{ "title": "Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel", "language": "he", "versionTitle": "merged", "versionSource": "https://www.sefaria.org/Peninei_Halakhah,_Shemitah_and_Yovel", "text": { "Introduction": [ "א. אודה לה' על שזיכני ללמוד תורה וללמדה, ועתה זיכני להשלים את כתיבת הלכות שביעית ועיקרי הלכות היובל. במצוות אלו נכללים כל הערכים שבתורה כאחד, כפי יסוד אמונת ישראל לגלות את האור האלוקי בכל הרבדים והתחומים שבעולם כאחד.", "המצווה תלויה בכלל ישראל, שכן מהתורה חייבים בשביעית ויובל רק בעת שכל ישראל יושבים בארצם כתיקונם (להלן ה, א). והמצווה הזו תלויה גם בכל יחיד ויחיד, שכן בפועל היא מתקיימת על ידי היחידים שמשביתים את שדותיהם, ומשחררים את העבדים ומחזירים את הקרקעות ביובל. קיומה תלוי בארץ ישראל, שכן רק בארץ ישראל מצווה לשבות בשביעית ולעשות יובל (להלן ה, ח). והיא תלויה בזמן בשני מובנים: ראשית, רק בעת שכל ישראל יושבים בארצם חייבים בשביעית, וכשחלק מישראל גולים החיוב מדברי חכמים. שנית, כאשר ישראל יושבים בארצם, מצווה עליהם למנות שנים ולשבות בשביעית ולעשות יובל בשנת החמישים (להלן ה, א-ז). הרי שמצוות השביעית והיובל כורכות יחד את הנשמה והגוף, הרוח והמעשה, שכן יש בשביתה בשביעית צד של התעלות וקדושה כעין שבת. עם זאת קיום השביעית והיובל יורד עד תחתיות הארץ, להפקיר את הפירות ולשמוט את החובות בשביעית, ולשחרר עבדים ולהחזיר שדות ביובל. מצוות אלו מחברות גם את הנס והטבע, שכן מציאות של עם שלם ששובת ממלאכת שדהו במשך שנה שלימה נראית כבלתי אפשרית, אולם בפועל בזכות השביעית מתפשטת ברכה לכל שש השנים, וברכה זו אינה באה בדרך נס אלא בדרך הטבע (להלן א, ז-ח; ז, י). זו המשמעות של הדגשת התורה, שמצוות אלו נאמרו למשה מסיני, מפני שהן כוללות בתוכן את כל הערכים שבתורה, ולכן נאמר (ויקרא כה, א-ב): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'\". והוסיפו חכמים (ספרא שם), שמתוך כך למדנו, שכמו שכלליה ודקדוקיה של מצוות השביעית נאמרו למשה מסיני, אף כל המצוות, כלליהן ודקדוקיהן מסיני. הרי שמתוך מצוות השביעית והיובל שחובקות את כל הערכים כאחד, ומגלות את האור האלוקי בכל התחומים, למדנו שזה עניינן של כל התורה וכל המצוות שניתנו לנו בסיני.", "כפי הנראה, מפני שמצוות השביעית כורכת תחומים רבים, גם הוויכוחים אודות קיומה מתרחבים לתחומים רבים, לשאלות הכלל והפרט, ליחס שבין החוגים השונים, ליחס שבין השיקול המעשי וההישענות על הנס, לשאלת הגלות והגאולה. כיוון שסוגיה זו מורכבת כל כך, ניתן לומר שמדרך הלימוד בסוגיה זו ניתן לסלול דרך ישרה ללימוד כל התורה.", "זכינו ושלח לנו ה' בדורות האחרונים את הרואה הגדול, גדול שבגדולים, חסיד שבחסידים, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ\"ל, רבה של ארץ ישראל, לסלול לנו את הדרך לקיומה של מצוות השביעית, ולקיומה של התורה כולה. לא היה כמוהו גדול בתורה בדורות האחרונים, וגדולתו בכל התחומים, מקרא וגמרא, עיון והלכה, אגדה וקבלה, חסידות ומחקר, הכללים והפרטים. לעיתים עושר חכמתו היתה לו לרועץ, שכן הוא הבין לעומק את כל השיטות, ורצה תמיד לצאת ידי כולם. וגם כשהדברים נראו כסותרים, בעומק וגודל ורוחב מחשבתו, ראה כיצד הם משלימים זה את זה. אולם בפועל כשהרעיונות השונים הגיעו לידי סתירה מעשית, כאב וסבל מהצורך לבחור ולהכריע לצד אחד. ואע\"פ כן מכוח גדולת תורתו הכריע הלכה וסלל את הדרך הישרה והשלימה בתורה. כך גם בסוגיות שביעית, מצד אחד כאב מאוד את גלות האומה והחיסרון בבניין הארץ, והשתוקק מאוד לקיים את המצוות כפי חיובן העתידי, כי ראה את האור הגנוז בהן. ומאידך, הכריע שבמצב הנוכחי יש הכרח להשתמש ב'היתר המכירה' לצורך הכלל והפרט, ולצורך קיום מצוות יישוב הארץ וקירוב הגאולה. לכן לעיתים הלומד השטחי מוצא לכאורה סתירות בדבריו, אולם הן נובעות מגודל ורוחב דעתו, שהכיל את כל הרעיונות, גם הסותרים, ופעם מבאר מצד זה ופעם מצד זה. לכן גם הבין את מתנגדיו, ואף אהב אותם, למרות שסבל מהם מרורות. בספר זה השתדלתי ללכת בדרכו, כפי מה שפסק לכלל ישראל. אולם שלא כמידת חסידותו המופלגת, שרצה לכתחילה לצאת ידי כולם וגם הבין את החולקים עליו ואת המניע הטוב לטעויותיהם, אני הלכתי בדרך הרגילה של ההלכה על פי רובם המכריע של הפוסקים.", "ב. אין לשער את גודל הזכות שנפלה בחלקי, שתלמידי הישיבה יחד עם תושבי הישוב הר ברכה, שותפים מלאים בספר זה כמו גם בקודמיו. מתחילת זמן חורף ועד ראש חודש תמוז תשע\"ה עסקתי בלימוד הלכות שביעית, ומעת לעת בשיעור היומי בישיבה שיתפתי את התלמידים בשאלות ובביאורים שהתחדשו, ובחודשי אייר וסיוון השיעור היומי בישיבה הוקדש ללימוד הלכות שביעית כסדר. מדרך הטבע, כיוון שרוב מחשבותי עסקו במצוות השביעית, גם דרשות השבת והשיעורים לתושבי הישוב עסקו בסוגיות אלו. ומעת לעת, כאשר זכיתי לבאר סוגיה עמומה, לא יכולתי שלא לבשר על כך בקהל עם בדרשת ליל השבת, ולמחרת בצהרים הייתי מבאר את הסוגיה בשיעור הגדול לנשים, ועוד יותר בהרחבה לקראת צאת השבת בדרשה הגדולה לגברים. גם שיתפתי את שומעי בסיפור תולדות השביעית והישוב המתחדש בארץ, ובמחשבותי וסערת לבבי אודות המחלוקות סביב 'היתר המכירה' ויישוב הארץ, והמשמעויות הציבוריות שלהן. בכל הנושאים הנידונים זכיתי לשמוע שאלות ותשובות, הערות והארות. וכיוון שהרכב שומעי השיעורים מגוון, השאלות וההערות וההארות עולות מכל התחומים, מהמטבח ומבית המדרש, מהשווקים ומהמשפחות המורחבות, ממומחים ומומחיות להיסטוריה, כלכלה וחברה. גם השומעים והמהנהנים בראשם כאשר הדברים מבוארים היטב, תרמו את תרומתם. כולם שותפים מלאים בספר זה. \"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן\" (תענית ז, א).", "מתוך קיום מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות בלב השומרון, צמח ונכתב הספר על השביעית והיובל, וכולו תפילה לקיבוץ הגלויות ויישוב כל הארץ לאורכה ולרוחבה, עד שנזכה לקיים את מצוות השביעית והיובל כאמור בתורה, במלא תוקף חיובן וקדושתן. עוד אזכיר את קרובנו ניר לביא, שנטע כרמי יין סביב לישוב, וזכה ונתקיימו על ידו דברי הנביא (ירמיהו לא, ג-ד): \"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ\". בתוך כך גם נפגשתי מקרוב עם ההלכות המעשיות של החקלאים בשביעית.", "ג. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות: לרב מאור קיים שליט\"א, ר\"ם בישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד, ובכישרונו וחריצותו מסייע לליבון הסוגיות, שמח בביאורי וחידושי ויחד עם זאת מבקרם בקפדנות, כדי שהכל יצא מלובן כדבעי. וכן תודה לרב יאיר וייץ שסייע בהגהות וליבון הסוגיות, ובמיוחד דקדק מאוד בסוגית הגבולות והשנים, מימות יהושע בן נון ועד ימינו. כמו כן אודה לרב מאור הורוביץ שבזריזות ודקדקנות סייע בליבון המקורות ובמלאכת ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. תודה גם לרב אוריאל שלמוני על ההגהות העמוקות ותוספת המקורות. וכן תודה לרב ד\"ר בועז הוטרר על תרומתו בבירור הסוגיות עם המבט ההיסטורי. תודה לרב יונדב זר על ההגהה הדייקנית והעידוד, ולר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח. וכן תודה לחברי הטוב והוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ' שליבן עימי את הסוגיות הכלליות.", "ד. חובה נעימה מאוד לציין לשבח את הספרים שנתחברו בדור האחרון שעזרו לנו מאוד בלימוד הסוגיות. בראש ובראשונה ל'מכון התורה והארץ' שזכה לההדיר את ספרו של מרן הרב קוק זצ\"ל 'שבת הארץ' בתוספת כל המקורות מהראשונים ומהאחרונים. אין עוד ספר מפורט ועשיר במקורות כמותו על השביעית. תלמידי החכמים, חברי מכון זה גם כתבו את הספר החשוב 'קטיף שביעית', שבו סיכמו את כל ההלכות וההדרכות המקצועיות לחקלאים וגננים. תודה מיוחדת לרב יהודה עמיחי שליט\"א, שבנוסף להיותו עומד בראש המכון, כתב מאמרים מצוינים בנושאי השביעית ומצוות התלויות בארץ, והם מפוזרים בספרי 'מכון התורה והארץ' וכתבי העת שלו. כמובן גם נעזרתי בספרו של נשיא המכון, הרב יעקב אריאל שליט\"א 'באהלה של תורה', ובמאמריו החשובים של בנו, ידידי מנוער, הרב עזריאל אריאל שליט\"א. כמו כן אציין את מו\"ר הרב שאול ישראלי זצ\"ל, שהמכון החשוב הזה קם מכוחו ובעידודו וממשיך את מפעלו ההלכתי. אציין גם את הרב יהושע מגנס שליט\"א, שזכה להוציא את המבוא החשוב ל'שבת הארץ' של מרן הרב עם תוספות חשובות של ביאורים, הערות והרחבות. ראוי לציין גם את ספרו של ידידי הרב יהודה זולדן שליט\"א 'מלכות יהודה וישראל'.", "לאורך כל הלימוד נעזרנו בספרו החשוב של מו\"ר הראשל\"צ הרב מרדכי אליהו זצ\"ל 'מאמר מרדכי', ובו הלכות פסוקות כדרכו בקודש ועיונים רבים. פעמים רבות הלכתי בדרכו. כמו כן אזכיר לשבח שני ספרים: 'משפטי ארץ' של 'בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות החקלאית', שהוא חשוב, שיטתי ומדויק. וכן ספר 'שביתת השדה' של הרב שניאור רווח מ'המכון למצוות התלויות בארץ', שמסכם בבהירות ובהרחבה את הסוגיות.", "בעניין היתר המכירה חובה לציין בהערכה את בירוריו המקיפים של הראשל\"צ הרב עובדיה יוסף זצ\"ל, שמובאים בספרו החשוב יביע אומר חלק י' (יו\"ד לז-מד). כמו כן ראוי להזכיר את הספר העמוק והבהיר, 'לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל', לידידי הרב זאב ויטמן שליט\"א, שכתבו מתוך רוחב דעתו והיכרותו את המציאות. כמו כן אזכיר בתודה את ידידי הרב יהושע בן מאיר שליט\"א, מחבר הספר 'מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין', שבו הוא מברר בדייקנות את דעתם של מרן הרב קוק ורוב ממשיכיו, שסברו ש'היתר המכירה' הוא הפתרון הנכון ולא 'אוצר בית דין', ובנוסף לכך עבר על פרקי הספר והחכימני בהערותיו. כמו כן אזכיר לשבח את ספרו היפה והמלובן, של ידידי הרב יוסף צבי רימון שליט\"א 'שמיטה – הלכה ממקורה', שהלומד בו זוכה לקבל תמונה רחבה ומקיפה של כל סוגיות השמיטה. גם אודה לידידי הרב יהודה ברנדס שליט\"א על הערותיו המחכימות. וכן לרב שלמה אישון שליט\"א על הערותיו בעניין שמיטת כספים.", "ה. שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט\"א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.", "אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, קרן פוגל האחראית על ההדפסה וההפצה, חיים מרגוליס האחראי על השיווק, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה והדפסת הספרים, ר' יעקב כץ, ר' דודו סעדה, ור' ישראל סעדיה. יהי רצון שהש\"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.", "אליעזר מלמד", "תמוז תשע\"ה" ], "": [ [ [ "מצוות השביעית / שביתה", "מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה, ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות: אחת, שמיטת הפירות שצומחים בשמיטה, היינו הפקרתם לכל. שנייה, זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה, ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם. שלישית, בדומה לשמיטת הפירות, מצווה לשמוט חובות בסוף השנה השביעית, היינו לוותר על החובות שלא שולמו.", "וכן מבואר מלשון התורה, שעיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. שנאמר (ויקרא כה, ב-ז): \"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל\".", "אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול השביעית היה מצומצם מאוד, שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ-20% מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה היא לשבות (להלן ג, א).", "השביתה היא לה'. אמרו חכמים (סנהדרין לט, א): \"אמר הקב\"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא\". והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה היתה מעבודת השדה, וצוותה התורה לישראל, שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלימה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר (תהלים קג, כ): \"בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ\". מפני שבמשך שנה שלימה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרות ושעריהם פרוצים, ואילנותיהם מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק\"ר א, א; תנחומא שם א).", "השביתה בשנה השביעית צריכה ליצור בתודעתם של ישראל חלל פנוי שיתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך תימשך ברכה לשש שנות העבודה. שכן חלק ניכר מהזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר (יהושע א, ח): \"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל\" (להלן ה). מתוך השביתה והלימוד נמשכה השראה לשכלול ופיתוח העבודה במשך שש השנים הבאות (להלן ז-ח; יא, ז-ח)." ], [ "מצוות השביעית / שמיטת הפירות וקדושתם", "כהמשך והשלמה למצוות השביתה, נצטווינו להפקיר את הפירות שגדלים בשביעית, שיהיו הכל רשאים לאכול מהם, בעל השדה כשאר האנשים, עניים ועשירים, בני אדם ובעלי חיים. שנאמר (שמות כג, י-יא): \"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ\". אמרו חכמים (מכילתא דרשב\"י שם), שאסור לבעל השדה לשמור על פירות שדהו כדי לחלקם בשווה לכל או לעניים, מפני שנאמר וּנְטַשְׁתָּהּ, שיהיו מופקרים לכל. ומה שנאמר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ הוא מפני שבדרך כלל העניים היו אוכלים את רוב הפירות, כי להם היה משתלם לטרוח לבוא למטעים ולקטוף את הפירות לתצרוכת ביתם, אבל אם רצו העשירים, יכלו גם הם לאכול מהפירות (להלן ג, א).", "הרי שפירות השביעית שצמחו מעצמם של ה' הם, ועל כן צוותה התורה את בעלי השדה שיפתחו את שדותיהם לכל, כדי לקיים בפירות את הרצון האלוקי לפרנס כל חי. על ידי כך יזכה בעל השדה להידבק במידתו של הקב\"ה שעליו נאמר (תהלים קמה, טז): \"פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן\". וגם יזכה לקנות את מידת הוותרנות, שאין נדיב יותר ממי שנותן בלא לצפות לגמול (ספר החינוך פד; להלן ג, ב).", "כיוון שפירות השביעית של ה' הם, יש לנהוג בהם קדושה, שלא לשנות אותם מייעודם המקורי, שיהיו לאכילה ולא להפסד, לאכילה ולא לסחורה. שנאמר (ויקרא כה, ו-ז): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל\". בכל השנים, הפירות שייכים לבעל השדה והוא רשאי להשתמש בהם לכל צרכיו. באופן זה הפירות מאבדים את ערכם העצמי ונעשים כלי ביד הבעלים, שיכול לסחור בהם כדי להרוויח כסף ולקנות בו את כל מה שליבו חפץ. כאשר יש לו מכך תועלת, מותר לו גם להפסיד את הפירות, או לעשות מהם קישוט או דבק, או לקחת עשבים שנועדו למאכל בהמה ולהסיק בהם את התנור כדי לחמם את ביתו. אבל בפירות שביעית כל הדברים הללו אסורים, שהואיל והפירות של ה' הם, הרי הם חוזרים לייעודם המקורי, להיות מאכל לכל חי. וזו היא משמעות הקדושה שנצטווינו לנהוג בפירות השביעית (כמבואר בפרק ד).", "רק לצורך מאכל ביתו רשאי אדם ליטול פירות שביעית, ואם נותרו לו פירות בביתו בשעה שכלו הפירות מהשדה, עד שחיות הבר כבר אינן יכולות לאכול מהם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו ולחלקם לכל או להפקירם, וזוהי מצוות ביעור פירות שביעית (להלן ד, י-יא)." ], [ "מצוות השביעית / שמיטת חובות", "כהמשך לשמיטת הפירות במשך שנת השמיטה, נצטווינו לשמוט בסוף השנה את החובות שאחינו בני ישראל חייבים לנו. שנאמר (דברים טו, א-ב): \"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'\".", "שמיטת כספים דומה במידה מסוימת למצוות החזרת השדות לבעליהן ביובל (להלן ט, ה). וכן להלכה, מצוות השביעית ומצוות היובל תלויות זו בזו, וכאשר מצוות היובל בטלה גם מצוות השביעית בטלה (גיטין לו, א).", "מצווה זו מתפשטת לחוץ לארץ, שמתוך שביתת הארץ והשמטת הפירות בארץ ישראל, נמשכת המצווה לשמוט את החובות גם בחוץ לארץ. שנאמר: \"כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'\", קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).", "הזהירה התורה שלא להימנע מלהלוות כסף לאנשים נאמנים לקראת שנת השמיטה. שהואיל והם אנשים שרגילים להחזיר את חובם בזמן, אין לחשוש יתר על המידה שמא לא יצליחו להחזיר את ההלוואה בזמנה והיא תישמט. שנאמר (דברים טו, ט): \"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ\".", "ויש לדעת שעיקר החובות שדיברה בהם התורה, הם חובות קטנים לזמן קצר שאנשים לקחו כדי לקנות מזון. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום, ומגמתה לעזור לאדם בשעת דוחקו. שכן קורה שאנשים שעובדים לפרנסתם נותרים לעיתים ללא כסף, מפני שלא סיימו את עבודתם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם או מפני שעדיין לא שילמו להם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו העניים שצוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם. וצוותה התורה להלוות להם כדי מחסורם. אלא שתמיד ישנם לווים מעטים שמצבם נותר דחוק עד שאין בכוחם לשלם את חובם, וצוותה התורה, שבסוף שנת השמיטה יוותרו להם המלווים על חובם. אמנם, אם יהיה ביכולתם של הלווים, מצווה שיחזירו את חובם (להלן ו, ב-ג).", "בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, עד שההפסד למלווים היה גדול מדי, מעל ומעבר למה שהתכוונה התורה. וכדי שיוכלו להמשיך להלוות בלא דאגה מהפסדים גדולים מדי, תיקן הלל הזקן פרוזבול, שעל ידו ההלוואות נשארו בתוקף גם לאחר השמיטה (כמבואר להלן ו, ה)." ], [ "מצוות השביעית / גילוי הנשמה בשבת ובשביעית", "אמרו חכמים: \"דברים הרבה ברא הקב\"ה בעולם ובירר לו אחד מהם. ברא שבעה ימים ובחר הקב\"ה בשבת, שנאמר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. ברא שנים ובירר לו אחת מהן, שנאמר (ויקרא כה, ב): וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… ברא ארצות ובירר לו אחת מהן – ארץ ישראל, שנאמר (דברים יא, יב): תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ. וכן הקב\"ה קורא אותה ארצו, שנאמר (יואל ד, ב): וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ… ברא אומות ובירר לו אחת מהן – אלו ישראל, שנאמר (דברים יד, ב): וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה…\" (במד\"ר ג, ח. ובזוהר ח\"ג רע\"מ קח, ב, כל השביעיות מצד הקדושה).", "לא במקרה בחר ה' ביום השביעי ובשנה השביעית, אלא מפני שהם מתאימים לגילוי הפנימיות. כפי שביאר המהר\"ל, שכל דבר גשמי יש לו שישה צדדים, מעלה ומטה וארבע רוחות העולם, והמספר השביעי מבטא את הפנימיות המקודשת שלו (תפארת ישראל מ). ואף ארץ ישראל היא מרכז הארצות, ועם ישראל ביחס לאומות כמו לב באיברים (כוזרי א, קג; ב, יד-כ; לו; נ).", "נמצא שהשביתה נועדה לגלות את הנשמה הפנימית. בכל ימות השבוע האדם טורח במלאכתו ונשמתו נסתרת, ועל ידי השבת נשמתו באה לידי ביטוי והוא יכול להתענג על ה' בלימוד התורה וסעודות השבת, ומתוך כך הוא מבין את ערך עבודתו בששת ימי המעשה והיא מתברכת (עי' בפנה\"ל שבת א, ה-ו).", "מה שעושה השבת לכל יחיד ויחיד, עושה השנה השביעית לכל ישראל. על ידי המנוחה מהעמל והטרדה שבמלאכת השדה, בני ישראל מתחזקים באמונה בה' ומרבים בלימוד התורה. על ידי הפקרת הפירות ושמיטת החובות, בני ישראל נרגעים מהמתח והתחרות שמלווים את המסחר בפירות, ומבליטים את מידת החסד והרחמים שבין אדם לחברו. וכך במשך שנה שלימה חוזרת הנשמה להאיר בישראל, והם נזכרים בכל השאיפות הטובות, ונכספים לעולם שיתוקן בחסד ואמת, והאהבה שבין השכנים מתגברת, וחיי החברה הולכים ומשתבחים. ומתוך כך נמשכת ברכה לשש שנות העבודה (עפ\"י ההקדמה לשבת הארץ).", "בימינו פחות משני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, ומן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות, כפי שיבואר להלן (יא, ו)." ], [ "מצוות השביעית / לימוד התורה בשביעית", "מצווה להרבות בלימוד תורה בשנה השביעית שבה שובתים ממלאכת השדה, ומצווה זו נשענת על שני יסודות:", "האחד, שראוי היה לאדם שיקדיש שעות רבות בכל יום ובכל לילה כדי ללמוד את כל התורה ולהגות בה, שנאמר (יהושע א, ח): \"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה\". וכפי שנצטווינו (דברים ה, א): \"וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם\", וכן נאמר (שם ו, ו-ז): \"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ\" (עי' יומא יט, ב). אולם למעשה במשך שש השנים שבהן אדם צריך לעבוד בשדהו, הוא אינו יכול להרבות בלימוד. אבל בשנה השביעית שבה נצטווינו לשבות מעבודת השדה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלא תוקפה.", "וכן למדנו לעניין שבת, אמרו חכמים (תדבא\"ר א): \"כך אמר להם הקב\"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה\". עוד אמרו: \"אמרה תורה לפני הקב\"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך\" (טור או\"ח רצ). וכפי שאמרו לגבי השבת, כך צריך לומר לגבי השנה השביעית, שהשביתה שבה נועדה כדי שיוכלו ישראל להגות בתורה, ועל ידי זה יזכו לגלות את ערך העבודה ויוכלו להתקיים בארץ.", "היסוד השני, שהשביעית היא שנה שיש בה קדושה, כי השביתה שבה היא שביתה לה', שנאמר (ויקרא כה, ב-ד): \"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'\". וכשם שבשבת הקדושה באה לידי ביטוי בלימוד תורה, כך בשביעית היא צריכה לבוא לידי ביטוי בלימוד תורה (אבן עזרא, ספורנו, ועיין פנה\"ל שבת ה, א; מועדים א, ה)¹היסודות המבוארים כאן מובאים בספרים רבים ומהם: אבן עזרא הארוך שמות כ, ח; ספורנו ויקרא כה, ב-ד; בחשק שלמה על כוזרי ב, נ, לרבי שלמה בן יהודה מלוניל; רבי חיים ויטאל בעץ הדעת טוב קנ, ב: החיד\"א בנחל קדומים בהר א, ובפני דוד בהר ג; הרב צבי הירש קלישר בספר הברית ויקרא כה, ב; נצי\"ב בהעמק דבר שמות לד, כא; פרי צדיק משפטים ב. וכן מבואר בהקדמה לשבה\"א, שהשביעית לעם כשבת ליחיד..", "וכן רמזו בזוהר, בתיאור אודות המתרחש בגן עדן בשמיטה: בא וראה, בכל שמיטה ושמיטה, כרוז יוצא בגן עדן ואומר: התאספו גברים ונשים, וכל אותם בני אמונה, ותעלו מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ואז כולם מתפשטים מלבושיהם החיצוניים, זכרים ונקבות, ואיתם כל הטף והנערים, ועולים ונכנסים לישיבה של רקיע, ושמחים שם בשמחת ההתעלות שלהם, ויש שם שמחה על שמחה, ואומרים שם דברי תורה חדשים וישנים, וכולם שם שמחים בשמחה שאין כמותה (ח\"ג קעא, ב, בתרגום ופירוש)." ], [ "מצוות השביעית / הגאולה בשביעית", "על ידי מצוות השביעית ישראל זוכים לתקן את חטא אדם הראשון ולגאול את האדם והאדמה מקללתם. בעקבות החטא נעשתה החברה האנושית משועבדת להשגת אמצעים לקיומה, עד שכל ערכיה שועבדו לכך, וכל שאיפותיה הופנו לשיפור המצב החומרי, והנשמה נסתתרה ונעלמה. שנאמר (בראשית ג, יז-יט): \"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב\". באופן זה האדם יכול להתקיים, אבל קיומו כואב ומתיש. קיום של עבד שנאלץ לוותר על עצמיותו כדי לקיים את עצמו ולספק את צרכיו ויצריו. לא ניתן היה להעלות אז על הדעת שעם שלם מסוגל להתקיים תוך שהוא שובת מכל מלאכה ביום השבת, ושובת מעבודת השדה במשך שנה שלימה.", "ורצה ה' לגאול את ישראל ואת העולם, ונתן לנו את התורה ואת מצוות השבת והשביעית, שעל ידן אנו מתקשרים אל מצב החיים השלם, שבו אנו בני חורין מהשעבוד לעבודה הקשה, והנשמה מתגלה ומאירה, ומתוך כך אנחנו יכולים להעלות את העולם ולתקנו. והבטיח ה' לישראל שאם ישמרו את המצוות, לא יחסר להם מזון ואף יזכו לרוב ברכה. וככל שישראל התחזקו בשמירת השבת והשביעית – גברה הברכה.", "שכך הוא האיזון הנכון: מצד אחד חובה על האדם לדאוג לקיומו, ועל כן הוא צריך לעבוד בשדהו בחריצות, לחסוך כסף ולהתבסס, ובזה הוא מתקן את חטאו ומתגבר על יצר העצלות. ומנגד, עליו לזכור את ה' בורא השמים והארץ, שנתן לו את הכוח לעבוד, ובזה הוא מתקן את יצר הגאווה. נראה לכאורה שיש כאן פשרה, מצד השיקול הכלכלי היה ראוי לעבוד שבע שנים, ומצד השיקול הרוחני היה ראוי לשבות תמיד. כדי להתחזק במידת האחריות והחריצות עליו לעבוד, כדי להתחזק במידת הענווה והאמונה עליו לשבות. וכביכול עשתה התורה פשרה מציאותית שבה יוכל האדם לשרוד תוך מתן מקום לשתי השאיפות.", "אולם האמת שאין כאן פשרה אלא ביטוי של שני ערכים שמפרים ומשלימים זה את זה. הצורך להתכונן ליום השבת ולשנה השביעית מרומם את ערך העבודה ומלמד את ישראל להיות אחראים וחרוצים יותר בששת ימי המעשה ובשש שנות העבודה. ובזכות ההכנות הללו, ישראל זוכים להתעלות ולהתקדש בשבת ובשנה השביעית, נשמתם משתחררת מעול העבודה והרדיפה אחר צרכי הקיום הגשמי והיצרים הנלווים לכך, ומגלה את חירותה ומתקשרת אל ה'. ומתוך כך ישראל מבינים את הערך האמתי של עבודתם, להוסיף טובה וברכה בעולם, והם מפתחים דרכים להשבחת העבודה וייעולה, והעולם הולך ומתעלה, וברכת שמיים שופעת לארץ (עי' כוזרי ב, נ; אוצר נחמד שם). וכך משבת לשבת, ומשביעית לשביעית, ישראל הולכים ונגאלים, עד הגאולה השלימה שאף היא תהיה מתוך השנה השביעית. ולכן תקנו חכמים לומר את ברכת הגאולה בברכה השביעית שבתפילת שמונה עשרה (מגילה יז, ב)." ], [ "מצוות השביעית / ברכת השביעית", "סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים (פסחים קיח, א): \"קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף\". חייו תלויים במזונו, אם לא יאכל כמה ימים ימות ברעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפיו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. ולעיתים הגשמים נעצרים והיבול מועט ואנשים מתים ברעב, ורק אלו שהשכילו לחסוך מוצאים לחם להחיות את בני ביתם. ועל כן ראוי לכל אדם לעבוד בחריצות בכל מלאכה, כדי להעניק לבני ביתו לחם לאכול ובגד ללבוש ובית למגורים, ולחסוך כסף לימים קשים.", "וצווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו, והתגברו על דאגתם ויצרם, ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא ארע להם שום נזק והפסד, להפך, הברכה שרתה במעונם, כי על ידי השביתה זכו להתקשר לה' מקור הברכה. אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיומו הבסיסי, יהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכה תשרה במעשה ידיו. לשם כך נתן לנו ה' את השבת ואת השביעית, כדי שנתחזק על ידן באמונה ונתקשר אל תורתו ומצוותיו.", "וזהו שנאמר (ויקרא כה, יח-כב): \"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן\".", "לעומת זאת אמרו חכמים: בא וראה כמה קשה עוונה של שביעית, אדם סוחר בפירות שביעית, ולבסוף נאלץ למכור את מטלטליו. כדי להבין את חטאו, צריך לזכור שישראל הפקירו את שדותיהם בשביעית, ועבריין שחיפש לעצמו רווחים קלים, היה יכול לשדוד פירות מהשדות ולסחור בהם. אבל כיוון שחטא והתרגל להרוויח בלי לעבוד, סוף שיעשה עני ויאלץ למכור את מטלטליו. והמשיכו חכמים ואמרו: לא התעורר בתשובה, לסוף ימכור שדותיו. לא חזר בתשובה, ימכור ביתו. לא חזר בתשובה, יחטא בלקיחת הלוואה בריבית, עד שיאלץ למכור את עצמו לעבד (עפ\"י תוספתא ערכין ה, ט; קידושין כ, א)." ], [ "מצוות השביעית / ההיגיון שבברכה", "גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעיתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.", "על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות, ולהיות חרוץ בשש שנות המלאכה. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.", "וכן ביארו חכמים, שלא רק השנה הששית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תמשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה (ספרא בהר), באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה משנה לשנה, עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים בהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר²הברכה באה על ידי תכנון נכון בשנים שלפני השביעית, וכן אפשר להבין מספרא בהר (פרשה ג' ד, ו): \"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה) מניין? משנה לחבירתה מניין? תלמוד לומר ובשנה\". פירש ר' פנחס בעל ה'הפלאה' ב'פנים יפות' (ויקרא כה, כא): שהכוונה שבכל שנה נתנה הארץ יבול גדול בשישית מכדי צרכם, ואת השישית הזו היו חוסכים ושומרים לשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי, כמבואר בביצה טז, א, שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו. אבל הלל לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת, וכך היא ההנהגה של עניים, שצריכים לסמוך על ה'. ע\"כ דבריו. כידוע ברכת התורה שישראל יחיו כעשירים. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג המתאים לכלל הוא כמידת שמאי (משנה ברורה רנ, ב; פנה\"ל שבת ב, א). ועי' ב'קרא שמיטה' עמ' 62-65. ועוד עי' בב\"ב צ, ב. .", "ראוי להוסיף, שמשברים רבים, חברתיים וכלכליים, נוצרים בעקבות תאוות הבצע שמלווה את התחרות שבחיי הכלכלה והמסחר. משבר עלול להסיג את המשק לאחור, ולגרום למחסור שימשך מספר שנים. השביתה בשביעית, והחזרת הקרקעות והעבדים ביובל, מפיגות את התחרות, מרגיעות את החמדנות, עוצרות את הסחרור שבמשק, ומונעות משברים. כך יוצא שההפסד לכאורה שבשביעית נמוך מהרווח שבמניעת משברים כלכליים (עניין זה יבואר להלן יא, ח)." ], [ "מצוות השביעית / מצוות השביעית מהתורה", "מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה (ערכין לב, ב). שנאמר (ויקרא כה, א-ג): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ\". דרשו חכמים (ספרא שם): \"שָׂדֶךָ – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כַּרְמֶךָ – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו\". לפיכך, רק לאחר ארבע עשרה שנה מעת שישראל נכנסו בהנהגת יהושע בן נון לארץ, התחילו למנות שנים לשביעית וליובל. מפני ששבע שנים עסקו בכיבוש הארץ ועוד שבע שנים עסקו בחלוקת הנחלות לשבטים ולמשפחות, ורק כשסיימו את חלוקת הארץ, התחייבו במצוות שביעית ויובל והחלו למנות לכך שנים (ערכין יג, א; רמב\"ם שמיטה ויובל י, ב; להלן ה, א).", "אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל. הרי שמצוות השביעית תלויה ביובל, כי ביובל חזרו כל הנחלות לבעליהן, ובזכות כך ישבו כל ישראל על ארצם כתיקונם (ערכין לב, ב).", "ההיגיון שבמצווה מובן – רק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית יחד, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. ואף אם מבחינה כלכלית היו יכולים לשבות, קשה להם להתגבר על יצרם כשהחובה אינה מוטלת על כולם בשווה. לא זו בלבד, אלא צריך שכל שבט ישב בנחלתו, מפני שבני השבט יכולים יותר לסייע זה לזה לעמוד באתגר הגדול של השביתה, ואף ידאגו לאכוף את היובל שבו הקרקעות חוזרות לבעליהן, שכן המסרב להחזיר את האדמה שקנה, פוגע באחד מבני השבט שלו. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה.", "גם מה שנאמר בתורה, שייתן ה' את ברכתו, מתקיים בזמן שכל ישראל בארצם וחובת השביעית מהתורה (סמ\"ע חו\"מ סז, ב; פאת השולחן כט, ג; אגרות הראיה תקנה; להלן ז, 9). משום שהברכה אינה באה בדרך נס אלא בדרך הטבע, ולכן כאשר התנאים הריאליים אינם מאפשרים ברכה, הברכה מסתלקת, כי לא תבוא בדרך של נס.", "אמנם תקנו חכמים, שגם כאשר חובת המצווה מתבטלת מהתורה, יקיימו ישראל את השביעית. אלא שהואיל וחיובה מדברי חכמים בלבד, אין סומכים בה על הברכה האלוקית, ובשעת הדחק מקילים בה יותר, כפי שיבואר להלן." ], [ "מצוות השביעית / העם והארץ והשביעית", "בקיום השביעית והיובל זוכה עם ישראל להגיע לשיא השלימות של גילוי דבר ה' במרחבי הארץ כולה, בחיי המעשה של היחיד והכלל כאחד. לכן קיום השביעית והיובל הוא התשתית לגילוי השכינה בארץ על ידי הנבואה, המלכות, בית המקדש ובית הדין הגדול. לכן גם הדגישה התורה באופן מיוחד שמצוות אלו נאמרו למשה מסיני, שנאמר (ויקרא כה, א-ב): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'\". אמרו חכמים (ספרא שם), מתוך שלמדנו שכלליה ודקדוקיה של מצוות השביעית נאמרו למשה מסיני, למדנו שאף כל המצוות, כלליהן ודקדוקיהן מסיני. שכן כל התורה כולה, כמו מצוות השביעית והיובל, נועדה לגלות את הקדושה בארץ.", "וכיוון שעל ידי מצוות השביעית והיובל עם ישראל מגשים את ייעודו בגילוי השכינה בארץ, כאשר ישראל חוטאים ומחללים את השביעית, העונש על כך חמור ביותר: ישראל גולים מארצם, והארץ נותרת גלמודה ושוממה. שנאמר (ויקרא כו, לב-לה): \"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ\".", "בפועל, לא היה קל לעם ישראל לעמוד באתגר הגדול הזה. מן הסתם היו צדיקים שתמיד שמרו שביעית, אולם במשך שנים רבות, רבים מישראל לא שמרו שביעית ויובל, עד שלאחר כשבע מאות שנה מכניסת ישראל לארץ, החל מלך אשור להגלות את שבטי ישראל מהארץ, ובטל חיוב מצוות השביעית והיובל מהתורה. בתחילה גלו השבטים שישבו בעבר הירדן המזרחי. ומשלא שבו ישראל בתשובה, גלו גם שאר השבטים שבמלכות ישראל. ומשלא שבו בתשובה, נחרב בית המקדש וגם שבטי יהודה, בנימין ולוי גלו. אמרו חכמים, ששבעים השנים שגלו ישראל לבבל היו בעוון שבעים שנות שמיטה ויובל שלא שמרו (רש\"י ויקרא כו, לה). אמר להם הקב\"ה לישראל: \"אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא, ואתם לא עשיתם כן, אלא עִמדו וגְלו ממנה והיא תישמט מאיליה כל שמיטים שהיא חייבת לי\" (ספרא בחוקותי פרשה ב, ז; וכן באבות ה, ט; סנהדרין לט, א).", "גם לאחר שנבנה בית המקדש השני לא חזר חיוב מצוות שביעית מהתורה, מפני שלא כל ישראל שבו לארץ, וגם לא ישבו כולם על אדמתם כתיקונם. אולם תקנו חכמים שיקיימו את מצוות השביעית מדבריהם (להלן ה, ג, 2; ה, ה).", "נמצא שהשנים שבהן שמרו ישראל את מצוות השביעית והיובל מהתורה לא היו לחינם, בהן נקבע החזון הגדול בלבבות ישראל, ומכוחו המשיכו ישראל במשך דורות רבים לקיים את המצווה מדברי חכמים. ויותר מזה, מכוחו של החזון הגדול, למרות הגלות הארוכה והאיומה, עם ישראל המשיך לחלום על חזרת ישראל לארצם, כדי לקיים בה את השביעית והיובל ולהביא גאולה לעולם." ], [ "מצוות השביעית / המצווה בימינו ובעתיד", "דעת רוב הפוסקים, וכך מקובל להורות, שמצוות השביעית בימינו מדברי חכמים, הואיל ואין כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם. אמנם יש ראשונים שסוברים, שאין כיום חובה לקיים את השביעית, מפני שכשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות, ולדעתם, כל עוד בית הדין היה מונה שנים ליובלות כהוראת חכמים, היתה גם מצווה מדברי חכמים לשמור שביעית, ומעת שבטל בית הדין ואין מונים שנים, גם מצוות השביעית בטלה, ורק ממידת חסידות יש שמקיימים אותה (להלן ה, ו).", "במשך הגלות הארוכה, דורות רבים שלא היו בארץ חקלאים יהודים, ומעת שבחסדי ה' החלו ישראל להתקבץ לארצם ולעבוד באדמתם, התעורר קושי גדול מצד החקלאים לשבות בשביעית. גם פרנסי הישוב נוכחו לדעת, שהשביתה בשביעית עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות ולעכב את תהליך קיבוץ הגלויות. כמענה לכך הורו גדולי הרבנים להפקיע את חיוב מצוות השביעית על ידי מכירת השדות לנוכרי. ואף שהיו רבנים חשובים שהתנגדו להיתר, כל רבני הארץ הגדולים, מרי דאתרא, הורו להתיר כדי לקיים את החקלאים וכדי להמשיך בבניין הארץ וקיבוץ הגלויות, שעל ידי כך נזכה להתקרב לזמן שבו כל ישראל ישבו על אדמתם כתיקונם, ונקיים את מצוות השביעית כהלכתה מהתורה. וזהו 'היתר המכירה' הידוע, שיתבאר להלן בפרק ז'. אמנם הורו הרבנים שלא למכור גינות נוי, כדי לקיים בהן את השביתה כהלכתה.", "יש סוברים, ש'אוצר בית דין' הוא הפתרון הנכון לקיום השביעית בימינו, בלא לפגוע בחקלאות הישראלית ובלא מכירת הקרקעות לידי נוכרים. אולם כפי שיתבאר בפרק ח', פתרון זה יכול להועיל באופן חלקי בלבד, מפני שבדרך כלל קיומו כרוך באיסורי עבודה ואיסורי סחורה.", "ראוי להתקדם בהדרגה לשמירת שביעית מלאה, על ידי קביעת תקציב ממלכתי שיעודד חקלאים לשבות, תוך שהם מקבלים פיצוי עבור כל דונם מושבת. ובינתיים, כל חקלאי שמרגיש קושי לשבות, עדיף שיעבוד במסגרת 'היתר המכירה' מאשר יבחר במקצוע אחר. כי העבודה בארץ ישראל היא מצווה מהתורה, והיא עדיפה עשרת מונים על הרצון להדר ולהשתמט מ'היתר המכירה' (כמבואר להלן ז, יב; יא, א).", "לגבי הצרכנים, הפירות העיקריים שנכון לצרוך בשביעית הם פירות שגדלו במסגרת 'היתר מכירה'. ויש להעדיפם על פירות שגודלו על ידי נוכרים. כאשר מחלקים פירות של 'אוצר בית דין' עבור תשלום זול באופן משמעותי – יש הידור לקנותם (להלן ט, א-ג).", "כאשר יחזרו כל ישראל לארץ וישבו בה כתיקונם, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה, נחזור לקיים את מצוות השביעית והיובל מהתורה (רמב\"ם שמיטה ויובל יב, טז; להלן ה, 3). וזה יקרה בימי מלך המשיח, כאשר על פי הנבואה ובית הדין הגדול יחזרו לייחס את ישראל לשבטיהם, ויחלקו את כל הארץ לכל משפחות ישראל ולגרים שהצטרפו לישראל בימי דוחקם (יחזקאל מז, יג-כג; רמב\"ם מלכים יב, ג; להלן יא, ה)." ] ], [ [ "מצוות השביתה / כלל מצוות השביתה", "מצוות 'עשה' לשבות בשנה השביעית מעבודת האדמה, שנאמר (ויקרא כה, א-ה): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\".", "עוד הוסיפה התורה ארבע מצווֹת 'לא תעשה', שאוסרות ארבע מלאכות, ואלו הן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה. שנאמר (שם, ד-ה): \"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\".", "שתיים מהמלאכות עוסקות בהצמחת הפירות, כאשר זריעה היא עבודה בשדה, וזמירה עבודה בעץ. ושתיים מהמלאכות עוסקות באיסוף הפירות, קציר הוא איסוף התבואה ושאר גידולי השדה, ובציר איסוף ענבים ופירות העץ. בפרק זה נעסוק בשתי המלאכות שנועדו להצמחת הפירות, ובתולדות הנובעות מהן שאיסורן מדברי חכמים. בפרק הבא נעסוק בשתי המלאכות שנועדו לאיסוף הפירות.", "אמרו חכמים, שיכלה התורה להזכיר את מלאכת זורע בלבד, וממנה היינו לומדים את התולדה שלה שהיא זמירה, שאף היא מועילה להצמחת הפירות. וכן היתה יכולה להסתפק בהזכרת מלאכת קוצר, וממנה היינו לומדים את התולדה שלה שהיא בצירה, שאף היא עוסקת בקטיף הפירות. אלא שפרטה התורה שני אבות ושתי תולדות, כדי ללמד אותנו שרק ארבע מלאכות אלו אסורות באיסור 'לא תעשה' מהתורה, ואלו הן: א) זורע (להלן ד). ב) זומר ובכללו כל גיזום שמועיל לצמיחת הפירות (להלן ה).", "ג) קוצר ובכללו קטיף של כל סוגי גידולי השדה. ד) בוצר ובכללו קטיף של כל מיני פירות העץ (להלן ג, ג). העובר על אחת מארבע מלאכות אלו חייב מלקות מהתורה. אבל העושה אחת מהתולדות שלהן, היינו מלאכות אחרות שמועילות לצמיחת יבול השדות והעצים, כזיבול, סיקול ועידור, אינו עובר באיסור 'לא תעשה' מהתורה, אבל חכמים עשו סייג לתורה ואסרו אותן. וכל מה שלמדנו שמלאכות אלו אסורות מדברי חכמים הוא בתנאי שנעשו דרך ארעי, אבל העושה אותן דרך קבע, כפי שאדם עובד בשדהו בכל השנים, אף שלא עבר ב'לא תעשה', ביטל מצוות 'עשה' מהתורה, שביטל את המצווה לשבות מעבודת השדה.¹בהלכות שבת ישנן ל\"ט אבות מלאכה, וכל תולדה של אב אסורה מהתורה כמו האב. למשל, 'זורע' היא אב מלאכה, והתולדות שלה הן: זומר, מזבל, משקה, וכל דבר שמסייע לגידול הצמח. וכן 'קוצר' היא אב מלאכה, והתולדות שלה הן בוצר או קוטף כל סוג של פרי, ענף או עלה. לעומת זאת לגבי שביעית מצינו שהתורה אסרה ארבע מלאכות בלבד, ולא זו בלבד, אלא שזמירה היא תולדה של זורע, ובצירה היא תולדה של קצירה. למדו חכמים מכך, שבהלכות שביעית רק המלאכות שמנתה התורה אסורות מהתורה והעובר עליהן לוקה, וגזרו חכמים ואסרו את התולדות שלהן, והעובר עליהן לוקה מדברי חכמים. כך נפסק להלכה, כדברי רבא (מו\"ק ב, ב – ג, א; רמב\"ם שמיטה א, ב-ד). ודעת אביי שכל התולדות אסורות מהתורה, וכפשט הברייתא בגמרא שם (מו\"ק שם).
אמנם העושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): \"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\" (רמב\"ן ויקרא כג, כד; ריטב\"א ר\"ה לב, ב. והרחיב בזה מרן הרב בשבת הארץ א, ד; קונ\"א ז. ובקונ\"א ב, ב, ביאר שכן משמע מדברי הרמב\"ם א, א; א, ד).
לפי זה מובנים דברי ר' עקיבא במשנה (שביעית א, ד), שמצווה מהתורה לשבות מחרישה בשביעית, שנאמר (שמות לד, כא): \"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת\". וקשה, שהרי חרישה אינה מארבע מלאכות שאסורות בלא תעשה, אלא שהחורש דרך קבע ביטל עשה מהתורה (ועי' להלן בהערה 7). ואפשר להבין מכך, שכל העושה אחת מהתולדות כדרך קבע כבכל השנים, אם טרח בה הרבה, ביטל עשה מהתורה. כיוצא בזה כתב ערוה\"ש יט, ג." ], [ "מצוות השביתה / אוקמי ואברויי", "זה הכלל: מלאכה שנועדה להצמיח את פירות השדה או להשביחם – אסורה, והיא הנקראת מלאכת 'אברויי'. ומלאכה שנועדה לקיום העצים שלא ימותו או יינזקו – מותרת, והיא הנקראת 'אוקמי'. כי אין מגמת המצווה שבכל שבע שנים כל העצים ימותו ולאחר השביעית יצטרכו לנטוע את כל המטע מחדש, אלא הכוונה שישבתו ישראל ממלאכה שנועדה להצמחת היבול והשבחת העצים.", "כל המלאכות שאסורות ב'לא תעשה' מהתורה, אסורות לעולם בשמיטה, שכן המלאכות שהזכירה התורה, לא נועדו לקיום העצים אלא לגדל פירות ולאוספם. זריעה מצמיחה פירות חדשים, וזמירה גורמת לעצים להצמיח פירות רבים וטובים יותר. וגם בזמן הזה ששמיטה מדברי חכמים, המלאכות שהתורה אסרה – אסורות לעולם. ושאר מלאכות השדה שאסורות מדברי חכמים, פעמים שהן מיועדות להצמחת הפירות והשבחתם ופעמים שהן מיועדות לקיום העצים. לצורך הצמחה והשבחה אסור לעשותן, ולצורך קיום מותר לעשותן. אמנם פעמים רבות, כאשר עושים מלאכה לצורך קיום העץ, יש ממנה גם תועלת להצמחתו. אלא שכל זמן שעיקר המגמה היא לקיום העץ, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים את הפעולה הזו, הפעולה מותרת למרות שיש ממנה גם תועלת צדדית להצמחת העץ.", "בהלכות הבאות נבאר את המלאכות האסורות מהתורה ואת האסורות מדברי חכמים. ואף שכיום מצוות השביעית על כל האיסורים שבה מדברי חכמים, צריך לדעת מה היה אסור בעיקרו מהתורה, שכן כל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק באותן המלאכות שאסורות מדברי חכמים.²יש ראשונים שאפשר להבין מהם, שגם מלאכה דאורייתא של זמירה מותרת לאוקמי (עי' שבת הארץ א, כ). מנגד, יש אומרים, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים מותרות לצורך קיום רק בתנאי שאינן נוגעות בעץ עצמו (פאת השולחן כ, ס\"ק יא; ערוה\"ש יט, ו-ז). אבל דעת רוב ככל הפוסקים, שהמלאכות מדאורייתא לעולם אסורות, והמלאכות דרבנן, כשהן לאוקמי מותרות גם שהן נוגעות בעץ (מו\"ק ב, ב; רמב\"ם א, י; סמ\"ג, שבת הארץ א, ה, ח; והערה 44).
כשנתבונן נמצא שארבע המלאכות האסורות מהתורה נועדו תמיד להצמחת היבול ואיסופו, ולעולם לא נועדו לקיום העץ. וזה היסוד להבנת ההבדל בין הזמירה האסורה בכל מצב לסוגי הגיזום המותרים לצורך קיום. שזמירה האסורה מהתורה היא הנעשית במקום המועיל לצמיחת האילן כדי להשביח את היבול, ואילו גיזומים אחרים הם פעולות שלעיתים נועדו להצמחת היבול ולעיתים לקיום העץ (ועיין להלן ה, 6).
אמנם יש לדעת שבדרך כלל פעולות שנועדו לאוקמי מועילות גם לאברויי, שכן אם מזבלים למשל את הצמח כדי שלא יתנוון, בפועל הוא גם ימשיך לצמוח. ואם גוזמים ענפים כדי למנוע מחלות או כדי להבטיח את קיומו לשנים רבות, הצמיחה אח\"כ בענפים תתגבר, ואע\"פ כן הדבר מותר (שבת הארץ קונ\"א יא). זה הכלל, כל פעולה שעיקר מגמתה לאוקמי, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים אותה, גם כשדרך אגב היא מועילה לאברויי, אין בה איסור. (ועיין להלן בהערה 6 בשאלת פסיק רישא)." ], [ "מצוות השביתה / גדרי קיום העץ וקיום הפירות", "כיוון שמצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה והאילן, וכל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק בלית ברירה כדי למנוע נזק, לפיכך, יש לעשות את כל פעולות ההכנה האפשריות לפני כניסת השנה השביעית, כדי למעט עד כמה שאפשר בפעולות קיום בשביעית. וכן הדין לגבי מלאכות שצריכות להיעשות לצורך קיום העצים לקראת סיום שנת השמיטה, שאם אפשר לדחות את ביצוען לאחר השמיטה בלא שיגרם נזק לעצים, חובה לדחות. ונראה שהמתרשל ולא הכין את שדהו כראוי לפני השמיטה, צריך לשאול חכם, האם מותר לו לעשות בשמיטה את המלאכות שהיה יכול לעשות לפני השמיטה, שאולי בכך שהתרשל, הראה שהפסד כזה אינו חשוב בעיניו ואין לו היתר לעשותו (עי' פנה\"ל מועדים יב, ג, בדין מכוון מלאכתו למועד).", "מותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להציל עצים וצמחים רב שנתיים ממיתה, או כדי למנוע מהם נזק משמעותי, כגון שכמות הפרי שיניבו בשנה השמינית תפחת באופן משמעותי. לפיכך, מותר להשקות את העצים כדי שלא ימותו או יתנוונו, וכן מותר להסיר מהעצים ענפים חולים כדי שלא ידביקו את כל העץ, וכן מותר לרסס את העץ כדי להשמיד מזיקים ולמנוע מחלות. וכן מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבים, כדי למנוע התפשטות של עשבים שוטים כיבלית, שאם לא כן, בשנה השמינית יצטרכו להשקיע משאבים רבים בניקוי האדמה ודישונה. היתר זה הוא גם כאשר מדובר בחשש נזק, ובתנאי שהחשש הוא סביר, והחקלאים רגילים תמיד לטרוח כדי למונעו (מאמ\"ר ג, יב; עי' פנה\"ל מועדים יב, ב, במצבי ספק).", "היתר המלאכות הוא רק כדי לקיים את העצים, באופן שלא ייגרם להם נזק שכדי לשקמו בשנה השמינית יצטרכו לטרוח טרחה רבה או להוציא הוצאות גדולות, אבל אסור לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את פירות השביעית או כדי לקיימם. שכן פירות אלו הם הפקר, ואסור לבעל השדה לטרוח עבורם. ויש שמקילים לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את הפירות, כדי שתנובת העץ תהיה קרובה לתנובתו בכל השנים. ואף שכמה מפוסקי דורנו נטו אחר היתר זה, קשה מאוד לקבלו. ומרן הרב קוק זצ\"ל פסק שהיתר המלאכות הוא רק עבור קיום העץ והאדמה, ובשום פנים לא עבור הפירות. וברור ש'היתר המכירה' מרווח יותר מהיתר דחוק זה, ולכן מי שאינו רוצה להשבית את שדהו, צריך להשתמש ב'היתר המכירה' ולא לעשות מלאכות לקיום הפירות.³לחזו\"א (טז, ד; כא, יד), והרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה ד, ב, 5), גם קיום הפירות נחשב 'אוקמי', ועל כן מותר לעשות מלאכות דרבנן כדי לקיים את יבול הפירות בשמיטה. וסמך החזו\"א את דבריו על היתר ההשקיה בשביעית לצורך פירות, שאמרו בבריתא (מו\"ק ו, ב): \"מרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית\". וכן אמרו (משנה שביעית ב, י): \"ממרסין באורז בשביעית\", מירוס הוא עירוב המים בעפר שבו האורז גדל. וכן (שם ב, ב): \"רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית\", ודעתם כסוברים שת\"ק אינו חולק על ר' שמעון (גר\"א), והרי שמותר לעשות מלאכה דרבנן עבור קיום הפירות. ודייקו כך מעוד מקומות. גם במנחת שלמה ג, קלב; מאמ\"ר ג, ח-ט; שביתת השדה ו, ה, 5, הסכימו לדעת חזו\"א. ומו\"ר הרב ישראלי (חוות בנימין ג, קג), הסכים להתיר מלאכה לקיום הפירות שכבר התחילו לצמוח שיגדלו באופן סביר, כי יש בהם קדושה ואסור לאבדם, אבל לא עבור פירות שעוד לא גדלו. למעשה הנוהגים כחזו\"א התירו בשמו כל מלאכה כדי למנוע הפחתה משמעותית בכמות או איכות הפרי, ויש שפירשו שהכוונה למנוע פגיעה בכשישית מכמות היבול או איכותו (עיין משפטי ארץ ג, 5).
אולם מרן הרב קוק פסק שהיתר מלאכות דרבנן לאוקמי הוא רק לצורך קיום האילן לשנים הבאות ובשום פנים לא עבור פירות השמיטה, מפני שהם הפקר, ואין לבעל השדה שום זיקה אליהם, ולכן הפסדם אינו צריך לנגוע לו. ומה שהתירו להרביץ שדה לבן ולמרס באורז הוא לצורך מניעת הפסד במוצאי שביעית. וההיתר להסיר את העלה המזיק לאשכול הוא בפרי של שישית שהמשיך לגדול בשביעית או למנוע נזק מהאילן (שבה\"א א, ה, טז; א, טו, ד; קונ\"א יב, משפט כהן עט). וכ\"כ תורת השביעית עמ' מג; דבר השמיטה עמ' נח. וכן עולה מדברי פאת השולחן כ, ד.
ומוכרחים לומר כמרן הרב, שכן מבואר במשניות שביעית פרקים ב-ד, ובברייתא (מו\"ק ג, א), שאסור בשביעית לנכש, לעדור, לכסח, לקרסם, לזרד, לפסג, לזבל, לפרק, לאבק, לעשן, ולעשות עוגיות לגפנים. ואם מותר לאוקמי פירא, רבות מהמלאכות הללו נצרכות בשביעית, שאם למשל לא יזבלו או יעדרו, ברור שיבול הפירות יינזק באופן משמעותי, ויהיה רחוק מאוד מהיבול של שאר השנים. ולא זו בלבד, אלא שאסרו חכמים לפנות זבל ולדייר בהמות בשדהו שמא יראה כמי שמזבל שדהו (משנה שביעית ג, א-ד), הרי שהיה ברור שאין היתר לזבל שדות לצורך קיום הפירות, שאם היה היתר, לא היה צריך לגזור באופן מוחלט משום מראית עין, שהרי פעמים רבות הדבר נצרך לאוקמי פירא. וכן מוכח מכך שהראשונים והאחרונים לא הזכירו את המושג 'אוקמי פירא', וגם לא דנו בו למעשה, ואיך יתכן שהתעלמו מאחת הסוגיות המעשיות ביותר בשביעית. ואמנם אפשר לטעון שבחקלאות של ימינו העצים מניבים הרבה יותר פרי, וממילא חוסר הטיפול בהם משמעותי כיום יותר. אבל עדיין מוכרחים לומר, שגם בעבר הזיבול והעידור וכיוצא בהם הועילו מאוד ליבול הפירות, והימנעות מהם יצרה הפחתה משמעותית ביבול הפירות, ולא שמענו שהתירו לזבל ולעדור לקיום הפירות. וכן צריך להבין ממצוות התורה עצמה, שאסרה לזרוע שדות, שלא יהיו שום גידולי שדה. וממילא ברור שגם לגבי האילן, הפירות הם אלה שיצמחו מעצמם, ולא שיעשו עבור כך מלאכות.
ואולי הגיעו להתיר אוקמי פירא מתוך תפישה שמגמת השמיטה לתת פירות לכל בני הארץ. אולם המגמה היא לשבות, כפי שמפורש בתורה, ורק אחרי ששובתים, לגבי פירות העץ שצומחים מאליהם, ישנן אזהרות. ומסתבר שרבים קיבלו היתר דחוק זה, מפני שלא אבו לקבל את 'היתר המכירה', שמצד הדין מרווח ממנו בהרבה." ], [ "מצוות השביתה / זורע ונוטע", "בכלל מצוות השמיטה שלא לזרוע בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): \"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע\". איסור זריעה מהתורה כולל זריעת מיני תבואה, קטניות וירקות, וכל זרע או שתיל שיצמיח פרי (עי' להלן ג, ו). גם כדי להתלמד במלאכת הזריעה או כדי לבדוק אם הזרעים טובים אסור לזרוע זרעים באדמה.", "לגבי נטיעת עץ נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שכשם שזריעת תבואה וירקות אסורה מהתורה, כך נטיעת עץ פרי אסורה מהתורה. וכן ניתן ללמוד בקל וחומר, שאם זמירת עץ שמשפרת את גידולו אסורה מהתורה, על אחת כמה וכמה שנטיעתו אסורה מהתורה (ר\"ש ורש\"ס). אולם לדעת רבים, נטיעה אסורה מדברי חכמים בלבד (רמב\"ם א, ד; ר\"ת, פאת השולחן). וזאת משום שהמלאכות האסורות ב'לא תעשה' מהתורה עוסקות בהצמחת פירות בעונה הקרובה, ולכן שני איסורים ישנם: זורע גידולים חד שנתיים, או זומר, שעל ידי כך מצמיחים פירות. אבל הנוטע עץ יקבל פירות רק לאחר כמה שנים, ולכן אין בזה איסור 'לא תעשה' (מהריט\"ץ החדשות קעו). אמנם כבר למדנו שהעושה מלאכת שדהו בשביעית כדרך קבע, מבטל מצוות עשה מהתורה.⁴מבואר בגיטין נג, ב, לעניין נוטע עץ בשביעית שצריך לעקור אותו, שנטיעה אסורה מהתורה. וכ\"כ ר\"ש ורש\"ס. מנגד, למדנו במו\"ק ג, א, שרק ארבע מלאכות אסורות בלאו מהתורה, ונטיעה אינה בכללן. וכ\"כ רמב\"ם א, ד; ר\"ת, ופאת השולחן כ, ד. הרי שאיסור נטיעה מדרבנן. ואפשר לבאר שבגיטין אמרו שנטיעה אסורה מהתורה, כי יש בה ביטול עשה של שביתה מהתורה, וכדוגמת חרישה (לעיל הערה 1), אבל אין בה איסור לא תעשה מהתורה (וכ\"כ בפאת השולחן ס\"ק ד). ונראה שכך דעת רוה\"פ, וכך נראה ממרן הרב בקונ\"א ו'. עוד סוג של זריעה ישנו על ידי חרישה, היינו שחורש כדי לכסות את הזרעים, ואף הוא בכלל איסור זורע מהתורה (מאירי מו\"ק ג, א; רדב\"ז, מרן הרב בקונ\"א ו).
אסור מדברי חכמים לנטוע שתיל עץ בגוש גדול, ואף שלעניין ערלה אין שתילתו נחשבת נטיעה חדשה, מכל מקום שתילה זו מועילה מאוד לצמיחת העץ, ודינה כזיבול ושאר המלאכות שמשביחות את הצמיחה שאסורות מדברי חכמים. ויש שהתיר זאת לגמרי, ויש שאסר מהתורה (עיין קטיף שביעית א, ז, 9).
