{
    "language": "he",
    "title": "Drisha",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970",
    "versionTitle": "Tur Even HaEzer, Vilna, 1923",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "digitizedBySefaria": true,
    "versionTitleInHebrew": "טור אבן העזר, וילנא 1923",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "דרישה",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Tur",
        "Commentary"
    ],
    "text": {
        "Orach Chaim": [],
        "Yoreh Deah": [],
        "Even HaEzer": [
            [
                [
                    " ועוד  כי כוונת הבריאה. ל' ועוד אינו מכוון, שנראה שב' הטעמים סותרים זא\"ז. שלטעם הא' משמע שבריאת העזר הוא מטעם שהיא לטובת האדם בעצמו. ובטעם הב' משמע שבריאת העזר מטעם לקיים כוונת הבורא. דהיינו לפ\"ו ולא מפני שהוא טוב לאדם. והל\"ל ל' א\"נ. <small>[ולכאורה כוונת הטו\"ר במ\"ש בטעם הא' שהוא לטובת האדם היינו ג\"כ לקיים כוונת הבורא. וכדאר\"נ א\"ש בפ\"ו דיבמות דף ס\"א ע\"ב אף ע\"פ שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנא' לא טוב גו'. וכמ\"ש הנ\"י (הובא לק' בב\"י בסי' זה) שהוא מטעם הרהור. ונקט הטור לה\"כ לא טוב גו'. אלא שלטעם זה אפשר לו באשה ואפי' אינה בת בנים. אמנם לטעם הב' צריך לישא בת בנים דווקא כדי לקיים פ\"ו. ובטעם הב' לבד ג\"כ לא סגי באם סבר קיים פ\"ו. שפטור מדאורייתא לישא אשה כלל לטעם זה. או אפשר לו לקיים פ\"ו אף בפנויה בלא קידושין. וכמ\"ש הנ\"י (הובא לק' בב\"י בסי' זה). וכ\"ה שם בשם הריטב\"א דאפי' בבן ממזר יצא י\"ח פ\"ו. אבל לא יצא בזה י\"ח שמירה א\"ע מן ההרהור. וקאמר הטור ג\"כ. וע\"כ. צוהו. לדבק. כי הוא נתינת טעם על הטעם הב' שכ'. כדי לפ\"ו. משא\"כ לטעם הא' שכ'. שידע. שאין. טוב כו' וכדפרישית. הוי היא אצלו רק עזר בעלמא להנצל על ידה מידי הרהור. קאמר וע\"כ עשה לו עזר:]</small>. ונ' כמ\"ש רבי' שידע שאין כו' כוונתו ע\"ד שכ' לעיל בהקדמה בשם הראב\"ד. ור\"ל שאין טוב לאדם שתהא העזר נבראת לבדו ר\"ל ולא מגופו. כשאר כל הנבראים שנבראו זכר ונקבה כל א' לעצמו. וע\"כ עשה לו עזר כנגדו ר\"ל ממנו ומגופו שנקח אחד מצלעותיו ועשה ממנו העזר. וע\"ל בהקדמה שביאר זה באריכות. ואי בשביל טובת האדם לחוד לא היה צריך לבראות לו אשה אלא היה לו להזדמן ממון והיה קונה ממנו עבדים ולשמשו (לשמשו כצ\"ל). לכצ\"ל ועוד כי כוונת הבריאה כו'. ובא\"ע של קלף מצאתי שמתחיל רבי' תחילת הסי' בפ' לא טוב היות האדם לבדו ועליו כ' ית' שמו כו'. ולפ\"ז אצ\"ל דמה שמסיק וכ' ז\"ל וע\"כ צוהו דגם ארישא קאי. אלא לא קאי אלא ועוד (אַוְעוֹד כצ\"ל) דסמיך ליה: "
                ],
                [
                    " שכל מי שאינו עוסק. וק' שמשמע שהוא נתינת טעם למעלה שלכך צוה ה' אפ\"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. תיפוק ליה שכוונת הבריאה באדם לא היה אלא כדי לפ\"ו כמש\"ל. ולכ\"נ שהגי' הנכונה שצ\"ל וכל מי כו' <small>[הגה\"ה -  לפמש\"ל הגי'. \"שכל \"מי נכון שפיר. דקאי הטור על הב' טעמים שכ' לפני זה וכדפרי'. ור\"ל דיותר נכון לישא אשה. כדי. לפ\"ו (ולא לצאת ידי הרהור לבד. ודי לו אף באינה בת בנים. וכמ\"ש בטעם הא'). לפי שגדול עונו מנשוא אם לא יקיים פ\"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. ומאי דסיים וכל מי ששרוי כו' בלא טובה. הוא נתינת טעם שלא יבחר האדם רק הדרך ב' לבד. להיות בלא אשה לקיים פ\"ו בפנויה וכדפרי' והדרך היותר נכון נר'. דמלת לכך אינו קאי על מלת. חייב. שנזכר אח\"כ ולומר \"לכך \"חייב \"כל \"אדם כו'. כ\"א הוא קאי על מלת. שעשה לו שנזכר לפני זה. וה\"פ וע\"כ. צוהו. לדבק. בעזר שעשה. לו. לכך. ור\"ל שלפי שטובת האדם וכוונת הבריאה שניהם א\"א בלי העזר הזה ע\"כ צוהו לדבק באותו עזר שעשה לו לזה. ואח\"כ מתחיל הטור עיקר ספרו. חייב. אדם כו'. שכל מי כו'. (ומצאתי אח\"ז בהרבה מפרשים מעתיקים ד' הטור כן בציונם. חייב. כל אדם. לישא כו' ולא העתיקו. לכך חייב כו') וקאמר הטור. חייב ואח\"כ. שכל. מי כו' אע\"ג דלא שייך נתינת טעם על חיוב מצוה. כוונתו כמ\"ש הב\"י (הובא בב\"י בסי' זה). דכופין אותו לישא אשה כדי לפ\"ו. (ונכון בזה ג\"כ שתפס מלת חייב ולא אמר כל אדם ישא כו'). וקאמר טעמא למילתיה דכופין. מטעם שהוא דבר חמור כ\"כ. שכל מי שאינו כאילו שופך כו'. וכאילו ממעט כו':]</small> ואינו נתינת טעם למעלה. ומ\"מ הואיל שבכל הספרים שלנו כתוב בהן שכל מי נראה ליישב בדוחק שק' לרבינו אטעם שכ' שכוונת הבריאה היא באדם כדי לפ\"ו. מנ\"ל לומר כן שהכוונת הבריאה היה בשביל כך שמא מה שצוה ה' את האדם בפ\"ו הוא כשאר מצות התורה. <small>[ואפשר כוונת הטור כי אם אין אדם בעולם מי הוא שיקיים חוקות התורה ומצותיה. וכמשאז\"ל בשבת <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו'. ואולי הוא כוונת חז\"ל (יבמות ס\"ד.) מה שדרשו בכתוב לך לאלהים ולזרעך:]</small> ולא בשביל כך הוא כוונת הבריאה. ולכן כ' שכל מי שאינו עוסק בפ\"ו כאילו שופך דמים <small>[*ונלמד מסמיכות שופך דם האדם גו' ואתם פרו ורבו וגו' וכמו ששופך דם קאי על כל אדם כן נמי ציוו (צ\"ל ציווי) דפרו ורבו. כ\"פ. (דברים אלו נדפסו פה שלא במקומן כ\"א שייכים לקמן בסס\"ק זה על מ\"ש לכו סיים כו' על כל. איש: (הגה\"ה):]</small>. וכאילו ממעט הדמות וגורם לשכינה כו' והואיל וכן הוא שמצוה גדולה עד מאד י\"ל שסברא הוא שכונת הבריאה היה בשביל כן. והיותר נ' שבא ליתן טעם על מה שסיים וכ' לפני זה לכך חייב אדם לישא אשה כדי לפ\"ו. ור\"ל שישא אשה שראו (צ\"ל שראוי) לו לבנות ממנו. וק' לו מנ\"ל. כי אף שכוונת הבריאה בבריאת האשה כדי לפ\"ו. וגם כתיב בתורה פרו ורבו. י\"ל דהיינו לכלל מין האדם נצטוה ונבראו בשביל זה. אבל אינו מצוה פרטיית על כל איש ואיש. לכך סיים וכ' שכל מי כו'. שמה\"ט הוא מצוה פרטיית על כל איש וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וגורם. י\"מ הטעם שאין השכינה שורה פחות מב' רבבות וב' אלפי ישראל שנ' [במדבר י' ל\"ז] שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ור\"ל אם יהיה העולם חסר אדם א' מב' רבבות וב' אלפים והוא אינו עוסק בפ\"ו שימלא החסרון הוא גורם לשכינה שאינו (שאינה צ\"ל) שורה. אבל ק' על טעם זה שא\"כ לא הל\"ל לשון שתסתלק שכינה מישראל. שמי שהוא שב ואינו עוסק בפ\"ו הוא אינו גורם שתסתלק השכינה. אלא מי שהוא מת מהב' רבבות וב' אלפים הוא הגורם שתסתלק אלא הוא הגורם שלא תשרה השכינה והו\"ל שתשרה (והל\"ל שלא תשרה כצ\"ל) השכינה <small>[הגה\"ה - ואולי לפי שביאור מלת תסתלק ר\"ל דבר העומד ומסתלק ממה שהיה מקדם. ולהיות זה החי אם היה עוסק בפ\"ו היה מקיים השראתה. וע\"י המנעו הוא גורם להחזיק הסילוק. לכן קאמר מלת תסתלק וזה יורה ג\"כ הל' דקאמר. וגורם כו'. \"שתסתלק ולא אמר ומסתלק כו' לפי שהוא אינו המסלק רק זה שמת הוא הוא המסלק. והחי הוא רק הגורם וסיבה לקיום וחיזוק הסילוק:]</small> בשלמא להטעם שכתבתי בפרישה. מדכתיב להיות לך לאלהים וגו'. אתי שפיר שהשכינה שורה בעולם. וכאשר אינו עוסק בפ\"ו ולא יהיה לו זרע אחריו. אז הוא גורם שתסתלק השכינה מישראל <small>[הגה\"ה - ר\"ל באמת שהמת גורם הסילוק. אלא דלדרש דשובה רבבות וגו' אין להחי שום גרם בזה. רק הוא הגורם שלא תשרה משא\"כ לטעם זרעך אחריך גו'. גם החי הוא גרם בדבר. שבמה שימות אח\"כ ולא ישאיר זרע אחריו. גורם לשכינה שתסתלק:]</small>. ושוב עיינתי בגמ' דיבמות [סד.] ומצאתי שיש מי שדרש זה מדכתיב שובה ה' רבבות וגו': "
                ],
                [
                    " בלא דירה. כב\"י ואי' תו התם כו' ולא ידעתי טעמו עכ\"ל. אבל בספרים שלנו כ' ג\"כ בלא שמחה (בלא שמחה ג\"כ כצ\"ל). וע\"ל בהקדמה שכ' שניהם. בלא שמחה ובלא דירה. ועוד כב\"י שבגמ' אי' אבא חנן אמר משום ר' יוסי כו' למה השמיטו רבינו עכ\"ל. ונ\"ל שהוא בכלל <small>[הגהה - לכאורה אין דמות חיוב מיתה בעצם. למה שהוא רק דרך דוגמא וכאילו שופך דמים. ולפמ\"ש בחי' הגהות סק\"א דיש גי' בטור. ה\"ז שופך דמים. שפיר הוא קצת]:]</small>   מ\"ש כאילו הוא שופך דמים. ועוד כי פלוגתא הוא בשביל מה מתו. ויש ד' דעות בדבר <small> [הגהה - הרואה (עירובין סג.) (יומא נג.) (יבמות סד. סנהדרין נב.) (ובתוס' יומא נג.) ד\"ה שהורו. וכן במד\"ר אחרי (פ\"ך) ובמדבר (פ\"ב). ות\"כ במכילתא דמלואים פ' שמיני (הלכה כ\"א ל\"ב). ושם פ\"כ (הלכה ב') ושם פ' אחרי (פ\"א הל' א' ב'). וילקוט שמיני (רמז תקכ\"ד). יראה להדיא דיש הרבה יותר מד' דעות בדבר זה. ולכאורה ט\"ס נפל פה ונתחלף מלת הרבה במלת ארבע וצ\"ל ויש הרבה דעות כו':]</small>. וא' מהם סובר שבשביל שלא היו להם בנים מתו ורבינו לא איירי בפלוגתא. וגם איכא מ\"ד דבשביל <small>[הגהה -  גם בזה שכ' ויש מ\"ד בשביל כל הד' כו' צריך להגיה. ומשמע דקאי על אותן ד' דעות שזכר. וזה ט\"ס כמ\"ש. ונ\"ל ויש מ\"ד דבשביל כל ד' דברים מתו. ויש שם כמה דעות דפ' דבשביל כל ד' דברים מתו. והוא מ\"ר וילקוט שם:]</small> כל הד' דברים מתו. וא\"כ גם כן אין ראיה מיניה: "
                ],
                [
                    " כזנות. לשון ב\"י כן כתב הרמב\"ם סהא\"ב כו' ומשמע ליה כו' הוי בעילתו בעילת זנות. ולפי דבריו כו' היינו בן שלש עשרה שלימים. <small>[בד\"מ תמה על הב\"י וכתב שהרמב\"ם לא נקט אלא כל' הגמ' וכאשר אפשר לפ' ל' הגמ' כפרש\"י ותוס' כן אפשר לפרש ל' הרמב\"ם וכנ\"ל, עכ\"ל. כ\"פ:]</small> אבל התוס' כתבו כו' ונראה פשוט דמ\"ש ר\"י דלא שייכי ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' דלא בחדא עניינא כ' כן. דוודאי אין מצוה להשיאה כ\"א סמוך לפרקן ולא כשעדיין בקטנותם. דהא גמ' ערוכה היא [סנהדרין עו:] דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ\"א למען ספות גו'. ומסיק לחלק דסמוך לפרקן שאני וכו' ופרש\"י דהיינו שנה או חצי שנה קודם עמידתן על פרקן. אבל לפני זה ליכא מאן דפליג דאסור להשיאן שהרי עהכ\"א למען ספות גו'. אלא שאם השיאן בקטנותן אפי' בן ט' שנים אינו מחוייב להוציאן ולאמר דמחשב ביאתו כביאת זנות. ע\"ז כ' התוס' והרא\"ש (קידושין [מה:] סי' ח') דאף שעשה איסור אינו מחויב להוציאה. ומאחר שנשאה בחופה וקידושין. לא תחשב לבעילת זנות. כי אף שלא תקינו לה חז\"ל נישואין. מ\"מ זנות ליכא. ומסקי וכ' התוס' ראיה לדבריהם שהרי לפעמים אפי' מצוה איכא להשיאן בקטנותן. דהיינו כשהן סמוך לפרקן שנה או חצי. אף שלא תיקנו להן רבנן ג\"כ נישואין מ\"מ מצוה נמי איכא. הה\"נ בקטנותן יותר אף דמצוה ליכא דאדרבא יש בו צד עבירה. מ\"מ זנות ליכא. ואינו מחויב להוציאה. וזוהי נ' שהיא כוונת רבינו במה שדקדק וכ' דהוי כזנות ר\"ל שיש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. אבל ג\"כ מודה שאין בו זנות ממש. עד שיהיה מחויב להוציאן כשכבר השיאן. וכמ\"ש בהדיא לק' סי' ל\"ז בשם התוס' ע\"ש. וכ\"כ הרא\"ש בהדיא. ואין חילוק בין רבינו לשי' התוס' אלא שהתוס' פי' סמוך לפרקן שנה או חצי קודם שעומדים על פרקן והיינו כפרש\"י הנ\"ל. ומש\"ה כ' התוס' ומצוה נמי איכא וכמ\"ש. ורבינו אזיל בשיטת הרמב\"ם. דס\"ל קודם השלמת שנת י\"ג לזכר או י\"ב לנקבה יש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. ומ\"ש מצוה להשיאן סמוך לפרקן. ר\"ל מיד שעמדו על פרקן. והיינו בהתחלת שנת י\"ד. ועליו א\"ר חסדא אי נסיבנא בר ארביסר כו'. ודוק כי זה נ\"ל ברור בד' רבינו והתוס' וד' ב\"י בזה המה מעורבבים ואינם מחוורין לענ\"ד: "
                ],
                [
                    " תפחנה עצמותיו. יש ליתן טעם למה נקט עצמותיו. וי\"ל בדוחק כמ\"ש בפרק ב' (בפרק בתרא כצ\"ל) דתענית [ל:] והטור מביא באו\"ח סי' תקנ\"ד כל האוכל ושותה בסעודה שמפסיק בה עליו הכ\"א (יחזקאל ל\"ב כ\"ח) ותהא (צ\"ל ותהי) עונותם על עצמותם. וכ' שם הר\"ן דלהכי נקט עצמותיו. דאמרי' ספ\"ג דנדה [כד:] השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכוין [צ\"ל סכויין] כראוי עצמותיו משופין. משמע שעיקר כח שיש לו מהיין הוא אזיל בעצמותיו. וה\"ה י\"ל ג\"כ מי שאינו רוצה לישא אשה. וירא שיצא ממנו הזרע שהוא כח האדם. כמ\"ש בכמה מקומות. וירא שלא יהיה לו כח בעצמותיו. לכן תפחנה עצמותיו. ועי\"ל משום דכתיב אצל אשה [בראשית ב' כ\"ג] זאת הפעם עצם מעצמי. והוא אינו רוצה אותה ולהחזיק בעצם שלו. ע\"כ א' הקב\"ה תפחנה עצמותיו. מדה כנגד מדה: "
                ],
                [
                    " וכ' א\"א הרא\"ש ז\"ל הא דאמר. ל' הרא\"ש בפ\"ק דקידושין [סי' מ\"ב] אהא דגרסי' [כט.] אריא\"ש הלכה נושא אשה ואח\"כ ילמוד תורה ור' יוחנן א' ריחים בצווארו ויעסוק בתורה ול\"פ הא לן והא להו. וכ' הוא ז\"ל דכולהו מודו דאם א\"א לו ללמוד אם ישא אשה. ילמוד ואח\"כ ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא. שלא יתכן שיתבטל מפ\"ו כל ימיו כו' ע\"ש. ולפ\"ז א\"ש יותר אם היה כתוב. וכ' א\"א הרא\"ש אהא דא' ואם א\"א לו ללמוד כו'. ולפי ספרים שלנו שכתוב בהן ל' הא דא' נ\"ל שאינו ל' הרא\"ש. אלא שרבינו שינה לשונו וקאי אגמ'. וע\"ד שפירשו הרא\"ש. וכ' הא דא' ואם א\"א כו'. במקום הא לן והא להו שכתב הרא\"ש. שמשמע מיניה דכולהו מודו דאם א\"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח\"כ ישא אשה. וכ' רבינו כוונת לשונו דהרא\"ש: "
                ],
                [
                    " אבל אם מתו והניחו בנים כו'. ל' הגמ' בפ\"ו דיבמות (סב:) בני בנים הרי הן כבנים ס' אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ\"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א\"ל רבא לשבת יצרה בעי' והא איכא. לפי גי' ב\"י שסגי אם הבני בנים הם ב' זכרים או נקיבות. הוי פי\" הגמ' כפשוטו. דמדא' וכ\"ש ברא לברתא נשמע דאם שניהם זכרים פשיטא ליה דיוצא בזה. ומדמסיק אפי' ברתא לברא נמי חשיב לשבת יצרה. מוכח דאפי' בשניהם נקבות סגי. דמ\"ש ברתא לברא ר\"ל דגם לברתא ברתא. דע\"ז קאי ולא הוצרך להזכירו. ומ\"ש ב\"י דה\"ה אם הניח כל א' מהם בת אע\"ג דמד' רבינו כמו דמשמע מהם שאם שניהם זכרים מהני. משמע גם לדבריו שאם שניהם נקבות ג\"כ מהני. נראה דהכי הצעת ל' הב\"י. דמדברי רבינו מוכח פי' סוגית גמ'. דלא נטעה לו' דהגמ' דקדק שצ\"ל זכר או נקבה וכ\"ש שניהם זכרים. אבל שניהם נקבות לא. ומש\"ה אף כשכ' הב\"י תחלה שמשמע מד' רבינו שסגי בשניהם זכרים. היינו משום דכן א' אביי בהדיא וכ\"ש ברא לברתא. אבל אם שניהם נקבות זה לא נזכר בהדיא בד' אביי ורבא. דמ\"ש אבל ברתא לברא לא נוכל לפ' דר\"ל ברתא לברא וברא לברתא דבעי' שתהא הבן לבן. וע\"ז השיב רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא. אבל לעולם אם היו שניהם נקבות לא מהני. לכן כתב ב\"י שמד' רבינו נראה שג\"ז מהני. והגמ' מפורש על שניהם נקבות. וע\"ד שכתבתי שה\"ה שג\"ז מהני. ולפי גי' שלפנינו צריכין לפ' הגמ'. כמ\"ש בתה\"ד סי' רס\"ב. שמסיק וכתב ז\"ל דאע\"ג דלא אשכח דפליגי [דפליג צ\"ל] רבא אאביי בהאי כ\"ש. אלא דא\"ל דברתא לברא נמי מהני <small>[ור\"ל לפי דבריך שאתה סובר כ\"ש ברא לברתא ואינו מקפיד זו\"נ ברתא לברא נמי מהני כ\"פ.]</small>. מ\"מ כיון דתלא טעמא דהא איכא שבת א\"כ בעי' לעולם שבת וצ\"ל זו\"נ עכ\"ל. ולענד\"נ  דבמה שהשיב לו רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא גילה לו דבתרתי פליגי [פליג צ\"ל] עמו. דעל כ\"ש שס\"ד דאביי דפשיטא דסגי בשניהם זכרים השיב לו לשבת יצרה בעי' ור\"ל ובשני זכרים ליכא שבת. ועל מ\"ש אביי אבל ברתא לברא לא ור\"ל אף שיש להן זו\"נ. מ\"מ כיון שנתחלפו לא מהני. ע\"ז השיב לו \"האיכא כלומר דלא הקפידה התורה אלא אשבת. דהיינו שישארו בן ובת משני הבנים והאיכא וק\"ל. והשתא א\"ש תיבת \"בעי דמגומגם הוא לפי פשוטו. ומש\"ה א\"ש דעת הרמב\"ם ורבי' כמ\"ש בי\"ד סי' שצ\"ב. ומשו\"ה נמי נוסח ספרים דידן הכא עיקר ודו\"ק. אלא שלפ\"ז ק\"ק דלשון אביי לא יהיה מכוון. דמ\"ש כ\"ש ברא לברתא ר\"ל גם ברא לברא. ומ\"ש אבל לא ר\"ל אפי' יהיה בן להבת וזה לא נזכר. ומיהו יש לדחוק וליישב. ועמ\"ש בתה\"ד בשנויא קמא שנדחק מאד: "
                ],
                [
                    " וי\"א דאפי' כו'. והביאו בב\"י דהא י\"א הוא לפי הגי' דגרסי' בגמרא מתני' דלא כר\"י ע\"ש. ואלה\"ק ע\"ז א\"כ מנ\"ל להגמ' לימא מתני' דלא כר\"י. דלמא גם המתני' מיירי במי שכבר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ובהא דוקא קאמר דביש לו בנים א\"צ לגרשה. די\"ל דל' המשנה דקאמר לא יבטל אדם מפ\"ו כו'. משמע דמיירי במי שאין לו בנים ועליה קאמר דלא יבטל. אלא ישא אשה בת בנים. ומשמע מיניה הא יש לו בנים אינו חייב לישא אשה בת בנים אף שיש לו בנים כבר. דבין המשנה ור\"י ובין ר\"נ כולם איירי במי שאין לו אשה. ומש\"ה דייק שם אחר המשנה (סא:) ז\"ל הא יש לו בנים מפ\"ו בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לר\"נ. ומנ\"ל לסייע דלמא המשנה איירי במי שיש לו אשה כבר. אבל מי שאין לו אשה אינו מחויב לטפל ולישא. גם בא\"ד דדייק הא יש לו בנים בטיל נמי מאשה מנ\"ל. דלמא מיירי דיש לו אשה כבר. א\"ו הל' משמע ליה דמיירי באין לו אשה וק\"ל. ומ\"ש הרא\"ש ורבינו דאף לר\"י אם יש לו בנים א\"צ לגרש אשתו שאינה בת בנים ולישא אשה בת בנים וכו'. נ' דמסברא דנפשיה כ\"כ. ואינו מוכרח לומר כן. אלא דמסתבר ליה להרא\"ש לפ' דברי ר\"י שמשמעות לשונו דר\"י דלא קאמר דמחוייב לעשות כן עכ\"פ. אלא שלכתחילה יעשה כן וק\"ל:. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מ\"מ משפחה כו'. כב\"י ובהגמ\"ר כו' ואין לדחות דברי כל רבוותא כו' דהלכה כוותיה עכ\"ל. ואע\"ג דב\"י גופיה הביא לעיל דברי הר\"ן שכ' וז\"ל וכיון דחזי' אמוראי טובא דאזלי כו'. נקטו כוותייהו. פי' ולא נקטי' כשמואל שפסק כר\"י. וא\"כ גם הר\"ן לא פסק כשמואל שפסק כר\"י. וי\"ל דלק\"מ דלעיל קאי לפ' שפליגי בוודאי ממזר. ומ\"ה אע\"ג דלא פסקינן כשמואל מ\"מ ס\"ל כר\"י וריב\"ל ואביי שהם רבים נגד שמואל. אבל הא\"ז סובר שר\"י ור\"מ מיירי בספיקות ואפ\"ה לא פסק כשמואל דפ' כר\"י ולפי סברתו שסובר שאין הלכה כשמואל שפ' כר\"י שמטהר הספקות. א\"כ ה\"ה לא ס\"ל ככל הרבוותא דהיינו ריב\"ל ור\"י ואביי. ולכן כב\"י ואין לדחות כל הרבוותא כו': לא. ורבינו קיצר בזה וממילא משמע וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ור\"ת פי' שא\"צ בדיקה אלא לכהונה ודקתני הנושא כו' . ולשון ודקתני אינו מכוון שבד' ר\"ת לא נזכר זו הקושיא ואדרבה ממשנה זו הקשה ארש\"י שסובר שאפי' לישראל צריך בדיקה והא לך ל' הרא\"ש שמביא דברי רש\"י דפ\"ב דכתובות אף אני כהן וחבירי כהן כו' ע' בב\"י שמביא ד' הרא\"ש זה ונראה דכוונת רבינו בזה הוא משום דבא לומר דרש\"י הצריך דאפי' אשה לא תנשא אא\"כ תבדוק תחלה בבעלה ושר\"ת סובר דאפי' איש יכול לישא אשה בלא בדיקה וכ\"ש אשה שהרי לא הוזהרו והשתא א\"ש דרבינו הוצרך לתרץ אליבא דר\"ת הא דתנן דאיש הבא לישא צריך לבדוק בד' אמותיה ומשני דר\"ת מוקי לה בכהן שבא לישא ורוצה להיות בניו בדוקין לשמש ע\"ג מזבח. והא דלא הביא רבינו ד' ר\"ת שהקשה ארש\"י משום שקושית ר\"ת היתה לסתור דעת רש\"י שאין אשה צריכה בדיקה. דהכי משמע דיוקא דהאי ברייתא דדוקא איש אבל אשה לא ורבינו קיצר בזה וממילא משמע וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ומשמע מדבריו. ז\"ל ב\"י וכ' רבינו ומשמע מדבריו כו' משמע כל היכא דאיכא צד כהונה (פי' כגון לענין תרומה וחלה ולענין חללות כ\"פ)בעי בדיקה. וביאורו תמיה מאד בעיני ואיכא למידק בו טובא חדא מ\"ש תחלה פי' על מ\"ש רבינו ומשמע וכו' דלפי פירושו הו\"ל רבינו למימר ומשמע דאפילו ליוחסי כהונה. דהא גם אעיקרא דדינא דכ' ברישא להצריך לבנו ובתו בדיקה פליג רבינו ולהגדיל רבותא הול\"ל דר\"ת מצריך אפי' ליוחסי כהונה בדיקה ולסיים ע\"ז דלדידיה נ\"ל דא\"צ בדיקה כלל. וע\"ק דלפי דבריו יהיו ד' ר\"ת סותרין זא\"ז דמתחלה כ' בנו ובתו שאין בנו כשר לשמש ע\"ג מזבח משמע דוקא לזה צריך בדיקה ובסוף דבריו כתב דאפילו אינו חושש אם ישמש בנו ע\"ג המזבח צריך בדיקה ועוד דלפי פירושו דיוקו של רבינו יהיה מ\"מ לר\"ת אבל ליוחסין שאין בו כו' ובד' ר\"ת לא נזכר זה אבל ליוחסין כו' לא בכתובות ולא בקידושין רק שהרא\"ש כ\"כ בהעתקתו לדברי ר\"ת ונראה דהוספת ד' הרא\"ש הוא ואדלעיל מיניה קאי ובא להטעים דבריו במאי דפליג על רש\"י שסבר דאפילו שאין בו צד מזבח צריך לבדוק ולכך סיים הרא\"ש דלד' ר\"ת כל שאין בו צד מזבח א\"צ לבדוק כלל ורבינו ג\"כ העתיק דברי הרא\"ש מש\"ה אבל אי בכלל אלא מה שבפרט ויחוס כהונה ר\"ל ג\"כ שמוש בנו ע\"ג מזבח. גם ק' לפי' ב\"י מ\"ש רבינו וכ\"כ הרמב\"ם מאי וכן דהא לר\"ת איירי בבדיקת אשה. ולהרמב\"ם בבדיקת הכהן עצמו לאכול בתרומה וכל חד מלתא באנפי נפשיה אמרי ע\"ק מ\"ש דלר\"ת אפשר דגם לתרומה דרבנן צריך בדיקה וז\"א דהא ע\"כ הרמב\"ם איירי בכהן שיש לו חזקה וחזקה עדיפא מע\"א וכיון דעד א' נאמן להאכילו בתרומה כ\"ש דחזקה מועלת לר\"ת דנאמן להאכילו בתרומה כמ\"ש הב\"י הגמ' נאמן אתה להאכילו בתרומה כו'. כ\"ז יש לדקדק לפי ביאור ב\"י לכנלע\"ד לפ' בע\"א ובתחלה אעתיק לך לשון הגמ' עם קצת פירש\"י ותוס' בפ\"ד דקידושין [עו.] תנן הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות שהן ח' כו' וגר' עלה בגמ' אר\"י אמר ר\"ש זו דברי ר\"מ אבל חכ\"א כל משפחות בחזקת כשירות הן עומדות א\"ר חמא בר גוריא אמר רב א\"ה קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה ובפ\"ב דכתובות (כד.) ת\"ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה. ופירש\"י משום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאוהו אשה משום חשש ממזרות וכן פירש\"י אמתני' דכל הנושא אשה צריך לבדוק בד' אמהות משום ממזרות והק' עליו ר\"ת מההיא דאמרינן הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמהות דדוקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ומאי קאמר והא הוזהרו מיהת אממזרות וכו'. לכ\"נ לר\"ת דלהשיא אשה דקאמר היינו להשיאו בדיקה מד' אמהות כדתנן בי' יוחסין הנושא אשה צריך שיבדוק בד' אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה\"ה דמ\"ל דאין נאמן להכשירו לעבודה בלא בדיקה. ואותה בדיקה הוא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם אבל לא משום ממזרות דלהא לא חיישינן כדפרי' וכו'. ואח\"כ כ' שם וז\"ל וכולה הך שמעתין דמצריך בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כר\"מ דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא\"צ אפילו עד א' להכשיר בתו לכהן ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלא בחזקת כהונה עומד עכ\"ל ובפ\"י יוחסין כתבו התוס' ג\"כ ומסקי בשם ר\"ת בזה\"ל ור\"ת בספר הישר כתב דהא דצריך בדיקה היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה א\"נ להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א\"צ בדיקה וכו'. והכלל העולה מדברים אלו לר\"ת א\"צ בדיקה משום ממזרות אפילו לר\"מ ובדיקה דקאמר ר\"מ הוא משום חללות ורבנן פליגי אר\"מ וס\"ל דא\"צ שום בדיקה אפילו משום חללות. ומ\"ש התוס' בפ\"ב דכתובות דמודו רבנן להכשיר בנו לעבודה או עצמו דצריך בדיקה נראה פשוט דההיא בדיקה לא הוי משום חללות דהא קאמר בי' יוחסין זו דברי ר\"מ אבל חכ\"א וכו' משמע דלא מצינו לחכמים בדיקה כלל אפי' להכשיר לעבודה דאלת\"ה מנ\"ל לאוקמי דלא כחכמים דלמא אתא אפילו כחכמים ומודים חכמים בבנו להכשירו לעבודה דצריך בדיקה אע\"כ צ\"ל כדפרי' דא\"צ שום בדיקה אפי' משום חללות לחכמים ומ\"ש התוספת דאפי' לרבנן צריך בדיקה להכשיר בנו נר' דה\"פ דהתם קאי אההיא ברייתא אני כהן וחבירי כהן אין נאמן להשיאו אשה כו' דמיירי שלא היו לו חזקת כהנת כלל וקאמר התם אליבא דר\"מ אין נאמן להשיאו אשה להכשיר בתו. ור\"ל ל\"מ דלא מחזקינן אותו לכהן אלא דחיישינן שמא גרוע מישראל דעלמא דישראל דעלמא הנושא ישראלית בתו כשרה לכהן העובד עבודה הוא וזרעו משא\"כ זה דיש לחוש שמא חלל הוא וזרעו אף מישראלית כשרה יהיו ג\"כ חללים אבל לרבנן דלא חיישינן לחללות ולממזרות ג\"כ לכ\"ע לא חיישי' בתו מותרת לכהן ממ\"נ אם ישראל הוא לא חיישינן לממזרות ואם כהן הוא לא חיישי' לחללות אבל להכשיר בנו לעבודה מודו רבנן דצריך בדיקה ר\"ל כיון שלא היה לו חזקת כהונה חיישי' דלמא לאו כהן הוא ולישנא דתוס' הכי דייק שכתבו דלאו בחזקת כהונה הוא עומד. ובז\"מ מה שיש לדקדק בתוס' בפ\"י יוחסין שכ' דהא דצריך ר\"מ בדיקה היינו להכשיר בניהם לעבודה ובפ\"ב דכתובות כתב דבדיקה היא להכשיר בתו לכהן ולפי מה שפירשתי א\"ש דבפ\"ב דכתובות מיירי שעדיין לא היה לו חזקת כהן כלל ולכך פי' דבדיקה זו לענין הכשר בתו מיירי דלהכשיר לעבודה פשוט דאינו נאמן לכ\"ע כיון דלא היה לו חזקת כהן אבל בפ\"י יוחסין דהנושא אשה מיירי שהוא עצמו יש לו חזקת כהן דא\"צ לבדוק אחריו ומה דצריך בדיקה אינו אלא אחריה משום חללות. ולכך פי' התם להכשיר בנו לעבודה אע\"ג דהוא עצמו כהן כשר מ\"מ צריך לבדוק אחריה משום חללות ועליה קאי זו דברי ר\"מ אבל חכמים לא חיישי לחללות וא\"צ בדיקה אפי' להכשיר בנו לעבודה כיון שיש לאב חזקת כהן. כנ\"ל ברור דברי התוס'. וע\"פ דברים אלו נתבארו דברי רבינו באר היטב. דלפ\"מ שפירשתי כל דברי ר\"ת שהביא רבינו שכ' הנושא אשה כו' דאיירי שיש לו חזקת כהונה דא\"צ לבדוק אחריו אלא אחרי אשה וכתב דצריך בדיקה להכשיר בנו ובתו וכו'. משום חללות וכ\"ו אינו אלא לר\"מ אבל לרבנן כיון דלא חיישינן לחללות כיון שיש לו חזקת כהונה א\"צ בדיקה כלל אחריו אפילו להכשיר בנו לעבודה ואע\"ג דאפ\"ל דגם ר\"ת לא כתב זה להלכה אלא לפ' מתני' דאתיא כר\"מ וכמ\"ש התוס' בהדיא בפ\"ב דכתובות אחר דברי ר\"ת מ\"מ משמע ליה לרבינו כיון שכ\"כ ר\"ת בספרו משמע דלהלכה כ' וז\"ש רבינו משמע מד' ר\"ת ולכך דייק מהא דמשמע בגמ' דלרבנן לא בעי בדיקה כלל משום חללת כהן כיון דיש לו חזקת כהן. וכן דייק על הרמב\"ם שכתב לתרומה דאורייתא צריך בדיקה אע\"פ שיש לו חזקת כהן. כמ\"ש כל הכהנים בחזקת כו' וכתב דאפי' הם עדים על אביו ואבי אביו שהיו כהנים לא סגי בהכי אלא צריכין בדיקה משום חללות עד שיוודע שאבותיו שמשו ע\"ג מזבח ש\"מ דס\"ל דלא מהני בחזקת כהן. וע\"ז דייק דבגמ' משמע דלא בעי בדיקה כלל אפי' לתרומה מדמוקי מתני' כר\"מ ולא מוקי אפי' כרבנן ולענין לאכול תרומה צריך בדיקה. אע\"כ צ\"ל דלרבנן אפי' לתרומה א\"צ בדיקה כלל משום חללות כ\"נ לענ\"ד ביאור דברי רבינו. והכלל דגם לרבינו מי שבא מעלמא ואין לנו בו הכרה כלל דאין מאמינים לו לענין יוחסין וכ\"ש לענין מזבח ותרומה דאורייתא. וכי פליגי היינו שהיה דר הוא ואבותיו בכאן והיו משמשין בעניני כהונה ולא בדקו אחריהן דבכזה ס\"ל לרבי' דאף דאין להן חזקה דהיינו בדיקה איש מאיש עד איש ששימש ע\"ג מזבח מחזקינן ליה ככהן ולר\"ת והרמב\"ם צריכין בדיקה בזו לענין מילי דאורייתא ולרש\"י אפילו לענין שאר ענינים: "
                ],
                [
                    " אבל תרומה של תורה אין אוכלין. ואף ע\"ג דס\"ל להרמב\"ם דבזה\"ז אין תרומה דאורייתא והביאו רבינו בי\"ד סימן של\"א מ\"מ כ' כן כיון דאיכא מ\"ד דס\"ל אף בזמן הזה יש דאורייתא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ומ\"ש ב\"י ומה שהכריע רבינו וכו' וכמ\"ש הר\"ן בשם הרמב\"ן עכ\"ל ולענ\"ד תמוה לפרש כן דלפ\"ז היה צריך לאוקמי פלוגתייהו בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפילו רבנן מודו דא\"צ ערעור וזה א\"א לומר לדעת ר\"ש שכתב בהדיא דמשום חשש ממזרות אין צריך לבדוק וכמש\"ל וא\"ל דר\"ת כ\"כ אליבא דרבנן דא\"כ מנ\"ל לר\"ת לסתור כרש\"י מההיא מתני' דכתובות דלמא רש\"י פי' אליבא דר\"ח ומ\"ש הר\"ן בשם הרמב\"ן כן נראה דהרמב\"ן מצי סבר כרש\"י אבל לדעת ר\"ת ע\"כ א\"א לפרש הכי וכמ\"ש הר\"ן. והביאו ב\"י לפני זה וז\"ל נראין דברי ר\"ת עיקר עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " וכתב עוד ב\"י ומ\"ש רבינו דאפשר וכו' בבדיקה כל דהו סגי עכ\"ל והנה מ\"ש ב\"י על דברי רבינו דאין לו טעם לק\"מ דהא כיוצא בזה מצינו בפ' מצות חליצה (יבמות קה:) דקא' נמי בגמ' זו דברי ר' מאיר אבל חכ\"א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואפ\"ה מסקי' שם בגמ' דהלכ' כר\"מ וכ\"פ הרי\"ף והרא\"ש וכמש\"ל בסי' קס\"ט. וגם שהסוגיא בפ\"ב דכתובות בברייתא אני כהן וחבירי כהן אליבא דר\"מ אזיל כמ\"ש בשם התו'. ומש\"ה י\"ל דהכי הלכתא וכתבו ר\"ת בס' הישר להלכה: "
                ],
                [
                    " מצה ומריבה כו'. כתב ב\"י נראה שלמד כן כו' מהרהרין אחריו עכ\"ל וק' א\"כ למה כ' רבינו שצריך שיהיה בעל מריבה תמיד ועז פנים ביותר הא בעזות פנים לחוד סגי וע\"ק דה\"ל לחלק בין ישראל לכהנים. לכ\"כ דאדרבה בכהן יש לחשוש יותר כאן דהמעשה כך היה שעבדי פשחור העבדים נטמאו בכהונה. משא\"כ בישראל דליכא בהו ריעותא לא הו\"ל למיחש לעבדות מחמת עזי פנים לחוד מש\"ה כתב רבינו דוקא כשהוא ג\"כ בעל מריבה אז חוששין אפי' בישראל כ\"ש בכהנים ובה\"ג דאיכא ביה תרתי גם ר\"א מודה: "
                ],
                [
                    " ולא בכל ע\"ה קאמר. כתב ב\"י ע\"ז דאין דבריו נוחים בזה וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים למאוד הלא ממקום שבא דהיינו מס\"פ אלו עוברין שם כ' התוס' והרא\"ש בהדיא דמצינו כמה מיני ע\"ה בתלמוד ורש\"י פי' שאינן בקיאין במצות וכמ\"ש ב\"י אבל אחר קצת עיון נלע\"ד דאין ראיה מפורשת לסתור דברי רבינו. ואדרבה יש לו קצת ראיה ממנו דמדכתב רש\"י פירושו אנשותיהן שרץ ולא פי' כן אהן שקץ המוקדם לו ש\"מ דס\"ל דע\"ה עצמו הוא ענין אחר והיינו דעובר להכעיס אלא שנשותיהן אע\"פ שאינן עוברין להכעיס מ\"מ לפי שהן נטפלים אחרי בעליהן ע\"כ אינן זהירות במצות ומש\"ה לא מוזכר שם שגם נשותיהן של ע\"ה יש להם דין ע\"ה כמו שמוזכר שם שאסור לאכול בשר ואסור להתלוות עמו כו' ואינך דקחשיב שם לא איירי אלא באיש. וסדר מעלות קחשיב לגריעותא לכך נקט הברייתא הן שקץ ונשותיהן שרץ ובנותיהן הם מדרגה ג' אותן קראה בהמה והשתא א\"ש דסמך הסדרן החמורות הנאמרות בע\"ה דמותר לנוחרו בי\"ה ולקורעו כדג ושאסור להתלות עמו ושאסור לאכול בשר תכף אחר הברייתא הנ\"ל דהן שקץ כו' משום דס\"ל דבחדא מחתא נינהו ואף שכתבו התוס' והרא\"ש דמצינו כמה מיני ע\"ה אין כוונתם לומר דהני ע\"ה דקחשיב התם מחולקים נינהו כי אדרבה הרי\"ף מוכח מדבריו שמפרשה כולם בסגנון א' שהרי כ' ז\"ל אבל ע\"ה דהכא דחשיד אכל הני דאמרן דחשיד על השבועה כו' וחשיד על ש\"ד כו' וחשיד על העריות כו' ש\"מ דכלל כל מה שנאמ' בהנהו בברייתא. דמייתי בע\"ה ואמר שסתם ע\"ה כולהו אית ליה בהו והרא\"ש באמת משמע ומוכח מדבריו שג\"כ הכי ס\"ל שע\"ה דמיירי ביה שם מיירי בענין א' ואדרבה הוסיף לומר שגם ההיא ע\"ה דחגיגה דאמרי' כמאן מקבלין סהדותא מע\"ה דמיירי בה הכא אלא שכולהו אינו ר\"ל שרץ אחר הזכור כו' אלא מיירי בע\"ה דמכיר וכופר כדפרי' ומ\"ש ומסיק דכמה ע\"ה מצינו כו' לא כ\"כ אלא כדי ליישב למה תניא שם ו' דברים נאמר בע\"ה כו' עד שאין מתלווין עמו בדרך וי\"א אף אין מכריזין על אבידתו דדייקי התוס' והרא\"ש (שם) אכרוזי הוא דאין מכריזין אבל אסור לגזול ממונו כו' וע\"ז כתבו דלא איירי בע\"ה הנ\"ל ומסיק וכ' ז\"ל ואע\"ג דלא חשיד ודאי על שפיכת דמים אין טוב להתלוות עמו עכ\"ל הרי לפנינו דמסיק דעכ\"פ נחשד אלא שאינו ודאי גם נראה דה\"ל כאילו אמר התנא אין מכריזין על אבידתו דהוא מלתא דפסיקא דבכל ע\"ה אין מכריזין משא\"כ לגזול ממונו אבל לעולם סתם ע\"ה המוזכר שם איירי בידוע ועובר וכמ\"ש רבינו וכן מוכח שם מפי' הרי\"ף והרא\"ש ותוס' ורש\"י דבסגנון א' מיירי כל חד לפי שטתו וכמ\"ש ודוק: "
                ],
                [
                    " ואם הודיעה תחלה כו'. וכ' ב\"י ולא ידענא למה כו' נראה דר\"ל דשם (לז:) אמרי' רב כי אקלע לדרדשיר אמר מאן הוי ליומא ופרש\"י מי חפצה לינשא ליומא שאתעכב כאן משמע מזה דמ\"ה מותר כיון שהודיע תחלה שאינו נושאה כ\"א לזמן מועט שיתעכב ואח\"כ יגרשנה ואי משום הא לא אירי' דהא איכא לפרושי דה\"ק מאן תתרצי להנשא לי אף שלא אתעכב כאן בקביעות כ\"א לע\"ע ימים אחדים ולאח\"ז יחזור ויבוא לכאן לימים אחדים ותהא מוכנת לו לכל עת ביאתו לכאן וכ\"מ הלשון דקאמ' כי אקלע לדרדשיר כו' משמע דלא קאמר הכא בכ\"מ שבא ובכל הלינות שלן אלא דוקא במקום הזה משום שהה רגיל לבוא שם לפרקים ולהתעכב קצת שם והוה דומה ג\"כ למ\"ש לפני זה בפ' החולץ אמר ר\"א ב\"י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך למדינה אחרת וישא שם אשה ופריך ע\"ז איני והא רב אקלע לדרדשיר כו' ש\"מ דרב איירי דומיא דר\"א הנ\"ל דלא ישא אדם אשה במדינה זו כו' דמיירי אפי' אינו מגרש אלא כשהוא במדינה זו דר עם זו ובשנוסע למדינה אחרת דר עם השנייה וכן חוזר חלילה וק\"ל גם שם משיב התלמוד ארומיא הנ\"ל ב' תירוצים. הראשון שאני רבנן דפקע שמייהו וא\"כ ה\"א ג\"כ בהא שאני רב דאדם גדול הוא וכל אשה נתרצית בלב שלם להנשא לו על זמן מועט ולהתגרש אח\"כ משא\"כ באנשים דעלמא. והשני משיב שם ז\"ל יחוד בעלמא הי' מייחד עמהואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא\"כ לפ\"ז ג\"כ אין ראיה ומשו\"ה כ' רבינו בשם הרמב\"ם וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לא לקרות בתורה. כ\"כ הרמב\"ם והר\"ן כתב דהרמ\"ך כתב עליו תימה דמנהגינו להאמינו להקרותו בתורה וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת דלמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישי' בתרומה דרבנן ע\"כ ואפשר לומר דמנהגינו הוא משום דאין תרומה עכשיו מצויה בינינו ע\"ש וכ\"כ רמ\"א בש\"ע: "
                ],
                [
                    " והנבעלת לו פי' מפסולי כהונה כגון גרושה או זונה שהזכיר לפני זה דא\"ל שנבעלה לכשרה (קאי על כשרה כצ\"ל) דא\"כ מאי ספק חללה שייך כאן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " הטבילוני לאכול בתרומה כתב ב\"י ודע דאיתא באותו מעשה והוציאוני מבית הספר וכ\"כ הרמב\"ם ונראה מדברי התוס' דבעינן שיאמר כן כו' דאל\"כ חיישי' דלמא עבד הוא אבל השתא ליכא לספוקי בעבד דעבד אסור ללמוד תורה ורבינו השמיט זה דס\"ל דל\"ד הוא אלא שהמעשה כך היה (ותימא הניחא בכאן שהוא מעשה בגמ' דכתובות (כו.) אבל קשה דבסמוך כ' רבי' ג\"כ נאמן הגדול לומר שראיתי לפלוני טובל כו' ולא כתב ג\"כ שיוצרך לומר שהיה איש פלוני יצא מבית הספר ומוצא דין זה הוא ממשנה דכתובות שאי' שם [כח.] בהדיא שצ\"ל כן ומפרש הגמ' כדי שלא יאמר עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר ויאכל שלא כדין ע\"ש. ושם לא שייך לומר מעשה שהיה כך היה שזה משנה הוא ולא מעשה. ועיין בהרא\"ש ובפסקי הרא\"ש שאיתא שם כלשון המשנה וע\"כ יש לתמוה בשתיהן ועיין בגמ' [כח.] דמבואר בהדיא דבעי' שיאמר כן ודייק מל' המשנה ע\"ש): "
                ],
                [
                    " ואפי' אביו נאמן עליו וכתב הה\"מ שדעת הרמב\"ם וקצת מפרשים אפי' מכירין שהוא אביו דהשתא אין לו מגו דנחשב בעד א' אפ\"ה נאמן ושלא כדברי הרמב\"ן שפי' דדוקא כשאינו ידוע שהוא אביו שיש לו מגו נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' להצטרף עם אחר כיון שאין בידו בלבד להשיאו צריך שיהיה המעידים שנים וכשרים עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק כו' ע' בח\"מ סי' ל\"ה דחשיב כל מה שהקטן נאמן. ולא הביא דין זה. ואפשר הואיל דאין תרומה נוהג בזה\"ז אינו חשיב אותו שם וכאן לא כתבו אלא דכל מה שנזכר בסי' זה הם דברי הרמב\"ם: "
                ],
                [
                    " והרי שנים מעידים עליו שהוא כשר מסיים ביה הרמב\"ם וב' מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה כו' נראה שצ\"ל שהשנים כק' דאל\"כ לא היינו עושים מעשה להכשר ולהעלהו הואיל שכבר הורידוהו וכצ\"ל מ\"ש באו אח\"כ שנים והעידו עליו שהוא חלל מורידין אותו. וק' למה אמר שאם באו ב' שמורידין אותו אפי' לא בא אלא א' הל\"ל שמורידים אותו דאוקי חד לגבי חד וישאר הקול א\"ו שאמרי' אפי' אי אמרי' אוקי חד לגבי חד לא היינו עושין מעשה להורידו הואיל שכבר העלוהו. וכתבו התוס' [כו:] וד\"ה אנן דוקא לתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין או תרומה דאורייתא דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ופסול ע\"ש. מ\"ו פי' לדבריהם דמדאורייתא אפי' בתר ותרי אמרי' ידחו אלו מפני אלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר הכהן בחזקת אביו. אבל רבנן החמירו (גבי איסור דאורייתא כ\"פ) דלא נימא הכי לכך מחמירים לענין יוחסין וכן דעת הרשב\"א והרי מחלק דדוקא לענין א\"א או לענין עבודה יש להחמיר ולא לענין תרומה דאוריי' ועיי' בב\"י שהביאו: "
                ],
                [
                    " הוא אינו מטמא להם ע' פריש' ועי\"ל דנקט להם והם משום עירוב ולדות דשני כהנים דרישי: "
                ],
                [
                    " כיצד עשרה כהנים כו' צ\"ע ל\"ל להביא האי כיצד די' כהנים כו' והא בגווני דנקט לעיל שנתערבו ב' ולדות או אשה שלא שהתה ג' חדשים אם בזנות הוא נמי משתיקים אותו מדין כהונה. וכדמשמע לישניה שאמר בד\"א בזמן שבאים כו' אבל בזנות משתיקין אותו כו' וכן בפי\"א דיבמות <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מקשה מזה על הא דלעיל משמע שהן שווין: "
                ],
                [
                    " אינו נאמן עליו ליוחסין וכ\"כ הרמב\"ם וכ' ה\"ה אפשר דלדברי רבינו וכו' וכמו שהעתיק הב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חוץ מממזר כו' צ\"ע אמאי לא קאמר נמי חוץ מנתין דגם קידושין תופסין בו כמו ממזר וצ\"ל בדוחק דממזר הוא אסור דאורייתא אבל נתין מן התורה הן מותרים אלא שיהושע ודוד גזרו עליהם ולכן נקט ממזר שברור איסורו מן התורה א\"נ י\"ל דחדא מנייהו נקט והיותר נראה דמשום באיסור דנתינים שייך לומר דמיירי בכותיותן דומיא דאינך דע\"כ מ\"ש וא' מאלו שבא על בת ישראל מיירי שבא בכותיותן. דאל\"כ היינו הולכין אחר הפגום כיון דהקידושין תופסין. וכשהנתין כותי בא על בת ישראל ג\"כ דינו כאידך דהולד כשר דאין כאן קידושין משא\"כ בממזר דכל ממזר הוא מישראל והממזר ג\"כ ישראל דאין ממזר מכותית דכותי הבא על אמו והוליד נתגייר הולד כשר כשאר גרים וכמ\"ש הגמ' פ\"ק דיבמות הביאה ב\"י בסי' זה וגם בש\"ע פסק כן בסעיף כ\"ח ע\"ע וכאן דהוא ישראל קידושין תופסים בה והוי הולד ממזר כפגום שבו ומש\"ה קאמר חוץ מממזר: "
                ],
                [
                    " וילדה בן דינו כעמוני עפ\"ר וצ\"ל ולחלוק בין שני הדינים כמ\"ש בש\"ע [ס\"ז] גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני ליאסר לעולם. ואם הוא נקיבה דינה כמצרית. וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור ג' עכ\"ל ב\"י ואין חילוק בין אם הוא זכר או נקבה ולכאורה היה נראה להגיה בדברי רבינו כותית עמונית במקום גיורת עמונית. והשתא א\"ש שהולד אסור לעולם הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה אבל לפ\"ז ק' מ\"ש ילדה בת דינה כמצרית והא הוי הבת דינה כעמונית. הואיל שאין לה קידושין הולד כמוה בין לקולא בין לחומרא. ובלא\"ה לא א\"ש דרבינו כ' נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם כמו גר עמוני כו' משמע שעכשיו מדבר אם נתגיירו כולם. ורמ\"א כ' בש\"ע בהגהות שלו [שם] גר מצרי שנשא כותית עמונית הולד אם הוא זכר דינו כעמונית ואם הוא נקבה דינה כמצרית. וצ\"ל סברתו מאחר דבאומות הולכין אחר הזכרים. ולכן דינה כמצרית. אם הוא בת בא מכח חומרא. ואם הוא בן אוקמי' אדיני'. שהולד כמוה שהיא עמונית. והא דאמרי' בסמוך קודם זה עמוני שנשא מצרית כו. דלעולם הולכין אחר האב בין לקולא בין לחומרא. שאני התם דאין שום חד מנהון נתגייר: ",
                    " (אבל מצרי כ' המרדכי ס\"פ הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבלה וכו' כמ\"ש בד\"מ): "
                ],
                [
                    " או הפקירו משום דמיד שהוטבל לשם עבדות הרי הוא חייב בכל המצות כישראל גמור אלא הואיל שרשות אחרים עליו לא יוכל לקיים כל המצות לכך כשרבו משחררו או מפקירו הרי חלק רשותו מעליו. (ומיד שהפקירו זכה העבד מיד בעצמו להיות בן חורין. ואין ישראל אחר ולא רבו יכולין להחזיק בו לשם עבדות וכמ\"ש בי\"ד סי' רס\"ז - כתונ\"פ) והרי הוא כישראל גמור: "
                ],
                [
                    " או אפי' אם הוא בעצמו נשא אשה בפניו כו' וכ' ב\"י ז\"ל יש לתמוה על מ\"ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו וכו' לא הוי עבד איסורא כו' ונראה דאינו מוכרע די\"ל לפי האוקימתא דר\"נ דא\"ל צאי בו והתקדשי בו כו' שוב א\"צ לתירוצא דרבו השיאו אשה אלא שלא משמע כן מדלא קאמ' אלא אר\"נ כו' ודוק. ונראה דה\"ט דרבינו כ' האי חלוקא דלענין קידושין מחמרי' אע\"ג דאינו יוצא לשחרור לפמ\"ש ב\"י דלכאורה ק' מנ\"ל לרבי' האי חילוקא. ולמה כ' דין שלא נרמז בגמ' ולא בשום פוסק. די\"ל דק\"ל מדלא קא' אלא ש\"מ דס\"ל דהגמ' קאי בשנויא קמא דבעי' שרבו השיאו אשה ובאמת ל\"צ להאי שינויא לפ\"מ דמסיק וכ' דהא דפליגי מיירי באומר צאי בו כו'. ומש\"ה ניחא ליה לרבי' לפ' דהגמ' מש\"ה לא קא' אלא משום דס\"ל לענין שחרור קאי שנויא קמאי ולענין חומרא דקידושין א\"צ האי שינויא וק\"ל (והא דלא חילק רבינו בין אם השיאו רבו או שנשאה לפניו. ובתפילין ובס\"ת חילק. י\"ל דזה הוי כמ\"ש בח\"מ סי' תק\"ה ברודף אחר חבירו להורגו או אחר נערה המאורסה דמו מותר. וברודף אחר בהמה לרבעה או לחלל שבת ולעבוד ע\"א אינו נהרג בלא עדים והתראה. והיינו מטעם דבזיונא דברייתא גדולה. וכן י\"ל הטעם גם כאן ודוק. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " הולד הרי הוא כישראל לכל דבר כו' כ\"כ הרמב\"ם אבל הר\"ן בפ\"י יוחסין הביא דברי רמב\"ם וכתב עליהם ולא ידעתי מנין לו דאע\"ג דכותי וכו' וכמ\"ש הב\"י: "
                ],
                [
                    " אבל אם הא' ודאי והב' ספק כו' (ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי וכמ\"ש בסי' זה סעיף ח' . כ\"פ) ואמרינן בגמרא דממזר מותר בשתוקי וכו' וכמ\"ש הב\"י: "
                ],
                [
                    " ה\"ז ספק ממזר (דמן התורה כשר דשדינן ליה בתר רובא דעלמא שהם כשרים אצלה אבל חכמים שווי ליה לספק ממזר דשמא לפסול נבעלה. כ\"פ) וזהו שתוקי שאמרו בפ\"י יוחסין פי' שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ואף אבא שאול דפליגי בשתוקי היינו היכא שבדקו את אמו ואומרת לכשר נבעלתי וזהו שאמרו שם אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שהוא תלוי בבדיקת אמו אבל בלא בדיקת אמו מודה אבא שאול לת\"ק דשתוקי פסול אפילו ברוב כשרים אצלה כדאי' התם מ\"ו וב\"י: (ואפי' אומרת של פ' הוא כו' ודוקא בפנוייה אמרי' כן דבלא\"ה הוא ספק ממזר אבל א\"א דבניה בחזקת כשרים אינה נאמנת כלל על בניה ואפי' שהעם מרננים אחריה תולין בניה בבעלה כ\"כ מהרא\"י סי' ל\"ז. כ\"פ:) "
                ],
                [
                    " כבנו ודאי ליורשו היינו דוקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע\"פ שמודה שנבעלה לו (דכשם שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה לאחר ואפי' ע\"א אינו נאמן להורישו כשמפקירו אבל אם הוא כו' עמ\"א. כ\"פ) שאם הוא מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ג מהל' יבום: "
                ],
                [
                    " כתב ב\"י בשם נ\"י היכא שהבעל טוען ברי שהוא כשר והיא מכחישו כו' צ\"ע קצת דרבינו ג\"כ כתב בהדיא דאשה אינה נאמנת לפסול בניה ולמאי נ\"מ הביאו ב\"י עיין מ\"ש רמ\"א בהג\"ה סעיף כ\"ט שמחלק בין ארוסה דנאמנת לנשואה דאינה נאמנת הואיל ויש להבן חזקת כשרות ואפשר דקמ\"ל ב\"י דאפילו ארוסה אינה נאמנת: "
                ],
