעמידין אותה באמצע הבית. ואם הכונה בתיבה השניה התיבה שמעמידין עליה הס\"ת בשעת קריאת התורה הרי בבימה היו קורין בתורה כמו שכתב כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וקשה שמנהג כל ישראל להיות פני הקורא כלפי הקדש והרי תוספתא זו צווחת וחולקת עליה דליהוו אחוריהם אל הקודש ופניהם אל העם והר\"ן ז\"ל היה גורס וכשמעמידין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואזקנים דמדכר לעיל קאי וה\"ק כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב פניהם של זקנים שהיו יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואין כן גירסת רבינו ולא פירושו כמבואר בדבריו. ולכך נ\"ל שתיבה הוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס\"ת בעת קריאת התורה וקאמר שמניחין אותה באמצע הבימה ודייק נמי דגבי בימה כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע הבית וגבי תיבה כתב מעמידין אותה באמצע כלומר באמצע הבימה ופני התיבה לא לגבי הקורא קאמר אלא פני התיבה קרוי הצד שבו קורין בתורה שהכתב מיושר ואחורי התיבה קורא הצד שכנגדו שהכתב מהופך והשתא הוי מנהג כל ישראל בקריאת התורה על הדין ועל האמת פניה של תיבה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה\"כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה שהם בסוף הבימות לא באמצע כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע ואף ע\"פ שעכשיו אין מעמידין הס\"ת באמצע הבימה אפשר שנהגו כן לכבוד הזקנים וכבר כתבתי שלא הקפידה הברייתא על כך אלא הכל כפי המקומות, אך כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם הביא הפסוק לראיה מותקהל העדה אל פתח אהל מועד כלומר ומשם היה משה מדבר עמהם ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם כנ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שיהיו פני כל העם וכו',</b> למדה ממה שאמרו בתוספתא שכתבתי שהזקנים פניהם כלפי העם וא\"כ אין ראוי שיהיו אחורי העם לזקנים כיון שהזקנים הופכים פניהם לעם מפני כבודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי כנסיות וכו' ומכבדין אותם ומרביצין אותן.</b> ברייתא פרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' עד מפני הגשמים.</b> ברייתא שם כלשון הזה. ואין נאותין פירש\"י אין מתקשטין בתוכו ואין מטיילין שאם היה לאדם קוצר רוח לא ילך לבית הכנסת להרחיב לבו ולטייל שאין נכנסים שם אלא או להתפלל או לקרות בתורה: \n",
+                "<b>וחכמים ותלמידיהם וכו'.</b> שם אמאי דתני ואין נאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר ריב\"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן כלומר בית המדרש היו קוראין בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאלתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילו לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא ופירש\"י לאו משום מיטרא שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסין והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא לא הוו עיילי אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוו עיילי שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר, כן נראה לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מחשבין בהם חשבונות וכו'.</b> שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואף ע\"פ כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא: \n",
+                "<b>ואין מספידין בהם וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבית הכנסת או לבית המדרש וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ח.) ואין עושין אותו קפנדריא ובגמרא מאי קפנדריא כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא. ופירש\"י בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי. ואמרינן תו התם (דף כ\"ט.) אמר ר' אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר אמר רנב\"י הנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה דהא התם ליכא מאן דפליג עלייהו. ואפשר שאף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע מגילה (דף כ\"ז:) מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי דאי לאו הכי מאי רבותיה וכ\"כ בפסקי התוספות, ואף ע\"פ כן כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו' משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב ובבא העם וכו' וגירסת רבינו כגירסת הרי\"ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גרסינן מצוה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנכנס להתפלל וכו'.</b> שם (דף כ\"ט.) מימרא דרבי חלבו אמר רב הונא, וצ\"ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים וכו': \n",
+                "<b>ומותר לאדם ליכנס וכו'.</b> (ברכות ס\"ג.) אמר רבה בה\"כ כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בה\"כ קפנדריא אסור מנעל ורקיקה שרי. ורקיקה חמורה מכל הני שכתב רבינו דהא תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק\"ו וכיון דרקיקה שרי בבה\"כ כ\"ש כל הני: \n",
+                "<b>כתב</b> ה\"ר מנוח ההיא דירושלמי דאסור לרוק בבה\"כ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי כנסיות וכו'.</b> לשון המשנה בפרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מכיבוד וריבוץ.</b> ברייתא שם ומכבדין אותן ומרביצין אותן אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחים אותם ועולים בהם עשבים מפני עגמת נפש: \n",
+                "<b>עלו בהם עשבים וכו'.</b> משנה שם עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ובגמרא (דף כ\"ט) והתניא אינו תולש ואוכל אבל תולש ומניח כי תנן מתניתין נמי תולש ומאכיל תנן ומפרש רבינו מפני עגמת נפש כדי שיהיה להם עגמת נפש ותעור רוחם ויבנום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> אין סותרים בה\"כ וכו'.</b> שם (דף כ\"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ואיתא נמי בריש בתרא (דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי\"ף ז\"ל וטעמם ז\"ל מדאמרינן התם בסמוך א\"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א\"ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא, וכן במגילה (דף כ\"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה\"ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא ואסר ליה והא ודאי מוכח דהו\"ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא\"ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס\"ל דטעמא הוי משום פשיעותא. והא דאמרינן בריש בתרא (דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס\"ל כמאן דאמר משום צלויי ולא קיי\"ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא. ואמרינן בריש בתרא אמימרא דרב חסדא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא כלומר שנוטה לנפול אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקה עד דתקין ליה שפכי כלומר שהכניס שם מטתו כדי שלא יתעצל בבניינו שהחמה והגשמים מצערים אותו ולא הוציאה משם עד שהשלים כל בניינו אפילו תיקון המרזבים, וזהו שכתב ומתחילין לבנות מהרה ביום ובלילה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'.</b> מגילה (כ\"ו כ\"ז) מימרא דרב פפא משמיה דרבא: \n",
+                "<b>וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'.</b> שם (ר\"פ דף כ\"ה כ\"ו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בה\"כ לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן. ובגמרא אמרו דהא דתנן דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שכשמתענין על הגשמים מוציאים התיבה לרחובה של עיר להתפלל יחידאה היא אבל חכמים אומרים כיון דעראי הוא אין בה קדושה וכמבואר בסוף פרק זה וסובר דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוייה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא\"א לעלוייה יקחו בדמיו ספר תורה אחר אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע נקט הכי בכולהו ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתניתין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם גבו העם מעות.</b> גם זה שם (כ\"ז.) אפסיקא דוכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש\"י אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידם מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאסר ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע\"א או שנאמר דלאו הילכתא היא וצ\"ע עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל כלי בה\"כ וכו'.</b> בירושלמי דמגילה אמרינן הבימה שעומד עליה האוחז ספר תורה והלוחין שכותבים עליהם להתלמד אין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם קדושת בית הכנסת. ובירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר כל כלי בה\"כ כבה\"כ: \n",
+                "<b>פרוכת שעל הארון וכו'.</b> פרק בני העיר (מגילה דף כ״ו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עלויה אי נמי פרסי ליה אסיפרא אמינא תשמיש קדושה הוא. ופירש הר״ן ז״ל דהיינו יריעה שפורסין על התיבה דאמרינן בסוטה (דף ל״ט:) אסור להפשיט התיבה בציבור וגרסינן בירושלמי כליא דעל ארונא כארונא עכ״ל ורבינו אפשר שהוא מפרש כן וקורא ארון לתיבה שמניחין עליה ס״ת בשעת קריאה וטעה רבא שהיה סובר שהוא תשמיש שהיו מניחין על הפרוכת הזאת מטפחת הספר תורה ועל המטפחת מניחין הספר תורה ובתר הכי חזא שהרבה פעמים מניחין ספר תורה על הפרוכת הזה בלא פריסת מטפחת. אי נמי שרבינו מפרש דהיינו פרוכת שלפני ההיכל וקורא להיכל ארון שבו מניחין הספרים כלומר בתוכו והוה סבר רבא שההיכל תשמיש הספר תורה והפרוכת תשמיש ההיכל וכיון דחזא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עליה כלומר הרבה פעמים בקביעות אמר תשמיש ממש הוא: \n",
+                "<b>ואם התנו וכו'.</b> ירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולבא חמתון יהבין מקושא גו ארונא אתא שאיל לר\"מ אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת.</b> (מגילה כ\"ו.) אמתניתין דבני העיר שמכרו בה\"כ אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בה\"כ של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהו\"ל דרבים כלומר אין בני העיר לבדם בעלים אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים. ודעת רבינו כדעת הרא\"ש ז\"ל שאפילו בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצאת בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו לה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם, ואף ע\"פ שהתוספות והר\"ן הזכירו ג\"כ פירוש אחר פירוש זה נראה לרבינו עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני הכפר וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ז:) ופסק כחכמים. ובית המים היינו בית הכביסה, וטעמא דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת: \n",
+                "<b>ואם התנו שבעה טובי העיר וכו'.</b> שם (דף כ\"ז.) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ש\"ד, כך היא גירסת רבינו ולפי גירסא זו טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וממילא דה\"ה שיכולים להתנות לעשות מרחץ ובורסקי וטבילה ובית המים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד' דברים אלו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה לזורעה והוא תל חרב לא אמרי לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל אינו גורס ולמשטח ביה פירי אלא ולמשתי ביה שיכרא ש\"ד ומפרש ז\"ל דהיינו לשתות בדמיו שיכרא ש\"ד אבל לענין לאשתמש בבית לא איירי הכא כלל. ומ\"ש והוא היה תל וכו' הוא לפי שסבור שרבינו לא למד דין זה אלא מדאמרינן התם [כ\"ו:] רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א\"ל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה וזרעה ולכך כתב דשאני התם שהיה תל חרב אבל לא אמרו לחלל הבית וכו'. וכבר כתבתי גירסת רבינו והאיך למד משם דין זה ועוד אוכיח ואכריע דעתו בסמוך. ודע שמ\"ש רבינו לעיל ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי אינו דומה לתנאי הנזכר כאן שהתנאי ההוא אינו להוציאו לחולין אלא להשתמש בו תשמיש גרוע מתשמיש המיוחד לו וכמבואר בירושלמי שכתבתי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו'.</b> שם (דף כ\"ז.) אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו' לא יקחו בדמיו בה\"כ וכו' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפי' לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא פרשא דמתא ה\"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו וה\"ק בד\"א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר. וכתב רבינו וכן כלומר לא תימא תנאי מהני לחלל הבית לפי שחל קדושת הבית על הדמים אבל הדמים לא יצאו לחולין אפילו פרוטה מהם דעל כל פרוטה ופרוטה חלה קדושת הבית הכנסת קמ\"ל דהוא הדין אם התנו על מותר הדמים וכו' ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דאם כן על מה נתחללה קדושת הבית. ורש\"י והרא\"ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוספות. ומכאן הכרע למ\"ש רבינו לעיל בסמוך שהרי רבא הוא האומר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש\"ד ואם כדברי הראב\"ד דהיינו להוציא דמים לחולין היכי הדר קאמר דלמכרו והותירו מהני תנאי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא למותר הוא דמהני אבל לא לכל הדמים. ועוד מה שכתב דכי אמר רבא ההיא דלמשתי ביה שיכרא ש\"ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותביה אביי. ועוד שלדברי הראב\"ד אין ענין לההיא דרבינא הו\"ל תלא דבי כנישתא בההוא מימרא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם קבלו עליהם וכו'.</b> שם (דף כ\"ו.) גבי הא דמפלגינן בין בה\"כ של כרכים לשל כפרים אמר רב אשי והאי בה\"כ דמתא מחסיא אף ע\"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מצינא לזבונה כלומר אף ע\"פ שכל ישראל בעלי הבה\"כ הזה כיון שהבונים אותו כשהקדישוהו לכל העולם אדעתא דידי הקדישוהו גם הנהו דאתו מעלמא בדעתא דידי תלו. ונראה מדברי רבינו שמפרש מצינא לזבונה אפילו בלא הסכמת בני העיר אבל הר\"ן פירש דמצינא לזבונה בהדי ציבורא קאמר ולאפוקי מדפרשינן דציבורא לא מצו מזבני לה: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דין זה לעיל גבי בה\"כ של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבבית הכנסת של כפרים מיירי. וכתב כן מדאמרינן בירושלמי שלשה מבה\"כ כבה\"כ במה אנן קיימין אי בשקבלו אפילו אחד. וההיא דאמר רב אשי לא חש רבינו לכותבה מפני שהוא נלמד מדין זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> כשם שמותר וכו'.</b> שם (דף כ\"ו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא והא קי\"ל דהלכתא כמאן דמיקל וכן פסק הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא משכירין אותו וכו' עד או בהנייה שהיא כדמים.</b> הכל מימרא דרבא שם. \n",
+                "<b>רחובה של עיר וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל וכו'.</b> בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב) עשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשבת וקורין בשני ובחמישי ופריך בגמרא שקורין (במנחה בשבתx) עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א״נ תלתא גברי תלתא פסוקי אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקים וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים ותקנו כ' רבינו מרע״ה שהוא היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא״כ אליו ראוי ליחס הענין. ועוד דגרסינן בירושלמי וכתב הרי״ף פרק הקורא עומד ויושב משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי״ט ובראש חודש ובחש״מ. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו דקריאת שבת במנחה היא משום יושבי קרנות</b> כך אמרו שם בגמרא ופרש\"י יושבי קרנות יושבי חנויות כל ימות החול עוסקים בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הימים וכו'.</b> (מגילה ל' ל\"א.) תנן מה קורא בכל יום מאלו: \n",
+                "<b>ואין מפטירין בנביאים וכו'.</b> מפורש במשנה שם (דף כ\"א.) דאין מפטירין אלא בשבת וי\"ט ויום הכפורים ולא חשש רבינו לכתוב יום הכפורים דבכלל יום טוב הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמפטירין בתשעה באב.</b> מפורש (שם ל\"א:) בט\"ב מפטירין אסוף אסיפם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורין בתורה וכו'.</b> משנה שם (כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין קורין בתורה בפחות מעשרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש גדולים ובני חורין</b> כבר נתבאר בפרק ח' דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים וקטנים והוא הדין לקריאת התורה כיון שצריך עשרה כמו דבר שבקדושה: \n",
+                "<b>ואין קורין פחות וכו'.</b> שם (כ\"א:) תני רב שימי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יהיו הקורין וכו'.</b> שם במשנה ובפ' מרובה ב\"ק (דף פ\"ב) דבשני וחמישי ובשבת במנחה אין קורין פחות מג' אנשים ובשאר הימים שקורין בהם בתורה קורין יותר משלשה כמו שיתבאר: \n",
+                "<b>ואין מתחילין וכו'. ואין משיירין וכו'.</b> (מגילה דף כ\"ב.) מימרא דר' תנחום אריב\"ל: \n",
+                "<b>ולא יקרא הקורא וכו'.</b> משנה שם (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שקראו וכו' עד הרי זה משובח.</b> מימרא דרבא (שם כ\"א:) והכוונה לומר דלכ\"א מהקורין שקרא ארבעה איכא למימר דשפיר עבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אחד ואחד מן הקורין וכו'.</b> שם (ד' ל\"ב.) ת\"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר\"מ רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס\"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר\"מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר\"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה ואף על פי כן כתב רבינו שבסוף גולל ואחר כך מברך משום דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דצריך למטרח לגלול והדר לפתוח ולקרות אבל בסוף דאין שם טורח יותר גולל ואחר כך מברך דמהיות טוב אל תקרי רע כנ\"ל. אחר כך מצאתי שבמסכת סופרים פי\"ג כתוב כדברי רבינו והוא מהטעם שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקורא בתורה כו'.</b> מימרא דרב חסדא בסוטה פרק אלו נאמרים (דף ל':): \n",
+                "<b>קרא וטעה בדקדוק וכו'.</b> כתבו הגהות בשם הרמ\"ך דילפינן הכי מדאמרינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקרא בספר תורת האלהים וגו' מפורש זה תרגום וא\"ר יונה אף על גב דאתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכל שכן לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא עכ\"ל. ול\"נ ראיה מדאמרינן בירושלמי דמגילה אין מדקדקין בטעותיה כגון בין יהודים ליהודיים משמע דבספר תורה מדקדקין: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> מנוח כתב מדאמר פרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה דכיון שבדקדוק אחד יש לו שרש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה עכ\"ל. ובירושלמי פרק הקורא עומד טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם: \n",
+                "<b>ולא יקראו שנים בתורה וכו'.</b> משנה ריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (מגילה דף כ\"א.) קראה אחד קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא משא\"כ בתורה כלומר שאין קורין שנים. וכתבו הרא\"ש והר\"ן ואף על גב דהאידנא קרו תרי דלעולם קרי ש\"צ בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה. ובס' הזוהר כתוב דאסיר למקרי בר נש חד בלחודוי ולכן נראה שהעולה לא יקרא עם הש\"ץ אלא בנחת שלא ישמיע לאזניו: \n",
+                "<b>קרא ונשתתק וכו'.</b> ירושלמי פ' אין עומדין כתבו הרי\"ף פרק בני העיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא\"ת ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומפרש רבינו זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו שא\"ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו א\"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה ונמצא שהראשונים נתברכו וכו' ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקורא רשאי וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף פרק עומד ויושב ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. ומפרש רבינו דה\"ק אפילו אלו לא יקראו עד שיאמרו להם שיקראו שלא יראו כנוטלים חלק לעצמם בשביל גדולתם דשאר בני אדם אין קורין עד שיקראו אותם ואלו קורין בלי שיאמרו להם קראו: \n",
+                "<b>וצריך אחד לעמוד עמו וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאים ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוהי א\"ל כשם שנתנה תורה ע\"י סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא יש לו לדלג וכו'.</b> (מגילה כ\"ד.) תנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן כלומר שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן המקרא שדילג זה משום שאין כבוד ציבור לעמוד בשתיקה ורמינהו קורא אחרי מות ואך בעשור והא קא מדלג אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים כלומר כששתי הפרשיות מענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור דתרווייהו מיירי בענין יום הכפורים מדלגין בכדי שלא יפסוק התורגמן ומתניתין דקתני אין מדלגין בתורה דמשמע כלל לא ידלג בתורה אפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי שמדלג מענין לענין כגון מפרשת נגעים לפ' זבים: \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שלא יקרא על פה.</b> בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ואי קשיא לך הא דתנן ביומא (דף ס״ט) פרק בא לו כ״ג לקרות ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה כבר אמרו שם בגמרא דא״א בלא קריאה על פה דלגוללו א״א מפני כבוד ציבור ולקרות באחר א״א משום פגמו של ראשון דכי קרי חד בתרי ספרי איכא פגמו של ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שהתחיל הקורא וכו'.</b> בסוטה פ' ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם: \n",
+                "<b>ואסור לצאת מבית הכנסת וכו'.</b> פרק קמא דברכות (דף ח') אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס\"ת כשהוא פתוח ויוצא: \n",
+                "<b>ומותר לצאת בין איש לאיש.</b> שם ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא: \n",
+                "<b>כתב</b> ה\"ר יונה ז\"ל דלספר אפילו בין גברא לגברא ואף על פי שסוגרין הספר בינתים אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס\"ת אסור לספר: \n",
+                "<b>מי שהוא עוסק בתורה וכו'.</b> שם רב ששת מהדר אפיה וגריס וכתב הרי\"ף ז\"ל ואמור רבנן דוקא רב ששת שתורתו אומנתו. ונראה לי דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא בפרק קמא דשבת (דף י\"א) א\"ר יוחנן ל\"ש דאין מפסיקין מתלמוד תורה לתפלה אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מימות עזרא נהגו וכו'.</b> בפרק קמא דמגילה (דף ג') ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום והאי קרא בעזרא איתיה: \n",
+                "<b>ואין הקורא רשאי וכו'.</b> משנה (שם כ\"ב:) לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקורא רשאי להגביה וכו'.</b> (ברכות מ\"ה) א\" שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת\"ל בקול ומה ת\"ל בקול בקולו של משה ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם ה\"ה נמי דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא: \n",
+                "<b>ואין המתרגם רשאי וכו' עד מפי התורגמן.</b> מימרא דרב חסדא בסוטה פרק ואלו נאמרים: \n",
+                "<b>ואין התורגמן נשען וכו'.</b> ירושלמי כתבו הר\"ן פרק עומד ויושב. וכתבו ההגהות בשם הרמ\"ך דכ\"ש שהקורא אסור לישען בשעת קריאת התורה: \n",
+                "<b>ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'.</b> גם זה ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>ואין הקורא רשאי לסייע וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף שם אמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: \n",
+                "<b>והקטן מתרגם וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף שם ופי' הר\"ן ז\"ל דהאי אינו כבוד אצבור קאי שאינו כבוד להם שהקטן יקרא והגדול יתרגם ופשט הלשון לא משמע הכי אלא אגדול קאי שאינו כבוד לו לתרגם על ידי קטן: \n",
+                "<b>ולא יהיו המתרגמין וכו'.</b> ר\"פ עומד ויושב (מגילה כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כל המקראות וכו'.</b> משנה שם (כ\"ה) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם האחרון נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופירש\"י מעשה דוד ואמנון נקראין בהפטרה עכ\"ל. ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות. ובגמרא מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לבבל והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכן ישראל וא\"ל למתורגמן הפסק אל תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים. ופירש\"י אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו. ותו בגמרא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם איזהו עגל השני מן ויאמר משה עד ויבא משה, ובהרי\"ף והרא\"ש כתוב ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ונ\"ל שהוא תוספת הרי\"ף שפירש דטעמא דלא מתרגם משום כבודו של אהרן וא\"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן ה\"ה דלא מתרגם והגמרא לא חשש אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא כיון דטעמא משום כבודו של אהרן. ותו בגמרא ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם משום ישא ופירש\"י שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים. מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא כך היא גירסת רבינו. ומ\"מ ק\"ל דמעשה דוד ואמנון דתנן במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבינו. ואפשר שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד נקרא ולא מתרגם אבל מעשה דוד בבת שבע לא נזכר כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא וכו'.</b> שם (דף כ\"ג.) אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה מפני כבוד התורה: \n",
+                "<b>ומה שאמר חוזר וקורא וכו'.</b> כתב הטור נוהגים בשבת וביום טוב וביום הכפורים שיכולים להוסיף שבשבת השמיני מפטיר וביום טוב הששי וביום הכפורים השביעי ואתי שפיר בין למאן דאמר עולה ובין למאן דאמר אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולים להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קרא ז' לפניו: \n",
+                "<b>ולא יפטיר בנביא וכו'.</b> סוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי תנחום אריב״ל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. וכתבו הרי״ף ז״ל פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>ולא יפחות וכו'.</b> ברייתא (מגילה כ\"ג.): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הפסיק הענין וכו'.</b> שם מתקיף לה רבא והא עולותיכם ספו דלא הויין עשרים וחד שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והא אמר שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרי עשרה פסוקים אמר לן איפסקו מקום שיש תורגמן שאני. ופי' הר\"ן ז\"ל משום דבהדי תורגמן היו עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל עברית הרי כ\"א: \n",
+                "<b>ובנביא אחד קורא וכו'.</b> שם (כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין ומכאן שצריך למחות באנשים המסייעין המפטיר אלא כולם צריך שישמעו מה שהמפטיר קורא: \n",
+                "<b>ומדלג מענין לענין.</b> משנה (שם כ״ד.) מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. ופירש״י שלא יפסוק התורגמן שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שדילג זה משום שאין כבוד לציבור לעמוד בשתיקה. ובגמרא תניא אין מדלגין מנביא לנביא ובנביאים של שנים עשר מדלג ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. ואיתא להאי ברייתא נמי ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ט) וכתבו שם התוס' אין לפרש מסוף שנים עשר לתחלתו דאם כן אפילו מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל לא. והמדקדק בלשון רש״י ימצא שכיון לזה. וי״ל דהיינו דוקא בנביא של י״ב לנביא של י״ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים. על מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין זה מלשון הגמרא שלזה הענין צריך היה לומר עד כמה הוא מדלג עד כדי שיפסוק התורגמן והמשנה אמרה עד שלא יפסוק התורגמן עד כאן לשונו. ולרבינו י\"ל דדא ודא אחת היא שהכוונה לומר שלא ישהה בדילוג עד אחר שהפסיק התורגמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא בנביא וכו'.</b> משנה שם מגילה (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה אם היו שלשתן ג' פרשיות קורא אחד אחד ובגמרא אם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה. וכתב הר\"ן ז\"ל דלאו דוקא ג' פרשיות דהוא הדין לשלשה ענינים חלוקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת.</b> במס' סופרים ובפסחים (ק\"ד:) גבי כל הברכות פותח בהם בברוך כתבו גם התוספות דלפני ההפטרה ברכה אחת. וק\"ל על מנהגנו שאנו מברכים שתים וכן כתבם רבינו ז\"ל בנוסח התפלות ואם אמרנו ששתיהן כחדא חשיבי צריך טעם למה נשתנית ברכה זו מכל הברכות שבעולם ואפילו אם נאמר שהם שתי ברכות מ\"ט אין בשניה מלכות וא\"ת מפני שהיא סמוכה לחבירתה א\"כ לא הוה ליה לפתוח בברוך. וי\"ל דכולה חדא ברכה היא שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים כלומר לאפוקי נביאי השקר ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה. ואח\"כ ראו לחלוק כבוד לתורה ולמשה רבן של נביאים והזכירום הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ולפי שלא יראה שמזכירין אותם אחר הנביאים פתחו בה בברוך לא לומר שהיא ברכה בפני עצמה שא\"כ היו חותמין בה בברוך ולא פותחים כיון שהיא סמוכה לחבירתה ומפני שהזכיר התורה ומשה חזר להזכיר נביאי האמת והצדק להזכיר מלמעלה למטה. א\"נ דברישא פתח בשבח דברי הנביאים בחלק הספוריי מהם לומר שאפילו באותו חלק יש לנו לשבח לאשר בחר בהם וכשבא להזכיר החלק הנבואיי הקדים התורה ומשה שמשם נובע החלק הזה ודקדק לומר בחלק הזה נביאי האמת והצדק והאמת לאפוקי נביאי השקר והצדק לומר שדברי הנבואה שמתנבאים הם דברים מצודקים ומזוקקים שבעתים. א\"נ לנביאים שהם בעלי צדק ואינם מתגאים בנבואתם לעות אדם בריבו והוא דוגמת מאי דפתח בנביאים טובים ומכל מקום אינה אלא ברכה אחת כדפירש\"י. ולענין החלק הספוריי נקט אשר בחר לשון עבר אבל בתורה וחלק הנבואיי נקט הבוחר לשון הוה כאילו בכל יום ויום הוא בוחר בהם ונותנן לישראל וכמו שאחז\"ל על פסוק אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: \n",
+                "<b>שניה חותם בה בונה ירושלים וכו': כתב</b> הראב\"ד אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ\"ל. במסכת סופרים כתוב כדברי הראב\"ד וכן אנו נוהגים: \n",
+                "<b>וכן אם חל ר\"ח וכו'.</b> בפ' במה מדליקין שבת (דף כ\"ד:) אמר רב גידל אמר רב ר\"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר\"ח שאלמלא שבת אין נביא בר\"ח ואסיקנא דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא דאתמר התם מדאריב\"ל יה\"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, כלומר וסובר רבינו דהא דרב גידל בכלל דכי היכי דאמרינן יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי יום הוא שנתחייב בהפטרה וכן דעת רש\"י והרי\"ף. וכתבו הר\"ן והרא\"ש ז\"ל שנהגו שלא להזכיר של ר\"ח בהפטרה וכ\"כ הר\"ן בשם ה\"ר יונה דאפילו לדעת רש\"י והרי\"ף אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ר\"ח בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש וכך הם דברי רבינו שכתב מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה דהיינו הזכרה בלא חתימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הם הקוראין וכו'.</b> משנה (מגילה דף כ\"א.) ביום טוב ה' ביום הכפורים ו' בשבת ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן ז\"ל שיש מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן לא קאי אלא אשבת בלחוד אבל לא אשארא שלא להשוותן לשבת. אבל מדברי רש\"י נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורים במלאכה מוסיפין עליהן וליכא למיחש משום ביטול מלאכה. וזה דעת רבינו דאפכינהו וכתב שבת והדר כל הני ואכולהו כתב דמוסיפין עליהן: \n",
+                "<b>בראשי חדשים ובחולו של מועד וכו'.</b> גם זה משנה שם בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ודאי דלא עדיף מנחת יום הכפורים ממנחת שבת. ותנן תו התם בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו י\"ט קורין ארבעה וממילא נפקא כל הני ימים שאין בהם מוסף שאין קורין אלא שלשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שקורין בתעניות בשחרית ובמנחה.</b> בפרק קמא דתענית (דף י\"ב:) משמע דלא קרינן אלא במנחה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה לא תקרא וכו'.</b> (מגילה כ\"ב) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות דאם לא כן אין קורין אותו לקרות בתורה וכדברי הרא\"ש ז\"ל וכתב גם כן שצריך שידע למי מברכין וכתבו ההגהות דהכי איתא בירושלמי: \n",
+                "<b>וכן מפטיר עולה וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי\"ף והר\"ן כמאן דאמר עולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הפסיק וכו'.</b> תשובת רב נטרונאי כתבה הרי\"ף ז\"ל שם: \n",
+                "<b>ציבור שלא היה בהם וכו'.</b> תוספתא כתבה הרי\"ף שם בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. וכתב הר\"ן ז\"ל פי' שאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה פחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הילכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא אלא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה א\"צ לישב דהא איכא היכרא. וקשיא לי דכיון שרבינו לא הזכיר המנהג הראשון למה לו לכתוב דין זה לכך אני אומר שאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות היכרא כאלו הם ז' עולים שכך דרכם לקום ממקומם לעלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל קריאה וכו'.</b> משנה בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט.): \n",
+                "<b>וכל מי שהוא גדול.</b> שם (דף ס'.) שיילוה לר\"י נפחא אחר כהן ולוי מי קורא א\"ל ת\"ח הממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ת\"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ראשי עם וכל אדם: \n",
+                "<b>והאחרון שגולל ספר תורה וכו'.</b> מימרא דריב\"ל סוף פרק בני העיר מגילה (דף ל\"ב.): \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך עולה ומשלים וכו'.</b> כלומר אף על גב דבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שם כהן וכו'.</b> בפרק הניזקין גיטין (נ\"ט.) אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. ומפרש רבינו כפי' הראשון של רש\"י דהיינו נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל: \n",
+                "<b>אין שם לוי וכו' עד אחד משניהם פסול.</b> שם אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא ופירש\"י במקום לוי. איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כלומר דלא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ומשני כי קאמרינן באותו כהן כלומר אותו כהן עצמו יחזור ויקרא במקום לוי. והדר שקיל וטרי תלמודא מה שכתב לוי אחר לוי דאיכא פגם שניהם דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא כלומר וליכא למימר לוי הוא הילכך לראשון הוא דאיכא פגמא ופרכינן דכוותא גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא ומאי פגמא איכא אלא ע\"כ היינו פגמא דאמרינן אבוה ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ובמקום ישראל קרא הכא נמי כהן שני אתי למימר גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי סלקא דעתך חלל הוא סוף סוף לוי מי קא הוי שיקרא במקום לוי הלכך ע\"כ כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ואמרינן נמי התם דהך חששא ליתא אלא משום נכנסין ויוצאים שאין רואים אם ישלימו למנין הקוראין וכן אין רואים אם קרא זה במקום שקרא זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כג)</small> כיצד סדר הקריאה וכו' אין קורין בחומשין וכו'.</b> פרק הניזקין גיטין (דף ס'.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכתב הר\"ן ז\"ל שכותבין להם חמשה חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהם היו כמגילה כספר תורה שלנו ודוקא מפני כבוד הציבור הא מדינא קורין בהם ואע\"ג דאמרינן התם ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פריקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה. ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קוראין בהם שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללים ולא נתפרין בגידין: \n",
+                "<b>ואין גוללין ספר תורה בצבור וכו'.</b> ביומא פרק בא לו (יומא דף ע'.) מימרא דרב ששת: \n",
+                "<b>לפיכך אם יצטרכו וכו'.</b> שם אמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקוראין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה: \n",
+                "<b>ולא יקרא איש אחד בשתי תורות וכו'.</b> גם זה שם אהא דתנן דכהן גדול קורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע\"פ מקשה בגמרא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של ראשון ומי חיישינן לפגמא והאמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה תלתא גברא בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ויש מדקדקין מלשון רבינו שכתב לא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות דשני ענינים מותר לקרות איש אחד בב' תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם ה\"ל לשנויי שאני התם דתלתא עניני נינהו ומדלא שני הכי אלא שני חד גברא איכא פגמא משמע בהדיא דחד גברא בתרי ספרי אף על גב דהוו תרי עניני דומיא דההיא דר\"ח טבת איכא פגמא, \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ענין אחד</b> היינו משום דבשני ענינים אין קורין בתורה בספר אחד וכמו שכתב בתחלת הפרק הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולל ס\"ת וכו'.</b> פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב) מימרא דר' שפטיה א\"ר יוחנן. ופירש\"י הגולל ס\"ת מענין לענין והוא יחיד וס\"ת מונח לו בין ברכיו גולל מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתיבה בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקים: \n",
+                "<b>והתוספות</b> כתבו בשם ר\"ח דקאי אקשר דמטפחות דכשקושר המטפחת סביב הס\"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיו מאחוריו כשיפתח הס\"ת יהיה צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד. והר\"ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ספר תורה וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ספר תורה מהדק אותו אחר שיגלול כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראוי שתעמוד כלפי אותו שעוסק בספר תורה מפני כבוד התורה. ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ספר תורה נתון בתיק ומ\"ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואחר כך מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו: \n",
+                "<b>וצריך להעמידו על התפר וכו'.</b> גם זה מימרא דרבי שפטיה אמר רבי יוחנן ופירש\"י מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודים. והרי\"ף כתב דטעמא שאם יקרע יקרע על התפר: \n",
+                "<b>מקום שמוציאין ספר תורה וכו'.</b> בסוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) מימרא דר' תנחום אריב״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b></b>עניני ההפטרות כתב רבינו בסוף ספר זה אצל נוסח התפלות והברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרא תיקן להם לישראל וכו' עד קודם ר\"ה.</b> ברייתא פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב:): \n",
+                "<b>ויש מי שמשלים התורה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה כ״ט:) אמרינן דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שמפסיקין וכו'.</b> גם זה שם (דף ל\"א:) בברייתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובראשי חדשים הראשון הוא קורא וכו'.</b> בפרק הקורא עומד (מגילה דף כ״א: כ״ב.) בעי צו את בני ישראל דהויא שמונה פסוקים היכי עביד ליקרו תלתא תלתא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליקרו ארבעה ארבעה וביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי עביד ליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין ופשטינן רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הלכתא מאי שלח ליה דולג ואמצעי דולג. וכתב הרי״ף פירוש דולג חוזר השני וקורא פסוק השלישי שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים נמצא שקרא שלשה ונשארו שלשה קורא אותן השלישי. והקשה הרמב״ן ז״ל דסוף סוף איכא למיחש לנכנסין שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי של פרשה יאמר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה דולג יקראו השנים בפרשת צו והג' יקרא וביום השבת ופסוק אחד מובראשי חדשיכם דמאי איכא דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים והא ההיא אינה אלא משום הנכנסין והא אמרת דהיכא דלא אפשר לא חיישינן לנכנסין. ותירץ הרשב״א ז״ל דכשאמצעי דולג ליכא למיחש אלא לחד נכנסין דהיינו אותם שיכנסו בתחילת קריאת השני ואילו היו קורין בלא דילוג איכא למיחש לתרי גווני נכנסין חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות ובראשי חדשיכם שהוא סבור שמשם התחיל לקרות ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחלת קריאת הד' דכי חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד הילכך דולג עדיף. והר״ן האריך ביישוב קושיא זו ואין כאן מקום להאריך: \n",
+                "<b>ואם חל ר\"ח להיות בשבת וכו'.</b> מגילה (כ\"ט:) אמר ר' יצחק נפחא ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד בשל ר\"ח ואחד בשל חנוכה. ממילא משמע דכי הוה ר\"ח דעלמא שחל להיות בשבת מוציאין שני ס\"ת אחד קורין בו ענינו של יום ואחד של ר\"ח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו עד מחר חדש</b> כך אמרו שם ל\"א: \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם ומפטיר קורא ענין ר\"ח</b> נראה שסובר רבינו שבספר ראשון קורין ששה ובשני קורא המשלים והמפטיר וקשה על זה ממ\"ש רבינו להלן בפרק זה ועל דרך זו בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורין בו אלו העניינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא שנראה שאין קורא בשני כי אם המפטיר בלבד. וי\"ל שלא בא רבינו שם אלא לומר שהקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא ולא הקורא בספר ראשון אבל אם קורא המשלים בשני זה לא ביאר שם וכאן למדנו שאם רצו לקרות בספר שני קצת מהעולים הרשות בידם. ומכל מקום קשה שכתב כאן שהמשלים הוא זולת המפטיר אלמא אין המפטיר עולה מן המנין ובפרק שקודם זה כתב שעולה מן המנין וצריך לומר דהכא מיירי בשהפסיק בקדיש בין המשלים והמפטיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל פרשת האזינו וכו'.</b> פרקא בתרא דראש השנה (דף ל\"א.) וכתבו הרי\"ף פרק הקורא עומד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה פוסקים</b> הוא לשון רבינו ונכון הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה פסוקים וכו'.</b> (מנחות ל'.) אמר רבי יהושע בר אבא א\"ר גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. ופירש\"י אדם אחד קוראם ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות. ורבינו מפרש דהיינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בצבור בברכה תחלה וסוף: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא שמענו דבר זה מעולם וכו' והצבור היכן הלכו עכ\"ל. מ\"ש לא שמענו וכו' אינו קושיא. ומ\"ש ובמקומות הללו נהגו וכו' כלומר שבקריאת התורה נהגו שהחזן קורא ולא העולה ובשמנה פסוקים הללו נהגו שהעולה קורא לבדו. ונראה שטעמו מפני שהם מפרשים דהיינו דאמר רב גידל יחיד קורא אותם בבית הכנסת כלומר לבדו וגם זה הפירוש יתכן. ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קללות שבתורת כהנים וכו'.</b> משנה מגילה (דף ל\"א) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן בגמרא תנא כשהוא מתחיל מתחיל מפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. וכתב ה\"ר מנוח לאו דוקא פסוק אחד לפניהם דהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכתב עוד דבירושלמי סוף פרק בני העיר גרסינן כמנהגנו לקרות הקללות בגמגום אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפסיקין למועדות וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט.) לכל מפסיקין לראש חדש לחנוכה ולפורים ולתעניות וליה\"כ: \n",
+                "<b>ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראים בכל מועד עניינו.</b> ג\"ז שם (ל' ל\"א.) דתנן מה קורא בכל מועד והדר קאמר שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותו שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו והא ודאי אסמכתא היא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפ' י\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושואלין ודורשין וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דמגילה [דף ד']: \n",
+                "<b>בפסח קורין וכו'.</b> משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל':) בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ופירש״י דהיינו שור או כשב. ובגמרא [לא.] ת״ר בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו. יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ומפטירין וידבר דוד ולמחר כל הבכור ומפטירין עוד היום. אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעצרת שבעה שבועות וכו'.</b> באותה ברייתא (שם ל\"א.) בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחודש השלישי ומפטירין במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומא עבדינן כתרווייהו ואיפכא כלומר דביומא קמא בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ולמחר שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראש השנה קורין וכו'.</b> גם זה שם בראש השנה בחדש השביעי ומפטירין הבן יקיר לי אפרים וי\"א וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא כי\"א למחר והאלהים נסה ומפטירין הבן יקיר לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביוה\"כ בשחרית וכו' עד ומפטיר ביונה.</b> שם באותה ברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בסוכות בשני ימים טובים וכו'.</b> ג\"ז שם יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטירין הנה יום בא לה' והאידנא דאיכא תרי יומי למחר מיקרא הכי נמי קרינא אפטורי מאי מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה. ויום טוב האחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה [ויש אומרים ויהי אחרי מות משה]. וכתב הרא\"ש ז\"ל והכי איתא בירושל' והכי נהגינן עכ\"ל: \n",
+                "<b>ובשאר ימות החג וכו'.</b> בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"ה) אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי ופי' רבינו בזה כתבו הרי\"ף בשם גאון פרק בני העיר. ויש בקצת נוסחאות רבינו שיבוש והנוסחא הנכונה כך היא קורא הכהן ביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא וביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. וכתב הר\"ן ומיהו בי\"ט אע\"ג דספק ראשון ספק שני הוא כיון שעושין אותו י\"ט לא מזלזלינן ביה לספוקי ומשום הכי לא קרינן אלא קרבן יום ראשון בלבד דהיינו [ובחמשה עשר יום]: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן ביום הכפורים וכו'.</b> לפי שלמעלה לא הזכיר שיקראו בקרבנות ביוה\"כ ובימי הפסח אמר דלאו דוקא בחול המועד דפסח הוא דקרינן בקרבן היום אלא ה\"ה לשאר ימים טובים ונקט יוה\"כ ופסח לדוגמא בעלמא. ושבעת ימי הפסח היינו בא\"י אבל בח\"ל תמניא הוו: \n",
+                "<b>ומ\"ש שמוציאין שני ספרים.</b> כבר כתבתי דנפקא ליה מדא\"ר יצחק נפחא (מגילה דף כ\"ט:) ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד קורין בו של ר\"ח ואחד של חנוכה אלמא בכל יום שיש בו קרבן קורין בקרבן היום מוסף על סדר היום. \n",
+                "<b>אבל מ\"ש והקורא ענין הקרבן הוא המפטיר בנביא</b> הוא לפי שענינו של יום קודם כדמפורש במימרא דר\"י נפחא והא ודאי המפטיר קורא בספר אחרון דאין לומר שיחזרו להביא ספר ראשון לקרות בו המפטיר. ובמרדכי כתב דאמרי' בירושלמי ומפטיר קורא במוספין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל יום שמוציאין וכו'.</b> כוונת רבינו נראה שאם הוציאם בבת אחת כמנהגנו היום אין צריך קדיש אלא אחר אחרון ואם הוציאם זה אחר זה צריך לומר קדיש אחר הראשון ואחר האחרון אבל לא אחר האמצעי. אבל כבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר המשלים לעולם ואח\"כ עולה המפטיר בנביא וקורא בתורה אפילו ביום שאין מוציאין אלא ספר אחד וכ\"ש ביום שמוציאין שני ספרי תורות ושלמו לקרוא בספר ראשון ואין המפטיר עתיד לקרות בו שאומר קדיש כפי המנהג אפי' הוציא השני ספרי תורות בבת אחת זהו פירוש דברי רבינו. ואנו נוהגים ביום שמוציאין שלשה ספרי תורות שאין אומרים קדיש עד אחר הספר השני וכן אחר ספר השלישי וכמו שכתב ה\"ר דוד אבודרהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבת שחל להיות בחולו של מועד וכו' עד ביום בא גוג.</b> מימרא דרב הונא אמר רב בפרק בני העיר (מגילה דף ל״א.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחנוכה ביום ראשון וכו'.</b> משנה שם (דף ל'.) בחנוכה בנשיאים ומפרש רבינו סדר קריאתם מה קורין בכל יום ופשוט הוא: \n",
+                "<b>ומפטירין בשבת כו' עד שלמה.</b> כלשון הברייתא והגמרא שם (דף ל\"א.): \n",
+                "<b>והקורא בענין חנוכה וכו'.</b> מדאמרינן התם [כ':] במימרא דר\"י נפחא שכתבתי בפרק זה דבספר אחרון קורין של חנוכה ומשמע לרבינו שהקורא אחרון בספר הוא מפטיר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>בפורים ויבא עמלק.</b> משנה שם (דף ל':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתשעה באב קורין כו'.</b> (שם ל\"א:) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובמנחה קורין וכו' בשאר ימי התעניות וכו' קורא ויחל משה.</b> במ\"ס פט\"ו: \n",
+                "<b>ובתעניות שגוזרין וכו'.</b> משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל'. ל״א) בתעניות ברכות וקללות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהגו העם וכו'.</b> כתוב במרדכי פרק בני העיר שנהגו ע\"פ פסיקתא לאפטורי תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא והם נו\"ע אר\"ק שד\"ש ע\"כ והיינו כשיש שתי שבתות בין ר\"ה (לי\"ה) [לסוכות] אבל ברוב השנים שאין שם אלא שבת אחת מפטיר שובה. ורבינו סתם דבריו ע\"פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש חדש אדר וכו'.</b> משנה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת האחרת כלומר מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שקודם ר״ח ומפסיקין מלקרות פרשה נוספת בשבת שאחר זו בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם. וכתב הר״ן דהאי בשניה זכור קאי בין אחל ראש חדש אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת, ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שניה היינו שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר הפסקה קורין בה זכור. ובגמרא (דף ל'.) איתמר ר״ח אדר שחל להיות ערב שבת רב אמר מקדימין וקורין בשבת שעברה ושמואל אמר מאחרין וכתב הרי״ף וקיימא לן כרב. תנו רבנן ר״ח אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע ואי זו היא שבת ראשונה כל שחל ר״ח אדר להיות בתוכה ואפילו בערב שבת. בשניה זכור ומפטירין פקדתי ואי זו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע״ש. בשלישית פרה אדומה ומפטיר וזרקתי ואי זו היא שבת שלישית כל הסמוכה לפורים מאחריה. וכתב הרי״ף משכחת לה כשחל ר״ח ניסן להיות באמצע השבת. אבל אם חל ר״ח ניסן להיות בשבת הויא שלישית הסמוכה לר״ח ניסן ולכך סתם רבינו וכתב ואי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לרביעית. ומסיים בברייתא ברביעית החדש הזה וכו' וכמ״ש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בין שלישית וכו'.</b> ירושלמי מימרא דרבי לוי כתבו הרי\"ף פ' בני העיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל פרשה וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) וסוף משנה שכתבתי בסמוך תנן בחמישית חוזרין לכסדרן ובגמרא (שם ל':) לסדר מאי רבי אמי אמר לסדר פרשיות כלומר שבאותן ארבע שבתות אין קורין בסדר היום כלל ובחמישית חוזרין לקרות סדר היום ורבי ירמיה אמר לסדר הפטרות כלומר דבאותן ארבע שבתות גופייהו קרי סדר היום אלא שקורין ארבע פרשיות אלו עמהם אבל הפטרות ודאי מענין אותן פרשיות הן ולא מענין סדר היום ובחמישית חוזרין להפטיר מענין היום וכתב הרי״ף וקיימא לן כר' ירמיה: \n",
+                "<b>חל ר\"ח אדר וכו' עד חוזר וקורא בספר שני וכו' עד ועשית כיור נחושת.</b> הכל מימרא דאביי שם (דף ל'.) ובבא ראשונה אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה כתב הרי\"ף דקיימא לן כאביי ובבבא שניה תניא כוותיה בגמרא וטעם דינין אלו שכדי שידעו שמצות היום בפרשת שקלים כופלין אותה. וכתב הר\"ן ז\"ל ולדידן השתא לא מתרמי בואתה תצוה ולא בכי תשא אבל לדידהו הוה מתרמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש חדש אדר שחל וכו' עד והרביעי קורא בענין חנוכה.</b> הכל מימרות דר״י נפחא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט:). אך \n",
+                "<b>מ\"ש וכן ר\"ח ניסן</b> נלמד ממאי דאמר ר' יצחק נפחא בראש חדש טבת שחל להיות בשבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אף על פי שאדם שומע וכו'.</b> פירקא קמא דברכות (דף ח'.) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי אמר רבי מנחם לעולם ישלים אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. ומפרש רבינו דהכי קאמר אפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום קורא שלש פעמים וכן פירש\"י. ואמרינן בגמרא שלא יקדים ושלא יאחר ולכן כתב רבינו בכל שבוע ושבוע. ומלשון רבינו נראה דכל השבוע מיקרי עם הציבור אע\"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. וכתב הרא\"ש במדרש יש שצוה רבי לבניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו עד שישלים פרשיותיו וכו'.</b> אראש דבריו קאי וה\"ק באופן שנמצא משלים פרשיותיו עם הציבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> בשחרית וכו' עד ולפיכך יש בה נשיאת כפים.</b> פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אפליגו תנאי באיזו תפלות שיש בהם נשיאת כפים ואמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי דאמר שחרית מוסף ונעילה יש בהם נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאת כפים ומפרש התם טעמא דלא פרסי כהני ידייהו כל יומא במנחה משום שכרות וגזרינן תעניות אטו שאר ימים אבל נעילה דליתא בכל יומא לא גזרו בה רבנן. ואמרינן תו התם והאידנא מ\"ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא: \n",
+                "<b>וכהן שעבר לדוכן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיאמר רצה וכו'.</b> סוטה (דף ל\"ח:) אריב\"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והא רבי אמי ור' אסי סלקי מיעקר הוו עקרי כרעייהו מימטא לא מטו להתם. ופירש\"י מיעקר הוי עקרי רגלייהו ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמר ברכת העבודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש פניהם להיכל וכו' וכן מ\"ש אצבעותיהם כפופות: ומחזירין פניהם וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל\"ח.) שצריכין לברך פנים כנגד פנים: \n",
+                "<b>ומגביהין ידיהם וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומתחילין יברכך.</b> לא ידעתי מנ\"ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל\"ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המקרא רשאי להקרות לכהנים וכו'.</b> כפי גירסא זו שלפני האי אין המקרא רשאי להקרות היינו בראש פסוק שני או שלישי וא\"א לפרש אין המקרא רשאי להקרות יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור שעונין אמן אחר הברכה שמברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' שהרי לדעת רבינו אינו מקרא אלא כהנים אומרים אותו מעצמם ואם כן אין דברים אלו על הסדר דהא אין המקרא רשאי וכו' היינו בראש פסוק שני או שלישי, ומ\"ש \n",
+                "<b>אח״כ ואין הכהנים רשאים וכו'</b> היינו בראש פסוק ראשון שהם מתחילין יברכך דאילו בשאר תיבות שבברכת כהנים לא שייך למימר הכי שהרי אינם קורין עד שש״צ מקרא אותם. ולכך יותר ישר בעיני לגרוס אין המקרא רשאי לקרות כהנים וכך היא הגירסא בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים וכו' עד ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. וביאור ענין זה לדעת רבינו אין הקורא כלומר ש״צ שקורא כהנים כדי שיחזירו פניהם לברך אינו רשאי לקרותם כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שיכלה דבור כהנים מפי המקרא ואין הציבור עונין אמן אחר ברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה מפי הציבור אמן אחר אק״ב של אהרן וכו': \n",
+                "<b>ואין ש\"ץ וכו'.</b> משנה בברכות (דף ל\"ד.) וכתב רבינו דלא ידע אי זו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי כלומר דבפסוק ראשון ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמם. ויש לספק אם לפירוש זה רשאי לענות אמן אחר אק\"ב של אהרן או נימא דלא פלוג רבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהנים רשאים כו' עד שיגמור ש\"צ שים שלום.</b> מימרא דרבי זירא אמר רב חסדא בפ' אלו נאמרים (סוטה ל\"ט:): \n",
+                "<b>ואינן רשאים לכוף וכו'.</b> שם מימרא דרב חסדא: \n",
+                "<b>ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים וכו'.</b> ברייתא (שם דף מ'.) ופרק בתרא דר\"ה (דף ל\"א.). ומ\"מ ט\"ס יש בדברי רבינו דהא אמרינן בהני דוכתי דתקנת ריב\"ז היא וגם במרובה (ב\"ק פ\"ב.) בעשר תקנות שהתקין עזרא ליתא להא אלא כך צריך לגרוס ומתקנת רבי יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו הכהנים מברכים את העם וכו'.</b> בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ו) דרש רבי יהודה בר נחמני המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים כשהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש עיניו כהות וכתבו התוספות דאפילו בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי בפרק ג' דמגילה אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם אמר רבי חגי כלום אמרו אלא משום היסח הדעת אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי עכ\"ל. וכיון דמשום היסח הדעת הוא אם כן גם הכהנים המברכים צריך שלא יסיחו דעתם וכל שכן הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הכהן וכו'. עד ואומר להם כהנים.</b> מימרא דאביי פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומגביהין ידיהם למעלה וכו' עד מן הציץ.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ואין העם עונין וכו'.</b> משנה (שם דף ל\"ז) במדינה אומר אותם שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת ומפרש בגמרא (דף מ':) דהיינו לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק ובפרק סדר תעניות כיצד (תענית ט\"ז:) תניא אין עונין אמן במקדש ואלא מהו אומר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואומר את השם ככתבו וכו'.</b> פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ז ל\"ח) במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנויו: \n",
+                "<b>ומשמת שמעון הצדיק וכו': ולא היו חכמים וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דקידושין (דף ע\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ברכת כהנים וכו' עד כמו שאמרנו.</b> משנה וברייתות פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח) דיליף כל הני דרשות מכה תברכו בג\"ש דקראי אחריני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהנים רשאים וכו' עד לא תוסיפו על הדבר.</b> ברייתא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n",
+                "<b>בשעה שכל כהן עולה וכו'.</b> פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ט) א\"ר אלעזר בן שמוע מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך א\"ר זירא אמר רב חסדא אשר קדשנו במצותו של אהרן וכו' כי עקר כרעיה מאי אמר ר' ירמיה וכו' וכי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש\"ע עשינו מה שגזרת עלינו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמחזירין הכהנים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך:  ",
+                "<b>וכן כל פינות וכו'.</b> הכי אמרינן בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז:) ופרק קמא דיומא ובזבחים (דף ס\"ב):  "
+            ],
+            [
+                "<b>במקדש מברכין ברכת כהנים וכו'.</b> במסכת תמיד פרק ז' תנן שאחר הקרבת תמיד של שחר היו עומדין על מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ולא נזכר שם שהיו מברכין אלא פעם זו:   ",
+                "<b>בכל מקום משתדלין וכו'.</b> ירושלמי פרק אין עומדין כתבוהו התוס' פרק א\"נ (סוטה דף ל\"ח.) אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא דהא תנן (ברכות ל\"ד) ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן:   "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הלשון כיצד וכו'.</b> (מגילה דף כ\"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני\"ן אלפי\"ן ולאלפי\"ן עייני\"ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה\"ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המומין כיצד וכו'.</b> משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב\"ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש\"י בהקניות לינטי\"ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי: \n",
+                "<b>מי שהיה רירו וכו'.</b> שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו: \n",
+                "<b>וכן הסומא וכו'.</b> מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם: \n",
+                "<b>ואם היה דש בעירו וכו'.</b> ברייתות שם: \n",
+                "<b>וכן מי שהיו וכו'.</b> משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת\"ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת\"ק אמר מומין ור\"י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהרג את הנפש וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות ל\"ב): \n",
+                "<b>וכהן שעבד עכו\"ם וכו'.</b> בסוף מנחות (דף ק\"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש\"י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו\"ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין באונס,</b> צ\"ע מנ\"ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כהן שהמיר לעכו\"ם,</b> כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו\"ם שהיה מעשה כתב אע\"פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע\"פ שחזר בו, ומכל מקום צ\"ע מנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן נער וכו'.</b> סוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ\"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו: \n",
+                "<b>והיין כיצד.</b> ריש פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. \n",
+                "<b>ומ\"ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו.</b> כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר.</b> הוא מדאסיקנא בפ\"ג דכריתות (דף (פ\"ה) [י\"ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שתה יותר מרביעית אע\"פ שהוא מזוג ואע\"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו.</b> הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע\"פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה\"ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב: \n",
+                "<b>וכמה היא רביעית וכו'.</b> בפרק ע\"פ (פסחים ק\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'.</b> מימרא דריב\"ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ט) ופירש\"י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע\"פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו\"ל לכתוב אעפ\"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ\"י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ\"כ בא\"ח וז\"ל כתב ה\"ר אברהם בן הרמב\"ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז\"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט\"י לק\"ש ולתפלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו.</b> פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלא היה לו וכו'.</b> דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת\"ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עם שהם אחורי הכהנים.</b> פרק אלו נאמרים (סוטה ל\"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה: \n",
+                "<b>והעומדים מצדיהן וכו'.</b> שם (ל\"ח ל\"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת\"ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה\"נ שלאחר הכהנים אע\"פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה\"ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו: \n",
+                "<b>ואם היתה מחיצה וכו'.</b> מימרא דריב״ל פרק אלו נאמרים (סוטה ל״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים</b> לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו\"ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשיאת כפים בעשרה.</b> משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ\"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכהנים מן המנין: בה\"כ שכולה כהנים וכו'.</b> פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה\"כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה\"כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל\"ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש\"י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ\"ל שמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו'</b> דה\"ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע\"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו \n",
+                "<b>וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף.</b> ירושלמי פ' אין עומדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי.</b> משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ד): \n",
+                "<b>ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ\"ש ואין העם עונין אמן</b> כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ\"ל וכן כתב בכלבו, וי\"מ דה\"פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנשא כפיו וכו'.</b> כך פשוט בר״ה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n",
+                "<b>כהן שלא עקר רגליו וכו'.</b> פרק אלו נאמרים מימרא דריב\"ל (סוטה ל\"ח:): \n",
+                "<b>אבל אם עקר רגליו וכו'.</b> שם תני רבי אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'.</b> שם אריב\"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו: \n",
+                "<b>כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'.</b> שם מימרא דריב\"ל: \n",
+                "<b>סליק הלכות תפלה</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5a24d5ef811b5639a6da5d77be5ed71b3a008b3e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,318 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פעמים בכל וכו'.</b> מפורש פרק קמא דברכות (דף י\"א.) דבין לבית שמאי בין לבית הלל פעמים ביום קוראים את שמע אלא שנחלקו היאך קוראין אותה וז\"ל ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א\"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ורבינו נקט לישנא דב\"ה והקדים ק\"ש של לילה כלישנא דקרא של לילה ברישא וטעמא דקרא משום דתחלת היום מן הלילה הוא כדכתיב ויהי ערב וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה הוא קורא וכו'.</b> כך מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>ומקדימין לקרות וכו'.</b> פ\"ב דברכות (דף י\"ג.) אמר ריב\"ק למה קדמה פרשת שמע לוהיה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום כלומר דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום. ודע שגירסת רבינו הנכונה ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר המצות וכך מצאתי בספר מדוייק ולא כמו שכתוב בספרינו שיש בה צווי על זכירת כל המצות דהא ליתא שעל המעשה צוה בוהיה אם שמוע לא על הזכירה בלבד וזה טעם רבינו בקדימת והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע יש בה צווי על המעשה ויאמר אין בה צווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן וראוי להקדים הצווי על המעשה לצווי על הזכירה ופירוש המשנה לדעת רבינו כך היא למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר לפי שמעשה המצות שנזכר בוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה וזכירת המצות שעל ידי ציצית שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום רצוני המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום וא\"כ ראוי להקדים והיה אם שמוע לויאמר ורבינו רצה לתת לנו טעם למה אנו קוראים פרשת ציצית ואגב גררא נתן לנו טעם למה נתאחרה. וא\"ת למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה י\"ל שאילו לא היינו קורין אותה אלא מטעם יציאת מצרים לא היינו מצרפים אותה עם שמע והיה אם שמוע שאינה מענינם אבל לפי שיש בה ציווי זכירת כל המצות נצטרפה עם פרשיות אלו וכיון שנצטרפה להם בקריאת היום אע\"פ שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום לא ראו חכמים לחלק בין יום ולילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שאין מצות ציצית וכו'.</b> כלומר כיון שזכירת המצות הכתוב בויאמר תלאו הכתוב בציצית והציצית אינו נוהג אלא ביום דין הוא שלא נקרא אותה בלילה אלא מפני שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה דאע\"ג דעיקר גאולה ביום היתה מ\"מ כי אתחלא גאולה בלילה אתחלא כדכתיב ויקרא פרעה למשה ואהרן לילה. והדין משנה סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב ע\"ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא קריאת שמע כשהוא גומר וכו'.</b> בפסחים (דף נ\"ו.) פרק מקום שנהגו אמר רשב\"ל ויקרא יעקב לבניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק\"ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק\"ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א\"נ דבק\"ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל\"ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי. ומכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו' וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין. וי\"ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו והוא ז\"ל סובר שכשהזכירו בגמרא אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול היינו שהזהירם על יחוד השם מכאן ואילך דאילו לשעבר יודע הוא שבניו כולם צדיקים במעשיהם אבל היה חושב שמא בלב אחד מהם יש איזה שורש פורה ראש ולענה וז\"ש רבינו כענין שאמר משה שמשה רבינו ע\"ה לא חשדם עכשיו במעשיהם אלא שיש בלבם טינא וזהו בעצמו ענין יעקב כנ\"ל ליישב דברי רבינו. ומצאתי בספרי על פסוק שמע ישראל כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו וחזר וקרא כולם כאחד אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמענו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הקורא קריאת שמע מברך וכו'.</b> משנה פ\"ק דברכות (דף י\"א.) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ותניא אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרבנן וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכות אלו וכו'.</b> בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ג.): \n",
+                "<b>מקום שהתקינו לחתום וכו'.</b> משנה סוף פ\"ק דברכות (דף י\"א.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום ובירושלמי א\"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח וחותם בברוך ובתוספתא דברכות פ\"ק מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח וכך הוא לשון רבינו. וכתב רבינו בפירוש המשנה שנקראת ברכת יוצר ארוכה ואהבת עולם קצרה לפי שכל ברכה שיש בתחלתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינו כן נקראת קצרה וא\"כ פירוש המשנה לדעת רבינו מקום שאמרו להאריך כלומר להתחיל ולחתום בה בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. ולא נהירא מההוא עובדא דההוא (תנא) דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות אע\"פ ששינה ממטבע בברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע ברכת הזן ואעפ\"כ יצא עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל שאינו אומר אמת ויציב וכו'.</b> שם [י\"ב.] מימרא דרבה בר חנינא סבא משמיה דרב ופירש\"י דבשחרית אומר אמת ויציב על החסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים וברכת אמת ואמונה מדבר על הגאולה העתידה שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ועריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו עכ\"ל. ואע\"פ שכבר הזכרנו יציאת מצרים בפרשת ציצית חוזרים ואומרים אמת ויציב לומר שכשם שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים כן יאמית לעתיד לבא וא\"כ אמת ויציב נקשר עם אמת ואמונה ואף ע\"פ שאמת ואמונה נתקן על גאולה העתידה אנו אומרים בסוף הברכה גאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל: \n",
+                "<b>וכתבו</b> ההגהות בשם הרמ\"ך דלא יצא י\"ח היינו שלא יצא ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא אפילו לא אמר הברכות כלל כדלקמן בפ\"ב עכ\"ל. ואני אומר שא\"כ פשיטא הוא שמי שלא אמר אותה ברכה לא יצא י\"ח אותה ברכה לכך י\"ל דכיון דברכות אלו שאנו מאמינים שכשם שעשה בגאולת מצרים כן יעשה בגאולה העתידה מעין ק\"ש הם ואם לא אמרם נהי דידי ק\"ש יצא ידי ק\"ש כראוי לא יצא. א\"נ ה\"ק אפילו אמר הברכות האלו אלא שלא התחיל אמת ויציב אמת ואמונה לא יצא י\"ח קריאת ברכות אלו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים ועתיד לאמתה לנו לעתיד לבא. וכתב ה\"ר מנוח אית דפרשי שהפך הדבר שאומר אמת ואמונה בשחרית ואמת ויציב בערבית ונמצא משנה מטבע של חכמים ומשום הכי לא יצא ידי חובתו. ועוד שהוא צריך להזכיר אמונה בערב שאנו מפקידים רוחנו לידו של הקב\"ה ובחסדו מחזירה לנו והיינו דכתיב להגיד בבקר חסדך וכו'. וכתב ה\"ר אשר דכי אמרינן לא יצא דוקא כי אמר אני ה' אלהיכם אבל לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת כדאמרינן בגמרא [דף י\"ד] לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת עכ\"ל ה\"ר מנוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדים ברכה שנייה וכו'.</b> שם [י\"א:] תנן התם א\"ל הממונה ברכו ברכה אחת מאי היא א\"ר זריקא א\"ר אמי אר\"ל יוצר אור ואמרו שם דהא דרבי זריקא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רבי זריקא א\"ר אמי אר\"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו כלומר אא\"ב יוצר אור הוו אמרי היינו דאין מעכבות זו את זו דלא הוו אמרי אהבה רבה אא\"א אהבה רבה הוו אמרי דילמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמניה הוו אמרי ליה ואי מכללא מאי כלומר מאי גריעותיה מאילו איתמר בפירוש ומהדר דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות. משמע מהכא דכיון דקי\"ל דברכות אין מעכבות זו את זו מכ\"ש שאין סדר לברכות ומ\"מ יש לתמוה דכיון דקי\"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וברכה הסמוכה לחבירתה אין בפתיחתה הזכרת השם ובכולה ליכא מלכות כשקורא אותה בלא סמוכה לחבירתה היאך יצא וצריך לומר דכיון שהיא סמוכה לחבירתה שיש בה שם ומלכות כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיבא כאילו יש בה שם ומלכות: \n",
+                "<b>בשחרית פתח יוצר אור וכו' עד אחר חתימתן.</b> בסוף פרק קמא דברכות (שם י\"ב.) גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשיכרא ומסיים אדעתא דחמרא יצא דאי נמי סיים בדשיכרא יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר עכ\"ל הגמרא. \n",
+                "<b>ורבינו </b> כתב בפ\"ח מהלכות ברכות לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע\"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתבו</b> תלמידי ה\"ר יונה שרבינו מפרש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ר\"ל שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר ואח\"כ סיים ואמר בפה\"ג קודם שישתה כגון שאמר בא\"י אמ\"ה שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן יצא כיון שסיים כראוי ואפילו סיים בדשיכרא כלומר ששתה מיד אחר שאמר שהנ\"ב ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא כגון שאמר בא\"י אמ\"ה בפה\"ג ושהנ\"ב מאי בתר פתיחה אזלינן כלומר אחר מה שאמר בתחלה בורא פרי הגפן ולא יצא או אחר מה שאמר בסוף שהנ\"ב ויצא ולא איפשטא ולקולא ואידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור מפרש אותה שהתחיל בא\"י יוצר אור ובשעת החתימה במקום בא\"י יוצר המאורות חתם בא\"י המעריב ערבים וכן כולה על זה הדרך. ויש קושיא לדרך הזה דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי ולזה הפירוש אינן דומות דחיתום האמור כאן הו\"ל חיתום מדבר אחד בלבד או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מענין אחר ובאותה חתימה עצמה אמר מתחילה מענין אחר ונמצא שבין בא\"י ובין החתימה עצמה מפסיק עכ\"ל. וכיוצא בזה פי' ה\"ר מנוח שכתב וז\"ל פתח ביוצר אור כגון שאמר בא\"י יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכו' עד שחתם המעריב ערבים לא יצא שהרי החיתום היה שלא כראוי פתח במעריב ערבים כגון שאמר בא\"י אמ\"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך וכו' עד בא\"י יוצר המאורות יצא שהרי חתם כהלכתו וכן בערבית וכו' מתפרש על זה הדרך שכל הברכות הולכות אחר חתימתן וכיון שחתם כהוגן אע\"פ שפתח שלא כהוגן יצא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ותמהני</b> איך עלה בדעתו לפרש כן בדברי רבינו שהרי דבר מבואר הוא שלשון רבינו אינו סובל פירוש זה בשום פנים שרבינו תלה הדבר שבשעה שזכר שם ומלכות לא נתכוון אלא לברכה הראויה. ולפי דעתם כיון שסיים בברכה הראויה אע\"פ שפתח בברכה שאינה ראויה יצא אף ע\"פ שמסתמא בשעת הזכרת שם ומלכות היתה כוונתו לברכה שאינה ראויה כמו שפתח וזה היפך דברי רבינו. ולי נראה שרבינו מפרש פתח ומברך אדעתא דשיכרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דשיכרא ואח\"כ נזכר שהוא יין וסיים בפה\"ג פשיטא דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דחמרא ואחר כך נזכר שהוא שכר ובירך שהכל נהיה בדברו מאי בתר עיקר ברכה דהיינו שם ומלכות אזלינן והוי כאילו סיים ביין ואין ברכת היין פוטרת את השכר או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דליברך יוצר אור ואח\"כ שכח ובמקום יוצר אור אמר אשר בדברו מעריב ערבים לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא ערבית פתח אשר בדברו אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר יוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים יצא הא קמן דלא אזלינן בתר עיקר ברכה אלא בתר סיומא והא מיפשטא בעיין דבתר סיומא אזלינן ויצא. ודחי לעולם אימא לך דלא יצא דבתר עיקר ברכה אזלינן ותדע מ\"ט כי פתח שחרית בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות והו\"ל לר\"י אליבא דרבה בר עולא פותח וחותם ביוצר וכן כי אמרינן ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם יוצר המאורות וה\"ה נמי דכי קאמר שחרית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואחר כך שכח וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דלא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וכן כי קאמר ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דיצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וה\"מ למימר שאני התם דקאמר בא\"י המעריב ערבים אלא נקט בבא קמייתא דקתני בה יצא דהיינו שחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ותדע למה יצא לאו משום דבתר סיומא אזלינן דלעולם בתר עיקר ברכה אזלינן אלא היינו טעמא לפי שחתם יוצר המאורות אבל גבי בעיין דליכא תו חתימה ודאי בתר עיקר ברכה אזלינן דטעמא דמסתבר הוא החילוק הזה שאמרו שאני התם דאמר יוצר המאורות ומשום הכי יצא ולפיכך העתיק כאן לשון הברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שכל הברכות הולכות אחר חתימתן ה\"ק שכל ברכות שהן כגון אלו שיש חתימה בסופן ואע\"פ שאין בסופן מלכות כיון שהפתיחה מעין החתימה כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר אבל שאר ברכות שאין בהם שני תנאים אלו בתר עיקר ברכה אזלינן ואמרינן בגמרא דהאי שכל הברכות הולכות אחר החיתום אתא לאתויי אכל תמרי וקסבר נהמא אכל דאע\"ג דפתח בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דנהמא וסיים בתמרי יצא מ\"ט תמרי נמי מיזן זייני. ורבינו בפ\"ח מהלכות ברכות כתב שאם לקח כוס של שכר בידו ונתכוון בשם ומלכות לברך שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן יצא וממילא נפיק מאי דאיבעיא לן בגמרא כי נקיט כסא דשיכרא ופתח בדחמרא וסיים בדשיכרא שכיון שטעה בעיקר הברכה שלא יצא. ולכן כתב רבינו חלוקה זו ולא כתב חלוקה הנזכרת בגמרא זה נ\"ל דרך נכון לדעת רבינו. \n",
+                "<b>וכבר</b> עלה בדעתי לפרש דלרבינו ברייתא דפתח ביוצר אור וכו' היינו שהתחיל ממש יוצר אור וחתם בא\"י המעריב ערבים ומייתי דאפילו הזכיר הטעות בפיו בתר חתימה אזלינן כל שכן גבי בעיין שלא הזכיר הטעות בפיו אלא בכוונה דלא אזלינן בתר עיקר ברכה ודחי דשאני התם שחותם בסוף יוצר המאורות או מעריב ערבים ומשום הכי יצא ולא אזלינן בתר עיקר ברכה כיון דאיכא חתימה בברכה כראוי אבל גבי בעיין דליכא חתימה בסוף לעולם בתר עיקר ברכה אזלינן ודחיתיו מלשון הברייתא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ואם איתא וסיים ביוצר המאורות מיבעי ליה ומ\"מ דרך אפשר הוא ונימא דיוצר אור לאו דוקא. ומדקדוק דברי רבינו נראה שכך היה גורס פשיטא נקט כסא דחמרא בידיה פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דא\"נ פתח בדשיכרא יצא אלא נקיט כסא דשיכרא בידיה פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא מאי ואע\"פ שאין זה מעלה ומוריד לענין הבנת דברי רבינו כתבתיו לשלמות המלאכה: \n",
+                "<b>ודע</b> שעל מה שכתב רבינו פרק ח' מהלכות ברכות כתב הראב\"ד ז\"ל כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו עכ\"ל. דעתו ז\"ל שאין הברכה תלויה בכוונה אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו וכמבואר בפסקי הרא\"ש ז\"ל והסוגיא יפרשנה כשיטת הרי\"ף ז\"ל דהיינו אי אזלינן בתר מה שהוציא תחילה בפיו או אחר מה שהוציא בסוף אבל אם נלך אחר כוונת לבו או אחר מה שהוציא בפיו בהא לא אסתפק להו דפשיטא דדברים שבלב אינן דברים ולשון ההשגה הכי דייק שכתב שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו. ובעל מ\"ע שרצה להכריע סברת רבינו מדמקשה תלמודא בפשיטות הניחא למ\"ד וכו' אינו הכרע דלפום דדחי ליה שאני התם דקאמר יוצר המאורות א\"ל תינח האי דיחויא לרב אלא לר\"י מאי איכא למימר אבל טעם רבינו למפסק דבתר עיקר ברכה אזלינן אפילו לקולא כבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמא דההוא שינויא דאמרו שאני התם דקאמר יוצר המאורות: \n",
+                "<b>וראיתי</b> שאלה אחת ששאלו חכמי לוני\"ל לרבינו על זה הלשון והיא בעיני קשה עד מאד וז\"ל השאלה. יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז\"ל הולך על זה הדרך וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא הראנו אתה רבינו את האור כי טוב: \n",
+                "<b>תשובה</b> יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין ושיבא אדם לטעות ויפתח ע\"מ שהוא שכר ויסיים בפה\"ג אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח תמרא ופתח על דעת לברך ב\"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ\"ל. וקשה שאיך אמרו שהרי\"ף הולך על זה הדרך שאם נתכוונו על שפירש שכר זה היינו שכר של שעורים זאת לא ראינו ולא שמענו מדבריו ואם נתכוונו על שהרי\"ף פסק לקולא ואין מחזירין אותו ובחלוקה זו שכתב רבינו יצא הושוו. דבה\"ג שכתב רבינו מי הגיד להם שהרי\"ף סובר כמותו דילמא לעולם אימא לך שלא יצא לדעת הרי\"ף דדברים שבלב אינם דברים. ועוד קשה שאמרו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מן הגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא דלא דמו דשאני התם דקאמר יוצר המאורות. ועוד שנראה מדבריהם דדוקא בשכר היוצא מן הגפן הדברים אמורים משום דכשאומר בפה\"ג קושטא קאמר וא\"כ אמאי לא איפשיטא בעיין כי היכי דפשיטא לן היכא דנקט כסא דחמרא וכו' משום דעל כולם אם אמר שהכל יצא הא נמי פשיטא משום דאפילו אמר בפה\"ג יצא. גם תשובת רבינו אליהם אינה מתיישבת כלל שאם נתכוון להשיב דדוקא בשכר היוצא מן הגפן עסקינן משום דכי אמר נמי בורא פרי הגפן יצא אבל אם היה שכר שעורים לא יצא. וכן נראה מלשון רבינו ירוחם ז\"ל שזהו פי' תשובה זו ואם הדבר כן קשה הקושיות שהקשיתי ועוד קשה למה נדחק לומר דלא איירי בשכר שעורים הרי כתב שאם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו ואם לקח שכר שעורים והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל נהיה בדברו וטעה ואמר בורא פרי הגפן הא ודאי שאין מחזירין אותו דמאי שנא הא מהא. ואם כוונת רבינו בתשובתו נתכוון לתת מציאות איך אפשר שיטעה בין שהכל נהיה בדברו לבורא פרי הגפן וכמו שכתב אטו בשופטני עסקינן ולפי שהם שאלוהו ואם שכר שעורים היאך יצא השיבם דאין הדברים אמורים אלא בשכר גפנים אבל בשכר שעורים אין מקום לטעות אבל אם היה אפשר לטעות אה\"נ דה\"ה ודומה לפירות הארץ שכתב בסמוך. מ\"מ יקשה שמה שטענוהו לא הודה להם ומה שהודה להם לא טענוהו שזה דבר עקרי בשאלתם ועל עיקרה הו\"ל להשיב ולומר לא כמו שאתם סוברים שאני מפרש ההלכה כדעת הרי\"ף כי שטה אחרת יש לי ולבאר להם מאי זה טעם פסק דבתר עיקר ברכה אזלינן גם לומר להם דלא דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא ולהניח המקרה ההוא אי עביד איניש דטעי או לא דאטו בין יום ללילה עביד איניש דטעי וכדתניא פתח ביוצר וכו' בין שכר שעורים ליין לא כ\"ש ועוד שכמה יינות יש שהם לבנים או צהובים כשכר שעורים וא\"כ אין מקום לתשובה זו: \n",
+                "<b>מצאתי</b> להרמ\"ך שכתב בדוחק גדול אתי פירוש ההלכה לפסק שלו מ\"מ מה שהשיב הוא על זה ומוקי ההלכה בשכר של ענבים אינו כלום עכ\"ל: \n",
+                "<b>והר\"ש</b> ן' וירגה נר\"ו כתב וז\"ל כדי להבין תשובה זו צ\"ל שגירסת הרמב\"ם בהלכה היא פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וידע דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דתנן על הכל אם אמר שהנ\"ב יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וידע דשיכרא הוא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי בתר ברכה אזלינן או בתר חיתום ועל זה שאלו חכמי לוני\"ל להרמב\"ם יען היתה זאת גירסתם בספרים שאלו ממנו אם השכר הוא של שעורים איך יעלה על הדעת שיצא בברכת בורא פרי הגפן ועל זה אמרו שחתרו למצוא דרך ליישב דברים אלו של הרי\"ף ולא מצאו שהרי זה דומה לפתח בערבית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור שלא יצא וה\"נ איך יצא בבורא פה\"ג על שכר שעורים. וע\"ז השיב הרמב\"ם שהשכר הוא של גפן כי אם הוא של שעורים לא יעלה על הדעת וכו'. ולפי גירסא זו שאנו אומרים שהיא גירסת הרמב\"ם נמצאת החלוקה שהביא הרמב\"ם היא החלוקה שעליה נתייסדה בעיית הגמרא עכ\"ל. ודבר קשה הוא לומר שהיה לרבינו גירסא שלא נמצאת בספרים וגם יקשה עליו קושיות שהקשיתי לעיל ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה דבריהם סתומים וחתומים מ\"מ לענין דברי רבינו בחיבור נ\"ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון. וכתבתי כל הדברים האלה במקום הזה לפי שהגמרא הביאה שני הענינים יחד הא דפתח ביוצר אור וכו' והא דפתח בדשיכרא גם אני בעניי ראיתי לכתבם יחד כדי שיתברר הדבר יותר. ובמה שכתב רבינו כאן דשחרית פתח ביוצר אור וכו' למדנו מה פירושו על פי הדרכים שכתבתי למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו זמן קריאת שמע בלילה.</b> משנה שם (ברכות ב'.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו משעת צאת הכוכבים ונחלקו שם באותה משנה עד אימתי סוף זמנה ופסק כחכמים שאמרו עד חצות ואמרו בגמרא [שם ד] דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר אוכל ואשתה ואחר כך אקרא קריאת שמע וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וז\"ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא י\"ח קריאת שמע בזמנה מ\"מ הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא קריאת שמע של ערבית וכו'.</b> שם (ח':) ברייתא דרשב\"י פעמים שאדם קורא ק\"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום וא' של לילה ושם (ט'.) אמר רבי אחא בר חנינא אמר ריב\"ל הלכה כרשב\"י א\"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא בר חנינא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב\"ל אמר כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וסובר רבינו דרשב\"י לא פליג אדרבנן שאמרו דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא דכי אמרו זמנה עד שיעלה עמוד השחר היינו אפילו עבר במזיד ואיחר מלקרוא קריאת שמע כל הלילה אם רצה לקרות קודם שיעלה עמוד השחר קורא ויוצא י\"ח אבל אחר שעלה עמוד השחר כיון שעבר ולא קרא במזיד אפילו אם קרא אחר כך לא יצא ידי חובתו והיינו דרבנן דאמרי שאין זמנה אלא עד שיעלה עמוד השחר אבל מי שלא הזיד אלא היה אנוס קורא אפילו אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויוצא ידי חובתו והיינו דרשב\"י וכדרב יצחק בר יוסף דאמר דהא דפסק ריב\"ל כוותיה היינו בשעת הדחק וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ונ\"ל טעמן של דברים שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר ולפיכך זמן קריאה בזמן הזה שוה לכל אדם אפילו למזידין ולפי שאחר שעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמרו דאכתי הוי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בני אדם קמו באותה שעה לא מיקרי תו זמן שכיבה. ומפרש רבינו שמה שאמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו לא קאי אלא אהא דרשב\"י כפירש\"י ולא אאידך ברייתא דרשב\"י דקאי נמי קודם שיעלה עמוד השחר שאכתוב לקמן והיא שנויה אצל זו. ומה שלא אמר שלא יאמר מעריב ערבים משום דמזכירים מדת לילה ביום: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח שיכול לומר הברכה רק שיחסר הפתיחה שלא יתחיל השכיבנו כן כתב הריא\"ג. ואני אומר שיאמר השכימנו במקום השכיבנו ומיהו מלשון הגמרא משמע שלא יאמר הברכה כלל עכ\"ל וכן כתב הרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואי זה הוא זמנה ביום וכו'.</b> (שם ט':) אמר אביי לקריאת שמע כותיקים דא\"ר יוחנן ותיקים היו גומרין עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקים היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. ודעת רבינו שתפלה מצותה מיד אחר הנץ וכדאמר התם רבי זירא מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה שנאמר ייראוך עם שמש. וזהו שכתב רבינו כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה כלומר כדי שתיכף שתנץ החמה יתפלל ומה שאמרו ותיקים היו גומרין אותה היינו שגומרים אותה וברכותיה. ומ\"ש רבינו ושיעור זה כמו שיעור שעה קודם שתעלה השמש יש לתמוה היאך כתב רבינו שזמן זה הוא שיעור שעה אחת שנראה שהוא זמן מועט משיעור שעה. ורבינו מהר\"י אבוהב ז\"ל כתב דלא קשיא שהנה עליית השמש דהרמב\"ם ר\"ל לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות עכ\"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת והיא נוסחא אמיתית: \n",
+                "<b>ואם איחר וקרא.</b> כלומר אפילו במזיד דהא זמן קימה הוא עד סוף ג' שעות וכרבי יהושע דאמר במתניתין (שם ט': י'.) דזמנה עד ג' שעות ואפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ומוכח בירושלמי דהיינו עד סוף ג' שעות ואף על גב דבריש פרק קמא דברכות (דף ג':) אמרינן רבי נתן ס\"ל כרבי יהושע וכו' שית דליליא ותרתי דיממא תרי משמרות הויין הכי קאמר תרתי שלמות שדרך כל מלכים לישן דאילו בשעה שלישית קצתם קמים אחר חציה וקצתם סמוך לסופה וקצתם בסופה ממש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהקדים וקרא וכו'.</b> (שם ח':) תניא רשב\"י אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, וכתב הרי\"ף דהיינו דוקא בדיעבד א\"נ בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לדרך כלומר ואם יהיה בדרך בשעת קריאת שמע יודע שלא יוכל לכוין לבו או לא ירצו להמתין לו לעמוד בפסוק ראשון ולכן רוצה לקרות עתה אבל אם אינה שעת הדחק לא יקרא לכתחלה וכך הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח הא דאמרינן פ' א\"ל הממונה [ל\"ז:] הקורא עם אנשי משמר לא יצא י\"ח פי' דה\"ק לא יצא י\"ח ק\"ש בעונתה אבל אינו צריך לחזור ולקרות א\"נ התם במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהא רגיל בכך ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וכתב דכגון שהיה הולך לדרך הרשות חשיב שעת הדחק ועדיף לקרות כן משעלה עמוד השחר בכוונה מלקרות אחר כך בלא כוונה ואם יש בעיר קבורת מת או מילה וכן יום ערבה דמפשי ברחמי יכולים לקרות תיכף משעלה עמוד השחר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא אחר שלש שעות וכו'.</b> משנה (שם ט':) הקורא מכאן ואילך כלומר מג' שעות ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וכיון שלא חילקו שם בין אנוס למזיד משמע דדוקא גבי לילה דשכיח שינה הוא דגזרו, גם רבינו לא ראה לחלק ביניהם וזהו שכתב לענין שאחר שלש שעות לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה אפילו היה אנוס ולענין שמברך לפניה ולאחריה אחר ג' שעות כתב אפילו איחר כלומר אפילו איחר במזיד וכתב הרא\"ש ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דדוקא עד סוף שעה רביעית הוא דמברך לפניה ולאחריה שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. וה\"ר מנוח כתב הקורא אחר שלש שעות וכו' פי' כל שאר היום עד הערב ודעת ר\"ח דדוקא עד שעה רביעית אבל מרביעית ואילך הפסיד ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתני' הכי מוכחא הקורא מכאן ואילך ולא יהיב שיעורא משמע דכולי יומא קאמר עכ\"ל. יש שואלים מ\"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב\"י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י\"ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וע\"כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום. וי\"ל דאה\"נ דהכי דרשינן ליה ומ\"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את שמע וכו'.</b> פ\"ב דברכות (דף י\"ד:) ת\"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר\"מ אמר רבא הלכה כר\"מ ואף ע\"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי\"ף ז\"ל. ושם (דף י\"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש\"מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש\"מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא\"צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי\"ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס\"ד למ\"ד א\"צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס\"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אדם קורא כדרכו וכו'.</b> משנה פ\"ק דברכות (דף י'.) ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ\"א עומדין וידוע דהלכה כב\"ה. ובברייתא (שם י\"א.) ב\"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'.</b> [פשוט בקידושין (ל\"ג:) רכוב כמהלך דמי]: \n",
+                "<b>ואסור לקרות קריאת שמע וכו'.</b> ר״פ היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע״ג דמצלי כלומר אף ע״פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר״י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה״ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה״ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ\"ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא\"א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז\"ל לא מיירי ביכול לישב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה מהלך וכו'.</b> פ' היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי״ף ז״ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר״י דקי״ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר״מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ״ל הרי״ף וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n",
+                "<b>היה ישן וכו'.</b> (שם י\"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ\"י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א\"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א\"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר\"ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה\"ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה\"ר מנוח וגם רש\"י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ\"פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה\"ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה\"ה לאונס אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עוסק במלאכה וכו'.</b> משנה שם (שם י\"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב\"ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי\"ל כרבא דאמר הלכה כר\"מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י\"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה\"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז\"ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ\"ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ\"ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ\"ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וכן האומנים אע\"פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע\"פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע\"ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עוסק בתלמוד תורה וכו'.</b> משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד\"ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק\"ש מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומברך לפניה ולאחריה.</b> פשוט הוא שכיון שקורא ק\"ש שצריך לברך לפניה ולאחריה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דאע\"ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק\"ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק: \n",
+                "<b>היה עוסק בצרכי רבים.</b> נ\"ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א\"ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת\"ת לקריאת שמע הל\"ל דמפסיקים מצרכי רבים לק\"ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק\"ש אלא ע\"כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק,</b> משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק\"ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש\"ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. ומ\"ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עוסק באכילה וכו': כתב</b> הראב״ד היה עוסק באכילה וכו'. א״א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ״ל. זה משנה פ״ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א״ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א״ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א״ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א״ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס״ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש״י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> ז\"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי\"ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו\"ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע\"ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו\"ט שני לאו משום דס\"ל הכי אלא ה\"ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו\"ט שני ומ\"ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו\"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס\"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו\"ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר\"ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק\"ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע\"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי\"ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק\"ש אף ע\"ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד\"ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד\"ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד\"ת דבד\"ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ\"כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק\"ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק\"ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא\"כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שירד לטבול וכו'.</b> משנה סוף מי שמתו (ברכות דף כ״ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ״ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש״י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא״ח בשם הרשב״א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא ק\"ש וכו'.</b> מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ\"ק דיומא (דף י\"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י\"ח מיהא יצא. וכתב ה\"ר מנוח בפ\"ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א\"נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא: \n",
+                "<b>וצריך להשמיע לאזנו וכו'.</b> משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א\"ר טבי א\"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי\"ף ז\"ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה\"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד ידקדק וכו'.</b> שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי\"ן עכ\"ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ\"ד בכל נחה ואם יסמוך למ\"ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ\"ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ\"ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז\"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי\"ת דואהבת ובי\"ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי\"ו דמצוך לא יבלענה: \n",
+                "<b>וצריך לבאר זיי\"ן של תזכרו.</b> ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה\"ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה\"ה לזיי\"ן של וזכרתם: \n",
+                "<b>וצריך להאריך בדלי\"ת וכו'.</b> פ\"ב דברכות (דף י\"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי\"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי\"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א\"ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש\"י שלא יחטוף בחי\"ת בשביל אריכות הדלי\"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ\"ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי\"ת ומאריך באל\"ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל\"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי\"ת שכשחוטף החי\"ת מאריך האל\"ף שאל\"כ אלא שיחטוף האל\"ף והחי\"ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל\"ף שלא יראה כאומר אי חד עכ\"ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי\"ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי\"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי\"ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי\"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורא אדם את שמע וכו'.</b> ברייתא שם [דף י״ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל״ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון: \n",
+                "<b>ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון.</b> פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ\"ל. וי\"ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ\"ל דבר פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא למפרע וכו'.</b> משנה פ\"ב דברכות (דף ט\"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע\"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר: \n",
+                "<b>קרא פסוק וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א״ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה״ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל״ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש״י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות: \n",
+                "<b>והרי\"ף</b> ז\"ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק\"ש וכופלו ה\"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ\"כ ה\"ג ור\"ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה\"כ לרש\"י משתקים אותן ולפי' ר\"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק\"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ\"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי\"ם ז' פעמים ביה\"כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי\"ם גבי אליהו: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> יונה ז\"ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וה\"ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר\"א דאע\"ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק\"ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קראה סירוגין.</b> בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ב:) ת\"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ\"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק\"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק: \n",
+                "<b>כתב</b> הרי\"ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע\"פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר\"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש קראה מתנמנם וכו'.</b> הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק קרא ק״ש וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות כ״א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק״ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ״ט ק״ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק״ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק״ש דרבנן דקי״ל ק״ש דאורייתא: \n",
+                "<b>ונ\"ל</b> דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק\"ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא\"ש ז\"ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א\"צ לחזור וז\"ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה</b> כ\"כ ה\"ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: \n",
+                "<b>ובתשובת</b> הרשב\"א סימן ש\"כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע\"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני\"ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א\"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע\"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז\"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ\"ל: \n",
+                "<b>קרא וטעה וכו'.</b> משנה פ\"ב דברכות דף ט\"ו. וכתב ה\"ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל\"כ הו\"ל קורא למפרע: \n",
+                "<b>נעלם ממנו וכו'.</b> שם י\"ו תני תנא קמיה דר\"י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ\"א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א\"ל ר\"י ל\"ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז\"ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח\"כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי תניא בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה קורא ופגע באחרים וכו'.</b> משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר\"מ. ר\"י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר\"מ ופירש\"י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא\"ש ז\"ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ\"ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא\"ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרמ\"ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולענין</b> להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל שי\"א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה\"ל הפסקה גדולה עכ\"ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ\"ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הן בין הפרקים וכו'.</b> משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי\"ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח\"כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא\"ש ז\"ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת\"ק ור\"י כולי האי דלת\"ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר\"י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת\"ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר\"י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה\"ר יונה ואע\"ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ\"כ רש\"י ז\"ל עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את שמע וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות טו) א\"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א\"ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס\"ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ר מנוח דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר\"ם והראב\"ד לברך על נט\"י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורין לא בבית המרחץ וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו) א\"ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק\"ש ואין מתפללין בו אע\"פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע\"פ שאין בו צואה: \n",
+                "<b>ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'.</b> סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ\"ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ\"כ הרמ\"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א\"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הכסא החדש וכו'.</b> בסוף מי שמתו (ברכות דף כ״ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב״ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה״כ שאמרו אע״פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע״פ שאין בו אדם אלא הב״ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ\"ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא\"ש ז\"ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב\"ד ז\"ל א\"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: \n",
+                "<b>מרחץ החדש וכו'.</b> פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק\"ש ברוב דינים אלו שוין הם: \n",
+                "<b>היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם.</b> פ\"ק דנדרים (דף ז): \n",
+                "<b>חצר המרחץ וכו'.</b> פ\"ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב\"א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב\"א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וא\"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה\"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ\"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ולא ק״ש בלבד כו'.</b> כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק״ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (ברכות דף כד:) ובפרק כירה (שבת דף מ) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד״ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע״פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק״ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה״ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ\"ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'.</b> בפרק כירה (שבת דף מ:): \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד\"ת בבית הכסא וכתב הראב\"ד ז\"ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד\"ת ה\"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד\"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ\"ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק\"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר\"ש גמירנא דאמר בבה\"כ כו' והיכי עביד הכי והא א\"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה\"כ לאונסו שאני. ופירש\"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: \n",
+                "<b>אבל השמות המיוחדים וכו'.</b> תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ\"ק דשבת (דף י ע\"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב\"ה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> יונה ז\"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ישן</b> לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: \n",
+                "<b>ואם נזדמן לו וכו'.</b> פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר\"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא\"ל טול בכלי שני ותן ש\"מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ\"ת בלשון חול א\"ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה\"ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא\"ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א\"ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש\"י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד\"ת עכ\"ל. הרי מעשה דר\"מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור\"מ א\"ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז\"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צואת האדם וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ\"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. \n",
+                "<b>וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו.</b> ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כנגד מי רגלי אדם.</b> פשוט הוא שם בגמרא. \n",
+                "<b>וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן</b> טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב\"ד ז\"ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ\"ל. מ\"ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא\"כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב\"א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה\"ה כל צואה שריחה רע וגם ה\"ר יונה ז\"ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע\"פ שלא הוזכרה בשום מקום: \n",
+                "<b>קטן שאינו יכול וכו'.</b> ברייתא ס\"פ לולב הגזול (סוכה מ\"ב) ונתבאר שם שגדול אע\"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה צואה יבשה וכו'.</b> סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה\"ד צואה כחרס א\"ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ\"ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש\"י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה\"ר יונה ז\"ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע\"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע\"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: \n",
+                "<b>מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר.</b> כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא\"ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת\"ק דר\"י עכ\"ל: \n",
+                "<b>ביאור</b> הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת\"ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע\"מ להטפיח איכא בינייהו ופירש\"י ת\"ק בעי ע\"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת\"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ\"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת\"ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע\"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע\"מ להטפיח א\"ב ה\"פ דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח וה\"ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ\"ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע\"מ להטפיח והשתא א\"ש רבא כת\"ק דר\"י ואע\"ג דלישנא דרבא כלישנא דר\"י כיון דר\"י קאי את\"ק אית לן לפרושי דע\"מ להטפיח קאמר. ועי\"ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ\"ז שמטפיחין ומר אמר כ\"ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע\"מ להטפיח הוא דפליגי דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ\"ד כ\"ז שמטפיחין כת\"ק ואע\"ג דהשתא נמי לא אתי ככ\"ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ\"ע ומ\"ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת\"ק. ומ\"מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת\"ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע\"מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש\"י וא\"נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר\"י למימר שכ\"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע\"ג דיחידאה הוא ואי אתי כת\"ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע\"ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: \n",
+                "<b>ודע</b> שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ\"ז שמטפיחים כ\"ז שרישומן ניכר וט\"ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ\"כ ה\"ר מנוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה ירחיק אדם וכו'.</b> משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה\"ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ\"ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א\"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'.</b> ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא\"ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב\"א אוסר ברואה אותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע,</b> ה\"ר יונה והרא\"ש כתבו שי\"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה\"נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ\"ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: \n",
+                "<b>וכן אם כפה וכו'.</b> [פשוט מהא דברכות כ\"ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בינו ובין הצואה וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: \n",
+                "<b>נתן רביעית וכו'.</b> שם ת\"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא\"ש ז\"ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ\"ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע\"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת\"ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב\"א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא\"ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח צ\"ע מ\"ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ\"ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה צואה בגומא וכו'.</b> שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק\"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: \n",
+                "<b>היתה כנגדו וכו'.</b> שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: \n",
+                "<b>היתה טיפת צואה וכו'.</b> נ\"א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי\"ף ז\"ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי\"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא\"ש וה\"ר יונה ז\"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה\"ג לכ\"ע אינו קורא: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: \n",
+                "<b>אבל אם היתה במקומה וכו'.</b> יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ״ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ״פ יש לה ריח רע: \n",
+                "<b>וכמה גאונים הורו וכו'.</b> כתב ה\"ר יונה ז\"ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז\"ל. וכתב רבינו שאע\"פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז\"ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריח רע שיש לו עיקר וכו'.</b> [ברכות כ\"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב\"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א\"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ\"ל. ורבינו סובר דאע\"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה\"ר מנוח והרב בעל מ\"ע ז\"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה\"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: \n",
+                "<b>גרף של רעי וכו'.</b> ברייתא שם וכתב הרא\"ש ז\"ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צואה עוברת וכו'.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע\"פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ\"כ רבינו הגדול מהר\"י אבוהב בביאורו לטור א\"ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ\"ל דבלאחריו מיירי ומ\"ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: \n",
+                "<b>ופי חזיר וכו'.</b> שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קורא וכו'.</b> שם [כ\"ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר\"י אמר מניח ידו ע\"פ וקורא ק\"ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: \n",
+                "<b>וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד\"ת.</b> שם [כ\"ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ\"ש רבינו. וכתב ה\"ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קורא.</b> כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאסור לקרות וכו'.</b> שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק\"ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ\"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו'</b> כבר נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו עד שיחזיר פניו</b> נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע\"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: \n",
+                "<b>וכל גוף האשה וכו'.</b> שם א\"ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מגולה טפח מגופה</b> היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק\"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שהוא אסור וכו'.</b> זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ\"ב:) שכתבתי בפ\"ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ\"ש בסמוך: \n",
+                "<b>היתה חגורה וכו'.</b> שם (כ\"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע\"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק\"ש וכן פירש\"י ומוכרח הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו'</b> שם (כ\"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל דה\"ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע\"פ שהוא כנגדו ורואה מותר: \n",
+                "<b>היה ישן וכו'.</b> ברייתא שם (כ\"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק\"ש וי\"א על לבו ות\"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור\"ח והרי\"ף והרא\"ש ור\"ת ז\"ל כי\"א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ\"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא.</b> שם (כ\"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש א\"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק\"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק\"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק\"ש אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל\"ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי\"ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע\"פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח מ\"ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א\"א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא\"ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אימתי הם קטנים וכו'.</b> שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י\"א ויום אחד ותינוק בן י\"ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי\"ב ותינוק פחות מי\"ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה\"ר יונה והרא\"ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י\"א לתינוקת וי\"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.). \n",
+                "<b>ומ״ש ומלמדים את הקטנים,</b> הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב.). \n",
+                "<b>ומ\"ש מברכין וכו'.</b> בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ\"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו: \n",
+                "<b>מי שהיה לבו וכו'.</b> משנה פרק היה קורא (ברכות דף י״ו.) חתן פטור מק״ש לילה הראשון ועד מו״ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע״ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה״ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה״ר מנוח בשם הראב״ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק״ש דלילות בין מק״ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמת לו מת וכו'.</b> משנה רפ\"ג דברכות (שם י\"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ\"י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>וכן החופר קבר וכו'.</b> ברייתא פרק היה קורא (ברכות י״ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות י״ט.) ת״ר אין מוציאין את המת סמוך לק״ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק״ש אדם חשוב שאני: \n",
+                "<b>ואם התחילו והוציאו וכו'.</b> משנה [שם י\"ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה\"ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה\"ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם.</b> ברייתא [שם י\"ט.] כלשון רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'.</b> זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ\"ה אינו חייב לקרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קברו את המת וכו'.</b> משנה [שם י\"ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח\"כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב\"ד ז\"ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתב</b> בעל מ\"ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב\"ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב\"ד ז\"ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ\"ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ\"ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה\"ר יונה ז\"ל משום דס\"ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה\"ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ\"ש. ודעת הראב\"ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת\"ק לאו דוקא רואים אלא ה\"פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו</b> משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו: \n",
+                "<b>בני אדם העומדים בשורה וכו'.</b> גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י\"ט:] ת\"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת\"ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שהוא פטור וכו'.</b> משנה סוף פרק היה קורא (ברכות דף י״ו:) חתן אם רצה לקרות ק״ש בלילה הראשון קורא רשב״ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת״ק וכ״פ הרי״ף והרא״ש פסק כרשב״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש שתהא דעתו פנויה וכו'.</b> הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב\"ג אדרשב\"ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא\"כ כשחלק ת\"ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתב</b> בעל מ\"ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב\"ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב\"ד ה\"ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה\"מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש\"ש לבטלה אבל בק\"ש יהא כקורא בתורה וא\"ת היינו טעמא דק\"ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א\"כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא\"כ כולם קורין. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא\"ת יקרא ולא יהא כפורק ש\"ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ\"ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ\"ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב\"ד ז\"ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י\"ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ\"ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א\"כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ\"ש בעל מ\"ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב\"ד ז\"ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטמאים וכו'.</b> בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי״ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) תניא ר״י בן בתירא אומר אין ד״ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד״ת אינן מקבלין טומאה וא״ת א״כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי״ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה. ועוד י״ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד״ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: \n",
+                "<b>ועזרא ובית דינו וכו'.</b> פרק מרובה (ב\"ק פ\"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: \n",
+                "<b>ולא פשטה תקנה זו וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר״י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר״י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר״ל שהוא ז״ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב״ד עמדו ובטלוה שא״כ הו״ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר״י בן בתירא לימא ב״ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב״ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז״ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב״ד אחר אע״פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע״פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ״ב מהל' ממרים וז״ל הרי שגזרו ב״ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: \n",
+                "<b>וכבר נהגו וכו'.</b> כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפלה בין לד\"ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות קריאת שמע בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..26ffdce8ad8c307c225627d1b663b96dece6925c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,315 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פעמים בכל וכו'.</b> מפורש פרק קמא דברכות (דף י\"א.) דבין לבית שמאי בין לבית הלל פעמים ביום קוראים את שמע אלא שנחלקו היאך קוראין אותה וז\"ל ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א\"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ורבינו נקט לישנא דב\"ה והקדים ק\"ש של לילה כלישנא דקרא של לילה ברישא וטעמא דקרא משום דתחלת היום מן הלילה הוא כדכתיב ויהי ערב וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה הוא קורא וכו'.</b> כך מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>ומקדימין לקרות וכו'.</b> פ\"ב דברכות (דף י\"ג.) אמר ריב\"ק למה קדמה פרשת שמע לוהיה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום כלומר דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום. ודע שגירסת רבינו הנכונה ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר המצות וכך מצאתי בספר מדוייק ולא כמו שכתוב בספרינו שיש בה צווי על זכירת כל המצות דהא ליתא שעל המעשה צוה בוהיה אם שמוע לא על הזכירה בלבד וזה טעם רבינו בקדימת והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע יש בה צווי על המעשה ויאמר אין בה צווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן וראוי להקדים הצווי על המעשה לצווי על הזכירה ופירוש המשנה לדעת רבינו כך היא למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר לפי שמעשה המצות שנזכר בוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה וזכירת המצות שעל ידי ציצית שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום רצוני המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום וא\"כ ראוי להקדים והיה אם שמוע לויאמר ורבינו רצה לתת לנו טעם למה אנו קוראים פרשת ציצית ואגב גררא נתן לנו טעם למה נתאחרה. וא\"ת למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה י\"ל שאילו לא היינו קורין אותה אלא מטעם יציאת מצרים לא היינו מצרפים אותה עם שמע והיה אם שמוע שאינה מענינם אבל לפי שיש בה ציווי זכירת כל המצות נצטרפה עם פרשיות אלו וכיון שנצטרפה להם בקריאת היום אע\"פ שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום לא ראו חכמים לחלק בין יום ולילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע\"פ שאין מצות ציצית וכו'.</b> כלומר כיון שזכירת המצות הכתוב בויאמר תלאו הכתוב בציצית והציצית אינו נוהג אלא ביום דין הוא שלא נקרא אותה בלילה אלא מפני שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה דאע\"ג דעיקר גאולה ביום היתה מ\"מ כי אתחלא גאולה בלילה אתחלא כדכתיב ויקרא פרעה למשה ואהרן לילה. והדין משנה סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב ע\"ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא קריאת שמע כשהוא גומר וכו'.</b> בפסחים (דף נ\"ו.) פרק מקום שנהגו אמר רשב\"ל ויקרא יעקב לבניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק\"ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק\"ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א\"נ דבק\"ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל\"ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי. ומכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו' וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין. וי\"ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו והוא ז\"ל סובר שכשהזכירו בגמרא אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול היינו שהזהירם על יחוד השם מכאן ואילך דאילו לשעבר יודע הוא שבניו כולם צדיקים במעשיהם אבל היה חושב שמא בלב אחד מהם יש איזה שורש פורה ראש ולענה וז\"ש רבינו כענין שאמר משה שמשה רבינו ע\"ה לא חשדם עכשיו במעשיהם אלא שיש בלבם טינא וזהו בעצמו ענין יעקב כנ\"ל ליישב דברי רבינו. ומצאתי בספרי על פסוק שמע ישראל כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו וחזר וקרא כולם כאחד אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמענו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הקורא קריאת שמע מברך וכו'.</b> משנה פ\"ק דברכות (דף י\"א.) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ותניא אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרבנן וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברכות אלו וכו'.</b> בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ג.): \n",
+                "<b>מקום שהתקינו לחתום וכו'.</b> משנה סוף פ\"ק דברכות (דף י\"א.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום ובירושלמי א\"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח וחותם בברוך ובתוספתא דברכות פ\"ק מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח וכך הוא לשון רבינו. וכתב רבינו בפירוש המשנה שנקראת ברכת יוצר ארוכה ואהבת עולם קצרה לפי שכל ברכה שיש בתחלתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינו כן נקראת קצרה וא\"כ פירוש המשנה לדעת רבינו מקום שאמרו להאריך כלומר להתחיל ולחתום בה בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. ולא נהירא מההוא עובדא דההוא (תנא) דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות אע\"פ ששינה ממטבע בברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע ברכת הזן ואעפ\"כ יצא עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל שאינו אומר אמת ויציב וכו'.</b> שם [י\"ב.] מימרא דרבה בר חנינא סבא משמיה דרב ופירש\"י דבשחרית אומר אמת ויציב על החסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים וברכת אמת ואמונה מדבר על הגאולה העתידה שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ועריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו עכ\"ל. ואע\"פ שכבר הזכרנו יציאת מצרים בפרשת ציצית חוזרים ואומרים אמת ויציב לומר שכשם שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים כן יאמית לעתיד לבא וא\"כ אמת ויציב נקשר עם אמת ואמונה ואף ע\"פ שאמת ואמונה נתקן על גאולה העתידה אנו אומרים בסוף הברכה גאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל: \n",
+                "<b>וכתבו</b> ההגהות בשם הרמ\"ך דלא יצא י\"ח היינו שלא יצא ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא אפילו לא אמר הברכות כלל כדלקמן בפ\"ב עכ\"ל. ואני אומר שא\"כ פשיטא הוא שמי שלא אמר אותה ברכה לא יצא י\"ח אותה ברכה לכך י\"ל דכיון דברכות אלו שאנו מאמינים שכשם שעשה בגאולת מצרים כן יעשה בגאולה העתידה מעין ק\"ש הם ואם לא אמרם נהי דידי ק\"ש יצא ידי ק\"ש כראוי לא יצא. א\"נ ה\"ק אפילו אמר הברכות האלו אלא שלא התחיל אמת ויציב אמת ואמונה לא יצא י\"ח קריאת ברכות אלו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים ועתיד לאמתה לנו לעתיד לבא. וכתב ה\"ר מנוח אית דפרשי שהפך הדבר שאומר אמת ואמונה בשחרית ואמת ויציב בערבית ונמצא משנה מטבע של חכמים ומשום הכי לא יצא ידי חובתו. ועוד שהוא צריך להזכיר אמונה בערב שאנו מפקידים רוחנו לידו של הקב\"ה ובחסדו מחזירה לנו והיינו דכתיב להגיד בבקר חסדך וכו'. וכתב ה\"ר אשר דכי אמרינן לא יצא דוקא כי אמר אני ה' אלהיכם אבל לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת כדאמרינן בגמרא [דף י\"ד] לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת עכ\"ל ה\"ר מנוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדים ברכה שנייה וכו'.</b> שם [י\"א:] תנן התם א\"ל הממונה ברכו ברכה אחת מאי היא א\"ר זריקא א\"ר אמי אר\"ל יוצר אור ואמרו שם דהא דרבי זריקא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רבי זריקא א\"ר אמי אר\"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו כלומר אא\"ב יוצר אור הוו אמרי היינו דאין מעכבות זו את זו דלא הוו אמרי אהבה רבה אא\"א אהבה רבה הוו אמרי דילמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמניה הוו אמרי ליה ואי מכללא מאי כלומר מאי גריעותיה מאילו איתמר בפירוש ומהדר דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות. משמע מהכא דכיון דקי\"ל דברכות אין מעכבות זו את זו מכ\"ש שאין סדר לברכות ומ\"מ יש לתמוה דכיון דקי\"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וברכה הסמוכה לחבירתה אין בפתיחתה הזכרת השם ובכולה ליכא מלכות כשקורא אותה בלא סמוכה לחבירתה היאך יצא וצריך לומר דכיון שהיא סמוכה לחבירתה שיש בה שם ומלכות כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיבא כאילו יש בה שם ומלכות: \n",
+                "<b>בשחרית פתח יוצר אור וכו' עד אחר חתימתן.</b> בסוף פרק קמא דברכות (שם י\"ב.) גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשיכרא ומסיים אדעתא דחמרא יצא דאי נמי סיים בדשיכרא יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר עכ\"ל הגמרא. \n",
+                "<b>ורבינו </b> כתב בפ\"ח מהלכות ברכות לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע\"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתבו</b> תלמידי ה\"ר יונה שרבינו מפרש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ר\"ל שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר ואח\"כ סיים ואמר בפה\"ג קודם שישתה כגון שאמר בא\"י אמ\"ה שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן יצא כיון שסיים כראוי ואפילו סיים בדשיכרא כלומר ששתה מיד אחר שאמר שהנ\"ב ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא כגון שאמר בא\"י אמ\"ה בפה\"ג ושהנ\"ב מאי בתר פתיחה אזלינן כלומר אחר מה שאמר בתחלה בורא פרי הגפן ולא יצא או אחר מה שאמר בסוף שהנ\"ב ויצא ולא איפשטא ולקולא ואידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור מפרש אותה שהתחיל בא\"י יוצר אור ובשעת החתימה במקום בא\"י יוצר המאורות חתם בא\"י המעריב ערבים וכן כולה על זה הדרך. ויש קושיא לדרך הזה דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי ולזה הפירוש אינן דומות דחיתום האמור כאן הו\"ל חיתום מדבר אחד בלבד או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מענין אחר ובאותה חתימה עצמה אמר מתחילה מענין אחר ונמצא שבין בא\"י ובין החתימה עצמה מפסיק עכ\"ל. וכיוצא בזה פי' ה\"ר מנוח שכתב וז\"ל פתח ביוצר אור כגון שאמר בא\"י יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכו' עד שחתם המעריב ערבים לא יצא שהרי החיתום היה שלא כראוי פתח במעריב ערבים כגון שאמר בא\"י אמ\"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך וכו' עד בא\"י יוצר המאורות יצא שהרי חתם כהלכתו וכן בערבית וכו' מתפרש על זה הדרך שכל הברכות הולכות אחר חתימתן וכיון שחתם כהוגן אע\"פ שפתח שלא כהוגן יצא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ותמהני</b> איך עלה בדעתו לפרש כן בדברי רבינו שהרי דבר מבואר הוא שלשון רבינו אינו סובל פירוש זה בשום פנים שרבינו תלה הדבר שבשעה שזכר שם ומלכות לא נתכוון אלא לברכה הראויה. ולפי דעתם כיון שסיים בברכה הראויה אע\"פ שפתח בברכה שאינה ראויה יצא אף ע\"פ שמסתמא בשעת הזכרת שם ומלכות היתה כוונתו לברכה שאינה ראויה כמו שפתח וזה היפך דברי רבינו. ולי נראה שרבינו מפרש פתח ומברך אדעתא דשיכרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דשיכרא ואח\"כ נזכר שהוא יין וסיים בפה\"ג פשיטא דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דחמרא ואחר כך נזכר שהוא שכר ובירך שהכל נהיה בדברו מאי בתר עיקר ברכה דהיינו שם ומלכות אזלינן והוי כאילו סיים ביין ואין ברכת היין פוטרת את השכר או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דליברך יוצר אור ואח\"כ שכח ובמקום יוצר אור אמר אשר בדברו מעריב ערבים לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא ערבית פתח אשר בדברו אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר יוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים יצא הא קמן דלא אזלינן בתר עיקר ברכה אלא בתר סיומא והא מיפשטא בעיין דבתר סיומא אזלינן ויצא. ודחי לעולם אימא לך דלא יצא דבתר עיקר ברכה אזלינן ותדע מ\"ט כי פתח שחרית בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות והו\"ל לר\"י אליבא דרבה בר עולא פותח וחותם ביוצר וכן כי אמרינן ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם יוצר המאורות וה\"ה נמי דכי קאמר שחרית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואחר כך שכח וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דלא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וכן כי קאמר ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דיצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וה\"מ למימר שאני התם דקאמר בא\"י המעריב ערבים אלא נקט בבא קמייתא דקתני בה יצא דהיינו שחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ותדע למה יצא לאו משום דבתר סיומא אזלינן דלעולם בתר עיקר ברכה אזלינן אלא היינו טעמא לפי שחתם יוצר המאורות אבל גבי בעיין דליכא תו חתימה ודאי בתר עיקר ברכה אזלינן דטעמא דמסתבר הוא החילוק הזה שאמרו שאני התם דאמר יוצר המאורות ומשום הכי יצא ולפיכך העתיק כאן לשון הברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שכל הברכות הולכות אחר חתימתן ה\"ק שכל ברכות שהן כגון אלו שיש חתימה בסופן ואע\"פ שאין בסופן מלכות כיון שהפתיחה מעין החתימה כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר אבל שאר ברכות שאין בהם שני תנאים אלו בתר עיקר ברכה אזלינן ואמרינן בגמרא דהאי שכל הברכות הולכות אחר החיתום אתא לאתויי אכל תמרי וקסבר נהמא אכל דאע\"ג דפתח בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דנהמא וסיים בתמרי יצא מ\"ט תמרי נמי מיזן זייני. ורבינו בפ\"ח מהלכות ברכות כתב שאם לקח כוס של שכר בידו ונתכוון בשם ומלכות לברך שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן יצא וממילא נפיק מאי דאיבעיא לן בגמרא כי נקיט כסא דשיכרא ופתח בדחמרא וסיים בדשיכרא שכיון שטעה בעיקר הברכה שלא יצא. ולכן כתב רבינו חלוקה זו ולא כתב חלוקה הנזכרת בגמרא זה נ\"ל דרך נכון לדעת רבינו. \n",
+                "<b>וכבר</b> עלה בדעתי לפרש דלרבינו ברייתא דפתח ביוצר אור וכו' היינו שהתחיל ממש יוצר אור וחתם בא\"י המעריב ערבים ומייתי דאפילו הזכיר הטעות בפיו בתר חתימה אזלינן כל שכן גבי בעיין שלא הזכיר הטעות בפיו אלא בכוונה דלא אזלינן בתר עיקר ברכה ודחי דשאני התם שחותם בסוף יוצר המאורות או מעריב ערבים ומשום הכי יצא ולא אזלינן בתר עיקר ברכה כיון דאיכא חתימה בברכה כראוי אבל גבי בעיין דליכא חתימה בסוף לעולם בתר עיקר ברכה אזלינן ודחיתיו מלשון הברייתא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ואם איתא וסיים ביוצר המאורות מיבעי ליה ומ\"מ דרך אפשר הוא ונימא דיוצר אור לאו דוקא. ומדקדוק דברי רבינו נראה שכך היה גורס פשיטא נקט כסא דחמרא בידיה פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דא\"נ פתח בדשיכרא יצא אלא נקיט כסא דשיכרא בידיה פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא מאי ואע\"פ שאין זה מעלה ומוריד לענין הבנת דברי רבינו כתבתיו לשלמות המלאכה: \n",
+                "<b>ודע</b> שעל מה שכתב רבינו פרק ח' מהלכות ברכות כתב הראב\"ד ז\"ל כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו עכ\"ל. דעתו ז\"ל שאין הברכה תלויה בכוונה אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו וכמבואר בפסקי הרא\"ש ז\"ל והסוגיא יפרשנה כשיטת הרי\"ף ז\"ל דהיינו אי אזלינן בתר מה שהוציא תחילה בפיו או אחר מה שהוציא בסוף אבל אם נלך אחר כוונת לבו או אחר מה שהוציא בפיו בהא לא אסתפק להו דפשיטא דדברים שבלב אינן דברים ולשון ההשגה הכי דייק שכתב שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו. ובעל מ\"ע שרצה להכריע סברת רבינו מדמקשה תלמודא בפשיטות הניחא למ\"ד וכו' אינו הכרע דלפום דדחי ליה שאני התם דקאמר יוצר המאורות א\"ל תינח האי דיחויא לרב אלא לר\"י מאי איכא למימר אבל טעם רבינו למפסק דבתר עיקר ברכה אזלינן אפילו לקולא כבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמא דההוא שינויא דאמרו שאני התם דקאמר יוצר המאורות: \n",
+                "<b>וראיתי</b> שאלה אחת ששאלו חכמי לוני\"ל לרבינו על זה הלשון והיא בעיני קשה עד מאד וז\"ל השאלה. יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז\"ל הולך על זה הדרך וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא הראנו אתה רבינו את האור כי טוב: \n",
+                "<b>תשובה</b> יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין ושיבא אדם לטעות ויפתח ע\"מ שהוא שכר ויסיים בפה\"ג אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח תמרא ופתח על דעת לברך ב\"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ\"ל. וקשה שאיך אמרו שהרי\"ף הולך על זה הדרך שאם נתכוונו על שפירש שכר זה היינו שכר של שעורים זאת לא ראינו ולא שמענו מדבריו ואם נתכוונו על שהרי\"ף פסק לקולא ואין מחזירין אותו ובחלוקה זו שכתב רבינו יצא הושוו. דבה\"ג שכתב רבינו מי הגיד להם שהרי\"ף סובר כמותו דילמא לעולם אימא לך שלא יצא לדעת הרי\"ף דדברים שבלב אינם דברים. ועוד קשה שאמרו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מן הגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא דלא דמו דשאני התם דקאמר יוצר המאורות. ועוד שנראה מדבריהם דדוקא בשכר היוצא מן הגפן הדברים אמורים משום דכשאומר בפה\"ג קושטא קאמר וא\"כ אמאי לא איפשיטא בעיין כי היכי דפשיטא לן היכא דנקט כסא דחמרא וכו' משום דעל כולם אם אמר שהכל יצא הא נמי פשיטא משום דאפילו אמר בפה\"ג יצא. גם תשובת רבינו אליהם אינה מתיישבת כלל שאם נתכוון להשיב דדוקא בשכר היוצא מן הגפן עסקינן משום דכי אמר נמי בורא פרי הגפן יצא אבל אם היה שכר שעורים לא יצא. וכן נראה מלשון רבינו ירוחם ז\"ל שזהו פי' תשובה זו ואם הדבר כן קשה הקושיות שהקשיתי ועוד קשה למה נדחק לומר דלא איירי בשכר שעורים הרי כתב שאם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו ואם לקח שכר שעורים והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל נהיה בדברו וטעה ואמר בורא פרי הגפן הא ודאי שאין מחזירין אותו דמאי שנא הא מהא. ואם כוונת רבינו בתשובתו נתכוון לתת מציאות איך אפשר שיטעה בין שהכל נהיה בדברו לבורא פרי הגפן וכמו שכתב אטו בשופטני עסקינן ולפי שהם שאלוהו ואם שכר שעורים היאך יצא השיבם דאין הדברים אמורים אלא בשכר גפנים אבל בשכר שעורים אין מקום לטעות אבל אם היה אפשר לטעות אה\"נ דה\"ה ודומה לפירות הארץ שכתב בסמוך. מ\"מ יקשה שמה שטענוהו לא הודה להם ומה שהודה להם לא טענוהו שזה דבר עקרי בשאלתם ועל עיקרה הו\"ל להשיב ולומר לא כמו שאתם סוברים שאני מפרש ההלכה כדעת הרי\"ף כי שטה אחרת יש לי ולבאר להם מאי זה טעם פסק דבתר עיקר ברכה אזלינן גם לומר להם דלא דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא ולהניח המקרה ההוא אי עביד איניש דטעי או לא דאטו בין יום ללילה עביד איניש דטעי וכדתניא פתח ביוצר וכו' בין שכר שעורים ליין לא כ\"ש ועוד שכמה יינות יש שהם לבנים או צהובים כשכר שעורים וא\"כ אין מקום לתשובה זו: \n",
+                "<b>מצאתי</b> להרמ\"ך שכתב בדוחק גדול אתי פירוש ההלכה לפסק שלו מ\"מ מה שהשיב הוא על זה ומוקי ההלכה בשכר של ענבים אינו כלום עכ\"ל: \n",
+                "<b>והר\"ש</b> ן' וירגה נר\"ו כתב וז\"ל כדי להבין תשובה זו צ\"ל שגירסת הרמב\"ם בהלכה היא פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וידע דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דתנן על הכל אם אמר שהנ\"ב יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וידע דשיכרא הוא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי בתר ברכה אזלינן או בתר חיתום ועל זה שאלו חכמי לוני\"ל להרמב\"ם יען היתה זאת גירסתם בספרים שאלו ממנו אם השכר הוא של שעורים איך יעלה על הדעת שיצא בברכת בורא פרי הגפן ועל זה אמרו שחתרו למצוא דרך ליישב דברים אלו של הרי\"ף ולא מצאו שהרי זה דומה לפתח בערבית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור שלא יצא וה\"נ איך יצא בבורא פה\"ג על שכר שעורים. וע\"ז השיב הרמב\"ם שהשכר הוא של גפן כי אם הוא של שעורים לא יעלה על הדעת וכו'. ולפי גירסא זו שאנו אומרים שהיא גירסת הרמב\"ם נמצאת החלוקה שהביא הרמב\"ם היא החלוקה שעליה נתייסדה בעיית הגמרא עכ\"ל. ודבר קשה הוא לומר שהיה לרבינו גירסא שלא נמצאת בספרים וגם יקשה עליו קושיות שהקשיתי לעיל ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה דבריהם סתומים וחתומים מ\"מ לענין דברי רבינו בחיבור נ\"ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון. וכתבתי כל הדברים האלה במקום הזה לפי שהגמרא הביאה שני הענינים יחד הא דפתח ביוצר אור וכו' והא דפתח בדשיכרא גם אני בעניי ראיתי לכתבם יחד כדי שיתברר הדבר יותר. ובמה שכתב רבינו כאן דשחרית פתח ביוצר אור וכו' למדנו מה פירושו על פי הדרכים שכתבתי למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו זמן קריאת שמע בלילה.</b> משנה שם (ברכות ב'.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו משעת צאת הכוכבים ונחלקו שם באותה משנה עד אימתי סוף זמנה ופסק כחכמים שאמרו עד חצות ואמרו בגמרא [שם ד] דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר אוכל ואשתה ואחר כך אקרא קריאת שמע וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וז\"ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא י\"ח קריאת שמע בזמנה מ\"מ הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא קריאת שמע של ערבית וכו'.</b> שם (ח':) ברייתא דרשב\"י פעמים שאדם קורא ק\"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום וא' של לילה ושם (ט'.) אמר רבי אחא בר חנינא אמר ריב\"ל הלכה כרשב\"י א\"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא בר חנינא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב\"ל אמר כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וסובר רבינו דרשב\"י לא פליג אדרבנן שאמרו דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא דכי אמרו זמנה עד שיעלה עמוד השחר היינו אפילו עבר במזיד ואיחר מלקרוא קריאת שמע כל הלילה אם רצה לקרות קודם שיעלה עמוד השחר קורא ויוצא י\"ח אבל אחר שעלה עמוד השחר כיון שעבר ולא קרא במזיד אפילו אם קרא אחר כך לא יצא ידי חובתו והיינו דרבנן דאמרי שאין זמנה אלא עד שיעלה עמוד השחר אבל מי שלא הזיד אלא היה אנוס קורא אפילו אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויוצא ידי חובתו והיינו דרשב\"י וכדרב יצחק בר יוסף דאמר דהא דפסק ריב\"ל כוותיה היינו בשעת הדחק וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ונ\"ל טעמן של דברים שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר ולפיכך זמן קריאה בזמן הזה שוה לכל אדם אפילו למזידין ולפי שאחר שעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמרו דאכתי הוי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בני אדם קמו באותה שעה לא מיקרי תו זמן שכיבה. ומפרש רבינו שמה שאמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו לא קאי אלא אהא דרשב\"י כפירש\"י ולא אאידך ברייתא דרשב\"י דקאי נמי קודם שיעלה עמוד השחר שאכתוב לקמן והיא שנויה אצל זו. ומה שלא אמר שלא יאמר מעריב ערבים משום דמזכירים מדת לילה ביום: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח שיכול לומר הברכה רק שיחסר הפתיחה שלא יתחיל השכיבנו כן כתב הריא\"ג. ואני אומר שיאמר השכימנו במקום השכיבנו ומיהו מלשון הגמרא משמע שלא יאמר הברכה כלל עכ\"ל וכן כתב הרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואי זה הוא זמנה ביום וכו'.</b> (שם ט':) אמר אביי לקריאת שמע כותיקים דא\"ר יוחנן ותיקים היו גומרין עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקים היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. ודעת רבינו שתפלה מצותה מיד אחר הנץ וכדאמר התם רבי זירא מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה שנאמר ייראוך עם שמש. וזהו שכתב רבינו כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה כלומר כדי שתיכף שתנץ החמה יתפלל ומה שאמרו ותיקים היו גומרין אותה היינו שגומרים אותה וברכותיה. ומ\"ש רבינו ושיעור זה כמו שיעור שעה קודם שתעלה השמש יש לתמוה היאך כתב רבינו שזמן זה הוא שיעור שעה אחת שנראה שהוא זמן מועט משיעור שעה. ורבינו מהר\"י אבוהב ז\"ל כתב דלא קשיא שהנה עליית השמש דהרמב\"ם ר\"ל לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות עכ\"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת והיא נוסחא אמיתית: \n",
+                "<b>ואם איחר וקרא.</b> כלומר אפילו במזיד דהא זמן קימה הוא עד סוף ג' שעות וכרבי יהושע דאמר במתניתין (שם ט': י'.) דזמנה עד ג' שעות ואפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ומוכח בירושלמי דהיינו עד סוף ג' שעות ואף על גב דבריש פרק קמא דברכות (דף ג':) אמרינן רבי נתן ס\"ל כרבי יהושע וכו' שית דליליא ותרתי דיממא תרי משמרות הויין הכי קאמר תרתי שלמות שדרך כל מלכים לישן דאילו בשעה שלישית קצתם קמים אחר חציה וקצתם סמוך לסופה וקצתם בסופה ממש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהקדים וקרא וכו'.</b> (שם ח':) תניא רשב\"י אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, וכתב הרי\"ף דהיינו דוקא בדיעבד א\"נ בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לדרך כלומר ואם יהיה בדרך בשעת קריאת שמע יודע שלא יוכל לכוין לבו או לא ירצו להמתין לו לעמוד בפסוק ראשון ולכן רוצה לקרות עתה אבל אם אינה שעת הדחק לא יקרא לכתחלה וכך הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח הא דאמרינן פ' א\"ל הממונה [ל\"ז:] הקורא עם אנשי משמר לא יצא י\"ח פי' דה\"ק לא יצא י\"ח ק\"ש בעונתה אבל אינו צריך לחזור ולקרות א\"נ התם במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהא רגיל בכך ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וכתב דכגון שהיה הולך לדרך הרשות חשיב שעת הדחק ועדיף לקרות כן משעלה עמוד השחר בכוונה מלקרות אחר כך בלא כוונה ואם יש בעיר קבורת מת או מילה וכן יום ערבה דמפשי ברחמי יכולים לקרות תיכף משעלה עמוד השחר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא אחר שלש שעות וכו'.</b> משנה (שם ט':) הקורא מכאן ואילך כלומר מג' שעות ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וכיון שלא חילקו שם בין אנוס למזיד משמע דדוקא גבי לילה דשכיח שינה הוא דגזרו, גם רבינו לא ראה לחלק ביניהם וזהו שכתב לענין שאחר שלש שעות לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה אפילו היה אנוס ולענין שמברך לפניה ולאחריה אחר ג' שעות כתב אפילו איחר כלומר אפילו איחר במזיד וכתב הרא\"ש ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דדוקא עד סוף שעה רביעית הוא דמברך לפניה ולאחריה שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. וה\"ר מנוח כתב הקורא אחר שלש שעות וכו' פי' כל שאר היום עד הערב ודעת ר\"ח דדוקא עד שעה רביעית אבל מרביעית ואילך הפסיד ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתני' הכי מוכחא הקורא מכאן ואילך ולא יהיב שיעורא משמע דכולי יומא קאמר עכ\"ל. יש שואלים מ\"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב\"י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י\"ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וע\"כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום. וי\"ל דאה\"נ דהכי דרשינן ליה ומ\"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את שמע וכו'.</b> פ\"ב דברכות (דף י\"ד:) ת\"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר\"מ אמר רבא הלכה כר\"מ ואף ע\"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי\"ף ז\"ל. ושם (דף י\"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש\"מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש\"מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא\"צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי\"ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס\"ד למ\"ד א\"צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס\"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אדם קורא כדרכו וכו'.</b> משנה פ\"ק דברכות (דף י'.) ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ\"א עומדין וידוע דהלכה כב\"ה. ובברייתא (שם י\"א.) ב\"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'.</b> [פשוט בקידושין (ל\"ג:) רכוב כמהלך דמי]: \n",
+                "<b>ואסור לקרות קריאת שמע וכו'.</b> ר״פ היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע״ג דמצלי כלומר אף ע״פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר״י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה״ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה״ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ\"ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא\"א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז\"ל לא מיירי ביכול לישב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה מהלך וכו'.</b> פ' היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי״ף ז״ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר״י דקי״ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר״מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ״ל הרי״ף וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n",
+                "<b>היה ישן וכו'.</b> (שם י\"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ\"י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א\"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א\"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר\"ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה\"ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה\"ר מנוח וגם רש\"י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ\"פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה\"ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה\"ה לאונס אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עוסק במלאכה וכו'.</b> משנה שם (שם י\"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב\"ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי\"ל כרבא דאמר הלכה כר\"מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י\"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה\"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז\"ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ\"ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ\"ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ\"ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וכן האומנים אע\"פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע\"פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע\"ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עוסק בתלמוד תורה וכו'.</b> משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד\"ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק\"ש מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומברך לפניה ולאחריה.</b> פשוט הוא שכיון שקורא ק\"ש שצריך לברך לפניה ולאחריה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דאע\"ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק\"ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק: \n",
+                "<b>היה עוסק בצרכי רבים.</b> נ\"ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א\"ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת\"ת לקריאת שמע הל\"ל דמפסיקים מצרכי רבים לק\"ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק\"ש אלא ע\"כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק,</b> משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק\"ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש\"ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. ומ\"ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עוסק באכילה וכו': כתב</b> הראב״ד היה עוסק באכילה וכו'. א״א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ״ל. זה משנה פ״ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א״ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א״ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א״ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א״ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס״ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש״י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> ז\"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי\"ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו\"ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע\"ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו\"ט שני לאו משום דס\"ל הכי אלא ה\"ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו\"ט שני ומ\"ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו\"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס\"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו\"ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר\"ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק\"ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע\"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי\"ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק\"ש אף ע\"ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד\"ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד\"ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד\"ת דבד\"ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ\"כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק\"ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק\"ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא\"כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שירד לטבול וכו'.</b> משנה סוף מי שמתו (ברכות דף כ״ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ״ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש״י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא״ח בשם הרשב״א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא ק\"ש וכו'.</b> מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ\"ק דיומא (דף י\"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י\"ח מיהא יצא. וכתב ה\"ר מנוח בפ\"ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א\"נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא: \n",
+                "<b>וצריך להשמיע לאזנו וכו'.</b> משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א\"ר טבי א\"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי\"ף ז\"ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה\"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד ידקדק וכו'.</b> שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי\"ן עכ\"ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ\"ד בכל נחה ואם יסמוך למ\"ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ\"ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ\"ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז\"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי\"ת דואהבת ובי\"ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי\"ו דמצוך לא יבלענה: \n",
+                "<b>וצריך לבאר זיי\"ן של תזכרו.</b> ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה\"ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה\"ה לזיי\"ן של וזכרתם: \n",
+                "<b>וצריך להאריך בדלי\"ת וכו'.</b> פ\"ב דברכות (דף י\"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי\"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי\"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א\"ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש\"י שלא יחטוף בחי\"ת בשביל אריכות הדלי\"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ\"ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי\"ת ומאריך באל\"ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל\"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי\"ת שכשחוטף החי\"ת מאריך האל\"ף שאל\"כ אלא שיחטוף האל\"ף והחי\"ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל\"ף שלא יראה כאומר אי חד עכ\"ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי\"ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי\"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי\"ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי\"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורא אדם את שמע וכו'.</b> ברייתא שם [דף י״ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל״ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון: \n",
+                "<b>ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון.</b> פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ\"ל. וי\"ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ\"ל דבר פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא למפרע וכו'.</b> משנה פ\"ב דברכות (דף ט\"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע\"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר: \n",
+                "<b>קרא פסוק וכו'.</b> פרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א״ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה״ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל״ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש״י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות: \n",
+                "<b>והרי\"ף</b> ז\"ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק\"ש וכופלו ה\"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ\"כ ה\"ג ור\"ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה\"כ לרש\"י משתקים אותן ולפי' ר\"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק\"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ\"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי\"ם ז' פעמים ביה\"כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי\"ם גבי אליהו: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> יונה ז\"ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וה\"ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר\"א דאע\"ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק\"ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קראה סירוגין.</b> בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ב:) ת\"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ\"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק\"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק: \n",
+                "<b>כתב</b> הרי\"ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע\"פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר\"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש קראה מתנמנם וכו'.</b> הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק קרא ק״ש וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות כ״א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק״ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ״ט ק״ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק״ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק״ש דרבנן דקי״ל ק״ש דאורייתא: \n",
+                "<b>ונ\"ל</b> דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק\"ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא\"ש ז\"ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א\"צ לחזור וז\"ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה</b> כ\"כ ה\"ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: \n",
+                "<b>ובתשובת</b> הרשב\"א סימן ש\"כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע\"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני\"ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א\"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע\"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז\"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ\"ל: \n",
+                "<b>קרא וטעה וכו'.</b> משנה פ\"ב דברכות דף ט\"ו. וכתב ה\"ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל\"כ הו\"ל קורא למפרע: \n",
+                "<b>נעלם ממנו וכו'.</b> שם י\"ו תני תנא קמיה דר\"י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ\"א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א\"ל ר\"י ל\"ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז\"ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח\"כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי תניא בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה קורא ופגע באחרים וכו'.</b> משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר\"מ. ר\"י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר\"מ ופירש\"י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא\"ש ז\"ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ\"ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא\"ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרמ\"ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולענין</b> להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל שי\"א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה\"ל הפסקה גדולה עכ\"ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ\"ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הן בין הפרקים וכו'.</b> משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי\"ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח\"כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא\"ש ז\"ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת\"ק ור\"י כולי האי דלת\"ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר\"י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת\"ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר\"י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה\"ר יונה ואע\"ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ\"כ רש\"י ז\"ל עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את שמע וכו'.</b> פרק היה קורא (ברכות טו) א\"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א\"ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס\"ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ר מנוח דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר\"ם והראב\"ד לברך על נט\"י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורין לא בבית המרחץ וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו) א\"ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק\"ש ואין מתפללין בו אע\"פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע\"פ שאין בו צואה: \n",
+                "<b>ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'.</b> סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ\"ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ\"כ הרמ\"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א\"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הכסא החדש וכו'.</b> בסוף מי שמתו (ברכות דף כ״ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב״ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה״כ שאמרו אע״פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע״פ שאין בו אדם אלא הב״ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ\"ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא\"ש ז\"ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב\"ד ז\"ל א\"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: \n",
+                "<b>מרחץ החדש וכו'.</b> פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק\"ש ברוב דינים אלו שוין הם: \n",
+                "<b>היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם.</b> פ\"ק דנדרים (דף ז): \n",
+                "<b>חצר המרחץ וכו'.</b> פ\"ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב\"א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב\"א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח וא\"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה\"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ\"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ולא ק״ש בלבד כו'.</b> כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק״ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (ברכות דף כד:) ובפרק כירה (שבת דף מ) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד״ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע״פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק״ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה״ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ\"ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'.</b> בפרק כירה (שבת דף מ:): \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד\"ת בבית הכסא וכתב הראב\"ד ז\"ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד\"ת ה\"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד\"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ\"ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק\"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר\"ש גמירנא דאמר בבה\"כ כו' והיכי עביד הכי והא א\"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה\"כ לאונסו שאני. ופירש\"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: \n",
+                "<b>אבל השמות המיוחדים וכו'.</b> תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ\"ק דשבת (דף י ע\"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב\"ה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> יונה ז\"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ישן</b> לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: \n",
+                "<b>ואם נזדמן לו וכו'.</b> פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר\"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא\"ל טול בכלי שני ותן ש\"מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ\"ת בלשון חול א\"ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה\"ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא\"ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א\"ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש\"י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד\"ת עכ\"ל. הרי מעשה דר\"מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור\"מ א\"ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז\"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צואת האדם וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ\"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. \n",
+                "<b>וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו.</b> ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כנגד מי רגלי אדם.</b> פשוט הוא שם בגמרא. \n",
+                "<b>וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן</b> טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב\"ד ז\"ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ\"ל. מ\"ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא\"כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב\"א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה\"ה כל צואה שריחה רע וגם ה\"ר יונה ז\"ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע\"פ שלא הוזכרה בשום מקום: \n",
+                "<b>קטן שאינו יכול וכו'.</b> ברייתא ס\"פ לולב הגזול (סוכה מ\"ב) ונתבאר שם שגדול אע\"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה צואה יבשה וכו'.</b> סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה\"ד צואה כחרס א\"ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ\"ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש\"י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה\"ר יונה ז\"ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע\"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע\"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: \n",
+                "<b>מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר.</b> כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא\"ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת\"ק דר\"י עכ\"ל: \n",
+                "<b>ביאור</b> הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת\"ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע\"מ להטפיח איכא בינייהו ופירש\"י ת\"ק בעי ע\"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת\"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ\"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת\"ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע\"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע\"מ להטפיח א\"ב ה\"פ דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח וה\"ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ\"ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע\"מ להטפיח והשתא א\"ש רבא כת\"ק דר\"י ואע\"ג דלישנא דרבא כלישנא דר\"י כיון דר\"י קאי את\"ק אית לן לפרושי דע\"מ להטפיח קאמר. ועי\"ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ\"ז שמטפיחין ומר אמר כ\"ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע\"מ להטפיח הוא דפליגי דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ\"ד כ\"ז שמטפיחין כת\"ק ואע\"ג דהשתא נמי לא אתי ככ\"ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ\"ע ומ\"ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת\"ק. ומ\"מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת\"ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע\"מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש\"י וא\"נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר\"י למימר שכ\"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע\"ג דיחידאה הוא ואי אתי כת\"ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע\"ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: \n",
+                "<b>ודע</b> שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ\"ז שמטפיחים כ\"ז שרישומן ניכר וט\"ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ\"כ ה\"ר מנוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה ירחיק אדם וכו'.</b> משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה\"ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ\"ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א\"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'.</b> ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא\"ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב\"א אוסר ברואה אותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע,</b> ה\"ר יונה והרא\"ש כתבו שי\"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה\"נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ\"ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: \n",
+                "<b>וכן אם כפה וכו'.</b> [פשוט מהא דברכות כ\"ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בינו ובין הצואה וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: \n",
+                "<b>נתן רביעית וכו'.</b> שם ת\"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא\"ש ז\"ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ\"ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע\"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת\"ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב\"א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא\"ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח צ\"ע מ\"ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ\"ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה צואה בגומא וכו'.</b> שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק\"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: \n",
+                "<b>היתה כנגדו וכו'.</b> שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: \n",
+                "<b>היתה טיפת צואה וכו'.</b> נ\"א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי\"ף ז\"ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי\"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא\"ש וה\"ר יונה ז\"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה\"ג לכ\"ע אינו קורא: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: \n",
+                "<b>אבל אם היתה במקומה וכו'.</b> יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ״ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ״פ יש לה ריח רע: \n",
+                "<b>וכמה גאונים הורו וכו'.</b> כתב ה\"ר יונה ז\"ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז\"ל. וכתב רבינו שאע\"פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז\"ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריח רע שיש לו עיקר וכו'.</b> [ברכות כ\"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב\"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א\"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ\"ל. ורבינו סובר דאע\"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה\"ר מנוח והרב בעל מ\"ע ז\"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה\"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: \n",
+                "<b>גרף של רעי וכו'.</b> ברייתא שם וכתב הרא\"ש ז\"ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צואה עוברת וכו'.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע\"פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ\"כ רבינו הגדול מהר\"י אבוהב בביאורו לטור א\"ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ\"ל דבלאחריו מיירי ומ\"ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: \n",
+                "<b>ופי חזיר וכו'.</b> שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קורא וכו'.</b> שם [כ\"ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר\"י אמר מניח ידו ע\"פ וקורא ק\"ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: \n",
+                "<b>וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד\"ת.</b> שם [כ\"ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ\"ש רבינו. וכתב ה\"ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קורא.</b> כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאסור לקרות וכו'.</b> שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק\"ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ\"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו'</b> כבר נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו עד שיחזיר פניו</b> נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע\"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: \n",
+                "<b>וכל גוף האשה וכו'.</b> שם א\"ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מגולה טפח מגופה</b> היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק\"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שהוא אסור וכו'.</b> זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ\"ב:) שכתבתי בפ\"ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ\"ש בסמוך: \n",
+                "<b>היתה חגורה וכו'.</b> שם (כ\"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע\"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק\"ש וכן פירש\"י ומוכרח הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו'</b> שם (כ\"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל דה\"ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע\"פ שהוא כנגדו ורואה מותר: \n",
+                "<b>היה ישן וכו'.</b> ברייתא שם (כ\"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק\"ש וי\"א על לבו ות\"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור\"ח והרי\"ף והרא\"ש ור\"ת ז\"ל כי\"א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ\"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא.</b> שם (כ\"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש א\"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק\"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק\"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק\"ש אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל\"ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי\"ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע\"פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח מ\"ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א\"א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא\"ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אימתי הם קטנים וכו'.</b> שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י\"א ויום אחד ותינוק בן י\"ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי\"ב ותינוק פחות מי\"ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה\"ר יונה והרא\"ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י\"א לתינוקת וי\"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.). \n",
+                "<b>ומ״ש ומלמדים את הקטנים,</b> הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב.). \n",
+                "<b>ומ\"ש מברכין וכו'.</b> בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ\"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו: \n",
+                "<b>מי שהיה לבו וכו'.</b> משנה פרק היה קורא (ברכות דף י״ו.) חתן פטור מק״ש לילה הראשון ועד מו״ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע״ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה״ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה״ר מנוח בשם הראב״ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק״ש דלילות בין מק״ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמת לו מת וכו'.</b> משנה רפ\"ג דברכות (שם י\"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ\"י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>וכן החופר קבר וכו'.</b> ברייתא פרק היה קורא (ברכות י״ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות י״ט.) ת״ר אין מוציאין את המת סמוך לק״ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק״ש אדם חשוב שאני: \n",
+                "<b>ואם התחילו והוציאו וכו'.</b> משנה [שם י\"ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה\"ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה\"ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם.</b> ברייתא [שם י\"ט.] כלשון רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'.</b> זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ\"ה אינו חייב לקרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קברו את המת וכו'.</b> משנה [שם י\"ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח\"כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב\"ד ז\"ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתב</b> בעל מ\"ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב\"ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב\"ד ז\"ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ\"ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ\"ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה\"ר יונה ז\"ל משום דס\"ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה\"ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ\"ש. ודעת הראב\"ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת\"ק לאו דוקא רואים אלא ה\"פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו</b> משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו: \n",
+                "<b>בני אדם העומדים בשורה וכו'.</b> גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י\"ט:] ת\"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת\"ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שהוא פטור וכו'.</b> משנה סוף פרק היה קורא (ברכות דף י״ו:) חתן אם רצה לקרות ק״ש בלילה הראשון קורא רשב״ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת״ק וכ״פ הרי״ף והרא״ש פסק כרשב״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש שתהא דעתו פנויה וכו'.</b> הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב\"ג אדרשב\"ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא\"כ כשחלק ת\"ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ\"ל. \n",
+                "<b>וכתב</b> בעל מ\"ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב\"ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב\"ד ה\"ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה\"מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש\"ש לבטלה אבל בק\"ש יהא כקורא בתורה וא\"ת היינו טעמא דק\"ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א\"כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא\"כ כולם קורין. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא\"ת יקרא ולא יהא כפורק ש\"ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ\"ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ\"ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב\"ד ז\"ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י\"ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ\"ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א\"כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ\"ש בעל מ\"ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב\"ד ז\"ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטמאים וכו'.</b> בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי״ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) תניא ר״י בן בתירא אומר אין ד״ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד״ת אינן מקבלין טומאה וא״ת א״כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי״ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה. ועוד י״ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד״ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: \n",
+                "<b>ועזרא ובית דינו וכו'.</b> פרק מרובה (ב\"ק פ\"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: \n",
+                "<b>ולא פשטה תקנה זו וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר״י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר״י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר״ל שהוא ז״ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב״ד עמדו ובטלוה שא״כ הו״ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר״י בן בתירא לימא ב״ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב״ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז״ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב״ד אחר אע״פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע״פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ״ב מהל' ממרים וז״ל הרי שגזרו ב״ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: \n",
+                "<b>וכבר נהגו וכו'.</b> כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפלה בין לד\"ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות קריאת שמע בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..833ad8266d8e5a4a28ddd1ad85d4c5948f2fbe70
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,635 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ארבע פרשיות אלו וכו'.</b> במכילתא ובהקומץ רבה (מנחות דף ל\"ד:). ומ\"ש והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות איצטריך למכתב הכי משום דאיכא והיה כי יביאך במשנה תורה פרשה ואתחנן: \n",
+                "<b>ואפילו קוצו של אות אחת וכו'.</b> במנחות פרק הקומץ בתרא (דף כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ובגמרא (דף ל\"ד) מעכבות זו את זו פשיטא אמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל בהלכות ס\"ת קוצו של יו\"ד פירש\"י זהו רגל ימין כפוף למטה וק\"ל דפשיטא דמעכבא דזהו עיקר גוף האות ופירש ר\"ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה כדאמרינן התם (דף כ\"ט) מפני מה ראשה של יו\"ד כפוף למטה דלצד ימין קרוי רגלו ואמרינן נמי בפסיקתא דיו\"ד יש לו נקודה אחת למטה ונקודה אחת למעלה וגם אמרו שם מפני מה יו\"ד כפוף ולפי זה יש ליו\"ד תג למעלה וגם כפוף למטה, ואפשר דקוצו של יו\"ד היינו תג למעלה ויו\"ד כפוף היינו רגל ימיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת וכו'.</b> דעת רבינו דכיון דבתפילין ומזוזה אות אחת מעכב וכמו שנתבאר בסמוך ה\"ה לספר תורה דהא תנן בפרק קמא דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבים אלא אשורית ועוד דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כ\"ט:) ספר תורה שיש שלש טעיות בכל דף יתקן ד' יגנז ומדקאמר יתקן אלמא דקודם שתיקן אפילו בטעות אחד מיפסל כתפילין ומזוזות. והר\"ן דחה ראיות אלו בפרק שני דמגילה ומ\"מ זה דעת רבינו כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אלו. עוד ראיה לדברי רבינו מדאמרינן פרק קמא דב\"ב אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר תורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ספר התורה ועוד דאמרינן דאפילו אות אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב כלומר שמא יחסר אות או ייתר אות אלמא אפילו חסרון אות אחת פוסל. והא דגרסינן בהניזקין (גיטין דף ס') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו דמשמע הא חסר פסוק אחד קורין בו י\"ל דל\"ק דאפשר לומר דר' יונתן בא ללמדנו שאין דין ספר תורה כדין המגילה שאם השמיט בה הסופר אפילו כמה יריעות וקראן הקורא ע\"פ יצא אבל בספר תורה אפילו חסר יריעה אין קורין בו ומדאגמרן דחסרון פוסל בס\"ת לענין קריאתו לא שנא לן בין חסרון מעט למרובה וממילא דאפילו חסר אות פסול כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה דברים וכו'.</b> מתבארות והולכות בסמוך: \n",
+                "<b>שכותבין אותן בדיו וכו'.</b> ברייתא בשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג) כתב שלא בדיו יגנזו. ומ״ש שהוא הל״מ. ירושלמי פ״ק דמגילה כתבו הרי״ף סוף הלכות ס״ת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומיבשין אותו וכו'.</b> הכי משמע בפ\"ב דנדה (דף כ') דדיו שלהם יבש היה מדאמרינן התם רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה ופירש רש\"י ז\"ל מבקע חתיכת דיו יבש ובודק בו מראית דם שחור: \n",
+                "<b>וזהו הדיו שמצוה וכו': ואם כתב שלשתן וכו'.</b> כ\"כ הרא\"ש דאע\"ג דבפרק שני דגיטין (דף י\"ט) משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומ\"א בלעז נקרא דיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם כן מה מיעטה ההלכה וכו' עד פסולים.</b> קשה דתניא בהבונה (שבת ק\"ג) כתב האזכרות בזהב יגנזו משמע דוקא האזכרות אבל כתב אותיות אחרות בזהב כשר. וי\"ל דה\"ה לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול שהרי לא כתבן בדיו ואזכרות דנקט משום דסד\"א שלרוב מעלתן ראויות ליכתב בזהב קמ\"ל והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ\"ק אין כותבין בזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש עורות הן וכו'.</b> יש גירסאות מחולפות בלשון רבינו יש גורסין זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז\"ל ויש גורסין בלשון רבינו בהפך זה החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף. וכתב הר\"ן ז\"ל בשבת פרק המוציא שזה דעת רבינו והוא גם כן דעת הרמב\"ן ז\"ל וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ\"ג בע\"ה וכך היא גירסת ה\"ר מנוח, ואפשר שאח\"כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים. ודע שדעת רבינו דאע\"ג דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ עור מיקרי ולא גויל ולא קלף ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות לאו דוקא עפיץ דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים וכמ\"ש התוס' בשם ר\"ת וז\"ש ואח\"כ בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין וכו'.</b> ברייתא בשבת פרק המוציא יין (שבת דף ע״ט:) ובפרק הקומץ (מנחות ל״ב) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער ועוד התם תנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס״ת ועוד תניא שינה בזה ובזה פסולה ופירשו בגמרא לחדא אוקימתא שינה בזה ובזה היינו שכתב על הקלף במקום שיער על הדוכסוסטוס במקום בשר. והרא״ש בהלכות ס״ת פסקה לההיא דתנא דבי מנשה. וכתב הר״ן ז״ל בפרק המוציא יין דמצוה מן המובחר ספר תורה בגויל מדאמרינן בגיטין (דף נ״ד:) גוילים שבו לא עבדתים לשמן והיינו נמי דאמרינן בפ״ק דב״ב (דף י״ד:) גבי ס״ת שעשה משה דאקשינן בתרי פושכי היכי יתיב משום דמשמע לן דשל גויל היה דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגררן ולהעמידן על גלדן אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל וכן כתב ר״ח. ומ״מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב״ם כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש דגויל במקום שיער דוקא.</b> פ\"ק דמ\"ס וירושלמי פ\"ק דמגילה צריך לכתוב על הגויל במקום שיער ואם שינה פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שכך הוא הלכה למ\"מ וכו'.</b> בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) שאלו את רבי ס\"ת בכמה אמר בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע ומדלא מדכר דוכסוסטוס אלמא דוכסוסטוס כלל לא ואע\"ג דבפרק המוציא (שבת ע\"ט) תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס\"ת רבי לא ס\"ל הכי וכוותיה קיימא לן דהוא עדיף מתנא דבי מנשה ועוד דבירושלמי פ\"ק דמגילה ובמ\"ס פ\"ק קתני גבי ספר התורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שיער ומדלא מדכרי דוכסוסטוס אלמא כרבי ס\"ל: \n",
+                "<b>וכן אם כתב את המזוזה על הקלף וכו'.</b> ברייתא פרק המוציא יין כתב מזוזה על הקלף פסולה אמר רשב\"א רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וסובר רבינו דכרבי מאיר קיימא לן וכן פסקו הפוסקים וטעמא משום דעבד בה עובדא ועוד דהא רשב\"א קאי כוותיה ועוד דבגמרא מייתינן לה לסיועי לסתם תלמודא דאמרה דמזוזה נכתבת על הקלף אלמא הכי הלכתא ועוד דרב נמי אמר התם הכי וליכא מאן דפליג עליה. וקשה דאם כן כי תניא הלמ\"מ מזוזה על הדוכסוסטוס ניתני על הדוכסוסטוס ועל הקלף אלא ודאי משמע דלמצוה דוכסוסטוס בעינן וכן כתב הרי\"ף בהלכות מזוזה. וכתב הר\"ן בפרק המוציא יין אע\"ג דלישנא דהיה כותבה לכתחלה משמע י\"ל דה\"ק היה כותבה על הקלף כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס א\"נ שבמקום הצריך שימור כגון שעומדת במקום התורפה וכו' היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או על הגויל וכו'</b> דכיון דהא דאמרינן מזוזה על הדוכסוסטוס היינו למצוה אם איתא דעל הגויל פסולה ניתני מזוזה על הדוכסוסטוס ועל הקלף למעוטי גויל דטפי עדיף לאשמועינן עיכובא מלאשמועינן מצוה א\"ו על הגויל כשר ולא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה כנ\"ל. והר\"ן כתב בפרק המוציא ראיה אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין ספרים וכו' עד שלהן.</b> ברייתא בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש שנכתבין ע\"ג עור של עוף טהור.</b> מימרא דר\"ה שם, וכל הני אע\"ג דגבי תפילין מיתנו חדא מינייהו נקט וה\"ה לאינך דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' ואית לן לקיומי האי כללא כל היכא דלא אשכחן שחילקו חז\"ל ביניהם שבאותו דבר שחילקו נחלק ביניהם לא בדבר אחר: \n",
+                "<b>ואין כותבין ע\"ג עור הדג וכו'.</b> (שם) בעא מר בריה דרבינא מר\"נ ב\"י מהו לכתוב תפילין ע\"ג עור של דג טהור א\"ל אם יבא אליהו ויאמר אי פסיק זוהמא מיניה אי לא פסקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גויל של ספר תורה וכו'.</b> בגיטין פ' הניזקין (גיטין נ״ד:) אמרינן דההוא דאמר ספר תורה שכתבתי גוילין שבו לא עבדתים לשמן נאמן ואמרינן התם דמפסלי בהכי: \n",
+                "<b>ומ\"ש כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול.</b> הוא מדאמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד: \n",
+                "<b>ומזוזה אינה צריכה וכו'.</b> כבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוני\"ל והשיב וז\"ל ילמדנו רבינו מפני מה עור של מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה אע\"פ שבספר תורה ותפילין צריך עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבד לשמן ואי משום דקרי ליה למזוזה קדושה קלה הא ג\"כ קורא לתפילין קדושה קלה: \n",
+                "<b>תשובה</b> לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא\"ת מ\"ט ס\"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה עכ\"ל. ומ\"ש מפני שלא נשמע וכו' על מ\"ש בסוף ועצמה של מזוזה אינה המצוה הוא סומך דאילו מפני שלא נשמע לחוד לא מכרע מידי דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', וגם הטענה שטען שעצמה של מזוזה אינה המצוה היא תמוה בעיני דמנין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלכה למ\"מ שאין כותבין וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למ\"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פירוש משורטט. ואסיקנא בפ\"ב דמגילה והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט, וכיון דסתמא אמרינן בירושלמי כותבין מסורגל אכולהו הוה לן למימר דקאי אלא דמיעטו בגמרא דידן תפילין בהדיא אבל ס\"ת דלא אימעוט בעי שרטוט ופירש רבינו למה אין התפילין צריכין שרטוט לפי שהם מחופין אבל המזוזה אינה מחופה כל כך שבנקל יכול להסירה ממקומה. והר\"ן כתב בפ\"ב דמגילה דטעמא משום דמזוזה נבדקת אחת בשבוע וכו': \n",
+                "<b>ומותר לכתוב תפילין ומזוזות וכו'.</b> ברייתא פ\"ב דמגילה: \n",
+                "<b>אבל ס\"ת.</b> שם מימרא דרבה בר בר חנה א\"ר יוחנן והטעם שמא יטעה בחסרות ויתרות: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל. וצ\"ע אם אותם פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס\"ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה תפילין ומזוזות וכו'.</b> בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה) אר״נ נקטינן ס״ת שכתבו אפיקורוס ישרף כתבו כותי יגנז ואמרינן בתר הכי ס״ת שכתבו כותי תני חדא ישרף ותני חדא יגנז ותניא אידך קורין בו ואוקימנא להא דתני יגנז כי האי תנא דתנא רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ס״ת שכתבו אפיקורוס ומוסר ביד אנס כותי ועבד אשה וקטן וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וכיון דר״נ סבר כתבו כותי יגנז כהאי ברייתא קי״ל, ואף על גב דתני אפיקורוס בהדייהו ובכתבו אפיקורוס אר״נ דישרף איכא למימר דאע״ג דלא קי״ל כברייתא באפיקורוס באידך קי״ל כוותה, א״נ דברייתא נמי סברה דכתבו אפיקורוס ישרף אלא משום דבאינך לא מצו למנקט ישרף לא נקט נמי באפיקורוס. ופירש״י אפיקורוס אדוק בעבודת כוכבים כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו״ם כתבו כו' עבד ואשה אינן בקשירה דמ״ע שהזמן גרמא היא כותים גירי אריות הם כלומר ולא ברצון נפשם מומר ומוסר ביד אנס הרי פרקו מעליהם עול עכ״ל. ונראה דישראל מומר היינו מומר לכל התורה דאילו מומר לדבר אחד מאי איריא מוסר ביד אנס אפילו מומר לעבירה שאינה חמורה כ״כ פסול א״ו כדאמרן: \n",
+                "<b>נמצאו ביד אפיקורוס.</b> (שם) מימרא דר\"נ: \n",
+                "<b>נמצאו ביד כותי וכו'.</b> (שם דף מ\"ה) במשנה אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים יותר על דמיהם מפני תיקון העולם כלומר שלא להרגילן לגונבם ולגוזלן למכור ביוקר. ובגמרא א\"ל רב בודיא לרב אשי יתר על דמיהן הוא דאין לוקחים הא בכדי דמיהם לוקחים ש\"מ ס\"ת שנמצא ביד כותי קורין בו דילמא לגנוז כלומר הא דדייקינן מתני' הא בכדי דמיהם לוקחים לגנוז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא. ובתר הכי אמרינן נמצא ביד כותי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו ופסק רבינו דקורין בו כלישנא בתרא ועוד דפשטא דדיוקא דמתניתין הכי מוכחא דלקרות בו פודין אותו ואף על גב דדחי רב אשי אדיחוייא לא סמכינן אלא כשרים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה תפילין ומזוזות וכו' עד הרי אלו פסולין.</b> כבר נתבאר למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב ס\"ת וכו'.</b> בהניזקין (גיטין נ\"ד:) אמרינן דההוא דאמר ס\"ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן ופסל רבי אמי הס\"ת ומוכח התם דאפילו באזכרה אחת שכתבה שלא לשמה מיפסל: \n",
+                "<b>לפיכך הכותב וכו'.</b> במ\"ס ובירושלמי פרק אין עומדין, וטעם תיבת לפיכך כיון שאם כתב אזכרה אחת שלא לשמה נפסלו אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו כדי שלא יסיח דעתו מהכוונה ויפסל ס\"ת. וכתב רבינו אפילו מלך ישראל לומר שאם הוא מלך עכו\"ם ישיבנו כדי שלא יהרגנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכותב את השם וכו' עד מאות שלפניו.</b> בתוספתא ובמ\"ס וכתבו הרי\"ף בהלכות ס\"ת והטעם שצריך להתחיל מאות שלפניו היינו משום שמא יהא רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב השם ויצטרך למוחקו או שמא נדבק שער בראש הקולמוס ויפסיד הכתב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח לכתוב השם וכו'.</b> בהקומץ (מנחות ל') פלוגתא דתנאי וקאמר ר\"ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חיננא אמר עולא א\"ר חנינא הלכה כר\"ש שזורי וממילא משמע דדוקא בשם הוא דאין תולין הא בשאר תיבות תולין: \n",
+                "<b>בד\"א בס\"ת אבל בתפילין וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק דמגילה והטעם משום דהוי שלא כסדרן. ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו ואין מחלק בין פרשיות בין תיבות לאותיות: \n",
+                "<b>מותר לכתוב וכו'.</b> בפרק הקומץ הטועה בשם גורר את מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר' יהודה כלומר אם לא כתב שם בן ד' שהיה לו לכתוב גורר בתער שיהיה יפה מקום הגרר אבל לא ימחקנו בעוד שהכתב לח שלא יהיה נאה ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב רבה בר בר חנה א\"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה מוחק וכותב וכיון דאסיקנא דמותר לכתוב השם על המחק מכ\"ש שכותבין אותו על הגרד ואפילו בתפילין ומזוזות ובלבד שיהיו כתובים כסדרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותבי ספרים וכו' עד בגד.</b> ברייתא פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ה) ופ' הקומץ רבה בלשון הזה, ופי' הענין שהוא רוצה להגן שלא יפול אבק על האותיות ואמרו שלא יהפוך היריעה על פניה שנמצא הכתב תחתון לפי שהוא מנהג בזיון אלא פורס עליה בגד ואז לא יפול אבק על האותיות, וכתב רבינו תיקון אחר שיכפלנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה תפילין ומזוזה וכו' עד אין שכר לו כלל.</b> בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה רבי ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות שכר דס״ת כוליה מי הפסיד אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום. ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עיבדתים לשמן א״ל ס״ת ביד מי א״ל ביד לוקח א״ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ומאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה הכא כיון דמפסיד כולא אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קאמר. ופרש״י התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה אבל הכא גבי קלפים דידע הוא שיפסיד כל שכרו ואמר אימור קושטא קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין תפילין וכו'.</b> משנה סוף פ\"ק דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית רשב\"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ובגמרא (דף ט':) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכבר נשתקע יונית וכו'</b> כלומר אותו לשון יוני שהיו מדברים בו בימי חכמי משנה כבר נשתקע וכו': \n",
+                "<b>שכל אות שאין העור וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות כ\"ט) א\"ר יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ושינה רבינו לשון גויל לעור כדי שיכלול דין זה גם לתפילין ומזוזה: \n",
+                "<b>וכל אות שאין התינוק וכו'.</b> בהקומץ רבה שם (כ\"ט:) רמי בר דיקולי דהוא חמוה דרמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא דוי\"ו דויהרג אתא לקמיה דר' זירא א\"ל זיל אייתי ינוקא לא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר ואי לאו פסול: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך צריך ליזהר וכו'.</b> נלמד מעובדא זו ועוד דבשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג:) נמי תנא שלא יעשה יודי״ן ווי״ן ווי״ן יודי״ן ביתי״ן כפי״ן כפי״ן ביתי״ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שהיה נקוב וכו'.</b> בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח) אמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וממילא שאם אינה עוברת נקב הוי ואסור לכתוב על גבי הנקב: \n",
+                "<b>לפיכך מותר לכתוב וכו'.</b> שם מימרא דרב הונא: \n",
+                "<b>ניקב העור וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף כ\"ט) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוך הה\"א כשר ירכו פסול ופירשו לה התם דניקב ירכו נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא תדמה לאות אחרת</b> נלמד מעובדא דרמי בר תמרי שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כותבין וכו' עד על קלף אחד.</b> ברייתות בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ד ע\"ב) ובמכילתא וכתבם הרי\"ף בהלכות תפילין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו.</b> כן כתבו הרא\"ש והמרדכי וספר התרומה. וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ שם (דף ל\"א ע\"ב) כורכה מאחד כלפי שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך ליזהר בפרשיות.</b> כן כתב המרדכי ואורחות חיים וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בסדר תיקון תפילין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך ליזהר במלא וחסר וכו'. עד אין לו תקנה.</b> במכילתא סוף פרשת בא אל פרעה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך ליזהר בתגין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה וכו'.</b> פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ז) אמר רב חסדא אמר רב הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחד של ראש או ב' של ראש ואחד של יד ואמרו שם בגמרא דחזקה דמחד גברא זבין ובעינן דיתמחי בשל יד ובשל ראש ואסיקנא התם דה\"מ בכריכות אבל בצבתים בודק אפילו ארבע וחמש נמי. ופירש\"י בצבתים דרך הלוקח ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר ולפיכך אף על פי שבדק צבת אחד צריך לבדוק גם שאר צבתים. וישוב דברי רבינו כך הם הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן והא כיצד אם לקח ממנו מאה קציצות כלומר והם בכרך אחד או בצבת אחד בודק מהם ג' וכו' ואם לקח צבתים צבתים כלומר שהם כרוכין אגודות אגודות צריך לבדוק בכל צבת שתים של ראש ואחד של יד או שתים של יד ואחד של ראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב תפילין וכו' עד סוף הפרק.</b> בירושל' פ' בתרא דעירובין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיהיו מרובעות וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה) ובפרק הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) תנא תפילין מרובעות הלמ\"מ אמר רב פפא בתופרן ובאלכסונן כלומר שלא יפסידו בתפירתם את ריבועם במשיכת חוט התפירה ובאלכסונן נמי שיהא ריבוען מכוון אורכן כרוחבן כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז\"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא: \n",
+                "<b>ושיהיה בעור של ראש וכו'.</b> פרק במה מדליקין (שבת כ\"ח:) אמר אביי שי\"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי\"ן מימין ושי\"ן משמאל ובשימושא רבה צורה דשי\"ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי ואי אפיך לית לן בה: \n",
+                "<b>ושיכרוך הפרשיות במטלית.</b> ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית: \n",
+                "<b>ושיכרוך אותה בשיער.</b> שם בירושלמי ובבבלי פ' שמונה שרצים (שבת דף ק\"ח) הל\"מ שהתפילין נכרכות בשיער ונתפרות בגידין: \n",
+                "<b>ושעושין להם מעבורת וכו'.</b> בהקומץ רבה (מנחות ל\"ה) אמר אביי האי מעברתא דתפילין הל\"מ וכתב הערוך פירוש מעברתא דתפילין הוא תיתורא וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילי עד כאן לשונו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא בעי למימר דתרווייהו חדא מילתא היא דהא בגמרא חשיבי כב' כלומר דגרסינן הכי אמר רב חננאל אמר רב האי תיתורא דתפילי הל\"מ אמר אביי האי מעברתא דתפילי ושי\"ן של תפילין הל\"מ אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא ודעת רבינו דתרווייהו חדא כפשט לשון בעל הערוך ואף ע\"ג דכבר א\"ר חננאל דהל\"מ הוא איידי דבעי אביי למימר דשי\"ן של תפילין הל\"מ אמר נמי דהאי מעברתא הל\"מ לומר כי היכי דההיא מעברתא הל\"מ כדא\"ר חננאל א\"ר ה\"נ שי\"ן הל\"מ היא ואיצטריך למימר הכי דלא תימא רב חננאל ואביי פליגי דלרב חננאל שמיע ליה דתיתורא דוקא הל\"מ ולא שי\"ן ואביי שמיע ליה דשי\"ן דוקא הלכה למ\"מ ולא תיתורא להכי הדר אביי ואדכר מעברתא לומר דלא פליג אדרב חננאל. ומלשון רבינו נראה שהבתים והתיתורא של עור אחד הם וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דמשמע כן מפירש\"י והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא צריך שיהיה עב וחזק מפני שהרצועה שם תמיד ולכן כופלים עור לשנים ועושין נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה פי הבתים ונמצאת מעברתא מהעור העב החזק: \n",
+                "<b>ושיהיו הרצועות שחורות.</b> בפרק הקומץ (שם) אמר רב יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואמר בגמרא דהיינו מבחוץ אבל מבפנים מאי זה גוון שירצה ובלבד שלא יהיו אדומות: \n",
+                "<b>ושיהיה הקשר וכו'.</b> (שם) אמר רב יהודה בר רב שמואל משמיה דרב קשר של תפילין הל\"מ. ומפרש רבינו דהיינו שיעשה קשר כעין דל\"ת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> כיצד עושין וכו' עד מקום הרצועות.</b> פשוט הוא וקצתו בשימושא רבה ופירוש מלת תובר כתב בעל הערוך שתוברות הם לולאות כגון בית כניסת המיין שעושים למכנסיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד סידור הפרשיות וכו'.</b> פרק הקומץ רבה (מנחות ל\"ד:) ת\"ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי ל\"ק כאן לימין הקורא וכאן לימין המניח כ\"כ הרי\"ף בהלכות תפילין. וגירסת רבינו והקורא קורא כסדרן וכתב הרא\"ש ז\"ל שהיא גירסת ר\"ת ומפרש רבינו והקורא קורא כסדרן כלומר כסדר שכתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך [מימין] שמע והיה אם שמוע [משמאל היינו ימין ושמאל הקורא] וכן דעת רש\"י ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי משמע במכילתא בפ' והיה כי יביאך דתני בד' מקומות הזכיר הכתוב פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות והדר תני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו ומשמע כסדר ששנאן ברישא אך ר\"ת ור\"ח ורבינו האי ורב שרירא ז\"ל חולקים על רבינו ומפרשים הסוגיא בענין אחר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א רבינו האי אינו אומר כן וכו'. ולפיכך תפס הגאון דרך פשיטות הגמ' ושם ההויות באמצע עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכבר</b> נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה: \n",
+                "<b>יורנו</b> רבינו מה שכתב בפ\"ג כיצד סדור הפרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח וכו' ונחנו תלמידיך קבלנו מרבותינו שקבלו מהגאונים ורבינו האי בראשם דבעינן הויות באמצע וכן פירשו בסנהדרין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וגם כן קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר וכמדומה לנו שנמצא בספרו הפך זה על כן משכנו ידינו מהם עד שיבא דברך יורנו כדת מה לעשות: \n",
+                "<b>תשובה</b> זה שעלה בדעתכם בסדור הפרשיות וקלף שהוא החלק שהשיער דבוק בו כך היה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפילין שמו רבי משה בר מיימון מקורטובא ואותו חיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי מערב מלפני וגם ה\"ר יצחק זכרונו לברכה כוותיה ס\"ל בתשובה וגם חכם אחד יש שמו רבי יעקב קלעי ככה עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על דבר זה ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפילין של רבינו האי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחבורי ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל היתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם השליך תפליו ועשה על הסדר. והראיה ברורה בדבר זה מה שאמרו בהקומץ רבה והקורא קורא כסדרן כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיו' כסדר התור' ונוסח זה לא היה בספרים שלנו אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהם בכלן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו ש\"מ סדר אחד לשתיהן. וכן לענין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה כל האומר כמו שעלה על דעתכם שהדבר ידוע שאנו מצריכין להיות הכתיבה תמה נאה ביותר ובפירוש אמרו חכמים שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים שהקלף הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר\"ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. והראיה השנית שהכרעתי בה דברי האומר כדברי שכתבתי בחבורי זו היא כי הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה וכך היא ההל\"מ שיהא עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו ס\"ת הוא עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה עכ\"ל. ומ\"ש בתשובתו וכן כתב אותו שכתב חבור בתפילין שמו רמב\"ם מקורטבא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחיבר חבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו מ\"מ אנו למדים ממנה הצריך לנו לענין שיטת רבינו וכבר פשט המנהג בכל המקום אשר שמענו שמעם כדברי רבינו ורש\"י ז\"ל בסדר הפרשיות: \n",
+                "<b>ואם החליף וכו'.</b> בהקומץ מימרא דרב חננאל אמר רב (ד' ל\"ד ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלה של יד וכו'.</b> שם ת\"ר כיצד כותבין תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור ואם כתבן על ד' עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ואסיקנא התם דהדר ביה ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא גולל הפרשיות וכו'.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשמכניסין את הפרשיות וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער</b> כתב סמ\"ג דבר זה להיפך בירוש' דמגילה הל\"מ שיהו כותבין בעורות וכורכין בשיער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבה. וי\"ל לדעת רבינו דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואח\"כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא רבה לא אתו למימר אלא שצריך שיהיה שם כריכת שיער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ\"כ סמ\"ק וא\"ח והגהות מיימון דאין קפידא על הסדר: \n",
+                "<b>ומ\"ש ושיער זה צריך להיות וכו'.</b> ברייתא פ\"ח שרצים (שבת ק\"ח): \n",
+                "<b>וכבר נהגו וכו' בשל עגל.</b> כתוב בשימושא רבה כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בשיער זנב</b> לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משיער שעל גופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתופרים את התפילין וכו' עד שלהם.</b> ברייתא פרק שמנה שרצים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתופרים התפילין וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק. \n",
+                "<b>ומ\"ש והלכה רווחת וכו' עד או י\"ד עושה.</b> בשימושא רבה: \n",
+                "<b>וכל התפירות וכו'.</b> כ\"כ גם הרא\"ש ונראה שטעמם מפני שהם מפרשים כן מ\"ש בשימושא רבה על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שיגיע החריץ וכו' ואם אין חריץ ניכר פסולות.</b> ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) וכתבה הרי\"ף בהלכות תפילין ושוין שנותן משיחה וחוט בין כל אחד ואחד ואם אין חריצן ניכר פסולות: \n",
+                "<b>ומ\"ש שצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר.</b> (שם דף ל\"ה) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך. ופרש\"י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. והרא\"ש כתב שי\"מ שחריץ של שי\"ן דהיינו חודה של שי\"ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי' זה נראה, ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי\"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהיה ניכר החריץ.</b> טעמו מדתני' בהקומץ (שם ל\"ד) ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני ואם כן כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע\"פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחבה כאורך שעורה.</b> כ\"כ הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות ל״ה:) וכמה שיעורייהו אמר ר״ל עד אצבע צרידא רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט רבה קטיר להו ופשיט שדי להו רב אחא בר יעקב קטר ליה ומתלית ליה. ונראה שרבינו מפרש אצבע צרידא אצבע אמצעי וברצועה של יד מיירי וקטר ליה ומתלית ליה היינו קשר באמצע צרידא ומתלית פירוש קושר סביב אצבעו ג״פ ורבה קטיר להו ופשיט שדי להו קאי ארצועה של ראש וקטר להו היינו שהיה מקיף הראש וקושר הקשר ושאר הרצועות פשיט שדי כלומר היה פושטן ומשליכן שיהיו תלויות לפניו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו עד שיגיעו עד הטבור</b> נראה שכך היתה קבלה בידו. והטור כתב שיגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי\"א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקשר זה צריך כל תלמיד חכם וכו'.</b> פרקא קמא דחולין (דף ט') מימרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרצועה של תפילין וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ה) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואוקימנא לה מבחוץ אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום משום גנאי ודבר אחר מאי גנאי ודבר אחר מבפנים איכא זימנין דמתהפכא. והא דאמרי' משום גנאי יש מפרשים שמא יאמרו שמיפה עצמו למצוא חן בעיני הזונות ודבר אחר כהני עכו\"ם שעושין סימנין מבגד אדום. ורש\"י ז\"ל פירש גנאי שמא יאמרו מדם חטיטיו נצבעו ודבר אחר שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. ורבינו כתב טעם דגנאי לבד ולא חשש לכתוב עוד או שמא לא היה בגירסתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יהיה אחורי הרצועה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור שמחפין בו וכו'.</b> פרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח:) ת\"ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדן לשמה רשב\"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמה ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש עור מצה.</b> פי' דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין התפילין אלא ישראל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלה של ראש וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) א\"ר יוסי מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שטולה עור על אחד מהם כלומר דכשטולה עור אחד עליה נראה כבית אחת. והא שלח ר' חנינא משום ר' יוחנן תפלת ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקתא הא בחדתא בחדתא כלומר שלא הניחן אדם לעולם וצ\"ל דשל יד שעשאה של ראש בשעשה לה ארבעה בתים והכניס כל פרשה בבית אחד דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן רצועה של תפלה של ראש וכו'.</b> נלמד מהדין הנזכר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפילין שנפסקו וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלן קיימות כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה שלש פסולה אמר רבא הא דאמר מר שתים כשרה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולה וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. א\"ל אביי לרב יוסף ה\"ד עתיקתא וה\"ד חדתא א\"ל כל היכא דכי מתלית בשלחא והדר חלים חדתא ואידך עתיקתא. ופירוש רבינו ברור הוא וי\"מ בענין אחר וז\"ל והר\"י אסכנדרי ז\"ל בביאור א\"ח יש מפרשים הא מימרא דרב הונא שכל זמן שטבלה קיימת פי' התיתורא תהא קיימת בתפירותיה כולם כשרה ורב חסדא אמר אפילו נפסקו שתי תפירות עדיין כשרה שאין נפסלת אלא בפסיקת ג' תפירות אמר רבא הא דאמר רב חסדא דבפסיקת שתי תפירות לא מפסלא היינו דוקא כשנפסקו זה שלא כנגד זה שכל תפירה מי\"ד תפירות יש לה פנים ואחור שאם נפסקת התפירה שמצד פנים תהא התפירה שכנגדה מאחור קיימת וכן אם נפסקה מצד חוץ תהא אותה שכנגדה מצד פנים קיימת אבל אם נפסקה מבפנים ומאחור שנמצאות שנעשו שתים זו כנגד זו מופסקות פסולה ולא אמרן בנפסקו שתים זו כנגד זו שפסולה אלא בחדתא שע\"י שהם חדשות ועדיין לא נתיישב העור העליון על התחתון אלא על ידי חיבור התפירה שלמעלה ומלמטה הילכך כשניתקו שתי התפירות זו כנגד זו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שלא נשתייר לתיתורא במה שתתיישב פסולה ודוקא כשהיא חדשה אבל כשהיא ישנה ומתיישבת במקומה אחר חתיכת התפירות כשרה אפי' נפסקו שתי תפירות זו כנגד זו ונתן סימן לחדשות כל היכא דמתלי השלחא פירוש כל זמן שאוחזן בעור התיתורא ומתלי השלחא עורו מתפשט ונבדל מדביקותו העליון והתחתון וכשמניחו חוזר ומתיישב במקומו נקראים חדשים ופסולות אבל אם אוחז עור התיתורא ומושכו ואינו בא אחריו אלא עומד במקומו ואין נבדל העליון מהתחתון כשרות אפילו נפסקו שתים זו כנגד זו שכגון זה נקראים עתיקתא. עוד יש סימן אחר כל היכא דמתלי במיתונא פירוש כשמושך ברצועה התלויה בה ואתיא עור התיתורא אבתרה כלומר שנבדל עור התחתון מהעליון ע\"י משיכתו נקראים חדתא ופסולות זו כנגד זו ואם אין נפסק התיתורא העליון מן התחתון ע\"י משיכה כזו אלא עומד ומתיישב במקומו ואינו כווץ נקראים ישנות. זהו פי' סוגיא זו על דעת הרמב\"ם ז\"ל אמנם רש\"י והרא\"ש מפרשים בעור חיפוי הבתים עכ\"ל. ודבריו מיוסדים על גי' רש\"י ז\"ל שהיא וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה אבל גירסת הרי\"ף היא כמ\"ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה והיא גירסת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצועה שנפסקה וכו'.</b> שם (ל\"ה.) אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיולי תפירה לגו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש\"י דפשט ליה לאיסורא וכן דעת רבינו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיירי ברצועה המקפת את הראש ואת הזרוע דהתם בעינן קשירה תמה: \n",
+                "<b>ושיורי הרצועה וכו'.</b> (ג\"ז שם) א\"ר פפא גרדומי רצועה כשרים ולא היא כלומר ואינן כשרים עד דליהוי בהו שיעורא: \n",
+                "<b>ולעולם יזהר וכו'.</b> שם אמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר ומוכח התם דקאי ארצועות שהן חלקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היכן מניחין תפילין וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' מכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך לכוין וכו' ויהי' הקשר בגובה העורף וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) א\"ר יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ועוד שם צריך שיהא הקשר כלפי פנים ופי' רש\"י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר. כלפי פנים ממול עורף ולא בצדי הראש, ומזה נלמוד שצריך לכוין אותה באמצע דכיון שהקשר הוא ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן כדי לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה ומה שכתב ושל יד קושר אותה על שמאלו.</b> שם (דף ל\"ו ל\"ז) ידך זו שמאל ומייתי לה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ור' נתן יליף לה מקרא אחרינא: \n",
+                "<b>ומה שכתב על הקיבורת.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ז) על ידך זו קיבורת וכתבו התוספות והרא\"ש קיבורת לשון קיבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני. וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל דהיינו גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והקובד\"ו וכן דעת רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים וכן המנהג פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח תפלה של יד וכו'.</b> משנה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ד:) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים. ובגמרא לימא תנינא להא דתנו רבנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא דעבידא כי אמגוזא. ואמתניתין פירש\"י סכנה שלא תכנס בראשו. נתנה על מצחו של ראש ושל יד על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים שמניחין מדרש חכמים והולכים אחר המשמע. ורבינו לא חשש לכתוב סכנה כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי דמאחר דאין מצוה כלל כי לא הוי בה סכנה לא ליעביד הכי: \n",
+                "<b>איטר מניח וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל\"ז) תנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלה של ראש וכו'.</b> משנה פרק התכלת (מנחות דף ל\"ח) ובגמרא (מ\"ד) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אם אין לו מעכבת אמרו ליה אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע\"פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא: \n",
+                "<b>וכיצד מברכין וכו'.</b> בס״פ הקומץ (מנחות ל״ו) אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא והא א״ר חייא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים ופירש״י לא שח מברך אחת על של יד שח מברך אחת על של יד וחוזר ומברך על של ראש על מצות והרי בירך שתים וכן דעת הרי״ף וזה דעת רבינו. ויש חולקים ומפרשים לא שח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין שח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ונהגו כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקושר של יד וכו'.</b> שם תנא כשמניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח\"כ של יד בשלמא בהנחה של יד קודם דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך אלא בחליצה מנ\"ל אמר רבא בר המנונא אסברא לי והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבירך להניח וכו'.</b> בסוטה פ' משוח מלחמה (סוטה מ״ד:) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואע״ג דפליגי עליה היינו לענין החזרה אבל כ״ע מודה דעבירה היא בידו. וכתב הרא״ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו צריך לברך וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפילין כל זמן שמניחן וכו'.</b> ברייתא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו) תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכ\"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ואסיקנא דהלכתא כרבי ואמרי' בגמרא רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בהלכות תפילין. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש כפירוש ר\"י שכתב הרא\"ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא היה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש\"י והתוספות דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו מברכי עלייהו צריך לומר שהוא ז\"ל מפרש שהיו מברכים לשמור חוקיו כמו שכתבו התוספות ומאחר דקי\"ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמש אין מברכין ומפני כך השמיטו: \n",
+                "<b>וכל המצות כולן וכו'.</b> פ\"ק דפסחים (דף ז':) מימרא דשמואל והביאה הרי\"ף בהלכות תפילין: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן. וי\"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי\"ל שמ\"ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אע\"פ שהוא אחר הנחתן. \n",
+                "<b>ומ\"ש צריך לברך</b> ה\"ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת\"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא\"ש והר\"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו מברך קודם הנחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשחולץ אדם תפיליו וכו'.</b> פרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ג) אמר ר\"ל אין מעבירין על המצות אמר רבה עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ומפרש רבינו כמו שפי' התוספות בשם רבינו האי דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותם של יד ויתנם בכיס תחלה ואח\"כ של ראש למעלה דא\"כ כשיבא להניחן יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות כי יצטרך להניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ועליהם של יד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהכינו וכו' עד כמו שהיה.</b> מימרא דרב חסדא פרק מי שמתו (ברכות כ\"ג:) ופרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח): \n",
+                "<b>ואסור לתלות וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות כ\"ד) א\"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפילין יתלו לו חייו ל\"ק הא ברצועה הא בקציצה ואי בעית אימא ל\"ש רצועה ל\"ש קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ולחומרא וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זמן הנחת תפילין וכו'.</b> בעירובין פרק בתרא (דף צ\"ה צ\"ו) ובסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ\"א עד זמן שינה ומודים חכמים שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה חמה שוב אין מניחן. תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא נאמר חוקה זאת אלא לענין פסח בלבד דקא סבר לילה זמן תפילין אבל שבתות וי\"ט לאו זמן תפילין ונפקא ליה מוהיה לאות על ידך יצאו שבתות וי\"ט שהן עצמן אות. וכיון דחזינא דתנאי דברייתא קמייתא כולהו ס\"ל לילה לאו זמן תפילין הכי קי\"ל דאין הלכה כר\"ע מחביריו. מיהו פלוגתייהו בהנחה לכתחלה דלר' עקיבא מניחין לכתחלה ולהנך רבנן אין מניחין לכתחלה כדתניא בהדיא ומודים חכמים שאם חלצן וכו' כלומר אפי' לא חלצן אלא ליכנס לבית הכסא שהוא חולץ ע\"מ לחזור ולהניחן כיון ששקעה חמה אח\"כ שוב אין מניחן, וז\"ש רבינו זמן הנחת תפילין כלומר זמן הנחתן בתחלה ביום ולא בלילה ודין אם הניחן ואחר כך שקעה חמה אם זקוק לחלצן אם לא יתבאר בסמוך ומייתי רבינו לשבתות וי\"ט מוהיה לאות דהוא קרא דר\"ע משום דאע\"ג דפסקינן דלא כוותיה היינו דוקא במאי דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי\"ט כ\"ע מודו ליה לענין דינא אלא דר\"י הגלילי מייתי לה מחד קרא ור\"ע מייתי לה מחד קרא והלכה כר\"ע מחבירו. ונחלקו הפוסקים בחולו של מועד שיש מהם אומרים דבכלל י\"ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי\"א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכתב בפרק י' משביתת י\"ט כותב אדם תפילין לעצמו. ומנהג העולם היה להניחן עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחול המועד כמי שקוצץ בנטיעות ונמנעו מלהניחם עוד בחול המועד: \n",
+                "<b>ומאימתי זמן הנחתן.</b> כלומר שיכול \n",
+                "<b>להניחן משיראה את חבירו וכו'.</b> דגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ט':) גבי הא דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו אמר אביי לתפילין כאחרים לק\"ש כותיקין כלומר שאותו זמן שקבעו אחרים לק\"ש הוא לתפילין שמאותו זמן ואילך הוא זמן הנחתן. ורש\"י גורס לתפלה כאחרים ועכ\"ז מפרש כן שכך כתב לתפלה להניח תפילין שמצות הנחתן קודם ק\"ש עכ\"ל. נראה שטעמו שאם תפלה זו פירושו כמשמעו קשה היה לו להקדים ולומר לק\"ש כותיקין לתפלה כאחרים. ואהא דאמרינן משיראה את חבירו וכו' אמרו בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפילו קרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהניח תפילין וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי אמרי ליה לשמרן קא בעי מר א\"ל אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן קא הוה בעי אלא קסבר הלכה ואין מורים כן ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תקשה הלכתא אעובדא דרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא מלמדין את הכל שלא יניחו עליהן תפיליהן בלילה</b> אין הכוונה שלא יניחום בקום עשה שזה מן הדין הוא שאסור ולא מטעם אין מורים כן לבד אלא הכוונה שלא יניחום עליהם בשב ואל תעשה: \n",
+                "<b>וכל המניח תפילין וכו'.</b> שם א\"ר אלעזר המניח תפילין משתשקע החמה עובר בעשה קסבר השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו ר' יוחנן אמר עובר בלאו השמר דעשה נמי לאו הוא ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בא בדרך וכו'.</b> ספ\"ק דיו\"ט (דף ט\"ו) אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ופירש\"י היה בא בדרך בע\"ש מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהויא העברה כלאחר יד משום בזיון. ובית המדרש בשדה היה ואינו משתמר. וכפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שהיא ושקעה עליו חמה וקדש היום אם כן הוא מפרש כדברי רש\"י. וא\"ת אמאי שני אביי בלישניה ונקט גבי בא בדרך ושקעה וגבי יושב בבה\"מ וקדש היום וראיתי כתוב בשם הרמב\"ן בספר המלחמות דאורחא דמילתא נקט שהבא בדרך מסתכל בשקיעה והיושב בבית המדרש לשקיעה ולקידוש היום. אבל ק\"ל על דברי רבינו שאם כן ה\"ל לסמוך דינין אלו למה שאמר וכן שבתות וימ\"ט אינן זמן תפילין. ואם הגירסא בדברי רבינו ושקעה עליו חמה לבד בלא וקדש היום וכן היא בהר\"ר מנוח אפשר לומר דבבא קמא מיירי בחול ולפי שכתב דלילה לאו זמן תפילין הוא להניחן בשב ואל תעשה אלא שיחלצו אותם סמך ענין לו היה בא בדרך ושקעה שיכול להניחן עליו בלי שיחלצם ולא הצריכוהו לסלקן ולאוחזן בידו דאפשר שמפני הדרך אינו מזדמן לו לחלצן או מפני טרדתו יפלו ממנו וכיון שכתב היה בא בדרך ושקעה עליו חמה סמך לו היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יש בית סמוך לחומה וכו'.</b> מפורש שם בברייתא: \n",
+                "<b>ואם לא חלץ תפילין וכו'.</b> שם (מנחות ל\"ו.) א\"ר אלעזר אם לשומרן מותר. ומשמע לרבינו דלא שרי כדי לשומרן אלא שלא לחלצם אבל להניחם לכתחלה לא וכדמשמע מעובדא דרב אשי. ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל בסמוך מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר היאך כתב כאן ואם לא חלץ תפיליו מששקעה עליו מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר דמאי איריא לשמרן אפילו שלא לשמרן נמי. ואפשר דמשום דלעיל כתב דהא דשרי שלא לסלקן הוי הלכה ואין מורים כן כתב כאן דהיינו דוקא כשאינו מתכוין לשמרן אבל אם היה הוא מתכוין לשמרן מותר ומורים כן, וזהו שכתב גבי לשמרן מותר סתם ולא כתב שאין מורים כן וכן משמע פשטא דעובדא דרב אשי דאמר ליה רבינא לשמרן בעי מר וא\"ל אין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפטור וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק\"ש ומן התפילין. ושנינו עוד שם מי שמתו מוטל לפניו פטור מק\"ש ומן התפילין ותניא נמי התם (שם י\"ח) המשמר את המת פטור מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין. וחתן כבר כתב רבינו בפרק ד' מהלכות קריאת שמע שהוא פטור מכל המצות: \n",
+                "<b>קטן שיודע לשמור תפיליו וכו'.</b> ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב): \n",
+                "<b>חולי מעים וכו'.</b> פרק כל הבשר (חולין דף ק\"י) אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפילין ומשם למד רבינו למי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער: \n",
+                "<b>וכל הטמאים וכו'.</b> בפ' שני דסוכה (דף כ\"ה) מתמהינן לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואוקי אביי משום הכי הא דר' יוסי בגוונא אחרינא הרי בהדיא דטמאים חייבים בתפילין: \n",
+                "<b>מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב</b> ה\"ר מנוח אע\"ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ\"ל. ואע\"פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ\"מ קצת סמך הוא: \n",
+                "<b>כהנים בשעת העבודה וכו'.</b> פרק שני דזבחים (דף י\"ט) ופירש\"י דטעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב אדם למשמש וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק\"ו מציץ ומה ציץ שאין כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות לא כ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפילין צריכין גוף נקי.</b> פ' במה טומנין (שבת מ״ט) א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט אביי אמר שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם כלומר דלאביי אע״פ שאין זהיר בשינה מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזירה שמא יפיח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי״ל כרבא לגבי אביי ואפשר שטעמו משום דתניא דישן בהם כדבסמוך, ועוד משום דבפרק ר״א דמילה (שבת ק״ל) גנן א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהם. וכיון דסתם תלמודא נקט דשלא יפיח בהם הכי קי״ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע״ל קג״ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי. ועוד דכיון דתניא כוותיה לא הוה דומיא דהנך: \n",
+                "<b>לפיכך אסור לישן בהם וכו'.</b> בפ\"ב דסוכה (דף מ\"ב) תניא אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ\"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן רבא אמר אין קבע לשינה ופירש\"י ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא משום שלא יפיח בהם ולא משום איסור שינה בהאי פורתא לא אתי לידי הפחה. ובתר הכי אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי ל\"ק הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דילמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה אפילו קבע נמי שרי כיון שאינם בראשו אפילו יפיח לית לן בה ולשמא יפלו מידו לא חיישינן שהרי כרוכין הם בידו ולא דמי להא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה: \n",
+                "<b>ובהגהות</b> מיימוניות כתוב בשם הרמ\"ך שלדעת רבינו הא דת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מילתא באפי נפשה היא. ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא כשאינם כרוכים בידו היא אבל אם כרוכין בידו שרי וכדפרישית: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> השיג אינו כן אלא כל זמן שהם בידו לא יישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפירוש עכ\"ל. ואני אומר דלשמא יפלו ליכא למיחש דמ\"ה דייק רבינו שכתב היו תפיליו כרוכים בידו לומר דדוקא בכרוכין בידו הוא דשרי משום דליכא למיחש שמא יפלו כיון שהם כרוכין אבל אם לא היו כרוכים אלא שהיה תופס אותם בידו בלא כריכה דאיכא למיחש שמא יפלו מידו פשיטא דאסור. ומ\"ש הראב\"ד והכי איתא בגמרא בפירוש כבר ישבתי הגמרא לדעת רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא היתה עמו אשה.</b> הוא מדתני' התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן ור' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה ואוקמה אביי בילדים ונשותיהן עמהן שמא יבאו לידי הרגל עבירה כלומר שמא יבאו לשמש. ופסק רבינו כרבי יוסי דנמוקו עמו ולכן לא חילק בדין השינה בין יום ללילה. וס\"ל לרבינו דילדים לאו דוקא דכל היכא דאשתו עמו אסור אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם. ודע דגבי הנך תלת מתנייתא שכתבתי אמרינן וכמה עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ותניא כוותיה ואפ\"ה לא הזכירו רבינו דס\"ל ז\"ל דלא פליג אר' יוחנן אלא ה\"ק עד כמה שיעור אדם ישן במניח ראשו בין ברכיו עד מאה אמה שכך שיערו חכמים שמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר דמיד הוא ניעור ורבא נמי דאמר אין קבע לשינה לא לאפלוגי אדר' יוחנן אתי אלא לפרושי טעמא דאין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכדפרישית אבל אה\"נ דמודה לר\"י דבתפילין צריך להניח ראשו בין ברכיו ואפילו אי נימא דרמי בר יחזקאל פליג אדרבי יוחנן מ\"מ כיון דמשמע דרבא ס\"ל כרבי יוחנן הוו להו תרי לגבי חד ועוד דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כר\"י נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כר\"י לגבייהו, ועוד דרבא בתראה הוא והא אוקמה דכר' יוחנן ס\"ל והגהות מיימוניות כתבו שינת עראי בפרק הישן פירוש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה, ואין לומר כן לדעת רבינו דא\"כ לא הוה שתיק מיניה אלא כמו שכתבתי עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו אוכל בהם וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ג) א\"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דא\"ר חייא בר אבא מניחן על שולחנו וכן הדור לו ועד אימת א\"ר נחמן בר יצחק עד שעת ברכה ופסק רבינו כר' חייא בר אבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבוש תפילין וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ג) ודע דגרסינן בגמרא הנכנס לבה״כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב ששת לא שנו אלא בה״כ קבוע אבל ב״ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד״א מפני שעשאו בה״כ קבוע והשמיטה רבינו וגם הרי״ף והרא״ש השמיטוה וצריך טעם למה: \n",
+                "<b>וכיצד יעשה וכו'.</b> שם א\"ר מייאשא בר בריה דריב\"ל הלכה גוללן כמין ס\"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח: \n",
+                "<b>ומ\"ש כשיצא וכו'.</b> מפורש בברייתא שם ובדברי האמוראים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בבה\"כ וכו'.</b> ברייתא (שם כ\"ג:) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן כלומר דברים שהתרתי לך בבה\"כ קבוע אסרתי לך בבית הכסא עראי ואסיקנא דה\"ק בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור. ופירש רש\"י דכיון דאיכא ניצוצות וצריך לשפשפן בידו שלא יראה ככרות שפכה א\"א לאחוז תפילין בידו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נראה בגמרא כו' והכי כתב רב אחא עכ\"ל. כלומר ולאפוקי מרבינו דלא מפליג בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בזה ובין בזה אסור דמדמיבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה\"כ קבוע להשתין מים וכמו שאכתוב בסמוך משמע אבל בבה\"כ עראי פשיטא דשרי. ועוד דבגמרא יהבי טעמא בה\"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע\"ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם ורבינו סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה\"כ קבוע בין בה\"כ עראי אסור. ותו דאיתא התם בגמרא (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה\"כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ואע\"ג דבעיא לא הוה אלא בבה\"כ קבוע איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי: \n",
+                "<b>ואין מי רגלים כלים וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבוש בתפילין כו'.</b> פרק מי שמתו א\"ר יעקב בר אחא א\"ר זירא לא שנו כלומר דאוחזן בידו ונכנס אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן ביום גוללן כמין ס\"ת ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו להשתין מים בבה\"כ קבוע.</b> כלומר דאע\"ג דשרינן ליכנס לבה\"כ קבוע להשתין כשהן בידו דוקא כשיש שהות ביום. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם הוצרך בלילה: כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי למה בלילה ואולי לשמירת עצמו כדא\"ר יוחנן (שם כ\"ג) ביום שראוי ללובשן הואיל ושרו רבנן לינטרן וחיי ראשי אין זה נכון שר' יוחנן ביום אמר שראוי ללובשן אבל בלילה יכניס אותם לשמירה כבת רב חסדא דמנחא ידה ארישא דרבא כי היכי דלא בעית עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא תמה למה בלילה יכניסם עמו לבה\"כ כיון שאינו עתיד להניחם כשיצא מבה\"כ שאם תאמר לשמירת עצמו כההיא דרבי יוחנן לא דמי דהתם שאני שראוי ללובשן וצריך שיהיו מזומנים לו מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל בלילה שאינו ראוי ללובשן נמצא שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד ואין זה נכון שישתמש מהתפילין כמו שהיה משתמש רבא מבת רב חסדא בלי שום תכלית אחר. וא\"ת למה משיג על רבינו הא רבינו לא מפי עצמו אמרה דגמרא ערוכה היא כמו שכתבתי בסמוך. י\"ל משום דאיכא לפרושי דלא לענין נכנס לבה\"כ איתמרא אלא לענין אחר וכדפירש רש\"י בלילה כשהוא חולצן בביתו ע\"מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ\"ל. ורבינו שפירשה לענין נכנס לבה\"כ קשיא עליה. וי\"ל דרבינו משמע ליה לפרשה לענין נכנס לבה\"כ דומיא דרישא דקאמר ביום גוללן כמין ס\"ת דההיא לכ\"ע לענין נכנס לבה\"כ. ולא משום שמירה כדקא ס\"ד דהראב\"ד אלא כגון שאין לו מקום להצניען שם כגון שהוא בדרך ואפילו את\"ל שנכנס עמהם לשמירת עצמו שמאחר שכשהם באותו כלי מותר ליכנס בהם לבה\"כ אף ע\"פ שאין זמן הנחת תפילין בלילה כי מתכוין שישמרוהו מאי הוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ונכנס לבה\"כ וכו'.</b> שם (ברכות דף כ\"ה) מימרא דרב הונא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ושמש מטתו וכו'.</b> ברייתא פרק הישן (סוכה דף כ\"ו) כלשון רבינו. וכתב רש\"י ז\"ל שהידים עסקניות ושמא נגעו במקום הטנופת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לבית המרחץ וכו'.</b> ברייתא קרובה ללשון רבינו פ\"ק דשבת (י'). וענין המקומות הללו שמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יהלך אדם וכו'.</b> ברייתא ריש פ' מי שמתו (ברכות י\"ח) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואמרינן התם דתוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי: \n",
+                "<b>ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה וכו': הנושא משאוי וכו'.</b> מציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה. וסובר רבינו דהא דאסור אפילו מטפחת היינו מידי דהוי דרך משאוי ואינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו ללבוש בראשו כל היום כגון מצנפת וכובע וכיוצא בו מותר. והא דאמרינן בירושלמי דרבי יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא היינו לומר שאף על פי שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ״ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש בו תפילין וכו'.</b> ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה:) בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמו. ופירש רש\"י אפילו עשרה מאני וכולן כליין כחד דמו: \n",
+                "<b>ואם הניחן כלי בתוך כלי וכו'.</b> שם (דף כ\"ג) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו א\"ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו ואותביה התם לשמואל ואסיקנא בתיובתא ובתר הכי אמר רבא אף על גב דאיתותב שמואל הלכה כוותיה מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו א\"ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואמרינן נמי התם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שטבלה אשתו דה\"ל ליל תשמיש ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעי. וסובר רבינו דהא דשרינן באשתו עמו דוקא כשהניחן כלי בתוך כלי ודבר פשוט הוא דאטו הנחה בין כר לכסת נימא דעדיף מהנחת כלי בתוך כלי: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי ואם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי. אבל הרמב\"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכל ענין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא עכ\"ל. ול\"נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משום הכי נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אה\"נ דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי. וכתב ה\"ר יונה דכלי בתוך כלי היינו כלי אחד והכר כלי שני. ומדברי רבינו נראה שהכר אינו חשוב כלי שהרי כתב ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת הרי שהצריך כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדושת תפילין וכו': אמרו עליו על רב וכו'.</b> [מגילה דף כ\"ח. איתא רבי זירא]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע וכו'.</b> מימרא דעולא בפ\"ב דברכות (דף י\"ד:): \n",
+                "<b>וכל שאינו מניח וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מד) ופירש״י בשמונה עשה ארבע פרשיות יש בהם ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפות: \n",
+                "<b>ה' עליהם.</b> אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כותבין וכו'.</b> ריש הקומץ (מנחות כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ופירש\"י שתי פרשיות היינו שמע והיה אם שמוע: \n",
+                "<b>ועושה לה ריוח וכו'.</b> שם (ל\"א ל\"ב) ר\"מ היה עושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה וכמה הוא ריוח אמר רב מנשיא בר יעקב ואמרי לה אמר שמואל בר יעקב כמלא אטבא דספרי כלומר עץ סדוק שיש לסופרים הנושך בפי הקונדריסין שלא יכפלו בעודו כותב. וכתב הרא\"ש שפירשו הגאונים דהיינו כחצי צפורן: \n",
+                "<b>ואם כתבה בשנים וכו'.</b> שם (ל\"א:) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה וכזנב. ומפרש דה\"ק בין כשעשאה שתים ושלש דפין כשרה כאילו לא עשאה אלא דף אחת, ובלבד שלא יעשנה כקובה שיכתוב בשיטה ראשונה והיה ובשניה הדברים האלה ובשלישית אשר אנכי מצוך שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כקובה. וכן לא יעשנה כזנב שיכתוב בשיטה עליונה שלש או ארבע תיבות ובשניה שתים ובשלישית אחת שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או כעיגול</b> נראה שכך היה גורס רבינו: \n",
+                "<b>כתבה שלא על הסדר וכו'.</b> משום דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו וכבר נתבאר בפ\"א דאפילו אות אחת שכתב שלא כסדר פסולה: \n",
+                "<b>כתבה בשני עורות וכו'.</b> בהקומץ שם (דף ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה בשני דפין פסולה ומפרש רבינו דהיינו בשני עורות ואפילו תפרן דאילו בעור אחד הא אמר רבי יוחנן כשרה וכמו שנתבאר בסמוך. ודע דגרסינן שם בפרק הנזכר אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשרה ראויה לשני דפין קאמר. ופירש\"י ראויה לשני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף וראויה לחלק חציה כאן וחציה כאן. והתוספות פירשו דראויה לשני סיפין היינו שכתבה בשני עורות וכן דעת רבינו: \n",
+                "<b>ספר תורה שבלה וכו'.</b> ברייתא פרק הקומץ (מנחות ל״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן הגליונין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה לעשות וכו'.</b> בהקומץ שם (ל\"א ל\"ב) א\"ר חלבו חזינא לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיה סתומות ואותבינן עליה מדאמר רשב\"א ר\"מ היה עושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו מה טעם אמר לי שאין סמוכה לה מן התורה ואמר רב נחמן בר יצחק מצוה למעבדינהו סתומות ואי עבדינהו פתוחות ש\"ד ומאי פתוחות דקאמר רשב\"א אפילו פתוחות: \n",
+                "<b>וצריך להזהר בתגין וכו'.</b> שם (כ\"ט:) אמר רבה שבע אותיות צריכים ג' ג' זיינין ואלו הן שעטנ\"ז ג\"ץ. וסובר רבינו דלאו לעיכובא איתמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם כתבה שלא בשירטוט.</b> שם (ל\"ב:) והלכתא מזוזה צריכה שירטוט: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שלא דקדק במלא וחסר.</b> שם אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה, ופירש\"י שלא דקדק בחסרות ויתירות אלא כאגרת בעלמא: \n",
+                "<b>אך מה שאמר או שהוסיף מבפנים:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי וכו'.</b> ובספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך לכתוב שדי מבחוץ כנגד תיבת והיה שבפנים: \n",
+                "<b>ועל מה שאמר רבינו אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו'.</b> כתב הרמ״ך דבמסכת ע״ז משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקדוש ברוך הוא עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ. ויש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל עכ״ל. ואין זו טענה דהא בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג:) גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לר״ה אמר רב הונא מ״ט כי היכי דתנטריה לכך צ״ל דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית: \n",
+                "<b>ומצוה לכתוב על הארץ וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף ל״א:) אמר רב חסדא ועל הארץ בשיטה אחרונה א״ד בסוף שיטה וא״ד בתחלת שיטה. ומה שכתוב בספרי רבינו בין באמצע שיטה נראה שהוא ט״ס וצ״ל בין בסוף שיטה ואפשר שהיה רבינו גורס בגמרא באמצע שיטה במקום בסוף שיטה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף ז\"ל וכבר עבדו להו ספריא תקנתא ברישי שיטי כי היכי דתיהוי על הארץ בריש שיטה אחרונה ומאי נינהו שמע וכו' עד אשר על הארץ: \n",
+                "<b>כשכופלים אותה וכו'.</b> שם אמר רבי חלבו חזינא לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע: \n",
+                "<b>ואחר שגוללה מניחה בשפופרת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומברך תחלה וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף ז\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מברך בשעת כתיבתה וכו'</b> מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ״ב) כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלאה במקל וכו'.</b> בהקומץ (שם ל\"ב) מימרא דרב יהודה אמר שמואל וברייתא: \n",
+                "<b>הניחה אחורי הדלת וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>חפר במזוזת הפתח וכו'.</b> גם זה שם (ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה כמין נגר פסולה איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר מזוזתא דבי רבי כמין נגר עשויה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא והא דעבידא כאיסתוירא. ומפרש רבינו כרש\"י דעבידא כסיכתא פסולה דהיינו כיתד שקובעין בחור: \n",
+                "<b>העמיק לה וכו'.</b> גם זה שם (ל\"ג) דרש רב יוסף בר אבא משמיה דרבא העמיק לה טפח פסולה כלומר והו\"ל תעשה ולא מן העשוי: \n",
+                "<b>חתך קנה וכו'.</b> גם זה שם ברייתא ומימרא דרב אחא בריה דרבא כלומר משום דהוה ליה תעשה ולא מן העשוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזוזת היחיד וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א). ובשבוע פירש הרא\"ש ז\"ל בשמיטה. ופירש\"י פעמים ביובל כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חבירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק\"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה כלומר מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדתנן פרק קמא דקידושין וע\"כ בקטנים שהגיעו לחינוך עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו לחנכם וז\"ש ומחנכין את הקטנים: \n",
+                "<b>השוכר בית בח\"ל וכו' עד מיד.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו וכו' עד סוף הפרק.</b> ברייתא במציעא פרק השואל (דף ק\"ב.): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולקבוע אותה וכו'.</b> (שם ק\"א:) בעא מיניה מרב ששת מקום מזוזה על מי כלומר חפירת מקום המזוזה על מי על השוכר או על המשכיר ופשט דעל השוכר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה תנאים וכו'.</b> מתבארים והולכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין בו ד' אמות וכו'.</b> ברייתא בריש סוכה (דף ח') ומפרש רבינו דהיינו שאין בו כדי לרבע ארבע על ארבע אבל אם יש בו כדי לרבע חייב. והרא\"ש חולק על זה וכתב בהלכות מזוזה דד' על ד' אמות מרובעות בעינן דבענין אחר לא חזי לדירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכסדרה והוא המקום וכו'.</b> בפ' הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבה בר רב שילא א\"ר חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה ואע\"פ שיש לה פצימין מ\"ט לחזוקי תקרה עבידי כלומר ואפילו יש לה דלתות וכל שאר התנאים: \n",
+                "<b>וכן התקרה וכו'. </b> נראה שטעמו מדאמרינן בהקומץ אמר אביי חזינא להו לאיספלידא דבי מר דאית להו פצימין ולית להו מזוזה קסבר חיזוק לתקרה הוא דעבידי. ומפרש רבינו דאיספלידא היינו תקרה שאין לה כתלים אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש לו מזוזה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דעירובין (דף י\"א:) ואיתא נמי פ\"ק דיומא (דף י\"א) כיפה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מפני שאין לה משקוף</b> צ\"ע שאם הכיפה חשיב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר ואם אין הכיפה חשיב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משווי לכיפה משקוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין לו תקרה וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבא פתחי שימאי פטורין מן המזוזה פליגי בה רב רחומאי ורב יוסף חד אמר דלית להו תקרה וחד אמר דלית להו שיקפי ומשמע לרבינו דלא פליגי אלא בפירושא דשימאי מאי ניהו אבל לענין דינא כ\"ע מודו דבין לית להו תקרה בין לית להו שיקפי פטורים. ובפ\"ק דיומא (דף י\"א:) תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה שערים פטורים מן המזוזה וחד מינייהו שער שאינו מקורה: \n",
+                "<b>היה מקצתו מקורה וכו'.</b> מילתא דסברא הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח אם הקירוי אצל הפתח חייב נראה לי דיש במקורה ד' על ד' ופשוט הוא: \n",
+                "<b>ומעמידין הדלתות וכו'.</b> שם (מנחות ל\"ג) ריש גלותא בנה ביתא א\"ל לרב נחמן קבע לי מזוזתא א\"ל תלי דשי ברישא: \n",
+                "<b>ועל</b> מ\"ש רבינו בראש \n",
+                "<b>הפרק ויהיו לו דלתות.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל שיהיה לה דלתות לא נאמר וכו'. קבע דשי ברישא עכ\"ל: \n",
+                "<b>וחכמי</b> לוניל שאלו מרבינו והשיב להם וז\"ל השאלה והתשובה. מסופק לנו במה שאמר ושיהיו לה דלתות לפי מה שקבלנו הא דאמרינן בפרק הקומץ בההוא דאמר ליה תלי דשי ברישא לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו: \n",
+                "<b>תשובה</b> זה שאמרתם משום היכר ציר מי תלה הא בהא וכי דרשיתו סמוכים בגמרא הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך וכך אמרו חז\"ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וכן מוכח בריש עירובין ולא נסתפק זה לשום חכם בעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער כפשטיה דקרא וריש גלותא שאמר לרב נחמן לקבוע לו מזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב המזוזה על הפתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה אמר לרב נחמן להעמיד המזוזה על הפתח ואחר כך יעמיד הדלתות ומדברי רב נחמן תלמוד ענין זה שהרי א\"ל תלי דשי ברישא ולא א\"ל תלי דשי כלומר אע\"פ שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזת השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא עכ\"ל. ומ\"ש וכי דרשיתו סמוכים וכו' הוא לפי שקודם האי עובדא דר\"ג בסמוך אמר במזוזה הלך אחר היכר ציר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הר הבית הלשכות והעזרות.</b> ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א י\"ב) יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת\"ל בית מה בית שהוא חול אף כל חול יצאו אלו שהן קדש: \n",
+                "<b>ובתי כנסיות וכו'.</b> ברייתא שם בה\"כ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים. ודין בית המדרש שוה לדין בה\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שבה\"כ של כפרים סתמו יש בו בית דירה ושל כרכים סתמו אין בו בית דירה.</b> הרי\"ף בהלכות מזוזה כתב כן: \n",
+                "<b>כל השערים וכו'.</b> גם זה ברייתא שם אלא שבספרנו גירסא אחרת והיא כל השערים שהיו שם לא היו להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין. ואפילו לפי גירסת רבינו כיון שכל השערים האלו היו פתוחים ללשכת פלהדרין היו מחוייבים במזוזה. ונתבאר בגמרא דאינה חייבת במזוזה אלא שבעת ימי הפרשה שכ\"ג דר שם אבל בשאר ימות השנה פטורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית התבן וכו'.</b> ברייתא שם ביתך בית המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה ויש מחייבים ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>לפיכך רפת בקר וכו'.</b> גם זה שם תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן וכו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהם ומאי נאותות רוחצות א\"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות וה\"ק אע\"פ שהנשים מתקשטות פטורים א\"ל רב כהנא ושנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא ובעא רב יהודה לאוקמי דסתמא לכ\"ע פטור ואיתותב מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא בענין שהנשים מתקשטות וכיון דלרב כהנא לכ\"ע מיחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן ובסתמא נראה מהרי\"ף שפסק שחייב שכתב ובית שהנשים רוחצות הא סתמא חייבין [וכ\"כ הרא\"ש וסיים בה] ולא כהרמב\"ם שכתב דוקא שהנשים מתקשטות בהם עכ\"ל. ודעת רבינו דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במילתא כרב יהודה קיימא לן דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולהרי\"ף והרא\"ש איכא למימר דס\"ל דלאו דתלמיד הוה דתלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף בבא קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא קמיה דרב יהודה: \n",
+                "<b>בית שער וכו'.</b> ג\"ז ברייתא (שם) יכול שאני מרבה אפילו בית שער אכסדרה ומרפסת ת\"ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. ופירש\"י בית שער בית קטן שעושין לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם. אכסדרה פרוזדור שלפני בתים עכ\"ל. וכתב כן מפני שאכסדרה מאי איריא משום דאינה עשויה לדירה תיפוק ליה משום דאין לה מזוזות כדאמרינן פרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) ונתבאר בפרק זה ולכך כתב דהיינו פרוזדור שלפני הבתים. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ואי קשיא לך הא דתניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה התם כשבתים פתוחות לתוכן וזה דעת רבינו. וא\"כ צריכים אנו לפרש לדעת רבינו דבית שער היינו בית שער דגינה או דבית העצים וכו' וכן מרפסת מקום מקורה ופתוחות לתוכו גנות או בתי תבן וכו' וכן אכסדרה זו פתוחים לתוכה גנות או בתי תבן וכו' כעין מרפסת אלא שהמרפסת זה עגול ואכסדרה כעין מרובע ואכסדרה זו היא כמו אכסדרה דבי רב כלומר שיש לה ארבע דפנות אלא שאין מגיעות לסכך או כאכסדרה רומיתא שיש לה ארבע דפנות אלא שהיא עשויה חלונות חלונות. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ששתי אכסדראות הללו חייבות במזוזה והשתא טעמא דאכסדרה זו פטורה לפי שאין פתוחין לתוכה בתי דירה ואין דרין בה שאילו היו דרין בה או היו פתוחין לתוכה בתי דירה חייבת: \n",
+                "<b>ומ\"ש והגינה והדיר: כתב</b> הראב\"ד תמה אני על שער הגינה שפטר וכו'. לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ\"ל. ואני אומר דתמיה מעיקרא ליתא דרבינו לא בא להשמיענו שהגינה פטורה אלא משום סיפא נקטה שאם היה בית פתוח לה חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אחד וכו'.</b> גם זה ברייתא שם (יומא דף י\"א) אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות חייבין במזוזה ופירש\"י שערי מדינות יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר עכ\"ל. ופירש כן משום דמדינה הייינו הפרכיא כדמשמע בסוף כתובות: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) אמר רבה בי ארזיקי חייב במזוזה מאי בי ארזיקי בית שער הפתוח לחצר ובתים הפתוחים לבית שער. ופירש\"י בית שער הפתוח לחצר וכו' בעי שתי מזוזות אחד בפתח שמבית שער לבתים ואחד בפתח שמן החצר לבית שער: \n",
+                "<b>ומפני זה אמרו וכו'.</b> בהקומץ (שם) ת\"ר בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית כלומר לחדר ר' יוסי אומר נידון כקיטונית וחכ\"א נידון כבית שער רב ושמואל דאמרי תרווייהו מגינה לבית כ\"ע לא פליגי דחייב מ\"ט ביאה דבית היא כי פליגי מבית לגינה מ\"ס קיטונית עיקר ומר סבר גינה עיקר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו מבית לגינה כ\"ע לא פליגי דפטור מ\"ט פתחא דגינה הוא כי פליגי מגינה לבית מר סבר ביאה דבית הוא ומר סבר כולה אדעתא דגינה עבידא אביי ורבא עבדי כרבה ורב יוסף ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ופירש\"י נידון כקיטונית וצריך מזוזה. נידון כבית שער באויר ואין צריך מזוזה. מגינה לבית באותו פתח שבין הגינה לבית שער לכ\"ע חייב דביאת בית שער הוי אותו שער שבו נכנסין מן הקיטונית שהבאים מהגינה דרך בית שער נכנסין בו לקיטונית כ\"ע לא פליגי דחייב. כי פליגי מבית לגינה פתח החיצון שיוצא מבית לגינה שהיוצאין מן הבית דרך בית שער נכנסין בו לגינה. מר סבר עיקר בית שער לשם כניסת קיטונית נעשה והוי כשאר בית שער דעלמא שחייבין כל פתחיו במזוזה. ומר סבר עיקר בית שער לגינה נעשה לצאת מקיטונית לגינה הילכך נידון כאויר ולא כבית שער. מר סבר הפתח לשם קיטונית עבידא וחייב במזוזה ומר סבר לשם גינה עבידא ופטור. ל\"א ועיקר מגינה לבית אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית דהיכר ציר הוי בבית דכ\"ע לא פליגי דחייב. קיטונית עיקר וחייב ואע\"ג דציר סובב בגינה דכי אמרינן הלך אחר היכר הציר ה\"מ בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר וכו' ס\"ל כרבי יוסי ואליבא דשמואל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הכסא וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א) ומסיים בה התם אף על פי שהנשים מתקשטות בהם פטורים משום דנפיש זוהמיה ולכן סתם רבינו ולא חילק ונתן טעם לפי שעיקרו אינו עשוי לדירה כבית והיינו דנפיש זוהמיה: \n",
+                "<b>סוכת חג בחג.</b> ברייתא שם (דף י') פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן ומפרש בגמרא דבשאר כל ימות השנה כ\"ע לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעת ימי החג וטעמא דרבנן משום דסוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייב במזוזה כלומר דדומיא דבית בעינן וסוכה בשבעת ימים שהוא יושב בה הויא דירת עראי: \n",
+                "<b>אך מה שכתב ובית שבספינה: שתי סוכות וכו'.</b> פ\"ק דסוכה (דף ח':) א\"ר לוי שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה ואמאי תיהוי חיצונה כבית שער דפנימית ותתחייב במזוזה משום דלא קביעא. ופירש\"י לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער. וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א אף הפנימית אין לה קבע כלומר ומלשון רבינו נראה דמשום דלא קבועה לא קאי אלא אחיצונה ומשיג עליו דאם החיצונה היה ראוי לחייבה מצד עצמה אלא משום דלא קביעא גם הפנימית לא קביעא ותפטר אבל כשאנו אומרים שהיה ראוי לחייבה משום בית שער דפנימית אלא לפי ששתיהן אינן קבועות לא שייך האי קושיא דנהי דמיעוט קביעותן מהני דלא ליהוי לה בית שער מ\"מ לא מהני לפטור הפנימית שהוא דר בה בקביעות. וטעם רבינו דכיון דאמרו בגמרא משום דלא קבועה משמע ליה דלא קאי אלא אחיצונה וה\"ק פנימית כיון דנעשית לשם דירת קבע חייבת אבל חיצונה שלא נעשית לשם דירת קבע אין לחייבה אפילו מטעם בית שער דהו\"ל כסוכה שהיא בית שער לבית דלא מיחייבא כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש לו פתחים הרבה וכו'.</b> מימרא דרב פפא בפ' הקומץ (מנחות ל\"ד): \n",
+                "<b>פתח קטן וכו'.</b> שם איתמר לול הפתוח מן הבית לעלייה אמר רב הונא אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת אם יש לו שני פתחים חייב בשתי מזוזות. וביאור זה שדרך העולם כשעושין ארובה באמצע עלייה עולין לה מן הבית במעלות ועושין פתח אחד למטה כדי שלא ירדו מן העלייה לבית כי אם ברשות ועושין בעלייה ארבע מחיצות ועושים בו פתח כדי שלא יעלו מהבית לעלייה אלא ברשות ופעמים שאין עושין אלא אחד ואלו נועלין מכאן ואלו נועלין מכאן: \n",
+                "<b>חדר שבבית וכו'.</b> כבר כתב דין זה לעיל. וא\"י למה נשנה כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתח שבין בית המדרש וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג) ההוא פתחא דנפיק ביה רבי לבי מדרשא לא הוה עביד ביה מזוזתא והא ההוא פתחא דהוה עייל ביה רב הונא לבי מדרשא ועביד ליה מזוזה התם רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור, כנ״ל לדעת רבינו. ובנ״י פירוש דפתחא דרבי לא היה עשוי אלא לו לבדו והיינו שאינו רגיל ופתחא דרב הונא היה עשוי לכל הנכנסין לבה״כ או רובם והיינו רגיל וכן פירש״י ז״ל ולישנא משמע טפי כמו שפירשנו לדעת רבינו: \n",
+                "<b>פתח שבין שני בתים וכו'.</b> שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלך אחר היכר ציר ה\"ד היכר ציר כגון פתחא דבין תרי בתי בין גברי לנשי כלומר שחילק ביתו חציו לצורך האנשים הבאים אל הבית וחציו לצורך אשתו לצניעות ויש פתח ביניהם וכל פתח פתוח לרשות הרבים ובעינן מזוזה דרך ימין לביאה והכא לא ידעינן הי חשוב דרך ביאה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא וקאמר דהלך אחר היכר ציר כלומר אחר חור שהדלת סובב בו אותו צד שהחור בו חשוב בית ודרך ימין שנכנסין בו נותנין מזוזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> והיכן קובעין וכו'.</b> (שם ל\"ב:) אמר רב יהודה אמר שמואל מצוה להניחה בתוך חלל הפתח פירוש ולא מבחוץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש בטפח הסמוך לחוץ.</b> ג\"ז שם (ל\"ג:) אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה מ\"ט רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה תחלה ורב הונא מסורא אמר כי היכי דננטריה פירוש שאם יש בחלל הפתח שלשה או ארבעה טפחים קודם שיגיע לדלת מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה כי היכי דניפגע במצוה קודם שיכנס רגלו לחלל הפתח. כי היכי דננטריה שישמור הבית מן המזיקין ומ\"ה כל מאי דיכלינן להוציא המזוזה לר\"ה נוציא: \n",
+                "<b>בתחלת שליש העליון וכו'.</b> (שם ל\"ג) א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל מצוה להניחה בתחלת שליש העליון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא ירחיקנה מן המשקוף טפח.</b> טעמו מדאמרינן על הא דר' זירא אמר שמואל ורב הונא אמר מגביה מן הקרקע ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה. מיתיבי מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה בשלמא רב הונא הוא דאמר כרבי יהודה אלא שמואל דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי לעולם כרבי יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה. ומשמע לרבינו דלא פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אלא בלמטה משליש העליון אבל למעלה ד\"ה צריך להרחיקה מן הקורה טפח והכי משמע מדאמר רבי יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גבהו קצת ה\"נ כתיבה דילפינן מינה דהויא בגובה אינה בסוף הגובה אלא מרוחקת ממנו מעט דהיינו טפח כנ\"ל לדעת רבינו. והרא\"ש חולק ואומר שיכול לתתו בגובהו של פתח עד המשקוף: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו עכ\"ל. וזה שכתב הראב\"ד הוא ירושלמי בסוף מגילה. ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר כן בגמרא דידן משמע דלא ס\"ל הכי: \n",
+                "<b>וצריך לקובעה מימין וכו'.</b> מימרא דרבא פ\"ק דיומא (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>ובית של שותפין וכו'.</b> ברייתא (שם י\"א) וק\"ל למה איחר רבינו דין זה עד כאן דלעיל הו\"ל לכותבו. ונ\"ל דמשום דבגמרא בהדי הדדי איתמר דאמאי דתניא בית האשה ובית השותפין חייב פרכינן פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ\"ל ואלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. והשמיט רבינו כאן דין בית האשה לפי שסמך על מ\"ש בספ\"ד דנשים חייבות במזוזה: \n",
+                "<b>אמרו חכמים וכו'.</b> [מנחות דף מ\"ג.]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה על כל איש וכו'.</b> פרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו ס\"ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה: \n",
+                "<b>ואם כתבו בידו וכו' עד כולו.</b> מימרא דריב\"ל בפרק הקומץ (מנחות דף ל') וכתבה הרי\"ף בהלכות ספר תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמלך מצוה עליו וכו'.</b> פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) משנה וכותב ספר תורה לשמו יוצא למלחמה והיא עמו יושב בדין והיא עמו מיסב והיא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובגמרא תנא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שתי תורות כלומר אחת מדין הדיוט ואחת מדין מלך. אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו אינו נכנס בה לבית המרחץ ולא לבית הכסא. ומשמע בגמרא שאפי' הניחו לו אבותיו או היו לו מאה ספרים בעת שישב על כסא המלכות מצוה לכתוב ס\"ת יותר לשמו וכן נראה מלשון רבינו כאן ובפ\"ג מהלכות מלכים. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא שכתבתי. גם מה \n",
+                "<b>שכתב ומגיהין אותו מספר העזרה</b> צריך עיון מנא ליה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> ספר תורה שכתבו וכו'.</b> בפ\"ק דמגילה (דף י\"ז:) אמר רבי יוסי מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ופירש\"י כס\"ת עצמו, וכן בירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף בסוף הלכות ספר תורה הל\"מ שיהיו כתובין בדיו מסורגל כלומר משורטט וכן במדרש: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שכתבו וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק דמגילה לא יהא כותב חציו של קלף וחציו של עור: \n",
+                "<b>וכיצד כותבין ס\"ת וכו'.</b> בפר\"א דמילה (שבת דף קל\"ג) התנאה לפניו במצות ס\"ת נאה בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן: \n",
+                "<b>יניח בין כל תיבה ותיבה וכו'.</b> עד יחזור לתחלת השיטה. ברייתא בהקומץ (מנחות ל'.): \n",
+                "<b>ומ\"ש לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות וכו' עד מתחלת שיטה.</b> הוא סברא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא ימעט מכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה.</b> עניינו שאם נזדמנה לו שיטה אחת שיש לו לסיים בה פרשה ראשונה ולהתחיל בה פרשה אחרת ויש ריוח מועט בינתים אם לא יכתוב כתיבה דקה אפ\"ה לא יעשה כן אלא יזרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך: \n",
+                "<b>ומ\"ש נזדמנה לו תיבה אחת בת שתי אותיות וכו'.</b> כלומר אף ע\"פ שרשאי לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה' אותיות אבל תיבה שלימה אינו רשאי: \n",
+                "<b>נזדמנה לו בתוך השיטה וכו'.</b> זה כתב רבינו מסברא. והטור כתב שהרא\"ש ז\"ל חולק ואומר דדוקא בבת ה' אותיות שרי בשרובה בתוך הדף כיון שאין חוץ לדף אלא שתי אותיות אבל בת ז' או בת ט' אף על גב דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב ג' או ד' חוץ לדף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ומניח בין כל חומש וכו'.</b> ברייתא בפרק קמא דבתרא: \n",
+                "<b>וכשיגמור את התורה וכו'.</b> הרי\"ף בפרק הקומץ הכותב ס\"ת לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר ועולה עד סוף הדף איני והא ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע שיטה איתמר. ואסיקנא והלכתא באמצע שיטה דוקא: \n",
+                "<b>ויזהר באותיות הגדולות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם כתב המלא חסר וכו' פסול.</b> מלא או חסר יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שכתב מלה שהיא קרי וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>או שכתב פרשה פתוחה וכו'.</b> ברייתא פרק הבונה (שבת דף ק\"ג:) פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה שאינו מוגה כו'.</b> מימרא דר' אמי פ\"ב דכתובות (י\"ט): \n",
+                "<b>ספר תורה שיש בו ג' טעיות וכו'.</b> בהקומץ (מנחות דף כ\"ט:) תניא ס\"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז ואם יש בו דף שלימה מצלת על כל הספר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתוב רוב הספר שפיר א\"ל אביי לרב יוסף אי אית בההוא דף ג' טעיות מהו א\"ל הואיל ואתייהיב לתקוני מתקנינן וה\"מ בחסרות אבל ביתרות לית לן בה. והפליא רבינו לעשות \n",
+                "<b>במ\"ש ואם היה רוב הספר מוגה וכו' ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות</b> כלומר ואף על פי שיש בו ג' טעיות יתקן מאחר שאין בו ד' טעיות וכדפשיט רב יוסף לאביי. ויש מקשין במאי עסקינן אם רוב הספר כתוב שפיר הדף שלימה למה אם בלא אותו דף יש רוב דכתוב שפיר מה צורך לדף ואם אין רוב בלא הדף הרי הוא בכלל מה שאמר והוא דכתוב רוב הספר שפיר. וי\"ל דה\"ק דתרי תנאי בעינן חד דרוב הספר כלומר רוב אותיות הספר כתוב שפיר ומשום דכבר אפשר שרוב אותיות הספר כתיבי שפיר ולא יחסר שום דף שלא יהיו בה ד' טעיות או יותר לזה התנה תנאי שני שנשאר דף אחד בלא טעיות וטעמא דמילתא דכיון דאית ביה דף אחד שאין בו טעיות המעכבות מלתקן ואפי' היו כן בכל דף ודף וגם רובא דספר כתוב שפיר נראה שיש כשרות לספר זה אף בערך הדפין שהרי יש בו דף אחד שאילו היה כן בכל דפי הספר היה אפשר לתקנם אבל כי לית ליה אפילו דף אחד בלא ד' טעיות אף על פי שרוב האותיות כתובות שפיר נראה שאין בו שום כשרות וכ\"ש כשרוב אותיות הספר כתובות בטעיות דרובו ככולו ואף על פי שיש בו דף אחד בלא ארבע טעיות אינה מצלת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לכתוב התורה וכו'.</b> בהניזקין (גיטין דף ס') רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור. ופירש\"י יש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש שלם לעצמו ואם איתא דאסור לכתבו הל\"ל דאסור לכותבו וכ\"ש דאין קורין בו. ועוד דגרסינן התם בסמוך רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למיקרי בשבתא מ\"ט לא ניתן ליכתב כלומר שאין כותבין אלא ספר שלם לעצמו ואם איתא דחומשים אסור לכתוב הכי הל\"ל אין קורין בחומשין מ\"ט לא ניתן ליכתב ועוד דאדבעו אמוראי ואפליגו נמי תנאי אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ליבעו וליפלגו באין כותבין חומשין אלא ודאי דמותר: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין בו קדושת ס\"ת.</b> הוא מדאמרינן דאין קורין בו בציבור: \n",
+                "<b>אבל לא יכתוב מגילה וכו'.</b> שם בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ופירש\"י מגילה פרשה לבדה של תורה או שתים א\"ל אין כותבין ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא דתניא אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה מותר. ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בת\"כ עד ביו' השמיני כלומר שהוא גמר צווי הקרבנות וכיון דרבה כת\"ק ס\"ל הכי נקטינן. ועוד דבספ\"ג דיומא (דף ל\"ז) אהא דתנן היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה פריך ש\"מ כותבין מגילה לתינוק ושני ריש לקיש דאין כותבין וההיא בסירוגין כתבו לה. ומ\"ש הרי\"ף ז\"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ע\"כ היינו בשדעתו להשלים עליה דוקא וה\"ק כבר אפשר לכתוב מגילה לתינוק והיינו בשדעתו להשלים עליה: \n",
+                "<b>כתב מגילה וכו'.</b> שם ובסוף פ\"ג דיומא הא דתנן דהילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפ' סוטה כתובה עליה אוקימנא לה בסירוגין דהיינו שכותב שלש תיבות ומדלג וכותב שיטה השנייה שלש תיבות וכ\"כ בהדיא בתשובת רבינו שכתב רבינו ירוחם בנתיב שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לדבק וכו'.</b> פ\"ק דבתרא (דף י\"ג י\"ד) ת\"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים דר\"מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכ\"א כל אחד ואחד בפני עצמו כלומר כל ספר של נביאים צריך להיות כרך לעצמו ולא קי\"ל כחכמים מדאמרינן התם מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו ח' נביאים מדובקים כאחד ע\"פ ראב\"ע ומעשה רב ועוד דרבי פליג עלייהו כמו שאכתוב בסמוך. ועוד דסתם ברייתא דלקמן שאכתוב בסמוך דלא כחכמים ופסק כר\"מ משום דרבי קאי כוותיה דאמר מעשה והביאו לפניו תנ\"ך מדובקים כאחד והכשרנום ומעשה רב. ועוד דתניא סתמא התם הרוצה לדבק תנ\"ך כאחד מדבק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניח וכו'</b> ברייתא שם בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של י\"ב ג' שיטין כך היא גירסת ספרינו אבל גירסת רבינו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין וכן בנביא של י\"ב וכך היא גירסת הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם בא לחתוך חותך</b> הוא שם בסוף ברייתא זו ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך: \n",
+                "<b>וסידורן של נביאים וכו' עד ודברי הימים.</b> ברייתא שם בגמרא שאף על פי שהושע קדים לכל נביאים אחרונים לא ראו חכמים לכותבו במקומו משום דאיידי דזוטר מירכס וכיון שכתבוהו בהדי נבואתיה דחגי זכריה ומלאכי דהוו סוף נביאים חשיב ליה בהדייהו וכן ישעיה אע\"פ שקדם ליחזקאל כיון דמלכים סיפיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כתבי הקודש וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך ומותר לכתוב וכו'. ואיתא בפ\"ק דגיטין (דף ו':) א\"ר יצחק שתים כותבין בלא שירטוט שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין ופסק רבינו כדתנא במתניתא ובתוספות כתבו שבה\"ג פוסק כרב יצחק ואף על גב דפליג אמתני' דיודע היה דאינה עיקר. ודע שרבינו כתב בפ\"ד מהלכות יבום שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט ושאלו זה מהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו והשיב שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין נקטינן דדוכתא עדיפא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו אגרת שלום אסור לכתוב בה פסוק בלא שירטוט וסתם אגרת שלום בנייר הם כתובות וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב אפילו כתבן על הנייר. וא\"ת היכי אמרינן בתפילין לא בעו שירטוט וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלא שירטוט צריך לשרטט וי\"ל דהתם ה\"ק דמטעם קדושת תפילין אינו צריך לשרטט ואילו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שיטה רשאי הוא משא\"כ בס\"ת אבל אה\"נ שאם כותב יותר מג' תיבות בשיטה אחת צריך לשרטט דלא גרע מאגרת שלום דבעי לשרטט כדמשמע בירושלמי. ור\"ת תירץ בע\"א. וכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל דכי אמרינן דצריך שירטוט היינו בכתיבה אשורית אבל שאר כתיבות אין צריכות שירטוט ועל זה סמכו שלא לשרטט באגרות: \n",
+                "<b>כרך זה שיש בו תורה וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> פרשה פתוחה וכו' עד פרשה סתומה תחלתה מאמצע שיטה לעולם.</b> בביאורי לטור יורה דעה כתבתי באורך מהיכן הוציא רבינו דברים אלו הרוצה לעמוד עליו יעיין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר שאינו מוגה וכו' אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה וכו'.</b> פרק הבונה ברייתא (שבת ק״ג:) פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו ומשמע דאף אפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה קאי וכן מפורש במסכת סופרים ומדקתני יגנז משמע דלית ליה תקנתא א״נ משום דתיקונם רחוק כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה מש״ה קאמר דאין לו תקנה וכן כתב הריב״ש בתשובה ליתן טעם לדברי רבינו וכתב שהרשב״א הקשה על דברי רבינו ותמה עליו למה לא יתקן דאע״ג דקתני יגנז אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנז עד שיתקן. וכתב הריב״ש להעמיד דברי רבינו לפי שנראים נכונים בסוגיית הגמרא וכתב שאף לדעת רבינו אם עבר ותיקנו שהוא כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר בראשית יהי רקיע יקוו המים וכו' כולן פתוחות.</b> מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחלת ספר, וכן נמצא בספר קרית ספר לה\"ר מנחם לבית מאיר:  ",
+                "כתוב בספרי  <b>רבינו אחר הדברים. ושרי אשת אברהם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם ארבעתן סתומות</b> וכתב על זה בהגהות מיימוניות ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש. ובדקתי בספרי אספמיא המדוייקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ\"ל. ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם גם אינו פרשה כלל:  ",
+                "כתוב עוד בספרי רבינו  <b>ויאמר אלהים וירא אלהים ויהיו בני יעקב ואלה תולדות עשו ארבעתן פתוחות.</b> וכתבו ההגהות מיימוניות על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא אי זה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא הראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ\"ל. ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו השני אינו פרשה כלל:  ",
+                "כתוב בספרי רבינו <b>בספר ואלה שמות. ויאמר ה' אמר אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות.</b> ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתב שתיהן סתומות. ונ\"ל שהגה\"ה מוטעת היא ונוסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי כן מצאתי בדפוס אישא\"ר:  ",
+                "<b>בספר ויקרא.</b> כתוב בספרי רבינו וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם. וזאת תורת זבח (וידבר דדבר אל בני ישראל) וידבר אל בני ישראל המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שבע. והחמישית היא וידבר דכל חלב וכן נמצא בקצת ספרי רבינו בפירוש וכן נמצא בהגהות מיימוניות וטעות הוא כי וידבר דכל חלב אינו פרשה לכך צריך להעביר הקולמוס על וידבר דדבר אל בני ישראל. וכן להעביר הקולמוס על והן שבע ולכתוב במקומו והן שש. וכן מצאתי בספר רבינו מוגה:  ",
+                "<b>בפרשת</b> והיה כי תבא כתוב בספרי  רבינו ויצו משה וזקני ישראל פתוחה וידבר משה שאחריו מונה אותה בסתומות ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה.  ",
+                "<b>ארור שוכב עם אשת אביו</b> כתוב בספרי רבינו שהיא פרשה סתומה ובדפוס פורטוגאל אין שם פרשה כלל וא\"כ צריך להעביר עליה הקולמוס ובמקום מה שכתוב כי הן י\"ד צריך לכתוב והן י\"ג וכן מצאתי בספר רבינו מוגה:  ",
+                "<b>צורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה.</b> כתב הריב\"ש בתשובה נראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה שני אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ\"כ ז\"ל בשירת הים. ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותו לשני אוירים. וכתב אם ריוח השיר כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא דה\"א דאף ע\"ג דבאויר אחד כשיעור פרשה פוסל בצורת השירה עדיף טפי דאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב ומשום הכי איצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ\"ל. ומ\"ש וכותבין אותה בעי\"ן שיטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף וכו' במ\"ס פי\"ב:  ",
+                "<b>שירת הים כותבין אותה בשלשים שיטות.</b> (מ\"ס פ' י\"ב) ויש חילוף בראשי שיטין שכתב שם למה שכתב רבינו:  ",
+                "<b>כל התורה וכו' ולא תדבק בה.</b> בהקומץ (מנחות כ\"ט ול\"ד) אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין הגויל מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה ואע\"ג דלענין תפילין ומזוזה איתמר כ\"ש לס\"ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב\"א בתשובה בזה.  ",
+                "<b>ומ\"ש ולא תתרחק עד בין אות לאות כמלא חוט השערה</b> נתבאר בפ\"ז:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואם הרחיק וכו'.</b> נלמד מדאמרינן בהקומץ שם (כ\"ט:) גבי וא\"ו דויהרג אייתו תינוק דלא חכים ולא טיפש:   "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין עושין ספר תורה וכו'.</b> פרק קמא דבבא בתרא (דף י\"ו) ת\"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יותר על אורכו שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה א\"ל בגויל בששה בקלף איני יודע. ופירש\"י לא ארכו יתר על היקפו צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפים ולכשיגמור יהא חוט המקיף את עביו כמדת אורכו והן הן דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם עשה בגויל וכו'.</b> טעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דרבי בכתב בינוני שיער להם והכל לפי עובי הכתב ודקותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור הגליון וכו' עד שתי אצבעות.</b> ברייתא בפרק הקומץ (מנחות דף ל'): \n",
+                "<b>ויניח מן העור וכו'.</b> ברייתא (בפ\"ק דב\"ב דף י\"ו) תחלת הספר וסופו כדי לגול ואוקמה רב אשי דהיינו כדי לגול עמוד ובס\"ת עסקינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל השיעורין האלו למצוה.</b> נלמד מדאמרינן בגמרא שם דרב הונא כתב שבעים ספרי תורה ולא אתרמי ליה חדא ארכו כהיקפו. ואין לנו לומר דכלהו הוו פסולים. ועוד מדקתני אין עושים ס\"ת ארכו יותר על היקפו כו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורין דלא הוי אלא למצוה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין עושין ביריעה וכו' עד עושין אותו דף אחד לבדו.</b> ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש תופרים אותה עם שאר היריעות.</b> כך כתב הרי\"ף בהלכות ספר תורה ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשתופרים היריעות וכו'.</b> בפ\"ב דמכות ס\"ת שתפרו בפשתן ר' יהודה ור\"מ חד אמר כשר וחד אמר פסול ואמרינן טעמא דמאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף ס\"ת כן. ובהדיא אמרו בפ\"ב דמגילה (דף יט) דהלכה כמאן דפסל דגרסינן התם א\"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגלה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וסובר רבינו דכיון דס\"ת איתקש לתפילין לענין לתופרה בגידין ה\"ה דבעי גידי בהמה טהורה כתפילין. ובהדיא תניא בראש מסכת סופרים אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרן בגידן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתופרים כל היריעות וכו'.</b> בפרק ב' דמגלה (שם ע\"ב) א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא כדי שלא יקרע: \n",
+                "<b>ועושה לו שני עמודים וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) ועושה לו עמוד אילך ואילך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותופר העור וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה שנקרעה וכו'.</b> בהקומץ (מנחות ל\"א:) אמר רב זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך שלש לא יתפור ה\"מ בעתיקתא אבל בחדתתא יתפור ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצא הא דלא עפיצא וה\"מ בגידין בעי רב יהודה בר אדא בין דף לדף בין תיבה לתיבה מאי תיקו. ומפרש רבינו הא דעפיצא הא דלא עפיצא הא שעדיין עפוצו ניכר הא שהוא ישן עד שאין עפוצו ניכר והכריחו לפרש כן כדי לקיים מ\"ש בתחלה הא בעתיקתא הא בחדתתא ומדבעי רב יהודה בין דף לדף ובין תיבה לתיבה מהו משמע דרב חננאל בקרע העובר בין האותיות מיירי ואפ\"ה בתוך שתים או בתוך שלש אי עפיצן מהניא להו תפירה. ומפרש רבינו בעיא דרב יהודה קרע העובר בין האותיות הא אמרת דיתפור כלומר ולא יקרא בו עד שיתפור אם לא היה עובר אלא בין דף לדף או בין תיבה לתיבה יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ואסיקנא בתיקו ולחומרא. וז\"ש רבינו וכן כלומר אפילו בין דף לדף ובין תיבה לתיבה יתפור כלומר צריך תפירה. ועי\"ל שהיה מפרש בעיא זו כפשטא דמיבעיא ליה אי מהני ביה תפירה או לא ופסק לקולא משום דמידי דרבנן הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובכל הקרעים יזהר וכו'.</b> מילתא דפשיטא היא: \n",
+                "<b>כתב</b> הריב\"ש בתשובה דאע\"ג דלישנא דגמרא הוה אפשר לפרושי דבחדתתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר משלש יתפור אין סברא לומר כן אלא כמו שיש חילוק בעתיקתא בין שנים לשלשה כך יש חילוק בין שלשה לארבעה בחדתתא וכן נראה מלשון הרמב\"ם שכתב אפילו קרע הבא בתוך ג' ומינה הא ביתר מג' לא. וכן נראה מלשון רש\"י ז\"ל שפירש במאי דבעי בגמרא בין דף לדף והטעם מפני שהתפירה גדולה אין זה הדר ונתנו חכמים שיעור לחדש שניכר עפוצו ג' שיטין ולישן ב' שיטין לפי שהקריעה בישן מגונה יותר שנראה שהוא מחמת ריקבון עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהם פוסל ספר תורה וכו'.</b> נתבארו בפרקים הקודמים וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש וכו' ואין קורין בו ברבים.</b> נמצאת תשובה לרבינו שכתב בה שמברכין על ספר תורה פסול ושכך נהגו בפני גאוני עולם. והרשב\"א תמה על דבריו בתשובה וכתב שנ\"ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו וכתב בחיבורו לפסול ולפי זה יקשה מ\"ש שכן נהגו לפני גאוני עולם דאם כן משוינן להנך גאונים טועים. ואפשר לומר דהתם בדלא אפשר להו ומ\"ש \n",
+                "<b>כאן שאין קורין בו בצבור</b> הוא בדאפשר להו ומאחר שכן היכא שנמצא טעות בספר תורה מוציאין ספר תורה אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין ז' על אותם שקראו במוטעה דכיון שהוא בדיעבד הוה ליה כמו לא אפשר להו והכי משמע שהרי מן הדין קורין לכתחלה בחומשין אם לא היה מפני כבוד הצבור ואף על גב דהאי חסר במילתיה בדיעבד מיהא יצא. ולישנא דרבינו הכי דייק שלא כתב ואם קראו בו בצבור לא יצאו ידי חובת קריאה אלא אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחלה הוא דאין קורין בו אבל בדיעבד עלתה להם קריאה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד וכן הנהיג מורי הרב הגדול מה\"ר יעקב בירב זלה\"ה וכן אנו נוהגים אחריו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכו'.</b> פשוט הוא ובפ\"ד דאבות א\"ר יוסי כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו': \n",
+                "<b>אסור לאדם למכור ס\"ת וכו'.</b> פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ז) ת\"ר לא ימכור אדם ספר תורה אף ע\"פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. יתר על כן אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו ישן וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס\"ת פסקה לחומרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש לעולם אין מוכרים ספר תורה וכו'.</b> שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומפרש רבינו דהיינו באין לו דבר אחר למכור: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הגהות שהרמ\"ך תמה על רבינו שכתב אסור למכור ספר תורה אפילו אין לו מה שיאכל שהרי בירושלמי סוף בכורים גרסינן שאלו את רשב\"ג מהו שימכור ספר תורה וכו' עד רבי פנחס ור' יוחנן בשם רשב\"ג אמרי אדם מוכר ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו. וכן נראה דגם גמרא דידן שרי דאמרינן פרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא עכ\"ל. ואני אומר שאין אלו ראיות דירושלמי הכי איתא ר' ינאי בשם ר' חייא בר ווא שאלו את רשב\"ג מהו שימכור אדם ספר תורה לישא אשה אמר לון אין ללמוד תורה א\"ל אין מפני חייו ולא אגיבון. רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא שאלו את רבן שמעון בן גמליאל מהו שימכור אדם ס\"ת לישא אמר לון אין ללמוד תורה אמר לון אין מפני חייו לא שאלו ולא אגיבון על דעתיה דרבי יוסי אין שאלון ליה ולמה לא אגיבון כי אתא ר' חנניה ר' פנחס ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן גמליאל מוכר הוא אדם לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו ע\"כ. והשתא כיון דלרבי ינאי שאלון מפני חייו ולא אגיבון כלומר לא השיבם משמע דסבירא ליה שאסור למכור מפני חייו ולר' יונה דלא שאלון משמע דס\"ל דלא עדיף להו כדי חייו כמו לישא אשה ולת\"ת ואפשר דמשום דפשיטא להו לאיסורא במפני חייו לא שאלון ואף על גב דרבי יוחנן אמר כל שכן מפני חייו הוה פלוגתא דאמוראי ומשום חומר קדושת ס\"ת נקטה לחומרא. ומ\"ש מדקתני ספר תורה דומיא דבתו דליכא איסורא איכא למידק מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומכל מקום יש לתמוה היאך אפשר שלא התירו למכור ספר תורה מפני חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה יש לומר דאה\"נ שאם יהיה פיקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למכור ספר תורה כדי להחיותו והכא במאי עסקינן בשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהיה בו פיקוח נפש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין וכו'.</b> פרק בני העיר מגילה (דף כ\"ו) מימרא דרבא ורב אחא בר יעקב: \n",
+                "<b>מטפחות ספרים שבלו עושין וכו'.</b> גם זה שם מימרא דמר זוטרא משמיה דרב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיק שהוכן וכו'.</b> ברייתא שם תשמישי קדושה נגנזין ומני בהדייהו תיק ספר תורה. וגרסינן בתר הכי אמר רבא מריש הוה אמינא כורסיא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דמותבן ספרא עליה אמינא תשמיש קדושה הוא. ומפרש רבינו דתשמיש דתשמיש היינו שהספר בתוך התיק והתיק על הכורסיא כיון דחזא שפעמים הרבה מוציאין הספר תורה מהתיק ומותבי ליה אכורסיא אמר ודאי תשמיש קדושה הוא וכן אמר רבא דפריסא תשמישי קדושה נינהו. וכתב בתיק ובכסא שהוכן לספר תורה והונח בו או עליו משום דאי הוכן ולא הונח או הונח ולא הוכן אינו קדוש וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות אלו. ומ\"ש וכן המטפחות נראה דהיינו פריסא שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>אבל הבימות וכו'.</b> שם (דף ל\"ב) בסוף הפ' אמר רבי זירא אמר רבי מתנא אמר שמואל הלוחות והבימות אין בהם קדושה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין דעתי נוחה מזה וכו'. והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב שאמר בירושלמי שאין בהם משום קדושת ספר תורה אבל משום קדושת בה\"כ יש בהן ואין מכאן השגה על רבינו שהוא ז\"ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו: \n",
+                "<b>וכן רמוני כסף וכו'.</b> כתב טור יו\"ד סי' רפ\"ב על לשון זה של רבינו ומיהו בפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו) קאמר על כל הנך דקתני בהם שאסור לשנותן לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא. וכתב א\"א ז\"ל הילכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי לשבעה טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשות כל מה שירצה עכ\"ל. ואני אומר שאין זה סותר דברי רבינו דדינו של רבינו איתיה גם לדברי הרא\"ש בבה\"כ של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כי האי גוונא אין מורידין אותן מקדושתן ומיהו בס\"ת דיחיד משמע דפליג רבינו על הרא\"ש וסבר דאסור למכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות ס\"ת אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר להניח וכו' עד ע\"ג ס\"ת.</b> ברייתא פרק בני העיר (דכ\"ז): \n",
+                "<b>וכל כתבי הקדש וכו' אסור לזרקן.</b> בפרק בתרא דעירובין (דף צ\"ח) אמר רב אחא אין מזריקין כתבי הקדש. וכתב ה\"ר מנוח כלומר כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקמיעין וכו'.</b> בפ' במה אשה (שבת דף ס\"א ס\"ב): \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אא\"כ היו מחופות עור.</b> כתב ה\"ר מנוח אבל תפילין אפילו שהן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא מפני השי\"ן ושאר אותיות העשויות בעור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאחז אדם ס\"ת וכו'.</b> \n",
+                "<b>מ\"ש שלא יכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ</b> פשוט הוא והכי אמרינן בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) גבי מלך שאין ספר תורה זז ממנו אלא כשהוא נכנס לבה\"כ או לבית המרחץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות י\"ח) תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס\"ת בזרועו וקורא ואם עשה כן עובר משום לועג לרש ואמרו שם בגמרא דהיינו תוך ד' אמות דוקא אבל חוץ לד' אמות שרי ואף ע\"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרה לילך לבית הקברות וס\"ת בזרועו אלא בקורא בו נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני לא יהלך בבית הקברות וס\"ת בזרועו או קורא ובכל חד מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס\"ת בזרועו אף ע\"פ שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משום לועג לרש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שירחיק מבית הכסא ארבע אמות</b> טעמא דמסתבר \n",
+                "<b>הוא אבל מ\"ש שירחיק מבית המרחץ ד' אמות</b> איני יודע לו טעם. ובטור י\"ד סימן רפ\"ב העתיק דברי רבינו ולא נזכר שם מרחץ לענין הרחקת ד' אמות והיא הגירסא הנכונה: \n",
+                "<b>ולא יאחוז ס\"ת וכו'.</b> ס\"פ בני העיר (מגילה דף ל\"ב) א\"ר פרנך אמר רבי יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה: \n",
+                "<b>ואסור לישב על המטה וכו'.</b> פרק ואלו מגלחין (מ\"ק דף כ\"ה) ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ב) אמר רב תחליפא אנא חזיתיה לרב הונא דבעא למיתב אפוריי' והוה מנח ס\"ת עלה וכף כדא אארעא ואותיב ס\"ת עילוה אלמא קסבר אסור לישב על המטה שס\"ת מונח עליה ואף ע\"ג דבהקומץ פליג ר' יוחנן פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא במ\"ס דעבד ר' אליעזר כוותיה. וכתבו התו' דמדלא אותיבו לס\"ת בגבוה ממנו נראה שאפילו הס\"ת מונח בגבוה ממנו לא שרי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם היה מקום גבוה טפח וס\"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. ורבינו סובר כמו שכתבתי בסמוך בשם התוספות שדייקו מהאי עובדא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> בית שיש בו ס\"ת וכו'.</b> ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה) בית שיש בו ס\"ת או תפילין אסור לשמש בו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי דהיינו דוקא בכלי שאינו כליין וכמבואר בפ\"ד. וגרסי' בתר הכי (שם כ\"ז) אריב\"ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה א\"ל כמאן כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא א\"ל לאו אדעתאי פי' לא נתתי אל לבי. ומשמע לרבינו דכל דלית ליה ביתא אחרינא שרי להניחו כלי בתוך כלי וכדמשמע פשטא דברייתא דקתני בית שיש בו ספר תורה וכו' או שיניחם כלי בתוך כלי. ונ\"ל לפי זה דאם אין לו בית אחר אם אפשר לו לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים עדיף מהנחת כלי בתוך כלי וזהו שחידש ריב\"ל ואמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כלומר אע\"ג דבתפילין אע\"פ שיכול להוציאם או לעשות להם מחיצה גבוה עשרה טפחים מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי בס\"ת אינו כן דאם אפשר לו לעשות מחיצה גבוה י' טפחים אינו מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים דמשמע שבא לחלק דין ס\"ת מדין תפילין ואע\"פ שאין דבר זה מפורש יפה בדברי רבינו ע\"כ צריך לפרשם כן: \n",
+                "<b>כל הטמאים ואפילו נדות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרואה ספר תורה וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ס\"ת ר' חלקיה ורבי סימון ור' אלעזר אמרי ק\"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ\"ש. ודין הנשיא איתא בההוא פירקא וכתבו רבינו פ\"י מהל' ת\"ת שאינו יושב עד שישב במקומו או יתכסה מעיניו. וכתב רבינו שהוא הדין בס\"ת דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד דהא ממרע\"ה גמרינן. וכתב רבינו עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לייחד לס\"ת מקום וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה מהלך ממקום למקום וכו' עד והולך.</b> ר\"פ מי שמתו (ברכות דף י\"ח): \n",
+                "<b>כל מי שיושב וכו': אמרו חכמים הראשונים כל המכבד וכו'.</b> במסכת אבות: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79ef06308ae523e830dac564322f3cca8cb77015
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,632 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ארבע פרשיות אלו וכו'.</b> במכילתא ובהקומץ רבה (מנחות דף ל\"ד:). ומ\"ש והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות איצטריך למכתב הכי משום דאיכא והיה כי יביאך במשנה תורה פרשה ואתחנן: \n",
+                "<b>ואפילו קוצו של אות אחת וכו'.</b> במנחות פרק הקומץ בתרא (דף כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ובגמרא (דף ל\"ד) מעכבות זו את זו פשיטא אמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ז\"ל בהלכות ס\"ת קוצו של יו\"ד פירש\"י זהו רגל ימין כפוף למטה וק\"ל דפשיטא דמעכבא דזהו עיקר גוף האות ופירש ר\"ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה כדאמרינן התם (דף כ\"ט) מפני מה ראשה של יו\"ד כפוף למטה דלצד ימין קרוי רגלו ואמרינן נמי בפסיקתא דיו\"ד יש לו נקודה אחת למטה ונקודה אחת למעלה וגם אמרו שם מפני מה יו\"ד כפוף ולפי זה יש ליו\"ד תג למעלה וגם כפוף למטה, ואפשר דקוצו של יו\"ד היינו תג למעלה ויו\"ד כפוף היינו רגל ימיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת וכו'.</b> דעת רבינו דכיון דבתפילין ומזוזה אות אחת מעכב וכמו שנתבאר בסמוך ה\"ה לספר תורה דהא תנן בפרק קמא דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבים אלא אשורית ועוד דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כ\"ט:) ספר תורה שיש שלש טעיות בכל דף יתקן ד' יגנז ומדקאמר יתקן אלמא דקודם שתיקן אפילו בטעות אחד מיפסל כתפילין ומזוזות. והר\"ן דחה ראיות אלו בפרק שני דמגילה ומ\"מ זה דעת רבינו כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אלו. עוד ראיה לדברי רבינו מדאמרינן פרק קמא דב\"ב אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר תורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ספר התורה ועוד דאמרינן דאפילו אות אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב כלומר שמא יחסר אות או ייתר אות אלמא אפילו חסרון אות אחת פוסל. והא דגרסינן בהניזקין (גיטין דף ס') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו דמשמע הא חסר פסוק אחד קורין בו י\"ל דל\"ק דאפשר לומר דר' יונתן בא ללמדנו שאין דין ספר תורה כדין המגילה שאם השמיט בה הסופר אפילו כמה יריעות וקראן הקורא ע\"פ יצא אבל בספר תורה אפילו חסר יריעה אין קורין בו ומדאגמרן דחסרון פוסל בס\"ת לענין קריאתו לא שנא לן בין חסרון מעט למרובה וממילא דאפילו חסר אות פסול כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה דברים וכו'.</b> מתבארות והולכות בסמוך: \n",
+                "<b>שכותבין אותן בדיו וכו'.</b> ברייתא בשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג) כתב שלא בדיו יגנזו. ומ״ש שהוא הל״מ. ירושלמי פ״ק דמגילה כתבו הרי״ף סוף הלכות ס״ת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומיבשין אותו וכו'.</b> הכי משמע בפ\"ב דנדה (דף כ') דדיו שלהם יבש היה מדאמרינן התם רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה ופירש רש\"י ז\"ל מבקע חתיכת דיו יבש ובודק בו מראית דם שחור: \n",
+                "<b>וזהו הדיו שמצוה וכו': ואם כתב שלשתן וכו'.</b> כ\"כ הרא\"ש דאע\"ג דבפרק שני דגיטין (דף י\"ט) משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומ\"א בלעז נקרא דיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם כן מה מיעטה ההלכה וכו' עד פסולים.</b> קשה דתניא בהבונה (שבת ק\"ג) כתב האזכרות בזהב יגנזו משמע דוקא האזכרות אבל כתב אותיות אחרות בזהב כשר. וי\"ל דה\"ה לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול שהרי לא כתבן בדיו ואזכרות דנקט משום דסד\"א שלרוב מעלתן ראויות ליכתב בזהב קמ\"ל והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ\"ק אין כותבין בזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש עורות הן וכו'.</b> יש גירסאות מחולפות בלשון רבינו יש גורסין זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז\"ל ויש גורסין בלשון רבינו בהפך זה החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף. וכתב הר\"ן ז\"ל בשבת פרק המוציא שזה דעת רבינו והוא גם כן דעת הרמב\"ן ז\"ל וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ\"ג בע\"ה וכך היא גירסת ה\"ר מנוח, ואפשר שאח\"כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים. ודע שדעת רבינו דאע\"ג דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ עור מיקרי ולא גויל ולא קלף ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות לאו דוקא עפיץ דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים וכמ\"ש התוס' בשם ר\"ת וז\"ש ואח\"כ בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין וכו'.</b> ברייתא בשבת פרק המוציא יין (שבת דף ע״ט:) ובפרק הקומץ (מנחות ל״ב) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער ועוד התם תנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס״ת ועוד תניא שינה בזה ובזה פסולה ופירשו בגמרא לחדא אוקימתא שינה בזה ובזה היינו שכתב על הקלף במקום שיער על הדוכסוסטוס במקום בשר. והרא״ש בהלכות ס״ת פסקה לההיא דתנא דבי מנשה. וכתב הר״ן ז״ל בפרק המוציא יין דמצוה מן המובחר ספר תורה בגויל מדאמרינן בגיטין (דף נ״ד:) גוילים שבו לא עבדתים לשמן והיינו נמי דאמרינן בפ״ק דב״ב (דף י״ד:) גבי ס״ת שעשה משה דאקשינן בתרי פושכי היכי יתיב משום דמשמע לן דשל גויל היה דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגררן ולהעמידן על גלדן אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל וכן כתב ר״ח. ומ״מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב״ם כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש דגויל במקום שיער דוקא.</b> פ\"ק דמ\"ס וירושלמי פ\"ק דמגילה צריך לכתוב על הגויל במקום שיער ואם שינה פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שכך הוא הלכה למ\"מ וכו'.</b> בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) שאלו את רבי ס\"ת בכמה אמר בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע ומדלא מדכר דוכסוסטוס אלמא דוכסוסטוס כלל לא ואע\"ג דבפרק המוציא (שבת ע\"ט) תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס\"ת רבי לא ס\"ל הכי וכוותיה קיימא לן דהוא עדיף מתנא דבי מנשה ועוד דבירושלמי פ\"ק דמגילה ובמ\"ס פ\"ק קתני גבי ספר התורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שיער ומדלא מדכרי דוכסוסטוס אלמא כרבי ס\"ל: \n",
+                "<b>וכן אם כתב את המזוזה על הקלף וכו'.</b> ברייתא פרק המוציא יין כתב מזוזה על הקלף פסולה אמר רשב\"א רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וסובר רבינו דכרבי מאיר קיימא לן וכן פסקו הפוסקים וטעמא משום דעבד בה עובדא ועוד דהא רשב\"א קאי כוותיה ועוד דבגמרא מייתינן לה לסיועי לסתם תלמודא דאמרה דמזוזה נכתבת על הקלף אלמא הכי הלכתא ועוד דרב נמי אמר התם הכי וליכא מאן דפליג עליה. וקשה דאם כן כי תניא הלמ\"מ מזוזה על הדוכסוסטוס ניתני על הדוכסוסטוס ועל הקלף אלא ודאי משמע דלמצוה דוכסוסטוס בעינן וכן כתב הרי\"ף בהלכות מזוזה. וכתב הר\"ן בפרק המוציא יין אע\"ג דלישנא דהיה כותבה לכתחלה משמע י\"ל דה\"ק היה כותבה על הקלף כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס א\"נ שבמקום הצריך שימור כגון שעומדת במקום התורפה וכו' היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או על הגויל וכו'</b> דכיון דהא דאמרינן מזוזה על הדוכסוסטוס היינו למצוה אם איתא דעל הגויל פסולה ניתני מזוזה על הדוכסוסטוס ועל הקלף למעוטי גויל דטפי עדיף לאשמועינן עיכובא מלאשמועינן מצוה א\"ו על הגויל כשר ולא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה כנ\"ל. והר\"ן כתב בפרק המוציא ראיה אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין ספרים וכו' עד שלהן.</b> ברייתא בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש שנכתבין ע\"ג עור של עוף טהור.</b> מימרא דר\"ה שם, וכל הני אע\"ג דגבי תפילין מיתנו חדא מינייהו נקט וה\"ה לאינך דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' ואית לן לקיומי האי כללא כל היכא דלא אשכחן שחילקו חז\"ל ביניהם שבאותו דבר שחילקו נחלק ביניהם לא בדבר אחר: \n",
+                "<b>ואין כותבין ע\"ג עור הדג וכו'.</b> (שם) בעא מר בריה דרבינא מר\"נ ב\"י מהו לכתוב תפילין ע\"ג עור של דג טהור א\"ל אם יבא אליהו ויאמר אי פסיק זוהמא מיניה אי לא פסקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גויל של ספר תורה וכו'.</b> בגיטין פ' הניזקין (גיטין נ״ד:) אמרינן דההוא דאמר ספר תורה שכתבתי גוילין שבו לא עבדתים לשמן נאמן ואמרינן התם דמפסלי בהכי: \n",
+                "<b>ומ\"ש כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול.</b> הוא מדאמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד: \n",
+                "<b>ומזוזה אינה צריכה וכו'.</b> כבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוני\"ל והשיב וז\"ל ילמדנו רבינו מפני מה עור של מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה אע\"פ שבספר תורה ותפילין צריך עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבד לשמן ואי משום דקרי ליה למזוזה קדושה קלה הא ג\"כ קורא לתפילין קדושה קלה: \n",
+                "<b>תשובה</b> לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא\"ת מ\"ט ס\"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה עכ\"ל. ומ\"ש מפני שלא נשמע וכו' על מ\"ש בסוף ועצמה של מזוזה אינה המצוה הוא סומך דאילו מפני שלא נשמע לחוד לא מכרע מידי דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', וגם הטענה שטען שעצמה של מזוזה אינה המצוה היא תמוה בעיני דמנין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלכה למ\"מ שאין כותבין וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למ\"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פירוש משורטט. ואסיקנא בפ\"ב דמגילה והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט, וכיון דסתמא אמרינן בירושלמי כותבין מסורגל אכולהו הוה לן למימר דקאי אלא דמיעטו בגמרא דידן תפילין בהדיא אבל ס\"ת דלא אימעוט בעי שרטוט ופירש רבינו למה אין התפילין צריכין שרטוט לפי שהם מחופין אבל המזוזה אינה מחופה כל כך שבנקל יכול להסירה ממקומה. והר\"ן כתב בפ\"ב דמגילה דטעמא משום דמזוזה נבדקת אחת בשבוע וכו': \n",
+                "<b>ומותר לכתוב תפילין ומזוזות וכו'.</b> ברייתא פ\"ב דמגילה: \n",
+                "<b>אבל ס\"ת.</b> שם מימרא דרבה בר בר חנה א\"ר יוחנן והטעם שמא יטעה בחסרות ויתרות: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח ודוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל. וצ\"ע אם אותם פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס\"ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה תפילין ומזוזות וכו'.</b> בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה) אר״נ נקטינן ס״ת שכתבו אפיקורוס ישרף כתבו כותי יגנז ואמרינן בתר הכי ס״ת שכתבו כותי תני חדא ישרף ותני חדא יגנז ותניא אידך קורין בו ואוקימנא להא דתני יגנז כי האי תנא דתנא רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ס״ת שכתבו אפיקורוס ומוסר ביד אנס כותי ועבד אשה וקטן וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וכיון דר״נ סבר כתבו כותי יגנז כהאי ברייתא קי״ל, ואף על גב דתני אפיקורוס בהדייהו ובכתבו אפיקורוס אר״נ דישרף איכא למימר דאע״ג דלא קי״ל כברייתא באפיקורוס באידך קי״ל כוותה, א״נ דברייתא נמי סברה דכתבו אפיקורוס ישרף אלא משום דבאינך לא מצו למנקט ישרף לא נקט נמי באפיקורוס. ופירש״י אפיקורוס אדוק בעבודת כוכבים כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו״ם כתבו כו' עבד ואשה אינן בקשירה דמ״ע שהזמן גרמא היא כותים גירי אריות הם כלומר ולא ברצון נפשם מומר ומוסר ביד אנס הרי פרקו מעליהם עול עכ״ל. ונראה דישראל מומר היינו מומר לכל התורה דאילו מומר לדבר אחד מאי איריא מוסר ביד אנס אפילו מומר לעבירה שאינה חמורה כ״כ פסול א״ו כדאמרן: \n",
+                "<b>נמצאו ביד אפיקורוס.</b> (שם) מימרא דר\"נ: \n",
+                "<b>נמצאו ביד כותי וכו'.</b> (שם דף מ\"ה) במשנה אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים יותר על דמיהם מפני תיקון העולם כלומר שלא להרגילן לגונבם ולגוזלן למכור ביוקר. ובגמרא א\"ל רב בודיא לרב אשי יתר על דמיהן הוא דאין לוקחים הא בכדי דמיהם לוקחים ש\"מ ס\"ת שנמצא ביד כותי קורין בו דילמא לגנוז כלומר הא דדייקינן מתני' הא בכדי דמיהם לוקחים לגנוז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא. ובתר הכי אמרינן נמצא ביד כותי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו ופסק רבינו דקורין בו כלישנא בתרא ועוד דפשטא דדיוקא דמתניתין הכי מוכחא דלקרות בו פודין אותו ואף על גב דדחי רב אשי אדיחוייא לא סמכינן אלא כשרים הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה תפילין ומזוזות וכו' עד הרי אלו פסולין.</b> כבר נתבאר למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב ס\"ת וכו'.</b> בהניזקין (גיטין נ\"ד:) אמרינן דההוא דאמר ס\"ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן ופסל רבי אמי הס\"ת ומוכח התם דאפילו באזכרה אחת שכתבה שלא לשמה מיפסל: \n",
+                "<b>לפיכך הכותב וכו'.</b> במ\"ס ובירושלמי פרק אין עומדין, וטעם תיבת לפיכך כיון שאם כתב אזכרה אחת שלא לשמה נפסלו אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו כדי שלא יסיח דעתו מהכוונה ויפסל ס\"ת. וכתב רבינו אפילו מלך ישראל לומר שאם הוא מלך עכו\"ם ישיבנו כדי שלא יהרגנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכותב את השם וכו' עד מאות שלפניו.</b> בתוספתא ובמ\"ס וכתבו הרי\"ף בהלכות ס\"ת והטעם שצריך להתחיל מאות שלפניו היינו משום שמא יהא רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב השם ויצטרך למוחקו או שמא נדבק שער בראש הקולמוס ויפסיד הכתב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח לכתוב השם וכו'.</b> בהקומץ (מנחות ל') פלוגתא דתנאי וקאמר ר\"ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חיננא אמר עולא א\"ר חנינא הלכה כר\"ש שזורי וממילא משמע דדוקא בשם הוא דאין תולין הא בשאר תיבות תולין: \n",
+                "<b>בד\"א בס\"ת אבל בתפילין וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק דמגילה והטעם משום דהוי שלא כסדרן. ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו ואין מחלק בין פרשיות בין תיבות לאותיות: \n",
+                "<b>מותר לכתוב וכו'.</b> בפרק הקומץ הטועה בשם גורר את מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר' יהודה כלומר אם לא כתב שם בן ד' שהיה לו לכתוב גורר בתער שיהיה יפה מקום הגרר אבל לא ימחקנו בעוד שהכתב לח שלא יהיה נאה ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב רבה בר בר חנה א\"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה מוחק וכותב וכיון דאסיקנא דמותר לכתוב השם על המחק מכ\"ש שכותבין אותו על הגרד ואפילו בתפילין ומזוזות ובלבד שיהיו כתובים כסדרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותבי ספרים וכו' עד בגד.</b> ברייתא פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ה) ופ' הקומץ רבה בלשון הזה, ופי' הענין שהוא רוצה להגן שלא יפול אבק על האותיות ואמרו שלא יהפוך היריעה על פניה שנמצא הכתב תחתון לפי שהוא מנהג בזיון אלא פורס עליה בגד ואז לא יפול אבק על האותיות, וכתב רבינו תיקון אחר שיכפלנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה תפילין ומזוזה וכו' עד אין שכר לו כלל.</b> בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה רבי ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות שכר דס״ת כוליה מי הפסיד אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום. ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עיבדתים לשמן א״ל ס״ת ביד מי א״ל ביד לוקח א״ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ומאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה הכא כיון דמפסיד כולא אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קאמר. ופרש״י התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה אבל הכא גבי קלפים דידע הוא שיפסיד כל שכרו ואמר אימור קושטא קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין תפילין וכו'.</b> משנה סוף פ\"ק דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית רשב\"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ובגמרא (דף ט':) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכבר נשתקע יונית וכו'</b> כלומר אותו לשון יוני שהיו מדברים בו בימי חכמי משנה כבר נשתקע וכו': \n",
+                "<b>שכל אות שאין העור וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות כ\"ט) א\"ר יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ושינה רבינו לשון גויל לעור כדי שיכלול דין זה גם לתפילין ומזוזה: \n",
+                "<b>וכל אות שאין התינוק וכו'.</b> בהקומץ רבה שם (כ\"ט:) רמי בר דיקולי דהוא חמוה דרמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא דוי\"ו דויהרג אתא לקמיה דר' זירא א\"ל זיל אייתי ינוקא לא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר ואי לאו פסול: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך צריך ליזהר וכו'.</b> נלמד מעובדא זו ועוד דבשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג:) נמי תנא שלא יעשה יודי״ן ווי״ן ווי״ן יודי״ן ביתי״ן כפי״ן כפי״ן ביתי״ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שהיה נקוב וכו'.</b> בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח) אמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וממילא שאם אינה עוברת נקב הוי ואסור לכתוב על גבי הנקב: \n",
+                "<b>לפיכך מותר לכתוב וכו'.</b> שם מימרא דרב הונא: \n",
+                "<b>ניקב העור וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף כ\"ט) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוך הה\"א כשר ירכו פסול ופירשו לה התם דניקב ירכו נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא תדמה לאות אחרת</b> נלמד מעובדא דרמי בר תמרי שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כותבין וכו' עד על קלף אחד.</b> ברייתות בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ד ע\"ב) ובמכילתא וכתבם הרי\"ף בהלכות תפילין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו.</b> כן כתבו הרא\"ש והמרדכי וספר התרומה. וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ שם (דף ל\"א ע\"ב) כורכה מאחד כלפי שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך ליזהר בפרשיות.</b> כן כתב המרדכי ואורחות חיים וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בסדר תיקון תפילין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך ליזהר במלא וחסר וכו'. עד אין לו תקנה.</b> במכילתא סוף פרשת בא אל פרעה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך ליזהר בתגין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה וכו'.</b> פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ז) אמר רב חסדא אמר רב הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחד של ראש או ב' של ראש ואחד של יד ואמרו שם בגמרא דחזקה דמחד גברא זבין ובעינן דיתמחי בשל יד ובשל ראש ואסיקנא התם דה\"מ בכריכות אבל בצבתים בודק אפילו ארבע וחמש נמי. ופירש\"י בצבתים דרך הלוקח ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר ולפיכך אף על פי שבדק צבת אחד צריך לבדוק גם שאר צבתים. וישוב דברי רבינו כך הם הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן והא כיצד אם לקח ממנו מאה קציצות כלומר והם בכרך אחד או בצבת אחד בודק מהם ג' וכו' ואם לקח צבתים צבתים כלומר שהם כרוכין אגודות אגודות צריך לבדוק בכל צבת שתים של ראש ואחד של יד או שתים של יד ואחד של ראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב תפילין וכו' עד סוף הפרק.</b> בירושל' פ' בתרא דעירובין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיהיו מרובעות וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה) ובפרק הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) תנא תפילין מרובעות הלמ\"מ אמר רב פפא בתופרן ובאלכסונן כלומר שלא יפסידו בתפירתם את ריבועם במשיכת חוט התפירה ובאלכסונן נמי שיהא ריבוען מכוון אורכן כרוחבן כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז\"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא: \n",
+                "<b>ושיהיה בעור של ראש וכו'.</b> פרק במה מדליקין (שבת כ\"ח:) אמר אביי שי\"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי\"ן מימין ושי\"ן משמאל ובשימושא רבה צורה דשי\"ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי ואי אפיך לית לן בה: \n",
+                "<b>ושיכרוך הפרשיות במטלית.</b> ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית: \n",
+                "<b>ושיכרוך אותה בשיער.</b> שם בירושלמי ובבבלי פ' שמונה שרצים (שבת דף ק\"ח) הל\"מ שהתפילין נכרכות בשיער ונתפרות בגידין: \n",
+                "<b>ושעושין להם מעבורת וכו'.</b> בהקומץ רבה (מנחות ל\"ה) אמר אביי האי מעברתא דתפילין הל\"מ וכתב הערוך פירוש מעברתא דתפילין הוא תיתורא וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילי עד כאן לשונו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא בעי למימר דתרווייהו חדא מילתא היא דהא בגמרא חשיבי כב' כלומר דגרסינן הכי אמר רב חננאל אמר רב האי תיתורא דתפילי הל\"מ אמר אביי האי מעברתא דתפילי ושי\"ן של תפילין הל\"מ אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא ודעת רבינו דתרווייהו חדא כפשט לשון בעל הערוך ואף ע\"ג דכבר א\"ר חננאל דהל\"מ הוא איידי דבעי אביי למימר דשי\"ן של תפילין הל\"מ אמר נמי דהאי מעברתא הל\"מ לומר כי היכי דההיא מעברתא הל\"מ כדא\"ר חננאל א\"ר ה\"נ שי\"ן הל\"מ היא ואיצטריך למימר הכי דלא תימא רב חננאל ואביי פליגי דלרב חננאל שמיע ליה דתיתורא דוקא הל\"מ ולא שי\"ן ואביי שמיע ליה דשי\"ן דוקא הלכה למ\"מ ולא תיתורא להכי הדר אביי ואדכר מעברתא לומר דלא פליג אדרב חננאל. ומלשון רבינו נראה שהבתים והתיתורא של עור אחד הם וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דמשמע כן מפירש\"י והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא צריך שיהיה עב וחזק מפני שהרצועה שם תמיד ולכן כופלים עור לשנים ועושין נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה פי הבתים ונמצאת מעברתא מהעור העב החזק: \n",
+                "<b>ושיהיו הרצועות שחורות.</b> בפרק הקומץ (שם) אמר רב יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואמר בגמרא דהיינו מבחוץ אבל מבפנים מאי זה גוון שירצה ובלבד שלא יהיו אדומות: \n",
+                "<b>ושיהיה הקשר וכו'.</b> (שם) אמר רב יהודה בר רב שמואל משמיה דרב קשר של תפילין הל\"מ. ומפרש רבינו דהיינו שיעשה קשר כעין דל\"ת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> כיצד עושין וכו' עד מקום הרצועות.</b> פשוט הוא וקצתו בשימושא רבה ופירוש מלת תובר כתב בעל הערוך שתוברות הם לולאות כגון בית כניסת המיין שעושים למכנסיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד סידור הפרשיות וכו'.</b> פרק הקומץ רבה (מנחות ל\"ד:) ת\"ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי ל\"ק כאן לימין הקורא וכאן לימין המניח כ\"כ הרי\"ף בהלכות תפילין. וגירסת רבינו והקורא קורא כסדרן וכתב הרא\"ש ז\"ל שהיא גירסת ר\"ת ומפרש רבינו והקורא קורא כסדרן כלומר כסדר שכתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך [מימין] שמע והיה אם שמוע [משמאל היינו ימין ושמאל הקורא] וכן דעת רש\"י ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי משמע במכילתא בפ' והיה כי יביאך דתני בד' מקומות הזכיר הכתוב פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות והדר תני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו ומשמע כסדר ששנאן ברישא אך ר\"ת ור\"ח ורבינו האי ורב שרירא ז\"ל חולקים על רבינו ומפרשים הסוגיא בענין אחר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א רבינו האי אינו אומר כן וכו'. ולפיכך תפס הגאון דרך פשיטות הגמ' ושם ההויות באמצע עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכבר</b> נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה: \n",
+                "<b>יורנו</b> רבינו מה שכתב בפ\"ג כיצד סדור הפרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח וכו' ונחנו תלמידיך קבלנו מרבותינו שקבלו מהגאונים ורבינו האי בראשם דבעינן הויות באמצע וכן פירשו בסנהדרין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וגם כן קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר וכמדומה לנו שנמצא בספרו הפך זה על כן משכנו ידינו מהם עד שיבא דברך יורנו כדת מה לעשות: \n",
+                "<b>תשובה</b> זה שעלה בדעתכם בסדור הפרשיות וקלף שהוא החלק שהשיער דבוק בו כך היה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפילין שמו רבי משה בר מיימון מקורטובא ואותו חיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי מערב מלפני וגם ה\"ר יצחק זכרונו לברכה כוותיה ס\"ל בתשובה וגם חכם אחד יש שמו רבי יעקב קלעי ככה עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על דבר זה ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפילין של רבינו האי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחבורי ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל היתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם השליך תפליו ועשה על הסדר. והראיה ברורה בדבר זה מה שאמרו בהקומץ רבה והקורא קורא כסדרן כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיו' כסדר התור' ונוסח זה לא היה בספרים שלנו אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהם בכלן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו ש\"מ סדר אחד לשתיהן. וכן לענין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה כל האומר כמו שעלה על דעתכם שהדבר ידוע שאנו מצריכין להיות הכתיבה תמה נאה ביותר ובפירוש אמרו חכמים שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים שהקלף הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר\"ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. והראיה השנית שהכרעתי בה דברי האומר כדברי שכתבתי בחבורי זו היא כי הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה וכך היא ההל\"מ שיהא עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו ס\"ת הוא עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה עכ\"ל. ומ\"ש בתשובתו וכן כתב אותו שכתב חבור בתפילין שמו רמב\"ם מקורטבא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחיבר חבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו מ\"מ אנו למדים ממנה הצריך לנו לענין שיטת רבינו וכבר פשט המנהג בכל המקום אשר שמענו שמעם כדברי רבינו ורש\"י ז\"ל בסדר הפרשיות: \n",