כאשר החלו להשתמש במכונת זריעה, היו שהעלו סברה שאולי הזורע על ידי מכונה אינו עובר באיסור תורה, כי אינו זורע ביד כדרך זריעה שדיברה התורה, ואולי הזריעה במכונה אסורה משום גרמא, ואזי בשעת הדחק אפשר יהיה לזרוע באופן זה (עי' הר צבי או\"ח א, רח). אולם למעשה, זריעה במכונה כמוה ככל זריעה, הואיל וזו דרך זריעה מקובלת כיום. וכבר למדנו (פנה\"ל שבת ט, ט) שמהותו של גרמא שיהיה בשינוי גמור ממה שמקובל.", "כשם שאסור לנטוע עץ, כך אסור להרכיב אילן אחד על חברו, וכן אסור להבריך עץ, היינו ליטול ענף ולהעבירו באדמה כדי שיצמח ממנו עץ נוסף (רמב\"ם א, ד).", "עבר אדם ונטע עץ בשביעית, קנסו אותו חכמים שיעקור את העץ שנטע. והחמירו בשביעית יותר מאשר בשבת. שכן בשבת, רק את הנוטע במזיד קנסו שיעקור, אבל בשביעית שצריכה חיזוק יותר, קנסו גם את הנוטע בשגגה (משנה תרומות ב, ג; גיטין נד, א; רמב\"ם א, יב).", "מותר לזרוק שיירי פרי בגינה או בשדה. ואף שאולי יצמח מזה עץ, כיוון שאין כוונתו לכך, וגם לא ברור שייצמח מזה עץ, אין בכך איסור." ], [ "מצוות השביתה / זמירה", "בכלל מצוות השמיטה שלא לחתוך ענפי עצי פרי כדרך הזומרים כדי להשביח את העץ ולעודד את צמיחת הפירות, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): \"וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר\". מלאכה זו נקראת על שם ענפי הגפן שנקראים זמורות. ואף שיש ראשונים שאפשר ללמוד מהם שרק בגפן מלאכת הזמירה אסורה מהתורה ואילו בשאר האילנות הזמירה אסורה מדברי חכמים. למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים, שמלאכת זמירה אסורה מהתורה בכל האילנות. והיא נקראת על שם זמורות הגפן, מפני שתועלת הזמירה בגפן ניכרת מאוד. אבל כיוון שגם בשאר עצי הפרי הזמירה מועילה מאוד, בכל האילנות הזמירה אסורה מהתורה.", "הזמירה האסורה מהתורה היא חיתוך הענפים באופן המועיל לצמיחת העץ והפירות, וכל חקלאי וגנן יודע מהי הזמירה הנכונה והמועילה. אבל יש עוד סוגים של חיתוך ענפים במקום שונה מהזמירה הרגילה, וכיוון שהמטרה שלהם שונה, כגון למנוע מחלות, למנוע הצללה יתירה או להבריא את העץ לטווח ארוך, והם מועילים פחות לצמיחת העץ והפירות, איסורם מדברי חכמים. וכבר למדנו, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים, מותרות לצורך קיום העץ, היינו כדי למנוע נזק משמעותי לשנה השמינית. לפיכך, מותר לחתוך ענפים שהתפשטה בהם מחלה, כדי שלא תתפשט ותזיק לעץ. וכן מותר לחתוך ייחורים (סורים) שצמחו מעיקר העץ (מתחת להרכבה), ואם ימשיכו לגדול יזיקו לעיקר העץ.⁵בפשטות איסור זמירה כולל את כל האילנות, ומה שנאמר \"וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר\" הוא דוגמא, כשם שמצינו במצוות רבות שנתנה התורה דוגמא והתכוונה לכל כיוצא בזה, ואף בשמיטה צוותה: \"עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר\" וכוונתה לכל סוגי הפירות. וכן למדנו בב\"ב פ, ב, לגבי קציצת בתולת השקמה שהזמירה שלה אסורה מהתורה, וכפי שביארו שם כל המפרשים. אמנם חזו\"א כא, טו, למד מר\"ש לשביעית ב, ג, ועוד ראשונים, שזמירה בשאר אילנות היא קרסום שאיסורו מדרבנן. אולם רובם המכריע של הראשונים כתבו במפורש שזמירה בכל עצי הפרי אסורה מהתורה, וכ\"כ רמב\"ם א, ב, ראב\"ד, סמ\"ג, חינוך, תוס' יו\"ט. וכן כתבו רשב\"ם, רמב\"ן, רשב\"א, ריטב\"א, ר\"ן ומאירי לב\"ב פ, ב. וכן פסקו פאת השולחן כ, ב; ערוה\"ש יט, ב. ומרן הרב קוק בשבת הארץ ואור שמח על הרמב\"ם א, טו, כתבו שהאיסור לכסח אורז הוא משום שיש איסור זמירה מהתורה אפילו בזרעים. וגם מה שלמד בחזו\"א מר\"ש אינו מוכרח, שכן יש סוגים שונים של קציצת ענפים, כמו קרסום, זירוד, פיסול, קיטום ופירוק, וכל אלה אסורים מדברי חכמים, הואיל ואינם עיקר הזמירה שנועדה להצמחת העץ והפירות והשבחתם, אלא הן פעולות שונות מהזמירה הרגילה ונועדו לתמיכה בצמיחה, כגון על ידי הסרת התפרחת או גיזומים שנועדו להסרת ענפים שהתייבשו ועלולים להביא מחלות או שגורמים להצללה מרובה, וכפי שמבואר במשנה שביעית ב, ג; בבלי מו\"ק ג, א; שבת הארץ קונ\"א יא. ואף שבספרים רבים נגררו אחר החזו\"א, או מפני שחיפשו דרך להתיר את הזמירה שנצרכת מאוד להצמחת הפירות, או מפני שסמכו על גדולתו. למעשה אין לסמוך על דעתו אפילו בשעת הדחק, מפני שהיא מנוגדת לדעת הראשונים והאחרונים.
ונראה שהגדרת הזמירה האסורה מהתורה פשוטה, מה שהחקלאים והגננים רגילים לעשות כדי להצמיח את העץ באופן הטוב ביותר היא הזמירה האסורה מהתורה, ומה שיחשב שינוי משמעותי מכך, עד שכבר לא יחשב זמירה טובה, אסור מדרבנן. לפי זה, כל עוד הזמירה המכנית בכרם היתה נחשבת פחות טובה באופן משמעותי, איסורה היה מדברי חכמים. אבל כיום, מפני חסכון הזמן שבה, במקומות רבים היא הפכה להיות הזמירה הרגילה למרות שהיא פחות מדויקת, ולכן איסורה מהתורה.
כתב מרן הרב (שבה\"א קונ\"א יא; משפט כהן סז), שהזמירה האסורה מהתורה בגפן היתה בראשי הענפים או חלקים מהם, שהיא מעודדת צמיחה ומתן פירות נוספים. ואילו זמירת הענפים עד הגזע שנוהגת כיום בגפנים מורכבים, נועדה לקיים את הגפן לשנים רבות, ולכן איסורה מדברי חכמים. אמנם ברור שמה שנוהגים היום לזמור את מקצת הענפים שרוצים שיתנו פרי לאחר שתי עיניים או שלוש, זו היא הזמירה שאסורה מהתורה.", "כאשר הגיזום אינו לתועלת העץ אלא לסיבות אחרות, מותר לגזום את העץ, ובתנאי שהגיזום יהיה שונה מדרך הזמירה הרגילה, כדי שלא יראה כמי שזומר באיסור, כגון שבמקום לזמור חלק מהענף יזמור את כולו. בכלל היתר זה, מותר לחתוך ענפים שמתפשטים לשביל ומפריעים להילוך העוברים והשבים, וכן מותר לגזום ענפים לצורך עצים להסקה, או כדי לסכך בהם את הסוכה. כאשר אין שם מי שיודע לשנות מדרך הזמירה הרגילה, מותר לאדם רגיל לחתוך את הענפים כדרכו, שהואיל ואינו יודע כיצד זומרים, מסתבר שלא יחתוך בדרך המועילה להשבחת העץ והפירות.⁶לכאורה קשה, שגם גיזום למטרה אחרת, כיוון שהוא מועיל להשבחת העץ, יש בו איסור של 'פסיק רישא', שאיסורו מהתורה. וכך דעת התוס' סנהדרין כו, א, 'לעקל', שגם הנצרך לעץ, מותר לו לחותכו רק במידה והחיתוך קשה לעץ. אולם רמב\"ם (פהמ\"ש ד, ו), כתב במפורש שגיזומים אלה מותרים הואיל ואין כוונתם להשבחת העץ. ומשמע שכך הדין אפילו אם יקצוץ במקום המתאים לזמירה. ולמד מזה מרן הרב (קונ\"א ט), שאין איסור פסיק רישא בשביעית. ע\"כ. וכן הדין לפי הרמב\"ם לגבי הרוצים לקצוץ עצים להסקה או לסכך או לעקלים. (ואולי אפשר ללמוד זאת מכך שמותר לקטוף את פירות השמיטה, ואף הקטיף גורם להצמחה בעונה הבאה כזמירה).
אמנם לתוס' (הסוברים שפסיק רישא אסור בשביעית), יש לברר איך התירו גיזומים שאיסורם דרבנן לצורך אוקמי, הרי תוך כדי הטיפול לאוקמי הוא גם משביח את העץ. וכתב מרן הרב (קונ\"א יא), שלמרות שהוא פסיק רישא לאברויי – מותר. ופירש הרצי\"ה (עוללות שביעית ב), שהואיל וכוונתו מפורשת לאוקמי בלבד, והיא אחרת מכוונת אברויי, כוונת האוקמי מבטלת את תועלת ההשבחה הצדדית. ע\"כ. ומוכרחים לומר זאת, שאם לא כן, כל היתר לאוקמי מתבטל, כי כל פעולת אוקמי קצת משביחה (לעיל הערה 2). ועיין בהלכה י' לעניין הזימור האסור בעצי סרק." ], [ "מצוות השביתה / חריש ועידור", "חרישה היא אחת המלאכות החשובות בחקלאות, ומגמתה לפלח על ידי שיני המחרשה את האדמה ולעשות בה תלמים, כדי לזרוע בהם זרעים, ולעקור בתוך כך את עשבי הבר שלא יזיקו לזרעים. בנוסף לכך החרישה משביחה מאוד את הקרקע, בכך שהיא עושה אותה רפויה ומאווררת, והחומרים האורגניים שמזינים את הצמחים משתבחים, והשורשים יכולים להשתרג בה בקלות ולינוק את מזונם. וכאשר יש באדמה הרבה עשבי בר וקוצים, או כאשר האדמה נעשתה קשה ואטומה, צריכים לחרוש אותה פעמיים או שלוש לפני הזריעה. בעבר גררו את המחרשה על ידי שור או סוס או חמור, וכיום חורשים בעזרת טרקטור, ופותחו מחרשות שונות כדי לתת מענה מיטבי לצרכים השונים. גם חפירת גומות לצורך נטיעת שתילים בכלל מלאכת חרישה.", "חרישה אסורה בשביעית מהתורה, ואף שלמדנו שרק ארבע מלאכות נאסרו ב'לא תעשה' מהתורה, מכל מקום מצוות עשה לשבות ממלאכת השדה בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): \"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\", וכל העושה מלאכה בקביעות כדרך רגילותו בשאר השנים, מבטל מצוות עשה מהתורה. וכן נאמר (שמות לד, כא): \"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת\", היינו שיש לשבות מהמלאכה החקלאית הראשונה שהיא חריש ועד האחרונה שהיא הקציר, ובתוך כך למדנו שחרישה היא מלאכה גדולה שהטורח בה רב והעוסק בה מבטל את השביתה. אמנם יש סוברים שמלאכת החרישה אסורה מדברי חכמים.⁷לרוב רובם של הראשונים והאחרונים חרישה אסורה מהתורה. וכ\"כ רש\"י, תוס', ר\"ש, ראב\"ד, רא\"ש, ריטב\"א, ר\"ן, פר\"ח, רע\"א. וברור שיש בחרישה איסור עשה, או מפני שנאמר לגבי שביעית (ויקרא כה, ד): \"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\", או ממה שנאמר לעניין שבת (שמות לד, כא): \"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת\", ולמד ר' עקיבא שהוראה זו נאמרה לשביעית, שאפילו בערב שביעית אסור לחרוש, ואפילו במוצאי שביעית אסור לקצור תבואת שביעית (משנה שביעית א, ד; ר\"ה ט, א, ולר' ישמעאל פסוק זה עוסק בשבת, אך גם הוא יכול להסכים שניתן ללמוד ממנו שחרישה מבטלת את מצוות השביתה שנצטווינו עליה בתורה). ונחלקו בתלמוד, האם יש בחרישה גם איסור לאו שלוקים עליו (ירושלמי כלאים ח, א; בבלי מו\"ק ג, א). ובדברי הרמב\"ם הסתפקו, מחד הזכיר את הפסוק \"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת\" (רמב\"ם א, א), שממנו למדנו שאיסור חריש מהתורה, מנגד כתב על החורש שהוא לוקה מרדות מדבריהם (שם ד), ומזה למד בפאת השולחן כ, א, שחרישה אסורה מדרבנן. ומרן הרב קוק (שבת הארץ קונ\"א ב) ביאר, שחרישה קבועה כדרך כל השנים אסורה בעשה. ויש סוברים שדעת הרמב\"ם שחרישה להשבחת הקרקע סביב האילנות כדי שיצמחו יותר אסורה מהתורה, וחרישה להשבחת הקרקע במקום שעדיין אין עצים וזרעים, אסורה מדברי חכמים (רדב\"ז).", "גם העידור כמו החרישה נועד להפוך את האדמה כדי להשביחה ולעקור עשבים שוטים, אלא שהחרישה נעשית בכוח רב על ידי מחרשה ובכל שטח השדה, ואילו העידור נעשה ביד או במעדר סביב לעיקרי האילנות. לכן החרישה שעל ידה נעשית עיקר עבודת האדמה אסורה מהתורה, ואילו העידור שנועד לצרכים קטנים הוא תולדה של חרישה, וכיוון שאיסורו מדברי חכמים, מותר לעדור כדי למנוע נזק משמעותי (מו\"ק ג, א; עיין שבה\"א א, ז, ב).", "לפיכך, אם שורשי העץ התגלו ואם לא יכסו אותם העץ ייבש, מותר לכסותם במעדר. וכן אם הקרקע עומדת להתייבש ולהתקשות ותוך כך לנתק את השורשים, מותר לעדור בה כדי לרככה שלא תתקשה. אבל שלא לצורך קיום העץ, העידור אסור. וכן אסור לפורר ביד או ברגל רגבים בשדה, כי יש בכך תועלת לאדמה ולצמחים." ], [ "מצוות השביתה / עבודות באדמה", "מותר לחפור בורות ותעלות לצורך בנייה, הואיל ורק חרישה או חפירה לצורך עבודת השדה נאסרה (ספרא בהר א, ד). אבל צריך להיזהר שלא ליישר אח\"כ את האדמה שהוצאה מהחפירה, אלא יצברו אותה בערימה. ובשבילים, מקום הילוך אנשים, מותר ליישר את הקרקע, כי ברור שיישור הקרקע שם אינו לצורך חקלאי.", "אסור מדברי חכמים לסקל אבנים מהשדה, בין אבנים גדולות ובין אבנים קטנות, בין מהשדה שלו ובין מהשדה של חברו. וכן אסור ליישר את הקרקע ולמלא גומות בעפר, הואיל ופעולות אלה מכשירות את הקרקע לזריעה ונטיעה (רמב\"ם ב, י-יא).", "כאשר אדם צריך אבנים לצורך בניית בית או גדר, מותר לו לקחת אבנים שמונחות בשדהו על אבנים וסלעים, ולא אבנים שמונחות על האדמה. שאם ייקח את המונחות על האדמה, הוא נראה כמכין את שדהו לזריעה. ואם אלו אבנים שניכר שהן נלקחות לבנייה, מותר ליטול אותן גם אם הן נוגעות באדמה. ואם הוא קבלן שעוסק בבנייה, כיוון שידוע שעיקר כוונתו לקחתן לצורך בנייה, מותר לו ליטול גם אבנים שאין ניכר שהן לבנייה. וכן מותר לאדם ליטול אבנים משדה הפקר או משדה חברו לצורך בנייה, שהואיל ואין זו שדהו, הכל יודעים שהוא נוטל את האבנים לצורך בנייה ולא לצורך השדה (רמב\"ם ב, ח; י; יב. ועי' להלן יא לעניין גינות נוי).", "קבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, וכל זמן שלא יעשה זאת לא יוכל למסור את הדירות לקונים, ויגרם לו מכך הפסד גדול מאוד – רשאי לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן כדי שיוכל למסור את הדירות לקונים. שהלכה היא שבשעת הדחק מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, כדין 'שבות דשבות' (להלן ה, י; ועי' באהלה של תורה ג, כ).", "מותר להכין צינורות השקיה בתוך אדמת הגינה לצורך השקיית השדה, שהואיל והשקיית השדה מותרת, מותר גם להכין את דרכי ההשקיה לצורך השקיה בשנת השמיטה או בשנה שלאחריה, ובתנאי שלא יישר אח\"כ את האדמה, משום איסור חרישה. ואם החפירה נראית כחרישה לצורך זריעה או נטיעה, יניח את צינורות המים ליד החפירה, כדי שיהיה ניכר שהיא לצורך השקיה (שבת הארץ א, ט; משפטי ארץ ו, יא-יב).⁸דינים אלו מפורטים במשנה (ג, ה-י), וכתבתי את הכללים הנוגעים אלינו, כפי שעולה מהרמב\"ם ב, ו-יד. לסיכום: מותר לאדם ליטול אבנים משדהו לצורך בנייה, למרות שיש לו גם כוונה להכין את שדהו לזריעה, ובתנאי שלא ייראה כמי שעושה זאת לצורך הכנת השדה. כך עולה מרמב\"ם ב, ז-ח. ולכן אם התחיל ליטול אבני גדר לפני השביעית, מותר ליטול את כולן. וכן כאשר אין בכוונתו להכין את שדהו לזריעה, מותר לו ליטול את כל אבני הגדר, אבל אם ברצונו גם להכין את שדהו לזריעה או נטיעה, עליו להשאיר את שורת הגדר הסמוכה לארץ, אלא אם כן ניכר על אבני הגדר שהן מתאימות מאוד לבנייה. וכשהוא נוטל סתם אבנים מהשדה לצורך בנייה, לא ייטול את הנוגעות בארץ, כי הוא נראה כמכין שדהו, ומשדה חברו יכול ליטול גם את הנוגעות בארץ. " ], [ "מצוות השביתה / עבודות העץ ושימורו", "נחזור על כלל המלאכות: זריעה, זמירה וחרישה, אסורות מהתורה, ולכן בכל מצב אסור לעשותן. אבל כל שאר המלאכות שמכשירות את הקרקע ומסייעות לצמיחת העצים וגידולי השדה אסורות מדברי חכמים. אם הן מכשירות את הקרקע, הרי הן תולדות של מלאכת חורש, ואם הן מסייעות לצמיחה הרי הן תולדות של מלאכות זורע וזומר. ואף שאיסורן מדברי חכמים, העושה אותן דרך קבע כבכל השנים כדי להשביח את שדהו ועציו, מבטל מצוות עשה מהתורה, שצוותה לשבות בשביעית (לעיל א). וכשיש צורך לעשותן כדי למנוע נזק, אף אם צריך לטרוח בהן הרבה, אין בהן איסור. ומכאן נמשיך לפרטי ההלכה:", "אסור מדברי חכמים לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל כאשר העשבים גורמים נזק משמעותי לעצים או לצמחי הנוי – מותר להסירם. וכן מותר להסירם במקום שיש חשש שנחשים ועקרבים ימצאו בהם מסתור, או שעל ידם תתפשט שריפה. בכל מקום שאפשר, יש להסיר את העשבים המזיקים בכיסוח או ריסוס ולא על ידי עידור או תלישת העשבים שמשביחים את הקרקע יותר, אבל בלית ברירה גם זה מותר.⁹יש מחמירים ואוסרים לרסס עשבים שוטים, משום שיש בהם קדושת שביעית לפי שהם ראויים למאכל בהמה וממילא אסור להפסידם. אולם מצינו במשנה ח, א, לגבי צמח שראוי לשימושים שונים, שדעתו של האדם היא הקובעת אם יחשב כמאכל אדם או מאכל בהמה או עצים שאין בהם קדושת שביעית. הרי שגם צמח שראוי למאכל בהמה, אם בפועל אין רגילים להאכיל בו אותה, אין בו קדושת שביעית. וכן רגילים להורות (עי' משפטי ארץ ד, 24; באהלה של תורה ג, כז). ולכן מותר לרסס ולקטול עשבים שוטים. והרוצה להדר, ישתמש מתחילה במונעי נביטה.", "אסור לסמוך עצים צעירים על ידי עץ כדי שיצמחו ישר לגובה או כדי שענפיהם יתפרשו לצדדים. אבל אם הסמיכה הכרחית כדי למנוע מהם נזק – מותר (שבת הארץ א, ה, יג).", "כאשר עצי פרי נטועים בצפיפות, אסור לעקור מקצתם כדי שלא יזיקו זה לזה בצמיחתם. ואמנם אין בזה איסור זמירה מהתורה, הואיל ואין קוצצים את ענפי העץ שרוצים לעודד את צמיחתו, אבל מדברי חכמים הדבר אסור. וכאשר כוונתו לעקור את העצים לצורך הסקה, למרות שיש לו תועלת גם מדילול העצים, מותר לו לקצוץ את העצים. וזה בתנאי שהוא עוקר עץ אחד או שניים ברציפות, אבל אם היה צריך לעקור שלושה עצים, יחתוך אותם סמוך לאדמה ולא יוציאם מהשורש, כדי שלא יראה כמכשיר את שדהו לזריעה או נטיעה (משנה שביעית ד, ד; שבה\"א א, יח). ואם העצים המיותרים ממש מזיקים, עד שאם לא יעקרו אותם בשביעית יגרם לעצים הנותרים נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית, מותר לעקור את המיותרים גם כשאין כוונתו להשתמש בעצים להסקה." ], [ "מצוות השביתה / השקיה ריסוס וזיבול", "יש אומרים שדין השקיה כשאר המלאכות האסורות מדברי חכמים, שהותרו לצורך קיום ונאסרו לצורך השבחה. ולכן מותר להשקות בשביעית עצים ושיחים שרגילים להשקות בכל השנים, כדי להצילם ממיתה או מנזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. אבל אסור להשקותם כדי שיהיו יפים ויתנו פירות כפי שהיו רגילים לתת בשאר השנים (רמב\"ם). ויש אומרים, שדין השקיה קל משאר המלאכות, מפני שיש בה צורך תדיר ואין צורך במומחיות כדי לבצעה, וגם בדרך כלל אין בה טרחה רבה, לפיכך הותרה גם לצורך השבחת העץ. יתר על כן, הואיל וקשה להבחין בין כמות ההשקיה הנדרשת למניעת נזק, לא חילקו חכמים בדבר והתירו השקיה כדרך שאר השנים. למעשה, יש לנקוט בדרך ביניים, שלצורך השבחת העץ אסור להשקות, אבל כאשר מותר להשקות כדי למנוע נזק, מותר להשקות בכמות רגילה. ובמיוחד כיום שההשקיה נעשית על ידי פתיחת ברז, ובתוספת המים אין טורח.¹⁰בפשטות דין השקיה כדין שאר מלאכות דרבנן, שהותרו רק לצורך קיום העץ שלא ימות או ינזק, וכן משמע ממו\"ק ב, ב, שדנו בהשקיה כפי שדנים בשאר המלאכות. וכן עולה מדברי הרמב\"ם א, י. וכ\"כ ריא\"ז, ותפארת ישראל. לעומת זאת, יש שהקילו בהשקיה יותר, משום שהיא מלאכה שאינה חשובה הואיל ונעשית באופן תדיר (נמוק\"י), ואינה מלאכת קרקע (ריב\"ב), וקשה להבחין בין הפסד גדול לקטן (מבי\"ט ב, סד; חוט שני א, י). ובשבת הארץ א, ח, לגבי שדה בית הבעל כתב את שתי השיטות, עם נטייה לדעת המקילים. אמנם כתב שאין להשקות כדי להוציא פירות (שבה\"א א, טו, ד). למעשה, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים, כי השקייה דרבנן ושביעית בזמן הזה דרבנן. מכל מקום כהוראה כללית, נכון ללכת בדרך הביניים, וכן מקובל להורות.", "מותר לבצע ריסוס כדי למנוע מהעצים מחלות שונות, מפני שהמחלות שבעץ או בעלים עלולות לגרום נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. וכן מותר לרסס כנגד חרקים שעלולים להזיק לעץ. אבל אסור לבצע ריסוסים שנועדו להזין את העץ בהורמונים שמעודדים את צמיחת העץ והפירות. וכן אסור לרסס כנגד חרקים שגורמים נזק לפירות. מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבייה, כדי שלא יצמחו בה עשבים שוטים שייטלו ממנה את כוחה, מפני שבלא ריסוס זה עלול להיווצר נזק משמעותי לשנה השמינית.", "אסור לתת זבל ודשן לעצים, מפני שבדרך כלל הדישון לא נועד לקיים את העצים, אלא להשביח את צמיחתם. והרוצה שעציו ימשיכו להתפתח בשביעית, יניח להם דשן במנה כפולה לפני כניסת השביעית, והם ייזונו ממנו במשך השנה. אמנם אם התברר בבדיקה אמינה, שיש צורך דחוף בדישון כדי לקיים את העצים, מותר לדשנם כדי שלא ימותו או יינזקו באופן משמעותי.", "אסרו חכמים להוציא זבל מהרפתות לשדה, גם כשהכוונה לשומרו שם עד השנה הבאה, מפני שהוא נראה כמי שמזבל את שדהו. אבל מותר לפנות את הזבל למקום שאינו ראוי לזריעה. והרוצה לפנות את הזבל לשדה, ימתין עד לאחר העונה שרגילים לזבל בה את השדה, ויערום את הזבל בערמות של לפחות מאה וחמישים סאה (כ-1,080 ליטר), או שיעמיד את הזבל בערמה על סלע או משטח פח או פלסטיק (רמב\"ם ב, א-ג).¹¹קנסו חכמים את מי שחרש או זיבל את שדהו בשביעית, שלא יזרע אותה בשמינית, וגם לא יחכרו ממנו את שדהו בשמינית. ואם מת מותר לבנו לזרוע אותה בשמינית (משנה שביעית ד, ב; רמב\"ם א, יג). וכתב מרן הרב קוק, שקנס זה חל בזמן שרוב הציבור נזהרים בכך, ועל כן קנסו את מי שפרץ גדר והחציף פנים לחרוש או לזבל את שדהו בשביעית. אבל כאשר רבים נכשלים בכך, כיוון שאינם עושים זאת בחוצפה, לא קנסו אותם חכמים (שבת הארץ א, יג)." ], [ "מצוות השביתה / עצי סרק", "העובד בעצי סרק כדרך שהוא עובד בשאר השנים, כיוון שאינו שובת הרי הוא מבטל מצוות עשה מהתורה. אמנם מצד איסורי 'לא תעשה', האיסור לנטוע עצי סרק וצמחי סרק, וכן לזמור אותם ולטפחם הוא מדברי חכמים (ערוה\"ש יט, ה; עי' להלן ג, ו).", "בשעת הדחק מותר לנטוע עצי סרק על ידי גויים, הואיל וגם האיסור לומר לגוי לעשות מלאכה הוא מדברי חכמים, והרי זה כדין 'שבות דשבות' בשבת, שמותר בשעת הדחק. לפיכך, בעבר, כאשר סבלו ממחלת המלריה, והרופאים סברו שנטיעת עצי אקליפטוס תוכל להועיל לייבוש הביצות וטיהור האוויר ומניעת התפשטות המחלה, מותר היה לומר לגוי לנטוע אותם בשביעית.", "וכן כאשר צריכים לסלול כביש ראשי, יש צורך לבצע עבודות גינון בצדי הכביש, לצורך טיהור האוויר, מניעת סחף ונוי. ואם יפתחו את הכביש לתנועה וידחו את עבודות הגינון לאחר השביעית, ייגרם נזק גדול לקבלן, וגם יש חשש שבינתיים האדמה תסחף לכביש, ובעת עבודות הגינון ייווצר סיכון מסוים לחיי הנהגים והעובדים. ואם ידחו את פתיחת הכביש, הסיכונים הבטיחותיים שבכביש הישן יימשכו, והציבור ימשיך לסבול מעומסי התנועה. לפיכך, אם לא הצליחו לארגן את עבודות הגינון לפני השביעית, מותר לבצעם על ידי נוכרים בשביעית.¹²בירושלמי (שביעית ד, ד), מבואר שלת\"ק אסור לשרוף קנים של שיח כדי לעבות את גזעו, ולרשב\"ג מותר, וכן מותר לרשב\"ג לנטוע עץ סרק. ופסק הרמב\"ם א, ה, שאסור לנטוע עץ סרק בשביעית. ואף שיש סוברים שלדעת חלק מהראשונים האיסור מהתורה (חזו\"א, וכך משמע מרש\"ס), כבר למדנו (בהלכה ד) שאפילו לגבי עץ פרי לרמב\"ם ודעימיה, האיסור מדרבנן, וביאר מהריט\"ץ, משום שהנטיעה אינה מצמיחה פירות בשמיטה. ק\"ו בעץ סרק שאינו נותן פירות לעולם. וכ\"כ בערוה\"ש יט, ה, שהאיסור דרבנן. ואיסור נטיעת עץ סרק אינו רק לצורך עצים אלא גם לנוי וגדר (שבה\"א א, ה). ומ\"מ נראה שהעובד בעצי סרק כבכל השנים מבטל מצוות עשה מהתורה, כמבואר בהלכה א והערה 1. אמנם נראה שהנוטע מפני שעת הדחק, אינו עובר בעשה כי הוא נחשב כנוטע דרך ארעי, הואיל ורק מפני הדחק נטע. וכאשר מדובר בהפסד גדול מאוד, ואולי אף חשש רחוק של נפשות, כמו במקרה של סלילת כביש ראשי, אפשר להקל אפילו על ידי יהודי, כדין שבות דשבות לצורך גדול ומצווה. שכן שביעית בזמן הזה דרבנן, וכן נטיעת עצי סרק מדרבנן. אולם למעשה, כיוון שאפשר להיעזר בגוי, אין להקל בכך אלא על ידי גוי, שבזה מתווסף עוד 'שבות', וכמבואר להלן ה, ט. כיוצא בזה כתב מהרי\"ל דיסקין (כז, כד), לעניין נטיעת אקליפטוסים על ידי גוי לצורך בריאות. ובשו\"ת נצר מטעי כח, התיר ליהודים לנטוע עצי סרק ביערות הקרן הקיימת לישראל, כדי לתפוש קרקעות כנגד פולשים ערבים וכדי שתהיה להם פרנסה אחר עלייתם לארץ. וזאת משום שלדעתו הלכה כרשב\"ג שאין איסור נטיעה בעצי סרק, ואף ת\"ק אינו חולק עליו. ונראה שיכול היה לטעון שבשעת הדחק צריך לפסוק כרשב\"ג נגד ת\"ק, אבל אין מקום לומר שת\"ק מסכים לרשב\"ג. ומ\"מ לפי המציאות שלנו כיום, בכל מצבי שעת הדחק, אפשר להקל רק על ידי גוי." ], [ "מצוות השביתה / גינות נוי", "כשם שמותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים לצורך קיום עצי פרי, כדי שלא ימותו או יתנוונו, כך מותר לעשות מלאכות אלו לצורך קיום עצים ושיחים בגינות נוי. מפני שאין מגמת השמיטה לפגוע בעצים ובשיחים ולהצריך את בעלי הגינות להקימן מחדש לאחר כל שמיטה, אלא המצווה שנשבות ממלאכה שנועדה להשביחם. ואין לטעון שהואיל ואינם עושים פרי לא יהיה הפסד בכך שימותו בשמיטה, כי עובדה היא שבני אדם משקיעים זמן וכסף כדי לקיימם, הרי שאם ימותו או יתנוונו יגרם הפסד. וכיוון שכל המלאכות שאסרו חכמים אסורות רק לצורך השבחת הצומח, מותר לעשותן כדי למנוע מצמחי הנוי נזק משמעותי שימשך לשנה השמינית, וכדי לשקמו יצטרכו להוציא הוצאות גדולות.", "לפיכך, כל הכללים שנאמרו בעצי פרי חלים על צמחי הנוי. מותר לרסס את הצמחים כדי להצילם ממחלות ומזיקים, אבל אסור לרסס אותם בהורמונים שמעודדים צמיחה. אסור לדשן את צמחי הנוי, ורק אם התברר לאחר בדיקות שבלא דישון הצמח יינזק באופן משמעותי, מותר לדשנו (לעיל ט). אסור לעדור סביב הצמחים, אבל אם השורשים התגלו או עלולים להיקרע, מותר לעדור סביבם כדי למנוע מהצמחים נזק משמעותי (לעיל ו).", "אסור לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל מותר כאשר העשבים עלולים להמית את צמחי הנוי או לגרום להם נזק משמעותי. כאשר הסכנה ידועה מראש, עדיף להשתמש בריסוס שמונע נביטה. ואם העשבים השוטים כבר צמחו, יש לכסח אותם מעל פני הקרקע, או להמיתם על ידי ריסוס, אבל לא לעקור אותם, כי העקירה הופכת את הקרקע ומשביחה אותה כמו חריש. ורק כשאין שום אפשרות להסירם בכיסוח או ריסוס, מותר לעקור אותם כדי למנוע נזק משמעותי מצמחי הנוי (לעיל ח).", "מותר להשקות את צמחי הנוי כדי למנוע מהם נזק, וכאשר משקים אותם, מותר להשקותם בכמות רגילה (לעיל ט).", "אסור להשביח את הקרקע על ידי סיקול אבנים או סתימת גומות או עידור. אבל מותר להסיר בידיים אבנים ודברי פסולת שמכערים את הגינה, כי ניכר שאין מתכוונים להשביח את הקרקע אלא רק לייפות את פני הגינה (ספר השמיטה ה, ד).", "מי שרגיל להזניח את גינתו, אסור לו לבצע בשמיטה מלאכות לקיום הצמחים מעבר למה שהוא רגיל לעשות בכל השנים. וזאת משום שההיתר הוא כדי למנוע הפסד, וכיוון שהוא רגיל שלא לחשוש להפסד זה בכל השנים, משמע שאין זה הפסד עבורו." ], [ "מצוות השביתה / גיזום וכיסוח דשא והכנת הגינה לשמיטה", "אסור לגזום את ענפי הצמחים, מפני שהגיזום מעודד צמיחה חדשה, אבל כדי למנוע נזק מותר. לפיכך, מותר לגזום ענפים חולים, או סורים שיצאו מהכנה ועלולים להשתלט על העץ. וכן מותר לגזום ענפים שהשתרכו לשביל ומפריעים למעבר. וכן מותר לגזום ענפים לצורך סכך או לצורך עצים להסקה. ואם הגוזם הוא גנן מקצועי, עליו לשנות מדרך הגיזום הרגיל, כדי שיהיה ניכר שאינו גוזם כדי לעודד צמיחה. ואם אינו מקצועי, יכול לגזום כדרכו (לעיל ה).", "וכן אסור לגזום ענפים של שיחי פרחים או פרחים שצמחו כדי לעודד צמיחת ענפים ופרחים נוספים. אבל מותר לקטוף פרחים לצורך קישוט הבית, אף שכדרך אגב מעודדים בזה צמיחה נוספת. וכן הדין בשיחי ורד, מותר לקטוף פרחי וורדים כדי להניחם באגרטל, ומי שיודע שרגילים לחותכם באמצע הגבעול יחתוך יותר למטה או יותר למעלה. אבל אסור לחתוך את הפרחים או הפקעות כדי לעודד גל פריחה נוסף.", "בגינות רבות שותלים שיחים שישמשו כגדר חיה שמעוצבת כחומה, ואזי עולה השאלה, האם מותר לגזום את השיחים הללו כדי לשמור על צורתם. למעשה הדין תלוי במצב הגדר. אם השיח כבר יצר חומה צפופה, כיוון שאין עוד תועלת בהמשך צמיחתו, ומצד הגנן היה עדיף שלא יצמח יותר, מותר לגזום אותו כדי לשמור על צורתו הנאה, שאין זה גיזום לצורך צימוח אלא תספורת לצורך נוי. אבל כל עוד השיח לא ממלא את כל המקום שהוקצה לו, אסור לגזום אותו, כי הגיזום מועיל להמשך צמיחתו כדי שייצור חומה צפופה ומלאה (קטיף שביעית מט, כג-כד).", "כיוצא בזה לגבי דשא. אם הדשא כבר כיסה לגמרי את פני הקרקע בדשא מלא, אין עוד צורך שימשיך לצמוח, וכל מגמת הכיסוח היא רק לשמור על צורתו הנאה, והדבר מותר. וכן מותר לחתוך את ענפי הדשא שמשתרגים מעבר לשטח שהוקצה לו. אבל אם הדשא לא מילא עדיין לגמרי את כל פני הקרקע, יש תועלת בכיסוח הדשא כדי לעודד את המשך צמיחתו, וממילא אסור לכסח אותו בשביעית (קטיף שביעית נ, יג-יד; ועי' משפטי ארץ ד, יט, כג).", "מניסיונם של גננים וותיקים, כאשר מכינים את הגינה היטב לפני השמיטה, הגינה תיראה נאה במשך כל השנה. אמנם לא יוכלו לשתול בה פרחים עונתיים, וגם לא יוכלו לקבל בה גלי פריחה חוזרים, אבל הגינה תיראה ירוקה, נאה ומכובדת. לשם כך צריך להקפיד על גיזום טוב מתחילת השנה השישית, לדשן את הקרקע בקומפוסט או דשנים איטיי שחרור. כמו כן צריך להקפיד על ניקיון הגינה מעשבים שוטים, ולרסס את האדמה בחומרים מונעי נביטה. ובמקום פרחים עונתיים מומלץ לשתול בשישית פרחים דו שנתיים (בספר 'קטיף שביעית' ישנן הדרכות מפורטות לגננים מקצועיים ולבעלי גינות, כיצד לנהוג לפני השמיטה ובשמיטה).", "כל מלאכה שאפשר לעשות לפני השמיטה, אף שהיא נועדה לקיום והצלה מהפסד, חייבים לעשות לפני השמיטה. כי המצווה היא לשבות בשמיטה, ורק בלית ברירה, כדי למנוע הפסד, מותר לעשות מלאכה. ומי שהיה יכול לעשות מלאכה לפני השמיטה ודחאה לשמיטה, צריך לשאול חכם אם מותר לו לעשותה בשמיטה (לעיל הלכה ג)." ], [ "מצוות השביתה / בית וחממה ועציץ שאינו נקוב", "הסתפקו חכמים אם דיני שביעית חלים בתוך בית, והכוונה לבתים שרצפתם אדמה, כפי שהיה מקובל עד לפני כמה דורות, והיה אפשר לשתול בהם שיחים ולזרוע זרעים. השאלה האם מצוות שביעית חלה על כל הארץ, ובכלל זה גם על המקום שבתוך הבית, וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב): \"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'\". או שהמצווה חלה דווקא בשדה, היינו תחת כיפת השמים, שנאמר (שם, ד): \"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע\", וממילא איסורי שביעית אינם חלים בתוך הבית (ירושלמי ערלה א, ב).", "אבל אם העמידו בתוך הבית עציצים שאין בהם נקב, אין עליהם דין שביעית. כי בנוסף לכך שהם גדלים בבית ולא בשדה הם גם מנותקים מהארץ, והרי הם מופרדים לגמרי מהמקום שחלים עליו דיני השמיטה.", "וכן הדין לגבי עציצים שמגדלים בחממות, שאם אין להם נקב, אין חלים עליהם דיני שביעית, מפני שאין זה משנה ממה הבית עשוי, מאבנים, עצים או יריעות פלסטיק. ואמנם יש מחמירים וסוברים שאין דין החממה כבית, משום שסתם בית מזיק לגידול הצמחים שבתוכו ואילו החממה נועדה לגידול צמחים. אולם למעשה, כל מבנה יציב שיש לו גג ודפנות נחשב כבית ולא כשדה, ולכן אין דיני שביעית חלים על הצמחים שבו, כל זמן שהם מנותקים מהארץ.", "וצריך שגובה החממה יהיה לפחות עשרה טפחים (76 ס\"מ), ורוחבה לפחות 4 אמות (כ-182 ס\"מ). ולדעת רבים, כדי שהחממה תוגדר כבית, צריך שיהיה לה רוב מחיצות.", "בפועל, המגדלים ירקות בחממות בשביעית נוהגים לשתול בעציצים שיש בהם נקב כדי לנקז מהם את המים המיותרים, וכדי שיחשבו כדין עציץ שאינו נקוב, מניחים את העציצים הנקובים על יריעת פלסטיק עבה ששום שורש אינו יכול לחדור דרכה, ובכך הם מנותקים מהקרקע ונחשבים כעציצים שאינם נקובים.¹³הספק לגבי בית הובא בירושלמי ערלה א, ב. יש אומרים שהואיל ושביעית בזמן הזה מדרבנן, ספיקא לקולא. וכ\"כ בפאת השולחן כ, ס\"ק נב; והרב הרצוג. מנגד יש סוברים שכאשר יסוד המצווה מדאורייתא, אף שדינה בפועל הוא מדרבנן, הרי היא נחשבת כספק דאורייתא לחומרא (חזו\"א כב, א). ויש אומרים, שכל הספק הוא האם יש בתוך בית איסור תורה, אבל איסור דרבנן ודאי יש (עי' מנחת שלמה נא, ז). ומרן הרב קוק העלה סברות לשני הצדדים, והכריע, שרק במקום הפסד אפשר להקל, ויש לנהוג מספק קדושה בפירות (שבת הארץ א, ג; קונטרס אחרון ג). והרב ישראלי התיר רק בשני דרבנן, כגון מלאכות דרבנן על ידי גוי, או נטיעת עץ סרק בגוש. והרב אליהו התיר גם בדרבנן אחד (עי' קטיף שביעית יז, א). וכפי שלמדנו, במקום של הפסד, אפשר להקל גם במלאכות שיסודן מהתורה, הואיל ושביעית בזמן הזה מדרבנן.
עוד כתב מרן הרב (קונ\"א ג), שאולי צריך שהבית יוקם לפני השתילה או הזריעה, ואולי צריך שיהיה לו רוחב ד' אמות. ע\"כ. ובגג רשת צריך שצפיפותה תהיה מעל 50% צל (הרב אליהו). יש אומרים שאין צריך מחיצות והגג לבדו עושה את המקום כבית (הר צבי זרעים ב, לד). ויש אומרים שצריך רוב מחיצות בגובה 10 טפחים (הרב שפירא). ועיין בקטיף שביעית יז, ג-ד. יש שפקפקו בדין חממה שמא אינו נחשב בית, כי סתם בית אמור להזיק לצמיחה ואילו החממה מועילה (ריש\"א, ר\"ן קרליץ). אולם עיקר טעם הפטור משום שבית אינו נחשב שדה ולכן הופקע מהמצווה (רשז\"א, הרב ואזנר). ויש דוחים את סברת המחמירים, משום שהחממה רק מגינה על הצמחים, אבל לעניין הצמיחה פעמים רבות היא מזיקה יותר מאשר מועילה (משפטי ארץ ז, ה; קטיף שביעית יז, 8).
דין עציץ: בהלכות רבות למדנו, שדין עציץ נקוב שמונח מעל הקרקע כדין הקרקע, וזאת משום שעל ידי הנקב שיש בו הוא נחשב כמחובר לאדמה. ולכן חובה מהתורה להפריש מהצומח בו תרומות ומעשרות. אבל אם אין בו נקב, הוא נחשב כמנותק מהארץ, ורק מדברי חכמים מפרישים ממנו תרומות ומעשרות (משנה דמאי ה, י). וכן בדין קוצר בשבת: בעציץ נקוב האיסור מהתורה ובאינו נקוב מדברי חכמים (שו\"ע או\"ח שלו, ז; משנה ברורה שלו, מב). וכן הדין לגבי שביעית, שאם יש נקב בעציץ שמונח מעל הקרקע, כל איסורי התורה חלים עליו. ואם אין בו נקב, דינו כמנותק מהקרקע, ורק מדברי חכמים איסורי שביעית חלים עליו (נחפה בכסף יו\"ד ה). וממילא בכל מצב של ספק יש להקל בו. וכפי שלמדנו דין שביעית בבית מונח בספק, ואם כן בעציץ שאינו נקוב הלכה להקל. וזאת בנוסף לכך שעצם דין שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. למעשה, בחזו\"א כב, א; כו, ד, כתב שהמיקל בעציץ שאינו נקוב בתוך בית במלאכות דאורייתא יש לו על מה לסמוך. והרב ישראלי, רשז\"א, ריש\"א, הרב אליהו וילקו\"י עמ' רי-רכב, הקלו בזה לכתחילה. והמהדרים מוכרים גם את העציצים לגוי (ועיין קטיף שביעית יח, 36). העציץ צריך להיות בגודל שאפשר לטלטל אותו, לרב אליהו צריך שאדם אחד יוכל להרים אותו, ולרב ישראלי, כל שהוא פחות מארבעים סאה, דינו כעציץ (קטיף שביעית יח, 22). ארבעים סאה הם 288 ליטר (לחישוב המדויק לפי הרמב\"ם). נקב כשיעור שורש קטן הוא בקוטר של כמילימטר (אמנם לעניין שנות ערלה, כדי שיחשב מחובר לקרקע, מחמירים להצריך קוטר של 2 ס\"מ). ועיין בקטיף שביעית פרק יח, בכל פרטי הדינים.
גידולי מים (הידרופניקה), היינו צמחים שמגדלים במים שמועשרים בדשנים כימיים. יש מחמירים (עיין הר צבי לא; מהרי\"ל דיסקין כז, א). ויש מקילים, הואיל ואין זה דרך גידול בעפר (נחפה בכסף יו\"ד ה; מאמ\"ר ד, ט). ובתוך חממה פשוט שאפשר להקל. ועיין להלן ד, 8, בדין פטריות." ], [ "מצוות השביתה / עציצים בגינה ובבית", "אדמת גינה שהונחה מעל בית או מעל חנייה, למרות שהאדמה מונחת על בטון שמנתק בינה לבין קרקע העולם, דינה כאילו היא בקרקע וכל דיני שביעית חלים עליה. וזאת משום שהבטון עצמו מחובר לגמרי לקרקע העולם והאדמה מונחת עליו דרך קבע, הרי שהאדמה נחשבת כחלק מקרקע העולם. וכן אדנית שמחוברת דרך קבע לקיר הבית, נחשבת כמחוברת לקרקע עולם, וגם כשאין לה נקב, דין השתילים שבה כדין שתילים שבגינה.", "עציץ שמונח בגינה או במרפסת מגולה, בין יש לו נקב בין אין לו נקב, דיני שביעית חלים עליו. אלא שאם יש בו נקב בקרקעיתו או בצדו כנגד שורשיו כשיעור של שורש קטן, הרי הוא נחשב מחובר לאדמה ודיני שביעית חלים עליו מהתורה. ואם אין בו נקב כשיעור שורש קטן, דיני שביעית חלים עליו מדברי חכמים.", "אבל עציץ שמונח בתוך הבית או במרפסת שיש לה גג – אין חלים עליו דיני שביעית, הואיל והוא מנותק מהארץ ויש עליו גג (כמבואר בהלכה הקודמת). ומותר לזרוע ולשתול בו, וכן מותר לזמור את הצומח בו. ואפילו אם יש לעציץ נקב והוא בקומה ראשונה, כיוון שהוא מונח על רצפה ששום שורש אינו יכול לעבור דרכה, הוא נחשב כמנותק מהקרקע. וכל זה בתנאי שניתן לטלטל את העציץ, אבל אם הוא קבוע ברצפה או שהוא כבד כל כך עד שלא ניתן להרימו, אפילו אם אין בו נקב, הוא נחשב כמחובר לקרקע ודין השתילים שבו כשתולים בקרקע. אלא שהואיל והוא בתוך בית, כפי שלמדנו (בהלכה הקודמת) יש ספק אם חלים עליו דיני שביעית, ובמקום של הפסד אפשר להקל.¹⁴כתב הרא\"ש (כלל ב, ד), שגינה מעל גג דינה כשדה לחיוב תרומות ומעשרות וערלה, וכ\"כ בשו\"ע יו\"ד רצד, כו; מ\"א או\"ח שלו, יד. לפי זה גם באדניות מחוברות יש להחמיר (וכ\"כ במאמ\"ר ט, ט, משפטי ארץ ח, 25). אבל מה שבתוך הבית פטור מדיני שביעית, הואיל והוא בבית ונחשב כעציץ שאינו נקוב. אמנם לרשז\"א (מנחת שלמה ח\"א מא, ב) המרצפות שבקומה ראשונה אינן מועילות לעציצים נקובים. ויש מחמירים במרצפות אפילו בקומות גבוהות (עיין שבט הלוי ו, קסז, משפטי ארץ ח, 6). אולם העיקר להלכה שכל סוגי המרצפות והבטון שרגילים להשתמש בהם בבתים חוצצים, כי שום שורש אינו עובר דרכם. וכ\"כ בברית עולם קוצר טו, וילקו\"י ד, כו. " ], [ "מצוות השביתה / טלטול עציצים", "מותר להכניס עציץ נקוב מהגינה לבית. אבל אין להוציא עציץ נקוב מהבית או ממרפסת מרוצפת לגינה, מפני איסור נטיעה, שכן הנחתו על האדמה נחשבת כנטיעתו בארץ. ואם יניח תחתיו צלחת פלסטיק, יחשב כעציץ שאינו נקוב ומותר.", "עציץ שנשבר, אם עוד נותר גוש אדמה עם שורשי הצמח, מותר להכניסו שוב לעציץ דומה, כדי לקיים את הצמח שלא ימות. אבל אם היה הגוש בעציץ שאינו נקוב, אסור להכניס אותו לעציץ נקוב, כי בכך מיטיבים את מעמדו כנטוע יותר בארץ.", "מותר להניח ענפי פרחים וענפי בשמים באגרטל מים בחצר, ואף שעל ידי הנחתם במים הפרחים יפרחו והענפים ימשיכו לגדול מעט, אין בזה איסור זריעה הואיל ואינו מתכוון להשרישם.", "מותר להוציא עציץ נקוב מהבית לחצר כדרך ארעי שלא לצורך נטיעתו בחצר. למשל, הנצרך להעביר עציצים נקובים מדירה לדירה, רשאי לעבור דרך חצר, ואף להניחם שם לשעה קלה. וכן הנצרך לפנות את העציצים מתוך הבית כדי לנקותו, רשאי להניחם לשעה קלה בחצר. ויש מחמירים להניח ביניהם לקרקע חציצה, ובעת מעבר דירה, לעוטפם בניילון (מאמ\"ר ט, ח). והרוצה להקל רשאי.¹⁵כאשר מוציאים עציץ נקוב מהבית לחצר, יש להניח תחתיו קערת פלסטיק או זכוכית. ואם נופו של הצמח יוצא מגבול העציץ, צריך שהחציצה תהיה גם בין נופו לקרקע, מפני שגם כאשר ענפיו או עליו מעל הקרקע, הוא נחשב כמחובר לאדמה (משנה עוקצין ב, ט; גיטין כב, א, תוס' 'בתר', ורוב הראשונים). ויש מקילים בזה, כי רק לעניין טומאה מתחשבים בנוף (רמב\"ם בפהמ\"ש שם). ונכון להחמיר כשמניחים את העציץ על האדמה.
עציץ נקוב שמונח על יתדות, נחשב כמונח על הקרקע, כי אין האוויר שביניהם חוצץ. ולגבי שבת נפסק שאין להגביה עציץ נקוב מהקרקע ליתדות, כי הוא מרחיקו ממקור חיותו, ויש בזה צד של קוצר, וכן אין לקרבו מהיתדות לקרקע כי הוא מקרבו למקור חיותו, ויש בזה צד של זורע (שו\"ע או\"ח שלו, ח). לגבי שמיטה שדינה קל יותר, אין לעשות כך דרך קבע, אבל לשעה קלה כדי להעבירו מבית לבית – מותר, כי אינו מתכוון לחברו לקרקע. וכך הדין כאשר מוציא את העציץ הנקוב לחצר לצורך ניקוי הבית. וכן נראה שמותר להעביר עציץ נקוב ממקום למקום בחצר, וכן הורו הרב ישראלי ורשז\"א (עיין משפטי ארץ ח, ט). ולמאמ\"ר ט, ח, וריש\"א יש להחמיר. וכיוון שכל הדין מדברי חכמים, הלכה כמקלים." ], [ "מצוות השביתה / תוספת שביעית", "שנת השמיטה מתחילה בא' תשרי, אולם הלכה למשה מסיני שכבר בשלושים הימים שלפני השנה השביעית, אסור לעשות מלאכות לצורך גידולי השדה והעצים בשביעית. אבל עבור נטיעות צעירות מותר לחרוש עד ראש השנה, כי הן זקוקות לכך, ואם לא כן – יינזקו בגידולן. איסור תוספת שביעית כולל רק את המלאכות החשובות שנזכרו בתורה ומועילות לגידול הפירות בשביעית, והם: חרישה, זמירה וזריעה. אבל מלאכות שאסורות מדברי חכמים, כדוגמת זיבול וגיזום, מותר לעשות עד סוף חודש אלול. ואף שאיסור תוספת שביעית הוא שלושים יום, הוסיפו חכמים ואסרו לחרוש שדה תבואה מפסח ואילך, ושדה אילן מחג השבועות, מפני שעיקר חריש זה לצורך השנה הבאה.", "וכל הדינים הללו מחייבים רק בזמן שקיימו את מצוות ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות, שכן הלכה למשה מסיני שדין ניסוך המים ותוספת שביעית כרוכים זה בזה. ואכן, לאחר שנחרב בית המקדש, נמנו רבן גמליאל ובית דינו וביטלו את דיני תוספת שביעית (מו\"ק ג, ב; ד, א; רמב\"ם ג, א; ט).¹⁶לרבי עקיבא איסור תוספת שביעית מהתורה, שנאמר (שמות לד, כא): \"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת\". ולרבי ישמעאל הוא מהלכה למשה מסיני. ופירש רב אשי, שהוראת רבן גמליאל שביטל דין תוספת שביעית אחר חורבן הבית כשיטת ר' ישמעאל (מו\"ק ג, ב; ד, א; תוס' 'אלא'), וכן פסק רמב\"ם ג, א. ואיסור תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני חל על מלאכות שמועילות לגידול העץ והפירות בשביעית, ולכן אסור לחרוש ולזמור, אבל פשוט שמותר לקצור ולבצור את פירות השישית, שהרי אפילו בשביעית הדבר מותר (שבת הארץ ג, א). ונראה פשוט שגם היה אסור לזרוע בתוספת שביעית, הואיל ועל ידי הזריעה יצמח היבול בשביעית. ואיסור תוספת שביעית חל על איסורי התורה, אבל מלאכות מדברי חכמים שמועילות לצמיחה בשביעית, כגון זיבול וסיקול – מותרות בתוספת שביעית (ר\"ש, רא\"ש, רע\"ב, לשביעית ב, ב; שבה\"א ג, ט). ←
יש אומרים שאף שדין תוספת שלושים יום בטל, התוספת של מספר רגעים שמצווה להוסיף בכל השבתות והחגים מצווה להוסיף גם לקראת השביעית (תוס' מו\"ק ד, א, 'מה'). ותוספת יום טוב של ראש השנה מועילה גם לשמיטה. והרוצים להדר יאמרו זאת בפיהם (מאמ\"ר א, יג). " ], [ "מצוות השביתה / עד מתי מותר לנטוע ולזרוע בזמן הזה", "למרות שדין תוספת שביעית בטל, אסור לנטוע עצי פרי חשופי שורש לאחר ט\"ו באב שלפני השמיטה מפני מראית עין. משום שהנוטע לאחר מכן נחשב מצד דיני ערלה כאילו נטע בשביעית, שכן הכלל הוא ששלושים יום בשנה נחשבים שנה, וצריך עוד ארבעה עשר יום כדי ששורשי האילן יקלטו באדמה. נמצא שאם נטע את האילן עד ט\"ו באב, אחר שיספיק האילן להיקלט עוד יעברו עליו שלושים יום בשנה השישית, וממילא השנה השישית תחשב כשנה הראשונה למניין הערלה. אבל אם ייטע את האילן מט\"ז באב ואילך, השנה הראשונה שלו תהיה השנה השביעית, ויראה הדבר כאילו נטע את העץ באיסור בשביעית.", "אבל אם השתיל היה בעציץ שיש לו נקב והיה מונח על האדמה לפחות שלושים יום, הרי שכבר מעת שתילתו בעציץ מונים לו שנות ערלה, וכיוון שיש לשורשיו גוש אין לו צורך ב-14 יום עד שייקלט באדמה, וממילא מותר לנטעו באדמה אפילו ביום האחרון לשנה השישית.", "עצי נוי וזרעי פרחים מותר לשתול עד סמוך לכניסת השנה השביעית, הואיל ואין בהם דין ערלה, וגם אין דין תוספת שביעית בזמן הזה (רמב\"ם, רמב\"ן והגר\"א). ואף שכך ההלכה, לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים להצריך שהשורשים יקלטו באדמה לפני כניסת השמיטה (ר\"ת). כלומר, עץ או שיח חשוף שורש צריך לשתול עד סוף יום ט\"ו באלול, וזרעים עד שלושה ימים לפני ראש השנה. ושתילים שנמצאים בגוש גם לדעת המחמירים מותר לשתול עד כניסת השביעית, הואיל ואינם צריכים זמן להשרשה.¹⁷לדעת רמב\"ם ג, יא; רמב\"ן, ריטב\"א ומאירי בר\"ה ט, ב; גר\"א ורע\"א, האיסור לנטוע לפני השביעית הוא מפני הרואים שיחשבו שנטע בשביעית (גיטין נג, ב), אבל אין איסור ששורשי הנטיעה ישתרשו בשנה השביעית, ולכן מותר לנטוע עצי סרק בכ\"ט אלול. אמנם בעצי פרי כאשר השתיל היה בעציץ נקוב שלא היתה חציצה בינו לאדמה במשך שלושים יום (מקובל להצריך נקב בקוטר של 2 ס\"מ), מחשיבים את שנות הערלה מעת שנטעו אותו בעציץ, וממילא מותר להעבירו מהעציץ לאדמה בכ\"ט אלול. ואם היה בעציץ שאינו נקוב, מותר לשתול אותו עד סוף כ\"ט אב, שהואיל והוא בגוש אינו צריך זמן לקליטתו באדמה, אבל הוא צריך שלושים יום כדי שהשנה השישית תחשב לשנתו הראשונה למניין ערלה. אבל לגבי נטיעת עצי סרק וזרעים אין שום הגבלה, הואיל ואין בהם מניין ערלה.
ולדעת ר\"ת (תוס' ר\"ה י, ב, 'שלושים'), האיסור הוא שההשרשה תתרחש בשביעית, ולדעתו אין הבדל בין עצי פרי לעצי סרק, והאיסור הוא מט\"ז אלול, שכן ארבעה עשר יום הוא זמן השתרשות העצים. ולגבי זרעים, יש אומרים שזמן קליטתם שלושה ימים (תה\"ד, ש\"ך יו\"ד רצג, ב), ויש אומרים ארבעה עשר יום (דגמ\"ר, רע\"א), והרוצים לצאת ידי כולם, ישתלו זרעים עד ט\"ו באלול (מאמ\"ר א, ח). אבל לא כתבתי דעה זו למעלה, הואיל וממילא דעת רוב הראשונים והאחרונים כרמב\"ם, שאין שום הגבלה לזרעים ועצי סרק. מותר לזרוע עד ערב ר\"ה זרעי פרחים או פקעות שינבטו לאחר כמה חודשים (מאמ\"ר א, ז).
ויש שלמדו מהרמב\"ם שגם עצי סרק צריך לשתול עד ט\"ו באב, מפני שאם ישתלו לאחר מכן, הרואים יראו שתיל קטן מאוד, ויחשדו שנשתל בשמיטה (רשז\"א, ומאמ\"ר א, ד). אמנם למעשה, אין צריך לחוש לשיטתם, הואיל ורוב הפוסקים לא ביארו כך ברמב\"ם (יד פשוטה), ובנוסף לכך הדין דרבנן, ובמיוחד כיום שרגילים לשתול שתילים ממשתלות, ופעמים שהם גדולים ופעמים שהם קטנים, ואין רגילים להבחין בגיל הנטיעות שבאדמה. ", "חשוב להזכיר, שחובה להכין היטב את המטעים והגינות לפני השמיטה. לבצע בשישית גיזומים עמוקים, להניח דשנים איטיי-שחרור, וזאת כדי להימנע בשביעית עד כמה שאפשר ממלאכות שנצרכות לקיום העצים. עוד חשוב להזכיר, שהרוצים לשתול דשא צריכים להקדים את שתילתו בחצי שנה לפחות לפני השמיטה, כדי שיספיק להיאחז ולמלא את כל השטח בשלימות (כמבואר בהלכה יב). וגם הרוצים לשתול מרבדי דשא, צריכים לשותלם כחודש לפני השמיטה, כדי להבטיח את השתרשותם המלאה לפני השמיטה. שאם הדשא לא ימלא את כל השטח יהיה אסור לכסח אותו בשמיטה, וגם את השקייתו יהיה צריך לצמצם למידה שלא ימות, אבל השקיה נוספת תהיה אסורה מפני שהיא משביחה את המשך צמיחתו." ], [ "מצוות השביתה / שותף בבניין שעובדים בגינתו בשביעית", "כל הדינים שחלים על היחיד חלים כמובן גם על כל אחד ואחד מהדיירים בבניין שיש לו גינה משותפת. ומי שגר בבניין שרוב דייריו מתעקשים שהגנן שהם מעסיקים ימשיך לעבוד בשביעית כרגיל, חייב להביע את מחאתו ולבקש שלא להשתתף בתשלום עבור כך, שאם לא כן הוא שותף בכל העבודות האסורות. ונכון שיכתוב את מחאתו בלוח המודעות, אולם עליו להקפיד שהמחאה תנוסח בזהירות תוך שמירה על כבודם של שאר הדיירים, כדי שלא להפר את השלום שביניהם. ואם למרות זאת הם מחייבים אותו לשלם מיסים כרגיל, ישלם כרגיל אך יודיע להם בנימוס שהמיסים שהוא משלם מיועדים אך ורק לצרכי חשמל וניקיון של הבניין ולא לעבודת הגינה.", "תושבי עיר או מועצה מקומית שמנהיגיה מעסיקים בשביעית גננים כבכל השנים, צריכים למחות במנהיגים ולבטא זאת בכתב, ולהודיע שאינם מסכימים שתשלום המיסים שלהם ישמש עבור פעילות אסורה בשביעית.¹⁸יש אומרים שגם כאשר מוסכם על ועד הבית שהמיסים שהדייר הדתי משלם ילכו לצורכי ניקיון וחשמל, עדיין הוא עובר על ביטול עשה, שכן בנוסף לאיסור שלא לעשות מלאכה, ישנה מצוות עשה שהשדה תשבות, וגם אם אחרים עובדים בשדה שהוא שותף בה, הוא עובר בכך על מצוות עשה. כך היא דעת מנחת חינוך קיב, וכך אפשר להבין מגמ' ע\"ז טו, ב, ותוספות ר' אלחנן שם. וכדי להינצל מהאיסור לשיטתם כתבו כמה פוסקים שנכון להפקיר בפני שלושה את חלקו בגינה (עי' מנחת שלמה ח\"א נא, ג; באהלה של תורה ג, ט).
ויש אומרים שאין שום תועלת בכך, מפני שאין להפקר הזה תוקף לפי חוקי המדינה. ובכל אופן גם אם היתה בכך תועלת, אין חובה להפקיר, מפני שלרובם המכריע של הפוסקים אין בעל השדה עובר באיסור כאשר עובדים בניגוד לרצונו בגינה שהוא שותף בה, וכפי שביאר מרן הרב (שבה\"א קונ\"א א). קל וחומר כאשר מדובר בדין דרבנן, ששמיטה בזמן הזה מדרבנן. (קל וחומר שתושבי עיר או מועצה שעובדים בגינותיה, אינם צריכים להפקיר את חלקם, כי ממילא אין להם שותפות ממשית בגינות הציבוריות).