                [
                    " לענין יוחסין פרש\"י אם בת היא אסורה לכהן וכו' וכמ\"ש ב\"י: "
                ],
                [
                    " ואם קידש אשה כו' הב\"י כתב על דברי המ\"מ שהבאתי בפרישה שבא ליתן טעם למה כתב הרמב\"ם דאף ברוב כותים קידש אשה צריכה גט מספק. ואיני יודע מנ\"ל הא דלמא ג\"כ בא ליתן טעם אמ\"ש ברוב ישראל הוה ספק קידושין ואם קדשה שני צריכה גט גם משני מספק שלא אמרי' בקידושי ראשון הוי קדושין ודאין כיון דרובא ישראל ולזה נתן טעם משום דאיכא מקצת כותי' ומקצת ישראל קבועים וכו': "
                ],
                [
                    " היתה רוב העיר כו'. להאכילו נבילות אע\"ג דאמרינן הואיל שנחשב כקבוע הוי כמע\"מ היינו דוקא לענין קידושין וגט אבל לענין להאכילו נבילות לא אמרינן הכי דא\"כ ימות ברעב דאין אנו מחוייבים לפרנסו להוציא ממון עליו ברוב כותים ודוחק הוא. אבל לפרש\"י א\"ש דדוקא לענין יוחסין לא מהני רוב ישראל דבעי' ליוחסים תרי רובא אבל בשאר מילי מהני רוב א' לבד מהיכא דהוי הוצאת ממון וא\"ת לפרש\"י אמאי צריכה גט מספק הא לא נזכר זהבגמ' אלא שהוא מל' הרמב\"ם: מ\"ש הרמב\"ם דבמע\"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל. ורבינו חולק על תרוייהו דלענין להחיותו עד דאיכא רוב ישראל ולענין פקוח אפי' ברוב כותים וב\"י הביא ע\"ז דברי המ\"מ שתירץ לענין פקוח דאדרבי יוחנן סמכינן דאמר ט' כותים וישראל א' ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקמינא כשפרשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש. וה\"ה לזה שפירש מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ע\"כ. אבל מה שק' עליו בענין להחיותו לא כתב כלום ונראה כו' עיין בב\"י וגם בדברי המ\"מ פט\"ו מהא\"ב דבריהן בכאן סתומין וחתומין דמ\"ש דאדר\"י סמכינן כאילו פליגי אהדדי. וק' הלא ביומא פ\"ק מקשה הגמרא מרבי יוחנן אדברי שמואל ומשני כאן כשפרשו כולן וכאן כשלא פרשו כולן ולפ\"ז ל\"פ אהדדי. גם ק' דברי המ\"מ אהדדי דכאן לענין פקוח נפש כתב דנמצא א' מהן בעיר דומה לפרשו כולן. ואמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ודינו ככותי ולענין להצריכו גט כתב לפני זה דהטעם משום דכל קבוע כמע\"מ דמי. שוב ראיתי בדברי המ\"מ וכ\"מ בפ\"ב דהל' שבת שהאריכו בזה ע\"ש דין כ' ושם העתיק בכ\"מ התשובה השיב הרמב\"ם בעצמו לחכמי לוני\"ל שישאלו אותם הלא דבריו הן נגד סוגית הגמרא והשיב להן דאדר\"י סמכינן שפליג עם שמואל וס\"ל כשפרשו כולן הולכין אחר הרוב ושהרמ\"ה הקשה עליו הלא גם שמואל מודה בהא דפרשו כולהו ועוד מי דמי האי דנמצא בעיר לפירשו כולן ע\"ש והשיבוהו שהרמב\"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא וגרס לבסוף תיבת אלא ולהאי שינויא פליגי ר\"י ושמואל לפי אותו מסקנא דאפי' בפרשו כולן ונפרד א' מהן הולכין אחר הרוב ור\"י פליג עליו בהא ע\"ש שהאריך. ונ\"ל כוונתן שם דמשוו נמצא אסופי בעיר שרובה כותים לחצר שפרשו כולן. דלא אמרו כל קבוע כמע\"מ דמי כ\"א בהיותן תחלה יחד בחצר א' דקבועים מקרי. משא\"כ כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל בעיר שכל א' בחצר ובית בפ\"ע דלא מקרי קבוע וכפרשו כולן דמי. ומשו\"ה קאמר שם דכמו שר\"י פליג עם שמואל בפרשו כולן כן פליג עמו בנמצא בעיר שרובה כותים ודוק שם היטיב ותמצא שיש חסרון הניכר באותה תשובה שהשיבו להרמ\"ה. וגם קצת ט\"ס והגהתינו על נכון בס' המיי' וכ\"מ שלי. וגם המ\"מ הביא שם בקיצור תשובת הרמב\"ם לחכמי לוניל כמ\"ש כאן. ושם האריך וכתב שי\"מ הסוגיא דגמרא דקאמר כאן כשפרשו כולן כו' בהיפוך דשמואל דאמר דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ומפקחין אפי' כשפרשו מיירי שפרשו כולן. דכיון דפרשו כולן ויש ודאי ישראל ביניהם מפקחין. כמו שהיה מפקחין באותו חצר קודם שפרשו. וכן פרש\"י ותוס' ביומא ע\"ש [פ\"ה] ושכן פי' הרמב\"ן ורשב\"א וכתבו שכן דעת הרמב\"ם כן בפי' זה. אלא שלא פסק כשמואל. והמ\"מ דחה דבריהן. והוכיח מאותה תשובה שהשיב לחכמי לוניל שאינו כן דעת הרמב\"ם אלא אדרבה ר\"י איירי כשפרשו כולן. וכמ\"ש ראשונה ועד\"ז פי' ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש והטור בסי' שכ\"ח סוגיא דגמרא ע\"ש. וע\"ש במ\"מ ותמצא שהביא לשון הרמב\"ם בדין זה בע\"א ממ\"ש לפנינו ברמב\"ם בפנים ולפי אותה הגרסא שכתב המ\"מ היה נכון בעיני ג\"כ לפרשו ע\"ד פרש\"י ותוס' וכמ\"ש הרמב\"ן. וגם לומר שלא פליג ר\"י ושמואל אהדדי. ומ\"ש בתשובה דאדר\"י סמכינן ר\"ל דאי לאו דברי ר\"י היינו אומרים דשמואל ס\"ל דמפקחין בכל ענין. אבל השתא דאר\"י דבחצר אין מפקחין הוצרכנו לחלק ולומר דבפרשו כולן דוקא אמר שמואל דמפקחין ולא בפרשו מקצתן. והאי אסופי הנמצא פרשו מקצתן מקרי ולכך מותר. אבל סוף התשובה שהעתיק הכ\"מ שם מוכח מיניה דס\"ל להרמב\"ם דפליגי שמואל ור\"י והלכה כר\"י. וכמ\"ש ג\"כ המ\"מ שם. אלא שיש לתמוה אהמ\"מ כיון שצ\"ל דהאי נמצא בעיר כפרשו כולם דמי וכמ\"ש למה כתב לפני זה בהא דצריך גט כו' כתב שם המ\"מ כמה פעמים הטעם דכל קבוע כמע\"מ דמי ודוחק לומר דס\"ל דלא מקרי פרשו אלא בדבר הנפרש ונאבד מהן כההוא דנפל עליו הגל דאי לאו שיפקחו אותו הו\"ל כאבד מהן. משא\"כ באסופי זה שחוזר והולך לאיזה בית שירצה לישראלים או כותים לא מקרי פירש ודוחק. ועל הב\"י יש לתמוה שכתב דעמ\"ש הרמב\"ם דבמע\"מ מצווין להחיותו דפליג עליו הטור. ופשטא דגמרא משמע כדברי הטור וסיעתו ושבזה לא כתב המ\"מ כלום כו'. תמה אני על ב\"י הלא באותו תשובה שהביא המ\"מ מבואר בסופה נמי שהרמב\"ם פי' מ\"ש רב בגמ' ספ\"ק דכתובות [טז:] ל\"ש אלא להחיותו קאי נמי אמע\"מ והכ\"מ בעצמו העתיק סוף אותה תשובה שם בהל' שבת שהרי כתב הכי וז\"ל וגם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מע\"מ שאמרנו שהוא ישראל ואמר רב שזה להחיותו כו'. הרי לפנינו שכתב. בהדיא שרב דקאמר להחיותו אמע\"מ נמי קאי. וכמ\"ש הב\"י נמי כאן. אלא שכתב אליבא דנפשיה. הרי הוא מבואר בהדיא שכן הוא דברי הרמב\"ם בעצמו. והמ\"מ שהביא תחלת אותה תשובה יכול להיות שרמז ג\"כ לסוף התשובה ושבזה נתיישב תמיהת בעל הטור עליו. במה שהשיגו גם בענין להחיותו וק\"ל. ובאמת שצריכין ליתן טעם וראיה לרש\"י והתוס' דספ\"ק דכתובות והנמשכין אחריהן שפירשו להא דרב דאמר ל\"ש אלא להחיותו דקאי דוקא ארוב ישראל. דהא מסוגית הגמרא שם ספ\"ק דכתובות משמע דאתרוייהו קאי גם אמע\"מ. ולע\"ד דסוגיא הגמרא דיומא ריש פ\"ד הכריחו לזה. דשם אמאי דמשני הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו כנ\"ל מסיק הגמרא ופריך ז\"ל ומי אמר הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותים ואם רוב ישראל ישראל מע\"מ ישראל ואמר רב ל\"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרש\"י לפקח עליו את הגל קאמר שמואל דאם רוב ישראל ישראל אבל במע\"מ לא וכ\"ש ברוב כותים עכ\"ל הרי דהוצרך לפרש דקאי רב דקאמר להחיותו דוקא ארוב ישראל. דאל\"כ לא היה מקשה בגמ' כלום דשמואל אהדדי דכמו שרב קאי גם אמע\"מ קאי גם שמואל וקאמר לפקח את הגל מותר גם במע\"מ וא\"ת אכתי קשה דמשמע דוקא מע\"מ אבל ברוב כותים לא ואיך אמר שמואל לעיל מיניה דאפי' ברוב כותים מפקחים הא לק\"מ דהא כבר אוקמא הגמרא דשמואל לא קאמר אלא כשפרשו כולן. ובהאי משנה לא איירי בפרשו כולן. אלא במצא תינוק מושלך לחוד קאמר ובהא מודה שמואל דהולכין אחר הרוב ומש\"ה קאמר דוקא ברוב ישראל או מע\"מ מפקחין. א\"ו הגמרא ס\"ל דרב דקאמר ל\"ש אלא להחיותו קאי דוקא ארוב ישראל ולא אמע\"מ וא\"כ כ\"ש ברוב כותים ודו\"ק. זהו לפי שיטת רש\"י הנ\"ל וא\"ל שהמקשן דומה האי שיצא בעיר לפרשו כולן וכמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם ומשו\"ה מקשי' שפיר אהדדי. דז\"א דזיל בתר טעמא דלרמב\"ם דוקא שייך למימר דמחשב כפרשו כולן לחומרא ולומר דכמו כשפרשו כולן ואין כאן עוד קביעות. כן אם לא היה מעולם קבועים יחד בחצר אלא דרים בעיר מיחשב כפרשו לענין זה דלית כאן קביעות. אבל לרש\"י פשוט דלא מהני פרשו כולן אא\"כ היו תחלה יחד קבועים בחצר דמחשבי כמע\"מ ואז אמרי' דאף אם פרשו אח\"כ כיון דפרשו כולן מחשב כאילו קבועין ועומדין במקום הראשון משא\"כ כשמעולם לא היו דרין יחד בחצר א' כ\"א בעיר ודאי לא עדיף האי דרים כולם יחד בעיר א' מאילו היו כולם בחצר א' ופרשו קצתם לחצר א' באותו עיר דאין מפקחין. אע\"ג דאכתי כולן יחד בעיר א'. אבל הרמב\"ם ס\"ל דרב ושמואל קאי נמי אמע\"מ ואפ\"ה פריך הגמרא שפיר וה\"ט משום דהרמב\"ם וסיעתו פירש ואוקימתא דגמרא הא דפרשו כולהו כו' איפכא וכמ\"ש לעיל שאדרבא ר\"י מיירי בדפרשו כולהו ומש\"ה בחצר אחרת אין מפקחי'. ושמואל מיירי בדפרשו מקצתייהו. ומש\"ה קאמ' דאפי' בחצר אחרת מפקחין. ופריך הגמ' שפיר ומי אמר שמואל הכי כו' דהא דהא קאמר שמואל אהאי משנה דמצא בה תינוק דלא פריש אלא מקצת כנ\"ל ואפ\"ה קאמ' לענין פקוח איירי דאם רוב ישראל או מעמ\"מ דינו כישראל ואם רוב כותים דינו ככותי ואין מפקחין עליו. ומשני הגמ' כי איתמר דשמואל ארישא אתמר כו' לפי' הרמב\"ם כפי שיטתו שכתבתי משני שפיר. אבל לשיטת רש\"י קשה מאי משני ארישא אתמר א\"כ ש\"מ דשמואל לא איירי אלא בפרשו כולן וכמ\"ש. ודוחק לומר שהתרצן השיב שנמצא בעיר מחשבין שפרשו כולן וכמש\"ל דא\"כ לא הו\"ל להתרצן לסתום ולתלות דארישא אתמר אלא לפרש דה\"ט נמי משום דעיר מחשב כפרשו כולן כיון דהמקשן ס\"ד דפי' מהעיר ומחצר דין א' להם וא\"ל דגם להרמב\"ם המקשן ס\"ל דרב ושמואל קאי דוקא ארוב ישראל הא מע\"מ לא אפי' לענין פקוח. והשתא קשה שפיר אמ\"ש לעיל דשמואל ס\"ל דבפרשו מקצתן מפקחין. דהא ידוע דפרשו כולן או מקצתן אין נ\"מ במע\"מ דכשם דא\"ל דפי' מכותים. כן א\"ל דפי' מישראל ודינו כאילו לא פרשו דמי ומאחר דס\"ל דמע\"מ אין מפקחין קשה לדשמואל דא' דבפרשו מקצתן מרוב כותים מפקחין דהא האי פרשו מקצתן לא עדיף מלא פי'. והו\"ל קבוע וכמע\"מ דמי ובמע\"מ ס\"ל דלא מפקחין. ז\"א דהא כבר כתבתי דהרמב\"ם ס\"ל דרב ושמואל גם על מע\"מ קאי וס\"ל לשמואל במע\"מ ג\"כ מפקחין. ועל שיטת הרמב\"ם יש לתמוה איפכא כיון דכבר הוכרחנו לומר דהרמב\"ם ס\"ל דבנמצא א' בעיר מיחשב כפרשו כולן כמש\"ל א\"כ לא הקשה המקשן מידי לדברי שמואל אהדדי מהא דקאמר אהאי משנה דמרירי בענין פקוח הגל ושבאם רוב כותים אין מפקחין וק' לדשמואל הנ\"ל דהא מוקים לה בגמ' להא דשמואל דוקא כשפרשו מקצתן משא\"כ בנמצא בעיר דכפרשו כולן דמי. והיה נלע\"ד לפרש דלהרמב\"ם דצ\"ל דבגמרא שלו היה גורס תיבת אלא בהתרצן וכמ\"ש בכ\"מ הנ\"ל. הכי הצעת דברי המקשן והתרצן דבזה שוה המקשן והתרצן דפי' דברי גמרא דאמ' ושמואל אמר לפקח עליו את הגג קאי אדברי רב דאמר ל\"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ור\"ל דאפי' ברוב ישראל וכ\"ש במע\"מ לא מקרי ישראל לענין יוחסין. וע\"ז א\"ל שמואל אתה לא מצאת זה הדקדוק בהאי משנה אלא בסיפא לענין יוחסין למעט זכותו ולגרע כחן ואני אומר דקדוק אחר ליפות כחו וזכותו ל\"ש אלא לענין להחיותו אבל לענין לפקח עליו את הגל לא ור\"ל דאפי' ברוב כותים מחשב בזה כישראל ומפקחין עליו. וז\"ש בגמרא דשמואל ארישא קאי ואדלענין פקוח נפש אינו כן. דקאמר איך נזכר בדברי שמואל לומר תיבת אינו כן. ולפמ\"ש א\"ש דאדברי רב קאי ואמר אני אומר ל\"ש בע\"א לשון דברי המשנה. דמחלקים בין רוב כותים או לא אלא להחיותו אבל לענין פקוח לא היינו אינו כן. והשתא א\"ש דפריך הגמ' דברי שמואל אהדדי. וע\"פ מ\"ש לעיל דבנמצא בעיר מיחשב כפרשו כולן. ואפ\"ה קאמר שמואל דמפקחין אפי' ברוב כותים ומשני אלא כי אמר שמואל ארישא איתמר ר\"ל שמואל לחוד הוא דקאמ' הכי לומר דיוקי דל\"ש לענין רישא אבל רב הא פליג עליה ור\"י כרב ס\"ל דכה\"ג דברוב כותים ובנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן אין מפקחין עליו והשתא א\"ש הא דכ' הרמב\"ם בסוף אותה תשובה שהביא הכ\"מ שהשיב לחכמי לוניל ז\"ל וגם רב חלק על שמואל דדיוקא זה שדק מעיר שהיה מע\"מ כו' שאמר שזה להחיותו ולא ליוחסים. ולא איירי בפקוח נפש כלל כו' שק' מה עלתה על דעת הרמב\"ם לכתוב שרב חולק על שמואל וכי מפני שלא הזכיר פקוח נפש מי יאמר דלא ס\"ל הכי. וע\"ק מאי זה דקאמר דדיוקא שדק כו' מאי דקדוק שייך בזה הול\"ל דל\"ש דקאמר רב. ולפמ\"ש ניחא הכל. גם נתיישב מנ\"ל להרמב\"ם כיון דע\"כ צ\"ל לפי שיטתו דהגמרא הדר משינויא קמא דמוקי לה הא כשפרשו כו' א\"כ כמו שלשמואל מוכרחין לומר דבכל ענין קאמר דהולכין אחר הרוב אפי' בפרשו. כך נאמר דר\"י דבכל ענין קאמר דאין הולכין אחר הרוב אפי' כשפרשו מקצתן לחצר אחרת כפשטא דר\"י וכס\"ד דהמקשן מעיקרא. (ואין להקשות) הא קי\"ל בט' חניות מוכרות בשר שחוטה ולקח מא' מהם ספיקו אסור הא כבר תי' בזה המ\"מ שם בפ\"ב דשבת דשאני התם דאירע הספק בקבוע אבל לפמ\"ש ניחא. כיון דהמשנה קתני בתינוק הנמצא בעיר דמיחשב כפרשו כולן. אם רוב כותים כותים ולא קתני כן בחצר ש\"מ דס\"ל דוקא בכה\"ג דפרשו כולן הוא דמחשב ככותי ולא בפרשו מקצתן ודוק. גם מתיישב הא דכתב הרמב\"ם בפשיטות כ\"כ ז\"ל וה\"ה לזה שפי' מעיר שרובה כותים שאין מפקחין עליו ור\"ל זה שפי' מעיר מיחשב כפרשו כולן וכמ\"ש וקשה דלא ה\"ל לכתוב כן בפשיטות אלא הל\"ל בטעם וראיה אבל לפמ\"ש דזה היה פשוט בדברי המקשה והתרצן בסוגית הגמ' לא הוצרך להביא שום טענות וק\"ל ואפשר לומר דגם לרש\"י השיב לו כן דשמואל ארישא קאי וס\"ל דאפי' ברוב כותים מפקחין אע\"ג דלא היה קביעות מעולם וכמש\"ל אבל ר\"י פליג עליו. והשתא א\"ש דל\"צ להגיה הספרים דברוב גמרות כ' לעיל אהא דפריך אדברי שמואל ה\"ד אי נימא כו' עד ל\"צ דפריש חד מינייהו לחצר אחרת. דכ' המ\"מ לפרש\"י ל\"ג חד וגם ל\"ג דפריש ביו\"ד אלא ה\"ג ל\"צ דפרוש לחצר בוי\"ו. וה\"ט דלרש\"י מוקי הגמרא לדשמואל דמיירי בפרוש כולהו ולפמ\"ש דלפי האמת התרצן הדר ביה ומוקי לדשמואל בכל ענין אף שהתרצן ביני ביני עלתה על דעתו לפ' דמיירי דוקא בדפרוש כולהו מ\"מ הגמרא כ\"כ תחלה כפי המסקנא מאחד גם מתחלה לא עלתה על דעתו לסלק ודוק: "
                ],
                [
                    " אפי' במחצה עכו\"ם במקצת ספרי ב\"י נדפס ז\"ל משמע דברוב כותי' נמי דינא הכי. וק' מנ\"ל הא דנראה דה\"פ דברי רבינו: דוקא במחצן אבל ברובן לא ואפי' דקא קאי ארוב ישראל אבל ברוב כותים לא, וכן השיגו ג\"כ רמ\"א ז\"ל בד\"מ, ובאמת נ\"ל שמש\"ה השמיטוהו בדפוס שנית שאין נמצא כן ברוב ספרים: "
                ],
                [
                    " מ\"כ שהשיב רבינו שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהן מקודשין להם בכסף או בביאה ומגרשין אותן שלא כדת ומשנין ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאת לאחרים בחיי בעליהן ונמצאו בנים ממזרים מא\"א עכ\"ל. והביאו ב\"י ומ\"ו וגם רמ\"א בש\"ע וכתב עוד ואין מקבלין אותם אם רוצין לחזור אבל האנוסים אם חוזרין לבית ישראל נ\"ל שמותר להתחתן בהם כשאר כותים (דאין נוהגים ביניהם לא קדושין ולא גיטין. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואינו נראה דהא דשרי בנתינים כו'. לא מצאתי בגמרא שידרשו כן מפסוק זה ואולי מפני שהוא סובר דנתינים אסורים מה\"ת עלה על דעתו שא\"א להתיר פצוע דכא בנתינה אלא מדרשא דהאי קרא וכבר נתבאר בסימן שקודם זה שהרמב\"ם סובר שהנתינים אינם אסורים אלא מדרבנן וא\"כ אין נתינים מותרים מטעם דרשת הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליהם עכ\"ל ב\"י וז\"ל מ\"ו רש\"ל וראב\"ד נמי השיגו להרמב\"ם וז\"ל חדא דמתניתין קתני ואין אסורין אלא לבא בקהל ה' וממזרת לאו קהל ה' הוא כו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי דלדעת הרמב\"ם שסובר שישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עלי' דמדאורייתא מותרים דגרים נינהו כל\"ק דרבא א\"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מה\"ת ולא אמרי' מאחר שאסור לבא בקהל לאסור נמי בנתינה דגיורת הוא היינו מדרשת הפסוק לא יבא בקהל כו' כי כן דרשו במשנה להדיא דפצוע דכא מותר בגיורת מכח זה הפסוק ונתינה נמי גיורת הוא לדעתו ז\"ל. ומאחר דמפקי' ממשמעות הפסוק דכל דלאו קהל הוא מותר בה הפצוע דכא מה\"ט נמי מותר בממזרת דלא מקרי קהל. וכעין השגת הראב\"ד ז\"ל דלעיל. ומ\"ש הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקי' גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא א\"כ אין חילוק (די\"ל דנקט נתינה משום דקאי אדברי הרמב\"ם דכתב בנתינה מותר ובממזרת כתב אסור. ועוד משום) דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת. ואפילו מדרבנן לא גזרו עליה. וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמדאורייתא מותר בנתינה מכח דרשת הפסוק א\"כ אין חילוק בין נתינה לממזרת. וכשם שגבי נתינה לא גזרו ביה רבנן לדעת הרמב\"ם וכל\"ק דרבא. א\"כ ממזר נמי ל\"ש. אבל לא תטעה כלל שכוונת הטור במ\"ש דהא דשרי בנתינה כו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעותא ומכח מעלת קדושת ישראל. ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר הנתינה על פ\"ד מחמת קדושתן וגריעת הנתינה שכבר נתבאר שלדעת הרמב\"ם היא מכח דלא גזרו עליה וכל\"ק דרבא ולא מכח דרשת דלא יבא כו'. ולא היה צריך לכתוב הטור זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה שלא אסרה עליה מכח גריעותא דפצוע דכא ומעלת הנתינה שהיא גיורת. ומותרת לישראל מן התורה לדעת הרמב\"ם. והב\"י הבין דברי הטור שכוונתו על שריותא דפצוע דכא שמותר בנתינה אע\"פ שהוא ישראל והיא גרוע שאסורה לישראל. ולכן הק' דלהרמב\"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה ובודאי לא ירד לעומקו כלל עכ\"ל רש\"ל: "
                ],
                [
                    " בראש הגיד יש בשר כו'. מקור דינים הללו הוא מהמשנה דר\"פ הערל ומהגמרא שם [עה:] וגם פי' של העטרה שכתב רבינו הוא ע\"פ פרש\"י ותוס' שלשם ומפני שיש בו מהקושי' מכמה קושיות שיש לעורר בדינים הנ\"ל גם בפי' העטרה שכתב לא ביאר דבריו כל הצורך וקצת נראה דבריו כסותרין זא\"ז לכן נקדים ונציע לפנינו סוגית הגמ' ונכתוב מה שיש להתעורר בה וכאשר יבואר הגמרא יובן ג\"כ דברי רבינו. בפרט כי מצאתי שכתב ב\"י בי\"ד סי' רס\"ד בד\"ה יש ציצין המעכבים כו' ז\"ל והנה בהיות ספרד על תלה נסתפקו להם מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו בשר והגיד כי נמצא המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו כן ופעם יורו כן וראיתי קונטרס מחכם אחד שכתב אז ע\"ז והכריע דעטרה דלגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו עכ\"ל. לכן אמרתי לחוות דעתי גם אני ע\"פ דקדוק סוגית הגמרא ומה' מענה לשון בר\"פ הערל (יבמות ע.) במשנה שנינו כרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מהעטרה אפי' כחוט השערה כשר עכ\"ל ופרש\"י ואם נשתייר מהעטרה שנכרת מהעטרה ואילך כשר דהתם בשרא בעלמא הוא ולא גיד שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף. עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה עכ\"ל רש\"י בדפוס הגמרא שבידינו וברש\"י הנדפס סביב הרי\"ף נדפס שם בלשון אחר ז\"ל עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ממנו ושופע ויורד עד סופה עכ\"ל וכן הגיה חכמת שלמה לשון רש\"י בגמרא ע\"ש. ובגמרא שם [עה:] גרסינן ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר' חייא ב\"א לאכשורי א\"ל ר' אסי הכי אמר ריב\"ל עטרה כ\"ש מעכבת. ופרש\"י ניקב למטה מהעטרה בסוף הגיד והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף: לאכשורי הואיל ואין שני ראשי הנקב למעלה מעטרה דכל למטה מעטרה בשרא בעלמא הוא כדקתני מתני' אם נשתייר מלא חוט כשר. עטרה שורה גבוה המקפת סביבות הגיד. כל שהוא כיון שהנקב עובר דרך ע\"פ כל העטרה אפי' ניקב כ\"ש מעכבת תולדתו ופסול עכ\"ל רש\"י והתוס' פרשו ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה מהעטרה בע\"א וע\"ד שכתב רבינו הטור ע\"ש. וגרסי' תו שם אפסקא דמשנה דקתני ואם נשתייר מעטרה כחוט השערה כשר. יתיב רבינא וקמיבעיא ליה מלא חוט שאמרו ע\"פ כולו או ע\"פ רובו א\"ל רבא תוספאה לרבינא מלא חוט ע\"פ רובו וכלפי רישא ופרש\"י כלפי רישא לצד גופו נשתייר מלא השערה ע\"פ רוב הקיפה אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה ע\"פ היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול עכ\"ל. תו גרסי' שם א\"ר הונא כקולמס כשרה כמרזב פסולה האי שליט בה אוירא והאי לא שליט בה אוירא. פי' כקולמס וכמרזב כבר כתב רבינו. האי שליט בה אוירא פרש\"י כמרזב הרוח נכנס לתוך הדפנות ומתקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל. וקאמר שם רבא וכוותיה דר\"ה מסתברא כו' עד רבינא א' משמיה דר\"פ הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה ומסיק שם דלמעלה מעטרה איירי דאי למטה מעטרה אפי' נכרת הגיד נמי. והנה הרמב\"ם פ' הלכה כרבינא משמיה דר\"פ והכשיר נמי בנחתך כמרזב. ורש\"י והרא\"ש פסקו לחומרא כר\"ה ורבא ועוד מייתי הגמרא עובדא ממר בר רב אשי דמשמע מינה דס\"ל כר\"ה וכמ\"ש הרא\"ש. תו גרסי' שם [ריש עו.] א\"ר יהודה א\"ש ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול (פי' אילו ראה קרי יצא דרך הנקב ונקרע מה שנסתם. כ\"פ) ואם לאו כשר. הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה. ופרש\"י ניקב נקב קטן ונסתם בכ\"ש ואין ניכר רואין אם גדול כ\"כ שאם האיש הזה נקרי ואז נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף פסול. בעטרה עצמה ולמעלה מעטרה ליכא לאוקמא דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו עכ\"ל רש\"י והנה כפי משמעות ל' המשנה וגמרא משמע לכאורה דמ\"ש במשנה ואם נשתייר מעטרה כחוט השערה דר\"ל שנחתך גובה הבשר שע\"פ מילה מלמעלה ונחתך ג\"כ שורת בשר המקפת סביב הגיד בשיפוע מלמעלה למטה ולא נשאר מאותו שורת בשר כ\"א כחוט השערה ע\"פ רובא לצד שכנגד הגוף וככלות הרוב ממנה אע\"פ שנחתך משם ולמטה כולו כשר כמסקנת הגמרא דמסיק דברובה וכלפי רישא סגי. וכן שמעתי מכמה חכמים ורבנים שמפרשים כן ולע\"ד ז\"א מכמה הוכחות וראיות חדא דא\"כ זהו כקולמס הנזכר בגמרא שפליגי בה ר\"ה ורב חסדא וקשיא לר\"ח שפסל בקולמס האיך פ' נגד סתם משנה שמכשיר בנשתייר מעטרה כחוט השערה ולפי פי' הנ\"ל כבר כתבתי דר\"ל שנחתך מלמעלה בתוך שורת הבשר המקיפו והולך החתך בשיפוע כפי שיפוע הילוך אותו שורת בשר המקפת הגיד מלמעלה דהיינו לצד הגוף למטה לצד הסמוך לקרקע ולא נשאר מאותו שורת בשר המקיף אלא כחוט השערה כשר והיינו כקולמוס. וגם ר\"ה ורבא מאי אתא לאשמעינן בה כשר כקולמס הלא מתני' היא. השנית דכיון דמסיק הגמרא דהא דמכשירין כקולמס וכמרזב מיירי אפילו בלמעלה מעטרה וקשה האיך מכשירים למעלה מעטרה הא כבר נתבאר הסכמת הגמ' דעטרה כ\"ש מעכבת ובחיתוך כקולמס וכמרזב היא שמחתך מלמעלה לצד מטה וא\"כ כחתך ג\"כ העטרה שלצד מעלה ואפי' לפי מאי דמסיק הגמרא דברובא סגי מ\"מ מסיק וקאמר ג\"כ שאותו הרוב צריך להיות שלם נגד ראשו דהיינו לצד הגוף. השלישית לפ\"מ דמסיק הגמרא דברוב סגי ור\"ל דבמיעוט הנשאר אפי' לא נשתייר אפי' כחוט השערה אלא נחתך כולו כשר וקשה דזה ג\"כ כבר אמרם לפני זה דעטרה כ\"ש מעכבת. ואין ליישב ולומר דמ\"ש עטרה כ\"ש מעכבת לא קאי אכל העטרה אלא ארוב העטרה שכלפי רישא דאאותו רוב העטרה הקפידו להיות שלם ומיעוט הנשאר נחשב כבשר בעלמא ואין שם עטרה עליו דא\"כ לא הו\"ל לסתום אלא לפרש בפרט שרש\"י ותוס' כתבו שהעטרה מקפת כל הגיד בשיפוע ולפי הנ\"ל אין בתחתיתו שם עטרה עליו. גם ל' הגמרא דקמיבעיא לה ע\"פ כולו או רובו לא הול\"ל ל' ע\"פ כיון דמיירי שנחתך כל גוף עיקר העטרה סביב ולא נשאר ממנה אלא כחוט השערה אלא הול\"ל מלא חוט שאמרו דרך כולו או רובו. הרביעית מ\"ש רש\"י וכלפי רישא כו' עד אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן עטרה ע\"פ היקף כל הגיד בצדה כלפי הקרקע פסול. ולפי פי' הנ\"ל דע\"פ כולו ר\"ל בהיקף שיפוע מלמעלה למטה וא\"כ אם נחתך כלפי גוף תו א\"א להקיף כל הגיד ולמה כתב שנשתייר מלא החוט מן העטרה ע\"פ כל הגיד וא\"ת שרש\"י שם במ\"ש היקף כל הגיד אינו ר\"ל היקף שיפוע העטרה אלא ר\"ל היקף ישר שמסבב לצד קרקע ששם נשאר שלם כמין טבעת קשה מאן דכר שמיה של אותו היקף אי אתא רש\"י לאשמעי' בזה דמהיכי תיתי להתיר טפי משום אותו היקף דלא איירי ביה כלל. עוד יש לדקדק מל' הגמרא והמפרשים ותוס' ואזכרהו אחר שאחווה את דעתי הקלושה מה שנ\"ל בפי' חוט המקיף ע\"פ כולו או ע\"פ רובו. ואומר שמ\"ש חכמי משנה והגמרא מחוט המקיף ר\"ל חוט מקיף מסוף עטרה של צד הקרקע ששם נשתייר חוט מקיף הגיד בהיקף ישר כמין טבעת כי ידוע ע\"פ המשמוש וגם ע\"פ פרש\"י והתוס' שהעטרה זו למעלה בגב הגיד מארכת לצד הגוף וניכר שם גובה בשר ע\"פ המילה ואותו גובה משפע ג\"כ לצד תחתית הגיד ובסמוך לסוף הגיד באין שני קצות הבשר מאותו גבוה זא\"ז וניכר שם גובה הבשר ומשם ולמעלה לצד הגוף לא ניכר בתחתית הגיד שום גובה נמצא שבתחתית הגיד אין שם עטרה עליו אלא אותו קצת גובה בשר במקום הקצוות שנסמכים יחד. ומשם ולמטה בשר בעלמא ושם הן למעלה הן למטה אין שם עטרה עליו. וע\"פ זה יתיישב הכל דמ\"ש במשנה ואם נשתייר מעטרה אפי' כחוט השערה כשר ר\"ל מסוף כלפי הקרקע ואדלעיל מיניה קאי דקאמר נכרת הגיד פסול ואותו כריתה פשיטא דר\"ל שנכרת בחיתוך ישר וע\"ז קאמר דאם נכרת הגיד סמוך לראש הגיד בחיתוך ישר רק שנשתייר מסוף העטרה מלא חוט כשר. ונקוט האי כללא בידך דעטרה כ\"ש מעכבת הן לצד מעלה הן לצד מטה אלא שלא בעינן שישתייר כל העטרה אלא אם נשתייר ממנו כחוט סביב סגי ומש\"ה בעי' שישתייר ג\"כ מן העטרה הניכרת סמוך לקרקע במקום שנסמכים הקצוות יחד וכמ\"ש ולא בעי' שישתייר אותו גובה כולו אלא אף אם נחתך ממנו ולא נשתייר ממנו אלא כחוט השערה סגי בהכי. ובגמרא איבעיא לה אאותו חוט שבעינן שישתייר לצד הקרקע אי בעינן שישתייר בהיקף ישר ע\"פ כולו כמו טבעת המקיף או ע\"פ רובו. והשיבו לו דברובו סגי וכלפי רישא ור\"ל אותו היקף גובה בשר הניכר בסוף הגיד הוא רחב דרך משל כמו ג' חוטין ובעי' שישתייר שלם אותו חוט שכלפי הראש ר\"ל לצד הגוף. והשתא א\"ש מ\"ש רש\"י הא אם נחתך אותו חוט שסמוך לגוף אפילו נשתיירו החוטין שלמטה ממנו לצד הקרקע מאותו גובה בשר של ימין וגם מקיפין כל הגיד אפ\"ה פסול. ומ\"ש רש\"י ונשתייר מן העטרה ע\"פ היקף כל הגיד משום דס\"ל דכל גובה בשר נקרא העטרה וכמ\"ש וכמו שאוכיח עוד מלשונו וגם על מ\"ש הטור. ולפמ\"ש שהמשנה שסתם וקאמר אם נשתייר מהעטרה כו' ר\"ל מסוף העטרה א\"ש נמי מ\"ש שם בגמ' אחיתוך כקולמס וכמרזב דכשר דמיירי אפי' בלמעלה מהעטרה דר\"ל למעלה מסוף העטרה של תחתית הגיד דאיירו מיניה המשנה ומ\"מ החיתוך כקולמס בגב הגיד מיירי ושם לא חתכו למעלה מעטרה רק התחילו לחתך כקולמס או כמרזב ע\"ג הגיד למטה מעט מהתחלת גובה הבשר העטרה שלמעלה ובה ניחא שם חוט השערה סגי כמו שסגי למטה וכמ\"ש וחתכו משם והלאה עד למטה. תדע שפי' הגמרא כן הוא דאל\"כ קשה מאי קאמר שם בגמרא ז\"ל הכי אמר מר זוטרא בין כקולמס בין כמרזב כשר מיהו מיבעיא למטה מעטרה או למעלה פשיטא דלמעלה מעטרה דאס\"ד למטה מעטרה אפי' נכרת הגיד נמי ופרש\"י אפי' נכרת כל הגיד נמי דהתנן אם נשתייר מעטרה מלא החוט כשר אע\"פ שמחתך כל שמעטרה ולמטה עכ\"ל. והנה אי מ\"ש שם למטה ולמעלה קאי אעטרה שבעליונו של גיד מאי מוכיח דלמעלה מעטרה דאי למטה ממנו אפי' נחתך כולו נמי הא ידוע דז\"א דאם למטה מעליונו של עטרה חתך ישר פסול דהא אפי' בניקב שם דזהו מ\"ש בגמרא שלפני זה ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה הימנו. וכמ\"ש שם התוס' והטור אלא פשיטא דלמעלה מעליונו של עטרה לא קמיבעיא ליה דהא קאמר לפני זה העטרה כ\"ש מעכבת. ולא קמיבעיא ליה בהאי נחתך כקולמס וכמרזב אלא אי ר\"ל למטה מעטרה של תחתונו של גיד במקום שאין שם אלא בשר או למעלה ממנו ולעולם התחלת החיתוך דוקא תחת כלות העטרה של צד עליונו של גיד לצד הגוף. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב בדין נחתך כקולמס וכמרזב שאמרו בגמרא דמיירי למעלה מעטר הכתב הוא בפירושו למטה מעטרה וכמ\"ש א\"ש דהגמרא דקאמר למעלה מעטרה ר\"ל קאי אצד תחתית הגיד והוא למטה מהתחלת עטרה של צד גב הגיד ולענין דינא נקראת למטה מעטרה כיון דמ\"מ נשאר כחוט השערה בגב הגיד לצד הגוף וק\"ל. וגם ראיה לפירושו מהירושלמי דגרסינן שם [ט:] אלשון המשנה. דקתני וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפי' כחוט כשר. ז\"ל ר' יוסי בשם ר' חנינא בעטרה העליונה ר' חייא בשם ר' חנינא בעטרה התחתונה ר' יושע בן לוי אמר בעטרה התחתונה תמן אמרי העשוי כמרזב כשר ר' חיילא בשם ר\"י כקולמס כשר כקולמס הפוך ה\"ז פסול עכ\"ל הרי לפנינו דרבי חייא וריב\"ל פירשו המשנה דנשתייר מהעטרה כחוט כשר ר\"ל דבעינן שישתייר מהעטרה התחתונה ר\"ל ממקום כלות העטרה בתחתית של גיד ור' יוסי דפי' בעטרה העליונה סבר לה כר' חייא ב\"א דגמרא דילן הנ\"ל דעלתה על דעתו בניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה וה\"ט נמי דס\"ל כיון שנשתייר בעליונו של עטרה כחוט סגי וא\"ל רב אסי הכי אמר ריב\"ל דפי' דבעי' נשתייר כחוט מעטרה התחתונה וגם מסיק בירושלמי בשם ר' יוחנן דכקולמס הפוך פסול נראה דר\"ל דאם נחתך לצד תחתית הגיד בשיפוע כקולמס פסול וה\"ט שאז נכרת שם תחתית העטרה משא\"כ כשנחתך בעליונו של גיד כקולמס ומתחיל שם אחר שהניח כחוט מהעטרה וכורת שם בשפוע כלפי מטה אזי נשאר כחוט מכל העטרה סביב וכמ\"ש דעטרה כ\"ש מעכבת. ודוק כי זה נ\"ל ברור אלא שצריכי עוד לבאר ולומר הא דאיבעיא לרבינו מלא חוט שאמרו ע\"פ כולו או ע\"פ רובו לא קמיבעיא ליה אלא בהכרת ראש פני הגיד כולו דבזה מצריך המשנה השתיירות חוט סביב הגיד בראשו כמו טבעת על פני כולו או לפחות ע\"פ רובו לכל חד כדאי' ליה לפי גרסתם אבל אם לא נכרת כל ראש הגויה אלא נחתך כקולמס וידוע דחיתוך כקולמס אף שמחתכין בשיפוע מ\"מ נשאר גם בראשו דבר מה ומכ\"ש אם נחתך כמרזב דנשאר ג' צדדין אלא שבעליונו נחתך ונתגלה בהא לא בעינן שישתייר במקום כלות העטרה לצד מטה סביב בעיגול חוט מקיף ע\"פ כולו או ע\"פ רובו דהא פשוט דבחיתוך כקולמס למעלה מעטרה לצד מטה א\"א להשתייר ע\"פ כולו כחוט בעיגול סביב כמו טבעת וגם רובו קשה להמצא הואיל ונחתך בשפוע א\"ו פשיטא להגמרא דלא מצריך המשנה השתיירות החוט סביב אלא בנחתך בשר ראש הגויה כולו אבל כשלא נחתך כולו קמ\"ל בני אמוראי דאף דנחתך כקולמס וכמרזב כשר הואיל ועכ\"פ נשאר כחוט מהעטרה ע\"פ מהלכת בשיפוע סביב וכמ\"ש. אבל אם לא נשאר כחוט ע\"פ ההליכה של עטרה לא מיבעיא בנחתך שם כולו דפסול אלא אפילו ניקב שם פסול וכמ\"ש שם ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה ממנו וכמו שפירשו התוס' והטור הנ\"ל. ועוד נלע\"ד להוכיח דאפילו לא ניקב נקב מפולש אלא ניקב מצד א' למעלה מהעטרה הן בגב הגיד הן בתחתיתו ג\"כ פסול כיון שניקב למעלה מהעטרה או בחוט של העטרה עצמה הסמוך לגוף שבו תלוי עכוב העטרה וכן מוכח מהגמרא ומל' המרדכי והטור וכמ\"ש בסמוך. ומ\"ש התוס' בד\"ה ניקב למטה מן העטרה שכנגדה למעלה שפסול בשם ר\"י דמיירי דוקא בנקב מפולש דאל\"כ קשה הא מכשרינן בסמוך בנחתך כקולמס וכמרזב ק\"ו ניקב עכ\"ל. ע\"כ לא בכל ענין מצרכי נקב מפולש דא\"כ קשה הא מסקינן בגמרא בסמוך דאם ניקב העטרה עצמה עד שאם נקרי ונקרע הנקב ונתרחב עד שהזרע יוצא פסול ושם ודאי אפילו אינו נקב מפולש ואפ\"ה פסול וא\"ל דשאני התם שהזרע יוצא וכאן איירי דאין הזרע יוצא דהא הראיה דמייתי התוס' מק\"ו דנחתך כקולמס וכמרזב משמע דאף דהזרע יוצא אפ\"ה מכשרינן כשאין הנקב מפולש. דא\"ת בנחתך כקולמס וכמרזב אין נקרא שם זרע יוצא ויורה כחץ קשה מנ\"ל להוכיח דאיירי בנקב מפולש דלמא איירי באינו מפולש והזרע יוצא דרך הנקב. ועוד דמסתם נקב הזרע יוצא ולא הוצרכו בסמוך הגמ' לפרשו אלא לאשמעינן דאע\"פ שחזר ונסתם הנקב אפ\"ה אם אינו נסתם כ\"כ שבאם יראה קרי יחזור ויקרע וינקב פסול. וגם א\"ל דשאני התם דמיירי דנקבה העטרה עצמה שהוא גרוע טפי מניקב למעלה מעטרה דז\"א דבכל שמעתין משמע דאם בעטרה פסול כ\"ש למעלה ממני. ואף שרש\"י כתב שלמעלה מעטרה אין הזרע מתאסף היינו שבא לומר שגם היכי דנסתם הנקב אפי' בכ\"ש שוב אין הזרע יוצא דהרי לא יקרע מכח אסיפת הזרע אבל כשיש שום נקב בעין הכל מודין דשוין הן עטרה עצמה ולמעלה ממנו. ועוד דא\"כ מאי מקשה רש\"י למה מוקי לה למעלה מעטרה הו\"ל לתרץ דלמעלה מהעטרה בעי נקב מפולש ואם רש\"י לא ס\"ל האי שכתבו התוס' דבעי' נקב מפולש ולא עלתה על דעתיה מ\"מ ק' אתוס' שהן היה להן לכתוב כן אקושיא דרש\"י ולשנות בע\"א כמ\"ש כיון שיש ב' נפקותא לענין דינא. לכן נלע\"ד דמ\"ש התוס' דבעי' נקב מפולש לא כ\"כ אלא אלשון הגמרא דבעי' לה ניקב למטה מעטרה שכנגדה למעלה מעטרה שא\"א לפרשו דמיירי שניקב למטה מעטרה לחוד שזה ודאי אינו. אבל אם ניקב מצד השני בתחתית הגיד למעלה מהעטרה לחוד כ\"ש דמודים התוס' דא\"צ נקב מפולש והוא גרע מניקב עטרה עצמה וחזר ונסתם דבסמוך וכמ\"ש וזהו שדייקו התוס' בלשונם וכתבו ז\"ל דא\"ל אפי' לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפי' למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד א' למעלה מהעטרה כר הרי שלא באו למעט אלא שלא נפסל מכח הנקב שבצד המעלה לחוד שהוא למטה מהעטרה. וע\"ז ג\"כ יתיישב ראייתם דוקא שהביאו מחיתוך קולמס ומרזב שנחתכים בגב הגיד ולמטה מעטרה וכמ\"ש ודו\"ק. ועוד ראיה שהרי במרדכי כתב בשם ר\"י לפסול אם ניקב למעלה מעטרה בצ\"א אפי' אינו מפולש וא\"כ תקשה דברי ר\"י אהדדי ואף שכתב המרדכי לבסוף שאפילו לא ניקב אלא בצ\"א ולמטה מעטרה אם ניקב עד החלל פסול ע\"ש וזהו דלא כמ\"ש התוס' י\"ל דזה לא כתב שם בשם ר\"י אלא מסברא דנפשיה כ\"כ. וגם המרדכי אינו מחליט דבריו לפסוק כן אלא כתב שם לבסוף ז\"ל ואפילו אין הנקב אלא עד חלל הגיד ואינו עובר עד אחורי הגיד שאין כאן נקב למעלה מעטרה כלל אלא שכנגדו למעלה מהעטרה באחורי הגיד נוכל לפרש האבעיא עכ\"ל הרי שלא כתב אלא נוכל לפרש ולא פי' כן בהחלט. וכן מוכח תחלת לשונו בקושייתו על פרש\"י שכתב ז\"ל ועוד כיון דניקב בגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול דהא לא בעי' שיהא הנקב מעבר לעבר אלא אף ע\"פ שלא ניקב אלא מצ\"א ולמעלה מהעטרה עד חלל הגיד בגובתא דשכבת זרע נראה שהוא פסול כו' הרי לפנינו דלא כתב בפשיטות לפסול אלא דוקא בשניקב ע\"פ הגיד למעלה מעטרה דאז מכ\"ש שהוא למעלה מעטרה כנגדו בתחתית הגיד דכיון שהוא למעלה מכל העטרות מב' צדדים פשוט ליה דפסול אפי' אינו ניקב מעבר אל עבר משא\"כ כשניקב למעלה ע\"פ הגיד למטה מהעטרה רק שכנגדו בתחתית הגיד הוא למעלה מעטרה בזה אינו מחליט דבריו לפסול כשאינו ניקב נקב מפולש אלא כתב נוכל לפרש כן. ואדרבא ממ\"ש לפני זה וז\"ל תמצא כשניקבה העטרה מצ\"א למעלה מעטרה ומצ\"א למטה מעטרה אף שאותו מקום כנגד הנקב (ר\"ל שאינו באלכסון כפרש\"י אלא מפולש מעבר לעבר שכנגדו) מיבעיא ליה אי אמרינן דלא מפסל כו' הרי לפנינו דס\"ל בפשיטות דהאי בעי' מיירי בניקב מעא\"ע וק\"ל. ועיין במרדכי דיש מגיהים ספרי המרדכי כאן וא\"צ להגיה כ\"א כאשר העתקתי בסמוך ודו\"ק. וע\"פ מה שהקדמתי יבואר כוונת רבינו באר היטב. דמ\"ש ואותו הבשר אינו דינו כשאר הגיד שאפי' אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט ע\"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר ר\"ל אותו בשר שהוא בראש הגויה שאין שם עטרה עליו כלל אפי' אם נחתך כולו כשר אם נשאר בעגול ישר כמו טבעת מן העטרה של תחתית הגיד ששם מקום כלות העטרה. ולצד הגוף דקאמר ר\"ל לאפוקי אם נחתך אותו חוט מתחתית העטרה הסמוך לגוף אף שנשארים חוטים אחרים מאותו גובה מוקפים ע\"פ כולה ולא מהני והיינו כדפרישית על מ\"ש בגמ' וכלפי רישא. ומסיק וכתב לפיכך אם ניקב שם פשיטא דכשר כיון שאפי' אם נחתך שם כולו כשר. אבל אם ניקב בעטרה עצמה ר\"ל באותו חוט הסמוך לגוף שעליו אמרו עטרה כ\"ש מעכבת אם הנקב גדול ששכבת זרע יוצא מהם כשרואה קרי פסול. הרי לפנינו דלא מצריך להיות הנקב מפולש אלא כיון שניקב בעטרה עצמה אפי' מצ\"א פסול וכמ\"ש המרדכי וכל' הגמרא הנ\"ל דאמר שמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר דמוקי לה הגמרא בניקב העטרה עצמה ואף שהגמרא כתב רבותא דאפי' נסתם פסול כל שאינו נקרי ונקרע רבינו קיצר בלשונו ומ\"מ רמזה במ\"ש אח\"כ מיד ז\"ל נסתם הנקב חוזר להכשירו דר\"ל נסתם בסתימה מעלייתא דאינו חוזר ויוצא אף אם נקרי. ומ\"ש אא\"כ ניקב נקב מפולש בראש הגיד בענין שבעליונו של גיד כו' נראה דג\"כ דוקא קאמר כשהנקב מתחיל בעליונו של גיד ושם הוא למטה מהעטרה מ\"ה בעינן שיהיה נקב ג\"כ מפולש נקוב לצד תחתיתו משא\"כ כשהנקב מתחיל צד תחתית גיד למעלה מהעטרה דאז אף שלא ניקב צד עליונו של גיד ודאי פסול דצד עליונו אינה מעלה ומורדת כיון ששם הוא למטה מהעטרה. ומ\"ש נחתך מהגיד למעלה מהעטרה בשפוע כקולמס כשר ר\"ל למעלה מצד תחתית העטרה אבל הוא למטה מצד עליונו של עטרה וקאי אמ\"ש לפני זה בנקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה הימנו וע\"פ פי' הטור והתוס' הנ\"ל. כן נ\"ל כוונת פי' הטור. ואף שלשון הטור משמע דמחלק בין נקב גדול עד שהזרע יוצא אז בנקב אחד אף שאינו מפולש סגי משא\"כ כשאין הנקב גדול כ\"כ אז בעי' שיהיה מפולש. מכל מקום הלא הוכחתי מל' התוספות דלא ס\"ל האי חילוקא וידוע שכל דברי רבינו על פי סברת הרא\"ש והתוספות הם בנויין ועוד בלשון הגמרא עטרה כ\"ש מעכבת משמע בכל ענין. והגמרא שקאמר כל שאילו נקרי ונקרע לא תליא בגדלות הנקב אלא קמשמע לן דאף על גב דנסתם מכל מקום כל שאילו יחזור ויקרע כשיראה קרי לא מחשב סתימה ופסול ודו\"ק. ומ\"ש רבינו בריש דבריו ז\"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרע עטרה. משמעות ל' רבינו שכל הבשר המקיף לגיד נקרא עטרה ולא שורה הגבוה שבקצה אותו הבשר לחוד. וכן נ\"ל לדקדק מל' רש\"י הנ\"ל מכמה אנפי. חדא ממ\"ש לעיל שכ' בד\"ה וכלפי רישא כו' עד אבל אם נחתך כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה ע\"פ היקף כל הגיד. השנית ממ\"ש בפי' המשנה ז\"ל עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה דמדכתב במקום המילה בגובה. ר\"ל הבשר המונח על מקום המילה ומש\"ה א\"ש טפי נוסח שאי' ברש\"י דאלפסי שצ\"ל שורש בשר ור\"ל כל אותו הבשר נקרא שורש והוא שרשו של סוף הבשר היוצא בסוף הגיד ואין שם גיד כלל ושורשו של אותו בשר כשורש המונח ע\"ג הגיד שבמקום המילה ומ\"ה הגיה כן בח\"ש כנ\"ל ויתיישב ל' רש\"י הנ\"ל שפיר מ\"ש במקום המילה בגובה ושופע ויורד ר\"ל שאותו בשר מתחיל בגובה המילה והולך ומושך את עצמו בשפוע שהרי אותו הבשר בגובה אינו אלא ע\"ג הגיד לחוד ומשם והלאה משפע ויורד ג\"כ לצד תחתית הגיד. וברש\"י שבאלפס כתוב בגובה ממנו וא\"ש טפי. השלישית דהרי רבינו כתב אניקב למטה מעטרה דמסיק בגמרא עטרה כ\"ש מעכבת ז\"ל כיון שהנקב עובר דרך ע\"פ כל העטרה כו' ולשון עובר דרך ע\"פ כל העטרה מוכח דס\"ל דכל משך גובה הבשר נקרא עטרה ומה\"נ פי' תחלה ניקב למטה מעטרה שבסוף הגיד כלפי קרקע. משום דמשמע ליה דכל שלמעלה ממנו אין שייך לומר עליה סתם למטה מהעטרה וק\"ל. ונראה אף שהתוס' פירשו ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מהעטרה בע\"א יכול להיות שמודים לרש\"י שכל גובה הבשר נקרא עטרה אלא שס\"ל אף שנקרא עטרה כיון דלא בעי' שישתייר מהעטרה אלא כחוט כל שלמטה מאותו חוט שם מטה מעטרה עליו לענין דינא ומ\"ה קאמר הגמ' ניקב למטה מעטרה ר\"ל לענין דינא (וע\"ל מ\"ש אמ\"ו ז\"ל בשם נ\"י שפי' על מ\"ש בגמרא בדין נחתך כקולמס דמיירי למעלה מעטרה כתב הוא בפירושו למטה מעטרה דלענין דינא נקרא למטה מעטרה ע\"ש כ\"פ) וכן מוכח לשון רבינו שהרי פי' נמי ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה כפי' התוס' ואפ\"ה כתב ז\"ל בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרא עטרה כו' משמע ומוכח מל' שם שאותו בשר שע\"ג גיד נקרא עטרה. ומ\"ש ואותו בשר כו' לא קאי אבשר שע\"ג הגיד אלא על מה שנקרא בשר והוא הבשר שהתחיל בו שיש בשר בראש הגיד ואותו בשר אין שם עטרה עליו כלל שעטרה נקרא ע\"ש שמעטר ומקיף הגיד כמו עטרה ולאפוקי אותו הבשר שהוא קודם התחלת הגיד ודו\"ק. ועיין בדברי ר' ירוחם נכ\"ג ח\"ד ד' קצ\"ט ריש ע\"ז שהאריך ויתיישב דבריו ג\"כ עפמ\"ש וא\"ש הכל (ובביאור ד' ר' ירוחם האריך אמ\"ו עוד וקצרתי מלהעתיק לתוך הספר. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ובארצכם לא תעשו כתב ב\"י ז\"ל דברי רבינו סתומים הם שהביא ראיה מדכתיב ובארצכם ל\"ת ואדרבה שלפי זה היה לנו לומר שאין נוהגת אלא בארץ וז\"ל ת\"כ אין לי אלא בהמה חיה ועוף מנ\"ל ת\"ל ובארצכם אין לי אלא בארץ בח\"ל מנין ת\"ל בארצכם ל\"ת בכל מקום שאתם ומנין אף באדם ת\"ל בכם עכ\"ל ובפ\"ח שרצים תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת\"ל בארצכם ל\"ת וכתבו שם התוס' ובארצכם ל\"ת מכם קדריש והא דאמרינן בפ' אין דורשין. שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא א\"ל בארצכם ל\"ת כל שבארצכם ל\"ת התם מארץ קדריש כדפי' בשאלתות דרב אחאי דהא חובת הגוף הוא מ\"ל בארץ מ\"ל בח\"ל הלכך האי בארץ לכל אשר בארץ אתא והכא מכם דריש (כאילו כתיב בארץ וכתיב בכם לומר גם בכם בעצמכם לא תעשו. כ\"פ) כדפרי' עכ\"ל ולזה נתכוון רבינו אלא שה\"ל לפרש ולא לסתום עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד. ובי\"ס גורסין ואשתו משמע אפילו א\"א מותר לשתותו וגרסי' נמי בס\"פ הבע\"י דביתהו דר' חייא הוי לה צער לידה שניא מנאה ואתאי לקמיה דרבי חייא אמרה ליה אתתא מפקדה אפו\"ר א\"ל לא אזלא אשתא סמא דעקרתא לסוף אגלאי מלתא א\"ל איכו יולדת לי חדא כריסא אחריתא כו' ופרש\"י מי יתן שלא תשתה ותלדי עוד כרס אחד משמע מכאן אפי' אשה בעולת בעל מותרת לשתות כדי שלא תלד וכ\"כ ב\"י שמשמע מס\"פ הבע\"י שאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין וכן ראיתי שפסקו הלכה למעשה באשה שהקשה לילד שהתירוה לשתות כוס של עיקרין וא\"ל דלמא אף שהאשה מותרת לשתות מ\"מ האיש מצווה לגרשה או לישא אחרת עליה דהא כתב רבינו לעיל סי' א' דאם קיים פ\"ו ונשא אשה דלאו בת בנים א\"צ לגרשה: "
                ],
                [
                    " וראוי להלקותו מכות מרדות. אבל מותר ליקח כרבלתו של תרנגול אע\"ג דמסרסו ע\"י זה וכל כיוצא בו דלא עבד כלום באיברי הזרע וכן מותר לעשות שאר דברים לרפואה או לדבר אחר ולית בה משום צער ב\"ח ולכך מותר למרוט נוצות ומ\"מ העולם נוהגין למרוט נוצות מאווזות חיים דהוי כאכזריות עכ\"ל רמ\"א והוא מפסקי' וכתבי' של מהרא\"י סי' ק\"ה ע\"ש שהאריך בראיות: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (אבל אם נתן לה גטע\"ת ורא\"ש בתשובה כלל מ\"ה סי' כ\"ד כ' דלכתחלה נמי יכול הכהן לגרש אשתו ע\"ת. כ\"פ):"
                ],
                [
                    " אין חילוק בין מיאון דחברי' כו' וכתב ב\"י אע\"ג דלכאורה נר' שדברי רבי' דברי טעם הם מ\"מ י\"ל דכיון דלענין שלא תחזור לו לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידיה ה\"ה לענין כהונה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין לו' לענין זה אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ולענין זה לא אתי: "
                ],
                [
                    " שגרשה מן הנשואין כו' וע\"ל סי' קי\"ט סעיף ז' דפ\"ב וכ\"כ מורש\"ל שם כדעת הרמב\"ן והר\"ן דפסקו דאפילו בגרושת ישראל שלא נשאה עדיין אסור לדור עמה בחצר אחד משום פריצות ושם סעיף ה' פסק רמ\"א (והוא מת\"ה סי' רמ\"ג. כ\"פ) דאפילו בנשאת מותר ליכנס לביתה הואיל שאינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה כו' ע\"ש. (דתפסי בהו קידושין ובב\"י עכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הויא זונה דלא תפסי קידושין) וכ\"כ רבינו בסי' ז'. (ופנויה אפי' היא קדישה שהפקירה עצמה לכל אע\"פ שהיא במלקות לא נעשי' זונה ולא מפסלה מן הכהונה כ\"כ הרמב\"ם. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " הנבעלת לבהמה לא עשאה זונה. (אע\"פ שהוא בעדים והתראה היא בסקילה אינה נקראת זונה. כ\"פ) בפ' הערל (דף נט) נפקא לה מדכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנאמר גם שניהם ב' ולא ד' ופרש\"י אתנן כלב שאם אמר אדם לזונה הא לך טלה זה ותבעל לכלב ומחיר זונה שהחליף זונה בטלה מותרין למזבח מדשריא אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא: "