+                "<b>ואם החליף וכו'.</b> בהקומץ מימרא דרב חננאל אמר רב (ד' ל\"ד ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלה של יד וכו'.</b> שם ת\"ר כיצד כותבין תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור ואם כתבן על ד' עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ואסיקנא התם דהדר ביה ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא גולל הפרשיות וכו'.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשמכניסין את הפרשיות וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער</b> כתב סמ\"ג דבר זה להיפך בירוש' דמגילה הל\"מ שיהו כותבין בעורות וכורכין בשיער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבה. וי\"ל לדעת רבינו דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואח\"כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא רבה לא אתו למימר אלא שצריך שיהיה שם כריכת שיער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ\"כ סמ\"ק וא\"ח והגהות מיימון דאין קפידא על הסדר: \n",
+                "<b>ומ\"ש ושיער זה צריך להיות וכו'.</b> ברייתא פ\"ח שרצים (שבת ק\"ח): \n",
+                "<b>וכבר נהגו וכו' בשל עגל.</b> כתוב בשימושא רבה כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בשיער זנב</b> לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משיער שעל גופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתופרים את התפילין וכו' עד שלהם.</b> ברייתא פרק שמנה שרצים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתופרים התפילין וכו'.</b> כבר נתבאר בראש הפרק. \n",
+                "<b>ומ\"ש והלכה רווחת וכו' עד או י\"ד עושה.</b> בשימושא רבה: \n",
+                "<b>וכל התפירות וכו'.</b> כ\"כ גם הרא\"ש ונראה שטעמם מפני שהם מפרשים כן מ\"ש בשימושא רבה על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שיגיע החריץ וכו' ואם אין חריץ ניכר פסולות.</b> ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) וכתבה הרי\"ף בהלכות תפילין ושוין שנותן משיחה וחוט בין כל אחד ואחד ואם אין חריצן ניכר פסולות: \n",
+                "<b>ומ\"ש שצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר.</b> (שם דף ל\"ה) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך. ופרש\"י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. והרא\"ש כתב שי\"מ שחריץ של שי\"ן דהיינו חודה של שי\"ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי' זה נראה, ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי\"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהיה ניכר החריץ.</b> טעמו מדתני' בהקומץ (שם ל\"ד) ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני ואם כן כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע\"פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחבה כאורך שעורה.</b> כ\"כ הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות ל״ה:) וכמה שיעורייהו אמר ר״ל עד אצבע צרידא רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט רבה קטיר להו ופשיט שדי להו רב אחא בר יעקב קטר ליה ומתלית ליה. ונראה שרבינו מפרש אצבע צרידא אצבע אמצעי וברצועה של יד מיירי וקטר ליה ומתלית ליה היינו קשר באמצע צרידא ומתלית פירוש קושר סביב אצבעו ג״פ ורבה קטיר להו ופשיט שדי להו קאי ארצועה של ראש וקטר להו היינו שהיה מקיף הראש וקושר הקשר ושאר הרצועות פשיט שדי כלומר היה פושטן ומשליכן שיהיו תלויות לפניו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו עד שיגיעו עד הטבור</b> נראה שכך היתה קבלה בידו. והטור כתב שיגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי\"א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקשר זה צריך כל תלמיד חכם וכו'.</b> פרקא קמא דחולין (דף ט') מימרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרצועה של תפילין וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ה) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואוקימנא לה מבחוץ אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום משום גנאי ודבר אחר מאי גנאי ודבר אחר מבפנים איכא זימנין דמתהפכא. והא דאמרי' משום גנאי יש מפרשים שמא יאמרו שמיפה עצמו למצוא חן בעיני הזונות ודבר אחר כהני עכו\"ם שעושין סימנין מבגד אדום. ורש\"י ז\"ל פירש גנאי שמא יאמרו מדם חטיטיו נצבעו ודבר אחר שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. ורבינו כתב טעם דגנאי לבד ולא חשש לכתוב עוד או שמא לא היה בגירסתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יהיה אחורי הרצועה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור שמחפין בו וכו'.</b> פרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח:) ת\"ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדן לשמה רשב\"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמה ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש עור מצה.</b> פי' דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין התפילין אלא ישראל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלה של ראש וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) א\"ר יוסי מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שטולה עור על אחד מהם כלומר דכשטולה עור אחד עליה נראה כבית אחת. והא שלח ר' חנינא משום ר' יוחנן תפלת ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקתא הא בחדתא בחדתא כלומר שלא הניחן אדם לעולם וצ\"ל דשל יד שעשאה של ראש בשעשה לה ארבעה בתים והכניס כל פרשה בבית אחד דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן רצועה של תפלה של ראש וכו'.</b> נלמד מהדין הנזכר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפילין שנפסקו וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלן קיימות כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה שלש פסולה אמר רבא הא דאמר מר שתים כשרה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולה וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. א\"ל אביי לרב יוסף ה\"ד עתיקתא וה\"ד חדתא א\"ל כל היכא דכי מתלית בשלחא והדר חלים חדתא ואידך עתיקתא. ופירוש רבינו ברור הוא וי\"מ בענין אחר וז\"ל והר\"י אסכנדרי ז\"ל בביאור א\"ח יש מפרשים הא מימרא דרב הונא שכל זמן שטבלה קיימת פי' התיתורא תהא קיימת בתפירותיה כולם כשרה ורב חסדא אמר אפילו נפסקו שתי תפירות עדיין כשרה שאין נפסלת אלא בפסיקת ג' תפירות אמר רבא הא דאמר רב חסדא דבפסיקת שתי תפירות לא מפסלא היינו דוקא כשנפסקו זה שלא כנגד זה שכל תפירה מי\"ד תפירות יש לה פנים ואחור שאם נפסקת התפירה שמצד פנים תהא התפירה שכנגדה מאחור קיימת וכן אם נפסקה מצד חוץ תהא אותה שכנגדה מצד פנים קיימת אבל אם נפסקה מבפנים ומאחור שנמצאות שנעשו שתים זו כנגד זו מופסקות פסולה ולא אמרן בנפסקו שתים זו כנגד זו שפסולה אלא בחדתא שע\"י שהם חדשות ועדיין לא נתיישב העור העליון על התחתון אלא על ידי חיבור התפירה שלמעלה ומלמטה הילכך כשניתקו שתי התפירות זו כנגד זו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שלא נשתייר לתיתורא במה שתתיישב פסולה ודוקא כשהיא חדשה אבל כשהיא ישנה ומתיישבת במקומה אחר חתיכת התפירות כשרה אפי' נפסקו שתי תפירות זו כנגד זו ונתן סימן לחדשות כל היכא דמתלי השלחא פירוש כל זמן שאוחזן בעור התיתורא ומתלי השלחא עורו מתפשט ונבדל מדביקותו העליון והתחתון וכשמניחו חוזר ומתיישב במקומו נקראים חדשים ופסולות אבל אם אוחז עור התיתורא ומושכו ואינו בא אחריו אלא עומד במקומו ואין נבדל העליון מהתחתון כשרות אפילו נפסקו שתים זו כנגד זו שכגון זה נקראים עתיקתא. עוד יש סימן אחר כל היכא דמתלי במיתונא פירוש כשמושך ברצועה התלויה בה ואתיא עור התיתורא אבתרה כלומר שנבדל עור התחתון מהעליון ע\"י משיכתו נקראים חדתא ופסולות זו כנגד זו ואם אין נפסק התיתורא העליון מן התחתון ע\"י משיכה כזו אלא עומד ומתיישב במקומו ואינו כווץ נקראים ישנות. זהו פי' סוגיא זו על דעת הרמב\"ם ז\"ל אמנם רש\"י והרא\"ש מפרשים בעור חיפוי הבתים עכ\"ל. ודבריו מיוסדים על גי' רש\"י ז\"ל שהיא וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה אבל גירסת הרי\"ף היא כמ\"ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה והיא גירסת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצועה שנפסקה וכו'.</b> שם (ל\"ה.) אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיולי תפירה לגו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש\"י דפשט ליה לאיסורא וכן דעת רבינו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיירי ברצועה המקפת את הראש ואת הזרוע דהתם בעינן קשירה תמה: \n",
+                "<b>ושיורי הרצועה וכו'.</b> (ג\"ז שם) א\"ר פפא גרדומי רצועה כשרים ולא היא כלומר ואינן כשרים עד דליהוי בהו שיעורא: \n",
+                "<b>ולעולם יזהר וכו'.</b> שם אמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר ומוכח התם דקאי ארצועות שהן חלקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היכן מניחין תפילין וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' מכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך לכוין וכו' ויהי' הקשר בגובה העורף וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) א\"ר יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ועוד שם צריך שיהא הקשר כלפי פנים ופי' רש\"י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר. כלפי פנים ממול עורף ולא בצדי הראש, ומזה נלמוד שצריך לכוין אותה באמצע דכיון שהקשר הוא ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן כדי לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה ומה שכתב ושל יד קושר אותה על שמאלו.</b> שם (דף ל\"ו ל\"ז) ידך זו שמאל ומייתי לה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ור' נתן יליף לה מקרא אחרינא: \n",
+                "<b>ומה שכתב על הקיבורת.</b> ג\"ז שם (דף ל\"ז) על ידך זו קיבורת וכתבו התוספות והרא\"ש קיבורת לשון קיבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני. וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל דהיינו גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והקובד\"ו וכן דעת רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים וכן המנהג פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח תפלה של יד וכו'.</b> משנה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ד:) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים. ובגמרא לימא תנינא להא דתנו רבנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא דעבידא כי אמגוזא. ואמתניתין פירש\"י סכנה שלא תכנס בראשו. נתנה על מצחו של ראש ושל יד על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים שמניחין מדרש חכמים והולכים אחר המשמע. ורבינו לא חשש לכתוב סכנה כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי דמאחר דאין מצוה כלל כי לא הוי בה סכנה לא ליעביד הכי: \n",
+                "<b>איטר מניח וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל\"ז) תנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפלה של ראש וכו'.</b> משנה פרק התכלת (מנחות דף ל\"ח) ובגמרא (מ\"ד) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אם אין לו מעכבת אמרו ליה אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע\"פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא: \n",
+                "<b>וכיצד מברכין וכו'.</b> בס״פ הקומץ (מנחות ל״ו) אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא והא א״ר חייא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים ופירש״י לא שח מברך אחת על של יד שח מברך אחת על של יד וחוזר ומברך על של ראש על מצות והרי בירך שתים וכן דעת הרי״ף וזה דעת רבינו. ויש חולקים ומפרשים לא שח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין שח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ונהגו כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקושר של יד וכו'.</b> שם תנא כשמניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח\"כ של יד בשלמא בהנחה של יד קודם דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך אלא בחליצה מנ\"ל אמר רבא בר המנונא אסברא לי והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבירך להניח וכו'.</b> בסוטה פ' משוח מלחמה (סוטה מ״ד:) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואע״ג דפליגי עליה היינו לענין החזרה אבל כ״ע מודה דעבירה היא בידו. וכתב הרא״ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו צריך לברך וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפילין כל זמן שמניחן וכו'.</b> ברייתא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו) תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכ\"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ואסיקנא דהלכתא כרבי ואמרי' בגמרא רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בהלכות תפילין. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש כפירוש ר\"י שכתב הרא\"ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא היה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש\"י והתוספות דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו מברכי עלייהו צריך לומר שהוא ז\"ל מפרש שהיו מברכים לשמור חוקיו כמו שכתבו התוספות ומאחר דקי\"ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמש אין מברכין ומפני כך השמיטו: \n",
+                "<b>וכל המצות כולן וכו'.</b> פ\"ק דפסחים (דף ז':) מימרא דשמואל והביאה הרי\"ף בהלכות תפילין: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן. וי\"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי\"ל שמ\"ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אע\"פ שהוא אחר הנחתן. \n",
+                "<b>ומ\"ש צריך לברך</b> ה\"ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת\"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא\"ש והר\"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו מברך קודם הנחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשחולץ אדם תפיליו וכו'.</b> פרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ג) אמר ר\"ל אין מעבירין על המצות אמר רבה עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ומפרש רבינו כמו שפי' התוספות בשם רבינו האי דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותם של יד ויתנם בכיס תחלה ואח\"כ של ראש למעלה דא\"כ כשיבא להניחן יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות כי יצטרך להניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ועליהם של יד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהכינו וכו' עד כמו שהיה.</b> מימרא דרב חסדא פרק מי שמתו (ברכות כ\"ג:) ופרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח): \n",
+                "<b>ואסור לתלות וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות כ\"ד) א\"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפילין יתלו לו חייו ל\"ק הא ברצועה הא בקציצה ואי בעית אימא ל\"ש רצועה ל\"ש קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ולחומרא וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זמן הנחת תפילין וכו'.</b> בעירובין פרק בתרא (דף צ\"ה צ\"ו) ובסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ\"א עד זמן שינה ומודים חכמים שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה חמה שוב אין מניחן. תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא נאמר חוקה זאת אלא לענין פסח בלבד דקא סבר לילה זמן תפילין אבל שבתות וי\"ט לאו זמן תפילין ונפקא ליה מוהיה לאות על ידך יצאו שבתות וי\"ט שהן עצמן אות. וכיון דחזינא דתנאי דברייתא קמייתא כולהו ס\"ל לילה לאו זמן תפילין הכי קי\"ל דאין הלכה כר\"ע מחביריו. מיהו פלוגתייהו בהנחה לכתחלה דלר' עקיבא מניחין לכתחלה ולהנך רבנן אין מניחין לכתחלה כדתניא בהדיא ומודים חכמים שאם חלצן וכו' כלומר אפי' לא חלצן אלא ליכנס לבית הכסא שהוא חולץ ע\"מ לחזור ולהניחן כיון ששקעה חמה אח\"כ שוב אין מניחן, וז\"ש רבינו זמן הנחת תפילין כלומר זמן הנחתן בתחלה ביום ולא בלילה ודין אם הניחן ואחר כך שקעה חמה אם זקוק לחלצן אם לא יתבאר בסמוך ומייתי רבינו לשבתות וי\"ט מוהיה לאות דהוא קרא דר\"ע משום דאע\"ג דפסקינן דלא כוותיה היינו דוקא במאי דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי\"ט כ\"ע מודו ליה לענין דינא אלא דר\"י הגלילי מייתי לה מחד קרא ור\"ע מייתי לה מחד קרא והלכה כר\"ע מחבירו. ונחלקו הפוסקים בחולו של מועד שיש מהם אומרים דבכלל י\"ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי\"א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכתב בפרק י' משביתת י\"ט כותב אדם תפילין לעצמו. ומנהג העולם היה להניחן עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחול המועד כמי שקוצץ בנטיעות ונמנעו מלהניחם עוד בחול המועד: \n",
+                "<b>ומאימתי זמן הנחתן.</b> כלומר שיכול \n",
+                "<b>להניחן משיראה את חבירו וכו'.</b> דגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ט':) גבי הא דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו אמר אביי לתפילין כאחרים לק\"ש כותיקין כלומר שאותו זמן שקבעו אחרים לק\"ש הוא לתפילין שמאותו זמן ואילך הוא זמן הנחתן. ורש\"י גורס לתפלה כאחרים ועכ\"ז מפרש כן שכך כתב לתפלה להניח תפילין שמצות הנחתן קודם ק\"ש עכ\"ל. נראה שטעמו שאם תפלה זו פירושו כמשמעו קשה היה לו להקדים ולומר לק\"ש כותיקין לתפלה כאחרים. ואהא דאמרינן משיראה את חבירו וכו' אמרו בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפילו קרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהניח תפילין וכו'.</b> בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי אמרי ליה לשמרן קא בעי מר א\"ל אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן קא הוה בעי אלא קסבר הלכה ואין מורים כן ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תקשה הלכתא אעובדא דרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא מלמדין את הכל שלא יניחו עליהן תפיליהן בלילה</b> אין הכוונה שלא יניחום בקום עשה שזה מן הדין הוא שאסור ולא מטעם אין מורים כן לבד אלא הכוונה שלא יניחום עליהם בשב ואל תעשה: \n",
+                "<b>וכל המניח תפילין וכו'.</b> שם א\"ר אלעזר המניח תפילין משתשקע החמה עובר בעשה קסבר השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו ר' יוחנן אמר עובר בלאו השמר דעשה נמי לאו הוא ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בא בדרך וכו'.</b> ספ\"ק דיו\"ט (דף ט\"ו) אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ופירש\"י היה בא בדרך בע\"ש מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהויא העברה כלאחר יד משום בזיון. ובית המדרש בשדה היה ואינו משתמר. וכפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שהיא ושקעה עליו חמה וקדש היום אם כן הוא מפרש כדברי רש\"י. וא\"ת אמאי שני אביי בלישניה ונקט גבי בא בדרך ושקעה וגבי יושב בבה\"מ וקדש היום וראיתי כתוב בשם הרמב\"ן בספר המלחמות דאורחא דמילתא נקט שהבא בדרך מסתכל בשקיעה והיושב בבית המדרש לשקיעה ולקידוש היום. אבל ק\"ל על דברי רבינו שאם כן ה\"ל לסמוך דינין אלו למה שאמר וכן שבתות וימ\"ט אינן זמן תפילין. ואם הגירסא בדברי רבינו ושקעה עליו חמה לבד בלא וקדש היום וכן היא בהר\"ר מנוח אפשר לומר דבבא קמא מיירי בחול ולפי שכתב דלילה לאו זמן תפילין הוא להניחן בשב ואל תעשה אלא שיחלצו אותם סמך ענין לו היה בא בדרך ושקעה שיכול להניחן עליו בלי שיחלצם ולא הצריכוהו לסלקן ולאוחזן בידו דאפשר שמפני הדרך אינו מזדמן לו לחלצן או מפני טרדתו יפלו ממנו וכיון שכתב היה בא בדרך ושקעה עליו חמה סמך לו היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יש בית סמוך לחומה וכו'.</b> מפורש שם בברייתא: \n",
+                "<b>ואם לא חלץ תפילין וכו'.</b> שם (מנחות ל\"ו.) א\"ר אלעזר אם לשומרן מותר. ומשמע לרבינו דלא שרי כדי לשומרן אלא שלא לחלצם אבל להניחם לכתחלה לא וכדמשמע מעובדא דרב אשי. ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל בסמוך מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר היאך כתב כאן ואם לא חלץ תפיליו מששקעה עליו מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר דמאי איריא לשמרן אפילו שלא לשמרן נמי. ואפשר דמשום דלעיל כתב דהא דשרי שלא לסלקן הוי הלכה ואין מורים כן כתב כאן דהיינו דוקא כשאינו מתכוין לשמרן אבל אם היה הוא מתכוין לשמרן מותר ומורים כן, וזהו שכתב גבי לשמרן מותר סתם ולא כתב שאין מורים כן וכן משמע פשטא דעובדא דרב אשי דאמר ליה רבינא לשמרן בעי מר וא\"ל אין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפטור וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק\"ש ומן התפילין. ושנינו עוד שם מי שמתו מוטל לפניו פטור מק\"ש ומן התפילין ותניא נמי התם (שם י\"ח) המשמר את המת פטור מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין. וחתן כבר כתב רבינו בפרק ד' מהלכות קריאת שמע שהוא פטור מכל המצות: \n",
+                "<b>קטן שיודע לשמור תפיליו וכו'.</b> ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב): \n",
+                "<b>חולי מעים וכו'.</b> פרק כל הבשר (חולין דף ק\"י) אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפילין ומשם למד רבינו למי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער: \n",
+                "<b>וכל הטמאים וכו'.</b> בפ' שני דסוכה (דף כ\"ה) מתמהינן לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואוקי אביי משום הכי הא דר' יוסי בגוונא אחרינא הרי בהדיא דטמאים חייבים בתפילין: \n",
+                "<b>מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב</b> ה\"ר מנוח אע\"ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ\"ל. ואע\"פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ\"מ קצת סמך הוא: \n",
+                "<b>כהנים בשעת העבודה וכו'.</b> פרק שני דזבחים (דף י\"ט) ופירש\"י דטעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב אדם למשמש וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק\"ו מציץ ומה ציץ שאין כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות לא כ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפילין צריכין גוף נקי.</b> פ' במה טומנין (שבת מ״ט) א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט אביי אמר שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם כלומר דלאביי אע״פ שאין זהיר בשינה מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזירה שמא יפיח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי״ל כרבא לגבי אביי ואפשר שטעמו משום דתניא דישן בהם כדבסמוך, ועוד משום דבפרק ר״א דמילה (שבת ק״ל) גנן א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהם. וכיון דסתם תלמודא נקט דשלא יפיח בהם הכי קי״ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע״ל קג״ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי. ועוד דכיון דתניא כוותיה לא הוה דומיא דהנך: \n",
+                "<b>לפיכך אסור לישן בהם וכו'.</b> בפ\"ב דסוכה (דף מ\"ב) תניא אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ\"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן רבא אמר אין קבע לשינה ופירש\"י ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא משום שלא יפיח בהם ולא משום איסור שינה בהאי פורתא לא אתי לידי הפחה. ובתר הכי אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי ל\"ק הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דילמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה אפילו קבע נמי שרי כיון שאינם בראשו אפילו יפיח לית לן בה ולשמא יפלו מידו לא חיישינן שהרי כרוכין הם בידו ולא דמי להא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה: \n",
+                "<b>ובהגהות</b> מיימוניות כתוב בשם הרמ\"ך שלדעת רבינו הא דת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מילתא באפי נפשה היא. ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא כשאינם כרוכים בידו היא אבל אם כרוכין בידו שרי וכדפרישית: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> השיג אינו כן אלא כל זמן שהם בידו לא יישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפירוש עכ\"ל. ואני אומר דלשמא יפלו ליכא למיחש דמ\"ה דייק רבינו שכתב היו תפיליו כרוכים בידו לומר דדוקא בכרוכין בידו הוא דשרי משום דליכא למיחש שמא יפלו כיון שהם כרוכין אבל אם לא היו כרוכים אלא שהיה תופס אותם בידו בלא כריכה דאיכא למיחש שמא יפלו מידו פשיטא דאסור. ומ\"ש הראב\"ד והכי איתא בגמרא בפירוש כבר ישבתי הגמרא לדעת רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא היתה עמו אשה.</b> הוא מדתני' התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן ור' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה ואוקמה אביי בילדים ונשותיהן עמהן שמא יבאו לידי הרגל עבירה כלומר שמא יבאו לשמש. ופסק רבינו כרבי יוסי דנמוקו עמו ולכן לא חילק בדין השינה בין יום ללילה. וס\"ל לרבינו דילדים לאו דוקא דכל היכא דאשתו עמו אסור אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם. ודע דגבי הנך תלת מתנייתא שכתבתי אמרינן וכמה עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ותניא כוותיה ואפ\"ה לא הזכירו רבינו דס\"ל ז\"ל דלא פליג אר' יוחנן אלא ה\"ק עד כמה שיעור אדם ישן במניח ראשו בין ברכיו עד מאה אמה שכך שיערו חכמים שמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר דמיד הוא ניעור ורבא נמי דאמר אין קבע לשינה לא לאפלוגי אדר' יוחנן אתי אלא לפרושי טעמא דאין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכדפרישית אבל אה\"נ דמודה לר\"י דבתפילין צריך להניח ראשו בין ברכיו ואפילו אי נימא דרמי בר יחזקאל פליג אדרבי יוחנן מ\"מ כיון דמשמע דרבא ס\"ל כרבי יוחנן הוו להו תרי לגבי חד ועוד דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כר\"י נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כר\"י לגבייהו, ועוד דרבא בתראה הוא והא אוקמה דכר' יוחנן ס\"ל והגהות מיימוניות כתבו שינת עראי בפרק הישן פירוש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה, ואין לומר כן לדעת רבינו דא\"כ לא הוה שתיק מיניה אלא כמו שכתבתי עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו אוכל בהם וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ג) א\"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דא\"ר חייא בר אבא מניחן על שולחנו וכן הדור לו ועד אימת א\"ר נחמן בר יצחק עד שעת ברכה ופסק רבינו כר' חייא בר אבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבוש תפילין וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ג) ודע דגרסינן בגמרא הנכנס לבה״כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב ששת לא שנו אלא בה״כ קבוע אבל ב״ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד״א מפני שעשאו בה״כ קבוע והשמיטה רבינו וגם הרי״ף והרא״ש השמיטוה וצריך טעם למה: \n",
+                "<b>וכיצד יעשה וכו'.</b> שם א\"ר מייאשא בר בריה דריב\"ל הלכה גוללן כמין ס\"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח: \n",
+                "<b>ומ\"ש כשיצא וכו'.</b> מפורש בברייתא שם ובדברי האמוראים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בבה\"כ וכו'.</b> ברייתא (שם כ\"ג:) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן כלומר דברים שהתרתי לך בבה\"כ קבוע אסרתי לך בבית הכסא עראי ואסיקנא דה\"ק בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור. ופירש רש\"י דכיון דאיכא ניצוצות וצריך לשפשפן בידו שלא יראה ככרות שפכה א\"א לאחוז תפילין בידו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נראה בגמרא כו' והכי כתב רב אחא עכ\"ל. כלומר ולאפוקי מרבינו דלא מפליג בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בזה ובין בזה אסור דמדמיבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה\"כ קבוע להשתין מים וכמו שאכתוב בסמוך משמע אבל בבה\"כ עראי פשיטא דשרי. ועוד דבגמרא יהבי טעמא בה\"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע\"ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם ורבינו סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה\"כ קבוע בין בה\"כ עראי אסור. ותו דאיתא התם בגמרא (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה\"כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ואע\"ג דבעיא לא הוה אלא בבה\"כ קבוע איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי: \n",
+                "<b>ואין מי רגלים כלים וכו'.</b> פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבוש בתפילין כו'.</b> פרק מי שמתו א\"ר יעקב בר אחא א\"ר זירא לא שנו כלומר דאוחזן בידו ונכנס אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן ביום גוללן כמין ס\"ת ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו להשתין מים בבה\"כ קבוע.</b> כלומר דאע\"ג דשרינן ליכנס לבה\"כ קבוע להשתין כשהן בידו דוקא כשיש שהות ביום. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם הוצרך בלילה: כתב</b> הראב\"ד לא ידעתי למה בלילה ואולי לשמירת עצמו כדא\"ר יוחנן (שם כ\"ג) ביום שראוי ללובשן הואיל ושרו רבנן לינטרן וחיי ראשי אין זה נכון שר' יוחנן ביום אמר שראוי ללובשן אבל בלילה יכניס אותם לשמירה כבת רב חסדא דמנחא ידה ארישא דרבא כי היכי דלא בעית עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא תמה למה בלילה יכניסם עמו לבה\"כ כיון שאינו עתיד להניחם כשיצא מבה\"כ שאם תאמר לשמירת עצמו כההיא דרבי יוחנן לא דמי דהתם שאני שראוי ללובשן וצריך שיהיו מזומנים לו מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל בלילה שאינו ראוי ללובשן נמצא שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד ואין זה נכון שישתמש מהתפילין כמו שהיה משתמש רבא מבת רב חסדא בלי שום תכלית אחר. וא\"ת למה משיג על רבינו הא רבינו לא מפי עצמו אמרה דגמרא ערוכה היא כמו שכתבתי בסמוך. י\"ל משום דאיכא לפרושי דלא לענין נכנס לבה\"כ איתמרא אלא לענין אחר וכדפירש רש\"י בלילה כשהוא חולצן בביתו ע\"מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ\"ל. ורבינו שפירשה לענין נכנס לבה\"כ קשיא עליה. וי\"ל דרבינו משמע ליה לפרשה לענין נכנס לבה\"כ דומיא דרישא דקאמר ביום גוללן כמין ס\"ת דההיא לכ\"ע לענין נכנס לבה\"כ. ולא משום שמירה כדקא ס\"ד דהראב\"ד אלא כגון שאין לו מקום להצניען שם כגון שהוא בדרך ואפילו את\"ל שנכנס עמהם לשמירת עצמו שמאחר שכשהם באותו כלי מותר ליכנס בהם לבה\"כ אף ע\"פ שאין זמן הנחת תפילין בלילה כי מתכוין שישמרוהו מאי הוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ונכנס לבה\"כ וכו'.</b> שם (ברכות דף כ\"ה) מימרא דרב הונא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכח ושמש מטתו וכו'.</b> ברייתא פרק הישן (סוכה דף כ\"ו) כלשון רבינו. וכתב רש\"י ז\"ל שהידים עסקניות ושמא נגעו במקום הטנופת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לבית המרחץ וכו'.</b> ברייתא קרובה ללשון רבינו פ\"ק דשבת (י'). וענין המקומות הללו שמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יהלך אדם וכו'.</b> ברייתא ריש פ' מי שמתו (ברכות י\"ח) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואמרינן התם דתוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי: \n",
+                "<b>ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה וכו': הנושא משאוי וכו'.</b> מציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה. וסובר רבינו דהא דאסור אפילו מטפחת היינו מידי דהוי דרך משאוי ואינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו ללבוש בראשו כל היום כגון מצנפת וכובע וכיוצא בו מותר. והא דאמרינן בירושלמי דרבי יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא היינו לומר שאף על פי שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ״ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש בו תפילין וכו'.</b> ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה:) בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמו. ופירש רש\"י אפילו עשרה מאני וכולן כליין כחד דמו: \n",
+                "<b>ואם הניחן כלי בתוך כלי וכו'.</b> שם (דף כ\"ג) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו א\"ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו ואותביה התם לשמואל ואסיקנא בתיובתא ובתר הכי אמר רבא אף על גב דאיתותב שמואל הלכה כוותיה מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו א\"ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואמרינן נמי התם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שטבלה אשתו דה\"ל ליל תשמיש ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעי. וסובר רבינו דהא דשרינן באשתו עמו דוקא כשהניחן כלי בתוך כלי ודבר פשוט הוא דאטו הנחה בין כר לכסת נימא דעדיף מהנחת כלי בתוך כלי: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר יונה דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי ואם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי. אבל הרמב\"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכל ענין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא עכ\"ל. ול\"נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משום הכי נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אה\"נ דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי. וכתב ה\"ר יונה דכלי בתוך כלי היינו כלי אחד והכר כלי שני. ומדברי רבינו נראה שהכר אינו חשוב כלי שהרי כתב ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת הרי שהצריך כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדושת תפילין וכו': אמרו עליו על רב וכו'.</b> [מגילה דף כ\"ח. איתא רבי זירא]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע וכו'.</b> מימרא דעולא בפ\"ב דברכות (דף י\"ד:): \n",
+                "<b>וכל שאינו מניח וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מד) ופירש״י בשמונה עשה ארבע פרשיות יש בהם ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפות: \n",
+                "<b>ה' עליהם.</b> אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כותבין וכו'.</b> ריש הקומץ (מנחות כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ופירש\"י שתי פרשיות היינו שמע והיה אם שמוע: \n",
+                "<b>ועושה לה ריוח וכו'.</b> שם (ל\"א ל\"ב) ר\"מ היה עושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה וכמה הוא ריוח אמר רב מנשיא בר יעקב ואמרי לה אמר שמואל בר יעקב כמלא אטבא דספרי כלומר עץ סדוק שיש לסופרים הנושך בפי הקונדריסין שלא יכפלו בעודו כותב. וכתב הרא\"ש שפירשו הגאונים דהיינו כחצי צפורן: \n",
+                "<b>ואם כתבה בשנים וכו'.</b> שם (ל\"א:) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה וכזנב. ומפרש דה\"ק בין כשעשאה שתים ושלש דפין כשרה כאילו לא עשאה אלא דף אחת, ובלבד שלא יעשנה כקובה שיכתוב בשיטה ראשונה והיה ובשניה הדברים האלה ובשלישית אשר אנכי מצוך שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כקובה. וכן לא יעשנה כזנב שיכתוב בשיטה עליונה שלש או ארבע תיבות ובשניה שתים ובשלישית אחת שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או כעיגול</b> נראה שכך היה גורס רבינו: \n",
+                "<b>כתבה שלא על הסדר וכו'.</b> משום דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו וכבר נתבאר בפ\"א דאפילו אות אחת שכתב שלא כסדר פסולה: \n",
+                "<b>כתבה בשני עורות וכו'.</b> בהקומץ שם (דף ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה בשני דפין פסולה ומפרש רבינו דהיינו בשני עורות ואפילו תפרן דאילו בעור אחד הא אמר רבי יוחנן כשרה וכמו שנתבאר בסמוך. ודע דגרסינן שם בפרק הנזכר אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשרה ראויה לשני דפין קאמר. ופירש\"י ראויה לשני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף וראויה לחלק חציה כאן וחציה כאן. והתוספות פירשו דראויה לשני סיפין היינו שכתבה בשני עורות וכן דעת רבינו: \n",
+                "<b>ספר תורה שבלה וכו'.</b> ברייתא פרק הקומץ (מנחות ל״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן הגליונין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה לעשות וכו'.</b> בהקומץ שם (ל\"א ל\"ב) א\"ר חלבו חזינא לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיה סתומות ואותבינן עליה מדאמר רשב\"א ר\"מ היה עושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו מה טעם אמר לי שאין סמוכה לה מן התורה ואמר רב נחמן בר יצחק מצוה למעבדינהו סתומות ואי עבדינהו פתוחות ש\"ד ומאי פתוחות דקאמר רשב\"א אפילו פתוחות: \n",
+                "<b>וצריך להזהר בתגין וכו'.</b> שם (כ\"ט:) אמר רבה שבע אותיות צריכים ג' ג' זיינין ואלו הן שעטנ\"ז ג\"ץ. וסובר רבינו דלאו לעיכובא איתמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם כתבה שלא בשירטוט.</b> שם (ל\"ב:) והלכתא מזוזה צריכה שירטוט: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שלא דקדק במלא וחסר.</b> שם אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה, ופירש\"י שלא דקדק בחסרות ויתירות אלא כאגרת בעלמא: \n",
+                "<b>אך מה שאמר או שהוסיף מבפנים:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי וכו'.</b> ובספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך לכתוב שדי מבחוץ כנגד תיבת והיה שבפנים: \n",
+                "<b>ועל מה שאמר רבינו אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו'.</b> כתב הרמ״ך דבמסכת ע״ז משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקדוש ברוך הוא עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ. ויש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל עכ״ל. ואין זו טענה דהא בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג:) גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לר״ה אמר רב הונא מ״ט כי היכי דתנטריה לכך צ״ל דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית: \n",
+                "<b>ומצוה לכתוב על הארץ וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף ל״א:) אמר רב חסדא ועל הארץ בשיטה אחרונה א״ד בסוף שיטה וא״ד בתחלת שיטה. ומה שכתוב בספרי רבינו בין באמצע שיטה נראה שהוא ט״ס וצ״ל בין בסוף שיטה ואפשר שהיה רבינו גורס בגמרא באמצע שיטה במקום בסוף שיטה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרי\"ף ז\"ל וכבר עבדו להו ספריא תקנתא ברישי שיטי כי היכי דתיהוי על הארץ בריש שיטה אחרונה ומאי נינהו שמע וכו' עד אשר על הארץ: \n",
+                "<b>כשכופלים אותה וכו'.</b> שם אמר רבי חלבו חזינא לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע: \n",
+                "<b>ואחר שגוללה מניחה בשפופרת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומברך תחלה וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף ז\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מברך בשעת כתיבתה וכו'</b> מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ״ב) כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלאה במקל וכו'.</b> בהקומץ (שם ל\"ב) מימרא דרב יהודה אמר שמואל וברייתא: \n",
+                "<b>הניחה אחורי הדלת וכו'.</b> ברייתא שם: \n",
+                "<b>חפר במזוזת הפתח וכו'.</b> גם זה שם (ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה כמין נגר פסולה איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר מזוזתא דבי רבי כמין נגר עשויה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא והא דעבידא כאיסתוירא. ומפרש רבינו כרש\"י דעבידא כסיכתא פסולה דהיינו כיתד שקובעין בחור: \n",
+                "<b>העמיק לה וכו'.</b> גם זה שם (ל\"ג) דרש רב יוסף בר אבא משמיה דרבא העמיק לה טפח פסולה כלומר והו\"ל תעשה ולא מן העשוי: \n",
+                "<b>חתך קנה וכו'.</b> גם זה שם ברייתא ומימרא דרב אחא בריה דרבא כלומר משום דהוה ליה תעשה ולא מן העשוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזוזת היחיד וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א). ובשבוע פירש הרא\"ש ז\"ל בשמיטה. ופירש\"י פעמים ביובל כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חבירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'.</b> משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק\"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה כלומר מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדתנן פרק קמא דקידושין וע\"כ בקטנים שהגיעו לחינוך עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו לחנכם וז\"ש ומחנכין את הקטנים: \n",
+                "<b>השוכר בית בח\"ל וכו' עד מיד.</b> ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו וכו' עד סוף הפרק.</b> ברייתא במציעא פרק השואל (דף ק\"ב.): \n",
+                "<b>ומ\"ש ולקבוע אותה וכו'.</b> (שם ק\"א:) בעא מיניה מרב ששת מקום מזוזה על מי כלומר חפירת מקום המזוזה על מי על השוכר או על המשכיר ופשט דעל השוכר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה תנאים וכו'.</b> מתבארים והולכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין בו ד' אמות וכו'.</b> ברייתא בריש סוכה (דף ח') ומפרש רבינו דהיינו שאין בו כדי לרבע ארבע על ארבע אבל אם יש בו כדי לרבע חייב. והרא\"ש חולק על זה וכתב בהלכות מזוזה דד' על ד' אמות מרובעות בעינן דבענין אחר לא חזי לדירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכסדרה והוא המקום וכו'.</b> בפ' הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבה בר רב שילא א\"ר חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה ואע\"פ שיש לה פצימין מ\"ט לחזוקי תקרה עבידי כלומר ואפילו יש לה דלתות וכל שאר התנאים: \n",
+                "<b>וכן התקרה וכו'. </b> נראה שטעמו מדאמרינן בהקומץ אמר אביי חזינא להו לאיספלידא דבי מר דאית להו פצימין ולית להו מזוזה קסבר חיזוק לתקרה הוא דעבידי. ומפרש רבינו דאיספלידא היינו תקרה שאין לה כתלים אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש לו מזוזה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דעירובין (דף י\"א:) ואיתא נמי פ\"ק דיומא (דף י\"א) כיפה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מפני שאין לה משקוף</b> צ\"ע שאם הכיפה חשיב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר ואם אין הכיפה חשיב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משווי לכיפה משקוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שאין לו תקרה וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבא פתחי שימאי פטורין מן המזוזה פליגי בה רב רחומאי ורב יוסף חד אמר דלית להו תקרה וחד אמר דלית להו שיקפי ומשמע לרבינו דלא פליגי אלא בפירושא דשימאי מאי ניהו אבל לענין דינא כ\"ע מודו דבין לית להו תקרה בין לית להו שיקפי פטורים. ובפ\"ק דיומא (דף י\"א:) תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה שערים פטורים מן המזוזה וחד מינייהו שער שאינו מקורה: \n",
+                "<b>היה מקצתו מקורה וכו'.</b> מילתא דסברא הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח אם הקירוי אצל הפתח חייב נראה לי דיש במקורה ד' על ד' ופשוט הוא: \n",
+                "<b>ומעמידין הדלתות וכו'.</b> שם (מנחות ל\"ג) ריש גלותא בנה ביתא א\"ל לרב נחמן קבע לי מזוזתא א\"ל תלי דשי ברישא: \n",
+                "<b>ועל</b> מ\"ש רבינו בראש \n",
+                "<b>הפרק ויהיו לו דלתות.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל שיהיה לה דלתות לא נאמר וכו'. קבע דשי ברישא עכ\"ל: \n",
+                "<b>וחכמי</b> לוניל שאלו מרבינו והשיב להם וז\"ל השאלה והתשובה. מסופק לנו במה שאמר ושיהיו לה דלתות לפי מה שקבלנו הא דאמרינן בפרק הקומץ בההוא דאמר ליה תלי דשי ברישא לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו: \n",
+                "<b>תשובה</b> זה שאמרתם משום היכר ציר מי תלה הא בהא וכי דרשיתו סמוכים בגמרא הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך וכך אמרו חז\"ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וכן מוכח בריש עירובין ולא נסתפק זה לשום חכם בעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער כפשטיה דקרא וריש גלותא שאמר לרב נחמן לקבוע לו מזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב המזוזה על הפתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה אמר לרב נחמן להעמיד המזוזה על הפתח ואחר כך יעמיד הדלתות ומדברי רב נחמן תלמוד ענין זה שהרי א\"ל תלי דשי ברישא ולא א\"ל תלי דשי כלומר אע\"פ שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזת השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא עכ\"ל. ומ\"ש וכי דרשיתו סמוכים וכו' הוא לפי שקודם האי עובדא דר\"ג בסמוך אמר במזוזה הלך אחר היכר ציר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הר הבית הלשכות והעזרות.</b> ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א י\"ב) יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת\"ל בית מה בית שהוא חול אף כל חול יצאו אלו שהן קדש: \n",
+                "<b>ובתי כנסיות וכו'.</b> ברייתא שם בה\"כ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים. ודין בית המדרש שוה לדין בה\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שבה\"כ של כפרים סתמו יש בו בית דירה ושל כרכים סתמו אין בו בית דירה.</b> הרי\"ף בהלכות מזוזה כתב כן: \n",
+                "<b>כל השערים וכו'.</b> גם זה ברייתא שם אלא שבספרנו גירסא אחרת והיא כל השערים שהיו שם לא היו להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין. ואפילו לפי גירסת רבינו כיון שכל השערים האלו היו פתוחים ללשכת פלהדרין היו מחוייבים במזוזה. ונתבאר בגמרא דאינה חייבת במזוזה אלא שבעת ימי הפרשה שכ\"ג דר שם אבל בשאר ימות השנה פטורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית התבן וכו'.</b> ברייתא שם ביתך בית המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה ויש מחייבים ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>לפיכך רפת בקר וכו'.</b> גם זה שם תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן וכו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהם ומאי נאותות רוחצות א\"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות וה\"ק אע\"פ שהנשים מתקשטות פטורים א\"ל רב כהנא ושנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא ובעא רב יהודה לאוקמי דסתמא לכ\"ע פטור ואיתותב מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא בענין שהנשים מתקשטות וכיון דלרב כהנא לכ\"ע מיחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן ובסתמא נראה מהרי\"ף שפסק שחייב שכתב ובית שהנשים רוחצות הא סתמא חייבין [וכ\"כ הרא\"ש וסיים בה] ולא כהרמב\"ם שכתב דוקא שהנשים מתקשטות בהם עכ\"ל. ודעת רבינו דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במילתא כרב יהודה קיימא לן דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולהרי\"ף והרא\"ש איכא למימר דס\"ל דלאו דתלמיד הוה דתלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף בבא קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא קמיה דרב יהודה: \n",
+                "<b>בית שער וכו'.</b> ג\"ז ברייתא (שם) יכול שאני מרבה אפילו בית שער אכסדרה ומרפסת ת\"ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. ופירש\"י בית שער בית קטן שעושין לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם. אכסדרה פרוזדור שלפני בתים עכ\"ל. וכתב כן מפני שאכסדרה מאי איריא משום דאינה עשויה לדירה תיפוק ליה משום דאין לה מזוזות כדאמרינן פרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) ונתבאר בפרק זה ולכך כתב דהיינו פרוזדור שלפני הבתים. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ואי קשיא לך הא דתניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה התם כשבתים פתוחות לתוכן וזה דעת רבינו. וא\"כ צריכים אנו לפרש לדעת רבינו דבית שער היינו בית שער דגינה או דבית העצים וכו' וכן מרפסת מקום מקורה ופתוחות לתוכו גנות או בתי תבן וכו' וכן אכסדרה זו פתוחים לתוכה גנות או בתי תבן וכו' כעין מרפסת אלא שהמרפסת זה עגול ואכסדרה כעין מרובע ואכסדרה זו היא כמו אכסדרה דבי רב כלומר שיש לה ארבע דפנות אלא שאין מגיעות לסכך או כאכסדרה רומיתא שיש לה ארבע דפנות אלא שהיא עשויה חלונות חלונות. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ששתי אכסדראות הללו חייבות במזוזה והשתא טעמא דאכסדרה זו פטורה לפי שאין פתוחין לתוכה בתי דירה ואין דרין בה שאילו היו דרין בה או היו פתוחין לתוכה בתי דירה חייבת: \n",
+                "<b>ומ\"ש והגינה והדיר: כתב</b> הראב\"ד תמה אני על שער הגינה שפטר וכו'. לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ\"ל. ואני אומר דתמיה מעיקרא ליתא דרבינו לא בא להשמיענו שהגינה פטורה אלא משום סיפא נקטה שאם היה בית פתוח לה חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אחד וכו'.</b> גם זה ברייתא שם (יומא דף י\"א) אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות חייבין במזוזה ופירש\"י שערי מדינות יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר עכ\"ל. ופירש כן משום דמדינה הייינו הפרכיא כדמשמע בסוף כתובות: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) אמר רבה בי ארזיקי חייב במזוזה מאי בי ארזיקי בית שער הפתוח לחצר ובתים הפתוחים לבית שער. ופירש\"י בית שער הפתוח לחצר וכו' בעי שתי מזוזות אחד בפתח שמבית שער לבתים ואחד בפתח שמן החצר לבית שער: \n",
+                "<b>ומפני זה אמרו וכו'.</b> בהקומץ (שם) ת\"ר בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית כלומר לחדר ר' יוסי אומר נידון כקיטונית וחכ\"א נידון כבית שער רב ושמואל דאמרי תרווייהו מגינה לבית כ\"ע לא פליגי דחייב מ\"ט ביאה דבית היא כי פליגי מבית לגינה מ\"ס קיטונית עיקר ומר סבר גינה עיקר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו מבית לגינה כ\"ע לא פליגי דפטור מ\"ט פתחא דגינה הוא כי פליגי מגינה לבית מר סבר ביאה דבית הוא ומר סבר כולה אדעתא דגינה עבידא אביי ורבא עבדי כרבה ורב יוסף ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ופירש\"י נידון כקיטונית וצריך מזוזה. נידון כבית שער באויר ואין צריך מזוזה. מגינה לבית באותו פתח שבין הגינה לבית שער לכ\"ע חייב דביאת בית שער הוי אותו שער שבו נכנסין מן הקיטונית שהבאים מהגינה דרך בית שער נכנסין בו לקיטונית כ\"ע לא פליגי דחייב. כי פליגי מבית לגינה פתח החיצון שיוצא מבית לגינה שהיוצאין מן הבית דרך בית שער נכנסין בו לגינה. מר סבר עיקר בית שער לשם כניסת קיטונית נעשה והוי כשאר בית שער דעלמא שחייבין כל פתחיו במזוזה. ומר סבר עיקר בית שער לגינה נעשה לצאת מקיטונית לגינה הילכך נידון כאויר ולא כבית שער. מר סבר הפתח לשם קיטונית עבידא וחייב במזוזה ומר סבר לשם גינה עבידא ופטור. ל\"א ועיקר מגינה לבית אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית דהיכר ציר הוי בבית דכ\"ע לא פליגי דחייב. קיטונית עיקר וחייב ואע\"ג דציר סובב בגינה דכי אמרינן הלך אחר היכר הציר ה\"מ בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר וכו' ס\"ל כרבי יוסי ואליבא דשמואל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הכסא וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א) ומסיים בה התם אף על פי שהנשים מתקשטות בהם פטורים משום דנפיש זוהמיה ולכן סתם רבינו ולא חילק ונתן טעם לפי שעיקרו אינו עשוי לדירה כבית והיינו דנפיש זוהמיה: \n",
+                "<b>סוכת חג בחג.</b> ברייתא שם (דף י') פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן ומפרש בגמרא דבשאר כל ימות השנה כ\"ע לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעת ימי החג וטעמא דרבנן משום דסוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייב במזוזה כלומר דדומיא דבית בעינן וסוכה בשבעת ימים שהוא יושב בה הויא דירת עראי: \n",
+                "<b>אך מה שכתב ובית שבספינה: שתי סוכות וכו'.</b> פ\"ק דסוכה (דף ח':) א\"ר לוי שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה ואמאי תיהוי חיצונה כבית שער דפנימית ותתחייב במזוזה משום דלא קביעא. ופירש\"י לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער. וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א אף הפנימית אין לה קבע כלומר ומלשון רבינו נראה דמשום דלא קבועה לא קאי אלא אחיצונה ומשיג עליו דאם החיצונה היה ראוי לחייבה מצד עצמה אלא משום דלא קביעא גם הפנימית לא קביעא ותפטר אבל כשאנו אומרים שהיה ראוי לחייבה משום בית שער דפנימית אלא לפי ששתיהן אינן קבועות לא שייך האי קושיא דנהי דמיעוט קביעותן מהני דלא ליהוי לה בית שער מ\"מ לא מהני לפטור הפנימית שהוא דר בה בקביעות. וטעם רבינו דכיון דאמרו בגמרא משום דלא קבועה משמע ליה דלא קאי אלא אחיצונה וה\"ק פנימית כיון דנעשית לשם דירת קבע חייבת אבל חיצונה שלא נעשית לשם דירת קבע אין לחייבה אפילו מטעם בית שער דהו\"ל כסוכה שהיא בית שער לבית דלא מיחייבא כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שיש לו פתחים הרבה וכו'.</b> מימרא דרב פפא בפ' הקומץ (מנחות ל\"ד): \n",
+                "<b>פתח קטן וכו'.</b> שם איתמר לול הפתוח מן הבית לעלייה אמר רב הונא אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת אם יש לו שני פתחים חייב בשתי מזוזות. וביאור זה שדרך העולם כשעושין ארובה באמצע עלייה עולין לה מן הבית במעלות ועושין פתח אחד למטה כדי שלא ירדו מן העלייה לבית כי אם ברשות ועושין בעלייה ארבע מחיצות ועושים בו פתח כדי שלא יעלו מהבית לעלייה אלא ברשות ופעמים שאין עושין אלא אחד ואלו נועלין מכאן ואלו נועלין מכאן: \n",
+                "<b>חדר שבבית וכו'.</b> כבר כתב דין זה לעיל. וא\"י למה נשנה כאן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתח שבין בית המדרש וכו'.</b> בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג) ההוא פתחא דנפיק ביה רבי לבי מדרשא לא הוה עביד ביה מזוזתא והא ההוא פתחא דהוה עייל ביה רב הונא לבי מדרשא ועביד ליה מזוזה התם רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור, כנ״ל לדעת רבינו. ובנ״י פירוש דפתחא דרבי לא היה עשוי אלא לו לבדו והיינו שאינו רגיל ופתחא דרב הונא היה עשוי לכל הנכנסין לבה״כ או רובם והיינו רגיל וכן פירש״י ז״ל ולישנא משמע טפי כמו שפירשנו לדעת רבינו: \n",
+                "<b>פתח שבין שני בתים וכו'.</b> שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלך אחר היכר ציר ה\"ד היכר ציר כגון פתחא דבין תרי בתי בין גברי לנשי כלומר שחילק ביתו חציו לצורך האנשים הבאים אל הבית וחציו לצורך אשתו לצניעות ויש פתח ביניהם וכל פתח פתוח לרשות הרבים ובעינן מזוזה דרך ימין לביאה והכא לא ידעינן הי חשוב דרך ביאה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא וקאמר דהלך אחר היכר ציר כלומר אחר חור שהדלת סובב בו אותו צד שהחור בו חשוב בית ודרך ימין שנכנסין בו נותנין מזוזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> והיכן קובעין וכו'.</b> (שם ל\"ב:) אמר רב יהודה אמר שמואל מצוה להניחה בתוך חלל הפתח פירוש ולא מבחוץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש בטפח הסמוך לחוץ.</b> ג\"ז שם (ל\"ג:) אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה מ\"ט רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה תחלה ורב הונא מסורא אמר כי היכי דננטריה פירוש שאם יש בחלל הפתח שלשה או ארבעה טפחים קודם שיגיע לדלת מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה כי היכי דניפגע במצוה קודם שיכנס רגלו לחלל הפתח. כי היכי דננטריה שישמור הבית מן המזיקין ומ\"ה כל מאי דיכלינן להוציא המזוזה לר\"ה נוציא: \n",
+                "<b>בתחלת שליש העליון וכו'.</b> (שם ל\"ג) א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל מצוה להניחה בתחלת שליש העליון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא ירחיקנה מן המשקוף טפח.</b> טעמו מדאמרינן על הא דר' זירא אמר שמואל ורב הונא אמר מגביה מן הקרקע ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה. מיתיבי מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה בשלמא רב הונא הוא דאמר כרבי יהודה אלא שמואל דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי לעולם כרבי יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה. ומשמע לרבינו דלא פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אלא בלמטה משליש העליון אבל למעלה ד\"ה צריך להרחיקה מן הקורה טפח והכי משמע מדאמר רבי יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גבהו קצת ה\"נ כתיבה דילפינן מינה דהויא בגובה אינה בסוף הגובה אלא מרוחקת ממנו מעט דהיינו טפח כנ\"ל לדעת רבינו. והרא\"ש חולק ואומר שיכול לתתו בגובהו של פתח עד המשקוף: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו עכ\"ל. וזה שכתב הראב\"ד הוא ירושלמי בסוף מגילה. ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר כן בגמרא דידן משמע דלא ס\"ל הכי: \n",
+                "<b>וצריך לקובעה מימין וכו'.</b> מימרא דרבא פ\"ק דיומא (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>ובית של שותפין וכו'.</b> ברייתא (שם י\"א) וק\"ל למה איחר רבינו דין זה עד כאן דלעיל הו\"ל לכותבו. ונ\"ל דמשום דבגמרא בהדי הדדי איתמר דאמאי דתניא בית האשה ובית השותפין חייב פרכינן פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ\"ל ואלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. והשמיט רבינו כאן דין בית האשה לפי שסמך על מ\"ש בספ\"ד דנשים חייבות במזוזה: \n",
+                "<b>אמרו חכמים וכו'.</b> [מנחות דף מ\"ג.]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה על כל איש וכו'.</b> פרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו ס\"ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה: \n",
+                "<b>ואם כתבו בידו וכו' עד כולו.</b> מימרא דריב\"ל בפרק הקומץ (מנחות דף ל') וכתבה הרי\"ף בהלכות ספר תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמלך מצוה עליו וכו'.</b> פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) משנה וכותב ספר תורה לשמו יוצא למלחמה והיא עמו יושב בדין והיא עמו מיסב והיא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובגמרא תנא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שתי תורות כלומר אחת מדין הדיוט ואחת מדין מלך. אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו אינו נכנס בה לבית המרחץ ולא לבית הכסא. ומשמע בגמרא שאפי' הניחו לו אבותיו או היו לו מאה ספרים בעת שישב על כסא המלכות מצוה לכתוב ס\"ת יותר לשמו וכן נראה מלשון רבינו כאן ובפ\"ג מהלכות מלכים. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא שכתבתי. גם מה \n",
+                "<b>שכתב ומגיהין אותו מספר העזרה</b> צריך עיון מנא ליה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> ספר תורה שכתבו וכו'.</b> בפ\"ק דמגילה (דף י\"ז:) אמר רבי יוסי מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ופירש\"י כס\"ת עצמו, וכן בירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף בסוף הלכות ספר תורה הל\"מ שיהיו כתובין בדיו מסורגל כלומר משורטט וכן במדרש: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שכתבו וכו'.</b> בירושלמי פ\"ק דמגילה לא יהא כותב חציו של קלף וחציו של עור: \n",
+                "<b>וכיצד כותבין ס\"ת וכו'.</b> בפר\"א דמילה (שבת דף קל\"ג) התנאה לפניו במצות ס\"ת נאה בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן: \n",
+                "<b>יניח בין כל תיבה ותיבה וכו'.</b> עד יחזור לתחלת השיטה. ברייתא בהקומץ (מנחות ל'.): \n",
+                "<b>ומ\"ש לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות וכו' עד מתחלת שיטה.</b> הוא סברא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא ימעט מכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה.</b> עניינו שאם נזדמנה לו שיטה אחת שיש לו לסיים בה פרשה ראשונה ולהתחיל בה פרשה אחרת ויש ריוח מועט בינתים אם לא יכתוב כתיבה דקה אפ\"ה לא יעשה כן אלא יזרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך: \n",
+                "<b>ומ\"ש נזדמנה לו תיבה אחת בת שתי אותיות וכו'.</b> כלומר אף ע\"פ שרשאי לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה' אותיות אבל תיבה שלימה אינו רשאי: \n",
+                "<b>נזדמנה לו בתוך השיטה וכו'.</b> זה כתב רבינו מסברא. והטור כתב שהרא\"ש ז\"ל חולק ואומר דדוקא בבת ה' אותיות שרי בשרובה בתוך הדף כיון שאין חוץ לדף אלא שתי אותיות אבל בת ז' או בת ט' אף על גב דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב ג' או ד' חוץ לדף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ומניח בין כל חומש וכו'.</b> ברייתא בפרק קמא דבתרא: \n",
+                "<b>וכשיגמור את התורה וכו'.</b> הרי\"ף בפרק הקומץ הכותב ס\"ת לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר ועולה עד סוף הדף איני והא ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע שיטה איתמר. ואסיקנא והלכתא באמצע שיטה דוקא: \n",
+                "<b>ויזהר באותיות הגדולות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם כתב המלא חסר וכו' פסול.</b> מלא או חסר יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שכתב מלה שהיא קרי וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>או שכתב פרשה פתוחה וכו'.</b> ברייתא פרק הבונה (שבת דף ק\"ג:) פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה שאינו מוגה כו'.</b> מימרא דר' אמי פ\"ב דכתובות (י\"ט): \n",
+                "<b>ספר תורה שיש בו ג' טעיות וכו'.</b> בהקומץ (מנחות דף כ\"ט:) תניא ס\"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז ואם יש בו דף שלימה מצלת על כל הספר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתוב רוב הספר שפיר א\"ל אביי לרב יוסף אי אית בההוא דף ג' טעיות מהו א\"ל הואיל ואתייהיב לתקוני מתקנינן וה\"מ בחסרות אבל ביתרות לית לן בה. והפליא רבינו לעשות \n",
+                "<b>במ\"ש ואם היה רוב הספר מוגה וכו' ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות</b> כלומר ואף על פי שיש בו ג' טעיות יתקן מאחר שאין בו ד' טעיות וכדפשיט רב יוסף לאביי. ויש מקשין במאי עסקינן אם רוב הספר כתוב שפיר הדף שלימה למה אם בלא אותו דף יש רוב דכתוב שפיר מה צורך לדף ואם אין רוב בלא הדף הרי הוא בכלל מה שאמר והוא דכתוב רוב הספר שפיר. וי\"ל דה\"ק דתרי תנאי בעינן חד דרוב הספר כלומר רוב אותיות הספר כתוב שפיר ומשום דכבר אפשר שרוב אותיות הספר כתיבי שפיר ולא יחסר שום דף שלא יהיו בה ד' טעיות או יותר לזה התנה תנאי שני שנשאר דף אחד בלא טעיות וטעמא דמילתא דכיון דאית ביה דף אחד שאין בו טעיות המעכבות מלתקן ואפי' היו כן בכל דף ודף וגם רובא דספר כתוב שפיר נראה שיש כשרות לספר זה אף בערך הדפין שהרי יש בו דף אחד שאילו היה כן בכל דפי הספר היה אפשר לתקנם אבל כי לית ליה אפילו דף אחד בלא ד' טעיות אף על פי שרוב האותיות כתובות שפיר נראה שאין בו שום כשרות וכ\"ש כשרוב אותיות הספר כתובות בטעיות דרובו ככולו ואף על פי שיש בו דף אחד בלא ארבע טעיות אינה מצלת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לכתוב התורה וכו'.</b> בהניזקין (גיטין דף ס') רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור. ופירש\"י יש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש שלם לעצמו ואם איתא דאסור לכתבו הל\"ל דאסור לכותבו וכ\"ש דאין קורין בו. ועוד דגרסינן התם בסמוך רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למיקרי בשבתא מ\"ט לא ניתן ליכתב כלומר שאין כותבין אלא ספר שלם לעצמו ואם איתא דחומשים אסור לכתוב הכי הל\"ל אין קורין בחומשין מ\"ט לא ניתן ליכתב ועוד דאדבעו אמוראי ואפליגו נמי תנאי אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ליבעו וליפלגו באין כותבין חומשין אלא ודאי דמותר: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין בו קדושת ס\"ת.</b> הוא מדאמרינן דאין קורין בו בציבור: \n",
+                "<b>אבל לא יכתוב מגילה וכו'.</b> שם בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ופירש\"י מגילה פרשה לבדה של תורה או שתים א\"ל אין כותבין ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא דתניא אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה מותר. ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בת\"כ עד ביו' השמיני כלומר שהוא גמר צווי הקרבנות וכיון דרבה כת\"ק ס\"ל הכי נקטינן. ועוד דבספ\"ג דיומא (דף ל\"ז) אהא דתנן היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה פריך ש\"מ כותבין מגילה לתינוק ושני ריש לקיש דאין כותבין וההיא בסירוגין כתבו לה. ומ\"ש הרי\"ף ז\"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ע\"כ היינו בשדעתו להשלים עליה דוקא וה\"ק כבר אפשר לכתוב מגילה לתינוק והיינו בשדעתו להשלים עליה: \n",
+                "<b>כתב מגילה וכו'.</b> שם ובסוף פ\"ג דיומא הא דתנן דהילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפ' סוטה כתובה עליה אוקימנא לה בסירוגין דהיינו שכותב שלש תיבות ומדלג וכותב שיטה השנייה שלש תיבות וכ\"כ בהדיא בתשובת רבינו שכתב רבינו ירוחם בנתיב שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לדבק וכו'.</b> פ\"ק דבתרא (דף י\"ג י\"ד) ת\"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים דר\"מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכ\"א כל אחד ואחד בפני עצמו כלומר כל ספר של נביאים צריך להיות כרך לעצמו ולא קי\"ל כחכמים מדאמרינן התם מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו ח' נביאים מדובקים כאחד ע\"פ ראב\"ע ומעשה רב ועוד דרבי פליג עלייהו כמו שאכתוב בסמוך. ועוד דסתם ברייתא דלקמן שאכתוב בסמוך דלא כחכמים ופסק כר\"מ משום דרבי קאי כוותיה דאמר מעשה והביאו לפניו תנ\"ך מדובקים כאחד והכשרנום ומעשה רב. ועוד דתניא סתמא התם הרוצה לדבק תנ\"ך כאחד מדבק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניח וכו'</b> ברייתא שם בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של י\"ב ג' שיטין כך היא גירסת ספרינו אבל גירסת רבינו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין וכן בנביא של י\"ב וכך היא גירסת הטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם בא לחתוך חותך</b> הוא שם בסוף ברייתא זו ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך: \n",
+                "<b>וסידורן של נביאים וכו' עד ודברי הימים.</b> ברייתא שם בגמרא שאף על פי שהושע קדים לכל נביאים אחרונים לא ראו חכמים לכותבו במקומו משום דאיידי דזוטר מירכס וכיון שכתבוהו בהדי נבואתיה דחגי זכריה ומלאכי דהוו סוף נביאים חשיב ליה בהדייהו וכן ישעיה אע\"פ שקדם ליחזקאל כיון דמלכים סיפיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כתבי הקודש וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך ומותר לכתוב וכו'. ואיתא בפ\"ק דגיטין (דף ו':) א\"ר יצחק שתים כותבין בלא שירטוט שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין ופסק רבינו כדתנא במתניתא ובתוספות כתבו שבה\"ג פוסק כרב יצחק ואף על גב דפליג אמתני' דיודע היה דאינה עיקר. ודע שרבינו כתב בפ\"ד מהלכות יבום שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט ושאלו זה מהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו והשיב שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין נקטינן דדוכתא עדיפא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו אגרת שלום אסור לכתוב בה פסוק בלא שירטוט וסתם אגרת שלום בנייר הם כתובות וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב אפילו כתבן על הנייר. וא\"ת היכי אמרינן בתפילין לא בעו שירטוט וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלא שירטוט צריך לשרטט וי\"ל דהתם ה\"ק דמטעם קדושת תפילין אינו צריך לשרטט ואילו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שיטה רשאי הוא משא\"כ בס\"ת אבל אה\"נ שאם כותב יותר מג' תיבות בשיטה אחת צריך לשרטט דלא גרע מאגרת שלום דבעי לשרטט כדמשמע בירושלמי. ור\"ת תירץ בע\"א. וכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל דכי אמרינן דצריך שירטוט היינו בכתיבה אשורית אבל שאר כתיבות אין צריכות שירטוט ועל זה סמכו שלא לשרטט באגרות: \n",
+                "<b>כרך זה שיש בו תורה וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> פרשה פתוחה וכו' עד פרשה סתומה תחלתה מאמצע שיטה לעולם.</b> בביאורי לטור יורה דעה כתבתי באורך מהיכן הוציא רבינו דברים אלו הרוצה לעמוד עליו יעיין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר שאינו מוגה וכו' אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה וכו'.</b> פרק הבונה ברייתא (שבת ק״ג:) פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו ומשמע דאף אפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה קאי וכן מפורש במסכת סופרים ומדקתני יגנז משמע דלית ליה תקנתא א״נ משום דתיקונם רחוק כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה מש״ה קאמר דאין לו תקנה וכן כתב הריב״ש בתשובה ליתן טעם לדברי רבינו וכתב שהרשב״א הקשה על דברי רבינו ותמה עליו למה לא יתקן דאע״ג דקתני יגנז אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנז עד שיתקן. וכתב הריב״ש להעמיד דברי רבינו לפי שנראים נכונים בסוגיית הגמרא וכתב שאף לדעת רבינו אם עבר ותיקנו שהוא כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר בראשית יהי רקיע יקוו המים וכו' כולן פתוחות.</b> מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחלת ספר, וכן נמצא בספר קרית ספר לה\"ר מנחם לבית מאיר:  ",
+                "כתוב בספרי  <b>רבינו אחר הדברים. ושרי אשת אברהם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם ארבעתן סתומות</b> וכתב על זה בהגהות מיימוניות ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש. ובדקתי בספרי אספמיא המדוייקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ\"ל. ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם גם אינו פרשה כלל:  ",
+                "כתוב עוד בספרי רבינו  <b>ויאמר אלהים וירא אלהים ויהיו בני יעקב ואלה תולדות עשו ארבעתן פתוחות.</b> וכתבו ההגהות מיימוניות על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא אי זה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא הראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ\"ל. ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו השני אינו פרשה כלל:  ",
+                "כתוב בספרי רבינו <b>בספר ואלה שמות. ויאמר ה' אמר אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות.</b> ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתב שתיהן סתומות. ונ\"ל שהגה\"ה מוטעת היא ונוסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי כן מצאתי בדפוס אישא\"ר:  ",
+                "<b>בספר ויקרא.</b> כתוב בספרי רבינו וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם. וזאת תורת זבח (וידבר דדבר אל בני ישראל) וידבר אל בני ישראל המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שבע. והחמישית היא וידבר דכל חלב וכן נמצא בקצת ספרי רבינו בפירוש וכן נמצא בהגהות מיימוניות וטעות הוא כי וידבר דכל חלב אינו פרשה לכך צריך להעביר הקולמוס על וידבר דדבר אל בני ישראל. וכן להעביר הקולמוס על והן שבע ולכתוב במקומו והן שש. וכן מצאתי בספר רבינו מוגה:  ",
+                "<b>בפרשת</b> והיה כי תבא כתוב בספרי  רבינו ויצו משה וזקני ישראל פתוחה וידבר משה שאחריו מונה אותה בסתומות ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה.  ",
+                "<b>ארור שוכב עם אשת אביו</b> כתוב בספרי רבינו שהיא פרשה סתומה ובדפוס פורטוגאל אין שם פרשה כלל וא\"כ צריך להעביר עליה הקולמוס ובמקום מה שכתוב כי הן י\"ד צריך לכתוב והן י\"ג וכן מצאתי בספר רבינו מוגה:  ",
+                "<b>צורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה.</b> כתב הריב\"ש בתשובה נראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה שני אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ\"כ ז\"ל בשירת הים. ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותו לשני אוירים. וכתב אם ריוח השיר כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא דה\"א דאף ע\"ג דבאויר אחד כשיעור פרשה פוסל בצורת השירה עדיף טפי דאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב ומשום הכי איצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ\"ל. ומ\"ש וכותבין אותה בעי\"ן שיטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף וכו' במ\"ס פי\"ב:  ",
+                "<b>שירת הים כותבין אותה בשלשים שיטות.</b> (מ\"ס פ' י\"ב) ויש חילוף בראשי שיטין שכתב שם למה שכתב רבינו:  ",
+                "<b>כל התורה וכו' ולא תדבק בה.</b> בהקומץ (מנחות כ\"ט ול\"ד) אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין הגויל מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה ואע\"ג דלענין תפילין ומזוזה איתמר כ\"ש לס\"ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב\"א בתשובה בזה.  ",
+                "<b>ומ\"ש ולא תתרחק עד בין אות לאות כמלא חוט השערה</b> נתבאר בפ\"ז:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואם הרחיק וכו'.</b> נלמד מדאמרינן בהקומץ שם (כ\"ט:) גבי וא\"ו דויהרג אייתו תינוק דלא חכים ולא טיפש:   "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין עושין ספר תורה וכו'.</b> פרק קמא דבבא בתרא (דף י\"ו) ת\"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יותר על אורכו שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה א\"ל בגויל בששה בקלף איני יודע. ופירש\"י לא ארכו יתר על היקפו צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפים ולכשיגמור יהא חוט המקיף את עביו כמדת אורכו והן הן דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם עשה בגויל וכו'.</b> טעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דרבי בכתב בינוני שיער להם והכל לפי עובי הכתב ודקותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור הגליון וכו' עד שתי אצבעות.</b> ברייתא בפרק הקומץ (מנחות דף ל'): \n",
+                "<b>ויניח מן העור וכו'.</b> ברייתא (בפ\"ק דב\"ב דף י\"ו) תחלת הספר וסופו כדי לגול ואוקמה רב אשי דהיינו כדי לגול עמוד ובס\"ת עסקינן: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל השיעורין האלו למצוה.</b> נלמד מדאמרינן בגמרא שם דרב הונא כתב שבעים ספרי תורה ולא אתרמי ליה חדא ארכו כהיקפו. ואין לנו לומר דכלהו הוו פסולים. ועוד מדקתני אין עושים ס\"ת ארכו יותר על היקפו כו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורין דלא הוי אלא למצוה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין עושין ביריעה וכו' עד עושין אותו דף אחד לבדו.</b> ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש תופרים אותה עם שאר היריעות.</b> כך כתב הרי\"ף בהלכות ספר תורה ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשתופרים היריעות וכו'.</b> בפ\"ב דמכות ס\"ת שתפרו בפשתן ר' יהודה ור\"מ חד אמר כשר וחד אמר פסול ואמרינן טעמא דמאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף ס\"ת כן. ובהדיא אמרו בפ\"ב דמגילה (דף יט) דהלכה כמאן דפסל דגרסינן התם א\"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגלה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וסובר רבינו דכיון דס\"ת איתקש לתפילין לענין לתופרה בגידין ה\"ה דבעי גידי בהמה טהורה כתפילין. ובהדיא תניא בראש מסכת סופרים אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרן בגידן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתופרים כל היריעות וכו'.</b> בפרק ב' דמגלה (שם ע\"ב) א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא כדי שלא יקרע: \n",
+                "<b>ועושה לו שני עמודים וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) ועושה לו עמוד אילך ואילך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותופר העור וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה שנקרעה וכו'.</b> בהקומץ (מנחות ל\"א:) אמר רב זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך שלש לא יתפור ה\"מ בעתיקתא אבל בחדתתא יתפור ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצא הא דלא עפיצא וה\"מ בגידין בעי רב יהודה בר אדא בין דף לדף בין תיבה לתיבה מאי תיקו. ומפרש רבינו הא דעפיצא הא דלא עפיצא הא שעדיין עפוצו ניכר הא שהוא ישן עד שאין עפוצו ניכר והכריחו לפרש כן כדי לקיים מ\"ש בתחלה הא בעתיקתא הא בחדתתא ומדבעי רב יהודה בין דף לדף ובין תיבה לתיבה מהו משמע דרב חננאל בקרע העובר בין האותיות מיירי ואפ\"ה בתוך שתים או בתוך שלש אי עפיצן מהניא להו תפירה. ומפרש רבינו בעיא דרב יהודה קרע העובר בין האותיות הא אמרת דיתפור כלומר ולא יקרא בו עד שיתפור אם לא היה עובר אלא בין דף לדף או בין תיבה לתיבה יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ואסיקנא בתיקו ולחומרא. וז\"ש רבינו וכן כלומר אפילו בין דף לדף ובין תיבה לתיבה יתפור כלומר צריך תפירה. ועי\"ל שהיה מפרש בעיא זו כפשטא דמיבעיא ליה אי מהני ביה תפירה או לא ופסק לקולא משום דמידי דרבנן הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובכל הקרעים יזהר וכו'.</b> מילתא דפשיטא היא: \n",
+                "<b>כתב</b> הריב\"ש בתשובה דאע\"ג דלישנא דגמרא הוה אפשר לפרושי דבחדתתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר משלש יתפור אין סברא לומר כן אלא כמו שיש חילוק בעתיקתא בין שנים לשלשה כך יש חילוק בין שלשה לארבעה בחדתתא וכן נראה מלשון הרמב\"ם שכתב אפילו קרע הבא בתוך ג' ומינה הא ביתר מג' לא. וכן נראה מלשון רש\"י ז\"ל שפירש במאי דבעי בגמרא בין דף לדף והטעם מפני שהתפירה גדולה אין זה הדר ונתנו חכמים שיעור לחדש שניכר עפוצו ג' שיטין ולישן ב' שיטין לפי שהקריעה בישן מגונה יותר שנראה שהוא מחמת ריקבון עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהם פוסל ספר תורה וכו'.</b> נתבארו בפרקים הקודמים וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש וכו' ואין קורין בו ברבים.</b> נמצאת תשובה לרבינו שכתב בה שמברכין על ספר תורה פסול ושכך נהגו בפני גאוני עולם. והרשב\"א תמה על דבריו בתשובה וכתב שנ\"ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו וכתב בחיבורו לפסול ולפי זה יקשה מ\"ש שכן נהגו לפני גאוני עולם דאם כן משוינן להנך גאונים טועים. ואפשר לומר דהתם בדלא אפשר להו ומ\"ש \n",
+                "<b>כאן שאין קורין בו בצבור</b> הוא בדאפשר להו ומאחר שכן היכא שנמצא טעות בספר תורה מוציאין ספר תורה אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין ז' על אותם שקראו במוטעה דכיון שהוא בדיעבד הוה ליה כמו לא אפשר להו והכי משמע שהרי מן הדין קורין לכתחלה בחומשין אם לא היה מפני כבוד הצבור ואף על גב דהאי חסר במילתיה בדיעבד מיהא יצא. ולישנא דרבינו הכי דייק שלא כתב ואם קראו בו בצבור לא יצאו ידי חובת קריאה אלא אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחלה הוא דאין קורין בו אבל בדיעבד עלתה להם קריאה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד וכן הנהיג מורי הרב הגדול מה\"ר יעקב בירב זלה\"ה וכן אנו נוהגים אחריו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכו'.</b> פשוט הוא ובפ\"ד דאבות א\"ר יוסי כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו': \n",
+                "<b>אסור לאדם למכור ס\"ת וכו'.</b> פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ז) ת\"ר לא ימכור אדם ספר תורה אף ע\"פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. יתר על כן אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו ישן וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס\"ת פסקה לחומרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> ה\"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש לעולם אין מוכרים ספר תורה וכו'.</b> שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומפרש רבינו דהיינו באין לו דבר אחר למכור: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הגהות שהרמ\"ך תמה על רבינו שכתב אסור למכור ספר תורה אפילו אין לו מה שיאכל שהרי בירושלמי סוף בכורים גרסינן שאלו את רשב\"ג מהו שימכור ספר תורה וכו' עד רבי פנחס ור' יוחנן בשם רשב\"ג אמרי אדם מוכר ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו. וכן נראה דגם גמרא דידן שרי דאמרינן פרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא עכ\"ל. ואני אומר שאין אלו ראיות דירושלמי הכי איתא ר' ינאי בשם ר' חייא בר ווא שאלו את רשב\"ג מהו שימכור אדם ספר תורה לישא אשה אמר לון אין ללמוד תורה א\"ל אין מפני חייו ולא אגיבון. רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא שאלו את רבן שמעון בן גמליאל מהו שימכור אדם ס\"ת לישא אמר לון אין ללמוד תורה אמר לון אין מפני חייו לא שאלו ולא אגיבון על דעתיה דרבי יוסי אין שאלון ליה ולמה לא אגיבון כי אתא ר' חנניה ר' פנחס ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן גמליאל מוכר הוא אדם לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו ע\"כ. והשתא כיון דלרבי ינאי שאלון מפני חייו ולא אגיבון כלומר לא השיבם משמע דסבירא ליה שאסור למכור מפני חייו ולר' יונה דלא שאלון משמע דס\"ל דלא עדיף להו כדי חייו כמו לישא אשה ולת\"ת ואפשר דמשום דפשיטא להו לאיסורא במפני חייו לא שאלון ואף על גב דרבי יוחנן אמר כל שכן מפני חייו הוה פלוגתא דאמוראי ומשום חומר קדושת ס\"ת נקטה לחומרא. ומ\"ש מדקתני ספר תורה דומיא דבתו דליכא איסורא איכא למידק מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומכל מקום יש לתמוה היאך אפשר שלא התירו למכור ספר תורה מפני חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה יש לומר דאה\"נ שאם יהיה פיקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למכור ספר תורה כדי להחיותו והכא במאי עסקינן בשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהיה בו פיקוח נפש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין וכו'.</b> פרק בני העיר מגילה (דף כ\"ו) מימרא דרבא ורב אחא בר יעקב: \n",
+                "<b>מטפחות ספרים שבלו עושין וכו'.</b> גם זה שם מימרא דמר זוטרא משמיה דרב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיק שהוכן וכו'.</b> ברייתא שם תשמישי קדושה נגנזין ומני בהדייהו תיק ספר תורה. וגרסינן בתר הכי אמר רבא מריש הוה אמינא כורסיא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דמותבן ספרא עליה אמינא תשמיש קדושה הוא. ומפרש רבינו דתשמיש דתשמיש היינו שהספר בתוך התיק והתיק על הכורסיא כיון דחזא שפעמים הרבה מוציאין הספר תורה מהתיק ומותבי ליה אכורסיא אמר ודאי תשמיש קדושה הוא וכן אמר רבא דפריסא תשמישי קדושה נינהו. וכתב בתיק ובכסא שהוכן לספר תורה והונח בו או עליו משום דאי הוכן ולא הונח או הונח ולא הוכן אינו קדוש וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות אלו. ומ\"ש וכן המטפחות נראה דהיינו פריסא שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>אבל הבימות וכו'.</b> שם (דף ל\"ב) בסוף הפ' אמר רבי זירא אמר רבי מתנא אמר שמואל הלוחות והבימות אין בהם קדושה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין דעתי נוחה מזה וכו'. והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב שאמר בירושלמי שאין בהם משום קדושת ספר תורה אבל משום קדושת בה\"כ יש בהן ואין מכאן השגה על רבינו שהוא ז\"ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו: \n",
+                "<b>וכן רמוני כסף וכו'.</b> כתב טור יו\"ד סי' רפ\"ב על לשון זה של רבינו ומיהו בפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו) קאמר על כל הנך דקתני בהם שאסור לשנותן לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא. וכתב א\"א ז\"ל הילכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי לשבעה טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשות כל מה שירצה עכ\"ל. ואני אומר שאין זה סותר דברי רבינו דדינו של רבינו איתיה גם לדברי הרא\"ש בבה\"כ של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כי האי גוונא אין מורידין אותן מקדושתן ומיהו בס\"ת דיחיד משמע דפליג רבינו על הרא\"ש וסבר דאסור למכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות ס\"ת אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר להניח וכו' עד ע\"ג ס\"ת.</b> ברייתא פרק בני העיר (דכ\"ז): \n",
+                "<b>וכל כתבי הקדש וכו' אסור לזרקן.</b> בפרק בתרא דעירובין (דף צ\"ח) אמר רב אחא אין מזריקין כתבי הקדש. וכתב ה\"ר מנוח כלומר כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקמיעין וכו'.</b> בפ' במה אשה (שבת דף ס\"א ס\"ב): \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אא\"כ היו מחופות עור.</b> כתב ה\"ר מנוח אבל תפילין אפילו שהן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא מפני השי\"ן ושאר אותיות העשויות בעור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאחז אדם ס\"ת וכו'.</b> \n",
+                "<b>מ\"ש שלא יכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ</b> פשוט הוא והכי אמרינן בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) גבי מלך שאין ספר תורה זז ממנו אלא כשהוא נכנס לבה\"כ או לבית המרחץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת וכו'.</b> פרק מי שמתו (ברכות י\"ח) תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס\"ת בזרועו וקורא ואם עשה כן עובר משום לועג לרש ואמרו שם בגמרא דהיינו תוך ד' אמות דוקא אבל חוץ לד' אמות שרי ואף ע\"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרה לילך לבית הקברות וס\"ת בזרועו אלא בקורא בו נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני לא יהלך בבית הקברות וס\"ת בזרועו או קורא ובכל חד מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס\"ת בזרועו אף ע\"פ שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משום לועג לרש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שירחיק מבית הכסא ארבע אמות</b> טעמא דמסתבר \n",
+                "<b>הוא אבל מ\"ש שירחיק מבית המרחץ ד' אמות</b> איני יודע לו טעם. ובטור י\"ד סימן רפ\"ב העתיק דברי רבינו ולא נזכר שם מרחץ לענין הרחקת ד' אמות והיא הגירסא הנכונה: \n",
+                "<b>ולא יאחוז ס\"ת וכו'.</b> ס\"פ בני העיר (מגילה דף ל\"ב) א\"ר פרנך אמר רבי יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה: \n",
+                "<b>ואסור לישב על המטה וכו'.</b> פרק ואלו מגלחין (מ\"ק דף כ\"ה) ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ב) אמר רב תחליפא אנא חזיתיה לרב הונא דבעא למיתב אפוריי' והוה מנח ס\"ת עלה וכף כדא אארעא ואותיב ס\"ת עילוה אלמא קסבר אסור לישב על המטה שס\"ת מונח עליה ואף ע\"ג דבהקומץ פליג ר' יוחנן פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא במ\"ס דעבד ר' אליעזר כוותיה. וכתבו התו' דמדלא אותיבו לס\"ת בגבוה ממנו נראה שאפילו הס\"ת מונח בגבוה ממנו לא שרי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם היה מקום גבוה טפח וס\"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. ורבינו סובר כמו שכתבתי בסמוך בשם התוספות שדייקו מהאי עובדא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> בית שיש בו ס\"ת וכו'.</b> ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה) בית שיש בו ס\"ת או תפילין אסור לשמש בו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי דהיינו דוקא בכלי שאינו כליין וכמבואר בפ\"ד. וגרסי' בתר הכי (שם כ\"ז) אריב\"ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה א\"ל כמאן כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא א\"ל לאו אדעתאי פי' לא נתתי אל לבי. ומשמע לרבינו דכל דלית ליה ביתא אחרינא שרי להניחו כלי בתוך כלי וכדמשמע פשטא דברייתא דקתני בית שיש בו ספר תורה וכו' או שיניחם כלי בתוך כלי. ונ\"ל לפי זה דאם אין לו בית אחר אם אפשר לו לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים עדיף מהנחת כלי בתוך כלי וזהו שחידש ריב\"ל ואמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כלומר אע\"ג דבתפילין אע\"פ שיכול להוציאם או לעשות להם מחיצה גבוה עשרה טפחים מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי בס\"ת אינו כן דאם אפשר לו לעשות מחיצה גבוה י' טפחים אינו מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים דמשמע שבא לחלק דין ס\"ת מדין תפילין ואע\"פ שאין דבר זה מפורש יפה בדברי רבינו ע\"כ צריך לפרשם כן: \n",
+                "<b>כל הטמאים ואפילו נדות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרואה ספר תורה וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ס\"ת ר' חלקיה ורבי סימון ור' אלעזר אמרי ק\"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ\"ש. ודין הנשיא איתא בההוא פירקא וכתבו רבינו פ\"י מהל' ת\"ת שאינו יושב עד שישב במקומו או יתכסה מעיניו. וכתב רבינו שהוא הדין בס\"ת דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד דהא ממרע\"ה גמרינן. וכתב רבינו עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לייחד לס\"ת מקום וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה מהלך ממקום למקום וכו' עד והולך.</b> ר\"פ מי שמתו (ברכות דף י\"ח): \n",
+                "<b>כל מי שיושב וכו': אמרו חכמים הראשונים כל המכבד וכו'.</b> במסכת אבות: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da22e35790d2eae2854e8f7da486c1328460f71e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,825 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'.</b> בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר\"מ וחכ\"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע\"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר\"ע דאי ר\"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א\"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר\"ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א\"ר יוסי שאל יהושע בנו של ר\"ע מר\"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א\"ל לומר שמצטרפין זה עם זה א\"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א\"ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א\"ל ש\"מ דשמיע ליה לר\"ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש\"י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר\"ע דאי כר\"ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א\"כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש\"מ ס\"ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור\"ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר\"ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת\"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולפי</b> זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר\"ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ\"ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש\"י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר\"ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר\"ע: \n",
+                "<b>ונ\"ל</b> שרבינו מפרש דמאי דאמר ר\"ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש\"י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא\"ל ר' יהושע לר\"ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש\"י והתוספות במאי דא\"ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר\"א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ\"ש מין במינו עכ\"ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש\"י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר\"א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה\"ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר\"ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע\"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ\"ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר\"ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר\"ע לית ליה לר\"ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר\"ע משום דאע\"ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ\"ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א\"כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר\"ע ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר\"ע היינו למאי דס\"ד דר\"ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר\"ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר\"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה\"נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר\"ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר\"ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר\"ע וכיון דאשכחן לר\"ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ\"ל ואי איתא ה\"ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b></b><small>(ב-ג)</small> וכתב הראב\"ד ולובן שהוא דיהה א\"א שנה משנתו כר\"ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר\"ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש\"ה תמה על רבינו למה פסק כר\"ע ולא כסתם מתני' ובמ\"ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב\"ד זה עם זה בין להקל א\"א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ\"ש לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'.</b> בפירקא קמא דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'.</b> בריש שבועות (דף ו'). \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית</b> כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י\"ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'.</b> בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מראה צרעת עור הבשר וכו'.</b> בריש שבועות (דף ו' ע\"ב) ת\"ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב\"ד מן הצמחים העולים בגוף א\"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ\"ל. וכ\"נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ\"ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ\"ש רש\"י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט\"ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור כל נגעי צרעת וכו'.</b> ברפ\"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל\"ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל\"ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג\"כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע: \n",
+                "<b>וכל השיעורים הל\"מ.</b> בריש עירובין (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"מ שנאמר בהרת וכו'.</b> זה הוא הקדמה לכל מה שיבא: \n",
+                "<b>בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני.</b> פ\"ב דנגעים וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'.</b> בפ\"ג דנגעים ובפ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות.</b> משנה פ\"ב דערכין (ח' ע\"ב) והוא מבואר בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'.</b> בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'.</b> כדברי רבינו כתב הרמב\"ן בפירוש התורה ור\"ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ\"ש רש\"י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה\"ר אליה מזרחי שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת וכו'.</b> בפ\"ד דנגעים ובתורת כהנים ושער מיעוט שער שתי שערות. \n",
+                "<b>ומ״ש וכמה יהא אורכן וכו'.</b> משנה פרק בא סימן (נדה דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא השיעור המועט. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה אחת ארוכה.</b> בפ\"ק דנגעים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או אחת מלמטה וכו'.</b> בפ\"ד. \n",
+                "<b>ומ״ש אף על פי שהלבן כל שהוא טמא.</b> שם כמה לבנונית יהא ר' מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג ופסק כר״מ דמחמיר משום דכיון דלא איפסיקא הלכתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר וכ״כ בעל הליכות עולם ואע״ג דתניא x בתוספתא ר״מ אומר כל שהוא וחכ״א כשיעור לא חש לה רבינו לפסוק כחכמים ע״ד מאי דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ג) אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות לבנות וכו'.</b> בפ\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שהיו שתי שערות בתוך הבהרת וכו'.</b> משנה רפ\"ד דנגעים שהפסיון מטמא חוץ לנגע משא\"כ בשיער לבן. \n",
+                "<b>ומה שכתב היו שתי שערות בתוך הנגע וכו'.</b> בת\"כ ובתוספתא דנגעים פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לובן השערות מטמא בכל מראה וכו'.</b> ריש פרק ד' דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת וכו'.</b> בפרק קמא דנגעים תנן על שתי שערות לבנות נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק להקל וא\"ת הא קיימא לן ששיער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה וא\"כ דל בהרת מהכא תיפוק ליה משום שחין ומכוה שיש בהם שיער לבן ויש לומר משכחת לה כגון שהיא מכה טריה ונקרא מורד ואינה מטמאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הלכו להם השחין והבוהק וכו'.</b> שם במשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שיער לבן סימן טומאה וכו'.</b> בספ\"ד דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בו בהרת ובה שער לבן וכו'.</b> בפ\"ה דנגעים וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהרת כחצי גריס וכו'.</b> שם ודלא כרבי עקיבא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא.</b> שם בסוף הפרק וכתנא קמא ואע״ג דבפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ו) אמרינן דקב״ה אמר טהור לא בשמים היא ואע״ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י״ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת״ק ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי: \n",
+                "<b>ומה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק.</b> הטעם משום דכיון דספק הוא אי זה מהם קדם אי אפשר לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה.</b> פשוט בפ\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מרובעת.</b> שם בפ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה הוא שיעורה וכו'.</b> בת\"כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת\"ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ\"ו דנגעים ומדברי ר\"ש בפ\"ד הלכה ב' בשם ת\"כ ובפ\"ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'.</b> בפ\"ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא\"כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחיה מטמאה בכל מראה וכו'.</b> ברפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'.</b> בפ\"ק דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחיה סימן טומאה לעולם וכו'.</b> בפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: \n",
+                "<b>זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'.</b> בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס מצומצם וכו'.</b> פרק ששי: \n",
+                "<b>היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ה\"ז כמות שהיתה א\"א ואינה טהורה עכ\"ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר\"מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב\"ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת יתירה מכגריס וכו'.</b> בפ\"ו שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא תקרב המחיה וכו'.</b> פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'.</b> שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'.</b> ג\"ז שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שהמחיה חולקת א\"א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי\"ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל ראשי איברים אלו וכו'.</b> תוספתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפשיון מטמא בכל שהוא.</b> בפרק רביעי דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים.</b> בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא\"כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא\"כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'.</b> בפ\"ו וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הפשיון וכו'.</b> הכי משמע בפ\"ו משנה ב' ובת\"כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת\"ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת\"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר\"ש בפ\"ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'.</b> פ\"ו ופרק ט'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה.</b> הכי משמע בפירקא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון.</b> הכי משמע שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה וכו' עד ה\"ז מוחלט.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס וכו'.</b> בפ\"ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר\"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע\"פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>היתה כגריס וכו'.</b> בפ\"ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה: \n",
+                "<b>היתה בו בהרת והסגירו וכו'.</b> בפ\"ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר\"ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח\"כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח\"כ הלכה ושוב חזרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א\"א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ\"ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו: \n",
+                "<b>נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'.</b> לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ\"ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב\"ד הרי זה יסגיר או יפטור א\"א המשנה אמרה בזה ר\"ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב\"ד ברבינו ה\"ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב\"ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ביאור</b> דברי הראב\"ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א\"א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ\"ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא\"כ למה יחליט בזו. ומ\"ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר\"ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י\"ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר\"ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב\"ם וא\"כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ\"ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק\"ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת\"כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש\"ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת\"כ אליבא דחכמים היא ור\"ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ\"מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר\"ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ופשתה וכו'.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא\"ת ומאי נ\"מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ\"נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר\"ש כתב דנ\"מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר\"ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן: \n",
+                "<b>היתה בו בהרת כגריס וכו'.</b> ריש פרק ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס וחוט וכו'.</b> בפ\"ד: \n",
+                "<b>היו שתי בהרות וכו'.</b> ג\"ז שם ונ\"מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט: \n",
+                "<b>הסגירו שבוע אחד וכו'.</b> בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש\"י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שטהרה מתוך וכו'.</b> תוספתא פ\"ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר\"ש בפ\"ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ\"ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל וא\"ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי\"ל דקמ\"ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד\"א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'.</b> בפ\"ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בהרת שכנסה א\"א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ\"ט גבי שאלו את ר\"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח\"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב\"ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה מחיה וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'.</b> גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>החליטו בשיער לבן וכו'.</b> בפ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'.</b> ברפ\"ט דנגעים ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ\"ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'.</b> בת\"כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת\"ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ\"ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש\"י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ\"ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ליבן שפוד וכו'.</b> בפ\"ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה\"ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה\"ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה\"ל שחין ושחין ומצטרף ת\"ש דא\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת\"ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש\"י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו\"ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ\"ט בלעז עכ\"ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ\"ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: \n",
+                "<b>לקה במי טבריא וכו'.</b> בריש פרק ט' דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'.</b> שם ובפ\"ו ויליף לה מקראי בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'.</b> גם זה שם ובת\"כ ובפ\"ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחין שנעשית מכוה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם אין ידוע אם שחין היה.</b> בתוספתא הביאה ר\"ש בפ\"ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת\"כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה\"פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה\"ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל\"מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסגירו בבהרת שבשחין וכו'.</b> תוספתא ספ\"ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשר כל שיער ראשו וכו'.</b> בפ\"י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה\"ה לגבחת. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש בין מחמת חולי,</b> יש לתמוה דבת\"כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת\"ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת\"ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שראוי לגדל לאחר זמן,</b> כ\"כ שם רבינו אבל ר\"ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע\"פ שר\"ש הביא ברייתא דת\"כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת\"כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת\"ל קרחת קרחת ריבה. ומ\"מ לדעת רבינו צ\"ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ\"ל שדעתו כמ\"ש הרמב\"ן בפירוש התורה שמ\"ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג\"א ובערב אילפעפ\"ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז\"ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות.</b> בפרק שלישי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה.</b> ז\"ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו'</b> בפרק עשירי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.</b> בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'.</b> תוספתא פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן.</b> בת\"כ: \n",
+                "<b>הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'.</b> משנה פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן זקן האשה והסריס וכו'.</b> תוספתא פרק ד': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'.</b> משנה פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר בעור בשרו וכו'.</b> בת\"כ. פירש ר\"ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל\"ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת\"כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי\"ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה. \n",
+                "<b>ואין מעכבים את ההופך כולו לבן.</b> פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ\"ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואודם השפתים וכו'.</b> תוספתא פרק ב' וכתב הר\"י קורקוס וק\"ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה\"ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראש והזקן שנשר וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת הסמוכה לראש וכו'.</b> תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר\"א וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר\"א י\"ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ\"ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר\"י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב\"ד מדר\"א ל\"ק דאיכא למימר דפשיון דל\"פ שאני דאע\"ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע\"פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ\"ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל אע\"פ שבת\"כ משמע דרבנן פליגי אר\"י בר\"י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר\"י בר\"י אומר מה ת\"ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת\"ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר\"י וכיון דקי\"ל כת\"ק כמו שיתבאר בפ\"ט א\"כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל\"ק דאפשר דת\"ק תרתי ש\"מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א\"נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי\"ת משמע דה\"ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ\"א והאחת בפ\"ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר\"ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ\"ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו בהרות וכו'.</b> ריש פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נשתנו מראיהן וכו'.</b> שם וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ספק נגעים וכו'.</b> האחד בסוף פ\"ג מהלכות אלו. והב' בפ\"ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'.</b> במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'.</b> תוספתא פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהלך שיער אחד מהם וכו'.</b> שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא אצל כהן וכו'.</b> משנה פרק שביעי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה בו בהרת והוחלט וכו'.</b> רפ\"ח הפורח מן הטמא טהור וכו' מן הטהור טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם נהפך מתוך הסגר טהור.</b> כתב רבינו שם דהכי איתא בספרא מפני שהמוסגר טמא יאמר לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ה\"ז טמא מוחלט:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן וכו'.</b> בפ\"ח הבא כולו לבן יסגיר נולד לו שיער לבן יחליט. ומשמע דה\"ה אם נולדה לו מחיה יחליט וכן פיר\"ש אלא חדא מינייהו נקט והכי איתא בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש החליטו בשיער לבן וכו'.</b> שם ויש כאן חסרון בספרי רבינו מט\"ס אצל והשחירו שתיהן או אחת מהם צריך לכתוב הקצירו שתיהן או אחת מהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שבא כולו לבן בתחילה: אחר שפרחה הצרעת בכולו כאחת וכו'.</b> שם אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא מתוך הטומאה טהור. ותנן תו התם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור ובת\"כ אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו כאחת פורחת וחוזרת מנין ת\"ל פרוח תפרח: \n",
+                "<b>אחד שהיה כולו מראה אחד וכו'.</b> בפרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בו בהרת כגריס וכו'.</b> בפ\"ח. וא\"ת כשהלכה המחיה ואח\"כ פרחה בכולו הרי פרחה מתוך פיטור וה\"ל להיות טמא. וי\"ל דהב\"ע בשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נולד לו שיער לבן.</b> שם וכחכמים וטעמם מפורש בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נולדה לו מחיה טמא.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שתהיה כעדשה וכו'.</b> בת\"כ פלוגתא ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"מ: \n",
+                "<b>היתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'.</b> ג\"ז שם: \n",
+                "<b>החליטו בפשיון וכו'.</b> שם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור וכולן שחזרו בהם ראשי איברים הרי אלו טמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ראשי איברים שאינם מטמאים וכו'.</b> ברפ\"ח הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס: \n",
+                "<b>נהפך כולו למראה צרעת וכו'.</b> משנה שם פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"מ מטמא וחכ\"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וידוע דהלכה כחכמים ופי' שם רבינו אמר ית' כאשר יתלבן כולו והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק וכאשר כל גופו אחד מד' מראות או כולן הנה הוא טהור אולם וכו' אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לאחת מד' מראות ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי איברים אם לא חשוב בשר חי אבל x יחסר הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר ית' או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחילה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שבעת פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות [בו] בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי [שאפילו בוהק לא ישאר בזה] הבשר החי חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק וכו' אומרים חכמים שבעת פרחה הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללה בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בוהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת [בכולו] וטהר נתגלה ממנו בשר חי כעדשה וכו' קצת זאת העדשה [בהק] הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חזר בו כעדשה מקצתה א\"א אומר אני ספרו הטעהו וכו'. ואיני מבין דבריו שאם מה ששנו חכמים סימן טומאה בתחילה ואינו סימן בסוף לא קאי אלא לבהק למה שנו פחות מכעדשה עם הבהק ועוד שלא הוצרכו חכמים לדבר אלא בחזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה לחלוק עם רבי מאיר דאילו בבהק כבר נתבאר משפטו ברישא שהוא סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וא\"כ ע\"כ לומר דסימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף קאי אפחות מכעדשה ואם כדברי הראב\"ד דגריס ופחות מכעדשה היאך אפשר לומר דפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה הרי בפ\"ח במתני' דכל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחילה ולשיטת רבינו אפי' נגרוס בהק ופחות מכעדשה כדגרס הראב\"ד א\"ש דה\"ק שיש שם בוהק ופחות מכעדשה בשר חי כלומר שהבהק משלימו לכעדשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל טמא שפרחה הצרעת בכולו וכו'.</b> שם נתכסו טהור נתגלו טמא אפילו מאה פעמים ובתורת כהנים יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>התחיל הבשר החי להתגלות.</b> שם בריש פרק הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתן מכגריס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת וכו'.</b> שם כל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה כיצד פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו ופירש רבינו שמשון כל הראוי לטמא בנגע הבהרת כגון עור הבשר מעכב את הפריחה אינו טהור עד שתפרח עליהם וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו אין מעכבים את הפריחה שאע\"פ שלא פרח הנגע עליהם כמו שפרח בשאר הגוף טהור ונעשו צרבת טהורים אע\"ג דעכשיו נקרחו הראש והזקן ראויים לטמא בנגע בהרת וכן שחין ומכוה וקדח המורדין שנעשו צרבת כשאר עור בשר כיון דבשעת פריחה לא היו ראויים לא מעכב וטהור אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש פריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת דהרי הן בעור הבשר ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו עכ\"ל. ודברי רבינו תמוהים שכתב בחזר הראש והזקן ונקרחו וכו' טמא ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה ונראה שרבינו גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם הרי זה טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא: \n",
+                "<b>היו בו שתי בהרות וכו'.</b> שם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו טהור פירוש אחת טמאה מוחלטת בשיער לבן או במחיה או בפשיון ואחת טהורה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואח\"כ בכולו משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הו\"ל פורח מן הטמא וטהור ורבינו נתן טעם אחר לשבח דכיון שהיה מוחלט כבר ומן הטומאה פרחה בכולו כי פרחה ברישא מטהורה לטמאה מאי הוי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה וכו'.</b> שם בשפתו העליונה ובשפתו התחתונה בשתי אצבעות בשני ריסי עיניו אע\"פ שמדובקין זה לזה והן נראין כאחת טהור ופירש ר\"ש בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכן בשפתו התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדבקן נראית כגריס שלם. ופירש רבינו שם אע\"פ שמדובקים זה לזה והן נראין כאחד טהור הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני איברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותו יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה מה שביניהם בשר חי וכאשר יחוברו ויראו כאחד יראה הלובן כולל להם הנה הוא טהור וזהו ענין אע\"פ שמדובקים זה לזה ר\"ל אע\"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולא עוד אלא אפילו היו וכו'. א\"א איני יודע מאי אפילו עכ\"ל. טעמו דלא שייך לומר ולא עוד אלא אפילו אלא כששני הדברים הם מענין אחד אבל לא כשכל אחד ענין לעצמו והכא רישא הוי ענין אחר לאשמועינן דאע\"ג דברישא פרחה מן הטהורה טהור וסיפא אשמעינן שאף ע\"פ שאין בכל אחת כגריס מאחר שע\"י דיבוקם נראה כגריס הוי טמא וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור וכיון שהם שני עניינים לא יצדק בהם לשון ולא עוד ורבינו כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה חשיב הפך כולו לבן והשתא הוו שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מראה נגעו לכהן ונשכר וכו'.</b> בסוף פרק ח': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א מהתוספתא נראה וכו'. ופשט דברי רבינו כת\"כ שהוא יותר סמכא מהתוספתא וכך נראה מדבריו עוד בסוף הלכות אלו שכתב הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו' ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ולפי זה קרחת וגבחת ונתק אחד הוא x אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בו בהרת נידון בשיער צהוב דק ופשיון: \n",
+                "<b>ואין נתק פחות מכגריס המרובע.</b> בתוספתא פ\"ד ובת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא נאמר עמוק בנתקים וכו'.</b> בת\"כ: \n",
+                "<b>והאשה והסריס שהעלה זקנם וכו'.</b> תוספתא פ\"ד זקן האשה וזקן הסריס וכו' משהעלו שיער הרי הם כזקן לכל דבר ואיתא בפ\"ק דקידושין ברייתא וגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנתקים מטמאין בב' סימנין וכו'.</b> משנה בפ\"י. \n",
+                "<b>ומה שכתב ששיער צהוב האמור בתורה הם שתי שערות.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט.</b> כלומר שאם היה שם שיער שחור לא יחליט כמו שיתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד.</b> מפורש בתורה וכי יראה הכהן את נגע הנתק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשביעי רואהו אם נולד בו שער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט.</b> ג\"ז מפורש בתורה וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שיער צהוב וכו' והתגלח ותניא בת\"כ מנין לשיער הצהוב שיטמא שלא בפסיון והפסיון שיטמא שלא בשיער צהוב ת\"ל לא יבקר לשיער הצהוב טמא הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש נולדו בו שתי שערות יפטור אותו.</b> מפורש בתורה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא ונתבאר בת\"כ דשיער היינו שתי שערות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק וכו'.</b> מפורש בתורה והתגלח ואת הנתק לא יגלח ושנינו בת\"כ וכי מה יש בנתק לגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר כשיפשה וכן תרגם אונקלוס וכך שנינו במשנה פ\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מגלחין את הנתק וכו'.</b> בפ\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותגלחתו כשירה בכל אדם וכו'.</b> בתורת כהנים והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן ת\"ל והתגלח בכל אדם והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בתער תלמוד לומר והתגלח בכל דבר והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת\"ל והתגלח אע\"פ שהוא נזיר: \n",
+                "<b>הסגירו ולא גילחו וכו'.</b> בתוספתא [פרק רביעי] דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיער צהוב האמור בתורה וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר וכו'.</b> ברפ\"י וכר\"ע וכמה שיעור קצר זה כתב ר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה בין שהיו זו וכו'.</b> בפ\"י שיער צהוב דק מטמא במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינו מטמא אלא הפוך פי' הפוך שקדם הנתק לשיער צהוב שלא הפוך שהשיער צהוב קדם לנתק. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיו ניטלות בזוג.</b> בפ\"ו דנדה (דף נ\"ב ע\"ב) איפליגו תנאי בשיעור שתי שערות האמורות בכל מקום ואמרינן בגמרא דהלכה כדברי כולם להחמיר ושיעור כדי שיהיו ניטלות בזוג הוי שיעור מועט שבכולן והוי להחמיר וכבר כתבתי כן בפרק ב' מהלכות אלו גבי שיער לבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השיער השחור וכו'.</b> בתורת כהנים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינן מצילות עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן.</b> על פי מה שנתבאר שהלכה כדברי כולם להחמיר ושיער שחור שהוא בא לטהר צריך שיעור הגדול שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שזה הוא להחמיר ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בפ\"א מהלכות פרה כתבתי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיו זו בצד זו בין שהיו מפוזרות וכו' עד רחוק מן הקמה שתי שערות.</b> בפ\"י הצומח מציל מיד השיער צהוב דק ומיד הפסיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שיער צהוב [דק] ומיד פסיון מכונס [ומפוזר] ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות פי' נתק כגריס שהוחלט בשער צהוב או בפסיון וצמחו בנתק שתי שערות שחורות מצילות. בין מכונס דשתיהן במקום אחד בין מפוזר זה ברוח זה וזה ברוח זה. מבוצר באמצע הנתק. ושלא מבוצר דקיימי בנתק מן הצד. והמשואר שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק דכשניתק שיער ראשו או זקנו כגריס נשארו מהם שתים בתוך הנתק ואם הם מבוצרות באמצע הנתק מצילות אבל אם עומדות מן הצד אינן מצילות אא\"כ רחוקות מסוף הנתק המוקף שערות כשיעור מקום שתי שערות ולשערות המקיפות את הנתק קמה קרי להו וכששערות הללו רחוקות מקום שתי שערות מן הקמה היינו נמי מבוצר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות שצמחו וכו'.</b> שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלהציל מיד הפסיון קאמר דסד\"א יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עצמו לא הוי סימן טומאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני נתקים זה בצד זה.</b> גם זה בפ\"י שני נתקים זה בצד זה ושטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא משני מקומות טהור כמה תהיה הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טמא ומפרש רבינו דשיטה של שיער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שיער שחור ומפרש דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור על ידי השיער שחור שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמ\"ש הראב\"ד וכמו שמבואר הטעם בדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נתק שהשיער השחור מקיפו.</b> גם זה שם שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום א' טמא משני מקומות טהור כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור ופירושה מבואר בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתק שהיה חוט יוצא ממנו וכו'.</b> תוספתא בפ\"ד וה\"פ שאם יש בחוט רוחב ב' שערות נתק זוקק לטמא שאר נתקים בשיער צהוב ובפסיון שאם השיער צהוב בחוט הוי כאילו הוא בנתקים האחרים וכן אם פשה החוט הוי כאילו פשו השתי נתקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצילים בצומח בו,</b> כלומר שאם צמח שיער שחור בחוט הוי כצומח בשתי הנתקים ומציל מיד שיער צהוב או פסיון שבנתקים אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בחוט כגריס דמשוייר אינו מציל אלא מבוצר כמו שנתבאר בפרק זה ואי אפשר להיות מבוצר אא\"כ יש בו כגריס כמו שנתבאר גבי בהרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה בראשו נתק וכו'.</b> בפ\"י מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ותניא בתורת כהנים מנין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת\"ל ואיש כי ימרט ראשו וכו' יכול הזקן מעכבו ודין הוא וכו' ת\"ל ראשו טהור הוא אין הזקן מעכב או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהיה טהור ת\"ל ואיש להביא את הזקן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ\"כ ולפיכך כתב ואע\"פ שאין זה מפורש בתורה שבכתב וכו': \n",
+                "<b>ומה שכתב או אחר הפיטור.</b> תוספתא הביאה ר\"ש בפ\"י ניתק ראשו וזקנו כולו כאחד בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה. ופי' ר\"ש ניתק ראשו וזקנו כלומר או זקנו. בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה כלומר אם פטרו ואח\"כ פרחה בכולו טהור עכ\"ל. ויש לשאול מ\"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא. וי\"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר כל אחר הפטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מיקרי פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא בתחלה וכל ראשו נתוק וכו'.</b> תוספתא פ\"ד והביאה ר\"ש בפ\"י הבא כולו נתק יסגיר בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' נולד לו שיער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון ופירש ר\"ש הבא כולו וכו' אין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר. טמא משום פסיון ומש\"ה נקט מן הצד דבאמצע אין טמא משום פשיון דאין הנתק פושה לתוכו כדאמרן גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נולד לו שיער שחור טהור א\"א ואפילו הלך השחור וכו'. וי\"ל שרבינו סמך על מ\"ש למעלה נתק שהוחלט וכו' ונולד בו שיער שחור וטיהר אע\"פ שהלך השיער השחור ה\"ז טהור שנאמר נרפא הנתק שסימני טומאה עומדים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ואיכא למידק מ\"ט דהא בשחור מטמא משום פסיון קרי כאן נרפא הנתק טהור הוא ומה לי צמח אחר החלט או אחר הסגר כי היכי דהתם לא חשבינן ניתוק השיער השחור לפשיון עד שיפשה פשיון אחר גם בזה לא יחשב לפשיון ונראה דכשהיה שם סימן טומאה ובא השחור וביטלו וטיהר אז אנו אומרים נרפא טהור אבל כשטיהר מתוך הסגר לא קרינן ביה נרפא דגם בלא שיער שחור היה אפשר להיות טהור אם עמד בין שני הסגרים הילכך כל שנולד בסוף ההסגר שיער שחור חשבינן כאילו תחלתו כן היה וכשניתק הרי פשה הנתק ועדיין צריך בירור עכ\"ל: \n",
+                "<b>הבא כולו נתוק וכו' הלך השיער שחור טמא משום פשיון.</b> תוספתא כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראש והזקן אין מעכבין זה את זה.</b> משנה פ\"י ופסק כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואי זהו זקן וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב מותח את החוט וכו'.</b> בתוספתא [פ' רביעי]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו.</b> משנה פ' יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ״ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעבדים.</b> מדתנן רפ\"ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו\"ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל כשרים לראות את הנגעים.</b> שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל\"ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ\"א וז\"ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ\"ש רבינו בסמוך והרא\"ש הרגיש בזה וכתב ברפ\"ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ\"ל לפרש כן דברי רבינו שמ\"ש בפ\"א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ\"ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ\"ש שם: \n",
+                "<b>וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'.</b> בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהכל כשירים וכו'.</b> שם [בפרק ג']. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה.</b> בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'.</b> בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שטימא את הטהור וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'.</b> בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ\"ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ\"ק אלא ששם כתוב לטמאו: \n",
+                "<b>וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'.</b> תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלל פסול לראיית נגעים וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'.</b> גם זה בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'.</b> בפ\"ב דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין רואין את הנגעים אלא ביום.</b> בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'.</b> בפ\"ב דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית</b> שם ופסק כר\"י לגבי ר\"מ. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים</b> [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י\"ג]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב.</b> שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו\"ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהלכות יו\"ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש\"י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. \n",
+                "<b>ומ\"ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו\"ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'.</b> בפ\"ק דנגעים ופסק כר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל.</b> פרק ג' דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'.</b> בפ\"ג דנגעים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'.</b> שם ופי' ר\"ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח\"כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח\"כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ\"מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח\"כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'.</b> שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ\"ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: \n",
+                "<b>ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'.</b> ריש פ\"ג דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגוע שבא לכהן לראותו וכו'.</b> תוספתא ספ\"ק דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'.</b> במשנה פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ\"ב דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'.</b> בפ\"ב דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר.</b> הוא בפרק י\"א: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התולש סימני טומאה וכו'.</b> בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין כולן בין מקצתן.</b> שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא. \n",
+                "<b>ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו.</b> בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ\"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט.</b> בתוספתא פ\"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור.</b> בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'.</b> בתוספתא אמרינן דכה\"ג פטור: \n",
+                "<b>וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'.</b> בת\"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת\"ל ואת הנתק לא יגלח. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער.</b> כתב הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה\"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח.</b> י\"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב\"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י\"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה: \n",
+                "<b>ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'.</b> תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התולש סימני טומאה וכו'.</b> משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר\"ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא: \n",
+                "<b>ואין לו טהרה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנקצצה בהרתו וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'.</b> שם קצצה מתכוין ר\"א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ\"א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ\"ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ\"ל. ולע\"ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא.</b> תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיתה בהרת בערלתו ימול.</b> בספ\"ז. \n",
+                "<b>ומ״ש ואע״פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'.</b> בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'.</b> תוספתא פ\"ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת״ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת״כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש פורם בגדיו.</b> מקרא מלא הוא. \n",
+                "<b>ומ״ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא.</b> בס״פ בהמה המקשה (חולין דף ע״ח) [שבת ס״ז] ובת״כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים.</b> הכל ראש פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.</b> שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה.</b> אע\"פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ\"ק דמ\"ק (דף ז' ע\"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ\"ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'.</b> פרק קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת.</b> משנה ספ\"ג דסוטה (דף כ\"ג) ויליף לה בגמרא מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא עוטה על שפם,</b> משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו: \n",
+                "<b>ולא המצורעים בלבד וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק.</b> כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מצורע מוסגר וכו'.</b> משנה פ\"ק דמגילה (דף ח' ע\"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצורע אב מאבות הטומאה וכו'.</b> בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא וכו' א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ״ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ״ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א״נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו,</b> היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומרא יתירה יש במצורע וכו'.</b> בפ\"ק דכלים ובפי\"ג דנגעים וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו.</b> בת\"כ: \n",
+                "<b>היה עומד תחת האילן וכו'.</b> בפי\"ג דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ספק עמד וכו'.</b> אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א\"נ משום דהוי ספק טומאה בר\"ה דסתם אילן הוא בר\"ה: \n",
+                "<b>הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>נכנס לבית הכנסת וכו'.</b> גם זה שם ופירש ר\"ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א\"נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ\"ל. והראב\"ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א\"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טהרת מצורע מצות עשה וכו'.</b> בפי\"ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות: \n",
+                "<b>כיצד מטהרים את המצורע וכו'.</b> ריש פרק י\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס,</b> כך כתוב בספרי רבינו והוא ט\"ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר\"י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים.</b> בתורת כהנים ובפ\"ב דסוטה (דף י\"ז ע\"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: \n",
+                "<b>ומה שכתב לשם טהרת צרעת.</b> בת\"כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושוחט את הברורה שבשתיהן.</b> בת\"כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחופר וקובר וכו' בפניו.</b> פי\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ\"ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה.</b> בפרק י\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו.</b> בפרק י\"א דהלכות פרה אדומה. \n",
+                "<b>ומ״ש אין פחות מטפח.</b> בפרק המפלת (נדה דף כ״ו.) \n",
+                "<b>ומ״ש ושני תולעת משקלו שקל.</b> פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טעמו פסלו.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל השיעורים הלכה.</b> בריש עירובין (דף ד'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה.</b> כך היא הגירסא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה.</b> משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים.</b> פ' היה מביא (דף ס\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור.</b> בפרק י\"ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה: \n",
+                "<b>כיצד משלחה וכו'.</b> גם זה שם ובפ\"ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר: \n",
+                "<b>שלחה וחזרה חוזר ומשלחה.</b> תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ\"ב דקידושין: \n",
+                "<b>כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם.</b> בפ\"ב דסוטה עלה י\"ו ות\"כ ופסק כר\"ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'.</b> בפרק י\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומלטמא משכב ומושב.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה.</b> ברפ\"ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים האלו וכו'.</b> בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב\"ב (דף ט' ע\"ב) שמטמא אדם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום.</b> בפי\"ד דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן.</b> בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל היום כשר לטהרת המצורע.</b> משנה סוף פ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל.</b> תוספתא פ\"ח ות\"כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב\"ד שט\"ס הוא וז\"ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט\"ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז\"ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב\"ד כך מצאתי x כתוב. ויש ט\"ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה: \n",
+                "<b>אלו באנשים וכו' אלו בכהנים.</b> בתוספתא ובת\"כ מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע.</b> תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת.</b> [סוטה ח']: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עץ ארז ואזוב.</b> תוספתא פ\"ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'.</b> תוספתא פ\"ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה. \n",
+                "<b>ומ״ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים.</b> בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (חולין דף ק״מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח״כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ז) ובתורת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה.</b> שם וכר\"י: \n",
+                "<b>שחטה שלא בעץ ארז וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי״ל כרבנן דפליגי אר״ש בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״א): \n",
+                "<b>והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול\"ת וכו'.</b> בסוף חולין (דף ק\"מ): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'.</b> שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא: \n",
+                "<b>ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'.</b> בפי״ד דנגעים ומייתי לה ר״פ שני שעירי (יומא דף ס״ב ע״ב): \n",
+                "<b>לקח שתי צפרים לשם איש וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט אחת מהם וכו'.</b> בפי\"ד דנגעים שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והראשונה מותרת בהנאה א\"א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ\"ל. וז\"ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ\"ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט\"ס הוא דא\"כ קשיא רישא אסיפא וה\"ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו\"ל להראב\"ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה\"ק הראב\"ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי\"ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא\"כ לא הוה שתקא מיניה. ומ\"מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח\"כ מצאתי שרבינו שמשון בפי\"ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט\"ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ\"ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה\"ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>צרעת בגדים כגריס וכו'.</b> בת\"כ יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'.</b> בת\"כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת\"ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת\"ל אדמדם אדום שבאדומים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ככנף הטווס וכו'.</b> בתוספתא פ\"ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר\"א וצריך טעם למה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה.</b> בת\"כ יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'.</b> מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי\"א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת\"כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת\"ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר\"י וחכ\"א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל דברי ר\"י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת\"כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע\"ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ\"ל. ובת\"כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי\"א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא\"כ ה\"ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם.</b> בפי\"א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה\"ז טעון כיבוס וטהור.</b> היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת\"כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ\"ה אליבא דחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'.</b> נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר\"י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני.</b> היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם נשתנה ממה שהיה א\"א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו\"ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ\"ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א\"ת שטעמו של הרמב\"ם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר\"ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא\"ת ע\"כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ\"ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב\"ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י\"ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב\"ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י\"ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב\"ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'.</b> משנה פי\"א דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'.</b> בת\"כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'.</b> בפי\"א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז\"ל הראב\"ד בפירושו לת\"כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי\"ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע\"ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ\"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ\"ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע\"פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש\"מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי\"ב דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'.</b> בת\"כ יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>וכל נגעי בגדים וכו'.</b> בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים.</b> בפי\"א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'.</b> בפרק כל היד עלה י\"ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ז ע\"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואחר שפטרו וכו'. א\"א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראים הדברים ק\"ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ\"מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'.</b> כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף.</b> בתוספתא פרק חמישי: \n",
+                "<b>בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'.</b> בסוף פרק י\"א דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבגדים הצבועים וכו'.</b> בפרק י\"א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר\"מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר\"ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר\"ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת\"כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר\"י ור\"ש לר\"מ: \n",
+                "<b>בגד ששתיו צבוע וכו'.</b> בפרק י\"א דנגעים שם. וכתב ר\"ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: \n",
+                "<b>פחות מג' אצבעות וכו'.</b> בפי״ב ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'.</b> בפי\"ב דנגעים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התופר מטליות וכו'.</b> נלמד מהדין שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שהוא מטליות וכו'.</b> בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע\"פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע\"פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת\"ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר\"א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א\"ל לא שמעתי א\"ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א\"ל אם לקיים דברי חכמים הן א\"ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א\"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קשה בין רך. ומ\"ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים.</b> כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י\"א איפליגו תנאי בעורות דלר\"מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר\"ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה\"ק אצ\"ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת\"כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה\"ק אע\"פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא\"כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר\"ש נגד ר\"י וי\"ל משום דבצבועים בידי אדם ה\"ל ר\"מ ור\"ש תרי נגד ר\"י והלכה כרבים ועי\"ל דהא דר\"ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו: \n",
+                "<b>והלבדים כבגדים וכו'.</b> בתוספתא רפ\"ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה.</b> ר\"פ י\"א דנגעים: \n",
+                "<b>בגד שהוא כלאים וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צמר גמלים וצמר רחלים וכו'.</b> ברפ\"ט דכלאים ובפי\"א דנגעים: \n",
+                "<b>ורחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז): \n",
+                "<b>בגד שהיה שתיו פשתן וכו'.</b> תוספתא פ\"ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר\"ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה\"ה לקנבוס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור שאינו מעובד וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העור שהוא גולם וכו'.</b> תוספתא פרק ששי ובת\"כ: \n",
+                "<b>וכל כלי העור וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עורות חיה שבים וכו'.</b> ריש פי\"א דנגעים ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה.</b> שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'.</b> בפי\"א דנגעים: \n",
+                "<b>החמת והתורמל וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל כיוצא בהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדין המקומט וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השתי והערב וכו'.</b> בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא: \n",
+                "<b>וכמה יהא בפקעת וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>היתה הפקעת מקובצת וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי פקעיות וכו'.</b> גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב: \n",
+                "<b>ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור.</b> גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג. \n",
+                "<b>ומ\"ש פשה מן הנימין וכו'.</b> תוספתא בפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'.</b> בפי\"א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת\"כ ושרף את הבגד וכו' א\"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת\"ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר\"ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ\"ל. וז\"ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ\"ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה\"נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה\"ל כאילו אמר אפילו הם מצמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד מוסגר שצבעו וכו'.</b> תוספתא פ\"ה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו.</b> משנה בספי\"א דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'.</b> תוספתא בפ\"ה ולאפוקי מר\"א בר\"ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד מוחלט שנתערב וכו'.</b> משנה ספי\"א דנגעים. ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בגד או כלי עור וכו'.</b> בת\"כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר\"ש בפי\"ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר\"ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה\"ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטמא במגע ומשא. ומ\"ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ\"ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'.</b> בפי\"ג דנגעים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א\"א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב\"ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'.</b> משנה פי\"ג שם: \n",
+                "<b>אע\"פ שכל השיעורים הל\"מ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדים המנוגעים וכו'.</b> תוספתא פרק שביעי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>צרעת בתים כשני גריסין וכו'.</b> בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפר\"ו שמקום הגריס ל\"ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל\"ו על ל\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושני המראות מצטרפין זה עם זה.</b> יליף מבגדים: \n",
+                "<b>ופשיון הסמוך כל שהו וכו'.</b> בס\"פ י\"ב ובת\"כ יליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נגעי בתים מטמאים וכו'.</b> בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ\"ש תחלה מראה הנגע וכו': \n",
+                "<b>ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'.</b> מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיראה נגע בבית וכו'.</b> בפרק י\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים.</b> שם וכר\"י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל\"פ וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית אפל וכו'.</b> בפ\"ב ואיתא בפ\"ק דחולין (דף י' ע\"ב) ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n",
+                "<b>ויעמוד על פתח הבית וכו'.</b> בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא ואע\"פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה\"ה לענין מחליט ופוטר: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'.</b> בת״כ ובפ״ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ו ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'.</b> בריש סוכה (דף ג' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה לו ד' כתלים.</b> כתב רבינו בפי' המשנה פי\"ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת\"כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי\"ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג': \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא בנוי בארץ.</b> בת\"כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש באבנים ועפר ועצים.</b> שם בפי\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה עגול.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בעל ה'.</b> בתוספתא פ\"ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ\"ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט\"י הם חמשה ויליף לה בת\"כ מקראי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'.</b> משנה רפי\"ב ופי' שם רבינו ר\"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע\"פ שהוא פתוח מד' צדדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה אבנים יהיו בו וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו: \n",
+                "<b>וכמה עצים יהיו בו וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלבינים והשיש וכו'.</b> נלמד ממה שיבוא בסמוך: \n",
+                "<b>בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור.</b> בפרק י\"ב ובמקום מ\"ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת\"כ ואחד בלבנים וכ\"נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'.</b> ט\"ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב\"ד ונראה בו נגע א\"א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ\"ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע\"פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שסיככו בזרעים וכו'.</b> בפ' העור והרוטב עלה קכ\"ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש\"י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלים וח״ל וכו'.</b> בפי״ב ובס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) ופ״ק דיומא (דף י״ב) ופרק בני העיר (מגילה דף כ״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובתי עכו\"ם.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בתים מן העכו\"ם וכו'.</b> בפרק י\"ב ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שצדו אחד עכו\"ם וכו'.</b> תוספתא פרק ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים.</b> בפי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית האשה וכו'.</b> בפרק קמא דיומא עלה י\"א ע\"ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ\"ל ואימא ה\"נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת\"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל\"ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול\"ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'.</b> בפי\"ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז\"ש רבינו שבבית: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נגעי בתים יש בהם הסגר שלשה שבועות שהם י\"ט יום.</b> בפרק שלישי דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואפילו מצאו כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'.</b> יליף מנגעי בגדים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשביעי רואהו אם כהה הנגע וכו'.</b> בריש פרק י\"ג הכוהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ ואם משיטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא חולץ את האבנים וכו'.</b> בפרק י\"ב ובתורת כהנים מייתי לה מקראי ולקחו אבנים אחרות משמע ולא אבנים מצד זה לצד זה עפר ולא סיד וגפסיס ולקחו אבנים אין פחות משתי אבנים ונתנו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ולא מביאים פחות משתים ואין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת ג' וג' תחת ד' וד' תחת ג' ותחת שתים פי' דלא קפדינן אלא שיהיו רבים תחת רבים דהיינו אבנים תחת אבנים ומיעוט רבים שתים ורבינו לא חש אלא להעתיק לשון המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הכותל בינו לבין חבירו וכו'.</b> בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן שבזוית וכו'.</b> בפרק י\"ג פירוש אבן שבזוית אבן שבינו ובין חבירו וטעמא משום דכתיב וחלצו ובנתיצה ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי אבניו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש בדבר ספק וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שנראה בו נגע וכו'.</b> בפי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח אבנים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מטהרים את הבית.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמזה על המשקוף של בית מבחוץ.</b> ריש פרק י\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית המנוגע אב מאבות הטומאות וכו'. ומ\"ש וכל הנוגע בו יטמא.</b> בפי\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא.</b> בפרק י\"ג אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהם מטמאין במגע ובמשא.</b> בתוספתא פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמטמא בביאה.</b> בפי\"ג מפורש שאבן אחת ממנו מטמא בביאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכולן אסורין בהנאה.</b> בצרעת בגדים כתיב צרעת ממארת ודרשו בתורת כהנים תן בו מארה ואל תהנה בו וא\"כ הוא הדין לבתים דגם בהם כתיב צרעת ממארת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שרפן וכו'. ומ\"ש וכולן משלחין אותה חוץ לעיר אע\"פ שאינה מוקפת חומה.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו וכו' אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחריו.</b> בפי\"ג שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר צרעת ממארת וכו' וכי טהור היה וכו'.</b> בתורת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אבנים שיש בהם הנגע.</b> תוספתא פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוסגר ואחד המוחלט וכו'.</b> [בפי\"ג] וכר\"א דיליף לה בקל וחומר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אבן המנוגעת וכו' עד ואם הניחה שם טמאהו.</b> בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאהיל בידו על אבן וכו'.</b> בתוספתא פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהור שנכנס המנוגע וכו'.</b> בפי\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר והשוכב בבית וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנכנס לבית המנוגע וכו'.</b> בפרק י\"ג: \n",
+                "<b>וכן העכו\"ם והבהמה וכו'.</b> תוספתא פ\"ז ובתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עומד בבית המנוגע וכו'.</b> בפרק י\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העומד בחוץ ופשט ידיו וכו'.</b> ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל וכו'.</b> שם וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו'. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו ז\"ל: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות טומאת צרעת</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d9c2bd8806444b823242dfe8aa0cb13fdda851a4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,822 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'.</b> בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר\"מ וחכ\"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע\"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר\"ע דאי ר\"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א\"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר\"ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א\"ר יוסי שאל יהושע בנו של ר\"ע מר\"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א\"ל לומר שמצטרפין זה עם זה א\"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א\"ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א\"ל ש\"מ דשמיע ליה לר\"ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש\"י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר\"ע דאי כר\"ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א\"כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש\"מ ס\"ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור\"ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר\"ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת\"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ולפי</b> זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר\"ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ\"ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש\"י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר\"ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר\"ע: \n",
+                "<b>ונ\"ל</b> שרבינו מפרש דמאי דאמר ר\"ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש\"י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא\"ל ר' יהושע לר\"ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש\"י והתוספות במאי דא\"ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר\"א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ\"ש מין במינו עכ\"ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש\"י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר\"א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה\"ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר\"ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע\"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ\"ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר\"ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר\"ע לית ליה לר\"ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר\"ע משום דאע\"ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ\"ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א\"כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר\"ע ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה: \n",
+                "<b>וליישב</b> דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר\"ע היינו למאי דס\"ד דר\"ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר\"ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר\"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה\"נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר\"ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר\"ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר\"ע וכיון דאשכחן לר\"ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ\"ל ואי איתא ה\"ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b></b><small>(ב-ג)</small> וכתב הראב\"ד ולובן שהוא דיהה א\"א שנה משנתו כר\"ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר\"ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש\"ה תמה על רבינו למה פסק כר\"ע ולא כסתם מתני' ובמ\"ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב\"ד זה עם זה בין להקל א\"א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ\"ש לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'.</b> בפירקא קמא דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'.</b> בריש שבועות (דף ו'). \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית</b> כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י\"ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'.</b> בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מראה צרעת עור הבשר וכו'.</b> בריש שבועות (דף ו' ע\"ב) ת\"ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב\"ד מן הצמחים העולים בגוף א\"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ\"ל. וכ\"נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ\"ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ\"ש רש\"י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט\"ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור כל נגעי צרעת וכו'.</b> ברפ\"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל\"ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל\"ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג\"כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע: \n",
+                "<b>וכל השיעורים הל\"מ.</b> בריש עירובין (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"מ שנאמר בהרת וכו'.</b> זה הוא הקדמה לכל מה שיבא: \n",
+                "<b>בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני.</b> פ\"ב דנגעים וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'.</b> בפ\"ג דנגעים ובפ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות.</b> משנה פ\"ב דערכין (ח' ע\"ב) והוא מבואר בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'.</b> בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'.</b> כדברי רבינו כתב הרמב\"ן בפירוש התורה ור\"ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ\"ש רש\"י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה\"ר אליה מזרחי שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת וכו'.</b> בפ\"ד דנגעים ובתורת כהנים ושער מיעוט שער שתי שערות. \n",
+                "<b>ומ״ש וכמה יהא אורכן וכו'.</b> משנה פרק בא סימן (נדה דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא השיעור המועט. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה אחת ארוכה.</b> בפ\"ק דנגעים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או אחת מלמטה וכו'.</b> בפ\"ד. \n",
+                "<b>ומ״ש אף על פי שהלבן כל שהוא טמא.</b> שם כמה לבנונית יהא ר' מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג ופסק כר״מ דמחמיר משום דכיון דלא איפסיקא הלכתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר וכ״כ בעל הליכות עולם ואע״ג דתניא x בתוספתא ר״מ אומר כל שהוא וחכ״א כשיעור לא חש לה רבינו לפסוק כחכמים ע״ד מאי דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ג) אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות לבנות וכו'.</b> בפ\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שהיו שתי שערות בתוך הבהרת וכו'.</b> משנה רפ\"ד דנגעים שהפסיון מטמא חוץ לנגע משא\"כ בשיער לבן. \n",
+                "<b>ומה שכתב היו שתי שערות בתוך הנגע וכו'.</b> בת\"כ ובתוספתא דנגעים פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לובן השערות מטמא בכל מראה וכו'.</b> ריש פרק ד' דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת וכו'.</b> בפרק קמא דנגעים תנן על שתי שערות לבנות נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק להקל וא\"ת הא קיימא לן ששיער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה וא\"כ דל בהרת מהכא תיפוק ליה משום שחין ומכוה שיש בהם שיער לבן ויש לומר משכחת לה כגון שהיא מכה טריה ונקרא מורד ואינה מטמאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הלכו להם השחין והבוהק וכו'.</b> שם במשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שיער לבן סימן טומאה וכו'.</b> בספ\"ד דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בו בהרת ובה שער לבן וכו'.</b> בפ\"ה דנגעים וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהרת כחצי גריס וכו'.</b> שם ודלא כרבי עקיבא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא.</b> שם בסוף הפרק וכתנא קמא ואע״ג דבפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ו) אמרינן דקב״ה אמר טהור לא בשמים היא ואע״ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י״ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת״ק ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי: \n",
+                "<b>ומה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק.</b> הטעם משום דכיון דספק הוא אי זה מהם קדם אי אפשר לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה.</b> פשוט בפ\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מרובעת.</b> שם בפ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה הוא שיעורה וכו'.</b> בת\"כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת\"ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ\"ו דנגעים ומדברי ר\"ש בפ\"ד הלכה ב' בשם ת\"כ ובפ\"ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'.</b> בפ\"ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא\"כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחיה מטמאה בכל מראה וכו'.</b> ברפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'.</b> בפ\"ק דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחיה סימן טומאה לעולם וכו'.</b> בפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: \n",
+                "<b>זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'.</b> בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס מצומצם וכו'.</b> פרק ששי: \n",
+                "<b>היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ה\"ז כמות שהיתה א\"א ואינה טהורה עכ\"ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר\"מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב\"ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת יתירה מכגריס וכו'.</b> בפ\"ו שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא תקרב המחיה וכו'.</b> פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'.</b> שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'.</b> ג\"ז שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שהמחיה חולקת א\"א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי\"ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל ראשי איברים אלו וכו'.</b> תוספתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפשיון מטמא בכל שהוא.</b> בפרק רביעי דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים.</b> בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא\"כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא\"כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'.</b> בפ\"ו וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הפשיון וכו'.</b> הכי משמע בפ\"ו משנה ב' ובת\"כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת\"ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת\"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר\"ש בפ\"ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'.</b> פ\"ו ופרק ט'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה.</b> הכי משמע בפירקא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון.</b> הכי משמע שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה וכו' עד ה\"ז מוחלט.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס וכו'.</b> בפ\"ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר\"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע\"פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>היתה כגריס וכו'.</b> בפ\"ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה: \n",
+                "<b>היתה בו בהרת והסגירו וכו'.</b> בפ\"ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר\"ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח\"כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח\"כ הלכה ושוב חזרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א\"א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ\"ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו: \n",
+                "<b>נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'.</b> לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ\"ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב\"ד הרי זה יסגיר או יפטור א\"א המשנה אמרה בזה ר\"ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב\"ד ברבינו ה\"ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב\"ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ביאור</b> דברי הראב\"ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א\"א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ\"ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא\"כ למה יחליט בזו. ומ\"ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר\"ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י\"ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר\"ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב\"ם וא\"כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ\"ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק\"ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת\"כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש\"ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת\"כ אליבא דחכמים היא ור\"ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ\"מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר\"ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ופשתה וכו'.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא\"ת ומאי נ\"מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ\"נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר\"ש כתב דנ\"מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר\"ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן: \n",
+                "<b>היתה בו בהרת כגריס וכו'.</b> ריש פרק ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס וחוט וכו'.</b> בפ\"ד: \n",
+                "<b>היו שתי בהרות וכו'.</b> ג\"ז שם ונ\"מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט: \n",
+                "<b>הסגירו שבוע אחד וכו'.</b> בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש\"י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שטהרה מתוך וכו'.</b> תוספתא פ\"ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר\"ש בפ\"ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ\"ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל וא\"ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי\"ל דקמ\"ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד\"א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'.</b> בפ\"ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד בהרת שכנסה א\"א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ\"ט גבי שאלו את ר\"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח\"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב\"ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה מחיה וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'.</b> גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>החליטו בשיער לבן וכו'.</b> בפ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'.</b> ברפ\"ט דנגעים ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ\"ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'.</b> בת\"כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת\"ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ\"ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש\"י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ\"ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ליבן שפוד וכו'.</b> בפ\"ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה\"ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה\"ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה\"ל שחין ושחין ומצטרף ת\"ש דא\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת\"ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש\"י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו\"ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ\"ט בלעז עכ\"ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ\"ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: \n",
+                "<b>לקה במי טבריא וכו'.</b> בריש פרק ט' דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'.</b> שם ובפ\"ו ויליף לה מקראי בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'.</b> גם זה שם ובת\"כ ובפ\"ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחין שנעשית מכוה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם אין ידוע אם שחין היה.</b> בתוספתא הביאה ר\"ש בפ\"ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת\"כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה\"פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה\"ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל\"מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסגירו בבהרת שבשחין וכו'.</b> תוספתא ספ\"ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשר כל שיער ראשו וכו'.</b> בפ\"י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה\"ה לגבחת. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש בין מחמת חולי,</b> יש לתמוה דבת\"כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת\"ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת\"ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שראוי לגדל לאחר זמן,</b> כ\"כ שם רבינו אבל ר\"ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע\"פ שר\"ש הביא ברייתא דת\"כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת\"כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת\"ל קרחת קרחת ריבה. ומ\"מ לדעת רבינו צ\"ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ\"ל שדעתו כמ\"ש הרמב\"ן בפירוש התורה שמ\"ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג\"א ובערב אילפעפ\"ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז\"ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות.</b> בפרק שלישי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה.</b> ז\"ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו'</b> בפרק עשירי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן.</b> בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'.</b> תוספתא פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן.</b> בת\"כ: \n",
+                "<b>הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'.</b> משנה פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן זקן האשה והסריס וכו'.</b> תוספתא פרק ד': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'.</b> משנה פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר בעור בשרו וכו'.</b> בת\"כ. פירש ר\"ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל\"ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת\"כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי\"ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה. \n",
+                "<b>ואין מעכבים את ההופך כולו לבן.</b> פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ\"ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואודם השפתים וכו'.</b> תוספתא פרק ב' וכתב הר\"י קורקוס וק\"ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה\"ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראש והזקן שנשר וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת הסמוכה לראש וכו'.</b> תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר\"א וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר\"א י\"ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ\"ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר\"י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב\"ד מדר\"א ל\"ק דאיכא למימר דפשיון דל\"פ שאני דאע\"ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע\"פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ\"ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל אע\"פ שבת\"כ משמע דרבנן פליגי אר\"י בר\"י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר\"י בר\"י אומר מה ת\"ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת\"ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר\"י וכיון דקי\"ל כת\"ק כמו שיתבאר בפ\"ט א\"כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל\"ק דאפשר דת\"ק תרתי ש\"מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א\"נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי\"ת משמע דה\"ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ\"א והאחת בפ\"ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר\"ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ\"ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו בהרות וכו'.</b> ריש פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נשתנו מראיהן וכו'.</b> שם וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ספק נגעים וכו'.</b> האחד בסוף פ\"ג מהלכות אלו. והב' בפ\"ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'.</b> במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'.</b> תוספתא פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהלך שיער אחד מהם וכו'.</b> שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא אצל כהן וכו'.</b> משנה פרק שביעי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה בו בהרת והוחלט וכו'.</b> רפ\"ח הפורח מן הטמא טהור וכו' מן הטהור טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם נהפך מתוך הסגר טהור.</b> כתב רבינו שם דהכי איתא בספרא מפני שהמוסגר טמא יאמר לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ה\"ז טמא מוחלט:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן וכו'.</b> בפ\"ח הבא כולו לבן יסגיר נולד לו שיער לבן יחליט. ומשמע דה\"ה אם נולדה לו מחיה יחליט וכן פיר\"ש אלא חדא מינייהו נקט והכי איתא בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש החליטו בשיער לבן וכו'.</b> שם ויש כאן חסרון בספרי רבינו מט\"ס אצל והשחירו שתיהן או אחת מהם צריך לכתוב הקצירו שתיהן או אחת מהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שבא כולו לבן בתחילה: אחר שפרחה הצרעת בכולו כאחת וכו'.</b> שם אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא מתוך הטומאה טהור. ותנן תו התם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור ובת\"כ אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו כאחת פורחת וחוזרת מנין ת\"ל פרוח תפרח: \n",
+                "<b>אחד שהיה כולו מראה אחד וכו'.</b> בפרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בו בהרת כגריס וכו'.</b> בפ\"ח. וא\"ת כשהלכה המחיה ואח\"כ פרחה בכולו הרי פרחה מתוך פיטור וה\"ל להיות טמא. וי\"ל דהב\"ע בשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נולד לו שיער לבן.</b> שם וכחכמים וטעמם מפורש בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נולדה לו מחיה טמא.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שתהיה כעדשה וכו'.</b> בת\"כ פלוגתא ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"מ: \n",
+                "<b>היתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'.</b> ג\"ז שם: \n",
+                "<b>החליטו בפשיון וכו'.</b> שם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור וכולן שחזרו בהם ראשי איברים הרי אלו טמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ראשי איברים שאינם מטמאים וכו'.</b> ברפ\"ח הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס: \n",
+                "<b>נהפך כולו למראה צרעת וכו'.</b> משנה שם פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"מ מטמא וחכ\"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וידוע דהלכה כחכמים ופי' שם רבינו אמר ית' כאשר יתלבן כולו והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק וכאשר כל גופו אחד מד' מראות או כולן הנה הוא טהור אולם וכו' אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לאחת מד' מראות ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי איברים אם לא חשוב בשר חי אבל x יחסר הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר ית' או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחילה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שבעת פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות [בו] בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי [שאפילו בוהק לא ישאר בזה] הבשר החי חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק וכו' אומרים חכמים שבעת פרחה הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללה בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בוהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת [בכולו] וטהר נתגלה ממנו בשר חי כעדשה וכו' קצת זאת העדשה [בהק] הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חזר בו כעדשה מקצתה א\"א אומר אני ספרו הטעהו וכו'. ואיני מבין דבריו שאם מה ששנו חכמים סימן טומאה בתחילה ואינו סימן בסוף לא קאי אלא לבהק למה שנו פחות מכעדשה עם הבהק ועוד שלא הוצרכו חכמים לדבר אלא בחזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה לחלוק עם רבי מאיר דאילו בבהק כבר נתבאר משפטו ברישא שהוא סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וא\"כ ע\"כ לומר דסימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף קאי אפחות מכעדשה ואם כדברי הראב\"ד דגריס ופחות מכעדשה היאך אפשר לומר דפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה הרי בפ\"ח במתני' דכל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחילה ולשיטת רבינו אפי' נגרוס בהק ופחות מכעדשה כדגרס הראב\"ד א\"ש דה\"ק שיש שם בוהק ופחות מכעדשה בשר חי כלומר שהבהק משלימו לכעדשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל טמא שפרחה הצרעת בכולו וכו'.</b> שם נתכסו טהור נתגלו טמא אפילו מאה פעמים ובתורת כהנים יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>התחיל הבשר החי להתגלות.</b> שם בריש פרק הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתן מכגריס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת וכו'.</b> שם כל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה כיצד פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו ופירש רבינו שמשון כל הראוי לטמא בנגע הבהרת כגון עור הבשר מעכב את הפריחה אינו טהור עד שתפרח עליהם וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו אין מעכבים את הפריחה שאע\"פ שלא פרח הנגע עליהם כמו שפרח בשאר הגוף טהור ונעשו צרבת טהורים אע\"ג דעכשיו נקרחו הראש והזקן ראויים לטמא בנגע בהרת וכן שחין ומכוה וקדח המורדין שנעשו צרבת כשאר עור בשר כיון דבשעת פריחה לא היו ראויים לא מעכב וטהור אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש פריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת דהרי הן בעור הבשר ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו עכ\"ל. ודברי רבינו תמוהים שכתב בחזר הראש והזקן ונקרחו וכו' טמא ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה ונראה שרבינו גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם הרי זה טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא: \n",
+                "<b>היו בו שתי בהרות וכו'.</b> שם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו טהור פירוש אחת טמאה מוחלטת בשיער לבן או במחיה או בפשיון ואחת טהורה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואח\"כ בכולו משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הו\"ל פורח מן הטמא וטהור ורבינו נתן טעם אחר לשבח דכיון שהיה מוחלט כבר ומן הטומאה פרחה בכולו כי פרחה ברישא מטהורה לטמאה מאי הוי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה וכו'.</b> שם בשפתו העליונה ובשפתו התחתונה בשתי אצבעות בשני ריסי עיניו אע\"פ שמדובקין זה לזה והן נראין כאחת טהור ופירש ר\"ש בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכן בשפתו התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדבקן נראית כגריס שלם. ופירש רבינו שם אע\"פ שמדובקים זה לזה והן נראין כאחד טהור הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני איברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותו יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה מה שביניהם בשר חי וכאשר יחוברו ויראו כאחד יראה הלובן כולל להם הנה הוא טהור וזהו ענין אע\"פ שמדובקים זה לזה ר\"ל אע\"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולא עוד אלא אפילו היו וכו'. א\"א איני יודע מאי אפילו עכ\"ל. טעמו דלא שייך לומר ולא עוד אלא אפילו אלא כששני הדברים הם מענין אחד אבל לא כשכל אחד ענין לעצמו והכא רישא הוי ענין אחר לאשמועינן דאע\"ג דברישא פרחה מן הטהורה טהור וסיפא אשמעינן שאף ע\"פ שאין בכל אחת כגריס מאחר שע\"י דיבוקם נראה כגריס הוי טמא וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור וכיון שהם שני עניינים לא יצדק בהם לשון ולא עוד ורבינו כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה חשיב הפך כולו לבן והשתא הוו שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מראה נגעו לכהן ונשכר וכו'.</b> בסוף פרק ח': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א מהתוספתא נראה וכו'. ופשט דברי רבינו כת\"כ שהוא יותר סמכא מהתוספתא וכך נראה מדבריו עוד בסוף הלכות אלו שכתב הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו' ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ולפי זה קרחת וגבחת ונתק אחד הוא x אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בו בהרת נידון בשיער צהוב דק ופשיון: \n",
+                "<b>ואין נתק פחות מכגריס המרובע.</b> בתוספתא פ\"ד ובת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא נאמר עמוק בנתקים וכו'.</b> בת\"כ: \n",
+                "<b>והאשה והסריס שהעלה זקנם וכו'.</b> תוספתא פ\"ד זקן האשה וזקן הסריס וכו' משהעלו שיער הרי הם כזקן לכל דבר ואיתא בפ\"ק דקידושין ברייתא וגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנתקים מטמאין בב' סימנין וכו'.</b> משנה בפ\"י. \n",
+                "<b>ומה שכתב ששיער צהוב האמור בתורה הם שתי שערות.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט.</b> כלומר שאם היה שם שיער שחור לא יחליט כמו שיתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד.</b> מפורש בתורה וכי יראה הכהן את נגע הנתק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשביעי רואהו אם נולד בו שער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט.</b> ג\"ז מפורש בתורה וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שיער צהוב וכו' והתגלח ותניא בת\"כ מנין לשיער הצהוב שיטמא שלא בפסיון והפסיון שיטמא שלא בשיער צהוב ת\"ל לא יבקר לשיער הצהוב טמא הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש נולדו בו שתי שערות יפטור אותו.</b> מפורש בתורה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא ונתבאר בת\"כ דשיער היינו שתי שערות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק וכו'.</b> מפורש בתורה והתגלח ואת הנתק לא יגלח ושנינו בת\"כ וכי מה יש בנתק לגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר כשיפשה וכן תרגם אונקלוס וכך שנינו במשנה פ\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מגלחין את הנתק וכו'.</b> בפ\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותגלחתו כשירה בכל אדם וכו'.</b> בתורת כהנים והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן ת\"ל והתגלח בכל אדם והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בתער תלמוד לומר והתגלח בכל דבר והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת\"ל והתגלח אע\"פ שהוא נזיר: \n",
+                "<b>הסגירו ולא גילחו וכו'.</b> בתוספתא [פרק רביעי] דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיער צהוב האמור בתורה וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר וכו'.</b> ברפ\"י וכר\"ע וכמה שיעור קצר זה כתב ר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה בין שהיו זו וכו'.</b> בפ\"י שיער צהוב דק מטמא במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינו מטמא אלא הפוך פי' הפוך שקדם הנתק לשיער צהוב שלא הפוך שהשיער צהוב קדם לנתק. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיו ניטלות בזוג.</b> בפ\"ו דנדה (דף נ\"ב ע\"ב) איפליגו תנאי בשיעור שתי שערות האמורות בכל מקום ואמרינן בגמרא דהלכה כדברי כולם להחמיר ושיעור כדי שיהיו ניטלות בזוג הוי שיעור מועט שבכולן והוי להחמיר וכבר כתבתי כן בפרק ב' מהלכות אלו גבי שיער לבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השיער השחור וכו'.</b> בתורת כהנים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינן מצילות עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן.</b> על פי מה שנתבאר שהלכה כדברי כולם להחמיר ושיער שחור שהוא בא לטהר צריך שיעור הגדול שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שזה הוא להחמיר ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בפ\"א מהלכות פרה כתבתי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיו זו בצד זו בין שהיו מפוזרות וכו' עד רחוק מן הקמה שתי שערות.</b> בפ\"י הצומח מציל מיד השיער צהוב דק ומיד הפסיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שיער צהוב [דק] ומיד פסיון מכונס [ומפוזר] ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות פי' נתק כגריס שהוחלט בשער צהוב או בפסיון וצמחו בנתק שתי שערות שחורות מצילות. בין מכונס דשתיהן במקום אחד בין מפוזר זה ברוח זה וזה ברוח זה. מבוצר באמצע הנתק. ושלא מבוצר דקיימי בנתק מן הצד. והמשואר שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק דכשניתק שיער ראשו או זקנו כגריס נשארו מהם שתים בתוך הנתק ואם הם מבוצרות באמצע הנתק מצילות אבל אם עומדות מן הצד אינן מצילות אא\"כ רחוקות מסוף הנתק המוקף שערות כשיעור מקום שתי שערות ולשערות המקיפות את הנתק קמה קרי להו וכששערות הללו רחוקות מקום שתי שערות מן הקמה היינו נמי מבוצר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות שצמחו וכו'.</b> שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלהציל מיד הפסיון קאמר דסד\"א יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עצמו לא הוי סימן טומאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני נתקים זה בצד זה.</b> גם זה בפ\"י שני נתקים זה בצד זה ושטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא משני מקומות טהור כמה תהיה הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טמא ומפרש רבינו דשיטה של שיער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שיער שחור ומפרש דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור על ידי השיער שחור שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמ\"ש הראב\"ד וכמו שמבואר הטעם בדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נתק שהשיער השחור מקיפו.</b> גם זה שם שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום א' טמא משני מקומות טהור כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור ופירושה מבואר בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתק שהיה חוט יוצא ממנו וכו'.</b> תוספתא בפ\"ד וה\"פ שאם יש בחוט רוחב ב' שערות נתק זוקק לטמא שאר נתקים בשיער צהוב ובפסיון שאם השיער צהוב בחוט הוי כאילו הוא בנתקים האחרים וכן אם פשה החוט הוי כאילו פשו השתי נתקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצילים בצומח בו,</b> כלומר שאם צמח שיער שחור בחוט הוי כצומח בשתי הנתקים ומציל מיד שיער צהוב או פסיון שבנתקים אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בחוט כגריס דמשוייר אינו מציל אלא מבוצר כמו שנתבאר בפרק זה ואי אפשר להיות מבוצר אא\"כ יש בו כגריס כמו שנתבאר גבי בהרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה בראשו נתק וכו'.</b> בפ\"י מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ותניא בתורת כהנים מנין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת\"ל ואיש כי ימרט ראשו וכו' יכול הזקן מעכבו ודין הוא וכו' ת\"ל ראשו טהור הוא אין הזקן מעכב או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהיה טהור ת\"ל ואיש להביא את הזקן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ\"כ ולפיכך כתב ואע\"פ שאין זה מפורש בתורה שבכתב וכו': \n",
+                "<b>ומה שכתב או אחר הפיטור.</b> תוספתא הביאה ר\"ש בפ\"י ניתק ראשו וזקנו כולו כאחד בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה. ופי' ר\"ש ניתק ראשו וזקנו כלומר או זקנו. בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה כלומר אם פטרו ואח\"כ פרחה בכולו טהור עכ\"ל. ויש לשאול מ\"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא. וי\"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר כל אחר הפטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מיקרי פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא בתחלה וכל ראשו נתוק וכו'.</b> תוספתא פ\"ד והביאה ר\"ש בפ\"י הבא כולו נתק יסגיר בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' נולד לו שיער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון ופירש ר\"ש הבא כולו וכו' אין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר. טמא משום פסיון ומש\"ה נקט מן הצד דבאמצע אין טמא משום פשיון דאין הנתק פושה לתוכו כדאמרן גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נולד לו שיער שחור טהור א\"א ואפילו הלך השחור וכו'. וי\"ל שרבינו סמך על מ\"ש למעלה נתק שהוחלט וכו' ונולד בו שיער שחור וטיהר אע\"פ שהלך השיער השחור ה\"ז טהור שנאמר נרפא הנתק שסימני טומאה עומדים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ואיכא למידק מ\"ט דהא בשחור מטמא משום פסיון קרי כאן נרפא הנתק טהור הוא ומה לי צמח אחר החלט או אחר הסגר כי היכי דהתם לא חשבינן ניתוק השיער השחור לפשיון עד שיפשה פשיון אחר גם בזה לא יחשב לפשיון ונראה דכשהיה שם סימן טומאה ובא השחור וביטלו וטיהר אז אנו אומרים נרפא טהור אבל כשטיהר מתוך הסגר לא קרינן ביה נרפא דגם בלא שיער שחור היה אפשר להיות טהור אם עמד בין שני הסגרים הילכך כל שנולד בסוף ההסגר שיער שחור חשבינן כאילו תחלתו כן היה וכשניתק הרי פשה הנתק ועדיין צריך בירור עכ\"ל: \n",
+                "<b>הבא כולו נתוק וכו' הלך השיער שחור טמא משום פשיון.</b> תוספתא כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראש והזקן אין מעכבין זה את זה.</b> משנה פ\"י ופסק כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואי זהו זקן וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב מותח את החוט וכו'.</b> בתוספתא [פ' רביעי]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו.</b> משנה פ' יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ״ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והעבדים.</b> מדתנן רפ\"ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו\"ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל כשרים לראות את הנגעים.</b> שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל\"ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ\"א וז\"ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ\"ש רבינו בסמוך והרא\"ש הרגיש בזה וכתב ברפ\"ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ\"ל לפרש כן דברי רבינו שמ\"ש בפ\"א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ\"ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ\"ש שם: \n",
+                "<b>וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'.</b> בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהכל כשירים וכו'.</b> שם [בפרק ג']. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה.</b> בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'.</b> בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שטימא את הטהור וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'.</b> בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ\"ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ\"ק אלא ששם כתוב לטמאו: \n",
+                "<b>וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'.</b> תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלל פסול לראיית נגעים וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'.</b> גם זה בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'.</b> בפ\"ב דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין רואין את הנגעים אלא ביום.</b> בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'.</b> בפ\"ב דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית</b> שם ופסק כר\"י לגבי ר\"מ. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים</b> [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י\"ג]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב.</b> שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו\"ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהלכות יו\"ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש\"י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. \n",
+                "<b>ומ\"ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו\"ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'.</b> בפ\"ק דנגעים ופסק כר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל.</b> פרק ג' דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'.</b> בפ\"ג דנגעים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'.</b> שם ופי' ר\"ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח\"כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח\"כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ\"מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח\"כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'.</b> שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ\"ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: \n",
+                "<b>ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'.</b> ריש פ\"ג דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגוע שבא לכהן לראותו וכו'.</b> תוספתא ספ\"ק דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'.</b> במשנה פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ\"ב דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'.</b> בפ\"ב דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר.</b> הוא בפרק י\"א: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התולש סימני טומאה וכו'.</b> בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין כולן בין מקצתן.</b> שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא. \n",
+                "<b>ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו.</b> בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ\"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט.</b> בתוספתא פ\"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור.</b> בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'.</b> בתוספתא אמרינן דכה\"ג פטור: \n",
+                "<b>וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'.</b> בת\"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת\"ל ואת הנתק לא יגלח. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער.</b> כתב הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה\"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח.</b> י\"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב\"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י\"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה: \n",
+                "<b>ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'.</b> תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התולש סימני טומאה וכו'.</b> משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר\"ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא: \n",
+                "<b>ואין לו טהרה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנקצצה בהרתו וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'.</b> שם קצצה מתכוין ר\"א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ\"א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ\"ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ\"ל. ולע\"ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא.</b> תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיתה בהרת בערלתו ימול.</b> בספ\"ז. \n",
+                "<b>ומ״ש ואע״פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'.</b> בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'.</b> תוספתא פ\"ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת״ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת״כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש פורם בגדיו.</b> מקרא מלא הוא. \n",
+                "<b>ומ״ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא.</b> בס״פ בהמה המקשה (חולין דף ע״ח) [שבת ס״ז] ובת״כ. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים.</b> הכל ראש פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.</b> שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה.</b> אע\"פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ\"ק דמ\"ק (דף ז' ע\"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ\"ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'.</b> פרק קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת.</b> משנה ספ\"ג דסוטה (דף כ\"ג) ויליף לה בגמרא מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא עוטה על שפם,</b> משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו: \n",
+                "<b>ולא המצורעים בלבד וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק.</b> כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מצורע מוסגר וכו'.</b> משנה פ\"ק דמגילה (דף ח' ע\"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצורע אב מאבות הטומאה וכו'.</b> בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא וכו' א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ״ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ״ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א״נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו,</b> היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומרא יתירה יש במצורע וכו'.</b> בפ\"ק דכלים ובפי\"ג דנגעים וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו.</b> בת\"כ: \n",
+                "<b>היה עומד תחת האילן וכו'.</b> בפי\"ג דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ספק עמד וכו'.</b> אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א\"נ משום דהוי ספק טומאה בר\"ה דסתם אילן הוא בר\"ה: \n",
+                "<b>הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>נכנס לבית הכנסת וכו'.</b> גם זה שם ופירש ר\"ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א\"נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ\"ל. והראב\"ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א\"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טהרת מצורע מצות עשה וכו'.</b> בפי\"ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות: \n",
+                "<b>כיצד מטהרים את המצורע וכו'.</b> ריש פרק י\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס,</b> כך כתוב בספרי רבינו והוא ט\"ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר\"י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים.</b> בתורת כהנים ובפ\"ב דסוטה (דף י\"ז ע\"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: \n",
+                "<b>ומה שכתב לשם טהרת צרעת.</b> בת\"כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושוחט את הברורה שבשתיהן.</b> בת\"כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחופר וקובר וכו' בפניו.</b> פי\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ\"ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה.</b> בפרק י\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו.</b> בפרק י\"א דהלכות פרה אדומה. \n",
+                "<b>ומ״ש אין פחות מטפח.</b> בפרק המפלת (נדה דף כ״ו.) \n",
+                "<b>ומ״ש ושני תולעת משקלו שקל.</b> פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טעמו פסלו.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל השיעורים הלכה.</b> בריש עירובין (דף ד'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה.</b> כך היא הגירסא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה.</b> משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים.</b> פ' היה מביא (דף ס\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור.</b> בפרק י\"ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה: \n",
+                "<b>כיצד משלחה וכו'.</b> גם זה שם ובפ\"ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר: \n",
+                "<b>שלחה וחזרה חוזר ומשלחה.</b> תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ\"ב דקידושין: \n",
+                "<b>כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם.</b> בפ\"ב דסוטה עלה י\"ו ות\"כ ופסק כר\"ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'.</b> בפרק י\"ד דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומלטמא משכב ומושב.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה.</b> ברפ\"ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים האלו וכו'.</b> בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב\"ב (דף ט' ע\"ב) שמטמא אדם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום.</b> בפי\"ד דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן.</b> בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל היום כשר לטהרת המצורע.</b> משנה סוף פ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל.</b> תוספתא פ\"ח ות\"כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב\"ד שט\"ס הוא וז\"ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט\"ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז\"ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב\"ד כך מצאתי x כתוב. ויש ט\"ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה: \n",
+                "<b>אלו באנשים וכו' אלו בכהנים.</b> בתוספתא ובת\"כ מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע.</b> תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת.</b> [סוטה ח']: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עץ ארז ואזוב.</b> תוספתא פ\"ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'.</b> תוספתא פ\"ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה. \n",
+                "<b>ומ״ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים.</b> בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (חולין דף ק״מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח״כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה.</b> בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ז) ובתורת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה.</b> שם וכר\"י: \n",
+                "<b>שחטה שלא בעץ ארז וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי״ל כרבנן דפליגי אר״ש בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״א): \n",
+                "<b>והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול\"ת וכו'.</b> בסוף חולין (דף ק\"מ): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'.</b> שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא: \n",
+                "<b>ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'.</b> בפי״ד דנגעים ומייתי לה ר״פ שני שעירי (יומא דף ס״ב ע״ב): \n",
+                "<b>לקח שתי צפרים לשם איש וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט אחת מהם וכו'.</b> בפי\"ד דנגעים שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והראשונה מותרת בהנאה א\"א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ\"ל. וז\"ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ\"ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט\"ס הוא דא\"כ קשיא רישא אסיפא וה\"ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו\"ל להראב\"ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה\"ק הראב\"ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי\"ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא\"כ לא הוה שתקא מיניה. ומ\"מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח\"כ מצאתי שרבינו שמשון בפי\"ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט\"ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ\"ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה\"ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>צרעת בגדים כגריס וכו'.</b> בת\"כ יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'.</b> בת\"כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת\"ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת\"ל אדמדם אדום שבאדומים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ככנף הטווס וכו'.</b> בתוספתא פ\"ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר\"א וצריך טעם למה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה.</b> בת\"כ יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'.</b> מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי\"א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת\"כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת\"ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר\"י וחכ\"א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל דברי ר\"י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת\"כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע\"ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ\"ל. ובת\"כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי\"א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא\"כ ה\"ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם.</b> בפי\"א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: \n",
+                "<b>ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה\"ז טעון כיבוס וטהור.</b> היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת\"כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ\"ה אליבא דחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'.</b> נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר\"י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני.</b> היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם נשתנה ממה שהיה א\"א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו\"ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ\"ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א\"ת שטעמו של הרמב\"ם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר\"ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא\"ת ע\"כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ\"ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב\"ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י\"ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב\"ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י\"ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב\"ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'.</b> משנה פי\"א דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'.</b> בת\"כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'.</b> בפי\"א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז\"ל הראב\"ד בפירושו לת\"כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי\"ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע\"ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ\"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ\"ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע\"פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש\"מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי\"ב דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'.</b> בת\"כ יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>וכל נגעי בגדים וכו'.</b> בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים.</b> בפי\"א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'.</b> בפרק כל היד עלה י\"ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ז ע\"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואחר שפטרו וכו'. א\"א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראים הדברים ק\"ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ\"מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'.</b> כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף.</b> בתוספתא פרק חמישי: \n",
+                "<b>בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'.</b> בסוף פרק י\"א דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבגדים הצבועים וכו'.</b> בפרק י\"א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר\"מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר\"ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר\"ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת\"כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר\"י ור\"ש לר\"מ: \n",
+                "<b>בגד ששתיו צבוע וכו'.</b> בפרק י\"א דנגעים שם. וכתב ר\"ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: \n",
+                "<b>פחות מג' אצבעות וכו'.</b> בפי״ב ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'.</b> בפי\"ב דנגעים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התופר מטליות וכו'.</b> נלמד מהדין שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שהוא מטליות וכו'.</b> בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע\"פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע\"פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת\"ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר\"א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א\"ל לא שמעתי א\"ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א\"ל אם לקיים דברי חכמים הן א\"ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א\"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קשה בין רך. ומ\"ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים.</b> כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י\"א איפליגו תנאי בעורות דלר\"מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר\"ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה\"ק אצ\"ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת\"כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה\"ק אע\"פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא\"כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר\"ש נגד ר\"י וי\"ל משום דבצבועים בידי אדם ה\"ל ר\"מ ור\"ש תרי נגד ר\"י והלכה כרבים ועי\"ל דהא דר\"ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו: \n",
+                "<b>והלבדים כבגדים וכו'.</b> בתוספתא רפ\"ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה.</b> ר\"פ י\"א דנגעים: \n",
+                "<b>בגד שהוא כלאים וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צמר גמלים וצמר רחלים וכו'.</b> ברפ\"ט דכלאים ובפי\"א דנגעים: \n",
+                "<b>ורחל בת עז וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז): \n",
+                "<b>בגד שהיה שתיו פשתן וכו'.</b> תוספתא פ\"ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר\"ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה\"ה לקנבוס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור שאינו מעובד וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העור שהוא גולם וכו'.</b> תוספתא פרק ששי ובת\"כ: \n",
+                "<b>וכל כלי העור וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עורות חיה שבים וכו'.</b> ריש פי\"א דנגעים ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה.</b> שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'.</b> בפי\"א דנגעים: \n",
+                "<b>החמת והתורמל וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל כיוצא בהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדין המקומט וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השתי והערב וכו'.</b> בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא: \n",
+                "<b>וכמה יהא בפקעת וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>היתה הפקעת מקובצת וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי פקעיות וכו'.</b> גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב: \n",
+                "<b>ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור.</b> גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג. \n",
+                "<b>ומ\"ש פשה מן הנימין וכו'.</b> תוספתא בפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'.</b> בפי\"א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת\"כ ושרף את הבגד וכו' א\"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת\"ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר\"ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ\"ל. וז\"ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ\"ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה\"נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה\"ל כאילו אמר אפילו הם מצמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד מוסגר שצבעו וכו'.</b> תוספתא פ\"ה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו.</b> משנה בספי\"א דנגעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'.</b> תוספתא בפ\"ה ולאפוקי מר\"א בר\"ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד מוחלט שנתערב וכו'.</b> משנה ספי\"א דנגעים. ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בגד או כלי עור וכו'.</b> בת\"כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר\"ש בפי\"ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר\"ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה\"ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטמא במגע ומשא. ומ\"ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ\"ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'.</b> בפי\"ג דנגעים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א\"א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב\"ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'.</b> משנה פי\"ג שם: \n",
+                "<b>אע\"פ שכל השיעורים הל\"מ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדים המנוגעים וכו'.</b> תוספתא פרק שביעי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>צרעת בתים כשני גריסין וכו'.</b> בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפר\"ו שמקום הגריס ל\"ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל\"ו על ל\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושני המראות מצטרפין זה עם זה.</b> יליף מבגדים: \n",
+                "<b>ופשיון הסמוך כל שהו וכו'.</b> בס\"פ י\"ב ובת\"כ יליף לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נגעי בתים מטמאים וכו'.</b> בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ\"ש תחלה מראה הנגע וכו': \n",
+                "<b>ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'.</b> מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיראה נגע בבית וכו'.</b> בפרק י\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים.</b> שם וכר\"י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל\"פ וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית אפל וכו'.</b> בפ\"ב ואיתא בפ\"ק דחולין (דף י' ע\"ב) ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n",
+                "<b>ויעמוד על פתח הבית וכו'.</b> בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא ואע\"פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה\"ה לענין מחליט ופוטר: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'.</b> בת״כ ובפ״ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ו ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'.</b> בריש סוכה (דף ג' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה לו ד' כתלים.</b> כתב רבינו בפי' המשנה פי\"ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת\"כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי\"ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג': \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא בנוי בארץ.</b> בת\"כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש באבנים ועפר ועצים.</b> שם בפי\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה עגול.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בעל ה'.</b> בתוספתא פ\"ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ\"ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט\"י הם חמשה ויליף לה בת\"כ מקראי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'.</b> משנה רפי\"ב ופי' שם רבינו ר\"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע\"פ שהוא פתוח מד' צדדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה אבנים יהיו בו וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו: \n",
+                "<b>וכמה עצים יהיו בו וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלבינים והשיש וכו'.</b> נלמד ממה שיבוא בסמוך: \n",
+                "<b>בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור.</b> בפרק י\"ב ובמקום מ\"ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת\"כ ואחד בלבנים וכ\"נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'.</b> ט\"ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב\"ד ונראה בו נגע א\"א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ\"ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע\"פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שסיככו בזרעים וכו'.</b> בפ' העור והרוטב עלה קכ\"ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש\"י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלים וח״ל וכו'.</b> בפי״ב ובס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) ופ״ק דיומא (דף י״ב) ופרק בני העיר (מגילה דף כ״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובתי עכו\"ם.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בתים מן העכו\"ם וכו'.</b> בפרק י\"ב ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שצדו אחד עכו\"ם וכו'.</b> תוספתא פרק ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים.</b> בפי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית האשה וכו'.</b> בפרק קמא דיומא עלה י\"א ע\"ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ\"ל ואימא ה\"נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת\"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל\"ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול\"ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'.</b> בפי\"ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז\"ש רבינו שבבית: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נגעי בתים יש בהם הסגר שלשה שבועות שהם י\"ט יום.</b> בפרק שלישי דנגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואפילו מצאו כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'.</b> יליף מנגעי בגדים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובשביעי רואהו אם כהה הנגע וכו'.</b> בריש פרק י\"ג הכוהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ ואם משיטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא חולץ את האבנים וכו'.</b> בפרק י\"ב ובתורת כהנים מייתי לה מקראי ולקחו אבנים אחרות משמע ולא אבנים מצד זה לצד זה עפר ולא סיד וגפסיס ולקחו אבנים אין פחות משתי אבנים ונתנו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ולא מביאים פחות משתים ואין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת ג' וג' תחת ד' וד' תחת ג' ותחת שתים פי' דלא קפדינן אלא שיהיו רבים תחת רבים דהיינו אבנים תחת אבנים ומיעוט רבים שתים ורבינו לא חש אלא להעתיק לשון המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה הכותל בינו לבין חבירו וכו'.</b> בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן שבזוית וכו'.</b> בפרק י\"ג פירוש אבן שבזוית אבן שבינו ובין חבירו וטעמא משום דכתיב וחלצו ובנתיצה ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי אבניו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש בדבר ספק וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שנראה בו נגע וכו'.</b> בפי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח אבנים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מטהרים את הבית.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמזה על המשקוף של בית מבחוץ.</b> ריש פרק י\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית המנוגע אב מאבות הטומאות וכו'. ומ\"ש וכל הנוגע בו יטמא.</b> בפי\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא.</b> בפרק י\"ג אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהם מטמאין במגע ובמשא.</b> בתוספתא פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמטמא בביאה.</b> בפי\"ג מפורש שאבן אחת ממנו מטמא בביאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכולן אסורין בהנאה.</b> בצרעת בגדים כתיב צרעת ממארת ודרשו בתורת כהנים תן בו מארה ואל תהנה בו וא\"כ הוא הדין לבתים דגם בהם כתיב צרעת ממארת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שרפן וכו'. ומ\"ש וכולן משלחין אותה חוץ לעיר אע\"פ שאינה מוקפת חומה.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו וכו' אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחריו.</b> בפי\"ג שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר צרעת ממארת וכו' וכי טהור היה וכו'.</b> בתורת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אבנים שיש בהם הנגע.</b> תוספתא פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוסגר ואחד המוחלט וכו'.</b> [בפי\"ג] וכר\"א דיליף לה בקל וחומר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אבן המנוגעת וכו' עד ואם הניחה שם טמאהו.</b> בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאהיל בידו על אבן וכו'.</b> בתוספתא פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהור שנכנס המנוגע וכו'.</b> בפי\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר והשוכב בבית וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנכנס לבית המנוגע וכו'.</b> בפרק י\"ג: \n",
+                "<b>וכן העכו\"ם והבהמה וכו'.</b> תוספתא פ\"ז ובתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עומד בבית המנוגע וכו'.</b> בפרק י\"ג: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן העומד בחוץ ופשט ידיו וכו'.</b> ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל וכו'.</b> שם וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו'. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו ז\"ל: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות טומאת צרעת</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c0f36255310ddc6a2bff28185382051bcaa46077
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1224 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה.</b> כמ״ש רבינו וטומאת משא בפרק כ״ג ונזיר (דף נ״ו ע״ב) במשנה ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ט) ושנינו בפ״ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת משא מפי השמועה וק״ו הדברים וכו'.</b> סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי״ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש״י כמ״ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א״נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב״ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: \n",
+                "<b>אין טומאת משא במת מד\"ס וכו'.</b> בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק\"ו אסמכתא בעלמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש ואפילו בלשונו.</b> פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא.</b> למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה\"ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה\"ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'.</b> פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז״ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות (משנה ד'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי\"ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא\"כ בשיער ממש: \n",
+                "<b>וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ\"ו דמקואות וז\"ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'.</b> משנה ספ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) ובפרק ב' דכלים: \n",
+                "<b>וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.</b> בריש ב\"ק (דף ב' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'.</b> לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר״פ ר״ע (שבת דף פ״ב ע״ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) ברש״י ובתוס' וברבינו שמשון פ״ק דכלים (משנה ג') ובפ״ה דזבים ובפרק תינוקת ברש״י אבל קשה דבפרק תינוקת (נדה דף ס״ט ע״ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ״ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה״ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ״ש רבינו בפ״ה מהלכות אלו ופ״ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ״ו דעדיות (משנה ג') ופ״ד דזבים וכדדריש לה בת״כ גבי זב וה״ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה״ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ״ש רבינו פ״ה מהלכות אלו. ומ״ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ״ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ״ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה״ה לכל המטמאים במשא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו.</b> נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסיט בכלל נושא הוא.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר״ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק״ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע״פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנושא בתוך בית הסתרים וכו'.</b> בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב) כמ״ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אא\"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם טבל טהר ואע״פ שהטומאה בתוך מעיו.</b> משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'.</b> תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ\"ה דזבים (מ\"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד.</b> משנה פ\"ק דכלים (מ\"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'.</b> בריש פ\"ג דאהלות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ג) ואיתיה בת״כ: \n",
+                "<b>נגע במשקוף וכו'.</b> משנה פי\"ב דאהלות נגע במשקוף טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצירף ידו.</b> איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא\"כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש נגע באסקופה וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ\"ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור\"ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א\"א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המת מישראל או מן העכו״ם מטמא במגע ובמשא.</b> בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואין העכו״ם מטמא באהל.</b> שם לרשב״י ואע״ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס״פ המקבל (בבא מציעא דף קי״ד ע״ב) אמרי' דא״ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ״ט קאי בבית הקברות א״ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב״י אומר קברי עכו״ם אינם מטמאין: \n",
+                "<b>וכן העכו״ם אינו נעשה טמא מת וכו'.</b> בפרק בתרא דנזיר (דף ס״א ע״ב) אמרינן יצא העכו״ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') אמרינן דעכו״ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שיהיו העכו״ם וכו'.</b> פרק בנות כותיים (נדה דף ל״ד): \n",
+                "<b>אחד גדול ואחד קטן כו'.</b> משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'.</b> בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס.</b> משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'.</b> בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע' ע״ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ״ח) מאי הותזו ר״ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר״ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא״ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי״ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש״י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י״ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש״י: \n",
+                "<b>נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק.</b> בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ\"א.): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנפל אע\"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין וכו'.</b> בפרק כה\"ג ונזיר (דף נ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כזית מבשר המת.</b> משנה שם (דף נ\"ט ע\"ב) \n",
+                "<b>ומ״ש בין לח בין יבש וכו'.</b> משנה ריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב) וכתנא קמא ואמרינן בגמרא (דף נ״ה) דלרבי יוחנן אם יבש כל כך עד שנפרך טהור ובפ״ג יתבאר: \n",
+                "<b>ומ\"ש והנצל בבשר מטמא בכזית.</b> משנה רפ\"ב דאהלות (מ\"א) ופרק כה\"ג ונזיר (דף נ'): \n",
+                "<b>איזהו נצל וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהשיעורין x כולם הלכה למשה מסיני הן.</b> בפירקא קמא דעירובין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית וכו'.</b> בסיפרי זוטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר שנחתך מן האדם החי וכו'.</b> משנה בפ\"ב דאהלות (שם במשנה) ופכה\"ג ונזיר (דף נ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אבר של קטן בן יומו שהאיברים אין להם שיעור.</b> פ\"ק דאהלות (משנה ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כל אשר יגע על פני השדה וכו' והדבר ידוע וכו'.</b> סיפרי פרשת חקת. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה וכו'.</b> פ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש בד״א כשהיה האבר שלם וכו'.</b> בתוספתא דאהלות פ״ק ובסיפרי יליף לה מקרא ובס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) תניא הכי לגבי בהמה ושרצים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הכוליא והלשון וכו'.</b> שם כר\"ע. ודע דאמרינן התם בגמרא דר\"ע לא מצרך בשר אלא אפילו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות מטמא וא\"כ יש לתמוה על רבינו שהצריך בשר כיון דר\"ע לא מצריך ועוד דרבי יוסי הגלילי קאי כוותיה והוה לי' תרי לגבי רבי דמצריך וצ\"ע: \n",
+                "<b>חסר מן העצם של וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות (משנה ה') אלו שאם חסרו טהורים וכו' אבר מן החי שחסר עצמו וכתב ר\"ש נראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מטמאה משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פרק ו' וכו' מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא עכ\"ל. גם רבינו כתב שם התנו באבר מן החי שחסר עצמו לא אמר ג\"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הנה הוא מטמא וכו' אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע\"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן העצם האבר לא נדמהו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא עכ\"ל. ואע\"פ שיש בו קצת ט\"ס כוונתו נכרת שהוא כמ\"ש כאן. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דכלים (משנה ה'): \n",
+                "<b>ובשר הפורש מן החי טהור.</b> משנה פרק ו' דעדיות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עצם בלא בשר הפורש וכו'.</b> כן משמע שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר הפורש מן המת וכו'.</b> משנה שם ובעדיות רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיהיה שלם כברייתו.</b> בספרי פרשת חקת ובתוספתא דאהלות פרק קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם.</b> בפרק ב' דאהלות (משנה א') דכזית בשר מן המת מטמא באהל והוא פשוט בכמה מקומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי וכו'.</b> כך היא הגירסא בדברי רבינו והדין בפרק קמא דכלים (מ\"ה). ואם חסר קצת עצמו ולא נשאר בו כזית בשר אבל יש בבשר הנשאר כדי לעלות ארוכה כתב רבינו בפרק שאחר זה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא חשש רבינו לכתבו כאן מפני שסמך על מה שכתב שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א\"א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם וכו'. ט\"ס יש כאן שאין דברי הראב\"ד ענין למ\"ש רבינו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי אלא למ\"ש חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם ומ\"מ איני מבין דברי הראב\"ד שהשיג על רבינו שכתב ואם חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם והראב\"ד סובר שאינו כמת שלם אלא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ויש לתמוה עליו שהרי שנינו ברפ\"ב דאהלות (משנה א') שכזית מן המת מטמא באהל ואין סברא לחלק בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוח שבתוך העצם וכו' עד לכל דבר.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) וכר״י ובתוספתא ריש אהלות שם שנינו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבר והבשר המדולדלים באדם וכו'.</b> משנה בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ט ע״ב) האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים ופירש״י משום דכי ימות כתיב ומשמע לרבינו דאפילו באינם יכולים לחזור ולחיות מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש מת האדם הרי הבשר טהור וכו'.</b> שם מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר\"מ ור\"ש מטהר ובגמרא ור\"ש ממ\"נ אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר\"ש בעלמא קאי דקאמר תנא קמא וכו' אינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וכו' וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא\"כ קם ליה הלכה כר\"מ: \n",
+                "<b>מה בין אבר מן החי לאבר מן המת וכו'.</b> בפ\"ו דעדיות (משנה ג') וכר' יהושע דבכל חדא הוי רבים במקום יחיד כמבואר שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להם שיעור.</b> בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n",
+                "<b>אמרו חכמים רמ\"ח איברים יש באיש וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ובאשה רנ״א.</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) אמרינן שתלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ״ב ואמר להם באשה יש ארבע איברים יתירים ב' צירים וב' דלתות ואמרינן בתר הכי ר״א אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה וכו' ר״ע אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' ולר״ע קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דילמא איידי דזוטרא איתמוחי מתמח ומדמקשה לר״ע ולא מקשה לר״א ורבי יהושע משמע דס״ל דר״א ורבי יהושע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולדברי שניהם רנ״ב איברים הוו באשה וכדר' ישמעאל ור״ע מוסיף עוד מפתח והו״ל רנ״ג איברים באשה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב שאינם אלא רנ״א דהוי דלא כמאן ואפשר לומר שסובר רבינו דר״א ורבי יהושע פליגי ור״ע מוסיף אחד מינייהו ה״ל רנ״א באשה ופסק כמותו והא דלא מקשה גמרא מתלמידי ר' ישמעאל על ר״א ורבי יהושע אין הכרע דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות אי נמי איתנהו אלא דלא חשיבי איברים אבל דר״ע שלא הוזכר כלל קשיא. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל אבר מהם שפירש וכו' מטמא במגע ובמשא ובאהל.</b> בפ\"ק דאהלות (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שפירש כברייתו.</b> הוא ממ\"ש לעיל שצריך שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות. \n",
+                "<b>ומ״ש חוץ מג' איברים יתרים שבאשה שאינן מטמאים באהל.</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) האיברים יתירים שבאשה אמר רבא וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם: \n",
+                "<b>וכן אצבע יתירה וכו' עד תרומה וקדשים.</b> שם ופרק בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצמות המת שאין עליהם בשר וכו'.</b> משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק שני דאהלות (מ\"א) ובפ' כה\"ג ונזיר (דף נ\"ב) איבעיא לן אם צריך שתיהן שדרה וגולגולת או דילמא שדרה או גולגולת ובעי למפשט דאו או קתני ודחי ליה ויש לתמוה על רבינו שכתב הדין בפשיטות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאעפ\"כ כיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גולגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא ומנ\"ל לחדושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חסרה אפילו חוליא אחת.</b> בפ\"ב דאהלות (משנה ג') וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם חסרה כסלע וכו'.</b> בפרק ב' דאהלות שם כמה הוה חסרון וכו' בגלגולת ב״ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז ע״ב) דהיינו כסלע. \n",
+                "<b>ומ״ש היו בה נקבים קטנים וכו'.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק אלו טריפות (חולין דף מ״ה) וכדברי התוספות שם: \n",
+                "<b>כל בניינו של אדם וכו' .</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) ותוספתא פ״ג דאהלות: \n",
+                "<b>כיצד כגון שתי שוקיו וירך א' וכו'.</b> בס\"פ מומין אלו שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חסר כל שהוא וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>רוב מניינו כיצד וכו'.</b> פ\"ב דאהלות (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ״ש אע״פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו וכו'.</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש אא\"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע\"ג היד.</b> נתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר עצמות המת וכו' אם היה בהם רובע הקב.</b> פ\"ב דאהלות שם אלו מטמאים באהל וכו' רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ופרק קמא דעדיות ב\"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין מג' וב\"ה אומרים רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם א' משמע דלסתם מתניתין דפ\"ק דאהלות ולב\"ה דפ\"ו דעדיות רובע עצמות אינם מטמאים באהל אא\"כ הם מרוב הבניין או מרוב המניין וקשה דא\"כ מ\"ש רבינו ששאר עצמות אע\"פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין אם יש בהם רובע מטמאין באהל אתי דלא כב\"ה ודלא כסתם מתניתין דאהלות והוא דבר תימה ומצאתי בפירוש המשנה לרבינו מוגה שכתב בריש פ\"ב דאהלות אהא דתנן אלו מטמאים באהל רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע\"פ שאין בהם רובע הנה אלו ג' שיעורים בעצמות הערומים מן הבשר אחד מהם שיהיו באלו העצמות רוב גודל הגוף אשר הוא עצמותיו ואע\"פ שלא יהיה בהם רובע הקב. השני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ\"ה איברים ואף ע\"פ שלא יהיה בהם רובע, והשלישי שיהיה בהם רובע עצמות או יותר אע\"פ שלא יהיה בהם לא רוב בניינו ולא רוב מניינו הנה אלו העצמות יטמאו באהל הואיל ויש בהם רובע מ\"מ כבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתעלה בעצם אדם ואלו השיעורים הג' שיהיה בכל אחד מהם עצם אדם עד כאן לשון רבינו בפירוש המשנה המוגה ודבריו אלה הם כדבריו כאן אבל יש לתמוה שדברים אלו הם היפך פשט לשון המשנה ונראה שרבינו מפרש דהא דקתני רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין לאו למימרא שצריך שאותו רובע יהיה מהעצמות שברוב הבנין או רוב המנין אלא ה\"ק רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכפי דקדוק דבריו פה הכי פירושא דמתניתין רובע עצמות שאין בהם מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אעפ\"י שהוא משאר עצמות זולתם אבל קשה לפי' זה מאי דאיתא בפ' כה\"ג (דף נ\"ב ע\"ב) על משנה זו א\"ר יהושע יכולני לעשות דברי ב\"ש וב\"ה כאחד שב\"ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך א' או מב' יריכים ושוק א' וכו' וצ\"ל שסובר רבינו מדאמר יכולני משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עצם כשעורה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עצם אחד אפילו יש בו רובע וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך שמאי אומר אפילו מעצם אחד ומשמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דאמרו בפ' כה\"ג שאני שמאי שמחמיר טפי משמע בהדיא דלית הלכתא כוותיה x: \n",
+                "<b>טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה וכו'.</b> בפ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש ולפי שטומאתו הלכה.</b> שם ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו:) ובפ״ק דעירובין (דף ד'): \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הוא מדין תורה ולא מד\"ס.</b> כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד בי\"ג מדות נקרא ד\"ס זה שהוא הל\"מ נקרא דין תורה כמ\"ש בהקדמתו לסדר זרעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שהרקיבו עצמותיו בקבר וכו'.</b> בפרק שני דאהלות ופרק כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) תנן דמלא תרווד רקב מטמא באהל ובגמ' (דף נ' ע\"ב) וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד ור' יוחנן אמר מלא חפניו ופסק כרבי יוחנן דאמרינן בגמרא דאתי כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו ע״ב) ותוספתא פ״ד דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו גבלו במים אינו חבור.</b> משנה בפרק ב' דאהלות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל וכו' וכמה שיעורו רביעית.</b> משנה בפ' כה\"ג (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק ב' דאהלות שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו תמצית הדם וכו'.</b> בר\"פ התערובות (דף ע\"ט ע\"ב) ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ע\"ב) אמרינן דצללתא דדמא מטמא באהל והוא דאיכא רביעית ופירש\"י צללתא דדמא אותם מים שהם מהדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם החי וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>נתערב הדם וכו' אפילו חצי רביעית מחיים וחציה אחר מיתה וכו'.</b> בפ״ב דאהלות שם וכר' עקיבא והוא דעת חכמים בפרק תינוקת (נדה דף ע״א) והוא נקרא דם תבוסה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא שטומאתו מד\"ס.</b> בפרק ט' דנדה (דף ס\"ב ע\"ב) ופרק הגוזל ומאכיל אמרו שאני דם תבוסה דרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוג שהי' מוטל על המטה ודמו מנטף וכו'.</b> בסוף נדה (דף ע\"א) וכחכמים: \n",
+                "<b>יצא ממנו רביעית דם בלבד וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו וכו' ואחד הנוגע בגגו של קבר וכו'.</b> משנה פרק ז' דאהלות ופרק כהן גדול ובספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המעמיד כלים או אבנים וכו' ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינם מטמאין במשא וכו'.</b> פרק ב' דאהלות: \n",
+                "<b>ומה שכתב וטומאתן מדברי סופרים.</b> דוקא בשכלים שכסה בהם הם כלי גללים וכיוצא בהם שאינם מקבלים טומאה שאם לא כן אף מן התורה טמא טומאת שבעה אדם הנוגע בהנך כלים המאהילים על המת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה וכו'. כלומר וכיון דרבי עקיבא יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב) משמע דמדאורייתא היא ורבי ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי להו ומיניה נשמע לרבי עקיבא דכי היכי דלרבי ישמעאל הוי דאורייתא הוא הדין דלרבי עקיבא נמי הוי דאורייתא אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינם מטמאין במשא.</b> בפרק ב' דאהלות שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם גרר הגולל וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דאהלות וביאור דברי רבינו כך הם והוא שיהיה בנוי וסתום כלומר דהא דאחד הנוגע בגגו או הנוגע בכותליו טמא הני מילי בשהיה בנוי לאפוקי מעמיד כלים או אבנים וכו' שאינו טמא אלא הנוגע בגולל או בדופק עצמם לא הנוגע בצדדים שאינם מהגולל והדופק ועל פי זה הנוגע בדופק דופקין טהור כך נראה לי ליישב דברי רבינו וגם נראה לומר דה\"ק הקבר וכו' מטמא דין תורה אבל המעמיד כלים וכו' טומאתן מדברי סופרים והתנה שיהיה סתום לאפוקי שלא יהא פתוח מן הצד: \n",
+                "<b>ומה שכתב ודברים שסומכים את הדופק וכו'.</b> פרק ב' דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שנחרש בה קבר וכו'.</b> בסוף אהלות (פי\"ח מ\"ב): \n",
+                "<b>וכן כל ארצות העכו\"ם וכו'.</b> שם ובפרק שני (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שטומאתם מד\"ס.</b> בספ\"ב דכתובות (דף כ\"ח ע\"ב) ופ' כה\"ג: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל וכו'.</b> פ\"ב דאהלות (מ\"א) ופירוש נצל בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכו'.</b> בפרק כה\"ג עלה נ': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מטמאים במגע ובמשא וכו'.</b> (עיין בפנים). כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתיה בספר מוגה ודינים אלו מדתנן בפ\"ב דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ובפ\"ק דכלים (משנה ה') גבי אדם תנן פירש ממנו אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה ובפ\"ו דעדיות תנן אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופירש ה\"ר עובדיה אם חסר מהבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר שראוי שיעלה ארוכה מטמא משום אבר אבל אם חסר כל שהוא מהעצם שבאבר אינו מטמא משום אבר אבל טמא משום בשר וזהו באבר מן המת דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי כמו שנתבאר בפרק שקודם זה שאם חסר כל שהוא מהעצם אף על פי שכל הבשר קיים טהור לגמרי מפני שבשר הפורש מן החי טהור אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובדין אבר מן המת נתבאר שאם לא חסר העצם וחסר מהבשר אם הנשאר אין בו כדי להעלות ארוכה הרי הוא כשאר עצמות שהם מטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל. ודין אבר מן המת שחסר העצם ונשאר בו בשר שאין בו כזית אבל יש בו כדי להעלות ארוכה שהוא מטמא במגע ובמשא נתבאר ממה שפירשנו במשנה דחסר העצם טהור משום אבר אבל מטמא משום בשר ודין הבשר הוא שאם אין בו כזית אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כמו שנתבאר במשנה פרק קמא דכלים שכתבתי בסמוך. כך צריך לפרש כפי נוסחא זו שמצאתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל וכו'.</b> פרק ב' דאהלות (משנה ד') וכת\"ק: \n",
+                "<b>הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע.</b> כך היא הנוסחא הנכונה וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי.</b> כלומר ואין בו עצם כשעורה דאם כן טמא מן התורה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. ויש לומר שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן וכדאמרינן בפרק כה\"ג על הא דתנן (דף מ\"ט ע\"ב) על אלו טומאות הנזיר וכו' וכזית מן המת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ורביעית דם באהל.</b> מקרא הוא על כל נפשות מת לא יבא י\"ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא שאם היה מן התורה היה הנזיר מגלח עליה. ומ\"ש הראב\"ד וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו וכו' וכן מ\"ש ונ\"ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר וכו'. אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא באהל ורביעית דם מטמא באהל ואינו מגלח על מגעו ועל משאו ולמה תלו חיוב טומאת מקדש בתגלחת נזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום וכו'.</b> בפכה״ג (דף נ״ח) ובפרק המפלת (נדה דף כ״ז ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה כולו שלם.</b> ג\"ז שם: \n",
+                "<b>ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא וכו'.</b> בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא וכת\"ק ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n",
+                "<b>ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכו'.</b> בפרק המפלת עלה כ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וכו'.</b> בפרק כה\"ג (דף נ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שקברו אשה מעוברת וכו'.</b> שם בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה וכו' את\"ל כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה דה\"ל רקב האשה שנתערב בו רקב אחר וכבר נתפרסם שדעת רבינו לפסוק כאת\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טחן המת וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו וכו'.</b> שם בעיי ולא איפשיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלא חפנים ועוד וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בפרק ב' דאהלות מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא וכת״ק וכתב רבינו שם ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר ובו לחות המת ודמו [נראית] ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל או הוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זהו עפר קברות עכ״ל. ונ״ל דמיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש וכן פירש רבי' שמשון ופשוט הוא דאל״כ אין לו רקב. ואמרינן בפרק המפלת (נדה דף כ״ז) שהטעם לפי שא״א למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב ודברי רבינו מגומגמים שכתב שאינו יודע אם הוא רקב וסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב והלא עיקר הספק אם הוא רקב אם לאו ומי מוציאנו מידי ספק זה ואפשר שמאחר שאנו רואים שנקבר זה ערום בארון של שיש מחזקינן ליה ברקב ואם תאמר אכתי ניחוש שמא דבר אחר מעורב בו הרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ואיני יודע מנין לנו שא״א למלא תרווד ועוד וכו' שאין בו מלא תרווד רקב וצריך עיון, ומ״מ ביאור דברי רבינו שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו שאם היה הדין שעפר שנתלכלך בנצל המת ודמו מטמא נמצא שמה שאנו אומרים שהוא רקב היה להקל שלא יטמא במגע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת שנשרף וכו'.</b> בפרק המפלת. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שפיר מרוקם וכו'.</b> שם ופסק כריש לקיש משום דר\"י דפליג עליה אוקימנא כר\"א דלית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר המת שנפרך וכו'.</b> בר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) אמרינן דלר״י דוקא יבש כעצם טמא אבל איפריך איפרוכי טהור ולר״ל איפריך איפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמרא דהיכא דאיקמח והוי עפרא לר״ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה קמח נראה שהוא פוסק כר״ל והוא תימה היאך פוסק כר״ל במקום ר״י ועוד שבריש פ״ב כתב דיבש כחרס מטמא משמע דוקא כחרס שאינו עשוי ליפרך אבל אם יבש יותר מחרס הוא עשוי ליפרך וטהור אע״פ שלא נפרך והיאך פסק כאן בהיפך. וצ״ל שמ״ש כאן שנפרך ונעשה קמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה כקמח טהור וזהו פירוש דאיפריך איפרוכי שאמר בגמרא שהוא טהור לר״י וכל שלא הגיע יבשותו לכך היינו יבש כחרש דטמא גם לר״י: \n",
+                "<b>וכן אפר השרופים טהור וכן התולעים וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור האדם כבשרו.</b> כך הוא הגירסא בדברי רבינו והוא משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבדו כל צרכו או שהלך בו כדי עבודה וכו'.</b> משנה וגמרא שם וכלישנא בתרא דעולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'.</b> פ\"ק דבכורות (דף ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבמת טמא וכו' עד נטמא כל אשר בבית.</b> בפרק ג' דאהלות ואיתיה בפרק דם הנדה (דף נ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל וגזען מחליף.</b> טעם זה אמרו בגמרא לשיער וצפורן אבל לשינים נתנו טעם שלא נבראו עמו ורבינו קיצר כיון דלא נפקא לן מידי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנוגע בשערו וכו'.</b> בסיפרי פרשת חקת והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>שערו העומד להגזז וכו'.</b> בפרק כהן גדול (דף נ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכו' עד לא גזרו על משקיו.</b> בפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ופ\"ח ע\"ב) ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבד שנימוחה וכו'.</b> פירקא בתרא דבכורות עלה נ\"ה: \n",
+                "<b>דם קטן שיצא כולו וכו'.</b> פ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים וכו'.</b> פ\"ב דאהלות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רביעית דם הבאה משני מתים טהורה וכו' עד כשאר כל העצמות.</b> פרק ב' דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר מן החי משני אנשים טהור.</b> גם זה שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור.</b> ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית בשר משני מתים וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דאהלות. וכתב רבינו ומלא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב כלומר שנקבר כל אחד בפני עצמו דאילו נקברו יחד כבר נתבאר שנעשים גלגילון זה לזה והכי אוקימנא לה בגמרא בפרק כה\"ג (דף נ\"א): \n",
+                "<b>וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצם כשעורה שנחלק לשנים וכו'.</b> בפרק ב' דאהלות עצם כשעורה שנחלק לשנים ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר ופסק כר\"ע ומשמע לרבינו דע\"כ לא מטמא אלא במשא אבל במגע מודה ר\"ע והוא נלמד ממ\"ש לקמן גבי כזית מן המת שחתכו לחלקים: \n",
+                "<b>וכן רובע עצמות המת שנדקדקו וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת שחתכו לחלקים וכו'.</b> נראה שזהו מה ששנינו בתוספתא פ\"ד דאהלות חלב שהיה מפורד (וחתכו) [והתיכו] טהור שאין חיבורי אדם חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חלב שלם שהתיכו וכו' עד טהור.</b> תוספתא פ\"ד דאהלות ומייתי לה בפרק כה\"ג (דף נ' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדרה שנגררו ממנה רוב חוליות שלה וכו'.</b> בפרק כה\"ג (דף נ\"ב שם) והיא פ\"ב דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'.</b> ריש פרק ג' דאהלות וכחכמים ואיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד ע\"ב) וריש פרק ג' דעדיות (משנה א'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כל המטמאין באהל וכו' האהל מצרפן א\"א אף על פי שאין שם צירוף אהל עכ\"ל. פי' שאם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת ובחצי זית בידו אחרת או האהיל על כחצי זית וכחצי זית האהיל עליו טמא אף על פי שאין שם צירוף אהל ורבינו בסוף פרק זה כתבם אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ולאפוקי מרבי דוסא בן הרכינס דמטהר בהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצם שיש עליו כזית בשר וכו' עד שאין חיבורי אדם חיבור.</b> שם (דף מ\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מלא חפנים רקב וכו' עד הבית טהור להבא.</b> גם זה שם וכתנא קמא ואיתיה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז ע\"ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל שהיה בו בעת שנבלעה וכו'.</b> נדה פרק האשה (דף ס\"ב ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת שאבד בתוך הבית וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דאהלות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה הטעם דזית בשר מצוי שיאכלו אותו חולדה או חתול ולכך תולין במידי דשכיח טובא כי האי אבל נמצא אין אומרים אחר הוא זה אלא כאן נמצא וכאן היה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רביעית דם שנשפך באויר וכו' עד שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור.</b> משנה בפ\"ג דאהלות (משנה ג') וכתב הרא\"ש נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין מה שיש מן האסקופה תחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור דאין קטפרס חיבור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו מבפנים הבית טמא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נשפך על האסקופה וכו' א\"א זו המשנה קשה עלי וכו'. ואני אומר שמה שפירש במשנה נכון הוא אך מה שהקשה על התוספתא יש לתמוה דהא מסיים בה חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור וצריך לומר דטעמא דמשנה ראשונה אתא לפרושי: \n",
+                "<b>כיצד משערין אותה וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דאהלות ואיתא בנדה פרק האשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשא והמגע והאהל ג' שמות הם וכו' כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים וכו' עד סוף הפרק.</b> ברפ״ג דאהלות (משנה א') וכחכמים ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) ויש חסרון בספרי רבינו והילך הגירסא הנכונה כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים או שהאהיל על כחצי זית וכחצי זית [אחר] מאהיל עליו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המתטמאים מחמת המת וכו'.</b> בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו.</b> בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ״א ע״ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א״ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש״י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש״ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ״ב דע״ז (דף ל״ז ע״ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה״מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש״י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר״נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר״נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע״כ. אבל קשה x לי דבס״פ כיצד הרגל (דף כ״ה ע״ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי״ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שנטמאו במת וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה\"ג (דף נ\"ד ע\"ב) ובפ\"ק דפסחים (דף י\"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה\"ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה\"ה לשאר כלים וכדעת ר\"י שכתב ר\"ש בפ\"ק דאהלות והרמב\"ן בפ\"ב דבתרא וסמ\"ג ולא כר\"ת ורש\"י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב\"ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וה\"ה לשאר כלים וכו'. א\"א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב\"ד פליגי בפלוגתא דר\"י ורבינו תם: \n",
+                "<b>הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'.</b> בסיפרי פרשת חוקת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב.</b> בריש אהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א לענין תרומה וקדשים וכו'.</b> ירושלמי פרק כה\"ג וכר\"י והביאו הר\"ש פ\"ק דאהלות (משנה ב') והרמב\"ן בפרק לא יחפור: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה.</b> כתב הראב\"ד א\"א ראיתי זה האיש וכו'. ול\"נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה\"ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר\"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב\"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר\"י. וא\"ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר\"י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים.</b> בתוספתא בפרק י\"ז דאהלות ובעירובין (דף ק\"ד ע\"ב) ופירש רש\"י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש\"י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>זה כלל גדול בטומאות וכו'.</b> בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא: \n",
+                "<b>וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון.</b> פסחים עלה י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'.</b> בריש כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים.</b> לעיל בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו\"ם וכו': כתב</b> הראב\"ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א\"א סמי מכאן גולל ודופק כמ\"ש למעלה עכ\"ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד\"ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'.</b> בסיפרי ובפ\"ק דאהלות גבי הא דאמר ר\"ע יש לי חמישי: \n",
+                "<b>בד\"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ.</b> כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'.</b> שם והכי משמע ברפ\"ז דכלים וכמ\"ש רבינו שם: \n",
+                "<b>וכ\"מ שנאמר הבית טמא וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה\"ז טהור א\"א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין: \n",
+                "<b>ואין לך יוצא מן העץ וכו'.</b> משנה פרק במה מדליקין (שבת דף כ״ז ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדים הנוגעים במת אע\"פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל.</b> כבר כתבתי שכן דעת הרמב\"ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'.</b> בספט\"ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'.</b> בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן.</b> פרק בתרא דנדה (דף ס\"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עצמות הדג ועורו וכו'.</b> בפרק י\"ז דכלים כל שבים טהור ובתורת כהנים ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ירוקה שעל פני המים.</b> למד כן ממה ששנינו כל שבים טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה.</b> הכי משמע ריש פרק י' דכלים ובפרק במה אשה (דף ס״ט ע״ב) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n",
+                "<b>וכן כלי עץ העשוי לנחת וכו'.</b> פרק ט\"ו דכלים ומייתי לה בשילהי חגיגה (דף כ\"ו:) ויהיב טעמא משום דדומיא דשק בעינן שהוא מיטלטל מלא וריקן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עץ פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים וכו'.</b> כלים רפ\"ב ורפט\"ו: \n",
+                "<b>כלי חרס פשוטיהם טהורים וכו'.</b> רפ\"ב דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם טמאים אלא מאוירן.</b> שם וספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש או בהיסט הזב.</b> בפ\"ק דנדה (דף ו') ובפרק הניזקין ובתורת כהנים פ' מצורע: \n",
+                "<b>היה כלי חרס עם המת באהל וכו' ואם היה מוקף צמיד פתיל וכו'.</b> מבואר בתורה ואיתיה בפ\"י דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובהיסט הזב וכו'.</b> בתוספתא דכלים פרק ששי ותוספתא דזבים פ\"ג ותורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו'.</b> נלמד מדין בהמה ומדין חבית דבסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בהמה.</b> בפט\"ו דאהלות וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכפתה.</b> משום דאל\"כ הרי היא הולכת x לכאן ולכאן ואין כאן גולל: \n",
+                "<b>וכן חבית שהיא מליאה משקין מוקפת צמיד פתיל וכו' עד טהורים.</b> בספט\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שעשאה גולל לקבר וכו' עד כולה גולל.</b> שם קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ד' טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן א\"א א\"כ היינו עומדת וכו'. ורבינו מפרש העומדת ומוטה על צדה תרווייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה וקתני שאם היתה ארוכה או רחבה יותר מהקבר אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור לפי שאינו צריך לגולל אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן אע\"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמאה כולה אפילו כשעתיד לקוץ מתוך שאינו צורך לגולל ממנה אלא קצתה לא טימאו ממנה אלא עד ד' טפחים והוא שעתיד לקוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי אבנים גדולות וכו'.</b> תוספתא ספ\"ג דאהלות. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה דמאהיל על שתיהן דקתני הכוונה על כל אחת משתיהן דכיון שגדולות הן כל אחת חשובה גולל בהיות חבירתה שם מונעת הטומאה מלצאת אבל כל שניטלה האחת טהרה חבירתה ואין שם גולל עליה כיון שיש לטומאה דרך לצאת והיינו למאהיל שלא כנגד הקבר אלא כנגד כותל הקבר דכנגד הקבר תיפוק ליה משום קבר דמטמא כל מאהיל עליו ולכך אמרו המאהיל על גבי שתיהן טמא כלומר אפילו על אותה שאינה כנגד הקבר כי השתים גולל הן חשובות ולפי זה אם היו פחות מד' טפחים שאין טמא רק הנוגע על אותה שכנגד הקבר והאחרת בטלה ואי מיירי בששתיהן קצתן כנגד הקבר אפשר דנקט ארבעה טפחים משום סיפא דניטלה אחת מהן שאם היו פחות מד' אפילו ניטלה אחת טמאה הנשארת או אפשר דאורחא דמלתא נקט כי לעשות שתי אבנים גולל מסתמא גדולות ואין נראה לומר שאם היה פחות מד' כל אחת לא נחשבה גולל דאבן אחת בעינן א\"נ קטנות בנויות דהא מנא לן לומר כן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל של צרורות וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק ט\"ו וכחכמים וכתב רבינו שמשון שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל עד ד' טפחים בעובי הגולל סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ורבינו כתב לשון התוספתא אלא שהוסיף אבל הנוגע בשאר אבנים טהור ובחלוקה שבסמוך הזכיר מאהיל ונראה שכוונתו בזה הוא מפני שזה הגל הוא סדר על סדר וכשאמרו סדר הפנימי היינו התחתון הסמוך לקבר אבל אשר עליו הכל טהור ור\"י סובר שכל גובה ארבעה טפחים טמא וכמו נוגע דקורה עומדת שהוזכר וכיון שכן קשה שהרי כל המאהיל על התחתון על העליון הוא מאהיל וא\"א שיאהיל על התחתון לבדו (דכך כתב) דלענין נגיעה הוא דשייך לומר כן וכן גבי קורה עומדת כמו אילן כתב נוגע וכאשר תדקדק כן שבכ\"מ שתופס נוגע לא שייך לומר האהיל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארון שהוא חקוק בסלע וכו' עד ומטמא מכל סביביו.</b> תוספתא פ\"י דאהלות ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכ\"מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש x הכל טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמאה מכל סביבותיה ופירש רבינו שמשון בפ\"ט חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה. אם היתה נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא ואם לאו שנשאר ע\"פ הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש הרי היא הנפש כולה כקבר סתום עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו הבבא האמצעית: \n",
+                "<b>היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמעלה וכו' עד הנוגע בה מ\"מ טמא.</b> פ\"ט דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה שוה וכו'.</b> שם וכרב יהושע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וכו' א\"א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר דאדרבה רישא דתוספתא גילתה דמתניתין מיירי בחקוקה וכ\"כ בפירוש המשנה שמהתוספתא למד לומר דמתניתין מיירי בחקוקה בסלע וכ\"כ ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ועוד שאם מיירי בבנין קשה מה שהקשה הראב\"ד לעצמו שאין ניצל מתורת גולל ודופק. ומה שהקשה הראב\"ד לרבינו שדבריו סותרים את דבריו י\"ל דברישא שכתב הנוגע בסלע מ\"מ טהור שהוא חקוק מלמעלה והכניס בו המת וכסהו למעלה בגולל ואין לו דין קבר סתום לטמא סביביו כיון שאין שם בנין הילכך אינו מטמא אלא א\"כ נגע בגולל ובסיפא מיירי שאין הארון פתוח מלמעלה אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה ובזה שייך לחלק בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה רחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה למטה ולמעלה וכל זה אינו ענין לרישא שפתחו מלמעלה וזה סתום מלמעלה ולענין טעם למה חילקו בו בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה לרחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה י\"ל דלעולם מלמעלה טמא מפני שהוא כגולל וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון וכשהיא צרה למטה מחשיב למטה כארון וכשהיא שוה מטפח ולמעלה מחשיב כארון מטפח ולמטה לא מחשיב כארון אלא כקרקע עולם לר' יהושע דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ניקב ארון בסלע והכניס המת כמין נגר.</b> שם העשוי כמין גלוסקוס הנוגע בה מ\"מ טהור חוץ ממקום פתיחתה ופירש רבינו גלוסקוס הוא כמין נגר וכו' אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ניקב ארון בסלע וכו'. א\"א דבר זה פירוש למה ששנו במשנה וכו': \n",
+                "<b>והא</b> דתנן תו התם העשוי כמין קמטרא הנוגע בה מ\"מ טמא והשמיטו רבינו לפי שהוא נכלל במה שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערה שהקבר בתוכה וכו'.</b> פט\"ו דאהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהיה בה ארבע אמות כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים ארבעה טפחים וכתב רבינו בפירוש המשנה כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והיא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בה פחות מד' על ד' הנה הוא מתקרב אל פי המערה ויטמא וכו' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זהו ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא [איזה היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לשם טמא בד\"א בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל] בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף ומפרש רבינו אינה פתוחה לאויר היינו שהיא מקורה. ומ\"ש הראב\"ד אם היה בה מגולה לצד המערה וכו'. טעמו משום דאל\"כ הרי הטומאה יוצאת מפתח המערה לחצר ע\"י הקירוי וטעם רבינו נראה שהוא מפני שאין דרך טומאה זו לצאת ולפיכך כל שאינו מתקרב לפתח המערה פחות מד' טפחים טהור כל שאינו נוגע בשקוף. ומ\"ש לפי טעותו הגהתי. נראה שהטעם שנוסחתו בדברי רבינו היתה כמ\"ש בספרי הדפוס ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה ד' טפחים על ד' טפחים והנוסחא האמיתית אם היה בה מגולה בצד המערה ד' טפחים על ד' טפחים וכן מצאתי בספרי כתיבת יד והוא כמ\"ש הראב\"ד שהגיה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבס״פ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) קאמר על ב״ה בד״א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וכו'</b> (עיין בפנים) כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה. והדין תוספתא ספי\"ו דאהלות וברייתא בפ\"ק דבתרא (דף י\"ב): \n",
+                "<b>וכמה יהא שיעור הפתח וכו'.</b> פ\"ג דאהלות ומסיים בה להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא [את] הטומאה בפותח טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת בתוך הבית וכו'.</b> בפ\"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהם או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים בש\"א והוא שחשב עד שלא ימות המת וב\"ה אומרים אף משמת היה סתום ונמלך לפתחו בש\"א כשיפתח ארבעה טפחים וב\"ה אומרים כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ארבעה טפחים ופי' רבינו כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מהפתחים או חשב להוציא המת מפתח ידוע ואע\"פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי [וחשב להרוס הבנין ההוא ולהוציא המת ממנו והתחיל להרוס] הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהם פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שביארנו בפ\"ג וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו וכו' וענין פותח בתחלה לפתוח פתח בא' הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציאו בו עכ\"ל. והר\"ש והרא\"ש פירשו דטעמא דכולם טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בזמן שכולם נעולין.</b> בתוספתא פ\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שחשב אחר שמת המת.</b> כב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם התחיל לחתור פתח וכו'.</b> זהו ששנינו ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ד' טפחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה שם פתח סתום וכו'.</b> ג\"ז כב\"ה: \n",
+                "<b>היו בו חלונות הרבה וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דאהלות. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל מ\"ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון ד' מציל וכ\"ש אם פתח בכוונה להוציאו משם וזהו שכתב נפתחו דהיינו מאליהן ומחשבה אין כאן עכ\"ל. ולי נראה דמיירי בחלונות שאין בהם ארבעה מש\"ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בארבעה טפחים להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ובהכי ניחא מאי דקתני כשהן מוגפות כולן טהורות שאם היה בהן ארבעה אע\"פ שהן מוגפות היה להן להיות טמאות: \n",
+                "<b>פתח קטן בתוך פתח גדול וכו' עד ואם הערים שניהם טמאים.</b> תוספתא פ\"ח דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע\"ג שניהם טמא א\"א נ\"ל בצד הפתח קאמר עכ\"ל. וכתב עוד היו שניהם מתאימים וכו'. א\"א כך היא התוספתא וכו' וקמ\"ל אע\"פ ששניהם דומים לפתח א' טיהר א' את חבירו עכ\"ל. ונראה דוחק מה שפירש בתוך הפתח דהיינו בצד הפתח ואפשר דה\"ק שפתח פתח גדול ביותר בכותל ובתוך הפתח הגדול בנה וסתם קצת ממנה מלמעלה ומלמטה ומן הצד ונשאר פתח קטן בצד הפתח הגדול ושניהם מתאימים היינו שהשאיר הפתח הגדול כמות שהוא אלא שחלקו באמצע במזוזה וקתני בתרווייהו שהמאהיל על שניהם טמא ומשמע לי דהיינו לומר שאם האהיל על אי זה משניהם טמא וברישא אשמעינן דלא תימא דפתח קטן בטל לגבי פתח גדול ואם האהיל עליו לא נטמא וכן אם חשב להוציאו בקטן לא טיהר את הגדול קמ\"ל ובסיפא אשמעינן שאע\"פ שנראה שהוא פתח אחד טיהר א' את חבירו וכמ\"ש הראב\"ד ורבינו שמשון בפ\"ח דאהלות הביא תוספתא זו ופירש פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושים דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שתי דלתות אחת מימין ואחת משמאל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתים הפתוחים לאכסדרה וכו'.</b> תוספתא שם בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ז דאהלות ופירש בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. לצאת בחצר לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהם שדרך חצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת לחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים עכ\"ל. ולפ\"ז כי קתני בית שער כל הבתים טהורים ה\"ק בית שער וכל הבתים טהורים ובספרי רבינו מצאתי אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער טמא והבתים טהורים ולפ\"ז צ\"ל דלאכסדרה קרי בית שער וקשה לגירסא זו דכיון דקתני אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה ה\"ל למיתני ואם לאו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו שכתוב בה אם היה דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים וזאת היתה נוסחת ספרי רבינו שביד הראב\"ד וכתב עליה א\"א בתוספתא טהורים וכן עיקר וכו' ולפי גירסא זו שגורס הבתים טמאים נ\"ל שצריך לגרוס אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה א\"נ דלאכסדרה קרי חצר כדברי רבינו שמשון וה\"ט משום דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע\"פ שהבית שהמת שם פתחו נעול חשבינן כאילו הוציאוהו שם ולפיכך אכסדרה טמאה וכן שאר בתים הפתוחים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות וטעמא משום דכיון דחשבינן כאילו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע\"י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם אבל אם היו נעולים אין טומאה נכנסת להם. ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר והם רוצים להוציאו באותו פתח הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול ואע\"פ כן אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית: \n",
+                "<b>החדר שלפנים מן הבית מוגף וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פי' נכנס המת לחדר וכו' והוא שיהא הפתח שבין בית לחדר מוגף שאילו היה פתוח הא ודאי שהיה טמא גם הבית החיצון. ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ד דאהלות ופי' מוגף סגור ואין יכול ליכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מהבית נכנסה הטומאה דרך חלון וכו' דכיון דהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין חלונות מצילים על הפתחים הכא כיון דדרך החלון באה הטומאה כדרך שנכנסה יוצאה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקבר מטמא מכל סביביו וכו'.</b> ברפ\"ו דאהלות תנן נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכ\"מ טמא מפני שהיא כקבר סתום ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו' ואוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח אמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח. \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו הגביה הבניין וכו'.</b> ריש פ״ז דאהלות הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר טמאות. ומ״ש הראב״ד לחלק כשיש במקום הטומאה טפח בין כשהטומאה ממעטת החלל לכשאינה ממעטת נ״ל שטעמו מפני שהוא מפרש מה ששנינו אם היה מקום הטומאה טפח על טפח וכו' אנפש אטומה דרישא קאי לומר שגם בסיפא מיירי כלומר שאין שם טפח פנוי שהטומאה ממעטת החלל דיקא נמי דקתני אם יש במקום הטומאה טפח על טפח ולא קתני אם יש שם טפח על טפח דהוה משמע שאין הטומאה ממעטת חלל הטפח וקאמר דהנוגע בה מכ״מ טמא כלומר מלבד שהיא בוקעת ועולה וכו' כדקתני רישא הנוגע בה מכ״מ טמא ובהכי ניחא ליה מה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) גבי הא דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות וכו' אהל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ והוא היפך מה שכתבתי בסמוך ששנינו בריש פ״ז דאהלות ובמה שחידש מדה שלישית ניחא ליה והדבר פשוט הוא שאין דעת רבינו כן כמבואר בדבריו פה ובפי' המשנה שכתבתי דכל שאין שם טפח על טפח על רום טפח פנוי טומאה רצוצה היא והנוגע מן הצדדין טהור וזהו פשט המשנה וההיא דמדלגין היינו ע״ג ארונות לא מכרעא לחדש מדה שלישית שהרי התוס' תירצוה בלא חידוש מדה שלישית ורבינו בפרק י״ב כתב דארונות של עץ שמניחים בהם את המת אינם כקבר אבל אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. ומ״ש עוד הראב״ד וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים וכו' מבואר במשנה פ״ו דאהלות. ומ״ש ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל רבינו חולק על זה ומההיא דארונות אין ראיה לפי מ״ש רבינו בפרק י״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה כלל גדול בטומאת מת וכו' כיצד כרי של תבואה וכו'.</b> בפרק ט\"ו דאהלות ובפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שמלאו עפר וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה שהיא רצוצה בכותל וכו'.</b> פ\"ז דאהלות בסוף המשנה שכתבתי בסמוך סמך לה סוכות טמאות ור\"י מטהר וידוע דהלכה כת\"ק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו וכו'. וי\"ל דאי מהא לא איריא שרבינו מפרש דסמך לה סוכות טמאה ארישא קאי דקתני נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ומשום דמסיים בה ר\"י מטהר קתני לה דאילו בהיה בה טפח על טפח לא פליג ר\"י. ומ\"ש ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פ\"ג הוא מדקתני התם העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא וכו' אמר ר\"ש וכו' אם סוכה שיש לה טפח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו ורבינו סובר שאין זה ענין למשנתנו דהתם לענין מאהיל על הסוכה אם הוא טמא ומתניתין לענין הנכנס באותה סוכה אם נטמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. x</b> משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת.</b> גם זה משנה בסוף אהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י\"ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה\"ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב\"ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה\"ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה: \n",
+                "<b>התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו.</b> פי\"ו דאהלות ופ\"ב דכתובות (דף כ':) וכר\"י לגבי ר\"מ ודברי רבינו כפי' ר\"ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי\"ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר\"מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה.</b> פי\"ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב\"ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע\"פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה\"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם.</b> תוספתא פרק י\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז ע״ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש״י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע״פ שגזרו טומאה על הקברות ואע״פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע״ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ״ל. ובתוספתא פי״ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי״ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב״א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א״כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ״מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ״ל. ואין דבריו נוחים לי שמ״ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע״פ מה שפירש רש״י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא״כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ״ש ואפילו את״ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה״פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע״פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר״ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ״ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל״כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי״ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ״ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא״כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע״ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י\"ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י\"ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי\"ל דאע\"ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ\"פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ\"פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע\"פ שנטלו ואת תבוסתו אפ\"ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע\"פ שרש\"י כתב בפרק נגמר הדין שאע\"פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב\"ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ\"ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט\"ס הוא שהרי הוא ז\"ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>ואני</b> תמה על מ\"ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ\"ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום.</b> ירושלמי פרק כה\"ג ונזיר (הלכה א'). \n",
+                "<b>ומ״ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'.</b> בס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״א ע״ב) ובאבל רבתי (פ״ד) ובירושלמי פכה״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו קוברו בשדה כרם.</b> גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה\"ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ\"ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ\"ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ\"ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך.</b> תוספתא בפרק רביעי דטהרות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המוצא קבר או מת וכו'.</b> [משנה וגמרא] פ\"ק דמועד קטן (דף ב'): \n",
+                "<b>אין מציינין על כזית מצומצם וכו'.</b> שם (דף ה' ע\"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ\"ה דמעשר שני: \n",
+                "<b>אין מעמידין את הציון ע\"ג הטומאה וכו' עד והפרעות.</b> פ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ופירש\"י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא שדה מצויינת וכו'.</b> שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר\"פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש\"י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר\"פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ\"ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע\"א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א\"י. ופירש\"י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר\"ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר\"ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ\"ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ\"ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא.</b> ג\"ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע\"ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר\"פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש\"י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע\"ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע\"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ\"ל. והתוס' גרסי אע\"ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א\"א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש\"י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס': \n",
+                "<b>מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק.</b> ג\"ז שם. ופירש\"י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס״ד ע״ב) ואהלות פט״ז מ״ג שנינו המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה (כמלוא x מטה וקובריה) הרי זו שכונת קברות ובגמ' אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו וכו' וכל הני מ״ט לא אמרינן דילמא עכו״ם הוא וכתב רבינו שם מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור ואומרו מת לא שיהיה הרוג ואומרו מושכב לא שימצאנו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין יריכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות עכ״ל וכתבו התוס' אמרינן דילמא עכו״ם הוא דישראל אין קוברין בענין זה ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ובס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק״ב) תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מד' אמות ועד ח' יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דה\"ה למצא מתים רבים בגומא אחת.</b> משום דישראל אין קוברין בענין זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועפר זה עם ג' אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שנהרגו בה הרוגים וכו' וכן המפנה קברו וכו' וכן בור שמטילין בתוכו נפלים וכו'.</b> פי\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מלקט כל העצמות עצם וכו'.</b> פי' שאין להם תבוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה חופר ומצא מת מושכב וכו' עד לפי שרגלים לדבר.</b> משנה בסוף נזיר (דף ס\"ד ע\"ב) ופט\"ז דאהלות: \n",
+                "<b>וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה.</b> כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא מן הראשון וד\"ז מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה עכ\"ל. באמת כדברי הראב\"ד נראה שם בגמרא (דף ק\"ב) ואפשר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא ומצאתי כתוב רבינו הלך לשיטת רבו ן' מיגש: \n",
+                "<b>ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות.</b> כתב הראב\"ד ואם לא מצא שם מת אחר וכו' א\"א דבר זה לא ידעתי מהו וכו' ולי נראה שדעת רבינו שכל העשרים טהורות ומאי דקרי להו שכונת קברות אין פירושו כמו מה ששנינו במשנה מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה שכונת קברות שפירושו ה\"ז בית הקברות אבל שכונת קברות שכתב כאן רבינו פירושו שכ' אמות אלו שכנים לקברות ואעפ\"כ הן טהורות ע\"פ מה שפירש שהכ' הם נמדדים מהאחרון ובגמרא (דף ס\"ה) ע\"ב אמרו עלה דמתניתין בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מ\"ט אמר ר\"ל עילה מצאו וטהרו את א\"י ומדמסיים וטיהרו את א\"י משמע דה\"ק אותם קברות הם שכונת קברות וחוצה להם טהור וכך פירש\"י: \n",
+                "<b>ואם היה אחד מאלו שמצא וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העכו\"ם אין להם טומאת קברות וכו'.</b> נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו בסוף נזיר וכל הני מ\"ט לא אמרינן דילמא עכו\"ם הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינם מטמאים באהל.</b> נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שחסר אבר וכו'.</b> בסוף נזיר מת שחסר אין לו תבוסה ולא שכונת קברות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבר שאם ינטל מן החי ימות.</b> תוספתא בפ\"א דאהלות: \n",
+                "<b>ומתים הנמצאים גלויים וכו'.</b> הוא ממה שאמרו בפרק בתרא דנזיר פרט למצוי: \n",
+                "<b>והנקבר שלא ברשות וכו'.</b> בתוספתא פי\"ו וכרשב\"ג וצריך טעם למה פסק כיחידאה דאף על גב דקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתבו המפרשים דבמשנתנו אמרו ולא בברייתא וי\"ל שרבינו אינו סובר כן אלא דה\"ה בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוצא ג' מתים כדרכן בתחילה כו'.</b> תוספתא פ\"א דאהלות: \n",
+                "<b>מצא שנים ואחד היה ידוע וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ח) מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תבוסה ואין להם שכונת קברות ורבינו גורס יש להם תבוסה וכך היא גירסת תוספתא: \n",
+                "<b>כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו וכו'.</b> בפרק י\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש וכו'.</b> תוספתא פי\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש הגיע למים ה\"ז כבתולה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו צריך לחפור תלם אחד מתחילת העשרים ועד סופן וכו'.</b> משנה פרק ט\"ז דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר וכו' עד אינו אוכל בתרומה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל קודם שימצא אוכל בתרומה א\"א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דמע לשון מדומע תרומה שנתערבה בחולין ורבינו מפרש שהתרומה נקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך וכן פירש בפירוש המשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל טמא שנתערב וכו'.</b> משנה בפ\"ט דנדה (דף ס\"א) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'.</b> פירקא קמא דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ופרק כל היד (נדה דף ט״ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'.</b> כתב הראב\"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר\"ן בספ\"ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא וכן דעת הרמב\"ן ואע\"פ שהביא שם טענות החולקין על רבינו מ\"מ זהו דעת רבינו ויש ראיה לדבריו וכיון שכן אין בדברי רבינו שיבוש ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ\"ל. ויש לתמוה על הראב\"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול. ומ\"ש דהול\"ל משום דהוי ספק ספיקא יש לומר שאפי' בנודע שהפילה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר טמא הוי ספק ספיקא [אבל] דינים אחרים נזכרו בפרק זה שאין בהם אלא ספק אחד והם טהורים ועי\"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו בית הפרס וכו'.</b> פרק י\"ז דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חרש ע\"ג הארון וכו' עד ה\"ז עושה בית הפרס.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>עד כמה היא נעשית בית הפרס וכו'.</b> משנה פי\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התחיל לחרוש את הקבר וכו'. עד שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה.</b> בפרק י\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזקת העצמות המכוסות וכו'.</b> תוס' ספי\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>היה שם חריץ מלא עצמות אדם וכו'.</b> פרק י\"ו דאהלות החורש מלא טמיא מצבירת העצמות משדה שאבד קבר בתוכה או שנמצא בה קבר וכו' אינו עושה בית הפרס ואיני יודע למה השמיט רבינו שנמצא בה קבר אח\"כ מצאתיו בספר מוגה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א\"א זהו פי' מלא טמיא ופשוט הוא: \n",
+                "<b>וכן החורש את המת וכו'.</b> תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החורש את הקבר בשדה שאינה שלו וכו'.</b> בפי\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' שותף וכו' עד ושל חבירו אינו עושה בית הפרס.</b> תוספתא בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> עכו\"ם שחרש קבר וכו' עד שאין בית הפרס עושה בית פרס.</b> משנה בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע עד ושורף את הקש ואת העצה.</b> משנה פי\"ח דאהלות וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו' א\"א אין צורך לזה הטעם וכו'. אין בזה השגה על רבינו שפירושו ג\"כ נכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס וכו' עד הרי היא בחזקתה.</b> תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ספרו היה משובש בכאן וכו'. וגירסת רבינו ממקום הטיט וגירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על הראב\"ד שכתב דבאבד מיירי שהרי אותו פרק קודם דין זה ואחריו מיירי בנחרש ותו דבאבד מאי אפילו בית ד' כורין מאי רבותא כי בשדה שאבד לא נזכר שיעור אלא כ\"מ שהוא בספק הקבר גם מה שפירש בלשון אפילו משוכה ממקום הטומאה הוא דוחק בלשון ותו דמאי קמ\"ל ואם מסופקים אם הקבר שם כי נכנס למקום טהרה מאי הוי וגם החלוקה האחרת דהיינו טהורה מקצתה מאי קאמר כל בית הפרס שאבד בה קבר כך הוא כי המקום שמסתפקים בו טמא והשאר גם כל סביבותיו טהור עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא שדה מצויינת וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ו דאהלות ואיתא בפ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ויש בספרים שלנו בדברי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בה אילן בידוע שנחרש (בה) קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה והטעם משום דתנן שדה שנחרש בה קבר ניטעת ושדה שאבד בה קבר אינה ניטעת ואין מקיימין בה אילנות. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה באותו מקום זקן או ת\"ח.</b> שם א\"ר יהודה בד\"א בזמן שיש שם חכם או ת\"ח שאין כל אדם בקיאים בכך וידוע שכ\"מ שא\"ר יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שאין כל אדם בקיאים בכך ויודעים שמותר לנטוע בזו וכו' א\"א לא כי אלא שאין הכל זריזין וכו'. ואיני יודע למה דחה פי' רבינו שפירושו דאין בה אילנות הוא כפשוטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המהלך בבית הפרס על גבי אבנים וכו' עד על גבי אדם שכחו רע.</b> בפי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו וכו' עד בשעת רכיבה.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד של שני ת\"ח.</b> תוספתא פי\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>וכיצד מטהרין אותו וכו' עד ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה\"ז טהור.</b> בפי\"ט דאהלות: \n",
+                "<b>נטל מעל פניו טפח ומחצה וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>רצפו באבנים.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ העכו\"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'.</b> בספ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב): \n",
+                "<b>וכן כלי חרס וכו'.</b> תוספתא בפי\"ח דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת אויר ארץ העכו\"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה וכו' שעל טומאת עפרה שורפים תרומה וקדשים.</b> בפרק קמא דשבת שם. \n",
+                "<b>ומ״ש והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה שלישי ושביעי וכו'.</b> בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד נ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין וכו'.</b> בפ\"ק דשבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפר ארץ העכו\"ם וכו'.</b> פרק ב' דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכמה שיעורן כחותם המרצופין.</b> שם פרק י\"ז. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא כפיקה גדולה של סקאין.</b> בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ״ב) פי' פיקה אבלי״ו. של סקאים של עושה סקים: \n",
+                "<b>עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק וכו'.</b> בפי\"ז דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא תנורים וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המהלך בארץ העכו\"ם וכו' עד טהור.</b> משנה בפי\"ח דאהלות המהלך בארץ העכו\"ם בהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור איזהו שונית כ\"מ שהים עולה בזעפו ופי' רבינו שכח גזירה זו שגזרו על ארץ העכו\"ם טומאה אינה על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהם עפר ארץ העכו\"ם (והים והשונית גושה טהור לפי שלא יקברו בה מתים) וכו' וענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר\"ל הזאת שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה ר\"ל שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואין צריך אלא טבילה ולא הערב שמש עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטמא משום אוירה.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>הנכנס לארץ העכו״ם בשידה תיבה ומגדל וכו'.</b> בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו ועוד דבשילהי חגיגה (דף כ״ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר״ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור וכו'.</b> בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל וכו'.</b> בפי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש בשידה תיבה ומגדל.</b> בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יהא מפסיק ביניהם בית הפרס.</b> היינו שדה שאבד קבר בתוכה שהוא מטמא באהל דאילו שדה שנחרש בה קבר מאחר שאינה מטמאה באהל כי מפסיק מאי הוי: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות עכ\"ל. ויש לתמוה שהרי בתוספתא דאהלות פרק י\"ח שנינו ארץ העכו\"ם אם יכול ליכנס בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס בטהרה רשב\"ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק וזה מבואר בדברי רבינו ומשמע לרבינו שאע\"פ ששנינו טהורה היינו לענין שלא גזרו עליה אבל מ\"מ צריכה בדיקה. ומובלעות שכתב הראב\"ד, שם בפ' הנזכר וכתבה רבינו בס\"פ זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום ששכנו בו עכו\"ם.</b> בפי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותרומה וקדשים וכו' תולין וכו'.</b> בפי\"ח דאהלות בתוספתא וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה ישהו במקום וכו'.</b> פי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עבד וסריס [או אשה] או קטן בן ט' שנים ויום אחד.</b> תוספתא פי\"ח דאהלות וכתוב בספרי רבינו או אשה ונוסחת התוספתא או שפחה ואיני יודע מאי קמ\"ל דכיון דגזרו על איש אעפ\"י שאין עמו אשה ואפי' הוא סריס וכו' ממילא משמע דגזרו על אשה אע\"פ שאין עמה איש ולגירסת התוספתא קשה מאי איריא שפחה דנקט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדור עכו\"ם שהיה בו עבד או אשה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או קטן בן ט' שנה.</b> בתוספתא ואיני יודע למה הצריך שיהא בן ט' שנים ואפשר שהטעם שמאחר שפחות מכאן אין ביאתו ביאה אינו יודע לשמור מביאה דוגמא לדבר מה שאמרו לענין יחוד קטנה היודעת טעם ביאה ומאחר שאינו יודע לשמור מביאה ה\"ה דאינו יודע לשמור אם קברו שם נפל: \n",
+                "<b>ואת מה הן בודקין וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה והדין משנה שם. \n",
+                "<b>ועל מ״ש מדור העכו״ם שחרב.</b> כתב הראב״ד מדור העכו״ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק א״א במשנה שנינו רשב״ג אומר עיר של עכו״ם שחרבה אין בה משום מדור העכו״ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב עכ״ל. ואיני יודע איך נתפייס הראב״ד בזה שעדיין יקשה על רבינו למה השמיט דין עיר עכו״ם שחרבה וגם מהיכן הוציא לחלק בין עיר עכו״ם שחרבה למדור העכו״ם שחרב ועוד היאך אפשר לטמא במדור ולטהר בעיר והרי בכלל העיר מדור ואיך יטהר ולכן נראה לי שרבינו סובר שמאחר שדין עיר שנויה בשם רשב״ג משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכ״פ בפי' המשנה שאין הלכה כרשב״ג וכתב רבינו שם שטעם רשב״ג מפני שהב״ח יחפרו בה תמיד ומוציאין מה שיש שם ולפ״ז הדבר ברור דרבנן פליגי עליה ממה שנתבאר בספ״ט בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע״פ שחולדה וברדלס מצוי שם מפני שכך היא לשון התוספתא ומשמע לרבינו שהם דברי חכמים שחלקו על רשב״ג ואע״ג דרשב״ג נקט עיר וחכמים נקטו מדור הכל אחד דמדור היינו עיר א״נ דמדור הוא בית אחד ושינתה התוספתא ורבינו לכתוב מדור במקום עיר לרבותא דאפילו מדור אחד טמא כ״ש עיר שיש בה מדורות הרבה. וא״ת אפילו תימא דפליגי רבנן עליה הא קי״ל כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו י״ל דשאני הכא דגמרא בפ״ק דפסחים (דף ט') ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ובפרק כל היד (נדה דף ט״ו) אמרו בחד תירוצא דלא כרשב״ג ואי הוה סבר גמרא דהלכה כוותיה לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא כך נ״ל לדחוק לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיצטווניות אין בהם משום מדור העכו\"ם וכו'.</b> ודברים אלו משנה פי\"ח דאהלות ופירש שם רבינו אצטוונית [הוא] מקום וכו' ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית וכו'. צריפין מין ממיני האהלים וכו' והוא מחודד ואין לו גג וכו'. מקום החצים המקומות שיעשו בו החצים. לגיונות מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהם יישוב ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מהזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והתקרה שע\"ג העמודים וכו' א\"א זה פירוש האלקטיות עכ\"ל. ופשוט הוא וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החנות אין בה משום מדור העכו\"ם אא\"כ היה דר בתוכה.</b> תוספתא בסוף אהלות: \n",
+                "<b>חצר שהיא טמאה משום מדור העכו\"ם וכו'.</b> שם בית שער ואויר החצר בזמן שהם מעורבים במדור העכו\"ם טמאים משום מדור העכו\"ם אם אינן מעורבים וכו' אינן טמאים וכו' ונראה שרבינו מפרש שהכוונה שבזמן שהחצר טמא בית שער והאויר טמא. ומ\"ש בסמוך בית שער ואוירה של חצר אינן טמאים היינו שידוע שלא דרו בחצר ואינה טמאה הילכך אף על פי שדרו בבית שער או באמצע החצר דירת עראי היא זו ואינם טמאים טומאת עצמם לבדם אבל כל שהחצר טמאה גם אוירה ובית שער טמאים ונמשכים אחריה עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לגמגם במה שאמר אף על פי שדרו וכו' באמצע החצר דירת עראי היא זו שאם דירה באמצע החצר דירת עראי היא וטהור היכי משכחת חצר שיהיה טמא משום מדור הטמא וצ\"ל דבשדר עכו\"ם בבית גם החצר טמא משום מדור העכו\"ם אבל כשלא דר אלא בחצר דירת עראי היא וטהור: \n",
+                "<b>ואין מדור העכו\"ם ולא בית הפרס בח\"ל.</b> גם זה שם ואם תאמר היכי שייך לומר כן והרי ח\"ל כולה טמאה יותר מטומאת מדור העכו\"ם ואין לומר דמשום מובלעות הוא דתני הכי דהא משמע התם דאשקלון מהמובלעות ויש בה משום מדור העכו\"ם וי\"ל דאיצטריך משום כהנים דבח\"ל דדוקא בארץ ישראל גזור עכ\"ל רבינו שמשון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ולדעת רבינו נראה דמובלעות הוא דאיצטריך למיתני הכי ולהו נ\"מ ולכך סמך לו דין מובלעות לפרש דלהכי נ\"מ דאל\"כ אמאי שבקיה עד הכא גבי דין ארץ העכו\"ם הוה ליה לכתבו מה שייך למדור העכו\"ם אלא ודאי כדכתיבנא וההיא דאשקלון יש בה משום מדור העכו\"ם לא חשש לה עכ\"ל ואני מצאתי כתוב ואין מדור העכו\"ם וכו' היינו דאין לו תקנה כמו שאמר למעלה פ\"ו מטהר בית הפרס לפני שני ת\"ח ובחוץ לארץ אין תיקון וגם במדור העכו\"ם אמר למעלה שבודקין אותו ובחוצה לארץ אין תיקון עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיירות המובלעות בארץ ישראל וכו'.</b> עד סוף הפרק תוספתא בסוף אהלות שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טפח על טפח וכו'.</b> משנה פ״ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו'. וי\"ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ\"ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי: \n",
+                "<b>היה האהל פחות מרום וכו'.</b> בפ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>בד\"א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו'.</b> בפ\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה.</b> כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב\"ד בדברי רבינו שכתב א\"א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ\"ל. וי\"ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי\"ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע\"פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו'.</b> בפי\"ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נסר שהוא נתון ע\"פ שני תנורים וכו'.</b> נראה שזהו פי' מה ששנינו שם נתון ע\"פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב\"ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו' א\"א אין הטעם הזה מספיק וכו'. מ\"ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י\"ב דאהלות נסר שהוא נתון ע\"פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו' ובישן טמא וכו' נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר\"י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ\"ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו' בא להכריע שאין הדבר כמ\"ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ\"ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק: \n",
+                "<b>וכן נסר שהוא וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שנשא כלים וכו'.</b> ריש פרק ט\"ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. \n",
+                "<b>ומה שכתב גזרו על שהיקפו טפח וכו'.</b> בפירקא קמא דשבת (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארונות של עץ וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) א״ר אלעזר בר' צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ״ש בפ״ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל x בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו'. אע\"פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ\"מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שפירש פי' אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג\"כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ\"ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד והתוס' שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים.</b> בריש פרק י\"ב דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שאין כולה שוה וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. \n",
+                "<b>ומה שכתב בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים.</b> דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י\"ג ע\"ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו'.</b> תוספתא דאהלות פי\"ג פי' סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד' טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד' אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו'.</b> מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ק\"ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו'. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע\"פ מ\"ש: \n",
+                "<b>וכן עמוד וכו'.</b> משנה פי\"ב: \n",
+                "<b>לפיכך אם היה בהיקף וכו': כתב</b> הראב\"ד מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ\"ד טפחים וכו'. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ\"ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא\"כ היקפו כ\"ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח' על ח' אם תעשה בתוכו אהל של ח' נמצאו הזויות עודפים ח' חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י\"ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח' חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז' חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע\"פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ\"מ חשיב כשיפועי אהלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וכו'. כיצד אחד חור שחררוהו מים וכו'.</b> פרק י\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שהיה האהל חזק ובריא וכו' כיצד שריגי האילנות וכו'.</b> בפ\"ח דאהלות בכלל המביאים את הטומאה וחוצצין בפני הטומאה הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל וכו' מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצין.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח ע״ב) אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזרו וגם בפרק דם הנדה ובפ״ק דמ״ק (דף ה' ע״ב) מוכיח דסככות ופרעות הוו דרבנן וסובר רבינו דע״כ מתניתין דקתני מביאין וחוצצין אהל דאורייתא הוה דאי מדרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא איך יקלו חכמים לטהר מה שהוא טמא מן התורה ועוד שכל אותם השנויים במשנה אהל מדאורייתא וא״כ כשיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל דאורייתא וההיא דנדה דקאמר שהם דרבנן היינו באין יכולים לקבל מעזיבה בינונית שאינו אהל מאחר שהוא רעוע אלא חכמים גזרו בו לחומרא דהיינו להביא אבל לא לחוץ בפני הטומאה ופי' אם יכולים לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה לא קלה ולא כבדה אלא ממוצעת בין הכבדות והקלות ואם אינם יכולים היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל בינונית שאפילו שהם יכולים לקבל רכה דהיינו קלה לאו כלום הוא וז״ש רבינו יכולים לקבל והם עומדים ואם אינם וכו' והם נופלים וכן כתב בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם אינן ראויים לקבל מעזיבה בינונית א\"א קשה לי מאי דאמרינן בתוספתא וכו'. כוונת הראב\"ד פה להקשות על רבינו שכתב שהטעם שצריך שיהיו מקבלים מעזיבה בינונית הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ צריך שיהיה חזק ובריא והרי אמרו בתוספתא שאע\"פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואים אותן כאילו הן של מתכת. וכן שנינו שעוף ששיכן מביא וחוצץ ולכך העלה שאין הטעם מפני שצריך שיהא אהל בריא וחזק אלא שיהיו דבוקות ולא יהיו מובדלות זו מזו שאם היו דבוקות אע\"פ שנתקלקלו והרקיבו ואין בהם כח לקבל מעזיבה רואין אותן כאילו הן של מתכת ולדעת רבינו י\"ל דההיא דהתרפו ל\"ק דהתם מיירי להביא טומאה מדבריהם וההיא דעוף ששיכן דמיתניא גבי הנך שמביאין וחוצצין י\"ל דאה\"נ שצריך שיהיה ראוי לקבל מעזיבה בינונית ולא תיקשי לן עוף מי מקבל שום מעזיבה שיש עופות גדולים שהם ראויים לקבל ועי\"ל שרבינו כתב בפירוש המשנה דאיירי בעוף קשור בכותל דהשתא מקבל הוא מעזיבה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ו)</small> אלו מביאין וחוצצין וכו' עד כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה.</b> בפ\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב הבאים במדה.</b> נתבאר בפרק ו'. כתב רבינו שמשון ד' ירקות במחוברים איירי דומיא דסיפא דאי בתלושין אי הוכשרו לא חייצי ואי לא הוכשרו היינו אוכלים טהורים וכ\"כ בתוספות פ\"ק דסוכה (דף י\"ג ע\"ב) בד\"ה ירקות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ופשוטי כלי עור א\"א זו היא סקורטיא וקטבליא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים: כתב</b> הראב\"ד כלי אבנים כל אלו מביאין ואין חוצצין א\"א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה וכו'. כתב שסובר כן רבינו ממ\"ש גבי המביאים וחוצצין כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה משמע שאם אינם באים במדה אינן חוצצין וגבי מביאין ולא חוצצין כתב ורחיים של יד שהרי הוא בכלל כלי אבנים משמע בהדיא שסובר דאפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצין אם אינם באים במדה ורבינו אינו סובר חילוק זה שחילק הראב\"ד שהרי בפי' המשנה דאהלות פ\"ח גבי הא דתנן דרחיים של אדם [שהוא רחיים של יד] מביא ואינו חוצץ כתב שהוא ג\"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין ב' בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן האבנים שהם חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. ולענין מ\"ש הראב\"ד שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית וכו'. י\"ל שרבינו סובר שמאחר ששנינו שאפילו כלי גללים מביאים ולא חוצצין בכל גווני משמע שאינם חוצצין אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה פ\"ו דאהלות ויש קצת סעד לפירושו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים ריחיים של אדם שאלו יותר ראויים לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כלן דבוקות.</b> ז\"ל רבינו בפי' המשנה [בתנאי] שיהי' ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולן ויהיו עומדות ולא הולכות וכן נתבאר בתוספתא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש גבי מביאין ולא חוצצין האדם.</b> בפ\"ו דאהלות אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נסר שהוא צף על פני המים וכו'.</b> תוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו חוצצין ולא מביאין וכו'.</b> משנה בפ\"ח דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וחבילי מטה והמשפלות א\"א מרזבלין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין טומאה נכנסת לאהל וכו' בד\"א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב שיעורו כפונדיון.</b> לשון המשנה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובפי\"ז דכלים תנן דהיינו כפונדיון האיטלקי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה וכו'.</b> זה הוא פי' רבינו במה ששנינו בפרק י\"ג חלון שהוא לאויר שיעורו מלא מקדח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון הנעשה שלא בידי אדם וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא כראש גדול של אדם.</b> בפרק י\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא חשב עליו לתשמיש וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאור שהתחיל לסתמו וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני שלא היה לו טיט לגומרו או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת.</b> פי\"ד דתוספתא דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון גדול העשוי לאורה וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות שנינו הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח: \n",
+                "<b>וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות וכו'.</b> נלמד מהדין הקודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון שהיא גלויה לאויר וכו' עד מפני שהוא גלוי לאויר.</b> פי\"ג דאהלות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החור שבדלת וכו' עד הרי הוא כסתום.</b> שם וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש העושה חור בכותל.</b> שם העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח ופירש שם רבינו יאמר שמי שניקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי וכו' או לשום שם כלי ישימו עליו נר או להשקיף ממנו מי שילך מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב פותח טפח עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד העושה מקום בכותל וכו'. א\"א זה עשה פירוש לאספתי ששנינו וכו'. מה שתמה על פי' הרב היוני נתיישב בדברי רבינו שמשון שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ\"ל. ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י\"ל שמפני שהמסמר שעושין לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב\"ד ניחא שכל שלשת הדברים הם מיוחדים למנורה וגם כי כתב ר\"ש שי\"ג במשנה עצמה לאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חלון תשמיש שסתמה וכו'.</b> בפי״ג ממס' אהלות אלו ממעטים את הטפח וכו' ואלו שאינם ממעטים וכו' ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלים שאינם מוכשרים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש חבית שהיא מליאה גרוגרות וכו' עד ואם לאו אינם חוצצין.</b> בפ״ו דאהלות ונתבאר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש עשבים המרים וכו' עד שהרי הם ראויים ומקבלים טומאה.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א\"א פחות מטפח לכזית מן המת וכו'. ואין זה השגה על רבינו דלישנא דמתניתין דפי\"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ\"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מ\"ש כן בפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיעט את הטפח בפחות מכזית וכו'.</b> בפי\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סתם החלון בכלי חרש וכו'.</b> פ' לא יחפור שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצ\"ל כלי חרש זה מאוס ונקוב וכו'.</b> נלמד שם מהסוגיא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו x מפני שאינם ראויים למלאכה: כתב</b> הראב\"ד א\"א דוקא למעט בחלון וכו'. כן הכריחו התוס' בפרק לא יחפור עלה כ' ואין כן דעת רבינו שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו x וכן פחות מכביצה אוכלים שאינם מוכשרים וכו': כתב</b> הראב\"ד אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' וכו'. אין דבריו מוכרחים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על דבריו בשום מקום לא מצאתי שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על שאר הפתחים ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשוב ואינו מתמעט עד שיבטל המיעוט ואותו נקרא חלון והיינו כל הנהו דלא יחפור דחלון הוזכר שם אבל טפח חור הוא ואין צריך לבטל המיעוט והיינו ההיא מתניתין דאהלות כי שם לא אמרו חלון אלא אלו ממעטים בטפח אם זאת כוונת הראב\"ד לא מצאתי מי שחילק בו ובתוס' אחלון טפח מפרשי ההיא דלא יחפור ורש\"י כתב בהדיא אם יש טפח בחלון בין בית לבית גם רבינו שמשון והרמב\"ם כך פירשוה וכולם חלון נקראים וכמו שכתב חלון שהוא לאויר שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו בטפח ולא מצאתי מקום מאין חילק כן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בבית מת וכו'. עד סוף הפרק.</b> בפי\"ג דאהלות שם וכחכמים: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו או נתמעט בקורי עכביש.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה במקום הכבי שאין בה ממש עכ\"ל. ופשוט הוא שזו היתה כוונתו ואע\"פ שלשון כבי נאמר בפרק י\"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשום בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פירש רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והם דומים ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהם דקים יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארובה שהיא באמצע תקרת הבית וכו'.</b> משנה רפ\"י דאהלות (משנה א'). \n",
+                "<b>ועל מ\"ש כנגד ארובה טהור,</b> מ\"כ ואע\"פ שאין בארובה פותח טפח לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו'.</b> שם כרבי יוסי ויש כאן חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בטומאה כדי שתתחלק וימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת ארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם היה בארובה פותח טפח וכו' וכנגד כל הארובה טמא: כתב</b> הראב\"ד א\"א כמדומה אני שיש כאן שיבוש וכו'. ודבר פשוט הוא ונ\"ל שודאי יש כאן ט\"ס וצריך לכתוב וכנגד הטומאה במקום וכנגד כל הארובה. ויש ליישב הגירסא בדוחק דה\"ק אם יש בארובה פותח טפח המאהיל על מקצת הטומאה כמאהיל על כולה: \n",
+                "<b>היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה וכו'.</b> \n",
+                "<b>שם ומ\"ש אין בארובה פותח טפח וכו' עד ואין טומאה יוצאת לו.</b> גם זה שם וכחכמים ויש פה בספרי הדפוס חסרון וכך הגירסא הנכונה היתה הטומאה תחת הארובה אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור שהרי רגלו מקצת האהל. וביאור הדבר דבסיפא חשיב כסתום כיון שנסתם קודם שבאה הטומאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שסתם הנקב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה כזית מן המת בפי העורב וכו'.</b> תוספתא בפרק י\"א דאהלות וכת\"ק ואע\"פ שכבר נתבאר שאפילו טומאה למטה כל שהיא כנגד ארובה הבית טהור הכא שאני כיון שהאהיל כנגד ארובה נטמא הכל כי נתערבה הטומאה משא\"כ שם שאין שום אהל כנגד ארובה לערב הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית וארובה באמצע תקרת הבית וכו' עד אין טמא אלא הבית.</b> משנה פרק י' דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכל טמא שאין כלי טמא חוצץ.</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק י\"ב ופי\"ז גבי אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה שאם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים ואם היתה טומאה על גביו וכלים תחתיו כל כלים שתחתיו טמאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב גבי אין בארובות פותח טפח היתה הטומאה כנגד ארובות וכו' הבית והעלייה טמאים.</b> בקדמה טומאה מיירי וכדדייק לישנא דהיתה טומאה שאם קדם הדבר שנתן לטומאה לא דומיא דמאי דכתב אם רגלו קדמה את הטומאה טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אלו הדינין בעושה ארובה וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפוחת את המעזיבה וכו'.</b> בפי\"ב דאהלות סנדל של עריסה שפחתה בתוך הבית אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם לאו מונים בו כדרך שמונין במת ושינה רבינו לשון המשנה וכתב הפוחת את המעזיבה כלומר שאם נפחת' מאליה תניא בתוספת' ששיעורה מלא אגרוף וביאור המשנה כ' רבינו שם עריס' היא המטה מלשון ערשו ערש ברזל [סנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל] טבעת יכניסו בו סנדל זה עד שהוא נראה בבית אם היה אותו הנקב טפח על טפח הכל טמא ר\"ל העלייה וכל הכלים שבה ואם לא היה באותו נקב טפח על טפח העלייה טהורה וזה הסנדל יטמא בהיותו מאהיל על הטומאה הוא והמטה שנוגעת בו טמאים טומאת ז' והתינוק טמא טומאת ערב דמיירי שהטומאה תחת הפתח וקדמה טומאה לסנדל וא\"ת כשאין בו פותח טפח למה עלייה טהורה מ\"ש ממה שנתבאר בפרק זה אין בארובות פותח טפח והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העלייה והבית טמאים שהרי עירב הטומאה ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשיב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק רבינו לכתוב והיתה רגל הערס סותמת את הארובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפחתה המעזיבה מאיליה וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובה שבתוך תקרת הבית וכו'.</b> בפרק י' דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה שאם תעלה ואין שפתותיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' ארובה שהיא לאויר וקדרה נתונה תחתיה בארץ מכוונת כנגדה שאם תעלה וכו' כלומר שאינה רחבה יותר מהארובה עד שתהא מגעת אפילו כל שהוא בתקרה עד שלא תהא יכולה לצאת טומאה תחתיה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין כל טומאה רצוצה אע\"ג דאין כלי חרש מיטמא מגבו הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא והוא הדין כשהטומאה בתוכה או על גבה דכיון דקי\"ל דכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר רואין הטומאה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור מאחר שאינה נוגעת אפילו כל שהוא בתקרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> שם היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור בתוכה או על גבה הכל טהור זו היא גירסת רבינו וה\"פ מאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הוי שוליה וגג הבית אהל הילכך טומאה תחת אחת מהם תחת שניהן טמא תוכה וגבה טהור מפני שאינו תחת אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טהור כלומר תחתיה והבית טהור שמאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הצילה על כל מה שתחתיה כך פירוש המשנה לפי גירסת רבינו אבל קשה כשהיא גבוהה טפח וטומאה בתוכה או על גבה אמאי תחתיה והבית טהורים הא קי\"ל כלים אפילו כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וא\"כ גם תחתיה והבית טמאים וכבר השיגו הראב\"ד וכתב שהגירסא הכל טמא וק\"ל דלדידיה מי ניחא מאי דקתני בגבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה תוכה וגבה טהור הא מזה הטעם בעצמו היה להם להיות טמאים ואפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי הילכך לא מפלגינן בינייהו וכיון דאהל שתחת הכלי מיעוטא היא הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ומה שנתן רבינו טעם שאין כלי חרס מטמא מגבו היינו לומר דאילו היה מיטמא מגבו לא היה לו דין אהל כלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה הטומאה בתוך הקדרה וכו': כתב</b> הראב\"ד טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת א\"א לא יורדת עד התהום כטומא' רצוצה וכו'. וא\"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה הרי היא רצוצה ולמה לא תרד עד התהום ודוחק לומר דלצדדין קתני ואפשר דכיון דקי\"ל דאין כלי טמא חוצץ אעפ\"י שהטומאה תחתיה הוה ליה כאילו היא מגולה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו' היתה טומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה המחבר משבש המשנה מדעתו וכו'. אני אומר שגירסת רבינו במשנה היתה בתוכה או על גבה הכל טהור ולענין מה שהקשה הרב ר' אברהם בן דוד שהעיקר הוא הכל טמא לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה ואינו חוצץ רבינו בפירוש המשנה כתב שטעם שהבית טהור לפי שהטומאה כנגד ארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהיא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע וכן מוכיח בתוספתא שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומכ\"מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשה אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ\"ע: \n",