אלא שחובה על כל אחד מבעלי הדירות למחות על כך, שהרי אפילו על אדם שאינו שותף ישנה מצוות מחאה, שנאמר (ויקרא יט, יז): \"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא\". ואמנם \"אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר (משלי ט, ח): אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ\" (יבמות סה, ב). לכן, כיוון שפעמים רבות ההוכחה נתפשת כהתערבות בוטה בחייו של הזולת, וממילא איננה נשמעת, מצווה להימנע ממנה. אולם כאן שהוא שותף בגינה, אין דיירי הבית רשאים להיעלב ממנו, שכן המחאה מצדו מתחייבת ובתנאי שיקיים אותה תוך שמירה על כבודם. וכן תושבי עיר או מועצה שיהודים עובדים בגינותיה באיסור, צריכים למחות על כך בנימוס. " ] ], [ [ "שמיטת הפירות / מצוות השמטת הפירות", "מצווה לשמוט ולנטוש את פירות השדה בשנה השביעית, שנאמר (שמות כג, י-יא): \"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ\".", "כיוון שהמצווה היא לשמוט את הפירות, הרי שהם הפקר לכל, לעניים ולעשירים, ליהודים ולגויים, לבני אדם ולבעלי חיים (להלן ט). ומה שנאמר \"וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ\", הוא מפני שזה עיקר החידוש, שבשנת השמיטה גם העניים יכולים ליהנות מהפירות כמו בעלי השדות. וכך היה בפועל, שרוב פירות השביעית נאכלו על ידי האביונים, כי מלבד בעלי השדות שגרו סמוך לשדותיהם והיו לוקטים מהם לתצרוכת ביתם, לעשירים לא היה משתלם ללכת בכל השדות כדי ללקוט לעצמם, אבל לעניים הטרחה הזאת היתה משתלמת (מכילתא דרשב\"י שמות כג, יא).", "מצוות השמיטה חלה על הפירות בלבד ולא על הקרקע והעצים. לפיכך, אסור לבאים לאכול מהפירות לחתוך את ענפי האילן, וכן אסור להם לשהות שם בלא רשותו של בעל השדה, מפני שרק לצורך קטיף הפירות התירו להם להיכנס לשדה.", "עיקר המצווה הוא להפקיר את הפירות, ואין מצווה לאוכלם, אלא מותר להשאירם על העצים למאכל החיות והציפורים. ויש מי שסובר שיש באכילת פירות השמיטה מצווה, ואף שדעת רובם המכריע של הפוסקים אינה כמותו, המהדרים משתדלים לאכול פירות שביעית.¹כתב רמב\"ן בשכחת העשין ג', שרמב\"ם השמיט את המצווה לאכלה ולא לסחורה, ונכפלה מצווה זו בשמות כג, יא: \"וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ\", ולא נאמר לעזוב את הפירות בלבד, כפי שנאמר במתנות עניים. ולמדו מזה (מהרי\"ט אלגזי, ציץ הקודש ועוד) שלדעתו יש מצווה לאכול את פירות השמיטה. ורוב האחרונים כתבו עפ\"י הראשונים שלא הזכירו מצווה זאת, שאין מצווה לאכול פירות שביעית. וכ\"כ ערוה\"ש כד, ו; תורת הארץ ח, כה-כח. ויש שכתבו שגם רמב\"ן מסכים לכך (חזו\"א יד, י; שרידי אש ב, קטז). ומרן הרב קוק כתב שנראה מדברי רמב\"ן שיש מצווה (שבה\"א ו, א, ב), והמליץ להדר בכך (דעת כהן רמ), אבל כתב שמדינא אין בזה מצווה (קונ\"א כא).", "הפירות שמצווה להפקירם הם הפירות שגדלו בשביעית, וכיוון שכבר למדנו (בפרק הקודם), שמצווה לשבות בשביעית מעבודת השדה והעצים, יבול השדות בשביעית היה מצטמצם לכעשרים אחוזים מהיבול הרגיל. שכן בדרך כלל רוב יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, וכיוון שאין זורעים ושותלים בשביעית, ממילא כשבעים אחוז מהיבול אינו בנמצא. ואמנם מהתורה ספיחים שגדלו מעצמם מותרים באכילה, אולם חכמים גזרו עליהם שלא לאוכלם, מפני עוברי עבירה שהיו זורעים בשמיטה וטוענים שאלו ספיחים שגדלו מעצמם (להלן ד). גידולי השדה היחידים שיש להם דין שביעית הם ירקות שהחלו לצמוח בערב שביעית ונלקטים בשביעית, שאותם צריכים לשמוט (להלן ו). נמצא אפוא שעיקר יבול השביעית היה מפירות העץ, אבל גם הוא היה מצטמצם בשמיטה, הואיל ואסור לעשות מלאכות שמועילות לצמיחת העץ והפירות (לעיל ב, ג). אם כן כאשר מדברים על פירות השביעית מדובר על בערך עשרים אחוזים מסך היבול שהיה צומח בשאר השנים." ], [ "שמיטת הפירות / דרכי ההשמטה", "בעת שהפירות שעל העצים נעשים ראויים לאכילה, צריכים בעלי השדות לפתוח את שערי שדותיהם, כדי שכל החפץ לקטוף מהם יוכל להיכנס. וכל מי שמשאיר את שדהו נעולה בעת שהפירות שעל העצים ראויים לאכילה מבטל מצוות עשה. ואפילו אם יקטוף את הפירות כדי לחלקם לעניים, כיוון שנעל את שדהו – ביטל את המצווה, מפני שהמצווה היא לשמוט את השדה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ; רמב\"ם ד, כד). ואם לא נעל את שדהו אבל קצר או קטף את כל שדהו כדרך הבעלים, אפילו אם עשה זאת כדי לחלקם לעניים, עבר באיסור קצירה או בצירה (להלן ג).", "מעיקר הדין היה צריך לפרוץ את הגדר כדי להראות בזה שהפירות מופקרים לכל. אולם מפני תיקון העולם התירו חכמים שלא לפרוץ בה פרצות, כדי שלא להזיק לגדר וכדי שלא לפתוח פתח רחב מדי לחיות או פרחחים שיכנסו ויזיקו לעצים (מכילתא שם). אמנם אם הגדר נפרצה מעצמה, אסור לגודרה בשביעית. ואם הגדר נפרצה לצד רשות הרבים, ויש חשש שרבים יכנסו לשדה ויזיקו אותה, מותר לגדור את אותו הצד (רמב\"ם ב, יד).", "אין צריך שבעל השדה יודיע שהפירות שגדלו בשדהו הם הפקר, שכן על פי מצוות התורה הם נעשים הפקר, וכל אדם רשאי להיכנס לשדות ישראל ולקטוף מהם פירות. אמנם אם בעל השדה התעקש לאסור על האנשים להיכנס לשדהו, אף שהוא עובר על מצוות התורה וגונב את הפירות, מכל מקום כיוון שהשדה עצמה שלו, אסור להם להסיג את גבולו, ובגלל תפישתו את פירותיו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות מספק (שבה\"א ו, טו; קונ\"א יא).", "לדעת בית שמאי אסור ללוקט הפירות להודות עליהם לבעל השדה, וקל וחומר שאסור לו לתת עבורם מתנה, לפי שפירות השביעית הם הפקר, והמודה לבעל השדה פוגע בתוקף ההפקר. אולם ההלכה כדעת בית הלל שרשאי אדם לבחור כיצד לנהוג, אם ירצה שלא להודות – אל יודה. ואם ירצה, מותר לו להודות לבעל השדה על שנתן לו רשות להיכנס לשדהו ללקוט מהפירות (משנה שביעית ד, ב; רמב\"ם ו, טו). וכן ראוי לנהוג לכתחילה, לבקש רשות להיכנס לשדה ולהודות על הפירות.²בפשטות השדה נעשית הפקר מעצמה, שכך היא המצווה, וזו אפקעתא דמלכא (ב\"מ לט, א). וכך מובן מדברי הראשונים והאחרונים (ראב\"ד ור\"ש משאנץ, מבי\"ט א, יא; מהרי\"ט א, מג; חת\"ס או\"ח סב; מהרש\"ם ג, קא; ועוד רבים). אמנם במנ\"ח פד כתב שיש בזה מחלוקת: למבי\"ט הפירות הפקר מעצמם, ולב\"י אינם הפקר מעצמם. אולם באמת הב\"י לא הכריע כך. ולא יתכן שלב\"י יצטרכו להפקיר במפורש, כאשר הראשונים והאחרונים לא כתבו זאת. ומרן הרב ביאר בדעתו שאין צריך להפקיר במפורש אלא שאם גדר את שדהו והראה בפועל שאינו מפקירו, אף שעבר על מצוות התורה, הפירות שגדלו בשדהו אינם הפקר (מבוא לשבה\"א יא, משפט כהן פב). וכ\"כ במאמ\"ר עמ' קעח. (ועיין שבה\"א ד, כד, ד). ולכן אם השדה אינה פתוחה, יש לבקש רשות, כדי לוודא שבעל השדה הפקיר את פירותיו. וכן יש לצרף את דעת ראב\"ד ור\"ש משאנץ לעדויות ה, א, שכתבו שאסרו חכמים להיכנס לשדות בלא רשות הבעלים, שמא יתרגלו להיכנס ולגנוב פירות בשאר השנים. לסיכום, כאשר בעל השדה אוסר להיכנס לשדה, למרות שהוא עובר באיסור, הכניסה אסורה. ולא זו בלבד, אלא שנכון לחוש לדעת ר\"ש משאנץ וראב\"ד, שסוברים שצריך לבקש רשות מבעל השדה להיכנס. ויש לומר, שלפי דעתם, אחר מתן הרשות מבעל השדה, לדעת ב\"ש אסור להודות לו, ולדעת ב\"ה מותר להודות לו. ונראה שהואיל והוא כבר מבקש רשות, טוב שיודה לו כדי להרבות שלום. יש מהדרים לומר בפה שהפירות מופקרים, וכ\"כ בדעת כהן רמ.", "כאשר יש לבעל השדה חשש סביר שאם יפתח את שדהו לכל, יבואו פרחחים ויזיקו לעציו, מותר לו לנעול את שדהו ולכתוב בשלט בולט, שהפירות הם הפקר, וכל הרוצה לקטוף מהם יכול לקבל את המפתח במקום פלוני, או שהשדה תהיה פתוחה בשעות אלו ואלו (עפ\"י חזו\"א, משפטי ארץ י, ד)." ], [ "שמיטת הפירות / איסור קציר ובציר", "בנוסף למצוות עשה להשמיט את פירות השביעית (לעיל א-ב), הוסיפה התורה עוד שני איסורי 'לא תעשה'. האחד, שלא לקצור את תבואת השדה כפי שרגילים לקצור בכל השנים, והשני, שלא לבצור את ענבי הכרם או לקטוף את פירות שאר העצים כדרך שנוהגים בכל השנים. שנאמר (ויקרא כה, ה): \"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\". אלא יהיו הכל שווים בפירות השביעית, וייטלו בעלי השדות עם שאר האנשים, כל אחד כפי צורכו, שנאמר (שם, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ\".", "השיעור שמותר לכל אדם להביא מהשדה, הוא כשיעור המזון שאנשים רגילים להביא לביתם מהשדה או מהחנות בשאר השנים. מפירות שמשתמרים זמן קצר, היו רגילים להביא כמות שמספיקה לכמה ימים, ומפירות שמשתמרים יותר זמן, היו מביאים לכמה שבועות, ואם היו משתמרים הרבה זמן היו מביאים כמות שמספיקה למספר חודשים. וזהו שאמרו חכמים שמזיתים אפשר ליטול כשיעור שעושים חמישה כדי שמן, ומענבים כשיעור שעושים חמישה עשר כדי יין (רמב\"ם ד, כד). והחוטאים ואוספים פירות יותר מכפי צורכם נקראים 'אוספי שביעית', והם פסולים לעדות, מפני שמעשיהם מוכיחים שחמדת הממון מעבירה אותם על דעתם (סנהדרין כו, א; יד רמ\"ה שם).", "מעת שהגיע זמן הביעור, היינו הזמן שבו כלו כל פירות אותו המין מהשדות, מצווה על מי שיש בביתו יותר ממזון שלוש סעודות לבערם מביתו, היינו לחלקם מחדש, כדי שייטול כל אחד מהם כשיעור שלוש סעודות ולא יותר. ואם אין בכוחו לחלקם, יוציאם מביתו ויפקירם. ושאר דיני הביעור יבוארו להלן (ד, י-יא).", "פירות שרגילים לעבדם אחר הקטיף, כגון ענבים שסוחטים ליין וזיתים שסוחטים לשמן ותאנים שמייבשים במוקצה, צריך לשנות בדרך עיבודם. לעשותם בכלים קטנים יותר או בשינוי אחר, כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית ולא יבואו לסחור בהם ויזכרו להפקירם בזמן הביעור (משנה ח, ו; רמב\"ם ד, כג).", "יש סוברים, שגם כאשר מקפידים שלא לקטוף יותר משיעור תצרוכת ביתית, צריך לשנות בדרך הלקיטה, שלא תהיה באותם הכלים שלוקטים בכל השנים. אולם למעשה, אין חובה לשנות, מפני שהלקיטה המצומצמת כשיעור הנצרך לבית – נחשבת שינוי מספיק.³אמרו חכמים (ספרא בהר א, ג): \"לֹא תִבְצֹר כדרך הבוצרים\". לדעת ר\"ש ורא\"ש, הכוונה שלא יאסוף את פירותיו כדרך בעל הבית שאינו מניח לזרים להיכנס לשדהו, אבל אם הפקיר אותם, מותר לו כמו לכל אחד אחר לבצור את כל הכרם כדרך כל השנים. אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, גם בשדה שהופקרה אסור לבצור כדרך הבוצרים, ומהם: תוס', ר\"ת, ראב\"ד, רז\"ה. וכ\"כ רמב\"ם ד, א: \"אם קצר כדרך
הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל\". ושם כד: \"ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאים מההפקר\". אלא שעדיין יש הפרש בין איסור התורה לקצור או לבצור את כל השדה לבין ההיתר להביא מעט מעט. ונלענ\"ד שבקצירה או בצירה בכמות של שדה, אפילו היא קטנה, לוקה. ובמעדני ארץ (ג, ג) כתב שהוא כשיעור עשיית כרי. אבל אם נטל פחות מזה, ויותר ממה שהוא נצרך לביתו, אף שלא עבר על איסור קצירה ובצירה, ביטל מצוות עשה של ההשמטה, שעניינה שיהיו הפירות מופקרים לאכילת הכל, כי בכך שנטל יותר, מנע מהם לאוכלם. ונראה שגם עבר על איסור חכמים של קציר ובציר בכך שלקט יותר מתצרוכת ביתו.
לדעת הגר\"א אסור לקצור או לקטוף בכלי אלא רק ביד, וזהו שאסרה התורה לקצור ולבצור (שנות אליהו ח, ו). ויש אומרים שאמנם מותר לקטוף בכלי, אבל לא בכלי שרגילים לקטוף בכל השנים (תוס' ר\"ה ט, א; רע\"ב ח, ו), כדי שלא יבואו לקטוף יותר ממה שמותר. ויש אומרים שאין צריך לשנות בדרך הלקיטה אלא עיקר השינוי שהוא לוקט לתצרוכת ביתו ולא כמו בשאר השנים (רמב\"ם ד, כד; חינוך שכח; שערי צדק טז, א). ובדרך זו הלכנו בהסברת הסוגיה, שעיקר האיסור הוא לקטוף כמות גדולה, וכל השינויים שאמרו חכמים נוגעים לכך בלבד.
ויש שנטו להחמיר ולאסור קטיף של יותר משיעור מזון שלוש סעודות (ספר השמיטה ג, 12, בשם ר\"ח ברלין). ויש שכתבו שמותר להביא פירות בכמות שרגילים להביא לתצרוכת ביתו לימים ספורים (משפטי ארץ יא, ג). וקשה מאוד על סברתם, שהרי מצוות הביעור לחלק מזון שלוש סעודות לאנשים רבים (משנה ט, ח; להלן ד, י), הרי שגם לשומרי שמיטה כהלכה היה בבית הרבה יותר ממזון שלוש סעודות ומתצרוכת של כמה ימים. ועוד קשה עליהם מכך שהתירו ללקוט כשיעור חמישה כדי שמן וחמישה עשר כדי יין, כפי שכתב הרמב\"ם ד, כד, עפ\"י משנה ה, ז. אלא שמוכרחים לומר שהואיל והפירות מופקרים לכל, מותר לאדם ליטול מהם כדרך שרגילים ליטול בכל השנים לתצרוכת הבית, לפי מספר הנפשות. וממילא הדבר תלוי בסוג הפירות, שמאלו שנרקבים מהר מביאים למספר ימים, ומאלו שנשמרים זמן רב מביאים למספר חודשים, וכפי שביארו לגבי שמן ויין. וכעין זה כתבו חזו\"א כו, ב; ורשז\"א במעדני ארץ ז, ב-ג. וכ\"כ בשביתת השדה יב, 11. ונלענ\"ד שרשאי אדם להוסיף ולקטוף גם עבור קרובו או שכנו כדי לחסוך לו את הטרחה ללכת לשדה, ובתנאי שיהיה ברור שכל מה שהוא מביא מהשדה נועד לתצרוכת ביתית. וכאשר רבים חטאו ולקחו לעצמם יותר מתצרוכת ביתם, גדרו הדבר והעמידו שומרים שלא נתנו להביא לבית יותר מכדי מזון שלוש סעודות (תוספתא שביעית ח, א)." ], [ "שמיטת הפירות / גזירת ספיחים", "מן התורה כל הספיחים, היינו מיני הצומח שגדלו מעצמם בשביעית, מותרים באכילה, וכל דיני פירות שביעית חלים עליהם. אולם משראו חכמים שעוברי עבירה זורעים בסתר מיני ירקות, תבואה וקטניות, וטוענים אח\"כ שגידולים אלה מעצמם גדלו, גזרו על כל מיני הצומח החד שנתיים שעלו בשדהו של ישראל שיהיו אסורים. אבל צמחים המתחדשים מידי שנה משורשיהם, הואיל ואין צורך לזורעם בשביעית כדי לאכול מפירותיהם, אין בהם איסור ספיחים. לפיכך, אין איסור ספיחים בנענע ובננות.", "איסור ספיחים חל על גידולי שדה שבני אדם רגילים לזרוע או לשתול בשדותיהם, אבל צמחי בר שעלו מעצמם – מותרים, שהואיל ומחירם זול ואין רגילים לגדלם, אין חשש שעוברי עבירה יזרעום בשמיטה (רמב\"ם ד, ג). וכן מותר לאכול ספיחים שגדלו במקומות שאין רגילים לזרוע בהם, כמו למשל במקום שמזיק לשאר הגידולים, או בשדה הפקר, הואיל ואין חשש שעוברי עבירה יזרעו שם (שם ד; מאמ\"ר יא, כט). ומכל מקום, גם כשאין גזירת ספיחים, הפירות שגדלו בשביעית קדושים בקדושת שביעית.⁴לר' עקיבא איסור ספיחים מהתורה, אולם לדעת חכמים האיסור מדבריהם (ספרא בהר ג, ה, ועי' פסחים נא, ב). וכן פסק רמב\"ם ד, א-ב. ירקות רב שנתיים המתחדשים מדי שנה מן השורש אין בהם גזירת ספיחים (רמב\"ם ד, ג), לפיכך אין איסור ספיחים בנענע, בננה ופאפיה. לגבי בננה מסיבה נוספת אין איסור, שהוא נותן פרי שנה וחצי אחר נטיעתו, ואיסור ספיחים חל רק בדבר שנותן פרי בתוך שנתו (מנחת שלמה ח\"ג קכב, ז).
יש אומרים שצריך לעקור ספיחים שגדלו מאליהם, כדי שלא יאמרו שדעתו לאוכלם, ויש אומרים שאסור לעוקרם, כי יש בהם קדושת שביעית ואסור להפסידם (עי' הרחבות לשבה\"א ד, יח, ד). והנכון שלא לנגוע בהם אבל את מה שזרע בעבירה יש לעקור (מאמ\"ר יא, י).", "עוד ראוי לציין שגזירת ספיחים חלה בגבול עולי בבל, ולא בגבול עולי מצרים ולא בעבר הירדן (רמב\"ם ד, כו-כח). וכן גזירת ספיחים חלה על מה שגדל בקרקע של ישראל ולא על מה שגדל בקרקע של גוי (שם כט).", "בתבואה וקטניות, הזמן הקובע למעשר ושביעית הוא הבאת שליש. שאם הגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה של השביעית, דינם כפירות השישית. ואם הביאו שליש אחר ראש השנה, דינם כפירות שביעית, ואיסור ספיחים חל עליהם (שם ט; שבה\"א ד, ג).", "לגבי ירקות נחלקו: לדעת רמב\"ם, כל ירק שנשאר מחובר לקרקע אחר ראש השנה של השביעית, אסור מדין ספיחים, מפני שהזמן הקובע לגביו הוא הלקיטה. ולדעת כמה ראשונים, כל שהחל לנבוט בשישית, אף שנלקט בשביעית וחלה עליו קדושת השביעית וצריך להפקירו, אין איסור ספיחים חל עליו (ר\"ש). וכן מקובל להורות. ירקות שהחלו לצמוח בשביעית ונגמר גידולם בשמינית, הרי הם אסורים עד הזמן שיכולים לגדול ירקות כמותם מזריעה או שתילה של מוצאי שביעית, או משיגיע חנוכה (עי' רמב\"ם ד, ו-ז).⁵מצינו במשנה דיון לגבי ירקות שיש בהם קדושת שביעית (שביעית ז, ג; ח, ד; ט, א). למדו מכך ר\"ש ורא\"ש, שירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים אבל יש בהם קדושת שביעית. וכן דעת תוס' וריטב\"א. ונראה שכך גם דעת רמב\"ן, ובפאת השולחן כב, ג, פירש שלרמב\"ן רק אם הבשילו בשישית אין בהם איסור ספיחים. לעומת זאת דעת רמב\"ם (ד, ט-י; ד, יב), שכל מה שנלקט בשביעית יש עליו איסור ספיחים. וכן פסקו סמ\"ג, רש\"ס ומבי\"ט. אבל דעת רוב האחרונים כדעת ר\"ש (פאת השולחן, שבה\"א ד, ג; ספר השמיטה, חזו\"א). בנוסף לכך שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל, וגם דעת רוב הפוסקים להקל, כך גם מסתבר, שהרי כל האיסור מחמת עוברי עבירה, ואין שום איסור לשתול בשישית. לפיכך, כל שדה שנזרעה והחלה לנבוט לפני שמיטה, אין בה איסור ספיחים." ], [ "שמיטת הפירות / זמן הגידול של פירות השביעית", "הזמן הקובע לפירות העץ הוא החנטה, שזה הזמן שניתן לאוכלם בשעת הדחק, וזה הזמן שבו הם מתחייבים במעשרות, ונקרא בלשון חכמים שהגיעו לשליש בישולם. נמצא שהפירות שחנטו בשביעית חלה עליהם קדושת שביעית אף שהמשיכו לגדול בשנה השמינית, ואם חנטו בשנה השישית, אף שהמשיכו לגדול בשביעית, אין עליהם קדושת שביעית ומותר לבעל המטע לקטוף אותם כבכל השנים. אמנם מעת שנכנסה השנה השביעית, אסור לבצע מלאכות שמשביחות את העץ וגידול הפירות (יש סוברים שהחנטה היא תחילת צמיחת הפרי. ודין אתרוג ופירות הדר יבוארו בהערה).⁶לדעת רמב\"ם וסמ\"ג הזמן הקובע לשביעית הוא עונת המעשרות. ומבואר במשנה מעשרות א, א, שתחילת זמן מעשרות הוא כאשר הפירות מתחילים להיות ראויים לאכילה בשעת הדחק, וכן הדין לגבי שביעית. והוא הזמן שהזרעים שלהם יכולים לצמוח (רמב\"ם שמיטה ויובל ד, ט; מעשר ב, ג-ה). וביארו מהר\"י קורקוס ורש\"ס ופני יהושע ועוד, שהחנטה ועונת מעשרות לרמב\"ם הם זמן אחד. מנגד, לדעת תוס' (ר\"ה יב, ב, 'התבואה'), זמן החנטה לפני זמן המעשרות. ופירשו רבים שהוא תחילת הופעת הפרי הקטן (מאירי, כפתור ופרח). להלכה פוסקים כרמב\"ם (ערוה\"ש כג, ז; ספר השמיטה ועוד. ולכך נטה בשבה\"א ד, ט; משפט כהן ג). וכמה ראשונים כתבו שעונת המעשרות היא כזמן של הבאת שליש, שנזכר לגבי תבואה וקטניות (ר\"ה יג, ב) כזמן חיובן למעשרות. אלא שהסתפקו בהגדרת שליש, י\"א שליש נפח, י\"א שליש משקל, וי\"א שליש בישול (עיין הרחבות לשבה\"א ד, ט, ב). ומוכרחים לומר שההגדרה העיקרית היא שליש בישול, היינו שליש השתבחות הטעם, שאז הוא כבר ראוי לאכילה בשעת הדחק, וכדוגמת אכילת בן דרוסאי בהלכות בישול בשבת. ומה שיש מפרשים שליש נפח ומשקל, הוא כנראה בפירות מסוימים שגם בעת שהגיעו לשליש משקלם ראויים לאכילה בשעת הדחק, אבל רוב הפירות בשלב זה אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק. ויש סוברים שהואיל וראש השנה לאילנות הוא ט\"ו בשבט, רק פירות שחנטו בין ט\"ו בשבט של שנה שביעית לט\"ו בשבט של שנה שמינית קדושים בקדושת שביעית (ר\"ח, של\"ה). אולם דעת רוב הפוסקים שט\"ו בשבט הוא ראש השנה לעניין שנות מעשר וערלה לאילן, אבל לעניין שביעית א' תשרי הוא ראש השנה, כפי שאמרו במשנה (ר\"ה ב, א): \"באחד בתשרי ר\"ה לשנים ולשמטין\". וכ\"כ רמב\"ם ד, ט; רדב\"ז, פאת השולחן, שערי צדק, רע\"א, ספר השמיטה. וכן עולה משבה\"א ד, ט. וכ\"כ במאמ\"ר יב, ט; ומשפטי ארץ טו, א.
אתרוג ופירות הדר: לדעת רוב התנאים והאמוראים דין שביעית באתרוג נקבע לפי החנטה, ולרבותינו שבאושא לפי הלקיטה (ר\"ה יד-טו, סוכה לט, ב; מ, א). ובראשונים, יש סוברים שהולכים אחר חנטה (ראב\"ד, ריטב\"א, וכן משמע מעוד כמה ראשונים). ויש אומרים שהולכים אחר לקיטה (רמב\"ם ד, יב; סמ\"ג, שו\"ע יו\"ד שלא, קכו). ויש שפירשו שהרמב\"ם התכוון להחמיר ללכת באתרוג גם אחר לקיטה (מעשה רוקח). למעשה, מחמירים כשתי השיטות, וכ\"כ במאמ\"ר יב, יג. ולגבי שאר פירות הדר, יש סוברים שגם בהם צריך להחמיר כמו אתרוג (מאמ\"ר יב, יד). אולם לדעת רבים, פירות הדר כשאר פירות האילן (מרן הרב קוק, הרב הרצוג). וכן נוהגים למעשה (קטיף שביעית ו, ז; משפטי ארץ טו, ז-ח).", "לגבי גידולי השדה, כבר למדנו שרובם נאסרו מחמת גזירת ספיחים (לעיל ד), אולם יש שלא נאסרו, והם: צמחים שמתחדשים משורשיהם בכל שנה, כדוגמת בננה. וכן מה שצמח מאליו בשדות הפקר או במקומות שאדם אינו מעוניין שיצמחו שם. וכן מה שנבט לפני השביעית. אלא שלגבי השלב הקובע לקדושת שביעית יש הבדל בין תבואה וקטניות לעומת ירקות.", "הזמן הקובע בתבואה וקטניות הוא 'הבאת שליש', שאז הם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כלומר הבשילו כדי שיעור שליש. אם נזרעו בשישית והביאו שליש לפני השביעית, אין בהם קדושה. ואם הביאו שליש בשביעית, יש בהם קדושה (רמב\"ם ד, ט).", "והזמן הקובע לגבי ירקות הוא זמן לקיטתם. לפיכך אם נבטו לפני השמיטה ונלקטו בשביעית, יש בהם קדושת שביעית. וכן דין צמחי תיבול חד שנתיים.⁷ההבדל בין ירקות לקטניות, שבקטניות הזרע הוא המאכל, ואילו בירקות המאכל הוא העלים כמו חסה וכרוב, או פרי שבתוכו יש זרע אבל עיקרו אינו זרע כמו קישואים ועגבניות. ויש יוצאים מהכלל והם אורז ודוחן ושומשמין, שאף שנכללים בתבואה וקטניות, הואיל והזמן שיגיעו לשליש אינו אחיד, קבעו ללכת בהם אחר גמר פרי (רמב\"ם ד, יא).
כתב רמב\"ם (ד, יב), שהולכים בירקות אחר הלקיטה, ומשמע גם אם לא המשיכו לגדול בשביעית. ויותר משמע כך בהל' מעשר שני (א, ד). ובשו\"ע יו\"ד שלא, קכו, כתב כרמב\"ם (ונראה שהרמב\"ם לשיטתו ד, יא, שצריך לקבוע זמן אחד לכל הנלקטים יחד, שאם נחשב זמן שליש או זמן גמר הגידול, עלולים להיות לנלקטים כאחד זמנים שונים). אמנם התוס' (ר\"ה יג, ב, 'אחר') סוברים, שהולכים אחר גמר גידול הפרי, ואם נגמר בשישית, למרות שנלקט בשביעית, דינו כפירות ששית (ונראה שדעתו שהולכים אחר היניקה מהארץ, ובירקות לפי סוף היניקה מהארץ. ובפירות אילן, כבר כשחנטו גמרו לינוק מהארץ ויש לעץ מספיק כוח לגדל את הפירות עד הבשלתם).
ולכל הדעות, אם לא השקו את הירקות שלושים יום לפני ר\"ה, למרות שלקטו אותם אחר ר\"ה, דינם כפירות שישית, הואיל וכל יניקתם היתה בשישית בלבד (רמב\"ם ד, יז). וכ\"כ למעשה קטיף שביעית ו, יא; שביתת השדה י, 5.
הזמן הקובע לקדושת שביעית בצמחי תיבול או ריח חד שנתיים הוא הלקיטה. וכן הדין בענפים רכים של שיחים רב שנתיים (קטיף שביעית ו, ח, 5). אבל בענפים מעוצים של שיחים רב שנתיים – תחילת היווצרות הענף (מאמ\"ר יג, ס-סא), וקשה לדעת אימתי הוא (עיין קטיף שביעית ו, יד, 2). ואם הוא פרח, יש מקום לומר שהזמן הקובע הוא זמן הופעת הניצן (בצאת השנה, קטיף שביעית ו, יד, 1)." ], [ "שמיטת הפירות / הפירות שחלים עליהם מצוות השביעית", "מצוות ההשמטה חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, ובכלל זה גם עשבים שמיועדים לאכילה, כדוגמת חסה למאכל אדם, וחציר למאכל בהמה. וכן על צמחים ועלים שנועדו לתיבול, שהם בכלל צמחים שנאכלים על ידי אדם. ומותר לכל אדם לקטוף לצורך ביתו מגידולי הארץ הללו, והם נקראים 'פירות שביעית', והם נחשבים קדושים, היינו שצריך להקפיד על ייעודם לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\". דרשו חכמים: לְאָכְלָה ולא לסחורה (ע\"ז סב, א; להלן ה, ו-ט), לְאָכְלָה ולא להפסד, וכל שימוש שאינו כייעודם הרגיל נחשב הפסד (פסחים נב, ב; להלן ד, א).", "גם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני שביעית, הואיל והנאתם דומה להנאת אכילה. המאפיין את הנאת האכילה שהיא באה יחד עם כילוי המאכל, שהמאכל מתכלה בעת שאדם לועס ובולע ומעכל את המאכל. וכן לגבי סיכת הגוף בשמן, בעת ההנאה השמן מתכלה. וכן לגבי צביעת בגדים בפירות, בעת שמבשלים את הפירות עם הבגד, הפירות מתכלים והצבע עובר לבגד (רש\"י).", "אבל על עצים ועשבים שנועדו להסקת תנור לחימום הבית או בישול – לא חלה קדושת שביעית, הואיל וקודם העצים מתבערים ורק אח\"כ נהנים מהחום שמתפשט בבית ומהתבשיל שמתבשל (סוכה מ, א). וכן עצים שעושים מהם רהיטים, או פשתן וכותנה שעושים מהם חוטים ובגדים, אין בהם קדושה, הואיל ואינם כמאכל שאינם מתכלים.", "קדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות, הואיל והן מיועדות לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.", "על פרחי נוי שאין בהם ריח לא חלים דיני שביעית, אבל הסתפקו חכמים לגבי צמחים שנועדו לריח. למעשה, כשעיקרם לריח נכון להחמיר, וכשעיקרם לנוי אפשר להקל.", "בלולב והדס של מצווה אין קדושת שביעית.", "חשוב לציין שכל הדיון בסעיף זה הוא לגבי קדושת הפירות, אבל איסור המלאכות שנועדו להצמיח חל על כל מיני הצומח, כולל מינים שאין בהם קדושה.⁸בירושלמי ז, א, הסתפקו אם יש בבשמים קדושת שביעית, ובשביתת השדה ט, טז, היקל, מפני ששביעית דרבנן. אולם ההוראה המקובלת לנהוג בהם קדושה (ספר השמיטה ז, ד, ה; קטיף שביעית ה, ד, 1; משפטי ארץ יד, א). אמנם לגבי פרחים שנועדו לנוי ודרך אגב יש להם ריח, יש להקל (רשז\"א). ויש מחמירים גם בפרחים שאין בהם ריח, כי הנאתם לנוי וביעורם שווה (מאמ\"ר יג, סד). וכיוון ששמיטה מדרבנן ורוה\"פ מקילים, כך הלכה (קטיף שביעית ה, ג, 2). ויש להוסיף, שהנאת המראה רחוקה מאוד מהנאת אכילה, שאין ההנאה באה מכילוי הפרי. ואף מהנאת הריח היא שונה, שאף שההנאה אינה גורמת לכילויו, מ\"מ הריח נכנס לגוף כדוגמת האוכל, והנשמה נהנית ממנו, ואילו המראה אינו נכנס לגוף כלל. לגבי הזמן הקובע לקדושת שביעית בצמחי ריח, עיין בסוף הערה 7.
בלולב השתמשו בעבר כמטאטא, ובעת שהיו נהנים ממנו היה מתכלה, ולכן חלה עליו קדושת שביעית (סוכה מ, א). וכיום שאין נוהגים לטאטא בו אין בו קדושה (מנחת שלמה ח\"א נא, כג). וכן ברור שאין קדושה בהדסים של מצווה, ואף שיש בהם ריח, הואיל ונועדו למצווה (קטיף שביעית ה, ג, 3-4).
בעבר השתמשו בצמחים כדוגמת בורית – לכביסה, והיתה בהן קדושה. וכיום אין משתמשים בהם לכביסה ואין בהם קדושה, כמבואר בהלכה הבאה שאם בפועל אין משתמשים בפרי אין בו קדושה. לגבי פטריות, דעת רבים שאין בהן קדושה, הואיל ואינן גדלות בארץ, שאין להן שורשים (רצ\"פ פרנק, משפטי ארץ יד, יב; שביתת השדה ט, ג). ודעת מרן הרב קוק והרב ישראלי שיש בהן קדושה (קטיף שביעית ה, ד, 3). וכיום שרגילים לגדלן בתוך חממות בהפרדה וניתוק מהקרקע, לכל הדעות אין בהן קדושת שביעית. ועי' לעיל ב, 13, לעניין גידולי מים. בגרעיני כותנה יש קדושת שביעית, שהם ראויים למאכל בהמה והפקת שמן למאכל אדם (עי' קטיף שביעית ה, ד, 2). בגידולים שאין בהם קדושה, גם אין גזירת ספיחים (מנחת שלמה נא, יא)." ], [ "שמיטת הפירות / איבוד פירות וצמחי שמיטה", "מותר לקצוץ ענף עץ פרי לצורך גדול, כגון שהוא מפריע להילוך בשביל או כשהעץ שלו שווה יותר מהפירות שהוא נותן. וכן בשביעית מותר לעשות כן קודם שיתחילו לצמוח פירות על הענף או לאחר שהפירות הבשילו ונעשו ראויים לאכילה, אבל משעה שיתחיל הענף להוציא פרי ועד שייעשו הפירות ראויים לאכילה, אסור לקצוץ את הענף או את הפרי שעליו, מפני שבקציצתו הוא מפסיד את הפרי שהתחיל לגדול (שביעית ד, ז-י; רמב\"ם ה, טו-יח).", "וגם כאשר בעל השדה אינו רגיל לאכול מהפירות שגדלים על האילן הזה שבשדהו, אסור לו לקצוץ ממנו ענף שהחלו לצמוח עליו פירות, שפירות השביעית נועדו לאכילה ואסור להפסידם, ואם יקצוץ את הענף יפסיד את הפירות ויגזול את הרבים שיכלו ליהנות מהם (משנה שביעית ד, י; ר\"ש, רא\"ש ורמב\"ם שם).", "גם פירות שראויים לאכילה בשעת הדחק, יש בהם קדושת שביעית, ואפילו אם הם ראויים לאכילת בהמה בשעת הדחק (שבה\"א ז, יג, ג). אמנם אם בפועל אין נוהגים להשתמש בהם לאכילה, אין בהם קדושה, למרות שניתן היה להאכילם לבהמה. לפיכך, אין קדושת שביעית על דשא ועשבים שוטים שצומחים בגינה, הואיל ואין נוהגים לתת אותם למאכל בהמה. וכן הדין לגבי צמחים ששימשו בעבר להכנת צבע או לצרכי כביסה, ובזמנינו השימוש בהם התבטל כליל, שלא חלה עליהם קדושת שביעית, ומותר להפסידם או להשתמש בהם לצרכי הסקה. וכן הדין לגבי קליפות וגרעינים, שאם אין רגילים לאוכלם, אין בהם קדושת שביעית (להלן ד, ב).⁹יש שרצו לקבוע מחלוקת האם הולכים אחר ה'ראוי', היינו שאם הפרי ראוי לאכילה בשעת הדחק, למרות שאין נוהגים לאוכלו כלל, יש בו קדושה. או שהולכים אחר 'העומד', שאם בפועל אין נוהגים לאוכלו או להאכילו לבהמה, אין בו קדושה (עיין קטיף שביעית ה, הערה 4). אולם באמת לא מצאנו דעה שסוברת שהולכים אחר 'הראוי' אלא הכל לפי מה שנוהגים בפועל. וכן מבואר בחזו\"א שביעית יד, י; מעשרות א, ל. וכן במנחת שלמה ח\"א נא, כג, לגבי לולב. וכן בשו\"ת אז נדברו ד, סו, לגבי דשא. ולגבי קליפות תפוזים אין מחלוקת אלא הכל תלוי במציאות, מרן הרב (משפט כהן פד) דיבר על מציאות שאכלו אותן, וממילא היתה בהן קדושה, והחזו\"א דיבר על מציאות שלא אכלו אותן וממילא אין בהן קדושה.
נראה לענ\"ד שמה שביארו במשנה שביעית ד, ז-י; רמב\"ם ה, טו-יח, שמותר לקטוף פירות שהביאו שליש שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, הוא בזמן שאכן היו רגילים לאוכלם בשעת הדחק. אבל כיום שגם בשעת הדחק אין רגילים לאכול פירות שהגיעו לשליש בישולם, אסור לקטוף ענף או פירות עד שבפועל הפירות יגיעו למצב שכיום רגילים לאוכלם בשעת הדחק. אמנם אם הקוטף ירצה לאוכלם כבר משיביאו שליש מותר לו לקוטפם כדי לאוכלם. " ], [ "שמיטת הפירות / פירות שנשמרו ופירות שגודלו בעבודה אסורה", "נחלקו הפוסקים בדין פירות שנשמרו. יש אומרים שלמרות שבעל השדה ביטל מצוות עשה של השמטת הפירות, הפירות עצמם מותרים באכילה. הואיל ומצד הדין הפירות שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר\"ש, רמב\"ן, רשב\"א). ויש אומרים, שרק פירות שהופקרו מותרים באכילה, אבל פירות שנשמרו בשביעית – אסורים מהתורה באכילה (ר\"ת, ראב\"ד). למעשה, דעת רוב הפוסקים להקל, אולם אסור לקנות את הפירות הללו ממי ששמרם, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה.¹⁰לרוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, פירות שנשמרו מותרים באכילה. וכן דעת רמב\"ם כפי שביארו מהר\"י קורקוס (ד, כד; ח, י). ואף שמצינו שקנסו חכמים את מי שחרש את שדהו בשביעית, שלא יזרענה בשמינית, כדי שלא יהנה ממלאכת השביעית – זה מפני שבשנה השמינית השדה והפירות שייכים לבעל השדה, ושייך לקנוס אותו על מה שעשה בשביעית. אבל פירות השביעית הם הפקר ואין מקום לאוסרם. (עיין בהערות לשבת הארץ ד, א, ב).
אמנם דין אחר יש בזה, שלמדנו בברייתא בסוכה לט, ב, שההיתר לקנות מעם הארץ שחשוד על השביעית כשיעור מזון שלוש סעודות הוא רק כאשר ידוע שהביא מהמופקר, אבל אם הביא מהשמור, אסור לקנות ממנו אפילו דבר מועט. ורש\"י ביאר מפני שחוששים שלא יזהר מאיסור סחורה בכסף שיקבל. והריטב\"א הוסיף כדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה. ונלענ\"ד שכאשר מדובר בבעל השדה, לכל הדעות מוסכם שהקונה ממנו עובר באיסור החזקת עוברי עבירה. ", "עבר אדם ועבד בשדהו בשמיטה, כגון שזמר את העצים ועל ידי כך הגדיל את כמות הפירות והשביח את איכותם. יש אומרים שהפירות אסורים, שכן למדנו ששדה שנחרשה בשביעית לא תזרע במוצאי השביעית, קל וחומר שפירות שגדלו באיסור אסורים. ויש אומרים שלמרות שעבר באיסור, הפירות עצמם מותרים באכילה, מפני שכל הגדל בשמיטה שייך לכל ואין אפשרות לאוסרו. וכן דעת רוב הפוסקים וכך הלכה.¹¹כתב רמב\"ם ד, א, ששדה שנטייבה בשביעית כדי להשביח את פירותיה – פירותיה מותרים באכילה, ועוד כתב (שם טו), שאם עבר וזרע ירקות בשביעית, אם נלקטו בשמינית מותרים, שבירקות הולכים אחר לקיטה (אבל בשביעית אסורים משום גזירת ספיחים). לעומת זאת, לראב\"ד הירקות אסורים, שכן למדנו שהנוטע עץ בשמיטה צריך לעוקרו, וכמו כן אסור לקיים את הנזרע, והפירות אסורים באכילה. כיוצא בזה כתב רמב\"ן יבמות קכב, א, לגבי פירות שנשמרו שהם מותרים, אבל אם עבד בעצים והשביחם, הפירות אסורים. והביאו דבריו רשב\"א וריטב\"א. אמנם דעת רוה\"פ להקל כדעת רמב\"ם, וכן דעת תוס' הרא\"ש (שביעית ד, ב), מהר\"י קורקוס, רדב\"ז, פאת השולחן כב, ביש\"ר כא, ועוד. וכ\"כ במאמ\"ר י, יג. (עיין בהערות לשבת הארץ ד, טו, ב)." ], [ "שמיטת הפירות / גויים בפירות שביעית", "אף שהפירות הם הפקר גמור ומותר לגויים לקטוף מהם, לכתחילה כאשר יש יהודים שרוצים לאכול את כל הפירות, נכון למנוע את הגויים מלקטוף אותם, שמא לא יזהרו בקדושתם ויפסידום, ושמא יסחרו בהם, ושמא יקטפו מהם יותר מתצרוכת ביתם. בנוסף לכך, מצינו בתורה שעיקר מגמת הפקר הפירות כדי שיאכלו מהם \"אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ\" (שמות כג, יא), ואין ראוי שאנשים שאינם שותפים במצווה, שאם היה בידם שדה לא היו צריכים להפקירה, יבואו ליהנות מפירות השמיטה. ובעיירות שליד הגבול היו מקפידים יותר, והיו מעמידים שומרים כדי למנוע מהגויים לבוא ולבזוז את פירות השביעית (תוספתא ד, ד; רמב\"ם ד, ל).", "לאחר שהפירות נקטפו והם ביד ישראל, קבעו חכמים איסור, שלא לתת מהם לגוי. שהואיל והם ביד ישראל חלה עליו חובה לשמור על קדושת ייעודם, שנועדו לאכילת ישראל, ונתינתם לגוי נחשבת כהפסד. אבל מותר לישראל להאכיל פירות שביעית לאורח או שכיר גוי שסמוך על שולחנו, שאכילתו נחשבת כחלק מאכילת הישראל (תוספתא ה, כא; רמב\"ם ה, יג; מהר\"י קורקוס).", "כידוע, ישנה אפשרות 'למכור' פירות שביעית במסגרת 'אוצר בית דין', שאז התשלום הוא עבור העבודה ולא עבור הפירות. ואם גוי הגיע לחנות ש'מוכרת' פירות שביעית של 'אוצר בית דין' וביקש לקנות ממנה, אם החנות נראית כמיועדת לכל, כיוון שאם לא ימכור לגוי – ייעלב, מותר למכור לו כדי למנוע איבה. אבל אם זו מכירה פרטית, כיוון שאין סיבה שייעלב, אין למכור לו.¹²מצוות ההשמטה מחייבת להפקיר את הפירות לכל, כולל גויים (ירושלמי פאה ו, א). אמנם בתוספתא שביעית ד, ז, אמרו: \"עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית\", וכ\"כ רמב\"ם ד, ל. והרדב\"ז שם נטה לומר, שאף שאין מונעים מעניי גויים לקבל יחד עם עניי ישראל מתנות עניים, מפני דרכי שלום (גיטין נט, ב), נכון למנוע מהם ללקוט מפירות שביעית מפני שיש בהם קדושה. אמנם נראה שכל זה לכתחילה, אבל מצד הדין הם יכולים לקטוף, שכן מן התורה הפירות מופקרים לכל. אבל אם יש חשש שיבואו גויים ויבזזו הרבה פירות, הורו חכמים שחייבים למנוע זאת מהם, מפני שהפירות נועדו לתצרוכת ביתית של ישראל ולא כדי שיבואו גויים לבזוז הכל לעצמם. עוד נראה, שאם ממילא אין יהודים שרוצים לאכול את הפירות, ברור שעדיף שגויים הגונים יקטפום ויאכלום, ובתנאי שלא שיסחרו בהם.
לאחר שישראל כבר קטף את הפירות, קבעו חכמים שאסור לתת מהם לגוי וכמובן שאסור לתת מהם לבהמה (תוספתא ה, כ-כא). וביארו מהר\"י קורקוס ומהרי\"ט (א, מג), שהואיל ונועדו לאכילת ישראל, נתינתם למטרה אחרת נחשבת עבור ישראל כהפסד. ע\"כ. והאיסור מדברי חכמים. ואף שאמרו חכמים (תורת כהנים בהר א, ז): \"לָכֶם לְאָכְלָה – ולא לאחרים\", לדעת פאת השולחן ומרן הרב קוק, הפירוש שדיני השמיטה חלים על פירות שגדלו בקרקע של ישראל ולא של גויים (שבה\"א קונ\"א כ). ויש מפרשים שזו אסמכתא (חזו\"א יג, כו).
אבל כאשר הגוי הוא אורח או שכיר אצל ישראל, לדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר לתת לו לאכול מפירות שביעית (חסדי דוד שם; פאת השולחן כד, ס\"ק נח; שבה\"א ה, יג). ולערוה\"ש כד, ד, אין כלל איסור לתת לגויים פירות שביעית, ומה שאמרו בתוספתא שלא לתת להם פירות שביעית, הכוונה בפירעון חוב.
כאשר 'מוכרים' בחנות פירות שביעית מטעם 'אוצר בית דין' (פירות שביעית רגילים אסור למכור בחנות), ובא גוי וביקש לקנות. יש אומרים שאין למכור לו (ריש\"א), ויש אומרים שמוכרים לו מפני איבה, שהוא שיקול יותר חשוב מ'דרכי שלום' (ר\"נ קרליץ; הובא בפירות שביעית עמ' רצז). ועוד עיין להלן ח, ה, לגבי יצוא פירות שביעית לחו\"ל, באופן שמסתבר שגויים יקנו מהם.", "למרות שפירות השביעית הם הפקר, מותר למנוע מבהמות להיכנס לשדה ולאכול מפירות שמחוברים לעץ ובני אדם מתכוונים לאוכלם (עי' תוס' ר\"ה ט, א, 'וקציר'). ומכל מקום אין חובה לעשות זאת, הואיל ופירות אלו הפקר. אבל לאחר שקטפם הם נעשו מיועדים למאכל אדם, ואם הלכה הבהמה לאכול מהם, חובה עליו למנוע אותה (רמב\"ם ה, ה).¹³בגמ' מנחות פד, א, למדנו שמותר לשמור בשמיטה על שעורים שלא יאכלום בהמות כדי להקריב מהן עומר. וביאר בתוס' ר\"ה ט, א, 'וקציר', שלבני אדם היו אומרים שהשעורים מיועדות לעומר ובכך היו פורשים, אבל בהמות היה צריך להפריש בידיים כדי לשמור אותן לעומר. ומכאן למדנו שאף שבשביעית הכל מופקר גם לבהמות, מכל מקום מותר להרחיק בהמות מפירות שבני אדם עומדים לקחתם. ועיין בחזו\"א שביעית יד, ד, שמתיר לנעול שדה בפני בהמות, ולרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה ב, 4, רק כשיש חשש שיזיקו לעץ מותר לנעול בפניהן." ] ], [ [ "פירות השביעית / דרך אכילת הפירות שלא להפסידם", "על פירות השביעית נאמר (ויקרא כה, ו-ז): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל\". וכן נאמר (שמות כג, יא): \"וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ\". למדנו שיש להפקיר את פירות השביעית לכל, ואין חובה לאכול את פירות השביעית, שכן אפשר להשאירם בשדות לחיות ולציפורים. אבל אם ירצה אדם להשתמש בהם, עליו להיזהר להשתמש בהם כפי השימוש הראוי להם, שנאמר \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\", דרשו חכמים (פסחים נב, ב): לְאָכְלָה ולא להפסד. וזו משמעות הביטוי 'קדושה' שנאמר לגבי פירות השביעית, שהם מקודשים ומיועדים לאכילה באופן הראוי להם ולא להפסד. לפיכך, פירות שראויים למאכל אדם אסור להאכילם לבהמה, הואיל ויש בכך הפסד לפירות, שמאכל אדם יקר וחשוב ממאכל בהמה (רמב\"ם ה, ה).", "כדי שלא להפסיד את פירות השביעית צריך לאכול אותם בדרך המקובלת, לפיכך, לא יבשל דבר שרגילים לאוכלו חי, כדוגמת אבטיח, בננה ואבוקדו. ולא יאכל חי דבר שרגילים לאוכלו מבושל, כדוגמת אורז ועדשים (רמב\"ם ה, ג). פרי שרגילים לאוכלו מרוסק, כדוגמת תפוחי אדמה ובננה, מותר לרסקו. ואם רק מיעוט מבוטל רגיל בכך, אסור לרסקו, כי ריסוקו נחשב להפסד לעומת מה שמקובל. ואם טעה וריסקו, יאכל אותו מרוסק, כדי שלא להפסידו לגמרי.", "פרי שאנשים רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו, מותר לסחוט. ויש להשתדל לסחוט את כל הפרי עד כמה שאפשר, אבל מצד הדין אפשר לסחוט אותו כדרך שרגילים בכל השנים, למרות שנותר שם מעט מהפרי שלא יאכל (בהלכה הבאה יבואר כיצד לנהוג בנותר). אבל פרי שאין רגילים לסחוט למימיו, אסור לסחוט. וגם כאשר מיעוט מבוטל רגיל לסחוט אותו, האיסור נותר במקומו, מפני שבסחיטתו מפסידים אותו משימושו הרגיל. ואם טעה וסחטו, ישתה את המיץ, כדי שלא להפסידו לגמרי (משפט כהן פה).", "בעבר, רק פרי שאנשים רבים היו רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו היה מותר לסחוט בשביעית, אבל פרי שרק מיעוט נהגו לסחוט, היה אסור לסחוט, כי היה זה נחשב כהפסד לעומת דרך אכילתו הרגילה. אולם בדורות האחרונים, דרכי אכילת הפירות נעשו מגוונות לאין שיעור, עד שניתן לומר שהמנהג העיקרי כיום הוא שכמעט הכל מקובל. ולכן רק כאשר מיעוט מבוטל נוהג בדבר מסוים, עד שהוא נחשב לדרך משונה מאוד, אין להתחשב בו, ואסור לאכול כך פירות שביעית. אבל כל שאינו מיעוט מבוטל, הרי זה נחשב כדרך האוכלים. לפיכך, די שמיעוט קטן יהיה רגיל לסחוט פרי מסוים או לרסק אותו או לאוכלו חי או מבושל, כדי שיהיה מותר לאוכלו כך, הואיל ואין זה מנהג משונה מאוד בעיני רוב האנשים.¹במשנה שביעית ח, ב: \"לאכול דבר שדרכו לאכול\". ירושלמי שם: \"ביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חיטים חיות – אין שומעין לו\". מפני שהוא משנה מדרך אכילתם, והרי זה הפסד (ר\"ש וגר\"א). וכ\"כ רמב\"ם (ה, ג): \"ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר, דבר שדרכו להיאכל חי לא יאכל אותו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי\". וכן אמרו שאין מרסקים וסוחטים דבר שאין רגילים בו (רמב\"ם תרומות יא, ב). השאלה היסודית, מה נחשב שינוי, ודין זה נוגע גם להלכות שבת, שמלאכה שנעשית בשינוי איסורה מדרבנן (שבת צב, א), ולגבי כלאי ירקות בכרם, שמה שאין רגילים לגדל אינו אוסר (שבת קמד, ב). ביארו תוס' (שבת צב, ב, 'ואת\"ל'), שמנהג שהוא מיוחד למקום מסוים, אם גם אחרים היו נוהגים כן באותם התנאים, אינו נחשב משונה בשאר המקומות. אבל אם אחרים לא היו נוהגים כן באותם התנאים, הרי הוא נחשב משונה. והריטב\"א שם הוסיף, שבאותו המקום שנוהגים בו הוא אינו נחשב משונה. עוד כתב הריטב\"א, שדבר שהוא נחשב באופן מובהק כמשונה, גם במקום שיש נוהגים בו כך, יש לו דין שינוי. והר\"ן כתב, שמנהג של מקום קטן בטל לשאר המקומות ונחשב כמשונה. ונראה שאין מחלוקת בין הראשונים אלא שהגדירו מצבים שונים של שינוי, והכלל הוא שיחסם של בני האזור למנהג הוא הקובע אם הוא משונה.
בהלכות שביעית מצינו שהדין משתנה משמיטה לשמיטה, וכפי שהיה אומר מו\"ר הרב אליהו זצ\"ל, שבעבר הורה שלא לסחוט גזר כי זה היה משונה, אבל אח\"כ התיר כי החלו לנהוג לסחטו. וכ\"כ בשביתת השדה יא, 3, שבעבר סלק נאכל רק מבושל, אבל עכשיו רגילים לחותכו דק ולאוכלו חי בסלט. אולם לגבי מאכלים של צמחונים וטבעונים כתבו שהם משונים (משפטי ארץ כב, ד; קטיף שביעית סב, ג), ואולי זה היה נכון לפני כמה שנים, אבל להלכה, מאכלים אלו אינם נחשבים כיום משונים. ובכלל הדבר הורו בעבר שרק דרך אכילה שהיתה מקובלת על רבים נחשבה דרך אכילה, אבל אסור היה לאכול כדרך אכילת המיעוט, כי זה היה נחשב שינוי (משפט כהן פה). ובדור האחרון כבר הורו שמנהג של מיעוט גדול נחשב מנהג שאינו משונה (משפטי ארץ כב, ד). ונראה שכיום גם מנהג של מיעוט קטן אינו משונה, הואיל ומנהגי האכילה נעשו מגוונים לאין שיעור, וכמעט כל פרי גם סוחטים וגם מרסקים. הרי שדרך האכילה כיום לאכול באופן מגוון מאוד, ורק מה שנחשב משונה מאוד בעיני האנשים, ורק מיעוט מבוטל אוכלו כך, נחשב שלא כדרך אכילה. לעיל ג, א, 1, התבאר שיש אומרים שיש מצווה לאכול פירות שביעית. ולרוב הפוסקים אין מצווה, אלא שאם נטל פירות שביעית אסור להפסידם." ], [ "פירות השביעית / דין השאריות", "פירות וחלקי פירות שנשתיירו וכבר אין מי שירצה לאוכלם, כל זמן שהם עדיין ראויים למאכל אדם או בהמה, נותרה בהם קדושת שביעית, ואסור לאבדם בידיים. וגם אסור להניחם בפח מטונף, מפני שהנחתם שם מאבדת אותם מלהיות ראויים למאכל, הואיל וכבר לא יהיה אדם שירצה לאוכלם (משפט כהן פה). לפיכך, יש לעטוף את שיירי הפירות הללו בשקית ניילון או נייר, ולהניחם בפח, שבאופן זה הם נשמרים שם מטינוף ואינם מונחים בדרך ביזיון. וכך נכון לנהוג גם כאשר אין בפח הפרטי דבר מטונף, כדי להגן על שיירי הפירות מטינוף בפח המרכזי.", "יש מהדרים ומכינים כלי מיוחד לשיירי פירות שביעית, ובכל פעם שמניחים שם שיירי פירות עוטפים אותם בניילון או נייר, כדי שהשיירים הקודמים שכבר החלו להירקב לא יגרמו לזירוז תהליך הריקבון של השיירים החדשים. אבל אין חייבים להדר בכך, מפני שמן הדין מותר לעטוף את שיירי הפירות בשקית או נייר ולהניחם בפח הרגיל, מפני שעטיפתם שומרת עליהם שלא יטונפו ולא יתבזו. וגם מותר להניחם בפח המרכזי לפני שירקבו, מפני שמסתבר שהשקית שעוטפת אותם תמשיך לשמור עליהם גם בפח המרכזי ובמשאית הזבל. ואם במקרה השקית תקרע מחמת דחיסת הזבל, הרי שזה דבר שלא התכוונו אליו.", "וכן יש לנהוג לגבי קליפות שראויות לאכילה, כקליפות תפוחים, מלפפונים וגזר. וכן לגבי העלים החיצוניים של הכרוב שרגילים להסיר. אבל שיירי פירות שאינם ראויים לאכילת אדם או חיה, כגון קליפות וגרעיני פירות שאין רגילים כיום לאכול, מותר לזרוק לפח הזבל בלא הגבלה.", "האוכל מאכלי שביעית צריך להשתדל לסיים את כל האוכל שלקח, ומותר שישייר בצלחת שיירי מאכלים כדרך שאנשים שרגילים להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם רגילים לשייר בכל השנים. ועל השיירים הללו אין קדושה ומותר להשליכם לפח. וקל וחומר שמותר לשטוף צלחות וסירים משיירי פירות שביעית שדבוקים בהם. אבל אם נשתיירו מאכלים שיש להם חשיבות, כגון שיעור של כפית שלימה במקום אחד בצלחת, או כשיעור של כף אחת במקום אחד בסיר, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית.", "מאכל שקיבל טעם מפירות שביעית דינו כדין פירות שביעית, שכל עוד הוא ראוי למאכל והוא בשיעור שיש לו חשיבות, יש להניחו בתוך שקית וכך להניחו בפח.", "וכן הדין לגבי מרק שבושל עם פטרוזיליה של שביעית, שאם נשתייר ממנו בסיר כמות שיש לה חשיבות, או בצלחת יותר מרק ממה שאנשים שרגילים שלא להשחית בחינם משאירים, יש לנהוג בו כקדושת שביעית. אמנם כיוון שמדובר בנוזלים קשה להניחם בכבוד. יש שהציעו לשפוך את שיירי המרק לתוך שקית, לקושרה ולהניחה כך בפח. אולם הצעה זו עלולה לגרום ללכלוך במקרה שהשקית תקרע או תיפתח. ולכן העצה הנוחה יותר, להשאיר את שיירי המרק מחוץ למקרר יום או לילה, עד שיגיע למצב שאנשים רגילים שלא לאכלו, שמא קצת התקלקל. וכיוון שכבר ממילא האדם אינו מתכוון לאוכלו, מותר אז לשופכו כרגיל.²דרשו חכמים (פסחים נב, ב): לְאָכְלָה ולא להפסד, ואיסור זה מהתורה, כפי שעולה מהראשונים והאחרונים (ר\"ח, ר\"ש, רמב\"ם, משפט כהן פג). כתב מרן הרב קוק (משפט כהן פה), שיש מקום לומר שהשלכת פירות שביעית נחשבת כהפסדם, הואיל ויתלכלכו וכבר לא ירצה לאכול מהם יותר. ויסודו בגמ' חולין עא, א. לפי זה מותר להניח את המאכל בשקית בתוך הפח, כי באופן זה הוא אינו מתלכלך.
יש שהצריכו להקדיש כלי מיוחד לשיירי פירות שביעית, וזאת משום שיש סוברים שאסור לבזות פירות שביעית, ולכן אסרו חכמים לסוך שמן שביעית במרחץ (פני משה על ירושלמי ח, סוף הלכה ב). אולם מלבד שאין זה מוסכם (ערוה\"ש כד, יד), הנחת השיירים בתוך שקית מבטאת כבוד, למרות שמניחים אותה אח\"כ בפח, עובדה שכך נוהגים לגבי תרומה. ויש שחששו שמא הכנסת הפירות לתוך שקית תגרום לזירוז ריקבונם, אולם באמת אין זה מזרז את ריקבונם כפי שבדק ומצא הרב ד\"ר לוינגר (קטיף שביעית סג, 14). הרוצים להדר להניח את שיירי הפירות בכלי מיוחד, צריכים שלא להניח שיירים חדשים עם ישנים, כי הישנים שכבר החלו להבאיש יזרזו את ריקבון החדשים (מאמ\"ר יג, ל). והפתרון הוא, לחצוץ בעיתון ביניהם או להניח את השיירים החדשים בשקית. אמנם מעיקר הדין הרוצה להקל להניח שיירים חדשים על ישנים רשאי, הואיל ולדעת מהרי\"ט א, פג, האיסור הוא להפסיד את הפירות בידיים, אבל בגרמא מותר לגרום הפסד לפירות שביעית, וכאן הוא גרמא, שכן הריקבון יתחיל לאחר זמן. ואף שיש מחמירים וסוברים שגרמא בהפסד פירות שביעית אסור (מקדש דוד נט, ה), כיוון שדין שמיטה בזמן הזה דרבנן, וגם יש אומרים שאיסור הפסד פירות שמיטה מדרבנן, הלכה כדעת המקילים.
אין קדושה בשיירי המאכלים שדבוקים לצלחת ולסיר הואיל ורגילים לזורקם, וכפי שלמדנו במשנה (תרומות יא, ו-ח), שאפילו שיירי תרומה שאין רגילים להקפיד בהם, אין בהם קדושה. וממילא כך הדין לגבי שיירי פירות שביעית שכבר אין להם חשיבות (קטיף שביעית סג, יב). אמנם לא ברור מה הגבול בין שיירים שאין להם חשיבות לשיירים שיש להם חשיבות, ויש לנהוג כפי המקובל אצל אנשים שרגילים שלא להשחית מאכלים בחינם. וכשיש ספק, אף שדין שביעית מדרבנן, נכון להחמיר, הואיל ואין בכך קושי.