                ],
                [
                    " ומשום טומאה כ\"כ הרמב\"ם והקש' המ\"מ למה לוקה משום טמאה והא הוי לאו שבכללות ואפי' ישראל אינו לוקה על לאו זה מזה הטעם והניח הדבר בצ\"ע. "
                ],
                [
                    " נאסרה עליו והקש' התוס' ונוקמא אחזקה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זנתה וי\"ל דאדרבא דאית לן למימר דהשתא לבעלה דנוקמא אחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ\"ל וכ' ב\"י ואם קידש ובעל מיד נראה שאפילו אשת כהן מותרת דהא ודאי לאו תחתיו זנתה והכי דייק לשון רבינו ול' הרמב\"ם שכתבו ולאח\"ז בא עליה ונראה דה\"ה לבא עליה לאח\"ז ועדים מעידים שלא נפרד ממנה כל אותו זמן בענין שבודאי לא נבעלה לאחר באותו זמן דאפי' היא אשת כהן שרי. "
                ],
                [
                    " אין חוששין לה לפסלה מן הכהונה. וא\"ת והא אמרי' לעיל ס' ד' א\"א שיצא עליה קול כו' עד אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה י\"ל דהכא מיירי שיצא עליה שם בעלמא ולא קול דלא אתחזק בב\"ד אינו קול כדלעיל ולעיל מיירי בקול דאתחזק בב\"ד אבל א\"ל דלעיל בא\"א מיירי שהכל נאסרו עליה דהא גם כאן יצא עליה שם מזנה ופרש\"י עם עבד או כותי שנעשית זונה על ידו ושוים לכהן כמו א\"א בישראל. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל היא ובעלה אין נאמנים. (אע\"ג שהיא נאמנת על עצמה לומר מת בעלה ומשיאין אותה היינו משום חומר שהחמירו עליה בסופה משא\"כ כאן. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אפי' מסיחין לפי תומן . והא דאמרינן לעיל סי' ג' גבי תרומה דנאמן מסיח לפי תומו אפילו הכהן עצמו התם לא אתרע חזקה דכהן אלא דלא ידעינן מי הוא אבל הכא דאיתרע חזקתה דהיתה בין הכותים לא הימנוה והא דנאמן כאן אפילו אשה אפילו עבד כו' היינו משום דבאמת הקילו בעדות אם יש שם עדות כל שהו כמו שמצינו באשה שהלך בעלה למ\"ה דאפי' אשה נאמנת ועוד י\"ל דהכא לא רצו חכמים שיהיו נאמנים לפי תומן דחיישינן דלמא איערומי קא מערמי לפי שיש להם חרפה אם אנו מחזיקין אותה שנבעלת לכותי ואם בעלה כהן אז הוא נוגע בדבר שמעיד עליה כדי שיקיימנה דקאמר עליו להוציאה: "
                ],
                [
                    " ואפי' נכנס השבאי כו'. מעשה כך היה בגמרא בפ\"ב דכתובות דף כ\"ג שעשו כן בנתיה דשמואל שנשבאו והביאן השבאים לפדותן ובקשו הבנות בהן שלא יבאו עמהן לב\"ר כדי שלא ידעו ב\"ד שהן שבויות ויהיו נאמנין במגו ושם בגמרא דביני ביני כשיחזרו אחר כך ליד השבאים קודם שפדאום מוקמינן שומר בהדייהו לשומרן מזנות: "
                ],
                [
                    " בשביל ממון מותרת כו'. דמרתתי להפסיד ממונם ועוד כתב רמ\"א (בשם תא\"ו נכ\"ג כ\"פ) ודוקא שחייבת להם שיראו ליגע בהן פן יפסידו ממון מכיסם שהרי זה מיירי כשיד ישראל תקיפה עליהם ומפסדי מהן כשעושין שלא כדין אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן ע\"כ: "
                ],
                [
                    " כגון שבעלה רוצח. וכך הוא בגמ' בפרק שני דכתובות דלוי אמר נשי של בן דינאי ופרש\"י בן דינאי רוצח היה אבל קשה למה לא מפרש לו דהמשנה שאמרה על של נפשות אסורה לבעלה כפשוטו כשהיא חייבת מיתה והיה נראה לומר דלוי סבר דא\"כ שהיא עצמה חייבת מיתה לא היתה אסורה לישראל דלא היתה נתרצית להם הואיל ובודאי ימיתו אותה כי אף שתעשה רצונם לזנות עמהם מ\"ה לא יקיימו אותה אבל בשמיירי בנשי גנבין ובנשין דבן דינאי שהיא בעצמה אינה חייבת מיתה אלא שחושדין אותה שיודעין במעשה בעלה או משום שדרך להפקיר נשותיהן סבורה שתנצל נפשה אם תזנה עמה אבל ז\"א דבש\"ע כתיב הסברא בהיפוך ע\"ש בסעי' א' והוא מפסקי מהרא\"י סי' צ\"ב וצ\"ל דלרבותא פירש כן:"
                ],
                [
                    "  כתב הרמב\"ם בד\"א שהנשים אסורות בגדוד כו' ואפי' בגדוד של מלכות אחרת סיים הרמב\"ם וכתב אם שבו הנשים ונעשו ברשותן אע\"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידן הרי הם אסורין דכבר יש להם שם שבויות ואע\"פ שלא היה להם פנאי לבעול שתכף שברחו רדפו ישראל אחריהן ומצילים מידם דלא נתנו חכמים דבריהן לשיעורין וכל שנעשו ברשותן אסורות. עוד מוכח מדברי הרמב\"ם דאפי' בגדוד של מלכות אחרת אם היה שוקט ובוטח ואינו נחפז לברוח יש פנאי לבעול וכל כהנות שבעיר אסורות ולא אמרו אלא כשפשט ושטף ועבר: "
                ],
                [
                    " וכן אם בא על יבמה לשוק או הבא על גיורת או משוחררת הולד חלל כך היה כתוב בכל הספרים וק' לפי גירסא זו דמשמע דהבא על יבמה לשוק הוא שוה לבא על הגיורת ומשוחררת וזה אינו דהבא על הגיורת ומשוחררת אפילו בביאה ראשונה הולד חלל ובביאה ראשונה גבי יבמה לשוק לא הוי הולד חלל לכן מחק הב\"י או והגיה במקום \"או \"אבל ורש\"ל ג\"כ מחק מלת או והגיה במקומו וכן כהן הבא על הגיורת כו' ומחק ג\"כ מלת וכן שכתוב אצל יבמה לשוק וגורס הכי \"כגון יבמה לשוק \"וכן כהן הבא כו' וכתב דכן מצא להדיא ברמב\"ם שגרס כגון יבמה כו' וכ' דלהכי נקט יבמה לשוק דלא תפסי בה קידושין ועשאה זונה והולד אינו ממזר דמחייבי לאוין היא אבל כל שער עריות הולד ממזר וק\"ל (פי' וא\"כ מנ\"מ שאין הולד נעשה מתחילה חלל הא הוה ממזר) ודוקא מדאורייתא הוא דכשר אבל מדרבנן הוי ממזר מיבמה לפי דעת הרא\"ש בפ' האשה רבה אלא שהרמב\"ם סובר דכשר והטור העתיק ל' הרמב\"ם או איירי בדאורייתא ועוד היכא שבא עליה אף הרא\"ש מודה דלא הוי ממזר אלא בנשאת ומשום דמחליף באשה שהלך למ\"ה כו' ע\"ש עכ\"ל ובאמת שבגמרא איתא גם שאר עריות וז\"ל אמר רב אשי הלכך כהן הבא על אחותו כו' וה\"ט דבגמרא לא קאמר הנ\"מ בולד אלא לענין תרומה שהיא עצמה נתחללה אבל הכא איירי בולד שהראשון אינו חלל צריך לפרש כה\"ג דלא נעשה הראשון ממזר וק\"ל. ומ\"ש וכן הבא על הגיורת האי וכן קאי אדלעיל כהן שבא על הזונה כו' כי הגיורת בכלל זונה נאסרה וכן פי' להדיא המ\"מ פי\"ט דא\"ב וכן הגרסא הנכונה ברמב\"ם ולא כב\"י: "
                ],
                [
                    " וכן גר עמוני ומואבי כו' ברייתא הוא בפ' אלמנה לכ\"ג (יבמות דף ס\"ח) וכך איתא התם בן ט' שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על כהנת לויה ישראלית פסלן ובגמרא יליף לה מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ולויה וישראלית יליף לה מבת ובת וחלל יליף לה מולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פי' כ\"ג כשבא על אלמנה עושה אותה חללה אף זרעו שהוא חלל כשבא על אשה עושה אותה חללה. והרמב\"ם פי\"ח מהא\"ב הביא הברייתא הזאת וכתב עליה בזה הל' וכן הגיורת והמשוחררת כו' מכאן אמרו כותי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי כו' או חלל שבא על היהודי' עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסולה מן התרומה. וכן לעיל בסי' ו' הביא רבינו דברי הרמב\"ם בקיצור דבכל הני נעשית זונה. וכ' הראב\"ד על הרמב\"ם ליתנהו לכל הני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מכותי ועבד שאין בהן קידושין מיהו כל הפסולין לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל (דכשם דכ\"ג פוסל את האלמנה בביאתו לכהונה שהרי עושה אותה חללה כך זרעו פוסל אותה לכהונה) אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא עכ\"ל. ולפ\"ז נוכל לומר ג\"כ שרבינו סובר כדעת הראב\"ד דכל חייבי לאוין וחלל פסלו אשה מכהונה בביאתה אלא שלא נקראת זונה ללקות עליה משום זונה ולכן כתב לעיל בסימן ז' שאין זונה אלא מחייבי מיתות או כריתות והיינו ללקות עליה משום זונה אבל לפוסלה מן הכהונה סובר ג\"כ שכולן פסולין. ואפי' עבד או כותי סובר רבינו שגם הם עשאוה זונה כדעת התוס' והרא\"ש והראב\"ד וכ\"כ רבינו בהדיא בריש סי' ז' בשבויה דנאסרה לכהן שמא נבעלה לכותי וה\"ל זונה וכ\"כ שם כמה פעמים) והא דנקט חייבי כריתות ומיתות למעוטי חייבי לאוין נקטינהו ולכך כתב רבינו תרי בבי כותי ועבד הבא על ישראלית כו' בפני עצמה וגר עמוני ומואבי כו' בפני עצמה מפני שפגם הולד אינו שוה וגם חילול' דהא אינו שוה כמ\"ש והברייתא דנקט חלל גבי גר עמוני כו' היינו משום דבזה שוים שכולן פוסלין מהתרומה והטעם שגר עמוני אינו עושה אותה חללה לגמרי כמו חלל מפני שכל אחד נלמד מקרא בפני עצמו חלל לומדין מהא דלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו. ועמוני ומואבי ואינך לומדים ממ\"ש כי תהיה לאיש זר בקדש לא תאכל שלא מיעטה אלא מן התרומה וק\"ל ולפ\"ז שקטה קושית ב\"י וז\"ל בסי' ו' ואיני יודע היאך אפשר להראב\"ד ולתו' ולהרא\"ש לדחות ברייתא זו דגר עמוני כו' דקתני בהדיא דחייבי לאוין וחייבי עשה פסלי מכהונה והיינו ודאי מטעם שעשאה זונה ועוד הרי הרא\"ש הביא הברייתא ומאי דאיתמר עלה בפרק אלמנה לכ\"ג וצ\"ע עכ\"ל ונראה מכח קושיא זו סבר הב\"י שזאת הברייתא אינה אליבא דהלכה לדעת הטור ולכן בספרי ב\"י לא כתב כאן זאת הברייתא שמוחקה מן הספרים מכח הקושיא הנ\"ל אבל א\"צ כמ\"ש, והכל עולה כהוגן: "
                ],
                [
                    " משפחה שנתערב בה ספק חלל כו' עד שאסור לכהן שישא מאותה משפחה.  הם דברי הרמב\"ם בפי\"ט מהא\"ב אלא במקום שכתב רבינו וכ\"ש אם נתערב בה ממזר כו' כתב הרמב\"ם וה\"ה אם נתערב בה ממזר ודאי או ספק ממזר שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה א' הוא וכתב ב\"י מ\"ש עוד הרמב\"ם וה\"ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי אדלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר לכתחלה אסור לישראל לישא מאותה משפחה ואם נשאת לא תצא מפני שהן ב' ספיקות כמו באלמנת חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד שתבדק ואם נשאת תצא והאריך ב\"י וע\"ש. ובאמת שדברי הרמב\"ם נוכל לפרש שמיירי דוקא בכהן ולא בישראל ודלא כב\"י: "
                ],
                [
                    " ואפי' לישראל כיון שנתערב כו'. ז\"ל מור\"ש ותימא הלא פסק הטור לעיל סי' ב' דספק פסול שנתערב במשפחה שא\"צ להרחיק אפי' לכתחילה ומוכח באשר\"י דפ\"י יוחסין דאפי' בפסול ממזר ונתין איירי ועוד הלא ס\"ס הוא ועוד הלא כתב הטור לעיל ודוקא משפחה שנתערב ממזר בודאי הרי זו ספק משמע שאם נתערב בה ספק ליכא איסורא ע\"כ נראה להגיה שנתערב בה איסור כו' עכ\"ל מור\"ש ולפי סברת ב\"י י\"ל דהטור לא יחלוק על הרמב\"ם דהרמב\"ם מיירי דיודע שנתערב בה ספק פסול ולעיל מיירי שאינו יודע אם נתערב בה ספק אם לאו כמו שמחלק הר\"ן וב\"י הביאו לעיל בר\"ס ב' שכתב משפחה שנטמעה נטמעה כלו' שמי שיודע פסולה אינו רשאי לגלותו אלא יניחנה כו' ור\"ל משפחה שנתערב בה ספק פסול א\"צ לרחקה פי' שאינו חייב לגלות לחבירו הבא לישא ממשפחה זו שפסולה היא בד\"א לישראל פי' ישראל שבא לישא אשה ממשפחה זו אין חבירו היודע בדבר חייב לגלותו אבל כהן הבא לישא חייב חבירו לגלותו. והל' קצת דחוק גם ק' הא מסיק רבינו וכתב ז\"ל ואם נשא הולד ספק ממזר ואם א\"צ לגלותו וודאי גם היודע ונשאה מ\"ה לא ה\"ל לזרעו דין ממזרות כיון שאין ידוע. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וגר ומשוחרר וכו'. כ' ב\"י בחללה אתי לאשמעינן דאין הולד חלל אלא הולך אחר הזכר כדין ישראל שנשא חללה ובלויה אתי לאשמעינן דאין הולד לוי אלא ישראל. ישראלי' כדי נסבה פי' הואיל שאינו הולך ממש אחר הזכר להיות גר ויהא מותר בממזרת. אלא אתי לאשמעינן שאינו הולך אחר אמו וא\"כ מאי נ\"מ בישראלית שאינו הולך אחר אמו. וז\"ל מור\"ש ז\"ל פי' הר\"י קאר\"ו דישראלית כדי נסבה דלמנ\"מ ול\"נ דנקט לאשמעינן דאינו ראוי לנשיאות דאין ממנים אלא ישראלים ממש. וכן לחליצה כו' כדלקמן בס\"ס י\"ו עכ\"ל ועיין לקמן ר\"ס קס\"ט ובי\"ד ס\"ס רס\"ט שמשמע כן ולא סגי בצד אחד מישראל אפילו אביו ואפילו אם בא על הגיורת והורתו ולידתו של הלוד בקדושה אפ\"ה הולד פסול לחליצה דישראל ועיין בתוספות יבמות [קב:] בד\"ה לענין חליצה כו' שדעת התוס' שם אינו כן וס\"ל דבאביו מישראל לחוד סגי. אבל רבי' ס\"ל כהרא\"ש כמ\"ש לקמן ר\"ס קס\"ט. מיהו מדמסיק וכתב רבינו כאן ל\"ש כו' או לישראל שנשא גיורת. דמשמע דכאן (משמע כאן כצ\"ל) דהולכין אחר הזכר שהוא ישראל אפילו חליצה. אע\"פ שאמו גיורת. וע\"ל סי' קס\"ט ובי\"ד סי' רס\"ט ובח\"מ בסי' ז' (לענין שיהיה הגר דן את חבירו הגר אע\"פ שאין אמו מישראל. הג\"ה) דכתבתי דנראה דגם דעת הרא\"ש הוא כן דאביו ישראל לחוד סגי אף לחליצה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים. בפ' הבע\"י מפרש מ\"ט אמר רב מרדכי מעין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מאי בינייהו איכא בינייהו דאירסה ומת א\"נ דנפל מדיקלא ומת ופרש\"י דנפל מדיקלא ומת למ\"ד מעיין גורם לא הוחזקה זו שהרי מעיינה לא גרם לו למות שהרי לא מת מחולי זה וכן באירסה ומת למ\"ד מעיין גורם לא הוחזקה ורבינו כתב סתם שכבר הוחזקה סובר כמ\"ד מזל גורם. וז\"ל תרומת הדשן (סי' רי\"א ועיין בריב\"ש סי' רס\"ג. כ\"פ) יראה דלאו שפיר עבדי מה שאנו וכו' כמו שהעתיק הב\"י. (ועיין בב\"י וכתב רש\"ל בביאורי סמ\"ג די\"מ הטעם דחיישינן שהאשה נגזרה במערכה לאחר וא\"כ כל מי שישאנה ימות עד שתבא לאותו שגזר עליה בפמליא של מעלה משא\"כ באיש שיכול לישא אשה על אשתו. ומסיק רש\"ל אף שנמצא בספר מקובל מ\"מ הוא נגד דברי התלמוד דפליגי אי מעיין גורם או מזל גורם והתלמוד הוא לעולם עיקר גם בלאו הכי נראה דטעות הוא דממ\"נ אי נגזרה לאדם אחר א\"כ איך גזרו חכמים שלא תנשא והלא בהכרח תנשא ואם נאמר הש\"י אינו מבטל גזירות חכמים ומבטל גזירתו כ\"ש שלא ימות האיש ההוא שנשאה ומבטל גזירותיו והאריך עוד. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואיש שמתו לו ב' נשיו כו'. וז\"ל הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ד סעיף ט' דאם איתא דמדה זו נוהגת באנשים כבנשים א\"א שלא דברו חכמים בזה כיון דצורך חיי נפש הוא היה להם להשגיח על נפש האשה כאיש אלא קים להו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה נוהגת אלא בנשים מטעם דמעיין גורם האשה הזאת נשחת מקורה ומעיינה ומחליש וממיתה כל המשמש עמה וטעם זה לא שייך באיש שהתשמיש ימית האשה וכן נמי בטעם דמזל גורם נ\"ל דהאשה מזלה שאנשיה מתים ודבר זה תלוי במזל כי חיי האנשים ופרנסתן תלוי במזל אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני והאשה כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס ע\"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסה וטעם זה לא שייך באיש שהוא מפרנס את עצמו ואין פרנסתו ע\"י אשתו אבל אין לפרש שנולדה האשה באותו מזל שימותו בעליה וכן האיש שנולד באותו מזל שימותו נשיו דלא מצינו זה בתלמוד שיהא תלוי במזל אלא או עושר או אורך ימים (כמ\"ש רז\"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא. כ\"פ) וכיוצא באלו אבל להמית אחרים אין תלוי במזל אחרים אשר בן הר\"ר יחיאל ז\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל זינתה אחר הגירושין מותרת לחזור. (וכן אם זינתה עם הראשון אפילו היתה מיוחדת לו תחלה ואח\"כ נתקדשה לשני וגרשה מותרת לחזור לראשון דכתיב כי יקח איש אשה משמע דוקא שהיתה אשה ע\"י לקוחין היינו קידושין תשובת הרא\"ש כלל כ\"ד ורמ\"א. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " לא יחזיר. (ואם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא ואם הוציא אם היו לו בנים אחר שהחזירה מותר להחזירה אח\"כ כדי שלא יוציא לעז על הבנים שהיו לה אחר שהחזירה ב\"י בשם הרמב\"ם פ\"י דגירושין ועיין בסי' י\"א ובסי' קמ\"א. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הנחשד על האשה כו' ומיהו ע\"י עדים שראו הכיעור כו' לדעת ר\"ת אבל לרב אלפסי כו' עד וכך הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל. דין זה הוא ממשנ' וגמר' רפ\"ב דיבמות והאריכו הפוסקים והמפרשים מענותיהן בפי' שמעתא זו. והנה אקצר ועולה ואעתיק ממנה מה שהוא צריך לביאור דברי רבי' שהביא פי' ר\"ת ופי' הרי\"ף ופי' הרא\"ש ועפ\"ז יתיישבו התמיהו\" הגדולות שיש לתמוה על רבי' ועל המרדכי ועל ר' ירוחם ושאר תיוהות ופקפוקים שיש בתחילה הדעת בדבריהן ובדברי רבינו וה' החונן לאדם דעת יאיר עינינו בתורתו. שם ד' כ\"ד ע\"ב תנן הנטען (החשוד) על א\"א והוציאוה מתחת ידו (דהבעל בגט) אע\"פ שכנס (הנחשד) יוציא. ובגמרא אמר רב ובעדים (פרש\"י כשבאו עדים על קול הראשון שראוה שזנתה עם הנחשד בזה דוקא תנן אע\"פ שכנס יוציא עכ\"ל וכ\"כ הרי\"ף וגם הרא\"ש במסקנתו לפירוש השאלתות כתב דהאי ובעדים ר\"ל עדים שראו שזנתה עם הנחשד וכתב שם הנ\"י דקמ\"ל המשנה דל\"ת אף שראו עדים שזנתה דלמא אנוסה היתה דנוקים האשה על חזקתה ובניה בתזקת כשרות קמ\"ל דסתם מזנה בחזקת רצון הוא מיתיבי בד\"א (דמוציאין אותה מהנחשד) כשאין לה בנים (פרש\"י מבעלה הראשון והרי\"ף פירש מהנחשד) אבל יש לה בנים לא תצא (פרש\"י דכי מפקו להו מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים עכ\"ל והיינו שיאמרו כשם שראו שזינתה עתה כן זינתה ודאי קודם לכן ובניה לאו מבעלה נינהו והיינו חשש ולעז ממזרות. ולהרי\"ף שפירש בניה מן הנטען גם יש חשש זה דיאמרו כשם שזינתה תחת בעלה הראשון כן זינתה נמי תחת השני ובניה מן השני לאו מן השני נינהו. ואפשר דה\"ט דהרי\"ף דפירש בנים מהנטען דיש טפי חשש מלמפרע דשני אף על גב דקידושין מכל מקום היה באיסור א\"כ יש לבניה ג\"כ לעז זה משא\"כ לבנים הנולדים לה מהראשון קודם שיצא עליה קול דהרי קידושין הראשון היה בהיתר גמור) ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא (אלמא דבאין לה בנים בלא עדים נמי מפקי) ומסיק הגמרא דרב מוקי להאי ברייתא כרבי (פרש\"י דרבי מפיק אשה מבעלה בקול כל דהו) דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (פרש\"י רוכל המוכר בשמים לנשים יוצא מהבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר הוא כעין מכנסים שחוגרין הנשים לצניעות) אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא (מקום) מנעלים הפוכים תחת המטה א\"ר הואיל ומכוער הדבר תצא ורב ס\"ל כמשנתינו הנ\"ל דקתני הנטען על א\"א והוציאוה מתחת ידו. מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה ש\"מ דבהוציאוה בב\"ד מיירי וב\"ד אין מוציאין אלא בעדים. ומסיק הגמרא וקאמר והלכתא כוותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב ופרש\"י קלא דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז) וה\"ה אי ליכא קלא כלל ואיכא עדים שזינתה פשיטא דמוציאין אפילו מבעלה אלא קמ\"ל משום דאיכא קלא כיון דפסיק אין מוציאין אותה עד דאיכא עידי טומאה. וכ\"כ מור\"ש בתשובתו סי' ל\"ג ופשוט הוא א\"נ קאמר כן משום דמסתמא מכל עידי כיעור יוצא קול אלא שלפעמים הוא פוסק וכמ\"ש עוד לקמן מזה) ושם מסיק הגמרא דבעינן שלא יצא הקול מתחילה מחמת אויבים ושיהא הקול נמשך יום ומחצה כו' וכמ\"ש רבינו וכתב התו' והמרדכי דרבי ורב כל אחד אמר דינו בין בקלא דפסיק בין בקלא דלא פסיק אלא שהגמרא הכריע ופסק בקלא דפסיק כרב דבעינן דוקא בעדים ובקלא דלא פסיק כר' דלא בעינן עדים. וכתב הרי\"ף אהך סוגיא ז\"ל ושמעינן מהא דתני בד\"א כשאין לה בנים כר דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע\"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עידי טומאה שזנתה עמו כשהוא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה בניה. וה\"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה (כיון שהוא קלא דאחר נישואין משא\"כ להנחשד דהו\"ל קלא דמקמי נשואין) אלא בעדי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדרבא דאמר רבא אין דבר ערוה פחות משני עדי טומאה עכ\"ל. והרא\"ש כתב על הא דתניא אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא הנ\"ל דבשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס כתב אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל וכו' ור\"ת חזר (פי' חזר ממה דפי' תחלה דלא מפקינן מבעלה בעדי כיעור וכמ\"ש הב\"י והרא\"ש שם בשמו) ופירש כדברי השאלתות דובעדים דקאמר רב הנ\"ל אינו ר\"ל דוקא עדי טומאה אלא ה\"ה עדי כיעור. ופי' מהר\"ם דבריו ע\"פ דברי השאלתות הנ\"ל דאם יש שני עדים שראו רוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר ואינך הנ\"ל מוכחא מילתא דיש כאן טומאה וכשני עדי טומאה דמי ואסרינן לה על בעלה כמו שאוסרים לה בפתח פתוח או בעד אחד המעיד על זנות בתר עדי קנוי וסתירה. והא דאמרי' בפ' המגרש דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין היינו בלא עדים. והא דתניא בברייתא הנ\"ל בד\"א כשאין לה בנים כו' אבל אם באו עדי טומאה כו' ג\"כ לאו דוקא עדים שראו שנבעלה אלא שראו בה דבר מכוער. ורבי אסרה אפי' בלא עדי כיעור אלא ע\"פ בעלה שראה רוכל יוצא ואשתו חגרה סינר תצא ואסור לקיימה. ופליגי רב ן עליה ואמרי דלא מפקינן לה לא מבעל ולא מבועל ע\"פ ראיית הבעל כ\"א ע\"פ עדי כיעור וכותייהו ס\"ל לרב. ומסיק הגמרא דהלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק דאז לא סגי בראיית הבעל לחוד כ\"א בעדי כיעור וכר' בקלא דלא פסיק דאז בעינן דוקא עדי כיעור מיהו בעדי כיעור מפקינן אותה מבעלה אפילו בקלא דפסיק דכעדי טומאה ממש דמי. ואחר שכתב הרא\"ש כל זה בשם ר\"ת ומהר\"ם שפי' כן דברי השאלתות דחה שם הרא\"ש לפירושיהן זה ומסיק וכתב ז\"ל ע\"כ נ\"ל שהשאלתות מפרשי \"דובעדים דאמר רב בעדי טומאה. וברייתא דרוכל יוצא כו' בעדי דבר מכוער דרבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן לה מבעלה ורב סבר דלא מפקינן לה מבעלה אלא בעדי טומאה וקאמר הגמרא דהלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק. וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק דאז סגי בעדי כיעור וכתב דשניהן יחד דינן כפתח פתוח וכעד א' אחר קינוי וסתירה (ומיהו דוקא באין לה בנים דומיא דפתח פתוח דבשעה שטוען פתח פתוח מצאתי אין לה בנים ממנו אבל לעד אחד אחר קנוי וסתירה אין לו דמיון גמור) אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן לה וכך היא שיטת רב אלפס והרמב\"ם ז\"ל ע\"כ לשון הרא\"ש בקיצור. והנה לפנינו שלשה דיעות מחולקים בפי' הסוגיא ואליבא דהלכתא דלהרי\"ף יש חילוק בין בעל להנחשד דמהנחשד מוציאין בעדי כיעור וקלא דלא פסיק באין לו בנים ממנו אבל לא בראיית הבעל לחוד הכיעור אפילו בקלא דל\"פ אבל מבעלה לא מפקינן אפי' בעדי כיעור וקלא דל\"פ ואפי' אין לה בנים ממנו כ\"א בעדי טומאה ממש ואז אפי' אין קול כלל בדבר ויש לה בנים מוציאין ולר\"ת ולמהר\"ם על פי השאלתות הנ\"ל אין חילוק בין בעל להנחשד ומפקינן משניהן אפי' בעדי כיעור ואפילו בקלא דפסיק ואפי' כשיש לה בנים. אבל כשאין כאן אפי' עדי כיעור אלא שהבעל עצמו אומר שראה הכעור או הטומאה לא מפקינן בב\"ד לא מהבעל ולא מהנחשד כ\"א. כשיש קלא דלא פסיק אלא שהבעל בעצמו יחוש לנפשו ויוציאה. והרא\"ש ס\"ל ג\"כ כר\"ת ומהר\"ם בהא דלא מחלקינן בין בעל להנחשד ובשניהן אין מוציאין בראיית הבעל אפי' בקלא דל\"פ ובעדי כיעור וקלא דל\"פ מפקינן משניהן וכשיש לה בנים אז אין מוציאין אפי' בקלא דל\"פ כ\"א בעדי טומאה ממש. הרי לפנינו שלשה דעות מחולקות ודעת רש\"י נראה שהיא כדעה רביעית \"דאו בעדים דקאמר רב פי' שזנתה ואמ\"ש רבי היא פי' דר' \"מפיק אשה מבעלה בקול כל דהו ופי' ג\"כ דהבעל ראה הכיעור מאשתו וקאמר דתצא ממנו פי' ראיית הבעל הרי דס\"ל לפי המסקנא דאפי' מבעלה מוציאין אפי' בראיית בעלה בקלא דל\"פ ואין לה בנים כר\"ח ומהר\"ם ודלא כהרי\"ף והרא\"ש כנ\"ל אבל בהא לא ס\"ל כוותייהו דאינהו משוו עדי כיעור לעידי טומאה להוציא ע\"י אפילו מבעלה ואפי' יש לה בנים ואפי' בקלא דפסיק ולרש\"י בקלא דפסיק דוקא בעדי טומאה דינא הכי ולא בעידי כיעור ואפילו באין לה בנים אבל היותר נראה דגם לרש\"י עדי כיעור דינייהו כעדי טומאה והא דפירש ובעדים בעדי זנות לשון הברייתא דבד\"א דאין לה עדים כו' נקט דשם נקט וכתב ג\"כ עדי טומאה ולמהר\"ם ור\"ת ל\"ד קאמר וכנ\"ל וראייה לזה שרש\"י בכל השמעתין לא הזכיר רק עדים או קול ואם איתא דמחלק בין עדים לעדים לא הוה משתמט מלהזכיר פעם אחד עדי כיעור במקום קול (ועיין במ\"מ והגהת מיימוני פ' כ\"ד דאישות ע\"ש) ונראה דמ\"ה לא הביא רבינו כאן רק הג' דיעות הנ\"ל ולא הביא דעת רש\"י ומפני שראיתי שגדולים וגם רבי' תמהו על דברי רבינו כמ\"ש לכן אכתוב מה שנ\"ל בישוב ובביאור דבריו ואומר דמ\"ש בריש הסי' הנחשד על האשה והוציאוה ב\"ד מבעלה ה\"ז לא ישאנה הנחשד ואם נשאה אם יש עדי טומאה תצא כו' הוא אליבא דכל הג' דעות שמזכיר שם דכשיש עדי טומאה אפילו אין קול כלל בעיר וגם יש לה בנים אפילו מבעלה מוציאין אותה וכ\"ש מהנחשד ורבינו שהתחיל וכתב דינו בנחשד נקט ל' המשנה הנ\"ל ומשום אינך בבא דכשאין עדים דאין מוציאין אותה וכמו שאכתוב אחר זה. ולר\"ת עדי טומאה ל\"ד אלא ה\"ה עדי כיעור ואפילו בקלא דפסיק ואפילו ביש לה בנים דהא מהר\"ם כתב בהדיא בשם רבי' תם דעדי כיעור שוים לעדי טומאה ממש ורב איירי אפילו בקלא דפסיק וכמ\"ש בסמוך דמ\"ש רבינו בשם ר\"ת בסימן זה הוא ע\"פ מה שחזר ר\"ת מדבריו הראשונים וס\"ל כמהר\"ם. ומ\"ש אין עדים בדבר אלא שיצא הקול על ידי שראו בה כו' גם דין זה הוא אליבא דכ\"ע מיהו לכל מר כדאית ליה דהיינו להרי\"ף והרא\"ש אף דיש עדי כיעור כל שאין עדי טומאה ממש ויש לה בנים ולר\"ת דוקא כשאין עדים כלל אפילו עדי כיעור וגם שקול נפסק אז אין מוציאין אותה אפילו מהנחשד וכנ\"ל וכ\"ש מבעלה וכמ\"ש עוד בסמוך (אלא שמ\"ש רבינו מפני \"שראו בה דבר מכוער ל' שראו לא נתיישב יפה אליבא דר\"ת דמשמע שעדים ראו הכיעור וז\"א לר\"ת וכמ\"ש וצריכין לדחוק ולומר דאבעלים דעלמא קאי ומשום הכי כתב שראו לשון רבים) ומכאן ואילך כתב רבינו על פי דעת ר\"ת לחוד וכדמסיק וז\"ש דאם אין לה בנים ממנו תצא בראיית הבעל לחוד כשיש ממשות בקול והוא מ\"ש בגמרא לשטתו דהלכתא כרבי בקלא דלא פסיק וכנ\"ל. ומ\"ש אבל אם אין בקונ ממש כו' עד אא\"כ ראוהו עדים ומיהו ע\"י כו' זהו מ\"ש הגמרא לשטתו והלכתא כרב בקלא דפסיק דאז בעינן דוקא עדים. ומיהו בעדי כיעור סגי ואפי' בקלא דפסיק ואפי' ביש לה בנים וכמ\"ש דלר\"ת ומהר\"ם שוים עדי כיעור לעדי טומאה וכבר כתב דכשיש לה עדי טומאה אפילו יש לה בנים מוציאין אותה ובזה נתיישב תמיהת מור\"ש ז\"ל שתמה בתשובתו סי' ל\"ג על רבינו ע\"ש (ועיין בפרישה בסעיף ה' כ\"פ). ומ\"ש אבל לרב אלפס כו' עד אלא בעדי טומאה זהו מ\"ש בגמרא לשיטתו הלכה כרב בקלא דפסק דהרי\"ף מפרש דברי רב דקאמר ובעדים דר\"ל עדי טומאה ממש וכנ\"ל ומ\"ש אבל כשיש בקול ממש ועדי כיעור מוציאין כו' זהו מ\"ש הגמרא לשיטתו והלכה כר' בקלא דל\"פ דאז בעדי כיעור סגי כל זה הוא פשוט ע\"פ מ\"ש. אכן ק' מש\"ר בהאי בבא האחרונה דהרי\"ף. דכשיש בקול ממש ועדי כיעור דמוציאין בין מהבעל בין מהנחשד וז\"א דהא להרי\"ף לא מפקינן מבעלה אפילו באין לה בנים כ\"א בשני עדי טומאה ממש שהרי כתב וה\"מ מבועל שהוא הנטען כו' וכנזכר לעיל. ואין לומר דסבירא ליה לרבינו דהרי\"ף לא כ\"כ אלא לדברי רבי דסבירא ליה דבעדי כיעור אפילו בקלא דפסיק מפקינן לה ואזה כתב דהיינו דוקא מהנחשד אבל בעדי כיעור וקלא דל\"פ ס\"ל כהרא\"ש דמוציאין אפילו מבעלה דהוה ליה כעדי טומאה. דאם כן לא הוה ליה להרי\"ף לסתום אלא לפרש כיון דמתחיל בדבריו ומחלק בין עדי טומאה לעדי כיעור ועוד דאיך יסתום הרי\"ף ויכתוב דבריו שלא אליבא דהלכתא ובפרט דמתחיל וכתב שמעינן \"מהא כו' משמע דלהלכה בא ללמדינו וכדרכו על הרוב לכתוב כן להלכה במסקנת הענין. ועוד מנא ליה ולמה ליה לרבינו לכתוב כן בשם הרי\"ף. ועל הרא\"ש הנ\"ל לא קשיא זו דכתב לפי שיטתו דגם מבעלה מוציאין בעדי כיעור בקלא דל\"פ וכתב בסוף דבריו דכך היא גם כן שיטת הרי\"ף והרמב\"ם. דיש לומר דהרא\"ש לא כתב כן אלא שגם הרי\"ף ס\"ל דבעדים דאמר רב ר\"ל עדי טומאה ממש ולאפוקי מפי' השאלתות ורבינו תם דמייתי לפני זה וכנ\"ל וכצ\"ל ג\"כ לשיטת הרמב\"ם וכמ\"ש אחר זה ולכן דקדק הרא\"ש וכתב כך היא \"שיטת הרי\"ף ולא כתב וכ\"כ הרי\"ף אבל לדברי רבינו קשה. וכבר תמה בזה מור\"ש ז\"ל בשאלה ותשובתו בסימן ל\"ג וגם הב\"י בסימן זה על רבינו וכתבו שטעה רבינו במה שראה שהרא\"ש כתב אחרי דבריו הנזכר לעיל שכן הוא גם כן שיטת הרי\"ף סבר שהרי\"ף סבירא ליה כוותיה לגמרי ולא עיין בדברי הרי\"ף לראות שלא סבירא ליה כוותיה בהא דכתב הרא\"ש דמוציאין גם כן מבעלה ע\"ש בב\"י והוא דוחק בעיני לומר על פה קדוש בעל הטור שטעה ולא עיין כלל בדברי הרי\"ף ואדרבה מוכח דבדקדוק כ\"כ דאם לא כן קשה למה כ\"כ בשם הרי\"ף ולא כתב שגם הרמב\"ם כ\"כ כדרכו דרבינו בכל מקום שהן שווין בדין בפרט בדין זה שכתב הרא\"ש שכן הוא שיטת שניהן ובפרט אם היה כאשר חשב הרב\"י שהטור לא ראה וקרא דין זה מדברי הרי\"ף אלא דכ\"כ ע\"פ מ\"ש הרא\"ש משמי' דהרי\"ף אם כן הל\"ל כן גם בשם הרמב\"ם כמ\"ש הרא\"ש בשמו. ע\"כ נראה דרבינו ראה דברי הרי\"ף ודייק בו ומצא דלא כתב הרי\"ף האי חילוקא דבין בעל לבועל ובדאית לה בנים ממנו או לא כ\"א אברייתא דקתני בד\"א כשאין לה בנים כו' ולא כ\"כ אברייתא דאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא ש\"מ דסבירא ליה דרבי דאמר תצא רצה לומר דאפילו מהבעל ואפילו יש לה בנים ממנו והיינו שאסורה לבעלה (כמ\"ש בסמוך דברי רבינו ירוחם דכתב בשם הרי\"ף דאסורה לבעלה) ויחוש הבעל לנפשו ויוציאנה ממנו כיון דראו עדים הכיעור לרבי אפילו בקלא דפסיק ולדידן בקלא דלא פסיק וכנ\"ל וכן הוא משמעות לשון סתם ברייתא דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר דמיירי באשה היושבת תחת בעלה ועלוה אמר רבי תצא דמשמע אפילו מבעלה וכן כתב שם הב\"י אדברי הרי\"ף בהדיא ע\"ש. וגם מש\"ה אמר תצא אם רוצה הוא להוציאה \"צריכה היא \"לצאת ממנו בלא כתובה וכמ\"ש הרמב\"ם בזה בהדיא בפרק כ\"ד דאישות ואכתוב לשונו בסמוך אלא שאם לא יחוש הבעל להוציאה ס\"ל להרי\"ף דאין הב\"ד כופין אותו להוציא כל שאין לפנינו עידי טומאה ממש כיון שהוא קלא דבתר נשואין וכנ\"ל ומש\"ה אברייתא דבד\"א כו' דמיירי מהוצאת ב\"ד מהנחשד שעבר וכנסה כתב הרי\"ף דה\"מ מהנטען כו' דלמדינו של\"ת בד\"א כו' קאי אלשון המשנה דקתני והוציאוה מתחת ידו דהיינו הב\"ד שהב\"ד הוציאה מהבעל בעל כרחו קמ\"ל דז\"א דא\"כ היה צ\"ל דמיירי בעידי טומאה וכר' הנ\"ל וא\"כ אפילו יש לה בנים ממנו נמי ה\"ל להוציאה. והגמ' דקאמר דרב מוקי האי ברייתא כר\" אע\"ג דהאי ברייתא מיירי בהוצאת ב\"ד ור' מיירי להרי\"ף בלא הוצאת ב\"ד כבר כתב הנ\"י שם בישיב זה דראייתו הוא מדחזינן דרבי החמיר בקול בלא עדים לומר \"לבעל תצא ה\"ה דס\"ל לרבי נמי דהב\"ד מוציאין בכה\"ג \"מהנחשד בע\"כ ע\"ש. וכיון דמוכח מדברי הרי\"ף שר' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא קאי ג\"כ אבעל מ\"ה כתב הטור בשם הרי\"ף דכשיש בקול ממש ויש עידי כיעור דמוציאין בין מהבעל בין מהנחשד אם אין לה בנים ור\"ל כל חד לפי סברתו מנחשד בעל \"כרחו ומבעלה בעל \"כרחה וגם על הבעל מוטל להוציאה כי היא אסורה לו מן הדין אלא שאין הב\"ד נזקקין לו להוציאה בעל \"כרחו בלא עידי טומאה. ואע\"ג דלשון \"מוציאין דכתב הטור משמע בעל \"כרחו וזה אינו בבעל מ\"מ אגב דהוצרך רבינו לכתוב האי לישנא אהנחשד כתב אגב שיטפא ג\"כ אבעל כיון דברייתא דר' קתני גם אבעל לשון תצא וכנ\"ל. וכתב נמי רבינו דכן הוא מסקנת אביו הרא\"ש ז\"ל אף שהרא\"ש ס\"ל דאף מבעלה מפקינן בעידי כיעור וקלא דלא פסיק משום דכבר כתב בשם הרי\"ף ל' מוציאין מבעל ואנחשד בשוה. גם י\"ל משום דעיקר סמיכתו דרבינו לדינא הוא אדברי הרא\"ש לא רצה להאריך בדברי הרי\"ף בחילוק קטן דבין אסורה לבעלה ובין מפקינן מבעלה וכלל בעל ונחשד יחד כאילו ס\"ל בתרווייהו מוציאין וכדי לכתוב עליו וכך הוא מסקנת הרא\"ש ולאפוקי מדעת ר\"ת שהזכיר לפני זה דס\"ל דבעידי כיעור לחוד אף בקלא דפסיק מוציאין אותה אפילו מבעל ואפילו ביש לה בנים. גם ראה רבי' שהרא\"ש כתב שכן \"שיטת הרי\"ף והרמב\"ם ואף שהן חלוקין על דבריו במ\"ש דמוציאין ג\"כ מבעל מ\"מ לא רצה להאריך במעט חילוק שביניהן ואדרבה נסתייע מדבריהן וכתב שכן הוא ג\"כ שיטתן ולאפוקי מדברי ר\"ת ומהר\"ם שהביא לפני זה מש\"ה קיצר גם רבינו: ואשר כתבתי דגם אבעלה אסורה להרי\"ף אלא דאין מוציאין אותה ממנו בעל כרחו למדתי זה מדברי רבי' ירוחם שכתב בנתיב ג' ח\"ב ז\"ל ואם אין עידי טומאה אלא עידי כיעור כגון שראו רוכל יוצא כו' אם יש ג\"כ קלא דלא פסיק תצא מן הבעל ואם אין קלא דל\"פ לא תצא. ואפי' בקלא דל\"פ שאמר תצא וכופין דוקא שאין לה בנים מן הבעל כו' ובקלא דפסיק כו' לא תצא ר\"ל דאין כופין כמ\"ש פי' ובכל אלו \"אסורה זולתי שיש מהן שאין כופין להוציא עכ\"ל. הרי לפנינו שכתב אף במקום שאין כופין להוציא מ\"מ אסורה היא לבעלה. וכשתדקדק בכפלות דברי ר' ירוחם וערבובם תמצא בהן מדוקדק שכיון למ\"ש שבתחלה כתב שם כשיש עידי טומאה כופין להוציא וס\"ל אפי' אין כאן קול כלל ומש\"ה לא הזכיר שם יציאת קול ואח\"כ כתב דכשיש עידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא מן הבעל זהו ממה שפסק הגמרא דקי\"ל כר' בקלא דל\"פ וכאן לא כתב ר' ירוחם תצא וכופין כמ\"ש אח\"כ משום דביוצא דקאי אהבעל אין הדין שכופין אותו וע\"ז כתב נמי דאם הקול פסק לא תצא בעידי כיעור לחוד ור\"ל דאפי' אינה אסורה לו. ואח\"כ כתב דאפי' בקלא דל\"פ ועידי כיעור שאומרים תצא וכופין כו' זהו מברייתא הראשונה דקתני בד\"א (כי' דאמרי' דאם כנס יוציא דהיינו כופין) דוקא כשאין לה בנים מן הבעל פי' ואז כופין הנחשד להוציא דאם כנס יוציא אהנחשד קאי) אבל יש לה בנים מהבעל אין כופין אפי' אהנחשד להוציאה ובקלא דפסיק אפילו אין לה בנים לא תצא רצה לומר אין כופין כוונתו אפי' להנחשד אין כופין. ומה שכתב כמו שכתבתי לא קאי אמ\"ש לעיל מיניה דבשאין קלא דל\"פ דלא תצא שהרי שם לא הזכיר כפייה אלא למאי דסמיך ליה קאי דכתב דכשיש לה בנים ל\"ת דר\"ל אין כופין הנחשד אזה כתב דגם כשאין לה בנים ואין כאן קול דל\"פ אין כופין הנחשד להוציא. והשתא א\"ש דסיים וכתב ובכל אלו אסורה ר\"ל בכל אלו שנכתב בהן בברייתא תצא פי' הוא שאסורה לו עכ\"פ אלא שיש מהן שנכתב בהן תצא מפני שאסורה לו אבל אין כופין להוציא. דוק בדבריו ותמצא פי' זה שריר וקיים דמסיק וכתב שם ז\"ל כך נראה כל זה משיטת הרי\"ף והרמב\"ם והרמ\"ה ומרוב הפוסקים הרי לפנינו דבשם הרי\"ף כ\"כ וכתב נמי דנראה כן משיטת הרמב\"ם כמ\"ש נמי הרא\"ש כנ\"ל. והטור לא הזכירו נראה דה\"ט דהרמב\"ם כתב דכל שאין כופין הבעל להוציאה ג\"כ אינה אסורה לו אלא תליא ברצונו דאם ירצה להוציאה מוציאה בע\"כ בלא כתובה וכמ\"ש לשונו בסמוך. וא\"ל דהרמב\"ם מיירי שם דוקא בקלא דפסיק שא\"כ לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ועוד דפ\"ב דסוטה איירי שם בקלא דל\"פ ואפ\"ה כתב שם אם \"הוציאה בעלה כו' דתלה הדבר ברצונו להוציאה. ור' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא משמע להטור דהא צווי להבעל שיוציאנה אף שאין כופין אותה מש\"ה לא הזכיר דברי הרמב\"ם שכ\"כ לדינא אבל הרא\"ש ור' ירוחם תלמידו כתבו תיבת \"לשיטת ומ\"ה כ\"כ גם בשם הרמב\"ם דגם לשיטתו מוכרחין לפרש דרב וברייתא בעידי טומאה ממש מיירי וכנ\"ל ודו\"ק. ובאשר כתבתי נתיישב ג\"כ המרדכי שהב\"י וגם מור\"ש בתשובותיו סימן ל\"ג הנ\"ל תמהו עליו ובאמת דבריו תמוהין הן מאוד לעין כל הקורא בהמרדכי שם בפ\"ב דיבמות שהביא שם פי' דמהר\"ם בהשאלתות הנ\"ל דלפי דבריי בעידי כיעור אפי' בקלא דפסיק מפקינן אפילו מבעל ואפי' ביש לה בנים ודלא כדברי ר\"ת הראשונים דסבירא ליה דלהוציא מבעלה בע\"כ בעינן עידי טומאה ממש. ואח\"כ מסיק וכתב עליו ז\"ל ואחר שדברי השאלתות מיושבים מי יחלוק עליהן להקל כו' עד ואף המיומוני כתב בפכ\"ד דאישות כדבריהן ז\"ל היה שם עדים שעשתה דבר מכוער כו' עד אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער (פי' בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל) אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה כו' עד הרי שכתב כדברי השאלתות עכ\"ל המרדכי ע\"ש וק' דהן שני הפכים בנושא אחד דהמיימוני מיירי גם ביש עידי כיעור ותלה הדבר ברצון הבעל ומדסתם דבריו משמע דאיירי אפי' בקלא דל\"פ והשאלתות ס\"ל דמוציאין מהבעל בע\"כ בעידי כיעור ואפילו בקלא דפסיק. ואף שנראה שהרגיש המרדכי עצמו בזה או המגיהו שהוסיף וכתב אמ\"ש הרמב\"ם שעשתה דבר מכוער ז\"ל פי' \"בלא ראיית עדים \"אלא ע\"פ הבעל ואין פי' זה כתוב במיימוני אלא המרדכי או המגיהו כתבו ליישב סתירת דברי מהר\"ם שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב\"ם והמיימוני כתב בהדיא דאין כופין הבעל ומש\"ה כתב דהרמב\"ם איירי באין כאן עידי כיעור אלא שהבעל אומר שראה כן וגם בתשובת מיימוני השייכים להלכות אישות סימן כ\"ב כ\"כ שם. על כל זה אומר אני שהאי פי' הוא טעות סופר וגם לא נתיישב בזה כלום והאי מוכח דהרי הרמב\"ם התחיל וכתב היה עדים שעשתה דבר מכוער כו' וסיים וכ' ע\"ז ז\"ל אם רצה הבעל מוציא כו' הרי שתלה הדבר ברצונו ואשר כתבתי שהוא ט\"ס זהו מוכח שם ג\"כ בתרתי \"חדא דאם מדבר המיימוני שם בלא עדים אלא בראיית הבעל דוקא א\"כ לא ה\"ל למסתם אלא לפרש זה מאחר דלפני זה מיירי בעדים והשני איך מסיק וכתב דאע\"פ שלא הוציאוה אין לה כתיבה וז\"א אדרבא אף אם יוציאנה צריך ליתן לה כתובה כל שאין עדים על הכיעור וכמ\"ש הרמב\"ם בהדיא שם וגם רבינו לקמן סי' קט\"ו כתב דאין הבעל נאמן להפסיד כתובתה. וגם בעוברת על דת יתבאר שם ברמב\"ם ובטור דלא הפסיד כתובתה כ\"א ביש עדים שעברה על דת אחר ההתראה ואיך כתב המיימוני דאבדה כתובתה ע\"פ הבעל לחוד באומר שראה שעברה על דת או שראה בה דבר מכוער. שוב מצאתי שהגאון מהר\"ר יוסף כ\"ץ מקראקא בסוף תשובותיו הנדפסים כתב ג\"כ שט\"ס הוא האי פי' דכתב דאיירי בראיית בעל בלא עדים וע\"ש שהאריך וגם בתשובת מור\"ש ז\"ל סי' ל\"ג כתב שהוא ט\"ס ע\"ש. והרר\"י כ\"ץ הנ\"ל כ' לבסוף דיש ליישב בדוחק דמ\"ש דאין לה כתובה ר\"ל בלא שבועה דצריכה שבועה נגד הבעל שטוען עליה ברי שראה בה דבר מכוער או מיירי בקלא דפסיק וכל זה הוא דוחק דא\"כ לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ועוד שהרא\"ש כתב ששיטת הרי\"ף והרמב\"ם הוא כדבריו ודלא כפי' מהר\"ם ור\"ת לדברי השאלתות והמרדכי כתב שדברי המיימוני כן בדברי השאלתות. לכן נראה דכוונת המרדכי אינו אלא לסתור דברי ר\"ת הראשוני וסייעתו דפירשו מ\"ש רבי הואיל ומכוער הדבר תצא דהאי תצא קאי דוקא אהנחשד דמהבעל אין מוציאין אלא בעידי טומאה ע\"ז כתב דז\"א אלא תצא קאי גם אהבעל ושגם מהרמב\"ם מוכח דהאי תצא דאמר רבי קאי אהבעל דהרי דברי הרמב\"ם שבפכ\"ד דאישות הנ\"ל הן הן לקוחין ונלמדים מדברי אותה הברייתא דרבי והרמב\"ם כתב בדבריו אם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה כו' הרי לפנינו דפי' תצא דאמר רבי דקאי אבעלה וכנ\"ל. וכיון שהסתייע מהרמב\"ם שתצא דאמר רבי קאי אהבעל חזר המרדכי לדבריו הראשונים שכתב לפני זה ז\"ל אחרי שדברי שאלתות ישרים מי' יחלוק עליהן להקל ועוד שכל דבריהן דברי קבלה וכדאי לסמוך עליהן כמו על התלמוד ואף ר\"ת חזר בו (מדבריו הראשונים) והיה חושש להחמיר כדבריהם עכ\"ל וגם דברי הרמב\"ם כמיקל נדחו בזה ובפרט דלשון תצא אינו משמע כדבריו דכתב דתלוי ברצון הבעל אלא פירוש השאלתות מרווחים טפי שפי' תצא בעל כרחו והרא\"ש שכתב שהרמב\"ם כתב בשיטתו כ\"כ לאפוקי מהשאלתות והחמירו טפי להוציאה מבעלה אפילו בעדי כיעור לחוד בקלא דפסיק או בראיית בעלה לחוד בקלא דל\"פ וק\"ל. ועוד באתי לכתוב דמ\"ש רבינו ז\"ל אין עדים בדבר אלא שיצא קול שזינתה מפני \"שראו בה \"דבר מכוער כו' דמוכח מדבריו דס\"ל שהקול יוצא שזינתה מכח הני עדים דממה דאמרו שמצאו בה דבר מכוער דנו אותה העולם דודאי זינתה עמו ואפקוהו לקלא שוינתה עמו. כנ\"ל מוכח מדברי הרא\"ש שכתב בשמעתין ז\"ל ור\"ת חזר לפרש כפי' השאלתות כו' עד ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא כו' אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ\"ל נ\"ל שלמד ודקדק זה מגמרא דשמעתין הנ\"ל דהרי בברייתא דרבי דקאמר הואיל ומכוער הדבר תצא לא נזכר שיצא עליה קול אלא עדים או בעלה ראו הרוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר כו' ומסקינן עלה דקי\"ל כר' בקלא דל\"פ ואף א\"ת שר' ס\"ל דבעדי כיעור או בראיית בעלה לחוד מוציאין אפי' בלא קול כלל וכנ\"ל לכל מר כדאית ליה מ\"מ לא ה\"ל להגמרא לומר דקי\"ל כרבי בקלא דל\"פ כיון דר' לא איירי כלל מקול אלא הל\"ל ולא קי\"ל כר' אלא בעי נמי קול דל\"פ אלא ודאי מסתמא כשישנו עדי כיעור יש גם כן קול רינון מהם בעיר אלא שלפעמים פוסקים הקול ופעמים אינו פוסק. ונראה דמ\"ה פירש\"י שם אמ\"ש הני מתני' ר' היא ז\"ל רבי דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהוא עכ\"ל דק' קול מאן דכר שמיה הא ר' לא מפיק אלא מכח שראו בה דבר מכוער אלא ה\"ט דהראייה מביא לידי קול שנתפרסם הדבר ואיכא לעז טפי וכן משמעות ל' המרדכי ור' ירוחם ע\"ש. ומור\"ש ז\"ל בתשובתו סי' ל\"ג כתב דתרתי בעינן קלא דלא פסיק היוצא ממקום אחר לא מכח עידי כיעור הללו וכ' דאל\"כ קלא מאי אהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול וכתב עוד שכן יראה מדברי הרמב\"ם בפ\"ב דהל' סוטה ואני בעניי עיינתי שם ולא ראיתי שם דבר מבואר מזה ואדרבה נ\"ל לדקדק מדבריו איפכא והוא דהתחיל הרמב\"ם וכתב דאם קינא לה ובאו עליה עדים שנסתרה וראו בה דבר מכוער כגון חוגרת בסינר כו' עד אם לא היה לה בנים ממנו תצא בד\"א שרננו העיר עליה וע\"ז הנטען יום ומחצה ואמרו פלוני זינה עם פלונית כו' והנה נראה דמור\"ש ז\"ל דקדק מדסתם וכ\" שרננו בעיר עליה כו' ולא כתב שרננו עליה בעיר מכח הכיעור ש\"מ דס\"ל להרמב\"ם דהרינון יוציא עליה ממקום אחר וקשה דא\"כ לא ה\"ל להרמב\"ם לכתוב בד\"א שרננו עליה יום ומחצה מאחר שלפני זה לא דיבר ולא הזכיר הרמב\"ם שום רינון אלא עדי כיעור אלא הל\"ל מתחלה דאם קינא לה ובאו עליה עדים שנסתרה וראה בה דבר מכוער כו' וגם יצא עליהן קול בעיר יום ומחצה כו' ובשלמא אם נאמר שהרינון יוצא מכח הערעור י\"ל שקינא מתחלה משום דבכלל מ\"ש שיש עדי כיעור מסתמא יש שם ג\"כ רינון וכמ\"ש. והשתא א\"ש דכתב רבינו דבריו בלא פלוגתא דהקול יוצא מתוך הכיעור דאם איתא דהרמב\"ם או שום פוסק הוה פליג עליה לא הוה שתק מלהזכירן ולהביאן בדינו ואף שמלשון הפוסקים משמע דתרתי בעינן והו גם כן תרתי דהא אפשר לעדי כיעור בלא קלא דל\"פ ואפשר לקלא דל\"פ בלא עדי כיעור והיינו כשהבעל עצמו ראה הכיעור והוציא הקול וכמשמעו' לשון המרדכי ורבי' ירוחם או מכח קול דעלמא דלא הוחזק בבית דין ודו\"ק עיין בתשובתי השייך לא\"ע שהארכתי עוד בשמעתין דיבמות ובפוסקים השייכים לה בכמה ענינים: "
                ],
                [
                    " הנחשד מן השפחה וכותי' כו'. והיכא שנחשד מפנויה עיין באשרי סוף פ\"ב דיבמות שפסק שלא יכנס שיחזיק בזה ויפגום שניהם משא\"כ באונס ומפתה ודאין שכבר נפגמה לכך חייבה התורה לכונסה ורבינו כתב להרא\"ש לקמן סי' קע\"ז בהדיא והארכתי בספרי מור\"ש וא\"ל דאם כן דהדין של פנויה שוה לשפחה וכותית למה תנא שכחה וכותית ולא תנא פנויה ישראלית די\"ל דמתני' אתא לאשמעינן דגיורת מיהא הויא דלא תימא הואיל דנתגיירה בשבילו אינה גיורת הואיל שלא נתגיירו מעצמם לשם יהדות קמ\"ל וכן אמרינן התם בגמ' בהדיא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב בב\"י דאיתא במתני' וכולן שנשאו אחרים כו' ואיני יודע למה השמיטה רבינו אבל בספרים דידן איתא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לא יתארסו כו'. ומבואר בתשובת הרא\"ש כלל כ\"ג דדוקא לא יתארסו דהיינו שלא יתקדשו אבל לשדך אותה מותר וכן בת\"ה סי' רי\"ו ומ\"מ צריך המשדך לישבע שלא יכנוס בבית המשודכת עד סוף הזמן כדי שלא יבא לידי תקלה: עד שיהו כו' וטעמא משום הבחנה ורבא אמר גזירה שמא יקח כו' כי' אם לא תמתין אשה אחר בעלה וכו' כמו שהעתיק הב\"י: "
