diff --git "a/json/Halakhah/Rishonim/Issur VeHeter LeRashi/Hebrew/Isur ve-heter le-Rashi, Berlin 1936.json" "b/json/Halakhah/Rishonim/Issur VeHeter LeRashi/Hebrew/Isur ve-heter le-Rashi, Berlin 1936.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Halakhah/Rishonim/Issur VeHeter LeRashi/Hebrew/Isur ve-heter le-Rashi, Berlin 1936.json" @@ -0,0 +1,475 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Issur VeHeter LeRashi", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002015153", + "versionTitle": "Isur ve-heter le-Rashi, Berlin 1936", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "digitizedBySefaria": true, + "versionTitleInHebrew": "איסור והיתר לרש\"י, ברלין, תרצ\"ו", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "איסור והיתר לרש\"י", + "categories": [ + "Halakhah", + "Rishonim" + ], + "text": [ + [ + "הלכות פסח מבוארות מבית מדרשו של רבינו שלמה [בר] יצחק זצ״ל:
בדיקת חמץ כיצד. אור ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ובככר ראשון שמוצא מברך ברוך אתה ד׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ והולך ומ[חפ]ש לכאן ולכאן. סיים לבדוק ובא להצניע מזון שתי סעודות לפניו מבטל באמירה הסמוי מן העין דכתיב תשביתו שאור מבתיכם. כל חמירא דאיכא בביתא הדין דלא חמיתיה ודלא בערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא. ובהלכות גדולות כלשון הזה כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל ולהוי כעפרא. וכן עיקר." + ], + [ + "חמץ הנמצא אוכל ומאכיל עד למחרתו עד ארבע שעות ותולין כל חמש ובתחלת ששית שורפו באור או בכל דבר האבד שלא יראה ברשותו ואע״ג דאיתותב ר׳ יהודה במאי דאמר דחמץ בפסח בשריפה אפי׳ הכי עבדינן כותיה משום דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דכריתות דתנן ואלו הן הנשרפין וכו׳ וקא חשיב חמץ בפסח דנהי ודאי דבביטול בעלמא סגי ליה מיהו עיקר מצותיה בשריפה כר׳ יהודה.", + "שריפת חמץ. ועושה לו מדורה קטנה ושורפו אבל במדורת כירתו אם יש דוד או יורה אסור לשרפו שם פן יהנה ממנו שהרי הוא אסור בהנאה ואם לאו שורפו בכירתו ובשעת שריפה למחר לא יברך כלום ולהוציא מאותן בני אדם שמברכין בשעת שריפה וכסבורים שזהו ביעור שמברך עליו, ולא היא אלא כי מה שהוא מפנה ביתו מן החמץ קרי ביעור כמו בערתי הקדש מן הבית. ואם חל ארבעה (א׳ ב׳) עשר להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת ומה שמשייר מניחין בצנעה כדי לאכול עד ארבע שעות ושירי פתיתין שנשתיירו לפניו מבטל בלבו בשבת." + ], + [ + "טהרת כלים. בא לטהר כליו שוטפן ומדיחן יפה ואין צריך לגררן אך מגעילן ברותחין ובכלי ראשון דאמר רב הונא בריה ררב יהושע עץ פארור מגעילן ברותחין ובכלי ראשון וכל כלי מתכות כגון יורה של מתכות וכל כלי שיש לו בית קבול בין של ברזל בין של נחשת עושה להם שפה של טיט כדאמרינן בע״ז ובעוד הם רותחין ישפוך המים וישטפם במים קרים ואחר יתן בכלי ששהו מים וירתיחם ובעוד הם רותחים יטבול בהם כל כליו כוסות קערות סכין וקופיץ וכסוי קדירה כל כלי עץ וכלי מתכות. והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ובלבד שיהיו מנוקין ומדוחין לכתחילה ויזהר שלא יטבול הכלי פעמים פן יחזור ויבלע געולו ואם שוקטין המים מרתיחתן לא תועיל הטבילה כלום ויזהר שלא יניח היורה גדולה מרתיחתה לפי שחוזרין ונבלעין לתוכה ואע״פ שהקטנים נגעלין בה זה אחר זה כלן טהורים לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכה בולע אלא פולט כל זמן שלא משה אותו אבל אם משה חוזר ובולע ולאחר הגעלת הקטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון שלא תצטנן אלא מחמת טהרה. וכך השיב מר אילאי ורב האיי ור׳ אומר שאין צריך לחזור ולהגעילה ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן מרותחין שלא יצטנקו מתוכם ותחזור ותבלע. וידיחנה מיד בצונן ואף הכלים קטנים צריך להדיחן בצונן כשהן (ב׳ א׳) מרותחין." + ], + [ + "טהרת סכין. הסכינין מגעילן ברותחין בכלי ראשון מפני שתוחבין בהם פעמים דבר מן היורה רותחת שעל גבי האור ואינן בכלל כל דבר אשר יבא באש ואע״פ שפעמים בהם דבר ונותנין כנגד האור לצלותן אינו מלבנין מפני שאין זה דרך תשמישו ולא דבר הכתוב אלא בשפוד ואסכלא שקורין גרביל״א שכל תשמישיו באור עד שמתלבנין." + ], + [ + "ועכשיו אנו רגילין להגעיל את הקערות בכלי ראשון לפי שאף הם פעמים שבולעות בכלי ראשון שהרי אנו מכסין התבשיל באלפס כדי שתתבשל מהר, וסכין נמי כל זמן שלא נגעל לא עלתה לו טבילה, והני מילי כשהסכין מן הגוי שנשתמש בו חמין אבל כשהוא שלו אין צריך טבילה אלא געול." + ], + [ + "וכלי זכוכית ואבן מלח הדחתה מטהרתה וכלי זכוכית שהוא כלי מתכות שלקחן מן הגוי מטבילן במים חיים כדאמרינן בע״ז אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים צריכין טבילה דילפינן ממעשה דמדין ואותה טבילה לאו משום טהרה הואי דהני כלים ישנים לאחר שנתלבנו טהורים הם מן האסור וכחדשים דמיין ואפי׳ הכי בעו טבילה כדנפקא לן מקראי ואשר לא יבא באש תעבירו במים דהיינו געול וכתיב וטהר דהיינו טבילה." + ], + [ + "כפות של כסף וכפות של גוים שהן של כסף שנשתמשו בהן חמין צריכין געול ברותחין וצריכין טבילה." + ], + [ + "וכוסות של כסף כיון שאין שמושו במידי דמרתח סגי ליה בטבילה לחודה והני מילי בלקוחין וכגון מעשה שהיה במדין שהן שלו (ב׳ ב׳) אבל שאולים שהשאילום מגוי אין צריכין טבילה וכלים של כסף הממושכנין מיד גוי אין צריכין טבילה. ואם ישראל רואה לפי דעתו שיניחם הגוי [מאחר שדעתיה לשקועי כזבינתא] דמי וצריכין טבילה." + ], + [ + "ריחים של ברזל. שקורין מולני״ר צריכין טבילה דמתכות שלהן עיקר ולא אמרו אלא בכלי מתכות וכלי סעודה וכמעשה שהיה במדין שאותה טבילה בין חדשים בין ישנים אבל אם ישראל עשאן אפי׳ חדשים אין צריכין טבילה כל שכן אם היו שלו ישנים ולבנן באור ולהוציא מאותן המצריכין טבילה לכלים לאחר געולן לפסח." + ], + [ + "ברכת טבילה. הבא להטביל כלים קודם טבילתן ברוך אתה ד׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים. ויש אומרים על הטבלת כלים דכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ואחר כך טובלן פעם אחת במים ודיו. קוניא שקורין פלומב״ר בלע״ז הואיל ומתיכין עליהן עופרת ושועין עליהן ככלי מתכות דמו ובעו טבילה ואע״פ שלא נתכין אלא מגבן וכן ההיא פלוגתא דקוניא דרב אחא ורבינא במס׳ ע״ז ופסק הלכתא דאזלינן בתר סופו שנתך עליו מתכת ובעו טבילה ולא הוזכר שום חלוק בין נתך מאוירו לנתך מגבו." + ], + [ + "קדרות של חרס שנשתמשו בהן לפני הפסח מניחן עד לאחר הפסח ושוב עושה בהן ואפי׳ במינן ואין צריך לשברן ואע״ג דקיימא לן דהלכתא כרב באיסורי בעלמא הכא הלכתא כשמואל דאמר לא ישברו הואיל וכולהו תנאי קימא (ג׳ א׳) כותיה ומסקנא הלכתא כותיה דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כר׳ שמעון ושמואל כר׳ שמעון סבירא ליה דאמר שמואל להני דמזבני כנרי אשוו וזבונו ואי לא דרישנא לכו כר׳ שמעון." + ], + [ + "והני מאני דצביעי בצריף שקורין אלו״ם בין שחורים בין ירוקים בין לבנים אסורים בפסח אפי׳ חלקים דאמר אמימר חזינא למאני דקוניא דמדייתי ומדמדייתי ודאי בלעי מעיקרא אע״ג דשיעו דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי ��פיו לעולם." + ], + [ + "דין ערבה. ערבה צריך לגררה שלא ישאר כזית במקום אחד. פחות מכן בטל במעוטו ואינו עובר בבל יראה כדתנן בצק שבסדקי ערבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו בטל במעוטו." + ], + [ + "דיני לישה. אין לשין בפסח אלא במים שלנו בלילה מפני שבימות הגשמים חמה הולכת בשיפולי רקיע וכל העולם צונן כנגד גבהו של רקיע נמצאו מעיינות שסמוכות לשיפולי רקיע ובניסן לענין הילוך החמה עדין מימות הגשמים הוא שאין החמה הולכת בגבהו של רקיע עד תקופת תמוז, דמעיינות רותחין הילכך חשו חכמים למי רוב מעיינות שאין להם מי נהרות אלא מי בורות נובעין ממי מעיינות דבשעה שהן שאובין חמים הם לפיכך ידלם מבערב כדי שיצטננו." + ], + [ + "ואין לשין בפסח שתי מדות כדי שלא יבוא לידי חמוץ ואף אין מקטפין והלש אותן אינו יודע למה הוא מודד ומה לנו מדה בפסח. ולא ילוש פחות משיעור מ״ג ביצים וחומש ביצה כדי שלא יפקיע תורת חלה ממנה ששיעור חלה בכך. וכך עולה חלה בגימטריא (ג׳ ב׳) מ״ג אבל אם היתה יתירה ה׳ ביצים או ו׳ ביצים אין לחוש בכך. כיצד הוא עושה מכניס מ״ג ביצים בכלי מלא מים על כל גדותיו ובמים הנשפכין חוצה זה הוא שעור מדת קמח לחלה מאותה ששנינו בתוספתא דנזיר נזיר ששתה מכל משקין האסורין לו מתרין בו ושתה מתרין בו ושתה חייב על כל אחת ואחת כמה שיעורן כזית וכולן מצטרפין לכזית היין והחומץ כיוצא בהן וכיצד יעשה מביא כוס מלא יין ומביא זית אגורי ונותן ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור וגזירת הכתוב דמדת העומר חייב בחלה שלמדנו לחם הארץ דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה למדנו לחם שמים. לקטו לחם משנה. וזה לחם שמים עומר. לחם שעולה למ״ג ביצים וחומש ביצה אף לחם הארץ אינו מתחייב בחלה בפחות ממ״ג ביצים וחומש ביצה והוא זה עשירית האיפה." + ], + [ + "לווה ככר. אשה שלוותה ככר מחברתה קודם הפסח צריכה לפרעה אחר הפסח ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ולא היה בעין בשעת בעור חמץ. ויש בה משום גזל ומשום לווה ואינו משלם. שהרי דבי ר׳ ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעו להו לאחר הביעור בשמינית ואמר ר׳ יוחנן יאות הן עבדין." + ], + [ + "דין טחינה לפני הפסח כשטוחנין חטה למצות נוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחים של גוים להיות יושב ומשמר דכתיב ושמרתם את המצות בעינן שמור לשם מצה ואין ישראל צריך לעמוד אלא עד שיטחון לפי מה שהוא צריך לשלש מצות של ליל ראשון שהן חובה והן צריכות שימור לשום מצה (ד׳ א׳) אבל השאר אין צריכות שימור עד שיהיו טוחנין. וגוי שהוא טוחן ואין ישראל עומד על גביו מותר ואפי׳ ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי דאמר מר בציקות של גוים אדם ממלא כרסו מהן, ואעפ״י שלא נילושה במים שלנו ואף על גב דאמרינן עבר ולש אסור הני מילי בישראל ומשום קנסא ואפילו לישראל אחר אסור משום דאיתעביד ביה איסורא במזיד דהיינו עבר אבל בבציקות לא איתעביד ביה אסורא אבל הרב ר׳ יצחק אבן גיאות ז״ל מפרש בציקות של גוים כגון שהיה ישראל עמו וקא מנטר ליה דלא ליחמיץ אבל לצאת ידי חובת מצה דמנטרא לשום מצה לא יצא דתנן נמי בהא מילתא דעברה ולשה אסור ואנו סבורין דמהו אסור באכילת מצה דמצה שאינה משומרת כהלכתה היא אבל באכילה דעלמא בהנאה שלא לשום מצה משומרת מותר. ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והוא שלא הכסיפו פניו ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח הוא��ל ולאחר כן מרקדין אותו בנפה שאם יש חמץ נפה קולטתו." + ], + [ + "דין אפיה. פסח שחל להיות באחד בשבת אסור לאפות בערב שבת הראשונים אומרים משום הדור מצוה הוא אבל מצינו בו אסור מדאורייתא דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פרקין בתרא צלי אש ומצות מה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ולמעלה אף עשיית מצה אינו משבע שעות ומחצה ואילך ואכילת מצה נמי הוקש לאכילת פסח כדרבא דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר׳ אלעזר בן עזריא לא יצא ידי חובתה." + ], + [ + "אסור לאכול מצה מבעוד יום קודם שיקדש ויאמר (ד׳ ב׳) הגדה והלל שנאמר בערב תאכלו מצות שיהא חביב עליו והאוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ולוקה. בתלמוד ירושלמי." + ], + [ + "אם לשין בבצים. שאלו את ר׳ אם מותר ללוש בביצים בפסח אם יש בהם משום חמוץ או לא ולא אמר ר׳ לא אסור ולא מותר לא אמר אסור מפני יודע אם דרך הביצים להחמיץ יותר ממים שהרי אין לישה בלא מים ואם אין מחמיצין את העסה כל זמן שהוא עוסק בה ומותר לא אמר מפני שהעסה הנילושה בבצים עבה ונפוחה יותר משארי עיסה ואין לחוש שמא דרך ביצים להחמיץ יותר ממים ושמא הלש בבצים אי אפשר בלא חמוץ ואין בידו לשמרה כמו לישת מים דאיכא למאן דבעי לאוקומי בפסחים אין לשין ביין ושמן ודבש משום חמץ מכלל דאיכא מילתא דמחמצא טפי ואי אפשר לשמור מחמוץ אפילו בעודו עסוק בה וכמדומה לי דמה שהעיסה נעשת עבה מפני הביצים אין זה חמוץ שאפי׳ עושין פת נעשית נפוחה כמו כן." + ], + [ + "חטין הנמצאות בעוף בפסח. חטה שנמצאת בתרנגולת אין אדם רשאי להתירה לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור ואוסר בכל שהוא. ואף ר׳ אומר שהיא אסורה אבל יש להביא ראיה להתר מטומאה אם לא מפני שאין יודעין אם למדים אסור מטומאה או לא ששנינו גבי טמאה בעוף שתפול לאור ותשרף שיהא האוכל במעיו כשעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה לפי שבא לידי סרחון מיד ואינו חשוב אוכל וכן יש לומר שאין זה בא לידי חמוץ אלא על ידי סרחון אי דפשטינא (ה׳ א׳) לן ליגמר אסורא מטומאה." + ], + [ + "דין תרומה. ועל תרומה אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב פסח והיו מברכין על האחת להפריש חלה ועל השניה להפריש תרומה ובטלתיה מפני שהיא ברכה לבטלה שאין פסח חמור משאר ימים טובים ופסוקה היא בבכורות אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא אמר אביי הילכך נדה קוצה לה לחלה ואכיל לה כהן קטן אבל בנגיעה לא אמר אביי הילכך נדה קוצה לה לחלה ואכיל לה כהן קטן שקלא ליה בריש מסה ושדיא ליה בתנורא והדרא ומפרשא לה חלה כדי מפרשינן אלא חדא דשנויה בסדר זרעים בחוצה לארץ שתי חלות זהו הטעם כאשר פסקו האמוראים בבכורות במקום שאין שם כהן קטן ויש שם כהן גדול ואין מברכין וכן נוהגים בכל ערים להתיר שאעפ״י שיש כהנים אין מפרישין אלא אחת ולשריפה." + ], + [ + "דין חלה להפריש חלה. הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך ברוך אתה ד׳ אלקנו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ולהפריש חלה לאו ברכה היא, חלה היא עוגה וחררה ואינה שם הפרשה כלל וחלה תרומו תרומה כתיב והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה ואין לשנות ועושה אותו כזית שהפריש רק ופושטו כעין חררה מדקרי ליה קרא חלה ואחרי כן משליכו ל��ור (ואחר כך מפריש מן העיסה כזית) ושורפה באש ואפי׳ יש שם כהן מפני שתרומת (ה׳ ב׳) חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו ומכיון שהוא רואה קרי אסור באכילה ואחר כך אם יש שם כהן מפריש כדי מתנה הוגנת לו בלא ברכה שהרי כבר נפטרה העיסה בהרמה הראשונה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן." + ], + [ + "ואם יום טוב של פסח הוא ולש עיסה ביום טוב כיצד יעשה שאם מפריש תרומה ומברך עליה לשורפה אינו יכול לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ואם תאמר שמעכבה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה הרי היא באה לידי חמוץ ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא אלא כיצד יעשה יפריש אותה בלא ברכה מן העיסה ויעשה אותה עוגה קטנה ויאפה אותה עם שאר העוגות שיעשה מן העיסה ולאחר אפיה יצרף כאחת בסל אחד או [בקערה אחת] העוגות והתרומה ונראה כאלו הן מחוברות יחד בסל לפי שהסל מצרפן לחלה ואחר כך יברך עליהן להפריש תרומה ויצניענה עד לאחר יום טוב כשהיא אפויה וישרוף אותה ואם תאמר כשהיא בעיסה יברך עליה קודם אפייה ומפרישה ואחר כך יאפה אותה וימתין עד לאחר יום טוב וישרוף אותה אם היה עושה כן אינו יכול לאפות אותה ביום טוב לאחר שקרא עליה שם משום דהויא מלאכה שאינה לצורך יום טוב ויש שמפרישה מן העיסה ושורה אותה במים וסבור הוא שלא תחמיץ כדברי בן בתירה דאמר שורה אותה במים ואין הלכה כמותו דאמרינן אמר ר׳ יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ אליעזר ובשאר ימים טובים שאינן של פסח אין לחוש בהם משום חמץ אם היה משהא אותן עד לאחר יום טוב יברך עליהן לאלתר ביום טוב ומפרישן (ו׳ א׳) ומשהא אותן עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפן שאם חמצו אין בכך כלום." + ], + [ + "ואם בשעת אפיית העיסה שכח ולא הפריש ממנה לא תרומה ולא חלה בין ביום טוב בין בחול יבצע מן העוגה לאחר אפייה ויברך כאלו הוא מפריש מן העיסה. שלמה בר יצחק." + ], + [ + "דין מורסן. אין עושין מורסן לעוף בשני ימים טובים בין לפניהם בין לאחריהם משום דכתיב לכם מאי לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים לכם ולא לעופות לכם לכל צרככם ולא לצורך בהמותיכם אבל בחולו של מועד שרי ובחולו של מועד של פסח צריך שנוי שלא יבא לידי חמוץ הילכך צריך להכניס הסובין בתוך המים מרותחין כשהן בכלי על האור וכל שעה יהא ממרס הסובין לתוך המים ובענין זה מותר אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני שמא יחמיץ." + ], + [ + "דין תנור בשותפין. שאלו את רבי ישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות מהו לומר לו טול אתה שבוע של פסח ואני אטול שבוע של אחר הפסח כנגדו ולאפות בו בשבת ואמר רבי מתנה ישראל קודם הפסח ויטול המנו דמים מאותו שבוע ואינו דומה לגוי וישראל שיש להם שדה בשותפות לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול לפי שכל הטורח שהם טורחים בשדה לאמצע וכשזה עודר בשדה נראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן שנטל דמים מתחילה מותר וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות ממערפיא שלו בכל יום בשבוע של פסח אינו מקבל אבל מקבל הוא לאחר הפסח מאותו שבוע עצמה." + ], + [ + "דין קידוש. בליל שני ימים הראשונים של פסח אין אומרים (ו׳ ב׳) קדוש על היין בבית הכנסת לפי שקדוש אחד מארבע כוסות ואין שותין אותו בבית הכנסת נמצא שותה חמשה כוסות ולפיכך אין מקדשין שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו מפני שאין עני בישראל הפוחת מארבע כוסות של יין ואין זה דומה לאומר הגדה של פסח בשנים ושלשה מקומות שהוא גומר ועושה כל ��ענין הזה." + ], + [ + "דין מרור. רבי לא מצא חסא בפסח והביא מרויי״א ועיקר של פופר״ץ והם שנוים בפרק ערבי פסחים ומברכין עליהן על אכילת מרור ומה שמברכין על שאר ירקות בורא פרי האדמה לפי שאינו יכול לטעום מן המרור בלא ברכה וברכת מרור אין זה ברכה של ירקות אלא ברכת המצות ולפיכך אין מברך אכילת מרור ובורא פרי האדמה על המרור בלבד ואין עושין מצות חבילות חבילות." + ], + [ + "סדר ערוך שסדר רבינו שלמה. כשחל פסח להיות בשבת אומר ויכולו בורא פרי הגפן ואת יום המנוח הזה ויום חג המצות הזה וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ואחר כך אומר שהחיינו וכו׳ ונוטל ידיו ומברך על הירקות בורא פרי האדמה וטובל בחרוסת ואוכל ובוצע אחת מן המצות לשתים ונותן חציה בין שתי השלימות וחציה תחת המפה שיאכלנה בגמר הסעודה ומוזג כוס שני ואומר הא לחמא עניא וכל ההגדה וכשיגיע לומר מצה זו יגביהנה מתוך הכלי וכן המרור כשאומר מרור זה ואומר עד גאל ישראל ומברך ושותה בהסבה ונוטל ידיו ומברך על השלמה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואוכל משתיהן ביחד ונותן לכל המסובין (ז׳ א׳) ומברך על החזרת על אכילת מרור וטובל בחרוסת ונותן לכולם מכל אחת ואחת כזית וחוזר ובוצע מן השלישית ואוכל ממנה ומן המרור הנטבל בחרוסת יחד זכר למקדש כהלל שהיה כורך מצה ומרור בפסח ביחד משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו." + ], + [ + "ואוכלין סעודתן וכשיגמור הסעודה אוכל מן הפרוסה שהניח תחת המפה והיא לחובת אכילת מצה באחרונה שהיו אוכלין בימי המקדש מצת חובה עם הפסח בגמר סעודה ואחר כך נוטל ידיו למים אחרונים ומברך ברכת המזון על כוס שלישי וחוזר ומוזג כוס רביעי ואומר (עליו הגדול וחותם) לא לנו עד גמר הלל וחותם ביהללוך וחוזר ואומר הלל הגדול וחותם בנשמת כל חי ובישתבח. בנשמת כל חי דהוא ברכת השיר והרי שנינו שאומרים עליו ברכת השיר ואחר כך מברך ברכת היין ושותה, ובמוצאי שבת מברך יקנה״ז יין קדוש נר הבדלה זמן וחותם בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת וקדשת את עמך בקדושתך ברוך אתה ד׳ המבדיל בין קודש לקודש ושהחיינו. מכאן ועד דין ערובי תבשילין אינו כתוב כסדר." + ], + [ + "וארבע כוסות הללו תקנו חכמים כנגד ארבעה לשונות של גאולה האמורים בגלות מצרים והוצאתי אתכם והצלתי אתכם ולקחתי אתכם וגאלתי אתכם וכולן בפרשת וארא ובין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה דחמרא מגרר גריר לבא ואכיל לה למצה לתיאבון אבל בין שלישי לרביעי לא פן ישתכר ולא יגמור את ההלל ואין לומר והלא משוכר ועומד הוא מחמת יין ששתה בתוך סעודה שכך שנו רבותינו שבארץ ישראל יין שבתוך המזון אינו משכר של אחר המזון (ז׳ ב׳) משכר והלל המצרי יאמר על כוס רביעי עד ואמת ד׳ לעולם הללויה והגדול שבקוראין קורא הודו וארבעה (?) מקראות שלאחריו ושאר הקוראים אחר כל מקרא ומקרא אומרים הודו וחוזרים ואומרים כולם כאחד מן המיצר קראתי יה עד זה השער לד׳ צדיקים יבואו בו וממקרא זה ואילך כפל כל המקראות לפי שכל מקרא ומקרא חשוב בפני עצמו כפרשה מפני שאומרים דוד וישי ואחיו ושמואל בשעה שמשחו את דוד למלך דוד אמר מקרא אחד ישי אמר מקרא שני ואחיו השלישי ושמואל הרביעי וסימנך (אדי) דיאש חזרו וקראו אדיש כשדך ומקרא תשיעי ועשירי אמרו כולן וכשמגיעין לאנא קורא הגדול לבדו אותן שני מקראות וכופלם והם עונים אחריו כל קריאה וקריאה ומשם והלאה קורין כולן כאחד עד מלך מהולל בתשבחות ומברך בורא פרי הגפן ושותה כוס רביעי אם יש חולה שצריך לשתות חוזר ומוזג כוס חמישי ואומר עליו הלל הגדול הודו לאלקי האלקים עד על נהרות בבל עשרים וששה כי לעולם חסדו ושוב אומר ברכת השיר שהוא יסוד תקון אנשי כנסת הגדולה נשמת כל חי וישתבח עד מלך אל חי העולמים." + ], + [ + "אלו הם פירושי אגדה של פסח והוא במכילתא.‏", + "הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים היה אלא שקפצה עליו זקנה, ‏שבשעה שנתמנה נשיא, כמו ששנינו במסכת ברכות אהדרו ליה תריסר דרי חוורתא ואותו ‏היום עמד בן זומא ודרש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. ימי חייך היה לו לכתוב. כל ‏למה לי. לרבות יציאת מצרים בלילות פרשת ציצית (ח׳ א׳) שבקרית שמע שנ׳ בה יציאה ‏‏(בה) שלא היו רגילין לאומרה בקרית שמע של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום ‏כדאמרינן במסכת ברכות בפרק שני. במערבא אמרו הכי דבר אל בני ישראל ואמרת ‏אליהם אני ד׳ אלקיכם. אמת. והיינו דקאמר ר׳ אלעזר בן עזריה לא זכיתי שתאמר יציאת ‏מצרים בלילות ולא אמת ואמונה דודאי היו רגילין לקרות קרית שמע עם ברכות שלפניה ‏ושל אחריה.‏", + "ולא זכיתי. לא נצחתי חכמים שתאמר יציאת מצרים בלילות שאני אומר יציאת ‏מצרים והם חולקים עלי ולא יכלתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד במקום שנים עד שבא ‏בן זומא ודרש פסוק זה כל ימי חייך וכו׳.‏", + "זכיתי, נצחתי. כמו זכנהו לרבנן ומאן דזכי למלכא לשון נצוח הוא.‏", + "‏כנגד ארבעה בנים דברה תורה מקראות הכתובים בארבעה פנים ובכלן ‏מתוך כך אתה למד שלא דברה אלא כנגד ארבעה בנים חכם מה הוא אומר בסדר ואתחנן ‏כתיב כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחקים והמשפטים וגו׳ הרי בבנך חכם אמור ‏שיודע לשאול ולדבר בלשון נכונה ואין כאן הרי הוא הוציא את עצמו מן הכלל דכתיב ‏אתכם דהא ד׳ אלקנו ומיהו אתכם כלומר אתם הוצאתם שהיה הדבר אליכם וכן החכם ‏שואל מה (העבוד״ה הזא״ת) העדות והחקים והמשפטים כלומר למה אין אוכלין החגיגה ‏קודם הפסח באחרונה לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן בגמר אכילה כשנפטרין ‏מסעודתן אוכלין כזית מבשר הפסח כדי שיהא טעם הפסח בפיו כל שעה ואחר שיאכל ‏כזית פסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוציאו והביאו מינין של מאכל בקנוח סעודה ‏שלא להפקיע טעם פסח מפיו ולכך אנו אוכלין (ח׳ ב׳) כזית מצה באחרונה זכר לפסח ‏מקדש ובהדיא אמרינן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה ‏אפיקומן שצריך שיהא טעם מצה בפיו כטעמו של פסח.‏", + "‏רשע מה הוא אומר כו׳ בבוא אל פרעה והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה ‏מתכוין להוציא את עצמו מן הכלל לכם (ולא) העבודה ולא לו. הקהה את שיניו כמו ושיני ‏בנים תקהינה כלומר הכעיסהו ואמור לו כנגדך דברה תורה בעבור זה עשה ד׳ לי בצאתי ‏ממצרים אני יצאתי ממצרים אבל רשע כמותך לא היה יוצא ונגאל.‏", + "ובמכילתא כתוב במקום תם טפש, תם מה הוא אומר שאינו לא חכם ולא ‏רשע אלא תמים ואינו חכם לשאל מה העדות והחקים והמשפטים לפרש ולשאל על כל ‏דבר אלא מה זאת.‏", + "‏את פתח לו פתח פיך לאלם.