+                "<b>היתה הקדרה תחת הארובה וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"א: \n",
+                "<b>היתה הקדרה מונחת בצד אסקופת הבית כו' עד אבל הבית טהור.</b> משנה סוף פ\"י דאהלות היתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור תוכה או על גבה הכל טמא. שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה ומצאתי בפירוש משניות מוגה שכתב שם רבינו ז\"ל אסקופה שם המשקוף התחתון והוא גבוה מהארץ מעט ושקוף שם המשקוף העליון הנכחי אליו והוא אשר נקרא בלשון הכתוב משקוף וענין אמרו שאם תעלה נוגעת בשקוף פותח טפח שאילו חשבנו שהוגבהה ביושר יהיה מפי הכלי פותח טפח נכנס תחת השקוף וכשתהיה ההנחה והיא דבקה בארץ באי זה מקום שתהיה הטומאה מזה הכלי יטמא מה שהיא נכחי לטומאה לבד לפי שהטומאה לא הראתה פעולתה באהל כפי מה שהקדמנו אולם אם היתה גבוהה טפח הנה היא תאהיל ויטמא הבית מסבת פותח טפח אשר ממנה נכנס תחת המשקוף העליון הנכחי אליו וכן אם היתה טומאה בתוכה או על גבה תחתיה טמא לפי שהבית יטמא להגעת הטומאה תחת השקוף ותצא טומאה מהבית אל תחת הקדרה להיותה נכחית בטפח לתחת המשקוף ויטמא תחת הקדרה ג\"כ והוא אמרו הכל טמא ואם היה זה הכלי אין ממנו תחת המשקוף אלא פחות מטפח או תהיה נכחית לשטח המשקוף מבחוץ עד שאילו עלתה ביושר ידבק צדה בצד השקוף וזהו אומרו או מודבקת לשקוף הנה היא אז אין חיבור בינה ובין הבית ויהיה דינה דין אהל בפני עצמו עכ\"ל. ורישא קשיא שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח למה לא יטמא הבית כיון שהשקוף מאהיל על הטומאה וצ\"ל דמיירי כשאין הטומאה נכחית לשקוף אלא נכחית לאויר וה\"ר עובדיה פירש בענין אחר: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו' ותוכה וגבה טהור וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך וכו' ואומר אני שזאת הקדרה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח וכו'. באמת דברי הראב\"ד נכונים ושפתים ישק וכן פירש ר\"ש והרא\"ש ומכ\"מ אין זה תפיסה על רבינו מפני שרבינו בספר הזה מחבר לא מפרש וכתבו הר\"ש והרא\"ש בוקעת ועולה והבית טהור וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ דאי בטפח המשוך לפניה היה הבית טמא תוכה וגבה טהור דנצולת עם דופן הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורות הבית והעליה וכו'.</b> משנה פרק י\"ב דאהלות: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וביניהם פותח טפח.</b> כתב הראב\"ד א\"א אע\"פ שאין ביניהם אויר טפח וכו'. נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ\"ש וביניהם אויר פותח טפח באויר שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עלה שמה צורך שיהיה באויר פותח טפח אפילו אין באויר פותח טפח אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דיבר רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתנא היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהם בלבד טמא הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פותח טפח שאילו לא היה ביניהם פותח טפח היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו גבי היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע\"ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא: כתב</b> הראב\"ד א\"א וכן על גבי קורה התחתונה עכ\"ל. והדין עמו שמאחר שאחד התחתונה ואחד העליונה הן לאויר כך לי שהיתה הטומאה על התחתונה כמו שהיתה על העליונה וכך הוא לשון המשנה היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ולא חילקנו בין שתהיה על גבי העליונה לשתהיה ע\"ג התחתונה ורבינו דנקט ע\"ג קורה העליונה צ\"ל דל\"ד אלא איידי דנקט בבבא קמייתא ע\"ג העליונה נקטה נמי הכא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אין בקורות פותח טפח וכו'.</b> תוספתא פי\"ג דאהלות והוא נלמד ממתני' סוף פי\"ד דאהלות: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח: כתב</b> הראב\"ד א\"א כמה לשון זה מקולקל וכו'. וי\"ל דרבינו לישנא קלילא נקט וקיצר במקום שהיה לו להאריך ולומר דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח אלא שסמך על מ\"ש בפ\"ה מהלכות סוכה גבי היה הסיכוך מדובלל: \n",
+                "<b>בית שנסדק וכו'.</b> משנה פי\"א דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת.</b> שם בה\"א כל שהוא ומפרש בתוספתא פרק י\"ב דהיינו כחוט המשקולת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א כמה קלקל עלינו את הענין וכו' ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית וכו'. כלומר מדלא פירשה כדמפרש רבינו מאי דתנן הבית שנסדק דהיינו גג וכותליו אלא לכותל לבדו שנסדק קרי במתניתין הבית שנסדק וע\"פ זה פירש השיעורים שבמתניתין לטומאה וכמו שמבואר בדבריו ודברי רבינו ופירושו מרווח בפי' דמתני' וכך פירשו רבינו שמשון והרא\"ש וז\"ל הרא\"ש בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכסדרה שנסדקה וטומאה בצד אחד וכו'.</b> משנה פרק י\"א דאהלות פירוש כל אכסדרה היא פרוצה מרוח ד' וסתומה משלש רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר הב'. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו עירב את הטומאה.</b> כתב הראב\"ד א\"א כמה שיבושים נשתבש וכו'. דברי רבינו פשוטים וכך פירשוה הר\"ש והרא\"ש ואין דברי הראב\"ד מובנים לי ואפשר דלטעמיה אזיל שפירש שהסדק הוא בכותל לא בגג ומשיג על רבינו שכתב נתן רגלו וכו' למעלה על הסדק ועדיין דברי הראב\"ד צריכים עיון: \n",
+                "<b>היה אדם מוטל על הארץ וכו'.</b> שם וכב\"ה: \n",
+                "<b>וכן אם היו תחת הסדק וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו'.</b> פי\"ד דאהלות הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא הגיזרה והגבלית בפותח טפח איזהו הזיז שפניו למטה והגיזרה שפניה למעלה ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין שהם י\"ב טפח יתר מכאן מביאה את הטומאה בפותח טפח העטרות והפיתוחים מביאים את הטומאה בפותח טפח וכו' זיז שע\"ג הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח וכו' קנה שע\"ג הפתח אפילו מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע ר\"י בן נורי אומר אל יחמיר זה מן הזיז ופירש שם רבינו זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך צורתו ותנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ ויהיה בינו ובין הארץ גבוה י\"ב טפחים והוא יוצא מצד פתח [הבית] ונחשוב זה הקנה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכלל הטומאה אשר תחתיו לצד הארץ וכו'. [זיז] שעל גבי הפתח ר\"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי\"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד אר' יהושע להיות הקנה משוך על אורכו ודבוק לכותל אע\"פ שהוא למעלה מי\"ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר ר\"י בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היא למעלה מי\"ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כר\"י בן נורי עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו כאן תמה אני איך הוא מוציא הדברים מפשטן וכו'. נראה מדבריו שהוא תמה על רבינו למה פסק כר\"י ב\"נ והו\"ל לפסוק כר' יהושע מפני שרבי סייע אותו דתניא בתוספתא רבי אומר החמירו בקנה יותר מבזיז שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל, ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי רבי יהושע ואפשר דליה לא ס\"ל ומאחר דמילתא דרבנן היא פסק כר\"י בן נורי דמיקל. ויש לתמוה על הראב\"ד למה קראו מוציא דברים מפשטן לפי שפסק כר\"י בן נורי וצ\"ל דמשום דאע\"פ שאפשר לומר דרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי ר' יהושע ואפשר דאיהו סבר כר\"י בן נורי פשטא דמילתא היא דכרבי יהושע ס\"ל לכך קראו מוציא הדברים מפשטן. ועטרות הם אבנים הבולטים מן הקיר כמין כיפה. ופיתוחים הם סיוד וכיור שעושים לנוי. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ודבר ברור הוא וכו'.</b> בפ' מי שמתו (ברכות יט:) ד״ת אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ וכו' אין בו חלל טפח אינו חוצץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיז שהוא סובב את כל הבית וכו'.</b> בפרק י\"ד דאהלות זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות פירוש זיז שהוא רחב טפח וסובב כל כתלי הבית מבחוץ וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לד\"ה וידוע דהלכה כרבי יהושע. טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר\"א מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית א\"א דוקא בזיז שהוא למעלה מי\"ב טפחים עכ\"ל. כלומר שאילו לא היה למעלה מי\"ב טפחים היה מביא את הטומאה בכל שהוא כמו שנתבאר ופשוט הוא והטעם כשטומאה בבית כלים שתחתיו טמאים משום דדרך הטומאה לצאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.</b> שם במשנה פירוש כי כאשר היה הבית מוקף באכסדראות ואכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שבאכסדרה טמאים טומאה באכסדרה רבי יהושע מטהר הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון העשויה לתשמיש וכו'.</b> פי\"ד דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה כרוחב אגודל.</b> שם בתוספתא, ומ\"כ פי' אפילו לא היה לצד חוץ אלא גודל וכשהזיז אינו גבוה אלא רום אצבעיים עשוי לנוי החלון ומצטרף אהלו עם החלון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' גבוה כל שהוא: בניין היוצא לפני החלון וכו'.</b> בפרק י\"ב דאהלות הבטח אינו מביא את הטומאה היה בו זיז ר\"א אומר אינו מביא את הטומאה [רבי יהושע אומר] רואין את הבטח כאילו אינו והזיז העליון מביא את הטומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בו זיז וכו'.</b> שם וכרבי יהושע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זאת הפסקא לא נמצאת וכו'. וזה לשון רבינו בפירוש המשנה בטח הוא בניין היוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר ישקיף מהארובה הוא נסמך עליו ולזה יקרא בטח וכתב הרא\"ש הטעם מפני שהוא מודבק לחלון ואין אויר שתכנס בו טומאה ורבינו שמשון בשם הערוך פירש בו פי' אחר: \n",
+                "<b>וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח זו ע\"ג זו.</b> פי\"ד דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד תחת התחתון תחתיו בלבד טמא א\"א חסר מכאן עיין המשנה עכ\"ל. ואני אומר ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ובנוסחא הנכונה אין שום חסרון וכך היא היה העליון עודף על התחתון פותח טפח וטומאה תחת התחתון או ביניהם תחתיהם וביניהן טמא היתה ע\"ג העליון כנגדו ועד הרקיע טמא היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח וטומאה תחתיהם תחתיהם וביניהם טמא היתה הטומאה ביניהם או תחת המותר ביניהם ותחת המותר טמא אבל תחת התחתון טהור וזו הבבא האחרונה פלוגתא דר\"א ורבי יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד תחתיו בלבד טמא א\"א הנוסחא נסוחא מן האחרת עכ\"ל. מכאן נראה שמ\"ש בהשגה שקודם זו חסר מכאן היינו שהיה בנוסחתו בדברי רבינו שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' טומאה תחת העליון ביניהם בלבד טמא והשתא קאמר שמ\"ש בסיפא גבי יש בכל אחד מהן פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח וטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא נוסחא זו נכונה מהאחרת כלומר מהנוסחא שכתב לעיל שיש בה חסרון. שנסוחא פירושה נכונה ואפשר דגרסינן נכוחה או נכונה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אין בהם פותח טפח וכו'. טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שהרי היא רצוצה.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין עכ\"ל. טעמו משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גבוה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י\"ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מיקריא רצוצה: \n",
+                "<b>כלים או בגדים וכו' עד מפני שהם כקרקע.</b> פט\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני וכו'. ואני אומר אין ספק שפירושו אמיתי ואין תפיסה על רבינו למה לא פירש שרבינו ז\"ל בספר הזה מחבר לא מפרש ויש כאן ט\"ס וצריך לכתוב של שיש במקום שלשתן. גם חסר בדפוס תיבת אלף וכך היא הנוסחא אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה וכן מבואר בתוספתא וטעם החילוק בין לוחות עץ לטבליות של שיש דשל עץ לא בטילי אגב קרקע וכמאן דליתנהו דמי ומקומם חשיב חלל אבל שיש כקרקע הוא חשיב שהרי מין קרקע הוא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם היתה הטומאה גבוהה מן הארץ: כתב</b> הראב\"ד זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוה הכלי עכ\"ל. טעמו דאכלי או לוח העליון הוא דקפדינן שיהא גבוה מן הארץ טפח ולשון המשנה כך היא עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח וא\"כ אפילו אין הטומאה גבוהה מן הארץ טפח אם הכלי או הלוח העליון גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה וגם רבינו כתב כן בסוף פי\"ו ולכן צריך לומר שסמך כאן על מ\"ש שם וה\"פ אם היה הלוח או הכלי העליון שהטומאה מלמטה גבוה מן הארץ טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו וכו'.</b> שם טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והם גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה כלים שתחת הראשונה טמאים שתחת השניה טהורים ופירש רבינו הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה לפי שהיא חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורים לפי שלא יגיעו בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד עד כאן לשונו. וכתב ר\"ש הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ואע\"ג דתנן בריש מכילתין כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים [טומאת שבעה] והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הא תנן התם אין האהל מתחשב הילכך טבלא שטומאה תחתיה אינו מן המנין עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן והנוגע בלוח זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וע\"פ מה שנתבאר בפ\"ה מהלכות אלו אינו טמא אלא טומאת ערב ומתניתין קתני טמאים טומאת שבעה ואפשר דה\"ק הוי כנוגע בכלים שנגעו באהל המת בעודם מאהילים על המת דהוי בחיבורין דכה\"ג טמאים טומאת שבעה: \n",
+                "<b>אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה ואינם חוצצין וכו'.</b> זה נלמד ממה ששנינו בריש פ\"ז דאהלות ובפרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכו' עד הכל טמא.</b> פ\"ט דאהלות חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה תחת דפנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה בתוכה ותחת דפנה אם יש בדפנות פותח טפח הכל טמא וכנגד פיה טהור ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' קרקרותיה שוליה המחודדים ואתחתיה קאי והוא הדין לזית נתון בתוכה או תחתיה כנגד קרקרותיה וחבית זו של חרס היא ולדעת רבינו רחבה שוה מלמעלה למטה כמו חביות שלנו וע\"פ הדברים האלה פירש שם וז\"ל אמרו כנגד קרקרותיה ירצה שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי x הדפנות וכו' וכאשר היתה טומאה כנגד קרקרותיה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שהוא נכחי לטומאה מאויר החבית (ומעת שנטמא אוירה נעשית החבית) טמאה לא שכלי חרס יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזאת החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מהטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו וכו' ואם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי (החרס) [הגג] ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו והטומאה בעת שעברה למעלה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן. ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת שוליה לשון התוספתא כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קרקרותיה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טמא וכל שאינו כנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טהור ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שיגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי (חרסה) [גגה] טפח כבר התפשטה הטומאה בכולה ר\"ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר\"ל מה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראת פעולתה ברוב נכחיותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בחבית טהורה וכו'.</b> במשנה הנזכרת ופי' שם רבינו אולם אם כבר נטמאת מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ או אם יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כיסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על הטומאה כל מה שיגע באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר\"ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו [הטומאה הוא] טמא לסבה שזכרנו עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד או על גבה הכל טמא א\"א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש לא הכל הכל ממש וכו'. טעמו במ\"ש חסר מכאן לומר שלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב הכל טמא אלא לפרש וכבר כתבתי שאין זה תפיסה על רבינו שאינו בספר הזה מפרש אלא מחבר ומכ\"מ מתוך לשונו של רבינו נראה לי שמה ששנינו הכל טמא לכל החלוקות קאי דבכל חלוקה מהם הנוגע בכ\"מ ממנה טמא מפני שהיא כקבר סתום וזה מבואר בלשונו בפי' המשנה שכתב שיהיה כמו קבר סתום ולזה נתכוון במ\"ש כאן וכל הנוגע בה כולו טמא: \n",
+                "<b>היתה מוקפת צמיד פתיל וכו'.</b> תוספתא דאהלות פ\"י ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שבתוכה וצ\"ע: \n",
+                "<b>חביות שהן יושבות על שוליהן וכו'.</b> משנה פט\"ו דאהלות ועיין בדברי רבינו בפי' המשנה ויש פה חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהיא רצוצה בד\"א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא שהרי הכל אהל אחד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדם שהאהיל בידו אחת וכו'. וכן שני בתים וכו'.</b> בספט\"ו דאהלות והטעם על פי מה שקדם שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים שנגע בהם אבל באהל אינו מטמא אותם שאין מטמא באהל אלא מת עצמו אבל אם בשעה שנוגע במת או מאהיל עליו מאהיל גם על הכלים בידו אם יש בה פותח טפח שהוא שיעור אהל להביא הטומאה הנה נטמאו מפני היותם עם המת תחת אהל אחד שהאדם נעשה אהל להביא את הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שהשקיף וכו' עד מביא ואינו חוצץ.</b> פרק י\"א דאהלות וכב\"ה. ויש בספרי הדפוס ט\"ס בדברי רבינו שכתוב בצד החיצון וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בעד החלון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נושאי המת וכו'.</b> פ\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ וכו'.</b> כ\"כ בפי' המשנה ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהוא עומד בתוך הבית וכו'.</b> ריש פ\"ה דאהלות וכב\"ה דתנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש\"א הכל טמא ובה\"א התנור טמא והבית טהור ר\"ע אומר הכל טהור ופי' רבינו עין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאים ממנו האפר. וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תחת הבית והנקב הקמור בולט לחוץ והאהילו נושאי המת במת על זה הקובב אמרו ב\"ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב ובה\"א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור\"ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אלא על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר\"ע עכ\"ל. והרא\"ש כתב מיירי כשיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפילו טומאה בעין טהור התנור כדתנן פ\"ח דכלים בש\"א הכל טמא דחזינן לטומאה כאילו היא בתוך העין ויוצאה דרך פי התנור לבית וב\"ה לא מחמרי כולי האי להביא טומאה לבית אבל התנור טמא ורבינו שמשון פירש דבאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך הטומאה ליכנס דהכא הרי נכנסת לתנור ולמה לא תכנס לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקימנא דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב\"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן וכו' וב\"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן ולא לטמא הבית עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ וכו'.</b> נראה לי מתוך דבריו שמפרש דמיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית הילכך נמצא דלענין זה אינו אהל אחד עם הבית כדי שיביא לו טומאה שנכנסה לו דרך עינו. והראב\"ד כתב זה הטעם אינו כלום שב\"ש למה מטמאין את הכל וכו'. על מ\"ש הראב\"ד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורחב טפח יש לתמוה שרבינו שמשון כתב דבתוספתא מוכח דבדלית בעין פותח טפח מיירי ונראה שהם חולקין בפירוש התוספתא דקתני אמר רבי יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא א\"ל מה אתה [אומר] בעין של תנור א\"ל טמא א\"ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח [יש בה רוחב טפח] ואין בה גובה טפח טהורה. רבינו שמשון מפרש דברישא מיירי בעין של תנור דמתניתין ובסיפא מפרש דפלוגתייהו בדלית ביה פותח טפח דאילו הוה ביה פותח טפח מודה ר\"ע דטמא והראב\"ד מפרש סיפא דה\"ק ע\"כ לא פליגי אלא בדאית ליה פותח דאי לית ביה פותח מודו כ\"ע דטהור. ומ\"ש הראב\"ד בסוף דבריו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך וכו' הוא תוספתא ופירושה: \n",
+                "<b>מגדל הבא במדה וכו' עד כלים שבתוכו טהורים.</b> פ\"ד דאהלות כלשון רבינו והנה יש בספרי הדפוס חסרון בדברי רבינו וכך צריך לכתוב אצל מ\"ש ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. והתנה במגדל הנזכר בפרק זה שיהא בא במדה דהיינו שיהא מחזיק מ' סאה שהם כוריים ביבש ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה אבל אם היה פחות מזה הנה הוא יקבל טומאה כשאר כלים המקבלים טומאה ולא יציל על כלים שבתוכו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ.</b> מיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין נמצא שאין מקום לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מוכני שלו וכו'.</b> ז\"ל המשנה שם היתה מוכני שלו משוכה לאחריו ג' אצבעות טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד\"א בזמן שיש שם פותח טפח ואינה יוצאת והמגדל בא במדה ופי' שם רבינו הגלגל שבזה המגדל יקרא מוכני והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות והטומאה באותם שלש אצבעות. ופירוש תחת הקורות שהטומאה במה שיוצא לחוץ שהוא תחת קורות הבית בד\"א בזמן שיש בה פותח וכו' כי מה שאנו אומרים שאין הטומאה יוצאה לבית לפי שאין המוכני יוצא אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח ואנו צריכים הטומאה טפח ואמנם זה בג' תנאים התנאי האחד שיהיה שם פותח טפח כי לא הוצרכנו להבאת הטומאה טפח אלא בזמן שיהיה במקום הטומאה פותח טפח אבל כשאין שם פותח טפח יוצאה ובוקעת ואין צריך לטפח ועוד תנאי שני שזה המוכני לא יהיה יוצא מאחר המגדל לגמרי אלא שיהיה לו דבר שיהיה מונע אותו מלצאת טפח ועוד תנאי ג' שיהא בא במדה דהיינו שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה המגדל עומד בתוך הבית וכו'.</b> פי' כי אמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טהור מיירי בשדלת המגדל מוגף שהמגדל מציל וחוצץ לפי שאינו מקבל טומאה דכלי הבא במדה הוא וכשטומאה בתוכו הבית טמא אע\"ג שדלת המגדל מוגף לפי שדרך הטומאה לצאת וכיון שהיא בתוך הבית כל מה שבבית טמא אבל אם היה דלת המגדל פתוח אפילו בטומאה בבית טמא היה טמא מה שבתוך המגדל שהרי הטומאה במגדל דרך פתחו שהוא בתוך אהל הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כלים שבין המגדל ובין הארץ וכו'.</b> פירוש אם יש טפח בין מגדל לכותל או בין גג מגדל לקורות או בין שולי המגדל לארץ הכלים טמאים מטומאת הבית שהטומאה נכנסת לכלים דרך הפתח וכשאין שם טפח המגדל חוצץ בפני הטומאה שלא תגיע לכלים כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות ונוסחת התוס' שאנו רואים את הקורות כאילו יורדות וסותמות ד\"ה אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח ואמרו טומאה שם ר\"ל בין הכותל ואחורי מגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל והארץ הנה הבית כולו טמא לפי שהטומאה בתוך הבית לא יציל עליה האהל שהשורש אצלנו אם היה אהל לתוך אהל והיתה טומאה תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה עומד באויר וכו'.</b> פירוש כלים שבעביו שיש חדרים עוברים בעביו בין שתי הלוחות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כלים שבין המגדל וכו' אם יש שם פותח טפח כו' א\"א לא כל הענינים שוים וכו'. ואני אומר דברים נכונים הם ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ואין דרכו בספר זה כי אם להעתיק המשנה כלשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיפועי אהלים כאהלים וכו'.</b> כאן יש בספרי רבינו חסרון הניכר והוא ט\"ס וכך היא הגירסא הנכונה כל שיפועי אהלים כאהלים כיצד אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע וטומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים טומאה תחת השיפוע כלים שבאהל טמאים. הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב כחצי זית מתוכו וכו'. ודינים אלו משנה פרק שביעי דאהלות פי' אע\"ג דקי\"ל דאין חשיב אהל להביא את הטומאה עד שיהא טפח על טפח ברום טפח מרובע לא בעינן שיהא בו טפח על טפח מכל צד אלא אהל משופע ויורד וכלה עד כאצבע הואיל ויש באמצעיתו טפח על טפח אף במקום שאין בו טפח על טפח אלא כאצבע חשיב אהל ומביא את הטומאה תחת כולה הואיל והוא אהל אחד ולשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע ופי' ר\"ש וכלה עד כאצבע למעלה לצד הגג אבל רבינו פירש שם ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע ולישנא דמתניתין דייקא דקתני ויורד: \n",
+                "<b>ומה שכתב הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' וכו'.</b> באהל של פשתן מיירי שהוא מקבל טומאה אע\"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הילכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים הילכך הנוגע בו מתוכו אחר שפינה המת משם טמא טומאת ז' דהוה ליה כלים באדם ומאחריו טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים בכלים ואדם בכלים וע\"כ צריך לפרש דמיירי אחר שפינה המת משם דאילו בעוד המת שם אפילו הנוגע מאחריו טמא טומאת ז' כדתנן אין האהל מתחשב כך פירש ר\"ש וע\"פ זה נפרש לדעת רבינו לענין השיפוע ומה שאחריו וק\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש כחצי זית מתוכו וכו'.</b> כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחריו מצטרפין לטמא את האהל טומאת ז' כדתנן בפרק ט\"ז דאהלות כוש שהוא תחוב באהל וכחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע\"פ שאינם מכוונים טמא אבל הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו אין בו אלא טומאת ערב כיון דליכא כזית בצד אחד א\"א לכל צד ליחשב אלא כלים בכלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע וכו'. ורבינו בפירוש המשנה נותן טעם לדבריו וכתב שהוצרך לפרש כן מפני ששנינו בתוספתא כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' למדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כוורת שהיא מוטלת בארץ וכו'.</b> פ\"ט דאהלות בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב\"ד העמידה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו ורבינו העמידה במחזקת מ' סאה שכתב שם תחילת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר תטמא יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאות בעצמה אמנם זה ענין הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה עכ\"ל. והילך לשון המשנה כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור בבית אין טמא אלא הבית בתוכה הכל טמא פירוש במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. וק\"ל על מה דתנן בנתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא דבשלמא כשהטומאה תחתיה שיהא גבה טמא ניחא דכיון שאינה גבוהה מהארץ טפח ה\"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה אבל כשהטומא' על גבה למה תחזור הטומאה לירד למטה לטמא תחתיה הרי הכוורת חוצצת בפניה וי\"ל שלקמן בפרק זה אבאר דכלים אע\"פ שהם אינם מקבלים טומאה כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כמו שנתבאר בפי\"ב: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה והבית טהור.</b> לישנא דמתניתין דייק דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דמשמע מינה דתוכה אינו טהור אלא מה שאינו כנגד הזית אבל קשה שמאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת והל\"ל בתוכה טמא וגבה טהור דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל חוצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה וי\"ל שמאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית.</b> דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או על גבה מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n",
+                "<b>ומ\"ש בתוכה הכל טמא.</b> מפני שהכוורת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימנענה הכוורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוספתא שאין אהלים מצילים על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פרק י\"ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל ותחתיה ועל גבה טמאים כנגד הטומאה דכיון דאין כלי חוצץ בפני הטומאה רואים את הטומאה כאילו היא על גבה והא תנן ברישא דכשהטומאה על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הבית תחתיה וגבה טמא ופשיטא דהכא כשהטומא' חוץ לבית מיירי כמו ברישא ופשיטא נמי שמ\"ש כנגד הטומאה לא קאי אלא לכל שעל גבה וכל שתחתיה בלבד: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היתה הטומאה בתוכה וכו' וכל שתחתיה כנגד הטומאה: כתב</b> הראב\"ד זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא וכו'. והשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמיד הוא ז\"ל פרק זה בכוורת של חרש שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה היא אבל לרבינו שהעמידה בכוורת מחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה כלל והיא חוצצת ל\"ק מידי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח כו'.</b> ז\"ל המשנה (פ\"ט מ\"ג) היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה ובתוכה הכל טמא הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד הילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד וכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואים אותם כאילו הם תחתיה ונמצא שהם והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה כל כלים שע\"ג טמאין ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים משום דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שכנגד הטומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובתוכה הכל טמא.</b> תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל מה שבבית טמא א\"כ גם כל מה שתחתיה טמא וכל כלים שע\"ג ג\"כ טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא כמו שנתבאר בפי\"ב: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל כל שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה.</b> כתב הראב\"ד א\"א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה עכ\"ל פי' דבריו כי כשהטומאה רצוצה אז בוקעת כנגדה אבל כשאינה רצוצה אין חילוק בין כנגדה לשלא כנגדה וכיון שע\"י האהל מתפשטת הטומאה אם נכנסת לתוכה הכל טמא וכיון שאינה נכנסת הכל טהור וטעם רבינו דלגבי מה שכנגד הטומאה חשבינן לכוורת כמאן דליתא ונמצא כלי זה מאהיל על הטומאה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו או שהיתה טומאה על גביהן מביאין ולא חוצצין.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין כאן טעם וכו'. אין תלונתו על רבינו כי אם על המשנה דקתני ברפ\"ו (משנה א') דאדם וכלים אפילו כלים שאינם מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וברפ\"ח (משנה א') קתני דכלים שאינם מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ\"ח מיירי בפותח שבין בית לבית וטומאה בא' מהן אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ\"ו וכן פירש הרא\"ש, וכך הם דברי רבינו כאן אע\"פ שבפירוש המשנה לא פירש כן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו בד\"א בזמן שהיא כלי וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה פרק ט' (מי\"ב) היתה פחותה שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הרי היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה ופקוקה בקש לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה או אפוצה כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך תוכה וגבה טהור וחוצצת: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל אם היתה פחותה וסתם מקום הנפחת וכו' ותוכה וגבה טהור מפני שהוא אהל של עץ: כתב</b> הראב\"ד אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה עכ\"ל. יראה שטעמו משום דקשיא ליה מ\"ש מפני שהוא אהל של עץ דמה לנו אם יהיה של עץ או של דבר אחר ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שאינו כלי. וי\"ל שהוצרך רבינו לומר מפני שהוא אהל של עץ לומר שאינו מקבל טומאה שאילו היה מדבר ארוג או מנסרות נטמא האהל עצמו כדאיתא בפרק במה מדליקין ואין דבר טמא חוצץ וכן אם היה כלי אע\"פ שאינו מקבל טומאה לא היה חוצץ כמו שנתבאר פי\"ב אבל מאחר שהוא אהל של עץ שאינו מקבל טומאה וגם אינו כלי הרי הוא חוצץ ולפיכך תוכה וגבה טהור: \n",
+                "<b>היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכו'.</b> גם זה שם במשנה וטעמא משום דכיון דלאו כלי הוא כמו שקדם הילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית בלבד דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא וכאן איחר רבינו המשנה המוקדמת מפני שרצה לסמוך היתה גבוהה מהארץ טפח דאינו כלי להיתה גבוהה מהארץ טפח דהיתה כלי: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא.</b> כתב הראב\"ד א\"א כאן צריך טעם וכו'. כלומר שאין זה כדאי לתרץ הקושיא ולי נראה שהטעם שמאחר שהיה בה חלל טפח אע\"פ שעכשיו היא אפוצה אהני לה מה שהיה בה חלל טפח קודם לענין שלא תבקע למעלה ואהני לה מה שהיא עתה אפוצה לענין שתבקע למטה. א\"נ מיירי בשיש בה חלל טפח על טפח על רום טפח אלא שאינו במקום אחד והכי דייק לישנא דמתני' ומש\"ה דיה שתבקע למטה ואינה כדאי שתבקע למעלה ובפחותה ופקוקה בקש יש שם פותח ופקוקה בקש ולענין שתבקע ותרד למטה חשובה כסתומה ולענין שלא תבקע ותעלה למעלה לא חשובה כסתומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח ופיה לפנים וכו'.</b> דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם בבית פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני במתני' הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם משום דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל אחד וכיון דכלים נעשו אהלים לטמא כלים שתחתיה ושעל גבה רואים כאילו הם בתוכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם זה שם וכמבואר בדברי רבינו הטעם: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'.</b> גם זה שם במשנה והטעם מפני שכבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגגה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים ומ\"מ טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם הטומאה על גבה כלים שבכולם טהורין משום דכיון דאינה כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מונחת על הארץ וכו'.</b> גם זה במשנה שם בבא זו שוה לאידך בבא דהיתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו גבי כוורת המוטלת בארץ וכו' היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו'.</b> כתב הראב\"ד דברים אלו כבדים וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה וכו'. לדעת רבינו אין כאן קושיא אע\"פ שהעמידה בכוורת מחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה כלל אף על פי כן טומאה על גבה טמא תחתיה מדתנן ברפ\"ו דאפי' כלי גללים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר וכמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת שהיא בתוך הבית וכו'.</b> גם זה שם במשנה פ\"י טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בין פיה לתקרה פותח טפח שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח בין עומדת כדאמרן בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח בין אחת כדאמרן בין שתים זו על גב זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין פי העליונה לקורות פותח טפח: \n",
+                "<b>היתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה וכו'.</b> פי' הב\"ע בשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת חלולה שהיא כלי שלם וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא שבפרק זה אלא דהתם מיירי בשמקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי באויר ומפני שהוא תחלת ענין לבבות שכל הכוורת היא באויר התנה שיהא חלולה: \n",
+                "<b>היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם זה שם ודין בבא זו כדין בבא שנייה שבראש הפרק אלא דהתם איירי בשקצתה תוך הבית והכא מיירי בכולה באויר: \n",
+                "<b>לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ וכו'.</b> ג\"ז שם ודין זו כדין בבא דלעיל המתחלת היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא שכאן כולה באויר: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שהיתה באה במדה.</b> ק\"ל דמשמע דעד השתא מיירי באינה באה במדה וזה אינו שכבר כתבתי בראש הפ' דברי רבינו שכתב שכל פרק זה מיירי בבאה במדה ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה דמיירי בשהכוורת עומדת באויר לא איצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ועוד דרבינו לישנא דמתני' נקט ששנו בבבא זו ובבבא דגבי כוורת שהיא כלי שני או מחזקת מ' סאה כתבה גם רבינו ואפשר שהטעם ששנה כן התנא הוא מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת שהיא כלי שלם וכו'.</b> גם זה שם במשנה ופי' על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוץ למעלה מפיה טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיתה בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם היתה גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה וכו' עד וחוצצת.</b> גם זה שם במשנה וכתנא קמא והכל מבואר ע\"פ השרשים הקודמים: \n",
+                "<b>וראיתי</b> להעתיק פה מה שכתבתי בפירוש משניות פ\"ט דאהלות שהיא פרק זה דכוורת ומה שקשה לי בקצת בבות אלו וישמע חכם ויוסיף לקח: \n",
+                "<b> [מ\"א] כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכו'.</b> הראב\"ד בהשגות פי\"ט מהלכות טומאת מת פירש פרק זה בכוורת של חרס ונדחק מאד בכמה מקומות מפרק זה כמבואר שם בדבריו, ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו דבכוורת של עץ מיירי ומחולחלת דקתני היינו שדרך הכוורת שעושין לה נקבים בדפנותיה מקום יציאת וכניסת הדבורים ופעמים פוקקין אותן בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק אלא רפוי וכיון שהוא רפוי חשיב כפתוח להוציא ממנה הטומאה אבל להכניס לה טומאה חשיב כסתום דבכל דוכתא טומאה יוצא בקל יותר ממה שנכנסת ואע\"פ שפירושם נכון מכל מקום נדחקו במאי דקתני רישא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דהאי תוכה הוי כמו ותוכה בוי\"ו כמבואר בדברי רבינו שמשון וגם מחולחלת דנקט גבי פיה לפנים כמבואר בדברי הרא\"ש דלא נפקא לן מידי בפיה לפנים בין במחולחלת לשאינה מחולחלת כיון דפיה לפנים והטומאה יוצאה דרך פיה לבית אלא אגב דתנא ברישא מחולחלת בהדי כלי תני נמי הכא והרמב\"ם ז\"ל פירשה ג\"כ בכוורת של עץ כמבואר בדבריו בפירוש המשנה. וראיתי לבאר פרק זה ע\"פ פירושו אחת לאחת למצוא חשבון ולא אביא כל מ\"ש הוא עצמו ז\"ל בפי' המשנה שלא לכפול הדברים: \n",
+                "<b>כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ.</b> במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. \n",
+                "<b>כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא.</b> כשהטומאה תחתיה כיון דרצוצה היא פשיטא דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכשהיא על גבה כיון דקי\"ל דכלים אינם חוצצים בפני הטומאה א\"כ כשהיא ע\"ג רואין אותה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכיון דבוקעת ועולה א\"כ מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא וכ\"כ הרמב\"ם פה ובחיבור פי\"ט מהלכות טומאת מת. וסיפא דמתני' נמי דיקא \n",
+                "<b>דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור</b> משמע בהדיא דאין תוכה טהור אלא מה שאינו כנגד הזית דוקא. \n",
+                "<b>בבית אין טמא אלא הבית.</b> דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או ע\"ג מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n",
+                "<b>בתוכה הכל טמא.</b> תוכה פשיטא דטמא והבית טמא משום דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה ועברה הטומאה לבית. ותחתיה וע\"ג כנגד הטומאה טמאים משום דכיון דאין כלים חוצצין רואין את הטומאה כאילו היא ע\"ג וכן תנא ברישא דכשהיא על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על מ\"ש הרמב\"ם פי\"ט מהלכות טומאת מת היתה הטומאה בתוכה טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה כמו שביארנו עכ\"ל ומתוך מ\"ש נתבאר דכנגד הטומאה שכתב קאי בין לכל שע\"ג בין לכל שתחתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרמב\"ם כמו שביארנו</b> רומז למ\"ש ברישא כזית מן המת נתון תחתיה או ע\"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה טמא: \n",
+                "<b> [מ\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או ע\"ג הכל טמא אלא תוכה.</b> הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד והילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד. וע\"ג לכאורה נראה דטעמא משום דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואין אותן כאילו הן תחתיה ונמצא שהן והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה גם כל כלים שע\"ג טמאים. ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ט מהלכות טומאת מת וטעמא משום דכיון דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא א\"כ אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שבתוכה כנגד הטומאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד גם על דין זה. \n",
+                "<b>בתוכה הכל טמא.</b> תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם תחת גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל שבבית טמא א\"כ גם כל שתחתיה טמא וכל כלים שעל גבה טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא וכדתנן רפ\"ו היתה טומאה תחתיה כלים שע\"ג טמאים: \n",
+                "<b> [מ\"ג] בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה.</b> שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי אז היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה. \n",
+                "<b>ופקוקה בקש.</b> לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה. \n",
+                "<b>אפוצה.</b> כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי \n",
+                "<b>והילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא</b> דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי הוא חוצצת. \n",
+                "<b>על גבה כנגדו עד הרקיע טמא</b> ותחתיה טהור דחוצצת. \n",
+                "<b>בבית אין טמא אלא הבית.</b> דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה. \n",
+                "<b>בתוכה אין טמא אלא תוכה.</b> דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא: \n",
+                "<b> [מ\"ד] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא.</b> דמביאין טומאה מזה לזה. \n",
+                "<b>תוכה וגבה טהור.</b> דלאו כלי היא וחוצצת: \n",
+                "<b> [מ\"ה] בד\"א בזמן שפיה לחוץ היה פיה לפנים וכו'.</b> דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שע\"ג הכל ושם אין תחתיה וע\"ג טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשים אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע\"ג רואים אותה כאילו הם בתוכה: \n",
+                "<b> [מ\"ו] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה או ע\"ג הכל טמא.</b> טעמא משום דכיון דגבוהה מן הארץ טפח רואין כאילו שוליה וגג הבית אהל וכן רואים כאילו פיה וגג הבית אהל אחד והילכך טומאה תחת אחד מהם כלים שבכולם טמאים וע\"ג כיון דכלי היא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר: \n",
+                "<b> [מ\"ז] במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי וכו'.</b> בבא זו שוה לאידך בבא דקתני בה נמי בד\"א בזמן שהיא כלי וכו' אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n",
+                "<b> [מ\"ח] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה הכל טמא אלא גבה על גבה כנגדו עד הרקיע טמא.</b> כבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגבה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים אבל אם טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם טומאה על גבה כלים שבשאר מקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: \n",
+                "<b> [מ\"ט] היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח.</b> כלומר אם היתה כוורת בתוך הבית והיא ממלא את כל גובה הבית ופיה למעלה לקורות הבית ואין בינה לבין הקורות פותח \n",
+                "<b>טפח טומאה בתוכה הבית טמא</b> דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל \n",
+                "<b>אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור</b> שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בינה לתקרה טפח. \n",
+                "<b>שדרך הטומאה לצאת</b> לתוך הבית בפחות מטפח. \n",
+                "<b>ואין דרכה ליכנס</b> בפחות מטפח. \n",
+                "<b>בין עומדת</b> כדאמרן. \n",
+                "<b>בין מוטה על צדה</b> ואין בין פיה לכותל פותח טפח. \n",
+                "<b>בין אחת</b> כדאמרן. \n",
+                "<b>בין שתים</b> זו על גבי זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין העליונה לקורות פותח טפח: \n",
+                "<b> [מ\"י] היתה עומדת בתוך הפתח.</b> ופיה למעלה. \n",
+                "<b>ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח טומאה בתוכה הבית טהור.</b> שהטומאה יוצאת דרך הפתח לחוץ. \n",
+                "<b>טומאה בבית מה שבתוכה טמא.</b> הב\"ע שהכוורת ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהן נעולים: \n",
+                "<b> [מי\"א] היתה מוטה על צדה באויר וכו'.</b> דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא דריש פירקין אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי בשכולה באויר: \n",
+                "<b> [מי\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם דינא דהאי בבא כדינא דבבא תניינא דר\"פ אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך הפתח והכא מיירי בשכולה באויר: \n",
+                "<b>בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים וכו'.</b> דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת ארבעים סאה שאין דין כלי עליה. \n",
+                "<b>טומאה תחתיה וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'.</b> שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפי שהיא כאויר ל\"ש לן בין אפוצה לשאינה אפוצה דלעיל לא הזכיר אפוצה אלא משום דבפיה לפנים כשאינה אפוצה. כתב הרא\"ש כולי פירקין עד השתא איירי נמי במחזקת ארבעים סאה מדמצלת על מה שבתוכה אלא אשמעינן השתא דרבנן פליגי את\"ק וסברי דמחזקת ארבעים סאה בנפחתה שבטלה מתורת כלי דמצלת תחתיה ותוכה וע\"ג ובהנך בבי דלעיל נמי מצי למיתני או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים אלא דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תנא אלא פחותה תנא או מחזקת למיתני תרתי כי הני בבי דלעיל: \n",
+                "<b> [מי\"ג] היתה יושבת על שוליה והיא כלי וכו'. על גבה</b> היינו שהטומאה מאהלת חוצה לה למעלה מפיה. \n",
+                "<b>טומאה בוקעת וכו'</b> דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו': \n",
+                "<b>היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם זה מהטעם הנזכר שכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן ברפ\"ו גבי אהל שהיה נתון על ארבעה כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים: \n",
+                "<b> [מי\"ד] בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'.</b> לרבנן כשאינה גבוהה מהארץ טפח אין חילוק בין אם היא כלי ובין אינה כלי אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון הוא דיש חילוק וכן לרבנן כשגבוהה טפח: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק במשנה שלישית כשהיתה פחותה ופקוקה בקש וכו' וכזית מן המת נתון כנגדו עד התהום טמא וכן במשנה ז' וכן במשנה י\"ג ולמה לא יהיה ג\"כ כנגדו עד הרקיע טמא שהרי טומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכבר השיג הראב\"ד כן. ואפשר לומר דלא מיקרי רצוצה אלא כשהיא בתוך קרקע או בנין אבל כשהיא בתוך עץ וכיוצא בו שאינו כלי אין לה דין טומאה רצוצה והא דהכא כנגדו עד התהום טמא היינו מפני שהיא מונחת על הקרקע והיא רצוצה בוקעת למטה בקרקע כדין קרקע ואינה בוקעת למעלה בכוורת אבל קשה ממתניתין דהיתה יושבת על שוליה דקתני בטומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה וכן קתני נמי בהיתה פחותה וכו' ולפי טעם זה לא היה לה לבקוע ולעלות וצריך עיון: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק תו הב\"ע אי בכוורת שאינה מחזקת ארבעים סאה בבבא קמייתא ובבבא חמישית ובבבא י\"א אמאי כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור הא כיון דכלי עץ מיטמא מגבו נטמאת כוורת זו והיאך תציל על מה שבתוכה וכן יקשה בבבא שניה ובבבא י\"ב אמאי הכל טמא אלא תוכה ומפני כך העמידוה רבינו שמשון והרא\"ש במחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה ולפיכך מצלת על מה שבתוכה וכן העמידה ג\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה אבל קשה על זה ממה שכתב בחיבור פרק י\"ט מהלכות טומאת מת שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפיכך חוצץ א\"כ דין כוורת המחזקת ארבעים סאה כדין כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכדברי חכמים דתנן גבי היתה מוטה על צדה באויר וא\"כ היאך פסק הרמב\"ם ככל הני סתמי מתני' דהאי פירקא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה מיירי על כרחיך דאל\"כ לא היתה מצלת על מה שבתוכה וכדאמרן ואיהו ז\"ל ס\"ל במחזקת מ' סאה שדינה שוה לפחותה או אפוצה שהיא חשובה כאהל ולא ככלי א\"כ כי אינה פחותה או אפוצה כפחותה או אפוצה דמי והיאך חילק ביניהם. ויש לומר דלעולם בכוורת המחזקת ארבעים סאה ואע\"פ שכתב הרמב\"ם דכלי עץ הבא במדה אינו ככלים לאו למימרא שלא יהא לו דין כלי כלל ויהיה דינו שוה לגמרי לפחותה או אפוצה אלא לענין לחוץ בפני הטומאה דוקא הוא דקאמר דאינו ככלי דאילו כלי שאינו בא במדה אפילו גבוה טפח אינו אהל לטהר שאינו חוצץ והבא במדה חוצץ כשהוא גבוה טפח דהוי אהל אבל כשאינה גבוהה מהארץ טפח דין כלי יש לה לקצת דברים ולישנא דהרמב\"ם דייק הכי שכתב שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ. משמע בהדיא דדוקא ביש לה דין אהל דהיינו שהיא גבוהה מהארץ טפח הוא דקאמר דאינה ככלים אבל באינה גבוהה מהארץ טפח דין כלים יש לה לקצת דברים ואינה חוצצת. והשתא כל בבי דהאי פירקא דמיירי בשאינה גבוהה מן הארץ טפח ניחא דאע\"ג דמחזקת ארבעים סאה דין כלי שאינו בא במדה יש לה לענין זה ובבי דמיירי בהיתה גבוהה מהארץ טפח דמשמע דיהיב לה דין כלי שאינו בא במדה לומר דאינה נעשית אהל לחוץ בפני הטומאה צריך ליישב דבבא שנייה דקתני דעל גבה הכל טמא אלא תוכה לא מטעמא דפרישית לעיל היא אלא כשהיא על גבה בחלק שיש ממנה תחת הבית מיירי ומשום הכי הבית טמא שהרי טומאה באויר הבית ועברה הטומאה תחתיה כיון שהיא גבוהה טפח וע\"ג מה שהוא תחת גג הבית פשיטא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד ואם כן הא דקתני הכל טמא אלא תוכה היינו לומר דתחתיה והבית ועל גבה טמא ומיהו לאו בחד גוונא דתחתיה והבית כל מה שבהם טמא ועל גבה קצתו דהיינו מה שהוא בתוך הבית טמא ומה שהוא חוצה טהור. וכן צריך לפרש בבבא ששית דעל גבה דקתני היינו דוקא שהטומאה בחלק שהוא בתוך הבית והכל טמא דקתני היינו לומר דגם על גבה טמא מיהו לאו כל גבה אלא דוקא בחלק שממנו בתוך הבית והא דקתני בבבא שמינית הכל טמא אלא גבה היינו חלק גבה שהוא חוץ לבית דאילו החלק שהוא בתוך הבית פשיטא דטמא אבל קשה על פירוש זה מאי דקתני בבבא י\"ב היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אלא תוכה וכשהיא תחתיה או על גבה אמאי הכל טמא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה עסקינן הרי היא נעשית אהל וחוצצת בפני הטומאה וטומאה תחתיה כלים שעל גבה טהורים וכן טומאה על גבה כלים שתחתיה טהורים ואפשר דהאי מתניתין מיירי באינה מחזקת ארבעים סאה מדקתני בתר הכי או מחזקת ארבעים סאה מכלל דמתני' דקמה בשאינה מחזקת ארבעים סאה עסקינן אבל קשה א\"כ אמאי מצלת על מה שבתוכה הא כיון דאינה באה במדה טומאה תחתיה על גבה נטמאת היא עצמה והיאך תציל על מה שבתוכה וצריך עיון: \n",
+                "<b>תו</b> איכא למידק בפירוש הרמב\"ם בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומאי שנא מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פרק זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמל שהוא עומד באויר וכו'.</b> תוספתא באהלות פי\"ג ופירושה דכשהוא עומד הוא אהל וחוצץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש או על גבי רגלו.</b> ז\"ל התוספתא טומאה תחת רגלו או על גבי רגלו והיא רצוצה והתנה שיהא באויר שאם היא תחת אהל כל כלים שתחת האהל טמאים אבל קשה למה לא נאמר גמל חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה כמבואר בפי\"ח וצ\"ע: \n",
+                "<b>כבר ביארנו בנזירות.</b> פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשם אתה למד וכו'.</b> כבר כתב כיוצא בזה בפרק ג' ובפ\"ה והוא בתוספתא דאהלות פ\"ט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה דברים מצילין באהל המת וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דכלים אלא שיש בה חסרון הניכר: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בית טמא שיש בו וכו'.</b> פ\"ח דכלים מתני' דבית שאור מוקף צמיד פתיל ומפורש הוא בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה שם אהל וכו'.</b> בפ\"ד דאהלות בדין מגדל ופ\"ט דאהלות בדין כוורת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה כזית מן המת וכו'.</b> בספ\"ח דאהלות שתי חביות וכו': \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכן אהל בתוך אהל וכו'.</b> כתב הראב\"ד דוקא באהל שהוא מקבל טומאה וכו'. כלומר שאם האהל הפנימי היה לו פתח לחוץ שלא על החיצון טהור החיצון שהטומאה יוצאה דרך אותו פתח שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והב\"ע בשאין לו דרך אלא על החיצון א\"נ כשאהל הפנימי הוא עשוי מדבר המקבל טומאה שאז אע\"פ שיש לו פתח לחוץ שלא על החיצון טמא אף החיצון מפני שאין דבר טמא חוצץ. ודברי רבינו יתבארו בפרק זה גבי חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל הבלועים מצילים וכו' עד את הטומאה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א) על מימרא דרבא למדו מן הכתוב דטומאה בלועה אינה מטמאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד כלב שאכל בשר המת וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"ב ובמשנה בפרק ח' דכלים תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש בלע טבעת וכו'.</b> בסוף מקואות בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהיתה וכך הם פי' דברי רבינו אע\"פ שהם סתומים: \n",
+                "<b>וכן כל הבלועים וכו'.</b> תוספתא באהלות פי״ב וכן מתבאר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דבעי רבי זירא מהו שתציל על הבלועים שבתוכה: \n",
+                "<b>ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהם.</b> שם ופי\"א דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב או הכלים.</b> כך צריך לגרוס ולא כספרים דגרסי או בכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מ\"ש נשחט רוב א' וכו'.</b> בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה תשהא הטומאה במעיהן וכו'.</b> פי\"א דאהלות ופסק כר\"י בן בתירא ולא כר\"ש דאמר כדי שתפול לאור ותשרף דזוטר שיעורא טובא: \n",
+                "<b>בד״א וכו' אבל זאב שבלע תינוק וכו'.</b> במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) ובפ״ג דתענית (דף כ״א:) ויהיב בגמרא טעמא לעצמות מפני שהם קשים אינם מתעכלים ודברי רבינו הם דלא כפירש״י ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבלועים ניצלים וכו' אבל הבלועים בגוף הכלים וכו' כיצד כוש שנבלעה בו הצינור של מתכת וכו'.</b> פ\"ט דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מחט או טבעת שהיו מובלעים בטפילת התנור וכו' עד אע\"פ שהם שוקעים לתוך אוירה הרי אלו טהורים.</b> בפ\"ט דכלים מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהם טמא באיזה בצק אמרו בבצק הבינוני נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטמא טמאים אם בטהור טהורים נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש אבל על הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצלים כיצד כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'.</b> כתב הראב\"ד הרבה עיינתי וכו'. על מ\"ש רבינו שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולים הוקשה לו מדתנן במחט או טבעת שנמצאת בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטהור טהורים וכן מדתנן נמצאו במגופת החבית מכנגד פיה טהורים וכן בנראים לתוכה אבל לא לאוירה ותירץ דהנך הוו טהורים מטעם מוקף צמיד פתיל ויישב מה שקשה על זה מדקיימא לן שאין כלי חרס מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס וזהו שסיים וכתב אולי בזה החוט יש לי להתלות וכו' כלומר בזה החוט שחלקתי דהנך מטעם צמיד פתיל הוא דטהורים אבל אם לא היה צמיד פתיל אע\"פ שהם מובלעים אינם ניצולים, אחר זה כתב שמה שרצה רבינו להוכיח שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולין ממתניתין דכוש [שבלע את הצנורא ומלמד] שבלע את הדרבן וכו' יש להקשות עליה ממתני' דספוג וכו' וכוש שבלע את הצנור היאך סופו לצאת וכו' ואולי יש לתרץ זה דכיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה. ומ\"ש יכול אני לומר שנראין ואינם יוצאין דאיירי ברישא במחט וטבעת קשיא ליה לא הבנתי דבריו דהתם מיירי במחט וטבעת טמאים אם יטמאו התנור אם לא ונדון דידן בכלי טהור הבלוע אם ינצל מהטומאה ומה ענין זה לענין זה וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> מ\"מ מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום כלומר שהראב\"ד פירש שבטמא היינו שהתנור ראוי לקבל טומאה אע\"פ שהוא מוקף צמיד פתיל טמאים ובטהור שאינו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא תנור שלא הוסק ורבינו פירש בטהור היינו שהוא מוקף צמיד פתיל וטמא היינו שאינו מוקף צמיד והראב\"ד הקשה על זה שאפילו הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא כלי חרס ולפיכך כתב כאן שהפירוש וההילוך שהולך בזה אינו כלום ועוד שהוא סותר דבריו שפסק בפכ\"ג שצמיד פתיל אינו מציל אלא על כלי חרס וכאן כתב שהוא מציל על מחט וטבעת, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור כו' (שהיה הצמיד פתיל כראוי) הנה הטבעת והמחט ג\"כ טהורים ולא יטמאו באהל המת שהם בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור עכ\"ל. ביאור דבריו דשאני הכא דמגו דמהני צמיד פתיל לתנור מהני נמי להם ובטלים אגב התנור וזה הטעם בעצמו לנמצאו במגופת החבית כנגד פיה אבל כשנמצאו מצדה מאחר שאין לחבית צורך במגופה שבצדיה ה\"ל כבלועים בלבינה שאינם ניצולים וכן פי' ר\"ש. וכתב עוד תניא בתוספתא אין במשמע אלא בזמן שהיא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאוירה של חבית תלמוד לומר כלי ובכן נסתלקה הקושיא הגדולה שהוקשה להראב\"ד שהרי מבואר בתוספתא זו כמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הבלועים בקרקעיתו של בית וכו'.</b> פרק ט\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כמו שביארנו.</b> כתב הראב\"ד אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה וכו'. וי\"ל שמה שאמר רבינו כמו שביארנו היינו מ\"ש לעיל בפרק זה וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים ובענין הדין שכתב רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כתב בפירוש המשנה (פ\"ח מ\"ו) דהיינו מדתניא בתוספת' צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא ודבר תימה הוא דהא קי\"ל שהאהל חוצץ בפני הטומאה וצ\"ל שאם היה חוצץ על פני כל הבית אה\"נ שלא היתה עוברת הטומאה למעלה אבל הב\"ע כשלא היה החצץ על פני כל הבית שהטומאה עולה דרך המקום שאין בו חצץ ומתפשטת למעלה בכל הבית אי נמי כשאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך למעלה מהחצץ דומיא דאהל בתוך אהל דלעיל וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביב שהוא קמור תחת הבית וכו'.</b> פ\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חביות וכחצי זית בכל אחת וכו' עד וכן שני חדרים וכו'.</b> פ\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין צמיד פתיל לטומאה.</b> תוספתא דכלים פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכו'.</b> בתוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מנין לצמיד פתיל וכו'.</b> סוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ובספרי פרשת חוקת. \n",
+                "<b>ומ\"ש לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה שיצילו בצמיד.</b> בפ\"י דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונסרים של עץ וכו'.</b> בפ\"ה דאהלות אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה אגפים טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וגולמי כלי מתכות.</b> בתוספתא דכלים פ\"ז: \n",
+                "<b>מה בין אהלים וכו'.</b> בספרי פרשת חוקת כלים מצילים בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפך שכפהו וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור וכו'. מ\"ש הראב\"ד וכמאן לא למדנו אע\"פ שהוא מנוקב ולא סתמו י\"ל שטעם רבינו הוא משום דאי בשסתם הנקב מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אינו מציל אף על פי שהראב\"ד בהשגה שאחר זו כתב שטעם רבי מאיר מפני שהוא עומד דרך תשמישו בחבית סובר רבינו שאין זה כדאי לומר שאינו מציל. ומ\"ש ומשפך ודאי בידי אדם הוא י\"ל דמשפך בתחילת עשייתו עושין אותו בענין שישאר נקוב ולא מיקרי בידי אדם אלא היכא שנעשה שלם ואחר כך מנקבין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים המצילים וכו'.</b> במשנה פ\"י דכלים גבי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכו' קתני היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום רבי אלעזר מטמא וידוע דהלכה כת\"ק. ומה שהצריך שיהיה בהם טפח על טפח טעמא שמאחר שהוא מציל מטעם שהוא אהל אינו אהל פחות מטפח ואיתא בתוספתא דכלים פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אא\"כ היה הכלי כלי חרס וכו' כיצד חבית שכפויה על פיה וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמת כך היא שנויה בספרי וכו'. והנה רבינו בריש פ\"י דכלים אמתניתין דאלו כלים מצילים בצמיד פתיל וכו' היו כפויין על פיהם מצילין כל שתחתיהם עד התהום כתב וזה אצלנו א\"א בכלי חרס שהוא אם כפה כלי חרס על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו ע\"ה בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל ונוסחת ספרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדים טמאה שנאמר צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בספרא בטומאת כלי חרס אמר וכל כלי חרס לרבות האהלים שהאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים וכו' ומאחר שראה רבינו ספרי וספרא מסכימים לדעת אחת וגם דרשי לה מקראי פסק כן ומתניתין תתפרש על פי זה דכי קתני היו כפויים על פיהם מצילים כל שתחתיהם עד התהום אשאר מיני כלים השנויים במשנה חוץ מכלי חרס ואע\"ג דתוספתא פליגא לא חש לה רבינו במקום סיפרא וספרי ודרשת קראי. ומ\"ש הראב\"ד ואני אומר מה ששנו בספרי שמירח מן הצדדים אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע וכו' ק\"ל לפי דעתו שכל הכלים צריכים צמיד פתיל למה שנו דין זה בחבית יותר מבשאר כלים ולפי דבריו הכי הו\"ל למיתני כלי שכפאו על פיו ומרחו בטיט ומדנקט חבית משמע שדין זה מיוחד בכלי חרס: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד גם מ\"ש שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שרש שכל המשנה שכתבתי ע\"י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה. וי\"ל דסבר רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני מצילין בין מפיהן בין מצדיהן וכו' בין כפויים על פיהם ור\"א מטמא בכפויים על פיהם ומדלא צירף היו כפויין בהדי הנך משמע דמלתא באנפי נפשה היא ואפילו בשאינו מוקף צמיד פתיל מציל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> ודבר פסוק הוא בסיפרי שכל הכלים צריכים צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים י\"ל דאין למדים מן הכללות ועוד י\"ל דהתם לא אתא אלא לומר דלא תימא שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס כדכתיב בקרא אלא כל הכלים דינם ככלי חרס מרבויא דקרא ועוד י\"ל דהתם מיירי כשהם מצילין מתורת צמיד פתיל וכשהם כפויין על פיהם אינם מצילין מתורת צמיד פתיל אלא מתורת אהל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו. כבר כתבתי דממתניתין יליף לה רבינו ולא הוצרך ללמדו ממשפך. ומ\"ש ר\"מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל לא ירדתי לסוף טעם זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת וכו'.</b> בתוספתא דכלים פ\"ז: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין לי אלא כל הכלים מצילים וכו' טעמו לומר דדוקא כשהכלי כפוי על בור ודות הוא דלא בעינן מירוח אבל כשהוא כפוי לכותל צריך מירוח והביא ראיה מהתוספתא ולאפוקי מדברי רבינו שכתב שאם היו דפנות הכלים דבוקות לדופני הבית מצילים בלא צמיד פתיל ולדעת רבינו י\"ל דמירח דקתני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. א\"נ דמשום דבעא למיתני סיפא ר\"א אומר כפוי על פיו אינו מציל נקט רישא ומירח לאשמועינן דאפילו בהכי פליג ר\"א אבל לת\"ק בלא מירוח נמי מציל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הכלים מצילים וכו' עד שיהיה טפח ממקום אחד.</b> משנה פ\"ה דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמצילין וכו' עד (שיהיה טפח) [שהרי האהילו] על הטומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שיש בה וכו'.</b> משנה ספ\"ה דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה טומאה תחתיה כלים שבקדרה ר\"ע מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא פ\"ו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה וכו' היה פיה למעלה מודבק לקורה הרי זה מצלת משוכה הימנו בפותח טפח אינה מצלת פחות מטפח רבי עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת וידוע שהלכה כחכמים וזהו שכתב רבינו והיתה הקורה כולה כלומר שלא תהא משוכה ממנה אפילו פחות מטפח: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה\"ג אפי' אין טומאה תחת הקדירה עצמה הקורה מביאה טומאה לה וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה ולכך כתב רבינו וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה היפך מלשון המשנה עכ\"ל. והא דקתני בתוספת' אם אין בין פיה לקורה פותח טפח ה\"ז מצלת אם יש בין פיה לקורה פותח טפח אינה מצלת אליבא דרבי עקיבא היא ולית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שבתוך וכו'.</b> פ\"ה דאהלות שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכו'. טעמו לומר שבמתניתין קתני היה נסר חלק או סרידא שאין לה גפיים טהור משמע דבאר חלקה שכפה עליה כלי שאין לו דפנות יוצאות טהור כמו אם כפה עליה נסר והטעם מפני שהכלי שאין לו דפנות אין שם כלי עליו והרי הוא כנסר חלק ורבינו כתב אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן הרי כל מה שבבור טהור משמע שאם היה מכוסה בכלי שאין לו דופן טמא וזה היפך מה שנתבאר. וי\"ל שדברי רבינו כך פירושם אם כסהו בכלי שיש לו דופן טפח הרי כל מה שבבור טהור הא אם כסהו בכלי שיש לו דופן פחות מטפח כל מה שבבור טמא אבל אם כסהו בכלי שאין לו דפנות כלל לא איצטריך רבינו לפרושי דבכלל נסר חלק הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> החדות הבנוי וכו' עד כך מציל בכותליו.</b> פרק י\"א דאהלות וכבית הלל: \n",
+                "<b>כבר ביארנו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור ישן בתוך החדש וכו' עד כל שבתוך החדש טהור.</b> פ\"י דכלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אין הטעם שלו מספיק לא לפירושו ולא לפירוש הרב היוני כו'. נראה לי שט\"ס יש בהשגה זו וצריך להגיה אין הטעם שלו מספיק אלא לפירושו ולא לפי' הרב היוני כי גירסת רבינו במשנה זו ופירושו בה נכון והסכים הרא\"ש לדבריו וגם הראב\"ד מסכים כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סרידא של חרס שיש לה שפה וכו'.</b> פי\"ב דאהלות כלומר שאין לה שפה אינה מקבלת טומאה דהוי פשוטי כלי חרס וטומאה תחתיה או על גבה טומאה בוקעת ועולה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדרה שכפאה ע\"פ החבית וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שולי המחצין וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דכלים. ופירוש מחצין כלי חרס והוא מלשון הגת והמחץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא אינו כן וכו'. וי\"ל שאינו טעות בידו שהוא ז\"ל מפרש דהב\"ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר\"י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצמיד פתיל דהו\"ל כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכ\"א שלא נתבטל מתורת כלי ואע\"פ שהשקיע כלים בטיט שבתוכו אם פי הכפישה צמיד פתיל הציל על הכלים שבתוכה אע\"פ שהם שקועים בטיט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס מציל בצמיד פתיל עד שינקב וכו'.</b> בסוף פרק המצניע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל ובגדול עד שיפחת רובו א\"א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ\"ל. טעמו דלישנא דגמרא בפרק הנזכר אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון וכו' והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ל\"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופירש\"י עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל ברברבי ברוב בזוטרי במוציא רמון בטל ליה מכלי. והתוספות כתבו שר\"י הקשה על פי' זה ופירש רברבי במוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב ודברי רבינו כפירש\"י ודברי הראב\"ד כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כלי גדול וכו'.</b> דבריו כפי' ר\"ת בפרק הנזכר ולאפוקי מפרש\"י. ויש בספרי רבינו בדפוס ט\"ס שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה יהיה בנקב וכו'.</b> פ\"ט דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> תנור שהיתה סרידה על פיו וכו' עד ואינם ניצולים עד שיסתם הנקב.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיא מלאה משקין טהורים וכו'</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ראיתי את האיש הזה משנה את המליצות וכו'. באמת כי ר\"ש והרא\"ש פירשו כפי' הראב\"ד ורבינו לא נ\"ל פירוש זה משום דהיינו דב\"ש וב\"ה בפ\"ה דאהלות אם כלי חרס מציל על הכל ותרתי למה לי ולפיכך פירשה בענין אחר ומה שהקשה עליו הראב\"ד היאך החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאים אדרבה איפכא מסתברא י\"ל שמ\"ש שאין העקום כסתום היינו לענין שתקבל המניקת טומאה אבל החבית חשובה כסתומה ע\"י עקום המניקת וקל להבין טעם החילוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> דמניקת טהורה מפני שאין לה בית קיבול, י\"ל שמניקת זו היא עקומה ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה\"ל בית קיבול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית המוקפת צמיד פתיל וכו'.</b> בפרק עשירי דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אגף חצי הנקב וכו'.</b> בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ה) מייתי האי מתני' חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה וקאמר עלה בעי רבא אגף חצייה מהו אמר ליה רב יימר לרב אשי ולאו משנתנו היא זו וכו' פקוקה בזמורה עד שימרח היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה טעמא דמירח הא לא מירח לא אמאי ותיהוי כי אגף חצייה הכי השתא התם אי לא מירח לא קאי אגף חצייה במידי דקאי קאי ודעת רבינו כדברי התוספות והרשב\"א שכתבו בסוף פרק המצניע דאגף חצייה וסתמוה שמרים קא מיבעיא ליה אי חשיבא סתימא או לא ולא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב סתם את הנקב בזמורה וכו' עד אינו צריך למרח מן האמצע.</b> פרק עשירי דכלים שם: \n",
+                "<b>במה מקיפין וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגופת החבית שנתחלחלה וכו' עד אם מירח מן הצדדין הציל.</b> שם וכחכמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מגופת החבית א\"א כך פירש הרב היוני ולפי לשון המשנה נ\"ל בה פירוש אחר וכו'. ומה שכתב אם כדבריהם הול\"ל מירוח שנתחלחל וכו'. יש לומר דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר\"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנסת בתוכה ואינה נשמטת מאליה (עיין בתוספות יום טוב שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמת של עור הדג וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זאת התוספתא משובשת וכו'. מה שכתב שהתוספתא משובשת נראה דהיינו משום דקתני בה עור הדג והנייר שהלביש בה את החבית וצררן למטה אף על פי שמירח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ומשמע דפליגא אמתני' דקתני היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל ורצה הראב\"ד לומר שמאחר דאתיא דלא כמתניתין הרי היא משובשת ואין למידין ממנה ולמה פסקה רבינו ויש לומר שאף על פי שבבא אחת תהא משובשת למה לא נלמוד מבבא אחרת. \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב ומתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד על פיה ולא על גבה וכו'. יש לומר דכשהכניס החבית דרך פיה בחמת שנמצא פי החמת לצד שולי החבית וצררה מלמטה היינו כעין מה שכתב בסמוך היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה הרי זו מצלת כלומר והוא שימרח מן הצדדין כדבסמוך ואם לא צררה לא הציל כדבסמוך ואיצטריך לאשמועינן חמת כיון שהוא כלי ועוד שהלביש בה את החבית הרי היא מהודקת ולא תיבעי צרירה קא משמע לן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית זפותה וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פרק י' דכלים וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אף זו לא נ\"ל כפירושם וכו'. כלומר שרבינו פירש שנשבר החרס שלצד פי החבית והזפת עומד והראב\"ד משיג עליו שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף בסוף ע\"ז (דף ע\"ד ע\"ב) גבי גת של עכו\"ם יקלוף את הזפת ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס וכו' ולדעת רבינו יש לומר דמדקתני והזפת שלה עומד ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצתו והלך לו ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת כמו שנקלף הזפת מהחרס: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים המצילים בצמיד פתיל וכו' עד ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו.</b> בפ\"ה דאהלות ופ\"ק דעדיות (משנה י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל וכו'.</b> פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שהיה נתון בתוך החבית וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק ט\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה וכו'.</b> פרק ה' דאהלות היה כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור שהכל נאמנים על החטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובה שבין בית לעלייה וכו' עד הרי זה מציל על כל מה שבעלייה.</b> פ\"ה דאהלות וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו.</b> תוספתא דאהלות פ\"ה: \n",
+                "<b>היה אהל נטוי בעלייה וכו'.</b> פ\"ז דאהלות וכרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שהאהל מציל בכיסוי א\"א אין זה הטעם כלום וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית שחלקו בקנקנים טהורות וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות והטעם משום דקי\"ל כלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו וקי\"ל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב טחן בטיט וכו'.</b> שם ובמשנה פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שחלקו וכו' עד ואם לאו טהורים.</b> משנה פט\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היו הכלים בתוך עובי המחיצה וכו' בין שהיתה הטומאה לפנים וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה א\"א אלא אם הטומאה והכלים בחצץ וכו'. ובאמת דברי רבינו צ\"ע ולא מצאתי לו מקום להשען בו אלא אם נאמר דכשאין במקום הכלים טע\"ט בטלו לגבי הבניין והרי הם כמו הכותל עצמו שאינו בדין קבלת טומאה וכשיש במקומם טפח על טפח אינם בטלים לגבי הכותל ומקבלי' טומאה וכשהטומא' לפנים מהמחיצה בדרך יציאתה פוגעת בכלים ומטמאתן ואפי' כשהיא בבית מתפשטת הטומא' גם במה שבתוך הכותל אף על פי שאינה עוברת לפנים מהמחיצה כמו שמצינו בכותל שבין שני בתים טומאה באחד מהם וכלים בכותל ואע\"פ ששם שנינו מחציה וכלפי טהרה טהורים התם שאני שהם שני בתים אבל הכא שהוא בית אחד אלא שחצצו לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שהוא מלא תבן וכו' עד מפני שסתם תבן דעתו לפנותו.</b> משנה פט\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שני בתים וכו' עד מחצה למחצה שניהם טמאים.</b> פ\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>היתה המעזיבה לאויר וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות: \n",
+                "<b>ומ״ש גבי מחצה על מחצה העומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא.</b> שם ר״מ מטמא ור״ש מטהר ויש לתמוה למה פסק כר״מ במקום ר״ש. וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א מחלוקת ר״מ ור״ש הוא בתוספתא וכו'. וי״ל שטעמו של רבינו משום דמסתבר טעמיה דכיון דטומאה רצוצה היא הרי היא בוקעת ועולה ומה לנו אם היא לאויר ולא טיהרו לעומד מלמעלה כשהטומא' מחציה ולמטה אלא מפני שהטומאה פשטה בכל הבית ושוב אינה בוקעת ועולה. ועי״ל דכיון דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין מו:) לא איפשיטא לן ר״מ ור״ש הלכה כמאן מינייהו נקטי' כדברי המחמיר. ומ״ש הראב״ד דר״מ ור״ש הלכה כר״ש איני יודע מנין לו דהא בפרק מי שהוציאוהו לא איפשיטא. גם מ״ש דספיקא לקולא קשה דהא קי״ל ספק טומאה ברה״י טמא ואפשר לומר שהראב״ד סובר דטומאה כזו שהיא במעזיבה אינה אלא מדרבנן. ועי״ל שהטעם שפסק רבינו כר״מ הוא מפני שהוא ז״ל [סבר] דפלוגתייהו באי אפשר לצמצם או לא וכיון דבעלמא קי״ל כמ״ד א״א לצמצם הכא נמי הכי נקיטינן. ודרך זה נראה יותר בדברי רבינו שתלה הדבר בא״א לצמצם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כותל המשמש את הבית וכו'.</b> משנה פי\"ו דאהלות וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מורכב על הכותל.</b> כלומר שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא שהטומא' פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. ואיכא למידק כשהיתה הטומא' מחצה למחצה אמאי העומד מלמעלה טהור ומאי שנא ממ\"ש בסמוך גבי טומאה במעזיבה שאם היתה מחצה למחצה העומד מלמעלה טמא משום דא\"א לצמצם וצ\"ל דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה ממאי דשייך לומר במעזיבה וצריך טעם למה x: \n",
+                "<b>נטל מהכותל מבפנים וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>היתה הטומאה נתונה על גבי הכותל וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המשמש את הכותל וכו'.</b> משנה פ\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שחצי עביו בנין וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה שהיתה בין קורות הבית וכו'.</b> משנה פ\"ו דאהלות טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא אין שם פותח טפח רואים את הטומאה כאילו היא אוטם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופירש שם רבינו תחת הקורות הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורות לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום [הוא הפלגה והכוונה] שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה לבד בעליונות ושפלות וכו' ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך הקורה אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו וכן אם היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע\"פ שהיה [המשקוף] אשר בין הבית והעלייה סלע או הדומה לו מן האבנים ובתוספתא אמרו של בניין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח עכ\"ל. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ וכו': כתב</b> הראב\"ד תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה וכו'. וליישב דעת רבינו נאמר דאין כל המקומות שוים שהרי שנינו בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וכך מפורש במשנה פ\"ו דאהלות והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין כך חילקו בין מעזיבה לקורה דמעזיבה היינו בנין ודינה ככותל בנין שחילקו בה בין כשהטומא' מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ וכך חילקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחילוק זה כתבו רבינו בפירוש משנה זו בטומאה בין הקורות ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר והוא הטעם לכותל בנין אבל הקורה אינה עשויה ליבקע ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ והשתא מתניתין הכי פירושה טומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה הכל טמא כלומר כל הבית טמא שע\"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית ואם אין בקורה טע\"ט אינה מביאה טומאה לבית ואינה מטמאה אלא כנגדה בין למעלה בין למטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם כלומר כאילו רצוצה בארץ ולמה שפי' הראב\"ד דמאי דקתני יש שם פותח טפח אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ק\"ל דהיינו מאי דקתני בסיפא היתה נראית בתוך הבית. וכן מ\"ש עוד הראב\"ד ומ\"ש במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה למקום הסמוך לה ק\"ל הרי אמרו טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ולא אמרו שאינה בוקעת אלא למקום הסמוך לה ואפש\"ל דהתם לא נחתי אלא לומר דאינה מטמאה אלא כנגדה ובהא דמעזיבה לימדונו שבקיעתה למקום הסמוך לה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם היתה [נראית בתוך] הבית וכו'.</b> במשנה הנזכרת היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופשטה דברישא קאמר שאם אין הטומאה נראית בתוך הבית דהיינו שיש תחתיה כקליפת השום הוא דמפלגינן בין יש שם פותח טפח לאין שם פותח טפח אבל אם היתה נראית בתוך הבית דהיינו שאין תחתיה כקליפת השום בין כך ובין כך כלומר בין שיש שם פותח טפח בין שאין שם פותח טפח הבית טמא שכיון שהיא נראית בתוך הבית הרי היא בתוך הבית ורבינו כ' בפיהמ\"ש ענין נראית שיהיה זאת המחיצה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם עכ\"ל: \n",
+                "<b>ב' פתחים זה על גב וכו'.</b> תוספתא פי\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא והלא היא נראית לתוך הפתח השני שהיא בולטת מעט עכ\"ל. ובמה שהקדמתי לעיל דטומאה שבבנין לית לה דין טומאה רצוצה ניחא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עמוד העומד בתוך הבית וכו'.</b> בפ\"ו דאהלות ולשון רבינו כלשון התוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טפח על טפח וכו'.</b> זה מתבאר ממה שיבא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והבית כולו טמא א\"א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות אלו על בבת אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו' ועיין במ\"ש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה שבתוך הכותל וכו' עד ואין כותל הטמא כותלה.</b> פ\"ז דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד השמיט סוף המשנה וכו'. ויש לומר שרבינו פי' במשנה כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם עכ\"ל ולא הוצרך רבינו לכותבו כאן מפני שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שטומאה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חור גדול וכו'.</b> תוספתא דאהלות פ\"ז אלא ששם שנוי הבית טמא וכן השיגו הראב\"ד א\"א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם עכ\"ל. ובאמת נראה שיש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה הבית טמא ואם נוסחתו היתה הבית טהור צריך להעמידה כשהחור הזה אינו פתוח לצד פנים אלא לצד חוץ. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו חור גדול שבעובי הכתלים.</b> כתב הראב\"ד מצאתי נוסחא וכתוב בה וכו' ולפי זו הנוסחא אין זה הפי' מתקבל וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שאין סותר פירושו שגם לפי זה פרדסק פי' שהוא נעשה לתשמיש בין בכותל בין בתיבה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו רואים את החור כולו כאילו הוא אטום.</b> כתב הראב\"ד א\"א נראה בשאין בה חלל טפח וכו'. ולא הבנתי דברי הראב\"ד וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני פרדסקין זה בצד זה וכו'.</b> משנה סוף פ\"ו דאהלות פי' פרדסק חלון שהוא בתוך הכותל הנקרא בערבי בזאנא ובלשון לעז אלמאריו: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין וכו'.</b> זה פירוש על מה שסיים בה במשנה הנזכרת ורואין את הפרדסקין כאילו הם אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית ומוכיח כפי' זה בתוספתא ומה שאנו מחשבין אותו כאטום התועלת הוא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת מודבק וכו'.</b> ספי\"ב דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלב שאכל בשר המת וכו'.</b> פי״א דאהלות ואפליגו בה תנאי ופסק כר' יוסי ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו) ואוקמוה התם בתרי אוקימתי ורבינו לא הזכיר שום אחת מהם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דסבר רבינו דע\"כ לא אוקימנא הכי אלא להעמיד ר' יוסי טמונה אינה בוקעת כדמוכח התם (דף קכ\"ה ע\"ב) במתניתין דתיבת המגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקטינן דאפילו לא יהיה בצוארו בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכים אחר מקום האסטומכא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שמת עוברה וכו'.</b> משנה בפ\"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי אמר ר\"י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ובריש פרק שלישי דבכורות (דף כ\"ב) איפליגו אי פיקה של שתי או של ערב קאמר ומסקנא דשל שתי קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שמקשה לילד וכו'.</b> פרק ז' דאהלות וכתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהפילה שליא וכו'.</b> משנה פרק המפלת (נדה דף כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שילדה שני ילדים וכו'.</b> פרק שביעי דאהלות וכתב שם רבינו ההפרש בין יציאת החי תחלה וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וכו' ואיך אפשר בראשון מת וכו'. ובקושיא שניה איכא למימר דמאי טהור דקאמר מטומאת מת אבל קושיא קמייתא היא חזקה ואפשר לומר דהכא במאי עסקינן בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה אלא בכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו וכו'.</b> משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הבולע טבעת טמאה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות טומאת מת</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e74b6de0cf9b0689252a3d875eca9838052cd9cb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1221 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה.</b> כמ״ש רבינו וטומאת משא בפרק כ״ג ונזיר (דף נ״ו ע״ב) במשנה ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ט) ושנינו בפ״ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת משא מפי השמועה וק״ו הדברים וכו'.</b> סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי״ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש״י כמ״ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א״נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב״ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: \n",
+                "<b>אין טומאת משא במת מד\"ס וכו'.</b> בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק\"ו אסמכתא בעלמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש ואפילו בלשונו.</b> פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא.</b> למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה\"ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה\"ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'.</b> פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז״ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות (משנה ד'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי\"ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא\"כ בשיער ממש: \n",
+                "<b>וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ\"ו דמקואות וז\"ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'.</b> משנה ספ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) ובפרק ב' דכלים: \n",
+                "<b>וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.</b> בריש ב\"ק (דף ב' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'.</b> לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר״פ ר״ע (שבת דף פ״ב ע״ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) ברש״י ובתוס' וברבינו שמשון פ״ק דכלים (משנה ג') ובפ״ה דזבים ובפרק תינוקת ברש״י אבל קשה דבפרק תינוקת (נדה דף ס״ט ע״ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ״ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה״ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ״ש רבינו בפ״ה מהלכות אלו ופ״ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ״ו דעדיות (משנה ג') ופ״ד דזבים וכדדריש לה בת״כ גבי זב וה״ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה״ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ״ש רבינו פ״ה מהלכות אלו. ומ״ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ״ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ״ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה״ה לכל המטמאים במשא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו.</b> נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסיט בכלל נושא הוא.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר״ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק״ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע״פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנושא בתוך בית הסתרים וכו'.</b> בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב) כמ״ש בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אא\"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם טבל טהר ואע״פ שהטומאה בתוך מעיו.</b> משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'.</b> תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ\"ה דזבים (מ\"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד.</b> משנה פ\"ק דכלים (מ\"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'.</b> בריש פ\"ג דאהלות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ג) ואיתיה בת״כ: \n",
+                "<b>נגע במשקוף וכו'.</b> משנה פי\"ב דאהלות נגע במשקוף טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצירף ידו.</b> איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא\"כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש נגע באסקופה וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ\"ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור\"ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א\"א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המת מישראל או מן העכו״ם מטמא במגע ובמשא.</b> בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואין העכו״ם מטמא באהל.</b> שם לרשב״י ואע״ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס״פ המקבל (בבא מציעא דף קי״ד ע״ב) אמרי' דא״ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ״ט קאי בבית הקברות א״ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב״י אומר קברי עכו״ם אינם מטמאין: \n",
+                "<b>וכן העכו״ם אינו נעשה טמא מת וכו'.</b> בפרק בתרא דנזיר (דף ס״א ע״ב) אמרינן יצא העכו״ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') אמרינן דעכו״ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים שיהיו העכו״ם וכו'.</b> פרק בנות כותיים (נדה דף ל״ד): \n",
+                "<b>אחד גדול ואחד קטן כו'.</b> משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'.</b> בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס.</b> משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'.</b> בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע' ע״ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ״ח) מאי הותזו ר״ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר״ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא״ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי״ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש״י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י״ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש״י: \n",
+                "<b>נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק.</b> בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ\"א.): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנפל אע\"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין וכו'.</b> בפרק כה\"ג ונזיר (דף נ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כזית מבשר המת.</b> משנה שם (דף נ\"ט ע\"ב) \n",
+                "<b>ומ״ש בין לח בין יבש וכו'.</b> משנה ריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב) וכתנא קמא ואמרינן בגמרא (דף נ״ה) דלרבי יוחנן אם יבש כל כך עד שנפרך טהור ובפ״ג יתבאר: \n",
+                "<b>ומ\"ש והנצל בבשר מטמא בכזית.</b> משנה רפ\"ב דאהלות (מ\"א) ופרק כה\"ג ונזיר (דף נ'): \n",
+                "<b>איזהו נצל וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהשיעורין x כולם הלכה למשה מסיני הן.</b> בפירקא קמא דעירובין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית וכו'.</b> בסיפרי זוטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר שנחתך מן האדם החי וכו'.</b> משנה בפ\"ב דאהלות (שם במשנה) ופכה\"ג ונזיר (דף נ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אבר של קטן בן יומו שהאיברים אין להם שיעור.</b> פ\"ק דאהלות (משנה ז'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כל אשר יגע על פני השדה וכו' והדבר ידוע וכו'.</b> סיפרי פרשת חקת. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה וכו'.</b> פ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש בד״א כשהיה האבר שלם וכו'.</b> בתוספתא דאהלות פ״ק ובסיפרי יליף לה מקרא ובס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) תניא הכי לגבי בהמה ושרצים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הכוליא והלשון וכו'.</b> שם כר\"ע. ודע דאמרינן התם בגמרא דר\"ע לא מצרך בשר אלא אפילו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות מטמא וא\"כ יש לתמוה על רבינו שהצריך בשר כיון דר\"ע לא מצריך ועוד דרבי יוסי הגלילי קאי כוותיה והוה לי' תרי לגבי רבי דמצריך וצ\"ע: \n",
+                "<b>חסר מן העצם של וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות (משנה ה') אלו שאם חסרו טהורים וכו' אבר מן החי שחסר עצמו וכתב ר\"ש נראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מטמאה משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פרק ו' וכו' מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא עכ\"ל. גם רבינו כתב שם התנו באבר מן החי שחסר עצמו לא אמר ג\"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הנה הוא מטמא וכו' אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע\"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן העצם האבר לא נדמהו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא עכ\"ל. ואע\"פ שיש בו קצת ט\"ס כוונתו נכרת שהוא כמ\"ש כאן. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דכלים (משנה ה'): \n",
+                "<b>ובשר הפורש מן החי טהור.</b> משנה פרק ו' דעדיות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עצם בלא בשר הפורש וכו'.</b> כן משמע שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר הפורש מן המת וכו'.</b> משנה שם ובעדיות רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיהיה שלם כברייתו.</b> בספרי פרשת חקת ובתוספתא דאהלות פרק קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם.</b> בפרק ב' דאהלות (משנה א') דכזית בשר מן המת מטמא באהל והוא פשוט בכמה מקומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי וכו'.</b> כך היא הגירסא בדברי רבינו והדין בפרק קמא דכלים (מ\"ה). ואם חסר קצת עצמו ולא נשאר בו כזית בשר אבל יש בבשר הנשאר כדי לעלות ארוכה כתב רבינו בפרק שאחר זה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא חשש רבינו לכתבו כאן מפני שסמך על מה שכתב שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א\"א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם וכו'. ט\"ס יש כאן שאין דברי הראב\"ד ענין למ\"ש רבינו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי אלא למ\"ש חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם ומ\"מ איני מבין דברי הראב\"ד שהשיג על רבינו שכתב ואם חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם והראב\"ד סובר שאינו כמת שלם אלא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ויש לתמוה עליו שהרי שנינו ברפ\"ב דאהלות (משנה א') שכזית מן המת מטמא באהל ואין סברא לחלק בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוח שבתוך העצם וכו' עד לכל דבר.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) וכר״י ובתוספתא ריש אהלות שם שנינו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבר והבשר המדולדלים באדם וכו'.</b> משנה בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ט ע״ב) האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים ופירש״י משום דכי ימות כתיב ומשמע לרבינו דאפילו באינם יכולים לחזור ולחיות מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש מת האדם הרי הבשר טהור וכו'.</b> שם מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר\"מ ור\"ש מטהר ובגמרא ור\"ש ממ\"נ אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר\"ש בעלמא קאי דקאמר תנא קמא וכו' אינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וכו' וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא\"כ קם ליה הלכה כר\"מ: \n",
+                "<b>מה בין אבר מן החי לאבר מן המת וכו'.</b> בפ\"ו דעדיות (משנה ג') וכר' יהושע דבכל חדא הוי רבים במקום יחיד כמבואר שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להם שיעור.</b> בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n",
+                "<b>אמרו חכמים רמ\"ח איברים יש באיש וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ובאשה רנ״א.</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) אמרינן שתלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ״ב ואמר להם באשה יש ארבע איברים יתירים ב' צירים וב' דלתות ואמרינן בתר הכי ר״א אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה וכו' ר״ע אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' ולר״ע קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דילמא איידי דזוטרא איתמוחי מתמח ומדמקשה לר״ע ולא מקשה לר״א ורבי יהושע משמע דס״ל דר״א ורבי יהושע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולדברי שניהם רנ״ב איברים הוו באשה וכדר' ישמעאל ור״ע מוסיף עוד מפתח והו״ל רנ״ג איברים באשה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב שאינם אלא רנ״א דהוי דלא כמאן ואפשר לומר שסובר רבינו דר״א ורבי יהושע פליגי ור״ע מוסיף אחד מינייהו ה״ל רנ״א באשה ופסק כמותו והא דלא מקשה גמרא מתלמידי ר' ישמעאל על ר״א ורבי יהושע אין הכרע דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות אי נמי איתנהו אלא דלא חשיבי איברים אבל דר״ע שלא הוזכר כלל קשיא. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל אבר מהם שפירש וכו' מטמא במגע ובמשא ובאהל.</b> בפ\"ק דאהלות (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שפירש כברייתו.</b> הוא ממ\"ש לעיל שצריך שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות. \n",
+                "<b>ומ״ש חוץ מג' איברים יתרים שבאשה שאינן מטמאים באהל.</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) האיברים יתירים שבאשה אמר רבא וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם: \n",
+                "<b>וכן אצבע יתירה וכו' עד תרומה וקדשים.</b> שם ופרק בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצמות המת שאין עליהם בשר וכו'.</b> משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק שני דאהלות (מ\"א) ובפ' כה\"ג ונזיר (דף נ\"ב) איבעיא לן אם צריך שתיהן שדרה וגולגולת או דילמא שדרה או גולגולת ובעי למפשט דאו או קתני ודחי ליה ויש לתמוה על רבינו שכתב הדין בפשיטות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאעפ\"כ כיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גולגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא ומנ\"ל לחדושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חסרה אפילו חוליא אחת.</b> בפ\"ב דאהלות (משנה ג') וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם חסרה כסלע וכו'.</b> בפרק ב' דאהלות שם כמה הוה חסרון וכו' בגלגולת ב״ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז ע״ב) דהיינו כסלע. \n",
+                "<b>ומ״ש היו בה נקבים קטנים וכו'.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק אלו טריפות (חולין דף מ״ה) וכדברי התוספות שם: \n",
+                "<b>כל בניינו של אדם וכו' .</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) ותוספתא פ״ג דאהלות: \n",
+                "<b>כיצד כגון שתי שוקיו וירך א' וכו'.</b> בס\"פ מומין אלו שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חסר כל שהוא וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>רוב מניינו כיצד וכו'.</b> פ\"ב דאהלות (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ״ש אע״פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו וכו'.</b> בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש אא\"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע\"ג היד.</b> נתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר עצמות המת וכו' אם היה בהם רובע הקב.</b> פ\"ב דאהלות שם אלו מטמאים באהל וכו' רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ופרק קמא דעדיות ב\"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין מג' וב\"ה אומרים רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם א' משמע דלסתם מתניתין דפ\"ק דאהלות ולב\"ה דפ\"ו דעדיות רובע עצמות אינם מטמאים באהל אא\"כ הם מרוב הבניין או מרוב המניין וקשה דא\"כ מ\"ש רבינו ששאר עצמות אע\"פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין אם יש בהם רובע מטמאין באהל אתי דלא כב\"ה ודלא כסתם מתניתין דאהלות והוא דבר תימה ומצאתי בפירוש המשנה לרבינו מוגה שכתב בריש פ\"ב דאהלות אהא דתנן אלו מטמאים באהל רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע\"פ שאין בהם רובע הנה אלו ג' שיעורים בעצמות הערומים מן הבשר אחד מהם שיהיו באלו העצמות רוב גודל הגוף אשר הוא עצמותיו ואע\"פ שלא יהיה בהם רובע הקב. השני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ\"ה איברים ואף ע\"פ שלא יהיה בהם רובע, והשלישי שיהיה בהם רובע עצמות או יותר אע\"פ שלא יהיה בהם לא רוב בניינו ולא רוב מניינו הנה אלו העצמות יטמאו באהל הואיל ויש בהם רובע מ\"מ כבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתעלה בעצם אדם ואלו השיעורים הג' שיהיה בכל אחד מהם עצם אדם עד כאן לשון רבינו בפירוש המשנה המוגה ודבריו אלה הם כדבריו כאן אבל יש לתמוה שדברים אלו הם היפך פשט לשון המשנה ונראה שרבינו מפרש דהא דקתני רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין לאו למימרא שצריך שאותו רובע יהיה מהעצמות שברוב הבנין או רוב המנין אלא ה\"ק רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכפי דקדוק דבריו פה הכי פירושא דמתניתין רובע עצמות שאין בהם מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אעפ\"י שהוא משאר עצמות זולתם אבל קשה לפי' זה מאי דאיתא בפ' כה\"ג (דף נ\"ב ע\"ב) על משנה זו א\"ר יהושע יכולני לעשות דברי ב\"ש וב\"ה כאחד שב\"ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך א' או מב' יריכים ושוק א' וכו' וצ\"ל שסובר רבינו מדאמר יכולני משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עצם כשעורה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עצם אחד אפילו יש בו רובע וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך שמאי אומר אפילו מעצם אחד ומשמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דאמרו בפ' כה\"ג שאני שמאי שמחמיר טפי משמע בהדיא דלית הלכתא כוותיה x: \n",
+                "<b>טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה וכו'.</b> בפ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש ולפי שטומאתו הלכה.</b> שם ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו:) ובפ״ק דעירובין (דף ד'): \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הוא מדין תורה ולא מד\"ס.</b> כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד בי\"ג מדות נקרא ד\"ס זה שהוא הל\"מ נקרא דין תורה כמ\"ש בהקדמתו לסדר זרעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שהרקיבו עצמותיו בקבר וכו'.</b> בפרק שני דאהלות ופרק כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) תנן דמלא תרווד רקב מטמא באהל ובגמ' (דף נ' ע\"ב) וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד ור' יוחנן אמר מלא חפניו ופסק כרבי יוחנן דאמרינן בגמרא דאתי כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו ע״ב) ותוספתא פ״ד דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו גבלו במים אינו חבור.</b> משנה בפרק ב' דאהלות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל וכו' וכמה שיעורו רביעית.</b> משנה בפ' כה\"ג (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק ב' דאהלות שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו תמצית הדם וכו'.</b> בר\"פ התערובות (דף ע\"ט ע\"ב) ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ע\"ב) אמרינן דצללתא דדמא מטמא באהל והוא דאיכא רביעית ופירש\"י צללתא דדמא אותם מים שהם מהדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם החי וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>נתערב הדם וכו' אפילו חצי רביעית מחיים וחציה אחר מיתה וכו'.</b> בפ״ב דאהלות שם וכר' עקיבא והוא דעת חכמים בפרק תינוקת (נדה דף ע״א) והוא נקרא דם תבוסה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא שטומאתו מד\"ס.</b> בפרק ט' דנדה (דף ס\"ב ע\"ב) ופרק הגוזל ומאכיל אמרו שאני דם תבוסה דרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוג שהי' מוטל על המטה ודמו מנטף וכו'.</b> בסוף נדה (דף ע\"א) וכחכמים: \n",
+                "<b>יצא ממנו רביעית דם בלבד וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו וכו' ואחד הנוגע בגגו של קבר וכו'.</b> משנה פרק ז' דאהלות ופרק כהן גדול ובספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המעמיד כלים או אבנים וכו' ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינם מטמאין במשא וכו'.</b> פרק ב' דאהלות: \n",
+                "<b>ומה שכתב וטומאתן מדברי סופרים.</b> דוקא בשכלים שכסה בהם הם כלי גללים וכיוצא בהם שאינם מקבלים טומאה שאם לא כן אף מן התורה טמא טומאת שבעה אדם הנוגע בהנך כלים המאהילים על המת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה וכו'. כלומר וכיון דרבי עקיבא יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב) משמע דמדאורייתא היא ורבי ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי להו ומיניה נשמע לרבי עקיבא דכי היכי דלרבי ישמעאל הוי דאורייתא הוא הדין דלרבי עקיבא נמי הוי דאורייתא אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינם מטמאין במשא.</b> בפרק ב' דאהלות שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם גרר הגולל וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דאהלות וביאור דברי רבינו כך הם והוא שיהיה בנוי וסתום כלומר דהא דאחד הנוגע בגגו או הנוגע בכותליו טמא הני מילי בשהיה בנוי לאפוקי מעמיד כלים או אבנים וכו' שאינו טמא אלא הנוגע בגולל או בדופק עצמם לא הנוגע בצדדים שאינם מהגולל והדופק ועל פי זה הנוגע בדופק דופקין טהור כך נראה לי ליישב דברי רבינו וגם נראה לומר דה\"ק הקבר וכו' מטמא דין תורה אבל המעמיד כלים וכו' טומאתן מדברי סופרים והתנה שיהיה סתום לאפוקי שלא יהא פתוח מן הצד: \n",
+                "<b>ומה שכתב ודברים שסומכים את הדופק וכו'.</b> פרק ב' דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שנחרש בה קבר וכו'.</b> בסוף אהלות (פי\"ח מ\"ב): \n",
+                "<b>וכן כל ארצות העכו\"ם וכו'.</b> שם ובפרק שני (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש שטומאתם מד\"ס.</b> בספ\"ב דכתובות (דף כ\"ח ע\"ב) ופ' כה\"ג: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל וכו'.</b> פ\"ב דאהלות (מ\"א) ופירוש נצל בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכו'.</b> בפרק כה\"ג עלה נ': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מטמאים במגע ובמשא וכו'.</b> (עיין בפנים). כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתיה בספר מוגה ודינים אלו מדתנן בפ\"ב דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ובפ\"ק דכלים (משנה ה') גבי אדם תנן פירש ממנו אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה ובפ\"ו דעדיות תנן אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופירש ה\"ר עובדיה אם חסר מהבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר שראוי שיעלה ארוכה מטמא משום אבר אבל אם חסר כל שהוא מהעצם שבאבר אינו מטמא משום אבר אבל טמא משום בשר וזהו באבר מן המת דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי כמו שנתבאר בפרק שקודם זה שאם חסר כל שהוא מהעצם אף על פי שכל הבשר קיים טהור לגמרי מפני שבשר הפורש מן החי טהור אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובדין אבר מן המת נתבאר שאם לא חסר העצם וחסר מהבשר אם הנשאר אין בו כדי להעלות ארוכה הרי הוא כשאר עצמות שהם מטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל. ודין אבר מן המת שחסר העצם ונשאר בו בשר שאין בו כזית אבל יש בו כדי להעלות ארוכה שהוא מטמא במגע ובמשא נתבאר ממה שפירשנו במשנה דחסר העצם טהור משום אבר אבל מטמא משום בשר ודין הבשר הוא שאם אין בו כזית אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כמו שנתבאר במשנה פרק קמא דכלים שכתבתי בסמוך. כך צריך לפרש כפי נוסחא זו שמצאתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל וכו'.</b> פרק ב' דאהלות (משנה ד') וכת\"ק: \n",
+                "<b>הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע.</b> כך היא הנוסחא הנכונה וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי.</b> כלומר ואין בו עצם כשעורה דאם כן טמא מן התורה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. ויש לומר שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן וכדאמרינן בפרק כה\"ג על הא דתנן (דף מ\"ט ע\"ב) על אלו טומאות הנזיר וכו' וכזית מן המת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ורביעית דם באהל.</b> מקרא הוא על כל נפשות מת לא יבא י\"ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא שאם היה מן התורה היה הנזיר מגלח עליה. ומ\"ש הראב\"ד וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו וכו' וכן מ\"ש ונ\"ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר וכו'. אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא באהל ורביעית דם מטמא באהל ואינו מגלח על מגעו ועל משאו ולמה תלו חיוב טומאת מקדש בתגלחת נזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום וכו'.</b> בפכה״ג (דף נ״ח) ובפרק המפלת (נדה דף כ״ז ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה כולו שלם.</b> ג\"ז שם: \n",
+                "<b>ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא וכו'.</b> בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא וכת\"ק ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n",
+                "<b>ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכו'.</b> בפרק המפלת עלה כ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וכו'.</b> בפרק כה\"ג (דף נ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שקברו אשה מעוברת וכו'.</b> שם בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה וכו' את\"ל כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה דה\"ל רקב האשה שנתערב בו רקב אחר וכבר נתפרסם שדעת רבינו לפסוק כאת\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טחן המת וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו וכו'.</b> שם בעיי ולא איפשיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלא חפנים ועוד וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו בפרק ב' דאהלות מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא וכת״ק וכתב רבינו שם ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר ובו לחות המת ודמו [נראית] ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל או הוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זהו עפר קברות עכ״ל. ונ״ל דמיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש וכן פירש רבי' שמשון ופשוט הוא דאל״כ אין לו רקב. ואמרינן בפרק המפלת (נדה דף כ״ז) שהטעם לפי שא״א למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב ודברי רבינו מגומגמים שכתב שאינו יודע אם הוא רקב וסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב והלא עיקר הספק אם הוא רקב אם לאו ומי מוציאנו מידי ספק זה ואפשר שמאחר שאנו רואים שנקבר זה ערום בארון של שיש מחזקינן ליה ברקב ואם תאמר אכתי ניחוש שמא דבר אחר מעורב בו הרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ואיני יודע מנין לנו שא״א למלא תרווד ועוד וכו' שאין בו מלא תרווד רקב וצריך עיון, ומ״מ ביאור דברי רבינו שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו שאם היה הדין שעפר שנתלכלך בנצל המת ודמו מטמא נמצא שמה שאנו אומרים שהוא רקב היה להקל שלא יטמא במגע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת שנשרף וכו'.</b> בפרק המפלת. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שפיר מרוקם וכו'.</b> שם ופסק כריש לקיש משום דר\"י דפליג עליה אוקימנא כר\"א דלית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר המת שנפרך וכו'.</b> בר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) אמרינן דלר״י דוקא יבש כעצם טמא אבל איפריך איפרוכי טהור ולר״ל איפריך איפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמרא דהיכא דאיקמח והוי עפרא לר״ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה קמח נראה שהוא פוסק כר״ל והוא תימה היאך פוסק כר״ל במקום ר״י ועוד שבריש פ״ב כתב דיבש כחרס מטמא משמע דוקא כחרס שאינו עשוי ליפרך אבל אם יבש יותר מחרס הוא עשוי ליפרך וטהור אע״פ שלא נפרך והיאך פסק כאן בהיפך. וצ״ל שמ״ש כאן שנפרך ונעשה קמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה כקמח טהור וזהו פירוש דאיפריך איפרוכי שאמר בגמרא שהוא טהור לר״י וכל שלא הגיע יבשותו לכך היינו יבש כחרש דטמא גם לר״י: \n",
+                "<b>וכן אפר השרופים טהור וכן התולעים וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור האדם כבשרו.</b> כך הוא הגירסא בדברי רבינו והוא משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבדו כל צרכו או שהלך בו כדי עבודה וכו'.</b> משנה וגמרא שם וכלישנא בתרא דעולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'.</b> פ\"ק דבכורות (דף ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבמת טמא וכו' עד נטמא כל אשר בבית.</b> בפרק ג' דאהלות ואיתיה בפרק דם הנדה (דף נ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל וגזען מחליף.</b> טעם זה אמרו בגמרא לשיער וצפורן אבל לשינים נתנו טעם שלא נבראו עמו ורבינו קיצר כיון דלא נפקא לן מידי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנוגע בשערו וכו'.</b> בסיפרי פרשת חקת והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>שערו העומד להגזז וכו'.</b> בפרק כהן גדול (דף נ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכו' עד לא גזרו על משקיו.</b> בפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ופ\"ח ע\"ב) ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבד שנימוחה וכו'.</b> פירקא בתרא דבכורות עלה נ\"ה: \n",
+                "<b>דם קטן שיצא כולו וכו'.</b> פ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים וכו'.</b> פ\"ב דאהלות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רביעית דם הבאה משני מתים טהורה וכו' עד כשאר כל העצמות.</b> פרק ב' דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר מן החי משני אנשים טהור.</b> גם זה שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור.</b> ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית בשר משני מתים וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דאהלות. וכתב רבינו ומלא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב כלומר שנקבר כל אחד בפני עצמו דאילו נקברו יחד כבר נתבאר שנעשים גלגילון זה לזה והכי אוקימנא לה בגמרא בפרק כה\"ג (דף נ\"א): \n",
+                "<b>וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצם כשעורה שנחלק לשנים וכו'.</b> בפרק ב' דאהלות עצם כשעורה שנחלק לשנים ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר ופסק כר\"ע ומשמע לרבינו דע\"כ לא מטמא אלא במשא אבל במגע מודה ר\"ע והוא נלמד ממ\"ש לקמן גבי כזית מן המת שחתכו לחלקים: \n",
+                "<b>וכן רובע עצמות המת שנדקדקו וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת שחתכו לחלקים וכו'.</b> נראה שזהו מה ששנינו בתוספתא פ\"ד דאהלות חלב שהיה מפורד (וחתכו) [והתיכו] טהור שאין חיבורי אדם חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חלב שלם שהתיכו וכו' עד טהור.</b> תוספתא פ\"ד דאהלות ומייתי לה בפרק כה\"ג (דף נ' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדרה שנגררו ממנה רוב חוליות שלה וכו'.</b> בפרק כה\"ג (דף נ\"ב שם) והיא פ\"ב דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'.</b> ריש פרק ג' דאהלות וכחכמים ואיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד ע\"ב) וריש פרק ג' דעדיות (משנה א'): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כל המטמאין באהל וכו' האהל מצרפן א\"א אף על פי שאין שם צירוף אהל עכ\"ל. פי' שאם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת ובחצי זית בידו אחרת או האהיל על כחצי זית וכחצי זית האהיל עליו טמא אף על פי שאין שם צירוף אהל ורבינו בסוף פרק זה כתבם אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ולאפוקי מרבי דוסא בן הרכינס דמטהר בהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצם שיש עליו כזית בשר וכו' עד שאין חיבורי אדם חיבור.</b> שם (דף מ\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מלא חפנים רקב וכו' עד הבית טהור להבא.</b> גם זה שם וכתנא קמא ואיתיה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז ע\"ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל שהיה בו בעת שנבלעה וכו'.</b> נדה פרק האשה (דף ס\"ב ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת שאבד בתוך הבית וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דאהלות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה הטעם דזית בשר מצוי שיאכלו אותו חולדה או חתול ולכך תולין במידי דשכיח טובא כי האי אבל נמצא אין אומרים אחר הוא זה אלא כאן נמצא וכאן היה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רביעית דם שנשפך באויר וכו' עד שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור.</b> משנה בפ\"ג דאהלות (משנה ג') וכתב הרא\"ש נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין מה שיש מן האסקופה תחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור דאין קטפרס חיבור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו מבפנים הבית טמא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נשפך על האסקופה וכו' א\"א זו המשנה קשה עלי וכו'. ואני אומר שמה שפירש במשנה נכון הוא אך מה שהקשה על התוספתא יש לתמוה דהא מסיים בה חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור וצריך לומר דטעמא דמשנה ראשונה אתא לפרושי: \n",
+                "<b>כיצד משערין אותה וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דאהלות ואיתא בנדה פרק האשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשא והמגע והאהל ג' שמות הם וכו' כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים וכו' עד סוף הפרק.</b> ברפ״ג דאהלות (משנה א') וכחכמים ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) ויש חסרון בספרי רבינו והילך הגירסא הנכונה כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים או שהאהיל על כחצי זית וכחצי זית [אחר] מאהיל עליו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המתטמאים מחמת המת וכו'.</b> בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו.</b> בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ״א ע״ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א״ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש״י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש״ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ״ב דע״ז (דף ל״ז ע״ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה״מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש״י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר״נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר״נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע״כ. אבל קשה x לי דבס״פ כיצד הרגל (דף כ״ה ע״ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי״ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שנטמאו במת וכו'.</b> פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה\"ג (דף נ\"ד ע\"ב) ובפ\"ק דפסחים (דף י\"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה\"ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה\"ה לשאר כלים וכדעת ר\"י שכתב ר\"ש בפ\"ק דאהלות והרמב\"ן בפ\"ב דבתרא וסמ\"ג ולא כר\"ת ורש\"י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב\"ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וה\"ה לשאר כלים וכו'. א\"א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב\"ד פליגי בפלוגתא דר\"י ורבינו תם: \n",
+                "<b>הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'.</b> בסיפרי פרשת חוקת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב.</b> בריש אהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א לענין תרומה וקדשים וכו'.</b> ירושלמי פרק כה\"ג וכר\"י והביאו הר\"ש פ\"ק דאהלות (משנה ב') והרמב\"ן בפרק לא יחפור: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה.</b> כתב הראב\"ד א\"א ראיתי זה האיש וכו'. ול\"נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה\"ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר\"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב\"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר\"י. וא\"ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר\"י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים.</b> בתוספתא בפרק י\"ז דאהלות ובעירובין (דף ק\"ד ע\"ב) ופירש רש\"י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש\"י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>זה כלל גדול בטומאות וכו'.</b> בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא: \n",
+                "<b>וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון.</b> פסחים עלה י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'.</b> בריש כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים.</b> לעיל בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו\"ם וכו': כתב</b> הראב\"ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א\"א סמי מכאן גולל ודופק כמ\"ש למעלה עכ\"ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד\"ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'.</b> בסיפרי ובפ\"ק דאהלות גבי הא דאמר ר\"ע יש לי חמישי: \n",
+                "<b>בד\"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ.</b> כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'.</b> בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'.</b> שם והכי משמע ברפ\"ז דכלים וכמ\"ש רבינו שם: \n",
+                "<b>וכ\"מ שנאמר הבית טמא וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה\"ז טהור א\"א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין: \n",
+                "<b>ואין לך יוצא מן העץ וכו'.</b> משנה פרק במה מדליקין (שבת דף כ״ז ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדים הנוגעים במת אע\"פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל.</b> כבר כתבתי שכן דעת הרמב\"ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'.</b> בספט\"ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'.</b> בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן.</b> פרק בתרא דנדה (דף ס\"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עצמות הדג ועורו וכו'.</b> בפרק י\"ז דכלים כל שבים טהור ובתורת כהנים ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ירוקה שעל פני המים.</b> למד כן ממה ששנינו כל שבים טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה.</b> הכי משמע ריש פרק י' דכלים ובפרק במה אשה (דף ס״ט ע״ב) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n",
+                "<b>וכן כלי עץ העשוי לנחת וכו'.</b> פרק ט\"ו דכלים ומייתי לה בשילהי חגיגה (דף כ\"ו:) ויהיב טעמא משום דדומיא דשק בעינן שהוא מיטלטל מלא וריקן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עץ פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים וכו'.</b> כלים רפ\"ב ורפט\"ו: \n",
+                "<b>כלי חרס פשוטיהם טהורים וכו'.</b> רפ\"ב דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם טמאים אלא מאוירן.</b> שם וספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש או בהיסט הזב.</b> בפ\"ק דנדה (דף ו') ובפרק הניזקין ובתורת כהנים פ' מצורע: \n",
+                "<b>היה כלי חרס עם המת באהל וכו' ואם היה מוקף צמיד פתיל וכו'.</b> מבואר בתורה ואיתיה בפ\"י דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובהיסט הזב וכו'.</b> בתוספתא דכלים פרק ששי ותוספתא דזבים פ\"ג ותורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו'.</b> נלמד מדין בהמה ומדין חבית דבסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בהמה.</b> בפט\"ו דאהלות וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכפתה.</b> משום דאל\"כ הרי היא הולכת x לכאן ולכאן ואין כאן גולל: \n",
+                "<b>וכן חבית שהיא מליאה משקין מוקפת צמיד פתיל וכו' עד טהורים.</b> בספט\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שעשאה גולל לקבר וכו' עד כולה גולל.</b> שם קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ד' טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן א\"א א\"כ היינו עומדת וכו'. ורבינו מפרש העומדת ומוטה על צדה תרווייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה וקתני שאם היתה ארוכה או רחבה יותר מהקבר אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור לפי שאינו צריך לגולל אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן אע\"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמאה כולה אפילו כשעתיד לקוץ מתוך שאינו צורך לגולל ממנה אלא קצתה לא טימאו ממנה אלא עד ד' טפחים והוא שעתיד לקוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי אבנים גדולות וכו'.</b> תוספתא ספ\"ג דאהלות. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה דמאהיל על שתיהן דקתני הכוונה על כל אחת משתיהן דכיון שגדולות הן כל אחת חשובה גולל בהיות חבירתה שם מונעת הטומאה מלצאת אבל כל שניטלה האחת טהרה חבירתה ואין שם גולל עליה כיון שיש לטומאה דרך לצאת והיינו למאהיל שלא כנגד הקבר אלא כנגד כותל הקבר דכנגד הקבר תיפוק ליה משום קבר דמטמא כל מאהיל עליו ולכך אמרו המאהיל על גבי שתיהן טמא כלומר אפילו על אותה שאינה כנגד הקבר כי השתים גולל הן חשובות ולפי זה אם היו פחות מד' טפחים שאין טמא רק הנוגע על אותה שכנגד הקבר והאחרת בטלה ואי מיירי בששתיהן קצתן כנגד הקבר אפשר דנקט ארבעה טפחים משום סיפא דניטלה אחת מהן שאם היו פחות מד' אפילו ניטלה אחת טמאה הנשארת או אפשר דאורחא דמלתא נקט כי לעשות שתי אבנים גולל מסתמא גדולות ואין נראה לומר שאם היה פחות מד' כל אחת לא נחשבה גולל דאבן אחת בעינן א\"נ קטנות בנויות דהא מנא לן לומר כן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל של צרורות וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק ט\"ו וכחכמים וכתב רבינו שמשון שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל עד ד' טפחים בעובי הגולל סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ורבינו כתב לשון התוספתא אלא שהוסיף אבל הנוגע בשאר אבנים טהור ובחלוקה שבסמוך הזכיר מאהיל ונראה שכוונתו בזה הוא מפני שזה הגל הוא סדר על סדר וכשאמרו סדר הפנימי היינו התחתון הסמוך לקבר אבל אשר עליו הכל טהור ור\"י סובר שכל גובה ארבעה טפחים טמא וכמו נוגע דקורה עומדת שהוזכר וכיון שכן קשה שהרי כל המאהיל על התחתון על העליון הוא מאהיל וא\"א שיאהיל על התחתון לבדו (דכך כתב) דלענין נגיעה הוא דשייך לומר כן וכן גבי קורה עומדת כמו אילן כתב נוגע וכאשר תדקדק כן שבכ\"מ שתופס נוגע לא שייך לומר האהיל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארון שהוא חקוק בסלע וכו' עד ומטמא מכל סביביו.</b> תוספתא פ\"י דאהלות ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכ\"מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש x הכל טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמאה מכל סביבותיה ופירש רבינו שמשון בפ\"ט חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה. אם היתה נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא ואם לאו שנשאר ע\"פ הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש הרי היא הנפש כולה כקבר סתום עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו הבבא האמצעית: \n",
+                "<b>היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמעלה וכו' עד הנוגע בה מ\"מ טמא.</b> פ\"ט דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה שוה וכו'.</b> שם וכרב יהושע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וכו' א\"א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר דאדרבה רישא דתוספתא גילתה דמתניתין מיירי בחקוקה וכ\"כ בפירוש המשנה שמהתוספתא למד לומר דמתניתין מיירי בחקוקה בסלע וכ\"כ ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ועוד שאם מיירי בבנין קשה מה שהקשה הראב\"ד לעצמו שאין ניצל מתורת גולל ודופק. ומה שהקשה הראב\"ד לרבינו שדבריו סותרים את דבריו י\"ל דברישא שכתב הנוגע בסלע מ\"מ טהור שהוא חקוק מלמעלה והכניס בו המת וכסהו למעלה בגולל ואין לו דין קבר סתום לטמא סביביו כיון שאין שם בנין הילכך אינו מטמא אלא א\"כ נגע בגולל ובסיפא מיירי שאין הארון פתוח מלמעלה אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה ובזה שייך לחלק בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה רחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה למטה ולמעלה וכל זה אינו ענין לרישא שפתחו מלמעלה וזה סתום מלמעלה ולענין טעם למה חילקו בו בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה לרחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה י\"ל דלעולם מלמעלה טמא מפני שהוא כגולל וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון וכשהיא צרה למטה מחשיב למטה כארון וכשהיא שוה מטפח ולמעלה מחשיב כארון מטפח ולמטה לא מחשיב כארון אלא כקרקע עולם לר' יהושע דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ניקב ארון בסלע והכניס המת כמין נגר.</b> שם העשוי כמין גלוסקוס הנוגע בה מ\"מ טהור חוץ ממקום פתיחתה ופירש רבינו גלוסקוס הוא כמין נגר וכו' אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ניקב ארון בסלע וכו'. א\"א דבר זה פירוש למה ששנו במשנה וכו': \n",
+                "<b>והא</b> דתנן תו התם העשוי כמין קמטרא הנוגע בה מ\"מ טמא והשמיטו רבינו לפי שהוא נכלל במה שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערה שהקבר בתוכה וכו'.</b> פט\"ו דאהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהיה בה ארבע אמות כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים ארבעה טפחים וכתב רבינו בפירוש המשנה כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והיא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בה פחות מד' על ד' הנה הוא מתקרב אל פי המערה ויטמא וכו' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זהו ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא [איזה היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לשם טמא בד\"א בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל] בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף ומפרש רבינו אינה פתוחה לאויר היינו שהיא מקורה. ומ\"ש הראב\"ד אם היה בה מגולה לצד המערה וכו'. טעמו משום דאל\"כ הרי הטומאה יוצאת מפתח המערה לחצר ע\"י הקירוי וטעם רבינו נראה שהוא מפני שאין דרך טומאה זו לצאת ולפיכך כל שאינו מתקרב לפתח המערה פחות מד' טפחים טהור כל שאינו נוגע בשקוף. ומ\"ש לפי טעותו הגהתי. נראה שהטעם שנוסחתו בדברי רבינו היתה כמ\"ש בספרי הדפוס ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה ד' טפחים על ד' טפחים והנוסחא האמיתית אם היה בה מגולה בצד המערה ד' טפחים על ד' טפחים וכן מצאתי בספרי כתיבת יד והוא כמ\"ש הראב\"ד שהגיה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבס״פ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) קאמר על ב״ה בד״א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וכו'</b> (עיין בפנים) כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה. והדין תוספתא ספי\"ו דאהלות וברייתא בפ\"ק דבתרא (דף י\"ב): \n",
+                "<b>וכמה יהא שיעור הפתח וכו'.</b> פ\"ג דאהלות ומסיים בה להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא [את] הטומאה בפותח טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת בתוך הבית וכו'.</b> בפ\"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהם או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים בש\"א והוא שחשב עד שלא ימות המת וב\"ה אומרים אף משמת היה סתום ונמלך לפתחו בש\"א כשיפתח ארבעה טפחים וב\"ה אומרים כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ארבעה טפחים ופי' רבינו כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מהפתחים או חשב להוציא המת מפתח ידוע ואע\"פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי [וחשב להרוס הבנין ההוא ולהוציא המת ממנו והתחיל להרוס] הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהם פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שביארנו בפ\"ג וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו וכו' וענין פותח בתחלה לפתוח פתח בא' הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציאו בו עכ\"ל. והר\"ש והרא\"ש פירשו דטעמא דכולם טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בזמן שכולם נעולין.</b> בתוספתא פ\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שחשב אחר שמת המת.</b> כב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם התחיל לחתור פתח וכו'.</b> זהו ששנינו ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ד' טפחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה שם פתח סתום וכו'.</b> ג\"ז כב\"ה: \n",
+                "<b>היו בו חלונות הרבה וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דאהלות. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל מ\"ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון ד' מציל וכ\"ש אם פתח בכוונה להוציאו משם וזהו שכתב נפתחו דהיינו מאליהן ומחשבה אין כאן עכ\"ל. ולי נראה דמיירי בחלונות שאין בהם ארבעה מש\"ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בארבעה טפחים להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ובהכי ניחא מאי דקתני כשהן מוגפות כולן טהורות שאם היה בהן ארבעה אע\"פ שהן מוגפות היה להן להיות טמאות: \n",
+                "<b>פתח קטן בתוך פתח גדול וכו' עד ואם הערים שניהם טמאים.</b> תוספתא פ\"ח דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע\"ג שניהם טמא א\"א נ\"ל בצד הפתח קאמר עכ\"ל. וכתב עוד היו שניהם מתאימים וכו'. א\"א כך היא התוספתא וכו' וקמ\"ל אע\"פ ששניהם דומים לפתח א' טיהר א' את חבירו עכ\"ל. ונראה דוחק מה שפירש בתוך הפתח דהיינו בצד הפתח ואפשר דה\"ק שפתח פתח גדול ביותר בכותל ובתוך הפתח הגדול בנה וסתם קצת ממנה מלמעלה ומלמטה ומן הצד ונשאר פתח קטן בצד הפתח הגדול ושניהם מתאימים היינו שהשאיר הפתח הגדול כמות שהוא אלא שחלקו באמצע במזוזה וקתני בתרווייהו שהמאהיל על שניהם טמא ומשמע לי דהיינו לומר שאם האהיל על אי זה משניהם טמא וברישא אשמעינן דלא תימא דפתח קטן בטל לגבי פתח גדול ואם האהיל עליו לא נטמא וכן אם חשב להוציאו בקטן לא טיהר את הגדול קמ\"ל ובסיפא אשמעינן שאע\"פ שנראה שהוא פתח אחד טיהר א' את חבירו וכמ\"ש הראב\"ד ורבינו שמשון בפ\"ח דאהלות הביא תוספתא זו ופירש פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושים דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שתי דלתות אחת מימין ואחת משמאל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתים הפתוחים לאכסדרה וכו'.</b> תוספתא שם בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ז דאהלות ופירש בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. לצאת בחצר לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהם שדרך חצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת לחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים עכ\"ל. ולפ\"ז כי קתני בית שער כל הבתים טהורים ה\"ק בית שער וכל הבתים טהורים ובספרי רבינו מצאתי אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער טמא והבתים טהורים ולפ\"ז צ\"ל דלאכסדרה קרי בית שער וקשה לגירסא זו דכיון דקתני אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה ה\"ל למיתני ואם לאו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו שכתוב בה אם היה דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים וזאת היתה נוסחת ספרי רבינו שביד הראב\"ד וכתב עליה א\"א בתוספתא טהורים וכן עיקר וכו' ולפי גירסא זו שגורס הבתים טמאים נ\"ל שצריך לגרוס אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה א\"נ דלאכסדרה קרי חצר כדברי רבינו שמשון וה\"ט משום דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע\"פ שהבית שהמת שם פתחו נעול חשבינן כאילו הוציאוהו שם ולפיכך אכסדרה טמאה וכן שאר בתים הפתוחים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות וטעמא משום דכיון דחשבינן כאילו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע\"י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם אבל אם היו נעולים אין טומאה נכנסת להם. ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר והם רוצים להוציאו באותו פתח הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול ואע\"פ כן אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית: \n",
+                "<b>החדר שלפנים מן הבית מוגף וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד פי' נכנס המת לחדר וכו' והוא שיהא הפתח שבין בית לחדר מוגף שאילו היה פתוח הא ודאי שהיה טמא גם הבית החיצון. ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ד דאהלות ופי' מוגף סגור ואין יכול ליכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מהבית נכנסה הטומאה דרך חלון וכו' דכיון דהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין חלונות מצילים על הפתחים הכא כיון דדרך החלון באה הטומאה כדרך שנכנסה יוצאה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הקבר מטמא מכל סביביו וכו'.</b> ברפ\"ו דאהלות תנן נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכ\"מ טמא מפני שהיא כקבר סתום ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו' ואוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח אמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח. \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו הגביה הבניין וכו'.</b> ריש פ״ז דאהלות הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר טמאות. ומ״ש הראב״ד לחלק כשיש במקום הטומאה טפח בין כשהטומאה ממעטת החלל לכשאינה ממעטת נ״ל שטעמו מפני שהוא מפרש מה ששנינו אם היה מקום הטומאה טפח על טפח וכו' אנפש אטומה דרישא קאי לומר שגם בסיפא מיירי כלומר שאין שם טפח פנוי שהטומאה ממעטת החלל דיקא נמי דקתני אם יש במקום הטומאה טפח על טפח ולא קתני אם יש שם טפח על טפח דהוה משמע שאין הטומאה ממעטת חלל הטפח וקאמר דהנוגע בה מכ״מ טמא כלומר מלבד שהיא בוקעת ועולה וכו' כדקתני רישא הנוגע בה מכ״מ טמא ובהכי ניחא ליה מה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) גבי הא דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות וכו' אהל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ והוא היפך מה שכתבתי בסמוך ששנינו בריש פ״ז דאהלות ובמה שחידש מדה שלישית ניחא ליה והדבר פשוט הוא שאין דעת רבינו כן כמבואר בדבריו פה ובפי' המשנה שכתבתי דכל שאין שם טפח על טפח על רום טפח פנוי טומאה רצוצה היא והנוגע מן הצדדין טהור וזהו פשט המשנה וההיא דמדלגין היינו ע״ג ארונות לא מכרעא לחדש מדה שלישית שהרי התוס' תירצוה בלא חידוש מדה שלישית ורבינו בפרק י״ב כתב דארונות של עץ שמניחים בהם את המת אינם כקבר אבל אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. ומ״ש עוד הראב״ד וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים וכו' מבואר במשנה פ״ו דאהלות. ומ״ש ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל רבינו חולק על זה ומההיא דארונות אין ראיה לפי מ״ש רבינו בפרק י״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה כלל גדול בטומאת מת וכו' כיצד כרי של תבואה וכו'.</b> בפרק ט\"ו דאהלות ובפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שמלאו עפר וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה שהיא רצוצה בכותל וכו'.</b> פ\"ז דאהלות בסוף המשנה שכתבתי בסמוך סמך לה סוכות טמאות ור\"י מטהר וידוע דהלכה כת\"ק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו וכו'. וי\"ל דאי מהא לא איריא שרבינו מפרש דסמך לה סוכות טמאה ארישא קאי דקתני נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ומשום דמסיים בה ר\"י מטהר קתני לה דאילו בהיה בה טפח על טפח לא פליג ר\"י. ומ\"ש ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פ\"ג הוא מדקתני התם העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא וכו' אמר ר\"ש וכו' אם סוכה שיש לה טפח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו ורבינו סובר שאין זה ענין למשנתנו דהתם לענין מאהיל על הסוכה אם הוא טמא ומתניתין לענין הנכנס באותה סוכה אם נטמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. x</b> משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת.</b> גם זה משנה בסוף אהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י\"ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה\"ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב\"ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה\"ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה: \n",
+                "<b>התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו.</b> פי\"ו דאהלות ופ\"ב דכתובות (דף כ':) וכר\"י לגבי ר\"מ ודברי רבינו כפי' ר\"ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי\"ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר\"מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה.</b> פי\"ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב\"ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע\"פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה\"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם.</b> תוספתא פרק י\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז ע״ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש״י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע״פ שגזרו טומאה על הקברות ואע״פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע״ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ״ל. ובתוספתא פי״ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי״ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב״א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א״כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ״מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ״ל. ואין דבריו נוחים לי שמ״ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע״פ מה שפירש רש״י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא״כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ״ש ואפילו את״ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה״פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע״פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר״ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ״ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל״כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי״ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ״ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא״כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע״ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י\"ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י\"ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי\"ל דאע\"ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ\"פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ\"פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע\"פ שנטלו ואת תבוסתו אפ\"ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע\"פ שרש\"י כתב בפרק נגמר הדין שאע\"פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב\"ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ\"ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט\"ס הוא שהרי הוא ז\"ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>ואני</b> תמה על מ\"ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ\"ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום.</b> ירושלמי פרק כה\"ג ונזיר (הלכה א'). \n",
+                "<b>ומ״ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'.</b> בס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״א ע״ב) ובאבל רבתי (פ״ד) ובירושלמי פכה״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו קוברו בשדה כרם.</b> גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה\"ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ\"ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ\"ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ\"ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך.</b> תוספתא בפרק רביעי דטהרות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המוצא קבר או מת וכו'.</b> [משנה וגמרא] פ\"ק דמועד קטן (דף ב'): \n",
+                "<b>אין מציינין על כזית מצומצם וכו'.</b> שם (דף ה' ע\"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ\"ה דמעשר שני: \n",
+                "<b>אין מעמידין את הציון ע\"ג הטומאה וכו' עד והפרעות.</b> פ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ופירש\"י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא שדה מצויינת וכו'.</b> שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר\"פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש\"י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר\"פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ\"ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע\"א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א\"י. ופירש\"י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר\"ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר\"ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ\"ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ\"ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא.</b> ג\"ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע\"ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר\"פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש\"י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע\"ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע\"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ\"ל. והתוס' גרסי אע\"ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א\"א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש\"י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס': \n",
+                "<b>מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק.</b> ג\"ז שם. ופירש\"י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס״ד ע״ב) ואהלות פט״ז מ״ג שנינו המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה (כמלוא x מטה וקובריה) הרי זו שכונת קברות ובגמ' אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו וכו' וכל הני מ״ט לא אמרינן דילמא עכו״ם הוא וכתב רבינו שם מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור ואומרו מת לא שיהיה הרוג ואומרו מושכב לא שימצאנו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין יריכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות עכ״ל וכתבו התוס' אמרינן דילמא עכו״ם הוא דישראל אין קוברין בענין זה ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ובס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק״ב) תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מד' אמות ועד ח' יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דה\"ה למצא מתים רבים בגומא אחת.</b> משום דישראל אין קוברין בענין זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועפר זה עם ג' אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שנהרגו בה הרוגים וכו' וכן המפנה קברו וכו' וכן בור שמטילין בתוכו נפלים וכו'.</b> פי\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מלקט כל העצמות עצם וכו'.</b> פי' שאין להם תבוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה חופר ומצא מת מושכב וכו' עד לפי שרגלים לדבר.</b> משנה בסוף נזיר (דף ס\"ד ע\"ב) ופט\"ז דאהלות: \n",
+                "<b>וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה.</b> כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא מן הראשון וד\"ז מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה עכ\"ל. באמת כדברי הראב\"ד נראה שם בגמרא (דף ק\"ב) ואפשר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא ומצאתי כתוב רבינו הלך לשיטת רבו ן' מיגש: \n",
+                "<b>ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות.</b> כתב הראב\"ד ואם לא מצא שם מת אחר וכו' א\"א דבר זה לא ידעתי מהו וכו' ולי נראה שדעת רבינו שכל העשרים טהורות ומאי דקרי להו שכונת קברות אין פירושו כמו מה ששנינו במשנה מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה שכונת קברות שפירושו ה\"ז בית הקברות אבל שכונת קברות שכתב כאן רבינו פירושו שכ' אמות אלו שכנים לקברות ואעפ\"כ הן טהורות ע\"פ מה שפירש שהכ' הם נמדדים מהאחרון ובגמרא (דף ס\"ה) ע\"ב אמרו עלה דמתניתין בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מ\"ט אמר ר\"ל עילה מצאו וטהרו את א\"י ומדמסיים וטיהרו את א\"י משמע דה\"ק אותם קברות הם שכונת קברות וחוצה להם טהור וכך פירש\"י: \n",
+                "<b>ואם היה אחד מאלו שמצא וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העכו\"ם אין להם טומאת קברות וכו'.</b> נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו בסוף נזיר וכל הני מ\"ט לא אמרינן דילמא עכו\"ם הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינם מטמאים באהל.</b> נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שחסר אבר וכו'.</b> בסוף נזיר מת שחסר אין לו תבוסה ולא שכונת קברות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבר שאם ינטל מן החי ימות.</b> תוספתא בפ\"א דאהלות: \n",
+                "<b>ומתים הנמצאים גלויים וכו'.</b> הוא ממה שאמרו בפרק בתרא דנזיר פרט למצוי: \n",
+                "<b>והנקבר שלא ברשות וכו'.</b> בתוספתא פי\"ו וכרשב\"ג וצריך טעם למה פסק כיחידאה דאף על גב דקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתבו המפרשים דבמשנתנו אמרו ולא בברייתא וי\"ל שרבינו אינו סובר כן אלא דה\"ה בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המוצא ג' מתים כדרכן בתחילה כו'.</b> תוספתא פ\"א דאהלות: \n",
+                "<b>מצא שנים ואחד היה ידוע וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ח) מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תבוסה ואין להם שכונת קברות ורבינו גורס יש להם תבוסה וכך היא גירסת תוספתא: \n",
+                "<b>כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו וכו'.</b> בפרק י\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש וכו'.</b> תוספתא פי\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש הגיע למים ה\"ז כבתולה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו צריך לחפור תלם אחד מתחילת העשרים ועד סופן וכו'.</b> משנה פרק ט\"ז דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר וכו' עד אינו אוכל בתרומה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל קודם שימצא אוכל בתרומה א\"א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דמע לשון מדומע תרומה שנתערבה בחולין ורבינו מפרש שהתרומה נקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך וכן פירש בפירוש המשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל טמא שנתערב וכו'.</b> משנה בפ\"ט דנדה (דף ס\"א) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'.</b> פירקא קמא דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ופרק כל היד (נדה דף ט״ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'.</b> כתב הראב\"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר\"ן בספ\"ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא וכן דעת הרמב\"ן ואע\"פ שהביא שם טענות החולקין על רבינו מ\"מ זהו דעת רבינו ויש ראיה לדבריו וכיון שכן אין בדברי רבינו שיבוש ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ\"ל. ויש לתמוה על הראב\"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול. ומ\"ש דהול\"ל משום דהוי ספק ספיקא יש לומר שאפי' בנודע שהפילה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר טמא הוי ספק ספיקא [אבל] דינים אחרים נזכרו בפרק זה שאין בהם אלא ספק אחד והם טהורים ועי\"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו בית הפרס וכו'.</b> פרק י\"ז דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חרש ע\"ג הארון וכו' עד ה\"ז עושה בית הפרס.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>עד כמה היא נעשית בית הפרס וכו'.</b> משנה פי\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התחיל לחרוש את הקבר וכו'. עד שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה.</b> בפרק י\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזקת העצמות המכוסות וכו'.</b> תוס' ספי\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>היה שם חריץ מלא עצמות אדם וכו'.</b> פרק י\"ו דאהלות החורש מלא טמיא מצבירת העצמות משדה שאבד קבר בתוכה או שנמצא בה קבר וכו' אינו עושה בית הפרס ואיני יודע למה השמיט רבינו שנמצא בה קבר אח\"כ מצאתיו בספר מוגה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א\"א זהו פי' מלא טמיא ופשוט הוא: \n",
+                "<b>וכן החורש את המת וכו'.</b> תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החורש את הקבר בשדה שאינה שלו וכו'.</b> בפי\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' שותף וכו' עד ושל חבירו אינו עושה בית הפרס.</b> תוספתא בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> עכו\"ם שחרש קבר וכו' עד שאין בית הפרס עושה בית פרס.</b> משנה בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע עד ושורף את הקש ואת העצה.</b> משנה פי\"ח דאהלות וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו' א\"א אין צורך לזה הטעם וכו'. אין בזה השגה על רבינו שפירושו ג\"כ נכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס וכו' עד הרי היא בחזקתה.</b> תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ספרו היה משובש בכאן וכו'. וגירסת רבינו ממקום הטיט וגירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על הראב\"ד שכתב דבאבד מיירי שהרי אותו פרק קודם דין זה ואחריו מיירי בנחרש ותו דבאבד מאי אפילו בית ד' כורין מאי רבותא כי בשדה שאבד לא נזכר שיעור אלא כ\"מ שהוא בספק הקבר גם מה שפירש בלשון אפילו משוכה ממקום הטומאה הוא דוחק בלשון ותו דמאי קמ\"ל ואם מסופקים אם הקבר שם כי נכנס למקום טהרה מאי הוי וגם החלוקה האחרת דהיינו טהורה מקצתה מאי קאמר כל בית הפרס שאבד בה קבר כך הוא כי המקום שמסתפקים בו טמא והשאר גם כל סביבותיו טהור עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא שדה מצויינת וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ו דאהלות ואיתא בפ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ויש בספרים שלנו בדברי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בה אילן בידוע שנחרש (בה) קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה והטעם משום דתנן שדה שנחרש בה קבר ניטעת ושדה שאבד בה קבר אינה ניטעת ואין מקיימין בה אילנות. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה באותו מקום זקן או ת\"ח.</b> שם א\"ר יהודה בד\"א בזמן שיש שם חכם או ת\"ח שאין כל אדם בקיאים בכך וידוע שכ\"מ שא\"ר יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שאין כל אדם בקיאים בכך ויודעים שמותר לנטוע בזו וכו' א\"א לא כי אלא שאין הכל זריזין וכו'. ואיני יודע למה דחה פי' רבינו שפירושו דאין בה אילנות הוא כפשוטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המהלך בבית הפרס על גבי אבנים וכו' עד על גבי אדם שכחו רע.</b> בפי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו וכו' עד בשעת רכיבה.</b> במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד של שני ת\"ח.</b> תוספתא פי\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>וכיצד מטהרין אותו וכו' עד ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה\"ז טהור.</b> בפי\"ט דאהלות: \n",
+                "<b>נטל מעל פניו טפח ומחצה וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>רצפו באבנים.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ העכו\"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'.</b> בספ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב): \n",
+                "<b>וכן כלי חרס וכו'.</b> תוספתא בפי\"ח דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאת אויר ארץ העכו\"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה וכו' שעל טומאת עפרה שורפים תרומה וקדשים.</b> בפרק קמא דשבת שם. \n",
+                "<b>ומ״ש והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה שלישי ושביעי וכו'.</b> בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד נ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין וכו'.</b> בפ\"ק דשבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפר ארץ העכו\"ם וכו'.</b> פרק ב' דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכמה שיעורן כחותם המרצופין.</b> שם פרק י\"ז. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא כפיקה גדולה של סקאין.</b> בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ״ב) פי' פיקה אבלי״ו. של סקאים של עושה סקים: \n",
+                "<b>עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק וכו'.</b> בפי\"ז דאהלות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא תנורים וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המהלך בארץ העכו\"ם וכו' עד טהור.</b> משנה בפי\"ח דאהלות המהלך בארץ העכו\"ם בהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור איזהו שונית כ\"מ שהים עולה בזעפו ופי' רבינו שכח גזירה זו שגזרו על ארץ העכו\"ם טומאה אינה על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהם עפר ארץ העכו\"ם (והים והשונית גושה טהור לפי שלא יקברו בה מתים) וכו' וענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר\"ל הזאת שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה ר\"ל שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואין צריך אלא טבילה ולא הערב שמש עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטמא משום אוירה.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>הנכנס לארץ העכו״ם בשידה תיבה ומגדל וכו'.</b> בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו ועוד דבשילהי חגיגה (דף כ״ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר״ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור וכו'.</b> בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל וכו'.</b> בפי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש בשידה תיבה ומגדל.</b> בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יהא מפסיק ביניהם בית הפרס.</b> היינו שדה שאבד קבר בתוכה שהוא מטמא באהל דאילו שדה שנחרש בה קבר מאחר שאינה מטמאה באהל כי מפסיק מאי הוי: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות עכ\"ל. ויש לתמוה שהרי בתוספתא דאהלות פרק י\"ח שנינו ארץ העכו\"ם אם יכול ליכנס בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס בטהרה רשב\"ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק וזה מבואר בדברי רבינו ומשמע לרבינו שאע\"פ ששנינו טהורה היינו לענין שלא גזרו עליה אבל מ\"מ צריכה בדיקה. ומובלעות שכתב הראב\"ד, שם בפ' הנזכר וכתבה רבינו בס\"פ זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום ששכנו בו עכו\"ם.</b> בפי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותרומה וקדשים וכו' תולין וכו'.</b> בפי\"ח דאהלות בתוספתא וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה ישהו במקום וכו'.</b> פי\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עבד וסריס [או אשה] או קטן בן ט' שנים ויום אחד.</b> תוספתא פי\"ח דאהלות וכתוב בספרי רבינו או אשה ונוסחת התוספתא או שפחה ואיני יודע מאי קמ\"ל דכיון דגזרו על איש אעפ\"י שאין עמו אשה ואפי' הוא סריס וכו' ממילא משמע דגזרו על אשה אע\"פ שאין עמה איש ולגירסת התוספתא קשה מאי איריא שפחה דנקט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדור עכו\"ם שהיה בו עבד או אשה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או קטן בן ט' שנה.</b> בתוספתא ואיני יודע למה הצריך שיהא בן ט' שנים ואפשר שהטעם שמאחר שפחות מכאן אין ביאתו ביאה אינו יודע לשמור מביאה דוגמא לדבר מה שאמרו לענין יחוד קטנה היודעת טעם ביאה ומאחר שאינו יודע לשמור מביאה ה\"ה דאינו יודע לשמור אם קברו שם נפל: \n",
+                "<b>ואת מה הן בודקין וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה והדין משנה שם. \n",
+                "<b>ועל מ״ש מדור העכו״ם שחרב.</b> כתב הראב״ד מדור העכו״ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק א״א במשנה שנינו רשב״ג אומר עיר של עכו״ם שחרבה אין בה משום מדור העכו״ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב עכ״ל. ואיני יודע איך נתפייס הראב״ד בזה שעדיין יקשה על רבינו למה השמיט דין עיר עכו״ם שחרבה וגם מהיכן הוציא לחלק בין עיר עכו״ם שחרבה למדור העכו״ם שחרב ועוד היאך אפשר לטמא במדור ולטהר בעיר והרי בכלל העיר מדור ואיך יטהר ולכן נראה לי שרבינו סובר שמאחר שדין עיר שנויה בשם רשב״ג משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכ״פ בפי' המשנה שאין הלכה כרשב״ג וכתב רבינו שם שטעם רשב״ג מפני שהב״ח יחפרו בה תמיד ומוציאין מה שיש שם ולפ״ז הדבר ברור דרבנן פליגי עליה ממה שנתבאר בספ״ט בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע״פ שחולדה וברדלס מצוי שם מפני שכך היא לשון התוספתא ומשמע לרבינו שהם דברי חכמים שחלקו על רשב״ג ואע״ג דרשב״ג נקט עיר וחכמים נקטו מדור הכל אחד דמדור היינו עיר א״נ דמדור הוא בית אחד ושינתה התוספתא ורבינו לכתוב מדור במקום עיר לרבותא דאפילו מדור אחד טמא כ״ש עיר שיש בה מדורות הרבה. וא״ת אפילו תימא דפליגי רבנן עליה הא קי״ל כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו י״ל דשאני הכא דגמרא בפ״ק דפסחים (דף ט') ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ובפרק כל היד (נדה דף ט״ו) אמרו בחד תירוצא דלא כרשב״ג ואי הוה סבר גמרא דהלכה כוותיה לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא כך נ״ל לדחוק לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיצטווניות אין בהם משום מדור העכו\"ם וכו'.</b> ודברים אלו משנה פי\"ח דאהלות ופירש שם רבינו אצטוונית [הוא] מקום וכו' ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית וכו'. צריפין מין ממיני האהלים וכו' והוא מחודד ואין לו גג וכו'. מקום החצים המקומות שיעשו בו החצים. לגיונות מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהם יישוב ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מהזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והתקרה שע\"ג העמודים וכו' א\"א זה פירוש האלקטיות עכ\"ל. ופשוט הוא וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החנות אין בה משום מדור העכו\"ם אא\"כ היה דר בתוכה.</b> תוספתא בסוף אהלות: \n",
+                "<b>חצר שהיא טמאה משום מדור העכו\"ם וכו'.</b> שם בית שער ואויר החצר בזמן שהם מעורבים במדור העכו\"ם טמאים משום מדור העכו\"ם אם אינן מעורבים וכו' אינן טמאים וכו' ונראה שרבינו מפרש שהכוונה שבזמן שהחצר טמא בית שער והאויר טמא. ומ\"ש בסמוך בית שער ואוירה של חצר אינן טמאים היינו שידוע שלא דרו בחצר ואינה טמאה הילכך אף על פי שדרו בבית שער או באמצע החצר דירת עראי היא זו ואינם טמאים טומאת עצמם לבדם אבל כל שהחצר טמאה גם אוירה ובית שער טמאים ונמשכים אחריה עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לגמגם במה שאמר אף על פי שדרו וכו' באמצע החצר דירת עראי היא זו שאם דירה באמצע החצר דירת עראי היא וטהור היכי משכחת חצר שיהיה טמא משום מדור הטמא וצ\"ל דבשדר עכו\"ם בבית גם החצר טמא משום מדור העכו\"ם אבל כשלא דר אלא בחצר דירת עראי היא וטהור: \n",
+                "<b>ואין מדור העכו\"ם ולא בית הפרס בח\"ל.</b> גם זה שם ואם תאמר היכי שייך לומר כן והרי ח\"ל כולה טמאה יותר מטומאת מדור העכו\"ם ואין לומר דמשום מובלעות הוא דתני הכי דהא משמע התם דאשקלון מהמובלעות ויש בה משום מדור העכו\"ם וי\"ל דאיצטריך משום כהנים דבח\"ל דדוקא בארץ ישראל גזור עכ\"ל רבינו שמשון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ולדעת רבינו נראה דמובלעות הוא דאיצטריך למיתני הכי ולהו נ\"מ ולכך סמך לו דין מובלעות לפרש דלהכי נ\"מ דאל\"כ אמאי שבקיה עד הכא גבי דין ארץ העכו\"ם הוה ליה לכתבו מה שייך למדור העכו\"ם אלא ודאי כדכתיבנא וההיא דאשקלון יש בה משום מדור העכו\"ם לא חשש לה עכ\"ל ואני מצאתי כתוב ואין מדור העכו\"ם וכו' היינו דאין לו תקנה כמו שאמר למעלה פ\"ו מטהר בית הפרס לפני שני ת\"ח ובחוץ לארץ אין תיקון וגם במדור העכו\"ם אמר למעלה שבודקין אותו ובחוצה לארץ אין תיקון עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיירות המובלעות בארץ ישראל וכו'.</b> עד סוף הפרק תוספתא בסוף אהלות שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טפח על טפח וכו'.</b> משנה פ״ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו'. וי\"ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ\"ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי: \n",
+                "<b>היה האהל פחות מרום וכו'.</b> בפ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי. \n",
+                "<b>בד\"א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו'.</b> בפ\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה.</b> כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב\"ד בדברי רבינו שכתב א\"א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ\"ל. וי\"ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי\"ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע\"פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו'.</b> בפי\"ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נסר שהוא נתון ע\"פ שני תנורים וכו'.</b> נראה שזהו פי' מה ששנינו שם נתון ע\"פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב\"ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו' א\"א אין הטעם הזה מספיק וכו'. מ\"ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י\"ב דאהלות נסר שהוא נתון ע\"פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו' ובישן טמא וכו' נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר\"י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ\"ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו' בא להכריע שאין הדבר כמ\"ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ\"ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק: \n",
+                "<b>וכן נסר שהוא וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שנשא כלים וכו'.</b> ריש פרק ט\"ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. \n",
+                "<b>ומה שכתב גזרו על שהיקפו טפח וכו'.</b> בפירקא קמא דשבת (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארונות של עץ וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) א״ר אלעזר בר' צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ״ש בפ״ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל x בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו'. אע\"פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ\"מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שפירש פי' אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג\"כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ\"ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד והתוס' שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים.</b> בריש פרק י\"ב דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שאין כולה שוה וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. \n",
+                "<b>ומה שכתב בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים.</b> דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י\"ג ע\"ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו'.</b> תוספתא דאהלות פי\"ג פי' סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד' טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד' אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו'.</b> מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ק\"ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו'. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע\"פ מ\"ש: \n",
+                "<b>וכן עמוד וכו'.</b> משנה פי\"ב: \n",
+                "<b>לפיכך אם היה בהיקף וכו': כתב</b> הראב\"ד מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ\"ד טפחים וכו'. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ\"ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא\"כ היקפו כ\"ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח' על ח' אם תעשה בתוכו אהל של ח' נמצאו הזויות עודפים ח' חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י\"ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח' חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז' חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע\"פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ\"מ חשיב כשיפועי אהלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וכו'. כיצד אחד חור שחררוהו מים וכו'.</b> פרק י\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שהיה האהל חזק ובריא וכו' כיצד שריגי האילנות וכו'.</b> בפ\"ח דאהלות בכלל המביאים את הטומאה וחוצצין בפני הטומאה הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל וכו' מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצין.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח ע״ב) אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזרו וגם בפרק דם הנדה ובפ״ק דמ״ק (דף ה' ע״ב) מוכיח דסככות ופרעות הוו דרבנן וסובר רבינו דע״כ מתניתין דקתני מביאין וחוצצין אהל דאורייתא הוה דאי מדרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא איך יקלו חכמים לטהר מה שהוא טמא מן התורה ועוד שכל אותם השנויים במשנה אהל מדאורייתא וא״כ כשיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל דאורייתא וההיא דנדה דקאמר שהם דרבנן היינו באין יכולים לקבל מעזיבה בינונית שאינו אהל מאחר שהוא רעוע אלא חכמים גזרו בו לחומרא דהיינו להביא אבל לא לחוץ בפני הטומאה ופי' אם יכולים לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה לא קלה ולא כבדה אלא ממוצעת בין הכבדות והקלות ואם אינם יכולים היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל בינונית שאפילו שהם יכולים לקבל רכה דהיינו קלה לאו כלום הוא וז״ש רבינו יכולים לקבל והם עומדים ואם אינם וכו' והם נופלים וכן כתב בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם אינן ראויים לקבל מעזיבה בינונית א\"א קשה לי מאי דאמרינן בתוספתא וכו'. כוונת הראב\"ד פה להקשות על רבינו שכתב שהטעם שצריך שיהיו מקבלים מעזיבה בינונית הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ צריך שיהיה חזק ובריא והרי אמרו בתוספתא שאע\"פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואים אותן כאילו הן של מתכת. וכן שנינו שעוף ששיכן מביא וחוצץ ולכך העלה שאין הטעם מפני שצריך שיהא אהל בריא וחזק אלא שיהיו דבוקות ולא יהיו מובדלות זו מזו שאם היו דבוקות אע\"פ שנתקלקלו והרקיבו ואין בהם כח לקבל מעזיבה רואין אותן כאילו הן של מתכת ולדעת רבינו י\"ל דההיא דהתרפו ל\"ק דהתם מיירי להביא טומאה מדבריהם וההיא דעוף ששיכן דמיתניא גבי הנך שמביאין וחוצצין י\"ל דאה\"נ שצריך שיהיה ראוי לקבל מעזיבה בינונית ולא תיקשי לן עוף מי מקבל שום מעזיבה שיש עופות גדולים שהם ראויים לקבל ועי\"ל שרבינו כתב בפירוש המשנה דאיירי בעוף קשור בכותל דהשתא מקבל הוא מעזיבה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ו)</small> אלו מביאין וחוצצין וכו' עד כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה.</b> בפ\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב הבאים במדה.</b> נתבאר בפרק ו'. כתב רבינו שמשון ד' ירקות במחוברים איירי דומיא דסיפא דאי בתלושין אי הוכשרו לא חייצי ואי לא הוכשרו היינו אוכלים טהורים וכ\"כ בתוספות פ\"ק דסוכה (דף י\"ג ע\"ב) בד\"ה ירקות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ופשוטי כלי עור א\"א זו היא סקורטיא וקטבליא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים: כתב</b> הראב\"ד כלי אבנים כל אלו מביאין ואין חוצצין א\"א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה וכו'. כתב שסובר כן רבינו ממ\"ש גבי המביאים וחוצצין כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה משמע שאם אינם באים במדה אינן חוצצין וגבי מביאין ולא חוצצין כתב ורחיים של יד שהרי הוא בכלל כלי אבנים משמע בהדיא שסובר דאפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצין אם אינם באים במדה ורבינו אינו סובר חילוק זה שחילק הראב\"ד שהרי בפי' המשנה דאהלות פ\"ח גבי הא דתנן דרחיים של אדם [שהוא רחיים של יד] מביא ואינו חוצץ כתב שהוא ג\"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין ב' בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן האבנים שהם חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. ולענין מ\"ש הראב\"ד שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית וכו'. י\"ל שרבינו סובר שמאחר ששנינו שאפילו כלי גללים מביאים ולא חוצצין בכל גווני משמע שאינם חוצצין אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה פ\"ו דאהלות ויש קצת סעד לפירושו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים ריחיים של אדם שאלו יותר ראויים לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כלן דבוקות.</b> ז\"ל רבינו בפי' המשנה [בתנאי] שיהי' ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולן ויהיו עומדות ולא הולכות וכן נתבאר בתוספתא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש גבי מביאין ולא חוצצין האדם.</b> בפ\"ו דאהלות אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נסר שהוא צף על פני המים וכו'.</b> תוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו חוצצין ולא מביאין וכו'.</b> משנה בפ\"ח דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וחבילי מטה והמשפלות א\"א מרזבלין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין טומאה נכנסת לאהל וכו' בד\"א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב שיעורו כפונדיון.</b> לשון המשנה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובפי\"ז דכלים תנן דהיינו כפונדיון האיטלקי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה וכו'.</b> זה הוא פי' רבינו במה ששנינו בפרק י\"ג חלון שהוא לאויר שיעורו מלא מקדח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון הנעשה שלא בידי אדם וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא כראש גדול של אדם.</b> בפרק י\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא חשב עליו לתשמיש וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאור שהתחיל לסתמו וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני שלא היה לו טיט לגומרו או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת.</b> פי\"ד דתוספתא דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון גדול העשוי לאורה וכו'.</b> בפרק י\"ג דאהלות שנינו הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח: \n",
+                "<b>וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות וכו'.</b> נלמד מהדין הקודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון שהיא גלויה לאויר וכו' עד מפני שהוא גלוי לאויר.</b> פי\"ג דאהלות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החור שבדלת וכו' עד הרי הוא כסתום.</b> שם וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש העושה חור בכותל.</b> שם העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח ופירש שם רבינו יאמר שמי שניקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי וכו' או לשום שם כלי ישימו עליו נר או להשקיף ממנו מי שילך מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב פותח טפח עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד העושה מקום בכותל וכו'. א\"א זה עשה פירוש לאספתי ששנינו וכו'. מה שתמה על פי' הרב היוני נתיישב בדברי רבינו שמשון שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ\"ל. ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י\"ל שמפני שהמסמר שעושין לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב\"ד ניחא שכל שלשת הדברים הם מיוחדים למנורה וגם כי כתב ר\"ש שי\"ג במשנה עצמה לאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חלון תשמיש שסתמה וכו'.</b> בפי״ג ממס' אהלות אלו ממעטים את הטפח וכו' ואלו שאינם ממעטים וכו' ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלים שאינם מוכשרים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש חבית שהיא מליאה גרוגרות וכו' עד ואם לאו אינם חוצצין.</b> בפ״ו דאהלות ונתבאר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש עשבים המרים וכו' עד שהרי הם ראויים ומקבלים טומאה.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א\"א פחות מטפח לכזית מן המת וכו'. ואין זה השגה על רבינו דלישנא דמתניתין דפי\"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ\"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מ\"ש כן בפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיעט את הטפח בפחות מכזית וכו'.</b> בפי\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סתם החלון בכלי חרש וכו'.</b> פ' לא יחפור שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצ\"ל כלי חרש זה מאוס ונקוב וכו'.</b> נלמד שם מהסוגיא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו x מפני שאינם ראויים למלאכה: כתב</b> הראב\"ד א\"א דוקא למעט בחלון וכו'. כן הכריחו התוס' בפרק לא יחפור עלה כ' ואין כן דעת רבינו שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו x וכן פחות מכביצה אוכלים שאינם מוכשרים וכו': כתב</b> הראב\"ד אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' וכו'. אין דבריו מוכרחים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על דבריו בשום מקום לא מצאתי שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על שאר הפתחים ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשוב ואינו מתמעט עד שיבטל המיעוט ואותו נקרא חלון והיינו כל הנהו דלא יחפור דחלון הוזכר שם אבל טפח חור הוא ואין צריך לבטל המיעוט והיינו ההיא מתניתין דאהלות כי שם לא אמרו חלון אלא אלו ממעטים בטפח אם זאת כוונת הראב\"ד לא מצאתי מי שחילק בו ובתוס' אחלון טפח מפרשי ההיא דלא יחפור ורש\"י כתב בהדיא אם יש טפח בחלון בין בית לבית גם רבינו שמשון והרמב\"ם כך פירשוה וכולם חלון נקראים וכמו שכתב חלון שהוא לאויר שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו בטפח ולא מצאתי מקום מאין חילק כן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בבית מת וכו'. עד סוף הפרק.</b> בפי\"ג דאהלות שם וכחכמים: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו או נתמעט בקורי עכביש.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה במקום הכבי שאין בה ממש עכ\"ל. ופשוט הוא שזו היתה כוונתו ואע\"פ שלשון כבי נאמר בפרק י\"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשום בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פירש רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והם דומים ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהם דקים יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארובה שהיא באמצע תקרת הבית וכו'.</b> משנה רפ\"י דאהלות (משנה א'). \n",
+                "<b>ועל מ\"ש כנגד ארובה טהור,</b> מ\"כ ואע\"פ שאין בארובה פותח טפח לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו'.</b> שם כרבי יוסי ויש כאן חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בטומאה כדי שתתחלק וימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת ארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם היה בארובה פותח טפח וכו' וכנגד כל הארובה טמא: כתב</b> הראב\"ד א\"א כמדומה אני שיש כאן שיבוש וכו'. ודבר פשוט הוא ונ\"ל שודאי יש כאן ט\"ס וצריך לכתוב וכנגד הטומאה במקום וכנגד כל הארובה. ויש ליישב הגירסא בדוחק דה\"ק אם יש בארובה פותח טפח המאהיל על מקצת הטומאה כמאהיל על כולה: \n",
+                "<b>היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה וכו'.</b> \n",
+                "<b>שם ומ\"ש אין בארובה פותח טפח וכו' עד ואין טומאה יוצאת לו.</b> גם זה שם וכחכמים ויש פה בספרי הדפוס חסרון וכך הגירסא הנכונה היתה הטומאה תחת הארובה אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור שהרי רגלו מקצת האהל. וביאור הדבר דבסיפא חשיב כסתום כיון שנסתם קודם שבאה הטומאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שסתם הנקב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה כזית מן המת בפי העורב וכו'.</b> תוספתא בפרק י\"א דאהלות וכת\"ק ואע\"פ שכבר נתבאר שאפילו טומאה למטה כל שהיא כנגד ארובה הבית טהור הכא שאני כיון שהאהיל כנגד ארובה נטמא הכל כי נתערבה הטומאה משא\"כ שם שאין שום אהל כנגד ארובה לערב הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית וארובה באמצע תקרת הבית וכו' עד אין טמא אלא הבית.</b> משנה פרק י' דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכל טמא שאין כלי טמא חוצץ.</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק י\"ב ופי\"ז גבי אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה שאם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים ואם היתה טומאה על גביו וכלים תחתיו כל כלים שתחתיו טמאים. \n",
+                "<b>ומה שכתב גבי אין בארובות פותח טפח היתה הטומאה כנגד ארובות וכו' הבית והעלייה טמאים.</b> בקדמה טומאה מיירי וכדדייק לישנא דהיתה טומאה שאם קדם הדבר שנתן לטומאה לא דומיא דמאי דכתב אם רגלו קדמה את הטומאה טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אלו הדינין בעושה ארובה וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפוחת את המעזיבה וכו'.</b> בפי\"ב דאהלות סנדל של עריסה שפחתה בתוך הבית אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם לאו מונים בו כדרך שמונין במת ושינה רבינו לשון המשנה וכתב הפוחת את המעזיבה כלומר שאם נפחת' מאליה תניא בתוספת' ששיעורה מלא אגרוף וביאור המשנה כ' רבינו שם עריס' היא המטה מלשון ערשו ערש ברזל [סנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל] טבעת יכניסו בו סנדל זה עד שהוא נראה בבית אם היה אותו הנקב טפח על טפח הכל טמא ר\"ל העלייה וכל הכלים שבה ואם לא היה באותו נקב טפח על טפח העלייה טהורה וזה הסנדל יטמא בהיותו מאהיל על הטומאה הוא והמטה שנוגעת בו טמאים טומאת ז' והתינוק טמא טומאת ערב דמיירי שהטומאה תחת הפתח וקדמה טומאה לסנדל וא\"ת כשאין בו פותח טפח למה עלייה טהורה מ\"ש ממה שנתבאר בפרק זה אין בארובות פותח טפח והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העלייה והבית טמאים שהרי עירב הטומאה ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשיב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק רבינו לכתוב והיתה רגל הערס סותמת את הארובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפחתה המעזיבה מאיליה וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובה שבתוך תקרת הבית וכו'.</b> בפרק י' דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה שאם תעלה ואין שפתותיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' ארובה שהיא לאויר וקדרה נתונה תחתיה בארץ מכוונת כנגדה שאם תעלה וכו' כלומר שאינה רחבה יותר מהארובה עד שתהא מגעת אפילו כל שהוא בתקרה עד שלא תהא יכולה לצאת טומאה תחתיה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין כל טומאה רצוצה אע\"ג דאין כלי חרש מיטמא מגבו הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא והוא הדין כשהטומאה בתוכה או על גבה דכיון דקי\"ל דכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר רואין הטומאה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור מאחר שאינה נוגעת אפילו כל שהוא בתקרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> שם היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור בתוכה או על גבה הכל טהור זו היא גירסת רבינו וה\"פ מאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הוי שוליה וגג הבית אהל הילכך טומאה תחת אחת מהם תחת שניהן טמא תוכה וגבה טהור מפני שאינו תחת אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טהור כלומר תחתיה והבית טהור שמאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הצילה על כל מה שתחתיה כך פירוש המשנה לפי גירסת רבינו אבל קשה כשהיא גבוהה טפח וטומאה בתוכה או על גבה אמאי תחתיה והבית טהורים הא קי\"ל כלים אפילו כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וא\"כ גם תחתיה והבית טמאים וכבר השיגו הראב\"ד וכתב שהגירסא הכל טמא וק\"ל דלדידיה מי ניחא מאי דקתני בגבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה תוכה וגבה טהור הא מזה הטעם בעצמו היה להם להיות טמאים ואפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי הילכך לא מפלגינן בינייהו וכיון דאהל שתחת הכלי מיעוטא היא הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ומה שנתן רבינו טעם שאין כלי חרס מטמא מגבו היינו לומר דאילו היה מיטמא מגבו לא היה לו דין אהל כלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה הטומאה בתוך הקדרה וכו': כתב</b> הראב\"ד טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת א\"א לא יורדת עד התהום כטומא' רצוצה וכו'. וא\"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה הרי היא רצוצה ולמה לא תרד עד התהום ודוחק לומר דלצדדין קתני ואפשר דכיון דקי\"ל דאין כלי טמא חוצץ אעפ\"י שהטומאה תחתיה הוה ליה כאילו היא מגולה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו' היתה טומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה המחבר משבש המשנה מדעתו וכו'. אני אומר שגירסת רבינו במשנה היתה בתוכה או על גבה הכל טהור ולענין מה שהקשה הרב ר' אברהם בן דוד שהעיקר הוא הכל טמא לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה ואינו חוצץ רבינו בפירוש המשנה כתב שטעם שהבית טהור לפי שהטומאה כנגד ארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהיא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע וכן מוכיח בתוספתא שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומכ\"מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשה אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ\"ע: \n",
+                "<b>היתה הקדרה תחת הארובה וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"א: \n",
+                "<b>היתה הקדרה מונחת בצד אסקופת הבית כו' עד אבל הבית טהור.</b> משנה סוף פ\"י דאהלות היתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור תוכה או על גבה הכל טמא. שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה ומצאתי בפירוש משניות מוגה שכתב שם רבינו ז\"ל אסקופה שם המשקוף התחתון והוא גבוה מהארץ מעט ושקוף שם המשקוף העליון הנכחי אליו והוא אשר נקרא בלשון הכתוב משקוף וענין אמרו שאם תעלה נוגעת בשקוף פותח טפח שאילו חשבנו שהוגבהה ביושר יהיה מפי הכלי פותח טפח נכנס תחת השקוף וכשתהיה ההנחה והיא דבקה בארץ באי זה מקום שתהיה הטומאה מזה הכלי יטמא מה שהיא נכחי לטומאה לבד לפי שהטומאה לא הראתה פעולתה באהל כפי מה שהקדמנו אולם אם היתה גבוהה טפח הנה היא תאהיל ויטמא הבית מסבת פותח טפח אשר ממנה נכנס תחת המשקוף העליון הנכחי אליו וכן אם היתה טומאה בתוכה או על גבה תחתיה טמא לפי שהבית יטמא להגעת הטומאה תחת השקוף ותצא טומאה מהבית אל תחת הקדרה להיותה נכחית בטפח לתחת המשקוף ויטמא תחת הקדרה ג\"כ והוא אמרו הכל טמא ואם היה זה הכלי אין ממנו תחת המשקוף אלא פחות מטפח או תהיה נכחית לשטח המשקוף מבחוץ עד שאילו עלתה ביושר ידבק צדה בצד השקוף וזהו אומרו או מודבקת לשקוף הנה היא אז אין חיבור בינה ובין הבית ויהיה דינה דין אהל בפני עצמו עכ\"ל. ורישא קשיא שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח למה לא יטמא הבית כיון שהשקוף מאהיל על הטומאה וצ\"ל דמיירי כשאין הטומאה נכחית לשקוף אלא נכחית לאויר וה\"ר עובדיה פירש בענין אחר: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו' ותוכה וגבה טהור וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך וכו' ואומר אני שזאת הקדרה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח וכו'. באמת דברי הראב\"ד נכונים ושפתים ישק וכן פירש ר\"ש והרא\"ש ומכ\"מ אין זה תפיסה על רבינו מפני שרבינו בספר הזה מחבר לא מפרש וכתבו הר\"ש והרא\"ש בוקעת ועולה והבית טהור וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ דאי בטפח המשוך לפניה היה הבית טמא תוכה וגבה טהור דנצולת עם דופן הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורות הבית והעליה וכו'.</b> משנה פרק י\"ב דאהלות: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וביניהם פותח טפח.</b> כתב הראב\"ד א\"א אע\"פ שאין ביניהם אויר טפח וכו'. נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ\"ש וביניהם אויר פותח טפח באויר שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עלה שמה צורך שיהיה באויר פותח טפח אפילו אין באויר פותח טפח אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דיבר רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתנא היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהם בלבד טמא הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פותח טפח שאילו לא היה ביניהם פותח טפח היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו גבי היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע\"ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא: כתב</b> הראב\"ד א\"א וכן על גבי קורה התחתונה עכ\"ל. והדין עמו שמאחר שאחד התחתונה ואחד העליונה הן לאויר כך לי שהיתה הטומאה על התחתונה כמו שהיתה על העליונה וכך הוא לשון המשנה היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ולא חילקנו בין שתהיה על גבי העליונה לשתהיה ע\"ג התחתונה ורבינו דנקט ע\"ג קורה העליונה צ\"ל דל\"ד אלא איידי דנקט בבבא קמייתא ע\"ג העליונה נקטה נמי הכא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אין בקורות פותח טפח וכו'.</b> תוספתא פי\"ג דאהלות והוא נלמד ממתני' סוף פי\"ד דאהלות: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח: כתב</b> הראב\"ד א\"א כמה לשון זה מקולקל וכו'. וי\"ל דרבינו לישנא קלילא נקט וקיצר במקום שהיה לו להאריך ולומר דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח אלא שסמך על מ\"ש בפ\"ה מהלכות סוכה גבי היה הסיכוך מדובלל: \n",
+                "<b>בית שנסדק וכו'.</b> משנה פי\"א דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת.</b> שם בה\"א כל שהוא ומפרש בתוספתא פרק י\"ב דהיינו כחוט המשקולת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א כמה קלקל עלינו את הענין וכו' ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית וכו'. כלומר מדלא פירשה כדמפרש רבינו מאי דתנן הבית שנסדק דהיינו גג וכותליו אלא לכותל לבדו שנסדק קרי במתניתין הבית שנסדק וע\"פ זה פירש השיעורים שבמתניתין לטומאה וכמו שמבואר בדבריו ודברי רבינו ופירושו מרווח בפי' דמתני' וכך פירשו רבינו שמשון והרא\"ש וז\"ל הרא\"ש בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכסדרה שנסדקה וטומאה בצד אחד וכו'.</b> משנה פרק י\"א דאהלות פירוש כל אכסדרה היא פרוצה מרוח ד' וסתומה משלש רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר הב'. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו עירב את הטומאה.</b> כתב הראב\"ד א\"א כמה שיבושים נשתבש וכו'. דברי רבינו פשוטים וכך פירשוה הר\"ש והרא\"ש ואין דברי הראב\"ד מובנים לי ואפשר דלטעמיה אזיל שפירש שהסדק הוא בכותל לא בגג ומשיג על רבינו שכתב נתן רגלו וכו' למעלה על הסדק ועדיין דברי הראב\"ד צריכים עיון: \n",
+                "<b>היה אדם מוטל על הארץ וכו'.</b> שם וכב\"ה: \n",
+                "<b>וכן אם היו תחת הסדק וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו'.</b> פי\"ד דאהלות הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא הגיזרה והגבלית בפותח טפח איזהו הזיז שפניו למטה והגיזרה שפניה למעלה ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין שהם י\"ב טפח יתר מכאן מביאה את הטומאה בפותח טפח העטרות והפיתוחים מביאים את הטומאה בפותח טפח וכו' זיז שע\"ג הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח וכו' קנה שע\"ג הפתח אפילו מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע ר\"י בן נורי אומר אל יחמיר זה מן הזיז ופירש שם רבינו זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך צורתו ותנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ ויהיה בינו ובין הארץ גבוה י\"ב טפחים והוא יוצא מצד פתח [הבית] ונחשוב זה הקנה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכלל הטומאה אשר תחתיו לצד הארץ וכו'. [זיז] שעל גבי הפתח ר\"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי\"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד אר' יהושע להיות הקנה משוך על אורכו ודבוק לכותל אע\"פ שהוא למעלה מי\"ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר ר\"י בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היא למעלה מי\"ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כר\"י בן נורי עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו כאן תמה אני איך הוא מוציא הדברים מפשטן וכו'. נראה מדבריו שהוא תמה על רבינו למה פסק כר\"י ב\"נ והו\"ל לפסוק כר' יהושע מפני שרבי סייע אותו דתניא בתוספתא רבי אומר החמירו בקנה יותר מבזיז שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל, ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי רבי יהושע ואפשר דליה לא ס\"ל ומאחר דמילתא דרבנן היא פסק כר\"י בן נורי דמיקל. ויש לתמוה על הראב\"ד למה קראו מוציא דברים מפשטן לפי שפסק כר\"י בן נורי וצ\"ל דמשום דאע\"פ שאפשר לומר דרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי ר' יהושע ואפשר דאיהו סבר כר\"י בן נורי פשטא דמילתא היא דכרבי יהושע ס\"ל לכך קראו מוציא הדברים מפשטן. ועטרות הם אבנים הבולטים מן הקיר כמין כיפה. ופיתוחים הם סיוד וכיור שעושים לנוי. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ודבר ברור הוא וכו'.</b> בפ' מי שמתו (ברכות יט:) ד״ת אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ וכו' אין בו חלל טפח אינו חוצץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיז שהוא סובב את כל הבית וכו'.</b> בפרק י\"ד דאהלות זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות פירוש זיז שהוא רחב טפח וסובב כל כתלי הבית מבחוץ וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לד\"ה וידוע דהלכה כרבי יהושע. טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר\"א מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית א\"א דוקא בזיז שהוא למעלה מי\"ב טפחים עכ\"ל. כלומר שאילו לא היה למעלה מי\"ב טפחים היה מביא את הטומאה בכל שהוא כמו שנתבאר ופשוט הוא והטעם כשטומאה בבית כלים שתחתיו טמאים משום דדרך הטומאה לצאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.</b> שם במשנה פירוש כי כאשר היה הבית מוקף באכסדראות ואכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שבאכסדרה טמאים טומאה באכסדרה רבי יהושע מטהר הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון העשויה לתשמיש וכו'.</b> פי\"ד דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה כרוחב אגודל.</b> שם בתוספתא, ומ\"כ פי' אפילו לא היה לצד חוץ אלא גודל וכשהזיז אינו גבוה אלא רום אצבעיים עשוי לנוי החלון ומצטרף אהלו עם החלון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' גבוה כל שהוא: בניין היוצא לפני החלון וכו'.</b> בפרק י\"ב דאהלות הבטח אינו מביא את הטומאה היה בו זיז ר\"א אומר אינו מביא את הטומאה [רבי יהושע אומר] רואין את הבטח כאילו אינו והזיז העליון מביא את הטומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה בו זיז וכו'.</b> שם וכרבי יהושע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זאת הפסקא לא נמצאת וכו'. וזה לשון רבינו בפירוש המשנה בטח הוא בניין היוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר ישקיף מהארובה הוא נסמך עליו ולזה יקרא בטח וכתב הרא\"ש הטעם מפני שהוא מודבק לחלון ואין אויר שתכנס בו טומאה ורבינו שמשון בשם הערוך פירש בו פי' אחר: \n",
+                "<b>וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח זו ע\"ג זו.</b> פי\"ד דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד תחת התחתון תחתיו בלבד טמא א\"א חסר מכאן עיין המשנה עכ\"ל. ואני אומר ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ובנוסחא הנכונה אין שום חסרון וכך היא היה העליון עודף על התחתון פותח טפח וטומאה תחת התחתון או ביניהם תחתיהם וביניהן טמא היתה ע\"ג העליון כנגדו ועד הרקיע טמא היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח וטומאה תחתיהם תחתיהם וביניהם טמא היתה הטומאה ביניהם או תחת המותר ביניהם ותחת המותר טמא אבל תחת התחתון טהור וזו הבבא האחרונה פלוגתא דר\"א ורבי יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד תחתיו בלבד טמא א\"א הנוסחא נסוחא מן האחרת עכ\"ל. מכאן נראה שמ\"ש בהשגה שקודם זו חסר מכאן היינו שהיה בנוסחתו בדברי רבינו שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' טומאה תחת העליון ביניהם בלבד טמא והשתא קאמר שמ\"ש בסיפא גבי יש בכל אחד מהן פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח וטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא נוסחא זו נכונה מהאחרת כלומר מהנוסחא שכתב לעיל שיש בה חסרון. שנסוחא פירושה נכונה ואפשר דגרסינן נכוחה או נכונה: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אין בהם פותח טפח וכו'. טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שהרי היא רצוצה.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין עכ\"ל. טעמו משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גבוה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י\"ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מיקריא רצוצה: \n",
+                "<b>כלים או בגדים וכו' עד מפני שהם כקרקע.</b> פט\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני וכו'. ואני אומר אין ספק שפירושו אמיתי ואין תפיסה על רבינו למה לא פירש שרבינו ז\"ל בספר הזה מחבר לא מפרש ויש כאן ט\"ס וצריך לכתוב של שיש במקום שלשתן. גם חסר בדפוס תיבת אלף וכך היא הנוסחא אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה וכן מבואר בתוספתא וטעם החילוק בין לוחות עץ לטבליות של שיש דשל עץ לא בטילי אגב קרקע וכמאן דליתנהו דמי ומקומם חשיב חלל אבל שיש כקרקע הוא חשיב שהרי מין קרקע הוא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אם היתה הטומאה גבוהה מן הארץ: כתב</b> הראב\"ד זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוה הכלי עכ\"ל. טעמו דאכלי או לוח העליון הוא דקפדינן שיהא גבוה מן הארץ טפח ולשון המשנה כך היא עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח וא\"כ אפילו אין הטומאה גבוהה מן הארץ טפח אם הכלי או הלוח העליון גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה וגם רבינו כתב כן בסוף פי\"ו ולכן צריך לומר שסמך כאן על מ\"ש שם וה\"פ אם היה הלוח או הכלי העליון שהטומאה מלמטה גבוה מן הארץ טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו וכו'.</b> שם טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והם גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה כלים שתחת הראשונה טמאים שתחת השניה טהורים ופירש רבינו הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה לפי שהיא חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורים לפי שלא יגיעו בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד עד כאן לשונו. וכתב ר\"ש הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ואע\"ג דתנן בריש מכילתין כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים [טומאת שבעה] והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הא תנן התם אין האהל מתחשב הילכך טבלא שטומאה תחתיה אינו מן המנין עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן והנוגע בלוח זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וע\"פ מה שנתבאר בפ\"ה מהלכות אלו אינו טמא אלא טומאת ערב ומתניתין קתני טמאים טומאת שבעה ואפשר דה\"ק הוי כנוגע בכלים שנגעו באהל המת בעודם מאהילים על המת דהוי בחיבורין דכה\"ג טמאים טומאת שבעה: \n",
+                "<b>אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה ואינם חוצצין וכו'.</b> זה נלמד ממה ששנינו בריש פ\"ז דאהלות ובפרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכו' עד הכל טמא.</b> פ\"ט דאהלות חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה תחת דפנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה בתוכה ותחת דפנה אם יש בדפנות פותח טפח הכל טמא וכנגד פיה טהור ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' קרקרותיה שוליה המחודדים ואתחתיה קאי והוא הדין לזית נתון בתוכה או תחתיה כנגד קרקרותיה וחבית זו של חרס היא ולדעת רבינו רחבה שוה מלמעלה למטה כמו חביות שלנו וע\"פ הדברים האלה פירש שם וז\"ל אמרו כנגד קרקרותיה ירצה שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי x הדפנות וכו' וכאשר היתה טומאה כנגד קרקרותיה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שהוא נכחי לטומאה מאויר החבית (ומעת שנטמא אוירה נעשית החבית) טמאה לא שכלי חרס יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזאת החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מהטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו וכו' ואם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי (החרס) [הגג] ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו והטומאה בעת שעברה למעלה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן. ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת שוליה לשון התוספתא כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קרקרותיה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טמא וכל שאינו כנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טהור ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שיגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי (חרסה) [גגה] טפח כבר התפשטה הטומאה בכולה ר\"ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר\"ל מה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראת פעולתה ברוב נכחיותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בחבית טהורה וכו'.</b> במשנה הנזכרת ופי' שם רבינו אולם אם כבר נטמאת מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ או אם יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כיסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על הטומאה כל מה שיגע באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר\"ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו [הטומאה הוא] טמא לסבה שזכרנו עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד או על גבה הכל טמא א\"א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש לא הכל הכל ממש וכו'. טעמו במ\"ש חסר מכאן לומר שלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב הכל טמא אלא לפרש וכבר כתבתי שאין זה תפיסה על רבינו שאינו בספר הזה מפרש אלא מחבר ומכ\"מ מתוך לשונו של רבינו נראה לי שמה ששנינו הכל טמא לכל החלוקות קאי דבכל חלוקה מהם הנוגע בכ\"מ ממנה טמא מפני שהיא כקבר סתום וזה מבואר בלשונו בפי' המשנה שכתב שיהיה כמו קבר סתום ולזה נתכוון במ\"ש כאן וכל הנוגע בה כולו טמא: \n",
+                "<b>היתה מוקפת צמיד פתיל וכו'.</b> תוספתא דאהלות פ\"י ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שבתוכה וצ\"ע: \n",
+                "<b>חביות שהן יושבות על שוליהן וכו'.</b> משנה פט\"ו דאהלות ועיין בדברי רבינו בפי' המשנה ויש פה חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהיא רצוצה בד\"א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא שהרי הכל אהל אחד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדם שהאהיל בידו אחת וכו'. וכן שני בתים וכו'.</b> בספט\"ו דאהלות והטעם על פי מה שקדם שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים שנגע בהם אבל באהל אינו מטמא אותם שאין מטמא באהל אלא מת עצמו אבל אם בשעה שנוגע במת או מאהיל עליו מאהיל גם על הכלים בידו אם יש בה פותח טפח שהוא שיעור אהל להביא הטומאה הנה נטמאו מפני היותם עם המת תחת אהל אחד שהאדם נעשה אהל להביא את הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שהשקיף וכו' עד מביא ואינו חוצץ.</b> פרק י\"א דאהלות וכב\"ה. ויש בספרי הדפוס ט\"ס בדברי רבינו שכתוב בצד החיצון וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בעד החלון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נושאי המת וכו'.</b> פ\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ וכו'.</b> כ\"כ בפי' המשנה ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהוא עומד בתוך הבית וכו'.</b> ריש פ\"ה דאהלות וכב\"ה דתנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש\"א הכל טמא ובה\"א התנור טמא והבית טהור ר\"ע אומר הכל טהור ופי' רבינו עין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאים ממנו האפר. וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תחת הבית והנקב הקמור בולט לחוץ והאהילו נושאי המת במת על זה הקובב אמרו ב\"ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב ובה\"א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור\"ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אלא על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר\"ע עכ\"ל. והרא\"ש כתב מיירי כשיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפילו טומאה בעין טהור התנור כדתנן פ\"ח דכלים בש\"א הכל טמא דחזינן לטומאה כאילו היא בתוך העין ויוצאה דרך פי התנור לבית וב\"ה לא מחמרי כולי האי להביא טומאה לבית אבל התנור טמא ורבינו שמשון פירש דבאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך הטומאה ליכנס דהכא הרי נכנסת לתנור ולמה לא תכנס לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקימנא דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב\"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן וכו' וב\"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן ולא לטמא הבית עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ וכו'.</b> נראה לי מתוך דבריו שמפרש דמיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית הילכך נמצא דלענין זה אינו אהל אחד עם הבית כדי שיביא לו טומאה שנכנסה לו דרך עינו. והראב\"ד כתב זה הטעם אינו כלום שב\"ש למה מטמאין את הכל וכו'. על מ\"ש הראב\"ד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורחב טפח יש לתמוה שרבינו שמשון כתב דבתוספתא מוכח דבדלית בעין פותח טפח מיירי ונראה שהם חולקין בפירוש התוספתא דקתני אמר רבי יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא א\"ל מה אתה [אומר] בעין של תנור א\"ל טמא א\"ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח [יש בה רוחב טפח] ואין בה גובה טפח טהורה. רבינו שמשון מפרש דברישא מיירי בעין של תנור דמתניתין ובסיפא מפרש דפלוגתייהו בדלית ביה פותח טפח דאילו הוה ביה פותח טפח מודה ר\"ע דטמא והראב\"ד מפרש סיפא דה\"ק ע\"כ לא פליגי אלא בדאית ליה פותח דאי לית ביה פותח מודו כ\"ע דטהור. ומ\"ש הראב\"ד בסוף דבריו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך וכו' הוא תוספתא ופירושה: \n",
+                "<b>מגדל הבא במדה וכו' עד כלים שבתוכו טהורים.</b> פ\"ד דאהלות כלשון רבינו והנה יש בספרי הדפוס חסרון בדברי רבינו וכך צריך לכתוב אצל מ\"ש ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. והתנה במגדל הנזכר בפרק זה שיהא בא במדה דהיינו שיהא מחזיק מ' סאה שהם כוריים ביבש ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה אבל אם היה פחות מזה הנה הוא יקבל טומאה כשאר כלים המקבלים טומאה ולא יציל על כלים שבתוכו. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ.</b> מיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין נמצא שאין מקום לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מוכני שלו וכו'.</b> ז\"ל המשנה שם היתה מוכני שלו משוכה לאחריו ג' אצבעות טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד\"א בזמן שיש שם פותח טפח ואינה יוצאת והמגדל בא במדה ופי' שם רבינו הגלגל שבזה המגדל יקרא מוכני והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות והטומאה באותם שלש אצבעות. ופירוש תחת הקורות שהטומאה במה שיוצא לחוץ שהוא תחת קורות הבית בד\"א בזמן שיש בה פותח וכו' כי מה שאנו אומרים שאין הטומאה יוצאה לבית לפי שאין המוכני יוצא אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח ואנו צריכים הטומאה טפח ואמנם זה בג' תנאים התנאי האחד שיהיה שם פותח טפח כי לא הוצרכנו להבאת הטומאה טפח אלא בזמן שיהיה במקום הטומאה פותח טפח אבל כשאין שם פותח טפח יוצאה ובוקעת ואין צריך לטפח ועוד תנאי שני שזה המוכני לא יהיה יוצא מאחר המגדל לגמרי אלא שיהיה לו דבר שיהיה מונע אותו מלצאת טפח ועוד תנאי ג' שיהא בא במדה דהיינו שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש: \n",
+                "<b>ומ\"ש היה המגדל עומד בתוך הבית וכו'.</b> פי' כי אמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טהור מיירי בשדלת המגדל מוגף שהמגדל מציל וחוצץ לפי שאינו מקבל טומאה דכלי הבא במדה הוא וכשטומאה בתוכו הבית טמא אע\"ג שדלת המגדל מוגף לפי שדרך הטומאה לצאת וכיון שהיא בתוך הבית כל מה שבבית טמא אבל אם היה דלת המגדל פתוח אפילו בטומאה בבית טמא היה טמא מה שבתוך המגדל שהרי הטומאה במגדל דרך פתחו שהוא בתוך אהל הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כלים שבין המגדל ובין הארץ וכו'.</b> פירוש אם יש טפח בין מגדל לכותל או בין גג מגדל לקורות או בין שולי המגדל לארץ הכלים טמאים מטומאת הבית שהטומאה נכנסת לכלים דרך הפתח וכשאין שם טפח המגדל חוצץ בפני הטומאה שלא תגיע לכלים כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות ונוסחת התוס' שאנו רואים את הקורות כאילו יורדות וסותמות ד\"ה אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח ואמרו טומאה שם ר\"ל בין הכותל ואחורי מגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל והארץ הנה הבית כולו טמא לפי שהטומאה בתוך הבית לא יציל עליה האהל שהשורש אצלנו אם היה אהל לתוך אהל והיתה טומאה תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה עומד באויר וכו'.</b> פירוש כלים שבעביו שיש חדרים עוברים בעביו בין שתי הלוחות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כלים שבין המגדל וכו' אם יש שם פותח טפח כו' א\"א לא כל הענינים שוים וכו'. ואני אומר דברים נכונים הם ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ואין דרכו בספר זה כי אם להעתיק המשנה כלשונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיפועי אהלים כאהלים וכו'.</b> כאן יש בספרי רבינו חסרון הניכר והוא ט\"ס וכך היא הגירסא הנכונה כל שיפועי אהלים כאהלים כיצד אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע וטומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים טומאה תחת השיפוע כלים שבאהל טמאים. הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב כחצי זית מתוכו וכו'. ודינים אלו משנה פרק שביעי דאהלות פי' אע\"ג דקי\"ל דאין חשיב אהל להביא את הטומאה עד שיהא טפח על טפח ברום טפח מרובע לא בעינן שיהא בו טפח על טפח מכל צד אלא אהל משופע ויורד וכלה עד כאצבע הואיל ויש באמצעיתו טפח על טפח אף במקום שאין בו טפח על טפח אלא כאצבע חשיב אהל ומביא את הטומאה תחת כולה הואיל והוא אהל אחד ולשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע ופי' ר\"ש וכלה עד כאצבע למעלה לצד הגג אבל רבינו פירש שם ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע ולישנא דמתניתין דייקא דקתני ויורד: \n",
+                "<b>ומה שכתב הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' וכו'.</b> באהל של פשתן מיירי שהוא מקבל טומאה אע\"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הילכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים הילכך הנוגע בו מתוכו אחר שפינה המת משם טמא טומאת ז' דהוה ליה כלים באדם ומאחריו טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים בכלים ואדם בכלים וע\"כ צריך לפרש דמיירי אחר שפינה המת משם דאילו בעוד המת שם אפילו הנוגע מאחריו טמא טומאת ז' כדתנן אין האהל מתחשב כך פירש ר\"ש וע\"פ זה נפרש לדעת רבינו לענין השיפוע ומה שאחריו וק\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש כחצי זית מתוכו וכו'.</b> כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחריו מצטרפין לטמא את האהל טומאת ז' כדתנן בפרק ט\"ז דאהלות כוש שהוא תחוב באהל וכחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע\"פ שאינם מכוונים טמא אבל הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו אין בו אלא טומאת ערב כיון דליכא כזית בצד אחד א\"א לכל צד ליחשב אלא כלים בכלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע וכו'. ורבינו בפירוש המשנה נותן טעם לדבריו וכתב שהוצרך לפרש כן מפני ששנינו בתוספתא כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' למדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כוורת שהיא מוטלת בארץ וכו'.</b> פ\"ט דאהלות בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב\"ד העמידה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו ורבינו העמידה במחזקת מ' סאה שכתב שם תחילת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר תטמא יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאות בעצמה אמנם זה ענין הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה עכ\"ל. והילך לשון המשנה כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור בבית אין טמא אלא הבית בתוכה הכל טמא פירוש במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. וק\"ל על מה דתנן בנתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא דבשלמא כשהטומאה תחתיה שיהא גבה טמא ניחא דכיון שאינה גבוהה מהארץ טפח ה\"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה אבל כשהטומא' על גבה למה תחזור הטומאה לירד למטה לטמא תחתיה הרי הכוורת חוצצת בפניה וי\"ל שלקמן בפרק זה אבאר דכלים אע\"פ שהם אינם מקבלים טומאה כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כמו שנתבאר בפי\"ב: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה והבית טהור.</b> לישנא דמתניתין דייק דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דמשמע מינה דתוכה אינו טהור אלא מה שאינו כנגד הזית אבל קשה שמאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת והל\"ל בתוכה טמא וגבה טהור דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל חוצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה וי\"ל שמאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית.</b> דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או על גבה מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n",
+                "<b>ומ\"ש בתוכה הכל טמא.</b> מפני שהכוורת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימנענה הכוורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוספתא שאין אהלים מצילים על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פרק י\"ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל ותחתיה ועל גבה טמאים כנגד הטומאה דכיון דאין כלי חוצץ בפני הטומאה רואים את הטומאה כאילו היא על גבה והא תנן ברישא דכשהטומאה על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הבית תחתיה וגבה טמא ופשיטא דהכא כשהטומא' חוץ לבית מיירי כמו ברישא ופשיטא נמי שמ\"ש כנגד הטומאה לא קאי אלא לכל שעל גבה וכל שתחתיה בלבד: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היתה הטומאה בתוכה וכו' וכל שתחתיה כנגד הטומאה: כתב</b> הראב\"ד זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא וכו'. והשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמיד הוא ז\"ל פרק זה בכוורת של חרש שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה היא אבל לרבינו שהעמידה בכוורת מחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה כלל והיא חוצצת ל\"ק מידי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח כו'.</b> ז\"ל המשנה (פ\"ט מ\"ג) היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה ובתוכה הכל טמא הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד הילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד וכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואים אותם כאילו הם תחתיה ונמצא שהם והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה כל כלים שע\"ג טמאין ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים משום דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שכנגד הטומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובתוכה הכל טמא.</b> תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל מה שבבית טמא א\"כ גם כל מה שתחתיה טמא וכל כלים שע\"ג ג\"כ טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא כמו שנתבאר בפי\"ב: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל כל שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה.</b> כתב הראב\"ד א\"א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה עכ\"ל פי' דבריו כי כשהטומאה רצוצה אז בוקעת כנגדה אבל כשאינה רצוצה אין חילוק בין כנגדה לשלא כנגדה וכיון שע\"י האהל מתפשטת הטומאה אם נכנסת לתוכה הכל טמא וכיון שאינה נכנסת הכל טהור וטעם רבינו דלגבי מה שכנגד הטומאה חשבינן לכוורת כמאן דליתא ונמצא כלי זה מאהיל על הטומאה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו או שהיתה טומאה על גביהן מביאין ולא חוצצין.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין כאן טעם וכו'. אין תלונתו על רבינו כי אם על המשנה דקתני ברפ\"ו (משנה א') דאדם וכלים אפילו כלים שאינם מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וברפ\"ח (משנה א') קתני דכלים שאינם מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ\"ח מיירי בפותח שבין בית לבית וטומאה בא' מהן אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ\"ו וכן פירש הרא\"ש, וכך הם דברי רבינו כאן אע\"פ שבפירוש המשנה לא פירש כן: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו בד\"א בזמן שהיא כלי וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה פרק ט' (מי\"ב) היתה פחותה שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הרי היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה ופקוקה בקש לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה או אפוצה כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך תוכה וגבה טהור וחוצצת: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל אם היתה פחותה וסתם מקום הנפחת וכו' ותוכה וגבה טהור מפני שהוא אהל של עץ: כתב</b> הראב\"ד אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה עכ\"ל. יראה שטעמו משום דקשיא ליה מ\"ש מפני שהוא אהל של עץ דמה לנו אם יהיה של עץ או של דבר אחר ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שאינו כלי. וי\"ל שהוצרך רבינו לומר מפני שהוא אהל של עץ לומר שאינו מקבל טומאה שאילו היה מדבר ארוג או מנסרות נטמא האהל עצמו כדאיתא בפרק במה מדליקין ואין דבר טמא חוצץ וכן אם היה כלי אע\"פ שאינו מקבל טומאה לא היה חוצץ כמו שנתבאר פי\"ב אבל מאחר שהוא אהל של עץ שאינו מקבל טומאה וגם אינו כלי הרי הוא חוצץ ולפיכך תוכה וגבה טהור: \n",
+                "<b>היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכו'.</b> גם זה שם במשנה וטעמא משום דכיון דלאו כלי הוא כמו שקדם הילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית בלבד דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא וכאן איחר רבינו המשנה המוקדמת מפני שרצה לסמוך היתה גבוהה מהארץ טפח דאינו כלי להיתה גבוהה מהארץ טפח דהיתה כלי: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא.</b> כתב הראב\"ד א\"א כאן צריך טעם וכו'. כלומר שאין זה כדאי לתרץ הקושיא ולי נראה שהטעם שמאחר שהיה בה חלל טפח אע\"פ שעכשיו היא אפוצה אהני לה מה שהיה בה חלל טפח קודם לענין שלא תבקע למעלה ואהני לה מה שהיא עתה אפוצה לענין שתבקע למטה. א\"נ מיירי בשיש בה חלל טפח על טפח על רום טפח אלא שאינו במקום אחד והכי דייק לישנא דמתני' ומש\"ה דיה שתבקע למטה ואינה כדאי שתבקע למעלה ובפחותה ופקוקה בקש יש שם פותח ופקוקה בקש ולענין שתבקע ותרד למטה חשובה כסתומה ולענין שלא תבקע ותעלה למעלה לא חשובה כסתומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח ופיה לפנים וכו'.</b> דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם בבית פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני במתני' הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם משום דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל אחד וכיון דכלים נעשו אהלים לטמא כלים שתחתיה ושעל גבה רואים כאילו הם בתוכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם זה שם וכמבואר בדברי רבינו הטעם: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'.</b> גם זה שם במשנה והטעם מפני שכבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגגה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים ומ\"מ טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם הטומאה על גבה כלים שבכולם טהורין משום דכיון דאינה כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מונחת על הארץ וכו'.</b> גם זה במשנה שם בבא זו שוה לאידך בבא דהיתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו גבי כוורת המוטלת בארץ וכו' היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו'.</b> כתב הראב\"ד דברים אלו כבדים וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה וכו'. לדעת רבינו אין כאן קושיא אע\"פ שהעמידה בכוורת מחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה כלל אף על פי כן טומאה על גבה טמא תחתיה מדתנן ברפ\"ו דאפי' כלי גללים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר וכמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת שהיא בתוך הבית וכו'.</b> גם זה שם במשנה פ\"י טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בין פיה לתקרה פותח טפח שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח בין עומדת כדאמרן בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח בין אחת כדאמרן בין שתים זו על גב זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין פי העליונה לקורות פותח טפח: \n",
+                "<b>היתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה וכו'.</b> פי' הב\"ע בשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת חלולה שהיא כלי שלם וכו'.</b> ג\"ז שם במשנה דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא שבפרק זה אלא דהתם מיירי בשמקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי באויר ומפני שהוא תחלת ענין לבבות שכל הכוורת היא באויר התנה שיהא חלולה: \n",
+                "<b>היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם זה שם ודין בבא זו כדין בבא שנייה שבראש הפרק אלא דהתם איירי בשקצתה תוך הבית והכא מיירי בכולה באויר: \n",
+                "<b>לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ וכו'.</b> ג\"ז שם ודין זו כדין בבא דלעיל המתחלת היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא שכאן כולה באויר: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שהיתה באה במדה.</b> ק\"ל דמשמע דעד השתא מיירי באינה באה במדה וזה אינו שכבר כתבתי בראש הפ' דברי רבינו שכתב שכל פרק זה מיירי בבאה במדה ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה דמיירי בשהכוורת עומדת באויר לא איצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ועוד דרבינו לישנא דמתני' נקט ששנו בבבא זו ובבבא דגבי כוורת שהיא כלי שני או מחזקת מ' סאה כתבה גם רבינו ואפשר שהטעם ששנה כן התנא הוא מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת שהיא כלי שלם וכו'.</b> גם זה שם במשנה ופי' על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוץ למעלה מפיה טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיתה בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם היתה גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה וכו' עד וחוצצת.</b> גם זה שם במשנה וכתנא קמא והכל מבואר ע\"פ השרשים הקודמים: \n",
+                "<b>וראיתי</b> להעתיק פה מה שכתבתי בפירוש משניות פ\"ט דאהלות שהיא פרק זה דכוורת ומה שקשה לי בקצת בבות אלו וישמע חכם ויוסיף לקח: \n",
+                "<b> [מ\"א] כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכו'.</b> הראב\"ד בהשגות פי\"ט מהלכות טומאת מת פירש פרק זה בכוורת של חרס ונדחק מאד בכמה מקומות מפרק זה כמבואר שם בדבריו, ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו דבכוורת של עץ מיירי ומחולחלת דקתני היינו שדרך הכוורת שעושין לה נקבים בדפנותיה מקום יציאת וכניסת הדבורים ופעמים פוקקין אותן בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק אלא רפוי וכיון שהוא רפוי חשיב כפתוח להוציא ממנה הטומאה אבל להכניס לה טומאה חשיב כסתום דבכל דוכתא טומאה יוצא בקל יותר ממה שנכנסת ואע\"פ שפירושם נכון מכל מקום נדחקו במאי דקתני רישא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דהאי תוכה הוי כמו ותוכה בוי\"ו כמבואר בדברי רבינו שמשון וגם מחולחלת דנקט גבי פיה לפנים כמבואר בדברי הרא\"ש דלא נפקא לן מידי בפיה לפנים בין במחולחלת לשאינה מחולחלת כיון דפיה לפנים והטומאה יוצאה דרך פיה לבית אלא אגב דתנא ברישא מחולחלת בהדי כלי תני נמי הכא והרמב\"ם ז\"ל פירשה ג\"כ בכוורת של עץ כמבואר בדבריו בפירוש המשנה. וראיתי לבאר פרק זה ע\"פ פירושו אחת לאחת למצוא חשבון ולא אביא כל מ\"ש הוא עצמו ז\"ל בפי' המשנה שלא לכפול הדברים: \n",
+                "<b>כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ.</b> במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. \n",
+                "<b>כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא.</b> כשהטומאה תחתיה כיון דרצוצה היא פשיטא דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכשהיא על גבה כיון דקי\"ל דכלים אינם חוצצים בפני הטומאה א\"כ כשהיא ע\"ג רואין אותה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכיון דבוקעת ועולה א\"כ מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא וכ\"כ הרמב\"ם פה ובחיבור פי\"ט מהלכות טומאת מת. וסיפא דמתני' נמי דיקא \n",
+                "<b>דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור</b> משמע בהדיא דאין תוכה טהור אלא מה שאינו כנגד הזית דוקא. \n",
+                "<b>בבית אין טמא אלא הבית.</b> דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או ע\"ג מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n",
+                "<b>בתוכה הכל טמא.</b> תוכה פשיטא דטמא והבית טמא משום דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה ועברה הטומאה לבית. ותחתיה וע\"ג כנגד הטומאה טמאים משום דכיון דאין כלים חוצצין רואין את הטומאה כאילו היא ע\"ג וכן תנא ברישא דכשהיא על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על מ\"ש הרמב\"ם פי\"ט מהלכות טומאת מת היתה הטומאה בתוכה טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה כמו שביארנו עכ\"ל ומתוך מ\"ש נתבאר דכנגד הטומאה שכתב קאי בין לכל שע\"ג בין לכל שתחתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרמב\"ם כמו שביארנו</b> רומז למ\"ש ברישא כזית מן המת נתון תחתיה או ע\"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה טמא: \n",
+                "<b> [מ\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או ע\"ג הכל טמא אלא תוכה.</b> הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד והילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד. וע\"ג לכאורה נראה דטעמא משום דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואין אותן כאילו הן תחתיה ונמצא שהן והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה גם כל כלים שע\"ג טמאים. ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ט מהלכות טומאת מת וטעמא משום דכיון דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא א\"כ אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שבתוכה כנגד הטומאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד גם על דין זה. \n",
+                "<b>בתוכה הכל טמא.</b> תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם תחת גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל שבבית טמא א\"כ גם כל שתחתיה טמא וכל כלים שעל גבה טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא וכדתנן רפ\"ו היתה טומאה תחתיה כלים שע\"ג טמאים: \n",
+                "<b> [מ\"ג] בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה.</b> שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי אז היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה. \n",
+                "<b>ופקוקה בקש.</b> לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה. \n",
+                "<b>אפוצה.</b> כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי \n",
+                "<b>והילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא</b> דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי הוא חוצצת. \n",
+                "<b>על גבה כנגדו עד הרקיע טמא</b> ותחתיה טהור דחוצצת. \n",
+                "<b>בבית אין טמא אלא הבית.</b> דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה. \n",
+                "<b>בתוכה אין טמא אלא תוכה.</b> דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא: \n",
+                "<b> [מ\"ד] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא.</b> דמביאין טומאה מזה לזה. \n",
+                "<b>תוכה וגבה טהור.</b> דלאו כלי היא וחוצצת: \n",
+                "<b> [מ\"ה] בד\"א בזמן שפיה לחוץ היה פיה לפנים וכו'.</b> דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שע\"ג הכל ושם אין תחתיה וע\"ג טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשים אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע\"ג רואים אותה כאילו הם בתוכה: \n",
+                "<b> [מ\"ו] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה או ע\"ג הכל טמא.</b> טעמא משום דכיון דגבוהה מן הארץ טפח רואין כאילו שוליה וגג הבית אהל וכן רואים כאילו פיה וגג הבית אהל אחד והילכך טומאה תחת אחד מהם כלים שבכולם טמאים וע\"ג כיון דכלי היא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר: \n",
+                "<b> [מ\"ז] במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי וכו'.</b> בבא זו שוה לאידך בבא דקתני בה נמי בד\"א בזמן שהיא כלי וכו' אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n",
+                "<b> [מ\"ח] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה הכל טמא אלא גבה על גבה כנגדו עד הרקיע טמא.</b> כבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגבה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים אבל אם טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם טומאה על גבה כלים שבשאר מקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: \n",
+                "<b> [מ\"ט] היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח.</b> כלומר אם היתה כוורת בתוך הבית והיא ממלא את כל גובה הבית ופיה למעלה לקורות הבית ואין בינה לבין הקורות פותח \n",
+                "<b>טפח טומאה בתוכה הבית טמא</b> דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל \n",
+                "<b>אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור</b> שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בינה לתקרה טפח. \n",
+                "<b>שדרך הטומאה לצאת</b> לתוך הבית בפחות מטפח. \n",
+                "<b>ואין דרכה ליכנס</b> בפחות מטפח. \n",
+                "<b>בין עומדת</b> כדאמרן. \n",
+                "<b>בין מוטה על צדה</b> ואין בין פיה לכותל פותח טפח. \n",
+                "<b>בין אחת</b> כדאמרן. \n",
+                "<b>בין שתים</b> זו על גבי זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין העליונה לקורות פותח טפח: \n",
+                "<b> [מ\"י] היתה עומדת בתוך הפתח.</b> ופיה למעלה. \n",
+                "<b>ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח טומאה בתוכה הבית טהור.</b> שהטומאה יוצאת דרך הפתח לחוץ. \n",
+                "<b>טומאה בבית מה שבתוכה טמא.</b> הב\"ע שהכוורת ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהן נעולים: \n",
+                "<b> [מי\"א] היתה מוטה על צדה באויר וכו'.</b> דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא דריש פירקין אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי בשכולה באויר: \n",
+                "<b> [מי\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם דינא דהאי בבא כדינא דבבא תניינא דר\"פ אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך הפתח והכא מיירי בשכולה באויר: \n",
+                "<b>בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים וכו'.</b> דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת ארבעים סאה שאין דין כלי עליה. \n",
+                "<b>טומאה תחתיה וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'.</b> שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפי שהיא כאויר ל\"ש לן בין אפוצה לשאינה אפוצה דלעיל לא הזכיר אפוצה אלא משום דבפיה לפנים כשאינה אפוצה. כתב הרא\"ש כולי פירקין עד השתא איירי נמי במחזקת ארבעים סאה מדמצלת על מה שבתוכה אלא אשמעינן השתא דרבנן פליגי את\"ק וסברי דמחזקת ארבעים סאה בנפחתה שבטלה מתורת כלי דמצלת תחתיה ותוכה וע\"ג ובהנך בבי דלעיל נמי מצי למיתני או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים אלא דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תנא אלא פחותה תנא או מחזקת למיתני תרתי כי הני בבי דלעיל: \n",
+                "<b> [מי\"ג] היתה יושבת על שוליה והיא כלי וכו'. על גבה</b> היינו שהטומאה מאהלת חוצה לה למעלה מפיה. \n",
+                "<b>טומאה בוקעת וכו'</b> דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו': \n",
+                "<b>היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'.</b> גם זה מהטעם הנזכר שכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן ברפ\"ו גבי אהל שהיה נתון על ארבעה כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים: \n",
+                "<b> [מי\"ד] בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'.</b> לרבנן כשאינה גבוהה מהארץ טפח אין חילוק בין אם היא כלי ובין אינה כלי אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון הוא דיש חילוק וכן לרבנן כשגבוהה טפח: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק במשנה שלישית כשהיתה פחותה ופקוקה בקש וכו' וכזית מן המת נתון כנגדו עד התהום טמא וכן במשנה ז' וכן במשנה י\"ג ולמה לא יהיה ג\"כ כנגדו עד הרקיע טמא שהרי טומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכבר השיג הראב\"ד כן. ואפשר לומר דלא מיקרי רצוצה אלא כשהיא בתוך קרקע או בנין אבל כשהיא בתוך עץ וכיוצא בו שאינו כלי אין לה דין טומאה רצוצה והא דהכא כנגדו עד התהום טמא היינו מפני שהיא מונחת על הקרקע והיא רצוצה בוקעת למטה בקרקע כדין קרקע ואינה בוקעת למעלה בכוורת אבל קשה ממתניתין דהיתה יושבת על שוליה דקתני בטומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה וכן קתני נמי בהיתה פחותה וכו' ולפי טעם זה לא היה לה לבקוע ולעלות וצריך עיון: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק תו הב\"ע אי בכוורת שאינה מחזקת ארבעים סאה בבבא קמייתא ובבבא חמישית ובבבא י\"א אמאי כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור הא כיון דכלי עץ מיטמא מגבו נטמאת כוורת זו והיאך תציל על מה שבתוכה וכן יקשה בבבא שניה ובבבא י\"ב אמאי הכל טמא אלא תוכה ומפני כך העמידוה רבינו שמשון והרא\"ש במחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה ולפיכך מצלת על מה שבתוכה וכן העמידה ג\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה אבל קשה על זה ממה שכתב בחיבור פרק י\"ט מהלכות טומאת מת שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפיכך חוצץ א\"כ דין כוורת המחזקת ארבעים סאה כדין כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכדברי חכמים דתנן גבי היתה מוטה על צדה באויר וא\"כ היאך פסק הרמב\"ם ככל הני סתמי מתני' דהאי פירקא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה מיירי על כרחיך דאל\"כ לא היתה מצלת על מה שבתוכה וכדאמרן ואיהו ז\"ל ס\"ל במחזקת מ' סאה שדינה שוה לפחותה או אפוצה שהיא חשובה כאהל ולא ככלי א\"כ כי אינה פחותה או אפוצה כפחותה או אפוצה דמי והיאך חילק ביניהם. ויש לומר דלעולם בכוורת המחזקת ארבעים סאה ואע\"פ שכתב הרמב\"ם דכלי עץ הבא במדה אינו ככלים לאו למימרא שלא יהא לו דין כלי כלל ויהיה דינו שוה לגמרי לפחותה או אפוצה אלא לענין לחוץ בפני הטומאה דוקא הוא דקאמר דאינו ככלי דאילו כלי שאינו בא במדה אפילו גבוה טפח אינו אהל לטהר שאינו חוצץ והבא במדה חוצץ כשהוא גבוה טפח דהוי אהל אבל כשאינה גבוהה מהארץ טפח דין כלי יש לה לקצת דברים ולישנא דהרמב\"ם דייק הכי שכתב שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ. משמע בהדיא דדוקא ביש לה דין אהל דהיינו שהיא גבוהה מהארץ טפח הוא דקאמר דאינה ככלים אבל באינה גבוהה מהארץ טפח דין כלים יש לה לקצת דברים ואינה חוצצת. והשתא כל בבי דהאי פירקא דמיירי בשאינה גבוהה מן הארץ טפח ניחא דאע\"ג דמחזקת ארבעים סאה דין כלי שאינו בא במדה יש לה לענין זה ובבי דמיירי בהיתה גבוהה מהארץ טפח דמשמע דיהיב לה דין כלי שאינו בא במדה לומר דאינה נעשית אהל לחוץ בפני הטומאה צריך ליישב דבבא שנייה דקתני דעל גבה הכל טמא אלא תוכה לא מטעמא דפרישית לעיל היא אלא כשהיא על גבה בחלק שיש ממנה תחת הבית מיירי ומשום הכי הבית טמא שהרי טומאה באויר הבית ועברה הטומאה תחתיה כיון שהיא גבוהה טפח וע\"ג מה שהוא תחת גג הבית פשיטא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד ואם כן הא דקתני הכל טמא אלא תוכה היינו לומר דתחתיה והבית ועל גבה טמא ומיהו לאו בחד גוונא דתחתיה והבית כל מה שבהם טמא ועל גבה קצתו דהיינו מה שהוא בתוך הבית טמא ומה שהוא חוצה טהור. וכן צריך לפרש בבבא ששית דעל גבה דקתני היינו דוקא שהטומאה בחלק שהוא בתוך הבית והכל טמא דקתני היינו לומר דגם על גבה טמא מיהו לאו כל גבה אלא דוקא בחלק שממנו בתוך הבית והא דקתני בבבא שמינית הכל טמא אלא גבה היינו חלק גבה שהוא חוץ לבית דאילו החלק שהוא בתוך הבית פשיטא דטמא אבל קשה על פירוש זה מאי דקתני בבבא י\"ב היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אלא תוכה וכשהיא תחתיה או על גבה אמאי הכל טמא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה עסקינן הרי היא נעשית אהל וחוצצת בפני הטומאה וטומאה תחתיה כלים שעל גבה טהורים וכן טומאה על גבה כלים שתחתיה טהורים ואפשר דהאי מתניתין מיירי באינה מחזקת ארבעים סאה מדקתני בתר הכי או מחזקת ארבעים סאה מכלל דמתני' דקמה בשאינה מחזקת ארבעים סאה עסקינן אבל קשה א\"כ אמאי מצלת על מה שבתוכה הא כיון דאינה באה במדה טומאה תחתיה על גבה נטמאת היא עצמה והיאך תציל על מה שבתוכה וצריך עיון: \n",
+                "<b>תו</b> איכא למידק בפירוש הרמב\"ם בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומאי שנא מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פרק זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמל שהוא עומד באויר וכו'.</b> תוספתא באהלות פי\"ג ופירושה דכשהוא עומד הוא אהל וחוצץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש או על גבי רגלו.</b> ז\"ל התוספתא טומאה תחת רגלו או על גבי רגלו והיא רצוצה והתנה שיהא באויר שאם היא תחת אהל כל כלים שתחת האהל טמאים אבל קשה למה לא נאמר גמל חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה כמבואר בפי\"ח וצ\"ע: \n",
+                "<b>כבר ביארנו בנזירות.</b> פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשם אתה למד וכו'.</b> כבר כתב כיוצא בזה בפרק ג' ובפ\"ה והוא בתוספתא דאהלות פ\"ט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה דברים מצילין באהל המת וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דכלים אלא שיש בה חסרון הניכר: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בית טמא שיש בו וכו'.</b> פ\"ח דכלים מתני' דבית שאור מוקף צמיד פתיל ומפורש הוא בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה שם אהל וכו'.</b> בפ\"ד דאהלות בדין מגדל ופ\"ט דאהלות בדין כוורת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה כזית מן המת וכו'.</b> בספ\"ח דאהלות שתי חביות וכו': \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וכן אהל בתוך אהל וכו'.</b> כתב הראב\"ד דוקא באהל שהוא מקבל טומאה וכו'. כלומר שאם האהל הפנימי היה לו פתח לחוץ שלא על החיצון טהור החיצון שהטומאה יוצאה דרך אותו פתח שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והב\"ע בשאין לו דרך אלא על החיצון א\"נ כשאהל הפנימי הוא עשוי מדבר המקבל טומאה שאז אע\"פ שיש לו פתח לחוץ שלא על החיצון טמא אף החיצון מפני שאין דבר טמא חוצץ. ודברי רבינו יתבארו בפרק זה גבי חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל הבלועים מצילים וכו' עד את הטומאה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א) על מימרא דרבא למדו מן הכתוב דטומאה בלועה אינה מטמאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד כלב שאכל בשר המת וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק י\"ב ובמשנה בפרק ח' דכלים תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש בלע טבעת וכו'.</b> בסוף מקואות בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהיתה וכך הם פי' דברי רבינו אע\"פ שהם סתומים: \n",
+                "<b>וכן כל הבלועים וכו'.</b> תוספתא באהלות פי״ב וכן מתבאר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דבעי רבי זירא מהו שתציל על הבלועים שבתוכה: \n",
+                "<b>ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהם.</b> שם ופי\"א דאהלות. \n",
+                "<b>ומה שכתב או הכלים.</b> כך צריך לגרוס ולא כספרים דגרסי או בכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מ\"ש נשחט רוב א' וכו'.</b> בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה תשהא הטומאה במעיהן וכו'.</b> פי\"א דאהלות ופסק כר\"י בן בתירא ולא כר\"ש דאמר כדי שתפול לאור ותשרף דזוטר שיעורא טובא: \n",
+                "<b>בד״א וכו' אבל זאב שבלע תינוק וכו'.</b> במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) ובפ״ג דתענית (דף כ״א:) ויהיב בגמרא טעמא לעצמות מפני שהם קשים אינם מתעכלים ודברי רבינו הם דלא כפירש״י ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הבלועים ניצלים וכו' אבל הבלועים בגוף הכלים וכו' כיצד כוש שנבלעה בו הצינור של מתכת וכו'.</b> פ\"ט דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מחט או טבעת שהיו מובלעים בטפילת התנור וכו' עד אע\"פ שהם שוקעים לתוך אוירה הרי אלו טהורים.</b> בפ\"ט דכלים מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהם טמא באיזה בצק אמרו בבצק הבינוני נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטמא טמאים אם בטהור טהורים נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש אבל על הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצלים כיצד כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'.</b> כתב הראב\"ד הרבה עיינתי וכו'. על מ\"ש רבינו שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולים הוקשה לו מדתנן במחט או טבעת שנמצאת בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטהור טהורים וכן מדתנן נמצאו במגופת החבית מכנגד פיה טהורים וכן בנראים לתוכה אבל לא לאוירה ותירץ דהנך הוו טהורים מטעם מוקף צמיד פתיל ויישב מה שקשה על זה מדקיימא לן שאין כלי חרס מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס וזהו שסיים וכתב אולי בזה החוט יש לי להתלות וכו' כלומר בזה החוט שחלקתי דהנך מטעם צמיד פתיל הוא דטהורים אבל אם לא היה צמיד פתיל אע\"פ שהם מובלעים אינם ניצולים, אחר זה כתב שמה שרצה רבינו להוכיח שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולין ממתניתין דכוש [שבלע את הצנורא ומלמד] שבלע את הדרבן וכו' יש להקשות עליה ממתני' דספוג וכו' וכוש שבלע את הצנור היאך סופו לצאת וכו' ואולי יש לתרץ זה דכיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה. ומ\"ש יכול אני לומר שנראין ואינם יוצאין דאיירי ברישא במחט וטבעת קשיא ליה לא הבנתי דבריו דהתם מיירי במחט וטבעת טמאים אם יטמאו התנור אם לא ונדון דידן בכלי טהור הבלוע אם ינצל מהטומאה ומה ענין זה לענין זה וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> מ\"מ מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום כלומר שהראב\"ד פירש שבטמא היינו שהתנור ראוי לקבל טומאה אע\"פ שהוא מוקף צמיד פתיל טמאים ובטהור שאינו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא תנור שלא הוסק ורבינו פירש בטהור היינו שהוא מוקף צמיד פתיל וטמא היינו שאינו מוקף צמיד והראב\"ד הקשה על זה שאפילו הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא כלי חרס ולפיכך כתב כאן שהפירוש וההילוך שהולך בזה אינו כלום ועוד שהוא סותר דבריו שפסק בפכ\"ג שצמיד פתיל אינו מציל אלא על כלי חרס וכאן כתב שהוא מציל על מחט וטבעת, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור כו' (שהיה הצמיד פתיל כראוי) הנה הטבעת והמחט ג\"כ טהורים ולא יטמאו באהל המת שהם בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור עכ\"ל. ביאור דבריו דשאני הכא דמגו דמהני צמיד פתיל לתנור מהני נמי להם ובטלים אגב התנור וזה הטעם בעצמו לנמצאו במגופת החבית כנגד פיה אבל כשנמצאו מצדה מאחר שאין לחבית צורך במגופה שבצדיה ה\"ל כבלועים בלבינה שאינם ניצולים וכן פי' ר\"ש. וכתב עוד תניא בתוספתא אין במשמע אלא בזמן שהיא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאוירה של חבית תלמוד לומר כלי ובכן נסתלקה הקושיא הגדולה שהוקשה להראב\"ד שהרי מבואר בתוספתא זו כמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הבלועים בקרקעיתו של בית וכו'.</b> פרק ט\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כמו שביארנו.</b> כתב הראב\"ד אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה וכו'. וי\"ל שמה שאמר רבינו כמו שביארנו היינו מ\"ש לעיל בפרק זה וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים ובענין הדין שכתב רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כתב בפירוש המשנה (פ\"ח מ\"ו) דהיינו מדתניא בתוספת' צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא ודבר תימה הוא דהא קי\"ל שהאהל חוצץ בפני הטומאה וצ\"ל שאם היה חוצץ על פני כל הבית אה\"נ שלא היתה עוברת הטומאה למעלה אבל הב\"ע כשלא היה החצץ על פני כל הבית שהטומאה עולה דרך המקום שאין בו חצץ ומתפשטת למעלה בכל הבית אי נמי כשאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך למעלה מהחצץ דומיא דאהל בתוך אהל דלעיל וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביב שהוא קמור תחת הבית וכו'.</b> פ\"ג דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חביות וכחצי זית בכל אחת וכו' עד וכן שני חדרים וכו'.</b> פ\"ח דאהלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין צמיד פתיל לטומאה.</b> תוספתא דכלים פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכו'.</b> בתוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מנין לצמיד פתיל וכו'.</b> סוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ובספרי פרשת חוקת. \n",
+                "<b>ומ\"ש לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה שיצילו בצמיד.</b> בפ\"י דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונסרים של עץ וכו'.</b> בפ\"ה דאהלות אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה אגפים טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וגולמי כלי מתכות.</b> בתוספתא דכלים פ\"ז: \n",
+                "<b>מה בין אהלים וכו'.</b> בספרי פרשת חוקת כלים מצילים בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפך שכפהו וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור וכו'. מ\"ש הראב\"ד וכמאן לא למדנו אע\"פ שהוא מנוקב ולא סתמו י\"ל שטעם רבינו הוא משום דאי בשסתם הנקב מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אינו מציל אף על פי שהראב\"ד בהשגה שאחר זו כתב שטעם רבי מאיר מפני שהוא עומד דרך תשמישו בחבית סובר רבינו שאין זה כדאי לומר שאינו מציל. ומ\"ש ומשפך ודאי בידי אדם הוא י\"ל דמשפך בתחילת עשייתו עושין אותו בענין שישאר נקוב ולא מיקרי בידי אדם אלא היכא שנעשה שלם ואחר כך מנקבין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים המצילים וכו'.</b> במשנה פ\"י דכלים גבי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכו' קתני היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום רבי אלעזר מטמא וידוע דהלכה כת\"ק. ומה שהצריך שיהיה בהם טפח על טפח טעמא שמאחר שהוא מציל מטעם שהוא אהל אינו אהל פחות מטפח ואיתא בתוספתא דכלים פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אא\"כ היה הכלי כלי חרס וכו' כיצד חבית שכפויה על פיה וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמת כך היא שנויה בספרי וכו'. והנה רבינו בריש פ\"י דכלים אמתניתין דאלו כלים מצילים בצמיד פתיל וכו' היו כפויין על פיהם מצילין כל שתחתיהם עד התהום כתב וזה אצלנו א\"א בכלי חרס שהוא אם כפה כלי חרס על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו ע\"ה בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל ונוסחת ספרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדים טמאה שנאמר צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בספרא בטומאת כלי חרס אמר וכל כלי חרס לרבות האהלים שהאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים וכו' ומאחר שראה רבינו ספרי וספרא מסכימים לדעת אחת וגם דרשי לה מקראי פסק כן ומתניתין תתפרש על פי זה דכי קתני היו כפויים על פיהם מצילים כל שתחתיהם עד התהום אשאר מיני כלים השנויים במשנה חוץ מכלי חרס ואע\"ג דתוספתא פליגא לא חש לה רבינו במקום סיפרא וספרי ודרשת קראי. ומ\"ש הראב\"ד ואני אומר מה ששנו בספרי שמירח מן הצדדים אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע וכו' ק\"ל לפי דעתו שכל הכלים צריכים צמיד פתיל למה שנו דין זה בחבית יותר מבשאר כלים ולפי דבריו הכי הו\"ל למיתני כלי שכפאו על פיו ומרחו בטיט ומדנקט חבית משמע שדין זה מיוחד בכלי חרס: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד גם מ\"ש שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שרש שכל המשנה שכתבתי ע\"י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה. וי\"ל דסבר רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני מצילין בין מפיהן בין מצדיהן וכו' בין כפויים על פיהם ור\"א מטמא בכפויים על פיהם ומדלא צירף היו כפויין בהדי הנך משמע דמלתא באנפי נפשה היא ואפילו בשאינו מוקף צמיד פתיל מציל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> ודבר פסוק הוא בסיפרי שכל הכלים צריכים צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים י\"ל דאין למדים מן הכללות ועוד י\"ל דהתם לא אתא אלא לומר דלא תימא שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס כדכתיב בקרא אלא כל הכלים דינם ככלי חרס מרבויא דקרא ועוד י\"ל דהתם מיירי כשהם מצילין מתורת צמיד פתיל וכשהם כפויין על פיהם אינם מצילין מתורת צמיד פתיל אלא מתורת אהל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו. כבר כתבתי דממתניתין יליף לה רבינו ולא הוצרך ללמדו ממשפך. ומ\"ש ר\"מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל לא ירדתי לסוף טעם זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת וכו'.</b> בתוספתא דכלים פ\"ז: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין לי אלא כל הכלים מצילים וכו' טעמו לומר דדוקא כשהכלי כפוי על בור ודות הוא דלא בעינן מירוח אבל כשהוא כפוי לכותל צריך מירוח והביא ראיה מהתוספתא ולאפוקי מדברי רבינו שכתב שאם היו דפנות הכלים דבוקות לדופני הבית מצילים בלא צמיד פתיל ולדעת רבינו י\"ל דמירח דקתני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. א\"נ דמשום דבעא למיתני סיפא ר\"א אומר כפוי על פיו אינו מציל נקט רישא ומירח לאשמועינן דאפילו בהכי פליג ר\"א אבל לת\"ק בלא מירוח נמי מציל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הכלים מצילים וכו' עד שיהיה טפח ממקום אחד.</b> משנה פ\"ה דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמצילין וכו' עד (שיהיה טפח) [שהרי האהילו] על הטומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שיש בה וכו'.</b> משנה ספ\"ה דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה טומאה תחתיה כלים שבקדרה ר\"ע מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא פ\"ו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה וכו' היה פיה למעלה מודבק לקורה הרי זה מצלת משוכה הימנו בפותח טפח אינה מצלת פחות מטפח רבי עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת וידוע שהלכה כחכמים וזהו שכתב רבינו והיתה הקורה כולה כלומר שלא תהא משוכה ממנה אפילו פחות מטפח: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה\"ג אפי' אין טומאה תחת הקדירה עצמה הקורה מביאה טומאה לה וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה ולכך כתב רבינו וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה היפך מלשון המשנה עכ\"ל. והא דקתני בתוספת' אם אין בין פיה לקורה פותח טפח ה\"ז מצלת אם יש בין פיה לקורה פותח טפח אינה מצלת אליבא דרבי עקיבא היא ולית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שבתוך וכו'.</b> פ\"ה דאהלות שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכו'. טעמו לומר שבמתניתין קתני היה נסר חלק או סרידא שאין לה גפיים טהור משמע דבאר חלקה שכפה עליה כלי שאין לו דפנות יוצאות טהור כמו אם כפה עליה נסר והטעם מפני שהכלי שאין לו דפנות אין שם כלי עליו והרי הוא כנסר חלק ורבינו כתב אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן הרי כל מה שבבור טהור משמע שאם היה מכוסה בכלי שאין לו דופן טמא וזה היפך מה שנתבאר. וי\"ל שדברי רבינו כך פירושם אם כסהו בכלי שיש לו דופן טפח הרי כל מה שבבור טהור הא אם כסהו בכלי שיש לו דופן פחות מטפח כל מה שבבור טמא אבל אם כסהו בכלי שאין לו דפנות כלל לא איצטריך רבינו לפרושי דבכלל נסר חלק הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> החדות הבנוי וכו' עד כך מציל בכותליו.</b> פרק י\"א דאהלות וכבית הלל: \n",
+                "<b>כבר ביארנו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור ישן בתוך החדש וכו' עד כל שבתוך החדש טהור.</b> פ\"י דכלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אין הטעם שלו מספיק לא לפירושו ולא לפירוש הרב היוני כו'. נראה לי שט\"ס יש בהשגה זו וצריך להגיה אין הטעם שלו מספיק אלא לפירושו ולא לפי' הרב היוני כי גירסת רבינו במשנה זו ופירושו בה נכון והסכים הרא\"ש לדבריו וגם הראב\"ד מסכים כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סרידא של חרס שיש לה שפה וכו'.</b> פי\"ב דאהלות כלומר שאין לה שפה אינה מקבלת טומאה דהוי פשוטי כלי חרס וטומאה תחתיה או על גבה טומאה בוקעת ועולה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדרה שכפאה ע\"פ החבית וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שולי המחצין וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דכלים. ופירוש מחצין כלי חרס והוא מלשון הגת והמחץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא אינו כן וכו'. וי\"ל שאינו טעות בידו שהוא ז\"ל מפרש דהב\"ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר\"י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצמיד פתיל דהו\"ל כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכ\"א שלא נתבטל מתורת כלי ואע\"פ שהשקיע כלים בטיט שבתוכו אם פי הכפישה צמיד פתיל הציל על הכלים שבתוכה אע\"פ שהם שקועים בטיט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס מציל בצמיד פתיל עד שינקב וכו'.</b> בסוף פרק המצניע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ז\"ל ובגדול עד שיפחת רובו א\"א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ\"ל. טעמו דלישנא דגמרא בפרק הנזכר אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון וכו' והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ל\"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופירש\"י עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל ברברבי ברוב בזוטרי במוציא רמון בטל ליה מכלי. והתוספות כתבו שר\"י הקשה על פי' זה ופירש רברבי במוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב ודברי רבינו כפירש\"י ודברי הראב\"ד כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כלי גדול וכו'.</b> דבריו כפי' ר\"ת בפרק הנזכר ולאפוקי מפרש\"י. ויש בספרי רבינו בדפוס ט\"ס שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה יהיה בנקב וכו'.</b> פ\"ט דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> תנור שהיתה סרידה על פיו וכו' עד ואינם ניצולים עד שיסתם הנקב.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיא מלאה משקין טהורים וכו'</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ראיתי את האיש הזה משנה את המליצות וכו'. באמת כי ר\"ש והרא\"ש פירשו כפי' הראב\"ד ורבינו לא נ\"ל פירוש זה משום דהיינו דב\"ש וב\"ה בפ\"ה דאהלות אם כלי חרס מציל על הכל ותרתי למה לי ולפיכך פירשה בענין אחר ומה שהקשה עליו הראב\"ד היאך החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאים אדרבה איפכא מסתברא י\"ל שמ\"ש שאין העקום כסתום היינו לענין שתקבל המניקת טומאה אבל החבית חשובה כסתומה ע\"י עקום המניקת וקל להבין טעם החילוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> דמניקת טהורה מפני שאין לה בית קיבול, י\"ל שמניקת זו היא עקומה ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה\"ל בית קיבול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית המוקפת צמיד פתיל וכו'.</b> בפרק עשירי דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אגף חצי הנקב וכו'.</b> בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ה) מייתי האי מתני' חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה וקאמר עלה בעי רבא אגף חצייה מהו אמר ליה רב יימר לרב אשי ולאו משנתנו היא זו וכו' פקוקה בזמורה עד שימרח היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה טעמא דמירח הא לא מירח לא אמאי ותיהוי כי אגף חצייה הכי השתא התם אי לא מירח לא קאי אגף חצייה במידי דקאי קאי ודעת רבינו כדברי התוספות והרשב\"א שכתבו בסוף פרק המצניע דאגף חצייה וסתמוה שמרים קא מיבעיא ליה אי חשיבא סתימא או לא ולא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב סתם את הנקב בזמורה וכו' עד אינו צריך למרח מן האמצע.</b> פרק עשירי דכלים שם: \n",
+                "<b>במה מקיפין וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגופת החבית שנתחלחלה וכו' עד אם מירח מן הצדדין הציל.</b> שם וכחכמים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מגופת החבית א\"א כך פירש הרב היוני ולפי לשון המשנה נ\"ל בה פירוש אחר וכו'. ומה שכתב אם כדבריהם הול\"ל מירוח שנתחלחל וכו'. יש לומר דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר\"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנסת בתוכה ואינה נשמטת מאליה (עיין בתוספות יום טוב שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמת של עור הדג וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זאת התוספתא משובשת וכו'. מה שכתב שהתוספתא משובשת נראה דהיינו משום דקתני בה עור הדג והנייר שהלביש בה את החבית וצררן למטה אף על פי שמירח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ומשמע דפליגא אמתני' דקתני היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל ורצה הראב\"ד לומר שמאחר דאתיא דלא כמתניתין הרי היא משובשת ואין למידין ממנה ולמה פסקה רבינו ויש לומר שאף על פי שבבא אחת תהא משובשת למה לא נלמוד מבבא אחרת. \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב ומתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד על פיה ולא על גבה וכו'. יש לומר דכשהכניס החבית דרך פיה בחמת שנמצא פי החמת לצד שולי החבית וצררה מלמטה היינו כעין מה שכתב בסמוך היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה הרי זו מצלת כלומר והוא שימרח מן הצדדין כדבסמוך ואם לא צררה לא הציל כדבסמוך ואיצטריך לאשמועינן חמת כיון שהוא כלי ועוד שהלביש בה את החבית הרי היא מהודקת ולא תיבעי צרירה קא משמע לן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית זפותה וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פרק י' דכלים וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אף זו לא נ\"ל כפירושם וכו'. כלומר שרבינו פירש שנשבר החרס שלצד פי החבית והזפת עומד והראב\"ד משיג עליו שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף בסוף ע\"ז (דף ע\"ד ע\"ב) גבי גת של עכו\"ם יקלוף את הזפת ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס וכו' ולדעת רבינו יש לומר דמדקתני והזפת שלה עומד ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצתו והלך לו ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת כמו שנקלף הזפת מהחרס: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים המצילים בצמיד פתיל וכו' עד ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו.</b> בפ\"ה דאהלות ופ\"ק דעדיות (משנה י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל וכו'.</b> פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שהיה נתון בתוך החבית וכו'.</b> תוספתא דאהלות פרק ט\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה וכו'.</b> פרק ה' דאהלות היה כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור שהכל נאמנים על החטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובה שבין בית לעלייה וכו' עד הרי זה מציל על כל מה שבעלייה.</b> פ\"ה דאהלות וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו.</b> תוספתא דאהלות פ\"ה: \n",
+                "<b>היה אהל נטוי בעלייה וכו'.</b> פ\"ז דאהלות וכרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שהאהל מציל בכיסוי א\"א אין זה הטעם כלום וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית שחלקו בקנקנים טהורות וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות והטעם משום דקי\"ל כלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו וקי\"ל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב טחן בטיט וכו'.</b> שם ובמשנה פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שחלקו וכו' עד ואם לאו טהורים.</b> משנה פט\"ו דאהלות. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו היו הכלים בתוך עובי המחיצה וכו' בין שהיתה הטומאה לפנים וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א זה א\"א אלא אם הטומאה והכלים בחצץ וכו'. ובאמת דברי רבינו צ\"ע ולא מצאתי לו מקום להשען בו אלא אם נאמר דכשאין במקום הכלים טע\"ט בטלו לגבי הבניין והרי הם כמו הכותל עצמו שאינו בדין קבלת טומאה וכשיש במקומם טפח על טפח אינם בטלים לגבי הכותל ומקבלי' טומאה וכשהטומא' לפנים מהמחיצה בדרך יציאתה פוגעת בכלים ומטמאתן ואפי' כשהיא בבית מתפשטת הטומא' גם במה שבתוך הכותל אף על פי שאינה עוברת לפנים מהמחיצה כמו שמצינו בכותל שבין שני בתים טומאה באחד מהם וכלים בכותל ואע\"פ ששם שנינו מחציה וכלפי טהרה טהורים התם שאני שהם שני בתים אבל הכא שהוא בית אחד אלא שחצצו לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שהוא מלא תבן וכו' עד מפני שסתם תבן דעתו לפנותו.</b> משנה פט\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שני בתים וכו' עד מחצה למחצה שניהם טמאים.</b> פ\"ו דאהלות: \n",
+                "<b>היתה המעזיבה לאויר וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות: \n",
+                "<b>ומ״ש גבי מחצה על מחצה העומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא.</b> שם ר״מ מטמא ור״ש מטהר ויש לתמוה למה פסק כר״מ במקום ר״ש. וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א מחלוקת ר״מ ור״ש הוא בתוספתא וכו'. וי״ל שטעמו של רבינו משום דמסתבר טעמיה דכיון דטומאה רצוצה היא הרי היא בוקעת ועולה ומה לנו אם היא לאויר ולא טיהרו לעומד מלמעלה כשהטומא' מחציה ולמטה אלא מפני שהטומאה פשטה בכל הבית ושוב אינה בוקעת ועולה. ועי״ל דכיון דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין מו:) לא איפשיטא לן ר״מ ור״ש הלכה כמאן מינייהו נקטי' כדברי המחמיר. ומ״ש הראב״ד דר״מ ור״ש הלכה כר״ש איני יודע מנין לו דהא בפרק מי שהוציאוהו לא איפשיטא. גם מ״ש דספיקא לקולא קשה דהא קי״ל ספק טומאה ברה״י טמא ואפשר לומר שהראב״ד סובר דטומאה כזו שהיא במעזיבה אינה אלא מדרבנן. ועי״ל שהטעם שפסק רבינו כר״מ הוא מפני שהוא ז״ל [סבר] דפלוגתייהו באי אפשר לצמצם או לא וכיון דבעלמא קי״ל כמ״ד א״א לצמצם הכא נמי הכי נקיטינן. ודרך זה נראה יותר בדברי רבינו שתלה הדבר בא״א לצמצם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כותל המשמש את הבית וכו'.</b> משנה פי\"ו דאהלות וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מורכב על הכותל.</b> כלומר שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא שהטומא' פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. ואיכא למידק כשהיתה הטומא' מחצה למחצה אמאי העומד מלמעלה טהור ומאי שנא ממ\"ש בסמוך גבי טומאה במעזיבה שאם היתה מחצה למחצה העומד מלמעלה טמא משום דא\"א לצמצם וצ\"ל דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה ממאי דשייך לומר במעזיבה וצריך טעם למה x: \n",
+                "<b>נטל מהכותל מבפנים וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>היתה הטומאה נתונה על גבי הכותל וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המשמש את הכותל וכו'.</b> משנה פ\"ו דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שחצי עביו בנין וכו'.</b> תוספתא פ\"ז דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה שהיתה בין קורות הבית וכו'.</b> משנה פ\"ו דאהלות טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא אין שם פותח טפח רואים את הטומאה כאילו היא אוטם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופירש שם רבינו תחת הקורות הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורות לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום [הוא הפלגה והכוונה] שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה לבד בעליונות ושפלות וכו' ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך הקורה אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו וכן אם היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע\"פ שהיה [המשקוף] אשר בין הבית והעלייה סלע או הדומה לו מן האבנים ובתוספתא אמרו של בניין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח עכ\"ל. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ וכו': כתב</b> הראב\"ד תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה וכו'. וליישב דעת רבינו נאמר דאין כל המקומות שוים שהרי שנינו בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וכך מפורש במשנה פ\"ו דאהלות והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין כך חילקו בין מעזיבה לקורה דמעזיבה היינו בנין ודינה ככותל בנין שחילקו בה בין כשהטומא' מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ וכך חילקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחילוק זה כתבו רבינו בפירוש משנה זו בטומאה בין הקורות ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר והוא הטעם לכותל בנין אבל הקורה אינה עשויה ליבקע ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ והשתא מתניתין הכי פירושה טומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה הכל טמא כלומר כל הבית טמא שע\"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית ואם אין בקורה טע\"ט אינה מביאה טומאה לבית ואינה מטמאה אלא כנגדה בין למעלה בין למטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם כלומר כאילו רצוצה בארץ ולמה שפי' הראב\"ד דמאי דקתני יש שם פותח טפח אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ק\"ל דהיינו מאי דקתני בסיפא היתה נראית בתוך הבית. וכן מ\"ש עוד הראב\"ד ומ\"ש במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה למקום הסמוך לה ק\"ל הרי אמרו טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ולא אמרו שאינה בוקעת אלא למקום הסמוך לה ואפש\"ל דהתם לא נחתי אלא לומר דאינה מטמאה אלא כנגדה ובהא דמעזיבה לימדונו שבקיעתה למקום הסמוך לה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם היתה [נראית בתוך] הבית וכו'.</b> במשנה הנזכרת היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופשטה דברישא קאמר שאם אין הטומאה נראית בתוך הבית דהיינו שיש תחתיה כקליפת השום הוא דמפלגינן בין יש שם פותח טפח לאין שם פותח טפח אבל אם היתה נראית בתוך הבית דהיינו שאין תחתיה כקליפת השום בין כך ובין כך כלומר בין שיש שם פותח טפח בין שאין שם פותח טפח הבית טמא שכיון שהיא נראית בתוך הבית הרי היא בתוך הבית ורבינו כ' בפיהמ\"ש ענין נראית שיהיה זאת המחיצה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם עכ\"ל: \n",
+                "<b>ב' פתחים זה על גב וכו'.</b> תוספתא פי\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא והלא היא נראית לתוך הפתח השני שהיא בולטת מעט עכ\"ל. ובמה שהקדמתי לעיל דטומאה שבבנין לית לה דין טומאה רצוצה ניחא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עמוד העומד בתוך הבית וכו'.</b> בפ\"ו דאהלות ולשון רבינו כלשון התוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טפח על טפח וכו'.</b> זה מתבאר ממה שיבא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והבית כולו טמא א\"א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות אלו על בבת אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו' ועיין במ\"ש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה שבתוך הכותל וכו' עד ואין כותל הטמא כותלה.</b> פ\"ז דאהלות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד השמיט סוף המשנה וכו'. ויש לומר שרבינו פי' במשנה כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם עכ\"ל ולא הוצרך רבינו לכותבו כאן מפני שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שטומאה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חור גדול וכו'.</b> תוספתא דאהלות פ\"ז אלא ששם שנוי הבית טמא וכן השיגו הראב\"ד א\"א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם עכ\"ל. ובאמת נראה שיש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה הבית טמא ואם נוסחתו היתה הבית טהור צריך להעמידה כשהחור הזה אינו פתוח לצד פנים אלא לצד חוץ. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו חור גדול שבעובי הכתלים.</b> כתב הראב\"ד מצאתי נוסחא וכתוב בה וכו' ולפי זו הנוסחא אין זה הפי' מתקבל וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שאין סותר פירושו שגם לפי זה פרדסק פי' שהוא נעשה לתשמיש בין בכותל בין בתיבה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו רואים את החור כולו כאילו הוא אטום.</b> כתב הראב\"ד א\"א נראה בשאין בה חלל טפח וכו'. ולא הבנתי דברי הראב\"ד וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני פרדסקין זה בצד זה וכו'.</b> משנה סוף פ\"ו דאהלות פי' פרדסק חלון שהוא בתוך הכותל הנקרא בערבי בזאנא ובלשון לעז אלמאריו: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין וכו'.</b> זה פירוש על מה שסיים בה במשנה הנזכרת ורואין את הפרדסקין כאילו הם אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית ומוכיח כפי' זה בתוספתא ומה שאנו מחשבין אותו כאטום התועלת הוא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת מודבק וכו'.</b> ספי\"ב דאהלות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלב שאכל בשר המת וכו'.</b> פי״א דאהלות ואפליגו בה תנאי ופסק כר' יוסי ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו) ואוקמוה התם בתרי אוקימתי ורבינו לא הזכיר שום אחת מהם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דסבר רבינו דע\"כ לא אוקימנא הכי אלא להעמיד ר' יוסי טמונה אינה בוקעת כדמוכח התם (דף קכ\"ה ע\"ב) במתניתין דתיבת המגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקטינן דאפילו לא יהיה בצוארו בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכים אחר מקום האסטומכא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שמת עוברה וכו'.</b> משנה בפ\"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי אמר ר\"י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ובריש פרק שלישי דבכורות (דף כ\"ב) איפליגו אי פיקה של שתי או של ערב קאמר ומסקנא דשל שתי קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שמקשה לילד וכו'.</b> פרק ז' דאהלות וכתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהפילה שליא וכו'.</b> משנה פרק המפלת (נדה דף כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שילדה שני ילדים וכו'.</b> פרק שביעי דאהלות וכתב שם רבינו ההפרש בין יציאת החי תחלה וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וכו' ואיך אפשר בראשון מת וכו'. ובקושיא שניה איכא למימר דמאי טהור דקאמר מטומאת מת אבל קושיא קמייתא היא חזקה ואפשר לומר דהכא במאי עסקינן בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה אלא בכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו וכו'.</b> משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הבולע טבעת טמאה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות טומאת מת</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a09e1c8553e1220b602aa14bf972bc20104f20f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,977 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל אוכל המיוחד למאכל אדם וכו'.</b> ריש פ\"ג דעוקצין כל האוכלין המיוחדין למאכל אדם צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל שאינו מיוחד למאכל אדם וכו'.</b> שם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) במשנה גבי שוחט בהמה ומצא בה שליא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה וכו'.</b> מבואר בפ\"ג דעוקצין ובכמה דוכתי בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם השבעה משקים וכו'.</b> פ\"ו דמכשירין אלא ששם אמרו דדוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים אינו מכשיר ואמרינן בפרק קמא דבכורות (דף ז' ע\"ב) שהטעם מפני שיש לו שם לווי כלומר אבל דבש סתם אינו אלא דבש דבורים ולפיכך כתב רבינו דבש סתם: \n",
+                "<b>ואינם מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים.</b> בריש מכשירין ובפרק ג' דקידושין (דף נ\"ט:) ופרק ב' דמציעא (דף כ\"ב:) יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ולא יהיו סרוחים וכו'.</b> בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) ובסוף מכשירין ובתורת כהנים פרשת שמיני ובתוספתא דטהרות פ\"ט: \n",
+                "<b>וכיון שהוכשר האוכל וכו'.</b> כן משמע בפ\"ב דמציעא וכדפירש\"י וכן משמע בפרק קמא דפסחים ובפ\"ב דחולין ובתוספתא דמכשירין פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל שהיה בלול במי פירות וכו'.</b> בפי\"א דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' ר\"א מטמא משום משקה ורבי יהושע אומר וכו' ז' משקים טמאים ושאר כל המשקים טהורים ופירש רבינו ר\"א סובר שדבש תמרים וכו' מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר ה' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והעיקר אצלנו כי ז' משקים בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהם אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם ג\"כ שמכשירים את הזרעים לטומאה וכו' ואין מטמאים ואין מכשירין לטומאה שום דבר מהמשקים אלא השבעה בלבד עכ\"ל וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד כך אין מקבלין טומאה א\"א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל וכו'. השתדל הרב ז\"ל להביא ראיות שמי פירות אינם מצטרפין כדי לדייק שלא אמרו אלא שאין מצטרפין אבל הם עצמם בני קבולי טומאה. עוד חשש שמא רבינו כתב שאין מי פירות מקבלין טומאה מפני שאמרו בתוספתא דבש תמרים אינו אוכל ולא משקה וה\"ה לשאר מי פירות. וכתב לסתור ראיה זו והאריך בזה: ואני</b> אומר שטעמו של רבינו מדתנן ר\"א מטמא משום משקה דלישנא דמטמא עצמו משום משקה משמע דהיינו שמקבלים טומאה כשאר משקים ועלה קתני רבי יהושע ושאר כל המשקים טהורים משמע דבמאי דמטמא ר\"א עצמן משום משקה מטהר רבי יהושע לומר שאין מי פירות עצמם מקבלים טומאה ופשטא דלישנא דושאר כל המשקים טהורים הכי משמע ומה שרצה להביא ראיה הראב\"ד מדתנן במסכת טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה וכו' אני אומר דאדרבא משם ראיה לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות דהוה משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרה ומדקתני שהוכשרה במשקה משמע בהדיא דמשקה לחוד ומי פירות לחוד דהכשר לא הוי אלא במשקה דלאו מי פירות ולענין אי מצרף או לא לא הוי אלא למי פירות ונראה שזו תשובה נצחת. ומה שרצה לדייק מדאמרי' בתוספתא דעוקצין פ\"ק דמי פירות אינם מחברים איצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קיבולי טומאה נינהו אין דיוק זה דיוק דלגופא איצטריך דאע\"ג דאינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה סד\"א דמצרפי קמ\"ל. ומה שכתב הראב\"ד לחלק בין משקים היוצאים מעליהם לסחטן למשקים איני יודע זו מנין לו לחלק בכך מאחר שלא נמצא כן בביאור. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו השמן לא אוכל ולא משקה אינה ראיה מוכרחת שרבינו העמידה בשמן קרוש כדלקמן. ומ\"ש ואיה איפה עסיס רמונים ויין תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים איני יודע מה טענה היא זו לומר שמקבלים טומאה ומצאתי בת\"כ אין לי אלא מים מנין הטל והיין השמן והדם והדבש והחלב ת\"ל וכל משקה אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רמונים ושאר כל מיני פירות ת\"ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ע\"כ הרי שלא מיעט שאר מי פירות מפני שיצאו מאליהם אלא מפני שיש להם שם לווי וטענה זו שייכא אפילו בסחטן למשקים וזה פשוט ומבואר כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים שלא הביאו שליש אינם מכשירים וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמעשרות והטעם משום דלא חשיבא תבואה אלא כשזורעין אותה ומצמיח וכשלא הביאה שליש אינו ראוי לזריעה כדאיתא בפ\"ק דראש השנה (דף י\"ג) וכבר נתבאר בסמוך שכל מה שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים וכו'.</b> בפ״ג דעוקצין ופרק בא סימן (נדה דף נ״א ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת סתמו לאכילה גופו וכו'.</b> בפרק ג' דעוקצים השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלים ופירש רבינו שבת בלשון ערבי שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים [האלה כי בידוע כי השבת] נאכל כמו שהוא חי אחר המזון וכו' לא שיבושל בקדירה וע\"כ כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו אחר כך הוא במדרגת השמרים אשר אינם ראויים לאכילה וע\"כ אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים עכ\"ל ור\"ש כתבו בפרק בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מטמאין טומאת אוכלים עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א הא עד שלא נתנה מטמאה ובסתם שבת קאמר אלמא סתמא לכמכא עכ\"ל הרי מבואר כדברי רבינו ושלא כדברי הראב\"ד שכתב ואם חשב עליו לקדירה א\"א לא כן שאינם יוצאים מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם לקדירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמרים והגרוגרות וכו'.</b> תוספתא בסוף טבול יום אלא שכתוב בה עד שיפסלו לכלב והיא נוסחא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרשינין אם ייחדן וכו'.</b> תוספתא בסוף טבול יום כרשינין מטמאים טומאת אוכלים דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינם מטמאין ופסק כרבי יהודה ומשמע לרבינו דדוקא אם ייחדן למאכל אדם והטעם מפני שהם מאכל בהמה ואין אוכלים אותם בני אדם אלא בזמן רעב כדאיתא בירושלמי סוף חלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקור הרי הוא כעץ וכו'.</b> בפרק ג' דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם שלקו וטגנו.</b> בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרצנים והזגין וכו'.</b> תוספת' בסוף עוקצין ופרק י\"ג דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים הקשים וכו'.</b> בפרק שלישי דעוקצין פריצי זיתים וענבים ב\"ש מטמאים וב\"ה מטהרים ובתוספתא אלו הם פריצי זיתים וענבים היוצאים מתחת הגפת ומתחת הזגים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועד כמה עד ארבעה קבים לכל כור.</b> בפרק המקבל עלה ק\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כנסן לאוכלים וכו'.</b> תוספתא בסוף עוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכפניות.</b> בפ\"ג דעוקצין פירוש כפניות תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפגין והבוסר.</b> שם כר\"ע מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקצח.</b> שם הקצח ב\"ש מטהרים וב\"ה מטמאים ובפ\"ה דעדיות מונה אותה מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים וכו'.</b> פ\"ג דעוקצין לולבי זרדין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינם מקבלים טומאת אוכלים עד שימתקו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחרובין.</b> שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרדל והתורמוסים ושאר כל הנכבשים וכו'.</b> תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים שכבשן וכו' עד מפני שאינו אוכל.</b> משנה רפ\"ב דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבש בכוורתו וכו'.</b> בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רדה הדבש וכו'.</b> בסוף עוקצין וכבית הלל: \n",
+                "<b>דבש הזב וכו' עד טומאת אוכלים.</b> תוספתא פרק ב' דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השמן הקרוש וכו'.</b> תוספתא פ״ב דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש. וכתב הראב״ד א״א אין בתוספתא שקרש וכו'. ויש לומר לדעת רבינו שאע״פ שאין בתוספתא שקרש א״א לומר דבכל שמן מיירי שהרי הוא משבעה משקים ולפיכך פירש דבקרוש מיירי ולא נראה לו להעמידה ביוצא מאליו ומה שהביא הראב״ד ראיה מדתנן במסכתא טהרות הרוטב והגריסין וכו' מאי תחילה לעולם וכו' וחכמים מודים לו. איני יודע זו מנין לו אדרבא כיון דבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה אחר כך מצאתי בתוספות שכתבו בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ד ע״ב) בד״ה אפי' מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן רבי מאיר אומר שמן תחילה לעולם וחכ״א אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין פירוש דוקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה דהלכתא כוותיה אומר רבינו תם דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נימוח כדמשמע בתוספתא דאמרינן התם במה אמרו שמן תחילה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכולי עלמא מודו וכן משמע בריש פרק שלישי דטהרות דקתני התם הרוטב והגריסין והחלב והשמן בזמן שהם משקה טופח הרי הן תחילה קרשו ואח״כ נימוחו הרי אלו שניים ובתר הכי קתני רמ״א השמן תחילה לעולם והיינו לעולם אפילו קרשו ואהא קאי ר״ש שזורי עכ״ל הרי שהם מסכימים לדעת רבינו. \n",
+                "<b>וכן הדם שקרש וכו' עד בטלה דעתו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלב שקרש וכו'.</b> גם זה שם לפי גירסת רבינו. והראב\"ד שכתב א\"א אינו כן אלא אמרו בתוספתא וכו', גירסא אחרת היתה לו בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבש תמרים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' עד בטלה דעתו.</b> תוספתא פרק שני דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלג אינו אוכל וכו' עד לא נטמא כולו.</b> תוספתא x פרק שני דטהרות ומייתי לה בפרק שני דנדה (דף י\"ז) ומקשה היכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו ומוקי לה כגון שהעביר השלג על אויר תנור ושלג בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס שהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר שאין נוגעים כל הגרעינין בתנור אפ\"ה טמא ולפי זה מה שכתב רבינו העבירו על גבי כלי חרס לא על גביו ממש קאמר אלא באוירו ומ\"מ קשה שהיה לו לפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החלב שבכחל וכו' עד טומאת אוכלים.</b> תוספתא פ\"ב דטהרות. כתב הראב\"ד מצאתי נוסחאות חלוקות וכו'. ורבינו אע\"פ שכתב בפרק תשיעי מהמ\"א שחלב הקיבה פירשא בעלמא איכא למימר דכשחשב עליו הוי אוכל לענין טומאה דומיא דשיליא שכתב רבינו בפרק ראשון משאר אבות הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ענבים שדרכן משיהלך בהם וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דתרומות ותוספתא פי\"א דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב נשתייר בהם גרגרין וכו'.</b> שם בתוספתא: \n",
+                "<b>וכן הזיתים וכו' עד טומאת אוכלין.</b> שם בתוספתא. וכתב הראב\"ד בשאינן פרוצים וכו'. נראה שטעמו לומר דהא דקתני סיפא נשתיירו בהם גרגרים שלמים לא תימא שאף ע\"פ שהם פרוצים קצת קרי להו שלמים ומתטמאין טומאת אוכלין דליתא דאינם מתטמאי טומאת אוכלים אלא כשאינם פרוצים כלל שאם הם פרוצים קצת שוב אין עליהם תורת אוכלים ואם תאמר איך אפשר שיטענו ולא יהיו פרוצי' כלל ושני כגון שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך וכו' ולפי זה תיבת אלא צריך למוחקה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> תוספתא בסוף עוקצין ואיתא בפרק המנחות (דף ק\"א) ופ\"ק דבכורות (דף ט' ע\"ב) ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולם מטמאים טומאת אוכלים ר\"ש אומר אין מטמאים וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בשור הנסקל שנשחט.</b> כלומר דאי נסקל מטמא טומאה חמורה דנבילה היא. ופטר חמור פירש\"י בפרק קמא דבכורות שנשחט ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע\"פ שמפרכס כדאמרינן בפרק העור והרוטב. \n",
+                "<b>ומ״ש ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) תנן דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ובגמרא (דף פ״ב) ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר א״ר יוחנן עגלה ערופה אינה משנה ועריפת העגלה מטהרת אותה כמו שחיטה כדאמרינן בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב) מדא״ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכי היכי דמליקת קדשים מטהרת מידי נבילה גם עריפת העגלה כן ובמקום שחיטה עומדת וכ״כ רבינו בפ״ג מהל' שאר אבות הטומאה. \n",
+                "<b>ומ״ש ובשר פרה אדומה.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין פ״א ע״ב) ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה והתניא ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכושר ואמר ר״ל אומר היה ר״ש פרה נפדית ע״ג מערכתה א״ר יוחנן פרת חטאת אינה משנה. \n",
+                "<b>ומ״ש והפגול והנותר.</b> בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״א) אמרינן דלר״ש יש פיגול ונותר שאינו מטמא טומאת אוכלים ולטעמיה אזיל דסבר דאיסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים אבל לרבנן בכל גוונא מטמאים טומאת אוכלים אלא אם כן היה להם שעת הכושר ומה ששנינו בתוספתא דסוף עוקצים פיגול אינו מטמא טומאת אוכלים ר״ש היא ובלא היה לו שעת הכושר ולית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל\"כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ייחור של תאנה וכו'.</b> בפרק ב' דעוקצים וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש בדבר ספק וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירקות שיבשו וכו'.</b> שם עלה קכ\"ז ע\"ב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע\"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם יבש האילן וכו'.</b> כתב הראב\"ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ\"ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים שיבשו וכו'.</b> בפ' העור והרוטב שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכלים וכו'.</b> הכי משמע בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח) שם ובפ״ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע״פ שמפרכסת אע״ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות: \n",
+                "<b>נולד בהם טריפה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>האבר או הבשר וכו'.</b> משנה ס״פ העור והרוטב (חולין ד' קכ״ט.) \n",
+                "<b>ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'.</b> שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר\"מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר\"מ ור\"ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר\"מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה.</b> שם אמרינן הכי לר\"מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל\"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר\"ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז\"ל פסק לקמן בסמוך כת\"ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ\"ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'.</b> בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ח בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט בהמה חיה ועוף וכו'.</b> משנה פ\"ב דחולין שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלים שהוכשרו וכו'.</b> בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש\"י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם: \n",
+                "<b>ומ\"ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע.</b> בת\"כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר\"ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח\"כ העלתו עכ\"ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ\"ש וע\"פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאב המים בכלי וכו'.</b> הכי משמע בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קישות שנטעה כו'.</b> בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש\"י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ\"ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע\"ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ א\"א אין כאן אע\"פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ\"ל דאע\"פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב\"ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב\"ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה: \n",
+                "<b>ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין.</b> בסוף פ\"ב דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ\"ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים.</b> כן כתב שם רבינו ור\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כלי גללים וכו'.</b> שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר\"ש והראב\"ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב\"ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עציץ שמילאהו עפר וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקים טמאים וכו'.</b> בריש מכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יהיו בקרקע.</b> הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אוכל שנפסד.</b> בפ״ג דבכורות עלה כ״ג ע״ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב״ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י״ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר״פ דם שחיטה (כריתות דף כ״א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י״ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע״י פרה ולא ע״י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה.</b> בת\"כ ואבארנו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור ששלקו וכו'.</b> בר\"פ בכל מערבין עלה כ\"ח ע\"ב ובסוף פרק בהמה המקשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב עור החמור כו'.</b> בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב בפני עצמו.</b> משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטים שבגללי בקר וכו'.</b> תוספתא סוף פ\"ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע\"פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב\"ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס\"ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ\"ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע\"פ גירסת התוספתא דה\"פ התוספתא כשליקטן סתם אע\"פ שאח\"כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חישב עליהם לאכילה.</b> אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע\"פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אוכל שנטמא וכו'.</b> בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר' יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'.</b> בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא. \n",
+                "<b>וכל האוכלים שנטמאו וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעים טמאים שזרעם וכו'.</b> בת״כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת״ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ״ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) בלשון קצר ופירש רש״י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע״ג קרקע ויצאה מתורת אוכל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה.</b> מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלים שמחוברים לכלים וכו'.</b> בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל משקה שנטמא וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח\"כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע\"י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור\"א סבר שאף אם נטמא ואח\"כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א\"נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח\"כ נטמא טמא ור\"א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר\"א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע\"פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז\"ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא\"ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ\"ש שם הרב המגיד. ועי\"ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר\"א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה\"פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע\"פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב\"ד ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה: \n",
+                "<b>ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד.</b> [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ\"ב דביצה (דף י\"ז ע\"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ\"ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום: \n",
+                "<b>ומטבילין חמין בצונן וכו'.</b> כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל שהיא מלאה משקים.</b> כלומר מים טמאים. \n",
+                "<b>והטביל מקצתה וכו'.</b> בפ\"ח דטהרות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלג שנטמא וכו'.</b> תוספתא בפ\"ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ\"ב דנדה (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמד הטמא וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ו) וכדאסיק רב גביהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדירה שמליאה משקים וכו'.</b> בפרק ד' דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אע\"פ שהיא בתוך המקוה א\"א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ\"ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כו-כז)</small> מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים.</b> פ\"ב דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ממי השפיכות הכל טמא א\"א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל\"ל הכי ונ\"ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ורבו הנטיפות.</b> היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסך שמן טהור וכו'.</b> בפרק ד' דעדיות וכב\"ה ודברי הראב\"ד בפירושו למשנה זו בע\"א: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל שהוא מיוחד לאדם וכו'.</b> בפרק ג' דעוקצין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל אוכל שסופו לטמא וכו'.</b> בפרק בא סימן עלה נ״א ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תנא דבי ר' ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש אוכלים שצריכים הכשר וכו'.</b> פ\"ג דעוקצים. \n",
+                "<b>ומ\"ש דגים טהורים וחגבים טהורים בכ\"מ וחגבים טמאים ודגים טמאים וכו'.</b> תוספתא רפ\"ה דטבול יום וצ\"ע דבפ\"ג דעוקצין תנן דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים ואפשר שרבינו היה גורס במשנה קטנים במקום טמאים וכמ\"ש לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חלב בהמה טהורה שמתה וכו'.</b> בתוספתא פ\"ה שם: \n",
+                "<b>ואלו צריכין מחשבה והכשר וכו' עד והפטריות.</b> בפ\"ג דעוצקין ודקדק רבינו לכתוב בשר הפורש מן החי משום דאבר הפורש מן החי מטמא טומאה חמורה ואינו צריך הכשר. \n",
+                "<b>ומ״ש וחלב בהמה טהורה שחוטה.</b> בשלהי פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ט) כלומר דאילו של נבילה לא בעי מחשבה כמו שנתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר ירקות שדה כגון הבצלים הקשים.</b> מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מ\"ש במשנה ושאר כל ירקות שדה ושמרקעין ופטריות היינו לומר כגון שמרקעין והם הבצלים הקשים ביותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חגבים וכו'.</b> שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכים מחשבה בכפרים וכבר כתבתי שרבינו נראה שגורס קטנים במקום טמאים: \n",
+                "<b>עולשין שזרען לבהמה וכו'.</b> פרק בא סימן עלה נ': \n",
+                "<b>עולשין שליקטן לבהמתו וכו'.</b> פרק העור והרוטב עלה קכ\"ח: \n",
+                "<b>האלל אם חשב עליו וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) אהאי דאמר רבי יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו וכו' למ״ד דאלל היינו בשר שפלטתו סכין אמרינן ה״ד אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ופי' רש״י ליטמא טומאת אוכלין דקיימא לן דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואף על גב דלאו אורחיה: \n",
+                "<b>וכן העצמות המחוברים בבשר וכו'.</b> בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) תנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) קרנים אמר ר״פ במקום שחותכים ויוצא מהם דם ובפ״ק דטהרות תנן החרטום והצפרנים מטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובפרק העור והרוטב מפרש דה״מ במקום שמובלעים בבשר ופירש״י דלענין טומאת אוכלין קאמר ובפרק קמא דטהרות תנן תו הכנפים מטמאים ומיטמאים ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש״י: \n",
+                "<b>ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וכו'.</b> בפ\"ג דעוקצים נבלת בהמה טהורה בכ\"מ ונבלת העוף הטהור והחלב בשוקים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר ומ\"כ בחלב בהמה טהורה שחוטה מיירי וכך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן פירש ר\"ש וכן פירש\"י והתוספות בפ\"ק דבכורות ופרק בא סימן והטעם שנתן רבינו מפני שסופן לטמא אדם וכלים לא קאי אלא אשארא דאילו חלב טהורה אפילו של נבילה אינו מטמא טומאה חמורה וטעמא דחלב משום דבכרכים עם רב ואוכלים אותו ואיתא מחשבה בסתם ואיתא הכשר בשחיטה: \n",
+                "<b>ואלו צריכין מחשבה ואינם צריכים הכשר וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שחשב על פחות מכזית.</b> כתב כן משום דקשיא ליה נבלת בהמה טומאת אוכלים למה לי הא מטמאה אדם וכלים ולפיכך כתב דהב״ע בשחשב על פחות מכזית כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) דאי איכא פחות מכזית דאין עליו טומאת נבלות וצרפו לפחות מכביצה אוכלים אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים ופריך א״ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואינו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו'.</b> משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) אמר ר' אסי שונים ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכים מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר מים למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש״י אמר חזקיה שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ואפשר לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך דאע״ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קי״ל דסתם גמרא קאמר לה: \n",
+                "<b>שחט בה אחד או נחרה וכו'.</b> שם ופירש\"י שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלים דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: \n",
+                "<b>וכן עכו\"ם ששחט וכו' שחט בה אחד וכו'.</b> שם ופירש\"י מטמא טומאת אוכלים וכו'. והראב\"ד כתב א\"א יש לנו קושיא בזה וכו'. אין כאן השגה על רבינו דרבינו לישנא דברייתא נקט ומ\"מ לענין קושייתו אפשר לומר שהטעם משום הואיל עכו\"ם בטהורה הואיל וטהורה היא ואית בה שם שחיטה בעלמא הויא אוכל אבל כי נחרה לא שייך בה הואיל וכן ישראל בטמאה נמי כיון דשחט ואית בה שם שחיטה עביד לה אוכל אבל כי נחרה אין כאן שם שחיטה וה\"ה נמי היכא דשהא בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמאה טומאת אוכלים כיון דלית בה שם שחיטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החותך בשר מאבר מן החי וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) ת״ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח״כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח״כ חתכו טמא וכו' א״ל ר' אסי לרבי זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א״ל וכו' שאילתיה לר' אבא בר ממל וא״ל הא מני ר״מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה א״ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שאני לר״מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א״ל רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א״ל כששימש מעשה עץ שימש ופירש״י החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה. חתכו ואח״כ חישב עליו להאכילו לנכרי. טהור דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הילכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח״כ חתכו קיבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היתה בו עד עתה וכו'. טומאת בית הסתרים וכו' בשהוכשר קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה. הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי רבי ישמעאל וכו' מה זרעים וכו' וכל שכן זה שכבר טמא. כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום על ידי אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב עם הגידים והעצמות ליעשות אבר והם כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד טעה בכל זה וכו'. ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על רבינו חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמרא או לא חשש להם ולכן נראה לי שליישב דעת רבינו יש לומר דסבירא ליה כדאמר ליה רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואם כן אין צריך לאוקומה כרבי מאיר דכרבי עקיבא אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמרינן בפרק בא סימן ורבא בר רב חנן כי אמר ליה לרבא למה לי הכשר ה״מ למימר ליה למה לי לאוקמה כרבי מאיר אלא דבעא לאקשויי ליה למאי דאוקי לה רבא גופיה בשהוכשר וממילא משמע דלא צריכין לאוקמי כרבי מאיר אלא דלא נחת אלא לאקשויי ליה למאי דאוקי בשהוכשר ואף על גב דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ואף על גב דשתיק ליה רבא ב״ר חנן לאו משום דקיבלה מיניה אלא משום דלמאי דאקשי ליה שינויא הוא ואף על גב דמשמע התם דאביי ור״פ ורב מתנא סבירא להו כהאי שינויא דכששימש מעשה עץ שימש איכא למימר דלשינויא דשני רבא קאמרי ולהו לא ס״ל ואפילו את״ל דס״ל כהנהו מילי כששימש מעשה עץ שימש לא דמי האי מעשה עץ להנהו דהנהו לומר דנתבטל מתורת אוכל ונעשה כעץ אבל האי שימש מעשה עץ אינו כן אלא היינו לומר שאין האבר מטמא על ידי אותו בשר אלא שנחשב עם הגידים והעצמות ליחשב אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן וכדפי' רש״י והשתא כיון דלא מיקרי אבר אלא כשהוא בשר וגידים ועצמות אם כן שפיר אמרינן שהאבר מטמא על ידי אותו בשר ולמה שפירשו התוספות כששימש מעשה עץ שימש היינו לומר דמאותו השם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואינו קרוי אבר ולא דמי לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה״פ כששימש מעשה עץ לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא עכ״ל. הרי דלא קרי ליה מעשה עץ אלא משום דלא היה טומאתו משום אוכל אלא משום אבר הרי שאין זה דומה לשאר מעשה עץ האמורים שם ועוד דבהנך הטומאה חמורה היא בסוף ובזו הטומאה חמורה היא בתחלה ונראה שזהו מה שאמרו בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא רבי מאיר לטעמיה דתנן ג' על ג' שנחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר וכו' לאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם ולפי זה ברייתא דהחותך בשר מאבר מן החי אתיא כרבי עקיבא ולפי זה הנך רבנן דאוקמוה כרבי מאיר לא הוה שמיע להו דעולא דאמר ל״ש אלא ג' על ג' שנחלק וכו' אבל אנן דשמיע לן נקטינן כוותיה ואתיא ברייתא כר״ע ואע״פ שהרשב״א כתב בשם התוספות בפרק העור והרוטב דהכא לא מצי למימר דבשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן א״נ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא היה בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי עכ״ל הדבר מבואר כמה יש בזה מהדוחק ומוטב לומר דלא הוה שמיע להו ההיא דעולא ודרבינא ומכל אילין טעמי דלעיל סבר רבינו דמתניתין כר״ע והלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר.</b> בפרק ג' דעוקצין חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה לפיכך אינו צריך הכשר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ח)</small> פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה וכו' עד הכל מתטמא טומאה חמורה.</b> בריש פרק דם שחיטה (דף כ\"ח) ופסק כשתי האוקימתות משום דס\"ל דלא פליגי וכן משמע לשון רב חנניא שאמר אפילו תימא כזית כגון שחיפהו בבצק משמע בהדיא דלא פליג אאוקימתא דרבי חייא ואע\"פ שבתוספות הוקשה להם על זה דא\"כ למה הוצרך לומר דמשום דמטמא טומאת משא הוא דמיבעי הכשר לישני דכיון דאם מסיר הבצק מטמא טומאה חמורה דומיא דמאי דאמר ר' חייא כיון דאי מצרף ליה וכו' י\"ל דאי הוה אמר הכי הוה קשה לן מאי איריא אם מסלק הבצק הא בבצק נמי איכא טומאה חמורה להכי נקט טעמא דקושטא דהשתא נמי טומאה חמורה יש בו ורבי חייא פשיטא דסבר לדרב חנניא דכ\"ש הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הכל צריך מחשבה א\"א מגמרא דכריתות נראה וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החותך בשר וכו'.</b> כתב הראב״ד ואינו צריך הכשר א״א זה שיבוש שצריך הכשר וכו'. ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע״כ השיג על רבינו שכתב שאינו צריך הכשר ולדעת רבינו י״ל דרבינו איירי בשחתכו להאכילו לכלב ומש״ה אינו צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וק״ל מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמר ר״ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע״כ בגמרא וע״פ הדברים האלה הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפרק ג' דעוצקין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקומה בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך וכן אין לאוקומה בשחתכה סתם לא לאדם ולא לכלב דלאו בשופטני עסקינן שאין להם במעשיהם כוונה לשום דבר הילכך ע״כ לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא על ידי אדם וזהו שכתב רש״י גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי מן האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך. ולשון רבינו שכתב אם חישב עליו למאכל אדם צריך מחשבה אינו נוח וצריך לפרש דה״ק אם חישב עליו למאכל אדם צריכה מחשבה זו ועל מה שסיים הראב״ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו יש לתמוה דרבינו לא איירי בחותך לאדם אלא בחותך לכלב ואח״כ חישב עליו לאדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גוזל שנפל לגת וכו'.</b> בפרק קמא דטהרות גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לעכו\"ם טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא ובפרק בא סימן עלה נ' במאי עסקינן אילימא בכרכים למה לה מחשבה והתנן וכו' נבלת עוף טהור והחלב בכרכים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר אלא בכפרים ומי איכא למאן דאמר דלא בעי מחשבה והא תנן וכו' נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אמר רבי חנינא לעולם בכרך וגתו מאסתו ועשאו ככפר. \n",
+                "<b>ומה שכתב חישב עליו להאכילו לכלב וכו'.</b> שם פרק שמיני דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאה וכו'.</b> בת\"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה. וכתבו רש\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג והתוספות חלקו עליו שם וכתבו שגם רש\"י חזר בו בפרק אותו ואת בנו וגם שם בפרק כל שעה כתב בסוף דבריו ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה מ\"מ דעת רבינו הוא כפשטא דההיא דת\"כ: \n",
+                "<b>ואין אוכל מטמא וכו'.</b> בפרק יום הכיפורים (דף פ') טומאת אוכלים בכביצה ומייתי לה מקרא ובפרק כיצד משתתפין עלה פ\"ג גבי טומאת אוכלים תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>וכן האוכל אוכלים טמאים וכו'.</b> משנה פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב פ״ג) וכר״י בן ברוקא שהזכירוהו שם בברייתא בלשון חכמים אומרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן וכו'.</b> בפרק כל שעה עלה י\"ד אהא דאמרינן הב\"ע דאיכא משקים בהדי בשר כתבו התוספות מכאן מדקדק ריב\"א דמשקים מטמאים בפחות מרביעית דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעית ולקמן נמי אמרינן גבי מים אבל פחות מרביעית טמאים והא דאמרינן בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ו) גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפ' שני דנדה (דף י\"ט) גבי דם הירוק ובכמה דוכתי אומר ריב\"א דבפסול גוייה איירי דשיעורו ברביעית כדתנן בפרק רביעי דמעילה (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשקים מצטרפין וכו' וכל האוכלים מצטרפין וכו'.</b> משנה פ\"ד דמעילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור המחובר בבשר.</b> משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ופירש״י העור כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה משלימו לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא (דף ק״כ) מאי רוטב אמר רבא שומנא א״ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש וכו' אי קריש מצטרף ואי לא קריש לא מצטרף. ופירש״י חלב דקריש ליחה היוצאה מן הבשר ואיני יודע למה סתם רבינו והמרק ולא התנה שיהיה קרוש כדאמרינן בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והתבלין.</b> הוא פירוש קיפה וכר\"פ דמסיק הכי וכל הני דתנן היינו להצטרף עם הבשר כדפירש\"י: \n",
+                "<b>ואמרינן</b> תו בגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ופירש\"י גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד ור\"ל אמר בשר שפלטתו סכין אבל מרטקא לא מצטרף ור\"י סבר מרטקא נמי מצטרף ויש לתמוה על רבינו למה לא פירש דמרטקא נמי מצטרף כר\"י וי\"ל שסמך על מ\"ש והגידים דכל גידים במשמע: \n",
+                "<b>ואמרינן</b> תו בגמרא האי בשר שפלטתו סכין היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטליה ר' אבין ור' מיאשא חד אמר מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין ומשמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולענין דינא לא פליגי: \n",
+                "<b>ואמרינן</b> תו בגמרא תנן התם (בפ\"ק דטהרות) החרטום והצפרניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין חרטום עץ בעלמא הוא אר\"א בחרטום תחתון תחתון נמי עץ בעלמא הוא אר\"פ תחתון של עליון. צפרניים א\"ר אלעזר מקום המובלעים בבשר. קרניים אמר ר\"פ מקום שחותכין ויוצא מהם דם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכנפיים והנוצה.</b> בפ\"ק דטהרות תנן הכנפיים והנוצה מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבי' נראה שהיה גורס ומצטרפות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> כביצה אוכלים טמאים וכו' עד חזרו לכמות שהיו.</b> בפרק ג' דטהרות ובפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה נתבאר דין זה יפה בדברי רבינו ורבינו קיצר כאן וסמך על מ\"ש שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> עלי בצלים וכו'.</b> בפרק ב' דעוקצין: \n",
+                "<b>פת סופגנין וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>בשר העגל וכו'.</b> בפ\"ב דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגוז והתמרים וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דטבול יום ופירשה ר\"ש שם בפרק ב': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-טז)</small> כל שטומאתו ושיעורו שוים וכו' עד מצטרפין לטמא כקל שבשניהם.</b> משנה בפרק ד' דמעילה (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר הנבילה ובשר השרץ.</b> כלומר דנבילה מטמאה אף במשא ושרץ אינו מטמא אלא במגע: \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד כחצי ביצה וכו' עד סוף הפרק.</b> בפירקא קמא דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ידות האוכלים וכו'.</b> בפ\"א דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא יד ואינו שומר וכו'.</b> בריש פ\"א דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שיד לטומאה כך יד להכשר וכו'.</b> בריש פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז קי״ח) וכר״י: \n",
+                "<b>ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול.</b> שם (קי\"ח ע\"ב) אמר רב אין יד לפחות לכזית ואין שומר לפחות מכפול ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול וידוע דהלכה כר\"י ופירש\"י אין יד לפחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד הואיל ואין עיקרו כזית וכו': \n",
+                "<b>ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל.</b> בא\"פ העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין לשומרי אוכלים וכו'.</b> שם (דף קי\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין לידות האוכלין וכו'.</b> בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר לגת וכו'.</b> בפ\"ק דסוכה עלה י\"ג ע\"ב וכתוב בספרים מפני שמוציא את המשקה וט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת שמוציא ולכתוב במקומו שמוצץ וכך מצאתי בספר מוגה והוא לשון הגמרא דלא ניחא ליה דלא נמצייה לחמריה ופירש\"י מוצצות את היין ומפסידות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר לסיכוך וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל וצריך טעם למה. וכתב הר\"י קורקוס דטעמא משום דלמאי דבעי לאוקומי דרב מנשיא כתנאי מיתוקם כת\"ק וטענה חלושה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרי אינו צריך ליד.</b> כלומר שא\"צ שיהיה יד לאוכל כיון שאין צריך לאוכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים.</b> בפ\"ק דעוקצים וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דסוכה עלה י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסיגה של אשכול וכו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטניות וכו'.</b> בפרק קמא דעוקצין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם אין שומר על גבי שומר וכו'.</b> בריש פרק העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קליפות בבצל וכו'.</b> בפ״ב דעוקצין ואע״ג דר' יהודה קאמר לה פסק רבינו כוותיה משום דבר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ט ע״ב) מייתי ראיה מיניה א״נ שסובר רבינו דר״י הוא מפרש דברי ת״ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקליפין מתטמאות וכו'.</b> בפרק שני דעוקצין: \n",
+                "<b>קליפי פולין ותורמסין וכו' קליפת מלפפון וכו'.</b> תוספתא בפרק רביעי דטבול יום: \n",
+                "<b>השעורים בזמן שהם יבשים וכו'.</b> מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע' ע״ב) חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אינה מצטרפת ומקשה עליו מדתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' ותירצו הא בלחות הא ביבשות ומפרש רבינו דיבשות מצטרפות שכך דרך להוציא לזריעה יבשות ולחות אין מצטרפות ודלא כפירש״י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> כל הגרעינין מתטמאות וכו' עד כל שכנגד הבשר מצטרף.</b> פרק שני דעוקצין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חוץ מגרעינות הרוטב א\"א לשון המשנה גרעינה של רוטב אע\"פ שיוצאת מצטרפת עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו שלא ה\"ל לסתום דבריו אלא לפרש אע\"פ שיוצאת מצטרפת ואני אומר שמתוך דבריו של רבינו מתבארים הדברים שמה שכתב חוץ מגרעינת הרוטב קאי למאי דסמיך ליה דקתני ולא מצטרפות ולא הוצרך לכתוב אע\"פ שיוצאת דמדסתים לה סתומי ממילא משמע דבכל גווני מצטרפת אע\"פ שיוצאת: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד החותל של גרעינה א\"א אינו נראה כן מן המשנה וכו'. ומ\"ש שלשון של המשנה חותל של תמרה רוטב ועל פי לשון זה טרח לפרש שהוא קליפה או עלה שעל התמרה אני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה לו במשנה ונוסחא דידן גרעינה של רוטב אף ע\"פ שיוצאת מצטרפת ושל יבשה אינה מצטרפת לפיכך חותל של יבשה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף ופירש רבינו שם חותל לפוף כמו והחתל לא חותלת ופירוש רוטב תמרה לחה וכן נקרא בערבי וכל הגרעינין של פירות היבשים הם יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד כי הגרעינה הוא המעמידה והמקיימה כראוי ולכך מצטרף כדין כל שומר אבל היבשה אף אם תוסר הגרעין לא תפסד התמרה כלל ולכך אינו שומר ואינו כדין יד ופירוש חותל הוא קרום דק של התמרה וכשהתמרה לחה אותו הקרום אינו שומר כלל רק הגרעין הוא השומר ואותו הקרום הוא נפרד מעצם התמרה הלחה אמנם כשהתמרה יבשה אותו הקרום דבוק בעצם התמרה והוא שומר לה לא הגרעין ואילו יוסר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה ולכך הקרום מצטרף והגרעין אינו מצטרף. ועל מה שפירש הראב\"ד שהוא קליפה או עלה שעל התמרה הוא דבר תימה שלא מצינו לתמרה עלה או קליפה שיזרקו אותה גם מה שעלה בדעתו לפרש שהוא כיס מבגד או מחריות כבר דחהו הוא ז\"ל בעצמו הילכך נוסחת רבינו ופירושו עיקר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד גרעינה של רוטב א\"א כל זה שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן מאחר שרבינו העתיק לשון המשנה ומה שיתפרש בלשון המשנה יתפרש בדבריו. ומ\"ש ולפ\"ז התוספתא מה שאמרה המשנה גרעינה שמקצתה יוצאת וכו' אפשר לומר שרבינו סובר שאין זה דיוק דאף אם התמרה קיימת אינו מצטרף מה שיוצא והתוספתא דקתני הנאכל חציו אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא. ומ\"ש כמו שכתבתי למעלה איני רואה היכן כתב כן ובספר כ\"י נמצא כמו שכתב למעלה וגם זה אינו מתיישב שרבינו לא כתב כן והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שהכוונה כמו שהוזכר ברישא דמתניתין דהיינו מאי דקתני אע\"פ שיוצא מצטרף דמשמע אפילו היוצא עצמו מצטרף ומיירי ע\"כ בתמרה קיימת וסיפא בנאכלת עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה עליו הבשר מצד אחד וכו'.</b> שם היה עליו הבשר מצד אחד ר' ישמעאל אומר רואין אותו כאילו מקיפו בטבעת וחכ\"א שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית ופי' שם רבינו דברי חכמים אנו רואים כאילו כבר נחתך מה שתחת הבשר יצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע\"פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אינו מצטרף אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם.</b> תוספתא רפ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד ושאר העצם אין מצטרף א״א כל זה שיבוש וכו'. דעתו ז״ל שכל החכמים שנזכרו בתוספתא כולם בחדא מילתא פליגי ואין כאן דעת רבינו אלא פלוגתא דר' יהודה וחכמים דסיפא פלוגתא באפי נפשה היא ולא לאפלוגי את״ק אתו ופשטא דתוספתא הכי מוכחא ולהראב״ד דשביק מתניתין ועביד כברייתא קשה איך כתב שהם כדברי יחידים והם סתם וחכמים וגם רישא דתוספתא סתמא היא ואדרבה דברי אותם חכמים דתוספתא תני להו בפרק העור והרוטב (חולין דף קי״ט) בלשון אחרים אומרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולית שהיה עליו בשר וכו'.</b> שם בתוספתא וכחכמים ומייתי לה בפרק העור והרוטב וכבר כתבתי בסמוך דפלוגתא באנפי נפשה היא דפליגי ר\"י וחכמים דפליגי בקולית שיש עליה בשר והלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> גרעיני זיתים וכו' עד מתטמאין.</b> תוספתא פ\"ד דטבול יום וגירסת רבינו נכונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כב)</small> ואלו מתטמאים וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק קמא דעוצקין וביארו רבינו בפיהמ\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האגוזים והשקדים וכו'.</b> בפרק ב' דעוקצים. וכתב הראב\"ד א\"א הוא משנה את הלשונות וכו'. ואיני רואה מקום לומר שרבינו תפס לשון התוספתא שבתוספתא פ\"ד דטבול יום שנינו שאע\"פ שרצץ חיבור ורבינו כתב שאם רצץ אינו חיבור כדברי המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנסדקה קליפתן.</b> י\"ל שרבינו דקדק בלשון המשנה דקתני חיבור עד שירצץ דמדקתני עד שירצץ משמע שקודם הריצוץ קדם צד פירוק חיבור והיינו שנסדקה קליפתן ואשמעינן דאעפ\"כ עדיין חשוב חיבור כל זמן שלא רצץ וזה מבואר בדברי רבינו ואין כאן שינוי לשון והתוספתא כפי נוסחא דידן אפשר שאינה חולקת על המשנה דה\"ג אע\"פ שרצץ חיבור עד שיגיע לפרק וה\"פ אע\"פ שריצץ כלומר אע\"פ שריצץ קצת דהיינו שנסדקה קליפתן חיבור עד שיגיע כלומר עד שיהא אותו ריצוץ כ\"כ גדול שיוכל ליטול הקליפה ביד בלי צורך שום ריצוץ עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצה מגולגלת וכו'.</b> משנה פרק ב' דעוקצין. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתבלה וכו'.</b> תוספתא סוף פרק ד' דטבול יום ופירוש נתבלה בקליפתה נראה דהיינו לומר שהיא מדובקת ביותר בקליפתה מלשון תבל עשו שהוא לשון עירוב ואפשר לפרש שהוא לשון תבלין כלומר שנתן בה תבלין בעודה בקליפתה שנוח לו שלא לקלפה לגמרי כשאוכלה כדי לתבלה בתבלין שעל קליפתה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומה שכתב עצם שיש בו מוח וכו'.</b> משנה פרק ב' דעוקצין שם: \n",
+                "<b>צמר שבראשי כבשים וכו' עד לקלף.</b> תוספתא ספ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>הרימון שפרדו וכו'.</b> משנה פ\"ב דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרביטין של תמרים וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלפפון שחתכו וכו' אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דטבול יום ויש לתמוה על גירסא זו שהיא בהיפך ממה ששנינו במשנה גבי שאר דינין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור וגירסת ר\"ש בתוספתא נכונה ויש ליישב גירסא זו דה\"ק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור זה לזה דכל העולים ביחד הם חיבור זה לזה והנשאר כלומר כל הנשאר שלא עלה עמו אינו חיבור לזה שעלה ואע\"פ שהוא פשוט לאו לרבותא קתני לה אלא סיומא דמילתא היא וע\"ד זה יתפרש מאי דקתני היו שנים או שלשה וכו' זה שהתחיל בו \n",
+                "<b>חיבור וכן מה שכתב זה החצי שהתחיל בו חיבור וכו'.</b> והנך דתנן במתניתין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור היינו לענין אוכל שהתחיל בו עם השאר שאינו עולה עמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחתך ירקות וכו'.</b> משנה פרק ב' דעוקצין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואפילו התחיל לפרק א\"א לשון המשנה אינו כן וכו'. נראה שמשיג על רבינו למה שינה לשון המשנה וטעם רבינו דמתניתין לאו לגופה איצטריך האוכל שהתחיל בו אינו חיבור ולא אתא אלא לדיוקי הא אוכל שלא התחיל בו חיבור ולפיכך דקדק רבינו לכתוב הדין המחודש עצמו ואף על פי שהוא כמשנה לשון המשנה זהו שינוי לטובה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל שנפרס וכו'.</b> רפ\"ג דטבול יום וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכלים שהיו עליו וכו'.</b> שם וכתוב בספרי רבינו או שדרכו וט\"ס הוא וצריך למחוק או ולכתוב במקומו את: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה לו יד ועלה וכו' לא היתה לו יד ולא עלה וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דטבול יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי זה חיבור בטבול יום וכו'.</b> בפרק העור והרוטב נראה דר\"י סבר כוותיה כיון שאמר דבריו בסתם וסבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אוחזים אותו באי זה מהם שירצה.</b> פירושו שהולכים בו להחמיר ובאי זה מהם שיאחוז אותו ויעלה בו הוי חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגוזים שקצצן וכו'.</b> משנה פ\"ב דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היו לפניו ק' כור וכו'.</b> בתוספתא פ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה אגוזים שאמנן והבצלים שחמרן עכ\"ל. כתב כן כדי לתמוה על פירוש רבינו ולפרש פירוש אחר כדבסמוך. ורבינו כתב בפירוש המשנה אמנן גדלן וחבר קצתן לקצתן מלשון ויהי אומן את הדסה וכו' וחמרן שנתן קצתן לקצתן מלשון ויצברו אותם חמרים חמרים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד הרי אלו חיבור א\"א נ\"ל שכלן נעשו יד זה לזה לקיימן עכ\"ל. ואיני יודע מה צורך לטעם זה כיון שהם מחוברים אע\"פ שלא יהיו יד זה לזה ה\"ל חיבור לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> קליעה של שום וכו' עד שבעה משקים בלבד.</b> תוספתא ספ\"ג דטבול יום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה לא ידעתי מה הפרש יש וכו'. זה כתב להשיג על רבינו שפירש בצלים שחמרן שחיברן כמו חבל למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור ולדעת רבינו אפשר לומר דאין ה\"נ דקליעה של שום הוי חיבור לענין שאם נטמא אחד מהם נטמא חבירו כדין בצלים שחמרן ולא אמרו שאינו חיבור אלא לענין שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר לא הוכשר חבירו וזה שסיים שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר משמע לקצת דברים הויא חיבור וה\"ה לבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר שלא הוכשר חבירו. ומ\"ש ועוד מי ראה מעולם וכו' אינה קושיא שאולי בימיהם היו נוהגים כן. ומ\"ש וע\"כ נ\"ל שאמנן ושחמרן וכו' יש לתמוה שגם על פירושים אלו יש לתמוה מי ראה מעולם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממעך אוכלים זה בזה וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך עיגול של דבילה.</b> תוספתא פ\"ב דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמרים והגרוגרות וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזיתים שעטנן וכו'.</b> כך היא הגירסא האמיתית ובספרי רבינו כתוב שנטמאו וט\"ס הוא והדין תוספתא פ\"ק דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך שרץ הנמצא על אום של זיתים וכו'.</b> פי\"א דטהרות: \n",
+                "<b>היתה לו אום של זיתים וכו'.</b> תוספתא פ\"י דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם משהפכה ועשו וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל פרוד וכו'.</b> בפ\"ג דעדיות ופ\"ח דטהרות ופסק כחכמים דפליגי ארבי דוסא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו בפרק הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא אוכלים אחרים. ומ\"ש ואם לא כנסו וכו'.</b> בפ\"ב דטבול יום מעשה קדירה וקטנית בזמן שהם פרודין אינו חיבור בזמן שהם גוש חיבור אם היו גושים הרבה הרי אלו ימנו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אינו צריך להיות גוש אחד. ומ\"ש ואם אינם נוגעים אם יש תחתיהם משקה עומד וכו'. בפ\"ח דטהרות וכתבו רבינו בפרק שאחר זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככר של תרומה וכו' עד סוף הפרק.</b> בספ\"ק דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככרות של תרומה נושכות זו בזו.</b> חסר בספרי רבינו חלוקה אחת וכך צריך לכתוב נטמאת אחת מהם במשקין טמאים כולם שניות ואע\"פ שפירשו אחר מכאן וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הניצוק אינו חיבור וכו'.</b> בפ\"ח דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשעירה וכו'.</b> בפרק ה' דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה אמרו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך האשה שהיו ידיה טהורות וכו'.</b> בפ\"ה דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נחיל דבש הזיפים וכו'.</b> בפ\"ה דמכשירים ופי' שם רבינו דזיפים וצפחת שני מקומות בא\"י שהיה דבשם בתכלית העובי וע\"כ יחבר ניצוק שלהם בין המשקים שבשני הכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שיש להם ריר וכו' לפיכך כל האוכלים וכו'.</b> בפ\"ז דנזיר (דף נ' ע\"ב) וכרבי זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משום דחייתיה דרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היו עבים הרבה כגון הגריסין.</b> כתב כן לאפוקי מב\"ש שאמרו בפ\"ה דמכשירין שמקפה של גריסין הוא חיבור, ולשון לפיכך היאך נמשך זה ממה שאמר למעלה הוא משום דברישא קאמר דתרתי בעינן דיש להם ריר והם נמשכים כדבק משום הכי קאמר לפיכך כל האוכלים אין ניצוק שלהם חיבור אפילו הם עבים הואיל וחסרו התנאי השני שהוא הריר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחלב המותך.</b> בפרק כה\"ג ונזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניצוק אינו חיבור לטהרה וכו' וכן הקטפרס וכו' אבל המשקים שבאשבורן וכו'.</b> בפרק שמיני דטהרות והמשך דברי רבינו מבואר שכתב תחילה כיצד הניצוק אינו חיבור לטומאה ונמשכו הדברים עד כאן בביאור חילוקים דשייכי לזה ואח\"כ כיצד הניצוק אינו חיבור לטהרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה שהוא קטפרס וכו'.</b> שם ונראה מדברי רבינו שמה ששנינו אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל וכו'.</b> בפ\"י משאר אה\"ט וחזר לכתבו להקדמה למה שעתיד לכתוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש דברים שאינם חיבור בטבול יום וכו'.</b> יתבאר בפרק שאחר זה: \n",