                ],
                [
                    " ושבויה אפילו גדולה כתב הרמ\"ה כו'. עפ\"ר הטעם אבל הב\"י כ' ז\"ל דטעמו משום דס\"ל דהלכה כרבי יוסי בהא נמי עכ\"ל ורצה לומר דר\"י סבר בכותית ושפחה שנתגיירה ושנשתחררה דבשבויה שנפדה דא\"צ להמתין ליארס ולינשא משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ור' יהודה פליג עליה בשלשתן וקשה ליה דה\"ל לרבינו לכתוב ובשבויה נמי כתב הרמ\"ה כו' דמתיבת \"נמי הוה משמע דחד טעם להו ומדלא כתב תיבת נמי משמע דלאו מחד טעמא הוא והא ראיה דהרא\"ש ס\"ל דבגר ובגיורת דא\"צ להמתין וכשבויה ס\"ל דצריך להמתין אלא שהרמ\"ה ס\"ל אע\"ג דסברא הוא להמתין בשבויה כמ\"ש הרא\"ש אפ\"ה ס\"ל דא\"צ להמתין כיון דלא ודאי זינתה וכמו שכתבתי: "
                ],
                [
                    " כתב הב\"י וכתב עוד הרמב\"ם בפי\"א מה' גירושין שפחה שנשתררה וכו' דיש לתמוה וכו' עד וטעמיה מדתניא פרק החולץ דוק בדברי ב\"י שלכאורה תמיהתו תמיה גם בכסף משנה לא הקשה שם אהמ\"מ קושיא זו ע\"ש גם מה שסיים וכתב וטעמיה מגר וגיורת כו' דהא ע\"כ צ\"ל דההיא מיירי בגיורת בארץ ישראל ושנתגיירה עם בעלה ונעשה גר דאל\"כ למה כתב ונקט גר דהא ודאי גר א\"צ להמתין אם לא שנקטה מכח אשתו גיורת ורצה לומר הואיל שנתגיירו יחד לא היו פורשין בעכו\"ם משא\"כ בכותי' נתגיירה לחוד שמפרשת נפשה מזנות ג' חדשים קודם שבאת להתגייר וכמ\"ש לדעת רבינו וא\"כ ראייתו היא סתירתו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ולא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו. בפרישה כתבתי טעם לפי שסתם מעוברת למניקה קיימה ולפי זה ואין צריך לומר זו קתני והוא קצת דוחק לכן י\"ל דהכי קאמר ל\"מ מעוברת חבירו דאיכא תרתי לריעותא חדא דלבסוף תלד ותניק ותעכר החלב ותמות הולד השני שמא תמות הולד בעודו במעי אמו דאז לא חמירא איסורא לקראת עליו רצחנותא כל זמן שלא נולד וכמו שכתב רא\"ם בפרשת משפטים (כא,כב) אלא אפילו מניקת חבירו שכבר נולד הולד ולא נחשדה שתרצחנה אותו: "
                ],
                [
                    " אפילו נשבעה לאדם גדול. (וכן כתב בהגהות מרדכי דלא מועיל לא שבועה ולא משכנות ולא בשתי מניקות דבכל ענין אסורה. ובריב\"ש כתב דאין לנו לחוש לחורבת ביתו ולא לקלקול הבחורה דלא עקרינן תקנתא דרבנן מפני הני טעמי. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מותר לכנוס אפילו תוך ז'. בי\"ד לא כ\"כ כו', עפ\"ר מיהו יש לדחוק ולומר דמ\"ש בי\"ד סימן שצ\"ב אבל תוך ז' כתב ר\"ת ודאי שאסור אינו רוצה לומר שכולן שווין בזה דאפילו מי שאין לו מי שישמשנו אסור לכנוס תוך שבעה אלא קאי שם אדברי הרמב\"ן המפרש השלשה לאלתר השנויים בברייתא שהביא רבינו שם דרצה לומר לאלתר אחר כלות ימי האבילות דהיינו שלשים יום על זה כתב דרבינו תם פירש לאלתר ממש אפילו תוך ימי אבילות וכדי של\"ת כיון דרבינו תם פירש לאלתר ממש דמתיר לכונסה תוך ימי אבילות אפילו תוך שבעה נמי מותר וכמשמעות לשון לאלתר על זה כתב דז\"א דתוך שבעה ודאי אסור במקצת מהן והיינו במי שיש לו שישמשנו אלא שלא קיים פריה ורביה אבל אין כוונתו דכל לאלתר דלשם כולם רצה לומר דוקא לאחר שבעה דז\"א דא\"כ ה\"ל לתנא דברייתא לכללם ולשנות כולם בבבא אחת אלא כל אחד לפי סברתו וצרכו וכמו שכתב רבינו כאן: "
                ],
                [
                    " שידך אשה כו'. עיין בי\"ד ס\"ס שצ\"ב שכתב שהתיר מטעם זה גם מטעם שהיה לו הפסד שכבר טבח וקרא קרואים והכא לא הזכיר הפסד ומזה ראייה למ\"ש שם בי\"ד דנ\"ל דמ\"ש והתיר לו לכנוס ולבעול דאינו ר\"ל דגם הכניסה התיר דוקא אחר שבעה אלא ר\"ל התיר לכנסה מיד משום פסידא אפילו תוך שבעה אלא שלבעול אוסר עד אחר שבעה והתיר תוך ז' כיון שלא קיים פריה ורביה אלא שהקשיתי שם ממה שכתבתי בי\"ד סימן שמ\"ב דאפילו איכא הפסד אין מתירין לכנוס אם לא שמת אביו של חתן כו' ולא כשמת אמו של חתן או בנו ואינך שמתאבלין עליהם ואפשר לדחוק ולומר דשאני התם שנעשה החתן אבל דאיך יכנוס לעשות שמחת נישואין והאבילות חל עליו משא\"כ כשנעשית הכלה אבילה והיא אינה משודכת לו דאפשר לו לישא אחרת מיד ולא יהיה לו הפסד בטביחתו משא\"כ כשהיא משודכת לו כמעשה דר\"ת והרא\"ש דשוב לא ישא אחרת ויהיה לו הפסד והוא דוחק קצת. ובי\"ד סי' שצ\"ב כתבתי ישוב אחר. ולפ\"ז צ\"ל דמש\"ר שם בי\"ד סימן שמ\"ב דגם כשהכלה היא אבילה דאין כונסין אותה אלא כשמת אמה דאין מי שיטרח בתכשיטיה ולא כשמת אביה של הכלה דמיירי דוקא באינה משודכת לו דאז לא חיישינן לפסידא דהא יכול לישא אחרת. אבל אין לומר דשם בי\"ד לא איירי אלא במה שהוא אסור או מותר משום אבילות ומיירי במי שכבר קיים פריה ורביה ולכן החמירו בו בסי' שצ\"ב משא\"כ כאן דאיירי במי שצריך לקיים פריה ורביה מש\"ה התירו לו טפי דאכתי קשה למה התירו לו לכונסה מיד אפילו תוך שבעה וכנ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל מכאן ואילך כו' או אם אב אבי אבי אביו כו'. הב\"י מביא סוף ד' ל\"ז לשון רש\"י שאם אבי אבי אביו אסור י אמת שכתוב שם ברש\"י כן אבל ברש\"י שנדפס סביב הרי\"ף ליתא גם רבינו כתב כאן דמותר וגם הרמב\"ם פ\"א דאישות כתב להיתר ואפשר לומר דגם רש\"י לא כתב שם כ\"א לרב דנקט שלשה נשים דוק איש להם הפסק [פירוש שלמעלה מהן ולמטה מהן השניות מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק והוי' שניה עד סוף כל הדורות. כ\"פ] אבל לזעירי דמחשב ד' ולא גזר מכשר נמי בהא ורבינו כזעירי פסק. מיהו נראה דהא דקאמר כגון אם אבי אבי אביו דמותרת לו היינו דאינה אסורה לו מכח שיש לו שם אם אבל מכל מקום אסורה לו משום שהיא אשת אבי אבי אביו ודומיא דקאמר הירושלמי דשרה אמנו אסורה בכל אנשי ישראל דכתבתי בדרישה (בסמוך סעיף ס\"ו) בחד שינויא דאף על גב דלא היה לשרה בת שתהא שרה אסורה למי שבא לקחנה מכח אם אם אם עד שרה מכל מקום מכח אשת אביו אסורה לו דאין לו הפסק ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם שהן מותרות לו ולא נהירא כו'. סברת פלוגתייהו הוא על פי הגמרא דאיתא התם איבעיא להו שניות דרבי חייא יש להם הפסק או לא ובעי למפשט דאין להם הפסק ודחו לה וסבר הרמב\"ם הואיל דמידי דרבנן הוא אזלינן לקולא והרא\"ש סבר לחומרא דיש ראייה מהירושלמי לאיסור דאמרינן התם אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל הרי שבהדיא שאברהם אסור בכל בנות ישראל דהיינו ממש בת בת בת כו' וזה הטעם בכל הפלוגתא שחולקין הרמב\"ם והרא\"ש אחר זה גבי בת בת בת בת אשתו וגבי אם אם אם אם אשתו שכל הני נכללו בבעיא דרבי חייא והואיל שלא איפשטו סבר הרמב\"ם לקולא דהוי מידי דרבנן והרא\"ש סובר הואיל דגבי בת בת בת בת כו' אמרינן לחומרא מכח הירושלמי דאברהם אסור כו' וה\"ה בכל אינך נמי אמרינן לחומרא. ואף על גב דגבי שרה א\"א לומר כן דשרה לא היה לו בת פירוש דאם היה לה בת א\"ש הא דאמרינן דשרה אסורה בכל אנשי ישראל משום דשרה היתה לכל אנשי ישראל אם אם אם אם אמו דהא אותו איש שרוצה ליקח לשרה היה לו אם ואותה אם גם כן היה לה אם יכל הנקבות למעלה כולן היו מיוצאי חלציה דשרה והבנות הבאים אחריה בנותיה המה אבל השתא דלא היה לשרה בת כשתגיע ממטה למעלה לגבייעקב ויצחק דנשותיהן לא היו מיוצאי חלצי שרה לאמר על שרה שהיא היתה אם דאשת יעקב ויצחק ואם כן יש לה הפסק ואמרינן לעיל היכא דמפסיק צד האם לא אמרינן שאסור לעולם יש לומר הא דנקט הירושלמי שרה אסורה איידי דאברהם נקטה ולאו דוקא שהיא אסורה להם אלא כלו' דאם היה לה בת היתה אסורה ולמשל בעלמא נקיט. והיותר נראה דשרה נאסרה לכל הנשים משום אשת אביו דאין לו הפסק למעלה וידוע שכל איש מישראל אביו ואבי אבי אבי אביו עד אברהם מבני בנו של אברהם ויצחק המה ושרה אשת אברהם נאסרה משום אשת אבי אבי אבי אבי אביו עד אשת אברהם דמשום דשרה היתה גם כן אם יצחק לא גרע. ולדברי הרמב\"ם אין להקשות מאי שנא הכא גבי בת בת בת בתו כו' אף על גב שיש כאן צד ערוה דאורייתא דמותרת ולעיל גבי אמו כולי עלמא מודו דאין לה הפסק ואסורה לעולם יש לומר דקורבא העולה למעלה חמורה יותר מקורבה דלמטה ואף על גב דבכל צד יש מעלה ומטה כגון אם אם אמו שהוא מוזהר עליה שלא יקחנו והיינו למעלה ממילא גם כן היא לא תקח אותו והיינו למטה לק\"מ דלעולם בתר האיש הנושא אזלינן שהוא עושה מעשה דלקוחין אבל להאשה לא הזהירה התורה בפירוש שלא תקחנו ואפשר שהוא אינו עושה איסור כלל. והטעם דקורבא דלמעלה כו' הואיל שהוא בא ונברא מהם אבל למטה אדרבה הם באים ממנו ולפיכך הקורבא דלמעלה נחשב יותר מקורבה דלמטה. ומזה הטעם יש לומר שהוא אסור ליקח דודתו דהיינו אחות אביו ואחות אמו ומותר ליקח בת אחיו ובת אחותו. וכן נמי הוא אסור באשת אחי אביו ומותר באשת בן אחיו והיינו קורבה דלמעלה נחשבה יותר מקורבה דלמטה: "
                ],
                [
                    " (מכאן ואילך כגון אם אם אם אשתו כו' כ' הרמב\"ם שמותר ז\"ל רש\"ל בביאורו לסמ\"ג יש מקשים הלא איכא צד דאורייתא אם אשתו וא\"כ למה יש לה הפסק וגבי אשת אבי אביו אין לה הפסק אף על גב דתרוייהו מחמת אישות ויש לומר דהבן מצוי אצל האבות אם כן הוא מצוי אצל הנשואות מה שאין כן בחמותו וגם האם אינה מצויה כ\"כ אצל הבנות וכמו שיתבאר. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואשת בן בנו אסורה לו כו'. עיין במגיד משנה בפרק א' דאישות דתמה על הרמב\"ם למה כתב דבת בת בן בנו מותרת וכי גרע הבת מכלת בן בן בנו עד כמה דורות דכתב הרמב\"ם דאסורה לו ע\"ש (עיין בתוספות בפרק שני דיבמות ריש דף כ\"ב דהקשו גם כן קושיא זו ותירצו דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיח גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיח גבה ואין להקשות אם לפי האי טעמא למה אסרו למעלה עד עולם אם אמו אף שאינן באין לכלל ירושה יש לומר דלעולם מצוי אצל אבות ואמהות אפילו אינו יורש לאפוקי הבת אם אינה יורשת אינה מצויה אצלם דכל כבודה בת מלך פנימה וגם באם אינה מצויה אצל הבנות ועיין מה שכתב אמ\"ו ז\"ל לעיל. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אשת אחיו אסורה לו בין מן האב או מן האם בפרק הבא על יבמתו יליף לה מדכתיב ערות אחיו היא בין מן האב בין מן האם. ובין מן הנשואין בין מן הזנות דאחותו מן הזנות יליף לה מקרא ומינה איכא למילף לאחיו ולשאר כל העריות (האסורות משום אחוה שכולן אסורות אפילו נולדה בזנות ובאיסור. כ\"פ) כגון אחות אם ואחות אב ובתו ואחות אשתו ב\"י. "
                ],
                [
                    " אשת חמיו אסורה לו. אבל ב\"י פסק כרי\"ף דסמיך אתלמוד דידן דשרי ולא כהירושלמי דאוסר אם היתה אשתו נשואה לו לאפוקי ארוסתו שהלכה למדינת הים כמ\"ש בסמוך: "
                ],
                [
                    " אוסר אשתו עליו. כן הוא בהאשה רבה ודרש מדכתיב בפ' סוטה ושכב איש אותה שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה וכן הוא גירסא נכונה בפרש\"י שם בפרשת נשא ולא כנוסחא דידן שכתב ולא שכיבת אחרת פוסלתה כמעשה דשני אחיות כו' וכן כתב הג\"א שט\"ס הוא: "
                ],
                [
                    " (ל\"ש נשאת לו בב' עדים. פי' בב' עדים בלא ב\"ד או על פי עד אחד ובב\"ד ואשמעינן אע\"ג דאיכא מ\"ד דמותר אח\"כ לבעל הראשון מאחר דבהיתר נשאה ע\"פ ב' עדים קמ\"ל דבכל ענין אסורה. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומשום זונה. ז\"ל הרא\"ש בספ\"ט דסנהדר' כי אתא רב דימי אמר ב\"ד של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עליה משום נדה שפחה אשת איש וסי' נש\"א כי אתא רבין אמר משום נשכ\"ז נדה שפחה כותית זונה מוסיף עליה משום זונה אם כהן הוא ע\"ש. וצ\"ע בש\"ע כתב דאפילו בישראל אם בא דרך מקרה חייב משום זונה ומכין אותו מכות מרדות אם הוא כהן לוקין עליה מן התורה משום זונה אפי' בא עליה דרך מקרה: "
                ],
                [
                    " ואין לוקין עליה עד שיבעול כו'. ז\"ל מור\"ש פירוש בכותיותן וק\"ל עכ\"ל ור\"ל שאינו לוקה בכותיותן עד שיבעול ואז לוקה בז' עכו\"ם דוקא (דגם פסול לא תקח בפ' ואתחנן בז' עכו\"ם כתיב. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו. כתב רש\"ל אין נ\"ל שיהא ענשו חמור משאר עריות שהם במיתה ובכרת אלא ר\"ל הפסד גדול יש בו על שסופו להדבק בעכו\"ם ומחלל קדשי שמים. והא דלא מזכיר ג\"כ הפסד זה שנזכר בגמרא דמי שבא על הכותית אין אברהם מוציא אותו מגהינם לפי שנמשך ערלתו י\"ל משום שפירשו התוספות דהבא על הכותית אינו נענש לירד בגהינם אם לא שיש בידו שאר עבירות שיורד בשבילו לגיהנם אז כשבא על הכותית אברהם לא מנכר ליה ואינו מעלה מיד כ\"א לאחר י\"ב חדש. ולכן לא רצה להזכיר הפסד אלא מה שהוא בלא צירוף שאר עבירות. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " מפני שאין בו מלקות כו'. ואף על גב דכתיב לא יהיה קדש ומתרגמינן לא יסב גברא אתתא אמה מכל מקום אינו לוקה הואיל שאין הלאו מפורש בהדיא בפסוק אין לוקין מפני התרגום וע\"ל בריש סימן כ\"ו מ\"ש שם. וז\"ל הרמב\"ם ונמצא גורם לזרע קודש להתחלל ולהיות עבדים הרי אונקלום המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והאשה שאמרה לבעלה כו' . ובזמן הזה דאיכא פריצות אינה נאמנת ב\"י: <br>שאין האשה מעיזה פניה כו' . וכתב רבינו בסימן קנ\"ב אפילו בפניו אם כו' כמ\"ש ב\"י (ע' בב\"י כ' ר' ירוחם על א\"א שפשטה ידה וכו' וע' בד\"מ שתמה פ\"ז והניחו בצ\"ע ול\"נ להגיה וצריכה גט משני וגם לא תשאר עם הראשון וכו'. כ\"פ): <br>כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת כו' . וכ' ב\"י ז\"ל לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא\"ש שהרי משנה שלמה היא בפ' האשה שלום והרא\"ש בתשובתו למד הדין הזה משם עכ\"ל והא לך לשון המשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת (אאיש שיש לו ב' נשים קאי וכתבו רבי' בסי' זה סעיף ע) זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר\"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו רבי יודא ור\"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו ופירש\"י אחת אומרת שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים כו'. הואיל וזו וזו מודות כו' הא אחת מודה ואחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת עכ\"ל ולפ\"ז אין כ\"כ ראיה ממשנה דיש לומר דדוקא התם נאמנות דכל אחת מעידה על עצמה ואע\"ג שהיו מכחישות ממש זו את זו כגון אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא האחת שאומרת מת כדאמרינן ברישא דמתני' ולכן אמרי' ג\"כ דהכא ינשאו שתיהן הואיל שאינן מכחישות ממש אבל בעדים דעלמא הוה אמינא הואיל שאם ע\"א אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא גם בכאן לא יהא עדותן עדות קמ\"ל הרא\"ש דמצטרפין עדותן ומביא ראיה ממשנה דקתני הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו משמע שבכל מקום אמרינן הכי אפילו בעדים דעלמא: "
                ],
                [
                    " ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו . בגמרא בסוף יבמות דף קכ\"ב פריך ע\"ז וניחוש דלמא צרה צווחה ולאכשולה קא מתכוונה ומשני דבמקום עיגון לא חששו כולי האי ועשאוהו כשעת הסכנה (דאם לא תאמין לקול לא תמצא אחד ותשב עיגונא כ\"פ) ע\"ש וכתב הריטב\"א הביאו נ\"י שם דף תצ\"ד ע\"א דלפי האי תירוצא במסקנא נמי אפי' לא ראו צל צלו לא חיישי' לשד כו' ע\"ש ולפ\"ז צריכין טעם למה כ' רבינו להצריך שראו צל צלו והיה נלע\"ד דרבינו ס\"ל דשאני בחששות שד דאם לא רואין צל צלו הרי הוא ריעותא לפנינו דאם היה אדם היה צל צלו וכיון דאיכא למיקם אדבר הוצרכו שיראו אחרי הצל ואם לא ראו יש עיכוב בדבר ואף שכתב רבינו דוקא שחרית וערבית הצל ארוך לאו דוקא קאמר אלא בשחרית וערבית הוא ארוך מאוד ואח\"כ הוא מתקצר לפי ערך נטיית השמש וכל היום זולת אמצע היום יש עכ\"פ צל לצלו אלא שמתארך לפי נטיית השמש בשעה זו יותר מהאחרת וק\"ל: ועיין בב\"י בסי' קמ\"א דף קע\"ט עמוד ג' בד\"ה וכן מי שהושלך כו' ושם ישב בענין אחר דבשד דשכיח טפי לא סמכינן אהא דדומה לסכנה הוא וכתבתי לקמן בסימן קמ\"א ע\"ש. "
                ],
                [
                    " ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא . ואף ע\"ג דהרא\"ש סבר בר\"פ מי שאחזו דבעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני רבינו סבר שאין משם ראיה דאף ע\"ג שסבר הרא\"ש מפי כתבם מהני הכא לא מהני הואיל שאין ידעינן מי כתב זה הכתב דילמא עכו\"ם או אחד מפסולי עדות דאורייתא כתבו: "
                ],
                [
                    " ואם שומעין מהם שאומרים הרי כו' . וז\"ל הגמרא בסוף יבמות תנן אפילו שמע מן הנשים שאומרות מת איש פלוני וכו' וכמ\"ש הב\"י וכתב ב\"י ז\"ל ונראה דברי רבי' שהוא מפרש שלא הצריכו לומר כן וכן רבנן כו' עד ויותר נראה לומר שנוסח הספרים מדברי רבי' שכתוב בה ואם שומעין מהם אינה מכוונת וצריך למחוק הוי\"ו ולכתוב שם אם שומעין מהם עכ\"ל ב\"י ונראה שאין קושיתו כלום די\"ל דהתנא סבר דקטן עדיף מאשה ופשיטא דמהני אם אמרו סתם שמת לכן נקט ברישא אשה ובסיפא אשמעינן דאם אמרו הרי אנו הולכין כו' דלא חיישינן דלמא היה משחקין אע\"פ שאמרו כך וכך רבנן וספדנין היו שם אפ\"ה י\"ל שהיו שוחקין כן ואשמעינן דלא חיישינן להכי. וז\"ל מור\"ש בין כיונו לשם עדות הנה דעתו שהקטן המכוין להעיד כשר אבל דעת הרמב\"ם אינו כן אלא דוקא גבי אשה או קרוב וכה\"ג ולא בקטן שאינו בר דעת ומהר\"י קארו אמר שראוי להגיה ולמחוק הוי\"ו של ואם שומעין אלא אם שומעין כו' ולהוסיף הוי\"ו ואחר כך ואין סומכין עליהם וכו' ואין הלשון כלל משמע כן דלשון בין כיונו כו' משמע כפשוטו אפילו אומרים מת להדיא דרך עדות ואין מזכירין שום תיבה שבאו מקברו כו' עכ\"ל. ועיין בתשובתי שהשבתי להגאון מהר\"ר פייטל מווין שהארכתי בזה בביאור הסוגיא (והא לך העתק מהתשובה הנ\"ל השייך להטור כ\"פ) הנה לשון הטור דכתב בסי' י\"ז בין כוונו לעדות משמע דאפילו לעדות ממש דהיינו דבאו לב\"ד נמי משיאין ע\"פ. גם מדכתב בין \"כוונו שלא לשם עדות ולא כתב בין לא כוונו לעדות כלשון המשנה הנ\"ל דקתני בין שהוא מתכוין ובין שאינו מתכוין משמע דס\"ל להטור דגם האי שאינו מתכוין דקתני במתני' היינו שלא נתכוון לעדות לבא לב\"ד שיתירו ע\"פ אבל מ\"מ מכוון הוא בדבריו להודיע הדבר לבני ביתו של מת ומינה דהא דקאמר בין כוונו לשם עדות ר\"ל שבא לב\"ד להעיד שמת פלוני ואפ\"ה סומכין עליו. ונראה דמש\"ה שינה הטור וכתב ואפי' שמעו מן הנשים ל' רבים ובמשנה קתני שמע מין הנשים ל' יחיד וגם סתם הטור וכתב משיאין את אשתו ולא כתב דהשומע ילך לב\"ד ויעיד וישיאו את אשתו דה\"ט דכוונת הטור הוא ללמדינו דאפילו הב\"ד עצמן ששמעו מפי הקטן שאמר לפניהן מת פלוני משיאין את אשתו עפ\"ז. וע\"ז מסיק וכתב בין כוונו לשם עדות כו' וזהו דלא כדברי ראבי' וראב\"ן הנ\"ל דכתבו בפי' דבמתכוון להעיד לא סמכינן עליה אפי' אמר מת פלוני לפמ\"ש בדרך הזה. ועוד דא\"כ לא היה מביא מהרא\"י דברי ראב\"ן וראבי\"ה לראיה שם כיון דהן ס\"ל דסומכין על דבריהם באומרים מת פלוני בלי משל וטעם משום דזהו מל\"ת מקרי ומהרא\"י כתב לפני זה בביאור דברי הרמב\"ם דאף באמרו מת פלוני בעינן משל וטעם וכנ\"ל. ע\"כ נלע\"ד ביאור דברי ראב\"ן וראבי\"ה כמ\"ש ראשונה. אבל ביאור דברי הטור צ\"ל כמ\"ש באחרונה דס\"ל דסומכין אדברי הקטן אפילו בבואו להעיד דלא גרע קטן מאשה ועבד אלא משום דחיישינן דאמר בדדמי או דרך שחוק כמ\"ש בהקדמה שניה וכל שבא לב\"ד ואומר מת פלוני וב\"פ לשון זה דמיתה דבר ברור הוא ואינו משמע מדרך שחוק אמרו ולא בדדמי אלא דוקא בשמע מהן שאמרו באלו מהספד פלוני דיש להסתפק ובנ\"ל ונלע\"ד שיש ראיה לדעת הטור בזה דמשוה קטן לאשה ועבד כל שנסתלק החשש דשתיק ובדדמי משני המשניות וסוגיות הגמ' הנ\"ל  הראשונה כו': "
                ],
                [
                    " כתב ב\"י בדף מ\"א ע\"ב שהשיב רבינו משולם על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא אפילו כותי מל\"ת לומר כו' וכתב המגיה לעיל בהקדמתו שטעות הוא ומ\"ש אפילו מל\"ת צ\"ל אפי' אין עכו\"ם מל\"ת כו' וא\"צ להגיה שום דבר כי דבר פשוט הוא שה\"פ אפילו עכו\"ם מל\"ת לא בא להעיד ולשון של \"ולא \"בא קאי על הכותי מל\"ת ולא על הנהרג וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואיני יודע למה צריך לומר וקברתיו. (ור' אליה מזרחי כתב בתשובה דודאי גם הרמב\"ם לא מצריך בשאר כותי מל\"ת לומר וקברתיו אלא היכא ששייך אומדנא דדעת והכא ה\"ט משום דגבי הליכות דרך שייך אומדנא דדעת דהולכי שיירות כשהולכין בדרך וקרא לאחד מהן שנשא' בדרך לבד מהחבורה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבין באומדן דעתן ודאי מת או נהרג וכן משמע מדברי הרמב\"ם כמה פעמים שא\"צ לומר וקברתיו ומהתימה על הטור איך נעלם ממנו זה וכתב ואיני יודע מה צריך שיאמר וקברתיו עכ\"ל והביאו בכסף משנה סוף הל' גירושין כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (התחיל העכו\"ם להסיח לפ\"ת . דוקא התחיל העכו\"ם אבל אמרו לו תחלה איה פלוני שהלך עמכם כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נידון במל\"ת כן כתב נ\"י וע\"ש. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ומדברי א\"א הרא\"ש יראה כו'.  וכתב הב\"י ז\"ל ואיני יודע למה תלה הדבר בהרא\"ש שהרי הרא\"ש לא העתיק אלא לשון הגמ' ומה שיפרש הרמב\"ם בגמרא נפרש בהרא\"ש ול\"נ דלק\"מ דבגמרא נאמר סתם אלא שהאומרים פלוני \"נהרג ע\"י ערכאות ופשט דלישנא משמע אפילו ע\"י ערכאות אחרים אלא שהרמב\"ם פירשו דמיירי דאמר \"שהרגנו ומדהרא\"ש העתיק לשון הגמרא נהרג ולא פירש דר\"ל שאמר שהרגו הוא וכדפי' הרמב\"ם ש\"מ דס\"ל דהגמרא בכל ענין איירי וז\"ש רבינו ומלשון א\"א הרא\"ש \"יראה דל' יראה פירוש שמשמעות דבריו הוא כן: "
                ],
                [
                    " עד דאיכא תרתי לריעותא וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל . תימא דלא משמע כן מדברי הרא\"ש דבפרק האשה שהנך לא כתב כלום אלא העתיק לשון הרי\"ף כעובדא דיצחק ריש וגלותא כאשר כתוב בגמרא ובפ' כל הגט כתב שם דעובדא דיצחק ר\"ג מיירי בשכיח שיירא ולא הוחזקו תרי יצחק ר\"ג כמ\"ש התוס' בפרק האשה שהלך סוף ד' קט\"ו וכ\"כ נ\"י ע\"א ומדברי כולם מוכח דבמוחזק תרי יצחק ר\"ג אסור אפילו לא שכיחי שיירות וכ\"כ המ\"מ וב\"י הביאו דדוקא בידוע שהא' קיים משיאין את אשתו של האחר הא אם אין ידוע אין משיאין אפי' אם לא שכיחי שיירות לכן נלע\"ד ליישב ולומר דמ\"ש דוקא בשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם אינו ר\"ל שידור שם עוד איש בזה השם אלא באותו מקם אין ידוע שום אדם שנקרא באותו שם כדפרישי' בפרישה. ולפ\"ז ח\"ש דליכא לאקשויי אם הוחזק עוד אחר בשם זה במקום פלוני כששולחין שמת אחד אשה של מי מתירין אלא ודאי מיירי דאף בהוחזק עוד אחר בזה השם עכ\"פ לא דר במקום: ",
                    " (הועתק מתשובה שהשיב להגאון מהר\"ר פייבוש אב\"ד דק\"ק קראקא בשאלה דעגונה דיעקב חייט) -  ומ\"ש ב\"י בתשובה סי' ז' דצ\"ל דגם הרא\"ש דכתב כלשון התוס' דניכר בט\"ע ע\"י סימני הגוף שהוא ט\"ס וצריך להגיה בט\"ע או ע\"י סימנים ושכך הוא לשון הטור א\"ע סימן י\"ז בשם ר\"ת דיכולין להכירו בט\"ע או ע\"י סימנים מובהקין שהיה לו בגופו אמת שכן הוא לשונו דהטור אבל אין ראיה משם ואדרבא מדהוצרך לכתוב או ע\"י סימנים מובהקין מוכח דסתם סימנים שכתבו התוספות והרא\"ש לאו במובהקין איירי. ומה שכתב הטור שיכול להכירו בטביעת עין רצה לומר על ידי סימנים שאינן מובהקין וכמו שכתב שסתם טביעת עין הוא על ידי סימנים שאינן מובהקין גאח\"כ כתב או ע\"י סימנים מובהקין לחוד אם הוא בר הכי או שנמצאו בו סימנים מובהקין אזי מעידין ומשום דבעי למכתב דשומא לא הוי סימן מובהק הקדים לכתיב דסימנים מובהקין מהני. ואי לא דמסתפינא להגיה הספרים היה נ\"ל להגיה דברי הטור ולומר שמ\"ש אבל אם כל גופו שלם כו' יכולין להכירו בט\"ע או ע\"י סימנים מובהקין כו' למחוק תיבת או וצ\"ל יכולין להכירו בט\"ע ע\"י סימנין מובהקין שבגופו ולא מובהקין ממש קאמר אלא גם סימן: בינוני קרי ליה מובהקין וכמ\"ש המ\"מ בפי\"ג דגירושין דג' מיני סימנים הן ושסימני בינוני ג\"כ נקרא לפעמים מובהקים בל' הגמרא ופוסקים. וכן צריכין לפרש דברי הרא\"ש בתשובותיו כלל נ\"ב והביאו הטור ס\"ס קי\"ח בעובדא שכתב דהנהו הרוגים שנמצאו לאחר ט\"ו ימים והכירוה בסימנים מובהקין דמובהקין דכתב ל\"ד קאמר דא\"כ קשה למה לא התיר הרא\"ש נשיהן להנשא ע\"ש וכן פרשוהו ג\"כ בתשובת ב\"י בדיני מל\"ת דין ו' וגם כתב שם דט\"ע הוא ע\"י הכרתו אותו בסימניו בחייו וכן מצאוהו עתה בשעת מותו ע\"ש. וע\"פ הג\"ה זו הל' הטור כל' התוס' והרא\"ש הנ\"ל וע\"ד שכתבתי:",
                    "  (שם בתשובה הנ\"ל) ומ\"ש הטור אין מעידין עליו אא\"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו בד\"א שהוא ביבשה אבל אם היה במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידים אותו שלא ישתנה צורתו כו' דהקשו רבים וגם שלימים דבמאי איירי אי בחבול בפניו אפילו במים נמי לא יעידו כמו שכתב הטור מיד אחר זה דאפילו במים אם יש בו מכה אין מעידין עליו ואי באין בו מכה בפניו מיירי קשה הא מסיק וכתב דאפילו הוא ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו לאחר כמה ימים ע\"י ט\"ע דגופו וצורתו. וכבר השבתי לרום מכ\"ת בדברינו מזה פה אל פה בהיותי אתו בק\"ק קראקא שנראה לי דהטור דכתב אין מעידין עליו אא\"כ ראו אותו תוך ג' ימים סתם מתחלה ואח\"כ פירשו דהיינו דוקא בחבול בפניו אלא שקודם לכן בא ללמדינו דהמשנה דחילקה בין ראה אותו תוך שלשה ימים לראהו אחר ג' ימים היינו דוקא כשהוא ביבשה דאילו במים אין בו חילוק בין ראוהו תוך ג' ימים לאחר ג' ימים אלא בין יש מכה בפניו לאין לו מכה בפניו דביש לו מכה בפניו אפילו ראהו תוך ג' ימים נמי אין מעידין עליו ואם אין לו מכה בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים וכדמסיק הטור. שוב מצאתי שכתב הב\"י ישוב זה בתשובתו סי' י\"ב והנאה לי שכוונתי לדעת הגדול ז\"ל. אבל באמת אכתי קשה דאם כן למה סיים הטור וכתב דאפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים על ידי ט\"ע של גופו וצורתו. למה הוסיף לכתוב \"גופו שלא נזכר עד הנה. וע\"ק למה \"סתם וכתב אם היה במים דמעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים בשאין לו \"מכה אבל אם יש בו \"מכה כו' הל\"ל אבל אם יש לו מכה \"בפניו. דהא קיימא לן דמיא אינו מרזו אלא מקום מכה ולא כשיש לו מכה שלא בפניו שאז אין צורתו משתנה במים מכח אותו מכה וכדדייק ל' רש\"י שכתב מיא מרזו מכה מקום \"המכה. לכן נראה יותר לומר דהטור הלך כמנהגו. מציין לשון המשנה או גמרא וכותב עליו מה שנתחדש עליהן מדברי התוס' ומדברי הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ושאר פוסקים גם כאן אחר שציין לפני זה רישא דמשנה דקתני אין מעידין עליו אא\"כ ראו פרצופו עם פדחתו וחוטמו אע\"פ שיש לו סימנים בגופו וכליו. וכתב עליו דברי ר\"ת והרא\"ש התחיל לציין בבא תניינא דהמשנה דקתני אין מעידין עליו אלא עד ג\"י. ומיירי בלא נמצא אלא הראש או פ\"פ עם חוטמו ופדחתו לחוד כדפרשוהו התוס' והרא\"ש בשם ר\"ת כצ\"ל וכתבוהו ג\"כ הטור לפני זה בשם ר\"ת וכנ\"ל. ובהא א\"ש דמחלק בין יבשה למים ומיירי בדלית ליה מכה בפרצופו ואפ\"ה אין מעידין עליו אחר ג\"י ביבשה דמשום דאחר ג\"י משתנה צורתו ולא מהני ביה סימנים שאינן מובהקין. ואפי' נמצא כל הראש עם שפתים וסנטר הא כתבתי דלא מהני ביה סימנים וגם לא ט\"ע אם לא שיאמר שמכירו בבירור בט\"ע היטב וכנ\"ל. ובמים מעידין בכה\"ג אפילו לאחר ג\"י כיון דלית ליה מכה בפניו מיא מצמת צמתי ליה וסיים וכתב דהיינו דוקא שראוהו מיד גם שאין לו מכה דאם יש לו מכה אין מעידין ור\"ל דביש לו מכה \"בפניו ולא הוצרך לפרשו כיון דהא דאין מעידין אא\"כ תוך ג' ימים לא איירי אלא בלא נשאר בו אלא פרצוף ופדחת וחוטם כמ\"ש התוס'. ואף שהרא\"ש והטור כתבו דמיירי ג\"כ שנשאר כל הראש וכבר נתבאר דבנמצא המכה בראש שלא במקום פ\"פ וחוטם ופדחת דלא אמרינן מיא מרזו מכה לענין עדות להשתנות ממנו הפ\"פ. הא כבר כתבתי ג\"כ דלא נקטי הרא\"ש והטור בלשונם נשאר הראש אלא לרבותא דט\"ע. אבל עיקר המשנה הנ\"ל מיירי בלא דנשאר אלא פ\"פ עם החוטם כמ\"ש התוס'. וכן משמע ל' המשנה דקתני אין מעידין אלא על פ\"פ עם החוטם ולא קתני אין מעידין אא\"כ \"נשאר הפ\"פ והחוטם דהוי משמע אף שהגוף לפנינו אין מעידין עליו בלא השארת פ\"פ וחוטם ומדלא כ\"כ משמע שר\"ל אע\"פ שהפ\"פ לפנינו אין מעידין עליו לבדו אא\"כ נשאר עמו גם החוטם. וכ\"כ המרדכי על משנה הנ\"ל דאתיא לאפוקי ממ\"ד דמעידין על פ\"פ לחוד ע\"ש. וסיים הטור וכתב שאפי' אם היה ביבשה ואינו חבול בפניו מעידין כשאין לו מכה בפניו והיינו בשנשאר עמו גם הגוף דאז יש לו ט\"ע עם הגוף ואז אפילו מסתמא מעיד עליו משום הט\"ע שיש להמעיד בפ\"פ עם הגוף והוא מ\"ש התוס' הנ\"ל דרך פשיטות דבשאינו חבול בפניו מעידין עליו משום דניכר בט\"ע וכנ\"ל. ומשום דבסיפא איירי דנשאר עם גופו מ\"ה לא כתב סתם אם אין לו מכה דהיה משמע דאין לו מכה כלל בגוף או בראשו אלא חבול בפניו ללמדינו דבחבול בפניו דוקא תליא הקפידא כנ\"ל בישוב דברי הטור. שוב מצאתי שמיישב כן ל' הטור החכם ר' יעקב \"נעמייש כמ\"ש ב\"י בתשובתו בשמו בשאלה י\"ב ע\"ש אבל הוא כתב ישוב זה בלא טעם והוכחה דברישא מיירי הטור בנמצא פ\"פ עם החוטם לחוד וגם אליביה קשה ואינו מיושב דלא הו\"ל להטור לסתום אלא לפרש. וגם לא ישב למה כתב הטור ברישא דאין לו מכה סתם ולא פי' דבריו לכתוב דאין לו מנה \"בפניו קאמר. ולפי מ\"ש א\"ש הכל. (ע\"כ העתק מהתשובה וע\"ל בסעיף מ\"ט השייך כאן כ\"פ): ",
                    " אבל יש בו מכה.  ועיין במרדכי ד' תס\"א ע\"ב שכתב דהא דבמים משתני הפרצוף מחמת מכה היינו דוקא כשיש לו מכה בפרצוף אבל אם נחבל במקום אחר אפי' נחתך ממנו הסנטר אינו משתנה ע\"ש ולכן א\"ש מ\"ש רבינו בסמוך נחבל בפניו: "
                ],
                [
                    " תולין שנהרג תוך ג' ימים כו'.  גם בזה יש חולקין (מיהו אם יצא קול פלוני נהרג ואח\"כ מצאוהו אפי' אחר ג\" ימים אם הכירוהו בטב\"ע אשתו מותרת לדברי הכל בש\"ע. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " מלאה יין או שמן.  בגמרא בסוף יבמות משמע שבשמן יש סברא יותר להעיד עליו מביין דבשמן בשנפל אדם לתוכו וניתך השמן על האור מבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יוכל לצאת ומת אבל יין כשנופל לתוכו וניתך על האש מכבהו ונתקרר היורה מרתיחתו אבל מ\"מ אחר כך חוזר ומבעיר דדרך הבקעת שמכבין אותו במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה ולפ\"ז היה לנקוט בתחלה שמן ואחר כך יין ואז הוי לא זו אף זו אבל השתא הוי זו וא\"צ לומר זו: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמ\"ה דוקא שראוהו מגוייד כו' ז\"ל הגמרא בסוף יבמות תניא מעידין על המגוייד רשב\"א אומר אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ופי' רש\"י מגוייד מל' גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורת חרב. לכוות שמתוך המכוה מתרפא ואומר שם בגמר' רישא דמתני' דקתני אין מעידין על המגוייד בסכין מלובנת וד\"ה ר\"ל שגם ת\"ק מודה בסכין מלובנת בתחלה בשעת הפציעה שאז מתחיל להתרפא מיד והנה הרמ\"ה סבר דדוקא בידוע שנכוה תחלה או אחר כך אין מעידין עליו הא סתמא מעידין ורבינו סבר דמסתמא נמי אמרינן שמא נכוה שהרי מתניתין סתמא קתני אין מעידין על המגוייד והרא\"ש כתבה להמשנה כצורתה ולא כתב מאי דאתמר עלה בגמרא אם לא שידוע בודאי שלא נכוה ולא היתה מלובנת תחלה ועיין בב\"י\" ואין להקשות מנ\"ל לרבינו לאפלוגי דלמא גם דעת הרמ\"ה כמ\"ש אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה ר\"ל שידוע שלא נכוה בודאי י\"ל מדמתחיל דוקא שראוהו שמגוייד שחתכו בסכין מלובנת מזה מוכח מ\"ש ומסיק וה\"ה נמי בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח\"כ שר\"ל שנכוה בודאי בידוע דומיא מ\"ש תחלה שנתגייד בסכין מלובנת דאם איתא דאפילו מסתמא חיישינן להכי ה\"ל למתני אם נכוה אין מעידין ומזה ידעינן דחיישינן לספיקא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (ג\"ז העתק מתשובה שהשיב למהר\"ת הנ\"ל וקאי סוף סעיף מ\"ג כ\"פ) וכאשר כתבתי בישוב ריש דברי הטור במה שמחלק בין נמצא ביבשה או במים דשם איירי דלא נמצא אלא פ\"פ וחוטם כנ\"ל. בזה נתיישב ג\"כ מ\"ש הטור אח\"כ בנטבע במים שאין להם סוף והועלה אחר כך מן המים וראהו אחר שלא ראה הטביעה ואמר שהוא פלוני בר פלוני דנאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בט\"ע בלא סימנים משא\"כ ראהו זה שראה שנטבע דאינו נאמן כ\"א בהכירו ע\"י סימנים ולפני זה כתב דבנטבע במים והועלה מעידין עליו ודווקא לאלתר ומשמע שם דמעידין עליו בט\"ע לחוד מ\"ש דקשה לכאורה ממ\"נ במאי איירי ברישא אי בראהו שנטבע למה סגי ליה בהכרת ט\"ע ולאלתר ליבעי להכרתו סימנים הט\"ע כמ\"ש בסיפא ואי איירי שהכירו זה שלא ראה הטביעה א\"כ למה כתב דבעינן שיראהו לאלתר אפילו בלא לאלתר נמי כמו שכתב כאן. (ובהיותי בק\"ק קראקא במחילות מכ\"ת דברתי עמו פא\"פ) שנראה לי בישוב זה דודאי ברישא מיירי הטור ג\"כ במי שלא ראה הטביעה ואפ\"ה בעינן שיראהו לאלתר משום דדרכו להתפח ולהשתנות לאחר זמן מה שהועלה מהמים וחיישינן דטועה זה הרואה ואומר שהוא הוא ואינו אלא אחר שנתהפך צורתו לצורת זה שאמר שמכירו שהיה לו ט\"ע כמו זה: והא דכתב כאן דלא בעינן לאלתר היינו משום דאיכא נמי לפני הב\"ד עדים או עד אחד שראה שפב\"פ נטבע ואחר כך בא עד אחר וראה שהועלה א' מהמים ואומר שהוא פב\"ב דבזה אמרינן כיון דיש עדים דפב\"פ נטבע וע\"י עדים השניים ידעינן שפב\"פ הוא זה שהועל' מן המים בכה\"ג ודאי מקילינן להאמינו בט\"ע אפילו לא ראהו מיד וברישא מיירי שאין לפנינו עדים שראו שפב\"פ נטבע. וישוב זה ודאי עולה יפה בדברי הטור ומילתא דמסתברא מצד עצמו הוא אלא שלא מצאתי דין זה וחילוק זה לא בגמרא ולא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ואין מדרך רבינו לכתוב דין מלבו אם לא שכתב בצדו כן נ\"ל. ועוד דבאשר\"י מוכח דאם ראהו אחר שלא ראה הטביעה והכירו אפילו אין עדות לפנינו שמעידי' שפב\"ב נטבע אפ\"ה לא בעינן לאלתר שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל והא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' ולא כתב דאפילו לאותן דלא ראו הטביעה נמי צריך ראייה לאלתר כשאין גם עדי הטביעה לפנינו ש\"מ דס\"ל דבכה\"ג גם כן לא בעינן לאלתר. וע\"ק דבגמרא בפרק בתרא דיבמות ריש ד' קכ\"א אמרו ז\"ל. ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואנסבא רבא לדביתהו אפומי דשושביני לבתר ה' ימים ומעובדא זה משמע לכאורה דהיו עדים על הטביעה מדקאמר ההוא גברא דאטבע בדיגלת דמשמע שהיה ידוע שנטבע משעה ראשונה ומדקאמר דאנסבא רבא אפומא דשושבינה משמע דהשושבינא לא ראו הטביעה אלא שהכירו אותו אחר העלאה ואפ\"ה מסיק שם דבעינן דחזיהו השושבינא לאלתר וזהו דלא כמ\"ש הטור. לכן נראה ליישב ג\"כ זה ע\"פ מ\"ש לעיל דהא דכתב כאן דלא בעינן לאלתר היינו כשגופו שלם וכדמסיק הטור וכתב ע\"ז ז\"ל והוא שיראנו שלם בכל גופו ומה שמסיק וכתב אבל אם אינו שלם אלא פ\"פ עם החוטם לא סמכינן אט\"ע לחוד בלא סימנים זה קאי אמ\"ש לפני זה בלא ראהו לאלתר אבל בראהו לאלתר א\"צ סימנים ואפי' אין גופו שלם. והוא מ\"ש הטור ברישא דבמים והועלה וראהו לאלתר דמעידין עליו ושם איירי באין גופו שלם דהא קאי אמה שמציין המשנה דאין מעידין אלא עד ג' ימים דהוכחתי לעייל דאיירי בלא נמצא שם אלא פ\"פ עם החוטם וכנ\"ל. וכאן בא מתחלה ללמדינו דבהכירו מי שלא ראה הטביעה דלא בעינן לאלתר וגם לא הכרה ע\"י סימנים כי אם בט\"ע לחוד סגי ואגב סיים וחידש וכתב דהיינו דוקא כשגופו שלם אבל אם אינו שלם בעינן שיכירוהו ע\"י סימנים. והשתא א\"ש הכל וק\"ל. והא דכתב דבהכירו מי שלא ראה התביעה לא בעינן לאלתר למדו ממ\"ש הרא\"ש הנ\"ל וז\"ל ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' עד אבל מי שלא ראה הטביעה \"ומצאו שמת ואמר שמכירו בט\"ע לחודיה נאמן כו' וה\"ט דאע\"ג דאמרינן בגמרא בהאשה בתרא דאם לא חזיוהו לאלתר שהעלוהו דמיא מיתפח תפח ומשתנית צורתו. מ\"מ אם אמר ברי לי בהכרתו שהוא פב\"פ מאמינים לו וס\"ל דלא גרע האי שראוהו לאחר זמן שהעלוהו מהמים מנמצא ביבשה אחר ג\"י למיתתו דג\"כ רגיל להשתנות אפ\"ה כתבו התוס' בפשיטות ד' ק\"ך דאם גופו שלם ואינו נחבל בפניו דמעידין עליו אפילו אחר ג' ימים כשאומר שמכירו בט\"ע ומטעם שכתב שם ז\"ל כי אינו משתנה כ\"כ ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים וכ\"כ התי' בפרק האשה שלום ד' ק\"ח בד\"ה מהני סימנים כו' ז\"ל ותימא היאך משיאין נמי בני אדם ע\"י ט\"ע בלי שום הכרת סמנים. ושמא איירי (כאן דבעינן לאלתר וסימנים) כשנשחתה קצת צורת פניהן דאכלן כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' האשה בתרא וכן מפרש ר\"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג\"י שכנשחת צ\"פ מיירי כמו שמפרש במשנה אבל אם צורת פניהם שלימה שריא אפי' לאחר כמה ימים עכ\"ל הרי דמדמה מצא ידו בשלימות אחר שהועלה מן המים ומצאוהו ביבשה אחר כמה ימים (ועיין בתשובת בן לב חלק ראשון תשובה א' שמתרץ ג\"כ כעין דין זה ע\"ש כ\"פ): "
                ],
                [
                    "  ואפי' לא ראהו מיד.  וכתב מור\"ש ז\"ל וסבר הא דאמרינן היכא דשהה אחר עלותו מן המים דאין מעידין איירי במי שראה הטביעה או שיודע מן הטביעה (ולפי מ\"ש אמ\"ו בתשובה תירוץ זה אינו נכון ותירוץ שני עיקר ע\"ש כ\"פ) או איירי שאינו שלם בכל גופו אלא פרצוף עם החוטם וק\"ל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " נשאת ע\"י כו' לא תצא.  כתב הרמב\"ם פי\"ג דה\"ג דחכם שהתיר במים שאין להם סוף היו מנדין אותו וכן הוא בגמרא סוף יבמות כ\"פ): "
                ],
                [
                    " והיא אומרת ברי לי שמת.  ז\"ל הגמרא מכדי תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי אמר רב ששת בנשאת לאחד מעידיה היא גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי ופירש רש\"י אין אשם תלוי אלא במי שלבו נוקפו והרי היא אומרת אין לבי נוקפי שברי לי אינו היה קיים היה בא וכתב הר\"ן שאומרת ברי לי שראוהו שמת וכי אמרינן שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת היינו בדליכא עדים דמכחשי לה עכ\"ל וכתב ב\"י שיש טעות בספרי רבינו שכתב והוא אמר ברי לי וצריך להיות והיא אומרת ברי לי: "
                ],
                [
                    " לא תצא. כתב הרא\"ש בתשובה (כלל נ\"א סי' ה' וכלל ל\"ב סי' ג') דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת קודם שיתירוה להנשא אם עברה ונשאת פשיטא דתצא ואפילו נשאת לעד שמעיד שמת דאוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא בחזקת א\"א ואפילו למאן דאמר בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא שאני התם דאיכא תרי סהדי דמפקי לה מחזקת א\"א אבל הכא דליכא אלא חד סהדא מודה עד כאן לשונו ואם כן לפי זה מה שכתב רבינו ואם נשאת לאחד מעידיה כו' לא תצא מיירי בשנים אומרים מת כו' ואם התירוה קודם שבאו שנים שאומרים לא מת תינשא אפילו לכתחלה לאחד מהשנים שאומרים מת דבתרי לא חיישינן שמעיד בשביל כך כדי שישא אותה כדאמרינן לעיל סימן י\"ב אלא שמכל מקום לא ישאנה לכתחלה משום לזות שפתים כדבסמוך לעיל ולשון רבינו שכתב ואם נשאת לאחד מעידיה הכי דייק קצת דמשמע ששני עדים שמעידים שמת והיא נשאת לאחד מהן דאם לא כן הוה ליה למימר ואם נשאת להעד דהא ודאי לאותו העד שאומר שלא מת לא תינשא מיהו לפי זה קשה מ\"ש אח\"כ נשאת ע\"פ עד אחד כשר כו' עד אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא דהא שם פירשתי דקאי ארישא ורישא מיירי בעד אחד וקאמר אחד מעידיה גם לפי מה שכתב מ\"ו דקאי אסיפא קשה ודו\"ק וצריך לומר דנקט לשון הגמרא דמתרץ היא עצמה לבה נוקפה ותיאסרה ומתרץ דנשאת לאחד מעידיה ושם איירי גם כשהיו המעידים שנים. ומ\"ש נשאת ע\"פ עד כשר ואח\"כ באו שנים כו' עד אפי' נשאת לאחד מעידיה תצא והרא\"ש דאמר בעד אחד אינו נאמן א\"כ מאי איריא דבאו אחר כך שנים אפילו לא בא אחר כך אלא אחד נמי תצא לק\"מ דלא כתב הרא\"ש אלא אם כן בא האחד קודם שהתירוה לינשא וכאן מיירי שכבר התירו ונשאה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (הצרה אסורה.  ואפילו נשאת היא תחלה כו' עפ\"ר כן הוא לשון הרמב\"ם פי\"ב דגרושין וכתב המ\"מ דהקשו בירושלמי דמעתה על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת והקשו מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת ותירצו אם כן חזרה לקלקול ראשון דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עכ\"ל. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ל\"ש התחיל' היא הקטטה כו'.  בגמרא בעי מ\"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאומרת בדדמי מאי בינייהו שארגילה היא קטטה ופי' רש\"י דמשקרא מרוב שנאה מכוונת לאסור עצמה עליו. דאמרה בדדמי כל מקום סכנה שראתו אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא ליה לא דייקא כולי האי עכ\"ל ומתוך זה נתבאר אפילו היכא דארגיל הוא הקטטה אף על פי שהיא אינה משנאה אותו כ\"כ מ\"מ השנאה מועטת שיש ביניהם אומרת בדדמי ואזלינן לחומרא דחיישינן לומר דמשקרא ואמרה בדדמי וצ\"ע אפילו אזלינן לחומרא היכא דארגיל הוא הקטטה ואומרת מת על מטתו וקברתיו למה לא תנשא: "
                ],
                [
                    " (אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת.  וכתב רמ\"י טעם דהרמב\"ם דבמלחמה היא בהולה להמלט ומתוך אהבה רוצי' להתעסק ולקברו את בעלה ולהמלט אחר כך ויכול להיות שמתוך הבהלה קברה איש אחר מההרוגי' לפיכך אפילו קברתו אמרינן שבדדמי אמרה. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שאינם חייבים בפרקונה.  פי' רבנן תקנו שהבעל יאכל פירות של נכסי מלוג שלה תחת פרקונה ופרקונה אין שייך אלא כשנישבית הוא חייב לפדותה וה\"א כל הפירות שאכל עד השתא הוא מטעם שמא נשבית עוד לאחר זמן והואיל שאף אם נשבית השתא אינו חייב לרדותה יחזיר לה כל הפירות שאכל עד הנה (או י\"ל דס\"ל דאם היתה נשבית קודם שבא הראשון והחזירה השבאי ולא נתן השני המעות עד שבא הראשון אין אחד מהן חייב בפרקונה והפירות שאכל הן שלהם. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון.  ואף על גב דאמר קודם זה הפירות שאכל השני אחר שבא הראשון צריך להחזיר לה אם כן כ\"ש כשהיא תופסת אח\"כ הפירות דאין צריכה להחזיר לו ואיך כתב שהיא צריכה להחזיר הפירות שתפסה אחר ביאת הראשון י\"ל דגם הכא איירי שהבעל השני אכל כבר הפירות של נכסי מלוג אלא אח\"כ תפסה מידו בשביל הפירות שאכל כבר ולכן צריכה להחזיר לו: "
                ],
                [
                    " ואין זכאין במציאתה ובמעשה ידיה.  (אבל הבעל יורשה אם מתה - מ\"מ. כ\"פ) ואע\"ג דזה טובה היא לה והתנא משמע דכל מאי דקחשיב הוי לגריעותא י\"ל דהני נמי גריעותא דידה דרבנן תקנו מציאותה משום איבה ורעה היא שלא יאהב אותה ומעשה ידיה תחת מזונותיה היינו לגריעותא דאין חייבין במזונותיה: "
                ],
                [