אמנם לגבי שיירי מרק ישנו קושי רב, ויש שהציעו להניחם קשורים בתוך שקית ניילון חזקה, ולרבים פתרון זה אינו נוח. והעצה שישהו את המרק במשך יום או לילה, עד שיגיע למצב שכבר אין רגילים לאוכלו שמא התקלקל (עיין רש\"ס שביעית ח, ב; מאמ\"ר יג, לב). לאחר מכן יוכלו לשופכו כפי שנוהגים תמיד. ואף שיש מחמירים יותר, כיוון ששביעית דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים (ועיין לרי\"ץ רימון 'שמיטה' עמ' 202-212)." ], [ "פירות השביעית / מדיני אכילת הפירות", "כפי שלמדנו (בהלכה א) צוותה התורה שפירות שביעית יהיו לְאָכְלָה ולא להפסד, והכוונה שיש לאכול את פירות השביעית כדרך אכילתם, ולכן אסור לרסק פרי שאין רגילים לרסקו, וכן אסור לתת מאכל אדם לבהמה. ובכך שונה מצוות השמיטה משאר השנים, שבכל השנים, אף שהוזהרנו שלא להשחית מאכלים, מותר להשתמש בהם לצרכים אחרים, אולם פירות השמיטה נועדו לאכילה כדרך אכילתם. ומכל מקום, כאשר משתמשים בפירות שביעית כדרך אכילתם, דין הזהירות מהפסדם הוא כדין 'בל תשחית' שבכל השנים, שכל מה שלא נחשב הפסד באכילת שאר השנים, מותר מצד הדין גם בשמיטה. אלא שהואיל ויש בפירות שביעית קדושה, כשאפשר, רצוי להדר יותר בפירות שביעית שלא לגרום לאיבודם.", "לפיכך, הרוצה לאכול חצי תפוח, רשאי לחתוך תפוח ולאכול את חציו למרות שבעקבות זאת יתכן שלא יהיה מי שירצה לאכול את חציו השני. מפני שכך היא דרך אכילתו של התפוח, שלפעמים אוכלים את חציו, ולפעמים בעקבות זאת החצי השני הולך לאיבוד. אלא שנכון להיזהר לשמור את החצי הנותר באופן שיגדיל את הסיכוי שאח\"כ ירצו לאוכלו (מאמ\"ר יג, לג).", "מותר לתת פירות שביעית לתינוק, למרות שהוא רגיל לקלקל חלק מהפרי, כי כך היא דרך אכילתו. אלא שלכתחילה טוב לתת לו בכל פעם מעט, כדי להפחית את החלק שילך לאיבוד.³כ\"כ רידב\"ז ומאמ\"ר יג, טו, וסמכו על מהרי\"ט א, פג, שגרם הפסד מותר. אולם נראה שגם לדעת מקדש דוד נט, ה, שאוסר גרמא, יש מקום להתיר, הואיל וכך היא דרך אכילתו. נראה שהרגילים להשתמש במכונת קילוף תפוחי אדמה רשאים להשתמש בה גם בפירות שביעית, אף שבקילוף ביד מפסידים כ-14% מהפרי ואילו במכונה כ-38%, הואיל וכך רגילים בכל השנים. ומ\"מ לא יניח את השאריות בפח מטונף, או שיניחם שם בתוך שקית. ואם אפשר טוב להדר ולהשתמש גם בשאריות לצורך מאכל.", "מותר להשתמש בשמן של שביעית לצורך טיגון, אף שחלק מהשמן יישאר במחבת ויישפך אח\"כ בכיור. וכן מותר לתת במאכל יין של שביעית כדרך שרגילים בכל השנים (עי' קטיף שביעית סב, י-יג).", "מותר להניח פרוסת לימון בתה כדי להוסיף בו טעם, כי כך הדרך לאוכלו, למרות שלאחר מכן כבר לא יאכלו אותו. אלא שהואיל ועדיין יש בו פרי שראוי לאכילה, אם אפשר לאוכלו – מה טוב, ואם לא, צריך לנהוג בו כשיירי שביעית. וכן מותר להשתמש בצמחי תה ונענע להטעמת משקה ותבשיל. ובגמר הבישול, אם פג טעמם, מותר לזורקם, ואם לא פג טעמם, יש לנהוג בהם כשיירי פירות שביעית (רמב\"ם ה, כב; קטיף שביעית סב, ח-ט).", "מותר לקלף תפוחים, מלפפונים וגזר, למרות שלאחר הקילוף הקליפות ילכו לאיבוד, שכבר למדנו שכל אכילה שנעשית כדרך שאנשים רגילים לאכול בשאר השנים מותרת בשביעית. ואת הקליפות יניחו בשקית בפח. והרוצים להדר, ישתדלו שלא לקלף פירות שביעית שקליפתם ראויה לאכילה." ], [ "פירות השביעית / שימושים שאינם לאכילה", "אמרו חכמים שמותר להשתמש בפירות השביעית לכל צרכי האדם, שנאמר (ויקרא כה, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\", לָכֶם לכל צרכיכם, אלא שנאמר לָכֶם לְאָכְלָה ללמדנו שההנאה המותרת היא הנאה הדומה לאכילה, שבשעה שהפרי מתכלה באה ההנאה. לפיכך, מותר להדליק נר בשמן שנעשה מפירות שביעית, מפני שבעת שהשמן מתכלה נהנים מהאור. וכן כשהיו רגילים לצבוע בפירות, מותר היה לצבוע בהם, מפני שבעת שהפרי כלה הצבע נתפס בבגד. אבל אסור להשתמש בתבן שביעית שראוי למאכל בהמה לצורך הסקת התנור לחימום הבית או לאפייה או לבישול, כי רק לאחר שהם נשרפים מתחילים ליהנות מחומם (משנה שביעית ח, ב; סוכה מ, א; רמב\"ם ה, יט; לעיל ג, ו).", "מותר לאדם לסוך את עורו בשמן שנעשה מפירות שביעית, כי סיכה נחשבת כשתייה (יומא עו, ב). בנוסף לכך, בעת ההנאה השמן מתכלה. אבל אסור לסוך בשמן שביעית בגדי עור ונעלי עור כדי לחזקם, כי ההנאה באה לאחר כילוי השמן. לא יסוך את הגוף ביין או בחומץ, מפני שאין רגילים לסוך בהם (משנה ח, ב; רמב\"ם ה, ו).", "אסור לתת לבהמה פירות שראויים למאכל אדם, כדי שלא להפסידם מהשימוש הראוי והמשובח שלהם. וגם אם הבהמה באה מעצמה לאכול מהפירות, עליו להרחיקה. וגם כאשר בפועל אין שם אדם שיאכל מהפרי, למרות שהפירות ילכו לאיבוד, אסור לתת אותם לבהמה הואיל והם ראויים לאדם. אבל בעוד הפירות מחוברים לעץ, למרות שהם ראויים למאכל אדם, כיוון שהם מופקרים לכל, אם הלכה הבהמה מעצמה לאכול מהם, אין צריך למונעה (רמב\"ם ה, ה; עי' לעיל ג, ח).", "אסור להשתמש בפירות שראויים למאכל אדם לצורך רפואה, מפני שרפואה מיועדת לחולים בלבד, ויש הפסד לפירות שביעית כאשר משתמשים בהם לצורך שאינו שווה לכל נפש. אבל מותר להכין תרופה לאדם מפירות שנועדו למאכל בהמה, הואיל ויש בכך עלייה ממעמד של שימוש בהמה לשימוש אדם, למרות שהיא להנאת חולים בלבד (משנה ח, א; סוכה מ, א; רמב\"ם ה, יא).⁴צמחים שכל יעודם לרפואה, אין בהם קדושת שביעית. אבל אם יעודם למאכל בהמה, מותר לעשות מהם תרופה כמבואר למעלה. אין לעשות משמן שראוי למאכל מוצרי קוסמטיקה לצורך סיכה, כי בכך גורמים שהשמן לא יהיה ראוי למאכל ואולי בגלל זה ילך לאיבוד וגם לסיכה לא ישתמשו בו. בנוסף לכך, לעיתים גם ממעטים בזה את כמותו (רמב\"ם ה, ו). עברו ועשו מוצרי קוסמטיקה משמנים שראויים לאכילה, מותר לסוך בהם (שבת הארץ ה, ו, ב).
מותר לאדם לסוך את גופו בשמן זית, שכבר אין חשש שילך לאיבוד, שהרי עתה נהנה ממנו. וגם כשכוונת הסיכה רפואית מותר, הואיל והוא שמן שרגילים לסוך בו לשם הנאה. מותר לעשות מוצרי קוסמטיקה משמנים שיוצרו מפירות או גרעינים שאינם ראויים למאכל ועיקר ייעודם לקוסמטיקה, וכן מותר לעשות מהם משחות רפואיות, ואין בהם קדושה (עי' קטיף שביעית סד, טו).", "פירות שביעית שידוע מתחילה שאין אנשים שיאכלו אותם, כגון שהם קטנים מדי ואין אפשרות לחלקם במסגרת 'אוצר בית דין', ואם לא יעבדו אותם בדרך שונה מהמקובל, יאלצו לזרוק אותם – מותר לעבדם, כי אין זה הפסד עבורם אלא הצלה. ואם אין אפשרות להכשירם לאכילת אדם, מותר לעבדם כדי שישמשו לסיכה או רפואה או מאכל בהמה (עי' קטיף שביעית סב, ד, 5-6)." ], [ "פירות השביעית / מצוות בפירות שביעית וערלה ונטע רבעי", "מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית. וכן בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, נכון שלא להטיף יין מהכוס בעת אמירת עשר המכות ודצ\"ך עד\"ש באח\"ב, מפני איבוד יין של שמיטה (מרן הרב קוק שבה\"א קונ\"א כב). ואין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שיותר מעלה יש בשתיית יין של שביעית מאשר בקיום מנהגים אלו שאין להם מקור חזק.⁵ויש שהקילו למלא את כוס ההבדלה מעל גדותיה ולכבות במה שנשפך את הנר ולהניח מהיין על העיניים, כי כך רגילים בכל השנים, והרוצה לסמוך עליהם רשאי. אבל לא יטיף יין בעשר המכות, כי שם ההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות (מאמ\"ר יג, מד-מה).", "מותר ליטול אתרוג של שביעית למצוות נטילת לולב בסוכות, ואף שהנטילה עלולה לגרום נזק מועט לקליפתו, אין זה הפסד משמעותי שצריך לחוש לו. ומניעת המצווה היא הפסד גדול יותר (אדר\"ת, קטיף שביעית סג, כא).", "יש אומרים שאין להשתמש בשמן של שביעית לנרות חנוכה, הואיל ואסור ליהנות מנרות חנוכה. והעיקר שמותר, הואיל ואף הדלקת נרות חנוכה היא שימוש מקובל.⁶עיין בהרחבות לשבת הארץ ה, ח, ב, וקטיף שביעית סד, ג. והעיקר כרשז\"א במנחת שלמה א, מב, שהיקל. וכן שמעתי ממו\"ר הרב אליהו זצ\"ל, ולא כפי שכתבו בשמו בקטיף שביעית.
כתב מרן הרב קוק (שבה\"א קונ\"א כה), שאמנם אמרו חכמים שהנוטל ידיים לפני אכילת פירות יבשים נחשב מגסי הרוח, הואיל ולא תקנו חכמים על כך נטילה (חולין קו, א), אולם לקראת אכילת פירות שביעית מותר ליטול ידיים, מפני שם הקדושה שנקרא עליהם (וכ\"כ ח\"א בשערי צדק יז, יז). ויש מן המהדרים שנוהגים כן. אבל רוב הפוסקים לא הזכירו הידור זה.", "אסור להסיר מהעץ פירות ערלה, מפני שבכך מעצימים את צמיחתו של העץ. וכדי שלא יכשלו אנשים באכילת פירות ערלה, צריך לתלות שם שלט שיזהיר על כך. כאשר יש חשש שהשלט לא יועיל, מותר להסיר את הפרחים או הפירות הקטנים כדי שלא ייכשלו בהם (מאמ\"ר ו, ט-י).", "כאשר העץ מגיע בשמיטה לשנתו הרביעית, דיני נטע רבעי חלים על פירותיו אלא שהם הפקר לכל. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה צריך לאכול את הפירות בטהרה בירושלים, או לפדותם בכסף ולקנות בו מאכלים בירושלים ולאוכלם בטהרה. ועתה פודים את פירות נטע רבעי על פרוטה. וכדי שידעו הקוטפים שעליהם לפדות את הפירות, בעל העץ צריך לתלות שם שלט שיזהיר על כך (משנה מעשר שני ה, א; רמב\"ם מעשר שני ונטע רבעי ט, ו-ז; מאמ\"ר י, יד)." ], [ "פירות השביעית / איסור סחורה והמכירות המותרות", "צוותה התורה על בעלי השדות להפקיר את פירות השביעית, שכל הרוצה לאוכלם יבוא וייטול, לפיכך מובן מאליו שאסור לסחור בהם. וזהו שנאמר (ויקרא כה, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\", למדו חכמים: \"לְאָכְלָה ולא לסחורה\" (ע\"ז סב, א). הרי שהסוחר בפירות שביעית מבטל מצוות עשה מהתורה.", "אמנם מנגד מצינו שמותר למכור מעט פירות שביעית, ואף קבעה התורה לכך הלכות, כפי שיבואר בהלכה הבאה. נמצא שאיסור סחורה הוא כדרך בעלי השדות והסוחרים, שמגמתם להרוויח כסף, אבל מותר למכור מעט ובזול, באופן שהתשלום הוא בעיקר עבור השירות שבהבאת הפירות מהשדה.", "שלוש דרגות יש בדין זה: א) הסוחר בכמויות גדולות כדי להתעשר – עובר באיסור תורה. ב) המוכר מעט לחברו כדרך מסחר – עובר באיסור חכמים. ג) מותר למכור מעט ובזול שלא כדרך מסחר, באופן שיהיה ניכר שהפירות של שביעית והתשלום עבורם מתקדש לקניית מאכלים.", "כך היא דרך המכירה המותרת: יקפיד שלא לקטוף בפעם אחת יותר משיעור שאדם רגיל להביא לתצרוכת ביתו (לעיל ג, ג). ואת מה שקטף לא ימכור בעצמו אלא ייתן לבנו או לחברו ואף הם ימכרום דרך ארעי ולא במקום קבוע בשוק. וכן אדם שלקט פירות לתצרוכת ביתו, ונותרו לו מהם פירות שהוא אינו מתכוון לאוכלם, מותר לו למוכרם דרך ארעי. ויש אומרים שבכל צורות המכירה, אסור למכור יותר משיעור שלוש סעודות.", "עוד תנאי אמרו חכמים: שהמוכר פירות שביעית לא ימכרם במידת נפח או משקל או לפי מניין פירות כדרך מסחר, אלא ימכרם באומד, באופן זה ימכרו אותם בזול, ויזכרו שהם פירות שביעית, ויזהרו בקדושתם, ועיקר התשלום הוא עבור השירות שבהבאתם (משנה ח, ג, ירושלמי שם; רמב\"ם ו, ג).", "ואין לשאול, מדוע לא אסרו חכמים מכירה מועטת שמא מתוכה יגיעו למסחר שאסור מהתורה. מפני שהמכירה המועטת הועילה לאכילת פירות שביעית, שלעיתים אדם שלקט עשרה קילו תפוחי עץ לתצרוכת ביתו העדיף למכור חלק מהם כדי לקנות בדמיהם מאכלים אחרים במקום לאכול כל היום תפוחים. וכן היתה מכך תועלת לאנשים שמפני טרדתם או חולשתם התקשו להגיע לשדות, ועל ידי כך יכלו לקבל פירות שביעית במחיר מופחת. ומן הסתם עניים היו עוסקים בכך, כי לעשירים לא היה משתלם לקטוף כמות קטנה ולקבל עליה תשלום מועט, אבל לעניים היתה מזה ברכה. אלא שכדי שלא יגיעו לידי מסחר אסור, קבעו חכמים שגם המוכר מעט ישנה מדרך המסחר הרגיל.⁷משנה שביעית ז, ג: \"שאין עושים סחורה בפירות שביעית… ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר – מותר למכרן\". כתבתי על פי פירוש ר\"ש שם; רמב\"ם ו, א-ב; תוס' ע\"ז סב, א 'נמצא'; ערוה\"ש כה, ד-ט. וגם כשמוכר בהיתר, אסור למכור בקביעות בשוק (ירושלמי שם, והובא בתוס' סוכה לט, א, 'וליתיב'; ריבמ\"ץ שביעית ז, ג, ריטב\"א, שבה\"א ו, א, ד, 4). הרי שהמכירה שהותרה היא מכירה במחיר זול במיוחד (עי' להלן ח, 7), ונועדה לסייע לאכילת פירות שביעית, וצד המסחר שבה טפל. ונראה שכך גם אפשר ללמוד מדין התורה שדמי פירות השביעית מתקדשים. הרי שנתנה מקום למסחר מועט לצורך אכילה, שכן כל איסור סחורה נלמד ממה שנאמר לְאָכְלָה, ואם כן כאשר מסחר מועט מועיל לאכילה הוא מותר אלא שלימדה אותנו התורה שהכסף נתפס בקדושה, שגם תמורת הפירות תשמש לאכילה.
ואמנם י\"א שהאיסור הוא דווקא ללקוט ולמכור, אבל לקנות ולמכור מותר (ורצו ללמוד זאת מר\"ש). וי\"א שהאיסור הוא דווקא לקנות ולמכור, אבל ללקוט ולמכור מותר (עי' גר\"א). והנראה שרובם המכריע של הפוסקים מסכים שאין זה משנה, העיקר הוא שמסחר גדול כדי להתעשר אסור מהתורה, ומכירה מועטת כדרך מכירה רגילה אסורה מדרבנן. ושלא כדרך מכירה במחיר זול, באופן שמבהיר שאינו כסוחר והפירות הם הפקר – מותר. ולכן אמרו במשנה (ח, ג): \"אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין…\" וכתב הרמב\"ם ו, ג: \"שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית… להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר\". (עיין בשבת הארץ ו, א, בהערות). ואף שבכל הדינים הללו יש דעות רבות, כתבתי בכל דין ודין כדעת רוה\"פ, וכפי הכלל שעולה מכלל הסוגיה והראשונים. ואף שהגר\"א התיר ללקוט ולמכור בעצמו, כי האיסור לדעתו הוא רק לקנות ולמכור בעצמו, כתבתי כר\"ש ודעימיה, וכפי שמשמע מהרמב\"ם ו, ב, ושלא כחזו\"א יג, יז, סדר שביעית ו'.
לנו\"ב קמא אה\"ע עז, איסור סחורה חל על המוכר ועל הקונה על מנת למכור, מפני שהם סוחרים כדי להרוויח, אבל לא על הקונה לצורך ביתו. אמנם יש בזה איסור לפני עיוור ומסייע לדבר עבירה. וכ\"כ כפות תמרים (סוכה לט, א) ומנחת שלמה א, מד. ומדברי המקנה (קידושין נב, א) עולה שאיסור סחורה חל גם על הקונה לצורך אכילת ביתו. " ], [ "פירות השביעית / תפיסת הדמים בקדושת שביעית", "פירות שביעית נועדו לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\". וזו משמעות הקדושה שיש בהם, שאסור לאדם להפסידם או לסחור בהם, כי הם מוקדשים לאכילה. וכל מה שמותר למכור הוא מעט פירות שביעית לצורך אכילה. לפיכך, בעת שמוכרים פירות שביעית, הם נשארים בקדושת ייעודם לאכילה, וגם הכסף שמקבלים עבורם מתקדש ונתפס בקדושת אותם הפירות, שאף הוא מיועד לקניית מאכלים בלבד, וצריך לסיים את אכילתם עד שעת הביעור של הפירות שמכוחם הם נקנו. באופן זה ברור שלא ניתן לקיים מסחר רגיל בפירות שביעית, שכן הסוחר רוצה להרוויח כסף, ואילו עבור פירות שביעית הוא מקבל כסף שמותר להשתמש בו רק לקניית מאכלים לתקופה הקרובה, כלומר עד זמן הביעור.", "הלכה זו נלמדה ממה שנאמר (ויקרא כה, יב): \"קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ\". כיוון שהפירות קדושים, הם תופסים את דמיהם כדין שאר קודשים, היינו שהכסף שמשלמים עבור הפירות נעשה מקודש לייעוד המקורי של הפירות. אולם שלא כדין שאר הדברים שהוקדשו, כדוגמת פירות מעשר שני ודברים שהוקדשו לבית המקדש, שבעת שנפדו בכסף יצאו לחולין, פירות השביעית נשארים תמיד בקדושתם, שנאמר קֹדֶשׁ תִּהְיֶה, ללמדנו שהם יהיו בהווייתם תמיד, שתמיד יהיו מוקדשים לאכילה ולא להפסד ולא לסחורה. אולם הכסף שקנו בו את הפירות יכול להיפדות, שאם קנו בו מאכל אחר, עברה הקדושה מהכסף למאכל. וזאת משום שהכסף התקדש על ידי מעשה אדם, וממילא אפשר להחליפו בדבר אחר. אבל הפירות שהתקדשו על פי מצוות התורה מחמת שגדלו בשביעית, נשארים בקדושתם תמיד.", "וכך הדין: מכר תאנים של שביעית, התאנים נשארו בקדושתן וגם הכסף נתפס בקדושתן, שרק דברי מאכל מותר לקנות בו. קנה בכסף בשר, עברה הקדושה מהכסף לבשר והכסף נעשה חולין. החליף את הבשר בדגים, עברה הקדושה מהבשר לדגים והבשר יצא לחולין. החליף דגים ביין, עברה הקדושה ליין. החליף יין בשמן, עברה הקדושה לשמן. נמצא שקדושת השביעית חלה על התאנים שגדלו בשביעית ועל השמן שהוא הדבר האחרון שנקנה או הוחלף בדמיהן, ויש לסיים את אכילת השמן עד זמן הביעור של התאנים שמכוחן הוא נקנה (סוכה מ, ב; רמב\"ם ו, ו-ז).", "אין קדושת הפרי הראשון עוברת לכסף או למאכל אחר אלא בדרך מקח שנעשה בין קונה למוכר, או בדרך חליפין שבין שני אנשים. אבל לא בדרך חילול, היינו שאין אפשרות שבעל הפירות יחליף אותם על מאכל אחר שיש ברשותו. והסברה לכך פשוטה: שום תועלת לא תצמח מהחילול לאכילת הפירות, שהרי ממילא הפירות המקוריים נותרו אצלו והם בקדושתם. אבל כאשר הוא מקבל תמורתם פירות או כסף, הוא יכול על ידי כך לאכול מאכלים נוספים, ופירות השביעית שעברו לחברו, יאכלו אף הם בקדושה. אבל את הקדושה של הכסף שנתקדש במכירה הראשונה אפשר להעביר גם בדרך חילול, כגון שיחלל את הכסף שקיבל עבור התאנים בגבינה שבביתו, ובכך הקדושה תעבור מהכסף לגבינה שאותה יאכל לפני זמן ביעור התאנים, ובכסף יוכל להשתמש לכל דבר. וכן אם החליף עם חברו את תאני השביעית בשמן, יכול בעל השמן לומר: \"השמן יהיה מחולל על בשר\", ויאכל את הבשר עד זמן ביעור התאנים, ובשמן יוכל להשתמש בלא הגבלה (סוכה מ, ב; רמב\"ם ו, ו-ח).", "אין קונים בדמי שביעית מאכל בהמה, ואף אם מכר פירות שנועדו למאכל בהמה, כיוון שהפכו לכסף, נעשו כסתם פירות שביעית שנועדו למאכל אדם, שזה עיקר מגמת פירות שביעית. וכן המוכר שמן שמותר להשתמש בו להדלקת הנר, וקנה בכסף שמן אחר, אסור להשתמש בו להדלקת נר, מפני שדמי שביעית מיועדים למאכל אדם שהוא השימוש העיקרי של השביעית (תוספתא ה; יט, ה, ד; רמב\"ם ה, יב; ה, ח)." ], [ "פירות השביעית / עוד מאיסורי סחורה", "כפי שלמדנו, כיוון שפירות השביעית נועדו לאכילה בלבד, שנאמר (ויקרא כה, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\", אסור לסחור בהם, ורק לצורך אכילה מותר למכור מהם מעט כדי לקנות בדמיהם מאכלים. לפיכך, בכלל איסור סחורה, אסור לקנות בפירות שביעית או דמיהם בגדים, כלים, קרקעות וכל דבר שאינו ראוי לאכילה (משנה שביעית ח, ח; רמב\"ם ו, י; רמב\"ן ע\"ז סב, א).", "וכן אסור לשלם בפירות שביעית או בדמיהם חובות. וכן אסור לשלם בהם דמי חבר לבית הכנסת, או חוב שבני הקהילה חייבים לשלם לקופת הצדקה (משנה ח, ד; רמב\"ם ו, י).", "וכן אסור לשלם בפירות שביעית או דמיהם שכר פועלים, שאם פועל תיקן דבר בביתו, לא ישלם לו בהם את שכרו. אבל אם היה הפועל חבר שלו, עד שהוא יכול לבקש ממנו לתקן את הדבר בחינם, רשאי אף לתת לו מפירות שביעית שבידו במתנה. שכל זמן שאין הוא משלם בהם את חובו, אין איסור. וכמובן שהפועל צריך לשמור על קדושת פירות השביעית, שלא להפסידם ולא לסחור בהם ולבערם בשעת הביעור (משנה ח, ה; רמב\"ם ו, יא).", "עבר וקנה בפירות שביעית חלוק, יעמיד כנגדו מאכל שיתקדש בקדושת אותם הפירות, ויאכל אותו עד זמן הביעור. וכן מי שעבר והשתמש בפירות שביעית לצורך אחר שאינו אכילה, כגון שסך עורות בשמן שביעית, יאכל כנגד שווי השמן מאכלים בקדושת שביעית (משנה שביעית ח, ח; רמב\"ם ו, י).", "מעיקר הדין היה מותר לקנות בדמי שביעית בהמה, חיה ועוף חיים, הואיל והם ראויים לאכילה. אבל אסרו חכמים לקנותם חיים, שמא יניחם ויגדלו מהם עדרים ויתקשו לשמור בהם על קדושת שביעית (סוכה מ, ב; רמב\"ם ו, ט).", "מותר לשלוח לחבר פירות שביעית במתנה, ובתנאי שיודיע לו שהם פירות שביעית, כדי שידע שעליו להודות לו במידה פחותה, הואיל ולא נתן לו פירות שלו אלא פירות שמיטה שהופקרו לכל. וגם כדי שידע לנהוג בהם כדין פירות שביעית." ], [ "פירות השביעית / בהבלעה והקפה הכסף אינו מתקדש", "כאשר מבצעים מכירה מותרת בפירות שביעית, היינו מכירה מועטת לצורך אכילה ושלא כדרך מסחר, ואין רוצים שהכסף ייתפס בקדושת שביעית, אפשר להבליע את תשלומו בדבר אחר. לדוגמא: הקונה מחברו תפוחים של שביעית ובשר, ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, מותר שיסכימו ביניהם שהתשלום עבור הבשר יהיה מאתיים שקלים, והפירות ינתנו במתנה, ועל ידי כך הכסף לא ייתפס בקדושת שביעית.", "וכן כאשר אדם בא לקנות אתרוג של שביעית ולולב ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, אלא שהוא חושש לשלם למוכר עבור האתרוג, שמא המוכר לא ידע לנהוג כהלכה בכסף שייתפס בקדושת שביעית. יאמר למוכר שהוא משלם עבור הלולב מאתיים שקלים ויבקש את האתרוג במתנה (רש\"י סוכה לט, א). ויש אומרים שאין צורך לומר שהאתרוג במתנה אלא די שיאמר שהתשלום הכולל הוא מאתיים שקלים והקונה יכוון שהם עבור הלולב (עי' רמב\"ם ח, יא).", "לדעת רבים, בנוסף לכך שבהבלעה אין הכסף נתפס בקדושת הפירות, גם אין בזה איסור סחורה, ולכן מותר למכור פירות שביעית על ידי הבלעה. אמנם בכל אופן אסור לסחור בפירות שביעית כדרך כל השנים כדי להרוויח, אלא ההיתר הוא למכור מעט ובמקום שאינו קבוע בשוק, כדי לסייע לאספקת המזון ולא כדי להתעשר, כמבואר בהערה.⁸כתב תוס' סוכה לט, א, 'וליתיב', שאין איסור סחורה בהבלעה. וכ\"כ ר\"ש שביעית ז, ג, 'ירושלמי'; שבת הארץ ה, יג, א, 2; ו, א, ג, 5; ח, יא, ב. אמנם נלענ\"ד שכל ההיתר הוא רק לגבי החלק האסור מדרבנן, היינו שגם מסחר שלא למטרת התעשרות במסגרת מצומצמת אסרו, והתירו רק על ידי שינוי משמעותי, שיהיה הוא לוקט ובנו מוכר, או שימכור מה שנותר ממה שאכל. אבל בהבלעה אפשר ללקוט ולמכור, הואיל ועל ידי ההבלעה הוא משנה מדרך המסחר. וכיוצא בזה משמע משבת הארץ ה, יג, א, 2, שהיתר הבלעה הוא כשאינו מוכר במקום קבוע. וכן בחכמת אדם שערי צדק יח, ד, התיר בזה רק באקראי. וכיוצא בזה כתב באז נדברו ד, ט, שלא התירו מכירה בהבלעה בסוחר ממש כדי להרוויח.
יש אומרים שמותר להבליע פירות שביעית באריזה ששווה פרוטה (מרן הרב קוק, הרב טיקוצ'ינסקי), ויש מחמירים שההבלעה תהיה בדבר ששווה יותר (ציץ הקודש ח\"א טו. ועיין מאמ\"ר יז, ט).", "גם כאשר המכירה נעשית בהקפה, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות. שהואיל והכסף משולם לאחר שהפירות כבר נאכלו, אינו יכול להיתפס בקדושתם. כמו כן כאשר המכירה מתבצעת בצ'ק דחוי או בכרטיס אשראי, אין הכסף שנכנס לחשבון נתפס בקדושה.⁹בע\"ז סב, ב, מבואר שאין הדמים נתפסים בקדושה בהקפה. ואמנם לר\"י גם אם הפירות עדיין קיימים, כיוון שהתשלום היה לאחר לקיחת הפירות, הרי הוא כתשלום חוב ולא נתפס בקדושת הפירות, וסמך עליו בחזו\"א הואיל ושביעית מדרבנן. אולם לרש\"י, רמב\"ן, ר\"ן ומאירי, רק כאשר הפירות נאכלו לפני זמן התשלום, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות, שאז אין לו במה להיתפס. וכ\"כ מרן הרב בשבת הארץ ח, כ; ערוה\"ש כט, כד. לעניין צ'ק, כתב במאמ\"ר יז, ט, שאם הוא דחוי, הכסף שמתקבל עבורו אינו נתפס בקדושת הפירות. ובאול\"צ (ב, י), כתב שאינו נתפס גם כשאינו דחוי." ], [ "פירות השביעית / ביעור פירות שביעית", "פירות שביעית הם הפקר לכל, וכל הרוצה רשאי ללקוט מהם כשיעור שאנשים רגילים ללקוט או לקנות לתצרוכת ביתם (לעיל הלכה א). לכתחילה צריך כל אדם לסיים את פירותיו עד שיכלו אותם פירות מהשדות. שאם לא כן, משמע שלקח לעצמו פירות שביעית יותר מכדי צורכו ופגע ביכולתם של אנשים אחרים ללקוט לעצמם פירות. ומכל מקום, מי שנותרו בידו פירות בעת שהם כלו מהשדה, כיוון שאנשים וחיות אינם יכולים ללקוט מהם ולאוכלם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו. וכדין הפירות כך דין הכסף שהתקבל עבורם, שנקרא דמי שביעית.", "מצווה זו נלמדה ממה שנאמר (שמות כג, יא): \"וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה\". דרשו חכמים (מכילתא דרשב\"י שם): \"כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – אתה אוכל מתוך הבית, כָּלָה מן השדה – כַּלֵּה מן הבית\". וכן הדין לגבי מאכל הבהמה, שנאמר (ויקרא כה, ז): \"וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל\". דרשו חכמים (פסחים נב, ב): \"כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – הַאֲכֵל לבהמה שבבית, כָּלָה לחיה אשר בשדה – כַּלֵּה לבהמתך מן הבית\".", "וכיצד יבער? ישאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, וכן יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו, ובכך הוא מבער את הפירות באכילה כפי ייעודם המקורי, שכן מה שרגילים לאכול בשלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא מיועד לאכילה קרובה ולא לאגירה (משנה ט, ח). ואם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציא אותם מביתו ויפקירם ויאמר: \"אחינו בית ישראל! כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול\" (תוספתא שביעית ח, ב). ואז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.¹⁰לרמב\"ם (ז, ג) על פי גרסתו במשנה, הביעור הוא שישרוף את הפירות או ישליך אותם לים, ואסור לאוכלם לאחר זמן הביעור. וכ\"כ מאירי, וכעין זה כתבו ראב\"ד וריטב\"א. אולם למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים שהביעור הוא הפקר, וכדעת ר' יוסי במשנה ט, ח, שההפקר הוא לעניים ולעשירים כאחד, שכל הזוכה בהם יכול לאוכלם כאוות נפשו בלא שום הגבלת זמן, ובלבד שישמור על קדושתם. וכ\"כ ר\"ש, יראים, רמב\"ן, רא\"ש, תוס', ר\"ן, רדב\"ז, מבי\"ט, רש\"ס, פאת השולחן ועוד רבים.
כתב רמב\"ם ז, ג: \"היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד…\" ופשוט שאין חובה לכל אחד לסיים את מזון שלוש הסעודות באותו יום, אלא כיוון שיש לו רק מזון שלוש סעודות, אינו נחשב כמי ששומר לעצמו פירות שביעית אחר שכלו מהשדה. ואמנם בשביתת השדה יד, ו, סובר שצריך לסיים את מזון שלוש הסעודות ביום אחד, אבל רבים חלקו על כך, כי מזון שלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא נועד לאכילה בזמן קצר (וכ\"כ מקדש דוד נט, ב; הערות לשבה\"א ז, ג, 6; מאמ\"ר כא, טו; משפטי ארץ ל, 1; חוט שני עמ' שנה).
רמב\"ן ור\"ן הסתפקו אם מצוות הביעור מהתורה, אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, מצוות הביעור מהתורה, וכ\"כ בה\"ג, רש\"י, תוס', ר\"ש, רא\"ש ועוד. וכן מוכח מדעת רמב\"ם ודעימיה, שאם לא כן, איך יתכן שהורו שהביעור הוא איבוד פירות שביעית כנגד התורה שצוותה שלא לאבדם (מרן הרב בשבת הארץ ז, ג).
בשערי צדק יט, ו, כתב שלכתחילה רצוי להדר כרמב\"ם ולבער את הפירות על ידי איבודם. וכ\"כ אול\"צ ג, ד. אולם כתב מרן הרב (משפט כהן פג) שאין זה הידור כלל, שהרי אם ישרפם לדעת רוה\"פ יעבור על איסור תורה של איבוד פירות שביעית ועל בל תשחית.
אולם ברור שלכתחילה טוב לחוש לדעת רמב\"ם ודעימיה, ולתכנן לסיים את אכילת הפירות עד הביעור, ואם לא סיים, יחלק מהם מזון שלוש סעודות לכל אחד מחבריו. אמנם אם התעצל מלעשות כך, יסמוך על רוב הפוסקים שסוברים שדי בכך שיפקירם. ונלענ\"ד שלא רק מצד מחלוקת הראשונים נכון לחלק את הפירות, אלא שכך היא מגמת השביעית והביעור, שיהיו הפירות מופקרים לכל, ואם יניחם ברחוב, יתכן ואדם אחד יקח את הכל לעצמו שלא כפי הכוונה המקורית של התורה (ועי' להלן בהערה 12).", "עבר בעל הפירות ובזדון או רשלנות השאיר את הפירות אצלו, הפירות נאסרו על כל ישראל באכילה. ויש אומרים שאם ייתן אותם במתנה לחברו, חברו יוכל להפקירם ובכך יהיו מותרים לכולם זולת זה שלא הפקירם בזמן. והואיל ודין שביעית בזמן הזה מדרבנן, אפשר לסמוך על שיטה זו. ואם בעל הפירות לא ביער את פירותיו מחמת אונס או שגגה, יש אוסרים ויש מתירים, וכיוון שדין שביעית בזמן הזה מדרבנן, יוכל לסמוך על המקילים ולהפקירם מיד כשייזכר בכך, ואח\"כ גם לו יהיה מותר לזכות בהם.¹¹יש אוסרים את הפירות גם אם לא התבערו מחמת אונס, כ\"כ גדולת מרדכי ט; וכן עולה ממהרי\"ט א, מג, והשל\"ה שער האותיות ק. אולם בספר חרדים פרק ז' למד מדברי הרמב\"ן שמותר לבערם ולשוב ולזכות בהם. וכ\"כ שערי צדק יט, ה, וספר השמיטה ט, י, וכלל בזה גם את מי שלא ידע מתי זמן הביעור (שדומה לשוגג). וכן הורה במנחת שלמה נא, יז. לדעת האוסרים גם כאשר הביעור לא נעשה מחמת אונס, אסור גם אם יתן את הפירות במתנה לחברו, כי איסור הפירות הוא עצמי. אבל למתירים באונס, אם לא ביער ברשלנות וזדון, רשאי לתת את הפירות במתנה לחברו, שעליו לא חל הקנס, וחברו יפקיר אותם ואח\"כ יהיו מותרים לו ולאחרים באכילה. (משנה שביעית ט, ט; ירושלמי ט, ו; רש\"ס, משנה ראשונה, מנחת שלמה נא, יז). אבל לבעל הפירות הראשון אסור לאכול מהם הואיל ובזדון או רשלנות לא הפקירם בזמן." ], [ "פירות השביעית / דיני הביעור למעשה", "כפי שלמדנו, אם נותרו לאדם פירות שביעית בזמן הביעור ולא הצליח לסיימם על ידי אכילתם וחלוקתם, עליו לבערם מביתו על ידי הפקרתם לכל. לכתחילה יוציאם לרחוב ויכריז ברבים, שהפירות הם הפקר וכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול. ולכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה אנשים, ושלא יהיה אחד מהם סמוך על שולחנו. לאחר שהפירות הופקרו כדין, רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, אפילו הרבה מעבר למזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם כדין קדושת שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם למפקיר הפירות מותר לזכות בהם מחדש.", "כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. ומי שאין לו אוהבים וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה, יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, ויכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שיספיקו אנשים לבוא לקחתם, יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).", "אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מ'אוצר בית דין', ושילם עבור הטיפול בהם, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף ב'אוצר בית דין', ראוי שלא יפסיד את מה ששילם עבור הטיפול ביין.¹²בירושלמי ט, ד, שאל ר' יצחק בר רדיפה את ר' ירמיה, האם מותר לו להפקיר את הפירות ולזכות בהם מחדש. לא רצה ר' ירמיה להשיב לו אלא הפנה אותו לגדולים בתורה. ור' יאשיה השיב, שיכול להפקירם בפני שלושה מאוהביו ולזכות בהם מחדש. ובני קפודקאי בציפורי שאלו מה יעשו אנשים שאין להם שלושה אוהבים, ור' אימי הציע להם שיפקירום בשוק בשעה שאין שם עוברים ושבים, כמבואר למעלה. ע\"כ. וכן כתבו הפוסקים למעשה, שיכול אדם להפקיר באופן זה ולזכות בפירות מחדש. אולם נלענ\"ד שכיוון שרצתה התורה שיהיו הכל שווים בפירות שביעית, לכתחילה יש להפקיר את הפירות באופן שכל אחד מהעוברים והשבים ייקח מזון שלוש סעודות, ולא כדי שבעל הפירות יחזור לזכות בהם. ורק כאשר בעל הפירות דחוק התעוררה שאלה, האם מותר לו לחזור ולזכות בהם או שמא יש בכך הערמה. וכיוון שזו שאלה קשה, לא רצה ר' ירמיה להורות בה. ולמעשה יצאה הוראה שמותר לו לשוב ולזכות בהם כמבואר בירושלמי.
לגבי אדם שאין לו שלושה אוהבים, הפירוש המקובל, שעליו לצעוק שהפירות הפקר, באופן ששלושה אנשים ישמעו אותו אבל לא יספיקו להגיע עד שיזכה שוב בפירות (ריבמ\"ץ, תוס' רי\"ד פסחים נא, ב; כפתור ופרח מח). ויש אומרים שאין צורך להכריז שהפירות הפקר, אלא כל שהפקירם באופן שכל העובר שם מבין שיכול לקחתם, אינו צריך להפקירם במפורש בפני שלושה (ר\"ש למשנה ט, ח; מהר\"י קורקוס. הגר\"א ומהר\"א פולדא על ירושלמי שביעית ט, ד).
יש אומרים שבמקרה הצורך, כגון בארגזי יין, שקשה לבעל הארגזים לסחוב אותם מביתו לרחוב, יוציאם לחדר המדרגות שאינו נעול, ושם יפקיר בפני שלושה (ריש\"א משפטי ארץ לא, 16). ובשעת הדחק, לדעת הגר\"א (שביעית ט, ד) אפשר להשאיר את הפירות בבית ולומר לשלושה שהם הפקר.", "כפי שלמדנו, זמן הביעור הוא כאשר אותם הפירות כלים מהשדות. כיום שמעטים מכירים את מצב השדות, סומכים על הזמנים שוועדי הכשרות מפרסמים לגבי כל פרי ופרי. אמנם בפועל, פעמים רבות יש ספק אימתי הפירות יִכלו ויגיע זמן הביעור, והפתרון לכך, להפקיר את הפירות ביום הראשון שבו יתכן שחל הביעור, וכל הנוטלים מהפירות, יכוונו שלא לקנות אותם, וכן יודיעו לשלושה מחבריהם שהפירות שבביתם עדיין הפקר וכל הרוצה רשאי לבוא ולקחת מהם. ורק כשיסתיים זמן הספק, יכוונו לקנות את הפירות.¹³אמרו חכמים (משנה שביעית ט, ב) שהארץ מתחלקת לשלושה אזורים לעניין הביעור: יהודה, עבר הירדן והגליל, וכאשר כלו הפירות האחרונים מהשדות שביהודה, הגיע זמן הביעור של יהודה, למרות שעדיין יש פירות בשדות הגליל (רמב\"ם ז, ט). ויש אומרים שגם כל אזור מתחלק לשלושה, ולכל אזור זמן משלו (ר\"ש, תוס' פסחים נב, ב, 'עד').
עוד אמרו חכמים, שזמן ביעור התאנים בכל הארץ הוא בחנוכה של שמינית, תמרים בפורים, ענבים ויין בפסח, וזיתים בשבועות, והכוונה שבערב המועדים הללו זמן הביעור (פסחים נג, א; רמב\"ם ז, יא). וכ\"כ בספרים רבים למעשה, שזמן ביעור היין בפסח. ורבים תמהו, שכן בפועל הענבים כלים מהשדות בשבט. ולכן למעשה יש לקיים את הביעור מחודש שבט, ולא לכוון לקנות את היין עד פסח. וכן הורו רבותינו הרב ישראלי והרב שפירא. ואמנם בחזו\"א כו, ה, כתב שבמצב של ספק בזמן הביעור, יחזור ויפקיר את
הפירות בכל יום. אולם דחה את דבריו במנחת שלמה נא, יח. וכ\"כ בספר השמיטה ט, יב; שביתת השדה יד, לג. ומ\"מ גם מחמת ספקות אלו, וגם מחמת דעת הרמב\"ם ודעימיה, נכון להזדרז לסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור." ], [ "פירות השביעית / הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ", "אסרו חכמים להוציא פירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ (משנה שביעית ו, ה). יש אומרים שטעם האיסור, מפני שמצוות הביעור צריכה להתקיים בארץ, שכשם שפירות שביעית הופקרו לכל יושבי הארץ שיכולים לבוא לשדות ולקטוף מהפירות, כך גם הביעור שנועד לשוב ולחלק את הפירות לכל, צריך להתקיים בארץ (רע\"ב, תפא\"י).", "ויש אומרים שהאיסור מפני החשש שלאחר שיוציאום לחוץ לארץ ישכחו שהם פירות שביעית, ולא יזהרו בקדושתם, ויבואו להפסידם ולסחור בהם (ר\"ש משאנץ וראב\"ד לתו\"כ כה, ז). ויש אומרים, שמשום קדושתם של פירות שביעית, אין להוציאם מהארץ (רש\"ס). ויש אומרים שאסרו להוציאם שמא הפירות יחסרו לבני הארץ (ר\"ח ברלין).", "עבר והוציא את הפירות לחוץ לארץ אינו חייב להחזירם, אלא יאכלם בהקדם. ואם הגיע זמן ביעורם, אינו צריך להחזירם לארץ כדי לבערם, אלא יבערם במקומם (פסחים נב, ב; רמב\"ם ז, יב).", "בדורות האחרונים נוצר צורך גדול מאוד לייצא פירות מהארץ לחוץ לארץ גם בשנה השביעית, שכן ישנם ענפים שנשענים על הייצוא, ואם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם להם נזק גדול מאוד. וכיוון שמדובר בשעת הדחק והפסד גדול, יש פוסקים שסמכו על שיטות שונות לפיהן ניתן להקל ולהוציא במסגרת 'אוצר בית דין' פירות שביעית מהארץ. ומכל מקום, כל ההיתרים שהזכירו דחוקים בהרבה מ'היתר המכירה'.¹⁴במשנה שביעית ו, ה: \"אין מוציאין… פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ\". ובפסחים נב, ב, הובאה ברייתא: \"תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר יחזרו למקומן ויתבערו\". ושם בגמרא מסופר שרב ספרא הוציא יין שביעית לחו\"ל, והתלבט אם עליו להחזירו לארץ, והכריע שהלכה כת\"ק. וכן פסק הרמב\"ם (ה, יג) שאסור להוציא פירות שביעית לחו\"ל, ואם הוציאם מבערם בחו\"ל (ז, יב). ולכך נטה ר\"ש בפירושו למשנה. והאיסור הוא להוציא לחוץ לארץ ובכלל זה גם סוריה, אבל למקומות שנכבשו על ידי עולי מצרים מותר להוציא, לפיכך מותר להוציא פירות שביעית לאילת (מאמ\"ר יג, מז; עי' להלן ה, ח, 8). ויש אומרים, שלדעת הסוברים שהאיסור הוא מפני שצריך לבער בארץ, אין איסור להוציא פירות כשיעור מזון שלוש סעודות, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, הואיל ודין שביעית בזמן הזה דרבנן. ולגבי ייצוא של פירות בכמויות גדולות בשעת הדחק עיין להלן ח, ה." ], [ "פירות השביעית / חשוד על השביעית", "כדרך שאסור לעבוד בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדים בשביעית, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. שנאמר (ויקרא יט, יד): \"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל\", וכאשר אדם מסייע לעובר עבירה, הרי שהוא מחזקו בחטאו, ונמצא שותף להכשלתו בעבירה. ולא עוד אלא שנצטווינו למחות ביד החוטא, שנאמר (שם יז): \"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא\". והמסייע בידו, נכשל בביטול מצוות התוכחה (רמב\"ם ח, א; ספר המצוות ל\"ת רצט, עשה רה).", "לפיכך, אסור למכור לישראל החשוד על השביעית כלים חקלאיים שקרוב לוודאי שישתמש בהם למלאכות שאסורות בשביעית. כיום רובם המכריע של החקלאים עובדים במסגרת 'היתר המכירה', ומותר למכור להם כלים חקלאיים בלא הגבלה. וראוי למוכר לבדוק שאכן הקונה עובד במסגרת 'היתר המכירה'.", "אסור למכור לחשוד על השביעית כלים שנועדו לעבודה בגינה, שקרוב לוודאי שישמשו לעבודה אסורה, הואיל ואין עורכים 'היתר מכירה' לגינות. ואם יש אפשרות סבירה שישמשו להיתר, היינו לצורך עבודה מותרת או לצורך שאחר השביעית – מותר (רמב\"ם ח, ב; עיין הערות לשבה\"א שם).", "הקונה פירות שביעית מעם הארץ, רשאי לקנות ממנו עד שיעור מזון שלוש סעודות ולא יותר. מחד, חששו שמא לא ידע לנהוג כהלכה בדמי שביעית ויבוא לסחור בהם או להשהותם אחר זמן הביעור. ומאידך, הואיל ומדובר בחשש בלבד לא רצו למנוע ממנו לגמרי את האפשרות להתפרנס, וגם רצו לאפשר לקונה להשיג מזון ליום הקרוב, לפיכך התירו לקנות ממנו מזון שלוש סעודות (סוכה לט, א, רש\"י ותוס' שם).", "אבל מי שידוע כחשוד על השביעית, היינו שמגדל פירות בשביעית או סוחר בפירות שביעית, אסור לקנות ממנו אפילו מעט פירות, כדי שלא לסייע לדבר עבירה (ועיין סוף הערה 7). כמו כן אסור לתת פירות שביעית או כסף שנתפס בקדושת שביעית למי שאינו נזהר בקדושתם (רמב\"ם ח, י; מאמ\"ר יג, מט).", "כיום אנו נוהגים לסמוך על תעודות כשרות שיש לחנויות. וכל חנות שאין לה תעודת כשרות, הרי שהיא מכלל החשודים על השביעית, ואסור לקנות בה פירות שביעית. ואם יש לה תעודת כשרות, בין על פי 'היתר המכירה', ובין על פי 'אוצר בית דין', מותר לקנות ממנה פירות בלא הגבלה. אלא שאם הפירות מ'אוצר בית דין', יש לנהוג בהם קדושה.", "כיוצא בזה לגבי קניית פרחים ועציצים, שאין לקנותם מאדם שאינו מוּכַּר, כל זמן שאין לו תעודה שהם גודלו במסגרת 'היתר המכירה' או על ידי גויים או בחממות עם מצע מנותק. אבל אדם שמוכר כנאמן, כגון שהוא ידוע ומוכר כשומר מצוות, יכול להעיד על הפירות או הפרחים שבידו, שגודלו בהיתר גם אם אין בידו תעודה (רמב\"ם ח, יד; ועיין קטיף שביעית פרק סח)." ] ], [ [ "הזמן המקום והאדם / זמן קיום מצוות השביעית והיובל", "מצווה מהתורה שיכנסו ישראל לארץ, ויחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ובתי אב, ויעבדו שש שנים בשדותיהם לגדל את פירותיהם, ובשנה השביעית ישבתו מעבודת השדה, וישמטו את הפירות ואת החובות. וכך יעשו במשך שבעה מחזורים, שבהם יקיימו שבע שמיטות, סך הכל ארבעים ותשע שנה. לאחר מכן יקדשו את שנת החמישים ויעשו אותה יובל, שבה ישחררו את העבדים לביתם, ויחזירו את השדות לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ב-י): \"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ\".", "ואמנם במצוות הפרשת חלה הצטוו ישראל מיד לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לעיקר הארץ, אולם במצוות השביעית והיובל הצטוו רק לאחר שסיימו לחלק את הארץ לכל ישראל, שנאמר לגבי השביעית (שם, ג): \"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ\". דרשו חכמים (ספרא שם): \"שָׂדֶךָ – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כַּרְמֶךָ – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו\". וכן נאמר לגבי היובל (ויקרא כה, י): \"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ\", דרשו חכמים (ערכין לב, ב): לְכָל יֹשְׁבֶיהָ – \"בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים\", שאפילו היו כולם יושבים בארצם אלא שהשבטים מעורבים זה בזה, אין השביעית והיובל חלים. לפיכך היו צריכים להמתין עד שיגמרו לכבוש את הארץ ולחלק אותה לנחלות.", "בשנת 2,489 למניין שאנו מונים לבריאת העולם נכנסו ישראל לארץ בהנהגת יהושע בן נון. שבע שנים עסקו בכיבוש הארץ ושבע שנים בחלוקתה לשבטים ולמשפחות (ערכין יב, ב). לאחר שסיימו לחלק את הארץ וידע כל אדם מישראל היכן היא נחלתו, התחייבו במצוות השביעית והיובל, והחלו לספור את השנים. נמצא שבשנה החמש עשרה לכניסתם לארץ, היא שנת 2,504, החלו למנות את השנים, ובשנה ה-21 לכניסתם לארץ קיימו את השביעית הראשונה, ובשנה ה-64 לכניסתם לארץ קיימו את היובל הראשון (תוספתא מנחות ו, כ; רמב\"ם י, ב)." ], [ "הזמן המקום והאדם / גבולות עולי מצרים ודין סוריה", "גבולות הארץ שנתן ה' לישראל רחבים, מנהר מצרים ועד נהר פרת, שנאמר (בראשית ט, יח): \"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת\". וכן נצטווינו (דברים א, ז-ח): \"פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם\". וכן נאמר (יא, כד): \"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם\".", "וצווה ה' את ישראל שיכבשו תחילה את עיקר הארץ, היינו את עבר הירדן המערבי בגבולות שנאמרו בפרשת מסעי (במדבר לד), ולאחר שיישבו את נחלותיהם כראוי, ימשיכו להתרחב עד אשר יישבו את כל גבולות הארץ. וכיוון שסיחון ועוג פתחו במלחמה נגד ישראל, כבשו ישראל את ארצם, וכך נפלו בידי ישראל חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי, ובקשו בני השבטים ראובן וגד שתהיה נחלתם בעבר הירדן המזרחי ונענה משה לבקשתם (פנה\"ל העם והארץ ג, יח).", "ואף שארץ ישראל לכל מלֹא גבולותיה קדושה, חובת המצוות התלויות בארץ חלה רק על השטחים שנכבשו על ידי משה ויהושע בן נון וחולקו לשבטים. וגבולות אלה נקראים גבולות 'עולי מצרים'. ואף שבתוך נחלות השבטים שחילק יהושע נותרו מובלעות של גוים שעדיין לא כבשום בימי יהושע, כיוון שחולקו לשבטים, לאחר שנכבשו חלה עליהן קדושת הארץ והתחייבו בהן במצוות התלויות בה (רמב\"ם תרומות א, ב).", "והלכה היא, שכל מקום נוסף שיכבשו ישראל בארץ ישראל בשם רוב ישראל בהנהגת מלך או נביא יתקדש ויתחייבו בו בכל המצוות התלויות בארץ. אבל אם שבט אחד יכבוש נחלה נוספת בארץ, לא יתקדש אותו מקום למצוות הארץ. ודוד המלך כבש את סוריה (שמואל ב' ח, ג-יג), ואף שהיה מלך ישראל ופעל על פי בית הדין הגדול, כיבוש סוריה נחשב כיבוש יחיד, משום שהמצווה היתה שיכבשו ישראל תחילה את עיקר הארץ שבמערב הירדן, ובמיוחד את ירושלים. וכיוון שלא כבש תחילה את ירושלים, לא נתקדשה סוריה להיות כארץ ישראל, אלא מעמדה הוא מעמד ביניים, ורק מדברי חכמים חייבים לקיים בה את המצוות התלויות בארץ (גיטין ח, א-ב; ע\"ז כ, ב – כא, א; רמב\"ם תרומות א, ב-ד).¹יסוד דברי הרמב\"ם לגבי מעמד סוריה בספרי עקב: \"דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?!\" וכ\"כ בתוס' גיטין ח, א, 'כיבוש יחיד'. ורש\"י שם פירש שכיבושו נחשב כיבוש יחיד כי לא היו איתו כל ישראל ולצורכו כיבש. ואף שמחמת הדוחק יכלו חכמים לפטור את סוריה מאיסור עבודה בשביעית, לא רצו לעשות כן, כדי שלא ילכו ישראל להשתקע בה ויעזבו את עיקר הארץ (ירושלמי שביעית ו, ב; ורמב\"ם שביעית ד, כז)." ], [ "הזמן המקום והאדם / ימי חורבן בית המקדש הראשון", "בעוונותינו הרבים גבר החטא, רבים נהו אחר עבודה זרה ולא קיימו כראוי את מצוות השביעית והיובל, עד שהקללה האמורה בתורה החלה להתקיים. מלכי הגויים החלו לגבור על ישראל, עד שבשנת 3,188 לבריאת העולם, תגלת פלאסר מלך אשור הגלה את בני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה מנחלתם בעבר הירדן המזרחי. מן הסתם רבים מבני אותם שבטים נמלטו לעבר הירדן המערבי, אבל כבר לא היתה להם קרקע. בכך הופר האיזון שבין כל בני שבטי ישראל, העוני גבר, וכבר לא ניתן היה לקיים את מצוות השביעית כראוי. וכן למדנו (בהלכה א), שרק כאשר כל השבטים יושבים על אדמתם, כל שבט ושבט במקומו ואינם מעורבים זה בזה, חייבים מהתורה לקיים את מצוות השביעית, שנאמר (ויקרא כה, י): \"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ\" – \"בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים\" (ערכין לב, ב), והלכה היא שדין השביעית תלוי בדין היובל, וכאשר מצוות היובל התבטלה מהתורה, גם מצוות השביעית התבטלה מהתורה (גיטין לו, א).", "ואע\"פ כן, למרות הדוחק, המשיכו ישראל בהסכמת חכמי הדור לקיים את השביעית והיובל, מתוך תקווה שעוד מעט יחזרו הגולים למקומם ויחזרו היובל והשביעית לנהוג מהתורה. אולם החטאים גברו, ותוך כעשרים שנה, מלכות אשור הגלתה גם את השבטים שהיו שותפים במלכות ישראל. וכמאה ושלושים שנה לאחר מכן, גברו החטאים עוד, ובית המקדש נחרב, ואף שבטי יהודה, בנימין ולוי הוגלו מהארץ. אז התקיימה הקללה האמורה בתורה (ויקרא כו, לב-לה): \"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ\".", "נמצא שקרוב לשבע מאות שנה חיו כל שבטי ישראל בנחלתם וחיוב השביעית והיובל היה מן התורה. ומעת שבני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה הוגלו מנחלתם שבעבר הירדן המזרחי, בשנת 3,188 לבריאת העולם, בטלה מצוות היובל מהתורה. אולם המשיכו ישראל לקיים את השביעית והיובל מדברי חכמים עוד 151 שנה. ובשנת 3,339 לבריאת העולם, במוצאי שנת השמיטה, נחרב בית המקדש הראשון, ופסקו ישראל למנות שמיטות ויובלות ולקיים את מצוותיהן. שהלכה היא שקדושה ראשונה שקידשו ישראל את הארץ למצוותיה בטלה עם חורבן בית המקדש. הרי שבסך הכל קיימו ישראל שבעה עשר יובלות, ואת היובל השבעה עשר לא סיימו אלא בשנת שלושים ושש ליובל נחרב בית המקדש הראשון (ערכין יב, ב; לב, ב; רמב\"ם י, ג).²בגמרא ערכין לב, ב, מבואר שלאחר גלות שבטי ראובן גד וחצי המנשה בטל היובל. ודין שמיטה שתלויה ביובל יבואר בהערה הבאה. בשנת 3,206, 18 שנים אחר גלות ראובן וגד, הגלה שלמנאסר מלך אשור את שאר השבטים שנשארו במלכות ישראל.
מבואר בערכין לג, א, שלאחר כ-116 שנים, החזיר ירמיהו את עשרת השבטים, ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, וחזר היובל לחול מהתורה (ועיין בהרחבות על כך). לפי המבואר בערכין יב, ב; לב, ב, גם לאחר שחזרו עשרת השבטים, המשיכה הספירה ברציפות, שכן לדעת חכמים גם לאחר שגלו המשיכו למנות יובל עבור השמיטות. אבל לר' יהודה, כשחזרו בני עשרת השבטים החלו ספירה מחדש וספרו ל\"ו שנים עד החורבן.
לאחר שנחרב בית המקדש הראשון לדעת רוב התנאים והאמוראים בטלה קדושת הארץ למצוותיה (מגילה י, א; ערכין לב, ב), וכן נפסק למעשה (רמב\"ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ולכן כתבתי שבשבעים שנות גלות בבל בטלו שמיטות. וכ\"כ רמב\"ם י, ג, ומקורו בערכין יג, א, שרק מעת שעלה עזרא החלו לספור שמיטים, משמע שעד אז בטלה הספירה. אמנם יתכן שאף שמצד הדין היו פטורים מהמצוות, השתדלו לקיים שביעית מצד המנהג, וקצת משמע כך מרמב\"ם י, ה, בדעת הגאונים. וכן ביאר הרב רבינוביץ בפתיחה להל' שביעית.
המניין המקובל בתקופת הראשונים הוא מיצירת האדם שהיתה בראש השנה (מולד וי\"ד, שכך כתב בסדר עולם, רש\"י ועוד). אבל לאחר מכן נהגו למנות מבריאת העולם (ליצירה, מולד בהר\"ד), היינו מהיום הראשון לבריאה, שהוא כ\"ה באלול, וממילא מוסיפים שנה אחת למניין השנים, וכך אנו מונים כיום כשאומרים שהשביעית בשנת תשע\"ה, וכך כותבים בשטרות ובכתובות, וכך כתבנו למעלה. (אמנם רבים כותבים את תאריכי התנ\"ך על פי סדר עולם, וכך יוצא שחשבון השנים מוקדם בשנה אחת, שלא כפי שאנו מונים היום)." ], [ "הזמן המקום והאדם / ימי בית המקדש השני", "לאחר שבעים שנה מעת חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, החלו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני. בסמוך להתחלת בנייתו עלה עזרא הסופר מבבל, ויחד עם בית דינו חזר וקידש את הארץ למצוותיה. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והיו חברים בבית הדין הגדול הזה מאה ועשרים זקנים, ומהם אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי, וכן דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל (הקדמת הרמב\"ם למשנה תורה).", "אמנם חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, מפני שכבר למדנו שמצוות השביעית תלויה ביובל, ודין היובל תלוי בישיבת כל השבטים על אדמתם, כל שבט ושבט בנחלתו. כאשר לכל אדם מישראל יש נחלה שממנה הוא יכול להתפרנס, וגם אם יאלץ למוכרה מפני עוניו, ביובל תחזור הקרקע אליו או ליורשיו. ובימי בית המקדש השני רק מקצת מישראל שבו לארץ מגלותם, והם היו בעיקר מבני שבט יהודה, בנימין ולוי, וממילא לא ישבו שנים עשר השבטים בנחלתם, ומדין התורה לא התחייבו במצוות היובל והשביעית. אבל חכמים, היינו עזרא ובית דינו, תקנו למנות שמיטות ויובלות, ולקיים את מצוות השביעית מדבריהם. וכך נמשך הדבר במשך כל ימי בית המקדש השני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה.³גיטין לו, א: \"רבי אומר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע (ביובל) ואחת שמיטת כספים (בשביעית), בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים\". וכן מובא במו\"ק ב, ב; וקידושין לח, ב. ואמנם יש דעה של תנאים לפיה, השביעית אינה תלויה ביובל (תורת כהנים בהר, הובא ברש\"י גיטין לו, א). אולם מפורש בירושלמי שהלכה כרבי (שביעית י, ב; דמאי ב, א; גיטין ד, ג). וכן עולה מסוגיות הבבלי, שבזמן שהיובל בטל גם השביעית בטלה (מבוא לשבה\"א א-ג). וכן פסק רמב\"ם י, ט; תוס' ערכין לב, ב, 'מנו'; סמ\"ג עשין קמח; סמ\"ק רנט; יראים קסד. וכ\"כ רשב\"א, ריטב\"א ור\"ן לגיטין לו, ב; תשב\"ץ ג, רא; מבי\"ט ב, סד; מהרי\"ט יו\"ד נב; מהרלב\"ח קמג; מהרשד\"ם, נבחר מכסף יו\"ד כג; ישועות מלכו יו\"ד נו; אבנ\"ז יו\"ד תנח. וכ\"כ ב\"ח, סמ\"ע, מהריק\"ש, כנה\"ג על שו\"ע חו\"מ סז, א. וכ\"כ שמן המור יו\"ד ד; רב פעלים א, סו\"י ו, י; אחיעזר ב, יו\"ד לט; מרן הרב במבוא לשבת הארץ.
וקשה שמצינו (ערכין לא, ב), שדין קניית בית בערי חומה נהג בימי בית המקדש השני, וכן דין עבד עברי (כריתות יא, א), ודינים אלו נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג. תירץ ר\"ת (תוס' גיטין לו, א), שאכן היובל חל מהתורה בימי בית המקדש השני, מפני שדי שיהיו אחדים מכל שבט במקומם כדי שיחול היובל, וירמיהו החזיר מקצתם בימי יאשיהו, ומהם שחזרו עם עולי בבל. אולם כפי שלמדנו דעת רובם המכריע של הפוסקים שדין השביעית בימי בית המקדש השני היה מדרבנן. לפיכך ביארו רמב\"ן, ר\"ן וריטב\"א (גיטין שם), שרק כאשר רוב בני כל שבט חיים בנחלתם היובל חל, אלא שמדברי חכמים גם חלק מדיני היובל נהגו בימי בית המקדש השני. ומהרמב\"ם משמע, שלא חלו בימי בית המקדש השני דיני יובל כלל, שכתב (י, ג): \"אעפ\"י שלא היה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות\". אמנם אפשר שגם הוא יודה שמקצת דיני יובל חלו.