‏", + "שנאמר והגדת לבנך דרוש לו באגדה ופרסם לו הנס.‏", + "[יכול] שהוא חייב לדרוש בו משנכנס ראש חודש ניסן תלמוד לומר ‏ביום ההוא יום גאולה.‏", + "[יכול] שהוא חייב לדרוש לו מבעוד יום ביום של ארבעה עשר ‏הואיל ונאמר כאן היום תלמוד לומר בעבור זה כו׳.‏", + "כנגד ארבעה בנים דברה תורה באנפי נפשיה קאי ואומר סמוך למה שכתוב למעלה ברוך ‏הוא כנגד ארבעה בנים דברה תורה אלא שרוצה לדרוש קודם במקראות הללו אומר קודם ‏לכן ברוך שנתן תורה לישראל ברוך הוא ואחר כך כנגד ארבעה בנים דברה תורה שלא ‏יתכן לפתוח כנגד ארבעה בנים דברה תורה לפי שאינן מענין של מעלה ממנה.‏", + "‏וירד מצרימה אנוס (זה) היה יעקב אבינו שבאונס ירד לשם על פי הדבור של ‏הקב״ה שאמר לו לרדת מצרימה ועל פי גזרתו ירד לשם וירד משמע על כרחו (ט׳ א׳) מדלא ‏כתיב ויצא.‏", + "הדבר לשון מקרא הוא כמו והדבר אין בהם דירמיה.‏", + "‏ויגר לשון לגור ללון בעלמא ולא לקבוע מושב.‏", + "ויהי שם לגוי גדול מלמד שלא היו ישראל מצויינין כלם נתאספו שם יחד ‏במקום אחד בעיר אחת שלא נפרדו בערים.‏", + "גדול ועצום כמה שנאמר כוליה קרא שם דריש מן ויהי שם לגוי דריש מלמד ‏שהיו ישראל מצויינין לשון ציון כך שמעתי.‏", + "‏פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם שלא לשמש עמהם.‏", + "ואת עמלנו אלו הבנים שהם עמל האדם ומעשה ידיו.‏", + "‏הדחק תוכן לבנים.‏", + "ועברתי והכתי אלו מיעוטי נינהו.‏", + "אמרו כשירד אינו מסדר הגדה ואינו כתיב במכילתא עם שאר דברי ההגדה ‏הכתובים על מקרא ארמי אובד אבי ואותו קל וחומר האמור והלא מלך בשר ודם שריו ‏ועבדיו מקיפין אותו כדי שלא ימצא צער בגופו ואתה מלך מלכי המלכים כו׳ אטו מי איכא ‏צערא קמי קודשא בריך הוא והא כתיב הוד והדר לפניו וגומר לפיכך אינו עיקר ואין ר׳ נוהג ‏לאמרו ועוד דההוא בבא דאמרינן מפסקת בדרשא של מקרא שהתחיל ובא לדרוש ויוציאנו ‏ד׳ ממצרים והפליג בנתיים בדברים אחרים שאינן מן הדרשה ואחר כך חוזר לפייס ולדרוש ‏הפסוק שבידו כדקתני ביד חזקה זו הדבר כו׳ לפיכך ריבוי דברים הוא.‏", + "‏ובמורא גדול במראה הגדול וכן תרגומו בחזוותא רבא ומה הוא המראה ‏הגדול זו גילוי שכינה ונראה להם (במ׳ רב״ה) במצרים וכן הוא אומר במורא גדול במצרים ‏לעיניך מדכתיב לעיניך אין מוראים אלא לשון ראייה.‏", + "במצרים מה הוא אומר כו׳ בעשר מכות שלקו המצרים במצרים נאמר אצבע ‏ובמכות שלקו על הים נאמר יד שיש בה חמש אצבעות הנה לכל אצבע ואצבע עשר מכות ‏הרי (ט׳ ב׳) שלקו על הים חמשים מכות.‏", + "כשמגיע לומר מצה זו או מרור זה מניח ידו עליהם.‏", + "לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים דכתיב לי בצאתי ממצרים.‏", + "לא את אבותינו בלבד גאל הקב״ה כלומר הרי עצמנו בכלל כל הנסים ‏שעשה לאבותנו שאנחנו בעצמנו יצאנו משם שאם לא יצאו הם עדיין היינו במצרים.‏", + "אסרו חג בעבותים (על) [עד] קרנות המזבח בפסח מצרים נאמר מקרא ‏זה ונלקח מבעשור ונבקר ד׳ ימים דכתיב בי׳ בעשור לחדש הזה וקחו לכם וגו׳ והיה לכם ‏למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש וזה שאמר הכתוב אסרו חג בעבותים על קרנות ‏המזבח אסרו החג בעבותים ארבעה ימים עד שיבוא לקרנות המזבח בארבעה עשר שאמר ‏דוד מזמור של פסח שהיה מקחו מבעשור ופסח דורות אין מקחו מבעשור.‏", + "לאחר מכאן השיר ששנינו בפסחים הוא נשמת ויש אומרים על אותו נבל שמעון פטר חמור ‏שהוא טעות של רומי יסדו אותו תחילה ושאר תפילות כשהיה על הסלע וחס ושלום שלא ‏תהא זאת ב��שראל וכל האומר דבר זה כשיבנה בית המקדש יביא חטאת שמנה.‏ " + ], + [ + "פעם אחת שכח ר׳ ולא אכל מצה אחר סעודתו קודם ברכת המזון ולאחר כך ‏הוזכר ולא רצה לחזור ולאכול ממנה לפי שהיה צריך לברך אחריה ולשתות מכוס של ‏ברכה ואי אפשר לשתות בין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל דאמור רבנן בין הכוסות ‏הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברכת ‏המזון בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה ונראה שהיא צריכה כוס ואפי׳ לאחר כוס רביעי ‏של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך ברכת המזון מפני שהם לא תקנו אלא ארבעה (י׳ א׳) ‏בלבד אבל כוס חמישי לא התקינו ומפני כן נמנע מלאכול מצה אחר ברכת המזון והחזיק ‏טעם בדבר זה שאין צריך לחזור ולאכול מצה לפי שסתם רוב מצות שלנו עשויות כתקון ‏חכמים ויש בהם שימור לשם מצה ומצה שאוכל בגמר סעודתו כלה לשם מצה של מצוה ‏הואיל ונעשה בהם שמור לשם מצוה וכן נוהג רבינו שלמה ז״ל.‏" + ], + [ + "והשלש מצות מברך אחת לברכת המוציא ואחת לאכילת מצה ולבציעה ואחת לכריכה וכן ‏אמר לו ר׳ יעקב הזקן משום אביו הואיל ושלשתן באו לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן ‏אבל שאר בני אדם מניחין האחת שלימה ולא נכון לעשות כן.‏" + ], + [ + "הבא להוציא אחרים ידי חובתן בהלל והגדה וסדר ברכות של מצה ומרור, יקדש וישתה ‏כוס ראשון ויטבול טבול ירק הראשון ויאמר ההגדה וישתה כוס שני ויפרוס פריסת ברכת ‏המוציא ועל אכילת מצה ויאכל ויברך על המרור ויאכל ויכרוך כהלל ויקום ויעשה כן בכמה ‏בתים וכן בביתו באחרונה ויגמור סעורתו ויברך על מזונו וישתה כוס שלישי ועל הרביעי יאמר ‏הלל וישתה ואחר כך ילך לבית שני והם יברכו על מזונם וישתו כוסם ועל הרביעי יגמור להם ‏ויברך וישתה שלא אסרו חכמים לשתות אלא בין שלישי לרביעי ופירשו הדבר בתלמוד ‏שלא ישתכר ולא יבין באמרו את ההלל אבל על היין ששתה בתוך המזון אמרו שאין ‏משתכר ואם יש עוד בית שלישי לגמור שם הלל לא ישתה בשני כלל אלא את ההלל יגמור ‏להם והם יברכו וישתו ומי שגמר סעודתו בביתו ואכל מצה הנאכלת באחרונה לשם מצה ‏אינו יכול לשוב ולקדש עוד בבית אחר לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (י׳ ב׳) ואסור ‏לאכול וגם לשתות הוא אסור ששתה ארבע כוסות בביתו שיגמור שוב את ההלל לפי ‏שבכוסות של אחר המזון ואם צריכין לו יקדש ואל ישתה ועל הירקות יברכו הם בורא פרי ‏האדמה ויאכלו ואת ההגדה יאמר והם יברכו על הכוס וישתו וברכת המוציא ועל אכילת ‏מצה רשאי הוא לברך ולהוציאם ידי חובתם ויאכילם ולא יאכל הוא וכן על המרור שכך שנו ‏רבותינו לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן הוא אוכל עמהם אבל ברכת היין של ‏קדוש היום וברכת הלחם של מצה התירו לפי שהן חובה וכל ישראל ערבין זה בזה ואי ‏אפשר לאכילת מצה בלא המוציא, ולא קדוש היום בלא ברכת היין (וכן ברכת היין) וכן ‏ברכת המרור חובה היא ומוציא אחרים ידי חובתן אף על פי שיצא אבל ברכת הירקות ‏שהיא בפני עצמה ובטבול לעצמו אף על פי שהוא לפטור את המרור מברכת הנהנין שאסור ‏ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה דומה הוא לברכת הלחם שכל ימות השנה שאינה חובה ‏ולא יברכנה להם מאחר שאינו אוכל עמהם ואת ההלל יגמור להן אחר סעודתן והם יברכו ‏על כוסות המזון וההלל.‏" + ], + [ + "ליל שמורים שחל להיות בשבת מוזג אדם כוס של יין ואומר עליו ויכולו. ובורא פרי הגפן. ‏ואשר בחר בנו. ושהחיינו. ואינו אומר שעשה נסים מפני שעתיד לאמרו בהגדה אשר גאלנו ‏וכו׳ וכוס שאמרו שיחזיק רביעית הלוג ומוזג כוס לכל אחד ואחד מבני ביתו אחד אנשים ‏ואחד נשים ואם חל להיות במוצאי שבת, מברך בורא פרי הגפן. ואשר בחר בנו. ובורא ‏מאורי האש ואינו מריח בבשמים גזרה שמא יקטמנו. ועוד (י״א א׳) מפני שלא אבדה הנפש ‏יתירה. ואומר המבדיל בין קדש לחול. ושהחיינו, וסימנך יקנה״ז ושותין בהסבת שמאל דרך ‏חירות ומברכין ברוך אתה ד׳ אלקנו מלך העולם על הגפן ועל פרי הגפן וכו׳ ונוטלין את ‏ידיהם ומברכין על נטילת ידים על שם כלי ששמו אנטל וזה כללו של דבר נמי כן בכל ‏שבתות השנה שאין נוטל ידיו עד שיקדש דבעי נטילת ידים לשום סעודה ועכשיו נראה ‏כנוטל ידיו משום קדוש ולא משום סעודה והוי כנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח.‏" + ], + [ + "ומביאין לפניו קערה ובה שלש מצות וירקות שאינן אמרא אמרא כגון חסא דפנו ולא ‏גרגירא אירונאי או כרפסא וופין או שצרפויילי או כוסברתא אלורנדרא או קפוטות פירוש. ‏ושני תבשילין זכר לחגיגה ולפסח דג וביצה או ביצה ובשר או אפילו ממין אחר כגון שאחד ‏צלי ואחד מבושל שהרי אמר רבינא דאפילו עצם ובישולו חשובין שני תבשילין ונוטל מן ‏הירקות ומברך בורא פרי האדמה וטובל בחרוסת ואוכל ומאכיל לבני ביתו ולאחר ההגדה ‏אינו צריך לברך בורא פרי האדמה מפני שכבר ברכה על הכרפסא אבל על אכילת מרור ‏צריך לברוכי וטובל בחרוסת ואוכל בלא ברכה ושני טבולין הללו זכר לתינוקות שישאלו מה ‏נשתנה ולאחר שיאכל מן הירקות נוטל אחת משלש המצות ובוצעה לשנים ומניח חציה ‏תחת המפה עד שיגמור סעודתו ויאכלנה לסוף זכר לפסח שכתוב בו על מצות ומרורים ‏יאכלהו ולכך אינו אוכל אף מן המרור באחרונה מפני שמרור בזמן הזה דרבנן ומצה ‏דאורייתא הילכך לא בעינן דליתי מרור דרבנן וליבטול מצה דאורייתא ולמה מברכין על ‏הפרוסה על (י״א ב׳) אכילת מצה ועל השלמה המוציא מפני שמוציא אותה אפילו אבל ‏ברכת אכילת מצה תוספת שאינה בכל השנה ועכשיו אנו עושין זכר לשיעבוד ולעניות ‏הילכך מברכין כשיברך המוציא על השלימה יהא נראה כבוצע מן הפרוסה כדרכו של עני ‏ולפי שברכת המוציא תדירא מברכין על השלימה ולפיכך מניחין שלימה תחת הבצועה לפי ‏שמצוה על שתי ככרות ביום טוב כבשבת לפי שלקטו לחם משנה ביום טוב כבשבת ואחר ‏כך נוטלין הקערה מלפניו כמות שהיא עם שתי המצות השלימות וחצי המצה והירקות והשני ‏תבשילין ומניחין אותה בראש השלחן כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה ויפטירוהו מן ‏ההגדה ואם אין תינוק שישאל שואל הוא בעצמו ואומר הא לחמא עניא. וכשמגיע למה ‏נשתנה מחזירין אותה לפניו והולך וקורא וחותם עד גאל ישראל ואין חותמין גואל ישראל ‏אלא בתפילה שהיא דברי בקשה ותחנונים אבל בקרית שמע ובהלל אין חותמין שאינו אלא ‏ספירת דברים. ואשר נהגו העם להניף הקערה ונוטלים ממנה שני תבשילין שלא יהא נראה ‏כמניף קדשים בחוצה לארץ טועים הם בדבר שלא אמרו חכמים להגביה אלא מצה ומרור ‏ושלא להגביה שני תבשילין שאחד מהם זכר לפסח ואחד מהם זכר לחגיגה אלא בשעה ‏שמגיע לסוף ההגדה כשאומר מרור זה ומצה זו שמגביה המצה והמרור אבל כשמזכיר את ‏הפסח אינו מגביה שני תבשילין שעושה עצמו כאוכל קדשים בחוצה לארץ ולכך אומר ‏פסח שהיו אבותינו אוכלין ואינו אומר פסח זה שאנו אוכלין. וחרוסת שאמרו הן ירקות הרבה ‏שכותשין יחד ושמו חרוסת בלשון ארמי ואמרו רבו׳ שהחרוסת הז�� צריך שיעשנו עב ‏ומסומך זכר לטיט (י״ב א׳) ואף צריך לשום בו דברי קהוי זכר לתפוח שנאמר תחת התפוח ‏עוררתיך. ועוד נותן בה מיני בשמים כעין תבלין זכר לתבן שבחומר. והשלש מצות שאמרנו ‏רשאי אדם להתחיל המצה באיזו מהן שירצה מפני ששלשתן חשובות כאחת שכשם ‏שמצינו ראשון חשוב אצל תרומות הקופות כך מצינו שני חשוב אצל העלאת הנירות ‏ואחרונה אף היא ראויה להתחיל בה המצוה משום דמעלין בקדש ולא מורידין אבל אמרו ‏הנזהר בדבר תבא עליו ברכה. ואחרי בציעת המצה ותנטל הקערה מלפניו מוזגין כוס שני ‏לכל אחד ואחד מבני הבית ופותחין בהגדה וקורין בשיר ובהלל שכן באבותינו במצרים ‏שאמרו שיר והלל על אכילת הפסח שנאמר השיר הזה יהיה לכם בליל התקדש חג. ומצינו ‏בהגדה בא הכתוב ללמד על סנחריב וללמד על פרעה לומר שאמרו רבותינו שיר והלל על ‏אכילת פסח.‏" + ], + [ + "והקורין צריכין שיהיו שלשה כמה ששנינו במדרש בשוחר טוב כדי שיאמר האחד לשנים ‏הודו לד׳ כי טוב כי לעולם חסדו ואומר הא לחמא עניא וכל ההגדה עד כאשר נשבע ‏לאבותינו ונוטלין כל אחד ואחד איש כוסו בידו מפני שהידים עסקניות הם ומתוך שהוא ‏רוצה לומר הלל והגדה מסיח דעתו מן הנטילה ומברך המוציא על המצה שלמה העליונה ‏ובוצע ואינו אוכל עד שיבצע מן הפרוסה שתחתיה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ‏אכילת מצה ומחלק לכלם משתיהן יחד ואוכלין בהסבה ונוטל חסא או מרור ומברך אשר ‏קדשנו במצותיו על אכילת מרור ולא יפחות מכזית לכל אחד ואחד שכך שנו רבותינו:‏" + ], + [ + "ואלו ירקות שאדם יוצא בהם בפסח בחזרת בחסא ליטוגא ועולשין קרשפילא ותמכא מרויא ‏והחרבינה סיב הנכרך סביב הדקל ודילא ובמרור אמרפויל והוא פופרץ ומצטרפין (י״ב ב׳) ‏לכזית שהאוכל מכולן כזית מצטרפין לצאת בהן ידי חובתו אעפ״י שאינו מינו דכתיב על ‏מצות ומרורים יאכלוהו ויוצאין בקלח שלהם בין לחים בין יבישים אבל בעלין אינו יוצא בהן ‏אלא בלחין ושורה בחרוסת זכר לתפוח ולטיט ולחרסית ושוקע משום קפא ואוכל.