+                "<b>ומפני מה הקילו בטבול יום וכו'.</b> נרמז בפ״ב דזבחים ופרק הערל (יבמות דף ע״ב): \n",
+                "<b>ועוד הקילו בטבול יום שיש אוכלים וכו'.</b> בספ\"ק דטבול יום וכחכמים ועוד שנינו שם שהתיאה והחלתית והאלום טהורים בטבול יום ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל יד האוכלים וכו'.</b> רפ\"ג דטבול יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל האוכל וכו'.</b> תוספת' דטבו\"י פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שאינו חיבור וכו'.</b> תוספתא פ\"א דטבול יום: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חלות או ככרים וכו'.</b> בריש מס' טבול יום. כתב הראב\"ד וכן המים שהרתיחו א\"א זה כתב במקום קולית של מים וכו'. ור\"ש פירש כפי' רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואורז.</b> שם כרבי יהודה ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ודוחק לומר דסבר רבינו דרבי יהודה מסיים דברי ת\"ק הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בצק שיצא וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רקיק שנחרך וכו'.</b> תוספתא פרק טבול יום אלא שכתובה בשיבוש. וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי זו המלה משובשת בתוספתא וכו'. ומה שכתב וסוף התוספתא וכן רימון שנימוק וכו' כלומר ומסופה נלמד לרישא שהיא כמו שכתב רבינו: \n",
+                "<b>בשר הקדש וכו'.</b> פרק ב' דטבול יום (דף קנ\"א) וכת\"ק: \n",
+                "<b>שמן שצף וכו'.</b> גם זה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירק תרומה וכו'.</b> פרק ג' דטבול יום וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוט של ביצה.</b> ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניקבה וכו'.</b> פרק ב' דטבול יום וכתנא קמא ואף על גב דבעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמרינן דר״פ כרבי יהודה ורבינו בפי״ב מהמ״א פסק כרב פפא תירץ הר״י קורקוס ז״ל שסובר רבינו דרב יימר הוא דמוקים לר״פ כיחידאה ואתא לאפלוגי עליה אבל ר״פ ודאי שמיע ליה ואי הוה אמר מלתיה כיחידאה הוה מפרש בהדיא שפוסק כר״י הילכך אמרינן דלכ״ע אמרה למלתיה וסובר דלגבי טומאה הוי חיבור טפי מלענין יי״נ וכדאמרינן התם השתא טהרותיו טהורות יי״נ מיבעיא וכן כתב הרשב״א דלרבנן לענין טהרות הוי חיבור דחמירי להו טפי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערה מכלי לכלי וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבול יום שהיה תורם וכו'.</b> גם זה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם היה בבור פיטס וכו'.</b> תוספתא פ\"ב דטבול יום. וכתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא ואם היה פיטס וכו'. כלומר שבתוספתא אינו כתוב ואם היה בבור פיטס אלא ואם היה פיטס ופירושו שלא היה שם בור אלא פיטס ונפלה החבית לתוך הפיטס ותיקון לשון הראב\"ד כך הוא שלא היה שם בור אבל היה תורם היין שבפיטס ותיבת אם ותיבת שם צריך למחקם ונראה שגם רבינו היה מפרש כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה הבור קטן</b> ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת קטן ולכתוב במקומה פיטס וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שבמקום בור היה פיטס וטעם דין זה מפני שהחבית והפיטס שניהם כלי והכל אחד ונראה שזו היא כוונת הראב\"ד במה שכתב ואפשר מפני שכבר נתבטל בכניסתו לפיטס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסולת של מנחות וכו'.</b> ריש פרק ח' דעדיות ומייתי לה פרק קמא דפסחים (דף י\"ט) ופ\"ה דיומא (דף מ\"ח) ופ' בתרא דחגיגה (דף כ\"ג ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בגחלים שחותה וכו'.</b> בירושלמי פרק חומר בקדש אהא דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש תמן תנינן הוסיף ר\"ע הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן וכו' מאי גחלים אמר רבי בון בר כהנא תפתר בגחלים של יום הכיפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כההיא דתנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אמת הוא שכך אמרו בירושלמי פרק בתרא דחגיגה אבל סוף השמועה עלתה וכו'. טעמו משום דהתם מסיים בה אמר ר' מתניה וכי סלת וקטורת וכו' יש לומר שרבינו יפרש שאינו מסקנא אלא פלוגתא ופסק כמאן דמיקל בדרבנן דהא דרבי מתניה לא מכרעא שיאמר רבי בון דגחלים של כל יום אע\"פ שנזקקו לכליין מאחר שמתפזר מהם ואינם משמשות אין לומר בהם מצרפן שא\"כ נתקדשו כולם ואיך ישליכו המתפזר מהם לאמה. והתוספות כתבו בשם רבינו ניסים גאון ז\"ל כדברי רבי בון וכדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקפה או רקיק וכו'.</b> פרק שני דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירק של חולין וכו'.</b> פרק שלישי דטבול יום וכרבי עקיבא מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> המקפה של תרומה וכו' עד בעיגול של דבילה.</b> פ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו'. טעמו שחסר בלשון רבינו מלשון המשנה. ויש לומר שרבינו קיצר הלשון ופירושו כפי' המשנה וכך פירוש לשונו ושאר כל הנדוכין שדרכן לדוכן במשקין כלומר ודכן במשקים כך דינם ואם דכן שלא במשקין אף על פי שהם גוש בקערה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שקרא שם וכו'.</b> תוספתא רפ\"ב דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנדמעה וכו'.</b> משנה פ״ג דטבול יום וכתנא קמא ומייתי לה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שהוכשרה במשקין וכו'.</b> שם כרבי עקיבא מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> מעשר ראשון שהוכשר וכו'.</b> רפ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>וכן האשה שהיא טבולת יום וכו' עד החבית בטבלה.</b> שם ומייתי לה בפ\"ק דנדה (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבול יום מטומאת מת וכו' חוץ מזב וזבה בשביעי שלהם.</b> פרק תינוקת (נדה דף ס״ז ע״ב) וברייתא בתורת כהנים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השמן או הדבש וכו'.</b> פרק ג' דטהרות רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסק כחכמים ואע״ג דבפרק הקומץ (מנחות דף ל' ע״ב) אמרינן דהלכה כר״ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב רבינו בפירוש המשנה כוונת אומרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה אפילו בעת הקפותו לפי שהקפאתו אינה הקפאה לפי שלא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה ואף על פי שמלשונו כאן היה נראה לומר שהם כמשקה בעת שנימוחו דוקא לא בעת הקפאתם כבר אפשר לפרש דאפילו בשעת הקפאתם קאמר כמו שכתב בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוטב והגריסין והחלב וכו'.</b> משנה ריש פרק ג' דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ופירש שם רבינו כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקים תחלה לעולם וכו': \n",
+                "<b>וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו' עד במשא הזב.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהמשקה כמופקד באוכל וכאילו הוא גוף אחר</b> ברי״ש גרסינן וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ג ע״ב) רב אחא בשם רבי יוחנן ומשמע דרבא נמי סבר כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדירה שמלאה וכו' עד והקדירה טהורה.</b> פ\"ב דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שהיה אוכל ענבים וכו'.</b> בפרק י' דטהרות. וכתב הראב\"ד ולא נשמט ממנו עוקצו אמר אברהם לשון המשנה נפל ממנו גרגיר יחידי וכו'. פשוט הוא. ומ\"ש בתוספתא בד\"א שנגע הטמא במקום חותם וכו'. בפרק י\"א דטהרות אלא שכתוב שם בשיבוש ובתוספתא שביד הראב\"ד היה כתובה כתיקנה והעתיקה ופירשה ורבינו השמיטה אפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמו שביארנו א\"א והוא שלא נגע במשקה. ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גוש של זיתים טמאים וכו'.</b> פרק שלישי דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצים שנבלעו בהם משקים טמאים וכו'.</b> סוף פ\"ד דמכשירין עצים שנפלו עליהם משקין וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא בריחים וכו'.</b> ספ\"ט דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם הארץ שהושיט ידיו וכו'.</b> בשילהי ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) וכדאורו ליה רבנן לר' ירמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגפת והזגין וכו'.</b> פ\"ט דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבדדים שהיו נכנסים ויוצאים וכו'.</b> בפ\"י דטהרות: \n",
+                "<b>ככרות הקדש שהיו בהם גומות וכו'.</b> ספ\"ק דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבעבוע הנעשה בעובי החבית וכו'.</b> בספ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד אם נגע אב הטומאה במשקה א\"א ואם לנגיעת המשקים דברה המשנה וכו'. מה שכתב אם לנגיעת המשקים דברה המשנה מה צורך להיותו אב הטומאה והלא אף טבול יום פוסל אותה וכו' י\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה שאף על פי שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפרק ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תולדות המים וכו'.</b> פ\"ו דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מי רגלי בהמה וכו'.</b> תוספתא בסוף מכשירין אלא שכתובה בשיבוש קצת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדם המנוי מן וכו' מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים.</b> משנה פ\"ו דמכשירין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל דם הקילוח אינו מכשיר.</b> פרק דם שחיטה עלה כ\"ב ופרק שני דחולין (דף ל\"ו): \n",
+                "<b>השוחט ונתז דם וכו'.</b> פרק השוחט שם וכדאסיק רבי אלעזר: \n",
+                "<b>תולדות הדם וכו' עד הרי הם כחלב.</b> בפרק ששי דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך חלב הזכר וכו'.</b> שם כרבי שמעון בן אלעזר ופסק כמותו דמשמע דליכא מאן דפליג עליה: \n",
+                "<b>וכן חלב בהמה וחיה וכו'.</b> בסוף מכשירין וכרבי עקיבא דיהיב טעמא למילתיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל חלב האשה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשקים שיוצאים וכו'.</b> שם. וכתוב בספרי רבינו מתטמאין בלא הכשר וטעות סופר הוא וצריך להגיה מטמאין בלא הכשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן דם מגפתו של זב וחלב האשה ודמעת עינים וכו'.</b> בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך נדה או זבה וכו'.</b> פרק ח' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפרק י' משאר אבות הטומאה והוא משנה ברפ\"ב דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזיעה והליחה הסרוחה וכו' עד נקיים.</b> פרק ששי דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותה שאר משקים ויצאו וכו'.</b> בסוף מקואות אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורים בגוף שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים מפני שהם טהורים בגוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שיצאו מלמטה וכו' וכן מ\"ש נסרחו או שיצאו מלמטה הרי הם טהורים.</b> שם בתוספתא ופירש שם רבינו כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר משקים וכו' עד ולכן אם מקיאן שמה יהיו טהורות וכן פירש רבינו שמשון. וכתב הראב\"ד מפני שנטמאו במגען א\"א והוא ששתה רביעית וכו' ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו שהיה כתוב בה שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאים מפני שנטמאו במגען ומצאה מסכמת לסברתו שסובר שבטלה טומאתן בהיותן בתוך מעיו וע\"פ זה כתב מה שכתב אבל הנוסחא האמיתית היא מפני שלא טהרו ביציאתן וכך היא בספרים המדוייקים ופירושה מבואר שהטעם שהם טמאים מפני שלא טהרו כלומר שלא טבל בעודם בגוף לפיכך נשארו בטומאתן כמות שהיו ולא טהרה אותם היותם בתוך מעיו אא\"כ נסרחו או יצאו מלמטה וזה מבואר בפשט דברי המשנה ובפירושה לרבינו ולרבינו שמשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-יב)</small> כבר ביארנו וכו' אפילו שתה משקין טמאים וכו' עד מחצה למחצה טמא.</b> בפ\"ב דמכשירין: \n",
+                "<b>ומ\"ש הכניסו לה כלים וכו'.</b> ז\"ל רבינו בפירוש המשנה כשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע שיבלל בהכרח עכ\"ל. ומינה ג\"כ לכלים שהזיעו דחשיבי תלושין ברצון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> המוהל כשמן וכו'.</b> פ\"ו דמכשירין: \n",
+                "<b>משקין המנטפין וכו' השוקל וכו' עד שמנטפים.</b> שם פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדורס ענבים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקה בית וכו'.</b> פרק קמא דפסחים עלה י\"ו וכרב דאמר דכן ממש דהלכתא כוותיה באיסורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרת קדשים וכו'.</b> בפ״ק דפסחים (דף י״ט) תנן התם על מחט שנמצאת בבשר וכו' עד הכל טהור האי מחט מאי עבידתיה וכו' עד מחוץ לירושלים האי בשר דאתכשר במאי וכו' עד משום דהוי משקה סרוח וכו'. וכתב הראב״ד אבל להתטמא מדבריהם א״א והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה אלא שהוא ספק אם מונים בו ראשון ושני או לא עכ״ל. ובאמת השגתו חזקה על דברי רבינו שבפרק השוחט (חולין דף ל״ו) אהא דבעי ר״ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא כי מהני חיבת הקדש למפסליה גופיה למימני ביה ראשון ושני לא או דילמא לא שנא אסיקנא אטו ר״ל לתלות קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לשרוף מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנ״ל אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל ה״נ חיבת הקדש מכשרתן ואפשר שטעמו של רבינו משום דהתם סבר רב יוסף דחיבת הקדש הויא דרבנן ומאי דאמרינן מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנא ליה וכו' אליבא דריש לקיש הוא דקא מיבעיא לה אבל רב יוסף סבר שאין חיבת הקדש מכשרת אלא מדרבנן ופסק כוותיה משום דבתרא הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבוצר ענבים וכו' אבל הבוצר לדרוך וכו'.</b> פ\"ק דשבת עלה ט\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה גזרו וכו'.</b> שם עלה י\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועוד מפני שאינו מקפיד עליו וכו'.</b> כתב הראב\"ד לא ידעתי מהו וכו'. ואפשר שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא גזירה משום הנושכות דאמר רבה בר נחמן פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה וכו' ופירש\"י הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכו' ורבינו נראה שמפרש דהכי קאמר משום אשכולות הנושכות כלומר אשכולות הנשוכות כלומר שהם ממועכות קצת והמשקה זב מהם וא\"ת מאין יבאו אשכולות נשוכות לכן אמר פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' ומזלפו עליהם ובא רבינו ליתן טעם למה מזלפו עליהם שהרי הכל לדריכה עומד ולפיכך אינו חושש אם מזלפו עליהם ועוד שאפילו לא יזלפנו עליהם בכוונה ממילא הוא זב עליהן שהוא משליך אותו על האשכולות שהוא מקפיד עליו מלהשליכו בארץ. ומ\"ש הראב\"ד ואולי שבוש המעתיק הוא כו' מלבד שהוא דוחק לשבש הספר אין פירושו נוח לי והדבר ברור כמה יש בו מן הדוחק וע\"פ מה שרצה לפרש לא היה צריך לשבש הלשון אלא לומר דהכי קאמר מפני שני טעמים גזרו וכו' האחד מפני שפעמים שאדם נכנס לכרמו וכו' השני מפני שמתוך שבתחילה אינו מקפיד על המשקה ובוצר בקופות כשרואה שהוא זב מקפיד עליו ובוצר בקופות מזופפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר ענבים וכו'.</b> תוספתא פרק י\"א דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר ענבים ונתנם בעביט וכו'.</b> משנה פרק י' דטהרות הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה וכו' וכבית הלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הנוטל מן הסלים וכו'.</b> תוספתא פי\"א דטהרות. וכתב הראב\"ד קשיא לי וכו'. נראה מדבריו לכאורה שהוא סובר שרבינו הוציא דין זה מהמשנה ולפיכך הביא לשונו לומר שלא נאמר שם וזרקם לגת כמ\"ש רבינו, ואפשר שאע\"פ שרבינו כתב דברי התוספתא משיג עליו שמאחר שבמשנה לא אמרו זרקן לגת משמע שאם זרקן לגת הוכשרו לא היה לו לחוש מהתוספתא, ולענין מה שהקשה הראב\"ד י\"ל שלא גזרו אלא על הבוצר לגת וה\"ה ללוקח מן הסלים ומן המשטיח של אדמה לדרוך דשעת לקיחתו מהם הוי כבוצר לדרוך אבל היכא דלקיחתו לא היתה ע\"ד לדרוך אינו בכלל גזירת בוצר לגת ואפי' מה שהותיר וזרקו לגת אינו נכנס באותה גזירה כלל ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה ובסיפא כתב ולקח מהם לדורכן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ענבים שהיו בסלים וכו' כדי שלא יקח מהם ויטמאן.</b> תוספתא שם אלא שהיא כתובה בשיבוש וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי תוספתא על העניינים הללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שהוא עומד בבית הפרס וכו'.</b> ריש פי\"ח דאהלות. כתב הראב\"ד אלא מפני שהוא ספק בחיי ראשי אין דעתי מקבלת וכו'. ואין בזה השגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוסק את זיתיו וכו'.</b> זה פשוט. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המוסק זיתיו לדרוך וכו'.</b> בריש פסחים (ג:) בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובריש פ\"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלים טומאה וכו' ר\"ג אומר משתגמר מלאכתן וחכ\"א כדבריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה יוכשרו הזיתים וכו'.</b> בתוספתא דטהרות רפ\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן וכו' נפלו עליהם משקים טמאים אחר שנגמרה מלאכתן וכו'.</b> משנה פ\"ט דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתטמא ומכשיר.</b> פ\"ו דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של זיתים וכו'.</b> פרק רביעי דעדיות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים שמסקן וכו'.</b> כן משמע בריש פרק תשיעי דטהרות וכרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו: \n",
+                "<b>גמר מלמסוק וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אינו עתיד להוסיף וכו' ואם הערים וכו'.</b> תוספתא פרק עשירי דטהרות: \n",
+                "<b>גמר מליקח וכו'.</b> משנה פרק תשיעי דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> העוטן זיתיו וכו' עד אלא הוכשרו.</b> תוספתא פ\"ט דטהרות: \n",
+                "<b>גמר את זיתיו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעטן וכו'.</b> גם זה שם ופירש ר\"ש אף על פי שיש לעכו\"ם מוסקי זיתים במקום אחר לא אמרינן עתיד להוסיף ולא נגמרה מלאכתן אלא יעשו בטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונאמן ע\"ה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה ליטול מזיתים וכו'.</b> משנה פ\"ט דטהרות וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח את זיתיו בכותש וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב הניחם למלחם וכו'.</b> שם וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הפוצע זיתים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש פצען לסופגן במלח וכו'.</b> בפרק חבית עלה קמ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם פצען וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח זיתים בגת וכו'.</b> בפ\"ט דטהרות המניח זיתים בגג לגרגרם אפילו הם רום אמה אינם מוכשרים ופירש שם רבינו לגרגרן לעשות מהם גרעינין הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גבהן אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יובללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינם מוכשרים עכ\"ל. וכתב הראב\"ד א\"א לייבשם שיבוש וכו'. כוונתו לומר שלייבשן היינו לאכילה וזה לא הוצרך לכתבו שכבר כתב לעיל שהמוסק זיתיו לכבשן לא הוכשרו ועוד שמשנה זו שנויה אצל דיני המוסק זיתיו לשמן אם נגמרה מלאכתן ע\"י אותה נתינה או לאו. וטעם רבינו כמו שפירש ר\"ש שמעלה אותם לגג למתקן בחמה לספתן במלח ולאוכלם אלא שרבינו שמשון גורס הרי אלו מוכשרים ומפרש דניחא ליה שיזועו שם דחזו לאכילה טפי ורבינו גורס אינם מוכשרים ולדעתו נאמר דאשמעינן שאף על פי שמתוך שהעמידן רום אמה היה אפשר לומר דניחא ליה שיזועו קמ\"ל דכיון שדעתו היה לייבשן לא אמרינן הכי: \n",
+                "<b>נתנן בבית שילקו וכו' עד שעדיין לא נגמרה מלאכתן.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העוטן זיתיו וכו' עד כפתחין.</b> תוספתא פ\"י דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדורך בטומאה וכו'.</b> בסוף טהרות כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והם טהורים בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נותנן בשבלת הנהר דיו ובסוף עבודה זרה [דף ע\"ה.] בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי מאי אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותם בטהרה הדפים והעדשים והלולבין מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש וכו' רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי מניחן תחת צנור שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש התם דעונה היינו שתים עשרה שעות וכתב רש\"י מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטו הלכתא כוותיה עכ\"ל. ומשמע דרבי יוסי לא לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לומר שאם רצה לטהרם מיד מגעילן וכו' ות\"ק מודה ליה וכן הא דאמר רבן שמעון ב\"ג משום רבי יוסי לא פליג אדרבי יוסי קמייתא אלא כל חד אמר חד מתרי תלת תקוני וה\"ה לאינך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל דברי הכשר אוכלים וכו' מפי השמועה למדו וכו' שאר שבעה משקין.</b> בפרק ששי דמכשירין: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שינתן עליהן ברצון הבעלים.</b> הרשב\"א כתב בפרק השוחט עלה ל\"א גבי פירות שנשרו לתוך אמת המים וכו' מכאן דקדקו התוספות דלא בעינן רצון הבעלים מדקאמר מי שידיו טמאות משמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות ועוד דעיקרו מדכתיב וכי יותן מים וכו' והרמב\"ם כתב והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים עכ\"ל. וליישב לדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם והנך דמייתי הרשב\"א לא מכרע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שנעקרו מהקרקע וכו'.</b> בריש פרק בעור והרוטב (חולין דף קי\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ונתלשו המשקין.</b> זה נלמד מדתנן בפרק רביעי דמכשירין שצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא פי' דאז הוכשרו וכתבו התוספות בפ\"ב דחולין עלה ל\"א ע\"ב והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דאיכא תרי קראי לענין הכשר חד בתלושין וחד במחוברים וצריכי היינו כשנפלו במחוברים דמתכשרי לאחר שהעלם וכבר כתב רש\"י בפירקא קמא דחולין עלה י\"ו דאי אחשבינהו לגשמים בירידתם לצורך שום דבר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל משקה שנפל על האוכל וכו'.</b> בריש מכשירין. \n",
+                "<b>נפל שלא ברצונו וכו' כיצד הטומן פירותיו וכו' או הנותן פירותיו וכו'.</b> סוף פירקא קמא דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא תימא שנפל על האוכל וכו'. משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ\"מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקין שנתלשו וכו'.</b> כתב הראב\"ד ואילו היה בקרקע. ומ\"ש ודבר זה מפורש במסכת מכשירין. הוא מה שכתבתי בסמוך צנון שבמערה נדה מדיחתו וכו' ומכ\"מ מ\"ש ואילו היה בקרקע ונתלו וכו' וגם אלו כמו כן מוכשרים אין הנדון דומה לראיה דה\"ק כיון שנתלשו שלא לרצון הרי הם כאילו הם עדיין בקרקע ולא נתלשו וזה מבואר בדברי רבינו: \n",
+                "<b>כיצד הכופה קערה על הכותל וכו'.</b> פ\"ד דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה כותל בית וכו'.</b> באוקימתא דר\"פ פ\"ק דחולין עלה י\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחה לשתות.</b> ריש פ\"ד דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא את החבית וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שירדו עליו גשמים וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שירדו מצד העליון וכו'.</b> בתוספתא פרק קמא דמכשירין. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שינתקם מעליו וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות עלה ט\"ו ע\"ב זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וכו' אמר רב יוסף בניתזים בכל כוחן כלומר דאל\"כ בשעת פרישתן נטמאו ועיין ברבינו שמשון ריש מכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שהם טהורין וכו' ואם ניער וכו' עד המים שעליו טמאים.</b> פרק ד' דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א שיבוש יש כאן כו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד ואם ניער וכו' כמדומה אני שנשתבש וכו'. בשתי השגות אלו טעמו שהוא ז\"ל מפרש שהניעור השנוי במשנה היינו מה ששנו בברייתא לאחר שיצאו מכלי ובזה הוא שאמרו שינתקם בכל כחו כדי שלא יטמא בשעת פרישתו ומה שאמרו בברייתא המים נתלשין מצד עליון תחתון הוא כשהם עדיין בבגד עצמו ולא יצדק לומר בהם והוא שינתקם מעליו בכל כחו וי\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים בין בעודם בבגד בין לאחר שיצאו מהבגד והא דטהורים לאחר שיצאו מהבגד הוא שינתקם מעליו בכל כחו שאל\"כ בשעת פרישתן נתטמאו ולענין הכשר בזמן שהם טהורים כלומר שהם על אדם טהור אינם מכשירים בין כשהם בבגד בין לאחר שיצאו מן הבגד מפני שאינם לרצון ואם ניער הרי זה בכי יותן משום דהוה ליה לרצון ובהשגה הראשונה כתוב לפי שהם ניטלין והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו לפי שהם בטלים. ובהשגה השנית כתוב שנשתבש כל המשנה וחסר בי\"ת וכך צריך לכתוב בכל המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיתה מלאה פירות וכו'.</b> שם וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואף על פי שרצונו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה שירד הדלף וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש נטלה לשפכה וכו'.</b> שם וכבית הלל. \n",
+                "<b>הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזים והצפים וכו'.</b> ג\"ז שם וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטלה לשפכה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל את כליו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנפלו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן פירותיו לתוך המים וכו' כיצד צנון וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קופה שהיא מליאה תורמוסין וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הממלא בקילון וכו'.</b> סוף פ\"ד דמכשירין שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכיון שנחשבו וכו'. אילו לא היה קשה אלא זה שהוקשה להראב\"ד היה אפשר לדחוק ולומר לדעת רבינו דמעיקרא אין בדעתו שיהיו כתלושין ברצון אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה ג' ימים ואם אחר ג' ימים ישאר בו משקה כיון שאינו תלוש לרצונו אינו מכשיר אבל אי קשיא לדעת רבינו הא קשיא דמשמע דס\"ל דר\"ע פליג אתנא קמא ופסק כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דמכשירין שנינו הממלא בקילון פירש ר\"ע אם נגבו מיד טהורים ואם לא נגבו אפילו מכאן עד שלשים יום טמאין סתמן ג' ימים ע\"כ הרי בהדיא דר\"ע מפרש ואפשר לומר שסובר רבינו שאם היה מזכיר בתוספתא סברת ת\"ק ואח\"כ היה אומר פירש ר\"ע היינו אומרים שלפרש דברי ת\"ק אתא אבל מאחר שלא הוזכר בתוספתא אלא דברי ר\"ע יש לנו לומר דפי' ר\"ע לאו לישנא דפי' הוא אלא הוי כמו אמר ר\"ע ולענין פי' דברי הראב\"ד הביא דברי רבי עקיבא במשנה ובתוספתא שתולה הדבר בנגבו ולא נגבו דמשמע כפירושו שתלה הדבר באם נגבו והיינו אם יש בו להטפיח וכתב שאין דעתו נוחה בכל זה משום דקשיא ליה הדבר באם נגבו נחזי אנן אם יש בו להטפיח ואילו לפירוש רבינו ניחא הא ומ\"מ יש להעמיד דברי הראב\"ד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו להטפיח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצים שנפלו עליהם משקים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>היו רגליו וכו' עד אין להם מחשבה.</b> הכל פ\"ד דמכשירין שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> המוריד את הגלגלים וכו' עד ואין להם מחשבה.</b> ספ\"ג דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הטובל במים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שטבל בנהר וכו' וכן מי שדחהו חברו וכו'.</b> רפ\"ה דמכשירין: \n",
+                "<b>טבל בנהר ועלה וכו'.</b> תוספתא בפרק שני דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> השט על פני המים וכו' עד אינם תלושים ברצון.</b> משנה פ\"ה דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המודד את הבור וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה לו כדאיתא בתוספתא: \n",
+                "<b>פשט ידו וכו'.</b> שם במשנה. כתב הראב\"ד אינם כתלושים א\"א לשון המשנה ושעל האבן טהורה וכמדומה לי שעל הכשר הוא הכל עכ\"ל. ודבר פשוט הוא ומפני שלשון טהורים אינו מורה על הכשר שינה רבינו וכתב אינם כתלושין ועוד מפני שהאבן בבור וקתני שאע\"פ שהאבן נראה למעלה משטח המים והחלק הנראה ממנו בלול אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו דין מים תלושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החובט על השלח וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> המים העולים וכו' עד לצרפו.</b> שם. וכתב הראב\"ד וכן המים שעל הקסייה של שלחנות א\"א פירש בערוך קערות ור\"ש פירש השלחנות יש להם בגדים וכו' וכיוצא בזה פירש רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש המניח את האוד בגשמים לעשותו פחם.</b> כך הגירסא הנכונה והדין תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן ואם בשביל פחם ה\"ז בכי יותן ולשון המשנה בפ\"ה דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו הרי זה בכי יותן ויש לתמוה על רבינו למה הניח המשנה ותפס התוספתא ואפשר לומר דמשמע לרבינו דלעשות פחם גם הוא מכבה אלא שכששונה לכבותו כנגד אם בשביל פחם הוי לכבותו בלבד בלי כוונת עשיית פחם והתוספתא באה לפרש דלכבותו דקתני מתניתין היינו כשהוא מכבה שלא לעשותו פחם אינו בכי יותן: \n",
+                "<b>ומ\"ש המוציא מסמר לגשמים לכבותו.</b> מפורש בתוספתא שם וכן משמע במתניתין דקתני המוציא מסמר לגשמים לצרפו הרי זה בכי יותן הא שלא לצרפו אינו בכי יותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשל את המשולת וכו' שלשל את הכלכלה.</b> תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממחק את הכרישה וכו' והסוחט שערו וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכשירין הממחק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו רבי יוסי אומר היוצאים בכי יותן ואת שבו אינן בכי יותן מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו ופסק רבינו כרבי יוסי משום דאתי כב\"ה דהתם גבי מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכרישה עצמה הוכשרה כו'.</b> פ\"ג דכריתות (דף ט\"ו ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרעיד את האילן וכו'.</b> פ\"ק דמכשירין וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתזו על המחוברים וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דמכשירין המרעיד את האילן להשיר ממנו משקים ונפלו על תלושים שבו ועל המחוברים שתחתיו ב\"ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברים אינם בכי יותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן.</b> כך היא הגירסא האמיתית והדין משנה פרק קמא דמכשירין המרעיד אילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חבירתה ותחתיהם זרעים או ירקות המחוברים לקרקע בית שמאי אומרים בכי יותן וב\"ה אומרים אינם בכי יותן וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהם פירות תלושין לא הוכשרו מפני שאותם מים אינם חשובים תלושין ברצון לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוון שיפלו עליהם כיון שנתכוון להשירם מהאילן ובסוף נפלו על התלושין הוה להו כתלושין ברצון זה נראה מדברי רבינו אבל קשיא לי מאי איריא נפלו על חבירו אפילו נפלו מהאילן עצמו על הזרעים והירקות המחוברים אינם בכי יותן ואם נגעו בהם פירות תלושים לא הוכשרו כמו שכתב בסמוך שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון ויש לומר דהתם כשלא נתכוון שיפלו על המחוברים היא וכדדייק לישנא דניתזו והיינו דומיא דנפל על חבירו שלא נתכוון שיפלו על הזרעים והירקות המחוברים אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים הרי הן בכי יותן והשתא לשון רבינו הוי כלל ופרט דברישא תני שאם ניתזו על המחוברין אינם תלושים ברצון והדר מפרש כיצד המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ולפ\"ז הא דקתני בתוספתא על המחוברים אינם בכי יותן המרעיד אילן ונפל על חבירו הוא ואע\"פ שלא נתבאר כן בתוספתא יש לומר שסמכה על המשנה דקתני ונפל על חבירו ובפירוש המשנה פירש רבינו בע\"א וז\"ל אין ספק כי הירקות והזרעים טופחים במים וכו'. \n",
+                "<b>והרב</b> רבי אברהם בן דוד כתב אינם תלושים ברצון א\"א היה לו לומר שאינם מקבלים הכשר במחובר וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמה שכתב רבינו שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון לענין הכשר המחוברים עצמם קאמר וכבר כתבתי שאין הדבר כן אלא לעניין פירות תלושים שנגעו באותם המים קאמר שלא הוכשרו: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד ובמרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. לשיטתיה אזיל דלענין הכשר המחוברים עצמם היא שנויה והמעיין בדברי רבינו כאן יראה שאין דעתו כן אלא לענין פירות שנגעו באותם מים קאמר דאינם מכשירין אותם כמ\"ש. ומ\"ש הראב\"ד ב\"ש סברי כיון שמתכוון להפיל את האילן וכו' וב\"ה סברי אעפ\"כ וכו'. שפתים ישק ומ\"מ מ\"ש רבותא הוא לב\"ש דוחק הוא לומר דאשמעינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותייהו. ומ\"ש אם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן משמע דלבית הלל אינם בכי יותן וסתם מתניתין בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לתוך אמת המים וגבי צנון שבמערה וגבי קופה שהיא מלאה תורמוסים שאף ע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע כשהוציא הפירות משם הו\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפל מים על ירקות המחוברים ונתלשו ודוחק לומר דאתו הני סתמי דלא כב\"ה ועוד דבפ\"ק דשבת (דף י\"ז) גבי בוצר לגת משמע שאם כשנתלשו שהיין משקה טופח עליהם מודו ב\"ה דהוי בכי יותן: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> והתוספתא שעל משנה זו צריכה אומן כבר כתב בה רבינו שמשון שהיא משובשת ופירשה ע\"פ הגהתו ולפי מה שפירשתי דברי רבינו אין בהם שיבוש וכבר כתבתי בה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרים של תרומה וכו'.</b> בפרק המוכר פירות עלה צ\"ז תנו רבנן שמרים של תרומה וכו' אמר רבי יוחנן וכו' כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן [ומאי נ\"מ] אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דשקיל ורמי להו במנא אחשבינהו [לא צריכא] בנתמד מאליו וכיון דנגיד קמא קמא אחשבינהו אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. ופירשב\"ם כך אמרו לענין הכשר דראשון ושני של תרומה חשיב יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר. לא צריכא כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה וכו' ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שנטפו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל\"ש [מעשר] ל\"ש תרומה לעולם מכשרי. שנתמד מאליו שנפלו הגשמים לתוך השמרים והילכך בתרומה דראשון ושני דחשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשיב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה. ופרכינן ואכתי מאי נ\"מ והא כיון דנגיד מושך. קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ול\"ש מים אכשורי מכשר ומה חילוק יש עדיין בהכשירן. בפרה ששותה ראשון ראשון והילכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר. וכתב הרמב\"ן זה שהקשו בגמרא כיון דקא נגיד קמא קמא אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים פעם אחרת. וכתבו התוספות ונתמד מאליו נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפים שאינם מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אינם ראויים להכשיר עכ\"ל. וזה דעת רבינו שלא הזכיר מי גשמים. כתוב בספרי רבינו שנתמדתו והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו שנתמדו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שירד הדלף לתוכן וכו'.</b> פרק ה' דמכשירין וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה פירותיו לגג וכו'.</b> רפ\"ו דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיש להם מעשה דין תורה וכו' עד מחשבתו מועלת מדבריהם.</b> בפרק קמא דחולין עלה י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה את האגודות וכו'.</b> בפ\"ו דמכשירין ופי' בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך חיטים לטחון וכו' החמרים שהיו עוברים וכו'.</b> שם פ\"ג וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> שק שהוא מלא וכו' עד הפירות שבצידן.</b> שם פירוש דניחא ליה שיתלחלחו הפירות כדי שיראו גסים: \n",
+                "<b>הרודה פת חמה וכו'.</b> שם וכרבי יוסי פירוש ומיירי בפת שנילוש במי פירות שאינם מכשירין שאל\"כ הרי הוכשר משעת לישה. ומיירי בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבץ את ביתו כו'.</b> שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם מחמת העריבה לא הוכשרו א\"א נראה לי אם נתנם בעריבה וכו'. לשון המשנה ואם מחמת עצמן אינם בכי יותן ורבינו כתב אם מחמת העריבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הטומן בטיט הנגוב וכו'.</b> שם הטומן בטיט הנגוב רבי שמעון אומר אם יש בו משקה טופח בכי יותן ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה דרבי שמעון דטעמא דמסתבר הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבץ את גורנו וכו'.</b> שם פירש הרא\"ש דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הילכך אע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המרבץ את ביתו במים וכו'.</b> תוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> הנוער אגודה של ירק וכו' עד וזה על גבי זה.</b> משנה פ\"ק דמכשירין וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנופח בעדשים וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשך באוכל ונפל האוכל הרי וכו'.</b> בסוף פרק שלישי דטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור ופירש שם רבינו לענין הכשר והם דבריו כאן: \n",
+                "<b>היה אוכל זיתים פצועים וכו' עד שלא ברצון.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולשין שליקטן וכו'.</b> ברייתא פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה עליהם משקה טופח וכו'.</b> בתוספתא דטבול יום פ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מים שבכלים מתמטאין וכו' אבל מים שבקרקעות וכו'.</b> זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו'. ומ\"ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו'. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ\"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו' מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א\"ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו'.</b> פ\"ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו' עד נפל לתוכן המת וכו' ושתה טהור טהור: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיו שאובים.</b> כ\"כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד או שנפלו לתוכם משקים א\"א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ\"ל וט\"ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי\"ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה\"נ דכוותה: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד נטמא הככר במים שבידיו א\"א ולמים שבידו למה להו רצון וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי גבאים וכיוצא בהן וכו' ומקואות שאין בהם מ' סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם.</b> כ\"ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ\"ק דמקואות כב\"ה. וכתב הראב\"ד א\"א אין במשנה שנטמאו וכו'. וי\"ל דמדקתני פסקו הגשמי' הקרובי' לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו'.</b> בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ\"ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא\"א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא\"א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזקת טיט וכו'.</b> תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו' ורבינו גריס חזקת: \n",
+                "<b>גבא שנפל לתוכו וכו'.</b> גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שמן ושאר המשקים וכו'.</b> נלמד מהדין שהזכיר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי תמצית שלא פסקו וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה אוכל תרומה וכו'.</b> סוף פרק ח' דכלים x וכרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהיתה אוכלת וכו'.</b> שם. וכתב הראב\"ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו'. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו' מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו' מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו'.</b> זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האגודות שבשווקים וכו' עד הרי הם בחזקת טומאה.</b> פ\"ו דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עם הארץ נאמן לומר לא הוכשרו.</b> ירושלמי פ\"ב דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל הדגים בחזקת מוכשרין.</b> שם וכל הדגים בחזקת טומאה וכתב רבינו מפני שהוא אוכל מוכשר במים והידים ממשמשים בו הטמא והטהור: \n",
+                "<b>הדגים בין שצדן בחרס וכו' עד לצודן בטהרה.</b> תוספתא פרק שלישי דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הציר בחזקת מוכשרין.</b> כתב הראב\"ד לשון המשנה בפ\"ו דמכשירין בחזקת טומאה והוא נכון יותר משלו עכ\"ל. וטעם רבינו ששינה להשמיענו טעם הטומאה שהוא מפני שהוא מוכשר על ידי שחזקתו שנותנים לתוכו מים וממילא משמע שהוא טמא וכמו שכתב לקמן בסמוך לפיכך חזקתו טמא: \n",
+                "<b>ציר טהור שנפל לתוכו וכו'.</b> שם דברי ראב\"י. וכתב הראב\"ד פירשו בפרק ג' דבכורות לפי שנחשדו עמי הארץ וכו'. טעמו דבפרק ג' דבכורות (דף כ\"ג ע\"ב) מייתי הא דאמר ראב\"י ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמר רב נחמן עלה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ופריך עלה ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הו\"ל פלגא ופלגא לא בטיל ומשני אימא עד מחצה ואי בעית אימא טומאת ע\"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מים בצירן וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת ונעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כל שהוא. עד למחצה קרוב למחצה עכ\"ל. ולדבריו הסכימו התוספות ומדברי רבינו כאן לא משמע דהוי טעמא משום דחזקה שהיו בו מים מקודם וע\"י הני מים כל שהוא הוי רובא מים אלא אע\"פ שידענו שאין בו מים אחרים אלא אלו בלבד מכשיר ומשיג עליו דהא דלא כרב נחמן והא ודאי השגה גדולה היא שיפסוק הוא הפך הגמרא וליישב דברי רבינו צריך לומר דודאי בציר סתם שחזקתו שהיה בו מים מיירי והשיקו וטהר וכדברי רש\"י והיינו טעמא דטמא משום דע\"י מים כל שהוא ניעורו המים הראשונים וכר\"נ אלא שקיצר ולא הזכיר הטעם כמנהגו בכמה מקומות להשמיט טעם הדבר ואע\"פ שבפירוש המשנה כתב שאין שם מים אלא הני כל שהוא לא נחוש כיון שהם היפך הגמרא ונעמיד דבריו בחיבור בענין שיסכימו לדברי הגמ': \n",
+                "<b>נפל לתוכו יין וכו'.</b> תוספתא ספ\"ק דמכשירין ובספרי רבינו כתוב מים וט\"ס הוא וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>וכן מי פירות שנתערבו וכו' נתערבו במים וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין זה לא במשנה ולא בתוספתא וכו'. ורבינו אפשר שהיתה גירסתו בתוספתא ספ\"ק דמכשירין הפוכה מגירס' הראב\"ד וגירסתנו היה שונה מי פירות שנפל לתוכם מים הולכים אחר הרוב דברי ר\"מ וחכמים אומרים אפילו נפלו לתוכם מים כל שהם טמאים ופסק כחכמים: \n",
+                "<b>וציר חגבים טמאים וכו'.</b> בפ\"ז דעדיות ובפרק י' דתרומות העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור וקאמר עלה בירושלמי מאי טהור טהור מלהכשיר הא לטמא מטמא ורבינו מפרש לה בניחותא ולפרושי מתניתין אתא והראב\"ד מפרש לה בלשון בעיא וקשה לי על פירוש זה מהיכן עלה בדעתו להסתפק בכך כיון דטהור סתמא קתני בכל גווני משמע ואפשר דמפני שהם טמאים הוקשה לו היאך יהא צירן טהור ומפני כך נסתפק שמא מאי טהור טהור מלהכשיר אבל מטמא הוא או שמא טהור לגמרי קאמר משום דזיעה בעלמא הוא: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הראב\"ד וא\"כ לענין טומאה לאו משקה הוא וכו' דמשמע דפשיטא ליה דאינו מטמא קשה דאם כן הרי עלתה בבעיא בירושלמי ונראה דלא כתב הראב\"ד אלא לצד אחד מצדדי הבעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח ציר מעם הארץ וכו'.</b> פרק ג' דבכורות עלה כ\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה רובו מלח של דגים.</b> בספר כתיבת יד נמצא ואם היה רובו מליחה של דגים והיא גירסא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפירות בכל מקום וכו'.</b> הכי משמע בתוספתא סוף מכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האוג בכ\"מ וכו' וכן כל הקישואים והדילועים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכתוב בתורה וכו'.</b> בפרק ב' דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) גבי הא דאמרינן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול ומי ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה כן כתב רש\"י בפירוש ראשון וכן דעת התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמותר לאכול וכו' כך מותר לגרום טומאה וכו'.</b> בפ\"ד דע\"ז עלה נ\"ה בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העכו\"ם בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו' חזרו לומר וכו' בוצרין עם העכו\"ם בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש לו לטמא את החולין המתוקנין.</b> כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא הני מילי כשאינם מתוקנים עדיין ומשום תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם. וצ״ע דבפ״ק דנדה עלה ו' אמרינן איפכא עיין שם ובסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב) ובפירש״י פרק כשם (דף ל' ע״ב) בד״ה מאי לאו: \n",
+                "<b>וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו ע\"ב) ובת\"כ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואף כהנים ונזירים מותרים להתטמא בשאר טומאות וכו'.</b> זה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ישראל מוזהרים וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ז:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה.</b> בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלתנא קמא נמי אינו לוקה ברגל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל לא יאכל הבעל עם אשתו וכו'.</b> משנה בפרק קמא דשבת (דף י\"א) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אנו אומרים אפילו על שלחן אחד במפה אחת אסור. ואין זו השגה על רבינו שהוא מפרש דמאי דתנן לא יאכל הזב עם הזבה היינו בקערה אחת ועל שלחן אחד במפה אחת חומרא בעלמא הוא לענין איסור למאן דסבר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שמותר לאכול וכו' חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה וכו'.</b> משנה בספ\"ב דחגיגה (דף י\"א ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף כ' ע\"ב) ונוסחת רבינו כדאיתא בירושלמי פ\"ג דשקלים: \n",
+                "<b>סליקו הלכות טומאת אוכלין</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b209e5adefcf9e8b8e426ad9041497ac29251f56
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,974 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל אוכל המיוחד למאכל אדם וכו'.</b> ריש פ\"ג דעוקצין כל האוכלין המיוחדין למאכל אדם צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל שאינו מיוחד למאכל אדם וכו'.</b> שם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) במשנה גבי שוחט בהמה ומצא בה שליא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה וכו'.</b> מבואר בפ\"ג דעוקצין ובכמה דוכתי בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם השבעה משקים וכו'.</b> פ\"ו דמכשירין אלא ששם אמרו דדוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים אינו מכשיר ואמרינן בפרק קמא דבכורות (דף ז' ע\"ב) שהטעם מפני שיש לו שם לווי כלומר אבל דבש סתם אינו אלא דבש דבורים ולפיכך כתב רבינו דבש סתם: \n",
+                "<b>ואינם מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים.</b> בריש מכשירין ובפרק ג' דקידושין (דף נ\"ט:) ופרק ב' דמציעא (דף כ\"ב:) יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ולא יהיו סרוחים וכו'.</b> בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) ובסוף מכשירין ובתורת כהנים פרשת שמיני ובתוספתא דטהרות פ\"ט: \n",
+                "<b>וכיון שהוכשר האוכל וכו'.</b> כן משמע בפ\"ב דמציעא וכדפירש\"י וכן משמע בפרק קמא דפסחים ובפ\"ב דחולין ובתוספתא דמכשירין פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל שהיה בלול במי פירות וכו'.</b> בפי\"א דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' ר\"א מטמא משום משקה ורבי יהושע אומר וכו' ז' משקים טמאים ושאר כל המשקים טהורים ופירש רבינו ר\"א סובר שדבש תמרים וכו' מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר ה' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והעיקר אצלנו כי ז' משקים בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהם אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם ג\"כ שמכשירים את הזרעים לטומאה וכו' ואין מטמאים ואין מכשירין לטומאה שום דבר מהמשקים אלא השבעה בלבד עכ\"ל וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד כך אין מקבלין טומאה א\"א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל וכו'. השתדל הרב ז\"ל להביא ראיות שמי פירות אינם מצטרפין כדי לדייק שלא אמרו אלא שאין מצטרפין אבל הם עצמם בני קבולי טומאה. עוד חשש שמא רבינו כתב שאין מי פירות מקבלין טומאה מפני שאמרו בתוספתא דבש תמרים אינו אוכל ולא משקה וה\"ה לשאר מי פירות. וכתב לסתור ראיה זו והאריך בזה: ואני</b> אומר שטעמו של רבינו מדתנן ר\"א מטמא משום משקה דלישנא דמטמא עצמו משום משקה משמע דהיינו שמקבלים טומאה כשאר משקים ועלה קתני רבי יהושע ושאר כל המשקים טהורים משמע דבמאי דמטמא ר\"א עצמן משום משקה מטהר רבי יהושע לומר שאין מי פירות עצמם מקבלים טומאה ופשטא דלישנא דושאר כל המשקים טהורים הכי משמע ומה שרצה להביא ראיה הראב\"ד מדתנן במסכת טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה וכו' אני אומר דאדרבא משם ראיה לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות דהוה משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרה ומדקתני שהוכשרה במשקה משמע בהדיא דמשקה לחוד ומי פירות לחוד דהכשר לא הוי אלא במשקה דלאו מי פירות ולענין אי מצרף או לא לא הוי אלא למי פירות ונראה שזו תשובה נצחת. ומה שרצה לדייק מדאמרי' בתוספתא דעוקצין פ\"ק דמי פירות אינם מחברים איצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קיבולי טומאה נינהו אין דיוק זה דיוק דלגופא איצטריך דאע\"ג דאינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה סד\"א דמצרפי קמ\"ל. ומה שכתב הראב\"ד לחלק בין משקים היוצאים מעליהם לסחטן למשקים איני יודע זו מנין לו לחלק בכך מאחר שלא נמצא כן בביאור. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו השמן לא אוכל ולא משקה אינה ראיה מוכרחת שרבינו העמידה בשמן קרוש כדלקמן. ומ\"ש ואיה איפה עסיס רמונים ויין תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים איני יודע מה טענה היא זו לומר שמקבלים טומאה ומצאתי בת\"כ אין לי אלא מים מנין הטל והיין השמן והדם והדבש והחלב ת\"ל וכל משקה אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רמונים ושאר כל מיני פירות ת\"ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ע\"כ הרי שלא מיעט שאר מי פירות מפני שיצאו מאליהם אלא מפני שיש להם שם לווי וטענה זו שייכא אפילו בסחטן למשקים וזה פשוט ומבואר כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים שלא הביאו שליש אינם מכשירים וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דמעשרות והטעם משום דלא חשיבא תבואה אלא כשזורעין אותה ומצמיח וכשלא הביאה שליש אינו ראוי לזריעה כדאיתא בפ\"ק דראש השנה (דף י\"ג) וכבר נתבאר בסמוך שכל מה שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים וכו'.</b> בפ״ג דעוקצין ופרק בא סימן (נדה דף נ״א ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת סתמו לאכילה גופו וכו'.</b> בפרק ג' דעוקצים השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלים ופירש רבינו שבת בלשון ערבי שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים [האלה כי בידוע כי השבת] נאכל כמו שהוא חי אחר המזון וכו' לא שיבושל בקדירה וע\"כ כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו אחר כך הוא במדרגת השמרים אשר אינם ראויים לאכילה וע\"כ אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים עכ\"ל ור\"ש כתבו בפרק בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מטמאין טומאת אוכלים עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א הא עד שלא נתנה מטמאה ובסתם שבת קאמר אלמא סתמא לכמכא עכ\"ל הרי מבואר כדברי רבינו ושלא כדברי הראב\"ד שכתב ואם חשב עליו לקדירה א\"א לא כן שאינם יוצאים מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם לקדירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמרים והגרוגרות וכו'.</b> תוספתא בסוף טבול יום אלא שכתוב בה עד שיפסלו לכלב והיא נוסחא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרשינין אם ייחדן וכו'.</b> תוספתא בסוף טבול יום כרשינין מטמאים טומאת אוכלים דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינם מטמאין ופסק כרבי יהודה ומשמע לרבינו דדוקא אם ייחדן למאכל אדם והטעם מפני שהם מאכל בהמה ואין אוכלים אותם בני אדם אלא בזמן רעב כדאיתא בירושלמי סוף חלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקור הרי הוא כעץ וכו'.</b> בפרק ג' דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם שלקו וטגנו.</b> בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרצנים והזגין וכו'.</b> תוספת' בסוף עוקצין ופרק י\"ג דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים הקשים וכו'.</b> בפרק שלישי דעוקצין פריצי זיתים וענבים ב\"ש מטמאים וב\"ה מטהרים ובתוספתא אלו הם פריצי זיתים וענבים היוצאים מתחת הגפת ומתחת הזגים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועד כמה עד ארבעה קבים לכל כור.</b> בפרק המקבל עלה ק\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כנסן לאוכלים וכו'.</b> תוספתא בסוף עוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכפניות.</b> בפ\"ג דעוקצין פירוש כפניות תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפגין והבוסר.</b> שם כר\"ע מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקצח.</b> שם הקצח ב\"ש מטהרים וב\"ה מטמאים ובפ\"ה דעדיות מונה אותה מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים וכו'.</b> פ\"ג דעוקצין לולבי זרדין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינם מקבלים טומאת אוכלים עד שימתקו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחרובין.</b> שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרדל והתורמוסים ושאר כל הנכבשים וכו'.</b> תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים שכבשן וכו' עד מפני שאינו אוכל.</b> משנה רפ\"ב דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבש בכוורתו וכו'.</b> בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רדה הדבש וכו'.</b> בסוף עוקצין וכבית הלל: \n",
+                "<b>דבש הזב וכו' עד טומאת אוכלים.</b> תוספתא פרק ב' דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השמן הקרוש וכו'.</b> תוספתא פ״ב דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש. וכתב הראב״ד א״א אין בתוספתא שקרש וכו'. ויש לומר לדעת רבינו שאע״פ שאין בתוספתא שקרש א״א לומר דבכל שמן מיירי שהרי הוא משבעה משקים ולפיכך פירש דבקרוש מיירי ולא נראה לו להעמידה ביוצא מאליו ומה שהביא הראב״ד ראיה מדתנן במסכתא טהרות הרוטב והגריסין וכו' מאי תחילה לעולם וכו' וחכמים מודים לו. איני יודע זו מנין לו אדרבא כיון דבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה אחר כך מצאתי בתוספות שכתבו בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ד ע״ב) בד״ה אפי' מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן רבי מאיר אומר שמן תחילה לעולם וחכ״א אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין פירוש דוקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה דהלכתא כוותיה אומר רבינו תם דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נימוח כדמשמע בתוספתא דאמרינן התם במה אמרו שמן תחילה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכולי עלמא מודו וכן משמע בריש פרק שלישי דטהרות דקתני התם הרוטב והגריסין והחלב והשמן בזמן שהם משקה טופח הרי הן תחילה קרשו ואח״כ נימוחו הרי אלו שניים ובתר הכי קתני רמ״א השמן תחילה לעולם והיינו לעולם אפילו קרשו ואהא קאי ר״ש שזורי עכ״ל הרי שהם מסכימים לדעת רבינו. \n",
+                "<b>וכן הדם שקרש וכו' עד בטלה דעתו.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלב שקרש וכו'.</b> גם זה שם לפי גירסת רבינו. והראב\"ד שכתב א\"א אינו כן אלא אמרו בתוספתא וכו', גירסא אחרת היתה לו בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבש תמרים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' עד בטלה דעתו.</b> תוספתא פרק שני דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלג אינו אוכל וכו' עד לא נטמא כולו.</b> תוספתא x פרק שני דטהרות ומייתי לה בפרק שני דנדה (דף י\"ז) ומקשה היכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו ומוקי לה כגון שהעביר השלג על אויר תנור ושלג בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס שהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר שאין נוגעים כל הגרעינין בתנור אפ\"ה טמא ולפי זה מה שכתב רבינו העבירו על גבי כלי חרס לא על גביו ממש קאמר אלא באוירו ומ\"מ קשה שהיה לו לפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החלב שבכחל וכו' עד טומאת אוכלים.</b> תוספתא פ\"ב דטהרות. כתב הראב\"ד מצאתי נוסחאות חלוקות וכו'. ורבינו אע\"פ שכתב בפרק תשיעי מהמ\"א שחלב הקיבה פירשא בעלמא איכא למימר דכשחשב עליו הוי אוכל לענין טומאה דומיא דשיליא שכתב רבינו בפרק ראשון משאר אבות הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ענבים שדרכן משיהלך בהם וכו'.</b> ירושלמי פ\"ו דתרומות ותוספתא פי\"א דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב נשתייר בהם גרגרין וכו'.</b> שם בתוספתא: \n",
+                "<b>וכן הזיתים וכו' עד טומאת אוכלין.</b> שם בתוספתא. וכתב הראב\"ד בשאינן פרוצים וכו'. נראה שטעמו לומר דהא דקתני סיפא נשתיירו בהם גרגרים שלמים לא תימא שאף ע\"פ שהם פרוצים קצת קרי להו שלמים ומתטמאין טומאת אוכלין דליתא דאינם מתטמאי טומאת אוכלים אלא כשאינם פרוצים כלל שאם הם פרוצים קצת שוב אין עליהם תורת אוכלים ואם תאמר איך אפשר שיטענו ולא יהיו פרוצי' כלל ושני כגון שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך וכו' ולפי זה תיבת אלא צריך למוחקה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערלה וכלאי הכרם וכו'.</b> תוספתא בסוף עוקצין ואיתא בפרק המנחות (דף ק\"א) ופ\"ק דבכורות (דף ט' ע\"ב) ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולם מטמאים טומאת אוכלים ר\"ש אומר אין מטמאים וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בשור הנסקל שנשחט.</b> כלומר דאי נסקל מטמא טומאה חמורה דנבילה היא. ופטר חמור פירש\"י בפרק קמא דבכורות שנשחט ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע\"פ שמפרכס כדאמרינן בפרק העור והרוטב. \n",
+                "<b>ומ״ש ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) תנן דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ובגמרא (דף פ״ב) ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר א״ר יוחנן עגלה ערופה אינה משנה ועריפת העגלה מטהרת אותה כמו שחיטה כדאמרינן בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב) מדא״ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכי היכי דמליקת קדשים מטהרת מידי נבילה גם עריפת העגלה כן ובמקום שחיטה עומדת וכ״כ רבינו בפ״ג מהל' שאר אבות הטומאה. \n",
+                "<b>ומ״ש ובשר פרה אדומה.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין פ״א ע״ב) ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה והתניא ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכושר ואמר ר״ל אומר היה ר״ש פרה נפדית ע״ג מערכתה א״ר יוחנן פרת חטאת אינה משנה. \n",
+                "<b>ומ״ש והפגול והנותר.</b> בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״א) אמרינן דלר״ש יש פיגול ונותר שאינו מטמא טומאת אוכלים ולטעמיה אזיל דסבר דאיסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים אבל לרבנן בכל גוונא מטמאים טומאת אוכלים אלא אם כן היה להם שעת הכושר ומה ששנינו בתוספתא דסוף עוקצים פיגול אינו מטמא טומאת אוכלים ר״ש היא ובלא היה לו שעת הכושר ולית הלכתא כוותיה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל\"כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ייחור של תאנה וכו'.</b> בפרק ב' דעוקצים וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש בדבר ספק וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירקות שיבשו וכו'.</b> שם עלה קכ\"ז ע\"ב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע\"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם יבש האילן וכו'.</b> כתב הראב\"ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ\"ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים שיבשו וכו'.</b> בפ' העור והרוטב שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכלים וכו'.</b> הכי משמע בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח) שם ובפ״ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע״פ שמפרכסת אע״ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות: \n",
+                "<b>נולד בהם טריפה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>האבר או הבשר וכו'.</b> משנה ס״פ העור והרוטב (חולין ד' קכ״ט.) \n",
+                "<b>ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'.</b> שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר\"מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר\"מ ור\"ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר\"מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה.</b> שם אמרינן הכי לר\"מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל\"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר\"ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז\"ל פסק לקמן בסמוך כת\"ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ\"ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'.</b> בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ח בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט בהמה חיה ועוף וכו'.</b> משנה פ\"ב דחולין שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלים שהוכשרו וכו'.</b> בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש\"י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם: \n",
+                "<b>ומ\"ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע.</b> בת\"כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר\"ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח\"כ העלתו עכ\"ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ\"ש וע\"פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאב המים בכלי וכו'.</b> הכי משמע בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קישות שנטעה כו'.</b> בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש\"י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ\"ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע\"ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ א\"א אין כאן אע\"פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ\"ל דאע\"פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב\"ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב\"ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה: \n",
+                "<b>ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין.</b> בסוף פ\"ב דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ\"ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים.</b> כן כתב שם רבינו ור\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כלי גללים וכו'.</b> שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר\"ש והראב\"ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב\"ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עציץ שמילאהו עפר וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקים טמאים וכו'.</b> בריש מכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יהיו בקרקע.</b> הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אוכל שנפסד.</b> בפ״ג דבכורות עלה כ״ג ע״ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב״ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י״ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר״פ דם שחיטה (כריתות דף כ״א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י״ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע״י פרה ולא ע״י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה.</b> בת\"כ ואבארנו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור ששלקו וכו'.</b> בר\"פ בכל מערבין עלה כ\"ח ע\"ב ובסוף פרק בהמה המקשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב עור החמור כו'.</b> בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומה שכתב בפני עצמו.</b> משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטים שבגללי בקר וכו'.</b> תוספתא סוף פ\"ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע\"פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב\"ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס\"ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ\"ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע\"פ גירסת התוספתא דה\"פ התוספתא כשליקטן סתם אע\"פ שאח\"כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חישב עליהם לאכילה.</b> אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע\"פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אוכל שנטמא וכו'.</b> בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר' יוחנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'.</b> בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא. \n",
+                "<b>וכל האוכלים שנטמאו וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעים טמאים שזרעם וכו'.</b> בת״כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת״ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ״ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) בלשון קצר ופירש רש״י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע״ג קרקע ויצאה מתורת אוכל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה.</b> מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלים שמחוברים לכלים וכו'.</b> בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל משקה שנטמא וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח\"כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע\"י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור\"א סבר שאף אם נטמא ואח\"כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א\"נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח\"כ נטמא טמא ור\"א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר\"א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע\"פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז\"ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא\"ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ\"ש שם הרב המגיד. ועי\"ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר\"א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה\"פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע\"פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב\"ד ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה: \n",
+                "<b>ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד.</b> [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ\"ב דביצה (דף י\"ז ע\"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ\"ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום: \n",
+                "<b>ומטבילין חמין בצונן וכו'.</b> כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל שהיא מלאה משקים.</b> כלומר מים טמאים. \n",
+                "<b>והטביל מקצתה וכו'.</b> בפ\"ח דטהרות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלג שנטמא וכו'.</b> תוספתא בפ\"ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ\"ב דנדה (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמד הטמא וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ו) וכדאסיק רב גביהא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדירה שמליאה משקים וכו'.</b> בפרק ד' דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אע\"פ שהיא בתוך המקוה א\"א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ\"ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כו-כז)</small> מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים.</b> פ\"ב דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ממי השפיכות הכל טמא א\"א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל\"ל הכי ונ\"ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ורבו הנטיפות.</b> היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסך שמן טהור וכו'.</b> בפרק ד' דעדיות וכב\"ה ודברי הראב\"ד בפירושו למשנה זו בע\"א: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל שהוא מיוחד לאדם וכו'.</b> בפרק ג' דעוקצין. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל אוכל שסופו לטמא וכו'.</b> בפרק בא סימן עלה נ״א ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תנא דבי ר' ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש אוכלים שצריכים הכשר וכו'.</b> פ\"ג דעוקצים. \n",
+                "<b>ומ\"ש דגים טהורים וחגבים טהורים בכ\"מ וחגבים טמאים ודגים טמאים וכו'.</b> תוספתא רפ\"ה דטבול יום וצ\"ע דבפ\"ג דעוקצין תנן דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים ואפשר שרבינו היה גורס במשנה קטנים במקום טמאים וכמ\"ש לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חלב בהמה טהורה שמתה וכו'.</b> בתוספתא פ\"ה שם: \n",
+                "<b>ואלו צריכין מחשבה והכשר וכו' עד והפטריות.</b> בפ\"ג דעוצקין ודקדק רבינו לכתוב בשר הפורש מן החי משום דאבר הפורש מן החי מטמא טומאה חמורה ואינו צריך הכשר. \n",
+                "<b>ומ״ש וחלב בהמה טהורה שחוטה.</b> בשלהי פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ט) כלומר דאילו של נבילה לא בעי מחשבה כמו שנתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר ירקות שדה כגון הבצלים הקשים.</b> מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מ\"ש במשנה ושאר כל ירקות שדה ושמרקעין ופטריות היינו לומר כגון שמרקעין והם הבצלים הקשים ביותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חגבים וכו'.</b> שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכים מחשבה בכפרים וכבר כתבתי שרבינו נראה שגורס קטנים במקום טמאים: \n",
+                "<b>עולשין שזרען לבהמה וכו'.</b> פרק בא סימן עלה נ': \n",
+                "<b>עולשין שליקטן לבהמתו וכו'.</b> פרק העור והרוטב עלה קכ\"ח: \n",
+                "<b>האלל אם חשב עליו וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) אהאי דאמר רבי יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו וכו' למ״ד דאלל היינו בשר שפלטתו סכין אמרינן ה״ד אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ופי' רש״י ליטמא טומאת אוכלין דקיימא לן דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואף על גב דלאו אורחיה: \n",
+                "<b>וכן העצמות המחוברים בבשר וכו'.</b> בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) תנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) קרנים אמר ר״פ במקום שחותכים ויוצא מהם דם ובפ״ק דטהרות תנן החרטום והצפרנים מטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובפרק העור והרוטב מפרש דה״מ במקום שמובלעים בבשר ופירש״י דלענין טומאת אוכלין קאמר ובפרק קמא דטהרות תנן תו הכנפים מטמאים ומיטמאים ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש״י: \n",
+                "<b>ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וכו'.</b> בפ\"ג דעוקצים נבלת בהמה טהורה בכ\"מ ונבלת העוף הטהור והחלב בשוקים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר ומ\"כ בחלב בהמה טהורה שחוטה מיירי וכך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן פירש ר\"ש וכן פירש\"י והתוספות בפ\"ק דבכורות ופרק בא סימן והטעם שנתן רבינו מפני שסופן לטמא אדם וכלים לא קאי אלא אשארא דאילו חלב טהורה אפילו של נבילה אינו מטמא טומאה חמורה וטעמא דחלב משום דבכרכים עם רב ואוכלים אותו ואיתא מחשבה בסתם ואיתא הכשר בשחיטה: \n",
+                "<b>ואלו צריכין מחשבה ואינם צריכים הכשר וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שחשב על פחות מכזית.</b> כתב כן משום דקשיא ליה נבלת בהמה טומאת אוכלים למה לי הא מטמאה אדם וכלים ולפיכך כתב דהב״ע בשחשב על פחות מכזית כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) דאי איכא פחות מכזית דאין עליו טומאת נבלות וצרפו לפחות מכביצה אוכלים אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים ופריך א״ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואינו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו'.</b> משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) אמר ר' אסי שונים ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכים מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר מים למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש״י אמר חזקיה שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ואפשר לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך דאע״ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קי״ל דסתם גמרא קאמר לה: \n",
+                "<b>שחט בה אחד או נחרה וכו'.</b> שם ופירש\"י שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלים דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: \n",
+                "<b>וכן עכו\"ם ששחט וכו' שחט בה אחד וכו'.</b> שם ופירש\"י מטמא טומאת אוכלים וכו'. והראב\"ד כתב א\"א יש לנו קושיא בזה וכו'. אין כאן השגה על רבינו דרבינו לישנא דברייתא נקט ומ\"מ לענין קושייתו אפשר לומר שהטעם משום הואיל עכו\"ם בטהורה הואיל וטהורה היא ואית בה שם שחיטה בעלמא הויא אוכל אבל כי נחרה לא שייך בה הואיל וכן ישראל בטמאה נמי כיון דשחט ואית בה שם שחיטה עביד לה אוכל אבל כי נחרה אין כאן שם שחיטה וה\"ה נמי היכא דשהא בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמאה טומאת אוכלים כיון דלית בה שם שחיטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החותך בשר מאבר מן החי וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) ת״ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח״כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח״כ חתכו טמא וכו' א״ל ר' אסי לרבי זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א״ל וכו' שאילתיה לר' אבא בר ממל וא״ל הא מני ר״מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה א״ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שאני לר״מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א״ל רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א״ל כששימש מעשה עץ שימש ופירש״י החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה. חתכו ואח״כ חישב עליו להאכילו לנכרי. טהור דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הילכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח״כ חתכו קיבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היתה בו עד עתה וכו'. טומאת בית הסתרים וכו' בשהוכשר קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה. הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי רבי ישמעאל וכו' מה זרעים וכו' וכל שכן זה שכבר טמא. כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום על ידי אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב עם הגידים והעצמות ליעשות אבר והם כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד טעה בכל זה וכו'. ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על רבינו חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמרא או לא חשש להם ולכן נראה לי שליישב דעת רבינו יש לומר דסבירא ליה כדאמר ליה רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואם כן אין צריך לאוקומה כרבי מאיר דכרבי עקיבא אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמרינן בפרק בא סימן ורבא בר רב חנן כי אמר ליה לרבא למה לי הכשר ה״מ למימר ליה למה לי לאוקמה כרבי מאיר אלא דבעא לאקשויי ליה למאי דאוקי לה רבא גופיה בשהוכשר וממילא משמע דלא צריכין לאוקמי כרבי מאיר אלא דלא נחת אלא לאקשויי ליה למאי דאוקי בשהוכשר ואף על גב דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ואף על גב דשתיק ליה רבא ב״ר חנן לאו משום דקיבלה מיניה אלא משום דלמאי דאקשי ליה שינויא הוא ואף על גב דמשמע התם דאביי ור״פ ורב מתנא סבירא להו כהאי שינויא דכששימש מעשה עץ שימש איכא למימר דלשינויא דשני רבא קאמרי ולהו לא ס״ל ואפילו את״ל דס״ל כהנהו מילי כששימש מעשה עץ שימש לא דמי האי מעשה עץ להנהו דהנהו לומר דנתבטל מתורת אוכל ונעשה כעץ אבל האי שימש מעשה עץ אינו כן אלא היינו לומר שאין האבר מטמא על ידי אותו בשר אלא שנחשב עם הגידים והעצמות ליחשב אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן וכדפי' רש״י והשתא כיון דלא מיקרי אבר אלא כשהוא בשר וגידים ועצמות אם כן שפיר אמרינן שהאבר מטמא על ידי אותו בשר ולמה שפירשו התוספות כששימש מעשה עץ שימש היינו לומר דמאותו השם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואינו קרוי אבר ולא דמי לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה״פ כששימש מעשה עץ לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא עכ״ל. הרי דלא קרי ליה מעשה עץ אלא משום דלא היה טומאתו משום אוכל אלא משום אבר הרי שאין זה דומה לשאר מעשה עץ האמורים שם ועוד דבהנך הטומאה חמורה היא בסוף ובזו הטומאה חמורה היא בתחלה ונראה שזהו מה שאמרו בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא רבי מאיר לטעמיה דתנן ג' על ג' שנחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר וכו' לאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם ולפי זה ברייתא דהחותך בשר מאבר מן החי אתיא כרבי עקיבא ולפי זה הנך רבנן דאוקמוה כרבי מאיר לא הוה שמיע להו דעולא דאמר ל״ש אלא ג' על ג' שנחלק וכו' אבל אנן דשמיע לן נקטינן כוותיה ואתיא ברייתא כר״ע ואע״פ שהרשב״א כתב בשם התוספות בפרק העור והרוטב דהכא לא מצי למימר דבשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן א״נ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא היה בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי עכ״ל הדבר מבואר כמה יש בזה מהדוחק ומוטב לומר דלא הוה שמיע להו ההיא דעולא ודרבינא ומכל אילין טעמי דלעיל סבר רבינו דמתניתין כר״ע והלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר.</b> בפרק ג' דעוקצין חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה לפיכך אינו צריך הכשר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ח)</small> פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה וכו' עד הכל מתטמא טומאה חמורה.</b> בריש פרק דם שחיטה (דף כ\"ח) ופסק כשתי האוקימתות משום דס\"ל דלא פליגי וכן משמע לשון רב חנניא שאמר אפילו תימא כזית כגון שחיפהו בבצק משמע בהדיא דלא פליג אאוקימתא דרבי חייא ואע\"פ שבתוספות הוקשה להם על זה דא\"כ למה הוצרך לומר דמשום דמטמא טומאת משא הוא דמיבעי הכשר לישני דכיון דאם מסיר הבצק מטמא טומאה חמורה דומיא דמאי דאמר ר' חייא כיון דאי מצרף ליה וכו' י\"ל דאי הוה אמר הכי הוה קשה לן מאי איריא אם מסלק הבצק הא בבצק נמי איכא טומאה חמורה להכי נקט טעמא דקושטא דהשתא נמי טומאה חמורה יש בו ורבי חייא פשיטא דסבר לדרב חנניא דכ\"ש הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הכל צריך מחשבה א\"א מגמרא דכריתות נראה וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החותך בשר וכו'.</b> כתב הראב״ד ואינו צריך הכשר א״א זה שיבוש שצריך הכשר וכו'. ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע״כ השיג על רבינו שכתב שאינו צריך הכשר ולדעת רבינו י״ל דרבינו איירי בשחתכו להאכילו לכלב ומש״ה אינו צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וק״ל מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמר ר״ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע״כ בגמרא וע״פ הדברים האלה הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפרק ג' דעוצקין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקומה בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך וכן אין לאוקומה בשחתכה סתם לא לאדם ולא לכלב דלאו בשופטני עסקינן שאין להם במעשיהם כוונה לשום דבר הילכך ע״כ לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא על ידי אדם וזהו שכתב רש״י גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי מן האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך. ולשון רבינו שכתב אם חישב עליו למאכל אדם צריך מחשבה אינו נוח וצריך לפרש דה״ק אם חישב עליו למאכל אדם צריכה מחשבה זו ועל מה שסיים הראב״ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו יש לתמוה דרבינו לא איירי בחותך לאדם אלא בחותך לכלב ואח״כ חישב עליו לאדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גוזל שנפל לגת וכו'.</b> בפרק קמא דטהרות גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לעכו\"ם טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא ובפרק בא סימן עלה נ' במאי עסקינן אילימא בכרכים למה לה מחשבה והתנן וכו' נבלת עוף טהור והחלב בכרכים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר אלא בכפרים ומי איכא למאן דאמר דלא בעי מחשבה והא תנן וכו' נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אמר רבי חנינא לעולם בכרך וגתו מאסתו ועשאו ככפר. \n",
+                "<b>ומה שכתב חישב עליו להאכילו לכלב וכו'.</b> שם פרק שמיני דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאה וכו'.</b> בת\"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה. וכתבו רש\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג והתוספות חלקו עליו שם וכתבו שגם רש\"י חזר בו בפרק אותו ואת בנו וגם שם בפרק כל שעה כתב בסוף דבריו ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה מ\"מ דעת רבינו הוא כפשטא דההיא דת\"כ: \n",
+                "<b>ואין אוכל מטמא וכו'.</b> בפרק יום הכיפורים (דף פ') טומאת אוכלים בכביצה ומייתי לה מקרא ובפרק כיצד משתתפין עלה פ\"ג גבי טומאת אוכלים תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>וכן האוכל אוכלים טמאים וכו'.</b> משנה פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב פ״ג) וכר״י בן ברוקא שהזכירוהו שם בברייתא בלשון חכמים אומרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן וכו'.</b> בפרק כל שעה עלה י\"ד אהא דאמרינן הב\"ע דאיכא משקים בהדי בשר כתבו התוספות מכאן מדקדק ריב\"א דמשקים מטמאים בפחות מרביעית דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעית ולקמן נמי אמרינן גבי מים אבל פחות מרביעית טמאים והא דאמרינן בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ו) גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפ' שני דנדה (דף י\"ט) גבי דם הירוק ובכמה דוכתי אומר ריב\"א דבפסול גוייה איירי דשיעורו ברביעית כדתנן בפרק רביעי דמעילה (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשקים מצטרפין וכו' וכל האוכלים מצטרפין וכו'.</b> משנה פ\"ד דמעילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העור המחובר בבשר.</b> משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ופירש״י העור כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה משלימו לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא (דף ק״כ) מאי רוטב אמר רבא שומנא א״ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש וכו' אי קריש מצטרף ואי לא קריש לא מצטרף. ופירש״י חלב דקריש ליחה היוצאה מן הבשר ואיני יודע למה סתם רבינו והמרק ולא התנה שיהיה קרוש כדאמרינן בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והתבלין.</b> הוא פירוש קיפה וכר\"פ דמסיק הכי וכל הני דתנן היינו להצטרף עם הבשר כדפירש\"י: \n",
+                "<b>ואמרינן</b> תו בגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ופירש\"י גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד ור\"ל אמר בשר שפלטתו סכין אבל מרטקא לא מצטרף ור\"י סבר מרטקא נמי מצטרף ויש לתמוה על רבינו למה לא פירש דמרטקא נמי מצטרף כר\"י וי\"ל שסמך על מ\"ש והגידים דכל גידים במשמע: \n",
+                "<b>ואמרינן</b> תו בגמרא האי בשר שפלטתו סכין היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטליה ר' אבין ור' מיאשא חד אמר מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין ומשמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולענין דינא לא פליגי: \n",
+                "<b>ואמרינן</b> תו בגמרא תנן התם (בפ\"ק דטהרות) החרטום והצפרניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין חרטום עץ בעלמא הוא אר\"א בחרטום תחתון תחתון נמי עץ בעלמא הוא אר\"פ תחתון של עליון. צפרניים א\"ר אלעזר מקום המובלעים בבשר. קרניים אמר ר\"פ מקום שחותכין ויוצא מהם דם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכנפיים והנוצה.</b> בפ\"ק דטהרות תנן הכנפיים והנוצה מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבי' נראה שהיה גורס ומצטרפות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> כביצה אוכלים טמאים וכו' עד חזרו לכמות שהיו.</b> בפרק ג' דטהרות ובפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה נתבאר דין זה יפה בדברי רבינו ורבינו קיצר כאן וסמך על מ\"ש שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> עלי בצלים וכו'.</b> בפרק ב' דעוקצין: \n",
+                "<b>פת סופגנין וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>בשר העגל וכו'.</b> בפ\"ב דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגוז והתמרים וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי דטבול יום ופירשה ר\"ש שם בפרק ב': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-טז)</small> כל שטומאתו ושיעורו שוים וכו' עד מצטרפין לטמא כקל שבשניהם.</b> משנה בפרק ד' דמעילה (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר הנבילה ובשר השרץ.</b> כלומר דנבילה מטמאה אף במשא ושרץ אינו מטמא אלא במגע: \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד כחצי ביצה וכו' עד סוף הפרק.</b> בפירקא קמא דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ידות האוכלים וכו'.</b> בפ\"א דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא יד ואינו שומר וכו'.</b> בריש פ\"א דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שיד לטומאה כך יד להכשר וכו'.</b> בריש פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז קי״ח) וכר״י: \n",
+                "<b>ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול.</b> שם (קי\"ח ע\"ב) אמר רב אין יד לפחות לכזית ואין שומר לפחות מכפול ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול וידוע דהלכה כר\"י ופירש\"י אין יד לפחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד הואיל ואין עיקרו כזית וכו': \n",
+                "<b>ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל.</b> בא\"פ העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין לשומרי אוכלים וכו'.</b> שם (דף קי\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין לידות האוכלין וכו'.</b> בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר לגת וכו'.</b> בפ\"ק דסוכה עלה י\"ג ע\"ב וכתוב בספרים מפני שמוציא את המשקה וט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת שמוציא ולכתוב במקומו שמוצץ וכך מצאתי בספר מוגה והוא לשון הגמרא דלא ניחא ליה דלא נמצייה לחמריה ופירש\"י מוצצות את היין ומפסידות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקוצר לסיכוך וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל וצריך טעם למה. וכתב הר\"י קורקוס דטעמא משום דלמאי דבעי לאוקומי דרב מנשיא כתנאי מיתוקם כת\"ק וטענה חלושה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרי אינו צריך ליד.</b> כלומר שא\"צ שיהיה יד לאוכל כיון שאין צריך לאוכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים.</b> בפ\"ק דעוקצים וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דסוכה עלה י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסיגה של אשכול וכו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטניות וכו'.</b> בפרק קמא דעוקצין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם אין שומר על גבי שומר וכו'.</b> בריש פרק העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קליפות בבצל וכו'.</b> בפ״ב דעוקצין ואע״ג דר' יהודה קאמר לה פסק רבינו כוותיה משום דבר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ט ע״ב) מייתי ראיה מיניה א״נ שסובר רבינו דר״י הוא מפרש דברי ת״ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקליפין מתטמאות וכו'.</b> בפרק שני דעוקצין: \n",
+                "<b>קליפי פולין ותורמסין וכו' קליפת מלפפון וכו'.</b> תוספתא בפרק רביעי דטבול יום: \n",
+                "<b>השעורים בזמן שהם יבשים וכו'.</b> מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע' ע״ב) חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אינה מצטרפת ומקשה עליו מדתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' ותירצו הא בלחות הא ביבשות ומפרש רבינו דיבשות מצטרפות שכך דרך להוציא לזריעה יבשות ולחות אין מצטרפות ודלא כפירש״י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> כל הגרעינין מתטמאות וכו' עד כל שכנגד הבשר מצטרף.</b> פרק שני דעוקצין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חוץ מגרעינות הרוטב א\"א לשון המשנה גרעינה של רוטב אע\"פ שיוצאת מצטרפת עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו שלא ה\"ל לסתום דבריו אלא לפרש אע\"פ שיוצאת מצטרפת ואני אומר שמתוך דבריו של רבינו מתבארים הדברים שמה שכתב חוץ מגרעינת הרוטב קאי למאי דסמיך ליה דקתני ולא מצטרפות ולא הוצרך לכתוב אע\"פ שיוצאת דמדסתים לה סתומי ממילא משמע דבכל גווני מצטרפת אע\"פ שיוצאת: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד החותל של גרעינה א\"א אינו נראה כן מן המשנה וכו'. ומ\"ש שלשון של המשנה חותל של תמרה רוטב ועל פי לשון זה טרח לפרש שהוא קליפה או עלה שעל התמרה אני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה לו במשנה ונוסחא דידן גרעינה של רוטב אף ע\"פ שיוצאת מצטרפת ושל יבשה אינה מצטרפת לפיכך חותל של יבשה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף ופירש רבינו שם חותל לפוף כמו והחתל לא חותלת ופירוש רוטב תמרה לחה וכן נקרא בערבי וכל הגרעינין של פירות היבשים הם יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד כי הגרעינה הוא המעמידה והמקיימה כראוי ולכך מצטרף כדין כל שומר אבל היבשה אף אם תוסר הגרעין לא תפסד התמרה כלל ולכך אינו שומר ואינו כדין יד ופירוש חותל הוא קרום דק של התמרה וכשהתמרה לחה אותו הקרום אינו שומר כלל רק הגרעין הוא השומר ואותו הקרום הוא נפרד מעצם התמרה הלחה אמנם כשהתמרה יבשה אותו הקרום דבוק בעצם התמרה והוא שומר לה לא הגרעין ואילו יוסר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה ולכך הקרום מצטרף והגרעין אינו מצטרף. ועל מה שפירש הראב\"ד שהוא קליפה או עלה שעל התמרה הוא דבר תימה שלא מצינו לתמרה עלה או קליפה שיזרקו אותה גם מה שעלה בדעתו לפרש שהוא כיס מבגד או מחריות כבר דחהו הוא ז\"ל בעצמו הילכך נוסחת רבינו ופירושו עיקר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד גרעינה של רוטב א\"א כל זה שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן מאחר שרבינו העתיק לשון המשנה ומה שיתפרש בלשון המשנה יתפרש בדבריו. ומ\"ש ולפ\"ז התוספתא מה שאמרה המשנה גרעינה שמקצתה יוצאת וכו' אפשר לומר שרבינו סובר שאין זה דיוק דאף אם התמרה קיימת אינו מצטרף מה שיוצא והתוספתא דקתני הנאכל חציו אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא. ומ\"ש כמו שכתבתי למעלה איני רואה היכן כתב כן ובספר כ\"י נמצא כמו שכתב למעלה וגם זה אינו מתיישב שרבינו לא כתב כן והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שהכוונה כמו שהוזכר ברישא דמתניתין דהיינו מאי דקתני אע\"פ שיוצא מצטרף דמשמע אפילו היוצא עצמו מצטרף ומיירי ע\"כ בתמרה קיימת וסיפא בנאכלת עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה עליו הבשר מצד אחד וכו'.</b> שם היה עליו הבשר מצד אחד ר' ישמעאל אומר רואין אותו כאילו מקיפו בטבעת וחכ\"א שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית ופי' שם רבינו דברי חכמים אנו רואים כאילו כבר נחתך מה שתחת הבשר יצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע\"פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אינו מצטרף אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם.</b> תוספתא רפ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד ושאר העצם אין מצטרף א״א כל זה שיבוש וכו'. דעתו ז״ל שכל החכמים שנזכרו בתוספתא כולם בחדא מילתא פליגי ואין כאן דעת רבינו אלא פלוגתא דר' יהודה וחכמים דסיפא פלוגתא באפי נפשה היא ולא לאפלוגי את״ק אתו ופשטא דתוספתא הכי מוכחא ולהראב״ד דשביק מתניתין ועביד כברייתא קשה איך כתב שהם כדברי יחידים והם סתם וחכמים וגם רישא דתוספתא סתמא היא ואדרבה דברי אותם חכמים דתוספתא תני להו בפרק העור והרוטב (חולין דף קי״ט) בלשון אחרים אומרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולית שהיה עליו בשר וכו'.</b> שם בתוספתא וכחכמים ומייתי לה בפרק העור והרוטב וכבר כתבתי בסמוך דפלוגתא באנפי נפשה היא דפליגי ר\"י וחכמים דפליגי בקולית שיש עליה בשר והלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> גרעיני זיתים וכו' עד מתטמאין.</b> תוספתא פ\"ד דטבול יום וגירסת רבינו נכונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כב)</small> ואלו מתטמאים וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק קמא דעוצקין וביארו רבינו בפיהמ\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האגוזים והשקדים וכו'.</b> בפרק ב' דעוקצים. וכתב הראב\"ד א\"א הוא משנה את הלשונות וכו'. ואיני רואה מקום לומר שרבינו תפס לשון התוספתא שבתוספתא פ\"ד דטבול יום שנינו שאע\"פ שרצץ חיבור ורבינו כתב שאם רצץ אינו חיבור כדברי המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנסדקה קליפתן.</b> י\"ל שרבינו דקדק בלשון המשנה דקתני חיבור עד שירצץ דמדקתני עד שירצץ משמע שקודם הריצוץ קדם צד פירוק חיבור והיינו שנסדקה קליפתן ואשמעינן דאעפ\"כ עדיין חשוב חיבור כל זמן שלא רצץ וזה מבואר בדברי רבינו ואין כאן שינוי לשון והתוספתא כפי נוסחא דידן אפשר שאינה חולקת על המשנה דה\"ג אע\"פ שרצץ חיבור עד שיגיע לפרק וה\"פ אע\"פ שריצץ כלומר אע\"פ שריצץ קצת דהיינו שנסדקה קליפתן חיבור עד שיגיע כלומר עד שיהא אותו ריצוץ כ\"כ גדול שיוכל ליטול הקליפה ביד בלי צורך שום ריצוץ עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצה מגולגלת וכו'.</b> משנה פרק ב' דעוקצין. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתבלה וכו'.</b> תוספתא סוף פרק ד' דטבול יום ופירוש נתבלה בקליפתה נראה דהיינו לומר שהיא מדובקת ביותר בקליפתה מלשון תבל עשו שהוא לשון עירוב ואפשר לפרש שהוא לשון תבלין כלומר שנתן בה תבלין בעודה בקליפתה שנוח לו שלא לקלפה לגמרי כשאוכלה כדי לתבלה בתבלין שעל קליפתה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומה שכתב עצם שיש בו מוח וכו'.</b> משנה פרק ב' דעוקצין שם: \n",
+                "<b>צמר שבראשי כבשים וכו' עד לקלף.</b> תוספתא ספ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>הרימון שפרדו וכו'.</b> משנה פ\"ב דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרביטין של תמרים וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלפפון שחתכו וכו' אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דטבול יום ויש לתמוה על גירסא זו שהיא בהיפך ממה ששנינו במשנה גבי שאר דינין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור וגירסת ר\"ש בתוספתא נכונה ויש ליישב גירסא זו דה\"ק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור זה לזה דכל העולים ביחד הם חיבור זה לזה והנשאר כלומר כל הנשאר שלא עלה עמו אינו חיבור לזה שעלה ואע\"פ שהוא פשוט לאו לרבותא קתני לה אלא סיומא דמילתא היא וע\"ד זה יתפרש מאי דקתני היו שנים או שלשה וכו' זה שהתחיל בו \n",
+                "<b>חיבור וכן מה שכתב זה החצי שהתחיל בו חיבור וכו'.</b> והנך דתנן במתניתין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור היינו לענין אוכל שהתחיל בו עם השאר שאינו עולה עמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחתך ירקות וכו'.</b> משנה פרק ב' דעוקצין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואפילו התחיל לפרק א\"א לשון המשנה אינו כן וכו'. נראה שמשיג על רבינו למה שינה לשון המשנה וטעם רבינו דמתניתין לאו לגופה איצטריך האוכל שהתחיל בו אינו חיבור ולא אתא אלא לדיוקי הא אוכל שלא התחיל בו חיבור ולפיכך דקדק רבינו לכתוב הדין המחודש עצמו ואף על פי שהוא כמשנה לשון המשנה זהו שינוי לטובה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל שנפרס וכו'.</b> רפ\"ג דטבול יום וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל האוכלים שהיו עליו וכו'.</b> שם וכתוב בספרי רבינו או שדרכו וט\"ס הוא וצריך למחוק או ולכתוב במקומו את: \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה לו יד ועלה וכו' לא היתה לו יד ולא עלה וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דטבול יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי זה חיבור בטבול יום וכו'.</b> בפרק העור והרוטב נראה דר\"י סבר כוותיה כיון שאמר דבריו בסתם וסבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אוחזים אותו באי זה מהם שירצה.</b> פירושו שהולכים בו להחמיר ובאי זה מהם שיאחוז אותו ויעלה בו הוי חיבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגוזים שקצצן וכו'.</b> משנה פ\"ב דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היו לפניו ק' כור וכו'.</b> בתוספתא פ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה אגוזים שאמנן והבצלים שחמרן עכ\"ל. כתב כן כדי לתמוה על פירוש רבינו ולפרש פירוש אחר כדבסמוך. ורבינו כתב בפירוש המשנה אמנן גדלן וחבר קצתן לקצתן מלשון ויהי אומן את הדסה וכו' וחמרן שנתן קצתן לקצתן מלשון ויצברו אותם חמרים חמרים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד הרי אלו חיבור א\"א נ\"ל שכלן נעשו יד זה לזה לקיימן עכ\"ל. ואיני יודע מה צורך לטעם זה כיון שהם מחוברים אע\"פ שלא יהיו יד זה לזה ה\"ל חיבור לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> קליעה של שום וכו' עד שבעה משקים בלבד.</b> תוספתא ספ\"ג דטבול יום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה לא ידעתי מה הפרש יש וכו'. זה כתב להשיג על רבינו שפירש בצלים שחמרן שחיברן כמו חבל למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור ולדעת רבינו אפשר לומר דאין ה\"נ דקליעה של שום הוי חיבור לענין שאם נטמא אחד מהם נטמא חבירו כדין בצלים שחמרן ולא אמרו שאינו חיבור אלא לענין שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר לא הוכשר חבירו וזה שסיים שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר משמע לקצת דברים הויא חיבור וה\"ה לבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר שלא הוכשר חבירו. ומ\"ש ועוד מי ראה מעולם וכו' אינה קושיא שאולי בימיהם היו נוהגים כן. ומ\"ש וע\"כ נ\"ל שאמנן ושחמרן וכו' יש לתמוה שגם על פירושים אלו יש לתמוה מי ראה מעולם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממעך אוכלים זה בזה וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך עיגול של דבילה.</b> תוספתא פ\"ב דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמרים והגרוגרות וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזיתים שעטנן וכו'.</b> כך היא הגירסא האמיתית ובספרי רבינו כתוב שנטמאו וט\"ס הוא והדין תוספתא פ\"ק דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך שרץ הנמצא על אום של זיתים וכו'.</b> פי\"א דטהרות: \n",
+                "<b>היתה לו אום של זיתים וכו'.</b> תוספתא פ\"י דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם משהפכה ועשו וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל פרוד וכו'.</b> בפ\"ג דעדיות ופ\"ח דטהרות ופסק כחכמים דפליגי ארבי דוסא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו בפרק הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא אוכלים אחרים. ומ\"ש ואם לא כנסו וכו'.</b> בפ\"ב דטבול יום מעשה קדירה וקטנית בזמן שהם פרודין אינו חיבור בזמן שהם גוש חיבור אם היו גושים הרבה הרי אלו ימנו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אינו צריך להיות גוש אחד. ומ\"ש ואם אינם נוגעים אם יש תחתיהם משקה עומד וכו'. בפ\"ח דטהרות וכתבו רבינו בפרק שאחר זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככר של תרומה וכו' עד סוף הפרק.</b> בספ\"ק דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככרות של תרומה נושכות זו בזו.</b> חסר בספרי רבינו חלוקה אחת וכך צריך לכתוב נטמאת אחת מהם במשקין טמאים כולם שניות ואע\"פ שפירשו אחר מכאן וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הניצוק אינו חיבור וכו'.</b> בפ\"ח דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשעירה וכו'.</b> בפרק ה' דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה אמרו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפיכך האשה שהיו ידיה טהורות וכו'.</b> בפ\"ה דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נחיל דבש הזיפים וכו'.</b> בפ\"ה דמכשירים ופי' שם רבינו דזיפים וצפחת שני מקומות בא\"י שהיה דבשם בתכלית העובי וע\"כ יחבר ניצוק שלהם בין המשקים שבשני הכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שיש להם ריר וכו' לפיכך כל האוכלים וכו'.</b> בפ\"ז דנזיר (דף נ' ע\"ב) וכרבי זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משום דחייתיה דרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היו עבים הרבה כגון הגריסין.</b> כתב כן לאפוקי מב\"ש שאמרו בפ\"ה דמכשירין שמקפה של גריסין הוא חיבור, ולשון לפיכך היאך נמשך זה ממה שאמר למעלה הוא משום דברישא קאמר דתרתי בעינן דיש להם ריר והם נמשכים כדבק משום הכי קאמר לפיכך כל האוכלים אין ניצוק שלהם חיבור אפילו הם עבים הואיל וחסרו התנאי השני שהוא הריר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחלב המותך.</b> בפרק כה\"ג ונזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניצוק אינו חיבור לטהרה וכו' וכן הקטפרס וכו' אבל המשקים שבאשבורן וכו'.</b> בפרק שמיני דטהרות והמשך דברי רבינו מבואר שכתב תחילה כיצד הניצוק אינו חיבור לטומאה ונמשכו הדברים עד כאן בביאור חילוקים דשייכי לזה ואח\"כ כיצד הניצוק אינו חיבור לטהרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה שהוא קטפרס וכו'.</b> שם ונראה מדברי רבינו שמה ששנינו אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל וכו'.</b> בפ\"י משאר אה\"ט וחזר לכתבו להקדמה למה שעתיד לכתוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש דברים שאינם חיבור בטבול יום וכו'.</b> יתבאר בפרק שאחר זה: \n",
+                "<b>ומפני מה הקילו בטבול יום וכו'.</b> נרמז בפ״ב דזבחים ופרק הערל (יבמות דף ע״ב): \n",
+                "<b>ועוד הקילו בטבול יום שיש אוכלים וכו'.</b> בספ\"ק דטבול יום וכחכמים ועוד שנינו שם שהתיאה והחלתית והאלום טהורים בטבול יום ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל יד האוכלים וכו'.</b> רפ\"ג דטבול יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל האוכל וכו'.</b> תוספת' דטבו\"י פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל שאינו חיבור וכו'.</b> תוספתא פ\"א דטבול יום: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חלות או ככרים וכו'.</b> בריש מס' טבול יום. כתב הראב\"ד וכן המים שהרתיחו א\"א זה כתב במקום קולית של מים וכו'. ור\"ש פירש כפי' רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואורז.</b> שם כרבי יהודה ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ודוחק לומר דסבר רבינו דרבי יהודה מסיים דברי ת\"ק הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בצק שיצא וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רקיק שנחרך וכו'.</b> תוספתא פרק טבול יום אלא שכתובה בשיבוש. וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי זו המלה משובשת בתוספתא וכו'. ומה שכתב וסוף התוספתא וכן רימון שנימוק וכו' כלומר ומסופה נלמד לרישא שהיא כמו שכתב רבינו: \n",
+                "<b>בשר הקדש וכו'.</b> פרק ב' דטבול יום (דף קנ\"א) וכת\"ק: \n",
+                "<b>שמן שצף וכו'.</b> גם זה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירק תרומה וכו'.</b> פרק ג' דטבול יום וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוט של ביצה.</b> ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניקבה וכו'.</b> פרק ב' דטבול יום וכתנא קמא ואף על גב דבעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמרינן דר״פ כרבי יהודה ורבינו בפי״ב מהמ״א פסק כרב פפא תירץ הר״י קורקוס ז״ל שסובר רבינו דרב יימר הוא דמוקים לר״פ כיחידאה ואתא לאפלוגי עליה אבל ר״פ ודאי שמיע ליה ואי הוה אמר מלתיה כיחידאה הוה מפרש בהדיא שפוסק כר״י הילכך אמרינן דלכ״ע אמרה למלתיה וסובר דלגבי טומאה הוי חיבור טפי מלענין יי״נ וכדאמרינן התם השתא טהרותיו טהורות יי״נ מיבעיא וכן כתב הרשב״א דלרבנן לענין טהרות הוי חיבור דחמירי להו טפי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערה מכלי לכלי וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבול יום שהיה תורם וכו'.</b> גם זה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם היה בבור פיטס וכו'.</b> תוספתא פ\"ב דטבול יום. וכתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא ואם היה פיטס וכו'. כלומר שבתוספתא אינו כתוב ואם היה בבור פיטס אלא ואם היה פיטס ופירושו שלא היה שם בור אלא פיטס ונפלה החבית לתוך הפיטס ותיקון לשון הראב\"ד כך הוא שלא היה שם בור אבל היה תורם היין שבפיטס ותיבת אם ותיבת שם צריך למחקם ונראה שגם רבינו היה מפרש כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה הבור קטן</b> ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת קטן ולכתוב במקומה פיטס וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שבמקום בור היה פיטס וטעם דין זה מפני שהחבית והפיטס שניהם כלי והכל אחד ונראה שזו היא כוונת הראב\"ד במה שכתב ואפשר מפני שכבר נתבטל בכניסתו לפיטס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסולת של מנחות וכו'.</b> ריש פרק ח' דעדיות ומייתי לה פרק קמא דפסחים (דף י\"ט) ופ\"ה דיומא (דף מ\"ח) ופ' בתרא דחגיגה (דף כ\"ג ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בגחלים שחותה וכו'.</b> בירושלמי פרק חומר בקדש אהא דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש תמן תנינן הוסיף ר\"ע הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן וכו' מאי גחלים אמר רבי בון בר כהנא תפתר בגחלים של יום הכיפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כההיא דתנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אמת הוא שכך אמרו בירושלמי פרק בתרא דחגיגה אבל סוף השמועה עלתה וכו'. טעמו משום דהתם מסיים בה אמר ר' מתניה וכי סלת וקטורת וכו' יש לומר שרבינו יפרש שאינו מסקנא אלא פלוגתא ופסק כמאן דמיקל בדרבנן דהא דרבי מתניה לא מכרעא שיאמר רבי בון דגחלים של כל יום אע\"פ שנזקקו לכליין מאחר שמתפזר מהם ואינם משמשות אין לומר בהם מצרפן שא\"כ נתקדשו כולם ואיך ישליכו המתפזר מהם לאמה. והתוספות כתבו בשם רבינו ניסים גאון ז\"ל כדברי רבי בון וכדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקפה או רקיק וכו'.</b> פרק שני דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירק של חולין וכו'.</b> פרק שלישי דטבול יום וכרבי עקיבא מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> המקפה של תרומה וכו' עד בעיגול של דבילה.</b> פ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו'. טעמו שחסר בלשון רבינו מלשון המשנה. ויש לומר שרבינו קיצר הלשון ופירושו כפי' המשנה וכך פירוש לשונו ושאר כל הנדוכין שדרכן לדוכן במשקין כלומר ודכן במשקים כך דינם ואם דכן שלא במשקין אף על פי שהם גוש בקערה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שקרא שם וכו'.</b> תוספתא רפ\"ב דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנדמעה וכו'.</b> משנה פ״ג דטבול יום וכתנא קמא ומייתי לה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו מ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שהוכשרה במשקין וכו'.</b> שם כרבי עקיבא מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יח)</small> מעשר ראשון שהוכשר וכו'.</b> רפ\"ד דטבול יום: \n",
+                "<b>וכן האשה שהיא טבולת יום וכו' עד החבית בטבלה.</b> שם ומייתי לה בפ\"ק דנדה (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבול יום מטומאת מת וכו' חוץ מזב וזבה בשביעי שלהם.</b> פרק תינוקת (נדה דף ס״ז ע״ב) וברייתא בתורת כהנים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השמן או הדבש וכו'.</b> פרק ג' דטהרות רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסק כחכמים ואע״ג דבפרק הקומץ (מנחות דף ל' ע״ב) אמרינן דהלכה כר״ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב רבינו בפירוש המשנה כוונת אומרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה אפילו בעת הקפותו לפי שהקפאתו אינה הקפאה לפי שלא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה ואף על פי שמלשונו כאן היה נראה לומר שהם כמשקה בעת שנימוחו דוקא לא בעת הקפאתם כבר אפשר לפרש דאפילו בשעת הקפאתם קאמר כמו שכתב בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוטב והגריסין והחלב וכו'.</b> משנה ריש פרק ג' דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ופירש שם רבינו כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקים תחלה לעולם וכו': \n",
+                "<b>וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו' עד במשא הזב.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהמשקה כמופקד באוכל וכאילו הוא גוף אחר</b> ברי״ש גרסינן וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ג ע״ב) רב אחא בשם רבי יוחנן ומשמע דרבא נמי סבר כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדירה שמלאה וכו' עד והקדירה טהורה.</b> פ\"ב דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שהיה אוכל ענבים וכו'.</b> בפרק י' דטהרות. וכתב הראב\"ד ולא נשמט ממנו עוקצו אמר אברהם לשון המשנה נפל ממנו גרגיר יחידי וכו'. פשוט הוא. ומ\"ש בתוספתא בד\"א שנגע הטמא במקום חותם וכו'. בפרק י\"א דטהרות אלא שכתוב שם בשיבוש ובתוספתא שביד הראב\"ד היה כתובה כתיקנה והעתיקה ופירשה ורבינו השמיטה אפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמו שביארנו א\"א והוא שלא נגע במשקה. ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גוש של זיתים טמאים וכו'.</b> פרק שלישי דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצים שנבלעו בהם משקים טמאים וכו'.</b> סוף פ\"ד דמכשירין עצים שנפלו עליהם משקין וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא בריחים וכו'.</b> ספ\"ט דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם הארץ שהושיט ידיו וכו'.</b> בשילהי ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) וכדאורו ליה רבנן לר' ירמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגפת והזגין וכו'.</b> פ\"ט דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבדדים שהיו נכנסים ויוצאים וכו'.</b> בפ\"י דטהרות: \n",
+                "<b>ככרות הקדש שהיו בהם גומות וכו'.</b> ספ\"ק דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבעבוע הנעשה בעובי החבית וכו'.</b> בספ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד אם נגע אב הטומאה במשקה א\"א ואם לנגיעת המשקים דברה המשנה וכו'. מה שכתב אם לנגיעת המשקים דברה המשנה מה צורך להיותו אב הטומאה והלא אף טבול יום פוסל אותה וכו' י\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה שאף על פי שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפרק ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תולדות המים וכו'.</b> פ\"ו דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מי רגלי בהמה וכו'.</b> תוספתא בסוף מכשירין אלא שכתובה בשיבוש קצת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדם המנוי מן וכו' מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים.</b> משנה פ\"ו דמכשירין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל דם הקילוח אינו מכשיר.</b> פרק דם שחיטה עלה כ\"ב ופרק שני דחולין (דף ל\"ו): \n",
+                "<b>השוחט ונתז דם וכו'.</b> פרק השוחט שם וכדאסיק רבי אלעזר: \n",
+                "<b>תולדות הדם וכו' עד הרי הם כחלב.</b> בפרק ששי דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך חלב הזכר וכו'.</b> שם כרבי שמעון בן אלעזר ופסק כמותו דמשמע דליכא מאן דפליג עליה: \n",
+                "<b>וכן חלב בהמה וחיה וכו'.</b> בסוף מכשירין וכרבי עקיבא דיהיב טעמא למילתיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל חלב האשה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשקים שיוצאים וכו'.</b> שם. וכתוב בספרי רבינו מתטמאין בלא הכשר וטעות סופר הוא וצריך להגיה מטמאין בלא הכשר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן דם מגפתו של זב וחלב האשה ודמעת עינים וכו'.</b> בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך נדה או זבה וכו'.</b> פרק ח' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> בפרק י' משאר אבות הטומאה והוא משנה ברפ\"ב דטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזיעה והליחה הסרוחה וכו' עד נקיים.</b> פרק ששי דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותה שאר משקים ויצאו וכו'.</b> בסוף מקואות אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורים בגוף שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים מפני שהם טהורים בגוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שיצאו מלמטה וכו' וכן מ\"ש נסרחו או שיצאו מלמטה הרי הם טהורים.</b> שם בתוספתא ופירש שם רבינו כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר משקים וכו' עד ולכן אם מקיאן שמה יהיו טהורות וכן פירש רבינו שמשון. וכתב הראב\"ד מפני שנטמאו במגען א\"א והוא ששתה רביעית וכו' ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו שהיה כתוב בה שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאים מפני שנטמאו במגען ומצאה מסכמת לסברתו שסובר שבטלה טומאתן בהיותן בתוך מעיו וע\"פ זה כתב מה שכתב אבל הנוסחא האמיתית היא מפני שלא טהרו ביציאתן וכך היא בספרים המדוייקים ופירושה מבואר שהטעם שהם טמאים מפני שלא טהרו כלומר שלא טבל בעודם בגוף לפיכך נשארו בטומאתן כמות שהיו ולא טהרה אותם היותם בתוך מעיו אא\"כ נסרחו או יצאו מלמטה וזה מבואר בפשט דברי המשנה ובפירושה לרבינו ולרבינו שמשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-יב)</small> כבר ביארנו וכו' אפילו שתה משקין טמאים וכו' עד מחצה למחצה טמא.</b> בפ\"ב דמכשירין: \n",
+                "<b>ומ\"ש הכניסו לה כלים וכו'.</b> ז\"ל רבינו בפירוש המשנה כשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע שיבלל בהכרח עכ\"ל. ומינה ג\"כ לכלים שהזיעו דחשיבי תלושין ברצון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> המוהל כשמן וכו'.</b> פ\"ו דמכשירין: \n",
+                "<b>משקין המנטפין וכו' השוקל וכו' עד שמנטפים.</b> שם פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדורס ענבים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקה בית וכו'.</b> פרק קמא דפסחים עלה י\"ו וכרב דאמר דכן ממש דהלכתא כוותיה באיסורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרת קדשים וכו'.</b> בפ״ק דפסחים (דף י״ט) תנן התם על מחט שנמצאת בבשר וכו' עד הכל טהור האי מחט מאי עבידתיה וכו' עד מחוץ לירושלים האי בשר דאתכשר במאי וכו' עד משום דהוי משקה סרוח וכו'. וכתב הראב״ד אבל להתטמא מדבריהם א״א והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה אלא שהוא ספק אם מונים בו ראשון ושני או לא עכ״ל. ובאמת השגתו חזקה על דברי רבינו שבפרק השוחט (חולין דף ל״ו) אהא דבעי ר״ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא כי מהני חיבת הקדש למפסליה גופיה למימני ביה ראשון ושני לא או דילמא לא שנא אסיקנא אטו ר״ל לתלות קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לשרוף מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנ״ל אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל ה״נ חיבת הקדש מכשרתן ואפשר שטעמו של רבינו משום דהתם סבר רב יוסף דחיבת הקדש הויא דרבנן ומאי דאמרינן מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנא ליה וכו' אליבא דריש לקיש הוא דקא מיבעיא לה אבל רב יוסף סבר שאין חיבת הקדש מכשרת אלא מדרבנן ופסק כוותיה משום דבתרא הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבוצר ענבים וכו' אבל הבוצר לדרוך וכו'.</b> פ\"ק דשבת עלה ט\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה גזרו וכו'.</b> שם עלה י\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועוד מפני שאינו מקפיד עליו וכו'.</b> כתב הראב\"ד לא ידעתי מהו וכו'. ואפשר שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא גזירה משום הנושכות דאמר רבה בר נחמן פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה וכו' ופירש\"י הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכו' ורבינו נראה שמפרש דהכי קאמר משום אשכולות הנושכות כלומר אשכולות הנשוכות כלומר שהם ממועכות קצת והמשקה זב מהם וא\"ת מאין יבאו אשכולות נשוכות לכן אמר פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' ומזלפו עליהם ובא רבינו ליתן טעם למה מזלפו עליהם שהרי הכל לדריכה עומד ולפיכך אינו חושש אם מזלפו עליהם ועוד שאפילו לא יזלפנו עליהם בכוונה ממילא הוא זב עליהן שהוא משליך אותו על האשכולות שהוא מקפיד עליו מלהשליכו בארץ. ומ\"ש הראב\"ד ואולי שבוש המעתיק הוא כו' מלבד שהוא דוחק לשבש הספר אין פירושו נוח לי והדבר ברור כמה יש בו מן הדוחק וע\"פ מה שרצה לפרש לא היה צריך לשבש הלשון אלא לומר דהכי קאמר מפני שני טעמים גזרו וכו' האחד מפני שפעמים שאדם נכנס לכרמו וכו' השני מפני שמתוך שבתחילה אינו מקפיד על המשקה ובוצר בקופות כשרואה שהוא זב מקפיד עליו ובוצר בקופות מזופפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר ענבים וכו'.</b> תוספתא פרק י\"א דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוצר ענבים ונתנם בעביט וכו'.</b> משנה פרק י' דטהרות הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה וכו' וכבית הלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הנוטל מן הסלים וכו'.</b> תוספתא פי\"א דטהרות. וכתב הראב\"ד קשיא לי וכו'. נראה מדבריו לכאורה שהוא סובר שרבינו הוציא דין זה מהמשנה ולפיכך הביא לשונו לומר שלא נאמר שם וזרקם לגת כמ\"ש רבינו, ואפשר שאע\"פ שרבינו כתב דברי התוספתא משיג עליו שמאחר שבמשנה לא אמרו זרקן לגת משמע שאם זרקן לגת הוכשרו לא היה לו לחוש מהתוספתא, ולענין מה שהקשה הראב\"ד י\"ל שלא גזרו אלא על הבוצר לגת וה\"ה ללוקח מן הסלים ומן המשטיח של אדמה לדרוך דשעת לקיחתו מהם הוי כבוצר לדרוך אבל היכא דלקיחתו לא היתה ע\"ד לדרוך אינו בכלל גזירת בוצר לגת ואפי' מה שהותיר וזרקו לגת אינו נכנס באותה גזירה כלל ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה ובסיפא כתב ולקח מהם לדורכן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ענבים שהיו בסלים וכו' כדי שלא יקח מהם ויטמאן.</b> תוספתא שם אלא שהיא כתובה בשיבוש וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי תוספתא על העניינים הללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שהוא עומד בבית הפרס וכו'.</b> ריש פי\"ח דאהלות. כתב הראב\"ד אלא מפני שהוא ספק בחיי ראשי אין דעתי מקבלת וכו'. ואין בזה השגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוסק את זיתיו וכו'.</b> זה פשוט. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המוסק זיתיו לדרוך וכו'.</b> בריש פסחים (ג:) בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובריש פ\"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלים טומאה וכו' ר\"ג אומר משתגמר מלאכתן וחכ\"א כדבריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה יוכשרו הזיתים וכו'.</b> בתוספתא דטהרות רפ\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן וכו' נפלו עליהם משקים טמאים אחר שנגמרה מלאכתן וכו'.</b> משנה פ\"ט דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתטמא ומכשיר.</b> פ\"ו דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של זיתים וכו'.</b> פרק רביעי דעדיות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים שמסקן וכו'.</b> כן משמע בריש פרק תשיעי דטהרות וכרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו: \n",
+                "<b>גמר מלמסוק וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אינו עתיד להוסיף וכו' ואם הערים וכו'.</b> תוספתא פרק עשירי דטהרות: \n",
+                "<b>גמר מליקח וכו'.</b> משנה פרק תשיעי דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> העוטן זיתיו וכו' עד אלא הוכשרו.</b> תוספתא פ\"ט דטהרות: \n",
+                "<b>גמר את זיתיו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעטן וכו'.</b> גם זה שם ופירש ר\"ש אף על פי שיש לעכו\"ם מוסקי זיתים במקום אחר לא אמרינן עתיד להוסיף ולא נגמרה מלאכתן אלא יעשו בטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונאמן ע\"ה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה ליטול מזיתים וכו'.</b> משנה פ\"ט דטהרות וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח את זיתיו בכותש וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב הניחם למלחם וכו'.</b> שם וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הפוצע זיתים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש פצען לסופגן במלח וכו'.</b> בפרק חבית עלה קמ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם פצען וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח זיתים בגת וכו'.</b> בפ\"ט דטהרות המניח זיתים בגג לגרגרם אפילו הם רום אמה אינם מוכשרים ופירש שם רבינו לגרגרן לעשות מהם גרעינין הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גבהן אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יובללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינם מוכשרים עכ\"ל. וכתב הראב\"ד א\"א לייבשם שיבוש וכו'. כוונתו לומר שלייבשן היינו לאכילה וזה לא הוצרך לכתבו שכבר כתב לעיל שהמוסק זיתיו לכבשן לא הוכשרו ועוד שמשנה זו שנויה אצל דיני המוסק זיתיו לשמן אם נגמרה מלאכתן ע\"י אותה נתינה או לאו. וטעם רבינו כמו שפירש ר\"ש שמעלה אותם לגג למתקן בחמה לספתן במלח ולאוכלם אלא שרבינו שמשון גורס הרי אלו מוכשרים ומפרש דניחא ליה שיזועו שם דחזו לאכילה טפי ורבינו גורס אינם מוכשרים ולדעתו נאמר דאשמעינן שאף על פי שמתוך שהעמידן רום אמה היה אפשר לומר דניחא ליה שיזועו קמ\"ל דכיון שדעתו היה לייבשן לא אמרינן הכי: \n",
+                "<b>נתנן בבית שילקו וכו' עד שעדיין לא נגמרה מלאכתן.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העוטן זיתיו וכו' עד כפתחין.</b> תוספתא פ\"י דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדורך בטומאה וכו'.</b> בסוף טהרות כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והם טהורים בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נותנן בשבלת הנהר דיו ובסוף עבודה זרה [דף ע\"ה.] בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי מאי אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותם בטהרה הדפים והעדשים והלולבין מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש וכו' רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי מניחן תחת צנור שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש התם דעונה היינו שתים עשרה שעות וכתב רש\"י מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטו הלכתא כוותיה עכ\"ל. ומשמע דרבי יוסי לא לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לומר שאם רצה לטהרם מיד מגעילן וכו' ות\"ק מודה ליה וכן הא דאמר רבן שמעון ב\"ג משום רבי יוסי לא פליג אדרבי יוסי קמייתא אלא כל חד אמר חד מתרי תלת תקוני וה\"ה לאינך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל דברי הכשר אוכלים וכו' מפי השמועה למדו וכו' שאר שבעה משקין.</b> בפרק ששי דמכשירין: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שינתן עליהן ברצון הבעלים.</b> הרשב\"א כתב בפרק השוחט עלה ל\"א גבי פירות שנשרו לתוך אמת המים וכו' מכאן דקדקו התוספות דלא בעינן רצון הבעלים מדקאמר מי שידיו טמאות משמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות ועוד דעיקרו מדכתיב וכי יותן מים וכו' והרמב\"ם כתב והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים עכ\"ל. וליישב לדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם והנך דמייתי הרשב\"א לא מכרע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שנעקרו מהקרקע וכו'.</b> בריש פרק בעור והרוטב (חולין דף קי\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ונתלשו המשקין.</b> זה נלמד מדתנן בפרק רביעי דמכשירין שצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא פי' דאז הוכשרו וכתבו התוספות בפ\"ב דחולין עלה ל\"א ע\"ב והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דאיכא תרי קראי לענין הכשר חד בתלושין וחד במחוברים וצריכי היינו כשנפלו במחוברים דמתכשרי לאחר שהעלם וכבר כתב רש\"י בפירקא קמא דחולין עלה י\"ו דאי אחשבינהו לגשמים בירידתם לצורך שום דבר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל משקה שנפל על האוכל וכו'.</b> בריש מכשירין. \n",
+                "<b>נפל שלא ברצונו וכו' כיצד הטומן פירותיו וכו' או הנותן פירותיו וכו'.</b> סוף פירקא קמא דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד לא תימא שנפל על האוכל וכו'. משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ\"מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקין שנתלשו וכו'.</b> כתב הראב\"ד ואילו היה בקרקע. ומ\"ש ודבר זה מפורש במסכת מכשירין. הוא מה שכתבתי בסמוך צנון שבמערה נדה מדיחתו וכו' ומכ\"מ מ\"ש ואילו היה בקרקע ונתלו וכו' וגם אלו כמו כן מוכשרים אין הנדון דומה לראיה דה\"ק כיון שנתלשו שלא לרצון הרי הם כאילו הם עדיין בקרקע ולא נתלשו וזה מבואר בדברי רבינו: \n",
+                "<b>כיצד הכופה קערה על הכותל וכו'.</b> פ\"ד דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה כותל בית וכו'.</b> באוקימתא דר\"פ פ\"ק דחולין עלה י\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחה לשתות.</b> ריש פ\"ד דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא את החבית וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שירדו עליו גשמים וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שירדו מצד העליון וכו'.</b> בתוספתא פרק קמא דמכשירין. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שינתקם מעליו וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות עלה ט\"ו ע\"ב זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וכו' אמר רב יוסף בניתזים בכל כוחן כלומר דאל\"כ בשעת פרישתן נטמאו ועיין ברבינו שמשון ריש מכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שהם טהורין וכו' ואם ניער וכו' עד המים שעליו טמאים.</b> פרק ד' דמכשירין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א שיבוש יש כאן כו': \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד ואם ניער וכו' כמדומה אני שנשתבש וכו'. בשתי השגות אלו טעמו שהוא ז\"ל מפרש שהניעור השנוי במשנה היינו מה ששנו בברייתא לאחר שיצאו מכלי ובזה הוא שאמרו שינתקם בכל כחו כדי שלא יטמא בשעת פרישתו ומה שאמרו בברייתא המים נתלשין מצד עליון תחתון הוא כשהם עדיין בבגד עצמו ולא יצדק לומר בהם והוא שינתקם מעליו בכל כחו וי\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים בין בעודם בבגד בין לאחר שיצאו מהבגד והא דטהורים לאחר שיצאו מהבגד הוא שינתקם מעליו בכל כחו שאל\"כ בשעת פרישתן נתטמאו ולענין הכשר בזמן שהם טהורים כלומר שהם על אדם טהור אינם מכשירים בין כשהם בבגד בין לאחר שיצאו מן הבגד מפני שאינם לרצון ואם ניער הרי זה בכי יותן משום דהוה ליה לרצון ובהשגה הראשונה כתוב לפי שהם ניטלין והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו לפי שהם בטלים. ובהשגה השנית כתוב שנשתבש כל המשנה וחסר בי\"ת וכך צריך לכתוב בכל המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיתה מלאה פירות וכו'.</b> שם וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואף על פי שרצונו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה שירד הדלף וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש נטלה לשפכה וכו'.</b> שם וכבית הלל. \n",
+                "<b>הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזים והצפים וכו'.</b> ג\"ז שם וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטלה לשפכה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל את כליו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנפלו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן פירותיו לתוך המים וכו' כיצד צנון וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קופה שהיא מליאה תורמוסין וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הממלא בקילון וכו'.</b> סוף פ\"ד דמכשירין שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכיון שנחשבו וכו'. אילו לא היה קשה אלא זה שהוקשה להראב\"ד היה אפשר לדחוק ולומר לדעת רבינו דמעיקרא אין בדעתו שיהיו כתלושין ברצון אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה ג' ימים ואם אחר ג' ימים ישאר בו משקה כיון שאינו תלוש לרצונו אינו מכשיר אבל אי קשיא לדעת רבינו הא קשיא דמשמע דס\"ל דר\"ע פליג אתנא קמא ופסק כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דמכשירין שנינו הממלא בקילון פירש ר\"ע אם נגבו מיד טהורים ואם לא נגבו אפילו מכאן עד שלשים יום טמאין סתמן ג' ימים ע\"כ הרי בהדיא דר\"ע מפרש ואפשר לומר שסובר רבינו שאם היה מזכיר בתוספתא סברת ת\"ק ואח\"כ היה אומר פירש ר\"ע היינו אומרים שלפרש דברי ת\"ק אתא אבל מאחר שלא הוזכר בתוספתא אלא דברי ר\"ע יש לנו לומר דפי' ר\"ע לאו לישנא דפי' הוא אלא הוי כמו אמר ר\"ע ולענין פי' דברי הראב\"ד הביא דברי רבי עקיבא במשנה ובתוספתא שתולה הדבר בנגבו ולא נגבו דמשמע כפירושו שתלה הדבר באם נגבו והיינו אם יש בו להטפיח וכתב שאין דעתו נוחה בכל זה משום דקשיא ליה הדבר באם נגבו נחזי אנן אם יש בו להטפיח ואילו לפירוש רבינו ניחא הא ומ\"מ יש להעמיד דברי הראב\"ד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו להטפיח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצים שנפלו עליהם משקים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>היו רגליו וכו' עד אין להם מחשבה.</b> הכל פ\"ד דמכשירין שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> המוריד את הגלגלים וכו' עד ואין להם מחשבה.</b> ספ\"ג דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הטובל במים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שטבל בנהר וכו' וכן מי שדחהו חברו וכו'.</b> רפ\"ה דמכשירין: \n",
+                "<b>טבל בנהר ועלה וכו'.</b> תוספתא בפרק שני דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> השט על פני המים וכו' עד אינם תלושים ברצון.</b> משנה פ\"ה דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המודד את הבור וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה לו כדאיתא בתוספתא: \n",
+                "<b>פשט ידו וכו'.</b> שם במשנה. כתב הראב\"ד אינם כתלושים א\"א לשון המשנה ושעל האבן טהורה וכמדומה לי שעל הכשר הוא הכל עכ\"ל. ודבר פשוט הוא ומפני שלשון טהורים אינו מורה על הכשר שינה רבינו וכתב אינם כתלושין ועוד מפני שהאבן בבור וקתני שאע\"פ שהאבן נראה למעלה משטח המים והחלק הנראה ממנו בלול אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו דין מים תלושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החובט על השלח וכו'.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> המים העולים וכו' עד לצרפו.</b> שם. וכתב הראב\"ד וכן המים שעל הקסייה של שלחנות א\"א פירש בערוך קערות ור\"ש פירש השלחנות יש להם בגדים וכו' וכיוצא בזה פירש רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש המניח את האוד בגשמים לעשותו פחם.</b> כך הגירסא הנכונה והדין תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן ואם בשביל פחם ה\"ז בכי יותן ולשון המשנה בפ\"ה דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו הרי זה בכי יותן ויש לתמוה על רבינו למה הניח המשנה ותפס התוספתא ואפשר לומר דמשמע לרבינו דלעשות פחם גם הוא מכבה אלא שכששונה לכבותו כנגד אם בשביל פחם הוי לכבותו בלבד בלי כוונת עשיית פחם והתוספתא באה לפרש דלכבותו דקתני מתניתין היינו כשהוא מכבה שלא לעשותו פחם אינו בכי יותן: \n",
+                "<b>ומ\"ש המוציא מסמר לגשמים לכבותו.</b> מפורש בתוספתא שם וכן משמע במתניתין דקתני המוציא מסמר לגשמים לצרפו הרי זה בכי יותן הא שלא לצרפו אינו בכי יותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשל את המשולת וכו' שלשל את הכלכלה.</b> תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממחק את הכרישה וכו' והסוחט שערו וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכשירין הממחק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו רבי יוסי אומר היוצאים בכי יותן ואת שבו אינן בכי יותן מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו ופסק רבינו כרבי יוסי משום דאתי כב\"ה דהתם גבי מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכרישה עצמה הוכשרה כו'.</b> פ\"ג דכריתות (דף ט\"ו ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרעיד את האילן וכו'.</b> פ\"ק דמכשירין וכב\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתזו על המחוברים וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דמכשירין המרעיד את האילן להשיר ממנו משקים ונפלו על תלושים שבו ועל המחוברים שתחתיו ב\"ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברים אינם בכי יותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן.</b> כך היא הגירסא האמיתית והדין משנה פרק קמא דמכשירין המרעיד אילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חבירתה ותחתיהם זרעים או ירקות המחוברים לקרקע בית שמאי אומרים בכי יותן וב\"ה אומרים אינם בכי יותן וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהם פירות תלושין לא הוכשרו מפני שאותם מים אינם חשובים תלושין ברצון לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוון שיפלו עליהם כיון שנתכוון להשירם מהאילן ובסוף נפלו על התלושין הוה להו כתלושין ברצון זה נראה מדברי רבינו אבל קשיא לי מאי איריא נפלו על חבירו אפילו נפלו מהאילן עצמו על הזרעים והירקות המחוברים אינם בכי יותן ואם נגעו בהם פירות תלושים לא הוכשרו כמו שכתב בסמוך שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון ויש לומר דהתם כשלא נתכוון שיפלו על המחוברים היא וכדדייק לישנא דניתזו והיינו דומיא דנפל על חבירו שלא נתכוון שיפלו על הזרעים והירקות המחוברים אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים הרי הן בכי יותן והשתא לשון רבינו הוי כלל ופרט דברישא תני שאם ניתזו על המחוברין אינם תלושים ברצון והדר מפרש כיצד המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ולפ\"ז הא דקתני בתוספתא על המחוברים אינם בכי יותן המרעיד אילן ונפל על חבירו הוא ואע\"פ שלא נתבאר כן בתוספתא יש לומר שסמכה על המשנה דקתני ונפל על חבירו ובפירוש המשנה פירש רבינו בע\"א וז\"ל אין ספק כי הירקות והזרעים טופחים במים וכו'. \n",
+                "<b>והרב</b> רבי אברהם בן דוד כתב אינם תלושים ברצון א\"א היה לו לומר שאינם מקבלים הכשר במחובר וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמה שכתב רבינו שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון לענין הכשר המחוברים עצמם קאמר וכבר כתבתי שאין הדבר כן אלא לעניין פירות תלושים שנגעו באותם המים קאמר שלא הוכשרו: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד ובמרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. לשיטתיה אזיל דלענין הכשר המחוברים עצמם היא שנויה והמעיין בדברי רבינו כאן יראה שאין דעתו כן אלא לענין פירות שנגעו באותם מים קאמר דאינם מכשירין אותם כמ\"ש. ומ\"ש הראב\"ד ב\"ש סברי כיון שמתכוון להפיל את האילן וכו' וב\"ה סברי אעפ\"כ וכו'. שפתים ישק ומ\"מ מ\"ש רבותא הוא לב\"ש דוחק הוא לומר דאשמעינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותייהו. ומ\"ש אם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן משמע דלבית הלל אינם בכי יותן וסתם מתניתין בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לתוך אמת המים וגבי צנון שבמערה וגבי קופה שהיא מלאה תורמוסים שאף ע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע כשהוציא הפירות משם הו\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפל מים על ירקות המחוברים ונתלשו ודוחק לומר דאתו הני סתמי דלא כב\"ה ועוד דבפ\"ק דשבת (דף י\"ז) גבי בוצר לגת משמע שאם כשנתלשו שהיין משקה טופח עליהם מודו ב\"ה דהוי בכי יותן: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> והתוספתא שעל משנה זו צריכה אומן כבר כתב בה רבינו שמשון שהיא משובשת ופירשה ע\"פ הגהתו ולפי מה שפירשתי דברי רבינו אין בהם שיבוש וכבר כתבתי בה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרים של תרומה וכו'.</b> בפרק המוכר פירות עלה צ\"ז תנו רבנן שמרים של תרומה וכו' אמר רבי יוחנן וכו' כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן [ומאי נ\"מ] אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דשקיל ורמי להו במנא אחשבינהו [לא צריכא] בנתמד מאליו וכיון דנגיד קמא קמא אחשבינהו אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. ופירשב\"ם כך אמרו לענין הכשר דראשון ושני של תרומה חשיב יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר. לא צריכא כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה וכו' ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שנטפו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל\"ש [מעשר] ל\"ש תרומה לעולם מכשרי. שנתמד מאליו שנפלו הגשמים לתוך השמרים והילכך בתרומה דראשון ושני דחשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשיב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה. ופרכינן ואכתי מאי נ\"מ והא כיון דנגיד מושך. קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ול\"ש מים אכשורי מכשר ומה חילוק יש עדיין בהכשירן. בפרה ששותה ראשון ראשון והילכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר. וכתב הרמב\"ן זה שהקשו בגמרא כיון דקא נגיד קמא קמא אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים פעם אחרת. וכתבו התוספות ונתמד מאליו נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפים שאינם מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אינם ראויים להכשיר עכ\"ל. וזה דעת רבינו שלא הזכיר מי גשמים. כתוב בספרי רבינו שנתמדתו והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו שנתמדו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פירות שירד הדלף לתוכן וכו'.</b> פרק ה' דמכשירין וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה פירותיו לגג וכו'.</b> רפ\"ו דמכשירין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיש להם מעשה דין תורה וכו' עד מחשבתו מועלת מדבריהם.</b> בפרק קמא דחולין עלה י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה את האגודות וכו'.</b> בפ\"ו דמכשירין ופי' בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך חיטים לטחון וכו' החמרים שהיו עוברים וכו'.</b> שם פ\"ג וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> שק שהוא מלא וכו' עד הפירות שבצידן.</b> שם פירוש דניחא ליה שיתלחלחו הפירות כדי שיראו גסים: \n",
+                "<b>הרודה פת חמה וכו'.</b> שם וכרבי יוסי פירוש ומיירי בפת שנילוש במי פירות שאינם מכשירין שאל\"כ הרי הוכשר משעת לישה. ומיירי בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבץ את ביתו כו'.</b> שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם מחמת העריבה לא הוכשרו א\"א נראה לי אם נתנם בעריבה וכו'. לשון המשנה ואם מחמת עצמן אינם בכי יותן ורבינו כתב אם מחמת העריבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הטומן בטיט הנגוב וכו'.</b> שם הטומן בטיט הנגוב רבי שמעון אומר אם יש בו משקה טופח בכי יותן ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה דרבי שמעון דטעמא דמסתבר הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבץ את גורנו וכו'.</b> שם פירש הרא\"ש דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הילכך אע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המרבץ את ביתו במים וכו'.</b> תוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> הנוער אגודה של ירק וכו' עד וזה על גבי זה.</b> משנה פ\"ק דמכשירין וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנופח בעדשים וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשך באוכל ונפל האוכל הרי וכו'.</b> בסוף פרק שלישי דטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור ופירש שם רבינו לענין הכשר והם דבריו כאן: \n",
+                "<b>היה אוכל זיתים פצועים וכו' עד שלא ברצון.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולשין שליקטן וכו'.</b> ברייתא פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה עליהם משקה טופח וכו'.</b> בתוספתא דטבול יום פ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מים שבכלים מתמטאין וכו' אבל מים שבקרקעות וכו'.</b> זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו'. ומ\"ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו'. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ\"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו' מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א\"ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו'.</b> פ\"ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו' עד נפל לתוכן המת וכו' ושתה טהור טהור: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיו שאובים.</b> כ\"כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד או שנפלו לתוכם משקים א\"א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ\"ל וט\"ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי\"ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה\"נ דכוותה: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד נטמא הככר במים שבידיו א\"א ולמים שבידו למה להו רצון וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי גבאים וכיוצא בהן וכו' ומקואות שאין בהם מ' סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם.</b> כ\"ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ\"ק דמקואות כב\"ה. וכתב הראב\"ד א\"א אין במשנה שנטמאו וכו'. וי\"ל דמדקתני פסקו הגשמי' הקרובי' לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו'.</b> בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ\"ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא\"א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא\"א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזקת טיט וכו'.</b> תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו' ורבינו גריס חזקת: \n",
+                "<b>גבא שנפל לתוכו וכו'.</b> גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שמן ושאר המשקים וכו'.</b> נלמד מהדין שהזכיר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי תמצית שלא פסקו וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה אוכל תרומה וכו'.</b> סוף פרק ח' דכלים x וכרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהיתה אוכלת וכו'.</b> שם. וכתב הראב\"ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו'. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו' מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו' מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו'.</b> זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל האגודות שבשווקים וכו' עד הרי הם בחזקת טומאה.</b> פ\"ו דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עם הארץ נאמן לומר לא הוכשרו.</b> ירושלמי פ\"ב דדמאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל הדגים בחזקת מוכשרין.</b> שם וכל הדגים בחזקת טומאה וכתב רבינו מפני שהוא אוכל מוכשר במים והידים ממשמשים בו הטמא והטהור: \n",
+                "<b>הדגים בין שצדן בחרס וכו' עד לצודן בטהרה.</b> תוספתא פרק שלישי דמכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הציר בחזקת מוכשרין.</b> כתב הראב\"ד לשון המשנה בפ\"ו דמכשירין בחזקת טומאה והוא נכון יותר משלו עכ\"ל. וטעם רבינו ששינה להשמיענו טעם הטומאה שהוא מפני שהוא מוכשר על ידי שחזקתו שנותנים לתוכו מים וממילא משמע שהוא טמא וכמו שכתב לקמן בסמוך לפיכך חזקתו טמא: \n",
+                "<b>ציר טהור שנפל לתוכו וכו'.</b> שם דברי ראב\"י. וכתב הראב\"ד פירשו בפרק ג' דבכורות לפי שנחשדו עמי הארץ וכו'. טעמו דבפרק ג' דבכורות (דף כ\"ג ע\"ב) מייתי הא דאמר ראב\"י ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמר רב נחמן עלה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ופריך עלה ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הו\"ל פלגא ופלגא לא בטיל ומשני אימא עד מחצה ואי בעית אימא טומאת ע\"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מים בצירן וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת ונעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כל שהוא. עד למחצה קרוב למחצה עכ\"ל. ולדבריו הסכימו התוספות ומדברי רבינו כאן לא משמע דהוי טעמא משום דחזקה שהיו בו מים מקודם וע\"י הני מים כל שהוא הוי רובא מים אלא אע\"פ שידענו שאין בו מים אחרים אלא אלו בלבד מכשיר ומשיג עליו דהא דלא כרב נחמן והא ודאי השגה גדולה היא שיפסוק הוא הפך הגמרא וליישב דברי רבינו צריך לומר דודאי בציר סתם שחזקתו שהיה בו מים מיירי והשיקו וטהר וכדברי רש\"י והיינו טעמא דטמא משום דע\"י מים כל שהוא ניעורו המים הראשונים וכר\"נ אלא שקיצר ולא הזכיר הטעם כמנהגו בכמה מקומות להשמיט טעם הדבר ואע\"פ שבפירוש המשנה כתב שאין שם מים אלא הני כל שהוא לא נחוש כיון שהם היפך הגמרא ונעמיד דבריו בחיבור בענין שיסכימו לדברי הגמ': \n",
+                "<b>נפל לתוכו יין וכו'.</b> תוספתא ספ\"ק דמכשירין ובספרי רבינו כתוב מים וט\"ס הוא וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>וכן מי פירות שנתערבו וכו' נתערבו במים וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א אין זה לא במשנה ולא בתוספתא וכו'. ורבינו אפשר שהיתה גירסתו בתוספתא ספ\"ק דמכשירין הפוכה מגירס' הראב\"ד וגירסתנו היה שונה מי פירות שנפל לתוכם מים הולכים אחר הרוב דברי ר\"מ וחכמים אומרים אפילו נפלו לתוכם מים כל שהם טמאים ופסק כחכמים: \n",
+                "<b>וציר חגבים טמאים וכו'.</b> בפ\"ז דעדיות ובפרק י' דתרומות העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור וקאמר עלה בירושלמי מאי טהור טהור מלהכשיר הא לטמא מטמא ורבינו מפרש לה בניחותא ולפרושי מתניתין אתא והראב\"ד מפרש לה בלשון בעיא וקשה לי על פירוש זה מהיכן עלה בדעתו להסתפק בכך כיון דטהור סתמא קתני בכל גווני משמע ואפשר דמפני שהם טמאים הוקשה לו היאך יהא צירן טהור ומפני כך נסתפק שמא מאי טהור טהור מלהכשיר אבל מטמא הוא או שמא טהור לגמרי קאמר משום דזיעה בעלמא הוא: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הראב\"ד וא\"כ לענין טומאה לאו משקה הוא וכו' דמשמע דפשיטא ליה דאינו מטמא קשה דאם כן הרי עלתה בבעיא בירושלמי ונראה דלא כתב הראב\"ד אלא לצד אחד מצדדי הבעיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח ציר מעם הארץ וכו'.</b> פרק ג' דבכורות עלה כ\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה רובו מלח של דגים.</b> בספר כתיבת יד נמצא ואם היה רובו מליחה של דגים והיא גירסא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפירות בכל מקום וכו'.</b> הכי משמע בתוספתא סוף מכשירין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האוג בכ\"מ וכו' וכן כל הקישואים והדילועים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכתוב בתורה וכו'.</b> בפרק ב' דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) גבי הא דאמרינן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול ומי ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה כן כתב רש\"י בפירוש ראשון וכן דעת התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמותר לאכול וכו' כך מותר לגרום טומאה וכו'.</b> בפ\"ד דע\"ז עלה נ\"ה בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העכו\"ם בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו' חזרו לומר וכו' בוצרין עם העכו\"ם בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. \n",
+                "<b>ומ״ש ויש לו לטמא את החולין המתוקנין.</b> כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא הני מילי כשאינם מתוקנים עדיין ומשום תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם. וצ״ע דבפ״ק דנדה עלה ו' אמרינן איפכא עיין שם ובסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב) ובפירש״י פרק כשם (דף ל' ע״ב) בד״ה מאי לאו: \n",
+                "<b>וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות וכו'.</b> פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו ע\"ב) ובת\"כ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואף כהנים ונזירים מותרים להתטמא בשאר טומאות וכו'.</b> זה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ישראל מוזהרים וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ז:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה.</b> בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלתנא קמא נמי אינו לוקה ברגל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל לא יאכל הבעל עם אשתו וכו'.</b> משנה בפרק קמא דשבת (דף י\"א) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אנו אומרים אפילו על שלחן אחד במפה אחת אסור. ואין זו השגה על רבינו שהוא מפרש דמאי דתנן לא יאכל הזב עם הזבה היינו בקערה אחת ועל שלחן אחד במפה אחת חומרא בעלמא הוא לענין איסור למאן דסבר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שמותר לאכול וכו' חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה וכו'.</b> משנה בספ\"ב דחגיגה (דף י\"א ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף כ' ע\"ב) ונוסחת רבינו כדאיתא בירושלמי פ\"ג דשקלים: \n",
+                "<b>סליקו הלכות טומאת אוכלין</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9786ecf5b0824ee3d42bf57a2d13907d1f8f6d9d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,604 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הטמאים בין אדם וכו' אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו'.</b> בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שנטמאו וכו' חוץ מכלי חרס.</b> פרק ר\"ע עלה פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכלי זכוכית.</b> פ\"ק דשבת עלה ט\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חיברו בקרקע וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק ששי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים וכו'.</b> פרק ר\"ע עלה פ\"ד ובעירובין ק\"ד ופירש\"י דטעמא דלית ליה טהרה במקוה משום דכי כתיבא בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה עכ\"ל וכן כתב רבינו לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה א\"א הרבה דברים ועדיין לא השלים וכו' עד לא בא לכלל זה זהו טעם העיקר. ורבינו בדבריו נכלל הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים.</b> בספ\"כ דכלים מחצלת שנחלקה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה משמע הא פחות מששה טפחים טהורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזב אין לו טהרה אלא במעיין וכו'.</b> בסוף פ\"ק דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חייבי טבילות וכו'.</b> בפ\"ח דפסחים עלה צ' ע\"ב ויומא (דף ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעל קרי טובל והולך וכו'.</b> יומא (דף פ\"ח) ושבת (קכ\"א): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן ולא נקט בעל קרי אלא משום דכתיב ביה קרא מפורש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטובל וכו' עד והרי הוא כגופו דין תורה.</b> בריש עירובין (דף ד' ע\"ב) ובריש סוכה (דף ו'): \n",
+                "<b>וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם וכו'.</b> בפ\"ב דיו\"ט עלה י\"ח וכו' נדה מערמת וטובלת בבגדיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'.</b> פרק ב' דחולין עלה ל״א פלוגתא דרב ור״י ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר״נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דבפרק אין דורשין (חגיגה דף י״ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר״י כלל ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ״ש בפ״ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר״נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר״ח וסמ״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש או ירדה להקר.</b> פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ\"ל אם ירדה להקר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לתרומה וקדשים וכו'.</b> משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכופת ידיו ורגליו וכו'.</b> תוספתא דמקואות רפ\"ח. ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו בודקין אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה: \n",
+                "<b>הקופץ לתוך המקוה וכו'.</b> שם ספ\"ה. וכתב הריב\"ש בתשובה שרבינו מפרש מפני שהקופץ למקוה אף אם מתכוין לטבול הרואים סבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמיים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל יחשבו שאינו טובל אלא להקר ואם יגע בתרומה וקדשים יהיו סבורים דלא בעי כוונה עכ\"ל. \n",
+                "<b>והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה</b> נראה שהוא מטעם זה מפני שנראה כמשחק ואינו מתכוון לטבול ומיהו במסכת דרך ארץ פרק תשיעי משמע דמיירי בשאין במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו ועל דרך זה יש לפרש ההיא דהקופץ לתוך המים וההיא דטובל פעמים במקוה דמיירי בשלא היו במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים וחיישינן שמא כשקפץ במקוה ניתזו מהם וחסרו וכן בטובל במקוה פעמיים והריב\"ש כתב שנראה לו שלא פירש כן מפני שראה שכתב דברים אלו פה אצל טובל בלא כוונה וענין טבילה בארבעים סאה מצומצמות כתב בסוף פרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הסתרים וכו'.</b> משנה בפ\"ט דמקואות ות\"כ ונדה (דף מ\"ב ע\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ צריכין להיות ראויים וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אמרו חכמים וכו'.</b> בפרק תינוקת: \n",
+                "<b>האשה טובלת וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר ר״ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן גבי ראיית נגעים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה אינה טובלת בנמל וכו'.</b> בפרק תינוקת והטעם שנתן רבינו כתב הרי\"ף בפרק שני דשבועות והתוספות והרא\"ש כתבוהו בפרק תינוקת בשם ר\"ח ורבינו תם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הקיף לה מפץ וכו'.</b> כך פירשו התוספות והרא\"ש בפרק תינוקת דההיא דאבוה דשמואל עביד מפצי לבנתיה ביומי תשרי לפר\"ח ור\"ת. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכו'.</b> ג״ז בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב ע״ג איצטבאות דדמי לכלי חרס ואתו למימר טבילה עולה בהן הא ע״ג סילתא ש״ד כלומר ע״ג בקעת עבה א״ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש״י בעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגביו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפרק ה' דמקואות מעיין שהעבירו ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע\"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעות שהרי מקבלות טומאה וכדתנן פ\"ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ\"ל. וכן פסק הרשב\"א, והרא\"ש סתם וכתב אמר רבא אשה לא תעמוד ע\"ג כלי או ע\"ג בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ומדברי רבינו משמע שדעתו לומר שאם טבלה לא עלתה לה טבילה מדקאמר ולא תעלה לה טבילה ולא קאמר שמא לא תטבול יפה ומיהו איכא למידחי משום דא\"כ הל\"ל הכי אם טבלה ע\"ג כלי חרס או סל לא עלתה לה טבילה מפני שמפחדת ואינה טובלת כהוגן ומדלא קאמר הכי משמע דלכתחילה הוא דאסור אבל לא בדיעבד והדבר מוכרע. ומ\"מ רבינו והרא\"ש לא זכרו את גזירת מרחצאות שהזכירו הראב\"ד והרשב\"א נראה שהם סוברים דכי א\"ל משום דבעיתא בטיל ליה טעמא דגזירת מרחצאות דהוה ס\"ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וההיא מתני' דפ\"ה דמקואות דמייתי הראב\"ד מינה כתבה הרא\"ש בפרק תינוקת ופירש ע\"ג אחורי כלים וטעמא דרבי יוסי משום דגזר אטו תוך כלי וי\"מ דטעמא דאסור כדאמרינן אשה לא תעמוד ע\"ג כלי חרס ותטבול ולא נהירא דהתם הוי טעמא משום דבעיתא ואפי' אסילתא נמי אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפילו דלא שייכא בהו טעמא דביעתותא עכ\"ל. ורבינו כתבה לדרבא כאן ולא חילק בין כלי חרס לכלי עץ דמשמע ליה דסילתא דאמרינן בגמרא הוא סל וסל כלי עץ הוא והוא ז\"ל משוה אותו לכלי חרס ובפ\"ט כתב מעיין שמימיו נמשכים ע\"ג כלים שאין להם בית קיבול כגון שלחן וספסל וכיוצא בהן ה\"ז כמקוה ובלבד שלא יטביל ע\"ג הכלים עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק עליה מאי אתא רבא לאשמועינן דלא תעמד ע\"ג כלי וסילתא ותטבול הא מתניתין היא ועוד דיהיב טעמא משום דבעיתא דמשמע שאם הם קבועים בענין דלא בעיתא מותרת לטבול והא מתניתין בטבילת כלים מיירי דלא שייך בהו ביעתותא ועוד דאפילו הוה מיירי באדם הרי אסרה ע\"ג ספסל דמאן דקאים על גב ספסל מסתמא לא מבעית וי\"ל דמתניתין בשכל מי המעיין עוברים על הספסל שאילו היה כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מן הכלי וכדתנן מעיין שהעבירו ע\"ג השוקת פסול והשתא שכלי זה אין לו בית קיבול אינו נפסל ומ\"מ גזור שלא יטבלו על הכלי עצמו אע\"פ שאין לו בית קיבול גזירה אטו כלי שיש לו בית קיבול ובמים הנמשכים ממנו נמי גזרו קצת ואמרו דלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה אבל אם לא היו כל מי המעיין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפילו כלי שיש לו בית קיבול כיון שקצת מהמים אינם עוברים עליו לא פסק דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן גבי מעין שהעבירו על השוקת העבירו ע\"ג שפה כל שהוא כשר הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול כספסל וכיוצא בו אי נמי כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכה כי אם אחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול על גביו ואתא רבא למימר דהיכא דכלי חרס מונח בקרקעית המעיין ואין כל המים עוברים עליו דודאי מדינא מותרת לעמוד על גביו ולטבול אפילו הכי לא תעשה כן משום דבעיתא וכדמסיק בגמ' דטעמיה משום ביעתותא ומש\"ה ע\"ג סילתא נמי לא תעמוד ותטבול משום ביעתותא ועי\"ל דהא דתנן שלא יטבול ע\"ג ספסל דוקא הוא לומר דע\"ג כלים שאין להם בית קיבול אין מטבילין גזירה אטו כלים שיש להם בית קיבול שיבאו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול לא גזרינן דכיון שהכלים שיש להם בית קיבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויים על פיהם מידע ידיע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ואתא רבא למימר דאע\"ג דלא שייך למיגזר בהו אטו כשהם מונחים כדרכם מ\"מ לא תעמוד עליהם משום דבעיתא ומתניתין דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע\"ג כלים שיש להם בית קיבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית ומיהו היינו דוקא לענין להטביל על גבן אבל לענין מים הנמשכים מהם משמע דגזרו בהם שלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה כשם שגזרו בכלים שאין בהם בית קיבול וטעמא איכא במילתא דבשלמא להטביל על גבן שרי משום דבשעה שמטביל רואה שהוא מונח בשינוי ולא אתי לאחלופי במונח כדרכו אבל כשמטביל במים הנמשכין ממנו אין ניכר שהכל מונח שלא כדרכו שהרי אין הכלי לפניו במקום שמטביל בו הלכך גזרו ביה שמא יאמרו כלי היה מונח למעלה ממקום שהטביל בו ולא יבחינו אם היה מונח בשינוי אם לא א\"נ י\"ל דע\"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דרבי יוסי קאי לומר דהא דקאמר רבי יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע\"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קיבול אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע\"ג כלים לומר דר\"י משוה ע\"ג כלים לעל גבי ספסל אבל לרבי יוסי לא איצטריך למנקט ע\"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע\"ג כלים שיש להם בית קיבול לענין דהרי הוא כמקוה כמ\"ש בע\"ג ספסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ וכו'.</b> בפ\"ט דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש דבר תורה וכו'.</b> בריש עירובין (דף ד' ע\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו חוצצין באדם וכו'.</b> פרק ט' דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפלוף שחוץ לעין.</b> יתבאר בסוף פרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדם יבש שע\"ג המכה.</b> תוספתא דמקואות פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה.</b> כך מפורש בתוספתא פ\"ז פירוש מה ששנינו במשנה פ\"ט שיתדות דרכים חוצצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש הדבש והדיו והחלב והדם.</b> פרק כל כתבי (דף ק״ב ע״ב) ופ״ג דזבחים (דף ל״ה) ופ״ג דמנחות (דף כ״א) וס״פ תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושרף התות והתאנה וכו'.</b> בתוספתא דמקואות ומסיים בה טעם לשאר השרפין מפני שהם לכלוך הפירות פירוש ודרך בני אדם להקפיד עליהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודם שנסרך בבשר וכו'.</b> כן כתב סמ\"ג וכתב שהטעם שאפילו לח חוצץ מפני שהוא דרך בני אדם להקפיד עליהם אמנם בפרק כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה אלמא בבשר לח אינו חוצץ עכ\"ל. וי\"ל דהכא שאני דנסרך בבשר וכן מפורש בגמרא פרק ג' דמנחות אמר רב דימי בין לח בין יבש חוצץ מיתיבי הדם וכו' לחים אינה חוצצים לא קשיא הא דסריך הא דלא סריך ומפרש רבינו נסרך לבשר: \n",
+                "<b>האבר והבשר המדולדלים חוצצין.</b> תוספתא שם ונראה שהטעם מפני שמעת שנדלדלו הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים ועכשיו כשזה בא לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורן ומונעין אותו מלבא במים והו\"ל כבית הסתרים שאם יש דבר חוצץ מעכב בטבילה. ועי\"ל דהא דקאמר דחוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה שאף על פי שהם מדולדלים כגוף הם חשובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הסתרים באשה חוצץ וכו'.</b> משנה פרק ט' דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בנשואה וכו'.</b> תוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגד שע\"ג המכה וכו'. עד אינן חוצצין.</b> תוספתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והטבעות וכו'.</b> שבת עלה נ\"ב ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטי צמר וכו'.</b> משנה רפ\"ט דמקואות ושבת עלה נ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל חוטי שיער.</b> שם ואע\"ג דבשם רבי יהודה היא שנויה אמרינן בר\"פ במה אשה דמודים לו חכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חוטין שבצואר וכו' אבל חבקים שבצואר וכו'.</b> ריש פרק במה אשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיער שעל הלב וכו' וכן קלקלי הזקן וכו'.</b> פ\"ט דמקואות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חץ התחוב באדם וכו' וכן מי שבלע טבעת טמאה.</b> בסוף מקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכבר ביארנו.</b> בה' טומאת מת פכ\"ד: \n",
+                "<b>נכנסו צרורות וכו'.</b> בתוספתא דמקואות פ\"ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר\"ע אומר אינו חוצץ ומשמע לרבינו דכיון דבשמא דיחידאה קתני לה פליגי עליה רבנן ועי\"ל דטעמא דר\"ע משום דס\"ל דבית הסתרים לא בעינן שיהיו ראויים לביאת מים ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה) ובפרק תינוקת אמרינן דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אספלנית מלוגמא וכו'.</b> דברים אלו במחלוקת הם שנויים בתוספתא בפרק הנזכר וכבר נתבאר דהלכה כמ\"ד דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n",
+                "<b>היתה בו שערה אחת וכו'.</b> תוספתא בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יטבול אדם וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טבל אינו חוצץ.</b> תוספתא פרק ח' דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוחז באדם ובכלים וכו'.</b> משנה פ\"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילם טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ר\"ש אומר ירפה כדי שיבאו בהם המים ומשמע לרבינו דת\"ק סבר דלא מהני רפיון ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפשלת בנה וכו'.</b> בפרק תינוקת (דף פ\"ז) וכגירסת ר\"ח שכתבו התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדה שנתנה שערה בפיה וכו'.</b> בפרק ח' דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנמצא עצם בין שיניה וכו'.</b> בפרק קמא דקידושין (דף כ״ה) ובפרק תינוקת (נדה ס״ו:) \n",
+                "<b>נתנה מעות בפיה וכו'.</b> שם טהורה מטומאתה אבל טמאה היא ע\"ג רוקה פירוש טהורה מטומאת נדה ומותרת לבעלה פירוש וטמאה על גבי רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שאין חוצצין באדם וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות. ודע דאיתא בתוספתא רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה ולא חילק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דלרבותא נקט פירשה רובה וכ\"ש מיעוטה א\"נ דאה\"נ דמפרש דבדוקא נקט פירשה רובה אלא דכיון דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבים פליגי עליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפלוף שבעין.</b> יתבאר בסוף פרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות או יתר וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ור״י אמר אין לנו אלא אחת ופסק כר״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה מקפיד עליו וכו'.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בסוף פ\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויראה לי ששערו של אדם כגופו (של אדם) הוא חשוב וכו'. א\"א כדברי הגאונים הוא העיקר עכ\"ל ואין בזה הכרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקנת עזרא היא וכו'.</b> בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא וכו' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא ל״ק הא דאפשר הא דלא אפשר ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דלהאי מסקנא ליתא לפיסקא דפסק התם מרימר כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא הפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא״א לחוף בליל טבילה מפני הדחק כגון שא״א למצוא מים חמין בליל טבילה מפני שיוצאים בשיירא או מפרשים בים וכיוצא בזה או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילה היא העונה דכיון דא״א לעשות בע״א יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפילו אם יכריח הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה עד ליל שלישי יש לה רשות אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע״ש ותטבול במו״ש אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא בשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא ונ״ל שלדעת רבינו ע״ש ומו״ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה״ה לחוף ביום ראשון ולטבול בליל שלישי וכן כיוצא בשאר הימים דהא לפי מ״ש מפני דוחק או חולי אין טעם לתלות ההיתר הזה בע״ש ומו״ש יותר מבשאר הימים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבלה ועלתה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ופסק כלישנא בתרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אם באותו היום שחפפה טבלה א\"א הא קי\"ל כלישנא בתרא וכו'. טעמו מפני שהוא גורס כהרי\"ף והר\"ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתם הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ונראה עוד שהראב\"ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה\"ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עליו עוד ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכתבו אצל דין תיכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש\"ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ דאי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפילו אי לא הוה בעינן לכתחילה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאשתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כך נראה לי ביאור דברי הרב רבי אברהם בן דוד וליישב דעת רבינו י\"ל דאיהו ז\"ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ומפרש דהיינו לומר דאינה צריכה תרתי חפיפות וטבילה דבטבילה לחודה סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ובזה נסתלקו מעליו שתי השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה ביום החפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין שביום טבילה חפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה ביום חפיפה הצריכוה לחזור ולחוף והר\"ן כתב בפרק ב' דשבועות (דף ש\"מ) וז\"ל הרמב\"ם כתב אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע\"פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי אפשר דאע\"ג דאתיא לידי ריעותא לא נחוש ואע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. נראה שהר\"ן מפרש שהראב\"ד סובר בדברי רבינו שדעתו לומר שכל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אף ע\"פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי אפשר דאע\"ג דאתייליד ריעותא לא נחוש אף ע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמעינן האי לישנא אלא דהיכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וז\"ש הראב\"ד דאפילו לא בעינן סמוך לכתחילה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו' ואיני יורד לסוף דעתו של הר\"ן בזה שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם שמבואר הוא מאד בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיתה להם נוסחא אחרת בדברי רבינו ומ\"ש בביאור דברי רבינו ובביאור דברי הראב\"ד הוא הנכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא תחוף אשה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) וברפ״ב דמסכת כלים כתב רבינו בפירוש המשנה דנתר שהוא שקורין בלשון לעז גריד״א וכן כתב הריב״ש שהוא מוחה ביד הנשים שלא יחופו ראשן בגריד״א ביום הטבילה וכתב הטור דהוא הדין לשאר דברים המסבכים את השיער וכתב מהרי״ק בדיעבד אם עיינה וראתה יפה שערה שאינו נקשר דלא מסובך זה בזה ולא נקטף עלתה לה חפיפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדה שנתנה תבשיל לבנה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרטה בבשרה וכו'.</b> בפרק תינוקת אמר רמי בר אבא הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה א\"א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ וכו'. ואני אומר שמ\"ש על דברי רבינו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו בדברי רבינו שהיה כתוב בה כגלד שעל המכה אבל לנוסחא שהיא כגלד שעל גבי מכה וכך היא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שעל גבי היינו ע\"ג המכה מבחוץ ונ\"א מצאתי שכתוב בה שחוץ למכה והיא הנכונה: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו'. זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר בריבדא דכוסילתא: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> דמאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא אפשר לומר שרבינו אינו מפרש ריבדא וינטוש\"א כדמשמע שמפרש הראב\"ד אלא מפרש דריבדא ר\"ל שריטה ואפילו את\"ל דריבדא היא וינטוש\"א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות שנעשו ע\"י וינטוש\"א שלשה ימים ולא אפילו חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות וגמרא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וא\"ת שהראב\"ד מפרש דריבדא היינו שאנגראדור\"ה נאמר דרבינו אינו מפרש כן אלא שהיא שריטה: \n",
+                "<b>וכן לפלוף שבעין.</b> בפ״ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין לפלוף שחוץ לעין וגבי אלו שאינן חוצצין תני לפלוף שבעין ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוספות לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח [חוצץ] והכי משמע בפ״ט דמקואות וכו' דלא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע״כ וכ״נ מדברי רבינו שכתב לעיל דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ וכאן כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ובנדה משמע בהדיא דלעיל מיירי בלח ומש״ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפילו בתוך העין נמי חוצץ. והרא״ש כתב בפ' תינוקת (הל' מקואות סי' כ״ה) אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שבתוך העין הוא לח ומחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו משיתחיל לירק עכ״ל. נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע״פ שהוא יבש הרבה חוצץ מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכ״כ הטור בשמו וכתב (הטור בי״ד סימן קצ״ח) וז״ל והרמב״ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים לאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה עכ״ל. ונראה שכתב כן מפני שנמצא לרבינו שכתב כאן שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג״י חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת הטור דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה כתב וכן לפלוף שבעין שהוא להשוות לפלוף שבעין לשריטות גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת הטור יש לתמוה על רבינו איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק שאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר שלשה ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ ואם תאמר דתוך שלשה ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וגם שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע״פ שלא הוריק חוצץ ותוך ג' אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א״כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלי אלא בימים ובלפלוף תלי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לטור בדברי רבינו דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי מאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה הכרח ועוד דלפ״ז אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי רבינו וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בגמרא מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך שלשה לאחר שלשה ומהי תיתי ליה לרבינו לפלוגי בינייהו ועל הטור שהביא דברי רבינו בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר שלשה ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך שלשה לאחר שלשה ובין הוריק ללא הוריק וכפירוש אי זה משני הפירושים שכתבתי לעיל הוה ליה לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ״ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ״ל שהוא פשוט דלא מפליג רבינו בלפלוף בין תוך שלשה לאחר שלשה כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש על שרטה בבשרה וכו' וכן לפלוף שבעין</b> לא להשוותם לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות משכחת לה דחוצצין אע\"פ שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא ע\"פ השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אע\"פ שאינו נראה כך לפלוף שבעין אע\"פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק א\"נ דה\"ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שיבשותו של זה תלויה בשלשה ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוחל שבעין וכו'.</b> פרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפילו על גבי העין אינו חוצץ ומפרש רבינו פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף על פי שאין להם כחול כמו שכתב רבינו בסמוך אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דרש״י. והטור נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו וגירסת ספרים שלנו בדברי רבינו עיקר שכתוב בהם ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ ומצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ואם היו עיניה פורחות והיא הנכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתחה עיניה ביותר וכו'.</b> שם אמר ר\"י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: \n",
+                "<b>בד\"א לענין טהרות וכו'.</b> בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע\"ג העין חוצץ אא\"כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש\"ד כך היא גירסת הרי\"ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד\"א לענין טהרות ונ\"ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה\"ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח\"כ כתב בד\"א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ\"ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ\"ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ\"מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא\"כ כשכתב בפ\"א מד\"ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע\"פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ\"ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ\"ש התוספות והרא\"ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו\"ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ\"ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ\"ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ\"ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה: \n",
+                "<b>וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב</b> הראב״ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א״א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ״ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש״י ובנדה לבעלה ואע״פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ״ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ״ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע״כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא״כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטבל ועלה וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> ואלו חוצצין בכלים הזפת והחמר.</b> משנה פרק ט' דמקואות: \n",
+                "<b>הזפת שבכוס ושבצלוחית וכו' הזפת שבתמחוי וכו' המור והקומוס וכו'.</b> בתוספתא דמקואות פרק שביעי: \n",
+                "<b>היה זפת או חמר וכיוצא בהן וכו' עד על המרדעת.</b> משנה פרק ט' דמקואות: \n",
+                "<b>ומה שכתב על המרדעת משני צדדין.</b> בסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש על בגד תלמידי חכמים וכו'.</b> משנה פרק ט' דמקואות ושבת קי\"ד וכרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו על המטפחות וכו'.</b> שם (דף קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבח שהיה דם על בגדו וכו'.</b> בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ה\"ז ספק אם חוצץ וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> היה הזפת או החמר וכו' לכלוכי צואה וכו' אבל לכלוכי שמרים וכו'.</b> תוספתא דמקואות פ\"ז אלא שבסוף כתוב שם שע\"י הקרדום ושע\"י המגריפה אינן חוצצין הגלידו הרי אלו חוצצין ונראה שהיא נוסחא נכונה וצריך להגיה כן בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ברור הוא וכו' אין בדבר זה הפרש וכו'.</b> דברים פשוטים הם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-טו)</small> כל ידות הכלים וכו' עד לעקמומית שבה.</b> ריש פרק עשירי דמקואות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היה בו מקום שאין המים נכנסים בו וכו' א\"א זה עשה תחת מה שראה במשנה וכו'. קנישקנין פירש\"י כלי שיש לו שתי פיות וכן פירש הערוך שהוא כלי שיש לו שני נקבים בצדו ולפי דברי הראב\"ד מתני' ה\"פ כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע\"י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפילו יטבילנו דרך שוליו ע\"י הנקב בצדו יכנסו המים בכולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שהיה וכו'.</b> משנה וגמרא בריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יטביל אדם את הקומקומוס בפחמין שבו וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהוא מלא משקין וכו' עד הרי זה טהור.</b> בסוף מקואות וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שתוכו טהור וכו'.</b> פרק התערובות עלה ע\"ח (ע\"ב) אמרינן נותן טעם ברוב אי הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהא מראהו כשר ואם לאו פסול ורמינהו כלי שהוא מלא רוקין והטבילו וכו' אמר אביי ל\"ק הא דידיה הא דרביה וכו' רבא אמר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי להו בכל דהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה וכיון דאיכא רובא לא צריך ופירש\"י דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב שאין מראיהן ניכר בתוך המים והטבילו. תנאי היא דרבנן פליגי [עליה דרבי יהודה] וכוותיה קיימינן. בדלי שהוא טהור וגבו טמא כגון שנטמא גבו בטומאת משקין דרבנן דקי\"ל תוכו אוגנו אזנו וידיו טהורים. דמדינא סגי ליה בכניסת מים לתוכו כל דהו שתעלה טבילה לשפתו דהא תוכו אין צריך טבילה ורבנן הוא דגזור שיטבילנו יפה דאי אמרת דסגי ליה בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו [על מי החטאת] שלא יתערבו מי המקוה לתוכו [ויפסלו] ולא מטביל ליה לשפת הכלי לפיכך גזרו עליו להטבילו [ולפוסלו] וכיון דאיכא ריבויא תו לא צריך דהא טבילת תוכו חומרא בעלמא הוא עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אמר אברהם נשתבש בשמעתא דזבחים וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא מפרש הא דרבא כדפרשינן דקאי אר' יהודה דשני אביי אליביה התם הא דידיה הא דרביה ואתא רבא למימר לעולם חד תנא הוא וכרביה ס\"ל והכי קאמר ברובא סגי בדלי שהוא טהור וגבו טמא וכו' ופשטא דשמעתא הכי מוכח ורבינו נראה שמפרש דרבא לא קאי אדאביי אלא מילתא באנפי נפשה היא דאתא לפרושי ברייתא דדלי שיש בו יין לבן ואפשר שהביאו לפרש כן שלא היה גורס רבא אמר אלא אמר רבא ומילתא באנפי נפשה היא וכדאמרן ועדיין ק\"ל שכתב רבינו סתם אבל אם היה בו יין אדום לא עלתה לו טבילה דמשמע דבשום פנים לא עלתה לו טבילה והא ליתא אלא דאם דיהא מראהו כשר ולזה נתכוון הראב\"ד שכתב וביין אדום בעינן שידהו מראיו לדברי הכל ואפשר לדחוק ולומר דמשמע דמילתא דפשיטא היא שאם דיהו מראיו הרי הוא מים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או משאר משקין.</b> צ\"ל דמשקים אדומים קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגין שהוא מלא וכו' עד כאילו לא טבלה.</b> תוספתא פ\"ז: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לישנא דתוספתא וכו'. בפ\"י דמקואות אלו שאין צריכין שיבאו בהם המים קשרי העני והנימין וחבט של סנדל ותפילה של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת ואזני החמת ואזני התרמיל ופירש שם רבינו קשרי העני הקשר שיקשור בגדיו אם יקרעו אשר אין כוונתו להתירם וכן קשרי הנימין והם הקשרים אשר יקשרו קצוות פתילים היוצאים מן הבגד וכו' וחבט של סנדל לולאות האזנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם הקפיד עליהם חוצצין וכו'.</b> נראה שלמד כן רבינו מדנקט קשרי העני משמע הא של בע\"ה צריכים שיבואו בהם המים וטעמא משום דסתם בע\"ה מקפיד וסתם עני אינו מקפיד אבל אם הקפיד העני הוי חציצה ואם לא הקפיד בע\"ה לא הוי חציצה דכלל גדול שנינו בספ\"ט זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ובתוספתא פ\"ח שנוי בפירוש כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כד)</small> ואלו שצריכים שיבואו בהם וכו'.</b> פרק י' דמקואות אלו שהם צריכין שיבאו בהם המים הקשר שבפרקסין שבכתף ושפה של סדין צריך למתח ותפלה של ראש בזמן שאינה חוצה ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת ושנצין של סנדל ונראה שרבינו מפרש דה\"ק הקשר שבפרקסין ושבכתף ופרקסין ר\"ל חלוקים וה\"פ הקשר שבפתחי החלוקים שהם עשויות לולאות וכן הקשר שבלולאות שבכתף: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לחלק בין נימי הבגדים שנקשרו מאליהן לקשרי נימי הבגדים שקשרן</b> תוספתא פ\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש שפה של סדין צריך למתח.</b> פירושו הקמטים שיש בשפת הסדין צריך למתחן כדי שיבאו בהם המים: \n",
+                "<b>הסלים של גת ושל בד וכו'.</b> ג\"ז תוספתא פ\"ח: \n",
+                "<b>הכר והכסת וכו' עד וינוחו מבעבוען.</b> פ\"י דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ידות הכלים וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים וכו'.</b> בפ״ו דמקואות דלי שהוא מלא כלים והטבילו הרי אלו טהורים ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנאד ובפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב) מאי קאמר ואם לא טבל ה״ק ואם אינו צריך להטבילו ופירש״י ואם אינו צריך להטבילו ואתה בא לטהר כדים שבתוכו ע״י מים המעורבים למקוה עד שיהו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנאד אבל כשהכלי טמא אפי' פיו צר כל שהו כלים שבתוכו טהורים דמגו דסלקא טבילה לגופו של כלי ליטהר ע״י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הטהו על צדו וכו'.</b> תוספתא פ\"ה: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'.</b> משנה וגמ' ר\"פ חומר בקדש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו למעלה במקומו.</b> פי\"ב משאר אה\"ט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> דין תורה שכל מים מכונסים וכו' שיערו חכמים אמה על אמה וכו'.</b> פשוט במסכת מקואות ובכמה מקומות בגמרא מהם בסוף מסכת ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) ובספ\"ק דחגיגה (דף י\"א) ובעירובין פ\"ק (דף ד' ע\"ב) ופ\"י דפסחים (דף ק\"ט ע\"ב) ופ\"ג דיומא (דף ל\"א) ומשמע בפרק עושין פסין דהני אמה על אמה ברום שלש אמות במרובע הוא ולא בעיגול: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בין שאובים בין שאינם שאובים ומד\"ס שהמים השאובים פסולים לטבילה.</b> דעת רבינו כדעת ר\"י שכתבו התוס' בספ\"ק דפסחים בשם ר\"י והביאו ראיות לדבר וכתב הר\"ן בפרק המוכר את הבית ובפ\"ב דשבועות שכן נראה מדברי הר\"י ן' מיגש ושכן דעת הגאונים וכתב הרמב\"ן שכן דעת הרי\"ף ויש חולקים בדין זה ככתוב על ספר ב\"י: \n",
+                "<b>ולא עוד אלא מקוה מים וכו'.</b> רפ\"ג דמקואות ופ\"ק דעדיות ופ\"ק דשבת ופרק ב' דחגיגה (דף ט\"ו): \n",
+                "<b>אע\"פ שפיסול מים שאובים מדברי סופרים למדוהו בהיקש וכו'.</b> בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו כיצד המניח קנקנים בראש הגג וכו' עד הרי זה ישבור את הקנקנים עד והמים הנקווים מהם מקוה כשר.</b> משנה בפ\"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר\"א אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר רי\"א בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה פירוש רבי אליעזר סבר הא דמכשרינן במניח קנקנים אע\"פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע\"י תערובת מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידיו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור\"י סבר דמכשרינן אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח יד בהם לכפותם ובלבד שלא יגביהם לערותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עוד רבינו המניח כלים תחת הצינור.</b> משנה פ\"ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלים את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי ב\"ש וב\"ה מטהרים בשוכח אר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור א\"ר יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ומייתי לה בפרק קמא דשבת (דף י\"ו ע\"ב) ואיתמר עלה אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו ופירש\"י תחת הצינור שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו נפסל אבל הכלים פוסלים משום שאינם מטהרים. בשכח ולא חשיב שאיבה הואיל ולא לכך נתכוונו. בחצר שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפים ונפלו למקוה שהוא טהור. במניח תחת הצינור ובשהניחן בשעת קישור עבים ואח\"כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לה לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פיזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במניח בחצר ואפי' בשעת קישור עבים ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הילכך בטלה. במקומה עומדת במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליהם לבטל דברי ב\"ה דלא חזרו בהם. הניחן תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו. בשכחן דברי הכל טהורים דליכא גלוי דעתא. בטלה מחשבתו דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד עכ\"ל: \n",
+                "<b>ובפ\"ב</b> דמקוואות תנן הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היה המים צפין על גביו כל שהן ישבר אם לאו לא ישבר דברי ר\"א ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר ותניא בתוספתא פרק שלישי ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר [רבי יוסי אומר משום ר\"י אף יטה ובלבד שלא יטול] כלומר שלא יטול בידיו ויערן פי' הסייד שסד את הבור בסיד והביא הסיד בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא מים אם המים צפים ע\"ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור\"י סבר אפילו אין המים צפים על גביו לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם. המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דפני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים שהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כיון שיכנסו המים לתוכן. ודברי רבינו תמוהים מכמה פנים חדא דמשמע שפסק כב\"ש דפסלי במניח תחת הצינור אף בשוכח ואמאי שבק ב\"ה ופסק כב\"ש ואע\"ג דרבי מאיר אמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה הא ר\"י אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וקי\"ל ר\"מ ורבי יוסי הלכה כר\"י. ועוד שכתב דמניח כלים תחת הצינור בכל עת ובכל זמן פסולים כלומר בין שהניחן בשעת קישור העבים פסולים וזה היפך ממאי דאוקימנא בפ\"ק דשבת דהכל מודים בשהניחן בשעת פיזור עבים שהם טהורים. ועוד שכתב שגזרו על השוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב\"ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ועוד שהוא מניח חילוק דבשעת קישור העבים ושעת פיזור העבים בחצר ולא בצינור ולפ\"ז משמע דכי אמרינן לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו דהיינו לומר דב\"ה סברי בטלה מחשבתו וב\"ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז\"ל פוסק כב\"ש כמו שקדם ה\"ל לפסוק גם בזה דפסולים כב\"ש דאמרי לא בטלה מחשבתו ועוד דלפי מה שהוא ז\"ל מניח חילוק דקישור עבים ופיזורם בחצר מיירי בשכח וכן אם הניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו למה לא כתב דין השוכח: \n",
+                "<b>ונראה</b> לומר שרבינו ז\"ל מפרש דכי אמר ר\"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת פליג בין אמאי דאמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה בין למאי דאמר מודים בשוכח בחצר שהוא טהור דסבר ר\"י דבין במניח בין בשוכח בין תחת הצינור בין בחצר סברי ב\"ש דפסול וב\"ה מטהרים בשוכח תחת הצינור וכ\"ש בשוכח בחצר ומשום דאיכא למיתמה אסברת ר\"י דנהי דתחת הצינור גזרו ב\"ש שוכח אטו מניח משום דדרך להניח כלים תחת הצינור לקבל מים הילכך שייך למיגזר ביה אבל בחצר דאינו מצוי כ\"כ להניח בו כלים לקבל מים נהי דאסרו במניח לא היה להם לגזור בשוכח ולהכי אוקי רב משרשיא דבין לר\"מ בין לרבי יוסי אליבא דב\"ש בקישור עבים ופיזור עבים תליא מילתא דכשהניחן בשעת קישור עבים אע\"פ שהוא חצר ד\"ה טמאים כלומר בין לר\"מ בין לרבי יוסי כיון שהוא שעת קישור עבים כך עשוי לירד מים בחצר כמו שעשוי לקלח הצינור ולב\"ש דגזרי בצינור שוכח אטו מניח ה\"נ גזרו בהניח בחצר בשעת קישור עבים שוכח אטו מניח וב\"ה דלא גזרי בצינור ה\"נ לא גזרי ובהניחן בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים כלומר דבין לר\"מ בין לרבי יוסי מודו ב\"ש דטהור ואפילו במניח וכ\"ש בשוכח לא נחלקו אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו וכו' כלומר לא נחלקו ר\"מ ורבי יוסי אליבא דב\"ש אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו כלומר דר\"מ סבר דמודו ב\"ש דבטלה מחשבתו ואפי' במניח טהורים דכיון דנתפזרו העבים אסח דעתיה והילכך אע\"פ שלא שכח טהורים והא דקאמר ר\"מ דמודים בשוכח לאו משום דליבעי שישכח ממש אלא לנתפזרו העבים קרי שוכח דכשם שהשוכח הוא מסיח דעתו מהדבר כך כשנתפזרו העבים הסיח דעתו מהמים ומ\"ס לא בטלה מחשבתו כלומר רבי יוסי דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת סבר דלב\"ש כיון שהניח בשעת קישור עבים אע\"פ שנתפזרו לא בטלה מחשבתו הילכך הם פסולים וסובר עוד רבינו דהלכה כר\"מ משום דבגמרא אמרינן דר\"ט ס\"ל כוותיה: \n",
+                "<b>והשתא</b> ניחא כל דבריו שמ\"ש בתחת הצינור דבכל עת ובכל זמן פסולין היינו משום דסבר דמאי דאוקי רב משרשיא דבשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים וכו' לא קאי אלא למניח בחצר דוקא אבל במניח תחת הצינור פסולין משום דהיינו כב\"ש דהלכתא כוותייהו לדעתו ז\"ל כר\"מ דאמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המניח הכלים בחצר בשעת קישור עבים פסולים וכן גזרו בשוכח וכו'.</b> מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דמפרש דמאי דאמר רב משרשיא הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים וכו' אמניח או שוכח בחצר קאי דשעת קישור עבים לחצר כצינור דכל זמן דמי וכי היכי דבצינור גזרי ב\"ש דהלכתא כוותיה ה\"נ גזרי בחצר בשעת קישור עבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים.</b> מבואר על פי זה דהיינו דאמר רב משרשיא בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים דאפי' לא שכח נמי טהורין דכיון דחצר הוא ובשעת פיזור עבים הוי כמו שהניחם בראש הגג לנגבן דבכל גוונא טהורים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו כשרים.</b> גם זה שם מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דרב משרשיא אמניח בחצר קאי ור\"מ סבר דנתפזרו העבים מודו ב\"ש דבטלה מחשבתו והוי כהניחם בשעת פיזור העבים דטהורים בכל גווני ובכך עלו דברי רבינו כהוגן וכבר העלה רבינו דעתו זה בפי' המשנה אכן דבריו סתומים וחתומים בביאור שיטת ההלכה ולכן הארכתי להוציא לאור משפטם לדעתו ז\"ל: \n",
+                "<b>אח\"כ</b> מצאתי להר\"א בנו של רבינו שכתב וז\"ל מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו ת\"ק ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר ת\"ק המניח כלים תחת הצינור וכו' אמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ולא פליג רבי מאיר על רבי יוסי בזה וחזר ת\"ק ואמר ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור כלומר לא פליגי ב\"ש על ב\"ה בשוכח בחצר ולא פליג ר\"מ על ת\"ק בזה אבל פליג רבי יוסי על תנא קמא בזו דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו ב\"ש וב\"ה בשוכח תחת הצינור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שרבי יוסי חולק על ר\"מ בנמנו ורבו בתחילה ה\"ל לחלוק וכך היה צ\"ל אמר רבי מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ורבי יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת רבי יוסי ולא שנאה אלא על פסקן ומודים שהוא ענין אחר ושקשה על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יוסי חסרו להו קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצה ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים פסיקא בצינור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדאודו דרבי מאיר לא פליג על ת\"ק דמודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כוותיה ס\"ל ולפיכך חשב אליבא דר\"מ האי מתניתין ממניינא אלא לרבי יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו לא יכול למימני מניח כלים דלא פסיקא מילתייהו בצינור וחצר אליבא דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממניינא לטעמיה וחסרו להו, ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הא ניחא לרבי יוסי אלא לר\"מ טפיא ליה כלומר לרב יוסי דמפיק מילתא דכלים ממניינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא למימנא ניחא ליה אי חשיב תינוק עכו\"ם מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר\"מ דפסיקא מילתא דכלים ולפיכך א\"א לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק עכו\"ם כדאמרת דהוה ממניינא הא טפיין להו ופרקינן ר\"מ אוכלים וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתייכו דפלגינן צינור מחצר כנראה מקושייתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללא אמאי לא קמה לה השוכח תחת הצינור ממניינא וכו' אילו הדבר כן שהצינור והחצר מוחלקים עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר\"מ וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקים בחדא הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן. ושקשה לך מדגרסיתו ב\"ה סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון הגמרא כך בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא ת\"ק ומר דהוא רבי יוסי כדפריש אבא מארי בפירוש המשנה ולא ק\"ל מידי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד פוסלין וכו' שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה כו' הכל פסול.</b> בפרק שני דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו' [ולא עוד אלא וכו'] .</b> בפרק ששי ופרק שביעי דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'.</b> בפ״ז דמקואות תנן היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ובס״פ הערל (יבמות דף פ״ב ע״ב) אמרינן היו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר״י וכו'. עד רובו וכתבו המפרשים דהיינו דוקא במי פירות אבל מים שאובין אפילו אלף סאין אינן פוסלין את המקוה השלם שיש בו ארבעים סאה וממ״ש רבינו כאן נראה שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק הערל עד רובו במים שאובים דוקא היא אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל סאה כדקתני מתניתין דמקואות ואמי פירות דקתני ברישא קאי ולפ״ז ההיא דמייתי בפרק הערל אינה מתניתין דמקואות דההיא דמקואות במי פירות ודהערל במים שאובים ודין מי פירות כתבו רבינו בפ״ז והרא״ש כתב בסוף נדה (הל' מקואות סי' א') שדברי רבינו תמוהים שמתחילה כתב כיון שיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע״פ שרבין עליו מים שאובים כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובן ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים הילכך אינו נפסל ברביית מים פסולים אבל בנתן סאה ונטל סאה שלא נשארו במקוה ארבעים סאה מים כשרים א״א שלא יטול גם מן הכשרים הילכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירדו המים וירדו לתחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע״פ שכל אחד מהם רוב מים שאובים ואין בשניהם ארבעים סאה מים כשרים אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות כמו שפירש ר״ת והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הילכך פסלי ברובא עכ״ל: \n",
+                "<b>ונראה</b> שאפשר לומר שטעם רבינו דמדינא שרי בכל גווני אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב\"ן בפרק המוכר את הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המים השאובים פוסלים את המקוה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה ובהמשכה וגרסינן תו התם א\"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ופירש\"י ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפילו בשלשה לוגין מיפסיל מקוה בכה\"ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה. והן טהורים כלומר כשר לטבול בו. מטהרת ברבייה ובהמשכה כשהרוב ממי הגשמים שנפלו מעצמם לתוכו והמשיך מיעוט של שאובה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאובה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר וכו'.</b> משנה פרק ד' דמקואות: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על דברי רבינו דממשנה זו משמע דלא מכשרינן בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא\"ש מדקתני סיפא היו מקלחים לתוך המים וכו' ואילו הוא ז\"ל כתב לעיל מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה [והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו שלא נתערבו קודם שירדו למקוה מכשיר] וצ\"ל שרבינו ז\"ל מפרש דהא דקתני היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך [המים היינו לומר שלא היו נמשכין אלא המים השאובין היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה] בלי המשכה כלל ומש\"ה קתני שאם לא היו ארבעים סאה מים כשרים במקוה נפסל בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו בו אבל אם היו השאובים נמשכים אע\"פ שלא היו במקוה ארבעים סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו כדלעיל וכפירוש הזה נראה מדבריו בפירוש המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא צ\"ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיה במקוה פחות מעשרים סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בשלשה לוגין מים שאובים אף ע\"פ שנפלו בו בהמשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע\"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז\"ל שכתב אין המים שאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובים וכו' אינם פוסלים את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דדוקא במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובים ע\"י המשכה הא לאו הכי לא ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' מבואר דהיינו לומר שאפילו שאב ונתן לתוך המקוה בלא המשכה כלל שכבר נפסל המקוה בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו לתוכו אם היו רוב כשרים במקוה כשר ע\"י המשכה שימשיכה כולה למקום אחר ואח\"כ כתב מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר ונמשכים ויורדים וכו' לומר דאפי' לא היו רוב מים כשרים ניכר ועומד לעצמו כשנתערבו בו המים השאובים כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמה אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והיינו דכתב אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה כלומר שאם לא היו מתערבין קודם שיגיעו למקוה אע\"פ שהיו השאובים נמשכים ויורדים אם לא היו במקוה רוב מ' סאה מן הכשרים קודם שיתערבו עמהם השאובים פסול ואח\"כ כתב אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחים לתוך המקוה וכו' כלומר וכל זה הוא דוקא כשהיו השאובים נמשכים ויורדים אבל אם היו מקלחים כלומר שהיו השאובים יורדים למקוה בלא המשכה אפי' היו הכשרים בתוך המקוה ארבעים סאה חסר קורטוב נפסלו כולם מעת שנפלו בהם שלשה לוגין מים שאובים ואין להם תקנה אלא ע\"י שימשיכם כדלעיל. ומה שהפסיק רבינו בהוראת מקצת חכמי המערב באמצע דבריו הוא מפני שחכמי המערב ורבינו חולקים בפירוש מה שאמרו בגמרא שאובה שהמשיכוה כולה כשירה לפיכך סמך ענין לו ועוד מפני שמשנה זו הוי תיובתא לחכמי המערב כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה לפיכך אחר הוראתם כתב דברי המשנה דמינה נשמע דליתא לההיא הוראה: \n",
+                "<b>וטעם</b> הוראת חכמי המערב נראה שהיתה מדגרסינן בפרק קמא דתמורה אמתני' דאין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון מאן תנא א\"ר חייא בר אבא אר\"י ראב\"י היא דתניא ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה מכלל דרבנן סברי דרבייה ובהמשכה לא אלא דכי אתא רבין אר\"י שאובה שהמשיכוה כולה כשירה מני לא רבנן ולא ר\"א אלא אמר רבה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא וכו' ומשמע לחכמי המערב דראב\"י בעי רבייה דכשרים והמשכה דשאובים ורבנן לא באו רבייה דכשרים אלא כל ארבעים סאה שאובים שהומשכו כשר ואפילו אין בהם תערובת כשרים כלל וכן פירש\"י וסוברים דקי\"ל כרבנן דרבים נינהו ורבינו כתב בפירוש המשנה שהם טעו בהוראה זו לסיבת מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבה כלומר שנעלמה מהם מתניתין דמים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקא וכו' שכתבתי לעיל דמשמע מינה בהדיא דבלא רוב מים כשרים לא מתכשרי מים שאובים ע\"י המשכה ואני אומר שאין [מאותה הוראה] הוכחה שנעלמה אותה משנה מהם דאפשר דהוו ידעי לה ולא פסקו כמותה משום דהוו מפרשי לה כפירוש רבינו שמשון דאתיא דלא כרבי אליעזר ב\"י ודלא כרבנן דפליגי עליה כדמשמע בסוף פ\"ק דתמורה ואפילו אי הוו סברי דראב\"י היא איכא למימר דלא פסקו כמותה משום דס\"ל דלא קי\"ל כוותיה ואע\"ג דסתם תנא כוותיה לא קי\"ל כההוא סתמא מדחזינן דכי אתא רבין אמר ר\"י שאובה שהמשיכוה כולה [כשירה] וכיון דסתמא אמר הכי משמע דהכי הלכתא ולא כסתם מתניתין: \n",
+                "<b>ועדיין</b> יש לדקדק בדברי רבינו שכתב מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים וכו' הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה רוב ארבעים סאה מן הכשר ומשמע דהא כראב\"י אתיא דאמר מקוה שיש בו כ\"א סאה וכו' פותקן למקוה ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' שהשאובה שהמשיכוה כולה כשירה ומשמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין שהמשיכוה כולה כשירה והיאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב\"י והדר פסק כרבנן. ונ\"ל שרבינו סובר דה\"פ דשמעתא התם מדקאמרה מאן תנא דסבר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י היא משמע דאיכא רבנן דפליגי עליה דראב\"י ואמרו דמים שאובים פוסלים את המקוה שלא לפי חשבון כלומר דאפילו קדמו רוב כשרים והמשיך לתוכן י\"ט סאין שאובין פסלי א\"כ הא דקאמר רבין שאובה שהמשיכוה כולה כשירה כלומר שאם היו כ\"א סאה מי גשמים ועירה י\"ט סאין שאובין בלא המשכה שנפסלו כולם ואח\"כ המשיכם כולם למקום אחר כשרים כמאן דלא כרבנן דהא לא מכשרי שאובה ע\"י המשכה כלל ודלא כראב\"י דאם איתא דהוה מכשר בה אם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוה שתיק מינה כי היכי דלא נימא דעד כאן לא אכשר אלא כשהמשיך הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים שלעולם היו הכשרים בכשרותם אבל היכא שעירה השאובים לתוך הכשרים בלא המשכה שנפסלו הכשרים מודה לרבנן דפסלי [אפילו המשיכם אח\"כ] הילכך ע\"כ לומר דליכא מאן דפליג על ראב\"י ואע\"ג דמשמע דיחידאה איתמר איכא דכוותה בפרק ארבע מיתות דהשתא רבין אגמרן דאע\"ג דמדברי ראב\"י לא משמע דשרי אלא בשהמשיך י\"ט שאובים לתוך כ\"א כשרים הוא הדין דשרי בעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה ואחר כך המשיך את כולם דהא איכא למימר שאע\"פ שבעת שעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ\"מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי\"ט שאובים בלבד הילכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למינקט אידך משום דכיון דליכא מאן דפליג עליה שפיר ילפינן חד דינא מחבריה. אי נמי ה\"פ הא ודאי דרבנן פליגי אראב\"י מדנקיט לה בלישנא דיחידאה ואי כדקאמרת מאן תנא דאמר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י משמע דרבנן דפליגי אראב\"י לחומרא פליגי וכמ\"ש לעיל וא\"כ דרבין דלא כמאן דלא כראב\"י דהא ע\"כ לא שרי ראב\"י אלא בשעירה הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים בדרך המשכה ולא בשעירה אותם שלא כדרך המשכה שכבר נפסלו ושוב לא תועיל בהם המשכה הילכך ע\"כ לומר דרבנן דפליגי אראב\"י לקולא פליגי ושרו אפילו בשעירה הי\"ט שאובים בלי המשכה אע\"פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין אמר ר\"י אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחילה דהיכא דהמשיך הי\"ט שאובים דכשר דכ\"ע מכשרי בה ואח\"כ כתב שאפילו עירה הי\"ע שאובים בלא המשכה שנפסל הכל אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אראב\"י וכדרבין וזה נראה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקוה שנפלו אליו שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד מצטרף לשלשה לוגין.</b> בפ\"ג דמקואות מכלי אחד משנים משלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין בד\"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד\"א בזמן שלא נתכוון לרבות אבל אם נתכוון לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשה לוגין ומשמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותם מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשפע ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בו אז מצטרפין אפילו קורטוב בכל שנה אבל אם לא הטיל על דעת זו בזה אמרו מד' אין מצטרפין והטור ורבינו ירוחם פירשו בע\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שקדמו השאובים וכו'.</b> בפ\"ב דמקואות וכחכמים דאמרי בין בתחילה בין בסוף שיעורה ג' לוגין: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיון שנפלו ג' לוגין מים שאובים לתוך מ' סאה נפסל הכל ונעשה שאוב.</b> נראה כסותר למ\"ש בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וכ\"כ עוד בספ\"ו ומשמע מדבריו שם דאפילו בשאב ושפך על דעת לרבות מי המקוה קא מכשר ושמא י\"ל דלתוך ארבעים סאה דנקט הכא כשהם ארבעים סאה עם השלשה שאובים שנפלו איירי אבל אם היו מ' סאה שלמים מים כשרים כולם לא נפסלו במים שאובים שנפלו לתוכן וכיוצא בזה פירש רבינו שמשון התוספתא דקתני שתי בריכות של מ' מ' סאה זו ע\"ג זו ונפלו שלשה לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו שלשה לוגין וכיוצא בזה כתב רבינו בפ\"ב דערלה שפירש הירושלמי מתניתין הערלה מעלה את הכלאים כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהטילו זה לוג ומחצה וכו'.</b> משנה פ\"ג דמקואות וכחכמים: \n",
+                "<b>ומ\"ש גבי סוחט כסותו והגביהה.</b> הוא מדתנן בפ\"ז דמקואות גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' הטביל בו את הסגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור פירוש סגוס בגד עב של צמר והרבה מים נבלעים בו וכל זמן שמקצתו במים אין המים שבתוכו נחשבים שאובים כל זמן שלא העלהו לגמרי מן המים וטהור המקוה אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובים והמקוה נחסר והמים שמתמצים מתוכו למקוה פוסלין אותו הרי שכל זמן שמקצתו נוגע במים אין המים שבתוכו נחשבים כשאובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כר וכו'.</b> פרק ז' דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל הקופה והשק וכו'.</b> שם בפרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו ג' גומות וכו'.</b> בפ\"ג דמקואות וכת\"ק וכתב הר\"ש משמע דדוקא שידוע אבל ספק פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מקואות אין בכל אחד מהן מ' סאה וכו' אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו'.</b> שם רפ\"ג ודלא כרבי יהושע אלא כרבי יוסי וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שהוא מלא מים שאובים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש מקוה שיש בו עשרים סאה מי גשמים וכו' וכן אם עשה מקוה וכו'.</b> שם גבי מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו לו שלשה לוגין מים שאובים וחכ\"א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו מלואו ועוד או עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ר\"א בן עזריה פוסל אא\"כ פסק ופירש רבינו שמשון שיעמיד בחצר ארבעים סאה מקוה כשר למטה מהפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר כר\"מ בספ\"ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ\"ש אם הכשר למעלה ור\"א פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא\"כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מילואו ועוד עכ\"ל. ורבינו נראה שפוסק כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע\"פ שיש לדחות שסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בפ\"ח גבי ג' גומות שבנחל יתבאר דלית ליה גוד אחית ואהא דתנן והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו פירש רש\"י דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפילו אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את המים השאובים שבבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסלק את הטיט לצדדין וכו'.</b> בפ\"ב דמקואות וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גייס העובר ממקום למקום וכו'.</b> תוספתא דמקואות פ\"ג ר' יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן x שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר ופירש הרא\"ש לגיון הוא חיל רוכבי סוסים וכן שיירא ואם עשו מקוה ברגלי בהמות כשר אבל אדם שזילף בידיו או ברגליו שלשה לוגין למקוה חסר פסלו עכ\"ל אבל מדברי רבינו שמשון נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר אבל עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע\"כ ולפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר כמאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה כשירה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא כשהמשיך רובא ליתא להאי תוספת' ורבינו משמע לו שהוא מפרש התוספתא שהעבירו על גבי קרקע או שניתנו ע\"י דריסת רגלי אדם או בהמה כשר שאין חילוק בין אדם לבהמה לענין זה וצ\"ל דהא דאמר רבי יוסי זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול מפרש רבינו דלא ע\"י נתיזה היה אלא שנטל בידיו וברגליו שלשה לוגין והטילן למקוה ולפי שהיה מפרש כן לא הוצרך לכתוב דברי ר\"י דמדין המסלק את הטיט הוא נלמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו': כתב</b> הראב\"ד ופסולים להקוות עליהם א\"א זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן וכו'. ובאמת שכדברי הראב\"ד כתב ר\"ש בתוספתא דמקואות פ\"ק כי שם הוא מקום דינים אלו דקתני גבא שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכן פחות משלשה לוגין מים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם, ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם וכיצד רבו אע\"פ שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו כ\"א סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו וכיצד שטפו אע\"פ שלא רבו כדברי ר\"ש מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו וכמה שטפו כל שהן, נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן וירדו גשמים ושטפו כדברי בית שמאי וכדברי בית הלל רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולים להקוות עליהם עד שיצא ממנו מילואו ועוד אי זהו מילואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים, רבו מי גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהם, פחות משלשה לוגין אפילו כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורים וכשם שטהורים לטבילה כך טהורים לכל דבר ע\"כ לשון התוספתא. ורבינו נראה שהיה גורס בבא דרישא נמי פסולים להקוות עליהם ואע\"פ שפחות משלשה לוגין מים שאובים אינם פוסלים את המקוה וא\"כ כשרים להקוות עליהם שאני הכא דהני פחות משלשה לוגין מים שאובים הוו טמאים ולפיכך הם פסולים להקוות עליהן ומיהו ה\"מ כשלא רבו הכשרים הנקוים עליהם כגון שהיו במקוה כ' סאה או יותר מים כשרים כשנפלו הפחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים דכיון דכי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה אין מים האחרונים רבים על הראשונים נפסלו ואפילו מרבה מים יותר ממה שצריך לשיעור מקוה דלא חשיבא רבייה אלא במאי דצריך לשיעור מקוה אבל אם מים כשרים שהיו במקוה בעת שנפלו הפחות משלשה לוגין הללו היו פחותים מכ' סאה דהשתא כי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה הוו מים בתראי רבים על מים דהוו ברישא כשר. וה\"פ דרבינו מקוה שאין בו מ' סאה וכו' כלומר יש בו מים כשרים שיעור חצי מקוה או יותר ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאים שאובים פסולים להקוות עליהם, ירדו עליהם גשמים ורבו עליהם כלומר אבל אם שיעור המים הראשונים היה מועט עד שכשירדו גשמים וישלימו למ' סאה נמצא שמים אחרונים רבים על הראשונים כשרים. כנ\"ל לפרש למימרא דבדוקא נקטה תוספתא מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה אלא דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי לא היה סותם דבריו לפיכך נראה דבכל ענין שרבו מים אחרונים על מים ראשונים הוכשרו. ובין כך ובין כך לישנא דנקט רבינו גבי ירדו עליהם גשמים וכו' כשרים להקוות עליהם אינו נוח לי ומאי להקוות עליהם דקאמר הכי הל\"ל כשרים לטבול בהם. ואפשר דמשום דלא פסיקא ליה מילתא שיהא בהם מ' סאה דהא אפשר דמים קמאי הוו מועטים שאפילו עם מים אחרונים שרבו עליהם אין שם מ' סאה לפיכך כתב כשרים להקוות עליהם לומר דמים טמאים שנפלו בו נתבטלו וממילא משמע שאם יש שם ארבעים סאה כשר לטבול בו: \n",
+                "<b>ומ\"מ</b> קשה דקתני סיפא מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין אפי' כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב של מי גשמים טהורים לטבילה ולכל דבר והא קתני רישא דכל שלא רבו מים אחרונים על הראשונים פסולים וצ\"ל שרבינו מפרש דשאני לן בין מקוה שאין בו מ' סאה כלומר שאין בו אלא ל\"ט או פחות למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב דכיון שיש עליו שם מ' סאה לא פסלוהו כלל פחות משלשה לוגין מים טמאים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים המקבלים וכו'.</b> ריש פרק רביעי דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי שלא נעשה לקבלה וכו'.</b> שם סילון שהוא נראה מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוקת שבסלע וכו'.</b> משנה שם השוקת שבסלע וכו' אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחיברה בסיד וכו' פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו כשירה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנאד אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנאד והיו כל טהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו ב\"ש ופחתוה שב\"ש אומרים עד שיפחת רובה ופירש הרא\"ש השוקת שבסלע שחקקוה בסלע ואינה חשובה כלי הואיל ומתחלתה נחקקה בסלע וה\"ה אם קבע האבן וחיברו בקרקע ואח\"כ חקקו כדאיתא בפרק המוכר את הבית אבל אם היתה כלי ואח\"כ חיברה חשובה כלי ופוסלת את המקוה. כמה יהא בנקב פשטא דמתניתין קאי אמאי דסליק מינה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנאד כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכם אבל בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) מייתי הך דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנאד ומשמע שלא היו ארבעים סאה בשוקת והיה מחובר למקוה שלם בנקב כשפופרת הנאד ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כ\"ש נתבטלה מתורת כלי ובתוספתא פליגי תנאי בהא דתניא קסטלין המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא שלשה רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית בד\"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פירוש כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד\"א דבעינן כשפופרת הנאד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא פי' שנקוב מן הצד כשפופרת הנאד וגבוה מעט מהשוליים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהו פוסל את המקוה וסוגיא דיבמות במקומה ההיא דשוקת יהוא בעירוב מקואות ס\"ל כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא הילכך צריך לשנות פשטא דמתניתין ולומר דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וכתב ר\"מ נראה דהלכה כר\"א ברבי יוסי דמעשה רב וחביריו נמי הודו לו דיפה הורה וסתמא דגמרא מייתי לההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות אלמא לא קיימא אניקבה מלמטה לענין כלי המקוה דהתם לא בעינן כשפופרת אלא כמלא מחט וכר\"א ברבי יוסי וכן בפסקי רבינו שמחה בניקבה למטה בשוליה שאין יכול לקבל מים לא בעינן כשפופרת הנאד וכן הביא רבינו שמשון ראיה מן התוספתא דלמטה בשוליה סגי בנקב כל שהוא ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליים נקב כל שהו ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> יושיבנה על הארץ. כך מפורש בתוספתא דקתני עלה ההיא דר\"א ברבי יוסי פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירחו בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה ופירש רבינו שמשון והרא\"ש בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימה אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעלייתא וחשיב כלי הושיבו על גבי הארץ כלומר לא סתם הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירח הנקב מן הצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה: \n",
+                "<b>ומתוך</b> דברי רבינו שכתב כאן משמע לי שהוא מפרש מתניתין כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפ\"ז צ\"ל בההיא דפ\"ק דיבמות דתרי שוקת יהוא היו בירושלים חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא היה בה מ' סאה אלא על ידי עירובה עם מקוה שבצדה על ידי נקב שביניהם ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במסכת מקואות ושיעורא דנקב דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרווייהו הוי כשפופרת הנאד ואע\"ג דבתרווייהו קתני כל טהרות שהיו בירושלים נעשות על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו ואף אם נאמר דדא ודא אחת היא ובין הכא ובין התם לא לענין עירוב מקואות מיתניא אלא לענין נקב המבטלה מתורת כלי וכפשטא דמתניתין דמסכת מקואות והא דקאמר עלה התם ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרת למקומן לא מייתי לה אלא ללמוד ממנה שיעורא דשפופרת הנאד כמה הוי ולא לומר דההיא דשוקת מיתניא לענין עירוב מקואות כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה וכו'.</b> נראה שטעמו מההיא דתניא בתוספתא קסטלין המחלק מים בכרכים והוא ז\"ל מפרש דקסטלין היינו שדרך כרכים להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסין כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח המים לכל מעיינות הכרך וסובר ז\"ל דהלכה כר\"א ברבי יוסי כיון שהודו לו חביריו וסובר עוד דמאי דאמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלין להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י\"ט מהלכות כלים. ומה ששנינו בתוספתא בד\"א מן הצד וכו' סיומא דמילתא דת\"ק הוא ואינו ענין לדברי ר\"א ברבי יוסי ומשמע ליה ז\"ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלין שהוא כלי דסתמו שהוא מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב ה\"ז כשר ללמדנו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וגבי סתמו בסיד או בגפסיס כתב עדיין הוא פוסל את המקוה כלישנא דתוספתא לאשמועינן דלא מיבעיא דאין טובלים בתוכו אלא מיפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוה ליה מים שאובים ופוסלים את המקוה וכל היכא דאין מימיו פוסלים את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכן מ\"ש בסמוך אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשירה ואינה פוסלת את המקוה היינו לומר דכיון דניקב כשפופרת הנאד לא חשיב כלי וכשר לטבול בו ואצ\"ל שאינו פוסל את המקוה. ואם תאמר הרי שם כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בו שיהא בנקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו במוציא זית וי\"ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודו שלם כדמשמע מדבריו שמאחר שהיה שלם בשעה שחיברו בסלע לא נתבטל שלימותו עד שינקוב נקב כשפופרת הנאד אבל הכא שניקבו ואח\"כ קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי א\"נ דכלי שקבעו בסלע דקאמר בכלי אבנים דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערינן בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפי' אם ת\"ל דכלי שחיברו בסלע כל כלי במשמע ואפי' כלי חרס איכא למימר דגזרו ביה משום דשוקת שבסלע כשירה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למיטעי ולאכשורי בכלי שחיברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחיברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ומ\"ש אח\"כ השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא\"כ היו נקובים כשפופרת והיא משנה בפ\"ז דמקואות הטעם שלא הצריכו בהם נקב המטהרם כמו שאמרו בכלי חרס נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרם הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב במוציא זית בהכי סגי אבל בשידה ותיבה שהם כלי עץ ששיעור המטהרן גדול מאד שהוא במוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלא סגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות דאע\"ג דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שהיה נקב יותר גדול דלשיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבניין אינו פוסל וכו'.</b> מבואר שכל זה מהתוספתא שהבאתי לעיל אלא שרבינו ז\"ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלין או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש\"ה קתני שאם פקקו בסיד ובבניין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה\"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למינקט סיפא פוסל נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיורי כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני שאע\"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין וגם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ולא מיבעיא אם הושיבו על הארץ אלא אפי' הושיבו על גבי סיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד וגפסיס כשר שמאחר שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדות כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר ואע\"פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש לה רבינו כאילו כתוב ומירחו ואפשר שכך היתה גירסתו בתוספתא. ומ\"מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו על גבי הארץ וכו' ולא כתב והניחו על גבי הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה\"ק אם גרר על גבי הארץ או על גבי הסיד ונסתם הנקב מחמת שנדבק בו באותה גרירה ואח\"כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר והשתא הוי שפיר כבנין שמה שנדבק בו ע\"י הגרירה הוי כצרורות ומירוח הטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש\"ה כשר כנ\"ל לפרש לדעת רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ועשאהו מקוה הרי זה כשר א\"א דבר זה אינו מחוור להטביל וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים וכו' הוא במשנה השידה והתיבה שבים שכתבתיה ואתא לאפלוגי את\"ק דאמר כשפופרת הנאד: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שהשידה והתיבה בכלי מנוקב בכדי טהרתו הוא, איני יודע לו טעם דהא סתם שידה ותיבה דעץ נינהו וכלי עץ שיעור טהרתן בכמוציא רמון והוי טפי טובא מכשפופרת הנאד דמכשר ביה ת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה וכו' ונמצאת טבילה זו בכלים. יש לתמוה עליו אם טענה זו תספיק לשוויינהו כלים לענין דטבילה בתוכו הויא טבילה בכלים למה לא תועיל לפסול המקוה במים היוצאים ממנו דחשיבי מים היוצאים וכיון דחזינן דלפסול את המקוה לא חשיבי כלים ה\"ה דלטבול בתוכו לא חשיבי כלים דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו מיהו בהא איכא למימר דלטעמיה אזיל שסובר שהמים העוברים בכלים ויוצאים חוצה לו אע\"פ שפסולים לטבול בהם אם נפלו למקוה לא פסלוהו אבל קשה שלא היה לו להקשות מסברתו לרבינו ועוד דלפי דבריו כי ניקב כשפופרת הנאד נמי לא הוה לן למישרי למיטבל בגויה מההוא טעמא גופיה דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו אלא ודאי אע\"פ שאילו יחדו להשתמש בו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> המניח טבלא תחת הצינור וכו'.</b> משנה פ\"ד דמקואות ופירש ר\"ש אם יש לזבז מד' רוחותיה דאי משלש אין זה בית קיבול: \n",
+                "<b>החוטט בצינור וכו' עד ה\"ז כשר.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>ומ״ש ואפי' קבעו אחר שחקק בו וכו'.</b> בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ה ע״ב) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הספוג והדלי וכו' עד כמו שביארנו.</b> פרק ו' דמקואות. ופירש ר\"ש הספוג והדלי כשאין בהם שלשה לוגין בעין אא\"כ תצרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין השלשה לוגין בעין לא מיקרי נפלו ולא גזור רבנן וכשר להקוות עליו והרא\"ש פירש הספוג שבלועים בו שלשה לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועין בו עם מי המקוה וכן הדלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה שבים וכו' עד פוסלין את המקוה.</b> משנה בפ\"ז דמקואות וכתב ר\"ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכו' וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בתר הכי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גיסטרא טמאה וכו' מעיין היוצא מן התנור טמא וכו'.</b> גם זה משנה שם וכתב ר\"ש ושפתה למעלה מן המים ואפ\"ה כיון דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בה כלים והרא\"ש כתב גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה ונכנסים המים לגיסטרא דרך אותם פגימות והכלי שהטביל טהרו מטומאתן כי מי המקוה מחוברים למים שבתוכה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית מלאה מים וכו'.</b> פרק קמא דמכות (דף ד') אמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא ופירש\"י הטובל שם באותו מקום לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מהפוסלים את התרומה אבל מדברי רבינו משמע דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר וקשה שהרי כתב בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקואות קוו וקיימי דומיא דים ואפ\"ה מכשיר ואפשר לדחוק ולומר דמשום בא ראשו ורובו במים שאובים קאמר דלא עלתה לו טבילה ולענין פיסול תרומה וכדפרישית ויותר נכון לומר דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר ושאני ההיא דפ\"ד שמתוך שבאו השאובים בדרך שפיכה הם מתערבים בכל מי המקוה ואין שם שלשה לוגין שאובים במקום אחד משא\"כ בחבית שנפלה דלאו דרך שפיכה אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שאובים שהיו בצד המקוה וכו'.</b> נראה שכתב כן מדתנן בפ\"ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע\"ג דמסיים במתניתין וחכ\"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר\"א ברבי צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש רבינו לדבריהם משום דס\"ל כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי בריכות זו למעלה מזו וכו'.</b> שם המטהרת שבמרחץ התחתונה מליאה שאובים והעליונה כשרים אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין אחד משלש מאות ועשרים לבריכה דברי רבי יוסי ר\"א אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים ויש כנגד הנקב שלשה לוגין כשר שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי דנימוקו עמו ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט רבי יוסי התחתונה מלאה שאובים לומר דאפי' הכי פוסלת וכל שכן היכא דעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר שאין המים השאובים פוסלים אלא בשאין בכשרים ארבעים סאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה מקואות זה בצד זה.</b> ג\"ז שם ומדקדוק דברי רבינו נראה שהוא סובר דהא דקתני המקואות טהורים היינו לומר שלא נפסלו בתערובת השאוב אבל השאוב בפיסולו עומד אבל בפירוש המשנה כתב שגם המקוה השאוב כשר מפני שהושק למ' סאה כשירים וכן דעת המפרשים וכן צריך לפרש דבריו פה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח.</b> פרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) מים שנפסלו מלשתות בהמה אין נוטלין אבל מטבילין ובפ״ק דשבת (דף י״ד) אמרינן שהיו טובלין במי מערות סרוחים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא בשינוי מראה לבד.</b> פ\"ו דמקואות: \n",
+                "<b>ומ״ש וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה וכו'.</b> בר״פ חבית (שבת דף קמ״ד ע״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד היין וכו' אינם פוסלין את המקוה בשלשה לוגין וכו'.</b> נלמד מדין שלשה לוגין חסר דינר מים שאובים שנפל לתוכן דינר חלב וכו' שכתב רבינו בס\"פ זה ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) ובפ\"ז דמקואות תנן התמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה כלומר בשלשה לוגין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ופוסלים בשינוי מראה אפילו מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'.</b> בפרק ז' דמקואות: \n",
+                "<b>וכן מקוה שיש בו עשרים סאה וכו'.</b> פשוט הוא שהרי אין כאן לא פיסול שינוי מראה ולא פיסול מים שאובים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הסאה שנפלה עולה וכו'.</b> טעמו משום דבפרק שביעי דמקואות לא משכח שיעלו מי פירות את המקוה אלא כשהיו בו ארבעים סאה ונתן סאה ונטל סאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש (בהל' ד') והשכר x:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ו)</small> יש מעלים את המקוה וכו' עד הרי המ' שנשארו מקוה כשר.</b> בפ\"ז דמקואות אלו מעלים ולא פוסלים השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק אר\"ע היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה וסובר רבינו דבשלג דחזינן שהתיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בתחילה הוא דמכשרינן ולא גמרינן מינה לאינך דאם איתא לא הוו שתקי מינה במשנה ובתוספתא ומדברי רש\"י משמע דאף שלג אם עשה ממנו מקוה שהוא פסול דהא דתנן מעלים את המקוה מעלין היינו משלימין אשלומי אין אבל בפני עצמו לא וא\"כ ת\"ק דמני שלג בהדי הנך דמעלין סבר דבפני עצמו לא ופליג אר' ישמעאל וקי\"ל כת\"ק ורבינו סובר דכרבי ישמעאל נקטינן משום דעבד מעשה ומעשה רב אי נמי דתנא קמא נמי כרבי ישמעאל סבר בשלג ומשום אינך נקט לישנא דמעלין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דשלג צריך למעכן ביד שיהא כעין הכפור והברד אבל התפוח וחלול כמות שהוא לא ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב וריסקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שהדיח בו וכו'.</b> פ\"ז דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב מי הצבע וכו'.</b> שם בשם רבי יוסי ומשמע דליכא מאן דפליג עליה במקוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שנפל לתוכו יין וכו' עד הרי זה לא יטבול בו.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חבית של יין וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דמקואות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא עלתה לו טבילה א\"א בתוספתא הטובל בין במקום היין. ופשוט הוא במשנה פ\"ז דמקואות ומבואר בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד ולא מי פירות.</b> שם וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שנשתנה וכו'.</b> נלמד הוא מדין הדיח בו סלי זיתים וענבים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מצאתי בתוספתא פ\"ה מקוה שאין בו מים מ' סאה וכו'. ורבינו שמשון פי' ולא עוד אלא אפי' חזר אחר כך למראיו כשר להקוות עליו עכ\"ל נראה מדבריו כשהקוה עליו להשלימו למ' סאה הוא דכשר אבל היין מעלה אותו כדברי הראב\"ד ורבינו נראה שלא היה מפרש כפירוש הראב\"ד דא\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המעורב למקוה וכו'.</b> ריש פרק ו' דמקואות: \n",
+                "<b>ומה שכתב גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה וכו'.</b> שם בפרק חמישי מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי המערה וכו'.</b> רפ\"ו דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיתה נתונה וכו'.</b> בסוף פרק ז' דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוקה שבתוך וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שני מקואות וכו'.</b> ריש פרק ו' דמקואות וכת\"ק ופירש רבינו שתי הוא הארוך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הרחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל וכן פירש הראב\"ד בספר בעלי הנפש ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו בהיפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הנקב וכו'.</b> שם עירוב מקואות כשפופרת הנאד כעביה וכחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן ואיתא בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) ובחגיגה פ\"ג ופי' חוזרות למקומן שהן מתהפכות בריוח בחלל הנקב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם בגודל אלא שתי אצבעות ראשונות וכו'.</b> בתוספתא שתי אצבעות שאמרו בבינוניות של כל אדם ולא מארבע בטפח: \n",
+                "<b>כל שיעמוד כשפופרת הנאד וכו'.</b> בפרק ששי דמקואות ודלא כרבן שמעון בן גמליאל: \n",
+                "<b>ספק שיש בנקב וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרין את המקואות וכו'.</b> ג\"ז שם ופי' רבינו שמשון העליון כגון שני מקואות בשיפועו של הר העליון אין בו מ' סאה והתחתון יש בו מ' סאה או יותר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד וטובל אפי' בעליון ופעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה ולכך נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ כשמתמלא עד שעה שהשיק ולכך נקט הרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה וקשיא היאך מתחברים ע\"י כחוט השערה וגבי כותל קתני כשפופרת הנאד או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי בחוט השערה דהיה לו בשאובה דרבנן ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שאין הסילונות פוסלים את המקוה א\"א בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסלו וכו'. ואני אומר דהא דתנן בפ\"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה הויא תיובתיה דהראב\"ד אלא ע\"כ לומר דהאי תוספתא מיירי כשעשאו כפוף על דעת קבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש גומות שבנחל וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דמקואות שלש גומות שבנחל העליונה ותחתונה של כ' כ' סאה והאמצעית של מ' סאה וכו' רבי יהודה אומר רבי מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה בין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה וחכ\"א בין כך ובין כך אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה ופסק כחכמים ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש מחלוקתם בגוד אחית וגוד אסיק כדמשמע בפרק אין דורשין אלא באם המים הנזחלים מערבין המקואות וצריך טעם למה שינה ממאי דמשמע בגמרא דמפרש פלוגתייהו וצ\"ל דהיא היא דמאיזה טעם אין המים הנזחלין מערבין את המקואות משום דלית ליה לא גוד אסיק ולא גוד אחית. וכתב הריב\"ש בתשובה וז\"ל והא דמשמע בפרק אין דורשין דבגוד אחית לא פליגי דלכ\"ע אמרינן היינו ר\"מ ור\"י אבל רבנן דפליגי עלייהו בתוספתא ס\"ל דאין קטפרס לעולם חיבור אפי' ע\"י גוד אחית עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שלא אמרו בפרק אין דורשין דפליגי בגוד אסיק אלא ר\"מ ורבי יהודה אבל חכמים טעמייהו משום דאין מים הנזחלים מערבים את המקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט וכו'.</b> בסוף פ\"ב דמקואות וכרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שתחילת ברייתו מן המים וכו'.</b> בפרק שני דזבחים ואמרינן בגמרא אפי' בעיניה נמי ופירש\"י אפי' אם כל המקוה נעשה מהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטבילין בעינו של דג.</b> ג\"ז שם ופירש\"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו'.</b> בפ\"ז דמקואות וכת\"ק ובפ\"ב דחגיגה (דף י\"ט) אמרו שלא נחלקו אלא במעלות דרבנן אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה ד\"ה טמא: \n",
+                "<b>הטביל בו תחילה סגוס עבה וכו'.</b> שם וא\"ת מאחר שפסק רבינו בסמוך כת\"ק דשני טמא אע\"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבים ומאי שנא מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב\"ש בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח על גופו אינו חיבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבים למקוה עכ\"ל. וק\"ל על תירוץ זה דמה לי שיהיו בלועים בעצם חלקיו ומה לי שיהא טופח על גופו ומה טעם הוא לומר שבשביל שהסגוס בלוע מים הרבה יהיה חיבור ומה שכתב וכיון שטופח שעל גופו אינו חיבור קשה שזהו מערכה על הדרוש לכן נ\"ל שהטעם משום דכשהגביה קצת הסגוס אינו כ\"כ קטפרס כמו שהוא האדם ועי\"ל שהטעם מפני שאין על האדם אלא טופח ואפשר שבקצת מקומות נקוב ונמצא שאינו חיבור: \n",
+                "<b>הטביל בו את המטה וכו'.</b> בספ\"ז דמקואות: \n",
+                "<b>הטביל בו יורה וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שמימיו מרודדין וכו'.</b> משנה ספ\"ג דמקואות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שש מעלות במקואות וכו'.</b> בריש מקואות מי גבאים מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקואות שאין בהם ארבעים סאה ומסיים בה כשרים לחלה וליטול מהם לידים: \n",
+                "<b>ומה שכתב שהם שאובים.</b> כתב הראב\"ד הואיל ואינם מתטמאין אלא לרצון א\"א כבר כתבתי עליהן וכו'. וגם אני כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיטול מהם בכלי כמו שביארנו.</b> כתב הראב\"ד והוא שיטול מהם בכלי א\"א ואם אינם שאובים וכו'. כבר כתבתי בטור א\"ח סימן קנ\"ט שדעת רש\"י כדעת רבינו שאין טבילת ידים מועילה אפילו לחולין אלא במים שראוי להטביל בהם כל גופו והילכך מים מכונסים בקרקע אע\"פ שאינם שאובים אם אין בהם ארבעים סאה אין מטבילין בהם הידים ואף על פי שהרב רבינו יונה והרשב\"א סוברים כדעת הראב\"ד כבר כתבתי שם שלשון התוספתא מסייע לרבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מהם מי תמצית שלא פסקו וכו'.</b> שם בריש מקואות למעלה מהם מי תמציות שלא פסקו ומסיים בה כשרים לתרומה וליטול מהם לידים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין בהם מ' סאה.</b> הכי משמע מדקתני בתר הכי למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה אלמא דעד השתא מיירי כשאין בו ארבעים סאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטביל בהם את המים שנטמאו וכן מ\"ש פסקו הגשמים וכו'.</b> תוספתא בפרק [א'] דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> החופר בצד הים וכו' עד הרי הן כמי גבאין.</b> תוספתא בפ\"ק וא\"ת למה לא חילק בחופר בצד הנהר בין כל זמן שהיו באים מחמת הנהר כמו שחילק בחופר בצד המעיין ואפשר לדחוק ולומר דאה\"נ דתני במעיין והוא הדין לנהר ועי\"ל דנהר אינו חשוב כמעיין לענין זה משום דבנהר הרבה פעמים רבים נוטפים על הזוחלים אבל קשה מחופר בצד הים לכן נ\"ל דים הגדול ונהרות כיון שאין דינם כמעיין לענין מי חטאת כמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות פרה הוא הדין שהם מוחלקים ממנו לענין זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ח)</small> למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה וכו' עד ולקדש מהם מי חטאת.</b> משנה בפ\"ק דמקואות: \n",
+                "<b>מה בין מעיין למקוה וכו' והמעיין מטהר בכל שהוא.</b> בת\"כ ולאו דוקא בכל שהוא אלא כ\"מ שגופו עולה בבת אחת ור\"י סובר דהא דמעיין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים אבל לא לאדם ורבינו אע\"פ שלא כתב בפירוש שמטהר בכל שהוא לאדם מ\"מ מדכתב קודם לכן דמקוה שיש בו מ' סאה שבו טובל כל אדם טמא חוץ מן הזב ובו מטבילין כלים כשכתב אח\"כ למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין וכו' שהמעיין אין למימיו שיעור וכו' גם לטבילת אדם שכתב לעיל בסמוך קאי: \n",
+                "<b>ומ\"ש המקוה אינו מטהר אלא באשבורן וכו' המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים וכו'.</b> מבואר פ\"ק דמקואות ובכלל מ\"ש רבינו טבילה לזבים ה\"ה למצורעים ולקדש מהם מי חטאת וסמך על מ\"ש לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין שמימיו יוצאים וכו'.</b> רפ\"ה דמקואות: \n",
+                "<b>היו מימיו נמשכים לתוך בריכה וכו'.</b> שם העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים ונראה שמפרש רבינו דמתני' בבריכה מליאה מי מקוה עסקינן והא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעיין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעיין נמשכים ויוצאים מהבריכה אע\"פ שעדיין קילוח מי המעיין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח\"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו המים הראשונים שירדו מהמעיין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולים לזבים וכו' ומ\"מ דינם כמעיין לענין טבילה שמאחר שמי המעיין נכנסים לה ויוצאים ממנה מעלים הם את המים שבבריכה להיות כמעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין שמימיו נמשכים וכו'.</b> שם ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו וכו'.</b> שם מעיין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ופירוש משנה זו מבואר בדברי רבינו וכך פי' הרא\"ש אבל הראב\"ד כתב הרי הן כמעיין לכל דבר א\"א תוספתא ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה יכול להלך בתחלתו עכ\"ל. ורבינו והרא\"ש שלא חילקו בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ\"ל שהם מפרשים דההיא תוספתא פליגא אמתניתין דלא מפלגא בינייהו ומדברי הר\"ן משמע שרבינו סובר דהלכה כההיא תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מנין לומר כן דאם איתא הו\"ל לפלוגי בינייהו בהדיא ולא למיסתמא סתומי: \n",
+                "<b>ומלשון</b> רבינו שכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דהא דתנן ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה במרבה בגומת המעיין דוקא היא ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל ריבה במקוה משך המעיין למטה אם רבו נוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובים עליו נפסל מלטהר אפילו באשבורן דכיון דרובו שאובין הו\"ל כאילו כולו שאובין שהרי מדכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דבריבה לתוך גומת המעיין דוקא מיירי וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב על מתני' דמעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו ששפך מים שאובים בעיקר המעיין וכ\"כ הר\"ן בפשיטות שזהו דעת רבינו אבל ק\"ל שמאחר שמי המעיין מטהרים בכ\"ש אפילו בזוחלין לא גרעו ממקוה שיש בו ארבעים סאה וכיון דבמקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו נפלו עליו כל מים שאובים שבעולם לא פסלוהו ה\"ה למים הנזחלין מן המעיין לכך נ\"ל דלתוך המעיין שכתב כאן ובעיקר המעיין בפיר' המשנה לא אגומת המעיין דוקא קאי דבמים הנמשכים וניגרים מן המעיין נמי שייך למימר בהו הני לישני בתוך המעיין ועיקר המעיין ואפשר שכתב הני למעוטי היכא דריבה המים שאובים מחוץ למים הניגרים מהמעיין ונתפשטו השאובים ונגעו במים הנגרים מהמעיין דכל כה\"ג אפי' נוגעים בגומת המעיין עצמו לא נתבטלו במי המעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הימים מטהרין בזוחלין וכו'.</b> שם פ\"ח דפרה ובפ\"ה דמקואות כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר\"מ ר\"י אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר\"י אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ומשמע דהלכה כר\"י וכן פסקו רבינו והרא\"ש ופירש\"י בפרק שמנה שרצים ר\"י אומר כל הימים וים הגדול תורת מעיין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין וכן פי' רבינו שמשון אבל רבינו פירש אמר ר\"י ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרים הנזחלים מכולם יטהרו בכ\"ש כמעיין ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב עכ\"ל ונראה מתוך דבריו ז\"ל שהוא מפרש דמודה רבי יוסי בים הגדול שהוא כמקוה ואינו מטהר בזוחלין וכך הם דבריו בפ\"ו מהלכות פרה לחלק בין ים הגדול לשאר ימים כמו שאכתוב לשונו בסמוך אבל בכאן פסק סתם כל הימים מטהרים בזוחלין וכו' ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ובפ\"ו מהלכות פרה כתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולים לקדש מהם מי חטאת ושאר הימים כמעיין והמים הנגררים משאר הימים והם הנקראים זוחלים פסולים והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים עכ\"ל. והרי כאן שתי סתירות אחת בענין ים הגדול כמ\"ש והשנית ששם כתב ששאר ימים כמעיין ומשמע דכשרים למלאות מהם לקידוש כדין מעיין כגוונא דרישא דקתני גבי ים הגדול שהוא כמקוה וכאן כתב שכל הימים פסולים לקדש מהם מי חטאת ומתוך כך נ\"ל שרבינו סובר דלכולהו תנאי לענין טבילת שאר טמאים כל המים דינם כמעיין ליטהר בין באשבורן בין בזוחלין ולא איפליגו אלא לטבילת זבים ומצורעים וקידוש מי חטאת דכתיב בהו מים חיים דר\"מ סבר כולהו ימים כמקוה ופסולים להני תלת מילי דבעי מים חיים ורבי יהודה סבר דים הגדול הוא דמיפסיל להני תלת מילי אבל שאר ימים כשרים אף להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן כדין מעיין ואתא רבי יוסי למימר לרבי יהודה שפיר קא אמר לפלוגי בין ים הגדול לשאר ימים ומיהו לאו לאכשורי שאר ימים להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן אלא דוקא באשבורן כשרים אף להנך תלת מילי אבל כשהן זוחלין אע\"פ שהם מטהרים לכל הטמאים אף בזוחלין מ\"מ פסולים להנך תלת מילי דבעו מים חיים ואפשר דטעמיה משום דכשהם זוחלין דמו לנהרות וכיון דכל הנהרות פסולין למידי דבעי מים חיים גזרינן בזוחלין דשאר ימים אטו נהרות אבל בזוחלין מן המעיין לא גזרו לפי שעל הרוב הם מים מועטים ולא אתו לאיחלופי בנהרות ואפשר שמפני כך הפסיק רבינו בין ים הגדול לשאר ימים כדין כל הנהרות שרצה להקדים דין פיסול הנהרות לדין פיסול שאר ימים בזוחלין להודיענו דמשום גזירה אטו שאר נהרות נפסלו ופסק כרבי יוסי וא\"ת היאך מכשיר שאר ימים באשבורן להנך תלת מילי הא תנן בפ\"ח דפרה דמים המוכים דהיינו שהם מרים או מלוחים פסולים ואין לומר דבמים מתוקים מיירי מדמפליג בינייהו לים הגדול אלמא דבמלוחים דומיא דים הגדול מיירי ואפשר דמים מלוחים דפסילי היינו שמחמת הארץ שעוברין עליה נעשו מלוחים אבל היכא שמתחלת ברייתן הם מלוחים כגון מי הים כשרים כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ובכן למדנו לדברי הכל דבין ים הגדול בין שאר הימים כשרים לטבילת טמאים בין בזוחלין בין באשבורן חוץ מן הזב הזכר ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת שאינם כשרים בזוחלין אבל באשבורן אף להנך תלת מילי כשרים וה\"מ בשאר ימים אבל ים הגדול פסול להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן והשתא א\"ש דפסק כרבי יוסי ובהלכות פרה שהוא מקומו כתב הדינים באורך שים הגדול הוא כמקוה גמור ולכן הוא פסול למלאות לקידוש בין שהוא באשבורן בין שהוא בזוחלים וממילא משמע שהוא פסול לטבילת זבין ומצורעין אבל שאר ימים אע\"פ שהם פסולים להנך תלת מילי דוקא כשהן זוחלים אבל כשהם באשבורן הרי הם כמעיין וכשרים אף להנך תלת מילי וזהו שהאריך בלשונו גבי ים הגדול וכתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין כלומר אין לו דין מעיין בשום ענין כלל וגבי שאר ימים כתב שהם כמעיין כלומר יש להם דין מעיין בקצת ולא כים הגדול שאין לו דין מעיין כלל בשום פנים שאלו יש להם דין מעיין גם להנך תלת מילי והיינו דוקא כשהם אשבורן אבל כשהם זוחלים פסולים להנך תלת מילי ובהלכות אלו סתם וכתב שכל הימים פסולים להנך תלת מילי ולא חשש לפרש דהיינו דוקא כשהם זוחלין אבל שאר ימים זולת ים הגדול אם הם אשבורן כשרים אף להנך תלת מילי מפני שסמך על מ\"ש במקומו בהלכות פרה ששאר ימים הם כמעיין וע\"פ דרך זה נמצאו דברי רבינו מכוונים ומיושרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המים הזוחלים מן המעיין וכו'.</b> בפרק ה' דמקואות הזוחלים כמעיין והנוטפין כמקוה ופירש רבינו הזוחלין היינו הנהרות והיאורות המושכים מן המעיינות יש להם דין מעיין לכל דבר הנוטפים פי' מעיין שעל ההר ומימיו נופלים טפה טפה למטה בשיפולי ההר אע\"פ שאותם טפות יורדות במרוצה תיכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדים בהפסק יש להם דין מקוה ובעו ארבעים סאה ואינם מטהרים בזחילה ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת עכ\"ל: \n",
+                "<b>היו הזוחלין מן המעיין וכו' ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכו'.</b> הכי משמע מדאמרינן בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ה) דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה ביומי ניסן משום דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת סבר שלא ירבו הנוטפים על הזוחלין כלומר ואז אינם מטהרים בזוחלים אלא באשבורן משמע דוקא בשרבו הא אי הוו כהדדי מטהרי בזוחלין וקשיא לי מדתנן בפ״ה דמקואות העיד רבי צדוק על זוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים ומשמע דוקא כשרבו הא אי כהדדי נינהו אינם כשרים לטהר בזוחלין. אחר כך מצאתי להראב״ד בספר בעלי הנפש שהרגיש בקושיא זו ותירץ דהא דרבי צדוק משום דא״א לצמצם היא ומספיקא בעינן רובא א״נ איכא למימר דהא דרבי צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה לא בעינן וכן עיקר דתנן בפ״ק דמקואות למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ש״מ עכ״ל. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה הא דרבי צדוק להכשירן לזבין ולמצורעים וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לפיכך צריך להקיף מפץ וכו'.</b> גבי בנתיה דאבוה דשמואל דבסמוך אמרינן דעביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי ונראה שרבינו מפרש דאף ביומי תשרי איכא למיחש שירבו נוטפין על הזוחלין וביומי ניסן שהנהרות גדלים הרבה היה ממשיך למקואות מים מהנהר וביומי תשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכים למקואות היה מקיף מקום מהנהר במחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוים ולא יהיו זוחלים ורבינו כתב תיקון היקף המפצים ללמדנו שאפי' כשא\"א לעשות מקואות חוץ לנהר אפשר לעשותם בתוכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטפין שעשאן זוחלין וכו'.</b> בפ\"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה וכו' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ומקל הוי פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן ואיפליגו בהו והלכה כרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוחלין שקלחן בעלי אגוז וכו'.</b> פ\"ז דעדיות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי גשמים הבאים מן המדרון וכו'.</b> בסוף פ\"ה דמקואות בש\"א מטבילין בחרדלית וב\"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שחרדלית הם מי גשמים הבאים מן המדרון וכן מ\"ש שאע\"פ שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה.</b> מפורש בתוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש וכו' ארבעים סאה וכו'.</b> משנה סוף פ\"ה דמקואות: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתכוון והיה יושב ומצפה וכו' לדבר שנתכוון לו.</b> כלומר אם לתרומה אם לקדש והוא נלמד ממאי דאיתמר עלה בפרק ב' דחולין (דף ל\"א) ובסוף פרק ב' דחגיגה (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אין מטבילין בגל וכו'.</b> בפרק ב' דחולין שם (ע\"ב) מטבילין בראשון ואין מטבילין בכיפין ופירש רש\"י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעית שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר עכ\"ל ולא נתברר מתוך דבריו שם למה אין מטבילין באויר אבל בפרק ב' דחגיגה כתב שהטעם מפני שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה ומשמע לי דנפקא ליה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר ודברי רבינו תמוהים מכמה אנפי חדא דממה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין משמע דים אינו מטהר בזוחלין ורבינו כתב בפרק זה כל הימים מטהרים בזוחלין ואין לומר דהתם בשאר ימים שמטהרים בזוחלין וכרבי יוסי והכא בים הגדול וכדמשמע מפשט דברי רבינו בפירוש המשנה דלא אמר רבי יוסי דמטהר בזוחלין אלא שאר ימים אבל ים הגדול לא דאם כן לא הוה ליה למיסתם ולמיכתב כל הימים מטהרים בזוחלין אלא הו\"ל לאפוקי ים הגדול מכללם ואפילו את\"ל שסמך על מה שכתב בדין גל שנתלש מן הים דמשמע הים הידוע שהוא הים הגדול וקאמר ביה דאינו מטהר בזוחלין דאם כן הו\"ל למסמכיה לדין כל הימים מטהרין שכתב ועוד הו\"ל לאקדומי דאין ים הגדול מטהר בזוחלין ובתר הכי לימא שהטעם שאין מטבילין באויר היינו משום דאתי בקל וחומר מזוחלין או לימא לפי שאינו מטהר בזוחלין או לפי שאין מטבילין בו בזוחלין דלישתמע בגריעותיה דאין מטבילין בזוחלין משום דים הגדול הוא דלפי מ\"ש משמע דאזוחלין דעלמא קאי ועוד דמדכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ מטבילין בו וכן ממה שכתב גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים הרי אלו טהורים משמע בהדיא שגל זה מטהר בזוחלין דאין לומר שמה שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ כשהם במקום אשבורן הוא דאם כן הוה ליה לפרושי ועוד דרישא דקתני גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים על כרחך דרך זחילה נפל עליהם ואפילו הכי הם טהורין לכך נראה דלעולם לדעת רבינו ים הגדול מטהר בזוחלין: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין,</b> לא בים הגדול קאמר אלא ה\"פ אויר יותר גרוע מזוחלין ומאן דחזי דמטביל באויר בגל הנתלש מן הים אתי להטביל בזוחלין דנוטפין דאמרי מסתייא לגרועי נוטפין ממעיין חד דרגא לומר דאין מטבילין באויר דנוטפין אבל בזוחלין דנוטפין שפיר דמי ולפיכך גזרו שלא יטביל באויר דגל שנתלש מן הים כדי שיהא היכר בדבר דהשתא ליכא למיחש לטעותא כלל דכולי עלמא ידעי דנוטפין גריעי ממעיין וכי גרעי ליה חד דרגא ממילא משמע להו דאין מטבילין בזוחלין ואע\"פ שאין זה מבואר יפה בדברי רבינו מ\"מ כיון שאם באנו לומר שהוא ז\"ל מחלק בין ים הגדול לשאר ימים לענין טבילת טמאים אינו מבואר בדבריו וגם יש בו כמה דוחקים וקושיות כמו שכתבתי אפילו אם היינו יכולים ליישבם בדוחק נראה לי דמוטב לאחוז בדרך זו להשוות דעתו עם דעת הפוסקים מלאחוז בדרך האחרת דמשוינן ליה חולק עלייהו ועוד דכיון דאיהו ז\"ל סבר דכולו שאוב כשר מן התורה למה יגזרו חכמים על הים הגדול שלא יטהר בזוחלין דהא לא שייך למיגזר ביה אטו חרדלית של גשמים כדכתב ר\"מ דמהאי טעמא אמרו לטבול בנהרות בר מיומי תשרי ועוד דבים הגדול לא משכחת לעולם שירבו נוטפין על המעיין ואע\"ג דרחמנא קרייה מקוה היינו לענין דברים שהצריכה תורה מי מעיין קאמר דים זה לאותם דברים דינו כמקוה אבל חכמים מה להם בכך כיון שלפי האמת הוא מעיין אלא שהתורה גזרה לפוסלו לאותם דברים לפיכך דעתי מסכמת דלדעת רבינו בין ים הגדול בין שאר ימים מטהרין בזוחלין וכמו שכתבתי לעיל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> ספק מים שאובים שטהרו חכמים וכו' עד ואם לזה נפלו נפסל.</b> פ\"ב דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> מקוה שהניחו ריקן וכו' עד שהרי יש שם מקוה כשר קבוע.</b> תוספתא דמקואות פרק ב' וקשה אמאי פסל במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא ויש לומר דמדתנן ספק מים שאובים למקוה משמע דלא הכשירו מים שאובים מספק אלא כשהיתה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובים אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה מכתשת בצדו כשר אע\"פ שהיה ריקן מקודם מטעמא דמסיים בתוספתא שחזקת המקואות כשירות כלומר שחזקת הממלא מקוה מחדש אינו ממלאו אלא ממים כשרים ועי\"ל דבמכתשת בצדו אף על גב דספק הוא לא הכשירו בו מפני שהפיסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפיסול מוכיח וכשרובו כשר אע\"פ שהפיסול בעין כשר מפני שיש שם רוב מקוה כשר קבוע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המקואות הנמצאים וכו' עד שחזקתן מן הגשמים.</b> משנה רפ\"ח דמקואות ותוספתא פ\"ו ופירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרויים על אדמתם אבל האידנא דין א\"י שוה לארץ העכו\"ם בזה וכן משמע בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא שירד לטבול וכו' עד הרי זה טהור.</b> שם פ\"ב: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ה\"ז טהור א\"א ואם היה אב הטומאה מד\"ס ספיקו טמא עכ\"ל. ואני אומר דבר זה מבואר במשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד\"ס אכל אוכלים טמאים וכו' אכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד\"ס ספיקו טמא ומאחר שרבינו לא כתב כאן להקל אלא באכל אוכלים טמאים וכו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה אע\"פ שהוא מד\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מקואות אחד כשר וכו'.</b> תוספתא דמקואות פ\"ב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הראשונות תלויות והשניות ישרפו א\"א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שנגעו זה בזה וכו'. ורבינו שמשון בפ\"ב דמקואות הביא תוספתא זו יותר באורך ופירשה ולענין מאי דקתני ראשונות תלויות והשניות ישרפו כתב ראשונות תלויות דשניות פסולות הן בעלמא ואינן מטמאות הראשונות ואכתי ראשונות בספיקן הן עומדות אבל שניות ישרפו ממה נפשך דנטמאו בנגיעת הראשונות לכל הפחות ובסיפא דראשונות טומאה קלה ושניות טומאה חמורה ונגעו אלו באלו הוי איפכא מטעמא דפרישית דשניות תלויות וראשונות ישרפו עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו: ומ\"ש וידים שצריכות טבילה.</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק ששי דברכות: \n",
+                "<b>ומ\"ש שבמקום שהאדם טובל בו כלים ידים טובלים.</b> תוספתא פרק א' דמקואות: \n",
+                "<b>ומ״ש אבל ידים שאין צריכות וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) אמרינן גבי חמי טבריה כל גופו טובל בהם ידיו לא כ״ש: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם הטבילן במים שאובים וכו' לא טהרו ידיו.</b> טעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בו את הידים דהו״ל מים שאובים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין נוטלין אלא מן הכלים ומכח נותן כמו שביארנו בהלכות ברכות.</b> פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים.</b> ברייתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו ע״ב): \n",
+                "<b>וכל העולה למדת מקוה וכו'.</b> פ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n",
+                "<b>וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף.</b> תוספתא פ\"ק דידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ה)</small> הנוטל שתי ידיו לתרומה וכו'.</b> כן משמע פרק שני דידים: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם נפל ככר של תרומה כו' ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד וכו' עד בראש או בכותל ה\"ז טהורה.</b> פ\"ב דידים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה א\"א ואף לחולין וכו'. ואני אומר שרבינו סובר דלא בעינן מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה בהקדמתו למסכת ידים ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין לא הזכיר מים שניים כלל ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה דוקא לתרומה דאילו לחולין לא בעינן פעם שנייה ונראה שטעמו מדתנן בפרק ב' דידים נפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי והירושלמי שכתב הראב\"ד הוא במסכת ברכות פרק אלו דברים [ובירושלמי דמסכת] חלה פ\"ב תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ע\"כ. ופירשו רבינו שמשון בריש מסכת ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל שתי ידיו משטיפה אחת וכו'.</b> רפ\"ב דידים נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופי' שם רבינו כאשר נטמאו ידיו שתיהן ורחץ אותם בשפיכה אחת אמר ר\"מ כי לא יצא ברחיצה הזאת וכו' והלכה כתנא קמא אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו ירדו ה' זה בצד זה וכו'.</b> שם נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל מקצת ידו וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף ט\"ו ט\"ז) ואע\"ג דדחי ואמר דהא דתניא טופח על מנת להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות ור\"י היא כלומר אבל לענין נטילת ידים לא פסק רבינו להקל משום דדרך דחייה קאמר לה ועוד דהו\"ל ספיקא בדרבנן ולקולא: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במים ראשונים וכו'.</b> זו היא ששנינו בריש ידים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים וכן פירשה רבינו שם בפי' המשנה והביא ראייה מהתוספתא. והראב\"ד כתב ואם עדיין יש על מקצת שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה א\"א טעה בזה וכו'. נראה שטעמו מדתניא בתוספתא ריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו' מוסיפים על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד אבל לא לשנים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים ע\"כ. וסובר הראב\"ד שדברי רבינו כאן כר\"מ דאמר מוסיפין על הראשונים ומשיג עליו שאין הלכה כמותו אלא כרבי יוסי דאמר אין מוסיפין על הראשונים. גם סבר הראב\"ד שדברי רבינו הם כשנטל מקצת ידו בפחות מרביעית ולכן משיג עליו עוד שלמה פסק כן שזהו כר\"מ דאילו לרבי יוסי כל פחות מרביעית אין שם נטילה עליו כך נ\"ל לפרש דבריו אע\"פ שאין תיבת אבל שכתב נוחה לפירוש זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד ואין טופח להטפיח מועיל בזה וכו'. כלומר דההיא דפרק ב' דגיטין דמהני טופח על מנת להטפיח שאני התם שמעיקרא נטל מקצת ידו מרביעית אי נמי שעל נטילת מקצת יד אחרונה הוא שסובר הראב\"ד שרבינו אינו מצריך רביעית מאחר שלא הזכירן ועל זה משיג כדפרישית וזה מוכיח יותר בסוף לשונו: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד ואולי קבע הלכה כר\"מ דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה כלומר בא ליתן טעם לדברי רבינו למה פסק כר\"מ לגבי רבי יוסי משום דסתם לן תנא כוותיה וזה טעם נכון לפי מה שסבר הוא בדברי רבינו שפוסק על הראשונים מי רביעית נותנין לאחד אף לשנים אבל רבינו כתב בסמוך שלא נאמר כן אלא על השניים אבל לראשונים לעולם רביעית בעי' גם מבואר בדבריו שהוא פוסק שאין מוסיפין על הראשונים וכסתם מתניתין דקתני מוסיפים על השניים ואין מוסיפין על הראשונים והיינו שאין שם טופח על מנת להטפיח דאילו היה כן מהני אף בראשונים כדאמרינן פרק ב' דגיטין דכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפין שהכל חשוב כנטילה אחת: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו וכו' א\"א טעה אף בזה וכו'. וכבר ביארתי טעם רבינו שכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפים שהכל חשוב כנטילה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המים שנוטלים בהם תחילה וכו'.</b> בריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו'. כתב הראב״ד אבל מים שניים וכו' א״א כל זה כתב בשיבוש וכו'. וטעמו מדתנן בריש ידים מי רביעית נותנים לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומפרש לה הראב״ד במים ראשונים ומשמע ליה דכי קתני דמרביעית נוטלין אף לשנים הוי בלא תוספת הוא הדין דמלוג לשלשה ולארבעה הוי בלא תוספת דחושבניה דדין כחושבניה דדין אבל מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה על כרחיך אי אפשר בלא תוספת מים שיוסיפו ורבינו סובר שאין דברי משנה זו אלא במים שניים אבל מים ראשונים אין פחות מרביעית לכל אחד ואחד וטעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לאחד ואף לשנים ולא היא שאני התם משום דאתו משיורי טהרה ומפרש רבינו דהיינו לומר דמתני' במים שניים דוקא משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו בפחות מרביעית לכל אחד ואחד ופי' זה כתב רבינו עצמו בפירוש המשנה והראב״ד יפרש שיורי טהרה ששנים באו ליטול כאחד ומכ״מ נתבאר שאין שיבוש בדברי רבינו דפירושים מחולקים הם מר מפרש הכי ומר מפרש הכי ולישנא דאתו משיורי טהרה יותר נוח לפירוש רבינו ופירש שם רבינו הנטילה הזאת התירו בפחות מרביעית וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהיה בו רביעית מים כשרים וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים עלה כ\"ב אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי וכו' אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר וכו' אמר ר\"י עד רובו ומפרש רבינו דהיינו לומר דבנתן מים הפסולים לנטילה וחזר ונטל כשיעור שנתן הוא וממעט להו שאינם משלימים ברביעית אף על פי שמשלימים במקוה אבל כשנתן לרביעית מעט מים פסולים ולא חזר ונטל כשרים מפני שלא נתמעט שיעור רביעית של מים כשרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המים הפסולים לנטילה במים ראשונים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אותם הדברים שביארנו שם בנטילת ידים לפת חולין וכו'.</b> יש לתמוה דאיפכא הוה ליה למימר דכל הדברים שצריכים לתרומה צריכים בחולין דהא תרומה עדיפא ואפשר דמשום דבהלכות ברכות שהן קדמו להלכות אלו כתב דיני חולין שייך למימר הכי: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות מקואות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3027c8f3fec9207f32a68150eaa0bfa5d406f95
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,601 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הטמאים בין אדם וכו' אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו'.</b> בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שנטמאו וכו' חוץ מכלי חרס.</b> פרק ר\"ע עלה פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכלי זכוכית.</b> פ\"ק דשבת עלה ט\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חיברו בקרקע וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק ששי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים וכו'.</b> פרק ר\"ע עלה פ\"ד ובעירובין ק\"ד ופירש\"י דטעמא דלית ליה טהרה במקוה משום דכי כתיבא בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה עכ\"ל וכן כתב רבינו לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה א\"א הרבה דברים ועדיין לא השלים וכו' עד לא בא לכלל זה זהו טעם העיקר. ורבינו בדבריו נכלל הכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים.</b> בספ\"כ דכלים מחצלת שנחלקה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה משמע הא פחות מששה טפחים טהורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזב אין לו טהרה אלא במעיין וכו'.</b> בסוף פ\"ק דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חייבי טבילות וכו'.</b> בפ\"ח דפסחים עלה צ' ע\"ב ויומא (דף ו'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובעל קרי טובל והולך וכו'.</b> יומא (דף פ\"ח) ושבת (קכ\"א): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן ולא נקט בעל קרי אלא משום דכתיב ביה קרא מפורש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטובל וכו' עד והרי הוא כגופו דין תורה.</b> בריש עירובין (דף ד' ע\"ב) ובריש סוכה (דף ו'): \n",
+                "<b>וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם וכו'.</b> בפ\"ב דיו\"ט עלה י\"ח וכו' נדה מערמת וטובלת בבגדיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'.</b> פרק ב' דחולין עלה ל״א פלוגתא דרב ור״י ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר״נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דבפרק אין דורשין (חגיגה דף י״ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר״י כלל ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ״ש בפ״ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר״נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר״ח וסמ״ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש או ירדה להקר.</b> פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ\"ל אם ירדה להקר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לתרומה וקדשים וכו'.</b> משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכופת ידיו ורגליו וכו'.</b> תוספתא דמקואות רפ\"ח. ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו בודקין אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה: \n",
+                "<b>הקופץ לתוך המקוה וכו'.</b> שם ספ\"ה. וכתב הריב\"ש בתשובה שרבינו מפרש מפני שהקופץ למקוה אף אם מתכוין לטבול הרואים סבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמיים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל יחשבו שאינו טובל אלא להקר ואם יגע בתרומה וקדשים יהיו סבורים דלא בעי כוונה עכ\"ל. \n",
+                "<b>והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה</b> נראה שהוא מטעם זה מפני שנראה כמשחק ואינו מתכוון לטבול ומיהו במסכת דרך ארץ פרק תשיעי משמע דמיירי בשאין במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו ועל דרך זה יש לפרש ההיא דהקופץ לתוך המים וההיא דטובל פעמים במקוה דמיירי בשלא היו במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים וחיישינן שמא כשקפץ במקוה ניתזו מהם וחסרו וכן בטובל במקוה פעמיים והריב\"ש כתב שנראה לו שלא פירש כן מפני שראה שכתב דברים אלו פה אצל טובל בלא כוונה וענין טבילה בארבעים סאה מצומצמות כתב בסוף פרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הסתרים וכו'.</b> משנה בפ\"ט דמקואות ות\"כ ונדה (דף מ\"ב ע\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ צריכין להיות ראויים וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אמרו חכמים וכו'.</b> בפרק תינוקת: \n",
+                "<b>האשה טובלת וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר ר״ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן גבי ראיית נגעים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה אינה טובלת בנמל וכו'.</b> בפרק תינוקת והטעם שנתן רבינו כתב הרי\"ף בפרק שני דשבועות והתוספות והרא\"ש כתבוהו בפרק תינוקת בשם ר\"ח ורבינו תם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הקיף לה מפץ וכו'.</b> כך פירשו התוספות והרא\"ש בפרק תינוקת דההיא דאבוה דשמואל עביד מפצי לבנתיה ביומי תשרי לפר\"ח ור\"ת. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכו'.</b> ג״ז בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב ע״ג איצטבאות דדמי לכלי חרס ואתו למימר טבילה עולה בהן הא ע״ג סילתא ש״ד כלומר ע״ג בקעת עבה א״ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש״י בעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגביו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפרק ה' דמקואות מעיין שהעבירו ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע\"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעות שהרי מקבלות טומאה וכדתנן פ\"ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ\"ל. וכן פסק הרשב\"א, והרא\"ש סתם וכתב אמר רבא אשה לא תעמוד ע\"ג כלי או ע\"ג בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ומדברי רבינו משמע שדעתו לומר שאם טבלה לא עלתה לה טבילה מדקאמר ולא תעלה לה טבילה ולא קאמר שמא לא תטבול יפה ומיהו איכא למידחי משום דא\"כ הל\"ל הכי אם טבלה ע\"ג כלי חרס או סל לא עלתה לה טבילה מפני שמפחדת ואינה טובלת כהוגן ומדלא קאמר הכי משמע דלכתחילה הוא דאסור אבל לא בדיעבד והדבר מוכרע. ומ\"מ רבינו והרא\"ש לא זכרו את גזירת מרחצאות שהזכירו הראב\"ד והרשב\"א נראה שהם סוברים דכי א\"ל משום דבעיתא בטיל ליה טעמא דגזירת מרחצאות דהוה ס\"ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וההיא מתני' דפ\"ה דמקואות דמייתי הראב\"ד מינה כתבה הרא\"ש בפרק תינוקת ופירש ע\"ג אחורי כלים וטעמא דרבי יוסי משום דגזר אטו תוך כלי וי\"מ דטעמא דאסור כדאמרינן אשה לא תעמוד ע\"ג כלי חרס ותטבול ולא נהירא דהתם הוי טעמא משום דבעיתא ואפי' אסילתא נמי אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפילו דלא שייכא בהו טעמא דביעתותא עכ\"ל. ורבינו כתבה לדרבא כאן ולא חילק בין כלי חרס לכלי עץ דמשמע ליה דסילתא דאמרינן בגמרא הוא סל וסל כלי עץ הוא והוא ז\"ל משוה אותו לכלי חרס ובפ\"ט כתב מעיין שמימיו נמשכים ע\"ג כלים שאין להם בית קיבול כגון שלחן וספסל וכיוצא בהן ה\"ז כמקוה ובלבד שלא יטביל ע\"ג הכלים עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק עליה מאי אתא רבא לאשמועינן דלא תעמד ע\"ג כלי וסילתא ותטבול הא מתניתין היא ועוד דיהיב טעמא משום דבעיתא דמשמע שאם הם קבועים בענין דלא בעיתא מותרת לטבול והא מתניתין בטבילת כלים מיירי דלא שייך בהו ביעתותא ועוד דאפילו הוה מיירי באדם הרי אסרה ע\"ג ספסל דמאן דקאים על גב ספסל מסתמא לא מבעית וי\"ל דמתניתין בשכל מי המעיין עוברים על הספסל שאילו היה כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מן הכלי וכדתנן מעיין שהעבירו ע\"ג השוקת פסול והשתא שכלי זה אין לו בית קיבול אינו נפסל ומ\"מ גזור שלא יטבלו על הכלי עצמו אע\"פ שאין לו בית קיבול גזירה אטו כלי שיש לו בית קיבול ובמים הנמשכים ממנו נמי גזרו קצת ואמרו דלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה אבל אם לא היו כל מי המעיין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפילו כלי שיש לו בית קיבול כיון שקצת מהמים אינם עוברים עליו לא פסק דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן גבי מעין שהעבירו על השוקת העבירו ע\"ג שפה כל שהוא כשר הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול כספסל וכיוצא בו אי נמי כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכה כי אם אחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול על גביו ואתא רבא למימר דהיכא דכלי חרס מונח בקרקעית המעיין ואין כל המים עוברים עליו דודאי מדינא מותרת לעמוד על גביו ולטבול אפילו הכי לא תעשה כן משום דבעיתא וכדמסיק בגמ' דטעמיה משום ביעתותא ומש\"ה ע\"ג סילתא נמי לא תעמוד ותטבול משום ביעתותא ועי\"ל דהא דתנן שלא יטבול ע\"ג ספסל דוקא הוא לומר דע\"ג כלים שאין להם בית קיבול אין מטבילין גזירה אטו כלים שיש להם בית קיבול שיבאו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול לא גזרינן דכיון שהכלים שיש להם בית קיבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויים על פיהם מידע ידיע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ואתא רבא למימר דאע\"ג דלא שייך למיגזר בהו אטו כשהם מונחים כדרכם מ\"מ לא תעמוד עליהם משום דבעיתא ומתניתין דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע\"ג כלים שיש להם בית קיבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית ומיהו היינו דוקא לענין להטביל על גבן אבל לענין מים הנמשכים מהם משמע דגזרו בהם שלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה כשם שגזרו בכלים שאין בהם בית קיבול וטעמא איכא במילתא דבשלמא להטביל על גבן שרי משום דבשעה שמטביל רואה שהוא מונח בשינוי ולא אתי לאחלופי במונח כדרכו אבל כשמטביל במים הנמשכין ממנו אין ניכר שהכל מונח שלא כדרכו שהרי אין הכלי לפניו במקום שמטביל בו הלכך גזרו ביה שמא יאמרו כלי היה מונח למעלה ממקום שהטביל בו ולא יבחינו אם היה מונח בשינוי אם לא א\"נ י\"ל דע\"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דרבי יוסי קאי לומר דהא דקאמר רבי יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע\"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קיבול אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע\"ג כלים לומר דר\"י משוה ע\"ג כלים לעל גבי ספסל אבל לרבי יוסי לא איצטריך למנקט ע\"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע\"ג כלים שיש להם בית קיבול לענין דהרי הוא כמקוה כמ\"ש בע\"ג ספסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ וכו'.</b> בפ\"ט דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש דבר תורה וכו'.</b> בריש עירובין (דף ד' ע\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו חוצצין באדם וכו'.</b> פרק ט' דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפלוף שחוץ לעין.</b> יתבאר בסוף פרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדם יבש שע\"ג המכה.</b> תוספתא דמקואות פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה.</b> כך מפורש בתוספתא פ\"ז פירוש מה ששנינו במשנה פ\"ט שיתדות דרכים חוצצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש הדבש והדיו והחלב והדם.</b> פרק כל כתבי (דף ק״ב ע״ב) ופ״ג דזבחים (דף ל״ה) ופ״ג דמנחות (דף כ״א) וס״פ תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושרף התות והתאנה וכו'.</b> בתוספתא דמקואות ומסיים בה טעם לשאר השרפין מפני שהם לכלוך הפירות פירוש ודרך בני אדם להקפיד עליהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודם שנסרך בבשר וכו'.</b> כן כתב סמ\"ג וכתב שהטעם שאפילו לח חוצץ מפני שהוא דרך בני אדם להקפיד עליהם אמנם בפרק כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה אלמא בבשר לח אינו חוצץ עכ\"ל. וי\"ל דהכא שאני דנסרך בבשר וכן מפורש בגמרא פרק ג' דמנחות אמר רב דימי בין לח בין יבש חוצץ מיתיבי הדם וכו' לחים אינה חוצצים לא קשיא הא דסריך הא דלא סריך ומפרש רבינו נסרך לבשר: \n",
+                "<b>האבר והבשר המדולדלים חוצצין.</b> תוספתא שם ונראה שהטעם מפני שמעת שנדלדלו הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים ועכשיו כשזה בא לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורן ומונעין אותו מלבא במים והו\"ל כבית הסתרים שאם יש דבר חוצץ מעכב בטבילה. ועי\"ל דהא דקאמר דחוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה שאף על פי שהם מדולדלים כגוף הם חשובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הסתרים באשה חוצץ וכו'.</b> משנה פרק ט' דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בנשואה וכו'.</b> תוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגד שע\"ג המכה וכו'. עד אינן חוצצין.</b> תוספתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והטבעות וכו'.</b> שבת עלה נ\"ב ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטי צמר וכו'.</b> משנה רפ\"ט דמקואות ושבת עלה נ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל חוטי שיער.</b> שם ואע\"ג דבשם רבי יהודה היא שנויה אמרינן בר\"פ במה אשה דמודים לו חכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חוטין שבצואר וכו' אבל חבקים שבצואר וכו'.</b> ריש פרק במה אשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיער שעל הלב וכו' וכן קלקלי הזקן וכו'.</b> פ\"ט דמקואות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חץ התחוב באדם וכו' וכן מי שבלע טבעת טמאה.</b> בסוף מקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכבר ביארנו.</b> בה' טומאת מת פכ\"ד: \n",
+                "<b>נכנסו צרורות וכו'.</b> בתוספתא דמקואות פ\"ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר\"ע אומר אינו חוצץ ומשמע לרבינו דכיון דבשמא דיחידאה קתני לה פליגי עליה רבנן ועי\"ל דטעמא דר\"ע משום דס\"ל דבית הסתרים לא בעינן שיהיו ראויים לביאת מים ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה) ובפרק תינוקת אמרינן דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אספלנית מלוגמא וכו'.</b> דברים אלו במחלוקת הם שנויים בתוספתא בפרק הנזכר וכבר נתבאר דהלכה כמ\"ד דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n",
+                "<b>היתה בו שערה אחת וכו'.</b> תוספתא בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יטבול אדם וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טבל אינו חוצץ.</b> תוספתא פרק ח' דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוחז באדם ובכלים וכו'.</b> משנה פ\"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילם טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ר\"ש אומר ירפה כדי שיבאו בהם המים ומשמע לרבינו דת\"ק סבר דלא מהני רפיון ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפשלת בנה וכו'.</b> בפרק תינוקת (דף פ\"ז) וכגירסת ר\"ח שכתבו התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדה שנתנה שערה בפיה וכו'.</b> בפרק ח' דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנמצא עצם בין שיניה וכו'.</b> בפרק קמא דקידושין (דף כ״ה) ובפרק תינוקת (נדה ס״ו:) \n",
+                "<b>נתנה מעות בפיה וכו'.</b> שם טהורה מטומאתה אבל טמאה היא ע\"ג רוקה פירוש טהורה מטומאת נדה ומותרת לבעלה פירוש וטמאה על גבי רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שאין חוצצין באדם וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות. ודע דאיתא בתוספתא רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה ולא חילק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דלרבותא נקט פירשה רובה וכ\"ש מיעוטה א\"נ דאה\"נ דמפרש דבדוקא נקט פירשה רובה אלא דכיון דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבים פליגי עליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפלוף שבעין.</b> יתבאר בסוף פרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות או יתר וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ור״י אמר אין לנו אלא אחת ופסק כר״י. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה מקפיד עליו וכו'.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בסוף פ\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויראה לי ששערו של אדם כגופו (של אדם) הוא חשוב וכו'. א\"א כדברי הגאונים הוא העיקר עכ\"ל ואין בזה הכרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקנת עזרא היא וכו'.</b> בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא וכו' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא ל״ק הא דאפשר הא דלא אפשר ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דלהאי מסקנא ליתא לפיסקא דפסק התם מרימר כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא הפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא״א לחוף בליל טבילה מפני הדחק כגון שא״א למצוא מים חמין בליל טבילה מפני שיוצאים בשיירא או מפרשים בים וכיוצא בזה או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילה היא העונה דכיון דא״א לעשות בע״א יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפילו אם יכריח הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה עד ליל שלישי יש לה רשות אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע״ש ותטבול במו״ש אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא בשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא ונ״ל שלדעת רבינו ע״ש ומו״ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה״ה לחוף ביום ראשון ולטבול בליל שלישי וכן כיוצא בשאר הימים דהא לפי מ״ש מפני דוחק או חולי אין טעם לתלות ההיתר הזה בע״ש ומו״ש יותר מבשאר הימים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבלה ועלתה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ופסק כלישנא בתרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אם באותו היום שחפפה טבלה א\"א הא קי\"ל כלישנא בתרא וכו'. טעמו מפני שהוא גורס כהרי\"ף והר\"ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתם הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ונראה עוד שהראב\"ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה\"ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עליו עוד ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכתבו אצל דין תיכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש\"ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ דאי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפילו אי לא הוה בעינן לכתחילה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאשתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כך נראה לי ביאור דברי הרב רבי אברהם בן דוד וליישב דעת רבינו י\"ל דאיהו ז\"ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ומפרש דהיינו לומר דאינה צריכה תרתי חפיפות וטבילה דבטבילה לחודה סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ובזה נסתלקו מעליו שתי השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה ביום החפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין שביום טבילה חפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה ביום חפיפה הצריכוה לחזור ולחוף והר\"ן כתב בפרק ב' דשבועות (דף ש\"מ) וז\"ל הרמב\"ם כתב אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע\"פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי אפשר דאע\"ג דאתיא לידי ריעותא לא נחוש ואע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. נראה שהר\"ן מפרש שהראב\"ד סובר בדברי רבינו שדעתו לומר שכל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אף ע\"פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי אפשר דאע\"ג דאתייליד ריעותא לא נחוש אף ע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמעינן האי לישנא אלא דהיכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וז\"ש הראב\"ד דאפילו לא בעינן סמוך לכתחילה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו' ואיני יורד לסוף דעתו של הר\"ן בזה שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם שמבואר הוא מאד בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיתה להם נוסחא אחרת בדברי רבינו ומ\"ש בביאור דברי רבינו ובביאור דברי הראב\"ד הוא הנכון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא תחוף אשה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) וברפ״ב דמסכת כלים כתב רבינו בפירוש המשנה דנתר שהוא שקורין בלשון לעז גריד״א וכן כתב הריב״ש שהוא מוחה ביד הנשים שלא יחופו ראשן בגריד״א ביום הטבילה וכתב הטור דהוא הדין לשאר דברים המסבכים את השיער וכתב מהרי״ק בדיעבד אם עיינה וראתה יפה שערה שאינו נקשר דלא מסובך זה בזה ולא נקטף עלתה לה חפיפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדה שנתנה תבשיל לבנה וכו'.</b> בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרטה בבשרה וכו'.</b> בפרק תינוקת אמר רמי בר אבא הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה א\"א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ וכו'. ואני אומר שמ\"ש על דברי רבינו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו בדברי רבינו שהיה כתוב בה כגלד שעל המכה אבל לנוסחא שהיא כגלד שעל גבי מכה וכך היא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שעל גבי היינו ע\"ג המכה מבחוץ ונ\"א מצאתי שכתוב בה שחוץ למכה והיא הנכונה: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו'. זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר בריבדא דכוסילתא: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> דמאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא אפשר לומר שרבינו אינו מפרש ריבדא וינטוש\"א כדמשמע שמפרש הראב\"ד אלא מפרש דריבדא ר\"ל שריטה ואפילו את\"ל דריבדא היא וינטוש\"א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות שנעשו ע\"י וינטוש\"א שלשה ימים ולא אפילו חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות וגמרא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וא\"ת שהראב\"ד מפרש דריבדא היינו שאנגראדור\"ה נאמר דרבינו אינו מפרש כן אלא שהיא שריטה: \n",
+                "<b>וכן לפלוף שבעין.</b> בפ״ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין לפלוף שחוץ לעין וגבי אלו שאינן חוצצין תני לפלוף שבעין ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוספות לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח [חוצץ] והכי משמע בפ״ט דמקואות וכו' דלא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע״כ וכ״נ מדברי רבינו שכתב לעיל דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ וכאן כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ובנדה משמע בהדיא דלעיל מיירי בלח ומש״ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפילו בתוך העין נמי חוצץ. והרא״ש כתב בפ' תינוקת (הל' מקואות סי' כ״ה) אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שבתוך העין הוא לח ומחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו משיתחיל לירק עכ״ל. נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע״פ שהוא יבש הרבה חוצץ מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכ״כ הטור בשמו וכתב (הטור בי״ד סימן קצ״ח) וז״ל והרמב״ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים לאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה עכ״ל. ונראה שכתב כן מפני שנמצא לרבינו שכתב כאן שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג״י חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת הטור דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה כתב וכן לפלוף שבעין שהוא להשוות לפלוף שבעין לשריטות גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת הטור יש לתמוה על רבינו איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק שאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר שלשה ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ ואם תאמר דתוך שלשה ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וגם שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע״פ שלא הוריק חוצץ ותוך ג' אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א״כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלי אלא בימים ובלפלוף תלי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לטור בדברי רבינו דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי מאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה הכרח ועוד דלפ״ז אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי רבינו וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בגמרא מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך שלשה לאחר שלשה ומהי תיתי ליה לרבינו לפלוגי בינייהו ועל הטור שהביא דברי רבינו בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר שלשה ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך שלשה לאחר שלשה ובין הוריק ללא הוריק וכפירוש אי זה משני הפירושים שכתבתי לעיל הוה ליה לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ״ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ״ל שהוא פשוט דלא מפליג רבינו בלפלוף בין תוך שלשה לאחר שלשה כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש על שרטה בבשרה וכו' וכן לפלוף שבעין</b> לא להשוותם לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות משכחת לה דחוצצין אע\"פ שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא ע\"פ השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אע\"פ שאינו נראה כך לפלוף שבעין אע\"פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק א\"נ דה\"ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שיבשותו של זה תלויה בשלשה ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוחל שבעין וכו'.</b> פרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפילו על גבי העין אינו חוצץ ומפרש רבינו פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף על פי שאין להם כחול כמו שכתב רבינו בסמוך אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דרש״י. והטור נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו וגירסת ספרים שלנו בדברי רבינו עיקר שכתוב בהם ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ ומצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ואם היו עיניה פורחות והיא הנכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתחה עיניה ביותר וכו'.</b> שם אמר ר\"י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: \n",
+                "<b>בד\"א לענין טהרות וכו'.</b> בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע\"ג העין חוצץ אא\"כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש\"ד כך היא גירסת הרי\"ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד\"א לענין טהרות ונ\"ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה\"ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח\"כ כתב בד\"א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ\"ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ\"ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ\"מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא\"כ כשכתב בפ\"א מד\"ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע\"פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ\"ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ\"ש התוספות והרא\"ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו\"ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ\"ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ\"ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ\"ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה: \n",
+                "<b>וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב</b> הראב״ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א״א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ״ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש״י ובנדה לבעלה ואע״פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ״ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ״ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע״כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא״כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטבל ועלה וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> ואלו חוצצין בכלים הזפת והחמר.</b> משנה פרק ט' דמקואות: \n",
+                "<b>הזפת שבכוס ושבצלוחית וכו' הזפת שבתמחוי וכו' המור והקומוס וכו'.</b> בתוספתא דמקואות פרק שביעי: \n",
+                "<b>היה זפת או חמר וכיוצא בהן וכו' עד על המרדעת.</b> משנה פרק ט' דמקואות: \n",
+                "<b>ומה שכתב על המרדעת משני צדדין.</b> בסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש על בגד תלמידי חכמים וכו'.</b> משנה פרק ט' דמקואות ושבת קי\"ד וכרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו על המטפחות וכו'.</b> שם (דף קל\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבח שהיה דם על בגדו וכו'.</b> בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ה\"ז ספק אם חוצץ וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> היה הזפת או החמר וכו' לכלוכי צואה וכו' אבל לכלוכי שמרים וכו'.</b> תוספתא דמקואות פ\"ז אלא שבסוף כתוב שם שע\"י הקרדום ושע\"י המגריפה אינן חוצצין הגלידו הרי אלו חוצצין ונראה שהיא נוסחא נכונה וצריך להגיה כן בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ברור הוא וכו' אין בדבר זה הפרש וכו'.</b> דברים פשוטים הם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-טו)</small> כל ידות הכלים וכו' עד לעקמומית שבה.</b> ריש פרק עשירי דמקואות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היה בו מקום שאין המים נכנסים בו וכו' א\"א זה עשה תחת מה שראה במשנה וכו'. קנישקנין פירש\"י כלי שיש לו שתי פיות וכן פירש הערוך שהוא כלי שיש לו שני נקבים בצדו ולפי דברי הראב\"ד מתני' ה\"פ כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע\"י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפילו יטבילנו דרך שוליו ע\"י הנקב בצדו יכנסו המים בכולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שהיה וכו'.</b> משנה וגמרא בריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יטביל אדם את הקומקומוס בפחמין שבו וכו'.</b> משנה פ\"ט דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהוא מלא משקין וכו' עד הרי זה טהור.</b> בסוף מקואות וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שתוכו טהור וכו'.</b> פרק התערובות עלה ע\"ח (ע\"ב) אמרינן נותן טעם ברוב אי הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהא מראהו כשר ואם לאו פסול ורמינהו כלי שהוא מלא רוקין והטבילו וכו' אמר אביי ל\"ק הא דידיה הא דרביה וכו' רבא אמר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי להו בכל דהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה וכיון דאיכא רובא לא צריך ופירש\"י דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב שאין מראיהן ניכר בתוך המים והטבילו. תנאי היא דרבנן פליגי [עליה דרבי יהודה] וכוותיה קיימינן. בדלי שהוא טהור וגבו טמא כגון שנטמא גבו בטומאת משקין דרבנן דקי\"ל תוכו אוגנו אזנו וידיו טהורים. דמדינא סגי ליה בכניסת מים לתוכו כל דהו שתעלה טבילה לשפתו דהא תוכו אין צריך טבילה ורבנן הוא דגזור שיטבילנו יפה דאי אמרת דסגי ליה בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו [על מי החטאת] שלא יתערבו מי המקוה לתוכו [ויפסלו] ולא מטביל ליה לשפת הכלי לפיכך גזרו עליו להטבילו [ולפוסלו] וכיון דאיכא ריבויא תו לא צריך דהא טבילת תוכו חומרא בעלמא הוא עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אמר אברהם נשתבש בשמעתא דזבחים וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא מפרש הא דרבא כדפרשינן דקאי אר' יהודה דשני אביי אליביה התם הא דידיה הא דרביה ואתא רבא למימר לעולם חד תנא הוא וכרביה ס\"ל והכי קאמר ברובא סגי בדלי שהוא טהור וגבו טמא וכו' ופשטא דשמעתא הכי מוכח ורבינו נראה שמפרש דרבא לא קאי אדאביי אלא מילתא באנפי נפשה היא דאתא לפרושי ברייתא דדלי שיש בו יין לבן ואפשר שהביאו לפרש כן שלא היה גורס רבא אמר אלא אמר רבא ומילתא באנפי נפשה היא וכדאמרן ועדיין ק\"ל שכתב רבינו סתם אבל אם היה בו יין אדום לא עלתה לו טבילה דמשמע דבשום פנים לא עלתה לו טבילה והא ליתא אלא דאם דיהא מראהו כשר ולזה נתכוון הראב\"ד שכתב וביין אדום בעינן שידהו מראיו לדברי הכל ואפשר לדחוק ולומר דמשמע דמילתא דפשיטא היא שאם דיהו מראיו הרי הוא מים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או משאר משקין.</b> צ\"ל דמשקים אדומים קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגין שהוא מלא וכו' עד כאילו לא טבלה.</b> תוספתא פ\"ז: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לישנא דתוספתא וכו'. בפ\"י דמקואות אלו שאין צריכין שיבאו בהם המים קשרי העני והנימין וחבט של סנדל ותפילה של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת ואזני החמת ואזני התרמיל ופירש שם רבינו קשרי העני הקשר שיקשור בגדיו אם יקרעו אשר אין כוונתו להתירם וכן קשרי הנימין והם הקשרים אשר יקשרו קצוות פתילים היוצאים מן הבגד וכו' וחבט של סנדל לולאות האזנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם הקפיד עליהם חוצצין וכו'.</b> נראה שלמד כן רבינו מדנקט קשרי העני משמע הא של בע\"ה צריכים שיבואו בהם המים וטעמא משום דסתם בע\"ה מקפיד וסתם עני אינו מקפיד אבל אם הקפיד העני הוי חציצה ואם לא הקפיד בע\"ה לא הוי חציצה דכלל גדול שנינו בספ\"ט זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ובתוספתא פ\"ח שנוי בפירוש כדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כב-כד)</small> ואלו שצריכים שיבואו בהם וכו'.</b> פרק י' דמקואות אלו שהם צריכין שיבאו בהם המים הקשר שבפרקסין שבכתף ושפה של סדין צריך למתח ותפלה של ראש בזמן שאינה חוצה ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת ושנצין של סנדל ונראה שרבינו מפרש דה\"ק הקשר שבפרקסין ושבכתף ופרקסין ר\"ל חלוקים וה\"פ הקשר שבפתחי החלוקים שהם עשויות לולאות וכן הקשר שבלולאות שבכתף: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לחלק בין נימי הבגדים שנקשרו מאליהן לקשרי נימי הבגדים שקשרן</b> תוספתא פ\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש שפה של סדין צריך למתח.</b> פירושו הקמטים שיש בשפת הסדין צריך למתחן כדי שיבאו בהם המים: \n",
+                "<b>הסלים של גת ושל בד וכו'.</b> ג\"ז תוספתא פ\"ח: \n",
+                "<b>הכר והכסת וכו' עד וינוחו מבעבוען.</b> פ\"י דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ידות הכלים וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים וכו'.</b> בפ״ו דמקואות דלי שהוא מלא כלים והטבילו הרי אלו טהורים ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנאד ובפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב) מאי קאמר ואם לא טבל ה״ק ואם אינו צריך להטבילו ופירש״י ואם אינו צריך להטבילו ואתה בא לטהר כדים שבתוכו ע״י מים המעורבים למקוה עד שיהו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנאד אבל כשהכלי טמא אפי' פיו צר כל שהו כלים שבתוכו טהורים דמגו דסלקא טבילה לגופו של כלי ליטהר ע״י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הטהו על צדו וכו'.</b> תוספתא פ\"ה: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'.</b> משנה וגמ' ר\"פ חומר בקדש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו למעלה במקומו.</b> פי\"ב משאר אה\"ט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> דין תורה שכל מים מכונסים וכו' שיערו חכמים אמה על אמה וכו'.</b> פשוט במסכת מקואות ובכמה מקומות בגמרא מהם בסוף מסכת ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) ובספ\"ק דחגיגה (דף י\"א) ובעירובין פ\"ק (דף ד' ע\"ב) ופ\"י דפסחים (דף ק\"ט ע\"ב) ופ\"ג דיומא (דף ל\"א) ומשמע בפרק עושין פסין דהני אמה על אמה ברום שלש אמות במרובע הוא ולא בעיגול: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בין שאובים בין שאינם שאובים ומד\"ס שהמים השאובים פסולים לטבילה.</b> דעת רבינו כדעת ר\"י שכתבו התוס' בספ\"ק דפסחים בשם ר\"י והביאו ראיות לדבר וכתב הר\"ן בפרק המוכר את הבית ובפ\"ב דשבועות שכן נראה מדברי הר\"י ן' מיגש ושכן דעת הגאונים וכתב הרמב\"ן שכן דעת הרי\"ף ויש חולקים בדין זה ככתוב על ספר ב\"י: \n",
+                "<b>ולא עוד אלא מקוה מים וכו'.</b> רפ\"ג דמקואות ופ\"ק דעדיות ופ\"ק דשבת ופרק ב' דחגיגה (דף ט\"ו): \n",
+                "<b>אע\"פ שפיסול מים שאובים מדברי סופרים למדוהו בהיקש וכו'.</b> בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו כיצד המניח קנקנים בראש הגג וכו' עד הרי זה ישבור את הקנקנים עד והמים הנקווים מהם מקוה כשר.</b> משנה בפ\"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר\"א אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר רי\"א בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה פירוש רבי אליעזר סבר הא דמכשרינן במניח קנקנים אע\"פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע\"י תערובת מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידיו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור\"י סבר דמכשרינן אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח יד בהם לכפותם ובלבד שלא יגביהם לערותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עוד רבינו המניח כלים תחת הצינור.</b> משנה פ\"ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלים את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי ב\"ש וב\"ה מטהרים בשוכח אר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור א\"ר יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ומייתי לה בפרק קמא דשבת (דף י\"ו ע\"ב) ואיתמר עלה אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו ופירש\"י תחת הצינור שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו נפסל אבל הכלים פוסלים משום שאינם מטהרים. בשכח ולא חשיב שאיבה הואיל ולא לכך נתכוונו. בחצר שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפים ונפלו למקוה שהוא טהור. במניח תחת הצינור ובשהניחן בשעת קישור עבים ואח\"כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לה לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פיזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במניח בחצר ואפי' בשעת קישור עבים ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הילכך בטלה. במקומה עומדת במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליהם לבטל דברי ב\"ה דלא חזרו בהם. הניחן תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו. בשכחן דברי הכל טהורים דליכא גלוי דעתא. בטלה מחשבתו דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד עכ\"ל: \n",
+                "<b>ובפ\"ב</b> דמקוואות תנן הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היה המים צפין על גביו כל שהן ישבר אם לאו לא ישבר דברי ר\"א ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר ותניא בתוספתא פרק שלישי ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר [רבי יוסי אומר משום ר\"י אף יטה ובלבד שלא יטול] כלומר שלא יטול בידיו ויערן פי' הסייד שסד את הבור בסיד והביא הסיד בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא מים אם המים צפים ע\"ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור\"י סבר אפילו אין המים צפים על גביו לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם. המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דפני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים שהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כיון שיכנסו המים לתוכן. ודברי רבינו תמוהים מכמה פנים חדא דמשמע שפסק כב\"ש דפסלי במניח תחת הצינור אף בשוכח ואמאי שבק ב\"ה ופסק כב\"ש ואע\"ג דרבי מאיר אמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה הא ר\"י אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וקי\"ל ר\"מ ורבי יוסי הלכה כר\"י. ועוד שכתב דמניח כלים תחת הצינור בכל עת ובכל זמן פסולים כלומר בין שהניחן בשעת קישור העבים פסולים וזה היפך ממאי דאוקימנא בפ\"ק דשבת דהכל מודים בשהניחן בשעת פיזור עבים שהם טהורים. ועוד שכתב שגזרו על השוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב\"ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ועוד שהוא מניח חילוק דבשעת קישור העבים ושעת פיזור העבים בחצר ולא בצינור ולפ\"ז משמע דכי אמרינן לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו דהיינו לומר דב\"ה סברי בטלה מחשבתו וב\"ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז\"ל פוסק כב\"ש כמו שקדם ה\"ל לפסוק גם בזה דפסולים כב\"ש דאמרי לא בטלה מחשבתו ועוד דלפי מה שהוא ז\"ל מניח חילוק דקישור עבים ופיזורם בחצר מיירי בשכח וכן אם הניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו למה לא כתב דין השוכח: \n",
+                "<b>ונראה</b> לומר שרבינו ז\"ל מפרש דכי אמר ר\"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת פליג בין אמאי דאמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה בין למאי דאמר מודים בשוכח בחצר שהוא טהור דסבר ר\"י דבין במניח בין בשוכח בין תחת הצינור בין בחצר סברי ב\"ש דפסול וב\"ה מטהרים בשוכח תחת הצינור וכ\"ש בשוכח בחצר ומשום דאיכא למיתמה אסברת ר\"י דנהי דתחת הצינור גזרו ב\"ש שוכח אטו מניח משום דדרך להניח כלים תחת הצינור לקבל מים הילכך שייך למיגזר ביה אבל בחצר דאינו מצוי כ\"כ להניח בו כלים לקבל מים נהי דאסרו במניח לא היה להם לגזור בשוכח ולהכי אוקי רב משרשיא דבין לר\"מ בין לרבי יוסי אליבא דב\"ש בקישור עבים ופיזור עבים תליא מילתא דכשהניחן בשעת קישור עבים אע\"פ שהוא חצר ד\"ה טמאים כלומר בין לר\"מ בין לרבי יוסי כיון שהוא שעת קישור עבים כך עשוי לירד מים בחצר כמו שעשוי לקלח הצינור ולב\"ש דגזרי בצינור שוכח אטו מניח ה\"נ גזרו בהניח בחצר בשעת קישור עבים שוכח אטו מניח וב\"ה דלא גזרי בצינור ה\"נ לא גזרי ובהניחן בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים כלומר דבין לר\"מ בין לרבי יוסי מודו ב\"ש דטהור ואפילו במניח וכ\"ש בשוכח לא נחלקו אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו וכו' כלומר לא נחלקו ר\"מ ורבי יוסי אליבא דב\"ש אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו כלומר דר\"מ סבר דמודו ב\"ש דבטלה מחשבתו ואפי' במניח טהורים דכיון דנתפזרו העבים אסח דעתיה והילכך אע\"פ שלא שכח טהורים והא דקאמר ר\"מ דמודים בשוכח לאו משום דליבעי שישכח ממש אלא לנתפזרו העבים קרי שוכח דכשם שהשוכח הוא מסיח דעתו מהדבר כך כשנתפזרו העבים הסיח דעתו מהמים ומ\"ס לא בטלה מחשבתו כלומר רבי יוסי דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת סבר דלב\"ש כיון שהניח בשעת קישור עבים אע\"פ שנתפזרו לא בטלה מחשבתו הילכך הם פסולים וסובר עוד רבינו דהלכה כר\"מ משום דבגמרא אמרינן דר\"ט ס\"ל כוותיה: \n",
+                "<b>והשתא</b> ניחא כל דבריו שמ\"ש בתחת הצינור דבכל עת ובכל זמן פסולין היינו משום דסבר דמאי דאוקי רב משרשיא דבשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים וכו' לא קאי אלא למניח בחצר דוקא אבל במניח תחת הצינור פסולין משום דהיינו כב\"ש דהלכתא כוותייהו לדעתו ז\"ל כר\"מ דאמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המניח הכלים בחצר בשעת קישור עבים פסולים וכן גזרו בשוכח וכו'.</b> מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דמפרש דמאי דאמר רב משרשיא הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים וכו' אמניח או שוכח בחצר קאי דשעת קישור עבים לחצר כצינור דכל זמן דמי וכי היכי דבצינור גזרי ב\"ש דהלכתא כוותיה ה\"נ גזרי בחצר בשעת קישור עבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים.</b> מבואר על פי זה דהיינו דאמר רב משרשיא בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים דאפי' לא שכח נמי טהורין דכיון דחצר הוא ובשעת פיזור עבים הוי כמו שהניחם בראש הגג לנגבן דבכל גוונא טהורים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם הניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו כשרים.</b> גם זה שם מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דרב משרשיא אמניח בחצר קאי ור\"מ סבר דנתפזרו העבים מודו ב\"ש דבטלה מחשבתו והוי כהניחם בשעת פיזור העבים דטהורים בכל גווני ובכך עלו דברי רבינו כהוגן וכבר העלה רבינו דעתו זה בפי' המשנה אכן דבריו סתומים וחתומים בביאור שיטת ההלכה ולכן הארכתי להוציא לאור משפטם לדעתו ז\"ל: \n",
+                "<b>אח\"כ</b> מצאתי להר\"א בנו של רבינו שכתב וז\"ל מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו ת\"ק ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר ת\"ק המניח כלים תחת הצינור וכו' אמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ולא פליג רבי מאיר על רבי יוסי בזה וחזר ת\"ק ואמר ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור כלומר לא פליגי ב\"ש על ב\"ה בשוכח בחצר ולא פליג ר\"מ על ת\"ק בזה אבל פליג רבי יוסי על תנא קמא בזו דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו ב\"ש וב\"ה בשוכח תחת הצינור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שרבי יוסי חולק על ר\"מ בנמנו ורבו בתחילה ה\"ל לחלוק וכך היה צ\"ל אמר רבי מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ורבי יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת רבי יוסי ולא שנאה אלא על פסקן ומודים שהוא ענין אחר ושקשה על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יוסי חסרו להו קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצה ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים פסיקא בצינור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדאודו דרבי מאיר לא פליג על ת\"ק דמודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כוותיה ס\"ל ולפיכך חשב אליבא דר\"מ האי מתניתין ממניינא אלא לרבי יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו לא יכול למימני מניח כלים דלא פסיקא מילתייהו בצינור וחצר אליבא דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממניינא לטעמיה וחסרו להו, ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הא ניחא לרבי יוסי אלא לר\"מ טפיא ליה כלומר לרב יוסי דמפיק מילתא דכלים ממניינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא למימנא ניחא ליה אי חשיב תינוק עכו\"ם מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר\"מ דפסיקא מילתא דכלים ולפיכך א\"א לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק עכו\"ם כדאמרת דהוה ממניינא הא טפיין להו ופרקינן ר\"מ אוכלים וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתייכו דפלגינן צינור מחצר כנראה מקושייתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללא אמאי לא קמה לה השוכח תחת הצינור ממניינא וכו' אילו הדבר כן שהצינור והחצר מוחלקים עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר\"מ וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקים בחדא הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן. ושקשה לך מדגרסיתו ב\"ה סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון הגמרא כך בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא ת\"ק ומר דהוא רבי יוסי כדפריש אבא מארי בפירוש המשנה ולא ק\"ל מידי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד פוסלין וכו' שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה כו' הכל פסול.</b> בפרק שני דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו' [ולא עוד אלא וכו'] .</b> בפרק ששי ופרק שביעי דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'.</b> בפ״ז דמקואות תנן היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ובס״פ הערל (יבמות דף פ״ב ע״ב) אמרינן היו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר״י וכו'. עד רובו וכתבו המפרשים דהיינו דוקא במי פירות אבל מים שאובין אפילו אלף סאין אינן פוסלין את המקוה השלם שיש בו ארבעים סאה וממ״ש רבינו כאן נראה שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק הערל עד רובו במים שאובים דוקא היא אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל סאה כדקתני מתניתין דמקואות ואמי פירות דקתני ברישא קאי ולפ״ז ההיא דמייתי בפרק הערל אינה מתניתין דמקואות דההיא דמקואות במי פירות ודהערל במים שאובים ודין מי פירות כתבו רבינו בפ״ז והרא״ש כתב בסוף נדה (הל' מקואות סי' א') שדברי רבינו תמוהים שמתחילה כתב כיון שיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע״פ שרבין עליו מים שאובים כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובן ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים הילכך אינו נפסל ברביית מים פסולים אבל בנתן סאה ונטל סאה שלא נשארו במקוה ארבעים סאה מים כשרים א״א שלא יטול גם מן הכשרים הילכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירדו המים וירדו לתחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע״פ שכל אחד מהם רוב מים שאובים ואין בשניהם ארבעים סאה מים כשרים אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות כמו שפירש ר״ת והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הילכך פסלי ברובא עכ״ל: \n",
+                "<b>ונראה</b> שאפשר לומר שטעם רבינו דמדינא שרי בכל גווני אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב\"ן בפרק המוכר את הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין המים השאובים פוסלים את המקוה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה ובהמשכה וגרסינן תו התם א\"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ופירש\"י ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפילו בשלשה לוגין מיפסיל מקוה בכה\"ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה. והן טהורים כלומר כשר לטבול בו. מטהרת ברבייה ובהמשכה כשהרוב ממי הגשמים שנפלו מעצמם לתוכו והמשיך מיעוט של שאובה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאובה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר וכו'.</b> משנה פרק ד' דמקואות: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על דברי רבינו דממשנה זו משמע דלא מכשרינן בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא\"ש מדקתני סיפא היו מקלחים לתוך המים וכו' ואילו הוא ז\"ל כתב לעיל מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה [והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו שלא נתערבו קודם שירדו למקוה מכשיר] וצ\"ל שרבינו ז\"ל מפרש דהא דקתני היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך [המים היינו לומר שלא היו נמשכין אלא המים השאובין היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה] בלי המשכה כלל ומש\"ה קתני שאם לא היו ארבעים סאה מים כשרים במקוה נפסל בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו בו אבל אם היו השאובים נמשכים אע\"פ שלא היו במקוה ארבעים סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו כדלעיל וכפירוש הזה נראה מדבריו בפירוש המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא צ\"ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיה במקוה פחות מעשרים סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בשלשה לוגין מים שאובים אף ע\"פ שנפלו בו בהמשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע\"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז\"ל שכתב אין המים שאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובים וכו' אינם פוסלים את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דדוקא במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובים ע\"י המשכה הא לאו הכי לא ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' מבואר דהיינו לומר שאפילו שאב ונתן לתוך המקוה בלא המשכה כלל שכבר נפסל המקוה בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו לתוכו אם היו רוב כשרים במקוה כשר ע\"י המשכה שימשיכה כולה למקום אחר ואח\"כ כתב מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר ונמשכים ויורדים וכו' לומר דאפי' לא היו רוב מים כשרים ניכר ועומד לעצמו כשנתערבו בו המים השאובים כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמה אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והיינו דכתב אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה כלומר שאם לא היו מתערבין קודם שיגיעו למקוה אע\"פ שהיו השאובים נמשכים ויורדים אם לא היו במקוה רוב מ' סאה מן הכשרים קודם שיתערבו עמהם השאובים פסול ואח\"כ כתב אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחים לתוך המקוה וכו' כלומר וכל זה הוא דוקא כשהיו השאובים נמשכים ויורדים אבל אם היו מקלחים כלומר שהיו השאובים יורדים למקוה בלא המשכה אפי' היו הכשרים בתוך המקוה ארבעים סאה חסר קורטוב נפסלו כולם מעת שנפלו בהם שלשה לוגין מים שאובים ואין להם תקנה אלא ע\"י שימשיכם כדלעיל. ומה שהפסיק רבינו בהוראת מקצת חכמי המערב באמצע דבריו הוא מפני שחכמי המערב ורבינו חולקים בפירוש מה שאמרו בגמרא שאובה שהמשיכוה כולה כשירה לפיכך סמך ענין לו ועוד מפני שמשנה זו הוי תיובתא לחכמי המערב כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה לפיכך אחר הוראתם כתב דברי המשנה דמינה נשמע דליתא לההיא הוראה: \n",
+                "<b>וטעם</b> הוראת חכמי המערב נראה שהיתה מדגרסינן בפרק קמא דתמורה אמתני' דאין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון מאן תנא א\"ר חייא בר אבא אר\"י ראב\"י היא דתניא ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה מכלל דרבנן סברי דרבייה ובהמשכה לא אלא דכי אתא רבין אר\"י שאובה שהמשיכוה כולה כשירה מני לא רבנן ולא ר\"א אלא אמר רבה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא וכו' ומשמע לחכמי המערב דראב\"י בעי רבייה דכשרים והמשכה דשאובים ורבנן לא באו רבייה דכשרים אלא כל ארבעים סאה שאובים שהומשכו כשר ואפילו אין בהם תערובת כשרים כלל וכן פירש\"י וסוברים דקי\"ל כרבנן דרבים נינהו ורבינו כתב בפירוש המשנה שהם טעו בהוראה זו לסיבת מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבה כלומר שנעלמה מהם מתניתין דמים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקא וכו' שכתבתי לעיל דמשמע מינה בהדיא דבלא רוב מים כשרים לא מתכשרי מים שאובים ע\"י המשכה ואני אומר שאין [מאותה הוראה] הוכחה שנעלמה אותה משנה מהם דאפשר דהוו ידעי לה ולא פסקו כמותה משום דהוו מפרשי לה כפירוש רבינו שמשון דאתיא דלא כרבי אליעזר ב\"י ודלא כרבנן דפליגי עליה כדמשמע בסוף פ\"ק דתמורה ואפילו אי הוו סברי דראב\"י היא איכא למימר דלא פסקו כמותה משום דס\"ל דלא קי\"ל כוותיה ואע\"ג דסתם תנא כוותיה לא קי\"ל כההוא סתמא מדחזינן דכי אתא רבין אמר ר\"י שאובה שהמשיכוה כולה [כשירה] וכיון דסתמא אמר הכי משמע דהכי הלכתא ולא כסתם מתניתין: \n",
+                "<b>ועדיין</b> יש לדקדק בדברי רבינו שכתב מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים וכו' הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה רוב ארבעים סאה מן הכשר ומשמע דהא כראב\"י אתיא דאמר מקוה שיש בו כ\"א סאה וכו' פותקן למקוה ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' שהשאובה שהמשיכוה כולה כשירה ומשמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין שהמשיכוה כולה כשירה והיאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב\"י והדר פסק כרבנן. ונ\"ל שרבינו סובר דה\"פ דשמעתא התם מדקאמרה מאן תנא דסבר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י היא משמע דאיכא רבנן דפליגי עליה דראב\"י ואמרו דמים שאובים פוסלים את המקוה שלא לפי חשבון כלומר דאפילו קדמו רוב כשרים והמשיך לתוכן י\"ט סאין שאובין פסלי א\"כ הא דקאמר רבין שאובה שהמשיכוה כולה כשירה כלומר שאם היו כ\"א סאה מי גשמים ועירה י\"ט סאין שאובין בלא המשכה שנפסלו כולם ואח\"כ המשיכם כולם למקום אחר כשרים כמאן דלא כרבנן דהא לא מכשרי שאובה ע\"י המשכה כלל ודלא כראב\"י דאם איתא דהוה מכשר בה אם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוה שתיק מינה כי היכי דלא נימא דעד כאן לא אכשר אלא כשהמשיך הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים שלעולם היו הכשרים בכשרותם אבל היכא שעירה השאובים לתוך הכשרים בלא המשכה שנפסלו הכשרים מודה לרבנן דפסלי [אפילו המשיכם אח\"כ] הילכך ע\"כ לומר דליכא מאן דפליג על ראב\"י ואע\"ג דמשמע דיחידאה איתמר איכא דכוותה בפרק ארבע מיתות דהשתא רבין אגמרן דאע\"ג דמדברי ראב\"י לא משמע דשרי אלא בשהמשיך י\"ט שאובים לתוך כ\"א כשרים הוא הדין דשרי בעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה ואחר כך המשיך את כולם דהא איכא למימר שאע\"פ שבעת שעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ\"מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי\"ט שאובים בלבד הילכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למינקט אידך משום דכיון דליכא מאן דפליג עליה שפיר ילפינן חד דינא מחבריה. אי נמי ה\"פ הא ודאי דרבנן פליגי אראב\"י מדנקיט לה בלישנא דיחידאה ואי כדקאמרת מאן תנא דאמר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י משמע דרבנן דפליגי אראב\"י לחומרא פליגי וכמ\"ש לעיל וא\"כ דרבין דלא כמאן דלא כראב\"י דהא ע\"כ לא שרי ראב\"י אלא בשעירה הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים בדרך המשכה ולא בשעירה אותם שלא כדרך המשכה שכבר נפסלו ושוב לא תועיל בהם המשכה הילכך ע\"כ לומר דרבנן דפליגי אראב\"י לקולא פליגי ושרו אפילו בשעירה הי\"ט שאובים בלי המשכה אע\"פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין אמר ר\"י אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחילה דהיכא דהמשיך הי\"ט שאובים דכשר דכ\"ע מכשרי בה ואח\"כ כתב שאפילו עירה הי\"ע שאובים בלא המשכה שנפסל הכל אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אראב\"י וכדרבין וזה נראה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקוה שנפלו אליו שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד מצטרף לשלשה לוגין.</b> בפ\"ג דמקואות מכלי אחד משנים משלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין בד\"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד\"א בזמן שלא נתכוון לרבות אבל אם נתכוון לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשה לוגין ומשמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותם מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשפע ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בו אז מצטרפין אפילו קורטוב בכל שנה אבל אם לא הטיל על דעת זו בזה אמרו מד' אין מצטרפין והטור ורבינו ירוחם פירשו בע\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שקדמו השאובים וכו'.</b> בפ\"ב דמקואות וכחכמים דאמרי בין בתחילה בין בסוף שיעורה ג' לוגין: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיון שנפלו ג' לוגין מים שאובים לתוך מ' סאה נפסל הכל ונעשה שאוב.</b> נראה כסותר למ\"ש בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וכ\"כ עוד בספ\"ו ומשמע מדבריו שם דאפילו בשאב ושפך על דעת לרבות מי המקוה קא מכשר ושמא י\"ל דלתוך ארבעים סאה דנקט הכא כשהם ארבעים סאה עם השלשה שאובים שנפלו איירי אבל אם היו מ' סאה שלמים מים כשרים כולם לא נפסלו במים שאובים שנפלו לתוכן וכיוצא בזה פירש רבינו שמשון התוספתא דקתני שתי בריכות של מ' מ' סאה זו ע\"ג זו ונפלו שלשה לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו שלשה לוגין וכיוצא בזה כתב רבינו בפ\"ב דערלה שפירש הירושלמי מתניתין הערלה מעלה את הכלאים כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהטילו זה לוג ומחצה וכו'.</b> משנה פ\"ג דמקואות וכחכמים: \n",
+                "<b>ומ\"ש גבי סוחט כסותו והגביהה.</b> הוא מדתנן בפ\"ז דמקואות גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' הטביל בו את הסגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור פירוש סגוס בגד עב של צמר והרבה מים נבלעים בו וכל זמן שמקצתו במים אין המים שבתוכו נחשבים שאובים כל זמן שלא העלהו לגמרי מן המים וטהור המקוה אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובים והמקוה נחסר והמים שמתמצים מתוכו למקוה פוסלין אותו הרי שכל זמן שמקצתו נוגע במים אין המים שבתוכו נחשבים כשאובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כר וכו'.</b> פרק ז' דמקואות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל הקופה והשק וכו'.</b> שם בפרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו ג' גומות וכו'.</b> בפ\"ג דמקואות וכת\"ק וכתב הר\"ש משמע דדוקא שידוע אבל ספק פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מקואות אין בכל אחד מהן מ' סאה וכו' אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו'.</b> שם רפ\"ג ודלא כרבי יהושע אלא כרבי יוסי וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שהוא מלא מים שאובים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש מקוה שיש בו עשרים סאה מי גשמים וכו' וכן אם עשה מקוה וכו'.</b> שם גבי מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו לו שלשה לוגין מים שאובים וחכ\"א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו מלואו ועוד או עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ר\"א בן עזריה פוסל אא\"כ פסק ופירש רבינו שמשון שיעמיד בחצר ארבעים סאה מקוה כשר למטה מהפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר כר\"מ בספ\"ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ\"ש אם הכשר למעלה ור\"א פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא\"כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מילואו ועוד עכ\"ל. ורבינו נראה שפוסק כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע\"פ שיש לדחות שסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בפ\"ח גבי ג' גומות שבנחל יתבאר דלית ליה גוד אחית ואהא דתנן והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו פירש רש\"י דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפילו אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את המים השאובים שבבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסלק את הטיט לצדדין וכו'.</b> בפ\"ב דמקואות וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גייס העובר ממקום למקום וכו'.</b> תוספתא דמקואות פ\"ג ר' יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן x שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר ופירש הרא\"ש לגיון הוא חיל רוכבי סוסים וכן שיירא ואם עשו מקוה ברגלי בהמות כשר אבל אדם שזילף בידיו או ברגליו שלשה לוגין למקוה חסר פסלו עכ\"ל אבל מדברי רבינו שמשון נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר אבל עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע\"כ ולפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר כמאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה כשירה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא כשהמשיך רובא ליתא להאי תוספת' ורבינו משמע לו שהוא מפרש התוספתא שהעבירו על גבי קרקע או שניתנו ע\"י דריסת רגלי אדם או בהמה כשר שאין חילוק בין אדם לבהמה לענין זה וצ\"ל דהא דאמר רבי יוסי זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול מפרש רבינו דלא ע\"י נתיזה היה אלא שנטל בידיו וברגליו שלשה לוגין והטילן למקוה ולפי שהיה מפרש כן לא הוצרך לכתוב דברי ר\"י דמדין המסלק את הטיט הוא נלמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו': כתב</b> הראב\"ד ופסולים להקוות עליהם א\"א זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן וכו'. ובאמת שכדברי הראב\"ד כתב ר\"ש בתוספתא דמקואות פ\"ק כי שם הוא מקום דינים אלו דקתני גבא שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכן פחות משלשה לוגין מים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם, ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם וכיצד רבו אע\"פ שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו כ\"א סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו וכיצד שטפו אע\"פ שלא רבו כדברי ר\"ש מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו וכמה שטפו כל שהן, נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן וירדו גשמים ושטפו כדברי בית שמאי וכדברי בית הלל רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולים להקוות עליהם עד שיצא ממנו מילואו ועוד אי זהו מילואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים, רבו מי גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהם, פחות משלשה לוגין אפילו כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורים וכשם שטהורים לטבילה כך טהורים לכל דבר ע\"כ לשון התוספתא. ורבינו נראה שהיה גורס בבא דרישא נמי פסולים להקוות עליהם ואע\"פ שפחות משלשה לוגין מים שאובים אינם פוסלים את המקוה וא\"כ כשרים להקוות עליהם שאני הכא דהני פחות משלשה לוגין מים שאובים הוו טמאים ולפיכך הם פסולים להקוות עליהן ומיהו ה\"מ כשלא רבו הכשרים הנקוים עליהם כגון שהיו במקוה כ' סאה או יותר מים כשרים כשנפלו הפחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים דכיון דכי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה אין מים האחרונים רבים על הראשונים נפסלו ואפילו מרבה מים יותר ממה שצריך לשיעור מקוה דלא חשיבא רבייה אלא במאי דצריך לשיעור מקוה אבל אם מים כשרים שהיו במקוה בעת שנפלו הפחות משלשה לוגין הללו היו פחותים מכ' סאה דהשתא כי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה הוו מים בתראי רבים על מים דהוו ברישא כשר. וה\"פ דרבינו מקוה שאין בו מ' סאה וכו' כלומר יש בו מים כשרים שיעור חצי מקוה או יותר ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאים שאובים פסולים להקוות עליהם, ירדו עליהם גשמים ורבו עליהם כלומר אבל אם שיעור המים הראשונים היה מועט עד שכשירדו גשמים וישלימו למ' סאה נמצא שמים אחרונים רבים על הראשונים כשרים. כנ\"ל לפרש למימרא דבדוקא נקטה תוספתא מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה אלא דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי לא היה סותם דבריו לפיכך נראה דבכל ענין שרבו מים אחרונים על מים ראשונים הוכשרו. ובין כך ובין כך לישנא דנקט רבינו גבי ירדו עליהם גשמים וכו' כשרים להקוות עליהם אינו נוח לי ומאי להקוות עליהם דקאמר הכי הל\"ל כשרים לטבול בהם. ואפשר דמשום דלא פסיקא ליה מילתא שיהא בהם מ' סאה דהא אפשר דמים קמאי הוו מועטים שאפילו עם מים אחרונים שרבו עליהם אין שם מ' סאה לפיכך כתב כשרים להקוות עליהם לומר דמים טמאים שנפלו בו נתבטלו וממילא משמע שאם יש שם ארבעים סאה כשר לטבול בו: \n",