חשבון השמיטות והיובל בימי בית המקדש השני: לדעת חכמים, לאחר שעלה עזרא הסופר וסיעתו בשנה השביעית לבניין בית המקדש השני החלו למנות שנים לשביעית וליובל (ערכין יג, א). בשנה השלוש עשרה עשו את השביעית הראשונה, ובשנה החמישים ושש קידשו יובל. ולדעת ר' יהודה, החלו בספירה מהשנה הראשונה לבניין המקדש (ערכין יב, ב; ועי' להלן בהערה 6)." ], [ "הזמן המקום והאדם / קשיי קיום השביעית והניסיון להתירה", "לאחר חורבן בית המקדש השני היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מאוד. בנוסף לנגישׂוֹת הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעיתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך אספקת חילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, אחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בשביעית בדוחק, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א). ולכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו בלא שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא שנקרא 'כנסת הגדולה'? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו ועבדו בשביעית, עד שאמרו: \"נחשדו ישראל על השביעית\" (גיטין נד, א), אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל כיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא יכל להתעצם בהקמת בית דין חשוב שיבטל את השביעית.", "אבל בכל מה שהיה יכול היה מיקל, גם בניגוד לכללי ההלכה המקובלים. ולכן התיר לעבוד בבית שאן, קיסרין, בית גוברין וכפר צמח. וכן התיר ירק במוצאי שביעית (ירושלמי דמאי ב, א).", "ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שיעניש אותו, אולם רבי נמנע מלהענישו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, עבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שעורכים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית עבור פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שעבורם מתענים שירד גשם, והלא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? יש שפירשו שהתענו עבור הגויים, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר, וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו עבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי, שהיקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם).⁴הואיל וחיוב השביעית מדברי חכמים, ביקש רבי להתיר את השביעית מפני דוחק העניים (קרבן העדה ופני משה), ומפני החשודים הרבים שממילא לא שמרו שביעית (פני משה). ומדבריהם עולה בבירור שביקש להתיר לגמרי את השביעית. ומהר\"א פולדא פירש שרצה להתיר \"דווקא בכדי חייהם\". ויש שפירשו שרצונו להתיר היה בשנת בצורת (רש\"ס, גר\"א). ולחזו\"א שביעית כב, ד, רבי סבר להתיר משום פיקוח נפש, ורבי פנחס בן יאיר לא חשב שיש בזה פיקוח נפש שכן אפשר להתקיים בעולשין. ע\"כ. אולם מרן הרב קוק (במבוא לשבת הארץ פרק ג) ביאר כדברי המפרשים, שרצה רבי להתיר את השביעית לגמרי מפני הדוחק ומפני תקנת החשודים." ], [ "הזמן המקום והאדם / חיוב שביעית לאחר חורבן בית המקדש השני", "כפי שלמדנו, לאחר שנחרב בית המקדש השני, נמשכה החובה לשמור שביעית מדברי חכמים. וזאת משום שלדעת רוב התנאים והאמוראים, אף שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בעת כיבוש עולי מצרים נתבטלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, קדושה שנייה שנתקדשה הארץ למצוותיה בימי עולי בבל נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש השני. ביאר הרמב\"ם, שהטעם לכך מפני שקדושה ראשונה נתקדשה על ידי כיבוש, וממילא כשנלקחה הארץ מידם של ישראל, בטל הכיבוש והארץ נפטרה מהמצוות התלויות בה. אבל כשעלו עולי בבל לארץ, לא קדשו את הארץ על ידי כיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה על ידי ההתיישבות, והחזקה לא התבטלה על ידי החורבן והגלות. משמעות החזקה היא 'טענת זכות' שאינה בטלה על ידי החרבת הארץ בידי זרים. כלומר, כיוון שנתן ה' את הארץ לישראל, וכבר חיו בה ישראל קרוב לאלף שנה, והקימו בה ממלכה ובנו את בית המקדש הראשון ושרתה בו השכינה, ואף מלכי הגויים הכירו בזכותם של ישראל על ארצם כפי שנאמר בהצהרת כורש – כיבוש הארץ על ידי זרים אינו יכול לבטל את טענת זכותנו על הארץ, וממילא קדושתה לעניין המצוות התלויות בה אינה בטלה.", "אמנם כבר למדנו (בהלכה ד), שרק כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, היובל והשביעית חלים מהתורה, וכיוון שעולי בבל לא זכו לזה, חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, וחובה זו נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש.", "אולם קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני התבטל בית הדין שהיה מקדש חודשים על פי עדים ומעבר שנים ומונה יובלות, ויש ראשונים שסוברים שמאז בטלה החובה לשמור שביעית. כי דין השביעית תלוי ביובל, וכאשר פסקו למנות שנים ויובלות התבטלה לגמרי החובה לשמור שביעית, ורק מצד מידת חסידות המשיכו לשמור שביעית. ודעת רובם הגדול של הראשונים, שגם לאחר ביטול בית הדין נשאר החיוב לשמור שביעית מדברי חכמים.⁵רוב הראשונים והאחרונים סוברים ששמיטה בזמן הזה מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהערה 3. ויש אומרים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה, ורק מצד מנהג חסידות יש שנהגו בו. כך דעת רז\"ה (תרומות מה, ד), ראב\"ד, או\"ז בשם רשב\"ם, נמוקי יוסף. וכ\"כ מאירי (מגן אבות טו), וכתב: \"רבים אשר אתנו מהגאונים והרבנים\". ורשב\"ש סי' רנח כתב: \"הרבה גדולים סוברים שאינה נוהגת אפילו מדבריהם\", וכתב שכן סוברים גם בה\"ג, רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, רבינו יהודה בן יקר. ויסוד דבריהם שדין השביעית תלוי לגמרי ביובל, וממילא, מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה שמיטות ויובלות, בימי הלל השני בשנת ד' אלפים קיט (359 למניינם), בטלה גם מצוות השביעית. ועל כן מצינו שבימי האמוראים הראשונים נהגו שמיטה, כי עדיין לא בטל בית הדין שמנה יובלות (ועי' במבוא לשבה\"א יא).
ויש שדייקו מהרמב\"ם ששביעית בזמן הזה מהתורה, אולם יכלו לטעון כך מפני שהיתה בידם גרסה מוטעית בהל' שמיטה ויובל י, ט, אבל לפי הגרסה הנכונה, הרמב\"ם כתב במפורש ששביעית בזמן הזה מדרבנן. והרב רבינוביץ בהקדמתו מבאר שלרמב\"ם חובת שביעית בזמן הזה מחמת המנהג, שהוא חיוב דרבנן מדרגה נמוכה יותר, שכן לא תקנו לנהוג כך במפורש. ומדברי הרמב\"ן (ספר הזכות על הרי\"ף לגיטין לו, א) משמע ששמיטה מהתורה, אולם במכות ג, ב, כתב במפורש שהשביעית מדרבנן. וכן למדו בדעתו הרא\"ש במכות א, ג, והרשב\"ש. נמצא שאין אפילו ראשון אחד שכתב בבירור ששמיטה בזמן הזה מהתורה. אמנם היו מעטים מבין האחרונים שסברו שהשביעית מהתורה, ויש שרצו לדייק כך מדברי ראשונים אחרים, ומן הסתם גם נשענו בדבריהם על הגרסה המוטעית ברמב\"ם (נצי\"ב במשיב דבר ב, נו; ולכך נוטה בבית הלוי ג, א). אולם דבריהם נדחו על ידי רובם המכריע של הפוסקים (עיין מבוא לשבת הארץ א-ט; יבי\"א ח\"י יו\"ד לז)." ], [ "הזמן המקום והאדם / חשבון השנה השביעית לימינו", "בית המקדש השני נבנה בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, והתקיים במשך 420 שנה, ובמוצאי השנה השביעית חרב (ערכין יא-יב; תענית כט, א).", "לדעת רבים, החורבן היה בשנת 421 לקיומו של המקדש, היא שנת 3,830 לבריאת העולם, כלומר השנה הראשונה למחזור השמיטה, לפיכך שנת השמיטה כיום היא תשע\"ה (ר\"ת, ר\"י, רמב\"ן, ר\"ן, תרומה, ב\"י ורמ\"א חו\"מ סז, א; רמב\"ם). ויש אומרים שבית המקדש חרב בשנת 420 לקיומו, היא שנת 3,829 לבריאת העולם, וזו השנה הראשונה למחזור השמיטה, לפיכך שנת השמיטה כיום היא תשע\"ד (רש\"י, טור).", "עוד ספק התעורר, יש סוברים ששנת היובל אינה בחשבון השמיטות, כך שלאחר כל שבע שמיטות, מפסיקים לספור שנה, כנגד היובל, ורק לאחר מכן חוזרים לשבעה מחזורים נוספים של שבע שנים, וכן יש לנהוג גם לאחר חורבן הבית. לשיטתם השביעית חלה בשנת תשע\"ב. אולם לדעת הגאונים, מעת שחרב בית המקדש השני הפסיקו למנות יובלות, ונמצא ספירת השביעיות רצופה. וכתב הרמב\"ם שדעתו היתה שצריך להמשיך למנות גם יובלות, אלא שהואיל והמסורת כדעת הגאונים, כך יש לנהוג למעשה, \"שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות\" (רמב\"ם שמיטה ויובל י, ד-ו). והראב\"ד נותר בדעה שגם בזמן הזה יש למנות את היובלות, והשביעית היתה בתשע\"ב.⁶שנת היובל היא שנת החמישים למחזור השמיטה, אלא שנחלקו התנאים האם היא נכללת בתוך מחזור השמיטות. לדעת ר' יהודה שנת היובל בכלל מניין השמיטה, כך שהמחזור השלם הוא 49 שנים, ושנת היובל נמנית כשנה הראשונה למניין השביעית הבאה. ולדעת חכמים היובל מוסיף עוד שנה מחוץ לחישוב השמיטות, כך שהמחזור השלם 50 שנה (ר\"ה ט, א).
לר\"ת ור\"י הלכה כר' יהודה, ותחילת חישוב השמיטות משנת הקמת בית המקדש, כמבואר בערכין יב, ב, לפי שיטת ר' יהודה. והחורבן היה בשנת 421 לבניינו, 3,830 לבריאת העולם (70 לסה\"נ), ושנה זו היתה הראשונה לשמיטה, נמצא שהשביעית כיום בשנת תשע\"ה. וכך סוברים ראשונים רבים.
גם לרש\"י (ע\"ז ט, ב) הלכה כר' יהודה, אלא שמנו את שנות השמיטה מהשנה השביעית להקמת בית המקדש השני. והחורבן היה בשנת 420 לבניינו, 3,829 לבריאת העולם (69 לסה\"נ), ושנה זו היתה הראשונה לשמיטה, נמצא שהשביעית כיום בשנת תשע\"ד, וכן סוברים הרא\"ש (ע\"ז א, ז), והטור (חו\"מ סז).
הרמב\"ם מסכים עם רש\"י שהחורבן היה בשנת 420 לבניינו, אלא שלדעתו הלכה כחכמים (כדלהלן), והחלו למנות מהשנה השביעית לבניין בית המקדש, ושנת החורבן נקראת השנה שלאחר החורבן, והיא היתה מוצאי שביעית. נמצא שלמעשה דעתו כדעת ר\"ת, ששנת 3,830 היא השנה הראשונה לשמיטה.
לדעת רמב\"ם וראב\"ד שמיטה ויובל י, ד; ו, הלכה כחכמים. ולדעתם גם לאחר שנחרב הבית יש להמשיך למנות יובלות, כלומר להוסיף עוד שנה לחשבון כל שבע שמיטות. לפי זה יוצא ששנת היובל האחרונה היתה בשנת תשס\"ה והשמיטה שאחריה בשנת תשע\"ב. אולם דעת הגאונים שאמנם הלכה כחכמים שהיובל אינו בחשבון השמיטות, אבל לאחר החורבן כבר אין מונים יובלות, ובכך מתאחד חשבונם עם חשבון ר\"ת וסיעתו. וכיוון שכך המנהג והקבלה ביד הגאונים, ביטל למעשה הרמב\"ם את דעתו. והראב\"ד נשאר בדעתו שגם היום צריך למנות יובלות, וסבר שאולי גם הגאונים מסכימים לכך.
נמצא שיש לנו שלוש דעות במניין השמיטות (רש\"י – תשע\"ד; ראב\"ד – תשע\"ב; ר\"ת והגאונים – תשע\"ה), ואף שעד סוף תקופת הראשונים עדיין המחלוקת לא הוכרעה, והטור סבר כרש\"י, והראב\"ד נותר בדעתו, מ\"מ במשך הזמן נתקבל המנהג כדברי ר\"ת והגאונים, וכ\"כ ב\"י ורמ\"א חו\"מ סז, א. וכן סיכם בשו\"ת מהרלב\"ח סי' קמג. וכן הכריע בספר חרדים הקדמה למצוות התלויות בא\"י. וכ\"כ המבי\"ט א, נ, בתגובה למי שערער על החשבון.
ואף שהמנהג הוכרע לגבי שביעית, ואין מי ששומרה בשנה אחרת, עדיין יש שהורו מחמת ספק השנים שלא לברך על פדיון מעשר שני שנוהג בשנים א' ב' ד' ה' לשביעית, וכ\"כ הרב אלישר (ספר איש אמונים ל, א, סק\"ז). אולם למעשה מוסכם לברך כפי שכתבו בשו\"ת אבקת רוכל (סי' ד), וברכ\"י (יו\"ד שלא, כג). ועדיין היו שסברו שנכון מחמת ספק השנים להפריש מספק גם מעשר שני וגם מעשר עני. כ\"כ בשו\"ת רדב\"ז (ב, תשלא); הלכות קטנות (ב, קמג); הרב אלישר (שמחה לאיש יו\"ד כו), ושכן נהג מורו בעל ספר בני בנימין; לוח דינים של גאוני ירושלים משנת רס\"ט (אות סט). אמנם באבקת רוכל (סי' ד), וברכי יוסף (שלא, כג) לא כתבו שיש להתנות. וכן נוהגים למעשה. ובשו\"ת מטה יוסף (יו\"ד ט) כתב שהמנהג להתנות הוא מנהג בורות כנגד מנהג ישראל. והובאו הדברים בחזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' קצא, הערה ה), אבל סיכם למעשה שהרוצים להחמיר ולהתנות רשאים לעשות כן." ], [ "הזמן המקום והאדם / עולי מצרים ובבל", "כשקידש עזרא עם בית דינו את הארץ למצוותיה, קידש את המקום שבו התיישבו עולי בבל, ומקום התיישבותם היה בשטח קטן משטח התיישבותם של עולי מצרים. אולם כיוון שמקום התיישבותם של עולי בבל נתקדש, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה.", "כל עבודות השדה האסורות בשביעית אסורות בכל השטח שנכבש על ידי עולי מצרים וגם בסוריה. אולם גזירת ספיחים, שגזרו חכמים שלא לאכול מירקות שצמחו מאליהם בשביעית, חלה רק על השטח שנתקדש על ידי עולי בבל (רמב\"ם, סמ\"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור (ר\"ש). ויש אומרים, שגם אין בפירותיהם קדושת שביעית (גר\"א).⁷משנה שביעית ו, א: \"כל שהחזיקו עולי בבל… לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים… נאכל אבל לא נעבד\". לרמב\"ם ד, כו, מה שאמרו \"לא נאכל\" הכוונה שגזרו חכמים שם על הספיחים שלא יאכלו (כמבואר לעיל ג, ד), ובגבול עולי מצרים לא גזרו והספיחים מותרים באכילה. וכן דעת רוה\"פ, ומהם: סמ\"ג, חינוך, כפתור ופרח, תפא\"י, נבחר מכסף, חזו\"א, משפטי ארץ יז, ד; מאמ\"ר ב, ז. ויש אומרים שבנוסף לכך שבגבול עולי מצרים אין גזירת ספיחים, גם לא חל על הפירות שגדלים שם דין ביעור (ר\"ש ורמב\"ן לפי מרן הרב שבה\"א ד, כו, 16). ויש אומרים שגם אין דין קדושת שביעית על הפירות שבגבול עולי מצרים, אלא רק איסור עבודה יש שם (מהרי\"ט, הגר\"א, פאת השולחן).
דין סוריה כדין גבול עולי מצרים, ואף שבזמן בית המקדש הראשון בגבול עולי מצרים חיוב המצוות היה מהתורה ובסוריה מדרבנן, בזמן הבית השני בשניהם חל החיוב מדרבנן. וכל איסורי העבודה בשדה חלים בסוריה כבשאר המקומות, ורק לעניין אחד יש הבדל, שתקנו חכמים לשנות בדרך עיבוד פירות השביעית, לעשותם בכלים קטנים או בשינוי אחר, כדי שיזכרו שהם פירות שביעית, כמבואר לעיל ג, ג. ולא תקנו זאת על פירות שבסוריה, וכפי שאמרו במשנה שביעית ו, ב: \"עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקים\". כך היא דעת הרמב\"ם. ולדעת ר\"ש, גם בגבול עולי מצרים אין צריך לשנות בדרך עיבוד הפירות.
כתב במור וקציעה (או\"ח שו) שהדינים שקבעו חכמים לגבי גבול עולי בבל התרחבו וחלו בעת מלכות חשמונאי על כל תחום מלכותם. אולם אחר שנלקחו מידינו חזרו הדינים לחול רק על המקומות הראשונים שהתקדשו על ידי עולי בבל. (ועיין תבואות הארץ עמ' כא; מעדני ארץ שביעית ח, ג). כמו כן יש דיון האם רוב עבר הירדן המזרחי נחשב בגבול עולי בבל (סמ\"ג עשה קסא בשם ר\"ת; תשב\"ץ ג, קצח), או רק בגבול עולי מצרים (ראב\"ד שמו\"י ד, כח).", "בפשטות, כל מקום שבריבונות מדינת ישראל חייב במצוות התלויות בארץ, כפי מדרגת גבול עולי בבל. וכפי שכתב הרמב\"ם (הל' תרומות א, ב): \"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזה הוא הנקרא כיבוש רבים\". וכבר ביאר מרן הרב קוק שלציבור היהודי ונבחריו יש מעמד של מלכות (משפט כהן קמד), ולכן מה שנכבש על ידי מדינת ישראל נחשב ככיבוש רבים. אמנם יש שפקפקו בכך, או מפני שאולי אין לציבור ונבחריו מעמד של מלכות, או מפני שאולי צריך שהסנהדרין יקדשו את המקום הנכבש, או מפני שאולי צריך לכבוש קודם את מרכז הארץ. ויותר נראה שיש לכל המקומות שבריבונות ישראל דין עולי בבל.", "למעשה, לגבי הנגב והערבה, אין כל כך צורך לדקדק בקווי גבולות עולי בבל ועולי מצרים, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ממילא אין ביניהם הבדל משמעותי, כי כל איסורי השביעית זולת גזירת ספיחים חלה גם בתחום עולי מצרים. וגם אם נאמר ששטחים מסוימים אינם נחשבים בגבול עולי מצרים, אזי מסתבר שהריבונות הישראלית יוצרת חיוב לכל ענייני המצוות התלויות בארץ. קל וחומר שכן הדין לגבי הגולן, הואיל ולרוב הפוסקים הוא בתחום עולי בבל. לפיכך, יש להקפיד בכל דיני שביעית בכל גבולות מדינת ישראל.⁸לגבי שטחי הערבה הדרומית עד אילת, רבים סוברים שגבול עולי מצרים לא הגיע עד שם (אור לציון שביעית ו, א; ילקוט יוסף שביעית והלכותיה א, ה; שבט הלוי ה, קעג). ויש אומרים שגבול עולי מצרים המבואר בפרשת מסעי כולל עד אילת (רס\"ג, הרב טיקוצ'ינסקי ספר ארץ ישראל כו, ב; מאמ\"ר ב, ט, 23; קטיף שביעית ד, א, 2. ועיין אוצר ארץ ישראל לרב ישראל אריאל חלק ה פרק ל). ויש אומרים שבזמן שלמה התפשטה המלכות עד אילת וכל השטח התקדש בקדושת עולי מצרים (ציץ אליעזר ג, כג; הרב גורן ב'משנת המדינה' עמ' 31; ועיין במשמרת השביעית בקונטרס שבסופו).
לגבי מעמד הריבונות של מדינת ישראל: יש סוברים שאינו משנה את הדין (ארץ חמדה ח\"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח\"ג א, ד. וכך משמע מעמדת הרבנים החרדים, וכפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). ויש אומרים שהכיבוש והריבונות הישראלית מחייבים במצוות כדין עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני אור המזרח כב עמ' 159; הרב גורן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 49-63; הרב אריה שטרן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 70-71; הרב ויטמן שמיטה ממלכתית פרק יא, 6; הרב זולדן 'מלכות יהודה וישראל' סי' כד; הרב נחמיה ראטה, אור הנר ב עמ' 32-33). וכן מסתבר, מה עוד שכל הנגב עד אילת הוא בתחום מלכות שלמה ואולי אף בגבולות פרשת מסעי.
קל וחומר לגבי הגולן, שלדעת רבים הוא בתחום עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב ישראלי כמובא ב'התורה והארץ' ח\"ג עמ' 194; הרב יגאל אריאל ב'ארץ ירדן וחרמונים' עמ' 186).
אמנם בשעת הדחק, ניתן לצרף את הדעות המקילות, הסוברות שאין חובת ביעור וקדושת שביעית בגבול עולי מצרים (אלא רק איסור עבודה). ואמנם לעניין גזירת ספיחים יש יותר מקום להקל, אלא שאין לכך משמעות כיום, שכן אין מי שטורח לקטוף צמחים שגדלו מאליהם. כך שבפועל אין לקולא זו שבגבול עולי מצרים משמעות למעשה. וכן בשעת הדחק אפשר לצרף את הדעות המקילות וסוברות שהנגב הדרומי אינו בגבול עולי מצרים, ושאין הריבונות הישראלית יוצרת חיוב ומותר לעבוד שם. אבל ההוראה הרגילה היא, שכל דיני שביעית חלים בכל גבולות מדינת ישראל כדין עולי בבל. לפיכך, אין צורך לשרטט את הדעות השונות היכן עובר גבול עולי בבל בנגב ובערבה." ], [ "הזמן המקום והאדם / אמירה לגוי לעבוד בקרקע ישראל", "כידוע, אף שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אסרו חכמים ליהודי לבקש מהגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא איסור 'שבות' או 'אמירה לגוי'. בכלל זה גם אסרו לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים בשבת, ואיסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות' (פנה\"ל שבת כה, א; ט, יא-יב; כה, ד). וכן הדין בשאר איסורי תורה שעונשם מיתה, שאסור לבקש מגוי לעשותם, ואף אסור לבקש מגוי לעשות איסורי חכמים שנקבעו כסייג להם, וגם איסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות'.", "אבל התעורר ספק לגבי איסורי תורה שחומרתם פחותה, שאין בהם עונש מיתה, האם גם בהם יש איסור 'שבות' (ב\"מ צ, א). למעשה, אף שיש מתירים, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב\"ם ורא\"ש). אולם כאשר האיסור הוא מדברי חכמים, מוסכם שמותר לומר לגוי לעשותו, שאין איסור 'שבות דשבות' באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה.", "לפיכך, כיוון שלא קבעה התורה עונש מיתה לעובר על השביעית, גם כאשר מצוות השביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות בשביעית מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכיום שהשביעית מדברי חכמים, מותר מעיקר הדין לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.", "אמנם יש סוברים שמצוות השביעית שהארץ עצמה תשבות, ובכלל המצווה למנוע מגוי לעבוד בשדה שלנו, מפני שהוא מפר בכך את השביתה, קל וחומר שאסור לומר לו לעשות מלאכה בשדה (מנחת חינוך קיב, ב). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שמצוות השביעית היא שישראל ישבתו, ואין מצווה שהארץ תשבות, ולכן מותר ליהודי בשביעית לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכן הלכה. ולמעשה, אף שכיום מצוות השביעית מדברי חכמים, נוהגים להקל במלאכה שיסודה מהתורה רק במקרים דחוקים, ובמלאכה שיסודה מדברי חכמים גם שלא בשעת הדחק.", "לפיכך, מותר לקבלן כבישים שצריך לשתול שיחי סרק בצידי הכביש כדי למנוע סחף, לשכור גוי בשביעית שיכין את האדמה וישתול את השיחים (לעיל ב, י). וכן מותר לקבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן (לעיל ב, ז). ולכתחילה נכון ליצור עסקה כזו שגם הגוי יהיה שותף ברווחים שבה, שאז הוא עושה את מלאכתו עבור עצמו.⁹הגמ' ב\"מ צ, א, לא פשטה את הספק, האם גם בשאר איסורי תורה שאין עליהם עונש מיתה אסרו חכמים לומר לגוי לעשות את הדבר האסור לצורך היהודי. יש אומרים שהואיל ואיסור אמירה לגוי מדברי חכמים, הדין הוא שיש להקל בספק שהועלה בגמרא (הובא ברא\"ש ומאירי). ודעת רובם המכריע של הפוסקים להחמיר. וכ\"כ רמב\"ם ורא\"ש. וכן נפסק בב\"י ורמ\"א יו\"ד רצז, ד (השני). וכן בשו\"ע אה\"ע ה, יד; שו\"ע חו\"מ שלח, ו.
אלא שנחלקו הפוסקים במצב שהגוי עושה את הדבר לצורך עצמו, כגון שהוא מרוויח מכך אחוזים. יש אומרים שמותר, הואיל ואינו עושה זאת רק עבור היהודי, וכך סוברים: רמ\"א יו\"ד רצז, ד (השני) עפ\"י הגהות מרדכי, הגהות אשרי ומ\"מ. ומנגד כתב הש\"ך שם ד', שרבים אוסרים, והם: רש\"י, ר\"י, רא\"ש, אגודה ונמוקי יוסף, וכן משמע מהרמב\"ם, עי\"ש. (בשבה\"א קונ\"א א, סוס\"ק א, ביאר שטעם האיסור לדעתם מפני שנראה שהגוי עושה זאת בשליחות הישראל. עי\"ש).
אבל באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה אין איסור 'שבות דשבות', כלומר, מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים כסייג לאיסור תורה שאין עליו עונש מיתה. וכ\"כ מהר\"ם מרוטנבורג (פראג תקנט); רוקח כמובא בפר\"ח או\"ח תסח, א; ברכ\"י תקנא, ד; פמ\"ג משב\"ז שז, ד; ערך השולחן תרצו, א; חזו\"ע שבת ח\"ג עמ' תצב-ה. לפי זה גם כשהשביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, וכיום שהשביעית כולה מדברי חכמים, מותר לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.
אמנם יש שלמדו מע\"ז טו, ב, שהמצווה היא שהארץ תשבות, ולכן אסור לישראל להניח לגוי שיעבוד בשדהו. כ\"כ בתוס' רבנו אלחנן שם, מהרש\"ל (ב\"מ צ, א), ומנחת חינוך (קיב, ב). אולם מדברי התוס' ע\"ז שם 'מי', עולה שהאיסור שישראל יעבוד, אבל אין מצווה שהארץ תשבות. וכן משמע מהחינוך קיב; בית יצחק יו\"ד ח\"ב קכא, ח-ט. וכ\"כ פאת השולחן כג, לא; מרן הרב קוק בשבת הארץ א, א; קונ\"א א. וכן משמע מכל שאר הראשונים והאחרונים שלא הזכירו שיש איסור שהגוי יעבוד בקרקע, וכפי שכתב האדר\"ת (המובא בסוף שבה\"א), שלא הזכיר זאת שום תנא ואמורא, ראשונים ואחרונים. וכ\"כ רשז\"א (מעדני ארץ שביעית יג), ובניין אב ג, מא. וכיוון שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל, וגם שביעית בזמן הזה מדרבנן, ברור ופשוט שאין לחוש כלל לדעת המחמירים.
כאשר יהודי מבקש מגוי לזרוע עבורו בשדהו, מה שגדל בשדה היהודי מותר באכילה ואין עליו גזירת ספיחים, מפני שהגזירה היא סייג לעוברי עבירה, אבל כאשר גוי עושה זאת, אין בדבר איסור (רמב\"ם בשו\"ת פאר הדור טו; מרן הרב שבה\"א קונ\"א א, א)." ], [ "הזמן המקום והאדם / אמירה לגוי לעבוד בשדה של הגוי", "מותר לכתחילה להשכיר לנוכרי כלים חקלאיים כדי שיעבוד בהם בשדה שקנויה לו בארץ ישראל, ואין בכך איסור של סיוע לדבר עבירה, הואיל ואין על הגוי מצווה לשבות בשביעית. בעבר כשהיו חורשים בבהמות, היה מותר לישראל להשכיר את בהמתו לגוי לצורך חרישה בשביעית, כי רק בשבת מצווה על ישראל שגם בהמתו תשבות, אבל בשביעית אין מצווה שהבהמה תשבות (ע\"ז טו, ב).", "וכן מותר לומר לגוי בשביעית: תחרוש את שדך כדי להשביחה, כי במוצאי שביעית אני מעוניין לחכור אותה ממך. משום שאין לגוי איסור לעבוד בשדה שלו בשביעית, והוא חורש בעיקר עבור עצמו, כדי שיוכל להרוויח כסף בהחכרתה לישראל (משנה שביעית ד, ג).", "וכן מותר לתת לגוי כלי חרישה וחיטים כדי שהגוי יזרעם בשדהו בשביעית על מנת שיחלוק את היבול עם היהודי. מפני שאף בזמן שהשביעית היתה מהתורה, איסור האמירה לגוי הוא בקרקע של ישראל, אבל כאשר הקרקע שייכת לגוי אין איסור.¹⁰משנה שביעית ד, ג, \"חוכרין נירין מן הנוכרים בשביעית אבל לא מישראל\". דעת רוב המפרשים, שהכוונה לסכם בשביעית עם הגוי לקבל ממנו אחר השביעית את שדהו החרושה בחכירה, ואף שגורמים בכך לגוי לחרוש את שדהו בשביעית. וכ\"כ ריבמ\"ץ, ר\"ש, רע\"ב, תפארת ישראל. וכן מבואר בתוספתא ג, ז. אמנם במשנה שם אמרו גם: \"מחזיקין ידי גויים בשביעית אבל לא ידי ישראל\". ובירושלמי שם הובאו שני פירושים: א) שהכוונה לסכם איתו שיחרוש כדי שהיהודי יחכור ממנו את השדה אחר השביעית. ב) לעודד אותו בעבודתו. ובבבלי גיטין סב, א, מובא רק הפירוש השני. ויש סוברים לפי זה, שרק לעודד אותו מותר, אבל אסור לסכם איתו שיחרוש בשדהו בשביעית כדי להחכירה ליהודי לאחר השביעית (יש שלמדו כך מרמב\"ם ח, ח, ועוד מפרשים). אולם דעת רוב הראשונים שהדיון הוא על פירוש המשנה, אבל מוסכם למעשה שמותר לסכם עם גוי שיחרוש בשדהו בשביעית, כדי שיהודי יחכור את השדה ממנו לאחר השביעית. וכ\"כ למעשה רא\"ש, סמ\"ג ופאת השולחן כח, ס\"ק כה, וזאת משום שהגוי חורש עבור הרווח שלו. וכיוון שרוב הפוסקים מקילים, והוא גם דין דרבנן, שכן כל איסור אמירה לגוי מדברי חכמים בלבד, הלכה כמיקלים. ק\"ו שיש סוברים שאין איסור אמירה לגוי בשאר איסורים, ק\"ו ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ואין כלל איסור אמירה לגוי באיסור דרבנן, כמובא בהערה הקודמת. (ואף אם נקבל את לימודם של המחמירים מהמשנה שאסור לבקש מגוי לעבוד בשביעית בשדה שלו, אפשר לומר שהמשנה דיברה במצב שהשביעית מהתורה, ואמירה לגוי אסורה בשביעית, אבל בזמנינו גם הם יודו שאמירה לגוי מותרת).
וכן פסקו למעשה מהריט\"ץ (ישנות מז); נחפה בכסף ח\"א יו\"ד ד; פרי הארץ ג, ד, שמותר לתת לנכרי חיטים כדי שיזרעם בשדהו עבור ישראל. וכיום יש מהחרדים שמסכמים עם גויים שיגדלו עבורם ירקות בשביעית, וטוענים נגדם, על פי מה שלמדו מהרמב\"ם ועוד מפרשים, שאסור לומר לגוי לעבוד בשדהו בשביעית. ואף שהם טועים ופוגעים במצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות ועוברים על \"קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ\" (ויקרא כה, יד, ספרא שם) בכך שמעדיפים נוכרים על פני בני עמם שנוהגים על פי היתר המכירה (כמבואר להלן ט, א). מ\"מ כפי המבואר לעיל, מותר לומר לגוי לעבוד בשדהו עבור ישראל. ועיין בשביתת השדה ג, ד, 10.
יש להעיר: הקרקע שייכת לגוי רק אם נקנתה בפועל מיהודי או התקבלה מיד המלכות על פי החוק, אבל קרקעות שהגוי או אבותיו תפסו בכוח, נחשבות גזולות, ואין גזלתם מפקיעה את בעלות היהודי שממנו נגזלה. בפועל קרקעות רבות כיום נחשבות כקרקעות מדינה, וערבים השתלטו עליהן שלא כחוק, ואין דינן כקרקע של גוי. ויש אומרים עוד, שאפילו מה שמלכויות שונות כבשו בארץ, אינו מפקיע את בעלות הישראל. אמנם בפשטות לרוה\"פ דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל (ועיין במאמ\"ר סי' כא, ובמאמרו של הרב עמיחי, קטיף שביעית עמ' 359-361)." ], [ "הזמן המקום והאדם / דין פירות הגדלים בשדה של גוי", "נחלקו הפוסקים בדין פירות שגדלו בשביעית בשדה של גוי. לדעת המבי\"ט, הם קדושים בקדושת שביעית ולכן אסור לאבדם, אמנם כיוון שגדלו בקרקע של גוי מותר לסחור בהם. ואם יהודי יקנה אותם ויאסוף אותם מהשדה, יהיו פטורים מתרומות ומעשרות, כדין פירות שביעית שפטורים מתרומות ומעשרות.", "לעומת זאת, המנהג בארץ ישראל היה שאין בפירות שגדלו בשדות הגוי קדושת שביעית כלל, כי קניינו של הגוי מפקיע אותם ממצוותם. וכיוון שאין עליהם דין שביעית, אם יהודי יקנה את הפירות ויאסוף אותם מהשדה, כיוון שחיוב תרומות ומעשרות תלוי במלאכת אסיפתם והיא נעשתה על ידי יהודי, יהיה חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. וחיזק מנהג זה רבי יוסף קארו בתשובותיו. וכיוון שרצו חכמי צפת לשמור על המנהג ושלא תתפתח מחלוקת, גזרו נידוי על מי שינהג קדושה בפירות שביעית שגדלו בשדות גוים ולא יפריש מהם תרומות ומעשרות.", "אלא שהתעורר ספק האם יפרישו מהם מעשר שני או עני, שכן בשנים א' ב' ד' ה' של השמיטה מפרישים מעשר שני, ואילו בשנים ג' ו' מעשר עני, והשאלה מה הדין בפירות שגדלו בשדות הגוי בשביעית ונאספו על ידי יהודים. לדעת רבי יוסף קארו ורוב הפוסקים מפרישים מהם מעשר עני כהמשך לשנה הקודמת שהפרישו בה מעשר עני (רמ\"א יו\"ד שלא, יט). ויש שחששו להפריש מספק גם מעשר שני, ומרן הרב קוק כתב שכן ראוי לכתחילה. אמנם נוהגים שלא לברך על הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך שמתחשבים גם בדעת המבי\"ט.¹¹נחלקו תנאים (ירושלמי דמאי ה, ח), אם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את המצוות התלויות בארץ. לר' מאיר, אין קניין, היינו שקנייתו את הקרקע אינה מפקיעה אותה מהמצוות, ולר' יהודה ולר' שמעון יש קניין, שקניינו מפקיע אותה מהמצוות. וכן בבבלי (גיטין מז, א) נחלקו בזה אמוראים, לרבה אין קניין, ולר' אלעזר יש קניין. בירושלמי נפסק במפורש כר' יהודה ור' שמעון שיש לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחובת המצוות. וכ\"כ רע\"ב (פאה ד, ט; דמאי ה, ט). וכן דעת ר\"ח וערוך כמובא בתחילת ההערה הבאה. אולם בבבלי קצת משמע שאין קניין, וכן דעת רוה\"פ. וכ\"כ הרמב\"ם בהל' תרומות א, י: \"גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות…\" המבי\"ט ביאר שגם בעוד הקרקע בידי הגוי היא חייבת במצוות. ואילו לר' יוסף קארו כשהקרקע בידי הגוי הוא מפקיעה מחיוב המצוות, ורק לאחר שיקנה אותה היהודי תחזור להתחייב, וזו כוונת ההלכה שאין קניין הגוי מפקיע את הארץ מהמצוות. וכן למד באבקת רוכל כד, באופן מיוחד לגבי שביעית מדרשת חכמים (ספרא בהר פרשה א): \"לָכֶם ולא לאחרים\", שאף אם נאמר שאין קניין לגוי בארץ ישראל לשאר מצוות, דין השביעית מיוחד שחל על קרקע שלכם ולא כשהיא בידי גויים. וכ\"כ בפאת השולחן כג, כט.
למעשה, דעת רש\"ס שכל מצוות שביעית חלות על הפירות שגדלים בקרקע של גוי. וכן סובר המבי\"ט, אלא שלדעתו אף שיש בהם קדושת שביעית, אין בהם איסור סחורה ואולי אף אין חובת ביעור, ולדעת בנו מהרי\"ט (א, מג), אין עליהם איסור סחורה אבל הם חייבים בביעור. וכ\"כ בספר חרדים פרק נו; של\"ה, שערי צדק טז, יד; חזו\"א כ, ז. וכתב מרן הרב (שבה\"א קונ\"א כ), שגם לדעת הסוברים שאין קניין לגוי, הכוונה שמדרבנן חלה המצווה, אבל מדאורייתא, הפירות שגדלים בשדה גוי פטורים ממצוות התלויות בארץ.
אולם הדעה העיקרית כפי המנהג הוותיק בארץ ישראל, וכפי שפסקו חכמי צפת עם רבי יוסף קארו, שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדה גוי, ואם אספם יהודי, עליו להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואף נידו את מי שנהג אחרת. וכ\"כ הטור (הל' א\"י ב), רמ\"א (יו\"ד שלא, יט), מהריק\"ש, דרישה, מהריט\"ץ (ישנות צח); ברכ\"י שלא, י. וכ\"כ פאת השולחן כג, כט; מרן הרב קוק (שבה\"א ד, כט); יבי\"א ח\"י יו\"ד מב. וכן סוברים כל המסכימים להיתר המכירה (להלן ז, 3). וכיוון שחיוב תרומות ומעשרות חל בעת איסוף הפירות (מירוח), אם הגוי מכר את פירותיו ליהודי שיאספם מהשדה, חובה עליו להפריש מהם תרומות ומעשרות, שכן אין עליהם דין שביעית, כי בעוד היו בידי הגוי, הוא הפקיעם ממצוות השביעית. ועיין קטיף שביעית ע, י-טו." ], [ "הזמן המקום והאדם / האם מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי", "יש אומרים, שאסור ליהודי לעבוד בשביעית בקרקע ששייכת לגוי, מפני שההלכה כדעת הסוברים \"אין קניין לגוי בארץ ישראל\" (מבי\"ט). ואף לדעת הסוברים שפירות שגדלו בשדות של גויים אין בהם קדושת שביעית, זהו מפני שבכוח בעלותו של הגוי להפקיע את הקדושה שבפירות, אבל אין בכוחו להפקיע את הקדושה שבקרקע עצמה, ולכן אסור ליהודי לעבוד בה (חזו\"א).", "ויש אומרים, שמותר ליהודי לעבוד בשביעית בקרקע ששייכת לגוי, והיתר זה כולל גם מלאכות שאיסורן מהתורה. מפני \"שיש קניין לגוי בארץ ישראל\", שאם קנה קרקע, אין המצוות התלויות בארץ חלות עליה, ובכלל זה גם מצוות השביעית. ויש אומרים, שאמנם בזמן שחיוב מצוות השביעית מהתורה, אין קניינו של הגוי מפקיע את מצוות השביעית, ואסור ליהודי לעבוד בקרקע ששייכת לגוי, אבל כאשר מצוות שביעית חלה מדברי חכמים בלבד, יש בכוח קניינו של הגוי להפקיע את המצווה, ומותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי בשביעית.¹²בסנהדרין כו, א, לימדו חכמים זכות על יהודי שחרש בשדה בשביעית, שמא הוא אגיסטון. ופירשו ר\"ח וערוך, וכן רש\"י בפירושו הראשון, שהוא שכיר בקרקע של גוי. ובתוס' שם פירשו, שזה לפי הדעה שיש קניין לגוי להפקיע את חיוב המצוות. וכפי שהתבאר בהערה הקודמת שנחלקו בזה תנאים, אמוראים וראשונים. אם כן לפי שיטה זו, כיוון שקניין הגוי מפקיע את הקרקע ממצוותיה, מותר ליהודי לעבוד בקרקע ששייכת לגוי גם בזמן שחובת מצוות שביעית מהתורה.
אמנם בגיטין סב, א, אמר רב שאסור לישראל לעבוד בקרקע של גוי, וכן פסק הרמב\"ם (ח, ח). וביארו שהאיסור לדעתו מדרבנן משום מראית עין, שיחשבו שהקרקע של יהודי (מהריט\"ץ ישנות מז). וחכמים שלימדו זכות על זה שעבד אולי חולקים על כך, ואולי העלו אפשרות שידוע היה במקומו שהוא שכיר, ולכן אין בעבודתו איסור מראית עין (עיין שו\"ע או\"ח רמג, א-ב). ולשיטה זו אפשר לומר שגם בזמן ששביעית מהתורה, מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי, כי רק משום מראית עין גזרו על כך, ועתה בטלה הגזירה, כפי שיבואר בהמשך.
ורבים סוברים שההיתר ליהודי לעבוד בשדה של גוי (סנהדרין כו, א) הוא כאשר שביעית מדברי חכמים. ורב שאסר ליהודי לעבוד בשדה של גוי סבר שבזמנו, בעוד בית הדין קידש חודשים ומנה שנים, שביעית מדאורייתא (כדעה המובאת בתורת כהנים). אבל כיום שמוסכם על רובם המכריע של הראשונים ששביעית אינה מהתורה, מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי (מבוא לשבה\"א יא; אוצרות יוסף; יבי\"א ח\"י מב, ו).
כיוצא בזה כתב בספר התרומה (הל' א\"י ח\"ג עמ' תקצ), שכאשר חובת המצווה מהתורה, אין לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחיוב המצוות, אבל כאשר חובת המצווה מדברי חכמים, קניינו מפקיעהּ מהמצווה, וכדין סוריה שתמיד חיובה היה מדברי חכמים, והכל מסכימים שיש לגוי קניין להפקיעה מהמצוות (גיטין מז, א). וכ\"כ מהר\"י קורקוס (מובא בכסף משנה תרומות א, יג). וכן דעת הגר\"א (יו\"ד שלא, כח), ופאת השולחן כג, כט. ומה שפסק הרמב\"ם (ח, ח), שגם כאשר השביעית מדרבנן אסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי, הוא משום מראית עין (מהריט\"ץ ישנות מז). וביאר מרן הרב קוק, שגזירה זו נגזרה בעת שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, אבל בזמן הגלות, כאשר רוב הקרקעות היו בידי גויים – בטלה הגזירה, ואין לחדשה בלא תקנה חדשה (שבה\"א קונ\"א כ). והוסיפו הגדולים שאחריו, שבכל אופן בעת שרגילים להשתמש ב'היתר מכירה', אף שרוב הקרקעות של ישראל, אין מקום לגזירה, שהכל יודעים שהם עובדים בשדה שנמכרה לגוי, כמובא בכרם ציון יט, גידולי ציון ד, ויבי\"א י, מב, ו.
מנגד, יש סוברים שאין קניין לגוי להפקיע את המצוות גם כאשר השביעית מדברי חכמים, ולכן הפירות הגדלים בשדהו קדושים בקדושת שביעית, ומצוות השביעית חלה עליהם. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, כך דעת רש\"ס, מבי\"ט, מהרי\"ט, חרדים, של\"ה וחזו\"א. וממילא ברור שלדעתם אסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי. ומה שמובא (סנהדרין כו, א), שחכמים לימדו זכות על יהודי שעבד בשביעית שאולי הוא אגיסטון, הכוונה שהוא נמצא במצב של פיקוח נפש (תוס' גיטין סב, א, 'אין'). ויש אומרים, שאף לדעת הסוברים שאין על הפירות שגדלים בשדה גוי קדושה, מ\"מ על הקרקע נותרה קדושה, ואסור ליהודי לעבוד בה, וכן מובא בבית יצחק, חזו\"א, מעדני ארץ. ולא זו בלבד, אלא שיש שלמדו מדברי הכסף משנה (ד, כט), שאם יהודי זרע בשדה של גוי, חל על הגידולים איסור ספיחים. וכתב מו\"ר הרב ישראלי (חוות בנימין א, ט, יב), שניתן לומר זאת רק כאשר השביעית מהתורה, אבל כשהיא מדרבנן ברור שאין איסור ספיחים. (עוד עיין בסוף הערה 10 שאין גזירת ספיחים על מה שהגוי זורע בשדה של יהודי)." ] ], [ [ "שמיטת כספים / מצוות שמיטת כספים", "מצווה מהתורה שבסוף שנת השמיטה ישמיטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. שנאמר (דברים טו, א-ג): \"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ\". וכל התובע חוב שהיה צריך לשמוט בסוף השמיטה, מבטל מצוות עשה, שנאמר: \"שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ\", ועובר על מצוות לא תעשה, שנאמר: \"לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ\" (רמב\"ם ט, א).", "מצווה זו מתקיימת בסוף שנת השמיטה, שבתום השנה שבה כל בעלי השדות שמטו את הפירות שבשדותיהם, כאשר החמה שוקעת ושנת השמיטה מסתיימת, גם ההלוואות נשמטות ופוקעות. שנאמר: \"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה\". לפיכך, עד סוף שנת השמיטה עוד יכול המלווה לתבוע את חובו, וכשתשקע החמה ביום האחרון של השנה השביעית, החובות נשמטים ואסור לתובעם (רמב\"ם ט, ד; שו\"ע חו\"מ סז, ל).", "קיומה של המצווה מהתורה תלוי בדין היובל, שרק כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט בנחלתו, וכל השדות שנמכרו חוזרות בשנת היובל לבעליהן – ההלוואות נשמטות בסוף השנה השביעית. אבל עתה שהיובל בטל, מהתורה מצוות שמיטת כספים בטלה, וחכמים תקנו להמשיך לקיימה זכר למצווה, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל (רמב\"ם ט, ב-ג).", "מצווה זו מתפשטת גם לחוץ לארץ, הואיל והיא נוהגת בכסף ולא בדבר שגדל מהארץ. וכן למדו חכמים ממה שנאמר: \"כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'\", קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).", "בפועל, בארצות רבות לא נהגו ישראל לקיים את מצוות שמיטת כספים, אלא המשיכו לגבות חובות גם לאחר השמיטה בלא כתיבת פרוזבול שמקיים את החוב למרות השמיטה (להלן ה). יש אומרים שהם סמכו על דעות היחידים הסוברים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, או שאין שמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ. ויש אומרים שמנהגם מבוסס על הסכמת הציבור שההלוואות ניתנות על תנאי שהשמיטה לא תחול עליהן (להלן הלכה ד). ואע\"פ כן דעת רוב הפוסקים ששמיטת כספים חלה בזמן הזה מדברי חכמים בכל העולם, וכדי לגבות את החובות אחר השמיטה צריכים לכתוב שטר פרוזבול (רמב\"ם ט, ג; שו\"ע חו\"מ סז, א).¹יש אומרים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל (רב נטרונאי גאון, רז\"ה). ויש אומרים שנוהגת מדברי חכמים בארץ ולא בחוץ לארץ (ר\"י ברצלוני). וי\"א בדעת הרמב\"ן ששמיטה בזמן הזה מהתורה (התומים והגר\"א). אמנם דעת רובם המכריע של הראשונים ששמיטת כספים נוהגת מדברי חכמים גם בחו\"ל (רמב\"ם, סמ\"ג, רשב\"א, רא\"ש, כפתור ופרח, שו\"ע חו\"מ סז, א; שועה\"ר הל' הלוואה לד; פאת השולחן כט, ד, ועוד רבים). לפי זה חייבים לכתוב פרוזבול בחו\"ל כדי שהחובות לא יושמטו, וכ\"כ בשו\"ע. אלא שבמקומות רבים לא נהגו לכתוב פרוזבול ואע\"פ כן גבו חובות. והרא\"ש תמה מאוד על מנהגם, וניסה לבטלו, אבל לא מחה בגובי החובות מפני שאולי מתוך כך שכולם נהגו לגבות חובות נעשו ההלוואות על דעת שלא יישמטו, ואולי סמכו על מה שהיו רגילים לכתוב בשטר שיהיו גובים אותו \"בכל צד שיוכל בין בדברים דתיים ובין בדברים שאינם דתיים\" (תשובות הרא\"ש כלל עז, ב; עז, ד. עיין להלן בהלכה ד, באיזה אופן התנאי מועיל). והרמ\"א חו\"מ סז, א, כתב עפ\"י הרא\"ש שאף שלכתחילה צריך להיזהר לכתוב פרוזבול, אין לעכב את גביית החובות בלא פרוזבול. ע\"כ. וכן היה המנהג הרווח בקהילות חו\"ל, שגם כשלא כתבו פרוזבול גבו חובות. ובשו\"ת כתב סופר חו\"מ ט, ביאר שהמצווה להחזיר הלוואה מהתורה, ואילו השמיטה מדרבנן, ויש ספק אם נוהגת עכשיו. הרי שאם יגבו את החובות אחר השמיטה יכנסו לספק איסור דרבנן, ואם לא יגבו, יעברו על ספק איסור תורה של גזל." ], [ "שמיטת כספים / האיסור להימנע מלהלוות ומגמת המצווה", "הזהירה התורה מאוד, שלא נימנע מלהלוות כסף לאנשים נאמנים לקראת שנת השמיטה. שהואיל והם אנשים שרגילים להחזיר את חובם בזמן, רוב הסיכויים שיצליחו להחזיר את חובם לפני תום השמיטה, ואין לחשוש יתר על המידה שמא לא יצליחו להחזיר את חובם והחוב יישמט. וזהו שנאמר (דברים טו, ט-י): \"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ\".", "אמנם כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, בכל השנים אין מצווה להלוות לו (שו\"ע חו\"מ צז, ד). וקל וחומר שאין מצווה להלוות לו לקראת השמיטה, שכן המצווה היא להלוות ולא לתת מתנה.²בשו\"ע חו\"מ צז, ד, מבואר שנכון שלא להלוות לאדם שאינו נאמן או לבזבזן שרגיל להוציא את כספו שלא לצורך. \"וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא ללוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אח\"כ ויעבור בכל פעם משום (שמות כב, כד): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה\". וכן ביאר במנחת שלמה א, מז, א, לעניין שמיטה, שהאיסור להימנע מלהלוות לקראת שנת השמיטה הוא ללווים נאמנים שרגילים להחזיר הלוואות בזמן. אבל למי שאינו נאמן אין איסור, מפני שכאשר הוא נמנע מלהלוות לו, הוא בעצם נמנע מלתת לו מתנה. ועיין בפנים יפות טו, ד; וב\"ח חו\"מ סז, כ. הרי שהמצווה היא להלוות לאנשים נאמנים שמסתבר שיחזירו את חובם, אלא שבכל הלוואה יש סיכון מסוים, שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים ולא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה. ואף לקראת השמיטה נצטווינו שלא להימנע מלהעניק הלוואות לאנשים נאמנים, למרות שאם לא יצליחו להחזירן עד סוף השמיטה, נצטרך לשומטן.", "מגמת המצווה לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שְהִשְׂתָּרְגוּ על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.", "כיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור, מצווה שישלם את הסכום שקיבל בהלוואה. והמשלם את דמי חובו למרות הפטור, רוח חכמים נוחה הימנו. ואם ניצל את שמיטת החוב ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. וכך יעשו, כשיבוא הלווה להחזיר את חובו, צריך המלווה לומר לו: \"משמט אני את חובי ואינך חייב להחזירו לי\". ואם אמר הלווה: \"אף על פי כן רצוני שתקבל ממני סכום זה במתנה\" – יקבל ממנו. ואם הלווה לא אמר כן אלא רצה לתת את הכסף כהחזר חוב, אין רשות למלווה לקבלו. אבל מותר לו להסביר את ההלכה כדי שהלווה יבין שרק בדרך מתנה מותר למלווה לקבל את דמי החוב (משנה שביעית י, ט, משנה ראשונה שם; גיטין לז, ב; רמב\"ם ט, כח; שו\"ע חו\"מ סז, לו; אג\"מ חו\"מ ב, טו).³נלענ\"ד שככל שקרובים יותר לזמן השמיטה וסכום ההלוואה גדול יותר ומצבו של הלווה השתפר יותר, כך מצוותו גדולה יותר להחזיר את החוב למרות השמיטה." ], [ "שמיטת כספים / מצוות הלוואה בתורה", "ההלוואות שדיברה בהן התורה, הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר שאנשים נצרכו לקחת כדי לקנות לעצמם מזון. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום. שכן עד העת החדשה, בה למד האדם לייצר את מזונו ומלבושיו ושאר צרכי ביתו בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם לעיתים נותרו ללא כסף, מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם או מפני שעדיין לא שילמו להם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד שצוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם. ולעיתים אף אדם שנחשב אז עשיר, כי היה לו בית נאה ורהיטים טובים, נותר בלא כסף מזומן לקנות מזון לבני ביתו, ומצווה מהתורה להלוות גם לו בשעת דוחקו. אלא שאם באו עני ועשיר לבקש הלוואה, מצווה להקדים את העני, כי מצבו דחוק יותר, ואילו העשיר יכול בשעת הדחק למכור מעט מרכושו בזול כדי להתקיים (ב\"מ עא, א; שו\"ע חו\"מ צז, א). אמרו חכמים, שמצוות ההלוואה גדולה ממצוות הצדקה, מפני שהצדקה משפילה את האדם ואילו בהלוואה כבודו נשמר, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לשקם את עצמו. והמעלה הגדולה ביותר, היא מעלת זה שנותן לעני עבודה (שבת סג, א; שו\"ע יו\"ד רמט, ו). עוד אמרו חכמים (סוכה מט, ב), שיש צד במצוות ההלוואה שהיא גדולה ממצוות הצדקה, מפני שהיא ניתנת לעניים ולעשירים, ואילו הצדקה ניתנת לעניים בלבד. אמנם ככלל מצוות הלוואה נחשבת כענף של מצות הצדקה (רמב\"ם מתנות עניים י, ז). על ההלוואות הללו הזהירה התורה (שמות כב, כד): \"לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ\".⁴כך ניתן ללמוד מהגדרת המצווה שהיא גם לעשירים בשעה שהם דחוקים, וכפי שכתב החינוך תעט: \"אף בעשירים הגדולים גם כן תתקיים מצוות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני מקרה אחר…\" וכ\"כ בשו\"ע חו\"מ צז, א: \"ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצווה להלוותו לפי שעה\", הרי שהוא מפני דוחקו. וכ\"כ רבנו יונה בפירושו לאבות א, א: \"להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם\". וכ\"כ באהבת חסד ח\"א א, א: \"ומצווה גם כן להלוות לעשיר לפי שעה בשעה שאין המעות מצוי לו\". וכ\"כ שם בפרק ו, נתיב החסד ג.", "לעומת זאת בימינו, תנאי החיים השתפרו מאוד, ורבות מן ההלוואות שאנשים לוקחים כיום הן הלוואות גדולות שעיקר יעודן השקעה, כגון הלוואה לקניית דירה שתחסוך את הצורך לשלם שכר דירה חודשי, או הלוואה לצורך הקמת עסק שיניב רווחים, או לצורך מימון לימודים גבוהים שיאפשרו אח\"כ פרנסה בכבוד. וכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, נותן הכסף זכאי לקבל אחוזים מהרווח עבור השקעתו. לכתחילה היה ראוי שיחשבו כמה רווחים נוצרו בזכות ההשקעה כדי לחלקם ביניהם. אלא שהואיל וחישוב זה קשה ומורכב מאוד, נעזרים ב'היתר עסקה', לפיו חלק מההלוואה הופך לפיקדון, והריבית לאחוזי רווח. ומסכמים מראש מה יהיו אחוזי הרווח שהמלווה יקבל, בין אם התוכנית העסקית תצליח יותר או פחות.", "ואמנם מי שיסכים להעניק הלוואות גדולות בחינם כדי לסייע לחברו לקנות דירה או להתחיל עסק או לשלם שכר לימוד, או לקנות דברי מותרות, יקיים בהלוואתו מצווה של גמילות חסדים. אבל לא הטילה התורה על האדם מצווה לעשות כן, כי רק לאדם דחוק עבור צורכי הקיום שלו נצטווינו להעניק הלוואה. וכן לקראת השמיטה, אם יזהר אדם שלא לתת הלוואות לצרכי השקעות או מותרות, לא תחול עליו האזהרה החמורה (דברים טו, ט): \"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ…\"" ], [ "שמיטת כספים / אילו חובות נשמטים", "שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין הלוואות קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו על-פה ובין אם נכתבו בשטר, בין אם היו לצורך קיומי ובין אם היו לצורכי מותרות. ואף אם נכתב בשטר, שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסיום השמיטה החוב נשמט. אמנם אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך (גיטין לז, א; רמב\"ם ט, ו).⁵המתנה על השביעית שלא תשמט, תנאו בטל, כי התנה כנגד מה שכתוב בתורה. אבל אם באופן אישי קיבל על עצמו לשלם, תנאו קיים. וכפי שאמרו (מכות ג, ב), שהמלווה את חברו \"על מנת שלא תשמטני בשביעית – אין שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמטני שביעית – שביעית משמטתו\". וכן נפסק ברמב\"ם (ט, י) ושו\"ע (חו\"מ סז, ט). אמנם מלכתחילה יש אומרים שאסור להתנות תנאי אישי, כי התורה צוותה שישמטו ישראל את החובות, אלא שאם תנאו היה אישי, תנאו קיים (ב\"ח חו\"מ סז, יב; חת\"ס חו\"מ קיג; מרן הרב עזרת כהן מב). אמנם מדברי רובם המכריע של הראשונים והאחרונים עולה במפורש שמותר לעשות תנאי אישי שכזה. וכן משמע מדברי רמב\"ן גיטין לז, א; וריטב\"א, מאירי ור\"ן לגיטין לו, א, ששאלו מדוע צריך לעשות פרוזבול, הרי ניתן לעשות תנאי. ותרצו תירוצים שונים, ולא תירצו שאסור לעשות כן לכתחילה. ובתבואות שור (סוף מכות) כתב שאם המלווה מבקש לעשות תנאי אישי, והלווה מסרב, עדיין המלווה חייב להלוות לו ולא להימנע מחמת השמיטה. ומדברי הראשונים שהוזכרו עולה שאינם מסכימים לדעתו.", "נתן הלווה למלווה משכון כנגד ההלוואה, החוב אינו נשמט, הואיל והמשכון עצמו עומד במקום החוב. ואם ירצה הלווה לקבל את המשכון שלו, יצטרך לשלם את דמי ההלוואה. ואם שווי המשכון פחות מסכום ההלוואה, לדעת רבים, רק החלק שכנגד שווי המשכון אינו נשמט והשאר נשמט (רמב\"ם ט, יד; שו\"ע חו\"מ סז, יב. ולר\"ש שביעית י, ב; רא\"ש גיטין ד, יז, גם השאר אינו נשמט).", "ההלוואה נשמטת בתנאי שזמן פירעונה הגיע לפני תום שנת השמיטה, וכבר יכול היה המלווה לתבוע את חובו. אבל חוב שזמן פירעונו לאחר סיום השנה השביעית, אינו נשמט (רמב\"ם ט, ט).", "רק הלוואות נשמטות בשביעית, אבל חובות שחייבים הקונים לשלם לבעל החנות אינם נשמטים, הואיל ואינם באים מכוח הלוואה, אלא הם תשלום עבור מוצרים. ואם נצטברו לקונה חובות, וסיכמו את התשלום שעל הקונה לשלם לבעל החנות, נעשה התשלום כהלוואה והשביעית משמטת אותה. שכר שצריך אדם לשלם לפועל אינו נשמט, מפני שאינו תשלום שמגיע מכוח הלוואה, אלא שכר עבודה. אמנם אם הצטברו לבעל העסק חובות לשכירו, וסיכמו את דרכי התשלום וזקפו אותו כהלוואה, השביעית משמטת אותה.⁶כ\"כ תוס', רמב\"ן, ר\"ן, רשב\"א, ריטב\"א ותוס' רא\"ש בכתובות נה, א; כפתור ופרח מט; מהר\"ם מרוטנבורג. וכ\"כ ריבמ\"ץ, רע\"ב למשנה י, ב. וזה לשון שו\"ע חו\"מ סז, ד: \"אין שביעית משמטת אלא מִלווה\". ויש שרצו לטעון, שאין הקפת החנות ושכר השכיר נשמטים כאשר זמן פרעונם אחר ר\"ה, אבל אם זמן פרעונם היה לפני ר\"ה – נשמטים. כך משמע מב\"י סז, יד, ולכן כתב שקנייה חד פעמית, כיוון שזמן פרעונה מיד, נשמטת בשביעית. וכ\"כ תוס' יו\"ט י, ב. כן פסקו לעניין קנייה סמ\"ע סז, כו; ערך לחם יא; קצוש\"ע קפ, י; אול\"צ ז, א. ומשמע שלעניין שכר שכיר, מודים שאינו נשמט. ובמאמ\"ר כב, יג-יד; כב, לא, החמיר גם לעניין שכר שכיר ושכר דירה. וקשה מאוד על דעתם, שהרי רק לגבי הלוואה נזכרה שמיטה, כדי לסייע לעניים שלא הצליחו לפרוע את חובם, ומדוע אדם ששכח לשלם חובו לחנות או לפועלים יהיה פטור מלשלם אותו. וכפי שלמדנו כך כתבו כל הראשונים, ורוב האחרונים, ומהם: לבוש, ב\"ח, ח\"מ, ב\"ש, אורים ותומים, גר\"א, פאת השולחן, ערוה\"ש, ישועות ישראל, חזו\"ע. ", "המלווה לחברו חלב או ביצים, כיוון שהלווה אינו מחזיר לו אותם עצמם אלא חלב וביצים כנגדם, הרי זה כהלוואה שנשמטת בשמיטה. ובתנאי שלפני סיום השביעית עבר הזמן שבו הלווה היה צריך להחזיר את המוצרים שלווה (מלאכת שלמה שביעית י, ב; בא\"ח כי תבא כו).", "חובות וקנסות שנפסק בבית הדין שאדם חייב לשלם לחברו, אינם נשמטים. וכן המוסר את שטר חובו לבית הדין, ואמר להם: גבו אתם את חובי, אינו נשמט. מפני שנאמר (דברים טו, ג): \"וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ\", דווקא חובות שבידך תשמט אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים (ספרי שם; משנה שביעית י, ב; ירושלמי י, ב; רמב\"ם ט, טו). גם כסף שאדם חייב לקופת גמילות חסדים וצדקה אינו נשמט, כי קופת הצדקה נחשבת תחת אחריות בית הדין (רשב\"א, שו\"ע חו\"מ סז, כח)." ], [ "שמיטת כספים / תקנת הפרוזבול", "בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפורען, וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט): \"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא\". לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלא לחשוש שיפסידו את כספם. וזו משמעות המילה 'פרוזבול' – תקנת עשירים כדי שיוכלו להלוות לעניים (משנה שביעית י, ג; גיטין לו, א – לז, א).", "יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות שמסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית, כמבואר בהלכה הקודמת. אלא שלשם כך היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלא שימסרם בפועל לבית הדין, ועל ידי כך יוכל מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו, בין אם כתבו עליהם שטר בין אם נתנו בעל פה. ואמנם בזמן שחובת השמיטה מהתורה – הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות אינם נמסרים לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שהפרוזבול לבדו יועיל.", "ההיגיון במצוות התורה ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל היתה חלקת אדמה שממנה יכלה להתפרנס, וממילא מספר העניים היה מועט יחסית, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה צוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפורעם עד סוף השנה השביעית. ורק במקרים נדירים כאשר היה מדובר בחוב גדול ומסוכן במיוחד, היה המלווה טורח למסור את שטרו לבית הדין, או דורש עבורו קרקע או משכון כעירבון להבטחת החזרתו. אבל לאחר שהיובל התבטל, לרבים מישראל כבר לא היתה נחלה, וממילא מספרם של העניים עלה ומצבם נעשה דחוק יותר, והתרבו מאוד מבקשי ההלוואות, ורבים מהם התקשו להחזירן בזמן. ואם העשירים היו מקיימים את המצווה ומלווים לכל דורש, רבים מהם היו פושטים את הרגל בסוף השביעית. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאין לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א). לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלא חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את החובות מדין השמיטה. ותקנה זו מועילה לעשירים שיוכלו לקיים את מצוות ההלוואה, ומועילה לעניים שיוכלו לקבל הלוואות.⁷ההסבר הכללי שכתבתי מתאים לכל הדעות. אמנם החילוק בין מסירת שטרות לבית דין שמועילה לשמיטה מהתורה ובין פרוזבול שמועיל לשמיטה מדברי חכמים, הוא לפי ריטב\"א מכות ג, ב; ר\"ן ורבינו קרשקש לגיטין לו, א; בעל התרומות מה, יא, ועוד רבים. אולם לתוס' גיטין לו, א, 'מי', פרוזבול מועיל גם כאשר שמיטת כספים מהתורה, ותקנת הלל היתה לפרסם הלכה זו, כדי שיהיו הכל נוהגים לכתוב פרוזבול ולא ימנעו מלהלוות. ולרש\"י (עפ\"י תוס' מכות שם) ורמב\"ן, אין הבדל בין מסירת שטרות החוב לבית הדין לכתיבת הפרוזבול, בשני המקרים אין הדבר מועיל לשמיטה מהתורה. ורק מפני ששמיטה מדברי חכמים, תיקן הלל שמסירת החובות לבית הדין תמנע את השמטתם, ומה שדרשו מהפסוק אינו אלא אסמכתא.