‏" + ], + [ + "ואינו צריך הסיבה באכילת מרור אלא במצה ויין זכרון לחרות והסיבה היא דרך חירות. ‏ובדין שהיה יכול לברך עכשיו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור אבל לכך מברכין על ‏הירקות קודם ההגדה כדי שיתמהו ישתממו התינוקות על אכילת מרור קודם סעודה שהרי ‏אין רגילין לאכול ירקות עד לאחר סעודה ומתוך כך שואלין מה נשתנה ואי אפשר לברך ‏על אכילת מרור קודם ההגדה לפי (כך) שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דתכף למצה ‏תהא ברכת המרור ואכילת המצה אינה עד לאחר ההגדה תחילת הסעודה לכך אמרו ‏דברכת מרור אינה עד לאחר ההגדה ולאחר שיאכל את המרור חוזר ובוצע מן המצה ‏שלמה התחתונה כדי לקיים מצוה בשלשתן וכורכה בחזרת ואוכל ומאכיל לכולם בלא ‏ברכה זכר למקדש כהלל. ואחר כך יאכלו כל צרכן וכל אכילה שיש בה ברכה לא תהא ‏פחות מכזית נפטר מן הסעודה כאדם שנפטר מחבירו יאכלו בגמר סעודה מן המצה ‏הבצועה המונחת תחת המפה שהיא זכר למצה הנאכלת עם הפסח ושוב אינן רשאין לומר ‏אפיקו מיני מתיקה לקנוח סעודה פן יפקע טעם המצה מפיו שכשם שאין אומרים אפיקו מיני ‏מאכל בקנוח סעודה אחר אכילת הפסח שלא להפקיע עצמו כך אין מפטירין אחר המצה ‏השמורה למצוה שאין אומרים הביאו מיני מאכל בקנוח סעודה אחר אכילת הפסח ועל ‏כרחנו אינו מברך על אכילת מצה קודם סעודה אעפ״י (י״ג א׳) שאינה לשום חובה שאי ‏אפשר לע��בה עד גמר סעודה בשעת אכילת מצה בצועה השמורה תחת המפה דלאחר ‏שמלא כרסו ממנה האיך יחזור ויברך עליה. ואחר כך נוטלין ידיהם בלא ברכה שאינה אלא ‏משום סכנה ומוזגין כוס שלישי לברכת המזון ומברכין ושותין וחוזרין ומוזגין כוס רביעי ‏ואומרים עליו את ההלל וישתה ארבעתם בהסיבה ומברך אחריהם על הגפן ועל פרי הגפן ‏חוץ מכוס שני שאינו מברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן מפני שהוא בא בתוך הסעודה. ‏סליק סדר הפסח קצר וארוך.‏" + ], + [ + "דין עירובי תבשילין. פסח או שאר ימים טובים שחל להיות בחמישי בשבת ‏מניח אדם עירובי תבשילין מערב יום טוב למחר ביום ראשון מצאו הפת לבדו שנשאר ‏והבשר נאכל והרצו הדברים לפני ר׳ על שלחנו ואמר אלו לא בא הדבר לפנינו עד למחר ‏לא תהא תקנה בדבר אבל עכשיו יש תקנה דאמר רב מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב ‏לחבירו ומתנה ולקח הבשר מן הקערה ואחת מן הככרות ואמר אם היום חול ולמחר קודש ‏הרי זה עירוב ואם היום קודש ולמחר חול אין אנו צריכין לכך ואין בדברי כלום. בדין יהא ‏שרי לן למיפא ולבשולי וכו׳ ומיחד לו מקום.‏" + ], + [ + "המבשל רוב תבשילין. המבשל כמה תבשילין ביום טוב ולא אכל כלום [צ\"ל מכולם וכן הוא בכי\"ו] בתוך ‏הסעודה הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו כולן מתחילה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ‏ואחד אין בכך כלום ולא הוי כמכין מיום טוב לחול.‏" + ], + [ + "דין שני ימים טובים של גליות. אחד מחובר שתלש ביום (י״ג ב׳) טוב ראשון ‏כגון ענבים שבצרן ואחת עופות ודגים שנצודו ביום טוב מותרין בשני ממה נפשך הואיל ושתי ‏קדושות הן דאי יום טוב ראשון קדש שני חול ומותרין למוצאי יום טוב ראשון בכדי שיעשו ‏ואי יום טוב ראשון חול ושני קודש כל שכן שהם מותרים דחול מכין ליום טוב. וכן ר׳ נוהג ‏ומביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן במסכת יום טוב פרק ביצה איתמר שני ימים טובים של ‏גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה וכו׳ ואמרינן הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא ‏בין לחומרא ועוד דאמרינן גבי שני ימים טובים שאירע יום שני בשבת ולא הניח לערב דחול ‏מכין לשבת ואם היום חול ולמחר קדש יהא ערוב אלמא שתי קדושות הן ואחד מהם חול.‏" + ], + [ + "ועוד דגרסינן בעירובין ההוא בר טביא דאתא בי ריש גלותא דאיתציד ביום טוב ראשון ‏ואישתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלו ורב ששת לא אכל. ומאן דאכיל משום ‏דשתי קדושות הן ומאן דלא אכיל משום דתני איסי בן יהודה וכן היה ר׳ יהודה אוסר בשני ‏ימים של גליות דקסבר קדושה אחת הן ומסקנא ומודה ר׳ יוסף בשני ימים דשתי קדושות ‏הן דאפי׳ למאן דתני וכן היה ר׳ יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות אנן מיהא קים לן ‏דשתי קדושות הן ושמע מינה מחובר שנתלש ביום טוב ראשון מותר ביום שני ממה נפשך ‏ואל תשיבני בכדי שתעשה דהכי משמע ולערב אסורין בכדי שיעשו יום ראשון קודש הוא ‏דבעינן שלא יהא מהנה יום טוב לחול ואם נצודו בשני לערב של יום טוב שני אסורין בכדי ‏שיעשו דאימר קודש הוא. מר׳.‏" + ], + [ + "דין מחובר. על (י״ד א׳) המחובר ששאלת דע כי אמיתים דברי ואין לך קל ‏שבקלים שאינו בקי בהלכות מחובר(ות) ונולד כי כבר פסקה רב פפא גוי שהביא דורון ‏לישראל וכו׳ ומדבריו אתה למד שאפי׳ מן הגוי מותר לקבל. ועוד מהאי לפתא דאתאי ‏למחוזא נפק רבא חזייה דהוות כמושא אמר הא וודאי מדאתמול עקורא ואי מ��ום חוץ ‏לתחום אדעתא דגוים אתייה ושרייה רבא למזבן מיניהו והרי לך שלקחו אותן מן הגוים ‏ובלבד שלא יהא המין במחובר או שיהא ניכר שמאתמול נתלש ומה שהביא ראיה מרבינו ‏יצחק ב״ר יקר אני הייתי שם ולא מפני זאת חברו עליו אלא מפני חריזות של דגים היה ‏שראה אותה בבית מערב יום טוב ולמחר הכירה בטביעות עין והביאה. ועל זאת הומר ‏לרבותינו שהיה שיש שם בני אדם שאינם מהוגנין ויקלו בדבר ויביאו מן הנצודים ביום טוב ‏ויאמרו מאתמול נצודו אבל בדבר שאין במינו במחובר אין לחוש.‏" + ], + [ + "אם השכיר פועלים. וששאלתם ישראל שהשכיר פועלים קודם הרגל לבנות ‏לו בנין וכו׳ התחילו לבנותו קודם יום טוב ולא הספיקו לגמור מה שיגמורו במועד לפי שאינם ‏רוצים ליבטל ואם לא יהו מניחים לגמור במועד. דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום ‏אסור דהיינו גוי שקבל מלאכה מישראל קודם יום טוב בתוך התחום אסור דכי אזלו בני ‏אותה העיר וחזי ליה לגוי דעביד עבדתיה אמרי האי ישראל יהיב עבדתיה ביום טוב ונפיק ‏מיניה חורבא ולא ידעו דקבלה קודם יום טוב ומשמע דכי אסר שמואל כגון שהיא ידועה ‏שהוא של ישראל אבל חוץ לתחום קאמר שמואל מותר דהוי במקום ישראל רגילין לבא ‏שם דאמר רב פפא אי איכא מתא דישראל דמקרבא להתם אסור דחזו ליה בני האי מתא ‏ומתקנא מילתא דבחולו (י״ד ב׳) של מועד שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא ואפי׳ חוץ ‏לתחום אסור ואמרינן מר זוטרא בריה דרב נתן בנו ליה אפנדא במועד מקבלי קבולת חוץ ‏לתחום. איקלעו רבא ורב ספרא ורב הונא בר חיננא לא עייל לגויה דקסברי חוץ לתחום ‏אסור.‏" + ], + [ + "לשכור גוים. וששאלתם מהו לשכור גוים בתחלה במועד למוליך קורות עצי ‏בנין ממקום למקום כדי שלא יאבדו מותר לעשות כן ובלבד שאם יכול לעשות בצנעה ‏יעשה כמה שיכול דתנן מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל ‏שלא יאבד דאמרי רב יוסף הוו ליה הנהו כשורי ועיילינהו ביממא וכו׳.‏" + ], + [ + "לתקן פרסות. ששאל מהו לתקן פרסות סוסים בנגרי דפרזלא דכי מזדמן לו ‏דרך בחולו של מועד יש לומר כדבר האבוד דמי ושרי על ידי אמן לצורך המועד כל הני ‏מותר במקום שנהגו.‏" + ], + [ + "אבל ליתן כלים לכובס גוי וליתן כלים לגוי אמן מתחלה קבולת הוי ואסור.‏" + ], + [ + "לקיטת ענבים. וששאלתם מהו להתחיל לקיטת ענבים במועד ומסקנא דההיא ‏דתניא במחובר אפילו כלו אבד אסור יחידאה היא ועוד דרב חצדו ליה חצדא ואיקפד ‏שמואל דחצדי דחטי הוה ולא פסיד אבל ענבי ודאי פסיד משום דמכחש כחשי כי שביק ‏להו ועוד כשמתחיל לבצור הכרמים ונותנין רשות ליכנס בהן מי שאינו בוצר כרמו ודאי הוא ‏דבר האבד ומותר לבצור ולדרכן בגת.‏" + ], + [ + "‏ליקח מגוי ביום טוב. וששאלתם מהו לילך אצל גוי המכירו ביום טוב וליטול ‏הימנו אגודת עשב לבהמתו או תבן או עומרין ואומר מה שאתה נוטל (ט״ו א׳) משאר [כי\"ו וישאר] מהם ‏כיוצא בהם אני אתן לך למחר דבר זה אפי׳ מישראל אסור לפי שהוא אומר אזכרת סכום ‏מקח דתנן הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ל׳ ביצים או י׳ אגוזים שכן דרך ‏בעל הבית למנות בתוך ר׳ שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח והני מילי ‏בחנוני הרגיל אצלו דכיון דרגיל אצלו גזירה שמא יביא בשבילו מחוץ לתחום והבא בשבילו ‏מחוץ לתחום אסור לטלטלו וגם בהמתו תניא גבי ��לקט עשבים מאכיל אחריו ישראל והא ‏אמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים דמשמע במחוברין לפי שהם מוכנים ‏למאכל בהמה אבל על גבי מוקצה כגון שתלושין ומונחין באוצר שמוקצים הם וגוי שלקט ‏עשבים מוקצים הם אצל ישראל ומתרצינן דקאי ליה באפי ואזלא ואכלא אבל להאכיל ‏בידים אסורים ליתן לבהמתו.‏" + ], + [ + "‏דין שפוד. ר׳ יצחק ב״ר יהודה. יתד של שפוד שתוחבין בו ירכי העוף והיה ‏ארוך יותר ואסר רבי לחתכו בסכין ולא לשרפו באור ראשו כדי שתקצר משום תקון כלי ואין ‏זה דומה לחתכה באור לפי שתי נרות דהתם נראה כמדליק כדרכו כאדם שצריך להדליק ‏שתי נרות. כל תבלין שמפיגין טעמן מותרין לכתשן ביום טוב כגון שומין שהן מפיגין טעמן ‏ואסורין כגון פלפלין שאינן מפיגין טעמן.‏" + ], + [ + "ושומין ביום טוב ר׳ כותשן כדרכן אבל פלפלין טוחנן קודם יום טוב או בקערה טוחנן או ‏בכל דבר אבל לא בריחים שלהם קרי לאותו מולינו״ד שלנו תדע מדגרסינן התם טמאה ‏משום שלשה כלים הברזל שבתוכו שהוא נקוב נקבים דקים אבל בפני עצמו טמא משום ‏כלי מתכות והתחתון משום כלי קבול.‏" + ], + [ + "ברכת ההלל. הלל ביחיד אסור לברך (ט״ו ב׳) עליו לפניו ולאחריו בימים שאין גומרין בהן את ההלל שהרי בצבור אינו אלא מנהגא בעלמא וצבור הוא דעבדי משום מנהג אבותיהם אבל יחידים אין זכר למנהג נוהג בהם ואפילו עשרה שפרשו מן הצבור הרי הם כיחידים שמתפללין לעצמן אחורי בית הכנסת מאחר שלא היו באסיפת הכניסה אין להם תורת מנהג לעשות להם זכר. אלא כשנים ושלשה הן לצורך כך שלא נאמר זכר למנהג אלא בכנופיא אותה העיר כשהן באגודה שלהן ואפילו לקרותו בלא ברכה אין צריכין ומעשה בא על ידו שהלך להתפלל בבית הכנסת בראש חדש ורצו המנין לקרות את ההלל והורה ר׳ הלכה למעשה דלא צריך דעשרה שפרשו מן הצבור הרי הן כיחידים." + ], + [ + "‏דין שותה מים בתוך סעודתו. השותה מים בתוך סעודתו אפילו פעמים ‏ושלש צריך על כל פעם לברך ואף על פי שהם לפניו שכך שנינו השותה מים לצמאו אומר ‏שהכל נהיה בדברו ואמרינן למעוטי מאי אמר רב אידי בר אבין למעוטי דחנקי אומצא דלא ‏מברך הא לאו הכי מברך והוה ליה כנמלך ואית מרבנן דאמרי כיון דאיכא מים קמיה לא ‏צריך לברוכי עליה על כל זמנא וזמנא מידי דהוה אחמרא דכי מברך זימנא חדא לא צריך ‏לברוכי עליה תו זימנא אחריתי והרי הוא קובע סעודתו על המים לפי שהוא כנמלך על כל ‏פעם ופעם שאין לך אדם שותה מים כי אם בפחות שיכול להעמיד עצמו ולהסיח דעתו. ‏מ״ר.‏" + ], + [ + "שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרותו שבת הגדול ואינם יודעים על מה כי אינו גדול ‏‏(ט״ו א׳) משאר שבתות אלא באותו ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמשי בשבת היה ‏כדאמרינן בסדר עולם ומקחו של פסח בשבת שלפני הפסח היה אמרו ישראל הן נזבח את ‏תועבת מצרים ולא יסקלונו אמר להם הקב״ה עתה תראו הפלא שאעשה לכם הלכו ולקחו ‏איש פסחו ולהיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום כשראו כן המצרים היו רוצים לקום ‏ולהנקם מהם והיו מעיהן מתחתכין ובאש נדעכים ונדונין ביסורים ובחלאים רעים ונאמנים ‏ומרים ולא הזיקו לישראל מאומה ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת אשר לפני ‏הפסח לפיכך נקרא שבת הגדול שבת לפני הפסח. מפי ר׳ אברהם נ״ע.‏" + ], + [ + "חמדת ימים אותו קראת, נקרא שבת חמדה דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי. ובתרגום ‏ירושלמי ויכ�� וחמיד ד׳ ביומא שביעאה. כ״מ והעתקתי.‏" + ], + [ + "כתיב כי גדול ועושה נפלאות אתה (הוא) אלהים לבדך. הנוד הזה אם יש בו נקב כחודו של ‏מחט כל רוחו יוצא ממנו והקב״ה ברא את האדם וברא בו נקבים הרבה ורוחו משתמרת ‏בתוכו הרי ועושה נפלאות. בבראשית רבה. ועל שם [כך] קבעו רבותינו באשר יצר את האדם ‏בחכמה וכו׳ ומפליא לעשות על שם ועושה נפלאות וכך שמעתי מפי ר׳ עזריאל.