                    " (ושנולד אחר שמת ממזר דרבנן.  והרמב\"ם סובר שאינו ממזר וכ\"כ בש\"ע וע\"ל ס\"ס ט\"ו דכתב דאינו ממזר בלי מחלוקת וי\"ל דשם לא קנסו להאיש מאחר דאם מתה הראשונה מותר בשנייה והוא מילתא דלא שכיחא. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אלא נתקדשה לבד. ופריך בגמרא מ\"ש משכנסה דצריכה גט ומשני הכא אמרי קידושי טעות הוה. כשכנסה נמי אמרי נשואי טעות הוה. רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה ופירשו התוס' קידושי טעות היינו שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שהוא האמת והקשו התוס' למה לא מתרץ הגמרא דאמרי קידושי טעות הוה דהיינו על תנאי ומתרצים דקידושין על תנאי לא שכיחי דלא חיישינן לשמא תלוי בקידושי תנאי ורבי עקיבא לחוד הוא דחייש להכי לקמן וע\"ש. ור\"ל לא הוה תלינן בעל תנאי ולהקל להתירה להראשון משא\"כ כשקדשה הראשון והלך למדינת הים שתולין בקידושי טעות להחמיר ולאוסרה אהראשון וכמ\"ש לעיל ס\"ס ט\"ו ובסי' י\"ז ולקמן בסי' קנ\"ט ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפי' מקדש יבמה לשוק כו'. וע' בפרישה. ולפי דברי ב\"י שכתב שההלכה כשמואל דמספקא ליה אי תפסי בה קידושין או לא צ\"ל הא דכתב רבינו לעיל סי' ו' הבא על יבמה לשוק עשאה זונה היינו ספק זונה וכהן הבא עליה אח\"כ אינו לוקה משום זונה דדלמא תפסי בה קידושין: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " משהערה בה כו'. והקשו התוס' השתא דחייבי לאוין בהעראה א\"כ לשתוק קרא בחייבי כריתות ומתרץ דאי לאו קרא בחייבי כריתות ה\"א מדגלי רחמנא בשפחה חרופה מכלל דחייבי כריתות בהעראה אבל חייבי לאוין בגמר ביאה דילפינן משפחה חרופה אבל השתא דכתיב העראה בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה א\"כ לישתוק קרא משפחה חרופה עכ\"ל וה\"ה דהוי מצי למיכתב לימוד דחייבים על העראה בחייבי לאוין ומינה נלמד במכ\"ש לחייבי כריתות ומיתות ב\"ד דהא אין שייך לומר דאין עונשין מן הדין דכולהו נמי חייבי לאוין נינהו ומשום דהן נמי חייבי מיתות ב\"ד לא גרעי אלא הא ל\"ק כיון דעכ\"פ צריך לכותבו מה לי כתבו פה א\"נ כיון דנדה יצאה מכללה דהא הבא עליה חייב כרת ואין הבן הנולד ממנה ממזר ואין אשתו נעשית זונה ג\"כ לא לחייב על העראתו ומש\"ה כתבו בנדה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והמסתכל אפילו באצבע וכו'. ע' בב\"י מ\"ש בשם א\"ח על שם ה\"ר יונה: "
                ],
                [
                    " אלא שראוי לעשות כן.  ע' בב\"י מה שהשיג הראב\"ד ע\"ז וה\"ה כ' על דברי הראב\"ד שאין זו השגה לפי שצורבא מרבנן אפילו נסתכל בה ובדקה פ\"א לא יכירה אם יחליפוהו לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים אבל ע\"ה יכירה בפעם אחד אילו היה אסור להסתכל כדי לבודקה לא היו אומרים לע\"ה עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך עכ\"ל וז\"ל רמ\"א י\"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה כגון לעיין ברישא אחר כינים בפני אחרים עכ\"ל ונלע\"ד שלמד כן ממ\"ש הר\"ן ס\"פ ח\"ה על הא דגרסינן ר' בנאה הוה מציין וכו' ע' בד\"מ שהעתיקו. ונלע\"ד דדוקא לשכב בחיקה כההוא מעשה הוא דאסור אבל לעיין ברישא כשהוא יושב אפשר דליכא מאן דפליג וע' בתשובת רשב\"א סי' אלף קע\"ח דמשמע דאפילו לעיין ברישא לחוד הוי מדברים המביאין לידי חיבה שמדמהו ליציקה על הידים והצעת המטה ע\"ש וז\"ל רמ\"א וי\"א דכל שאינו עושה דרך חיבה מותר לכך נהגו להקל בדברים אלו. ואסור להשתמש כו' גמרא ותוס' קדושין (פא:) והביאו הב\"י ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אפי' ליצוק.  כתב  המרדכי בשם הר\"ש בר ברוך והביאו בהג\"א אע\"ג שאין משתמשין וכו' ע' בב\"י שהביאו ותמה עליו ע\"ש. וצ\"ע דלכאורה גם מדברי רבינו משמע דמותר. כיון דדברים של שירות ושימוש מותר כמ\"ש הרמב\"ם ורבינו. א\"כ למה לא ישמש במרחץ השפחות לשפשף אותו על גופו להסיר לכלוך וצואה ודברים המזוהמים ממנו. דידוע דדברים כאלו אינן עושין אשתו לבד. כ\"א גם עבדו. וכיון דמותר לשמשו במרחץ לשפשפו להסיר דרך הלכלוך דרך שירות ג\"כ מותר אגב לרחוץ פניו ורגליו דהרי הדבר ניכר דמזה לשירות ושימוש ג\"ז לשימוש ולא משום אהבה וחבה עושה לו זה. וזהו שדקדק רבינו וכתב באיזה שימוש אמרו ברחיצת פניו ידיו ורגליו כו'. דמשמע דוקא שימוש חיבה כזה המביא לידי תאוה הוא דאסור. ולא שימוש אחר שהוא של עבדות. וזהו נמי שסיים רבינו וכ' דהטעם של איסור הוא דדברים האלו אינו עושה לו אלא אשתו. וידוע דזהו דוקא כשאינו במרחץ. אבל כשהוא במרחץ אין עושה לו אשתו אלא עבדו עושה בתורת שירות ושמוש, וזה נלע\"ד ברור: "
                ],
                [
                    " אבל מותר. ז\"ל מור\"ש ולפ\"ז נהגו היתר באיגרת שלומים שלנו שפורטין האשה ואף על פי כן נהגו להחמיר שלא להזכירה בשמה עכ\"ל ונראה דאין ראיה מכאן להתיר לכתוב לאיש שידרוש בשלום אשה דלשון זה משמע דהכותב מבקש מהאיש שיגיד לאשתו איך שהכותב דורש בשלומה ומזה לא איירי כאן אלא מיירי ששואל את האיש על שלום אשתו ולא שיגיד לאשתו בשמו דבר (וכמו שעשו המלאכים גבי אברהם ששאלו לו איה שרה וגומר. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור מן התורה לאיש שיתייחד כו'. וז\"ל הרמב\"ם ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה וטעמא אע\"פ שאמרו יחוד דאורייתא לאו למימרא שהות כתוב בתורה שהרי אמרו רמז ליחוד מן התורה מניין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא ב\"י: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל לא תתייחד אשה א' כו'. ז\"ל המשנה פרק י' יוחסין (קידושין ד' פ') לא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדק מפני שאשתו משמרתו כן הוא גירסת התוס' ע\"ש ופירושו דר\"ל דאפילו עם אשה אחת מותר ליחד כשאשתו עמו ותו גרסינן שם במשנה כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים ופי' רש\"י שעסקו עם הנשים מלאכת אומנתו ואילו איש אחר עם שתי נשים דוקא אסור אבל זה אפילו עם הרבה אסור. והתוס' הקשו שם ארש\"י מהא דאמרינן בגמרא אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ\"ע ומפרשו דזה שמלאכתו עם הנשים אסור להתייחד אפילו אם אשתו עמו דביה איכא חששא טפי עכ\"ל ובזה קצת דברי רבינו מבוארים ודוק כמ\"ש עוד בסמוך: "
                ],
                [
                    " ונשים הרבה עם אנשים הרבה מותר.  כ' המ\"מ דזה נלמד ממ\"ש חתן אבל הוא ישן בין אנשים והיא בין הנשים ומשמע דאפילו בחדר א' מותר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ובשדה עם שלשה כו'. ומה\"ט כ' הראב\"ד שגם בלילה אסור להתייחד עם ב' אנשים דכמו שבשדה חיישינן שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה ה\"נ חיישינן דלמא אדנאים חד מינייהו אזיל אידך ועביד איסורא (אבל כשיש עמה ג' אנשים ליכא למיחש שמא ישנו תרתי מנהון דודאי יתכוונו האנשים להקיץ אלא שא\"א שלא יהא נאים חד מינייהו לפרקים ולא חיישינן שינמנמו תרתי בפעם א' כמו שלא חיישינן שבדרך יצטרכו שנים מהם להטיל מים יחד וישאר אחד אצלה ולפ\"ז כשלא יתכוונו להקיץ היה אסור ללון אפילו עם ג' אנשים וקשה למנהגינו ולפי מ\"ש בסמוך א\"ש אפי' בשני אנשים ודו\"ק) וכ\"כ רמ\"א בהגהותיו ע\"ש ונלע\"ד דמה\"ט האשה אסורה להתייחד בשדה עם איש ע\"י שומר קטנה שיודעת טעם ביאה וכמ\"ש מור\"ש בסמוך ותימא על המנהג שנהגו לצאת לדרך אפילו עם עגלן כותי בשומר קטן או קטנה עמהם ונלע\"ד שסמכו על הרי\"ף שהשמיט בהלכותיו הא דאיתא בגמרא לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' כו' נמצא דאין חושש לחששא זו שמא יצטרך אחד מהם לנקביו ונמצא אחד מתייחד עם הערוה וה\"ה דעם קטן או קטנה שרי אבל ב\"י תמה על הרי\"ף למה השמיטו (כי גמרא ערוכה היא אמר רב יודא אמר רב כו' ריש דף פ\"א ע\"ש) שוב מצאתי שכ' בתא\"ו נכ\"ג ח\"א בשם הרמ\"ה והביאו ג\"כ בד\"מ ז\"ל ודוקא כשהולכין עמה לשומרה אז צריכין שנים שישארו עמה דאי לאו הכי למאי ניחוש לה כשיצטרך א' להשתין ילך חבירו עמו ויניחה לבדה עכ\"ל. ובזה נלע\"ד דנתיישב ג\"כ מנהג הנשים הנ\"ל דכשלקחה עמה שומר קטן תינוק או תינוקת כדינא ליכא למיחש למידי אף בשדה דכשירצה השומר להטיל מים או לעשות צרכיו תלכה האשה עם השומר ולא תתייחד עם הגדול וכן בלילה אף שהשומר נאים וישן כשירצה היחיד לאונסה יקיצה את השומר ויעיר משנתו וישמרוה. מיהו קשה דאם כן למה כתב הראב\"ד דבלילה צריכה שלשה גם קשה דלמה לא חיישינן דלמא יפתנה בלילה או בדרך עד שלא תלך עם השומר לעשית צרכיו ויבא עליה. וי\"ל דהראב\"ד לחוד חייש לזה שמא יפתנה אבל שאר המחברים שלא הזכירו האי דינא דבלילה צריך שלשה ס\"ל דלא חיישינן שמא תפותה היא אלא יבא עליה שלא לרצונה אלא שחיישינן שהיא מכסה הדבר מפני הבושה אם כבר עבר זה דאנסה ומש\"ה בשומר אחד סגי וכמ\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " שתי בתים זה לפנים מזה כו'. לשון הגמרא אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד ודייק רש\"י מינה הא נשים מבחוץ ואנשים מבפנים חוששין משום יחוד במתניתא תנא איפכא אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא מתניתא איפכא אנו נעביד לחומרא עכ\"ל הגמרא ומש\"ה כתב רבינו שני בתים זה לפנים מזה כו' ופירש אשה לבין אנשים או איש לבין הנשים חוששין משום יחוד וקשה דמשמע דאשה אחת בין אנשים הרבה חוששין משום יחוד והא סבר הרא\"ש דאשה בין אנשים הרבה כשרים מותר ומה שתירץ מור\"ש דלית לן בזמן הזה כשרים כדאמרינן בגמרא אמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון רבי חנינא בר פפא וחביריו וכיון דאפילו רב לא הוה מחזיק נפשיה בכשר לענין זה כ\"ש מן הסתם עכ\"ל תירוץ זה ניחא להרמב\"ם אבל לרבינו שנמשך אחר סברת הרא\"ש קשה ובאמת על הרא\"ש עצמו לק\"מ דאע\"ג דמימרא ומתניתא הוא שם מ\"מ שם לא נאמר ופירש אשה לבין אנשים או איש בין הנשים אלא שקאמר סתם שחוששין משום יחוד ופירש\"י דבתרוייהו חוששין משום שמא יבא איש אחד בין הנשים דכשהנשים בחוץ שמא יצא איש אחד מבפנים אליהן לחוץ וכשהן בפנים חוששין שמא ילך איש אחד אליהן לפנים ע\"ש שכן צריך לפרש לפירושו לפי המסקנא שאמר אביי אנו נעביד כתרוייהו לחומרא ואע\"ג שרש\"י סובר שאיש אחד מותר בין נשים הרבה צ\"ל לפי פירושו שמיירי כאן שאין שם כי אם שני אנשים או שעסקו עמהן. וזה שכתב רבינו ופירש אחד לבין כו' הוא מל' המיימוני בפ' כ\"ב מהא\"ב ע\"ש והוא כתב יפה לפי סברתו דלית לן בזמן הזה כשרים ונמצא דאשה בין אנשים הרבה נמי חוששין משום יחוד אבל לסברת הרא\"ש דאשה מותרת בין שני אנשים ע\"כ צריך לומר כפי' רש\"י דחששא הוא דיפרוש איש אחד בין הנשים אם לא שנאמר שאנשים דהתם ר\"ל פרוצים דאז אשה בין אנשים הרבה נמי אסורה לדעת הרא\"ש. ואין זה דוחק שלא איירי בכל ענין (ונראה פשוט דרבינו לא קאמר אלא דשייך בו איסור יחוד דהיינו אם הם פרוצים חיישינן במרובין ואם הם כשרים חיישינן ביחיד כל אחד כפי דינו כ\"פ) שהרי אף לרש\"י לא מיירי בכל ענין שהרי לפי דבריו צ\"ל שמיירי דוקא בשני אנשים או שעסקו עמהן כמו שכתבתי לעיל ודוק. ואין לתמוה איך יסתום הגמ' לדבר סתם דהא בגמ' לא נאמר האיסור בפירוש אלא הוא מדויק מדאמר רב כהנא אנשים מבחוץ מותר משמע הא איפכא אסור ובברייתא איפכא וא\"כ כיון דהאיסור אינו מפורש בפירוש כל חד מוקי להדיוק כדאית ליה. והיותר נראה דרבינו לא העתיק ל' הרמב\"ם אלא ללמדינו דהא דאיתא בגמ' דחיישינן משום יחוד בתרוייהו היינו כשראינו כשפירש אחד מהן לבין הנשים ולהרמב\"ם ג\"כ כשפירש אחד לבין האנשים וקא משמע לן דלא אמרינן דכמו שהלך זה לחוץ ילכו גם אחרים לחוץ ויהיה אנשים הרבה עם נשים הרבה דמותר אבל כשלא ראינו שפירש איש א' לבין הנשים לא אסרינן משום חשש שמא יפרוש ולאפוקי מפירוש רש\"י דכתב דאפילו מן הסתם חוששין להכי ודו\"ק וגם קצת נראה לומר דמ\"ש ופירשה אשה אחת בין אנשים או איש בין הנשים דרצה לומר שפירשו והלכו מבפנים לחוץ ומילי מילי קתני דאמ\"ש היו אנשים מבפנים כו' אזה כתב ופירש איש מהן לבין הנשים לחוץ ואמ\"ש או נשים מבפנים כתב ופירשה אשה אחת לחוץ בין האנשים וקא משמע לן בכל אחד אע\"ג דלכולן דרכן לחוץ אפ\"ה חיישינן ליחוד אבל אם פירש איש אחד לבין הנשים שבפנים פשיטא דחיישינן משום יחוד אבל לרש\"י א\"ש דקמ\"ל דמסתמא ג\"כ חיישינן ועיין בהרמב\"ם ותמצא שסמך הני תרתי בבות יחד וכתב נשים רבים עם אנשים הרבה אין חוששין ליחוד היו אנשים מבחוץ כו' ש\"מ דס\"ל להרמב\"ם דעיקר החידוש הוא דלא אמרינן גם אחרים ילכו לחוץ ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (ונמצא מתגרה בנשים.  עפ\"ר וי\"ל ג\"כ הא דאמר באיש טעם דהתגרות היינו לאסור ללמוד עם תינוקות שיש לאמותיהן בעליהן בעיר דלא שייך בהן איסור יחוד כלל ובאשה אשמועינן אף אם יש לאביהן של קטנים נשים בעיר דלא שייך בה התגרות בנשים מ\"מ אסור לה משום יחוד כשהיא פנויה או א\"א ואין בעלה בעיר אבל אם בעלה בעיר בודאי אין בה איסור כלל וכמו שכתב אמ\"ו ז\"ל. כ\"פ): ",
                    " (וכן אשה לא תלמד כו' ועיין ברמב\"ם פ' שני מהלכות ת\"ת דכתב ז\"ל וכל אשה לא תלמד תנוקות וכתב שם כסף משנה כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו הוא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו והביאו אמ\"ו ז\"ל בי\"ד ס\"ס רמ\"ה וצ\"ע מ\"ש מהא דבעלה בעיר דאין חוששין וכתבו התו' ע\"ז דהא דאמר אין חוששין ר\"ל אין חוששין כלל ואפילו איסורא ליכא. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור להוציא שכבת זרע לבטלה כו'.  נראה פשוט דבזה אפילו ר\"י מודה דאף על גב דכתב רבינו בשמו בריש סימן כ\"ה דמותר לשמש עם אשתו אפי' שלא כדרכו ואפילו דרך איברים ואע\"פ שמוציא זרע לבטלה שאני התם דמוציא זרע דרך שימוש ולא נתכון להוצי' זרע לבטל' אלא שבא ממילא משא\"כ בדש מבפנים וזורה מבחוץ דנתכוין להוציא לבטלה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ידיכם דמים מלאו.  כתב בספר הזוהר עון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל שאר עבירות שבתורה לכך צריך ליזהר ממנו מאוד מאד: "
                ],
                [
                    " אם לא מהעטרה ולמטה לצד הארץ . ז\"ל רמ\"א, בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסים וכו' עד ליכא למיחש להרהור עכ\"ל והוא מחדושי אגודה דפרק מקום שנהגו והביאו מהרי\"ו ד' צ\"ט ע\"א ומהרר\"י כתב שם לפני זה ד' צ\"ג ע\"א דהיכא דהוא במרחץ קודם רבו ואחר כך בא רבו דמותר והביא ראיה לדבריו ע\"ש. וע\"ל בי\"ד סי' רמ\"ב מ\"ש ראיה לכסות הערוה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין מוסרין להם תינוק ללמד ספר.  כפול לעיל בי\"ד סימן קנ\"ג ורש\"י פירש הטעם בפרק לפני אידיהן (עבודה זרה ד' ט\"ו) משום משכב זכור ומשום שמא ילמדו מינות ונראה דמשום הכי דקדק רבינו בלשון רבינו תם שכתב בסמוך ז\"ל ורבינו תם כתב שמותר להעמיד בהמות אצלם עד כאן לשונו שדוקא בהמות מותר אבל תינוק אסור למסור וללמדו מטעם השני משום מינות גם נראה לי לדקדק מדשינה רבינו הלשון דמתחיל ישראל לא נחשדו על משכב זכור לפיכך מותר \"להתייחד כו' ומסיק הכותים חשודין על הכל לפיכך אין \"מוסרין כו' ואין מעמידין בהמות כו' דהוה ליה לסיים גם כן ולכתוב לפיכך אין מיחדין עמהם תינוק ובהמה כו' אלא נראה משום דגבי כותי בלא יחוד נמי אסור דאין בושת לכותי גם תינוק עם הכותי לחוד אסור משום שפיכות דמים דהא מיירי אפילו אם יש עם התינוק אצל הכותי ישראלים אחרים אפילו הכי אסור משום משכב זכור ומינות: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והכל באבק לשון הרע.  וסימניך עג\"ל ונוכל לומר שע\"ז רמזו רז\"ל (סנהדרין קב,א) באמר' ביום פקדי ופקדתי שאין פורענות באה על ישראל שאין בה פרעון עון העגל רוצה לומר שאין בה עון עריות וגזל ולשון הרע שסימנן עג\"ל: <br>(ומנשק בכל אבר שירצה ועיין בא\"ח סי' רכ\"ו ולקמן ס\"ס זה סעיף ל\"ד דפוסק דאסור לנשק בכל אבר (נ\"א - באותו מקום). כ\"פ): "
                ],
                [
                    " בין דרך אברים.  יליף לה מדאמרינן בספ\"ב דנדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי חגרים מפני מה הוויין כו' כמ\"ש רבינו לקמן בסוף סי' זה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' יוחנן בן דהבאי אבל חכמים אומרים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שירצה אדם לעשות עם אשתו עושה. "
                ],
                [
                    " ובלבד שלא יוציא ש\"ז לבטלה.  מדאמרינן בפרק כל היד אמר רבי יוחנן המוציא ש\"ז לבטלה חייב מיתה ואמרינן מעשה דער ואונן שלא כדרכה הוה. ור\"י תירץ מדאמרו חכמים כל שאדם רוצה לעשות עם אשתו עושה משמע אפילו אם מוציא ש\"ז לבטלה לית לן בה אלא שלא יהא רגיל בכך כמעשה דער ועונן שהיו מתכוונים בכך וכ\"פ הרא\"ש וכ' ודבר קשה הוא להתיר לו להכשיל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מהם וכיוצא בם, עכ\"ל. <br>ור\"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר לשמש שלא כדרכה.  טעמו דר\"י כמ\"ש ומכאן יש ללמוד דכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה שהרי ר\"י פליג גם אדרך אברים שמותר וכללינהו בשם שלא כדרכה: "
                ],
                [
                    " רבה מקרקש.  והא דאמרינן שהשמעת קול אסור בשבת ואם כן היאך היה עושה כן בשבת דעונת תלמיד חכם משבת לשבת יש לומר דהיינו דוקא כשמכוין להקול אבל כשאינו מכוון לקול כי הכא אלא שיסורו בני אדם משם לית לן בה וע\"ל בא\"ח סי' של\"ז (ושל\"ח): "
                ],
                [
                    " או בלילה לאור הנר.  כתבו הגהות מיימוני בפ\"ד מהי\"ט (ופכ\"א דא\"ב וכ\"כ המ\"מ בהל' י\"ט. כ\"פ) שדקדקו התוס' שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפילו ע\"י האפלת טלית ועיין מה שכתבתי לעיל בא\"ח סי' ר\"ס בשם רמ\"א דע\"י הפסקת מחיצה מותר לשמש לאור הנר (אף על גב דאור הנר עדיין נראה דרך המחיצה שרי כ\"כ בד\"מ כ\"פ) נ\"ל דהיינו דוקא ע\"י האפלת טלית אלא שבלא מחיצה לא מהני הפסקת טלית גבי נר ועיין בת\"ה: "
                ],
                [
                    " אפילו הכי באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע.  צריך להגיה \"פושע\" במקום \"רשע\" דהא דריש לה בגמרא מקרא וברותי מכם המורדים והפושעים אלו הן בני ט' מדות וכן הוא להדיא בא\"ח סימן ר\"ס: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לוקה משום לא תהיה קדשה.  וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהא\"ב קודם מ\"ת היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה. כשנתנה התורה נאסרה הקדשה שנא' לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ\"ל וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל אין קדשה אלא מזומנת והיא מופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתוב בתורה (שמייחדת לו וטובלת אליו.  כ\"פ) וכתב ה\"ה שכן כתבו קצת המפרשים עכ\"ל. וקשיא זו קשה ג\"כ על רבינו. ומצאתי הג\"ה נדפסת בדפוס קרימונא בספרי א\"ה על הא דכתב רבינו והיא זונה כו' ז\"ל אע\"ג דלעיל משמע מדבריו דאין זונה מחייבי לאוין אפשר דפסק כר\"ע דקאמר בפרק הבע\"י דף ס\"א זונה זו מופקרת ולעיל איירי שבא עליה דרך עראי שלא לשם זנות והכא איירי במופקרת עכ\"ל הג\"ה וכעין זה כ' מור\"ש אבל דברי הרמב\"ם אי אפשר לתרץ שמיירי במופקרת מדאמר קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה כו' משמע שאינה מופקרת וגם משמעות דברי רבינו לא משמע שמיירי במופקרת (דא\"כ היה לרבינו לכתוב דין מופקרת לעיל סימן ו' דאסורה לכהן. כ\"פ). <br>וי\"מ דמ\"ש רבינו לוקה משום לא תהיה קדשה ה\"ק דאם אחד בא עליה לשם זנות אם בא עליה אח\"כ הוא או אחר בלא יחוד לוקה משום לא תהיה קדשה דהיינו מופקרת שנבעלה כ\"פ ואמרו דכך משמע הל' של רבינו שמתחיל אין האשה נחשבת א\"א פי' לחייב אחר הבא עליה משום א\"א אלא ע\"י קידושין כו' אבל אם בא עליה שלא לשם קידושין אלא לשם זנות אין האחר שבא עליה לוקה משום א\"א אלא משום לא תהיה קדשה וכן מסיק בסוף דבריו ומשנתקדשה נחשבת כא\"א לחייב הבא עליה כו' אבל פי' זה דחוק מאוד דאפי' את\"ל דהוה מופקר בשני פעמים מ\"מ לא הוה לרבינו לסתום ולומר מלתא דפסיקתא שהאחד לוקה עליה משום לא תהיה קדשה דהא אם האחד היה מקדש אותה או ייחדה אותה לו אינו לוקה משא\"כ גבי קידושין דאם א' מקדש אותה כראוי האחר הבא עליה אפי' לשם קדושין לוקה משום א\"א ובלא\"ה הלשון דחוק מאוד לפי פירושם.  <br>אלא צ\"ל שהרמב\"ם ורבינו סוברים הואיל שהניחה א\"ע לבעול בשם זנות ברצונה נקרא קדשה דכמו שמזנה עם זה תזנה ג\"כ עם אחר והיינו מופקרת. וזה שדקדק רבינו בלשונו וכתב אבל אם בא עליה אדם בלא קידושין לשם זנות כלומ' שעושה כמו הזונות עושין דאל\"כ לשם זנות ל\"ל דלא הל\"ל אלא שלא לשם קידושין לוקה כו': "
                ],
                [
                    " שאין הלכה כרב אלא בהא כו'.  פירוש דבקדושין גרסינן ההוא גברא דקדיש בשיטיתא דאסא (פי' בשבט בד של הדס. כ\"פ) דרב היה מנגיד עליהם ומסיק לבסוף דרך כלל וז\"ל והאידנא נהוג עלמא כנהרדעי ואע\"ג דרב יוסף אית ליה כלישנא קמא דרב דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ\"ל הרי הרא\"ש בעצמו כתב דלית לחוש לזה שר\"י ס\"ל כלישנא קמא דרב מטעם דבשל סופרים כו' וע\"ל דף קס\"ט ריש ע\"ב שכתב ב\"י עצמו בפשיטות איך שהרא\"ש פסק כנהרדעי ותמה על רבינו שסתם דבריו שלא כהרא\"ש ע\"ש. וע\"ל בסי' קל\"ד מ\"ש בישוב דברי רבינו דל\"ת אהדדי דכאן כתב דקי\"ל כנהרדעי ולקמן שם כתב כרב דמנגיד אמוסר מודעא גם בס\"ס קמ\"א כ' להנגיד אמאן דמבטל גיטא. ועכ\"פ לשון רבינו שכתב בשם הרא\"ש דאין הלכה כרב אינו מדוקדק דהא כ\"ע מודו דהלכה כרב אלא שקי\"ל כנהרדעי דאמרי דרב לא מנגיד אלא אדמקדש בביאה וכנ\"ל וצ\"ל דמשום דרבינו קיצר ולא הביא הא דפליגי משמיה ומ\"ה קיצר ג\"כ ואמר דלא קי\"ל כרב בכל הני וק\"ל והיותר נראה ליישב כל זה ולומר דע\"כ אין הלכה כנהרדעי משמיה דרב דהרי הם אמרו דלא הלקה רב כ\"א אמאן דמקדש בביאה וכל הפוסקים הסכימו דלוקין גם אמאן דמוסר מודעא כרב וכמ\"ש רבי' ירוחם הביאו ב\"י לקמן בסי' קל\"ד וגם בתשובת הרא\"ש (והביאו ב\"י בפשיטות שם) כ\"כ וכן מנגדינן במאן דמבטל גיטא כמש\"ר בסי' קמ\"א וצ\"ל דהלכה כרב יוסף אליבא דרב אלא לא קי\"ל כרב בכולהו. ומש\"ר כאן שאין הלכה אלא \"בהא דהמקדש בביאה אינו בא למעט כאן כל אינך דקחשיב רב אלא הכא אענייני קידושין קאי וקאמר דרב מנגיד אג' ענייני קידושין המקדש בביאה והמקדש בלא שידוכי והמקדש בשוק ע\"ז כתב משמיה דהרא\"ש דאין הלכה כרב בענייני קידושין אלא בהמקדש בביאה ומאינך לא מיירי אלא יש מאינך דלוקין וכמש\"ר בסי' קל\"ד וקמ\"א הנ\"ל ויש מהן דאין לוקין כההוא דחתנא דייר בבי חמוה דסמכינן ביה אנהרדעי ודוק’ ובזה נתיישב הכל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    "ואומר לה כו' כתב הכלבו צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בכסף או בדבר פלוני כדת משה וישראל ד\"מ. כ\"פ): <br>ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין כו' והוא שעדיין עסוקין באותו ענין. בגמרא בפ\"ק דקידושין דף ז' אחר שבעי מיועדת לי מהו מיוחדת לי כו' פריך במאי עסקינן וכו' ע' בב\"י שהעתיק כל דברי הגמ' ופי' רש\"י וגם פלוגתא דרבי ורבי אלעזר ב\"ר שמעון וכתב הר\"ן הלכה כרבי מחבירו וכן דעת הרי\"ף והרא\"ש שסתמו וכתבו והוא שעסוקין באותו ענין וכן דעת הרמב\"ם בפ\"ג מה\"א וכתב שם ה\"ה שכן כתב העיטור ג\"כ רק שהרשב\"א סבר שמענין לענין באותו ענין נמי מהני. ואחר כך בכל מקום נקט הרא\"ש סתם מדבר עמה על עסקי קידושין ולא נקט והוא שעסוקין באותו ענין מפני שסמך על מה שכתב פעם אחת אחר הפלוגתא של רבי יוסי ורבי יודא שדוקא שעסוקין באותו ענין. וכן רבינו מאחר שכתב כאן שאם מדבר עמה על עסקי קידושין שלא מהני אלא אם כן שעדיין עסוקין באותו ענין נקט אחר כך סתם בכל מקום מדבד עמה על עסקי קדושין ופי' נמי שעסוקין באותו ענין אלא שסומך מדכתב פ\"א שכך פירושו וה\"ה בכל מקום שזוכר אחר כן מדבר עמה וכו' וכמ\"ש בשם מור\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " וכ\"ש אם אמר לשון קידושין ודאי. עיין בב\"י שהביא לשון הר\"ן והמ\"מ שדייק מינה שבכל הני לשונות אם אמרה לא הבנתי שהן לשון קידושין אינה מקודשת וכתב ואף שלשון הרא\"ש משמע דאינו נאמן היינו דוקא האיש המקדש שהוא הוציא הלשונות הללו מפיו חזקה לשם קידושין הוציאם אבל האשה השומעת דבריו חזקה שלא היתה מכרת באותן לשונות אף שהן לשונות של קידושין ומסיק הב\"י וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שלא הזכיר סברת הרא\"ש כלל בזה עכ\"ל ב\"י. והנה לכאורה היה נלע\"ד דרבינו לא ס\"ל האי חילוק דב\"י דמחלק בין איש דאינו נאמן ואשה נאמנת ומ\"ה סתם וכתב בסמוך א\"ל הרי את אשתי הרי את זקוקתי כו' מקודשת. ומ\"ש ברישא ובלבד שהיא תבין שהוא ל' קידושין לא כ\"כ אלא על מאי דסמוך ליה בא\"ל לשון שמשמעותו ל' קידושין באותו \"מקום כיון שבמקום אחר אינו ל' קידושין גם באותו מקום אינו לשון קידושין אלא כשידוע שמכרת בו אבל באינך לשונות שהזכיר שם מסתמא מקודשת כמו בא\"ל הרי את מקודשת דכתב הב\"י דלכ\"ע הוה קידושין ואינה נאמנת לומר שלא הבינה ומ\"ה א\"ש דכללינהו רבינו בבבא אחד דלדברי ב\"י ק' דרבינו מסיק וכתב ובלבד שהיא תבין כו' קאי גם אכל הנך לישני הנזכרים חוץ מא\"ל הרי את מקודשת דא\"כ לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ולפי שכתבתי ניחא וגם א\"ש שזהו כמשמעות ל' הרא\"ש ונסתלק תמיהות ב\"י למה לא הזכיר דעת הרא\"ש בזה מיהו ק\"ק דא\"כ מאי כ\"ש דכתב רבינו בסמוך דכתב וכ\"ש אם א\"ל לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה. דלפי מ\"ש נצטרך לפרש דבהנך לישני קידושין ודאי אפילו אינה מבינה ואפילו לא דיבר עמה נמי מתקדשת וא\"כ מאי כ\"ש איכא. מיהו אף א\"תשהאי ובלבד שהיא תבין קאי אכל הלשונות הנ\"ל קש' מאי מסיק וקאמר וכ\"ש אם אמר ל' קידושין ודאי הא מינה אירי (ר\"ל במ\"ש ובלבד שהיא תבין דקאי על אומר לשון קידושין ודאי דצריך להיות שהיא מבינה ובאם שאינה מבינה לא היו קידושין אא\"כ שהוא מדבר תחלה על עסקי קדושין וא\"כ מה צריך רבינו לחזור ולומר וכ\"ש כו' אלא ע\"כ נ\"ל דה\"פ שבאמת הצעת דברי רבינו כך היא כו' כ\"פ) וצ\"ל דה\"פ והצעת דברי רבינו ובלבד שהיא תבין או ידבר עמה תחלה על עסקי קדושין שהרי אם מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין מהני אפי' בשתיקה כ\"ש שיהנה אף אם לא תבין הני לישני דקידושין ודאי וא\"כ לא ק\"מ דהא מאי דמסיק וכתב וכ\"ש אם אמר לשון קידושין ודאי קאי אמ\"ש לפני זה ושם קאי אל' המיוחד בכל מקום ומקום אבל לעולם איכא למימר לישני דלעיל \"ארוסתי \"ואנתי מהני והוו קידושין בכל ענין ודלא כב\"י אלא שנ\"ל שרבינו לא דיבר כאן ממי שטוענת שלא הבינה אלא ממי שבאמת אינה מבינה ובזה ודאי אין חילוק לכ\"ע דאפילו בא\"ל הרי את מקודשת ואנן ידעינן שאינה מבינה דאינה מקודשת וגם הרא\"ש לא דיבר ממנה כלום ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " )הרי את אשתי. אבל אם אמר הרי את נשואתי אינו כלום דלא מקרי נשואה עד שתבעל או שתכנס לחופה רשב\"א וב\"י כ\"פ). "
                ],
                [
                    " ואם נתן הוא ואמרה היא כו'. יש ר\"ל דאשמעינן דאפילו לא היו עסוקין באותו ענין ממש אלא מענין לענין באותו ענין מקודשת כיון שאמרה היא ה\"ל כאילו עסוקין עוד באותו ענין ולאפוקי משתיקה דלא מהני אלא דוקא שעסוקין באותו ענין אבל ז\"א דכבר כתבתי שבכל מקום שאמר אם היה מדבר עמה כו' שמיירי דוקא שעסוקין באותו ענין וכן משמע מלשון הרא\"ש שכתב דאפילו בשתיקה מהני ובשביל אמירתה לא גרע משמע שלא מהני אלא באותו ענין שמהני גבי שתיקה: "
                ],
                [
                    " ואפי' אם אין עסוקין באותו ענין. ז\"ל מור\"ש ה\"ה לא דבר עמה על עסקי קידושין והרמ\"ה שהזכיר אין עסוקין באותו ענין העיקר תפס וק\"ל עכ\"ל ר\"ל לאו דוקא מ\"ש אפילו אין עסוקין כו' דמשמע עתה לא עסוקין אבל מ\"מ תחלה דבר עמה קמ\"ל דלא דבר עמה כלל ומוכרח לומר כן דאל\"כ ק' מאי אפילו אין עסוקין באותו ענין דכתב הרמ\"ה עסוקין באותו ענין מאן דכר שמיה לפני זה אפילו בלא אמר הן אלא ודאי הרמ\"ה ר\"ל אפילו לא דבר עמה תחלה והשתא א\"ש דלעיל קאי דבעינן שידבר עמה תחלה וקמ\"ל דבאמר הן א\"צ וכבר כתבתי דרבי' כל מקום שמזכיר דבר עמה תחנה ר\"ל ועדיין עסוקין באותו ענין והרמ\"ה נקט בלשונו בפירוש עסוקין באותו ענין ותרוייהו ס\"ל דדבר עמו תחלה בלא עסקו עדיין באותו ענין לא מעלה ולא מוריד: "
                ],
                [
                    " ואם נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת כו'.  זהו לשון הגמרא בפ\"ק דקידושין בעו רבא הילך מנה ואקדש אני בך מהו ומסיק באדם חשוב מהני דבההוא הנאה דמקבל מתנה גמרה ומקנה נפשיה ופרש\"י ואקדש אני לך והוא קבלו ואמר לה התקדשי לי בכך וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מה\"א אמרה לו הילך דינר זה מהנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת כו' וכן העתיק לשונו בש\"ע סימן זה וכ\"כ גם כן הרא\"ש. ורבינו בעצמו כתב זה הל' גופה לקמן בסי' כ\"ט. ומ\"ש רבינו בכאן ואם נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת כו' ולא נקט שאמרה היא ואתקדש אני לך כלשון הגמ' צ\"ל שרבינו סובר דל\"ד שצריכה לומר כן ומה שנקט בגמרא ואקדש אני לך ר\"ל שכוונת האשה במאי שנתנה לו המנה שתתקדש לו אבל לא נקט זה הלשון בדוקא שתאמר כן ומוכרח הוא דא\"כ קשה דהא כל הפוסקים ס\"ל שהוא צריך שיחזיר ויאמר לה התקדשי כו' למה לא נזכר זה בגמרא אלא ודאי בגמרא לא מיירי במאי שצ\"ל הוא או היא וכן רמ\"א כתב על דברי ש\"ע הנ\"ל שי\"א (רשב\"א סימן תרי\"ג האריך בזה כ\"פ) שאפילו אם לא אמרה ואתקדש לך אלא הוא אמר התקדשי לי והיא שתקה דמקודשת ורבינו שנקט לקמן ואתקדש אני לך לשון הגמרא נקט ככל הפוסקים: "
                ],
                [
                    " וסברא הראשונה היא סברת רב אלפס כו'.  ז\"ל ב\"י ומור\"ש תימא על רבינו איך משוה להרמב\"ם לטועה והלא בהדיא אמרינן בגמרא באדם חשוב מקודשת וגם הרמב\"ם עצמו כ\"כ בפ\"ה אלא שבפ\"ג סתם וכתב אינה מקודשת ומיירי כשאינו אדם חשוב וסמך אמ\"ש בפ\"ה וגם מ\"ש בשם הרמב\"ם נתן הוא ואמרה היא וכו' ע' בב\"י עד הרי נתבאר שסברא הראשונה שכתב רבינר מוסכמת גם מהרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל ויש רוצין לתרץ שכוונת רבינו כמ\"ש והרמב\"ם ז\"ל כתב נתנה היא כו' ר\"ל שקודם זה מביא סברת הרא\"ש שכתב וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב כו' דמשמע שסבר הרא\"ש שסתם הוא בחזקת אדם חשוב עד שנודע שאינו חשוב והרמב\"ם מדכתב סתם בפ\"ג דאינה מקודשת משמע שסתם אדם הוא בחזקת שאינו חשוב עד שנודע שהוא חשוב שאז מקודשת כמ\"ש בפ\"ה אבל א\"א לומר כן דאם כן היאך כתב וסברא ראשונה היא סברת רב אלפס דמשמע שהאלפס סבר שסתם אדם בחזקת חשוב הוא ורב אלפס לא דיבר מזה כלום ואדרבא בתחלת מסכת קידושין דף תרכ\"א כ' סתם וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושין כלשון הרמב\"ם בפ\"ג רק בסוף דף תרכ\"ב כתב לשון הגמרא שהבאתי לעיל דבאדם חשוב מקודשת וא\"כ מאיזה לשון הבין הטור שהאלפס סבר כן וצ\"ע: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב הרמ\"ה דוקא בגזל דעלמא.  ז\"ל מור\"ש בכאן וכתב ר\"י קארו שיש לתמוה מה תולה בדברי הרמ\"ה הלא הכל תלמוד ערוך הוא ובחנם הוא תמה כן כי לא ידע שהספר נחסר כאן כמו שהגהתי בדברי הרמ\"ה דעיקר החידוש של הרמ\"ה דיאוש לא מהני גבי גזל דילה אבל אי הוה מהני אז לא הוה צריך לא שידך ולא לאמר הן כמו גבי גזל דעלמא לאחר יאוש ודברי התלמוד דבעינן שידך גבי גזל דילה או שתאמר הן ה\"א דהיינו לפני יאוש בזה בא להשמיענו הרמ\"ה דליתא ומ\"ש המחבר ואם גנב או גזל משלה כו' הוא אינו מל' הרמ\"ה אלא הוא מדברי הטור וכ\"ע מודו בזה ומיירי בין ביאוש ובין בלא יאוש ודוק עכ\"ל פירוש לדבריו שהגיה כמו שהוא נדפס לפנינו לאפוקי ספרים אחרים וכן בדפוס גדול של ב\"י שגורס וכתב הרמ\"ה דוקא בגזל כו' יאוש ושנוי רשות אבל אם גנב וגזל משלה כו' ע\"ש.<br>(ואפשר דאף בלא גירסת ס\"א אלא כמו שהוא בדפוסי ב\"י ג\"כ י\"ל לתרץ זה דאתא לאשמעינן דאפי' לאחר יאוש לא מהני בגזל דידה ועיין בתשובת בן לב חלק א' ד' מ\"א שגירסא הזה כגירסת ב\"י וכתב שם דנראה שהתוס' חולקין אדברי הרמ\"ה שכתבו ז\"ל וא\"ת לרב דקאמר קדשה בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמעינן הא משנה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו וי\"ל דאיצטריך מילתא דרב דאי ממתני' ה\"א דדווקא בממונא הוא דלא קניא אלא ביאוש אבל לחומרא אע\"ג דלא נתייאשו אמרינן דאם קידש אשה צריכה גט מספק לכך אצטריך מילתא דרב עכ\"ל התוס' ואם איתא לתוס' כדברי רמ\"ה לא הוי קשה ולא מידי דשמא רב אתא לאשמעינן דאפילו היכא דאיכא יאוש קדשה בגזל דידה אינה מקודשת עכ\"ל בן לב הרי בהדיא דקושיית ב\"י אינה קושיא וכמ\"ש רש\"ל. כ\"פ) וע' בב\"י ובש\"ע כ' רמ\"א (בשם הר\"ן דקידושין ד' תרמ\"ז ודלא כרש\"י דפטור מלשלם. כ\"פ) דאף אם היא מקודשת צריך לשלם לה גזילותיה: "
                ],
                [
                    " (אלא אמר לה התקדשי לי במלוה כו'. בתוס' דקידושין ד' י\"ט ע\"א מבואר דמיירי שמוחל לה את המלוה ודייקו כן דאל\"ה אין טעם לומר דאף בלא החזיר לה את המשכון שתהא מקודשת וק\"ל וע\"ז כתבו התוס' שם וא\"ת כיון שמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון נמי מקודשת כו' וב\"י הביאו ונראה דרבינו לא מצי סובר דאיירי בהנאת מחילת מלוה דהא כתב סתם התקדשי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון הרי דהטעם הוא מכח המשכון ולא שיהא רבותא כמ\"ש התוס' ע\"ש בב\"י ועוד דא\"כ לא אתיא שפיר לשון רבינו שכתב \"אבל אם היה לו משכון כו' דהא דין א' להם לדברי התוס' אלא דברי רבינו הוא נגד דברי התוס'. והרא\"ש אף שי\"ל שסובר כהתוס' יותר יש לפרש דבריו כהטור שהרי סתם וכתב שא\"ל הרי את מקודשת לי \"במלוה שיש לי אצלך עיין בב\"י ודו\"ק. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " גם בזה כתב הרמב\"ם. כתב ב\"י ז\"ל לשון רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שבדין הקודם לזה נחלקו אם בעינן שמשכנו שלא בשעת הלוואתו והרמב\"ם הוא לבדו שכתב דאפי' בשעת הלוואתו מקודשת ואינו כן דבדין הקודם לכ\"ע אפילו משכנו בשעת הלואתו מקודשת כמו שנתבאר ולכן צריך להיות כתב הרמב\"ם שגם בזה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " ובמעמד שלשתן מקודשת. )כתב רבי' ירוחם היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתן אינו אלא תקנות דרבנן ד\"מ. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אלא שמין בנייר כו'. והר\"ן בפ\"ב דקידושין כתב כיון דהנייר של ש\"ח הוא של הלוה ובאם ימחול החוב צריך להחזיר הנייר בע\"כ ללוה אינה מקודשת אף אם הוא ש\"פ (ומ\"מ ספק מקודשת מיהא הוי דשמא אינה חוששת שימחל החוב וקבלתו לשם קידושין. כ\"פ): <br>אלא שמין בנייר כו' עיין מ\"ש בפרישה ע\"ז עד לכן נלע\"ד כו' וכן צ\"ל לקמן ס\"ס ל\"ב דכתב בשם הרמ\"ה ז\"ל אע\"ג דבשטר פסול לקדש בו שמין הנייר וכתב הב\"י בשם רבי' ירוחם דאף אם קדש בתורת שטר ולא בתורת כסף אף שהשטר הוא פסול שדעתו היה שתתקדש במה שכתוב בו דהיינו הרי את מקודשת לי ולא כתב מדעת' שפסל אפ\"ה אם יש בנייר ש\"פ מקודשת ה\"נ דכוותיה אע\"פ שדעתו היה אמלוה כיון דמ\"מ צריכה לש\"ח ומסרו לה מיהו יש לחלק דשם ג\"כ אמר בשעה שמסר לה השטר בפני עדים דהוו עלי עדים שאני מקדש בשטר זה ומוסר לה השטר לשם קידושין: "
                ],
                [
                    " דישנה לשכירות כו'. עיין מ\"ש בפרישה והא דכתב רש\"י כל פרוטה ופרוט' שנגמר כו' ה\"ק כל פרוטה דאמר' דתיהוי מתקדשת בה אותה פרוטה כבר נעשית מלוה וכ\"כ הרא\"ש בהדיא פ\"ב דקידושין ד' צ\"ג ע\"ב שמדמה זה להא דאמרינן בפרק קמא דעכו\"ם אם הגיע לכיפה שמעמידין בה עכו\"ם אסור לבנותה ואמר ר\"א אם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דישנה לשכירוה מתחלה ועד סוף ואימת אתסר במכוש האחרון ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה עכ\"ל אבל דוחק לומר דהכא אף אם היה במכוש אחרון ש\"פ מ\"מ כיון דדעתה היתה לקדש בשכירות כל המלאכה ואין נותן לה פרוטה בעינ' דנימא מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה מ\"ה אינה מתקדשת דהיא לאו דינא גמירי וכל השכירות שוה אצלה: "
                ],
                [
                    " וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל.  ז\"ל מור\"ש כאן לא דק המחבר שהוא סבר שדעת אביו כר\"י ור\"ת מדהביא בפ\"ב דקידושין דף צ\"ג ע\"ב בתחלת דבריו דעת הרי\"ף דאין אומן קונה כו' ואח\"כ כתב דעת ר\"י ור\"ת דאומן קונה משמע ליה דהכי ס\"ל. וליתא דבפרק הגוזל קמא דף קמ\"ב ע\"ג הביא נמי דעת הרי\"ף וכתב שם נמי דאין ראיה מדבריו אבל לא שחולק על דבריו ואדרבא שם הביא ראיה אחרינא מסוגית הגמרא לדברי הרי\"ף אלא שכתב לבסוף מיהו יש לדחות ובפרק המקבל פסק להדיא הרא\"ש דאין אומן קונה בשבח כלי וכ\"כ רבינו נמי בח\"מ סי' של\"ט דקבלן עובר בבל תלין אלמא דס\"ל אין אומן קונה. ואין לדחוק וליישב דרבינו ס\"ל דדעת אביו לפסוק לחומרא גבי קבלנות דעובר עליו משום דאין אומן קונה כו' והכא גבי קידושין לחומרא דמקודשת דאומן קונה כו'. גם זו ליתא שהרי לקמן בח\"מ סי' ש\"ו כתב דקי\"ל דאין אומן קונה כו' ומחייב לשלם אלמא דקים ליה הכי שהרי מוציאין ממון ע\"ז ולא ספיקא הוא ע\"כ נראה דאגב ריהטא לא דק עכ\"ל (ויש ליישב ולומר דדעת רבינו דאע\"ג דכתב דמסקנת הרא\"ש כדברי ר\"י מ\"מ ס\"ל דהלכתא כרי\"ף ורמב\"ם ולכן סתם בח\"מ כדבריהם ולא חשש להזכיר מסקנת הרא\"ש רק כאן משום חומר דאיסור אשת איש וכ\"כ בד\"מ וע\"ש עוד שהאריך בזה וכתב והארכתי בכל זה לאפוקי מדעת חכם א' שחשב להתגדר וכתב בכאן טעה המחבר ע\"ש. כ\"פ).<br>ובאמת משמע קצת מלשון הרא\"ש שלשם בקידושין דס\"ל הכי מדכתב אחר שהביא דברי ר\"י ור\"ת ז\"ל ולהך אוקימתא הלכה כר\"מ ור\"ל שבגמרא קאמר שם ג' תירוצים וקאמר לפני זה שלאוקימתא ראשונה הלכה כרבנן ואשינוי' זה דפליגי אי אומן קונה כו' כתב הרא\"ש דלהך אוקימתא הלכה כר\"מ ולפי דעת הרי\"ף הוה הלכה כרבנן. אבל סברת וראיות מ\"ו מפרק הגוזל קמא והמקבל היא חזקה וכמ\"ש מדלא העתיק בהמקבל אלא דברי הרי\"ף מבלי חולק גם בהגוזל קמא הביא לבסוף ראיה לדברי הרי\"ף אלא שכתב לבסוף שמוהו יש לדחות מ\"מ פשיטא הכי משמע. ועיין בש\"ג פרק הגוזל קמא ד' ל\"ו ע\"ב שהקשו גם הסמ\"ג דבסוף סימן קפ\"א בלאוין משמע דאין אומן קונה בשבח כלי ובעשין בסי' פ\"ט ריש דף קע\"ד ומשמע דאומן קונה כו' ומחלק בסימן קפ\"א איירי בשכירות דלית ביה שבחא כגון דאגרא לבטשא בטשא במעתא כדמשני בפרק המקבל דף ק\"ב. ופרש\"י שם כשבא מבית האומן בטשין הבגד בתוך כלי עץ ברגלים במים וקרקע הראויה לכך מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטשותיה כך וכך בטישות בכך מעות עכ\"ל רש\"י. ועיין בי\"ד סי' ק\"ב שתמה גם מור\"ש על רבינו על מ\"ש שם דעת ריצב\"א והוא בנויה ואמורה לפי סברת מ\"ד אומן קונה כו' ואההיא כתבתי קצת ישוב שם. ומיהו מ\"ש מ\"ו אדברי רבינו שלא דקדק לאומרו מאחר שכתב הוא בעצמו בסי' ס\"ז דקי\"ל אין אומן קונה כו' גם בסי' של\"ט כתב שקבלנות הוא כשכירות. גם ראיתי בקיצור פסקי הרא\"ש שחיבר רבינו שכתב בפ' הגוזל קמא בסעי' י\"ד ז\"ל הלכתא אין אומן קונה בשבח כלי כו' וכ\"כ ג\"כ בפרק המקבל בסעיף מ\"ג ז\"ל הלכתא קבלנות עובר משום בל תלין ואין אומן כו' ובפ\"ב דקידושין בסעיף י\"א כתב וז\"ל לרי\"ף אין אומן קונה ולר\"י קונה עכ\"ל ולא הכריע הלכה כמי. גם דוחק לחלק ולומר דבקידושין פסק מאיזה סברא טעם כר\"י ובדיני ממונות כרי\"ף דהא בגמרא מקשה מזה על זה שמע מינה שסבירא ליה דדינייהו שוין. גם מה שתירץ בעל ש\"ג לדברי סמ\"ג דמ\"ש בלאוין בסי' קפ\"א איירי דשכרו לבטשא דהוו שכירות ולית ביה שבחא ליתא דהא הסמ\"ג כתב שם ז\"ל שהקבלנות כשכירות ואי איירי בבטשא אין זה קבלנות אלא שכירות וכדפרש\"י שם. גם ליכא לתרץ דמיירי בשליחות דאיגרתא שהיא קבלנות ולית ביה שבחא כמו שתירצו התוספות שם דף קי\"ב להא דרב ששת דאמר אומן עובר דמיירי בקבלנות כזה כדדחי הגמ' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ט) גם הרא\"ש הביאו בפ' ב' דקידושין דף צ\"ג. דהא הסמ\"ג כתב דינו בס\"ס קפ\"א אמי שנתן טליתו לאומן ומסיק עליה דבקבלנות עובר ש\"מ דס\"ל ע\"כ כהרי\"ף דאין אומן כו' בשלמא התוס' מוקי לההיא דנותן טליתו אומן באגרי לבטשי ואיירי בשכירות ולא בקבלנות אבל הסמ\"ג דכתב עליו קבלנות א\"א לפרשו הכי אלא צריכין לומר שדברי הסמ\"ג בלאוין סימן קפ\"א שסתם וכתב כדעת הרי\"ף הכי ס\"ל ומ\"ש בעשין סימן פ\"ט אין ראייה לסתם פסקי דשם העתיק דברי הרי\"ף וכתב עליו דר\"י ה\"ג פליגי עליו ולא הכריע כדברי מי כמו שעשה גם הרא\"ש דבאומן לעבור בבל תלין סתם כדברי הרי\"ף ולענין תשלומין אם יקלקל הביא דברי שניהם ואעפ\"כ מוכח מדבריו שם דס\"ל כהרי\"ף וכמ\"ש לעיל שוב ראיתי בדפוס תוגרמה נוסחא אחרת בדברי רבינו בדין זה וז\"ל וכתב הרמ\"ה ל\"ש אם הוא שכיר יום על המלאכה ול\"ש אם הוא קבלן דקי\"ל אין אומן קונה בשבח כלי דאין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל. וא\"כ לפי האי נוסחא לק\"מ דכתב וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אדברי הרמ\"ה שהיא ממש כדברי הרי\"ף ויתיישב לפ\"ז הכל. ובאמת שהב\"י כתב אגירסא ונוסחא זו שיש בו חסרון ניכר ומגיה אותו כמו שהוא נדפס לפנינו וה\"ט משום דק\"ל מ\"ש דקי\"ל אין אומן קונה בשבת כלי דאין כאן מלוה כו' הא אדרבא כיון דאין אומן כו' הרי יש כאן מלוה ולכך כתב דצריך להגיה והאי אין כאן מלוה קאי אדברי ר\"י דקא ס\"ל דאומן קונה כו'. ובוודאי אם לא הוה ק\"ל מידי הוה ניחא לומר שנפל טעות בספרים ולהגיה כמ\"ש ב\"י ממה שנדחק בלשון אבל כדי ליישב הקושיות הגדולות צ\"ל דאין כאן חסרון ולדחוק הלשון דה\"ק אין אומן קונה בשבח כלי עד שנאמר \"דאין כאן מלוה כו' הכי לא אמרינן אלא קי\"ל דאין אומן קונה וממילא אמרינן דיש כאן מלוה וכן משמעות הל' דכתב בכל הספרים \"דאין כאן מלוה כו' \"דאין \"בדלית ולפי מה שהגיה ב\"י צ\"ל \"ואין \"בויו ולפי נוסחאות התוגרמא א\"ש לפי מאי דפירשתי וא\"ש נמי דכתב תחלה \"דקיימא לן אין אומן קונה ומסיים דאין דכתב ב' תיבות בנתינת טעם בתחלתן \"בדלית וכן לא ימצא אם לא ע\"ד שכתבתי דאין כאן קאי אה\"א אם היינו אומרים אומן קונה לא הוה כאן מלוה וק\"ל. והיותר נראה שגליון הוא שבפנים היה כתוב דברי הרמ\"ה לחוד עד וכ\"כ הרי\"ף ואחר כך היה נכתב עליו וכן היא מסקנת אדני אבי הרא\"ש ז\"ל ור\"ל שגם הוא פסק דקי\"ל אין אומן קונה בשבח כלי. והיה כתוב בחוץ אמ\"ש הרמ\"ה דקיימא לן אין אומן קונה כו' פלוגתא ר\"י עם הרי\"ף דעלה כתב הרמ\"ה דקיימא לן כהרי\"ף דאין אומן קונה וטעו וקבעוהו בפנים (דוגמתו כתבתי בביאור דח\"מ סימן רנ\"ט ע\"ש) והא דמייתי רבינו \"דברי הרמ\"ה ולא מייתי דברי הרי\"ף לפי נוסחא ופי' דגליון הוה ה\"ט משום דהרי\"ף גם רבינו תם ור\"י לא כתבו אדין זה מידי בפרק שני דקידושין כ\"א בהגוזל קמא ובהמקבל והרא\"ש מייתי בפ\"ב דקידושין דברי הרי\"ף ור\"י ויש קצת להביא ראייה דנוסחא זו היא עיקר דאילו לנוסחא דידן ק' למה מביא תחילה לדברי הרמ\"ה דכתב דקי\"ל דאין אומן כו' הא הרמ\"ה הוה אחרי מות הרי\"ף ור\"ת ור\"י וה\"ל לרבינו לכתוב תחלה דברי הרי\"ף ודעת החולקים עליו ואחר כך הו\"ל להביא דעת הרמ\"ה שהיא כדעת הרי\"ף ושכן הסכים הרא\"ש ז\"ל ועוד דלקמן בח\"מ סי' ש\"ו ובסי' של\"ט כתב בכל מקום בקיצור אין אומן קונה בשבח ולא האריך לכתוב דעת החולקים רי\"ף ור\"י ולפי נוסחת תוגרמא שכתבתי א\"ש הכל דכתב בקיצור מ\"ש הרמ\"ה דקי\"ל אין אומן קונה כלשון שכתב רבינו בח\"מ בסי' ש\"ו קי\"ל אין אומן קונה בשבח כלי והא דכתב קי\"ל קאי אפלוגתת התנאים בגמרא וגם אדעת הגאונים רי\"ף ור\"י החולקים ומסיק שם הסכמת הרא\"ש דקי\"ל אין אומן קונה בשבח כלי. ואם לא תרצה לדחוק בפרישות דאין כאן מלוה כו' הנ\"ל מ\"מ הלא יש בידינו להגיה ולתקן הנוסחא ולגרוס שיש כאן מלוה וכשנותן לה הכלי אינה מתקדשת בשבח והוא עדיף טפי מלהגיה שורתיים ודוק. ועיין באיסור והיתר שסידר ותיקן מהר\"ן שפירא שנדחק ליישב בשערים בהל' דגים ועופות שהאי וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אינו קאי אדעת ר\"י אלא אדעת רי\"ף וכתב שכן נ\"ל ליישב תמיהות ב\"י בי\"ד סי' ע' שכתב אדברי רבינו שכתב וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ו\"ל דאינו ר\"ל כרשב\"ם אלא כרש\"י דלעיל מיניה ע\"ש ודוחק גדול לפרש כן ובי\"ד סימן ע' כתבתי ביאור יפה דלק\"מ ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ואם נתן שום דבר משלו לצורך המלאכה כו'.  דהוה ליה מלוה ופרוטה מזה נמי מוכח שהנוסחא הנכונה הוא כמ\"ש שמסקנת הרא\"ש היא דאין אומן קונה בשבח כלי והוה מלוה ומש\"ה שפיר כתב רבינו דאם נותן שום דבר משלו לצורך מלאכה דהוה מלוה ופרוטה אבל לפי נוסחת ב\"י שמסקנת הרא\"ש דאומן קונה כו' ואין כאן מלוה א\"כ היאך כתב אם נותן שום דבר משלו כו' דהוה מלוה ופרוטה והא הוה הכל מלוה לפי מסקנת הרא\"ש שאומן קונה בשבת כלי. ודוחק לומר שלא קאי אקבלן כ\"א אשכיר יום דלד\"ה מלוה הוא דא'כ הו\"ל לרבינו לכתוב זה קודם דברי הרמ\"ה אבל לפי מ\"ש א\"ש דאחר דסיים כל דיני מלוה כתב האי דינא וקאי אכולהו ומה\"ט דכתיבנא נמי נשמע דדוחק לתרץ ולומר דבעי לכתוב אליבא דכ\"ע דאפילו הרי\"ף מודה בהא. מיהו י\"ל משום דבגמרא הן ג' אוקימתות זא\"ז מה\"נ כתבינהו רבינו זא\"ז: "