רבים שאלו, לשם מה היה צריך לתקן פרוזבול, הרי כפי שמבואר בהלכה ד', יכול המלווה להתנות עם הלווה שלא ישמיט הוא חוב זה, וכן יכול לדרוש משכון? אלא שפעמים רבות בעת מתן ההלוואה ישנה אופטימיות שהלווה יחזיר את החוב בזמן, ולא מתאים לבטא אז חשדנות כלפי אמינותו של הלווה ולהתנות שחוב זה לא יושמט בשביעית או לדרוש משכון. ובמיוחד לפי מה שביארתי שעיקר ההלוואות שדיברה בהן התורה היו הלוואות קטנות לצרכי מזון. וגם לא ניתן להמליץ לקבוע את זמן החזרת החוב לאחר השביעית, כי בדרך כלל המלווה מעוניין שהחוב יוחזר מוקדם יותר. בנוסף לכך, אם כל אחד יצטרך להבטיח את חובותיו באופן אישי, יוכלו להתגלע וויכוחים אם אכן עשו תנאי ואם עשוהו כראוי וכו'. אבל כאשר תיקן הלל שיעשו פרוזבול, כולם יזכרו לעשותו ולא יהיו יותר וויכוחים על תוקפם של החובות אחר השמיטה. בנוסף לכך, על ידי הפרוזבול נעשה זכר לשמיטת כספים, שיודעים שיש שמיטת כספים אלא שהפרוזבול מפקיעו (ריטב\"א מכות ג, ב). ועיין ברמב\"ן וריטב\"א לגיטין לו, א. " ], [ "שמיטת כספים / פרטי דיני הפרוזבול", "הפרוזבול הינו שטר שכתוב בו: \"מוסר אני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל החובות שיש לי, ועל ידי כך אוכל לגבות אותם בכל זמן שארצה\".", "אדם שהעניק הלוואות רבות לאנשים שונים, די לו בפרוזבול אחד, שכן בפרוזבול אחד הוא מוסר את כל חובותיו לבית הדין (משנה שביעית י, ה; שו\"ע חו\"מ סז, כו).", "הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הם נמסרים לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו אחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית (משנה י, ה; רמב\"ם ט, כב).", "יש מי שאומר, ששטר הפרוזבול צריך להתקיים בפני בית הדין עצמו, היינו שהשטר יימסר בפועל לבית הדין, ויחתמו עליו הדיינים או שני עדים שראו שהחובות נמסרו לבית הדין. אבל לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צריך למסור את הפרוזבול לדיינים, אלא העיקר שהמלווה יכתוב בפרוזבול שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין שבמקום פלוני, אפילו הם בעיר אחרת, ויחתמו על כך שני עדים (רמ\"א ושו\"ע חו\"מ סז, כ-כא).", "יש אומרים שבית הדין שמוסרים לו את החובות צריך להיות של רבנים חשובים, מגדולי החכמים שבדור (רמב\"ם ט, יז). ויש אומרים שאפשר למוסרם לכל שלושה רבנים (רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ש ורמ\"א). למעשה, נכון למסור את החובות לבית דין חשוב שבאותו אזור, אבל אין צורך לדקדק שיהיה החשוב שבדור, מה עוד שלא ניתן לקבוע מי הוא בית הדין החשוב שבדור (עיין שו\"ע חו\"מ סז, יח).", "טוב שהעדים החותמים על הפרוזבול יהיו כשרים לעדות ולא קרובים זה לזה, אולם מצד הדין אפשר לקיים את הפרוזבול גם על ידי עדים פסולים וקרובים, הואיל וגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים, אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.", "כיוון שאין בכתיבת הפרוזבול עשיית דין, אפשר לכותבו בלילה. אפשר לעשות שליח לכתיבת הפרוזבול (מאמ\"ר כג, ו-ח).⁸תלמידי חכמים שהלוו זה לזה רשאים להודיע לתלמידיהם שהם מוסרים חובותיהם לבית הדין, ובכך יעשו פרוזבול והחובות לא יישמטו (שו\"ע חו\"מ סז, כ). ויש אומרים שגם שאר אנשים יכולים לעשות כן (רמ\"א שם), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם.", "כשם שנשים חייבות בכל מצוות השביעית, כך חייבות במצוות השמטת החובות, וכדי שלא יישמטו עליהן לעשות פרוזבול. בני זוג שמנהלים חשבון משותף, יכול אחד מהם לחתום על פרוזבול עבור חשבונם המשותף. ואם יש להם חשבונות נפרדים, צריך שזה שחותם על הפרוזבול יציין במפורש שהוא כולל גם את חשבונות בן או בת זוגו (עי' שו\"ע חו\"מ סז, כה).", "תקנו חכמים שהפרוזבול יחול בתנאי שיש ללווה או לאשתו זכות בקרקע כלשהי, שעל ידה יש מקום לחוב להתחיל להיגבות כבר בעת כתיבת הפרוזבול (ר\"ש). ואין מדקדקים לברר זאת בעת שכותבים שטר פרוזבול, מפני שאין אדם שאין לו זכות בקרקע כל שהיא, שכן גם מי ששוכר דירה או אף קיבל קרקע בהשאלה למקום מיטתו, נחשב כמי שיש לו קרקע. למשל, בן שיש לו מיטה בבית הוריו, נחשב כמי שיש לו קרקע. ואם לא היתה ללווה שום קרקע, ואף לא קיבל רשות מאדם שיש לו קרקע להניח את מיטתו בחלקו, צריך המלווה להקנות או להשאיל לו קרקע בשיעור כלשהו, ועל ידי כך הפרוזבול יחול (משנה י, ו; שו\"ע חו\"מ סז, כב-כה).", "עברה השביעית ובא המלווה לגבות את חובו ואמר: פרוזבול היה לי ואבד. מאמינים לו ויגבה את חובו (שו\"ע חו\"מ סז, לג)." ], [ "שמיטת כספים / חומרות והידורים", "אין השביעית משמטת אלא בסופה (שו\"ע חו\"מ סז, ל), ולכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה. אמנם יש סוברים שלמרות שהחובות נשמטים בסוף השנה השביעית, איסור הנגישׂה מתחיל בתחילת השביעית, שכבר מאז אסור לגבות חובות, ולכן צריך לכתוב את הפרוזבול לפני תחילת השנה השביעית (רא\"ש גיטין ד, יח; כ). ויש מהאחרונים שכתבו, שטוב לחוש לדעה זו, ובנוסף לפרוזבול הרגיל, לכתוב פרוזבול גם בסוף השנה השישית (תומים סז, כו). אבל לרובם המכריע של הפוסקים אין צריך לחוש לדעה זו, וכן המנהג.", "יש סוברים שכל הכספים שמופקדים בבנק בתוכנית חסכון או בקרן השתלמות או פנסיה נחשבים כהלוואה, ואם ניתן לגבותם לפני סוף השמיטה, השמיטה שומטת אותם. אולם למעשה, כספים אלו הם השקעה או פיקדון ולא הלוואה ולכן אינם נשמטים. בנוסף לכך, רבים אומרים שהבנק אינו נחשב כחבר, שעל ההלוואות עימו חלים דיני השמיטה, אלא הוא 'חברה בעירבון מוגבל' שלא חלים עליה דינים אלו.⁹הרב אליהו במאמ\"ר כב, ח, החמיר בכל זה. ובשמיטת כספים כהלכתה י, ה, נטה להקל וסיכם שנכון להחמיר. אולם מקובל לומר שהכספים שהופקדו בבנק הם השקעה או פיקדון. ומצד נוסף אין שמיטת כספים חלה על בנק, מפני שהוא חברה בע\"מ, וכ\"כ עטרת משה חו\"מ סז, עמ' מד, הואיל ואין שעבוד ההלוואה על האנשים בעלי הבנק אלא על נכסי החברה בלבד. ולכך נטה ריש\"א, כמובא בשמיטת כספים י, הערה א. מנגד, יש שהחילו על חברה בע\"מ דיני הלוואה, והם: יחו\"ד ד, סד; מאמ\"ר כב, יט.", "כיוצא בזה, יש סוברים שמשכנתא שמקבלים מהבנק נחשבת כהלוואה רגילה, ולכן כל תשלום שזמן פרעונו היה לפני סוף השביעית ולא שולם, נשמט. למעשה, אין המשכנתא כהלוואה אלא כעסקה, ולכן משלמים אחוזי רווח למלווה, וממילא אין השמיטה חלה עליה. בנוסף לכך, בנק המשכנתאות הוא חברה בע\"מ, ורבים סוברים שלא חלים עליו דינים אלו.", "יש סוברים שצ'ק נחשב כשטר חוב, ואם זמן פירעונו הגיע לפני סוף השמיטה, הרי הוא נשמט. ויש סוברים שאינו נשמט, מפני שדינו ככסף מזומן, שכן במקומות שונים אפשר לשלם בו. למעשה, טוב לכתוב על צ'קים פרוזבול, אבל בדיעבד אם לא כתבו, אין הם נשמטים, כי העיקר כסוברים שאין הצ'ק נחשב כשטר חוב שבין אדם לחברו.¹⁰הסוברים שצ'ק אינו נשמט הם: רשז\"א במנחת שלמה ח\"ג קכג, הואיל ויש לו דין כסף. וכ\"כ באג\"מ חו\"מ ב, טו; שבט הלוי ט, רצא. ומנגד, יש סוברים שנשמט: מאמ\"ר כב, י; חזו\"ע דיני שמיטת כספים ד. עוד עיין בהלכה ד שיש סוברים שגם שכר שכיר והקפת חנות שזמן פרעונם לפני סוף השביעית נשמטים, ואין הלכה כמותם, אבל המחמירים חוששים לדבריהם.", "מכל החששות הללו, רבים כתבו שטוב שכל אדם יכתוב פרוזבול בסוף השנה השביעית, הואיל ולכל אדם יש חשבון בנק וחסכונות וכדומה. והמליצו לכתוב את הפרוזבול יחד עם התרת נדרים שבערב ראש השנה, ושכל איש יהיה שליח גם עבור אשתו. בנוסף לכך, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה שעושים על ידו זכר לשביעית (ריטב\"א מכות ג, ב; אורים ותומים חו\"מ סז, ב; בא\"ח כי תבוא כו).", "יש חוששים שאולי אין ללווה קרקע, ולשם כך בעת שחותמים על הפרוזבול, מקנה אחד העדים למלווה סודר ותמורת זה המלווה מקנה ללווים שאין להם קרקע, משהו מהקרקע שברשותו. ויש שאף כתבו זאת בשטר הפרוזבול (מאמ\"ר כג, יט). והמקובל שלא לחשוש לזה, כמבואר בהלכה הקודמת.", "יש מהדרים לתת הלוואה לחבר לאחר חתימת הפרוזבול וקובעים שזמן פירעונה יהיה לפני תום השנה השביעית, כדי לקיים בה את מצוות השמטת הכספים. וטוב שהחבר יבוא להחזיר את ההלוואה, כדי שהמלווה יקיים את השמיטה בפיו ויאמר לו: \"משמט אני\" (בא\"ח כי תבוא כו; מאמ\"ר כב, לב-לג)." ] ], [ [ "היתר המכירה / הצורך בהיתר", "במשך שנות הגלות הארוכה הארץ עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות. גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, והחסידים ותלמידי הגר\"א שהחלו לעלות לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים ישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני הישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל\"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ\"ב החלה העלייה הראשונה של 'חובבי ציון', שמכוחה עד שנת השמיטה של תרמ\"ט קמו עוד שבע מושבות: ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה, נס ציונה, יסוד המעלה, עקרון (מזכרת בתיה) וגדרה.", "אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה היתה כפולה, אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית היתה עלולה להביאם לדוחק נורא וסכנת רעב. מבחינה כללית, השביתה היתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך לאחוז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ועוד רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ, ימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי הקיום והשמיטה בארץ.", "הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי 'חובבי ציון', יחד עם חבריו הרב יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב\"ד וורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שאח\"כ היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הרב אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.", "אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. עוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שהגלות בעוון ביטול השביעית, ומנגד, על ידי שמירת השביעית זוכים לרוב ברכה (ויקרא כה, כ-כא, כו, לד-לה, מג; שבת לג, א; אבות ה, ח-ט).", "בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה, פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו עבורם את מכירת השדות. כך גם היתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצידם ולחמו בחריפות כנגד ההיתר וכנגד הרבנים שתמכו בו.", "ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי הישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון' כדוגמת הנצי\"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית, התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר, וכפי שהעיד האדר\"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול, ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות הראיה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.", "ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, עד כמה המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה, שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל." ], [ "היתר המכירה / הרב קוק והיתר המכירה", "בשנת תרס\"ד עלה הרב קוק לארץ והחל לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר\"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.", "במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו, במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד, גרמה למתנגדיו להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.", "עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר\"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלימות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן לא ניתן היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלימה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם כנגדו וכנגד הרבנים שתמכו בו. ומנגד, חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה בענייני הכשרות (אגרות הראיה רצא, שיא).", "אז כבר התבררו המחנות לגמרי. כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ\"ז. רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. מפני שכפי שנלמד בהמשך, גם אם בדור הראשון הרבנים המחמירים יכלו להתעלם מדעת המקילים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה, הרי שבדור השני המחמירים כבר הכירו את שיקולי ההיתר, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים שמקובל לסמוך עליהם בשעת הדחק, כדוגמת אכילת 'חדש' בחוץ לארץ. אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם כנגד עבודת יישוב הארץ והתנועה הציונית, שרבים ממנהיגיה היו חילונים, קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא. כפי שנראה, עמדת המתירים היתה שקולה ומאוזנת תוך שהם משתדלים להחמיר עד כמה שאפשר כדי לקיים את מצוות השביעית.", "לא היה קל לרבנים המתירים, הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. אולם הרב קוק, שהיה רבן של המושבות, עמד על דעתו וביסס את ההיתר בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואגרות רבות. הרב קוק המשיך לשמש כרבה של יפו והמושבות גם בשנת תרע\"ז, למרות שלא היה אז בארץ. לאחר מכן בשמיטות תרפ\"ד ותרצ\"א, שימש כרבה הראשי של ארץ ישראל. היות ובמשך ארבע שמיטות היה הרב קוק אחראי על קיומו של ההיתר, והוא גם ביססו בספריו, נקרא ההיתר על שמו.", "ניתן לומר שלא היתה בדורות האחרונים מחלוקת הלכתית גדולה ומקיפה כמחלוקת על 'היתר המכירה', שכמה סוגיות גדולות כלולות בה: א' שביעית בזמן הזה. ב' דין קרקעות של גוים. ג' מצוות יישוב הארץ ו'לא תחנם'. ד' דיונים סביב תוקף המכירה עצמה (על ההיתר כיום להלן בהלכות יא-יד).¹מימי מרן הרב קוק ואילך החל לבלוט מאפיין נוסף בדרך הצגת הסוגיה. המתירים נטו לנהוג בחסידות וענוותנות ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות (כפי שכתבו למשל הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה והרב זוין ב'לאור ההלכה'). בכך הלכו בדרכו של מרן הרב קוק זצ\"ל שנהג בחסידות יתירה. אולם מנגד, רבים מהמחמירים, משנת תר\"ע ואילך, נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם, ואף לכנותם בביטוים קשים, ככופרים ועוקרי תורה וכיוצא בזה, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים. וכיוון שדברי המתירים נשענים על יסודות התורה ומצוות יישוב הארץ, נגררו המחמירים במלחמתם לפגוע בכבוד התורה וגדולי הדור וקדושת יישוב הארץ. ראוי לציין שהרב קוק מצד קדושתו וחסידותו היה נוטה בכל המצוות וההלכות לחומרא, ורק כשהיה הכרח הלכתי להכריע, היה מכריע כפי כללי ההלכה. למשל כתב באגרת קפט: \"ועל זה לבי דַוָּי, על שאנו מוכרחים ללמד את העם להפקיע מצוות שביעית\". ולכן עודד תמיד את המסוגלים לשבות. מתוך כך יש שרוצים ללמוד שלא היה שלם עם ההיתר, אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה, ואף ציין שאינו רוצה לבאר את כל יסודות ההיתר, כדי שלא להשכיח את השביעית, מתוך תקווה שבמהרה נזכה לשומרה כהלכתה מהתורה. וכנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ואהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא יפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב). אולם דרכו זו היתה מיוחדת, ובדרך כלל במקרים דומים, הפוסקים נהגו להגיב בחומרא כנגד התקפות ודיבות מהסוג שהוציאו על מרן הרב קוק. אבל כיוון שמרן הרב נהג בחסידות, המשיכו תלמידיו בקו החסידות. וכיוון שהאמת תובעת את עלבונה, חובה עלינו שלא להפריז בכבודם של המתנגדים להיתר אלא לבקרם ביושר על שלא נהגו בסוגיה זו כפי המקובל בישראל מדורי דורות." ], [ "היתר המכירה / יסוד חיוב השביעית בזמן הזה", "לדעת רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, מפני שמהתורה רק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, צריך לקיים את מצוות היובל והשביעית. לפיכך, מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו רוב ככל ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה (לעיל ה, ג-ד, 3; להלן י, יא).", "ואחדים מהאחרונים סוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מהתורה, ומנגד ישנה דעה חשובה בראשונים, שאין כיום חובה לקיים את השביעית, מפני שכשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות, ומאז התבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים את השביעית. וכך דעת רז\"ה, ראב\"ד, נימוקי יוסף ומאירי, וכן ניתן ללמוד מעוד ראשונים (לעיל ה, 5).", "בנוסף לכך, כבר למדנו (ה, ז) שגם לגבי זמן השביעית נחלקו הראשונים. שיש אומרים שהשביעית היתה בשנת תשע\"ד (רש\"י ורא\"ש), ויש אומרים בשנת תשע\"ב (ראב\"ד). ואף שנתקבל בישראל לנהוג כדעת הגאונים ושנת השביעית בשנת תשע\"ה, מכל מקום מכלל ספק לא יצאנו. ואף שעל סמך המניין המקובל אנו מפרישים מעשר שני בשנים הקבועות לכך (א' ב' ד' ה'), ואף מברכים על פדיונו, אין זה אומר שהדעות אודות ספק השנים בטלות, שכן הלכה היא שמברכים על המנהג.", "נמצא איפוא, שמעיקר הדין, בשעת הדחק היה ניתן להורות לחקלאים היתר גמור, ולפטור אותם לגמרי מחובת השביתה בשביעית. שכן ידוע שכאשר הדוחק גדול מאוד, אפילו במצווה מהתורה, ניתן לסמוך על דעת יחיד שמיקל. קל וחומר כאשר מדובר במצווה שחיובה כיום לדעת רוב הפוסקים מדברי חכמים בלבד. קל וחומר שהמיקל וסובר שאין השביעית נוהגת בזמן הזה אינו יחיד אלא כך דעת כמה מגדולי הראשונים. קל וחומר כאשר יש ספק אימתי חלה השנה השביעית. כמו כן יש לצרף לשיקולי ההיתר, את דעתו של רבי יהודה הנשיא, שגם בעת שהיה ברור שצריך לשמור שביעית מדברי חכמים, סבר שמפני הדחק יש לבטל את חובת השביעית (לעיל ה, ה).²כתב בשו\"ת הרשב\"א א, רנג, וכ\"כ רמ\"א חו\"מ כה, ב, שבשעת הדחק בדבר שיש בו הפסד מרובה סומכים על דעת יחיד. לב\"ח, ט\"ז יו\"ד רצג, ד, סומכים על דעת יחיד אפילו במצווה דאורייתא, וכן נהגו באשכנז להתיר איסור דאורייתא של חדש על סמך דעות יחידים שאין איסור חדש בחוץ לארץ או אין איסור חדש בתבואת גויים. ואמנם כתב הש\"ך (יו\"ד הנהגת איסור והיתר רמב), שרק בדין דרבנן אפשר לסמוך על היחיד, אבל בדין דאורייתא, חובה מהתורה ללכת על פי הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): \"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת\". אולם מרן הרב (מבוא לשבה\"א פרק י) ביאר שהחובה לילך על פי הרוב הוא דווקא כשישבו יחד ודנו זה עם זה במסגרת בית דין, וכשלא ישבו יחד, רק מצד הסברה ראוי ללכת על פי הרוב, ולכן בשעת הדחק סומכים על היחיד גם בדין דאורייתא. וכך דעת הפוסקים הלכה למעשה. וביבי\"א ח\"י יו\"ד מג, הביא לכך מקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים. קל וחומר לעניין שביעית, שגם המחמירים סוברים שהאיסור מדרבנן.
עוד כתב הרב הרצוג (פסקים וכתבים ג, מח), שדעת הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה אינה דעת יחיד, אלא כך סוברים כמה וכמה מגדולי הראשונים (לעיל ה, 5), ואפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק ולהתיר את העבודה בשדות. ובחזו\"א כג, ד, טען שבעניין זה 'איתמר הלכתא' שלא כדעת הרז\"ה. אולם הוא חלק בזה על רבים מהראשונים והאחרונים שהתחשבו להלכה בדעות יחידים. ואף הרמ\"א בחו\"מ סז, א, התחשב בדעת הרז\"ה הסובר שאין חובת שביעית בזמן הזה. וביבי\"א ח\"י יו\"ד מג, הביא לכך מקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים.
בנוסף לכך, יש לצרף את ספק השנים (לעיל ה, ז), שהוא ספק על שלוש שנים. שכן ידוע שבמוצאי השביעית נחרב הבית השני, אלא שנחלקו אימתי שנת החורבן. לרוה\"פ יוצא ששנת תשע\"ה היא שביעית, ולרש\"י וטור תשע\"ד. עוד נחלקו האם צריך למנות יובל, היינו האם צריך להוסיף כל שבע שמיטות את שנת החמישים ורק אח\"כ לחזור למנות שמיטות, כמובא ברמב\"ם וכן סובר הראב\"ד למעשה. או שאין למנות יובל כלל, אלא למנות שביעיות ברצף, כדעת הגאונים וכדעת הרמב\"ם למעשה (י, ד-ו). מסיבה זו, לדעת כמה פוסקים צריך להפריש בכל השנים גם מעשר שני וגם מעשר עני מספק, ויש שאף הורו שלא לברך על פדיון מעשר שני מספק. ואף שבפועל יש לנו מנהג ברור במניין השנים, ועל פיו מפרישים מעשר שני בשנים א' ב' ד' ה', ואף מברכים על פדיונו. מ\"מ המנהג אינו מבטל את הספק, שכן אף שמברכים על סמך מנהג, הספק נשאר ומצטרף לדעת הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה (עיין לעיל ה, סוף הערה 6). וכ\"כ למעשה שספק השנים הוא יסוד גדול להיתר בשמחה לאיש יו\"ד כו, לרב אלישר; אוצרות יוסף למהר\"י ענגיל (שביעית עמ' צו); משפט כהן סג. וכ\"כ בהרחבה ביבי\"א ח\"י יו\"ד מב, ח." ], [ "היתר המכירה / דין שדות של גויים", "יסוד ההיתר מבוסס על כך שדין השביעית אינו חל על שדות שבבעלות גוים. ואמנם הלכה זו שנויה במחלוקת. ראשיתה במחלוקת תנאים ואמוראים, אם קניין הגוי מפקיע את חובת המצוות התלויות בארץ. בתלמוד הירושלמי (דמאי ה, ח) נפסק כדעת הסוברים שבעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת פוסקים אחדים. ומהתלמוד הבבלי (גיטין מז, א) משמע שהלכה כדעת הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת רוב הפוסקים (לעיל ה, 11).", "אלא שנחלקו הפוסקים במשמעות דעתם של הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, יש אומרים שבעוד השדה בידי הגוי חלות עליה המצוות (מבי\"ט), ויש אומרים, שכאשר השדה בידי הגוי אין המצוות חלות עליה, אלא שאחר שהגוי ימכור אותה ליהודי, יחזור חיוב המצוות לחול עליה בלא שיהיה צורך לקדש מחדש את הקרקע למצוותיה (רבי יוסף קארו). הרי לנו מחלוקת, האם מצוות התלויות בארץ חלות בשדות של גוים (כמבואר בהרחבה לעיל ה, יא-יב, 11-12).", "בנוסף לכך, לדעת בעל ספר התרומה, דעת הסוברים שאין בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות נאמרה לגבי מצוות שחובתן מהתורה, אבל לגבי מצוות שחובתן בזמן הזה מדברי חכמים, כשביעית ותרומות ומעשרות, בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות. וכן דעת הגר\"א (כמבואר לעיל ה, 12).", "נמצא איפוא שלדעת הרבה פוסקים, קניין הגוי מפקיע את חובת מצוות השביעית, וכיוון שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ברור שהלכה כדעת המקילים." ], [ "היתר המכירה / סיכום ההיתר", "כפי שלמדנו (בהלכה ג), מעיקר הדין בשעת הדחק אפשר להתיר לגמרי את השביעית על פי צירוף של שני שיקולים: א) על פי הראשונים שסוברים שאין חובת שביעית נוהגת בזמן הזה, שאף שהם מיעוט, כיוון שגם למחמירים שביעית מדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. ב) הספק לגבי מועד השנה השביעית. ולכן גם אם לא היתה אפשרות להתיר על ידי מכירה, לא היה מקום למחות במיקלים על סמך דעות אלו (אגרות הראיה רז, שיא).", "אלא שהואיל ויש אפשרות להתיר את העבודה בשדות על ידי מכירה לגוי, שלדעת הרבה פוסקים מפקיעה את חובת השביעית, הורו גדולי הרבנים להתיר את העבודות על ידי המכירה לגוי.", "מצד הדין היה אפשר להתיר ליהודים לעשות בשדות שנמכרו כל מלאכה, ובכלל זה גם מלאכות שכתובות בתורה, הואיל וחובת השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ובכל מחלוקת הלכה כדעת המיקלים, ולכן אין צריך לחשוש לדעת הסוברים שהמכירה לגוי אינה מפקיעה את חובת השביעית. וכן הורו כמה מגדולי הרבנים. אולם רוב הרבנים ומרן הרב קוק רצו לעשות זכר לשביעית, ולכן גם לאחר המכירה, התירו ליהודי לעשות מלאכות שיסוד איסורן מדברי חכמים בלבד, אבל את המלאכות שכתובות בתורה, שהן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה, התירו על ידי גוי בלבד, ורק בשעה של דוחק גדול, לעיתים התירו לעשותן על ידי יהודי.", "עוד קבעו המתירים, שרק לצורך קיומי כחקלאות ניתן להשתמש בהיתר המכירה, אבל לא לצורך מותרות כטיפוח גינות.", "כיוון שהמתירים לא רצו שההיתר יקבע לדורי דורות, קבעו שההיתר צריך להישקל מחדש בכל שביעית, כדי לבחון האם עדיין השעה דחוקה ויש צורך להיעזר בו. ומרן הרב קוק היה מעודד חקלאים שמסוגלים לכך, להדר במצווה ולשבות מכל מלאכה בשביעית, ובתנאי שלא יוציאו לעז על ההיתר (אגרות הראיה קצב, שי, שיב).³מעין היתר המכירה כבר נעשה לפני כארבע מאות וחמישים שנה, בשנת שכ\"ז, על ידי יהודים שחכרו שדות מגוים, והעסיקו בהם פועלים גוים, והוצרכו להמשיך לעבד את השדות בשביעית, ופסקו המבי\"ט (ב, סד), ומהרי\"ט (יו\"ד נב), שישכירו את השדות לגוי, וכך ימשיכו לנהל את העבודה בשדות. והם הורו להשכיר לשנתיים, כדי שהשנה השביעית תהיה מובלעת בעוד שנה. וביאר מרן הרב קוק (שבה\"א קונ\"א א, סוסק\"א), שמצד הדין אין איסור להשכיר לשנה אחת הואיל והגוי ששוכר את השדה עובד עבור עצמו כדי להרוויח בה כמה שיותר, אלא שהחמירו להשכיר בהבלעה לשנתיים משום הידור, כדי שלא יראה כמי שמבקש מהגוי לעבוד בשביעית בשליחותו. ומהר\"ם גלאנטי (יו\"ד נז) נשאל בשנת שס\"ב, על שדה בלבנון, שהיא בגבול עולי מצרים, והתיר למכור את הקרקע לגוי לשביעית, מפני שהשביעית שם מדרבנן. פחות ממאתיים שנה לאחר מכן, נשאל רבה של חברון ר' מרדכי רביו (נפטר תקמ\"ג), על כרם של יהודי, וסמך על מהר\"ם גלאנטי, והתיר למכור את השדה לגוי לשנתיים בהבלעה, כמבואר בספרו שו\"ת שמן המור יו\"ד ד. וכן הלכו בשיטתו גדולי הרבנים הספרדים, ובראשם הראשל\"צ הרב אלישר כמבואר בשו\"ת שמחה לאיש יו\"ד כו, והוא שסידר בפועל את המכירה בשנת תרמ\"ט, בהסכמת הראשל\"צ שקדם לו, הרב פאנג'ל. וכן התירו בשנת תרמ\"ט הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב שמואל מוהליבר, הרב קלפפיש אב\"ד ורשה, והרב יהושע מקוטנא (ישועות מלכו יו\"ד נג-נז, נט), וכן באבני נזר (יו\"ד תנח); וכן פסק הרב מרדכי אלישברג, הרב חיים אלעזר וקס, ומהר\"י ענגיל (אוצרות שביעית) והאדר\"ת.
מנגד החמירו: הנצי\"ב (משיב דבר ב, נו), הרב סולובייצ'יק בבית הלוי (ג, א), ערוה\"ש (טו, י), הרב מרדכי גימפל יפה. ולכך נטו בתחילה הרב שמואל סלנט ומהרי\"ל דיסקין, ובשמיטת תרנ\"ו אחר ששמעו את מצוקת החקלאים, הסכימו להקל באילנות. עוד כתבו להחמיר: דברי מלכיאל ז, מט; שאלת דוד סוף חלק א. וכ\"כ בספר בית רידב\"ז, והביא מכתבי הסכמה לדבריו מהרב מאיר אריק והרב חיים ברלין. וכ\"כ הרב אלפנדרי (הסבא קדישא א, כב). וכן היו עוד רבנים שהצטרפו לכרוזים להחמיר.
חובה לציין שהצד המשותף לרובם המכריע, שלא הכירו מקרוב את חיי המתיישבים, רובם חיו בחוץ לארץ, וניזונו משמועות של אישים שהתייחסו בהסתייגות לישוב החדש. ואלה שהכירו את המתיישבים, גם אם בתחילה נטו לחומרא, שינו דעתם לקולא, וכפי שהאדר\"ת העיד על עצמו (אגרות הראיה רז). וכן היו רבנים שאחר שקראו את דברי מרן הרב על שיקולי ההיתר נוכחו בצדקתם, אבל לא פרסמו דבריהם מפני המריבה, וכפי שהעיד חתנו של מהרש\"ם, שאחר שהמהרש\"ם קרא את נימוקיו של מרן הרב, חזר בו ואמר שדבריו אמיתיים להלכה, אבל אינו רוצה להתערב עוד בדבר מפני בעלי מריבה.
למעשה, המתירים מהדור השני ואילך היו גדולי הרבנים שנשאו בעול הציבור בארץ, ובראשם מרן הרב קוק, הרב הרצוג והרב פרנק, ונימקו את דבריהם בתשובות רבות. וכן פסקו הרב עוזיאל והרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח, יו\"ד כח). וכ\"כ הרב טכורש (כתר אפרים ג), הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה), הרב זוין (לאור ההלכה), הרב כשר (נועם א' עמ' קסז-קצא), הרב ישראלי (ארץ חמדה ח\"א ספר א, שער ה), ולכך נטה רשז\"א במעדני ארץ. וכן הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים: הרב אונטרמן, הרב ניסים, הרב שפירא, הרב עובדיה יוסף (יבי\"א ח\"י יו\"ד לז-מד), הרב מרדכי אליהו (מאמ\"ר כא).
היו שהתירו ליהודי לעשות את כל המלאכות, גם שיסודן מהתורה, וכך דעת הרב מוהליבר, שסבר שגם בלא מכירה אפשר להתיר מלאכות דרבנן. וכך דעת אבני נזר וכך משמע מהרב אלישר, וכך מעידים שהורה הגרע\"י בעל פה. אולם בפועל הרבנים שהנהיגו את ההיתר התירו לעשות מלאכות שיסודן מהתורה על ידי גוי, ושיסודן מדרבנן על ידי יהודי (עי' אגרות הראיה קצח; שי; יבי\"א שם מב, ו). במשפט כהן סז, כתב שגם לאחר מכירה אין להתיר ליהודי בציר וקציר. ורשז\"א במעדני ארץ סי' ב', כתב שאיסור קצירה ובצירה תלוי בבעלות על הפירות, ואם כן אפשר להתיר ליהודי לקצור ולבצור אחר המכירה." ], [ "היתר המכירה / לא תחנם", "לכאורה יש להקשות, הרי אסור למכור קרקע מארץ ישראל לגוי, שנאמר (דברים ז, ב): \"וְלֹא תְחָנֵּם\", פירשו חכמים (ע\"ז כ, א): \"לא תתן להם חניה בקרקע\". וכן כתב הרמב\"ם (ע\"ז י, ג-ד): \"אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם? שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם, לא תיתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת עראי היא\".", "אולם מצווה זו נועדה לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר (דברים ז, א-ב): \"כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… וּנְתָנָם ה' אֱלוֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם\". ואם כן כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור. וכפי שכתב האדר\"ת, שהאיסור נועד לחזק את אחיזתם של ישראל בארץ, ולא יתכן שבגללו אחיזתנו תיחלש.⁴בעניין זה כתבו ביאורים רבים, אבל להלכה זה היסוד העיקרי, והוא מובא בשמן המור יו\"ד ד; ישועות מלכו יו\"ד נה, נט; אדר\"ת במכתב שהובא בסוף שבת הארץ; אבני נזר יו\"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז); לאור ההלכה לרב זוין. וכן עולה מדברי הרמב\"ם (הל' ע\"ז י, ג-ד, כמובא למעלה). וניתן ללמוד זאת מהאיסור לתת לגוי מתנת חינם, שאף הוא נלמד מ'לא תחנם', וכאשר מתן המתנה היא לתועלת ישראל, מותר ליתנה לגוי (רמב\"ן ור\"ן לגיטין לח, ב). ואמנם עניין הקרקע גדול בהרבה ממתנה, ולכן אסור למכור קרקע לגוי עבור תועלת אישית, אבל כדי לחזק את אחיזתם של כלל ישראל בקרקע מותר. ושלא כחזו\"א שביעית כד, ד, שהמציא בזה גדר חדש, בניגוד למגמת המצווה המבוארת במפורש בתורה.", "בנוסף לכך, גם אם המכירה לא היתה נצרכת לחיזוק ישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של 'לא תחנם'.⁵כתב בספר החינוך שלט, שהאיסור הוא למכור לצמיתות. והוסיף בשם הרמב\"ן, שהאיסור הוא \"למכור למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי… ואם התנה עם הגוי להחזירה, מותר למוכרה לו\". והובא במשפט כהן ס. וקשה ממה שאסרו חכמים להשכיר קרקע לגוי (ע\"ז כ, ב), אלא שהאיסור כאשר יש בכך פגיעה באחיזת ישראל בארץ, אבל לצורך חיזוק אחיזתם ויישוב הארץ, אין שום איסור (משפט כהן סג). ←
בנוסף לכך, הזכיר מרן הרב במבוא לשבת הארץ בפרק יב, שיש אומרים שעיקר האיסור למכור לגוי שאין לו קרקע בארץ, שעל ידי כך יתחזק בישיבתו בארץ, כדברי הרמב\"ם (ע\"ז י, ד). אבל אם יש לו כבר קרקע אפשר שאין בזה איסור, ולכן עדיף למכור לו. כיוצא בזה כתב הרב פרנק בהר צבי זרעים ב, מז, עפ\"י תשובה מבעל תורת חסד, שמותר להחליף עם גוי קרקע או בית, כי אינו נותן לו חניה.
בנוסף לכך, מהתורה איסור 'לֹא תְחָנֵּם' נובע מהחשש להשפעתם הרעה של הגויים על ישראל, שנאמר (דברים ז, ב-ד): \"…לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר\". לפיכך מותר למכור קרקע לגר תושב, היינו לגוי שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. אלא שלדעת הרמב\"ם (הל' ע\"ז י, ו) בזמן שהיובל בטל, אין בתי הדין של ישראל רשאים לקבל גוי כגר תושב. אולם לראב\"ד (שם י, ו; ואיסורי ביאה יד, ז) גם בזמן הזה, מי שנוהג בפועל כגר תושב, יש לו דין גר תושב, ומותר למכור לו קרקע בארץ. ואף שאין הלכה כראב\"ד, כאן שממילא מותר למכור מהסיבות שהוזכרו, רבים כתבו שעדיף למכור לגוי שאינו עובד עבודה זרה ויש לו דין גר תושב. ועיין במאמרו של הרב עזריה אריאל 'התורה והארץ' ח\"ח עמ 391." ], [ "היתר המכירה / הערמה", "יש שתקפו את ההיתר מהצד השני, שאין זו מכירה אמתית, הואיל וברור שהגוי אינו מתכוון לממש את הקנייה שלו, כי הוא מבין שמדובר בפעולה שנועדה לצורך דתי בלבד, ולכן אין למכירה זו תוקף.", "אולם אין בטענה זו ממש, מפני שלהלכה אם נעשתה מכירה משפטית, הרי שלמעשה הקרקע שייכת לגוי, וממילא אין חלים עליה דיני שביעית. וכן מצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך מבצעים פעולת מכירה משפטית, כדי להיפטר ממצווה שקשה לקיימה.", "למשל, מצווה מהתורה לתת את בכורות הבהמות הטהורות לכהן, והכהן צריך להעלותם לקרבן בבית המקדש ולאכול מבשרם בטהרה. וכיום שבית המקדש חרב, בכור הבהמה נותר בקדושתו בלא שהכהן יכול לעשות בו דבר. והורו חכמים למכור את הוושט והקנה של כל המבכירות לגוי, וכיוון שהגוי שותף בבהמה, הבכור שתמליט לא יהיה קדוש ויוכלו לנהוג בו כבשאר הבהמות. ואף כאן ברור שאין למכירה זו משמעות מעשית, וגם לאחר שישחטו את הבהמה לא יקראו לגוי לבוא לקחת את הקנה והוושט שלו, כי אין להם ערך, אלא שבפועל הואיל ועשו קניין והקנה והוושט שייכים מבחינה משפטית לגוי, נעשה הגוי שותף בבהמה ושוב אין קדושה בבכור שתמליט (שו\"ע יו\"ד שכ, ו).", "ודין הבכור חמור יותר, שכן איסור אכילת בשר בכור מהתורה, ואילו איסור שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ואם לעניין חומרת דין בכור סומכים על מכירה משפטית, קל וחומר שיש לסמוך על מכירה לצורך הפקעת דין שביעית.", "וכן לגבי דין חמץ בפסח, כל המשהה ברשותו חמץ עובר בשני איסורי תורה: בל יראה ובל ימצא, ובשעת הצורך מתירים למכור את החמץ לגוי כדי להיפטר מהאיסורים הללו, למרות שהסיכוי שהגוי ישתמש בחמץ שקנה קלוש. וכן מצינו בעוד הלכות, שקבעו חכמים להיעזר בקניין שכל מגמתו היא לפטור את האדם מחיוב הלכתי מסוים, הרי שאין ממש בטענת המתנגדים להיתר.⁶דין מכירת חמץ מבואר בפניני הלכה פסח פרק ו. וכן מְצווה התורה שהפודה מעשר שני יוסיף חומש, ובשעת הצורך כדי להיפטר מתוספת החומש, התירו לו לתת כסף לחברו כדי שהוא יפדה את פירותיו, ואח\"כ יחזירם לבעלים הראשון (משנה מעשר שני ד, ד). וכן אם ראובן הדיר את שמעון מנכסיו, ואין לשמעון מה לאכול ורצה ראובן לעזור לו, הורו חכמים שראובן ייתן מאכלים במתנה ללוי והוא ייתנם לשמעון, ובכך ראובן לא יעבור על נדרו, שכן שמעון לא נהנה מרכושו אלא מרכושו של לוי (נדרים מח, א). וכן מי שלא הניח עירוב תבשילין, אסור לו לבשל מיום טוב לשבת, ובשעת הצורך התירו לו להקנות את מאכליו לחברו, כדי שחברו יבשלם ואח\"כ ייתנם לו (ביצה יז, א). יש להוסיף, שהיתר המכירה הוא כדוגמת היתר הפרוזבול המבואר בפרק הקודם." ], [ "היתר המכירה / תוקף המכירה", "עוד טענו המחמירים, שאין למכירה תוקף משפטי הואיל ואינה מתבצעת לפי כללי המכירה הנהוגים תוך רישום בטאבו. וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חו\"מ קצ, ז), שבמקום שרגילים לכתוב שטר על הקניין, כל זמן שלא כתבו שטר, אין המכירה נגמרת. ואם כן במקום שנוהגים לרשום את מכירת הקרקעות בטאבו, אם לא נרשמה, אין לה תוקף (ערוה\"ש שם, כה). ולא זו בלבד, אלא שחייבים לעשות כן משום שזהו דין המלכות (שו\"ע חו\"מ קצד, ב).", "אולם טענה זו נדחית, מפני שכל הדיונים אם קניין מסוים תופש או לא הוא כאשר יש וויכוח בין המוכר שטוען שאין תוקף למכירה לבין הקונה שטוען שיש לה תוקף, ואזי יש לברר אם גמר המוכר בדעתו למכור. אבל כאן שהמוכר והקונה רוצים שיהיה לה תוקף, בלא שום ספק המכירה חלה (יבי\"א ח\"י יו\"ד מ). ועוד, שאם כותבים במפורש, ששום טענה לא תחשב נגד מכירה זו, כפי שנוהגים בשטרות המכירה, הקניין חל גם אם נעשה שלא כמקובל (קידושין כו, א). הרי שמכירה זו היא מכירה משפטית, לא פיקטיבית וגם לא לצורך שימוש הקונה בשדה, אלא מכירה לצורך הגדרה משפטית, שהקונה הוא הבעלים למשך השנה השביעית, וככזו שני הצדדים מעוניינים בקיומה וגומרים בדעתם להסכים לכל הנצרך לקיומה. וכן נהגו לגבי מכירת חמץ, שאף במקומות שהחוק מחייב לרשום כל מכירה לצורך מס, כיוון ששני הצדדים הסכימו לכך, יש למכירת החמץ תוקף גם ללא רישום כדרישת חוק המלך או המדינה. ואע\"פ כן, כיוון שהמתנגדים התעקשו לתקוף את ההיתר שלא בצדק, ביוזמת הרב הראשי לישראל שלמה גורן זצ\"ל העבירה הכנסת חוק בשנת תשל\"ט, לפיו מכירת הקרקעות בשביעית על ידי הרבנות הראשית תקפה גם בלא תשלום אגרה ורישום בטאבו.", "עוד טען בעל ה'חזון איש' כנגד המכירה, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום 'לא תחנם', הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה, ואין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, \"שאין שליח לדבר עבירה\" (חזו\"א שביעית כד, ד). אולם העושים כן נוהגים על פי גדולי הרבנים שסוברים שהדבר מותר, ועל כן אין הם נחשבים שליחים לדבר עבירה, ויש לשליחותם תוקף. מעבר לכך, יש בטענתו פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ, שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.⁷לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה כנגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי, מפני החשש שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של הקנאים, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה. כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים, כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעיזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים כנגד לימודי חול ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו, ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת. ועל החזו\"א עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלא לשאת פנים לגדולים ממנו. וכן אפשר ללמד זכות זו על הרידב\"ז שהיה חריף וסוער וריתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על שיצא שביזה את מרן הרב קוק. אבל קשה ללמד זכות זו על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכל וכל. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר שהיו גדולים וצדיקים מהם." ], [ "היתר המכירה / מדוע לא התירו כך בעבר", "אחר כל מה שלמדנו, יש מקום לשאול, מדוע לא השתמשו בהיתר זה בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני, בהן התקשו ישראל מאוד לשמור את השביעית. כי בנוסף לקושי הגדול של כל חקלאי להתקיים תוך שהוא שובת ממלאכת שדהו שנה שלימה, גם הרומאים הטילו על ישראל מיסים כבדים, שאותם היו צריכים לשלם גם בשנה השביעית.", "על הימים שבהם היו ישראל חייבים בשביעית מהתורה אין לשאול, שכן ברור שאין מקום לחפש דרכים להשתמט ממצוות התורה, ובמיוחד שהתורה עצמה הבטיחה שבזכות קיום המצווה ישראל יתקיימו על אדמתם בברכה, ואם חס ושלום יבטלו את השמיטה, יגלו מעל אדמתם. גם על ימי בית המקדש השני שבו היו חייבים מדברי חכמים אין לשאול, הואיל ועל ימים אלו ממש תקנו חכמים לקיים את השביעית, מתוך תקווה שיישובם יתבסס עד שיחזרו כל הגלויות למקומן ותחזור השביעית לחול מהתורה. אבל על הימים שלאחר החורבן יש לשאול.", "תשובה ראשונה, אכן רבי יהודה הנשיא, ראש חכמי ישראל, רצה לבטל לגמרי את מצוות השביעית. אלא שלשם החלטה שכזו הוא נצרך להסכמת כל חכמי דורו, וכיוון שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים לכך, התעכב מלהוציא את מחשבתו אל הפועל (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א; לעיל ה, ה).", "עוד ביאר מו\"ר הרב אברהם שפירא זצ\"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים והגויים שחיו בארץ ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא היתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר היהודי מאדמתו.", "עוד צריך לומר, שבזמן חכמים לא היה ספק אימתי חלה השביעית, ולכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ולכן לא ניסו להפקיע את עצמם מהמצווה. אבל מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, יש סוברים שאין חובה לשמור שביעית, ואף התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, כך שגם בלא מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק, על אחת כמה וכמה בתוספת מכירה (עי' מבוא לשבה\"א יד).", "עוד ביאר מרן הרב קוק זצ\"ל, שבזמן שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, היתה גזירה על ישראל שלא יעבדו גם בשדות של גויים, משום מראית עין, ושמא יבואו מתוך כך לעבוד בשדות ישראל. אבל לאחר שרוב הקרקעות היו בידי גויים בטלה הגזירה, ושוב אין לחדש את הגזירה בלא החלטה חדשה של חכמים (שבה\"א קונ\"א כ). וגם כיום שרוב הקרקעות בידי ישראל, הואיל ורוב החקלאים משתמשים ב'היתר המכירה', אין מקום להחזיר את הגזירה (כרם ציון יט, גידולי ציון ד; יבי\"א ח\"י יו\"ד מב, ו).⁸עיין לעיל ה, 12, שיש ראשונים שסוברים שאין הלכה כדעת רב שאסור ליהודי לעבוד בשדה גוי. ויש סוברים שהאיסור הוא רק כאשר השביעית מהתורה, ולשיטותיהם אין כלל שאלה. אולם יש סוברים שהאיסור לעבוד בשדה גוי הוא גם כשהשביעית מדרבנן, ולמעלה הובאו דברי מרן הרב ביישוב שיטה זו. עוד כתב בעשה לך רב ה, נ, שהואיל ובית ראשון חרב בעוון שביעית, כשחזרו בימי בית שני הקפידו מאוד לשמור במסירות נפש את השביעית. אבל עתה כבר אין לחוש לשביעית דווקא, והולכים לפי כללי ההלכה." ], [ "היתר המכירה / שיקולים נוספים", "כפי שכבר למדנו, בשלב הראשון היו מבין מתנגדי ההיתר רבנים שתמכו ב'חובבי ציון'. אולם בשלב השני, התבררו המחנות, כאשר מתנגדי ההיתר מתנגדים גם לתנועה הציונית שקמה בשנת תרנ\"ז, והחלה להוביל את מצוות יישוב הארץ. חשוב לעמוד על הקשר זה, מפני שעל פי כללי הפסיקה 'היתר המכירה' מבוסס כראוי, ולא זו בלבד, אלא שהוא נוטה לחומרא לעומת המקובל במקרי דחק דומים (כמבואר בהלכות ג-ה). אלא שאם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלא לשבות בשביעית, וגם אין מעלה בקיום מצוות יישוב הארץ על ידי יהודים שאינם מדקדקים במצוות, אין צורך למצוא היתר לעבוד בשביעית.", "אולם ההיתר מבוסס על המצווה שצוותה התורה את ישראל ליישב את הארץ, וכל ישראל מצווים בה, בין אלה שמדקדקים במצוות ובין אלה שמדקדקים פחות. וכיוון שהשביתה בשביעית עלולה לפגוע בקיום המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ראוי להפקיע את מצוות השביעית שחיובה בזמן הזה מדברי חכמים על ידי מכירת השדות לגוי. שכן גם בלי השביתה בשביעית קשיי העלייה וההתיישבות היו עצומים, ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהעולים והמתיישבים יתמעטו אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, סברו הרבנים שראוי למצוא היתר כדי לעזור לכמה שיותר יהודים לעלות לארץ ולהתבסס בה ולתפוס כמה שיותר קרקעות. לימים התברר שהנחיצות היתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.", "עוד סברה טענו המתנגדים, שכבר התורה התייחסה לשאלת הדחק של השמיטה, והורתה לסמוך על ברכת ה', שנאמר (ויקרא כה, כ-כב): \"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן\". אולם כבר כתבו הפוסקים, שברכה זו מובטחת בעת שמצוות השביעית חלה מהתורה, אבל כאשר המצווה מדברי חכמים, ברכה זו אינה מתקיימת.⁹כ\"כ סמ\"ע חו\"מ סז, ב; הגהות יעב\"ץ וחתם סופר לגיטין לו, א; פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו יו\"ד נג, מהר\"י ענגיל באוצרות יוסף עמ' 102; מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד. ושלא כדברי חידושי הרי\"ם לגיטין שם, וחזו\"א שביעית יח, ד. ובכלל למדנו שהנהגת ארץ ישראל היא בדרך הטבע, ולכן המן פסק בעת שנכנסו לארץ, וכפי שכתב מרן הרב: \"הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה\" (אורות התחיה כח), הרי שעיקר קידוש השם והברכה שבארץ ישראל הם בדרך הטבע. עוד מבואר בירושלמי מעשר שני ד, ג, שעל פי מה שנאמר (דברים יד, כד): \"כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ\", למדו חכמים שבשעת הצורך מותר להערים בפדיון מעשר שני על ידי חבר כדי להיפטר מתוספת החומש. הרי שחכמים למדו שעלינו להתאמץ כדי שהברכה שה' הבטיח לנו תגיע אלינו, והשתדלות זו כוללת לעיתים גם הערמה כדי להפקיע את חובת המצווה. ומן הסתם זה נדרש במצב של חולשה רוחנית לאומית, כמו בזמן בית המקדש השני שחובת תרומות ומעשרות היתה לרוה\"פ מדרבנן (לעיל ה, ד; להלן יא, 2).", "מכאן אנו מגיעים לשיקול נוסף. חלק מהמתנגדים סברו שצריך לסמוך על ה' שיקבץ את ישראל ויושיבם על אדמתם ויפרנסם. ואם כבר עולים לארץ, צריכים לשמור שביעית ולסמוך על ה' שיעזור לשובתים להתקיים. וכך כל שיטתם לסמוך על הנס. אולם חכמי ישראל לדורותיהם הורו שעל ישראל לתכנן את דרכם לפי ההיגיון ולא לסמוך על הנס (שבת לב, א). ולא זו בלבד אלא שאסור לנסות את ה' אם יעזור לנו בזכות שאנו שומרים את מצוותיו, שנאמר (דברים ו, טז): \"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה\" (תענית ט, א). לפיכך, גדולי ישראל עוררו את הציבור לעלות לארץ, ליישב את אדמתה, ולקרב את הגאולה בדרכי הטבע. וכן לגבי השביעית, אם רואים שבפועל השביתה בשביעית, שחיובה מדרבנן או ממנהג חסידות, תעכב את יישוב הארץ, צריכים להשתמש ב'היתר המכירה' כדי לקיים את המצווה הגדולה של יישוב הארץ על ידי חיזוק העלייה וההתיישבות.", "ויש מהמחמירים, שלא היו רבני קהילות, ועמדתם הבסיסית היתה שצריך תמיד להחמיר כדי לצאת ידי כל השיטות, ועל כן התנגדו להיתר שאינו על פי כל הפוסקים. אולם מאז ומתמיד גדולי התורה לא נהגו כן, ולא הטילו חומרות על הציבור אלא העדיפו ללכת בדרכי ההיתר, וכדברי הגמרא: \"כוח דהיתרא עדיף\". על אחת כמה וכמה בדבר שאין הציבור יכול לעמוד בו, שגדולי ישראל טרחו למצוא היתר כדי להציל את ישראל מעוון. ולא זו בלבד, אלא שהנטייה להחמיר על הציבור על פי מיעוט הפוסקים ומעבר לחובת הדין – מבטלת את כללי ההלכה ומציגה את התורה באופן מעוות (אורח משפט קיב; אגרות הראיה קפט).", "יתר על כן כתב מרן הרב קוק זצ\"ל, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים, שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות הראיה רצא, שיא)." ], [ "היתר המכירה / ההיתר כיום", "כפי שלמדנו (בהלכה ה), יש צורך לבחון בכל שביעית, האם עדיין אנו נמצאים במצב של דוחק שמצריך אותנו להשתמש ב'היתר המכירה'. בחסדי ה', מצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים הראשונים, שסבלו מדוחק נורא. מאז ועד היום הישוב היהודי בארץ הלך והתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב למתיישבים, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה היתה מדרדרת את המתיישבים לעוני ופוגעת בתנופת ההתיישבות וקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות לאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית היתה עלולה לפגוע בקיומה וביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בניית צבא ההגנה לישראל, וביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.", "אולם בשמיטות האחרונות, מצבנו השתפר מאוד. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה ומפותחת. בזכות הפיתוחים המדעיים והמכונות החדשות, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות הגענו למצב שבו כ-1.5% בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד, והוא עומד כיום על כ-2% בלבד מהתוצרת הלאומית.", "לכאורה ניתן לטעון שבמצב כזה כבר אין נכון להשתמש בהיתר, אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) האחריות לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל." ], [ "היתר המכירה / החקלאי הפרטי", "החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית צריך להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. וכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנים לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים, יעדיפו הקונים את מתחריו. אם ימכור במחירים שלהם, יתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים, שבלית ברירה יצטרכו להחליף מקצוע. אם כן ברור שמצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש ב'היתר המכירה'.", "כלומר אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר. ואין לטעון נגדם דבר, אלא לשבח אותם על שהם זוכים להיאחז באדמה ולגדל את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראליים. אמנם מי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש יאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך (יא, א)." ], [ "היתר המכירה / האחריות לכלל הציבור", "כיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילוניים, אין סיכוי שהם יצייתו לדרישה לשבות בשביעית. אמנם כיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית, יעשו זאת ברצון. וכיוון שכך, הרי שזו שעת הדחק, וראוי לרבנים לעודד אותם למכור את שדותיהם בשביעית, כדי להצילם מעוון.", "בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הרי שהפירות שיגדלו בהם יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בכל רחבי הארץ, תוך שהציבור המסורתי והחילוני נכשל ועובר בהם על איסור סחורה וחוסר זהירות בקדושת פירות שביעית, ולעיתים בלא משים גם דתיים עלולים להיכשל בזה. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו, שהמדקדקים במצוות הם מיעוט, אין אפשרות למנוע את הפצת הפירות הקדושים הללו, וראוי לרבנים לבצע את המכירה, כדי להפקיע את הפירות הגדלים בהם מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב.", "יתר על כן, אם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית בלא השגחה וכנגד ההלכה, מערכת הכשרות הארצית עלולה להיפרץ למשך כל שבע השנים." ], [ "היתר המכירה / המדינה ככלל", "אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, כיוון שמדובר במדינה, מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים, חלק כפיצוי לחקלאים השובתים, וחלק לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה שקול לשעת הדחק. אמנם בשנים קשות מדינת ישראל נאלצת לבצע קיצוצים שכאלה ואף גדולים מהם בתקציבה, אולם קיצוצים אלה כואבים וקשים, והם נפרשים על פני כל משרדי הממשלה, ובכללם תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל, דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים, דחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע. הקיצוץ גם עלול לחייב הפחתה בקצבאות הילדים, העניים והקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ גם יפגע במערכת החינוך, ויכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים לפחות בתקציב הישיבות. ובהרכב האוכלוסייה הנוכחי מסתבר שהקיצוץ בתקציב הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות יהיה הרבה יותר גדול, שכן יש להעריך שאם נציגי הציבור הדתי והחרדי ידרשו שהמדינה תממן את השביתה בשביעית, נציגי הציבור החילוני והמסורתי ידרשו שעיקר הקיצוץ יהיה בתחומים הנוגעים לציבור הדתי והחרדי. כמדומה שבמצב כזה, גדולי הרבנים יכריעו שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ ולפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים ויש אומרים ממידת חסידות, וניתן להפקיעה על ידי 'היתר המכירה'.", "אמנם לטווח ארוך, מצבה הכלכלי הטוב של מדינת ישראל, מאפשר לנו לתכנן את הדרך לשביתה מלאה בשביעית, וכפי שיבואר להלן (יא, א)." ], [ "היתר המכירה / המחרימים את פירות ההיתר", "יש טוענים שאסור לאכול פירות שגודלו במסגרת 'היתר המכירה', אולם דבריהם מנוגדים לכללי ההלכה, ומבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר. שכן למדנו (לעיל ג, ח) שגם כאשר הפירות גודלו ונשמרו באיסורים גמורים, לדעת רוב הפוסקים, הם מותרים באכילה. ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים. הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. קל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים.", "אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על 'היתר המכירה' צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים אין מקום לאסור. קל וחומר בזמן הזה שיש סוברים שאין חובה לקיים את השביעית, ויש מחלוקת אימתי היא השנה השביעית (לעיל הלכה ג; לעיל ה, 5; ה, ז).", "ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת 'היתר המכירה'. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים באיסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.", "הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, כנגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם. אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש ב'היתר המכירה', ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות 'היתר המכירה', ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות 'היתר המכירה'. טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכל, ואין לאכול אצל מי שסומך על 'היתר המכירה', ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על 'היתר המכירה', שהם חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזו, שותף בחטאם.¹⁰לגבי המחרימים עיין מנחת יצחק ח, צו. באול\"צ במבוא לשביעית אסר את ירקות הספיחים. ועיין במנחת שלמה א, מד, שכתב שגם המחמירים אחר שהורו שלדעתם הפירות אסורים באכילה, אם ישאלום הלכה למעשה, עליהם להורות שבספק בדברי חכמים הלכה כדעת המקילים, ולכן אין ביכולתם לאסור את הפירות שגדלו בהיתר המכירה. כיוצא בזה כתב באג\"מ או\"ח א, קפו, וכעין זה אה\"ע ד, סא, ב. וכיוצא בזה בהל' שביעית לרב זילבר ט, סב. ומקור לכך בשו\"ת המבי\"ט א, כא. ועיין מאמ\"ר יח, טז. כיוצא בזה למדנו באיסור ליהנות ממלאכת שבת, שכל זמן שיש מחלוקת אם הדבר אסור, אין איסור ליהנות ממנו (שו\"ע או\"ח שיח, ב; פנה\"ל שבת כו, ה). ונעבד אסור משום קנס, הרי שניתן ללמוד משבת, שאין לקנוס במקום שיש מחלוקת. וקל וחומר שאין לאסור משום ספיחים כאשר החקלאים עשו כן על פי הוראת הרבנים." ] ], [ [ "אוצר בית דין / אוצר בית דין", "מבואר בתוספתא (שביעית ח, א), שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות, וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו משאירים לו מזון שלוש סעודות, ואת שאר הפירות היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, לכל אחד לפי צרכי ביתו.", "תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה מגמה נוספת היתה לתקנה, לספק פירות שביעית לכל בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצרכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות עבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר. הוסיף הרמב\"ן (ויקרא כה, ז): \"אלו הפירות המכונסים ל'אוצר בית דין', אינם צריכים ביעור\", הואיל וכל מגמת הביעור שהאדם שהפירות ברשותו יוציאם לרשות הציבור, והפירות שב'אוצר' כבר מיועדים לכלל הציבור (עי' לעיל ד, י).", "יש אומרים שתקנת 'אוצר בית דין' היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק ל'היתר המכירה'. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום שרגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, לא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילו לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי 'אוצר בית דין' היא הדרך היחידה שעל ידה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.", "מנגד יש טוענים, שדברי התוספתא על תקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלו להלכה, ולכן תקנה זו לא נזכרה כלל בתלמוד הירושלמי והבבלי. וגם הראשונים כמעט שלא הזכירו אותה, משום שקיומה כרוך באיסורים שונים.", "כפי שנלמד להלן, אף שיש תשובות טובות לרוב הקושיות על 'אוצר בית דין', למעשה, אין בכך פתרון כולל לשאלת השביעית, ובמקרים רבים פתרון זה מחייב לעבור על איסורי שביעית.¹הרמב\"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ז), ואחריו רשב\"ש (שו\"ת סי' רנח), הם היחידים מהראשונים שהזכירו את התוספתא (שביעית ח, א), כתקנה של 'אוצר בית דין'. אמנם עוד ראשונים הזכירו את התוספתא, והם ר\"ש ורא\"ש (שביעית ט, ח), תוס' רי\"ד (פסחים נא, ב, 'ונטל'), תוס' ר\"ש משאנץ (פסחים נג, א), תוס' רבינו יהודה שירליאון (ע\"ז סב, ב). אולם הם הביאו אותה כדי להוכיח שהביעור הוא הפקר, ושלא כדעת הרמב\"ם שסובר שהביעור הוא איבוד הפירות (לעיל ד, 10). אבל אפשר להבין, שהם מסכימים למבואר בתוספתא, שמותר לבית הדין למנות שליחים שיקטפו את הפירות עבור כל בני העיר.