‏" + ], + [ + "הלכות איסור והיתר. כבד דבוק שנתבשל עם חתיכות הרבה ואין בחתיכה ‏ששים בו לבטל את טעמו אסר כל החתיכות כולם אפילו הם אלף מפני שהן מינה חתיכה ‏שנדבק הכבד בה מין בשר. וכן שאר החתיכות ואף על פי שבא האיסור (ט״ז ב׳) מחמת ‏כבד נעשית נבילה ואם אינו דבוק וחתיכות הרבה עמו לא אסר אלא כפי טעמו מפני ‏שהכבד אוסרת ואינה נאסרת שעשויה לפלוט ואינה חוזרת ובולעת ואף לדברי האומר ‏שלוקה אוסרת ונאסרת מפני שבשעת שליקה חוזרת ובולעת ונאסרת בנותן טעם ואם היה ‏שם מתחילת בשולו ועד שליקתו ששים לבטל טעמו אין לחוש לבליעתו ולא לפליטתו והוא ‏עצמו מותר ותמה אני הואיל והכבד עצמו התר מה לנו לשער במאי דנפקא מיניה דכי אמרו ‏רבותינו בדידיה משערינן כשהחתיכה אסור ואף לר׳ נראה כן אלא שאין רוצה להתיר אלא ‏אם כן איכא ששים ולפי שמין במינו לא בטיל וכשנזכר לאותה ששנינו הכבד אוסרת ואינה ‏נאסרת אמר לי ככל הדברים אשר פרשתי וכי משערינן אלפס וקדרה משערינן וכן ר׳ נוהג. ‏וכשאינו דבוק ונתבשל עם חתיכות בשר כולן מועילות לבטלו ולא הוה מין במינו מפני ‏שהכבד כולה דם גמור הוא אבל התורה התירתו. אבל דבוק בחתיכה ונתבשל עם שאר ‏חתיכות חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ומעשה בא ‏לפני ר׳ בלא דבוק ושער ר׳ דם שבו בששים בחתיכה שנדבק בה והתיר דלא אמרינן חתיכה ‏עצמה נעשית נבלה אלא בשנתן טעם בה.‏" + ], + [ + "דין לב. והלב בין צלאו בין בשלו בין תלוש בין דבוק זורקו והשאר מותר משום ‏דלב מישע שיע ולא פליט ולאבר כדאמרינן אם לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר. ועל בן ‏היונה שנתבשל בו הלב אין צריך לנו לשער אלא בדם הלב והוא דבר מועט דליבא מישע ‏שיע (י״ז א׳) ולא בלע.‏" + ], + [ + "אלו תשובות שהשיב ר׳ גרשום ב״ר צדוק לר׳ שלמה ב״ר אליעזר על מה ששאל על הלב ‏שנתבשל בקדירה עם שאר חתיכות של בשר דע שכך דעתי נוטה אם של עוף הוא ומפורש ‏מן העוף ולבדו הוא עומד בקדירה עם שאר חתיכות משערינן ליה בששים אם יש ששים ‏כשעור אותו הלב ברוטב בקיפה ובחתיכות אותו מאכל מותר ואם לאו אוסר אבל הלב עצמו ‏שנתבשל עם חתיכות אסור דנעשה כחתיכת נבילה הואיל ונתבשל עם הדם שבתוכו דכי ‏פליט דמיה בשעת בשול מחמת בשול הוא דפליט וכי היכי דפליט הדר בלע ונשאר בו ‏האסור לכך אסור ואי קשיא הא דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו כלומר לפי שהדם כנוס ‏בתוכו בתוך החדרים לפי׳ צריך לקורעו ולהוציא את דמו לא קורעו קורעו לאחר בשולו ‏ומותר ומשמע בשול ממש ואין להטעות באותו בשול דהאי צלי הוא והכי פרש רבינו ר׳ יצחק ‏הקדוש מ״כ ודומה לו דהאי ויבשלו את הפסח דכתיב בדברי הימים דהאי לא אפשר ‏לאוקומי בבישול ממש דהא כתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים הכי נמי אחר ‏בישולו אחר שנטווה דהא דאי מנח ליה אגומריה משאיב שאיבי דמא ולא הדר בלע ומשום ‏הכי שרי לבתר דאפיק דמא שנשאר בחדרים דלא מצי פליט מחמת האור אלא אם הלב ‏מח��בר הוא לעוף בשעת בשול לא משערינן בשיעור הלב יחידי אלא בעוף דהעוף נעשית ‏נבילה הואיל והלב מחובר בו ואם יש באותו בשול שעור ששים כל העוף מותר ואם לאו ‏אסור שהרי כל (י״ז ב׳) אסור הדבוק והמחובר בחתיכות התר ומתבשל עמה אותה חתיכה ‏נעשית נבילה. ואוסרת כל החתיכות כולן דברי ר׳ יהודה והני מילי היכא דאין מכירין אבל ‏אם מכירין אותה לה ואידך משערינן בששים כשיעורא דרבנן כדתנן חתיכה של נבילה ושל ‏דג טמא שנתבשלו עם החתיכות כשרות כלם שמשערינן בנותן טעם דהיינו ששים ואם לאו ‏כולם אסורות אלמא היכא דמחובר האסור בהדי חתיכה דהיתר משוי לה כנבילה מהאי ‏טיפת חלב שנפלה. ולענין לב נמי כיון דמחובר בהדי העוף או בשאר חתיכות בנבילה ‏דהיתרא ונתבשל בהדי שאר חתיכות והיתרא דמי כאלו היה כולו וכי משערינן ליה בשיעור ‏ששים דידיה.‏" + ], + [ + "‏דין כחל. על הכחל אני משיבו לא שמעתי קורעו ומוציא את חלבו להתירו עם ‏בשר לא לכתחילה ולא לדיעבר אלא להתירו בפני עצמו אבל כחל שנתבשל עם בשר ‏אוסר בששים כשאר כל אסורין שבתורה וכן הלכה רווחת בין שהוא כחל מניקה בין שהוא ‏כחל שאינה של מניקה לא חלקו בדבר משום גזרה וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול בשר ‏אחריו.‏" + ], + [ + "השיב ר׳ יצחק הלוי לרבינו שלמה בר יצחק על נקור בהמה וחיה, על נקור ירכי החיות ‏ששאל בקי אני שהוא בקי בהררי התורה ומבורר לו על בוריו אבל שלא יחשבני חביבי ‏כמבזה על דבריו ולהיות לו סמך כנגד החולקין על כן אני כותב לחביבי טעמי הגיד והתרתו ‏כך הוא הדין בלא שום הטיה מצוה לנקר ירך של שור ושל שה ושל עז וכל מה שאסור ‏בירך הבהמה אסור בחיה בכל הירך (י״ח א׳) ובשוק של מטה שקורין צנקרי״ן וכן שומן גיד ‏הנשה וגם בכנפי העוקץ בוקא דאטמא צריך לנקרו מבין הפרשות שלועזין קורי״ר עם אותו ‏שקורין הנק״א צריך העצם של בוקא דאטמא וכל הנקור כנגדה כמו של בהמה לפי שהגיד ‏נכנס תחת אותו עצם ואם יש אדם (שמפלו) שמפטפט כנגדו על דבר הראוי לנדות נטוי הוא ‏לצד מינות לפי שלא חלקו רבותי׳ בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים על גבי המזבח ‏אבל הגיד וכל הבא מכחו אסור כשל בהמה כדתנן ונוהג בבהמה וחיה והשומן ישראל ‏קדושים הם נהגו אסור וגם אסור השומן אסור בשל תורה כמו ששנינו העצמות והגידין ‏והנותר ישרפו לששה עשר וכו׳ דאמר רבינא לא נצרכה אלא לשמנו ותו גרסינן הזהר בדברי ‏סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה ודברי סופרים (ו)העובר על ‏דברי סופרים חייב מיתה ומה ששנינו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור דברי סופרים הם ‏ולכך יש להחמיר עליו הרבה.‏" + ], + [ + "ר׳ יצחק ב״ר יהודה לרבינו שלמה ב״ר יצחק על נקור הצבי והאיל על ידי מעשה שהיה וכבר ‏הייתי יושב בביתו זכור לטוב ונקרו לו איל לצורך סעודת בתו וראיתי שלא נקרו מן הירך כי ‏אם גיד הנשה בלבד ורבינו היה מתעסק בדברים אחרים ולא הרגיש בדבר ולבי היה נוקף ‏כי אם אומרה (לא) כמורה הלכה בפני רבו ואם לאו אומרה יבא הדבר לידי תקלה ושאלתי ‏את רבינו בלשון שאלה אסור שומן של גיד הנשה אם נוהג בחיה או לא ואמר לי ודאי נוהג ‏בחיה ישראל קדושים נהגו בו אסור בין בבהמה בין בחיה ושאר גידין האסורין משום חלב ‏אין צריכין ליטול מן החיה כי אם אותן האסורין משום דם וצוה למנקר לנקר ירך של (י״ח ‏ב׳) חיה כדרך שמנקרין של בהמה.‏" + ], + [ + "ר׳ יצחק ב״ר יהודה לבן דודו ר׳ מנחם בן מכיר. דין ריאה. וששאלתם על הריאה שנוקבין ‏אותה ואינה מבצבצת טרפה דאמר רבינא האי אטום בריאה וכו׳ אי מבצבצא כשרה ואם ‏לאו טרפה ומה שקורין פולמונייר״א זאת היא ריאה שנפוחה מאליה ודבוקה בדופן כולה או ‏חציה וכשמפרקין אותה יש אטמות וכשנופחין באטימות אינה מבצבצת טרפה.‏" + ], + [ + "דין תרנגולין. וששאלתם על עשרה תרנגולין שנתבשלו כאחד שלמים ‏והוציאן ובשלו עוד אחרים עד ששים ונמצא כבד דבוק באחד כולן אסורין כדאמרינן טפת ‏חלב שנפלה על חתיכת בשר חתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות בזמן שאין שם ‏ששים חתיכות אף כשנמצא כבר באחד מהם נעשית נבילה כשבשלו בה הראשונים.‏" + ], + [ + "דין כבד. וששאלתם על הכבד כך הוא דינו אם הוא מחובר לעוף ובשלו העוף ‏עצמו נעשה נבילה ואוסר כל החתיכות כולן ושיעורו של עוף בששים דכחתיכה עצמה ‏נעשה נבילה דמיא ואם הוא תלוש שיעורו של כבד עצמו בששים דלא כמחובר אף העוף ‏מותר מבחוץ ירכו ואגפיו על פני כולן מותרין באכילה וקולף הכבד מבפנים על כל סביביו ‏יפה יפה וזורקו והשאר מותרות משום דמידב דאיב כדאמרינן כבדא עלוי בשרא דיעבד אין ‏לכתחילה לא ויש מחמירין בדבר והרבה דברים יש שמותרים ואחרים נהגו בהן איסור ואין ‏אדם רשאי להתירן בפניהם כדי שלא יבא הדבר לידי קלקול ולעשות סייג לדבר בין כך ‏ובין כך או מלאהו לקרבים אף על פי שתלוש הכבד מגוף העוף ודאי אסור.‏" + ], + [ + "דין לב. והלב בין צלאו בין (י״ט א׳) בשלו בין תלוש בין דבוק זורקו והשאר ‏מותר משום דלב מישע שייע ולא פליט כדאמרינן אם לא קורעו קורעו לאחר בשולו ומותר. ‏ר׳ יצחק ב״ר יהודה נ״ע.‏" + ], + [ + "בשערים דרב האיי. אין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתר, לאסור מאותה ‏ששנינו בשמועה אחרונה דיבמות גוי שהביא פירות וכו׳ לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא ‏להשביח מקחו. ולא להתיר מדרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור.‏" + ], + [ + "לצלות כבד. ר׳ היה מונע לבניו ולבנותיו שלא לצלות (לבשל) לב של בהמה ‏או כבד עם שאר בשר בשפוד אחד מפני שדם הכבד מטפטף על הבשר ואף על פי שצלוי ‏הוא אין בו איסור אבל רבינו הקדוש נוהג כל מעשיו לשם שמים.‏" + ], + [ + "א. דין גבינה. אין ר׳ מניח לאכול גבינה או חלב על שלחן אחד שהוא סועד ‏עליו בשר ואפילו הוא עומד על ראש השלחן אלא אם כן הוא נוטל (מפיו) [מפה] על ברכיו ‏ואוכל לצד אחר שלא על השלחן דאמרינן שני אכסנאים זה בא ממקום אחד וזה בא ‏ממקום אחד אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין ותני עלה לא שנו אלא ‏שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור.‏", + "ב. ועל בן היונה שנתבשל בו לבו אין צריך לנו לשער אלא בדם הלב ודבר מועט הוא דלב ‏איידי דשיע לא בלע.‏\n" + ], + [ + "בשר בחלב. הורה ר׳ בשר בחלב בששים כשאר כל אסורין ולדברי האומר ‏במשהו מביא ראיה מהא דתנן במסכת עבודה זרה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן בשר ‏וחלב וכו׳ וקסבר הוא לומר כל שהו במשהו ולא היא דקתני בגמרא מאי קא חשיב וכו׳ ובשר ‏בחלב משהו שנפל לתוך החלב או טפת חלב שנפל (י״ט ב׳) לתוך קדרה של בשר לאו דבר ‏שבמנין הוא אלא הכי קאמר ואוסרין בכל שהוא בכל מקום שנתערבו שם אפילו באלף ‏ובשר בחלב דהיינו חתיכה שנפלה בחלב חתיכה דבר שבמנין היא ולעולם בשר בחלב ‏בששים.‏" + ], + [ + "‏דין קלחת. וקלחת או קערה שנשתמש בה חלב ונכנס לתוך הקדירה של בשר ‏כי משערינן בדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה (מותר) דהא לא ידענא כמה נפיק ‏אלא בקלחת עצמה משערינן רואין כמה נכנס ממנה לתוך הקדירה או חציה או רובה אם ‏יש מאכל בקדרה ששים יותר מהכנסת הקלחת (שיש) לתוך הקדרה מותר.‏" + ], + [ + "חלב ובשר. חלב ובשר אין רבי יכול לעמוד אם שני מינים הם ויש בטול (לא) ‏לחלב בחתיכות בשר ופלוגתא הם וקא אזיל רבינו לחומרא ואסר ואין לו בטול בבשר. ובשר ‏ודם פשוט לו ששני מינים הם ויש בטול.‏" + ], + [ + "דגים קטנים. פעם אחת הביאו לפני ר׳ דגים שנתבשלו ונמצא דג טמא אחד ‏ביניהם והכשירן ר׳ וטהרן מן האסור והשליך הטמא חוצה ואמר הואיל ונמצא האסור לא ‏נשאר באחרים אלא הטעם ובטל בששים כשאר טעמי אסורין ואף על גב דמין במינו לא ‏בטיל הכא שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ובתחילת בשול נתנו שם מים יותר מששים באסור ‏אבל אמר ר׳ אם לא נמצא האיסור ויודעים אנו שנפל שם לא בטיל עולמית דבריה לא בטיל ‏ואם סלק האסור בטל טעמו בששים והורה רבי הלכה למעשה.‏" + ], + [ + "א. דין תרנגול. שוב הובא לפני רבינו תרנגול אחד שנשבר לו עצם הירך ולא ‏סמוך לצומת הגידין והכשירו רבי הואיל ולא היה יוצא העצם חוץ לבשר ואפילו (כ׳ א׳) יצא ‏אם בשר חופה את רוב עוביו כשר אבל אם נשבר סמוך לחיבורו של עצם השוק מקום ‏שצומתין שם הגידין צריך בדיקה שלא יהא מנותק אחר הגידין ויבדקו אם ימצאו כלן ‏הגידין שהם ששה עשר כשרה ואם לאו טרפה.‏", + "ב. דין חלב מחובר. חלב מחובר בחתיכה ונמלח עמה אפילו כל שהוא עושה ‏כל החתיכה כולה נבילה לפי שמין במינו הוא ואינו בטל.‏\n" + ], + [ + "‏סכין פגום. השוחט בסכין פגום אם יש פגימה בראש למעלה או למטה אף ‏על פי שיש בו הכשר שחיטה שלא במקום פגם אסור לכתחילה לשחוט בו ואפילו לארכו ‏דתנן השוחט במגל יד כגון ששחט בגב המגל שחיטתו כשרה ותנו עלה השוחט דיעבד אין ‏לכתחילה לא דילמא אתי למיעבד באידך גיסא שיש שם פגימות וכל שכן שהפגימה בו ‏לפיכך אין שוחטין בו וכן רבי נוהג.‏" + ], + [ + "שוק מבושל. מעשה שנתבשל השוק שיש בו גידים ושומן מגיד הנשה עם ‏שאר בשר ולא ננקר והתיר רבי אף על פי שאותן גידים מגיד הנשה מתפרשין משום ‏דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם והשומן שבו אינו אוסר השוק ומותר לפי שהרוטב מבטל ‏השוק דאף על גב דהלכה כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל מודה ר׳ יהודה דמין במינו ודבר ‏אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.