+                "<b>ומ\"מ</b> קשה דקתני סיפא מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין אפי' כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב של מי גשמים טהורים לטבילה ולכל דבר והא קתני רישא דכל שלא רבו מים אחרונים על הראשונים פסולים וצ\"ל שרבינו מפרש דשאני לן בין מקוה שאין בו מ' סאה כלומר שאין בו אלא ל\"ט או פחות למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב דכיון שיש עליו שם מ' סאה לא פסלוהו כלל פחות משלשה לוגין מים טמאים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים המקבלים וכו'.</b> ריש פרק רביעי דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי שלא נעשה לקבלה וכו'.</b> שם סילון שהוא נראה מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוקת שבסלע וכו'.</b> משנה שם השוקת שבסלע וכו' אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחיברה בסיד וכו' פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו כשירה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנאד אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנאד והיו כל טהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו ב\"ש ופחתוה שב\"ש אומרים עד שיפחת רובה ופירש הרא\"ש השוקת שבסלע שחקקוה בסלע ואינה חשובה כלי הואיל ומתחלתה נחקקה בסלע וה\"ה אם קבע האבן וחיברו בקרקע ואח\"כ חקקו כדאיתא בפרק המוכר את הבית אבל אם היתה כלי ואח\"כ חיברה חשובה כלי ופוסלת את המקוה. כמה יהא בנקב פשטא דמתניתין קאי אמאי דסליק מינה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנאד כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכם אבל בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) מייתי הך דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנאד ומשמע שלא היו ארבעים סאה בשוקת והיה מחובר למקוה שלם בנקב כשפופרת הנאד ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כ\"ש נתבטלה מתורת כלי ובתוספתא פליגי תנאי בהא דתניא קסטלין המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא שלשה רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית בד\"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פירוש כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד\"א דבעינן כשפופרת הנאד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא פי' שנקוב מן הצד כשפופרת הנאד וגבוה מעט מהשוליים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהו פוסל את המקוה וסוגיא דיבמות במקומה ההיא דשוקת יהוא בעירוב מקואות ס\"ל כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא הילכך צריך לשנות פשטא דמתניתין ולומר דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וכתב ר\"מ נראה דהלכה כר\"א ברבי יוסי דמעשה רב וחביריו נמי הודו לו דיפה הורה וסתמא דגמרא מייתי לההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות אלמא לא קיימא אניקבה מלמטה לענין כלי המקוה דהתם לא בעינן כשפופרת אלא כמלא מחט וכר\"א ברבי יוסי וכן בפסקי רבינו שמחה בניקבה למטה בשוליה שאין יכול לקבל מים לא בעינן כשפופרת הנאד וכן הביא רבינו שמשון ראיה מן התוספתא דלמטה בשוליה סגי בנקב כל שהוא ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליים נקב כל שהו ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> יושיבנה על הארץ. כך מפורש בתוספתא דקתני עלה ההיא דר\"א ברבי יוסי פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירחו בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה ופירש רבינו שמשון והרא\"ש בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימה אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעלייתא וחשיב כלי הושיבו על גבי הארץ כלומר לא סתם הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירח הנקב מן הצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה: \n",
+                "<b>ומתוך</b> דברי רבינו שכתב כאן משמע לי שהוא מפרש מתניתין כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפ\"ז צ\"ל בההיא דפ\"ק דיבמות דתרי שוקת יהוא היו בירושלים חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא היה בה מ' סאה אלא על ידי עירובה עם מקוה שבצדה על ידי נקב שביניהם ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במסכת מקואות ושיעורא דנקב דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרווייהו הוי כשפופרת הנאד ואע\"ג דבתרווייהו קתני כל טהרות שהיו בירושלים נעשות על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו ואף אם נאמר דדא ודא אחת היא ובין הכא ובין התם לא לענין עירוב מקואות מיתניא אלא לענין נקב המבטלה מתורת כלי וכפשטא דמתניתין דמסכת מקואות והא דקאמר עלה התם ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרת למקומן לא מייתי לה אלא ללמוד ממנה שיעורא דשפופרת הנאד כמה הוי ולא לומר דההיא דשוקת מיתניא לענין עירוב מקואות כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה וכו'.</b> נראה שטעמו מההיא דתניא בתוספתא קסטלין המחלק מים בכרכים והוא ז\"ל מפרש דקסטלין היינו שדרך כרכים להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסין כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח המים לכל מעיינות הכרך וסובר ז\"ל דהלכה כר\"א ברבי יוסי כיון שהודו לו חביריו וסובר עוד דמאי דאמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלין להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י\"ט מהלכות כלים. ומה ששנינו בתוספתא בד\"א מן הצד וכו' סיומא דמילתא דת\"ק הוא ואינו ענין לדברי ר\"א ברבי יוסי ומשמע ליה ז\"ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלין שהוא כלי דסתמו שהוא מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב ה\"ז כשר ללמדנו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וגבי סתמו בסיד או בגפסיס כתב עדיין הוא פוסל את המקוה כלישנא דתוספתא לאשמועינן דלא מיבעיא דאין טובלים בתוכו אלא מיפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוה ליה מים שאובים ופוסלים את המקוה וכל היכא דאין מימיו פוסלים את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכן מ\"ש בסמוך אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשירה ואינה פוסלת את המקוה היינו לומר דכיון דניקב כשפופרת הנאד לא חשיב כלי וכשר לטבול בו ואצ\"ל שאינו פוסל את המקוה. ואם תאמר הרי שם כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בו שיהא בנקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו במוציא זית וי\"ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודו שלם כדמשמע מדבריו שמאחר שהיה שלם בשעה שחיברו בסלע לא נתבטל שלימותו עד שינקוב נקב כשפופרת הנאד אבל הכא שניקבו ואח\"כ קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי א\"נ דכלי שקבעו בסלע דקאמר בכלי אבנים דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערינן בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפי' אם ת\"ל דכלי שחיברו בסלע כל כלי במשמע ואפי' כלי חרס איכא למימר דגזרו ביה משום דשוקת שבסלע כשירה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למיטעי ולאכשורי בכלי שחיברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחיברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ומ\"ש אח\"כ השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא\"כ היו נקובים כשפופרת והיא משנה בפ\"ז דמקואות הטעם שלא הצריכו בהם נקב המטהרם כמו שאמרו בכלי חרס נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרם הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב במוציא זית בהכי סגי אבל בשידה ותיבה שהם כלי עץ ששיעור המטהרן גדול מאד שהוא במוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלא סגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות דאע\"ג דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שהיה נקב יותר גדול דלשיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבניין אינו פוסל וכו'.</b> מבואר שכל זה מהתוספתא שהבאתי לעיל אלא שרבינו ז\"ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלין או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש\"ה קתני שאם פקקו בסיד ובבניין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה\"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למינקט סיפא פוסל נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיורי כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני שאע\"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין וגם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ולא מיבעיא אם הושיבו על הארץ אלא אפי' הושיבו על גבי סיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד וגפסיס כשר שמאחר שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדות כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר ואע\"פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש לה רבינו כאילו כתוב ומירחו ואפשר שכך היתה גירסתו בתוספתא. ומ\"מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו על גבי הארץ וכו' ולא כתב והניחו על גבי הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה\"ק אם גרר על גבי הארץ או על גבי הסיד ונסתם הנקב מחמת שנדבק בו באותה גרירה ואח\"כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר והשתא הוי שפיר כבנין שמה שנדבק בו ע\"י הגרירה הוי כצרורות ומירוח הטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש\"ה כשר כנ\"ל לפרש לדעת רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ועשאהו מקוה הרי זה כשר א\"א דבר זה אינו מחוור להטביל וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים וכו' הוא במשנה השידה והתיבה שבים שכתבתיה ואתא לאפלוגי את\"ק דאמר כשפופרת הנאד: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שהשידה והתיבה בכלי מנוקב בכדי טהרתו הוא, איני יודע לו טעם דהא סתם שידה ותיבה דעץ נינהו וכלי עץ שיעור טהרתן בכמוציא רמון והוי טפי טובא מכשפופרת הנאד דמכשר ביה ת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה וכו' ונמצאת טבילה זו בכלים. יש לתמוה עליו אם טענה זו תספיק לשוויינהו כלים לענין דטבילה בתוכו הויא טבילה בכלים למה לא תועיל לפסול המקוה במים היוצאים ממנו דחשיבי מים היוצאים וכיון דחזינן דלפסול את המקוה לא חשיבי כלים ה\"ה דלטבול בתוכו לא חשיבי כלים דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו מיהו בהא איכא למימר דלטעמיה אזיל שסובר שהמים העוברים בכלים ויוצאים חוצה לו אע\"פ שפסולים לטבול בהם אם נפלו למקוה לא פסלוהו אבל קשה שלא היה לו להקשות מסברתו לרבינו ועוד דלפי דבריו כי ניקב כשפופרת הנאד נמי לא הוה לן למישרי למיטבל בגויה מההוא טעמא גופיה דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו אלא ודאי אע\"פ שאילו יחדו להשתמש בו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> המניח טבלא תחת הצינור וכו'.</b> משנה פ\"ד דמקואות ופירש ר\"ש אם יש לזבז מד' רוחותיה דאי משלש אין זה בית קיבול: \n",
+                "<b>החוטט בצינור וכו' עד ה\"ז כשר.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>ומ״ש ואפי' קבעו אחר שחקק בו וכו'.</b> בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ה ע״ב) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הספוג והדלי וכו' עד כמו שביארנו.</b> פרק ו' דמקואות. ופירש ר\"ש הספוג והדלי כשאין בהם שלשה לוגין בעין אא\"כ תצרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין השלשה לוגין בעין לא מיקרי נפלו ולא גזור רבנן וכשר להקוות עליו והרא\"ש פירש הספוג שבלועים בו שלשה לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועין בו עם מי המקוה וכן הדלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה שבים וכו' עד פוסלין את המקוה.</b> משנה בפ\"ז דמקואות וכתב ר\"ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכו' וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בתר הכי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גיסטרא טמאה וכו' מעיין היוצא מן התנור טמא וכו'.</b> גם זה משנה שם וכתב ר\"ש ושפתה למעלה מן המים ואפ\"ה כיון דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בה כלים והרא\"ש כתב גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה ונכנסים המים לגיסטרא דרך אותם פגימות והכלי שהטביל טהרו מטומאתן כי מי המקוה מחוברים למים שבתוכה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית מלאה מים וכו'.</b> פרק קמא דמכות (דף ד') אמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא ופירש\"י הטובל שם באותו מקום לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מהפוסלים את התרומה אבל מדברי רבינו משמע דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר וקשה שהרי כתב בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקואות קוו וקיימי דומיא דים ואפ\"ה מכשיר ואפשר לדחוק ולומר דמשום בא ראשו ורובו במים שאובים קאמר דלא עלתה לו טבילה ולענין פיסול תרומה וכדפרישית ויותר נכון לומר דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר ושאני ההיא דפ\"ד שמתוך שבאו השאובים בדרך שפיכה הם מתערבים בכל מי המקוה ואין שם שלשה לוגין שאובים במקום אחד משא\"כ בחבית שנפלה דלאו דרך שפיכה אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים שאובים שהיו בצד המקוה וכו'.</b> נראה שכתב כן מדתנן בפ\"ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע\"ג דמסיים במתניתין וחכ\"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר\"א ברבי צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש רבינו לדבריהם משום דס\"ל כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי בריכות זו למעלה מזו וכו'.</b> שם המטהרת שבמרחץ התחתונה מליאה שאובים והעליונה כשרים אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין אחד משלש מאות ועשרים לבריכה דברי רבי יוסי ר\"א אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים ויש כנגד הנקב שלשה לוגין כשר שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי דנימוקו עמו ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט רבי יוסי התחתונה מלאה שאובים לומר דאפי' הכי פוסלת וכל שכן היכא דעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר שאין המים השאובים פוסלים אלא בשאין בכשרים ארבעים סאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה מקואות זה בצד זה.</b> ג\"ז שם ומדקדוק דברי רבינו נראה שהוא סובר דהא דקתני המקואות טהורים היינו לומר שלא נפסלו בתערובת השאוב אבל השאוב בפיסולו עומד אבל בפירוש המשנה כתב שגם המקוה השאוב כשר מפני שהושק למ' סאה כשירים וכן דעת המפרשים וכן צריך לפרש דבריו פה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח.</b> פרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) מים שנפסלו מלשתות בהמה אין נוטלין אבל מטבילין ובפ״ק דשבת (דף י״ד) אמרינן שהיו טובלין במי מערות סרוחים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא בשינוי מראה לבד.</b> פ\"ו דמקואות: \n",
+                "<b>ומ״ש וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה וכו'.</b> בר״פ חבית (שבת דף קמ״ד ע״ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד היין וכו' אינם פוסלין את המקוה בשלשה לוגין וכו'.</b> נלמד מדין שלשה לוגין חסר דינר מים שאובים שנפל לתוכן דינר חלב וכו' שכתב רבינו בס\"פ זה ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) ובפ\"ז דמקואות תנן התמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה כלומר בשלשה לוגין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ופוסלים בשינוי מראה אפילו מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'.</b> בפרק ז' דמקואות: \n",
+                "<b>וכן מקוה שיש בו עשרים סאה וכו'.</b> פשוט הוא שהרי אין כאן לא פיסול שינוי מראה ולא פיסול מים שאובים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הסאה שנפלה עולה וכו'.</b> טעמו משום דבפרק שביעי דמקואות לא משכח שיעלו מי פירות את המקוה אלא כשהיו בו ארבעים סאה ונתן סאה ונטל סאה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש (בהל' ד') והשכר x:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ו)</small> יש מעלים את המקוה וכו' עד הרי המ' שנשארו מקוה כשר.</b> בפ\"ז דמקואות אלו מעלים ולא פוסלים השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק אר\"ע היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה וסובר רבינו דבשלג דחזינן שהתיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בתחילה הוא דמכשרינן ולא גמרינן מינה לאינך דאם איתא לא הוו שתקי מינה במשנה ובתוספתא ומדברי רש\"י משמע דאף שלג אם עשה ממנו מקוה שהוא פסול דהא דתנן מעלים את המקוה מעלין היינו משלימין אשלומי אין אבל בפני עצמו לא וא\"כ ת\"ק דמני שלג בהדי הנך דמעלין סבר דבפני עצמו לא ופליג אר' ישמעאל וקי\"ל כת\"ק ורבינו סובר דכרבי ישמעאל נקטינן משום דעבד מעשה ומעשה רב אי נמי דתנא קמא נמי כרבי ישמעאל סבר בשלג ומשום אינך נקט לישנא דמעלין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דשלג צריך למעכן ביד שיהא כעין הכפור והברד אבל התפוח וחלול כמות שהוא לא ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב וריסקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שהדיח בו וכו'.</b> פ\"ז דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב מי הצבע וכו'.</b> שם בשם רבי יוסי ומשמע דליכא מאן דפליג עליה במקוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שנפל לתוכו יין וכו' עד הרי זה לא יטבול בו.</b> שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו חבית של יין וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דמקואות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא עלתה לו טבילה א\"א בתוספתא הטובל בין במקום היין. ופשוט הוא במשנה פ\"ז דמקואות ומבואר בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד ולא מי פירות.</b> שם וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שנשתנה וכו'.</b> נלמד הוא מדין הדיח בו סלי זיתים וענבים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מצאתי בתוספתא פ\"ה מקוה שאין בו מים מ' סאה וכו'. ורבינו שמשון פי' ולא עוד אלא אפי' חזר אחר כך למראיו כשר להקוות עליו עכ\"ל נראה מדבריו כשהקוה עליו להשלימו למ' סאה הוא דכשר אבל היין מעלה אותו כדברי הראב\"ד ורבינו נראה שלא היה מפרש כפירוש הראב\"ד דא\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המעורב למקוה וכו'.</b> ריש פרק ו' דמקואות: \n",
+                "<b>ומה שכתב גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה וכו'.</b> שם בפרק חמישי מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי המערה וכו'.</b> רפ\"ו דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיתה נתונה וכו'.</b> בסוף פרק ז' דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוקה שבתוך וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שני מקואות וכו'.</b> ריש פרק ו' דמקואות וכת\"ק ופירש רבינו שתי הוא הארוך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הרחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל וכן פירש הראב\"ד בספר בעלי הנפש ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו בהיפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הנקב וכו'.</b> שם עירוב מקואות כשפופרת הנאד כעביה וכחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן ואיתא בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) ובחגיגה פ\"ג ופי' חוזרות למקומן שהן מתהפכות בריוח בחלל הנקב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם בגודל אלא שתי אצבעות ראשונות וכו'.</b> בתוספתא שתי אצבעות שאמרו בבינוניות של כל אדם ולא מארבע בטפח: \n",
+                "<b>כל שיעמוד כשפופרת הנאד וכו'.</b> בפרק ששי דמקואות ודלא כרבן שמעון בן גמליאל: \n",
+                "<b>ספק שיש בנקב וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרין את המקואות וכו'.</b> ג\"ז שם ופי' רבינו שמשון העליון כגון שני מקואות בשיפועו של הר העליון אין בו מ' סאה והתחתון יש בו מ' סאה או יותר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד וטובל אפי' בעליון ופעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה ולכך נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ כשמתמלא עד שעה שהשיק ולכך נקט הרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה וקשיא היאך מתחברים ע\"י כחוט השערה וגבי כותל קתני כשפופרת הנאד או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי בחוט השערה דהיה לו בשאובה דרבנן ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שאין הסילונות פוסלים את המקוה א\"א בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסלו וכו'. ואני אומר דהא דתנן בפ\"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה הויא תיובתיה דהראב\"ד אלא ע\"כ לומר דהאי תוספתא מיירי כשעשאו כפוף על דעת קבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש גומות שבנחל וכו'.</b> תוספתא פרק ג' דמקואות שלש גומות שבנחל העליונה ותחתונה של כ' כ' סאה והאמצעית של מ' סאה וכו' רבי יהודה אומר רבי מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה בין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה וחכ\"א בין כך ובין כך אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה ופסק כחכמים ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש מחלוקתם בגוד אחית וגוד אסיק כדמשמע בפרק אין דורשין אלא באם המים הנזחלים מערבין המקואות וצריך טעם למה שינה ממאי דמשמע בגמרא דמפרש פלוגתייהו וצ\"ל דהיא היא דמאיזה טעם אין המים הנזחלין מערבין את המקואות משום דלית ליה לא גוד אסיק ולא גוד אחית. וכתב הריב\"ש בתשובה וז\"ל והא דמשמע בפרק אין דורשין דבגוד אחית לא פליגי דלכ\"ע אמרינן היינו ר\"מ ור\"י אבל רבנן דפליגי עלייהו בתוספתא ס\"ל דאין קטפרס לעולם חיבור אפי' ע\"י גוד אחית עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שלא אמרו בפרק אין דורשין דפליגי בגוד אסיק אלא ר\"מ ורבי יהודה אבל חכמים טעמייהו משום דאין מים הנזחלים מערבים את המקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט וכו'.</b> בסוף פ\"ב דמקואות וכרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שתחילת ברייתו מן המים וכו'.</b> בפרק שני דזבחים ואמרינן בגמרא אפי' בעיניה נמי ופירש\"י אפי' אם כל המקוה נעשה מהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטבילין בעינו של דג.</b> ג\"ז שם ופירש\"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו'.</b> בפ\"ז דמקואות וכת\"ק ובפ\"ב דחגיגה (דף י\"ט) אמרו שלא נחלקו אלא במעלות דרבנן אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה ד\"ה טמא: \n",
+                "<b>הטביל בו תחילה סגוס עבה וכו'.</b> שם וא\"ת מאחר שפסק רבינו בסמוך כת\"ק דשני טמא אע\"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבים ומאי שנא מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב\"ש בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח על גופו אינו חיבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבים למקוה עכ\"ל. וק\"ל על תירוץ זה דמה לי שיהיו בלועים בעצם חלקיו ומה לי שיהא טופח על גופו ומה טעם הוא לומר שבשביל שהסגוס בלוע מים הרבה יהיה חיבור ומה שכתב וכיון שטופח שעל גופו אינו חיבור קשה שזהו מערכה על הדרוש לכן נ\"ל שהטעם משום דכשהגביה קצת הסגוס אינו כ\"כ קטפרס כמו שהוא האדם ועי\"ל שהטעם מפני שאין על האדם אלא טופח ואפשר שבקצת מקומות נקוב ונמצא שאינו חיבור: \n",
+                "<b>הטביל בו את המטה וכו'.</b> בספ\"ז דמקואות: \n",
+                "<b>הטביל בו יורה וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שמימיו מרודדין וכו'.</b> משנה ספ\"ג דמקואות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שש מעלות במקואות וכו'.</b> בריש מקואות מי גבאים מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקואות שאין בהם ארבעים סאה ומסיים בה כשרים לחלה וליטול מהם לידים: \n",
+                "<b>ומה שכתב שהם שאובים.</b> כתב הראב\"ד הואיל ואינם מתטמאין אלא לרצון א\"א כבר כתבתי עליהן וכו'. וגם אני כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיטול מהם בכלי כמו שביארנו.</b> כתב הראב\"ד והוא שיטול מהם בכלי א\"א ואם אינם שאובים וכו'. כבר כתבתי בטור א\"ח סימן קנ\"ט שדעת רש\"י כדעת רבינו שאין טבילת ידים מועילה אפילו לחולין אלא במים שראוי להטביל בהם כל גופו והילכך מים מכונסים בקרקע אע\"פ שאינם שאובים אם אין בהם ארבעים סאה אין מטבילין בהם הידים ואף על פי שהרב רבינו יונה והרשב\"א סוברים כדעת הראב\"ד כבר כתבתי שם שלשון התוספתא מסייע לרבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מהם מי תמצית שלא פסקו וכו'.</b> שם בריש מקואות למעלה מהם מי תמציות שלא פסקו ומסיים בה כשרים לתרומה וליטול מהם לידים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין בהם מ' סאה.</b> הכי משמע מדקתני בתר הכי למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה אלמא דעד השתא מיירי כשאין בו ארבעים סאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטביל בהם את המים שנטמאו וכן מ\"ש פסקו הגשמים וכו'.</b> תוספתא בפרק [א'] דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> החופר בצד הים וכו' עד הרי הן כמי גבאין.</b> תוספתא בפ\"ק וא\"ת למה לא חילק בחופר בצד הנהר בין כל זמן שהיו באים מחמת הנהר כמו שחילק בחופר בצד המעיין ואפשר לדחוק ולומר דאה\"נ דתני במעיין והוא הדין לנהר ועי\"ל דנהר אינו חשוב כמעיין לענין זה משום דבנהר הרבה פעמים רבים נוטפים על הזוחלים אבל קשה מחופר בצד הים לכן נ\"ל דים הגדול ונהרות כיון שאין דינם כמעיין לענין מי חטאת כמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות פרה הוא הדין שהם מוחלקים ממנו לענין זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ח)</small> למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה וכו' עד ולקדש מהם מי חטאת.</b> משנה בפ\"ק דמקואות: \n",
+                "<b>מה בין מעיין למקוה וכו' והמעיין מטהר בכל שהוא.</b> בת\"כ ולאו דוקא בכל שהוא אלא כ\"מ שגופו עולה בבת אחת ור\"י סובר דהא דמעיין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים אבל לא לאדם ורבינו אע\"פ שלא כתב בפירוש שמטהר בכל שהוא לאדם מ\"מ מדכתב קודם לכן דמקוה שיש בו מ' סאה שבו טובל כל אדם טמא חוץ מן הזב ובו מטבילין כלים כשכתב אח\"כ למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין וכו' שהמעיין אין למימיו שיעור וכו' גם לטבילת אדם שכתב לעיל בסמוך קאי: \n",
+                "<b>ומ\"ש המקוה אינו מטהר אלא באשבורן וכו' המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים וכו'.</b> מבואר פ\"ק דמקואות ובכלל מ\"ש רבינו טבילה לזבים ה\"ה למצורעים ולקדש מהם מי חטאת וסמך על מ\"ש לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין שמימיו יוצאים וכו'.</b> רפ\"ה דמקואות: \n",
+                "<b>היו מימיו נמשכים לתוך בריכה וכו'.</b> שם העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים ונראה שמפרש רבינו דמתני' בבריכה מליאה מי מקוה עסקינן והא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעיין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעיין נמשכים ויוצאים מהבריכה אע\"פ שעדיין קילוח מי המעיין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח\"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו המים הראשונים שירדו מהמעיין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולים לזבים וכו' ומ\"מ דינם כמעיין לענין טבילה שמאחר שמי המעיין נכנסים לה ויוצאים ממנה מעלים הם את המים שבבריכה להיות כמעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין שמימיו נמשכים וכו'.</b> שם ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו וכו'.</b> שם מעיין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ופירוש משנה זו מבואר בדברי רבינו וכך פי' הרא\"ש אבל הראב\"ד כתב הרי הן כמעיין לכל דבר א\"א תוספתא ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה יכול להלך בתחלתו עכ\"ל. ורבינו והרא\"ש שלא חילקו בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ\"ל שהם מפרשים דההיא תוספתא פליגא אמתניתין דלא מפלגא בינייהו ומדברי הר\"ן משמע שרבינו סובר דהלכה כההיא תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מנין לומר כן דאם איתא הו\"ל לפלוגי בינייהו בהדיא ולא למיסתמא סתומי: \n",
+                "<b>ומלשון</b> רבינו שכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דהא דתנן ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה במרבה בגומת המעיין דוקא היא ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל ריבה במקוה משך המעיין למטה אם רבו נוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובים עליו נפסל מלטהר אפילו באשבורן דכיון דרובו שאובין הו\"ל כאילו כולו שאובין שהרי מדכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דבריבה לתוך גומת המעיין דוקא מיירי וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב על מתני' דמעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו ששפך מים שאובים בעיקר המעיין וכ\"כ הר\"ן בפשיטות שזהו דעת רבינו אבל ק\"ל שמאחר שמי המעיין מטהרים בכ\"ש אפילו בזוחלין לא גרעו ממקוה שיש בו ארבעים סאה וכיון דבמקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו נפלו עליו כל מים שאובים שבעולם לא פסלוהו ה\"ה למים הנזחלין מן המעיין לכך נ\"ל דלתוך המעיין שכתב כאן ובעיקר המעיין בפיר' המשנה לא אגומת המעיין דוקא קאי דבמים הנמשכים וניגרים מן המעיין נמי שייך למימר בהו הני לישני בתוך המעיין ועיקר המעיין ואפשר שכתב הני למעוטי היכא דריבה המים שאובים מחוץ למים הניגרים מהמעיין ונתפשטו השאובים ונגעו במים הנגרים מהמעיין דכל כה\"ג אפי' נוגעים בגומת המעיין עצמו לא נתבטלו במי המעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הימים מטהרין בזוחלין וכו'.</b> שם פ\"ח דפרה ובפ\"ה דמקואות כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר\"מ ר\"י אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר\"י אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ומשמע דהלכה כר\"י וכן פסקו רבינו והרא\"ש ופירש\"י בפרק שמנה שרצים ר\"י אומר כל הימים וים הגדול תורת מעיין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין וכן פי' רבינו שמשון אבל רבינו פירש אמר ר\"י ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרים הנזחלים מכולם יטהרו בכ\"ש כמעיין ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב עכ\"ל ונראה מתוך דבריו ז\"ל שהוא מפרש דמודה רבי יוסי בים הגדול שהוא כמקוה ואינו מטהר בזוחלין וכך הם דבריו בפ\"ו מהלכות פרה לחלק בין ים הגדול לשאר ימים כמו שאכתוב לשונו בסמוך אבל בכאן פסק סתם כל הימים מטהרים בזוחלין וכו' ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ובפ\"ו מהלכות פרה כתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולים לקדש מהם מי חטאת ושאר הימים כמעיין והמים הנגררים משאר הימים והם הנקראים זוחלים פסולים והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים עכ\"ל. והרי כאן שתי סתירות אחת בענין ים הגדול כמ\"ש והשנית ששם כתב ששאר ימים כמעיין ומשמע דכשרים למלאות מהם לקידוש כדין מעיין כגוונא דרישא דקתני גבי ים הגדול שהוא כמקוה וכאן כתב שכל הימים פסולים לקדש מהם מי חטאת ומתוך כך נ\"ל שרבינו סובר דלכולהו תנאי לענין טבילת שאר טמאים כל המים דינם כמעיין ליטהר בין באשבורן בין בזוחלין ולא איפליגו אלא לטבילת זבים ומצורעים וקידוש מי חטאת דכתיב בהו מים חיים דר\"מ סבר כולהו ימים כמקוה ופסולים להני תלת מילי דבעי מים חיים ורבי יהודה סבר דים הגדול הוא דמיפסיל להני תלת מילי אבל שאר ימים כשרים אף להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן כדין מעיין ואתא רבי יוסי למימר לרבי יהודה שפיר קא אמר לפלוגי בין ים הגדול לשאר ימים ומיהו לאו לאכשורי שאר ימים להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן אלא דוקא באשבורן כשרים אף להנך תלת מילי אבל כשהן זוחלין אע\"פ שהם מטהרים לכל הטמאים אף בזוחלין מ\"מ פסולים להנך תלת מילי דבעו מים חיים ואפשר דטעמיה משום דכשהם זוחלין דמו לנהרות וכיון דכל הנהרות פסולין למידי דבעי מים חיים גזרינן בזוחלין דשאר ימים אטו נהרות אבל בזוחלין מן המעיין לא גזרו לפי שעל הרוב הם מים מועטים ולא אתו לאיחלופי בנהרות ואפשר שמפני כך הפסיק רבינו בין ים הגדול לשאר ימים כדין כל הנהרות שרצה להקדים דין פיסול הנהרות לדין פיסול שאר ימים בזוחלין להודיענו דמשום גזירה אטו שאר נהרות נפסלו ופסק כרבי יוסי וא\"ת היאך מכשיר שאר ימים באשבורן להנך תלת מילי הא תנן בפ\"ח דפרה דמים המוכים דהיינו שהם מרים או מלוחים פסולים ואין לומר דבמים מתוקים מיירי מדמפליג בינייהו לים הגדול אלמא דבמלוחים דומיא דים הגדול מיירי ואפשר דמים מלוחים דפסילי היינו שמחמת הארץ שעוברין עליה נעשו מלוחים אבל היכא שמתחלת ברייתן הם מלוחים כגון מי הים כשרים כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ובכן למדנו לדברי הכל דבין ים הגדול בין שאר הימים כשרים לטבילת טמאים בין בזוחלין בין באשבורן חוץ מן הזב הזכר ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת שאינם כשרים בזוחלין אבל באשבורן אף להנך תלת מילי כשרים וה\"מ בשאר ימים אבל ים הגדול פסול להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן והשתא א\"ש דפסק כרבי יוסי ובהלכות פרה שהוא מקומו כתב הדינים באורך שים הגדול הוא כמקוה גמור ולכן הוא פסול למלאות לקידוש בין שהוא באשבורן בין שהוא בזוחלים וממילא משמע שהוא פסול לטבילת זבין ומצורעין אבל שאר ימים אע\"פ שהם פסולים להנך תלת מילי דוקא כשהן זוחלים אבל כשהם באשבורן הרי הם כמעיין וכשרים אף להנך תלת מילי וזהו שהאריך בלשונו גבי ים הגדול וכתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין כלומר אין לו דין מעיין בשום ענין כלל וגבי שאר ימים כתב שהם כמעיין כלומר יש להם דין מעיין בקצת ולא כים הגדול שאין לו דין מעיין כלל בשום פנים שאלו יש להם דין מעיין גם להנך תלת מילי והיינו דוקא כשהם אשבורן אבל כשהם זוחלים פסולים להנך תלת מילי ובהלכות אלו סתם וכתב שכל הימים פסולים להנך תלת מילי ולא חשש לפרש דהיינו דוקא כשהם זוחלין אבל שאר ימים זולת ים הגדול אם הם אשבורן כשרים אף להנך תלת מילי מפני שסמך על מ\"ש במקומו בהלכות פרה ששאר ימים הם כמעיין וע\"פ דרך זה נמצאו דברי רבינו מכוונים ומיושרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המים הזוחלים מן המעיין וכו'.</b> בפרק ה' דמקואות הזוחלים כמעיין והנוטפין כמקוה ופירש רבינו הזוחלין היינו הנהרות והיאורות המושכים מן המעיינות יש להם דין מעיין לכל דבר הנוטפים פי' מעיין שעל ההר ומימיו נופלים טפה טפה למטה בשיפולי ההר אע\"פ שאותם טפות יורדות במרוצה תיכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדים בהפסק יש להם דין מקוה ובעו ארבעים סאה ואינם מטהרים בזחילה ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת עכ\"ל: \n",
+                "<b>היו הזוחלין מן המעיין וכו' ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכו'.</b> הכי משמע מדאמרינן בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ה) דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה ביומי ניסן משום דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת סבר שלא ירבו הנוטפים על הזוחלין כלומר ואז אינם מטהרים בזוחלים אלא באשבורן משמע דוקא בשרבו הא אי הוו כהדדי מטהרי בזוחלין וקשיא לי מדתנן בפ״ה דמקואות העיד רבי צדוק על זוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים ומשמע דוקא כשרבו הא אי כהדדי נינהו אינם כשרים לטהר בזוחלין. אחר כך מצאתי להראב״ד בספר בעלי הנפש שהרגיש בקושיא זו ותירץ דהא דרבי צדוק משום דא״א לצמצם היא ומספיקא בעינן רובא א״נ איכא למימר דהא דרבי צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה לא בעינן וכן עיקר דתנן בפ״ק דמקואות למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ש״מ עכ״ל. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה הא דרבי צדוק להכשירן לזבין ולמצורעים וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לפיכך צריך להקיף מפץ וכו'.</b> גבי בנתיה דאבוה דשמואל דבסמוך אמרינן דעביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי ונראה שרבינו מפרש דאף ביומי תשרי איכא למיחש שירבו נוטפין על הזוחלין וביומי ניסן שהנהרות גדלים הרבה היה ממשיך למקואות מים מהנהר וביומי תשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכים למקואות היה מקיף מקום מהנהר במחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוים ולא יהיו זוחלים ורבינו כתב תיקון היקף המפצים ללמדנו שאפי' כשא\"א לעשות מקואות חוץ לנהר אפשר לעשותם בתוכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטפין שעשאן זוחלין וכו'.</b> בפ\"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה וכו' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ומקל הוי פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן ואיפליגו בהו והלכה כרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוחלין שקלחן בעלי אגוז וכו'.</b> פ\"ז דעדיות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי גשמים הבאים מן המדרון וכו'.</b> בסוף פ\"ה דמקואות בש\"א מטבילין בחרדלית וב\"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שחרדלית הם מי גשמים הבאים מן המדרון וכן מ\"ש שאע\"פ שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה.</b> מפורש בתוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש וכו' ארבעים סאה וכו'.</b> משנה סוף פ\"ה דמקואות: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתכוון והיה יושב ומצפה וכו' לדבר שנתכוון לו.</b> כלומר אם לתרומה אם לקדש והוא נלמד ממאי דאיתמר עלה בפרק ב' דחולין (דף ל\"א) ובסוף פרק ב' דחגיגה (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אין מטבילין בגל וכו'.</b> בפרק ב' דחולין שם (ע\"ב) מטבילין בראשון ואין מטבילין בכיפין ופירש רש\"י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעית שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר עכ\"ל ולא נתברר מתוך דבריו שם למה אין מטבילין באויר אבל בפרק ב' דחגיגה כתב שהטעם מפני שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה ומשמע לי דנפקא ליה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר ודברי רבינו תמוהים מכמה אנפי חדא דממה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין משמע דים אינו מטהר בזוחלין ורבינו כתב בפרק זה כל הימים מטהרים בזוחלין ואין לומר דהתם בשאר ימים שמטהרים בזוחלין וכרבי יוסי והכא בים הגדול וכדמשמע מפשט דברי רבינו בפירוש המשנה דלא אמר רבי יוסי דמטהר בזוחלין אלא שאר ימים אבל ים הגדול לא דאם כן לא הוה ליה למיסתם ולמיכתב כל הימים מטהרים בזוחלין אלא הו\"ל לאפוקי ים הגדול מכללם ואפילו את\"ל שסמך על מה שכתב בדין גל שנתלש מן הים דמשמע הים הידוע שהוא הים הגדול וקאמר ביה דאינו מטהר בזוחלין דאם כן הו\"ל למסמכיה לדין כל הימים מטהרין שכתב ועוד הו\"ל לאקדומי דאין ים הגדול מטהר בזוחלין ובתר הכי לימא שהטעם שאין מטבילין באויר היינו משום דאתי בקל וחומר מזוחלין או לימא לפי שאינו מטהר בזוחלין או לפי שאין מטבילין בו בזוחלין דלישתמע בגריעותיה דאין מטבילין בזוחלין משום דים הגדול הוא דלפי מ\"ש משמע דאזוחלין דעלמא קאי ועוד דמדכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ מטבילין בו וכן ממה שכתב גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים הרי אלו טהורים משמע בהדיא שגל זה מטהר בזוחלין דאין לומר שמה שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ כשהם במקום אשבורן הוא דאם כן הוה ליה לפרושי ועוד דרישא דקתני גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים על כרחך דרך זחילה נפל עליהם ואפילו הכי הם טהורין לכך נראה דלעולם לדעת רבינו ים הגדול מטהר בזוחלין: \n",
+                "<b>ומה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין,</b> לא בים הגדול קאמר אלא ה\"פ אויר יותר גרוע מזוחלין ומאן דחזי דמטביל באויר בגל הנתלש מן הים אתי להטביל בזוחלין דנוטפין דאמרי מסתייא לגרועי נוטפין ממעיין חד דרגא לומר דאין מטבילין באויר דנוטפין אבל בזוחלין דנוטפין שפיר דמי ולפיכך גזרו שלא יטביל באויר דגל שנתלש מן הים כדי שיהא היכר בדבר דהשתא ליכא למיחש לטעותא כלל דכולי עלמא ידעי דנוטפין גריעי ממעיין וכי גרעי ליה חד דרגא ממילא משמע להו דאין מטבילין בזוחלין ואע\"פ שאין זה מבואר יפה בדברי רבינו מ\"מ כיון שאם באנו לומר שהוא ז\"ל מחלק בין ים הגדול לשאר ימים לענין טבילת טמאים אינו מבואר בדבריו וגם יש בו כמה דוחקים וקושיות כמו שכתבתי אפילו אם היינו יכולים ליישבם בדוחק נראה לי דמוטב לאחוז בדרך זו להשוות דעתו עם דעת הפוסקים מלאחוז בדרך האחרת דמשוינן ליה חולק עלייהו ועוד דכיון דאיהו ז\"ל סבר דכולו שאוב כשר מן התורה למה יגזרו חכמים על הים הגדול שלא יטהר בזוחלין דהא לא שייך למיגזר ביה אטו חרדלית של גשמים כדכתב ר\"מ דמהאי טעמא אמרו לטבול בנהרות בר מיומי תשרי ועוד דבים הגדול לא משכחת לעולם שירבו נוטפין על המעיין ואע\"ג דרחמנא קרייה מקוה היינו לענין דברים שהצריכה תורה מי מעיין קאמר דים זה לאותם דברים דינו כמקוה אבל חכמים מה להם בכך כיון שלפי האמת הוא מעיין אלא שהתורה גזרה לפוסלו לאותם דברים לפיכך דעתי מסכמת דלדעת רבינו בין ים הגדול בין שאר ימים מטהרין בזוחלין וכמו שכתבתי לעיל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> ספק מים שאובים שטהרו חכמים וכו' עד ואם לזה נפלו נפסל.</b> פ\"ב דמקואות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> מקוה שהניחו ריקן וכו' עד שהרי יש שם מקוה כשר קבוע.</b> תוספתא דמקואות פרק ב' וקשה אמאי פסל במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא ויש לומר דמדתנן ספק מים שאובים למקוה משמע דלא הכשירו מים שאובים מספק אלא כשהיתה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובים אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה מכתשת בצדו כשר אע\"פ שהיה ריקן מקודם מטעמא דמסיים בתוספתא שחזקת המקואות כשירות כלומר שחזקת הממלא מקוה מחדש אינו ממלאו אלא ממים כשרים ועי\"ל דבמכתשת בצדו אף על גב דספק הוא לא הכשירו בו מפני שהפיסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפיסול מוכיח וכשרובו כשר אע\"פ שהפיסול בעין כשר מפני שיש שם רוב מקוה כשר קבוע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המקואות הנמצאים וכו' עד שחזקתן מן הגשמים.</b> משנה רפ\"ח דמקואות ותוספתא פ\"ו ופירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרויים על אדמתם אבל האידנא דין א\"י שוה לארץ העכו\"ם בזה וכן משמע בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא שירד לטבול וכו' עד הרי זה טהור.</b> שם פ\"ב: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ה\"ז טהור א\"א ואם היה אב הטומאה מד\"ס ספיקו טמא עכ\"ל. ואני אומר דבר זה מבואר במשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד\"ס אכל אוכלים טמאים וכו' אכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד\"ס ספיקו טמא ומאחר שרבינו לא כתב כאן להקל אלא באכל אוכלים טמאים וכו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה אע\"פ שהוא מד\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני מקואות אחד כשר וכו'.</b> תוספתא דמקואות פ\"ב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הראשונות תלויות והשניות ישרפו א\"א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שנגעו זה בזה וכו'. ורבינו שמשון בפ\"ב דמקואות הביא תוספתא זו יותר באורך ופירשה ולענין מאי דקתני ראשונות תלויות והשניות ישרפו כתב ראשונות תלויות דשניות פסולות הן בעלמא ואינן מטמאות הראשונות ואכתי ראשונות בספיקן הן עומדות אבל שניות ישרפו ממה נפשך דנטמאו בנגיעת הראשונות לכל הפחות ובסיפא דראשונות טומאה קלה ושניות טומאה חמורה ונגעו אלו באלו הוי איפכא מטעמא דפרישית דשניות תלויות וראשונות ישרפו עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו: ומ\"ש וידים שצריכות טבילה.</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק ששי דברכות: \n",
+                "<b>ומ\"ש שבמקום שהאדם טובל בו כלים ידים טובלים.</b> תוספתא פרק א' דמקואות: \n",
+                "<b>ומ״ש אבל ידים שאין צריכות וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) אמרינן גבי חמי טבריה כל גופו טובל בהם ידיו לא כ״ש: \n",
+                "<b>ומ״ש ואם הטבילן במים שאובים וכו' לא טהרו ידיו.</b> טעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בו את הידים דהו״ל מים שאובים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין נוטלין אלא מן הכלים ומכח נותן כמו שביארנו בהלכות ברכות.</b> פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים.</b> ברייתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו ע״ב): \n",
+                "<b>וכל העולה למדת מקוה וכו'.</b> פ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n",
+                "<b>וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף.</b> תוספתא פ\"ק דידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ה)</small> הנוטל שתי ידיו לתרומה וכו'.</b> כן משמע פרק שני דידים: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם נפל ככר של תרומה כו' ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד וכו' עד בראש או בכותל ה\"ז טהורה.</b> פ\"ב דידים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה א\"א ואף לחולין וכו'. ואני אומר שרבינו סובר דלא בעינן מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה בהקדמתו למסכת ידים ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין לא הזכיר מים שניים כלל ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה דוקא לתרומה דאילו לחולין לא בעינן פעם שנייה ונראה שטעמו מדתנן בפרק ב' דידים נפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי והירושלמי שכתב הראב\"ד הוא במסכת ברכות פרק אלו דברים [ובירושלמי דמסכת] חלה פ\"ב תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ע\"כ. ופירשו רבינו שמשון בריש מסכת ידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל שתי ידיו משטיפה אחת וכו'.</b> רפ\"ב דידים נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופי' שם רבינו כאשר נטמאו ידיו שתיהן ורחץ אותם בשפיכה אחת אמר ר\"מ כי לא יצא ברחיצה הזאת וכו' והלכה כתנא קמא אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו ירדו ה' זה בצד זה וכו'.</b> שם נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל מקצת ידו וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף ט\"ו ט\"ז) ואע\"ג דדחי ואמר דהא דתניא טופח על מנת להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות ור\"י היא כלומר אבל לענין נטילת ידים לא פסק רבינו להקל משום דדרך דחייה קאמר לה ועוד דהו\"ל ספיקא בדרבנן ולקולא: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במים ראשונים וכו'.</b> זו היא ששנינו בריש ידים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים וכן פירשה רבינו שם בפי' המשנה והביא ראייה מהתוספתא. והראב\"ד כתב ואם עדיין יש על מקצת שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה א\"א טעה בזה וכו'. נראה שטעמו מדתניא בתוספתא ריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו' מוסיפים על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד אבל לא לשנים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים ע\"כ. וסובר הראב\"ד שדברי רבינו כאן כר\"מ דאמר מוסיפין על הראשונים ומשיג עליו שאין הלכה כמותו אלא כרבי יוסי דאמר אין מוסיפין על הראשונים. גם סבר הראב\"ד שדברי רבינו הם כשנטל מקצת ידו בפחות מרביעית ולכן משיג עליו עוד שלמה פסק כן שזהו כר\"מ דאילו לרבי יוסי כל פחות מרביעית אין שם נטילה עליו כך נ\"ל לפרש דבריו אע\"פ שאין תיבת אבל שכתב נוחה לפירוש זה: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד ואין טופח להטפיח מועיל בזה וכו'. כלומר דההיא דפרק ב' דגיטין דמהני טופח על מנת להטפיח שאני התם שמעיקרא נטל מקצת ידו מרביעית אי נמי שעל נטילת מקצת יד אחרונה הוא שסובר הראב\"ד שרבינו אינו מצריך רביעית מאחר שלא הזכירן ועל זה משיג כדפרישית וזה מוכיח יותר בסוף לשונו: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד ואולי קבע הלכה כר\"מ דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה כלומר בא ליתן טעם לדברי רבינו למה פסק כר\"מ לגבי רבי יוסי משום דסתם לן תנא כוותיה וזה טעם נכון לפי מה שסבר הוא בדברי רבינו שפוסק על הראשונים מי רביעית נותנין לאחד אף לשנים אבל רבינו כתב בסמוך שלא נאמר כן אלא על השניים אבל לראשונים לעולם רביעית בעי' גם מבואר בדבריו שהוא פוסק שאין מוסיפין על הראשונים וכסתם מתניתין דקתני מוסיפים על השניים ואין מוסיפין על הראשונים והיינו שאין שם טופח על מנת להטפיח דאילו היה כן מהני אף בראשונים כדאמרינן פרק ב' דגיטין דכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפין שהכל חשוב כנטילה אחת: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו וכו' א\"א טעה אף בזה וכו'. וכבר ביארתי טעם רבינו שכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפים שהכל חשוב כנטילה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המים שנוטלים בהם תחילה וכו'.</b> בריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו'. כתב הראב״ד אבל מים שניים וכו' א״א כל זה כתב בשיבוש וכו'. וטעמו מדתנן בריש ידים מי רביעית נותנים לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומפרש לה הראב״ד במים ראשונים ומשמע ליה דכי קתני דמרביעית נוטלין אף לשנים הוי בלא תוספת הוא הדין דמלוג לשלשה ולארבעה הוי בלא תוספת דחושבניה דדין כחושבניה דדין אבל מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה על כרחיך אי אפשר בלא תוספת מים שיוסיפו ורבינו סובר שאין דברי משנה זו אלא במים שניים אבל מים ראשונים אין פחות מרביעית לכל אחד ואחד וטעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לאחד ואף לשנים ולא היא שאני התם משום דאתו משיורי טהרה ומפרש רבינו דהיינו לומר דמתני' במים שניים דוקא משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו בפחות מרביעית לכל אחד ואחד ופי' זה כתב רבינו עצמו בפירוש המשנה והראב״ד יפרש שיורי טהרה ששנים באו ליטול כאחד ומכ״מ נתבאר שאין שיבוש בדברי רבינו דפירושים מחולקים הם מר מפרש הכי ומר מפרש הכי ולישנא דאתו משיורי טהרה יותר נוח לפירוש רבינו ופירש שם רבינו הנטילה הזאת התירו בפחות מרביעית וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שהיה בו רביעית מים כשרים וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים עלה כ\"ב אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי וכו' אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר וכו' אמר ר\"י עד רובו ומפרש רבינו דהיינו לומר דבנתן מים הפסולים לנטילה וחזר ונטל כשיעור שנתן הוא וממעט להו שאינם משלימים ברביעית אף על פי שמשלימים במקוה אבל כשנתן לרביעית מעט מים פסולים ולא חזר ונטל כשרים מפני שלא נתמעט שיעור רביעית של מים כשרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המים הפסולים לנטילה במים ראשונים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אותם הדברים שביארנו שם בנטילת ידים לפת חולין וכו'.</b> יש לתמוה דאיפכא הוה ליה למימר דכל הדברים שצריכים לתרומה צריכים בחולין דהא תרומה עדיפא ואפשר דמשום דבהלכות ברכות שהן קדמו להלכות אלו כתב דיני חולין שייך למימר הכי: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות מקואות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ab13e52b073fd33ae786967a42b7f97f5ed41c5b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הנבילה אב מאבות הטומאה.</b> בריש כלים מני לה באבות הטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ששיעורה בכזית.</b> מפורש בכמה מקומות מהם פירקא קמא דאהלות ופרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) ובתורת כהנים סוף פרשת שמיני יליף מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל ואיתיה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב). ודקדק רבינו לכתוב מבשרה למעט עצמות כדאיתא בפרק ו' דעדיות (משנה ג') ובסוף פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז:) ובתורת כהנים פרשת שמיני: \n",
+                "<b>ומה שכתב מטמא אדם וכלים במגע וכו'.</b> בריש כלים ובתורת כהנים מייתי לה מדכתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים והנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו בפירקא קמא דכלים דע שאומרו יתברך יכבס בגדיו אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים שהוא לבוש לבד אבל הכוונה שהוא יטמא אי זה בגד ילבש אותו או לא וכן שאר הכלים ולשון סיפרא מטמא שאר כלים כבגדים זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת האב וכו' וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהם והוא מחובר x בזב אשר טימאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש ממטמאיו אולם כאשר פירש ממטמאיו יהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים. ודבריו אלה מבוארים בסוף זבים הנושא את הנבילה מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא אחד ופוסל אחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמרכב הזב.</b> כלומר כמו שהמרכב אינו מטמא בגדים במגע ומטמא בגדים במשא כמו שנתבאר בפרק ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב: \n",
+                "<b>כיצד אדם שנגע בנבילה וכו'. ואם נגע בבגדים אפילו בשעת מגעו בנבילה.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כלים שעליו טהורים לפי שהוא ולד.</b> כך היא הנוסחא האמיתית ולא כמו שכתב בספרים לפי שהן וטעות סופר הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס.</b> בתורת כהנים הנושא יכבס בגדיו מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.</b> פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בהמה וחיה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע״ב) יליף דנבלת בהמה וחיה בין טמאין בין טהורים מטמאים: \n",
+                "<b>ושחיטת בהמה וחיה הטהורים מטהרתן.</b> במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) דטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ.</b> משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה מטמאה בבית הבליעה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם אירע פיסול בשחיטתה הרי זו נבילה וכו'.</b> משנה בפרק השוחט (חולין דף ל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה טמאה וחיה טמאה וכו'.</b> במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב): \n",
+                "<b>וכל הנבילות וכו'.</b> משנה פרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוח הרי הוא וכו'.</b> מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n",
+                "<b>ודם הנבילה אינו וכו'.</b> בפרק בתרא דעדיות וכתב שם רבינו שכן הלכה ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג ע״ב) א״ר יהושע בן בתירא שכך עשו מעשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא הרי הוא כמשקין טמאים וכו'.</b> כתב רבינו בעדיות בפ' הנזכר שכך נתבאר בירושלמי וכ\"כ רש\"י בפרק המוציא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלב בהמה טהורה וכו'.</b> בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט.) ובפרק בתרא דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוכשר וכו'.</b> בפרק בתרא דעוקצין: \n",
+                "<b>והנוגע בחלב החופה את הכוליא וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו): \n",
+                "<b>אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה וכו'.</b> בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק וכו'.</b> בפ\"ב דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו דברים שאין מטמאין וכו'.</b> משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עיקרן הרך וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזמן שפירשו מן הנבילה אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהם מחוברים וכו' והוא שיהיה בבשר כזית וכו'.</b> בס\"פ העור והרוטב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האלל בין שפלטתו חיה וכו'.</b> במשנה בראש פרק העור והרוטב מני אלל בהדי הנך דאין מצטרפין לטמא טומאת נבילות ומסיים בה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו ופירש\"י המכונס הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש ובגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ר\"ל אמר בשר שפלטתו סכין וכו' ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ\"ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ\"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא אליבא דרבי יהודה כ\"ע לא פליגי כ\"פ אליבא דרבנן ופירש\"י והוא שכנסו וכו' אבל מתכנס מאליו כגון על ידי תינוקות שלא במתכוון לא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם כנסו והיה בו כזית א\"א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא וכו'. טעמו דרבי יהודה יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה והיאך פסק רבינו כמותו. ומ\"ש ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קמיירי היינו לומר דבההוא פירקא (דף קכ\"ד) תנן עור שהיו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע אבל לא במשא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר לא במגע ולא במשא וכו' מפני שהעור מבטלן ומסיק בגמרא דלרבי ישמעאל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין אין העור מבטלו ואמרינן בגמרא דרב הונא דאמר והוא שכנסו כרבי ישמעאל וכיון דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ה\"ל הא דרבי יהודה דלא כהלכתא. וליישב דעת רבינו י\"ל דמשמע לרבינו דכיון דרב הונא מפרש דברי ר' יהודה אלמא ס\"ל דהלכתא כוותיה ואין זה כדאי דהא אפשר דמפרש מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהלכתא כוותיה אלא למשמע מיניה לרבנן דאפילו בשכנסו פליגי ועוד דאיתא בגמרא (דף קכ\"א ע\"ב) אמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן ומסיק בגמרא דלר\"ע קאמר לאשמועינן דאפילו בפלטתו חיה סבר ר\"ע דהעור מבטלן והשתא איכא למימר כיון דרב הונא אמר מימריה אליבא דר\"ע אלמא דהלכתא כוותיה וטפי הוה עדיף למסמך על האי מימרא דרב הונא דאתיא כר\"ע דהלכה כמותו מחבירו מלמיסמך אאידך מימרא דאתיא כרבי ישמעאל דפליג אר\"ע וכרבי יהודה דפליג ארבנן וע\"ק שרבינו לקמן בסמוך פסק כר\"ע ולכך נראה לומר שסובר רבינו דר\"י כר\"ע נמי אתי דע\"כ לא טיהר ר\"ע אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא דליכא למימר ביה העור מבטלו כיון שעכשיו אינו בעור ואע\"ג דבגמרא לא משמע הכי דאהא דאמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן קאמר ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס וכו' עד ורב הונא דאמר כר\"ע איכא למימר דאה\"נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דרבי ישמעאל ור\"ע בדרבי יהודה דהתם בעודם בעור ודרבי יהודה שכנסו ואינו בעור אפילו ר\"ע מודה אלא שהשיב לו לפי דרכו שלא היה מחלק בין עודם בעור לכנסו ואינו בעור וכיון שחילוק זה מסתבר טעמיה נראה לרבינו לחלק בכך ומ\"מ עדיין הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה פסק כרבי יהודה דיחידאה הוא וצ\"ל דטפי משמע דרב הונא סבר דהלכה כרבי יהודה כיון דאמר מילתיה אליביה דאי למשמע מיניה לרבנן טפי עדיף למימר על מלתייהו דרבנן והאלל אמר רב הונא אע\"פ שכנסו שלא היה מאריך בכך יותר מהשתא כי אמרה על רבי יהודה הילכך ודאי דסבר על רב הונא דהלכה כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו בהמות וכו'.</b> משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) ואע״ג דבההיא מתניתין מני בהדי הנך עור ראש העגל הרך ועור הפרסות השמיטם רבינו פה ובפ״ד מהמ״א משום דאמרינן בפרק הנזכר ובפרק אלו טרפות (חולין דף נ״ה) דיחידאה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עשה בהם מעשה וכו' כיצד אוזן חמור וכו' עד כל זמן שלא טענה.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש הגיע זמנה לטעון וכו'.</b> שם בעיא ולא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפשיט נבלת בהמה וכו'.</b> משנה שם (דף קכ\"ג) המפשיט בבהמה ובחיה וכו' לשטיחה כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. ובגמרא כמה כדי אחיזה טפח כפול ודעת רבינו כשיטת הר\"י מאורלינ\"ש דלא מטמא אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל ואמרינן בגמרא מכאן ואילך מאי אמר רב (טהור הטהור) טהור המופשט רב אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא ופסק רבינו כרב לגבי רב אסי ועוד דבגמרא מתיב על רב אסי מברייתות ושנינהו בשינויי דחיקי וכתב רבינו בפירוש המשנה שהמפשיט לשטיח יקרע קודם מזנבה עד צוארה ואח\"כ יפשיט ומפשיט לחמת הוא קורע העור בין שתי הרגלים מרגל לרגל ואח\"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו ומרגיל הוא שיוציא העור כולו שלם ממקום הרגל בלתי חתך ולא קרע עד שאם יקשור מקום הרגלים ימלאו אותו מים ולכך זה הוא חיבור עד שלא ישאר בו כלום. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המפשיט בשרצים וכו'.</b> שם רבי דוסתאי בן יהודה משום ר\"ש אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה: \n",
+                "<b>עור שעל הצואר וכו'.</b> משנה שם (דף קכ\"ג) וכחכמים: \n",
+                "<b>וכל עור שהוא חיבור וכו'.</b> שם במשנה ליטמא ולטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שיש עליו כזית נבילה וכו'.</b> משנה שם (דף קכ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהעור בשערו.</b> נמצא בספר כתיבת יד מפני שהעור ושערו שומר לבשר והיא גירסא נכונה. וציב פי' רבינו חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שפלטתו חיה וכו'.</b> שם ואע\"ג דאיכא התם לישנא אחרינא פסק רבינו כי האי לישנא משום דאמרינן התם דכי אתא רבין וכל נחותי אמרו כי האי לישנא ופירש\"י מרודד דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר וכו'.</b> משנה שם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ר\"ע אמר לא במגע ולא במשא ומודה ר\"ע בכשני חצאי [זיתים] שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר\"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. ופירש\"י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבילה. ולא במגע דא\"א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. לא במגע ולא במשא כדמפרש שהעור מבטלו. ומודה ר\"ע דאע\"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא. ובגמרא תניא בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת\"ל והנושא יטמא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואיתא תו בגמרא אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ\"ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת וכו' ת\"ש מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא במרודד. ופירש\"י והוא דנישא שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר. במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר מרודד מזה לזה ומחברתן עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שאין חיבורי אדם חיבור נראה שאינו מפרש כן אלא שהוא מרודד בידים ודבוק זה בזה ומשמע דכי תנן מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים והסיטן שהוא טמא בהיסט קאמר דטמא ולא במגע והכי משמע נמי מדקתני ומודה ר\"ע משמע דמודה לרבי ישמעאל דמטמא במשא ואם כן קשה שזה היפך מאי דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וצ\"ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא וכמבואר ברישא דברייתא וגם רבינו כשכתב שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא קאי אמאי דכתב ברישא עור שיש עליו כשני חצאי זיתי בשר נבילה העור מבטלן שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרים זה את זה תוך כדי דבור הילכך ע\"כ לומר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר נבילה וכו'.</b> פ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר\"י ואע\"ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך נצל מן הנבלה וכו'.</b> בפכ\"ג ונזיר עלה נ' בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה וקאמר דלמ\"ד טומאה חמורה עד לגר פשיטא דאין לה נצל כי תבעי למ\"ד טומאה חמורה עד לכלב ולא איפשיטא: \n",
+                "<b>בשר נבילה שיבש וכו'.</b> משנה ר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו באוכלין טמאים אינו מטמא:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר נבילה שהיה סרוח וכו'.</b> בפרק שלישי דבכורות עלה כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליא של נבילה וכו'.</b> משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז): \n",
+                "<b>הקיבה והחלב של וכו'.</b> בס״פ כל הבשר (חולין דף קי״ו ע״ב) אסיקנא דאע״ג דאין מעמידין בעור קיבת נבילה מעמידין בקיבת נבילה ובקיבה כשירה שינקה מהטריפה מ״ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה ששפעה חררת וכו'.</b> בפ\"ג דבכורות (דף כ\"א ע\"ב) ופירש\"י ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו ומקשה בגמרא (דף כ\"ג ע\"ב) מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה ופירש\"י לאו סרוח מעיקרא היה דהא חזאי לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן כלומר ולכך הוצרך לטעם ביטול ברוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלה שנתערבה בשחוטה וכו'.</b> בפרק ג' דבכורות עלה כ\"ג תני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו' אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ופירש\"י טעמא דמטמא במשא דהא מ\"מ הטומאה נשא ובפרק הקומץ עלה כ\"ג אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא\"א לשחוטה שתיעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר איפכא ובעי עלה אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה הא אמר בתר חזותא אזלינן אידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי וכו' אי אליבא דר\"י כל מין במינו לא בטיל לעולם אליבא דר\"י וכי א\"ר יהודה מין במינו לא בטיל ה\"מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל ובהא קמיפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן ופירש\"י נבילה בשחוטה אם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע אי זו היא בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא. שא\"א לשחוטה שתעשה נבילה והו\"ל מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל. ושחוטה אינה בטילה בנבילה אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה. שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לקמיה מפרש טעמיה דרב חסדא דאזיל בתר מבטל הואיל וא\"א לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל דאע\"ג דאיפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו. בטלות זו בזו ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א\"ר חייא ולא שחוטה בנבילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל הנבילה אפשר א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר\"י היא וכו'. טעמו לומר דכיון דקי\"ל כרבנן לא היה לו לכתוב טעם האמור אליבא דר\"י ועוד למה כתב כרב חסדא כיון דרבי חנינא פליג עליה ואפשר לומר דלרווחא דמילתא כתב רבינו דאפילו למאן דס\"ל כר\"י דמין במינו לא בטיל מודה בהא ובפלוגתא דר\"ח ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתרא הוא: \n",
+                "<b>והר״י</b> קורקוס ז״ל כתב דמאחר דבפרק משילין (ביצה דף ל״ח ע״ב) ובפ״ג דבכורות מייתי להא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר״י וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק לומר דע״כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר״י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס״ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ״ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א״כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתיה משמע דסברי דלענין טומאה אין לומר ביטול ברוב כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוספות למאי דמפרש לה בנימוחו מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא״א להיות כמוהו לא בטיל ויהיה דין מגע בזה כדין משא לר״י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ״ל: \n",
+                "<b>ומדברי</b> רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזיתים ביחד טהור ויש לתמוה מאי שנא ממשא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהטעם שכיון שהטומאה על ידי נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבא כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו הנוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וקל להבין כך נראה לי דעת רבינו עכ\"ל. ואם תאמר מ\"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה או חיה שנשחטה וכו'.</b> משנה בפרק העור והרוטב (חולין קי״ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש נחרה והרי היא מפרכסת ואבר הפורש וכו' ובשר הפורש וכו'.</b> ברייתא שם (דף קכ\"א ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה וכו'.</b> הכי משמע התם דכל שאינה ניתרת באותה שחיטה דומיא דשחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין בעודה מפרכסת: \n",
+                "<b>חלק הבהמה לשנים וכו' עד לכל דבר.</b> בפ\"ב דחולין עלה כ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שמת עוברה וכו'.</b> משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע\"ב) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הפורש מבהמה וחיה עד כנבלה.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומ״ש בין טמאים: אחד אבר מן החי וכו' או אבר הפורש מן השליל שבבטנה.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) הוציא ידו וחתכו ואח״כ שחט את אמו שבחוץ טמא פירש אותו אבר שחתך טמא: \n",
+                "<b>האיברים אין להם שיעור וכו'.</b> בפרק קמא דאהלות. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות.</b> בס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה.</b> בפ\"ק דכלים גבי אבר מן החי מן האדם ומשמע דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה והכי אמרינן בפרק העור והרוטב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או חסר עצמו טהור.</b> בפ\"ו דעדיות (משנה ג') ובפ\"ב דאהלות גבי אבר מן החי מן האדם ונתבאר בפ\"ב מהלכות טומאת מת ובתוספתא פ\"ק דאהלות תני דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוליא והלשון והשפה וכו'.</b> בסוף פרק העור והרוטב יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא וכו' עד כוליא וניב שפתים איכא בינייהו ומדכתב רבינו ויהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו ועוד קשה דכיון שפסק כרבי הו\"ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבר והבשר המדולדלין וכו'.</b> משנה פרק העור והרוטב (דף קנ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"מ ור\"ש ופסק כר\"מ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) אמרינן ר״מ ור״ש הלכה כדברי מי וסלקא בתיקו הילכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתוב בהלכות עולם ועוד דהתם בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר והיינו אליבא דר״מ גם בפרק בהמה המקשה מוכיח שהלכה כר״מ: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס כבר נתבאר דבשר הפורש מן החי אין בו טומאת נבילות ומה שהזכיר רבינו בשר מדולדל משום סיפא דקאמר דהוי כשאר אוכלים אפילו בעודה במקומה מחוברים הזכירו והוא הנזכר במשנה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם מטמאים כנבילה וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם מתה הבהמה וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון ופסק כרבי מאיר וכדבסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומה בין אבר מן החי וכו'.</b> שם ברייתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וזה וזה שוין לשיעור.</b> כלומר דמטמאין בכל שהן ושצריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה נוסחא אחרת מצאתי בדברי רבינו שכתוב בה וזה וזה אין לו שיעור היא נוסחא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טריפה שנשחטה וכו'.</b> משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>מצא בה בן ח' חי נטרף וכו'.</b> א״א לפרש דאשוחט את הבהמה קאי דהא תנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו כלומר ומותר באכילה שאין צריך שחיטה דשחיטת אמו מטהרתו אלא בשלא שחטה מיירי או ששחטה ונתנבלה בידו וקרעה ומצא בה בן ח' שאין שחיטה מטהרתו וכדתנן התם (דף ע״ב:) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. אבל קשיא לי מ״ש נטרף אע״פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מאי איריא נטרף אפילו לא נטרף נמי ונ״ל דהכי קאמר קרעה ומצא בה בן שמונה חי נטרף כלומר דינו כטריפה שאע״פ שהוא אסור באכילה אינו מטמא כל זמן שהוא חי ואם נשחט כיון שאין למינו שחיטה לא חשיבא שחיטה והו״ל נבילה, אבל לשון אחר שנטרף אינו נוח לי לפירוש זה דמאי אחר הרי טריפה הוא מתחלתו וצ״ל דמשום דאילו לא קרעה אלא שחטה או היה ממתין עד שתלד לא היה שם טריפות שייך לומר אחר שנטרף כלומר אחר שקרעה שהרי בכך נטרף: \n",
+                "<b>לפיכך ולד בהמה וכו'.</b> זה נלמד ממה שנזכר בסמוך בבן ח' שגם זה אין למינו שחיטה כל זמן שלא עברו עליו שבעה ימים גמורים כמבואר בפרק [רביעי] מהמ״א ובפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ד ע״ב) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל שאפשר שלכך כתב רבינו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה פירוש שאינו ודאי טהור אבל גם אינו ודאי נבילה וז\"ש שהוא כנפל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הבהמה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) וכר״י אליבא דרבנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתנבלה אמו וכו'.</b> זה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות שאם שחט טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ולא ביאר רבינו בזה מה יהיה דינו לענין אם מת קודם שנשחט כי מהסוגיא דשם נראה שאם מת טהור מלטמא אף על פי דלענין אכילה בעי שחיטה לענין טומאה נטהר בשחיטת אמו וכן מתבאר גם בפרק כיסוי הדם ונראה שהוא בכלל מה שכתב רבינו טריפה שנשחטה וכו' דכי היכי דטיהר אותה אף על פי שאסורה באכילה גם כן הדין בעובר. ומ\"ש עליה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת היינו אפילו טריפה ועל מ\"ש קודם קאי וכן מ\"ש \n",
+                "<b>כאן ואם מת קודם שיפריס</b> אפי' כשהאם טריפה מיירי כי שחיטת טריפה ושחיטת כשירה לענין טומאה שוים הם מקרא דוכי ימות מן הבהמה דאף על גב דאין מועילה לטהר מידי נבילה בכשרה מטהרת בין היא בין העובר דכגופה דמי וקרוב לזה יתבאר בסמוך גבי אבר שיצא לחוץ, ומכל מקום מ\"ש ואם מת קודם שיפריס לא קאי אאם נתנבלה כי אין שם שחיטה כלל ולא קאי אלא אשוחט את הבהמה ומצא בה וכו' והוא במשנה פרק בהמה המקשה כתנא קמא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טריפה שנשחטה.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה המקשה לילד וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ב) וכחכמים: \n",
+                "<b>הוציא העובר את ידו וכו'.</b> שם עלה ס\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחיטת עכו\"ם נבילה וכו'.</b> משנה בריש חולין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו ישראל עומד ע\"ג ואם שחט בסכין יפה.</b> פשוט שם דישראל עומד על גביו לא אמרו אלא בחש\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד העכו\"ם ואחד הכותי.</b> שם עשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד גר תושב.</b> טעמו דכל שלא קיבל עליו כל המצות לא יצא מכלל עכו\"ם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וקרוב זה בעיני שאף זה מד\"ס וכו',</b> כתב עליו הראב\"ד זו אחת מסברותיו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ואין מטמאין ואין מיטמאין דאטו אנן מטמאין בטומאת העכו\"ם וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן. וכן מ\"ש כי הם כבהמות מה ענין זה לששחיטתן תהא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחיטה עליה ושוב אין כאן מי שיחשוב אותם לכלום. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע\"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף ממקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף ואין זה ענין לע\"ז ומזה ימשך טומאתם דכל שאינה זבוחה על ידי ישראל הרי היא כמתה בלא שחיטה ונבילה היא ואפשר שמפני שהרגיש רבינו בזה כתב וא\"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו כלומר לחייבו עליהם קרבן אלא בראיה ברורה כלומר שאע\"פ שיש לטעון עליו כמו שכתבתי מ\"מ כיון שיש לומר דלא נאסרה אלא בגלל ע\"ז א\"א לחייבו קרבן על טומאה זו על ביאת מקדש כדין החייב כרת על ביאת המקדש בטומאה שהוא ודאי מן התורה והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מד\"ס ומשום לתא דע\"ז ולטעמיה אזיל שכתב בפ\"ד מהלכות שחיטה עכו\"ם ששחט שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז שחיטתו נבילה ולפי דעתו ז\"ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוליית הנבילה וכו'.</b> משנה וגמרא פרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולית שחישב עליה לנוקבה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ורבינו שכתב שהוא ספק נראה שהיה לו גירסא אחרת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר שלא סמך רבינו על אותו פשיטות משום דבפרק טבול יום אמרו דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ומשמע דה\"ה למחוסר נקיבה וה\"ז ספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נבלת העוף הטהור וכו'.</b> כל זה בת\"כ פרשת אחרי מות ומייתי קצתו בפ\"ה דזבים וקצתו בפרק חטאת העוף ובפרק יוצא דופן. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה נוגע באדם ובכלי חרס וכו'.</b> בת\"כ שם יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים וכו'.</b> בתורת כהנים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה.</b> פשוט בפרק בא סימן עלה נ': \n",
+                "<b>חישב עליה לאכילה וכו'.</b> בריש טהרות נבילת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר והיינו דוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה ולא הכשר כמו ששנינו בפ\"ג דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה אדומה וכו'.</b> כתב הראב״ד א״א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומם וכו'. ביאור הדברים דגרסינן בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) ת״ר פרים ופרה ושעיר המשתלח וכו' עד צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ופירש״י צריכין הכשר טומאה ממקום אחר הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה״ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א״צ ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלים מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא ב״ח דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאים ולפי פי' זה בין פרה ופרים בין נבילת עוף טהור א״צ ליגע בהם טומאה ולהאי פירושא ניחא מ״ש רבינו בנבילת עוף טהור שאף ע״פ שלא נגעה בהם טומאה מטמאים טומאת אוכלים אבל קשה מ״ש בפרה ופרים שצריכים ליגע בטומאה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> מפרש דה\"ק האי דאמר רבי ישמעאל שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר היינו לומר שיהיו ראויים לקבל טומאה לומר דא\"צ הכשר מים אבל לעולם צריך הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו דכל זמן שלא נגע בהם אינם מטמאים טומאת אוכלים ושעיר אינו מקבל טומאה משום דחי הוא ועל זה כתב דנהי דלהאי פירושא ניחא מ\"ש רבינו בפרה ופרים אבל קשה מ\"ש בנבלת עוף טהור שאע\"פ שלא נגע בה טומאה מטמא טומאת אוכלים ואח\"כ הקשה עוד דאע\"ג דלפום הכי סוגיא דזבחים ניחא האי פירושא בדרבי ישמעאל וכדאמרן סוגיין בעלמא דרבי ישמעאל א\"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ותיקשי ליה לרבינו בפרה ופרים מדרבי ישמעאל ולשון נמי שכתב אינו נוח לי דלא הוי מעין מ\"ש לעיל אלא איפכא: \n",
+                "<b>וליישב</b> דעת רבינו י\"ל שרבינו מפרש דרבי ישמעאל אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהן מטמאין אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכים הכשר שרץ שיקבלו טומאה ממנו ואז יטמאו אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח שאינו מטמא טומאה מפני שהוא חי אינו מטמא אוכלים ומשקים ומה שאמרו צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ה\"פ אע\"פ שאמר רבי ישמעאל שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר שרץ היינו דוקא במי שיש לו הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו שהוא מטמא הנוגעים בו אפילו בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים. אחר שכתבתי זה מצאתי לרבינו בפירוש המשנה בסוף זבים אמתני' דהנוגע בשרץ שדקדק לשון כיוצא בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מנבלת הבהמה וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב וכרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהכניסו לתוך בליעתו וכו'.</b> ג\"ז שם וכרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכורך כזית וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דזבים. והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ משא\"כ בסיב וכ\"כ ר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבולע נבלת העוף הטהור וכו'.</b> בת\"כ פרשת אחרי מות יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת\"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעי של נבלת העוף הטהור וכו'.</b> כתב הראב\"ד זו המימרא לא מצאתי בשום מקום וכו' בפרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ וכו' והתוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל עלה ע' על הא דאילפא שר\"ת מצא בספר ר\"ג מעי נבלת עוף טהור מקצתו בחוץ וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם יש בבית הבליעה כזית טמא ואף על פי שלפי זה קשה האי דמסיים בה מבחוץ אינו מטמא בגדים דמאי קמשמע לן י\"ל דה\"ק אף על פי שמקצתו בחוץ במקום שאינו מטמא קצתו אחר שהוא בבית הבליעה מטמא והר\"י קורקוס ז\"ל האריך להקשות על פירוש רש\"י ופירוש רבינו תם ולהכריח פירוש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלע ממנה אבר שלם וכו' אפילו נטל צפור וכו'.</b> תוספתא בסוף זבים שם ואיתא בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״ב) לענין איסור אכילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכנפיים והנוצה וכו'.</b> בריש טהרות (פ\"א משנה ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב שהחרטום והצפרנים מצטרפין.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב דהיינו דוקא במקומות הרכים הקרובים מן הבשר.</b> בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב ראשי אגפיים וראש הזנב.</b> בריש טהרות שם וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והעצמות אפילו הרכות.</b> משום דראשי אגפיים וראש הזנב וחרטום וצפרנים מיתנו בריש טהרות בהדי הדדי וכי היכי דחרטום וצפרנים מיירי במקומות הרכים ראשי אגפיים וראש הזנב נמי מיירי בהאי גוונא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות וכו'.</b> בפרק קמא דביצה עלה ז'. \n",
+                "<b>ומ\"ש בעצמות הרכים.</b> משום דאל\"כ פשיטא דלאו בני אכילה נינהו כלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומן הדם.</b> תוספתא סוף זבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל האוכל מן האשכול של ביצים וכו'.</b> בפרק קמא דביצה. ופירש\"י שלל של ביצים כשהם כבושים ושלולים וקבועים בשדרה. מן האשכול מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהמחהו בחמה וכו'.</b> פ\"ק דביצה ותוספתא בסוף זבים ובפ' העור והרוטב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלת העוף הטהור וכו'.</b> בפרק ח' דטהרות (משנה ו) גבי גוזל שנפל לגת ופרק שביעי דנזיר דף נ' ופרק שלישי דבכורות דף כ\"ג נתבאר דאפילו טומאה קלה חלה עד לכלב. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם יבשה וכו'.</b> נתבאר בפרק ראשון. \n",
+                "<b>ומה שכתב והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור ה\"ז טהור.</b> אף על פי שבנצל של בהמה כתב בפרק א' שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פרק ז' איבעיא להו אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל\"כ הכי הוה ליה למיבעי נצל בשאר ב\"ח או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף טהור שנטרף וכו'.</b> במשנה בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) כרבי יוסי ורבי מאיר לגבי רבי יהודה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו נשחט בעזרה.</b> גם זה שם שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם מטמאות בבית הבליעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נמלק ונמצאת טריפה וכו'.</b> שם במשנה ודלא כרבי מאיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ וכו'.</b> שם במשנה (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המולק קדשים בפנים וכו'.</b> שם בברייתא (דף ס\"ט): \n",
+                "<b>כיוצא בו עגלה ערופה וכו'.</b> סוף פרק חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבילת העוף הטמא טהורה וכו'.</b> בריש טהרות (פרק א' משנה ג') וממה שכתב רבינו הרי היא כאוכלים טמאים משמע דאפילו לא נגע בה שרץ הם טמאים וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וקשה על זה דהא אמרי' דדוקא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר שרץ ונבילת עוף טמא אין בה שום טומאה אלא שמוכנת לקבל טומאה על ידי מחשבה והכשר כשאר אוכלים וכן כתב ר\"ש וכן נראה מדברי רש\"י בשלהי גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) ד\"ה ה\"ג וכן כתב ה\"ר עובדיה ז\"ל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שבכלל מה שכתב רבינו והוכשרה הוי הכשר מים ונגיעת שרץ כי כן נקרא הכשר שרץ והדעת מכריע דכיון דבעינן הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם יגע בה שרץ כי על ידי מים לבד תיעשה אוכל [ולא] טמא למפרע וגם מדברי רבינו יש להוכיח כן כי גבי נבילת עוף טהור כתב אף על פי שלא נגע בטומאה אחרת וכאן לא כתב כן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני על פסוק ולאלה תטמאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר מן המת מן העוף וכו'.</b> כתב כן להבדיל בין אבר מן המת ואבר מן הנבילה לאבר מן השרץ שאין להם שיעור ולמד כן מדלא הזכיר התנא אלא אלו גבי הא דתנן בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמנה שרצים האמורים בתורה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינו מטמא במשא.</b> בריש כלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.</b> פשוט שהרי אין כתוב בהם שהנוגע בהם יכבס בגדיו אלא הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושיעור טומאתו בכעדשה.</b> בתורת כהנים ובשלהי פירקא קמא דחגיגה (דף י\"א) ובפרק כהן גדול ונזיר (דף נ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל השרצים וכו'.</b> משנה פרק ד' דמעילה [דף ט\"ו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיברים אין להם שיעור וכו'.</b> בפרק קמא דאהלות: \n",
+                "<b>אבר מן השרץ כברייתו וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו האיברים אין להם שיעור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה.</b> מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר מן החי הפורש וכו' עד ואם פירשו מן החי טהורים.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דם השרץ כבשרו ומצטרף בכעדשה.</b> משנה פ\"ד דמעילה (דף נ\"ד שהוא י\"ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש כל זמן שהוא מחובר בבשר.</b> שם בגמרא אמר רב חנין וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר דדוקא בעוד הדם בשרץ אבל אם פירש הדם מן השרץ אינו מצטרף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים.</b> בת\"כ מנבלתם ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים. \n",
+                "<b>ומ״ש וגידיו: ועור החולד והעכבר וכו'.</b> משנה וגמרא בפ' העור והרוטב (חולין קכ״ב ע״א ע״ב) וכתנא דמתני': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוליית השרץ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצת השרץ המרוקמת וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה ודף קכ״ו ע״ב) ושנינו בתוספתא דחולין פ״ח כמה היא ריקומה כדי שיראה השרץ מתוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שחציו בשר וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם השריץ ע\"פ כולו וכו'.</b> יש לתמוה דבגמרא משמע איפכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת\"ק: \n",
+                "<b>והר\"י</b> קורקוס ז\"ל כתב הדבר מוכרח שדברי רבינו כר' יהודה או שסובר דלמאן דמתני לדריב\"ל אסיפא דהיינו על דברי רבי יהודה משמע שסובר דהלכה כמותו כיון שמפרש דבריו ואין זה מוכרח או אפשר שסובר שאינו חולק על ת\"ק וקצת משמע כן מדקאמר בלשון רישא וסיפא וגם זה דוחק אם לא שהיתה לרבינו גירסא אחרת ולמדו שם בברייתא חציו בשר וחציו אדמה מדכתיב בשרץ דמשמע כל שהוא משריץ ואפשר דעל ברייתא זו סמך דכיון דמרבינן כל שהוא משריץ מינה שכל שהוא חציו לארכו כולו הוא משריץ וכולו מטמא אפילו נגע באדמה ואפשר דלנוגע בבשר לא איצטריך אלא לנוגע באדמה שכל שמקצתו בשר חשיב כולו שרץ וא\"כ מתניתין לפ\"ז בלא השריץ אלא שלפ\"ז קשה אדריב\"ל ועדיין צ\"ע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר השרץ שנפסד וכו'.</b> נתבאר בפ\"א. \n",
+                "<b>ומ״ש יבש וכו'.</b> משנה בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו כאוכלים טמאים אינו מטמא. ומ״ש במה דברים אמורים במקצת השרץ וכו'.</b> בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) ופירש״י שלדו דפוס צורתו קיימת שלא נשבר ונתפזר: \n",
+                "<b>ומ\"ש וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם.</b> אע\"ג דבגמרא מייתי לה מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא דכיון שנתייבש כ\"כ הרי הוא כעפר אע\"פ ששלדו קיים אלא שחכמים גזרו בו טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו'.</b> בפ״ג דטהרות ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ד ע״ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי וסלקא בתיקו וכתב רבינו בהלכות שבת פי\"ח דהוי ספק דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך י\"ל שלא תצטרף ההנחה עם העקירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'.</b> בפרק קמא דאהלות ופרק קמא דחולין עלה כ\"א וכר\"ל ומפרש רבינו דרבותא קמ\"ל אע\"פ שמעורין בעור הגוף דאל\"כ פשיטא: \n",
+                "<b>שאר שקצים ורמשים וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו כאוכלים טמאים אינם:</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שכבת זרע אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינה מטמאה במשא.</b> בריש כלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו.</b> זה פשוט דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב ואילו כיבוס בגדים לא קאמר: \n",
+                "<b>ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו וכו'.</b> בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) או איש לרבות את הנוגע ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון: \n",
+                "<b>וכמה שיעורה וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר ר' חנילאי משום ר\"א בר\"ש ש\"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה והא אנן מטמאין בכל שהן תנן מאי לאו לנוגע לא לרואה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו.</b> משנה שם (דף מ.) הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. ומ\"ש ויחתום ממנו פי האמה. שם (דף מג:) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו והא אנן תנן מטמאים בכל שהן הוא דאמר כר' נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך בחתימת פי האמה ולא הודו לו מ\"ט דר' ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל ויש לתמוה דכיון דר' ישמעאל הוא דאמר הכי ולא הודו לו וסתם מתניתין דלא כוותיה אע\"ג דשמואל משמע דסבר כוותיה הא רב חנילאי סבר דלא כוותיה ואיהו עדיף דאתא כרבנן דלא הודו לו וכסתם מתניתין ואפשר היה ליישב זה לומר דטעמא משום דגרסינן בפרק המפלת עלה כ\"ב בעא מיניה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו וכו' עד כחתימת פי האמה ופירש\"י הרואה קרי בקיסם וכו' עד בצר ליה שיעורא כדי קיסם וכיון דרבה ורב הונא ס\"ל כשמואל פסק כוותייהו וקשה שהוא ז\"ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה א\"א זה שיבוש דכל שהוא אינו צריך חתימת פי האמה וכו'. ויש לתמוה עליו איך לא הקשה עליו שהוא עצמו פסק בסמוך בהיפך וליישב דעת רבינו נאמר שהוא ז\"ל סובר דרב הונא לא פליג ארב חנילאי דאיהו נמי סבר דלרואה כל שהוא כסתם מתניתין ומאי דאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה לא בשיעורא קאמר אלא היינו לומר שצריך שיגע בפי האמה וכך פירשו התוספות ולישנא דרבינו דייק כן שכתב עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה ולא כתב כדי חתימת פי אמה ובזה אין כאן לא שיבוש ולא בלבול: \n",
+                "<b>אחר</b> שכתבתי זה מצאתי שגם הריטב״א סובר כרבינו והקשה על שיטת רש״י שהיא כשיטת הראב״ד וגריס כחתימת פי האמה בכ״ף שאיך אפשר שישיב לו כפי דעת ר' נתן ולימא ליה רבה אנא אליבא דרבנן מיבעיא לי דהלכתא כוותייהו וכ״ש דקשה שאמר אותו דרך תמיהא ובדרך פשוט והוא אליבא דיחיד ולא הקשו עליו מסתם מתניתין דתנן איפכא וכמו שהקשו פרק יוצא דופן על שמואל שאמר כן ועל רב חנילאי הקשו ג״כ וכאן לא הקשו כלל ונדחק הריטב״א לקיים דברי רב הונא אפילו כרבנן ומ״מ הקשה לשיטת רש״י חדא שבכל הספרים כתיב בחתימת פי האמה בבי״ת ומשמע דלאו לשיעורא ועוד שהרי בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז ע״ב) אמר ר״ש דבעל קרי צריך שיעור אמרינן דכר' נתן ס״ל משמע דלרבנן אין בעל קרי צריך שיעור ואם איתא לימא דר״ש אפילו כרבנן ומשום דחשיב ליה נוגע צריך שיעור א״כ ע״כ רב הונא אליבא דר״ש הוא דמיירי וע״ק דעיקר טעמא דבעי שיעורא היינו משום דחשיב ליה נוגע ואין דינו תלוי בשיעורא הכי הל״ל והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא משום נוגע: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אפילו ראה בקיסם וכו'.</b> הם דברים תמוהים דרב הונא דאמר (נדה דף כ\"ב) תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה משמע דהיינו לומר וכיון דבקיסם ליכא חתימת פי האמה טהור וכן פירש\"י ע\"פ דרכו שפירש דלענין שיעורא אמר וכן פירשו התוספות ע\"פ דרכם שפירשו דלענין שיגע בחתימת פי האמה קאמר וצ\"ל שרבינו מפרש שרבה ששאל הרואה קרי בקיסם מהו היינו לומר אם הכניס קיסם בתוך האמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא מפי האמה ומיבעיא ליה אי אמרינן דבעינן שמשנעקר ממנו עד שיצא מפי האמה הכל יהיה ממנו בלי שום ד\"א שיעבור הקרי עליו או לא ואהדר ליה דהוא עצמו כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מיטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע\"פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי אמה ממש דממנו דקרא לא קאי אלא לפי אמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח\"כ הגיע לפי אמה ממש ויצתה מפי אמה טמא הוא: \n",
+                "<b>ואחד הרואה מחמת בשרו וכו'.</b> בפרק אלו דברים (דף ס\"ד ע\"ב) ובפרק בנות כותים עלה ל\"ה פשוט דש\"ז מטמאה באונס פי' באונס ממאכל או משתה וכו' כמו שנתבאר בפ\"ב ממחוסרי כפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שכבת זרע של קטן מטמאה וכו'.</b> בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל\"ב ע\"ב) איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין ת\"ל ואיש ופירש\"י אין לי אלא איש ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבת זרע אדומה טהורה וכו'.</b> בריש פרק בנות כותים עלה ל\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונמשכת.</b> בתוספתא דזבים שנינו שכבת זרע היא קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל ש\"ז שאין גופו של אדם וכו'.</b> פרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ\"ט ש\"ז אמר רחמנא בראויה להזריע וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל וכו' עד הא טמויי מטמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי\"ל שטעם רבינו משום דרבא לא סבר כלישנא בתרא אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז\"ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. וע\"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא ונ\"ל שפסק כלישנא מציעאה דאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאינו בכלל אין גופו מרגיש בה וא\"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכ\"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכא למיטעי ואילו הוה נקט לישנא דשאינו יורה כחץ הוה אפשר לומר דאם נעקר שלא בהרגשה (ויצא בהרגשה) ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המהרהר בלילה וכו'.</b> בפ״ח דמקוואות המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו כלומר איברו חם טמא ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג) מותיב מינה לשמואל דאמר כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דהא הכא כשמצא בשרו חם טמא שמא יצא ממנו אמאי והא לא ארגיש ומוקי לה במשמש מטתו בחלומו דא״א בלא הרגשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב הרהר ולא מצא בשרו חם וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך וכך הוא בתוספתא כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטיל מים וכו'.</b> בפ\"ח דמקוואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היו לבנים ונמשכים טמא.</b> שם וכת\"ק פי' חלוקים שמטיף טיפין חלוקים כמין שלשלת כך כתב ה\"ר עובדיה ורבינו כתב חלוקים שלשלת ההזלה וכשזה יארע בתחלה אנו אומרים שמא עצר השתן הוא זה ואינו קרי וכן אם הכל כן מתחילה ועד סוף אבל אם באמצע או בסוף לבד ולא בתחלה הוי כמין קרי וטמא ופי' נמשכים שיהא השתן מתדבק קצתו בקצתו ואז הוא טמא בין יהיה בתחלה או באמצע או בסוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש המטיל טיפין עבות וכו'.</b> שם המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר\"א חסמא ומשמע דרבנן פליגי עליה ואמרי טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי שטבל וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בחולה וכו'.</b> שם וכר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) מפרשי אמוראי מילתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד כמה הוא ילד וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשה ששמשה וכו'.</b> בפ\"ח דמקוואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האיש וכו'.</b> מפורש בתורה סוף פרשת מצורע: \n",
+                "<b>ואין האשה וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"א ומ\"ב אליבא דרבנן. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שתהיה בת שלש שנים וכו'.</b> בת״כ ואשה פרט לקטנה או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א' ת״ל ואשה ואיתא בפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). ומ״ש בספרי \n",
+                "<b>רבינו אשר ישכב את אשה</b> ט\"ס הוא דאדרבה מאשה הוה משמע למעט כל קטנה ולא מרבינן בת שלש שנים אלא מוי\"ו דואשה ועוד שזה אינו פסוק אלא כך צריך לגרוס שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה קטנה מבת שלש שנים וכו'.</b> מתבאר ממה שנזכר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך הבועל גדולה וכו'.</b> בפ' ד' אחין (יבמות דף ל״ד ע״ב) ובת״כ אותה פרט לדבר אחר שכבת זרע פרט למערה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שפלטה ש״ז וכו'.</b> בפרק ח' דמקואות כר״א בן עזריה דאמר הפולטת ש״ז ביום השלישי טהורה וכמו שיתבאר בסמוך ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר״ע דהלכה כמותו מחבירו או כחכמים דאמרי בפרק ר״ע (שבת דף ע״ז ע״ב) זו דברי רבי ישמעאל ור״ע אבל חכ״א שש עונות שלימות וזה היה נכון יותר משום דרבים נינהו ועוד דמדקאמר גמרא אבל חכ״א משמע שדוחה דברי הראשונים ותופס דברי חכמים עיקר וי״ל שרבינו גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות וכך כתב בפי' המשנה פ״ח דמקואות והיא גירסת הרשב״א ובפרק ר״ע (שבת דף פ״ו) אמרו בשלמא ר״א בן עזריה כרבנן דסברי בה' עבוד פרישה פירוש דכולהו ממתן תורה ילפי דכתיב היו נכונים לשלשת ימים ולר״א בן עזריה בחמישי פירשו ובשבת ניתנה תורה לכ״ע ובליל שבת טבלו כולם וצ״ל לפי שיטה זו דבחמישי עבוד פרישה היינו בבקר בהשכמה ואז יש ג' עונות יום ה' וליל ו' ויום ו' ובזה יבא ר״א כרבנן דבעו ג' עונות והשתא ניחא שפסק כחכמים.  ",
+                "<b>ומ\"ש הרי היא טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום א' וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב.  ",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא יצתה לחוץ וכו'.</b> זהו מה שאמרו שם דרואה הויא לטמא בפנים כבחוץ.  ",
+                "<b>ומ\"ש אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים וכו'.</b> שם בעלה מ\"א ע\"ב על מאי דתנן כל הנשים מטמאות בבית החיצון אמרינן הי ניהו בית החיצון ואר\"י בין השיניים:   "
+            ],
+            [
+                "<b>שכבת זרע עצמה שנפלטה וכו'.</b> פשוט הוא וכן משמע בפרק ר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה היא עונה יום או לילה.</b> הכי אמרינן בפרק ר\"ע: \n",
+                "<b>כיצד נבעלה בליל שבת וכו'.</b> כן פי' רבינו דברי ר\"א בן עזריה בפרק ח' דמקוואות ולא כדפרש\"י בפרק רבי עקיבא: \n",
+                "<b>והאיש שפירשה ממנו ש\"ז וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה והדין בפר\"ע עלה פ\"ו (ע\"ב) על פלוגתא דהני תנאי אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מהאשה אבל פירשה מהאיש טמאה כל זמן שהיא לחה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והפורש ממנו טמא.</b> נראה שרבינו מפרש כר\"ח ור\"ת שפירשו דמיירי בזכר שנרבע ופלט ש\"ז ובהא שייך לומר שהפולט טמא אפילו פלט אחר כמה עונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבת זרע אינה מטמאה וכו'.</b> משנה בריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי וכו' וכן האשה שפלטה וכו' אבל שאר האמורים בפרק זה וכו'.</b> בתוספתא דמקוואות פ\"ו כל אלו שאמרו טהורים לחולין וטמאים לתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרית שפלטה וכו'.</b> פ\"ח דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הבהמה וכו'.</b> הכי משמע בפרק ר\"ע עלה פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ״ש לאחר זמן זה הרי היא ספק וכו'.</b> שם בעיא בין בנכרית בין בבהמה ולא איפשיטא ואע״ג דנכרית משמע דאיפשיטא שם באת״ל ע״פ דרכו של רבינו לפסוק כאת״ל לא חש רבינו לההוא את״ל משום דבפרק בנות כותים (נדה דף ל״ד ע״ב) מסיק לה בתיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו' לפיכך בת ישראל וכו'.</b> בפ\"ח דמקואות ונתבאר בפ' בנות כותים דטהורה אפילו מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהרגיש וכו' וטבל.</b> פי' לשם גירות פ' יוצא דופן עלה מ\"ג בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולה ששכב אותה וכו'.</b> בת״כ דריש ואשה אשר ישכב איש אותה איש פרט לקטן ומשמע לרבינו דהיינו קטן פחות מבן ט' דומיא דאשה דלא ממעטינן מינה אלא פחותה מבת ג' והכי איתא בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש או נכרי.</b> מבואר במה שקדם בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בהמה.</b> ממעיט מדכתיב איש. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה.</b> גם פה הוא טעות סופר וצריך להגיה ולכתוב במקומו ואשה אשר ישכב איש אותה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומאת ע״ז מד״ס.</b> מבואר בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ב פ״ג): \n",
+                "<b>וארבע טומאות יש בה וכו'.</b> מתבאר והולך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבודה זרה עצמה מטמאה וכו' כשרץ וכו'.</b> משנה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו ע״ב) וכחכמים אליבא דר״א דפרק ר' עקיבא (שבת דף פ״ב ע״ב) דפשטא דמתנייתא אתו כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש ושיעורה כזית.</b> בפרק ר״ע (שבת דף פ״ג ע״ב) ובירושלמי פ״ג דעבודה זרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצץ אבר ממנה וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כקולי אבות הטומאות דנו בה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתפרקה עבודה זרה אף על פי שההדיוט יכול להחזירה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל משמשי ע\"ז כשרץ.</b> גם זה שם ברייתא ע\"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ ומשמע דבין לעיקר טומאתה בין לשיעורה משוה להו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו קצץ ממשמשים כזית מן הכלי וכו'.</b> מאחר ששיעורה כזית יש לנו לומר כן דסתם כלי גדול מכזית. \n",
+                "<b>ומ\"ש זו חומר במשמשיה וכו'.</b> פשוט הוא ממה שקדם שע\"ז אינה מטמאה לאיברים ומשמשיה אם קצץ מהם כזית טמא: \n",
+                "<b>ובית ע\"ז עצמו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכניס ראשו ורובו וכו'.</b> בתוספתא דע\"ז פרק שביעי וירושלמי פ\"ג דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלי חרס וכו' ספסלין וכו'.</b> תוספתא בסוף זבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולם ראשון לטומאה.</b> מאחר דעבודה זרה היא אב הוו אלו ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרובת ע״ז וכו'.</b> בפ״ק דחולין עלה י״ג ע״ב וכרבנן דר״י בן בתירא וכלישנא בתרא דמוקי סתם מתניתין כוותייהו ואע״ג דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ב ע״ב) ובפרק כל הצלמים מוקי סתם מתניתין כר״י בן בתירא הא דחולין דלישנא בתרא עדיפא דהויא כרבים ועוד דטומאת ע״ז דרבנן ונקטינן בה לקולא כדמסקי בפרק ר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושיעורה בכזית,</b> כמו שיעור ע\"ז עצמה. ובסמוך יתבאר דיין נסך מטמא בכזית: \n",
+                "<b>כל דבר שמקריבין לה וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט ע\"ב) שנינו בשר היוצא מבית ע\"ז אסור מפני שהוא כזבחי מתים ובפרק העור והרוטב קכ\"ט הרי אמרו תקרובת ע\"ז של אוכלין טמאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאין תקרובת ע\"ז של אוכלין וכו' וכן ע\"ז ומשמשיה וכו'.</b> הכל בע\"ז פ' רבי ישמאעל (דף נ\"ב) דברי רבינו כדברי התוספות שפירשו הא דקאמר כלים לא מבעיא לן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה דמיירי בכלים של תקרובת ע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתנסך לע\"ז מטמאה וכו'.</b> תוספתא בסוף זבים יין שראה את העכו\"ם שהוא מנסכו אם יש בו כזית מטמאים טומאה חמורה ואם לאו אין מטמאין אלא טומאת משקין בלבד ובפרק שני דע\"ז (דף ל' ע\"ב) יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו וכו'.</b> שם (דף כ\"ט ע\"ב) אמתניתין דאלו אסורים בהנאה היין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אב טומאה שמטמא במגע וכו'.</b> בפ' אחרון דזבים משנה ראשונה ושנייה ועשירית מתבאר מפירוש רבינו בהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילה והמרכב וכו'.</b> מבואר במשנה עשירית שכתבתי שהיא בסוף זבים וחילוק הנבילה נתבאר בדברי רבינו בתחלת הלכות אלו וחילוק המרכב מן המשכב נתבאר בפ\"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב. \n",
+                "<b>ומה שכתב והנושא מטמא בגדים.</b> בסוף זבים משנה הנושא את המרכב וכו' הנושא את הנבילה וכו' עד ופוסל א' וכפי' רבינו ור\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכו'.</b> במשנה פ\"ק דכלים למעלה מהם נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא מפני שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם וכו' וכן הנוגע בצמר הנבילה או בנימי המרכב וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דזבים וכתבה רבינו שמשון שם בפרק הנזכר וגירסתו היא הנכונה ולפ\"ז הא דתנן וחשוכי בגדים במגע היינו לומר דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין מסיט וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבולע נבלת עוף טהור וכו'.</b> משנה פ\"ה דזבים האוכל מנבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד וכו' הקיאה או בלעה מטמא א' ופוסל א' וכתב רבינו שם כבר ביארנו וכו' שבולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות הטומאה דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסה באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו פה וכבר ביארנו.</b> הוא בפ\"ג מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השורף פרה אדומה וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק קמא דפרה. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו אם נגעו באוכלים וכו'.</b> מפשט לשון רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי ודבר תימה הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי והוא מדאיתא בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והן עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח אינו מטמא [אוכלים ומשקים] מפני שהוא חי ומכל מקום צריך לי למוד מנין לו שאינן מטמאין אוכלים אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח גם כן מטמא אוכלין והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע באב מאבות הטומאה וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן זב שדרס על המשכב וכו'.</b> בתוספתא דמכשירין פרק שני ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דבר מפורש בתורה וכו'. אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא וכו'.</b> פרק קמא דפסחים עלה י\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. ומ\"ש ואין אוכל מטמא כלי וכו' ואפילו מדבריהם.</b> בפרק קמא דנדה עלה ז' (ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גזרו על המשקים טמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהם.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לך ולד הטומאה וכו'.</b> בפ\"ח דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאהו: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיו אותם המשקים טמאים מחמת אב וכו'.</b> בפ\"ק דשבת עלה י\"ד ע\"ב אהא דמני בפוסלין את התרומה מדרבנן אוכלים וכלים שנטמאו במשקים קאמר כלים דמיטמאו במשקים דמאי אילימא במשקים דזב דאורייתא נינהו וכו' אלא במשקין הבאים מחמת שרץ וגזירה משום משקים דזב ומשמע לרבינו דהיינו לומר שצריך שיהיו המשקים טמאים מחמת שרץ וכיוצא בו שהוא אב הטומאה כדי שיטמאו כלים ובירושלמי פרק חומר בקדש אמרו היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים משקה לחוץ ע\"ג הכוס ואחזו בבית צביטתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס: \n",
+                "<b>והראב״ד</b> כתב טמאים מחמת אב א״א ריבה דברים ונקודים שלא לצורך וכו'. טעמו דאמרינן בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ב) נוטלים לידים ואחר כך מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס ואי אפשר לומר דמחמת ידים דקאמר לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהא טמא טומאת הגוף מחמת שרץ וכיוצא בו וכשיגע בידיו במשקין שבאחורי הכוס יטמאם ויחזרו ויטמאו את הכוס דהא פריך התם וליטמאו ידים לכוס כלומר בלא משקין ומשני ידים שניות הם ואין שני עושה ג' בחולין אלא על ידי משקין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דההיא לא מכרעא כולי האי דלב\"ש הוא שאמרו כן ואע\"ג דמשמע דב\"ה מודו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו כלומר אפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ולא שבקינן פשטא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עד כאן לשונו. וכתב עוד ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש מ\"ש בפ\"ב דטבול יום עלה דההיא דקדירה וכו' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דלא קאי אקדירה אלא אמשקים ופירוש הכל בין משקה תרומה בין משקה חולין ע\"כ: \n",
+                "<b>ומפני מה גזרו וכו'.</b> מבואר במ\"ש בסמוך דאיתא פ\"ק דשבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו על המשקים וכו'.</b> בפכ״ה דכלים וטעמא מפרש בר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'.</b> גם זה שם בפכ\"ה דכלים ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בכלי חרס בין בכלי שטף: כתב</b> הראב\"ד א\"א אין השכל נותן שיעשו וכו'. וההיא דבכורות היא ר\"פ על אלו מומין וכבר ביאר הראב\"ד המקום שממנו למד רבינו לומר כן דמקיש כלי שטף לכלי חרס וא\"כ מה כלי שטף נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל גבו מיהא טמא אף כלי חרס כן והראב\"ד משיג עליו שאין השכל נותן שיהיו משקים מטמאין כלי חרס מגבו מה שאין המת והשרץ מטמאים ואם תאמר שעשו מעלה במשקים מפני שהם עלולים לקבל טומאה כשם שעשו בהם שלעולם הם תחלה לכך כתב ולא גזרו חכמים במשקים אלא משום משקה זב וזבה וכו' ועל ראיית רבינו מפרק על אלו מומין טען הראב\"ד דאינה ראיה דהתם לא להקיש כלי חרס לכלי שטף באו כי היכי דנימא מה כלי שטף מיטמא מגבו אף כלי חרס מיטמא מגבו ואדרבה להקיש כלי שטף לכלי חרס באו לומר דכי היכי דכלי חרס בעלמא חלוק גבו מתוכו אף כלי שטף הכי חלוק גבו מתוכו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל אפילו לגבו וכלי שטף מקבל טומאה לגבו מיהא וזה פירוש ומכלי שטף נסבא וכו' ולדעת רבינו י\"ל דכיון דפשטא דגמ' משמע שמשוה אותם זה לזה וזה לזה ולענין מה שהוקשה לו שאין השכל נותן וכו' י\"ל דמשום דמשקים עלולים לקבל טומאה עבוד בהו האי מעלה לטמא יותר ממה שהזב והזבה עצמם מטמאין כי היכי דעבוד בהו שיהיו תחלה לעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו' ולמה לא עשו בטומאת משקים היכר זה וכו'.</b> בריש פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שהאוכלים והמשקים וכו'.</b> בפרק ה' מטומאת מת. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המשקים אחד משקה שנגע באב הטומאה או שנגע בראשון וכו'.</b> במשנה פרק ב' דטבול יום ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה ובפירקא קמא דפסחים (דף י\"ד ע\"ב) אמרו אי מדרבנן מאי איריא נטמאו באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוו דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקים להיות תחלה ובתוספתא פרק א' דטבול יום אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה ה\"ז תחלה לעולם ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכולם מטמאים את הכלים.</b> בפרק ח' דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאן ופירושה מבואר דולד הטומאה היינו ראשון ושני ואינם מטמאים לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל המשקה אף על פי שלא נטמא אלא מולד הטומאה מטמא כלים: \n",
+                "<b>וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין וכו'.</b> בפרק שמיני דטהרות אחורי כלים שנטמאו במשקים רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקים ואין פוסלין את האוכלין רבי יהושע אומר מטמאים את המשקים ופוסלים את האוכלים ובפירקא קמא דנדה (דף ז':) איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ומפרש התם דה\"ק רבי אליעזר מטמאין את המשקים אפילו דחולין ואין פוסלים את האוכלין אפילו דתרומה: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בפירקא קמא דנדה ומ\"ש אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן כלי שנטמא מאחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אזנו ואוגניו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא ופירש רש\"י משום דקילי אבל תוכו כיון דהחמירו ביה רבנן וכו' מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין וכן כתב רבינו שמשון בפרק ב' דטבול יום. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומטמאים כלים אחרים וכו'.</b> על פי מה שנתבאר דמשקין מטמאין כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אחורי הכלי שנטמאו במשקין וכו' אפילו אוכלי תרומה הרי הם טהורים.</b> ע\"פ מה שנתבאר דר\"א דאמר אין פוסלין את האוכלין היינו אפילו אוכלים דתרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהכלי שנטמאו אחוריו ה\"ז טמא כולו לקדש וכו'.</b> משנה בר\"פ חומר בקדש (דף כ' ע\"ב) ובפרק כ\"ה דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה וכו'.</b> ברפ\"ג דידים האוכלים והכלים שנטמאו במשקים מטמאים את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע וחכ\"א את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והלכה כחכמים דאמרי את שנטמא באב הטומאה דה\"ל ראשון בין שהוא אוכל או כלי מטמא את הידים ואין צ\"ל אם הוא אדם או משקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד הפרק.</b> כלומר עד חיבור היד לזרוע שכל זה קרוי יד כדמשמע בפרק כל הבשר ובפרק שני דידים שנינו שהידים טומאתן וטהרתן עד הפרק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המכניס ידיו וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהכניס ידיו לבית המנוגע.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטומאת הידים.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אוכל או משקים א\"א כן הוא במשנת ידים וכו'. התם על ידי משקין נטמא כלומר ומש\"ה אינו מטמא את הידים אבל אם נטמא כלי בשרץ מטמא את הידים אע\"פ שאינו אלא ולד ומקום תפיסת דברי הראב\"ד כתוב בטעות סופרים וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או כלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הידים שניות אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע וכו'.</b> ברפ\"ג דידים וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנגע בידיו באדם וכו'.</b> שם כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחלה דברי ר\"ע וחכ\"א להיות שניות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפיגול והנותר וכו'.</b> בסוף פסחים (דף ק\"כ) תנן הפיגול והנותר מטמאים את הידים ובסוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) תנן שהפיגול והנותר אינן מצטרפין לטומאת ידים מפני שהיא מדרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר אוכלין מצטרפים.</b> שם במשנה כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול את הגויה בכחצי פרס. \n",
+                "<b>ומ״ש וצריד של מנחות.</b> בפ״ב דחולין (דף ל״ז) בעיא דלא איפשיטא ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ב ע״ב) אמרו דלא מיבעיא ליה אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין ראשון ושני ופירש״י צריד של מנחות קורטי קמח הצרוד במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וקי״ל חיבת הקדש מכשרת מונים בו ראשון ושני כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ששיעורן בכביצה.</b> בסוף פסחים איכא מ\"ד ששיעור פיגול ונותר לטמא את הידים הוי בכזית ואיכא מ\"ד דהוי בכביצה. ופסק בה רבינו להקל בדרבנן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים ומה ענין ערבוב צריד של מנחות וכו' ולדעת רבינו י\"ל דסמך אההיא דפרק המנחות והנסכים שכתבתי בסמוך דמדרבנן פשיטא ליה דמונים בו ראשון ושני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולית הפיגול או הנותר וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) תנן קולית המוקדשין הנוגע בה בין נקובה בין סתומה טמא ופירש״י הפיגול והנותר מטמאים את הידים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר [ובגמ' שם] הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ופירש״י בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) ששימשו נותר שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדש שיצא וכו'.</b> בפרק כיצד צולין עלה פ\"ה איבעיא להו יוצא גזרו ביה רבנן טומאה או לא מי אמרינן נותר דגזרו ביה טומאה (משום) דאתי לאיעצולי ביה אבל יוצא אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים לא גזרו ביה רבנן טומאה או דילמא לא שנא ואסיקנא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו טומאה משום דבני חבורה זריזין הם ומזהר זהירי ביה כי קא מיבעיא לן ביוצא בקדשים מאי תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין טומאת ידים במקדש וכו'.</b> בפ\"ק דפסחים (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמאת ידו אחת וכו'.</b> משנה בפ' חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל [לא] בתרומה ומשמע דהכי פירושא דמתניתין בתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאת ידים אע\"פ שנגעה בחבירתה חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אם נגעה ידו אחת באחרת אבל אם לא נגעה זו בזו אינו צריך להטביל אלא הטמאה בלבד ותני והדר מפרש שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לתרומה בנטילת ידים בלבד יטהרו ידיו.</b> משנה פ\"ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ופירש\"י לחולין ולמעשר ולתרומה די להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים. ולקדש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת או אשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים במ' סאה ואע\"פ שאינם אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה [דאורייתא] המטמאה כל הגוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלמה ובית דינו גזרו וכו' עד אף לתרומה.</b> פרק קמא דשבת עלה י\"ד (ע\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ\"ל. ואין מזה תפיסה על רבינו שאין כאן מקום דין נטילה לחולין ובהלכות ברכות שהוא מקומו כתבו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נגע בתרומה.</b> בסוף זבים ומני ידים בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשרפת על טומאה זו.</b> מימרא דאילפא בפרק קמא דשבת (דף י\"ז ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לט אדם ידיו במפה וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ומפרש רבינו דלאוכלי חולין גרידא התירו וכמ״ש בפרק [ששי] מהלכות ברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל והידים שניות וכו'.</b> זה מבואר על השורש שקדם בסוף פרק שקודם זה שמשקה שנגע בשני הוא תחילה לעולם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין משקים אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאים כלים.</b> זה על שורש מ\"ש בפרק שקודם זה אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד והוא שיהיו אותם משקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה ושם נתבאר ולפ\"ז מה ששנינו בפ\"ב דטבול יום גבי קדירה שהיא מליאה משקים אם היו ידיו מסואבות הכל טמא לא אקדירה קאי אלא אמשקה בין דחולין בין דתרומה אבל קדירה טהורה שאין משקים שנטמאו מחמת ידים מטמאים את הכלים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אבל אין משקין א\"א לא ידעתי מהו זה והוא סותר דבריו וכו'. מ\"ש והוא סותר דבריו כלומר שהוא כתב שהמשקים תחילה אלמא מטמאין ועכשיו אמר שאין מטמאין וא\"ת לא כתב שאין מטמאין אלא אכלים אף זו שיבוש וכו'. ותמהני על פה קדוש מה מקום היה לו לומר שסותר את דבריו שדבריו מבוארים שלא כתב שאין מטמאין אלא לכלים ומה שהקשה עליו מפרק אלו דברים כבר הקשה עליו כן בפרק שקודם זה ומה צורך לכפול הדברים וכבר כתבתי שם ליישב דברי רבינו: \n",
+                "<b>וכן גזרו חכמים וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות וכרבי יהושע דאמר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני וסתם לן תנא כוותיה בסוף זבים דמני לאוכל אוכל שני בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל השותה משקים טמאים וכו'.</b> בסוף זבים מני לה בהדי הנך שפוסלים את התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שיטבול.</b> לומר דאינו צריך הערב שמש כמ\"ש בפרק שאחר זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נגע באוכלים עשאם שלישי.</b> פשוט הוא דכיון דתנן שהוא פוסל את התרומה הוה ליה אוכל תרומה שנגע בו שלישי וכדתנן בפ\"ב דטהרות השלישי שבתרומה פסול ואינו מטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נגע במשקין וכו'.</b> נתבאר בסוף פרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא לטמא אוכלים.</b> נתבאר בפרק שקודם זה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולא אפילו לטמא אוכלים של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ\"ל. ואני אומר שזה דבר פשוט ומבואר בדברי רבינו בסמוך: \n",
+                "<b>ומפני מה גזרו וכו' עד במשקים שבפיו.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מתטמא וכו' עד מצטרפין לרביעית.</b> משנה סוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) ודעת רבינו דלא כר\"ת דפיסול גוויה לחוד היא גזירה קדמונית ליפסל מלאכול תרומה ושיעורה כחצי פרס וגזירת די\"ח דבר הוי למגע ושיעור כביצה ולאפוקי מסברא זו כתב רבינו אינו מתטמא עד שיאכל מאוכלים טמאים כחצי פרס וכן דעת רש\"י בפ\"ק דשבת וכן נראה דעת ריב\"א: \n",
+                "<b>אכל מעט ושהה וכו' אם שתה מעט ושהה וכו'.</b> בפרק ג' דכריתות (דף י\"ג): \n",
+                "<b>אכל פחות מכשיעור וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שהיא ראשון לטומאה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעוברת התירו לה לאכול וכו' פחות פחות מכשיעור וכו' אלא הרי היא טהורה.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו גם זה שם התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפילו טובא מפני הסכנה ומשמע לרבינו דהאי היתר הוא לענין שאינה צריכה טבילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'.</b> בסוף זבים מני לה בהדי הנך דפוסלין את התרומה: \n",
+                "<b>ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה וכו'.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n",
+                "<b>טבל א\"צ הערב שמש וכו'.</b> בת\"כ פ' שמיני כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים עד הערב וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דשבת וכתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות בספרא אמרו כלים שנטמאו במשקים עולין מידי טומאתן בו ביום ובפי\"א ממסכת פרה שנינו כל הטעון ביאת מים מד\"ס וכו' לאחר ביאתו מותר בכולן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנפלו עליו וכו' עד הרי זה טהור.</b> בפרק שלישי דמקואות: \n",
+                "<b>נפלו על ראשו וכו' וכן אם בא ראשו כו'.</b> תוספתא פרק שלישי דמקואות ויש חסרון לשון בספרי רבינו מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא מראשו וכו'.</b> בעיא בפרק שני דגיטין (דף ט\"ז) ופסקה לקולא דמידי דרבנן הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שלשת הלוגין וכו'.</b> תוספתא פרק שלישי דמקואות ופרק שביעי דפרה: \n",
+                "<b>שלשת לוגין אלו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה היו מניחין וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות וכו' עד שהם דברי חכמה מטמאין את הידים.</b> פ\"ג דידים וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כשהם מחוברים לספר וכו'.</b> בפרק כל כתבי [שבת קט\"ז.]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרגום שבעזרא וכו' עד ובדיו.</b> בפרק רביעי דידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב הלל ושמע וכו' עד אינם מטמאים את הידים.</b> שם בתוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ספרי המינים וכו'.</b> שם במשנה ובתוספתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב פרשת סוטה וכו'.</b> ירושלמי פרק ב' דסוטה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המתטמא וכו' טבל הרי הוא כשני לטומאה וכו'.</b> בסוף זבים מני טבול יום בהדי הנך דפוסלים את התרומה ופ\"ק דפסחים (דף י\"ד) אמרו שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכתוב קרא לטבול יום טמא.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ד ע\"ב) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד טבול יום.</b> בתוספתא דטהרות פ\"ק אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה הרי הוא כטבול יום מן השרץ כך היא הגירסא הנכונה וכתבה רבינו בהקדמתו לסדר טהרות. ובפרק כשם (דף כ\"ט) אמרו מה לטבול יום שכן אב הטומאה ותיתי מטבול יום דשרץ: \n",
+                "<b>כל הטעון הערב שמש בין אדם וכו' הרי הוא כשני לטומאה.</b> כלומר ואם נגע בחולין טהור דאין שני עושה ג' בחולין כדאיתא בפרק כשם (דף כ\"ט ל') ואם נגע בתרומה פוסל ואינו מטמא דתנן בפרק שני דטבול יום קדירה שהיא מליאה משקים ונגע בה טבול יום וכו' המשקים פסולים והקדרה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור ובתוספתא דטבול יום פ\"ב שנינו טבול יום אינו מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו בין מד\"ס.</b> הוא תמיהא לי מדתנן בפרק י\"א דפרה דטעון ביאת מים מד\"ס לאחר ביאתו מותר בכולן אלמא דטבול יום של ד\"ס מותר אף בתרומה ובקדש מיד ואינו טעון הערב שמש ואפשר לומר דיש בטומאות של דברי סופרים שטעונין הערב שמש ויש שאינם טעונים וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבול יום פוסל וכו'.</b> בריש פרק ב' דמעילה (דף ח') אהא דתנן נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום להפסל אין אבל לטמויי לא מתניתין מני רבנן היא דתניא טבול יום אבא שאול אומר תחילה לקדש רבי מאיר אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ\"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש ומפרש טעמא דחכמים משום דכיון דטבל קלשא טומאה פסול משוי טמא לא משוי כלומר ואינו כשאר שני שמטמא ג' בקדש ודבר ידוע שכשאומר פסול עניינו שלא יטמא זולתו וכמבואר בדברי רבינו ברפי\"א ובפי\"א דפרה תנן דטעון ביאת מים מן התורה לאחר ביאתו פוסל בקדש ובתרומה אליבא דחכמים ומותר בחולין ובפ\"ח דפרה תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המטמאים וכו'.</b> בטבול יום רפ\"ב משקה טבול יום כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו אינם מטמאים ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ח) ביארו ואמרו קלים שרץ חמורים זב וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלים טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע\"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן טבול יום וכו' ואם נגע במשקה תרומה הרי הם שלישי וכו'.</b> כלומר שמה ששנינו אינם מטמאים היינו לומר דכל חד כדיניה דחולין אינם מטמאים אלא טהורים ותרומה הויא שלישי וקדש רביעי ונקט אין מטמאין לישנא דכייל לכולהו ואיכא טהורים ואיכא פסולים: \n",
+                "<b>ודע</b> שמצאתי כתוב בספר מוגה ואם נגע במשקה קדש הוא או מחוסר כפורים הרי הן רביעי וטעמא מפני שרבינו סובר שמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כדמשמע בר\"פ טבול יום וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועתה יתבאר לך שאין שלישי שבתרומה וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני ושלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ונתבאר בפ\"ק דפסחים (דף ט\"ז) ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ד ל\"ה): \n",
+                "<b>לפיכך קדירה וכו' עד וספק הידים טהור.</b> פרק שני דטבול יום והדברים מבוארים בטעמא דטבול יום הוא כשני ואין שני עושה שלישי בחולין אבל פוסל הוא את התרומה אבל הקדרה לא נטמאה דמשקים שנגע בהם טבול יום לא הוו תחילה ואינם מטמאין כלים כמו שנתבאר בפ\"ז שהוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד טהור וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומאחר שמשקה וכו'.</b> משנה בסוף נדה (דף ע\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכל אלו הדברים וכו'.</b> שהאדם יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון וכו'. נתבאר בפ\"ה מהל' טומאת מת ובהל' מטמאי משכב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שכלי חרס לא יהיה אב טומאה לעולם.</b> פ\"ה מהלכות טומאת מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכלים לא יהיו אב טומאה לעולם וכו'.</b> נתבאר בפ\"ז מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין אתה מוצא משקין שניות לעולם וכו'.</b> חזר לכתוב כן לאפוקי ממ\"ש בקצת נוסחאות בסוף פ\"ק דפסחים (דף י\"ז ע\"ב) הכא בבשר שנטמא במשקים שניות שנטמאו מחמת שרץ וסובר רבינו שהוא טעות סופר כמ\"ש בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר באוכלים פסול וכו' הראשון שבחולין וכו'.</b> משנה פרק שני דטהרות ואיתא בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ופ\"ק דפסחים (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שני עושה ג' בחולין.</b> בפ\"ב דטהרות ופי\"א דפרה ופ\"ק דנדה (דף ז') ובפרק כשם (דף ל') אמרו דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ג ל\"ד) כולה סוגיא הכי רהטא וכן בחגיגה (דף כ\"ד) ובפסחים שם: \n",
+                "<b>ומנין לאוכל שני שהוא פסול בחולין וכו'.</b> משנה פרק כשם (כ\"ז:) וכריב\"ז. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן שרץ שנפל וכו'.</b> פ״ח דכלים ואיתא בפ״ק דפסחים (דף כ') ופרק תולין (שבת קל״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאין וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות: \n",
+                "<b>מנין לאוכל שלישי וכו'.</b> פרק הערל עלה ע\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראשון והשני וכו'.</b> פ\"ב דטהרות שם: \n",
+                "<b>ומנין לשלישי בקדש וכו' עד אינו דין שיעשה רביעי בקדש.</b> פרק כשם (דף כ\"ט ע\"ב) ופ\"ק דפסחים (דף י\"ח ע\"ב) ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר תאוה וכו'.</b> בתוספתא דנדה פ\"ט. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מטמא את הקדש,</b> מאחר שטהור לתרומה לא היה לו לטמא את הקדש ואפשר דלשון מטמא דנקט לאו דוקא אלא היינו לומר שפוסל את הקדש ולישנא דתוספתא נקט ולאו דוקא זה דעת הר\"י קורקוס ז\"ל. ואין נ\"ל שהרי שנו בתוספתא חזרו וגזרו כנבילה עצמה מטמא במשא נראה שגזרו והחמירו עליו בקדש ביותר ואין לתרומה שייכות בזה יותר מהחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חיבורי אוכלים וכו'.</b> בס״פ טבול יום בעא רבי זירא מרבי אמי בר חייא וכו' הא דתנן חיבורי אוכלים על ידי משקים חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א״ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ופירש רש״י חיבורי אוכלין וכו' ומשמע דפשט ליה דכיון דאוכלים אינם מטמאים אדם אין מונים בו ראשון ושני. וזהו שכתב הראב״ד והדבר ספק א״א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונים בו ראשון ושני עכ״ל. וטעם רבינו נראה שהוא מדגרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ד) בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' וכיון דהא דמיא להך וסלקא בתיקו ה״ה לאידך ואע״ג דרבי אמי בר חייא פשטה מ״מ מידי ספיקא לא נפקא. ונראה מדברי רבינו דהכי קא מיבעיא ליה אי חשיבי שני האוכלים שחיברם המשקה כגוף א' ואם נגע שרץ באחד מהם ה״ל תרווייהו ראשון והנוגע באוכל שבצד האחר הוי שני או דילמא אע״פ שהמשקה מחברם מ״מ היינו להיות אוכל שבצד זה טמא אע״פ שלא נגע בו השרץ ומכל מקום אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ודיינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל שנגע בו השרץ דהוה ליה שני ואוכל הנוגע בו שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השני שבחולין וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות שני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם נגע במשקה חולין טמאין.</b> איני יודע למה לא כתב שנעשו תחילה כמ\"ש בבא שאחר זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלישי שבתרומה וכו'.</b> שם השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור.</b> הכי משמע מדלא קתני ופוסל אוכלי קדש ומשקה תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן רביעי שבקדש אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור.</b> שם הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא. וכתב הראב\"ד אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור א\"א זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן וכו'. והיא משנה בפ\"ב דטהרות ופשטה מוכיח כדברי הראב\"ד ואפשר לומר לדעת רבינו דמאי מטמא משקה קדש דקאמר פוסל משקה קדש וכעין מה שפי' רבינו שמשון בפרק הנזכר גבי הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא דטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא ופוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פוסל ולא פוסל. ומ\"ש הראב\"ד ההוא משקה נמי פוסל משקה אחרינא לא דק דמשקה הנוגע במשקה אחר עושהו תחילה כמו שנתבאר בפ\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולין שנעשו וכו'.</b> בפרק ב' דטהרות ר\"א אומר האוכל אוכל ראשון וכו' רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה ומייתי לה בפרק ב' דחולין (דף ל\"ג ע\"ב) ופירש רש\"י בחולין שנעשו על טהרת תרומה כלומר האי אוכל ראשון שני ושלישי בחולין מיירי וכו' ובאי זה אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל. ומה שכתב וחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו'.</b> כתב הראב״ד א״א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים וכו'. ביאור הדברים דבפרק ב' דחולין (דף ל״ג) תנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. ובגמרא טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות אמאי ידים שניות הם ואין שני עושה שלישי בחולין וממאי דבחולין עסקינן דקתני חיה (דאילו קדשים חיה בקדשים מי איכא וכו') אמר רבי אלעזר א״ר הושעיא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כרבי יהושע וכו' דאמר שלישי ושני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ופי' רש״י על טהרת הקדש כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש וכו'. ודלא כרבי יהושע דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש אמר עולא (דף ל״ד) חברייא אמרין בחולין שנעשו על טהרת הקדש ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא רבי יהושע היא ולא מיבעיא קאמר ל״מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו ג' אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי מאן חברייא רבה בר בר חנא היא דאמר רבה בר בר חנא אמר ר״י מאי אהדרו ר״א ורבי יהושע אהדדי וכו' א״ל אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וכו' אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש איתיביה רבי זירא לרבי אסי שלישי ושני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא א״ל לא מיבעיא קאמר והא אף אני לא אמרתי [אלא בתרומה] קאמר אמוראי נינהו ואליבא דר״י. (דף ל״ה) יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר״נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודש בלבד ופירש רש״י קודש מקודש קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וכו' אבל שלישי של קדש המקודש בקדושת הפה לא מתיב רמי בר חמא וכו' א״ל הנח לתרומה וכו' אמר רבא מדרסות קאמרת וכו' מתיב רב הונא בר נתן השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר״א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ובריש פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ' ע״ב) מונה מעלות בקדש מבתרומה ואמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא וכו' ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש וגרסינן תו התם (דף כ״ב) רבא סבר לה כי הא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה וכו' שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ואחת מהאחרונות היא הרביעי בקדש פסול ובפרק ב' דחגיגה (דף י״ט ע״ב) על מתניתין דהתם אמר רב מרי שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפירקא קמא דנדה (דף ו' ע״ב) גבי מעת לעת שבנדה מטמא בין לקדש בין לתרומה דייק מדלא קתני לה גבי מעלות ופריך ר״נ והא תניא לקדש אבל לא לתרומה ומשני לה רבי שמואל בר יצחק [דה״ק] לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וטעם רבינו משום דהא דקתני חולין שנעשו ע״ג הקדש הרי הם כחולין וכו' משנה בספ״ב דטהרות וכיון דסתם לן תנא דלאו כקדש דמו הכי נקטינן ואע״ג דסתם לן תנא בפרק השוחט (חולין דף ל״ג) דלא כרבי יהושע אין משם ראיה דכקדש דמו משום דהא איכא התם אוקימתא אחריתא שאינה עניין לזה ותו דהא כמה אמוראי דסברי דלא כקדש דמו ורבא דבתרא הוא סבר הכי נקטינן כוותיהו והכי אמר סתם גמרא בשלהי נדה (דף ע״א ע״ב) אמתניתין דבראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש הם וכתב רבינו בפ״ב דטהרות כ״מ שתמצא במשנה זכרון שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא למשנה ראשונה וכיוצא בזה כתב בפ״ב דחגיגה ודבר פשוט דהלכה כמשנה אחרונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל וכו'.</b> בפרק ב' דטהרות הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ופירושה נלמד ממה שיתבאר בסמוך שאמרו במתניתין דהראשון שבחולין טמא ומטמא וכו' והשלישי נאכל בנזיד הדמע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אלא בחמישי שהוא טהור א\"א אומר אני החמישי וכו': \n",
+                "<b>ביאור</b> הדברים דבפ\"ב דטהרות שם תנן הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ולא מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ולא מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש עכ\"ל ופירוש הראב\"ד דחוק מאד ודברי רבינו כפשטא דמתניתין ומאי דקתני הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש ה\"ק שלישי שבתרומה והרביעי שבקדש אסורים לאכול קדש אפילו אין הקדש בעין אלא מעורב בנזיד ואינו מותר לאוכלו אלא הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש שהם טהורים גמורים שהרי אין רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל שלישי שבתרומה עצמה וכו'.</b> בפרק שני דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) אמר עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה מאי קמ\"ל תנינא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוי אי מההיא ה\"א וכו' קא משמע לן איתיביה רב המנונא לעולא הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה א\"ל הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס אר\"י אמר רבי האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע ואיצטריך דר\"י ופירש רש\"י בנזיד הדמע בתבשיל שתרומה מעורבת בו כגון שלישי זה עם מקפה של חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין של תרומה ושום ושמן דתרומה ולאוכלו וכו'. דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבנזיד הדמע תבלי תרומה מועטין. והא דר\"י אמר רבי איתא בפרק טבול יום וקאמר עלה באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל שלישי שבתרומה וכו'.</b> שם יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר\"נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד מתיב רמי בר חמא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה אמאי לאו קדש מקודש הוא א\"ל הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש וכו' דתנן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש והדר מתיב עליה ומסיק תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר\"א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ומשמע דרבי יצחק בר שמואל בר מרתא סבר כר\"א ברבי צדוק וכן פירש\"י ומאחר שרבינו פסק לעיל בסמוך כת\"ק דפליג אר\"א ברבי צדוק קשה היאך פסק כאן כרבי יצחק וצ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון שכתב הרשב\"א דרבי יצחק כתנא קמא דרבי אליעזר ברבי צדוק סבר דאמר חולין שנעשו על גבי הקדש הרי הם כחולין ולכך אומר האוכל שלישי אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדש האמור וכו' אבל חלות תודה וכו' עד הרי הם כחולין.</b> תוספתא פ\"ק דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועיסה הטבולה לחלה הרי הן כחולין.</b> פרק כשם (דף ל') בתירוצא בתרא ובספרי רבינו כתוב החלה והתרומה ותשלומי ד' וה' וט\"ס הוא וצריך למחוק ד' וה' ולכתוב במקומה תרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שודאו מטמא וכו'.</b> פ\"ק דנדה עלה ז': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחת עשרה מעלות וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכר\"נ דאמר י\"א שנו דרבא סבר כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וטמאה במדרס שנשא עמה.</b> אינו מדוקדק דהא בגמ' (דף כ\"ב ע\"ב) הכי אמרי' קדש מ\"ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין [קודש] ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע\"פ החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש הרי שנטמאה במדרס שנפל לאויר חבית לא במדרס שנשא עמה. ועוד יש לדקדק עליו דאמרינן בגמרא א\"ה תרומה נמי הא מני רבי חנניא בן עקביא היא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה מאי היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה וכו' ולא ישיטם על פני המים וכו' רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ורבינו פסק כאן כרבי חנניא בן עקביא דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקדש אבל לא בתרומה ובפרק עשירי מהלכות פרה פסק כת\"ק וי\"ל שטעמו משום דהכא סתם לן תנא כרבי חנניא בן עקביא והתם סתם לן בפ\"ט דפרה כת\"ק ויש לנו לומר ראה רבינו דבריו של רבי חנניא בן עקביא בנושא את המדרס ודבריו של ת\"ק במעביר בנהר וכדאמרינן בפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונשא וכו' טהור.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל דמילתא דרבנן היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה לקדש וכו'.</b> שם בגמ' (דף כ\"ג) דגמרינהו חבר ומשום צנורא דע\"ה דנפול אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא אלא בתר דגמריה מיזהר זהיר בהו לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל המעלות של דבריהם הם וכו'.</b> שם (ע\"ב) הכלי מצרף מה שבתוכו וכו'. מנא ה\"מ אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כלומר והויא דאורייתא וכו' ופליגא [דרבי חנין] אדרבי חייא בר אבא אמר ר\"י דאמר וכו' מעדותו של ר\"ע נשנית משנה זו כלומר והויא מדרבנן. ופסק רבינו כר\"י משום דהוא מריה דגמרא טפי מרבי חנין ומ\"מ קרא דאייתי רבי חנין כתבו רבינו לרמז בעלמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היו שני הצבורים בתוך הכלי וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה עלה כ\"ד הושיט אחד לביניהם מהו צריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ופירש רש\"י הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון מהו אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותם שנים. אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ורבינו מפרש בענין אחר כמבואר בדבריו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו לא נטמא אלא זה שנגעה א\"א זה שיבוש שאותו אמצעי שנתן ביניהם וכו'. ותמהני על פה קדוש למה דחה פירוש רבינו בשתי ידים לומר עליו שהוא שיבוש שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת לומר שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שאין צריך לכלי אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי עם אותו שנטמא שהרי אין דבר מפסיק ביניהם. לכך נ\"ל שדעת רבינו שאילו היה המפסיק ביניהם חצי עשרון אין ה\"נ שהיה מצטרף אבל הכא במאי עסקינן בשדבר אחר שאינו סולת מפסיק ביניהם וזהו שכתב רבינו ודבר אחר ביניהם והשתא דברי רבינו מכוונים בלי שיבוש ואדרבה על פירוש הראב\"ד יקשה למה לא יצטרף האמצעי עם הטמא שאין דבר מפסיק וישאר השלישי טהור וזה היה יותר ראוי מלהצטרף שנים שדבר מפסיק ביניהם וכן יקשה לפירוש רש\"י ואף על פי שיש לדחוק ולומר דכיון שזה העשרון היה שלם מתחילה יותר ראויים להצטרף חלקיו זה עם זה מלהצטרף עם חלק אחר פירוש רבינו יותר נוח ואף על פי שבירושלמי פרק חומר בקדש נראה כפירוש הראב\"ד אין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שני צבורים בכלי וכו'.</b> שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את\"ל חשיב לה כנפשט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל קדש שנטמא וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש בא טבול יום ונגע וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרביעי בקדש.</b> משנה פ' חומר בקדש (דף כ' ע\"ב): \n",
+                "<b>וכן שלישי בתרומה אם נגע וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש (וכן) והשלישי שבתרומה או שבקדש וכו'.</b> משנה פרק חומר בקדש הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמאת ידו אחת וכו'.</b> משנה פרק חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ביד חבירו.</b> שם (דף כ\"ד ע\"ב) כרבי יוחנן ואף ריש לקיש הדר ביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב פסל את השנייה.</b> שם רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אחד ידו ואחד יד חבירו ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא וכו' דתניא יד נגובה מטמאה את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אותה יד לפסול אבל לא לטמא ופסק רבינו כרבי יוסי ברבי יהודה משום דרבי יוחנן וריש לקיש הוו סברי כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה ידו בלולה במשקה וכו'.</b> כן כתב רבינו שם בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם היתה ידו בלולה במשקה א\"א זה אינו מן הסוגיא וכו'. ואין זה השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דעל ידי משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתה גם בלתי נגיעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואפילו נגע בה כשהיא נגובה.</b> כלומר אע\"פ שנגע בה לא נטמאת מאחר שהיא נגובה דאילו היתה לחה פשיטא שנטמאת על ידי המשקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלים נגובים וכו'.</b> משנה פרק חומר בקדש (דף כ':) [אוכלים] אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש ובגמרא וכי יש נגובה לקדש והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש לאכול צנון או בצל חולין עמהם לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזהו העיקר האוכל אוכלין נגובים בידיו והם טמאות שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא לקחן בידים אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא את הקדש שבפיו עכ\"ל. ולפי זה הא דקתני וביקש לאכול צנון או בצל היינו לומר שדרך צנון או בצל להדיחם במים וכשאוכלם נגעו ידיו בהם ונטמאו ומטמאים את הקדש שבפיו ורש\"י פירש בענין אחר ואיכא למידק מאי קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס והלא חיבת הקדש מכשרתן אימא דהיא גופה קמשמע לן דחיבת הקדש מכשרתן ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא אי נמי דרבנן אינה מאחת עשרה מעלות השנויות שם שגזרו בקדש. ודע שיש בספר רבינו טעות סופר וכך היא הנוסחא הנכונה ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלים של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו ראשון ושני.</b> בפרק ב' דחולין (דף ל\"ו) גבי בעיא דצריד של מנחות בעיא דלא איפשיטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפרק שמיני מהלכות אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני ונ\"ל שטעמו שם כמ\"ש שם דאיתא בפרק המנחות והנסכים דלא מיבעיא אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונים מיהו ה\"מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפירש רש\"י שם דאז חיבת הקדש מכשרתן ואף על פי שלא הוכשר כמי שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין בו ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהיא דרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפילו מדרבנן ובפ\"ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונים בו ראשון ושני מדרבנן מיהא אבל הכא דמיירי בטומאת ידים שהיא דרבנן כתב שהדבר ספק כמ\"ש בד\"א לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו וכו' לאו אאין צריך לומר שאם נגעה טומאה וכו' דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות חיבת הקדש מכשרתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האונן אחר שתם זמן אנינתו וכו'.</b> משנה בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה וכו'.</b> שם בגמרא (דף כ\"ד ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו'.</b> בר\"פ טבול יום ואע\"ג דלא איתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דה\"ה למחוסר כפורים כיון דבהדי הדדי מיתנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שש מעלות הראשונות וכו'.</b> בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"א ע\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק י\"א. ומה שכתב הראב\"ד גם אני ביארתי שאלו דברי יחיד הן ואין הלכה ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהם בקדש עכ\"ל כבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמש מעלות עשו חכמים בבגדים וכו'.</b> משנה פ\"ב דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) וכרב אחא (דף י\"ט ע\"ב) דמוקי למתניתין כולה כרבנן ותני בסיפא ה' מעלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועמי הארץ עצמם כזבין לטהרות כמו שביארנו.</b> בפ\"י דמטמאי משכב ומושב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה וכו'.</b> ג\"ז משנה בפ\"ב דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אוכלי חוליהן בטהרה וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי אוכלי מעשר שני וכו' עד מדרס לקדש.</b> משנה בפרק ב' דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אוכלי תרומה עצמן וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת.</b> משנה פ\"ב דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הטהור לקדש וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עשו חכמים מעלות בטבילה וכו' עד הוחזק לקל.</b> משנה פ\"ב דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש טבל סתם ולא נתכוון וכו'.</b> שם טבל ולא הוחזק כאילו [לא] טבל פי' הוחזק נתכוון היינו למעשר וממנו ולמעלה אבל לחולין אמרי' התם בגמרא דלא בעי כוונה בין בטבילה בין בנטילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המעלות האלו מד\"ס וכו'.</b> שם משמע הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה טהור לתרומה וכו'.</b> בפ\"ז דטהרות (משנה ח') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ״ש וא״צ הערב שמש.</b> הכי משמע בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט): \n",
+                "<b>והר\"י</b> קורקוס ז\"ל הוקשה לו מ\"ש רבינו בספי\"ב האונן וכו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ\"ש כאן והאריך ביישוב קושיא זו ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שהרי הם אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אע\"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש ולא החמירו עליהן להצריכם הזאה שלישי ושביעי לחוש שמא נטמאו במת שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא: \n",
+                "<b>היו ידיו טהורות וכו'.</b> בפרק שביעי דטהרות וכתב שם הרא\"ש שהידים עסקניות ונגעו במקום הטינופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא\"כ ליבעי כל גופו טבילה ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא שמר מטומאת מת וכו' ואם ידע שלא נטמא במת וכו'.</b> בר\"פ טבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים וכו'. וכן הרוקים הנמצאים.</b> שם בפ\"ד דטהרות (משנה ה') על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו'. על ספק כלים הנמצאים על ספק רוקים הנמצאים ומייתי לה בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב) ובפ\"ג דנדה (דף ל\"ג ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים וכו'.</b> משנה פ\"ח דשקלים (משנה ב') כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים דרך עלייה טהורים וכו' דברי ר\"מ רבי יוסי אומר כלים טהורים חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות וידוע דהלכה כרבי יוסי ולא חשש רבינו להוציא מן הכלל כלים המיוחדים לקברות לפי שדבר פשוט הוא שהם טמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים.</b> בפירקא קמא דפסחים (דף י\"ט ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הסכינין לשחיטת הקדשים וכו'.</b> יתבאר ממה שיבא בסמוך והוא שנוי אצל מתניתין דכל הכלים וכו' שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חוץ מן הסכינים א\"א דבר זה אמר מפני וכו'. ומאחר שהעלה רואה אני את דבריו הרי הוא מסכים לדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מצא סכין בי\"ד בניסן וכו'.</b> שם סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל חל י\"ד להיות בשבת שוחט בה מיד בט\"ו שוחט בה מיד נמצאת קשורה לסכין הרי זה כסכין ופירוש משנה זו מבואר כאן בדברי רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד שוחט בה קדשים מיד א״א אין דברי המשנה כך וכו'. אין פירושו של הראב״ד מוכרח וכבר אפשר לפרש כפירוש רבינו אבל מה שקשה לי בדברי רבינו דבפרק אלו דברים (פסחים דף ע') אמרינן איבעיא להו לבן תימא יש משום שבירת עצם [בחגיגה] או אין בה משום שבירת עצם וכו' ת״ש סכין שנמצאת בי״ד וכו' עד לא מטביל לה ופירש״י שוחט פסחו מיד ואין צריך להטבילה וכו' משמע מהא דטעמא משום דחזקה אדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח ורבינו עצמו כתב כן בפירוש המשנה ולמה תלה כאן רבינו הטעם בלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום זה ואפשר שלזה נתכוון הראב״ד שכתב וכל מ״ש כאן אינו כלום. וליישב דעת רבינו נ״ל דהכי קאמר שלא גזרו על הסכינים ביום זה מפני שחזקה שאדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח. ועדיין יש לשאול למה השמיט דין הקופיץ בזה ובזה שונה ומטביל וי״ל משום דמאי דמפליג במתניתין בין קופיץ לסכין צריך לאוקומה כבן תימא דיחידאה הוא ואי מוקמינן לה כרבנן צריך לאוקומה בנשיא גוסס בי״ג ומת בי״ד דהוא מילתא דלא שכיחא ולכך כתב סתם דין הסכינים הנמצאים שבכלל זה הקופיץ ואע״ג שכתב לשחיטת הקדשים ה״ק לצורך שחיטת הקדשים שהקופיץ צורך שחיטת קדשים הוא לשבר עצמות החגיגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד מפני שעשו אותה ביום הזה א\"א מים הרעים שתה כשפירשו לו וכו'. תמהני על פה קדוש שקרא מים הרעים לפי שלא ערב לו. ומ\"ש שאין כאן הזאה כל עיקר אבל אמרו שונה וכו' י\"ל דרבינו מדנקט תנא שונה יליף לה דהיינו לומר אנו מחזיקים אותו שכבר הזה עליו הזאה ראשונה כדי לטהרו לצורך יו\"ט והיום יום ז' ולכן שונה להזות עליו שנית ומטבילו ולדברי הראב\"ד קשה לישנא דשונה ועוד שכתב שמא עדיין לא הטבילו ואם לא הזה עליו איך יטהר בטבילה לחוד אם הוא טמא מת ועוד שכתב ואת\"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו וכו' שנראה שדברים אלו הם כדברי רבינו ממש ונ\"ל דה\"ק שאין כאן הזאה כלל אלא טבילה בלבד והטעם משום דכלי זה הוא ספק טמא ספק טהור ואת\"ל טמא שמא אינו טמא מת אלא טמא בשאר טומאות שאינן טעונות אלא טבילה לבד וא\"ת שלעולם נחוש לטומאת מת שצריך הזאה לא מן הטעם שלו שעשאוה ביום זה כאילו הוא שביעי שלה אלא הטעם שבודאי הקדים בעליו וכו' כלומר שרבינו תלה הטעם בשחכמים עשאוה ביום זה כאילו הוא יום שביעי שלה והראב\"ד סובר שלא הוצרכו חכמים לעשותה כי היא מעצמה בחזקה שודאי הקדים בעליה והזה הראשונה וכו'. וסתם דבריו וכל זה איננו שוה שעם כל זה נראה בעיניו יותר נכון לומר שאינו צריך הזאה מהטעם שכתבתי ולשון שונה יתפרש לדעת הראב\"ד אע\"פ שיש לומר שמא כבר הטבילו בעליו ישנה זה ויטבילנו ולדעת רבינו ניחא טפי. ומ\"ש לא מן הטעם שלו אלא שבודאי הקדים בעליו וכו' אומר אני שגם זה הוא הטעם שלו דמה טעם עשאוה חכמים ביום זה כאילו הוא שביעי שלה משום דחזקה שכבר הקדים בעליו והזה הראשונה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הרוקים הנמצאים בירושלים וכו'.</b> שקלים פרק שמיני כרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהראשון כו'.</b> תוספתא פרק ה' דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומה וקדשים שנטמאו וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהם וכו' ויש שם ספיקות ששורפין עליהם וכו'.</b> בטהרות פ״ד ופרק בנות כותים (נדה דף ל״ג ע״ב) וכתב רבינו גבי שורפין ואצ״ל קדשים וגם גבי אין שורפין כתב כן ונראים שהם כדברים סותרים זה את זה וביאור הדברים פשוט דקדשים חמירי מתרומה ומה ששורפין עליו תרומה דחשבינן ליה בודאי טמא מכ״ש דחשבינן ליה לקדש בודאי טמא ושורפין וידוע שראוי ליזהר [מ] לשרוף קדשים יותר ממה שראוי ליזהר מלשרוף תרומה וא״כ הספק שאין שורפין עליו תרומה מכ״ש שלא ישרפו עליו קדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין וכו'.</b> כך הגירסא האמיתית בספרי רבינו ואיתא בפרק בנות כותים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ששה ספיקות וכו'.</b> פרק חמישי דטהרות שם ולישנא דמתניתין על ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה ופירוש רבינו בה ע\"פ התוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נסתפק לו וכו'.</b> שם וכת\"ק ואיתא בפרק בנות כותים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים עשר ספיקות וכו'.</b> פ\"ד דטהרות והשמיט רבינו ספק בכורות וספק נזירות מפני שאינה ענין לטומאה וטהרה והכניס במקומם ספק עובר ועומד וספק שתי רשויות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובים למקוה כיצד וכו'.</b> פ\"ב דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מורין לו וכו'.</b> בתוספתא דמקואות פ\"ב אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה\"ה לדין זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק טומאה צפה על פני המים כיצד וכו' בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וכו'.</b> בפרק ד' דטהרות וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה וכו'.</b> שם כרבי יוסי ומשמע לרבינו שאין חולק עליו: \n",
+                "<b>ולא אמרו ספק טומאה צפה וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ג ס\"ד): \n",
+                "<b>וכל הנתלין ונגררין וכו'.</b> שם (דף ס\"ד) וגירסתו בגמרא הניטלים בטי\"ת ופירשו התוספות הניטלים אדם עומד במים וחבירו היה משלשל שרץ ספק נגע בו אדם העומד במים או הנגררים שחבירו היה גורר שרץ ע\"פ המים ספק נגע ספיקו טמא מפני שהם כמונחים כיון שאם אדם תופס בם אין כאן דין טומאה צפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שהיה מונח בכלי וכו'.</b> בעיא שם ומסיים את\"ל בתר כלי אזלינן כלומר x כיון שהוא מונח בכלי אין לו דין צף וכבר ידוע שדרך רבינו לפסוק כאת\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה מונח על המת וכו'.</b> כל הני בעיי דאיפשיטו שם באת\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב היה שרץ וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל אלא דבנוסחי דידן איפשיטא לחומרא ובנוסחת רבינו איפשיטא לקולא. \n",
+                "<b>ומה שכתב היה מונח על גבי מי חטאת וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא פירוש מספקא ליה מפני שהם עבים מפני האפר המעורב בהם דדילמא דמו לאוכלא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויראה לי שספיקו טהור.</b> נראה שטעמו משום דכיון שטהרו חכמים טומאה צפה ע\"פ המים הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שטהרו ספק טומאה וכו' כיצד עריבה וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שרץ שנמצא צף וכו'.</b> תוספתא בסוף טהרות ופירש ר\"ש לפועלים היינו אוכלי חוליהם בטהרה וא\"ת מאי שנא מעריבה דבסמוך דמטהרין לתרומה ואפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלים ומתוך שאינה צפה ע\"פ המים טמאה לתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק משקים לטמא אחרים וכו' כיצד היה מקל בידו וכו'.</b> משנה פרק רביעי דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקים טמאים וכו'. ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו במשקים אלו וכו'.</b> טעם כולם משום דטומאת משקים דרבנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל טמא שפשט ידו.</b> משנה פ\"ד דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיא מליאה משקים וכו'.</b> בתוספת' דטהרות פ\"ה (מגע) טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלים ומשקים טמא והכלי טהור. ונראה שספק אוכלים ט\"ס הוא דספק משקים ליטמא טמא אבל ספק אוכלים טהור וכך הם דברי רבינו שלא הזכיר לטמא אלא ספק משקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נכנסו משקים שהם טמאים מספק וכו'.</b> שם חבית שיש בה משקים טהורים עד חציה ונפלו משקים לאוירה ספק טמאים ספק טהורים המשקים טהורים שאין מיטמאים אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקים משקים טמאים והחבית טהורה פירוש שאין מיטמאים אלא מחמת החבית וכדתנן בפרק ח' דכלים השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה שהתנור תחילה והכא כיון שהחבית טהורה אף המשקים טהורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נפלו משקים אלו וכו'.</b> שם אפה פת בתנור ונפלו משקים לאוירו ספק טמאים [ספק טהורין] הפת טהורה שאינה מיטמאת אלא מחמת התנור ומסיים בה נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור והשמיטו רבינו והטעם משום דמשמע ליה דמשבשתא היא דספק משקים ליטמא טמא אמרו לא ספק אוכלים ואי בעית לתרוצה צריך לאוקומה כשהיו בפת גומות ובהם משקים ומי הכניסנו בתגר זה הילכך להשמיטה עדיף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבץ ביתו וכו' עד הרי ז. ו טמאה בספק.</b> תוספתא דטהרות פרק ה' וכתב הראב\"ד הניח הככר עד שנגבו המים א\"א נ\"ל מפני מראית העין וכו' וטעם רבינו הגון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ידים וכו' עד והככרים כמו שהיו.</b> משנה פ\"ב דידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היו ידיו טמאות וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ספק היה דבר חוצץ וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה ידו אחת טמאה וכו'.</b> זה נלמד ממ\"ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובים למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ספק דברי סופרים כיצד וכו'.</b> פ\"ד דטהרות: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אכל אוכלים טמאים וכו' וספק נגע בטהרות אלו וכו'.</b> פשוט הוא שזה בכלל ספק ד\"ס. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האוכל ספק אוכלים טמאים וכו'.</b> גם זה בכלל ספק ד\"ס. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האוכל תרומה תלויה טהור.</b> תוספתא פ\"ה דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אב הטומאה שהוא מד\"ס וכו'.</b> משנה פ\"ד דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אא\"כ היה האב עצמו טמא בספק וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק החולין וכו'.</b> משנה פ\"ד דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק הקרבנות כיצד וכו'.</b> שם ומייתי לה בסוף פירקא קמא דכריתות (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק נגעים כיצד וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק עומד ועובר וכו'.</b> בפרק שלישי דעדיות (משנה ז') ובפרק ששי דטהרות הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר וכו' ספק האהיל ספק לא האהיל וכו' רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרים וזה ע\"פ מה ששנינו פרק י\"ג דנגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור ואם עמד טמא וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק שרצים כו'.</b> בפ\"ד דטהרות ספק שרצים כשעת מציאתן ובתוספתא אי זהו ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ובמשנה דטהרות רפ\"ד שנינו הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור פי' מפתח טמא ואין ידוע אם נגע בככרות בעת עוברו עליהם וכן ככר לבין מפתחות טמאים אנו דנין הדבר כשעה שמצאנו אותו וכיון שעכשיו אין נגיעה טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ בפי חולדה וכו'.</b> בפרק רביעי דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מהלכת בו ונוגע בככרות וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דטהרות וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בזמן שנטלתו וכו' עד הרי אלו טמאות.</b> שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ראוהו חי בפיה.</b> אע\"פ שמצאוהו מת בפיה כך היא הנוסחא הנכונה והיא בתוספתא בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>וכן השרץ בפי חולדה וכו'.</b> משנה פרק ד' דטהרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק רשות הרבים כיצד.</b> תוספתא פ\"ו דטהרות: \n",
+                "<b>וכל אלו הספיקות וכו'.</b> הדבר מבואר דלא קאי אמאי דסליק מיניה שהוא ספק ר\"ה אלא לספיקות הקודמים לזה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שאין בהם א\"א זה שיבוש אלא אע\"פ שיש בהם עכ\"ל. ולכאורה משמע כדברי הראב\"ד דשאין בו דעת להשאל אפילו ברה\"י טהור בכל הספיקות ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טיהרום אלא שבפ\"ק דחולין (דף ט' ע\"ב) אמרו על ההיא דשרץ בפי חולדה ומהלכת ע\"ג ככרות של תרומה דטעמא הוי משום דככר אין בו דעת להשאל ומשם למד רבינו דכל הני טיהרום מטעם זה וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספיקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות שאע\"פ ששאר ספיקות טמאות אלו טהורות אלא הספיקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק ב' רשויות כיצד וכו'.</b> משנה פ\"ו דטהרות במתניתין ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים: \n",
+                "<b>אע\"פ שספק ר\"ה טהור וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא שרוף וכו'.</b> פ\"ט דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומחט שנמצאת וכו'.</b> שם פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עדים אומרים לו נטמא וכו'.</b> ספ\"ה דטהרות וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות וכו'.</b> תוספתא שם (פ\"ו) טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. וכתב ר\"ש יחוש לעצמו דלגבי אחרים לא מהני מאי דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני עכ\"ל ולישנא לא משמע כפירושו אלא הכי קאמר אפילו לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד אומר נטמא וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה שם ספ\"ה דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני מה טהרו חכמים וכו'.</b> תוספתא דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה החמירו ברשות היחיד וכו'.</b> פירקא קמא דחולין (דף ט' ע״ב) ופרק כשם (דף כ״ח כ״ט) ופרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה א\"א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר וכו'. וי\"ל לדעת רבינו שאותו טעם רבן שמעון בן גמליאל אמרו ויש לגמגם עליו דהא שלשה הם רבים כמו שכתב רבינו בסמוך והרי הם יכולים להשאל ולפיכך השמיטו רבינו והטעם הראשון הוא דברי בן זומא ששאלוהו והשיב וקבלו תשובתו ועוד דסוגיין דגמרא בכל דוכתא דספק טומאה ברשות היחיד טמא מסוטה ילפינן לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכשם שהסוטה ובועלה שנים וכו'.</b> בפ' ב' נזירים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להשאל וכו'.</b> פ\"ק דנדה (דף ד' ע\"ב) ופרק כשם (דף כ\"ח ע\"ב) ובתוספתא דטהרות (פ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד חש\"ו וכו'.</b> משנה פ\"ג דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסומא והישן והמהלך וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דטהרות: \n",
+                "<b>בד\"א שכל שאין בו דעת לישאל וכו' כיצד תינוק טמא וכו'.</b> משנה פ\"ג דטהרות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו משקים טמאים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה כלב וכו'.</b> שם וכראב\"י דמשנתו קב ונקי. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא בבצק וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים כשהיו המשקים צלולים וכו'.</b> ס״פ עשרה יוחסין (קידושין דף פ' ע״ב) אמר ר״י ב״ל לא שאנו אלא במשקים לבנים וכו' ופירושו וכו'. ורבינו מפרש דר״י לא מפליג אלא בין צלולים לעכורים דצלולים אפילו אדומים הם נבלעים בבצק ואינם ניכרים ועכורים אפילו לבנים הם ניכרים ומאי דאמר פירושו לא שמע היינו לומר דלצלולים קרו לבנים ולעכורים קרו אדומים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא חזקה וכו'.</b> שם וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו טומאות וטהרות וכו'.</b> בתוספתא רפ\"ד ואיתא פ\"ק דנדה (דף ה' ע\"ב) היה וכו' עוטף בטליתו וכו' וטומאות וטהרות למעלה מראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם א\"א לו אא\"כ נגע טמא וכתבו התוספות פי' טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע אם לא נגע אי נמי טומאות וטהרות בצדו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח\"כ לטהרה וקמ\"ל דלא הוי ס\"ס שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע שמא לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עוד כתבו על מה שאמרו ואם א\"א אא\"כ נגע ואם תאמר פשיטא כיון דא\"א ודאי נגע וי\"ל דלאו לא אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי וכן מוכיח בתוספתא שאמרו ואם א\"א אלא א\"כ נגע ספיקו טמא מדקאמר ספיקו משמע דלא הוי ודאי נגע עכ\"ל. וכ\"כ רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככר של תרומה וכו'.</b> תוספתא דטהרות ופ\"ק דנדה עלה ד' ככר ע\"ג הדף וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהוא במקום מדרון.</b> פירושו אע\"פ שהמדרס במקום מדרון שאפילו נפלה ככר על המדרס לא נשאר שם אבל אם המדרס בקרקע שוה פשיטא דטהור שאם היה נופל שם היה נשאר וכן פי' התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שנמצא וכו' וכן חמור וכו'.</b> פ\"ג דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שהיה תופס וכו'.</b> תוספתא דטהרות פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וארבעה ספיקות וכו'.</b> גם זה תוספתא בפ' הנזכר. \n",
+                "<b>ומ״ש הגדיל עד שיהא בו דעת לישאל וכו' עד אוכלין על גביו טהרות.</b> בס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בודקים אותו.</b> תוספתא פ\"ג דטהרות ופ\"ק דחגיגה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כזית מן המת וכו'.</b> פרק ד' דטהרות ואם תאמר הרי טומאה זו אין לה מקום כיון שהיא בפי עורב וספיקה טהור כמו שנתבאר בפרק ט\"ו גבי שרץ בפי חולדה ונבילה בפי הכלב ותירץ רבינו שמשון שכל המאהילים חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקים: \n",
+                "<b>וכן הממלא בכלי וכו'.</b> פרק ד' דטהרות הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ומה שמחלק בין יש לו אוגנים לאין לו נלמד ממה שיבא בסמוך ומפרש רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הממלא בעשרה דליים וכו'.</b> פירקא קמא דנדה (עלה ג' ע\"ב) המדלה עשרה דליים מים זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שאנו אלא שאין לה אוגנים אבל אם יש לה אוגנים טמאים ונראה דה\"פ הכלי שנמצא בו השרץ הוא טמא וכולם טהורים מפני שאנו תולים שהיה השרץ בכלי קודם שהטיל בו מים וכל הדליים ושאר הכלים טהורים משום דאפילו אם תמצי לומר שהשרץ היה בבור ועלה בדלי וממנו נפל לכלי הדלי והכלי טהורים משום דהו\"ל טומאה צפה על פני המים אבל כשיש בדליים אוגנים חיישינן שמא אחר שיצאו המים נשאר בדלי ונטמא הדלי ואחר כך נפל השרץ לכלי. אבל קשה למה תשעה הכלים טמאים. ועל מ\"ש בבבא קמייתא ואם היה לכלי שמילא בו אוגנים וכו' קשה דזו אינה טענה אלא לטומאת הכלי שמילא בו לא לטמא שאר כלים וע\"ק דברישא טיהר מפני שאין בהם דעת לישאל ואם כן למה טימא כשיש בו אוגנים הא אין בהם דעת לישאל וצריך עיון: \n",
+                "<b>המערה מכלי לכלי וכו'.</b> פרק ד' דטהרות. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו מפני שהם כלים.</b> א\"א תמה אני וכו'. ומ\"ש שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא כלומר וכיון שהטומאה באה בידי אדם ה\"ל יש בה דעת לישאל ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ומ\"ש ואף על גב דר\"י ס\"ל וכו'. בפירקא קמא דנדה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קופה שנשתמש בה וכו' אם יש לה שוליים וכו'.</b> פשוט בפ\"ק דנדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או אזנים וכו'.</b> שם כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נשתמש בה בטהרות בזוית זו וכו'.</b> גם זה שם וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזולף את הבור וכו' עד הכל טמא.</b> בסוף טהרות וכתב הר\"ש זולף מלשון שפיכה כמו מזלפים עליו ביד וכמו מזלפין על גבי האישים והכא הוצאת יין ושמן מן הבור זולף קרי ליה ויתכן דנופל לשון זולף בדבר שאין נעשה בבת אחת אלא מעט מעט דמתניתין דממלא כלים זה אחר זה מן הבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קוצה זיתים וכו'.</b> בתוספתא פרק י״א דטהרות כחכמים ולא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ואע״ג דסתם מתניתין פרק ט' דטהרות כרבי לא חש לה רבינו. ויש לתמוה דהא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב ע״ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא בין כותל לזיתים וכו'.</b> במשנה שם ופירש רבינו שמשון טהור ולא חיישינן שמא היה על הזיתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורץ מקרצת וכו' ונמצא השרץ וכו' עד אף העיסה טמאה.</b> תוספתא דטהרות (פי\"א) וכחכמים ופירש ר\"ש הקורץ מלשון קרץ מצפון. מקרצות חתיכות של בצק וטעמא דעיסה כטעמא דמעטן עכ\"ל. ונמצא בתוכה ודאי בעיסה היה דאי במקרצת נפל לא היה בתוכה אלא על גבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל טמא וכו' עד הולכים אחר הרוב.</b> תוספתא דטהרות פ\"ד ובספרי רבינו כתוב אע\"פ שאין עליה משקה רותח וט\"ס הוא וצ\"ל טופח במקום רותח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם היו דמים טהורים וכו' עד שהוא טהור.</b> תוספתא דטהרות ריש פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שיש בה נבילות וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שמגבבת וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פ\"ג דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שאתה יכול וכו'.</b> פ״ו דטהרות וכתבו התוספות בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה ע״ב) דאפילו ס״ס טמא מפני כי מן הדין אפילו חד ספיקא ראוי לטהר דאוקמה אחזקתה וכיון דמטמאינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה מ״ל חד ספיקא מה לי כמה ספיקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה צפרדעים וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דטהרות: \n",
+                "<b>זה הכלל כל ספק וכו'.</b> משנה פ\"ז דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך עצמות המת ועצם נבילה וכו'.</b> משנה פ\"ה דטהרות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא מת מושכב וכו'.</b> פרק כיצד צולין עלה פ\"א (ע\"ב) ודע דמסיים בה במה דברים אמורים במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא וכו' לפי שטעון או רכוב א\"א שלא יגע ולא יאהיל ופירש רש\"י בד\"א דמשובר ומפורק טהור טעון משוי ע\"כ הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שסמך על מה שכתבו בפרק ו' מהלכות קרבן פסח ושם כתבתי בביאור דינים הללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא במבוי וכו'.</b> משנה פרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כיבוד ובגמרא איבעיא להו עד שעת כיבוד חזקתו בדוק או דילמא חזקתו מתכבד ומאי נפקא מינה דאמר כיבד ולא בדק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדק אי אמרת חזקתו מתכבד הא מתכבד ופירש רש״י חזקתו בדוק מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת כיבוד וכו' או משום דחזקתו מתכבד דאי הוה התם בשעת כיבוד הוה נפיק האי שרץ מחמת כיבוד ואסיקנא דחזקתו בדוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שמצאו יבש וכו'.</b> שם במשנה לר\"ש ופסק רבינו כוותיה משום דר\"א מפרש מילתיה בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני רוקין ברה\"י וכו'.</b> פרק ד' דטהרות שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל היסטן ברה\"י ועל מגען בר\"ה בזמן שהם לחים ועל משאן בין לחים בין יבשים ופירושה מבואר כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא וכו'.</b> שם היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו בר\"ה שורפין עליו את התרומה ואין צ\"ל ברה\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש כבר ביארנו.</b> הוא בפרק י\"ג מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב ברשות הרבים וכו'.</b> בפרק ה' דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד לו כלי וכו'.</b> תוספתא דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבד לו בר\"ה וכו'.</b> משנה פ\"ח דטהרות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד או מקצתו טמא א\"א בתוספתא בר\"ה אבד ביום ומצא בלילה טמאים מדרס וטהורין טמא מת וברה\"י טמא מדרס וטמא מת. ולקמן אצל מ\"ש רבינו וכן מי שאבדו כליו ברה\"י ומצאן אפילו בו ביום הרי הם טמא מדרס וטמא מת כמו שביארנו כתב הוא לא ביאר כן למעלה אלא שאם אבד ומצא בו ביום אפילו ברה\"י טהורים וכן הוא במשנה ובתוספתא עכ\"ל: \n",
+                "<b>והילך</b> לשון המשנה המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה בלילה ומצא ביום ביום ומצא ביום של אחריו טמא זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא פירוש דביום אמרינן דסתמא אם היה אדם נוגע בו היה מגביהו כדרך כל מוצא אבדה אבל אם היה אבוד אפילו שעה אחת מהלילה אפשר שבאותה השעה דרסו עליו ולא ראוהו וז\"ל התוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהם הלילה טמא מדרס וטמא מת בר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים מדרס וטהורים טמא מת ר\"ש מטהר וכו' ומודים חכמים לר\"ש במניח ושוכח וכו' ברה\"י שעבר עליהם לילה טמאים מדרס וטהורים מטמא מת ע\"כ ומדברי ר\"ש נראה דאינו גורס גבי רה\"י עבר עליו הלילה וכתב דמשום חומרת רה\"י דספיקו טמא לא מפלגינן בין יום ללילה ומתני' דקתני ביום ומצא ביום מיירי בר\"ה וכן נראה מדברי רבינו וכוונת הראב\"ד בהשגה הראשונה להשיג על רבינו שכתב דבר\"ה אם עבר עליו הלילה סתם וכתב ה\"ז בחזקת טמא דמשמע שהוא טמא מדרס וטמא מת כעין מ\"ש ברישא וליישב דברי רבינו נאמר דאדרבה מדברישא כתב טמא מדרס וטמא מת משמע דכשכתב סתם טמא אינו אלא טמא מדרס בלבד: \n",
+                "<b>ובהשגה</b> השנית משיג עליו שהוא לא ביאר כן למעלה וכו' ועוד דהמשנה ותוספתא הוו תיובתא למ\"ש שאם מצאם אפילו בו ביום טמאים: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאני תמה על מ\"ש שהוא לא ביאר כן למעלה וכו'. שדבריו מבוארים באר הטב דברה\"י סתם וכתב ה\"ז טמא ולא חילק בין עבר עליו הלילה ללא עבר עליו כדמפליג בר\"ה. ומה שהקשה עליו מהמשנה אינה קושיא שמה ששנינו המאבד ביום ומצא ביום טהור פי' רבינו דהיינו דוקא בר\"ה אבל ברה\"י טמא ומה ששנינו בתוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהן הלילה טמא דמשמע הא אם לא עבר עליו הלילה טהור י\"ל דברה\"י אפילו מאבד ומוצא ביום טמא ולא כתב ועבר עליהם הלילה אלא משום דבעי למיתני בסיפא דבר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים ור\"ש מטהר תנא ברישא גבי רה\"י ועבר עליהן הלילה טמאים לאשמועינן דאע\"ג דר\"ש פליג בסיפא מודה ברישא דמתניתין מסייעא לרבינו דקתני בדין שוטח כלים דבסמוך שאם נפלו והלך להביאם טמאים ולא מפליג בין יום ללילה וכן שנינו עוד שם נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ והלך להביא במה יעלנו טמא מפני שהונח ברשות ע\"ה שעה אחת ולא מפליג בין יום ללילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח כלי או שכח וכו'.</b> תוספתא פרק תשיעי דטהרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאבד ומצא בתוך הבית וכו'.</b> שם בתוספתא. וכתב רבינו שמשון דלא שכיחי התם עכו\"ם ועם הארץ בתוך הבית של חבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוטח כלים וכו'.</b> משנה פרק ח' דטהרות פירוש דהוי ככל ספק טומאה דבר\"ה טהור ברה\"י טמא וכ' רבינו שמא נגעו בהם טמאים פי' דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על בגדים השטוחים לייבש אבל אפשר שנגעו בהם משא\"כ באבידה שאין רואים ודורסים עליה ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ללילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מי שאבדו כליו וכו'.</b> תוספתא פ\"ט דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוטה אחת בעיר וכו' עד ואם לאו ישאלנה.</b> טהרות פ\"ה פירוש כי השוטה אינה יודעת עתות וסתה ולכך תמיד היא בחזקת טמאה וכן הנכרית וכתב ר\"ש אבל איש שוטה לא שאין האיש רגיל בזיבות וגבי נכרית ה\"ה לעכו\"ם דעשאום כזבים. ובמשנה הזכירו כותית ורבינו השמיטה משום דעשאום כעכו\"ם ובכלל נכרית היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שישן בר\"ה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע בר\"ה וכו'.</b> ג\"ז שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ראוהו חי וכו'.</b> בתוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסוכן ברה\"י וכו'.</b> משנה ריש פרק ו' דטהרות וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש מעשה באחד וכו'.</b> תוספתא דטהרות פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שהיה עומד ומדבר וכו'.</b> משנה פ\"י דטהרות מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור וניתזה צינורא מפיו ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה ספיקו טהור ובתוספתא בסוף טהרות מסיים בה של שמן ספיקו טמא של יין ספיקו טהור מפני שהבל הבור קולטת ופירש ר\"ש כשניתזה הצינורא על שפת הבור של יין קולטה השפה ומונעה מלירד ובבור סיד שאינו מקבל טומאה אבל בבור של שמן שלפני הבד מתוך שהשמן מחליק ומצחצח טפת הצינורא מחלקת ויורדת עד למטה עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני שבילין וכו' וכן השרץ וכו'.</b> פ\"ה דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא וכו' וכן אם נטמאו בטומאה קלה וכו'.</b> שם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו' שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' ובפרק קמא דפסחים עלה י' ובפרק שני דכתובות אמר רבי יוסי בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יוסי מדמי ליה לזה אחר זה וידוע דהלכה כרבי יוסי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו ככר טמאה וכו'.</b> שם בתוספתא רבי יוסי אומר טמא שאפילו טמאה שנתערבה במאה טהורות טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככר טמא שנתערב וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דטהרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא וכו'.</b> נדה פרק האשה (דף ס'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מקום שהוא רה\"ר וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבע אמות הסמוכות לר\"ה וכו'.</b> פ\"ק דבתרא (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הכרמלית וכו'.</b> בסוף פ\"ו דטהרות האצטוונית רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש שם מקומות וכו' ואלו הם השבילים המפולשים וכו'.</b> שם וכת\"ק ואיתא בפ\"ב דעירובין (דף כ\"ב ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש והבקעה המוקפת וכו'.</b> דין הבקעה פ\"ו דטהרות שם ואיתא בפ\"ק דשבת (דף ו' ע\"ב) וכאוקימתא דרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובסילקי וכו' והפורן וכו' וחצר שהרבים וכו'.</b> פ\"ו דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מבואות היורדים לים וכו' והבימוסות והמרחצאות.</b> תוספתא פרק שלישי דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל העזרה וכו'.</b> פירקא קמא דפסחים (דף י\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנות העיר וכו' עד רה\"י לכל.</b> תוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבקעה המוקפת גדר וכו'.</b> פ\"ו דטהרות וכאוקימתא דרב אשי פרק קמא דשבת (דף ו' ע\"ב) ומייתי מתניתין דטהרות בפ\"ט דבתרא (דף קנ\"ג ע\"ב) ואמר רבא לא שאנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים אבל עברו עליה ימות הגשמים רה\"י לכאן ולכאן: \n",
+                "<b>ואלו הם ימות החמה וכו' ואלו הם ימות הגשמים וכו'.</b> תוספתא דטהרות פ\"ז: \n",
+                "<b>בין העגולים של ענבים וכו' עד שכנגדה.</b> בסוף טהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר כל המקומות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש מקומות שאינם רשות היחיד וכו': כיצד אילן שהוא עומד ברשות הרבים וכו' עד שהחנות רשות היחיד.</b> טהרות פרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב״ד שהחנות רשות היחיד א״א הפירוש הזה חשך ולא אור ומה בין זה לזה אבל רישא וכו'. איני יודע למה חרד כל החרדה הזאת לומר שהפי' הזה חשך ולא אור ועוד מה זה שכתב ומה בין זה לזה והלא כבר ביאר רבינו מה בין זה לזה כשהוא חנות אחת טמא הרי כלל החנות דבר טמא שהוא מונח בר״ה ספק נכנס ונטמא ספק לא נכנס טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים אבל כשהם שתי חנויות אחת טמאה ואחת טהורה ונכנס ודאי לאחת מהם ואינו יודע לאיזו מהם הו״ל נכנס לרשות היחיד ואינו יודע אם נטמא דהוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא וכן מבואר בדברי רבינו בפירוש המשנה והוא פירושו של הראב״ד: וכן בקעה בימות הגשמים וכו'.</b> בפרק ששי דטהרות וכחכמים ואיתא בפרק קמא דפסחים (דף י') ופרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה) ופרק בתרא דעבודה זרה (דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שהיה רשות היחיד וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים שהם בר\"ה וכו'.</b> תוספתא דטהרות פ\"ז: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שגירסת רבינו בתוספתא לא היתה כגירסת הראב\"ד והטעם מבואר שמאחר שהככר שהוא המקבל טומאה נתון לתוכה הרי הוא כרשות היחיד ועוד שכיון שהיא על כתיפו הוי כמונח ברה\"י כמו ששנינו בפרק רביעי דטהרות שני רוקים וכו' וכיון שהוא מונח על כתיפו הוי יש בו דעת לישאל וספיקו בכל ענין טמא ואי זה סופר טועה הגיה מדעתו בבא זו לחלק בין הכניס ידו לתוכה ללא הכניס מפני שבבבא ראשונה חילקו בכך ולא שת לבו לזאת דלא שייך לחלק בה בכך כמ\"ש ותמהני על אדוננו הראב\"ד ז\"ל שלא דקדק בכך ואפשר שמפני שהרגיש בכך לא כתב כלשון משיג אלא כמסתפק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה זב רוכב על חמורו וכו' עד סוף הפרק.</b> שם בתוספתא וכרבי יוסי מחבירו: \n",
+                "<b>סליקו הלכות אבות הטומאות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2b1df026dd6133995ee1ab879ede3bcaa39e7b00
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1109 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Other_Sources_of_Defilement",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הנבילה אב מאבות הטומאה.</b> בריש כלים מני לה באבות הטומאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ששיעורה בכזית.</b> מפורש בכמה מקומות מהם פירקא קמא דאהלות ופרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) ובתורת כהנים סוף פרשת שמיני יליף מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל ואיתיה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב). ודקדק רבינו לכתוב מבשרה למעט עצמות כדאיתא בפרק ו' דעדיות (משנה ג') ובסוף פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז:) ובתורת כהנים פרשת שמיני: \n",
+                "<b>ומה שכתב מטמא אדם וכלים במגע וכו'.</b> בריש כלים ובתורת כהנים מייתי לה מדכתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים והנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים: \n",
+                "<b>וכתב</b> רבינו בפירקא קמא דכלים דע שאומרו יתברך יכבס בגדיו אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים שהוא לבוש לבד אבל הכוונה שהוא יטמא אי זה בגד ילבש אותו או לא וכן שאר הכלים ולשון סיפרא מטמא שאר כלים כבגדים זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת האב וכו' וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהם והוא מחובר x בזב אשר טימאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש ממטמאיו אולם כאשר פירש ממטמאיו יהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים. ודבריו אלה מבוארים בסוף זבים הנושא את הנבילה מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא אחד ופוסל אחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב כמרכב הזב.</b> כלומר כמו שהמרכב אינו מטמא בגדים במגע ומטמא בגדים במשא כמו שנתבאר בפרק ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב: \n",
+                "<b>כיצד אדם שנגע בנבילה וכו'. ואם נגע בבגדים אפילו בשעת מגעו בנבילה.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כלים שעליו טהורים לפי שהוא ולד.</b> כך היא הנוסחא האמיתית ולא כמו שכתב בספרים לפי שהן וטעות סופר הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס.</b> בתורת כהנים הנושא יכבס בגדיו מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.</b> פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בהמה וחיה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע״ב) יליף דנבלת בהמה וחיה בין טמאין בין טהורים מטמאים: \n",
+                "<b>ושחיטת בהמה וחיה הטהורים מטהרתן.</b> במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) דטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ.</b> משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה מטמאה בבית הבליעה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם אירע פיסול בשחיטתה הרי זו נבילה וכו'.</b> משנה בפרק השוחט (חולין דף ל״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה טמאה וחיה טמאה וכו'.</b> במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב): \n",
+                "<b>וכל הנבילות וכו'.</b> משנה פרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוח הרי הוא וכו'.</b> מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n",
+                "<b>ודם הנבילה אינו וכו'.</b> בפרק בתרא דעדיות וכתב שם רבינו שכן הלכה ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג ע״ב) א״ר יהושע בן בתירא שכך עשו מעשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא הרי הוא כמשקין טמאים וכו'.</b> כתב רבינו בעדיות בפ' הנזכר שכך נתבאר בירושלמי וכ\"כ רש\"י בפרק המוציא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלב בהמה טהורה וכו'.</b> בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט.) ובפרק בתרא דעוקצין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הוכשר וכו'.</b> בפרק בתרא דעוקצין: \n",
+                "<b>והנוגע בחלב החופה את הכוליא וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו): \n",
+                "<b>אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה וכו'.</b> בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק וכו'.</b> בפ\"ב דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו דברים שאין מטמאין וכו'.</b> משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עיקרן הרך וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזמן שפירשו מן הנבילה אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהם מחוברים וכו' והוא שיהיה בבשר כזית וכו'.</b> בס\"פ העור והרוטב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האלל בין שפלטתו חיה וכו'.</b> במשנה בראש פרק העור והרוטב מני אלל בהדי הנך דאין מצטרפין לטמא טומאת נבילות ומסיים בה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו ופירש\"י המכונס הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש ובגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ר\"ל אמר בשר שפלטתו סכין וכו' ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ\"ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ\"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא אליבא דרבי יהודה כ\"ע לא פליגי כ\"פ אליבא דרבנן ופירש\"י והוא שכנסו וכו' אבל מתכנס מאליו כגון על ידי תינוקות שלא במתכוון לא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם כנסו והיה בו כזית א\"א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא וכו'. טעמו דרבי יהודה יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה והיאך פסק רבינו כמותו. ומ\"ש ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קמיירי היינו לומר דבההוא פירקא (דף קכ\"ד) תנן עור שהיו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע אבל לא במשא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר לא במגע ולא במשא וכו' מפני שהעור מבטלן ומסיק בגמרא דלרבי ישמעאל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין אין העור מבטלו ואמרינן בגמרא דרב הונא דאמר והוא שכנסו כרבי ישמעאל וכיון דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ה\"ל הא דרבי יהודה דלא כהלכתא. וליישב דעת רבינו י\"ל דמשמע לרבינו דכיון דרב הונא מפרש דברי ר' יהודה אלמא ס\"ל דהלכתא כוותיה ואין זה כדאי דהא אפשר דמפרש מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהלכתא כוותיה אלא למשמע מיניה לרבנן דאפילו בשכנסו פליגי ועוד דאיתא בגמרא (דף קכ\"א ע\"ב) אמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן ומסיק בגמרא דלר\"ע קאמר לאשמועינן דאפילו בפלטתו חיה סבר ר\"ע דהעור מבטלן והשתא איכא למימר כיון דרב הונא אמר מימריה אליבא דר\"ע אלמא דהלכתא כוותיה וטפי הוה עדיף למסמך על האי מימרא דרב הונא דאתיא כר\"ע דהלכה כמותו מחבירו מלמיסמך אאידך מימרא דאתיא כרבי ישמעאל דפליג אר\"ע וכרבי יהודה דפליג ארבנן וע\"ק שרבינו לקמן בסמוך פסק כר\"ע ולכך נראה לומר שסובר רבינו דר\"י כר\"ע נמי אתי דע\"כ לא טיהר ר\"ע אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא דליכא למימר ביה העור מבטלו כיון שעכשיו אינו בעור ואע\"ג דבגמרא לא משמע הכי דאהא דאמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן קאמר ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס וכו' עד ורב הונא דאמר כר\"ע איכא למימר דאה\"נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דרבי ישמעאל ור\"ע בדרבי יהודה דהתם בעודם בעור ודרבי יהודה שכנסו ואינו בעור אפילו ר\"ע מודה אלא שהשיב לו לפי דרכו שלא היה מחלק בין עודם בעור לכנסו ואינו בעור וכיון שחילוק זה מסתבר טעמיה נראה לרבינו לחלק בכך ומ\"מ עדיין הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה פסק כרבי יהודה דיחידאה הוא וצ\"ל דטפי משמע דרב הונא סבר דהלכה כרבי יהודה כיון דאמר מילתיה אליביה דאי למשמע מיניה לרבנן טפי עדיף למימר על מלתייהו דרבנן והאלל אמר רב הונא אע\"פ שכנסו שלא היה מאריך בכך יותר מהשתא כי אמרה על רבי יהודה הילכך ודאי דסבר על רב הונא דהלכה כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו בהמות וכו'.</b> משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) ואע״ג דבההיא מתניתין מני בהדי הנך עור ראש העגל הרך ועור הפרסות השמיטם רבינו פה ובפ״ד מהמ״א משום דאמרינן בפרק הנזכר ובפרק אלו טרפות (חולין דף נ״ה) דיחידאה היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עשה בהם מעשה וכו' כיצד אוזן חמור וכו' עד כל זמן שלא טענה.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש הגיע זמנה לטעון וכו'.</b> שם בעיא ולא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפשיט נבלת בהמה וכו'.</b> משנה שם (דף קכ\"ג) המפשיט בבהמה ובחיה וכו' לשטיחה כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. ובגמרא כמה כדי אחיזה טפח כפול ודעת רבינו כשיטת הר\"י מאורלינ\"ש דלא מטמא אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל ואמרינן בגמרא מכאן ואילך מאי אמר רב (טהור הטהור) טהור המופשט רב אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא ופסק רבינו כרב לגבי רב אסי ועוד דבגמרא מתיב על רב אסי מברייתות ושנינהו בשינויי דחיקי וכתב רבינו בפירוש המשנה שהמפשיט לשטיח יקרע קודם מזנבה עד צוארה ואח\"כ יפשיט ומפשיט לחמת הוא קורע העור בין שתי הרגלים מרגל לרגל ואח\"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו ומרגיל הוא שיוציא העור כולו שלם ממקום הרגל בלתי חתך ולא קרע עד שאם יקשור מקום הרגלים ימלאו אותו מים ולכך זה הוא חיבור עד שלא ישאר בו כלום. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המפשיט בשרצים וכו'.</b> שם רבי דוסתאי בן יהודה משום ר\"ש אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה: \n",
+                "<b>עור שעל הצואר וכו'.</b> משנה שם (דף קכ\"ג) וכחכמים: \n",
+                "<b>וכל עור שהוא חיבור וכו'.</b> שם במשנה ליטמא ולטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שיש עליו כזית נבילה וכו'.</b> משנה שם (דף קכ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהעור בשערו.</b> נמצא בספר כתיבת יד מפני שהעור ושערו שומר לבשר והיא גירסא נכונה. וציב פי' רבינו חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שפלטתו חיה וכו'.</b> שם ואע\"ג דאיכא התם לישנא אחרינא פסק רבינו כי האי לישנא משום דאמרינן התם דכי אתא רבין וכל נחותי אמרו כי האי לישנא ופירש\"י מרודד דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר וכו'.</b> משנה שם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ר\"ע אמר לא במגע ולא במשא ומודה ר\"ע בכשני חצאי [זיתים] שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר\"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. ופירש\"י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבילה. ולא במגע דא\"א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. לא במגע ולא במשא כדמפרש שהעור מבטלו. ומודה ר\"ע דאע\"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא. ובגמרא תניא בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת\"ל והנושא יטמא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואיתא תו בגמרא אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ\"ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת וכו' ת\"ש מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא במרודד. ופירש\"י והוא דנישא שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר. במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר מרודד מזה לזה ומחברתן עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שאין חיבורי אדם חיבור נראה שאינו מפרש כן אלא שהוא מרודד בידים ודבוק זה בזה ומשמע דכי תנן מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים והסיטן שהוא טמא בהיסט קאמר דטמא ולא במגע והכי משמע נמי מדקתני ומודה ר\"ע משמע דמודה לרבי ישמעאל דמטמא במשא ואם כן קשה שזה היפך מאי דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וצ\"ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא וכמבואר ברישא דברייתא וגם רבינו כשכתב שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא קאי אמאי דכתב ברישא עור שיש עליו כשני חצאי זיתי בשר נבילה העור מבטלן שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרים זה את זה תוך כדי דבור הילכך ע\"כ לומר כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר נבילה וכו'.</b> פ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר\"י ואע\"ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך נצל מן הנבלה וכו'.</b> בפכ\"ג ונזיר עלה נ' בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה וקאמר דלמ\"ד טומאה חמורה עד לגר פשיטא דאין לה נצל כי תבעי למ\"ד טומאה חמורה עד לכלב ולא איפשיטא: \n",
+                "<b>בשר נבילה שיבש וכו'.</b> משנה ר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו באוכלין טמאים אינו מטמא:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר נבילה שהיה סרוח וכו'.</b> בפרק שלישי דבכורות עלה כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליא של נבילה וכו'.</b> משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז): \n",
+                "<b>הקיבה והחלב של וכו'.</b> בס״פ כל הבשר (חולין דף קי״ו ע״ב) אסיקנא דאע״ג דאין מעמידין בעור קיבת נבילה מעמידין בקיבת נבילה ובקיבה כשירה שינקה מהטריפה מ״ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה ששפעה חררת וכו'.</b> בפ\"ג דבכורות (דף כ\"א ע\"ב) ופירש\"י ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו ומקשה בגמרא (דף כ\"ג ע\"ב) מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה ופירש\"י לאו סרוח מעיקרא היה דהא חזאי לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן כלומר ולכך הוצרך לטעם ביטול ברוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלה שנתערבה בשחוטה וכו'.</b> בפרק ג' דבכורות עלה כ\"ג תני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו' אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ופירש\"י טעמא דמטמא במשא דהא מ\"מ הטומאה נשא ובפרק הקומץ עלה כ\"ג אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא\"א לשחוטה שתיעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר איפכא ובעי עלה אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה הא אמר בתר חזותא אזלינן אידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי וכו' אי אליבא דר\"י כל מין במינו לא בטיל לעולם אליבא דר\"י וכי א\"ר יהודה מין במינו לא בטיל ה\"מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל ובהא קמיפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן ופירש\"י נבילה בשחוטה אם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע אי זו היא בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא. שא\"א לשחוטה שתעשה נבילה והו\"ל מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל. ושחוטה אינה בטילה בנבילה אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה. שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לקמיה מפרש טעמיה דרב חסדא דאזיל בתר מבטל הואיל וא\"א לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל דאע\"ג דאיפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו. בטלות זו בזו ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א\"ר חייא ולא שחוטה בנבילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל הנבילה אפשר א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר\"י היא וכו'. טעמו לומר דכיון דקי\"ל כרבנן לא היה לו לכתוב טעם האמור אליבא דר\"י ועוד למה כתב כרב חסדא כיון דרבי חנינא פליג עליה ואפשר לומר דלרווחא דמילתא כתב רבינו דאפילו למאן דס\"ל כר\"י דמין במינו לא בטיל מודה בהא ובפלוגתא דר\"ח ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתרא הוא: \n",
+                "<b>והר״י</b> קורקוס ז״ל כתב דמאחר דבפרק משילין (ביצה דף ל״ח ע״ב) ובפ״ג דבכורות מייתי להא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר״י וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק לומר דע״כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר״י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס״ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ״ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א״כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתיה משמע דסברי דלענין טומאה אין לומר ביטול ברוב כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוספות למאי דמפרש לה בנימוחו מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא״א להיות כמוהו לא בטיל ויהיה דין מגע בזה כדין משא לר״י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ״ל: \n",
+                "<b>ומדברי</b> רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזיתים ביחד טהור ויש לתמוה מאי שנא ממשא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהטעם שכיון שהטומאה על ידי נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבא כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו הנוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וקל להבין כך נראה לי דעת רבינו עכ\"ל. ואם תאמר מ\"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה או חיה שנשחטה וכו'.</b> משנה בפרק העור והרוטב (חולין קי״ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש נחרה והרי היא מפרכסת ואבר הפורש וכו' ובשר הפורש וכו'.</b> ברייתא שם (דף קכ\"א ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה וכו'.</b> הכי משמע התם דכל שאינה ניתרת באותה שחיטה דומיא דשחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין בעודה מפרכסת: \n",
+                "<b>חלק הבהמה לשנים וכו' עד לכל דבר.</b> בפ\"ב דחולין עלה כ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שמת עוברה וכו'.</b> משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע\"ב) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הפורש מבהמה וחיה עד כנבלה.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומ״ש בין טמאים: אחד אבר מן החי וכו' או אבר הפורש מן השליל שבבטנה.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) הוציא ידו וחתכו ואח״כ שחט את אמו שבחוץ טמא פירש אותו אבר שחתך טמא: \n",
+                "<b>האיברים אין להם שיעור וכו'.</b> בפרק קמא דאהלות. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות.</b> בס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה.</b> בפ\"ק דכלים גבי אבר מן החי מן האדם ומשמע דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה והכי אמרינן בפרק העור והרוטב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או חסר עצמו טהור.</b> בפ\"ו דעדיות (משנה ג') ובפ\"ב דאהלות גבי אבר מן החי מן האדם ונתבאר בפ\"ב מהלכות טומאת מת ובתוספתא פ\"ק דאהלות תני דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוליא והלשון והשפה וכו'.</b> בסוף פרק העור והרוטב יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא וכו' עד כוליא וניב שפתים איכא בינייהו ומדכתב רבינו ויהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו ועוד קשה דכיון שפסק כרבי הו\"ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבר והבשר המדולדלין וכו'.</b> משנה פרק העור והרוטב (דף קנ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"מ ור\"ש ופסק כר\"מ: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) אמרינן ר״מ ור״ש הלכה כדברי מי וסלקא בתיקו הילכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתוב בהלכות עולם ועוד דהתם בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר והיינו אליבא דר״מ גם בפרק בהמה המקשה מוכיח שהלכה כר״מ: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס כבר נתבאר דבשר הפורש מן החי אין בו טומאת נבילות ומה שהזכיר רבינו בשר מדולדל משום סיפא דקאמר דהוי כשאר אוכלים אפילו בעודה במקומה מחוברים הזכירו והוא הנזכר במשנה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם מטמאים כנבילה וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם מתה הבהמה וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון ופסק כרבי מאיר וכדבסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומה בין אבר מן החי וכו'.</b> שם ברייתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וזה וזה שוין לשיעור.</b> כלומר דמטמאין בכל שהן ושצריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה נוסחא אחרת מצאתי בדברי רבינו שכתוב בה וזה וזה אין לו שיעור היא נוסחא נכונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טריפה שנשחטה וכו'.</b> משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>מצא בה בן ח' חי נטרף וכו'.</b> א״א לפרש דאשוחט את הבהמה קאי דהא תנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו כלומר ומותר באכילה שאין צריך שחיטה דשחיטת אמו מטהרתו אלא בשלא שחטה מיירי או ששחטה ונתנבלה בידו וקרעה ומצא בה בן ח' שאין שחיטה מטהרתו וכדתנן התם (דף ע״ב:) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. אבל קשיא לי מ״ש נטרף אע״פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מאי איריא נטרף אפילו לא נטרף נמי ונ״ל דהכי קאמר קרעה ומצא בה בן שמונה חי נטרף כלומר דינו כטריפה שאע״פ שהוא אסור באכילה אינו מטמא כל זמן שהוא חי ואם נשחט כיון שאין למינו שחיטה לא חשיבא שחיטה והו״ל נבילה, אבל לשון אחר שנטרף אינו נוח לי לפירוש זה דמאי אחר הרי טריפה הוא מתחלתו וצ״ל דמשום דאילו לא קרעה אלא שחטה או היה ממתין עד שתלד לא היה שם טריפות שייך לומר אחר שנטרף כלומר אחר שקרעה שהרי בכך נטרף: \n",
+                "<b>לפיכך ולד בהמה וכו'.</b> זה נלמד ממה שנזכר בסמוך בבן ח' שגם זה אין למינו שחיטה כל זמן שלא עברו עליו שבעה ימים גמורים כמבואר בפרק [רביעי] מהמ״א ובפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ד ע״ב) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל שאפשר שלכך כתב רבינו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה פירוש שאינו ודאי טהור אבל גם אינו ודאי נבילה וז\"ש שהוא כנפל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הבהמה וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) וכר״י אליבא דרבנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נתנבלה אמו וכו'.</b> זה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות שאם שחט טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ולא ביאר רבינו בזה מה יהיה דינו לענין אם מת קודם שנשחט כי מהסוגיא דשם נראה שאם מת טהור מלטמא אף על פי דלענין אכילה בעי שחיטה לענין טומאה נטהר בשחיטת אמו וכן מתבאר גם בפרק כיסוי הדם ונראה שהוא בכלל מה שכתב רבינו טריפה שנשחטה וכו' דכי היכי דטיהר אותה אף על פי שאסורה באכילה גם כן הדין בעובר. ומ\"ש עליה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת היינו אפילו טריפה ועל מ\"ש קודם קאי וכן מ\"ש \n",
+                "<b>כאן ואם מת קודם שיפריס</b> אפי' כשהאם טריפה מיירי כי שחיטת טריפה ושחיטת כשירה לענין טומאה שוים הם מקרא דוכי ימות מן הבהמה דאף על גב דאין מועילה לטהר מידי נבילה בכשרה מטהרת בין היא בין העובר דכגופה דמי וקרוב לזה יתבאר בסמוך גבי אבר שיצא לחוץ, ומכל מקום מ\"ש ואם מת קודם שיפריס לא קאי אאם נתנבלה כי אין שם שחיטה כלל ולא קאי אלא אשוחט את הבהמה ומצא בה וכו' והוא במשנה פרק בהמה המקשה כתנא קמא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טריפה שנשחטה.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה המקשה לילד וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ב) וכחכמים: \n",
+                "<b>הוציא העובר את ידו וכו'.</b> שם עלה ס\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחיטת עכו\"ם נבילה וכו'.</b> משנה בריש חולין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו ישראל עומד ע\"ג ואם שחט בסכין יפה.</b> פשוט שם דישראל עומד על גביו לא אמרו אלא בחש\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד העכו\"ם ואחד הכותי.</b> שם עשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד גר תושב.</b> טעמו דכל שלא קיבל עליו כל המצות לא יצא מכלל עכו\"ם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וקרוב זה בעיני שאף זה מד\"ס וכו',</b> כתב עליו הראב\"ד זו אחת מסברותיו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ואין מטמאין ואין מיטמאין דאטו אנן מטמאין בטומאת העכו\"ם וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן. וכן מ\"ש כי הם כבהמות מה ענין זה לששחיטתן תהא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחיטה עליה ושוב אין כאן מי שיחשוב אותם לכלום. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע\"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף ממקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף ואין זה ענין לע\"ז ומזה ימשך טומאתם דכל שאינה זבוחה על ידי ישראל הרי היא כמתה בלא שחיטה ונבילה היא ואפשר שמפני שהרגיש רבינו בזה כתב וא\"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו כלומר לחייבו עליהם קרבן אלא בראיה ברורה כלומר שאע\"פ שיש לטעון עליו כמו שכתבתי מ\"מ כיון שיש לומר דלא נאסרה אלא בגלל ע\"ז א\"א לחייבו קרבן על טומאה זו על ביאת מקדש כדין החייב כרת על ביאת המקדש בטומאה שהוא ודאי מן התורה והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מד\"ס ומשום לתא דע\"ז ולטעמיה אזיל שכתב בפ\"ד מהלכות שחיטה עכו\"ם ששחט שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז שחיטתו נבילה ולפי דעתו ז\"ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוליית הנבילה וכו'.</b> משנה וגמרא פרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולית שחישב עליה לנוקבה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ורבינו שכתב שהוא ספק נראה שהיה לו גירסא אחרת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר שלא סמך רבינו על אותו פשיטות משום דבפרק טבול יום אמרו דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ומשמע דה\"ה למחוסר נקיבה וה\"ז ספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נבלת העוף הטהור וכו'.</b> כל זה בת\"כ פרשת אחרי מות ומייתי קצתו בפ\"ה דזבים וקצתו בפרק חטאת העוף ובפרק יוצא דופן. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה נוגע באדם ובכלי חרס וכו'.</b> בת\"כ שם יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים וכו'.</b> בתורת כהנים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה.</b> פשוט בפרק בא סימן עלה נ': \n",
+                "<b>חישב עליה לאכילה וכו'.</b> בריש טהרות נבילת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר והיינו דוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה ולא הכשר כמו ששנינו בפ\"ג דעוקצין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה אדומה וכו'.</b> כתב הראב״ד א״א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומם וכו'. ביאור הדברים דגרסינן בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) ת״ר פרים ופרה ושעיר המשתלח וכו' עד צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ופירש״י צריכין הכשר טומאה ממקום אחר הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה״ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א״צ ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלים מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא ב״ח דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאים ולפי פי' זה בין פרה ופרים בין נבילת עוף טהור א״צ ליגע בהם טומאה ולהאי פירושא ניחא מ״ש רבינו בנבילת עוף טהור שאף ע״פ שלא נגעה בהם טומאה מטמאים טומאת אוכלים אבל קשה מ״ש בפרה ופרים שצריכים ליגע בטומאה: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> מפרש דה\"ק האי דאמר רבי ישמעאל שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר היינו לומר שיהיו ראויים לקבל טומאה לומר דא\"צ הכשר מים אבל לעולם צריך הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו דכל זמן שלא נגע בהם אינם מטמאים טומאת אוכלים ושעיר אינו מקבל טומאה משום דחי הוא ועל זה כתב דנהי דלהאי פירושא ניחא מ\"ש רבינו בפרה ופרים אבל קשה מ\"ש בנבלת עוף טהור שאע\"פ שלא נגע בה טומאה מטמא טומאת אוכלים ואח\"כ הקשה עוד דאע\"ג דלפום הכי סוגיא דזבחים ניחא האי פירושא בדרבי ישמעאל וכדאמרן סוגיין בעלמא דרבי ישמעאל א\"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ותיקשי ליה לרבינו בפרה ופרים מדרבי ישמעאל ולשון נמי שכתב אינו נוח לי דלא הוי מעין מ\"ש לעיל אלא איפכא: \n",
+                "<b>וליישב</b> דעת רבינו י\"ל שרבינו מפרש דרבי ישמעאל אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהן מטמאין אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכים הכשר שרץ שיקבלו טומאה ממנו ואז יטמאו אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח שאינו מטמא טומאה מפני שהוא חי אינו מטמא אוכלים ומשקים ומה שאמרו צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ה\"פ אע\"פ שאמר רבי ישמעאל שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר שרץ היינו דוקא במי שיש לו הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו שהוא מטמא הנוגעים בו אפילו בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים. אחר שכתבתי זה מצאתי לרבינו בפירוש המשנה בסוף זבים אמתני' דהנוגע בשרץ שדקדק לשון כיוצא בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מנבלת הבהמה וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב וכרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהכניסו לתוך בליעתו וכו'.</b> ג\"ז שם וכרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכורך כזית וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דזבים. והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ משא\"כ בסיב וכ\"כ ר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבולע נבלת העוף הטהור וכו'.</b> בת\"כ פרשת אחרי מות יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת\"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעי של נבלת העוף הטהור וכו'.</b> כתב הראב\"ד זו המימרא לא מצאתי בשום מקום וכו' בפרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ וכו' והתוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל עלה ע' על הא דאילפא שר\"ת מצא בספר ר\"ג מעי נבלת עוף טהור מקצתו בחוץ וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם יש בבית הבליעה כזית טמא ואף על פי שלפי זה קשה האי דמסיים בה מבחוץ אינו מטמא בגדים דמאי קמשמע לן י\"ל דה\"ק אף על פי שמקצתו בחוץ במקום שאינו מטמא קצתו אחר שהוא בבית הבליעה מטמא והר\"י קורקוס ז\"ל האריך להקשות על פירוש רש\"י ופירוש רבינו תם ולהכריח פירוש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלע ממנה אבר שלם וכו' אפילו נטל צפור וכו'.</b> תוספתא בסוף זבים שם ואיתא בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״ב) לענין איסור אכילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכנפיים והנוצה וכו'.</b> בריש טהרות (פ\"א משנה ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב שהחרטום והצפרנים מצטרפין.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב דהיינו דוקא במקומות הרכים הקרובים מן הבשר.</b> בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב ראשי אגפיים וראש הזנב.</b> בריש טהרות שם וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והעצמות אפילו הרכות.</b> משום דראשי אגפיים וראש הזנב וחרטום וצפרנים מיתנו בריש טהרות בהדי הדדי וכי היכי דחרטום וצפרנים מיירי במקומות הרכים ראשי אגפיים וראש הזנב נמי מיירי בהאי גוונא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות וכו'.</b> בפרק קמא דביצה עלה ז'. \n",
+                "<b>ומ\"ש בעצמות הרכים.</b> משום דאל\"כ פשיטא דלאו בני אכילה נינהו כלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומן הדם.</b> תוספתא סוף זבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל האוכל מן האשכול של ביצים וכו'.</b> בפרק קמא דביצה. ופירש\"י שלל של ביצים כשהם כבושים ושלולים וקבועים בשדרה. מן האשכול מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהמחהו בחמה וכו'.</b> פ\"ק דביצה ותוספתא בסוף זבים ובפ' העור והרוטב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלת העוף הטהור וכו'.</b> בפרק ח' דטהרות (משנה ו) גבי גוזל שנפל לגת ופרק שביעי דנזיר דף נ' ופרק שלישי דבכורות דף כ\"ג נתבאר דאפילו טומאה קלה חלה עד לכלב. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם יבשה וכו'.</b> נתבאר בפרק ראשון. \n",
+                "<b>ומה שכתב והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור ה\"ז טהור.</b> אף על פי שבנצל של בהמה כתב בפרק א' שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פרק ז' איבעיא להו אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל\"כ הכי הוה ליה למיבעי נצל בשאר ב\"ח או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוף טהור שנטרף וכו'.</b> במשנה בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) כרבי יוסי ורבי מאיר לגבי רבי יהודה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו נשחט בעזרה.</b> גם זה שם שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם מטמאות בבית הבליעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נמלק ונמצאת טריפה וכו'.</b> שם במשנה ודלא כרבי מאיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ וכו'.</b> שם במשנה (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המולק קדשים בפנים וכו'.</b> שם בברייתא (דף ס\"ט): \n",
+                "<b>כיוצא בו עגלה ערופה וכו'.</b> סוף פרק חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבילת העוף הטמא טהורה וכו'.</b> בריש טהרות (פרק א' משנה ג') וממה שכתב רבינו הרי היא כאוכלים טמאים משמע דאפילו לא נגע בה שרץ הם טמאים וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וקשה על זה דהא אמרי' דדוקא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר שרץ ונבילת עוף טמא אין בה שום טומאה אלא שמוכנת לקבל טומאה על ידי מחשבה והכשר כשאר אוכלים וכן כתב ר\"ש וכן נראה מדברי רש\"י בשלהי גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) ד\"ה ה\"ג וכן כתב ה\"ר עובדיה ז\"ל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שבכלל מה שכתב רבינו והוכשרה הוי הכשר מים ונגיעת שרץ כי כן נקרא הכשר שרץ והדעת מכריע דכיון דבעינן הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם יגע בה שרץ כי על ידי מים לבד תיעשה אוכל [ולא] טמא למפרע וגם מדברי רבינו יש להוכיח כן כי גבי נבילת עוף טהור כתב אף על פי שלא נגע בטומאה אחרת וכאן לא כתב כן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני על פסוק ולאלה תטמאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר מן המת מן העוף וכו'.</b> כתב כן להבדיל בין אבר מן המת ואבר מן הנבילה לאבר מן השרץ שאין להם שיעור ולמד כן מדלא הזכיר התנא אלא אלו גבי הא דתנן בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמנה שרצים האמורים בתורה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינו מטמא במשא.</b> בריש כלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.</b> פשוט שהרי אין כתוב בהם שהנוגע בהם יכבס בגדיו אלא הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושיעור טומאתו בכעדשה.</b> בתורת כהנים ובשלהי פירקא קמא דחגיגה (דף י\"א) ובפרק כהן גדול ונזיר (דף נ\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל השרצים וכו'.</b> משנה פרק ד' דמעילה [דף ט\"ו]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיברים אין להם שיעור וכו'.</b> בפרק קמא דאהלות: \n",
+                "<b>אבר מן השרץ כברייתו וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו האיברים אין להם שיעור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה.</b> מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר מן החי הפורש וכו' עד ואם פירשו מן החי טהורים.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דם השרץ כבשרו ומצטרף בכעדשה.</b> משנה פ\"ד דמעילה (דף נ\"ד שהוא י\"ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש כל זמן שהוא מחובר בבשר.</b> שם בגמרא אמר רב חנין וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר דדוקא בעוד הדם בשרץ אבל אם פירש הדם מן השרץ אינו מצטרף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים.</b> בת\"כ מנבלתם ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים. \n",
+                "<b>ומ״ש וגידיו: ועור החולד והעכבר וכו'.</b> משנה וגמרא בפ' העור והרוטב (חולין קכ״ב ע״א ע״ב) וכתנא דמתני': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוליית השרץ וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצת השרץ המרוקמת וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה ודף קכ״ו ע״ב) ושנינו בתוספתא דחולין פ״ח כמה היא ריקומה כדי שיראה השרץ מתוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שחציו בשר וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם השריץ ע\"פ כולו וכו'.</b> יש לתמוה דבגמרא משמע איפכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת\"ק: \n",
+                "<b>והר\"י</b> קורקוס ז\"ל כתב הדבר מוכרח שדברי רבינו כר' יהודה או שסובר דלמאן דמתני לדריב\"ל אסיפא דהיינו על דברי רבי יהודה משמע שסובר דהלכה כמותו כיון שמפרש דבריו ואין זה מוכרח או אפשר שסובר שאינו חולק על ת\"ק וקצת משמע כן מדקאמר בלשון רישא וסיפא וגם זה דוחק אם לא שהיתה לרבינו גירסא אחרת ולמדו שם בברייתא חציו בשר וחציו אדמה מדכתיב בשרץ דמשמע כל שהוא משריץ ואפשר דעל ברייתא זו סמך דכיון דמרבינן כל שהוא משריץ מינה שכל שהוא חציו לארכו כולו הוא משריץ וכולו מטמא אפילו נגע באדמה ואפשר דלנוגע בבשר לא איצטריך אלא לנוגע באדמה שכל שמקצתו בשר חשיב כולו שרץ וא\"כ מתניתין לפ\"ז בלא השריץ אלא שלפ\"ז קשה אדריב\"ל ועדיין צ\"ע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר השרץ שנפסד וכו'.</b> נתבאר בפ\"א. \n",
+                "<b>ומ״ש יבש וכו'.</b> משנה בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו כאוכלים טמאים אינו מטמא. ומ״ש במה דברים אמורים במקצת השרץ וכו'.</b> בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) ופירש״י שלדו דפוס צורתו קיימת שלא נשבר ונתפזר: \n",
+                "<b>ומ\"ש וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם.</b> אע\"ג דבגמרא מייתי לה מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא דכיון שנתייבש כ\"כ הרי הוא כעפר אע\"פ ששלדו קיים אלא שחכמים גזרו בו טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו'.</b> בפ״ג דטהרות ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ד ע״ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי וסלקא בתיקו וכתב רבינו בהלכות שבת פי\"ח דהוי ספק דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך י\"ל שלא תצטרף ההנחה עם העקירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'.</b> בפרק קמא דאהלות ופרק קמא דחולין עלה כ\"א וכר\"ל ומפרש רבינו דרבותא קמ\"ל אע\"פ שמעורין בעור הגוף דאל\"כ פשיטא: \n",
+                "<b>שאר שקצים ורמשים וכו'.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו כאוכלים טמאים אינם:</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שכבת זרע אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינה מטמאה במשא.</b> בריש כלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו.</b> זה פשוט דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב ואילו כיבוס בגדים לא קאמר: \n",
+                "<b>ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו וכו'.</b> בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) או איש לרבות את הנוגע ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון: \n",
+                "<b>וכמה שיעורה וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר ר' חנילאי משום ר\"א בר\"ש ש\"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה והא אנן מטמאין בכל שהן תנן מאי לאו לנוגע לא לרואה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו.</b> משנה שם (דף מ.) הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. ומ\"ש ויחתום ממנו פי האמה. שם (דף מג:) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו והא אנן תנן מטמאים בכל שהן הוא דאמר כר' נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך בחתימת פי האמה ולא הודו לו מ\"ט דר' ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל ויש לתמוה דכיון דר' ישמעאל הוא דאמר הכי ולא הודו לו וסתם מתניתין דלא כוותיה אע\"ג דשמואל משמע דסבר כוותיה הא רב חנילאי סבר דלא כוותיה ואיהו עדיף דאתא כרבנן דלא הודו לו וכסתם מתניתין ואפשר היה ליישב זה לומר דטעמא משום דגרסינן בפרק המפלת עלה כ\"ב בעא מיניה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו וכו' עד כחתימת פי האמה ופירש\"י הרואה קרי בקיסם וכו' עד בצר ליה שיעורא כדי קיסם וכיון דרבה ורב הונא ס\"ל כשמואל פסק כוותייהו וקשה שהוא ז\"ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה א\"א זה שיבוש דכל שהוא אינו צריך חתימת פי האמה וכו'. ויש לתמוה עליו איך לא הקשה עליו שהוא עצמו פסק בסמוך בהיפך וליישב דעת רבינו נאמר שהוא ז\"ל סובר דרב הונא לא פליג ארב חנילאי דאיהו נמי סבר דלרואה כל שהוא כסתם מתניתין ומאי דאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה לא בשיעורא קאמר אלא היינו לומר שצריך שיגע בפי האמה וכך פירשו התוספות ולישנא דרבינו דייק כן שכתב עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה ולא כתב כדי חתימת פי אמה ובזה אין כאן לא שיבוש ולא בלבול: \n",
+                "<b>אחר</b> שכתבתי זה מצאתי שגם הריטב״א סובר כרבינו והקשה על שיטת רש״י שהיא כשיטת הראב״ד וגריס כחתימת פי האמה בכ״ף שאיך אפשר שישיב לו כפי דעת ר' נתן ולימא ליה רבה אנא אליבא דרבנן מיבעיא לי דהלכתא כוותייהו וכ״ש דקשה שאמר אותו דרך תמיהא ובדרך פשוט והוא אליבא דיחיד ולא הקשו עליו מסתם מתניתין דתנן איפכא וכמו שהקשו פרק יוצא דופן על שמואל שאמר כן ועל רב חנילאי הקשו ג״כ וכאן לא הקשו כלל ונדחק הריטב״א לקיים דברי רב הונא אפילו כרבנן ומ״מ הקשה לשיטת רש״י חדא שבכל הספרים כתיב בחתימת פי האמה בבי״ת ומשמע דלאו לשיעורא ועוד שהרי בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז ע״ב) אמר ר״ש דבעל קרי צריך שיעור אמרינן דכר' נתן ס״ל משמע דלרבנן אין בעל קרי צריך שיעור ואם איתא לימא דר״ש אפילו כרבנן ומשום דחשיב ליה נוגע צריך שיעור א״כ ע״כ רב הונא אליבא דר״ש הוא דמיירי וע״ק דעיקר טעמא דבעי שיעורא היינו משום דחשיב ליה נוגע ואין דינו תלוי בשיעורא הכי הל״ל והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא משום נוגע: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אפילו ראה בקיסם וכו'.</b> הם דברים תמוהים דרב הונא דאמר (נדה דף כ\"ב) תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה משמע דהיינו לומר וכיון דבקיסם ליכא חתימת פי האמה טהור וכן פירש\"י ע\"פ דרכו שפירש דלענין שיעורא אמר וכן פירשו התוספות ע\"פ דרכם שפירשו דלענין שיגע בחתימת פי האמה קאמר וצ\"ל שרבינו מפרש שרבה ששאל הרואה קרי בקיסם מהו היינו לומר אם הכניס קיסם בתוך האמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא מפי האמה ומיבעיא ליה אי אמרינן דבעינן שמשנעקר ממנו עד שיצא מפי האמה הכל יהיה ממנו בלי שום ד\"א שיעבור הקרי עליו או לא ואהדר ליה דהוא עצמו כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מיטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע\"פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי אמה ממש דממנו דקרא לא קאי אלא לפי אמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח\"כ הגיע לפי אמה ממש ויצתה מפי אמה טמא הוא: \n",
+                "<b>ואחד הרואה מחמת בשרו וכו'.</b> בפרק אלו דברים (דף ס\"ד ע\"ב) ובפרק בנות כותים עלה ל\"ה פשוט דש\"ז מטמאה באונס פי' באונס ממאכל או משתה וכו' כמו שנתבאר בפ\"ב ממחוסרי כפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שכבת זרע של קטן מטמאה וכו'.</b> בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל\"ב ע\"ב) איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין ת\"ל ואיש ופירש\"י אין לי אלא איש ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבת זרע אדומה טהורה וכו'.</b> בריש פרק בנות כותים עלה ל\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונמשכת.</b> בתוספתא דזבים שנינו שכבת זרע היא קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל ש\"ז שאין גופו של אדם וכו'.</b> פרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ\"ט ש\"ז אמר רחמנא בראויה להזריע וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל וכו' עד הא טמויי מטמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי\"ל שטעם רבינו משום דרבא לא סבר כלישנא בתרא אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז\"ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. וע\"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא ונ\"ל שפסק כלישנא מציעאה דאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאינו בכלל אין גופו מרגיש בה וא\"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכ\"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכא למיטעי ואילו הוה נקט לישנא דשאינו יורה כחץ הוה אפשר לומר דאם נעקר שלא בהרגשה (ויצא בהרגשה) ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המהרהר בלילה וכו'.</b> בפ״ח דמקוואות המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו כלומר איברו חם טמא ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג) מותיב מינה לשמואל דאמר כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דהא הכא כשמצא בשרו חם טמא שמא יצא ממנו אמאי והא לא ארגיש ומוקי לה במשמש מטתו בחלומו דא״א בלא הרגשה. \n",
+                "<b>ומה שכתב הרהר ולא מצא בשרו חם וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך וכך הוא בתוספתא כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטיל מים וכו'.</b> בפ\"ח דמקוואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היו לבנים ונמשכים טמא.</b> שם וכת\"ק פי' חלוקים שמטיף טיפין חלוקים כמין שלשלת כך כתב ה\"ר עובדיה ורבינו כתב חלוקים שלשלת ההזלה וכשזה יארע בתחלה אנו אומרים שמא עצר השתן הוא זה ואינו קרי וכן אם הכל כן מתחילה ועד סוף אבל אם באמצע או בסוף לבד ולא בתחלה הוי כמין קרי וטמא ופי' נמשכים שיהא השתן מתדבק קצתו בקצתו ואז הוא טמא בין יהיה בתחלה או באמצע או בסוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש המטיל טיפין עבות וכו'.</b> שם המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר\"א חסמא ומשמע דרבנן פליגי עליה ואמרי טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי שטבל וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בחולה וכו'.</b> שם וכר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) מפרשי אמוראי מילתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד כמה הוא ילד וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אשה ששמשה וכו'.</b> בפ\"ח דמקוואות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האיש וכו'.</b> מפורש בתורה סוף פרשת מצורע: \n",
+                "<b>ואין האשה וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"א ומ\"ב אליבא דרבנן. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא שתהיה בת שלש שנים וכו'.</b> בת״כ ואשה פרט לקטנה או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א' ת״ל ואשה ואיתא בפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). ומ״ש בספרי \n",
+                "<b>רבינו אשר ישכב את אשה</b> ט\"ס הוא דאדרבה מאשה הוה משמע למעט כל קטנה ולא מרבינן בת שלש שנים אלא מוי\"ו דואשה ועוד שזה אינו פסוק אלא כך צריך לגרוס שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה קטנה מבת שלש שנים וכו'.</b> מתבאר ממה שנזכר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך הבועל גדולה וכו'.</b> בפ' ד' אחין (יבמות דף ל״ד ע״ב) ובת״כ אותה פרט לדבר אחר שכבת זרע פרט למערה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שפלטה ש״ז וכו'.</b> בפרק ח' דמקואות כר״א בן עזריה דאמר הפולטת ש״ז ביום השלישי טהורה וכמו שיתבאר בסמוך ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר״ע דהלכה כמותו מחבירו או כחכמים דאמרי בפרק ר״ע (שבת דף ע״ז ע״ב) זו דברי רבי ישמעאל ור״ע אבל חכ״א שש עונות שלימות וזה היה נכון יותר משום דרבים נינהו ועוד דמדקאמר גמרא אבל חכ״א משמע שדוחה דברי הראשונים ותופס דברי חכמים עיקר וי״ל שרבינו גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות וכך כתב בפי' המשנה פ״ח דמקואות והיא גירסת הרשב״א ובפרק ר״ע (שבת דף פ״ו) אמרו בשלמא ר״א בן עזריה כרבנן דסברי בה' עבוד פרישה פירוש דכולהו ממתן תורה ילפי דכתיב היו נכונים לשלשת ימים ולר״א בן עזריה בחמישי פירשו ובשבת ניתנה תורה לכ״ע ובליל שבת טבלו כולם וצ״ל לפי שיטה זו דבחמישי עבוד פרישה היינו בבקר בהשכמה ואז יש ג' עונות יום ה' וליל ו' ויום ו' ובזה יבא ר״א כרבנן דבעו ג' עונות והשתא ניחא שפסק כחכמים.  ",
+                "<b>ומ\"ש הרי היא טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום א' וכו'.</b> בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב.  ",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא יצתה לחוץ וכו'.</b> זהו מה שאמרו שם דרואה הויא לטמא בפנים כבחוץ.  ",
+                "<b>ומ\"ש אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים וכו'.</b> שם בעלה מ\"א ע\"ב על מאי דתנן כל הנשים מטמאות בבית החיצון אמרינן הי ניהו בית החיצון ואר\"י בין השיניים:   "
+            ],
+            [
+                "<b>שכבת זרע עצמה שנפלטה וכו'.</b> פשוט הוא וכן משמע בפרק ר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה היא עונה יום או לילה.</b> הכי אמרינן בפרק ר\"ע: \n",
+                "<b>כיצד נבעלה בליל שבת וכו'.</b> כן פי' רבינו דברי ר\"א בן עזריה בפרק ח' דמקוואות ולא כדפרש\"י בפרק רבי עקיבא: \n",
+                "<b>והאיש שפירשה ממנו ש\"ז וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה והדין בפר\"ע עלה פ\"ו (ע\"ב) על פלוגתא דהני תנאי אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מהאשה אבל פירשה מהאיש טמאה כל זמן שהיא לחה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והפורש ממנו טמא.</b> נראה שרבינו מפרש כר\"ח ור\"ת שפירשו דמיירי בזכר שנרבע ופלט ש\"ז ובהא שייך לומר שהפולט טמא אפילו פלט אחר כמה עונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכבת זרע אינה מטמאה וכו'.</b> משנה בריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי וכו' וכן האשה שפלטה וכו' אבל שאר האמורים בפרק זה וכו'.</b> בתוספתא דמקוואות פ\"ו כל אלו שאמרו טהורים לחולין וטמאים לתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרית שפלטה וכו'.</b> פ\"ח דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הבהמה וכו'.</b> הכי משמע בפרק ר\"ע עלה פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ״ש לאחר זמן זה הרי היא ספק וכו'.</b> שם בעיא בין בנכרית בין בבהמה ולא איפשיטא ואע״ג דנכרית משמע דאיפשיטא שם באת״ל ע״פ דרכו של רבינו לפסוק כאת״ל לא חש רבינו לההוא את״ל משום דבפרק בנות כותים (נדה דף ל״ד ע״ב) מסיק לה בתיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו' לפיכך בת ישראל וכו'.</b> בפ\"ח דמקואות ונתבאר בפ' בנות כותים דטהורה אפילו מדבריהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שהרגיש וכו' וטבל.</b> פי' לשם גירות פ' יוצא דופן עלה מ\"ג בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולה ששכב אותה וכו'.</b> בת״כ דריש ואשה אשר ישכב איש אותה איש פרט לקטן ומשמע לרבינו דהיינו קטן פחות מבן ט' דומיא דאשה דלא ממעטינן מינה אלא פחותה מבת ג' והכי איתא בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש או נכרי.</b> מבואר במה שקדם בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בהמה.</b> ממעיט מדכתיב איש. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה.</b> גם פה הוא טעות סופר וצריך להגיה ולכתוב במקומו ואשה אשר ישכב איש אותה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומאת ע״ז מד״ס.</b> מבואר בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ב פ״ג): \n",
+                "<b>וארבע טומאות יש בה וכו'.</b> מתבאר והולך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבודה זרה עצמה מטמאה וכו' כשרץ וכו'.</b> משנה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו ע״ב) וכחכמים אליבא דר״א דפרק ר' עקיבא (שבת דף פ״ב ע״ב) דפשטא דמתנייתא אתו כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש ושיעורה כזית.</b> בפרק ר״ע (שבת דף פ״ג ע״ב) ובירושלמי פ״ג דעבודה זרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצץ אבר ממנה וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כקולי אבות הטומאות דנו בה וכו'.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתפרקה עבודה זרה אף על פי שההדיוט יכול להחזירה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל משמשי ע\"ז כשרץ.</b> גם זה שם ברייתא ע\"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ ומשמע דבין לעיקר טומאתה בין לשיעורה משוה להו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו קצץ ממשמשים כזית מן הכלי וכו'.</b> מאחר ששיעורה כזית יש לנו לומר כן דסתם כלי גדול מכזית. \n",
+                "<b>ומ\"ש זו חומר במשמשיה וכו'.</b> פשוט הוא ממה שקדם שע\"ז אינה מטמאה לאיברים ומשמשיה אם קצץ מהם כזית טמא: \n",
+                "<b>ובית ע\"ז עצמו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכניס ראשו ורובו וכו'.</b> בתוספתא דע\"ז פרק שביעי וירושלמי פ\"ג דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלי חרס וכו' ספסלין וכו'.</b> תוספתא בסוף זבים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולם ראשון לטומאה.</b> מאחר דעבודה זרה היא אב הוו אלו ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרובת ע״ז וכו'.</b> בפ״ק דחולין עלה י״ג ע״ב וכרבנן דר״י בן בתירא וכלישנא בתרא דמוקי סתם מתניתין כוותייהו ואע״ג דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ב ע״ב) ובפרק כל הצלמים מוקי סתם מתניתין כר״י בן בתירא הא דחולין דלישנא בתרא עדיפא דהויא כרבים ועוד דטומאת ע״ז דרבנן ונקטינן בה לקולא כדמסקי בפרק ר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושיעורה בכזית,</b> כמו שיעור ע\"ז עצמה. ובסמוך יתבאר דיין נסך מטמא בכזית: \n",
+                "<b>כל דבר שמקריבין לה וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט ע\"ב) שנינו בשר היוצא מבית ע\"ז אסור מפני שהוא כזבחי מתים ובפרק העור והרוטב קכ\"ט הרי אמרו תקרובת ע\"ז של אוכלין טמאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאין תקרובת ע\"ז של אוכלין וכו' וכן ע\"ז ומשמשיה וכו'.</b> הכל בע\"ז פ' רבי ישמאעל (דף נ\"ב) דברי רבינו כדברי התוספות שפירשו הא דקאמר כלים לא מבעיא לן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה דמיירי בכלים של תקרובת ע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתנסך לע\"ז מטמאה וכו'.</b> תוספתא בסוף זבים יין שראה את העכו\"ם שהוא מנסכו אם יש בו כזית מטמאים טומאה חמורה ואם לאו אין מטמאין אלא טומאת משקין בלבד ובפרק שני דע\"ז (דף ל' ע\"ב) יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו וכו'.</b> שם (דף כ\"ט ע\"ב) אמתניתין דאלו אסורים בהנאה היין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אב טומאה שמטמא במגע וכו'.</b> בפ' אחרון דזבים משנה ראשונה ושנייה ועשירית מתבאר מפירוש רבינו בהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילה והמרכב וכו'.</b> מבואר במשנה עשירית שכתבתי שהיא בסוף זבים וחילוק הנבילה נתבאר בדברי רבינו בתחלת הלכות אלו וחילוק המרכב מן המשכב נתבאר בפ\"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב. \n",
+                "<b>ומה שכתב והנושא מטמא בגדים.</b> בסוף זבים משנה הנושא את המרכב וכו' הנושא את הנבילה וכו' עד ופוסל א' וכפי' רבינו ור\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכו'.</b> במשנה פ\"ק דכלים למעלה מהם נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע. \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא מפני שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם וכו' וכן הנוגע בצמר הנבילה או בנימי המרכב וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דזבים וכתבה רבינו שמשון שם בפרק הנזכר וגירסתו היא הנכונה ולפ\"ז הא דתנן וחשוכי בגדים במגע היינו לומר דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין מסיט וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבולע נבלת עוף טהור וכו'.</b> משנה פ\"ה דזבים האוכל מנבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד וכו' הקיאה או בלעה מטמא א' ופוסל א' וכתב רבינו שם כבר ביארנו וכו' שבולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות הטומאה דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסה באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו פה וכבר ביארנו.</b> הוא בפ\"ג מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השורף פרה אדומה וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק קמא דפרה. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו אם נגעו באוכלים וכו'.</b> מפשט לשון רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי ודבר תימה הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי והוא מדאיתא בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והן עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח אינו מטמא [אוכלים ומשקים] מפני שהוא חי ומכל מקום צריך לי למוד מנין לו שאינן מטמאין אוכלים אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח גם כן מטמא אוכלין והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע באב מאבות הטומאה וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן זב שדרס על המשכב וכו'.</b> בתוספתא דמכשירין פרק שני ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דבר מפורש בתורה וכו'. אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא וכו'.</b> פרק קמא דפסחים עלה י\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. ומ\"ש ואין אוכל מטמא כלי וכו' ואפילו מדבריהם.</b> בפרק קמא דנדה עלה ז' (ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גזרו על המשקים טמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהם.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לך ולד הטומאה וכו'.</b> בפ\"ח דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאהו: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיו אותם המשקים טמאים מחמת אב וכו'.</b> בפ\"ק דשבת עלה י\"ד ע\"ב אהא דמני בפוסלין את התרומה מדרבנן אוכלים וכלים שנטמאו במשקים קאמר כלים דמיטמאו במשקים דמאי אילימא במשקים דזב דאורייתא נינהו וכו' אלא במשקין הבאים מחמת שרץ וגזירה משום משקים דזב ומשמע לרבינו דהיינו לומר שצריך שיהיו המשקים טמאים מחמת שרץ וכיוצא בו שהוא אב הטומאה כדי שיטמאו כלים ובירושלמי פרק חומר בקדש אמרו היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים משקה לחוץ ע\"ג הכוס ואחזו בבית צביטתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס: \n",
+                "<b>והראב״ד</b> כתב טמאים מחמת אב א״א ריבה דברים ונקודים שלא לצורך וכו'. טעמו דאמרינן בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ב) נוטלים לידים ואחר כך מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס ואי אפשר לומר דמחמת ידים דקאמר לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהא טמא טומאת הגוף מחמת שרץ וכיוצא בו וכשיגע בידיו במשקין שבאחורי הכוס יטמאם ויחזרו ויטמאו את הכוס דהא פריך התם וליטמאו ידים לכוס כלומר בלא משקין ומשני ידים שניות הם ואין שני עושה ג' בחולין אלא על ידי משקין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דההיא לא מכרעא כולי האי דלב\"ש הוא שאמרו כן ואע\"ג דמשמע דב\"ה מודו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו כלומר אפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ולא שבקינן פשטא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עד כאן לשונו. וכתב עוד ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש מ\"ש בפ\"ב דטבול יום עלה דההיא דקדירה וכו' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דלא קאי אקדירה אלא אמשקים ופירוש הכל בין משקה תרומה בין משקה חולין ע\"כ: \n",
+                "<b>ומפני מה גזרו וכו'.</b> מבואר במ\"ש בסמוך דאיתא פ\"ק דשבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו על המשקים וכו'.</b> בפכ״ה דכלים וטעמא מפרש בר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'.</b> גם זה שם בפכ\"ה דכלים ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בכלי חרס בין בכלי שטף: כתב</b> הראב\"ד א\"א אין השכל נותן שיעשו וכו'. וההיא דבכורות היא ר\"פ על אלו מומין וכבר ביאר הראב\"ד המקום שממנו למד רבינו לומר כן דמקיש כלי שטף לכלי חרס וא\"כ מה כלי שטף נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל גבו מיהא טמא אף כלי חרס כן והראב\"ד משיג עליו שאין השכל נותן שיהיו משקים מטמאין כלי חרס מגבו מה שאין המת והשרץ מטמאים ואם תאמר שעשו מעלה במשקים מפני שהם עלולים לקבל טומאה כשם שעשו בהם שלעולם הם תחלה לכך כתב ולא גזרו חכמים במשקים אלא משום משקה זב וזבה וכו' ועל ראיית רבינו מפרק על אלו מומין טען הראב\"ד דאינה ראיה דהתם לא להקיש כלי חרס לכלי שטף באו כי היכי דנימא מה כלי שטף מיטמא מגבו אף כלי חרס מיטמא מגבו ואדרבה להקיש כלי שטף לכלי חרס באו לומר דכי היכי דכלי חרס בעלמא חלוק גבו מתוכו אף כלי שטף הכי חלוק גבו מתוכו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל אפילו לגבו וכלי שטף מקבל טומאה לגבו מיהא וזה פירוש ומכלי שטף נסבא וכו' ולדעת רבינו י\"ל דכיון דפשטא דגמ' משמע שמשוה אותם זה לזה וזה לזה ולענין מה שהוקשה לו שאין השכל נותן וכו' י\"ל דמשום דמשקים עלולים לקבל טומאה עבוד בהו האי מעלה לטמא יותר ממה שהזב והזבה עצמם מטמאין כי היכי דעבוד בהו שיהיו תחלה לעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו' ולמה לא עשו בטומאת משקים היכר זה וכו'.</b> בריש פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שהאוכלים והמשקים וכו'.</b> בפרק ה' מטומאת מת. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המשקים אחד משקה שנגע באב הטומאה או שנגע בראשון וכו'.</b> במשנה פרק ב' דטבול יום ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה ובפירקא קמא דפסחים (דף י\"ד ע\"ב) אמרו אי מדרבנן מאי איריא נטמאו באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוו דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקים להיות תחלה ובתוספתא פרק א' דטבול יום אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה ה\"ז תחלה לעולם ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכולם מטמאים את הכלים.</b> בפרק ח' דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאן ופירושה מבואר דולד הטומאה היינו ראשון ושני ואינם מטמאים לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל המשקה אף על פי שלא נטמא אלא מולד הטומאה מטמא כלים: \n",
+                "<b>וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין וכו'.</b> בפרק שמיני דטהרות אחורי כלים שנטמאו במשקים רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקים ואין פוסלין את האוכלין רבי יהושע אומר מטמאים את המשקים ופוסלים את האוכלים ובפירקא קמא דנדה (דף ז':) איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ומפרש התם דה\"ק רבי אליעזר מטמאין את המשקים אפילו דחולין ואין פוסלים את האוכלין אפילו דתרומה: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בפירקא קמא דנדה ומ\"ש אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן כלי שנטמא מאחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אזנו ואוגניו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא ופירש רש\"י משום דקילי אבל תוכו כיון דהחמירו ביה רבנן וכו' מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין וכן כתב רבינו שמשון בפרק ב' דטבול יום. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומטמאים כלים אחרים וכו'.</b> על פי מה שנתבאר דמשקין מטמאין כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אחורי הכלי שנטמאו במשקין וכו' אפילו אוכלי תרומה הרי הם טהורים.</b> ע\"פ מה שנתבאר דר\"א דאמר אין פוסלין את האוכלין היינו אפילו אוכלים דתרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהכלי שנטמאו אחוריו ה\"ז טמא כולו לקדש וכו'.</b> משנה בר\"פ חומר בקדש (דף כ' ע\"ב) ובפרק כ\"ה דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה וכו'.</b> ברפ\"ג דידים האוכלים והכלים שנטמאו במשקים מטמאים את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע וחכ\"א את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והלכה כחכמים דאמרי את שנטמא באב הטומאה דה\"ל ראשון בין שהוא אוכל או כלי מטמא את הידים ואין צ\"ל אם הוא אדם או משקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד הפרק.</b> כלומר עד חיבור היד לזרוע שכל זה קרוי יד כדמשמע בפרק כל הבשר ובפרק שני דידים שנינו שהידים טומאתן וטהרתן עד הפרק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המכניס ידיו וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהכניס ידיו לבית המנוגע.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטומאת הידים.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אוכל או משקים א\"א כן הוא במשנת ידים וכו'. התם על ידי משקין נטמא כלומר ומש\"ה אינו מטמא את הידים אבל אם נטמא כלי בשרץ מטמא את הידים אע\"פ שאינו אלא ולד ומקום תפיסת דברי הראב\"ד כתוב בטעות סופרים וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או כלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הידים שניות אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע וכו'.</b> ברפ\"ג דידים וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנגע בידיו באדם וכו'.</b> שם כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחלה דברי ר\"ע וחכ\"א להיות שניות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפיגול והנותר וכו'.</b> בסוף פסחים (דף ק\"כ) תנן הפיגול והנותר מטמאים את הידים ובסוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) תנן שהפיגול והנותר אינן מצטרפין לטומאת ידים מפני שהיא מדרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר אוכלין מצטרפים.</b> שם במשנה כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול את הגויה בכחצי פרס. \n",
+                "<b>ומ״ש וצריד של מנחות.</b> בפ״ב דחולין (דף ל״ז) בעיא דלא איפשיטא ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ב ע״ב) אמרו דלא מיבעיא ליה אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין ראשון ושני ופירש״י צריד של מנחות קורטי קמח הצרוד במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וקי״ל חיבת הקדש מכשרת מונים בו ראשון ושני כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ששיעורן בכביצה.</b> בסוף פסחים איכא מ\"ד ששיעור פיגול ונותר לטמא את הידים הוי בכזית ואיכא מ\"ד דהוי בכביצה. ופסק בה רבינו להקל בדרבנן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים ומה ענין ערבוב צריד של מנחות וכו' ולדעת רבינו י\"ל דסמך אההיא דפרק המנחות והנסכים שכתבתי בסמוך דמדרבנן פשיטא ליה דמונים בו ראשון ושני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולית הפיגול או הנותר וכו'.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) תנן קולית המוקדשין הנוגע בה בין נקובה בין סתומה טמא ופירש״י הפיגול והנותר מטמאים את הידים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר [ובגמ' שם] הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ופירש״י בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) ששימשו נותר שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדש שיצא וכו'.</b> בפרק כיצד צולין עלה פ\"ה איבעיא להו יוצא גזרו ביה רבנן טומאה או לא מי אמרינן נותר דגזרו ביה טומאה (משום) דאתי לאיעצולי ביה אבל יוצא אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים לא גזרו ביה רבנן טומאה או דילמא לא שנא ואסיקנא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו טומאה משום דבני חבורה זריזין הם ומזהר זהירי ביה כי קא מיבעיא לן ביוצא בקדשים מאי תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין טומאת ידים במקדש וכו'.</b> בפ\"ק דפסחים (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמאת ידו אחת וכו'.</b> משנה בפ' חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל [לא] בתרומה ומשמע דהכי פירושא דמתניתין בתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאת ידים אע\"פ שנגעה בחבירתה חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אם נגעה ידו אחת באחרת אבל אם לא נגעה זו בזו אינו צריך להטביל אלא הטמאה בלבד ותני והדר מפרש שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לתרומה בנטילת ידים בלבד יטהרו ידיו.</b> משנה פ\"ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ופירש\"י לחולין ולמעשר ולתרומה די להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים. ולקדש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת או אשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים במ' סאה ואע\"פ שאינם אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה [דאורייתא] המטמאה כל הגוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלמה ובית דינו גזרו וכו' עד אף לתרומה.</b> פרק קמא דשבת עלה י\"ד (ע\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ\"ל. ואין מזה תפיסה על רבינו שאין כאן מקום דין נטילה לחולין ובהלכות ברכות שהוא מקומו כתבו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נגע בתרומה.</b> בסוף זבים ומני ידים בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשרפת על טומאה זו.</b> מימרא דאילפא בפרק קמא דשבת (דף י\"ז ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לט אדם ידיו במפה וכו'.</b> בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ומפרש רבינו דלאוכלי חולין גרידא התירו וכמ״ש בפרק [ששי] מהלכות ברכות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל והידים שניות וכו'.</b> זה מבואר על השורש שקדם בסוף פרק שקודם זה שמשקה שנגע בשני הוא תחילה לעולם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין משקים אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאים כלים.</b> זה על שורש מ\"ש בפרק שקודם זה אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד והוא שיהיו אותם משקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה ושם נתבאר ולפ\"ז מה ששנינו בפ\"ב דטבול יום גבי קדירה שהיא מליאה משקים אם היו ידיו מסואבות הכל טמא לא אקדירה קאי אלא אמשקה בין דחולין בין דתרומה אבל קדירה טהורה שאין משקים שנטמאו מחמת ידים מטמאים את הכלים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אבל אין משקין א\"א לא ידעתי מהו זה והוא סותר דבריו וכו'. מ\"ש והוא סותר דבריו כלומר שהוא כתב שהמשקים תחילה אלמא מטמאין ועכשיו אמר שאין מטמאין וא\"ת לא כתב שאין מטמאין אלא אכלים אף זו שיבוש וכו'. ותמהני על פה קדוש מה מקום היה לו לומר שסותר את דבריו שדבריו מבוארים שלא כתב שאין מטמאין אלא לכלים ומה שהקשה עליו מפרק אלו דברים כבר הקשה עליו כן בפרק שקודם זה ומה צורך לכפול הדברים וכבר כתבתי שם ליישב דברי רבינו: \n",
+                "<b>וכן גזרו חכמים וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות וכרבי יהושע דאמר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני וסתם לן תנא כוותיה בסוף זבים דמני לאוכל אוכל שני בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל השותה משקים טמאים וכו'.</b> בסוף זבים מני לה בהדי הנך שפוסלים את התרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שיטבול.</b> לומר דאינו צריך הערב שמש כמ\"ש בפרק שאחר זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נגע באוכלים עשאם שלישי.</b> פשוט הוא דכיון דתנן שהוא פוסל את התרומה הוה ליה אוכל תרומה שנגע בו שלישי וכדתנן בפ\"ב דטהרות השלישי שבתרומה פסול ואינו מטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נגע במשקין וכו'.</b> נתבאר בסוף פרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא לטמא אוכלים.</b> נתבאר בפרק שקודם זה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ולא אפילו לטמא אוכלים של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ\"ל. ואני אומר שזה דבר פשוט ומבואר בדברי רבינו בסמוך: \n",
+                "<b>ומפני מה גזרו וכו' עד במשקים שבפיו.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מתטמא וכו' עד מצטרפין לרביעית.</b> משנה סוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) ודעת רבינו דלא כר\"ת דפיסול גוויה לחוד היא גזירה קדמונית ליפסל מלאכול תרומה ושיעורה כחצי פרס וגזירת די\"ח דבר הוי למגע ושיעור כביצה ולאפוקי מסברא זו כתב רבינו אינו מתטמא עד שיאכל מאוכלים טמאים כחצי פרס וכן דעת רש\"י בפ\"ק דשבת וכן נראה דעת ריב\"א: \n",
+                "<b>אכל מעט ושהה וכו' אם שתה מעט ושהה וכו'.</b> בפרק ג' דכריתות (דף י\"ג): \n",
+                "<b>אכל פחות מכשיעור וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שהיא ראשון לטומאה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעוברת התירו לה לאכול וכו' פחות פחות מכשיעור וכו' אלא הרי היא טהורה.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו גם זה שם התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפילו טובא מפני הסכנה ומשמע לרבינו דהאי היתר הוא לענין שאינה צריכה טבילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'.</b> בסוף זבים מני לה בהדי הנך דפוסלין את התרומה: \n",
+                "<b>ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה וכו'.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n",
+                "<b>טבל א\"צ הערב שמש וכו'.</b> בת\"כ פ' שמיני כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים עד הערב וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דשבת וכתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות בספרא אמרו כלים שנטמאו במשקים עולין מידי טומאתן בו ביום ובפי\"א ממסכת פרה שנינו כל הטעון ביאת מים מד\"ס וכו' לאחר ביאתו מותר בכולן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנפלו עליו וכו' עד הרי זה טהור.</b> בפרק שלישי דמקואות: \n",
+                "<b>נפלו על ראשו וכו' וכן אם בא ראשו כו'.</b> תוספתא פרק שלישי דמקואות ויש חסרון לשון בספרי רבינו מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא מראשו וכו'.</b> בעיא בפרק שני דגיטין (דף ט\"ז) ופסקה לקולא דמידי דרבנן הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שלשת הלוגין וכו'.</b> תוספתא פרק שלישי דמקואות ופרק שביעי דפרה: \n",
+                "<b>שלשת לוגין אלו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה היו מניחין וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות וכו' עד שהם דברי חכמה מטמאין את הידים.</b> פ\"ג דידים וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כשהם מחוברים לספר וכו'.</b> בפרק כל כתבי [שבת קט\"ז.]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרגום שבעזרא וכו' עד ובדיו.</b> בפרק רביעי דידים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב הלל ושמע וכו' עד אינם מטמאים את הידים.</b> שם בתוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ספרי המינים וכו'.</b> שם במשנה ובתוספתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב פרשת סוטה וכו'.</b> ירושלמי פרק ב' דסוטה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המתטמא וכו' טבל הרי הוא כשני לטומאה וכו'.</b> בסוף זבים מני טבול יום בהדי הנך דפוסלים את התרומה ופ\"ק דפסחים (דף י\"ד) אמרו שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכתוב קרא לטבול יום טמא.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ד ע\"ב) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד טבול יום.</b> בתוספתא דטהרות פ\"ק אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה הרי הוא כטבול יום מן השרץ כך היא הגירסא הנכונה וכתבה רבינו בהקדמתו לסדר טהרות. ובפרק כשם (דף כ\"ט) אמרו מה לטבול יום שכן אב הטומאה ותיתי מטבול יום דשרץ: \n",
+                "<b>כל הטעון הערב שמש בין אדם וכו' הרי הוא כשני לטומאה.</b> כלומר ואם נגע בחולין טהור דאין שני עושה ג' בחולין כדאיתא בפרק כשם (דף כ\"ט ל') ואם נגע בתרומה פוסל ואינו מטמא דתנן בפרק שני דטבול יום קדירה שהיא מליאה משקים ונגע בה טבול יום וכו' המשקים פסולים והקדרה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור ובתוספתא דטבול יום פ\"ב שנינו טבול יום אינו מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו בין מד\"ס.</b> הוא תמיהא לי מדתנן בפרק י\"א דפרה דטעון ביאת מים מד\"ס לאחר ביאתו מותר בכולן אלמא דטבול יום של ד\"ס מותר אף בתרומה ובקדש מיד ואינו טעון הערב שמש ואפשר לומר דיש בטומאות של דברי סופרים שטעונין הערב שמש ויש שאינם טעונים וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבול יום פוסל וכו'.</b> בריש פרק ב' דמעילה (דף ח') אהא דתנן נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום להפסל אין אבל לטמויי לא מתניתין מני רבנן היא דתניא טבול יום אבא שאול אומר תחילה לקדש רבי מאיר אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ\"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש ומפרש טעמא דחכמים משום דכיון דטבל קלשא טומאה פסול משוי טמא לא משוי כלומר ואינו כשאר שני שמטמא ג' בקדש ודבר ידוע שכשאומר פסול עניינו שלא יטמא זולתו וכמבואר בדברי רבינו ברפי\"א ובפי\"א דפרה תנן דטעון ביאת מים מן התורה לאחר ביאתו פוסל בקדש ובתרומה אליבא דחכמים ומותר בחולין ובפ\"ח דפרה תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המטמאים וכו'.</b> בטבול יום רפ\"ב משקה טבול יום כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו אינם מטמאים ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ח) ביארו ואמרו קלים שרץ חמורים זב וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלים טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע\"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן טבול יום וכו' ואם נגע במשקה תרומה הרי הם שלישי וכו'.</b> כלומר שמה ששנינו אינם מטמאים היינו לומר דכל חד כדיניה דחולין אינם מטמאים אלא טהורים ותרומה הויא שלישי וקדש רביעי ונקט אין מטמאין לישנא דכייל לכולהו ואיכא טהורים ואיכא פסולים: \n",
+                "<b>ודע</b> שמצאתי כתוב בספר מוגה ואם נגע במשקה קדש הוא או מחוסר כפורים הרי הן רביעי וטעמא מפני שרבינו סובר שמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כדמשמע בר\"פ טבול יום וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועתה יתבאר לך שאין שלישי שבתרומה וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני ושלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ונתבאר בפ\"ק דפסחים (דף ט\"ז) ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ד ל\"ה): \n",
+                "<b>לפיכך קדירה וכו' עד וספק הידים טהור.</b> פרק שני דטבול יום והדברים מבוארים בטעמא דטבול יום הוא כשני ואין שני עושה שלישי בחולין אבל פוסל הוא את התרומה אבל הקדרה לא נטמאה דמשקים שנגע בהם טבול יום לא הוו תחילה ואינם מטמאין כלים כמו שנתבאר בפ\"ז שהוא דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד טהור וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומאחר שמשקה וכו'.</b> משנה בסוף נדה (דף ע\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכל אלו הדברים וכו'.</b> שהאדם יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון וכו'. נתבאר בפ\"ה מהל' טומאת מת ובהל' מטמאי משכב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שכלי חרס לא יהיה אב טומאה לעולם.</b> פ\"ה מהלכות טומאת מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכלים לא יהיו אב טומאה לעולם וכו'.</b> נתבאר בפ\"ז מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין אתה מוצא משקין שניות לעולם וכו'.</b> חזר לכתוב כן לאפוקי ממ\"ש בקצת נוסחאות בסוף פ\"ק דפסחים (דף י\"ז ע\"ב) הכא בבשר שנטמא במשקים שניות שנטמאו מחמת שרץ וסובר רבינו שהוא טעות סופר כמ\"ש בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר באוכלים פסול וכו' הראשון שבחולין וכו'.</b> משנה פרק שני דטהרות ואיתא בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ופ\"ק דפסחים (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שני עושה ג' בחולין.</b> בפ\"ב דטהרות ופי\"א דפרה ופ\"ק דנדה (דף ז') ובפרק כשם (דף ל') אמרו דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ג ל\"ד) כולה סוגיא הכי רהטא וכן בחגיגה (דף כ\"ד) ובפסחים שם: \n",
+                "<b>ומנין לאוכל שני שהוא פסול בחולין וכו'.</b> משנה פרק כשם (כ\"ז:) וכריב\"ז. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן שרץ שנפל וכו'.</b> פ״ח דכלים ואיתא בפ״ק דפסחים (דף כ') ופרק תולין (שבת קל״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאין וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות: \n",
+                "<b>מנין לאוכל שלישי וכו'.</b> פרק הערל עלה ע\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראשון והשני וכו'.</b> פ\"ב דטהרות שם: \n",
+                "<b>ומנין לשלישי בקדש וכו' עד אינו דין שיעשה רביעי בקדש.</b> פרק כשם (דף כ\"ט ע\"ב) ופ\"ק דפסחים (דף י\"ח ע\"ב) ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר תאוה וכו'.</b> בתוספתא דנדה פ\"ט. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מטמא את הקדש,</b> מאחר שטהור לתרומה לא היה לו לטמא את הקדש ואפשר דלשון מטמא דנקט לאו דוקא אלא היינו לומר שפוסל את הקדש ולישנא דתוספתא נקט ולאו דוקא זה דעת הר\"י קורקוס ז\"ל. ואין נ\"ל שהרי שנו בתוספתא חזרו וגזרו כנבילה עצמה מטמא במשא נראה שגזרו והחמירו עליו בקדש ביותר ואין לתרומה שייכות בזה יותר מהחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חיבורי אוכלים וכו'.</b> בס״פ טבול יום בעא רבי זירא מרבי אמי בר חייא וכו' הא דתנן חיבורי אוכלים על ידי משקים חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א״ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ופירש רש״י חיבורי אוכלין וכו' ומשמע דפשט ליה דכיון דאוכלים אינם מטמאים אדם אין מונים בו ראשון ושני. וזהו שכתב הראב״ד והדבר ספק א״א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונים בו ראשון ושני עכ״ל. וטעם רבינו נראה שהוא מדגרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ד) בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' וכיון דהא דמיא להך וסלקא בתיקו ה״ה לאידך ואע״ג דרבי אמי בר חייא פשטה מ״מ מידי ספיקא לא נפקא. ונראה מדברי רבינו דהכי קא מיבעיא ליה אי חשיבי שני האוכלים שחיברם המשקה כגוף א' ואם נגע שרץ באחד מהם ה״ל תרווייהו ראשון והנוגע באוכל שבצד האחר הוי שני או דילמא אע״פ שהמשקה מחברם מ״מ היינו להיות אוכל שבצד זה טמא אע״פ שלא נגע בו השרץ ומכל מקום אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ודיינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל שנגע בו השרץ דהוה ליה שני ואוכל הנוגע בו שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השני שבחולין וכו'.</b> בפ\"ב דטהרות שני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם נגע במשקה חולין טמאין.</b> איני יודע למה לא כתב שנעשו תחילה כמ\"ש בבא שאחר זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלישי שבתרומה וכו'.</b> שם השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור.</b> הכי משמע מדלא קתני ופוסל אוכלי קדש ומשקה תרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן רביעי שבקדש אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור.</b> שם הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא. וכתב הראב\"ד אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור א\"א זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן וכו'. והיא משנה בפ\"ב דטהרות ופשטה מוכיח כדברי הראב\"ד ואפשר לומר לדעת רבינו דמאי מטמא משקה קדש דקאמר פוסל משקה קדש וכעין מה שפי' רבינו שמשון בפרק הנזכר גבי הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא דטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא ופוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פוסל ולא פוסל. ומ\"ש הראב\"ד ההוא משקה נמי פוסל משקה אחרינא לא דק דמשקה הנוגע במשקה אחר עושהו תחילה כמו שנתבאר בפ\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולין שנעשו וכו'.</b> בפרק ב' דטהרות ר\"א אומר האוכל אוכל ראשון וכו' רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה ומייתי לה בפרק ב' דחולין (דף ל\"ג ע\"ב) ופירש רש\"י בחולין שנעשו על טהרת תרומה כלומר האי אוכל ראשון שני ושלישי בחולין מיירי וכו' ובאי זה אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל. ומה שכתב וחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו'.</b> כתב הראב״ד א״א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים וכו'. ביאור הדברים דבפרק ב' דחולין (דף ל״ג) תנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. ובגמרא טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות אמאי ידים שניות הם ואין שני עושה שלישי בחולין וממאי דבחולין עסקינן דקתני חיה (דאילו קדשים חיה בקדשים מי איכא וכו') אמר רבי אלעזר א״ר הושעיא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כרבי יהושע וכו' דאמר שלישי ושני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ופי' רש״י על טהרת הקדש כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש וכו'. ודלא כרבי יהושע דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש אמר עולא (דף ל״ד) חברייא אמרין בחולין שנעשו על טהרת הקדש ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא רבי יהושע היא ולא מיבעיא קאמר ל״מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו ג' אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי מאן חברייא רבה בר בר חנא היא דאמר רבה בר בר חנא אמר ר״י מאי אהדרו ר״א ורבי יהושע אהדדי וכו' א״ל אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וכו' אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש איתיביה רבי זירא לרבי אסי שלישי ושני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא א״ל לא מיבעיא קאמר והא אף אני לא אמרתי [אלא בתרומה] קאמר אמוראי נינהו ואליבא דר״י. (דף ל״ה) יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר״נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודש בלבד ופירש רש״י קודש מקודש קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וכו' אבל שלישי של קדש המקודש בקדושת הפה לא מתיב רמי בר חמא וכו' א״ל הנח לתרומה וכו' אמר רבא מדרסות קאמרת וכו' מתיב רב הונא בר נתן השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר״א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ובריש פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ' ע״ב) מונה מעלות בקדש מבתרומה ואמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא וכו' ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש וגרסינן תו התם (דף כ״ב) רבא סבר לה כי הא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה וכו' שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ואחת מהאחרונות היא הרביעי בקדש פסול ובפרק ב' דחגיגה (דף י״ט ע״ב) על מתניתין דהתם אמר רב מרי שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפירקא קמא דנדה (דף ו' ע״ב) גבי מעת לעת שבנדה מטמא בין לקדש בין לתרומה דייק מדלא קתני לה גבי מעלות ופריך ר״נ והא תניא לקדש אבל לא לתרומה ומשני לה רבי שמואל בר יצחק [דה״ק] לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וטעם רבינו משום דהא דקתני חולין שנעשו ע״ג הקדש הרי הם כחולין וכו' משנה בספ״ב דטהרות וכיון דסתם לן תנא דלאו כקדש דמו הכי נקטינן ואע״ג דסתם לן תנא בפרק השוחט (חולין דף ל״ג) דלא כרבי יהושע אין משם ראיה דכקדש דמו משום דהא איכא התם אוקימתא אחריתא שאינה עניין לזה ותו דהא כמה אמוראי דסברי דלא כקדש דמו ורבא דבתרא הוא סבר הכי נקטינן כוותיהו והכי אמר סתם גמרא בשלהי נדה (דף ע״א ע״ב) אמתניתין דבראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש הם וכתב רבינו בפ״ב דטהרות כ״מ שתמצא במשנה זכרון שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא למשנה ראשונה וכיוצא בזה כתב בפ״ב דחגיגה ודבר פשוט דהלכה כמשנה אחרונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל וכו'.</b> בפרק ב' דטהרות הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ופירושה נלמד ממה שיתבאר בסמוך שאמרו במתניתין דהראשון שבחולין טמא ומטמא וכו' והשלישי נאכל בנזיד הדמע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אלא בחמישי שהוא טהור א\"א אומר אני החמישי וכו': \n",
+                "<b>ביאור</b> הדברים דבפ\"ב דטהרות שם תנן הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ולא מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ולא מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש עכ\"ל ופירוש הראב\"ד דחוק מאד ודברי רבינו כפשטא דמתניתין ומאי דקתני הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש ה\"ק שלישי שבתרומה והרביעי שבקדש אסורים לאכול קדש אפילו אין הקדש בעין אלא מעורב בנזיד ואינו מותר לאוכלו אלא הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש שהם טהורים גמורים שהרי אין רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל שלישי שבתרומה עצמה וכו'.</b> בפרק שני דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) אמר עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה מאי קמ\"ל תנינא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוי אי מההיא ה\"א וכו' קא משמע לן איתיביה רב המנונא לעולא הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה א\"ל הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס אר\"י אמר רבי האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע ואיצטריך דר\"י ופירש רש\"י בנזיד הדמע בתבשיל שתרומה מעורבת בו כגון שלישי זה עם מקפה של חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין של תרומה ושום ושמן דתרומה ולאוכלו וכו'. דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבנזיד הדמע תבלי תרומה מועטין. והא דר\"י אמר רבי איתא בפרק טבול יום וקאמר עלה באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל שלישי שבתרומה וכו'.</b> שם יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר\"נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד מתיב רמי בר חמא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה אמאי לאו קדש מקודש הוא א\"ל הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש וכו' דתנן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש והדר מתיב עליה ומסיק תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר\"א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ומשמע דרבי יצחק בר שמואל בר מרתא סבר כר\"א ברבי צדוק וכן פירש\"י ומאחר שרבינו פסק לעיל בסמוך כת\"ק דפליג אר\"א ברבי צדוק קשה היאך פסק כאן כרבי יצחק וצ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון שכתב הרשב\"א דרבי יצחק כתנא קמא דרבי אליעזר ברבי צדוק סבר דאמר חולין שנעשו על גבי הקדש הרי הם כחולין ולכך אומר האוכל שלישי אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדש האמור וכו' אבל חלות תודה וכו' עד הרי הם כחולין.</b> תוספתא פ\"ק דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועיסה הטבולה לחלה הרי הן כחולין.</b> פרק כשם (דף ל') בתירוצא בתרא ובספרי רבינו כתוב החלה והתרומה ותשלומי ד' וה' וט\"ס הוא וצריך למחוק ד' וה' ולכתוב במקומה תרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שודאו מטמא וכו'.</b> פ\"ק דנדה עלה ז': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחת עשרה מעלות וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכר\"נ דאמר י\"א שנו דרבא סבר כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וטמאה במדרס שנשא עמה.</b> אינו מדוקדק דהא בגמ' (דף כ\"ב ע\"ב) הכי אמרי' קדש מ\"ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין [קודש] ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע\"פ החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש הרי שנטמאה במדרס שנפל לאויר חבית לא במדרס שנשא עמה. ועוד יש לדקדק עליו דאמרינן בגמרא א\"ה תרומה נמי הא מני רבי חנניא בן עקביא היא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה מאי היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה וכו' ולא ישיטם על פני המים וכו' רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ורבינו פסק כאן כרבי חנניא בן עקביא דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקדש אבל לא בתרומה ובפרק עשירי מהלכות פרה פסק כת\"ק וי\"ל שטעמו משום דהכא סתם לן תנא כרבי חנניא בן עקביא והתם סתם לן בפ\"ט דפרה כת\"ק ויש לנו לומר ראה רבינו דבריו של רבי חנניא בן עקביא בנושא את המדרס ודבריו של ת\"ק במעביר בנהר וכדאמרינן בפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונשא וכו' טהור.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל דמילתא דרבנן היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה לקדש וכו'.</b> שם בגמ' (דף כ\"ג) דגמרינהו חבר ומשום צנורא דע\"ה דנפול אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא אלא בתר דגמריה מיזהר זהיר בהו לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל המעלות של דבריהם הם וכו'.</b> שם (ע\"ב) הכלי מצרף מה שבתוכו וכו'. מנא ה\"מ אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כלומר והויא דאורייתא וכו' ופליגא [דרבי חנין] אדרבי חייא בר אבא אמר ר\"י דאמר וכו' מעדותו של ר\"ע נשנית משנה זו כלומר והויא מדרבנן. ופסק רבינו כר\"י משום דהוא מריה דגמרא טפי מרבי חנין ומ\"מ קרא דאייתי רבי חנין כתבו רבינו לרמז בעלמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היו שני הצבורים בתוך הכלי וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה עלה כ\"ד הושיט אחד לביניהם מהו צריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ופירש רש\"י הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון מהו אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותם שנים. אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ורבינו מפרש בענין אחר כמבואר בדבריו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו לא נטמא אלא זה שנגעה א\"א זה שיבוש שאותו אמצעי שנתן ביניהם וכו'. ותמהני על פה קדוש למה דחה פירוש רבינו בשתי ידים לומר עליו שהוא שיבוש שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת לומר שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שאין צריך לכלי אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי עם אותו שנטמא שהרי אין דבר מפסיק ביניהם. לכך נ\"ל שדעת רבינו שאילו היה המפסיק ביניהם חצי עשרון אין ה\"נ שהיה מצטרף אבל הכא במאי עסקינן בשדבר אחר שאינו סולת מפסיק ביניהם וזהו שכתב רבינו ודבר אחר ביניהם והשתא דברי רבינו מכוונים בלי שיבוש ואדרבה על פירוש הראב\"ד יקשה למה לא יצטרף האמצעי עם הטמא שאין דבר מפסיק וישאר השלישי טהור וזה היה יותר ראוי מלהצטרף שנים שדבר מפסיק ביניהם וכן יקשה לפירוש רש\"י ואף על פי שיש לדחוק ולומר דכיון שזה העשרון היה שלם מתחילה יותר ראויים להצטרף חלקיו זה עם זה מלהצטרף עם חלק אחר פירוש רבינו יותר נוח ואף על פי שבירושלמי פרק חומר בקדש נראה כפירוש הראב\"ד אין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שני צבורים בכלי וכו'.</b> שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את\"ל חשיב לה כנפשט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל קדש שנטמא וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש בא טבול יום ונגע וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרביעי בקדש.</b> משנה פ' חומר בקדש (דף כ' ע\"ב): \n",
+                "<b>וכן שלישי בתרומה אם נגע וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש (וכן) והשלישי שבתרומה או שבקדש וכו'.</b> משנה פרק חומר בקדש הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמאת ידו אחת וכו'.</b> משנה פרק חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או ביד חבירו.</b> שם (דף כ\"ד ע\"ב) כרבי יוחנן ואף ריש לקיש הדר ביה. \n",
+                "<b>ומה שכתב פסל את השנייה.</b> שם רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אחד ידו ואחד יד חבירו ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא וכו' דתניא יד נגובה מטמאה את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אותה יד לפסול אבל לא לטמא ופסק רבינו כרבי יוסי ברבי יהודה משום דרבי יוחנן וריש לקיש הוו סברי כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה ידו בלולה במשקה וכו'.</b> כן כתב רבינו שם בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם היתה ידו בלולה במשקה א\"א זה אינו מן הסוגיא וכו'. ואין זה השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דעל ידי משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתה גם בלתי נגיעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואפילו נגע בה כשהיא נגובה.</b> כלומר אע\"פ שנגע בה לא נטמאת מאחר שהיא נגובה דאילו היתה לחה פשיטא שנטמאת על ידי המשקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלים נגובים וכו'.</b> משנה פרק חומר בקדש (דף כ':) [אוכלים] אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש ובגמרא וכי יש נגובה לקדש והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש לאכול צנון או בצל חולין עמהם לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזהו העיקר האוכל אוכלין נגובים בידיו והם טמאות שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא לקחן בידים אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא את הקדש שבפיו עכ\"ל. ולפי זה הא דקתני וביקש לאכול צנון או בצל היינו לומר שדרך צנון או בצל להדיחם במים וכשאוכלם נגעו ידיו בהם ונטמאו ומטמאים את הקדש שבפיו ורש\"י פירש בענין אחר ואיכא למידק מאי קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס והלא חיבת הקדש מכשרתן אימא דהיא גופה קמשמע לן דחיבת הקדש מכשרתן ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא אי נמי דרבנן אינה מאחת עשרה מעלות השנויות שם שגזרו בקדש. ודע שיש בספר רבינו טעות סופר וכך היא הנוסחא הנכונה ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלים של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו ראשון ושני.</b> בפרק ב' דחולין (דף ל\"ו) גבי בעיא דצריד של מנחות בעיא דלא איפשיטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפרק שמיני מהלכות אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני ונ\"ל שטעמו שם כמ\"ש שם דאיתא בפרק המנחות והנסכים דלא מיבעיא אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונים מיהו ה\"מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפירש רש\"י שם דאז חיבת הקדש מכשרתן ואף על פי שלא הוכשר כמי שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין בו ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהיא דרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפילו מדרבנן ובפ\"ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונים בו ראשון ושני מדרבנן מיהא אבל הכא דמיירי בטומאת ידים שהיא דרבנן כתב שהדבר ספק כמ\"ש בד\"א לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו וכו' לאו אאין צריך לומר שאם נגעה טומאה וכו' דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות חיבת הקדש מכשרתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האונן אחר שתם זמן אנינתו וכו'.</b> משנה בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה וכו'.</b> שם בגמרא (דף כ\"ד ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו'.</b> בר\"פ טבול יום ואע\"ג דלא איתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דה\"ה למחוסר כפורים כיון דבהדי הדדי מיתנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שש מעלות הראשונות וכו'.</b> בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"א ע\"ב): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק י\"א. ומה שכתב הראב\"ד גם אני ביארתי שאלו דברי יחיד הן ואין הלכה ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהם בקדש עכ\"ל כבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמש מעלות עשו חכמים בבגדים וכו'.</b> משנה פ\"ב דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) וכרב אחא (דף י\"ט ע\"ב) דמוקי למתניתין כולה כרבנן ותני בסיפא ה' מעלות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועמי הארץ עצמם כזבין לטהרות כמו שביארנו.</b> בפ\"י דמטמאי משכב ומושב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה וכו'.</b> ג\"ז משנה בפ\"ב דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אוכלי חוליהן בטהרה וכו'.</b> ירושלמי שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי אוכלי מעשר שני וכו' עד מדרס לקדש.</b> משנה בפרק ב' דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אוכלי תרומה עצמן וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת.</b> משנה פ\"ב דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הטהור לקדש וכו'.</b> ג\"ז שם בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עשו חכמים מעלות בטבילה וכו' עד הוחזק לקל.</b> משנה פ\"ב דחגיגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש טבל סתם ולא נתכוון וכו'.</b> שם טבל ולא הוחזק כאילו [לא] טבל פי' הוחזק נתכוון היינו למעשר וממנו ולמעלה אבל לחולין אמרי' התם בגמרא דלא בעי כוונה בין בטבילה בין בנטילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המעלות האלו מד\"ס וכו'.</b> שם משמע הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה טהור לתרומה וכו'.</b> בפ\"ז דטהרות (משנה ח') וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ״ש וא״צ הערב שמש.</b> הכי משמע בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט): \n",
+                "<b>והר\"י</b> קורקוס ז\"ל הוקשה לו מ\"ש רבינו בספי\"ב האונן וכו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ\"ש כאן והאריך ביישוב קושיא זו ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שהרי הם אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אע\"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש ולא החמירו עליהן להצריכם הזאה שלישי ושביעי לחוש שמא נטמאו במת שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא: \n",
+                "<b>היו ידיו טהורות וכו'.</b> בפרק שביעי דטהרות וכתב שם הרא\"ש שהידים עסקניות ונגעו במקום הטינופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא\"כ ליבעי כל גופו טבילה ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא שמר מטומאת מת וכו' ואם ידע שלא נטמא במת וכו'.</b> בר\"פ טבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים וכו'. וכן הרוקים הנמצאים.</b> שם בפ\"ד דטהרות (משנה ה') על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו'. על ספק כלים הנמצאים על ספק רוקים הנמצאים ומייתי לה בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב) ובפ\"ג דנדה (דף ל\"ג ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים וכו'.</b> משנה פ\"ח דשקלים (משנה ב') כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים דרך עלייה טהורים וכו' דברי ר\"מ רבי יוסי אומר כלים טהורים חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות וידוע דהלכה כרבי יוסי ולא חשש רבינו להוציא מן הכלל כלים המיוחדים לקברות לפי שדבר פשוט הוא שהם טמאים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים.</b> בפירקא קמא דפסחים (דף י\"ט ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הסכינין לשחיטת הקדשים וכו'.</b> יתבאר ממה שיבא בסמוך והוא שנוי אצל מתניתין דכל הכלים וכו' שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חוץ מן הסכינים א\"א דבר זה אמר מפני וכו'. ומאחר שהעלה רואה אני את דבריו הרי הוא מסכים לדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מצא סכין בי\"ד בניסן וכו'.</b> שם סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל חל י\"ד להיות בשבת שוחט בה מיד בט\"ו שוחט בה מיד נמצאת קשורה לסכין הרי זה כסכין ופירוש משנה זו מבואר כאן בדברי רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד שוחט בה קדשים מיד א״א אין דברי המשנה כך וכו'. אין פירושו של הראב״ד מוכרח וכבר אפשר לפרש כפירוש רבינו אבל מה שקשה לי בדברי רבינו דבפרק אלו דברים (פסחים דף ע') אמרינן איבעיא להו לבן תימא יש משום שבירת עצם [בחגיגה] או אין בה משום שבירת עצם וכו' ת״ש סכין שנמצאת בי״ד וכו' עד לא מטביל לה ופירש״י שוחט פסחו מיד ואין צריך להטבילה וכו' משמע מהא דטעמא משום דחזקה אדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח ורבינו עצמו כתב כן בפירוש המשנה ולמה תלה כאן רבינו הטעם בלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום זה ואפשר שלזה נתכוון הראב״ד שכתב וכל מ״ש כאן אינו כלום. וליישב דעת רבינו נ״ל דהכי קאמר שלא גזרו על הסכינים ביום זה מפני שחזקה שאדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח. ועדיין יש לשאול למה השמיט דין הקופיץ בזה ובזה שונה ומטביל וי״ל משום דמאי דמפליג במתניתין בין קופיץ לסכין צריך לאוקומה כבן תימא דיחידאה הוא ואי מוקמינן לה כרבנן צריך לאוקומה בנשיא גוסס בי״ג ומת בי״ד דהוא מילתא דלא שכיחא ולכך כתב סתם דין הסכינים הנמצאים שבכלל זה הקופיץ ואע״ג שכתב לשחיטת הקדשים ה״ק לצורך שחיטת הקדשים שהקופיץ צורך שחיטת קדשים הוא לשבר עצמות החגיגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד מפני שעשו אותה ביום הזה א\"א מים הרעים שתה כשפירשו לו וכו'. תמהני על פה קדוש שקרא מים הרעים לפי שלא ערב לו. ומ\"ש שאין כאן הזאה כל עיקר אבל אמרו שונה וכו' י\"ל דרבינו מדנקט תנא שונה יליף לה דהיינו לומר אנו מחזיקים אותו שכבר הזה עליו הזאה ראשונה כדי לטהרו לצורך יו\"ט והיום יום ז' ולכן שונה להזות עליו שנית ומטבילו ולדברי הראב\"ד קשה לישנא דשונה ועוד שכתב שמא עדיין לא הטבילו ואם לא הזה עליו איך יטהר בטבילה לחוד אם הוא טמא מת ועוד שכתב ואת\"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו וכו' שנראה שדברים אלו הם כדברי רבינו ממש ונ\"ל דה\"ק שאין כאן הזאה כלל אלא טבילה בלבד והטעם משום דכלי זה הוא ספק טמא ספק טהור ואת\"ל טמא שמא אינו טמא מת אלא טמא בשאר טומאות שאינן טעונות אלא טבילה לבד וא\"ת שלעולם נחוש לטומאת מת שצריך הזאה לא מן הטעם שלו שעשאוה ביום זה כאילו הוא שביעי שלה אלא הטעם שבודאי הקדים בעליו וכו' כלומר שרבינו תלה הטעם בשחכמים עשאוה ביום זה כאילו הוא יום שביעי שלה והראב\"ד סובר שלא הוצרכו חכמים לעשותה כי היא מעצמה בחזקה שודאי הקדים בעליה והזה הראשונה וכו'. וסתם דבריו וכל זה איננו שוה שעם כל זה נראה בעיניו יותר נכון לומר שאינו צריך הזאה מהטעם שכתבתי ולשון שונה יתפרש לדעת הראב\"ד אע\"פ שיש לומר שמא כבר הטבילו בעליו ישנה זה ויטבילנו ולדעת רבינו ניחא טפי. ומ\"ש לא מן הטעם שלו אלא שבודאי הקדים בעליו וכו' אומר אני שגם זה הוא הטעם שלו דמה טעם עשאוה חכמים ביום זה כאילו הוא שביעי שלה משום דחזקה שכבר הקדים בעליו והזה הראשונה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הרוקים הנמצאים בירושלים וכו'.</b> שקלים פרק שמיני כרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהראשון כו'.</b> תוספתא פרק ה' דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומה וקדשים שנטמאו וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהם וכו' ויש שם ספיקות ששורפין עליהם וכו'.</b> בטהרות פ״ד ופרק בנות כותים (נדה דף ל״ג ע״ב) וכתב רבינו גבי שורפין ואצ״ל קדשים וגם גבי אין שורפין כתב כן ונראים שהם כדברים סותרים זה את זה וביאור הדברים פשוט דקדשים חמירי מתרומה ומה ששורפין עליו תרומה דחשבינן ליה בודאי טמא מכ״ש דחשבינן ליה לקדש בודאי טמא ושורפין וידוע שראוי ליזהר [מ] לשרוף קדשים יותר ממה שראוי ליזהר מלשרוף תרומה וא״כ הספק שאין שורפין עליו תרומה מכ״ש שלא ישרפו עליו קדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין וכו'.</b> כך הגירסא האמיתית בספרי רבינו ואיתא בפרק בנות כותים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ששה ספיקות וכו'.</b> פרק חמישי דטהרות שם ולישנא דמתניתין על ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה ופירוש רבינו בה ע\"פ התוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נסתפק לו וכו'.</b> שם וכת\"ק ואיתא בפרק בנות כותים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים עשר ספיקות וכו'.</b> פ\"ד דטהרות והשמיט רבינו ספק בכורות וספק נזירות מפני שאינה ענין לטומאה וטהרה והכניס במקומם ספק עובר ועומד וספק שתי רשויות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובים למקוה כיצד וכו'.</b> פ\"ב דמקואות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מורין לו וכו'.</b> בתוספתא דמקואות פ\"ב אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה\"ה לדין זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק טומאה צפה על פני המים כיצד וכו' בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וכו'.</b> בפרק ד' דטהרות וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה וכו'.</b> שם כרבי יוסי ומשמע לרבינו שאין חולק עליו: \n",
+                "<b>ולא אמרו ספק טומאה צפה וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ג ס\"ד): \n",
+                "<b>וכל הנתלין ונגררין וכו'.</b> שם (דף ס\"ד) וגירסתו בגמרא הניטלים בטי\"ת ופירשו התוספות הניטלים אדם עומד במים וחבירו היה משלשל שרץ ספק נגע בו אדם העומד במים או הנגררים שחבירו היה גורר שרץ ע\"פ המים ספק נגע ספיקו טמא מפני שהם כמונחים כיון שאם אדם תופס בם אין כאן דין טומאה צפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שהיה מונח בכלי וכו'.</b> בעיא שם ומסיים את\"ל בתר כלי אזלינן כלומר x כיון שהוא מונח בכלי אין לו דין צף וכבר ידוע שדרך רבינו לפסוק כאת\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה מונח על המת וכו'.</b> כל הני בעיי דאיפשיטו שם באת\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב היה שרץ וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל אלא דבנוסחי דידן איפשיטא לחומרא ובנוסחת רבינו איפשיטא לקולא. \n",
+                "<b>ומה שכתב היה מונח על גבי מי חטאת וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא פירוש מספקא ליה מפני שהם עבים מפני האפר המעורב בהם דדילמא דמו לאוכלא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויראה לי שספיקו טהור.</b> נראה שטעמו משום דכיון שטהרו חכמים טומאה צפה ע\"פ המים הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שטהרו ספק טומאה וכו' כיצד עריבה וכו'.</b> תוספתא פ\"ה דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שרץ שנמצא צף וכו'.</b> תוספתא בסוף טהרות ופירש ר\"ש לפועלים היינו אוכלי חוליהם בטהרה וא\"ת מאי שנא מעריבה דבסמוך דמטהרין לתרומה ואפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלים ומתוך שאינה צפה ע\"פ המים טמאה לתרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק משקים לטמא אחרים וכו' כיצד היה מקל בידו וכו'.</b> משנה פרק רביעי דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקים טמאים וכו'. ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו במשקים אלו וכו'.</b> טעם כולם משום דטומאת משקים דרבנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל טמא שפשט ידו.</b> משנה פ\"ד דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שהיא מליאה משקים וכו'.</b> בתוספת' דטהרות פ\"ה (מגע) טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלים ומשקים טמא והכלי טהור. ונראה שספק אוכלים ט\"ס הוא דספק משקים ליטמא טמא אבל ספק אוכלים טהור וכך הם דברי רבינו שלא הזכיר לטמא אלא ספק משקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נכנסו משקים שהם טמאים מספק וכו'.</b> שם חבית שיש בה משקים טהורים עד חציה ונפלו משקים לאוירה ספק טמאים ספק טהורים המשקים טהורים שאין מיטמאים אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקים משקים טמאים והחבית טהורה פירוש שאין מיטמאים אלא מחמת החבית וכדתנן בפרק ח' דכלים השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה שהתנור תחילה והכא כיון שהחבית טהורה אף המשקים טהורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נפלו משקים אלו וכו'.</b> שם אפה פת בתנור ונפלו משקים לאוירו ספק טמאים [ספק טהורין] הפת טהורה שאינה מיטמאת אלא מחמת התנור ומסיים בה נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור והשמיטו רבינו והטעם משום דמשמע ליה דמשבשתא היא דספק משקים ליטמא טמא אמרו לא ספק אוכלים ואי בעית לתרוצה צריך לאוקומה כשהיו בפת גומות ובהם משקים ומי הכניסנו בתגר זה הילכך להשמיטה עדיף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרבץ ביתו וכו' עד הרי ז. ו טמאה בספק.</b> תוספתא דטהרות פרק ה' וכתב הראב\"ד הניח הככר עד שנגבו המים א\"א נ\"ל מפני מראית העין וכו' וטעם רבינו הגון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ידים וכו' עד והככרים כמו שהיו.</b> משנה פ\"ב דידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היו ידיו טמאות וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ספק היה דבר חוצץ וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה ידו אחת טמאה וכו'.</b> זה נלמד ממ\"ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובים למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ספק דברי סופרים כיצד וכו'.</b> פ\"ד דטהרות: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אכל אוכלים טמאים וכו' וספק נגע בטהרות אלו וכו'.</b> פשוט הוא שזה בכלל ספק ד\"ס. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האוכל ספק אוכלים טמאים וכו'.</b> גם זה בכלל ספק ד\"ס. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האוכל תרומה תלויה טהור.</b> תוספתא פ\"ה דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אב הטומאה שהוא מד\"ס וכו'.</b> משנה פ\"ד דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אא\"כ היה האב עצמו טמא בספק וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק החולין וכו'.</b> משנה פ\"ד דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק הקרבנות כיצד וכו'.</b> שם ומייתי לה בסוף פירקא קמא דכריתות (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק נגעים כיצד וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק עומד ועובר וכו'.</b> בפרק שלישי דעדיות (משנה ז') ובפרק ששי דטהרות הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר וכו' ספק האהיל ספק לא האהיל וכו' רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרים וזה ע\"פ מה ששנינו פרק י\"ג דנגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור ואם עמד טמא וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק שרצים כו'.</b> בפ\"ד דטהרות ספק שרצים כשעת מציאתן ובתוספתא אי זהו ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ובמשנה דטהרות רפ\"ד שנינו הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור פי' מפתח טמא ואין ידוע אם נגע בככרות בעת עוברו עליהם וכן ככר לבין מפתחות טמאים אנו דנין הדבר כשעה שמצאנו אותו וכיון שעכשיו אין נגיעה טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ בפי חולדה וכו'.</b> בפרק רביעי דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מהלכת בו ונוגע בככרות וכו'.</b> תוספתא פרק ד' דטהרות וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בזמן שנטלתו וכו' עד הרי אלו טמאות.</b> שם בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ראוהו חי בפיה.</b> אע\"פ שמצאוהו מת בפיה כך היא הנוסחא הנכונה והיא בתוספתא בפרק הנזכר: \n",
+                "<b>וכן השרץ בפי חולדה וכו'.</b> משנה פרק ד' דטהרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק רשות הרבים כיצד.</b> תוספתא פ\"ו דטהרות: \n",
+                "<b>וכל אלו הספיקות וכו'.</b> הדבר מבואר דלא קאי אמאי דסליק מיניה שהוא ספק ר\"ה אלא לספיקות הקודמים לזה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שאין בהם א\"א זה שיבוש אלא אע\"פ שיש בהם עכ\"ל. ולכאורה משמע כדברי הראב\"ד דשאין בו דעת להשאל אפילו ברה\"י טהור בכל הספיקות ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טיהרום אלא שבפ\"ק דחולין (דף ט' ע\"ב) אמרו על ההיא דשרץ בפי חולדה ומהלכת ע\"ג ככרות של תרומה דטעמא הוי משום דככר אין בו דעת להשאל ומשם למד רבינו דכל הני טיהרום מטעם זה וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספיקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות שאע\"פ ששאר ספיקות טמאות אלו טהורות אלא הספיקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק ב' רשויות כיצד וכו'.</b> משנה פ\"ו דטהרות במתניתין ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים: \n",
+                "<b>אע\"פ שספק ר\"ה טהור וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא שרוף וכו'.</b> פ\"ט דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומחט שנמצאת וכו'.</b> שם פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עדים אומרים לו נטמא וכו'.</b> ספ\"ה דטהרות וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות וכו'.</b> תוספתא שם (פ\"ו) טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. וכתב ר\"ש יחוש לעצמו דלגבי אחרים לא מהני מאי דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני עכ\"ל ולישנא לא משמע כפירושו אלא הכי קאמר אפילו לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד אומר נטמא וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה שם ספ\"ה דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני מה טהרו חכמים וכו'.</b> תוספתא דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה החמירו ברשות היחיד וכו'.</b> פירקא קמא דחולין (דף ט' ע״ב) ופרק כשם (דף כ״ח כ״ט) ופרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה א\"א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר וכו'. וי\"ל לדעת רבינו שאותו טעם רבן שמעון בן גמליאל אמרו ויש לגמגם עליו דהא שלשה הם רבים כמו שכתב רבינו בסמוך והרי הם יכולים להשאל ולפיכך השמיטו רבינו והטעם הראשון הוא דברי בן זומא ששאלוהו והשיב וקבלו תשובתו ועוד דסוגיין דגמרא בכל דוכתא דספק טומאה ברשות היחיד טמא מסוטה ילפינן לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכשם שהסוטה ובועלה שנים וכו'.</b> בפ' ב' נזירים. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להשאל וכו'.</b> פ\"ק דנדה (דף ד' ע\"ב) ופרק כשם (דף כ\"ח ע\"ב) ובתוספתא דטהרות (פ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד חש\"ו וכו'.</b> משנה פ\"ג דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסומא והישן והמהלך וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דטהרות: \n",
+                "<b>בד\"א שכל שאין בו דעת לישאל וכו' כיצד תינוק טמא וכו'.</b> משנה פ\"ג דטהרות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו משקים טמאים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה כלב וכו'.</b> שם וכראב\"י דמשנתו קב ונקי. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא בבצק וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ״ש במה דברים אמורים כשהיו המשקים צלולים וכו'.</b> ס״פ עשרה יוחסין (קידושין דף פ' ע״ב) אמר ר״י ב״ל לא שאנו אלא במשקים לבנים וכו' ופירושו וכו'. ורבינו מפרש דר״י לא מפליג אלא בין צלולים לעכורים דצלולים אפילו אדומים הם נבלעים בבצק ואינם ניכרים ועכורים אפילו לבנים הם ניכרים ומאי דאמר פירושו לא שמע היינו לומר דלצלולים קרו לבנים ולעכורים קרו אדומים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא חזקה וכו'.</b> שם וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו טומאות וטהרות וכו'.</b> בתוספתא רפ\"ד ואיתא פ\"ק דנדה (דף ה' ע\"ב) היה וכו' עוטף בטליתו וכו' וטומאות וטהרות למעלה מראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם א\"א לו אא\"כ נגע טמא וכתבו התוספות פי' טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע אם לא נגע אי נמי טומאות וטהרות בצדו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח\"כ לטהרה וקמ\"ל דלא הוי ס\"ס שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע שמא לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עוד כתבו על מה שאמרו ואם א\"א אא\"כ נגע ואם תאמר פשיטא כיון דא\"א ודאי נגע וי\"ל דלאו לא אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי וכן מוכיח בתוספתא שאמרו ואם א\"א אלא א\"כ נגע ספיקו טמא מדקאמר ספיקו משמע דלא הוי ודאי נגע עכ\"ל. וכ\"כ רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככר של תרומה וכו'.</b> תוספתא דטהרות ופ\"ק דנדה עלה ד' ככר ע\"ג הדף וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהוא במקום מדרון.</b> פירושו אע\"פ שהמדרס במקום מדרון שאפילו נפלה ככר על המדרס לא נשאר שם אבל אם המדרס בקרקע שוה פשיטא דטהור שאם היה נופל שם היה נשאר וכן פי' התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שנמצא וכו' וכן חמור וכו'.</b> פ\"ג דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שהיה תופס וכו'.</b> תוספתא דטהרות פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וארבעה ספיקות וכו'.</b> גם זה תוספתא בפ' הנזכר. \n",
+                "<b>ומ״ש הגדיל עד שיהא בו דעת לישאל וכו' עד אוכלין על גביו טהרות.</b> בס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בודקים אותו.</b> תוספתא פ\"ג דטהרות ופ\"ק דחגיגה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כזית מן המת וכו'.</b> פרק ד' דטהרות ואם תאמר הרי טומאה זו אין לה מקום כיון שהיא בפי עורב וספיקה טהור כמו שנתבאר בפרק ט\"ו גבי שרץ בפי חולדה ונבילה בפי הכלב ותירץ רבינו שמשון שכל המאהילים חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקים: \n",
+                "<b>וכן הממלא בכלי וכו'.</b> פרק ד' דטהרות הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ומה שמחלק בין יש לו אוגנים לאין לו נלמד ממה שיבא בסמוך ומפרש רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הממלא בעשרה דליים וכו'.</b> פירקא קמא דנדה (עלה ג' ע\"ב) המדלה עשרה דליים מים זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שאנו אלא שאין לה אוגנים אבל אם יש לה אוגנים טמאים ונראה דה\"פ הכלי שנמצא בו השרץ הוא טמא וכולם טהורים מפני שאנו תולים שהיה השרץ בכלי קודם שהטיל בו מים וכל הדליים ושאר הכלים טהורים משום דאפילו אם תמצי לומר שהשרץ היה בבור ועלה בדלי וממנו נפל לכלי הדלי והכלי טהורים משום דהו\"ל טומאה צפה על פני המים אבל כשיש בדליים אוגנים חיישינן שמא אחר שיצאו המים נשאר בדלי ונטמא הדלי ואחר כך נפל השרץ לכלי. אבל קשה למה תשעה הכלים טמאים. ועל מ\"ש בבבא קמייתא ואם היה לכלי שמילא בו אוגנים וכו' קשה דזו אינה טענה אלא לטומאת הכלי שמילא בו לא לטמא שאר כלים וע\"ק דברישא טיהר מפני שאין בהם דעת לישאל ואם כן למה טימא כשיש בו אוגנים הא אין בהם דעת לישאל וצריך עיון: \n",
+                "<b>המערה מכלי לכלי וכו'.</b> פרק ד' דטהרות. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו מפני שהם כלים.</b> א\"א תמה אני וכו'. ומ\"ש שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא כלומר וכיון שהטומאה באה בידי אדם ה\"ל יש בה דעת לישאל ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ומ\"ש ואף על גב דר\"י ס\"ל וכו'. בפירקא קמא דנדה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קופה שנשתמש בה וכו' אם יש לה שוליים וכו'.</b> פשוט בפ\"ק דנדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או אזנים וכו'.</b> שם כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נשתמש בה בטהרות בזוית זו וכו'.</b> גם זה שם וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזולף את הבור וכו' עד הכל טמא.</b> בסוף טהרות וכתב הר\"ש זולף מלשון שפיכה כמו מזלפים עליו ביד וכמו מזלפין על גבי האישים והכא הוצאת יין ושמן מן הבור זולף קרי ליה ויתכן דנופל לשון זולף בדבר שאין נעשה בבת אחת אלא מעט מעט דמתניתין דממלא כלים זה אחר זה מן הבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קוצה זיתים וכו'.</b> בתוספתא פרק י״א דטהרות כחכמים ולא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ואע״ג דסתם מתניתין פרק ט' דטהרות כרבי לא חש לה רבינו. ויש לתמוה דהא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב ע״ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא בין כותל לזיתים וכו'.</b> במשנה שם ופירש רבינו שמשון טהור ולא חיישינן שמא היה על הזיתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורץ מקרצת וכו' ונמצא השרץ וכו' עד אף העיסה טמאה.</b> תוספתא דטהרות (פי\"א) וכחכמים ופירש ר\"ש הקורץ מלשון קרץ מצפון. מקרצות חתיכות של בצק וטעמא דעיסה כטעמא דמעטן עכ\"ל. ונמצא בתוכה ודאי בעיסה היה דאי במקרצת נפל לא היה בתוכה אלא על גבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל טמא וכו' עד הולכים אחר הרוב.</b> תוספתא דטהרות פ\"ד ובספרי רבינו כתוב אע\"פ שאין עליה משקה רותח וט\"ס הוא וצ\"ל טופח במקום רותח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם היו דמים טהורים וכו' עד שהוא טהור.</b> תוספתא דטהרות ריש פרק ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שיש בה נבילות וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שמגבבת וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פ\"ג דטהרות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שאתה יכול וכו'.</b> פ״ו דטהרות וכתבו התוספות בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה ע״ב) דאפילו ס״ס טמא מפני כי מן הדין אפילו חד ספיקא ראוי לטהר דאוקמה אחזקתה וכיון דמטמאינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה מ״ל חד ספיקא מה לי כמה ספיקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה צפרדעים וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דטהרות: \n",
+                "<b>זה הכלל כל ספק וכו'.</b> משנה פ\"ז דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך עצמות המת ועצם נבילה וכו'.</b> משנה פ\"ה דטהרות וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא מת מושכב וכו'.</b> פרק כיצד צולין עלה פ\"א (ע\"ב) ודע דמסיים בה במה דברים אמורים במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא וכו' לפי שטעון או רכוב א\"א שלא יגע ולא יאהיל ופירש רש\"י בד\"א דמשובר ומפורק טהור טעון משוי ע\"כ הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שסמך על מה שכתבו בפרק ו' מהלכות קרבן פסח ושם כתבתי בביאור דינים הללו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא במבוי וכו'.</b> משנה פרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כיבוד ובגמרא איבעיא להו עד שעת כיבוד חזקתו בדוק או דילמא חזקתו מתכבד ומאי נפקא מינה דאמר כיבד ולא בדק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדק אי אמרת חזקתו מתכבד הא מתכבד ופירש רש״י חזקתו בדוק מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת כיבוד וכו' או משום דחזקתו מתכבד דאי הוה התם בשעת כיבוד הוה נפיק האי שרץ מחמת כיבוד ואסיקנא דחזקתו בדוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שמצאו יבש וכו'.</b> שם במשנה לר\"ש ופסק רבינו כוותיה משום דר\"א מפרש מילתיה בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני רוקין ברה\"י וכו'.</b> פרק ד' דטהרות שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל היסטן ברה\"י ועל מגען בר\"ה בזמן שהם לחים ועל משאן בין לחים בין יבשים ופירושה מבואר כדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא וכו'.</b> שם היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו בר\"ה שורפין עליו את התרומה ואין צ\"ל ברה\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש כבר ביארנו.</b> הוא בפרק י\"ג מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב ברשות הרבים וכו'.</b> בפרק ה' דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד לו כלי וכו'.</b> תוספתא דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבד לו בר\"ה וכו'.</b> משנה פ\"ח דטהרות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד או מקצתו טמא א\"א בתוספתא בר\"ה אבד ביום ומצא בלילה טמאים מדרס וטהורין טמא מת וברה\"י טמא מדרס וטמא מת. ולקמן אצל מ\"ש רבינו וכן מי שאבדו כליו ברה\"י ומצאן אפילו בו ביום הרי הם טמא מדרס וטמא מת כמו שביארנו כתב הוא לא ביאר כן למעלה אלא שאם אבד ומצא בו ביום אפילו ברה\"י טהורים וכן הוא במשנה ובתוספתא עכ\"ל: \n",
+                "<b>והילך</b> לשון המשנה המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה בלילה ומצא ביום ביום ומצא ביום של אחריו טמא זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא פירוש דביום אמרינן דסתמא אם היה אדם נוגע בו היה מגביהו כדרך כל מוצא אבדה אבל אם היה אבוד אפילו שעה אחת מהלילה אפשר שבאותה השעה דרסו עליו ולא ראוהו וז\"ל התוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהם הלילה טמא מדרס וטמא מת בר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים מדרס וטהורים טמא מת ר\"ש מטהר וכו' ומודים חכמים לר\"ש במניח ושוכח וכו' ברה\"י שעבר עליהם לילה טמאים מדרס וטהורים מטמא מת ע\"כ ומדברי ר\"ש נראה דאינו גורס גבי רה\"י עבר עליו הלילה וכתב דמשום חומרת רה\"י דספיקו טמא לא מפלגינן בין יום ללילה ומתני' דקתני ביום ומצא ביום מיירי בר\"ה וכן נראה מדברי רבינו וכוונת הראב\"ד בהשגה הראשונה להשיג על רבינו שכתב דבר\"ה אם עבר עליו הלילה סתם וכתב ה\"ז בחזקת טמא דמשמע שהוא טמא מדרס וטמא מת כעין מ\"ש ברישא וליישב דברי רבינו נאמר דאדרבה מדברישא כתב טמא מדרס וטמא מת משמע דכשכתב סתם טמא אינו אלא טמא מדרס בלבד: \n",
+                "<b>ובהשגה</b> השנית משיג עליו שהוא לא ביאר כן למעלה וכו' ועוד דהמשנה ותוספתא הוו תיובתא למ\"ש שאם מצאם אפילו בו ביום טמאים: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאני תמה על מ\"ש שהוא לא ביאר כן למעלה וכו'. שדבריו מבוארים באר הטב דברה\"י סתם וכתב ה\"ז טמא ולא חילק בין עבר עליו הלילה ללא עבר עליו כדמפליג בר\"ה. ומה שהקשה עליו מהמשנה אינה קושיא שמה ששנינו המאבד ביום ומצא ביום טהור פי' רבינו דהיינו דוקא בר\"ה אבל ברה\"י טמא ומה ששנינו בתוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהן הלילה טמא דמשמע הא אם לא עבר עליו הלילה טהור י\"ל דברה\"י אפילו מאבד ומוצא ביום טמא ולא כתב ועבר עליהם הלילה אלא משום דבעי למיתני בסיפא דבר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים ור\"ש מטהר תנא ברישא גבי רה\"י ועבר עליהן הלילה טמאים לאשמועינן דאע\"ג דר\"ש פליג בסיפא מודה ברישא דמתניתין מסייעא לרבינו דקתני בדין שוטח כלים דבסמוך שאם נפלו והלך להביאם טמאים ולא מפליג בין יום ללילה וכן שנינו עוד שם נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ והלך להביא במה יעלנו טמא מפני שהונח ברשות ע\"ה שעה אחת ולא מפליג בין יום ללילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח כלי או שכח וכו'.</b> תוספתא פרק תשיעי דטהרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאבד ומצא בתוך הבית וכו'.</b> שם בתוספתא. וכתב רבינו שמשון דלא שכיחי התם עכו\"ם ועם הארץ בתוך הבית של חבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוטח כלים וכו'.</b> משנה פרק ח' דטהרות פירוש דהוי ככל ספק טומאה דבר\"ה טהור ברה\"י טמא וכ' רבינו שמא נגעו בהם טמאים פי' דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על בגדים השטוחים לייבש אבל אפשר שנגעו בהם משא\"כ באבידה שאין רואים ודורסים עליה ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ללילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מי שאבדו כליו וכו'.</b> תוספתא פ\"ט דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוטה אחת בעיר וכו' עד ואם לאו ישאלנה.</b> טהרות פ\"ה פירוש כי השוטה אינה יודעת עתות וסתה ולכך תמיד היא בחזקת טמאה וכן הנכרית וכתב ר\"ש אבל איש שוטה לא שאין האיש רגיל בזיבות וגבי נכרית ה\"ה לעכו\"ם דעשאום כזבים. ובמשנה הזכירו כותית ורבינו השמיטה משום דעשאום כעכו\"ם ובכלל נכרית היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שישן בר\"ה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע בר\"ה וכו'.</b> ג\"ז שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ראוהו חי וכו'.</b> בתוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסוכן ברה\"י וכו'.</b> משנה ריש פרק ו' דטהרות וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש מעשה באחד וכו'.</b> תוספתא דטהרות פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שהיה עומד ומדבר וכו'.</b> משנה פ\"י דטהרות מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור וניתזה צינורא מפיו ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה ספיקו טהור ובתוספתא בסוף טהרות מסיים בה של שמן ספיקו טמא של יין ספיקו טהור מפני שהבל הבור קולטת ופירש ר\"ש כשניתזה הצינורא על שפת הבור של יין קולטה השפה ומונעה מלירד ובבור סיד שאינו מקבל טומאה אבל בבור של שמן שלפני הבד מתוך שהשמן מחליק ומצחצח טפת הצינורא מחלקת ויורדת עד למטה עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני שבילין וכו' וכן השרץ וכו'.</b> פ\"ה דטהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא וכו' וכן אם נטמאו בטומאה קלה וכו'.</b> שם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו' שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' ובפרק קמא דפסחים עלה י' ובפרק שני דכתובות אמר רבי יוסי בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יוסי מדמי ליה לזה אחר זה וידוע דהלכה כרבי יוסי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו ככר טמאה וכו'.</b> שם בתוספתא רבי יוסי אומר טמא שאפילו טמאה שנתערבה במאה טהורות טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ככר טמא שנתערב וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דטהרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא וכו'.</b> נדה פרק האשה (דף ס'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מקום שהוא רה\"ר וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבע אמות הסמוכות לר\"ה וכו'.</b> פ\"ק דבתרא (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הכרמלית וכו'.</b> בסוף פ\"ו דטהרות האצטוונית רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש שם מקומות וכו' ואלו הם השבילים המפולשים וכו'.</b> שם וכת\"ק ואיתא בפ\"ב דעירובין (דף כ\"ב ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש והבקעה המוקפת וכו'.</b> דין הבקעה פ\"ו דטהרות שם ואיתא בפ\"ק דשבת (דף ו' ע\"ב) וכאוקימתא דרב אשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובסילקי וכו' והפורן וכו' וחצר שהרבים וכו'.</b> פ\"ו דטהרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מבואות היורדים לים וכו' והבימוסות והמרחצאות.</b> תוספתא פרק שלישי דטהרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל העזרה וכו'.</b> פירקא קמא דפסחים (דף י\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גנות העיר וכו' עד רה\"י לכל.</b> תוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבקעה המוקפת גדר וכו'.</b> פ\"ו דטהרות וכאוקימתא דרב אשי פרק קמא דשבת (דף ו' ע\"ב) ומייתי מתניתין דטהרות בפ\"ט דבתרא (דף קנ\"ג ע\"ב) ואמר רבא לא שאנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים אבל עברו עליה ימות הגשמים רה\"י לכאן ולכאן: \n",
+                "<b>ואלו הם ימות החמה וכו' ואלו הם ימות הגשמים וכו'.</b> תוספתא דטהרות פ\"ז: \n",
+                "<b>בין העגולים של ענבים וכו' עד שכנגדה.</b> בסוף טהרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר כל המקומות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש מקומות שאינם רשות היחיד וכו': כיצד אילן שהוא עומד ברשות הרבים וכו' עד שהחנות רשות היחיד.</b> טהרות פרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב״ד שהחנות רשות היחיד א״א הפירוש הזה חשך ולא אור ומה בין זה לזה אבל רישא וכו'. איני יודע למה חרד כל החרדה הזאת לומר שהפי' הזה חשך ולא אור ועוד מה זה שכתב ומה בין זה לזה והלא כבר ביאר רבינו מה בין זה לזה כשהוא חנות אחת טמא הרי כלל החנות דבר טמא שהוא מונח בר״ה ספק נכנס ונטמא ספק לא נכנס טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים אבל כשהם שתי חנויות אחת טמאה ואחת טהורה ונכנס ודאי לאחת מהם ואינו יודע לאיזו מהם הו״ל נכנס לרשות היחיד ואינו יודע אם נטמא דהוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא וכן מבואר בדברי רבינו בפירוש המשנה והוא פירושו של הראב״ד: וכן בקעה בימות הגשמים וכו'.</b> בפרק ששי דטהרות וכחכמים ואיתא בפרק קמא דפסחים (דף י') ופרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה) ופרק בתרא דעבודה זרה (דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שהיה רשות היחיד וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים שהם בר\"ה וכו'.</b> תוספתא דטהרות פ\"ז: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שגירסת רבינו בתוספתא לא היתה כגירסת הראב\"ד והטעם מבואר שמאחר שהככר שהוא המקבל טומאה נתון לתוכה הרי הוא כרשות היחיד ועוד שכיון שהיא על כתיפו הוי כמונח ברה\"י כמו ששנינו בפרק רביעי דטהרות שני רוקים וכו' וכיון שהוא מונח על כתיפו הוי יש בו דעת לישאל וספיקו בכל ענין טמא ואי זה סופר טועה הגיה מדעתו בבא זו לחלק בין הכניס ידו לתוכה ללא הכניס מפני שבבבא ראשונה חילקו בכך ולא שת לבו לזאת דלא שייך לחלק בה בכך כמ\"ש ותמהני על אדוננו הראב\"ד ז\"ל שלא דקדק בכך ואפשר שמפני שהרגיש בכך לא כתב כלשון משיג אלא כמסתפק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה זב רוכב על חמורו וכו' עד סוף הפרק.</b> שם בתוספתא וכרבי יוסי מחבירו: \n",
+                "<b>סליקו הלכות אבות הטומאות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fce6df07d0513aa59119018c259fa9013cdad1cc
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,786 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו'.</b> בריש פרה וכחכמים: \n",
+                "<b>ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו'.</b> ספרי זוטא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו'. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה: \n",
+                "<b>לא מצאו אלא עגלה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.</b> פרק רביעי דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה תמימה וכו'.</b> ספרי (דף ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היתה ננסת כשירה.</b> פ\"ב דפרה: \n",
+                "<b>היו בה שתי שערות וכו'.</b> בפ\"ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר\"י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת\"ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו' וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ\"ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק\"ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת\"ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר\"י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (x ר\"י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת\"ק גומא היה שונה ר\"י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר\"י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ\"ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה\"ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה\"ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו'.</b> פרק ב' דפרה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וגוזז במספרים וכו'.</b> תוספתא סוף פ\"ק דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שישאר מן המאדים וכו'.</b> בפ\"ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ\"ב מהל' טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ\"א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב' שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ\"א מהל' הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה\"ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר\"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ\"ש לפרה היינו לפסול ב' שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז\"ש רבינו שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע\"פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ\"מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וצריך שישאר א\"א אינו מחוור וכו'. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ\"ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו' אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו קרניה או טלפיה שחורים וכו' עד אין מראיהן פוסלין בפרה.</b> פ״ב דפרה ופי' יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה בה יבלת וכו'.</b> בפרק ב' שם כר' יהודה לגבי רבי שמעון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היתה בה יבלת וחתכה אע\"פ שעלה בה שיער אדום פסולה א\"א נ\"ל הטעם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל המומין וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה יוצא דופן וכו'.</b> גם זה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש או טריפה.</b> פ\"ק דחולין (דף ט'). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנרבעה.</b> פ\"ב דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל הפוסלים את הקדשים.</b> בפ\"ב דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא: \n",
+                "<b>ומותר ליקח אותה מן העכו\"ם וכו'.</b> בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין: \n",
+                "<b>יתירה פרה על הקדשים וכו'.</b> בפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ו) ובתוספתא פ\"ק דפרה: \n",
+                "<b>רכב עליה וכו'.</b> בפ\"ב דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתן עליה כסות של שקין פסולה.</b> ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דסוטה (דף מ\"ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי' רש\"י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע\"ג דלאו עול וכו' כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה: \n",
+                "<b>קשרה במוסרה אם היתה מורדת.</b> בר״פ במה בהמה (שבת דף נ״ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא: \n",
+                "<b>עשה לה סנדל וכו'.</b> בפ\"ב דפרה: \n",
+                "<b>נעשית בה מלאכה מאליה וכו'.</b> בפ\"ב דפסחים (דף ל') ופ\"ב דמציעא (דף כ\"ו ע\"ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה.</b> פ\"ב דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואצ\"ל שהמעוברת פסולה.</b> שם (דף צ\"ד) ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר\"א: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א אומר אני שר\"א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב\"ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ\"מ לשון ואין צ\"ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל\"ש למיתני ואצ\"ל דהיא היא: \n",
+                "<b>הכניסה לרבקה וכו'.</b> ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דמציעא (דף ל') ופ\"ב דפסחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה.</b> בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י\"א ע\"ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשחטה לשם חולין וכו'.</b> שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש\"י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ\"ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט\"ו מפסולי המוקדשין. וי\"ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י\"ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ\"ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו' לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף כהן הדיוט כשר וכו'. ומ״ש ומפי השמועה למדו וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ו ע״ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ״ג וא״ד לדורות בכהן הדיוט ובפ״ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ״ג פסולה ר' יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת״ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ״ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ״ג דברי ר״מ רבי יוסי ורבי יהודה ור״ש וראב״י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ״ג בין בכהן הדיוט x והכי איתא בתוספתא פ״ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני' ר״מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ״ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר״מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ״ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והעושה אותה לבוש ד' כלים של כהן הדיוט.</b> בפ\"ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג\"ש וכתבה רבינו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העוסקים בפרה וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג ע״ב) ובפ' הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש״י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס״ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצדוקים היו אומרים וכו' הילכך היו ב\"ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו'.</b> פ\"ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד' כ\"ג): \n",
+                "<b>וכן כל הכלים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החותך שפופרת של קנה וכו'.</b> פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומה שכתב שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו'.</b> בפרק חומר בקדש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה וכו'.</b> מתבאר לקמן והוא בפ\"ק דיומא (דף ב') ובפ\"ג דפרה וריש פרק פרת חטאת. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה ובית אבן היתה נקראת וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים וכו'.</b> פ\"ק דיומא (דף ח' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו'.</b> ברפ\"ג דפרה ובריש יומא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מפרישין אותו מאשתו וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בברייתא בריש יומא גבי פרישת כהן גדול ז' ימים קודם יוה\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היה וכו'.</b> בפ\"ג דפרה שם ובריש יומא. ונראה שרבינו מפרש שהטעם להזכירו שלא יקל בה מפני שהיא נשחטת בחוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו וכו'.</b> בפ\"ג דפרה ודלא כר' יוסי דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מיום רביעי להפרשה וכו' עד והד' אינו צריך הזאה.</b> בפ\"ק דיומא עלה ח': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום מימי ההפרשה וכו'.</b> בפרק ג' דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמזין עליו בימי ההפרשה וכו' וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם וכו' עד ומזין על הכהן השורף.</b> בפ\"ג דפרה וכר' יוסי דאמר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטבילין היו התינוקות.</b> בפ\"ג דפרה וצריכין היו התינוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לא היו צריכין להזות כלומר אבל טבילה מיהא בעו כדאיתא בתוספתא והלכה כר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שטבל וכו'.</b> בפרק ג' דפרה לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי חבירו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית וכו'.</b> בספרי אל מחוץ למחנה להר המשחה וכך מפורש בפרק ג' דפרה ובפרק ג' דמדות ובפרק טבול יום תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לשלשה מחנות דומיא דשריפת פרים. ואיתא נמי בפרק שני שעירי (יומא דף ס\"ח) ואם כן צריך לומר דחוץ להר הבית שכתב רבינו לאו דוקא: \n",