                ],
                [
                    " למתנה ע\"מ להחזיר לו.  פי' למתנה שיש בידו שחבירו נתנו לו במתנה ע\"מ להחזיר ובזה פליגי עם דעת הרא\"ש שבסמוך שהוא ס\"ל דאם קדש אשה באותה מתנה אינה מקודשת הואיל שאשה אינה מתקדשת אם נתן לה הכסף ע\"מ להחזיר כדלקמן בתחילת סי' כ\"ט מטעם שדומה לחליפין ה\"ה נמי אם יש בידו כלי שניתן לו במחנה על מנת להחזיר וקידש בו אשה שאינה מקודשת דהוי כאילו קדשה בפירוש ע\"מ להחזיר לו הקידושין שאין לו כך במתנה יותר ממה שניתן לו דלא ס\"ל סברת הרא\"ש דמתנה ע\"מ להחזיר אין צריך להחזיר בעינא אלא הוא או דמיה אלא ס\"ל שצריך להחזירה בעינא וא\"כ ה\"ה אם שואל כלי מחבירו בלא זמן שג\"כ צריך לחזור לחבירו שאינה מקודשת אם קידש בו אשה. ומיהו זה דוחק בעיני דא\"כ אדקמיפלגי בדין זה דשואל לצורך קידושין הו\"ל למפלג בעלמא בכל מתנה ע\"מ להחזיר א\"צ להחזירה בעינא ועוד דאין לשון רבינו משמע כן דא\"כ הו\"ל לכתוב זה בלשון פלוגתא לכן נ\"ל דגם הרא\"ש מודה דאם נתן לאשה חפץ הנותן לו במתנה ע\"מ להחזיר לאחר שלשים יום והוא נתן לאשה בקידושיה וא\"ל שתקשטה ל' יום ואח\"כ תחייבה להחזירה להנותן דמקודשת בההיא הנאה דקשטה בה ל' יום אם הנאה בזו היא ש\"פ וכמ\"ש הרא\"ש בהדיא בכלי השאול לו לזמן מה והוא נותן לה אדעתא דהכי וכמ\"ש רבינו בשמו בסמוך ומה לי שאלה ומה לי מתנה אם לא שתאמר דדוקא ע\"ש מתנה ע\"מ להחזיר גזרו משום דדמי טפי לחליפין אבל ז\"א דהא גם בחליפין קונין בכלים המושאלים להם וכ\"כ רבי' ירוחם בהדיא והביאו ב\"י וד\"מ ר\"ס פ\"ט וכ\"ע שם בש\"ע בסוף סעיף א' ע\"ש ז\"ל אם נתן לה מתנה לזמן ידוע וא\"ל תהא מקודשת לי בההוא הנאה שאת נהנית באותו הזמן דהוי מקודשת עכ\"ל ואין בין שאלה למתנה בהא אלא נ\"ל דעיקר פלוגתא הכל תלוי בזה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " וכשקדש בו האשה הודיעה שהוא שאול. ק\"ק א\"כ למה מתקדשת בו כיון שצריכה להחזירו וה\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר דאינה מתקדשת בו כמש\"ר בר\"ס שאחר זה י\"ל דדוקא במתנה אמרינן כן דדמיא לחליפין דבשניהן נותן לה דבר הקנין ואומר לה להחזירו לו משא\"כ בשאלה דהוא שם אחר ולא נתנה לה מעולם בשם מתנה וכיון שיש בהנאתה ש\"פ ואינו דומה לחליפין מתקדשת בו גם י\"ל דשאני כשמודיעה לה שהוא אינו שלו אלא של פלוני דא\"צ להחזיר לו אלא לאותו פלוני אינו דומה לחליפין ולמתנה ע\"מ להחזיר: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם המקדש באיסורי הנאה כו'. וכתב ב\"י שנראה מדברי רבינו שאחר שהביא דברי הרמב\"ם כו' כתב וא\"א הרא\"ש כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן או בשאר איסורי דרבנן מקודשת משמע דס\"ל דלהרמב\"ם וכו' עי' בב\"י: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב המקדש כו' כגון חמץ בשעה ששית כו'.  וכתב ב\"י שדברי רבינו הם סתומים מאוד שסתם וכתב דלהרא\"ש בחמץ וכו' ע' בב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " על מנת שתחזירהו לי אינן קידושין. בגמרא מפרש הטעם לפי שאין אשה נקנית בחליפין והטעם שאין חשה נקנית בחליפין מפרש בקידושין בפ\"ק דף ג' סוף ע\"א משום דחליפין איתא בפחות מש\"פ פי' קנה בכלי שהוא פחות מש\"פ נקנה בחליפין ובקידושי אשה ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון דבעינן כסף הלכך בטל לה תורת חליפין בקדושין דאפילו נתן כלי שוה יותר מפרוטה בתורת חליפין אינה מתקדשת עד דיהיב לה בתורת קנין או קיחה וקידושין כיון דישנה לחליפין גם כן בפחות משוה פרוטה ובפחות משוה פרוטה לא \"מקניא וכן גרסת התוספות פירוש לא מקניא מכח דינא לאפוקי מגירסת רש\"י שם שגורס לא מקניא \"נפשה ור\"ל גנאי הוא לה להקנות נפשה בפחות מש\"פ ומשמע הא אם פשטה ידה וקבלה קידושין בפחות מש\"פ מתקדש' והתו' דחו זה וע\"ש וזהו ביאור למ\"ש רבינו ריש סי' ל\"א אין מקדשין בפחות מש\"פ ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (ואם היה חסר דינר אינה מקודשת. משמע דדוקא במנה זו אם שהיה מונה והולך הוא דאמרינן כן אבל במנה סתם מקודשת כמו בנתן לה דינר וזהו דעת הרמב\"ם והרא\"ש והרמב\"ן אבל הרשב\"א ס\"ל דאינה מקודשת משום דדינר א' כסיפא לה למתבעיה וכדאמרי' בגמ'. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " )התקדשי לי ואמרה הן. עפ\"ר שכתב ב\"י בשם הרמב\"ן דה\"ה אם שתקה נמי מקודשת נראה פשוט שקאי למאי דסמיך שחזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי כו' והיא שתקה דאז היא מקודשת אבל אם שתקה כשאמר לה בלשון שאלה אינה מקודשת וכמ\"ש רבינו בשם הרא\"ש וכבר כתב בכ\"מ בעצמו שהרמב\"ן והרא\"ש אמרו דבר אחד ויש לתמוה על הכ\"מ פ\"ד דאישות ועל הב\"י ע\"ש ודו'ק. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי כו'. וכתב ה\"ה בשם הרמב\"ן דאם חזרה ואמרה בשעת נתינה תן לי או השלך שמשמעות אל תשחק כו' אינה מקודשת וכתב הרשב\"א דכל דין זה לא נאמר אלא בהתחילה היא לומר תן לי מעט מהם אבל אם התחיל הוא לדבר אם אתן לך תתקדש לי ואמרה לו בלשון תן וקבלה ממנו הוי ספק קידושין ע\"כ וכ\"כ רמ\"א, ועיין בב\"י שהביאו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה. לשון הגמרא עיין בב\"י שהעתיקה והעתיק גם דברי הרא\"ש ואח\"ז כתב ומשמע דקידושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותה וא\"כ אפילו לחצירה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו לדעת הרא\"ש ז\"ל ורבינו שכתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה נראה שהוא כדעת הרי\"ף דאי להרא\"ש אפילו בחצר שאינה משתמרת נמי הוי מקודשת ויש לתמוה עליו למה סתם דבריו שלא כדעת הרא\"ש ועוד דאפילו להרי\"ף לא בעינן אלא שתהא משתמרת ואפילו שלא מדעתה ולמה הצריך שתהא משתמרת לדעתה ולעד\"נ לתרץ בדוחק דמ\"ש או לתוך חצירה המשתמרת לדעתה צ\"ל לדעתו ור\"ל אפי' אין חצירה משתמר אלא לדעתו סגי וכוונת רבינו למה שכתבו הרא\"ש במתנה וז\"ל אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו שם הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הלכך קני אפי' אין עומד שם עכ\"ל ומ\"ש רבי' המשתמרת לדעתו ר\"ל הואיל שהוא עומד שם נחשב כמשתמרת לדעתו אע\"ג דלא הוי משתמרת ממש ועיין בח\"מ ר\"ס ר' שכתב הב\"י בעצמו כעין זה. והיותר נראה דבשמורת הבעל מקרי משומרת לדעתה כי כ\"מ שהוא מסכים על הדבר ויודעת בהנותן שמשמר אותו לטובתה משומר לדעתה מקרי וז\"ש הרא\"ש. ושמירת הנותן חשובה לה כשמירתה. והא דפרש\"י לדעתה על פיה וצוויה לא פי' כן אלא בנתינת הגט לחצר המשתמרת לדעתה דהתם בעינן צוויה ודעתה דוקא משום דחוב הוא לה. וזהו החילוק בין מתנה למציאה דבמתנה שיש דעת אחרת מקנה והמקנה מסתמא משמרו עד שיגיע ליד המקבל וה\"ל כאילו שמרו היא ובזה נתיישב גם כן תמיהא השנייה דב\"י דהקשה הלא גם הרי\"ף לא מצריך אלא שתהא משומרת ולא שיהא דוקא משומר לדעתה דבודאי משומר לדעתה לאו דוקא וגם הרא\"ש ל\"פ עם הרי\"ף בהא כ\"א במה שהרי\"ף משוה מציאה למתנה וכמ\"ש הרא\"ש בהדיא הביאו הב\"י ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם ז\"ל היו שניהם עומדים בר\"ה כו'. לשון הגמרא בגיטין פרק הזורק (גיטין דף ע\"ח) גבי גט תנן היתה עומדת בר\"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מע\"מ אינה מגורשת וכן לענין קידושין ובגמרא ה\"ד קרוב לו ה\"ד קרוב לה אמר רב ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד\"א שלו זהו קרוב לו. מע\"מ אמר רב שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות. וליחזי הי מינייהו קדים רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה ה\"ד מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשומרו ולא היא זה קרוב לו היא יכולה לשומרו ולא הוא זה קרוב לה שניהם יכולין לשומרו ושניהם אינן יכולין לשומרו מחצה על מחצה אמר ליה שמואל לרב יודא שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. וכתב הרא\"ש דרבי יוחנן לא אתא לאפלוגי אדרב דשפיר אית ליה דאם זרק לתוך ארבע אמותיה שהיא מגורשת דהא רבי יוחנן גופיה אמר הכי בפרק שני דמציעא ולא פליג אלא בפירושה דמתניתין אבל לענין דינא ל\"פ עכ\"ל וז\"ל התוספות בהזורק אדברי ר\"י שאמר קרוב לה אפילו ק' אמה וקש' דבפ\"ק דמציעא אמר ר\"י דקטנה יש לה חצר ויש לה ד\"א וקאמר התם דיליף מציאה מגט משמע דבגט לר\"י אינה מתגרשת אלא בתוך ד\"א וה\"ק אפילו ק' אמה וי\"ל דבד\"א שלה אפילו הוא יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד\"א צריך שתהא היא יכולה לשומרו ולא הוא עכ\"ל. ורבינו סבר כדעת הרא\"ש ולכן בקידושין נקטינן כדברי שניהן וזהו שכתב רבינו דברי שניהן אלא בגט מחמרינן מדאמר שמואל לרב יודא כדי שתשוח ותטלנו כו' וע\"ל סימן קל\"ט. והרמב\"ם סבר דרבי יוחנן לאפלוגי אדרב קאתי ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ולכן לא כתב הרמב\"ם אפילו בקידושין אלא דברי ר\"י וכ\"כ ב\"י דהרמב\"ם סובר שר\"י פליג אדרב אפילו לענין דינא והלכתא כרבי יוחנן לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן: ומ\"ש הרמב\"ם היו שניהם עומדים בר\"ה כו' אע\"ג דרב אשי אמר בפ\"ק דמציעא דלא תקנו ד\"א בר\"ה א\"ל דר\"ה שנקט לאו דווקא הוא אלא שפירש צידי ר\"ה ולישנא דמתניתין נקט א\"א לומר כן דהא כתב בר\"ה או ברשות שאינו של שניהם וסימטא או צידי ר\"ה ג\"כ בכלל ברשות שאינו של שניהם הוא וא\"כ ע\"כ ר\"ה שנקט בדוקא הוא וא\"כ הדרא קושיא לדוכתיה וי\"ל דהרמב\"ם סבר דדוקא ד\"א לא תקינו אלא בסימטא או בצידי ר\"ה אבל קרוב לו וקרוב לה שאינו תולה בד\"א אלא בשמירה הוא שייך אפילו בר\"ה ואפילו רבינו י\"ל ג\"כ שסובר הכי דהיכא דאינו תולה בד\"א אין חילוק בין אם הוא בר\"ה בין אם הוא בצידי ר\"ה ולכן כתב רבינו \"כתב הרמב\"ם ז\"ל היו שניהם כו' משמע דרבינו סבר מכל וכל כדברי הרמב\"ם אפילו בזה שכתב בר\"ה כו' ובזה מיושב נמי הא דכתב זהבשם הרמב\"ם ולא כ\"כ סתם כיון דגמרא ערוכה היא אוקימתא דרבי יוחנן אלא כדי ללמדינו דלהאי אוקימתא ר\"ה דוקא היא וזה למד מדברי הרמב\"ם וק\"ל וכתב ב\"י בשם ה\"ה מה שמשוה הרמב\"ם ר\"ה לרשות שאינו של שניהם מפני שהם מוקשים לענין מכירה אבל הר\"ן תמה עליו מפני שהוא ז\"ל כתב בפי\"ז מהלכות גזילה שאין ד' אמות קונה בר\"ה אלא בסימטא עכ\"ל ע\"ש אבל לפי מה שכתבתי לחלק בין היכא דתולה בד\"א או אינו תולה אין אנו צריכין לדברי ה\"ה: "
                ],
                [
                    " ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו כו'. הא לך לשון הגמרא בפרק קמא דקידושין דף ח' ע\"ב תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינה מקודשת ואם היה הסלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו. התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת בעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקני ליה נפשה א\"ד מצי א\"ל מדאורייתא חיובי מחייבי לאצולן תיקו התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת אפי' עני הסמוך עליה מ\"ט אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את עכ\"ל הגמרא. וכתב הרא\"ש על האיבעיא של רב ביבי שבעי סלע של שניהם מהו וז\"ל וקשה מההיא דהמוכר את הספינה דקאמר חצר השותפין קונין מקח זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל על גבי הקרקע לא וא\"כ תפשוט מיניה דאינה מקודשת וכה\"ג הקשו ג\"כ התוספות וי\"ל דהכא אין הדבר תולה בקנין שתהא קונה ע\"י הסלע דמיירי הכא אפילו זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בברייתא תנם על גבי הסלע אינה מקודשת מיירי אפילו זרקו נתוך חיקה וקבלתו כו' וע\"ד זה יש לפרש התקדשי לי בככר תנהו לכלב תנהו לעני עכ\"ל ואע\"ג דאם הסלע שלה יש סברא לומר שמקודשת אפי' בלא זרקו אחר כך לתוך חיקה וכן גבי כלב ועני ואם כן מי מכריחין התוספות והאשר\"י לפרש שכל זה מיירי בזרקו אחר כך לתוך חיקה וי\"ל מכח הבעיא שבעי בסלע של שניהם מהו מוכרח הוא שמה דקתני תנם על גבי סלע כו' ואם היה סלע שלה מקודשת דמיירי שזרקו אחר כך לתוך חיקה שעל זה קאי הבעיא דאל\"כ מאי בעי פשיטא דאינה מקודשת כמו שהקשו התוס' והרא\"ש וא\"ל דהבעיא מיירי שנתן אח\"כ לתוך חיקה א\"א לומר כן דא\"כ היכי תלוי הבעיא בברייתא שבעי הבעיא על הברייתא לתוך חיקה מאן דכר שמיה ועוד דאם הבעיא אינה דומה לברייתא ה\"ל לפרש בהדיא סלע של שניהם ונתנו אחר כך לתוך חיקה מהו הואיל שהברייתא אינה מיירי שנותנה לתוך חיקה אלא ודאי פשוט הוא שהא דקתני הברייתא ואם היה סלע שלה מקודשת מיירי דוקא בנותן אח\"כ לתוך חיקה ובלאו הכי לא היתה מקודשת דלא סמכה דעתה וכן גבי כלב מיירי כה\"ג דבלא\"ה סבר הברייתא דאינה מקודשת אפילו בכלב שלה הואיל שאין אדם נהנה מקידושיה ולא דמי לתנם לאבא או לאביך. וכן גבי עני מיירי כה\"ג ואפ\"ה אינה מקודשת שאין זה הנאה שלה שכל ישראל מחוייבים לפרנסו ואם תאמר מנ\"ל דגבי כלב ועני מיירי בכהאי גוונא דהתם אין אנו מוכרחים לומר כן ויש לומר דכל זה חדא ברייתא הוא ובחדא מחתא מחתינהו ובבבא ראשונה גבי סלע אנו מוכרחים לפרש כן מטעם שכתבתי ה\"ה בכל אידך נמי כך פירושה. ועוד דאי גבי כלב ועני איירי בלא תוך חיקה מאי פסקא לתנא שגבי סלע איירי בנתנו אחר כך לתוך חיקה וגבי אינך איירי בלא חיקה והיה לו לחוש שיפורשו כולם בחד גוונא. אבל כל זה בעיני דחוק ורחוק שהרי התוספות שם סוף דף ח' סתמו וכתבו שכשהסלע שלה סמכה דעתה ומשמעות לשונם הוא פשוט דאפילו לא נתנו תוך חיקה אלא על גבי סלע שלה נמי מקודשת וכמו שכתב הרמ\"ה וגם לפי מ\"ש דחיקה דוקא הוה ליה לרבינו לכתוב והתוספות מפרשי כו' בלשון פלוגתא דהא הרמ\"ה ודאי ס\"ל דכשאמרה להניח על גבי סלע שלה והניח עליו דמהני לכן נלע\"ד דמה שכתב רבינו דאם אמרה תנהו על גבי סלע שהוא שלה וזרקו אחר כך לתוך חיקה דמקודשת ל\"ד תוך חיקה קאמר אלא הוא הדין על גבי סלע שלה והא ראייה דהרא\"ש לא נקט בלשונו בסלע שלה דמקודשת דמיירי דוקא בהניח תוך חיקה ע\"ש ואדרבא מתחיל וכתב ז\"ל דמיירי הכא אפילו זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בברייתא תנם על גבי סלע דאינה מקודשת מיירי אפילו זרקו לתוך חיקה כו' הרי שכתב תחלה דמיירי \"באפי' זרק לתוך חיקה ר\"ל דאיירי כפשוטו וגם איירי אפילו מזה ומ\"ה חזר וכתב והא דקתני כו' דבתחלה אשמעינן הרא\"ש דבא\"ל תן ע\"ג סלע שלי איירי בכל גווני בין אם נתן ע\"ג סלע שלה ובין נתנה תוך חיקה ואחר כך כתב דבאינך בבי דאינה מקודשת קמ\"ל הברייתא רבותא דאפילו בנתן לתוך חיקה אינה מקודשת ורבינו שכתב בתוך חיקה בתרווייהו ל\"ד קאמר אלא אגב שכתב דהברייתא דסלע של שניהם או סלע שאינה שלה איירי אפילו בנתנו לתוך חיקה כ\"כ ג\"כ ארישא. גם אפשר לומר דהיא רבותא ל\"מ בנתנו ע\"ג סלע דעשה כמאמרה פשיטא דמקודשת אלא אפילו נתן לתוך חיקה שלא קיים מאמרה אפ\"ה מקודשת וזהו לשון אפילו דנקט הרא\"ש ומיירי נמי בנתן לתוך חיקה אפילו לא קיבלתו אלא השליכה בשתיקה אפ\"ה מקודשת כיון דנתרצית תחלה וא\"ל ליתנם ע\"ג סלע זהו שדקדק הרא\"ש ורבינו \"וקיבלתו אלא גבי א\"ל לתני על גבי סלע סתם דאינה מקודשת ולרבותא כ\"כ וק\"ל. ומ\"ש ב\"י דמדברי הרמ\"ה נראה דדוקא בהניח ע\"ג סלע שלה אינה מקודשת הא הניח לתוך חיקה מקודשת לא נהירא דאדרבא נראה דהרמ\"ה לרבותא כ\"כ דאפילו נתנם על גבי סלע אינה מקודשת אף על גב דאיכא למימר כוונתה היתה לסלע שלה וכ\"ש בשלא קיים דיבורה כלל ונתנו לתוך חיקה וכמ\"ש ובודאי לא פליגי הרמ\"ה עם התוספות דאם כן ה\"ל לרבינו לכתוב בלשון פלוגתא וכמ\"ש (עיין בד\"מ שהשיג ג\"כ על הב\"י וכתב שהתוספות והרמ\"ה לא פליגי ע\"ש כ\"פ) וגם להרמ\"ה נתיישב קושיות התוספות והרא\"ש דמ\"ש שמבעיא ליה בסלע של שניהן ר\"ל אפילו הניח אחר כך ע\"ג סלע שלה וכמ\"ש הרמ\"ה בהדיא תדע דל\"פ התוספות והרא\"ש לומר דחיקה דוקא דאם כן תקשה מנ\"ל להתוספות והרא\"ש למוקמא בנתנו לתוך חיקה דלמא איירי אפילו בנתנוע\"ג סלע וכדמוקי לה הרמ\"ה ועוד כשאמרה תנהו לכלב שלה ונתנו לו בודאי ליכא מאן דפליג דבזה מקודשת ולמה מוקים לה הרא\"ש דמיירי בנתנו לתוך חיקה אלא ודאי צ\"ל דלרבותא כ\"כ וכדי לאשמעינן דבאם אמרה תנהו לכלב סתם אפילו נתנו בתוך חיקה אינה מקודשת וה\"ה אפילו נתנו לכלב שלה ובזה מיירי נמי ג\"כ להרמ\"ה דקמ\"ל אפילו נתנו אחר כך לכלב שלה אבל ג\"כ מודה בנתנו לתוך חיקה ומש\"ה א\"ש דקצרו התוספות ולא פירשו דבריהם דמיירי בנתנו לתוך חיקה משום דס\"ל דמיירי בין נתנו לתוך חיקה או לסלע שלה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " י\"א אם אמרה תן ככר לפלוני כו'. פירוש שהיא התתילה לומר כן וז\"ל הרא\"ש דף פ\"ח ע\"ב איכא לספוקי אם אמרה תן מנה ע\"ג סלע או ככר לכלב ואקדש אני לך אם הוא מדין ערב כמו בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך א\"ד שאני גבי ערב דאע\"ג דלא מטיא הנאה לידיה מטיא מיהא לאחריני וגמר ומשעבד נפשיה אבל היכא דלא מטיא הנאה לשום אדם לא דמי לערב והא דקתני בברייתא התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע כו' איכא למימר דה\"ה אם אמרה האשה תן מנה ע\"ג סלע ואקדש אני לך דאינה מקודשת אלא אפשר דכייל להו בהדי דתנם לאבא ולפלוג ואגב אינך תניא כהא לישנא כו' ודעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ומיהו לא ברירא כו' . והר\"ן כתב (פ\"ק דקידושין ד\"ח רכ\"ד ע\"א) דטעמא דר\"ת דמנהגא הוא לפי שמרגליות ואבן טוב יש שאינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה כמה וכמה (לאפוקי שאר דברים שומתן קצת ידוע לעולם ואין הדבר מצוי לטעות כ\"כ ביותר משויין הרבה כמרגליות ואבן טוב כ\"פ) ואע\"ג דלא א\"ל דשוין חמשין אלא א\"ל בכל דהו צריכי שומא ולכך מקדשין בטבעת שאין בו אבן טוב כדי שלא לטעות בדבר זה ע\"כ ולפ\"ז אין כאן מקום לקושית הרא\"ש ב\"י (ובמרדכי דף תרנ\"ט כתב אע\"ג דנהגו להסיר האבן מן הטבעת מ\"מ אם קדשה בו מקודשת ד\"מ כ\"פ) וכתב בא\"ח בשם הר\"מ דלכך נוהגין לישאל להעדים תחת החופה בפני האשה אם לטבעת ש\"פ כדי שתדע הכלה שאין מקדשין אלא בש\"פ ואז אף אם יהיה הטבעת מנחושת לא יהיו קדושי טעות לפי שהודיע לה. וכתב הרשב\"א שנוהגין לכסות פני הכלה הצנועות ואין מקפידות במאי מקדשין אותן ע\"כ והביאו גם כן רמ\"א עיין בב\"י: "
                ],
                [
                    " (מקודשת מן התורה. דדוקא אם אין ידוע שהוא שוה פרוטה במקום אחר הוה ספק דאורייתא ודייק כן מדברי הרמב\"ם מאחר דמחלק בין מתקיים לאינו מתקיים צ\"ל דסובר מ\"ש בגמ' \"חיישינן \"שמא הוא ש\"פ במדי ר\"ל שמא הקידושין תופסין בודאי משום דשמא הוא שוה פרוטה במקום אחר משמע דאם הוא ודאי ש\"פ במקום אחר הקידושין תופסין ודאי. ותימא דילמא הרמב\"ם ס\"ל גבי דבר המתקיים אפילו הוא ודאי ש\"פ דאינה מקודשת אלא מספק אם נלך אחר המקום הזה שבכאן או אם נלך אחר המקום ששוה בו מאחר שתוכל להוליכו לשם מיחשב כאילו היה כאן ש\"פ אבל מאן יימר דאזלינן בודאי אחר המקום ההוא לחוש לו בודאי דשמא אין למקדש אלא מקומו ושעתו ועפ\"ר ודו\"ק. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (אלא אפילו יצא קול שיש עדים היינו קלא דאיתחזק דנקרא קול אבל אי הוו קלא דלא איתחזק לא חיישינן ליה ומש\"ה כתב ב\"י דס\"ל דהלכה כרב חסדא ע\"ש מ\"ש בזה שהביא דברי התוספות והר\"ן ועיקר הדיוק מדלא כתב רבינו רבותא דאפילו קלא דלא איתחזיק כו' ומ\"מ אינו מוכרח ואדרבה משמע דרבינו סתמא קאמר דאפילו קלא דלא איתחזק ופסק כאביי ורבא דהוו בתראי, עיין בב\"י. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה כו'. אבעיות הן בפ\"ק דקידושין בעי רבא חצייך בחצי פרוטה מהו וכבר הובא כל זה בב\"י קחנו משם: "
                ],
                [
                    " הוו קידושי ודאי ואידך הוו קידושי ספק ודעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כדברי ר\"ח. וכתב הרא\"ש דהרמב\"ם סבר דכל את\"ל פשיטות הוא וכו' כמו שהעתיק הב\"י כל דברי הרא\"ש וגם דברי הר\"ן ע\"ש וע' בפרק האשה שלום באיבעיא התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו כו' שם יש גי' דהרמב\"ם גרס את\"ל והרא\"ש לא גרס ומשמע שם מטעם דלא גרס את\"ל אע\"פ שהאיבעיא הולכת באת\"ל מ\"מ לאו פשיטותא הוא לאיבעיא קמייתא אלא א\"כ הגמרא קאמר בהדיא את\"ל וכ\"כ הב\"י לקמן סי'ק' ע\"ש וכתבתיה שם בד\"ה והרמב\"ם כתב שאם אומרת וכו': "
                ],
                [
                    " שודאי בעל לשם קידושין. וכתב ב\"י וז\"ל ואע\"ג דכתב הרא\"ש כו' עד הוו קידושין ודאי האי לדברי הכל שכתב ב\"י נראה דאינו ר\"ל לדברי כל הגאונים דא\"כ קשה הא ב\"י עצמו כתב לעיל בסי' כ\"ח דף נ\"ו ע\"א דנ\"ל מדברי הרמב\"ם דמשוה הדינים התקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל להמקדש על תנאי ובעל ובכולן לא מצריך אלא גט מספק ע\"ש גם מ\"ש דגם דעת הרא\"ש נראה דמ\"ש וראוי להחמיר איירי נמי במקדש במלוה ובעל ע\"ש אלא נראה דדברי הכל דקאמר ר\"ל אף לדעת המחמירין שכתב הרא\"ש גם הם מודים דהמקדש בפחות מש\"פ ובעל דמקודשת ודאי וטעמיה נראה משום דבגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע\"ז ע\"א) אמרינן המקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ופירש רש\"י דפליג אמ\"ש לפני זה דהמקדש על תנאי או במלוה ובעל דנמי צריך גט וקאמר דא\"צ משום דטעה וסבר כיון שנשאת ודאי יודע בעצמו דליכא עליה נדרים ואדעת תנאי ראשון בעל והמקדש במלוה לאו הכל בקיאין בהלכות קידושין אבל בפחות מש\"פ ליכא דטעי בה ואדעת קידושין בעל ומ\"ה כתב הב\"י בפשיטות דלהרא\"ש ודאי בכה\"ג הוי קידושין ודאין: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (מדעתה ולשמה כמו גבי גט וצריך להזכיר ג\"כ שמו ושמה בשטר קידושין כמו בגט אבל לא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף מ\"מ פ\"ג דאישות ב\"י. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (שמין הנייר כו'. יש מקשים כיון שלא קדשה בשטר זה לשם כסף אפילו שוה פרוטה אינה מקודשת ולפי מ\"ש אמ\"ו ז\"ל בפרישה א\"ש. והר\"ן פ\"ק דקידושין דף תרכ\"א כתב דה\"ה בכל פסולי שטר אם נתן לה שטר ששוה פרוטה מקודשת מדין כסף. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " המקדש אשה מברך. וז\"ל רמ\"א וי\"א (כ\"כ הסמ\"ג והגהות מיימון פ\"ג דאישות. כ\"פ) ע\"י אחר וכן נוהגין וטעם המנהג נראה כיון דאין נוסח הברכה קאי אקיום מצוה זו דהיינו לקדש אשה אלא שבח להש\"י שהבדילנו מן העכו\"ם כו' וכמ\"ש הרא\"ש בסמוך הלכך אינו דומה לשאר ברכת המצות וק\"ל (ורש\"ל בביאורי סמ\"ג כתב הטעם משום יוהרא ומש\"ה אם אין אחר אלא הוא יברך הוא בעצמו וכ\"כ המרדכי ועכשיו המנהג שאין החתן מברך כלל ושמעתי הטעם שאין לבייש מי שאינו יודע וכן בקריאת התורה ג\"כ אין העולה קורא אלא הש\"צ משום ה\"ט עכ\"ל. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " והתיר לנו את הנשואות. כתב הר\"ן (פ\"ק דכתובות דף ת\"ע ע\"א כ\"פ) שר\"ת הגיה בנוסח הברכה והתיר לנו את הנשואות \"לנו וכן נהג מור\"ש וכ\"כ בטור שלו ואני נוהג לברך ע\"פ ר\"ת הנשואות לנו ע\"כ. ופי' ע\"י חופה וקידושין אע\"ג שקידושין קודמין לחופה היינו ע\"י חופה וקידושין שקודמין להם וב\"ה כתב שעיקר נוסח הוא על ידי חופה בקידושין \"בבית אלא שנתחלף וי\"ו בבית ז\"ל שם מפני שהדייקנים קראו לבי\"ת רפה מפני שהיא סמוכה לה\"א שהיא מאותיות \"אהו\"י ומרפות אותיות \"בגד \"כפת שאחריהם טעו הסופרים וכתבו בוי\"ו וטעו לומר וקידושין ועיין בב\"י מ\"ש הר\"ן (וז\"ל המרדכי משום דזימנין דמקדשין בשעת ברכת נישואין ואז הוי הכנסת חופה קודמין לקידושין. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " יברך אותה עם ברכת נישואין. פסק רמ\"א דגם יחזור ויקדש בשעת חופה ויברך אף אם בירך כבר יחזור ויברך בלא הזכרת השם משום הרואים ע\"ש, וע\"ש בב\"י כש\"כ בשם הריב\"ש (בסימן פ\"ב וכתב המרדכי פ\"ק דכתובות ונהגו לברך אותה בשעת נישואין משום דמסיים בה והתיר לנו את הנשואות כו' . כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שצריכה עשרה. וכתב ב\"י בשם הרא\"ש דילפינן מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין ב\"י ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי מקור (מלשון ממקור ישראל וכדפרש\"י) בא דאי אפשר לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקידושין ובברכה צריך עשרה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (האיש יכול לעשות שליח. ועיין תופס שטר שליחות להולכה והקבלה בספר מזה נתיב כ\"ב ח\"ג. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל אם אפשר לו לקדשה כו'. וכתב ב\"י ז\"ל ודקדק רבינו לכתוב אם אפשר לו לקדשה בעצמו לומר דאם א\"א כגון שהוא במקום רחוק ממנה וא\"א לו לילך למקומה לראותה או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה לא יניח מלקדשה בשביל זה דלא אמרי' אסור אלא היכא דאפשר עכ\"ל ומה שאנו נוהגין בשידוכין שבינינו שרובא דרובא משדכין על ידי שדכן ושליח ואין החתן רואה אותה היינו משום דאין זה אלא שידוכין בעלמא שנתקשרו יחד אבל מ\"מ החתן רואה את הכלה קודם שיכניסנה ויקדשנה או שאנו סומכין על מה שכותבין התוס' בריש האיש מקדש על מה שאנו משיאין הקטנה (אע\"ג דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. כ\"פ) דאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק צרכי הנדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון והרמ\"א כתבו בסי' ל\"ז וא\"כ ג\"כ אם היה מחויב להמתין עד שיראנה דלמא בתוך זמן יארע איזה סיבה שאינו יכול לקדשה והוי כמו אי אפשר שכתב ב\"י דמותר לקדשה: "
                ],
                [
                    " ותתגנה עליו. וכתב ב\"י ומ\"מ ה\"ל לכתוב ואע\"פ שמכירה כו' ונראה לתרץ קצת דרבינו לשון המשנה והגמרא נקט דשם מסיפא דהאשה מתקדשת מוכיח דיש מצוה בו יותר מבשלוחו ולא מרישא דאיש מקדש וכמ\"ש התוספות שם דכן איתא התם האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה ופריך בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא אמר רב יוסף בו מצוה יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא כו' פירוש אף על פי שהיו להן כמה עבדים היו מחבבים המצוה לעשותו בעצמו וה\"ה בקידושין נמי. איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כלומר מצוה פשיטא אית בה שמצוה בו יותר מבשלוחו אלא אפילו איסורא נמי איכא כדרב יודא אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה כו' וכי אתמר דרב יוסף דמצוה איכא איסורא ליכא אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה כו' וכתבו התוספות הא דלא מוקי ארישא וכגון דמכירה משום דא\"ל מנ\"ל דלמא מתני' איירי בין במכירה ובין אין מכירה וקמ\"ל דאיסורא איכא היכא דאין מכירה ומילתא דרב יוסף לא נדע אלא מסיפא עכ\"ל ואם כן לא מוכח ממתניתין דיש מצוה בו מבשלוחו אלא מסיפא מוכח דיש מצוה בה יותר מבשלוחה וזה כתב רבינו לקמן בתחילת סימן ל\"ו ואף על גב דכיון דלמדינן מסיפא דיש מצוה הוא הדין ברישא באיש ואף על פי שמכירה מכל מקום תפש לשון הגמרא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " דמחמת כיסופא דאב שתק.  ז\"ל מור\"ש תימא סוף סוף אמאי הוו קידושין ודאי שמא לא מחמת כיסופא שתיק אלא שלא נתרצה בדבר ואין לומר דאם כן הוה ליה למימר בהדיא שאינו רוצה דאם כן ק\"ו באחר דלית ליה כיסופא מיניה לגמרי דהל\"ל איני רוצה ועוד דשמא רוצה ואינו רוצה ומנין דהוי קידושין ודאי וצ\"ע עכ\"ל ונלע\"ד ליישב דשאני בן דמסתמא ניחא ליה מאי דעביד אבוה וסוקלין על החזקה אלא שקשה א\"כ למה שתק ע\"ז אמר דמשום דכסיף מיניה שתיק אבל באינש אחריני מי יימר דמסתמא ניחא ליה ועיין בב\"י דמבואר דהאי כיסופא הוא דאין אדם חצוף לעשות לאביו שליח משא\"כ באיש אחר ולפי זה נתיישב. דאמרינן באב מדשתק ודאי ניחא ליה משא\"כ באיש אחר דה\"ל למנותו שליח לקדשה לו. ועיין בב\"י שכתב שגם הרא\"ש כ\"כ בשם הרמב\"ן וחלק עליו ולפ\"ז קשה למה לא כתב רבינו הסכמת הרא\"ש דהיא דלא כמ\"ש הרמ\"ה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ומה שעשה עשוי. וכתב המרדכי בשם הר\"ב כגון שלא קדשה במעות המשלח דאל\"כ הוי כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת ע\"כ וכ\"פ בש\"ע. וצ\"ע דמשמע דאי לאו טעמא דקדשה בגזל הוי מקודשת הא בח\"מ סי' קפ\"ג כתב רבינו בשם הרמב\"ם דאפילו שלחו לקנות חמורה וקנה השליח במעות המשלח ואומר זקפתי עלי המעות במלוה ולדידי קניתי דאין בדבריו כלום וצריך ליתן הסחורה לבעל המעות והתם לא שייך טעמא דגזל כמו הכא וצ\"ל דהמרדכי כ\"כ אף לפי דעת החולקים כמ\"ש הרמב\"ם שם: "
                ],
                [
                    " שמא קידש לו השליח הקרובות. כתבו התוספות בפרק התקבל דאף אם באו כל הקרובות של זו האשה שרוצה לישא ואומרות לא קידשנו השליח אפ\"ה אסור דעיקר דבר אינו אלא משום קנס שעשה שלא כהוגן וכ\"כ הר\"ן והרמב\"ן חולק וכתב שנאמנות ועיין בב\"י שהביאו ומור\"ש כתב כתוס' ור\"ן אם לא שעמדו הקרובות ונשאו לאחרים דאז מותר באשה זו דהא ודאי לא נתקדשו (וכולי האי לא קנסוהו. כ\"פ) וכן כתב רמ\"א: "
                ],
                [
                    " עשה שליח וביטל השליחות כו'. אף על גב דכבר כתב רבינו דאם הלך וקידש אמה כו' ש\"מ דיכול לבטל. ה\"א שאני התם דעשה מעשה ואתי מעשה ומבטל דיבור מה שאין כן בזה דלא אתי דיבור ומבטל דיבור קמ\"ל: <br>וביטל השליחות. בין על ידי עצמו בין על ידי שליח אפילו שלא בפניו אלא בפני ב\"ד בעירו אם בטלו בדיעבד בטל אבל שלא כדין עשה דשמא יגיעו הקידושין לידה אחר הביטול והיא סברה שלא בטלו ומעגנה או לפעמים סבורה שהגיעו לידה אח\"כ ואמת שהגיע לידה קודם הביטול ויבואו לידי ממזרת ירושלמי: "
                ],
                [
                    " אמרה איני יודע למי כו'. ז\"ל הר\"ן וטעמא דמלתא דבשלא הוחזק וכו' והעתיקו הב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפי' שתק. בספרי הרמב\"ם שלפנינו גרסינן ואפילו שתק \"ואם היו עסוקין כו' עד כדין האשה עם האיש הכל מדברי הרמב\"ם ולפי זאת הגי' צ\"ל דה\"פ ואם אמר שלוחה הן דיו ואפילו שתק שלוחה ולא משיב מידי ג\"כ די כמו כשהיא מקבלת הקידושין בעצמה ואם היו עסוקין כו' קאי אמקדש שלפניו אבל דחוק הוא מאוד שאם שאפילו אם שתק דלמה כתב בתחלה שאם אמר הן דיו פשיטא שהוא די שהרי אפילו אם שתק נמי די ולכן הגירסא שלפנינו איתא בספרי א\"ה היא הנכונה ונראה שרבינו בכיון הגיה ומחק הוי\"ו של ואם היו כר וגם בש\"ע שהעתיק לשון הרמב\"ם כתב שם אם בלא וי\"ו ופירושו כמו שפירשתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " אחד נותן גט ואחד כונס. וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ\"ב ח\"ו) בשם הר\"מ וצריך לקדש קידושי שנייה שהרי אפשר שקידושי אותו שגירש קדמו לקידושי כונס ולא חלו קידושי כונס ולכן צריך לקדשה אחר גירושי האחר עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אף על פי שנעשית לה צרה. פי' רש\"י אף על פי שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת (וכמ\"ש לעיל בסימן י\"ז. כ\"פ) שליחות מיהא דעבדה עבדה אבל הרא\"ש כתב עליו דאין זה שום חידוש כיון שעשאתה שליח והיא נתרצית להיות שלוחה למה לא תהיה שלוחה אע\"פ שנעשית לה צרה, ופי' כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " דלמא מצבתיה בהני קידושין. ואע\"ג דאמרינן לעיל סימן ל\"ה דאם לא א\"ל כר וי\"ל עוד דהתם אף אם הוא נתרצה כששמע מ\"מ הקידושין כבר נעשו שנתן כבר המעות והשתא על מה יחולו הקידושין אבל הכא המעות הן ביד אביה ומתי שתתרצה חלו הקידושין על המעות שביד אביה אבל התירוץ שכתבתי בפרישה שחיישינן שכבר נתרצית ועשאתו שליח הוא יותר נכון וכ\"כ שם בתשובת הרא\"ש בהדיא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או ע\"י עצמה.  וכ\"כ הרמב\"ם והרא\"ש אבל הרי\"ף והמרדכי חלקו וכתב בת\"ה (סי' רי\"ג) דגם הם מודו אם החזיק אביה ביד הקטנה בשעה שתקבל הקידושין או שעמד אצלה כשתקבלן מהני וכ\"כ רמ\"א דכן יש לנהוג להוציא נפשו מפלוגתא והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו דהרי י\"א (מוהר\"ם בתשובה דאסור לקדש בתו הקטנה כמ\"ש בסמוך וכשמקדש כן אומר הרי את מקודשת לי כו' (דהוי כאילו אמר הרי את מקודשת לי מכח אביך.  כ\"פ) וכששולחין הבנות קטנות למקום אחר ואין האב אצלן כשמקבלין הקידושין הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאילו מחזיק בידה בשעת קבלה עכ\"ל רמ\"א (והוא מכתבי מהרא\"י בסי' כ' דכתב דצ\"ל לה בפני עדים בואי וקבלי קידושיך דהוי כשליח לקבלה דצריך עדים. וז\"ש בסי' ל\"ג דכששולחין בנותיהן הקטנות אע\"ג דליכא עדים שאמר לה בואי קבלי קידושיך הואיל ואיכא עדים שמשלחה לחופה להתקדש כאילו אמר לה בואי דמיא ע\"ש ורמ\"א שכתב כאילו מחזיק בידה כתב לפי דעת ת\"ה הנ\"ל דכתב דהכי עדיף טפי. כ\"פ): <br>(אשר שאלת על אשר קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי בטבעת זו כו' ונתן טבעת לבת וכתבת דלא ליהוו קידושין נ\"ל דהוי קידושין מאחר שאמר כדת משה וישראל אדעתא דרבנן מקדש והיינו שיהיו הקידושין לאביה ואין שייך לומר שינה זה את דברו כי לשון טוב והגון הוא כו' מהר\"ם מ\"ץ רש\"ל. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.  וז\"ל מ\"ו ותאמר בפלוני אני רוצה הוא דברי רבי יודא בריש פרק האיש מקדש ותימא על הטור וכן על הרי\"ף והרא\"ש שהביאו דבריו לפסק הלכה ופסקו נמי כברייתא דלעיל בסימן א' שמצוה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן והנה הארכתי בענין בפ' הבא על יבמתו ובפ' אע\"פ ושם מבואר היטב עכ\"ל ול\"נ דלק\"מ דמ\"ש לעיל בסי' א' דמצוה להשיאן סמוך לפירקן הרמב\"ם ורבינו ס\"ל פירושו אחר פירקן וכמ\"ש ב\"י לעיל סי' א' ואפי' אם פירושו קודם פירקן וכמ\"ש התו' בפ' האשה רבה ובפרק הבע\"י מכל מקום לענין זה נקרא גדולה כשהיא סמוכה לפירקה שיש לה שכל לבחור באיש בין האנשים ולומר בפלוני אני רוצה לאפוקי קטנה וכן משמע מדברי ב\"י שכתב שמה שאמר עד שתגדיל קאי אדלעיל אריש סימן ור\"ל לאפוקי קטנה שאין לה שכל להבחין ולומר בפלוני אני רוצה אבל לעולם סמוך לפירקה ישיאנה וכבר הארכתי בזה בסימן א' וע\"ש: "
                ],
                [
                    " עד שתגדיל ותאמר בפלוני כו'.  וכתב רמ\"א י\"א דבזמן הזה דאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוציאין תמיד זיווג שוה מקדשין הקטנות עכ\"ל וכבר כתבתי כן בסי' ל\"ה בשם התוס': "
                ],
                [
                    " למי שגילה האב דעתו כו'. ז\"ל ב\"י נראה שגם זה מדברי הרמ\"ה ומלתא דסברא היא עכ\"ל ונראה דכוונתו שקשה לו דזה סותר מ\"ש לעיל בסמוך ואפילו שדכה אביה תחלה ולכן כתב שזה שכתב כאן הוא מדברי הרמ\"ה וחולק על מ\"ש לעיל אבל א\"צ לזה דלק\"מ כדפרישית: "
                ],
                [
                    " אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושי'. זהו מלשון הגמ' וק\"ק דה\"ל להרא\"ש להביא ראייה מכאן דהאב נעשה שליח לבתו בוגרת ודלא כהרשב\"א כצ\"ל בס\"ס ל\"ו ואין לומר דשאני הכא דהאב נעשה בעל דבר במקומה להחזיק בכסף קידושיה לעצמו דהא טעמו דהרשב\"א משום גזרה שלא יחליף בוגרת בקטנה ואותה גזרה כ\"ש דשייכא בזה שיחזיק כסף קידושין לעצמו ומיהו י\"ל דדוקא בדיעבד שכבר עשתה שליח מיירי אבל לכתחלה אסור לעשותו כדברי הרשב\"א ועיין מ\"ש בס\"ס ל\"ז: "
                ],
                [
                    " דלא חשיב קידושין שאין מסורין לביאה.  פירוש דבגמרא פ' האיש מקדש (קידושין ד' נ\"א ע\"א) אתמר קידושין שאין מסורין לביאה קידש אחד משתי אחיות ולא פירש איזו מהן דלא יכול לישא אחת מהן דשמא זו היא אחות אשתו וקי\"ל כאביי וזו היא אחת \"מיע\"ל קג\"ם דהוו קידושין ושתיהם צריכין גט מספק וע\"ז אמר דאם אמר בתך סתם דעתו על הגדולה ולא אמרינן הוו קידושין שאין מסורין לביאה וכולן צריכין גט מספק דכולהו הוו בספיקא דלא אמרינן הכי אלא היכא דאמר אחת משתי בנותייך (וע\"ל סי' ע\"א כ\"פ) אבל אם אמר בתך סתם דעתו על הגדולה משום דלא יעשה כן במקומינו וגו': "
                ],
                [
                    " נאמן לומר לזו נתכוונתי. כתב ב\"י ודבריו תמוהים הם וכו' ע\"ש עד ולכן דברי השאלתות בזה צ\"ע עכ\"ל וע\"ק לי שרבינו בעצמו כתב לקמן בסי' מ\"א דאם אמר לאב אחת משתי בנותיך מקודשת לי דאסור בשתיהן מטעם הנ\"ל וזה לכאורה ממש כדין השאלתות והשאלתות פסק שישא אחת מהן אבל יש ליישב ולומר דהא דאמרינן דהוו קידושין שאין מסורין לביאה להצריך גט לכולן היינו היכא שאין האב לפנינו או שכח אבל אם האב לפנינו ואמר לזו נתכוונתי כו' נאמן וגם הבעל שקידש סתם ודאי היה דעתו על איזו שהאב מתרצה שתהיה מקודשת לו. ומ\"ש בסמוך במי שיש לו חמשה בנים ועשו כולן את אביהן שליח כו' התם נמי מיירי שאבי הבנות לא נתן אל לבו לקבל קידושין בשביל אחת מיוחדת וק\"ל. שוב ראיתי בד\"מ שתירץ שהשאלתות מיירי שתלה המקדש בדעת האב כו' אבל מ\"ש יותר נראה דמן הסתם נמי תולה דעתו בדעת אבי הבנות וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והשיב שאין כאן בית מיחוש כו'.  וכתב ב\"י וז\"ל ותשובה זו אינו ענין כלל לכאן שמה שהשיב הרא\"ש שאינה צריכה גט הוא מטעם דלא אמר לי והוו ידים שאין מוכיחות דלא הוו ידים כמבואר בתשובה זו (וכמ\"ש לעיל סי' כ\"ז כ\"פ) וזה לא שייך לסי' זה וא\"ל דמ\"מ יש ללמוד משם טעמא דלא אמר לי הא אמר לי מקודשת (השנייה) אע\"ג דלא פירש לאיזו מבנותיו מחדש דאם זו היא כוונת רבינו ה\"ל לפרש כן ואדרבא משמע מדבריו שהטעם שאינם צריכה גט לפי שלא פירש לאיזו מבנותיו (ולע\"ד איפכא מסתברא דכשלא פירש לאיזו מבנותיו הויין קידושין שאין מסורין לביאה ותרווייהו צריכין גט וקמ\"ל רבי' דאפ\"ה אין שום אחת צריכה גט ונראה דה\"ט דקבעו רבי' הכא דאיירי כאן בקידושין שאין מסורין לביאה וקמ\"ל רבותא אף על גב דמדלא פירש לאיזה מבנותיו ה\"א מן דינא צריכין תרוייהו גט וקמ\"ל דמ\"מ כיון שג\"כ לא פירש למי קדשה אין כאן בית מיחוש לשום א' וזה נראה בכוונת רבינו עיקר ודו\"ק) ועוד דלזה לא היה צריך להביא ראיה מדברי התשובה וכר ע' בב\"י עד ולכן אני תמה על רבינו שכתב תשובה זו עד כאן לשון בית יוסף אבל ל\"נ כמו שתירצתי בפרישה ועי\"ל דאתא לאשמעינן דאם אמר לי או היו עסוקין באותו ענין דמקודשת לו אז צריכה גט ולא אמרינן הואיל שהיו אחין ודאי לא היה כוונתן לקידושין אלא כל כוונתם לא היה אלא כדי לדחות הכהן שיהיה סובר שהיא מקודשת וישא אשה אחרת: "
                ],
                [
                    " ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. וכתב ה\"ה פ\"ט בשם הירושלמי שאם קידם אחד מהם וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב\"א אפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושין הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק ע\"ז עכ\"ל וכ\"כ הר\"ן (ד' תרכ\"א) בשמו: "
                ],
                [
                    " אינו נאמן לאוסרה עליו. וכתב רבי' ירוחם אבל אם הביא עדים שהוא קדשה אע\"פ שהאב מכחיש לאחרון לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא: "
                ],
                [
                    " אבל לא לכונסה. וכתב ה\"ה שאע\"פ כשגירשה אנו מחזיקים אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש. לחוש לקנוניא וכתב עוד בשם הרשב\"א שאע\"פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראים הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ\"ל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " קדשתיה וגרשתיה נאמן. אבל גבי שבויה אם אמר נשבית ופדיתיה אינו נאמן וכתב הר\"ן וז\"ל וא\"ת ליהמניה כי אמר נשבית מיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמיפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא לאו קושיא הוא דבקידושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי עכ\"ל. ואין להקשות מ\"מ ליהמניה במגו דאילו היה רוצה לשקר הוה אמר קדשתיה וגרשתיה י\"ל דאין זה מיגו דהיא טענה גרוע כיון דאין קידושין וגירושין בפחות מב' עדים ירא לשקר שישאלו אותו בפני מי קדשוה וגרשוה ויעמדו על הדבר משא\"כ כשיאמר קדשתיה בביאה לפסול לה דאף דאין מאמינים לו על הקידושין מ\"מ למיחש מיהא בעי שנבעלה לפסול לה ואסורה לכהן משום זונה ודו\"ק:<br>ועיין עוד בהר\"ן וב\"י הביאו דכתב דאינו נאמן לומר גירשתיה כ\"א תוך כדי דיבור דקדשתיה וב\"י כתב עליו שבתשובת רשב\"א לא משמע כן ע\"ש וק' דבש\"ע בסעיף כ\"ה כתב דברי הר\"ן הנ\"ל ואחר כך מיד בסעיף כ\"ז העתיק לשון הרשב\"א שבתשובה הנ\"ל כאילו אין בינייהו מידי מיהו נ\"ל דשם בש\"ע קיצר בל' תשובת הרשב\"א ולפי הקיצור אפשר לומר דמיירי בתוך כ'ד וכמ\"ש שם רמ\"א ז\"ל בהגהותיו (ורמ\"י כתב בלבוש אפי' אינו תוך כדי דיבור ומחלק דכאן נאמן במיגו דאי בעי אמר לזה קדשתיה בתחלה ע\"ש כ\"פ) מיהו ק' דרמ\"א ז\"ל כתב שם ולי נראה כו' כאילו בא לפלוג ולא הו\"ל לכתוב אלא כלומר פירוש דהרי צריכין לומר דכוונת המחבר ש\"ע ג\"כ הוא לזה דאל\"כ יסתרו דבריו זא\"ז כנ\"ל ודו\"ק:"
                ]
            ],
            [
                [
                    " ושיוכל לקיימו על ידי שליח. וכתב ב\"י ז\"ל כיון דבקידושין לא בעינן כו' והטעם שלא בעי אפשר לקיימו ע\"י שליח בקידושין אע\"פ שלענין תנאי גיטין מצריך צריכי וכמ\"ש רבינו לקמן בסימן קמ\"ג היינו משום דבפ' המדיר ילפינן לענין חליצה דבעינן שיהא ראוי לקיים ע\"י שליח מבני גד וראובן דהתם התנאי נעשה ע\"י שליח ממשה ליהושע ופריך והא ביאה דא\"א לקיימו ע\"י שליח כי התם והוי תנאי פי' האומר הנני בועליך לשם קידושין ע\"מ כך וכך הוי תנאי התם משום דאיתקש הוויות אהדדי והיתה לאיש אחר כל הויות של קידושין במשמע כסף ושטר וביאה וכי היכי דמהני תנאי בכסף ושטר דאפשר לקיומי ע\"י שליח מהני נמי בביאה אבל בגיטין בעי' ועיין בכסף משנה פ\"ו דה' אישות דכתב דהרמב\"ם ס\"ל דלא קאי האי שינויא לפי האמת וגם בגירושין א\"צ ע\"ש שהאריך אבל הה\"מ כתב דהרמב\"ם ס\"ל בגיטין דבעינו והא דלא כתבי' משום דסמך על מ\"ש בהלכות חליצה ולא כתב הכא אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שיש בתנאי כדי שיועיל עכ\"ל ובזה נלע\"ד ליישב מה שלא כתבו רבינו להאי שיוכל לקיימו ע\"י שליח בח\"מ סי' רמ\"א משום דג\"כ לא כתב אלא דברים שהן בתנאי עצמו וסמך אמ\"ש בהלכות גיטין סימן קמ\"ג ובהל' חליצה דבעי' שיוכל לקיימו ע\"י שליח: "