‏" + ], + [ + "דין קיבה. על הקיבה אמר לנו רבי שהחלב שבתוכו מלוח ביותר ומלוח הרי ‏הוא כרותח ושואב מעור הקיבה טעם הבשר ועושה החלב כלו חתיכה דאסורא ולאחר זמן ‏אמר לנו ר׳ דאפילו קיבה לבדה בלא חלב שנמלחה עם עורה אוסר הגבינה דאינו כפרש ‏בעלמא דהא תניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה מפני שנכנס במעיה ועוד תנן כשרה ‏שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה אלמא לאו פרשא היא ומבטיל נמי לא בטיל דהא ‏פסיקנא הלכתא בפסחים כרב אליבא דרב יהודה דאמר מין במינו לא בטל.‏" + ], + [ + "דין נותן טעם לפגם מותר. כן הורה רבי נותן טעם לפגם מותר כר׳ שמעון ‏דמפיק טעמא מקרא דנבילה ורבא דהוה מבתראי קם אשיטתיה ופסק הלכתא דנותן טעם ‏לפגם מותר במסכת עבודה זרה פסק לה ויש ראיות הרבה דבפרק אין מעמידין אומרינן ‏דבש למאי ניחוש לה אי נותן טעם לפגם הוא מכלל דפשיטא ליה דנותן טעם לפגם מותר ‏והיכא דידעינן ודאי דאין לחוש משום קדירה בת יומא נותן טעם הוא כי האי דאמרינן בפרק ‏אין מעמידין איבו אכיל פת של גוים מצרי דמתא ואמרינן לא תשתעו בהדי איבו דקא אכיל ‏נהמא דארמאי וטעמא משום חתנות הוא ולא משום גיעול ושמעינן מהכא דפת אפילו ‏קדירה נותנת טעם לפגם הוא וגם רבי אינו פורש מלאכול פתם משום גיעולם דודאי נותן ‏טעם לפגם הוא ומותר אלא משום דמאיסות דומה לו.‏" + ], + [ + "ראש ורגלים. ההוא ראש ורגלים של כבש שנתבשלו בפרור ונמלח הראש ‏והרגלים לא נמלחו ושאלו את ר׳ ואמרו שאף היתה מבושלת אצל הפרור מלא בשר והיה ‏השמש ממרח בכף הפרור והקדירה ואמר ר׳ שהכל אסור ואף בשר הקדירה שהדם ‏האיברים בבשר הרגלים מידי דהוה אבשר בעלמא ולשער בכפות ששים אי אפשר שמאחר ‏שדם בלוע בבשר הוו להו לרגלים לכל חד חתיכה דאיסורא הילכך הכל אסור. (כ״א א׳)‎.‎" + ], + [ + "דין כפות. רבי אוסר לאכול חלב בכפות שאכלו בהן חמים של בשר אלא אם ‏כן מגעילן ברותחין.‏ " + ], + [ + "א. דין סכין. סכין שנשתמש בשר על ידי חמין אסור לחתוך בו גבינה חמה ‏ומבושל וצלי בלא הגעלה ולגבינה צונן צריך לנעצו בקרקע עשר פעמים.‏", + "ב. שלשה דברים שאל ר׳ את ר׳ דוד הלוי האחת בשר בחלב בכמה ואמר לו בששים. ‏כדאמרינן בכלה שחיטת חולין וגם בעבודה זרה כל איסורין שבתורה אסורין בכל שהוא ‏ומפרש דדבר שבמנין קא חשיב ולא בטיל לעולם אם נאבד בין אחרים כגון חתיכת בשר ‏נבילה שנתערבה באלף בשר שחוטה דלית ליה תורת תרומה שנתערבה בחולין דבטלה ‏באחד ומאה וכיון דמוכרין אותה במנין חשיבה היא ולא בטילה אבל טפת חלב בתבשיל ‏עולה בששים.‏\n" + ], + [ + "‏תשובת הגאונים. דין צבי. ההוא בר טביא דאיתציד ביום טוב ראשון ‏ואישתחיט ביום טוב שני וכן דגים שצדום ביום טוב ראשון מותר לאכלן ביום טוב שני וכן ‏פירות שתלשום גוים ביום טוב ראשון מותרין לאוכלן ביום טוב שני כך ראינו שכלם בין בר ‏טביא בין דגים שצדום גוים ביום טוב ראשון וכן פירות שתלשום גוים ביום טוב ראשון וכן ‏ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת לאכלה ביום טוב שני בכדי שיעשו ולאלתר מותרין ‏ודוקא בשאר ימים טובים אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אסורין מפני שקדושה ‏אחת הן.‏" + ], + [ + "מחט הנמצא בעוף. מעשה ונמצא מחט בבשר העב שעל הקורקבן ואמר ר׳ ‏שמא זפק הוא ואין לחוש לנקבותו או שמא קורקבן הוא ויש לחוש התחיל רבי לבדוק בבשר ‏וראה (כ״א ב׳) אותו כמין סאסא אשפראי אמר רבי קורקבן זה טוחן וזה יכול לטחון ודינו ‏כקורקבן. חזר ואמר שמא שישעיר זה הוא עכול הוא עושה ואינו טוחן ודינו כזפק ואילו ‏נמצאת בבני מעיין של מעלה ובין הזפק הזקף לאותו בשר עב היה פשוט לן דהיינו כזפק.‏" + ], + [ + "דין אומא לאונא. אני ראיתי שבא מעשה לפני רבי מאונא לאומא והכשירה. ‏מפי ר׳ יעקב בר יקר.‏" + ], + [ + "טלה בלא כוליא. הובא לפני רבי שלא היה לו אלא כוליא אחת והכשירו ואמר ‏לן דוקא נטל אבל הקטינה עד כפול או לקתה מחמת מכה וטרפה.‏" + ], + [ + "מי תותים. רבי אוסר מי תותים של גוים לשתות אלא אם כן ישראל רואהו ‏בשעה שמוציאו מן החבית וכן נהגו גאוני לותיר לפי שהגוי מערב בו יין בשעה שמוציאו מן ‏החבית כדי להוסיף עליו ��יהא דבר חשוב בעיני המקבל ואין לחוש שמא מתחלת ערב בו יין ‏בעודו בחבית שוב אינו יכול להצניעו שהיין מפיגו ומקרישו ודבר בדוק הוא וכשישראל ‏מקבלו מן הגוי ומשגרו לדורן בימים טובים ואין רבי חושש אחר שום יהורי לבדוק בשום ‏אסור והתר דלא נחשדו ישראל על כך דקדושים הן.‏" + ], + [ + "דין כלי גוים. כך אמר רבינו מה שהצריכו כלים של גוים לערות מים ג׳ ימים ‏מעת לעת בין לתת לתוכו מים בין לתת לתוכו יין או שאר משקין הצריכו כך כדאמרינן ‏במסכת עבודה זרה גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש אלמא ‏דוקא ציר ומורייס דאגב חורפיהו שרפי טעמא הא שאר משקין לא אלא א״כ ערהו מים ‏‏(כ״ב א׳) שלשה ימים מעת לעת.‏" + ], + [ + "גוי שהוציא הברזא. מעשה בגוי שהוציא הברזא מן החבית בשוגג שלא היה ‏בקי בענין היהודים ולא החזיר הברזא לתוך החבית והתיר רבי לשתות מה שבתוך החבית ‏ובלבד שיהא הברזא קצרה ולא תצא הברזא חוץ מעובי החור תוך החבית דאם כן משכשך ‏ליה כשמנענעה להוציא והוה ליה יין נסך ולנצוק חבור לא חיישינן דבכי האי גוונא ליכא ‏נצוק חבור כדמוכח בעבודה זרה ומה שנפל למטה ודאי אסור דהא קא נגע ואף על פי ‏שלא נתכוין לנסך אסור בשתיה וכדאמרינן בעבודה זרה ההוא דהוה סליק לדיקלא ונחת ‏לולבא בידיה ונגע לולבא ביין ואסרי ליה בשתיה אבל אם בא גוי ונגע ביין ולא נתכוין לשום ‏נגיעת יין שלא היה יודע אם היה יין אם לאו מותר אפילו בשתיה. כמדומה לי טעה המפרש ‏וזו אינה ראיה לכאן דההוא מעשה דרבי יוחנן בן ארזא לאו נגיעה הווי אלא כחו שלא ‏בכוונה ובהאי דרבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי דהווי יתבי ושתי חמרא אתא האי ‏גברא ואמרו ליה תא אשקיין דשלא נתכוון גוי דחמרא היא לבתר דרמי חמרא לגוי איגלאי ‏מילתא דגוי ושרייה למשתי ההיא דאמרינן אי סלקא דעתך רבנן כי הני חמרא שתו ואמרו ‏ליה תא אשקיין אלמא דבשלא נתכוון לשם יין מותר.‏" + ], + [ + "דין יין בחותם אחד. הורה רבי קיימא [לן] כר׳ אליעזר ביין מותר בחותם אחד ‏ובחביות של עץ שלנו מתיר רבי בחותם אחד וכיון דטעמא הוא משום דלא טרח ומזייף ולא ‏תלינן טעמא מפני שהוא של חרס ואינו יכול לעשות בו נקב אחר הכי נמי איכא למימר לא ‏טרח ומזייף ומותר בחותם אחד שעל פי החבית. הלכה למעשה הורה רבי יין נסך ממש ‏חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין שלו מותר (כ״ב ב׳) בהנאה ‏חוץ מדמי אותה היין וכן הלכה.‏" + ], + [ + "דין גת. גת מדיחו במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט ‏מינה ר׳ אבהו ואמרו ליה אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהנאה ומתניתין דקתני דבעי ‏נגוב שמע מינה דקמו רבנן בתראי ופשיטו הלכתא כוותיה.‏" + ], + [ + "‏מגע גוי ביין. מגע גוי ביין שנתכוון ליגע בכוונה אסור אף בהנאה ממתניתא ‏דאגרדמים גוי שנגע שלא בכוונה כגון שלא הכיר בו שהוא יין מותר בהנאה ממתניתין ‏דחרס גוי. וכן נפל לבור נמי שלא בכוונה מותר הוא בהנאה ממתניתין וכן נתכוון ליטול דבר ‏אחר כגון אתרוג דרב אשי שלא בכוונה הוא מותר בהנאה ומגעו על ידי דבר אחר כגון ‏בקנה אם אנו יודעין שנתכוין לדבר אחר כגון מדדו בקנה או התיז בצרעה מותר בהנאה ‏ממתניתין. בכוונה ולא חזינן למאי איכוון אסור מהאי עובדא דבי רב דשרייה משום דשלא ‏בכוונה הוה הא בכוונה אסור ומשום לך לך. כחו של גוי בחבורין כ��ון דמוריק אוריקי. הכיר ‏בו שהוא יין אסור בהנאה מדר׳ יוחנן דאמר צא והכרז על יינן משום יין נסך משום לך לך ‏שמא ולאו אדעתין. לא הכיר בו מותר בשתיה מההוא עובדא דר׳ יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן ‏נהוראי דחד שרי אפילו בשתיה משום דגוי לא הוה ידע דחמרא הוא, ושלא בחבורין כגון ‏זריקה מותר בשתיה ואפילו נתכוון מדרב אשי דאמר כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך.‏" + ], + [ + "א. וששאלתם נכרי שהיה עובר בצד יינו של ישראל ונגעו בבגדו ביין שלא בכוונה אם דמי ‏להאי דנחית לולבא בידיה לאסור בשתיה אי שרי הואיל והיה לבוש בגדיו ולא היה אוחזין ‏בידים. בגד (כ״ג א׳) נכרי שנגעו ביין שלא בכוונה אומר אני שהוא מותר שלא מצינו דוגמתו ‏לאיסור.‏", + "ב. דין חותם. וקיימא לן הלכה כרבי אלעזר דיין בחותם אחד מותר וחביות של ‏עץ שלנו נמי מותר בחותם אחד כיון דטעמא משום דלא טרח ומזייף חותם שבמגופה ‏ובברזא ובנקב הדופן ליכא דקפיד.‏ " + ], + [ + "א. ששאל על היין שבחביות שהוציא ממנה יין לתוך קנקן כלי שמזג מיינו גוי בכלי ששותה ‏בו ונשאר בו עכבת יין נראה בעיני שהוא מותר אף על פי שלא עמד ישראל על גבה במזגם ‏מן הכלי לתוך הכלים לפי שאין גוים עכשיו אדוקין בע״ז לנסך יין ואין מכניסין לתוך הכלי ‏ידיהם למוזגן ממנו שאין דרכו לעבוד ע״ז בכך על ידי שכשוך ואין לנו לחוש ולאסר הכלי ‏שמזגו ממנו אלא מחמת נצוק חבור וכן הלכה שנצוק חבור ליין נסך. וכששכח ישראל ‏ועירה מן החבית לאותו כלי ראשון הרי זה נצוק מכח נצוק ואין לאסור היין שבחבית על כך. ‏דתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר ‏גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת מה שבגת אסור ופרכינן גרגותני גופא במאי מתסרא ‏שמעת מינה נצוק חבור ומדחי ב״ח בשפחסתו בור. ומיהו רב הונא משום נצוק אמרה ‏דשמעינן ליה דאמר נצוק וקטפריס ומשקה טופח חבור ליין נסך וכי לא החזיר גרגותני לגת ‏קתני מתניתין מה שבגת מותר אלמא אפילו בחבורין שבשעה שהקלוח התחתון יורר מן ‏הגרגותני לבור יורד הקלוח של חבית לכלי שנאסר מחמת נצוק של מזיגה.‏", + "ב. דין חביות. וששאל על החביות שהניחן ובא לו לעיר הואיל והודיע לגוי ‏שהוא הולך לעיר כשהפליג מהן אסורות הן בין פתוחות בין סתומות דתניא הרי שהיו חמריו ‏ופועליו טעונין טהרות (כ״ג ב׳) אף על פי שהפליג מהן יותר מכדי מיל טהרותיו טהורות ‏ומתרצינן שלא הודיען להיכן הוא הולך והלך לו לעבור הדרך ובא להם דרך עקלתון וסברי ‏השתא אתי השתא אתי ומרתתי ולא נגעי וקתני סיפא אם אמר לכו ואני אבוא אחריכם כיון ‏שנתעלמו עיניו מהם טהרותיו טמאות ומתרצינן משום דמסמך סמכא דעתיהו ולא אתי ‏לעגל ונגעו בהו אף כאן כיון דגוי הוה ידע שיהודי הולך לעיר ולא אתי לעגל מסמך סמכא ‏דעתיהו ונגע ביה לפיכך אסור בשתיה.‏", + "ג. מעשה בגוי אחד שזרק גוי בכוונתו עפר בכלי מלא יין והורה עליו רבי להתירו משום ‏דאמרינן כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך מותר הוא בשתיה וזרק זב באדם טהור הוי ‏טהור ובגוי נמי אין עושה בזריקתו יין נסך ומותר כשהיה והכי מסתבר שפיר מדמתני זה היה ‏מעשה והכשירוהו ולא קתני ימכר כדקתני בברייתא שמע מינה והכשירוהו אפילו בשתיה ‏אבל מגע זב שהוא טמא בגוי עושה יין נסך ובכל דוכתא דאמרינן במגע גוי אסור אמרינן ‏אסור אפילו בהנאה כגון שהוציא גוי ברזא ואמרינן כל דלהדי ברזא אסור בהנאה ובדוכתא ‏דאמרינן מגע גוי מותר אפילו בשתיה כגון שזרק גוי אבן או עפר או שלא הכיר בו שהוא יין ‏‏(נסך) ונגע שהוא מותר בשתיה. ועל היין ששאל אם נמשך בכלי של גוי נסך אם הנשאר ‏מותר בשתיה או לא ודע שכך דעתי נוטה שאסור היין הנשאר בחבית לשתות דאמר רב ‏הונא הנצוק חבור ליין נסך ואף על גב דאמר ליה רב נחמן מנא לך הא לא פשיט ליה רב ‏הונא דהוה לכל ראיותיו במילי אחרונייתא ואפילו הכי גמרא הכי איתא דאמר להו רב ‏חיסדא להנהו סוסייתא מוכרי יין כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפי קטופי כלומר פסקו הקלוח ‏של (כ״ד א׳) יין היורד לכלי התחתון לעליון כלומר שיפסוק מן העליון עד שיגיע לתחתון ‏ולא יחובר התחתון לעליון נצוק קלוחי אי נמי נפוצי נפוצי שלא תהיו שופכין כלל אלא על ‏ידי זריקתו מעריית נצוק הוי חבור ואפילו רב נחמן לא פליג עליה דרב הונא אלא דהוה בעי ‏ליה מנא לך הא כלומר דהוה פשיט ליה מילתא דהכי קאמר לקמן פחסתו תפשוט לך נצוק ‏תבעי לך וכל מלתא דאסורא דקא מבעי לן ולא תפשוט לך לחומרא וכל שכן הכא דאמר ‏רב חסדא וכן שמעתי מפי רבנו הגדול שמאחר שהיו מושכין מחבית שלו למכור לגוי לא ‏היה שותה ממנו והיו מקצין מרדיא אחת או שתים מתחלה לשתייתן ואעפ״כ לא היה מנדה ‏בו לאחרים ואף אחי אם בא לפרוש ולהזהר בעצמו על ככה אל יחוש להורות לאחרים כי ‏לפי ענין האיסור שפרץ רואה אני שלא יזהרו והנח להם שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין.‏", + "ד. כלים לזפות. וששאל מהו לאגוד ולזפות חביות בחולו של מועד לכתחלה ‏נמי (נהוג) נוהגין במקומינו לפי שיסמכו על דבר האבוד ומותר ובלבד שלא יכוון מלאכתו ‏במועד.