+                "<b>ובהר המשחה היו שורפין אותה וכו' עד שלש פעמים כל אחד ואחד וא'.</b> פ' ג' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אף מקום שריפתה וכו' תחתיהם חלון וכו'.</b> בתוספתא דפרה פרק ב': \n",
+                "<b>ומ\"ש כמין מגדל</b> היינו לומר שהיתה תחתיו רחב וכל מה שיעלה הוא מיצר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומראה המערכה היה במערב.</b> ל' המשנה וחזיתה מערבה כי פי' חזיתא מראה וטעמו המקום שמאחזים שם האש לצד המקדש כי המקדש היה במערב הר המשחה. ופי' מגג מין גמי וכתב רבינו שמשון שהטעם מפני שהוא מין שאינו מקבל טומאה שיהא כל מעשה פרה בטהרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקבל בשמאלו.</b> שם כת\"ק ודעת רבינו שהיה מקבל הדם ביד ולא בכלי ממה שאמרו בספרי מצותה מצות יד לא מצות כלי ובפ\"ד כתב בפירוש שאם קיבל דמה בכלי פסולה ומשמעות לשון זה דסיפרי שהוא לעכב ועוד דכתיב בה חוקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמזה באצבעו הימנית.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה.</b> יש לתמוה שהרי פ' דם חטאת (זבחים דף צ״ג ע״ב) ופ״ק דמנחות (דף ז' ע״ב) מסיק דאצבעו מקנח בשפת המזרק ולא בגופה של פרה וצ״ל שסובר רבינו דההוא שקלא וטריא למאי דס״ד דקבלת דמה היה במזרק אבל לדידן שלא היה קבלת דמה אלא ביד ע״כ לומר דמקנח אצבעו בגופה של פרה שהרי לא היה שם מזרק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושירי הדם שבאצבעו פסולים להזייה.</b> בפרקים הנזכרים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א\"א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד וכו' שהרי אמרו גמר מלהזות וכו' בשפת המזרק. בפרק דם חטאת. ומ\"ש ואני תמה על המדרש וכו' אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב כלומר. ומ\"ש ולא מצות כלי כלומר אין מצותה מן המובחר בכלי דיקא נמי דלא קתני ולא בכלי אלא ולא מצות כלי. ולדעת רבינו י\"ל שבספרי אמרו דיליף מלוג שמן שאין כשר אלא ביד. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשמר לה עד שיצת האור ברובה.</b> בספרי ובתוספתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותקרע בטנה.</b> במשנה פ\"ג: \n",
+                "<b>ומה שכתב אין פחות מטפח.</b> בפ' המפלת (נדה דף כ״ו ע״א): \n",
+                "<b>ומ״ש משקל ה' סלעים.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״א). \n",
+                "<b>ומה שכתב והאזוב האמור בתורה וכו'.</b> בספרי לא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי: \n",
+                "<b>ומה שכתב האזוב והארז וכו'.</b> משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n",
+                "<b>וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני.</b> פ\"ג דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשליך אל תוך בטנה וכו'.</b> הכי משמע שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו משליך קודם שיצת ברובה ולא אחר שתעשה אפר וכו'.</b> בספרי ובתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהשליך שלשתן כאחד וכו'.</b> שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמרה שריפתה וכו' עד בין כך ובין כך היה נכתש.</b> בפרק שלישי דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה.</b> כן יש ללמוד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>ושלשה חלקים היו חולקין וכו'.</b> פ\"ג דפרה: \n",
+                "<b>זה שמתחלק לכל המשמרות וכו'.</b> בתוספתא. \n",
+                "<b>וכן היו מצניעין מאפר כל פרה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ותשע פרות נעשו וכו'.</b> פרק ג' דפרה וכחכמים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ״ש לא רצתה פרה לצאת וכו' עד שלא יאמרו שתים שחטו.</b> פ״ג דפרה ואיתא בפ״ג דחולין (דף ל״ב) ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) פלוגתא דתנאי ואמרינן איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דליכא למיחש שמא יאמרו ופסק כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פרה שנשחטה שלא לשמה וכו' עד פסולה.</b> פ\"ד דפרה וכת\"ק: \n",
+                "<b>ומה שכתב שחטה על מנת לאכול מבשרה כו'.</b> שם שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה כך היא גירסת רבינו ואע\"ג דמסיים בה ר\"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צ\"ל דלאו אמאי דסמיך ליה קאי דא\"כ היינו ת\"ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה ועי\"ל דת\"ק לא מכשר אלא בעל מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור\"א פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה.</b> תוספתא פ\"ג דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבל דמה בכלי פסולה וכו'.</b> ספרי ובספרי זוטא מבואר יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה בכלי אפילו אחת מהן וכו' עד כשירה.</b> תוספתא פרק שלישי דפרה: \n",
+                "<b>הזה ולא כיון כנגד ההיכל וכו'.</b> בפרק רביעי דפרה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם שחטה או שרפה וכו'.</b> בראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ג) וכר\"י. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ושחט אותה לפניו.</b> טעמו מדסמיך ליה והזה ושרף דמשמע דהכל שוין ודין אחד להם וכדר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש בד״א שהזה או שרף וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז ע״ב) תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן וכו' שלא מכוונות אל פני אהל מועד פסולות וכו' והתניא וכו' כשירות וכו' רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי וגירסת ספרים דידן בספרי רבינו אע״פ שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה והראב״ד היה גורס בדברי רבינו אף על פי שלא כיון כנגד הפתח וכו' וכתב עליו א״א לא נראה בהזאה וכו' ויש ליישב אותה גירסא לדחוק ולומר שמה שצריך שיכוון ויראה פתחו של היכל הוא למצוה מן המובחר אבל כל שפניו אל ההיכל אל פני אהל מועד מיקרי אף על פי שלא יהיה כנגד הפתח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חיסר אחת מן המתנות פסולה.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז) תנן שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בה חוקה וחוקה משמע עיכובא: \n",
+                "<b>טבל שתים והזה אחת וכו' כיצד טבל אצבעו טבילה ששית וכו'.</b> תוספתא פ\"ג ובספרי ושנינו בפרק ד' דפרה הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשירה. וכתב שם רבינו כשטבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית פסלה לפי שמתנאיה וכו' על כל הזאה טבילה ואע\"פ ששב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילה שביעית שתי הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשירה לפי שכבר נשלמו ז' הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה ואפילו שב והזה שמינית או תשיעית לא פסלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה.</b> תוספתא פרק ג' דפרה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלת וכו'. נראה שעל מה שכתב רבינו טבל שתים והזה אחת הזייתו פסולה קאי אלא שמה שכתב ונראה לי אפילו חוץ לגתה קאמר אעפ\"י שמחמירים בה יותר מבמערכתה אינו ענין לכאן ובסמוך אבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה.</b> תוספתא פ' שני וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשירה ואם הוציא דם שבידו והחזירו כשר ור\"ש הביאה בפ\"ג וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר ע\"כ. ועל פי זה נראה שהשגה שכתבתי בסמוך היה על זה שכתב רבינו הוציא הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה ומשמע שהפרה פסולה ואין לה תקנה והראב\"ד סובר שלא נפסלה אלא ההזייה ההיא ולפי מה שתופס הראב\"ד הזייתו פסולה ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת הזייתו ומ\"מ מ\"ש והם דברי ראב\"י צ\"ע ואין להאריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה מדמה בלילה אפילו הזה שש הזיות ביום וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דפרה וטעמא משום דחטאת קרייה רחמנא וכי היכי דקרבנות פסולים בלילה אף פרה כן הכי איתא בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה חוץ ממקום שריפתה וכו'.</b> ראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה וכו'.</b> פ\"ד דפרה חוץ מגתה או בב' גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שרפה חוץ ממערכה א\"א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו וכו'. איני יודע מהיכן הבין הרב ראב\"ד בדברי רבינו כן שמאחר שבמקום שרפה חוץ מגתה השנוי במשנה כתב רבינו שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה וכן עשה בשרפה בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת הרי בהדיא שהוא מפרש דגת ומערכה חדא מילתא נינהו וע\"כ לומר שהיתה לו גירסא אחרת בספרי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת וכו'.</b> תוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפשיטה ונתחה וכו'.</b> פ\"ד דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חיסר ממנה כלום וכו'.</b> בספרי זוטא בשרה יכול פרט לדמה ת\"ל ואת דמה יכול פרט לפירשה ת\"ל על פרשה ישרוף: \n",
+                "<b>פקע מעורה או מבשרה וכו'.</b> תוספתא בפ\"ב פקע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו ושורפו במקומו ר\"א אומר כזית מעכב פחות מכזית אינו מעכב ומשמע לרבינו דר\"א לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ובילקוט כתוב הא דכזית מעכב סתמא ואפשר שכך היתה גירסת רבינו: \n",
+                "<b>פקע מקרניה מטלפיה וכו'.</b> גם זה בתוספתא פרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרה אינה נפסלת בלינה וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דפרה ואיתא בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה.</b> בפ\"ב דזבחים (יז:) ובפ' הערל עלה ע\"ד וכת\"ק דיוסף הבבלי: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' דטעמא משום דטבול יום כשר בפרה ואונן ומחוסר כפורים אתו בק\"ו מטבול יום שאסור בנגיעת תרומה ומותר בפרה ובהכי ניחא דאע\"ג דאמרינן התם דר\"ע פליג ואמר מחוסר כפורים אסור בפרה לא קיימא לן כוותיה משום דסתם לן תנא בפ\"ב דפרה שהיתה נעשית בטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים וכו'.</b> בפרק ד' דפרה וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והיכן מקדש ידיו ורגליו עד הואיל וכל מעשיה בחוץ.</b> בפרק שני דזבחים עלה כ' וכרבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כשמטבילין את הכהן וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה שלא בעצים וכו'.</b> בפ\"ד דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה.</b> בפ\"ד דפרה מרבין לה עצים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב.</b> תוספתא פ\"ג מרבין לה עצים אמר ר\"י אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה ומשמע לרבינו שר\"י לא בא אלא לפרש ובספרי קתני ר' יהודה אומר ישרוף שלא ימעיט את העצים מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון לרבות את האפר ומשמע לי שעצים הצריכים לשריפה כל עצים היו מניחים אבל כשהיו מרבים עצים יותר מהצורך לא היו אלא חבילי אזוב ואזוב יון. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד וכו'.</b> בפ\"ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר ומשמע לרבינו דעד שתיעשה אפר קאי אמרבין לה עצים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום.</b> במשנה פ״ד דפרה מעשיה ביום ובכהן ובתוספתא דפרה [פ' שלישי] כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש וההזאה ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב מ״ג) מייתו להו מקראי ואית דגרסי באנשים במקום בכהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר.</b> משנה סוף פ\"ד דפרה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל משתעשה אפר וכו'. ומ״ש ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) ואסף איש טהור וכו' והניח איש להכשיר את הזר פירוש דלעיל כתיב בכולה מילתא כהן והכא כתיב איש להשמיענו שכשר בכל איש טהור ולהכשיר את האשה פירוש דאי למעט טמא לא איצטריך דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשמיט ראיות אלו. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנין שהמלאכה פוסלת בה וכו'.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) אליבא דרב ובספרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> בספרי \n",
+                "<b>רבינו שנאמר ושרף את הפרה</b> ט\"ס יש כאן וצריך למחוק השי\"ן משנאמר ולכתוב במקומה וי\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו'.</b> בפרק שני דחולין (דף ל\"א ע\"ב) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד\"ה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לרבי נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה וה\"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן חתך דלעת עמה דברי הכל כשירה. ופרש\"י נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוין. לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה ופרה פסולה ואע\"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן פרה כשירה דהא שחיטה לבהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עסיק במלאכה אחרת אחר דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוון למלאכה אחרת ליכא היסח דעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא וצ\"ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר\"נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העוסקים בפרה וכו'.</b> פרק ד' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וטעונין טבילה והערב שמש.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המשמרה בשעת עשייתה וכו'.</b> בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה בטומאות וכבס בגדיו וכו'.</b> בספרי פרשת שמיני גבי נבילה מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא ובפרשת מצורע גבי זב מסיים בה לאחר פרישתו מטמא משקין וכו' ואינו מטמא בגדים ובפרק ה' דזבים איתיה גבי כלל אמר רבי יהושע ובפירוש המשנה פירקא קמא דכלים ביארו זה רבינו ורבינו שמשון: \n",
+                "<b>וכן כל העוסקים בפרה וכו'.</b> פרק ד' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אחר שיפרוש ממעשיה וכו'.</b> שם ביארה רבינו: \n",
+                "<b>והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה וכו'.</b> בפרק שמיני דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזמן שנשרפה כמצותה וכו' עד אינו מטמא בגדים.</b> פ\"ד דפרה ואיתא בפ\"ב דחולין (דף כ\"ט ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השלים לכנוס את אפרה וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו מדכתיב וכבס האוסף את וכו' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך אכן גבי פרים יתבאר בסמוך שאין בהם טומאה רק עד שיעשו אפר: \n",
+                "<b>ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות וכו'.</b> משנה בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) וברייתא בסוף פרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה בנין אב וכו'.</b> בסוף פרק התערובות (דף פ\"ג) ובספרי: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים שלא אירע בהם פיסול וכו'.</b> בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד ע״ב): \n",
+                "<b>ואי זהו שורף וכו'.</b> בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש כך למדו מפי השמועה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מטמאים בגדים וכו'.</b> משנה סוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב): \n",
+                "<b>יצאו וחזרו לעזרה וכו'.</b> בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה) בעי ר״א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור וכו' תא שמע היו סובלים אותם במוטות וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך דאיכא גוואי [נמי] ליטמו אמר רבינא והא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר״א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי ופירש רבינו כפי' התוס' דקס״ד דבעי ר״א אם חזרו הפרים לעזרה ובאו אנשים אחרים ונכנסו בעזרה ונשא אותם בתוך העזרה להוציאן מי אמרינן כיון שמתחילה יצאו יטמאו בגדים אלו או לא ת״ש היו סובלים אותן וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך נמי ליטמו ומסיים בה רבינא ואמר ותיסברא שיהא תלוי ביציאת פר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעינן שיצאו גם האנשים עם הפרים ולכך דגוואי לא מיטמו וגם בבעיא דילך אנשים אחרים פשיטא שטהורים אלא ר״א היכי בעי בבקולסי שהאנשים יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאים הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדין בחוץ חשיב כאילו מוציאין אותם מפתח העזרה ולחוץ או לא ולא איפשיטא ונתבארו דברי רבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יצאו וחזרו לעזרה וכו' א\"א הסוגיא בפרק טבול יום כך היא וכו'. ומאחר שרבינו יש לו הודאת בעל הריב אין צורך להטפל בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאימתי מטמא וכו'.</b> משנה פ\"ו דיומא (דף ס\"ז ע\"ב) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שעת דחייתו ולעזאזל וכו': כתב</b> הראב\"ד אבל אחר שדחהו א\"א דבריו סתומים וכו'. ול\"נ דפשיטא שכוונת רבינו כפירוש השני. ומ\"ש שיש לו פנים במשנת זבים הוא מדתנן בפ\"ה. ומ\"ש דלא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פי' הוא ועשהו אחר וכו' טעמו לומר דא\"כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו אפילו קודם שדחהו נמי אפשר וי\"ל שאע\"פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים מ\"מ רבינו אורחא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע בפרים וכו'.</b> בפ״ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאים בגדים ובסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והם עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר״מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא בגדים: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר״מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פסק כמותו ולפי זה לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ״ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר״ש וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר״ש הוזכרו בכמה מקומות בגמרא פי״ב דמנחות (דף ק״א ע״ב) ופ' שבועות שתים (שבועות דף יא:) ופרק מרובה (בבא קמא דף ע״ז) ופרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) ואין זה כדאי לפסוק כמותו וצ״ע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המים שנותנין על אפר פרה וכו'.</b> מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ\"ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי. \n",
+                "<b>ומ\"ש שממלאין מנהרות המושכים.</b> יתבאר בסוף פרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש\"ו.</b> נראה דיליף לה מקידוש: \n",
+                "<b>והכל כשרים לקדש חוץ מחש״ו.</b> משנה פרק ה' דפרה וכת״ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג): \n",
+                "<b>ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי.</b> פ\"ק דידים: \n",
+                "<b>והמילוי והקידוש כשרים בלילה.</b> תוספתא בפרק ג' דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום.</b> פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב\"ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין x לישנא דמתני' נקט וכ\"כ בפירוש בפי\"א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ\"ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה.</b> משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'.</b> בפ\"ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה\"ה למילוי והזאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'.</b> בפרק ה' דפרה ופ\"ק דידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא בביצת התרנגולת.</b> בפ\"ה דפרה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא בשוקת שבסלע.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ביצת היוצרים כשירה.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שולי כלי עץ וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דפרה ובפ\"ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט\"ס הוא כי ר\"ש הזכירה בתוספתא שהביא: \n",
+                "<b>וביצת הנעמית כשירה לקדש בה.</b> תוספתא פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין צ\"ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה,</b> כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'.</b> בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עשה לה עטרה של טיט וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'.</b> מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו.</b> בפרק חמישי דפרה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזולף מים מן המעיין וכו'.</b> תוספתא דפרה פרק חמישי ואע\"ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה: \n",
+                "<b>נתן את החבית במים וכו'.</b> בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפנה המעיין וכו'.</b> פרה סוף פרק ששי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הים הגדול כמקוה וכו'.</b> בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ\"ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר\"י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה עליו דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע\"ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב</b> עליו הראב\"ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב\"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ\"ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה\"ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור\"י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמים הנגררים וכו'.</b> יתבאר בפ\"ט דמקואות: \n",
+                "<b>והזוחלין מן המעיין וכו'.</b> בפ\"ה דמקואות הזוחלין כמעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת.</b> פ\"ח דפרה. וא\"ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי\"ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי\"ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י\"א ע\"י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי\"א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ביצים ומי הירדן וכו'.</b> שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין (דף ה' ע\"ב) בד\"ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש\"י: \n",
+                "<b>ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם.</b> גם זה משנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המים שנשתנו וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'.</b> גם זה משנה שם וכר\"ע: \n",
+                "<b>נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'.</b> שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע\"פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א\"צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים הבאה מרחוק וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו וכו'.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד הממלא מים לקידוש וכו'.</b> בפרק ד' דפרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ופירש רבינו המים אשר יובאו לקידוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בם אפר הפרה המלאכה פוסלת ואם השליך בם האפר וכו' לא יפסלו בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו' ואמרו בספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת\"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה ר\"ל שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה וכו' כן המים ואמרו שם יכול אפילו קידשו ת\"ל למי נדה כבר הם מי נדה ר\"ל שהם יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה לא יפסלו במלאכה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השכר פוסל בקידוש ובהזייה.</b> משנה פרק עד כמה (בכורות דף כ״ט) הנוטל שכרו להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל נוטל הוא שכר למלאות את המים או להוליכן.</b> שם בגמרא ובסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ\"ח ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב היה המקדש או המזה זקן וכו' עד כפועל בטל של אותה מלאכה.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא באחת ידו וכו'.</b> בפ\"ז דפרה. \n",
+                "<b>ועל מ״ש רבינו שמילוי מלאכה היא</b> כתב הראב״ד א״א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל וכו'. וי״ל שרבינו סובר דאם איתא לא לישתמיט תנא לאדכורי בשום דוכתא טעמא דמלאכה משום היסח הדעת. ומ״ש שיש לו שורש במסכת גיטין הוא בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ג) דאותיבנא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק מדתניא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ומשני בששקל בהם משקלות ופטור משום דלא עשה מעשה בידים והא אמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה וכו' אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה וי״ל לדעת רבינו דההיא דהניזקין שאני דמיירי באחר שאינו בעל המים שאינו פוסל במלאכה אלא מטעם היסח הדעת וכמ״ש רבינו שמשון בפ״ט אמתניתין דשתת מהם בהמה או חיה ונראה שמפני שהרגיש הראב״ד בדחייה זו לא כתב שיש ראיה לזה במסכת גיטין אלא ויש לה שורש כלומר יש קצת סמך לזה במסכת גיטין לא ראיה גמורה דהא איכא למידחי כדאמרן. וא״נ התם בשלא עשה בה מלאכה שלא שקל בגופן אלא כנגדן ומש״ה בעי היסח הדעת אבל אם עשה מלאכה בגופן אפילו לא הסיח דעתו מהן פסולין וכן מתבאר שם בגמרא ועל הראב״ד קשה דכיון דבההוא אוקימתא אמרינן דשוקל משקלות כנגדן לא מיפסלי אא״כ הסיח הכא נמי לא הו״ל למיפסל במתני' בעושה מלאכה שלא בגופן אא״כ הסיח דעתו ומדסתים לה במתני' סתומי משמע דלית לן לפלוגי בהכי בעושה מלאכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא לאחרים וכו'.</b> רבינו כתב בפירוש המשנה בפרק ז' דפרה דהכי איתא בתוספתא פרק ה' והטעם שכל שזה גמר מה שעליו לעשות לא איכפת לן אם יעשה מלאכה ומאחר שזה הממלא לאחרים אינו הוא המקדש אלא האחרים כל אחד מקדש את שלו כיון שגמר מילוי כל אחד אין לו בה עסק עוד ויכול למלאות אחרת: \n",
+                "<b>מילא לעצמו חבית אחר חבית וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הראב\"ד וחבית בפני עצמה לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר עכ\"ל. לא הבנתי דבריו שזה אינו אלא נמלך לקדשן ה' קידושין השנוי במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהראשונה נפסלת.</b> א\"א לא יספיק זה הטעם וכו' לטעמיה אזיל שרצה לתלות הטעם בהיסח הדעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו חמשה שמלאו חמש חביות לקדשן חמשה קידושין וכו' עד הרי כולן כשרים.</b> משנה רפ\"ז דפרה וכתב עלה רבינו וזה לשונו תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במילוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספת' שהיחיד אם מילא לאחרים ואפילו מילא להם אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מילא לעצמו כלי אחר כלי הנה המילוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המילוי השני כאשר מילא זה בהיות שני קידושין אמנם מילא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולם קידוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כמו מי ששאב בפעם אחת. וה' קידושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבד וקידוש אחד שיערב המימות כולם וישליך אפר בכולם בפעם אחת הנה על זה השורש אמר שאם היו רבים ומילא כל אחד מהם כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהם לשום הכל בקידוש אחד או בהיפך כולם כשרים לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדשן ה' קידושים ומילא אחת אחר אחת הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן השניה נפסלה מפני שאיבת השלישית וכן כולן אלא החבית האחרונה שלא נעשה אחריה מלאכה היא כשירה וכו' ואם נהפך הענין ומילאן זו אחר זו לקדשן קידוש אחד וכו' ושב לקדשן ה' קידושין הנה החבית שישליך בה האפר תחילה כשירה בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולם כשרים לפי שבמילוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש משאר החביות [פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולים לפי שהמילוי] על קידוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלו (מי שיקדש החביות) והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקידש ראשונה להיותו כולו מילוי אחד ואם אמר קדש לי את אלו כולם כשרים לפי שיקדש אדם לזולתו קידושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מילא עכ\"ל. ועל דרך זה פירש רבינו שמשון וכתב ונמלך לקדשן ה' קידושין שקידש זו לעצמה וזו לעצמה אין כשר אלא זה שקידש ראשון לפי שהקידוש ראשון חשוב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא ניתן לתוכו אפר ועד שיתן את האפר מלאכה פוסלת במים כדתנן בספ\"ד קדש לך את אלו אמילאן לקדש קידוש אחד קאי אין כשר אלא ראשון דכיון שנתן לו נעשו שלו וכאילו ימלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול כל האחרים קדש לי את אלו כולם כשרים כי הממלא לא עשה מלאכה והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרי לקידוש אחד מלאם.</b> א\"א יש כאן עירבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל וכו'. רצה לדחות דברי רבינו בדבריו כדי לקיים דבריו שנתן טעם משום היסח הדעת ונדחק בפירוש המשנה כדי לקיים טעמו וכשתראה דברי רבינו בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך תראה שאין כאן עירבוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שהוא שלא מדרך המשנה יש לתמוה עליו שמאחר שבמשנה אינו מפורש לא טעמו של רבינו ולא טעמו של הראב\"ד איך יאמר על דברי רבינו שהם שלא מדרך המשנה בעבור שהם על דרך טעם אחר זולת טעמו של הראב\"ד ואדרבה פשט לשון המשנה מורה על טעמו של רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים כו'.</b> בפ\"ז דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו ממלאים וכו'.</b> בפרק ז' דפרה וכתב שם רבינו בקידוש אחר שהתערבו המימות והשליך בהם אפר אחד הנה הם יחד כאיש אחד פירוש שסייע זה לזה בהגבהת מימיו על כתפיו או שנטל זה לזה קוץ מידו או מגופו אם שניהם מילאו לצורך קידוש אחד המים כשרים דשניהם כאיש אחד ויכול כל אחד לסייע לחבירו כמו לעצמו ונטילת הקוץ צורך מילוי הוא וצורך הקידוש הוא אבל בשני קידושים כל אחד פסל מימיו במה שסייע חבירו דהוי מלאכה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם מילאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים א\"א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש וכו'. משמע מדבריו שהוא מפרש ששני המעשים נעשו כאחד נטילת הקוץ והגבהה אבל פשטא דמתניתין משמע דאו נטל קוצו קאמר וכן פירש ר\"ש וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב מפני שהוא צורך הקידוש שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ פתח בצורך קידוש וסיים בצורך מילוי וצ\"ל דכיון שאם לא ימלא לא יקדש צורך מילוי הוה ליה צורך קידוש והוצרך לייחס הדבר לצורך קידוש אע\"פ שהוא לו סיבה רחוקה מפני שהדבר המאחד אותם הוא שהם לצורך קידוש אחד. ומ\"ש ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו איני מבין שהרי אפשר שיטול קוצו של זה אע\"פ שלא יגביה לו חבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השואל חבל למלאות בו וכו' עד ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו המים כשרים.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא ונותן לחבית וכו' עד הרי אלו פסולים.</b> גם זה שם. ופירש ה\"ר עובדיה המצניע החבית שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש מים בשוקת אין הצנעה זו חשיבא מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי הוא וכן כפאה וכו' אבל אם עשה כן להוליך הקידוש והם המים המקודשים הואיל ולא צורך מילוי הוא חשיב כמלאכה ופסל המילוי עכ\"ל. וזה ע\"ד פ' ר\"ש אבל רבינו מפרש שממלא כדי ליתן מים בחבית. ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה כדי למלא אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקידוש פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא דלי לשתות וכו'.</b> תוספתא פ\"ד מילא דלי לשתות חישב עליו עד שלא הגיע למים מערה וצריך לנגב אם משהגיע למים וחישב מערה ואינו צריך לנגב רשב\"ג אומר אין צריך לערות שלשל למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב רשב\"ג אומר א\"צ לערות. ונראה שיש בה חסרון בסיפא וצריך להגיה בה אם עד שלא הגיע חישב עליו מערה ואינו צריך לנגב ואם משהגיע חשב עליו מערה וצריך לנגב: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זאת התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך וכו' עד כדאיתא בתוספתא. ופי' דחוק הוא ואיני יודע מה מלמדנו במה שכתב תחילת התוספתא מילא מים לשתות וכו' שהרי גם רבינו כך כתב ועל פי גירסת רבינו נראה לי דה\"פ הממלא דלי לשתות אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב אע\"פ שלא עלו לו אותם המים למי חטאת וצריך לערותם ואח\"כ ימלא לשם מי חטאת מ\"מ אהני ליה ההיא מחשבה לענין שאינו צריך לנגב כשימלא לשם מי חטאת אבל אם לא חישב עד שהגיע הדלי למים אין אותה מחשבה מועלת וצריך לגרוס בדברי רבינו בסיפא וצריך לנגב כמו בסיפא דרישא ור\"ש פירשה בענין אחר ע\"פ גירסתו ואין דבריו מיושבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד גבי שלשל הדלי על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת\"ק אבל לדעת רשב\"ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא: \n",
+                "<b>יש</b> לתמוה דמשמע מדבריו דרשב\"ג לא פליג אלא בסיפא ובנוסחא דידן ברישא נמי פליג ועוד ק\"ל מה הוצרך לו להשמיענו דרשב\"ג פליג אם לומר דהלכה כמותו הא אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא: \n",
+                "<b>מים שמילאן למי חטאת וכו'.</b> משנה פרק ט' דפרה וכרבי יהושע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיו מימיו על כתפו וכו' עד ואם עמד פסל.</b> משנה בפרק ז' דפרה מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך הרג נחש ועקרב ונטל אוכלין להצניען פסול אוכלים לאוכלן כשר נחש ועקרב שהיו מעכבין אותו כשר אמר ר\"י זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד פסול ואם לא עמד כשר ומשמע דר\"י לפרושי אתא והלכה כמותו ובתוספתא פ\"ו מי שהיו מימיו על כתיפיו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר ופי' והרצה כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. והשתא מ\"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב דכיון דהריגה מלאכה היא אפילו לא עמד פסול דאל\"כ לא הו\"ל לרבינו לאסוקי בהרג נחש ועקרב בין הנך לנטל אוכלים להצניען אם איתא דאף בהנך בעינן עמד ונטל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש\"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המילוי שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאת וכ\"כ ר\"ש בספ\"ז דפרה ואם כן מ\"ש שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך: \n",
+                "<b>היה מהלך במים ופרץ וכו'.</b> שם הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול ואוכל על מנת לקצות כשר ואם קצה פסול ודברי רבינו בפורץ נכוחים וסיפא נראה שהוא מפרשה שאם קצץ קצת פירות מהאילן לאכלן ודעתו להשאיר השאר להקצותן ליבש כשרים אע\"פ שבאכילת אלו נשארו האחרים מיוחדים להקצות לא חשיבא מלאכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל בשעת וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>הממלא מים לקדשן וכו'.</b> הכי משמע בפרק ז' דפרה במתניתין מהמוסר את מימיו לטמא וכן כתבו שם רבינו ור\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש היו שנים שומרים וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש באחת ידו וכו' עד שניהם כשרים.</b> ג\"ז שם המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו אם לו פסול ואם לאחר כשר המקדש לו ולאחר שלו פסול ושל אחר כשר המקדש לשנים כאחד שניהם כשרים ופ' ר\"ש אם לו פסול משום דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים [קודם שישליכו בהם האפר]. ואם לאחר הוא הקידוש כשר שהרי בעל המים לא עשה מלאכה. המקדש לו ולאחר כאחד או שקידש לחבירו קודם שלו פסול דקידוש של חבירו נחשב מלאכה לפסול מימיו. שניהם כשרים מפני שאין המים שלו עכ\"ל. והוא כדרך רבינו אלא שרבינו לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול: \n",
+                "<b>ודינים</b> אלו הם על שתי הקדמות. האחת שאין המלאכה פוסלת במים אחר שהשליך לתוכן האפר. שנית שאין אדם פוסל מים של חבירו רק בהיותם מסורים לו לשמרם ולכך כשיקדש לעצמו פסל המים במה שהתחיל להשתדל במלאכה בידו האחרת קודם שיתן האפר במים ונמצא שנתן האפר על מים פסולים דאילו משום מלאכה שאחר קידוש לא פסל כמו שביארנו אמנם מקדש לאחר אין לו במים כלום אלא לקדשן ואין המלאכה שעושה הוא פוסלת מים של חבירו ומזה הטעם המקדש לו ולאחר כאחת שלו פסול כי כבר התחיל להתעסק קודם שהשליך האפר וקידוש חבירו היא מלאכה כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא לעצמו וכו'.</b> תוספתא בפרק חמישי דפרה וכתבה ר\"ש בפ\"ז דפרה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בב' קידושין כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בב' קידושין פסול. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולין. מילא לאחד בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בשני קידושין פסול. קידש לאחד בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול. זה הכלל כל מלאכה שיש בה מילוי בין לו בין לאחר פסול ושאין בה מילוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים ובין שאין שם שומרים פסול דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שם שומרים פסול עכ\"ל. ור\"ש כתב תוספתא זו בפ\"ז וגורס בה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשני קידושין כשר קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר וכן יש עוד בגירסתו חילופים אחרים. ופי' מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר איפכא הוה מסתברא בקידוש אחד כשר דמילא שתי חביות לקדשן קידוש אחד אפילו בזה אחר זה כשר בשני קידושין פסול דהא בזה אחר זה קתני סיפא האחד פסול והשני כשר והשתא דבבת אחת לא ידיע הי מינייהו קדים ושניהם פסולים שהאחרון נעשה מלאכה לראשון הואיל ומילא לקדש שני קידושין אע\"ג דלעצמו ואם באנו ליישב גירסת הספרים יש לפרש דה\"ק בקידוש אחד פסול כלומר שלא קידש אלא אחת מהחביות דאיגלאי מילתא דאחרת לא לקידוש נתמלאת ופוסלת חבירתה בשני קידושין שנתקדשו שתי החביות כשר וכגון שקידשן שתיהן בקידוש אחד א\"נ בשני קידושין וכגון שקידשן אחד ולעולם בנתמלאו ע\"מ לקדש קידוש א' ועוד יש לפרש דאפילו ע\"מ לקדשן שני קידושין כיון דבבת אחת מילאן לעצמו כשר דלא פסלינן אלא בזה אחר זה דוקא אע\"ג דמילא לו ולאחר פסלינן בסיפא בבת אחת מאחר דזה אחר זה נחשב מלאכה לעצמו שאני קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר שבחבית אחת הטיל אפר בשתי ידיו בשני קידושין של שתי חביות הטיל אפר פסול אפי' המילוי האחרון דאימא קידוש הראשון קדים ופסלו משום מלאכה. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולים על חנם נקט תרתי כיון דקתני כאחת ויש לפרש כדפרישית לעיל משום דזימנין מתחיל הקידוש וזימנין מתחיל המילוי מיירי כגון שמילא חבית זו וקידש חבית אחרת ולכך שניהם פסולים דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאם מילוי השני קדם לקידוש הראשון שניהן פסולין דמילוי השני פסל מילוי הראשון וקידוש הראשון פסל מילוי השני. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר א\"א לפרש בקידוש אחד דהכא כההוא דלעיל שלא קידש אלא חבית אחת אלא כלומר בין מילאן לקדש קידוש אחד בין מילאן לקדש שני קידושין כשר ולא דמי לממלא לשנים כאחת דלעיל שניהם פסולים דלאדם א' שאני ולא דמי למילא לעצמו שחילקנו בין ממלא לקדש קידוש אחד לממלא לקדש ב' קידושין דדין הוא בממלא לעצמו שיש חשיבות במחשבתו לפסול ולהכשיר אבל מחשבה בממלא לצורך אחר לא חשיבא ולא שמה מחשבה לפי שיבא חבירו ויבטל מחשבתו וכלא חישב כלל דמי ומסתברא דכ\"ש לעצמו וא\"כ הא דמשמע הכא דוקא לאחר אבל לעצמו לא בקידוש אחד הוא דחלוקים דלעצמו פסול ולאחר כשר ולא כמו שפירשתי לעיל שלא נתקדשה אלא אחת מהחביות דא\"כ מ\"ש לעצמו מ\"ש לאחר וצריך להתיישב בדבר. מילא וקידש בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול בעושה לאחר איירי דבעל המים לא עשה מלאכה והמילוי פסול שהממלא עשה מלאכה שקידש. מלאכה שאין עמה מילוי כלומר שאין המלאכה עם המילוי אלא לאחר שמילא עשה מלאכה. הממלא קודם קידוש שלו פסול כלומר אם המילוי שלו פסלתו מלאכה שלאחריו, ושל אחר שעשה אותו מילוי לאחר כשר דמכיון שמילאהו שוב אין נפסל במלאכה שהממלא עושה אחר כך. כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים בין שאין שומרים פסול משום מלאכה שעשה דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שומרים כשר כיון שנתכוון לשומרו או הוא או אחר ואם אין שם שומרים פסול משום היסח הדעת עכ\"ל. והנך רואה כי נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו שמשון וגירסת רבינו היא הנכונה ומסכמת עם נוסחת תוספתא שבידינו ופירושה בבבי קמאי מבואר בדברי רבינו שמשון במ\"ש איפכא מסתברא ונראה שרבינו מפרש שמה ששנינו מילא וקידש קידש ומילא לאו למימרא דבעינן תרווייהו אלא היינו לומר מילא וקידש או קידש ומילא ומשום הכי לא נקט בלישניה אלא חדא ואפשר שלא היה בגירסתו בתוספתא אלא אחת ושאר הבבות מתבארות מתוך דברי ר\"ש שכתבתי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הממלא לעצמו א\"א הדרך הנ\"ל בכל אלה וכו'. ולטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> האומר לחבירו וכו'.</b> משנה שם קדש לי ואקדש לך הראשון כשר מלא לי ואמלא לך האחרון כשר קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ופירושה מבואר מדברי רבינו כאן ובפי' המשנה: \n",
+                "<b>ודינים</b> אלו בנויים על ג' הקדמות. ראשונה שהקידוש וההזאה בשכר פסולים. שנית שהמילוי בשכר כשר. שלישית שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר ואחר שיטיל האפר אין מלאכה פוסלת עוד הילכך כשאמר לו קדש לי ואקדש לך קידוש שני הוא בשכר שכבר קידש לו חבירו בשכר קידוש ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אע\"פ שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ\"ש שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ואם א\"ל מלא לי ואמלא לך אותו שמילא בתחילה פסול בהיות כוונתו בעת המילוי שימלא לו הוא תמורתו הרי הוא כמילא לו ולאחר בבת אחת אבל השני כשר דלא הוי כמילא לו ולאחר דבשלמא כשזה ממלא לחבירו כדי שימלא לו חבירו אחר כך יש מקום לחשבו כמילא לו ולחבירו אבל כשזה ממלא לחבירו מפני מה שכבר מילא לו אין מילוי זה לעצמו כלל כי כבר נתמלאו מימיו ולא שייך כלל בזה להחשיבו מילא לו ולחבירו כי אין כאן לו אלא הכל לחבירו תגמול ופרעון על מה שכבר מילא לו ואין בכוונתו בעת מילוי זה למילוי אחר שימלאו לו ולא שייך בזה אלא להחשיבו מילוי בשכר וזה מותר הוא. ואם א\"ל קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים ע\"פ מה שנתבאר בקדש לי ואקדש לך הראשון כשר ומלא לי ואמלא לך האחרון כשר. ואם א\"ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ע\"פ מה שנתבאר במלא לי ואמלא לך הראשון פסול ובקדש לי ואקדש לך האחרון פסול: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו גבי קדש לי ואמלא לך שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש.</b> טעמו לומר שהמקדש בתחילה אע\"פ שהוא כעושה מלאכה בשעת הקידוש אין בכך כלום כי אין המים שלו ואין אדם פוסל מימיו של חבירו בקידוש כמו שנתבאר גבי מקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשנייה. ור\"ש פירש בענין אחר והראב\"ד כתב זה הטעם אין בו טעם ונ\"ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר וכו'. גם בזה לטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך לקדש הרי זה נוטל את המפתח וכו'.</b> תוספתא פ\"ה ההולך לקדש ה\"ז נוטל מפתח ופותח קרדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר [מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האפר הגיף הדלת אחריו פסול] מפני שהוא עושה עמו מלאכה. פירושה מבואר בדברי רבינו ור\"ש בפ\"י דפרה פירשה בע\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש כסה הכלי שהיה בו האפר וכו' או שזקף את הכלי בארץ וכו' זקף את הכלי שיש בו האפר בידו וכו'.</b> משנה פ\"ו דפרה נטל שפופרת וכיסה או שהגיף את הדלת הקידוש כשר והמים פסולים זקפה בארץ פסול לתוך ידו כשר מפני שא\"א ופירש רבינו האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהם זה האפר כבר נפסל לסבת התעסקו לשום פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהם האפר וכו' וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג\"כ פסל אלה המים לפי ששמירת השפופרת של אפר מלאכה. אבל ר\"ש פירש זקפה בארץ וכו' דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ופשט לשון המשנה משמע כדברי ר\"ש מדלא כייל זקפה בארץ בהדי הנך דקתני בהו הקידוש כשר והמים פסולים אלמא דפסוק דקתני גבי זקפה בארץ אקידוש קאי ולדעת רבינו י\"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעא למיתני בהדה זקפה לתוך ידו: \n",
+                "<b>נטל את האפר וכו' נתן (את) האפר על המים וכו'.</b> תוספתא וקצתו במשנה ופירש רבינו שמשון בפ\"ו והחזירו לשפופרת כשר המילוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא: \n",
+                "<b>קירסם עלה זית וכו'.</b> גם זה תוספתא קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסולה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד קירסם אם בשביל שלא יחזיק אמר אברהם לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר עכ\"ל. ונ\"ל שרבינו מפרש אם בשביל שיכנס האפר בשפופרת היינו שעושה העלה כמין מרזב כדי להכניסו בשפופרת ולא יתפזר האפר מכאן ומכאן בעת שיערה מהשפופרת לשוקת כשר ואם בשביל שלא יפול אפר הרבה בשוקת בשעה שהוא מערה מהשפופרת לשוקת והיינו בשביל שתחזיק אפר הרבה כלומר שתחזיק השפופרת אפר הרבה ולא יפול בשוקת יותר מדאי פסול ושינה רבינו אם בשביל שלא יחזיק היינו לומר בשביל שלא יפול לשוקת אפר יותר מדאי והכל עולה לכוונה אחת אלא שלשון בשביל שלא יחזיק ערב יותר שהוא תולה הדבר בשוקת שלא יפול בה אפר הרבה מלתלות בשפופרת שתחזיק אפר הרבה שלשון תחזיק אפר הרבה משמעו שתחזיק מה שיתנו בו יותר ממשמעו שיעכב מה שיש בו. ור\"ש פירש קירסם עלה זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המילוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשן בפנים וכולם לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסולה מילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מקדשין את המים וכו'. ואם נתן האפר תחלה ואח\"כ נתן עליו המים פסול. ומהו זה שנאמר בתורה וכו'.</b> הכל פ\"ב דסוטה (דף י\"ו ע\"ב) וכרבנן ופ\"ק דתמורה (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש צריך שיתכוין וכו'.</b> תוספתא פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נפל האפר לתוך המים.</b> משנה פ\"ו דפרה ומייתי לה בפ' לולב הגזול. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטל האפר בידו דחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים.</b> תוספתא פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואח״כ נפל למים הר״ז פסול.</b> (משנה פ״ו) ומייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש פחות מכדי הזאה וכו'.</b> בפרק דם חטאת עלה נ\"ג ופ\"ק דמנחות (דף י'): \n",
+                "<b>היה האפר צף על פני המים וכו'.</b> משנה פ\"ו דפרה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' נשבה הרוח וכו'.</b> תוספתא פ\"ה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול וכו'.</b> משנה פ\"ו המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע\"פ שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה ספוג בתוך המים וכו'.</b> שם במשנה והטעם שלא נתקדשו המים משום דספוג אינו כלי ואנן קידוש בכלי בעינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפל ספוג לתוך המים וכו'.</b> וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שזו היא תוספתא שבסוף פרק ד' ובספרים שלנו כתובה בטעות ובחסרון ונראה שהטעם בזה שכיון שהמים היו מקודשין כבר אע\"פ שיטול אותו ויסחוט בשוקת כל שהוא על ידי נטילה אין בכך כלום כי מקודשין היו אמנם לסחוט הספוג בתוך השוקת כי המים שאינם יוצאים רק על ידי שיסחוט הוי כנשפכו כיון שהספוג אינו כלי ואינו חוזר ומקבץ אותם או אפשר שחומרא בעלמא היא אי נמי גזירה אטו נפל קודם קידוש וליטלו שרי דכולי האי לא גזרינן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שוקתות שבאבן אחת וכו'.</b> משנה בפ\"ה דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכו'.</b> גם זה משנה שם שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן שוקת שנחלקה המים שביניהם אינם מקודשין עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין ופירש רבינו שמשון המים שביניהם שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשין אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אבל כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבים המים שביניהם כצבורים בתוכן ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דא\"כ הו\"ל למיתני פסולין וצריך לדחוק לשון [התוספתא] לפי הענין שפירשתי וז\"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר\"ע אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ\"ל. ונראה שמ\"ש ר\"ש שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהם אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק ועי\"ל דההיא תוספתא רבי יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר\"ע ומתניתין כרבנן: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב ונתן אפר בחלק אחד א\"א איני יודע מה טיבו של אחד בכאן וכו'. ורבינו נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו המים שביניהן היו מקודשין ממ\"נ והב\"ע בשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהם שאינן מקודשין. וכבר כתבתי בסמוך שר\"ש דחה פירוש הראב\"ד ופירש כפירושו. ומ\"מ יש לדקדק על דברי רבינו דכיון שיש סדק ביניהם אינם כלי והיאך יהיו מקודשין אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר דהא כלי בעינן וליכא וצ\"ל דהב\"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחיברה בטיט והו\"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קידש מים שבחלק אחד שיהיו מים שבחלק השני מקודשין עד שיעשם בסיד וגפסיס ויהיו יכולים להנטל כאחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין שנתערב בהם מים אחרים וכו' עד הרי הוא נראה.</b> משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק ומייתי לה בפרק התערובות ושם אמרו דרבנן סברי הזייה צריכה שיעור הילכך אע\"ג דסברי יש בילה כיון שהוא לח בלח מתערב ובכל הזייה יש קצת מהכשר אע\"פ כן פסולים כיון שאין בהם שיעור מהכשר וסברי ג\"כ אין מצטרפין להזאות הילכך מה שחסר מהראשונה אינו משלים בשניה והשתא כיון שרבינו פוסק שאינה צריכה שיעור ובכל שהוא שיפול על הטמא נטהר אפילו הזאה אחת ראוי שיספיק כדאמרינן גבי דם חולין שנתערב בדם קדשים דכיון שאינה צריכה שיעור יזה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו צריכה שיעור היינו שבאזוב יהיה שיעור הזאה ואז אפילו לא נפל על הטמא אלא כל שהו נטהר כיון שאותו כל שהו בא משיעור שלם אבל מהיות כל שהו מן הפסול מעורב נמצא שאין באזוב שיעור פסולים אבל בדם לא בעינן שיעור כלל וזה בכלל מה שאמרו במנא צריכא שיעור פי' באזוב ולא מיעטו כי אם אגבה דגברא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו מים שנתמלא לקידוש.</b> מבואר בתוספתא שאין חילוק בדבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם ירד לתוכו טל וכו'.</b> פ\"ט דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כלי לחטאת וכו'.</b> משנה פרק ה' פי' המטביל כלי למלאות בו מים ולקדשן באפר אם הטבילו במים שאינן ראויים לקדש דהיינו מים שאינן חיים צריך לנגב פן יתערבו שאינם ראויים בראויים אבל אם הטבילו במים הראויים לקדש דהיינו מים חיים אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין שהטביל להכניס לתוכו מים שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרוייה שהטבילה וכו'.</b> גם זה משנה שם וכת\"ק פירוש קירוייה דלעת שניטל מה שבתוכה שהטבילה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דהא בשלא נטמאת מעולם מיירי. במים שאין ראויים לקדש מקדשין בה לאחר שניגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויים לקדש ותחזור ותפלוט. נטמאת אין מקדשין בה אע\"פ שחזר והטבילה דחיישי' שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאינם ראויים לקדש ומדברי רבינו נראה שהוא גורס במים שהן ראויים לקדש וכך גירסת ספרינו במשנה דלא הקילו להכשיר במים שאינם ראויים לקדש והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא להשהות אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה אבל כשמקדש בה עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה הילכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין שנפל לתוכם שקצים ורמשים וכו'.</b> משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק וכתב רבינו אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה וכו' לאפוקי מר\"ש וראב\"י דפליגי התם את\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפל לתוכה חיפושית וכו'.</b> שם וכתוב בספרי רבינו גבי חיפושין ולא נשתנו מראיה והוא ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב ולא נשתנו מראיהן כלומר לא נשתנו מראה המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין ששתה מהן וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק ורבינו שמשון הסכים לטעם שכתב רבינו. ודע שבמשנה ר\"ג אומר אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא ואע\"ג דבתוספתא אמרו רבי יוסי ור\"ש נראין דברי ר\"ג וכדבריו אנו מורים לא חש לה רבינו דמאחר דסתם לן במתניתין דלא כוותיה כסתם מתניתין נקטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנשתנו מראיהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפר חטאת שנשתנו מראיו וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החושב על מי חטאת לשתותן וכו'.</b> משנה פ\"ט דפרה החושב על מי חטאת לשתות ר\"א אומר פסול רבי יהושע אומר כשיטה אמר רבי יוסי בד\"א במים שאינן מקודשין אבל במים מקודשין ר\"א אומר כשיטה ורבי יהושע אומר כשישתה ואם גרגר כשר ונראה שסובר רבינו שרבי יוסי מפרש דברי ת\"ק והכי נקטינן וכרבי יהושע וכן פסק רבינו בפירוש המשנה. וטעם לחלק בין מים מקודשין לשאינן מקודשין כתב רבינו שמשון דכשהם מקודשים אימלוכי ממליך וחוזר בו ממחשבתו ולא חשיב היסח הדעת לר\"א עד שיטה ולרבי יהושע עד שישתה בחבית עצמה ומשום משקה פיו המתערב ופירוש אם גרגר ששפך לתוך גרונו ולא נגעה שפתו במים שבכלי לא נפסלו הנשארים שהרי לא נתערב בהם משקה שבפיו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד משנה כך היא אם אינם מקודשין כשיטה וכו'. נראה שבא להשיג על רבינו שלא חילק בין מקודשין לשאינן מקודשין ואני אומר שבפירוש כתב כאן מי חטאת דהיינו מים מקודשים ודין מים שאינם מקודשין כתב בספ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה וכו'.</b> משנה בפרק י\"א דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שיש שם שתי ספיקות וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף ט') אמרו מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ולא לכסות וכתב רש\"י ואף דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי בטהור ובשרצים והוי רובא. ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף י'.) דדוקא הניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דחיישינן אבל הניחה מגולה ומצאה מגולה לא חיישינן למידי וכשירה ואע\"ג דלשתייה חששו חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוסר מים מקודשין וכו'.</b> משנה פ\"ז דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו שומרים את המים וכו'.</b> משנה פ\"ח דפרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הממלא מים לקידוש וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה״א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'.</b> רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממלא אדם מים וכו'.</b> תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א\"א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ\"ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די\"ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: \n",
+                "<b>וכן המים המקודשים וכו'. ומ\"ש ומוליכן ממקום למקום וכו'.</b> ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ\"ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: \n",
+                "<b>פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'.</b> בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק האשה שלום (יבמות דף קי״ו ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'.</b> משנה פ\"ט דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'.</b> בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת\"ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: \n",
+                "<b>ושטין בספינה על פני המים.</b> כך כתוב בספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך מים לקדשן וכו'.</b> משנה פרק ז' דפרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואין צ\"ל מים שנתקדשו א\"א תמה אני על זה וכו'. וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ\"ז וא\"כ אע\"ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת ששקלן וכו'.</b> בפרק הניזקין עלה נ\"ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל\"ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש\"י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע\"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ\"ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב\"ד א\"א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ\"ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ\"ל שמ\"ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ\"ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ\"ש רש\"י שדרך הטבחים לשקול במים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל ועשאן משקלות,</b> היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: \n",
+                "<b>כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ״ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ״ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים להזות וכו'.</b> משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח\"ש בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והערל כשר להזות.</b> בפרק הערל עלה ע\"ב ובריש ערכין (דף ג'): \n",
+                "<b>קטן שיש בו דעת שהזה וכו'.</b> משנה בסוף פרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם אחזה בידו.</b> כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ\"ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה.</b> מתבאר שם ובפ\"ק דיומא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע\"ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז\"ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה.</b> מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג\"כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור.</b> פ\"ק דיומא (דף י\"ד) ופ\"ק דנדה: \n",
+                "<b>טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'.</b> גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש המנטפים.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג\"כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח\"כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ\"ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב\"ד היה מפרשה ע\"ד זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנתמעטו וכו'.</b> גם זה משנה שם ופירש\"י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ\"ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: \n",
+                "<b>צלוחית שפיה צר וכו'.</b> גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר\"י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר\"י איפכא עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א\"א ר\"מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ\"ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת\"ק וה\"ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד בשם ר\"מ בתוספת' היינו בפ' י\"א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר\"מ וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא\"כ היאך כתב אח\"כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת\"ק ונראה לומר שהוא ז\"ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח\"כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר\"מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את\"ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר\"מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר\"מ ור\"י פליג עליה הוה ליה למפסק כר\"י כל זה לפי מה שהבין הראב\"ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ\"מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר\"מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ\"ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת\"ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור.</b> מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ג' קלחים של אזוב וכו'.</b> בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ\"ל וכן פירש\"י והתוס' בפ\"ק דסוכה (דף י\"ג) וי\"ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוגדן אגודה אחת.</b> רבינו כתב בפירוש המשנה פי\"א דפרה דילפינן דבעינן אגודה מדכתיב ולקח אזוב וכתיב בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב והוא בספרי וכתבו התוס' דלאו ג\"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר א\"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובל ראשי גבעולין.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שבכלי.</b> נתבאר פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתכוין ומזה.</b> נתבאר בפרק עשירי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ביום השלישי וביום השביעי.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחר שתנץ החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר.</b> משנה בסוף פרה ופ\"ב דמגילה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שיזה עליו ביום הרי זה טובל ביום.</b> נתבאר בפ\"ו: \n",
+                "<b>טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה.</b> כך היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו והיא משנה בסוף פרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמים מטמאים משום מי חטאת וכו'.</b> בתוספתא טבל את האזוב בלילה פסול לא שהמים פסולים אלא שצריך להטביל שנייה הזה בלילה הזייתו פסולה והמים טמאים משום מי חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמא במת וכו'.</b> בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב ע״ב): \n",
+                "<b>מי שהוזה עליו בג' וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד\"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ\"ל וכבר השיגו הראב\"ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א\"א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ\"ל וי\"ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת\"ל וחטאו ביום השביעי ואח\"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ\"ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב\"ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע\"פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה\"מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר\"מ וקא סבר ר\"מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ\"ל. ומכ\"מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי\"ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד\"א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש\"ד קמ\"ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש\"י דבפ\"ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור\"מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור\"מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד\"א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ\"ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי\"ל כרבי יוסי א\"כ ליתא לההיא סוגיא. \n",
+                "<b>ומ\"ש טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה. ומ\"ש ומזין עליו ביום.</b> בילקוט בשם ספרי זוטא יכול תהא הזאת שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא דין הוא וכו' אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי: \n",
+                "<b>ומ״ש בין קודם טבילה וכו'.</b> כתב ה״ר שמשון על זה בתשובה א״א לומר כן דב' טבילות יש כמו שמפרש ר״ת אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה כלומר בלא טבילה קודם הזאה וכדאמרינן בפ״ב דכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים דתקני טבילה ואח״כ הרצאת דמים ותנן בפרק בתרא דמסכת פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מכל הני משמע דטבילה קודם הזאה ובכל הזאות קאמר גמירי דאין טבילה בלא הזאה בין בהזאת דמים בין בהזאת מי חטאת ואותה טבילה דקודם הזאה בין ביום בין בלילה בין בהזאת שלישי בין בהזאת שביעי ויש טבילה אחרת לאחר הזאה בשביעי שהיא לטהר מטומאתן ואינה אלא לאחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת״ל מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ביום השביעי ואח״כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ואותה טבילה אינה אלא ביום כדתנן בפ״ב דמגילה (דף כ') דאין מזין ואין טובלין אלא ביום ומפרש בגמרא משום דאיתקש טבילה להזאה ומשמע במנחות ס״פ רבי ישמעאל (מנחות דף ע״ב) דביום אין בלילה לא ומיהו בירושלמי משמע דבטבילת האזוב קאמר דאיתקש להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה וכ״נ דבההיא דלא טובלין אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפ״ק דיומא (דף ח') פליגי ר״מ ורבי יוסי אי מקשי הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקיש הזאה לטבילה לענין מצוה ה״ה נמי דלא מקיש טבילה להזאה לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא פ״ק דיומא (דף ו' ע״ב) זב וזבה וכו' בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו דהרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלים בין ביום בין בלילה דהא כל נשים ספק זבות שוינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף ס״ז ע״ב) קאמר ר״ש [אחר תטהר] אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי דלא הוו כנדה ויולדת ואין צריך להמתין עד לילה שאחריו עכ״ל וכן כתבו גם בפירוש המשנה בסוף פרה ומדברי רבינו נראה דלית ליה ההיא דר״ת שמצריך שתי טבילות וענין דין זה שכתב רבינו כתב בסוף פרה וז״ל אמר ה' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחוייב בלילה ויזה עליו ממחרת היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באי זה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת״ל וחטאו מ״מ אמנם אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום השביעי ההוא ויעריב שמשו וז״ל התורה אמרה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ואח״כ וכבס בגדיו עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המטמאים מקבלין ההזאה וכו'.</b> בספרי זוטא ואמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה כלומר והרי כשהמים יורדים על הנדה מטמאים ואעפ״כ מטהרים את הנדה מטומאת מת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בנטמאו מעיקרא אבל בנדה שהזאה וטומאת המים באים כאחד מודו שמזין עליה: \n",
+                "<b>וכן הערל מקבל הזאה וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע״א:) מימרא דר״י ואיתא בפרק בתרא דזבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב.</b> שם ומסיים בה שכן מצינו באבותינו שהזו כשהם ערלים וכדתניא מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות אזוב ג' קלחים וכו'.</b> בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ובתר הכי קתני רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה וכו' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ג אסיקנא דלרבי יוסי ג' לעכב ולרבנן ג' למצוה וכדתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו כשיריו א'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ושיריו שנים</b> קשה דלתנא קמא שיריו אחד נמי כשר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דשיריו שנים שכתב רבינו היינו לומר שנים שנשתיירו חשובים כשלשה בתחילה ולכתחילה יכול להזות בהם ואח\"כ כתב ואם היו שנים בתחילה כשר פירוש בדיעבד ומינה לאחד שנשתייר דחשיב כשנים בתחילה דומיא דאינך דלכתחילה ובספרים כתוב או אם לקח ובספר כתיבת יד מצאתי ואם לקח והוא סיוע לפירוש זה דהוי מילתא באפי נפשה ועד השתא מיירי בלכתחילה ולמצוה והשתא אתא לאורויי בדיעבד ולעכב עכ\"ל. ואין דבריו מיושבים דלא משמע מדברי רבינו כלל דשיריו אחד כשר ולכן נ\"ל דרך אחר שכתב תחילה וז\"ל ואפשר שסובר רבינו דבהא פליגא ברייתא אמתני' דמאי דקתני במתניתין שיריו שנים דברי ת\"ק הם אלא שמה שלא נתבאר במשנה לרבנן דהיינו תחלתו הוא דמוכחינן מברייתא דסגי בשנים וג' למצוה ולא לעכב אבל במאי דפריש במתניתין שיריו שנים לא סמכינן אברייתא ונקטינן כמתניתין ומ\"מ זה דוחק עכ\"ל. ולי נראה שדרך זה הוא היותר נכון לומר בכוונת רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר,</b> זהו ששנינו וגרדומיו כל שהוא ופירש\"י גרדומיו כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחת ואחת כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושירי האזוב בכל שהוא,</b> איני יודע מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו ואי אגרדומיו קאמר קשה שהרי כבר אמר ואם נאמר דה\"ק ששירי אזוב בכל שהו אכתי יקשה קצת למה שינה וקרא לגרדומים שירים: \n",
+                "<b>קלח שיש בו ג' בדין וכו' עד כשר.</b> בפי\"א דפרה שם: \n",
+                "<b>האזוב הקצר וכו'.</b> משנה רפי\"ב וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש נסתפק לו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מזין לא ביונקות וכו' עד פטור.</b> שם פי\"א: \n",
+                "<b>ומאימתי מזין באזוב משינץ.</b> הכי משמע בתוספתא שכתב רבינו שמשון פי\"א דפרה: \n",
+                "<b>ואזוב שהוזה בו וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כל אזוב שיש לו שם לווי פסול וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע\"ז.</b> תוספתא כתבה רבינו שמשון בפרק הנזכר ופירש רבינו שמשון של אשרה איכא לאוקמי באשרה דמשה משום דמיכתת שיעורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושל תרומה טמאה פסולה וכו' עד כשר.</b> משנה בפרק י\"א דפרה וכתב רבינו שם ואם תאמר ואיך אפשר בו ההזאה והוא יטמא החטאת ואפילו היתה כתרומה טהורה וכו' לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא אא\"כ תהיה כביצה עכ\"ל. ולפי זה נאמר שגזרו פחות מכביצה אטו כביצה, ורבינו שמשון כתב שטעם תרומה טהורה לא יזה מפני שמפסידה א\"נ מפני שמכשירה לקבל טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזוב שלקטו לעצים וכו'.</b> גם זה משנה שם והטעם שמנגבו כדי שלא יתערבו מים פסולים עם מים כשרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש לקטו לחטאת וכו'.</b> שם בפלוגתא דתנאי ופסק כרבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'.</b> בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) מסיק רבא דפליגי ר״א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור. \n",
+                "<b>ומ\"ש בכ\"מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע\"פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'.</b> פ\"ק דקידושין עלה כ\"ה וכחכמים: \n",
+                "<b>וכן כלי שנטמא במת וכו'.</b> זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כלים וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'.</b> בפרק י\"ב דפרה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים המפוצלים.</b> בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) וריש פרק במה אשה (שבת דף נ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כלים שחברן.</b> מתבאר ממה שיבוא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת.</b> בסוף פרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן.</b> פכ\"ט דכלים ויש כאן חסרון מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י\"ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי המיחם וכו'.</b> בסוף פרה שם וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזוג והענבל חיבור וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוש שפותלים בו החבלים וכו'.</b> בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ\"מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור של עריסה וכו'.</b> שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות: \n",
+                "<b>המלבן של מטות וכו'.</b> גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ידות הכלים הקדוחות וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת וכו' עד והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת.</b> בספ\"ב דחגיגה (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ולד הטומאות אע\"פ שאינו מטמא אדם וכו' לפיכך אמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל וכו'.</b> בפרק שמיני דפרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הפיסקא אחרת ק\"ל וכו'. ויש לומר דכיון שאין זה מן הדין אלא מעלה בעלמא אע\"פ שאמרו שלא ינעול את הסנדל שהוא דבר קל לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו. ומ\"ש ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות וכו' י\"ל דמשקין עשויים ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומ\"ש ועוד למה ליה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה י\"ל דכיון דאין זה אלא משום מעלה בעלמא כשיקפידו בכך על המקדש סגי והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש דאפילו במקדש החמירו וכ\"ש במזה שראוי ליזהר יותר ומ\"מ מה שפירש הראב\"ד שלא חשו אלא שמא יפלו מהמשקין עצמם על הסנדל נכון הוא ולע\"ד נ\"ל כן בע\"א שחששו שמא יפלו ממי חטאת המקודשין על הסנדל ויטמאוהו וכן פירש ר\"ש בלשון שני וז\"ל ועוד יש לפרש במשקין שאחר הקידוש דמטמאין כלים ואין מטמאין אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמאו ידיו בלבד וכו'.</b> משנה פרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) ופרק י\"ב דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הם מאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לא נטמא אלא ידו אחת וכו'.</b> כך יש ללמוד ממה ששנינו בפרק י' דפרה הטהור לחטאת שנגע באוכלין בידו טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטעון טבילה וכו'.</b> בפי\"א דפרה וכחכמים: \n",
+                "<b>טמא שנגע במקצת אפר חטאת וכו'.</b> ברפ\"ח דעדיות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי וכו'.</b> מבואר במשנה שכתבתי בסמוך ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה ואיתא נמי בתוספתא פי\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת.</b> פרק י\"ב דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי להתטמא במדרס הזב וכו'.</b> משנה רפ\"י דפרה כל הראוי לטמא מדרס מדף לחטאת בין טמא בין טהור ואדם כיוצא בו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אם הנידו הטהור א\"א זהו מדף שבמשנה וכו'. וי\"ל שדבר זה שכתב רבינו מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וחכ\"א הטמא מדף והטהור אינו מדף וכשהניד את הטמא מיירי ולא במגעו וכמו שכתב רבי' שם בארוכה והוכיח כן מהתוספת' וכן פי' ר\"ש ואותן שניות שהביא הראב\"ד אינן עניין למשנה זו דהתם בנוגע במדף שהוא עליונו של זב וכתבם רבינו לקמן בסמוך והכא במניד את הטומאה ונקרא מדף מלשון קול עלה נדף וביאר רבינו שם שהוא תנועה חלושה יותר מתנועת היסט: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהניד את רוקו או את מימי רגליו וכו'.</b> תוספתא כתבה ר\"ש בפרק י' דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כלי שאינו ראוי למדרס וכו' כלי הטמא בטמא מת וכו'.</b> משנה שם ופסק כחכמים שאמרו הטמא מדף והטהור אינו מדף וביארו בתוספתא שטמא זה ששנינו היינו דוקא טמא מת. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כיצד מפתח שהוא טמא מת וכו'.</b> שם בתוספתא ואף על פי ששם אמרו דרבי יוחנן בן זכאי מטהר משמע דס\"ל כר\"א דאמר כל שאינו ראוי לטמא מדרס אינו מדף אף על פי שהוא טמא מת אבל לחכמים שאמרו שטמא מת מדף נטמא. ואמרו עוד בתוספתא על דברי חכמים הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף כלומר מה שאמרו חכמים שאם הכלי טמא נטמא המנידו דוקא כשהיה הכלי טמא מת אבל אם היה הכלי טמא טומאת מדף לבד לא נטמא המנידו כי זה הכלי הוא ולד הטומאה לבד ולכך כתב רבינו כלי הטמא בטומאת מת: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם הסיט את השרץ או את שכבת זרע וכו'.</b> שם בתוספתא ואף על פי ששם שנו נבילה עם אלו השמיטה רבינו מפני שנבילה מדאורייתא מטמאה בהיסט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שנגע בכלים וכו'.</b> משנה שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שרבינו כתב למעלה אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אלא א\"כ נגע בו ומשמע דאם נגע מיהת אפילו בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו דהא בכלי טהור גמור מיירי התם אלא שראוי למדרס ועלה דייק אבל אם אינו וכו' אא\"כ נגע ואילו הכא לא מטמאינן לאדם הנוגע בכלי אלא א\"כ היה טמא מדף מיהת דהיינו שהיה בעליונו של זב ומאי איריא משום שהיה בעליונו של זב תיפוק לי משום שאינו טהור לחטאת ונגע בו האדם הטהור ותירץ שמה שכתב רבינו למעלה היינו שנגע בידיו ואפשר דמשום הכי מסתם לה דלפעמים מטמא אדם או הכלי בנגיעה באי זו נגיעה שתהיה דהיינו כשהוא מדף ולפעמים מטמא בנגיעה בידיו לבד והיינו כל כלי שאין בו שום טומאה אלא שאינו טהור לחטאת דהוי כאוכלים טהורים ולמעלה קיצר וסתם כי אינו עיקר מקומו דכולה דין הנדה ותנועה מפרש שם ועתה מפרש דיני הנגיעה בפרטיו ובזה עלו דברי רבינו מכוונים עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כלי.</b> הוא דין כלי שהוזכר במשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב נגע בהם ברגלו וכו' טהור.</b> אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפילו נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלי טמא מדף שהוא ולד ומטמא את האדם הטהור לחטאת בכל נגיעה: \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהסיטן בידו.</b> גם זה שם ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נגע בידו בתנור וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו'.</b> בפרק אחד עשר דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו לתוך מי חטאת נטמא וכתב שם רבינו כבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת וכו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת שנגע בהם וישוב ראשון לטומאה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נאמנים על טהרת חטאת וכו'.</b> פרק ה' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והרי נאמר בתורה וכו'.</b> תוס' פ\"ג דחגיגה. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו וכו'.</b> תוספתא דפרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'.</b> משנה פרק עשירי דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר\"א מטהר וחכמים מטמאין וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר והניח וכו' במקום טהור וכו'.</b> בסיפרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא על גבי השרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני וכו'.</b> שם נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר' יוסי מטהר וחכמים מטמאין ואיני יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יהיה על גבו שום טומאה.</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה שלא יהיה על גבי שום טומאה: \n",
+                "<b>וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'.</b> תוספתא דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל של אבן טהור כתב ר\"ש מאחר דלא מקבל טומאה לא מד\"ת ולא מד\"ס ע\"כ. והדבר קשה כיון שהוא משולשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי גל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרס לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפילו הכי נטמא ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל אלא בין אין בו טפח בין יש בו טפח ומשמע דאדסמיך ליה לחוד קאי דהיינו אינו משולשל ולא בא לחדש בשל אבן אלא יש בו טפח ותוספתא אפשר דל\"ג בה רבינו בין משולשל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן כלי שיש בו אפר וכו'.</b> משנה פי\"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אוכלין ומשקין של קדש וכו'.</b> מימרא פרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכתב רבינו שם כי התורה לא הצריכה מקום טהור אלא לאפר ולמים מקודשים מפני האפר שבהם ומשם נתבאר לרבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכלי ריקן הטהור לחטאת וכו': במה דברים אמורים כשהיו הבעלים טהורים וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דפרה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפים צמיד פתיל כשהוא טהור (כך) מימיו טהורים הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור וכו'. ואני אומר שנוסחתו משובשת דקתני כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים ובדין היה לו ז\"ל לומר לא ידעתי מהו אבל הנוסחא האמיתית כמ\"ש כשהוא טהור מימיו טהורים ותנא והדר מפרש כיצד שאם הוא בחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים. ומ\"ש הראב\"ד ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהם ה\"ז טהורים עכ\"ל טעמו ממה שנתבאר בפ' כ\"ג מה' טומאת מת שצמיד פתיל מציל על האדם באהל המת. ומ\"ש כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור\"ע הולך אחר המים והלכה כחכמים עכ\"ל. לא ידעתי מקום מחלוקת ר\"ע וחכמים בזה ובספר כ\"י נמצא כתוב לשון זה בפני עצמו וקאי לדין שיבוא בסמוך שנחלקו בו ר\"ע וחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור וכו'.</b> משנה בפ\"י דפרה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הזייה שעברה על גבי טומאה וכו'.</b> בפרק דם חטאת עלה צ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> כלי שיש בו מימי חטאת וכו'.</b> משנה ספ\"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא של קדש ושל תרומה טהורים שניהם בשתי ידיו שניהם טמאים שניהם בשתי ניירות שניהם טהורים של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שהם מטמאים במשא מפני שנטמאו א\"א נ\"ל צריך להיות אע\"פ שנטמאו וכו'. ביאור דבריו שהוקשה להראב\"ד למה נתן טעם לטומאתו בנשיאת מי נדה מפני שנטמאו מחמת הכלי של קדש תיפוק לי שמי נדה אפילו לא נטמאו מטמאין את האדם במשא ולכך הגיה וכתב אע\"פ במקום מפני וה\"ק אע\"פ שנטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שכן בטל חשיבותן ולא היה ראוי לטמא במשא אעפ\"י כן הם מטמאין במשא ואח\"כ חזר לקיים גירסת מפני וה\"פ שאמר רבינו אם תקשה למה תליתי טומאת כלי של חטאת מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת שאין טומאתו אלא משום מעלה בעלמא עדיפא הל\"ל שכלי חטאת נטמא מפני שנגע בו אדם שנשא מי חטאת שהוא טמא מדאורייתא די\"ל דכיון שנפסלו מחמת שנגע בהם אדם שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת בטלה ממנו טומאה זו. ומה שכתב ויש לזה שורש במשנה הוא בספ\"ט זהו פי' דברי הראב\"ד אבל טעם רבינו הוא מבואר בפירוש המשנה שלפרש משנה זו הניח ז' שרשים ובשורש הז' כתב שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו [במגע ובמשא] ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו במגע ובמשא וכו' וכשהגיע לחלוקה זו כתב וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו נטמא גם לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג\"כ טמא לחטאת יטמאו אותו מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשורש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה ג\"כ ולזה יטמא לגין של תרומה או של קדש אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו השנייה. ובדין שניהם טהורים כתב ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהם וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה [לגין] של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאוהו [ג\"כ] נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הסיט ב' כלים בידו וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפרק שקודם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ספק הטומאות וכו'.</b> משנה פי\"ב דפרה כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אם עשו על גביו טהרות תלויות ופירש רבינו אם יש חולין שעשו אותם על טהרת הקדש ועל טהרת החטאת והודיענו שאם נעשו על טהרת החטאת ונתחדש להם כמו זה הספק ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת החטאת וכמו שהספק בחטאת תשפך ג\"כ אלו הטהרות ישרפו מפני שאלו נעשה לאכילה ולכך אין לשורפם אמנם החטאת אינה לאכילה ולכך אפילו שתשפך אין חשש. וידוע דאם עשו על גביו קאי אספק שעשו על גבי ספק זה טהרות: \n",
+                "<b>והרפפות אינם ככלים וכו'.</b> [שם במשנה] הרפפות טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת ופירש רבינו רפפות שבכות מעץ ואמר שאינם כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה לפי שהם אינם ראויים לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבילה של תרומה וכו'.</b> משנה פי\"א וכת\"ק והקשה רבינו שמשון היכי פסיק ותני חייב מיתה והא כל שהיא טמאה אינו חייב מיתה כדאמר שמואל בפרק כל הבשר ופסקה רבינו בפ\"ז מה' תרומות ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שנראה שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא דהיינו בשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמא בנגיעה זו דהויא נגיעת מי חטאת שלא לצורך ונטמא טומאה שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור. ובין טמאה וכו' ה\"ק לא מיבעיא כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפילו שהיא טהורה נטמאו דלגבי חטאת הויא טמא ואותו שאכלה כדתקני נטלה ואכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפילו היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כל שכן שאע\"פ שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה.</b> כלומר דאילו הנוגע בהם לצורך הזאה טהור הוא וכמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים הלכה שניה בשם התוספתא שאין נושא מי חטאת או נוגע בהם טמא אא\"כ שלא לצורך אבל אם היה לצורך טהור. \n",
+                "<b>ומה שכתב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה.</b> יליף הכי מדמטמאים אדם וקי\"ל אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וטומאת מגען בכל שהוא וכו'.</b> בריש כלים תנן דמי חטאת שאין בהם כדי הזאה הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאין במשא וכו' [ואם] יש בהם כדי הזאה מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאינו מטמא בגדים אלא בשעת מגעו.</b> כן כתבו שם רבינו ורבינו שמשון והוא ממה ששנינו בסוף זבים כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו וכו' ואינו מטמא בגדים והק\"ו שכתב רבינו הוא בספרי: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהנוגע במי חטאת מטמא בגדים.</b> יש לתמוה דבריש כלים שם אנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזאה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע פירש ר\"ש שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא ושמא י\"ל דסבר רבינו דלא קאי האי וחשוכי בגדים אלא אנבילה בלחוד וקצת משמע כן מדברי רבינו שמשון אע\"פ שה\"ר עובדיה כתב דאמי חטאת נמי קאי. ואחר כך מצאתי לרבינו שכתב בפ\"י משאר אבות הטומאה מי חטאת שיש בהם כדי הזאה אע\"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם והשתא מתניתין דוחשוכי בגדים במגע ה\"פ כשנגע במי חטאת אינם מטמאים בגדים מטעם מגע אלא מטעם משא שבמגעו שא\"א שיגע במים שלא יסיט: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אינו מדבר במזה על הטמא וכו'.</b> פ\"ק דנדה עלה ט'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה הוא שיעור הזאה וכו'.</b> בפי\"ב דפרה: \n",
+                "<b>בד\"א שמי חטאת מטמאין וכו' אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין הוא משנה שם מי חטאת שעשו מצותן שאינם מטמאין וקתני במתניתין שהיו עושין מעשה כן ולפיכך פסק רבינו כן ולא חשש למה ששנינו בפ\"ה דעדיות (משנה ג') שזה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שזהו דעת ר' ישמעאל לבדו ולא קי\"ל כוותיה. ומה ששנינו שם המנטפים כשירים ולפיכך הם מטמאים לשם מי חטאת. כבר ביאר רבינו דהיינו דוקא בשטבל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שאינו מקבל טומאה א\"א כתבתי למעלה מה שנ\"ל מהתוספתא עכ\"ל. הוא בפרק עשירי ושם כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מי חטאת מטמאין את הכל וכו' אבל מי חטאת שנפסלו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנטמאו וכו'.</b> פ\"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו פירוש נפסלו פי' ששתת מהם בהמה וכיוצא מטמאים את הטהור לתרומה כאילו היו מים כשרים בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בגופו דכמי חטאת כשירים חשיבי וטומאה זו דרבנן היא דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה מהם טומאה החמורה ומשום הכי תני מטמאין את האדם דמשמע הטהור לתרומה דוקא לתרומה אבל לא לחולין ואת הטהור לחטאת לא בידיו כלומר אין מטמאין את הטהור בין נגע בהם בידיו בין נגע בהם בגופו וכתב שם רבינו שהטעם לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו מי חטאת ונגע בהם הטהור לחטאת בידיו נטמא גופו כדין טהור לחטאת שנגע במשקין טמאין אבל אם נגע בהם בגופו לא נטמא שכן דין נוגע במשקין טמאין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין וכו'.</b> תוספתא פ\"ח ומסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות [מהן] והשמיטו רבינו לפי שסמך על מ\"ש בפרק תשיעי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל וק\"ל שהרי כבר נתבאר דמי חטאת שנפסלו פרחה לה טומאת התורה מינייהו ולכך נוגע בהם טהור לחטאת והכא קתני מטמאים במשא ומשמע טומאה גמורה ככל מי חטאת ואין לומר דמיעוטא לא מטמא אלא מדרבנן דהא נתערב מים סתמא כתב בסמוך ועוד דשתת מהם בהמה שכתב לדעתו משום תערובת הרוק הוא והוי כל שהו ואפשר לומר כי מה שטהרנו לחטאת היינו במגע אבל במשא כיון שנושא אותם והם מי חטאת ואע\"פ שנתערב בהם כל שהוא ונפסלו מפני שנמצאת טבילת האזוב חציה מן הפסול ואנן בטבילה בעינן שיעור מ\"מ כשנושא כולם הרי נושא מי חטאת שיעור הזאה ולכך מטמאים במשא ולא במגע ועדיין אינו נוח לי עכ\"ל: \n",
+                "<b>אפר פרה שנתערב באפר מקלה וכו'.</b> פ\"ט דפרה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מטמאים במשא.</b> בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינם ראויים לקדש וכו'.</b> פ\"ט דפרה דהוי דינם כדין מי חטאת שנפסלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנפסלו וכו'.</b> שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנא' חטאת היא.</b> כתב שם רבינו בספרי מייתי לה מהאי קרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ששתת מי חטאת וכו'.</b> שם פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת רבי יהודה אומר בטלו במעיה וסבר רב אשי בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) דלרבי יהודה בטלו לגמרי דאפילו טומאה קלה לא מטמאה ופסק רבינו כרבי יהודה משום דאמרינן בספרי ובפירקא בתרא דמקואות דל\"ח זקנים ור' יוסי הגלילי ור' טרפון כולם סוברים כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים וכו'.</b> בפרק י\"ב דפרה וכתב שם רבינו עוד טעם אחר משום דמחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברשות היחיד: \n",
+                "<b>מחליקין היו העם וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שמא פסולים הן א\"א ורובן מן המים שעשו מצוותן עכ\"ל. ואיני יודע מה מלמדנו דמאי דתנן המים שעשו מצוותן שעשו כולם מצוותן ודאי הם ולא רובן בלבד אלא כולם נמי בחזקת שנעשו מצוותן הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזה באזוב הטמא לחטאת וכו'.</b> בפי\"ב דפרה המזה באזוב טמאה אם יש בו כביצה המים פסולים וכו' ופירש שם רבינו דהמים פסולים היינו באזוב הטמא לחטאת אבל אם היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה המים טמאים ובספרי רבינו כתוב כאן גבי כביצה והזייתו כשירה והוא טעות סופרים וצריך להגיה והזייתו פסולה וכך הוא בספר מוגה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואזוב זה מטמא את חבירו.</b> לאו אדסמיך ליה קאי אלא איש בו כביצה כי אין אוכל מטמא אוכל עד שיהא בו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המגביה כלי שהוזה עליו וכו'.</b> שם אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו אע\"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור וכפי' ר\"ש שם: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות פרה אדומה:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..db9acb107b0af5b5eb7a236136b71544e16bbd9a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,783 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו'.</b> בריש פרה וכחכמים: \n",
+                "<b>ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו'.</b> ספרי זוטא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו'. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה: \n",
+                "<b>לא מצאו אלא עגלה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.</b> פרק רביעי דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה תמימה וכו'.</b> ספרי (דף ב'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היתה ננסת כשירה.</b> פ\"ב דפרה: \n",
+                "<b>היו בה שתי שערות וכו'.</b> בפ\"ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר\"י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת\"ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו' וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ\"ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק\"ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת\"ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר\"י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (x ר\"י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת\"ק גומא היה שונה ר\"י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר\"י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ\"ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה\"ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה\"ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו'.</b> פרק ב' דפרה וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וגוזז במספרים וכו'.</b> תוספתא סוף פ\"ק דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שישאר מן המאדים וכו'.</b> בפ\"ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ\"ב מהל' טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ\"א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב' שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ\"א מהל' הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה\"ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר\"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ\"ש לפרה היינו לפסול ב' שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז\"ש רבינו שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע\"פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ\"מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וצריך שישאר א\"א אינו מחוור וכו'. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ\"ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו' אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו קרניה או טלפיה שחורים וכו' עד אין מראיהן פוסלין בפרה.</b> פ״ב דפרה ופי' יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה בה יבלת וכו'.</b> בפרק ב' שם כר' יהודה לגבי רבי שמעון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היתה בה יבלת וחתכה אע\"פ שעלה בה שיער אדום פסולה א\"א נ\"ל הטעם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל המומין וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה יוצא דופן וכו'.</b> גם זה שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש או טריפה.</b> פ\"ק דחולין (דף ט'). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנרבעה.</b> פ\"ב דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל הפוסלים את הקדשים.</b> בפ\"ב דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא: \n",
+                "<b>ומותר ליקח אותה מן העכו\"ם וכו'.</b> בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין: \n",
+                "<b>יתירה פרה על הקדשים וכו'.</b> בפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ו) ובתוספתא פ\"ק דפרה: \n",
+                "<b>רכב עליה וכו'.</b> בפ\"ב דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתן עליה כסות של שקין פסולה.</b> ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דסוטה (דף מ\"ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי' רש\"י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע\"ג דלאו עול וכו' כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה: \n",
+                "<b>קשרה במוסרה אם היתה מורדת.</b> בר״פ במה בהמה (שבת דף נ״ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא: \n",
+                "<b>עשה לה סנדל וכו'.</b> בפ\"ב דפרה: \n",
+                "<b>נעשית בה מלאכה מאליה וכו'.</b> בפ\"ב דפסחים (דף ל') ופ\"ב דמציעא (דף כ\"ו ע\"ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה.</b> פ\"ב דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואצ\"ל שהמעוברת פסולה.</b> שם (דף צ\"ד) ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר\"א: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א אומר אני שר\"א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב\"ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ\"מ לשון ואין צ\"ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל\"ש למיתני ואצ\"ל דהיא היא: \n",
+                "<b>הכניסה לרבקה וכו'.</b> ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דמציעא (דף ל') ופ\"ב דפסחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה.</b> בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י\"א ע\"ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשחטה לשם חולין וכו'.</b> שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש\"י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ\"ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט\"ו מפסולי המוקדשין. וי\"ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י\"ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ\"ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו' לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף כהן הדיוט כשר וכו'. ומ״ש ומפי השמועה למדו וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ו ע״ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ״ג וא״ד לדורות בכהן הדיוט ובפ״ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ״ג פסולה ר' יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת״ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ״ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ״ג דברי ר״מ רבי יוסי ורבי יהודה ור״ש וראב״י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ״ג בין בכהן הדיוט x והכי איתא בתוספתא פ״ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני' ר״מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ״ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר״מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ״ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והעושה אותה לבוש ד' כלים של כהן הדיוט.</b> בפ\"ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג\"ש וכתבה רבינו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העוסקים בפרה וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג ע״ב) ובפ' הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש״י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס״ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצדוקים היו אומרים וכו' הילכך היו ב\"ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו'.</b> פ\"ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד' כ\"ג): \n",
+                "<b>וכן כל הכלים וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החותך שפופרת של קנה וכו'.</b> פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומה שכתב שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו'.</b> בפרק חומר בקדש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה וכו'.</b> מתבאר לקמן והוא בפ\"ק דיומא (דף ב') ובפ\"ג דפרה וריש פרק פרת חטאת. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה ובית אבן היתה נקראת וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים וכו'.</b> פ\"ק דיומא (דף ח' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו'.</b> ברפ\"ג דפרה ובריש יומא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מפרישין אותו מאשתו וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בברייתא בריש יומא גבי פרישת כהן גדול ז' ימים קודם יוה\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היה וכו'.</b> בפ\"ג דפרה שם ובריש יומא. ונראה שרבינו מפרש שהטעם להזכירו שלא יקל בה מפני שהיא נשחטת בחוץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו וכו'.</b> בפ\"ג דפרה ודלא כר' יוסי דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מיום רביעי להפרשה וכו' עד והד' אינו צריך הזאה.</b> בפ\"ק דיומא עלה ח': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום מימי ההפרשה וכו'.</b> בפרק ג' דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמזין עליו בימי ההפרשה וכו' וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם וכו' עד ומזין על הכהן השורף.</b> בפ\"ג דפרה וכר' יוסי דאמר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומטבילין היו התינוקות.</b> בפ\"ג דפרה וצריכין היו התינוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לא היו צריכין להזות כלומר אבל טבילה מיהא בעו כדאיתא בתוספתא והלכה כר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שטבל וכו'.</b> בפרק ג' דפרה לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי חבירו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית וכו'.</b> בספרי אל מחוץ למחנה להר המשחה וכך מפורש בפרק ג' דפרה ובפרק ג' דמדות ובפרק טבול יום תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לשלשה מחנות דומיא דשריפת פרים. ואיתא נמי בפרק שני שעירי (יומא דף ס\"ח) ואם כן צריך לומר דחוץ להר הבית שכתב רבינו לאו דוקא: \n",
+                "<b>ובהר המשחה היו שורפין אותה וכו' עד שלש פעמים כל אחד ואחד וא'.</b> פ' ג' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אף מקום שריפתה וכו' תחתיהם חלון וכו'.</b> בתוספתא דפרה פרק ב': \n",
+                "<b>ומ\"ש כמין מגדל</b> היינו לומר שהיתה תחתיו רחב וכל מה שיעלה הוא מיצר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומראה המערכה היה במערב.</b> ל' המשנה וחזיתה מערבה כי פי' חזיתא מראה וטעמו המקום שמאחזים שם האש לצד המקדש כי המקדש היה במערב הר המשחה. ופי' מגג מין גמי וכתב רבינו שמשון שהטעם מפני שהוא מין שאינו מקבל טומאה שיהא כל מעשה פרה בטהרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקבל בשמאלו.</b> שם כת\"ק ודעת רבינו שהיה מקבל הדם ביד ולא בכלי ממה שאמרו בספרי מצותה מצות יד לא מצות כלי ובפ\"ד כתב בפירוש שאם קיבל דמה בכלי פסולה ומשמעות לשון זה דסיפרי שהוא לעכב ועוד דכתיב בה חוקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמזה באצבעו הימנית.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה.</b> יש לתמוה שהרי פ' דם חטאת (זבחים דף צ״ג ע״ב) ופ״ק דמנחות (דף ז' ע״ב) מסיק דאצבעו מקנח בשפת המזרק ולא בגופה של פרה וצ״ל שסובר רבינו דההוא שקלא וטריא למאי דס״ד דקבלת דמה היה במזרק אבל לדידן שלא היה קבלת דמה אלא ביד ע״כ לומר דמקנח אצבעו בגופה של פרה שהרי לא היה שם מזרק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושירי הדם שבאצבעו פסולים להזייה.</b> בפרקים הנזכרים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א\"א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד וכו' שהרי אמרו גמר מלהזות וכו' בשפת המזרק. בפרק דם חטאת. ומ\"ש ואני תמה על המדרש וכו' אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב כלומר. ומ\"ש ולא מצות כלי כלומר אין מצותה מן המובחר בכלי דיקא נמי דלא קתני ולא בכלי אלא ולא מצות כלי. ולדעת רבינו י\"ל שבספרי אמרו דיליף מלוג שמן שאין כשר אלא ביד. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשמר לה עד שיצת האור ברובה.</b> בספרי ובתוספתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותקרע בטנה.</b> במשנה פ\"ג: \n",
+                "<b>ומה שכתב אין פחות מטפח.</b> בפ' המפלת (נדה דף כ״ו ע״א): \n",
+                "<b>ומ״ש משקל ה' סלעים.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״א). \n",
+                "<b>ומה שכתב והאזוב האמור בתורה וכו'.</b> בספרי לא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי: \n",
+                "<b>ומה שכתב האזוב והארז וכו'.</b> משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n",
+                "<b>וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני.</b> פ\"ג דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשליך אל תוך בטנה וכו'.</b> הכי משמע שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו משליך קודם שיצת ברובה ולא אחר שתעשה אפר וכו'.</b> בספרי ובתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהשליך שלשתן כאחד וכו'.</b> שם בתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמרה שריפתה וכו' עד בין כך ובין כך היה נכתש.</b> בפרק שלישי דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה.</b> כן יש ללמוד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>ושלשה חלקים היו חולקין וכו'.</b> פ\"ג דפרה: \n",
+                "<b>זה שמתחלק לכל המשמרות וכו'.</b> בתוספתא. \n",
+                "<b>וכן היו מצניעין מאפר כל פרה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ותשע פרות נעשו וכו'.</b> פרק ג' דפרה וכחכמים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ״ש לא רצתה פרה לצאת וכו' עד שלא יאמרו שתים שחטו.</b> פ״ג דפרה ואיתא בפ״ג דחולין (דף ל״ב) ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) פלוגתא דתנאי ואמרינן איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דליכא למיחש שמא יאמרו ופסק כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פרה שנשחטה שלא לשמה וכו' עד פסולה.</b> פ\"ד דפרה וכת\"ק: \n",
+                "<b>ומה שכתב שחטה על מנת לאכול מבשרה כו'.</b> שם שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה כך היא גירסת רבינו ואע\"ג דמסיים בה ר\"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צ\"ל דלאו אמאי דסמיך ליה קאי דא\"כ היינו ת\"ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה ועי\"ל דת\"ק לא מכשר אלא בעל מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור\"א פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה.</b> תוספתא פ\"ג דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קיבל דמה בכלי פסולה וכו'.</b> ספרי ובספרי זוטא מבואר יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה בכלי אפילו אחת מהן וכו' עד כשירה.</b> תוספתא פרק שלישי דפרה: \n",
+                "<b>הזה ולא כיון כנגד ההיכל וכו'.</b> בפרק רביעי דפרה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם שחטה או שרפה וכו'.</b> בראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ג) וכר\"י. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ושחט אותה לפניו.</b> טעמו מדסמיך ליה והזה ושרף דמשמע דהכל שוין ודין אחד להם וכדר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש בד״א שהזה או שרף וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז ע״ב) תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן וכו' שלא מכוונות אל פני אהל מועד פסולות וכו' והתניא וכו' כשירות וכו' רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי וגירסת ספרים דידן בספרי רבינו אע״פ שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה והראב״ד היה גורס בדברי רבינו אף על פי שלא כיון כנגד הפתח וכו' וכתב עליו א״א לא נראה בהזאה וכו' ויש ליישב אותה גירסא לדחוק ולומר שמה שצריך שיכוון ויראה פתחו של היכל הוא למצוה מן המובחר אבל כל שפניו אל ההיכל אל פני אהל מועד מיקרי אף על פי שלא יהיה כנגד הפתח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חיסר אחת מן המתנות פסולה.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז) תנן שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בה חוקה וחוקה משמע עיכובא: \n",
+                "<b>טבל שתים והזה אחת וכו' כיצד טבל אצבעו טבילה ששית וכו'.</b> תוספתא פ\"ג ובספרי ושנינו בפרק ד' דפרה הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשירה. וכתב שם רבינו כשטבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית פסלה לפי שמתנאיה וכו' על כל הזאה טבילה ואע\"פ ששב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילה שביעית שתי הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשירה לפי שכבר נשלמו ז' הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה ואפילו שב והזה שמינית או תשיעית לא פסלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה.</b> תוספתא פרק ג' דפרה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נ\"ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלת וכו'. נראה שעל מה שכתב רבינו טבל שתים והזה אחת הזייתו פסולה קאי אלא שמה שכתב ונראה לי אפילו חוץ לגתה קאמר אעפ\"י שמחמירים בה יותר מבמערכתה אינו ענין לכאן ובסמוך אבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה.</b> תוספתא פ' שני וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשירה ואם הוציא דם שבידו והחזירו כשר ור\"ש הביאה בפ\"ג וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר ע\"כ. ועל פי זה נראה שהשגה שכתבתי בסמוך היה על זה שכתב רבינו הוציא הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה ומשמע שהפרה פסולה ואין לה תקנה והראב\"ד סובר שלא נפסלה אלא ההזייה ההיא ולפי מה שתופס הראב\"ד הזייתו פסולה ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת הזייתו ומ\"מ מ\"ש והם דברי ראב\"י צ\"ע ואין להאריך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה מדמה בלילה אפילו הזה שש הזיות ביום וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דפרה וטעמא משום דחטאת קרייה רחמנא וכי היכי דקרבנות פסולים בלילה אף פרה כן הכי איתא בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטה חוץ ממקום שריפתה וכו'.</b> ראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה וכו'.</b> פ\"ד דפרה חוץ מגתה או בב' גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שרפה חוץ ממערכה א\"א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו וכו'. איני יודע מהיכן הבין הרב ראב\"ד בדברי רבינו כן שמאחר שבמקום שרפה חוץ מגתה השנוי במשנה כתב רבינו שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה וכן עשה בשרפה בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת הרי בהדיא שהוא מפרש דגת ומערכה חדא מילתא נינהו וע\"כ לומר שהיתה לו גירסא אחרת בספרי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת וכו'.</b> תוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפשיטה ונתחה וכו'.</b> פ\"ד דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חיסר ממנה כלום וכו'.</b> בספרי זוטא בשרה יכול פרט לדמה ת\"ל ואת דמה יכול פרט לפירשה ת\"ל על פרשה ישרוף: \n",
+                "<b>פקע מעורה או מבשרה וכו'.</b> תוספתא בפ\"ב פקע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו ושורפו במקומו ר\"א אומר כזית מעכב פחות מכזית אינו מעכב ומשמע לרבינו דר\"א לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ובילקוט כתוב הא דכזית מעכב סתמא ואפשר שכך היתה גירסת רבינו: \n",
+                "<b>פקע מקרניה מטלפיה וכו'.</b> גם זה בתוספתא פרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרה אינה נפסלת בלינה וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דפרה ואיתא בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה.</b> בפ\"ב דזבחים (יז:) ובפ' הערל עלה ע\"ד וכת\"ק דיוסף הבבלי: \n",
+                "<b>וכתבו</b> התוס' דטעמא משום דטבול יום כשר בפרה ואונן ומחוסר כפורים אתו בק\"ו מטבול יום שאסור בנגיעת תרומה ומותר בפרה ובהכי ניחא דאע\"ג דאמרינן התם דר\"ע פליג ואמר מחוסר כפורים אסור בפרה לא קיימא לן כוותיה משום דסתם לן תנא בפ\"ב דפרה שהיתה נעשית בטבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים וכו'.</b> בפרק ד' דפרה וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והיכן מקדש ידיו ורגליו עד הואיל וכל מעשיה בחוץ.</b> בפרק שני דזבחים עלה כ' וכרבי יוחנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כשמטבילין את הכהן וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה שלא בעצים וכו'.</b> בפ\"ד דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה.</b> בפ\"ד דפרה מרבין לה עצים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב.</b> תוספתא פ\"ג מרבין לה עצים אמר ר\"י אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה ומשמע לרבינו שר\"י לא בא אלא לפרש ובספרי קתני ר' יהודה אומר ישרוף שלא ימעיט את העצים מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון לרבות את האפר ומשמע לי שעצים הצריכים לשריפה כל עצים היו מניחים אבל כשהיו מרבים עצים יותר מהצורך לא היו אלא חבילי אזוב ואזוב יון. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד וכו'.</b> בפ\"ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר ומשמע לרבינו דעד שתיעשה אפר קאי אמרבין לה עצים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום.</b> במשנה פ״ד דפרה מעשיה ביום ובכהן ובתוספתא דפרה [פ' שלישי] כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש וההזאה ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב מ״ג) מייתו להו מקראי ואית דגרסי באנשים במקום בכהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר.</b> משנה סוף פ\"ד דפרה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל משתעשה אפר וכו'. ומ״ש ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) ואסף איש טהור וכו' והניח איש להכשיר את הזר פירוש דלעיל כתיב בכולה מילתא כהן והכא כתיב איש להשמיענו שכשר בכל איש טהור ולהכשיר את האשה פירוש דאי למעט טמא לא איצטריך דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשמיט ראיות אלו. \n",
+                "<b>ומ״ש ומנין שהמלאכה פוסלת בה וכו'.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) אליבא דרב ובספרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> בספרי \n",
+                "<b>רבינו שנאמר ושרף את הפרה</b> ט\"ס יש כאן וצריך למחוק השי\"ן משנאמר ולכתוב במקומה וי\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו'.</b> בפרק שני דחולין (דף ל\"א ע\"ב) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד\"ה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לרבי נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה וה\"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן חתך דלעת עמה דברי הכל כשירה. ופרש\"י נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוין. לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה ופרה פסולה ואע\"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן פרה כשירה דהא שחיטה לבהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עסיק במלאכה אחרת אחר דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוון למלאכה אחרת ליכא היסח דעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא וצ\"ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר\"נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העוסקים בפרה וכו'.</b> פרק ד' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וטעונין טבילה והערב שמש.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המשמרה בשעת עשייתה וכו'.</b> בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה בטומאות וכבס בגדיו וכו'.</b> בספרי פרשת שמיני גבי נבילה מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא ובפרשת מצורע גבי זב מסיים בה לאחר פרישתו מטמא משקין וכו' ואינו מטמא בגדים ובפרק ה' דזבים איתיה גבי כלל אמר רבי יהושע ובפירוש המשנה פירקא קמא דכלים ביארו זה רבינו ורבינו שמשון: \n",
+                "<b>וכן כל העוסקים בפרה וכו'.</b> פרק ד' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אחר שיפרוש ממעשיה וכו'.</b> שם ביארה רבינו: \n",
+                "<b>והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה וכו'.</b> בפרק שמיני דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בזמן שנשרפה כמצותה וכו' עד אינו מטמא בגדים.</b> פ\"ד דפרה ואיתא בפ\"ב דחולין (דף כ\"ט ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השלים לכנוס את אפרה וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו מדכתיב וכבס האוסף את וכו' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך אכן גבי פרים יתבאר בסמוך שאין בהם טומאה רק עד שיעשו אפר: \n",
+                "<b>ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות וכו'.</b> משנה בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) וברייתא בסוף פרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה בנין אב וכו'.</b> בסוף פרק התערובות (דף פ\"ג) ובספרי: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים שלא אירע בהם פיסול וכו'.</b> בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד ע״ב): \n",
+                "<b>ואי זהו שורף וכו'.</b> בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש כך למדו מפי השמועה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מטמאים בגדים וכו'.</b> משנה סוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב): \n",
+                "<b>יצאו וחזרו לעזרה וכו'.</b> בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה) בעי ר״א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור וכו' תא שמע היו סובלים אותם במוטות וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך דאיכא גוואי [נמי] ליטמו אמר רבינא והא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר״א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי ופירש רבינו כפי' התוס' דקס״ד דבעי ר״א אם חזרו הפרים לעזרה ובאו אנשים אחרים ונכנסו בעזרה ונשא אותם בתוך העזרה להוציאן מי אמרינן כיון שמתחילה יצאו יטמאו בגדים אלו או לא ת״ש היו סובלים אותן וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך נמי ליטמו ומסיים בה רבינא ואמר ותיסברא שיהא תלוי ביציאת פר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעינן שיצאו גם האנשים עם הפרים ולכך דגוואי לא מיטמו וגם בבעיא דילך אנשים אחרים פשיטא שטהורים אלא ר״א היכי בעי בבקולסי שהאנשים יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאים הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדין בחוץ חשיב כאילו מוציאין אותם מפתח העזרה ולחוץ או לא ולא איפשיטא ונתבארו דברי רבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יצאו וחזרו לעזרה וכו' א\"א הסוגיא בפרק טבול יום כך היא וכו'. ומאחר שרבינו יש לו הודאת בעל הריב אין צורך להטפל בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאימתי מטמא וכו'.</b> משנה פ\"ו דיומא (דף ס\"ז ע\"ב) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שעת דחייתו ולעזאזל וכו': כתב</b> הראב\"ד אבל אחר שדחהו א\"א דבריו סתומים וכו'. ול\"נ דפשיטא שכוונת רבינו כפירוש השני. ומ\"ש שיש לו פנים במשנת זבים הוא מדתנן בפ\"ה. ומ\"ש דלא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פי' הוא ועשהו אחר וכו' טעמו לומר דא\"כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו אפילו קודם שדחהו נמי אפשר וי\"ל שאע\"פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים מ\"מ רבינו אורחא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע בפרים וכו'.</b> בפ״ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאים בגדים ובסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והם עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר״מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא בגדים: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר״מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פסק כמותו ולפי זה לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ״ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר״ש וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר״ש הוזכרו בכמה מקומות בגמרא פי״ב דמנחות (דף ק״א ע״ב) ופ' שבועות שתים (שבועות דף יא:) ופרק מרובה (בבא קמא דף ע״ז) ופרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) ואין זה כדאי לפסוק כמותו וצ״ע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המים שנותנין על אפר פרה וכו'.</b> מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ\"ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי. \n",
+                "<b>ומ\"ש שממלאין מנהרות המושכים.</b> יתבאר בסוף פרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש\"ו.</b> נראה דיליף לה מקידוש: \n",
+                "<b>והכל כשרים לקדש חוץ מחש״ו.</b> משנה פרק ה' דפרה וכת״ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג): \n",
+                "<b>ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי.</b> פ\"ק דידים: \n",
+                "<b>והמילוי והקידוש כשרים בלילה.</b> תוספתא בפרק ג' דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום.</b> פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב\"ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין x לישנא דמתני' נקט וכ\"כ בפירוש בפי\"א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ\"ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה.</b> משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'.</b> בפ\"ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה\"ה למילוי והזאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'.</b> בספרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'.</b> בפרק ה' דפרה ופ\"ק דידים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא בביצת התרנגולת.</b> בפ\"ה דפרה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא בשוקת שבסלע.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ביצת היוצרים כשירה.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שולי כלי עץ וכו'.</b> תוספתא פ\"ד דפרה ובפ\"ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט\"ס הוא כי ר\"ש הזכירה בתוספתא שהביא: \n",
+                "<b>וביצת הנעמית כשירה לקדש בה.</b> תוספתא פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין צ\"ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה,</b> כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'.</b> בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עשה לה עטרה של טיט וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'.</b> מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו.</b> בפרק חמישי דפרה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזולף מים מן המעיין וכו'.</b> תוספתא דפרה פרק חמישי ואע\"ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה: \n",
+                "<b>נתן את החבית במים וכו'.</b> בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפנה המעיין וכו'.</b> פרה סוף פרק ששי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הים הגדול כמקוה וכו'.</b> בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ\"ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר\"י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת: \n",
+                "<b>ויש</b> לתמוה עליו דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע\"ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב</b> עליו הראב\"ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב\"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ\"ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה\"ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור\"י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמים הנגררים וכו'.</b> יתבאר בפ\"ט דמקואות: \n",
+                "<b>והזוחלין מן המעיין וכו'.</b> בפ\"ה דמקואות הזוחלין כמעיין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת.</b> פ\"ח דפרה. וא\"ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי\"ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי\"ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י\"א ע\"י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי\"א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ביצים ומי הירדן וכו'.</b> שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין (דף ה' ע\"ב) בד\"ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש\"י: \n",
+                "<b>ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם.</b> גם זה משנה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המים שנשתנו וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'.</b> גם זה משנה שם וכר\"ע: \n",
+                "<b>נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'.</b> שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע\"פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א\"צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים הבאה מרחוק וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו וכו'.</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד הממלא מים לקידוש וכו'.</b> בפרק ד' דפרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ופירש רבינו המים אשר יובאו לקידוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בם אפר הפרה המלאכה פוסלת ואם השליך בם האפר וכו' לא יפסלו בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו' ואמרו בספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת\"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה ר\"ל שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה וכו' כן המים ואמרו שם יכול אפילו קידשו ת\"ל למי נדה כבר הם מי נדה ר\"ל שהם יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה לא יפסלו במלאכה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השכר פוסל בקידוש ובהזייה.</b> משנה פרק עד כמה (בכורות דף כ״ט) הנוטל שכרו להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל נוטל הוא שכר למלאות את המים או להוליכן.</b> שם בגמרא ובסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ\"ח ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב היה המקדש או המזה זקן וכו' עד כפועל בטל של אותה מלאכה.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא באחת ידו וכו'.</b> בפ\"ז דפרה. \n",
+                "<b>ועל מ״ש רבינו שמילוי מלאכה היא</b> כתב הראב״ד א״א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל וכו'. וי״ל שרבינו סובר דאם איתא לא לישתמיט תנא לאדכורי בשום דוכתא טעמא דמלאכה משום היסח הדעת. ומ״ש שיש לו שורש במסכת גיטין הוא בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ג) דאותיבנא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק מדתניא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ומשני בששקל בהם משקלות ופטור משום דלא עשה מעשה בידים והא אמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה וכו' אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה וי״ל לדעת רבינו דההיא דהניזקין שאני דמיירי באחר שאינו בעל המים שאינו פוסל במלאכה אלא מטעם היסח הדעת וכמ״ש רבינו שמשון בפ״ט אמתניתין דשתת מהם בהמה או חיה ונראה שמפני שהרגיש הראב״ד בדחייה זו לא כתב שיש ראיה לזה במסכת גיטין אלא ויש לה שורש כלומר יש קצת סמך לזה במסכת גיטין לא ראיה גמורה דהא איכא למידחי כדאמרן. וא״נ התם בשלא עשה בה מלאכה שלא שקל בגופן אלא כנגדן ומש״ה בעי היסח הדעת אבל אם עשה מלאכה בגופן אפילו לא הסיח דעתו מהן פסולין וכן מתבאר שם בגמרא ועל הראב״ד קשה דכיון דבההוא אוקימתא אמרינן דשוקל משקלות כנגדן לא מיפסלי אא״כ הסיח הכא נמי לא הו״ל למיפסל במתני' בעושה מלאכה שלא בגופן אא״כ הסיח דעתו ומדסתים לה במתני' סתומי משמע דלית לן לפלוגי בהכי בעושה מלאכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא לאחרים וכו'.</b> רבינו כתב בפירוש המשנה בפרק ז' דפרה דהכי איתא בתוספתא פרק ה' והטעם שכל שזה גמר מה שעליו לעשות לא איכפת לן אם יעשה מלאכה ומאחר שזה הממלא לאחרים אינו הוא המקדש אלא האחרים כל אחד מקדש את שלו כיון שגמר מילוי כל אחד אין לו בה עסק עוד ויכול למלאות אחרת: \n",
+                "<b>מילא לעצמו חבית אחר חבית וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומה</b> שכתב הראב\"ד וחבית בפני עצמה לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר עכ\"ל. לא הבנתי דבריו שזה אינו אלא נמלך לקדשן ה' קידושין השנוי במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהראשונה נפסלת.</b> א\"א לא יספיק זה הטעם וכו' לטעמיה אזיל שרצה לתלות הטעם בהיסח הדעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו חמשה שמלאו חמש חביות לקדשן חמשה קידושין וכו' עד הרי כולן כשרים.</b> משנה רפ\"ז דפרה וכתב עלה רבינו וזה לשונו תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במילוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספת' שהיחיד אם מילא לאחרים ואפילו מילא להם אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מילא לעצמו כלי אחר כלי הנה המילוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המילוי השני כאשר מילא זה בהיות שני קידושין אמנם מילא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולם קידוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כמו מי ששאב בפעם אחת. וה' קידושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבד וקידוש אחד שיערב המימות כולם וישליך אפר בכולם בפעם אחת הנה על זה השורש אמר שאם היו רבים ומילא כל אחד מהם כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהם לשום הכל בקידוש אחד או בהיפך כולם כשרים לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדשן ה' קידושים ומילא אחת אחר אחת הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן השניה נפסלה מפני שאיבת השלישית וכן כולן אלא החבית האחרונה שלא נעשה אחריה מלאכה היא כשירה וכו' ואם נהפך הענין ומילאן זו אחר זו לקדשן קידוש אחד וכו' ושב לקדשן ה' קידושין הנה החבית שישליך בה האפר תחילה כשירה בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולם כשרים לפי שבמילוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש משאר החביות [פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולים לפי שהמילוי] על קידוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלו (מי שיקדש החביות) והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקידש ראשונה להיותו כולו מילוי אחד ואם אמר קדש לי את אלו כולם כשרים לפי שיקדש אדם לזולתו קידושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מילא עכ\"ל. ועל דרך זה פירש רבינו שמשון וכתב ונמלך לקדשן ה' קידושין שקידש זו לעצמה וזו לעצמה אין כשר אלא זה שקידש ראשון לפי שהקידוש ראשון חשוב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא ניתן לתוכו אפר ועד שיתן את האפר מלאכה פוסלת במים כדתנן בספ\"ד קדש לך את אלו אמילאן לקדש קידוש אחד קאי אין כשר אלא ראשון דכיון שנתן לו נעשו שלו וכאילו ימלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול כל האחרים קדש לי את אלו כולם כשרים כי הממלא לא עשה מלאכה והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרי לקידוש אחד מלאם.</b> א\"א יש כאן עירבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל וכו'. רצה לדחות דברי רבינו בדבריו כדי לקיים דבריו שנתן טעם משום היסח הדעת ונדחק בפירוש המשנה כדי לקיים טעמו וכשתראה דברי רבינו בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך תראה שאין כאן עירבוב: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שהוא שלא מדרך המשנה יש לתמוה עליו שמאחר שבמשנה אינו מפורש לא טעמו של רבינו ולא טעמו של הראב\"ד איך יאמר על דברי רבינו שהם שלא מדרך המשנה בעבור שהם על דרך טעם אחר זולת טעמו של הראב\"ד ואדרבה פשט לשון המשנה מורה על טעמו של רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים כו'.</b> בפ\"ז דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו ממלאים וכו'.</b> בפרק ז' דפרה וכתב שם רבינו בקידוש אחר שהתערבו המימות והשליך בהם אפר אחד הנה הם יחד כאיש אחד פירוש שסייע זה לזה בהגבהת מימיו על כתפיו או שנטל זה לזה קוץ מידו או מגופו אם שניהם מילאו לצורך קידוש אחד המים כשרים דשניהם כאיש אחד ויכול כל אחד לסייע לחבירו כמו לעצמו ונטילת הקוץ צורך מילוי הוא וצורך הקידוש הוא אבל בשני קידושים כל אחד פסל מימיו במה שסייע חבירו דהוי מלאכה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם מילאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים א\"א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש וכו'. משמע מדבריו שהוא מפרש ששני המעשים נעשו כאחד נטילת הקוץ והגבהה אבל פשטא דמתניתין משמע דאו נטל קוצו קאמר וכן פירש ר\"ש וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב מפני שהוא צורך הקידוש שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ פתח בצורך קידוש וסיים בצורך מילוי וצ\"ל דכיון שאם לא ימלא לא יקדש צורך מילוי הוה ליה צורך קידוש והוצרך לייחס הדבר לצורך קידוש אע\"פ שהוא לו סיבה רחוקה מפני שהדבר המאחד אותם הוא שהם לצורך קידוש אחד. ומ\"ש ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו איני מבין שהרי אפשר שיטול קוצו של זה אע\"פ שלא יגביה לו חבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השואל חבל למלאות בו וכו' עד ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו המים כשרים.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא ונותן לחבית וכו' עד הרי אלו פסולים.</b> גם זה שם. ופירש ה\"ר עובדיה המצניע החבית שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש מים בשוקת אין הצנעה זו חשיבא מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי הוא וכן כפאה וכו' אבל אם עשה כן להוליך הקידוש והם המים המקודשים הואיל ולא צורך מילוי הוא חשיב כמלאכה ופסל המילוי עכ\"ל. וזה ע\"ד פ' ר\"ש אבל רבינו מפרש שממלא כדי ליתן מים בחבית. ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה כדי למלא אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקידוש פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא דלי לשתות וכו'.</b> תוספתא פ\"ד מילא דלי לשתות חישב עליו עד שלא הגיע למים מערה וצריך לנגב אם משהגיע למים וחישב מערה ואינו צריך לנגב רשב\"ג אומר אין צריך לערות שלשל למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב רשב\"ג אומר א\"צ לערות. ונראה שיש בה חסרון בסיפא וצריך להגיה בה אם עד שלא הגיע חישב עליו מערה ואינו צריך לנגב ואם משהגיע חשב עליו מערה וצריך לנגב: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זאת התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך וכו' עד כדאיתא בתוספתא. ופי' דחוק הוא ואיני יודע מה מלמדנו במה שכתב תחילת התוספתא מילא מים לשתות וכו' שהרי גם רבינו כך כתב ועל פי גירסת רבינו נראה לי דה\"פ הממלא דלי לשתות אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב אע\"פ שלא עלו לו אותם המים למי חטאת וצריך לערותם ואח\"כ ימלא לשם מי חטאת מ\"מ אהני ליה ההיא מחשבה לענין שאינו צריך לנגב כשימלא לשם מי חטאת אבל אם לא חישב עד שהגיע הדלי למים אין אותה מחשבה מועלת וצריך לגרוס בדברי רבינו בסיפא וצריך לנגב כמו בסיפא דרישא ור\"ש פירשה בענין אחר ע\"פ גירסתו ואין דבריו מיושבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד גבי שלשל הדלי על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת\"ק אבל לדעת רשב\"ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא: \n",
+                "<b>יש</b> לתמוה דמשמע מדבריו דרשב\"ג לא פליג אלא בסיפא ובנוסחא דידן ברישא נמי פליג ועוד ק\"ל מה הוצרך לו להשמיענו דרשב\"ג פליג אם לומר דהלכה כמותו הא אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא: \n",
+                "<b>מים שמילאן למי חטאת וכו'.</b> משנה פרק ט' דפרה וכרבי יהושע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיו מימיו על כתפו וכו' עד ואם עמד פסל.</b> משנה בפרק ז' דפרה מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך הרג נחש ועקרב ונטל אוכלין להצניען פסול אוכלים לאוכלן כשר נחש ועקרב שהיו מעכבין אותו כשר אמר ר\"י זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד פסול ואם לא עמד כשר ומשמע דר\"י לפרושי אתא והלכה כמותו ובתוספתא פ\"ו מי שהיו מימיו על כתיפיו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר ופי' והרצה כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. והשתא מ\"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב דכיון דהריגה מלאכה היא אפילו לא עמד פסול דאל\"כ לא הו\"ל לרבינו לאסוקי בהרג נחש ועקרב בין הנך לנטל אוכלים להצניען אם איתא דאף בהנך בעינן עמד ונטל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש\"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המילוי שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאת וכ\"כ ר\"ש בספ\"ז דפרה ואם כן מ\"ש שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך: \n",
+                "<b>היה מהלך במים ופרץ וכו'.</b> שם הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול ואוכל על מנת לקצות כשר ואם קצה פסול ודברי רבינו בפורץ נכוחים וסיפא נראה שהוא מפרשה שאם קצץ קצת פירות מהאילן לאכלן ודעתו להשאיר השאר להקצותן ליבש כשרים אע\"פ שבאכילת אלו נשארו האחרים מיוחדים להקצות לא חשיבא מלאכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל בשעת וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>הממלא מים לקדשן וכו'.</b> הכי משמע בפרק ז' דפרה במתניתין מהמוסר את מימיו לטמא וכן כתבו שם רבינו ור\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש היו שנים שומרים וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש באחת ידו וכו' עד שניהם כשרים.</b> ג\"ז שם המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו אם לו פסול ואם לאחר כשר המקדש לו ולאחר שלו פסול ושל אחר כשר המקדש לשנים כאחד שניהם כשרים ופ' ר\"ש אם לו פסול משום דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים [קודם שישליכו בהם האפר]. ואם לאחר הוא הקידוש כשר שהרי בעל המים לא עשה מלאכה. המקדש לו ולאחר כאחד או שקידש לחבירו קודם שלו פסול דקידוש של חבירו נחשב מלאכה לפסול מימיו. שניהם כשרים מפני שאין המים שלו עכ\"ל. והוא כדרך רבינו אלא שרבינו לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול: \n",
+                "<b>ודינים</b> אלו הם על שתי הקדמות. האחת שאין המלאכה פוסלת במים אחר שהשליך לתוכן האפר. שנית שאין אדם פוסל מים של חבירו רק בהיותם מסורים לו לשמרם ולכך כשיקדש לעצמו פסל המים במה שהתחיל להשתדל במלאכה בידו האחרת קודם שיתן האפר במים ונמצא שנתן האפר על מים פסולים דאילו משום מלאכה שאחר קידוש לא פסל כמו שביארנו אמנם מקדש לאחר אין לו במים כלום אלא לקדשן ואין המלאכה שעושה הוא פוסלת מים של חבירו ומזה הטעם המקדש לו ולאחר כאחת שלו פסול כי כבר התחיל להתעסק קודם שהשליך האפר וקידוש חבירו היא מלאכה כמו שנתבאר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא לעצמו וכו'.</b> תוספתא בפרק חמישי דפרה וכתבה ר\"ש בפ\"ז דפרה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בב' קידושין כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בב' קידושין פסול. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולין. מילא לאחד בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בשני קידושין פסול. קידש לאחד בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול. זה הכלל כל מלאכה שיש בה מילוי בין לו בין לאחר פסול ושאין בה מילוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים ובין שאין שם שומרים פסול דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שם שומרים פסול עכ\"ל. ור\"ש כתב תוספתא זו בפ\"ז וגורס בה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשני קידושין כשר קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר וכן יש עוד בגירסתו חילופים אחרים. ופי' מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר איפכא הוה מסתברא בקידוש אחד כשר דמילא שתי חביות לקדשן קידוש אחד אפילו בזה אחר זה כשר בשני קידושין פסול דהא בזה אחר זה קתני סיפא האחד פסול והשני כשר והשתא דבבת אחת לא ידיע הי מינייהו קדים ושניהם פסולים שהאחרון נעשה מלאכה לראשון הואיל ומילא לקדש שני קידושין אע\"ג דלעצמו ואם באנו ליישב גירסת הספרים יש לפרש דה\"ק בקידוש אחד פסול כלומר שלא קידש אלא אחת מהחביות דאיגלאי מילתא דאחרת לא לקידוש נתמלאת ופוסלת חבירתה בשני קידושין שנתקדשו שתי החביות כשר וכגון שקידשן שתיהן בקידוש אחד א\"נ בשני קידושין וכגון שקידשן אחד ולעולם בנתמלאו ע\"מ לקדש קידוש א' ועוד יש לפרש דאפילו ע\"מ לקדשן שני קידושין כיון דבבת אחת מילאן לעצמו כשר דלא פסלינן אלא בזה אחר זה דוקא אע\"ג דמילא לו ולאחר פסלינן בסיפא בבת אחת מאחר דזה אחר זה נחשב מלאכה לעצמו שאני קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר שבחבית אחת הטיל אפר בשתי ידיו בשני קידושין של שתי חביות הטיל אפר פסול אפי' המילוי האחרון דאימא קידוש הראשון קדים ופסלו משום מלאכה. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולים על חנם נקט תרתי כיון דקתני כאחת ויש לפרש כדפרישית לעיל משום דזימנין מתחיל הקידוש וזימנין מתחיל המילוי מיירי כגון שמילא חבית זו וקידש חבית אחרת ולכך שניהם פסולים דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאם מילוי השני קדם לקידוש הראשון שניהן פסולין דמילוי השני פסל מילוי הראשון וקידוש הראשון פסל מילוי השני. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר א\"א לפרש בקידוש אחד דהכא כההוא דלעיל שלא קידש אלא חבית אחת אלא כלומר בין מילאן לקדש קידוש אחד בין מילאן לקדש שני קידושין כשר ולא דמי לממלא לשנים כאחת דלעיל שניהם פסולים דלאדם א' שאני ולא דמי למילא לעצמו שחילקנו בין ממלא לקדש קידוש אחד לממלא לקדש ב' קידושין דדין הוא בממלא לעצמו שיש חשיבות במחשבתו לפסול ולהכשיר אבל מחשבה בממלא לצורך אחר לא חשיבא ולא שמה מחשבה לפי שיבא חבירו ויבטל מחשבתו וכלא חישב כלל דמי ומסתברא דכ\"ש לעצמו וא\"כ הא דמשמע הכא דוקא לאחר אבל לעצמו לא בקידוש אחד הוא דחלוקים דלעצמו פסול ולאחר כשר ולא כמו שפירשתי לעיל שלא נתקדשה אלא אחת מהחביות דא\"כ מ\"ש לעצמו מ\"ש לאחר וצריך להתיישב בדבר. מילא וקידש בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול בעושה לאחר איירי דבעל המים לא עשה מלאכה והמילוי פסול שהממלא עשה מלאכה שקידש. מלאכה שאין עמה מילוי כלומר שאין המלאכה עם המילוי אלא לאחר שמילא עשה מלאכה. הממלא קודם קידוש שלו פסול כלומר אם המילוי שלו פסלתו מלאכה שלאחריו, ושל אחר שעשה אותו מילוי לאחר כשר דמכיון שמילאהו שוב אין נפסל במלאכה שהממלא עושה אחר כך. כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים בין שאין שומרים פסול משום מלאכה שעשה דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שומרים כשר כיון שנתכוון לשומרו או הוא או אחר ואם אין שם שומרים פסול משום היסח הדעת עכ\"ל. והנך רואה כי נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו שמשון וגירסת רבינו היא הנכונה ומסכמת עם נוסחת תוספתא שבידינו ופירושה בבבי קמאי מבואר בדברי רבינו שמשון במ\"ש איפכא מסתברא ונראה שרבינו מפרש שמה ששנינו מילא וקידש קידש ומילא לאו למימרא דבעינן תרווייהו אלא היינו לומר מילא וקידש או קידש ומילא ומשום הכי לא נקט בלישניה אלא חדא ואפשר שלא היה בגירסתו בתוספתא אלא אחת ושאר הבבות מתבארות מתוך דברי ר\"ש שכתבתי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הממלא לעצמו א\"א הדרך הנ\"ל בכל אלה וכו'. ולטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> האומר לחבירו וכו'.</b> משנה שם קדש לי ואקדש לך הראשון כשר מלא לי ואמלא לך האחרון כשר קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ופירושה מבואר מדברי רבינו כאן ובפי' המשנה: \n",
+                "<b>ודינים</b> אלו בנויים על ג' הקדמות. ראשונה שהקידוש וההזאה בשכר פסולים. שנית שהמילוי בשכר כשר. שלישית שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר ואחר שיטיל האפר אין מלאכה פוסלת עוד הילכך כשאמר לו קדש לי ואקדש לך קידוש שני הוא בשכר שכבר קידש לו חבירו בשכר קידוש ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אע\"פ שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ\"ש שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ואם א\"ל מלא לי ואמלא לך אותו שמילא בתחילה פסול בהיות כוונתו בעת המילוי שימלא לו הוא תמורתו הרי הוא כמילא לו ולאחר בבת אחת אבל השני כשר דלא הוי כמילא לו ולאחר דבשלמא כשזה ממלא לחבירו כדי שימלא לו חבירו אחר כך יש מקום לחשבו כמילא לו ולחבירו אבל כשזה ממלא לחבירו מפני מה שכבר מילא לו אין מילוי זה לעצמו כלל כי כבר נתמלאו מימיו ולא שייך כלל בזה להחשיבו מילא לו ולחבירו כי אין כאן לו אלא הכל לחבירו תגמול ופרעון על מה שכבר מילא לו ואין בכוונתו בעת מילוי זה למילוי אחר שימלאו לו ולא שייך בזה אלא להחשיבו מילוי בשכר וזה מותר הוא. ואם א\"ל קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים ע\"פ מה שנתבאר בקדש לי ואקדש לך הראשון כשר ומלא לי ואמלא לך האחרון כשר. ואם א\"ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ע\"פ מה שנתבאר במלא לי ואמלא לך הראשון פסול ובקדש לי ואקדש לך האחרון פסול: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו גבי קדש לי ואמלא לך שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש.</b> טעמו לומר שהמקדש בתחילה אע\"פ שהוא כעושה מלאכה בשעת הקידוש אין בכך כלום כי אין המים שלו ואין אדם פוסל מימיו של חבירו בקידוש כמו שנתבאר גבי מקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשנייה. ור\"ש פירש בענין אחר והראב\"ד כתב זה הטעם אין בו טעם ונ\"ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר וכו'. גם בזה לטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך לקדש הרי זה נוטל את המפתח וכו'.</b> תוספתא פ\"ה ההולך לקדש ה\"ז נוטל מפתח ופותח קרדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר [מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האפר הגיף הדלת אחריו פסול] מפני שהוא עושה עמו מלאכה. פירושה מבואר בדברי רבינו ור\"ש בפ\"י דפרה פירשה בע\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש כסה הכלי שהיה בו האפר וכו' או שזקף את הכלי בארץ וכו' זקף את הכלי שיש בו האפר בידו וכו'.</b> משנה פ\"ו דפרה נטל שפופרת וכיסה או שהגיף את הדלת הקידוש כשר והמים פסולים זקפה בארץ פסול לתוך ידו כשר מפני שא\"א ופירש רבינו האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהם זה האפר כבר נפסל לסבת התעסקו לשום פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהם האפר וכו' וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג\"כ פסל אלה המים לפי ששמירת השפופרת של אפר מלאכה. אבל ר\"ש פירש זקפה בארץ וכו' דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ופשט לשון המשנה משמע כדברי ר\"ש מדלא כייל זקפה בארץ בהדי הנך דקתני בהו הקידוש כשר והמים פסולים אלמא דפסוק דקתני גבי זקפה בארץ אקידוש קאי ולדעת רבינו י\"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעא למיתני בהדה זקפה לתוך ידו: \n",
+                "<b>נטל את האפר וכו' נתן (את) האפר על המים וכו'.</b> תוספתא וקצתו במשנה ופירש רבינו שמשון בפ\"ו והחזירו לשפופרת כשר המילוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא: \n",
+                "<b>קירסם עלה זית וכו'.</b> גם זה תוספתא קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסולה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד קירסם אם בשביל שלא יחזיק אמר אברהם לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר עכ\"ל. ונ\"ל שרבינו מפרש אם בשביל שיכנס האפר בשפופרת היינו שעושה העלה כמין מרזב כדי להכניסו בשפופרת ולא יתפזר האפר מכאן ומכאן בעת שיערה מהשפופרת לשוקת כשר ואם בשביל שלא יפול אפר הרבה בשוקת בשעה שהוא מערה מהשפופרת לשוקת והיינו בשביל שתחזיק אפר הרבה כלומר שתחזיק השפופרת אפר הרבה ולא יפול בשוקת יותר מדאי פסול ושינה רבינו אם בשביל שלא יחזיק היינו לומר בשביל שלא יפול לשוקת אפר יותר מדאי והכל עולה לכוונה אחת אלא שלשון בשביל שלא יחזיק ערב יותר שהוא תולה הדבר בשוקת שלא יפול בה אפר הרבה מלתלות בשפופרת שתחזיק אפר הרבה שלשון תחזיק אפר הרבה משמעו שתחזיק מה שיתנו בו יותר ממשמעו שיעכב מה שיש בו. ור\"ש פירש קירסם עלה זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המילוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשן בפנים וכולם לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסולה מילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מקדשין את המים וכו'. ואם נתן האפר תחלה ואח\"כ נתן עליו המים פסול. ומהו זה שנאמר בתורה וכו'.</b> הכל פ\"ב דסוטה (דף י\"ו ע\"ב) וכרבנן ופ\"ק דתמורה (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש צריך שיתכוין וכו'.</b> תוספתא פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נפל האפר לתוך המים.</b> משנה פ\"ו דפרה ומייתי לה בפ' לולב הגזול. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטל האפר בידו דחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים.</b> תוספתא פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואח״כ נפל למים הר״ז פסול.</b> (משנה פ״ו) ומייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש פחות מכדי הזאה וכו'.</b> בפרק דם חטאת עלה נ\"ג ופ\"ק דמנחות (דף י'): \n",
+                "<b>היה האפר צף על פני המים וכו'.</b> משנה פ\"ו דפרה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' נשבה הרוח וכו'.</b> תוספתא פ\"ה וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול וכו'.</b> משנה פ\"ו המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע\"פ שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה ספוג בתוך המים וכו'.</b> שם במשנה והטעם שלא נתקדשו המים משום דספוג אינו כלי ואנן קידוש בכלי בעינן. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפל ספוג לתוך המים וכו'.</b> וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שזו היא תוספתא שבסוף פרק ד' ובספרים שלנו כתובה בטעות ובחסרון ונראה שהטעם בזה שכיון שהמים היו מקודשין כבר אע\"פ שיטול אותו ויסחוט בשוקת כל שהוא על ידי נטילה אין בכך כלום כי מקודשין היו אמנם לסחוט הספוג בתוך השוקת כי המים שאינם יוצאים רק על ידי שיסחוט הוי כנשפכו כיון שהספוג אינו כלי ואינו חוזר ומקבץ אותם או אפשר שחומרא בעלמא היא אי נמי גזירה אטו נפל קודם קידוש וליטלו שרי דכולי האי לא גזרינן עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שוקתות שבאבן אחת וכו'.</b> משנה בפ\"ה דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכו'.</b> גם זה משנה שם שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן שוקת שנחלקה המים שביניהם אינם מקודשין עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין ופירש רבינו שמשון המים שביניהם שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשין אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אבל כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבים המים שביניהם כצבורים בתוכן ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דא\"כ הו\"ל למיתני פסולין וצריך לדחוק לשון [התוספתא] לפי הענין שפירשתי וז\"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר\"ע אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ\"ל. ונראה שמ\"ש ר\"ש שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהם אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק ועי\"ל דההיא תוספתא רבי יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר\"ע ומתניתין כרבנן: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב ונתן אפר בחלק אחד א\"א איני יודע מה טיבו של אחד בכאן וכו'. ורבינו נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו המים שביניהן היו מקודשין ממ\"נ והב\"ע בשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהם שאינן מקודשין. וכבר כתבתי בסמוך שר\"ש דחה פירוש הראב\"ד ופירש כפירושו. ומ\"מ יש לדקדק על דברי רבינו דכיון שיש סדק ביניהם אינם כלי והיאך יהיו מקודשין אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר דהא כלי בעינן וליכא וצ\"ל דהב\"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחיברה בטיט והו\"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קידש מים שבחלק אחד שיהיו מים שבחלק השני מקודשין עד שיעשם בסיד וגפסיס ויהיו יכולים להנטל כאחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין שנתערב בהם מים אחרים וכו' עד הרי הוא נראה.</b> משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק ומייתי לה בפרק התערובות ושם אמרו דרבנן סברי הזייה צריכה שיעור הילכך אע\"ג דסברי יש בילה כיון שהוא לח בלח מתערב ובכל הזייה יש קצת מהכשר אע\"פ כן פסולים כיון שאין בהם שיעור מהכשר וסברי ג\"כ אין מצטרפין להזאות הילכך מה שחסר מהראשונה אינו משלים בשניה והשתא כיון שרבינו פוסק שאינה צריכה שיעור ובכל שהוא שיפול על הטמא נטהר אפילו הזאה אחת ראוי שיספיק כדאמרינן גבי דם חולין שנתערב בדם קדשים דכיון שאינה צריכה שיעור יזה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו צריכה שיעור היינו שבאזוב יהיה שיעור הזאה ואז אפילו לא נפל על הטמא אלא כל שהו נטהר כיון שאותו כל שהו בא משיעור שלם אבל מהיות כל שהו מן הפסול מעורב נמצא שאין באזוב שיעור פסולים אבל בדם לא בעינן שיעור כלל וזה בכלל מה שאמרו במנא צריכא שיעור פי' באזוב ולא מיעטו כי אם אגבה דגברא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו מים שנתמלא לקידוש.</b> מבואר בתוספתא שאין חילוק בדבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם ירד לתוכו טל וכו'.</b> פ\"ט דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כלי לחטאת וכו'.</b> משנה פרק ה' פי' המטביל כלי למלאות בו מים ולקדשן באפר אם הטבילו במים שאינן ראויים לקדש דהיינו מים שאינן חיים צריך לנגב פן יתערבו שאינם ראויים בראויים אבל אם הטבילו במים הראויים לקדש דהיינו מים חיים אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין שהטביל להכניס לתוכו מים שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרוייה שהטבילה וכו'.</b> גם זה משנה שם וכת\"ק פירוש קירוייה דלעת שניטל מה שבתוכה שהטבילה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דהא בשלא נטמאת מעולם מיירי. במים שאין ראויים לקדש מקדשין בה לאחר שניגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויים לקדש ותחזור ותפלוט. נטמאת אין מקדשין בה אע\"פ שחזר והטבילה דחיישי' שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאינם ראויים לקדש ומדברי רבינו נראה שהוא גורס במים שהן ראויים לקדש וכך גירסת ספרינו במשנה דלא הקילו להכשיר במים שאינם ראויים לקדש והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא להשהות אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה אבל כשמקדש בה עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה הילכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין שנפל לתוכם שקצים ורמשים וכו'.</b> משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק וכתב רבינו אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה וכו' לאפוקי מר\"ש וראב\"י דפליגי התם את\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש נפל לתוכה חיפושית וכו'.</b> שם וכתוב בספרי רבינו גבי חיפושין ולא נשתנו מראיה והוא ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב ולא נשתנו מראיהן כלומר לא נשתנו מראה המים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין ששתה מהן וכו'.</b> משנה שם וכת\"ק ורבינו שמשון הסכים לטעם שכתב רבינו. ודע שבמשנה ר\"ג אומר אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא ואע\"ג דבתוספתא אמרו רבי יוסי ור\"ש נראין דברי ר\"ג וכדבריו אנו מורים לא חש לה רבינו דמאחר דסתם לן במתניתין דלא כוותיה כסתם מתניתין נקטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנשתנו מראיהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפר חטאת שנשתנו מראיו וכו'.</b> תוספתא פ\"ח דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החושב על מי חטאת לשתותן וכו'.</b> משנה פ\"ט דפרה החושב על מי חטאת לשתות ר\"א אומר פסול רבי יהושע אומר כשיטה אמר רבי יוסי בד\"א במים שאינן מקודשין אבל במים מקודשין ר\"א אומר כשיטה ורבי יהושע אומר כשישתה ואם גרגר כשר ונראה שסובר רבינו שרבי יוסי מפרש דברי ת\"ק והכי נקטינן וכרבי יהושע וכן פסק רבינו בפירוש המשנה. וטעם לחלק בין מים מקודשין לשאינן מקודשין כתב רבינו שמשון דכשהם מקודשים אימלוכי ממליך וחוזר בו ממחשבתו ולא חשיב היסח הדעת לר\"א עד שיטה ולרבי יהושע עד שישתה בחבית עצמה ומשום משקה פיו המתערב ופירוש אם גרגר ששפך לתוך גרונו ולא נגעה שפתו במים שבכלי לא נפסלו הנשארים שהרי לא נתערב בהם משקה שבפיו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד משנה כך היא אם אינם מקודשין כשיטה וכו'. נראה שבא להשיג על רבינו שלא חילק בין מקודשין לשאינן מקודשין ואני אומר שבפירוש כתב כאן מי חטאת דהיינו מים מקודשים ודין מים שאינם מקודשין כתב בספ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה וכו'.</b> משנה בפרק י\"א דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שיש שם שתי ספיקות וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף ט') אמרו מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ולא לכסות וכתב רש\"י ואף דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי בטהור ובשרצים והוי רובא. ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף י'.) דדוקא הניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דחיישינן אבל הניחה מגולה ומצאה מגולה לא חיישינן למידי וכשירה ואע\"ג דלשתייה חששו חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוסר מים מקודשין וכו'.</b> משנה פ\"ז דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו שומרים את המים וכו'.</b> משנה פ\"ח דפרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הממלא מים לקידוש וכו'.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה״א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'.</b> רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממלא אדם מים וכו'.</b> תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א\"א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ\"ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די\"ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: \n",
+                "<b>וכן המים המקודשים וכו'. ומ\"ש ומוליכן ממקום למקום וכו'.</b> ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ\"ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: \n",
+                "<b>פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'.</b> בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק האשה שלום (יבמות דף קי״ו ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'.</b> משנה פ\"ט דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'.</b> בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת\"ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: \n",
+                "<b>ושטין בספינה על פני המים.</b> כך כתוב בספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך מים לקדשן וכו'.</b> משנה פרק ז' דפרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואין צ\"ל מים שנתקדשו א\"א תמה אני על זה וכו'. וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ\"ז וא\"כ אע\"ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת ששקלן וכו'.</b> בפרק הניזקין עלה נ\"ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל\"ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש\"י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע\"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ\"ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב\"ד א\"א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ\"ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ\"ל שמ\"ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ\"ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ\"ש רש\"י שדרך הטבחים לשקול במים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל ועשאן משקלות,</b> היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: \n",
+                "<b>כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ״ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ״ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים להזות וכו'.</b> משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח\"ש בתוספתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והערל כשר להזות.</b> בפרק הערל עלה ע\"ב ובריש ערכין (דף ג'): \n",
+                "<b>קטן שיש בו דעת שהזה וכו'.</b> משנה בסוף פרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם אחזה בידו.</b> כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ\"ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה.</b> מתבאר שם ובפ\"ק דיומא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע\"ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז\"ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה.</b> מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג\"כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור.</b> פ\"ק דיומא (דף י\"ד) ופ\"ק דנדה: \n",
+                "<b>טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'.</b> גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש המנטפים.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג\"כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח\"כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ\"ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב\"ד היה מפרשה ע\"ד זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנתמעטו וכו'.</b> גם זה משנה שם ופירש\"י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ\"ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: \n",
+                "<b>צלוחית שפיה צר וכו'.</b> גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר\"י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר\"י איפכא עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א\"א ר\"מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ\"ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת\"ק וה\"ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד בשם ר\"מ בתוספת' היינו בפ' י\"א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר\"מ וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא\"כ היאך כתב אח\"כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת\"ק ונראה לומר שהוא ז\"ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח\"כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר\"מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את\"ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר\"מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר\"מ ור\"י פליג עליה הוה ליה למפסק כר\"י כל זה לפי מה שהבין הראב\"ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ\"מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר\"מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ\"ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת\"ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור.</b> מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ג' קלחים של אזוב וכו'.</b> בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ\"ל וכן פירש\"י והתוס' בפ\"ק דסוכה (דף י\"ג) וי\"ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוגדן אגודה אחת.</b> רבינו כתב בפירוש המשנה פי\"א דפרה דילפינן דבעינן אגודה מדכתיב ולקח אזוב וכתיב בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב והוא בספרי וכתבו התוס' דלאו ג\"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר א\"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובל ראשי גבעולין.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שבכלי.</b> נתבאר פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתכוין ומזה.</b> נתבאר בפרק עשירי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ביום השלישי וביום השביעי.</b> מבואר בכתוב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אחר שתנץ החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר.</b> משנה בסוף פרה ופ\"ב דמגילה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שיזה עליו ביום הרי זה טובל ביום.</b> נתבאר בפ\"ו: \n",
+                "<b>טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה.</b> כך היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו והיא משנה בסוף פרה: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמים מטמאים משום מי חטאת וכו'.</b> בתוספתא טבל את האזוב בלילה פסול לא שהמים פסולים אלא שצריך להטביל שנייה הזה בלילה הזייתו פסולה והמים טמאים משום מי חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמא במת וכו'.</b> בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב ע״ב): \n",
+                "<b>מי שהוזה עליו בג' וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד\"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ\"ל וכבר השיגו הראב\"ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א\"א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ\"ל וי\"ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת\"ל וחטאו ביום השביעי ואח\"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ\"ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב\"ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע\"פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה\"מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר\"מ וקא סבר ר\"מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ\"ל. ומכ\"מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי\"ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד\"א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש\"ד קמ\"ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש\"י דבפ\"ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור\"מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור\"מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד\"א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ\"ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי\"ל כרבי יוסי א\"כ ליתא לההיא סוגיא. \n",
+                "<b>ומ\"ש טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה. ומ\"ש ומזין עליו ביום.</b> בילקוט בשם ספרי זוטא יכול תהא הזאת שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא דין הוא וכו' אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי: \n",
+                "<b>ומ״ש בין קודם טבילה וכו'.</b> כתב ה״ר שמשון על זה בתשובה א״א לומר כן דב' טבילות יש כמו שמפרש ר״ת אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה כלומר בלא טבילה קודם הזאה וכדאמרינן בפ״ב דכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים דתקני טבילה ואח״כ הרצאת דמים ותנן בפרק בתרא דמסכת פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מכל הני משמע דטבילה קודם הזאה ובכל הזאות קאמר גמירי דאין טבילה בלא הזאה בין בהזאת דמים בין בהזאת מי חטאת ואותה טבילה דקודם הזאה בין ביום בין בלילה בין בהזאת שלישי בין בהזאת שביעי ויש טבילה אחרת לאחר הזאה בשביעי שהיא לטהר מטומאתן ואינה אלא לאחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת״ל מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ביום השביעי ואח״כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ואותה טבילה אינה אלא ביום כדתנן בפ״ב דמגילה (דף כ') דאין מזין ואין טובלין אלא ביום ומפרש בגמרא משום דאיתקש טבילה להזאה ומשמע במנחות ס״פ רבי ישמעאל (מנחות דף ע״ב) דביום אין בלילה לא ומיהו בירושלמי משמע דבטבילת האזוב קאמר דאיתקש להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה וכ״נ דבההיא דלא טובלין אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפ״ק דיומא (דף ח') פליגי ר״מ ורבי יוסי אי מקשי הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקיש הזאה לטבילה לענין מצוה ה״ה נמי דלא מקיש טבילה להזאה לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא פ״ק דיומא (דף ו' ע״ב) זב וזבה וכו' בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו דהרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלים בין ביום בין בלילה דהא כל נשים ספק זבות שוינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף ס״ז ע״ב) קאמר ר״ש [אחר תטהר] אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי דלא הוו כנדה ויולדת ואין צריך להמתין עד לילה שאחריו עכ״ל וכן כתבו גם בפירוש המשנה בסוף פרה ומדברי רבינו נראה דלית ליה ההיא דר״ת שמצריך שתי טבילות וענין דין זה שכתב רבינו כתב בסוף פרה וז״ל אמר ה' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחוייב בלילה ויזה עליו ממחרת היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באי זה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת״ל וחטאו מ״מ אמנם אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום השביעי ההוא ויעריב שמשו וז״ל התורה אמרה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ואח״כ וכבס בגדיו עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המטמאים מקבלין ההזאה וכו'.</b> בספרי זוטא ואמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה כלומר והרי כשהמים יורדים על הנדה מטמאים ואעפ״כ מטהרים את הנדה מטומאת מת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בנטמאו מעיקרא אבל בנדה שהזאה וטומאת המים באים כאחד מודו שמזין עליה: \n",
+                "<b>וכן הערל מקבל הזאה וכו'.</b> בר״פ הערל (יבמות דף ע״א:) מימרא דר״י ואיתא בפרק בתרא דזבחים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב.</b> שם ומסיים בה שכן מצינו באבותינו שהזו כשהם ערלים וכדתניא מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות אזוב ג' קלחים וכו'.</b> בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ובתר הכי קתני רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה וכו' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ג אסיקנא דלרבי יוסי ג' לעכב ולרבנן ג' למצוה וכדתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו כשיריו א'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ושיריו שנים</b> קשה דלתנא קמא שיריו אחד נמי כשר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דשיריו שנים שכתב רבינו היינו לומר שנים שנשתיירו חשובים כשלשה בתחילה ולכתחילה יכול להזות בהם ואח\"כ כתב ואם היו שנים בתחילה כשר פירוש בדיעבד ומינה לאחד שנשתייר דחשיב כשנים בתחילה דומיא דאינך דלכתחילה ובספרים כתוב או אם לקח ובספר כתיבת יד מצאתי ואם לקח והוא סיוע לפירוש זה דהוי מילתא באפי נפשה ועד השתא מיירי בלכתחילה ולמצוה והשתא אתא לאורויי בדיעבד ולעכב עכ\"ל. ואין דבריו מיושבים דלא משמע מדברי רבינו כלל דשיריו אחד כשר ולכן נ\"ל דרך אחר שכתב תחילה וז\"ל ואפשר שסובר רבינו דבהא פליגא ברייתא אמתני' דמאי דקתני במתניתין שיריו שנים דברי ת\"ק הם אלא שמה שלא נתבאר במשנה לרבנן דהיינו תחלתו הוא דמוכחינן מברייתא דסגי בשנים וג' למצוה ולא לעכב אבל במאי דפריש במתניתין שיריו שנים לא סמכינן אברייתא ונקטינן כמתניתין ומ\"מ זה דוחק עכ\"ל. ולי נראה שדרך זה הוא היותר נכון לומר בכוונת רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר,</b> זהו ששנינו וגרדומיו כל שהוא ופירש\"י גרדומיו כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחת ואחת כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושירי האזוב בכל שהוא,</b> איני יודע מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו ואי אגרדומיו קאמר קשה שהרי כבר אמר ואם נאמר דה\"ק ששירי אזוב בכל שהו אכתי יקשה קצת למה שינה וקרא לגרדומים שירים: \n",
+                "<b>קלח שיש בו ג' בדין וכו' עד כשר.</b> בפי\"א דפרה שם: \n",
+                "<b>האזוב הקצר וכו'.</b> משנה רפי\"ב וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש נסתפק לו וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מזין לא ביונקות וכו' עד פטור.</b> שם פי\"א: \n",
+                "<b>ומאימתי מזין באזוב משינץ.</b> הכי משמע בתוספתא שכתב רבינו שמשון פי\"א דפרה: \n",
+                "<b>ואזוב שהוזה בו וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כל אזוב שיש לו שם לווי פסול וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע\"ז.</b> תוספתא כתבה רבינו שמשון בפרק הנזכר ופירש רבינו שמשון של אשרה איכא לאוקמי באשרה דמשה משום דמיכתת שיעורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושל תרומה טמאה פסולה וכו' עד כשר.</b> משנה בפרק י\"א דפרה וכתב רבינו שם ואם תאמר ואיך אפשר בו ההזאה והוא יטמא החטאת ואפילו היתה כתרומה טהורה וכו' לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא אא\"כ תהיה כביצה עכ\"ל. ולפי זה נאמר שגזרו פחות מכביצה אטו כביצה, ורבינו שמשון כתב שטעם תרומה טהורה לא יזה מפני שמפסידה א\"נ מפני שמכשירה לקבל טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזוב שלקטו לעצים וכו'.</b> גם זה משנה שם והטעם שמנגבו כדי שלא יתערבו מים פסולים עם מים כשרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש לקטו לחטאת וכו'.</b> שם בפלוגתא דתנאי ופסק כרבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'.</b> בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) מסיק רבא דפליגי ר״א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור. \n",
+                "<b>ומ\"ש בכ\"מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע\"פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'.</b> פ\"ק דקידושין עלה כ\"ה וכחכמים: \n",
+                "<b>וכן כלי שנטמא במת וכו'.</b> זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כלים וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'.</b> בפרק י\"ב דפרה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים המפוצלים.</b> בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) וריש פרק במה אשה (שבת דף נ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני כלים שחברן.</b> מתבאר ממה שיבוא בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת.</b> בסוף פרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן.</b> פכ\"ט דכלים ויש כאן חסרון מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י\"ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי המיחם וכו'.</b> בסוף פרה שם וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזוג והענבל חיבור וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוש שפותלים בו החבלים וכו'.</b> בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ\"מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור של עריסה וכו'.</b> שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות: \n",
+                "<b>המלבן של מטות וכו'.</b> גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ידות הכלים הקדוחות וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת וכו' עד והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת.</b> בספ\"ב דחגיגה (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל ולד הטומאות אע\"פ שאינו מטמא אדם וכו' לפיכך אמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל וכו'.</b> בפרק שמיני דפרה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הפיסקא אחרת ק\"ל וכו'. ויש לומר דכיון שאין זה מן הדין אלא מעלה בעלמא אע\"פ שאמרו שלא ינעול את הסנדל שהוא דבר קל לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו. ומ\"ש ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות וכו' י\"ל דמשקין עשויים ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומ\"ש ועוד למה ליה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה י\"ל דכיון דאין זה אלא משום מעלה בעלמא כשיקפידו בכך על המקדש סגי והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש דאפילו במקדש החמירו וכ\"ש במזה שראוי ליזהר יותר ומ\"מ מה שפירש הראב\"ד שלא חשו אלא שמא יפלו מהמשקין עצמם על הסנדל נכון הוא ולע\"ד נ\"ל כן בע\"א שחששו שמא יפלו ממי חטאת המקודשין על הסנדל ויטמאוהו וכן פירש ר\"ש בלשון שני וז\"ל ועוד יש לפרש במשקין שאחר הקידוש דמטמאין כלים ואין מטמאין אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטמאו ידיו בלבד וכו'.</b> משנה פרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) ופרק י\"ב דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הם מאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לא נטמא אלא ידו אחת וכו'.</b> כך יש ללמוד ממה ששנינו בפרק י' דפרה הטהור לחטאת שנגע באוכלין בידו טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטעון טבילה וכו'.</b> בפי\"א דפרה וכחכמים: \n",
+                "<b>טמא שנגע במקצת אפר חטאת וכו'.</b> ברפ\"ח דעדיות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי וכו'.</b> מבואר במשנה שכתבתי בסמוך ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה ואיתא נמי בתוספתא פי\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת.</b> פרק י\"ב דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי להתטמא במדרס הזב וכו'.</b> משנה רפ\"י דפרה כל הראוי לטמא מדרס מדף לחטאת בין טמא בין טהור ואדם כיוצא בו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אם הנידו הטהור א\"א זהו מדף שבמשנה וכו'. וי\"ל שדבר זה שכתב רבינו מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וחכ\"א הטמא מדף והטהור אינו מדף וכשהניד את הטמא מיירי ולא במגעו וכמו שכתב רבי' שם בארוכה והוכיח כן מהתוספת' וכן פי' ר\"ש ואותן שניות שהביא הראב\"ד אינן עניין למשנה זו דהתם בנוגע במדף שהוא עליונו של זב וכתבם רבינו לקמן בסמוך והכא במניד את הטומאה ונקרא מדף מלשון קול עלה נדף וביאר רבינו שם שהוא תנועה חלושה יותר מתנועת היסט: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהניד את רוקו או את מימי רגליו וכו'.</b> תוספתא כתבה ר\"ש בפרק י' דפרה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כלי שאינו ראוי למדרס וכו' כלי הטמא בטמא מת וכו'.</b> משנה שם ופסק כחכמים שאמרו הטמא מדף והטהור אינו מדף וביארו בתוספתא שטמא זה ששנינו היינו דוקא טמא מת. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כיצד מפתח שהוא טמא מת וכו'.</b> שם בתוספתא ואף על פי ששם אמרו דרבי יוחנן בן זכאי מטהר משמע דס\"ל כר\"א דאמר כל שאינו ראוי לטמא מדרס אינו מדף אף על פי שהוא טמא מת אבל לחכמים שאמרו שטמא מת מדף נטמא. ואמרו עוד בתוספתא על דברי חכמים הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף כלומר מה שאמרו חכמים שאם הכלי טמא נטמא המנידו דוקא כשהיה הכלי טמא מת אבל אם היה הכלי טמא טומאת מדף לבד לא נטמא המנידו כי זה הכלי הוא ולד הטומאה לבד ולכך כתב רבינו כלי הטמא בטומאת מת: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם הסיט את השרץ או את שכבת זרע וכו'.</b> שם בתוספתא ואף על פי ששם שנו נבילה עם אלו השמיטה רבינו מפני שנבילה מדאורייתא מטמאה בהיסט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שנגע בכלים וכו'.</b> משנה שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שרבינו כתב למעלה אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אלא א\"כ נגע בו ומשמע דאם נגע מיהת אפילו בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו דהא בכלי טהור גמור מיירי התם אלא שראוי למדרס ועלה דייק אבל אם אינו וכו' אא\"כ נגע ואילו הכא לא מטמאינן לאדם הנוגע בכלי אלא א\"כ היה טמא מדף מיהת דהיינו שהיה בעליונו של זב ומאי איריא משום שהיה בעליונו של זב תיפוק לי משום שאינו טהור לחטאת ונגע בו האדם הטהור ותירץ שמה שכתב רבינו למעלה היינו שנגע בידיו ואפשר דמשום הכי מסתם לה דלפעמים מטמא אדם או הכלי בנגיעה באי זו נגיעה שתהיה דהיינו כשהוא מדף ולפעמים מטמא בנגיעה בידיו לבד והיינו כל כלי שאין בו שום טומאה אלא שאינו טהור לחטאת דהוי כאוכלים טהורים ולמעלה קיצר וסתם כי אינו עיקר מקומו דכולה דין הנדה ותנועה מפרש שם ועתה מפרש דיני הנגיעה בפרטיו ובזה עלו דברי רבינו מכוונים עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כלי.</b> הוא דין כלי שהוזכר במשנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב נגע בהם ברגלו וכו' טהור.</b> אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפילו נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלי טמא מדף שהוא ולד ומטמא את האדם הטהור לחטאת בכל נגיעה: \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהסיטן בידו.</b> גם זה שם ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם נגע בידו בתנור וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו'.</b> בפרק אחד עשר דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו לתוך מי חטאת נטמא וכתב שם רבינו כבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת וכו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת שנגע בהם וישוב ראשון לטומאה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נאמנים על טהרת חטאת וכו'.</b> פרק ה' דפרה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והרי נאמר בתורה וכו'.</b> תוס' פ\"ג דחגיגה. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו וכו'.</b> תוספתא דפרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'.</b> משנה פרק עשירי דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר\"א מטהר וחכמים מטמאין וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר והניח וכו' במקום טהור וכו'.</b> בסיפרי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא על גבי השרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני וכו'.</b> שם נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר' יוסי מטהר וחכמים מטמאין ואיני יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יהיה על גבו שום טומאה.</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה שלא יהיה על גבי שום טומאה: \n",
+                "<b>וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'.</b> תוספתא דאהלות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל של אבן טהור כתב ר\"ש מאחר דלא מקבל טומאה לא מד\"ת ולא מד\"ס ע\"כ. והדבר קשה כיון שהוא משולשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי גל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרס לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפילו הכי נטמא ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל אלא בין אין בו טפח בין יש בו טפח ומשמע דאדסמיך ליה לחוד קאי דהיינו אינו משולשל ולא בא לחדש בשל אבן אלא יש בו טפח ותוספתא אפשר דל\"ג בה רבינו בין משולשל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן כלי שיש בו אפר וכו'.</b> משנה פי\"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אוכלין ומשקין של קדש וכו'.</b> מימרא פרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכתב רבינו שם כי התורה לא הצריכה מקום טהור אלא לאפר ולמים מקודשים מפני האפר שבהם ומשם נתבאר לרבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכלי ריקן הטהור לחטאת וכו': במה דברים אמורים כשהיו הבעלים טהורים וכו'.</b> תוספתא פ\"ו דפרה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפים צמיד פתיל כשהוא טהור (כך) מימיו טהורים הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור וכו'. ואני אומר שנוסחתו משובשת דקתני כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים ובדין היה לו ז\"ל לומר לא ידעתי מהו אבל הנוסחא האמיתית כמ\"ש כשהוא טהור מימיו טהורים ותנא והדר מפרש כיצד שאם הוא בחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים. ומ\"ש הראב\"ד ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהם ה\"ז טהורים עכ\"ל טעמו ממה שנתבאר בפ' כ\"ג מה' טומאת מת שצמיד פתיל מציל על האדם באהל המת. ומ\"ש כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור\"ע הולך אחר המים והלכה כחכמים עכ\"ל. לא ידעתי מקום מחלוקת ר\"ע וחכמים בזה ובספר כ\"י נמצא כתוב לשון זה בפני עצמו וקאי לדין שיבוא בסמוך שנחלקו בו ר\"ע וחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור וכו'.</b> משנה בפ\"י דפרה וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הזייה שעברה על גבי טומאה וכו'.</b> בפרק דם חטאת עלה צ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> כלי שיש בו מימי חטאת וכו'.</b> משנה ספ\"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא של קדש ושל תרומה טהורים שניהם בשתי ידיו שניהם טמאים שניהם בשתי ניירות שניהם טהורים של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שהם מטמאים במשא מפני שנטמאו א\"א נ\"ל צריך להיות אע\"פ שנטמאו וכו'. ביאור דבריו שהוקשה להראב\"ד למה נתן טעם לטומאתו בנשיאת מי נדה מפני שנטמאו מחמת הכלי של קדש תיפוק לי שמי נדה אפילו לא נטמאו מטמאין את האדם במשא ולכך הגיה וכתב אע\"פ במקום מפני וה\"ק אע\"פ שנטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שכן בטל חשיבותן ולא היה ראוי לטמא במשא אעפ\"י כן הם מטמאין במשא ואח\"כ חזר לקיים גירסת מפני וה\"פ שאמר רבינו אם תקשה למה תליתי טומאת כלי של חטאת מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת שאין טומאתו אלא משום מעלה בעלמא עדיפא הל\"ל שכלי חטאת נטמא מפני שנגע בו אדם שנשא מי חטאת שהוא טמא מדאורייתא די\"ל דכיון שנפסלו מחמת שנגע בהם אדם שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת בטלה ממנו טומאה זו. ומה שכתב ויש לזה שורש במשנה הוא בספ\"ט זהו פי' דברי הראב\"ד אבל טעם רבינו הוא מבואר בפירוש המשנה שלפרש משנה זו הניח ז' שרשים ובשורש הז' כתב שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו [במגע ובמשא] ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו במגע ובמשא וכו' וכשהגיע לחלוקה זו כתב וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו נטמא גם לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג\"כ טמא לחטאת יטמאו אותו מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשורש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה ג\"כ ולזה יטמא לגין של תרומה או של קדש אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו השנייה. ובדין שניהם טהורים כתב ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהם וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה [לגין] של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאוהו [ג\"כ] נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הסיט ב' כלים בידו וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפרק שקודם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ספק הטומאות וכו'.</b> משנה פי\"ב דפרה כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אם עשו על גביו טהרות תלויות ופירש רבינו אם יש חולין שעשו אותם על טהרת הקדש ועל טהרת החטאת והודיענו שאם נעשו על טהרת החטאת ונתחדש להם כמו זה הספק ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת החטאת וכמו שהספק בחטאת תשפך ג\"כ אלו הטהרות ישרפו מפני שאלו נעשה לאכילה ולכך אין לשורפם אמנם החטאת אינה לאכילה ולכך אפילו שתשפך אין חשש. וידוע דאם עשו על גביו קאי אספק שעשו על גבי ספק זה טהרות: \n",
+                "<b>והרפפות אינם ככלים וכו'.</b> [שם במשנה] הרפפות טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת ופירש רבינו רפפות שבכות מעץ ואמר שאינם כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה לפי שהם אינם ראויים לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבילה של תרומה וכו'.</b> משנה פי\"א וכת\"ק והקשה רבינו שמשון היכי פסיק ותני חייב מיתה והא כל שהיא טמאה אינו חייב מיתה כדאמר שמואל בפרק כל הבשר ופסקה רבינו בפ\"ז מה' תרומות ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שנראה שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא דהיינו בשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמא בנגיעה זו דהויא נגיעת מי חטאת שלא לצורך ונטמא טומאה שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור. ובין טמאה וכו' ה\"ק לא מיבעיא כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפילו שהיא טהורה נטמאו דלגבי חטאת הויא טמא ואותו שאכלה כדתקני נטלה ואכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפילו היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כל שכן שאע\"פ שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עד כאן לשונו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה.</b> כלומר דאילו הנוגע בהם לצורך הזאה טהור הוא וכמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים הלכה שניה בשם התוספתא שאין נושא מי חטאת או נוגע בהם טמא אא\"כ שלא לצורך אבל אם היה לצורך טהור. \n",
+                "<b>ומה שכתב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה.</b> יליף הכי מדמטמאים אדם וקי\"ל אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וטומאת מגען בכל שהוא וכו'.</b> בריש כלים תנן דמי חטאת שאין בהם כדי הזאה הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאין במשא וכו' [ואם] יש בהם כדי הזאה מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאינו מטמא בגדים אלא בשעת מגעו.</b> כן כתבו שם רבינו ורבינו שמשון והוא ממה ששנינו בסוף זבים כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו וכו' ואינו מטמא בגדים והק\"ו שכתב רבינו הוא בספרי: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהנוגע במי חטאת מטמא בגדים.</b> יש לתמוה דבריש כלים שם אנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזאה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע פירש ר\"ש שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא ושמא י\"ל דסבר רבינו דלא קאי האי וחשוכי בגדים אלא אנבילה בלחוד וקצת משמע כן מדברי רבינו שמשון אע\"פ שה\"ר עובדיה כתב דאמי חטאת נמי קאי. ואחר כך מצאתי לרבינו שכתב בפ\"י משאר אבות הטומאה מי חטאת שיש בהם כדי הזאה אע\"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם והשתא מתניתין דוחשוכי בגדים במגע ה\"פ כשנגע במי חטאת אינם מטמאים בגדים מטעם מגע אלא מטעם משא שבמגעו שא\"א שיגע במים שלא יסיט: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אינו מדבר במזה על הטמא וכו'.</b> פ\"ק דנדה עלה ט'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה הוא שיעור הזאה וכו'.</b> בפי\"ב דפרה: \n",
+                "<b>בד\"א שמי חטאת מטמאין וכו' אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין הוא משנה שם מי חטאת שעשו מצותן שאינם מטמאין וקתני במתניתין שהיו עושין מעשה כן ולפיכך פסק רבינו כן ולא חשש למה ששנינו בפ\"ה דעדיות (משנה ג') שזה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שזהו דעת ר' ישמעאל לבדו ולא קי\"ל כוותיה. ומה ששנינו שם המנטפים כשירים ולפיכך הם מטמאים לשם מי חטאת. כבר ביאר רבינו דהיינו דוקא בשטבל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שאינו מקבל טומאה א\"א כתבתי למעלה מה שנ\"ל מהתוספתא עכ\"ל. הוא בפרק עשירי ושם כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מי חטאת מטמאין את הכל וכו' אבל מי חטאת שנפסלו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנטמאו וכו'.</b> פ\"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו פירוש נפסלו פי' ששתת מהם בהמה וכיוצא מטמאים את הטהור לתרומה כאילו היו מים כשרים בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בגופו דכמי חטאת כשירים חשיבי וטומאה זו דרבנן היא דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה מהם טומאה החמורה ומשום הכי תני מטמאין את האדם דמשמע הטהור לתרומה דוקא לתרומה אבל לא לחולין ואת הטהור לחטאת לא בידיו כלומר אין מטמאין את הטהור בין נגע בהם בידיו בין נגע בהם בגופו וכתב שם רבינו שהטעם לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו מי חטאת ונגע בהם הטהור לחטאת בידיו נטמא גופו כדין טהור לחטאת שנגע במשקין טמאין אבל אם נגע בהם בגופו לא נטמא שכן דין נוגע במשקין טמאין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין וכו'.</b> תוספתא פ\"ח ומסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות [מהן] והשמיטו רבינו לפי שסמך על מ\"ש בפרק תשיעי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל וק\"ל שהרי כבר נתבאר דמי חטאת שנפסלו פרחה לה טומאת התורה מינייהו ולכך נוגע בהם טהור לחטאת והכא קתני מטמאים במשא ומשמע טומאה גמורה ככל מי חטאת ואין לומר דמיעוטא לא מטמא אלא מדרבנן דהא נתערב מים סתמא כתב בסמוך ועוד דשתת מהם בהמה שכתב לדעתו משום תערובת הרוק הוא והוי כל שהו ואפשר לומר כי מה שטהרנו לחטאת היינו במגע אבל במשא כיון שנושא אותם והם מי חטאת ואע\"פ שנתערב בהם כל שהוא ונפסלו מפני שנמצאת טבילת האזוב חציה מן הפסול ואנן בטבילה בעינן שיעור מ\"מ כשנושא כולם הרי נושא מי חטאת שיעור הזאה ולכך מטמאים במשא ולא במגע ועדיין אינו נוח לי עכ\"ל: \n",
+                "<b>אפר פרה שנתערב באפר מקלה וכו'.</b> פ\"ט דפרה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מטמאים במשא.</b> בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינם ראויים לקדש וכו'.</b> פ\"ט דפרה דהוי דינם כדין מי חטאת שנפסלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנפסלו וכו'.</b> שם וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנא' חטאת היא.</b> כתב שם רבינו בספרי מייתי לה מהאי קרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ששתת מי חטאת וכו'.</b> שם פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת רבי יהודה אומר בטלו במעיה וסבר רב אשי בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) דלרבי יהודה בטלו לגמרי דאפילו טומאה קלה לא מטמאה ופסק רבינו כרבי יהודה משום דאמרינן בספרי ובפירקא בתרא דמקואות דל\"ח זקנים ור' יוסי הגלילי ור' טרפון כולם סוברים כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים וכו'.</b> בפרק י\"ב דפרה וכתב שם רבינו עוד טעם אחר משום דמחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברשות היחיד: \n",
+                "<b>מחליקין היו העם וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שמא פסולים הן א\"א ורובן מן המים שעשו מצוותן עכ\"ל. ואיני יודע מה מלמדנו דמאי דתנן המים שעשו מצוותן שעשו כולם מצוותן ודאי הם ולא רובן בלבד אלא כולם נמי בחזקת שנעשו מצוותן הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזה באזוב הטמא לחטאת וכו'.</b> בפי\"ב דפרה המזה באזוב טמאה אם יש בו כביצה המים פסולים וכו' ופירש שם רבינו דהמים פסולים היינו באזוב הטמא לחטאת אבל אם היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה המים טמאים ובספרי רבינו כתוב כאן גבי כביצה והזייתו כשירה והוא טעות סופרים וצריך להגיה והזייתו פסולה וכך הוא בספר מוגה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואזוב זה מטמא את חבירו.</b> לאו אדסמיך ליה קאי אלא איש בו כביצה כי אין אוכל מטמא אוכל עד שיהא בו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המגביה כלי שהוזה עליו וכו'.</b> שם אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו אע\"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור וכפי' ר\"ש שם: \n",
+                "<b>נשלמו הלכות פרה אדומה:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a8a7e648bbaf3039bdba92e0f988212a7fb87c7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,1390 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שבעה מיני כלים הם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) מה ת\"ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרניים ומן הטלפיים שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה עזים א\"כ מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה.</b> בפי\"ז דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים העשויים מעצמות חיה שבים וכו' עד הכל מקבל טומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי זכוכית וכו'.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ו ע\"ב) כלי זכוכית מ\"ט גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד הואיל ונראה תוכו כברו ופירש\"י וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין זה הטעם על דרך ההלכה וכו'. פשטא דגמרא כהראב\"ד ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שכשהקשו אלא מעתה לא ליטמו מגבן בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין לשמטמאים מגבן בין מאוירן דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפירש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכו'.</b> מנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס״ט ע״ב ושבת ר״פ במה אשה (שבת דף נ״ח) ובכמה דוכתי ופירוש כלי גללים כלים העשויים מגללי בהמה ופי' כלי אדמה כלי חרס עד שלא הוסק בכבשן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> פיל שבלע הוצין וכו'.</b> מנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות ס״ט.) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>פשוטי כלי חרס וכו'.</b> פ\"ב דכלים. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא טומאת מדרס.</b> בפרק ר״ע עלה פ״ד ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מד\"ס:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות אחד פשוטיהן וכו'.</b> רפ\"א דכלים ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ופרק קמא דשבת (דף ט\"ז). \n",
+                "<b>ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר.</b> בסיפרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו תיבה וכו' שהם מקבלים מ' סאה וכו'.</b> תוספתא ריש פרק פי\"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא איתקש לשק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכו'.</b> רפ\"ב ורפט\"ו דכלים כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים. \n",
+                "<b>ומ״ש שפשוטיהם מקבלים טומאה מד״ס.</b> בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ו) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דמדרבנן וכדעת התוספות שסוברים דקושטא דמילתא הכי הוא ומכ״מ יש כלי עץ שאינן מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כמבואר בפ״ד וכאן רמז וכתב כגון הלוחות והכסא. \n",
+                "<b>ומ״ש מפי השמועה למדו וכו' וכן מ״ש בד״א שטומאת פשוטיהם מד״ס וכו' אבל במדרס הזב וחביריו מתטמאין מן התורה וכו'.</b> פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) והא דומיא דשק בעינן וכו' בהנך דחזו למדרסות ופרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ד) אמרינן דכיון דכתיב וכל המשכב דרשינן כל שיש במינו טהרה במקוה מטמא מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכלי עור פשוטיהם מקבלים טומאה מדרבנן</b> הוא מפני מה שהוזכרו בפי\"ו דכלים פשוטי כלי עץ שמקבלים טומאה וכתב שם שהם בכלל מה שאמרו בגמרא פשוטי כלי עץ מדרבנן ירצה כלי עץ ושאר המנויים עמו שאינם מקבלים טומאה מדאורייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלי זכוכית וכו'.</b> בתוספתא כל מדרס כלי זכוכית טהורים ור\"ש גורס טמאים והיא גירסת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא ארוג וכו'.</b> בפרק במה אשה (שבת דף ס״ד) אטו בגד לאו ארוג הוא וכו' ור״פ התכלת (מנחות דף ל״ט ע״ב) ובפ״ב דשבת (דף כ' ע״ב) מדברי תנא דבי רבי ישמעאל שירים וכלך וכו' מאו בגד. \n",
+                "<b>ומה שכתב והלבדים וכו'.</b> בסיפרא פ\"ח ובתוספתא דכלים פרק ה' דב\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השק הוא חוטי שיער וכו' אבל החבלים והמשיחות וכו'.</b> בפרק במה אשה עלה ס\"ד ובת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים העשויים וכו'.</b> בפרק קמא דכלים קרי למפץ כלי עץ ובפרק י\"ו קרי כלי עץ לסלים של עץ ושל תמרה וכוורת הקש וכוורת הקנים וקנונית וקלתות והם עשויים מערבה דקה וסוגין והם קופות: \n",
+                "<b>אחד כלי חרס וכו'.</b> בריש פרק ב' דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל כלי העשוי מהעפר וכו'</b> כן כתב רבינו שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב והתנור והכיריים וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העושה כלי קיבול וכו'.</b> בפ' י\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העושה כלים מן הלפת כו'.</b> תוספתא פ\"ז דכלים ב\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנה מאזנים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין טמא וכו' והמשמש את בית הקיבול וכו'.</b> בתוספתא פרק ז' דכלים בבא מציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית קיבול העשוי למלאות וכו'.</b> שם מפני מה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהם מגביהים את הברזל וכו'.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה תחתית הצורפין טמאה וכו'. ואם כוונתו לומר ששינה לשון המשנה זה שינוי לטובה הוא כי ביאר דבריה: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד ואם היתה של צורפים א\"א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים וכו'. משיג על רבינו למה השמיט סוף לשון התוספתא וי\"ל דממילא משמע דזיל בתר טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכף החקוק וכו'.</b> בתוספתא דכלים ב\"מ פ\"ח חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים כפותין שתחת הרגלים אע\"פ שחקוקים ומקבלים טהורים ואין בהם משום קיבול: \n",
+                "<b>שפופרת הקש וכו'.</b> משנה סוף פרק י\"ז דכלים וכר\"ע מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת.</b> פשוט הוא דשפופרת הקש הכי הויא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפופרת (הקנה) שחתכה וכו'.</b> תוספתא פי\"ד דכלים אלא שיש בה חסרון וגם היא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פי\"ו וכו' והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקיבול שום דבר כ\"א לשום בו מזוזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שאורגים אותו וכו'.</b> משנה ס\"פ כ\"ב דכלים קנקילון שיש בה בית קיבול כסות טמאה העשויה ככוורת טהורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל של בהמה וכו'.</b> שם פי״ד ואיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצורר מרגלית וכו'.</b> שם פרק כ\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל צרור המעות.</b> שם וכתנא קמא ואיתא בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) וכתב רבינו בפירוש המשנה אולם כאשר כיס מעות בעור זה הנה מקומו (ואע\"פ) בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א תוספתא צרור מרגלית בזמן שתוכו טמא וכו'. נ\"ל שפי' התוספתא כשנוטל ממנו המרגלית אם ניכר שיש לו תוך טמא ואם אינו ניכר לו תוך אלא הוא פשוט טהור. \n",
+                "<b>ומה שכתב</b> נראה מן הענין הטעם וכו'. זהו טעם לדברי המשנה שטימאה בצרור המרגלית וטיהרה בצרור המעות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל כלי עץ וכו'.</b> בסוף חגיגה (דף כ\"ו ע\"ב) גבי שלחן ותיפוק לי דכל עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מיטמא מ\"ט דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן ופירש\"י כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד. דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקן יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אף על פי שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכל כלי עץ שהוא [עשוי] להתטלטל מלא וריקן וכו' וכל כלי עץ שהוא סתם וכו' עד ולפיכך אינם מקבלים טומאה.</b> משנה פרק ט\"ו דכלים השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שוליים והם מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טהורים ושאר כל הכלים בין מקבלים בין שאינם מקבלים טמאים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דרדור עגלה וקסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה והארון אף על פי שמקבלים טמאים שאינם עשויים לטלטל אלא במה שבתוכן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים שאינם מקבלים טמאים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דבר זה איני יודע מאין הוציאו וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם וכו'. איני יודע מה איסור יש בטלטולם ועוד דאפילו אם היה איסור בטלטולם מכל מקום כי ממעטינן משק כלי העשוי לנחת משום דאין דרכו ליטלטל מלא וריקן הוא אף על פי שלא יהא איסור בדבר דומיא דמחזיק ארבעים סאה בלח דממעטינן ליה אף על גב דליכא איסור בטלטולו. ומה שכתב אולי לא כמו שהוא סובר וכו' אין השגה באולי והראיה שהביא אינה מכרחת. ומה שכתב על כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה סאה מיטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה והמגדל של זכוכית וכו' ושאר כלי זכוכית וכו'.</b> כתב הראב\"ד ושאר כלי זכוכית א\"א אמת כך מצא בתוספתא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה וכו'.</b> תוספתא דכלים פ\"ה דב\"מ: \n",
+                "<b>וכשמודדין הכלי מודדין אותו מבחוץ וכו'.</b> רפי\"ח דכלים וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בתוך הכלי תיבה קטנה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היה בתוך הכלי תיבה קטנה א\"א מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה וכו'. וליישב דעת רבינו י\"ל דלא שמענו אינה ראיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו בו מגורות וכו'.</b> תוספתא דכלים פ\"ח דב\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עץ שאינו מקבל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה וכו'.</b> משנה פרק י\"ח דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלש מדות בכלי עץ וכו'.</b> תוספתא פי\"ג דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'.</b> במשנה פי\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון מנורה של עץ וכו'.</b> בתוספתא פרק י\"ג דכלים ובת\"כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י\"ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד.</b> משנה פי\"ו דכלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והקלב שבונים עליו תיק לספר א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ\"ש אבל מנו אותן בת\"כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני שהם משמשי הכלים א\"א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלבן המטה וכו'.</b> תוספתא פרק ט\"ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י\"ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע\"פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ\"ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא: \n",
+                "<b>נתנו על שתי לשונות וכו'.</b> משנה פרק י\"ח דכלים כרבי יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ור\"י: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני שהוא ממשמשי הכלים א\"א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי\"ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכבש של אושכף וכו'.</b> תוספתא סוף פרק י\"ט דכלים והוא פרק ראשון דבבא בתרא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מכבש של שכף פירוש אושכף א\"א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'.</b> משנה בספי\"ו דכלים ובת\"כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים: \n",
+                "<b>וכן כלי עץ או עצם וכו'.</b> בסוף חגיגה (דף כ״ו ע״ב) ופרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו ע״ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו' ורבינו בפי\"א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ\"ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר\"א וחכ\"א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ\"ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש\"י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע\"פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ\"ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר\"ש דה\"ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיטת הראב\"ד כשיטת רש\"י ז\"ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות\"ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא\"נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת\"ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת\"כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע\"ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע\"פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש\"י והראב\"ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ\"מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ\"מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש\"י וריב\"א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע\"ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס\"ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ\"א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה.</b> משנה בסוף פי\"ג דכלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המעבד והמזרה וכו'.</b> שם וכתב רבינו דשלשה כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כי אם שלש שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-י)</small> מקל שעשה בראשו מסמר וכו'.</b> פרק י\"ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע\"כ. ובתוספתא בבא מציעא פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע\"ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצ\"ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אף על פי שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'.</b> כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן מנקיות וכו'.</b> שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מניקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים אין מקבלין וכו' עד צפירה אחת.</b> בפרק י\"ו דכלים ופירש שם רבינו אחר שעושים אותם מכסכס אותם בעור דג ידוע שימרקם ויבהיקם. ופירוש גמר שלא לשוף שבעת עשייתו גמר והסכים בלבו שלא ישופם ולא ימרקם אלא שישמש בהם בלא שיפה. ויחסום פירושו משיעשה השפה שמחברת האריגה וימנענה מלפרוק מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו. ויגמור התלויות פירושו שיגמור האוזן שנתלה בה: \n",
+                "<b>ומ\"ש הקנונים הקטנים וכו'.</b> שם ופירש רבינו קנונים וקלתות כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות שיאכל אדם בהם וכו' והסיוגים הגדולים הם הקופות הגדולות מאד וכו' ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותם בידיהן חבל (א') ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמה או יותר ואז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וכו' ודורין קיבוץ דור והוא העיגול וכו' ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יתפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורים שהם שני עיגולים לרוחב שלהם ר\"ל על עיגולים לפי שיעור רוחב הכלי כולו כפי אשר יסכים יהיה רחבו כן וכו' אז מקבל טומאה. וכתב עוד וב' צפירות שני עיגולים מעיגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה וכו' וערק כלי משעם גם כן כדמיון קופה לו שפה מעטת הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דימה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום שרוך נעל ערקת מסאנא. \n",
+                "<b>ומ\"ש המחצלת משיכרות ההוצין וכו'.</b> בסוף פרק ב' דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והערק משיעשה בו צפירה א\"א פי' בערוך נפה וכו'. וכן פירש ר\"ש בשם הערוך ובשם גאון: \n",
+                "<b>וכל כלי הנסרים וכו'.</b> משנה פ\"כ דכלים: \n",
+                "<b>גולמי כלי עץ וכו'.</b> בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ משל אשכרוע וכו'.</b> בס\"פ י\"ב דכלים: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמר אברהם זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו'. ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה ר' יהודה אומר העושה כלים מגרופות של זית טהורים מפני שהם מחוסרים שליקה וממירין את מה שבהם ומשמע לרבינו דכיון דלא תנא ת\"ק בשל פירשע ממירין את שבהם כדקתני ר' יהודה בגרופות של זית משמע דשל פירשע אין ממירין את שבהם ולפיכך לא הזכירו רבינו אלא הטעם מפני שהם מחוסרים שליקה דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה ואפשר שמשם למד רבינו לשל עצם שהם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שהם גולמים. ומ\"ש ואי סבירא ליה כרב נחמן דאמר בסוף פרק קמא דחולין כלומר דאמרינן התם דגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים מאי שנא הני ומאי שנא הני ר' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויים ר\"נ אמר הואיל ודמיהם יקרים מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר\"נ לטעמיה דאמר ר\"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו ופירש\"י הואיל ולכבוד עשויים וכו' ונ\"ל שרבינו סובר דלא קי\"ל כר\"נ משום דקי\"ל כר\"י לגביה אלא שבא על כלי עצם מטעם אחר דאע\"ג דלכלי עץ דמו וכדר\"י מ\"מ דמו לשל אשכרוע שהוא מין עץ וגולמו טהור: \n",
+                "<b>כלי עץ שאין עליו צורת כלי וכו'.</b> בפרק כ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ופירש שם רבינו כופת חתיכת עץ: \n",
+                "<b>ארובות של נחתומין שסודרין עליהם החלות כשהן וכו' עד והלוח שעורכים עליו מתטמא.</b> פט\"ו דכלים וכתב רבינו שם ארובות הנחתום לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהם הלישה ויש עליהן צורת כלי ושל בעלי בתים אין להם צורת כלי ולזה לא יטמאו אא\"כ צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בהם צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' אמנם יטמאו בגזרה דרבנן עכ\"ל וסרוד הוא כלי מעץ ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנו פני הלחם וכיוצא בזה ממה שיצטרך אליהם וע\"ש שהוא לתשמיש נקרא סרוד בגדי השרד מתרגמינן לבושי שימושא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א דבר זה בהיפך וכו'. טעמו לומר שרבינו פירש שארובות סודרים עליהם החלות כשהם בצק ואינו כן שזוהי מלאכת הסרוד נמצא שהיפך רבינו מלאכת הסרוד ואומר שהיא מלאכת הארובות ואין זו השגה ומאחר שאין הכרע לפירושו יותר מלפירוש רבינו ועוד שא' מהפירושים שפירש רבינו שמשון בשם הערוך הוא ארוכות בכ\"ף לוחים ארוכים שמקריבים עליהם לחם והוא כפירוש רבינו. ומ\"ש ואם יחדו טמא והכי איתא בתוספתא כלומר משיג על רבינו למה השמיט הא דאם ייחדו טמא וי\"ל שיפרש רבינו דהאי ייחוד היינו ע\"י סירקן או כרכמן דקתני מתניתין ויש לדקדק בדברי רבינו שסרוד נותנים בו המים א\"כ יש בו בית קיבול ולמה של בעלי בתים טהור ואפשר דהכי קאמר שנותנים בו כלי של מים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד והלוח שעורכים עליו טמא א\"א זה שיבוש עכ\"ל. נראה שטעמו מפני ששנינו בפרק הנזכר סרוד של נחתומים וכו' נפרץ מרוח אחת טהור רבי שמעון אומר אם התקינו להיות קורץ עליו טמא וכן המעריך טמא ומשמע ליה להראב\"ד דוכן המעריך טמא מדברי רבי שמעון הוא ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר דאתנא קמא קאי: \n",
+                "<b>כלי עץ שהסלתים מרקדים עליו וכו' עד ליכנס בו טהור.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כלי עץ א\"א בערוך פירש נפה של שיער וכו'. מ\"ש ובו דברה המשנה תחלה כלומר דבראש הפרק קתני כלי עור. ומ\"ש עוד וממה שאמר ר' יהודה בסמוך אף של גדלת וכו' כלומר שהוא ז\"ל מפרש של גדלת שהנפה עשויה משיער שגודלים בה והבנות יושבות בתוכה וגודלות היינו לומר שהן גודלות הנפה עצמה ומדקתני של גדלת משמע דעד השתא לא איירי בנפה של שיער ולפי מה שפירשו רבינו ור\"ש דגדלת היינו האשה שהיא גודלת שיער לנשים אין מכאן ראיה. \n",
+                "<b>ופירוש זה הכלל העשוי לקבלה וכו'</b> של אוצרות ושל גרנות יעשו אותה לכנס וללקט מן הצדדין מה שבגורן או שבאוצר לקבצו אל האמצע ושל גרוסות יש לה בית קיבול שמכניסים בה לריחים ושל גתות להשליך בה חוץ מן הגת ופירוש רחת פאלה בלע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל התלויים טהורים חוץ מתלויי וכו' עד טהור.</b> שם וכחכמים. פירוש מקל הבלשין הוא שמחפשין בו התבן אם יש בו תבואה שיסתירו התבואה בתבן מפני עישור המלך תרגום ויחפש ובלש. ולסייע בשעת מלאכה הוא שמכניסים ידיהם בתלוי ויעזר בו בעת שימושו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> נבלי המשוררים מתטמאין וכו' עד צורת כלי.</b> גם זה שם פי' הכנורות חלולים ומנוקבים בצד הנימין ודרך המנגנים לתת בתוכו המעות שמקבלין מבני אדם אבל של בני לוי אינם עשויים לכך ולפיכך טהורים. ופירוש הבטנון כלי מכלי הניגון שמשים אותו האדם בבטנו כשמנגן בו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והנקטימון א\"א קשיא לי וכו'. ובמ\"ש רבינו בפירוש המשנה נתיישב זה שכתב וז\"ל והנקטימון הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם צורת דמות רגל (ושוק) מעץ וגם ר\"ש כתב אין זה לוקטמין דפרק במה אשה דהכא והתם טהור. ואירוס פירש רבינו עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד אחד ביד ושמו בערבי אלתאר ובלע\"ז טנבורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוצים שאורגים בהם וכו'.</b> פרק י\"ו דכלים פטילייא טמאה וחסינא טהורה ופירש שם רבינו פטילייא דומה לקופה מערבה וכו' וכמו שפירש כאן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו' וחסינא טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלים שמסרגים אותם וכו'.</b> שם סוגניות של עלים טהורות של נסרים טמאות ופי' ר\"ש סוגניות מלשון סוגה בשושנים עושין כמין כפיפה קטנה [מן העלין] ומכסין בה פירות ואינה אלא מלאכת עראי. נצרים צורי דקל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עלים שמסרגים א\"א זה סוגניות שבמשנה. ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חותל של הוצין וכו'.</b> שם ופירוש חותל כלי מהוצין ישימו בו התמרים הנקראין רוטב וכתב ר\"ש דכיון שאין מוציא מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו הוי תשמיש עראי. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שחשב וכו'.</b> תוספתא דב\"מ פ\"ו: \n",
+                "<b>וכן הקרן וכו'.</b> תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השופר אינו מקבל טומאה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קערה שקבעה וכו'.</b> כלים פ\"כ, וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דהויא מכלל השידה וטהורה דוקא כשהיא טהורה כגון שהיא באה במדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האקון והרטוב וכו'.</b> כלים סוף פרק כ\"ג: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד האקון א\"א פי' בערוך כלי של מצודת דגים וגם רבינו פירש כן והרטוב מכלי ציידי העופות והוא מעץ וכלוב גיולא בלעז ככלוב מלא עוף ומדף לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בו הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינוח חוט הכלי ויפול עליו זה הלוח. ומצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים במים עד שיתקבצו שם הדגים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הספסלים שבפונדקאות וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ט דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שניטל וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה אחד מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה.</b> משנה פכ\"ה דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כלי שנטמא ונשבר.</b> רפ\"ב דכלים וריש פט\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור השבר וכו'.</b> רפי\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרמון שאמרו.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי דעתו של רואה.</b> שם גבי שיעור כביצה וכר' יוסי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיו בכלי ג' רמונים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויהיו בכלי שלשה רמונים א\"א אין מדבריו אור לחשכים וכו'. ורבינו שמשון כתב לכאורה משמע דמוציא רמון דכל דוכתא לאו רמון א' דוקא וכו' ומה שטען הראב\"ד על רבינו שסתם ולא פירש אינה טענה שכבר נודע שרבינו בזה הספר מחבר לא מפרש. ומ\"ש וקצת ראיה לזה הפי' דברי רשב\"ג וכו' כלומר דתנן התם הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה רשב\"ג אומר בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלוך ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ופי' ר\"ש שיטול ויהלך מתוך נענוע של נטילה והילוך נפיל טפי. ומ\"ש פי' אחר הרמונים שמשערין בהם לא ממין הגדולים וכו'. רבינו שמשון כתב על פי' זה לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני אבל הראב\"ד כתב זה הפי' בענין שיתכן. ומ\"ש ואולי זה הוא פי' זה המחבר. לא ידעתי מנין לומר כן שהרי דבריו סתומים כדברי המשנה: \n",
+                "<b>ניקב הכלי במוציא זית וכו'.</b> ריש פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב ע״ב) בעיא דאיפשיטא ופירש רש״י פנים חדשות משירדה לו טומאה נתחדשו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שעשאם מתחלה נקובים וכו': כתב</b> הראב\"ד זאת לא מצאתי וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש הא דתניא פרק כלי עור והוא בתוספתא פרק י\"ג דכלים הסל והפחלץ של גמלים וכו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים היינו לומר שעשאן מתחלתן שאינם מקבלים רמונים דומיא דמאי דתנן שולי קורפיות ושולי קוסים הצידונים אע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן ומה שהקשה ממה ששנינו הפחלץ של גמלים טהור מכלום צ\"ל שהוא מפרש פחלץ עשוי כתבנית אחת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפיפירות שעשה להם קנים וכו'.</b> בפי\"ז דכלים ופירש רבינו אפיפירות כלי ארוג מקנים ימתחו זמורות הכרמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שכולה נקובה כמוציא רמון.</b> בתוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שאינם יכולים לקבל וכו'.</b> שם כר״ש לגבי ר״מ. וכתב הר״י קורקוס ז״ל קשה דהא איבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) ר״מ ור״ש הלכתא כמאן וסלקא בתיקו ודרך רבינו לפסוק כדברי המחמיר שבהם ואיך פסק כר״ש לקולא דודאי משמע דכזית הוי נקב מועט מרובו וי״ל שרבינו סמך על מ״ש בסוף המצניע (שבת דף צ״ה צ״ו) דלא אמרינן ברובו אלא לענין צמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש נגממו שעורן במה שהן.</b> ופירש רבינו אם נשאר שיקבל כל שהוא יטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלים של פת וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קופת הגננים וכו'.</b> שם ומפרש רבינו שהם דברי ת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בית קערות.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בית הרעי וכו' הואיל ומקבל את הרעי הרי זה מקבל טומאה.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי עץ שנחלק וכו'.</b> בפי\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכגון תמחוי המזנון.</b> ע\"ש שמשימין בכל קערה מין אחד של תבשיל תרגום למינו לזנוהי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בית לגינין וכו'.</b> תוספתא פי\"ג דכלים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפלת שאמצעיתה גבוהה וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>השלחן והדולפקי וכו'.</b> משנה פרק כ\"ב דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי נסרים וכו'.</b> שם פ\"כ נתחסמו אע\"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבלא שמילאה עצים וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ספסל שנתפרק וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלים של גמלים וכו'.</b> תוספתא ספי\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלחן או הדולפקי וכו'.</b> משנה פרק כ\"ב וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חיפה הכל טהור בין בציפוי עומד וכו' עד סוף הפרק.</b> ועיין במה שכתבתי ספ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עור וכו'.</b> פרק י\"ו דכלים: \n",
+                "<b>עור העריסה וכו' עד וישרטט.</b> תוספתא ריש פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שאין עליו וכו' לפיכך כף של עור וכו'.</b> משנה פי\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן העור שמלקטים בו.</b> שם המלקט של בקר והחסום שלה והמדף של דבורים והמניפה הרי אלו טהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בית האצבעות וכו'.</b> פכ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבנט של עורות וכו'.</b> שם הזון והבורכייר טמאין והשרולים טמאים ומפרש הזון האבנט של עור והבורכייר עורות שתופרין הקיטעים על ארכובותיהם והשרולין עורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותם בזרועותיהם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שתופרים ממנו כיסוי ליד וכו'.</b> פרק י\"ו קסיא של זורי גרנות של הולכי דרכים של עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה וכו' זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור ונראה שרבינו היה גורס של זורעי גנות במקום של זורי גרנות ויותר נראה שהוא ט\"ס בספרי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור הנקב וכו' החמת משתנקב וכו'.</b> פי\"ז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ומה שכתב התורמל שנפחת וכו' עד שאינן מקבלות כדרכן.</b> פרק י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עור שיש לו לולאות וכו'.</b> ריש פרק כ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיס של שנצות וכו' עד צורת הכלי.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שכרך בו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התפילין של ראש וכו'.</b> בפרק י\"ח: \n",
+                "<b>וכן סנדל שהוא טמא מדרס וכו' עד טהור.</b> פרק כ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תפילה שנטמאת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכדור והאימום וכו' עד סוף הפרק.</b> ריש פרק כ\"ג: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל כלי מתכות וכו'.</b> בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד הסייף וכו' והסכין וכו'.</b> בפרק י\"ד דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך העושה כלים וכו' עד שידוע שנעשו מן הכלים.</b> שם פרק י\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מסמרות שאין ידוע וכו'.</b> שם וכבית הלל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הרי אלו מקבלים טומאה לפי שאינם גולמים א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. [רבינו] כתב בפי' המשנה שם ואין הכוונה שיותך זאת הגרירה או אלו הקצוות ויעשה מהם כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות [דיבק וחיבר אותם במסמרים] עד שעשה מהם דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה שזכרנו ואף על גב דמתניתין מיתניא גבי כלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה ה\"ק כל כהאי גוונא אפילו מכני כלים וכו' לא אמרינן בהו שחזרו לטומאה ישנה כיון שהם גולמים לא קרינן בהו חזר ועשה מהם כלים אבל העושה כלי משברי כלי מתכות וכו' ע\"כ אינם נעשים כלים אלא על ידי התכה ואז עושים מהם כלים גמורים לא גולמים ולפיכך חזרו לטומאתן ישנה וז\"ש בבבא קמייתא שהכלים הנעשים מכני כלים וכו' שלא על ידי התכה אינם אלא גולמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שלא ניקבה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא הטמא בכלי עץ וכו'.</b> בסוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי המלחמה וכו' וכל תכשיטי האדם וכו'.</b> סוף פרק י\"א דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו דינר שנפסל וכו'.</b> שם פי\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן קמיע של מתכת וכו'.</b> תוספתא פרק ח' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'.</b> ריש פרק י\"ב דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם.</b> בתוספתא פ\"ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול \n",
+                "<b>לאדם ומ\"ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אף על פי שאין לו ענבול.</b> בפרק במה אשה עלה נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפרצופות וכו' עד שבו חותמין בלבד.</b> תוספתא פרק שמיני דכלים: \n",
+                "<b>וכל הטבעות טהורות וכו'.</b> ריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"ב ע\"ב): \n",
+                "<b>טבעת השיר וכו' וכן מקל וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים יורדים וכו'.</b> סוף פרק כ\"ה דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש שוטה וקטן יש להם מעשה וכו'.</b> ריש פרק ו' דמכשירין ופ\"ק דחולין (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוג של דלת וכו'.</b> בר\"פ במה אשה עלה נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> אומן שעושה וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פ\"ח דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כלי מתכות וכו' עד הכל מקבל טומאה.</b> פרק י\"א דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כיצד עקרב של פרומביא א\"א נ\"ל שלא מן השם הוא זה וכו'. לא ידעתי למה ידחה טעם אחד מפני שיש לו טעם אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> לא בא למעט אלא כסויי הכלים וכו' כמו שמפורש במקומו. לא ידענא מאי קאמר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> טסים של ברזל שמניחין על וכו' עד משנפרק.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבעת אחת וכו' עד כבלים.</b> פרק במה אשה עלה ס\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ\"ע א\"א כל מ\"ש משום שיש לו שם בפני עמצו או משום שאין לו שם בפ\"ע וכו'. ואין דבריו מוכרחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטלא של חוליות וכו' עד צואר קטנה.</b> פרק י\"א דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכיסויים וכו'.</b> פרק י\"ד שם כל הכיסויים טהורים חוץ משל מיחם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומכיסוי טני של רופאים וכו'.</b> פי\"ב דכלים כיסוי טני של מתכת וכו' של רופאים טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי של מתכת וכו'.</b> שם פי\"ד כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשקולות של מתכת וכו'.</b> שם פי\"ב קנה מאזנים של סרוקות טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות טמא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד קנה מאזנים של עץ א\"א נ\"ל אפילו של מתכת וכו'. ואפשר שרבינו לרבותא נקט דאפילו קנה של עץ טמא מפני האונקיות התלויות בו אע\"פ שאינם קבועות בו: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע. י\"ל שרבינו דייק לשון המשנה דגבי סרוקות קתני טמא מפני אונקיות וגבי בעלי בתים קתני אם יש בו אונקיות ולישנא דיש בו משמע שהן קבועות בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקלות שנשתברו וכו'.</b> תוספתא סוף פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע שנפסלה וכו'.</b> משנה פי\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אונקלי של כתפים וכו' עד הרי הם כמקצת כלי.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו אונקלי שבכתלים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> שלשלת שיש בה בית נעילה וכו' עד ושל בעלי בתים טהורה.</b> ריש פי\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שלשלת של מושחי קרקע וכו' עד י' טפחים.</b> פי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכדור של מתכת והסדן: הקנטר של בנאי והדקר של חרס.</b> פרק י\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחמור של נפח.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמטולטלת וכו' עד סוף הפרק.</b> סוף פי\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב והאפרכס של מתכת.</b> סוף פרק י\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מסמרות שמחזיקים בהם וכו'. ומ\"ש וכן המסמרות שתוקעין בהם וכו'.</b> פרק י\"ב אונקלי שבכתלים טהורה: \n",
+                "<b>כיצד מסמר שהתקינו וכו'.</b> פ' י\"ב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טהור עד שיצרפנו א\"א פירוש לפי שהמסמר שנוקבים בו את החבית וכו'. וטעם נכון הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב או להוציא את הפתילה וכו'. ומ\"ש התקינו לפתוח בו את החבית וכו'.</b> משנה פרק י\"ב וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> ומה שכתב מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח וכו' עד מסמר הגרדי וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מסמר הגרע א\"א לא נראה כן מהתוספתא וכו'. ולדברי רבינו אפשר שבתוספתא מחשיב האיזמל שמקיזים בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך על זרועו של עץ תקוע בקרקע ותנא דמתניתין לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה העול וכו' עד ושאר כל המסמרות שבה טהורים.</b> פרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עקרב בית הבד מקבל וכו'.</b> פרק י\"ב: \n",
+                "<b>ארון של גרוסות אע\"פ שהוא וכו' עד מקבלת טומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריחים של פלפלין מקבלת טומאה וכו'.</b> משנה סוף פרק שני דביצה (דף כ\"ג ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי וכו'.</b> פי\"ב דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין וכו'.</b> שם הייתינים טמאים והרכין טהורים ובתוספתא (פ\"ב דב\"מ) אלו הם הייתינים אלו שהחנווני מנער בהם את הקדרה ואלו הן הפרכין אלו הקבועים בכירים ופי' רבינו שמשון מנער מלשון ותער כדה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טסין של מתכת א\"א מתניתין פי\"ב היתינין טמאים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקחיים שממעך בהם את הפתילה וכו'.</b> כלומר מלקחיים שנוטל בהם הקדרה ומערה אותה לקערות. ולי נראה דאפשר לפרש שנוטל הקדרה במלקחיים ומנערה מלמעלה למטה וטסין שהן קבועין בכירים היינו ברזלים התלויים במוקד ובסופם מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה וכו'.</b> משנה פרק י\"א ופירש רבינו שם קלוסטרא כלי מקשיי וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפין והפורנא טמאים.</b> שם ופירש שם רבינו הפין הם השיניים הקבועין בפותחת והפורנא הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פיקה של מתכת טהורה וכו'.</b> שם ופירש שם רבינו פיקה דמיון חצי כדור נקוב וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוש והפימא וכו' עד אע\"פ שהוא מצופה טמאה.</b> גם זה שם ופירש שם רבינו הוא מטוה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> החצוצרת שמפוצלת חוליות וכו'.</b> שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקו שלה וכו' כיוצא בו קני מנורה טהורים וכו' עד הכל טמא ופירש רבינו שם קרן ירצה בו החצוצרת וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם יכולין הכל לפרקה וכו' זאת הפיסקא וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאם אינו יודע להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה וכו'.</b> הקשה עליו הראב\"ד דבר זה רחוק מן הדעת ובהפך נמצא במשנה פרק כ\"ו וכו'. וי\"ל דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורת החצים וכו' עד והקולר מקבל טומאה.</b> ריש פי\"ב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כמה הוא שיעור השבר וכו' כיצד כלי של מתכת עד למוד בהן שמן.</b> ריש פרק י\"ד: \n",
+                "<b>מסננת של חרדל וכו'.</b> סוף פרק י\"ד: \n",
+                "<b>מגריפה שניטלה כפה וכו'.</b> פרק י\"ג וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> מסרק של צמר וכו' עד אחת טהור.</b> בסוף פרק י\"ג ועיין בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ג) שהקשו רישא אסיפא ותירצו הא בגוייתא הא בברייתא וצריך עיון למה לא כתב רבינו כאותו תירוץ ובאידך דמקשה רישא דקתני וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות לסיפא דקתני התקינו אין לא התקינו לא וכתב כשינויא דרב פפא ושבק שינויא דסתם גמרא ועוד דמסיק גמרא דלית הלכתא כהאי סתמא משום דגרסי בה דווקני זו דברי רבי שמעון ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרומים שנשברו וכו'.</b> בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> מגירה שניטלה וכו' עד מפני שהיא מקצת כלי.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והרונקי בפ\"ע א\"א פירש בערוך ברזל של רהיטני וכו'. גם רבינו שמשון כתב כדברי הראב\"ד מפני התוספתא ולרבינו אפשר לומר שהתוספתא פליגא אמתניתין ואתיא כתנא אחרינא ואנן כמתני' נקיטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסייף והסכין וכו'.</b> ריש פרק י\"ג הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו פגיון סכין מעוות דומה למגל קטן וכו' והשחור מספריים קטנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מספריים שנחלקה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> שריון שנחלק וכו' עד את הגחלים.</b> תוספתא ריש פרק י' שהוא פרק ג' דבבא מציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מראה של מתכת וכו'.</b> משנה פרק י\"ד מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטשטשה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> מחט שניטל קצתה הנקוב וכו' עד ואם לאו טמאה.</b> פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסייף והסכין וכו' וכן צינורא שפשטה וכו'.</b> משנה פי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפתח עקום וכו' עד זה לתוך זה טהור.</b> בסוף פרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> כלי שיש בראשו וכו' עד מפני הכותב.</b> בפרק י\"ג: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן וכו' א\"א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת וכו'. וי\"ל דאין ויכוח בזה כי הכוונה אחת שבראשו כף יהיה למה שיהיה או ליקח תבשיל או ליקח דשן הדין שוה. ומ\"ש והמלה עצמה לעז היא: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד כלי שבראשו אחד כף כסבכה וכו'. א\"א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן וכו'. וג\"ז אין בו ויכוח כי הכוונה אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורדום שניטל עושפו וכו' עד נשבר מקיפו טהור.</b> משנה פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מינקת של מתכת וכו'.</b> פי\"ד מקל שעשה בראשו מסמר וכו' עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי הוא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר ובתוספתא פ\"ד דב\"מ מניקה שעשאה לתחת הדלת אע\"פ שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמא עד שעה שתטהר מאימתי היא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך דף של נחתומין וכו'.</b> בפט\"ו וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א טעה בכאן טעות גדולה וכו'. ופשט המשנה והתוספתא כדברי הראב\"ד ועל דרך זה הם דברי רבינו בפירוש המשנה וכפי דבריו כאן ה\"פ מניקה כמין שפופרת קצרה עושין של מתכת ומכניסין בראש המקל והיינו דקתני עשה בראשו כלומר בראש המקל מניקת וכן אם עשה שפופרת של מתכת תחת הדלת כדי שלא תאכלנו האש והשתא קאמר שאם זאת השפופרת נטמאת וקבעה בראש המקל או בדלת טהרה מטומאתה היתה כלי כלומר אבל אם זאת השפופרת לא נטמאה וזהו היתה כלי כלומר שלא היה עליה אלא שם כלי בלבד לא שם כלי טמא וחברה למקל או לדלת טמאה כלומר עדיין לא בטל שם כלי מעליה והרי היא מקבלת טומאה כמות שהיתה והדר קאמר הא דאמרינן ברישא שאם היתה טמאה וקבעה במקל או בדלת טהרה מטומאתה מאימתי תטהר בש\"א משיחבל כלומר משיכה עליה כל כך בתחיבתה בעץ עד שתתחבל כלומר שתתקלקל ובה\"א משיחברנה בעץ היטב טהרה וז\"ש רבינו משיקבענה וכו' ויחברנה עם העץ ותוספתא ה\"פ מניקת שעשאה לתחת הדלת כלומר שקבעה תחת הדלת אחר שנטמאה טהורה מטומאתה אע\"פ שמשתמש בה אחרי שקבעה בדלת היתה טמאה כלומר אבל אם היתה ראויה לקבל טומאה ולא נטמאה ועשאה תחת הדלת טמאה כלומר עדיין היא מקבלת טומאה כמו שהיתה עד שתטהר כלומר עד שישנה מעשיה והדר קאמר מאימתי היא טהרתה ארישא קאי כדפרישית במתניתין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עץ וכלי עור וכו'.</b> ריש פרק ב' וריש פרק ט\"ו דכלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלי מתכות וכו' חזרו לטומאה הישנה.</b> שם רפי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפני מה גזרו על כלי מתכות וכו'.</b> פרק קמא דשבת עלה י\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות וכו'.</b> רפי\"א וכתנא קמא: \n",
+                "<b>נטמא במת והזה עליו בשלישי וכו'.</b> סוף פרק י\"ד וכרבי יהושע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו א\"א אני לא הכרתי דבריו וכו'. ואין הכרח בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברזל טמא וכו' וכן טיט שבללו בגללים וכו'.</b> פי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות וכו'.</b> תוספתא פרק שמיני אלא שכתובה בחילוף וכך היא גירסת ר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ח)</small> קרדום שעשאו וכו' עד אחר המקבל.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות שנטמא וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-טו)</small> כלי זכוכית שנטמאו וכו'.</b> פרק קמא דשבת (דף י\"ו): \n",
+                "<b>וכן כלי זכוכית שנשברו וכו' עד ברוב גובהו טהור.</b> בסוף כלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב דצלוחית קטנה היא הניטלת ביד אחת וגדולה היא הניטלת בשתי ידים.</b> הכי משמע בתוספתא בסוף כלים. וכתב הראב\"ד נפגם בו שליש א\"א דעת כריסו היא וכו' ואני אומר שרבינו היה גורס שליש ברובו ופירושו בה נכון והראב\"ד היה גורס שלש ולפיכך פירש מה שפירש: \n",
+                "<b>ומה שכתב ניקב וסתמו וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>והכוס והצלוחית וכו' עד מקבלים טומאה.</b> תוספתא בסוף כלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זכוכית שעושים אותה למראה טהור וכו'.</b> משנה שם אספקלריא טהורה: \n",
+                "<b>התרווד של זכוכית וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמחוי של זכוכית וכו'.</b> שם תמחוי שעשאו אספקלריא טמא ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא טהור: \n",
+                "<b>וכל כלי זכוכית וכו'.</b> תוספתא בסוף כלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כבר ביארנו וכו' נמצא הטמא בכלי חרס וכו' עד אוכלים ומשקין עד שיגעו בהן.</b> פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב). ומה שהביא ראיה מדכתיב אל תוכו מתוכו הוא מתטמא וכו' בת\"כ הוא ובפרק קמא דחולין מייתי לה מקרא אחרינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו וכו' עד ואתה טמאתני.</b> פרק שמיני דכלים ופ' שמיני דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שנגעו משקין טמאים וכו' נגעו אוכלין וכו'.</b> ריש פרק ב' דכלים גבי כלי חרס מיטמאים מאחוריהם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו וכו': כתב</b> הראב\"ד מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים א\"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גומא שהיה השרץ וכו' לפיכך השרץ שנמצא וכו' עד אין לו במה יתלה.</b> משנה פרק ט' דכלים: \n",
+                "<b>נמצאו בנחושתו של תנור וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נמצא שרץ במקום הנחת עצים וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> השרץ שנמצא בעין של תנור וכו' עד מן הסתימה ולפנים.</b> שם פרק שמיני: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן אם נמצא באויר העין טהור וכו'. א\"א זה כתב מפני שראה במשנה וכו'. גם ר\"ש פירש כפירוש הראב\"ד ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ\"ל דאם היה התנור באויר אפילו כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס ששותים בו וכו'.</b> בספ\"ב המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שהיו לו ג' שפיות וכו'.</b> ספ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש היו שוות וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלפסים זו בתוך זו וכו'.</b> שם ספ\"י: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היה השרץ בתחתונה וכו' עד חוזר ומטמא את האלפס א\"א אני כתבתי עודפות וכו'. ומה שכתב וסוף דבר אין זה כלום שא\"כ הכל טמא מאויר התחתונה, לא ירדתי לעומק דעתו שמאחר שהוא ז\"ל מעלה כאן דכל מה שהוא תוך אויר התחתונ' נטמא ולא נפטר מטומאה מטעם תוך תוכו היאך חזר וכתב שכששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות חוץ מן העליונה שכל האמצעיות שהתחתונה עודפת עליהן ה\"ל להיות טמאות דהא לא מטהרי משום תוך תוכו כפי מ\"ש בסמוך וצ\"ע. ומה שכתב ומכאן יש סיוע למ\"ש שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרס אל תוכו ולא תוך תוכו וכו' והוא פירוש יפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבלא של חרס וכו'.</b> בסוף פרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו בתיו קבועים במסמר וכו': כתב</b> הראב\"ד היו בתיו קבועים א\"א והוא שיש שם דופן עודף עכ\"ל. ופשוט הוא נלמד ממתניתין דבסמוך ולכן לא חשש רבינו לכתבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המציל בצמיד פתיל וכו'.</b> פרק שמיני בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' ופירש שם רבינו יצטרך שנקדים בכאן שרשים וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש טבעת טמאה וכו'.</b> פ\"ט כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרנגול שבלע שרץ וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים שבתוך הפה וכו' כיצד אדם וכו'.</b> גם זה שם מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה לו בתוך קומטו כו'.</b> פרק יוצא דופן עלה מ\"ב ע\"כ: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שסוף משקה לצאת א\"א יש כאן שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן שרבינו העתיק לשון המשנה ואם מפני שלא כתב דין התוספתא י\"ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דדוקא הני משום דדמו לספוג אבל שאר דברים דינם כחרסים דקתני שאם לא הוסק התנור טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספוג שבלע וכו'.</b> פ\"ט וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במשקין וכו'.</b> פרק האשה שהיא עושה צרכיה עלה ס\"ב ע\"ב כר\"י וכאוקימתא דרב פפא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בגפת חדשה וכו'.</b> פרק תשיעי דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שחלקו במחיצה וכו' לפיכך תנור שחצצו וכו'.</b> ריש פרק ח' וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> כלי שהיתה הטומאה בתוכו וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כוורת או קופה וכו' עד נטמא.</b> רפ\"ח שם: \n",
+                "<b>וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום וכו'. ודעת רבינו שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל. ומה שכתב ומשנה שלימה היא בפ\"ח היינו דתנן ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו כזיתים העשוי למשקים שיעורו המשקים [העשוי] לכך וכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה איני יודע מה הכרע מביא ממנה הראב\"ד שהרי רבינו כתבה ומפרשה בכלי חרס אבל בכלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל כשיעורן לקבל טומאה מהטעם שכתבתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלים וכו' עד מטילין אותו לחומרו.</b> ריש פ\"ג וסוף פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סתם נקב כלי חרס וכו'.</b> כתב הראב\"ד טעה בכל זה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת פחותה וכו'.</b> משנה ריש פרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמת והכפישה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור פשוט וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו וכו' לפיכך חבית שהיתה מליאה וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ\"ח חבית שהיא מליאה משקין [טהורין] ונתונה למטה מנחושתו של תנור וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין כלי חרס וכו'.</b> סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן. \n",
+                "<b>ומ\"ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה.</b> רפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהתחיל לבנותו וכו'.</b> רפ\"ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח: \n",
+                "<b>הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'.</b> שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכופח אם עשאו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהוסק מאחוריו וכו'.</b> משנה פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל.</b> תוספתא דכלים פ\"ד אלא שבסוף יש קצת שינוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב\"ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב\"ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא\"ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב\"ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק\"ל דמשמע דרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פרק ב' דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו רבי יוחנן בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כרבי יוחנן בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור או כירה וכו'.</b> סוף פ\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד אין מתטמאין מאוירן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שאינו מחובר בארץ וכו'.</b> פרק כל הכלים עלה קכ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה.</b> פרק ח' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבנים שחיברן זו לזו וכו'.</b> תוספתא ריש פרק ד' דכלים וכרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטירת הכירה טהור.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חביות וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת.</b> משנה רפ\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יח)</small> האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק.</b> פרק ז'. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היה מחובר בארץ וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תנור גדול וכו'.</b> רפ\"ה דכלים ופרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב והכירה שיריה שלש אצבעות וכו' עד שיעורו ככירה.</b> רפ\"ה דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שנטמא וכו'.</b> שם וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב חילקו לשנים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>חילקו לשנים בשוה וכו'.</b> פ\"ב דבכורות עלה י\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל טבלא של חרס וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שחילקו לשלשה וכו' עד אופות בו והוא טהור.</b> פרק ה' דכלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב היתה בו חוליא אחת וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> תנור שבא מחותך וכו' עד ואם לאו טהור.</b> פרק חמישי דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא שברי חרס וכו'.</b> תוספתא ריש פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פטם שקרזלו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-יא)</small> תנור של סדקין וכו' עד ואם יש בו רוב תנור מקבל טומאה.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שנתן בו עפר עד חציו וכו'.</b> משנה פרק ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכירה מקום שפיתת וכו'.</b> פרק כירה (שבת דף ל״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך כירה שנחלקה וכו'.</b> משנה פ\"ז דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקלתות של בעלי בתים וכו' עד סוף הפרק.</b> ריש פ\"ז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל ידות הכלים וכו': לפיכך האבן היוצאת וכו' עד שיעורו ככירה.</b> פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוסף התנור וכו' עד ושל צבעים טהור.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עטרת הכירה וכו' עד ואפילו על שלש אבנים טמאה.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הפך וכו'</b> גם זה שם וכר״מ ואע״ג דרבי שמעון פליג עליה פסק כר״מ משום דבפרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) אמרינן מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר״מ דתנן בית הפך ובית התבלין וכו' ועוד דר״מ מחמיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינם חיבור לה אלא מדברי סופרים וכו'.</b> בפרק במה טומנין כן כתב רבינו שמשון וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר הכירה וכו'.</b> פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהן.</b> נלמד ממה שכתבתי בסמוך דאיתא בפרק במה טומנין. וכתב הראב\"ד אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה אין חבירתה טמאה וכו' א\"א לי נראה מ\"ש אינו מיטמא באויר וכו'. טעמו משום דמסיים בה במתניתין כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר נותן את השפוד וכו' ופירש ר\"ש משום דכירה גבוה וכו' וגם רבינו פירש שם להיות חצר הכירה נגד פי הכירה אמר איך נדע מה מהאויר וכו'. ומשיג הראב\"ד על רבינו שהשמיט השערה זו דרבי ישמעאל דמדסתם לה סתומי משמע שכל שלא נכנס השרץ תוך כתלי החצר לא נטמא החצר ואפשר לומר שרבינו בכאן סובר דרבי ישמעאל לא לפרש דברי ת\"ק בא אלא לחלוק ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>היתה חצר הכירה מופרשת וכו'.</b> בפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניטל אחד מהם וכו'.</b> שם וכרבי מאיר לגבי רבי שמעון: \n",
+                "<b>עשה לה שני הפטפוטים וכו'.</b> גם זה שם וכר\"מ דמחמיר לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מדקדקים בכל השיעורים האלו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ה)</small> כלי חרס אינו מקבל טומאה וכו' לפיכך הכסא והמטה וכו' עד מסננת לתוכו את הירק.</b> בפ\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק ב'. כתב הראב\"ד וחבית הדפונה בשולי המחץ וכו' ולא נעשית לקבלה וכו' א\"א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש וכו'. ולא זכינו לדעת מה היה הראב\"ד מפרש בה ולדעת רבינו יש לומר דל\"ק שחבית זו קטנה ביותר ולא נעשית לקבלה אלא בית יד המחץ שהוא ניטל העושים אותו כמין חבית קטנה לנוי כן פירש רבינו בפירוש המשנה וקרוב לזה פירש ר\"ש: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד חבית של שייטין חדה וארוכה עכ\"ל. ואיני יודע למה היא טהורה שאע\"פ שאינה יכולה לישב שלא מסומכת טמאה שלכך נעשית מתחלתה כמו שולי קורפיות ושולי קוסים הצדוניים שאע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאים מפני שלכך נעשו מתחילתן כדאיתא בפרק ד' ואפשר דשאני התם שנעשו לקבלה אלא שקשה א\"כ תיפוק לי מהאי טעמא לחוד כמ\"ש רבינו וג\"ז טעם רבינו שמשון שכתב חבית של שייטין כמין חבית חלולה מבפנים ואין לה פה כדי ללמד בה לשוט ע\"פ המים: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה א\"א זה כתב תחת מה שראה במשנה וכו'. וז\"ל בפירוש המשנה מגופת היוצרים וכו' ור\"ש פירש מגופת היוצרים להכי נקט יוצרים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טיטרוס אע\"פ שהוא נקוב וכו'.</b> משנה שם כרבי יוסי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אני שונה רבי יוסי מטמא וכו'. ועל מה שטען על רבינו מדרבי יוסי קתני מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע\"פ שמוציא פרוטות י\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שהוא נקוב מתטמא מפני שאינו נקוב נקב גדול שיצאו ממנו כל המים אלא נקוב נקבים קטנים והמים יוצאים ממנו מעט מעט באיחור גדול ולזה נקרא מוציא פרוטות לא לומר שהנקב ההוא מוציא פרוטה קטנה כמו שכתב הראב\"ד בדעת רבינו אלא כמו שפירשתי וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל טיטרוס הוא כלי חרס תושבתו רחבה וכו' וכאן הוסיף שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשויין לקבלה וג\"ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסים בצדדין שאילו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא היה נעשה לקבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלפיד של חרס וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו שם ובית שקעו של נר מטמא באויר וכו' כן פירש שם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גסטרא שמניחים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספינה של חרס וכו'.</b> שם ובפרק רבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שנשברו וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני מנין לרבות שברי כלי חרס ת\"ל וכל כלי חרס: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס א\"א כמה אני תמה על זה וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך.</b> בפ\"ב דכלים הדקים שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרס שאינו יכול לישב וכו'.</b> ריש פרק ד' וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס ששוליהם חדים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה יקבל החרס וכו'.</b> בפ\"ב (דף ח') וכרבי ישמעאל וצ\"ע למה לא פסק כר\"ע ואפשר שסובר רבינו דרבי ישמעאל הוה רביה אך קשה דבמתניתין תנן מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל ובדר\"ע תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כרבי ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר\"ע ואפשר דעד חמש סאין דנקט רבי ישמעאל לאו דוקא חמש סאין דה\"ה לטפי ומשום הכי נקט חצבים גדולים לכלול כל מה שהם גדולים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי חרס קטן וכו'.</b> תוספתא פ\"ב הפכין והגלילין והחביות שביהודה יש להם קרקרנות ואין להם דפנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזקת חרסים הנמצאים וכו'.</b> תוספתא פ\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא זו מוחלפת וכו'. ואני אומר נוסחא דידן כנוסחת רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד שאינו יודע שהרי מפורשת בדברי רבינו מפני שרוב חרסים הנמצאים בבית היוצר הם גסטריות לכלים כלומר הם ראויים להושיבם תחת הכלים לקבל המשקים הנוטפים מהם. ועל מה שפירש הראב\"ד לפי גירסתו ק\"ל שכתב והיוצר הסיקן עם שאר כלים שלא לצורך למה יסיקם שלא לצורך ועוד שכתב שאינן נחשבות בעצמן שהחשיבות מחשב השברים שאם הם ראויין לשמש תשמיש כלי כי לא אחשבינהו מאי הוי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור השבר וכו'.</b> בריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע (שבת דף צ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חמש מדות בכלי חרס וכו'.</b> בס\"פ המצניע וכפירש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החבית שיעורה כאגוזים.</b> בפרק כ\"ג דכלים וכרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש האלפס והקדרה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>וכן עריבה של חרס וכו'.</b> תוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפך והטני וכו'.</b> משנה פרק שלישי וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית שנפחתה וכו'.</b> רפ\"ד וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתרעעה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניטלו אזניה וכו'.</b> בפ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אזן אחת וכו' עד נדונית כחבית.</b> תוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנסדקה וכו'.</b> משנה פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיאך יודע דבר זה וכו'.</b> תוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גסטרא שנתרעעה וכו'.</b> משנה פרק רביעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גסטרא שנפחתה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו'.</b> משנה פרק ד': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד על מ\"ש נכנסה הטומאה באויר הגיסטרא אפילו היתה כנגד החידוד לא נטמא החידוד א\"א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגיסטרא וכו'. יש לתת טעם לפירוש רבינו דכשם שמטמא במגע היינו לומר שאם נגע שרץ בגיסטרא נטמאו גם החידודין כך אינו מטמא באויר היינו לומר שאף ע\"פ שנטמאת הגיסטרא באויר לא נטמאו החידודין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> חבית שנתרעעה וכו' עד ואינן בכלל הכלים.</b> משנה פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש משפך של חרס וכו'.</b> שם וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> רפי\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך הטופל כלי חרס וכו' עד את הקרויה.</b> פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטופל כלי חרס וכו'.</b> תוספתא רפ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב טפל כלים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניקבה וכו'.</b> תוספתא שם אלא שהגירסא מהופכת בנוסחאותנו. וזהו שכתב הראב\"ד ובגפסים אינו חיבור א\"א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר דברים אינם חיבור. ונוסחא נכונה היא לענין זפת וסיד וגפסים שהם סותמים סתימה יפה אבל בבעץ וזפת אינה נכונה שאינן סותמים סתימה יפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים הלחים וכו'.</b> משנה פרק ג' יבלית שטופלים בה הפטסים הנוגע בה טמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאפילו נטמא הכלי מאוירו,</b> צ\"ע. ומפרש רבינו דהאי הנוגע בו היינו אוכלים ומשקים דוקא שאין כלי חרס מטמא אדם וכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש טפילו של תנור וכו'.</b> שם הנוגע בטיפולו של תנור טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהא בעובי הטפילה טפח וכו' עד שלש אצבעות.</b> תוספתא ריש פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ח)</small> חבית שניקבה וכו' עד הרי זה כגוף הכלי.</b> משנה פ\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מגופת חבית שטפל בטיט וכו'. א\"א טעה בהצעת וכו'. לא היה כאן מקום לכל החרדה הזאת שג\"כ רבינו סובר דמתניתין מילי מילי קתני כמו שמבואר בדבריו בפירוש המשנה וגם פה לא יוכל להזהר עוד ממה שעשה פה שהפסיק בין דין יבלית שטופלין בהם פטסים ונוגע בטפילת התנור לדין מגופת החבית בדברים אחרים ומה שהזכיר במגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית טעמו משום דמגופה פירושו סתימה כמו יגיפו הדלתות ומשמעה ששם אותה ע\"פ החבית בלא שום חיבור והא פשיטא דאינה חיבור ולא איצטריך לאשמועינן ולפיכך פירש דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמשמע לן שאע\"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפילה אינה חיבור מפני שהיא עומדת לינטל. ומ\"ש מי ראה מעולם טפילה על גבי מגופה וכו' י\"ל דמעט טיט שמניחים על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ואין בדברי רבינו טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצק שבסדקי עריבה וכו'.</b> משנה פרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) וכאוקימתא דאסיק רב פפא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשיחות והרצועות וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ו דכלים אלא שיש בה קצת חסרון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> יד קורדום וכו' עד אפילו ארוכים כל שהן טמאים.</b> משנה פרק כ\"ט דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל שעשאו יד לקורדום וכו' עד שאין כל הקורה חיבור.</b> פרק כ': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> עגלה שנטמאה וכו' עד לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה.</b> בפרק כ\"א: \n",
+                "<b>וכן מסכת נסוכה וכו' עד משפרעה טהור.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוט שהשילו למחט וכו' עד מן הקשר ולחוץ אינו חיבור.</b> תוספתא פרק י\"ו אלא שיש בה חסרון: \n",
+                "<b>החבל שהוא קשור בקופה וכו'.</b> משנה בסוף מקואות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ה)</small> החוטים היוצאים וכו' עד אינם חיבור.</b> בפרק כ\"ט: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושל חלוק שהוא קרוע וכו'. א\"א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי וכו'. ורבינו שמשון בשם הגאון והערוך פירשו קרוב לדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> בשיעור הקנה והחוטים. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> החבל שמסרגין וכו' עד על צורך המטה.</b> פרק י\"ט החבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור מחמשה ועד עשרה טמא מעשרה ולחוץ טהור ובפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ד ע\"ב) מסיק חמשה כלמעלה עשרה כלמטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבנט של אריג וכו' עד הרי זה מקבל טומאה.</b> פי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד מעשרה ולחוץ טהור.</b> שם כרבי יוסי: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים למדרס אבל לשאר טומאות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מטה הטמאה וכו' עד פירשו טמאים טומאת ערב.</b> בפרק י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרע שהיתה טמאה וכו' עד סוף הפרק.</b> פרק שמנה עשר: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הזה על המטה טהרה וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור הבגד וכו'.</b> פרק כ\"ז. \n",
+                "<b>ומה שכתב מכוונות עם המלל.</b> כך היא הגירסא והיא בפרק כ\"ח שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דברי רבי שמעון וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות ופירוש מלל דרך תופרי בגדים למלול מהבגד לכופלן מעט סביב התפירה ואח\"כ תופר: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בבגדי צמר ופשתים וכו'.</b> שבת פרק שני (דף כ\"ו כ\"ז): \n",
+                "<b>אבל האורג בגד וכו'.</b> נראה שכתב כן מדתניא בפרק במה אשה עלה ס\"ג ע\"ב אריג כל שהוא טמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מטומאת מדרס וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבגדים העבים וכו'.</b> בפרק כ\"ח העבים והרכים אין בהם משום שלשה על שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקליעות וכו'.</b> פ\"ג דעדיות וכחכמים: \n",
+                "<b>הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג וכו'.</b> ג\"ז שם וכחכמים: \n",
+                "<b>המכמורות והרשתות וכו'.</b> בספ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב העושה בגד מן החרם טהור מן זוטו מתטמא.</b> בפכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה חלוק וכו'.</b> תוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משמרת של יין וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות ספרים.</b> פרק כ\"ח וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסת הסבלים וכו' ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס.</b> פכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שחישב עליו לצורות וכו'.</b> פרק דם חטאת עלה צ\"ד: \n",
+                "<b>בעה\"ב שעשה מטפחות וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק י\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלוק העשוי כסבכה וכו'.</b> בפ' כ\"ח חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טמא ופירש רבינו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפה שנתנו על הספר וכו'.</b> בפכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה אספלנית כו' עד וראוי למשכב.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> סבכה שמניחות הבנות בראשיהן וכו' טהורה.</b> בספכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יט)</small> חלוק של בגד וכו' עד מפני שהיא כאבנט.</b> תוספתא פכ\"ג דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית של עני וכו'.</b> תוספתא פרק כ\"ד דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטליות שאין בהם שלשה על שלשה וכו' ואם חישב עליהם וכו'.</b> בפ' דם חטאת עלה צ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל פחות משלש על שלש וכו'.</b> משנה בכלים פכ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פחות משלשה על שלשה וכו'.</b> ריש פרק כ״ח דכלים פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאינו מוכן טמא דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא משאינו מוכן טהור ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מפרש דבהניחו בקופסא כ״ע לא פליגי דטמא ובזרקו לאשפה כ״ע לא פליגי דטהור כ״פ בתלאו במגוד דהיינו יתד או הניחו אחורי הדלת ומסיק התם דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע הלכך הלכה כרבי יהושע ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק בתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת שהוא טמא וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה וכו'.</b> פרק כ\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מלח גס.</b> ג\"ז שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כו)</small> שלשה על שלשה שנקרע וכו' עד מפני שהיא חשובה.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שלשה על שלשה א\"א לשון התוספתא שבכה שנקרעה וכו'. וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש על שלש שנתנה בכדור וכו' עד סוף הפרק.</b> ריש פרק כ\"ח. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב ומתטמא במדרס</b> כתב הראב\"ד אני אין לי אלא שאר טומאות וכו'. ורבינו מפרשה לענין טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים מיטמא בו ואין בזה הכרע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפץ הוא המחצלת וכו' ואעפ\"כ מתטמא היא במדרס וכו'. ומ\"ש וכן מתטמא במת וכו'.</b> בפרק ג' דעדיות ובספ\"ק דסוכה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ״ש וזה כלל גדול וכו'.</b> משנה פרק בא סימן (נדה דף מ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> כבר ביארנו וכו' השק שיעורו וכו' עד טהורים מכלום.</b> פרק כ\"ז דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בקרע אחד מהם וכו' אבל הקוצץ בכוונה וכו' עד טהור מכלום.</b> סוף פרק ד' דמעילה (דף יח): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שכל פחות משלש אצבעות על שלש טהור א\"א זה כתב מדעתו וכו'. ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהיה פחות משלש אצבעות. ומה שכתב ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא וכו'. לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפילו הכי התנה שלא יהיה פחות משלש אצבעות וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחבר שני טפחים וכו'.</b> פרק כ' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלויי נפה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> חלוק של קטן וכו'.</b> גם זה שם וכחכמים: \n",
+                "<b>ואלו נמדדים כפולים וכו' עד בכל הטומאות.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטלית שהיא מדרס וכו' עד על האריג.</b> פרק כ\"ח דכלים: \n",
+                "<b>תפר המטלית על הבגד וכו' עד ונעשה הכל אב.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה על שלשה שנטמא במדרס וכו'.</b> בפרק כ\"ז דכלים וכרבי יוסי. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל בגד שנטמא במדרס וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) ופירוש רבינו שלא כפירוש רש״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדין שנטמא במדרס וכו'.</b> פ\"ב וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית שהיא מדרס וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו עורות מתטמאין במדרס וכו'.</b> פרק כ\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר וכו'.</b> תוספתא פרק ד' [דבבא מציעא] דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה.</b> משנה בפכ\"ו עב כסות ותכריך כסות מדרס. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל העורות המתטמאין במדרס וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס וכו'.</b> שם עור הסרוק עור הסורק ר\"א אומר מדרס וחכ\"א טמא מת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועור שלופף בו הארגמן וכו'.</b> שם עב הארגמן ותכריך ארגמן ב\"ש אומרים טמא מדרס וב\"ה אומרים טמא מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שעשאו חיפוי וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שעשאו לעקבו וכו'.</b> תוספתא פ\"ד [דב\"ב] דמסכת כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנעל שעל האימום וכו'.</b> משנה בפרק כ\"ו וכחכמים פירוש אימום פורמ\"א בלעז וטעמא משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לשמטו מהאימום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עור הראוי וכו'.</b> שם כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא הענבה ופירש רבינו עונבה עור שמחפין בו המרכב וכן פירש רבינו שמשון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם חישב עליו להיות עור שלחן א\"א כמדומה אני זו היא קטבליא עכ\"ל ורבינו בפכ\"א פירוש סקרוטיא עור שאוכלין עליו וקטבליא פירוש עור ששוכבין עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס.</b> בפכ\"ו אלו עורות טמאים מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקרוטיא עור קטבליא וכו' וכתבם רבינו בתחילת פרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בעורות בעל הבית וכו'.</b> גם זה שם וטעמא משום דבעל הבית אינו עשוי למכרן ועושה מהם מטות ודלבקאות וטבליות ומשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבה מטמאתו דעביד דמימליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם מטמא במדרס וכו' שנאמר והנוגע במשכבו.</b> פרק מרובה עלה ס\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש גזל משכב ודרס עליו וכו' גנב משכב וישב עליו טמא וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא וממה שקדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודרס עליו בלא נגיעה.</b> טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע ולפי זה מ\"ש גנב משכב וישב עליו טמא היינו אפילו בלא נגיעה ומכל מקום יש לתמוה דהא מיעוטא דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך גנב שגנב עור וכו' עד אלא א״כ נתייאשו הבעלים.</b> פרק כ״ו דכלים וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעיניה דמייאש ד״ה יאוש קני ואף ע״ג דרבה פליג עליה משמע דהלכתא כוותיה דהא אביי דבתרא הוא סובר כוותיה ופשטא דמתניתין אתיא כוותיה ותו דהא דקאמר במרובה ואף רבי אלעזר סובר חיוביה לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב ואם נתייאשו הבעלים טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שנטמא במדרס וכו'.</b> ספכ\"ו וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי עור שנטמא במדרס הזב וכו'.</b> תוספתא פרק ו' דב\"ב דמסכת כלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד החמת שעשה שטיח וכו'.</b> משנה פרק כ\"ח דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים שעיקר עשייתן לקבלה וכו'.</b> ריש פ\"ב דכלים הכרים והכסתות שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו שאלו הכלים כאילו נעשו מתחילה לשני דברים יחד להיותה מכלי קיבול ולישב עליה ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קיבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס ופירוש מרצופין אלפרגא\"ש. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד עד סאה.</b> ג\"ז שם נפחתו וכו': \n",
+                "<b>וכל החמתות שנפחתו וכו'.</b> [פכ\"ו מ\"ד] וכת\"ק: \n",
+                "<b>וחמת חלילין וכו'.</b> בפרק כ': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל פשוטי כלי עץ וכו'.</b> תורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטה והכר וכו' עד את הכלים.</b> פרק כ״ג ופירש רבינו שמשון של מת המיוחדים למת והטעם שהם טמאים מדרס מפרש בתוספתא מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות מתיהם. ומשבר של חיה עשו לישב עליו בעת הלידה וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים רבינו ור״ש פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים ועל מה שפירש רש״י בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ח ע״ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה [ומאספים עליה בגדים] ומניח מוגמר תחתיה והבגדים מתגמרים צריך לומר שכשמאספים עליה בגדים יושב עליה. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אמר רבי יוסי אין בהם משום מושב ואף על גב דבמתניתין הכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמא דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים ועוד דמתניתין ספכ״ב דכסא של כלה שניטלו חפויו בפשטא פליגא ארבי יוסי: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכסא של קטן וכו'.</b> בפרק כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ה)</small> כסא של ברזל וכו' עד ואחת של שיש אינו מקבל טומאה.</b> בספכ\"ב ופירוש טרסקל סל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הפריש העור המחופה על הברזל וכו'. א\"א נ\"ל בשנטמא כשהוא מחובר קאמר וכו'. ואני אומר פירוש הראב\"ד יפה הוא אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש כפירוש האחר שכתב מתטמא דמשמעו מקבל טומאה ומה שהוקשה להראב\"ד על אותו פירוש יש לומר דסד\"א דכיון דהופרש העור מן ברזל ה\"ל ככלי שנשבר ולא יטמא לא זה ולא זה קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נסרים שבמרחץ וכו'.</b> שם וכחכמים ופירש רבינו ששגמן כמו שעמן והוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר חיברן בשעם עד ששבו לוח אחד הבלנים ישבו עליהם והמים ילכו תחתיהם אומרים חכמים שהם לא יטמאו במדרס הזב מפני שאינם עשויים לכוונה שישבו עליהם אלא שילכו המים תחתיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכלכלה והסל וכו'.</b> בספכ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורות בית הבד שעשה ראשה האחד כסא וכו'.</b> בפכ\"ב כסא אין טמא אלא מקומו קבעו בקורת בית הבד טמא ואינו חיבור לה עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה וכו' וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה וכו'.</b> בפכ\"ב כסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין וידוע דהלכה כבית הלל וא\"ת מ\"ש מכסא שקבעו בקורת בית הבד שהוא טמא ויש לומר דהאי נמי הכסא טמא ולא אמרו בית הלל מטהרים אלא לענין שאינו חיבור לה שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצת הקורה וכו'.</b> בפרק כ\"ב ישיבת הסתת טמאה מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקום ישיבה שאחורי הקרון וכו'.</b> תוספתא פ\"א דב\"ב דמסכת כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי כלונסות וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דב\"ב שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כופת של תמרה וכו'.</b> תוספתא דכלים שם כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים רבי יוסי ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהרים ומשמע התם דהלכה כמטהרים ופירוש כופת חתיכת עץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בול של עץ וכו'.</b> משנה פכ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ובול הוא חתיכת עץ מלשון לבול עץ אסגוד (ישעיהו מ״ד:י״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי כלונסאות החקוקין עד טהורים.</b> תוספתא פ\"ב דב\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> העושה כפה וכו' מחצלת וכו'.</b> בספי\"ז מחצלת הקש ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר והלכה כר\"ע מחבירו ותנן תו התם של קנים ושל חלף טהורה ומפרש כאן רבינו דהיינו לומר שהיא טהורה מן המדרס וז\"ל הטעם מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה ובפי' המשנה כתב רבינו דטהורה מטומאת שרץ קאמר אבל טמאה מדרס ומ\"ש כאן נ\"ל עיקר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר המחצלאות וכו'.</b> בספ\"ק דסוכה (דף כ') וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצלת שעשה לה קנים וכו'.</b> בסוף פרק כ' מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי פירוש כשעשה קנים לארכה אינה ראויה לשכיבה שהקנים מזיקים לשוכב ולפיכך היא טהורה וחכ\"א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדין על דמיון כי יונית כן כתב רבינו בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כאן כעין גאם</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה כמין כי וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נחלקה לרחבה וכו'.</b> שם ודלא כר\"י דיחידאה הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב לאורכה וכו' עד ותתנקב.</b> שם ופירש שם רבינו ראשי מעדנים הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בהם המחצלאות ויחבר הקנים וכאשר התיר קצות החבל הנה כבר נשרו כולם ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו</b> הוא בפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שפתחה וכו' פתחה מצדה וכו'.</b> בספי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה של קטן וכו'.</b> משנה בספ\"ב דיו\"ט (דף כ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל של זקנים וכו'.</b> בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ז) מפרש רבא טעמא דטהור משום דלתרוצא עבידא ופירש״י לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל של סיידין וכו'.</b> בפרק ג' דעדיות סנדל של סיידין ר״ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק רבינו כר״ע משום דאמרינן בסוף פרק במה אשה (שבת דף ס״ו) דר״מ סבר כוותיה ורבי יוסי או ר״י בן נורי פליג עליה א״כ הו״ל ר״ע ור״מ רבים ופירש״י סנדל של סיידין מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלים אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף העור ומקשה בגמרא טמא מדרס הא לאו להילוכא עבידי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קב של קיטע וכו'.</b> משנה סוף פרק במה אשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתטמא במדרס.</b> שם כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו טמאים משום מרכב וכו'.</b> בפרק כ\"ג דכלים אלו טמאים משום מרכב זירוז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס ר\"י אומר טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון אבל אוכף של נאקה טמא ומשמע לרבינו דמדוכה המדית היינו מרדעת החמור. כתב הראב\"ד א\"א אוכף של נאקה וכו'. ואמת שרבינו בפירוש המשנה פירש כהראב\"ד אבל אין הפירוש ההוא מוכרח וכבר אפשר לפרש דמאי דקתני אבל אוכף של נאקה טמא רבי יוסי קאמר לה דמודה רבי יוסי בשל נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה וכבר כתב הר\"ר עובדיה ז\"ל שרבותיו פירשו כן וזהו פירוש של רבינו כאן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עץ וכו'.</b> בפרק כ' כופת שקבעו בנדבך וכו' עד ונתן עליו את המעזיבה טהור אך מה \n",
+                "<b>שכתב קבעו במסמרים וכו'</b> אינו במשנה אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספסל שניטל אחד מראשיו וכו'.</b> בפכ\"ב אלא שגירסת המשנה בניטל אחד מראשיו טהור וצ\"ע וטעמא דאם יש בו גובה טפח טמא משום דאז ראוי לישב עליו ובפחות מטפח הוי כיושב על הקרקע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא של כלה וכו'.</b> שם וכבית הלל ופר\"ש חיפוייו לשון חפי פותחת כמין שינים יוצאים מכל צד כדי שיסמכו עליהם וב\"ה מטהרים משום דלא חזי לכלה והוה כנשבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היו חיפוייו יוצאים וכו'.</b> שם פירוש מחברים ד' נסרים יחד כמין תיבה בלי כיסוי ושולים ומניחים עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חיפויים ויושבים עליהם וכשאינם בולטים מן הכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא שניטלו חיפוייו וכו'.</b> נראה שזהו פירוש מה ששנו שם כסא שנטל חפויו האמצעית והחיצונים קיימים טמא ניטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שידה שניטל העליון וכו' עד טהורים.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שנפחתה מצדה וכו' עד בטלה הטפלה.</b> ספי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה של עץ וכו'.</b> בפ\"כ עריבת פיסונות בש\"א מדרס ובה\"א טמא מת כלומר ולא מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין וכו'.</b> גם זה שם עריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ח דכלים אלא שנראה שכתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>ומה שכתב הניחה בגשמים וכו' עד וטהורה משאר טומאות.</b> משנה פרק כ' דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לפי גודלה וסדק שלה א\"א אין דרך התוספתא כן וכו'. ורבינו לפי שראה דברי התוספתא כמעורבבין לא חש לכתבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה גדולה וכו' עד בכל הטומאות.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שניטלו שתי ארוכות שלה וכו' עד שהכל הולך אחר הישנות.</b> פי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד להבא.</b> פי\"ח וכת\"ק דרבי נחמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שנפרקו איבריה וכו'.</b> בפי\"ח דכלים מטה מיטמאה חבילה ומיטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים ומיטהרת איברים ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ו מייתי לה וקאמר עלה מאי ניהו אמר רב חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעיים קצרה ושתי כרעיים למאי חזו למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדא אשלי ופירש רש\"י למסמכינהו אגודא לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעיים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה ומישדא אשלי ונותן חבלים ומסרג וראוי למשכב ומטמא מדרס: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שראויין לסמכן א\"א זה לדעת רבי נחמיה וכו'. כלומר משיג על רבינו שפסק כאן כרבי נחמיה שהוא יחידאה כלומר דהאי פלוגתא שייכא בדרבי נחמיה ות\"ק שכתבתי בסמוך ואי מהא לא הוה קשיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר\"א סברי כרבי נחמיה נקטינן כוותייהו אבל מ\"ש דקשיא דידיה אדידיה קשיא דלעיל בסמוך פסק כתנא קמא דרבי נחמיה והכא פסק כרבי נחמיה וי\"ל שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא דפלוגתא דת\"ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת\"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע\"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר\"א קתני מטה מיטמאת איברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שנטמאת כולה וכו'.</b> משנה סוף פרק י\"ח וכחכמים וסוכה (דף י\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפרק את המטה וכו'.</b> ריש פרק י\"ט שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלש תיבות הן וכו' עד (הלכה ט\"ו) ושעושין לשחק בה לשותי שכר טהורה מכלום.</b> הכל בפרק כ\"ד וכתב שם רבינו לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש שקדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת [וכאשר יאמר טמא טמא מת הכוונה שלא יטמא מדרס] וכו' אבל יטמא במת ובשאר טומאות וכן פירש\"י בפרק רבי עקיבא. ופירש עוד בקתדרא קצרה ומוקפת מג' צדדין טמא מדרס שלישיבה היא מיוחדת. כמטה שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת גמעה של עור שאין בה שום נקב ואינה מיוחדת לישיבה. ושל אבנים העשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים עכ\"ל: \n",
+                "<b>והבאה במדה</b> היינו שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כדאיתא בפרק ט\"ו ממסכת כלים. \n",
+                "<b>ודין תיבה שנפחתה מצדה טמאה אף מדרס</b> שהרי ראויה לשכב עליה. \n",
+                "<b>מלמעלה טמאה טמא מת</b> ולא מדרס לפי שאם בא לישב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודין תריס הכפוף</b> הוא תריס גדול שמקיף את האדם משלש רוחותיו טמא מדרס מפני ששוכבים עליו במלחמה. \n",
+                "<b>שמשחקים בו בקונפין</b> כלומר פארה אישגר\"יימיר והוא קטן ואינו ראוי לשכב עליו. \n",
+                "<b>דיצת הערביים</b> הוא קטן ביותר והערביים עושים לדיצה ושמחה ואינו כלי של תשמיש וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו לפי שהיא עשויה לצורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותרבוסים הם כלים של עור כעין ארגזים ושל ספרים</b> והם מקיזי דם הם גדולים והם לישב או למזגא עלייהו והבאים \n",
+                "<b>להקיז ושאוכלין עליו</b> אינו ראוי לישב מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בססיות הם מושבות תרגום כנו בסיסיה ושלפני מטה ושלפני סופרים</b> הם לישב עליהם ושל דלפקי אינו עשוי לישיבה שאין דרך לישב לפני הדלפקי ואין הבסיס שלפניו אלא לסדר עליו התבשילין כמו על הדלפקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטות של זגגין</b> שנותנין בה כלי זכוכית תמיהא לי אמאי טמאה טמא מת מאי שנא מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים דטהור מכלום מפני שאינו ממשמשי אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומשפלות</b> הם קופות והיה דרכן לישב על של זבל ולא על של תבן. \n",
+                "<b>ופוחלץ של גמלים</b> סבכה שטוענים על הגמלים מליאה וטהורה מכלום מפני שנקביה רחבים ביותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפצין של צבעין</b> תמיהא לי אמאי טמא טמא מת ומ\"ש מתרבוסין ששוטחין עליו \n",
+                "<b>זיתים וממפץ של גתות</b> שהם טהורים לפי שאינם ממשמשי אדם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד [לעיל ה\"ב] עריבה מב' לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס א\"א והוא שחשב עליה לישיבה וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה שרבינו לא חשש לכתוב התוספתא מפני שהיא כמעורבבת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לפי שאינו ממשמשי אדם א\"א זה הטעם מצא חן בעיניו וכו'. ואני אומר שמאחר שהטעם שנתן רבינו הוא צודק אם יש טעם אחר בדבר אין בכך כלום. ומה שכתב הראב\"ד כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות. איני יודע מהו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שלש חמתות וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה שיעורן החמת ד' קבין והתורמיל ה'.</b> ברפ\"כ דכלים והטעם שכשהם גדולים כשיעור הזה או יותר הם משמשים מדרס עם מלאכתן אבל פחות לא. ושל עורות הדג טהור מכלום. מפני שכל כלי שנעשה מדבר הגדל בים אינו מקבל שום טומאה כדאיתא בפי\"ו דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי שלשה סדינין העשוי לפרוכת טמא טמא מת.</b> בסוף פירקא קמא דיום טוב (דף ד') מפרש טעמא מפני שהשמש מתחמם בו שמתעטף בשוליו יש לו תורת כלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי ג' מטפחות של ידים טמאה מדרס.</b> בירוש' פ\"ח דכלאים מפרש טעמא מפני שנותנה על פי הכסת וישן עליה ושל ספרים טמאה טמא מת ואינה טמאה מדרס מפני שאין משתמשים בהם ומ\"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותה כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמם בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי ג' פרקלינין של ציידי חיה ועוף טמא מדרס שהרי נשען עליו.</b> איני יודע מה צורך לו להשען עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי ג' סבכות הן של ילדה טמאה מדרס.</b> אפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן על פי כסת וישינות עליה והזקנות לא היו נוהגות כן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושעושין לשחק בה א\"א לשון המשנה ושל יוצאות החוץ טהורה מכלום וכו'. ורבינו נראה שמפרש של יוצאת החוץ (לאנשים) היוצאים מן השורה שהם שותי שכר ומשחקין קרי יוצאת החוץ וסבכה זו עשויה לשחק בה הליצנים לפני שותי שכרx: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה סנדלין הם וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק ב' דב״ב והגירסא הנכונה של מתכת של בהמה בלא וי״ו בפי״ד דמסכת כלים ומייתי לה בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט) ומקשי גמרא למאי חזי ופרש״י אי [משום בהמה הא] אין תכשיט לבהמה ומשני אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ורבי חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור״י אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקנים ותמהו התוספות לר״י יטמא מדרס וצ״ל דכיון שאינו נוטלו לשום מנעל אלא להנצל מן הקוצים ומן הברקנים לא חשיב מנעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש של שעם ושל צפירה טהור מכלום.</b> נראה דחדא מילתא היא של שעם שגודלים אותו בסיבוב דצפירה לשון סיבוב הוא א\"נ צפירה שם מין גמי הוא וא\"ת אמאי טהורה מכלום וי\"ל דבשל בהמה מיירי וה\"ק של אדם בכל גווני טמא מדרס בין של עור בין של מתכת בין של שעם אבל של בהמה אם הוא של מתכת טמא טמא מת מטעמי דאמרינן בגמרא ואם הוא של שעם טהור מכלום דכלי בהמה טהורים: \n",
+                "<b>כללו של דבר וכו'.</b> ת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המתטמא מדרס וכו'.</b> משנה פרק בא סימן (עלה מ\"ט) וסוכה (עלה כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קופות הן וכו'.</b> משנה פרק כ\"ד. כתב הראב\"ד שלש קופות הן וכו' שאם ניקבה במוציא רמון שתיהן טהורות א\"א לא נתחוור אצלי זה הטעם ולמה שתיהן טהורות וכו'. ואפשר לפרש דברי רבינו כאן דאין הכי נמי שאם היתה נקובה במוציא רמון ואחר כך תיקנה וטלה עליה שהיא טמאה והכא במאי עסקינן כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואחר כך ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אף על פי שהיא שלימה ועי\"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה ואף על פי שהיתה זו הקטנה טמאה הרי היא כחלק מהגדולה וגם היא טהורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה פנקסות הן וכו'.</b> שם ופי' רבינו פנקסאות הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתו וכו'. ואפיפירין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שני לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וכו'. וחלקה הוא לוח פשוט אין לה בית קיבול ולא כלי קיבול והוא מפשוטי כלי עץ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים וכו'. נפלו משקין טמאים וכו'.</b> פכ\"ה וכתב רבינו שנטמאו אחוריהם במשקין משום דאמרינן בפרק קמא דפסחים עלה י\"ז (ע\"ב) עלה דמתניתין דהני מילי בטומאת משקין שהיא דרבנן אבל בטומאת שרץ מאחר שהיא דאורייתא נטמא תוכו נטמא גבו. וכתב \n",
+                "<b>רבינו לתרומה</b> כלומר אבל לקדש הא תנן בסוף ההוא פירקא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו אחורי הכלי כולו לא נטמאו.</b> הכי משמע במשנה ובתוספתא דכלים פרק ג': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הרי זה מנגבן והן טהורים א\"א תוכן טהור וכו'. ולרבינו י\"ל שכיון שלא הוזכר כן במשנה מנין לנו לגזור כן ויותר נראה לומר דמלשון מנגבן והן טהורים דייק לה הראב\"ד וגם רבינו סובר כן ולא הוצרך לפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כלי השק וכו'.</b> בריש פרק כ\"ה דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד לא נטמא תוכן א״א ואף לא אחוריהן וכו'. נראה שטעמו משום דס״ל שהוא הדין שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהן וכמ״ש ר״ש בראש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי בפירקא קמא דפסחים ואף על פי שר״ש דחה אותה גירסא הראב״ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן כן אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהן אי נמי טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכן משמע דאחוריהן מיהא טמא והראב״ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו. ומ״ש עיין בבכורות. היינו דאמרינן בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו ביה היכרא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פשוטי כלי שטף וכו'.</b> פרק כ\"ה דכלים וכרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל פשוטי כלי שטף הראויים למדרס וכו' עד נטמא הכלי כלו.</b> בפרק אלו מומין עלה ל\"ח: \n",
+                "<b>וכן מדות יין ושמן.</b> פרק כ\"ה דמסכת כלים מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת יין יש להם אחוריים ותוך דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אין להם אחוריים רבי שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכם טהור וצריך להטביל וטעמא דר' יהודה משום דכל הני כלים יש מאחוריהם חקק בית מושב כעין שעושין לכלי כסף ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם נפלו משקין על מקצתן נטמאו כולן כמו הבגדים א\"א הא דלא כהלכתא וכו'. וי\"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר\"ש סובר כרבי יהודה שהרי אמר כשנטמאו מאחוריהן צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרדע והמלמד וכו'.</b> שם כרבי יהודה לגבי רבי מאיר פירוש מרדע הוא מקל ארוך בראשו האחד ברזל רחב וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיס בתוך כיס וכו'.</b> פרק כ\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו שפתותיהן שוין וכו' עד לא נטמא חבירו.</b> תוספתא פרק ד' דבבא בתרא. ומה שחילק בין טומאת משקים לטומאת שרץ שם במה דברים אמורים במשקה אבל בשרץ שניהם שוים ומשמע לי דה\"פ דדוקא בטומאת משקין שהיא דרבנן מפלגינן בין נטמא פנימי לנטמא חיצון אבל בטומאת שרץ שהיא דאורייתא אפילו נטמא חיצון נטמא פנימי וכבר כתבתי כן בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוקק רובע וכו'.</b> משנה פרק כ\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב נטמאו אחורי הרובע וכו'.</b> שם כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומקומוס שהיו וכו' והיה מרתיח וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב לתרומה,</b> כלומר אבל לא לקדש כדתנן התם בסמוך כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות כלים:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6003b4f0334fcaf2fe93debf80dca13bc3312b1d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1387 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Vessels",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שבעה מיני כלים הם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) מה ת\"ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרניים ומן הטלפיים שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה עזים א\"כ מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה.</b> בפי\"ז דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים העשויים מעצמות חיה שבים וכו' עד הכל מקבל טומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי זכוכית וכו'.</b> בפ\"ק דשבת (דף י\"ו ע\"ב) כלי זכוכית מ\"ט גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד הואיל ונראה תוכו כברו ופירש\"י וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין זה הטעם על דרך ההלכה וכו'. פשטא דגמרא כהראב\"ד ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שכשהקשו אלא מעתה לא ליטמו מגבן בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין לשמטמאים מגבן בין מאוירן דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפירש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכו'.</b> מנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס״ט ע״ב ושבת ר״פ במה אשה (שבת דף נ״ח) ובכמה דוכתי ופירוש כלי גללים כלים העשויים מגללי בהמה ופי' כלי אדמה כלי חרס עד שלא הוסק בכבשן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> פיל שבלע הוצין וכו'.</b> מנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות ס״ט.) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>פשוטי כלי חרס וכו'.</b> פ\"ב דכלים. \n",
+                "<b>ומ״ש ולא טומאת מדרס.</b> בפרק ר״ע עלה פ״ד ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מד\"ס:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות אחד פשוטיהן וכו'.</b> רפ\"א דכלים ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ופרק קמא דשבת (דף ט\"ז). \n",
+                "<b>ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר.</b> בסיפרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו תיבה וכו' שהם מקבלים מ' סאה וכו'.</b> תוספתא ריש פרק פי\"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא איתקש לשק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכו'.</b> רפ\"ב ורפט\"ו דכלים כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים. \n",
+                "<b>ומ״ש שפשוטיהם מקבלים טומאה מד״ס.</b> בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ו) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דמדרבנן וכדעת התוספות שסוברים דקושטא דמילתא הכי הוא ומכ״מ יש כלי עץ שאינן מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כמבואר בפ״ד וכאן רמז וכתב כגון הלוחות והכסא. \n",
+                "<b>ומ״ש מפי השמועה למדו וכו' וכן מ״ש בד״א שטומאת פשוטיהם מד״ס וכו' אבל במדרס הזב וחביריו מתטמאין מן התורה וכו'.</b> פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) והא דומיא דשק בעינן וכו' בהנך דחזו למדרסות ופרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ד) אמרינן דכיון דכתיב וכל המשכב דרשינן כל שיש במינו טהרה במקוה מטמא מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכלי עור פשוטיהם מקבלים טומאה מדרבנן</b> הוא מפני מה שהוזכרו בפי\"ו דכלים פשוטי כלי עץ שמקבלים טומאה וכתב שם שהם בכלל מה שאמרו בגמרא פשוטי כלי עץ מדרבנן ירצה כלי עץ ושאר המנויים עמו שאינם מקבלים טומאה מדאורייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלי זכוכית וכו'.</b> בתוספתא כל מדרס כלי זכוכית טהורים ור\"ש גורס טמאים והיא גירסת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא ארוג וכו'.</b> בפרק במה אשה (שבת דף ס״ד) אטו בגד לאו ארוג הוא וכו' ור״פ התכלת (מנחות דף ל״ט ע״ב) ובפ״ב דשבת (דף כ' ע״ב) מדברי תנא דבי רבי ישמעאל שירים וכלך וכו' מאו בגד. \n",
+                "<b>ומה שכתב והלבדים וכו'.</b> בסיפרא פ\"ח ובתוספתא דכלים פרק ה' דב\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השק הוא חוטי שיער וכו' אבל החבלים והמשיחות וכו'.</b> בפרק במה אשה עלה ס\"ד ובת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים העשויים וכו'.</b> בפרק קמא דכלים קרי למפץ כלי עץ ובפרק י\"ו קרי כלי עץ לסלים של עץ ושל תמרה וכוורת הקש וכוורת הקנים וקנונית וקלתות והם עשויים מערבה דקה וסוגין והם קופות: \n",
+                "<b>אחד כלי חרס וכו'.</b> בריש פרק ב' דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל כלי העשוי מהעפר וכו'</b> כן כתב רבינו שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב והתנור והכיריים וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העושה כלי קיבול וכו'.</b> בפ' י\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העושה כלים מן הלפת כו'.</b> תוספתא פ\"ז דכלים ב\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנה מאזנים וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין טמא וכו' והמשמש את בית הקיבול וכו'.</b> בתוספתא פרק ז' דכלים בבא מציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית קיבול העשוי למלאות וכו'.</b> שם מפני מה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהם מגביהים את הברזל וכו'.</b> תוספתא שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה תחתית הצורפין טמאה וכו'. ואם כוונתו לומר ששינה לשון המשנה זה שינוי לטובה הוא כי ביאר דבריה: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד ואם היתה של צורפים א\"א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים וכו'. משיג על רבינו למה השמיט סוף לשון התוספתא וי\"ל דממילא משמע דזיל בתר טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכף החקוק וכו'.</b> בתוספתא דכלים ב\"מ פ\"ח חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים כפותין שתחת הרגלים אע\"פ שחקוקים ומקבלים טהורים ואין בהם משום קיבול: \n",
+                "<b>שפופרת הקש וכו'.</b> משנה סוף פרק י\"ז דכלים וכר\"ע מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת.</b> פשוט הוא דשפופרת הקש הכי הויא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפופרת (הקנה) שחתכה וכו'.</b> תוספתא פי\"ד דכלים אלא שיש בה חסרון וגם היא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פי\"ו וכו' והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקיבול שום דבר כ\"א לשום בו מזוזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי שאורגים אותו וכו'.</b> משנה ס\"פ כ\"ב דכלים קנקילון שיש בה בית קיבול כסות טמאה העשויה ככוורת טהורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל של בהמה וכו'.</b> שם פי״ד ואיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצורר מרגלית וכו'.</b> שם פרק כ\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל צרור המעות.</b> שם וכתנא קמא ואיתא בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) וכתב רבינו בפירוש המשנה אולם כאשר כיס מעות בעור זה הנה מקומו (ואע\"פ) בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א תוספתא צרור מרגלית בזמן שתוכו טמא וכו'. נ\"ל שפי' התוספתא כשנוטל ממנו המרגלית אם ניכר שיש לו תוך טמא ואם אינו ניכר לו תוך אלא הוא פשוט טהור. \n",
+                "<b>ומה שכתב</b> נראה מן הענין הטעם וכו'. זהו טעם לדברי המשנה שטימאה בצרור המרגלית וטיהרה בצרור המעות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל כלי עץ וכו'.</b> בסוף חגיגה (דף כ\"ו ע\"ב) גבי שלחן ותיפוק לי דכל עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מיטמא מ\"ט דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן ופירש\"י כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד. דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקן יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אף על פי שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכל כלי עץ שהוא [עשוי] להתטלטל מלא וריקן וכו' וכל כלי עץ שהוא סתם וכו' עד ולפיכך אינם מקבלים טומאה.</b> משנה פרק ט\"ו דכלים השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שוליים והם מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טהורים ושאר כל הכלים בין מקבלים בין שאינם מקבלים טמאים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דרדור עגלה וקסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה והארון אף על פי שמקבלים טמאים שאינם עשויים לטלטל אלא במה שבתוכן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים שאינם מקבלים טמאים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דבר זה איני יודע מאין הוציאו וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם וכו'. איני יודע מה איסור יש בטלטולם ועוד דאפילו אם היה איסור בטלטולם מכל מקום כי ממעטינן משק כלי העשוי לנחת משום דאין דרכו ליטלטל מלא וריקן הוא אף על פי שלא יהא איסור בדבר דומיא דמחזיק ארבעים סאה בלח דממעטינן ליה אף על גב דליכא איסור בטלטולו. ומה שכתב אולי לא כמו שהוא סובר וכו' אין השגה באולי והראיה שהביא אינה מכרחת. ומה שכתב על כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה סאה מיטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה והמגדל של זכוכית וכו' ושאר כלי זכוכית וכו'.</b> כתב הראב\"ד ושאר כלי זכוכית א\"א אמת כך מצא בתוספתא וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה וכו'.</b> תוספתא דכלים פ\"ה דב\"מ: \n",
+                "<b>וכשמודדין הכלי מודדין אותו מבחוץ וכו'.</b> רפי\"ח דכלים וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בתוך הכלי תיבה קטנה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היה בתוך הכלי תיבה קטנה א\"א מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה וכו'. וליישב דעת רבינו י\"ל דלא שמענו אינה ראיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו בו מגורות וכו'.</b> תוספתא דכלים פ\"ח דב\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עץ שאינו מקבל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה וכו'.</b> משנה פרק י\"ח דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלש מדות בכלי עץ וכו'.</b> תוספתא פי\"ג דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'.</b> במשנה פי\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון מנורה של עץ וכו'.</b> בתוספתא פרק י\"ג דכלים ובת\"כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י\"ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב. \n",
+                "<b>ומ\"ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד.</b> משנה פי\"ו דכלים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד והקלב שבונים עליו תיק לספר א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ\"ש אבל מנו אותן בת\"כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני שהם משמשי הכלים א\"א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלבן המטה וכו'.</b> תוספתא פרק ט\"ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י\"ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע\"פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ\"ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא: \n",
+                "<b>נתנו על שתי לשונות וכו'.</b> משנה פרק י\"ח דכלים כרבי יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ור\"י: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני שהוא ממשמשי הכלים א\"א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי\"ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכבש של אושכף וכו'.</b> תוספתא סוף פרק י\"ט דכלים והוא פרק ראשון דבבא בתרא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מכבש של שכף פירוש אושכף א\"א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'.</b> משנה בספי\"ו דכלים ובת\"כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים: \n",
+                "<b>וכן כלי עץ או עצם וכו'.</b> בסוף חגיגה (דף כ״ו ע״ב) ופרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו ע״ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו' ורבינו בפי\"א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ\"ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר\"א וחכ\"א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ\"ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש\"י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע\"פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ\"ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר\"ש דה\"ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיטת הראב\"ד כשיטת רש\"י ז\"ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות\"ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא\"נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת\"ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת\"כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע\"ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע\"פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש\"י והראב\"ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ\"מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ\"מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש\"י וריב\"א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע\"ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס\"ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ\"א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה.</b> משנה בסוף פי\"ג דכלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המעבד והמזרה וכו'.</b> שם וכתב רבינו דשלשה כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כי אם שלש שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-י)</small> מקל שעשה בראשו מסמר וכו'.</b> פרק י\"ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע\"כ. ובתוספתא בבא מציעא פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע\"ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצ\"ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אף על פי שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'.</b> כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן מנקיות וכו'.</b> שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מניקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים אין מקבלין וכו' עד צפירה אחת.</b> בפרק י\"ו דכלים ופירש שם רבינו אחר שעושים אותם מכסכס אותם בעור דג ידוע שימרקם ויבהיקם. ופירוש גמר שלא לשוף שבעת עשייתו גמר והסכים בלבו שלא ישופם ולא ימרקם אלא שישמש בהם בלא שיפה. ויחסום פירושו משיעשה השפה שמחברת האריגה וימנענה מלפרוק מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו. ויגמור התלויות פירושו שיגמור האוזן שנתלה בה: \n",
+                "<b>ומ\"ש הקנונים הקטנים וכו'.</b> שם ופירש רבינו קנונים וקלתות כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות שיאכל אדם בהם וכו' והסיוגים הגדולים הם הקופות הגדולות מאד וכו' ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותם בידיהן חבל (א') ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמה או יותר ואז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וכו' ודורין קיבוץ דור והוא העיגול וכו' ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יתפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורים שהם שני עיגולים לרוחב שלהם ר\"ל על עיגולים לפי שיעור רוחב הכלי כולו כפי אשר יסכים יהיה רחבו כן וכו' אז מקבל טומאה. וכתב עוד וב' צפירות שני עיגולים מעיגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה וכו' וערק כלי משעם גם כן כדמיון קופה לו שפה מעטת הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דימה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום שרוך נעל ערקת מסאנא. \n",
+                "<b>ומ\"ש המחצלת משיכרות ההוצין וכו'.</b> בסוף פרק ב' דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והערק משיעשה בו צפירה א\"א פי' בערוך נפה וכו'. וכן פירש ר\"ש בשם הערוך ובשם גאון: \n",
+                "<b>וכל כלי הנסרים וכו'.</b> משנה פ\"כ דכלים: \n",
+                "<b>גולמי כלי עץ וכו'.</b> בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ משל אשכרוע וכו'.</b> בס\"פ י\"ב דכלים: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמר אברהם זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו'. ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה ר' יהודה אומר העושה כלים מגרופות של זית טהורים מפני שהם מחוסרים שליקה וממירין את מה שבהם ומשמע לרבינו דכיון דלא תנא ת\"ק בשל פירשע ממירין את שבהם כדקתני ר' יהודה בגרופות של זית משמע דשל פירשע אין ממירין את שבהם ולפיכך לא הזכירו רבינו אלא הטעם מפני שהם מחוסרים שליקה דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה ואפשר שמשם למד רבינו לשל עצם שהם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שהם גולמים. ומ\"ש ואי סבירא ליה כרב נחמן דאמר בסוף פרק קמא דחולין כלומר דאמרינן התם דגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים מאי שנא הני ומאי שנא הני ר' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויים ר\"נ אמר הואיל ודמיהם יקרים מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר\"נ לטעמיה דאמר ר\"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו ופירש\"י הואיל ולכבוד עשויים וכו' ונ\"ל שרבינו סובר דלא קי\"ל כר\"נ משום דקי\"ל כר\"י לגביה אלא שבא על כלי עצם מטעם אחר דאע\"ג דלכלי עץ דמו וכדר\"י מ\"מ דמו לשל אשכרוע שהוא מין עץ וגולמו טהור: \n",
+                "<b>כלי עץ שאין עליו צורת כלי וכו'.</b> בפרק כ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ופירש שם רבינו כופת חתיכת עץ: \n",
+                "<b>ארובות של נחתומין שסודרין עליהם החלות כשהן וכו' עד והלוח שעורכים עליו מתטמא.</b> פט\"ו דכלים וכתב רבינו שם ארובות הנחתום לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהם הלישה ויש עליהן צורת כלי ושל בעלי בתים אין להם צורת כלי ולזה לא יטמאו אא\"כ צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בהם צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' אמנם יטמאו בגזרה דרבנן עכ\"ל וסרוד הוא כלי מעץ ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנו פני הלחם וכיוצא בזה ממה שיצטרך אליהם וע\"ש שהוא לתשמיש נקרא סרוד בגדי השרד מתרגמינן לבושי שימושא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א דבר זה בהיפך וכו'. טעמו לומר שרבינו פירש שארובות סודרים עליהם החלות כשהם בצק ואינו כן שזוהי מלאכת הסרוד נמצא שהיפך רבינו מלאכת הסרוד ואומר שהיא מלאכת הארובות ואין זו השגה ומאחר שאין הכרע לפירושו יותר מלפירוש רבינו ועוד שא' מהפירושים שפירש רבינו שמשון בשם הערוך הוא ארוכות בכ\"ף לוחים ארוכים שמקריבים עליהם לחם והוא כפירוש רבינו. ומ\"ש ואם יחדו טמא והכי איתא בתוספתא כלומר משיג על רבינו למה השמיט הא דאם ייחדו טמא וי\"ל שיפרש רבינו דהאי ייחוד היינו ע\"י סירקן או כרכמן דקתני מתניתין ויש לדקדק בדברי רבינו שסרוד נותנים בו המים א\"כ יש בו בית קיבול ולמה של בעלי בתים טהור ואפשר דהכי קאמר שנותנים בו כלי של מים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד והלוח שעורכים עליו טמא א\"א זה שיבוש עכ\"ל. נראה שטעמו מפני ששנינו בפרק הנזכר סרוד של נחתומים וכו' נפרץ מרוח אחת טהור רבי שמעון אומר אם התקינו להיות קורץ עליו טמא וכן המעריך טמא ומשמע ליה להראב\"ד דוכן המעריך טמא מדברי רבי שמעון הוא ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר דאתנא קמא קאי: \n",
+                "<b>כלי עץ שהסלתים מרקדים עליו וכו' עד ליכנס בו טהור.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כלי עץ א\"א בערוך פירש נפה של שיער וכו'. מ\"ש ובו דברה המשנה תחלה כלומר דבראש הפרק קתני כלי עור. ומ\"ש עוד וממה שאמר ר' יהודה בסמוך אף של גדלת וכו' כלומר שהוא ז\"ל מפרש של גדלת שהנפה עשויה משיער שגודלים בה והבנות יושבות בתוכה וגודלות היינו לומר שהן גודלות הנפה עצמה ומדקתני של גדלת משמע דעד השתא לא איירי בנפה של שיער ולפי מה שפירשו רבינו ור\"ש דגדלת היינו האשה שהיא גודלת שיער לנשים אין מכאן ראיה. \n",
+                "<b>ופירוש זה הכלל העשוי לקבלה וכו'</b> של אוצרות ושל גרנות יעשו אותה לכנס וללקט מן הצדדין מה שבגורן או שבאוצר לקבצו אל האמצע ושל גרוסות יש לה בית קיבול שמכניסים בה לריחים ושל גתות להשליך בה חוץ מן הגת ופירוש רחת פאלה בלע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל התלויים טהורים חוץ מתלויי וכו' עד טהור.</b> שם וכחכמים. פירוש מקל הבלשין הוא שמחפשין בו התבן אם יש בו תבואה שיסתירו התבואה בתבן מפני עישור המלך תרגום ויחפש ובלש. ולסייע בשעת מלאכה הוא שמכניסים ידיהם בתלוי ויעזר בו בעת שימושו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> נבלי המשוררים מתטמאין וכו' עד צורת כלי.</b> גם זה שם פי' הכנורות חלולים ומנוקבים בצד הנימין ודרך המנגנים לתת בתוכו המעות שמקבלין מבני אדם אבל של בני לוי אינם עשויים לכך ולפיכך טהורים. ופירוש הבטנון כלי מכלי הניגון שמשים אותו האדם בבטנו כשמנגן בו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והנקטימון א\"א קשיא לי וכו'. ובמ\"ש רבינו בפירוש המשנה נתיישב זה שכתב וז\"ל והנקטימון הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם צורת דמות רגל (ושוק) מעץ וגם ר\"ש כתב אין זה לוקטמין דפרק במה אשה דהכא והתם טהור. ואירוס פירש רבינו עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד אחד ביד ושמו בערבי אלתאר ובלע\"ז טנבורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוצים שאורגים בהם וכו'.</b> פרק י\"ו דכלים פטילייא טמאה וחסינא טהורה ופירש שם רבינו פטילייא דומה לקופה מערבה וכו' וכמו שפירש כאן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו' וחסינא טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלים שמסרגים אותם וכו'.</b> שם סוגניות של עלים טהורות של נסרים טמאות ופי' ר\"ש סוגניות מלשון סוגה בשושנים עושין כמין כפיפה קטנה [מן העלין] ומכסין בה פירות ואינה אלא מלאכת עראי. נצרים צורי דקל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד עלים שמסרגים א\"א זה סוגניות שבמשנה. ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חותל של הוצין וכו'.</b> שם ופירוש חותל כלי מהוצין ישימו בו התמרים הנקראין רוטב וכתב ר\"ש דכיון שאין מוציא מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו הוי תשמיש עראי. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שחשב וכו'.</b> תוספתא דב\"מ פ\"ו: \n",
+                "<b>וכן הקרן וכו'.</b> תוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השופר אינו מקבל טומאה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קערה שקבעה וכו'.</b> כלים פ\"כ, וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דהויא מכלל השידה וטהורה דוקא כשהיא טהורה כגון שהיא באה במדה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האקון והרטוב וכו'.</b> כלים סוף פרק כ\"ג: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד האקון א\"א פי' בערוך כלי של מצודת דגים וגם רבינו פירש כן והרטוב מכלי ציידי העופות והוא מעץ וכלוב גיולא בלעז ככלוב מלא עוף ומדף לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בו הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינוח חוט הכלי ויפול עליו זה הלוח. ומצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים במים עד שיתקבצו שם הדגים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הספסלים שבפונדקאות וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ט דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שניטל וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה אחד מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה.</b> משנה פכ\"ה דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כלי שנטמא ונשבר.</b> רפ\"ב דכלים וריש פט\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור השבר וכו'.</b> רפי\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרמון שאמרו.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי דעתו של רואה.</b> שם גבי שיעור כביצה וכר' יוסי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיו בכלי ג' רמונים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ויהיו בכלי שלשה רמונים א\"א אין מדבריו אור לחשכים וכו'. ורבינו שמשון כתב לכאורה משמע דמוציא רמון דכל דוכתא לאו רמון א' דוקא וכו' ומה שטען הראב\"ד על רבינו שסתם ולא פירש אינה טענה שכבר נודע שרבינו בזה הספר מחבר לא מפרש. ומ\"ש וקצת ראיה לזה הפי' דברי רשב\"ג וכו' כלומר דתנן התם הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה רשב\"ג אומר בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלוך ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ופי' ר\"ש שיטול ויהלך מתוך נענוע של נטילה והילוך נפיל טפי. ומ\"ש פי' אחר הרמונים שמשערין בהם לא ממין הגדולים וכו'. רבינו שמשון כתב על פי' זה לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני אבל הראב\"ד כתב זה הפי' בענין שיתכן. ומ\"ש ואולי זה הוא פי' זה המחבר. לא ידעתי מנין לומר כן שהרי דבריו סתומים כדברי המשנה: \n",
+                "<b>ניקב הכלי במוציא זית וכו'.</b> ריש פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב ע״ב) בעיא דאיפשיטא ופירש רש״י פנים חדשות משירדה לו טומאה נתחדשו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שעשאם מתחלה נקובים וכו': כתב</b> הראב\"ד זאת לא מצאתי וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש הא דתניא פרק כלי עור והוא בתוספתא פרק י\"ג דכלים הסל והפחלץ של גמלים וכו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים היינו לומר שעשאן מתחלתן שאינם מקבלים רמונים דומיא דמאי דתנן שולי קורפיות ושולי קוסים הצידונים אע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן ומה שהקשה ממה ששנינו הפחלץ של גמלים טהור מכלום צ\"ל שהוא מפרש פחלץ עשוי כתבנית אחת וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפיפירות שעשה להם קנים וכו'.</b> בפי\"ז דכלים ופירש רבינו אפיפירות כלי ארוג מקנים ימתחו זמורות הכרמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שכולה נקובה כמוציא רמון.</b> בתוספתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שאינם יכולים לקבל וכו'.</b> שם כר״ש לגבי ר״מ. וכתב הר״י קורקוס ז״ל קשה דהא איבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) ר״מ ור״ש הלכתא כמאן וסלקא בתיקו ודרך רבינו לפסוק כדברי המחמיר שבהם ואיך פסק כר״ש לקולא דודאי משמע דכזית הוי נקב מועט מרובו וי״ל שרבינו סמך על מ״ש בסוף המצניע (שבת דף צ״ה צ״ו) דלא אמרינן ברובו אלא לענין צמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש נגממו שעורן במה שהן.</b> ופירש רבינו אם נשאר שיקבל כל שהוא יטמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלים של פת וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קופת הגננים וכו'.</b> שם ומפרש רבינו שהם דברי ת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בית קערות.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בית הרעי וכו' הואיל ומקבל את הרעי הרי זה מקבל טומאה.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי עץ שנחלק וכו'.</b> בפי\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכגון תמחוי המזנון.</b> ע\"ש שמשימין בכל קערה מין אחד של תבשיל תרגום למינו לזנוהי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בית לגינין וכו'.</b> תוספתא פי\"ג דכלים שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפלת שאמצעיתה גבוהה וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>השלחן והדולפקי וכו'.</b> משנה פרק כ\"ב דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי נסרים וכו'.</b> שם פ\"כ נתחסמו אע\"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבלא שמילאה עצים וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ספסל שנתפרק וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלים של גמלים וכו'.</b> תוספתא ספי\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלחן או הדולפקי וכו'.</b> משנה פרק כ\"ב וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חיפה הכל טהור בין בציפוי עומד וכו' עד סוף הפרק.</b> ועיין במה שכתבתי ספ\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עור וכו'.</b> פרק י\"ו דכלים: \n",
+                "<b>עור העריסה וכו' עד וישרטט.</b> תוספתא ריש פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שאין עליו וכו' לפיכך כף של עור וכו'.</b> משנה פי\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן העור שמלקטים בו.</b> שם המלקט של בקר והחסום שלה והמדף של דבורים והמניפה הרי אלו טהורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בית האצבעות וכו'.</b> פכ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבנט של עורות וכו'.</b> שם הזון והבורכייר טמאין והשרולים טמאים ומפרש הזון האבנט של עור והבורכייר עורות שתופרין הקיטעים על ארכובותיהם והשרולין עורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותם בזרועותיהם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שתופרים ממנו כיסוי ליד וכו'.</b> פרק י\"ו קסיא של זורי גרנות של הולכי דרכים של עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה וכו' זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור ונראה שרבינו היה גורס של זורעי גנות במקום של זורי גרנות ויותר נראה שהוא ט\"ס בספרי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור הנקב וכו' החמת משתנקב וכו'.</b> פי\"ז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ומה שכתב התורמל שנפחת וכו' עד שאינן מקבלות כדרכן.</b> פרק י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי עור שיש לו לולאות וכו'.</b> ריש פרק כ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיס של שנצות וכו' עד צורת הכלי.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שכרך בו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התפילין של ראש וכו'.</b> בפרק י\"ח: \n",
+                "<b>וכן סנדל שהוא טמא מדרס וכו' עד טהור.</b> פרק כ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תפילה שנטמאת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכדור והאימום וכו' עד סוף הפרק.</b> ריש פרק כ\"ג: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל כלי מתכות וכו'.</b> בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"א): \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד הסייף וכו' והסכין וכו'.</b> בפרק י\"ד דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך העושה כלים וכו' עד שידוע שנעשו מן הכלים.</b> שם פרק י\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל מסמרות שאין ידוע וכו'.</b> שם וכבית הלל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הרי אלו מקבלים טומאה לפי שאינם גולמים א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. [רבינו] כתב בפי' המשנה שם ואין הכוונה שיותך זאת הגרירה או אלו הקצוות ויעשה מהם כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות [דיבק וחיבר אותם במסמרים] עד שעשה מהם דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה שזכרנו ואף על גב דמתניתין מיתניא גבי כלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה ה\"ק כל כהאי גוונא אפילו מכני כלים וכו' לא אמרינן בהו שחזרו לטומאה ישנה כיון שהם גולמים לא קרינן בהו חזר ועשה מהם כלים אבל העושה כלי משברי כלי מתכות וכו' ע\"כ אינם נעשים כלים אלא על ידי התכה ואז עושים מהם כלים גמורים לא גולמים ולפיכך חזרו לטומאתן ישנה וז\"ש בבבא קמייתא שהכלים הנעשים מכני כלים וכו' שלא על ידי התכה אינם אלא גולמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שלא ניקבה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא הטמא בכלי עץ וכו'.</b> בסוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי המלחמה וכו' וכל תכשיטי האדם וכו'.</b> סוף פרק י\"א דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו דינר שנפסל וכו'.</b> שם פי\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן קמיע של מתכת וכו'.</b> תוספתא פרק ח' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'.</b> ריש פרק י\"ב דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם.</b> בתוספתא פ\"ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול \n",
+                "<b>לאדם ומ\"ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אף על פי שאין לו ענבול.</b> בפרק במה אשה עלה נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפרצופות וכו' עד שבו חותמין בלבד.</b> תוספתא פרק שמיני דכלים: \n",
+                "<b>וכל הטבעות טהורות וכו'.</b> ריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"ב ע\"ב): \n",
+                "<b>טבעת השיר וכו' וכן מקל וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים יורדים וכו'.</b> סוף פרק כ\"ה דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש שוטה וקטן יש להם מעשה וכו'.</b> ריש פרק ו' דמכשירין ופ\"ק דחולין (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוג של דלת וכו'.</b> בר\"פ במה אשה עלה נ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> אומן שעושה וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פ\"ח דכלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כלי מתכות וכו' עד הכל מקבל טומאה.</b> פרק י\"א דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד כיצד עקרב של פרומביא א\"א נ\"ל שלא מן השם הוא זה וכו'. לא ידעתי למה ידחה טעם אחד מפני שיש לו טעם אחר. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> לא בא למעט אלא כסויי הכלים וכו' כמו שמפורש במקומו. לא ידענא מאי קאמר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> טסים של ברזל שמניחין על וכו' עד משנפרק.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבעת אחת וכו' עד כבלים.</b> פרק במה אשה עלה ס\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ\"ע א\"א כל מ\"ש משום שיש לו שם בפני עמצו או משום שאין לו שם בפ\"ע וכו'. ואין דבריו מוכרחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטלא של חוליות וכו' עד צואר קטנה.</b> פרק י\"א דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכיסויים וכו'.</b> פרק י\"ד שם כל הכיסויים טהורים חוץ משל מיחם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומכיסוי טני של רופאים וכו'.</b> פי\"ב דכלים כיסוי טני של מתכת וכו' של רופאים טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיסוי של מתכת וכו'.</b> שם פי\"ד כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשקולות של מתכת וכו'.</b> שם פי\"ב קנה מאזנים של סרוקות טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות טמא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד קנה מאזנים של עץ א\"א נ\"ל אפילו של מתכת וכו'. ואפשר שרבינו לרבותא נקט דאפילו קנה של עץ טמא מפני האונקיות התלויות בו אע\"פ שאינם קבועות בו: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע. י\"ל שרבינו דייק לשון המשנה דגבי סרוקות קתני טמא מפני אונקיות וגבי בעלי בתים קתני אם יש בו אונקיות ולישנא דיש בו משמע שהן קבועות בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקלות שנשתברו וכו'.</b> תוספתא סוף פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע שנפסלה וכו'.</b> משנה פי\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אונקלי של כתפים וכו' עד הרי הם כמקצת כלי.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו אונקלי שבכתלים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> שלשלת שיש בה בית נעילה וכו' עד ושל בעלי בתים טהורה.</b> ריש פי\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שלשלת של מושחי קרקע וכו' עד י' טפחים.</b> פי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכדור של מתכת והסדן: הקנטר של בנאי והדקר של חרס.</b> פרק י\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחמור של נפח.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמטולטלת וכו' עד סוף הפרק.</b> סוף פי\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב והאפרכס של מתכת.</b> סוף פרק י\"ד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מסמרות שמחזיקים בהם וכו'. ומ\"ש וכן המסמרות שתוקעין בהם וכו'.</b> פרק י\"ב אונקלי שבכתלים טהורה: \n",