הרמב\"ם לא הזכיר תקנת 'אוצר בית דין', ויש שלמדו מזה שלדעתו אין לה מקום, מפני שהיא מנוגדת למצוות ההשמטה כמבואר בהלכה הבאה. ולדעתם גם שאר הראשונים זולת רמב\"ן ורשב\"ש אינם מסכימים לתקנת 'אוצר בית דין'. וכ\"כ רש\"ס (ירושלמי ט, ו), וביאר שהתוספתא עוסקת בפירות שישית שבית הדין הפקיעם לטובת העניים. אולם נראה יותר שגם הראשונים שלא הזכירו תקנה זו, מסכימים לעיקרון שבה, כמבואר בהלכה הבאה. ולא הוצרכו להזכירה כי נתקנה לדורה, ואם יהיה בה צורך לעתיד, יחזרו להפעילה לפי תנאי הזמן והמקום. וכ\"כ חזו\"א יא, ז; יב, ו. ולדעת הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח, זו אחת הדרכים לקיום השביעית בזמן הזה. ולדעת הרב יעקב אריאל, זו הדרך הטובה לקיום השביעית בימינו (תחומין כח).
בפועל, בד\"ץ אשכנזים וחסידים בירושלים בשנת תר\"ע הפעיל 'אוצר בית דין' לראשונה, בתנאי שלא יעשו מלאכות אסורות בשביעית, ושמחיר הפירות יהיה נמוך מהרגיל. ומרן הרב קוק הסכים להיעזר בזה כתוספת ל'היתר המכירה', אבל סבר שכשהוא לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיג-שיד, משפט כהן עו). והרב הרצוג והרב פרנק, העדיפו שלא לצרפו ל'היתר המכירה'. וה'חזון איש' סבר שזו הדרך הנאותה לאספקת פירות בשביעית וקיום החקלאים, וקיים אוצר בית דין בשנת תש\"ה ותשי\"ב. והמשיך בדרכו הרב ישראלי, שאף הוביל משנת תשי\"ט את מסלול 'אוצר בית דין' במסגרת הרבנות הראשית. אחריו המשיכו הרב יעקב אריאל ו'מכון התורה והארץ'. עיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח\"ח עמ' 169 ואילך. הרב זאב ויטמן בספרו 'לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל', הציע להרחיב את התקנה באופן שבשליחות בית הדין תנוהל כל החקלאות וחלוקת הפירות והירקות במרכולים, בדומה לכל השנים, בהפחתה מסוימת של המחיר, וזאת על סמך ההנחה ש'היתר המכירה' נועד לשעת הדחק ועדיף לסמוך על כל הקולות האפשריות מאשר על 'היתר המכירה'. אמנם כתב שהצעה זו צריכה לעמוד לפני רבני ישראל. למעשה, הוא עצמו זכה לשפר את ניהול 'היתר המכירה' במסגרת הרבנות הראשית.
מנגד, הרב יהושע בן מאיר בספרו 'מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין', פירט את כל הבעיות הקשות שב'אוצר בית דין', ובכללן העבודות לאוקמי פירא, ושהחקלאים בעלי השדה מנהלים את הכל כדרך בעלים. ומבאר את עמדת גדולי רבותינו מרן הרב קוק זצ\"ל וממשיכיו, ומסיק בעמ' 97 שלא נכון לקיים 'אוצר בית דין' כלל, ורק בדיעבד אפשר לאכול מפירותיו. כפי שיבואר בהמשך, אף שעל חלק מהקושיות ניתן להשיב, שתי בעיות קשות עדיין נותרות: א' מלאכות לצורך אוקמי פירא. ב' סחורה. את הבעיה הראשונה ניתן לפתור על ידי עבודת נוכרים, אולם לבעיה השנייה אין פתרון, זולת מקרים מיוחדים שבהם ניתן להוזיל את התשלום עבור פירות ה'אוצר' באופן משמעותי. כל זה יבואר בהמשך." ], [ "אוצר בית דין / הקטיף והביעור", "יש סוברים שתקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלה, מפני שעל פי התקנה שליחי בית הדין צריכים לקטוף את פירות כל השדה, ואילו התורה אסרה לקטוף בשביעית את פירות כל השדה כדרך שקוטפים בכל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה): \"וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר\". בנוסף לכך, לפי התקנה שליחי בית הדין מכינים כמויות גדולות של יין ושמן, ולשם כך סוחטים את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד, ואילו חכמים אסרו זאת, והתירו לסחוט את הענבים והזיתים בכלים קטנים בלבד (לעיל ג, ג).", "אולם נראה למעשה, שהאיסור הוא שיחיד יקטוף את כל הפירות לעצמו, אבל מותר לבית הדין בשליחות הציבור, למנות פועלים שיקטפו את כל היבול עבור כולם, כשם שמותר לכמה אנשים לשכור פועל אחד שילך לשדה ויקטוף עבור כל אחד ואחד מהם פירות לתצרוכת ביתו. וכן האיסור לסחוט את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד חל רק על אדם יחיד, שיש חשש שיסחט שם כמויות גדולות עבור מסחר שאסור בפירות שביעית, אבל מותר לשליחי בית דין לעשות זאת בשליחות בני העיר.", "אמנם אסור לבעלי השדות ושליחי בית הדין למנוע מאנשים לבוא לשדות לקטוף פירות לתצרוכת ביתם.²כמבואר בהערה הקודמת, לדעת רש\"ס (ירושלמי ט, ו) גם לשליחי בית הדין אסור לקטוף פירות רבים ולעבדם כדרך כל השנים. וכן דעת הרב הרצוג, פסקים וכתבים ח\"ג עב, מכך שאין להיתר זה שום רמז בראשונים ובפוסקים. וכ\"כ הרב בן מאיר ב'מה נאכל' עמ' 44-50, וכן למד בדברי הרמב\"ם. מנגד, התומכים ב'אוצר' ביארו שגם הראשונים שלא הזכירו את ה'אוצר', מסכימים לעקרונותיו, מפני שאיסור הבציר והקטיף הוא כדרך בעלים, אבל כאשר שליחי הציבור קוטפים את הפירות עבור בני העיר, אין בזה איסור. וכ\"כ בספר השמיטה ח\"א ג, ג לרב טיקוצ'ינסקי; חזו\"א יא, ז; יב, ה-ו. וכן ביאר בחוות בנימין ח\"ג סי' צח, והרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח\"ח עמ' 169 ואילך. ונראה שאפשר לסמוך על דבריהם, מהטעם שכתבתי למעלה, שכשם שמותר לשכן לקטוף עבור שכניו, כך מותר לבית הדין למנות שליח שיקטוף עבור יותר אנשים. (וזאת בצירוף לדעת היחידים, ר\"ש ורא\"ש, שמתירים לקצור שדה שלם שהופקר, לעיל ג, 3).
ב'שמיטה ממלכתית' טו, 5, סובר שמותר לבית הדין למנוע מאנשים לקטוף פירות מהמטע, כי איסור השמירה הוא רק על בעל הבית. אבל מסיק שבית הדין יוכל להסתפק בכך שיתבע את הבאים ליטול פירות, שישלמו את חלקם בהוצאות הטיפול. ועיין ב'מה נאכל' לרב בן מאיר עמ' 73-74. ולענ\"ד חובה לשמוט את השדה לכל, ולכן אסור למנוע מהרוצים בכך לקטוף פירות, אלא שמותר לבקש מהם לשלם את חלקם עבור הטיפול, אבל אם יטענו בכנות שאינם מעוניינים בו, אין לחייבם בתשלום (עי' קטיף שביעית כב, י; ולעיל ג, 12-13).", "גם כאשר יִכלו הפירות מהשדה, אין ה'אוצר' צריך לבער את הפירות שברשותו. מפני שכפי שלמדנו למעשה, הביעור הוא חלוקת הפירות לכל (לעיל ד, י), וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' נועדו לטובת כלל הציבור, הרי הם כמבוערים ועומדים. ואמנם נציגי ה'אוצר' שומרים עליהם, אבל שמירה זו היא עבור הציבור, כדי שכל מי שירצה, יוכל לקבל פירות תוך שהוא משתתף בהוצאות הטיפול בהם. אמנם על מי שלקח פירות מה'אוצר', חלה החובה לבערם מביתו ולהפקירם בעת שיכלו מהשדות. אלא שהואיל וסייע לבית הדין ושילם עבור הטיפול בהם, מן הראוי שלאחר שיפקירם יסייעו לו לחזור לזכות בהם (כמבואר לעיל ד, יא).³אמנם לרמב\"ם וסיעתו שסוברים שהביעור הוא כילוי הפירות מהעולם, גם ל'אוצר' אסור להחזיק את הפירות ברשותו אחר שהגיע זמן הביעור. אלא שכפי שלמדנו (לעיל ד, 10) נפסק להלכה שהביעור הוא הפקרת הפירות לכל, וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' מיועדים לכלל הציבור אין צריך לבערם. אמנם לכתחילה כשאפשר טוב לחוש לרמב\"ם ולסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור." ], [ "אוצר בית דין / מלאכות אסורות", "אם 'אוצר בית דין' היה מסתפק בקטיפת הפירות וחלוקתם, היה ניתן לקיימו על פי רוב הפוסקים. אולם כדי שיצמחו על העצים פירות רבים וטובים, שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך בדרך כלל לבצע במטעים טיפולים רבים של דישון, ריסוס, גיזום ועוד פעולות רבות. משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר, ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל. ואזי תהיה בעיה כפולה: ראשית, כיוון שהפירות יהיו קטנים ופחות יפים, רוב הצרכנים יעדיפו שלא לקחתם. ואפילו אם יוזילו את מחירם מאוד, עדיין יתקשו למצוא אנשים שירצו לשלם עבורם. שנית, כיוון שהפירות שגדלים על העצים יהיו מועטים באופן ניכר, לא ישתלם לשכור פועלים כדי לקוטפם. ואם יעלו את מחירם כדי לשלם לפועלים שקטפום, לא ימצאו כמעט אנשים שירצו לשלם עבורם.", "אמנם תומכי 'אוצר בית דין' ובראשם בעל 'חזון איש' חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שהותרו לצורך קיום העץ מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.", "אלא שכפי שלמדנו (ב, ב-ג), דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואילו לשיטה זו יוצא שרוב המלאכות מותרות, זולת מקרים שאין בהן צורך ויש להימנע מהן. וכן הורה מרן הרב קוק זצ\"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שהאיסור בזה יסודו בביטול מצווה מהתורה. שכן כל מה שאמרו שיש מלאכות שאסורות מדברי חכמים, והן מותרות לצורך קיום האילנות, הכוונה למלאכות שנעשות כדרך ארעי בשעה שיש בהן צורך מיוחד, שאז אין בהן הפרה של המצווה הכללית לשבות מעבודת השדה. אבל כאשר אדם עובד בשדה כדרך קבע, כפי שנצרך כדי להצמיח את פירות 'אוצר בית הדין', גם אם עשה רק מלאכות שלא נזכרו בתורה, הוא מבטל מצוות עשה מהתורה שצוותה לשבות בשביעית.", "אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (כמבואר לעיל ה, ט).⁴לעיל ב, ב-ג, 3, מבואר היתר העבודות לקיום האילן והאיסור להשבחתו. בפשטות ברור שאסור לעשות מלאכה עבור קיום הפירות. והחזו\"א (טז, ד; כא, יד), חידש שגם לצורך קיום הפירות מותר לעשות מלאכה. וכ\"כ הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה ד, ב, 5). והסכימו לדעתם גם רשז\"א במעדני ארץ ז; מאמ\"ר ג, ח-ט; שביתת השדה ו, ה, 5. עוד סבר חזו\"א כא, טו, שזמירה אסורה מהתורה רק בגפן, ודבריו דחויים על פי הראשונים והאחרונים, כמבואר לעיל ב, ה, 5.
בחוות בנימין ג, צח; קג, סובר שבשליחות בית הדין מותר לעשות מלאכות לאוקמי פירא של הפירות שכבר החלו לגדול על העצים. אולם נראה שגם אם נקבל את סברתו, לכל היותר נוכל להתיר לקיים את הפירות באופן דחוק, אבל אין היתר לעשות מלאכות רבות כפי שנצרך כיום כדי שיוכלו לשווקם במסגרת ה'אוצר' תוך תחרות עם פירות אחרים. וכן סוברים חלק מההולכים בשיטה זו. אולם מארגני ה'אוצרות' סומכים על שמועה מהחזו\"א שהסכים להתיר את כל המלאכות שאיסורן מדרבנן כדי שפירות הגדלים בשביעית לא יפגעו פגיעה משמעותית בכמותם ורמתם לעומת המקובל בשאר השנים (עיין משפטי ארץ ג, 5).
להלכה אף שכיום מצוות שביעית מדברי חכמים, אין לקבל היתרים אלו, שמנוגדים לכל מהלך הסוגיות. ראשית מפני שהעיקר להלכה ששום מלאכה אין להתיר לצורך קיום הפירות, וכפי שכתב מרן הרב קוק (שבה\"א א, ה, טז; א, טו, ד; קונ\"א יב, משפט כהן עט). וכ\"כ תורת השביעית עמ' מג; דבר השמיטה עמ' נח. וכפי שכתבתי לעיל ב, 3. יתר על כן, לעיל ב, 1, מבואר שהעושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): \"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ\" (רמב\"ן ויקרא כג, כד; ריטב\"א ר\"ה לב, ב). והרחיב בזה מרן הרב (שבה\"א א, ד; קונ\"א ב, א; ז), וביאר שכן משמע מדברי הרמב\"ם. כיוצא בזה כתב ערוה\"ש יט, ג. ואמנם אפשר לטעון שהואיל ושביעית בזמן הזה מדברי חכמים, אפשר לסמוך על המקילים הללו. אלא שמעבר לכך שקשה מאוד לקבל את סברתם, הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את המצווה במכירה, מאשר לטעון שמקיימים את השביעית תוך ביטול עיקר מצוותה, השביתה, לדעת מרן הרב קוק ודעימיה. ונראה שתומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, ולכן לדעתם ניתן לקבל את כל הקולות הנלוות ל'אוצר' הואיל והן מתאימות למגמה זו. אולם השביתה היא עיקר השביעית, כמבואר לעיל א, א, ולכן הקולות המופלגות של ה'אוצר' עוקרות את עיקר השביעית. וממילא הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את החובה על ידי 'היתר המכירה'. בנוסף לכך, 'היתר המכירה' נשען במידה רבה על הדעות הסוברות שאין חובה לקיים את השביעית בזמן הזה, ועל הספק לגבי השנים, ולכן יותר נכון להלכה להתיר את העבודות בהפקעה גמורה על ידי מכירה מאשר לטעון ששומרים שביעית, אבל בפועל משכיחים את תורת השביעית בקולות מופלגות שמבטלות את השביתה לגמרי, בניגוד למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים.
אמנם אם העבודות יעשו על ידי גויים, אין בזה איסור, שכן 'שבות דשבות' באיסור שאין בו עונש מיתה מותר (עי' לעיל ה, ט). ועדיין אין זו השביתה האמורה בתורה, וכפי שכתבתי כיוצא בזה בפנה\"ל שבת ט, יא, שכל היתר 'שבות דשבות' הוא לשעת הדחק, אבל אין להשתית את סדרי השבת על עבודות של גוי ב'שבות דשבות'. ולכן בעת שנחזור לקיים שביעית מהתורה, לא נוכל לקיים את כל עבודות השדה על ידי גויים, אלא רק לעיתים נוכל להיעזר בגויים כדרך 'שבות דשבות' בשבת." ], [ "אוצר בית דין / ירקות באוצר בית דין", "לגבי ירקות שצריך לזורעם מחדש בכל שנה יש בעיה נוספת, הואיל ואסור לזרוע בשביעית. לפיכך הציעו שה'אוצר' ישכור את החקלאים כדי שיזרעו בשדותיהם את הירקות לפני תחילת השנה השביעית, ויקטפום בשביעית, ונציגי ה'אוצר' יגבו מהציבור תשלום עבור העבודה שבעלי השדות ביצעו בשליחותם.", "כפי שלמדנו (לעיל ג, ד), לדעת הרמב\"ם, כל תבואה, קטניות או ירקות שצומחים בשביעית בשדה ישראל אסורים באכילה משום גזירת ספיחים. אולם לדעת הר\"ש והרא\"ש, אין גזירת ספיחים חלה על ירקות שהחלו לגדול בשישית, הואיל ובאותו זמן מותר לזרוע, אמנם כיוון שלוקטים את הירקות הללו בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית.", "וכן נראה למעשה, שהואיל וגזירת ספיחים מדברי חכמים, אפשר לכתחילה לסמוך על הסוברים שכל שהחל לנבוט לפני השביעית, כיוון שנזרע בהיתר גמור, לא חלה עליו גזירת ספיחים. באופן זה יש פתרון לאספקת ירקות למשך המחצית הראשונה של השנה השביעית ולא למחצית השנייה ותחילת השנה השמינית.⁵עיין לעיל ג, 5, שלדעת ר\"ש ורא\"ש, ירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים, אבל יש בהם קדושת שביעית. וכן דעת תוס' וריטב\"א. ולדעת רמב\"ם (ד, ט-י; ד, יב), סמ\"ג, רש\"ס ומבי\"ט, כל מה שנלקט בשביעית נכלל באיסור ספיחים. רוב האחרונים פסקו כדעת ר\"ש (פאת השולחן, שבה\"א ד, ג; ספר השמיטה, חזו\"א). אמנם יש סוברים, שגם לדעת המקילים צריך שיגיע לעונת המעשרות בשישית (מנחת שלמה א, מט-נ) אבל למעשה, כיוון שגזירת ספיחים מדרבנן, הלכה כמיקלים. וזאת בנוסף לכך שסברתם נראית." ], [ "אוצר בית דין / יצוא פירות לחוץ לארץ", "כפי שלמדנו, יש רוצים להימנע משימוש ב'היתר המכירה' ולקיים את כל החקלאות בארץ במסגרת 'אוצר בית דין'. אלא שהואיל ואסרו חכמים להוציא בשביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית לחוץ לארץ, וכמחצית מהתוצרת החקלאית נמכרת בדרך כלל בחוץ לארץ, לכאורה אין לבעיה זו פתרון.", "ואע\"פ כן סוברים תומכי 'אוצר בית דין' שהואיל ומדובר בשעת דחק והפסד מרובה, מפני שאם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם לחקלאים נזק גדול מאוד, ניתן לסמוך על סברות שונות ולהתיר את ייצוא פירות השביעית המקודשים לחוץ לארץ, כמבואר בהערה. ואף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על סברות אלו, יותר נכון לסמוך על 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה, ואילו על ההיתרים הללו אפשר לסמוך רק בשעת הדחק.⁶לעיל ד, יב, מבואר איסור הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ, והדרך הפשוטה להתיר זאת היא על ידי 'היתר המכירה', שאחר שהשדות נמכרו לגוי, אין בפירות יותר קדושה ומותר להוציאם לחו\"ל. אולם הרוצים שלא לסמוך על 'היתר המכירה' חיפשו דרכים דחוקות להתיר את הוצאת פירות 'אוצר בית דין' לחו\"ל. נבאר את סברותיהם: במשנה שביעית ו, ה: \"אין מוציאין… פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ\". ובפסחים נב, ב, הובאה ברייתא: \"תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו\". והכריע רב ספרא שהלכה כת\"ק. וכן פסק רמב\"ם (ה, יג) שאסור להוציא פירות שביעית לחו\"ל, ואם הוציאם מבערם בחו\"ל (ז, יב). ולכך נטה הר\"ש בפירושו למשנה. אלא שכתב מרן הרב קוק בשבת הארץ קונ\"א כג, שייתכן שלת\"ק גם אין שום איסור להוציאם, וכפי שכתב הר\"ש בתחילת פירושו, ורק מחמת הספק פסקו הרמב\"ם ור\"ש לחומרא (וכעין זה כתב בפאת השולחן כד, ס\"ק נו). ולכן בשעת הדחק אפשר לומר שלת\"ק הוא רבי, אין איסור להוציא פירות שביעית לחו\"ל, והלכה כרבי מחברו, וכן נהג רב ספרא כמובא בפסחים נב, ב. עוד כתבו להקל בשעת הדחק על פי תוס' בפסחים נב, ב, 'רב', שלתירוץ הראשון התיר להוציא לסחורה באופנים המותרים. ע\"כ. ואמנם אסור לסחור בפירות שביעית בכמויות גדולות, אבל לדעתם, כמבואר להלן בהלכה ו', כאשר המסחר הוא דרך אוצר ב\"ד – מותר.
עוד צד להיתר, על פי מה שדייקו מתפארת ישראל (הלכתא גבירתא ו, ה) שכל יסוד האיסור מפני שהפירות יהיו בזמן הביעור בחו\"ל, וממילא אין איסור כאשר מייצאים את הפירות באופן שיֵאכלוּ עד הביעור, או שייצאו אותם אחר הביעור (ועד אחר זמן הביעור יהיו ברשות בית דין וייפטרו בכך מהביעור). עוד סברה הועלתה, שכל יסוד האיסור להוציא את הפירות הוא כדי שיהיו לבני ארץ ישראל פירות להתקיים מהם (כהרחבה לאיסור להוציא פירות שיש בהם חיי נפש בכל השנים, כמבואר בב\"ב צ, ב), אבל כאשר העצים ניטעו כדי לייצא את פירותיהם לצורך פרנסת תושבי הארץ, אין חשש. וכ\"כ ר\"ח ברלין. ויש שהיקל כאשר ברור שאין בארץ מספיק אנשים שיאכלו את כל הפירות, ואם לא ייצאום לחו\"ל יאבדו לריק (הובא בבית רידב\"ז משמרת להבית). דוחק נוסף, שעיקר מגמת ייצוא הפירות – להרוויח, והרי זה אסור משום מסחר.
למעשה הציע הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה ח\"ג ח), שימכרו את הפירות מתחילת גידולם לסוכנות שיווק של גויים מחו\"ל, וכך לא תהיה בהם קדושה, וסוכנות זו גם תייצא את הפירות. וכיוון שאולי מכירה זו אינה מועילה להפקיע את קדושת הפירות, כאשר אפשר, ייצאו את הפירות באופן שלא יהיו בזמן הביעור בחו\"ל. וכיוצא בזה כתב הרב זאב ויטמן (שמיטה ממלכתית טז), אלא שהעדיף לעשות זאת דרך אוצר בית דין ממלכתי, שהוא ימכור את הפירות לסוכנות שיווק של גויים. גם דן בפרק יז בשאלת השיווק לגויים, והעלה שאין איסור עצמי להאכיל גויים, אלא שהפירות נועדו תחילה לישראל, וממילא כאשר העצים ניטעו לשם ייצוא וכן כאשר בלא הייצוא לחו\"ל ולגויים הם יאבדו, מותר לייצאם ולמוכרם לגויים. ק\"ו כשזה נעשה במסגרת בית דין שדואג שיהיו מספיק פירות ליהודי הארץ. (ועיין עוד בשבה\"א ה, יג, עם ההרחבות). מ\"מ נראה שלאחר כל הדחוקים שמצינו בדין זה, 'היתר המכירה' הרבה יותר מרווח. וכ\"כ במאמ\"ר יג, מז, שאסור לייצא פירות לחו\"ל בלא 'היתר מכירה'. " ], [ "אוצר בית דין / מסחר", "התורה אסרה לסחור בפירות שביעית כדרך שסוחרים כל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ו): \"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה\", פירשו חכמים: \"לְאָכְלָה ולא לסחורה\" (ע\"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות, כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.", "לפיכך יש סוברים שאסור למכור את פירות ה'אוצר' בחנויות לפי מידה או משקל, והעושים כן עוברים על איסור מסחר בשביעית (לעיל ד, ו). ומה שהתירו בתוספתא הוא לחלק את הפירות לכל בני העיר בחינם, ומן הסתם שכר העובדים שקטפו והביאו את הפירות שולם מקופת הקהל. בנוסף לכך, כיוון שהתשלום הוא עבור הפירות, הכסף מתקדש בקדושת הפירות (כמבואר לעיל ד, ז), ויש חשש שרבים יכשלו לנהוג בכסף מנהג חולין.", "מנגד יש סוברים, שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת ה'אוצר' הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה. ולכן גם אין קדושת שביעית נתפשת בכסף שמשולם ל'אוצר', כי התשלום אינו על הפירות עצמם אלא עבור הטיפול בהם (עי' לעיל ד, ז).", "ואמנם היה ראוי שפירות ה'אוצר' יחולקו במקומות ציבוריים ולא בחנויות שנועדו למסחר, אולם כאשר הדבר קשה לביצוע, אפשר בדיעבד לחלקם בחנויות, תוך הפרדה ברורה בינם לשאר הפירות, כדי שיהיה ניכר שאינם בכלל המוצרים שנסחרים בחנות. ואמנם לכתחילה היה ראוי לחלקם ליהודים שיקפידו לנהוג בהם קדושה כהלכה. אולם בדיעבד, כשם שאין מעמידים בשדות שומרים שימנעו מיהודים שאינם מדקדקים בהלכה או מגויים לקטוף מפירות השביעית, כך אין צריך למנוע זאת בחנויות. אבל בחנויות שבהם רוב הקונים גויים או יהודים שעלולים שלא לנהוג בהם קדושה ולאבדם, אסור לחלק פירות אלו.", "יש סוברים שמותר לנציגי ה'אוצר' לגבות תשלום שווה או אף יקר במעט ממחיר הפירות הרגילים, משום שעלות הטיפול בפירות השביעית גבוהה יותר, שבשביעית חלק מעבודות השדה, כדוגמת זמירה, צריכות להיעשות בשינוי שמאריך את עבודת הפועלים. בנוסף לכך, ההשגחה על פירות ה'אוצר' יקרה יותר, הואיל וצריך יותר משגיחים שידריכו את החקלאים בהלכות העבודה בשביעית, יקבעו את מחירי הפירות לפי חישוב העבודה שהושקעה בהם, ויפקחו על חלוקת הפירות שנעשית על פי הוראות בית הדין.", "להלכה נראה, שרק כאשר פירות ה'אוצר' מחולקים עבור מחיר נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק, אין בהם איסור סחורה, שכן המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא עבור הטורח שבשימורם וחלוקתם. אבל כאשר המחיר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. ולכן כשאפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשלא ניתן לגבות יותר – גובים פחות. למעשה, גם בתי הדין משתדלים להוזיל את מחירי הפירות שבאחריותם מתחת למחיר השוק.⁷סברת האוסרים קבלת תשלום עבור פירות ה'אוצר', שגם אם נקבל את דברי התוספתא, מכל מקום על תשלום עבור הפירות לא שמענו. וכ\"כ בהרחבה הרב בן מאיר 'מה נאכל' בעמ' 76-80. ויש אומרים שאף אם נתיר קבלת תשלום עבור הקטיף, האריזה והחלוקה, אין אפשרות להתיר תשלום עבור הטיפול בעץ ובפירות. וכ\"כ הרב חרל\"פ (הובא שם), ומנחת שלמה ח\"ג קלב, טז-יז. והרב אליהו חשש לכל זה, ולכן הצריך לערוך 'היתר מכירה' עם אוצר בית דין (מאמ\"ר יח, ה, וסי' יא).
מנגד, המתירים סוברים שהואיל והתשלום הוא עבור הטיפול בפירות וחלוקתם, אין בו איסור. ובדיעבד אפשר לבצע את החלוקה גם בחנויות. וכ\"כ הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח; הרב יעקב אריאל בתחומין כח; שביתת השדה יג, ז, בשם חזו\"א; ושם יג, יא; משפטי ארץ יג, ה.
ולענ\"ד כל ההיתר למכור פירות שביעית גם במסגרת ה'אוצר' תלוי בכך שהפירות יהיו זולים באופן משמעותי משאר הפירות, וכפי שאמרו במשנה (ח, ג): \"אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין…\" ובירושלמי שם: \"למה? כדי שימכרו בזול\" (ועי' ירושלמי מו\"ק ב, ג). וכ\"כ רש\"ס (ירושלמי ז, ג) \"ובנו מוכר על ידו – בשבילו, כלומר במקומו מוכר בשוק, דכיון דהוא לא לקטן ולא טרח בהו – בזול זבין להו\". אבל כאשר מחירם בסביבות מחירי השוק או אפילו מעט פחות, יש בהם איסור סחורה (עי' לעיל ד, ו). שכן יש לדעת שאין לשום דבר \"מחיר סביר\" או \"מחיר אמיתי\", אלא כל המחירים, כולל שכר העובדים, נקבעים לפי כללי ההיצע והביקוש, וזוהי מהות המסחר. לכן כשאין לדבר מסוים ביקוש, מחירו ירד וממילא שכרם של העובדים בו יקוצץ. וכשיש לדבר מסוים ביקוש גדול – מחירו עולה וכן שכר העובדים בו. ואם אנו רואים שהמחירים של פירות ה'אוצר' קרובים למחיר הפירות הרגילים, הרי שהם נקבעו לפי כללי המסחר.
בנוסף לכך, אם המחירים אינם זולים, כבר אין בית הדין מועיל לציבור, וממילא קושיות האוסרים מפני בעיית הקטיף והביעור והיקף המסחר המרובה חוזרות למקומן (לעיל ב, 2-3). כיוצא בזה הורו בד\"ץ של רבני ירושלים בשנת תר\"ע, שצריך שהפירות יהיו זולים משאר הפירות ('התורה והארץ' ח\"ח עמ' 184). וכן כתב בשביתת השדה יג, ט, 9, שכך הורו הגרע\"י וריש\"א. שאם לא כן, הציבור יאמר לבית הדין מנהל האוצר – לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי. אמנם הרב ויטמן ב'שמיטה ממלכתית' יח, 6-7, כתב שלר\"נ קרליץ מותר ל'אוצר' לגבות תשלום עבור ההוצאות שלו, גם אם הן גבוהות ממחיר הפירות הרגילים. ומבאר שהגיוני שמחירם יהיה גבוה יותר, מפני העלויות הנוספות שבטיפול בו. אולם למעשה כתב שלכתחילה נכון להוזיל את מחירי הפירות באופן משמעותי." ], [ "אוצר בית דין / בעיית המסחר והמחירים", "כפי שלמדנו, התנאי העיקרי לקיום 'אוצר בית דין', שהתשלום עבור פירות ה'אוצר' יהיה נמוך באופן משמעותי ממחיר פירות דומים שנמכרים בשוק מ'היתר המכירה' או מפירות שיובאו מחוץ לארץ. אלא שבפועל, בתי הדין מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם. וכאן בית הדין נכנס לדילמה, אם יסבסד את מחירי הפירות, ימצא את עצמו בחובות, ולא יצליח לשלם שכר לחקלאים ולמשווקים בשליחותו. אם יגבה את מחיר העלות של העובדים מטעמו, מחירי פירות ה'אוצר' יעלו וממילא יתמעטו הקונים אותם, ושוב לא יהיה לבית הדין כסף לשלם לעובדים עבורו.", "כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ו'תורת המחירים' אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. שכן התחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם, כדי להוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח, הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות שלו יעלו. וככל שה'אוצר' ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. אמנם אם ה'אוצר' יתמקד במעט חקלאים אחראים, וישווק את הפירות באופן ישיר לאנשים שמוכנים לטרוח עבור קבלת פירות ה'אוצר', יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר, ורעיון ה'אוצר' יצא לפועל.⁸קשה להסביר בקצרה את 'תורת המחירים', אולם התחרות החופשית שהיא עיקר המסחר, יחד עם המניע האישי של המגדלים והמשווקים להרוויח, גורמים לייעול העבודה והורדת המחירים. וכל ניסיון לארגן את הכל מלמעלה תוך הסרת התחרות והמניע האישי, גורם לעלייה בעלויות הייצור והשיווק. לכן באופן טבעי פירות ה'אוצר' יהיו יקרים יותר משאר הפירות. כל פתרון אמיתי לבעיה, הופך את מנהלי ה'אוצר' ליצרנים וסוחרים רגילים שמתחרים בשוק עם מניע אישי, וממילא הוא אסור משום מסחר בשביעית. רק בהיקף קטן על ידי חקלאים אחראים במיוחד, ובמסגרת פשוטה של שיווק, ניתן להוזיל את המחירים באופן משמעותי. ואף זאת בזכות רצונם הטוב של המחלקים והצרכנים לטרוח על קבלת הפירות. אבל במסגרת רחבה יותר, למרות כל הכוונות הטובות, שביעית אחר שביעית לומדים מנהלי האוצרות על בשרם את יסודות השוק החופשי ותורת המחירים ונאלצים לייקר את פירות האוצר מעבר למחיר הרגיל ואף זאת תוך ספיגת הפסדים (שאת חלקם מכסים על ידי השגת תקציבים ממשלתיים). המסקנה המתבקשת, אין אפשרות לארגן חלוקת פירות שביעית מוזלים במסגרת 'אוצר בית דין'.
לדוגמא, בתחילה נקבע שהואיל והתשלום ל'אוצר' הוא עבור העבודה, ואין הבדל בעלות הקטיף וההובלה, בין הפירות שנקטפים בתחילת העונה לנקטפים באמצע העונה או סופה, מחירי הפירות יהיו קבועים למשך כל העונה. אולם כאשר נהגו כך, נוצרו הפסדים גדולים ל'אוצר'. לפיכך נאלצו להורות, שכיוון ששאר הפירות שבשוק נמכרים לפי ההיצע והביקוש, כאשר בתחילת העונה המחיר גבוה ואח\"כ יורד, עדיף שגם ה'אוצר' יתאים את התשלום עבור חלוקת הפירות לפי מחירי השוק, באופן שתמיד יהיה זול ממחיר שאר הפירות, אבל לא זול מדי, שאם ימכור בתחילת העונה מדי בזול, יגיע להפסדים ניכרים, ואף יש חשש שיסחרו בפירותיו (שמיטה ממלכתית יג, 7; שביתת השדה יג, ט, 9). אולם גם באופן זה, מדרך הטבע תגובתם של מנהלי האוצר לתנודות המחירים היתה איטית ולא יעילה מספיק, ובעקבות כך נגרמו הפסדים.
כיוצא בזה, אם החקלאים עובדים בשליחות בית הדין, צריך לשלם להם מראש כשכירים, בלא תלות בהצלחת היבול ובמחיר שיקבלו עבורו, אולם בפועל הניסיון הראה, שכאשר נהגו כך, הפסידו הון תועפות, כי החקלאים לא עבדו ביעילות המירבית. לפיכך יש בתי דין שקבעו שישלמו לחקלאים לפי התמורה שיקבלו בעת חלוקת הפירות. בפועל כיוון שלא היה לבית הדין אינטרס להשיג עבור הפירות את המחיר המירבי, התשלום לחקלאים היה נמוך מאוד, ואזי החקלאים התמרמרו, שאם הם שכירים צריך לשלם להם תשלום קבוע, ואם הם עצמאים, שיתנו להם להרוויח כפי ערך פירותיהם. אלא שזה אסור משום סחורה. לפיכך הציע הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית יג, 7), שינקטו בשיטה בה החקלאים עובדים אצל בית הדין בקבלנות, ושכרם יהיה לפי כמות ואיכות הפרי שיגדלו, במחיר מופחת ממחיר השוק. באופן זה יש להם אינטרס לעבוד ביעילות כדי להגדיל את רווחיהם, אלא שכאן נוצר מתח בין החקלאים שרוצים להתיר יותר עבודות ולקבל תשלום יותר גבוה לבין המפקחים מטעם בית הדין. בנוסף לכך, מחירי הפירות אינם יציבים, ולכן תמיד יש וויכוח מהו המחיר הרגיל ומה נחשב מעט זול ממנו. לאחר מכן הציע הצעה מורכבת יותר (שם יג, 8). כללו של דבר, מכל הסוגיות שבתי הדין נצרכו לעסוק בהן (יעויין בשמיטה ממלכתית פרקים יג, יח, יט), עולה עובדה יסודית, כאשר ניהול העבודה נעשה על ידי בית הדין, העבודה פחות יעילה, העלויות עולות ומחירי הפירות מאמירים לעומת מחירי השוק. ככל שמנהלי בתי הדין יצליחו למצוא פתרונות יעילים יותר, כך יאלצו להיות יותר סוחרים בניגוד להלכה. ועדיין יפסידו, כי חלק מהמערכת אינו עובד לפי כללי השוק החופשי. אם יצליחו למצוא פתרון מושלם, סימן שהם נוהגים כסוחרים בכל שלבי הייצור והשיווק, וממילא הכל אסור משום סחורה.
אמנם 'אוצר' שיסתפק בהיקפים קטנים ובדרכי שיווק פשוטות, ויסתמך על מחלקים שמוכנים לחלק את הפירות בחצי התנדבות, ועל ציבור שמוכן לטרוח עבור קבלת הפירות, יוכל להוזיל את מחירי הפירות שבניהולו באופן משמעותי, ולא יהיה בזה איסור מסחר. ועדיין יש מקום לפקפק אם כדאי לטרוח בכל זה, כאשר 'היתר המכירה' מבוסס היטב, ואילו מסגרת ה'אוצר' מצריכה את החקלאים לעבוד בשביעית כדי לגדל את הפירות, בניגוד לעולה מסוגיות ההלכה כמבואר בהלכה ג." ], [ "אוצר בית דין / אין פתרון באוצר בית דין", "המסקנה העולה מכל זה, שלמרות שניתן להקל בכך ששליחי בית הדין יקטפו את כל פירות המטע, וינהלו את מכירת הפירות (לעיל ב-ג), אין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, כדי שהפירות שגדלים במסגרת אוצר בית דין יהיו ראויים לשיווק צריך להתיר מלאכות רבות, שכדרך ארעי אמנם ניתן להתירן לצורך קיום העצים, אבל אסור להתירן לצורך גידול הפירות, וכאשר הן נעשות בקביעות, יסוד איסורן מהתורה (לעיל הלכה ג. ועיין בסוף הערה 4).", "שנית, כל יסוד היתר 'אוצר בית דין' הוא בתנאי שהפירות יחולקו במחיר זול באופן משמעותי, אולם ה'אוצרות' יכולים לעמוד בזה רק כאשר מדובר בחקלאים אחראים במיוחד שמשווקים את תוצרתם באופן ישיר לקהילות מאורגנות, אבל ככל שה'אוצר' ינסה להפעיל מערכת גדולה יותר, כך עלות הפירות תעלה. אם המחיר יתקרב למחיר שאר הפירות, אסור יהיה לשווקו משום איסור סחורה. וגם אם מנהלי ה'אוצר' יסמכו על המקילים בזה, מסתבר שמחיר פירות ה'אוצר' יהיה גבוה ממחיר שאר הפירות, ואזי לא יימצאו קונים לפירות.", "וזאת בנוסף לבעיה הקשה של ייצוא פירות שביעית לחוץ לארץ, שאף שמצאנו אפשרות להקל בזה בשעת הדחק, יותר נכון לעשות זאת במסגרת 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה.", "עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך 'אוצר בית דין'. בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת 'אוצר בית דין' הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר. ואמנם תומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, אולם כפי שלמדנו לעיל (א, א), עיקר השביעית היא השביתה.", "לפיכך נראה, שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת 'היתר המכירה' לעבודה במסגרת 'אוצר בית דין', שיעבוד במסגרת 'היתר המכירה'.", "לגבי הקונים, אם מחיר פירות ה'אוצר' זול באופן משמעותי, יש הידור בהעדפתם. ואם הם שווים במחירם לפירות הרגילים וקל וחומר אם הם יקרים, יש להעדיף את הפירות של 'היתר המכירה' משום איסור סחורה.⁹מרן הרב קוק, לרוב חסידותו, ניסה למצוא דרך לצאת ידי כל השיטות, גם אלה ששוללים את 'היתר המכירה', ולכן ניסה למצוא פתרון שבנוסף למכירה אח\"כ גם יפקירו את הפירות ואח\"כ יקטפו אותם. אלא שלשם כך צריך שמלכתחילה במכירה לגוי יעשו תנאי שהיהודי הַשָּׂכִיר יוכל להפקיר את הפירות לפני קטיפתם (עי' משפט כהן סו-סז). עוד הציע שיפקיר וימסור את הפירות לבית דין, והם יתנו לו רשות לבצור ולקבל שכר עבור הטורח והמכשירים (שם עו). אמנם כתב שזה רק לרווחא דמילתא אחר שעיקר ההיתר מבוסס על המכירה, אבל פתרון האוצר לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיד). וכן דעת הראשל\"צ הרב אליהו, שאין לקיים אוצר בלא היתר מכירה (מאמ\"ר סי' כא). אולם הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, עב), והרב עוזיאל והרב פרנק לא ראו בשימוש באוצר בית דין יתרון אלא חסרון, וסברו שאין להחליש את היתר המכירה בהצעה שאינה טובה ממנו. עיין על כל זה במאמרו של הרב עמיחי 'התורה והארץ' ח, עמ' 169-211; הרב בן מאיר 'מה נאכל' עמ' 95-96." ] ], [ [ "קניית פירות בשביעית / פירות היתר המכירה עדיפים", "עיקר הפירות שראוי לקנות בישראל בשנה השביעית הם פירות מ'היתר המכירה'. וכיוון שגמר אסיפת פירות 'היתר המכירה' נעשה על ידי ישראל, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות, ונוהגים להחמיר מספק ולהפריש מהם גם מעשר עני וגם מעשר שני. אלא שהואיל ולדעת המבי\"ט אין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, נוהגים לבצע את הפרשת התרומות והמעשרות בלא ברכה (לעיל ה, יא).", "למעשה, כיום אנו נוהגים לסמוך על תעודת כשרות, ולכן יש להקפיד לקנות מרשתות או חנויות שיש להן תעודת כשרות שהפירות גודלו במסגרת 'היתר המכירה', ותעודה זו צריכה לכלול גם אישור על הפרשת תרומות ומעשרות.", "מצווה להעדיף פירות של 'היתר המכירה' על פירות שגודלו על ידי נוכרים בחוץ לארץ משתי סיבות: ראשית, נאמר (ויקרא כה, יד): \"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו\". ממה שנאמר 'לַעֲמִיתֶךָ' למדנו שכאשר יש ליהודי אפשרות לקנות מיהודים או מנוכרים, מצווה מהתורה שיעדיף לקנות מעמיתיו היהודים, ואף אם הסחורה של היהודי יקרה במעט או פחות טובה במעט, מצווה להעדיף את היהודי (אהבת חסד ח\"א ה, ז). שנית, בקניית פירות של 'היתר המכירה' משתתפים בחיזוק החקלאים היהודים שמקיימים את מצוות ישוב הארץ, שככל שמצבם של החקלאים היהודים בארץ ייטב, כך אחיזתם של ישראל בארץ מתחזקת.", "קל וחומר כאשר הבחירה היא בין פירות של 'היתר המכירה' לפירות של נוכרים בארץ ישראל, שעדיף לקנות מ'היתר המכירה', מפני שעל ידי כך מחזקים את החקלאים בקיום מצוות ישוב הארץ אל מול הנוכרים המתחרים בנו. ומנגד, המעדיף את פירות הנוכרים פוגע במצוות ישוב הארץ, שכן המצווה שהארץ תהיה בידינו \"ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה\" (רמב\"ן בהוספותיו למצוות עשה ד), וכן למדנו מהמצווה: \"וְלֹא תְחָנֵּם\" (דברים ז, ב), שלא ליתן להם חנייה בקרקע, ועל ידי העדפת פירותיהם, מחזקים את אחיזתם בארץ. לדאבון לבנו רוב הנוכרים שחיים כיום בארץ אינם בחזקת 'גר תושב', והסיבה הראשונה לכך, כי אינם מאמינים בזכותם של ישראל על ארצם (עי' לעיל ז, 5).", "אמנם בכל השנים אנו קונים גם מפירות שנוכרים מגדלים בארץ, וכן גם בשביעית מותר לקנות פירות של נוכרים מהארץ, כי המצווה להעדיף את פירות היהודי, אבל אין איסור לקנות מנוכרים. אולם הקובעים לעצמם עיקרון בשביעית, לפיו פירות הנוכרים עדיפים, הופכים את היוצרות, שהם מעדיפים שלא לסמוך על 'היתר המכירה' שמפקיע מצווה מדברי חכמים, ופוגעים במצוות ישוב הארץ ובמצווה להעדיף יהודי, שהן שתיהן מצוות מהתורה. וכך אכן קורה בפועל, שבעטיים של המעדיפים לקנות מפירות נוכרים בשביעית, נוכרים, שרובם עוינים אותנו, מרחיבים בכל שמיטה את שטחי החקלאות שברשותם.¹אמנם יש סוברים שהואיל ויש מחלוקת לגבי 'היתר המכירה', פירות יבוא של נוכרים מחו\"ל עדיפים עליהם. אולם כיוון שכל הדיון לגבי 'היתר המכירה' נוגע לספקות בדיני חכמים, והאוסרים את אכילתם מגבבים חומרות על חומרות, נכון להעדיף קנייה של פירות 'היתר המכירה', משום שבקניית פירות מיהודים יש מצוות עשה דאורייתא של \"קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ\" (ספרא בהר ג, א), כפי שעולה מדברי רש\"י ורבנו בחיי (ויקרא כה, יד); חינוך שלז; תשב\"ץ ג, קנא; שו\"ת הרמ\"א י; חוות בנימין א, כב, שזו מצווה מהתורה. בנוסף לכך, יש בקניית פירות של יהודים מארץ ישראל תמיכה במצוות ישוב הארץ. לפיכך יש להעדיף את פירות היתר המכירה. וכ\"כ רי\"ץ רימון בשמיטה עמ' 373. ועיין באגרות הראיה שטז." ], [ "קניית פירות בשביעית / יבול נוכרים מהארץ", "כפי שכבר למדנו (ה, יא), לדעת כמה פוסקים, קדושת שביעית חלה גם על פירות שגדלים בשדה של נוכרים. ואף שבמשך דורות רבים לא נהגו כמותם, בדורות האחרונים, בהשפעת ה'חזון איש' ישנם שנוהגים כשיטתם. אמנם ברור שגם לדבריהם מותר לגוי לעבוד בשדהו בשביעית, ואין על הירקות הגדלים בשדהו איסור ספיחים, וכן מותר ליהודי לקנות ממנו פירות, כי אין איסור סחורה על הגוי שמוכר אותם. אבל כיוון שלשיטתם הפירות קדושים, אסור ליהודי שקנה אותם מהגוי להמשיך לסחור בהם, וממילא אסור ליהודי למכור אותם בחנות.", "הפתרון לכך לשיטתם, שהקנייה תתבצע ישירות בין הגוי ליהודי שקונה את הפירות לצרכי ביתו, כאשר המוכר בחנות והמתווך בינו לבין הגוי – יהיו שליחים לביצוע הקנייה שבין הלקוח לגוי, ויקבלו עבור כך שכר טרחה מסוים. לשם כך צריך לערוך הסכם חתום בין החנווני לצרכן, שבו הצרכן ממנה את החנווני להיות שליחו לקניית הפירות מהגוי. וכך נוהגים בחלק מהחנויות בבני ברק. ולשיטתם יש להיזהר בקדושת פירות אלו, שלא לאבדם. ולגבי חיוב ביעור נחלקו בעלי שיטה זו, למבי\"ט, אינם חייבים בביעור, ולשל\"ה ול'חזון איש' חייבים בביעור.", "אולם למעשה, אין ראוי לנהוג כשיטה זו. ראשית, מפני ששביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ועל כן הלכה כדברי המיקלים, שסברו שאין דין שביעית חל על פירות שצמחו בשדה של גוי. שנית, גדולי הרבנים בצפת, ועימם רבי יוסף קארו, חששו שמחלוקת זו תיצור קרע ופירוד בקהילות, ועל כן גזרו והחרימו שלא ינהגו כשיטת המבי\"ט הסובר שדין שביעית חל על פירות שגדלים בשדות גויים. ואף שהחרם כבר אינו מחייב אותנו, לכתחילה יש לחוש לדעתם.²עיין לעיל ה, יא, 11, שלדעת רבי יוסף קארו אין על הפירות שגדלים בשדה נוכרי דין שביעית כלל, כי בעלות הנוכרי מפקיעה את חובת המצוות, וממילא אם יהודי אסף את הפירות, חייבים בתרומות ומעשרות. והמבי\"ט חלק עליו וסבר שיש קדושת שביעית בפירותיו וגם אם יהודי אסף את פירותיו הם פטורים מתרומות ומעשרות. ובשאר השנים, לרבי יוסף קארו פירות שגדלו בשדות נוכרים פטורים מתרומות ומעשרות, ולדעת המבי\"ט חייבים. ובספר חרדים (פרק נו) כתב שרבי יוסף קארו חזר בו בסוף ימיו. אולם שמועתו אינה נכונה כפי שביאר החיד\"א (ברכ\"י יו\"ד שלא, י). והאריך בזה ביבי\"א (ח\"י יו\"ד מב, ה, ז-ח). יש אומרים שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המבי\"ט ולנהוג קדושה בפירות של היתר המכירה (משפט כהן עה; מאמ\"ר יח, ג). ואין נוהגים כן.", "בנוסף לכך, כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, המחליטים שלא לסמוך על 'היתר המכירה' שמפקיע מצווה מדברי חכמים, ומעדיפים לשם כך פירות של נוכרים מהארץ – פוגעים בשתי מצוות מהתורה. האחת, יישוב הארץ, והשנייה המצווה להעדיף קנייה מאחינו היהודי.", "אמנם בדיעבד, כאשר יש צורך לטרוח בהשגת פירות של 'היתר המכירה' או שהם יקרים יותר, אפשר לקנות פירות של גוים, ולמעשה, אין לנהוג בהם קדושת שביעית. ואם הם נמכרו ליהודי בעודם בשדה, וגמר אסיפת הפירות נעשה על ידי יהודי, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות, כמבואר לעיל (בהלכה א)." ], [ "קניית פירות בשביעית / פירות 'אוצר בית דין'", "כאשר יש לאדם אפשרות לקנות פירות של 'היתר המכירה' או פירות שגודלו במסגרת 'אוצר בית דין'. אם מחיר הפירות שגדלו במסגרת ה'אוצר' זול באופן משמעותי ממחיר שאר הפירות, יש הידור לקנותם ולנהוג בהם קדושת שביעית. ואף שאם יבוא חקלאי לשאול, כיצד עדיף לו לגדל את פירותיו, במסגרת 'אוצר בית דין' או 'היתר המכירה', על פי מה שלמדנו לעיל (ח, ג), נורה לו שעדיף לגדל פירות במסגרת 'היתר המכירה'. מפני שלפי מרן הרב קוק, גידול הפירות במסגרת ה'אוצר' יצריך אותו לעבור על איסורים לצורך הצמחת הפירות. (אלא אם כן יעשה את כל המלאכות הללו על ידי גוי). מכל מקום למעשה, גם פירות שגודלו על ידי מלאכות אסורות מותרים באכילה (לעיל ג, ח). וכיוון שהחקלאים שעובדים במסגרת ה'אוצר' מכוונים לשם שמיים וסומכים על הרבנים שמתירים את המלאכות הללו, אחר שהם כבר גידלו את פירותיהם למען הציבור, יש מקום לחזקם ולצרוך את פירותיהם, כדי לכסות את ההוצאות של בית הדין והחקלאים שעובדים בשליחותו. בנוסף לכך, יש הידור באכילת פירות שביעית שיש בהם קדושה (לעיל ג, א, 1).", "אבל אם פירות האוצר נמכרים במחיר רגיל או גבוה יותר ממחיר שאר הפירות, עדיף לקנות מפירות 'היתר המכירה' שאין בהם איסור סחורה (לעיל ח, ו-ז; ד, 7)." ], [ "קניית פירות בשביעית / הידורים", "יש מעדיפים ירקות שגודלו על ידי יהודים בחממות עם מצע מנותק, שאין על הגדל שם דין שביעית (עיין לעיל ב, יג, 13). והמהדרים בזה תבוא עליהם ברכה, אבל אין צורך להתאמץ על כך הרבה, הואיל והירקות שגדלים ב'היתר המכירה' כשרים לכתחילה.", "יש מעדיפים לקנות ירקות ופירות שגודלו בערבה על ידי יהודים בלא 'היתר המכירה', כי לדעתם הערבה, או לפחות הערבה הדרומית, מחוץ לגבול 'עולי מצרים', שהוא מקום שלא התקדש למצוות השביעית. אולם למעשה, פירות של 'היתר המכירה' עדיפים על פירות מהערבה שגודלו על ידי יהודים בלא 'היתר המכירה', הואיל והלכה כדעת הפוסקים שדינה של כל הערבה כארץ ישראל לכל דבר, ואם לא נעזרו שם ב'היתר המכירה', הפירות גודלו שם באיסור. יתר על כן, המבקשים מהחקלאים בערבה שלא ימכרו את שדותיהם ב'היתר המכירה', מכשילים אותם באיסורי שביעית. אמנם בדיעבד, אפשר לאכול את פירותיהם, הואיל ולדעת רוב הפוסקים גם פירות שגודלו באיסור מותרים באכילה (לעיל ג, ח). ובדיעבד גם אפשר לצרף את דעת הסוברים שהערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, ואין שם איסור עבודה (לעיל ה, ח).", "יש מדקדקים להעדיף פירות שגודלו בנגב הדרומי או המערבי עם 'היתר המכירה' על פני פירות שגודלו צפונה משם עם 'היתר המכירה', כי לדעתם מקומות אלו בנגב אינם בכלל גבול עולי בבל אלא רק בגבול עולי מצרים, ולכן דיניהם קלים יותר. אולם כפי שלמדנו (ה, ח), העיקר להלכה שלעניין זה אין הבדל בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים, ולכן אין לדקדק בזה." ], [ "קניית פירות בשביעית / פרחים ועציצים", "מותר לקנות פרחים ועציצים ממשתלות שיש להם תעודת כשרות שמעידה שהם גודלו במסגרת של 'היתר מכירה', או בחממות עם מצע מנותק, או יובאו מחוץ לארץ או גודלו בשדות של גוים בארץ. אבל בלא תעודת כשרות אין לקנותם, אלא אם כן הקונה מכיר את המוכר ויודע שהוא ירא שמיים וכל עסקיו לפי ההלכה, שאז אפשר לסמוך על דבריו שהפרחים והשתילים גודלו בהיתר גם אם אין בידו תעודה (לעיל ד, יג).", "וכפי שכבר למדנו, נכון להעדיף פרחים שגודלו על ידי יהודים. ויש הידור בקניית פרחים ושתילים שגודלו על ידי יהודים בחממות עם מצע מנותק." ] ], [ [ "מצוות היובל / מצוות היובל", "מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים – שנת יובל, וישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותן לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ח-י): \"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ\".", "ואף דין שנת היובל כדין השנה השביעית, שצריך לשבות בה מכל מלאכת השדה ולשמוט את הפירות ולנהוג בהם קדושה, שנאמר (שם יא-יב): \"לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ\". אמנם שמיטת החובות מתקיימת בשמיטה בלבד.", "לדעת חכמים בשנה שלאחר היובל, היא שנת החמישים ואחת, מתחילים לספור מחדש שבע שמיטות. נמצא המחזור השלם של שמיטות ויובל אורך חמישים שנה. ולדעת רבי יהודה, שנת החמישים עולה לכאן ולכאן, כלומר שנת היובל היא גם השנה הראשונה למחזור השמיטה הבא, נמצא המחזור השלם ארבעים ותשע שנים ולא חמישים (ר\"ה ט, א).", "מצוות היובל תלויה בספירת השנים שהיתה מתקיימת בבית הדין הגדול עבור כל ישראל. שתי מצוות עשה ישנן בזה: האחת, לספור שבע שנים שבע פעמים, כדוגמת ספירת העומר. אלא שבספירת העומר כל אחד מישראל צריך לספור, שנאמר (ויקרא כג, טו): \"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם\", ואילו את השנים בית הדין צריך לספור עבור כל ישראל, שנאמר (שם כה, ח): \"וְסָפַרְתָּ לְךָ\" לשון יחיד. המצווה השנייה לקדש את שנת החמישים לעשותה יובל, שנאמר (שם י): \"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה\".¹לדעת רמב\"ם י, ז, הלכה כחכמים, ולר\"י בתוס' ר\"ה ט, א, 'ולאפוקי', הלכה כרבי יהודה, כמבואר לעיל ה, ז, 6.