‏ " + ], + [ + "‏דם דגים. שאל בחור אחד לרבנו על דם דגים והשיב לו שאין בו איסור מן ‏התורה אבל חכמים עשו חזוק וסייג לאסור דם דגים שכנסו במסכת בכורות ולא אסרו אלא ‏מוכנס גזירה שמא יאמר הרואה פלוני אוכל דם בהמתו אבל מי שיש לו דג שופע דם ואם ‏דעתו יפה אפילו הדחה אינו צריך.‏" + ], + [ + "כבד ובשר. ועל הכבד והבשר מהו לצלותם יחד בשפוד אחד נשאל לרבינו ‏ואסר בין כבד למטה בין כבד למעלה ואף על גב דאמרינן בשחיטת חולין דכבד למטה ‏שפיר דמי התם משום שכל צלייתם היה בתנור והיו תולין השפוד בתנור דרך פיו של מעלה ‏‏(כ״ד ב׳) אבל תשמיש דידן על הכירה שמגביה זנב השפוד מראשו והואיל וכן מה לי כבד ‏למטה ומה לי כבד למעלה הילכך בין כך ובין כך אסור.‏" + ], + [ + "‏רבית על ידי גוי. אסור ליקח רבית מישראל משומד דלא נפיק מכלל לא ‏תשיך שנאמר חטא ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא דקרי ליה וכן לגט ולחליצה ‏וקדושין ישראל גמור הוא ואם לוה מישראל מעות לרבית על ידי ארמאי אפילו ישראל מותר ‏לגבות הרבית מן הגוי דמתוך שאין שליחות לגוי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ‏ואם ישראל עצמו או המשומד בא לפדות משכונו אל יזכור לו שם רבית אלא יאמר לו קנהו ‏בדמים מידי כך וכך אם תרצה.‏" + ], + [ + "ציצית. סדין של פשתן וציציו של פשתן כשר. ציצית הכנף הציצית בכנף משמע ‏ממין כנף יהא ויש חולקין בדבר ואין ממש בדבריהם כשאינו מינו גזרו משום כסות לילה ‏ואפילו גבי תכלת ואמר לי ר׳ בסדין של פשתן עושה ציצית של פשתן וחשוב ציצית הוא ועל ‏ציצית הכנף משמע הציצית בכנף מה הוא פשתן אף ציציותיו פשתן וכן מצא רבי בתשובת ‏הגאונים ואני שאלתי לו אם יש משום כלאים בציצית של פשתן לכנף של צמר ושל צמר ��בכנף של פשתן ואמר לי הן דגזרו חכמים משום כסות לילה.‏" + ], + [ + "מטורף דעת. פטור מתפלה. רבי כשהוא חולה אין מתפלל אלא קרית שמע ‏בלבד מדאבוה דשמואל דכי הוה אתי מאורחא לא הוה מצלי מתלתא יומא [כי\"ו עד תלתא יומא] ותניא שתוי יין ‏אל יתפלל ואם התפלל (אין) תפילתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה ‏אי זהו שתוי כל שהוא (כ״ה א׳) יכול לדבר בפני המלך אלמא כל שדעתו מטורפת אסור ‏להתפלל.‏" + ], + [ + "פעם אחת מצא רבי בקערה שלפניו עצם קטן שבראש אחד של ירך אצל הרגל ותלוי בו ‏אותו בשר שקורין רט״א וזורקה לכלב מפני שהגידין צומתין בו אבל שאר בשר שנתבשלה ‏עמו התיר ר׳ לפי שאין בגידין בנותן טעם.‏" + ], + [ + "שליח צבור. שליח צבור שטעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה בתפילת ‏השחר ונזכר בהודאה אומר ר׳ שיחזור לעבודה.‏" + ], + [ + "סכין של גוי. סכין שהטבילוה קודם רתיחא בחמין לא עלתה לה טבילה מפני ‏שהאסור עדיין הוא בתוכה.‏" + ], + [ + "חלב שחלבו גוי. חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אפילו אין בדיר בהמה ‏טמאה אסור דלא ליפוק חורבא ופורץ גדר ישכנו נחש. מׁטׁהׁ גׁ׳ שׁורׁוׁתׁ.‏" + ], + [ + "‏דין קדרה. ההיא קדירה שבשלו בה בשר והוחמו בה חמין פעם אחרת ובשעת ‏שפיתתה על הכירה באו ושגגו ונתנו בתוכה כף חולבת וחזרו ומלגו ממנה תרנגולת בחמין ‏ובא מעשה לפני ר׳ ואמר שהקדרה והכף ישברו והתרנגולת תאכל מפני שמלגוה בכלי שני ‏ואינו מבשל.‏" + ], + [ + "דין סכין גוי. השוחט בסכין גוי בעי קלוף וגוש עפר והשוחט כמה בהמות ‏שחט הראשונים יקנח הסכין ואפילו בשר הכשר או לבליתא דפרסא ואחר כך ישחוט ‏אחרת וכן למאה יקנח הסכין דילמא חד מינייהו מתרע טרפה ובית שחיטה רותח הוא ואגב ‏חורפיה דסכינא בלע דמא דטרפה ופליט באידך בהמה הילכך בעא קינוח בכל שחיטה ‏ושחיטה.‏" + ], + [ + "חודו של סכין. ר׳ אוסר לשחוט הסימנין בחודו של סכין אלא אם כן חותך ‏הבשר והעור מכאן ומכאן כדי שתהא שחיטה מפורעת ומראה פנים מהא (כ״ה ב׳) דאמרינן ‏בהכל שוחטין מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ומפרש התם משום דלאו שחיטה ‏היא כלל מאי טעמא אמר רב הונא מפני שהוא מחליד ואף על גב דמאן דמליק חזי מוליך ‏ומביא במליקת בשר ועור שהשחיטה מפורעת מלמעלה אפילו הכי כיון שהבשר נשאר קיים ‏מן הצדדין כדתניא כיצד מולקין חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנין ‏קרי ליה חלודה ומתוך שהסכין או הציפורן מחליד ונכנס לתוך הבשר ולא מגליא שחיטה ‏מצדיה אלמא דבעינן שחיטה מגולה בין מלמעלה בין מן הצדדין ואף על גב דפליג רבה ‏עלה דרב הונא ומוקים טעמא מפני שהוא דורס דקסבר מוליך ומביא במליקה פסול אבל ‏חלדה לא מקריא אליבא דתניא משום דמגליא שחיטה מלמעלה אעפי״כ כדאי הוא לסמוך ‏עליו ואסור לטבח לחתוך סימנין בראש הבהמה ולהניח הבשר והעור קיים מכאן ומכאן ‏ואפי׳ נמלך לאחר כן לחתוך הבשר שבצדדין אינו מוציא אותה מידי נבלה הואיל ובשעת ‏חיתוך סימנין לא עשה שחוטה מפורעת ומגולה מכל צד.‏" + ], + [ + "דין חלב קרוש. חלב הנמצא קרוש בעור הקבה שמולחין אותה בעורה בין ‏שנותנין עמה חלב אחר ובין שמולחין אותו עמה נראה בעיני רבי אסור גמור ומבשר בחלב ‏לאסור את הגבינה אסור גמור ואין בידי כח להתיר ויש מתירין אותו ומביאין ראיה ��דגים ‏שעלו בקערה שפסקנו שמותר לאוכלן בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם ‏ורחוקות זו מזו כמזרח עד מערב מאי טעמא דגים שעלו בקערה אף על פי שבלעו את ‏טעמיהם שהרי לא בא מן הממש אלא מטעם אחר אבל חלב משנמלח משנתנו טעם זה ‏בזה נעשו שניהם אסור כדקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה (כ״ו א׳) וכל טעם היוצא ‏עוד מן החלב בין טעם בשר בין טעם חלב הכל אסור לפי שכלם נבילה וכשמתערב חלב ‏עם זה חלב וגבינה הוה ליה מין במינו חלב נבילה בחלב היתר וכבר פסקנו חתיכה עצמה ‏נעשית נבילה וכל החתיכות עצמן כלן אסורות ואם לאו אמרינן בר נותן טעם הוא מפני ‏שאף טעם שבו שהיה מתחילה נעשית נבילה כלו וכן הלכה כרב וגם פסקנו הלכה ‏בפסחים דמין במינו בכל שהו ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו חלב אחר ‏וטועה הייתי בכך שהייתי סבור מדאמרינן גבי קבת עולה שכהן שדעתו יפה שורפה חיה ‏שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא מדתנן כשרה שינקה ‏מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה והשומע ישמע ואין בידינו להורות שלא ‏ישמעו והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.‏" + ], + [ + "‏לקוטין מפי ר׳. דין מפרקת. אסור לטבח לחתוך עצם דמפרקת בשעת ‏שחיטה כדרך שעושין לחיה ולבהמה כדי שלא תפרכס דאמר מר החותך מפרקתה של ‏בהמה עד שלא תצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים ‏ונהי דליכא למיחוש האידנא לכובד ולגזילה משום דלא זבינו ישראל במשקל הבלעת דם ‏באיברים מיהו איכא.‏" + ], + [ + "דין בשר. ההוא בר אווזא דאתא לקמיה דרבי בסעודתא דלא אמלח אפילו לצלי ‏ולא אכל ר׳ מיניה מאי טעמא דאמר מר לעולם אין הבשר יוצא מידי דמו עד שידחנו יפה ‏יפה ואעפ״י שלא אכל ר׳ ממנו הניח לתינוקות לאכול דאמר מר קטן האוכל נבילות אין בית ‏דין מצווין להפרישו כל שכן הכא דאינו אסור חמור כנבילה.‏" + ], + [ + "דין לונביל. לונביל שבשלו בקדירה ר׳ מתיר והוא שנקרוהו ומלחוהו (כ״ו ב׳) יפה יפה ‏שלפיכך אין בני אדם רגילין לבשלו בקדירה לפי שפניו חלקין פלו״ש בלע׳ ואין המלח נכנס ‏לתוכו כל כך לפיכך אין אוכלין אותו אלא צלי ור׳ אומר אין לך חלק בכל הבשר יותר ‏מחתיכות התולות בעצם השוק שקורין שורי״ץ וגם הבשר שתחת העצמות שמשכות שם ‏ראשי הוינא חלוק הוא ביותר ואין חוששין לכך.‏" + ], + [ + "היולדת זכר או נקיבה מותרת לביתה ואוכלת בתרומה אחר ז׳ ימים לזכר ואחר י״ד לנקבה ‏ובתשמיש המטה לבעלה ובלבד שתטבול אבל ראתה דם תשב עליו שבעה נקיים.‏" + ], + [ + "דין זמון. הורה רבי מותר לאדם להזמין בסעודה איש שמת לו מת ואינו יודע ‏ואף על פי שהמזמינו יודע לפי שאבלות מן התורה אינו חל עליו עד שעת אנינות הלב ותדע ‏לך שהרי שבעה ושלשים אינו מתחיל אלא משעת שמועה.‏" + ], + [ + "מותר לחוף ולסרוק את הראש בחולו של מועד ואין לאסרו משום תלישת שער דהשתא ‏גלוח שרי לבא מבית השביה ועל כל אדם לא נאסר אלא שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין ‏לחוף ולסרוק מיבעיא.‏" + ], + [ + "הקורא את המגילה בצבור קורא וכורך כספר תורה ורשאי לפסוק בכל מקום שירצה בין ‏סוף פסוק בין באמצע פסוק וכן מנהג בשתי ישיבות.‏" + ], + [ + "ותשעה באב שחל להיות לאחר השבת במוצאי שבת אינו יכול לברך להבדיל אבל ‏כשרואה את האור מברך עליו ובמוצאי תשעה באב היה מבדיל.‏" + ], + [ + "אשה שמת בעלה. אשה שמת בעלה והניחה מעוברת אם יצא הילד ובוכה ‏ושהה שעה אחת אינה צריכה חליצה ואם יצא מת או חולצת או מתיבמת ואם ילדה בנים [בס' האורה וכלם מתו] ‏בחיי הבעל ואחר כך מת הוא יש עליה מצות יבום ואם תבקש לחלוץ הרשות בידה ותטול ‏כתובתה ואם היה לו בן או בת מאשה אחרת בשעת מיתתו פטורה זו בלא כלום (כ״ז א׳) ובן ‏אין לו כתיב והרי יש לו.‏" + ], + [ + "דין משכון. ואם ישראל נותן משכונו למשכנו לישראל אחר תחת יד גוי אם ‏מותר אותו ישראל אחר לגבות הריבית מן הגוי אף על פי שיוצא מכיסו של ישראל אסור ‏ואם לאו מותר והמונע עצמו הרי זה חסיד שוטה ובלבד שלא יתכוון מתחילה על כך אבל ‏הכיר במשכונו של ישראל בתחילה קנסינן ליה וכשישראל נותן משכון שיש לו מגוי ואמר לו ‏הלוה מה שיש על המשכון זה ואקבל הרבית אם מותר לישראל לקבל הרבית מיד הגוי ‏וליתנו לחבירו ואמרינן מותר, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה ושניהם היה ‏יודע ר׳ ומונע ר׳ להורות מפני לעגי שפה עד שמצא סייג לדבריו ר׳ דוד הלוי שהורה לו ‏הלכה למעשה.‏" + ], + [ + "‏דין גט. בכך וכך בשבת בכך וכך ימים לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם ‏למנין שאנו רגילין למנות כאן בכרך פלוני או במדינת פלונית היושב על נהר פלוני אנא ‏פלוני דבמקום פלוני היושב על נהר פלוני והנני היום בכרך פלוני או במדינת פלונית וכל שום ‏וחניכה דאית ליה ולאבהתי ולאתראי ולאתר אבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ‏ושבקית ופטרית ותריכית יתיכי ליכי אנא פלונית בת פלונית דמן מקום פלוני וכל שום וחניכה ‏דאית ליכי ולאבהתייכי ולאתרייכי ולאתר אבהתייכי כי דהות ארוסתי או אנתתי מן קדמת ‏דנא וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דתהוין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך ‏להתנסבא לכל גבר דתצביין ואינש לא ימחה בידייכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם ודין דיהוי ‏ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל. הנני יוסף בר יצחק לא ‏לחלוק על (כ״ז ב׳) דבריהם באתי כי אם להוסיף, גט צריך שרטוט וצריכה כל אות שתהא ‏מוקפת גויל מארבע רוחותיה וצריך שישוה כל השיטין כדי שלא תצא שיטה חוץ לחברתה ‏וצריך המגרש שיטול הקולמוס ויתננה אל הסופר ויאמר לו הילך קולמוס זה וכתוב גט ‏לפלונית בת פלונית ארוסתי או אשתי שתהא מותרת לכל אדם וכן צריך שיאמר לכל ‏העדים ואם הסופר אחד מן העדים צריך שיחתום הסופר ויזהר שלא יעשה שום מחק בגט ‏והמגרש צריך שיקנה דיו וקולמוס וקלף וילך אל הסופר לכתבו לשמו גם לגרר עדים ‏ובבטול כל מודעי והעדים ישבו עם הסופר שיוכלו להעיד בפנינו נכתב ונחתם לשמו ובאותו ‏יום שיכתביהו יחתמהו וצריך שנים עשר שיטין ובשטה אחרונה כדת משה וישראל ‏והמדקדק רוח חכמים נוחה הימנו. ומשפט הגט זה לפי אמירת ב״ד. מאן דבעי למיכתב ‏גיטא ופסיק ליה מגילתא שיעורא דגט וכתב גיטא ואיפסיק ליה לבתר דכתיב מפסיל ‏דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ‏ונתינה ולא יצא. גט אשה וגט חירות כותבין ביום וחותמין ביום כשר ואם לאו פסול. ועידי ‏הגט צריך שיהו חותמין זה בפני זה וגט חליצה הכי עבדי דלראיה בעלמא הוא. גט שבטלו ‏חוזר ומגרש בו גט מעושה בדיני ישראל כשר בדיני אומות העולם פסול ואם חובטין אותו ‏ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך כשר אבל חליצה המעושה בישראל פסולה (��״ח ‏א׳) ואינה כשרה עד שיאמר רוצה אני. זה טופס הגט הפוחת והמוסיף פסול. ומאן דכתיב ‏גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן בלא יו״ד ולכתוב דתהוייין דתצבייין תלתא יודין ולכתוב ו״ו ‏דפטורין ו״ו דשבוקין ארוכות וגם ו״ו וכדו וגם ו״ו דתרוכית ולא לכתוב לימהך אלא למהך ‏ולא לכתוב ואיגרת אלא ואגרת בלא יוד ולא לכתוב לאתנסבא אלא להתנסבא.