+                "<b>כיצד מסמר שהתקינו וכו'.</b> פ' י\"ב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טהור עד שיצרפנו א\"א פירוש לפי שהמסמר שנוקבים בו את החבית וכו'. וטעם נכון הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב או להוציא את הפתילה וכו'. ומ\"ש התקינו לפתוח בו את החבית וכו'.</b> משנה פרק י\"ב וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ד)</small> ומה שכתב מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח וכו' עד מסמר הגרדי וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מסמר הגרע א\"א לא נראה כן מהתוספתא וכו'. ולדברי רבינו אפשר שבתוספתא מחשיב האיזמל שמקיזים בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך על זרועו של עץ תקוע בקרקע ותנא דמתניתין לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה העול וכו' עד ושאר כל המסמרות שבה טהורים.</b> פרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עקרב בית הבד מקבל וכו'.</b> פרק י\"ב: \n",
+                "<b>ארון של גרוסות אע\"פ שהוא וכו' עד מקבלת טומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ריחים של פלפלין מקבלת טומאה וכו'.</b> משנה סוף פרק שני דביצה (דף כ\"ג ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי וכו'.</b> פי\"ב דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין וכו'.</b> שם הייתינים טמאים והרכין טהורים ובתוספתא (פ\"ב דב\"מ) אלו הם הייתינים אלו שהחנווני מנער בהם את הקדרה ואלו הן הפרכין אלו הקבועים בכירים ופי' רבינו שמשון מנער מלשון ותער כדה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד טסין של מתכת א\"א מתניתין פי\"ב היתינין טמאים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקחיים שממעך בהם את הפתילה וכו'.</b> כלומר מלקחיים שנוטל בהם הקדרה ומערה אותה לקערות. ולי נראה דאפשר לפרש שנוטל הקדרה במלקחיים ומנערה מלמעלה למטה וטסין שהן קבועין בכירים היינו ברזלים התלויים במוקד ובסופם מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה וכו'.</b> משנה פרק י\"א ופירש רבינו שם קלוסטרא כלי מקשיי וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפין והפורנא טמאים.</b> שם ופירש שם רבינו הפין הם השיניים הקבועין בפותחת והפורנא הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פיקה של מתכת טהורה וכו'.</b> שם ופירש שם רבינו פיקה דמיון חצי כדור נקוב וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוש והפימא וכו' עד אע\"פ שהוא מצופה טמאה.</b> גם זה שם ופירש שם רבינו הוא מטוה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> החצוצרת שמפוצלת חוליות וכו'.</b> שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקו שלה וכו' כיוצא בו קני מנורה טהורים וכו' עד הכל טמא ופירש רבינו שם קרן ירצה בו החצוצרת וכו': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם יכולין הכל לפרקה וכו' זאת הפיסקא וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאם אינו יודע להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה וכו'.</b> הקשה עליו הראב\"ד דבר זה רחוק מן הדעת ובהפך נמצא במשנה פרק כ\"ו וכו'. וי\"ל דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורת החצים וכו' עד והקולר מקבל טומאה.</b> ריש פי\"ב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כמה הוא שיעור השבר וכו' כיצד כלי של מתכת עד למוד בהן שמן.</b> ריש פרק י\"ד: \n",
+                "<b>מסננת של חרדל וכו'.</b> סוף פרק י\"ד: \n",
+                "<b>מגריפה שניטלה כפה וכו'.</b> פרק י\"ג וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> מסרק של צמר וכו' עד אחת טהור.</b> בסוף פרק י\"ג ועיין בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ג) שהקשו רישא אסיפא ותירצו הא בגוייתא הא בברייתא וצריך עיון למה לא כתב רבינו כאותו תירוץ ובאידך דמקשה רישא דקתני וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות לסיפא דקתני התקינו אין לא התקינו לא וכתב כשינויא דרב פפא ושבק שינויא דסתם גמרא ועוד דמסיק גמרא דלית הלכתא כהאי סתמא משום דגרסי בה דווקני זו דברי רבי שמעון ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרומים שנשברו וכו'.</b> בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> מגירה שניטלה וכו' עד מפני שהיא מקצת כלי.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והרונקי בפ\"ע א\"א פירש בערוך ברזל של רהיטני וכו'. גם רבינו שמשון כתב כדברי הראב\"ד מפני התוספתא ולרבינו אפשר לומר שהתוספתא פליגא אמתניתין ואתיא כתנא אחרינא ואנן כמתני' נקיטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסייף והסכין וכו'.</b> ריש פרק י\"ג הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו פגיון סכין מעוות דומה למגל קטן וכו' והשחור מספריים קטנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מספריים שנחלקה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> שריון שנחלק וכו' עד את הגחלים.</b> תוספתא ריש פרק י' שהוא פרק ג' דבבא מציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מראה של מתכת וכו'.</b> משנה פרק י\"ד מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטשטשה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> מחט שניטל קצתה הנקוב וכו' עד ואם לאו טמאה.</b> פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסייף והסכין וכו' וכן צינורא שפשטה וכו'.</b> משנה פי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפתח עקום וכו' עד זה לתוך זה טהור.</b> בסוף פרק י\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יט-כ)</small> כלי שיש בראשו וכו' עד מפני הכותב.</b> בפרק י\"ג: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן וכו' א\"א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת וכו'. וי\"ל דאין ויכוח בזה כי הכוונה אחת שבראשו כף יהיה למה שיהיה או ליקח תבשיל או ליקח דשן הדין שוה. ומ\"ש והמלה עצמה לעז היא: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד כלי שבראשו אחד כף כסבכה וכו'. א\"א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן וכו'. וג\"ז אין בו ויכוח כי הכוונה אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורדום שניטל עושפו וכו' עד נשבר מקיפו טהור.</b> משנה פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מינקת של מתכת וכו'.</b> פי\"ד מקל שעשה בראשו מסמר וכו' עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי הוא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר ובתוספתא פ\"ד דב\"מ מניקה שעשאה לתחת הדלת אע\"פ שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמא עד שעה שתטהר מאימתי היא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך דף של נחתומין וכו'.</b> בפט\"ו וכחכמים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א טעה בכאן טעות גדולה וכו'. ופשט המשנה והתוספתא כדברי הראב\"ד ועל דרך זה הם דברי רבינו בפירוש המשנה וכפי דבריו כאן ה\"פ מניקה כמין שפופרת קצרה עושין של מתכת ומכניסין בראש המקל והיינו דקתני עשה בראשו כלומר בראש המקל מניקת וכן אם עשה שפופרת של מתכת תחת הדלת כדי שלא תאכלנו האש והשתא קאמר שאם זאת השפופרת נטמאת וקבעה בראש המקל או בדלת טהרה מטומאתה היתה כלי כלומר אבל אם זאת השפופרת לא נטמאה וזהו היתה כלי כלומר שלא היה עליה אלא שם כלי בלבד לא שם כלי טמא וחברה למקל או לדלת טמאה כלומר עדיין לא בטל שם כלי מעליה והרי היא מקבלת טומאה כמות שהיתה והדר קאמר הא דאמרינן ברישא שאם היתה טמאה וקבעה במקל או בדלת טהרה מטומאתה מאימתי תטהר בש\"א משיחבל כלומר משיכה עליה כל כך בתחיבתה בעץ עד שתתחבל כלומר שתתקלקל ובה\"א משיחברנה בעץ היטב טהרה וז\"ש רבינו משיקבענה וכו' ויחברנה עם העץ ותוספתא ה\"פ מניקת שעשאה לתחת הדלת כלומר שקבעה תחת הדלת אחר שנטמאה טהורה מטומאתה אע\"פ שמשתמש בה אחרי שקבעה בדלת היתה טמאה כלומר אבל אם היתה ראויה לקבל טומאה ולא נטמאה ועשאה תחת הדלת טמאה כלומר עדיין היא מקבלת טומאה כמו שהיתה עד שתטהר כלומר עד שישנה מעשיה והדר קאמר מאימתי היא טהרתה ארישא קאי כדפרישית במתניתין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עץ וכלי עור וכו'.</b> ריש פרק ב' וריש פרק ט\"ו דכלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלי מתכות וכו' חזרו לטומאה הישנה.</b> שם רפי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפני מה גזרו על כלי מתכות וכו'.</b> פרק קמא דשבת עלה י\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות וכו'.</b> רפי\"א וכתנא קמא: \n",
+                "<b>נטמא במת והזה עליו בשלישי וכו'.</b> סוף פרק י\"ד וכרבי יהושע: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו א\"א אני לא הכרתי דבריו וכו'. ואין הכרח בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברזל טמא וכו' וכן טיט שבללו בגללים וכו'.</b> פי\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות וכו'.</b> תוספתא פרק שמיני אלא שכתובה בחילוף וכך היא גירסת ר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ח)</small> קרדום שעשאו וכו' עד אחר המקבל.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי מתכות שנטמא וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-טו)</small> כלי זכוכית שנטמאו וכו'.</b> פרק קמא דשבת (דף י\"ו): \n",
+                "<b>וכן כלי זכוכית שנשברו וכו' עד ברוב גובהו טהור.</b> בסוף כלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב דצלוחית קטנה היא הניטלת ביד אחת וגדולה היא הניטלת בשתי ידים.</b> הכי משמע בתוספתא בסוף כלים. וכתב הראב\"ד נפגם בו שליש א\"א דעת כריסו היא וכו' ואני אומר שרבינו היה גורס שליש ברובו ופירושו בה נכון והראב\"ד היה גורס שלש ולפיכך פירש מה שפירש: \n",
+                "<b>ומה שכתב ניקב וסתמו וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n",
+                "<b>והכוס והצלוחית וכו' עד מקבלים טומאה.</b> תוספתא בסוף כלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זכוכית שעושים אותה למראה טהור וכו'.</b> משנה שם אספקלריא טהורה: \n",
+                "<b>התרווד של זכוכית וכו'.</b> שם וכר\"ע מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמחוי של זכוכית וכו'.</b> שם תמחוי שעשאו אספקלריא טמא ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא טהור: \n",
+                "<b>וכל כלי זכוכית וכו'.</b> תוספתא בסוף כלים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כבר ביארנו וכו' נמצא הטמא בכלי חרס וכו' עד אוכלים ומשקין עד שיגעו בהן.</b> פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב). ומה שהביא ראיה מדכתיב אל תוכו מתוכו הוא מתטמא וכו' בת\"כ הוא ובפרק קמא דחולין מייתי לה מקרא אחרינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו וכו' עד ואתה טמאתני.</b> פרק שמיני דכלים ופ' שמיני דפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שנגעו משקין טמאים וכו' נגעו אוכלין וכו'.</b> ריש פרק ב' דכלים גבי כלי חרס מיטמאים מאחוריהם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו וכו': כתב</b> הראב\"ד מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים א\"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גומא שהיה השרץ וכו' לפיכך השרץ שנמצא וכו' עד אין לו במה יתלה.</b> משנה פרק ט' דכלים: \n",
+                "<b>נמצאו בנחושתו של תנור וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נמצא שרץ במקום הנחת עצים וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> השרץ שנמצא בעין של תנור וכו' עד מן הסתימה ולפנים.</b> שם פרק שמיני: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן אם נמצא באויר העין טהור וכו'. א\"א זה כתב מפני שראה במשנה וכו'. גם ר\"ש פירש כפירוש הראב\"ד ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ\"ל דאם היה התנור באויר אפילו כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס ששותים בו וכו'.</b> בספ\"ב המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שהיו לו ג' שפיות וכו'.</b> ספ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש היו שוות וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלפסים זו בתוך זו וכו'.</b> שם ספ\"י: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היה השרץ בתחתונה וכו' עד חוזר ומטמא את האלפס א\"א אני כתבתי עודפות וכו'. ומה שכתב וסוף דבר אין זה כלום שא\"כ הכל טמא מאויר התחתונה, לא ירדתי לעומק דעתו שמאחר שהוא ז\"ל מעלה כאן דכל מה שהוא תוך אויר התחתונ' נטמא ולא נפטר מטומאה מטעם תוך תוכו היאך חזר וכתב שכששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות חוץ מן העליונה שכל האמצעיות שהתחתונה עודפת עליהן ה\"ל להיות טמאות דהא לא מטהרי משום תוך תוכו כפי מ\"ש בסמוך וצ\"ע. ומה שכתב ומכאן יש סיוע למ\"ש שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרס אל תוכו ולא תוך תוכו וכו' והוא פירוש יפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבלא של חרס וכו'.</b> בסוף פרק שני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היו בתיו קבועים במסמר וכו': כתב</b> הראב\"ד היו בתיו קבועים א\"א והוא שיש שם דופן עודף עכ\"ל. ופשוט הוא נלמד ממתניתין דבסמוך ולכן לא חשש רבינו לכתבו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המציל בצמיד פתיל וכו'.</b> פרק שמיני בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' ופירש שם רבינו יצטרך שנקדים בכאן שרשים וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש טבעת טמאה וכו'.</b> פ\"ט כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרנגול שבלע שרץ וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים שבתוך הפה וכו' כיצד אדם וכו'.</b> גם זה שם מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה לו בתוך קומטו כו'.</b> פרק יוצא דופן עלה מ\"ב ע\"כ: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שסוף משקה לצאת א\"א יש כאן שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן שרבינו העתיק לשון המשנה ואם מפני שלא כתב דין התוספתא י\"ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דדוקא הני משום דדמו לספוג אבל שאר דברים דינם כחרסים דקתני שאם לא הוסק התנור טהור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספוג שבלע וכו'.</b> פ\"ט וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במשקין וכו'.</b> פרק האשה שהיא עושה צרכיה עלה ס\"ב ע\"ב כר\"י וכאוקימתא דרב פפא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בגפת חדשה וכו'.</b> פרק תשיעי דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שחלקו במחיצה וכו' לפיכך תנור שחצצו וכו'.</b> ריש פרק ח' וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> כלי שהיתה הטומאה בתוכו וכו'.</b> בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כוורת או קופה וכו' עד נטמא.</b> רפ\"ח שם: \n",
+                "<b>וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום וכו'. ודעת רבינו שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל. ומה שכתב ומשנה שלימה היא בפ\"ח היינו דתנן ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו כזיתים העשוי למשקים שיעורו המשקים [העשוי] לכך וכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה איני יודע מה הכרע מביא ממנה הראב\"ד שהרי רבינו כתבה ומפרשה בכלי חרס אבל בכלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל כשיעורן לקבל טומאה מהטעם שכתבתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלים וכו' עד מטילין אותו לחומרו.</b> ריש פ\"ג וסוף פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סתם נקב כלי חרס וכו'.</b> כתב הראב\"ד טעה בכל זה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת פחותה וכו'.</b> משנה ריש פרק ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמת והכפישה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור פשוט וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו וכו' לפיכך חבית שהיתה מליאה וכו' עד סוף הפרק.</b> בפ\"ח חבית שהיא מליאה משקין [טהורין] ונתונה למטה מנחושתו של תנור וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין כלי חרס וכו'.</b> סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן. \n",
+                "<b>ומ\"ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה.</b> רפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהתחיל לבנותו וכו'.</b> רפ\"ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח: \n",
+                "<b>הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'.</b> שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכופח אם עשאו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהוסק מאחוריו וכו'.</b> משנה פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל.</b> תוספתא דכלים פ\"ד אלא שבסוף יש קצת שינוי: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב\"ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב\"ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא\"ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב\"ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק\"ל דמשמע דרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פרק ב' דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו רבי יוחנן בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כרבי יוחנן בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור או כירה וכו'.</b> סוף פ\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד אין מתטמאין מאוירן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שאינו מחובר בארץ וכו'.</b> פרק כל הכלים עלה קכ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה.</b> פרק ח' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבנים שחיברן זו לזו וכו'.</b> תוספתא ריש פרק ד' דכלים וכרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטירת הכירה טהור.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חביות וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת.</b> משנה רפ\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יח)</small> האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק.</b> פרק ז'. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם היה מחובר בארץ וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תנור גדול וכו'.</b> רפ\"ה דכלים ופרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב והכירה שיריה שלש אצבעות וכו' עד שיעורו ככירה.</b> רפ\"ה דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שנטמא וכו'.</b> שם וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב חילקו לשנים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>חילקו לשנים בשוה וכו'.</b> פ\"ב דבכורות עלה י\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל טבלא של חרס וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שחילקו לשלשה וכו' עד אופות בו והוא טהור.</b> פרק ה' דכלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב היתה בו חוליא אחת וכו'.</b> תוספתא פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ו)</small> תנור שבא מחותך וכו' עד ואם לאו טהור.</b> פרק חמישי דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המביא שברי חרס וכו'.</b> תוספתא ריש פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פטם שקרזלו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-יא)</small> תנור של סדקין וכו' עד ואם יש בו רוב תנור מקבל טומאה.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שנתן בו עפר עד חציו וכו'.</b> משנה פרק ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכירה מקום שפיתת וכו'.</b> פרק כירה (שבת דף ל״ח ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך כירה שנחלקה וכו'.</b> משנה פ\"ז דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקלתות של בעלי בתים וכו' עד סוף הפרק.</b> ריש פ\"ז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> כל ידות הכלים וכו': לפיכך האבן היוצאת וכו' עד שיעורו ככירה.</b> פרק חמישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוסף התנור וכו' עד ושל צבעים טהור.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עטרת הכירה וכו' עד ואפילו על שלש אבנים טמאה.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הפך וכו'</b> גם זה שם וכר״מ ואע״ג דרבי שמעון פליג עליה פסק כר״מ משום דבפרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) אמרינן מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר״מ דתנן בית הפך ובית התבלין וכו' ועוד דר״מ מחמיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינם חיבור לה אלא מדברי סופרים וכו'.</b> בפרק במה טומנין כן כתב רבינו שמשון וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר הכירה וכו'.</b> פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהן.</b> נלמד ממה שכתבתי בסמוך דאיתא בפרק במה טומנין. וכתב הראב\"ד אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה אין חבירתה טמאה וכו' א\"א לי נראה מ\"ש אינו מיטמא באויר וכו'. טעמו משום דמסיים בה במתניתין כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר נותן את השפוד וכו' ופירש ר\"ש משום דכירה גבוה וכו' וגם רבינו פירש שם להיות חצר הכירה נגד פי הכירה אמר איך נדע מה מהאויר וכו'. ומשיג הראב\"ד על רבינו שהשמיט השערה זו דרבי ישמעאל דמדסתם לה סתומי משמע שכל שלא נכנס השרץ תוך כתלי החצר לא נטמא החצר ואפשר לומר שרבינו בכאן סובר דרבי ישמעאל לא לפרש דברי ת\"ק בא אלא לחלוק ופסק כת\"ק: \n",
+                "<b>היתה חצר הכירה מופרשת וכו'.</b> בפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניטל אחד מהם וכו'.</b> שם וכרבי מאיר לגבי רבי שמעון: \n",
+                "<b>עשה לה שני הפטפוטים וכו'.</b> גם זה שם וכר\"מ דמחמיר לגבי ר\"ש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מדקדקים בכל השיעורים האלו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ה)</small> כלי חרס אינו מקבל טומאה וכו' לפיכך הכסא והמטה וכו' עד מסננת לתוכו את הירק.</b> בפ\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק ב'. כתב הראב\"ד וחבית הדפונה בשולי המחץ וכו' ולא נעשית לקבלה וכו' א\"א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש וכו'. ולא זכינו לדעת מה היה הראב\"ד מפרש בה ולדעת רבינו יש לומר דל\"ק שחבית זו קטנה ביותר ולא נעשית לקבלה אלא בית יד המחץ שהוא ניטל העושים אותו כמין חבית קטנה לנוי כן פירש רבינו בפירוש המשנה וקרוב לזה פירש ר\"ש: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד חבית של שייטין חדה וארוכה עכ\"ל. ואיני יודע למה היא טהורה שאע\"פ שאינה יכולה לישב שלא מסומכת טמאה שלכך נעשית מתחלתה כמו שולי קורפיות ושולי קוסים הצדוניים שאע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאים מפני שלכך נעשו מתחילתן כדאיתא בפרק ד' ואפשר דשאני התם שנעשו לקבלה אלא שקשה א\"כ תיפוק לי מהאי טעמא לחוד כמ\"ש רבינו וג\"ז טעם רבינו שמשון שכתב חבית של שייטין כמין חבית חלולה מבפנים ואין לה פה כדי ללמד בה לשוט ע\"פ המים: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הראב\"ד וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה א\"א זה כתב תחת מה שראה במשנה וכו'. וז\"ל בפירוש המשנה מגופת היוצרים וכו' ור\"ש פירש מגופת היוצרים להכי נקט יוצרים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טיטרוס אע\"פ שהוא נקוב וכו'.</b> משנה שם כרבי יוסי: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א אני שונה רבי יוסי מטמא וכו'. ועל מה שטען על רבינו מדרבי יוסי קתני מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע\"פ שמוציא פרוטות י\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שהוא נקוב מתטמא מפני שאינו נקוב נקב גדול שיצאו ממנו כל המים אלא נקוב נקבים קטנים והמים יוצאים ממנו מעט מעט באיחור גדול ולזה נקרא מוציא פרוטות לא לומר שהנקב ההוא מוציא פרוטה קטנה כמו שכתב הראב\"ד בדעת רבינו אלא כמו שפירשתי וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל טיטרוס הוא כלי חרס תושבתו רחבה וכו' וכאן הוסיף שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשויין לקבלה וג\"ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסים בצדדין שאילו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא היה נעשה לקבלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלפיד של חרס וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל וכו'.</b> זהו פירוש מה ששנינו שם ובית שקעו של נר מטמא באויר וכו' כן פירש שם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גסטרא שמניחים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספינה של חרס וכו'.</b> שם ובפרק רבי עקיבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שנשברו וכו'.</b> בת\"כ פרשת שמיני מנין לרבות שברי כלי חרס ת\"ל וכל כלי חרס: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מפני השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס א\"א כמה אני תמה על זה וכו': \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך.</b> בפ\"ב דכלים הדקים שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרס שאינו יכול לישב וכו'.</b> ריש פרק ד' וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס ששוליהם חדים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה יקבל החרס וכו'.</b> בפ\"ב (דף ח') וכרבי ישמעאל וצ\"ע למה לא פסק כר\"ע ואפשר שסובר רבינו דרבי ישמעאל הוה רביה אך קשה דבמתניתין תנן מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל ובדר\"ע תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כרבי ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר\"ע ואפשר דעד חמש סאין דנקט רבי ישמעאל לאו דוקא חמש סאין דה\"ה לטפי ומשום הכי נקט חצבים גדולים לכלול כל מה שהם גדולים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי חרס קטן וכו'.</b> תוספתא פ\"ב הפכין והגלילין והחביות שביהודה יש להם קרקרנות ואין להם דפנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזקת חרסים הנמצאים וכו'.</b> תוספתא פ\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא זו מוחלפת וכו'. ואני אומר נוסחא דידן כנוסחת רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד שאינו יודע שהרי מפורשת בדברי רבינו מפני שרוב חרסים הנמצאים בבית היוצר הם גסטריות לכלים כלומר הם ראויים להושיבם תחת הכלים לקבל המשקים הנוטפים מהם. ועל מה שפירש הראב\"ד לפי גירסתו ק\"ל שכתב והיוצר הסיקן עם שאר כלים שלא לצורך למה יסיקם שלא לצורך ועוד שכתב שאינן נחשבות בעצמן שהחשיבות מחשב השברים שאם הם ראויין לשמש תשמיש כלי כי לא אחשבינהו מאי הוי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור השבר וכו'.</b> בריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע (שבת דף צ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חמש מדות בכלי חרס וכו'.</b> בס\"פ המצניע וכפירש\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החבית שיעורה כאגוזים.</b> בפרק כ\"ג דכלים וכרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש האלפס והקדרה וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>וכן עריבה של חרס וכו'.</b> תוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפך והטני וכו'.</b> משנה פרק שלישי וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית שנפחתה וכו'.</b> רפ\"ד וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתרעעה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניטלו אזניה וכו'.</b> בפ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אזן אחת וכו' עד נדונית כחבית.</b> תוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנסדקה וכו'.</b> משנה פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיאך יודע דבר זה וכו'.</b> תוספתא פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גסטרא שנתרעעה וכו'.</b> משנה פרק רביעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גסטרא שנפחתה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו'.</b> משנה פרק ד': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד על מ\"ש נכנסה הטומאה באויר הגיסטרא אפילו היתה כנגד החידוד לא נטמא החידוד א\"א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגיסטרא וכו'. יש לתת טעם לפירוש רבינו דכשם שמטמא במגע היינו לומר שאם נגע שרץ בגיסטרא נטמאו גם החידודין כך אינו מטמא באויר היינו לומר שאף ע\"פ שנטמאת הגיסטרא באויר לא נטמאו החידודין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> חבית שנתרעעה וכו' עד ואינן בכלל הכלים.</b> משנה פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש משפך של חרס וכו'.</b> שם וכרבי עקיבא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו וכו'.</b> רפי\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך הטופל כלי חרס וכו' עד את הקרויה.</b> פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטופל כלי חרס וכו'.</b> תוספתא רפ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב טפל כלים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניקבה וכו'.</b> תוספתא שם אלא שהגירסא מהופכת בנוסחאותנו. וזהו שכתב הראב\"ד ובגפסים אינו חיבור א\"א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר דברים אינם חיבור. ונוסחא נכונה היא לענין זפת וסיד וגפסים שהם סותמים סתימה יפה אבל בבעץ וזפת אינה נכונה שאינן סותמים סתימה יפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברים הלחים וכו'.</b> משנה פרק ג' יבלית שטופלים בה הפטסים הנוגע בה טמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאפילו נטמא הכלי מאוירו,</b> צ\"ע. ומפרש רבינו דהאי הנוגע בו היינו אוכלים ומשקים דוקא שאין כלי חרס מטמא אדם וכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש טפילו של תנור וכו'.</b> שם הנוגע בטיפולו של תנור טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהא בעובי הטפילה טפח וכו' עד שלש אצבעות.</b> תוספתא ריש פרק רביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ח)</small> חבית שניקבה וכו' עד הרי זה כגוף הכלי.</b> משנה פ\"ג: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד מגופת חבית שטפל בטיט וכו'. א\"א טעה בהצעת וכו'. לא היה כאן מקום לכל החרדה הזאת שג\"כ רבינו סובר דמתניתין מילי מילי קתני כמו שמבואר בדבריו בפירוש המשנה וגם פה לא יוכל להזהר עוד ממה שעשה פה שהפסיק בין דין יבלית שטופלין בהם פטסים ונוגע בטפילת התנור לדין מגופת החבית בדברים אחרים ומה שהזכיר במגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית טעמו משום דמגופה פירושו סתימה כמו יגיפו הדלתות ומשמעה ששם אותה ע\"פ החבית בלא שום חיבור והא פשיטא דאינה חיבור ולא איצטריך לאשמועינן ולפיכך פירש דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמשמע לן שאע\"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפילה אינה חיבור מפני שהיא עומדת לינטל. ומ\"ש מי ראה מעולם טפילה על גבי מגופה וכו' י\"ל דמעט טיט שמניחים על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ואין בדברי רבינו טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצק שבסדקי עריבה וכו'.</b> משנה פרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) וכאוקימתא דאסיק רב פפא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשיחות והרצועות וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ו דכלים אלא שיש בה קצת חסרון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> יד קורדום וכו' עד אפילו ארוכים כל שהן טמאים.</b> משנה פרק כ\"ט דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל שעשאו יד לקורדום וכו' עד שאין כל הקורה חיבור.</b> פרק כ': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> עגלה שנטמאה וכו' עד לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה.</b> בפרק כ\"א: \n",
+                "<b>וכן מסכת נסוכה וכו' עד משפרעה טהור.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוט שהשילו למחט וכו' עד מן הקשר ולחוץ אינו חיבור.</b> תוספתא פרק י\"ו אלא שיש בה חסרון: \n",
+                "<b>החבל שהוא קשור בקופה וכו'.</b> משנה בסוף מקואות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ה)</small> החוטים היוצאים וכו' עד אינם חיבור.</b> בפרק כ\"ט: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושל חלוק שהוא קרוע וכו'. א\"א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי וכו'. ורבינו שמשון בשם הגאון והערוך פירשו קרוב לדברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> בשיעור הקנה והחוטים. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> החבל שמסרגין וכו' עד על צורך המטה.</b> פרק י\"ט החבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור מחמשה ועד עשרה טמא מעשרה ולחוץ טהור ובפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ד ע\"ב) מסיק חמשה כלמעלה עשרה כלמטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבנט של אריג וכו' עד הרי זה מקבל טומאה.</b> פי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד מעשרה ולחוץ טהור.</b> שם כרבי יוסי: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים למדרס אבל לשאר טומאות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מטה הטמאה וכו' עד פירשו טמאים טומאת ערב.</b> בפרק י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרע שהיתה טמאה וכו' עד סוף הפרק.</b> פרק שמנה עשר: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הזה על המטה טהרה וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור הבגד וכו'.</b> פרק כ\"ז. \n",
+                "<b>ומה שכתב מכוונות עם המלל.</b> כך היא הגירסא והיא בפרק כ\"ח שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דברי רבי שמעון וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות ופירוש מלל דרך תופרי בגדים למלול מהבגד לכופלן מעט סביב התפירה ואח\"כ תופר: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בבגדי צמר ופשתים וכו'.</b> שבת פרק שני (דף כ\"ו כ\"ז): \n",
+                "<b>אבל האורג בגד וכו'.</b> נראה שכתב כן מדתניא בפרק במה אשה עלה ס\"ג ע\"ב אריג כל שהוא טמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מטומאת מדרס וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבגדים העבים וכו'.</b> בפרק כ\"ח העבים והרכים אין בהם משום שלשה על שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקליעות וכו'.</b> פ\"ג דעדיות וכחכמים: \n",
+                "<b>הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג וכו'.</b> ג\"ז שם וכחכמים: \n",
+                "<b>המכמורות והרשתות וכו'.</b> בספ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב העושה בגד מן החרם טהור מן זוטו מתטמא.</b> בפכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה חלוק וכו'.</b> תוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משמרת של יין וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות ספרים.</b> פרק כ\"ח וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסת הסבלים וכו' ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס.</b> פכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגד שחישב עליו לצורות וכו'.</b> פרק דם חטאת עלה צ\"ד: \n",
+                "<b>בעה\"ב שעשה מטפחות וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק י\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלוק העשוי כסבכה וכו'.</b> בפ' כ\"ח חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טמא ופירש רבינו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפה שנתנו על הספר וכו'.</b> בפכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה אספלנית כו' עד וראוי למשכב.</b> שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> סבכה שמניחות הבנות בראשיהן וכו' טהורה.</b> בספכ\"ח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יט)</small> חלוק של בגד וכו' עד מפני שהיא כאבנט.</b> תוספתא פכ\"ג דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית של עני וכו'.</b> תוספתא פרק כ\"ד דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטליות שאין בהם שלשה על שלשה וכו' ואם חישב עליהם וכו'.</b> בפ' דם חטאת עלה צ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכל פחות משלש על שלש וכו'.</b> משנה בכלים פכ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פחות משלשה על שלשה וכו'.</b> ריש פרק כ״ח דכלים פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאינו מוכן טמא דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא משאינו מוכן טהור ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מפרש דבהניחו בקופסא כ״ע לא פליגי דטמא ובזרקו לאשפה כ״ע לא פליגי דטהור כ״פ בתלאו במגוד דהיינו יתד או הניחו אחורי הדלת ומסיק התם דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע הלכך הלכה כרבי יהושע ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק בתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת שהוא טמא וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה וכו'.</b> פרק כ\"ז דכלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מלח גס.</b> ג\"ז שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כד-כו)</small> שלשה על שלשה שנקרע וכו' עד מפני שהיא חשובה.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שלשה על שלשה א\"א לשון התוספתא שבכה שנקרעה וכו'. וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש על שלש שנתנה בכדור וכו' עד סוף הפרק.</b> ריש פרק כ\"ח. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב ומתטמא במדרס</b> כתב הראב\"ד אני אין לי אלא שאר טומאות וכו'. ורבינו מפרשה לענין טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים מיטמא בו ואין בזה הכרע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפץ הוא המחצלת וכו' ואעפ\"כ מתטמא היא במדרס וכו'. ומ\"ש וכן מתטמא במת וכו'.</b> בפרק ג' דעדיות ובספ\"ק דסוכה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ״ש וזה כלל גדול וכו'.</b> משנה פרק בא סימן (נדה דף מ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> כבר ביארנו וכו' השק שיעורו וכו' עד טהורים מכלום.</b> פרק כ\"ז דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בקרע אחד מהם וכו' אבל הקוצץ בכוונה וכו' עד טהור מכלום.</b> סוף פרק ד' דמעילה (דף יח): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שכל פחות משלש אצבעות על שלש טהור א\"א זה כתב מדעתו וכו'. ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהיה פחות משלש אצבעות. ומה שכתב ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא וכו'. לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפילו הכי התנה שלא יהיה פחות משלש אצבעות וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחבר שני טפחים וכו'.</b> פרק כ' דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלויי נפה וכו'.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> חלוק של קטן וכו'.</b> גם זה שם וכחכמים: \n",
+                "<b>ואלו נמדדים כפולים וכו' עד בכל הטומאות.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטלית שהיא מדרס וכו' עד על האריג.</b> פרק כ\"ח דכלים: \n",
+                "<b>תפר המטלית על הבגד וכו' עד ונעשה הכל אב.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה על שלשה שנטמא במדרס וכו'.</b> בפרק כ\"ז דכלים וכרבי יוסי. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל בגד שנטמא במדרס וכו'.</b> בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) ופירוש רבינו שלא כפירוש רש״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדין שנטמא במדרס וכו'.</b> פ\"ב וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלית שהיא מדרס וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו עורות מתטמאין במדרס וכו'.</b> פרק כ\"ו דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר וכו'.</b> תוספתא פרק ד' [דבבא מציעא] דכלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה.</b> משנה בפכ\"ו עב כסות ותכריך כסות מדרס. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל העורות המתטמאין במדרס וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס וכו'.</b> שם עור הסרוק עור הסורק ר\"א אומר מדרס וחכ\"א טמא מת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועור שלופף בו הארגמן וכו'.</b> שם עב הארגמן ותכריך ארגמן ב\"ש אומרים טמא מדרס וב\"ה אומרים טמא מת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שעשאו חיפוי וכו'.</b> שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שעשאו לעקבו וכו'.</b> תוספתא פ\"ד [דב\"ב] דמסכת כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנעל שעל האימום וכו'.</b> משנה בפרק כ\"ו וכחכמים פירוש אימום פורמ\"א בלעז וטעמא משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לשמטו מהאימום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עור הראוי וכו'.</b> שם כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא הענבה ופירש רבינו עונבה עור שמחפין בו המרכב וכן פירש רבינו שמשון: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם חישב עליו להיות עור שלחן א\"א כמדומה אני זו היא קטבליא עכ\"ל ורבינו בפכ\"א פירוש סקרוטיא עור שאוכלין עליו וקטבליא פירוש עור ששוכבין עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס.</b> בפכ\"ו אלו עורות טמאים מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקרוטיא עור קטבליא וכו' וכתבם רבינו בתחילת פרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בעורות בעל הבית וכו'.</b> גם זה שם וטעמא משום דבעל הבית אינו עשוי למכרן ועושה מהם מטות ודלבקאות וטבליות ומשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבה מטמאתו דעביד דמימליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם מטמא במדרס וכו' שנאמר והנוגע במשכבו.</b> פרק מרובה עלה ס\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש גזל משכב ודרס עליו וכו' גנב משכב וישב עליו טמא וכו'.</b> מתבאר ממה שיבא וממה שקדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודרס עליו בלא נגיעה.</b> טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע ולפי זה מ\"ש גנב משכב וישב עליו טמא היינו אפילו בלא נגיעה ומכל מקום יש לתמוה דהא מיעוטא דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך גנב שגנב עור וכו' עד אלא א״כ נתייאשו הבעלים.</b> פרק כ״ו דכלים וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעיניה דמייאש ד״ה יאוש קני ואף ע״ג דרבה פליג עליה משמע דהלכתא כוותיה דהא אביי דבתרא הוא סובר כוותיה ופשטא דמתניתין אתיא כוותיה ותו דהא דקאמר במרובה ואף רבי אלעזר סובר חיוביה לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב ואם נתייאשו הבעלים טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שנטמא במדרס וכו'.</b> ספכ\"ו וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי עור שנטמא במדרס הזב וכו'.</b> תוספתא פרק ו' דב\"ב דמסכת כלים. \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד החמת שעשה שטיח וכו'.</b> משנה פרק כ\"ח דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים שעיקר עשייתן לקבלה וכו'.</b> ריש פ\"ב דכלים הכרים והכסתות שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו שאלו הכלים כאילו נעשו מתחילה לשני דברים יחד להיותה מכלי קיבול ולישב עליה ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קיבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס ופירוש מרצופין אלפרגא\"ש. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד עד סאה.</b> ג\"ז שם נפחתו וכו': \n",
+                "<b>וכל החמתות שנפחתו וכו'.</b> [פכ\"ו מ\"ד] וכת\"ק: \n",
+                "<b>וחמת חלילין וכו'.</b> בפרק כ': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל פשוטי כלי עץ וכו'.</b> תורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטה והכר וכו' עד את הכלים.</b> פרק כ״ג ופירש רבינו שמשון של מת המיוחדים למת והטעם שהם טמאים מדרס מפרש בתוספתא מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות מתיהם. ומשבר של חיה עשו לישב עליו בעת הלידה וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים רבינו ור״ש פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים ועל מה שפירש רש״י בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ח ע״ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה [ומאספים עליה בגדים] ומניח מוגמר תחתיה והבגדים מתגמרים צריך לומר שכשמאספים עליה בגדים יושב עליה. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אמר רבי יוסי אין בהם משום מושב ואף על גב דבמתניתין הכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמא דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים ועוד דמתניתין ספכ״ב דכסא של כלה שניטלו חפויו בפשטא פליגא ארבי יוסי: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכסא של קטן וכו'.</b> בפרק כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ה)</small> כסא של ברזל וכו' עד ואחת של שיש אינו מקבל טומאה.</b> בספכ\"ב ופירוש טרסקל סל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הפריש העור המחופה על הברזל וכו'. א\"א נ\"ל בשנטמא כשהוא מחובר קאמר וכו'. ואני אומר פירוש הראב\"ד יפה הוא אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש כפירוש האחר שכתב מתטמא דמשמעו מקבל טומאה ומה שהוקשה להראב\"ד על אותו פירוש יש לומר דסד\"א דכיון דהופרש העור מן ברזל ה\"ל ככלי שנשבר ולא יטמא לא זה ולא זה קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נסרים שבמרחץ וכו'.</b> שם וכחכמים ופירש רבינו ששגמן כמו שעמן והוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר חיברן בשעם עד ששבו לוח אחד הבלנים ישבו עליהם והמים ילכו תחתיהם אומרים חכמים שהם לא יטמאו במדרס הזב מפני שאינם עשויים לכוונה שישבו עליהם אלא שילכו המים תחתיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכלכלה והסל וכו'.</b> בספכ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורות בית הבד שעשה ראשה האחד כסא וכו'.</b> בפכ\"ב כסא אין טמא אלא מקומו קבעו בקורת בית הבד טמא ואינו חיבור לה עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה וכו' וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה וכו'.</b> בפכ\"ב כסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין וידוע דהלכה כבית הלל וא\"ת מ\"ש מכסא שקבעו בקורת בית הבד שהוא טמא ויש לומר דהאי נמי הכסא טמא ולא אמרו בית הלל מטהרים אלא לענין שאינו חיבור לה שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצת הקורה וכו'.</b> בפרק כ\"ב ישיבת הסתת טמאה מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומקום ישיבה שאחורי הקרון וכו'.</b> תוספתא פ\"א דב\"ב דמסכת כלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי כלונסות וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דב\"ב שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כופת של תמרה וכו'.</b> תוספתא דכלים שם כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים רבי יוסי ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהרים ומשמע התם דהלכה כמטהרים ופירוש כופת חתיכת עץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בול של עץ וכו'.</b> משנה פכ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ובול הוא חתיכת עץ מלשון לבול עץ אסגוד (ישעיהו מ״ד:י״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי כלונסאות החקוקין עד טהורים.</b> תוספתא פ\"ב דב\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> העושה כפה וכו' מחצלת וכו'.</b> בספי\"ז מחצלת הקש ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר והלכה כר\"ע מחבירו ותנן תו התם של קנים ושל חלף טהורה ומפרש כאן רבינו דהיינו לומר שהיא טהורה מן המדרס וז\"ל הטעם מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה ובפי' המשנה כתב רבינו דטהורה מטומאת שרץ קאמר אבל טמאה מדרס ומ\"ש כאן נ\"ל עיקר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושאר המחצלאות וכו'.</b> בספ\"ק דסוכה (דף כ') וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצלת שעשה לה קנים וכו'.</b> בסוף פרק כ' מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי פירוש כשעשה קנים לארכה אינה ראויה לשכיבה שהקנים מזיקים לשוכב ולפיכך היא טהורה וחכ\"א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדין על דמיון כי יונית כן כתב רבינו בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב כאן כעין גאם</b> ט\"ס הוא וצריך להגיה כמין כי וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נחלקה לרחבה וכו'.</b> שם ודלא כר\"י דיחידאה הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב לאורכה וכו' עד ותתנקב.</b> שם ופירש שם רבינו ראשי מעדנים הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בהם המחצלאות ויחבר הקנים וכאשר התיר קצות החבל הנה כבר נשרו כולם ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו</b> הוא בפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שפתחה וכו' פתחה מצדה וכו'.</b> בספי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה של קטן וכו'.</b> משנה בספ\"ב דיו\"ט (דף כ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל של זקנים וכו'.</b> בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ז) מפרש רבא טעמא דטהור משום דלתרוצא עבידא ופירש״י לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל של סיידין וכו'.</b> בפרק ג' דעדיות סנדל של סיידין ר״ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק רבינו כר״ע משום דאמרינן בסוף פרק במה אשה (שבת דף ס״ו) דר״מ סבר כוותיה ורבי יוסי או ר״י בן נורי פליג עליה א״כ הו״ל ר״ע ור״מ רבים ופירש״י סנדל של סיידין מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלים אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף העור ומקשה בגמרא טמא מדרס הא לאו להילוכא עבידי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קב של קיטע וכו'.</b> משנה סוף פרק במה אשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומתטמא במדרס.</b> שם כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו טמאים משום מרכב וכו'.</b> בפרק כ\"ג דכלים אלו טמאים משום מרכב זירוז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס ר\"י אומר טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון אבל אוכף של נאקה טמא ומשמע לרבינו דמדוכה המדית היינו מרדעת החמור. כתב הראב\"ד א\"א אוכף של נאקה וכו'. ואמת שרבינו בפירוש המשנה פירש כהראב\"ד אבל אין הפירוש ההוא מוכרח וכבר אפשר לפרש דמאי דקתני אבל אוכף של נאקה טמא רבי יוסי קאמר לה דמודה רבי יוסי בשל נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה וכבר כתב הר\"ר עובדיה ז\"ל שרבותיו פירשו כן וזהו פירוש של רבינו כאן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עץ וכו'.</b> בפרק כ' כופת שקבעו בנדבך וכו' עד ונתן עליו את המעזיבה טהור אך מה \n",
+                "<b>שכתב קבעו במסמרים וכו'</b> אינו במשנה אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספסל שניטל אחד מראשיו וכו'.</b> בפכ\"ב אלא שגירסת המשנה בניטל אחד מראשיו טהור וצ\"ע וטעמא דאם יש בו גובה טפח טמא משום דאז ראוי לישב עליו ובפחות מטפח הוי כיושב על הקרקע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא של כלה וכו'.</b> שם וכבית הלל ופר\"ש חיפוייו לשון חפי פותחת כמין שינים יוצאים מכל צד כדי שיסמכו עליהם וב\"ה מטהרים משום דלא חזי לכלה והוה כנשבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היו חיפוייו יוצאים וכו'.</b> שם פירוש מחברים ד' נסרים יחד כמין תיבה בלי כיסוי ושולים ומניחים עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חיפויים ויושבים עליהם וכשאינם בולטים מן הכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא שניטלו חיפוייו וכו'.</b> נראה שזהו פירוש מה ששנו שם כסא שנטל חפויו האמצעית והחיצונים קיימים טמא ניטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שידה שניטל העליון וכו' עד טהורים.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שנפחתה מצדה וכו' עד בטלה הטפלה.</b> ספי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה של עץ וכו'.</b> בפ\"כ עריבת פיסונות בש\"א מדרס ובה\"א טמא מת כלומר ולא מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין וכו'.</b> גם זה שם עריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת וכו'.</b> תוספתא פרק י\"ח דכלים אלא שנראה שכתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>ומה שכתב הניחה בגשמים וכו' עד וטהורה משאר טומאות.</b> משנה פרק כ' דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לפי גודלה וסדק שלה א\"א אין דרך התוספתא כן וכו'. ורבינו לפי שראה דברי התוספתא כמעורבבין לא חש לכתבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה גדולה וכו' עד בכל הטומאות.</b> שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שניטלו שתי ארוכות שלה וכו' עד שהכל הולך אחר הישנות.</b> פי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד להבא.</b> פי\"ח וכת\"ק דרבי נחמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שנפרקו איבריה וכו'.</b> בפי\"ח דכלים מטה מיטמאה חבילה ומיטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים ומיטהרת איברים ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ו מייתי לה וקאמר עלה מאי ניהו אמר רב חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעיים קצרה ושתי כרעיים למאי חזו למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדא אשלי ופירש רש\"י למסמכינהו אגודא לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעיים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה ומישדא אשלי ונותן חבלים ומסרג וראוי למשכב ומטמא מדרס: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד מפני שראויין לסמכן א\"א זה לדעת רבי נחמיה וכו'. כלומר משיג על רבינו שפסק כאן כרבי נחמיה שהוא יחידאה כלומר דהאי פלוגתא שייכא בדרבי נחמיה ות\"ק שכתבתי בסמוך ואי מהא לא הוה קשיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר\"א סברי כרבי נחמיה נקטינן כוותייהו אבל מ\"ש דקשיא דידיה אדידיה קשיא דלעיל בסמוך פסק כתנא קמא דרבי נחמיה והכא פסק כרבי נחמיה וי\"ל שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא דפלוגתא דת\"ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת\"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע\"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר\"א קתני מטה מיטמאת איברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה שנטמאת כולה וכו'.</b> משנה סוף פרק י\"ח וכחכמים וסוכה (דף י\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפרק את המטה וכו'.</b> ריש פרק י\"ט שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלש תיבות הן וכו' עד (הלכה ט\"ו) ושעושין לשחק בה לשותי שכר טהורה מכלום.</b> הכל בפרק כ\"ד וכתב שם רבינו לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש שקדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת [וכאשר יאמר טמא טמא מת הכוונה שלא יטמא מדרס] וכו' אבל יטמא במת ובשאר טומאות וכן פירש\"י בפרק רבי עקיבא. ופירש עוד בקתדרא קצרה ומוקפת מג' צדדין טמא מדרס שלישיבה היא מיוחדת. כמטה שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת גמעה של עור שאין בה שום נקב ואינה מיוחדת לישיבה. ושל אבנים העשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים עכ\"ל: \n",
+                "<b>והבאה במדה</b> היינו שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כדאיתא בפרק ט\"ו ממסכת כלים. \n",
+                "<b>ודין תיבה שנפחתה מצדה טמאה אף מדרס</b> שהרי ראויה לשכב עליה. \n",
+                "<b>מלמעלה טמאה טמא מת</b> ולא מדרס לפי שאם בא לישב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודין תריס הכפוף</b> הוא תריס גדול שמקיף את האדם משלש רוחותיו טמא מדרס מפני ששוכבים עליו במלחמה. \n",
+                "<b>שמשחקים בו בקונפין</b> כלומר פארה אישגר\"יימיר והוא קטן ואינו ראוי לשכב עליו. \n",
+                "<b>דיצת הערביים</b> הוא קטן ביותר והערביים עושים לדיצה ושמחה ואינו כלי של תשמיש וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו לפי שהיא עשויה לצורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותרבוסים הם כלים של עור כעין ארגזים ושל ספרים</b> והם מקיזי דם הם גדולים והם לישב או למזגא עלייהו והבאים \n",
+                "<b>להקיז ושאוכלין עליו</b> אינו ראוי לישב מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בססיות הם מושבות תרגום כנו בסיסיה ושלפני מטה ושלפני סופרים</b> הם לישב עליהם ושל דלפקי אינו עשוי לישיבה שאין דרך לישב לפני הדלפקי ואין הבסיס שלפניו אלא לסדר עליו התבשילין כמו על הדלפקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטות של זגגין</b> שנותנין בה כלי זכוכית תמיהא לי אמאי טמאה טמא מת מאי שנא מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים דטהור מכלום מפני שאינו ממשמשי אדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומשפלות</b> הם קופות והיה דרכן לישב על של זבל ולא על של תבן. \n",
+                "<b>ופוחלץ של גמלים</b> סבכה שטוענים על הגמלים מליאה וטהורה מכלום מפני שנקביה רחבים ביותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפצין של צבעין</b> תמיהא לי אמאי טמא טמא מת ומ\"ש מתרבוסין ששוטחין עליו \n",
+                "<b>זיתים וממפץ של גתות</b> שהם טהורים לפי שאינם ממשמשי אדם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד [לעיל ה\"ב] עריבה מב' לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס א\"א והוא שחשב עליה לישיבה וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה שרבינו לא חשש לכתוב התוספתא מפני שהיא כמעורבבת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לפי שאינו ממשמשי אדם א\"א זה הטעם מצא חן בעיניו וכו'. ואני אומר שמאחר שהטעם שנתן רבינו הוא צודק אם יש טעם אחר בדבר אין בכך כלום. ומה שכתב הראב\"ד כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות. איני יודע מהו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שלש חמתות וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכמה שיעורן החמת ד' קבין והתורמיל ה'.</b> ברפ\"כ דכלים והטעם שכשהם גדולים כשיעור הזה או יותר הם משמשים מדרס עם מלאכתן אבל פחות לא. ושל עורות הדג טהור מכלום. מפני שכל כלי שנעשה מדבר הגדל בים אינו מקבל שום טומאה כדאיתא בפי\"ו דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי שלשה סדינין העשוי לפרוכת טמא טמא מת.</b> בסוף פירקא קמא דיום טוב (דף ד') מפרש טעמא מפני שהשמש מתחמם בו שמתעטף בשוליו יש לו תורת כלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי ג' מטפחות של ידים טמאה מדרס.</b> בירוש' פ\"ח דכלאים מפרש טעמא מפני שנותנה על פי הכסת וישן עליה ושל ספרים טמאה טמא מת ואינה טמאה מדרס מפני שאין משתמשים בהם ומ\"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותה כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמם בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי ג' פרקלינין של ציידי חיה ועוף טמא מדרס שהרי נשען עליו.</b> איני יודע מה צורך לו להשען עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גבי ג' סבכות הן של ילדה טמאה מדרס.</b> אפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן על פי כסת וישינות עליה והזקנות לא היו נוהגות כן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושעושין לשחק בה א\"א לשון המשנה ושל יוצאות החוץ טהורה מכלום וכו'. ורבינו נראה שמפרש של יוצאת החוץ (לאנשים) היוצאים מן השורה שהם שותי שכר ומשחקין קרי יוצאת החוץ וסבכה זו עשויה לשחק בה הליצנים לפני שותי שכרx: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה סנדלין הם וכו'.</b> תוספתא דכלים פרק ב' דב״ב והגירסא הנכונה של מתכת של בהמה בלא וי״ו בפי״ד דמסכת כלים ומייתי לה בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט) ומקשי גמרא למאי חזי ופרש״י אי [משום בהמה הא] אין תכשיט לבהמה ומשני אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ורבי חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור״י אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקנים ותמהו התוספות לר״י יטמא מדרס וצ״ל דכיון שאינו נוטלו לשום מנעל אלא להנצל מן הקוצים ומן הברקנים לא חשיב מנעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש של שעם ושל צפירה טהור מכלום.</b> נראה דחדא מילתא היא של שעם שגודלים אותו בסיבוב דצפירה לשון סיבוב הוא א\"נ צפירה שם מין גמי הוא וא\"ת אמאי טהורה מכלום וי\"ל דבשל בהמה מיירי וה\"ק של אדם בכל גווני טמא מדרס בין של עור בין של מתכת בין של שעם אבל של בהמה אם הוא של מתכת טמא טמא מת מטעמי דאמרינן בגמרא ואם הוא של שעם טהור מכלום דכלי בהמה טהורים: \n",
+                "<b>כללו של דבר וכו'.</b> ת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המתטמא מדרס וכו'.</b> משנה פרק בא סימן (עלה מ\"ט) וסוכה (עלה כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קופות הן וכו'.</b> משנה פרק כ\"ד. כתב הראב\"ד שלש קופות הן וכו' שאם ניקבה במוציא רמון שתיהן טהורות א\"א לא נתחוור אצלי זה הטעם ולמה שתיהן טהורות וכו'. ואפשר לפרש דברי רבינו כאן דאין הכי נמי שאם היתה נקובה במוציא רמון ואחר כך תיקנה וטלה עליה שהיא טמאה והכא במאי עסקינן כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואחר כך ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אף על פי שהיא שלימה ועי\"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה ואף על פי שהיתה זו הקטנה טמאה הרי היא כחלק מהגדולה וגם היא טהורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה פנקסות הן וכו'.</b> שם ופי' רבינו פנקסאות הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתו וכו'. ואפיפירין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שני לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וכו'. וחלקה הוא לוח פשוט אין לה בית קיבול ולא כלי קיבול והוא מפשוטי כלי עץ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים וכו'. נפלו משקין טמאים וכו'.</b> פכ\"ה וכתב רבינו שנטמאו אחוריהם במשקין משום דאמרינן בפרק קמא דפסחים עלה י\"ז (ע\"ב) עלה דמתניתין דהני מילי בטומאת משקין שהיא דרבנן אבל בטומאת שרץ מאחר שהיא דאורייתא נטמא תוכו נטמא גבו. וכתב \n",
+                "<b>רבינו לתרומה</b> כלומר אבל לקדש הא תנן בסוף ההוא פירקא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו אחורי הכלי כולו לא נטמאו.</b> הכי משמע במשנה ובתוספתא דכלים פרק ג': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הרי זה מנגבן והן טהורים א\"א תוכן טהור וכו'. ולרבינו י\"ל שכיון שלא הוזכר כן במשנה מנין לנו לגזור כן ויותר נראה לומר דמלשון מנגבן והן טהורים דייק לה הראב\"ד וגם רבינו סובר כן ולא הוצרך לפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כלי השק וכו'.</b> בריש פרק כ\"ה דכלים: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד לא נטמא תוכן א״א ואף לא אחוריהן וכו'. נראה שטעמו משום דס״ל שהוא הדין שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהן וכמ״ש ר״ש בראש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי בפירקא קמא דפסחים ואף על פי שר״ש דחה אותה גירסא הראב״ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן כן אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהן אי נמי טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכן משמע דאחוריהן מיהא טמא והראב״ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו. ומ״ש עיין בבכורות. היינו דאמרינן בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו ביה היכרא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פשוטי כלי שטף וכו'.</b> פרק כ\"ה דכלים וכרבי יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל פשוטי כלי שטף הראויים למדרס וכו' עד נטמא הכלי כלו.</b> בפרק אלו מומין עלה ל\"ח: \n",
+                "<b>וכן מדות יין ושמן.</b> פרק כ\"ה דמסכת כלים מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת יין יש להם אחוריים ותוך דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אין להם אחוריים רבי שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכם טהור וצריך להטביל וטעמא דר' יהודה משום דכל הני כלים יש מאחוריהם חקק בית מושב כעין שעושין לכלי כסף ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אם נפלו משקין על מקצתן נטמאו כולן כמו הבגדים א\"א הא דלא כהלכתא וכו'. וי\"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר\"ש סובר כרבי יהודה שהרי אמר כשנטמאו מאחוריהן צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרדע והמלמד וכו'.</b> שם כרבי יהודה לגבי רבי מאיר פירוש מרדע הוא מקל ארוך בראשו האחד ברזל רחב וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיס בתוך כיס וכו'.</b> פרק כ\"ו. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו שפתותיהן שוין וכו' עד לא נטמא חבירו.</b> תוספתא פרק ד' דבבא בתרא. ומה שחילק בין טומאת משקים לטומאת שרץ שם במה דברים אמורים במשקה אבל בשרץ שניהם שוים ומשמע לי דה\"פ דדוקא בטומאת משקין שהיא דרבנן מפלגינן בין נטמא פנימי לנטמא חיצון אבל בטומאת שרץ שהיא דאורייתא אפילו נטמא חיצון נטמא פנימי וכבר כתבתי כן בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החוקק רובע וכו'.</b> משנה פרק כ\"ה. \n",
+                "<b>ומה שכתב נטמאו אחורי הרובע וכו'.</b> שם כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קומקומוס שהיו וכו' והיה מרתיח וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב לתרומה,</b> כלומר אבל לא לקדש כדתנן התם בסמוך כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות כלים:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ebcedc8ab89b2e8f5442b9164dbbc6c078a3aa2d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,182 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'.</b> שיעורו שתי סעודות שהן כי\"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ\"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר\"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר\"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר\"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ\"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א\"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ\"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר\"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ\"כ ה\"ה והוא מדברי הרשב\"א בת\"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי\"ח) וקשה דא\"כ ה\"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר\"ש. וי\"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה\"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ\"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ\"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי\"ל כר\"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'.</b> כתב ה\"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ\"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה\"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה\"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: \n",
+                "<b>ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'.</b> אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה\"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב\"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א\"א להולמם עכ\"ל. ול\"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס\"ל דלא קי\"ל הכי מדגרסינן בס\"פ הדר (עירובין ע\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי\"ל כר\"י. וכיון דלא קי\"ל כר\"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי\"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא\"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ\"ש בפ\"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע\"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ\"ש אם הוא של יחיד. א\"נ דבפ\"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'.</b> מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב\"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ\"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: \n",
+                "<b>ודע</b> שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא\"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ\"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ\"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> בפרק הדר (עירובין ע\"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר\"מ וחכ\"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ\"ע ל\"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א\"ר יהודה אמר רב הלכה כר\"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ\"ש פה כתב בפ\"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח\"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא\"צ לערב כלל. ואע\"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה\"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר\"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר\"מ וכמ\"ד דבפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה\"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ\"ד ביין כ\"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה\"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לזכות ע\"י בנו וכו' וע\"י אשתו.</b> משנה פרק חלון (עירובין פ\"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר\"ן כתב בפ\"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה\"מ לר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי\"ף שכתבו משנתנו כצורתה: \n",
+                "<b>וכן יש לו לזכות להם ע\"י שפחתו העברית וכו'.</b> ה\"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס\"ד ס\"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש\"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור.</b> בפרק חלון (עירובין ע\"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה\"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש\"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה\"ה דס\"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ\"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י\"ל שסובר כמ\"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א\"נ שפסק כלישנא קמא דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ\"ש אבל הוא אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע\"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ\"נ מדברי הרא\"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות.</b> מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר\"מ והמרדכי וכ\"נ מדברי רש\"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא\"ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'.</b> נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי\"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'.</b> נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'.</b> פסק כר' יהודה עירובין (דף פ\"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת\"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'.</b> מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג\"כ יכולים להשתמש עליהם ג\"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע\"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ\"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד\"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה\"ק בד\"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע\"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'.</b> נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא\"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש\"ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'.</b> משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש\"י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ\"ש שבקש קודם השבת נ\"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע\"פ שאחר שנכנס השבת א\"א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה\"ה שרש\"י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב\"א עכ\"ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא\"ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע\"כ אבל אשתו אינה מערבת בע\"כ וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ\"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב\"ד עד שיאמר רוצה אני או ב\"ד יורדים לנכסיו וכמ\"ש ה\"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי\"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ\"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע\"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע\"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ\"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה\"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'.</b> משנה פרק חלון (עירובין דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א״צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע״א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע״א משני מינים כלה שאני ופירש״י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'.</b> נתבאר בפרק כ\"ד מהלכות שבת: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc7ee89a15e9cae2439e50dfc9aadc86c18e80c1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'.</b> שיעורו שתי סעודות שהן כי\"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ\"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר\"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר\"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר\"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ\"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א\"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ\"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר\"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ\"כ ה\"ה והוא מדברי הרשב\"א בת\"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי\"ח) וקשה דא\"כ ה\"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר\"ש. וי\"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה\"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ\"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ\"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי\"ל כר\"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'.</b> כתב ה\"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ\"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה\"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה\"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: \n",
+                "<b>ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'.</b> אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה\"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב\"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א\"א להולמם עכ\"ל. ול\"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס\"ל דלא קי\"ל הכי מדגרסינן בס\"פ הדר (עירובין ע\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי\"ל כר\"י. וכיון דלא קי\"ל כר\"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי\"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא\"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ\"ש בפ\"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע\"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ\"ש אם הוא של יחיד. א\"נ דבפ\"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'.</b> מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב\"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ\"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: \n",
+                "<b>ודע</b> שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא\"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ\"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ\"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> בפרק הדר (עירובין ע\"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר\"מ וחכ\"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ\"ע ל\"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א\"ר יהודה אמר רב הלכה כר\"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ\"ש פה כתב בפ\"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח\"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא\"צ לערב כלל. ואע\"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה\"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר\"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר\"מ וכמ\"ד דבפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה\"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ\"ד ביין כ\"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה\"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לזכות ע\"י בנו וכו' וע\"י אשתו.</b> משנה פרק חלון (עירובין פ\"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר\"ן כתב בפ\"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה\"מ לר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי\"ף שכתבו משנתנו כצורתה: \n",
+                "<b>וכן יש לו לזכות להם ע\"י שפחתו העברית וכו'.</b> ה\"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס\"ד ס\"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש\"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור.</b> בפרק חלון (עירובין ע\"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה\"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש\"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה\"ה דס\"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ\"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י\"ל שסובר כמ\"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א\"נ שפסק כלישנא קמא דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ\"ש אבל הוא אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע\"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ\"נ מדברי הרא\"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות.</b> מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר\"מ והמרדכי וכ\"נ מדברי רש\"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא\"ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'.</b> נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי\"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'.</b> נתבאר בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'.</b> פסק כר' יהודה עירובין (דף פ\"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת\"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'.</b> מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג\"כ יכולים להשתמש עליהם ג\"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע\"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ\"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד\"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה\"ק בד\"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע\"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'.</b> נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא\"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש\"ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'.</b> משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש\"י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ\"ש שבקש קודם השבת נ\"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע\"פ שאחר שנכנס השבת א\"א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה\"ה שרש\"י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב\"א עכ\"ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא\"ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע\"כ אבל אשתו אינה מערבת בע\"כ וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ\"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב\"ד עד שיאמר רוצה אני או ב\"ד יורדים לנכסיו וכמ\"ש ה\"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי\"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ\"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע\"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע\"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ\"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה\"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'.</b> משנה פרק חלון (עירובין דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א״צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע״א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע״א משני מינים כלה שאני ופירש״י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'.</b> נתבאר בפרק כ\"ד מהלכות שבת: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e1413aeed6a75cdc538c8343b9dbf650f8bb95e2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' מתענין עליהם בשבת.</b> הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'.</b> כתב ה\"ה ומכ\"מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל עיר שיש בה צרה מכל אלו וכו'.</b> כתב ה\"ה שיטת רבינו בזה וכו' דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות וכו' במשנה פ\"ג דתעניות (תענית י\"ח י\"ט) עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות אבל לא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות וידוע דהלכה כת\"ק וסובר רבינו דה\"ה לשאר הצרות כולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי זו היא דבר וכו' ואין הנשים והקטנים והזקנים וכו'.</b> כתב ה\"ה דהכי דייק מתני' דקתני עיר המוציאה ת\"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף. והר\"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי. ול\"נ שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה\"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם ה\"ז משולחת ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זה משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת.</b> זו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים היא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>תנן</b> בפ\"ג דתעניות (דף י\"ט) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ולא כתב שיהו מתריעין על שום צרה בכ\"מ. ונ\"ל שטעמו משום דמפשטא דמתניתין משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ\"מ מפני שהם מכות מהלכות אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינם מכות מהלכות וסביבותיה לבדן מתענות ולא מתריעות לת\"ק והוקשה לו ז\"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת יותר מהדבר. וע\"ק דהיאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא\"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות וא\"כ בכל העולם היו צריכים להתענות לעולם מפני שהיא מכה מהלכת ולכן הוא ז\"ל מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכ\"מ לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל מהאי מתני' דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות ולא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרות מתריעין בכ\"מ כלומר בסביבות אותה העיר על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמה פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין כלל ולפי זה האי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכ\"מ אתיא כר\"ע דאילו לת\"ק על אלו מתענין בכ\"מ מבעי ליה וכיון דקי\"ל כת\"ק הוי דינא הכי בין בהנך דמני האי מתניתין שדפון וירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וז\"ש אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת שונאי ישראל ועל וכו' ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשין עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות א\"כ היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל. ונ\"ל שרבינו מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאר מיני רמש הארץ וכו'.</b> כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד אם כדבריו כשהזכירו בברייתא וכו' אלא הטעם שאין מתענין הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמר מהן משא\"כ בחיה רעה. ואני אומר שאם מטעם זה איפכא מסתברא שיותר קשה הוא להשמר מהרמשים מלהשמר מחיה רעה. ולענין מ\"ש הראב\"ד נ\"ל שאם היו נושכים וממיתים פשיטא שמתענין עליהם וכדברי הראב\"ד שאין אדם יכול להשמר מהם שהרי עשויים לבוא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקין והכי דייק לשון רבינו ששולחו והזיקו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חיכוך לח וכו' ואם פשט ברוב הצבור וכו'.</b> נראה מדברי רבינו דרובא דוקא בעינן ונראה שכ\"כ משום דקתני בברייתא (תענית י\"ד) גבי חיכוך שאר מיני פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות.</b> כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בא\"י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון וכו' ושוהין אח\"כ כמו ז' ימים.</b> טעמו שכך שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ\"ה לחשון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר\"ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר\"ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יותר מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה\"ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר\"ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר\"ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר\"ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר\"ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה.</b> איני יודע מנין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משחרב בהמ\"ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'.</b> הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע\"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת\"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א\"א וכו' להתאבל יותר מדאי א\"א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת\"ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ\"ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה\"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח\"כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע\"י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: \n",
+                "<b>ודע</b> דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואח\"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל.</b> כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ\"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב\"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ\"ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: \n",
+                "<b>סליק הלכות תעניות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e1dcc6e64d47b6cc40ff2dbce30209eac857a5c2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' מתענין עליהם בשבת.</b> הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'.</b> כתב ה\"ה ומכ\"מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל עיר שיש בה צרה מכל אלו וכו'.</b> כתב ה\"ה שיטת רבינו בזה וכו' דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות וכו' במשנה פ\"ג דתעניות (תענית י\"ח י\"ט) עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות אבל לא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות וידוע דהלכה כת\"ק וסובר רבינו דה\"ה לשאר הצרות כולם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי זו היא דבר וכו' ואין הנשים והקטנים והזקנים וכו'.</b> כתב ה\"ה דהכי דייק מתני' דקתני עיר המוציאה ת\"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף. והר\"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי. ול\"נ שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה\"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם ה\"ז משולחת ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זה משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת.</b> זו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים היא כתובה בשיבוש: \n",
+                "<b>תנן</b> בפ\"ג דתעניות (דף י\"ט) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ולא כתב שיהו מתריעין על שום צרה בכ\"מ. ונ\"ל שטעמו משום דמפשטא דמתניתין משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ\"מ מפני שהם מכות מהלכות אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינם מכות מהלכות וסביבותיה לבדן מתענות ולא מתריעות לת\"ק והוקשה לו ז\"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת יותר מהדבר. וע\"ק דהיאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא\"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות וא\"כ בכל העולם היו צריכים להתענות לעולם מפני שהיא מכה מהלכת ולכן הוא ז\"ל מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכ\"מ לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל מהאי מתני' דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות ולא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרות מתריעין בכ\"מ כלומר בסביבות אותה העיר על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמה פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין כלל ולפי זה האי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכ\"מ אתיא כר\"ע דאילו לת\"ק על אלו מתענין בכ\"מ מבעי ליה וכיון דקי\"ל כת\"ק הוי דינא הכי בין בהנך דמני האי מתניתין שדפון וירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וז\"ש אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת שונאי ישראל ועל וכו' ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשין עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות א\"כ היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל. ונ\"ל שרבינו מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאר מיני רמש הארץ וכו'.</b> כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד אם כדבריו כשהזכירו בברייתא וכו' אלא הטעם שאין מתענין הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמר מהן משא\"כ בחיה רעה. ואני אומר שאם מטעם זה איפכא מסתברא שיותר קשה הוא להשמר מהרמשים מלהשמר מחיה רעה. ולענין מ\"ש הראב\"ד נ\"ל שאם היו נושכים וממיתים פשיטא שמתענין עליהם וכדברי הראב\"ד שאין אדם יכול להשמר מהם שהרי עשויים לבוא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקין והכי דייק לשון רבינו ששולחו והזיקו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חיכוך לח וכו' ואם פשט ברוב הצבור וכו'.</b> נראה מדברי רבינו דרובא דוקא בעינן ונראה שכ\"כ משום דקתני בברייתא (תענית י\"ד) גבי חיכוך שאר מיני פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות.</b> כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בא\"י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון וכו' ושוהין אח\"כ כמו ז' ימים.</b> טעמו שכך שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ\"ה לחשון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר\"ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר\"ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יותר מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה\"ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר\"ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר\"ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר\"ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר\"ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה.</b> איני יודע מנין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משחרב בהמ\"ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'.</b> הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע\"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת\"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א\"א וכו' להתאבל יותר מדאי א\"א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת\"ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ\"ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה\"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח\"כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע\"י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: \n",
+                "<b>ודע</b> דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואח\"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל.</b> כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ\"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב\"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ\"ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: \n",
+                "<b>סליק הלכות תעניות</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bef01d975713e86b2870dc2b0479f0e3666a9e16
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החמץ בפסח וכו'.</b> כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג החמץ בפסח אסור בהנאה הה\"נ בקודם הפסח משש שעות ולמעלה ואף לר\"ש שורפין גזירה שמא יאכלנו כדכתבו התוס' אלא נקט בפסח כלשון הרמב\"ם כדלעיל אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה (פסחים כ\"א:) דהא קי\"ל כר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא\"כ מאי איריא תוך הפסח אפילו קודם הפסח נמי, עכ\"ל. ותמהני דהא לא כתבו התוספות בדף כ\"ח דגם לר\"ש שורפין אלא לאפוקי שלא יסיקנו מעט משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל בבת אחת אה\"נ דמותר להסיק תבשילו אע\"פ שהוא מתבשל בזמן האיסור וכן בשאר הנאות פשיטא דשרי כל היכא דליכא למיגזר שמא יאכלנו. ועוד דאפילו אם הוה אמר ר\"ש דאסור בהנאה קודם זמן איסורו היינו משום גזירה ולא מדאורייתא והכא לענין שאם נהנה עובר בלאו הוא דעסקינן והכי ה\"ל לרא\"ם לומר לסמ\"ג דמשום דפסק כר\"ש כתב בפסח דקודם פסח מותר בהנאה לר\"ש ורבינו אע\"ג דס\"ל כר\"י כתב בפסח כלישניה דחזקיה דאע\"ג דכר' אבהו ס\"ל כמבואר בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות בפירוש וגם בפ\"ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן שכתב שחיטת חולין בעזרה אינו אלא דברי קבלה והיינו כר' אבהו כדאיתא בפ' כל שעה דאילו לחזקיה חולין בעזרה דאורייתא נינהו ובפ' זה כתב דחמץ בי\"ד מחצות ולמעלה אסור בהנאה כר\"י והתם לא כתיב לא יאכל אלא לא תאכל ואפ\"ה אסור בהנאה וכדר' אבהו אע\"פ שהתוס' כתבו בדף כ\"ח דלחזקיה נמי לפני זמנו אסור בהנאה משום דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם אפ\"ה ממ\"ש בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות ופ\"ב מהל' שחיטה משמע בהדיא דסבר כר' אבהו עכ\"ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ\"ע מודו ביה נקטיה וכעין זה כתב הר\"ן להרי\"ף: \n",
+                "<b>והמניח חמץ ברשותו וכו'.</b> וא\"ת ה\"ל למימר דעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי\"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יום טוב (דף ז':) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור: \n",
+                "<b>ואיסור החמץ וכו'.</b> משום דלגבי ביעור איפליגו בית שמאי ובית הלל אבל לענין אכילה כ\"ע מודו כדאיתא בריש יום טוב מש\"ה כתב הרמב\"ם דאיסור דחמץ ושאור אחד הוא הכא גבי ביעור, ודייק לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה התורה כדאיתא בריש יו\"ט, ובזה ניחא למה כתב לא יראה דגבי שאור שהוא מאוחר ולא כתב לא יראה לך חמץ שהוא קודם. ומה הוא חמץ ומה הוא שאור נתבאר בריש יו\"ט דחמץ חזי לאכילה ושאור לא חזי לאכילה וצריכי למכתב תרווייהו כדאיתא התם: \n",
+                "<b>כתב</b> המגיד משנה ובהשגות א\"א דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה וכו'. וא\"א שיהיה הלשון מכוון דהא בריש יו\"ט אמרינן דלאכילה מודים ב\"ש דשוים הם ולא פליגי אלא לענין ביעור, ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק ביניהם דחד מהם אם אכלו חייב והאחר אם אכלו פטור דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם, וגם אין לומר דחד מהם אסור לאוכלו אם נפסל מאכילת כלב והאחר מותר כיון שנפסל דהי מנייהו תשרי דהא בכל חד מינייהו איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בריש יו\"ט. לפיכך נ\"ל להגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם כלומר דשיעור שניהם שוה לכל דבר כב\"ה ואם אכל מאיזה מהם אם לא נפסל חייב ואם נפסל פטור אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם וכו' וס\"ל להראב\"ד דחמץ אינו ראוי לשחקו ולחמע בו וכ\"כ רא\"ם, ביאור דבריו דברייתא בפת שאור וכו' דאי בחמץ ונפסל ודאי לא היה צריך לזה הטעם דמשמע דמטעמא אחרינא מיתסר והא ליתא אלא כשמזכיר חמץ לאיסורא ודאי שהכוונה בו שלא נפסל. וכן נראה עיקר שבפרק אלו עוברין תניא וכו' עד וא\"כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בשלא נפסלה היא. כל זה הוא הצעת הברייתות וישובן והכרע לדברי הרמב\"ם הוא מועלה קאמר ר\"ש וכו' ותו דפת סתם וכו' ולהרמב\"ם צ\"ל דחמץ נמי ראוי לשחקו ולחמע בו ודעת הרא\"ש כהרמב\"ם וכן נראה מדברי הר\"ן והוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ברייתא אחת ואילו להראב\"ד שתיהן צריך לכתוב. וסמ\"ג כפי מה שפירש בו רא\"ם כהראב\"ד ונראה שגורס רא\"ם בדברי הראב\"ד לא שייך במקום לא צריך וא\"כ אינו צריך לביאור ה\"ה. ולענין חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב כתב הרא\"ש שיש מתירים באכילה ויש אוסרים ולזה דעתו מסכמת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו לוקה וכו'.</b> כתב רא\"ם ויש לתמוה דהא בשורש ט' נראה שאין לוקין וכו'. ובאמת כי ליישב זה היה אפשר לפרש דאינו לוקה אלא אחת אע\"פ שהזכיר שני הלאוין וכן היה אפשר לפרש הסמ\"ג כי אע\"פ שהוסיף ללקות עליהם היינו לפי שהתחיל אינו עובר ולא התחיל אינו לוקה אבל מ\"מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין. והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר' ומצוה ר\"א. ומ\"ש בפ\"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע\"ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ\"ק דפסחים (דף ה':) שממנה למד הרמב\"ם דינים הללו הנזכרים בפ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ שעבר וכו'.</b> כתב ה\"ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי וכו', כלומר דאמרי' ביה שאם לא א\"ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר\"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורי' ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצאו מותר ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו ביש לו לפרוע היא בדוקא א\"נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר דהר\"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה\"ה. כתב הר\"ן דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעבד איסורא קנסו אלא לכ\"ע נמי קנסו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ שנתערב וכו'.</b> משמע דס\"ל לרבינו דבזמנו דקאמר רבא היינו תוך הפסח דוקא ומשום דחמיר שאיסורו בכרת ועובר על לא יראה וכו' הוי במינו במשהו אבל משש שעות ולמעלה כיון דלית ביה כרת לא מיתסר במשהו אלא בששים כשאר איסורים וכן דעת הרא\"ש וסמ\"ג. אבל הר\"ן פירש דמשש שעות ולמעלה הוי זמנו ומיתסר במשהו וזה לפי שסובר דרבא בא לפרש ענין איסור החמץ בכל הזמנים וא\"כ אם לא תכניסהו בכלל זמנו ע\"כ נכנס בכלל שלא בזמנו וזה אי אפשר. אבל רמב\"ם והרא\"ש וסמ\"ג ס\"ל שלא בא לפרש אלא איסור החמץ בתוך הפסח והיתרו לאחר הפסח אבל ענין איסורו משש שעות ולמעלה לא חש להזכירו דהכי הוא בשאר איסורים דאי אתא לאשמועינן דגם משש שעות ומעלה הוי במשהו לא ה\"ל לסתום דבריו והכי הל\"ל חמץ משש שעות ומעלה במשהו. ורא\"ם שכתב דסמ\"ג פירש דבזמנו היינו בתוך הפסח איידי דבעי לפרושי שלא בזמנו יותר הל\"ל שנזהר מפירוש הר\"ן. ומה שרצה ה\"ה לומר דלהרמב\"ם אפילו נתערב מתחלת השנה משהו אסור בפסח נ\"ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא לתוך הפסח כמו שכתבתי אבל נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפילו נתערב מתחלת השנה ס\"ל דחוזר וניעור ואסור וכמ\"ש בספ\"ד ובזה מחולקים הרמב\"ם והרא\"ש. ומ\"ש דכיון דטעמו משום שיש לו מתירין ה\"ה לנתערב משש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ\"ש הרמב\"ם בט\"ו ממאכלות היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל משש ולמעלה דלא כתב ביה כל לא הוי במשהו כך נ\"ל. ודברי הרב המגיד נ\"ל לבארם דסובר דלהרמב\"ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור ומ\"מ דברי הרמב\"ם שכתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר דאל\"כ הכי הל\"ל חמץ שנתערב בדבר אחר אפילו כל שהוא אסור לאוכלו בפסח ועוד דלמה לו לכתוב דין זה כאן ולשנותו בפ\"ד. לכן נ\"ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו כיון שאוכלו בפסח אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס' כשאר איסורים ובפ\"ד אשמעינן דאפילו נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור: \n",
+                "<b>כתב</b> הרב המגיד כאן לשון רש\"י ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס וכו'. כלומר כשנתערב קודם הפסח בפחות מכזית בכדי אכילת פרס: \n",
+                "<b>חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה\"ז אוסר בכל שהוא.</b> פרק כל שעה (פסחים ל') אמר רבא חמץ וכו' וגירסת רבינו בין במינו בין שלא במינו בכל שהו א\"נ אינו גורס בכל שהוא אלא אסור אבל דעתו כדעת ההלכות דמדלא יהיב שיעורא וכו'. וכתב ה\"ה וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. והר\"ן בפירוש ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס\"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע\"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע\"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דלר\"ש מן התורה דבר שיל\"מ הוא כשאסרו ר\"ש משום קנסא לא בא להקל עליו. לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ\"ד. ול\"נ שמתוך דברי רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות אין מקום לקושיות הללו שכתב ז\"ל יראה לי שאפילו דבר שיל\"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ\"כ שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ\"ל. הרי שחמץ בפסח שלא במינו במשהו חומרא הוא ולא מן הדין והטעם שהחמירו בו מבשאר איסורים למאמר הכתוב כל מחמצת לא תאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין כרת אלא וכו'.</b> באמת כי הלשון הזה קשה ההבנה מאד דאי אמרינן דס\"ל דבשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כ\"ע מודו דחייב כי פליגי באין בו כזית בכדי אכילת פרס קשה דא\"כ משמע דלכ\"ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא וא\"כ כרת נמי ליחייב ותדע דהא לאין בו כזית בכדי א\"פ אצטריך ר' אליעזר למילף שלא יהא בו כרת ואם איתא דאפילו כי יש בו כזית בכדי א\"פ שיש שם לאו מיוחד אין בו כרת כ\"ש לבאין בו כזית דאין בו לאו מיוחד וא\"כ כי יש בו כזית בכדי א\"פ לכ\"ע על כרחך יש בו כרת והיאך כתב הרמב\"ם דאין בו כרת. ובלאו הכי צ\"ל כן לפי שיטה זו שמאחר שאין להם רבוי לאו בתערובת חמץ כזית בכדי א\"פ אין לחייבו אלא מקרא דלא יאכל חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועוד דמייתי ראיה לאסור כי יש בו כזית בכדי א\"פ מדכתיב כל מחמצת והוא דלא כמאן דהא אוקימנא דלכ\"ע קרא דכל מחמצת לא אצטריך לכזית בכדי א\"פ: \n",
+                "<b>ואי</b> אמרינן דסבירא ליה דבאית בו פחות מכזית בכדי א\"פ כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי כשהטיל בו כל כך חמץ שיש בו אפילו בדרך טיבול כזית בכדי א\"פ ופי' זה דייק לשון הרמב\"ם שכתב ואם אין בתערובת כזית וכו' ופסק כר' אליעזר קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו ואם כן היאך אמר ר\"א בברייתא בגמ' על כותח הבבלי שחייב בעירובו בלאו כיון דבלית ביה כ\"ע מודו דפטור וכעין קושיא זו הוא מה שהשיגו הראב\"ד, ועוד דלמה ליה למילף מכל מחמצת תיפוק לי' מדין שאר איסורים דאין בהם מקרא מיותר ואפ\"ה לקי על כזית בכדי א\"פ כמו שכתב הרמב\"ם עצמו רפט\"ו מהלכות מאכלות וכיוצא בקושיא זו הוזכרה בדברי ה\"ה ועוד רבנן היאך אפשר שיפטרו ביש בו כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו דהא אמרינן בגמרא סוף סוף אמאי פליגי רבנן ארבי אליעזר בכותח אלא הנח לכותח וכו' דאי משטר קא שטר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי א\"פ דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כדרך אכילתו כזית בכדי א\"פ הוו מחייבי וזו היא קושיא שאין עליה תשובה, אבל אין להקשות כמו שהקשה רא\"ם מדקי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית מן האיסור כשיעור שהיית א\"פ לוקין עליו דאי מההיא הוה אפשר לומר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובת אבל הכא שהוא ע\"י תערובת הוה פטרי ליה אי לאו רבוייא דכל דהא ודאי כל שהוא ע\"י תערובת קיל טפי דהא אוכל כזית חלב בשהיות פחות מכדי א\"פ חייב כרת כמבואר פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות ואוכל כזית חלב מעורב עם ג' ביצים גריסין לוקה ואינו חייב כרת כדמשמע בפט\"ו. ובאלו עוברין (דף מ\"ד:) אמרינן וכ\"ת מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ\"ל דאע\"ג דתערובת, ועוד לפי דבריו דעדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דהיכי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ומ\"ש חמץ מכל איסורין שבתורה וכו' ואי אפשר לומר לפי דרך זה דפסק כחכמים דא\"כ אפילו הטיל בו כל כך חמץ שיש בו כזית בכדי א\"פ אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ואם פסק כוותייהו היכי קאמר דלוקה עליו ואי אמרינן דביש בו כזית בכדי אכילת פרס בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו כ\"ע מודו דחייב ואי אפילו כי משרף שריף ליה אין בו כזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דפטור כי פליגי בשאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי א\"פ ואי משרף שריף ליה אית ביה כזית בכדי א\"פ ושריף כדי שלש ביצים דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו ולר\"א לא בטלה דעתו משום דדריש כל מחמצת לעירוב חמץ. ופירוש זה דייקא תחלת לשון הרמב\"ם שכתב בד\"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובת וכו' וזה בדברי המגיד והוא פי' ראשון שכתב רא\"ם וכן מצאתי כתוב שהיו מפרשים בספרד וע\"פ פירוש זה כתב המגיד שפסק כחכמים כנראה בפירוש מדבריו שכתב על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו וכתב ג\"כ ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' משמע דס\"ל כהרמב\"ם שפוסק כחכמים ותימה דהא כר\"א היא דאילו רבנן פטרי ובהדיא אמרינן בגמרא דאי משרף שריף ליה פטרי רבנן משום דבטלה דעתו. ויש מי שמתרץ דאי כי שריף ליה יש בו כזית בכדי א\"פ לרבנן נמי חייב כי שריף ליה ומאי דקאמר דלחכמים בטלה דעתו היינו לומר דמש\"ה לא איירי ביה אבל אה\"נ דחיובי מחייבי ליה. ויש קצת גילוי לפירוש זה בדברי התוס' אהא דקאמר דלחכמים בטלה דעתו אצל כל אדם והשתא לא תיקשי מה שפסק רבינו ביש בו כזית בכדי א\"פ דחייב דאי שריף ליה חייב אי פסק כחכמים נמי חייב, ואינו נ\"ל משום דקשיא לי דא\"כ פלוגתא דר\"א וחכמים אינה אלא באין בו וא\"כ היכי מייתי רבינו ראיה מקרא דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי ליה, וע\"ק דאף ר\"א לא מייתי האי קרא אלא לאין בו ורבינו מייתי ליה ליש בו, וע\"ק למה כתב רבינו דפטור מכרת ביש בו מ\"ש משאר איסורים: \n",
+                "<b>ולכן</b> נ\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש הזה אלא שפוסק כר\"א וכמו שכתב רא\"ם בפירוש ראשון וכך מצאתי כתוב בשם חכמי ספרד וכן נראה מדברי הרמב\"ם בספר המצות ובפירוש המשנה שכתב דברי ר\"א דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו אלא דאכתי צריך ליישב מה שהקשה הרמב\"ן על הרמב\"ם והביאו המגיד וגם מאי דמשמע בגמ' פ' אלו עוברין דלר\"א דדריש כל היתר מצטרף לאיסור דאמרינן כמאן כר\"א דדריש כל א\"כ לענין חמץ בפסח נמי אה\"נ ואי הרמב\"ם פסק כר\"א הוה ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעיניה דהיתר שבו יצטרף לאיסור וכדפירש רש\"י גבי היתר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס, והיה אפשר לתרץ קושיא זו במאי דאיתא בפ' ג' מינים עלה ל\"ז דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזירות משמע שמפרש דכי אמרינן היתר מצטרף לאיסור היינו אפילו נפיש היתרא שכתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כיצד יין שנתערב וכו' עד שיהיה מדבר האיסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים וכו' ונראה מתוך לשונו שבא להשמיענו דלא תימא דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס יצטרף היתר לאיסור ואם כן משמע דכי אמרינן סתם היתר מצטרף לאיסור אפילו ההיתר יותר מהאיסור הוא ומאי דאמרינן בפ' ג' מינים דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור צריך לומר שלא היה בנוסחת הרמב\"ם. וכמדומה שראיתי בשיטת הרשב\"א לפרק אלו עוברין שהוא מדברי רבנן סבוראי ויש הוכחה לדברי (ו) דבסוגית אלו עוברין ליתיה. מ\"מ הדרא קושיא לדוכתה: \n",
+                "<b>וקודם</b> כל דבר צריך ליישב היאך פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהל' נזירות דלא כרבי אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר דהא ליכא מאן דפליג עליה דזעירי מוסיף הוא. ונראה דטעמו מדאמרינן בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא וכו' הא מני רבנן ור\"י דאמר כר\"ע ומפרש הרמב\"ם דה\"ק ור\"י דאמר כר\"ע וליה לא ס\"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כזית בכדי א\"פ כדאר\"י בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א\"פ ואפילו בקדשים לית ליה להרמב\"ם היתר מצטרף לאיסור ואע\"ג דאסיקנא באלו עוברין (פסחים מ\"ה) לרבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וכו' וחולין מקדשים לא גמר משמע דשאר קדשים ילפי מינה סובר דלא קי\"ל הכי אלא כמסקנא דפ\"ג מינין דאסיקנא דנזיר וחטאת תרוייהו צריכי לטעם כעיקר מ\"מ קושית היתר מצטרף לאיסור עלתה לה ותשב מנגד. ולענין קושית הרמב\"ן שהזכיר המגיד י\"ל דאע\"ג דבשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר אצטריך קרא דכל מחמצת בפסח לרבות היכא דשריף ליה דלא נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי רבנן ומיעוטא דכל אוכל חמץ מוקמינן להיכא דשריף דמיעטו מכרת ורבנן לא דרשי כל: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דאצטריך כל מחמצת משום דכיון דכתב רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובת חמץ מכרת סד\"א דלגמרי ממעט ליה להכי אהדריה קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר והחמץ פטור מכרת ולפי זה כשכתב הרמב\"ם ברפט\"ו דלקי אף כרת נמי במשמע: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דר' אליעזר ורבנן בתרתי פליגי חדא בכזית בכדי א\"פ כדרך כל אדם דלרבנן טעם כעיקר כמו בנזיר וגבי חמץ נמי הוי כעיקר וחייב כרת דלית להו ללאו ולרבי אליעזר לא הוי אלא בלאו דכל מחמצת תרתי באין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילת בני אדם ושריף ליה דלר\"א בלאו דבכלל כל מחמצת הוא ולרבנן בטלה דעתו ופטור והשתא כי קאמר הרמב\"ם דביש בו לוקין ואין בו כרת בכל גוונא הוא בין ביש בו כדרך בני אדם בין באין בו כדרך בני אדם אלא דשריף ליה דפסק כר\"א אבל בשאין בו כזית אפילו בדשריף ליה נהי דאסור כחצי שיעור דאורייתא מיהו אין לוקין עליו והשתא בשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר מיהו אי לאו קרא דכל מחמצת בהדי כל אוכל חמץ הוה אמינא דגבי חייבי כרת ליחייב עלה כרת כעיקר להכי איצטריך לאזהורי עלה בכל מחמצת ובלאו דמחמצת כל תערובת חמץ במשמע ולמעוטי מכרת מכל אוכל חמץ דאי לאו כל מחמצת הוה מוקמינן מיעוטא דכל אוכל חמץ לדרשא אחרינא. ולפיכך כתב הרמב\"ם בפט\"ו גבי חלב לוקה ולא כתב חייב כרת דגמר דלוקה מנזיר וגמר דאינו חייב כרת מדין תערובת חמץ וליכא לאקשויי משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרינן דלקי דה\"א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר ה\"א כיון דליכא כרת לא קמ\"ל: \n",
+                "<b>ומאחר</b> שישבתי דברי הרמב\"ם בלי שום קושי אשיב ידי לדקדק בדברי ה\"ה מלבד מה שדקדקתי בו לעיל והוא דאיכא למידק שכתב אבל יש בדברי רבינו תימה אחר וכו' משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' דמשמע דס\"ל שהרמב\"ם פוסק כחכמים וגם ממ\"ש על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו משמע נמי הכי. ותימה דהא בספר המצות משמע בהדיא דפוסק כר\"א וכן פי' דבריו הרמב\"ן בהשגות שמשם הוציא המגיד קושיא זו: \n",
+                "<b>ועוד</b> שאם הרמב\"ם פוסק כדברי הרב דהלכה כחכמים ומפרש דבכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב כדמשמע מדברי ה\"ה שכתב וזה דעת רבינו למה הקשה קושיא זו דלמה פטרו מכרת לחכמים לבד הא לכ\"ע שייך למיפרך דכיון דבכזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב משום דהוי כאכל כזית חמץ בלא תערובת ואם כן לכ\"ע כרת ליחייב: \n",
+                "<b>ותו</b> איכא למידק עליה שכתב והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהם וכו' ואם כונתו לומר שהדין שנתן הרמב\"ם לכזית בכדי א\"פ דחמץ שלוקה ואין בו כרת הוא בעצמו נוהג בחלב ודם וכמבואר בפט\"ו ממאכלות שכתב לוקה ולא חייב כרת א\"כ סותר מה שהקשה תחלה למה פטרו מכרת, ועוד שכתב והרמב\"ן עיין זה וכו' וקושית הרמב\"ן היא בהקדמת דבחלב ודם כי איכא כזית בכדי א\"פ כרת נמי איכא וא\"ת דגם המגיד הכי קאמר והרי חלב ודם וכו' והדין הזה נוהג בהם ללקות ולהתחייב כרת היאך כתב כמבואר בפט\"ו הרי שם לא חייב אלא מלקות אבל לא כרת. ומתוך הספקות האלה נעמוד על כונת המגיד בדבור הזה: \n",
+                "<b>ולכן</b> נ\"ל דלא נחית המגיד השתא לבאר דברי הרמב\"ם ע\"פ סוגית הגמ' לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים כמבואר לעיל ועוד כי דרכו בכמה מקומות שכיון שמוצא דעת הרמב\"ם מכוונת לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמ' ואע\"פ שאינו מסכים עם הרי\"ף אלא לענין מלקות אבל לא לענין כרת כיון דלא נפקא לן לענין מעשה מידי לא חש תו. ומ\"ש על דברי ההלכות וזה דעת רבינו אין הכונה במה שפסק כחכמים אלא במה שכתב הרי\"ף דביש בו לוקה כן דעת הרמב\"ם דלקי מיהו אם הוא אפילו אליבא דרבנן או אם הוא חייב כרת לא קאמר ולא אתא אלא להשיג על דעת הראב\"ד בביאור דברי הרמב\"ם דמתוך מ\"ש הרב פסק באלו וכו' משמע דס\"ל שהרב והרמב\"ם תרוייהו ס\"ל דהלכה כחכמים ולכן הוקשה לו שהרב כתב דכותח וכו' אין בו כזית בכדי א\"פ והרמב\"ם כתב שיש בו והמגיד השיב עליו אם אין קושיא אלא זו אינה כלום דאיכא למימר דאין ויכוח בשמות ומה לי כותח ומה לי שאר דברים כל שאין בהם פטור וכל שיש בהם כלומר שהטיל בהם חמץ כ\"כ עד שבדרך טיבולו יש בו או שאע\"פ שאין בו כדרך טיבולו הוא טובל בו כ\"כ עד שהיה בו כזית בכדי א\"פ שחייב ולא דמי למישרף שריף. אבל קושיא אחרת גדולה הוה ליה להשיג על הרמב\"ם לפ\"ד שסובר שהרמב\"ם מפרש הסוגיא כהרי\"ף ופוסק כחכמים כמותו והיא למה פטרו מכרת ומהקושיא הזאת ימשך עוד למה עשה מצוה מיוחדת וכו' ובכלל זה הוא למה הביא ראיה מכל מחמצת שאפילו אם היה מפרש הראב\"ד דלר\"א כזית בכדי א\"פ נמי נפקא ליה מכל אפ\"ה כיון דס\"ל דהרמב\"ם פוסק כרבנן כמו הרב לא ה\"ל לאיתויי קרא דכל מחמצת דהא רבנן כל לא דרשי וזהו שכתב ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובת הרי כאן דהראב\"ד פי' דברי הרמב\"ם כדרך האחת שכתבתי דביש בו כ\"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באין בו ופסק כחכמים והמגיד הקשה עליו השני קושיות שהקשיתי לדרך ההוא. ומשום דאיכא למימר אע\"פ שאין מקרא מיותר לתערובתן מ\"מ אין ראוי להחמיר עליו כמו באוכל כזית בלי תערובת ולכן פטרוהו מכרת ובזה תתורץ מיהא הקושיא הראשונה לפיכך כתב דאין לומר כן דהרי חלב ודם וכו' כמבואר בפט\"ו ומפרש המגיד דכי קאמר הרמב\"ם התם לוקה ה\"ה דכרת נמי מיחייב דאל\"כ הל\"ל ואין בו כרת כמ\"ש כאן: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דה\"ק והרי חלב ודם וכו' כלומר לדידי כרת נמי מיחייב כיון דאין לחכמים מקרא מיותר וא\"כ קשה למה פטרו מכרת ואפילו לפי דעתו שסובר דפטור מכרת אכתי קשיא למה עשה מצוה מיוחדת דמשמע דאי לאו הכי לא הוה מיפטר מכרת והרי חלב ודם שאין שם מקרא מיותר לתערובתן ואפ\"ה פסק הרמב\"ם דאין בו כרת מדלא הזכיר אלא מלקות וא\"כ קרא למה לי ולפי זה מ\"ש והרמב\"ן עיין על זה וכו' לאו אקושיא והרי חלב ודם קאי אלא אקושיא ראשונה קאי ובזה מיושבים דברי המגיד על בסיסם: \n",
+                "<b>ונ\"ל</b> לדייק מ\"ש והרמב\"ן עיין זה וכו' משום דה\"א אל תתמה על הראב\"ד איך לא הרגיש בתימה זה כי הבא להשיג על אחר דחפצו להשיג אינו מעיין כ\"כ כמו מי שמחבר ספר לכך אמר באמת גם הרמב\"ן לא היה מחבר ספר אלא משיג כשעיין זה. וא\"ת דלמא קודם לכן כשחבר ספרו עיינו ליתא שקבלה בידינו שתחלה השיג ההשגות וזה שכתב והקשה עליו בספרו כלומר ואח\"כ הקשה עליו בספרו. ואפשר שמנצל להראב\"ד שלא עיין זה שאם הרמב\"ן עיינו היה לפי שמתוך שהיה משיג על מנין המצות הרגיש בתוספת המצוה ההיא וכשהרגיש בקושיא זו כתבה גם בספרו אבל אילו לא היה משיג על מנין המצות אפשר שלא היה מרגיש בכך: \n",
+                "<b>ועל</b> פי אחד משני דרכים האחרונים שהזכרתי בפי' פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים לדעת הרמב\"ם יתיישבו דברי הטור שכתב כל אלו לר' אליעזר הם בלאו וכו' ופסק הרמב\"ם כר' אליעזר והרי\"ף פסק כחכמים שאין לאו וכו' ומיירי נמי שאין בהם כזית וכו' מיהו במה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא ליתיה לדעת הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות דלית ליה טעם כעיקר להתחייב עליו מלקות אלא ביש בו כזית בכדי א\"פ: \n",
+                "<b>ועוד</b> יש תימה גדול בדבריו לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא שכתב דחמץ נוקשה הוי לר' אליעזר בלאו ובגמרא פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ג) אסיקנא ש\"מ נוקשה לר\"א לית ליה כלומר דאפילו ר' אליעזר סבר דהוי בלא כלום. ואפשר עוד לומר דגם הראב\"ד לא עלה על דעתו שיפסוק רבינו כחכמים מחמת הקושיות שהקשיתי, ומ\"ש הראב\"ד הרב פסק באלו כרבנן הכונה להשיג על רבינו למה חלק על הרב ופסק כר\"א: [ \n",
+                "<b>כתב</b> הרא\"ם וז\"ל אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר' אליעזר] וא\"כ צ\"ל דהא דקאמר הכא בד\"א וכו'. ואין ספק שזה שלא בדקדוק כתבו דהא ר\"א במתניתין לא פליג אמאי דאמרינן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא דאתא לאוסופי טיפולי נשים והרמב\"ם פירש שהוא אוסר אותם משום גזירה שמא ישרו אותם במים כלומר ולפיכך צריך לבערם ובהא הוא שכתב דאין הלכה כר\"א אבל במה ששנינו הרי אלו באזהרה וכו' מאן דכר שמיה דר\"א במתניתין וא\"כ היכי לימא ביה דאין הלכה כר\"א ועוד שהרמב\"ם שם בפירוש המשנה כתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו כלשון ר\"א בברייתא. ושמא לישנא דהרמב\"ם אטעייה שכתב אחר פירוש טיפולי נשים ואין הלכה כר\"א ובסוף המשנה אחר שכתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו חזר וכתב ואין הלכה כר' אליעזר ולפיכך סובר רא\"ם שכיון הרמב\"ם לומר דאין הלכה כר' אליעזר דברייתא וזה דבר שלא עלה על הדעת שיאמר הרמב\"ם אין הלכה כר\"א במה שלא הוזכר במשנה וגם הוא לא הודיענו אם ר\"א חולק בו אלא משום דדרך הרמב\"ם לפסוק בסוף כל משנה הלכה כדברי מי חזר ושנה ואין הלכה כר\"א והכונה מבוארת שהוא על מ\"ש אף טיפולי נשים. ועוד יש לתמוה על הרב איך לא ראה ספר המצות של רבינו שתפס לשון ר\"א עצמו והרמב\"ן בהשגות פירש דבריו שפסק כרבנן ודלא כר\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד רא\"ם ובפרק חמישי מהלכות נזירות כתב בהדיא וכן אם שרה פתו וכו'. ואין לו קשר עם מה שסמוך לו וצ\"ל דקאי לעיל למה שכתב דהא קיי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית וכו' ולא רצה לכתוב מ\"ש הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות שאם היה כזית חלב בכדי א\"פ לוקה משום דה\"א דמחמץ גמרינן לכל איסורין שבתורה לכך כתב ההיא דהלכות נזירות דמייתי לה מקרא וא\"כ מהתם נשמע לחמץ בפסח וא\"כ כל למה לי: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד רא\"ם קשה דהא בגמרא אמרי הנח לכותח דלית ביה כזית וכו'. כלומר וכיון דכותח לית ביה כזית בכדי א\"פ היאך כתב הרמב\"ם בד\"א בשאכל כזית בכדי א\"פ וזו היא השגת הראב\"ד ויפה השיב לו ה\"ה ויש לתמוה על הרא\"ם למה כתבה סתם. מיהו אפשר לומר שכיון לומר דאילו לרבי אליעזר לא בעינן כדי אכילת פרס דבכזית לחוד חייב דהיתר שבו מצטרף לאיסור וכמו שכתב בסוף הדיבור: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד ועוד בלא רבוייא לוקין עליו וכו'. ועדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דכיון דרבנן לית להו קרא מיותר אם כן כרת נמי ליחייב והיכי כתב ואין בו כרת: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד רא\"ם (עד) אבל הר\"ן כתב וכו'. נראה שכונתו לומר דמשמע דהרמב\"ם פסק כר\"א שהיא דרך ישרה אבל בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר\"א. וקשה דהא בגמ' אמרו וכו' ולכן שמא י\"ל דחזר בו ופסק כר\"א אבל קשה דא\"כ הל\"ל שהאוכל פרס אפילו בפחות בכזית ליחייב שהיתר שבו יצטרף לאיסור ולכן נאמר שפסק כחכמים דלית להו דהיתר מצטרף לאיסור וק\"ל דא\"כ אינו מיישב כלל דברי הרמב\"ם שאם תאמר שפסק כר\"א קשה הא דהיתר מצטרף לאיסור וא\"ת שפסק כחכמים קשה דהא בגמרא אמרו הנח לכותח וכו' ועוד מאי שנאמר כל מחמצת דמשמע דמרבויא דכל נפקא הא רבנן לא דרשי כל ועוד בלא ריבויא נמי וכו' ועוד שכתב וז\"ל אלא שכל זה אינו אלא אליבא דר\"א והלשון הזה היה ראוי ליכתב אילו לא היתה שום קושיא כי אמרינן דפסק כחכמים שמשמעו אלא שאין מכאן קושיא דאי פסק כחכמים ניחא לכל מאחר דאי אמרינן דפסק כחכמים קשו כל הנך קושייתא הכי הל\"ל וזהו אליבא דר\"א אבל לא לחכמים ולא בלשון אלא: \n",
+                "<b>ועוד</b> יש לתמוה עליו שכתב אבל לא לחכמים שהרי אנן קי\"ל בכולי גמרא דאין היתר מצטרף לאיסור והלא גם לר\"א בכל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ואי בנזיר ובחמץ קאמר לא ידענא באי זה מקום הוזכר כן בגמ' זולת סוגיית אלו עוברין וסוגיית ג' מינים ובשתיהן הוזכר דלר\"א בחמץ ונזיר היתר מצטרף לאיסור. זה נראה לי לעורר על דברי רא\"ם. ולענין יישוב הסוגיא לדעת הרמב\"ם בין פלוגתא דר\"א ורבנן בין ההיא דהיתר מצטרף לאיסור כבר ישבתי הכל לעיל וביררתי יפה יפה בס\"ד: \n",
+                "<b>ולפי</b> שהארכתי הסכמתי לכתוב העולה מכלל הדברים בדרך קצרה לתלמידים. איכא למידק מה מפרש רבינו במחלוקת ר\"א וחכמים שלא ימנע או מפרש דביש בו כזית בכדי א\"פ ל\"פ דחייב כי פליגי באין בו ולפי זה פסק כחכמים או מפרש דבאין בו כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי ביש בו ולפי זה פסק כר\"א ולשני הפירושים קשה. אם לראשון כיון דביש בו לכ\"ע חייב כבשאר איסורים כרת נמי ליחייב כמו בשאר איסורים ומנא ליה לרבינו לפוטרו מכרת. וע\"ק שמאחר שרבינו פוסק כחכמים היכי מייתי רבינו ראיה מפסוק דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל מחמצת ועוד קשה דר\"א נמי לא מייתי קרא דכל מחמצת אלא לאין בו והיכי מייתי ליה רבינו ליש בו ועוד קשה דהא באין בו הוי כאוכל חצי שיעור ואוכל כחצי שיעור אפילו בעיניה פטור בכל האיסורים והיאך אפשר שחייב ר\"א באין בו דמי עדיף מאוכל פחות מכשיעור בעיניה: \n",
+                "<b>ועל</b> הפירוש השני קשה מאחר שבכל איסורים שבתורה חייב ביש בו היאך יעלה על הדעת לומר שחכמים פוטרים בו. ועוד קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי אין בו כזית בכדי א\"פ וא\"כ היאך אומר ר\"א בברייתא בגמ' דעל כותח הבבלי חייב בלאו הא אמרת דבאין בו כ\"ע ל\"פ דפטור: \n",
+                "<b>וי\"ל</b> דביש בו כ\"ע ל\"פ דחייב מלקות וכרת כמו בשאר איסורין ובשאין בו ל\"פ דפטור כמו בשאר איסורין והכא שאני דהב\"ע ביש בו בכותח כי שריף ליה אבל אם אוכלו בטיבול אין בו ושריף ליה דחכמים סברי אע\"פ שיש בו פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ור' אליעזר סבר שאעפ\"כ חייב מריבויא דכל מחמצת ולפי זה פסק רבינו כר\"א וה\"פ ביש בו כי שריף ליה אע\"פ שאין בו כדרך טיבול אי שריף ליה חייב מלקות מריבויא דכל מחמצת ולית ביה כרת משום דגבי אוכל מחמצת לא כתיב כרת: \n",
+                "<b>ומיהו</b> להרב המגיד שכתב שרבינו פסק כחכמים דפטרי באין בו ומחייבי ביש בו קשיא מה שהקשיתי על הפי' הראשון: \n",
+                "<b>ונראה</b> לומר דלדברי רבינו שפסק כחכמים והוא מפרש דביש בו לחכמים נמי חייב מלקות ובאין בו פטור ור\"א סבר דבאין בו חייב מלקות ואע\"ג דבשאר איסורים פטור הכא חייב משום קרא דכל מחמצת וחכמים סברי דא\"א לומר דקרא דכל מחמצת אתא לחייב באין בו דכיון דלית ביה שיעורא א\"א לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא אלא ליש בו לומר דאע\"ג דבשאר איסורים כרת נמי חייב בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובת חמץ לא כתב ונכרתה וא\"א לומר דמחמצת מיירי באין בו דא\"א לחייבו כלל כמ\"ש הילכך על כרחך לומר דאתא לפוטרו מכרת אע\"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ולפי זה כשכתב רבינו שנאמר כל מחמצת לא תאכלו לא קאי למ\"ש לוקה דלהא לא איצטריך קרא דמדין שאר איסורין נפקא אלא לאינו חייב כרת קאי מדלא כתב גבי מחמצת אלא לא תאכלו ולא ונכרתה. ובהכי מתיישבים דברי ה\"ה בפירוש דברי רבינו בלי פקפוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח וכו' שנאמר לא יאכל.</b> קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מה\"ת. ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה\"ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ\"ע. ועל מ\"ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו' קשיא לי למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ\"ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כל שהוא אסור מן התורה ומשמע דאפילו אכילה כל שהוא מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנא ליה לפלוגי בהכי וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שעה חמישית אין אוכלין חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית.</b> כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג ה\"ג שמא יטעה בין חמישית וששית ול\"ג בין חמישית לששית דהא בגמ' מסיק בהדיא דטעות דיום המעונן בין חמישית לשביעית הוא ולא בין חמישית לששית ועוד דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ה\"פ בין חמישית וששית לשביעית ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ\"ל. והרב מהר\"ר משה אלאשקאר ז\"ל כתב וז\"ל שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ' מוכח דרבא דאסיק גזירה משום יום המעונן היינו לומר שאין יכולין לבדוק בחמה וטועה בין שביעית לחמישית. וכבר השיב הוא ז\"ל בתשובה וז\"ל מ\"ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ' כפי מה שהקשו שם וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר, עכ\"ל: \n",
+                "<b>לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית.</b> וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא\"כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר היה לו לומר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחלת שעה ששית ואע\"ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושב ואל תעשה הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא. אבל מה נאמר למה שכתב רבינו ראש פ\"ג כשבודק אדם וכו' מוציא את החמץ וכו' ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי. ובפסקי הרא\"ש הביא תשובת רש\"י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ופי' הרא\"ש דבתחלת שעה ששית פי' סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו כלומר דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי\"ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ\"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה וכו' ראיה לדבר מה שכתוב בתורה וכו'.</b> וא\"ת מאחר שכתב שמפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י\"ד למה לי קרא דלא תשחט. וי\"ל דמיום הראשון לא אשמועינן אלא דהשבתת חמץ היא בי\"ד אבל לא שמעינן באי זו שעה ביום. וא\"ת ביום הראשון שלמדנו מפי השמועה שהוא יום י\"ד למה לי הא מלא תשחט על חמץ שמעינן דהשבתת חמץ בי\"ד מחצות ולמעלה י\"ל דאה\"נ אלא משום דבעינן דבמקום שצוה על השבתת חמץ גלתה לנו תורה שהשבתתו בי\"ד וא\"כ פירוש דברי רבינו כך הם. מצות עשה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון וכו' כלומר הרי שבמקום שצותה תורה על השבתתו פירשה שצריך שתהיה קודם זמן איסור אכילתו ראיה שפי' אך ביום הראשון יום י\"ד לא תשחט וכו' וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דיום ראשון הוא י\"ד כי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי ומקרא דלא תשחט שמעינן דמחצות ולמעלה אסור. וא\"ת למה לי למידה מפי השמועה לומר דאך ביום הראשון פי' י\"ד תיפוק ליה דכי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי אית לן למימר הכי כדפרישית י\"ל שאילולא שלמוד מפי השמועה הוה ס\"ד למימר דיום הראשון היינו לילי ט\"ו כדאמרינן בגמרא וקרא דלא תשחט על חמץ וכו' הוה מוקמינן ליה בשאר קרבנות ואתא לאזהורי בכל שאור לא תקטירו אבל השתא שלמדנו דביום הראשון הוא יום י\"ד אית לן לאוקומי קרא דלא תשחט על חמץ כפשוטו דהיינו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ולמדנו משם דמחצות ולמעלה הוא דאסור ובגמרא (פסחים ה') ברייתא אך ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט עצמו ת\"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים הרי שאילולא קרא דלא תשחט מקרא דאך ביום הראשון לא הוה שמעינן מידי דהוה אפשר לאוקומי ביו\"ט עצמו וכמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'.</b> זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא״כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף כ״א) ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע״פ שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסין בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע״ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ״ה מדברי סופרים ג״כ שאע״פ שבודקין מבטלים. ואפשר לפרש עוד דמאי דקאמר וכן מד״ס לא קאי אלא לענין שהבדיקה והביטול יהיו בתחלת ליל י״ד אבל מציאות הבדיקה וההשבתה מדאורייתא הוא ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן (דף ב') אור לי״ד בודקין את החמץ. ביעור בפ' כל שעה (פסחים דף כ״א) אין ביעור חמץ אלא שריפה פלוגתא דר' יהודה ורבנן דס״ל לתנא דמתני' דכיון דביטול אינו אלא משום חמץ שאינו ידוע וכבר בדק כל מקום שמכניסין בו חמץ וביערו אין צריך ביטול אלא שרב יהודה חידש ואמר הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו וכמ״ש רבינו פ״ג. ואפשר שתקנת אמוראים היא שחששו לזה והיינו שלא הזכירו במתני' ביטול אי נמי אפשר דלא איצטריך במתני' לאדכורי ביטול דהוי דאורייתא ומה שהזכירה ביעור לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ור״י לפרושי מתני' אתא. ולהר״ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות וא״א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו והתימה מה״ה שסתם דבריו ולא פירש מה דעתו בכוונת רבינו. אבל א״א ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמ' (דף ו':) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי הל״ל וכי משכח לה ליבערה ומדקאמר בטלה אלמא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וה״ק ליבטלה מיד דמשכח לה ותו לא עבר עלה בבל יראה ובתר הכי ליבערה משום מצוה דרבנן וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו וטעות סופר היא ואח״כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו, הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ״ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין קובעין מדרש בסוף יום י\"ג.</b> וא\"ת למה כתב בסוף י\"ג ולא תחלת ליל י\"ד כמו בתחלת הלשון. וי\"ל דאשמעינן דמסוף יום י\"ג אסור להתחיל ללמוד ומפיק ליה מדאמר אביי (פסחים ד') האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר והוה סגי ליה נגהי ארביסר כדתנן במתניתין אור לי\"ד אלא ללמד דמסוף י\"ג אסור ואם תאמר מאי ואין קובעין מדרש וכן החכם לא יתחיל היינו הך. וי\"ל דקביעות מדרש היינו למידה ברבים והחכם לא יתחיל וכו' היינו לומד לעצמו וא\"ת ליכתוב חד והוא הדין לאידך, ויש לומר דאי כתב קביעות מדרש הוה אמינא דוקא קביעות מדרש אסור דכיון דרבים נינהו איכא למיחש דלמא אתי לאמשוכי אבל לומד לעצמו דכיון דיחיד הוא וליכא למיחש להכי אימא לא ואי כתב לומד לעצמו ה\"א דוקא בכה\"ג אסור דאפשר דמימשיך וליכא מאן דמדכר ליה אבל קביעת מדרש כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי אי נמי ה\"א דלא גזרו בקביעת מדרש אי משום דהיא מצוה עוברת דמי יקבץ אותם אחר כך קמשמע לן דבכולהו גזור. וכתב רבינו זה לפי שמה שאמר אביי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה משמע בין לומד לעצמו בין לאחרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו.</b> תימה דבגמ' (דף ח') אמרינן אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ומוכח התם דלכתחלה קאמר ומדברי רבינו נראה דדוקא דיעבד. וכתב הר\"מ דמשמע לרבינו דלכתחלה צריך לבדקה בלילה מפני שבני אדם מצויים בבתיהם אע\"ג דליכא טעמא דאור הנר יפה לבדיקה ותו שהרי הכל בכלל אין בודקין לאור החמה דאיתא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל חור שבין ישראל לעכו\"ם אינו בודק כלל שמא יאמר העכו\"ם כשפים הוא עושה לי אלא מבטלו בלבו ודיו.</b> כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו. ופוסק כפלימו שאמר כן בגמ' (ח':) וכן פסקו כל הפוסקים. ולפי שלא היה כתוב כן בנוסחת ה\"ה הוצרך לידחק בדבר וכתב הר\"מ דאפילו לפלימו דוקא בליליא ושרגא אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה דכי היכי דאשתמש ביה ה\"נ בדיק ליה והשאר מבטלו בלבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>[חורי הבית התחתונים והעליונים.</b> פירש\"י] תחתונים ביותר ועליונים ביותר. כתב הר\"מ ודעת הראב\"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויים אבל במקום שהתינוקות מצויים אפילו חורים התחתונים צריך לבדוק שמא הצניעו שם חמץ. וגג היציע. אע\"פ שהוא נמוך ונכון להשתמש בו הואיל ומשופע הוא. כתב הר\"מ שרבינו לא הביא הא (דף ח') דמטה החולקת בתוך הבית וכו' משום דכל החלוקות דשייכי בה הם בכלל דבריו דאי למטה עצמה הרי היא כחורי הבית ואי לענין בית שלאחריה אם יש לו דרך לשם פשיטא שצריך לבדוק ואם אין לו פשיטא שאין צריך ותחתיה אם עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך שהרי אין משתמשים שם ואי אין עצים ואבנים סדורים תחתיה ודאי צריך: \n",
+                "<b>חורי הבית וכו' ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהם.</b> כך כתוב בנוסחאותינו ועל זה כתב בהשגות א\"א שאע\"פ וכו'. ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דשמן יש קבע לספוקו שהרי יודע כמה הוא צריך לכך וכך בני אדם ומביאו קודם סעודה ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא אבל יין אין קבע לשתיה פעמים ששתית סעודת היום מרובה משל אתמול ואין השמש בקי בדבר. ומפני השגה זו כתב הרב המגיד שהנוסחא האמיתית להקדים שמן ליין ושאין מסתפק מהם איין בלחוד קאי. ואפשר לקיים נוסחת ספרינו שהרי כתב הר\"ן שסברת הרי\"ף כך היא דשמן אם מסתפק ממנו צריך בדיקה והיינו טעמא דכיון דעכשו נהגו להדליק בשמן הוו להו אוצרות שמן כבית השעוה שצריך בדיקה. וא\"ת למה לא כתב רבינו בפירוש שאוצרות שמן שמסתפק מהם צריך בדיקה כשם שכתב ביין י\"ל דשכר נמי קשיא דנקטיה במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק אלא מאי אית לך למימר דנקטיה במסתפק לומר משום הכי צריך בדיקה דאי אינו מסתפק לא צריך בדיקה אוצרות שמן נמי נקטיה באינו מסתפק דאינו צריך בדיקה הא מסתפק צריך בדיקה, וא\"ת היינו טעמא דנקט רבינו שכר במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק לפי שכך אמרו בגמ' עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא\"י במסתפק מהם, גם שמן אמרינן בגמ' אוצרות שמן אין צריך בדיקה ולפום מנהגא דידן ה\"ל כאלו כתוב גבי אין מסתפק מהם ורבינו תפס לו לשון הגמרא. כל זה שלא לשבש הנוסחא אבל לפי האמת אם הנוסחאות יסכימו כן יותר נכונים דברי הרב המגיד: \n",
+                "<b>וכשבודק המרתף וכו'.</b> כתב הרא\"ש בפסקיו יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה והרמב\"ם ז\"ל פסק כרב וכן רבינו יונה ז\"ל דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו בר סמכא הוא וכיון דר' חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל ואפילו תימא ר' אושעיא היה בכללם מ\"מ ה\"ל ר' חייא ור' אושעיא חד לגבי חד והדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואין ספק שלא היה בנוסחתם בגמרא והלכתא כשמואל כמו שהוא בנוסחאות שלנו שא\"כ לא היה חולק על פסק הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חוששין שמא גררה חולדה.</b> ה\"ה כתב פירש רבינו ופירש\"י וכתב שפירוש רבינו עיקר ויפה כיון. ואני אומר מאחר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו מה לי אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין או אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית בדוק ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפירש\"י שמביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה מבית שאינו בדוק לבית בדוק שא\"כ ניחוש ג\"כ שמא גררה מחצר שאינו בדוק לבדוק או מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וכיון שא\"א לחוש לכך גם אנו לא נחוש מבית שאינו בדוק לבדוק אבל לרבינו מביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה (מבית שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו חמץ שא\"כ נחוש מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וזה אינו כ\"כ הכרח שאפשר היה שנחוש מבית (שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו שבשנה אחת אולי גררה אבל אחר שבדקנו לא נחוש בעד יום אחד אבל לפי האמת לענין דינא לא נפיק לן מידי דאליבא דתרוייהו לא חיישינן מבית (שאין מכניסין לבית שמכניסין x) ולא מבית שאינו בדוק לבדוק ולא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר. כתב הר\"מ דבט' צבורין בעי בדיקה משום דבעידנא דאתיילד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הוי איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שני בתים בדוקים וכו'.</b> שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין והקשה ה\"ה מ\"ש דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ דלענין הטומאה א\"א שלא יהיה אחד מהם טמא בודאי ולכן כשבאו לישאל בבת אחת טמאין אבל לענין הבדיקה אין כאן שום בית שיצטרך לחזור ולבדוק בודאי דהא בביטול סגי ליה וכיון שכבר היו בדוקות לא הטריחוהו לחזור ולבדוק. ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאין היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה. וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא י\"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה\"י כמו רה\"ר וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה\"ה לענין בדיקה. א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ולא תקשי לכלהו תירוצי מ\"ש מספק נכנס או לא נכנס דטמא שהרי ה\"ה הרגיש קושיא זו בסמוך ותירוצו בה נכון ויציב: \n",
+                "<b>או שהיו תשעה צבורין של מצה וכו'.</b> הנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. ודין זה בגמרא (דף ט':) תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב ופירש\"י בשר הנמצא בקרקע בין החנויות הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע ומה שכתב רבינו שאין כאן קבוע לא קאי אלא לזאת החלוקה דתשעה צבורין של מצה וכו' ופירש אחד מהן דאילו לחלוקות הראשונות מה שייך בהן קבוע או בלתי קבוע. ואע\"פ שנדחק ה\"ה לפרש בהן שאינן קבועים נוסחת ספרו הכריחתו שלא היה כתוב בזאת הבבא של אינו צריך לבדוק חלוקת תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' דדיינין ביה כל דפריש מרובא פריש וגם הראב\"ד שהשיג ואמר קבוע ודאי הוא אלא שתולין להקל אילו היה נוסחתו כנוסחתנו לא היה משיג. או אפשר שאפילו לפי נוסחתנו היה סבור הראב\"ד דשאין כאן קבוע קאי לכל החלוקות ורבינו לא כן דמה ולבו לא כן חשב ולא קאי אלא לכל דפריש מרובא פריש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח החמץ בזוית זו וכו'.</b> הנוסחא האמיתית כך היא הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. ומהנוסחאות שהגיעו ליד ה\"ה קצתם היה כתוב בהם או שהיו תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם וכו' בכל אלו צריך לבדוק ושבש הוא ז\"ל זאת הנוסחא שבפירוש אמרו בגמרא שאינו צריך לבדוק ולכן קיים נוסחת הספרים שכתוב בהם או שהיו תשעה צבורין חמץ ואחד מצה וכו' ואמר שלא הוצרך לכתוב רבינו דין רוב מצה לפי שכל שאין קבוע כבר ביאר רבינו שאינו צריך בדיקה וכתב שזה ברור ותמהני עליו שאומר שדין רוב מצה לא הוצרך לכתבו ודין רוב חמץ הוצרך לכותבו ואני רואה שבגמ' (דף ט:) כתבו דין רוב מצה ולא כתבו דין רוב חמץ ועוד שהשכל גוזר כן שדין רוב חמץ פשוט הוא דהשתא ומה היכא דהוי רוב מצה אמרינן דצריך לבדוק משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כ\"ש היכא דהוי רוב חמץ אבל דין רוב מצה טובא אשמועינן דאע\"ג דהוה קבוע כיון דשלא במקום קבועו נולד הספק ולא דיינינן ליה בקבוע ולכך אין ספק שהנוסחאות שכתבתי הם המדוייקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס עכבר לבית וככר בפיו וכו'.</b> כפי נוסחת ספרי רבינו הנמצאים בידינו שכתוב בהם נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר יש לנו לומר שנוסחת הגמרא היתה אצלו כך בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל היינו דעל היינו דנפק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל עכברים לא שקלי מהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה מהו תיקו דאילו לגירסאות שלנו בגמרא גם בבעיא זו אמרו את\"ל דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו תיקו. ומלשון ה\"ה נראה שנוסחת ספרי רבינו שבאו לידו היתה מסכמת לגירסאות שלנו וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת כתוב כך נכנס עכבר וככר בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר (בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר x) בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר עכ\"ל. וכן גירסת רבינו מנוח וליכא למימר דאם איתא ככר בפי עכבר הוה משתכח דמחמת ביעתותיה נפל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה חצי זית בבית וכו'.</b> הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. כתב הרא\"ש בפסקיו פרק ואלו עוברין ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט, ול\"נ דדוקא נקט שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים שהוא דומיא דלסתום בו נקב דעריבה הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו וכן פירש ה\"ה ז\"ל וכן כתב הרמ\"ך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו בי\"ד אם עד שלא מסר לו מפתח וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק (דף ד') ופי' התוס' דהכא במאי עסקינן שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י\"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק ודלא כפירוש רש\"י שכתב דמסירת המפתח קונה דהא אמרינן במרובה (ב\"ק ע\"ט) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו' ולא מהני מסירת המפתח אלא במאן דאמר לך חזק וקנה. והר\"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ואף על פי כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר ופי' זה כתב ה\"ה בשם המפרשים. ומ\"מ פי' התוס' נראה עיקר מיהו אפילו לפי פירושם אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו וכן כתבו ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפרש בים וכו' וכן העושה ביתו אוצר.</b> תימא דהא חששא רחוקה היא שנאמר שמא יפנה אוצרו ערב הפסח ויכלה מלפנותו בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואפשר לומר דשמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת וכו'.</b> תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ע\"ש וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבודק החמץ בליל י\"ד וכו'. ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך וכו'.</b> וא\"ת מ\"ש דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוייהו זמן איסורא ותירץ ה\"ה שבתוך הרגל כיון שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך אבל לאחר הרגל שהוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא\"כ היאך יברך על ביעור חמץ. ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך י\"ל דכיון דקי\"ל כר\"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסוף סוף אם נתערב מותר וכמ\"ש רבינו פ\"א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו וכיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך. כתב ה\"ר מנוח אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל. כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' הר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מצאו ביו\"ט כופה עליו כלי וכו'.</b> הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר' יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה\"ה שכתב דאפילו לא ביטל עסקינן י\"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה\"מ בשיש צורך היום קצת וכ\"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו\"ט ועוד דהא אמרינן בספ\"ק דכתובות (דף ז'.) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף. והתוס' פ\"ק דכתובות תירצו דלעולם בשלא בטלו ומאי דלא שרינן לשורפו משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו וקשה לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וי\"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא. והר\"מ תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו' יצא להציל מיד הגייס מן הנהר וכו'.</b> כתב ה\"ה יבטל בלבו פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וכ\"כ רש\"י בפירושיו ול\"נ דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול ואפילו שיש שהות לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות. ואפשר שגם רש\"י מודה בזה אלא דקושטא דמילתא קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו. כתב הטור באורח חיים שהגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם כן כתב הר\"ם במז\"ל. ואם מה שאמר שכן כתב הר\"ם במז\"ל חוזר לכל מה שכתב למעלה אי אפשר שהרי רבינו בפירוש נראה מדבריו דדוקא בזורה לרוח בעינן פירור אבל לא בזריקה לים שכן כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו וכו' הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו (בתחילת דבריו כתב איפכא וצ\"ע) חיטי דרב יוסף אבל שאר חמץ לא בעי פירור. אלא ע\"כ יש לנו לומר שמה שאמר וכן כתב הרמב\"ם לא קאי אלא לענין מה שאמר שהגאונים פסקו כחכמים וא\"ת אליבא דכ\"ע במאי איפלגו ר\"י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו ולמה לי פירור לר\"י בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק דפסחים ואף ר\"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מ\"מ קשיא דאפילו בשעת ביעורו השבתה מיהא בעי פי' להטיל לים או לזרות לרוח ולרבנן בכל זמן נראה דבעי הטלה לים וזריה לרוח דמדקאמר דלא אמר ר\"י בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו וכו' משמע דלרבנן לא שני להו בין שעת ביעור לשלא בשעת ביעורו ואמאי לא סגי להו בהוצאה מרשותו. וי\"ל דלעולם שאני להו דבשעת ביעורו דוקא בעי זריקה אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והא דלא מפליג התם לרבנן משום דאיירי התם אליבא דר' יהודה פריש מילי דר\"י אבל אה\"נ דלרבנן מתחלת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי וזהו שכתב רבינו נתנה לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער שנראה שמה שכתב בתחלת הענין כיצד ביעור חמץ וכו' מיירי מתחלת שעה ששית ולמעלה או שאין שם עכו\"ם ליתנו לו ורוצה לבערו קודם שעה ששית, א\"נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפירש\"י ושעת ביעורו היינו תחלת שביעית, או כדפי' ר\"ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו היינו שעה שביעית והשתא ר\"י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה שביעית השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר\"י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש\"י, ולר\"ת הוי איפכא דפליגי בשעה שביעית אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר וזה נראה עיקר יותר. ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה\"ר בשעה ששית או שביעית שלא כדין הם עושים שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם וכן משמע בהגהות מימוניות ופסק רבינו כרב יוסף וצריך טעם למה דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ\"ע. כתב הר\"מ דאע\"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי ליגלות ואינו מצוי בבית דסגי ליה בביטול היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם: [ \n",
+                "<b>חמץ שנפלה עליו כו' ג' טפחים כו'.</b> בגמ' (ל\"א:) תנא] כמה חפישת הכלב פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב ג' טפחים וא\"כ בג' טפחים סגי ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יותר.</b> דלא נימא דכי הוי יותר משלשה טפחים אפילו ביטול לא ניבעי קמ\"ל. כתב הר\"מ בספרים המדוייקים גרסי אם עדיין לא נכנסה שעה ששית נותנו לעכו\"ם ואינו צריך לבער, וי\"ס דגרסי נתנו לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער, פי' דקי\"ל (דף כ\"א.) כב\"ה דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואף על פי שהחמץ נשאר קיים אין בכך כלום: \n",
+                "<b>ואם בישל או אפה אותה הפת וכו'.</b> ודוקא שהאבוקה כנגדו הרב רבי משה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו\"ם לא יהא עובר עליו.</b> כלומר דמדכתיב לא יראה משמע שריותא דטמן ומדכתיב לך משמע דוקא כשהוא בידך אבל אם הפקיד אותו ביד עכו\"ם שרי ת\"ל שאור לא ימצא בבתיכם דמדכתיב לא ימצא אסור אפילו טמון דהא אם יחפשו אחריו וכמטמונים יבקשוהו אז ימצאוהו ומדכתיב בבתיכם משתמע איסורא להפקידו ביד עכו\"ם שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו\"ם הרי הוא ביתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים.</b> ולא סגי ליה בכפיית כלי כדלעיל משום דמסתמא הוא הרבה שאין דרך להפקיד מועט ולא יתכסה בכלי. א\"נ התם שהוא לפי שעה סגי ליה בכפיית כלי אבל זה שצריך לעמוד כל המועד לא סגי ליה שהכלי ניטל לצורך ואתי למיכל מיניה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עכו\"ם אנס וכו'.</b> וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' (פסחים ה':) וכתב בעל ההשלמה אין טעם להשגה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומילתא דאמר להו מוכחת כן דסתמא א\"ל בעירו חמירא דבני חילא בין קבילו עליהם אחריות בין לא קבילו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דאל\"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מילתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסים כראשונים והחזירוהו להם או אפילו היו אנסים הרי אמר להם רבא בעירו חמירא דבני חילא כלומר שיוציאוהו מרשותן ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות או שמא האי חמירא דר\"נ לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו לבית אחד ואוכלים אותו בבית ישראל ואמר להם ר\"נ שאע\"פ שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של עכו\"ם מותר לאחר הפסח כר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תערובת חמץ עוברין עליה וכו'.</b> כתב הרב המגיד כבר נתבאר בפרק ראשון וכו'. ולי יותר מתיישב אצלי פירוש ה\"ר משה כהן דאע\"ג דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי והטעם משום דלענין אכילה כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס ה\"ל כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה שכלל הוא בידינו שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל לעבור עליו בבל יראה כיון שעוברין על התערובת מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס. ומה שהביא ה\"ה ראיה ממה שכתב כאן רבינו כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ\"א (שאין) [שיש] בהם כזית בכדי א\"פ לאו ראיה היא שהרי ה\"ה בעצמו כתב שם בהשיבו להשגת הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר ביאר הדין במה הוא תלוי ובאר דדוקא כשאכל באלו כזית בכדי אכילת פרס אע\"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהל' כגון כותח הבבלי מ\"מ אם אכלו ודאי לוקה, עכ\"ל. הרי שהוא אומר דלפי דרכן של בני אדם בכותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס ובפרק א' לפי שהוצרך לחלק בין יש בהם כזית בכדי א\"פ לאין בהם נקט יש בהם כזית ברישא והדר אמר דכי אין בו כזית אינו לוקה וכן דרך המדברים למינקט הן קודם ללאו אבל הכא נקיט סתמא לפי דרכן של בני אדם שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועוד שכיון שלמעלה בפ\"א חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו וכאן כתב סתם הא ודאי לא שני ליה לענין זה בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד וכו'. ומי פירות הן כגון יין וחלב וכו' ומי תפוחים ומי רמונים.</b> למדנו מדבריו אלה שכל הדברים שאינן מים נקראים מי פירות וכתב עוד בפ' עצמו וכן מותר ללוש ביין ושמן או דבש וכו' וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ וכו', וזה סותר למה שכתב בפ\"ו מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו' שנראה מדבריו שאם לשה בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא ידי חובתו וכמו שכתב ה\"ה. ונראה לי שכשאמר אלא במים בלבד היינו לכתחלה ומ\"ש בפ\"ו מצה שלשה במי פירות וכו' היינו בדיעבד ובשמן ויין ודבש וחלב אינו יוצא אפילו בדיעבד. ויש מי שאמר שמצא נוסחא ישנה דלא שאני לרבינו בין יין ושמן ודבש לשאר מי פירות דבכלהו לא יצא ידי חובתו ובכך אתי שפיר מה שכתב בפרק זה אלא במים בלבד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'.</b> כתוב בטור אורח חיים חטין שבאו בספינה וכו' אלא ימכרם לישראל מעט מעט בענין שיוכל לאכלם קודם הפסח וכתב בעל העיטור אפילו לא הודיעו כיון שיכול לאוכלם קודם הפסח. והרמב\"ם כתב שצריך להודיעו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפילו טובא נמי עכ\"ל. ואיני יודע היאך שייכא קושיא זו לרבינו שהרי גם רבינו אמר שאפילו כולו יכול למכור לישראל אם הודיעו וכשאמרו בגמרא נזבנינהו קבא קבא לא גריס רבינו לישראל אלא ארישא מהדר דשרי לזבוני לנכרי כולו והשתא אמר דדוקא קבא קבא כי היכי דכליא קמי פסחא כלומר שאם הנכרי יקנה הרבה יבא למכרו קודם הפסח או בתוך הפסח לישראל אבל כשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח וליכא למיחש למידי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היתה לשה ואופה וכו'.</b> כתוב בטור או\"ח והרמב\"ם ז\"ל כתב ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים ולא ידענא למה כתב לשה ואופה דאכל אשה שהיא לשה קאי, ע\"כ. וא\"כ לפי דעתו אנו שאין לנו שני כלים הללו שלא כדין אנו עושים. אבל דברי רבינו ישרים ונכוחים שהוא מפרש שמה שאמרו צריכה שני כלים היינו לומר שאם היתה מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך דכלי לצנן ידיה לא הצריכו אלא אם היא אופה שידיה מתחממין מחמת חום התנור אבל אם אינה אופה ואינה רוצה לקטף במים אין צריך שום כלי וכן נהגו וכ\"כ הרמ\"ך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא תשרה אשה מורסן וכו' אבל שפה היא על בשרה יבש.</b> משנה פרק כל שעה (פסחים ל״ט:) ופירש רש״י ואף על פי שהמים טופחים בבשרה וכתב הרא״ש שאין לפרש מים ממש וכגון אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור אלא מזיעה קאמר וצריכה להעביר כל הסובין ממנה קודם שתשתטף לכן כתב הר״י ז״ל דהאידנא אין הנשים בקיאות בזה ויש למונען מלתת מורסן על בשרם אפילו יבש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכל מצה בלא כונה וכו'.</b> בהלכות שופר פרק שני כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס\"ל דמצות צריכות כונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין יוצאין בפת מורסן וכו'.</b> רבינו ז\"ל אזיל לטעמא דהריא\"ף ז\"ל שפי' פת הדראה היינו סובין. ומה שהקשה הר\"ן על פי' הריא\"ף מתורץ עם מ\"ש ה\"ה בשם הרא\"ה ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים.</b> כתב הר' מנוח תימא דהא קיימא לן כרבי מאיר דאמר פרק האיש מקדש (קידושין דף כ\"ד:) במעשר ממון גבוה הוא ואמר רב אסי (פסחים דף ל\"ח.) לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא במצה במעשר שני. וי\"ל דס\"ל כרבי חייא בר אבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ה.): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'.</b> דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב\"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכ\"נ דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ\"א דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר\"ן ז\"ל שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואימתי צריכין הסיבה וכו'.</b> ה\"ה כתב שם אתמר מצה צריכה הסיבה וכו' יין אמרי תרי כסי קמאי וכו' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה. אבל המפרשים מקשים דהא בעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא וכו'. וי\"א דהכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר\"ן כתב דע\"כ אית לן למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. כתב הר' מנוח אשה חשובה כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית א\"נ שהיא חשובה בפרי ידיה בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. א\"נ אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית. ושמש אע\"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע\"ע כקונה אדון. תלמיד לפני רבו אין צריך הסבה (ה\"ה לשוליא דנגרי x): לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאים בדמאי וכו'. משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק אמרור דרבנן לא כל שכן דגלי במצה וה\"ה למרור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b></b>כתב הר' מנוח ומגביה המרור. רבינו כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר תחלה, וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח\"כ נגאלו: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..40f4bbf85d5f584af3f25015c4fe3a558cf5cef7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,245 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החמץ בפסח וכו'.</b> כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג החמץ בפסח אסור בהנאה הה\"נ בקודם הפסח משש שעות ולמעלה ואף לר\"ש שורפין גזירה שמא יאכלנו כדכתבו התוס' אלא נקט בפסח כלשון הרמב\"ם כדלעיל אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה (פסחים כ\"א:) דהא קי\"ל כר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא\"כ מאי איריא תוך הפסח אפילו קודם הפסח נמי, עכ\"ל. ותמהני דהא לא כתבו התוספות בדף כ\"ח דגם לר\"ש שורפין אלא לאפוקי שלא יסיקנו מעט משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל בבת אחת אה\"נ דמותר להסיק תבשילו אע\"פ שהוא מתבשל בזמן האיסור וכן בשאר הנאות פשיטא דשרי כל היכא דליכא למיגזר שמא יאכלנו. ועוד דאפילו אם הוה אמר ר\"ש דאסור בהנאה קודם זמן איסורו היינו משום גזירה ולא מדאורייתא והכא לענין שאם נהנה עובר בלאו הוא דעסקינן והכי ה\"ל לרא\"ם לומר לסמ\"ג דמשום דפסק כר\"ש כתב בפסח דקודם פסח מותר בהנאה לר\"ש ורבינו אע\"ג דס\"ל כר\"י כתב בפסח כלישניה דחזקיה דאע\"ג דכר' אבהו ס\"ל כמבואר בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות בפירוש וגם בפ\"ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן שכתב שחיטת חולין בעזרה אינו אלא דברי קבלה והיינו כר' אבהו כדאיתא בפ' כל שעה דאילו לחזקיה חולין בעזרה דאורייתא נינהו ובפ' זה כתב דחמץ בי\"ד מחצות ולמעלה אסור בהנאה כר\"י והתם לא כתיב לא יאכל אלא לא תאכל ואפ\"ה אסור בהנאה וכדר' אבהו אע\"פ שהתוס' כתבו בדף כ\"ח דלחזקיה נמי לפני זמנו אסור בהנאה משום דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם אפ\"ה ממ\"ש בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות ופ\"ב מהל' שחיטה משמע בהדיא דסבר כר' אבהו עכ\"ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ\"ע מודו ביה נקטיה וכעין זה כתב הר\"ן להרי\"ף: \n",
+                "<b>והמניח חמץ ברשותו וכו'.</b> וא\"ת ה\"ל למימר דעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי\"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יום טוב (דף ז':) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור: \n",
+                "<b>ואיסור החמץ וכו'.</b> משום דלגבי ביעור איפליגו בית שמאי ובית הלל אבל לענין אכילה כ\"ע מודו כדאיתא בריש יום טוב מש\"ה כתב הרמב\"ם דאיסור דחמץ ושאור אחד הוא הכא גבי ביעור, ודייק לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה התורה כדאיתא בריש יו\"ט, ובזה ניחא למה כתב לא יראה דגבי שאור שהוא מאוחר ולא כתב לא יראה לך חמץ שהוא קודם. ומה הוא חמץ ומה הוא שאור נתבאר בריש יו\"ט דחמץ חזי לאכילה ושאור לא חזי לאכילה וצריכי למכתב תרווייהו כדאיתא התם: \n",
+                "<b>כתב</b> המגיד משנה ובהשגות א\"א דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה וכו'. וא\"א שיהיה הלשון מכוון דהא בריש יו\"ט אמרינן דלאכילה מודים ב\"ש דשוים הם ולא פליגי אלא לענין ביעור, ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק ביניהם דחד מהם אם אכלו חייב והאחר אם אכלו פטור דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם, וגם אין לומר דחד מהם אסור לאוכלו אם נפסל מאכילת כלב והאחר מותר כיון שנפסל דהי מנייהו תשרי דהא בכל חד מינייהו איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בריש יו\"ט. לפיכך נ\"ל להגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם כלומר דשיעור שניהם שוה לכל דבר כב\"ה ואם אכל מאיזה מהם אם לא נפסל חייב ואם נפסל פטור אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם וכו' וס\"ל להראב\"ד דחמץ אינו ראוי לשחקו ולחמע בו וכ\"כ רא\"ם, ביאור דבריו דברייתא בפת שאור וכו' דאי בחמץ ונפסל ודאי לא היה צריך לזה הטעם דמשמע דמטעמא אחרינא מיתסר והא ליתא אלא כשמזכיר חמץ לאיסורא ודאי שהכוונה בו שלא נפסל. וכן נראה עיקר שבפרק אלו עוברין תניא וכו' עד וא\"כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בשלא נפסלה היא. כל זה הוא הצעת הברייתות וישובן והכרע לדברי הרמב\"ם הוא מועלה קאמר ר\"ש וכו' ותו דפת סתם וכו' ולהרמב\"ם צ\"ל דחמץ נמי ראוי לשחקו ולחמע בו ודעת הרא\"ש כהרמב\"ם וכן נראה מדברי הר\"ן והוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ברייתא אחת ואילו להראב\"ד שתיהן צריך לכתוב. וסמ\"ג כפי מה שפירש בו רא\"ם כהראב\"ד ונראה שגורס רא\"ם בדברי הראב\"ד לא שייך במקום לא צריך וא\"כ אינו צריך לביאור ה\"ה. ולענין חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב כתב הרא\"ש שיש מתירים באכילה ויש אוסרים ולזה דעתו מסכמת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו לוקה וכו'.</b> כתב רא\"ם ויש לתמוה דהא בשורש ט' נראה שאין לוקין וכו'. ובאמת כי ליישב זה היה אפשר לפרש דאינו לוקה אלא אחת אע\"פ שהזכיר שני הלאוין וכן היה אפשר לפרש הסמ\"ג כי אע\"פ שהוסיף ללקות עליהם היינו לפי שהתחיל אינו עובר ולא התחיל אינו לוקה אבל מ\"מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין. והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר' ומצוה ר\"א. ומ\"ש בפ\"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע\"ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ\"ק דפסחים (דף ה':) שממנה למד הרמב\"ם דינים הללו הנזכרים בפ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ שעבר וכו'.</b> כתב ה\"ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי וכו', כלומר דאמרי' ביה שאם לא א\"ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר\"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורי' ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצאו מותר ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו ביש לו לפרוע היא בדוקא א\"נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר דהר\"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה\"ה. כתב הר\"ן דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעבד איסורא קנסו אלא לכ\"ע נמי קנסו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ שנתערב וכו'.</b> משמע דס\"ל לרבינו דבזמנו דקאמר רבא היינו תוך הפסח דוקא ומשום דחמיר שאיסורו בכרת ועובר על לא יראה וכו' הוי במינו במשהו אבל משש שעות ולמעלה כיון דלית ביה כרת לא מיתסר במשהו אלא בששים כשאר איסורים וכן דעת הרא\"ש וסמ\"ג. אבל הר\"ן פירש דמשש שעות ולמעלה הוי זמנו ומיתסר במשהו וזה לפי שסובר דרבא בא לפרש ענין איסור החמץ בכל הזמנים וא\"כ אם לא תכניסהו בכלל זמנו ע\"כ נכנס בכלל שלא בזמנו וזה אי אפשר. אבל רמב\"ם והרא\"ש וסמ\"ג ס\"ל שלא בא לפרש אלא איסור החמץ בתוך הפסח והיתרו לאחר הפסח אבל ענין איסורו משש שעות ולמעלה לא חש להזכירו דהכי הוא בשאר איסורים דאי אתא לאשמועינן דגם משש שעות ומעלה הוי במשהו לא ה\"ל לסתום דבריו והכי הל\"ל חמץ משש שעות ומעלה במשהו. ורא\"ם שכתב דסמ\"ג פירש דבזמנו היינו בתוך הפסח איידי דבעי לפרושי שלא בזמנו יותר הל\"ל שנזהר מפירוש הר\"ן. ומה שרצה ה\"ה לומר דלהרמב\"ם אפילו נתערב מתחלת השנה משהו אסור בפסח נ\"ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא לתוך הפסח כמו שכתבתי אבל נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפילו נתערב מתחלת השנה ס\"ל דחוזר וניעור ואסור וכמ\"ש בספ\"ד ובזה מחולקים הרמב\"ם והרא\"ש. ומ\"ש דכיון דטעמו משום שיש לו מתירין ה\"ה לנתערב משש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ\"ש הרמב\"ם בט\"ו ממאכלות היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל משש ולמעלה דלא כתב ביה כל לא הוי במשהו כך נ\"ל. ודברי הרב המגיד נ\"ל לבארם דסובר דלהרמב\"ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור ומ\"מ דברי הרמב\"ם שכתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר דאל\"כ הכי הל\"ל חמץ שנתערב בדבר אחר אפילו כל שהוא אסור לאוכלו בפסח ועוד דלמה לו לכתוב דין זה כאן ולשנותו בפ\"ד. לכן נ\"ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו כיון שאוכלו בפסח אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס' כשאר איסורים ובפ\"ד אשמעינן דאפילו נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור: \n",
+                "<b>כתב</b> הרב המגיד כאן לשון רש\"י ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס וכו'. כלומר כשנתערב קודם הפסח בפחות מכזית בכדי אכילת פרס: \n",
+                "<b>חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה\"ז אוסר בכל שהוא.</b> פרק כל שעה (פסחים ל') אמר רבא חמץ וכו' וגירסת רבינו בין במינו בין שלא במינו בכל שהו א\"נ אינו גורס בכל שהוא אלא אסור אבל דעתו כדעת ההלכות דמדלא יהיב שיעורא וכו'. וכתב ה\"ה וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. והר\"ן בפירוש ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס\"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע\"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע\"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דלר\"ש מן התורה דבר שיל\"מ הוא כשאסרו ר\"ש משום קנסא לא בא להקל עליו. לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ\"ד. ול\"נ שמתוך דברי רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות אין מקום לקושיות הללו שכתב ז\"ל יראה לי שאפילו דבר שיל\"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ\"כ שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ\"ל. הרי שחמץ בפסח שלא במינו במשהו חומרא הוא ולא מן הדין והטעם שהחמירו בו מבשאר איסורים למאמר הכתוב כל מחמצת לא תאכלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין כרת אלא וכו'.</b> באמת כי הלשון הזה קשה ההבנה מאד דאי אמרינן דס\"ל דבשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כ\"ע מודו דחייב כי פליגי באין בו כזית בכדי אכילת פרס קשה דא\"כ משמע דלכ\"ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא וא\"כ כרת נמי ליחייב ותדע דהא לאין בו כזית בכדי א\"פ אצטריך ר' אליעזר למילף שלא יהא בו כרת ואם איתא דאפילו כי יש בו כזית בכדי א\"פ שיש שם לאו מיוחד אין בו כרת כ\"ש לבאין בו כזית דאין בו לאו מיוחד וא\"כ כי יש בו כזית בכדי א\"פ לכ\"ע על כרחך יש בו כרת והיאך כתב הרמב\"ם דאין בו כרת. ובלאו הכי צ\"ל כן לפי שיטה זו שמאחר שאין להם רבוי לאו בתערובת חמץ כזית בכדי א\"פ אין לחייבו אלא מקרא דלא יאכל חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועוד דמייתי ראיה לאסור כי יש בו כזית בכדי א\"פ מדכתיב כל מחמצת והוא דלא כמאן דהא אוקימנא דלכ\"ע קרא דכל מחמצת לא אצטריך לכזית בכדי א\"פ: \n",
+                "<b>ואי</b> אמרינן דסבירא ליה דבאית בו פחות מכזית בכדי א\"פ כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי כשהטיל בו כל כך חמץ שיש בו אפילו בדרך טיבול כזית בכדי א\"פ ופי' זה דייק לשון הרמב\"ם שכתב ואם אין בתערובת כזית וכו' ופסק כר' אליעזר קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו ואם כן היאך אמר ר\"א בברייתא בגמ' על כותח הבבלי שחייב בעירובו בלאו כיון דבלית ביה כ\"ע מודו דפטור וכעין קושיא זו הוא מה שהשיגו הראב\"ד, ועוד דלמה ליה למילף מכל מחמצת תיפוק לי' מדין שאר איסורים דאין בהם מקרא מיותר ואפ\"ה לקי על כזית בכדי א\"פ כמו שכתב הרמב\"ם עצמו רפט\"ו מהלכות מאכלות וכיוצא בקושיא זו הוזכרה בדברי ה\"ה ועוד רבנן היאך אפשר שיפטרו ביש בו כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו דהא אמרינן בגמרא סוף סוף אמאי פליגי רבנן ארבי אליעזר בכותח אלא הנח לכותח וכו' דאי משטר קא שטר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי א\"פ דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כדרך אכילתו כזית בכדי א\"פ הוו מחייבי וזו היא קושיא שאין עליה תשובה, אבל אין להקשות כמו שהקשה רא\"ם מדקי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית מן האיסור כשיעור שהיית א\"פ לוקין עליו דאי מההיא הוה אפשר לומר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובת אבל הכא שהוא ע\"י תערובת הוה פטרי ליה אי לאו רבוייא דכל דהא ודאי כל שהוא ע\"י תערובת קיל טפי דהא אוכל כזית חלב בשהיות פחות מכדי א\"פ חייב כרת כמבואר פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות ואוכל כזית חלב מעורב עם ג' ביצים גריסין לוקה ואינו חייב כרת כדמשמע בפט\"ו. ובאלו עוברין (דף מ\"ד:) אמרינן וכ\"ת מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ\"ל דאע\"ג דתערובת, ועוד לפי דבריו דעדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דהיכי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ומ\"ש חמץ מכל איסורין שבתורה וכו' ואי אפשר לומר לפי דרך זה דפסק כחכמים דא\"כ אפילו הטיל בו כל כך חמץ שיש בו כזית בכדי א\"פ אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ואם פסק כוותייהו היכי קאמר דלוקה עליו ואי אמרינן דביש בו כזית בכדי אכילת פרס בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו כ\"ע מודו דחייב ואי אפילו כי משרף שריף ליה אין בו כזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דפטור כי פליגי בשאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי א\"פ ואי משרף שריף ליה אית ביה כזית בכדי א\"פ ושריף כדי שלש ביצים דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו ולר\"א לא בטלה דעתו משום דדריש כל מחמצת לעירוב חמץ. ופירוש זה דייקא תחלת לשון הרמב\"ם שכתב בד\"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובת וכו' וזה בדברי המגיד והוא פי' ראשון שכתב רא\"ם וכן מצאתי כתוב שהיו מפרשים בספרד וע\"פ פירוש זה כתב המגיד שפסק כחכמים כנראה בפירוש מדבריו שכתב על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו וכתב ג\"כ ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' משמע דס\"ל כהרמב\"ם שפוסק כחכמים ותימה דהא כר\"א היא דאילו רבנן פטרי ובהדיא אמרינן בגמרא דאי משרף שריף ליה פטרי רבנן משום דבטלה דעתו. ויש מי שמתרץ דאי כי שריף ליה יש בו כזית בכדי א\"פ לרבנן נמי חייב כי שריף ליה ומאי דקאמר דלחכמים בטלה דעתו היינו לומר דמש\"ה לא איירי ביה אבל אה\"נ דחיובי מחייבי ליה. ויש קצת גילוי לפירוש זה בדברי התוס' אהא דקאמר דלחכמים בטלה דעתו אצל כל אדם והשתא לא תיקשי מה שפסק רבינו ביש בו כזית בכדי א\"פ דחייב דאי שריף ליה חייב אי פסק כחכמים נמי חייב, ואינו נ\"ל משום דקשיא לי דא\"כ פלוגתא דר\"א וחכמים אינה אלא באין בו וא\"כ היכי מייתי רבינו ראיה מקרא דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי ליה, וע\"ק דאף ר\"א לא מייתי האי קרא אלא לאין בו ורבינו מייתי ליה ליש בו, וע\"ק למה כתב רבינו דפטור מכרת ביש בו מ\"ש משאר איסורים: \n",
+                "<b>ולכן</b> נ\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש הזה אלא שפוסק כר\"א וכמו שכתב רא\"ם בפירוש ראשון וכך מצאתי כתוב בשם חכמי ספרד וכן נראה מדברי הרמב\"ם בספר המצות ובפירוש המשנה שכתב דברי ר\"א דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו אלא דאכתי צריך ליישב מה שהקשה הרמב\"ן על הרמב\"ם והביאו המגיד וגם מאי דמשמע בגמ' פ' אלו עוברין דלר\"א דדריש כל היתר מצטרף לאיסור דאמרינן כמאן כר\"א דדריש כל א\"כ לענין חמץ בפסח נמי אה\"נ ואי הרמב\"ם פסק כר\"א הוה ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעיניה דהיתר שבו יצטרף לאיסור וכדפירש רש\"י גבי היתר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס, והיה אפשר לתרץ קושיא זו במאי דאיתא בפ' ג' מינים עלה ל\"ז דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזירות משמע שמפרש דכי אמרינן היתר מצטרף לאיסור היינו אפילו נפיש היתרא שכתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כיצד יין שנתערב וכו' עד שיהיה מדבר האיסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים וכו' ונראה מתוך לשונו שבא להשמיענו דלא תימא דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס יצטרף היתר לאיסור ואם כן משמע דכי אמרינן סתם היתר מצטרף לאיסור אפילו ההיתר יותר מהאיסור הוא ומאי דאמרינן בפ' ג' מינים דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור צריך לומר שלא היה בנוסחת הרמב\"ם. וכמדומה שראיתי בשיטת הרשב\"א לפרק אלו עוברין שהוא מדברי רבנן סבוראי ויש הוכחה לדברי (ו) דבסוגית אלו עוברין ליתיה. מ\"מ הדרא קושיא לדוכתה: \n",
+                "<b>וקודם</b> כל דבר צריך ליישב היאך פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהל' נזירות דלא כרבי אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר דהא ליכא מאן דפליג עליה דזעירי מוסיף הוא. ונראה דטעמו מדאמרינן בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא וכו' הא מני רבנן ור\"י דאמר כר\"ע ומפרש הרמב\"ם דה\"ק ור\"י דאמר כר\"ע וליה לא ס\"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כזית בכדי א\"פ כדאר\"י בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א\"פ ואפילו בקדשים לית ליה להרמב\"ם היתר מצטרף לאיסור ואע\"ג דאסיקנא באלו עוברין (פסחים מ\"ה) לרבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וכו' וחולין מקדשים לא גמר משמע דשאר קדשים ילפי מינה סובר דלא קי\"ל הכי אלא כמסקנא דפ\"ג מינין דאסיקנא דנזיר וחטאת תרוייהו צריכי לטעם כעיקר מ\"מ קושית היתר מצטרף לאיסור עלתה לה ותשב מנגד. ולענין קושית הרמב\"ן שהזכיר המגיד י\"ל דאע\"ג דבשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר אצטריך קרא דכל מחמצת בפסח לרבות היכא דשריף ליה דלא נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי רבנן ומיעוטא דכל אוכל חמץ מוקמינן להיכא דשריף דמיעטו מכרת ורבנן לא דרשי כל: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דאצטריך כל מחמצת משום דכיון דכתב רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובת חמץ מכרת סד\"א דלגמרי ממעט ליה להכי אהדריה קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר והחמץ פטור מכרת ולפי זה כשכתב הרמב\"ם ברפט\"ו דלקי אף כרת נמי במשמע: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דר' אליעזר ורבנן בתרתי פליגי חדא בכזית בכדי א\"פ כדרך כל אדם דלרבנן טעם כעיקר כמו בנזיר וגבי חמץ נמי הוי כעיקר וחייב כרת דלית להו ללאו ולרבי אליעזר לא הוי אלא בלאו דכל מחמצת תרתי באין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילת בני אדם ושריף ליה דלר\"א בלאו דבכלל כל מחמצת הוא ולרבנן בטלה דעתו ופטור והשתא כי קאמר הרמב\"ם דביש בו לוקין ואין בו כרת בכל גוונא הוא בין ביש בו כדרך בני אדם בין באין בו כדרך בני אדם אלא דשריף ליה דפסק כר\"א אבל בשאין בו כזית אפילו בדשריף ליה נהי דאסור כחצי שיעור דאורייתא מיהו אין לוקין עליו והשתא בשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר מיהו אי לאו קרא דכל מחמצת בהדי כל אוכל חמץ הוה אמינא דגבי חייבי כרת ליחייב עלה כרת כעיקר להכי איצטריך לאזהורי עלה בכל מחמצת ובלאו דמחמצת כל תערובת חמץ במשמע ולמעוטי מכרת מכל אוכל חמץ דאי לאו כל מחמצת הוה מוקמינן מיעוטא דכל אוכל חמץ לדרשא אחרינא. ולפיכך כתב הרמב\"ם בפט\"ו גבי חלב לוקה ולא כתב חייב כרת דגמר דלוקה מנזיר וגמר דאינו חייב כרת מדין תערובת חמץ וליכא לאקשויי משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרינן דלקי דה\"א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר ה\"א כיון דליכא כרת לא קמ\"ל: \n",
+                "<b>ומאחר</b> שישבתי דברי הרמב\"ם בלי שום קושי אשיב ידי לדקדק בדברי ה\"ה מלבד מה שדקדקתי בו לעיל והוא דאיכא למידק שכתב אבל יש בדברי רבינו תימה אחר וכו' משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' דמשמע דס\"ל שהרמב\"ם פוסק כחכמים וגם ממ\"ש על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו משמע נמי הכי. ותימה דהא בספר המצות משמע בהדיא דפוסק כר\"א וכן פי' דבריו הרמב\"ן בהשגות שמשם הוציא המגיד קושיא זו: \n",
+                "<b>ועוד</b> שאם הרמב\"ם פוסק כדברי הרב דהלכה כחכמים ומפרש דבכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב כדמשמע מדברי ה\"ה שכתב וזה דעת רבינו למה הקשה קושיא זו דלמה פטרו מכרת לחכמים לבד הא לכ\"ע שייך למיפרך דכיון דבכזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב משום דהוי כאכל כזית חמץ בלא תערובת ואם כן לכ\"ע כרת ליחייב: \n",
+                "<b>ותו</b> איכא למידק עליה שכתב והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהם וכו' ואם כונתו לומר שהדין שנתן הרמב\"ם לכזית בכדי א\"פ דחמץ שלוקה ואין בו כרת הוא בעצמו נוהג בחלב ודם וכמבואר בפט\"ו ממאכלות שכתב לוקה ולא חייב כרת א\"כ סותר מה שהקשה תחלה למה פטרו מכרת, ועוד שכתב והרמב\"ן עיין זה וכו' וקושית הרמב\"ן היא בהקדמת דבחלב ודם כי איכא כזית בכדי א\"פ כרת נמי איכא וא\"ת דגם המגיד הכי קאמר והרי חלב ודם וכו' והדין הזה נוהג בהם ללקות ולהתחייב כרת היאך כתב כמבואר בפט\"ו הרי שם לא חייב אלא מלקות אבל לא כרת. ומתוך הספקות האלה נעמוד על כונת המגיד בדבור הזה: \n",
+                "<b>ולכן</b> נ\"ל דלא נחית המגיד השתא לבאר דברי הרמב\"ם ע\"פ סוגית הגמ' לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים כמבואר לעיל ועוד כי דרכו בכמה מקומות שכיון שמוצא דעת הרמב\"ם מכוונת לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמ' ואע\"פ שאינו מסכים עם הרי\"ף אלא לענין מלקות אבל לא לענין כרת כיון דלא נפקא לן לענין מעשה מידי לא חש תו. ומ\"ש על דברי ההלכות וזה דעת רבינו אין הכונה במה שפסק כחכמים אלא במה שכתב הרי\"ף דביש בו לוקה כן דעת הרמב\"ם דלקי מיהו אם הוא אפילו אליבא דרבנן או אם הוא חייב כרת לא קאמר ולא אתא אלא להשיג על דעת הראב\"ד בביאור דברי הרמב\"ם דמתוך מ\"ש הרב פסק באלו וכו' משמע דס\"ל שהרב והרמב\"ם תרוייהו ס\"ל דהלכה כחכמים ולכן הוקשה לו שהרב כתב דכותח וכו' אין בו כזית בכדי א\"פ והרמב\"ם כתב שיש בו והמגיד השיב עליו אם אין קושיא אלא זו אינה כלום דאיכא למימר דאין ויכוח בשמות ומה לי כותח ומה לי שאר דברים כל שאין בהם פטור וכל שיש בהם כלומר שהטיל בהם חמץ כ\"כ עד שבדרך טיבולו יש בו או שאע\"פ שאין בו כדרך טיבולו הוא טובל בו כ\"כ עד שהיה בו כזית בכדי א\"פ שחייב ולא דמי למישרף שריף. אבל קושיא אחרת גדולה הוה ליה להשיג על הרמב\"ם לפ\"ד שסובר שהרמב\"ם מפרש הסוגיא כהרי\"ף ופוסק כחכמים כמותו והיא למה פטרו מכרת ומהקושיא הזאת ימשך עוד למה עשה מצוה מיוחדת וכו' ובכלל זה הוא למה הביא ראיה מכל מחמצת שאפילו אם היה מפרש הראב\"ד דלר\"א כזית בכדי א\"פ נמי נפקא ליה מכל אפ\"ה כיון דס\"ל דהרמב\"ם פוסק כרבנן כמו הרב לא ה\"ל לאיתויי קרא דכל מחמצת דהא רבנן כל לא דרשי וזהו שכתב ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובת הרי כאן דהראב\"ד פי' דברי הרמב\"ם כדרך האחת שכתבתי דביש בו כ\"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באין בו ופסק כחכמים והמגיד הקשה עליו השני קושיות שהקשיתי לדרך ההוא. ומשום דאיכא למימר אע\"פ שאין מקרא מיותר לתערובתן מ\"מ אין ראוי להחמיר עליו כמו באוכל כזית בלי תערובת ולכן פטרוהו מכרת ובזה תתורץ מיהא הקושיא הראשונה לפיכך כתב דאין לומר כן דהרי חלב ודם וכו' כמבואר בפט\"ו ומפרש המגיד דכי קאמר הרמב\"ם התם לוקה ה\"ה דכרת נמי מיחייב דאל\"כ הל\"ל ואין בו כרת כמ\"ש כאן: \n",
+                "<b>ועי\"ל</b> דה\"ק והרי חלב ודם וכו' כלומר לדידי כרת נמי מיחייב כיון דאין לחכמים מקרא מיותר וא\"כ קשה למה פטרו מכרת ואפילו לפי דעתו שסובר דפטור מכרת אכתי קשיא למה עשה מצוה מיוחדת דמשמע דאי לאו הכי לא הוה מיפטר מכרת והרי חלב ודם שאין שם מקרא מיותר לתערובתן ואפ\"ה פסק הרמב\"ם דאין בו כרת מדלא הזכיר אלא מלקות וא\"כ קרא למה לי ולפי זה מ\"ש והרמב\"ן עיין על זה וכו' לאו אקושיא והרי חלב ודם קאי אלא אקושיא ראשונה קאי ובזה מיושבים דברי המגיד על בסיסם: \n",
+                "<b>ונ\"ל</b> לדייק מ\"ש והרמב\"ן עיין זה וכו' משום דה\"א אל תתמה על הראב\"ד איך לא הרגיש בתימה זה כי הבא להשיג על אחר דחפצו להשיג אינו מעיין כ\"כ כמו מי שמחבר ספר לכך אמר באמת גם הרמב\"ן לא היה מחבר ספר אלא משיג כשעיין זה. וא\"ת דלמא קודם לכן כשחבר ספרו עיינו ליתא שקבלה בידינו שתחלה השיג ההשגות וזה שכתב והקשה עליו בספרו כלומר ואח\"כ הקשה עליו בספרו. ואפשר שמנצל להראב\"ד שלא עיין זה שאם הרמב\"ן עיינו היה לפי שמתוך שהיה משיג על מנין המצות הרגיש בתוספת המצוה ההיא וכשהרגיש בקושיא זו כתבה גם בספרו אבל אילו לא היה משיג על מנין המצות אפשר שלא היה מרגיש בכך: \n",
+                "<b>ועל</b> פי אחד משני דרכים האחרונים שהזכרתי בפי' פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים לדעת הרמב\"ם יתיישבו דברי הטור שכתב כל אלו לר' אליעזר הם בלאו וכו' ופסק הרמב\"ם כר' אליעזר והרי\"ף פסק כחכמים שאין לאו וכו' ומיירי נמי שאין בהם כזית וכו' מיהו במה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא ליתיה לדעת הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות דלית ליה טעם כעיקר להתחייב עליו מלקות אלא ביש בו כזית בכדי א\"פ: \n",
+                "<b>ועוד</b> יש תימה גדול בדבריו לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא שכתב דחמץ נוקשה הוי לר' אליעזר בלאו ובגמרא פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ג) אסיקנא ש\"מ נוקשה לר\"א לית ליה כלומר דאפילו ר' אליעזר סבר דהוי בלא כלום. ואפשר עוד לומר דגם הראב\"ד לא עלה על דעתו שיפסוק רבינו כחכמים מחמת הקושיות שהקשיתי, ומ\"ש הראב\"ד הרב פסק באלו כרבנן הכונה להשיג על רבינו למה חלק על הרב ופסק כר\"א: [ \n",
+                "<b>כתב</b> הרא\"ם וז\"ל אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר' אליעזר] וא\"כ צ\"ל דהא דקאמר הכא בד\"א וכו'. ואין ספק שזה שלא בדקדוק כתבו דהא ר\"א במתניתין לא פליג אמאי דאמרינן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא דאתא לאוסופי טיפולי נשים והרמב\"ם פירש שהוא אוסר אותם משום גזירה שמא ישרו אותם במים כלומר ולפיכך צריך לבערם ובהא הוא שכתב דאין הלכה כר\"א אבל במה ששנינו הרי אלו באזהרה וכו' מאן דכר שמיה דר\"א במתניתין וא\"כ היכי לימא ביה דאין הלכה כר\"א ועוד שהרמב\"ם שם בפירוש המשנה כתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו כלשון ר\"א בברייתא. ושמא לישנא דהרמב\"ם אטעייה שכתב אחר פירוש טיפולי נשים ואין הלכה כר\"א ובסוף המשנה אחר שכתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו חזר וכתב ואין הלכה כר' אליעזר ולפיכך סובר רא\"ם שכיון הרמב\"ם לומר דאין הלכה כר' אליעזר דברייתא וזה דבר שלא עלה על הדעת שיאמר הרמב\"ם אין הלכה כר\"א במה שלא הוזכר במשנה וגם הוא לא הודיענו אם ר\"א חולק בו אלא משום דדרך הרמב\"ם לפסוק בסוף כל משנה הלכה כדברי מי חזר ושנה ואין הלכה כר\"א והכונה מבוארת שהוא על מ\"ש אף טיפולי נשים. ועוד יש לתמוה על הרב איך לא ראה ספר המצות של רבינו שתפס לשון ר\"א עצמו והרמב\"ן בהשגות פירש דבריו שפסק כרבנן ודלא כר\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד רא\"ם ובפרק חמישי מהלכות נזירות כתב בהדיא וכן אם שרה פתו וכו'. ואין לו קשר עם מה שסמוך לו וצ\"ל דקאי לעיל למה שכתב דהא קיי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית וכו' ולא רצה לכתוב מ\"ש הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות שאם היה כזית חלב בכדי א\"פ לוקה משום דה\"א דמחמץ גמרינן לכל איסורין שבתורה לכך כתב ההיא דהלכות נזירות דמייתי לה מקרא וא\"כ מהתם נשמע לחמץ בפסח וא\"כ כל למה לי: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד רא\"ם קשה דהא בגמרא אמרי הנח לכותח דלית ביה כזית וכו'. כלומר וכיון דכותח לית ביה כזית בכדי א\"פ היאך כתב הרמב\"ם בד\"א בשאכל כזית בכדי א\"פ וזו היא השגת הראב\"ד ויפה השיב לו ה\"ה ויש לתמוה על הרא\"ם למה כתבה סתם. מיהו אפשר לומר שכיון לומר דאילו לרבי אליעזר לא בעינן כדי אכילת פרס דבכזית לחוד חייב דהיתר שבו מצטרף לאיסור וכמו שכתב בסוף הדיבור: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד ועוד בלא רבוייא לוקין עליו וכו'. ועדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דכיון דרבנן לית להו קרא מיותר אם כן כרת נמי ליחייב והיכי כתב ואין בו כרת: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד רא\"ם (עד) אבל הר\"ן כתב וכו'. נראה שכונתו לומר דמשמע דהרמב\"ם פסק כר\"א שהיא דרך ישרה אבל בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר\"א. וקשה דהא בגמ' אמרו וכו' ולכן שמא י\"ל דחזר בו ופסק כר\"א אבל קשה דא\"כ הל\"ל שהאוכל פרס אפילו בפחות בכזית ליחייב שהיתר שבו יצטרף לאיסור ולכן נאמר שפסק כחכמים דלית להו דהיתר מצטרף לאיסור וק\"ל דא\"כ אינו מיישב כלל דברי הרמב\"ם שאם תאמר שפסק כר\"א קשה הא דהיתר מצטרף לאיסור וא\"ת שפסק כחכמים קשה דהא בגמרא אמרו הנח לכותח וכו' ועוד מאי שנאמר כל מחמצת דמשמע דמרבויא דכל נפקא הא רבנן לא דרשי כל ועוד בלא ריבויא נמי וכו' ועוד שכתב וז\"ל אלא שכל זה אינו אלא אליבא דר\"א והלשון הזה היה ראוי ליכתב אילו לא היתה שום קושיא כי אמרינן דפסק כחכמים שמשמעו אלא שאין מכאן קושיא דאי פסק כחכמים ניחא לכל מאחר דאי אמרינן דפסק כחכמים קשו כל הנך קושייתא הכי הל\"ל וזהו אליבא דר\"א אבל לא לחכמים ולא בלשון אלא: \n",
+                "<b>ועוד</b> יש לתמוה עליו שכתב אבל לא לחכמים שהרי אנן קי\"ל בכולי גמרא דאין היתר מצטרף לאיסור והלא גם לר\"א בכל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ואי בנזיר ובחמץ קאמר לא ידענא באי זה מקום הוזכר כן בגמ' זולת סוגיית אלו עוברין וסוגיית ג' מינים ובשתיהן הוזכר דלר\"א בחמץ ונזיר היתר מצטרף לאיסור. זה נראה לי לעורר על דברי רא\"ם. ולענין יישוב הסוגיא לדעת הרמב\"ם בין פלוגתא דר\"א ורבנן בין ההיא דהיתר מצטרף לאיסור כבר ישבתי הכל לעיל וביררתי יפה יפה בס\"ד: \n",
+                "<b>ולפי</b> שהארכתי הסכמתי לכתוב העולה מכלל הדברים בדרך קצרה לתלמידים. איכא למידק מה מפרש רבינו במחלוקת ר\"א וחכמים שלא ימנע או מפרש דביש בו כזית בכדי א\"פ ל\"פ דחייב כי פליגי באין בו ולפי זה פסק כחכמים או מפרש דבאין בו כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי ביש בו ולפי זה פסק כר\"א ולשני הפירושים קשה. אם לראשון כיון דביש בו לכ\"ע חייב כבשאר איסורים כרת נמי ליחייב כמו בשאר איסורים ומנא ליה לרבינו לפוטרו מכרת. וע\"ק שמאחר שרבינו פוסק כחכמים היכי מייתי רבינו ראיה מפסוק דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל מחמצת ועוד קשה דר\"א נמי לא מייתי קרא דכל מחמצת אלא לאין בו והיכי מייתי ליה רבינו ליש בו ועוד קשה דהא באין בו הוי כאוכל חצי שיעור ואוכל כחצי שיעור אפילו בעיניה פטור בכל האיסורים והיאך אפשר שחייב ר\"א באין בו דמי עדיף מאוכל פחות מכשיעור בעיניה: \n",
+                "<b>ועל</b> הפירוש השני קשה מאחר שבכל איסורים שבתורה חייב ביש בו היאך יעלה על הדעת לומר שחכמים פוטרים בו. ועוד קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי אין בו כזית בכדי א\"פ וא\"כ היאך אומר ר\"א בברייתא בגמ' דעל כותח הבבלי חייב בלאו הא אמרת דבאין בו כ\"ע ל\"פ דפטור: \n",
+                "<b>וי\"ל</b> דביש בו כ\"ע ל\"פ דחייב מלקות וכרת כמו בשאר איסורין ובשאין בו ל\"פ דפטור כמו בשאר איסורין והכא שאני דהב\"ע ביש בו בכותח כי שריף ליה אבל אם אוכלו בטיבול אין בו ושריף ליה דחכמים סברי אע\"פ שיש בו פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ור' אליעזר סבר שאעפ\"כ חייב מריבויא דכל מחמצת ולפי זה פסק רבינו כר\"א וה\"פ ביש בו כי שריף ליה אע\"פ שאין בו כדרך טיבול אי שריף ליה חייב מלקות מריבויא דכל מחמצת ולית ביה כרת משום דגבי אוכל מחמצת לא כתיב כרת: \n",
+                "<b>ומיהו</b> להרב המגיד שכתב שרבינו פסק כחכמים דפטרי באין בו ומחייבי ביש בו קשיא מה שהקשיתי על הפי' הראשון: \n",
+                "<b>ונראה</b> לומר דלדברי רבינו שפסק כחכמים והוא מפרש דביש בו לחכמים נמי חייב מלקות ובאין בו פטור ור\"א סבר דבאין בו חייב מלקות ואע\"ג דבשאר איסורים פטור הכא חייב משום קרא דכל מחמצת וחכמים סברי דא\"א לומר דקרא דכל מחמצת אתא לחייב באין בו דכיון דלית ביה שיעורא א\"א לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא אלא ליש בו לומר דאע\"ג דבשאר איסורים כרת נמי חייב בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובת חמץ לא כתב ונכרתה וא\"א לומר דמחמצת מיירי באין בו דא\"א לחייבו כלל כמ\"ש הילכך על כרחך לומר דאתא לפוטרו מכרת אע\"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ולפי זה כשכתב רבינו שנאמר כל מחמצת לא תאכלו לא קאי למ\"ש לוקה דלהא לא איצטריך קרא דמדין שאר איסורין נפקא אלא לאינו חייב כרת קאי מדלא כתב גבי מחמצת אלא לא תאכלו ולא ונכרתה. ובהכי מתיישבים דברי ה\"ה בפירוש דברי רבינו בלי פקפוק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח וכו' שנאמר לא יאכל.</b> קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מה\"ת. ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה\"ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ\"ע. ועל מ\"ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו' קשיא לי למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ\"ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כל שהוא אסור מן התורה ומשמע דאפילו אכילה כל שהוא מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנא ליה לפלוגי בהכי וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שעה חמישית אין אוכלין חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית.</b> כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג ה\"ג שמא יטעה בין חמישית וששית ול\"ג בין חמישית לששית דהא בגמ' מסיק בהדיא דטעות דיום המעונן בין חמישית לשביעית הוא ולא בין חמישית לששית ועוד דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ה\"פ בין חמישית וששית לשביעית ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ\"ל. והרב מהר\"ר משה אלאשקאר ז\"ל כתב וז\"ל שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ' מוכח דרבא דאסיק גזירה משום יום המעונן היינו לומר שאין יכולין לבדוק בחמה וטועה בין שביעית לחמישית. וכבר השיב הוא ז\"ל בתשובה וז\"ל מ\"ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ' כפי מה שהקשו שם וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר, עכ\"ל: \n",
+                "<b>לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית.</b> וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא\"כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר היה לו לומר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחלת שעה ששית ואע\"ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושב ואל תעשה הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא. אבל מה נאמר למה שכתב רבינו ראש פ\"ג כשבודק אדם וכו' מוציא את החמץ וכו' ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי. ובפסקי הרא\"ש הביא תשובת רש\"י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ופי' הרא\"ש דבתחלת שעה ששית פי' סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו כלומר דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי\"ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ\"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה וכו' ראיה לדבר מה שכתוב בתורה וכו'.</b> וא\"ת מאחר שכתב שמפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י\"ד למה לי קרא דלא תשחט. וי\"ל דמיום הראשון לא אשמועינן אלא דהשבתת חמץ היא בי\"ד אבל לא שמעינן באי זו שעה ביום. וא\"ת ביום הראשון שלמדנו מפי השמועה שהוא יום י\"ד למה לי הא מלא תשחט על חמץ שמעינן דהשבתת חמץ בי\"ד מחצות ולמעלה י\"ל דאה\"נ אלא משום דבעינן דבמקום שצוה על השבתת חמץ גלתה לנו תורה שהשבתתו בי\"ד וא\"כ פירוש דברי רבינו כך הם. מצות עשה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון וכו' כלומר הרי שבמקום שצותה תורה על השבתתו פירשה שצריך שתהיה קודם זמן איסור אכילתו ראיה שפי' אך ביום הראשון יום י\"ד לא תשחט וכו' וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דיום ראשון הוא י\"ד כי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי ומקרא דלא תשחט שמעינן דמחצות ולמעלה אסור. וא\"ת למה לי למידה מפי השמועה לומר דאך ביום הראשון פי' י\"ד תיפוק ליה דכי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי אית לן למימר הכי כדפרישית י\"ל שאילולא שלמוד מפי השמועה הוה ס\"ד למימר דיום הראשון היינו לילי ט\"ו כדאמרינן בגמרא וקרא דלא תשחט על חמץ וכו' הוה מוקמינן ליה בשאר קרבנות ואתא לאזהורי בכל שאור לא תקטירו אבל השתא שלמדנו דביום הראשון הוא יום י\"ד אית לן לאוקומי קרא דלא תשחט על חמץ כפשוטו דהיינו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ולמדנו משם דמחצות ולמעלה הוא דאסור ובגמרא (פסחים ה') ברייתא אך ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט עצמו ת\"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים הרי שאילולא קרא דלא תשחט מקרא דאך ביום הראשון לא הוה שמעינן מידי דהוה אפשר לאוקומי ביו\"ט עצמו וכמ\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'.</b> זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא״כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף כ״א) ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע״פ שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסין בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע״ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ״ה מדברי סופרים ג״כ שאע״פ שבודקין מבטלים. ואפשר לפרש עוד דמאי דקאמר וכן מד״ס לא קאי אלא לענין שהבדיקה והביטול יהיו בתחלת ליל י״ד אבל מציאות הבדיקה וההשבתה מדאורייתא הוא ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן (דף ב') אור לי״ד בודקין את החמץ. ביעור בפ' כל שעה (פסחים דף כ״א) אין ביעור חמץ אלא שריפה פלוגתא דר' יהודה ורבנן דס״ל לתנא דמתני' דכיון דביטול אינו אלא משום חמץ שאינו ידוע וכבר בדק כל מקום שמכניסין בו חמץ וביערו אין צריך ביטול אלא שרב יהודה חידש ואמר הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו וכמ״ש רבינו פ״ג. ואפשר שתקנת אמוראים היא שחששו לזה והיינו שלא הזכירו במתני' ביטול אי נמי אפשר דלא איצטריך במתני' לאדכורי ביטול דהוי דאורייתא ומה שהזכירה ביעור לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ור״י לפרושי מתני' אתא. ולהר״ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות וא״א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו והתימה מה״ה שסתם דבריו ולא פירש מה דעתו בכוונת רבינו. אבל א״א ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמ' (דף ו':) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי הל״ל וכי משכח לה ליבערה ומדקאמר בטלה אלמא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וה״ק ליבטלה מיד דמשכח לה ותו לא עבר עלה בבל יראה ובתר הכי ליבערה משום מצוה דרבנן וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו וטעות סופר היא ואח״כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו, הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ״ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין קובעין מדרש בסוף יום י\"ג.</b> וא\"ת למה כתב בסוף י\"ג ולא תחלת ליל י\"ד כמו בתחלת הלשון. וי\"ל דאשמעינן דמסוף יום י\"ג אסור להתחיל ללמוד ומפיק ליה מדאמר אביי (פסחים ד') האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר והוה סגי ליה נגהי ארביסר כדתנן במתניתין אור לי\"ד אלא ללמד דמסוף י\"ג אסור ואם תאמר מאי ואין קובעין מדרש וכן החכם לא יתחיל היינו הך. וי\"ל דקביעות מדרש היינו למידה ברבים והחכם לא יתחיל וכו' היינו לומד לעצמו וא\"ת ליכתוב חד והוא הדין לאידך, ויש לומר דאי כתב קביעות מדרש הוה אמינא דוקא קביעות מדרש אסור דכיון דרבים נינהו איכא למיחש דלמא אתי לאמשוכי אבל לומד לעצמו דכיון דיחיד הוא וליכא למיחש להכי אימא לא ואי כתב לומד לעצמו ה\"א דוקא בכה\"ג אסור דאפשר דמימשיך וליכא מאן דמדכר ליה אבל קביעת מדרש כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי אי נמי ה\"א דלא גזרו בקביעת מדרש אי משום דהיא מצוה עוברת דמי יקבץ אותם אחר כך קמשמע לן דבכולהו גזור. וכתב רבינו זה לפי שמה שאמר אביי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה משמע בין לומד לעצמו בין לאחרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו.</b> תימה דבגמ' (דף ח') אמרינן אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ומוכח התם דלכתחלה קאמר ומדברי רבינו נראה דדוקא דיעבד. וכתב הר\"מ דמשמע לרבינו דלכתחלה צריך לבדקה בלילה מפני שבני אדם מצויים בבתיהם אע\"ג דליכא טעמא דאור הנר יפה לבדיקה ותו שהרי הכל בכלל אין בודקין לאור החמה דאיתא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל חור שבין ישראל לעכו\"ם אינו בודק כלל שמא יאמר העכו\"ם כשפים הוא עושה לי אלא מבטלו בלבו ודיו.</b> כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו. ופוסק כפלימו שאמר כן בגמ' (ח':) וכן פסקו כל הפוסקים. ולפי שלא היה כתוב כן בנוסחת ה\"ה הוצרך לידחק בדבר וכתב הר\"מ דאפילו לפלימו דוקא בליליא ושרגא אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה דכי היכי דאשתמש ביה ה\"נ בדיק ליה והשאר מבטלו בלבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>[חורי הבית התחתונים והעליונים.</b> פירש\"י] תחתונים ביותר ועליונים ביותר. כתב הר\"מ ודעת הראב\"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויים אבל במקום שהתינוקות מצויים אפילו חורים התחתונים צריך לבדוק שמא הצניעו שם חמץ. וגג היציע. אע\"פ שהוא נמוך ונכון להשתמש בו הואיל ומשופע הוא. כתב הר\"מ שרבינו לא הביא הא (דף ח') דמטה החולקת בתוך הבית וכו' משום דכל החלוקות דשייכי בה הם בכלל דבריו דאי למטה עצמה הרי היא כחורי הבית ואי לענין בית שלאחריה אם יש לו דרך לשם פשיטא שצריך לבדוק ואם אין לו פשיטא שאין צריך ותחתיה אם עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך שהרי אין משתמשים שם ואי אין עצים ואבנים סדורים תחתיה ודאי צריך: \n",
+                "<b>חורי הבית וכו' ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהם.</b> כך כתוב בנוסחאותינו ועל זה כתב בהשגות א\"א שאע\"פ וכו'. ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דשמן יש קבע לספוקו שהרי יודע כמה הוא צריך לכך וכך בני אדם ומביאו קודם סעודה ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא אבל יין אין קבע לשתיה פעמים ששתית סעודת היום מרובה משל אתמול ואין השמש בקי בדבר. ומפני השגה זו כתב הרב המגיד שהנוסחא האמיתית להקדים שמן ליין ושאין מסתפק מהם איין בלחוד קאי. ואפשר לקיים נוסחת ספרינו שהרי כתב הר\"ן שסברת הרי\"ף כך היא דשמן אם מסתפק ממנו צריך בדיקה והיינו טעמא דכיון דעכשו נהגו להדליק בשמן הוו להו אוצרות שמן כבית השעוה שצריך בדיקה. וא\"ת למה לא כתב רבינו בפירוש שאוצרות שמן שמסתפק מהם צריך בדיקה כשם שכתב ביין י\"ל דשכר נמי קשיא דנקטיה במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק אלא מאי אית לך למימר דנקטיה במסתפק לומר משום הכי צריך בדיקה דאי אינו מסתפק לא צריך בדיקה אוצרות שמן נמי נקטיה באינו מסתפק דאינו צריך בדיקה הא מסתפק צריך בדיקה, וא\"ת היינו טעמא דנקט רבינו שכר במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק לפי שכך אמרו בגמ' עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא\"י במסתפק מהם, גם שמן אמרינן בגמ' אוצרות שמן אין צריך בדיקה ולפום מנהגא דידן ה\"ל כאלו כתוב גבי אין מסתפק מהם ורבינו תפס לו לשון הגמרא. כל זה שלא לשבש הנוסחא אבל לפי האמת אם הנוסחאות יסכימו כן יותר נכונים דברי הרב המגיד: \n",
+                "<b>וכשבודק המרתף וכו'.</b> כתב הרא\"ש בפסקיו יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה והרמב\"ם ז\"ל פסק כרב וכן רבינו יונה ז\"ל דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו בר סמכא הוא וכיון דר' חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל ואפילו תימא ר' אושעיא היה בכללם מ\"מ ה\"ל ר' חייא ור' אושעיא חד לגבי חד והדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואין ספק שלא היה בנוסחתם בגמרא והלכתא כשמואל כמו שהוא בנוסחאות שלנו שא\"כ לא היה חולק על פסק הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חוששין שמא גררה חולדה.</b> ה\"ה כתב פירש רבינו ופירש\"י וכתב שפירוש רבינו עיקר ויפה כיון. ואני אומר מאחר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו מה לי אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין או אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית בדוק ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפירש\"י שמביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה מבית שאינו בדוק לבית בדוק שא\"כ ניחוש ג\"כ שמא גררה מחצר שאינו בדוק לבדוק או מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וכיון שא\"א לחוש לכך גם אנו לא נחוש מבית שאינו בדוק לבדוק אבל לרבינו מביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה (מבית שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו חמץ שא\"כ נחוש מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וזה אינו כ\"כ הכרח שאפשר היה שנחוש מבית (שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו שבשנה אחת אולי גררה אבל אחר שבדקנו לא נחוש בעד יום אחד אבל לפי האמת לענין דינא לא נפיק לן מידי דאליבא דתרוייהו לא חיישינן מבית (שאין מכניסין לבית שמכניסין x) ולא מבית שאינו בדוק לבדוק ולא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר. כתב הר\"מ דבט' צבורין בעי בדיקה משום דבעידנא דאתיילד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הוי איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שני בתים בדוקים וכו'.</b> שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין והקשה ה\"ה מ\"ש דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ דלענין הטומאה א\"א שלא יהיה אחד מהם טמא בודאי ולכן כשבאו לישאל בבת אחת טמאין אבל לענין הבדיקה אין כאן שום בית שיצטרך לחזור ולבדוק בודאי דהא בביטול סגי ליה וכיון שכבר היו בדוקות לא הטריחוהו לחזור ולבדוק. ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאין היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה. וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא י\"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה\"י כמו רה\"ר וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה\"ה לענין בדיקה. א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ולא תקשי לכלהו תירוצי מ\"ש מספק נכנס או לא נכנס דטמא שהרי ה\"ה הרגיש קושיא זו בסמוך ותירוצו בה נכון ויציב: \n",
+                "<b>או שהיו תשעה צבורין של מצה וכו'.</b> הנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. ודין זה בגמרא (דף ט':) תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב ופירש\"י בשר הנמצא בקרקע בין החנויות הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע ומה שכתב רבינו שאין כאן קבוע לא קאי אלא לזאת החלוקה דתשעה צבורין של מצה וכו' ופירש אחד מהן דאילו לחלוקות הראשונות מה שייך בהן קבוע או בלתי קבוע. ואע\"פ שנדחק ה\"ה לפרש בהן שאינן קבועים נוסחת ספרו הכריחתו שלא היה כתוב בזאת הבבא של אינו צריך לבדוק חלוקת תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' דדיינין ביה כל דפריש מרובא פריש וגם הראב\"ד שהשיג ואמר קבוע ודאי הוא אלא שתולין להקל אילו היה נוסחתו כנוסחתנו לא היה משיג. או אפשר שאפילו לפי נוסחתנו היה סבור הראב\"ד דשאין כאן קבוע קאי לכל החלוקות ורבינו לא כן דמה ולבו לא כן חשב ולא קאי אלא לכל דפריש מרובא פריש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח החמץ בזוית זו וכו'.</b> הנוסחא האמיתית כך היא הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. ומהנוסחאות שהגיעו ליד ה\"ה קצתם היה כתוב בהם או שהיו תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם וכו' בכל אלו צריך לבדוק ושבש הוא ז\"ל זאת הנוסחא שבפירוש אמרו בגמרא שאינו צריך לבדוק ולכן קיים נוסחת הספרים שכתוב בהם או שהיו תשעה צבורין חמץ ואחד מצה וכו' ואמר שלא הוצרך לכתוב רבינו דין רוב מצה לפי שכל שאין קבוע כבר ביאר רבינו שאינו צריך בדיקה וכתב שזה ברור ותמהני עליו שאומר שדין רוב מצה לא הוצרך לכתבו ודין רוב חמץ הוצרך לכותבו ואני רואה שבגמ' (דף ט:) כתבו דין רוב מצה ולא כתבו דין רוב חמץ ועוד שהשכל גוזר כן שדין רוב חמץ פשוט הוא דהשתא ומה היכא דהוי רוב מצה אמרינן דצריך לבדוק משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כ\"ש היכא דהוי רוב חמץ אבל דין רוב מצה טובא אשמועינן דאע\"ג דהוה קבוע כיון דשלא במקום קבועו נולד הספק ולא דיינינן ליה בקבוע ולכך אין ספק שהנוסחאות שכתבתי הם המדוייקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס עכבר לבית וככר בפיו וכו'.</b> כפי נוסחת ספרי רבינו הנמצאים בידינו שכתוב בהם נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר יש לנו לומר שנוסחת הגמרא היתה אצלו כך בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל היינו דעל היינו דנפק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל עכברים לא שקלי מהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה מהו תיקו דאילו לגירסאות שלנו בגמרא גם בבעיא זו אמרו את\"ל דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו תיקו. ומלשון ה\"ה נראה שנוסחת ספרי רבינו שבאו לידו היתה מסכמת לגירסאות שלנו וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת כתוב כך נכנס עכבר וככר בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר (בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר x) בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר עכ\"ל. וכן גירסת רבינו מנוח וליכא למימר דאם איתא ככר בפי עכבר הוה משתכח דמחמת ביעתותיה נפל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה חצי זית בבית וכו'.</b> הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. כתב הרא\"ש בפסקיו פרק ואלו עוברין ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט, ול\"נ דדוקא נקט שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים שהוא דומיא דלסתום בו נקב דעריבה הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו וכן פירש ה\"ה ז\"ל וכן כתב הרמ\"ך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו בי\"ד אם עד שלא מסר לו מפתח וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק (דף ד') ופי' התוס' דהכא במאי עסקינן שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י\"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק ודלא כפירוש רש\"י שכתב דמסירת המפתח קונה דהא אמרינן במרובה (ב\"ק ע\"ט) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו' ולא מהני מסירת המפתח אלא במאן דאמר לך חזק וקנה. והר\"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ואף על פי כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר ופי' זה כתב ה\"ה בשם המפרשים. ומ\"מ פי' התוס' נראה עיקר מיהו אפילו לפי פירושם אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו וכן כתבו ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפרש בים וכו' וכן העושה ביתו אוצר.</b> תימא דהא חששא רחוקה היא שנאמר שמא יפנה אוצרו ערב הפסח ויכלה מלפנותו בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואפשר לומר דשמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת וכו'.</b> תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ע\"ש וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבודק החמץ בליל י\"ד וכו'. ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך וכו'.</b> וא\"ת מ\"ש דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוייהו זמן איסורא ותירץ ה\"ה שבתוך הרגל כיון שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך אבל לאחר הרגל שהוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא\"כ היאך יברך על ביעור חמץ. ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך י\"ל דכיון דקי\"ל כר\"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסוף סוף אם נתערב מותר וכמ\"ש רבינו פ\"א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו וכיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך. כתב ה\"ר מנוח אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל. כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' הר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מצאו ביו\"ט כופה עליו כלי וכו'.</b> הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר' יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה\"ה שכתב דאפילו לא ביטל עסקינן י\"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה\"מ בשיש צורך היום קצת וכ\"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו\"ט ועוד דהא אמרינן בספ\"ק דכתובות (דף ז'.) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף. והתוס' פ\"ק דכתובות תירצו דלעולם בשלא בטלו ומאי דלא שרינן לשורפו משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו וקשה לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וי\"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא. והר\"מ תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו' יצא להציל מיד הגייס מן הנהר וכו'.</b> כתב ה\"ה יבטל בלבו פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וכ\"כ רש\"י בפירושיו ול\"נ דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול ואפילו שיש שהות לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות. ואפשר שגם רש\"י מודה בזה אלא דקושטא דמילתא קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו. כתב הטור באורח חיים שהגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם כן כתב הר\"ם במז\"ל. ואם מה שאמר שכן כתב הר\"ם במז\"ל חוזר לכל מה שכתב למעלה אי אפשר שהרי רבינו בפירוש נראה מדבריו דדוקא בזורה לרוח בעינן פירור אבל לא בזריקה לים שכן כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו וכו' הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו (בתחילת דבריו כתב איפכא וצ\"ע) חיטי דרב יוסף אבל שאר חמץ לא בעי פירור. אלא ע\"כ יש לנו לומר שמה שאמר וכן כתב הרמב\"ם לא קאי אלא לענין מה שאמר שהגאונים פסקו כחכמים וא\"ת אליבא דכ\"ע במאי איפלגו ר\"י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו ולמה לי פירור לר\"י בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק דפסחים ואף ר\"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מ\"מ קשיא דאפילו בשעת ביעורו השבתה מיהא בעי פי' להטיל לים או לזרות לרוח ולרבנן בכל זמן נראה דבעי הטלה לים וזריה לרוח דמדקאמר דלא אמר ר\"י בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו וכו' משמע דלרבנן לא שני להו בין שעת ביעור לשלא בשעת ביעורו ואמאי לא סגי להו בהוצאה מרשותו. וי\"ל דלעולם שאני להו דבשעת ביעורו דוקא בעי זריקה אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והא דלא מפליג התם לרבנן משום דאיירי התם אליבא דר' יהודה פריש מילי דר\"י אבל אה\"נ דלרבנן מתחלת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי וזהו שכתב רבינו נתנה לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער שנראה שמה שכתב בתחלת הענין כיצד ביעור חמץ וכו' מיירי מתחלת שעה ששית ולמעלה או שאין שם עכו\"ם ליתנו לו ורוצה לבערו קודם שעה ששית, א\"נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפירש\"י ושעת ביעורו היינו תחלת שביעית, או כדפי' ר\"ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו היינו שעה שביעית והשתא ר\"י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה שביעית השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר\"י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש\"י, ולר\"ת הוי איפכא דפליגי בשעה שביעית אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר וזה נראה עיקר יותר. ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה\"ר בשעה ששית או שביעית שלא כדין הם עושים שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם וכן משמע בהגהות מימוניות ופסק רבינו כרב יוסף וצריך טעם למה דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ\"ע. כתב הר\"מ דאע\"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי ליגלות ואינו מצוי בבית דסגי ליה בביטול היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם: [ \n",
+                "<b>חמץ שנפלה עליו כו' ג' טפחים כו'.</b> בגמ' (ל\"א:) תנא] כמה חפישת הכלב פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב ג' טפחים וא\"כ בג' טפחים סגי ליה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יותר.</b> דלא נימא דכי הוי יותר משלשה טפחים אפילו ביטול לא ניבעי קמ\"ל. כתב הר\"מ בספרים המדוייקים גרסי אם עדיין לא נכנסה שעה ששית נותנו לעכו\"ם ואינו צריך לבער, וי\"ס דגרסי נתנו לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער, פי' דקי\"ל (דף כ\"א.) כב\"ה דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואף על פי שהחמץ נשאר קיים אין בכך כלום: \n",
+                "<b>ואם בישל או אפה אותה הפת וכו'.</b> ודוקא שהאבוקה כנגדו הרב רבי משה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו\"ם לא יהא עובר עליו.</b> כלומר דמדכתיב לא יראה משמע שריותא דטמן ומדכתיב לך משמע דוקא כשהוא בידך אבל אם הפקיד אותו ביד עכו\"ם שרי ת\"ל שאור לא ימצא בבתיכם דמדכתיב לא ימצא אסור אפילו טמון דהא אם יחפשו אחריו וכמטמונים יבקשוהו אז ימצאוהו ומדכתיב בבתיכם משתמע איסורא להפקידו ביד עכו\"ם שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו\"ם הרי הוא ביתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים.</b> ולא סגי ליה בכפיית כלי כדלעיל משום דמסתמא הוא הרבה שאין דרך להפקיד מועט ולא יתכסה בכלי. א\"נ התם שהוא לפי שעה סגי ליה בכפיית כלי אבל זה שצריך לעמוד כל המועד לא סגי ליה שהכלי ניטל לצורך ואתי למיכל מיניה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עכו\"ם אנס וכו'.</b> וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' (פסחים ה':) וכתב בעל ההשלמה אין טעם להשגה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומילתא דאמר להו מוכחת כן דסתמא א\"ל בעירו חמירא דבני חילא בין קבילו עליהם אחריות בין לא קבילו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דאל\"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מילתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסים כראשונים והחזירוהו להם או אפילו היו אנסים הרי אמר להם רבא בעירו חמירא דבני חילא כלומר שיוציאוהו מרשותן ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות או שמא האי חמירא דר\"נ לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו לבית אחד ואוכלים אותו בבית ישראל ואמר להם ר\"נ שאע\"פ שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של עכו\"ם מותר לאחר הפסח כר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תערובת חמץ עוברין עליה וכו'.</b> כתב הרב המגיד כבר נתבאר בפרק ראשון וכו'. ולי יותר מתיישב אצלי פירוש ה\"ר משה כהן דאע\"ג דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי והטעם משום דלענין אכילה כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס ה\"ל כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה שכלל הוא בידינו שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל לעבור עליו בבל יראה כיון שעוברין על התערובת מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס. ומה שהביא ה\"ה ראיה ממה שכתב כאן רבינו כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ\"א (שאין) [שיש] בהם כזית בכדי א\"פ לאו ראיה היא שהרי ה\"ה בעצמו כתב שם בהשיבו להשגת הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר ביאר הדין במה הוא תלוי ובאר דדוקא כשאכל באלו כזית בכדי אכילת פרס אע\"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהל' כגון כותח הבבלי מ\"מ אם אכלו ודאי לוקה, עכ\"ל. הרי שהוא אומר דלפי דרכן של בני אדם בכותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס ובפרק א' לפי שהוצרך לחלק בין יש בהם כזית בכדי א\"פ לאין בהם נקט יש בהם כזית ברישא והדר אמר דכי אין בו כזית אינו לוקה וכן דרך המדברים למינקט הן קודם ללאו אבל הכא נקיט סתמא לפי דרכן של בני אדם שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועוד שכיון שלמעלה בפ\"א חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו וכאן כתב סתם הא ודאי לא שני ליה לענין זה בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד וכו'. ומי פירות הן כגון יין וחלב וכו' ומי תפוחים ומי רמונים.</b> למדנו מדבריו אלה שכל הדברים שאינן מים נקראים מי פירות וכתב עוד בפ' עצמו וכן מותר ללוש ביין ושמן או דבש וכו' וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ וכו', וזה סותר למה שכתב בפ\"ו מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו' שנראה מדבריו שאם לשה בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא ידי חובתו וכמו שכתב ה\"ה. ונראה לי שכשאמר אלא במים בלבד היינו לכתחלה ומ\"ש בפ\"ו מצה שלשה במי פירות וכו' היינו בדיעבד ובשמן ויין ודבש וחלב אינו יוצא אפילו בדיעבד. ויש מי שאמר שמצא נוסחא ישנה דלא שאני לרבינו בין יין ושמן ודבש לשאר מי פירות דבכלהו לא יצא ידי חובתו ובכך אתי שפיר מה שכתב בפרק זה אלא במים בלבד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'.</b> כתוב בטור אורח חיים חטין שבאו בספינה וכו' אלא ימכרם לישראל מעט מעט בענין שיוכל לאכלם קודם הפסח וכתב בעל העיטור אפילו לא הודיעו כיון שיכול לאוכלם קודם הפסח. והרמב\"ם כתב שצריך להודיעו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפילו טובא נמי עכ\"ל. ואיני יודע היאך שייכא קושיא זו לרבינו שהרי גם רבינו אמר שאפילו כולו יכול למכור לישראל אם הודיעו וכשאמרו בגמרא נזבנינהו קבא קבא לא גריס רבינו לישראל אלא ארישא מהדר דשרי לזבוני לנכרי כולו והשתא אמר דדוקא קבא קבא כי היכי דכליא קמי פסחא כלומר שאם הנכרי יקנה הרבה יבא למכרו קודם הפסח או בתוך הפסח לישראל אבל כשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח וליכא למיחש למידי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היתה לשה ואופה וכו'.</b> כתוב בטור או\"ח והרמב\"ם ז\"ל כתב ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים ולא ידענא למה כתב לשה ואופה דאכל אשה שהיא לשה קאי, ע\"כ. וא\"כ לפי דעתו אנו שאין לנו שני כלים הללו שלא כדין אנו עושים. אבל דברי רבינו ישרים ונכוחים שהוא מפרש שמה שאמרו צריכה שני כלים היינו לומר שאם היתה מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך דכלי לצנן ידיה לא הצריכו אלא אם היא אופה שידיה מתחממין מחמת חום התנור אבל אם אינה אופה ואינה רוצה לקטף במים אין צריך שום כלי וכן נהגו וכ\"כ הרמ\"ך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא תשרה אשה מורסן וכו' אבל שפה היא על בשרה יבש.</b> משנה פרק כל שעה (פסחים ל״ט:) ופירש רש״י ואף על פי שהמים טופחים בבשרה וכתב הרא״ש שאין לפרש מים ממש וכגון אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור אלא מזיעה קאמר וצריכה להעביר כל הסובין ממנה קודם שתשתטף לכן כתב הר״י ז״ל דהאידנא אין הנשים בקיאות בזה ויש למונען מלתת מורסן על בשרם אפילו יבש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אכל מצה בלא כונה וכו'.</b> בהלכות שופר פרק שני כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס\"ל דמצות צריכות כונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין יוצאין בפת מורסן וכו'.</b> רבינו ז\"ל אזיל לטעמא דהריא\"ף ז\"ל שפי' פת הדראה היינו סובין. ומה שהקשה הר\"ן על פי' הריא\"ף מתורץ עם מ\"ש ה\"ה בשם הרא\"ה ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים.</b> כתב הר' מנוח תימא דהא קיימא לן כרבי מאיר דאמר פרק האיש מקדש (קידושין דף כ\"ד:) במעשר ממון גבוה הוא ואמר רב אסי (פסחים דף ל\"ח.) לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא במצה במעשר שני. וי\"ל דס\"ל כרבי חייא בר אבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ה.): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'.</b> דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב\"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכ\"נ דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ\"א דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר\"ן ז\"ל שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואימתי צריכין הסיבה וכו'.</b> ה\"ה כתב שם אתמר מצה צריכה הסיבה וכו' יין אמרי תרי כסי קמאי וכו' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה. אבל המפרשים מקשים דהא בעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא וכו'. וי\"א דהכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר\"ן כתב דע\"כ אית לן למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. כתב הר' מנוח אשה חשובה כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית א\"נ שהיא חשובה בפרי ידיה בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. א\"נ אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית. ושמש אע\"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע\"ע כקונה אדון. תלמיד לפני רבו אין צריך הסבה (ה\"ה לשוליא דנגרי x): לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאים בדמאי וכו'. משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק אמרור דרבנן לא כל שכן דגלי במצה וה\"ה למרור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b></b>כתב הר' מנוח ומגביה המרור. רבינו כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר תחלה, וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח\"כ נגאלו: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4ea11400e23bdc701fce637c50ab2d822664d116
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,242 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'.</b> כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי\"ף לא יחלוק על זה וכ\"כ שם הר\"ן דבכה\"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב\"ד יפה אמר אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב\"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה\"ג הוא דפליג עליה הרי\"ף. ושמא י\"ל שה\"ה מפרש שמ\"ש הראב\"ד אף ע\"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי\"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'.</b> אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי\"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר\"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי\"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר\"ש היא והם פסקו ביו\"ט כר\"י דאית ליה מוקצה. ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר\"י נמי איתא וכמו שכתבו הר\"ן והטור ומשמע דע\"כ הכי הוא דלר\"י איצטריך דאי לר\"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו\"ט וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע\"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ\"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ\"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל דכין את התבלין וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י\"ד.) תנן בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב\"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ\"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ\"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש\"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א\"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע\"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש\"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר. ופירש\"י דלב\"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א\"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש\"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ\"ט. ופסק הרי\"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי\"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר\"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ\"ע מלח מיהא בעי שינוי מ\"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור\"ה מר כדאית ליה ומר כדא\"ל ה\"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ\"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא\"כ הוה ליה להרי\"ף להביאם בהלכות. אבל נ\"ל דמאי דא\"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס\"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא\"כ בתבלין עכ\"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע\"י שינוי ולא מן הדין לא ה\"ל להרי\"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה\"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ\"ל שהרי\"ף פסק כמ\"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע\"כ אית לן למימר דכי אמר ר\"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב\"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש\"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ\"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו\"ט אא\"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו\"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי\"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי\"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ\"ש ה\"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע\"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ\"כ כמו תבלין אבל מ\"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס\"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ\"ל לומר להעמיד דברי ה\"ה ודברי הרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש\"י אלא ה\"ק מי איכא מאן דהוה ס\"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב\"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב\"ג לאשמועינן דפשיטא דד\"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד\"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ\"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי\"ק דלדעת הרי\"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא\"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע\"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז\"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב\"ג דקאמר בד\"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב\"ה וב\"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב\"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ\"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'.</b> כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ\"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע\"ג חברתה ובגמ' אמר ר\"ה ל\"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי\"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר\"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר\"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר\"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי\"ף כל זה. ופירש\"י הלכה כר\"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע\"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו\"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר\"י אלא במכשירין שא\"א לעשותם מעיו\"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ\"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו\"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי\"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא\"ש מה שפסק הרי\"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר\"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר\"י. והרי\"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי\"ל כר\"י. ומה שהביא הרי\"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר\"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע\"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ\"ל. אבל הר\"ן פירש דברי הרי\"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר\"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר\"י אפ\"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה\"ג אפילו ר\"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש\"ה רבא דסבירא ליה כר\"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי\"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע\"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה\"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר\"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר\"י אסור ומש\"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות יו\"ט עכ\"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דמשמע הכא דהרי\"ף ורבינו סברי דהלכה כר\"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר\"י. וצריך לומר דאע\"ג דמדאורייתא שרי כר\"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ",
+                "<b>ודעת</b> ה\"ה דלהרי\"ף ורבינו לית הלכתא כר\"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה\"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה\"ה דכל כה\"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ\"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו\"ט לנפגמה מעיו\"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו\"ט היה אסור דלית הלכתא כר\"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר\"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר\"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר\"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע\"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר\"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א\"א לאפות או לצלות אא\"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר\"י אבל בא\"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא\"א לאפות אא\"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו\"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ\"ל שצריך לומר לדעת ה\"ה שמפרש דרבינו לא ס\"ל דהלכה כר\"י במכשירין ומיהו לדעת הרי\"ף א\"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר\"י ולפיכך דברי ה\"ה במה שכתב לדעת הרי\"ף תמוהים וצ\"ע: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע\"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע\"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ\"ך על רבינו בלשונות הללו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מדורה ביו\"ט כשהוא עורך את העצים וכו'.</b> דברי רבינו הם כדברי הרי\"ף וכתב עליו הרא\"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ\"ש ה\"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בספ\"ב דביצה (דף כ\"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב\"ע דשרי לקרד אע\"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי\"ל כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה\"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ\"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ספ\"ב דביצה ופ\"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'.</b> אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב\"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון.</b> רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי\"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע\"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי\"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר\"י קולון בשורש קס\"ה כתב גם כן בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'.</b> נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ\"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה\"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע\"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהוא טורח גדול.</b> אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה\"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע\"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'.</b> נ\"ל שלמד כן מדאמרינן (מ\"ק י\"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ\"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ\"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ\"מ יש לתמוה עליו במ\"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע\"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר\"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה\"ה לשאר בע\"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע\"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב\"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע\"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע\"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה\"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא\"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'.</b> מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד.</b> מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס\"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ",
+                "<b>ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'.</b> נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה\"מ דבכלל יו\"ט הוא וא\"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו\"ט וכו'.</b> כתב ה\"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו\"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי\"ק בשורש קנ\"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ",
+                "<b>ומ\"ש הרמב\"ם שחל שביעי שלו.</b> ה\"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו\"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ\"ל. וכתב עליו מהרי\"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע\"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ\"ל מהרי\"ק. ולע\"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו\"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה\"ק כל מי שא\"א לו לכבס ולגלח מבעיו\"ט ה\"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו\"ט ה\"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו\"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע\"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו\"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו\"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: ",
+                "<b>בגמרא</b> (דף י\"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש\"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי\"ף והרא\"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא\"ש דסברי דמלאכת חוה\"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: ",
+                "<b>מי שהיה וכו'.</b> גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ\"ק י\"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי\"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליטול שפה בחולו של מועד.</b> מדלא כתבו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומי שאין לו וכו'.</b> דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וערב יו\"ט האחרון של וכו'.</b> כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה\"ר גם בערב יו\"ט אחרון של פסח מותר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נהרות המושכים מן וכו'.</b> כתב ה' המגיד פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם וכו' וכך פירש\"י, משמע שאם הוא פוסק אע\"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אסור להשקות ממנו וטעמא דחיישינן שמא יטעה ויחשוב שלא יצטרך לדלי ואחר כך יצטרך לדלות בדלי והוי טרחא יתירא ולפיכך אמרו מילתא פסיקתא דליכא למיטעי דכל שלא פסק א\"א לבא לצורך דלי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעים שלא שתו וכו'.</b> ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפילו במקום פסידא לא טרחינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>עכברים שהם מפסידים וכו'.</b> מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה שבמקום ר' יהודה אומר הוא גורס וחכמים אומרים ופסק הלכה כמותם. ונראה שהוא גורס בדברי ר\"ש בן אלעזר כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי\"ף והרא\"ש דהשתא ע\"כ קאי את\"ק סובר רבינו דמדת\"ק נשמע לחכמים דכיון דת\"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי דוקא בשדה הלבן הסמוך לאילנות אם כן חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מכניסין את הצאן לדיר וכו' היה שכיר שבת שכיר חדש וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי וכו'. נראה מדבריו דבחול המועד שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעכו\"ם בחוה\"מ ולאפוקי ממ\"ש נמוקי יוסף: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשוה פני הארץ וכו'.</b> מדברי רבינו פרק שני מהלכות זכיה נראה שסובר כדמשמע מגירסת הרי\"ף והרא\"ש ודלא כדמשמע מדברי רש\"י: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומושיבין שובכין לתרנגולים תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים וכו'.</b> משנה פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש\"מ אמר רב הונא ל\"ש אלא תוך ג' למירדה דאכתי לא פרח צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למירדה דפרח לה צימרה מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור ר' אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ\"ס להפסד מועט נמי חששו. ויש לתמוה על רבינו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי ע\"כ אברחה קאי דאילו במתה לא שייך לומר למירדה ורבינו סתם וכתב ברחה מחזירין אותה למקומה דמשמע אפילו תוך ג' לישיבתה ואחר ג' למירדה ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה משמע ליה דמיירי אחר ג' ימים לישיבתה שהרי כתב שישבה על הביצים ג' ימים ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד ה\"ל למישרי כדשרינן כל דבר האבד. ועוד כיון שרבינו סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי\"ד אמאי מצריך שיהיה אחר ג' ימים לישיבתה אפילו תוך ג' נמי דהא תוך ג' לא גרע ממושיב בתחלה דשרי כדקתני רישא. וי\"ל דרבינו סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד ולא כתב דמתה שישבה על הביצים ג' ימים אלא לאשמועינן דאפ\"ה במועד אין מושיבין, וכן מ\"ש מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד כדי שלא יפסדו הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאע\"ג דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין דאילו לי\"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא שום פסידא ואפ\"ה שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה ימים לישיבתה ממילא משמע שמ\"ש שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר ג' ימים לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים ג' ימים או יותר קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר ג' לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך ג' ומסתיין שנתיר בה אחר ג' לישיבתה דוקא דמחמרי במתה טפי מבברחה משום דבברחה אין טורח כ\"כ להחזירה מאחר שהיא עצמה כבר ישבה עליהם אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה איכא טירחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהם אלא בקושי וכיון דטירחא יתירא הוא אע\"פ שהוא דבר האבד אסור. וא\"ת אמאי לא כתב דהא דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך ג' למירדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא פליג עליה בהא וכדכתב הרא\"ש י\"ל שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי טירחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר ג' למירדה אין מחזירין כיון דטירחא יתירא היא. א\"נ י\"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרה מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טירחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר ג' למירדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך רבינו לאוסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון שאין שום תועלת בחזרתה: ",
+                "<b>ועי\"ל</b> דרבינו דנקט ג' ימים לאו אברחה ואמתה ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי\"ד נמי קאי דדוקא אחר ג' ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך ג' ימים לישיבתה לא שהוא ז\"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומש\"ה אע\"פ שהתיר בי\"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום דהוי טירחא יתירא אלא כשהוא אחר ג' ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע\"ג דהוי טירחא יתירא שרי בי\"ד אבל במועד לא כיון דטירחא היא והוא ז\"ל מפרש דפלוגתא דרב הונא ור' אמי קיימא אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע\"ג דתוך ג' למירדה ואחר ג' למירדה לא קאי אלא לברחה תוך ג' לישיבתה ואחר ג' לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים לי\"ד גופיה נמי איצטריך: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..78f04d4477f6f8b778e92cc7098d8a8ed2883841
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'.</b> כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי\"ף לא יחלוק על זה וכ\"כ שם הר\"ן דבכה\"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב\"ד יפה אמר אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב\"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה\"ג הוא דפליג עליה הרי\"ף. ושמא י\"ל שה\"ה מפרש שמ\"ש הראב\"ד אף ע\"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי\"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'.</b> אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי\"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר\"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי\"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר\"ש היא והם פסקו ביו\"ט כר\"י דאית ליה מוקצה. ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר\"י נמי איתא וכמו שכתבו הר\"ן והטור ומשמע דע\"כ הכי הוא דלר\"י איצטריך דאי לר\"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו\"ט וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע\"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ\"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ\"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל דכין את התבלין וכו'.</b> בפ\"ק דביצה (דף י\"ד.) תנן בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב\"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ\"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ\"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש\"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א\"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע\"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש\"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר. ופירש\"י דלב\"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א\"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש\"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ\"ט. ופסק הרי\"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי\"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר\"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ\"ע מלח מיהא בעי שינוי מ\"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור\"ה מר כדאית ליה ומר כדא\"ל ה\"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ\"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא\"כ הוה ליה להרי\"ף להביאם בהלכות. אבל נ\"ל דמאי דא\"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס\"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא\"כ בתבלין עכ\"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע\"י שינוי ולא מן הדין לא ה\"ל להרי\"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה\"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ\"ל שהרי\"ף פסק כמ\"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע\"כ אית לן למימר דכי אמר ר\"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב\"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש\"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ\"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו\"ט אא\"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו\"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי\"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי\"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ\"ש ה\"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע\"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ\"כ כמו תבלין אבל מ\"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס\"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ\"ל לומר להעמיד דברי ה\"ה ודברי הרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש\"י אלא ה\"ק מי איכא מאן דהוה ס\"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב\"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב\"ג לאשמועינן דפשיטא דד\"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד\"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ\"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי\"ק דלדעת הרי\"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא\"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע\"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז\"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב\"ג דקאמר בד\"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב\"ה וב\"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב\"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ\"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'.</b> כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ\"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע\"ג חברתה ובגמ' אמר ר\"ה ל\"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי\"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר\"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר\"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר\"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי\"ף כל זה. ופירש\"י הלכה כר\"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע\"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו\"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר\"י אלא במכשירין שא\"א לעשותם מעיו\"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ\"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו\"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי\"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא\"ש מה שפסק הרי\"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר\"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר\"י. והרי\"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי\"ל כר\"י. ומה שהביא הרי\"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר\"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע\"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ\"ל. אבל הר\"ן פירש דברי הרי\"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר\"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר\"י אפ\"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה\"ג אפילו ר\"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש\"ה רבא דסבירא ליה כר\"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי\"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע\"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה\"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר\"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר\"י אסור ומש\"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות יו\"ט עכ\"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק דמשמע הכא דהרי\"ף ורבינו סברי דהלכה כר\"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר\"י. וצריך לומר דאע\"ג דמדאורייתא שרי כר\"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ",
+                "<b>ודעת</b> ה\"ה דלהרי\"ף ורבינו לית הלכתא כר\"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה\"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה\"ה דכל כה\"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ\"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו\"ט לנפגמה מעיו\"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו\"ט היה אסור דלית הלכתא כר\"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר\"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר\"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר\"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע\"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר\"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א\"א לאפות או לצלות אא\"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר\"י אבל בא\"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא\"א לאפות אא\"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו\"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ\"ל שצריך לומר לדעת ה\"ה שמפרש דרבינו לא ס\"ל דהלכה כר\"י במכשירין ומיהו לדעת הרי\"ף א\"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר\"י ולפיכך דברי ה\"ה במה שכתב לדעת הרי\"ף תמוהים וצ\"ע: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע\"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע\"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ\"ך על רבינו בלשונות הללו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מדורה ביו\"ט כשהוא עורך את העצים וכו'.</b> דברי רבינו הם כדברי הרי\"ף וכתב עליו הרא\"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ\"ש ה\"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בספ\"ב דביצה (דף כ\"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב\"ע דשרי לקרד אע\"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי\"ל כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה\"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ\"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ספ\"ב דביצה ופ\"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'.</b> אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב\"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון.</b> רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי\"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע\"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי\"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר\"י קולון בשורש קס\"ה כתב גם כן בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'.</b> נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ\"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה\"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע\"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ",
+                "<b>ומ\"ש מפני שהוא טורח גדול.</b> אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה\"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע\"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'.</b> נ\"ל שלמד כן מדאמרינן (מ\"ק י\"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ\"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ\"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ\"מ יש לתמוה עליו במ\"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע\"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר\"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה\"ה לשאר בע\"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע\"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב\"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע\"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע\"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה\"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא\"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'.</b> מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד.</b> מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס\"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ",
+                "<b>ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'.</b> נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה\"מ דבכלל יו\"ט הוא וא\"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו\"ט וכו'.</b> כתב ה\"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו\"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי\"ק בשורש קנ\"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ",
+                "<b>ומ\"ש הרמב\"ם שחל שביעי שלו.</b> ה\"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו\"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ\"ל. וכתב עליו מהרי\"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע\"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ\"ל מהרי\"ק. ולע\"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו\"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה\"ק כל מי שא\"א לו לכבס ולגלח מבעיו\"ט ה\"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו\"ט ה\"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו\"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע\"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו\"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו\"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: ",
+                "<b>בגמרא</b> (דף י\"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש\"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי\"ף והרא\"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא\"ש דסברי דמלאכת חוה\"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: ",
+                "<b>מי שהיה וכו'.</b> גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ\"ק י\"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי\"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליטול שפה בחולו של מועד.</b> מדלא כתבו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומי שאין לו וכו'.</b> דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וערב יו\"ט האחרון של וכו'.</b> כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה\"ר גם בערב יו\"ט אחרון של פסח מותר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נהרות המושכים מן וכו'.</b> כתב ה' המגיד פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם וכו' וכך פירש\"י, משמע שאם הוא פוסק אע\"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אסור להשקות ממנו וטעמא דחיישינן שמא יטעה ויחשוב שלא יצטרך לדלי ואחר כך יצטרך לדלות בדלי והוי טרחא יתירא ולפיכך אמרו מילתא פסיקתא דליכא למיטעי דכל שלא פסק א\"א לבא לצורך דלי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעים שלא שתו וכו'.</b> ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפילו במקום פסידא לא טרחינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>עכברים שהם מפסידים וכו'.</b> מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה שבמקום ר' יהודה אומר הוא גורס וחכמים אומרים ופסק הלכה כמותם. ונראה שהוא גורס בדברי ר\"ש בן אלעזר כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי\"ף והרא\"ש דהשתא ע\"כ קאי את\"ק סובר רבינו דמדת\"ק נשמע לחכמים דכיון דת\"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי דוקא בשדה הלבן הסמוך לאילנות אם כן חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מכניסין את הצאן לדיר וכו' היה שכיר שבת שכיר חדש וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי וכו'. נראה מדבריו דבחול המועד שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעכו\"ם בחוה\"מ ולאפוקי ממ\"ש נמוקי יוסף: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשוה פני הארץ וכו'.</b> מדברי רבינו פרק שני מהלכות זכיה נראה שסובר כדמשמע מגירסת הרי\"ף והרא\"ש ודלא כדמשמע מדברי רש\"י: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומושיבין שובכין לתרנגולים תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים וכו'.</b> משנה פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש\"מ אמר רב הונא ל\"ש אלא תוך ג' למירדה דאכתי לא פרח צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למירדה דפרח לה צימרה מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור ר' אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ\"ס להפסד מועט נמי חששו. ויש לתמוה על רבינו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי ע\"כ אברחה קאי דאילו במתה לא שייך לומר למירדה ורבינו סתם וכתב ברחה מחזירין אותה למקומה דמשמע אפילו תוך ג' לישיבתה ואחר ג' למירדה ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה משמע ליה דמיירי אחר ג' ימים לישיבתה שהרי כתב שישבה על הביצים ג' ימים ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד ה\"ל למישרי כדשרינן כל דבר האבד. ועוד כיון שרבינו סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי\"ד אמאי מצריך שיהיה אחר ג' ימים לישיבתה אפילו תוך ג' נמי דהא תוך ג' לא גרע ממושיב בתחלה דשרי כדקתני רישא. וי\"ל דרבינו סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד ולא כתב דמתה שישבה על הביצים ג' ימים אלא לאשמועינן דאפ\"ה במועד אין מושיבין, וכן מ\"ש מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד כדי שלא יפסדו הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאע\"ג דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין דאילו לי\"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא שום פסידא ואפ\"ה שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה ימים לישיבתה ממילא משמע שמ\"ש שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר ג' ימים לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים ג' ימים או יותר קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר ג' לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך ג' ומסתיין שנתיר בה אחר ג' לישיבתה דוקא דמחמרי במתה טפי מבברחה משום דבברחה אין טורח כ\"כ להחזירה מאחר שהיא עצמה כבר ישבה עליהם אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה איכא טירחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהם אלא בקושי וכיון דטירחא יתירא הוא אע\"פ שהוא דבר האבד אסור. וא\"ת אמאי לא כתב דהא דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך ג' למירדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא פליג עליה בהא וכדכתב הרא\"ש י\"ל שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי טירחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר ג' למירדה אין מחזירין כיון דטירחא יתירא היא. א\"נ י\"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרה מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טירחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר ג' למירדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך רבינו לאוסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון שאין שום תועלת בחזרתה: ",
+                "<b>ועי\"ל</b> דרבינו דנקט ג' ימים לאו אברחה ואמתה ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי\"ד נמי קאי דדוקא אחר ג' ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך ג' ימים לישיבתה לא שהוא ז\"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומש\"ה אע\"פ שהתיר בי\"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום דהוי טירחא יתירא אלא כשהוא אחר ג' ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע\"ג דהוי טירחא יתירא שרי בי\"ד אבל במועד לא כיון דטירחא היא והוא ז\"ל מפרש דפלוגתא דרב הונא ור' אמי קיימא אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע\"ג דתוך ג' למירדה ואחר ג' למירדה לא קאי אלא לברחה תוך ג' לישיבתה ואחר ג' לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים לי\"ד גופיה נמי איצטריך: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b4f6e3a2ef929e17d061cce8bd4e27567a43d981
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, etc.:</b> The Rosh wrote in the name of Ri and Riva that these afflictions - even though the Gemara extracts them from verses - are only [from] mnemonics, and he brought several proofs for this thing. And from this reason, we are lenient about them and say (Yoma 73b), \"'A king  and a [new] bride may wash their faces and a woman after childbirth may wear shoes.' This is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis prohibit [it].\" And since the Rabbis prohibit it, we are perforce dealing with cases that do not involve danger. Yet if the prohibition of wearing [leather] shoes is from the Torah (and not just rabbinic), how does Rabbi Eliezer permit it?!? And also in the Gemara (Yoma 77b), we say, \"If one had scabs on his head, he may smear oil in his usual manner, and need not be concerned. And one who is dirty from mud or excrement, he may bathe in his usual manner, and he need not be concerned.\" But if smearing and bathing are from the Torah, how could we lenient about them like this?!? Rather they are certainly rabbinic. But the Ran asked about this and wrote that it appears to him that all of them are from the Torah. However since they are not included in the \"affliction\" that is written explicitly in Scripture - but rather come from inclusions [based on the word] Shabbaton, and as it is found in the Gemara - they are more lenient; and Scripture gave them over to the Sages, and they were more lenient about them, according to what they saw. So they permitted everything that is not done for pleasure. And this is also the opinion of the Rambam, that they are all from the Torah. But it is not clear to me, because of that which is learned later (in a baraita), \"But infants are permitted with all of them except for wearing of shoes.\" And it is shown in the Gemara that, that which it said, \"permitted with all of them,\" means it is permissible for adults to wash them and smear them. And those [things] are certainly done for pleasure. For if one were to deprive these from them for a day, they would not be endangered. Yet if it were from the Torah, how is it permissible? As behold, it is written, \"you shall not eat them (<i>tokhlum</i>)\" (Leviticus 11:42), and we read it as, \"do not feed it to them (<i>tokhilum</i>),\" to warn the adults about the minors! Moreover, since it categorically teaches, \"But infants are permitted with all of them,\" and we do not find [a need to] educate about these [activities] in any place, as we find by fasting - it is implied that until they reach [adulthood], they are permissible concerning all of [these activities] even by way of adults. And granted, if they are rabbinic, it is fine. But if I say that they are from the Torah, how are they permissible? To here are [the words of the Rosh]. But it appears to me that even according to his opinion - that even if they have reached the age of education, they are permitted with all of them - it can be said that it is not difficult at all. Since even though they are forbidden from the Torah; given that they are not clearly explicit in Scripture, and are things that are given over to the Sages - the Sages saw fit not to be stringent with infants about it. For since with eating and drinking that are written clearly in Scripture, it is permissible to feed them and give them to drink with the hands, all the more so, other things. And even though when they reach the age of education, we need to educate them about the prohibition of eating and drinking; they did not see fit to educate them about these things, since they are not explicit in the text. And since [these activities] are [involved in] the growth of the infant, the rabbis did not make a decree about them. And according to the opinion of the Tur - who wrote that in the same way as we educate them about eating and drinking, so too do we educate them about bathing and smearing - it comes out even better. As that [statement] that infants are permitted with all of them, is about when they have not reached [the age of] education; whereas that [statement] that warns (forbids) the adults about minors is about when they have reached [the age of] education. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..95466cc3217ae7396a23b034c677ec795aaa4bad
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, etc.:</b> The Rosh wrote in the name of Ri and Riva that these afflictions - even though the Gemara extracts them from verses - are only [from] mnemonics, and he brought several proofs for this thing. And from this reason, we are lenient about them and say (Yoma 73b), \"'A king  and a [new] bride may wash their faces and a woman after childbirth may wear shoes.' This is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis prohibit [it].\" And since the Rabbis prohibit it, we are perforce dealing with cases that do not involve danger. Yet if the prohibition of wearing [leather] shoes is from the Torah (and not just rabbinic), how does Rabbi Eliezer permit it?!? And also in the Gemara (Yoma 77b), we say, \"If one had scabs on his head, he may smear oil in his usual manner, and need not be concerned. And one who is dirty from mud or excrement, he may bathe in his usual manner, and he need not be concerned.\" But if smearing and bathing are from the Torah, how could we lenient about them like this?!? Rather they are certainly rabbinic. But the Ran asked about this and wrote that it appears to him that all of them are from the Torah. However since they are not included in the \"affliction\" that is written explicitly in Scripture - but rather come from inclusions [based on the word] Shabbaton, and as it is found in the Gemara - they are more lenient; and Scripture gave them over to the Sages, and they were more lenient about them, according to what they saw. So they permitted everything that is not done for pleasure. And this is also the opinion of the Rambam, that they are all from the Torah. But it is not clear to me, because of that which is learned later (in a baraita), \"But infants are permitted with all of them except for wearing of shoes.\" And it is shown in the Gemara that, that which it said, \"permitted with all of them,\" means it is permissible for adults to wash them and smear them. And those [things] are certainly done for pleasure. For if one were to deprive these from them for a day, they would not be endangered. Yet if it were from the Torah, how is it permissible? As behold, it is written, \"you shall not eat them (<i>tokhlum</i>)\" (Leviticus 11:42), and we read it as, \"do not feed it to them (<i>tokhilum</i>),\" to warn the adults about the minors! Moreover, since it categorically teaches, \"But infants are permitted with all of them,\" and we do not find [a need to] educate about these [activities] in any place, as we find by fasting - it is implied that until they reach [adulthood], they are permissible concerning all of [these activities] even by way of adults. And granted, if they are rabbinic, it is fine. But if I say that they are from the Torah, how are they permissible? To here are [the words of the Rosh]. But it appears to me that even according to his opinion - that even if they have reached the age of education, they are permitted with all of them - it can be said that it is not difficult at all. Since even though they are forbidden from the Torah; given that they are not clearly explicit in Scripture, and are things that are given over to the Sages - the Sages saw fit not to be stringent with infants about it. For since with eating and drinking that are written clearly in Scripture, it is permissible to feed them and give them to drink with the hands, all the more so, other things. And even though when they reach the age of education, we need to educate them about the prohibition of eating and drinking; they did not see fit to educate them about these things, since they are not explicit in the text. And since [these activities] are [involved in] the growth of the infant, the rabbis did not make a decree about them. And according to the opinion of the Tur - who wrote that in the same way as we educate them about eating and drinking, so too do we educate them about bathing and smearing - it comes out even better. As that [statement] that infants are permitted with all of them, is about when they have not reached [the age of] education; whereas that [statement] that warns (forbids) the adults about minors is about when they have reached [the age of] education. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1d59f33b2a72dea600e00165c868ca7ddc39d609
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'.</b> כתב הרא\"ש בשם ר\"י וריב\"א דהני ענויים אע\"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה\"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע\"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר\"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע\"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר\"א ובגמרא (דף ע\"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר\"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב\"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע\"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא\"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ\"ל. ול\"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע\"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ\"ש שאר דברים ואע\"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f78cb59beb4af476ce1b74438a57525767372cee
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'.</b> כתב הרא\"ש בשם ר\"י וריב\"א דהני ענויים אע\"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה\"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע\"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר\"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע\"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר\"א ובגמרא (דף ע\"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר\"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב\"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע\"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא\"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ\"ל. ול\"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע\"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ\"ש שאר דברים ואע\"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3b7a18f3223347be2ccc058162e02e7196ff414
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..70f7b9c6de50e09aa468d3755ed61fb9600436a2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Torat Emet 363 .json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Torat Emet 363 .json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..55039ce11d40716fe04061e58c6190e36ab1a51f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Torat Emet 363 .json	
@@ -0,0 +1,926 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363 ",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הרמ''ך כיצד גורר אדם וכו' נראה שהוא גורס אבל בגדולים ד''ה מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין ולא נהירא דא''כ מאי מקשה מההיא דגורר אדם לימא דההיא כר''ש דמתיר בכל ענין שאין מתכוין אפי' בגדולים דדמי לפסיק רישיה ובספרים מדוייקים נמצא מחלוק' בקטנים אבל בגדולים ד''ה אסור דדמי לפסיק רישיה וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל העושה מלאכה וכו'.</b> כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פסק כן לא נראה לר''ח ולכל רבותי מפני כמה סתומות דהוא כר''ש כגון צידת נחש ומפיס מורסא וההיא דכל המזיקים נהרגין וההיא דכחס על הנר דמוקי ליה הכא כר''ש דיקא מתניתין כותיה ותו מדאמרינן בפ' נוטל (שבת קמ''א:) רבא כר''ש ס''ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והרי''ף גופיה הביא ההיא דר' יוחנן דאוקמא לר' יוסי כר''ש והוא הביא ג''כ הא דכל פטורי דשבת וכו' בר מהני תלת דפטור ומותר וההיא אזלא כר''ש עכ''ל ויתבאר בסמוך: ",
+                "<b>מ''כ</b> ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה''ר אברהם החסיד בשם אביו ז''ל ע''כ: ",
+                "<b>או המכבה את הגחלת וכו'.</b> כתב הרמ''ך הל''ל בד''א בגחלת של עץ אבל בגחלת של מתכת מותר וזה מפורש בהדיא בגמ' ותמיהא לן נמי כיון שפסק הלכה כר' יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא עכ''ל. ולענין מ''ש הל''ל בד''א בגחלת של עץ אין דבריו מכוונים שהרי לא בא רצונו פה לבאר חילוקי דיני המכבה עד שיצטרך לחלק בין גחלת של עץ לשל מתכת ואין לומר שמקשה לו שהל''ל המכבה גחלת של עץ דסתם גחלת של עץ משמע ומ''מ תמיהתו זאת היתה למיעוט השגחתו בדברי רבינו שבפי''ב שהוא מקומו כתב חילוק שבין מכבה גחלת של עץ לשל מתכת, ומ''ש כיון שפסק כרבי יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא כבר תירצה ה''ה בפירושו על בבא דהמפיס שחין בשבת: "
+            ],
+            [
+                "<b>כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית וכו'.</b> כתב הרמ''ך אם כדבריו כן הוא שלא נחה האבן במקום שהוא רוצה שתנוח אפילו נתכוין לזרוק לרה''ר ועברה האבן אמה אחת יותר פטור דהא לא איתעבידא מחשבתו והכי הוה ליה לפרש נתכוין לזרוק בכרמלית ונמצא אותו מקום רה''ר פטור אע''ג דאיתעבידא מחשבתו כיון דלא נתכוין לזריקה דאיסורא פטור עכ''ל וכבר נתיישב זה בדברי ה''ה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> היו לפניו שתי נרות וכו'.</b> כתב הראב''ד אמר אברהם המחבר הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמ' במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן דרב יהודה אותביה לשמואל מרא דשמעתא ממתני' דא''ר יהודה אפי' נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ר''א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא דמתעסק הוא ור' יהושע לא קא פטר אלא ממינא למינא אבל בחד מינא ר' יהושע נמי מחייביה וא''ל שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי הב''ע שאבד מלקט מלבו אלמא בחד מינא מתעסק הוא ופטור וא''כ היינו נתכוין לכבות את זו וכבה את זו אלא ע''כ מתניתין בלהקדים היא שאם נתכוין לכבות את זו תחלה וכבה את זו או להדליק את זו תחלה והדליק את זו חייב דכיון דחדא מלאכה היא וחדא מינא בהקדמת זו לזו לאו שינוי מחשבה היא אבל בכיבוי והדלקה אם שינה בהקדמה פטור וכן תאנים וענבים דא''ר יהודה ליקדם קאמר נתכוין ללקוט תאנים תחלה וליקט ענבים ר' יהושע פוטר אבל בחד מינא ליקדם חייב, ואני תמה איך חשב כזאת שאם חשב ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר יהיה פטור וכשחשב להדליק את זו והדליק את זו יהיה חייב זה שעשה כל מלאכה שחשב לעשות פטור וזה שלא עשה כלום יהיה חייב זהו תמהון לבב (עכ''ל): ",
+                "<b>אבל אם היה אחד דלוק ואחד כבה ונתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואח''כ הדליק שניה אחריה פטור.</b> אמר אברהם זהו שהשגתי אני אבל כל מה שבפנים שבוש הוא עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדה וכו' ואם אין היחיד יכול לעשותה לבדה עד שיצטרפו כו' ושיעור אחד לשניהם.</b> בפ' המצניע (שבת צ''ב:) תנא זה יכול וזה יכול ר''מ מחייב ור' יהודה ור''ש פוטרים זה אינו יכול וזה אינו יכול ר''י ור''מ מחייבים ור''ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב, ובגמ' (דף צ''ג) זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב הי מנייהו חייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד א''ל רב המנונא דקא מסייע בהדיה א''ל מסייע אין בו ממש ואמרינן בתר הכי אמר מר זה יכול וזה יכול חייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולם רב חסדא ורב המנונא חד אמר שיעור לזה ושיעור לזה וחד אמר שיעור אחד לכולם אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורים לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרי' שיעור א' לכולם ופירש רש''י שיעור צידת צבי לכל א' וא' וכתבו התוס' אמר מר זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב איבעיא להו וכו' תימא לר''ח דאמאי בעי לה אליבא דר''מ ומצי למבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דרבי יהודה דקיימא מתניתין כוותיה ונראה דגרסא זו טעות וגרסינן זה אינו יכול וזה אינו יכול עכ''ל וזו היא גירסת רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>חפר גומא וכו'.</b> כתב הרמ''ך הל''ל ה''מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ''ל. וי''ל שלא הוצרך רבינו לפרש כן דמתוך דבריו משמע וכמה שכתב הרב המגיד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דחויה היא שבת וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים ע\"ז א) איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה ופירש''י דחויה אע''ג דאכשר רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי. ומשמע בגמרא דהלכה כמ''ד דחויה היא וכן פסק רבינו בפ''ד מהל' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה''נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי''ל כמ''ד דחויה וכ''כ הרשב''א והר''ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשעושים דברים האלו אין עושין אותם לא ע''י נכרים ולא ע''י קטנים וכו'.</b> גירסת רבינו בברייתא עבדים במקום נכרים לדעת רבינו שפירש מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם ה''ט שייך בנשים ועבדים ולא בנכרים וקטנים כמ''ש הרב המגיד משום דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו וטעמא דאין עושין ע''י נכרים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע''י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרי או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע''י גדולי ישראל. ודלא כהר''ן שכתב שהטעם שכתב רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים דא''כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי נכרים ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב שאין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם דמשמע ע''י שאר ישראלים לא וקשה דהא לא מיעטה הברייתא אלא קטנים ונשים ועבדים דוקא לכך נ''ל דגדולי ישראל וחכמיהם דנקט רבינו גדולים למעט קטנים ישראל למעוטי נכרים וחכמיהם למעוטי נשים דדעתן קלה: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך שזה הטעם שנתן בע''י נכרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכי אין שבת קלה לנכרים ולדבריו חכם אחד יכול לצוות לנכרים שיעשה והטעם הברור בעבור שאינם זריזים ואתו למפשע עכ''ל. ובמה שביארתי דברי רבינו אין מקום לתמיהתו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שהיה וכו'.</b> כתב הר''ן בפ''ב דביצה דפשיטא לן דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור וכ''כ הרשב''א בפ''ק דחולין וכ''כ הרא''ש בתשובה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שאין בו סכנה וכו'.</b> כתב הטור כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע''ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א''א הרא''ש אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לנכרי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר. אבל הרמב''ם כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע''י נכרי ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע''י ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אנקלי בשבת וכל כיוצא בזה עכ''ל. יראה מדברי הטור שרבינו פשט ספקו של הרא''ש לקולא שהרי התיר לעשות ע''י ישראל צרכים שאין בהם מלאכה אע''פ שכל רפואה אסורה משום שבות: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע''י ישראל שאם כן היאך כתב שכוחל עיניו מן הנכרי בשבת ומאי איריא מן הנכרי ואפילו מן הישראל הוה ליה למישרי כיון דכוחל לא מיתסר אלא מדרבנן כדאיתא בס''פ המצניע (שבת דף צ''ה). וה''ה כתב וז''ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה ע''י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אע''פ שאין בכוחל אלא משום שבות אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות עכ''ל. ומתוך דבריו נראה שנתיישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע''י ישראל אע''פ שאין בו סכנה היינו בחולי הכולל כל הגוף והא דלא שרינן למכחל אלא מנכרי אע''פ שיש בו סכנת אבר משום דאינו חולי הכולל כל הגוף ולפי זה צריך לומר דהעלאת אזנים ואנקלי והחזרת שבר הם חלאים כוללים כל הגוף שאל''כ לא היו מתירים לעשות ע''י ישראל ואין דבריו ברורים אצלי שהרי מ''ש רבינו שכוחל עיניו מן הנכרי דמשמע אבל לא מישראל וגם מ''ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו על ידי ישראל אחולה שאין בו סכנה דקתני ברישא קאי ולא נרמז בלשונו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף ולפיכך נ''ל דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה ע''י ישראל מיהו ה''מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שהוא אסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיסר משום שחיקת סמנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו ע''י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואנקלי ולהחזיר השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שאינן דומים למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנין וזהו שכתב כאן ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן ע''י ישראל ובפכ''א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אנקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ''ל. ומעתה לא נפשטה ספיקו של הרא''ש מדברי רבינו לקולא אלא לחומרא ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא''ש והר''ן דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה על ידי ישראל לדעת רבינו כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנין אסור ע''י ישראל ולא הותר על ידי ישראל אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע''י סמנין: "
+            ],
+            [
+                "<b>היולדת כשכורעת לילד וכו'.</b> וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. ברייתא פרק מפנין (שבת קכ''ח:) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן בידה ואם אין סיפק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפק בשערה מביאה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ר''א אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ופירש''י דרך שערה כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק רבינו בפ''ט דאין סחיטה בשער. ונראה שטעמו מפני שהוא ז''ל סובר דר''א לאו לאפלוגי ארבה ורב יוסף אתא אלא לומר דאפי' אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמ''ש ה''ה בפ''ט וא''כ מוטב לעשות הוצאה ע''י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> חיה משיתחיל הדם להיות שותת וכו' ומרחיצין את הולד וכו' אחר שחותכים את טבורו.</b> במשנה פרק מפנין (שבת קכ''ח:) קושרים את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכים וכתב הרי''ף אר''נ הלכה כר''י: ",
+                "<b>עושין מדורה לחיה וכו'.</b> כתב ה''ה שהיה סבור לפרש דברי רבינו דאפי' בחולה שיש בו סכנה קאמר וכו' וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב''ד שהוא מפרשה בשאין בו סכנה לפי שאם יש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואע''פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ואני אומר דמדברי רש''י משמע דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שרבינו סבור כן ומיירי בחולי שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה וכו'.</b> כתב הרב המגיד שפסק רבינו כת''ק ואינו כן דלפי נוסחא דידן בגמרא פסק כי''א וטעמו משום דספק נפשות להקל: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה חצר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות וכו'.</b> שאלו חכמי לוניל וז''ל נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל ועובדי כוכבים ומזלות דרים בה מחצה על מחצה ומפקחין אבל ברובה עובדי כוכבים ומזלות לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה כי כך קבלנו מהא דאמרינן בכתובות וביומא אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו רובה עובדי כוכבים ומזלות מפקחין. והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו המקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב העיר עובדי כוכבי' ומזלות מפקחין אבל אנו אדברי ר''י סמכינן דאמר ט' עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו שתינוק שנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפיקוח נפש כלל ואפי' תימא דרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא הפיקוח על זה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות ולא מפני שלא דק כשמואל נאמר שחולק עליו מ''מ אפי' תימא הכי הוי ר''י חולק בפירוש על זה ואמר בתשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפיקוח נפש אחר הרוב במקום הזה והדבר ידוע ששמואל ור''י הלכה כר''י עכ''ל, והשיג עליו הרמ''ה אטו מי פליגא דר''י אדשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה''כ ופרקינן ל''ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דפריש כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת שם על אחד מהם הולכים אחר הרוב ואין מפקחין דכיון דפרוש מחצר דהוי קביעי בה איעקר קביעותייהו ואין כאן קבוע כי היכי דנימא כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל אלא אזלינן בתר רובא ואי פרוש מקצתייהו לחצר אחרת אכתי לא איעקר קביעותייהו וה''ל פלגא ופלגא והאי דפריש מפלגא פריש וספק נפשות להקל והיינו דאמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב תדע דכי אמר שמואל בדפרוש מקצתייהו מדאקשינן עליה והאמר מר מצא בה תינוק אם רוב עובדי כוכבים ומזלות וכו' ואסיקנא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו' וש''מ דשמואל בדפרוש מקצתייהו קאמר דהא התם בדפרוש מקצתייהו עסיקינן דקתני מצא בה תינוק מושלך ולא אזלינן בתר רובא דאמר ולפיקוח נפש אינו כן. ותו תמיהא לן למאי דקאמר בתשובה דידיה דאוקימנא לר''י בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש מאי קסבר אי קסבר דכיון דפרוש כולהו ליכא קבוע ל''ל עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת על אחד מהם בחצר שניה נמי אין מפקחין דכיון דליכא קבוע זיל בתר רובא ואי קסבר דהדור לקביעייהו בחצר שניה אפי' אחד מהם נמי והא דקאמר עלה וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו מי דמי התם פרוש כולהו וליכא קבוע עכ''ל. והשיבוהו כגמרתך כן גמרתנו דלא פליגי שמואל ור''י. ונ''ל לדעת הרב שכתוב בספריו אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר כלומר לעולם כי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב כלומר דאפי' רובא עובדי כוכבים ומזלות מפקחין ל''ש פרוש כולהו ל''ש פרוש מקצתייהו דאע''ג דבשאר איסורין שבתורה כגון תשע חנויות היכא דפרוש כולהו והאחד מוכר נבלה ובעת עקירת כולן פירשה אחת מהן ונפל אזלינן בתר רובא מפקחין. והיינו דאמרינן כי איתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עובדי כוכבים ומזלות עובד כוכבים ומזלות אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן דלא חשבינן ליה כעובד כוכבים ומזלות ומפקחין עליו את הגל ואע''פ שרובה עובדי כוכבים ומזלות ור''י פליג עליה ברובה עובדי כוכבים ומזלות ופרוש כולהו מחצר זו והלכו לחצר אחרת ובעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת דאין מפקחין לפי שלא נשאר שם קבוע ואמרינן כי פריש מרובא פריש שדין פיקוח נפש כדין שאר איסורים שבתורה כגון ט' חנויות דאי פרוש כולהו ולא נמצא שם קבוע דאזלינן בתר רובא והיינו דקאמר אלא כי איתמר דשמואל וגם במקצת ספרינו המדוקדקים נמצא שם כתוב אלא. והנה אראה לך כי לא הבינות כל דבריו כי אתה הקשית עליו מאי קסבר אי קסבר כיון דפרוש כולהו ליכא קבוע למה לי עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת בחצר שניה נמי אין מפקחים ואי קסבר דהדור לקביעייהו וכו' כי חשבת כי הרב מפרש דפריש חד מינייהו לחצר שלישית ולא היא כי רבינו הרב לא הזכיר חצר שלישית בספרו כי אם חצר שניה כלומר שפירשו כל התשעה עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד שהיו עומדים בחצר אחרת לתשע חצרות או לעשר ובעת עקירתן כולן פירש אחד מהם לחצר אחרת היינו חצר שניה ונפלה עליו מפולת שם דאין מפקחין דאמרינן כי פריש מרובא פריש, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הרמ''ך נעקרו כולם וכו' וכי תימא אמאי לא פסק כשמואל דהא ליכא מאן דפליג עליה ור''י ס''ל כותיה ועוד תמיה מ''ש בסמוך לפיכך אם היה הרוב ישראל וכו' משמע הא מחצה על מחצה לא וזה דבר שא''א דודאי במחצה על מחצה מצילין ובגמ' בעי אפי' ברוב עובדי כוכבים ומזלות אם יש שם קבוע פשיטא דמחללין וכ''ש במחצה על מחצה עכ''ל, ומדברי ה''ה יתיישב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עובדי כוכבים ומזלות שצרו וכו'.</b> אע''פ שלא נזכר בגמרא דין צרו סתם כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואפילו יחיד הנרדף וכו'.</b> נראה דה''ק בין שהוא נרדף מפני עובדי כוכבים ומזלות רבים בין שהוא נרדף מפני יחיד שרודף אחריו להרגו מצוה להצילו: "
+            ],
+            [
+                "<b>צרין על עיירות וכו'.</b> בפ''ק דשבת (דף י''ט) ת''ר אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפי' בשבת. ובירושלמי שם אין מקיפין על עיר של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם לשבת הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו וכו' וכתיב עד רדתה אפילו בשבת ואיתא נמי בפ''ב דמ''ק ירושלמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם גרף וכו' שהרי הסיח דעתו וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע היאך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאכלה בלילה ומי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר כי אם זה וטעם הנכון משום דעביד כיון דגרף או קטם דלא אתי לחתויי וכן פירשו רבותי עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דקים להו לרבנן שכל שגרף הוא מסיח דעתו: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד''א בכירה שהבלה וכו'. אע''פ שהוא אש קש וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע מאין הוציא זה דמתניתין לא אסר כן כי אם תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא דאגב חמימות התנור הקש והגבבא בוערות ואיכא למיגזר אבל אם גרף וקטם דעביד היכר אפילו בתנור וליכא חילוק בין תנור לכירה כי אם לסמוך היכא דלא גרף דבתנור אסור בכירה מותר ובקש ובגבבא לא צריך קטימה דלאלתר הויא קטימא עכ''ל. ודברי הפוסקים הם כדברי רבינו ופשטא דמתניתין הכי מוכח: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכופח הבלו רב וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע למה אוסר לסמוך היכא דגרף וקטם ואביי דאסר לסמוך בלא גרף איירי ותניא כותיה דאביי והוא מוקי למתני' בשלא גרף ובכה''ג קא אסר לסמוך דהוי סמיכת כופח ותנור כע''ג כירה עכ''ל. וגם בזה דברי הפוסקים כדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל תבשיל שבישל ולא בישל כל צרכו וכו' ואם השליך לתוכו אבר חי וכו'.</b> לכאורה נראה דדוקא במשליך לתוכו אבר חי שא''א להתבשל בלילה משום דמסיח דעתיה מיניה אבל בפירוש המשנה כתב רבינו וז''ל וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע''ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו עכ''ל. נראה מדבריו שאפי' נתן בה דבר שאפשר להתבשל מבעוד יום כמו ירק וכיוצא בו שרי דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות ע''ג כירה קטומה וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו וכו'.</b> כתב הטור כל דבר שאסור לשהותו אם עבר ושיהה אותו או ששכח ושיהה אותו במקום שלא היה לו להשהותו אסור לכל אפילו למי שלא שיהה אותו והרמב''ם חילק בשכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו כשלא בישל כל צרכו אסור עד מ''ש ובמצטמק ויפה לו התיר ובעבר ושיהה אסור בשניהם ואיני יודע למה חילק ביניהם דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח עכ''ל. והרמ''ך כתב לא הבנתי פירושו כי הוא לא פסק לא כר''ם ולא כר''י ואם לא פי' מילתא דר''י בדיעבד תימה לן אמאי אסר דיעבד משום בעיא דעבר ושיהה הא קי''ל דכל תיקו דרבנן לקולא ודבריו ודברי הרי''ף בזה צ''ע. ולבאר זה אכתוב סוגיא דגמרא והכי איתא בעו מר' חייא בר אבא שכח קדרה ע''ג כירה ובשלה בשבת מהו ואסיקנא דלא יאכל משום דגזרו ביה רבנן ולדעת הרי''ף ורבינו אף בהגיע למאכל בן דרוסאי מיבעי ליה וכגון שלא נגמר בישולו לרוב בני אדם דאי נגמר בישולו ומצטמק ויפה לו היינו בעיא דבסמוך ואי מצטמק ורע לו מישרא שרי ותו איבעיא לן עבר ושיהה מאי ולא איפשיטא וכתב הרא''ש דהאי בעיא כגוונא דבעיא קמייתא היא ומיבעיא ליה אף לאחר גזירה אי גזרינן דוקא לאותם ששיהו אבל לבני בית לא וסובר הטור דלחומרא נקטינן. ולפיכך כתב אסור לכל אפי' למי שלא שיהה אותו ומדברי הרי''ף נראה שהוא גורס עבר ושכח במקום עבר ושיהה והוא מפרש בעיא זו בשנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאע''ג דקנסו על השוכח דילמא ה''מ בשלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו לא קנסו ולא איפשיטא ולקולא וכן דעת רבינו. ולפי שלא עלה פירוש זה על דעת הטור הוקשה לו על רבינו למה חילק בין עבר לשכח דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח כלומר דאיבעיא קמייתא אמרינן בגמרא נפק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא ואסיקנא דה''ק ול''ש בין מזיד לשוכח בכל גוונא אסור כי היכי דלא ליתי לאיערומי הרי שפושט בשכח ושיהה אסור כמו בעבר ושיהה דהוי מזיד וא''כ אין לחלק ביניהם. ואין זו קושיא לפי מאי דמפרשי הרי''ף ורבינו בעיא שניה במצטמק ויפה לו דהא דלא מפלגינן בין עבר לשכח היינו דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו אלא שנצטמק ויפה לו ע''כ מפלגינן בינייהו מדאיבעיא לן במצטמק ויפה לו עבר ושכח מאי אלמא דפשיטא ליה שאם עבר במזיד אסור דהא לא איבעיא להו אלא בעבר ושכח ובעיין דעבר ושכח כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא ובזה נסתלקו תמיהת הטור והרמ''ך: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמותר להשהותו על גבי האש וכו'. והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע וכו'.</b> הרמ''ך תמה למה פסק כלישנא קמא ואף כלישנא קמא לא פסק דאפילו לא הניחם על גבי קרקע אסור אם אין דעתו להחזיר ע''כ, והדין בגמרא (שבת ל''ח:) איבעיא לן אם לא הניחה בקרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה או שפינהו ממיחם למיחם ועלו בתיקו. ומדברי רבינו שהשמיטה נראה שסובר דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע''פ שפסק כמ''ד הניחה ע''ג קרקע אסור היינו משום דרובא דאמוראי ס''ל הכי. אך קשה שלא חילק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא צריך לחלק ביניהם ואפשר שסובר דכיון דאמוראי קמאי לא חילקו בכך לא חיישינן ליה משמיה דאביי דמפליג בינייהו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש וכו'.</b> נ''ל שמ''ש רבינו והיא על האש לאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה וכן דעת הטור ורבינו ירוחם. כתב הרמ''ך אסור להכניס מגריפה וכו'. נ''ל לפרש בד''א בתבשיל שלא בישל כל צרכו אבל בישל כל צרכו מותר וכן המנהג. מ''מ צ''ע לפירושו שפירש והלא מגיס ומקרב הבישול א''כ היאך מותר לסמוך קדירה חיתא אפי' לא גרף לד''ה ואמאי לא גזרו דילמא מגיס וצ''ע. ונראה לפרש והלא מגיס והוא צובע כדרך הצובעים שמגיס הבגדים לקלוט הצביעה וי''ל כיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימלא אדם קדרה עססיות וכו'.</b> מה שפירש בו הרמ''ך כתבו ה''ה בשם אחרים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין צולין בשר וכו'.</b> כתב הרמ''ך הוא הלך בדרך הירושלמי והניח הגמרא שלנו דבגמרא שלנו מקשה רבה לשהות תנינא ומייתי ליה מהא דאין צולין ולא משני ליה התם אם יחתה יחרוך אלמא מי שהתיר לצלות צלי התיר לשהות הקדרה והוא התיר צלי ואסר קדרה ובפ''ק דשבת (דף כ') נמי חזינן דאמר תניא נמי הכי חנניה אומר וכו' אלמא דצלי ומבושל אחד הם מ''מ יש להביא סיוע לדבריו דרב גופיה דאסר התיר לשהות בצלי כמאכל בן דרוסאי דהכי א''ר אלעאי אמר רב כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וצ''ע נמי אמאי לא מוכיח פרק כירה דמתני' להחזיר תנן אבל לשהות משהין מהא דאין צולין כדמוכח רבא לקמן וכל זה סיוע לדבריו עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה וכו'.</b> כתב ה''ה שרבינו פסק כר''א ואעפ''י שבפי' המשנה פסק דלא כר''א איכא למימר דהדר ביה. ולפי זה ט''ס יש בנסחאותינו בספרי רבינו שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה שאינם מודבקים בתנור וצריך להגיה המודבקים: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך תימה הוא זה דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בשל כל צורכו אם עבר ושיהה אסור לאוכלו ובלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ולא גרף ולא קטם לדברי כל המפרשים אסור וכשהתירו חכמים לרדות מזון ג' סעודות לא התירו כי אם למי שלא עשה איסור בשהיה כגון שקרמו פני הפת קודם שחשכה אבל למי שעשה איסור מנ''ל לאכול אפי' ירדה אותו הנכרי מאליו עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש וכו'.</b> במשנה (שבת דף כ') מסיים רבי יהודה אומר אף בחמין כל שהן. והטור ורבינו ירוחם משמע דסברי דרבי יהודה אינו חולק על ת''ק אלא לטעמיה קאמר ות''ק מודה לו אבל רבינו מאחר שהשמיטו משמע דסבר דלאפלוגי אתי והלכה כת''ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש דברים שאם טמן בהם וכו'.</b> כגון הגפת. בגמרא (שבת מ''ז:) איבעיא לן גפת של זיתים תנן אבל דשומשומין ש''ד או דילמא דשומשומין תנן וכ''ש דזיתים ת''ש דאמר רבי זירא קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ש''מ של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשומין נמי אסור לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשומין לא מסקי הבלא, ובעיין לא איפשיטא וכיון דמידי דרבנן הוא ה''ל למינקט בה לקולא. ורבינו שסתם דבריו ולא חילק משמע דנקיט לה לחומרא ויש לתמוה עליו. ואפשר שטעמו משום דלא דחי לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה, אי נמי מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה החמירו בספיקו וכמו שכתב הר''ן בפ' כירה גבי הניח קדרה על גבי קרקע ועודה בידו ודעתו שלא להחזיר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר להחליף הכיסוי בשבת כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה וכו'.</b> כתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שרשב''ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא על ידי חלוף וכו'. ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרע דהא אפשר שיותר היה ראוי לאסור להחליף הכיסוי בטוב ממנו ממה שראוי [לאסור] להוסיף כסוי על כסוי וכמו שמבואר בדברי הר''ן והטור וא''כ רבינו דנקט מותר להחליף הכיסוי בטוב ממנו לרבותא נקטיה ומיניה נשמע דמותר להוסיף כסוי על כסוי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המדליק צריך להדליק מבעוד יום וכו'.</b> רבינו לא הזכיר פה דין תוספת מחול על הקדש וכתב ה''ה בפ''א מהלכות שביתת עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יוה''כ לבד דס''ל דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחרינא עכ''ל, ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאל''כ לא הוה ליה להשמיטו: "
+            ],
+            [
+                "<b>משתשקע החמה וכו'.</b> כתב הרמ''ך למה התחיל בדברי רבא וסיים בדברי רבי יוחנן אם רוצה לפסוק כרבא הל''ל משתשקע החמה עד שיכסיף התחתון והעליון ולא עוד דאם רוצה לפסוק כרבי יוחנן הל''ל משיראו שני כוכבים עד שיראו שלשה גם יש לתמוה על הרי''ף שהביא הכל ונראה שרבא ור' יוחנן חולקין וצ''ע וי''ל שרב יהודה אמר שמואל אמרה לתרוייהו ש''מ חד שיעורא הוא עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה כו'.</b> כתב הרב המגיד שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ''ל ופירשו בתשובות הגאונים קמ''ל לפתילה מותרת שעוה להדליק אבל במקום שמן לא. ומתוך פירוש זה אסרו נרות ארוכים של שעוה וכו' וזה דעת רבינו עכ''ל. ואני איני רואה שום הכרע בדברי רבינו דאי משום שלא כתב דין זה דנרות של שעוה להיתרא מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא אין כאן הכרע שהרי אין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בגמרא בהדיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים הדומים זה לזה וכו'.</b> לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר וכו'. רבינו כתב דמשחא אסור משום שמא יסתפק ממנו ובדנפטא כתב שאורו רב כדברי הרי''ף והרא''ש ומשמע שהוא ז''ל מפרש דנפטא כיון שאורו רב לא חיישינן להטיה וגם לשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס אבל בדמשחא אי לאו דאיכא למיחש שמא יסתפק משום הטיה לא הוה גזרינן דאף ע''ג דלא נפיש נהוריה כדנפטא מ''מ כיון דנפיש נהוריה טובא לא הוה גזרינן ואע''פ שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא ע''י שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי כנ''ל לדעת רבינו. ומ''מ יש לדקדק בדבריו ז''ל שא''א לישבם ע''פ גירסת הרי''ף דכיון דלגירסתו אמרינן ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא הרי מתיר בהדיא שמש שאינו קבוע בדנפטא והיאך יעלה על דעת רבינו לאסרו, וכן א''א לישבם ע''פ גירסת רש''י לגמרי דא''כ היאך כתב בשמש קבוע בדמשחא אין מורין דהא בשאינו קבוע הוא דאמרינן בגמרא הכי ועוד דלכשת''ל דגריס ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע כדגריס רש''י אי אפשר לומר שמפרש כפירוש רש''י דהא לרש''י שמש שאינו קבוע קיל משמש קבוע ולרבינו הוי איפכא לכך נ''ל שגירסת רבינו מורכבת משתי הגרסאות שהוא ז''ל גורס ואבע''א הא והא בשמש קבוע כרש''י ובבעיא גורס כהרי''ף שמש קבוע בדמשחא מאי וה''פ הא והא בשמש קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא כלומר אבל שמש שאינו קבוע אפי' בדנפטא אסור ואיבעיא לן הא דאסרינן לשמש קבוע בדמשחא דוקא להורות כן אבל להלכה שרי ואין מוחין ביד העושה כן או דילמא אסור גם מדינא ומוחין ביד העושה כן. ועי''ל כמו שפירש ה''ה דקא מבעיא ליה אי הלכה כלישנא קמא דשרי לקבוע לבדוק בסתמא ואפילו בדמשחא משמע או הלכה כלישנא בתרא דאסור בדמשחא אפילו לקבוע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'.</b> רבינו והרי''ף והרא''ש לא כתבו אלא דברי רבא לבד וכתב ה''ה אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכו'. נראה מדבריו ומדברי הר''ן שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכך הם דברי הרמ''ך ותמה על דברי רבינו והרי''ף וכתב עוד הרב המגיד שאפילו במכירו אינו אסור אלא א''כ הנכרי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו ודאי שאם אינו יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי. ולא נהירא דאם איתא דהרי''ף ורבינו הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכ''נ שהוא דעת התוספות: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך נכרי שעשה מלאכה וכו'. צריך לפרש מ''ט אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ''ש זה ור''ת והראב''ד וכל הפוסקים אומרים דמותר לישראל אחר עכ''ל. ודברי הרמ''ך תמוהים שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע מנין לו ואפילו לפי דבריו לא דמו דבישראל ליכא למיגזר שפעם אחרת יבשל בשביל ישראל אחר משא''כ בנכרי, וצ''ל שכל דברי הרמ''ך אינם אלא לענין המתנה בכדי שיעשו ועכ''ז קשה מה שהקשיתי עליו שיש לחלק בין מבשל בשוגג לנכרי שעשה מלאכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה דליקה בשבת וכו'.</b> כתב הרמ''ך למה הניח הא דא''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וה''ל לכתוב נמי דקטן שבא לכבות אין שומעין לו וצ''ע למה הניח הכל עכ''ל. ואני אומר שדבריו מורים על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי בפי''ב כתב הכל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מת שעשו לו נכרים ארון וכו'.</b> וכתב הראב''ד לא הכל מודים לו שיהא ישראל צריך להמתין וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב דטעמא שצריך להמתין בכדי שיעשו שא''ת יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וטוען הראב''ד דהכא כיון שאסור לאותו ישראל שנעשה בשבילו תו ליכא למיגזר מידי: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהביא חלילין וכו'.</b> כתב הרמ''ך כתב בכאן שני דברים האחד כדברי הרי''ף ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא, והאחר כתב שלא כדברי המפרשים ומפורש בהדיא בברייתא בגמרא דלא בעינן אלא בכדי שיבואו מחוץ לתחום אפי' יבאו מרחוק בעשר פרסאות והלשון מוכיח דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב ולא קתני בכדי שיבאו משם וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן אגרת לנכרי וכו'.</b> מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שהבי דואר הוא במקום שממנו שולחים האגרות ולא כדפירש''י, ונראה עוד מדבריו שמה שאמרו כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לומר שמאחר שאין אנו יודעים היכן הוא ביתו של הבי דואר צריך שיהיה שהות ביום כדי שילך לבית היותר רחוק והוא הבית הסמוך לחומה, וקשה על זה דא''כ ה''ל ב''ה לחומרא. ויש לדקדק בלישנא דברייתא דב''ש אמרי כדי שיגיע לביתו וב''ה אמרי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במאי עסקינן אי בשיודע הישראל היכן הוא בית הבי דואר או בשאינו יודע אי בשאינו יודע היכי אמרי ב''ש כדי שיגיע לביתו והא לא ידע היכן הוא ביתו והיאך ישער בו ואי בשיודע אמאי אמרי ב''ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר לומר דבשאינו יודע ביתו עסקינן וב''ש אסרי כל שאינו יודע ביתו משום דחיישי' שבעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא נכרי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת וב''ה סברי דאפי' אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית ישראל הנותן האגרת דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל והוי האי שמא שכתב רבינו כמו ההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לפירוש הרי''ף ורבינו. ואם נדקדק לשון רבינו שפתח בעיר וסיים במדינה דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה אפשר לפרש שאותו בי דואר יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים אגרותיהם לאותו בי דואר והוא משלחם למי שנשתלחו לו ואפי' שהם חוץ למחוז והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר וב''ש אסרי לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אלא א''כ זה השליח יודע ביתו של הבי דואר (וב''ה מתירין אם) יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהבי דואר יושב בה דתלינן להקל שמא ביתו סמוך לחומה הוא. ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח: ",
+                "<b>כתב</b> הטור אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים אין משלחין אותו בע''ש אא''כ קצץ ובד' ובה' מותר והרמב''ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ''ל. פי' אסור לשלח לעולם אפילו בד' ובה' שהרי לא חילק בין ע''ש לד' וה' וזה דעת הרי''ף ג''כ שגם השמיט ברייתא דשריא בד' ובה'. ולפי דעתם ז''ל צ''ל דהא דת''ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש לאו דוקא ע''ש אלא כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע''ש אפילו מיום ראשון. א''נ נקט ע''ש לאשמועינן דבשקצץ אפילו בע''ש מותר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום.</b> מדברי רבינו שכתב וקדש עליו היום נראה שסובר כמו שכתב הרא''ש דהא דתנן נותן כיסו לנכרי אף משתחשך קאמר: ",
+                "<b>בד''א בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות מארבע אמות.</b> עיין בדברי רבינו ובדברי ה''ה בפרק עשרים. כתב הרשב''א בתשובה מה שהוקשה לכם בגמרא לא משמע הכי כבר השיב עליו הראב''ד כן אלא שהרמב''ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו שבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד' אמות לפיכך לא התירו לו לכתחלה להוליכה פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי. אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו להוליכה פחות מארבע אמות דלא אוושא מילתא כולי האי ובדרך שהתירו במוצא תפילין להכניסן בשעת הגזרה בפחות פחות מד' אמות. ואינו מחוור כלל דכיון שאמרו אבל מציאה לא אם איתא דהולכה פחות מד''א שרי הוו אמרי אבל מוליכה פחות מד''א עכ''ל: ",
+                "<b>והרמ''ך</b> כתב מי שהיה בא בדרך וכו' בד''א בכיסו וכו' תימה דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עמו נכרי ולא חמור מוליכה פחות פחות מד' אמות אלמא דבמוליכה איכא למיגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי ובהדיא חזינן בפ' המוצא תפילין דבמציאה לא התירו להוליכה כי אם בסכנה דקתני ובסכנה מוליכה פחות פחות מארבע אמות. ויש לתרץ דמשום בזיון דכתבי הקדש אדם בהול עליהם ככיסו ומש''ה התירו במציאה דכיון דאין אדם בהול עליה לא אתי למיעבר בתחלה ד''א וצ''ע. ועוד יש לתמוה נמי אמאי התיר להוליכה פחות פחות מד''א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינן פסח ואסרו אמירה לנכרי דהוא שבות דאמירה דמוטב שיאמר לנכרי דלא עביד כ''א אמירה מלהוליכה דקא עביד טלטול ואיכא למיגזר שמא יוליכנה ארבע אמות ואיכא שני איסורים דרבנן וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה אמאי לא פסק כר''פ דהוא בתרא ורב אלפס פסק כוותיה וה''ל לשוויי חילוק בין הוציאם הוא עצמו להוציאם אחר כמו שפירשו רבותי, עכ''ל. וכבר נתבאר טעם רבינו בדברי הרב המגיד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה הוא אם כל אלו אבות אמאי חשיב ארבעים חסר אחת ה''ל לחשוב יותר מחמשים ועוד דאמרינן מלאכה דהוה במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הוה במשכן קרי לה תולדה וחופר וחורץ ומבריך ומרכיב ובוצר ומוסק לא היו במשכן שלא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים וה''פ כולם מלאכה אחת הם וכולן תולדה מזורע ולאשמועינן אתא דאינו חייב אלא אחת על שתי תולדות ועל אב ותולדה וההיא דאמר זומר חייב משום נוטע לא מסייע ליה דמפרשינן ליה כמו שפירשוה המפרשים וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המחתך ירק וכו'.</b> כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשי ליה יה''כ שמותר בקניבת ירק וצ''ע, עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המשקה צמחים כו'.</b> כתב הרב המגיד מימרא פרק קמא דמ''ק אתמר המנכש וכו' (עיין במ''מ). ופסק רבינו כרב יוסף עכ''ל. ויש לתמוה שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך כרבה דהוי תולדת חורש. ואפשר שרבינו מפרש דתרי גווני מנכש הוו וההוא דמ''ק הוי משום זורע דהיינו שעוקר העשבים רעים והוא סבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים והאי הוא דהוי תולדת זורע ומנכש דנקט רבינו הכא היינו שחופר בעיקרי האילנות האי הוא דהוי תולדת חורש. ומ''מ יש לתמוה למה השמיט רבינו מנכש דמ''ק: ",
+                "<b>וכן השורה חטים כו'</b> מהסוגיא שבפרק דם חטאת (זבחים צ''ד:): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גבשושית של עפר וכו'.</b> כתב ה''ה על דברי רש''י נראה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד עכ''ל. ול''נ שאפשר שגורס בההיא דצרור התולש ממנו חייב חטאת, ומה שפירש דחייב לאו דוקא אהיה ע''ג קרקע והניח ע''ג יתדות פירשה דאם איתא דחייב חטאת לא הוו שרו משום קינוח כיון דפסיק רישיה הוא אבל התולש אע''ג דחייב חטאת לא קשיא לן אמאי שרו רבנן כיון שכשמקנח אינו מכוין לתלוש הא קי''ל דדבר שאין מתכוין מותר וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אפשר לקנח בו ולא יתלשו העשבים שרי: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך וגרוגרת אחד משלשה בביצה לא דק בחשבון כי במסכת עירובין (דף פ''ב:) אמרינן די''ח גרוגרות הוו שתי סעודות לשיעור עירוב ושיעור עירוב הוו שתי ידות לככר משלשה לקב שהם ה' ביצים (ושליש) ועוד שהוא בעצמו פירש אכילת פרס שלש ביצים (חסר שליש ביצה) נמצא שבביצה אחת איכא יותר מג' גרוגרות. ונראה כי חשבונו עשה ע''ד הקירוב, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עמור אלא בגדולי קרקע.</b> כתב הרמ''ך למה הניח רבא ופסק כאביי ורבא אמר האי דכניף מלחא חייב משום מעמר אע''ג דלא הוו גידולי קרקע ואע''ג דרבא גופיה אמר אין דישה אלא בגידולי קרקע אין לנו לפרשה כפשטה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא וצ''ע, עכ''ל. ואין בזה השגה כי ספר מוטעה נזדמן להרמ''ך שהיה כתוב בההיא דכניף מלחא רבא באל''ף ואינו אלא בה''א וכמ''ש הרב המגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקבץ דבילה וכו'.</b> כתב הרמ''ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן במס' יו''ט דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>החולב את הבהמה וכו' וכן החובל בחי וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא הבנתי דבריו שהוא כתב בסמוך דמפרק תולדת דש הוא וכתב אין דישה אלא בגידולי קרקע ועוד דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדת מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור ואע''ג דחבורה חוזרת כמו בחולב אע''ג דחוזר ובירושלמי מפורש בהדיא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הפירוש איכא לאפלוגי בין חבורה חוזרת לאינה חוזרת משום דחוזרת ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרת מ''מ צ''ל לפירושו ההיא דמסכת חולין (דף מ''ו ב) דאמרינן ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וצ''ע, עכ''ל: ",
+                "<b>ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. כתב</b> הראב''ד א''א וכי המשקין וכו' שיעורן חלוקים עכ''ל. ואין זו השגה דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה לענין הוצאת דם או חלב ממקום חבורם בחי והטעם ששיעורן כגרוגרת משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הבורר אוכל וכו' עד לאכול בין הערבים חייב.</b> כתב הרמ''ך לדבריו איכא חילוק בין שבת ליום טוב דביו''ט מותר אפילו פסולת מתוך אוכל ובקנון ותמחוי כב''ה וצ''ע מי דחקו להחמיר כ''כ בשבת יותר מיו''ט בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ד) פריך קשיא דרב אשי אדרב אשי ומתרץ כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה ואפילו בקנון פטור אבל אסור, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המרקד וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע דהא מתרץ בגמ' (שבת דף ע''ח) הא דמגבל וכו' שאין אדם טורח לעשות טיט כ''כ מעט אם לא יעשה לפי כור ולדברים אחרים ומש''ה אזלינן לשופכים ברביעית אבל אם הוא מגובל חשוב שיעור פי כור וחייב המוציאו ואע''פ שעשה זה המגבל מלאכה חשובה כיון דאין דרך העולם לגבל ממנו בתר דשכיחא אזלינן ולקולא. וצ''ע, עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיעור המחמם וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו' פטור.</b> נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו אע''פ שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי מיחייב. והרמ''ך כתב נראה מדבריו שאם אינו מבושל כל צרכו אע''פ שנתבשל כמאכל ב''ד חייב משום מבשל, וק''ל א''כ לדבריו היאך מותר לשהות ע''ג כירה גרופה וקטומה דבר הצריך לו לאכול בלילה ניחוש דילמא מגיס כדגזרינן בצמר ליורה דבעינן עקורה וטוחה אלא לאו ש''מ דכל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם מבשלו יותר אין בו משום מבשל כדאמרינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ותרנגולת דר' אבא מפרשי לה שלא כדברי הרי''ף, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו'. כתב</b> מורי הרב הגדול כמה''ר יעקב בי רב תנצב''ה בזה''ל צריך לעיין שני דברים א' באומרו שנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור וא''ת מפני שלא עשה דבר אותו שנתן את האור שאם לא היה נותן האחר אח''כ את העצים האור היה נכבה והתבשיל לא היה מתבשל אימא רישא ותקשה מדידיה אדידיה אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כולם חייבים ואמאי נותן את האור לא עשה דבר. וע''ק דבגמרא מסקינן שהאחרון בלבד חייב וכלם פטורים דגרסינן התם במס' יו''ט פרק המביא (ביצה ל''ד) תנן התם אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד מגיס כלם חייבים והתניא האחרון חייב וכלם פטורים ל''ק הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף. ופי' רש''י ז''ל אייתי אור מעיקרא כלהו עבדי מעשה אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי. א''כ תימה על הרב ז''ל איך פסק שנים האחרונים חייבין. וא''ת התם בגמרא נמי תקשה מ''ט האחרון בלבד חייב וכלם פטורים דהא אפי' שתאמר דאייתי אור לבסוף ואפי' נותן העצים הקדים עצמו לנותן את האור באופן שסוף כל המלאכות היתה נתינת האור הרי מגיס שע''כ הוא אחר נתינת האור והיה ראוי שיאמר שנים האחרונים חייבים הא ל''ק דהא דאמרינן בגמ' האחרון חייב וכלם פטורים אינו אלא בערך הנותנים כי המגיס פשיטא שהוא חייב שהוא אחר שהרתיח הקדרה וזו היא מלאכה בפני עצמה שבאה אחר כך דאינה סמוכה למלאכות האחרות א''כ לפי זה יפה דנו השתי ברייתות אי דאייתי אור מעיקרא כלם חייבין דהא כלהו עבוד מעשה אי דאייתי אור לבסוף אחר כל הנותנים הנותן האחרון חייב וכלם פטורים אבל על הרב קשה שכפי מה שסידרם הוא ז''ל נותן את האור ונותן העצים והמגיס כלם חייבים ג' האחרונים הל''ל. וכדי ליישב לשון הרב ז''ל יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר שאומר שלא זכר הרב ז''ל נתינת האור בחלוקה השנית וזאת הסברא דחויה היא מצד עצמה ובפרט שמצינו התוספתא שמביא אלו השני חלוקות שהביא הרב ז''ל כתוב בה שנים האחרונים חייבים וז''ל התוספתא במסכת שבת פרק י''ב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כלם חייבים, אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים עכ''ל התוספתא. א''כ נראה שלשון הרב ז''ל אמת ואין בו טעות כלל וצריך הבנה וסיעתא דשמיא. ולהבין לשונו צריך לעורר בו שני דברים ובהם נבין כונת הרב ז''ל. אחת שבחלוקה הראשונה כתב אחד נתן ואחד נתן וכן כולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובחלוקה השנית כתב ובא אחר ובא אחר וכן כולם וצריך לדעת למה שינה ועוד שבחלוקה הראשונה כתב ואחד נתן את העצים ובחלוקה השנית כתב ואחד נתן עצים על האור וצריך לדעת ג''כ למה שינה אבל האמת הוא ששינה ודק בלישניה כדי להשיב הקושיא שעליו וזה פירושו שבחלוקה הראשונה כלם באו ביחד ובבת אחת ומפני זה כלם חייבים ואפי' אותו שהביא האור לפי שהאור והעצים כלם נתנום בבת אחת וזהו שדייק בלשונו אחד נתן ואחד נתן כלומר וכלם נתנום ביחד לבד המגיס שבא אח''כ בפני עצמו ולפיכך כתב ובא אחר והגיס. אבל בחלוקה השנית כתב בא אחר בא אחר כמ''ש בחלוקה הראשונה במגיס לפי שהיא מלאכה בפני עצמה כלומר שלא היו שם ביחד אלא שבא זא''ז ולפיכך נותן את האור אינו חייב שלא עשה דבר ולא היה התבשיל מתבשל והאור היה מתכבה לולא נותן העצים וז''ש הרב ז''ל בחלוקה השנית ובא אחר ונתן את העצים על האור שכיון בזה שהאור והעצים לא נתנום ביחד. אבל בחלוקה הראשונה שבאו כלם ביחד לא כתב על האור מפני שלא היתה קדימה ביניהם אלא שניהם ביחד העצים והאור א''כ צדק הרב ז''ל באומרו שנים האחרונים חייבים. וזו היא ג''כ כונת התוספתא שבחלוקה הראשונה כתב בכל המלאכות אחד נתן ואחד נתן וכן כלם וכן בחלוקה השנית חוץ מן האור שכתב בחלוקה השנית ואחד הביא את האור לפי שלא נשתתף עמהם לעשות מלאכתו אלא הוא לבדו נתן את האור ואח''כ בא אחר ונתן את העצים כי זה הוא שעשה המלאכה לא נתן את האור כמו שפירשתי, וזהו שדייק לשון התוספתא ואמר אחד נתן ואחד נתן וכו' גם בחלוקה השנית ולא כתב בא אחר בא אחר כמ''ש הרמב''ם ז''ל בחלוקה השנית כדי לגלות לנו כי אין חשש אפי' שבאו כלם יחד כי זהו מורה לשון אחד נתן ואחד נתן כמו שפירשתי לבד בנתינת האור שכתב ואחד הביא את האור כי זה ודאי צריך שיהיה בפני עצמו ולא שיצטרף עם שנותן את האור ולפיכך כשהגיע לנתינת האור כתב ואחד הביא את האור ועתה כל אחד ואחד על מקומו יבא בשלום הגמרא והתוספתא והרב עכ''ל. והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא ובא אחר ונתן את העצים ובא אחר ונתן את האור לגירסא זו ניחא שאין חיוב כ''א בשנים האחרונים בלבד דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח בשר ע''ג גחלים וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא זה דמ''ש בישול מצלי וגם לא ידעתי מאי חצי בישול שהוא חייב כי נתבשל כמב''ד כולא בישול הוא לגבי שבת ואם לא נתבשל כמב''ד אמאי חייב לענין שבת וצ''ע עכ''ל. והנה ה''ה כתב מקום מוצאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צפורן שפירשה רובה וכו'.</b> נוסחא משובשת נזדמנה להרמ''ך בדברי רבינו ולפיכך תמה עליו ונוסחת ספרים דידן בספרי רבינו מכוונת: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכבס בגדים הרי הוא תולדת וכו' והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו וכו'.</b> כתב ה''ה פירשו קצת המפרשים שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים וכו'. אבל הרמב''ן כתב ספ''ח שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק וכו'. ואיני יורד לעומק דעת הרמב''ן במאי דמרכיב בגד אתרי ריכשי אצובע ואמלבן. ומ''מ במ''ש שכן דעת רבינו לענין דסוחט הוי משום מלבן פשוט הוא בדברי רבינו אבל מ''ש דביין נמי שייך כיבוס לכאורה משמע מדברי רבינו בהפך דבמים דוקא חייב אלא שבפרק כ''ב כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בהם לסתמה שמא יבא לידי סחיטה ומדלא פירש דבאשישה מליאה מים דוקא מיירי אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב דסתם אשישה שאר משקין יש בה וא''כ צ''ל שמ''ש כאן עד שיוציא המים שבו לאו דוקא מים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל הקושר קשר של קיימא וכו'.</b> כתב הרמ''ך נראה כי הוא הולך בשיטת הרי''ף ואין נראין דבריו ולא היו רגילין לפרש כן רבותי ונראין דבריהם דכיון שהמלאכה חזקה וקיימת ונעשית בלא שום שינוי מה לי עשאה אומן מה לי עשאה הדיוט ודברי ר''ש הם עיקר וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו כו'.</b> כתב הרמ''ך מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי חבל גרדי אטו חבל דעלמא והוא גופיה פסק הכי לעיל ועוד דטעם חבל גרדי שמתיר רבי יהודה משום דלא מבטל ליה והכי מוכרח בגמרא אבל חבל אחר אע''פ שמותר לטלטלו אסור לקשרו שמא יבטלנו וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שראוי למאכל בהמה וכו'.</b> כתב הרמ''ך הל''ל אבל בחצר אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא והכי מפרש בגמ' וא''ת יטלטלנו דהא עושה מעין מלאכה שמא מיירי בחצר שאינה מעורבת ומנטיר לה וזה הרב לא פירש לא כדברי ר''ש ולא כדברי רב שרירא ונראין דבריו מדבריהם עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>העניבה מותרת וכו'.</b> כתב הרמ''ך אפילו קשר מותר כמתני' דאמרינן קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יענבו אחבל קאי ולא אפסיקיא דהיינו משיחא ותימה אמאי פסק כרבנן דאמרי לא יהא קושרו אלא עונבו וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפותל חבלים וכו'. . וכן המפריד את הפתיל וכו'. . כתב</b> הרמ''ך התופר ב' תפירות וכו' תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים משום קושר ומשום תופר כדברי הירושלמי שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והפותח בית הצואר וכו'.</b> כתב הריטב''א בפ''ק דמכות פירש''י פותח בית צואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב חטאת מפני שתיקן כלי, פירוש דנהי דלא מחייב משום קורע דקורע שלא ע''מ לתפור הוא מיחייב משום תקון כלי דהוי גמר מלאכה ותולדה דמכה בפטיש והקשו עליו וכו'. והנכון כמו שפי' ר''ת דלאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו ע''י תפירת חוט או בגד כדרך שעושים מכבסי בגדים או כמו שהיו הנשים רגילות לקשור בצרפת ופתח בשבת אותו חוט או בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יג)</small> המדבק ניירות וכו'. . וכן המפרק ניירות וכו'. . וכן העושה כלי אדמה וכו'.</b> כ' הרמ''ך בספר יראים לא פי' כן והביא ראיה שאין בנין בכלים בשום ענין ויש לנו סיוע עוד לדבריו ההיא דפרק בכל מערבין (עיירובין ל''ה) דמוקי לה במגדל של עץ וקסברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים עכ''ל. וכבר כתב בזה הרב המגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה נקב כל שהוא כו'.</b> כתב ה''ה שפסק כרב. ויש לתמוה שלקמן בסמוך כתב העושה נקב בין בעץ בין בבנין ה''ז תולדת מכה בפטיש ובריש פרק כ''ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל ה''ז חייב משום מכה בפטיש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפיס שחין וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והוה ליה לפרש משום בונה כדפירש''י, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>המצדד את האבן וכו'.</b> כתב הרמ''ך והוא שישים בפניה צרורות ועפר כמו שמפרש בגמרא ותימה היאך הניח הוא מלפרש זה עכ''ל: ",
+                "<b>הלוקט יבולת וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש הא דאמרינן והוא דקפיד עלייהו היינו לומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אע''פ שלא היה נמנע מללובשו אם לא היה מסירה חייב: ",
+                "<b>המנער טלית חדשה וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהמנער חייב משום מכה בפטיש כמו יבולת שע''ג הבגדים אבל מספקא לי אם הוא מפרש והוא דקפיד עליה כמו שפירש בלוקט יבולת. ולענין עד אימתי נקראת חדשה לענין זה נראה מדברי רבינו דהיינו שלא נשתמשו בה כ''כ אלא עדיין היא בחידושה כמו בשעה שהאומנים מתקנים אותם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חיה ורמש שהם נושכין וממיתין וכו'.</b> בס״פ כל כתבי (שבת דף קכ״א:) אמר ריב״ל כל המזיקים נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' מני אילימא רבי יהודה הא אמר מלאכה שאצ״ל חייב עליה אלא לאו ר״ש והני הוא דשרו אחריני לא ותירץ רב יוסף ברצו אחריו וד״ה, ופירש״י כל המזיקים ההורגים נהרגין בשבת וקס״ד ואפי' אין רצים אחריו ומשום דס״ל כר״ש דמלאכה שאצ״ל מדרבנן הוא דאסירא והכא לא גזור. נהרגים בשבת ואפילו אין רצים אחריו משום דס״ל דסתמן הורגין הם. הא אמר חייב עליה והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ד״ה ואפילו לר״י והא דחמשה נהרגין כשאין רצין ור״ש עכ״ל. ואע״פ שהתוספות חולקים על פירוש זה דעת הרי״ף ורבינו כפירש״י וכתב ה״ה שזה דעת הרמב״ן והרשב״א בעיקר הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויים בשאין רצין דוקא הוא וכו' וזה שלא כדברי רבינו כלומר שרבינו יפרש דכי אמרינן ברצו אחריו וד״ה היינו לומר דכי שרי ריב״ל שאר מזיקין ברצו אחריו ולד״ה שרי והא דתניא חמשה נהרגים אפילו בלא רצו אחריו היא ור״י נמי שרי בהו לפי שהיזקן מצוי הוי פקוח נפש בהראותן בלבד. ונראה מדברי רבינו דהני חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצו אחריו נהרגים בשאינם ודאי ממיתים וכיון שהם ספק ממיתים ברצים אחריו הוי ספק פקוח נפש ושרי דאל״כ לא הוה שרי לר״י דמחייב במלאכה שאצ״ל: ",
+                "<b>ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר.</b> כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פירש כדבריו אין נראין דקי''ל כר''י דמלאכה שאצ''ל חייב עליה למה נתיר מלאכה משום צערא דבשאר מזיקין אין בהם סכנה וזה דבר ידוע כי צרעה ופרעוש וכיוצא בהם אע''פ שמזיקים אין הורגים א''כ למה הותרה הריגתן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה על הרמ''ך איך עלה על דעתו שרבינו מתיר להרוג פרעוש שאע''פ שהוא מצער אינו מזיק ועוד שרבינו בעצמו כתב בסמוך שההורג פרעוש כהורג בהמה וכפמ''ש לדעת רבינו אף צרעה נמי אסור להרוג אפילו רצה אחריו שלא התיר רבינו להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו אלא כשהם ספק ממיתים אבל אם ודאי אינם ממיתים כגון צרעה וכיוצא בה לא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד המולח ואחד המעבד.</b> בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ה:) מולח היינו מעבד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המבעיר כל שהוא חייב וכו'.</b> כתב הרמ''ך כל זה לדעת רבי שמעון אבל לדעת רבי יהודה הא איצטריך הבערה גבי בת כהן וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול יותר (מהיזקן) [נ''ל מהנאתן] פטור ובודאי המבעיר קורה אחת משום האפר מקלקל ויש שמפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>המכבה כו' ואם נתכוין לצרף חייב.</b> כתב הרמ''ך תימה אם צירוף מן התורה היכא מותר לכבות גחלת של מתכת הא הוי פסיק רישיה ובגמרא לא אמרו כ''א אסור אבל לא אמרו חייב ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל''ד.) מפורש בהדיא דצירוף דרבנן הוא, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טלית שאחז בה האור כו'.</b> כתב הרמ''ך רב אלפס לא הביא זה אע''ג דאתיא כת''ק ופסק כת''ק משום דהוי פסיק רישיה וחזינא לאביי דקא לייט על כל פסיק רישיה כגון נר שאחורי הדלת וכגון ההיא דפותח דלת כנגד המדורה וכיון שכן אסור לעשות מחיצה בכלים שודאי מתבקעין דה''ל כלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ניצוץ האש א''נ הרי הוא מכבה ממש לבסוף, ותימה למה התיר זה ונר שעל גבי טבלא אע''ג דהוי פסיק רישיה, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורק מרשות לרשות או המושיט וכו'.</b> כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דבדיוטא אחת חייב שכך היתה הושטת הלויים ותימה למה פשט כל מושיט והלא חכמים מודים בשתי גזוזטראות דזו בצד זו חייב, עכ''ל. ואני אומר שזה מורה על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי רבינו כתב חלוק זה בסוף פי''ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לאדם לטלטל ברה''ר בתוך ד''א וכו' שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא במדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל.</b> בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ח) גופו ג''א ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר''מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו ד' אמות מצומצמות. ופירש רש''י דלר''י הוו מצומצמות ולר''מ הוו מרווחות. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא פירש. ועוד יש לתמוה עליו שכתב שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כר''מ לגבי ר''י. ואפשר שהוא ז''ל מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ד' אמות מצומצמות וכמו שפירשו הרי''ף והרא''ש וס''ל דכיון דאסיקנא בריש עירובין (דף ג':) דבטפחים עצבות משחינן לחומרא ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות ודלא כר' יהודה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא כאן ג' מדות וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא אלו הג' מדות דכיון דפירש כפשטה הא דאמרי' במס' עירובין (דף נ''א) המעביר ד' אמות ברה''ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן א''כ מה חילוק יש בין ד' אמות לה' אמות אי ד' אמות מותר חמש מותר ואי ה' פטור ד' פטור ולפי ההלכה כל פחות מד' אמות פטור אבל אסור דהכי מסקינן. גם מה שפירש דאינו חייב עד ה' אמות וג' חומשי אמה לא נהיר לן דכיון דחזינן מערי הלויים לא היה לנו לתת פאות כי אם כשהולך בפאות כמו בערי הלויים דלא יהבינן יותר מאלפים אמה כ''א באלכסון העיר אבל אם הולך כנגד העיר לא וכן המעביר מלפניו או מלאחוריו לא יהבינן אלכסון העיר דלא לישתמיט תנא וליתני המעביר ה' אמות וג' חומשי אמה. ותמיהא לן נמי לדבריו א''כ עמוד גבוה י' צריך שיהיה רחב ה' וג' חומשים דתרוייהו חזינן מזה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת ואיהו גופיה כתב פי''ד דתל הגבוה י' ורחבו ד' חייב עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשהיתה ידו למעלה מג' וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע''ג דלא נחה דהא קי''ל דידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע''ג דנחה בארץ. ועוד דר' אבהו (שבת דף ה') דמוקי למתני' בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה ליה מידי אלא איכפל תנא לאשמועינן כל הני אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור דבעינן אפי' בתוך ג' סמוך לארץ שיעקור ויניח ותימה גדול מאין הוציא מ''ש כאן וצ''ע עכ''ל. וכבר כתב ה''ה בזה: ",