מצוות ספירת השנים וקידוש שנת החמישים נעשות בדיבור על ידי בית הדין (רש\"י ר\"ה ח, ב, ומאירי שם; רמב\"ם י, א). קידוש שנת החמישים הוא בראש השנה (רש\"י שם). צריך לברך על הספירה כמו בספירת העומר (תוס' כתובות עב, א, 'וספרה'), ומברכים גם על קידוש שנת החמישים (חינוך שלב). סדר הספירה כמו בספירת העומר, שסופרים שנים וסופרים שמיטות (ראב\"ד ור\"ש משאנץ בהר פרשה ב). הרי שבראש השנה של השנה השמינית, למשל, עומדים בבית הדין הגדול ואומרים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת השמיטה והיובל. היום שמונה שנים, שהן שבוע אחד ושנה אחת ליובל\", וכן בכל השנים כמו בספירת העומר (ערוה\"ש ל, ה-ז). עי' שבת הארץ י, א." ], [ "מצוות היובל / דיני היובל ושביתתו", "מצווה לנהוג ביובל כמו בשביעית, כלומר לשבות מעבודות הארץ ולהפקיר את הפירות. ומצווה זו תלויה בכך שישראל יקיימו את שלוש מצוות היובל: א) שיתקעו בשופר בבית דין הגדול. ב) ישחררו עבדים. ג) יחזירו את השדות לבעליהן. ואם אחת מהמצוות הללו לא נתקיימה, בטל החיוב לנהוג ביובל כבשביעית (ר\"ה ט, ב; רמב\"ם י, יג; טו).", "בכך מובלט ההבדל היסודי שבין השביעית ליובל. השביעית דומה לשבת, שקדושתה קבועה וקיימת וברכתה מגיעה אלינו מהשמיים, ובלא שום מעשה של בית דין היא מתקדשת וחובה על כל ישראל לשומרה. ואילו היובל מתקדש על ידי עם ישראל: ראשית, בכך שבית הדין שפועל בשליחות כל ישראל מקדש את היובל. שנית, רק לאחר שישראל מקיימים את שלוש המצוות המיוחדות של היובל, היובל מתקדש כשביעית. בשביעית ה' מרומם אותנו אליו, וביובל נתן לנו ה' מצווה להתרומם מעצמנו, ועל ידי כך אנו זוכים לעלות למדרגה יותר גבוהה, שיוצרת תנועה אדירה של תשובה בעם ובארץ, בעם על ידי שחרור העבדים, ובארץ על ידי החזרת השדות לבעליהן.", "הסתפקו המפרשים בשאלה, מי מעכב את קיום השביתה ביובל. האם צריך שכל ישראל בלא יוצא מהכלל ישחררו את עבדיהם וישיבו את השדות לבעליהן, או שמא די בכך שרוב ישראל יעשו כן, או שאפילו אם אחד מישראל ישחרר את עבדו ואחד מישראל ישיב את השדה שקנה לבעליה, תתקיים השביתה ביובל (ערוך לנר ושפת אמת לר\"ה ט, ב). ונראה שבמצב מתוקן, בתי הדין שבישראל לא הניחו לאדונים להמשיך להחזיק בעבדים ובשדות. ואף אם היה מי שהתעקש לעשות כן, כיוון שעשה זאת בגזילה, יכלו בני משפחת העבד ויורשי הקרקע לתבוע אותו בבית הדין.", "מתוך כך ניתן להבין משמעות נוספת למצווה שקבעה שהיובל מתקיים רק כאשר כל שבט יושב במקומו, ולא כאשר בני שבט אחד מעורבים בבני שבט אחר (ערכין לב, ב). מפני שכאשר כל שבט יושב במקומו, כל בני השבט מרגישים מחויבות הדדית זה לזה, וכאשר יגיע היובל, האדונים ירגישו מחויבות להשיב את הקרקעות לבעליהן, שאף הם מבני שבטם. וכן ירגישו מחויבות לשחרר את עבדיהם, שאף הם היו מן הסתם מבני שבטם. ואם לא יעשו כן, הרי שכל בני משפחתם ושבטם יתבעו מהם לקיים את מצוות התורה. אבל כאשר בני השבטים מעורבים זה בזה, יתכן שקוני השדות ובעלי העבדים לא ירגישו מחויבות כלפי בני השבט הזר, ויתקשו להתגבר על יצרם, וימשיכו להחזיק בעבדים ובשדות." ], [ "מצוות היובל / משמעות היובל", "כדי להבין את משמעותו של היובל, צריך להקדים שצווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מפני שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ועצמאות, ולשם כך צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.", "אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע, והצדיקים הבוחרים בטוב, מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם, ומתעשרים מיבולם. ואלה שלא מצליחים להתגבר על יצרם הרע, נגררים אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות. קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל בדרך כלל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. אבל את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע. כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. וכך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.", "וחס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע לנו את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהן. ואם מוכר השדה כבר נפטר, המצווה להחזיר את השדה ליורשיו. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל למשך דורות, אלא בכל חמישים שנה יכלה כל משפחה לפתוח דף חדש ולהתחיל לנהוג באחריות ולצאת ממעגל העוני (על הלכות עבדים וטעמיהן להלן ז-י).", "יובל לשון דרור וחירות, ולשון הובלה, שבשנה זו הכל מובל וחוזר למקומו: העבדים לביתם והקרקעות לבעליהן. וזהו שנאמר (ויקרא כה, י): \"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ\". וכן נחל נקרא יוּבַל, שכשם שהנחל זורם מטבעו למקומו, כך בשנת היובל נפקעים השעבודים וכל עבד יוּבל אל משפחתו, וכל שדה מובלת לבעליה (רמב\"ן, ראב\"ע).", "עוד פירשו ששנה זו נקראת יובל על שם תקיעת השופר שהיו תוקעים ביום הכיפורים שבתחילתה, שנאמר (ויקרא כה, ט): \"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם\", והשופר נקרא יובל (רש\"י). הרי שתקיעת השופר היתה קול החירות, שעל ידו חזרו השדות לבעליהן והעבדים לביתם." ], [ "מצוות היובל / יום הכיפורים של היובל", "סדר תקיעת שופר של יום הכיפורים של שנת היובל כסדר תקיעת שופר של ראש השנה. וכן סדר תפילת מוסף של היובל כסדר תפילת מוסף של ראש השנה, שבשניהם מוסיפים: מלכויות, זכרונות ושופרות (ר\"ה כו, ב; רמב\"ם תפילה ב, ח). אמנם יש שוני בהגדרת מצוות התקיעות. בראש השנה המצווה לשמוע קול שופר, ואילו ביובל המצווה לתקוע בשופר. אפשר לומר שבראש השנה המצווה שכל יהודי ישמע את קול האמונה, ואילו ביובל המצווה להשמיע את קול האמונה והחירות ברבים, ומכוח זה השעבודים פוקעים – העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהן.", "יסוד המצווה שיתקעו בבית הדין הגדול, ואח\"כ נמשכת המצווה לכל יחיד ויחיד שיתקע אף הוא, שנאמר (ויקרא כה, ט): \"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם\". \"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר\" – בבית הדין הגדול, \"תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם\" – שכל יחיד ויחיד יתקע במקומו (ספרא שם, רמב\"ם י, יא). ובכך היו כל ישראל שותפים בתקיעות שעל ידן השתחררו כל השעבודים.", "סדר התקיעות מהתורה הוא: שלוש סדרות של תקיעה תרועה ותקיעה. התקיעה הפשוטה שבתחילת כל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה לפני שנפגמה על ידי החטאים. התרועה היא קול שבור של אנחה ובכי, ומבטאת את הצער על החטאים והמשברים שפוקדים את האדם ולעיתים גורמים לו ליפול עד שהוא מוכר את שדהו ואת עצמו. והתקיעה הפשוטה שבסוף כל סדרה, מבטאת את התשובה והחזרה למצב המתוקן. וכל היחידה חשובה, מפני שרק אחר ההכרה במשבר ובחטא, ניתן לחזור בתשובה. ורק מכוח הידיעה שהאדם ביסודו ישר, כפי שמבטאת התקיעה הראשונה, ניתן לחזור בתשובה ולתקן את החטא.²מהתורה נצטווינו לתקוע תשע תקיעות, שלוש סדרות של תקיעה תרועה תקיעה. אלא שהסתפקו מהי התרועה המהודרת, האם שברים שהם כאנחה, או תרועה שהיא כבכי, או שברים-תרועה שמשלבים אנחה ובכי. כדי לצאת ידי כל האפשרויות, תוקעים שלושים קולות. והתבאר בפניני הלכה ימים נוראים ד, ב. ועי' שם ד, א, בטעם התקיעות. כאשר ראש השנה חל בשבת, תקנו חכמים שרק בעת שבית הדין הגדול היה יושב היו תוקעים בכל ירושלים וסביבותיה. אבל אם חל יום הכיפורים של היובל בשבת, כל יחיד ויחיד היה תוקע בזמן שבתי הדין היו יושבים. (עיין פנה\"ל ימים נוראים ד, ט, ועיין שם ד, י, בדין אחר שבית המקדש חרב, וברמב\"ם י, יב).", "כך היה סדר השחרור ביובל: \"מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן\" (ר\"ה ח, ב; רמב\"ם י, יד)." ], [ "מצוות היובל / מכירת שדה וחזרתה ביובל", "כפי שלמדנו (לעיל ג), צווה ה' את ישראל הנכנסים לארץ שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב, כדי שכל משפחה ומשפחה תשב על אדמתה, ויוריש האב לבנו את נחלתו לדורי דורות. וגם אם ברבות הימים יהיו אנשים שהשעה תדחק להם עד שירדו מנכסיהם ויאלצו למכור את נחלתם, לא ימכרוה לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה, כג): \"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי\". אלא כל מכירת שדה תהיה עד שנת היובל, וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעליה בלא תשלום. שנאמר (שם י): \"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ\". חזרה זו של השדות לבעליהן היא גאולה לארץ, שנאמר (שם כד): \"וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ\". על ידי מצווה זו נזכור שהארץ שייכת לה', והוא נתנה לנו בפיקדון כדי להמשיך על ידה ברכה לעולם, ועל כן הזהירנו שלא תהיה עינינו רעה בארץ, לסחור בה כאילו היתה שלנו לגמרי. אלא נזכור שגרים ותושבים אנחנו בארץ ונקיֵים בה את המצוות. ועל ידי כך, נזכה לנחול אותה באמת (עפ\"י ספרא ורמב\"ן).", "וגם אם חטא אדם ומכר את שדהו לצמיתות, השדה תחזור לבעליה ביובל. וגם אם הקונה מכר את השדה לקונה שני, והוא מכרה לשלישי, כשיגיע היובל תחזור השדה לבעליה הראשונים (רמב\"ם יא, א; יא, טו).", "כיוון שמכירת השדה היא עד שנת היובל, מחיר השדה צריך להיקבע לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. מפני שלא את השדה הוא מוכר אלא את מספר השנים שיוכל הקונה ליהנות מיבולה. שנאמר (ויקרא כה, טו-טז): \"בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ\". והזהירה התורה את המוכר שלא ירמה את הקונה לחשוב שהמכירה ליותר שנים, שנאמר (שם יז): \"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\".", "ההיתר למכור את שדה האחוזה הוא במצב של עניות קשה, שנאמר (שם כה): \"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ\", דרשו חכמים: \"הא אינו מוכר אלא אם כן הֶעֱנִי\" (נעשה עני). וגם העני לא ימכור מיד את כל שדהו אלא ימכור את המעט ההכרחי לצורך קיומו, שנאמר \"וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ\" – ולא כל אחוזתו (ספרא שם). לפיכך, לא ימכור אדם את שדה נחלתו כדי לקנות בתמורתה בית, רהיטים, בגדים או כדי לסחור בכסף שיקבל עבורה או יקנה בו בהמות, אלא רק לצורך מאכלים לקיים עצמו מותר למוכרה. ומכל מקום אם עבר אדם ומכר את שדהו בלא שהיה דחוק, מכירתו מכירה והשדה תחזור אליו או ליורשיו ביובל (תוספתא ערכין ה, ו; רמב\"ם יא, ג).", "קונה שנטע עצים בשדה והשביחה, כשיחזיר את השדה לבעליה, צריך בעל השדה לשלם לו עבור השבח שהשביח את אדמתו (ב\"מ קט, א; רמב\"ם יא, ח)." ], [ "מצוות היובל / הזכות לגאול את השדה לפני היובל", "כיוון שרצתה התורה שישב כל אדם מישראל בנחלתו, נתנה התורה זכות לבעל השדה או לקרוב אליו לקנות בחזרה את הקרקע שמכר, בלא שתהיה לקונה זכות לסרב, כי זו היא גאולה לקרקע שתחזור לבעליה. שנאמר (שם כה-כז): \"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ\". ואמנם אין חובה על הקרוב לגאול את השדה, אבל אם יגאל יקיים מצווה.³מבואר בקידושין כא, א, שלר' אליעזר חובה על הקרוב לגאול, ולר' יהושע רשות. וכן פסק הרמב\"ם יא, יח. ונראה שהכוונה שזו מצוות רשות. וכ\"כ הנצי\"ב במרומי שדה קידושין שם. כאשר הגואל משלם ופודה את הקרקע, הקרקע נשארת ברשותו עד היובל (רש\"י ויקרא כה, יג; ר\"ש ומהרי\"ט), ויש אומרים שחוזרת מיד לבעליה (אברבנאל וכן משמע מרבנו בחיי).", "קבעה התורה שלא יגאלו את השדה לפני שיעברו שנתיים ימים מיום ליום מעת מכירתה, שנאמר (ויקרא כה, טו): \"בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ\". וגם אם הקונה הסכים, אין שומעים לו. אפשר לבאר, שרצתה התורה שלא ימכור המוכר את שדהו בלב קל תוך מחשבה שברגע שירצה יוכל לקנותה חזרה, אלא ידע שלמשך שנתיים לפחות תילקח ממנו. ובתוך כך גם דאגה התורה לקונה, שיוכל ליהנות לפחות שנתיים מהשדה שקנה (חינוך שלט; אור החיים שם; ערוה\"ש לג, ה).", "אם אחת השנים היתה שמיטה או שנת שידפון או ריקבון, אינה עולה למניין שנתיים. אבל אם הקונה החליט מדעתו שלא לזורעה, שנה זו עולה למניין שנתיים. מכר את השדה שנה לפני היובל, נותנים לו את השדה לעוד שנה אחר היובל (ערכין, כט, ב; רמב\"ם יא, ט-יב). המוכר בית בשדה אחוזה, וכן מקום סלעים או מים שאינו ראוי לזריעה, רשאי לפדותו מיד. ואם לא פדה במשך כל השנים – חוזר ביובל (רמב\"ם ט, יג; יב, י; ערוה\"ש לד, ג).", "אימתי חייב הקונה למכור את השדה בחזרה לבעליה? כאשר הבעלים או קרוביו השיגו את כל הכסף, אבל אם מכרו לשם כך שדה אחרת, או שלקחו לשם כך הלוואה, או שהשיגו רק כדי גאולת חלק מהשדה – אינו חייב למכור את השדה חזרה. שנאמר: \"וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ\", ולא שמכר לשם כך שדה אחרת או שקיבל הלוואה או שהשיג כדי שיעור חלקה (ערכין ל, א; רמב\"ם יא, יז-יח).", "התשלום לפי מספר השנים שעוד נותרו ליובל. הרי שמכר את השדה עשר שנים לפני היובל באלף, ורצה הוא או קרובו לגאול אותה אחר שלוש שנים, משלם שבע מאות. ואם בא לגאול אחר שש שנים, משלם ארבע מאות (רמב\"ם יא, ה).⁴לעולם מייפים כוח בעל השדה ומריעים כוח הקונה, וכפי שאמרו במשנה (ערכין ל, א): \"מכרה לראשון במאה ומכר ראשון לשני במאתים – אינו מחשב אלא עם הראשון… מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במאה – אינו מחשב אלא עם האחרון…\" וכן מבואר שם בגמרא, שהואיל וקניית השדה חזרה נקראת גאולה, הולכים לפי החשבון שלטובת בעל השדה, כדין פדיית עבד עברי שנאמרה בו גאולה. וכן נפסק ברמב\"ם יא, טז. גם שדה שנתנה במתנה, חוזרת ביובל (רמב\"ם יא, יט).
המוכר שדה לשישים שנה, כיוון שקצב זמן למכירה, אינה לצמיתות ומכירתו מכירה (ב\"מ עט, א; רמב\"ם יא, ב). וגם אם ימכור ליותר שנים, כיוון שהוא לזמן קצוב – מכירתו מכירה, הואיל ובסוף תחזור ליורשים (ערוה\"ש לב, ו). וקשה שלפי זה הוא יכול למכור לאלף שנה, ולבטל בכך את רצון התורה שתהיה לכל אדם מישראל נחלה בארץ. ובאור החיים כה, טו, פירש שהואיל והוא מוכר לשנים, הרי שאינו מוכר את גוף השדה אלא רק את מספר התבואות ואפילו הם הרבה מאוד. ע\"כ. ומכל מקום נראה שגם באופן זה יש זכות לבעלים ולקרובים לפדות את הקרקע (ושלא כמנחת חינוך שלט, יח, והובא בדרך אמונה יא, י). ונלענ\"ד שכאשר נזכה שהיובל יחזור, והארץ תחולק לכל ישראל, ראוי לתקן שלא ימכרו שדות ליותר מחמישים שנה, זולת קרקעות שמשמשות לבנייה עירונית, שלגביהם ראוי לדון." ], [ "מצוות היובל / העבדות והשחרור ביובל", "בשנת היובל יוצאים העבדים העבריים לחירות. כדי להבין את המצווה, צריך לבאר בקצרה את הלכות עבדים. בשתי דרכים יכול אדם מישראל להימכר לעבד (רמב\"ם הל' עבדים א, א). א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד, שנאמר (ויקרא כה, לט): \"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ\". ב) גנב שנתפס ואינו יכול לשלם את דמי גנבתו, בית הדין מוכר אותו לעבד, שנאמר (שמות כב, ב): \"אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ\" (וכן שם כא, ב; דברים טו, יב).", "הנמכר על ידי בית הדין בגנבתו נמכר לכל היותר לשש שנים, שנאמר (שמות כא, ב): \"שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם\". ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש שנים, יצא לחירות ביובל. שנאמר (ויקרא כה, מ-מא): \"עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב\" (רמב\"ם הל' עבדים ב, ב).", "המוכר את עצמו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל יצא לחירות, שנאמר (ויקרא כה, י): \"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ\". (רמב\"ם הל' עבדים ב, ג).", "עבד שנמכר בגנבתו ורצה להמשיך לעבוד את אדונו לאחר שש שנים, אדונו רוצע את אוזנו במרצע בפני בית דין וימשיך לעובדו עד שנת היובל או עד מות אדונו. שנאמר (שמות כא, ה-ו): \"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי… לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם\". דרשו חכמים (מכילתא שם): \"וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם – עד היובל\" (רמב\"ם ג, ו-ט). ומדוע רוצעים את אזנו? אמר רבן יוחנן בן זכאי: \"אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה) – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע\" (בבלי קידושין כב, ב). \"אוזן ששמעה מהר סיני לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ, ב), ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם – תרצע\" (ירושלמי שם א, ב)." ], [ "מצוות היובל / הלכות עבדים ודין גר והנמכר לגוי", "אסור לאדון לרדות בעבדו בפרך, היינו לתת לו מלאכה שאין בה תועלת כדי להעסיקו שלא יתבטל, או לתת לו עבודה שאין לה קצבה, היינו שאין לה סוף, אלא עליו לומר לו עבוד עד שעה זו בגפנים, או עדור את השורה הזו בגפנים וכיוצא בזה (רמב\"ם הל' עבדים א, ח). וכן אסור להעבידו במלאכות שנחשבות בזויות מאוד, כגון שידרוש ממנו לחלוץ מנעליו. ואף שמותר לשכור פועל בן חורין שיעבוד בהן, העבד שנפשו שפלה עליו, מצטער בהן יותר, ולכן אסור להשפילו בהן (שם ז).", "צריך האדון להשוות את העבד אליו במאכל, במשקה, בכסות ובמדור, שנאמר (דברים טו, טז): \"כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ\", שלא יהיה האדון אוכל פת נקיה ונותן לעבד פת קיבר, ולא יהיה האדון שותה יין ישן והעבד יין חדש, שלא יהיה האדון ישן על גבי כסת והעבד על גבי תבן. זהו שאמרו חכמים: \"כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו\" (קידושין כ, א; רמב\"ם שם א, ט).", "הקונה עבד נשוי, צריך לפרנס את אשתו וילדיו כפי אותה רמה, אע\"פ שהם אינם צריכים לעבוד. ואם התחתן בהיותו עבד בלא הסכמת אדונו, אין האדון צריך לפרנס את אשתו והילדים שייוולדו לו. ואם הסכים האדון שיתחתן, על האדון לפרנס גם את אשתו וילדיו (רמב\"ם שם ג, א-ב).", "גר צדק אינו נמכר לעבד, שנאמר (ויקרא כה, מ-מא): \"עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ… וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב\". הרי שתנאי הוא שתהיה לו משפחה שאליה יוכל לשוב, ועל ידי כך גם בשנות עבדותו לא יאבד את חוט תקוות חירותו, ויוכל אח\"כ להשתקם. אבל הגר שאין לו משפחה לשוב אליה, אינו נמכר (רמב\"ם שם א, ב).", "כשבית הדין היה מוכר לעבדות את מי שנתפס בגנבתו, היה מוכרו ליהודי או לגר צדק בלבד. גם למוכר עצמו לעבדות אסור למכור את עצמו לגוי, אבל אם עבר ומכר את עצמו לגוי, אפילו היה הגוי עובד עבודה זרה, מכירתו מכירה (רמב\"ם שם א, ג). ואף שעבר בכך עבירה, מצווה על קרוביו לפדותו, כדי שלא יתבולל בגויים. לא פדוהו קרוביו, מצווה על כל אדם לפדותו. וישלמו לאדון לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (רמב\"ם שם ב, ז-ח). אם לא נמצא מי שיפדה אותו, יצא לחופשי ביובל. שנאמר (ויקרא כה, מז-נה): \"וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ (גוי הגון שיושב עמך), אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (עובד עבודה זרה). אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים, לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ, כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\"." ], [ "מצוות היובל / דין אשה", "אין האשה רשאית למכור את עצמה לשפחה, ואף אם נתפסה בגנבתה, אין בית הדין מוכר אותה לשפחה, שנאמר (שמות כב, ב): \"אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ\", דרשו חכמים: \"בִּגְנֵבָתוֹ ולא בגנבתה\" (סוטה כג, ב). אשה אינה רשאית לקנות עבדים, שמא יגיעו לזנות (רמב\"ם הל' עבדים א, ב).", "המצב היחיד שבו אשה יכולה להיות שפחה עבריה הוא בעודה ילדה, כאשר אביה מוכר אותה לשפחה, כדי לסייע בעבודות הבית של אדונה, ובשום פנים אין היתר לאדון לזנות עמה. וההיתר לאב למכור את בתו לשפחה הוא רק במקרה שנעשה עני עד שלא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלים ואפילו את הכסות שעליו הוא צריך לשלם בחובו. ואף הוא, ברגע שיהיה לו כסף, חובה עליו לפדותה. ואם סירב, בית הדין צריך לכוף אותו לפדותה (רמב\"ם שם ד, ב). בכל אופן מכירתה לשש שנים ולא יותר. ואם לפני כן הגיע היובל, או שמת אדונה, או שהחלה להראות סימנים ראשונים של בגרות, היתה משתחררת (שם ד, ד-ה).", "הצלה גדולה היתה בכך לילדה, שעל ידי כך, לא גוועה ברעב. שכן יש לדעת שעד לפני כמאתיים שנה, גם במשפחות רגילות, רוב הילדים היו מתים בילדותם ממחלות ותזונה לקויה, וסיכוייה של ילדה ענייה שכזו לשרוד היו קטנים שבעתיים. בנוסף לכך, עבודתה כשפחה בבית משפחה מבוססת היתה מעניקה לה הרגלי עבודה, שיכלו לסייע לה אחר שתשתחרר.", "עוד תקווה היתה במכירתה לשפחה, שאולי תמצא חן בעיני אדונה, ואולי ירצה לשאתה לאשה או להשיאה לבנו. לפיכך, אסור לאב למכור את בתו למי שאינו יכול לקדשה לאשה (רמב\"ם ד, יא). וכיצד היו נישאים, היו שואלים תחילה את הילדה אם תסכים להתחתן עם אדונה או עם בנו. אם הסכימה, האדון היה אומר לה בפני שני עדים: \"הרי את מקודשת לי\" או \"לבני\", והכסף שבו נקנתה לשפחה היה הופך בזה לכסף קידושיה, ובכך נעשתה מאורסת. לאחר מכן היו נערכים לקראת החתונה, שבה היתה נישאת על ידי חופה ושבע ברכות כדת משה וישראל. בדרך כלל היו ממתינים זמן רב בין האירוסין לנישואין כדי שתתבגר. ואף שאם האב השיג כסף, מצווה שיפדה את בתו, אם רצה האדון לייעד את השפחה לאשה, לו או לבנו, מצוות הייעוד עדיפה על מצוות הפדיון, מפני שזו היא טובתה (שמות כא, ז-יא; רמב\"ם שם ד, ז-ט).⁵דין זה התקיים בתקופה שבה גיל הנישואין לבנות היה בסביבות גיל שתים עשרה ובתקופות של דוחק אף לפני כן. אבל כבר בזמן חז\"ל ההוראה לכתחילה לבנים היתה (אבות ה, כא): \"בן שמונה עשרה לחופה\", ולבנות לפני כן, אבל לא לפני שבגרה. וזאת כדי שיתכוננו לחתונה מבחינה מוסרית, תורנית, ויגיעו לשלב שבו יוכלו לשאת בעול האחריות לקיום משפחה (ועי' בשמחת הבית וברכתו ה, י-יא, בגיל הנישואין בזמנינו לנשים ולגברים). " ], [ "מצוות היובל / טעם מצוות העבדות", "רבים שואלים, הרי התורה רואה בחירות ערך גדול, וזה היסוד שהתגלה בחג הפסח שנקרא בתפילה 'זמן חרותינו'. וזו אחת המעלות של האמונה בה' והעיסוק בתורה, שאמרו חכמים (אבות ו, ב): \"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה\", שעל ידי שהאדם משעבד עצמו לבוראו, מקור חייו ועצמותו, ולומד את תורתו, הוא משתחרר מכל השעבודים לבשר ודם וליצרים רעים. ואם כן היאך הסכימה התורה שיימכר אדם לעבדות?", "אלא שצריך לדעת שהתורה אינה כופה את האדם ללכת כנגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שמסמן את דרך התיקון וההתעלות, עד המצב שבו העבדות תתבטל. נבאר יותר: בתקופות של מחסור חמור, בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, העמידו צאצאים, שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים. לכן התורה לא אסרה את העבדות, אלא קבעה לה גבולות מוסריים. וזהו שנאמר (ויקרא כה, לט-מג): \"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ\"." ], [ "מצוות היובל / עבדות בהווה ובעתיד", "דיני עבדים תלויים ביובל, שבו צריכים כל העבדים להשתחרר. ומשבטל היובל גם דין עבד עברי ושפחה עברייה בטל, ואין היתר ליהודי למכור את עצמו לעבד או את בתו לשפחה, ואין היתר ליהודי לקנות עבד יהודי או שפחה עברייה (ערכין כט, א; רמב\"ם הל' עבדים א, י).", "נראה בבירור שגם לאחר שיחזרו כל ישראל לארצם וישבו על אדמתם כתיקונם ויחזור היובל לנהוג, דין עבדים לא יחזור לנהוג. שכן למדנו שהעבדות היא מצב של בדיעבד, כורח שנועד לקיום האדם שלא ימות ברעב, ועל כן בתקופה שבה חברה בריאה מסוגלת לספק מזון לעניים שלא ימותו ברעב, חובה עליה לבטל את העבדות מהעולם. שכבר למדנו (בהלכה ז) שאסור לאדם שיש לו לחם לקיים את נפשו למכור את עצמו לעבד, ואם כן בימינו, שזכינו להתקדם מבחינה כלכלית עד שהחברה מסוגלת לספק מזון לעניים, גם לאחר שהיובל יחזור, אסור יהיה לאדם למכור עצמו לעבד, וכן יהיה אסור לאדם לקנות את חברו לעבד.⁶וכיוצא בזה למדנו שהתורה התירה לאיש לשאת שתי נשים, אבל מכלל דבריה למדנו שאין הדבר רצוי, ועל כן כאשר הדבר התאפשר, תקנו חכמים שלא לשאת שתי נשים (עיין שמחת הבית וברכתו י, ט).", "וכן למדנו (הלכה ט), שאין האב רשאי למכור את בתו לשפחה אלא אם כן נעשה עני עד שלא נותר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלים, ואפילו את הכסות שעליו הוא צריך לשלם בחובו. אם כן בימינו, אין היתר למכור בת לשפחה. ואמנם עדיין יש מצבים שבהם ההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם, אבל אין זה מפני שהם רעבים ללחם, אלא מפני מצבם הנפשי. ולכן הפתרון לכך כיום הוא 'משפחה אומנת'. אם אפשר עדיף שהמשפחה האומנת תהיה מקרובי משפחתם, וכשאין להם קרובים מתאימים, יש לבחור הורים טובים שיוכלו לטפל בילד ולחנכו.", "גם גנבים שייתפסו בגנבתם בלא יכולת לשלם, לא יימכרו לעבדים, שהרי למדנו (בהלכה הקודמת) שמוסד העבדות נועד כדי לקיים את האדם שלא ימות מרעב, ועוד למדנו (בהלכה ח), שצריך להתאמץ מאוד לשמור על כבודו ורווחתו של העבד, עד שמוכרחים להבין, שהעבדות אינה רצויה. ולכן כאשר המצב הכלכלי משתפר, עד שאין הכרח לנקוט בצעד חריף שכזה כדי להשיב את הגנבה, אסור למכור גנב לעבדות. אמנם ראוי ללמוד ממצווה זו את דרך ענישתם ושיקומם של הגנבים ושאר הפושעים, שראוי להתקין להם מסגרת שתשלב בתוכה מאסר חלקי עם עבודה מועילה וחינוך לתורה, לערכים ולחריצות. הצעה זו עדיפה על המאסר שנוהג כיום, שבו האסיר מתרגל לחיי בטלה, ואינו מחזיר אפילו מעט מחובו, אלא להיפך, לומד מחבריו לכלא כיצד להיות פושע מקצועי ומתוחכם יותר. גם העירוב של אסירים שונים, כגנבים עם אנסים ורוצחים, במקרים רבים פוגע בשיקומם. גם הסוהרים כיום אינם נבחרים על פי מידותיהם התרומיות, כי תפקידם הוא להשליט סדר ולא לחנך את הגנב וללמדו לעבוד בחריצות ויעילות, כדי שלאחר שישתחרר יוכל לעמוד על רגליו. אמנם כבר נעשות פעולות חשובות בכיוון, אבל יש להמשיכן תוך חתירה לכך שהגנב ישלם כמה שיותר מחובו, ויחד עם זה יתחנך לעצמאות, אחריות וחריצות, כדי שלאחר שחרורו יוכל לפתוח דף חדש לחיים מועילים וטובים." ] ], [ [ "חזון השביעית / דרך התיקון בזמננו", "כפי שלמדנו (ז, יא-יד), למרות מצבנו הכלכלי שהולך ומשתפר, כיוון שהעלות הכוללת של השביתה בשביעית היא כעשרה מיליארד שקלים, על פי מכלול השיקולים ההלכתיים, יש הכרח להשתמש ב'היתר המכירה'. אמנם לטווח ארוך, מצבה הכלכלי הטוב של מדינת ישראל, מאפשר לנו לתכנן את הדרך לשביתה מלאה בשביעית. תקציב שנתי בסדר גודל של מדינת ישראל יכול להתמודד עם אתגר השביתה בשביעית, ובתנאי שהדבר יֵעשה בהדרגה תוך שיתוף פעולה של כל חלקי החברה. שכן בתקציב המדינה ישנם סעיפים רבים שאינם גובלים בפיקוח נפש, ונועדו לקיום חיי חברה נאותים, כפי רצון הציבור ונציגיו. והואיל והם נכנסו לספר התקציב בהדרגה, בתקופות של רווחה, גם בתקופות של דוחק מתאמצים לקיימם. וכשם שגם בתקופות של דוחק, כמעט שאין מקצצים במשכורות עובדי המדינה והמורים, הואיל וכבר הוחזקו בהן, כך תהיה גם השביתה בשביעית הטבה שחקלאי ישראל זכאים לה וגם בזמנים של דוחק אין פוגעים בה.", "כבר היום, מדינת ישראל מעניקה פיצוי מסוים לכל חקלאי שמוכן לשבות בשביעית. מדובר בפיצוי שאינו מכסה את מלוא אובדן ההכנסה, אבל כשלוקחים בחשבון שהחקלאי זוכה לשנת שבתון, הפיצוי עשוי להיות משתלם. בשביעית הקודמת, בשנת תשס\"ח, הוציאה המדינה כמאה מיליון שקלים עבור ענייני שביעית, ומתוכם רק חמישה עשר מיליון לכ-360 חקלאים שרצו לשבות. בתהליך הדרגתי ניתן להגדיל את התקציב שנועד לשובתים, באופן שיעודד חקלאים נוספים לשבות. כך נוכל להתקדם בהדרגה להשבתה מלאה של השדות בשביעית, כאשר כל התבואה, הקטניות, הפירות והירקות שנאכל בשנה השביעית יהיו מיבולים שנאספו בשנים הקודמות או מחוץ לארץ.", "יש טוענים, שמדינת ישראל המוקפת אויבים, אינה מסוגלת להרשות לעצמה להיות תלויה באספקת מזון מחוץ לארץ. אמנם נראה שכעקרון ניתן להתגבר על בעיה זו, שכן כבר היום, עקב עלויות המים הגבוהות, את רוב המזון, ובעיקר המזון הבסיסי כתבואה וקטניות, אנו מייבאים מחוץ לארץ, והחקלאים בארץ עוסקים בעיקר בגידולים איכותיים שרווחיהם מרובים, ואת רובם מייצאים לחוץ לארץ.", "יש טוענים, שאם בשביעית נפסיק לייצא את היבול החקלאי לחוץ לארץ, נפסיד שווקים וחוזים ארוכי טווח. אמנם נראה שגם לבעיה זו יש פתרון, שכן אם נצליח להתמודד עם וויתור על עשרה מיליארד שקלים בשביעית, נוכל להשקיע עוד כמה מאות מיליונים כדי להתגבר על בעיית השיווק המופסק בשביעית.", "תהליך זה יצריך בחינה מתמדת של מצבנו הביטחוני, כדי שלא ניכנס לסיכון בהגדלת התלות ביבוא המזון בשנה השביעית. כמו כן יהיה צורך לעקוב אחר מצב הייצוא החקלאי שלנו, כדי שהפסקת הייצוא בשביעית לא תגרום לאובדן שווקים לשנים שלאחר השביעית. ומן הסתם יהיה צורך לעודד בתחילה את השביתה באותם ענפים שבהם הנזק יהיה מצומצם." ], [ "חזון השביעית / חזון קיום השביעית", "מסתבר שככל שעם ישראל יתקדם מבחינה לאומית ויתעלה מבחינה רוחנית, כך יותר חקלאים ירצו לשבות בשביעית, ומעמדנו הבינלאומי ישתפר, והביקוש לתוצרת הארץ יגבר. כי אוהבי ישראל מכל העולם יחפשו את הפירות שגדלו באדמת הקודש, כדי להגישם באירועים מיוחדים, וכך יוכלו החקלאים להתפרנס בקלות בעבודה של שש שנים. ולא תיווצר בעיה בהפסקת הייצוא בשנה השביעית, מפני שידידינו מכל העולם יֵדעו שכעת עם ישראל מקיים את מצוות ה' הכתובה בתורה ושובת ממלאכת שדהו, ורק שנה לאחר מכן ניתן יהיה לרכוש שוב את פירותיה הטובים של ארץ הקודש.", "גם לא ייווצר נזק מכך שבשנה השביעית נייבא תבואה, קטניות, ירקות ופירות מחוץ לארץ. להיפך, שנה זו תהיה מנוף להעמקת הקשרים בין ישראל והאומות. כיוון שאנו עוסקים עתה בחזון, נפליג בדמיון על פי רוח הנביאים ונאמר שלקראת השביעית ידידי ישראל מכל העולם יתחרו ביניהם על הזכות להעלות בשנה השביעית את מבחר יבולם לארץ ישראל. ואנשי משרד החוץ יחלקו ביושר זכות זו בין כל המדינות, אלה יזכו להעלות חיטה ואלו יזכו להעלות תפוחים, אלה יעלו תפוחי אדמה ואלה קישואים.", "ובמשך השנה השביעית, ראשי המדינות, נבחרי ציבור ונציגי החקלאים של האומות הזוכות יעלו לירושלים, ובטקס מכובד ומרגש שישודר ברחבי העולם יגישו לנציגי ישראל את היבול שגידלו עבורנו. ונשיא המדינה ושרי האוצר והחקלאות יודו להם על הפירות, וישבחו את טעמם הטוב, וישלמו עליהם בנדיבות. והם מצידם יודיעו כי התשלום שהם מקבלים מישראל קדוש עבורם, ועל כן יופנה כולו לצרכי חינוך לערכי האמונה, הצדק והשלום. את כל זה נוכל להתחיל לקיים עוד לפני שנתחייב בשביעית מהתורה ולפני שיבנה בית המקדש.", "משם יעלו נציגי המדינות להר הבית להתפלל לה' ולהודות על שזכו לקיים את דברי הנביא (ישעיהו ב, ב-ג): \"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם\". ויתקיימו בנו דברי הנביא (שם ס, ג-ו): \"וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ, כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ\". \"וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלוֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם, חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ\" (שם סא, ו).¹ראוי שכללי הטקס יקבעו בהשראת טקס העלאת הביכורים שהיו מעלים אבותינו מכל הארץ לכהנים שבבית המקדש כמצוות התורה, כמבואר במשנה ביכורים פרק ג'." ], [ "חזון השביעית / רוב יושביה עליה", "כדי שנתחייב בחלה, תרומות ומעשרות מהתורה – צריך שרוב ישראל יתגוררו בארץ. וכדי שנתחייב בשביעית ויובל מהתורה – צריך שבנוסף לכך ישראל ישבו בארץ כתיקונם, היינו שהארץ תחולק לשנים עשר שבטי ישראל, ורוב כל שבט ושבט ישב בנחלתו, ויחלקו את הנחלות לכל משפחות השבט.²כתובות כה, א, לעניין חלה: \"תניא: בְּבֹאֲכֶם (במדבר טו, יח), יכול משנכנסו לה שנים או שלושה מרגלים? תלמוד לומר: בְּבֹאֲכֶם – בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם\". והרמב\"ם (תרומות א, כו) כתב שכן הדין לעניין תרומות ומעשרות. ומקובל לומר שרוב יושביה ככל יושביה. ולגבי חיוב שביעית ויובל צריך שכל יושביה ישבו עליה כתיקונם, היינו כל שבט ושבט במקומו, כמבואר לעיל ה, ג-ד. מקובל שרוב נחשבים ככל, הן לגבי כלל ישראל והן לגבי כל שבט (רמב\"ן גיטין לו, א; חינוך שפה, מנחת חינוך שם; ריטב\"א כמובא בשטמ\"ק כתובות כה, א; חזון איש שביעית ג, ו; הרב זוין תחומין י, עמ' 25, ועוד). (בעתיד לאחר חלוקת הארץ נשוב ונתחייב במצוות השביעית והיובל מהתורה, וממילא נצטרך להתחיל למנות את השנים מחדש, כמבואר במאמרו של הרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ו' עמ' 490, עפ\"י הרמב\"ם יב, טז. אמנם לראב\"ד הסובר שגם היום חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, אולי נמשיך במניין הקיים). ועיין עוד בספרו של הרב זולדן 'במלכות יהודה וישראל' עמ' 377 ואילך.", "נברר תחילה את הגדרת \"רוב יושביה\": רבים אומרים, שמספר היהודים כיום הוא כשלושה עשר מיליון, וכשמעל לששה וחצי מיליון יהודים יגורו בארץ, יתקיים התנאי הראשון ונתחייב בחלה ותרומות ומעשרות מהתורה. אולם נראה שיש לעיין בדבריהם, כי שלושה עשר מיליון כוללים רק את היהודים שמזדהים כיהודים, ואינם כוללים שתי קבוצות נוספות של צאצאי יהודים. הקבוצה הראשונה, יהודים שהוריהם התבוללו לפני דורות ספורים, שעל ידי בירורים קלים למדי ניתן לוודא שאימם יהודייה. יחד איתם ניתן אולי לשער שהעם היהודי מונה כיום לפחות שמונה עשר מיליון. הקבוצה השנייה גדולה בהרבה, וכוללת בתוכה את כל צאצאי היהודים שהתבוללו בגויים בלחץ ייסורי הגלות האיומים, אבל להלכה הם יהודים, שכן הם צאצאי אמהות יהודיות, ולהלכה כל מי שאימו יהודייה אפילו אחר מאה דורות נותר יהודי. וכפי שאמרו רבי יהושע ורבי יהודה במשנה (עדויות ח, ז), שאליהו הנביא יבוא להשיב לישראל את כל אלה שהתרחקו בזרוע, היינו שמחמת אונס הורחקו מישראל. ומביאה המשנה כדוגמא לכך את משפחת בית צריפה שהיתה בעבר הירדן ואדם אלים שהיה מקושר לשלטון ושמו בן ציון הרחיקה בזרוע מישראל, וכשיבוא אליהו הנביא יחזיר את צאצאיה לישראל. ומבאר הרמב\"ם (פהמ\"ש) שבכך יתקיימו דברי התורה (דברים ל, ד-ו): \"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ\". וכיצד יהיה הדבר, נאמר בנביא (מלאכי ג, כג-כד): \"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם\".", "במשך הגלות הארוכה, בכל המלחמות והנגישׂות וגזירות השמד האיומות, מיליוני יהודים הורחקו מגבול ישראל בזרוע, וכיוון שהבנות נותרות תמיד יהודיות, יש לשער שכל האנוסים הללו התרבו כשיעור שהתרבו העמים שבתוכם התבוללו. לדוגמה, משערים שהיהודים שהתבוללו בספרד ופורטוגל היו כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, נמצא אם כן שגם היום, כעשרה אחוז מתושבי ספרד ופורטוגל, וכן לפחות עשרה אחוז מצאצאי הספרדים והפורטוגזים שהיגרו לארצות אמריקה הלטינית, כדוגמת ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו הם יהודים. ולפיכך, רק צאצאי האנוסים הללו הם כשלושים מיליון יהודים שהורחקו בזרוע. כמו כן יש מעריכים שלפחות כעשרה אחוז מאוכלוסיית אירופה המערבית מצאצאי יהודים אנוסים. וכך ישנם עוד צאצאי יהודים בארצות ערב וצפון אפריקה ומזרח אירופה. יתכן שקבוצה זו מונה מאה מיליון יהודים ואולי כמה מאות מיליונים. כמו כן יתכן שיש לצרף קבוצה שלישית – צאצאי עשרת השבטים, שאמנם חלקם חזרו והצטרפו לישראל, אבל חלקם נותרו בארצות גלותם.³משנה עדויות ח, ז: \"אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע… רבי יהודה אומר: לקרב אבל לא לרחק\". והרמב\"ם בפירוש המשנה פירש, שהמקור לדבריהם, שנאמר (דברים ל, ד): \"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ\". ע\"כ. משמע שלדעת שניהם, כל היהודים שהתבוללו מחמת ייסורי הגלות האיומים, נחשבים כרוחקו בזרוע, ואותם יחזיר אליהו. ואף שבמשנה שם דעת רבי שמעון שאליהו בא לעשות שלום בעולם, אין זה אומר שלא יקרבו את אלה שהתרחקו בזרוע ויתברר שהם יהודים, אלא רק שאין זה ייעודו של אליהו, ואולי נביא אחר נועד לכך, ואולי ימצאו בדיקות מדעיות שיבררו זאת.
במשנה סנהדרין קי, ב, לר' עקיבא עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, ולר' אליעזר עתידים לחזור. ועיין ביבמות טז, א – יז, א, לעניין עשרת השבטים, שגזרו עליהם שיהיה דינם כגויים, שקידושיהם אינם קידושין. אמנם אפשר שזה דווקא כשקידש בעודו בלול בגוים בלא שידעו שהוא יהודי, אבל אם ייוודע שהוא יהודי, דינו כיהודי לכל דבר. וצ\"ע. ולגבי יהודים שנטמעו אח\"כ כתב ב\"י אה\"ע קנז, ד: \"אשת משומד זקוקה ליבום ואפילו קידשה אחר שנשתמד ואפילו בנו או בן בנו עד כמה דורות, אף על פי שנשארו בשמדותם כל זמן שהם בני ישראליות או משומדות – קידושיהן קידושין ונשותיהם הישראליות או המשומדות זקוקות ליבום\".
אם נערוך חישוב סטטיסטי של צאצאי האנוסים שהם יהודים על פי ההלכה, מסתבר שנגיע ליותר ממאה מיליון. מעריכים למשל שכעשרה אחוז מתושבי ספרד וחמישה עשר אחוז מתושבי פורטוגל הם צאצאי אנוסים, וכיוון שכל צאצאי הבנות היהודיות יהודים, הרי שאחוז היהודים באוכלוסייה נשמר. וכיוון שהספרדים והפורטוגלים הקימו את מדינות אמריקה הלטינית, יוצא שרק צאצאי אנוסים אלו מונים כיום כשלושים עד ארבעים מיליון. ומי יודע, אולי מקרב צאצאי האנוסים אחוז המהגרים לאמריקה היה גדול יותר, שעל ידי כך נמלטו מאימת האינקוויזיציה. ועוד היו אנוסים רבים בשאר גלויות ישראל, עד שניתן להעריך שכעשרה אחוז מכלל אוכלוסיית אירופה המערבית הם צאצאי יהודים. וזאת בלא להחשיב את צאצאי עשרת השבטים, שאף שחלקם חזר והסתפח לישראל, חלקם נותר בארצות גלותם. אמנם איננו יודעים אם העם שבקרבו חיו התרבה או התמעט, שכן תהפוכות היסטוריות עלולות למעט ולמחוק עמים מסוימים ולהרבות עמים אחרים. אולם העמים שבתוכם האנוסים התבוללו אחר חורבן בית המקדש השני, בדרך כלל התרבו מאוד. " ], [ "חזון השביעית / מי נכלל בחשבון העם היהודי לדין רוב יושביה", "אם נלך לפי דעת הסוברים שהעם היהודי מונה כשלושה עשר מיליון יהודים, כפי המספר המוערך של האנשים שמזדהים כיום כיהודים, אזי בעוד שנים ספורות רוב היהודים יחיו בארץ.", "אולם נראה יותר שיש לכלול בחשבון העם היהודי את כל בני הקבוצה הראשונה, היינו את כל אותם האנשים שהוריהם התבוללו בדורות האחרונים, כלומר, בסביבות מאה השנים האחרונות, שעל ידי בירורים קלים למדי, ניתן להוכיח על ידי תעודות ועדויות שהם צאצאים של אם יהודייה. שכן להלכה לא ניתן להתעלם ממה שניתן לברר בקלות יחסית.", "אמנם לגבי בני הקבוצה השנייה, שהם צאצאי כל האנוסים שהתבוללו בגויים במשך כל הדורות, יש מקום לספק. ניתן לומר, שאף שלבסוף כל הנדָחים יחזרו לישראל, בינתיים אין מתחשבים בהם, אלא רק באלה שניתן להוכיח בוודאות שהם יהודים. ומנגד, ניתן לומר שיש להתחשב בכל מי שלהלכה הוא יהודי, גם אם כבר עברו דורות רבים מאז שמשפחתו התרחקה מישראל.", "ראוי להוסיף, שמסתבר שככל שנזכה להתקדם ביישוב הארץ, להתגדל באמונה, בלימוד התורה ובקיום המצוות, מעמדו של עם ישראל יעלה, ורבים מצאצאי האנוסים יתעוררו לחפש את שורשיהם היהודים כדי לשוב לצור מחצבתם ולקיים את התורה והמצוות. אולי גם תימָצֵא בדיקה גנטית שתוכל להוכיח את מוצאם של היהודים. ואף שנראה להלכה שלא נוכל לסמוך על הבדיקה הגנטית בלבד, והנדחים השבים יצטרכו לעבור גיור לחומרא, מכל מקום היחס אליהם יהיה כאל יהודים שצריכים לעבור גיור לחומרא (בדומה למה שקבעו חכמים, שיהודי שהמיר את דתו וחזר, צריך לעבור כעין גיור בטבילה וקבלת מצוות, רמ\"א יו\"ד רסח, יב).", "למעשה נראה שיהיה צורך בהחלטה של בית דין גדול שמכוח כל ישראל שחיים בארץ יכריע בשאלה, אימתי יגיע הזמן שבו נוכל לומר שרוב ככל העם היהודי גר בארץ. ואולי נצטרך להמתין להופעת נביא שידריך אותנו בסוגיה זו." ], [ "חזון השביעית / יושבים כתיקונם", "כדי להתחייב בשביעית ויובל מהתורה, לא מספיק שרוב ישראל ישבו בארצם, אלא צריך שישבו כתיקונם, היינו שכל אדם מישראל ינחל את חלקו בנחלת שבטו (ערכין לב, ב). לשם כך צריך לחזור ולייחס כל אדם מישראל לשבטו ולקבוע מחדש את נחלת השבטים. וכן כתב הרמב\"ם (מלכים יב, ג), שבימי מלך המשיח יחזרו לייחס את כל ישראל לשבטיהם על פי רוח הקודש, ולא ירחקו מישראל את בני הממזרים והפסולים, כי לאחר שנשכח פיסולם, בטל איסורם.", "מנבואת יחזקאל עולה, שאף חלוקת שנים עשר השבטים תשתנה לעתיד, וכל שבט ינחל רצועה מהמערב ועד המזרח, כאשר דן בצפון, ואחריו אשר, נפתלי, מנשה, אפרים, ראובן, יהודה. אח\"כ נחלת הנשיא, ובה ירושלים והמקדש, ובה תהיה גם נחלה לכהנים וללוויים. אח\"כ ממשיכה החלוקה לכיוון דרום: בנימין ראשון ואחריו שמעון, יששכר, זבולון, עד גד שיהיה בנחלה הדרומית ביותר (פרק מח; ב\"ב קכב, א). לפי רוב המפרשים, הנחלה הצפונית של דן מגיעה עד סמוך לטורקיה, במוצאו של נהר פרת.", "גם גרי הצדק שהצטרפו לישראל בעודם סובלים, יקבלו נחלה בארץ, כל משפחת גרים יחד עם בני השבט שאליו התחברו.", "לפי זה, לאחר שיתגלה ייחוסו של כל אדם מישראל לשבטו ותחולק הארץ לשבטים, לכאורה כל אדם יצטרך לעבור להתגורר בנחלה שניתנה לו בקרב שבטו. ונראה לעניות דעתי שתהיה סמכות למלך המשיח יחד עם בית הדין הגדול, לחלק את הארץ באופן שכל אדם מישראל יוכל להישאר לשבת במקומו או במקום שיבחר, תוך נכונות להשתתף בהמשכת מורשתו של השבט שבתחום נחלתו הוא יושב. ואם ילכו בדרך זו, אולי יצטרכו לקבוע שככל שהביקוש לנחלת שבט מסוים תעלה, כך השטח יחולק לנחלות קטנות יותר שתספקנה לכולם.", "לאחר חלוקת הנחלות, ייחשבו כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, ובית הדין הגדול יתחיל למנות מחדש את השנים, ונוכל לקיים את מצוות השביעית והיובל מהתורה.⁴רמב\"ם הל' מלכים יב, ג: \"בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר (מלאכי ג, ג): וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר… ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל… הנה למדת שברוח הקודש מִתייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד, שהדין הוא שהמשפחה שנטמעה נטמעה\".
הרי שצריך את המשיח כדי להתחיל לקיים את מצוות השביעית והיובל, וכן כתב הרמב\"ם (מלכים יא, א): \"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצוותן האמורה בתורה…\" וכ\"כ במבוא לשבה\"א פרק ד', שכשיבוא המשיח נקיֵים יובל ושביעית מהתורה. ואכן לא ניתן לחלק את הארץ על פי החלוקה העתידה בלא מלך המשיח, מפני שהחלוקה העתידה כוללת גם את חלקו של הנשיא הוא מלך המשיח, כמבואר בב\"ב קכב, ב, ורשב\"ם שם. וכן ברמב\"ם (מלכים ד, ח): \"המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלש עשרה, ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם\". נחלתו כפי שלמדנו למעלה היא סביב ירושלים, ושם כנראה יהיה המקום שיקלוט את כל עולי הרגל משבעים אומות.
גם הגרים ינחלו עם ישראל, שנאמר ביחזקאל מז, כא-כג: \"וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם ה' אֱלוֹהִים\". כתבו המפרשים (רש\"י, רד\"ק, מלבי\"ם) שהכוונה לגרים שהתגיירו בעוד ישראל סובלים, אבל בימי המשיח אין מקבלים גרים, כמבואר ביבמות כד, ב. וביאר אברבנאל, שבזמן יהושע לא נחלו הגרים יחד עם ישראל, כי הערב רב לא השתתף בסבלות ישראל במצרים, אבל לעתיד, הגרים שיסבלו עם ישראל יזכו לנחול את הארץ." ], [ "חזון השביעית / חזון השביעית לשאר המקצועות", "ככל שהאנושות מתקדמת יותר מבחינה מדעית וטכנולוגית, כך אנשים מעטים יותר עושים עבודה שנעשתה בעבר על ידי אנשים רבים יותר. בעבר הרחוק, למעלה מתשעים אחוז נצרכו לעסוק בחקלאות, כדי לספק לאדם את צרכיו הבסיסיים. כיום, בעזרת המכונות ושאר הפיתוחים, רק כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, והם מגדלים הרבה יותר פירות ממה שגידלו החקלאים בעבר. שאר האנשים מתפנים כיום לעסוק בעבודות שמשפרות את רווחתו של האדם בתחומים נוספים, כמו ייצור מאכלים ובגדים משובחים יותר, בניית בתים מרווחים ונוחים יותר, ייצור רהיטים ומכשירים שמשפרים את תנאי חייו של האדם, יצירת מערכת תעבורה יעילה ונוחה שכוללת כבישים, מכוניות, רכבות ומטוסים; מערכת פיננסית ענפה ויעילה, יצירת אומנות ומוזיקה ופיתוח אתרי נופש. כך נוצר מצב שמצוות השביעית נוגעת כיום לשני אחוזים שעוסקים בחקלאות.", "נראה שמן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות. שכשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כן ראוי שגם העובדים בשאר המקצועות ישבתו בשנה השביעית ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ותורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה. יתר על כן, השבת והשביעית הם מעין עולם הבא, ונועדו להזכיר לאדם את נשמתו, ושמתחילה הוא נועד להיות בן חורין בלא שיהיה משועבד לעבודה, ומתוך כך לימוד התורה שבשביעית מעמיק את ערך החירות של הנשמה, ומשחרר את האדם מהשעבוד ליצר התאווה ורדיפת הממון. לפיכך נראה לעניות דעתי, שהסנהדרין שתקום במהרה בימינו, תתקין שביתה בכל המקצועות על פי היסוד העקרוני שמבואר בתורה.⁵כיוצא בזה תקנו חכמים להפריש מעשר כספים מדה בינונית, וחומש מדה טובה. שכן בזמן שרוב ככל ישראל התפרנסו מחקלאות, היו מפרישים בין מעשר לחומש לכהנים וללוויים ולעניים. וכן מבהמות היו מפרישים בכורות, זרוע לחיים וקיבה, וראשית הגז לכהנים. וכיוון שרבים החלו להתפרנס ממסחר ועוד עבודות, תקנו להפריש מכל רווח מעשר כספים. כך היא דעת רוה\"פ הסוברים שמעשר כספים מדברי חכמים (ט\"ז יו\"ד שלא, לב). אמנם יש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב\"ח שם), ויש אומרים שהחיוב מהתורה (כן משמע מתוס' תענית ט, א). ", "וכשם שבשביתת השדה אסרה התורה מלאכות שנועדו להצמיח פירות נוספים, כזריעה, זמירה וחרישה, כך השביתה בשאר המקצועות תכלול שביתה מעבודה שנועדה להשביח את העסק ולהצמיח ממנו פירות. וכשם שהתורה אסרה על בעל השדה לקטוף את פירות השדה, כך הפירות הצומחים באופן טבעי משאר המקצועות יהיו מופקרים לכל, בלא שתהיה לבעל העסק עדיפות בהם. וכשם שפירות השביעית קדושים, כך ניתן לומר, שברווחים שהעסקים יניבו מעצמם, יוכל כל אדם ליהנות כפי ההנאה הראויה להם, אבל לא לסחור בהם ולא לבזותם או להשחיתם.", "כמו כן, כשם שמותר בשדה לעשות מלאכות שנועדו למנוע נזק שיימשך לשנים הבאות, כך בשאר התחומים, כל מלאכה שנועדה למנוע נזק לטווח ארוך תהיה מותרת. ואם יהיה הכרח להמשיך לקיים את הייצור כדי לשמור על השוק, אזי הרווחים יהיו קודש למען הציבור.", "ראוי שהשביתה בכל המקצועות תהיה בשנה השביעית המקודשת, שבה חובת השביתה בשדות, כדי שאווירת המנוחה והשלווה תתפשט על כולם, ויוכלו כולם לעסוק יחד בתורה. אולם בתחומים שחייבים לקיים עבודה רצופה, כמו הוראה, רפואה ותחבורה, נכון שבכל אחת מהשנים, שביעית מהעובדים יזכו לשנת שבתון, שבה יוכלו להינפש ולהתחזק בתורה לקראת שש השנים הבאות. וכפי שכבר היום נוהגים במקצוע ההוראה, שבהשראת מצוות התורה זכאי כל מורה לשנת שבתון, שבה הוא נח מעבודתו, וממשיך ללמוד כדי להעמיק ולהרחיב את מחשבתו וידיעותיו." ], [ "חזון השביעית / הברכה שבתקנת השביעית", "כפי שלמדנו (לעיל א, ז), על ידי השביתה בשביעית, האדם לומד להיות בן חורין ולהשתחרר מהעבדות ליצר התאווה, שמשעבד אותו לעבודתו כל ימיו, כדי להשיג עוד כסף כדי לקנות לעצמו כמה שיותר דברים. וכיוון שנשתעבד ליצר תאוותו, הוא משעבד את נשמתו לעבודה, ומבזבז את הכסף שהוא מרוויח על מותרות, עד שלעיתים לא נותר לו כסף לקיים את עצמו בימי הזקנה. לכן חשוב כל כך שהאדם ילמד לחסוך בשש שנות העבודה לשנה השביעית, וילמד מכך שהוא לא חייב לעבוד בפרך בכל השנים כדי לקיים את צרכיו הגשמיים. ביכולתו לשבות שנה ולהתקיים. ומתוך כך הוא מתחזק באמונה בה', וגם בשנות העבודה הוא קובע עיתים לתורה, ולומד לשמוח בחלקו ולחסוך, ואינו מתפתה לבזבז את כספו על מותרות, ועל ידי כך הוא מתברך ומתעשר.", "כפי שלמדנו (לעיל א, ד), השביתה נועדה לגלות את הנשמה הפנימית. וכשם שהשבת מגלה את הנשמה של כל השבוע על ידי לימוד התורה וההתענגות על טובו של ה' בסעודות ומנוחה, ומתוך כך נמשכת ברכה והשראה לעבודתו בימות החול, כך השביתה בשנה השביעית נועדה לגלות את הנשמה של שש שנות העבודה. שבשנה השביעית האדם נופש מעמלו ומתענג על ברכת ה' שביבול שחסך בשנים הקודמות, ומתוך המנוחה והחופש בני הזוג יכולים לבלות יותר יחד ולהוסיף אהבה ושמחה בחיבור שביניהם, ולהעצים את הקשרים שלהם עם בני המשפחה והחברים. לתת ביטוי לנשמה בקביעת עיתים מרובים לתורה, בלימוד אישי ובהשתתפות בשיעורים, כל אדם בתחום הקרוב לליבו. ועם זאת להרחיב את ידיעותיו בתחומי המדע והרוח שיש לו בהם עניין ומרחיבים את הבנתו בתורה.", "מתוך כך ניתן להבין גם על פי ההיגיון, כיצד תוכל להתפשט ברכה מרובה מהשביתה בשביעית לשש שנות העבודה. המנוחה מהעבודה המפרכת תשחרר את האדם מהלחצים שהצטברו בנפשו וגופו. לימוד התורה יאיר את נשמתו, העמקת הקשרים עם בני המשפחה והחברים יעשירו את נפשו, ומתוך כך יוכל לחזור לעבודתו במרץ מחודש.", "יתר על כן, חלק נכבד מלימוד התורה של כל אדם בשביעית ראוי שיהיה בתחום הקשור למקצועו, כדי לרומם את ערך עבודתו. כמו כן ראוי שבשנת השביתה ישתלם כל אדם בתחומי מקצועו, חקלאים ישמעו מהחוקרים על המחקרים והפיתוחים החדשים בחקלאות, מהנדסים על המחקרים והפיתוחים החדשים בתחומם, אנשי עסקים וכספים ישתלמו בכלכלה. גם לחוקרים באקדמיה תצמח מזה ברכה, כי מן הסתם במפגש עם אנשי השטח ישמעו רעיונות וכיוונים חדשים שלא עלו על דעתם. ומי יודע, יתכן שרק המחקרים והפיתוחים החדשים שיצמחו ממפגשי השביעית ישתלמו יותר מכל מה שהיה ניתן להרוויח בעבודה בשביעית." ], [ "חזון השביעית / מניעת משברים", "כמדומה שעוד סוד טמון בברכת השביעית והיובל. כלכלנים מצאו שבערך אחת לעשר שנים מתרחש משבר כלכלי. השגשוג והמשברים נובעים מאותו מקור, הרצון של האדם להרוויח כמה שיותר מניע אותו לשכלל ולפתח ולייעל ולהוזיל ככל יכולתו את המוצרים שהוא מייצר, וכך נוצר שגשוג. אך רצון זה שיש בו גם חמדנות מניע את האדם לחפש השקעות שיביאו לו רווחים קלים. כך נוצרת תופעה של ביקוש שהולך וגובר לקרקעות וסחורות שאנשים מאמינים שיניבו רווחים, הביקוש גורם לעליית מחירים, שסוחפת אנשים רבים להשקיע באותן סחורות, ופתאום נוצר סחרור שגורם ליצירת 'בועה' שמתנפחת עקב עליית מחירים מהירה, עד שה'בועה' מתנפצת, כי המחירים לא שיקפו את שוויין האמיתי של הקרקעות והסחורות, ובבת אחת המחירים צונחים לרצפה, מתחת לשווי האמיתי, וכל השוק נעצר בחוסר אשראי. כך נוצרים אבטלה ומחסור. בעבר, משברים כאלה הובילו לרעב. בעת החדשה, האבטלה והמחסור יוצרים משברים אישיים וחברתיים. נמצא אם כן, שהשביתה אחת לשבע שנים, מקדימה תרופה למכה, מרגיעה את המשק, ממתנת ביקושים וסחרור של עליית מחירים, מרוקנת את האוויר החם מה'בועה', ומאפשרת צמיחה מתונה ויציבה.⁶כמדומה שהמשברים הכספיים (מוניטריים) הם תופעה של העת החדשה, שבה מערכת הבנקאות וההלוואות וההשקעות התפתחה מאוד. אולם המציאות היא שגם בעבר היו משברים כספיים שלא נבעו מבצורת אלא מאובדן אשראי. מן הסתם התנודות בין ימי הגאות לימי השפל היו מתונות יותר, אבל כיוון שהקיום היה בדוחק, משבר כספי הוביל למחסור נורא וסכנה קיומית לאנשים רבים. רמז למשבר כספי למדנו בתענית יט, ב: \"סאה בסלע ושכיחא – בצורתא. ארבעה ולא שכיחא – כפנא\". מחיר החיטים הרגיל היה ארבעה סאים בסלע, וכאשר המחיר היה עולה עד שבסלע נמכרה סאה אחת בלבד, אמרו חכמים שזה מצב של בצורת, היינו מחסור אבל לא ממש רעב, ולכן אין מתענים עליו מיד (תוס'). אבל אם המחירים לא עלו, ומכרו ארבעה סאים בסלע, אלא שלא היה כסף לקנות את החיטים, הרי שזה ממש מצב של רעב, ומיד עורכים תעניות ותפילות על כך. וזה מה שאמר שם בהמשך ר' יוחנן: \"לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר (אז זו בצורת), אבל מעות ביוקר ופירות בזול – מתריעין עליה מיד. דאמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו קיימי ארבעה סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר\". כלומר, אמר ר' יוחנן: זוכר אני זמן שבו מחירם של ארבעה סאים חיטים היה כרגיל סלע, ואע\"פ כן רבו בטבריה נפוחי הבטן מרוב רעב, מפני שלא היה כסף לקנות אוכל. ", "כמדומה שקיום היובל באופן זה על ידי מדינות רבות שילמדו את רעיון היובל מעם ישראל, עשוי למנוע משברים עולמיים. בעת החדשה התרחשו שני משברים עולמיים שהתחילו בארה\"ב ומשם התפשטו לאירופה ולכל רחבי העולם. הראשון פרץ בשנת 1929 למניינם ונמשך כעשר שנים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. משבר זה גרם לאבטלה קשה של כעשרים אחוז מהאוכלוסייה בארה\"ב ובאירופה ולירידה משמעותית ברמת החיים. משבר זה היה אחד הגורמים לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה ופרוץ מלחמת העולם השנייה. משבר דומה התרחש כשמונים שנה אח\"כ ב-2008 למניינם. כיום, שבע שנים לאחר המשבר, ארה\"ב בתהליך של יציאה ממנו, אבל רבות ממדינות אירופה עדיין נמצאות בעיצומו, כאשר האבטלה בהן מגיעה לכעשרים אחוז ואף יותר. שני המשברים הללו נגרמו מהתפתחות של בועות כספיות שפתאום התפוצצו וגרמו להפסדי ענק למשקיעים ולהתמוטטות של רוב הבנקים, ועצירת המימון לכל העסקים. יתכן שבעבר קיום היובל מנע משברים גדולים, וקיום היובל בעתיד, יציל אותנו ממשברים בסדר גודל עולמי. זו אולי תהיה אחת הדוגמאות להגשמת הנבואה (ישעיהו ב, ג): \"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם\"." ], [ "חזון השביעית / חזון השוויון שביובל", "שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. אלא להיפך, מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכותו של אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וצוותה התורה לקיים את הכהנים והלוויים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו ולאיזה לוי ייתן את מעשרותיו. ולגבי העניים, צוותה התורה לעזור להם בשעת דוחקם בהלוואה או צדקה כפי הצורך, והעני צריך להודות לאלה שמיטיבים עימו.", "אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל, וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו, בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. אפשר לומר, שאכן שני הרעיונות, השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך, חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכל, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות וכשרון ירוויח, אם יתעצל יפסיד. למעלה מזה בקודש, אם יקיים את התורה והמצוות יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא, ואם יבחר ברע, לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.", "בעבר, תשעים אחוז התפרנסו מחקלאות, האדמה היתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה, יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות. האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.", "בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כשרונם וחריצותם.⁷המשאבים מתחלקים לשתי קבוצות: הקרקע והאדם. הקרקע כוללת את כל המשאבים (גם את אנרגיית השמש לא יכול לנצל מי שאין לו קרקע), והאדם כולל את כל הידע, הכישרון והטכנולוגיה. ביובל הקרקעות חוזרות לבעליהן והעבדים יוצאים לחופשי.", "עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל, השדות חזרו לבעליהן, והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות, הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יצמצם את הפערים בחברה, ויעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלא לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו." ], [ "חזון השביעית / אור היובל", "ככל שנזכה לגלות את אור היובל בחיינו הלאומיים, כך נתקרב אל העתיד המתוקן, שבו הנשמה האלוקית שבכל אדם תתגלה במלא אורה, ונדע שלכל אדם ערך מוחלט שיכול להתגלות מתוך הקשר שבין נשמתו לאלוקיו, וכפי שנאמר (ירמיהו לא, לג): \"וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה', כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד\". כלומר, כל עוד החטא מצוי בעולם, יש צורך בגדולים שיכוונו את הקטנים, ורבנים שידריכו את התלמידים. ויש צורך במידה מסוימת של קנאה ותחרות, כדי ליצור את התמריץ לפיתוח ושגשוג כלכלי, וכדי להרבות חכמה, כמו שאמרו (ב\"ב כא, א): \"קנאת סופרים תרבה חכמה\". אבל ככל שעם ישראל יתעלה יותר בתורה ואמונה, נזדקק פחות לתחרות, ואור היובל ילך ויאיר את כל הארץ עד שלא נזדקק עוד לקנאה ותחרות, ושלום עולמי יתפשט מהארץ לכל העולם. אין הכוונה שייווצר שוויון פשטני בין הכישרונות השונים, וחלוקה שווה של כל העושר והתפקידים, עד שכל הבריות יהיו דומות לגמרי זו לזו. אלא כל בריה תישאר בצביונה, הזאבים יישארו זאבים והכבשים תשארנה כבשים, ואע\"פ כן, מרוב האור האלוקי שישרה בעולם, יתגלה האור האלוקי שבכל בריה וכולם יחיו יחד בשלום. אז יתברר שהשוני בין הבריות אינו גורם לתחרות וקנאה אלא להפך, יוצר ביניהן זיקה עמוקה של רעות ואחווה, שמובילות להפריה וברכה והשלמה הדדית.", "ויתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו יא, ו-ט; יג; יב, ד-ו): \"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים… וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ, אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם… וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו, הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל\"." ] ] ] }, "versions": [ [ "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", "https://ph.yhb.org.il" ] ], "heTitle": "פניני הלכה, שביעית ויובל", "categories": [ "Halakhah", "Modern", "Peninei Halakhah" ], "schema": { "heTitle": "פניני הלכה, שביעית ויובל", "enTitle": "Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel", "key": "Peninei Halakhah, Shemitah and Yovel", "nodes": [ { "heTitle": "הקדמה", "enTitle": "Introduction" }, { "heTitle": "", "enTitle": "" } ] } }