                ],
                [
                    " ול\"נ דמילתא דפשיטא היא שאם נתן בידה כו' . וכתב ב\"י ז\"ל ואין זה כלום וכר עד אלא תשלום דבריו הראשונים עכ\"ל ב\"י ואני אומר דכוונת רבינו הוא דמ\"מ הוא פשיטא שמיד שאמר הרי את מקודשת לי נתן הדינר לידה ולא השלים כל דבריו קודם הנתינה דעתו לומר שתהא מקודשת עכ\"פ אלא שג\"כ תעשה לי כך וכך ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " או שלא התנה בדבר אחר אלא אמר אם הדינר כו' . דין זה נלמד מפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"ה) דקאמר שם באומר הרי זה גיטך ע\"מ שתחזור לי הנייר מגורשת מ\"ט משום דתנאי ומעשה בדבר א' הוא ותנאי בטל ומעשה קיים וכתבו התוס' שם דהיינו דוקא בדבר שהתנאי סותר המעשה דאין הגט חל עד שיתקיים התנאי ואז אין הגט בידה. ומש\"ה לפי מאי דקי\"ל דהאומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי בכה\"ג אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי ומש\"ה נמי אמר רבא האומר הילך אתרוג זה במתנה ע\"מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא וכן רב אשי תירץ כן התם. ולכן כתב רבי' לקמן בסימן קמ\"ג אם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזור לי הנייר מגורשת ותתקיים התנאי. וע' בח\"מ סי' ר\"ז ס\"ח כתב נמי רבינו בשם הרמב\"ם ז\"ל מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ע\"מ שתתן מקח זה או תמכרם לפלוני כו' אם לא קיים התנאי לא קנה עכ\"ל והתם נמי הוה כתנאי והמעשה בדבר אחד דהכא דמה לי שהתנה שיתנהו לו או לאחר (אלא שצ\"ע הלא כתב רבינו בסמוך בשם הרמב\"ם דבמעכשיו או ע\"מ א\"צ משפטי התנאי) ורבינו שכתב הכא \"אלא \"אמר \"אם \"הדינר שאני מקדשך \"בו שלי כו' משמע מדאמר לשון אם לא הוי תנאי מפני שהתנאי סותר המעשה אבל אם היה אומר ע\"מ היה תנאו קיים והוה מקודשת ותתקיים התנאי מטעם שכתבתי (וצ\"ע הא כתב בסמוך דגם בע\"מ ובמעכשיו צריכין כל דיני התנאי) ולפ\"ז צריכין לפרש מ\"ש אם הדינר שלי ר\"ל שתשאר הדינר שלי דהיינו שתחזירהו לי או שישאר שלי ולא יצא מרשותי תהיה מקודשת ובזה התנאי סותר המעשה דאם ישאר שלו או כשלא תהיה מקודשת אם לא לאחר שתחזיר הדינר במאי תהיה מקודשת דומיא דגט דהתם. וזה א\"א לומרכן דהא אמרינן לעיל בתחלת סי' כ\"ט דמתנה ע\"מ להחזיר בקידושין אינו מתנה וא\"כ מאי איריא אם דאפילו ע\"מ נמי אם לא שנאמר דזה שאמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר דלא הוה מתנה היינו משום דדומה לחליפין כדפרי' לעיל סי' כ\"ט ולכן הואיל שאינו אלא משום גזירה בעלמא לא אמרינן שאפילו בדיעבד לא תהיה מקודשת הואיל שמן התורה הוה מתנה. ובאמת שהרא\"ש סתם דבריו בפ' מי שאחזו דף ק\"ט ע\"ג ולא כתב לדברי התוס' דלא בעינן תנאי ומעשה בב' דברים כי אם בדברים הסותרים גם בפ\"ק דקידושין לא העתיק ל' התו' ע\"ש ומ\"מ אין מכאן ראייה לדחות מכח זה דברי התו' המוכרחים ממימרא דרבא ולמימר דהרא\"ש לא ס\"ל הכי אלא שהרא\"ש לא נחית בפ' מי שאחזו אלא ללמד ולהודיע משפטי התנאים דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואע\"פ שלפי המסקנא בההוא עניינא א\"צ דהא ע\"מ קאמר ובע\"מ שהוא כאומר מעכשיו א\"צ ב' דברים שאינן סותרין זא\"ז וכמ\"ש שם בשם התוס' וכדתירץ רב אשי שם במסקנא מ\"מ העתיק הרא\"ש דברי רב אדא כדי ללמוד ממנה במקום דלא אמר ע\"מ אלא בל' אם ואמר ה\"ז גיטך אם תחזיר לי הנייר דהרי היא מגורשת דהתנאי בטל והמעשה קיים כיון דהכל הוא בדבר אחד: "
                ],
                [
                    " אבל אם אמר הן פעם א' שוב אין כו'.  וכתב ב\"י ז\"ל אילו מכוון שהרי נתבאר בדברי הר\"ן וה\"ה בהפך וגם הרא\"ש כתב שיכול למחות לעולם ואפילו אמר אין בשעת ששמע והאריך עוד ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ((שיש לו מנה מקודשת כו' . ואף שהם משועבדים לב\"ח כיון דלא אקניה ליה מעכשיו מקודשת ודאי ר' ירוחם. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (ואם יש לו מאחרים עסקא. פרש\"י למחצית שכר וכתב הר\"ן אע\"פ שהרוויחו כבר כדי שיגיע לחלקו מנה אפ\"ה אינה מקודשת דעסקא ורווחא לקרנא משתעבד ולא חשיבא כשלו עד זמן החלוקה ר\"ן פ' האומר דף תרמח ע\"ב. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואילו בעל מנת שאראך להבא נמי משמע . אלא אם כן אמר ע\"מ שאראך ק\"ק זוז שיש לי דאית ליה השתא משמע ולא הוו קידושין אלא אם כן הראה לה המעות שהיו לו בשעת קידושין עכ\"ל ר' ירוחם. עוד כתב רבי' ירוחם וז\"ל וכתב הרא\"ש (פי' על דברי הרמ\"ה) ולא נהירא דאפילו על מנת שאראך צריך שיראנה בשעת קידושין דאל\"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראות, עכ\"ל ר\"י: "
                ],
                [
                    " ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה כו'.  ז\"ל מ\"ו כתב מהרר\"י קארו ור\"י כתב ז\"ל וכתב הרא\"ש ולא נהירא כו' עד דאם לא כן אמאי לא חיישינן להכי להחמיר וכתב ב\"י דנראה דזש\"ר מיהו לא חיישינן כו' דר\"ל דלשון רבינו הוא שחולק על הרמ\"ה וכדעת הרא\"ש עכ\"ל בית יוסף ותמיהני אם כן מהו לא חיישינן דלמא אחזי כו' והלא אפילו כי אחזי נמי פליג היכא דלא הוי המעות בשעת קידושין ול\"נ דהכי ס\"ל בוודאי כל זמן שמראה לה הוה קידושין למפרע אפילו אשכח מציאה למפרע רק כל זמן שהיא תובעת ומבקשת ממנו שיקיים תנאו צריך לקיים אבל היכא שתובעת לקיים ואין לו לא חיישינן דלמא אחזי ליה כו' דאם כן אין לו גבול אלא זה הגבול יש לו כל זמן שהיא תובעת ומלתא דמסתבר הוא דהכי הבטיח לה אל תדאגו בעבור מעות כל זמן שתצטרך לו אראך כו' ודו\"ק עכ\"ל. ומיהו לפי פירושו קשה דעיקר חסר מן הספר דהל\"ל תחלה דאם תתבע ממנו צריך להראותו מיד ואם לא הראה אינה מקודשת וע\"ז ה\"ל לכתוב ומיהו לא חיישינן כו' וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל. <br>וכתב רבי' ירוחם בשם הרמ\"ה שאם לא נתברר שהיו לו מקודשת קידושי ספק. דחיישינן שמא היו לו באותו מקום ונגנבו או נאבדו לאחר הקידושין עכ\"ל. "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ם שגם בזה אינה מקודשת.  ר\"ל כי היכי דאמרינן בקרקע שאם אמר ע\"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני ואין לו באותו מקום דאינה מקודשת קידושי ודאי אע\"ג שיש לו בית כור עפר במקום אחר גם בזה גבי מנה סבר הרמב\"ם כן שאע\"ג שיש לו במקום אחר אינה מקודשת קידושי ודאי ולא אמרינן דזוזי נקל להוליכם ממקום למקום ובקידושי ספק לא איירי הרמב\"ם הכא לאשמועינן דצריכה גט מספק דזה נלמד במכ\"ש מאומר בית כור עפר הנ\"ל אלא עיקר החידוש הוא דאמרינן דאינה מקודשת ודאי א\"נ איירי הכא שודא אין לו כאן ומש\"ה סתם וכ' כאן אינה מקודשת וק\"ל:<br>(והיכא שהבעל אומר קיימתי התנאי והיא אומרת לא קיימת מי מהימן עיין בר\"ן פ\"ג דקידושין דף תרמ\"ח. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אא\"כ קורא ג' פסוקים ויתרגם כו'.  כך הוא ל' הגמרא בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ\"ט ע\"א) ת\"ר ע\"מ שאני קריינא כיון שקרא ג' פסוקים בב\"ה ה\"ז מקודשת רבי יהודא אומר עד שיקרא ויתרגם וסבר רבינו שרבי יהודא לא פליג את\"ק אלא שמוסיף שיתרגם אותה לאפוקי הרמב\"ם כתב בפ\"א מה\"א צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר וסבר דרבי יהודה פליג בתרתי שלא סגי בג' פסוקים אלא צריך שיקרא כל התורה ויתרגם וכן בש\"ע פסק כהרמב\"ם רק הרמ\"א כתב שם כסברת הטור בשם י\"א: "
                ],
                [
                    " ואפי' בהלכות החג כו'. ז\"ל הגמרא אפילו במסכת כלה ופי' הרמב\"ם בפ\"ת דאישות ורבינו מל' דרשה וכ\"כ הר\"ן שכך פירש ר\"ח ובעל הערוך והביא ראייה מהא דאמרינן בפרק א\"ט א\"ר שמואל בריה דרבי אבהו אבא מרישי כלה דרפר' הוה עכ\"ל אבל רש\"י פירש בפ\"ב דקידושין ד' מ\"ט ז\"ל אפילו במסכת כלה שאין בה עומק וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה עכ\"ל וכתבתי כל זה בא\"ח סי' תקע\"ה ועיי' מ\"ש עוד שם: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם המקדש על תנאי כו' ובטלו ה\"ז מקודשת. וכתב הר\"ן וז\"ל וא\"ת היכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא במתנה ואמר ע\"מ שתתן לי ר' זוז מצי מחיל דה\"ל כאילו א\"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי אבל הכא כי מחיל מאי הוה ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד י\"ל כיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע\"פ שאח\"כ חוזר ומוחל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " וכנס אח\"כ סתם או בעל סתם כו'.  וק' הא לקמן בסימן ל\"ט כתב ואם קידש ע\"ת ובעל סתם כו' ולא נקט וכנס כמו הכא וכן הקשה ב\"י לקמן בסי' ל\"ט וכן לקמן בסמוך בסוף דברי ר\"מ נרבוני כתב כדאמרינן במקדש ע\"ת ובעל ולא נקט וכנס וע\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו דאם אפילו בכנס אמרינן שבטל התנאי וצריכה גט כ\"ש בבעל דא\"ל דבעל ר\"ל בלא כניסה דהא בגמרא מפרש הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וזה שייך בכנס תחלה. ונלע\"ד ליישב כיון דזה הוא מלשון הרמב\"ם הרמב\"ם ל' הגמרא ורי\"ף רבו תפס כדרכו וז\"ל הגמרא פרק המדיר סוף (כתובות דף ע\"ב) אתמר קדשה ע\"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר א\"צ ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאו (פירשו התוס' דר\"ל ואפילו לא בטלה) אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין ור\"ל דוקא בבעל קאמר רב דצריכה גט וקי\"ל כרב ורבי אלעזר פליג עמו וקאמר דבמקדש ע\"ת ובעל ד\"ה צריכה ממנו גט ע\"ש ד' ע\"ד ע\"א ואמר רבה (שם דף ע\"ג ע\"ב) מחלוקת (דרב ושמואל) בטענת אשה אחת כעין שתי נשים מדה\"ל למידק ולא דק אחולי אחלי' לתנאיה אבל בטענת אשה אחת גרידתא ד\"ה א\"צ הימנו גט. ופי' הרי\"ף טענת אשה אחת כעין שתי נשים ר\"ל כגון שקידשה ע\"ת \"ואח\"כ כנסה סתם וטענת אשה אחת גרידתא היינו שקידש ע\"ת ובעל לאלתר דל\"מ למימר אחולי אחליה לתנאיה דכיון דבעל מיד אחר הקידושין כמאן דאתני בבעילה דמי וכתב עוד הרי\"ף דלית הלכתא כרבה בהא אלא אפילו בעל לאלתר אמרינן אחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט דהא מסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש ע\"ת ובעל צריכה הימנו גט וכל היכא דאמרינן המקדש ע\"ת \"ובעל משמע שבעל לאלתר אחר הקידושין ר\"ל \"ובעל משמע לאלתר וע\"ש ברי\"ף דף תק\"ד ותק\"ה שהאריך בזה וכלל דבריו הוא זה שכתבתי וכ\"כ בשמו הרא\"ש בקצרה דף קל\"ה ע\"ד ע\"ש. וכתב עוד שם פי' אחרים. וע\"ש בדברי הרי\"ף ד' תק\"ה סוף ע\"א ותמצא מוכרח מ\"ש דעל הכניסה הנזכר בגמרא כתב לשון בעילה ג\"כ ב\"פ ע\"ש. והנה הרמב\"ם שהלך לרוב בשיטת הרי\"ף רבו ס\"ל ג\"כ כפי' הרי\"ף וכפסקו דאין הלכה כרבה ואין חילוק בין כעין ב' נשים דהיינו בעל לאחר זמן ובין בעל מיד לעולם צריכה גט. וז\"ש הרמב\"ם תחלה אם \"כנס ואח\"כ או \"בעל לרבותא דאע\"ג דבעל מיד לאלתר אחר הקידושין שהיו ע\"ת אפ\"ה צריכה גט מספק. וכנס דנקט אינו ר\"נ שכנס לחוד ועדיין לא בטל אלא הוא רמז שהבעילה היה לאחר זמן ווה שדקדק הרמב\"ם בלשונו וכתב ז\"ל לפיכך המקדש ע\"ת וכנסה ואח\"כ סתם. \"ובאו \"בעל לא הזכיר אח\"כ. וכן לקמן בסימן ל\"ט דקדק ג\"כ רבינו וכתב אפילו בעל \"לאלתר וק\"ל. והר\"ן בשם הר\"ז כ\"כ בפי' מבואר ע\"ש דאשה אחת כעין ב' נשים ר\"ל שקידשה ע\"ת ואח\"כ כנסה סתם ואח\"כ בעל סתם דאיכא גלוי מלתא דביטל תנאו הראשון מדעשה אחריו שתי מעשיות דהיינו הכניסה והבעילה סתם אבל בטעות אשה אחת גרידתא דהיינו שכנסה ובעלה מיד סתם זהו כמעשה אחד וליכא הוכחה כולי האי דביטל לתנאו הראשון מש\"ה ד\"ה א\"צ גט ודייק נמי שם מלשון הגמרא דפעמים נקט כנס ופעמים בעל. מקום שנקט כנס ר\"ל כעין ב' נשים ומקום שנקט ובעל ר\"ל כנס ובעל מיד ע\"ש ש\"מ דכתב בהדיא דכנס ר\"ל ג\"כ בעל אלא כיון שהכניסה והבעילה לא היה מיד אחר הקידושין נקט כנס ואין הלכה כרבה וכמ\"ש ובזה דברי הרמב\"ם עלו כהוגן וכן מה שנקט לקמן בסי' ל\"ט \"ובעל לחוד נמי מתורץ לפ\"ז משום שהוא רבותא לאשמעינן דאפי' כנס ובעל מיד דבעל צריך עכ\"פ כדאמר אביי שהבאתי לעיל. ועוד היה נלע\"ד דהרמב\"ם דכתב כנס או בעל ר\"ל לכל מר כדאית ליה לאביי איירי דוקא בבעילה ולר\"א אף בכניסה לחוד ולא ירד לפסוק הלכה והשתא א\"ש דמתחלה הקדים רבינו כניסה וכתב כנס או בעל ואח\"כ כתב כשבעל או כנס דהקדים הבעילה ואע\"פ שאין זה מדרך הרמב\"ם לכתוב דיעות הלא באמת הר\"ן לא הביא לשון הרמב\"ם כן אלא ז\"ל שם לפיכך המקדש ע\"ת וכנס סתם ובעל סתם ה\"ז צריכה גט שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס עכ\"ל. הרי לפנינו דמתחלה לא כתב כנס \"או בעל אלא \"כנס \"ובעל וה\"ט משום דס\"ל דבעינן כנס ובעל אלא שאחר כך מסיק בטעמו דאמרינן שמא ביטל התנאי כשבעל או כנס. ור\"ל לכל מר כדאית ליה כדאיתא בגמרא. ורבינו שכתב אחר כך ובעל ה\"ט משום דס\"ל כמ\"ד דמוקי פלוגתייהו בבעל ודו\"ק. ואע\"פ שהמ\"מ כתב ס\"פ ז' דאישות דהרמב\"ם מפ' כנס כניסת נישואין אע\"פ שלא נבעלה. גם הר\"ן כתב שם ד' תק\"ה ע\"א אמ\"ש הרי\"ף דלית הלכתא כרבה דהא מסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש ע\"ת ובעל צריכה גט כו' וז\"ל הר\"ן שם פשט דברי הרי\"ף דאפילו בקידש ע\"ת וכנס ולא בעל נמי אמרינן הכי וכ\"כ הרמב\"ם לפיכך המקדש ע\"ת כו' עד שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנסה וע\"ד שפירשתי לא נראה לי כן ובבעל דוקא הוא שאמרו כו' עד ומ\"מ ראוי להחמיר כדבריהם עכ\"ל הר\"ן מ\"מ נ\"ל מ\"ש דרבינו בעל הטור לא פי' דברי הרי\"ף והרמב\"ם כן וראייה לזה שהמ\"מ בעצמו כתב שם ז\"ל ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע\"פ שלא נבעלה עכ\"ל הרי לשונו משמע דרבינו הרמב\"ם מפרש כן ולא הרי\"ף דאל\"כ הל\"ל ורבינו מפרש כמו ההלכות כדרכו של המ\"מ שתולה דברי הרמב\"ם בדברי ההלכות בכל מה שיוכל לתלות גם הר\"ן לא כתב אלא פשט דבריהן משמע דל\"ד בעל אלא ה\"ה כנס לחודיה נמי ולא החליט לפרש כן אלא שצ\"ל פשט דבריהן כן וה\"ט דכיון דמצינו דאפילו בטעות אשה א' מצריך גט בבעל והרי\"ף לא ס\"ל הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא אמרינן מדבעל סתם ודאי אחולי אחליה לתנאיה מסתבר ליה להר\"ן למימר דהרי\"ף ס\"ל דה\"ה בכנס סתם ומיד אמרינן נמי הכי וגם נראה דלא כ\"כ אלא כיון דל' הרמב\"ם משמע הכי משו\"ה פירש כן גם דברי הרי\"ף ורבינו בעל הטור לא משמע ליה הכי פשטות דבריהם אלא אדרבא כיון דלשון הרי\"ף כדברי רבה הנ\"ל כפל ומשולש דכנס הנזכר בגמרא ר\"ל כנס ובעל ס\"ל לבעל הטור גם לבסוף דמסיק הרי\"ף דלית הלכתא כוותיה דרבה היינו דוקא במאי דלא מצריך רבה גט בבעל לאלתר אבל פשיטא דבכנס לחוד בלא בעילה לא מצריך גט וממילא ס\"ל לפ' גם כן דברי הרמב\"ם הכי דבכנס הנזכר בדבריו לשון הגמרא נקט ור\"ל כנס ובעל. והב\"י כתב נמי דהרמב\"ם והרי\"ף ס\"ל דבכנס לחוד צריך גט וכתב דטעמייהו הוא דס\"ל כרבי אליעזר הנ\"ל דאמר בבעל כ\"ע ל\"פ וממילא פלוגתייהו הוא בכנס לחוד והלכה כרב ואע\"ג דהרי\"ף לא הביא דברי רבי אליעזר איכא למימר שסמך על מ\"ש לדרבה דאמר מחלוקת בטעות אשה כעין שתי נשים כו' דהוי מטעמא דאחולי אחליה כו'. הנה שנדחק מאוד ותלה תניא בדלא תניא דאיך שייך לומר דס\"ל כר' אליעזר והשמיט דבריו וכל פסקי ההלכות בנויין ע\"ז מה שמביא הוא הלכה ומה שמשמיט אינו הלכה ועוד דדברי רבה אינם מבוררין ומוכרחין שהוא מטעם משום אחולי אחליה לתנאו וכמ\"ש הר\"ן שכמה גדולים לא רצו לפרש כן אלא שהוא הכריח טעמו כן ובאמת גם על הר\"ן יש לתמוה איך מלאו לבו לכתוב שפשט דברי הרי\"ף משמע דה\"ה בכנס לחודה קצרה ידו לכתוב כן מאחר שכפל ושינה ושילש כמה פעמים לפני זה בדבריו בפי' דברי רבה דבעינן בעילה בהדי כניסה ודכניסה הנזכר בגמרא פי' כניסה ובעילה. ומה\"ט נ\"ל דרבינו מפרש דברי הרמב\"ם שוה למשמעות דברי הרי\"ף ושר\"ל בעילה בהדי כניסה גם להב\"י אינו מיושב ל' הרמב\"ם אלא זו ואצ\"ל זו קתני ולפי מ\"ש ניחא הכל ודו\"ק גם הרא\"ש שהביא דברי הרי\"ף ופירושו לדברי רבה לא כ\"כ שלפי מסקנת דברי הרי\"ף יסבור אפילו כניסה בלא בעילה: "
                ],
                [
                    " חייב ליתן לה כתובה. כן הוא בדברי רבי' ירוחם (ר\"ל וחייב בוי\"ו) נכ\"ב ח\"ז שכ\"כ בשם ר\"מ נרבוני וע\"ש: (וכ\"כ א\"א הרא\"ש בתשובה וכתב שם דכמו שיכול לבטל התנאי כן יכול לשנות בו להוסיף או לגרוע ממנו. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (קדשה על חנאי כו'. אבל אם קדשה בלא תנאי ובעל בתנאי לא הוי תנאי כ\"כ ר' ירוחם ד\"מ . כ\"פ: "
                ],
                [
                    " ובעל סתם.  כבר כתבתי מזה לעיל בסי' ל\"ח ומ\"ש ויש רוצים לתרץ דנקט הכא ובעל סתם לרבותא דאפילו אם בעל ואפילו הכי לא צריכה גט אלא מספק וכ\"ש אם כנסה סתם דלא צריכה אלא מספק אבל הלשון לא משמע הכי דהא טעם שאין אדם עושה בעילתו כו' קאי אצריכה גט רצה לומר שצריכה גט ממנו ולא שרינן לה בלא גט ולא קאי על שאינה צריכה גט אלא מספק וא\"כ משמע שרבינו אתא לאשמעינן שצריכה גט וא\"כ קשה למה לא נקט כנסה שהוא רבותא טפי ועיין מ\"ש בסימן ל\"ח סעיף א' שלק\"מ: "
                ],
                [
                    " אבל כתובה אין לה.  וז\"ל הרא\"ש ולעניין כתובה עומד בתנאי כי היכי דאם נדרה אחר כך תצא בלא כתובה עכ\"ל ומה שכתב הרא\"ש תיבת אחר כך עיין ברש\"י בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ג) דלא כתב שם האי תיבת אחר כך וא\"ש דהא לפי מה שכתב רבינו משמע דלית לה כתובה מיד אפילו לא נדרה אחר כך ולפי מ\"ש אחר כך נראה פשוט דתיבת אחר כך אינה נמשכת לתיבת נדרה דהא במה שתדור אחר כך אין נ\"מ כ\"א במה שנדרה בשעה שקדשה אלא נמשכת למ\"ש תצא וה\"פ שלכך עומד בתנאו שבאם יודע לו שנדרה כבר. אחר כך מיד שיודע לו תצא בלא כתובה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והלכה אצל הרופא וריפא כו'. וז\"ל הגמרא בפרק המדיר תנו רבנן הלכה אצל החכם וכו' וכ' התוספות וכו' וכבר העתיקו הב\"י ע\"ש ועיין בבית יוסף שתמה על רבינו שמשמע מדבריו שתלוי בלשון מאחר שמחלק בע\"מ שאין בה מומון או ע\"מ שלא יהא בה מומין ע\"ש. ונלע\"ד דאין כאן תימא דהתוספות והרא\"ש לא כתבו דאין תלוי בלשון אלא באמר ע\"מ שאין בה או בו מומין וה\"פ דהתוספות הנ\"ל קאי אהברייתא דקתני אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת וכתבו דל\"ת דהטעם הוא משום שלשון דעל מנת שאין בה מומין משמעותו הוא שלא היה בה מומין וז\"ש התוספ' \"שהרי קדשה ע\"מ שאין בה מומין וכאילו כתבו דתאמר של זה משמע \"דקדשה ע\"מ שאין בה מומין דז\"א דא\"כ כשהתנה היא ע\"מ שאין בו מומין והלך הוא אצל רופא וריפא נפשו אמאי אמרי' לקמן דמקודשת אלא צ\"ל דל' זה דאין בה מומין מתפרש על שני פנים ובאשה המתנה אמדינן דעתה שלא הקפידה אלא שלא ישארו בו המומין בשעת כניסה. אבל בל' שלא \"יהא בה מומין ליכא מ\"ד דודאי זה הלשון משמע שגם האיש אינו מקפיד אלא שלא ישאירו בה המומין וק\"ל. ובש\"ע כתב ב\"י עצמו כדברי הטור ובודאי ה\"ט ע\"ד שחלקתי וברור הוא בעיני. שוב מצאתי בדפוס תוגרמא שלא כתוב על מנת שלא \"יהא בה מומין אלא הכי גרסינן שם אבל נתקדשה על מנת שאין \"בו מומין ונמצאו \"בו כו' ונוסחא זו ג\"כ א\"ש אבל א\"צ למחוק גירסת ספרים דידן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא א\"כ יתן לה האחד גט כו'. ז\"ל מ\"ו ז\"ל נ\"ל שיגרש הראשון כו' אבל שיגרש השני וישאנה הראשון יאמרו מחזיר גרושתו עכ\"ל ודוחק הוא לפרש כן גם לקמן כתב רבינו לשון זה \"ופירש \"אחד איזה שהוא או ראשון או שני ועוד מדמסיק רבינו וכתב אבל לעלמא אסורה עד שיתנו שניהם גט הל\"ל רבותא דלראשון אסורה אע\"פ שנתן השני גט לכן נלע\"ד דהכא ליכא למיחש למידי שיאמרו מחזיר גרושתו ממ\"נ אי יאמרו דהמקדש כה\"ג הוי תנאי א\"כ ידעי שקידושי שני לא היו כלום ואי סברי דחזרה הוא אם כן יודעין שקידושי ראשון לא היו כלום מעיקרא ולא דמי להמקדש בפחות משוה פרוטה דמקודשת מספק ואם קדשה אחר אסורה לשניהן עד שיגרש הראשון ומותרת לשני אבל לא יגרשנה השני וישאנה הראשון כמ\"ש לעיל ר\"ס ל\"א דהתם מידע ידעי שהיא בחזקת מקודשת מהראשון ויסברו ודאי לא קדשה השני אלא א\"כ גירשה הראשון משא\"כ הכא דידיע דעדיין לא נתקדשה מהראשון קודם שבא השני וקידשה גם כן: "
                ],
                [
                    " והוכר העובר הבת מקודשת.  דנחשב שבא לעולם, וצ\"ע דבח\"מ סימן ר\"ט כתב רבינו ז\"ל מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך אינו כלום אפילו היתה הפרה או השפחה וכבר מעוברת משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ודוחק לחלק דשם מיירי בדלא הוכר העובר. וע\"ש בר\"ס ר\"י דכתב רבינו בשם ר\"ח והרא\"ש דאם אדם מקנה לעובר ואומר לכשיולד קנה וי\"ל דה\"נ מיירי דאמר לכש ולד (ועיין בב\"י שכ\"כ בשם הר\"ן) אבל הא דהכא מקנה העובר ולא מקנה לעובר הוא ועוד דהוה ליה לכתבו בפלוגתא כמ\"ש שם בסי' ר\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא אם כן יאמר הראויה מכם כו'.  וז\"ל ה\"ג ואתתא הויא שליח לחברתה לקבולי לה קידושין ואפילו לצרה דילה דתנן מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות כו' וא\"ל הרי כולכם מקודשות לי כו' (וקבלתה אחת מהן ע\"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. כ\"פ) וקשיא לן אחיות הוא דאינן מקודשות אבל נכריות מקודשות וקא אמרי' כיון דקא אמרי להו הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו ואשתכח דשתים מהן אחיות נינהו ה\"ל כמ\"ד לראובן קנה לך מנה זו את וחמור כו' (ואת וחמור לא קנה. כ\"פ) ואוקימנא למתני' כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי בכלכלה וקבלה אחת מהן ע\"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות אבל הנך אחרות מקודשות עכ\"ל הרי שכתבו שמתניתין דקתני הרי כולכם מקודשות לי מיירי שאמר הראויה לי מכם לביאה כו' וא\"כ משמע שאמר בלשון רבים כל' דמתני' או לשון הראויה מכם לביאה כו' משמע כל שהן ראויות לביאה וכ\"כ ב\"י ולפי מ\"ש בסמוך צ\"ל שלשון המשנה תפס וכאשר יפורש לשון המשנה בגמרא דכולכם ר\"ל א' מכולכם כן דעת בעל הלכות ג\"כ: "
                ],
                [
                    " ואז כל אחת מנכריות כו' . וכתב ב\"י ז\"ל תימא למה לא יהיו מקודשות \"ודאי כל הנכריות כיון שהן ראויות לביאה וא\"ל משום דאמר הראויה לביאה דמשמע שאינו מקדש אלא א' מש\"ה קאמר שאינן מקודשות אלא מספק דהראויה לביאה לא בשביל אותה לבד קאמר אלא כל שראויה לביאה קאמר וכן נראה מדברי הרמב\"ם שכל הנכריות מקודשות קידושי ודאי שכתב כו' עד הלכך נראה שזה שכתב כאן בספרי רבינו מספק שיש למחקו. ולעד\"נ שלא למוחקו דא\"כ קשה דה\"ל לקצר בלשונו ולכתוב ולבעל הלכות אף נכריות אינן מקודשות אא\"כ שיאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי ולשתוק דהא ממילא מובן דקאי אמ\"ש לפני זה דלהרי\"ף הנכריות מקודשות ודאי וע\"ז כתב שאין דעת בעל הלכות כן אא\"כ יאמר כו' וע\"ק למה ליה לרבינו או לבעל הלכות ולומר \"ואז \"כל \"אחד \"מן \"הנכריות כו\" ה\"ל לקצר ולכתוב ואז כל הנכריות הוו מקודשות. לכן נלע\"ד פשוט דר\"ל מקודשות מספק ומש\"ה הוצרך להאריך ולכתוב ג\"כ \"כל אחת \"מן הנכריות דהא לא נאסרו כולן אלא מטעם דלא ידעינן איזה א' מהן קידש ומיירי בעל הלכות בדלא אמר כולכם ואף שלשון המשנה הוא בההוא עובדא דאמר כולכם ע\"כ צ\"ל דלאו קושיא הוא דהא פריך הגמרא מיניה לאביי ממ\"ש שם במשנה ז\"ל מעשה בה' נשים ובהן שתי אחיות ואמר לאחת הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו וקבלתה א' מהן ע\"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ופריך מיניה לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין הא תנן במשנה הנ\"ל דאמרו חכמים אין אחיות מקודשות ואחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות ה\"ד אי דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא ולא קנה שום אחד מהן אלא דאמר להם אחד מכם וקתני דאין אחיות מקודשות וקשיא לאביי ומשני לה אביי כדאמר הראויה לביאה מכם תתקדש לי כו' הרי לפנינו דאף על גב דקתני במשנה כולכם ס\"ד דמקשן וכן פירשה רבא אף לפי האמת דמיירי בא\"ל אחד מכולכם. אם כן גם כן לאביי דפרשה כדא\"ל הראויה מכם כו' ר\"ל אחת מכם הראויה לביאה וזהו פשוט בעיני והשתא נתיישב גם כן הנוסחא שמביא הב\"י שבקצת ספרים כתב אחר זה ואם אמר אחת מכולכם מקודשות לי כולן מקודשות מספק (ונוסחא זו מצאתי בה כן בא\"ע של קלף וכתב גם כן ברישא מקודשות מספק ע\"ש) דק\"ל מאי בא לאשמעינן בזה ולמה קבעו זה בדברי בעל הלכות הלא זה מוסכם מכל הפוסקים דהלכה כאביי דאמר הכי ולפי מ\"ש א\"ש דהכי קאמר הרי\"ף מפרש המשנה בדאמר כולכם ואפ\"ה הנכריות מקודשות אבל בעל הלכות מפרש המשנה כדמוקי לה הגמרא בדאמר ואחת מכם וגם בדאמר הראויה לביאה ומש\"ה דוקא נכריות ולא האחיות דאילו לא אמר הראויה לביאה אלא אחת מכם או מכולכם גם האחיות בכלל הספק ודו\"ק. ומצאתי (זהו לשון ב\"י. כ\"פ) בקצת נוסחאות מספרי רבינו שכתב אחר בבא זו ואם אמר אחת מכולכם מקודשת לי כולן מקודשות מספק וכ\"כ הרמב\"ם ובהא ודאי שפיר כתב שאינן מקודשות אלא מספק שהרי פירש שאינו מקדש אלא אחת ואף האחיות הן בספק זה כיון שאמר מכולכם ולגבי האחיות היינו קידושין שאין מסורין לביאה דהוו קידושין כלומר להצריך גט לכל אחת מהן וזהו שכתב כולן מקודשות מספק דמשמע שאחיות נמי בכלל עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והשיב שאין כאן בית מיחוש.  ז\"ל מ\"ו תמהני על בעל הספר פשיטא דפשיטא וק\"ל עכ\"ל כלומר שרבינו לא היה לו להביא תשובה זו ומה בא ללמדינו ולעד\"נ דאתא לאשמעינן בתשובה זו דלא חיישינן לקלא דיצא דמקודשת האשה וכ\"כ שם בתשובה זו כלל ל\"ה סי' י' שהשיב הרא\"ש דלא חיישי' לקלא כיון דקול ושוברו עמו הוה ועוד דקי\"ל כרב דאמר מבטלין קלא כו', ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (אבל קדש בפני עדים. דהיינו שצריך שיראו המקדש והמקודשת את העדים אבל אם העדים רואים ואינן נראים ואין יודעים בהן לאו כלום הוא אפילו שניהם מודים אפילו בעל אמרינן לאו לקידושין בעל אלא לשם זנות ב\"י ורשב\"א ור\"ן ומ\"מ. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואומרת לו קדשתני כופין כו'. וכתב ב\"י בכ\"מ בפ\"ד מהל' אישות וז\"ל זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה\"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח גט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה לינשא והטור הביא דברי רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " צריכה גט . משמע דוקא כשבא עליה או יחד עמה משהגדיל צריכה גט אבל אם כשלא בא עליה או בלא יחוד אינה צריכה גט וכ\"כ הרא\"ש בהדיא בתשובה כלל ל\"ה דין ה' וז\"ל קטן שקדש אשה וכשהגדיל שלח לה סבלונות וגם נתייחד עמה אם היא צריכה ממנו גט תשובה צריכה ממנו גט ולא בשביל קידושין שקידושי קטנה לאו כלום הוא וגם לא בשביל הסבלונות אלא בשביל היחוד ומביא שם ראייה לדבריו ואף על גב דגבי קטנה משהגדילה הוו קידושיה קידושין אע\"ג דלא בא עליה או נתייחד עמה כדמשמע בסמוך שכ' אבל אחר שתגדיל חלין הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים וממילא משמע דצריכה גט וכ\"כ רבינו לקמן בסימן קנ\"ה וז\"ל הביאה סימנים אחר י\"ב שנה ולא בעל אח\"כ הוו ספק קידושין ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן.היינו משום דתקינו רבנן קידושין לקטנה ולכן כשתגדיל חלין הקידושין וצריכה גט מדבריהם וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"א מהל' גירושין וז\"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה ואף על פי שלא בעלה משנעשית י\"ב שנה ויום אחד ה\"ז אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיע לימי נערות כו' ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנה שהן מד\"ס עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ומיהו תקינו לה קידושין ע\"י אחיה כו'. בדפוס ב\"י וגם בנוסח של קלף כתב תקנו לה \"נשואין ואותה גירס' נראה לכאורה עיקר ועל פי' מ\"ש נ\"י ביבמות פרק בית שמאי דף תמב ע\"א על מתני' דתנן שם ז\"ל איזהו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעת' \"השיאוה שלא לדעתה אין צריכה למאן וכתב שם נ\"י ע\"ז ז\"ל על הא מתניתין דקתנ' \"שהשיאוה ולא קתני שקדשתה כתב תשוב' ה\"ר יודא בר ברזילי לריא\"פ ז\"ל דקידושי קטנה אינה כלום ואין קידושין מועילין אלא לאחר נישואין ואז צריכה למאן אבל בקידושין לחודייהו אין צריכה מיאון והקשו עליו דהא תנן בית הלל אומרים אחד ארוסות ואחד נשואות ממאנים ואמרינן לקמן איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקידושין שקדשני אמי ואחי כו' עד אלמא כיון דמקדשה מעיקרא בלחוד צריכה מיאון והרמב\"ן הראה פנים להעמיד דברי הרב ז\"ל דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא שקבלה היא קידושין אבל כשקדשוה וקבלוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל א\"צ מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן אבל כשהכניסוה לחופה אף על פי שקבלו הם הקידושין ה\"ז צריכה למאן. והיינו מתניתין דקתני שהשיאתה אמה ואחיה ולא קתני שקדשתה והיינו נמי דאמר רבי חנינא כל שאינה יכולה לשמור קידושיה א\"צ למאן דמשמע שהיא מקבלת אותם דכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון ופי' בקידושין שקדשני אמי ואחי ר\"ל הם פתוני לקבל הקידושין כ\"כ בשמו הרשב\"א והריטב\"א עכ\"ל נ\"י ולקמן בסימן קנ\"ה כתב רבינו ג\"כ דגם מן הארוסין צריכה מיאון אבל לא נזכר בדברי רבינו האי חילוק בין קבלו היא לקבלו אמה ואחיה. מ\"מ נראה ליישב חילופי הגרסאות במאי דכתבתי דספרים דגרסי' דתקנו לה נישואין כו' דמשמע דוקא נישואין ולא קידושין משום דמיירי רבינו כשקבלו אחיה ואמה הקידושין וכדמסיק לישנא שהשיאה לדעתה משמע שהן קבלו הקידושין רק שהסכימה ונתנה דעתה לזה ולספרים דגרסי קידושין איירי כשקבלה היא עצמה הקידושין וגם כשמקבלת הקידושין יש לה דעת לשמור על כל פנים לא תקנו לה חכמים נישואין אא\"כ בהסכמת אמה או אחיה וכשיסכימו ומקבלת היא בעצמה הקידושין עדיף ואלים טפי ממה שקבלו אמה או אחיה הקידושין. ולשון המיאון בשניהן שוה אי אפשי בקידושין או נשואין שהשיאוני אמי ואחי ר\"ל שפתוני וכמ\"ש לעיל בלשון נ\"י ודו\"ק:"
                ],
                [
                    " ע\"י אחיה ואמה כו' . כתב רמ\"א שב\"ד יכולין לפסוק להשיא את הקטנה (נדוניא וכל שצריכה לבעל כהגון לה ויש להן רשות כל שהוא לתקנתה ולטובתה. כ\"פ) כמו שיש רשות לאחיה ולאמה ויכולין להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה אבל אין להם רשות להשיא את הקטן עכ\"ל (בשם נמוק\"י בפ' חרש. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל חכמים תקינו לה נשואין. ואפילו חרש לחרשת וכ\"כ רש\"י להדיא ואע\"ג דתנן בהנזקין דף נ\"ה ע\"א העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל קטנה (פירוש והיא יתומה) בת ישראל שנשאת לכהן שאוכל' בתרומה (ופרש\"י בתרומה דרבנן בהני נשואין ולא גזרינן מידי) ופריך בגמרא ואילו חרשת לא אכלה מ\"ט ופירש\"י הא נשואי חרש וחרשת נמי רבנן תקנו ומשני שמא יאכיל חרש בחרשת פירוש חרש כהן בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא משמע דהכי פריך אע\"ג דאין נישואין בחרש וחרשת מ\"מ ליכול הואיל שאין לה דעת הרי היא כקטן שאוכל נבלות דאם לא כן. ל\"ל למימר קטן אוכל נבלות היא תיפוק ליה שיש לה נישואין מדרבנן ואוכלת בתרומה דרבנן כמו קטנה אלא משמע דס\"ל שאין להם נישואין ומ\"ה פריך אע\"ג שאין להם נישואין מ\"מ ליכול מכח שקטן אוכל נבלות היא. דז\"א אלא דה\"פ חרש בחרשת נמי ליכול דליכא למיגזר מידי דאפי' אם תאכל תרומה דאוריית' לית לן בה דקטן אוכל נבלות היא וכן פירש\"י שם. ובפ' חרש ריש דף קי\"ג ברש\"י מבואר יותר ע\"ש דכתב דהאי שינויא דמשני גזירה שמא יאכל חרש בחרשת לאו שינויא מעליא היא דמה לי פקח בחרשת ומה לי חרש בחרשת כו' אלא משום דדעת התרצן להשיב גזירה שמא יאכילנו תרומה דאורייתא ובשביל פקח לחרשת לא הוי גזרי דאף אם תאכל תרומה דאורייתא קטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו וה\"ה חרש בחרשת ולא גזרו אלא אטו חרש בפקחת שהיא בת עונשין כדמסיק שם ע\"ש ברש\"י יותר: "
                ],
                [
                    " וכן היבם שקידש צרת כו'. אף על גב שגם זה עשה כמ\"ש בפרישה מדכתיב יבמה יבא עליה ומ\"מ פרט זה בפני עצמו משום שאין עשה זו מפורשת וידוע כעשה של מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות דהתם בפירוש כתיב דור שלישי יבא להם ולא קודם דור שלישי ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל העשה של צרת יבמה ילפינן לה מדקדוק יבמה יבא \"עליה לכן פרט אותו בפני עצמו. ותירוץ זה דוחק דהא לא בא כאן ללמדינו דהוא בעשה אלא י\"ל דה\"א דינו כמקדש יבמה לשוק דהיא ספק מקודשת כדמסיק ה\"נ צרת יבמה במקום האסור לה קא משמע לן דהוי קידושין גמורים א\"נ לאפוקי ממ\"ד שצרת יבמה היא בכרת ופלוגתא היא בהחולץ ולאותו מ\"ד אין קידושין תופסין בה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " או אחד מגרש ואחד נושא . משמע שאפילו השני מגרש והראשון נושא ולא חיישינן שיאמרו שמחזיר גרושתו חתר שנתקדשה דהכל יודעים דקידושי הראשון לא היו ודאין ולכך בא זה וקידש אותה דקידושי הראשון פקעי וע\"ל בס\"ס ל\"א: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חוששין לסבלונות. ולא דמי למה שכחב בס\"ס ל\"א גבי המקדש בפחות משוה פרוטה ובר\"ס מ\"ג גבי קטן שקידש אפי' שלחו אחר כך סבלונות אין חוששין שלשם קידושין שלחו דהתם שאני שהרי כבר קדשו וטעו בהכי וסברי שהם קידושין גמורין אף על גב דלענין אם בעל אחר כך אמרינן שלשם קידושין בעל משום דמידע ידע דאין קידושין פחות משוה פרוטה וקידושי קטן לאו כלום וכמו שכתבתי לעיל שאני התם גבי בעילה דאם מדקדק טפי דלא לשוויה בעילתו זנות מה שאין כן הכא דעדיין לא קדשה ואין אדם משליך סבלוכות ומפסיד ביה וליתן אותה לאשה נכרית אם לא שקדשה קודם לכן או שקדשה באלו סבלונות לדעת רש\"י והכי מפורש בגמרא בקידושין ד' כ' ע\"ב ע\"ש בגמרא וברש\"י שמקשה מזה על זה ומתרץ כמו שכתבתי גם יש ליתן טעם בקטן דשאני התם שכבר דר ושימש עמה להכי שידר לה סבלונות שאינה נחשבת כאשה נכרית גביה: "
                ],
                [
                    " (ור\"ח פסק כו' . וכתב הרשב\"א בתשובה אלף רכ\"ג שגם לר\"ח צריך שידך תחלה דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהא צריכה גט דאין כל אחת נזהרת מלקבל דורון מיד איש או שלוחו. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " לשני הפירושים להחמיר.  ז\"ל רמ\"א ונ\"ל דאם החתן אומר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא לכולי עלמא ליכא למיחש בכהאי גוונא וכן מעשים בכל יום שלפעמים חוזרין בשידוכין והסבלונות חוזרין ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכולי עלמא מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלחם לשם קידושין: (עיין במהרי\"ק שורש קפ\"א במקום שנוהגין לקדש תחת החופה ולברך ברכת אירוסין אין לחוש לסבלונות דאם כן קידש על ידי שליח ואסור לחזור ולקדש וכ\"כ בריב\"ש סימן תפ\"ט. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או שיאמרו כו' . לפי גירסת הספרים שלנו ק' הא מסיק דדוקא תרי מתרי בעי' לכן צריכין להגיה כמ\"ש בפרישה (ר\"ל כמ\"ש רש\"ל וע\"ז כתב כאן כל הדרישה אבל העיקר מ\"ש אמ\"ו ז\"ל בפרישה לבסוף.  כ\"פ) ואפילו לזאת הגירסא קשה למאי כתב כגון ששמע יעקב וראובן משמעון ולוי כו' דמאי אולמא דיעקב וראובן משמעון ולוי כו' ממה שאמר בתחלה ששמעו עדים פלוני ופלוני מפלוני ופלוני אבל באשר\"י הוא יותר הגון שכתב וז\"ל ומיירי בתרי ששמעו מתרי כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה ולפי דברים האלו מ\"ש כגון ראובן כו' אינו מיותר דאי לא כתב אלא בתרי דשמעי מתרי הו\"א דהכי קאמר ראובן ששמע משמעון ושמעון מלוי דיש כאן תרי ששומעין ותרי נשמעין לכך כתב שזה לא מהני אלא כגון ראובן ושמעון מלוי ויהודה אבל אם שמע ראובן משמעון ולוי מיהודה אע\"ג שראובן לא שמע מיהודה ולוי לא שמע משמעון גם זה נקרא תרי מתרי ומהני, וכן כתב הר\"ן בהדיא שזה מהני: "
                ],
                [
                    " אבל חד מתרי כתב הרמ\"ה כו'. ז\"ל מ\"ו בס\"א כתב הרמב\"ם ועשה עליו מראה מקום בפ\"ט מהל' אישות וטעות הוא בידו דהרמב\"ם לא הותר חד מתרי אלא תרי מחד וכן הביאו הר\"ן וכ\"כ ה\"ה וגם כן אשה לא הזכיר הרמב\"ם כלל ומשום זה טעה בעל מראה מקום וכתב אחד במקום אשה וקשה אם כן מאי אפילו דקאמר וק\"ל אלא בע\"כ שהוא הרמ\"ה וכן מצאתי בס\"א מדוייקים ובדברי מראה מקום אל תשגיח כי הוא מרובה פסולת על האוכל עכ\"ל וכ\"כ בית יוסף דצריך להיות הרמ\"ה: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב יצא הקול שנתקדשה כו' . וכתב ב\"י וז\"ל רבינו כתב דברי הרמב\"ם כאילו הוא חולק כו' ור\"ל אע\"ג דכתב רבינו לפני זה דבעינן שיצא האמתלא מיד היינו אם יצא הקול ברור אבל אם יצא הקול שנתקדשה ע\"י זריקה אע\"ג שלא יצא האמתלא מיד אלא לאחר י' ימים יצא שהקידושין נפלו קרוב לו גם רבינו סובר שסומכין על האמתלא דאין זה יציאת קול ברור מתחלה וז\"ש הרמב\"ם אם נראים הדברים לב\"ד שהוא כן סומכין על האמתלא היינו שלא יצא קול הקידושין בתחלה ברור אלא כגון שנתקדשה ע\"י זריקה כו' כדפרישית ומדכתב רבינו לשון הרמב\"ם בל' פלוגתא צ\"ל שהוא לא פי' דברי הרמב\"ם כן אלא פי' דבריו דאפי' אם יצא הקול ברור תחלה אפ\"ה חוששין לכעמים לאמתלא. או שרבינו מפרש דברי רב וביד דאין חוששין לאמתלא אם לא שמיד ביציאת קול נשמע ונראה מדברי האמתלא. או שכתב והרמב\"ם \"כתב בלא דקדוק כמו שדרך ב\"י לכתוב כן ארבי' שלא דקדק בהכי ולא הביא לדברי הרמב\"ם בכאן אלא לתוספת ביאור: "
                ],
                [
                    " (וקול שיצא אחר הנשואין . כתב הר\"ן סוף המגרש אע\"פ שיצא הקול קודם הנישואין אם לא בדקו הב\"ד אחר הקול קודם הנישואין אפשר דלא בדקינן אח\"כ וכ\"כ ב\"י בשם הרשב\"א והרמב\"ן ועיין בריב\"ש סי' קכ\"ג . כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שנתקדשה בצינעא. (ודוקא שאין הנחשד בדברי העדים שלא היו העדים כולן במעמד אחד אבל אם היו כל העדים במעמד אחד ושנים אומרים לא ראינו כולי האי לא אמרי' דעבדי בצנעא והוי הכחשה ואם נשאת לאחד מעדיה לא תצא רבי ירוחם ב\"י. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואומרת ברי לי שלא נתקדשתי לא תצא. וכתב ב\"י וז\"ל זה נלמד מדין ב' אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאיתא בפ\"ב דכתובות ד' כ\"ב ע\"א ונתבאר בסי' י\"ז (ושם מבואר דהיא צריכה לומר ברי לי ע\"ש. כ\"פ) עכ\"ל ואע\"ג דבסימן י\"ז לא איירי אלא בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וא\"כ היאך כתב ב\"י ונתבאר בסי' י\"ז וברי שם לא מיירי כלום בנתגרשה מ\"מ גירושין ומיתה דין אחד בהם דבגמרא ובברייתא כייל להו בכל הדינים וע\"ש בכתובות ד' כ\"ב ע\"ב: "
                ],
                [
                    " תוך כדי דיבור נאמנת. וכתב הר\"ן בשם הרא\"ה דא אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהמנינן לה בשום מגו (לומר פנויה אני. כ\"פ) אלא א\"כ הוא מודה בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנה עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הוא אומר קדשתיך כו' קדשתי את בתך כו' . נלע\"ד דלכך נקט שלשה בבות הללו שם במשנה לרבותא דאילו ברישא ה\"א דוקא הוא אסור בקרובותיה אף אם יחזור אחר כך ויודה לדבריה דהא אמר בהדיא קדשתיך משא\"כ במציעתא דאיכא למימר דטעה ועלתה על דעתו דקבלה קידושין לעצמה ועכשיו שהיא אומרת שלא קבלה אלא לבתה הוא תקבל דבריה ה\"א דנלך אחר דבריה ויהא הוא מותר בקרובות האם ויאסר בקרובות הבת קמ\"ל דלא. ואילו בלא סיפא ה\"א דבסיפא נאמן לו ומה שאמר היא דלא קדשה אלא אותי משום דיצר אלבשה ואם אחר כך חזרה בה תהא מותרת גם היא בקרוביו קמ\"ל דלא: "
                ],
                [
                    " כופין אותו ליתן כתובה. וכתבו הר\"ן (בקידושין ד' תרנב ע\"א) וה\"ה בשם הרשב\"א האי דכופין אותו ליתן כתובה מסתבר דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כרחו הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראים הדברים שאף על פי שיודע כופין אותו דסתם אמרו עכ\"ל:<br>וכתב עוד הר\"ן דמשמע בגמ' דכל היכא שנתן גט אף על פי שהוא אינו מודה בקידושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת אשתו עכ\"ל: (אבל אם הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכפאו לגט משום חשש אפ\"ה אינה נאסרת בקרוביו עיין הטעם בהגהות מרדכי בקידושין ד' תרס\"ד ע\"ד. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכגון שהדבר ידוע שהכתובה כו' . ולשון זה כ' ג\"כ הרמב\"ם בפ\"ט וכתב ה\"ה שיש עוד דרכים אחרים אע\"פ שלא כתב כגון שהתנה ליתן לה כתובה וכל אחת אומרת אותי קדש והתנה לי כתובה וכן אם כתב ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו והלכו להם העדים ומתו עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " (אפילו תוך כדי דיבור כו'. ואפילו להחמיר לא הוי תכ\"ד כדיבור בקידושין ע' בתשובת ריב\"ש סי' ק\"ע. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " פעמים חוזרין כו' . כתב הרשב\"א דכן הדין אם שלחה היא לה וב\"י הביאו ע\"ש: "
                ],
                [
                    " עד שיבלו. כתב נ\"י דמעות דין ודברים העשוין ליבלות יש להן דלהוצאה ניתנו (כ\"כ בפ' מי שמת ד' ר\"מ ע\"ב): "
                ],
                [
                    " וכשמשלמת לו מנכה השליש כו' . לכאורה היה נראה דזה קאי דוקא אמאכל ומשתה אבל הסבלונות של דברים העשוין ליבלות צריכין לשלם משלם דהא בסמוך הביא רבינו תשובת הרא\"ש וכתב בסופה ז\"ל הלכך כיון שחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרא בחשבון ונשבע שמעון כו' ע\"ש ומשמע שצריכה לשלם לו כל מה שהיו שוים וכן משמע בגמרא בפרק מי שמת (בבא בתרא ד' קמ\"ו ע\"ב) דקאמר התם הדרה בה איהי הדרה אפילו כישא דירקי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין לה דמי בשר בזול וכמה דמי בשר בזול כל זוז וזוז חשבינן ליה ארבע דנקי דהיינו שני שלישי ושליש מנכת לו עכ\"ל הגמרא וב\"י הביאה משמע דבסבלונות שלא ממאכל ומשתה צריכה לשלם משלם דהא לא אמר אלא דמי בשר בזול וכן בש\"ע כתב וז\"ל חזרה היא חוזר הכל ואפי' המאכל והמשקה ונותנת דמיו בזול דהיינו שאם היו המאכל והמשקה ששה משלמת ארבע ולא זכר כלום כשמחזרת לו הסבלונות של דברים קטנים שמנכת לו שליש כך היה נראה לכאורה אבל אי אפשר לומר כן דהא הרשב\"א כתב בתשובה ובית יוסף הביאה בסימן זה וז\"ל המשדך בתו לחברו ושלח לו בגדים ותכשיטים ואחר כך נתבטלו השידוכין חייב להחזיר לו הכל כו' ומיהו מסתבר שמה שבלה בבגדים אפילו חזר בו היא פוחת שליש כדאמרינן בפרק מי שמת הדרה בה איהי כו' ושמין לו דמי בשר בזול. וחזר בו דהכא כחזרה בה דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר בו עכ\"ל ומ\"ש בגמרא ושמין להם עד כדי דמי בשר בזול ולא נקט שאר דברים משום דלפני זה מיירי במאכל ובמשתה דקאמר היכא דהדר הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי ופירושו של סבלונות היינו דברים המתקיימים ופירוש של מאכל ומשתה היינו כל דבר שעשוי לבלות ונקט מאכל ומשתה לרבותא דלא תימא דוקא סבלונות מועטין שעשוין להשתמש בהן בבית אביה והן כלין אבל כדי יין וכדי שמן הדרי שהרי אפשר להתקיים ולא שלח לה על מנת שיאכלו בבית אביה את שלו קא משמע לן דכל שעשוי לבלות ולהאכיל לא הדר כן כתב הרמב\"ן והר\"ן ובית יוסף הביאה וע\"ש מ\"ש הרא\"ש חשבינן דמי הסבלונות מעיקרא בחשבון וכן לפני זה כתב ודמי הסבלונות היו בחשבון היינו מלבד הפחת שהוא צריך לנכות לה דהיינו שליש הפחת והרא\"ש לא מיירי השתא בהכי וסמך על הדין שכתב במקום אחר א\"נ י\"ל דהכא סבר הרא\"ש שא\"צ לנכות לה כלום הואיל שהוא מוחזק והיא באה להוציא מידו ואינו דומה להיכא שהיא מוחזקת והוא בא להוציא מידה. ע' בד\"מ מ\"ש בשם נ\"י: "