+                "<b>כתב</b> עוד הרמ״ך נראה כי הוציא הא מההיא דפרק המצניע (שבת צ״ב) דתירץ התם למטה מג' ולא נהירא דלדעת אביי הוא דאמר הכי אבל לדעת רבא אפי' למטה מג' פטור דידו בתר גופיה גרירא וכ״כ הראב״ד ויש להביא לו סיוע מהא דאמר רבא תוך ג' הנחה על גבי משהו וכי אמר איפוך אכלי הוא דאמר איפוך דקשיא דאביי אדאביי אבל איד לא אמר איפוך והכי אמרי' דרבא אמר בין ביד בין בכלי פטור ואביי אמר בין ביד בין בכלי חייב והכי פירשו רבותי. והרז״ה הלך בשיטת רבינו משה עכ״ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו וכו'.</b> הרי זה כעוקר ומניח ואסור. כתב הרמ''ך מדרבנן אבל מן התורה אינו חייב עד שינוח לגמרי דהא אפילו עומד לפוש חשבינן כמהלך, ובגמרא מפרש בהדיא אבל קלי קלי לא מכל מקום כיון דלית ליה היכרא אתי למעבד עקירה והנחה אבל לא אמר דהוי כעוקר ומניח עכ''ל. ואיני יודע מה מלמדנו שהדברים מבוארים בדברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכח ופשט ידו וכו'.</b> כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דוקא למטה מעשרה אבל למעלה מעשרה לא קנסו. והכי אזלא סוגיא דשמעתא דאין כרמלית (למטה) [למעלה] מעשרה ועוד דקאמר אידי ואידי בלמטה מעשרה עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אי זהו רשות הרבים וכו'.</b> כתב הרב המגיד מ''ש רבינו המדברות והיערים בכלל ר''ה הוא דבר מתמיה וכו' ע''כ בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר וכו'. כתב ה''ר אברהם בנו של רבינו שי''מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה''ר וטעמא דמסתברא הוא, ולענין יערים לא דמי לים ובקעה שהים אין תשמישו נוח כיער והבקעה והאצטוונית וקרן זוית אע''פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים לעצים ולהם דרך עליו כמדבר: ",
+                "<b>ואי זהו רה''י וכו' וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות וכו' אפי' יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה וכו'.</b> לאו למימרא שאם לא הוקף לדירה לא הוי רה''י כלל דהא גרסי' בפ''ק דשבת (דף ז') א''ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו חייב וכתבו רבינו ברפי''ו, אלא היינו לומר שכל שלא הוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתים אסור מדרבנן לטלטל בו אלא בד' ככרמלית אע''פ שהוא רה''י גמור לחייב הזורק לתוכו וכך הם דברי רבינו בפי''ו אבל פה מיירי ברה''י גמורה כלומר שמותר לטלטל בתוכה אפי' מדרבנן ולפיכך כתב שאם הוא רחב הרבה כלומר שהוא יותר מבית סאתים צריך שיהא מוקף לדירה כדי שיהא מותר לטלטל בכולו: ",
+                "<b>ומ''ש כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה.</b> איכא למידק דבפרק בתרא דעירובין (דף ק''א) אמתניתין דלא יעמוד אדם ברה''י ויפתח ברה''ר פריך ורבנן אמר ר''מ רה''ר ומהדרו אינהו כרמלית דאמר רבה בב''ח ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה''ר. ומשמע דהשתא דנעולות בלילה הוי כרמלית י''ל דאה''נ דכי דלתותיה ננעלות בלילה הויא רה''י גמורה אפילו להתיר לטלטל בכולה אם לא היו דרים בה רבים ולא קרי לה כרמלית אלא משום דכיון דדיירי בה רבים הויא לה חצר של רבים שלא עירבו שאסור לטלטל מתוכה לבתים ומבתים לתוכה כשם שאסור לטלטל מכרמלית לבתים ומבתים לכרמלית וכן פירש''י שם. ומשמע לי דהא דבעינן שיהו דלתותיה ננעלות בלילה דוקא בשיש לה שני פתחים זה כנגד זה שנמצא מדינה זו מפולשת משער לשער שאם אין לה אלא פתח אחד מה צורך שינעלו בלילה בלאו הכי הויא רה''י כדין כל חצרות שבעולם דלא מצרכינן שיהו דלתותיהם ננעלות בלילה וכן נראה מדברי רש''י בריש עירובין. ונראה דה''ה נמי אם יש לה כמה פתחים אלא שאינם מכוונים זה כנגד זה דכל שאינו מפולש משער לשער לאו רה''ר הוא והא פשיטא שלא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה אלא כדי להוציאה מדין רה''ר כדאמרינן אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה''ר וכיון דכשאינו מפולש משער לשער לא הוי רה''ר כשאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה בלא נעילת דלתות בלילה הוי רה''י ומה''ט נ''ל עוד דלא מצריכינן דלתותיה נעולות בלילה אלא כשאותו דרך שבתוך העיר המכוון משער לשער יש לו כל דיני רה''ר אבל אם חסר אחד מהם הוי רה''י גמור אע''פ שאין דלתותיה נעולות בלילה: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך ואיזה רה''י וכו' עד גמורה. תימה הוא כיון שיש לו ג' מחיצות רה''י גמורה היא בלא לחי והרי מפורש בהדיא אינו צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב עכ''ל: ",
+                "<b>ומ''ש וכן חצר וכו'.</b> נ''ל שהוצרך לכתבם לאשמועינן דסתמם מוקפים הם לדירה וכדפירש''י בפ''ב דעירובין (דף י''ח) אמאי דתנן ר' יהודה אומר עד בית סאתים וכו' אבל אם היה דיר או סהר או חצר או מוקצה אפילו בית חמשה כורין אפי' בית עשרת כורין מותר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור שבכרמלית וכו'.</b> כתב ה''ה ואף זה צ''ע מאין לו לרבינו שלא יהא דינו כמקום פטור וכו' עד וזו הקושיא הקשה עליו הרשב''א. ול''נ דיש לתרץ שדעת רבינו דבכרמלית ליכא מקום פטור משום דמצא מין את מינו ונעור וכמ''ש הר''ן בפ''ק בשם קצת מפרשים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נעץ בגבהו יתד כל שהו וכו' עד בהם.</b> כתב הרמ''ך לא הבנתי פירושו וגירסתו לא מצאתי כן עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>חורי רה''ר וכו'.</b> וכתב הרשב''א ומהו שיקרא חור רה''ר, טעות סופר הוא וצריך להגיה ומהו שיקרא חור רה''י: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן וכו'.</b> בפ''ק דעירובין (דף י''ב) ת''ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא''כ יש לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בד''א שפרצתו יותר מעשרה אבל עשרה א''צ כלום ובגמרא ומימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במילואה למקום האסור לה הב''ע דאית ביה גידודי. ודברי רבינו נוטים לדברי רשב''ם שכתבו התוספות שפירוש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו גידודים גבוהים עשרה בשפת הים ואותם הגידודים מתירים לטלטל בחצר אבל למלאת מן הים לחצר אסור דמקום המים נפרץ במילואו לים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ''ש רבינו שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים.</b> כ''כ הרי''ף שצריך כדי שתחלק בין המים שברשות הרבים למים שברשות היחיד כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכה לחלק בין רשותו לרשות חבירו. והטעם משום דס''ל דהלכה כרב יהודה דאמר (עירובין דף פ''ו) גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו מים בשבת אא''כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בש''א מלמטה ובה''א מלמעלה למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים. ומפרש בגמרא אהא דא''ר יהודה למעלה למעלה מן המים צריך שישקע במים ראשי קנים טפח: ",
+                "<b>ומה שכתב ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים.</b> וטעמו מדאמרי' התם בגמרא אהא דאמר ר''י למטה למטה מן המים דצריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, ומשמע ליה ז''ל דה''ה למחיצת אמת המים העוברת בחצר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ימלא מן הספינה וכו'.</b> כתב הרמ''ך תמיהה לן היאך סתם דבריו ובמסכת עירובין (דף פ''ז ב') מפרש בהדיא גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אלא א''כ עשו לה מחיצה עשרה, ומשום האי קושיא מפרש רבינו יעקב דהאי מימרא דרב הונא בעושה מקום ארבע מן הנקב שבאמצע הגזוזטרא קאמר אבל הגזוזטרא רחבה ארבע אמות שהם כ''ד טפחים וישאר מכל צד עשרה טפחים עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שהוקף וכו'.</b> עד שפי תקרה יורד וסותם. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דעביד כארזלא דאי עביד כאכסדרה ד''ה מותר ובעביד כארזלא הלכה כדברי המיקל עכ''ל: ",
+                "<b>נפרץ במלואו לחצר עד שאין אויר החצר מתירו.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי ליישב דברי רבינו לפי הגרסא הכתובה בספרינו דאקשי בגמרא וכי אויר המותר אוסר ונפרצה החצר כנגדו אין כתוב בספרנו ורש''י ל''ג ליה ואם כדבריו כן הוא דבקרפף יותר מבית סאתים מאי מקשי בגמרא והא איכא מקום מחיצות וכו' וצ''ע מ''ך: "
+            ],
+            [
+                "<b>בנה בו עמוד בצד הכותל וכו'. עד פחות מג' אינו מיעוט.</b> כתב הרמ''ך כל מ''ש כאן לא הלך בשיטת הגירסא הכתובה בספרינו דמועיל ואינו מועיל כתוב בספרינו וכן ראוי לפרש ופירושו וגרסתו לא הבנתי. גם מה שכתב שאם בנה עמוד בצד הכותל בפחות מג' לא הוי מיעוט לא הבנתי דהא אפילו טח פניה בטיט ואינו יכול לעמוד בפניו אמרינן דהוי מיעוטא וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת.</b> כתבו הגהות הנה לא הזכיר המחבר הא דאמר ר''ל צורת פתח שאמרו צריכה היכר ציר וכן הרי''ף דלגו וע''כ כתב הר''מ וכו', ונראה ליה לפרש הא דגרסינן בגמרא אשכחיה רב אחא לתלמידוי דרב אשי אמר להו תני מר מידי בצורת פתח פירוש וכי הוא מצריך היכר ציר או לא אמרו ליה ולא כלום כלומר לא תוסיף מאומה על צורת פתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותו לא וכן הביא מן הברייתא שלא הזכירה היכר ציר וכתב הריב''ש אין צריך היכר ציר וכמו שפסקו הרי''ף והרא''ש והרמב''ם וראוי לסמוך עליהם אף על פי שיש חולקים: "
+            ],
+            [
+                "<b>וצורת פתח שעשה אותו מן הצד וכו'.</b> אף על פי שהרי''ף ורבינו לא פירשו מן הצד כפירוש רש''י מכל מקום לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר קנה העליון לשני הקנים מצידיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן משמע על גביהן ולא מצדיהן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לעשות מחיצה של בני אדם וכו' ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו.</b> נראה שלמד כן מדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ד:) הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בני אדם נגדינהו שמואל אמר אם אמרו שלא מדעת יאמרו לדעת. ומפרש רבינו דהנהו דאעילו מיא הם העמידו מחיצת האנשים ומש''ה קרי לה לדעת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והיאך מתירין מבוי מפולש וכו'.</b> פסק כרב דאמר פ''ק דעירובין (דף ו':) הלכה כת''ק דאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה''ר צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וכן פסק הרי''ף. וכתב הריב''ש בתשובה שמפולש לכרמלית הוי כמפולש לרה''ר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה וכו'.</b> כתב ה''ה העולה מכלל ההלכות הוא כדעת רבינו. משמע שעל הלכות הרי''ף הוא אומר, ולא דק שהרי''ף לא כתב אלא מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרץ חצר כנגדו לרה''ר חצר מותר ומבוי אסור ולא כתב שום חילוק בזה והוא עצמו כתב גבי נפרץ המבוי במילואו לחצר שההלכות לא הזכירו הסוגיא שלמעלה מזו וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אין המבוי ניתר בלחי או קורה כו'.</b> נראה שלדעת רבינו היינו טעמא משום דכל שיש בו פחות מכן אינו דומה אלא לחצר וכ''כ הרשב''א בתשובה שהטעם שאמרו אין מבוי ניתר בלחי או קורה אא''כ בתים וחצרות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בני אדם להשתמש בהם בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות, וכן הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכן דיוריהם מועטים והם משתמשים בהם יותר שאינם בושים כ''כ לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ומחיצה כל דהו סגי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מבוי שאין ברחבו ג' טפחים וכו'.</b> נראה שאע''פ שבתוכו רחב כמה אם אין בפתחו שלשה טפחים אינו צריך כלום דחשיב כסתום: ",
+                "<b>מבוי שהכשירו בקורה וכו'.</b> כתב הרמ״ך זה תימה דבגמרא (עירובין י״א:) מסיק אליבא דב״ה דמשתים הוא דמיחייב לזרוק והוא אמר דאפילו בשלשה הזורק לתוכו פטור כיון דהכשירו בקורה ואי מוקים לה בשפתוחה לרה״ר דחשבינן לה ככרמלית אפילו יש לה ג' מחיצות כמ״ש בפי״ד א״כ יהא אסור לטלטל שלא באו חכמים להקל כשתקנו עירובין אלא להחמיר כדאמרינן (שם י״ב:) וכי כבר עושה אותה רה״י וצ״ע. וע״כ משוינן חילוק בין פתוח לרה״ר לפתוח לכרמלית דבפרק כל גגות (עירובין צ״ד) אמרינן בחצר שנפרצה לרה״ר דלרבנן המטלטל מתוכה לרה״ר פטור נמצא שאע״פ שיש לו ג' מחיצות נקרא כרמלית ובפ״ק אמרינן דלזרוק משתים הוא דמיחייב אלמא דרה״י הוא בשתי מחיצות ע״כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו'.</b> כתב הרשב''א בתשובה ר''ח פסק הלכה כשמואל (עירובין ו':) מדשקלו וטרו אמוראי אליביה אי צריך לנעול או לא וכן נראה כדבריו מדאמרינן לימא קסבר ר' נחמן דלטעמיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד וההיא דרב (שם ח':) דמבוי העשוי כנדל מסתבר לי דאינה ראיה כ''כ דדילמא צדו אחד פתוח לכרמלית הוה דבכי הא ודאי כ''ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך וכן פסק הרמב''ם כחנניה דמצריך דלת וראויות לינעל אע''פ שאין ננעלות, אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שני דלתות שכתב בפרק י''ז שני כתלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו' הנה שהרב ז''ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשים לרה''ר אלא משום הא דר' יוחנן הא לא דר' יוחנן ברייתא ברה''ר גמורה כפשוטה. ואיהו ז''ל סבר שאין הלכה כר''י אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפ' פסין (שם כ' כ''ב) דאמר כאן הודיעוך כחן של מחיצות כאן הודיעוך וס''ל והילכך אפילו לרה''ר מערבא ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן וכו' אלא שאני תמה היאך הצריך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי או קורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ודלת מכאן ואפשר דהא לתירוצא לדחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תיקשי לדחנניא דאילו לדחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי או קורה מכאן ודלתות דקאמרי רשויות בעלמא ודלתות דעלמא קאמרי ומשום דבעי לאקשויי אדר''י דאמר ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות וצ''ע. ועוד צל''ע במה שפסק דרה''ר גמורה מערבא בלא נעילת דלתות כפשטא דברייתא דהא משמע לקמן (שם ז') דבמבואות המפולשים לרה''ר וסרטיא פליגי מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה מחלוקת בסרטיא וסרטיא מכאן וכו' דאלמא לאו ברה''ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשים לסרטיא מכאן ומכאן והרי''ף פסק כן כר''י ומתניתא לאו ברה''ר גמורה והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דשמואל נ''ל ראיה גמורה וכמו שכתבתי ואולי מ''ש שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרה''ר וכן נראה ממ''ש בפ''א דעירובין מדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה כולה רה''י היא זהו דין תורה עכ''ל אלמא נעולות בעינן כר' יוחנן עכ''ל הרשב''א: "
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לטלטל במבוי תחת הקורה וכו'.</b> כתב ה''ה שכדברי רבינו נראה מן ההלכות. ואני אומר שמדקדוק דברי הרי''ף נראה שאינם אלא כמו שפירשם הרא''ש שכתב והלכתא מותר להשתמש תחת קורת המבוי ובין לחיים נמי מותר כרבא והני מילי דפתוח לרה''ר אבל פתוח לכרמלית לא, משמע דלא קאי הנ''מ אלא אבין לחיים דאי לא כן הכי הל''ל והלכתא מותר תחת הקורה ובין לחיים כרבא והנ''מ דפתוח לרה''ר וכו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן רוחב הקורה אין פחות טפח.</b> אע''ג דבפ''ק דעירובין (דף י''ד) גבי שתי קורות המתאימות קתני אם מקבלות אריח טפח ומחצה אין צריך להביא קורה אחרת. כתב רבינו אין פחות מטפח משום דאמאי דתנן בההוא פרקא הקורה שאמרו רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג' טפחים דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לאורכו פריך טפח טפח ומחצה בעי ומשני כיון דרחבה לקבל טפח אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש בה ציור וכיור וכו'.</b> בגמרא (עירובין י''א) איבעיא לן אי מהניא לרחב יותר מעשר ולא איפשיטא ואף על גב דמידי דרבנן הוא נקטי לה הפוסקים לחומרא משום דמסתברא טעמא לאיסורא כמ''ש הרא''ש דאמלתרא מהניא בגבוה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וזהו דעת רבינו שלא הזכיר אמלתרא ברחבה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפרץ המבוי במילואו לחצר וכו'.</b> כתב ה''ה שם גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו' ובהלכות ומבוי אסור משום דה''ל מבוי המפולש לרה''ר וזהו דרך רבינו ולא הזכירו כלל מסוגיא שהיא למעלה מזו שהיא מחלקת בין עירבו ללא עירבו ובתנאים אחרים עכ''ל. ותמהני עליו שנראה מפשט לשונו שגם רבינו לא הזכיר התנאים האחרים והא ליתא שכבר הזכירם בראש הפרק גבי מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה ומה שלא חילק בין עירבו ללא עירבו הוא מפני שאין אותו פרק מקום דין חצר ומבוי אם אוסרים זה על זה אם לא וממ''ש בהלכות עירובין הוא נלמד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שתי קורות המתאימות וכו'. היתה א' למטה וא' למעלה וכו'.</b> כתב ה''ה מתוך דברי רבינו נראה שכל שהן תוך כ' אמה ולמעלה מעשרה וכו' וק''ל בזה וכו' עד וצ''ע. נראה שהוא מפרש ז''ל מ''ש רבינו ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים במרחק משך דוקא קאמר כדמשמע סיפא דלישניה וע''כ הקשה עליו מדאותביה מהאי ברייתא לרבא דאמר כי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ושני תריץ ואימא הכי ובלבד שלא תהא תחתונה למטה וכו'. ואני אומר שאפשר לדחוק ולומר שבכלל מ''ש ולא יהיה ביניהם ג' טפחים הוא שגם במרחק הגובה לא יהיה יותר מג' ואם זאת היתה כוונתו יפה עשה שפסקה כיון דלא קאמר ר''י בר' יהודה רואין אלא בפחות מג' ליכא מאן דפליג בהא ואע''ג דאביי אמר בפ''ק דעירובין (דף י''ד) דר''י בר' יהודה סבר לה בהא כאבוה דאית ליה רואין נקטינן כרבא דפרק הישן דאוקמה בפחות משלשה ואם נפשך לומר שלא נתכוון אלא למרחק המשך ולא למרחק הגובה אכתי איכא למימר דשפיר פסק כר''י ב''י דאע''ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קי''ל כאבוה שאני התם שהקורה פסולה מחמת עצמה שהיא של קש או של קנים הילכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת אבל בדר''י בר''י שאין פיסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית והא דאוקימנא לה בפרק שני דסוכה (שם כ''ב) בפחות מג' לרווחא דמילתא הוא דתריץ הכי אבל הוה אפשר ליה לתרוצי דכי אמר רבא דלא אמרינן חבוט רמי אלא ביש בגגה טפח ה''מ כשהוא צריך לאהל כגון גבי סוכה או גבי טומאה אבל כשאינו צריך אלא להיכר בעלמא כגון גבי קורה אפילו אין בו אמרינן ביה חבוט רמי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית או חצר אחר שנפרץ וכו'.</b> כתב ה''ה פירש''י בשיפוע וכו' ויש מי שפי' בהפך וכו' וכוונת רבינו אינה מבוארת עכ''ל. ול''נ בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בשתי רוחות כדברי רש''י אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכמ''ש הרי''ף בפ''ק דעירובין, ומדכתב שנפרץ קרן זוית שלה וע''ז כתב והוא שלא תהיה באלכסון נראה עוד דקרן זוית לאו היינו אלכסון כפי' התוס' שהרי על שהפרצה היא בקרן זוית כתב שאם היתה קורה מלמעלה לאורך הפרצה מותר והוא שלא תהיה הקורה באלכסון ולפירושם כיון שהפרצה היא בקרן זוית א''א להיות קורה לאורך הפרצה כי אם בקרן זוית דסתם חצר אינו מקורה, גם אינו כיש מי שפירש שכתב ה''ה שהרי גם אחצר נמי קאי כדכתב בהדיא ודברי דיש מי שפירש לא שייכי אלא בבית ומה''ט נמי יש להוכיח מטעם אחר שאינו מפרש כפירש''י דא''כ הל''ל והוא שלא יהיה הקירוי באלכסון דבקורה לא שייכי דברי רש''י, אלא נראה לי שהוא מפרש דקירוי באלכסון היינו שהקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'.</b> וכתב ה''ה ותירצו כדי נסבא ומפרש רבינו לחנם ובלא אמת לקחה תנא דברייתא וכו'. ויש לתמוה דא''כ תני שיקרא משום איידי וכן לא יעשה. ויותר נכון לומר שגרסא אחרת היתה לו לרבינו בגמ': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכר והכסת אם היו רכים ודקים וכו'.</b> בס''פ חבית (שבת קמ''ו:) בי סדיא רב אסר וכו' עיין במ''מ. ובתר הכי מסיק הגמ' דרב ושמואל לא פליגי כלל דבמיצעי נמי שרי רב. ופירש''י לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת. ומשמע בגמ' דלענין להביאו דרך רה''ר כשהוא מעוטף בו אתמר וכן פירש''י וכך הם דברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>המתעטף בטליתו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית מקופלת: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו.</b> משמע דאפילו במקופל ומונח על כתפו שרי דבגונא דחייב בטלית התיר בסודר וטעמא משום דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ודלא כרבינו ירוחם שכתב מותר לצאת בסודר המעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור: ",
+                "<b>ומה שכתב וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש דהא דא''ר יוחנן האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו היינו לומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו וכל שהיא רחבה אע''פ שלא כיסה בה ראשו ורובו שרי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו'.</b> כתב הר''ן בפרק קמא דע''ז ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. וראיתי מי שתירץ דכיון דאיסור נסיוני היכא דמתרמי דמזבן לה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק כ''כ לא חששו. ואפשר שלזה כיון הרמב''ם שכתב גבי איסור מכירה גזירת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמ''ד דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי''ל דמחמר פטור כדאיתא בפ' מי שהחשיך כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה''נ לא חיישינן בלאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה''נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי לאו גרידא עכ''ל וגם הריב''ש בתשובה כתב שזה דעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי וכו' לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מד''א.</b> שם בגמרא (שבת קנ''ג:) אין עמו לא נכרי ולא חש''ו מאי א''ר יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכה פחות פחות מד''א ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ד''א ברה''ר. וכתבוה הרי''ף והרא''ש להא דר' יצחק משמע דס''ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה היינו היכא דאיכא חד מהני אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאל''כ מאחר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ד''א ברה''ר. והכי משמע מדבעינן בגמרא אין שם לא נכרי ולא חש''ו מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שר' יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי וכ''נ ממ''ש רש''י גבי הא דאמרינן בו ביום גדשו סאה וזה דעת רבינו שפסקה להא דר''י: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ''ש רבינו ואף מציאה שבאת לידו מהלך בה פחות פחות מד''א אבל קודם שתבוא לידו וכו' ואם לאו מוליכה פחות פחות מד''א.</b> נשאל רבינו מחכמי לוניל דבגמרא לא משמע הכי והשיב להם כמ''ש ה''ה והרמ''ה השיג על תשובתו וכבר כתבתי בפ''ז מה שכתב הרמב''ן להליץ בעד רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשים המשחקות באגוזים וכו'.</b> כתב רבינו ירוחם לדברי הפוסקים כרבה מותר לשחוק באגוזים ע''ג מחצלת דליכא אשוויי גומות וכ''כ הרמב''ם ולא גזרינן שמא ישחוק בהם ע''ג קרקע דא''כ הויא גזירה לגזירה עכ''ל. ואני לא מצאתי כן בדברי רבינו בפירוש אבל יש לדקדק ממ''ש בסמוך שהתיר לכבד קרקע המרוצף ולא גזר אטו שאינו מרוצף: ",
+                "<b>וממ''ש</b> רבינו שטעם האיסור הוא משום אשוויי גומות וכן ממה שכתב בסמוך שמותר למלאת בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו ובפ' כ''ד גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא שמא יטול צרור ויזרוק ד' אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבה (עירובין ק''ד) דאמר לא אסרו אלא קול של שיר ובהדיא כתב בפכ''ג שאסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע הא קול שאינו של שיר מותר: ",
+                "<b>ואסור לכבד את הקרקע וכו'.</b> כתב הריב''ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא''כ לא ה''ל לומר שמא וא''כ הוא תמה למה אסרו דהא קי''ל כר''ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג''כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל''כ לא היה צ''ל שהרי אינו מתכוין לכך ואם ר''ל שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכוונה וילמד דבר מעניינו ממ''ש בפרק ההוא בסמוך לזה אבל בריבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוון לכך א''כ נראה מדבריו שבכיבוד הוא מכוין לכך וא''כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכיבוד א''כ לכ''ע אסור ועוד שלא נאמרה גזירה זו אלא באוצר כדאמרינן בפ' מפנין (שבת קכ''ו קכ''ז) ובלבד שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות שכן דרך מכבדי אוצר לפנותם מפני האורחים ועוד דא''כ טעמא דרבנן בכיבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם בריבוץ וא''כ מהו זה שאמרו בשילהי אותה סוגיא (שם צ''ה) והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה ומה ענין גזירה זו לדר''ש. ונראה שהיתה כוונת הרב ז''ל לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו ואע''פ שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא מ''מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשיבא כוונה לענין השואת גומות אבל בריבוץ אינו מכוון ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה אריבוץ בלחוד קאי אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כוונת הרב ז''ל בזה אבל כל הפוסקים שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אסור לשאוב מן הבור בגלגל וכו'.</b> כתב ה''ה ומדברי אמימר כתב רבינו שבור שבחצר מותר וע''כ לא חזר ואסר אמימר אלא באותם שבחוץ שהיו שואבים מהם וממלאים בריכות וחריצין ושורים בהם פשתן עכ''ל. ול''נ דבחוץ לחצר נמי שרי רבינו כל היכא שאין סמוך גנה וחורבה ולא בריכות לשרות פשתן אלא דרבינו מילתא פסיקתא נקט דסתם בור שבחצר אין דרך למלאות ממנו לשום דבר מאלו ותדע שאם היתה גנה בחצר מי לא חייש רבינו שמא ימלא לה אלא ודאי כדאמרן שלא דבר אלא בהווה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה''ז תולדת טוחן וחייב.</b> ובפ''ח כתב רבינו המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה. נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע''ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה''ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתני' דפ' מי שהחשיך נקט: ",
+                "<b>כתב</b> הרשב''א שנשאל אם מותר לפרר פירורי לחם לפני התרנגולים בשבת אם יש לחוש לאיסור טחינה כמו בפרים סילקא ואם באנו לומר דשלא לצורך היום קאמר אלא כדי לבשלו בערב כמ''ש הרמב''ם בפכ''א צ''ע אי טוחן ממש קאמר איך נתיר מלאכה דאורייתא מפני עוף ובהמה והשיב מסתברא דהא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אף לבו ביום לאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב] הא לאוכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרי' פ' כלל גדול (שבת ע''ד) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין אע''פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר והכי נמי דכוותיה ולפיכך אף לפרר לפני התרנגולים שמזונותם עליך להאכילם מיד מותר דשוויי אוכלא משוינן עכ''ל: ",
+                "<b>לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין וכו'.</b> כתוב בתשובת הרשב''א ששאלו השואל הלא עיקר טחינה בפירות וחרובין עצמן פירות הן והיאך כתב לפי שנראה כטוחן ועוד דבפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה) משמע דטעמא דאין מרסקין משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן וכרב יהודה דקי''ל כוותיה. והשיב לו כל מה שהקשית על הרמב''ם הדין עמך לפי דעתי עכ''ל. ול''נ דמשום טעמא דמיטרח באוכלא לא סגי אלא לשחת וחרובין שהם רכים אבל לקשים דלית בהו משום מיטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן רבינו טעם משום טוחן דה''ט שייך אף בקשים ואע''ג דבגמרא אסיקנא לרב הונא בקשים מדאסרה מתניתין לרסק שחת וחרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ולא שני דטעמא משום טוחן היינו משום דמשמע ליה לגמרא דבההוא פירקא לאו בדיני טוחן עסיק תנא אלא בדיני מיטרח באוכלא או שוויי אוכלא וכדקתני רישא מתירין פקיעי עמיר: ",
+                "<b>אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים.</b> בפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה:) אמרינן דלרב יהודה דקי''ל כוותיה וסבר דמיטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן צריך לאוקמי הא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת לה בבשר פילי א''נ בגורייתא זוטרי ופירש רש''י א''נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם ותמה ה''ה על רבינו למה לא כתב דהא דשרי לחתך את הנבלה לפני הכלבים דוקא בנבלה הקשה שא''א להם לאכלה בלא חתיכה דאוכלא משוינן אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן. ואני אומר שאפשר לומר שסמך על מה שכתב בסמוך דמיטרח באוכלא לא טרחינן דממילא משמע דלא שרי אלא בדלועין ונבילה הקשים ואע''פ שרבינו לא כתב בהדיא דמיטרח באוכלא לא טרחינן כיון דבמ''ש אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם צריך לפרש משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן הוי כאילו כתבו בהדיא: ",
+                "<b>ועל</b> מ''ש לפי שאין טחינה בפירות כתב ה''ה שבקצת נוסחאות כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב שלא הבין אחת משתיהן אבל זו שגורסין אלא נראית יותר ולא פירש מפני מה נראית לו יותר. ונראה לי שטעמו מפני שהנוסחא שאין כתוב בה אלא א''א להעמידה כלל דהיכי קאמר שאין טחינה בפירות והא שחת וחרובין פירות נינהו וקא אסר לחתכם משום דנראה כטוחן ואין לומר דה''ק מ''ט שחת וחרובין אינו אסור לחתכם אלא מפני שנראה כטוחן אבל אינו חייב מפני שאין טחינה בפירות דא''כ לא ה''ל להפסיק ביניהם באבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו' לפיכך נראה לו לה''ה שעיקר הנוסחא שאין טחינה אלא בפירות כלומר ומש''ה אסור לרסק שחת וחרובין דפירות נינהו אבל דלועין ונבלה מותר לחתכם דלאו פירות נינהו הילכך לא מיחזי כטוחן אלא שקשה לו דדלועין נמי פירי נינהו ולא גרעי מירק ומפני כך כתב שלא הבין אחת מהנוסחאות. ול''נ דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין כדפרישית ואע''פ שהפסיק ביניהם דמחתכין את הדלועין איכא למימר דבתר דסיים כל הני דיני אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק שחת וחרובין: ",
+                "<b>ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה וכו'.</b> בפ' מי שהחשיך (שבת קנ''ה) תנן מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין. ופירש''י פקיעי עמיר קשין של שבלים שאגדן מתירין אותם שיהו נוחים לבהמה לאוכלם. מפספסין שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפים לה לאוכלם שכשהם דחוקים מתחממים ואינה מריחה הריח כ''כ וקצה בהם. ובגמרא א''ר הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזא והכא קאמר מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מ''ט דרב הונא קסבר למטרח באוכלא טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן. ופירש רש''י הן הן פקיעין הן הן כיפין כולם קשים של שבלים הן מיהו פקיעין שאינם קשורים אלא בשני ראשים כיפין שלשה זירין דארזא ענפים לחים של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחים ראויים לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרין זירין תלתא כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא את הזירין לפספוסי אלא להתיר אמר רבא מ''ט דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן ופירש''י הן הן פקיעין הן הן זירין שתיהם בקשין של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא את הזירין אפספוס קאי וה''ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלין ופספוס לתענוג בעלמא הוא ומיטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אגדיהן בפקיעין דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא ואיתותב רב הונא וסליק בקשיא וקם לה הלכתא כרב יהודה. ובקצת נוסחי הרי''ף כתוב בסברת ר''י אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וכתב הר''ן דטעמא מפני שכיון שקשור בשלשה מקומות הוי טירחא יתירא ואסור אבל רש''י גורס כמ''ש בתחלה וכן גרסת רבינו לפי דעתי ואע''פ שכתב ה''ה שא''א ליישב דברי רבינו לא כאוקימתא דרב הונא ולא כאוקימתא דר''י לא נהירא שאפשר ליישב ולומר שרבינו מפרש דלרב הונא פקיעין וכיפין תרווייהו אלומות גדולות נינהו אלא דפקיעין קשורין בשני ראשים וכיפין בג' ראשים וזירין הן אלומות קטנות שדומות לענפי האילן הרכים והיינו דקאמר זרין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין ואע''ג דבלאו התרה לא חזו לאכילה גמורה כיון דחזו לאכילה קצת שפיר דמי למיטרח בהו דלא מיתסר למיטרח אלא במידי דלא חזי לאכילה כלל דוקא דשוויי אוכלא לא משוינן וזירין שהם אלומות קטנות כיון דבלא התרה כלל חזו לאכילה גמורה אסור להתירם משום דהוי טירחא שלא לצורך כלל ולפ''ז טעמא דרב חסדא לא קאי אזירין ורב יהודה סבר דפקיעין וזירין תרוייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשים וזירין קשורים בג' וכיפין הם אלומות קטנות כענפי האילן שהם רכים והיינו דאמר כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורות בשני ראשים אבל פספוסי לא כיון דבלאו הכי חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו הוי פספוס דידהו טירחא יתירא. וכיפין שהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספסינן משום דלית בהו טירחא יתירא אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספוסי ואע''ג דאתי בק''ו מפקיעין ושאינם קשורים אלא שני קשרים ואפ''ה אין מפספסין מ''מ איצטריך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע''ג דטירחא גדולה היא שהם קשורים ג' קשרים דכיון דאם אינו מתירם לא חזו לאכילה מיטרח טרחא יתירא כדי לשוויי אוכלא טרחינן וקי''ל כר''י ולפיכך סתם וכתב דאלומות קטנות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו'.</b> בפ''ב דע''ז (דף כ''ח) תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם איכא דאמרי בסם אבל לא ביד מ''ט מיזרף זריף. וכתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כלישנא קמא דבסם אסור וכן כתב הר''ן. וק''ל מנ''ל לרבינו למישרי בכלי ועוד קשה היאך כתב שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותם בסמנים דמשמע שאין דרך לעשותם בסמנים ובגמ' משמע שדרך העולם לעשותם בסמנים מדאיצטריך לומר אבל לא בסם ועוד למה לא כתב רבינו בהדיא אבל לא בסם. לפיכך נ''ל שגורס בכלי במקום בסם וה''ג תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי א''ד ביד אבל לא בכלי מ''ט מיזרף זריף ופסק כלישנא קמא דמיקל משום דמידי דרבנן הוא ולקולא וסובר שאין דרך להעלותם בסם ומש''ה ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סמנים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין וכו'.</b> בפרק כירה (שבת דף מ''א) תנן מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ובגמרא מאי קאמר אמר אביי ה''ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ת''ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב''ש ב''ה אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר בד''א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ור''ש בן מנסיא אוסר א''ר נחמן הלכה כר''ש בן מנסיא סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי א''ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר ר''נ הלכה כר''ש בן מנסיא אלא בשבת רחיצה בחמים ליכא מי סברת ר''ש אסיפא קאי ארישא קאי וב''ה מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ור''ש אוסר צונן לתוך חמין לימא ר''ש בן מנסיא דאמר כב''ש ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמיא מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. ופרש''י חמין לתוך צונן דקא סבר תתאה גבר ואין המים מרתיחין את הצונן אלא מפשירין. ולא צונן לתוך חמין שהתחתונים מרתיחין את העליונים דתתאה גבר. בכוס דלשתיה בעי להו ולא ניחא ליה שיוחמו ועוד דכלי שני הוא אוסר אפילו חמין לתוך צונן. ספל הרי הוא כאמבטי ואע''ג דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיוחמו הרבה וגזרינן. מי סברת ר''ש אסיפא קאי דלא שרי ת''ק אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן. ארישא קאי לשתיה וצונן לתוך חמין דשרו ב''ה אסר. וכתב הרי''ף ומסקנא דשמעתין דהלכה כב''ה דקאמר א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לאבא דלא קפיד מדתני ר''ח וכו' ואעפ''י שיש חולקים על הרי''ף ופוסקים כר''ש בן מנסיא דפסק ר''נ כוותיה כבר נתן הרא''ש טעם לשבח לסברת הרי''ף וכן דעת רבינו. וכך פירוש דבריו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנים לה מים צונן אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן כדברי ב''ה: ",
+                "<b>ומ''ש מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו'</b> היינו מתניתין שכתבתי בסמוך וכדאוקמה אביי דה''ק ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר''ש דקי''ל כוותיה שרי. ",
+                "<b>ומ''ש ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון</b> הוא כב''ה דשרי בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בכוס שהוא כלי שני. ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהיו הצונן מרובים כדאוקי אביי מתניתין דהכא קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ולפיכך נ''ל דרבינו סבר דלא נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דה''ק מיחם שפינה מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ואע''ג דמצרף לית לן בה דמתניתין מני ר''ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כר' יהודה דלא קיי''ל כוותיה ומאי דאתקיף אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני אינו כדאי לדחות אוקימתיה דכמה משניות מוקמינן להו בענין יותר רחוק מזה ואביי נמי לאו למדחייה אתא אלא לתרוצי שפיר טפי לישנא דמתניתין דבדוקא קתני שפינהו דהיינו שפינהו למיחם עצמו ומדקתני מיחם שפינהו ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים אלמא בשפינה ממנו מים לעולם אסור ומש''ה איצטריך לאוקמי מתניתין כר''י אע''ג דלא קי''ל כוותיה הילכך לאוקמי מתני' דמאי פינהו שפינה ממנו כדאוקי רב אדא דהוי אליבא דהלכתא עדיף טפי ועוד דהא רב דאמר ל''ש אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ע''כ כרב אדא משמע ליה וכדפירש''י ושמואל דאמר אפילו שיעור לצרף מסתמא לא פליג ארב באוקמתא דמתניתין ואע''ג שבפירוש המשנה כתב רבינו כאוקמתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחיבור שחזר ממ''ש בפירוש המשנה ועוד שאפילו נאמר שפירוש המשנה כאוקמתא דאביי כיון דאתיא דלא כר''ש לית הלכתא כוותה. והשתא לפי דבריו פה לא נצטרך לומר דהאי אמבטי הוי כלי שני ולא הוי כאידך אמבטי דאיתא בההוא פרקא דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי כדברי התוס' וגם לא נצטרך לחלק בין אמבטי שהוא כלי ראשון לשאר כלי ראשון כדברי הר''ן דאמבטי ודאי כלי ראשון ודין כל כלי ראשון שוה לו דלא שרי אלא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דמתניתין דמיחם שפינהו לא בפינהו מיירי כלומר ועדיין יש בו מים חמין דכל כה''ג אסור לתת לתוכו צונן כלל דהיינו אמבטי אלא בשפינה ממנו מים מיירי ולאשמועינן דאע''ג דמצרף לית לן ",
+                "<b>בה ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ</b> נ''ל לפי זה דלאו דוקא של מרחץ אלא משום דברייתא תני אמבטי נקט אמבטי אבל הוא הדין לכל כלי ראשון וזהו שכתב אח''כ ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה הרי דבכל כלי ראשון אסור ואפילו אינו עשוי לרחיצה כאמבטי שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה דמיחם שפינה ממנו מים חמין ואין לומר שמה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון בנותן צונן מועטין לתוך חמין מרובין דוקא אבל צונן מרובין אה''נ דשרי אפילו בכלי ראשון ולא הוצרך רבינו לכתבו משום דדבר פשוט הוא דמ''מ ה''ל לכתבו כדי לאשמועינן דלא גזרינן ביה ועוד כיון דמתני' אתיא לאשמועינן הא מילתא אליבא דאביי לא ה''ל להשמיטו. ומיהו אפשר שסמך על מ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטין מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובין שרי. ודבר ברור הוא שמ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכלי ראשון נמי שרי. והרב המגיד כתב מיחם שפינה ממנו מים שם אוקמתא על המשנה ואע''פ שנדחית ראיה זו שם הדין דין אמת הוא עכ''ל. נראה מדבריו שתופס דברי רב אדא לדחויים וא''כ למה לו לומר שאע''פ שנדחו דבריו הדין דין אמת הוא תיפוק ליה משום דלאביי נמי דאמר דמתניתין אסרה הא אמר דהיינו לר' יהודה אבל לר''ש דקי''ל כוותיה מישרי שרי ועוד אי ס''ל לרבינו כאביי למה השמיט דין מיחם שפינהו מעל האור שמותר לתת לתוכו מים אלא ודאי כמ''ש עיקר. עוד כתב הרב המגיד גבי אמבטי של מרחץ והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ עכ''ל. ולפי דבריו בשאר כלי ראשון דלאו לרחיצה מותר ליתן צונן לתוך חמין לרבינו. וקשה שהרי כתב אח''כ מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון משמע דבכל כלי ראשון אסור אע''ג דלאו לרחיצה הילכך כמו שכתבתי עיקר. ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, נראה דמלאה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא דכיון דטעמא מפני שהוא כלי ראשון אפילו אינה מלאה נמי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן לא יעשה מי מלח עזין וכו' מפני שנראה כעושה מורייס.</b> נראה שטעמו משום דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשים אסור ומי מלח עזין דאסרינן אפילו במועטים דאי במרובין דוקא מאי איריא עזין אפילו אינן עזין נמי וכ''כ הר''ן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי.</b> מדברי תרומת הדשן נראה דלאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דברי רבינו אלא בכף נמי שרי והוא שלא יטרוף בכח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי מטהרות זו ע''ג זו וכו'.</b> תוספתא דעירובין פ''ח. איכא למידק אמאי לא חייש ברישא שמא יסחוט כיון שהפקק שרוי במים ותו במציעתא אמאי לא חיישינן שמא יסחוט כדחיישינן בסיפא, ונ''ל דברישא שכוונתו להשיק שתי מטהרות אלו כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחוק הפקק בנקב דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דאם כן תפסוק השקתן והיינו דקתני שהרי דעתו שיצאו המים ובמציעתא אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה הילכך לא חיישינן שיסחטנו אבל בסיפא שפקק כדי שירדו המים לבור מקפיד אפילו על מעט מים שלא ילכו חוץ לבור ולפיכך הוא דוחק הפקק וחיישינן שמא יסחטנו כשהוא דוחקו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת.</b> עיין במה שכתבתי בר''פ כ''א גבי נשים המשחקות באגוזים: ",
+                "<b>אפילו להכות באצבע וכו' או אחת כנגד אחת וכו' אסור.</b> אין להקשות על זה מדתנן בפרק קמא דיומא (דף י''ט:) שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולספק כלאחר יד מותר.</b> כתב כן מדאמרי' בירושלמי רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהא איתחבור ביומוי דרבי והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר''מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי קליה אמר מי זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו שמע ר''מ קליה דרבי וערק. וכתב הרי''ף דמשמע דלר''מ אסור לטפח כלאחר יד אעפ''כ פסק כר' יונה דבתרא הוא דס''ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון. וסמ''ג כתב דיש לסמוך על דברי רבי משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה. ואיכא למימר עוד דאפילו ר''מ שרי לטפח כלאחר יד ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום דסבר דהוו מטפחין כדרכם והיינו דכי א''ל רבי מי זה בא לרדותנו בתוך ביתנו ערק ר''מ דכיון דאהדר ליה הכי ידע ר''מ דכלאחר יד הוו עבדי דשרי וערק מכיסופא דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית וכו'.</b> כתב ה''ה פסק רבינו כר' ירמיה להחמיר וצ''ע דרב אשי בתרא הוא עכ''ל. ול''נ שטעם רבינו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטים מאי הוי והא אסיקנא בפ' המביא כדי יין (ביצה ל''ג:) דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס''ל הכי וכיון דלטעמיה דרב ירמיה מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המטביל כלים וכו'.</b> פרק ב' דתרומות ויש שם ירושלמי דמתיר כלים קטנים ולא חש לו רבינו משום דבמסכת ביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממרח רטיה בשבת וכו' לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכו'.</b> כתב ה''ה ואם תשאל והלא נתבאר למעלה בפרק זה וכו' עד ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח. ואפשר דס''ל לרבינו דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח ג''כ והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה''נ דאסור משום דהוי כבונה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו'.</b> משנה פ''ד דדמאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על מנה וכו'.</b> כתב ה''ה ויש סוברים דכיון שאין הלכה כרב וכו' ואני אומר דע''כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית וכו' עד ואיך נדחה משנתנו מהלכה. ול''נ דאפי' את''ל דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קוביא משום דילמא אתי לסרוכי משכחת לה למתניתין פתרי דבבניו ובני ביתו לא שרי להפיס אלא במנות שוות דוקא ועם אחרים אפי' בשוות לא משום דשמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשקל ומנין ואף על גב דאטעמא דיהבינן משום בני חבורה המקפידים זה על זה מקשה א''ה אפי' בניו ובני ביתו היינו משום דהוה ס''ד דמקשה דבבניו ובני ביתו איכא למיחש לבני חבורה המקפידים זה על זה ואהדר ליה דבבניו ובני ביתו ליכא קפידא כיון שהכל שלו וכדרב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אלמא כיון שהכל שלו ליכא משום רבית וה''נ ליכא משום מקפידים זה על זה כיון שהכל שלו וכך הם דברי רש''י ואע''ג דהא דאמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית דחייא לה בדוכתא כיון דלא נדחית אלא משום דילמא אתי לסרוכי אלמא דמדינא ליכא איסורא מפני שהכל שלו ואם כן שפיר מייתי ראיה שכיון שהכל שלו ליכא משום בני חבורה המקפידין זה על זה וכי פריך בתר הכי א''ה אפי' מנה גדולה כנגד קטנה נמי היינו משום דסלקא דעתיה דס''ל כההיא דרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כיון דמייתי מינה והוה מצי לאהדורי ליה דאע''ג דלא ס''ל כוותיה משום דחיישינן דילמא אתי לסרוכי מ''מ שפיר מייתי ראיה מיניה כיון דמדינא ליכא משום רבית כשהכל שלו ה''ה דליכא משום מקפידין זה על זה וכדפרישית אלא שהשיב לו לפי מה שעלה על דעתו שהמתרץ היה סובר דקי''ל כדרב דאפ''ה מייתבא מתניתי דחסורי מחסרא והכי קתני. ועי''ל דודאי ידע דמתני' מייתבא שפיר לדידן דכל היכא דהכל שלו ליכא משום קפידא אע''ג דלא קי''ל כרב וכדפרישית לעיל ולא אקשי ליה א''ה אפילו מנה גדולה כנגד קטנה נמי אלא לאותובי לרב יהודה ממתניתין שאע''פ שהכל שלו חייש משום קוביא ואהדר ליה דלרב יהודה צ''ל מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה וכו' אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה מתני' במנות שוות דוקא היא דכיון שהכל שלו ליכא קפידא לכ''ע כדפרישית אבל גדולה כנגד קטנה לא משום קוביא שאע''פ שהכל שלו אסור משום דילמא אתי לסרוכי ועם אחרים מנות שוות נמי לא משום דמקפידין זה על זה. ועי''ל דאה''נ דבהאי שקלא וטריא ס''ל לגמרא כדרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית מיהו כיון דחזינן דאידחייא לה בדוכתא ע''כ צריך לאוקומי מתניתין במנות שוות דוקא וכדפרישית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שהוא מציל ללבוש וכו'.</b> כתב ה''ה שם במשנה ובברייתא לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ופושט וחוזר ולובש ומוציא וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור. ואני אומר שלא בביאור ולא ברמז לא נזכר בדבריו זה ואדרבה משמע מתוך דבריו שאינו פושט וחוזר ולובש ומוציא שהרי כתב נפלה דליקה בחצר וכו' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. נראה מדבריו שאינו יכול להציל אלא בגדים שהוא יכול ללבוש בלבד ואינו פושט וחוזר ולובש ומוציא כשם שאינו יכול להציל אלא מזון שלש סעודות לבד ואינו מציל וחוזר ומציל שטעמו מפני שהוא סובר דכי תנן במתניתין פושט וחוזר ולובש ומוציא דברי ר' יוסי הם ות''ק פליג עליה דאל''כ הכי ה''ל למתני לובש כל מה שהוא יכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדקתני ר''מ בברייתא וס''ל דר''מ לא היינו ת''ק דמתניתין והלכה כת''ק דמתני': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הדברים שהם אסורים משום וכו'.</b> כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה דאע''ג דרבינו סתם אמר כל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות מאחר דמייתי לה בגמרא (עירובין ל''ד:) גבי עירובי תחומין וקי''ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ילפינן דרבינו לא שרי אלא לדבר מצוה. ומ''ש דה''ה לאם היה טרוד או נחפז למד כן מדתנן (שבת ל''ד) ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות ואין בהנחתן מצוה אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו' אין בית דין מצווין להפרישו וכו'.</b> כתב ה''ה מדברי רבינו שכתב כאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב''ד להפרישו ואין כן האמת וכו' עד והדבר צריך לי תלמוד. ואפשר לומר שמ''ש כאן רבינו משום שבות לא נקט משום שבות משום רישא דאין ב''ד מצווים להפרישו אלא משום סיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'.</b> משמע מדברי רבינו דכלים המוקצים מחמת איסור אסור לטלטלם אפילו אם הוצרך להם לגופן ולמקומן ולאפוקי ממ''ש המרדכי בפרק כירה. והטעם משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא איתקצאי לבין השמשות שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא כדאמרי' בפ' נוטל (שבת קמ''ב:) במניח אבן ע''פ החבית ומעות על הכר דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור הילכך איתקצאי כה''ג לכוליה יומא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שני דברים אחד אסור לטלטלו וכו'. כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים וכו'.</b> כתב ה''ה פירש''י והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא וכו'. ורבינו שכתב חררה שע''ג גחלים אפשר דאפי' בלא כבו נמי מתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי וברייתא דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע''ג גחלים אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה ולאו דוקא אי נמי איידי דבכבו שרי אפי' טמנה נקט טמנה אבל אה''נ דהיכא דלא כבו לא שרי אלא בהניחה ע''ג גחלים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מטלטל ישראל התרומה וכו' במה דברים אמורים כשהיתה הטמאה למטה.</b> כך כתוב בנוסחי דידן בספרי רבינו וכך נראה שהיתה נוסחת הר''ן בדברי רבינו וכתב שלא נתבררה. ואני מצאתי בספר מוגה שנמחקה תיבת הטמאה ונכתב במקומה הטהורה והוא הנוסחא הנכונה כי היא מכוונת עם דברי הגמרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>חריות של דקל וכו'.</b> כתב ה''ה ומכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי. ונ''ל שלכך השמיטו בהלכות ההיא דנדבך משום דמהכא שמעינן שא''צ מעשה ובמחשבה לחוד סגי ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק למעלה כמאן דמצריך מעשה שכתב אם למדום. ונ''ל שדעת רבינו וכו' עד להוכיח שהם לישיבה. ול''נ שאע''פ שהשמיט רבינו דין נדבך אין ספק שהוא מחלק בין חריות לאבנים דהא רב אסי גופיה דאמר גבי חריות ישב אע''פ שלא חשב אמר גבי נדבך צאו ושפשפום וא''כ ע''כ יש לחלק בין חריות לאבנים וטעמא דנדבך כדפירש''י צאו ולמדום סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה אפי' במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה. ושפשפום מן הטיט שיהא נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי דהשתא לכ''ע באבנים לא סגי בחשב. ולא השמיטה הרי''ף להא דנדבך אלא מפני שסמך לו על מ''ש בפרק נוטל אמתני' דאבן שע''פ החבית מטה על צדה והיא נופלת א''ר הונא ל''ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ומזה נלמוד דלא סגי לאבן בחשב דסתם אסור במניח אפי' חשב עליה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נותנין כלי תחת הדלף וכו'.</b> ה''ה תמה על רבינו מדין היוצא מעובדא דבי רחייא דאביי. ול''נ דאפשר שרבינו מפרש דכי אותביה אביי וכי עושין גרף של רעי לכתחלה שתיק ליה אלמא קבלה מיניה והא דאמר אביי תיתי לי דעברי אדמר דברי אנינות בעלמא היו ולא משום דדינא הכי. ",
+                "<b>ומ''ש רבינו והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכו'.</b> כתב עליו הטור ולא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו עכ''ל. כלומר דבגמ' אותיבנא לר''י מדתנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת ושני הב''ע בדלף הראוי וא''כ לדידן דקי''ל דלא כר''י אפי' בדלף שאינו ראוי שרי. ואפשר היה לומר דטעמא דרבינו משום דבפרק כירה (שבת מ''ג) אליבא דרב חסדא דפליג אדר''י אוקימנא לה נמי בדלף הראוי משום דאם אינו ראוי הוי מבטל כלי מהיכנו וזהו דעת הר''ן בפ' משילין אבל מתוך לשון רבינו משמע דטעמיה משום דאין עושין גרף של רעי. וא''ת כיון דאם נתן מותר לטלטלו במים המאוסים שבו אמאי דחקינן בפ' כירה לאוקומי מתניתין דקתני נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי דוקא כי היכי דלא תיקשי לר''ח דאוסר לבטל כלי מהיכנו הא אפי' אי הוי דלף שאינו ראוי אינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לטלטלו י''ל דאף ע''ג דה''מ לשנויי הכי רצה לתרץ לו לפום מאי דהוה ס''ד דמקשה דבדלף שאינו ראוי חשיב מבטל כלי מהיכנו. א''נ משום דמתניתין סתמא קתני נותנין כלי תחת הדלף דמשמע דאפי' במקום שאסור לטלטל גרף של רעי כגון במקום שאין אדם שם מותר ליתן כלי תחת הדלף מש''ה אוקמה בדלף הראוי דאילו דלף שאינו ראוי לא פסיקא מילתא להתיר בכל מקום ליתן כלי תחת הדלף שהרי במקום דלא שרי לטלטולי משום גרף של רעי אסור ליתן כלי תחת הדלף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נגר שאין בראשו וכו'.</b> נראה מדברי רבנו שהוא מפרש דניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבדלת שנמצא הנגר מיטלטל עם החבל ואינו ניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבנגר שנמצא הנגר מיטלטל בלא חבל וכל שהוא מיטלטל עם החבל הקשור בו אפי' אין ראש החבל השני קשור בשום מקום שרי דהיינו ניטל באגדו ודאמרינן בעובדא דרבי טבלא דהוה תלי בעיבורא דדשא לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה. והנה מצאתי להריטב''א שכתב בשם התוס' דניטל באגדו היינו שעשה לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכותל כשאר כלים ולפיכך מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי גמור לא מיחזי כבונה הילכך אע''פ שאינו קשור לא בדלת ולא בעיברא דדשא נועלין בו והא דאמרינן דהוה תלי בעיברא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי עכ''ל. ונכון לומר שכך היה מפרש רבינו אלא דק''ל הא דאמר רבא והוא שקשור בדלת ומשמע דדוקא דלת מדפריך ליה מעובדא דתלי בעיברא דדשא וכיון דכי קשור בדלת אגדו מוכיח עליו מאי איריא דלת הא כל כה''ג בכל דוכתא שרי כדמסיק ההוא ניטל באגדו הוה. ולכן נ''ל שדעתו כמו שפירשתי תחלה וליישב קושיא זו נ''ל שענין הנגר הוא על שני דרכים הא' שראש החבל הקשור בדלת אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרים אותו בנגר בעת שרוצים לנעול וכשפותחים מתירים אותו ונוטלים הנגר לבדו ומניחים אותו בקרן זוית. השני שראש החבל הקשור בנגר אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרין אותו בדלת בעת שרוצין לנעול וכשפותחים מתירים אותו מהדלת ונוטלין הנגר ואגדו עמו ומניחים אותו בקרן זוית ורבא איירי בנגר שהוא בדרך הראשון דכיון שהנגר ניטל בלא אגד אפילו קשור ותלוי במקום אחר אסור דהא כיון שהוא עשוי ליטלו משם בלא אגד זה מוכיח עליו ועובדא דר' טבלא קס''ד שהיה בנגר העשוי כדרך זה ומש''ה פריך לרבא מיניה ושני דעובדא דרבי טבלא לאו בנגר העשוי בדרך זה הוא אלא בנגר העשוי כדרך השני שהוא ניטל ואגדו עמו ומשום הכי שרי בתלי בעיברא דדשא והוא הדין למונח בקרן זוית כמו שנתבאר: "
+            ],
+            [
+                "<b>מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה וכו'.</b> יש לתמוה על דברי רבינו דהא משמע בגמרא (שבת מ״ו) דהא דאסר ר' יוחנן דאית בה חידקי לאו מטעם מוקצה הוא אלא משום דגזרינן אטו של חוליות וא״כ הו״ל לאסור בקטנה בעלת חדקים כר' יוחנן. וע״ק שכתב היו בה חדקים וכו' אם היתה גדולה וכו' אסור לטלטלה מפני כובדה דהיינו לטעמא דרב יוסף ורבה דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לו מקום והא אידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דטעמא משום דגדולה דאית בה חידקי גזרינן אטו של חוליות ובקטנה לא גזרינן. ונראה שטעמו של רבינו שפסק כר״ל מדאמר בפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א קכ״ב) בפמוטות של בית אביך והוא ז״ל מפרש כפירש״י דאסר בגדולות וכר״ל דאמר ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה ומשמע ליה ז״ל דמשום כובדה הוא דאסר ולא משום חידקי כדאמרי' התם בסמוך קרונות של בית רבי מותר לטלטלם בשבת וא״ל בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם א״ל כאותן של בית אביך ומשמע ודאי דקרונות לא מישתרי אלא מפני כובדן וא״כ ה״ה לפמוטות וצ״ל שיש שום חילוק בין ההוא שריתא דהוה בי ר' פדת וההיא אסיתא דהוו בי מר שמואל דשרו לטלטלם משום דתורת כלי עליהם כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (דף ק״ב) וכתבו רבינו בפכ״ה לקרון ופמוט ומ״מ יש לדקדק במ״ש אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה משום כובדה דכיון דמשום כובדה הוא דאסר לה מאי איריא אית ביה חידקי אפי' לית בה חידקי נמי. וי״ל דאה״נ דגדולה אפי' לית בה חידקי אסור לטלטלה ולא נקט אית בה חידקי אלא לאשמועינן דאפ״ה אם היא קטנה שרי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוצר של תבואה או של כדי יין וכו'.</b> אין לפרש שמ''ש אסור להתחיל בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא (שבת קכ''ו) מאי דתנן אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קי''ל כר''ש דלית ליה מוקצה ותו דלרב חסדא אליבא דר' יהודה אפי' לצורך מצוה לא יתחיל את האוצר אלא טעמו מדת''ר אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו ומפרש רבינו דלדבר הרשות הוא דאילו לדבר מצוה מישרא שרי וכדי שלא יעלה על דעתנו דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו אבל אם אינו רוצה אלא לפנותו אסור להתחיל בו אם לא לדבר מצוה: ",
+                "<b>ומ''ש רבינו כל אחד ממלא ד' או ה' קופות.</b> שם (דף קכ''ז) איבעיא להו הני ד' או ה' קופות אע''ג דאית ליה אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים ואת''ל הכל לפי האורחים חד גברא מפני לכולהו או דילמא כל חד מפני לנפשיה. ובעיא קמייתא הא איפשיטא באת''ל ואידך בעיא לא איפשיטא וכתב הרי''ף וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא. ומ''מ נ''ל דהא דאמרינן כל חד מפני לנפשיה לאו למימרא שהאורחים צריכים לפנות אלא אחרים יכולים לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מארבע וחמש קופות: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים וכו'.</b> כתב ה''ה ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו לא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ''ל. ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב''ג דמתיר בלוף ה''ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ''ש התוספות וכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו אלא הכי ה''ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב''ג בשטה לא קי''ל כוותיה והרי''ף כפי נוסחאות שלנו נראה שפוסק כת''ק דמתניתין שכתב דלית הלכתא כרשב''ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי''ל בהא כסתם משנה. אבל ה''ה כתב שדעתו כדעת רבינו וגם הר''ן כתב כן ויישב דעתם דמשמע דס''ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהם אבל לכ''ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם עכ''ל. וכך מבואר דברי רבינו שכתב שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית וכו' מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויים אצל רוב בני אדם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפירש''י אלא לומר שזוקפה ומסירה משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפי זה מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אע''פ שאין צורך לאהל במטות היינו כדי שיהא נראה דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחיבור שתיהן היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא כל אחד מטתו וישבו עליהם. ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת רבינו ומש''ה אמרו שזוקף מטתו כלומר ולא יניחנה שם כי היכי דתהוי הוכחה שלא נתכוון בפריסת המחצלאות לעשות אהל משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה וכשעמד זקפה משם והלך לו: ",
+                "<b>ומ''מ</b> יש לדקדק למה פסק רבינו דבאין שני בני אדם ויושבים בצדו וכו' הא בלאו הכי יכולים לעשות מחיצה דהא בגמרא איתא למימרא זו אמאי דא''ר יצחק אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו אמרו לר' יצחק כבר תירגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה וכו' משמע דלמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת בשביל מת כמו שמותר לעשות בשביל חי ומאחר דקי''ל כמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל תו לא ה''ל למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי''ף וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתבה. ואפשר דס''ל לרבינו דנהי דרב ששת סבר דטעמא דבעינן שיבאו שני בני אדם וישבו בצדו הוא משום טלטול הכלים שיהו ניטלים לצורך החי ולא לצורך המת וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קי''ל כוותיה מפרשים דטעמא לאו משום כלים הוא דלצורך המת ניטלים אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו לעשותם בשינוי כזה אבל מפני המת לא התירו. ואפשר דרב הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר וכדדייקא לישניה ולא לענין טלטול כלים ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום טלטול וכדר' יצחק וליתא. ולפי זה מה שהשמיטה הרי''ף לאו משום דלא ס''ל הכי אלא משום דמשמע ליה שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות אהל עראי אלא לצורך החי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המהלך חוץ לתחום למעלה מי' טפחים וכו'.</b> כתב ה''ה בתשובה ביאר שכל מה שיהיה מן התחומים מן התורה וכו'. תשובה זו היא בספר הכל בו ובתשובה אחרת ביאר רבינו שהטעם שאין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן ולא יתכן שיהיה המעביר ע''פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכ''ש שלא יעלה בדעת שיהא בהליכה במים איסור תחומין דאורייתא ממחנה ישראל שהוא רה''ר והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש חיוב סקילה אמרו בו המעביר ד' אמות ברה''ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלי ספק המהלך י''ב מיל על פני המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל עכ''ל. ולפי דברי רבינו ביבשה תוך י''ב מיל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה וחוץ לי''ב מילין כיון דמיתסר מדאורייתא למעלה מעשרה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ''כ בהדיא בתשובה: ",
+                "<b>לדעת</b> רבינו כל שהלך בים למעלה מעשרה כשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה מהמקום שפגע בו למטה מעשרה וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ומתני' (עירובין מ''א:) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה וכו' במהלכת למטה מעשרה היא והכי מוקי לה בגמ' (דף מ''ג): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס שהד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו.</b> איני יודע מה טעם הוא זה שאעפ''כ נמדוד הארבע אמות לצד תחומו ונמצא נכנס תוך התחום וצ''ע: ",
+                "<b>וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוין רבינו איני יודע למה דחק ה''ה פירוש זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל בית דירה שיוצא מן המדינה וכו'.</b> כתב הרב המגיד על דברי הרשב''א שהוא תמיה למה אמרו אין בורגנין בבבל וכו'. ואני אומר דלנסחי דידן בגמרא ניחא להרשב''א דמסיים בה ולא בשאר ארצות משום דשכיחי גנבי וההיא ברייתא דוהבורגנין איכא לאוקמה באתרא דלא שכיחי גנבי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה עשויה כמין ג''ם או שהיתה עשויה כקשת וכו'.</b> אמרינן בגמרא (עירובין נ''ה:) כמה יהא בין יתר לקשת רב הונא אמר אלפים אמה רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יותר מאלפים אמה ואמר אביי כוותיה דרבא מסתברא דאי בעי הדר אתי דרך בתים והרי''ף ורבינו לא הזכירו דין זה. ונראה דמדסתמו ולא חילקו ממילא משמע דאפי' יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה נמי וכדאמר אביי דמסתברא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לנו תחומי העיר מוחזקין וכו' שומעין לו בתחום שריבה.</b> נראה לכאו' שדעתו לומר שאין שומעין לו בתחום שמיעט וא''א לומר כן שהרי אמרו בגמרא אימא אף למקום שריבה וכ''כ רבינו ז''ל בפי' המשנה וא''כ צ''ל שמ''ש שומעין לו בתחום שריבה לרבותא נקטיה דאע''פ שהוא מיקל שומעין לו וכ''ש ששומעין לו בתחום שמיעט דהוי להחמיר: ",
+                "<b>מה</b> שכתב ה''ה בשם הרשב''א שלא הל''ל אלא תקע''ב טעמו משום דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ולפי זה כשתמדוד מצלע העיר אלף ותכ''ח אמה ותבא למדוד מקרן אלכסון של עיר יהיו אלפים משום דתרי חומשי דאלף ותכ''ח הם תקע''ב. ומ''ש ה''ה וראוי להיות כתקפ''ה אמה טעמו לפי שנאמר שהראשון מדד מקרן אלכסון העיר אלפים וכשנמדוד מצלע העיר תכלה מדת האלפים ההם לסוף אלף ותט''ו לפי שתשבורת אלפים על אלפים הם ד' סכומים שכל סך הוא אלף פעמים אלף הנקרא בלעז קווינט''ו לפי שבאלפים יש מאתים עשיריות וכל עשירית מהם יעלה בתשבורת עשרים אלפים סך ארבע אלפים פעמים אלף שהם ד' סכים ואלף תט''ו פעמים אלף ותט''ו עולה שני סכים ושלש אלפים ורנ''ה כיצד באלף ותט''ו יש קמ''א עשיריות וחצי וכל עשירית מהם עולה י''ד אלפים וק''נ וקמ''א פעמים וחצי ד' אלפים וק''נ עולה ד' סכים ואלפים ורנ''ה הרי שירבה על הראשון תקפ''ה ורבינו לא דק בה' אמות ולחומרא הוא דלא דק ואפשר דמשום דלפי חשבון אמתא ותרי חומשי האמור בגמרא עולה התוספת לתקע''ב ולחשבון חכמי הגמרא עולה תקפ''ה כתב תק''פ בקירוב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיקר הקידוש בלילה וכו' ומבדיל והולך עד סוף יום הרביעי.</b> קשה דבגמרא משמע דעד יום הרביעי ולא עד בכלל ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו עד סוף יום ג' והיא הגירסא הנכונה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מתאוה לפת וכו' מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת וכו'.</b> כתב הר''ן שנראה מדברי הרי''ף שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלים ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא וס''ל לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש שעל הפת א''א לקדש ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ומיהו נפקא לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש על הפת דבמאי דאמר דמכי משא ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה מהא לא איתותב ונראה שכך היה מפרש רבינו ג''כ: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקבוע סעודה ומשתה בע''ש וכו' ואעפ''כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו ונראה דאף קודם המנחה אין לקבוע דע''ש סתמא קאמר דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל''ח:) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע''ש ואחת וכו' ושתיהן נעקרו עכ''ל. ומתוך דברי ה''ה נתיישב זה דרבינו מפרש ההיא דפרק השולח דוקא בקביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול: ",
+                "<b>ומתוך</b> דברי ה''ה תבין דמן המנחה דקאמר רבינו היינו מתשע שעות ולמעלה ודלא כהראב''ד שכתב שהוא מחצות ולמעלה. ויש סעד לדברי ה''ה מדתנן בר''פ ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא (פסחים דף ק''ז:) דסמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בע''פ ומש''ה שבקיה ללישנא דרבינו דנקט מנחה וכתב מתשע שעות למימרא דמן המנחה ולמעלה דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה חולה מרוב אכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות.</b> מדברי ה''ה נראה שלא היה גורס תמיד שהוצרך להעמידה בתענית חלום וגירסת תמיד היא הנכונה: ",
+                "<b>וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין.</b> מדברי הטור נראה שמפ' דברי רבינו דהיינו לומר שיקדש גם בסעודה שלישית על היין קודם סעודה כמו בשאר סעודות. ואין זה במשמע דבריו אלא היינו לומר שישתה יין בסעודה כי זהו פירוש קובע סעודתו על היין לא לענין שיקדש קודם סעודה ובפירוש כתב רבינו ספכ''ט ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד שניה וזהו הנקרא קידושא רבה משמע בהדיא דבסעודה שניה דוקא קאמר ולא בשלישית: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לו וכו'.</b> ונ''ל דהיינו כשהוא במקום שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם הוא במקום שא''א להכין צרכי שבת מוטב שיבא לביתו אולי יוכל להכין משישאר שם שודאי לא יוכל להכין ואפילו בהולך להתארח אצל אחרים מותר מטעם זה. ואם אינו עומד במקום יישוב בטוח מותר לו לילך כמה פרסאות עד שיגיע למקום יישוב בטוח: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מפליגין וכו'.</b> כתב רבינו בתשובה שדעת חכמי בבל לאסור ההליכה בנהרות דכיון דבעיא דאם יש תחומין למעלה מעשרה לא איפשיטא וקיי''ל דתחום י''ב מיל הוי דאורייתא א''כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והוא ז''ל השיב דביבשה דאיכא איסור תחומין דאורייתא אה''נ דכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן לחומרא אבל במים שאין שם איסור תחומין דאורייתא משום דלא דמי למחנה ישראל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה ואפילו היכא דמספקא לן אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותר להלך בהם עד שיתאמת לנו שבגבהן פחות מעשרה טפחים שאז אסור להלך בהם חוץ לתחום מדרבנן ודבריו אלה בנהרות של מים מתוקים דאילו של מים מלוחים בכל גונא אסור מפני ביטול עונג שבת: ",
+                "<b>סליק הלכות שבת</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fdaf9e17d96e35ec088f734d6df660d9ea87c0bb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,926 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הרמ''ך כיצד גורר אדם וכו' נראה שהוא גורס אבל בגדולים ד''ה מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין ולא נהירא דא''כ מאי מקשה מההיא דגורר אדם לימא דההיא כר''ש דמתיר בכל ענין שאין מתכוין אפי' בגדולים דדמי לפסיק רישיה ובספרים מדוייקים נמצא מחלוק' בקטנים אבל בגדולים ד''ה אסור דדמי לפסיק רישיה וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל העושה מלאכה וכו'.</b> כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פסק כן לא נראה לר''ח ולכל רבותי מפני כמה סתומות דהוא כר''ש כגון צידת נחש ומפיס מורסא וההיא דכל המזיקים נהרגין וההיא דכחס על הנר דמוקי ליה הכא כר''ש דיקא מתניתין כותיה ותו מדאמרינן בפ' נוטל (שבת קמ''א:) רבא כר''ש ס''ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והרי''ף גופיה הביא ההיא דר' יוחנן דאוקמא לר' יוסי כר''ש והוא הביא ג''כ הא דכל פטורי דשבת וכו' בר מהני תלת דפטור ומותר וההיא אזלא כר''ש עכ''ל ויתבאר בסמוך: ",
+                "<b>מ''כ</b> ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה''ר אברהם החסיד בשם אביו ז''ל ע''כ: ",
+                "<b>או המכבה את הגחלת וכו'.</b> כתב הרמ''ך הל''ל בד''א בגחלת של עץ אבל בגחלת של מתכת מותר וזה מפורש בהדיא בגמ' ותמיהא לן נמי כיון שפסק הלכה כר' יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא עכ''ל. ולענין מ''ש הל''ל בד''א בגחלת של עץ אין דבריו מכוונים שהרי לא בא רצונו פה לבאר חילוקי דיני המכבה עד שיצטרך לחלק בין גחלת של עץ לשל מתכת ואין לומר שמקשה לו שהל''ל המכבה גחלת של עץ דסתם גחלת של עץ משמע ומ''מ תמיהתו זאת היתה למיעוט השגחתו בדברי רבינו שבפי''ב שהוא מקומו כתב חילוק שבין מכבה גחלת של עץ לשל מתכת, ומ''ש כיון שפסק כרבי יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא כבר תירצה ה''ה בפירושו על בבא דהמפיס שחין בשבת: "
+            ],
+            [
+                "<b>כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית וכו'.</b> כתב הרמ''ך אם כדבריו כן הוא שלא נחה האבן במקום שהוא רוצה שתנוח אפילו נתכוין לזרוק לרה''ר ועברה האבן אמה אחת יותר פטור דהא לא איתעבידא מחשבתו והכי הוה ליה לפרש נתכוין לזרוק בכרמלית ונמצא אותו מקום רה''ר פטור אע''ג דאיתעבידא מחשבתו כיון דלא נתכוין לזריקה דאיסורא פטור עכ''ל וכבר נתיישב זה בדברי ה''ה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> היו לפניו שתי נרות וכו'.</b> כתב הראב''ד אמר אברהם המחבר הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמ' במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן דרב יהודה אותביה לשמואל מרא דשמעתא ממתני' דא''ר יהודה אפי' נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ר''א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא דמתעסק הוא ור' יהושע לא קא פטר אלא ממינא למינא אבל בחד מינא ר' יהושע נמי מחייביה וא''ל שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי הב''ע שאבד מלקט מלבו אלמא בחד מינא מתעסק הוא ופטור וא''כ היינו נתכוין לכבות את זו וכבה את זו אלא ע''כ מתניתין בלהקדים היא שאם נתכוין לכבות את זו תחלה וכבה את זו או להדליק את זו תחלה והדליק את זו חייב דכיון דחדא מלאכה היא וחדא מינא בהקדמת זו לזו לאו שינוי מחשבה היא אבל בכיבוי והדלקה אם שינה בהקדמה פטור וכן תאנים וענבים דא''ר יהודה ליקדם קאמר נתכוין ללקוט תאנים תחלה וליקט ענבים ר' יהושע פוטר אבל בחד מינא ליקדם חייב, ואני תמה איך חשב כזאת שאם חשב ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר יהיה פטור וכשחשב להדליק את זו והדליק את זו יהיה חייב זה שעשה כל מלאכה שחשב לעשות פטור וזה שלא עשה כלום יהיה חייב זהו תמהון לבב (עכ''ל): ",
+                "<b>אבל אם היה אחד דלוק ואחד כבה ונתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואח''כ הדליק שניה אחריה פטור.</b> אמר אברהם זהו שהשגתי אני אבל כל מה שבפנים שבוש הוא עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדה וכו' ואם אין היחיד יכול לעשותה לבדה עד שיצטרפו כו' ושיעור אחד לשניהם.</b> בפ' המצניע (שבת צ''ב:) תנא זה יכול וזה יכול ר''מ מחייב ור' יהודה ור''ש פוטרים זה אינו יכול וזה אינו יכול ר''י ור''מ מחייבים ור''ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב, ובגמ' (דף צ''ג) זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב הי מנייהו חייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד א''ל רב המנונא דקא מסייע בהדיה א''ל מסייע אין בו ממש ואמרינן בתר הכי אמר מר זה יכול וזה יכול חייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולם רב חסדא ורב המנונא חד אמר שיעור לזה ושיעור לזה וחד אמר שיעור אחד לכולם אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורים לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרי' שיעור א' לכולם ופירש רש''י שיעור צידת צבי לכל א' וא' וכתבו התוס' אמר מר זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב איבעיא להו וכו' תימא לר''ח דאמאי בעי לה אליבא דר''מ ומצי למבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דרבי יהודה דקיימא מתניתין כוותיה ונראה דגרסא זו טעות וגרסינן זה אינו יכול וזה אינו יכול עכ''ל וזו היא גירסת רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>חפר גומא וכו'.</b> כתב הרמ''ך הל''ל ה''מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ''ל. וי''ל שלא הוצרך רבינו לפרש כן דמתוך דבריו משמע וכמה שכתב הרב המגיד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דחויה היא שבת וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים ע\"ז א) איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה ופירש''י דחויה אע''ג דאכשר רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי. ומשמע בגמרא דהלכה כמ''ד דחויה היא וכן פסק רבינו בפ''ד מהל' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה''נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי''ל כמ''ד דחויה וכ''כ הרשב''א והר''ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשעושים דברים האלו אין עושין אותם לא ע''י נכרים ולא ע''י קטנים וכו'.</b> גירסת רבינו בברייתא עבדים במקום נכרים לדעת רבינו שפירש מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם ה''ט שייך בנשים ועבדים ולא בנכרים וקטנים כמ''ש הרב המגיד משום דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו וטעמא דאין עושין ע''י נכרים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע''י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרי או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע''י גדולי ישראל. ודלא כהר''ן שכתב שהטעם שכתב רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים דא''כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי נכרים ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב שאין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם דמשמע ע''י שאר ישראלים לא וקשה דהא לא מיעטה הברייתא אלא קטנים ונשים ועבדים דוקא לכך נ''ל דגדולי ישראל וחכמיהם דנקט רבינו גדולים למעט קטנים ישראל למעוטי נכרים וחכמיהם למעוטי נשים דדעתן קלה: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך שזה הטעם שנתן בע''י נכרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכי אין שבת קלה לנכרים ולדבריו חכם אחד יכול לצוות לנכרים שיעשה והטעם הברור בעבור שאינם זריזים ואתו למפשע עכ''ל. ובמה שביארתי דברי רבינו אין מקום לתמיהתו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שהיה וכו'.</b> כתב הר''ן בפ''ב דביצה דפשיטא לן דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור וכ''כ הרשב''א בפ''ק דחולין וכ''כ הרא''ש בתשובה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שאין בו סכנה וכו'.</b> כתב הטור כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע''ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א''א הרא''ש אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לנכרי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר. אבל הרמב''ם כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע''י נכרי ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע''י ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אנקלי בשבת וכל כיוצא בזה עכ''ל. יראה מדברי הטור שרבינו פשט ספקו של הרא''ש לקולא שהרי התיר לעשות ע''י ישראל צרכים שאין בהם מלאכה אע''פ שכל רפואה אסורה משום שבות: ",
+                "<b>ואיכא</b> למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע''י ישראל שאם כן היאך כתב שכוחל עיניו מן הנכרי בשבת ומאי איריא מן הנכרי ואפילו מן הישראל הוה ליה למישרי כיון דכוחל לא מיתסר אלא מדרבנן כדאיתא בס''פ המצניע (שבת דף צ''ה). וה''ה כתב וז''ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה ע''י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אע''פ שאין בכוחל אלא משום שבות אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות עכ''ל. ומתוך דבריו נראה שנתיישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע''י ישראל אע''פ שאין בו סכנה היינו בחולי הכולל כל הגוף והא דלא שרינן למכחל אלא מנכרי אע''פ שיש בו סכנת אבר משום דאינו חולי הכולל כל הגוף ולפי זה צריך לומר דהעלאת אזנים ואנקלי והחזרת שבר הם חלאים כוללים כל הגוף שאל''כ לא היו מתירים לעשות ע''י ישראל ואין דבריו ברורים אצלי שהרי מ''ש רבינו שכוחל עיניו מן הנכרי דמשמע אבל לא מישראל וגם מ''ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו על ידי ישראל אחולה שאין בו סכנה דקתני ברישא קאי ולא נרמז בלשונו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף ולפיכך נ''ל דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה ע''י ישראל מיהו ה''מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שהוא אסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיסר משום שחיקת סמנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו ע''י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואנקלי ולהחזיר השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שאינן דומים למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנין וזהו שכתב כאן ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן ע''י ישראל ובפכ''א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אנקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ''ל. ומעתה לא נפשטה ספיקו של הרא''ש מדברי רבינו לקולא אלא לחומרא ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא''ש והר''ן דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה על ידי ישראל לדעת רבינו כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנין אסור ע''י ישראל ולא הותר על ידי ישראל אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע''י סמנין: "
+            ],
+            [
+                "<b>היולדת כשכורעת לילד וכו'.</b> וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. ברייתא פרק מפנין (שבת קכ''ח:) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן בידה ואם אין סיפק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפק בשערה מביאה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ר''א אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ופירש''י דרך שערה כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק רבינו בפ''ט דאין סחיטה בשער. ונראה שטעמו מפני שהוא ז''ל סובר דר''א לאו לאפלוגי ארבה ורב יוסף אתא אלא לומר דאפי' אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמ''ש ה''ה בפ''ט וא''כ מוטב לעשות הוצאה ע''י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> חיה משיתחיל הדם להיות שותת וכו' ומרחיצין את הולד וכו' אחר שחותכים את טבורו.</b> במשנה פרק מפנין (שבת קכ''ח:) קושרים את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכים וכתב הרי''ף אר''נ הלכה כר''י: ",
+                "<b>עושין מדורה לחיה וכו'.</b> כתב ה''ה שהיה סבור לפרש דברי רבינו דאפי' בחולה שיש בו סכנה קאמר וכו' וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב''ד שהוא מפרשה בשאין בו סכנה לפי שאם יש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואע''פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ואני אומר דמדברי רש''י משמע דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שרבינו סבור כן ומיירי בחולי שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה וכו'.</b> כתב הרב המגיד שפסק רבינו כת''ק ואינו כן דלפי נוסחא דידן בגמרא פסק כי''א וטעמו משום דספק נפשות להקל: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה חצר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות וכו'.</b> שאלו חכמי לוניל וז''ל נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל ועובדי כוכבים ומזלות דרים בה מחצה על מחצה ומפקחין אבל ברובה עובדי כוכבים ומזלות לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה כי כך קבלנו מהא דאמרינן בכתובות וביומא אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו רובה עובדי כוכבים ומזלות מפקחין. והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו המקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב העיר עובדי כוכבי' ומזלות מפקחין אבל אנו אדברי ר''י סמכינן דאמר ט' עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו שתינוק שנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפיקוח נפש כלל ואפי' תימא דרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא הפיקוח על זה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות ולא מפני שלא דק כשמואל נאמר שחולק עליו מ''מ אפי' תימא הכי הוי ר''י חולק בפירוש על זה ואמר בתשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפיקוח נפש אחר הרוב במקום הזה והדבר ידוע ששמואל ור''י הלכה כר''י עכ''ל, והשיג עליו הרמ''ה אטו מי פליגא דר''י אדשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה''כ ופרקינן ל''ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דפריש כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת שם על אחד מהם הולכים אחר הרוב ואין מפקחין דכיון דפרוש מחצר דהוי קביעי בה איעקר קביעותייהו ואין כאן קבוע כי היכי דנימא כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל אלא אזלינן בתר רובא ואי פרוש מקצתייהו לחצר אחרת אכתי לא איעקר קביעותייהו וה''ל פלגא ופלגא והאי דפריש מפלגא פריש וספק נפשות להקל והיינו דאמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב תדע דכי אמר שמואל בדפרוש מקצתייהו מדאקשינן עליה והאמר מר מצא בה תינוק אם רוב עובדי כוכבים ומזלות וכו' ואסיקנא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו' וש''מ דשמואל בדפרוש מקצתייהו קאמר דהא התם בדפרוש מקצתייהו עסיקינן דקתני מצא בה תינוק מושלך ולא אזלינן בתר רובא דאמר ולפיקוח נפש אינו כן. ותו תמיהא לן למאי דקאמר בתשובה דידיה דאוקימנא לר''י בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש מאי קסבר אי קסבר דכיון דפרוש כולהו ליכא קבוע ל''ל עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת על אחד מהם בחצר שניה נמי אין מפקחין דכיון דליכא קבוע זיל בתר רובא ואי קסבר דהדור לקביעייהו בחצר שניה אפי' אחד מהם נמי והא דקאמר עלה וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו מי דמי התם פרוש כולהו וליכא קבוע עכ''ל. והשיבוהו כגמרתך כן גמרתנו דלא פליגי שמואל ור''י. ונ''ל לדעת הרב שכתוב בספריו אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר כלומר לעולם כי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב כלומר דאפי' רובא עובדי כוכבים ומזלות מפקחין ל''ש פרוש כולהו ל''ש פרוש מקצתייהו דאע''ג דבשאר איסורין שבתורה כגון תשע חנויות היכא דפרוש כולהו והאחד מוכר נבלה ובעת עקירת כולן פירשה אחת מהן ונפל אזלינן בתר רובא מפקחין. והיינו דאמרינן כי איתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עובדי כוכבים ומזלות עובד כוכבים ומזלות אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן דלא חשבינן ליה כעובד כוכבים ומזלות ומפקחין עליו את הגל ואע''פ שרובה עובדי כוכבים ומזלות ור''י פליג עליה ברובה עובדי כוכבים ומזלות ופרוש כולהו מחצר זו והלכו לחצר אחרת ובעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת דאין מפקחין לפי שלא נשאר שם קבוע ואמרינן כי פריש מרובא פריש שדין פיקוח נפש כדין שאר איסורים שבתורה כגון ט' חנויות דאי פרוש כולהו ולא נמצא שם קבוע דאזלינן בתר רובא והיינו דקאמר אלא כי איתמר דשמואל וגם במקצת ספרינו המדוקדקים נמצא שם כתוב אלא. והנה אראה לך כי לא הבינות כל דבריו כי אתה הקשית עליו מאי קסבר אי קסבר כיון דפרוש כולהו ליכא קבוע למה לי עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת בחצר שניה נמי אין מפקחים ואי קסבר דהדור לקביעייהו וכו' כי חשבת כי הרב מפרש דפריש חד מינייהו לחצר שלישית ולא היא כי רבינו הרב לא הזכיר חצר שלישית בספרו כי אם חצר שניה כלומר שפירשו כל התשעה עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד שהיו עומדים בחצר אחרת לתשע חצרות או לעשר ובעת עקירתן כולן פירש אחד מהם לחצר אחרת היינו חצר שניה ונפלה עליו מפולת שם דאין מפקחין דאמרינן כי פריש מרובא פריש, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הרמ''ך נעקרו כולם וכו' וכי תימא אמאי לא פסק כשמואל דהא ליכא מאן דפליג עליה ור''י ס''ל כותיה ועוד תמיה מ''ש בסמוך לפיכך אם היה הרוב ישראל וכו' משמע הא מחצה על מחצה לא וזה דבר שא''א דודאי במחצה על מחצה מצילין ובגמ' בעי אפי' ברוב עובדי כוכבים ומזלות אם יש שם קבוע פשיטא דמחללין וכ''ש במחצה על מחצה עכ''ל, ומדברי ה''ה יתיישב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עובדי כוכבים ומזלות שצרו וכו'.</b> אע''פ שלא נזכר בגמרא דין צרו סתם כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואפילו יחיד הנרדף וכו'.</b> נראה דה''ק בין שהוא נרדף מפני עובדי כוכבים ומזלות רבים בין שהוא נרדף מפני יחיד שרודף אחריו להרגו מצוה להצילו: "
+            ],
+            [
+                "<b>צרין על עיירות וכו'.</b> בפ''ק דשבת (דף י''ט) ת''ר אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפי' בשבת. ובירושלמי שם אין מקיפין על עיר של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם לשבת הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו וכו' וכתיב עד רדתה אפילו בשבת ואיתא נמי בפ''ב דמ''ק ירושלמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם גרף וכו' שהרי הסיח דעתו וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע היאך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאכלה בלילה ומי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר כי אם זה וטעם הנכון משום דעביד כיון דגרף או קטם דלא אתי לחתויי וכן פירשו רבותי עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דקים להו לרבנן שכל שגרף הוא מסיח דעתו: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד''א בכירה שהבלה וכו'. אע''פ שהוא אש קש וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע מאין הוציא זה דמתניתין לא אסר כן כי אם תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא דאגב חמימות התנור הקש והגבבא בוערות ואיכא למיגזר אבל אם גרף וקטם דעביד היכר אפילו בתנור וליכא חילוק בין תנור לכירה כי אם לסמוך היכא דלא גרף דבתנור אסור בכירה מותר ובקש ובגבבא לא צריך קטימה דלאלתר הויא קטימא עכ''ל. ודברי הפוסקים הם כדברי רבינו ופשטא דמתניתין הכי מוכח: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכופח הבלו רב וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע למה אוסר לסמוך היכא דגרף וקטם ואביי דאסר לסמוך בלא גרף איירי ותניא כותיה דאביי והוא מוקי למתני' בשלא גרף ובכה''ג קא אסר לסמוך דהוי סמיכת כופח ותנור כע''ג כירה עכ''ל. וגם בזה דברי הפוסקים כדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל תבשיל שבישל ולא בישל כל צרכו וכו' ואם השליך לתוכו אבר חי וכו'.</b> לכאורה נראה דדוקא במשליך לתוכו אבר חי שא''א להתבשל בלילה משום דמסיח דעתיה מיניה אבל בפירוש המשנה כתב רבינו וז''ל וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע''ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו עכ''ל. נראה מדבריו שאפי' נתן בה דבר שאפשר להתבשל מבעוד יום כמו ירק וכיוצא בו שרי דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות ע''ג כירה קטומה וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו וכו'.</b> כתב הטור כל דבר שאסור לשהותו אם עבר ושיהה אותו או ששכח ושיהה אותו במקום שלא היה לו להשהותו אסור לכל אפילו למי שלא שיהה אותו והרמב''ם חילק בשכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו כשלא בישל כל צרכו אסור עד מ''ש ובמצטמק ויפה לו התיר ובעבר ושיהה אסור בשניהם ואיני יודע למה חילק ביניהם דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח עכ''ל. והרמ''ך כתב לא הבנתי פירושו כי הוא לא פסק לא כר''ם ולא כר''י ואם לא פי' מילתא דר''י בדיעבד תימה לן אמאי אסר דיעבד משום בעיא דעבר ושיהה הא קי''ל דכל תיקו דרבנן לקולא ודבריו ודברי הרי''ף בזה צ''ע. ולבאר זה אכתוב סוגיא דגמרא והכי איתא בעו מר' חייא בר אבא שכח קדרה ע''ג כירה ובשלה בשבת מהו ואסיקנא דלא יאכל משום דגזרו ביה רבנן ולדעת הרי''ף ורבינו אף בהגיע למאכל בן דרוסאי מיבעי ליה וכגון שלא נגמר בישולו לרוב בני אדם דאי נגמר בישולו ומצטמק ויפה לו היינו בעיא דבסמוך ואי מצטמק ורע לו מישרא שרי ותו איבעיא לן עבר ושיהה מאי ולא איפשיטא וכתב הרא''ש דהאי בעיא כגוונא דבעיא קמייתא היא ומיבעיא ליה אף לאחר גזירה אי גזרינן דוקא לאותם ששיהו אבל לבני בית לא וסובר הטור דלחומרא נקטינן. ולפיכך כתב אסור לכל אפי' למי שלא שיהה אותו ומדברי הרי''ף נראה שהוא גורס עבר ושכח במקום עבר ושיהה והוא מפרש בעיא זו בשנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאע''ג דקנסו על השוכח דילמא ה''מ בשלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו לא קנסו ולא איפשיטא ולקולא וכן דעת רבינו. ולפי שלא עלה פירוש זה על דעת הטור הוקשה לו על רבינו למה חילק בין עבר לשכח דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח כלומר דאיבעיא קמייתא אמרינן בגמרא נפק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא ואסיקנא דה''ק ול''ש בין מזיד לשוכח בכל גוונא אסור כי היכי דלא ליתי לאיערומי הרי שפושט בשכח ושיהה אסור כמו בעבר ושיהה דהוי מזיד וא''כ אין לחלק ביניהם. ואין זו קושיא לפי מאי דמפרשי הרי''ף ורבינו בעיא שניה במצטמק ויפה לו דהא דלא מפלגינן בין עבר לשכח היינו דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו אלא שנצטמק ויפה לו ע''כ מפלגינן בינייהו מדאיבעיא לן במצטמק ויפה לו עבר ושכח מאי אלמא דפשיטא ליה שאם עבר במזיד אסור דהא לא איבעיא להו אלא בעבר ושכח ובעיין דעבר ושכח כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא ובזה נסתלקו תמיהת הטור והרמ''ך: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמותר להשהותו על גבי האש וכו'. והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע וכו'.</b> הרמ''ך תמה למה פסק כלישנא קמא ואף כלישנא קמא לא פסק דאפילו לא הניחם על גבי קרקע אסור אם אין דעתו להחזיר ע''כ, והדין בגמרא (שבת ל''ח:) איבעיא לן אם לא הניחה בקרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה או שפינהו ממיחם למיחם ועלו בתיקו. ומדברי רבינו שהשמיטה נראה שסובר דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע''פ שפסק כמ''ד הניחה ע''ג קרקע אסור היינו משום דרובא דאמוראי ס''ל הכי. אך קשה שלא חילק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא צריך לחלק ביניהם ואפשר שסובר דכיון דאמוראי קמאי לא חילקו בכך לא חיישינן ליה משמיה דאביי דמפליג בינייהו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש וכו'.</b> נ''ל שמ''ש רבינו והיא על האש לאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה וכן דעת הטור ורבינו ירוחם. כתב הרמ''ך אסור להכניס מגריפה וכו'. נ''ל לפרש בד''א בתבשיל שלא בישל כל צרכו אבל בישל כל צרכו מותר וכן המנהג. מ''מ צ''ע לפירושו שפירש והלא מגיס ומקרב הבישול א''כ היאך מותר לסמוך קדירה חיתא אפי' לא גרף לד''ה ואמאי לא גזרו דילמא מגיס וצ''ע. ונראה לפרש והלא מגיס והוא צובע כדרך הצובעים שמגיס הבגדים לקלוט הצביעה וי''ל כיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימלא אדם קדרה עססיות וכו'.</b> מה שפירש בו הרמ''ך כתבו ה''ה בשם אחרים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין צולין בשר וכו'.</b> כתב הרמ''ך הוא הלך בדרך הירושלמי והניח הגמרא שלנו דבגמרא שלנו מקשה רבה לשהות תנינא ומייתי ליה מהא דאין צולין ולא משני ליה התם אם יחתה יחרוך אלמא מי שהתיר לצלות צלי התיר לשהות הקדרה והוא התיר צלי ואסר קדרה ובפ''ק דשבת (דף כ') נמי חזינן דאמר תניא נמי הכי חנניה אומר וכו' אלמא דצלי ומבושל אחד הם מ''מ יש להביא סיוע לדבריו דרב גופיה דאסר התיר לשהות בצלי כמאכל בן דרוסאי דהכי א''ר אלעאי אמר רב כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וצ''ע נמי אמאי לא מוכיח פרק כירה דמתני' להחזיר תנן אבל לשהות משהין מהא דאין צולין כדמוכח רבא לקמן וכל זה סיוע לדבריו עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה וכו'.</b> כתב ה''ה שרבינו פסק כר''א ואעפ''י שבפי' המשנה פסק דלא כר''א איכא למימר דהדר ביה. ולפי זה ט''ס יש בנסחאותינו בספרי רבינו שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה שאינם מודבקים בתנור וצריך להגיה המודבקים: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך תימה הוא זה דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בשל כל צורכו אם עבר ושיהה אסור לאוכלו ובלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ולא גרף ולא קטם לדברי כל המפרשים אסור וכשהתירו חכמים לרדות מזון ג' סעודות לא התירו כי אם למי שלא עשה איסור בשהיה כגון שקרמו פני הפת קודם שחשכה אבל למי שעשה איסור מנ''ל לאכול אפי' ירדה אותו הנכרי מאליו עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש וכו'.</b> במשנה (שבת דף כ') מסיים רבי יהודה אומר אף בחמין כל שהן. והטור ורבינו ירוחם משמע דסברי דרבי יהודה אינו חולק על ת''ק אלא לטעמיה קאמר ות''ק מודה לו אבל רבינו מאחר שהשמיטו משמע דסבר דלאפלוגי אתי והלכה כת''ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש דברים שאם טמן בהם וכו'.</b> כגון הגפת. בגמרא (שבת מ''ז:) איבעיא לן גפת של זיתים תנן אבל דשומשומין ש''ד או דילמא דשומשומין תנן וכ''ש דזיתים ת''ש דאמר רבי זירא קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ש''מ של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשומין נמי אסור לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשומין לא מסקי הבלא, ובעיין לא איפשיטא וכיון דמידי דרבנן הוא ה''ל למינקט בה לקולא. ורבינו שסתם דבריו ולא חילק משמע דנקיט לה לחומרא ויש לתמוה עליו. ואפשר שטעמו משום דלא דחי לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה, אי נמי מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה החמירו בספיקו וכמו שכתב הר''ן בפ' כירה גבי הניח קדרה על גבי קרקע ועודה בידו ודעתו שלא להחזיר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר להחליף הכיסוי בשבת כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה וכו'.</b> כתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שרשב''ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא על ידי חלוף וכו'. ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרע דהא אפשר שיותר היה ראוי לאסור להחליף הכיסוי בטוב ממנו ממה שראוי [לאסור] להוסיף כסוי על כסוי וכמו שמבואר בדברי הר''ן והטור וא''כ רבינו דנקט מותר להחליף הכיסוי בטוב ממנו לרבותא נקטיה ומיניה נשמע דמותר להוסיף כסוי על כסוי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המדליק צריך להדליק מבעוד יום וכו'.</b> רבינו לא הזכיר פה דין תוספת מחול על הקדש וכתב ה''ה בפ''א מהלכות שביתת עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יוה''כ לבד דס''ל דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחרינא עכ''ל, ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאל''כ לא הוה ליה להשמיטו: "
+            ],
+            [
+                "<b>משתשקע החמה וכו'.</b> כתב הרמ''ך למה התחיל בדברי רבא וסיים בדברי רבי יוחנן אם רוצה לפסוק כרבא הל''ל משתשקע החמה עד שיכסיף התחתון והעליון ולא עוד דאם רוצה לפסוק כרבי יוחנן הל''ל משיראו שני כוכבים עד שיראו שלשה גם יש לתמוה על הרי''ף שהביא הכל ונראה שרבא ור' יוחנן חולקין וצ''ע וי''ל שרב יהודה אמר שמואל אמרה לתרוייהו ש''מ חד שיעורא הוא עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה כו'.</b> כתב הרב המגיד שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ''ל ופירשו בתשובות הגאונים קמ''ל לפתילה מותרת שעוה להדליק אבל במקום שמן לא. ומתוך פירוש זה אסרו נרות ארוכים של שעוה וכו' וזה דעת רבינו עכ''ל. ואני איני רואה שום הכרע בדברי רבינו דאי משום שלא כתב דין זה דנרות של שעוה להיתרא מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא אין כאן הכרע שהרי אין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בגמרא בהדיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים הדומים זה לזה וכו'.</b> לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר וכו'. רבינו כתב דמשחא אסור משום שמא יסתפק ממנו ובדנפטא כתב שאורו רב כדברי הרי''ף והרא''ש ומשמע שהוא ז''ל מפרש דנפטא כיון שאורו רב לא חיישינן להטיה וגם לשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס אבל בדמשחא אי לאו דאיכא למיחש שמא יסתפק משום הטיה לא הוה גזרינן דאף ע''ג דלא נפיש נהוריה כדנפטא מ''מ כיון דנפיש נהוריה טובא לא הוה גזרינן ואע''פ שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא ע''י שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי כנ''ל לדעת רבינו. ומ''מ יש לדקדק בדבריו ז''ל שא''א לישבם ע''פ גירסת הרי''ף דכיון דלגירסתו אמרינן ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא הרי מתיר בהדיא שמש שאינו קבוע בדנפטא והיאך יעלה על דעת רבינו לאסרו, וכן א''א לישבם ע''פ גירסת רש''י לגמרי דא''כ היאך כתב בשמש קבוע בדמשחא אין מורין דהא בשאינו קבוע הוא דאמרינן בגמרא הכי ועוד דלכשת''ל דגריס ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע כדגריס רש''י אי אפשר לומר שמפרש כפירוש רש''י דהא לרש''י שמש שאינו קבוע קיל משמש קבוע ולרבינו הוי איפכא לכך נ''ל שגירסת רבינו מורכבת משתי הגרסאות שהוא ז''ל גורס ואבע''א הא והא בשמש קבוע כרש''י ובבעיא גורס כהרי''ף שמש קבוע בדמשחא מאי וה''פ הא והא בשמש קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא כלומר אבל שמש שאינו קבוע אפי' בדנפטא אסור ואיבעיא לן הא דאסרינן לשמש קבוע בדמשחא דוקא להורות כן אבל להלכה שרי ואין מוחין ביד העושה כן או דילמא אסור גם מדינא ומוחין ביד העושה כן. ועי''ל כמו שפירש ה''ה דקא מבעיא ליה אי הלכה כלישנא קמא דשרי לקבוע לבדוק בסתמא ואפילו בדמשחא משמע או הלכה כלישנא בתרא דאסור בדמשחא אפילו לקבוע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'.</b> רבינו והרי''ף והרא''ש לא כתבו אלא דברי רבא לבד וכתב ה''ה אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכו'. נראה מדבריו ומדברי הר''ן שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכך הם דברי הרמ''ך ותמה על דברי רבינו והרי''ף וכתב עוד הרב המגיד שאפילו במכירו אינו אסור אלא א''כ הנכרי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו ודאי שאם אינו יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי. ולא נהירא דאם איתא דהרי''ף ורבינו הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכ''נ שהוא דעת התוספות: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך נכרי שעשה מלאכה וכו'. צריך לפרש מ''ט אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ''ש זה ור''ת והראב''ד וכל הפוסקים אומרים דמותר לישראל אחר עכ''ל. ודברי הרמ''ך תמוהים שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע מנין לו ואפילו לפי דבריו לא דמו דבישראל ליכא למיגזר שפעם אחרת יבשל בשביל ישראל אחר משא''כ בנכרי, וצ''ל שכל דברי הרמ''ך אינם אלא לענין המתנה בכדי שיעשו ועכ''ז קשה מה שהקשיתי עליו שיש לחלק בין מבשל בשוגג לנכרי שעשה מלאכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה דליקה בשבת וכו'.</b> כתב הרמ''ך למה הניח הא דא''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וה''ל לכתוב נמי דקטן שבא לכבות אין שומעין לו וצ''ע למה הניח הכל עכ''ל. ואני אומר שדבריו מורים על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי בפי''ב כתב הכל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מת שעשו לו נכרים ארון וכו'.</b> וכתב הראב''ד לא הכל מודים לו שיהא ישראל צריך להמתין וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב דטעמא שצריך להמתין בכדי שיעשו שא''ת יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וטוען הראב''ד דהכא כיון שאסור לאותו ישראל שנעשה בשבילו תו ליכא למיגזר מידי: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהביא חלילין וכו'.</b> כתב הרמ''ך כתב בכאן שני דברים האחד כדברי הרי''ף ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא, והאחר כתב שלא כדברי המפרשים ומפורש בהדיא בברייתא בגמרא דלא בעינן אלא בכדי שיבואו מחוץ לתחום אפי' יבאו מרחוק בעשר פרסאות והלשון מוכיח דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב ולא קתני בכדי שיבאו משם וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן אגרת לנכרי וכו'.</b> מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שהבי דואר הוא במקום שממנו שולחים האגרות ולא כדפירש''י, ונראה עוד מדבריו שמה שאמרו כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לומר שמאחר שאין אנו יודעים היכן הוא ביתו של הבי דואר צריך שיהיה שהות ביום כדי שילך לבית היותר רחוק והוא הבית הסמוך לחומה, וקשה על זה דא''כ ה''ל ב''ה לחומרא. ויש לדקדק בלישנא דברייתא דב''ש אמרי כדי שיגיע לביתו וב''ה אמרי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במאי עסקינן אי בשיודע הישראל היכן הוא בית הבי דואר או בשאינו יודע אי בשאינו יודע היכי אמרי ב''ש כדי שיגיע לביתו והא לא ידע היכן הוא ביתו והיאך ישער בו ואי בשיודע אמאי אמרי ב''ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר לומר דבשאינו יודע ביתו עסקינן וב''ש אסרי כל שאינו יודע ביתו משום דחיישי' שבעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא נכרי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת וב''ה סברי דאפי' אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית ישראל הנותן האגרת דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל והוי האי שמא שכתב רבינו כמו ההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לפירוש הרי''ף ורבינו. ואם נדקדק לשון רבינו שפתח בעיר וסיים במדינה דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה אפשר לפרש שאותו בי דואר יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים אגרותיהם לאותו בי דואר והוא משלחם למי שנשתלחו לו ואפי' שהם חוץ למחוז והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר וב''ש אסרי לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אלא א''כ זה השליח יודע ביתו של הבי דואר (וב''ה מתירין אם) יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהבי דואר יושב בה דתלינן להקל שמא ביתו סמוך לחומה הוא. ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח: ",
+                "<b>כתב</b> הטור אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים אין משלחין אותו בע''ש אא''כ קצץ ובד' ובה' מותר והרמב''ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ''ל. פי' אסור לשלח לעולם אפילו בד' ובה' שהרי לא חילק בין ע''ש לד' וה' וזה דעת הרי''ף ג''כ שגם השמיט ברייתא דשריא בד' ובה'. ולפי דעתם ז''ל צ''ל דהא דת''ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש לאו דוקא ע''ש אלא כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע''ש אפילו מיום ראשון. א''נ נקט ע''ש לאשמועינן דבשקצץ אפילו בע''ש מותר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום.</b> מדברי רבינו שכתב וקדש עליו היום נראה שסובר כמו שכתב הרא''ש דהא דתנן נותן כיסו לנכרי אף משתחשך קאמר: ",
+                "<b>בד''א בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות מארבע אמות.</b> עיין בדברי רבינו ובדברי ה''ה בפרק עשרים. כתב הרשב''א בתשובה מה שהוקשה לכם בגמרא לא משמע הכי כבר השיב עליו הראב''ד כן אלא שהרמב''ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו שבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד' אמות לפיכך לא התירו לו לכתחלה להוליכה פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי. אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו להוליכה פחות מארבע אמות דלא אוושא מילתא כולי האי ובדרך שהתירו במוצא תפילין להכניסן בשעת הגזרה בפחות פחות מד' אמות. ואינו מחוור כלל דכיון שאמרו אבל מציאה לא אם איתא דהולכה פחות מד''א שרי הוו אמרי אבל מוליכה פחות מד''א עכ''ל: ",
+                "<b>והרמ''ך</b> כתב מי שהיה בא בדרך וכו' בד''א בכיסו וכו' תימה דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עמו נכרי ולא חמור מוליכה פחות פחות מד' אמות אלמא דבמוליכה איכא למיגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי ובהדיא חזינן בפ' המוצא תפילין דבמציאה לא התירו להוליכה כי אם בסכנה דקתני ובסכנה מוליכה פחות פחות מארבע אמות. ויש לתרץ דמשום בזיון דכתבי הקדש אדם בהול עליהם ככיסו ומש''ה התירו במציאה דכיון דאין אדם בהול עליה לא אתי למיעבר בתחלה ד''א וצ''ע. ועוד יש לתמוה נמי אמאי התיר להוליכה פחות פחות מד''א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינן פסח ואסרו אמירה לנכרי דהוא שבות דאמירה דמוטב שיאמר לנכרי דלא עביד כ''א אמירה מלהוליכה דקא עביד טלטול ואיכא למיגזר שמא יוליכנה ארבע אמות ואיכא שני איסורים דרבנן וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה אמאי לא פסק כר''פ דהוא בתרא ורב אלפס פסק כוותיה וה''ל לשוויי חילוק בין הוציאם הוא עצמו להוציאם אחר כמו שפירשו רבותי, עכ''ל. וכבר נתבאר טעם רבינו בדברי הרב המגיד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה הוא אם כל אלו אבות אמאי חשיב ארבעים חסר אחת ה''ל לחשוב יותר מחמשים ועוד דאמרינן מלאכה דהוה במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הוה במשכן קרי לה תולדה וחופר וחורץ ומבריך ומרכיב ובוצר ומוסק לא היו במשכן שלא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים וה''פ כולם מלאכה אחת הם וכולן תולדה מזורע ולאשמועינן אתא דאינו חייב אלא אחת על שתי תולדות ועל אב ותולדה וההיא דאמר זומר חייב משום נוטע לא מסייע ליה דמפרשינן ליה כמו שפירשוה המפרשים וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המחתך ירק וכו'.</b> כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשי ליה יה''כ שמותר בקניבת ירק וצ''ע, עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המשקה צמחים כו'.</b> כתב הרב המגיד מימרא פרק קמא דמ''ק אתמר המנכש וכו' (עיין במ''מ). ופסק רבינו כרב יוסף עכ''ל. ויש לתמוה שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך כרבה דהוי תולדת חורש. ואפשר שרבינו מפרש דתרי גווני מנכש הוו וההוא דמ''ק הוי משום זורע דהיינו שעוקר העשבים רעים והוא סבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים והאי הוא דהוי תולדת זורע ומנכש דנקט רבינו הכא היינו שחופר בעיקרי האילנות האי הוא דהוי תולדת חורש. ומ''מ יש לתמוה למה השמיט רבינו מנכש דמ''ק: ",
+                "<b>וכן השורה חטים כו'</b> מהסוגיא שבפרק דם חטאת (זבחים צ''ד:): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גבשושית של עפר וכו'.</b> כתב ה''ה על דברי רש''י נראה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד עכ''ל. ול''נ שאפשר שגורס בההיא דצרור התולש ממנו חייב חטאת, ומה שפירש דחייב לאו דוקא אהיה ע''ג קרקע והניח ע''ג יתדות פירשה דאם איתא דחייב חטאת לא הוו שרו משום קינוח כיון דפסיק רישיה הוא אבל התולש אע''ג דחייב חטאת לא קשיא לן אמאי שרו רבנן כיון שכשמקנח אינו מכוין לתלוש הא קי''ל דדבר שאין מתכוין מותר וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אפשר לקנח בו ולא יתלשו העשבים שרי: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך וגרוגרת אחד משלשה בביצה לא דק בחשבון כי במסכת עירובין (דף פ''ב:) אמרינן די''ח גרוגרות הוו שתי סעודות לשיעור עירוב ושיעור עירוב הוו שתי ידות לככר משלשה לקב שהם ה' ביצים (ושליש) ועוד שהוא בעצמו פירש אכילת פרס שלש ביצים (חסר שליש ביצה) נמצא שבביצה אחת איכא יותר מג' גרוגרות. ונראה כי חשבונו עשה ע''ד הקירוב, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עמור אלא בגדולי קרקע.</b> כתב הרמ''ך למה הניח רבא ופסק כאביי ורבא אמר האי דכניף מלחא חייב משום מעמר אע''ג דלא הוו גידולי קרקע ואע''ג דרבא גופיה אמר אין דישה אלא בגידולי קרקע אין לנו לפרשה כפשטה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא וצ''ע, עכ''ל. ואין בזה השגה כי ספר מוטעה נזדמן להרמ''ך שהיה כתוב בההיא דכניף מלחא רבא באל''ף ואינו אלא בה''א וכמ''ש הרב המגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקבץ דבילה וכו'.</b> כתב הרמ''ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן במס' יו''ט דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>החולב את הבהמה וכו' וכן החובל בחי וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא הבנתי דבריו שהוא כתב בסמוך דמפרק תולדת דש הוא וכתב אין דישה אלא בגידולי קרקע ועוד דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדת מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור ואע''ג דחבורה חוזרת כמו בחולב אע''ג דחוזר ובירושלמי מפורש בהדיא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הפירוש איכא לאפלוגי בין חבורה חוזרת לאינה חוזרת משום דחוזרת ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרת מ''מ צ''ל לפירושו ההיא דמסכת חולין (דף מ''ו ב) דאמרינן ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וצ''ע, עכ''ל: ",
+                "<b>ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. כתב</b> הראב''ד א''א וכי המשקין וכו' שיעורן חלוקים עכ''ל. ואין זו השגה דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה לענין הוצאת דם או חלב ממקום חבורם בחי והטעם ששיעורן כגרוגרת משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הבורר אוכל וכו' עד לאכול בין הערבים חייב.</b> כתב הרמ''ך לדבריו איכא חילוק בין שבת ליום טוב דביו''ט מותר אפילו פסולת מתוך אוכל ובקנון ותמחוי כב''ה וצ''ע מי דחקו להחמיר כ''כ בשבת יותר מיו''ט בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ד) פריך קשיא דרב אשי אדרב אשי ומתרץ כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה ואפילו בקנון פטור אבל אסור, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המרקד וכו'.</b> כתב הרמ''ך צ''ע דהא מתרץ בגמ' (שבת דף ע''ח) הא דמגבל וכו' שאין אדם טורח לעשות טיט כ''כ מעט אם לא יעשה לפי כור ולדברים אחרים ומש''ה אזלינן לשופכים ברביעית אבל אם הוא מגובל חשוב שיעור פי כור וחייב המוציאו ואע''פ שעשה זה המגבל מלאכה חשובה כיון דאין דרך העולם לגבל ממנו בתר דשכיחא אזלינן ולקולא. וצ''ע, עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיעור המחמם וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו' פטור.</b> נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו אע''פ שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי מיחייב. והרמ''ך כתב נראה מדבריו שאם אינו מבושל כל צרכו אע''פ שנתבשל כמאכל ב''ד חייב משום מבשל, וק''ל א''כ לדבריו היאך מותר לשהות ע''ג כירה גרופה וקטומה דבר הצריך לו לאכול בלילה ניחוש דילמא מגיס כדגזרינן בצמר ליורה דבעינן עקורה וטוחה אלא לאו ש''מ דכל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם מבשלו יותר אין בו משום מבשל כדאמרינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ותרנגולת דר' אבא מפרשי לה שלא כדברי הרי''ף, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו'. כתב</b> מורי הרב הגדול כמה''ר יעקב בי רב תנצב''ה בזה''ל צריך לעיין שני דברים א' באומרו שנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור וא''ת מפני שלא עשה דבר אותו שנתן את האור שאם לא היה נותן האחר אח''כ את העצים האור היה נכבה והתבשיל לא היה מתבשל אימא רישא ותקשה מדידיה אדידיה אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כולם חייבים ואמאי נותן את האור לא עשה דבר. וע''ק דבגמרא מסקינן שהאחרון בלבד חייב וכלם פטורים דגרסינן התם במס' יו''ט פרק המביא (ביצה ל''ד) תנן התם אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד מגיס כלם חייבים והתניא האחרון חייב וכלם פטורים ל''ק הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף. ופי' רש''י ז''ל אייתי אור מעיקרא כלהו עבדי מעשה אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי. א''כ תימה על הרב ז''ל איך פסק שנים האחרונים חייבין. וא''ת התם בגמרא נמי תקשה מ''ט האחרון בלבד חייב וכלם פטורים דהא אפי' שתאמר דאייתי אור לבסוף ואפי' נותן העצים הקדים עצמו לנותן את האור באופן שסוף כל המלאכות היתה נתינת האור הרי מגיס שע''כ הוא אחר נתינת האור והיה ראוי שיאמר שנים האחרונים חייבים הא ל''ק דהא דאמרינן בגמ' האחרון חייב וכלם פטורים אינו אלא בערך הנותנים כי המגיס פשיטא שהוא חייב שהוא אחר שהרתיח הקדרה וזו היא מלאכה בפני עצמה שבאה אחר כך דאינה סמוכה למלאכות האחרות א''כ לפי זה יפה דנו השתי ברייתות אי דאייתי אור מעיקרא כלם חייבין דהא כלהו עבוד מעשה אי דאייתי אור לבסוף אחר כל הנותנים הנותן האחרון חייב וכלם פטורים אבל על הרב קשה שכפי מה שסידרם הוא ז''ל נותן את האור ונותן העצים והמגיס כלם חייבים ג' האחרונים הל''ל. וכדי ליישב לשון הרב ז''ל יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר שאומר שלא זכר הרב ז''ל נתינת האור בחלוקה השנית וזאת הסברא דחויה היא מצד עצמה ובפרט שמצינו התוספתא שמביא אלו השני חלוקות שהביא הרב ז''ל כתוב בה שנים האחרונים חייבים וז''ל התוספתא במסכת שבת פרק י''ב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כלם חייבים, אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים עכ''ל התוספתא. א''כ נראה שלשון הרב ז''ל אמת ואין בו טעות כלל וצריך הבנה וסיעתא דשמיא. ולהבין לשונו צריך לעורר בו שני דברים ובהם נבין כונת הרב ז''ל. אחת שבחלוקה הראשונה כתב אחד נתן ואחד נתן וכן כולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובחלוקה השנית כתב ובא אחר ובא אחר וכן כולם וצריך לדעת למה שינה ועוד שבחלוקה הראשונה כתב ואחד נתן את העצים ובחלוקה השנית כתב ואחד נתן עצים על האור וצריך לדעת ג''כ למה שינה אבל האמת הוא ששינה ודק בלישניה כדי להשיב הקושיא שעליו וזה פירושו שבחלוקה הראשונה כלם באו ביחד ובבת אחת ומפני זה כלם חייבים ואפי' אותו שהביא האור לפי שהאור והעצים כלם נתנום בבת אחת וזהו שדייק בלשונו אחד נתן ואחד נתן כלומר וכלם נתנום ביחד לבד המגיס שבא אח''כ בפני עצמו ולפיכך כתב ובא אחר והגיס. אבל בחלוקה השנית כתב בא אחר בא אחר כמ''ש בחלוקה הראשונה במגיס לפי שהיא מלאכה בפני עצמה כלומר שלא היו שם ביחד אלא שבא זא''ז ולפיכך נותן את האור אינו חייב שלא עשה דבר ולא היה התבשיל מתבשל והאור היה מתכבה לולא נותן העצים וז''ש הרב ז''ל בחלוקה השנית ובא אחר ונתן את העצים על האור שכיון בזה שהאור והעצים לא נתנום ביחד. אבל בחלוקה הראשונה שבאו כלם ביחד לא כתב על האור מפני שלא היתה קדימה ביניהם אלא שניהם ביחד העצים והאור א''כ צדק הרב ז''ל באומרו שנים האחרונים חייבים. וזו היא ג''כ כונת התוספתא שבחלוקה הראשונה כתב בכל המלאכות אחד נתן ואחד נתן וכן כלם וכן בחלוקה השנית חוץ מן האור שכתב בחלוקה השנית ואחד הביא את האור לפי שלא נשתתף עמהם לעשות מלאכתו אלא הוא לבדו נתן את האור ואח''כ בא אחר ונתן את העצים כי זה הוא שעשה המלאכה לא נתן את האור כמו שפירשתי, וזהו שדייק לשון התוספתא ואמר אחד נתן ואחד נתן וכו' גם בחלוקה השנית ולא כתב בא אחר בא אחר כמ''ש הרמב''ם ז''ל בחלוקה השנית כדי לגלות לנו כי אין חשש אפי' שבאו כלם יחד כי זהו מורה לשון אחד נתן ואחד נתן כמו שפירשתי לבד בנתינת האור שכתב ואחד הביא את האור כי זה ודאי צריך שיהיה בפני עצמו ולא שיצטרף עם שנותן את האור ולפיכך כשהגיע לנתינת האור כתב ואחד הביא את האור ועתה כל אחד ואחד על מקומו יבא בשלום הגמרא והתוספתא והרב עכ''ל. והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא ובא אחר ונתן את העצים ובא אחר ונתן את האור לגירסא זו ניחא שאין חיוב כ''א בשנים האחרונים בלבד דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח בשר ע''ג גחלים וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא זה דמ''ש בישול מצלי וגם לא ידעתי מאי חצי בישול שהוא חייב כי נתבשל כמב''ד כולא בישול הוא לגבי שבת ואם לא נתבשל כמב''ד אמאי חייב לענין שבת וצ''ע עכ''ל. והנה ה''ה כתב מקום מוצאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צפורן שפירשה רובה וכו'.</b> נוסחא משובשת נזדמנה להרמ''ך בדברי רבינו ולפיכך תמה עליו ונוסחת ספרים דידן בספרי רבינו מכוונת: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכבס בגדים הרי הוא תולדת וכו' והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו וכו'.</b> כתב ה''ה פירשו קצת המפרשים שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים וכו'. אבל הרמב''ן כתב ספ''ח שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק וכו'. ואיני יורד לעומק דעת הרמב''ן במאי דמרכיב בגד אתרי ריכשי אצובע ואמלבן. ומ''מ במ''ש שכן דעת רבינו לענין דסוחט הוי משום מלבן פשוט הוא בדברי רבינו אבל מ''ש דביין נמי שייך כיבוס לכאורה משמע מדברי רבינו בהפך דבמים דוקא חייב אלא שבפרק כ''ב כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בהם לסתמה שמא יבא לידי סחיטה ומדלא פירש דבאשישה מליאה מים דוקא מיירי אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב דסתם אשישה שאר משקין יש בה וא''כ צ''ל שמ''ש כאן עד שיוציא המים שבו לאו דוקא מים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל הקושר קשר של קיימא וכו'.</b> כתב הרמ''ך נראה כי הוא הולך בשיטת הרי''ף ואין נראין דבריו ולא היו רגילין לפרש כן רבותי ונראין דבריהם דכיון שהמלאכה חזקה וקיימת ונעשית בלא שום שינוי מה לי עשאה אומן מה לי עשאה הדיוט ודברי ר''ש הם עיקר וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו כו'.</b> כתב הרמ''ך מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי חבל גרדי אטו חבל דעלמא והוא גופיה פסק הכי לעיל ועוד דטעם חבל גרדי שמתיר רבי יהודה משום דלא מבטל ליה והכי מוכרח בגמרא אבל חבל אחר אע''פ שמותר לטלטלו אסור לקשרו שמא יבטלנו וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שראוי למאכל בהמה וכו'.</b> כתב הרמ''ך הל''ל אבל בחצר אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא והכי מפרש בגמ' וא''ת יטלטלנו דהא עושה מעין מלאכה שמא מיירי בחצר שאינה מעורבת ומנטיר לה וזה הרב לא פירש לא כדברי ר''ש ולא כדברי רב שרירא ונראין דבריו מדבריהם עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>העניבה מותרת וכו'.</b> כתב הרמ''ך אפילו קשר מותר כמתני' דאמרינן קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יענבו אחבל קאי ולא אפסיקיא דהיינו משיחא ותימה אמאי פסק כרבנן דאמרי לא יהא קושרו אלא עונבו וצ''ע עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפותל חבלים וכו'. . וכן המפריד את הפתיל וכו'. . כתב</b> הרמ''ך התופר ב' תפירות וכו' תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים משום קושר ומשום תופר כדברי הירושלמי שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והפותח בית הצואר וכו'.</b> כתב הריטב''א בפ''ק דמכות פירש''י פותח בית צואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב חטאת מפני שתיקן כלי, פירוש דנהי דלא מחייב משום קורע דקורע שלא ע''מ לתפור הוא מיחייב משום תקון כלי דהוי גמר מלאכה ותולדה דמכה בפטיש והקשו עליו וכו'. והנכון כמו שפי' ר''ת דלאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו ע''י תפירת חוט או בגד כדרך שעושים מכבסי בגדים או כמו שהיו הנשים רגילות לקשור בצרפת ופתח בשבת אותו חוט או בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יג)</small> המדבק ניירות וכו'. . וכן המפרק ניירות וכו'. . וכן העושה כלי אדמה וכו'.</b> כ' הרמ''ך בספר יראים לא פי' כן והביא ראיה שאין בנין בכלים בשום ענין ויש לנו סיוע עוד לדבריו ההיא דפרק בכל מערבין (עיירובין ל''ה) דמוקי לה במגדל של עץ וקסברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים עכ''ל. וכבר כתב בזה הרב המגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה נקב כל שהוא כו'.</b> כתב ה''ה שפסק כרב. ויש לתמוה שלקמן בסמוך כתב העושה נקב בין בעץ בין בבנין ה''ז תולדת מכה בפטיש ובריש פרק כ''ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל ה''ז חייב משום מכה בפטיש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפיס שחין וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והוה ליה לפרש משום בונה כדפירש''י, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>המצדד את האבן וכו'.</b> כתב הרמ''ך והוא שישים בפניה צרורות ועפר כמו שמפרש בגמרא ותימה היאך הניח הוא מלפרש זה עכ''ל: ",
+                "<b>הלוקט יבולת וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהוא מפרש הא דאמרינן והוא דקפיד עלייהו היינו לומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אע''פ שלא היה נמנע מללובשו אם לא היה מסירה חייב: ",
+                "<b>המנער טלית חדשה וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שהמנער חייב משום מכה בפטיש כמו יבולת שע''ג הבגדים אבל מספקא לי אם הוא מפרש והוא דקפיד עליה כמו שפירש בלוקט יבולת. ולענין עד אימתי נקראת חדשה לענין זה נראה מדברי רבינו דהיינו שלא נשתמשו בה כ''כ אלא עדיין היא בחידושה כמו בשעה שהאומנים מתקנים אותם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חיה ורמש שהם נושכין וממיתין וכו'.</b> בס״פ כל כתבי (שבת דף קכ״א:) אמר ריב״ל כל המזיקים נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' מני אילימא רבי יהודה הא אמר מלאכה שאצ״ל חייב עליה אלא לאו ר״ש והני הוא דשרו אחריני לא ותירץ רב יוסף ברצו אחריו וד״ה, ופירש״י כל המזיקים ההורגים נהרגין בשבת וקס״ד ואפי' אין רצים אחריו ומשום דס״ל כר״ש דמלאכה שאצ״ל מדרבנן הוא דאסירא והכא לא גזור. נהרגים בשבת ואפילו אין רצים אחריו משום דס״ל דסתמן הורגין הם. הא אמר חייב עליה והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ד״ה ואפילו לר״י והא דחמשה נהרגין כשאין רצין ור״ש עכ״ל. ואע״פ שהתוספות חולקים על פירוש זה דעת הרי״ף ורבינו כפירש״י וכתב ה״ה שזה דעת הרמב״ן והרשב״א בעיקר הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויים בשאין רצין דוקא הוא וכו' וזה שלא כדברי רבינו כלומר שרבינו יפרש דכי אמרינן ברצו אחריו וד״ה היינו לומר דכי שרי ריב״ל שאר מזיקין ברצו אחריו ולד״ה שרי והא דתניא חמשה נהרגים אפילו בלא רצו אחריו היא ור״י נמי שרי בהו לפי שהיזקן מצוי הוי פקוח נפש בהראותן בלבד. ונראה מדברי רבינו דהני חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצו אחריו נהרגים בשאינם ודאי ממיתים וכיון שהם ספק ממיתים ברצים אחריו הוי ספק פקוח נפש ושרי דאל״כ לא הוה שרי לר״י דמחייב במלאכה שאצ״ל: ",
+                "<b>ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר.</b> כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פירש כדבריו אין נראין דקי''ל כר''י דמלאכה שאצ''ל חייב עליה למה נתיר מלאכה משום צערא דבשאר מזיקין אין בהם סכנה וזה דבר ידוע כי צרעה ופרעוש וכיוצא בהם אע''פ שמזיקים אין הורגים א''כ למה הותרה הריגתן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה על הרמ''ך איך עלה על דעתו שרבינו מתיר להרוג פרעוש שאע''פ שהוא מצער אינו מזיק ועוד שרבינו בעצמו כתב בסמוך שההורג פרעוש כהורג בהמה וכפמ''ש לדעת רבינו אף צרעה נמי אסור להרוג אפילו רצה אחריו שלא התיר רבינו להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו אלא כשהם ספק ממיתים אבל אם ודאי אינם ממיתים כגון צרעה וכיוצא בה לא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד המולח ואחד המעבד.</b> בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ה:) מולח היינו מעבד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המבעיר כל שהוא חייב וכו'.</b> כתב הרמ''ך כל זה לדעת רבי שמעון אבל לדעת רבי יהודה הא איצטריך הבערה גבי בת כהן וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול יותר (מהיזקן) [נ''ל מהנאתן] פטור ובודאי המבעיר קורה אחת משום האפר מקלקל ויש שמפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם, עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>המכבה כו' ואם נתכוין לצרף חייב.</b> כתב הרמ''ך תימה אם צירוף מן התורה היכא מותר לכבות גחלת של מתכת הא הוי פסיק רישיה ובגמרא לא אמרו כ''א אסור אבל לא אמרו חייב ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל''ד.) מפורש בהדיא דצירוף דרבנן הוא, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טלית שאחז בה האור כו'.</b> כתב הרמ''ך רב אלפס לא הביא זה אע''ג דאתיא כת''ק ופסק כת''ק משום דהוי פסיק רישיה וחזינא לאביי דקא לייט על כל פסיק רישיה כגון נר שאחורי הדלת וכגון ההיא דפותח דלת כנגד המדורה וכיון שכן אסור לעשות מחיצה בכלים שודאי מתבקעין דה''ל כלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ניצוץ האש א''נ הרי הוא מכבה ממש לבסוף, ותימה למה התיר זה ונר שעל גבי טבלא אע''ג דהוי פסיק רישיה, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורק מרשות לרשות או המושיט וכו'.</b> כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דבדיוטא אחת חייב שכך היתה הושטת הלויים ותימה למה פשט כל מושיט והלא חכמים מודים בשתי גזוזטראות דזו בצד זו חייב, עכ''ל. ואני אומר שזה מורה על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי רבינו כתב חלוק זה בסוף פי''ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לאדם לטלטל ברה''ר בתוך ד''א וכו' שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא במדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל.</b> בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ח) גופו ג''א ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר''מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו ד' אמות מצומצמות. ופירש רש''י דלר''י הוו מצומצמות ולר''מ הוו מרווחות. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא פירש. ועוד יש לתמוה עליו שכתב שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כר''מ לגבי ר''י. ואפשר שהוא ז''ל מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ד' אמות מצומצמות וכמו שפירשו הרי''ף והרא''ש וס''ל דכיון דאסיקנא בריש עירובין (דף ג':) דבטפחים עצבות משחינן לחומרא ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות ודלא כר' יהודה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא כאן ג' מדות וכו'.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא אלו הג' מדות דכיון דפירש כפשטה הא דאמרי' במס' עירובין (דף נ''א) המעביר ד' אמות ברה''ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן א''כ מה חילוק יש בין ד' אמות לה' אמות אי ד' אמות מותר חמש מותר ואי ה' פטור ד' פטור ולפי ההלכה כל פחות מד' אמות פטור אבל אסור דהכי מסקינן. גם מה שפירש דאינו חייב עד ה' אמות וג' חומשי אמה לא נהיר לן דכיון דחזינן מערי הלויים לא היה לנו לתת פאות כי אם כשהולך בפאות כמו בערי הלויים דלא יהבינן יותר מאלפים אמה כ''א באלכסון העיר אבל אם הולך כנגד העיר לא וכן המעביר מלפניו או מלאחוריו לא יהבינן אלכסון העיר דלא לישתמיט תנא וליתני המעביר ה' אמות וג' חומשי אמה. ותמיהא לן נמי לדבריו א''כ עמוד גבוה י' צריך שיהיה רחב ה' וג' חומשים דתרוייהו חזינן מזה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת ואיהו גופיה כתב פי''ד דתל הגבוה י' ורחבו ד' חייב עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשהיתה ידו למעלה מג' וכו'.</b> כתב הרמ''ך תימה הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע''ג דלא נחה דהא קי''ל דידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע''ג דנחה בארץ. ועוד דר' אבהו (שבת דף ה') דמוקי למתני' בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה ליה מידי אלא איכפל תנא לאשמועינן כל הני אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור דבעינן אפי' בתוך ג' סמוך לארץ שיעקור ויניח ותימה גדול מאין הוציא מ''ש כאן וצ''ע עכ''ל. וכבר כתב ה''ה בזה: ",
+                "<b>כתב</b> עוד הרמ״ך נראה כי הוציא הא מההיא דפרק המצניע (שבת צ״ב) דתירץ התם למטה מג' ולא נהירא דלדעת אביי הוא דאמר הכי אבל לדעת רבא אפי' למטה מג' פטור דידו בתר גופיה גרירא וכ״כ הראב״ד ויש להביא לו סיוע מהא דאמר רבא תוך ג' הנחה על גבי משהו וכי אמר איפוך אכלי הוא דאמר איפוך דקשיא דאביי אדאביי אבל איד לא אמר איפוך והכי אמרי' דרבא אמר בין ביד בין בכלי פטור ואביי אמר בין ביד בין בכלי חייב והכי פירשו רבותי. והרז״ה הלך בשיטת רבינו משה עכ״ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו וכו'.</b> הרי זה כעוקר ומניח ואסור. כתב הרמ''ך מדרבנן אבל מן התורה אינו חייב עד שינוח לגמרי דהא אפילו עומד לפוש חשבינן כמהלך, ובגמרא מפרש בהדיא אבל קלי קלי לא מכל מקום כיון דלית ליה היכרא אתי למעבד עקירה והנחה אבל לא אמר דהוי כעוקר ומניח עכ''ל. ואיני יודע מה מלמדנו שהדברים מבוארים בדברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכח ופשט ידו וכו'.</b> כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דוקא למטה מעשרה אבל למעלה מעשרה לא קנסו. והכי אזלא סוגיא דשמעתא דאין כרמלית (למטה) [למעלה] מעשרה ועוד דקאמר אידי ואידי בלמטה מעשרה עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אי זהו רשות הרבים וכו'.</b> כתב הרב המגיד מ''ש רבינו המדברות והיערים בכלל ר''ה הוא דבר מתמיה וכו' ע''כ בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר וכו'. כתב ה''ר אברהם בנו של רבינו שי''מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה''ר וטעמא דמסתברא הוא, ולענין יערים לא דמי לים ובקעה שהים אין תשמישו נוח כיער והבקעה והאצטוונית וקרן זוית אע''פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים לעצים ולהם דרך עליו כמדבר: ",
+                "<b>ואי זהו רה''י וכו' וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות וכו' אפי' יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה וכו'.</b> לאו למימרא שאם לא הוקף לדירה לא הוי רה''י כלל דהא גרסי' בפ''ק דשבת (דף ז') א''ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו חייב וכתבו רבינו ברפי''ו, אלא היינו לומר שכל שלא הוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתים אסור מדרבנן לטלטל בו אלא בד' ככרמלית אע''פ שהוא רה''י גמור לחייב הזורק לתוכו וכך הם דברי רבינו בפי''ו אבל פה מיירי ברה''י גמורה כלומר שמותר לטלטל בתוכה אפי' מדרבנן ולפיכך כתב שאם הוא רחב הרבה כלומר שהוא יותר מבית סאתים צריך שיהא מוקף לדירה כדי שיהא מותר לטלטל בכולו: ",
+                "<b>ומ''ש כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה.</b> איכא למידק דבפרק בתרא דעירובין (דף ק''א) אמתניתין דלא יעמוד אדם ברה''י ויפתח ברה''ר פריך ורבנן אמר ר''מ רה''ר ומהדרו אינהו כרמלית דאמר רבה בב''ח ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה''ר. ומשמע דהשתא דנעולות בלילה הוי כרמלית י''ל דאה''נ דכי דלתותיה ננעלות בלילה הויא רה''י גמורה אפילו להתיר לטלטל בכולה אם לא היו דרים בה רבים ולא קרי לה כרמלית אלא משום דכיון דדיירי בה רבים הויא לה חצר של רבים שלא עירבו שאסור לטלטל מתוכה לבתים ומבתים לתוכה כשם שאסור לטלטל מכרמלית לבתים ומבתים לכרמלית וכן פירש''י שם. ומשמע לי דהא דבעינן שיהו דלתותיה ננעלות בלילה דוקא בשיש לה שני פתחים זה כנגד זה שנמצא מדינה זו מפולשת משער לשער שאם אין לה אלא פתח אחד מה צורך שינעלו בלילה בלאו הכי הויא רה''י כדין כל חצרות שבעולם דלא מצרכינן שיהו דלתותיהם ננעלות בלילה וכן נראה מדברי רש''י בריש עירובין. ונראה דה''ה נמי אם יש לה כמה פתחים אלא שאינם מכוונים זה כנגד זה דכל שאינו מפולש משער לשער לאו רה''ר הוא והא פשיטא שלא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה אלא כדי להוציאה מדין רה''ר כדאמרינן אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה''ר וכיון דכשאינו מפולש משער לשער לא הוי רה''ר כשאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה בלא נעילת דלתות בלילה הוי רה''י ומה''ט נ''ל עוד דלא מצריכינן דלתותיה נעולות בלילה אלא כשאותו דרך שבתוך העיר המכוון משער לשער יש לו כל דיני רה''ר אבל אם חסר אחד מהם הוי רה''י גמור אע''פ שאין דלתותיה נעולות בלילה: ",
+                "<b>כתב</b> הרמ''ך ואיזה רה''י וכו' עד גמורה. תימה הוא כיון שיש לו ג' מחיצות רה''י גמורה היא בלא לחי והרי מפורש בהדיא אינו צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב עכ''ל: ",
+                "<b>ומ''ש וכן חצר וכו'.</b> נ''ל שהוצרך לכתבם לאשמועינן דסתמם מוקפים הם לדירה וכדפירש''י בפ''ב דעירובין (דף י''ח) אמאי דתנן ר' יהודה אומר עד בית סאתים וכו' אבל אם היה דיר או סהר או חצר או מוקצה אפילו בית חמשה כורין אפי' בית עשרת כורין מותר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור שבכרמלית וכו'.</b> כתב ה''ה ואף זה צ''ע מאין לו לרבינו שלא יהא דינו כמקום פטור וכו' עד וזו הקושיא הקשה עליו הרשב''א. ול''נ דיש לתרץ שדעת רבינו דבכרמלית ליכא מקום פטור משום דמצא מין את מינו ונעור וכמ''ש הר''ן בפ''ק בשם קצת מפרשים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נעץ בגבהו יתד כל שהו וכו' עד בהם.</b> כתב הרמ''ך לא הבנתי פירושו וגירסתו לא מצאתי כן עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>חורי רה''ר וכו'.</b> וכתב הרשב''א ומהו שיקרא חור רה''ר, טעות סופר הוא וצריך להגיה ומהו שיקרא חור רה''י: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן וכו'.</b> בפ''ק דעירובין (דף י''ב) ת''ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא''כ יש לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בד''א שפרצתו יותר מעשרה אבל עשרה א''צ כלום ובגמרא ומימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במילואה למקום האסור לה הב''ע דאית ביה גידודי. ודברי רבינו נוטים לדברי רשב''ם שכתבו התוספות שפירוש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו גידודים גבוהים עשרה בשפת הים ואותם הגידודים מתירים לטלטל בחצר אבל למלאת מן הים לחצר אסור דמקום המים נפרץ במילואו לים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ''ש רבינו שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים.</b> כ''כ הרי''ף שצריך כדי שתחלק בין המים שברשות הרבים למים שברשות היחיד כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכה לחלק בין רשותו לרשות חבירו. והטעם משום דס''ל דהלכה כרב יהודה דאמר (עירובין דף פ''ו) גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו מים בשבת אא''כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בש''א מלמטה ובה''א מלמעלה למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים. ומפרש בגמרא אהא דא''ר יהודה למעלה למעלה מן המים צריך שישקע במים ראשי קנים טפח: ",
+                "<b>ומה שכתב ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים.</b> וטעמו מדאמרי' התם בגמרא אהא דאמר ר''י למטה למטה מן המים דצריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, ומשמע ליה ז''ל דה''ה למחיצת אמת המים העוברת בחצר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ימלא מן הספינה וכו'.</b> כתב הרמ''ך תמיהה לן היאך סתם דבריו ובמסכת עירובין (דף פ''ז ב') מפרש בהדיא גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אלא א''כ עשו לה מחיצה עשרה, ומשום האי קושיא מפרש רבינו יעקב דהאי מימרא דרב הונא בעושה מקום ארבע מן הנקב שבאמצע הגזוזטרא קאמר אבל הגזוזטרא רחבה ארבע אמות שהם כ''ד טפחים וישאר מכל צד עשרה טפחים עכ''ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שהוקף וכו'.</b> עד שפי תקרה יורד וסותם. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דעביד כארזלא דאי עביד כאכסדרה ד''ה מותר ובעביד כארזלא הלכה כדברי המיקל עכ''ל: ",
+                "<b>נפרץ במלואו לחצר עד שאין אויר החצר מתירו.</b> כתב הרמ''ך לא ידעתי ליישב דברי רבינו לפי הגרסא הכתובה בספרינו דאקשי בגמרא וכי אויר המותר אוסר ונפרצה החצר כנגדו אין כתוב בספרנו ורש''י ל''ג ליה ואם כדבריו כן הוא דבקרפף יותר מבית סאתים מאי מקשי בגמרא והא איכא מקום מחיצות וכו' וצ''ע מ''ך: "
+            ],
+            [
+                "<b>בנה בו עמוד בצד הכותל וכו'. עד פחות מג' אינו מיעוט.</b> כתב הרמ''ך כל מ''ש כאן לא הלך בשיטת הגירסא הכתובה בספרינו דמועיל ואינו מועיל כתוב בספרינו וכן ראוי לפרש ופירושו וגרסתו לא הבנתי. גם מה שכתב שאם בנה עמוד בצד הכותל בפחות מג' לא הוי מיעוט לא הבנתי דהא אפילו טח פניה בטיט ואינו יכול לעמוד בפניו אמרינן דהוי מיעוטא וצ''ע, עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת.</b> כתבו הגהות הנה לא הזכיר המחבר הא דאמר ר''ל צורת פתח שאמרו צריכה היכר ציר וכן הרי''ף דלגו וע''כ כתב הר''מ וכו', ונראה ליה לפרש הא דגרסינן בגמרא אשכחיה רב אחא לתלמידוי דרב אשי אמר להו תני מר מידי בצורת פתח פירוש וכי הוא מצריך היכר ציר או לא אמרו ליה ולא כלום כלומר לא תוסיף מאומה על צורת פתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותו לא וכן הביא מן הברייתא שלא הזכירה היכר ציר וכתב הריב''ש אין צריך היכר ציר וכמו שפסקו הרי''ף והרא''ש והרמב''ם וראוי לסמוך עליהם אף על פי שיש חולקים: "
+            ],
+            [
+                "<b>וצורת פתח שעשה אותו מן הצד וכו'.</b> אף על פי שהרי''ף ורבינו לא פירשו מן הצד כפירוש רש''י מכל מקום לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר קנה העליון לשני הקנים מצידיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן משמע על גביהן ולא מצדיהן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לעשות מחיצה של בני אדם וכו' ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו.</b> נראה שלמד כן מדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ד:) הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בני אדם נגדינהו שמואל אמר אם אמרו שלא מדעת יאמרו לדעת. ומפרש רבינו דהנהו דאעילו מיא הם העמידו מחיצת האנשים ומש''ה קרי לה לדעת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והיאך מתירין מבוי מפולש וכו'.</b> פסק כרב דאמר פ''ק דעירובין (דף ו':) הלכה כת''ק דאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה''ר צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וכן פסק הרי''ף. וכתב הריב''ש בתשובה שמפולש לכרמלית הוי כמפולש לרה''ר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה וכו'.</b> כתב ה''ה העולה מכלל ההלכות הוא כדעת רבינו. משמע שעל הלכות הרי''ף הוא אומר, ולא דק שהרי''ף לא כתב אלא מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרץ חצר כנגדו לרה''ר חצר מותר ומבוי אסור ולא כתב שום חילוק בזה והוא עצמו כתב גבי נפרץ המבוי במילואו לחצר שההלכות לא הזכירו הסוגיא שלמעלה מזו וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>אין המבוי ניתר בלחי או קורה כו'.</b> נראה שלדעת רבינו היינו טעמא משום דכל שיש בו פחות מכן אינו דומה אלא לחצר וכ''כ הרשב''א בתשובה שהטעם שאמרו אין מבוי ניתר בלחי או קורה אא''כ בתים וחצרות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בני אדם להשתמש בהם בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות, וכן הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכן דיוריהם מועטים והם משתמשים בהם יותר שאינם בושים כ''כ לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ומחיצה כל דהו סגי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מבוי שאין ברחבו ג' טפחים וכו'.</b> נראה שאע''פ שבתוכו רחב כמה אם אין בפתחו שלשה טפחים אינו צריך כלום דחשיב כסתום: ",
+                "<b>מבוי שהכשירו בקורה וכו'.</b> כתב הרמ״ך זה תימה דבגמרא (עירובין י״א:) מסיק אליבא דב״ה דמשתים הוא דמיחייב לזרוק והוא אמר דאפילו בשלשה הזורק לתוכו פטור כיון דהכשירו בקורה ואי מוקים לה בשפתוחה לרה״ר דחשבינן לה ככרמלית אפילו יש לה ג' מחיצות כמ״ש בפי״ד א״כ יהא אסור לטלטל שלא באו חכמים להקל כשתקנו עירובין אלא להחמיר כדאמרינן (שם י״ב:) וכי כבר עושה אותה רה״י וצ״ע. וע״כ משוינן חילוק בין פתוח לרה״ר לפתוח לכרמלית דבפרק כל גגות (עירובין צ״ד) אמרינן בחצר שנפרצה לרה״ר דלרבנן המטלטל מתוכה לרה״ר פטור נמצא שאע״פ שיש לו ג' מחיצות נקרא כרמלית ובפ״ק אמרינן דלזרוק משתים הוא דמיחייב אלמא דרה״י הוא בשתי מחיצות ע״כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו'.</b> כתב הרשב''א בתשובה ר''ח פסק הלכה כשמואל (עירובין ו':) מדשקלו וטרו אמוראי אליביה אי צריך לנעול או לא וכן נראה כדבריו מדאמרינן לימא קסבר ר' נחמן דלטעמיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד וההיא דרב (שם ח':) דמבוי העשוי כנדל מסתבר לי דאינה ראיה כ''כ דדילמא צדו אחד פתוח לכרמלית הוה דבכי הא ודאי כ''ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך וכן פסק הרמב''ם כחנניה דמצריך דלת וראויות לינעל אע''פ שאין ננעלות, אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שני דלתות שכתב בפרק י''ז שני כתלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו' הנה שהרב ז''ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשים לרה''ר אלא משום הא דר' יוחנן הא לא דר' יוחנן ברייתא ברה''ר גמורה כפשוטה. ואיהו ז''ל סבר שאין הלכה כר''י אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפ' פסין (שם כ' כ''ב) דאמר כאן הודיעוך כחן של מחיצות כאן הודיעוך וס''ל והילכך אפילו לרה''ר מערבא ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן וכו' אלא שאני תמה היאך הצריך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי או קורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ודלת מכאן ואפשר דהא לתירוצא לדחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תיקשי לדחנניא דאילו לדחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי או קורה מכאן ודלתות דקאמרי רשויות בעלמא ודלתות דעלמא קאמרי ומשום דבעי לאקשויי אדר''י דאמר ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות וצ''ע. ועוד צל''ע במה שפסק דרה''ר גמורה מערבא בלא נעילת דלתות כפשטא דברייתא דהא משמע לקמן (שם ז') דבמבואות המפולשים לרה''ר וסרטיא פליגי מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה מחלוקת בסרטיא וסרטיא מכאן וכו' דאלמא לאו ברה''ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשים לסרטיא מכאן ומכאן והרי''ף פסק כן כר''י ומתניתא לאו ברה''ר גמורה והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דשמואל נ''ל ראיה גמורה וכמו שכתבתי ואולי מ''ש שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרה''ר וכן נראה ממ''ש בפ''א דעירובין מדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה כולה רה''י היא זהו דין תורה עכ''ל אלמא נעולות בעינן כר' יוחנן עכ''ל הרשב''א: "
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לטלטל במבוי תחת הקורה וכו'.</b> כתב ה''ה שכדברי רבינו נראה מן ההלכות. ואני אומר שמדקדוק דברי הרי''ף נראה שאינם אלא כמו שפירשם הרא''ש שכתב והלכתא מותר להשתמש תחת קורת המבוי ובין לחיים נמי מותר כרבא והני מילי דפתוח לרה''ר אבל פתוח לכרמלית לא, משמע דלא קאי הנ''מ אלא אבין לחיים דאי לא כן הכי הל''ל והלכתא מותר תחת הקורה ובין לחיים כרבא והנ''מ דפתוח לרה''ר וכו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן רוחב הקורה אין פחות טפח.</b> אע''ג דבפ''ק דעירובין (דף י''ד) גבי שתי קורות המתאימות קתני אם מקבלות אריח טפח ומחצה אין צריך להביא קורה אחרת. כתב רבינו אין פחות מטפח משום דאמאי דתנן בההוא פרקא הקורה שאמרו רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג' טפחים דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לאורכו פריך טפח טפח ומחצה בעי ומשני כיון דרחבה לקבל טפח אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש בה ציור וכיור וכו'.</b> בגמרא (עירובין י''א) איבעיא לן אי מהניא לרחב יותר מעשר ולא איפשיטא ואף על גב דמידי דרבנן הוא נקטי לה הפוסקים לחומרא משום דמסתברא טעמא לאיסורא כמ''ש הרא''ש דאמלתרא מהניא בגבוה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וזהו דעת רבינו שלא הזכיר אמלתרא ברחבה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפרץ המבוי במילואו לחצר וכו'.</b> כתב ה''ה שם גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו' ובהלכות ומבוי אסור משום דה''ל מבוי המפולש לרה''ר וזהו דרך רבינו ולא הזכירו כלל מסוגיא שהיא למעלה מזו שהיא מחלקת בין עירבו ללא עירבו ובתנאים אחרים עכ''ל. ותמהני עליו שנראה מפשט לשונו שגם רבינו לא הזכיר התנאים האחרים והא ליתא שכבר הזכירם בראש הפרק גבי מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה ומה שלא חילק בין עירבו ללא עירבו הוא מפני שאין אותו פרק מקום דין חצר ומבוי אם אוסרים זה על זה אם לא וממ''ש בהלכות עירובין הוא נלמד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שתי קורות המתאימות וכו'. היתה א' למטה וא' למעלה וכו'.</b> כתב ה''ה מתוך דברי רבינו נראה שכל שהן תוך כ' אמה ולמעלה מעשרה וכו' וק''ל בזה וכו' עד וצ''ע. נראה שהוא מפרש ז''ל מ''ש רבינו ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים במרחק משך דוקא קאמר כדמשמע סיפא דלישניה וע''כ הקשה עליו מדאותביה מהאי ברייתא לרבא דאמר כי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ושני תריץ ואימא הכי ובלבד שלא תהא תחתונה למטה וכו'. ואני אומר שאפשר לדחוק ולומר שבכלל מ''ש ולא יהיה ביניהם ג' טפחים הוא שגם במרחק הגובה לא יהיה יותר מג' ואם זאת היתה כוונתו יפה עשה שפסקה כיון דלא קאמר ר''י בר' יהודה רואין אלא בפחות מג' ליכא מאן דפליג בהא ואע''ג דאביי אמר בפ''ק דעירובין (דף י''ד) דר''י בר' יהודה סבר לה בהא כאבוה דאית ליה רואין נקטינן כרבא דפרק הישן דאוקמה בפחות משלשה ואם נפשך לומר שלא נתכוון אלא למרחק המשך ולא למרחק הגובה אכתי איכא למימר דשפיר פסק כר''י ב''י דאע''ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קי''ל כאבוה שאני התם שהקורה פסולה מחמת עצמה שהיא של קש או של קנים הילכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת אבל בדר''י בר''י שאין פיסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית והא דאוקימנא לה בפרק שני דסוכה (שם כ''ב) בפחות מג' לרווחא דמילתא הוא דתריץ הכי אבל הוה אפשר ליה לתרוצי דכי אמר רבא דלא אמרינן חבוט רמי אלא ביש בגגה טפח ה''מ כשהוא צריך לאהל כגון גבי סוכה או גבי טומאה אבל כשאינו צריך אלא להיכר בעלמא כגון גבי קורה אפילו אין בו אמרינן ביה חבוט רמי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית או חצר אחר שנפרץ וכו'.</b> כתב ה''ה פירש''י בשיפוע וכו' ויש מי שפי' בהפך וכו' וכוונת רבינו אינה מבוארת עכ''ל. ול''נ בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בשתי רוחות כדברי רש''י אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכמ''ש הרי''ף בפ''ק דעירובין, ומדכתב שנפרץ קרן זוית שלה וע''ז כתב והוא שלא תהיה באלכסון נראה עוד דקרן זוית לאו היינו אלכסון כפי' התוס' שהרי על שהפרצה היא בקרן זוית כתב שאם היתה קורה מלמעלה לאורך הפרצה מותר והוא שלא תהיה הקורה באלכסון ולפירושם כיון שהפרצה היא בקרן זוית א''א להיות קורה לאורך הפרצה כי אם בקרן זוית דסתם חצר אינו מקורה, גם אינו כיש מי שפירש שכתב ה''ה שהרי גם אחצר נמי קאי כדכתב בהדיא ודברי דיש מי שפירש לא שייכי אלא בבית ומה''ט נמי יש להוכיח מטעם אחר שאינו מפרש כפירש''י דא''כ הל''ל והוא שלא יהיה הקירוי באלכסון דבקורה לא שייכי דברי רש''י, אלא נראה לי שהוא מפרש דקירוי באלכסון היינו שהקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'.</b> וכתב ה''ה ותירצו כדי נסבא ומפרש רבינו לחנם ובלא אמת לקחה תנא דברייתא וכו'. ויש לתמוה דא''כ תני שיקרא משום איידי וכן לא יעשה. ויותר נכון לומר שגרסא אחרת היתה לו לרבינו בגמ': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכר והכסת אם היו רכים ודקים וכו'.</b> בס''פ חבית (שבת קמ''ו:) בי סדיא רב אסר וכו' עיין במ''מ. ובתר הכי מסיק הגמ' דרב ושמואל לא פליגי כלל דבמיצעי נמי שרי רב. ופירש''י לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת. ומשמע בגמ' דלענין להביאו דרך רה''ר כשהוא מעוטף בו אתמר וכן פירש''י וכך הם דברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>המתעטף בטליתו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית מקופלת: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו.</b> משמע דאפילו במקופל ומונח על כתפו שרי דבגונא דחייב בטלית התיר בסודר וטעמא משום דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ודלא כרבינו ירוחם שכתב מותר לצאת בסודר המעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור: ",
+                "<b>ומה שכתב וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש דהא דא''ר יוחנן האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו היינו לומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו וכל שהיא רחבה אע''פ שלא כיסה בה ראשו ורובו שרי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו'.</b> כתב הר''ן בפרק קמא דע''ז ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. וראיתי מי שתירץ דכיון דאיסור נסיוני היכא דמתרמי דמזבן לה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק כ''כ לא חששו. ואפשר שלזה כיון הרמב''ם שכתב גבי איסור מכירה גזירת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמ''ד דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי''ל דמחמר פטור כדאיתא בפ' מי שהחשיך כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה''נ לא חיישינן בלאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה''נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי לאו גרידא עכ''ל וגם הריב''ש בתשובה כתב שזה דעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי וכו' לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מד''א.</b> שם בגמרא (שבת קנ''ג:) אין עמו לא נכרי ולא חש''ו מאי א''ר יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכה פחות פחות מד''א ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ד''א ברה''ר. וכתבוה הרי''ף והרא''ש להא דר' יצחק משמע דס''ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה היינו היכא דאיכא חד מהני אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאל''כ מאחר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ד''א ברה''ר. והכי משמע מדבעינן בגמרא אין שם לא נכרי ולא חש''ו מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שר' יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי וכ''נ ממ''ש רש''י גבי הא דאמרינן בו ביום גדשו סאה וזה דעת רבינו שפסקה להא דר''י: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ''ש רבינו ואף מציאה שבאת לידו מהלך בה פחות פחות מד''א אבל קודם שתבוא לידו וכו' ואם לאו מוליכה פחות פחות מד''א.</b> נשאל רבינו מחכמי לוניל דבגמרא לא משמע הכי והשיב להם כמ''ש ה''ה והרמ''ה השיג על תשובתו וכבר כתבתי בפ''ז מה שכתב הרמב''ן להליץ בעד רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשים המשחקות באגוזים וכו'.</b> כתב רבינו ירוחם לדברי הפוסקים כרבה מותר לשחוק באגוזים ע''ג מחצלת דליכא אשוויי גומות וכ''כ הרמב''ם ולא גזרינן שמא ישחוק בהם ע''ג קרקע דא''כ הויא גזירה לגזירה עכ''ל. ואני לא מצאתי כן בדברי רבינו בפירוש אבל יש לדקדק ממ''ש בסמוך שהתיר לכבד קרקע המרוצף ולא גזר אטו שאינו מרוצף: ",
+                "<b>וממ''ש</b> רבינו שטעם האיסור הוא משום אשוויי גומות וכן ממה שכתב בסמוך שמותר למלאת בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו ובפ' כ''ד גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא שמא יטול צרור ויזרוק ד' אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבה (עירובין ק''ד) דאמר לא אסרו אלא קול של שיר ובהדיא כתב בפכ''ג שאסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע הא קול שאינו של שיר מותר: ",
+                "<b>ואסור לכבד את הקרקע וכו'.</b> כתב הריב''ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא''כ לא ה''ל לומר שמא וא''כ הוא תמה למה אסרו דהא קי''ל כר''ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג''כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל''כ לא היה צ''ל שהרי אינו מתכוין לכך ואם ר''ל שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכוונה וילמד דבר מעניינו ממ''ש בפרק ההוא בסמוך לזה אבל בריבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוון לכך א''כ נראה מדבריו שבכיבוד הוא מכוין לכך וא''כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכיבוד א''כ לכ''ע אסור ועוד שלא נאמרה גזירה זו אלא באוצר כדאמרינן בפ' מפנין (שבת קכ''ו קכ''ז) ובלבד שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות שכן דרך מכבדי אוצר לפנותם מפני האורחים ועוד דא''כ טעמא דרבנן בכיבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם בריבוץ וא''כ מהו זה שאמרו בשילהי אותה סוגיא (שם צ''ה) והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה ומה ענין גזירה זו לדר''ש. ונראה שהיתה כוונת הרב ז''ל לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו ואע''פ שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא מ''מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשיבא כוונה לענין השואת גומות אבל בריבוץ אינו מכוון ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה אריבוץ בלחוד קאי אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כוונת הרב ז''ל בזה אבל כל הפוסקים שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה עכ''ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אסור לשאוב מן הבור בגלגל וכו'.</b> כתב ה''ה ומדברי אמימר כתב רבינו שבור שבחצר מותר וע''כ לא חזר ואסר אמימר אלא באותם שבחוץ שהיו שואבים מהם וממלאים בריכות וחריצין ושורים בהם פשתן עכ''ל. ול''נ דבחוץ לחצר נמי שרי רבינו כל היכא שאין סמוך גנה וחורבה ולא בריכות לשרות פשתן אלא דרבינו מילתא פסיקתא נקט דסתם בור שבחצר אין דרך למלאות ממנו לשום דבר מאלו ותדע שאם היתה גנה בחצר מי לא חייש רבינו שמא ימלא לה אלא ודאי כדאמרן שלא דבר אלא בהווה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה''ז תולדת טוחן וחייב.</b> ובפ''ח כתב רבינו המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה. נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע''ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה''ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתני' דפ' מי שהחשיך נקט: ",
+                "<b>כתב</b> הרשב''א שנשאל אם מותר לפרר פירורי לחם לפני התרנגולים בשבת אם יש לחוש לאיסור טחינה כמו בפרים סילקא ואם באנו לומר דשלא לצורך היום קאמר אלא כדי לבשלו בערב כמ''ש הרמב''ם בפכ''א צ''ע אי טוחן ממש קאמר איך נתיר מלאכה דאורייתא מפני עוף ובהמה והשיב מסתברא דהא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אף לבו ביום לאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב] הא לאוכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרי' פ' כלל גדול (שבת ע''ד) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין אע''פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר והכי נמי דכוותיה ולפיכך אף לפרר לפני התרנגולים שמזונותם עליך להאכילם מיד מותר דשוויי אוכלא משוינן עכ''ל: ",
+                "<b>לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין וכו'.</b> כתוב בתשובת הרשב''א ששאלו השואל הלא עיקר טחינה בפירות וחרובין עצמן פירות הן והיאך כתב לפי שנראה כטוחן ועוד דבפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה) משמע דטעמא דאין מרסקין משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן וכרב יהודה דקי''ל כוותיה. והשיב לו כל מה שהקשית על הרמב''ם הדין עמך לפי דעתי עכ''ל. ול''נ דמשום טעמא דמיטרח באוכלא לא סגי אלא לשחת וחרובין שהם רכים אבל לקשים דלית בהו משום מיטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן רבינו טעם משום טוחן דה''ט שייך אף בקשים ואע''ג דבגמרא אסיקנא לרב הונא בקשים מדאסרה מתניתין לרסק שחת וחרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ולא שני דטעמא משום טוחן היינו משום דמשמע ליה לגמרא דבההוא פירקא לאו בדיני טוחן עסיק תנא אלא בדיני מיטרח באוכלא או שוויי אוכלא וכדקתני רישא מתירין פקיעי עמיר: ",
+                "<b>אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים.</b> בפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה:) אמרינן דלרב יהודה דקי''ל כוותיה וסבר דמיטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן צריך לאוקמי הא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת לה בבשר פילי א''נ בגורייתא זוטרי ופירש רש''י א''נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם ותמה ה''ה על רבינו למה לא כתב דהא דשרי לחתך את הנבלה לפני הכלבים דוקא בנבלה הקשה שא''א להם לאכלה בלא חתיכה דאוכלא משוינן אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן. ואני אומר שאפשר לומר שסמך על מה שכתב בסמוך דמיטרח באוכלא לא טרחינן דממילא משמע דלא שרי אלא בדלועין ונבילה הקשים ואע''פ שרבינו לא כתב בהדיא דמיטרח באוכלא לא טרחינן כיון דבמ''ש אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם צריך לפרש משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן הוי כאילו כתבו בהדיא: ",
+                "<b>ועל</b> מ''ש לפי שאין טחינה בפירות כתב ה''ה שבקצת נוסחאות כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב שלא הבין אחת משתיהן אבל זו שגורסין אלא נראית יותר ולא פירש מפני מה נראית לו יותר. ונראה לי שטעמו מפני שהנוסחא שאין כתוב בה אלא א''א להעמידה כלל דהיכי קאמר שאין טחינה בפירות והא שחת וחרובין פירות נינהו וקא אסר לחתכם משום דנראה כטוחן ואין לומר דה''ק מ''ט שחת וחרובין אינו אסור לחתכם אלא מפני שנראה כטוחן אבל אינו חייב מפני שאין טחינה בפירות דא''כ לא ה''ל להפסיק ביניהם באבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו' לפיכך נראה לו לה''ה שעיקר הנוסחא שאין טחינה אלא בפירות כלומר ומש''ה אסור לרסק שחת וחרובין דפירות נינהו אבל דלועין ונבלה מותר לחתכם דלאו פירות נינהו הילכך לא מיחזי כטוחן אלא שקשה לו דדלועין נמי פירי נינהו ולא גרעי מירק ומפני כך כתב שלא הבין אחת מהנוסחאות. ול''נ דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין כדפרישית ואע''פ שהפסיק ביניהם דמחתכין את הדלועין איכא למימר דבתר דסיים כל הני דיני אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק שחת וחרובין: ",
+                "<b>ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה וכו'.</b> בפ' מי שהחשיך (שבת קנ''ה) תנן מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין. ופירש''י פקיעי עמיר קשין של שבלים שאגדן מתירין אותם שיהו נוחים לבהמה לאוכלם. מפספסין שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפים לה לאוכלם שכשהם דחוקים מתחממים ואינה מריחה הריח כ''כ וקצה בהם. ובגמרא א''ר הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזא והכא קאמר מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מ''ט דרב הונא קסבר למטרח באוכלא טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן. ופירש רש''י הן הן פקיעין הן הן כיפין כולם קשים של שבלים הן מיהו פקיעין שאינם קשורים אלא בשני ראשים כיפין שלשה זירין דארזא ענפים לחים של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחים ראויים לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרין זירין תלתא כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא את הזירין לפספוסי אלא להתיר אמר רבא מ''ט דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן ופירש''י הן הן פקיעין הן הן זירין שתיהם בקשין של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא את הזירין אפספוס קאי וה''ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלין ופספוס לתענוג בעלמא הוא ומיטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אגדיהן בפקיעין דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא ואיתותב רב הונא וסליק בקשיא וקם לה הלכתא כרב יהודה. ובקצת נוסחי הרי''ף כתוב בסברת ר''י אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וכתב הר''ן דטעמא מפני שכיון שקשור בשלשה מקומות הוי טירחא יתירא ואסור אבל רש''י גורס כמ''ש בתחלה וכן גרסת רבינו לפי דעתי ואע''פ שכתב ה''ה שא''א ליישב דברי רבינו לא כאוקימתא דרב הונא ולא כאוקימתא דר''י לא נהירא שאפשר ליישב ולומר שרבינו מפרש דלרב הונא פקיעין וכיפין תרווייהו אלומות גדולות נינהו אלא דפקיעין קשורין בשני ראשים וכיפין בג' ראשים וזירין הן אלומות קטנות שדומות לענפי האילן הרכים והיינו דקאמר זרין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין ואע''ג דבלאו התרה לא חזו לאכילה גמורה כיון דחזו לאכילה קצת שפיר דמי למיטרח בהו דלא מיתסר למיטרח אלא במידי דלא חזי לאכילה כלל דוקא דשוויי אוכלא לא משוינן וזירין שהם אלומות קטנות כיון דבלא התרה כלל חזו לאכילה גמורה אסור להתירם משום דהוי טירחא שלא לצורך כלל ולפ''ז טעמא דרב חסדא לא קאי אזירין ורב יהודה סבר דפקיעין וזירין תרוייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשים וזירין קשורים בג' וכיפין הם אלומות קטנות כענפי האילן שהם רכים והיינו דאמר כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורות בשני ראשים אבל פספוסי לא כיון דבלאו הכי חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו הוי פספוס דידהו טירחא יתירא. וכיפין שהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספסינן משום דלית בהו טירחא יתירא אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספוסי ואע''ג דאתי בק''ו מפקיעין ושאינם קשורים אלא שני קשרים ואפ''ה אין מפספסין מ''מ איצטריך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע''ג דטירחא גדולה היא שהם קשורים ג' קשרים דכיון דאם אינו מתירם לא חזו לאכילה מיטרח טרחא יתירא כדי לשוויי אוכלא טרחינן וקי''ל כר''י ולפיכך סתם וכתב דאלומות קטנות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו'.</b> בפ''ב דע''ז (דף כ''ח) תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם איכא דאמרי בסם אבל לא ביד מ''ט מיזרף זריף. וכתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כלישנא קמא דבסם אסור וכן כתב הר''ן. וק''ל מנ''ל לרבינו למישרי בכלי ועוד קשה היאך כתב שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותם בסמנים דמשמע שאין דרך לעשותם בסמנים ובגמ' משמע שדרך העולם לעשותם בסמנים מדאיצטריך לומר אבל לא בסם ועוד למה לא כתב רבינו בהדיא אבל לא בסם. לפיכך נ''ל שגורס בכלי במקום בסם וה''ג תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי א''ד ביד אבל לא בכלי מ''ט מיזרף זריף ופסק כלישנא קמא דמיקל משום דמידי דרבנן הוא ולקולא וסובר שאין דרך להעלותם בסם ומש''ה ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סמנים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין וכו'.</b> בפרק כירה (שבת דף מ''א) תנן מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ובגמרא מאי קאמר אמר אביי ה''ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ת''ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב''ש ב''ה אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר בד''א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ור''ש בן מנסיא אוסר א''ר נחמן הלכה כר''ש בן מנסיא סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי א''ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר ר''נ הלכה כר''ש בן מנסיא אלא בשבת רחיצה בחמים ליכא מי סברת ר''ש אסיפא קאי ארישא קאי וב''ה מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ור''ש אוסר צונן לתוך חמין לימא ר''ש בן מנסיא דאמר כב''ש ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמיא מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. ופרש''י חמין לתוך צונן דקא סבר תתאה גבר ואין המים מרתיחין את הצונן אלא מפשירין. ולא צונן לתוך חמין שהתחתונים מרתיחין את העליונים דתתאה גבר. בכוס דלשתיה בעי להו ולא ניחא ליה שיוחמו ועוד דכלי שני הוא אוסר אפילו חמין לתוך צונן. ספל הרי הוא כאמבטי ואע''ג דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיוחמו הרבה וגזרינן. מי סברת ר''ש אסיפא קאי דלא שרי ת''ק אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן. ארישא קאי לשתיה וצונן לתוך חמין דשרו ב''ה אסר. וכתב הרי''ף ומסקנא דשמעתין דהלכה כב''ה דקאמר א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לאבא דלא קפיד מדתני ר''ח וכו' ואעפ''י שיש חולקים על הרי''ף ופוסקים כר''ש בן מנסיא דפסק ר''נ כוותיה כבר נתן הרא''ש טעם לשבח לסברת הרי''ף וכן דעת רבינו. וכך פירוש דבריו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנים לה מים צונן אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן כדברי ב''ה: ",
+                "<b>ומ''ש מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו'</b> היינו מתניתין שכתבתי בסמוך וכדאוקמה אביי דה''ק ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר''ש דקי''ל כוותיה שרי. ",
+                "<b>ומ''ש ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון</b> הוא כב''ה דשרי בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בכוס שהוא כלי שני. ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהיו הצונן מרובים כדאוקי אביי מתניתין דהכא קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ולפיכך נ''ל דרבינו סבר דלא נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דה''ק מיחם שפינה מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ואע''ג דמצרף לית לן בה דמתניתין מני ר''ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כר' יהודה דלא קיי''ל כוותיה ומאי דאתקיף אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני אינו כדאי לדחות אוקימתיה דכמה משניות מוקמינן להו בענין יותר רחוק מזה ואביי נמי לאו למדחייה אתא אלא לתרוצי שפיר טפי לישנא דמתניתין דבדוקא קתני שפינהו דהיינו שפינהו למיחם עצמו ומדקתני מיחם שפינהו ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים אלמא בשפינה ממנו מים לעולם אסור ומש''ה איצטריך לאוקמי מתניתין כר''י אע''ג דלא קי''ל כוותיה הילכך לאוקמי מתני' דמאי פינהו שפינה ממנו כדאוקי רב אדא דהוי אליבא דהלכתא עדיף טפי ועוד דהא רב דאמר ל''ש אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ע''כ כרב אדא משמע ליה וכדפירש''י ושמואל דאמר אפילו שיעור לצרף מסתמא לא פליג ארב באוקמתא דמתניתין ואע''ג שבפירוש המשנה כתב רבינו כאוקמתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחיבור שחזר ממ''ש בפירוש המשנה ועוד שאפילו נאמר שפירוש המשנה כאוקמתא דאביי כיון דאתיא דלא כר''ש לית הלכתא כוותה. והשתא לפי דבריו פה לא נצטרך לומר דהאי אמבטי הוי כלי שני ולא הוי כאידך אמבטי דאיתא בההוא פרקא דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי כדברי התוס' וגם לא נצטרך לחלק בין אמבטי שהוא כלי ראשון לשאר כלי ראשון כדברי הר''ן דאמבטי ודאי כלי ראשון ודין כל כלי ראשון שוה לו דלא שרי אלא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דמתניתין דמיחם שפינהו לא בפינהו מיירי כלומר ועדיין יש בו מים חמין דכל כה''ג אסור לתת לתוכו צונן כלל דהיינו אמבטי אלא בשפינה ממנו מים מיירי ולאשמועינן דאע''ג דמצרף לית לן ",
+                "<b>בה ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ</b> נ''ל לפי זה דלאו דוקא של מרחץ אלא משום דברייתא תני אמבטי נקט אמבטי אבל הוא הדין לכל כלי ראשון וזהו שכתב אח''כ ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה הרי דבכל כלי ראשון אסור ואפילו אינו עשוי לרחיצה כאמבטי שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה דמיחם שפינה ממנו מים חמין ואין לומר שמה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון בנותן צונן מועטין לתוך חמין מרובין דוקא אבל צונן מרובין אה''נ דשרי אפילו בכלי ראשון ולא הוצרך רבינו לכתבו משום דדבר פשוט הוא דמ''מ ה''ל לכתבו כדי לאשמועינן דלא גזרינן ביה ועוד כיון דמתני' אתיא לאשמועינן הא מילתא אליבא דאביי לא ה''ל להשמיטו. ומיהו אפשר שסמך על מ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטין מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובין שרי. ודבר ברור הוא שמ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכלי ראשון נמי שרי. והרב המגיד כתב מיחם שפינה ממנו מים שם אוקמתא על המשנה ואע''פ שנדחית ראיה זו שם הדין דין אמת הוא עכ''ל. נראה מדבריו שתופס דברי רב אדא לדחויים וא''כ למה לו לומר שאע''פ שנדחו דבריו הדין דין אמת הוא תיפוק ליה משום דלאביי נמי דאמר דמתניתין אסרה הא אמר דהיינו לר' יהודה אבל לר''ש דקי''ל כוותיה מישרי שרי ועוד אי ס''ל לרבינו כאביי למה השמיט דין מיחם שפינהו מעל האור שמותר לתת לתוכו מים אלא ודאי כמ''ש עיקר. עוד כתב הרב המגיד גבי אמבטי של מרחץ והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ עכ''ל. ולפי דבריו בשאר כלי ראשון דלאו לרחיצה מותר ליתן צונן לתוך חמין לרבינו. וקשה שהרי כתב אח''כ מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון משמע דבכל כלי ראשון אסור אע''ג דלאו לרחיצה הילכך כמו שכתבתי עיקר. ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, נראה דמלאה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא דכיון דטעמא מפני שהוא כלי ראשון אפילו אינה מלאה נמי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן לא יעשה מי מלח עזין וכו' מפני שנראה כעושה מורייס.</b> נראה שטעמו משום דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשים אסור ומי מלח עזין דאסרינן אפילו במועטים דאי במרובין דוקא מאי איריא עזין אפילו אינן עזין נמי וכ''כ הר''ן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי.</b> מדברי תרומת הדשן נראה דלאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דברי רבינו אלא בכף נמי שרי והוא שלא יטרוף בכח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי מטהרות זו ע''ג זו וכו'.</b> תוספתא דעירובין פ''ח. איכא למידק אמאי לא חייש ברישא שמא יסחוט כיון שהפקק שרוי במים ותו במציעתא אמאי לא חיישינן שמא יסחוט כדחיישינן בסיפא, ונ''ל דברישא שכוונתו להשיק שתי מטהרות אלו כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחוק הפקק בנקב דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דאם כן תפסוק השקתן והיינו דקתני שהרי דעתו שיצאו המים ובמציעתא אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה הילכך לא חיישינן שיסחטנו אבל בסיפא שפקק כדי שירדו המים לבור מקפיד אפילו על מעט מים שלא ילכו חוץ לבור ולפיכך הוא דוחק הפקק וחיישינן שמא יסחטנו כשהוא דוחקו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת.</b> עיין במה שכתבתי בר''פ כ''א גבי נשים המשחקות באגוזים: ",
+                "<b>אפילו להכות באצבע וכו' או אחת כנגד אחת וכו' אסור.</b> אין להקשות על זה מדתנן בפרק קמא דיומא (דף י''ט:) שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולספק כלאחר יד מותר.</b> כתב כן מדאמרי' בירושלמי רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהא איתחבור ביומוי דרבי והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר''מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי קליה אמר מי זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו שמע ר''מ קליה דרבי וערק. וכתב הרי''ף דמשמע דלר''מ אסור לטפח כלאחר יד אעפ''כ פסק כר' יונה דבתרא הוא דס''ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון. וסמ''ג כתב דיש לסמוך על דברי רבי משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה. ואיכא למימר עוד דאפילו ר''מ שרי לטפח כלאחר יד ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום דסבר דהוו מטפחין כדרכם והיינו דכי א''ל רבי מי זה בא לרדותנו בתוך ביתנו ערק ר''מ דכיון דאהדר ליה הכי ידע ר''מ דכלאחר יד הוו עבדי דשרי וערק מכיסופא דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית וכו'.</b> כתב ה''ה פסק רבינו כר' ירמיה להחמיר וצ''ע דרב אשי בתרא הוא עכ''ל. ול''נ שטעם רבינו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטים מאי הוי והא אסיקנא בפ' המביא כדי יין (ביצה ל''ג:) דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס''ל הכי וכיון דלטעמיה דרב ירמיה מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המטביל כלים וכו'.</b> פרק ב' דתרומות ויש שם ירושלמי דמתיר כלים קטנים ולא חש לו רבינו משום דבמסכת ביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממרח רטיה בשבת וכו' לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכו'.</b> כתב ה''ה ואם תשאל והלא נתבאר למעלה בפרק זה וכו' עד ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח. ואפשר דס''ל לרבינו דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח ג''כ והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה''נ דאסור משום דהוי כבונה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו'.</b> משנה פ''ד דדמאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על מנה וכו'.</b> כתב ה''ה ויש סוברים דכיון שאין הלכה כרב וכו' ואני אומר דע''כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית וכו' עד ואיך נדחה משנתנו מהלכה. ול''נ דאפי' את''ל דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קוביא משום דילמא אתי לסרוכי משכחת לה למתניתין פתרי דבבניו ובני ביתו לא שרי להפיס אלא במנות שוות דוקא ועם אחרים אפי' בשוות לא משום דשמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשקל ומנין ואף על גב דאטעמא דיהבינן משום בני חבורה המקפידים זה על זה מקשה א''ה אפי' בניו ובני ביתו היינו משום דהוה ס''ד דמקשה דבבניו ובני ביתו איכא למיחש לבני חבורה המקפידים זה על זה ואהדר ליה דבבניו ובני ביתו ליכא קפידא כיון שהכל שלו וכדרב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אלמא כיון שהכל שלו ליכא משום רבית וה''נ ליכא משום מקפידים זה על זה כיון שהכל שלו וכך הם דברי רש''י ואע''ג דהא דאמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית דחייא לה בדוכתא כיון דלא נדחית אלא משום דילמא אתי לסרוכי אלמא דמדינא ליכא איסורא מפני שהכל שלו ואם כן שפיר מייתי ראיה שכיון שהכל שלו ליכא משום בני חבורה המקפידין זה על זה וכי פריך בתר הכי א''ה אפי' מנה גדולה כנגד קטנה נמי היינו משום דסלקא דעתיה דס''ל כההיא דרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כיון דמייתי מינה והוה מצי לאהדורי ליה דאע''ג דלא ס''ל כוותיה משום דחיישינן דילמא אתי לסרוכי מ''מ שפיר מייתי ראיה מיניה כיון דמדינא ליכא משום רבית כשהכל שלו ה''ה דליכא משום מקפידין זה על זה וכדפרישית אלא שהשיב לו לפי מה שעלה על דעתו שהמתרץ היה סובר דקי''ל כדרב דאפ''ה מייתבא מתניתי דחסורי מחסרא והכי קתני. ועי''ל דודאי ידע דמתני' מייתבא שפיר לדידן דכל היכא דהכל שלו ליכא משום קפידא אע''ג דלא קי''ל כרב וכדפרישית לעיל ולא אקשי ליה א''ה אפילו מנה גדולה כנגד קטנה נמי אלא לאותובי לרב יהודה ממתניתין שאע''פ שהכל שלו חייש משום קוביא ואהדר ליה דלרב יהודה צ''ל מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה וכו' אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה מתני' במנות שוות דוקא היא דכיון שהכל שלו ליכא קפידא לכ''ע כדפרישית אבל גדולה כנגד קטנה לא משום קוביא שאע''פ שהכל שלו אסור משום דילמא אתי לסרוכי ועם אחרים מנות שוות נמי לא משום דמקפידין זה על זה. ועי''ל דאה''נ דבהאי שקלא וטריא ס''ל לגמרא כדרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית מיהו כיון דחזינן דאידחייא לה בדוכתא ע''כ צריך לאוקומי מתניתין במנות שוות דוקא וכדפרישית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שהוא מציל ללבוש וכו'.</b> כתב ה''ה שם במשנה ובברייתא לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ופושט וחוזר ולובש ומוציא וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור. ואני אומר שלא בביאור ולא ברמז לא נזכר בדבריו זה ואדרבה משמע מתוך דבריו שאינו פושט וחוזר ולובש ומוציא שהרי כתב נפלה דליקה בחצר וכו' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. נראה מדבריו שאינו יכול להציל אלא בגדים שהוא יכול ללבוש בלבד ואינו פושט וחוזר ולובש ומוציא כשם שאינו יכול להציל אלא מזון שלש סעודות לבד ואינו מציל וחוזר ומציל שטעמו מפני שהוא סובר דכי תנן במתניתין פושט וחוזר ולובש ומוציא דברי ר' יוסי הם ות''ק פליג עליה דאל''כ הכי ה''ל למתני לובש כל מה שהוא יכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדקתני ר''מ בברייתא וס''ל דר''מ לא היינו ת''ק דמתניתין והלכה כת''ק דמתני': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הדברים שהם אסורים משום וכו'.</b> כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה דאע''ג דרבינו סתם אמר כל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות מאחר דמייתי לה בגמרא (עירובין ל''ד:) גבי עירובי תחומין וקי''ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ילפינן דרבינו לא שרי אלא לדבר מצוה. ומ''ש דה''ה לאם היה טרוד או נחפז למד כן מדתנן (שבת ל''ד) ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות ואין בהנחתן מצוה אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום עכ''ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו' אין בית דין מצווין להפרישו וכו'.</b> כתב ה''ה מדברי רבינו שכתב כאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב''ד להפרישו ואין כן האמת וכו' עד והדבר צריך לי תלמוד. ואפשר לומר שמ''ש כאן רבינו משום שבות לא נקט משום שבות משום רישא דאין ב''ד מצווים להפרישו אלא משום סיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'.</b> משמע מדברי רבינו דכלים המוקצים מחמת איסור אסור לטלטלם אפילו אם הוצרך להם לגופן ולמקומן ולאפוקי ממ''ש המרדכי בפרק כירה. והטעם משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא איתקצאי לבין השמשות שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא כדאמרי' בפ' נוטל (שבת קמ''ב:) במניח אבן ע''פ החבית ומעות על הכר דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור הילכך איתקצאי כה''ג לכוליה יומא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שני דברים אחד אסור לטלטלו וכו'. כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים וכו'.</b> כתב ה''ה פירש''י והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא וכו'. ורבינו שכתב חררה שע''ג גחלים אפשר דאפי' בלא כבו נמי מתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי וברייתא דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע''ג גחלים אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה ולאו דוקא אי נמי איידי דבכבו שרי אפי' טמנה נקט טמנה אבל אה''נ דהיכא דלא כבו לא שרי אלא בהניחה ע''ג גחלים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מטלטל ישראל התרומה וכו' במה דברים אמורים כשהיתה הטמאה למטה.</b> כך כתוב בנוסחי דידן בספרי רבינו וכך נראה שהיתה נוסחת הר''ן בדברי רבינו וכתב שלא נתבררה. ואני מצאתי בספר מוגה שנמחקה תיבת הטמאה ונכתב במקומה הטהורה והוא הנוסחא הנכונה כי היא מכוונת עם דברי הגמרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>חריות של דקל וכו'.</b> כתב ה''ה ומכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי. ונ''ל שלכך השמיטו בהלכות ההיא דנדבך משום דמהכא שמעינן שא''צ מעשה ובמחשבה לחוד סגי ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק למעלה כמאן דמצריך מעשה שכתב אם למדום. ונ''ל שדעת רבינו וכו' עד להוכיח שהם לישיבה. ול''נ שאע''פ שהשמיט רבינו דין נדבך אין ספק שהוא מחלק בין חריות לאבנים דהא רב אסי גופיה דאמר גבי חריות ישב אע''פ שלא חשב אמר גבי נדבך צאו ושפשפום וא''כ ע''כ יש לחלק בין חריות לאבנים וטעמא דנדבך כדפירש''י צאו ולמדום סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה אפי' במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה. ושפשפום מן הטיט שיהא נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי דהשתא לכ''ע באבנים לא סגי בחשב. ולא השמיטה הרי''ף להא דנדבך אלא מפני שסמך לו על מ''ש בפרק נוטל אמתני' דאבן שע''פ החבית מטה על צדה והיא נופלת א''ר הונא ל''ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ומזה נלמוד דלא סגי לאבן בחשב דסתם אסור במניח אפי' חשב עליה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נותנין כלי תחת הדלף וכו'.</b> ה''ה תמה על רבינו מדין היוצא מעובדא דבי רחייא דאביי. ול''נ דאפשר שרבינו מפרש דכי אותביה אביי וכי עושין גרף של רעי לכתחלה שתיק ליה אלמא קבלה מיניה והא דאמר אביי תיתי לי דעברי אדמר דברי אנינות בעלמא היו ולא משום דדינא הכי. ",
+                "<b>ומ''ש רבינו והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכו'.</b> כתב עליו הטור ולא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו עכ''ל. כלומר דבגמ' אותיבנא לר''י מדתנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת ושני הב''ע בדלף הראוי וא''כ לדידן דקי''ל דלא כר''י אפי' בדלף שאינו ראוי שרי. ואפשר היה לומר דטעמא דרבינו משום דבפרק כירה (שבת מ''ג) אליבא דרב חסדא דפליג אדר''י אוקימנא לה נמי בדלף הראוי משום דאם אינו ראוי הוי מבטל כלי מהיכנו וזהו דעת הר''ן בפ' משילין אבל מתוך לשון רבינו משמע דטעמיה משום דאין עושין גרף של רעי. וא''ת כיון דאם נתן מותר לטלטלו במים המאוסים שבו אמאי דחקינן בפ' כירה לאוקומי מתניתין דקתני נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי דוקא כי היכי דלא תיקשי לר''ח דאוסר לבטל כלי מהיכנו הא אפי' אי הוי דלף שאינו ראוי אינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לטלטלו י''ל דאף ע''ג דה''מ לשנויי הכי רצה לתרץ לו לפום מאי דהוה ס''ד דמקשה דבדלף שאינו ראוי חשיב מבטל כלי מהיכנו. א''נ משום דמתניתין סתמא קתני נותנין כלי תחת הדלף דמשמע דאפי' במקום שאסור לטלטל גרף של רעי כגון במקום שאין אדם שם מותר ליתן כלי תחת הדלף מש''ה אוקמה בדלף הראוי דאילו דלף שאינו ראוי לא פסיקא מילתא להתיר בכל מקום ליתן כלי תחת הדלף שהרי במקום דלא שרי לטלטולי משום גרף של רעי אסור ליתן כלי תחת הדלף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נגר שאין בראשו וכו'.</b> נראה מדברי רבנו שהוא מפרש דניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבדלת שנמצא הנגר מיטלטל עם החבל ואינו ניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבנגר שנמצא הנגר מיטלטל בלא חבל וכל שהוא מיטלטל עם החבל הקשור בו אפי' אין ראש החבל השני קשור בשום מקום שרי דהיינו ניטל באגדו ודאמרינן בעובדא דרבי טבלא דהוה תלי בעיבורא דדשא לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה. והנה מצאתי להריטב''א שכתב בשם התוס' דניטל באגדו היינו שעשה לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכותל כשאר כלים ולפיכך מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי גמור לא מיחזי כבונה הילכך אע''פ שאינו קשור לא בדלת ולא בעיברא דדשא נועלין בו והא דאמרינן דהוה תלי בעיברא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי עכ''ל. ונכון לומר שכך היה מפרש רבינו אלא דק''ל הא דאמר רבא והוא שקשור בדלת ומשמע דדוקא דלת מדפריך ליה מעובדא דתלי בעיברא דדשא וכיון דכי קשור בדלת אגדו מוכיח עליו מאי איריא דלת הא כל כה''ג בכל דוכתא שרי כדמסיק ההוא ניטל באגדו הוה. ולכן נ''ל שדעתו כמו שפירשתי תחלה וליישב קושיא זו נ''ל שענין הנגר הוא על שני דרכים הא' שראש החבל הקשור בדלת אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרים אותו בנגר בעת שרוצים לנעול וכשפותחים מתירים אותו ונוטלים הנגר לבדו ומניחים אותו בקרן זוית. השני שראש החבל הקשור בנגר אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרין אותו בדלת בעת שרוצין לנעול וכשפותחים מתירים אותו מהדלת ונוטלין הנגר ואגדו עמו ומניחים אותו בקרן זוית ורבא איירי בנגר שהוא בדרך הראשון דכיון שהנגר ניטל בלא אגד אפילו קשור ותלוי במקום אחר אסור דהא כיון שהוא עשוי ליטלו משם בלא אגד זה מוכיח עליו ועובדא דר' טבלא קס''ד שהיה בנגר העשוי כדרך זה ומש''ה פריך לרבא מיניה ושני דעובדא דרבי טבלא לאו בנגר העשוי בדרך זה הוא אלא בנגר העשוי כדרך השני שהוא ניטל ואגדו עמו ומשום הכי שרי בתלי בעיברא דדשא והוא הדין למונח בקרן זוית כמו שנתבאר: "
+            ],
+            [
+                "<b>מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה וכו'.</b> יש לתמוה על דברי רבינו דהא משמע בגמרא (שבת מ״ו) דהא דאסר ר' יוחנן דאית בה חידקי לאו מטעם מוקצה הוא אלא משום דגזרינן אטו של חוליות וא״כ הו״ל לאסור בקטנה בעלת חדקים כר' יוחנן. וע״ק שכתב היו בה חדקים וכו' אם היתה גדולה וכו' אסור לטלטלה מפני כובדה דהיינו לטעמא דרב יוסף ורבה דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לו מקום והא אידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דטעמא משום דגדולה דאית בה חידקי גזרינן אטו של חוליות ובקטנה לא גזרינן. ונראה שטעמו של רבינו שפסק כר״ל מדאמר בפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א קכ״ב) בפמוטות של בית אביך והוא ז״ל מפרש כפירש״י דאסר בגדולות וכר״ל דאמר ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה ומשמע ליה ז״ל דמשום כובדה הוא דאסר ולא משום חידקי כדאמרי' התם בסמוך קרונות של בית רבי מותר לטלטלם בשבת וא״ל בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם א״ל כאותן של בית אביך ומשמע ודאי דקרונות לא מישתרי אלא מפני כובדן וא״כ ה״ה לפמוטות וצ״ל שיש שום חילוק בין ההוא שריתא דהוה בי ר' פדת וההיא אסיתא דהוו בי מר שמואל דשרו לטלטלם משום דתורת כלי עליהם כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (דף ק״ב) וכתבו רבינו בפכ״ה לקרון ופמוט ומ״מ יש לדקדק במ״ש אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה משום כובדה דכיון דמשום כובדה הוא דאסר לה מאי איריא אית ביה חידקי אפי' לית בה חידקי נמי. וי״ל דאה״נ דגדולה אפי' לית בה חידקי אסור לטלטלה ולא נקט אית בה חידקי אלא לאשמועינן דאפ״ה אם היא קטנה שרי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוצר של תבואה או של כדי יין וכו'.</b> אין לפרש שמ''ש אסור להתחיל בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא (שבת קכ''ו) מאי דתנן אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קי''ל כר''ש דלית ליה מוקצה ותו דלרב חסדא אליבא דר' יהודה אפי' לצורך מצוה לא יתחיל את האוצר אלא טעמו מדת''ר אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו ומפרש רבינו דלדבר הרשות הוא דאילו לדבר מצוה מישרא שרי וכדי שלא יעלה על דעתנו דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו אבל אם אינו רוצה אלא לפנותו אסור להתחיל בו אם לא לדבר מצוה: ",
+                "<b>ומ''ש רבינו כל אחד ממלא ד' או ה' קופות.</b> שם (דף קכ''ז) איבעיא להו הני ד' או ה' קופות אע''ג דאית ליה אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים ואת''ל הכל לפי האורחים חד גברא מפני לכולהו או דילמא כל חד מפני לנפשיה. ובעיא קמייתא הא איפשיטא באת''ל ואידך בעיא לא איפשיטא וכתב הרי''ף וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא. ומ''מ נ''ל דהא דאמרינן כל חד מפני לנפשיה לאו למימרא שהאורחים צריכים לפנות אלא אחרים יכולים לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מארבע וחמש קופות: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים וכו'.</b> כתב ה''ה ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו לא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ''ל. ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב''ג דמתיר בלוף ה''ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ''ש התוספות וכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו אלא הכי ה''ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב''ג בשטה לא קי''ל כוותיה והרי''ף כפי נוסחאות שלנו נראה שפוסק כת''ק דמתניתין שכתב דלית הלכתא כרשב''ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי''ל בהא כסתם משנה. אבל ה''ה כתב שדעתו כדעת רבינו וגם הר''ן כתב כן ויישב דעתם דמשמע דס''ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהם אבל לכ''ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם עכ''ל. וכך מבואר דברי רבינו שכתב שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית וכו' מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויים אצל רוב בני אדם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו וכו'.</b> נראה מדברי רבינו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפירש''י אלא לומר שזוקפה ומסירה משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפי זה מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אע''פ שאין צורך לאהל במטות היינו כדי שיהא נראה דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחיבור שתיהן היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא כל אחד מטתו וישבו עליהם. ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת רבינו ומש''ה אמרו שזוקף מטתו כלומר ולא יניחנה שם כי היכי דתהוי הוכחה שלא נתכוון בפריסת המחצלאות לעשות אהל משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה וכשעמד זקפה משם והלך לו: ",
+                "<b>ומ''מ</b> יש לדקדק למה פסק רבינו דבאין שני בני אדם ויושבים בצדו וכו' הא בלאו הכי יכולים לעשות מחיצה דהא בגמרא איתא למימרא זו אמאי דא''ר יצחק אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו אמרו לר' יצחק כבר תירגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה וכו' משמע דלמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת בשביל מת כמו שמותר לעשות בשביל חי ומאחר דקי''ל כמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל תו לא ה''ל למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי''ף וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתבה. ואפשר דס''ל לרבינו דנהי דרב ששת סבר דטעמא דבעינן שיבאו שני בני אדם וישבו בצדו הוא משום טלטול הכלים שיהו ניטלים לצורך החי ולא לצורך המת וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קי''ל כוותיה מפרשים דטעמא לאו משום כלים הוא דלצורך המת ניטלים אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו לעשותם בשינוי כזה אבל מפני המת לא התירו. ואפשר דרב הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר וכדדייקא לישניה ולא לענין טלטול כלים ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום טלטול וכדר' יצחק וליתא. ולפי זה מה שהשמיטה הרי''ף לאו משום דלא ס''ל הכי אלא משום דמשמע ליה שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות אהל עראי אלא לצורך החי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המהלך חוץ לתחום למעלה מי' טפחים וכו'.</b> כתב ה''ה בתשובה ביאר שכל מה שיהיה מן התחומים מן התורה וכו'. תשובה זו היא בספר הכל בו ובתשובה אחרת ביאר רבינו שהטעם שאין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן ולא יתכן שיהיה המעביר ע''פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכ''ש שלא יעלה בדעת שיהא בהליכה במים איסור תחומין דאורייתא ממחנה ישראל שהוא רה''ר והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש חיוב סקילה אמרו בו המעביר ד' אמות ברה''ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלי ספק המהלך י''ב מיל על פני המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל עכ''ל. ולפי דברי רבינו ביבשה תוך י''ב מיל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה וחוץ לי''ב מילין כיון דמיתסר מדאורייתא למעלה מעשרה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ''כ בהדיא בתשובה: ",
+                "<b>לדעת</b> רבינו כל שהלך בים למעלה מעשרה כשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה מהמקום שפגע בו למטה מעשרה וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ומתני' (עירובין מ''א:) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה וכו' במהלכת למטה מעשרה היא והכי מוקי לה בגמ' (דף מ''ג): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס שהד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו.</b> איני יודע מה טעם הוא זה שאעפ''כ נמדוד הארבע אמות לצד תחומו ונמצא נכנס תוך התחום וצ''ע: ",
+                "<b>וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוין רבינו איני יודע למה דחק ה''ה פירוש זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל בית דירה שיוצא מן המדינה וכו'.</b> כתב הרב המגיד על דברי הרשב''א שהוא תמיה למה אמרו אין בורגנין בבבל וכו'. ואני אומר דלנסחי דידן בגמרא ניחא להרשב''א דמסיים בה ולא בשאר ארצות משום דשכיחי גנבי וההיא ברייתא דוהבורגנין איכא לאוקמה באתרא דלא שכיחי גנבי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה עשויה כמין ג''ם או שהיתה עשויה כקשת וכו'.</b> אמרינן בגמרא (עירובין נ''ה:) כמה יהא בין יתר לקשת רב הונא אמר אלפים אמה רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יותר מאלפים אמה ואמר אביי כוותיה דרבא מסתברא דאי בעי הדר אתי דרך בתים והרי''ף ורבינו לא הזכירו דין זה. ונראה דמדסתמו ולא חילקו ממילא משמע דאפי' יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה נמי וכדאמר אביי דמסתברא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לנו תחומי העיר מוחזקין וכו' שומעין לו בתחום שריבה.</b> נראה לכאו' שדעתו לומר שאין שומעין לו בתחום שמיעט וא''א לומר כן שהרי אמרו בגמרא אימא אף למקום שריבה וכ''כ רבינו ז''ל בפי' המשנה וא''כ צ''ל שמ''ש שומעין לו בתחום שריבה לרבותא נקטיה דאע''פ שהוא מיקל שומעין לו וכ''ש ששומעין לו בתחום שמיעט דהוי להחמיר: ",
+                "<b>מה</b> שכתב ה''ה בשם הרשב''א שלא הל''ל אלא תקע''ב טעמו משום דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ולפי זה כשתמדוד מצלע העיר אלף ותכ''ח אמה ותבא למדוד מקרן אלכסון של עיר יהיו אלפים משום דתרי חומשי דאלף ותכ''ח הם תקע''ב. ומ''ש ה''ה וראוי להיות כתקפ''ה אמה טעמו לפי שנאמר שהראשון מדד מקרן אלכסון העיר אלפים וכשנמדוד מצלע העיר תכלה מדת האלפים ההם לסוף אלף ותט''ו לפי שתשבורת אלפים על אלפים הם ד' סכומים שכל סך הוא אלף פעמים אלף הנקרא בלעז קווינט''ו לפי שבאלפים יש מאתים עשיריות וכל עשירית מהם יעלה בתשבורת עשרים אלפים סך ארבע אלפים פעמים אלף שהם ד' סכים ואלף תט''ו פעמים אלף ותט''ו עולה שני סכים ושלש אלפים ורנ''ה כיצד באלף ותט''ו יש קמ''א עשיריות וחצי וכל עשירית מהם עולה י''ד אלפים וק''נ וקמ''א פעמים וחצי ד' אלפים וק''נ עולה ד' סכים ואלפים ורנ''ה הרי שירבה על הראשון תקפ''ה ורבינו לא דק בה' אמות ולחומרא הוא דלא דק ואפשר דמשום דלפי חשבון אמתא ותרי חומשי האמור בגמרא עולה התוספת לתקע''ב ולחשבון חכמי הגמרא עולה תקפ''ה כתב תק''פ בקירוב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיקר הקידוש בלילה וכו' ומבדיל והולך עד סוף יום הרביעי.</b> קשה דבגמרא משמע דעד יום הרביעי ולא עד בכלל ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו עד סוף יום ג' והיא הגירסא הנכונה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מתאוה לפת וכו' מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת וכו'.</b> כתב הר''ן שנראה מדברי הרי''ף שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלים ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא וס''ל לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש שעל הפת א''א לקדש ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ומיהו נפקא לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש על הפת דבמאי דאמר דמכי משא ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה מהא לא איתותב ונראה שכך היה מפרש רבינו ג''כ: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקבוע סעודה ומשתה בע''ש וכו' ואעפ''כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו ונראה דאף קודם המנחה אין לקבוע דע''ש סתמא קאמר דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל''ח:) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע''ש ואחת וכו' ושתיהן נעקרו עכ''ל. ומתוך דברי ה''ה נתיישב זה דרבינו מפרש ההיא דפרק השולח דוקא בקביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול: ",
+                "<b>ומתוך</b> דברי ה''ה תבין דמן המנחה דקאמר רבינו היינו מתשע שעות ולמעלה ודלא כהראב''ד שכתב שהוא מחצות ולמעלה. ויש סעד לדברי ה''ה מדתנן בר''פ ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא (פסחים דף ק''ז:) דסמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בע''פ ומש''ה שבקיה ללישנא דרבינו דנקט מנחה וכתב מתשע שעות למימרא דמן המנחה ולמעלה דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה חולה מרוב אכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות.</b> מדברי ה''ה נראה שלא היה גורס תמיד שהוצרך להעמידה בתענית חלום וגירסת תמיד היא הנכונה: ",
+                "<b>וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין.</b> מדברי הטור נראה שמפ' דברי רבינו דהיינו לומר שיקדש גם בסעודה שלישית על היין קודם סעודה כמו בשאר סעודות. ואין זה במשמע דבריו אלא היינו לומר שישתה יין בסעודה כי זהו פירוש קובע סעודתו על היין לא לענין שיקדש קודם סעודה ובפירוש כתב רבינו ספכ''ט ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד שניה וזהו הנקרא קידושא רבה משמע בהדיא דבסעודה שניה דוקא קאמר ולא בשלישית: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לו וכו'.</b> ונ''ל דהיינו כשהוא במקום שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם הוא במקום שא''א להכין צרכי שבת מוטב שיבא לביתו אולי יוכל להכין משישאר שם שודאי לא יוכל להכין ואפילו בהולך להתארח אצל אחרים מותר מטעם זה. ואם אינו עומד במקום יישוב בטוח מותר לו לילך כמה פרסאות עד שיגיע למקום יישוב בטוח: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מפליגין וכו'.</b> כתב רבינו בתשובה שדעת חכמי בבל לאסור ההליכה בנהרות דכיון דבעיא דאם יש תחומין למעלה מעשרה לא איפשיטא וקיי''ל דתחום י''ב מיל הוי דאורייתא א''כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והוא ז''ל השיב דביבשה דאיכא איסור תחומין דאורייתא אה''נ דכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן לחומרא אבל במים שאין שם איסור תחומין דאורייתא משום דלא דמי למחנה ישראל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה ואפילו היכא דמספקא לן אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותר להלך בהם עד שיתאמת לנו שבגבהן פחות מעשרה טפחים שאז אסור להלך בהם חוץ לתחום מדרבנן ודבריו אלה בנהרות של מים מתוקים דאילו של מים מלוחים בכל גונא אסור מפני ביטול עונג שבת: ",
+                "<b>סליק הלכות שבת</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363 ",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2ca2a29eba7aca2d38fdb0a0358c494012f0c804
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'.</b> הקשה ע\"ז הרמ\"ה דבהדיא (סנהדרין י\"ב) תניא ר\"מ אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצים לבית הגרנות והא התם דהוה חזיא לעבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש בברייתא ולא עיברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה ובהדיא תניא (שם דף י\"א:) על ג' סימנים מעברים את השנה וכו' על שנים מהם מעברין על אחד מהם אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בר\"ה (דף כ\"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה ההוא בתקופת טבת קאי כדמפרש בהדיא [וכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין, חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא, ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וכי קתני בברייתא על אחד מהם אין מעברין אתקופת תשרי קאי דס\"ל כת\"ק דאידך ברייתא (סנהדרין י\"ג) דקתני אין מעברין את השנה אא\"כ היתה תקופה חסרה ט\"ז יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא, אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, וכיון דאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי מקמי חדא: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> אהרן בר משלם השיב ואמר דעת הרב דהא דקתני אמור מעתה ראויה היתה להתעבר לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת דבפירות האילן לא איירי ברייתא כלל דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר אלא ה\"ק כלומר כיון שלא בכרה א\"י להביא כי אם במקום א' ומין א' והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב אביב בחדש ניסן וכיון שנתמעט כל כך האביב נראה ודאי שהגדיים וטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואע\"פ שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ\"מ היתה השנה ראויה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותן סעד לשנה כדאמרינן לעיל דזמן דאביבא לא מטא ואמריא דעדקין ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו לפי ששנת בצורת היתה וכו' אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני אביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שהם עיקר זמני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. וחזר הרמ\"ה וכתב עליו מין אחד סתמא קתני מנ\"ל לאוקומה בתבואה בלחוד ותו מנ\"ל למידק מקראי דאמריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתאחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אמריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין הן ה\"נ איכא למידק גבי פירות האילן כיון דאיתחר ליה אביב של תבואה כל שכן דאיתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויים בניסן כדרך כל אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמא דפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני שלא הגיע האביב או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון וקאמר מר טעמא לפי שהם עיקר סימני העיבור מן התורה תמיה לי מאי קסבר אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן הוא סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומן וא\"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכולהו מועדות מההוא עידנא דקביעי להו וכ\"ת תורה נתנה רשות לב\"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקר את המועדות ממקומם א\"כ כי חזיא שתא נמי להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב\"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהם וכ\"ש דמתני' קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה עכ\"ל: \n",
+                "<b>על</b> מה שכתוב למעלה שיש ראיה לדברי רבינו מדגרסינן פ\"ק דר\"ה (דף כ\"א) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכו' מ\"כ אע\"ג דההיא דתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2759cd7c3e64e777314657fa67bc86d9cb57daf8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'.</b> הקשה ע\"ז הרמ\"ה דבהדיא (סנהדרין י\"ב) תניא ר\"מ אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצים לבית הגרנות והא התם דהוה חזיא לעבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש בברייתא ולא עיברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה ובהדיא תניא (שם דף י\"א:) על ג' סימנים מעברים את השנה וכו' על שנים מהם מעברין על אחד מהם אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בר\"ה (דף כ\"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה ההוא בתקופת טבת קאי כדמפרש בהדיא [וכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין, חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא, ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וכי קתני בברייתא על אחד מהם אין מעברין אתקופת תשרי קאי דס\"ל כת\"ק דאידך ברייתא (סנהדרין י\"ג) דקתני אין מעברין את השנה אא\"כ היתה תקופה חסרה ט\"ז יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא, אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, וכיון דאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי מקמי חדא: \n",
+                "<b>וה\"ר</b> אהרן בר משלם השיב ואמר דעת הרב דהא דקתני אמור מעתה ראויה היתה להתעבר לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת דבפירות האילן לא איירי ברייתא כלל דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר אלא ה\"ק כלומר כיון שלא בכרה א\"י להביא כי אם במקום א' ומין א' והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב אביב בחדש ניסן וכיון שנתמעט כל כך האביב נראה ודאי שהגדיים וטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואע\"פ שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ\"מ היתה השנה ראויה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותן סעד לשנה כדאמרינן לעיל דזמן דאביבא לא מטא ואמריא דעדקין ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו לפי ששנת בצורת היתה וכו' אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני אביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שהם עיקר זמני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. וחזר הרמ\"ה וכתב עליו מין אחד סתמא קתני מנ\"ל לאוקומה בתבואה בלחוד ותו מנ\"ל למידק מקראי דאמריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתאחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אמריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין הן ה\"נ איכא למידק גבי פירות האילן כיון דאיתחר ליה אביב של תבואה כל שכן דאיתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויים בניסן כדרך כל אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמא דפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני שלא הגיע האביב או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון וקאמר מר טעמא לפי שהם עיקר סימני העיבור מן התורה תמיה לי מאי קסבר אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן הוא סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומן וא\"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכולהו מועדות מההוא עידנא דקביעי להו וכ\"ת תורה נתנה רשות לב\"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקר את המועדות ממקומם א\"כ כי חזיא שתא נמי להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב\"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהם וכ\"ש דמתני' קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה עכ\"ל: \n",
+                "<b>על</b> מה שכתוב למעלה שיש ראיה לדברי רבינו מדגרסינן פ\"ק דר\"ה (דף כ\"א) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכו' מ\"כ אע\"ג דההיא דתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72d5f2d4461b9776cb71a583c61593a39fdb915c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש\"ו השומע ממנו לא יצא.</b> בפ\"ב דמגילה (דף י\"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי\"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט\"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ\"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א\"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע\"ג דגמרא מוקי מתניתין כר\"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק\"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת\"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי\"ף והרא\"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק\"ש פסקו דיצא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי\"ד.</b> פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי\"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי\"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ\"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב:) ורפ\"ב דתעניות (דף י\"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בן עיר שהלך לכרך וכו'.</b> פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י\"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ\"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב\"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י\"ד לב\"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב\"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב\"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב\"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב\"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב\"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר\"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה\"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י\"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב\"ע שקריאת מקומו בי\"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י\"ד חוזר לשתי החלוקות ואח\"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב\"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב\"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא\"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב\"ע וכו' כמ\"ש למעלה. א\"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר\"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה\"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י\"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש\"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב\"כ שהלך לעיר שקריאתם בי\"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה\"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב\"ע שהלך לכרך שקריאתן בט\"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי\"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט\"ו אין צריך לקרותה בי\"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע\"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא\"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש\"י וכ\"כ ה\"ה שזה דעת רבינו גם הר\"ן פירש על הרי\"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>וכרך וכל הסמוך לו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שבנוסחת הספרים כ\"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז\"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר\"ן שכתב על מימרת ריב\"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא\"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ\"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב\"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א\"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב\"ל וכו' תנא סמוך אע\"פ שאינו נראה נראה אע\"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע\"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע\"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע\"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה\"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א\"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע\"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה\"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר\"ן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון.</b> אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע\"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע\"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה\"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע\"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י\"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר\"י ב\"ש ז\"ל בתשובותיו הביא תשובת הר\"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד\"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד\"ס.</b> וכתוב בהשגות א\"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע\"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ\"ל. וק\"ל על דבריהם, אם על הראב\"ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד\"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד\"ס וא\"כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה\"ה שכתב שאע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב\"ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד\"ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה\"מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה\"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי\"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ\"ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה\"ה יודה להראב\"ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד\"ס גם לא ד\"ת אבל דברי קבלה. ומ\"ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד\"ס והיה לו לומר אחת מד\"ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד\"ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב\"ן ז\"ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע\"פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי\"ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה\"ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד\"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד\"ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד\"ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז\"ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי\"ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד\"ס וכיון שמצינו לו ז\"ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב\"ד והה\"מ צריכין עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בשאר ימי הפסח וכו'.</b> כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר\"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב\"ן ז\"ל שחילק ביניהם ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה\"מ של פסח אין מברכין עליו: \n",
+                "<b>ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e088f6631987d52340ccf2ea487ce7308a05ff63
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש\"ו השומע ממנו לא יצא.</b> בפ\"ב דמגילה (דף י\"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי\"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט\"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ\"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א\"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע\"ג דגמרא מוקי מתניתין כר\"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק\"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת\"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי\"ף והרא\"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק\"ש פסקו דיצא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי\"ד.</b> פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי\"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי\"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ\"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב:) ורפ\"ב דתעניות (דף י\"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בן עיר שהלך לכרך וכו'.</b> פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י\"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ\"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב\"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י\"ד לב\"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב\"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב\"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב\"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב\"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב\"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר\"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה\"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י\"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב\"ע שקריאת מקומו בי\"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י\"ד חוזר לשתי החלוקות ואח\"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב\"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב\"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא\"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב\"ע וכו' כמ\"ש למעלה. א\"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר\"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה\"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י\"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש\"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב\"כ שהלך לעיר שקריאתם בי\"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה\"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב\"ע שהלך לכרך שקריאתן בט\"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי\"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט\"ו אין צריך לקרותה בי\"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע\"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא\"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש\"י וכ\"כ ה\"ה שזה דעת רבינו גם הר\"ן פירש על הרי\"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>וכרך וכל הסמוך לו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל שבנוסחת הספרים כ\"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז\"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר\"ן שכתב על מימרת ריב\"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא\"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ\"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב\"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א\"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב\"ל וכו' תנא סמוך אע\"פ שאינו נראה נראה אע\"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע\"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע\"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע\"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה\"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א\"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע\"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה\"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר\"ן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון.</b> אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע\"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע\"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה\"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע\"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י\"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר\"י ב\"ש ז\"ל בתשובותיו הביא תשובת הר\"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד\"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד\"ס.</b> וכתוב בהשגות א\"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע\"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ\"ל. וק\"ל על דבריהם, אם על הראב\"ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד\"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד\"ס וא\"כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה\"ה שכתב שאע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב\"ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד\"ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה\"מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה\"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי\"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ\"ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה\"ה יודה להראב\"ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד\"ס גם לא ד\"ת אבל דברי קבלה. ומ\"ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד\"ס והיה לו לומר אחת מד\"ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד\"ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב\"ן ז\"ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע\"פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי\"ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה\"ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד\"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד\"ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד\"ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז\"ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי\"ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד\"ס וכיון שמצינו לו ז\"ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב\"ד והה\"מ צריכין עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בשאר ימי הפסח וכו'.</b> כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר\"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב\"ן ז\"ל שחילק ביניהם ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה\"מ של פסח אין מברכין עליו: \n",
+                "<b>ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים:</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f9cbf669cce19fc3ffcece325d2464427304db6a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. . ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין כסף האמור בתורה וכו'.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי. ופירש\"י כלם בשקל הקדש דהוי עשרין מעין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקלו ש\"כ שעורה.</b> זה מבואר על פי מה שאכתוב בסמוך בשם הרי\"ף שמשקל הפרוטה חצי שעורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר הוסיפו חכמים עליו וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ') אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מאה כסף דינר מיתיבי סלע של קדש מ\"ח פונדיונין בתר דאוסיפו עלייהו דתניא עשרים גרה השקל מנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה יכול יפחות ת\"ל הוא. ופירש רש\"י בתר דאוסיפו עליה על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי כ\"ד מעין. יהיה עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת. בפרשת ערכין כתיב הוא בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלע ארבעה דינרים וכו'.</b> מבואר פרק הזהב (מציעא דף נ\"א:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדינר שש מעין וכו' עד ופרוטה אחת משמנה באיסר.</b> בפרק קמא דקדושין (י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקל הפרוטה חצי שעורה,</b> כ\"כ הרי\"ף שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד מטבע אחר היה שם וכו'.</b> כ\"כ רבינו גם בפירוש המשנה ריש פ\"ב דשקלים דתנן מצרפים שקלים דרכונות מפני משוי הדרך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצית השקל זו היא מצותה וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך מנין שאם רצה להוסיף יוסיף וכו' יכול יפחות ת\"ל הוא. ושנינו במשנה פ\"ב דשקלים כשעלו ישראל מהגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרים ובירושלמי סלעים כמשמען טבעין פלגות סילעין דינרין קרטין בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם. ופירש רבינו כשעלו מהגולה היו שוקלים דרכונות ר\"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר\"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעין ר\"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרים והוא רביעית הסלע ולא הודו בזה, עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיה מטבע וכו'.</b> כתב הראב\"ד הדרך הזה וכו'. והם עניים היו והעשירו עכ\"ל. כוונתו לומר שלא היו שוקלים דרכונות מפני שהמטבע שלהם היה דרכונות שהם היו עניים כשעלו מהגולה ואיך אפשר שהיה להם מטבע גדול אלא אף על פי שהמטבע שלהם היה סלע היו שוקלים לשקליהם דרכונות שהם שני סלעים מפני שהיו מתי מעט ואילו לא היו שוקלים אלא מחצית השקל לא היה מספיק לקרבנות צבור. ואיני רואה שום זרות בדברי רבינו דאטו מפני שהם עניים לא יתכן שיהיה להם מין מטבע גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל וכו' עד אין מקבלים מהם.</b> משנה בפרק קמא דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהכהנים חייבים.</b> שם במשנה א\"ר יהודה העיד בן בוכרי שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא. א\"ל ריב\"ז לא כי אלא שכל כהן שאינו שוקל חוטא: \n",
+                "<b>קטן שהתחיל אביו וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית.</b> משנה בסוף שקלים (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שב\"ה קיים נוהגים השקלים בין בא\"י בין בח\"ל.</b> הכי משמע מדתנן בפ\"ג דשקלים שהיה תורם לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' עד ממשכנין אותו.</b> משנה בפ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש כל מי שאינו חייב בשקלים וכו' אין ממשכנין אותו.</b> שם במשנה אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום.</b> משנה פ\"ק דשקלים. ובירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין הכהנים מפני (דרכי שלום) [דרך הכבוד]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כונסין השלחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> רפ\"ב דשקלים כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה, ובירושלמי רפ\"ו דשקלים תני שופרות הללו היו קצרים מלמעלה ורחבים מלמטה מפני הרמאים כלומר כדי שלא יכניס אדם רמאי ידו ויעשה כמי שמטיל באחת מהן ויטול ממה שבהן. ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה עושין שתי תיבות אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ובמקדש היו לפניהם י\"ג תיבות כל תיבה כמין שופר.</b> בפרק ו' דשקלים י\"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת וששה לנדבה. תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינים הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה וכלם עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קנים אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כלם עולות. ובירושלמי ששה לנדבה כנגד שש קרבנות קני זבים קני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה ורבינו כמ\"ש כאן כתב בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמינית למותר חטאת וכו' תשיעית למותר אשם וכו'.</b> אין דבריו מכוונים עם הירושלמי ובתוספתא מכוון כדברי רבינו ונראה שבירושלמי יש ט\"ס: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות בהמה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ממלאין מכל השקלים שיקבצו שם ג' קופות גדולות וכו'.</b> שם בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושנינו עוד שם בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ופי' שם רבינו ענין תורמין שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותו הממון שבלשכה שלש קופות גדולות שמחזיקות כלל גדול מן הממון המכונס והיו נותנין השלש קופות בלשכה מהלשכות תחת מפתח ומנעול ואח\"כ היו מוציאין מאלו השלש קופות ממון באלו השלשה מועדים בכל מועד שיעור ידוע והיו מספקים ממנו לקרבנות ועל נטילת ממון מן הקופות שתרמו בהן אומר בשלשה פרקים תורמין את הלשכה עכ\"ל. וכתב עוד אמתני' דבשלש קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות (שמחזקת) של ג' ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל אחת מהן ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיספקו מהראשונה עד שתכלה ואח\"כ מתחילין מן השניה עד שתכלה ואח\"כ מן השלישית עד שתכלה ואח\"כ ממלאים אותם פעם שנית בפרוס עצרת ואח\"כ ממלאין אותן פעם שלישית בפרוס החג וא\"כ יהיה שיעור מה שמוציאין באלו השלשה זמנים כ\"ז סאה לפי שתשע סאין מוציאין בכל פעם. ונדע מזה כי השלש קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקות כ\"ז סאה כל קופה מהם מחזקת תשע סאין ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקות אותן הג' קופות אותו המותר נקרא שירי הלשכה, עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו (עי' לקמן הלכה ח') שפת יתר הוא זה ואין דרך המשנה כן עכ\"ל. טעמו שהוא מפרש כמו שפירשו התוספות בפרק שני דקידושין. ואינו מוכרח ודברי רבינו נכונים ונלמדים מהירושלמי כמ\"ש בפירוש המשנה הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בר\"ח ניסן ובר\"ח תשרי קודם יו\"ט או אחריו וקודם עצרת בט\"ו יום,</b> רבינו בפירוש המשנה כתב ענין פרוס חצי מועד וכן אמרו בירושלמי כל מה דתנינן פרס פלגא עניינו חצי חדש. ובתוספתא איזהו פרס אין פחות מט\"ו יום קודם לרגל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו \n",
+                "<b>גבי ראש חדש תשרי או אחריו</b> אע\"פ שבמשנה הנזכרה שנינו גבי סברת ר' אליעזר ור\"ש למה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו\"ט וא\"א לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בכ\"ט באלול סובר רבינו דהקדימוהו לאו דוקא דה\"ה שיכולים לאחרו: \n",
+                "<b>וכיצד תורמין אותן וכו' והוא אומר להם אתרום והם אומרים לו תרום תרום וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ז') תניא באחד בניסן ר\"ה לתרומת שקלים ובגמ' מנ\"ל א\"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ופירש\"י חדש בחדשו לחדשי חדשים יתירי לדרשא: \n",
+                "<b>לא הספיקו להם השקלים וכו'.</b> שם בירושלמי שלמה שלישית חוזר ותורם ר״מ אומר יחזור לשירים שהיה ר״מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף. והתוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) הביאו הירושלמי הזה ופירשו דלת״ק חוזר ותורם מתקלין חדתין אחר החג ואל יתרום משירי הלשכה. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר״מ ושבק ת״ק. ונ״ל שטעמו משום דבהאיש מקדש מתיב לרב מדתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דברי ר' יהודה ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה. ופירשו התוספות שם דת״ק סבר כמ״ד חוזר ותורם מתקלין חדתין שהובאו אחרי החג ואל יתרום משירי הלשכה ולכך מועלין בחדתין שמא יצטרכו להם אבל לא בעתיקין לפי שתורת שירי לשכה עליהם ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה ור״מ לטעמיה דאמר שלמו כלם חוזר לשירים ודומים זה לזה דכי היכי דחוזרים לשירים ה״נ חוזרים לעתיקין אם יצטרכו ומשני לא תימא ר״מ אלא אימא ר״י ופירש״י אימא ר״י אומר מועלין בעתיקין. וכיון דבגמ' דידן אמרי' דר״י הוא דאמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר״י הוא דאמר יחזור לשירים והלכה כמותו לגבי ר״מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציא לחוץ וכו'.</b> משנה פרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם תרם את הראשונה וחיפה בקטבלאות שניה וחיפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, ופירש שם רבינו לא היה מחפה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחלה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה ניכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן הג' קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם א\"י עכ\"ל. ובירושלמי נוטל מן הראשונה אע\"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נטל מן השניה חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. ונראה דה\"פ נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה א' מן הראשונה שבגדולות ואע\"פ שעדיין נשאר הרבה בקופה הגדולה הראשונה נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ב' מהקופה הגדולה השניה ואחר כך נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ג' מהקופה הגדולה השלישית וכשיכנס לתרום בעצרת מתחיל לתרום הקופה הקטנה שכתוב בה א' מהקופה הגדולה השלישית שסיים בה ואח\"כ נוטל הקופה הקטנה השניה שכתוב בה ב' מהשניה והיינו דקתני שלמה שלישית כלומר שמילא הקופה הקטנה הראשונה מהקופה הגדולה השלישית חוזר לשניה כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה [ב' מהקופה הקטנה הגדולה השנייה, שלמה שניה חוזר לשלישית כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה] ג' מהקופה הגדולה הראשונה. כנ\"ל פירוש הירושלמי ואין זה מכוון לדברי רבינו שכתב ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם א\"י וכו'.</b> משנה שם ופי' ה\"ר עובדיה לשם ארץ ישראל שהם שלחו שקליהם תחלה שהאחרים עדיין לא הביאו לשם. כרכים המוקפים הסמוכים כמו עמון ומואב מלשון מקיפין בבועי. ומכל מקום בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חילוק מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל, עכ\"ל. וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה וכו'.</b> בפרק בתרא דכתובות דף ק\"א תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ורבינו נראה שגורס על הגבוי ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ופירש\"י על העתיד לגבות ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף וכו'.</b> בפרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומדברים היו עמו משעה שיכנס.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנזהרים כל כך עני ומי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד וכו'.</b> שם תנא דבי ר' ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד ונראה שרבינו מפרש קווץ עני. והראב\"ד כתב וז\"ל כתב זה מפני שראה בירושלמי וכו' שמא יחביא בשערו ע\"כ. ובעל מ\"ע כתב גירסת הירושלמי קבוץ בבי\"ת וכתב שטעם רבינו שפי' עני שהוא מקבץ ממקום למקום והפירוש השני נבהל להון מלשון וקובץ על יד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חציי השקלים הכל צריכים להם וכו'.</b> מתבאר בפ\"ק דשקלים במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו חייב בשקלים וכו'.</b> שם ואלו חייבין בקלבון לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור וכו'.</b> שם השוקל ע\"י כהן ע\"י אשה ע\"י עבד ע\"י קטן פטור ופירש שם רבינו אם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן הכהנים פטורים מן הקלבון.</b> נלמד ממה ששנינו השוקל על ידי כהן פטור והוצרך רבינו להשמיענו שהכהנים פטורים מן הקלבון מפני שהם חייבים בשקלים כמו שנתבאר בפרק ראשון ואעפ\"כ פטורים מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם. ויש ספרים שגורסים במשנה דלעיל בהדיא אבל לא כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל עליו ועל העני וכו'.</b> גם זה שם השוקל ע\"י עני או ע\"י שכנו או ע\"י בן עירו פטור אם הלוון חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין שעדיין לא חלקו וכו'.</b> שם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה. [ופי' שם רבינו מעשר בהמה] הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא מעשר והשותפין והאחין בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינם חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבים להוציא מעשר בהמה ממה שילדו צאנם ובקרם וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהן כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותם ולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר שחלקו יתחייבו בקלבון עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא מצאתי לזה שורש בגמרא וכו' אלא האחין השותפין עכ\"ל. ואין בזה השגה מאחר שבקצת ספרים כתוב כן והמגדל עוז הביא כמה ראיות להחזיק דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות אבל אם הביא זה מעותיו וכו'.</b> בעל מגדל עוז נתן טעם לדברי רבינו ואינו מספיק וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון.</b> [משנה פ' מעשר בהמה בכורות נ\"ו:]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האחין והשותפין וכו' וחלקו בכספים וכו' עד עומדין לחלוקה.</b> שם בגמ' (שקלים ו') וכתב הראב\"ד א\"א בירושלמי עד הם עיקר נכסים עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא סבר להא דרבי מנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל להקדש וכו'.</b> משנה פ\"ק דשקלים על ידו ועל ידי חברו חייב בקלבון אחד ר\"מ אומר שני קלבונות נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבונות. ופירש רבינו אם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קלבונות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הקלבון וכו'.</b> שם כמה הוא שיעור קלבון מעה כסף וחכמים אומרים חצי וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. . והקלבונות אינם כשקלים אלא מניחין אותן בפני עצמן וכו'.</b> ירושלמי בסוף פ\"ק דשקלים להיכן היו קלבונות נופלים ר\"מ אומר לשקלים ר' אלעזר אומר לנדבה ר\"ש אומר ריקועי פחים צפוי לבית קדשי הקדשים בן עזאי אומר שולחנים היו נוטלין ועושין בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים ור\"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומ\"ה כתב רבינו והקלבונות אינם כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדברי מי סתם וכתב אלא מניחים אותם השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהם ההקדש. והראב\"ד כתב על דברי רבינו הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי עכ\"ל. וכבר כתבתי טוב טעם ודעת בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד שקלו וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים פלוגתא דר\"י ור\"ל וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n",
+                "<b>בני העיר ששלחו שקליהם וכו'.</b> בפרק הזהב (מציעא נ\"ז נ\"ח) אהא דתנן דהקדשות אין שומר חנם נשבע עליהם רמי מדתנן ברפ\"ב דשקלים בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אמר שמואל בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן והא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד אמר רבה נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ר\"א אמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות ופירש\"י ר' אלעזר אמר לעולם שבועה זו ליפטר מתשלומין היא ובש\"ח ודקשיא לך מתניתין דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן. וממה שסתם רבינו כאן וכתב והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שניה ולא חילק בין נתרמה תרומה ללא נתרמה ולקמן גבי ש\"ש כתב ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש\"ש משמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש\"ח אע\"פ שנתרמה תרומה שוקלין שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש\"ח וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה. ויש לתמוה על זה כי ס\"ד דמתני' בש\"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש\"ח היא. וצ\"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש\"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח וכו'.</b> ירושלמי בפ' ב' דשקלים: \n",
+                "<b>נמצאו השקלים הראשונים וכו'.</b> בפ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה.</b> ירושלמי שם ומסיים בה אלו הם הראשונים אלו הם השניים ר' פנחס בר' חנינא ור' אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה (ואחרונה) [וחורנא] אמר אלו שהגיע ליד גזברים תחלה וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלחו שקליהם ביד שומר שכר וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לאנשי העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ואוקמה שמואל (מציעא נ\"ח) בנושא שכר ומאי נגנבו בלסטים מזויין ומאי אבדו שטבעה ספינתו בים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובני העיר פטורים וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים אהא דתנן אם משנתרמה תרומה וכו' פירש רבינו מעות השקלים כשכונסים אותם נותנים אותה בלשכה ידועה ואח\"כ לוקחין ממנו קצת בג' קופות ומוציאים אותו בקרבנות צבור וזאת הלקיחה נקראת תרומת הלשכה ותניא תורמין על הגבוי ועל העתיד ליגבות ולפיכך אם נתרמה תרומה ואח\"כ אבד הממון נשבעים השלוחים לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם שהרי תורמין על העתיד ליגבות ואם עדיין לא נתרמה תרומה נשבעים השלוחים לאנשי העיר והם שוקלים פעם שניה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק הזהב על הא דאמר שמואל בש\"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן מקשה א\"ה נשבעין לגזברים נשבעין לבני העיר אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכי דלא נחשדינהו וא\"נ כי היכי דלא לקרו להו פושעים. ויש לתמוה למה רבינו השמיט זה וסתם וכתב כלשון המשנה נשבעים לגזברים. וי\"ל שמאחר שאמר ר' אלעזר שבועה זו תק\"ח היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות תו לא צרכינן לההוא שינוייא: \n",
+                "<b>יש מי שאומר שהשקלים הראשונים וכו'. . כתב</b> הראב\"ד בירושלמי מחלוקת אמוראים, עכ\"ל. וכבר כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן חצי שקל לחבירו וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הגוזל או הגונב וכו'. ומ\"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים.</b> כלומר אם לא נתרמה תרומה כדין גונב מההדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה תרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מחצית השקל מן ההקדש וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואח\"כ קרבה בהמה מעל ממעות מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו. והדבר מבואר שמ\"ש רבינו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה הוא פירוש מה ששנינו ואח\"כ קרבה בהמה, ופירש ה\"ר עובדיה השוקל שקלו מן ההקדש שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוון שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול ע\"י ושקל על ידי עצמו דמעל היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה והאי דלא תנייה ברישא משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם וה\"ט שאינו מועל מיד אע\"פ שנהנה כבר לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מההקדש להקדש אע\"פ שנהנה אינו מועל אלא לאחר שעשה מעשה בהקדש השני וכן מוכח בירושלמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>היה של עיר הנדחת לא עשה כלום.</b> הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שקלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו'.</b> שם הפריש שנים והוא סבור שחייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד השני מה את עביד ליה נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים סבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה\"נ אלו לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעות בידו וכו'.</b> משנה פרק ב' דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרין מותרן נדבה וב\"ה אומרים מותרן חולין ובירושלמי ר' יוסי בשם ר' אלעזר במה פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי דכ\"ע שמותרן נדבה ר' חזקיה ורב ביבא בשם ר' אלעזר פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודו דמותרן חולין אמר ר' חזקיה מתניתין מסייעא לר' ביבא ופסק כר' ביבא משום דמתני' מסייעא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות שנמצאו וכו' עד מחצה למחצה להחמיר.</b> משנה רפ\"ז דשקלים והטעם שמחצה למחצה יפלו ללבונה מפני שהלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן. כתב ה\"ר עובדיה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה בירושלמי פריך בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבא הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר שמא מקיני חובה נפלו וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה תתכפר האשה ומשני ב\"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן המעות שנמצאו ומקנין אותם לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה וכו'.</b> שם בירושל': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו'.</b> ריש פ\"ד דשקלים התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידים ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקטרת ושכר עשייתה.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים.</b> בר\"פ שני דייני בית גרמו על מעשה לחם הפנים נוטלים שכרן מתרומה הלשכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו\"ם בתחלה גובים להם וכו'</b> [מנחות דף נ\"ב.]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוכות של היכל תחת בנין עשויות וכו'.</b> בר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) אמר ר' נחמן אמר רב נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרוכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דא\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה. ופירש\"י בדבבי בפרוכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינם תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרוכות המבדילות בין היכל לקה\"ק שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואותן פרוכות נעשו מקדשי בדק הבית: \n",
+                "<b>המנורה וכלי שרת וכו'.</b> בר״פ שני דייני (כתובות דף ק״ו:) תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באים מתרומת הלשכה מיתיבי כלי שרת באים ממותר נסכים תנאי היא דתנן ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר״ע אומר מותר נסכים לכלי שרת. ופסק רבינו כר״ע ואע״ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר״י ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר״ע לר' ישמעאל: \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן התם בעא ר' הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושים אותם א\"ל אין נעשים אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע וכו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי אמר רבי אבהו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לכלי שרת. ויש לתמוה דמשמע דפליגי ארבי ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדק הבית לא. וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו: \n",
+                "<b>בגדי כהונה וכו'.</b> הכל מתרומת הלשכה [תוספתא יומא פ\"א]: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגיהי ספרים שבירושלים וכו' עד כדי צרכן.</b> פרק שני דייני (כתובות דף ק\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו'.</b> בפרק ג' דפרה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן היו עושים כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח.</b> משנה פ' ב' שעירים (יומא ס\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושניהם נעשין משירי הלשכה.</b> משנה פרק ד' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים. אבל בגמרא דידן ר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) מזבח העולה הלשכות והעזרות באים מקדשי בדק הבית, ויש לתמוה למה הניח רבינו גמרא דידן ופסק כירושלמי: \n",
+                "<b>אמת המים שבירושלים וכו' עד משירי הלשכה.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ועכו\"ם שהתנדב מעות לדברים אלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו גר תושב.</b> הוא נלמוד מדמשוה התם כותי עם העכו\"ם וכותיים באותו זמן לא היו עובדים ע\"א וקתני דאין מקבלים מהן וכ\"ש לגר תושב ואפילו מ\"ד התם בירושלמי [דמקבלין] מן הכותי ע\"כ לא אמר [אלא] בכותי אבל לא בגר תושב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר תרומת הלשכה וכו'.</b> פ\"ד דשקלים תנאי ב\"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ושם במשנה מותר תרומה ר\"ע אומר לקיץ המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שקלים שלא וכו'.</b> ירושלמי ס\"פ אלו הם הממונים תנן התם קדשי מזבח מוציאים הראוי להם מקדשי בדק הבית א\"ר חייא כן היא מתניתין קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית [אין] מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח כך היא הגירסא הנכונה. וכתב הראב\"ד בשקלים ירושלמי מצא דבר זה וכו' שהרי שנינו כן במעילה עכ\"ל. וטעמו משום דמסיים בה התם והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית א\"ר חזקיה כיני מתניתין לצורך לשכת בדק הבית וזה נאמר על מתניתין דקתני שתי לשכות היו במקדש אחת מהן לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה אחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית. וסובר הראב\"ד דכיון דעל האי מתניתין הוא דאתמר לא נאמר אלא בלשכה זו דוקא. ופשטא דירושלמי לא משמע כוותיה. ובעל מגדל עוז הביא ראיות לדברי רבינו. והירושלמי הזה צריך למוד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> משיגיע ר\"ח ניסן וכו'.</b> בפ' קמא דר\"ה (דף ז'): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הגיע ר\"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים וכו'.</b> בפ\"ק דשבועות (דף י' י\"א) אמר עולא א\"ר יוחנן תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א\"ל רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם. ופירש\"י תמידין שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכשמגיע ר\"ח ניסן לא היו מקריבים שום קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר בפ\"ק דר\"ה ונמצאו בכל שנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה, נפדים תמימים להכשירם בשנה זו מחללים אותם על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכך היו עושים במותר הקטרת וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פ\"ד משקלים: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2292ce7cbe054df9f9d1174bd0d9307ad9fe9ef
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,215 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. . ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין כסף האמור בתורה וכו'.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי. ופירש\"י כלם בשקל הקדש דהוי עשרין מעין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקלו ש\"כ שעורה.</b> זה מבואר על פי מה שאכתוב בסמוך בשם הרי\"ף שמשקל הפרוטה חצי שעורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר הוסיפו חכמים עליו וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ') אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מאה כסף דינר מיתיבי סלע של קדש מ\"ח פונדיונין בתר דאוסיפו עלייהו דתניא עשרים גרה השקל מנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה יכול יפחות ת\"ל הוא. ופירש רש\"י בתר דאוסיפו עליה על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי כ\"ד מעין. יהיה עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת. בפרשת ערכין כתיב הוא בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסלע ארבעה דינרים וכו'.</b> מבואר פרק הזהב (מציעא דף נ\"א:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדינר שש מעין וכו' עד ופרוטה אחת משמנה באיסר.</b> בפרק קמא דקדושין (י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשקל הפרוטה חצי שעורה,</b> כ\"כ הרי\"ף שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד מטבע אחר היה שם וכו'.</b> כ\"כ רבינו גם בפירוש המשנה ריש פ\"ב דשקלים דתנן מצרפים שקלים דרכונות מפני משוי הדרך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצית השקל זו היא מצותה וכו'.</b> נלמד ממ\"ש בסמוך מנין שאם רצה להוסיף יוסיף וכו' יכול יפחות ת\"ל הוא. ושנינו במשנה פ\"ב דשקלים כשעלו ישראל מהגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרים ובירושלמי סלעים כמשמען טבעין פלגות סילעין דינרין קרטין בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם. ופירש רבינו כשעלו מהגולה היו שוקלים דרכונות ר\"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר\"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעין ר\"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרים והוא רביעית הסלע ולא הודו בזה, עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהיה מטבע וכו'.</b> כתב הראב\"ד הדרך הזה וכו'. והם עניים היו והעשירו עכ\"ל. כוונתו לומר שלא היו שוקלים דרכונות מפני שהמטבע שלהם היה דרכונות שהם היו עניים כשעלו מהגולה ואיך אפשר שהיה להם מטבע גדול אלא אף על פי שהמטבע שלהם היה סלע היו שוקלים לשקליהם דרכונות שהם שני סלעים מפני שהיו מתי מעט ואילו לא היו שוקלים אלא מחצית השקל לא היה מספיק לקרבנות צבור. ואיני רואה שום זרות בדברי רבינו דאטו מפני שהם עניים לא יתכן שיהיה להם מין מטבע גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל וכו' עד אין מקבלים מהם.</b> משנה בפרק קמא דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהכהנים חייבים.</b> שם במשנה א\"ר יהודה העיד בן בוכרי שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא. א\"ל ריב\"ז לא כי אלא שכל כהן שאינו שוקל חוטא: \n",
+                "<b>קטן שהתחיל אביו וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית.</b> משנה בסוף שקלים (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שב\"ה קיים נוהגים השקלים בין בא\"י בין בח\"ל.</b> הכי משמע מדתנן בפ\"ג דשקלים שהיה תורם לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' עד ממשכנין אותו.</b> משנה בפ\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש כל מי שאינו חייב בשקלים וכו' אין ממשכנין אותו.</b> שם במשנה אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום.</b> משנה פ\"ק דשקלים. ובירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין הכהנים מפני (דרכי שלום) [דרך הכבוד]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד כונסין השלחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> רפ\"ב דשקלים כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה, ובירושלמי רפ\"ו דשקלים תני שופרות הללו היו קצרים מלמעלה ורחבים מלמטה מפני הרמאים כלומר כדי שלא יכניס אדם רמאי ידו ויעשה כמי שמטיל באחת מהן ויטול ממה שבהן. ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה עושין שתי תיבות אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> ובמקדש היו לפניהם י\"ג תיבות כל תיבה כמין שופר.</b> בפרק ו' דשקלים י\"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת וששה לנדבה. תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינים הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה וכלם עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קנים אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כלם עולות. ובירושלמי ששה לנדבה כנגד שש קרבנות קני זבים קני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה ורבינו כמ\"ש כאן כתב בפירוש המשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שמינית למותר חטאת וכו' תשיעית למותר אשם וכו'.</b> אין דבריו מכוונים עם הירושלמי ובתוספתא מכוון כדברי רבינו ונראה שבירושלמי יש ט\"ס: \n",
+                "<b>ומ\"ש ותנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות בהמה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל מדינה ומדינה וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ממלאין מכל השקלים שיקבצו שם ג' קופות גדולות וכו'.</b> שם בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושנינו עוד שם בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ופי' שם רבינו ענין תורמין שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותו הממון שבלשכה שלש קופות גדולות שמחזיקות כלל גדול מן הממון המכונס והיו נותנין השלש קופות בלשכה מהלשכות תחת מפתח ומנעול ואח\"כ היו מוציאין מאלו השלש קופות ממון באלו השלשה מועדים בכל מועד שיעור ידוע והיו מספקים ממנו לקרבנות ועל נטילת ממון מן הקופות שתרמו בהן אומר בשלשה פרקים תורמין את הלשכה עכ\"ל. וכתב עוד אמתני' דבשלש קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות (שמחזקת) של ג' ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל אחת מהן ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיספקו מהראשונה עד שתכלה ואח\"כ מתחילין מן השניה עד שתכלה ואח\"כ מן השלישית עד שתכלה ואח\"כ ממלאים אותם פעם שנית בפרוס עצרת ואח\"כ ממלאין אותן פעם שלישית בפרוס החג וא\"כ יהיה שיעור מה שמוציאין באלו השלשה זמנים כ\"ז סאה לפי שתשע סאין מוציאין בכל פעם. ונדע מזה כי השלש קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקות כ\"ז סאה כל קופה מהם מחזקת תשע סאין ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקות אותן הג' קופות אותו המותר נקרא שירי הלשכה, עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו (עי' לקמן הלכה ח') שפת יתר הוא זה ואין דרך המשנה כן עכ\"ל. טעמו שהוא מפרש כמו שפירשו התוספות בפרק שני דקידושין. ואינו מוכרח ודברי רבינו נכונים ונלמדים מהירושלמי כמ\"ש בפירוש המשנה הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בר\"ח ניסן ובר\"ח תשרי קודם יו\"ט או אחריו וקודם עצרת בט\"ו יום,</b> רבינו בפירוש המשנה כתב ענין פרוס חצי מועד וכן אמרו בירושלמי כל מה דתנינן פרס פלגא עניינו חצי חדש. ובתוספתא איזהו פרס אין פחות מט\"ו יום קודם לרגל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו \n",
+                "<b>גבי ראש חדש תשרי או אחריו</b> אע\"פ שבמשנה הנזכרה שנינו גבי סברת ר' אליעזר ור\"ש למה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו\"ט וא\"א לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בכ\"ט באלול סובר רבינו דהקדימוהו לאו דוקא דה\"ה שיכולים לאחרו: \n",
+                "<b>וכיצד תורמין אותן וכו' והוא אומר להם אתרום והם אומרים לו תרום תרום וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף ז') תניא באחד בניסן ר\"ה לתרומת שקלים ובגמ' מנ\"ל א\"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ופירש\"י חדש בחדשו לחדשי חדשים יתירי לדרשא: \n",
+                "<b>לא הספיקו להם השקלים וכו'.</b> שם בירושלמי שלמה שלישית חוזר ותורם ר״מ אומר יחזור לשירים שהיה ר״מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף. והתוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) הביאו הירושלמי הזה ופירשו דלת״ק חוזר ותורם מתקלין חדתין אחר החג ואל יתרום משירי הלשכה. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר״מ ושבק ת״ק. ונ״ל שטעמו משום דבהאיש מקדש מתיב לרב מדתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דברי ר' יהודה ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה. ופירשו התוספות שם דת״ק סבר כמ״ד חוזר ותורם מתקלין חדתין שהובאו אחרי החג ואל יתרום משירי הלשכה ולכך מועלין בחדתין שמא יצטרכו להם אבל לא בעתיקין לפי שתורת שירי לשכה עליהם ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה ור״מ לטעמיה דאמר שלמו כלם חוזר לשירים ודומים זה לזה דכי היכי דחוזרים לשירים ה״נ חוזרים לעתיקין אם יצטרכו ומשני לא תימא ר״מ אלא אימא ר״י ופירש״י אימא ר״י אומר מועלין בעתיקין. וכיון דבגמ' דידן אמרי' דר״י הוא דאמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר״י הוא דאמר יחזור לשירים והלכה כמותו לגבי ר״מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציא לחוץ וכו'.</b> משנה פרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה וכו'.</b> ג\"ז משנה שם תרם את הראשונה וחיפה בקטבלאות שניה וחיפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, ופירש שם רבינו לא היה מחפה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחלה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה ניכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן הג' קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם א\"י עכ\"ל. ובירושלמי נוטל מן הראשונה אע\"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נטל מן השניה חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. ונראה דה\"פ נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה א' מן הראשונה שבגדולות ואע\"פ שעדיין נשאר הרבה בקופה הגדולה הראשונה נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ב' מהקופה הגדולה השניה ואחר כך נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ג' מהקופה הגדולה השלישית וכשיכנס לתרום בעצרת מתחיל לתרום הקופה הקטנה שכתוב בה א' מהקופה הגדולה השלישית שסיים בה ואח\"כ נוטל הקופה הקטנה השניה שכתוב בה ב' מהשניה והיינו דקתני שלמה שלישית כלומר שמילא הקופה הקטנה הראשונה מהקופה הגדולה השלישית חוזר לשניה כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה [ב' מהקופה הקטנה הגדולה השנייה, שלמה שניה חוזר לשלישית כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה] ג' מהקופה הגדולה הראשונה. כנ\"ל פירוש הירושלמי ואין זה מכוון לדברי רבינו שכתב ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם א\"י וכו'.</b> משנה שם ופי' ה\"ר עובדיה לשם ארץ ישראל שהם שלחו שקליהם תחלה שהאחרים עדיין לא הביאו לשם. כרכים המוקפים הסמוכים כמו עמון ומואב מלשון מקיפין בבועי. ומכל מקום בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חילוק מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל, עכ\"ל. וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה וכו'.</b> בפרק בתרא דכתובות דף ק\"א תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ורבינו נראה שגורס על הגבוי ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ופירש\"י על העתיד לגבות ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף וכו'.</b> בפרק ג' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומדברים היו עמו משעה שיכנס.</b> ירושלמי שם: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנזהרים כל כך עני ומי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד וכו'.</b> שם תנא דבי ר' ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד ונראה שרבינו מפרש קווץ עני. והראב\"ד כתב וז\"ל כתב זה מפני שראה בירושלמי וכו' שמא יחביא בשערו ע\"כ. ובעל מ\"ע כתב גירסת הירושלמי קבוץ בבי\"ת וכתב שטעם רבינו שפי' עני שהוא מקבץ ממקום למקום והפירוש השני נבהל להון מלשון וקובץ על יד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חציי השקלים הכל צריכים להם וכו'.</b> מתבאר בפ\"ק דשקלים במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו חייב בשקלים וכו'.</b> שם ואלו חייבין בקלבון לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור וכו'.</b> שם השוקל ע\"י כהן ע\"י אשה ע\"י עבד ע\"י קטן פטור ופירש שם רבינו אם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן הכהנים פטורים מן הקלבון.</b> נלמד ממה ששנינו השוקל על ידי כהן פטור והוצרך רבינו להשמיענו שהכהנים פטורים מן הקלבון מפני שהם חייבים בשקלים כמו שנתבאר בפרק ראשון ואעפ\"כ פטורים מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם. ויש ספרים שגורסים במשנה דלעיל בהדיא אבל לא כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל עליו ועל העני וכו'.</b> גם זה שם השוקל ע\"י עני או ע\"י שכנו או ע\"י בן עירו פטור אם הלוון חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין שעדיין לא חלקו וכו'.</b> שם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה. [ופי' שם רבינו מעשר בהמה] הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא מעשר והשותפין והאחין בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינם חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבים להוציא מעשר בהמה ממה שילדו צאנם ובקרם וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהן כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותם ולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר שחלקו יתחייבו בקלבון עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד לא מצאתי לזה שורש בגמרא וכו' אלא האחין השותפין עכ\"ל. ואין בזה השגה מאחר שבקצת ספרים כתוב כן והמגדל עוז הביא כמה ראיות להחזיק דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בד\"א בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות אבל אם הביא זה מעותיו וכו'.</b> בעל מגדל עוז נתן טעם לדברי רבינו ואינו מספיק וצ\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון.</b> [משנה פ' מעשר בהמה בכורות נ\"ו:]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש האחין והשותפין וכו' וחלקו בכספים וכו' עד עומדין לחלוקה.</b> שם בגמ' (שקלים ו') וכתב הראב\"ד א\"א בירושלמי עד הם עיקר נכסים עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא סבר להא דרבי מנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל להקדש וכו'.</b> משנה פ\"ק דשקלים על ידו ועל ידי חברו חייב בקלבון אחד ר\"מ אומר שני קלבונות נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבונות. ופירש רבינו אם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קלבונות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שיעור הקלבון וכו'.</b> שם כמה הוא שיעור קלבון מעה כסף וחכמים אומרים חצי וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. . והקלבונות אינם כשקלים אלא מניחין אותן בפני עצמן וכו'.</b> ירושלמי בסוף פ\"ק דשקלים להיכן היו קלבונות נופלים ר\"מ אומר לשקלים ר' אלעזר אומר לנדבה ר\"ש אומר ריקועי פחים צפוי לבית קדשי הקדשים בן עזאי אומר שולחנים היו נוטלין ועושין בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים ור\"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומ\"ה כתב רבינו והקלבונות אינם כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדברי מי סתם וכתב אלא מניחים אותם השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהם ההקדש. והראב\"ד כתב על דברי רבינו הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי עכ\"ל. וכבר כתבתי טוב טעם ודעת בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד שקלו וכו'.</b> ברפ\"ב דשקלים פלוגתא דר\"י ור\"ל וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n",
+                "<b>בני העיר ששלחו שקליהם וכו'.</b> בפרק הזהב (מציעא נ\"ז נ\"ח) אהא דתנן דהקדשות אין שומר חנם נשבע עליהם רמי מדתנן ברפ\"ב דשקלים בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אמר שמואל בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן והא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד אמר רבה נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ר\"א אמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות ופירש\"י ר' אלעזר אמר לעולם שבועה זו ליפטר מתשלומין היא ובש\"ח ודקשיא לך מתניתין דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן. וממה שסתם רבינו כאן וכתב והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שניה ולא חילק בין נתרמה תרומה ללא נתרמה ולקמן גבי ש\"ש כתב ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש\"ש משמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש\"ח אע\"פ שנתרמה תרומה שוקלין שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש\"ח וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה. ויש לתמוה על זה כי ס\"ד דמתני' בש\"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש\"ח היא. וצ\"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש\"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח וכו'.</b> ירושלמי בפ' ב' דשקלים: \n",
+                "<b>נמצאו השקלים הראשונים וכו'.</b> בפ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה.</b> ירושלמי שם ומסיים בה אלו הם הראשונים אלו הם השניים ר' פנחס בר' חנינא ור' אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה (ואחרונה) [וחורנא] אמר אלו שהגיע ליד גזברים תחלה וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלחו שקליהם ביד שומר שכר וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לאנשי העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ואוקמה שמואל (מציעא נ\"ח) בנושא שכר ומאי נגנבו בלסטים מזויין ומאי אבדו שטבעה ספינתו בים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובני העיר פטורים וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים אהא דתנן אם משנתרמה תרומה וכו' פירש רבינו מעות השקלים כשכונסים אותם נותנים אותה בלשכה ידועה ואח\"כ לוקחין ממנו קצת בג' קופות ומוציאים אותו בקרבנות צבור וזאת הלקיחה נקראת תרומת הלשכה ותניא תורמין על הגבוי ועל העתיד ליגבות ולפיכך אם נתרמה תרומה ואח\"כ אבד הממון נשבעים השלוחים לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם שהרי תורמין על העתיד ליגבות ואם עדיין לא נתרמה תרומה נשבעים השלוחים לאנשי העיר והם שוקלים פעם שניה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק הזהב על הא דאמר שמואל בש\"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן מקשה א\"ה נשבעין לגזברים נשבעין לבני העיר אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכי דלא נחשדינהו וא\"נ כי היכי דלא לקרו להו פושעים. ויש לתמוה למה רבינו השמיט זה וסתם וכתב כלשון המשנה נשבעים לגזברים. וי\"ל שמאחר שאמר ר' אלעזר שבועה זו תק\"ח היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות תו לא צרכינן לההוא שינוייא: \n",
+                "<b>יש מי שאומר שהשקלים הראשונים וכו'. . כתב</b> הראב\"ד בירושלמי מחלוקת אמוראים, עכ\"ל. וכבר כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן חצי שקל לחבירו וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הגוזל או הגונב וכו'. ומ\"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים.</b> כלומר אם לא נתרמה תרומה כדין גונב מההדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה תרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מחצית השקל מן ההקדש וכו'.</b> משנה פ\"ב דשקלים השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואח\"כ קרבה בהמה מעל ממעות מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו. והדבר מבואר שמ\"ש רבינו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה הוא פירוש מה ששנינו ואח\"כ קרבה בהמה, ופירש ה\"ר עובדיה השוקל שקלו מן ההקדש שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוון שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול ע\"י ושקל על ידי עצמו דמעל היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה והאי דלא תנייה ברישא משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם וה\"ט שאינו מועל מיד אע\"פ שנהנה כבר לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מההקדש להקדש אע\"פ שנהנה אינו מועל אלא לאחר שעשה מעשה בהקדש השני וכן מוכח בירושלמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>היה של עיר הנדחת לא עשה כלום.</b> הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שקלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דשקלים: \n",
+                "<b>המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו'.</b> שם הפריש שנים והוא סבור שחייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד השני מה את עביד ליה נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים סבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה\"נ אלו לנדבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מעות בידו וכו'.</b> משנה פרק ב' דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרין מותרן נדבה וב\"ה אומרים מותרן חולין ובירושלמי ר' יוסי בשם ר' אלעזר במה פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי דכ\"ע שמותרן נדבה ר' חזקיה ורב ביבא בשם ר' אלעזר פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודו דמותרן חולין אמר ר' חזקיה מתניתין מסייעא לר' ביבא ופסק כר' ביבא משום דמתני' מסייעא ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות שנמצאו וכו' עד מחצה למחצה להחמיר.</b> משנה רפ\"ז דשקלים והטעם שמחצה למחצה יפלו ללבונה מפני שהלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן. כתב ה\"ר עובדיה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה בירושלמי פריך בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבא הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר שמא מקיני חובה נפלו וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה תתכפר האשה ומשני ב\"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן המעות שנמצאו ומקנין אותם לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין.</b> ג\"ז משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה וכו'.</b> שם בירושל': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו'.</b> ריש פ\"ד דשקלים התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידים ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור: \n",
+                "<b>ומ\"ש והקטרת ושכר עשייתה.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים.</b> בר\"פ שני דייני בית גרמו על מעשה לחם הפנים נוטלים שכרן מתרומה הלשכה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו\"ם בתחלה גובים להם וכו'</b> [מנחות דף נ\"ב.]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוכות של היכל תחת בנין עשויות וכו'.</b> בר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) אמר ר' נחמן אמר רב נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרוכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דא\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה. ופירש\"י בדבבי בפרוכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינם תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרוכות המבדילות בין היכל לקה\"ק שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואותן פרוכות נעשו מקדשי בדק הבית: \n",
+                "<b>המנורה וכלי שרת וכו'.</b> בר״פ שני דייני (כתובות דף ק״ו:) תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באים מתרומת הלשכה מיתיבי כלי שרת באים ממותר נסכים תנאי היא דתנן ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר״ע אומר מותר נסכים לכלי שרת. ופסק רבינו כר״ע ואע״ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר״י ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר״ע לר' ישמעאל: \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן התם בעא ר' הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושים אותם א\"ל אין נעשים אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע וכו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי אמר רבי אבהו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לכלי שרת. ויש לתמוה דמשמע דפליגי ארבי ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדק הבית לא. וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו: \n",
+                "<b>בגדי כהונה וכו'.</b> הכל מתרומת הלשכה [תוספתא יומא פ\"א]: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגיהי ספרים שבירושלים וכו' עד כדי צרכן.</b> פרק שני דייני (כתובות דף ק\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו'.</b> בפרק ג' דפרה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן היו עושים כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח.</b> משנה פ' ב' שעירים (יומא ס\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש ושניהם נעשין משירי הלשכה.</b> משנה פרק ד' דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה.</b> ירושלמי פ\"ד דשקלים. אבל בגמרא דידן ר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) מזבח העולה הלשכות והעזרות באים מקדשי בדק הבית, ויש לתמוה למה הניח רבינו גמרא דידן ופסק כירושלמי: \n",
+                "<b>אמת המים שבירושלים וכו' עד משירי הלשכה.</b> משנה פ\"ד דשקלים: \n",
+                "<b>ועכו\"ם שהתנדב מעות לדברים אלו וכו'.</b> ירושלמי פ\"ק דשקלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו גר תושב.</b> הוא נלמוד מדמשוה התם כותי עם העכו\"ם וכותיים באותו זמן לא היו עובדים ע\"א וקתני דאין מקבלים מהן וכ\"ש לגר תושב ואפילו מ\"ד התם בירושלמי [דמקבלין] מן הכותי ע\"כ לא אמר [אלא] בכותי אבל לא בגר תושב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר תרומת הלשכה וכו'.</b> פ\"ד דשקלים תנאי ב\"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ושם במשנה מותר תרומה ר\"ע אומר לקיץ המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שקלים שלא וכו'.</b> ירושלמי ס\"פ אלו הם הממונים תנן התם קדשי מזבח מוציאים הראוי להם מקדשי בדק הבית א\"ר חייא כן היא מתניתין קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית [אין] מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח כך היא הגירסא הנכונה. וכתב הראב\"ד בשקלים ירושלמי מצא דבר זה וכו' שהרי שנינו כן במעילה עכ\"ל. וטעמו משום דמסיים בה התם והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית א\"ר חזקיה כיני מתניתין לצורך לשכת בדק הבית וזה נאמר על מתניתין דקתני שתי לשכות היו במקדש אחת מהן לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה אחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית. וסובר הראב\"ד דכיון דעל האי מתניתין הוא דאתמר לא נאמר אלא בלשכה זו דוקא. ופשטא דירושלמי לא משמע כוותיה. ובעל מגדל עוז הביא ראיות לדברי רבינו. והירושלמי הזה צריך למוד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> משיגיע ר\"ח ניסן וכו'.</b> בפ' קמא דר\"ה (דף ז'): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הגיע ר\"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים וכו'.</b> בפ\"ק דשבועות (דף י' י\"א) אמר עולא א\"ר יוחנן תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א\"ל רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם. ופירש\"י תמידין שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכשמגיע ר\"ח ניסן לא היו מקריבים שום קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר בפ\"ק דר\"ה ונמצאו בכל שנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה, נפדים תמימים להכשירם בשנה זו מחללים אותם על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכך היו עושים במותר הקטרת וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פ\"ד משקלים: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc67076cb48675a4a6b1a0f1fc51649f2406699a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,298 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש.</b> בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ו:) תנן שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יוה\"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת\"ק ור\"י לעיכובא פליגי וכיון דקי\"ל כר\"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע\"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א\"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר\"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה\"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר\"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"י אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ\"ג וכן כתב הר\"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ\"ש ושופר שתוקעים בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה\"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא\"ש כתב לכאורה נראה דל\"פ ת\"ק ור\"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר\"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור\"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר\"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב\"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר\"ה ויוה\"כ בכפופים היינו משום דיליף ר\"ה ויוה\"כ מהדדי בג\"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר\"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר\"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר\"ה אלא בכפוף. ונ\"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג\"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר\"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה\"כ להצריך כפופים למצוה ואע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ\"ל הרא\"ש. וגם ה\"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר\"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ\"כ שם א\"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע\"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ועיקר עכ\"ל המגיד. ומה שתמה על הראב\"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב\"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר\"ה של יעל פשוט נקט יעל וה\"ה לשאר מינין דאע\"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב\"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב\"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואע\"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'.</b> קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר\"ה ל\"ג ל\"ד) מייתינן לה בהיקשא א\"נ בג\"ש. ונ\"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר\"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת\"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת\"ל שביעי שביעי לג\"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג\"ש ה\"ק אי לאו ג\"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג\"ש לא צריך היקשא ופירש\"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר\"ה מיובל בהיקשא דאין ת\"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג\"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר\"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה\"ק אי לאו ג\"ש אילו לא נאמרה ג\"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג\"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע\"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג\"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ\"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג\"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג\"ש ור\"ל השתא דאתמר ג\"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט\"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר\"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שופר של וכו' יצא.</b> היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.</b> פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור השופר וכו'.</b> נתבאר בהמפלת (נדה כ\"ו) דהיינו טפח שוחק: \n",
+                "<b>נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק.</b> פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר\"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: \n",
+                "<b>סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כוונת רבינו ז\"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע\"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז\"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר\"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז\"ל ועדותו של הר\"ן תכריע: \n",
+                "<b>דבק שברי שופרות.</b> מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע\"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צפהו זהב מבפנים וכו'.</b> ברייתא פרק ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע\"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא\"כ אינה חלוקה בפני עצמה: \n",
+                "<b>נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא.</b> ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי\"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> היה ארוך וקצרו כשר.</b> אע\"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א\"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: \n",
+                "<b>או צרור</b> כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: \n",
+                "<b>התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'.</b> כתב הר\"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ\"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה\"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז\"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע\"פ שיש לדחות ולומר דה\"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: \n",
+                "<b>מ\"כ</b> ראיה לדברי הר\"ם דפיטס מתוך שאינו כ\"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע\"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב\"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע\"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ\"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה\"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי\"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ\"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ\"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר\"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'.</b> ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר\"ה כ\"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד\"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר\"ה קמ\"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'.</b> הרב בעל מגיד משנה ז\"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב\"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז\"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו\"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז\"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ\"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס\"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע\"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע\"ג דשופר מידחיא דקי\"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ן ז\"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר\"ה כ\"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ\"ל:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התינוקות וכו' בשבת שאינה יו\"ט.</b> כלומר שאינו ר\"ה וכ\"ש בשבת שחל ר\"ה בו מיהו ה\"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר\"ה. ומדברי רש\"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו\"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא\"ת מ\"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ\"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י\"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא\"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'.</b> פרק יו\"ט של ר\"ה (ר\"ה כ\"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ\"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת\"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שחרב בית המקדש.</b> משנה שם (דף כ\"ט:) משחרב ב\"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד. ופי' רבינו ב\"ד קבוע וסמוך: \n",
+                "<b>ואין תוקעין בשבת אלא בב\"ד שקידשו וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול בלבד וכו'.</b> ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א\"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול.</b> פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו וכו'.</b> קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע\"פ הראייה תוקעין בב\"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב\"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב\"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש. ונ\"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב\"ד אע\"פ שלא קדשו את החדש באותו ב\"ד היו באים לתקוע אף בב\"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר\"ה ותוקעין בשבת דלאו יו\"ט וא\"כ עכשיו שהכל עושין ע\"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב\"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב\"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב\"ד שקדשו את החדש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'.</b> שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת\"ל שצריך ה\"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ\"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע\"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.</b> לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש\"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'.</b> סוף פ\"ק דסוכה (דף י\"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ\"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע\"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד\"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב\"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ\"ל ורבב\"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ\"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בין האילנות וכו'.</b> נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוכה שאין לה גג וכו'.</b> כתב ה\"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט\"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרא\"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ\"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא\"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא\"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ\"ל. ול\"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א\"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה\"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט\"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע\"פ שאינם נראים מחוורים עכ\"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט\"ז טפחים וא\"כ הוא סובר שאע\"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא\"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ\"ה מכשרינן לה וא\"כ תפול עליו קושית הרא\"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ\"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'.</b> כתב ה\"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר\"ן לדעת הרי\"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש\"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע\"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע\"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש\"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ\"נ גם מדברי הר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'.</b> כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק\"ל דא\"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בנה איצטבה באמצעה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז\"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע\"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא\"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע\"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס\"ל כהר\"ן שחלק על רש\"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ\"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ\"ל דסד\"א דניגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא קמ\"ל. ומ\"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה.</b> הר\"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בירקות וכו'.</b> ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי\"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י\"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב סיכך בירקות וכו'.</b> היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן עליה נסר וכו'.</b> כתב הרב המגיד וה\"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול\"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע\"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'.</b> פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי\"ף שכתב הר\"ן פ\"ק דסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן החוטט בגדיש וכו'.</b> נראה מפירוש רש\"י (סוכה ט\"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ\"ל הר\"ן): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבילות קטנות שאגדו אותם למנין.</b> ק\"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ\"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו תחת האילן וכו'.</b> כתב ה\"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז\"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח\"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע\"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע\"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע\"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'.</b> הכל משנה פ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר.</b> יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'.</b> כתב ה\"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ\"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר\"ת שכתבו התוספות (עירובין ט\"ו:) והא א\"א לצמצם א\"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר\"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא\"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש\"י דע\"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה\"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א\"כ אע\"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי\"ל דפרוץ כעומד מותר. די\"ל דשאני הכא שא\"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא\"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרבינו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ\"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר\"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ\"ל דה\"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא\"א לצמצם וה\"ל פרוץ מרובה על העומד מש\"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא\"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש\"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ\"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא\"א לצמצם כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נויי סוכה אין ממעטין בגובהה.</b> פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא\"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'.</b> הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ\"ש למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרך הסיכוך להיות קל.</b> פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: \n",
+                "<b>היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.</b> למד הר\"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה\"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה\"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע\"פ שהעלה הר\"ן שאינן נראין בעיניו דברי י\"א מ\"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג\"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: \n",
+                "<b>ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'.</b> כתב הר\"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכה על גבי סוכה וכו'.</b> בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע\"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע\"י הדחק, לכך נ\"ל דל\"ג אף אלא ה\"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש\"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע\"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה\"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב\"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הגזולה כשרה וכו'.</b> פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קטן שאינו צריך לאמו וכו'.</b> כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע\"פ שרבינו סתם בפ\"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ה' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.</b> (סוכה כ\"ה) פירש\"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'.</b> בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה.</b> שם (דף כ\"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש\"י והרי\"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר\"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה\"ל מצטער ופטור מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'.</b> כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ\"ש הרב המגיד. אלא ה\"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו\"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א\"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא\"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א\"נ משום דאית ביה איסור טלטול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה.</b> פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב\"ם עכ\"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים.</b> כתב הרא\"ש נ\"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ\"ל. ומהרא\"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ\"ל לפרושי מלתא דהרמב\"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת\"ל ערבי נחל מ\"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא\"ם דברי הרא\"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ\"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שם מין ערבה שאין וכו'.</b> דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש\"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ\"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד\"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב.</b> לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ\"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ\"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י\"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע\"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ\"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב\"ו על נטילת לולב ה\"נ סמך על מ\"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע\"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם רצה להוסיף וכו'.</b> מדברי ה\"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע\"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר\"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע\"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב\"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ\"ל הר\"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ\"ה ז\"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב\"ם ואח\"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב\"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ\"ט ערבי נחל כתיב ואע\"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת\"ל עדים דאע\"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי\"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> יוסף המחבר באו לידי תשובות הר\"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה\"ז פסול ומ\"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא\"ש כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משיגביה ארבעה וכו'.</b> וכתבו המפרשים דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי\"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט\"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוליך וכו'.</b> בירושלמי תנא צריך לנענע ג\"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א\"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה\"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג\"פ בכל דבר ודבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> בזמן שבהמ\"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'.</b> והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים דתנן בפרק ב' דר\"ה (דף כ\"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר\"ן ז\"ל דה\"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש\"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע\"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: \n",
+                "<b>ואין שם מקדש להתלות בו.</b> כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'.</b> פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו.</b> ואמרו בגמ' (מ\"א:) דאע\"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקבלת האשה וכו'.</b> פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו\"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: \n",
+                "<b>וביו\"ט מוסיפין.</b> פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'.</b> ה\"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא\"כ בסוכה. ונ\"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט\"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש.</b> כתב ה\"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר\"פ (סוכה כ\"ט:) הגזול פסול אפילו ביו\"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו\"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו\"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס\"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י\"ל דרבינו סובר כמ\"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ\"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול: \n",
+                "<b>או שהיה מאשרה וכו'.</b> באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה\"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה\"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב\"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב\"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא\"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו\"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר\"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו\"ם כל שלא בטלוה וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע\"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ\"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו\"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה\"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו\"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה\"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ\"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) לולב של עכו\"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס\"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע\"ז מ\"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו\"ם לא יטול ואם נטל כשר וה\"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א\"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה\"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו\"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ כלומר דלמאי דס\"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר\"י דלא קי\"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו\"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א\"נ שאינו גורס מ\"ט וכמ\"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר\"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ג:) דסנדל של עכו\"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ\"ד מהלכות יבום וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו\"ם אם חלץ בו יצא ואע\"פ שהוא אסור בהנאה, י\"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר\"ת. ומ\"ש אע\"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו\"ם. א\"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק\"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע\"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה\"ה לעכו\"ם וכמ\"ש. כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עקום וכו'.</b> בגמ' (דף ל\"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש\"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע\"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ\"נ מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עליו וכו'.</b> כתב ה\"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל\"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא\"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר\"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה\"ז כשר.</b> בגמרא (דף ל\"ג:) אמרינן דה\"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל\"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל\"ג:) אהא דת\"ר אין ממעטין ביו\"ט משום ר' אליעזר בר\"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו\"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר\"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב\"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו\"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר\"ש דלאותו טעם אע\"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה\"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה\"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל\"ג) ת\"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר.</b> דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי: \n",
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול.</b> מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו שאמרנו וכו'.</b> י\"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ\"ט.) קא פסיק ותני ל\"ש ביו\"ט ראשון ול\"ש ביו\"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי\"ל דודאי הכי ס\"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו\"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ\"ש. וכתב ה\"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ\"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין נותנין וכו'.</b> ואע\"ג דע\"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ\"ה קונה דקי\"ל כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר\"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ\"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0023bd633396768366209ad45ad3f14f1eefaca9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,295 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש.</b> בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ו:) תנן שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יוה\"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת\"ק ור\"י לעיכובא פליגי וכיון דקי\"ל כר\"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע\"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א\"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר\"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה\"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר\"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"י אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ\"ג וכן כתב הר\"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ\"ש ושופר שתוקעים בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה\"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא\"ש כתב לכאורה נראה דל\"פ ת\"ק ור\"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר\"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור\"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר\"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב\"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר\"ה ויוה\"כ בכפופים היינו משום דיליף ר\"ה ויוה\"כ מהדדי בג\"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר\"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר\"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר\"ה אלא בכפוף. ונ\"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג\"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר\"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה\"כ להצריך כפופים למצוה ואע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ\"ל הרא\"ש. וגם ה\"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר\"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ\"כ שם א\"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע\"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ועיקר עכ\"ל המגיד. ומה שתמה על הראב\"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב\"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר\"ה של יעל פשוט נקט יעל וה\"ה לשאר מינין דאע\"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב\"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב\"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואע\"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'.</b> קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר\"ה ל\"ג ל\"ד) מייתינן לה בהיקשא א\"נ בג\"ש. ונ\"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר\"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת\"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת\"ל שביעי שביעי לג\"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג\"ש ה\"ק אי לאו ג\"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג\"ש לא צריך היקשא ופירש\"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר\"ה מיובל בהיקשא דאין ת\"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג\"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר\"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה\"ק אי לאו ג\"ש אילו לא נאמרה ג\"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג\"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע\"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג\"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ\"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג\"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג\"ש ור\"ל השתא דאתמר ג\"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט\"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר\"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שופר של וכו' יצא.</b> היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.</b> פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור השופר וכו'.</b> נתבאר בהמפלת (נדה כ\"ו) דהיינו טפח שוחק: \n",
+                "<b>נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק.</b> פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר\"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: \n",
+                "<b>סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כוונת רבינו ז\"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע\"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז\"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר\"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז\"ל ועדותו של הר\"ן תכריע: \n",
+                "<b>דבק שברי שופרות.</b> מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע\"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צפהו זהב מבפנים וכו'.</b> ברייתא פרק ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע\"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא\"כ אינה חלוקה בפני עצמה: \n",
+                "<b>נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא.</b> ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי\"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> היה ארוך וקצרו כשר.</b> אע\"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א\"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: \n",
+                "<b>או צרור</b> כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: \n",
+                "<b>התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'.</b> כתב הר\"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ\"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה\"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז\"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע\"פ שיש לדחות ולומר דה\"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: \n",
+                "<b>מ\"כ</b> ראיה לדברי הר\"ם דפיטס מתוך שאינו כ\"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע\"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב\"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע\"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ\"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה\"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי\"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ\"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ\"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר\"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'.</b> ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר\"ה כ\"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד\"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר\"ה קמ\"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'.</b> הרב בעל מגיד משנה ז\"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב\"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז\"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו\"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז\"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ\"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס\"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע\"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע\"ג דשופר מידחיא דקי\"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ן ז\"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר\"ה כ\"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ\"ל:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התינוקות וכו' בשבת שאינה יו\"ט.</b> כלומר שאינו ר\"ה וכ\"ש בשבת שחל ר\"ה בו מיהו ה\"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר\"ה. ומדברי רש\"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו\"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא\"ת מ\"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ\"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י\"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא\"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'.</b> פרק יו\"ט של ר\"ה (ר\"ה כ\"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ\"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת\"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שחרב בית המקדש.</b> משנה שם (דף כ\"ט:) משחרב ב\"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד. ופי' רבינו ב\"ד קבוע וסמוך: \n",
+                "<b>ואין תוקעין בשבת אלא בב\"ד שקידשו וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל'): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול בלבד וכו'.</b> ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א\"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול.</b> פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו וכו'.</b> קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע\"פ הראייה תוקעין בב\"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב\"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב\"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש. ונ\"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב\"ד אע\"פ שלא קדשו את החדש באותו ב\"ד היו באים לתקוע אף בב\"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר\"ה ותוקעין בשבת דלאו יו\"ט וא\"כ עכשיו שהכל עושין ע\"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב\"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב\"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב\"ד שקדשו את החדש: \n",
+                "<b>ומ\"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'.</b> שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת\"ל שצריך ה\"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ\"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע\"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.</b> לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש\"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'.</b> סוף פ\"ק דסוכה (דף י\"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ\"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע\"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד\"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב\"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ\"ל ורבב\"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ\"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בין האילנות וכו'.</b> נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוכה שאין לה גג וכו'.</b> כתב ה\"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט\"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות: \n",
+                "<b>כתב</b> מהרא\"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ\"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא\"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא\"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ\"ל. ול\"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א\"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה\"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט\"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע\"פ שאינם נראים מחוורים עכ\"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט\"ז טפחים וא\"כ הוא סובר שאע\"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא\"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ\"ה מכשרינן לה וא\"כ תפול עליו קושית הרא\"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ\"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'.</b> כתב ה\"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר\"ן לדעת הרי\"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש\"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע\"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע\"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש\"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ\"נ גם מדברי הר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'.</b> כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק\"ל דא\"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בנה איצטבה באמצעה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז\"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע\"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא\"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע\"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס\"ל כהר\"ן שחלק על רש\"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ\"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ\"ל דסד\"א דניגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא קמ\"ל. ומ\"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה.</b> הר\"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בירקות וכו'.</b> ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי\"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י\"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב סיכך בירקות וכו'.</b> היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן עליה נסר וכו'.</b> כתב הרב המגיד וה\"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול\"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע\"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'.</b> פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי\"ף שכתב הר\"ן פ\"ק דסוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן החוטט בגדיש וכו'.</b> נראה מפירוש רש\"י (סוכה ט\"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ\"ל הר\"ן): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חבילות קטנות שאגדו אותם למנין.</b> ק\"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ\"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו תחת האילן וכו'.</b> כתב ה\"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז\"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח\"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע\"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע\"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע\"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'.</b> הכל משנה פ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר.</b> יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'.</b> כתב ה\"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ\"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר\"ת שכתבו התוספות (עירובין ט\"ו:) והא א\"א לצמצם א\"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר\"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא\"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש\"י דע\"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה\"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א\"כ אע\"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי\"ל דפרוץ כעומד מותר. די\"ל דשאני הכא שא\"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא\"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרבינו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ\"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר\"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ\"ל דה\"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא\"א לצמצם וה\"ל פרוץ מרובה על העומד מש\"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא\"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש\"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ\"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא\"א לצמצם כנ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נויי סוכה אין ממעטין בגובהה.</b> פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא\"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'.</b> הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ\"ש למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דרך הסיכוך להיות קל.</b> פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: \n",
+                "<b>היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.</b> למד הר\"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה\"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה\"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע\"פ שהעלה הר\"ן שאינן נראין בעיניו דברי י\"א מ\"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג\"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: \n",
+                "<b>ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'.</b> כתב הר\"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכה על גבי סוכה וכו'.</b> בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע\"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע\"י הדחק, לכך נ\"ל דל\"ג אף אלא ה\"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש\"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע\"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה\"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב\"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הגזולה כשרה וכו'.</b> פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קטן שאינו צריך לאמו וכו'.</b> כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע\"פ שרבינו סתם בפ\"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ה' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.</b> (סוכה כ\"ה) פירש\"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'.</b> בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה.</b> שם (דף כ\"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש\"י והרי\"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר\"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה\"ל מצטער ופטור מן הסוכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'.</b> כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ\"ש הרב המגיד. אלא ה\"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו\"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א\"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא\"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א\"נ משום דאית ביה איסור טלטול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה.</b> פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב\"ם עכ\"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים.</b> כתב הרא\"ש נ\"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ\"ל. ומהרא\"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ\"ל לפרושי מלתא דהרמב\"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת\"ל ערבי נחל מ\"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא\"ם דברי הרא\"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ\"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שם מין ערבה שאין וכו'.</b> דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש\"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ\"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד\"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב.</b> לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ\"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ\"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י\"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע\"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ\"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב\"ו על נטילת לולב ה\"נ סמך על מ\"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע\"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם רצה להוסיף וכו'.</b> מדברי ה\"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע\"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר\"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע\"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב\"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ\"ל הר\"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ\"ה ז\"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב\"ם ואח\"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב\"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ\"ט ערבי נחל כתיב ואע\"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת\"ל עדים דאע\"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי\"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> יוסף המחבר באו לידי תשובות הר\"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה\"ז פסול ומ\"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא\"ש כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משיגביה ארבעה וכו'.</b> וכתבו המפרשים דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי\"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט\"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מוליך וכו'.</b> בירושלמי תנא צריך לנענע ג\"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א\"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה\"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג\"פ בכל דבר ודבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> בזמן שבהמ\"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'.</b> והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים דתנן בפרק ב' דר\"ה (דף כ\"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר\"ן ז\"ל דה\"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש\"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע\"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: \n",
+                "<b>ואין שם מקדש להתלות בו.</b> כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'.</b> פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו.</b> ואמרו בגמ' (מ\"א:) דאע\"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקבלת האשה וכו'.</b> פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו\"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: \n",
+                "<b>וביו\"ט מוסיפין.</b> פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'.</b> ה\"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא\"כ בסוכה. ונ\"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט\"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש.</b> כתב ה\"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר\"פ (סוכה כ\"ט:) הגזול פסול אפילו ביו\"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו\"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו\"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס\"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י\"ל דרבינו סובר כמ\"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ\"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול: \n",
+                "<b>או שהיה מאשרה וכו'.</b> באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה\"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה\"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב\"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב\"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא\"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו\"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר\"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו\"ם כל שלא בטלוה וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע\"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ\"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו\"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה\"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו\"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה\"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ\"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) לולב של עכו\"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס\"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע\"ז מ\"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו\"ם לא יטול ואם נטל כשר וה\"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א\"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה\"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו\"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ כלומר דלמאי דס\"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר\"י דלא קי\"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו\"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א\"נ שאינו גורס מ\"ט וכמ\"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר\"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ג:) דסנדל של עכו\"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ\"ד מהלכות יבום וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו\"ם אם חלץ בו יצא ואע\"פ שהוא אסור בהנאה, י\"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר\"ת. ומ\"ש אע\"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו\"ם. א\"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק\"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע\"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה\"ה לעכו\"ם וכמ\"ש. כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עקום וכו'.</b> בגמ' (דף ל\"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש\"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע\"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ\"נ מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו עליו וכו'.</b> כתב ה\"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל\"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא\"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר\"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה\"ז כשר.</b> בגמרא (דף ל\"ג:) אמרינן דה\"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל\"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל\"ג:) אהא דת\"ר אין ממעטין ביו\"ט משום ר' אליעזר בר\"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו\"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר\"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב\"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו\"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר\"ש דלאותו טעם אע\"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה\"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה\"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל\"ג) ת\"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר.</b> דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי: \n",
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול.</b> מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אלו שאמרנו וכו'.</b> י\"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ\"ט.) קא פסיק ותני ל\"ש ביו\"ט ראשון ול\"ש ביו\"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי\"ל דודאי הכי ס\"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו\"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ\"ש. וכתב ה\"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ\"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין נותנין וכו'.</b> ואע\"ג דע\"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ\"ה קונה דקי\"ל כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר\"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ\"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file