‏" + ], + [ + "‏וזה תקון הגט. מפי מר רב יהודה. כך ינתן הגט תופס האיש הקולמוס ונותנו ‏לסופר וכותב הסופר הגט ונותנו לאיש ואותו האיש נותנו לאשתו ואומר לה הא ליך גט זה ‏על מנת אם אבוא עד שנה או עד שנתים או עד כך וכך זמן שאבוא יהא הגט פסול ותהא ‏אשתי כמקדם ומקבלת הגט ונותנת אותו לבית דין עד זמן הנקבע ביניהם אם יבוא קודם ‏הזמן אפילו שעה אחת מותרת לכל מי שתרצה והגוסס בשעת פטירתו באמירה דבריו ‏קיימין ואם אמר באמירה כתבו גט לאשתי ותנו לה כשהוא חתום שתהא מותרת לכל אדם ‏ושמעו מפי שנים ושלשה ואינן יודעין לכתוב באין למקום שיש שם סופר וכתבו הסופר ‏וחותמין חתימת ידיהם וכשר ועד שאינו יודע לחתום מקרעינן נייר וממלא כדי שלא יהו בנות ‏ישראל עגונות.‏" + ], + [ + "כבשה מעוברת חשש בכור. מעשה בא לפני רבי על אחד מבני העיר שקנה ‏כבשה אחד מגוי כשהיא מעוברת ונכר לעולם שמבכרת היא ומסרה לרועה לא שיש גוי ‏שותפות בה אלא כדי לרעותה מסרה וילדה זכר בביתו של גוי לימים נצטרך הבעל לכבשים ‏והביא אותו השה ושחטו שלא נתן דעתו לבכור (כ״ח ב׳) ואחר שחיטה והפשטה הרגיש ‏בדבר ובא ושאל את ר׳ אם דין בכור נוהג בזמן הזה ואמר ר׳ ודאי נוהג ונוהג והשוחטו חייב ‏משום שחוטי חוץ וצוה ר׳ על בכור זה לקברו קרבו וכרעיו דמו ופרשו ועורו וכל הנמצא ממנו ‏וקברו מקצתו בבית האיש ומקצתו בבית ר׳ בחשאי כדי שלא ירגיש לדבר פן יאמרו לכשפים ‏עושה.‏" + ], + [ + "ומעשה היה באחד משכניו של ר׳ שנתן לו גוי מבכרת ובא ושאל את פיו וצוה רבי עליו ‏למכור את העובר או כלו או מקצתו בפרוטה קודם שיצא לאויר העולם כדי שתהא יד גוי ‏באמצע להפטר מן הבכורה וחזר האיש ואמר קבלתי עלי חצי פשוט מן הארוס ויגדלנו ‏לחצאין אם זכר ואמר לו ר׳ לכשיולד תוכל לפדותו מידו ולחלקו בממון ובמעות אם תרצה ‏ובלבד שבשעת פטר רחם שלה יהא בו שותפות לגוי שלא יקדש ברחם.‏" + ], + [ + "ועל עשרה שהתפללו ושמעו כולם ברכו וקדושה וכל סדר התפילה אומר ר׳ שיכולין ‏להמנות למנין אחר בשביל אחד שלא התפלל כמו שעושין לחתן או למי שלא השכים ‏לבית הכנסת ואפילו אחד מאותן שהתפללו כבר יכול לחזור ולהתפלל כדי להוציא את ‏החייב וסמך רבי ומראה פנים מהצבור שמתפללין ונמנין למנין על הקדושה לבדה נענה כל ‏דהו ואמר בשביל הקדושה שלא אמרו כל אחד ואחד לעצמן הם נמנין נמצא עדיין מחוייבין ‏הם בדבר והשיב ר׳ לא מצאנו בכל התלמוד חיוב קדושה אלא חביבה היא לנו ואינו בפחות ‏מעשרה.‏" + ], + [ + "דין עבריין. עבריין שעבר על גזרת צבור אם לא נדוהו הצבור נמנה למנין ‏עשרה וחייב בכל המצות שכן נאמר בעכן חטא ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא ‏אלמא בקדושתיה קאי ולא יצא מכלל (כ״ט א׳) ישראל אלא שנחשד על השבועה אבל אם ‏נדוהו מאחר שיבדל מן הקהל הגולה אם יצרפוהו עמהם היכן הוא קללתם ומה הואילו ‏בתקנתם אינו ראוי להצטרף כלל שהרי הבדילוהו מאגודתם.‏" + ], + [ + "א. לעסוק בתורה. חצות לילה כשרוצה עו��ד לעסוק בתורה נוטל את ידיו ‏ומברך על נטילת ידים ואשר יצר את האדם בחכמה אם נפנה וכל הברכות של אחריו ‏ומברך על התורה ואומר איזהו מקומן ור׳ ישמעאל וכשהולך לבית הכנסת להתפלל תפילת ‏צבור מתחיל ברבון העולמים.‏", + "ב. ספירת העומר. בין פסח לעצרת בצבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום ‏ומונה ר׳ עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה מימר אמר אם אזכר הלילה בביתי אחזור ‏ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה ואם אשכח הרי מניתי ‏ימים ושבועות למצוה.‏\n" + ], + [ + "קרית שמע. פעם אחת היה תינוק מורכב על כתיפו של ר׳ בבית הכנסת עד ‏הגיע לקרוא קרית שמע אמר להוריד התינוק מעליו משום דסתם תינוק באשפה ואין ראוי ‏לקרות קרית שמע אצלו.‏" + ], + [ + "לתפלה. פעם אחת היה מיסך מים על רגליו בבית הכנסת ראה ר׳ ופסק ‏תפילתו ויצא עד שנטהר המקום ולא רצה להרחיק ארבע אמות דאמרינן גבי צואה כוליה ‏ביתא כארבע אמות דמיא ושב וחזר לראש דר׳ אבהו הוה אזיל בתריה דר׳ יוחנן וקא קרי ‏קרית שמע כי מטא למבואות המטונפות פסק וכו׳ אם שהות [שהית] כדי לגמור את כולה חוזר ‏לראש ואם עמד במקומו והמתין עד שיפנו הצואה או אפילו יצא מבית הכנסת אלא שלא ‏הפסיק מותר לו להתחיל למקום שפסק ובלבד שלא שהא (כ״ט ב׳) כדי לגמור את כולה ‏ואף על פי שדבר ר׳ אבהו באמצע קרית שמע מותר לו להתחיל ממקום שפסק אם לא ‏שהה כדי לגמור את כלה שאני קרית שמע שהרי שואלין בה מפני היראה ומפני הכבוד ור׳ ‏אבהו מפני היראה ושאל ומותר אבל שמונה עשרה לעולם אין מפסיקין.‏" + ], + [ + "מותר לחתוך. העיר ר׳ על אדם גדול ר׳ שניאור ב״ר יהודה בר ברוך שראהו ‏בשבת שחתך קשרי הכבש שהוא מקושר בשפוד כשהוא צלי.‏" + ], + [ + "דין פקדון. מעשה באשה אחת שהפקידה טבעת לבת ר׳ הקטנה ונאבדה ‏הימנה אמר ר׳ בדין שאין לי ליפרע אבדת בתי הקטנה דאמרינן נשים ועבדים וקטנים ‏פגיעתן רעה אם הזיקו לאחרים אין משלמין והחובל בהן חייבין אבל על ידי בני ביתי נזוקה ‏אפרע לה דמי הטבעת ולא יותר שאם שוה ששים זוז ובעלים מעלים אותו בדמים אפילו היא ‏הפקידה ביד עצמי אין לה אלא דמיו בלבד.‏" + ], + [ + "‏לרחוץ. כשהוא רוחץ במים חיים או בחמין מהרהר בהן ומברך ופעמים שעוכר ‏ברגליו אם צלולין הם כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה ואם אין המים צלולין אין עוכרן ‏דהא לא צריך ואם יש כילה מוציא ראשו חוץ לכילה ומהרהר ואף על פי שהמים צלולין אין ‏צריך לעוכרן ובית המרחץ שאמרו שאסור לו להרהר היינו כגון שיושבין ערומים בתוך ‏המרחץ וזורקין עליהם מים כגון אשטוב״א הכא ודאי אסור לפי שהיו ערומים.‏" + ], + [ + "לערוב. את ששאלת שיש חולקין עליך לאמר מי שלא ערב בימי הפסח לכל ‏שבתות השנה שוב אינו יכול לערב לכל השנה אלא לכל שבת ושבת טעם החולקין לא ‏פרשת וגם איני יכול להבין מהיכן (ל׳ א׳) ראיה זו בינהם וכי מה הוזכר והיכן הוזכר פסח ‏לענין ערוב יותר מכל ימות השנה אמנם הורגלו לעשות כך לפי שהמצה אינה מתעפשת ‏כחמץ ועוד שכולה העיסה למצוה הורגלו לשתף גם המצוה הזאת והוא הדין לכל ימות ‏השנה כל זמן שהאוכל קיים וראוי למאכל אדם סומכין עליו עד שיתמעט מכשיעור או עד ‏שיכלה כדתנן נתמעט האוכל מוסיף ומרבה וכאותה ששנינו הרינו מערב לכל השבתות כולן ‏רציתי אלך וכו׳ ועד כאן לא פליגו בעירובי תחומין שפעמים ��אין אדם רוצה שיהא עירובו ‏עירוב להפסיד אלפים שכנגדו אבל אצל עירובי חצרות לעולם זכות הוא לו ודעתו שיהא ‏עירובו לעולם והחולק על כך ואין ראיה בידו אין רוח חכמים נוחה הימנו.‏" + ], + [ + "‏גזרת צבור. וששאלת על מי ששמע צבור ממשמשין עליו לגזור גזירתם עליו ‏וקפץ ונשבע שלא לקיים גזרתם עליו ואח״כ גזרו עליו צריך לקיים גזירתם או אינה חלה על ‏שבועתו כך ראיתי שהנשבע לעבור על דברי צבור נשבע על שוא הוא ואלו התרו בו חייב ‏מלקות דאורייתא משעת שבועה וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס ולא נפטר מגזרת ‏צבור אם בדין גזרו עליו ואף על פי שקדמה שבועתו לגזרתם שהרי נשבע לבטל את המצוה ‏לסור מחקי הצבור ולא לידון במשפטי ישראל ותנן איזהו שבועת שוא שחייב על זדונה כרת ‏שכיון שנשבע לעבור על התורה הרי נשבע על מה שאי אפשר שהרי מושבע ועומד מהר ‏סיני על עשה ועל לא תעשה בארור בכלל ארור ברוך בפרט ברוך בכלל בפרט ואין לך כל ‏מצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות ושבועות הראשונים קדמה לשלו ‏ולוקה והתלמיד האומר נשבע לבטל את דבריו פטור מכלום (ל׳ ב׳) טועה בדבר משנה הוא ‏שהרי שנינו איזהו שבועה שחייבין על זדונה מכות וטועה במקרא הוא דכתיב לא ינקה ד׳ ‏הוא דלא ינקה אבל בית דין של מעלה מלקין אותו ומנקין אותו ואם לא התרו בו ולא נתן ‏למלקות בית דין הרי הוא בכלל לא ינקה וענוש עולמות שעשה שתים נשבע לשוא והוציא ‏שם שמים לבטלה כתיב את ד׳ אלקיך תירא ומה ששנינו נשבע לבטל את המצוה פטור ‏לענין שגגה שנינו ולענין עולה ויורד שהנשבע לבטל ושגג ולא בטל או נשבע לקיים פטור ‏מקרבן דמתמעטו מקראי מה הטבה רשות אף הרעה רשות אבל לוקה הוא על שהזיד ‏לישבע לשוא.‏" + ], + [ + "דין שותף. וששאל ראובן ושמעון שהלכו לשוק והתנו ביניהם שכל מה שיעלה ‏שכר לאחד מהם בין בסחורה בין במציאה בין בכל דבר יחלוקו זה לזה ובחזרת האחד ‏לבדו עם פרגמטיא שקנו ונתפס בידי גוים ונתן ממון לפדיון ותבע מחבירו לתת חלקו בפדיון ‏שהרי שותפין הם והיתה ביניהם הסחורה לשמרה כדרך השותפין ועוד שהותנו להיות ‏שותפין בשכר ועכשיו שיש הפסד נשוה בהפסד והלה שמשיב לא היינו שותפים אלא ‏בעודנו בשוק אבל בשעת צאתנו מן השוק נתפרדה חבילתנו ואילו היית משתכר במדינות ‏הרבה לא היית חולק לי וזה מודה בכך ובאו לפניו לדין ופטרתו ויש חולקין בדבר לחייבו ‏טעם החולקין לא פירש לי ואין בידי ראיה מהיכן לחייבו ואף על פי שעדיין כל זמן שלא ‏חלקו פרגמטיא שלהם שותפות והרי לא התנו שכל מה שיפסיד האחד ישלם לו חבירו ‏חלקו ואם מפני ששינו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע ולא נאמין דבר זה אלא בנותן ‏פרגמטיא לחבירו על מנת שאם ישתכר (ל״א א׳) יחלוק עמו ואם יהא מפסיד בפרגמטיא על ‏המקבל להשלים שכל האחריות על המקבל נמצאת פרגמטיא זה עליו מלוה ומה שהנותן ‏נוטל חלק בשכר אינו אלא רבית ושכר בטלות מעותיו עומד ונוטל חצי פרגמטיא שנתפסה ‏אבל אחריות גופו של שותף לא קבל עליו ואף על פי שהיה טורח על חלקו כמו על חלקו ‏אין לך טענה לחייבו לזה שהרי ראיה גדולה הבאה לדבריך שטף נהר את חמורו ואת חמור ‏חבירו וכו׳ וכל שכן זה שהיה בטלן וזה לא אמר לו קום והכנס למקום גדודי חיות ולסטים ‏ועלי פדיונך וכשיבוא דבר המחייבים וראיות שלהם נדעה בינינו מה טוב.‏" + ], + [ + "‏לקדש. וששאל ששדך ראובן על בת אחיו את בנו וקיימו דבריהם והנ��חו ‏תשומת יד ביד קבלנין על מנת שהחוזר בו יפסיד כדרך שהורגלו בשאר מקומות ועברו כמה ‏שנים וחוזר בו ראובן והנה שמעון אחיו תובע הערבון מיד הקבלנין שהחזירוהו לראובן ‏ותלמיד אחר מסייע ליה ואמר קבלן דכתובה לא משתעבד ועוד דאסמכתא הוא ואסמכתא ‏לא קניא טעה התלמיד בכל צדדיו חדא דקבלן דכתובה משתעבד דמשה בר עצרי ערבא ‏דכתובה דכלתיה הוה וכו׳ ומותבינן וערב דכתובה מי משתעבד ומשנינן קבלן הוה ועוד מה ‏ענין קבלנות זה אצל קבלנות דכתובה זו. המתפיס מעות או מטלטלין לאשתו בכתובתה ‏ומסרתן לידי שליט [בס' האורה ליד שליח וצ\"ל ליד שליש] והחזירן לבעלים אצל קבלנות זו אינה אלא ערבון לקיים התנאים ‏ואסמכתא לא קניא ודאי קניא ואם עושה בפני חשובי העיר קיימא לן אסמכתא קניא והוא ‏דקנו מיניה בבית דין חשוב ואפילו יש חשובין מהן בשאר מקומות אין לנו אלא בית דין של ‏אותו מקום דאם (ל״א ב׳) כן אין לדבר סוף שאין לך בית דין חשוב שלא יהא חשוב ממנו ‏בסוף העולם ואומר ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכל שלשה שנתמנו בית דין על ‏ישראל הרי הוא כבית דינו של משה לענוש ולהיות הפקרן הפקר וכל שכן שדוכי אשה ‏שהנהיגו הראשונים כדי שלא לבייש את בנות ישראל ויש מן הדין לקנסו בממון וברדוי הגוף ‏ותלמיד המסייעו אין חולק כבוד לתורתו ולהחזיק יד מריע ומן השמים מנעוהו מכבוד ונכסו ‏ממנו גליותיה של תורה וכל שכן יבין במעמקיה ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. ‏שלמה בר יצחק.‏" + ], + [ + "עטיפת ראש אבל. עטיפת ראש לאבלים כל שבעה יומם ולילה אבל הרבה ‏יש שאינן נוהגין מפני שהאומות משחקין עליהם ומתוך כך באין לידי שחוק ומחוך ומגנין ‏בשחקם על הבריות ואף בני הבית משחקים עליהם ואמרינן לא יניח אדם תינוק בחיקו מפני ‏שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.‏" + ], + [ + "דין גט. מעשה בתלמיד אחד שנפטר בבית רבי והיתה לו ארוסה ובאתה לבקש ‏פני רבי לקבל לה גיטא שלא תזקק ליבם ולא רצה ר׳ לקבל לה גיטא שלא עשאתו שליח ‏לקבלה ואעפ״י שזכין לאדם שלא בפניו ויש לומר שזכות הוא לה שאינה רוצה שתהא ‏זקוקה ליבם אפילו הכי לא רצה לקבלו, זמנין דחוב הוא לה כי הא דבעא מיניה רבא מרב ‏נחמן בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים ביבמות. המזכה גט לאשתו מהו כיון דסניא ‏ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא כיון דזמנין ורחמא ליה חוב הוא לה ואין ‏חבין לאדם שלא בפניו ופשיט ליה ממתניתין (ל״ב א׳) דאין מזכין דחוב הוא לה.‏" + ] + ], + "sectionNames": [ + "Siman", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file