                ],
                [
                    " יראה שהדין עם שמעון אף על פי שלא פירש כו' . כתב בתשובת הרשב\"א (בסי' תשע\"א) דמי שפסקו בקנס ובשבועה על בת בתו שתנשא לפלוני לזמן פלוני ואח\"כ עמד ושדכה לאחר וטען שבת בתו אינה רוצה במשודך הראשון והשיב שהדין עמו שזה אנוס. גמור הוא מיהו הני מילי כשהוא כן בודאי ולא כמסבב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות כ\"פ רמ\"א וכתב כן אפילו אבתו ע\"ש וע\"ל בסי' קנ\"ד מה שכתבתי בשם תשובת הרא\"ש דאפילו בתו אם אינה ברשותו אין צריך לכפות ליתן הנדונייא: "
                ],
                [
                    " דאנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה כו'. וכן כתב מהרי\"ק (שורש כ\"א) על שנמצא הכלה נשתטית או שהיו בה מומין וכן כתב הרשב\"א על אם נמצא שקלקל המשודך כגון שהחזיק בשחיקת קוביא ואין לו מלאכה אלא הוא אף על פי שהיה יודע אבי הכלה תחלה אלא שאחר כך החזיק בו הרבה עיין בבית יוסף שהביאו: "
                ],
                [
                    " ואם כל אחד נותן משכון לחבירו כו' אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בבית דין חשוב כו' . וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש בפ\"ק דקידושין וב\"י הביאו כאן וכתב ב\"י וז\"ל ויש לתמוה על מ\"ש צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב וכן יש לתמוה על מ\"ש בתשובה שכתבתי בסמוך יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי בב\"ד חשוב שהרי הוא ז\"ל פסק דקנסות של שידוכין לא הוי אסמכתא וצריך עיון עכ\"ל ונראה דלק\"מ דמ\"ש רבינו אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב פי' קאי אמ\"ש לפני זה ז\"ל שאדם יכול לשעבד נכסיו בדבר שכבר נתחייב וזהו כלל שכלל ומיירי בכל הזכיות ומתנות דעלמא ועל זה כתב אלא צריך להקנות דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב ואף שהטור לפ\"ז קיצר דבריו וה\"ל לפרש יש לומר שסמך אמ\"ש לפני זה בשם ר\"י שכל קנסות שעושין בשידוכין שמי שחוזר בו יתחייב לחבירו כך וכך דלא הוי אסמכתא ומשום הכי לא הוצרך לחזור ולפי דבריו כי סמך נפשו על המבין דמה שכתב אלא צריך להקנות כו' מיירי בכל קניינים דעלמא שהם בעניין אם אחזור אבל בקנס דשידוכין אין צריך כי אם קנין בלבד בלא בית דין חשוב ומה שקיצר כאן חזר ופירש יותר בח\"מ סי' ר\"ז שאחר שכתב שם דכתב הרא\"ש דאין טענת אסמכתא בשידוכין כתב ז\"ל ושנים שהתנו ביניהם לקיום דבר אחד ונתנו משכונות לקנס כו' שדקדק בלשונו שלא כתב כן אדין שידוכין בפרט אלא דרך כלל שנים שהתנו ביניהן לקיים דבר אחד וקאי אכל קניינים דעלמא ושם דוקא בעינן התחייבות נפשו תחלה בבית דין משוב אבל בקנס שידוכין אין צריך כי אם קנין סתם בלא בית דין חשוב וכן דקדק שם בית יוסף עיין שם ומה שכתב שם בתשובה ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי קנין בבית דין חשוב יש לומר שלא כ\"כ אלא לדעת הרמב\"ם וסייעתו שאין מחלקין בין אסמכתא דשידוכין לקניינים אחרים ומשום הכי כתב ועוד יש פנים אחרים כו' ורצה לומר אף שאינם עיקר אליבא דהלכתא מכל מקום יש לצרפו לטעם הקדום לבטל גוף הענין ומה שכתב שם בלשונו כמו שכתב רבינו חננאל ורבינו תם ור\"י ז\"ל פשוט הוא שלא כיון בזה שהם פסקו כן בקנין שידוכין שהרי מבואר בתוספות והרא\"ש וכל הפוסקים שר\"י לא ס\"ל כך בקנין השידוכין אלא רצה לומר שהם פסקו בקנין אסמכתא דעלמא דבעי ב\"ד חשוב וא\"כ לפי הדיעות שאין מחלקין בין שידוכין לשאר קנינים בטל כאן גוף המעשה וק\"ל. וז\"ל מ\"ו בכאן מקשין העולם הלא כתב הטור לעיל בשם ר\"י דקנס של שידוכין לא הוי אסמכתא וא\"כ מאי צריך לכל אלו ואין לתרץ דשם איירי כשהקנו בב\"ד חשוב דא\"כ בלא שידוכין נמי הנא בכל דבר שבעולם כשהקנו בב\"ד חשוב אין בו דין אסמכתא כמו שנתבאר בח\"מ סי' ר\"ז ונ\"ל דלק\"מ בודאי סתם תנאים וקנינים בקנס לא הוי אסמכתא אבל היכא שמניחין משכון עליו א\"כ גלי דעתיה שלא יספיק לו קנין ראשון דמסתפי מאסמכתא מש\"ה צריך לעשות בענין שהמשכון שעושה עליו לא יהא בו קנס עכ\"ל. אבל תירוץ זה נ\"ל דוחק ועוד מ\"ש הרא\"ש בתשובה ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא כו' לא נתיישב בתירוץ שלו ע\"כ נראה כמו שכתבתי. וכן מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דקידושין אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב כו' נראה נמי דאיירי בכל שאר קניינים דעלמא ומש\"ה צריך להקנות בב\"ד חשוב וכמבואר שם בדברי הרא\"ש בהדיא שקאי אשאר זכיות ומתנות שכתב שם דלא מועיל שם בהן נתינת משכון שלא יחזור כו' ועליהן מסיק וכתב דאין לו תקנה כי אם שיתחייב תחלה בב\"ד חשוב ואף שהכניס בנתיים ג\"כ דין נותני משכון על שידוכין שלא יחזרו בהן לא כללינהו שם אלא להורות שאינו מועיל נתינת משכון לחזור אבל ודאי חילוק יש ביניהן דבשידוכין מועיל קנין סתם ואין צריך בית דין חשוב ובשאר קניינים בעינן ב\"ד חשוב תחלה להתחייב נפשו ולא הוצרך לפרש זה שם כי אין שם מקומו לחלק בין אסמכתא דקידושין לשאר אסמכתות כי אם להורות וללמד שאין נתינת משכון מועיל וסמך על מה שכתב במקומות אחרים דבקידושין אין שייך טענת אסמכתא אחר שחייב נפשו בקנין גם מאחר שיש פלוגתא בזה ביןי הרמב\"ם ור\"י לא רצה להכניס נפשו בפלוגתתן שם כיון שאין שם מקומו: וכתב רמ\"א בהגהותיו וז\"ל דכל קנסות שעושין בשידוכין אין בהן משום אסמכתא וכן המנהג לגבות הקנסות שעושין בשידוכין ודוקא אם נכתבו שטרי הקנסות אבל ק\"ק ע\"מ לכתוב וקודם שנכתב חזר אחד ומיחה בעדים שלא לכתוב השטרות הרשות בידו למחות בשטר עכ\"ל משמע לשונו דקודם שנכתבו השטרות א\"צ ליתן קנס ונראה דדין זה אינו עכ\"פ דהיכא שק\"ק סתם אף אם לא נכתבו השטרות צריך לשלם הקנס כמ\"ש ר\"י והרא\"ש אלא דוקא היכא שק\"ק ע\"מ לכתוב השטרות שתלו הקנין בכתיבת השטרות ששם כל זמן שלא נכתבו כל אחד יכול למחות מלכותבה כמו שמשמע מתשובת הרא\"ש בכלל ל\"ד סימן ג' המתחלת שמעון שידך את רחל ועשו כו' וב\"י הביאה בסימן זה, וכבר הארכתי בכל זה בתשובה שחברתי בעניו זה (ועיין בלבוש מ\"ש רמ\"י וז\"ל ומיהו דוקא כשנעשה הקנין בקנס בפרהסיא ברבים כמו שדרך לעשות אבל אם נעשה הקנין בפני עדים ובמסתרים יצוו לעדים שלא לגלותו כמו שלפעמים עושין שלא לגלות השידוך עד זמן כך וכך כו' ואח\"כ עמד א' מהם ומיחה בעדים שלא לחתום התנאים יכול למחות ופטור מן הקנס ע\"ש ועיין בסמ\"ע בח\"מ סי' רמ\"ג סעיף ז' שהאריך אמ\"ו ז\"ל בדין זה ע\"ש. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא הפסיקו בדברים אחרים. עיין בב\"י שכתב דין זה אינו מוכרח מהגמרא (אלא הוא מתירוץ רשב\"ם מכח קושיא בגמרא עיין בב\"י. כ\"פ) כיון דאיכא שינויא אחרינא כו' ע\"ש ואין לתרץ ולומר דאדרבא דאין כח בידינו להוציא ממון מידי מוחזק כשיש לומר חד מאנפי דאין מוציאין ממון וכיון דאליבא דרשב\"ם כה\"ג אין מוציאין ממון מש\"ה כתב רבינו כן להלכה וגם אפשר לומר דהרמ\"ה לא פליג ארשב\"ם אלא להוסיף בה לומר שהקושיא מעיקרא ליתא אבל לענין דין אפשר דמודה. גם התוס' לא כתבו אלא שאין הוכחת רשב\"ם הוכחה גמורה. דמ\"מ לא ה\"ל לרבינו לסתום כיון דהאי דינא אינו מוכרח אלא מכח סברא אמרה הרשב\"ם דהא יש לקושיא פירוקא ה\"ל לכתבו בשם רשב\"ם וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אין שומעין להם . פי' לכתוב מזמן הראשון וק\"ל מ\"ו פי' לדבריו דאל\"כ למה אין שומעין והא גבי מתנה אם אמר לעדים כתבו וחתמו ותנוהו ליד פלוני שאני חייב לו כך וכך ה\"ז שטר גמור לטרוף בו ממשעבדי אלא ודאי לכותבו מזמן ראשון. וצ\"ע דזה לא נזכר שם לא ברש\"י ותוס' ור\"ן ואשיר\"י ועוד דא\"כ צ\"ל דלדעת ר\"י כותבין מזמן ראשון וא\"כ קשה במאי פליגי ונראה דדעת מ\"ו דרש\"י מדמה זה הענין לשטר הודאה שנתבאר בח\"מ סי' ל\"ט שגם שם טורף ימשעת כתיבה ור\"י מדמהו לשטר קנין (ר\"ל דסבר מיד שנעשה הענין חשיב כקנין שרשאין לכתוב מזמן הראשון רק בזה אינו דומה לקנין שסתם קנין לכתיבה עומד וזה אינו רק \"לענין כו'. כ\"פ) לענין שאם שניהם רוצים שטורף מזמן הראשון אבל לרש\"י הנ\"ל לא משמע הכי: "
                ],
                [
                    " וכן נראה דעת הרמב\"ם . וכתב ב\"י על דברי הרמב\"ם וז\"ל ומ\"מ נראה שאין פירושם כדקס\"ד דרבינו דכיון דסיים ואמר דאינו כשטר עד שיטרוף בכך מה לנו אם \"יכתוב (גם נ\"ל ראיה מל' הגמרא שקורא לפסיקה זו שטרי פסיקתא וכמ\"ש רש\"י בר\"פ הנושא אמ\"ש מאי לאו בכה\"ג לא בשטרי פסיקתא ע\"ש ש\"מ דסתם פסיקתא היו כותבין ואף על גב דשם קאי אאיש ואשתו שפסקו אהדדי לא משמע לחלק בזה בין איש ואשה ובין אבי החתן והכלה כמ\"ש רבינו בשם הרמב\"ם דשוים הם לדינא) אלא פירושם כמ\"ש ה\"ה שהרמב\"ם מפרש דלא ניתנו לכתוב ה\"ק אין כתובתן עושה אותם שטר לגבות מן המשועבדין שלא עלה על דעתם להשתעבד כו'. ונלע\"ד שגם זה לא נעלם מעיני רבינו שמשמעות לשון הרמב\"ם הוא כן ושגם מש\"ה קראה לו הגמרא שטר פסיקתא וכמ\"ש אלא רבינו סבר שמ\"ש בגמ' שלא נתנו לכתוב היינו לכתוב שטר סתם שאביה חייב לפלוני חתנו כך וכך וכן איפכא ומשום שמא ישתכח הדבר שמחמת פסיקת נדוניא הוא ויאמר שהוא שטר חוב גמור ויבא לטרוף בו ממשעבדי (וזה שדקדק רבינו וכתב \"כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי. כ\"פ) אבל כל זמן שיודעים שמחמת פסיקה הוא אין טורפין בו ממשעבדי ז\"ש הרמב\"ם דאינו בשטר שיטרוף בכך וגם רש\"י מודה בזה ומ\"מ ס\"ל שלא יכתבוהו משום שהוא ישתכח ויטרוף שלא כדין כיון שלא ניתן לכתוב מן הדין לטרוף בו אפי' שניהן רוצין משא\"כ ר\"י דס\"ל דבשניהם רוצים טורפים בזה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא רצה ליתן והחתן אינו כו'. כתב באור\"ח בשם הראב\"ד וב\"י הביאו בסי' ס\"ו מי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהן לא יעגן כלתו בעבור זה ומי שמקפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו אינו מצליח ואין זווגו עולה יפה אלא מה שיתן לו חמיו או חמותו יקבל בעין יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר תדע שהרי אמרו חז\"ל הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו יעשה מהן מצות וראוי לכל איש דעת שלא יעגן עצמו ולא בת זוגו מפני ממון רב שהממון ההוא לא יצליח מפני העגון ומפני הרהור עבירה ורבים נכשלים בעבירה כשאינם נושאים אשה במהרה ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון כו' עכ\"ל וכתבו רמ\"א לעיל בסי' ב' סעיף א' וע\"ש ועיין מ\"ש רמ\"א בש\"ע בסי' נ\"ג מנהגי ותקנות קהילות \"שום בענין אם מתה אשתו כו' וע\"ל בסי' קי\"ח ורבינו כתב בסי' ע\"ג ע\"ש: (כתב הרא\"ש בתשובה כלל ד' סי' ד', ראובן נשבע לתת לבתו סך גדול ובאותו פעם היה עשיר ואח\"כ העני אם יש לו חפצים ושאר דברים חייב למוכרן ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע הואיל ובתחלה היה עשיר. דרגילות הוא למכור חפציו להשיא בתו אבל אם אין לו אלא ביתו וכלי תשמישו א\"צ למכור דאדעתיה דהכי לא נשבע ופטור משבועתו. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וכך היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל. וכתב ב\"י ולי נראה דאין הכרע בדבריו אדרבא יש להוכיח שפוסק כתנא דמתניתין כו' ע\"ש ור\"ל כסברא הראשונה מ\"ש שדיוקא הוא מדהשמיט הרא\"ש ולא כתב מאי דאיתא שם בגמ' ז\"ל תנא בד\"א בגדולה אבל בקטנה כופין ליתן גט משמע דלהכי השמיטוהו הרי\"ף והרא\"ש משום דסבירא להו דאברייתא קאי ואין הלכה כברייתא וממילא נשמע דס\"ל דאין הלכה כהאי י\"א דפסק כתנא דברייתא כו' ואני שמעתי ולא אבין דנלע\"ד דפשוט דהאי תנא בד\"א כו' קאי אליבא דחכמים דאמרי תהא יושבת עד שתלבין ראשה בין אחכמים דמשנה בין אחכמים דברייתא ומשום דאין הלכה כחכמים משו\"ה השמטוהו כיון דאין נ\"מ בהאי בד\"א אליבא דהלכתא דהא קי\"ל כאדמון דאמר כופין אותו להוציא ואין להקשות דהא יש נ\"מ גם לאדמון בהאי בד\"א שכיון דנפקא ליה מינה דרבנן איירי בגדולה ממילא נלמד דאדמון פליג אפילו בגדולה. יש לומר דמש\"ה לא היו צריכין הרי\"ף והרא\"ש להביאו דסתמא נמי בכל ענין מיירי דכיון דאדמון סתמא קאמר כופין אותו להוציא מי יאמר דדוקא בקטנה קאמר ותנא דברייתא הוצרך לומר האי במה דברים אמורים ללמדינו דלא בכל ענין פליגי חכמים וק\"ל. והרמב\"ם שכתב האי במה דברים אמורים בגדולה לתוספת ביאור כתבה ולא משום דנקט לשון הברייתא דלשון הברייתא ודאי אליבא דחכמים דלא קיימא לן כוותיה אתיא דכן משמע לשון בד\"א דקאי אדברים הנאמרים בפירוש ולא קאי אדברים הנלמדים מהדיוקא אלא שהרמב\"ם כתב האי דיוקא דאם פסקה היא בפירוש ועליו כתב אנפשיה האי בד\"א לתוספת ביאור כיון דאמת הוא וק\"ל. והבית יוסף שהביא לשון הרא\"ש שכתב ז\"ל וקיימא לן כתנא דידן ויש אומרים כיון ששאל רבא כו' עד אלמא דס\"ל כתנא דברייתא והלכתא כוותייהו עכ\"ל ע\"כ צ\"ל מ\"ש \"כוותייהו הוא ט\"ס וצ\"ל \"כוותיה דאם לא כן כיון בל' כוותייהו משמעד הסכים עם הי\"א איך מסיק הבית יוסף וכתב דהרא\"ש לא ס\"ל כהי\"א וכן ברא\"ש ראיתי שכתב שם כוותיה ומ\"ש הרא\"ש ברישא והלכתא \"כתנא \"דידן הוא לשון הרי\"ף שהעתיקו הרא\"ש כדרכו וכתב שפסק הרי\"ף כתנא דידן ריבל הי\"א פסקו כתנא דברייתא ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " פסק הגאון כו' עד אבל מי שנתן מעות לבתו שתנשא בו סתם ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו. דברי הגאון נבוכין הן מאוד. חדא דלא ה\"ל דבר והפוכו ולאו רישא סיפא דמתחיל וכתב מי שפסק מעות לחתנו בשעת קידושין ונתן כו' אם כן דכותיה ה\"ל לסיים אבל מי שפסק לבתו בשעת קידושין ונתן לה אח\"כ קודם חופה גם לא ה\"ל לכתוב כדי שתנשא בו כמו שלא כתבו ברישא. או ה\"ל לחלק הכל בחתן או בבתו בין אם נתן לו או לה סתם ובין אם נתן ע\"מ שתנשא בו וע\"ק דברישא כתב דמת הוא ואח\"כ כתב ומת הארוס ה\"ל לסיים ג\"כ ומתה היא שיטול הבן כמו ברישא ע\"ק שאמר קנתה אותה מתנה \"כיון שנתקדשה כו' דה\"ל להקדים ולומר כיון דנתקדשה קנתה המתנה או לכתוב כיון בלא וי\"ו גם ק' דלא הל\"ל \"וכיון שנתקדשה אלא מיד שנתקדשה וע\"ק מ\"ש שנתן לה ע\"מ שתנשא כו' בלא על מנת נמי הלא כל פסיקא על מנת שתנשא בו וכמ\"ש לעיל וע\"ק רבינו והרא\"ש שהביא דברי הגאון סתם ומשמעות דבריו פשוט היא דקנתה המתנה בכל ענין אפילו לירשו לבנה וקשה מ\"ש מהא דלעיל ומ\"ש בשם מ\"ו וגם מ\"ש אני ליישבו הוא דחוק ורחוק מאוד וכמ\"ש שם ונלע\"ד לומר דשאני הכא כיון שכבר נתן לבתו מש\"ה יפה כחה שקנתה המתנה אפילו לבנה כיון שהיא מוחזקת ולא דמי להא דלעיל שלא היה אלא פסיקה בעלמא ולא נתן עדיין ומש\"ה אזלינן שם בתר אומדנא וגם בהאי דינא איירי שפסק לבתו או לחתנו בשעת קידושין סתם וכמ\"ש הגאון אלא כיון שנתן אח\"כ לבתו אע\"פ שאין צריך ע\"מ שתינשא בו אפ\"ה קנתה המתנה לגמרי שבאם מתה או מת הארוס הוא שלה לגמרי אפילו להוריש בנה וסיים בטעם דכיון דהפוסק לבתו מיד שנתקדשה אע\"פ שבטלו הקידושין כשמת הארוס אפ\"ה אין האב יכול לחזור בו ר\"ל היינו דין הנ\"ל דהמתנה דוקא בפוסק מעות לחתנו ומת קתני אין צריך ליתן אותו הפסקה ליבם הא פסק לבתו בשעת קידושין ונתקדשה ומת אח\"כ הארוס אמרינן דאין האב יכול לחזור מליתן עכ\"פ ליבם כיון דמ\"מ לבתו פסק וקנתה וכמ\"ש לעיל ואם כן בכה\"ג דיפה כחה עוד ונתן המעות הנשבעין אחר הפסיקה קודם החופה קנתו לגמרי אפילו להורישה לבנה. ועוד נ\"ל דמ\"ה קאמר בדברי הגאון בנתן לה ע\"מ \"שתינשא בו משום דהאי גאון ר\"ל רב האי גאון דמיירי בו הרא\"ש ורבינו לפני זה ומש\"ה סתמו וכתבו סתם \"הגאון \"בה\"א הידיעה משום דארב האי הנזכר לפני זה קאי וידוע שרב האי מוזכר בכ\"מ בשם גאון והר\"ן בדין הקדום כתב בשם רב האי והביאו ב\"י ומוכרח מדבריו שס\"ל בפסיקה דאמרינן ע\"מ לכנוס פסק ליה לא מיירי בפסק סתם כ\"א באמר כן בהדיא וכמ\"ש המ\"מ שם פכ\"ג אדברי הרי\"ף שפירש מ\"ש בירושלמי פוסק ע\"מ לכנוס שר\"ל אף כנוס סתם דעתו הכי וז\"ל הרי\"ף וחזינן מאן דפריש בה פירושא אחרינא ואנן לא ס\"ל אלא מאי דכתבינן עכ\"ל ופירש המ\"מ דבריו דר\"ל דיש שפירשו דברי הירושלמי דדוקא בדאמר כן בהדיא בשעת פסיקה שע\"מ לכונסה פסק ליה כו' ע\"ש והנה מדברי הר\"ן נראה שרב האי גאון ס\"ל הכי שהרי כתב אמרו משמיה דרב האי דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון דא\"ל \"כשתכנוס בתי אתן לך כך וכך כו' הרי לפנינו שכתב בל' רב האי שאמר בשעת פסיקה לחתנו כשתכנוס בתי ומש\"ה א\"ש שסיים ג\"כ רבינו וכתב משמיה דגאון דהוא רב האי דבנתן לכתוב \"שתינשא משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דכל פסיקה הכי ואפ\"ה קנתה כיון דכבר נתן לה וכמו שכתבתי. וכ\"ש להרא\"ש ורבינו דסבירא להו דאינו מזכיר כלום בשעת פסיקה ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ. עיין באשר\"י דף קכ\"ט מ\"ג שם מבואר פלוגתתם וגרסתם וזהו שבין רש\"י והרא\"ש ובין הרי\"ף כולהו ס\"ל כלישנא בתרא דלשם וכרב חסדא שהשיב לרב יוסף אלא שרש\"י גרס שהשיב לו ואמר מסברא לית לה (פירוש מזונות מהאחין) כיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל ופירש\"י תקון רבנן מזונות להבת מנכסי האב כי היכי דלא תתזל לשאול על הפתחים הכא ליכא למיחש להכי דכי חזי ארוס דמתזלא זיין לה ארוס מדיליה ואע\"פ שאינו מחוייב לזונה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל והרי\"ף גורס מסברא אית לה (ופירוש אית לה מזונות מהארוס) דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל נמצא להרי\"ף הארוס חייב לה מזונות ולא האחין ולרש\"י והרא\"ש ג\"כ האחין אין חייבין לה אבל גם הארוס אינו חייב לה דהא לא קאמר בגמרא דאית לה בתורת חיוב מיניה אלא מסתמא לא ניחא ליה דתתזיל וברצונו תליא וע\"ל ר\"ס קי\"ב שכתב רבינו בשם הרמ\"ה ז\"ל וחזו בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזונא מלמדין אותה שתמאן ושקלא מהאחין משמע דס\"ל כרש\"י והרא\"ש וכמ\"ש שם ועיין בב\"י כאן שהביא דברי הרא\"ש והגירסות ומ\"מ שם הבאתי גירסת רש\"י ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ולא היא חייבת ליטמא לו כו' . לישנא דברייתא נקט וברייתא גופא לישנא דקרא נקט דכתיב גבי כהן לה יטמא מצוה ואם אינו רוצה מטמאין אותו בע\"כ וה\"ה בשאר ז' מתים המפורשים בפרש' דמצוה לטמא להם וכ\"ש שמחוייב ישראל להתעסק בקבורה של אותן ז' מתים א\"כ הואיל שהלימוד שמחויב להתעסק בקבורתה אתא מל' לה יטמא נקט הברייתא ורבינו ג\"כ ל' אינה מחויבת לטמא וק\"ל ועיין ברש\"י בפ\"ק דב\"מ דף י\"ח. א\"נ דהברייתא נקט ולא מטמאה לו איידי דנקט גביה ולא מטמא לה: "
                ],
                [
                    " וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל. דהרא\"ש בפסקיו בכתובות דף קכ\"ג ע\"ד כתב דברי רש\"י שפי' שמיירי מן הארוסין ושר\"ת הקשה עליו ופירש דבנשואין מיירי ומשמע לרבינו דכיון דכ\"כ מסתמא הוא מסכים לפירוש ר\"ת ולי אין משם ראיה שיהא סובר כן דא\"כ לא הוי שתק מלמימר וכדברי ר\"ת מסתבר עכ\"ל ב\"י ונראה דל\"ק כלום דרבינו סבר מדהביא תחלה דברי רש\"י ואח\"כ הביא הר\"ת הקשה עליו כמה קושיות ואחר כך כתב דברי ר\"ת סברא הוא דסבר כוותיה דאם לא כן למה הביא דר\"ת הקשה עליו אם לא משום דלא נראה לו פירוש רש\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (וכן בחור נותנין כו'. זהו דעת הרא\"ש אבל הרמב\"ם כתב פ\"י מהלכות אישות דאם בחור נושא אלמנה נותנים לו שלשים יום וכן הסכים הר\"ן בפ' אע\"פ דף תנ\"ב ע\"א ד\"מ. כ\"פ):<br>(עשתה ו' חדשים לפני הראשון. ה\"ה אם עשתה כל י\"ב חודש לפני הראשון חוזרין ונותנים לה י\"ב חודש לשני, ר\"ן שם. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרמב\"ם כתב שיורשה אפילו וכו'. והא דלא מייתי דברי הרמב\"ם שם בסימן נ\"ה נראה משום דמסיק שם דהרא\"ש הסכים לדברי ר\"ת מ\"ה לא רצה להאריך בהמסכימים עם פרש\"י ולא כתב אלא פרש\"י שפירש כן בהדיא אהא דכתב לה אביה פירות כו' וכאן כתב לדעת הרמב\"ם לרבותא ללמדינו דלדעת רש\"י אפילו בכה\"ג דעדיין לא כנסה ממש אפ\"ה יורשה וגם לא דקדק לכתוב דעת ר\"ת באחרונה וסמך אמ\"ש אדעת ר\"ת \"כדפרישית לעיל ושם מפורש דהרא\"ש הסכים לפירוש ר\"ת: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל בעשיר צריך שיתן לפי כבודו. ז\"ל הרמב\"ם והביאו רבינו לקמן בסימן ע\"ב וב\"י בסי' זה בד\"א באותן הימים וכו' עיין בב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ודוקא שיש לאב בית מיוחד לדור בו . כ\"כ רש\"י ורשב\"ם וכתב ב\"י שהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש לא הזכירו כן ולכן לא פסקו בש\"ע ונלע\"ד שהוא מכלל מה שהזכירו הרי\"ף והר\"ש שם בפרק מי שמת שאם שייר לעצמו בבית חתנות אפי' כלי קטן לא קנאו כי בזה גילה דעתו שלא נתנו לו ק\"ו אם אין לו מקום לדור אע\"ג שעתה בשעת החתונה אינו דר שם חזקה אין אדם נותן דירה שלו לאחר ולא יהיה לו מקום לדור אין לך גילוי דעת יותר מזה ובפרט בדבר שהוא הלכתא בלא טעמא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אינו יכול לתובעו קודם שישא.  ז\"ל ה\"ה בפ\"ז מהלכות זכייה ל\"מ שאין כופין וכו' ע' בב\"י: "
                ],
                [
                    " (מסלע ומעלה. והרמב\"ם פ\"ו דזכייה כתב מסלע ומעלה וכו' כמ\"ש הב\"י. ובזמן הזה לא נהגו לחבוע תביעות שושבינות כן כתב בש\"ע. כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומה היא החופה שתתייחד עמו כו'. ז\"ל הרמב\"ם פרק י\" מה\"א ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום עכ\"ל. וז\"ל הר\"ן בריש כתובות אהא דאמרינן דהיכא דפרסה נדה אינו מעלה לה מזונות איכא דיליף מהכא וכו' וכמ\"ש בב\"י ונראה שארבע מחלוקות יש בדבר מהו הנקרא חופה. הרמב\"ם סובר שחופה היינו שיביאנה לתוך \"ביתו ושם מתייחד עמה בסתר ולכן סבר שחופת נדה אינה חופה שהרי אינו יכול להתייחד עמה וכן כתב ה\"ה בפרק הנ\"ל על מה שכתב ולא תנשא עד שתטהר וז\"ל כן כתב ר\"י מיגא\"ש ז\"ל וכן דעת קצת הגאונים ז\"ל ונראים דבריהם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפילו להתייחד עמה כמ\"ש בפכ\"ב מהא\"ב אין ראוי שתכנס לחופה וכבר כתב רבינו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין עכ\"ל וכן משמע מדברי הר\"ן שהרמב\"ם סובר כן שכתב טעם להרמב\"ם שסבר שמברכין ב\"ח קודם כניסה לחופה משום דחופה יחוד הוא דבעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה וכתבתי דבריו בפרישה אבל אם נתייחד עמה שלא בביתו אינה חופה וכ\"כ רבינו בסימן ס\"ב בשמו וז\"ל כתב הרמב\"ם המארס האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה משמע דהיחוד צריך דוקא בתוך ביתו דאז היא ברשותו לגמרי וכן משמע מדכתב ורבינו הביאו בסמוך אף על פי שנכנסה לחופה. ונתייחד עמה משמע דתרתי בעינן שנכנסה לביתו ונתייחד עמה שם. ודעת הר\"ן לפי סברא הראשונה שהביא חופה היינו יחוד שיתייחד עמה \"בסתר וזה מוכח מדכתב וראייה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה כו' שלא נסתרה כו' אבל אין צריך שיביאנה לתוך ביתו אלא בכל מקום שיתייחד עמה בסתר נקרא חופה. ודעת אחרים שכתב הר\"ן מקרי חופה היכא שהביא אותה לתוך \"ביתו לשם נישואין אפילו בלא שום יחוד. ודעת רבינו נראה שהוא סובר סברא רביעית דחופה היינו שמביאין אתהחתן והכלה למקום מיוחד שהוכן לכך באיזה מקום שיהיה ברשותו או ברשות אחרים וכן משמע במה שכתב בסימן ס\"ב לקמן בשם הרא\"ש ואין צריך שיתייחד עמה בסתר כלשון יחוד בכל מקום אלא אפילו בפני כל דאין לומר דצריך להתייחד עמה בסתר דהא כתב בס\"ס זה בשם הרא\"ש אבל אינה נכנסת עמו בסתר כו' ולכן סבר נמי שחופת נדה הוי חופה גמורה אף על פי שאינה ראויה לביאה שא\"צ שיתייחד עמה בסתר כמו שסבר הרמב\"ם וסברא הראשונה שהביא הר\"ן. וכן כתב ב\"י בשם א\"ח בסי' זה שחופה היינו מקום מיוחד לכך ע\"ש וכן משמע בהגהות אשר\"י שאביא בסמוך בפרישה שחופה היא אע\"ג שלא נסתרו ביחד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ויש מקומות שמביאין הדס עם יין ומברך על ההדס. הא דצריכין טעם לבשמים של מוצאי שבת משום נשמה יתירה אע\"פ שמדרכן היה לברך על בשמים והדס גם בשאר עניינים י\"ל משום דבמ\"ש קבעו חז\"ל לחיוב לברך אבשמים והדס משו\"ה הוצרכו טעם למה קבעוהו לחיוב: "
                ],
                [
                    " אם לא ימצא יין אפילו אם יש שם שכר מברך בלא כוס כו' ז\"ל ב\"י (וכ\"כ לעיל בסי' ל\"ד בשם רנ\"ש. כ\"פ) דברי רבי' ניסים כתב הרא\"ש בפסקיו בפ\"ק דכתובו' דף קכ\"ב ע\"ג אלא במקום שכתב רבינו אפילו אם יש שם שכר מברך בלא כוס כתוב שם אם לא נמצא כוס ואפי' כוס שכר מברך בלא כוס עכ\"ל ולכאורה נראה דר\"ל דלפי גירסא זו ה\"פ אם לא נמצא אפילו כוס של שכר מברך בלא כוס משמע הא אם יש כוס של שכר מברך עליו אבל לעד\"נ דא\"א לומר כן דא\"כ מה זה שכתב אבל ב\"ח יברך על כוס של שכר אם אין כאן יין הא בברכת אירוסין נמי הדין כן וא\"ל דיש חילוק ביניהן דבאירוסין אם אין כוס של שכר מברכין בלא כוס אבל בב\"ח אם אין כאן אפילו כוס של שכר אין מברכין כלל דאם כן ה\"ל לסיים ולכתוב אבל ב\"ח אם אין כוס לא לברך כלל אבל מדסיים ואמר אבל בב\"ח חייב לברך על של יין או של שכר משמע דבאירוסין אפילו אם יש כוס של שכר אין מברכין עליו ועוד דאם יהיה פירוש אם לא נמצא אפילו כוס של שכר מברך בלא כוס א\"כ ה\"ל לגרוס הכי אם לא נמצא כוס ואפילו של שכר מברך כו' למה לו לחזור ולכתוב ואפילו \"כוס שכר ועוד דל' אפילו אינה נופלת אלא הל\"ל אם לא נמצא כוס של יין ולא כוס של שכר. ועוד דל' \"אבל ברכת אירוסין אינו מדוקדק לפ\"ז אלא ה\"ל לסיים ולומר ברישא יברך על השכר \"ואם \"לא נמצא שם גם כוס של שכר. לא יברך דלא סגי בלא כסא וע\"ז שייך לומר \"אבל ברכת אירוסין כו' מברך בלא כוס אלא ע\"כ ה\"פ אם לא נמצא כוס של יין ואפי' יש כאן כוס של שכר מברך בלא כוס וזה הוי כמו גרסת רבינו וכן משמע מדברי ב\"י שאין חלוק בין גירסת הרא\"ש לגירסת רבינו. אבל קשה דלעיל בסי' ל\"ד גבי ברכת אירוסין הביא רבינו דברי הרמב\"ם שכתב נהגו העם להסדיר אותו על כוס של יין או של שכר כו' ולמה לא הביא גם שם דברי ר' ניסים להורות שיש מחלוקת בדין זה או היה לו להביא דברי הרמב\"ם בכאן לכן נלע\"ד שמ\"ש כאן אפילו יש כוס של שכר מברך בלא כוס היינו לומר שאינו חייב לברך עליו לאפוקי בב\"ח חייב לברך עליו אבל אם ירצה יכול לברך עליו וזה הוי כדברי הרמב\"ם דלעיל סי' ל\"ד שגם הרמב\"ם לא כתב אלא שנהגו העם להסדיר אותו כו' משמע שאינו חייב לברך על כוס של שכר והשתא א\"ש דכתב דלא מצוה מן המובחר הוא כלומר דלא מצוה מן המובחר הוא לברך ברכת ארוסין על הכוס ולכן אם אין יין אע\"פ שיש שם שכר אם ירצה יברך בלא כוס הואיל שאין העיקר מצוה לברך על הכוס אבל אם יש שם יין משום חשיבות של יין יברך על הכוס אבל אם היה פירושו שאם אין יין אינו יכול לברך על כוס שכר א\"כ מה זה שכתב דלאו מצוה מן המובחר הוא ולמה בשביל כך לא יברך עליו ומה הפסד יש בכאן אם יברך עליו וק\"ל. וע\"ל בסי' ל\"ד מ\"ש שם. ומה שהוסיף עוד רבינו וכתב אבל ברכת חתנים חייב לברך על הכוס כו' אע\"ג דכבר כתב דלא סגי בלא כום י\"ל דבא לומר מילתא בטעמא דמשו\"ה צריך לברכת חתנים כום כיון שהם שש ברכות והשתא א\"ש מנינא למה לי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לברך לשני חתנים כאחד. וכתב רמ\"א ז\"ל ואפי' לא היה החתנים ביחד אלא שהיה דעתו על שניהם כמ\"ש בי\"ד סי' רס\"ה סעיף ה' לענין מילה עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין דשם בי\"ד כ\"כ בשם תשובת הרא\"ש להשוות מילה וחתנים והיינו דוקא בהיות החתנים ביחד כי אף שלענין מילה כתב שם ובתשובת כלל כ\"ו דין ד' דאפילו אינם ביחד אחד מברך לשניהן שאני התם דברכת מילה היא בריכת המצוה ומזכיר בה המעשה אשר יעשה ומש\"ה מדמהו לברכת שחיטה שהשוחט מברך ויוצא בה אף לעופות אשר יביאו לו אח\"כ משא\"כ בחתנים דאינה אלא ברכת השבח ותפלה ואינו מוזכר בה אמה קאי ואם אין החתן אצל הברכה במה יזכר שהברכה קאי ג\"כ עליו כיון שאין מעשה מוכרח אחריו ועיין מ\"ש בש\"ע. וכתב עוד רמ\"א וז\"ל וי\"א (הגהות מיימון בהלכות אישות) דאין לברך לשני חתנים יחד משום עין הרע וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד אבל לאחר הסעודה מברכין להרבה חתנים ביחד אם אכלו ביחד (ור\"ל ועושין לכתחילה סעודה אחת להרבה חתנים. כ\"פ) עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"א ובית יוסף הביאו מטעם שהיא ניכר שיש שני חתנות ע\"ש ובספר חסידים כתוב שאין לעשות חופות שני אחיות יחד ובמרדכי (פ\"ק דמ\"ק) ובסמ\"ק והג\"ה מיימוני כתבו דאף בשני נכריות יש ליזהר שלא לעשותן יחד משום איבה שמא יכבדו אחת יותר מחברת' (גם מטעם שמא אחת יפה והשני' כעורה. כ\"פ) וכתב רמ\"א ואין נזהרין מזה ואדרבה יש מכוונים לעשות חופה עניות עם חופה עשירות משום מצוה עד כאן ונראה דמאן דסבר שאין לברך לשני חתנות ביחד משום עין הרע ה\"ה שאין לברך על שני מילות ברכה אחת ולמולם כאחת משום עין הרע ומש\"ה נזהרים עכשיו מלמול שני תנוקות כאחד אף שיש לחלק דשאני גבי מילה דיש לברך ברכה אחת על שניהם ולמול אותם בשני מקומות בב\"ה דלא שייך כ\"כ עין הרע: "
                ],
                [
                    " ולאחר שסיים ברכת המזון מניחו לפניו ומבואין לו כוס אחר כו'. מכאן יש ללמוד דאין צריך להביא שני כוסות יחד כמו שאנו עושין וגם פשוט הוא דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס של ברכת המזון דהא אין בו ברכה דשייך לומר דאין עושין בו חבילות: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מותר לבעול לכתחלה בשבת.  וכ\"כ רבינו בא\"ח בס\"ס ר\"פ וז\"ל הג\"ה אהא דכ' הרא\"ש בפ\"ק דכתובות ר' אמי שרי למבעל לכתחלה בשבת א\"ל והא לא כתיבי כתובתה א\"ל אתפסוה מטלטלי בכתובה. וכ' שם הג\"א ע\"ז וז\"ל ולבי מהסס דלעיל מסיק טעמא משום דרוב בקיאים א\"כ השתא דאין בקיאין אסור ותו דר\"י פי' שם דהא דמותר שם איירי כשאין מכוון לבעול בעילת מצוה גמורה משמע דאי מכוון אסור ואמאי סמכינן השתא מהרי\"ח עכ\"ל ולעד\"נ דסמכינן אמסקנא שם (ז.) ואביא תחלה ל' הגמ' וז\"ל בפ\"ק דכתובות (ה:) אבע\"ל מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקיד פקיד או חבורי מחבר פרש\"י מפקיד כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו ע\"י חבורה אלא הפתח נעולה בפניו ופותחין לו ויוצא או חבורי מחבר דם בתולים היוצא ע\"י חבורה הוא בא שהדופן מתפרד מחבירו ואת\"ל דם מפקיד פקיד לדם הוא צריך ושרי א\"ד לפתח הוא צריך ואסור ופי' התוס' לדם הוא צריך פי' ר\"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ור\"י פי' שצריך לראות ע\"י הדם אם היא בתולה ואת\"ל לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכווין מותר או הלכה כרבי יהודא דאמר דבר שאינו מתכווין אסור ואת\"ל הלכה כר\"י מקלקל הוא אצל הפתח ומותר או מתקן הוא אצל הפתח ופרש\"י מקלקל הוא. שהבתולה עדיף מהבעולה ומסיק שם ריש (ו.) רב אמר מותר ושמואל אמר אסור עכ\"ל הגמ'. ונראה דסמכינן אמסקנא שם דאמר והלכתא מותר לכתחלה לבעול בשבת דמשמע מינה מדסתים ולא חילק בין בקי לאיני בקי ש\"מ דמותר לכ\"ע ונראה שכן הוא דעת בית יוסף שכתב שכן הוא מסקנת הגמ' בפ\"ק דכתובות עכ\"ל. ומ\"ש בהגהות הנ\"ל דלעיל מסיק טעמא משום רוב בקיאים כו' אמת שכן הוא שם לפני זה סוף (ו:) ע\"ש. אבל נלע\"ד דאותה סוגיא ס\"ל דדם חבורי מחבר אלא שבא להתיר משום דבר שאין מתכווין דלהנאת עצמו הוא בועל ולא משום לעשות חבורה ולהוציא דם ופריך הגמר' והא פסיק רישא הוא ומשני לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא הרוב בקיאין בהטייה וע\"ז כ' התוס' בשם ר\"י [שם] כנ\"ל בלבד שלא יתכוונו לבעול בעילה גמורה שאז ודאי מוציא דם והוה פסיק רישא אבל כשמטה לצדדין אינו מוציא דם ע\"כ אבל אנן קי\"ל דם מפקיד פקיד ולדם הוא צריך ולא לפתח וכדמסיק הגמ' ריש (ו.) בשם רב דהלכתא כוותיה באיסורי ולא כשמואל דפליג עמו לכן שרי אפילו לבבליים דלא בקיאים בהטייה וה\"ה לדידן וכמסקנת סתמא דגמ' דלעיל ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (מכאן ועד סוף הסי' מצאתי כתוב בדף מיוחד בין כתביו וחידושי אמ\"ו ז\"ל והעמדתי לתוך הספר. כ\"פ) כ' הרא\"ש בפ\"ק דכתובות וז\"ל ברכת בתולים כ' בה\"ג ברוך אשר צג אגוז בג\"ע שושנת העמקים וכו' ואפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז\"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ\"ל. וק\"ל והלא הרא\"ש גופיה כתב בפ\"ק דקידושין ובסוף בכורות גבי ברכת כהן של פדיון בכור אשר קדש עובר במעי אמו וכו' שתקנוה הגאונים וז\"ל ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לברכה ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחר סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה עכ\"ל (וכמ\"ש רבינו בסי' ד' סי' ש\"ה וע' בא\"ח סי' מ\"ו מ\"ש הב\"י ותמה על הטור ושאר גאונים שכתבו ברכות שלא נתקנו בגמרא ע\"ש. כ\"פ) אם כן אמאי לא כתב הרא\"ש נמי הכא גבי ברכת בתולים שאין לברכה מטעם שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה וכו' וא\"א לומר דלפי שראה הרא\"ש בברכה עצמה של כהן בפדיון בכור דאית בה תיוהא וקיוהא כתב שאין לברכה וז\"ל וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא וכו' ועוד למה יברך הכהן הא אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה וכו'. דהא ליתא שהרי לא בחנם דקדק הרא\"ש לומר \"שום ברכה ולא אמר בקיצור שאין מברכין ברכה שלא הוזכרה וכו' אלא ע\"כ להכי דייק לומר שום ברכה לומר דאפילו אם לא היה קשה כלום בברכה עצמה אפ\"ה אין לברך מטעם שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה כו' וכן דייק לשון וגם ראשית הברכה איני מבין כו' מדכתב וגם משמע בהדיא כדאמרן שהוא תפם במונח קיים שעיקר הטעם שאין לברכה הוא מ\"ש בראשונה שלא מצינו שמברכין כו' אפילו אם לא היה קשה כלום בברכה עצמה ואין דבר זה צריך יותר חיזוק מיניה וביה וכן משמע נמי בהדיא מדברי הרא\"ש בפרק יש בכור שקרא נמי תגר על ברכת כהן הנזכר ולא זכר ולא פקד כלל מה שהוקשה לו בנוסח הברכה עצמה מפני שהוא טפל לגבי טעם ראשון. ונ\"ל ליישב דלהכי לא כתב הרא\"ש גבי ברכת בתולים שאין לברכה כמ\"ש גבי ברכת כהן לפי שכתב הרא\"ש גבי ברכת בתולים וז\"ל ואפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז\"ל כו' מדכתב ואפשר אלמא לא בריר וקיים ליה שברכה זו תקנוה הגאונים אלא ספוקי מספקא ליה כי יכול להיות שחכמי הגמרא תקנוה דאל\"כ מאי ואפשר ולא דמי לברכת כהן שודאי הגאונים תקנוה כן נראה לי. ומה מאוד נפלאתי הפלא ופלא על רבינו ירוחם ז\"ל בספר אדם וחוה בנתיב כ\"ב חלק ב' שכתב בשם ר\"ן (והביאו רמ\"א בד\"מ ובש\"ע. כ\"פ) על ברכת בתולים שצריכה כוס ואין לברכה בלא כוס ואם אין מצוי יין ישרה צמוקים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא יברך על השכר וכו' עכ\"ל שהרי גם הרא\"ש בפ\"ק דכתובות הביא דברי הר\"ן ושם מוכח בהדיא מיניה וביה בלשון הר\"ן גופיה דלא קאי כלל אברכת בתולים אלא אברכת חתנים דוקא מדסיים וכתב וז\"ל אבל ברכת חתנים שהיא שבע ברכות חייב לברך על הכוס וכו' אלמא דתחלת דבריו נמי איירי בברכת חתנים דוקא וכן הטור א\"ע הביא דברי הר\"ן הנזכר בסי' ש\"ב גבי ברכת חתנים אבל גבי ברכת בתולים בסי' ס\"ג לא זכר ולא פקד דברי הר\"ן וכן בקיצור פסקי הרא\"ש הביא דברי הר\"ן לעניין ברכת חתנים אבל לא לענין ברכת בתולים וכן הרבה מחברים והכי מסתברא דהר\"ן לא איירי כלל מענין ברכת בתולים דאם כן קשה היאך הר\"ן מחמיר יותר גבי ברכת בתולים לברכה דוקא על הכוס יותר מברכת אירוסין שכתב הרא\"ש בשמו שא\"צ כוס וזה הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי ברכת אירוסין הוזכרה בגמרא משא\"כ ברכת בתולים ואולי פסקי הרא\"ש הטעהו לר' ירוחם ז\"ל לפי שראה שהרא\"ש כתב דברי הר\"ן הנזכר תכף וסמוך ממש אחר ברכת בתולים והוא סבר דברי הרא\"ש בשם הר\"ן קאי אשלפניו דהיינו אברכת בתולים וכבר ראיתי לחכם אחד שטעה ג\"כ בזה ובאמת הא ליתא שדברי הרא\"ש בשם הר\"ן קאי שם אלפני פניו אברכת חתנים וזה פשוט כנ\"ל. ומ\"ש הרא\"ש ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים לכאורה היה נ\"ל לומר הטעם לפי שאין ראוי לברך על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה ובאותה שעה הוא עם אשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר ולא הצריכו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות בשעת ברכה וטעם זה בעינו כהווייתו כתב הרמב\"ן. ז\"ל והביאו המ\"מ ספ\"ג דהלכות אישות על הא דקאמר בירושלמי דברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מקידושין בבעילה. אבל קשה לי טובא על טעם זה שכתב הרמב\"ן ז\"ל שהרי בברכות פרק הרואה קאמר כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' כי שמע קול תרנגולא לימא בא\"י אמ\"ה נותן לשכוי בינה וכו' ובתר הכי קאמר וכי לביש לימא ברוך מלביש ערומים וכו' אלמא שיכול לברך ברכת אלהי נשמה וברכת נותן לשכוי בינה בעוד שהוא ערום והיינו ע\"י שהוא מכסה בסדין ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כמו שהיה נוהג ר\"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות שהיה מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה כמ\"ש הרא\"ש בשמו ס\"פ מי שמתו (ועיין מזה בא\"ח סי' ע\"ג וע\"ד וסי' ר\"ו וב\"י סי' ר' ושם האריך אמ\"ו ז\"ל ע\"ש. כ\"פ) א\"כ ה\"נ גבי ברכת קידושין בבעילה אפשר שיברך בעוד ששניהם ערומים ע\"י כסוי הסדין למטה מן הלב. ועוד שהרי בפרק מי שמתו אמרי' אם היה ישן עם אשתו קורא ק\"ש בחזרת פנים אפי' בלא הפסקת טלית משום דחשיבא כגופו. ולולא פה קדוש של הרמב\"ן ז\"ל היה נ\"ל לפרש טעם הירושלמי דקאמר חוץ מקדושין בבעילה הוא משום שמא ימצא פתח פתוח והוי כמו קדושי טעות וזהו נמי הטעם של הרא\"ש שכתב גבי ברכת בתולים שיש לברכה אחר שמצא בתולים הוא משום שמא ימצא פתח פתוח והוי כמו ברכה לבטלה דהשתא לא יוכל לומר בל ימשול זר במעיין חתום וכו' שמרה בטהרה וכו' ונ\"ל לדקדק מדברי הירושלמי שהבאתי מדקאמר חוץ מקדושין בבעילה דס\"ל שאין מברכין ברכת בתולים דאם לא כן הל\"ל חוץ מקדושין בבעילה וברכת בתולים לפי מ\"ש הרא\"ש שיש לברכה אחר שמצא בתולים וכן יש לדקדק מהגמרא דידן מדקאמר בפ\"ק דפסחים כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת הגר ואם איתא הל\"ל נמי ברכת בתולים. ולי קשה קושיא אחרת על ברכה זו של בתולים הלא אין מברכין על הכשר מצוה כמו שכתבו התוספות בפרק כל הבשר דמה\"ט אין מברכין על ניקור הבשר וכן על מליחת בשר וכ\"כ הר\"ן בפ\"ק דכתובות דמה\"ט אין מברכין אקב\"ו על קדושין לפי שאין קידושין עיקר המצוה אלא הכשר מצוה כי עיקר המצוה היא פריה ורביה א\"כ גם בעילה ראשונה אינה אלא הכשר מצוה כיון שאין אשה מתעברת מבעילה ראשונה. ושמא י\"ל שלא אמרו שאין מברכין על הכשר מצוה אלא דוקא אקב\"ו אבל ברכה זו של בתולים אינה אלא שבח והודאה בעלמא על שמירה בטהרה שרי וכבר מצינו הרבה חלוקי דינים בין ברכת אקב\"ו ובין ברכת שבח והודאה בעלמא לענין שא\"צ עובר לעשייתן ולענין שאין מתחילין בברוך כמ\"ש הרא\"ש ורבי' יונה והר\"ן במסכת ברכות כן נ\"ל: ודע שהרב הגדול מור\"ש ז\"ל כתב בהגהתו לטור אבן העזר בסי' ס\"ב על ברכה זו של בתולים וז\"ל ואני כתבתי בספרי דלא נהגינן לברך ברכה וו כל עיקר עכ\"ל (וכן תמה רנ\"ש על הרא\"ש והטור וכתב שהרי בי\"ד סימן ש\"ה מבואר שאין לברך ברכה שלא הוזכר בתלמוד. כ\"פ) וטעמו וראיה לא הגיד לדבריו ואולי הוא מחמת נרגא זו אשר שדיתי בה שאין מברכין על הכשר מצוה כו'. א\"נ כיון שמשמע מגמרא דידן ומהירושלמי שהבאתי לעיל שאין מברכין ברכה זו של בתולים. ואפשר לצרף נמי לזה מ\"ש הרא\"ש שאין מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה כו' כנ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא ע\"י יחוד של ביאה. לכאורה היה נראה דאינו ר\"ל שאינו קונה עד שיבעלנה ממש דאם כן לא הל\"ל יחוד של ביאה אלא הל\"ל עד שיבעלנה אלא ר\"ל יחוד גמור הראוי לביאה גם מביא לידי ביאה ע\"י שלבו גס בה ומדברת עמו ומשחקת עמו וכן פרש\"י ונ\"י בפרק החולץ (יבמות דף מ\"א ע\"א) אהא דתנן ארוסה שביהודה שמת ארוסתה צריכה להפריש קודם שתנשא ג' חדשים מפני שלבו של הארוס גס בה דפירושו שבארץ יהודה היו מיחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומשחק עמה ולא יהא בושין זה מזה בבעילת מצוה לכך חיישינן שמא בעל עכ\"ל ה\"נ קאמ.ר יחוד של ביאה שע\"י יבוא לידי ביאה לעת ערב ולאפוקי סתם חופה שאינו יחוד גמור כמ\"ש לעיל סי'ס\"א כך היה נראה לכאורה אבל במהרי\"ל בהלכות שבת כתב בהדיא שצריך שיבעלנה בע\"ש ביאה גמורה וע\"ש ולפי דבריו צ\"ל מ\"ש כאן אלא ע\"י יחוד של ביאה נקט הך לישנא משום דסתם חופה הוא יחוד כמ\"ש לעיל בסי' ס\"א כתב הכא וחופ.ה של אלמנה אינה כן אלא יחוד של ביאה ומ\"ש לפיכך צריך להתייחד עמה וכו' היינו משום מסתמא כשמייחד עמה הוא בא עליה כדאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומ\"מ היותר נראה דאין דעת רבינו כמ\"ש מהרי\"ל דהלשון אינו משמע כן: "
                ],
                [
                    " (ומה שנהגו האידנא ליכנוס ביום ו'.  כתב המרדכי משום תקנת עניים נהגו לכנוס בע\"ש והר\"ן כתב בדורות הללו שלא נהגו לקדש אלא עד זמן הנישואין ליכא למיחש לשמא זנתה תחתיו ולא חיישינן לטענת בתולים ובריב\"ש סימן קל\"ה כתב דבזמן הזה אין בועלין עד אחר ז' ימי המשתה לכך נהגו לכנוס בע\"ש ועיין בד\"מ . כ\"פ): "
                ],
                [
                    " לפיכך מותר לישא בערב המועד. ז\"ל המשנה פ\"ק דמ\"ק דף ח' ע\"ב אין נושאין נשים במועד כו' מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר הוא את גרושתו. ובגמרא כי שמחה היא לו מאי הוי אר\"י אמר שמואל כו' לפי שאין מערבין שמחה בשמתה רבה בר רב הונא אמר לפי שמניח שמחת רגל ועוסק בשמחת אשתו. עולא אמר מפני הטירחא (פירוש בטרחת הסעודה וטירחא במועד אסור) ר\"י נפחא אמר מפני שמבטל מפריה ורביה (פירוש דאי שרי נשואין בי\"ט אין אדם נושא כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת למועדו ולנשואין) מיתיבי כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל קשיא לכולהו. ל\"ק למ\"ד משום שמחה עיקר שמחה חד יומא (ובשאר יומי לא מחשב מערב שמחה בשמחה) וכן עיקר טירחא חד יומא. למ\"ד משום ביטול פריה ורביה לחד יומא לא משהי אינש נפשיה (כלומר כיון דאין יכול להתחיל אלא בערב אין ממתינין עד הרגל דדלמא אתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל) עכ\"ל הגמרא עם פרש\"י. וצ\"ע מאי קאמר משום חד יומא לא משהי איניש הא איכא למיחש שמא ישהה עד ג' ימים קודם המועד כדי שירויח ארבע ימים במועד ואם יארע לו שלא יוכל לעשות אותו יום יעשה הנשואין למחר או אחר כך בערב הרגל. ודוחק לומר דערב הרגל דוקא דמותר להשיא ולא ב' או ג' ימים קודם הרגל דבזה שפיר שייך לומר משום חד יומא לא משהי איניש נפשיה. ויש לומר דגם מ\"ד זה סבירא ליה דעיקר טירחא ושמחה והוצאות ממון אינו אלא חד יומא אלא דסבירא ליה משום הני טעמא לחוד לא היו מתקני דלא ישא במועד אלא משום חששא דביטול פריה ורביה והיינו דיחשוש להוצאת ממון דשני סעודות והיינו דיום הנישואין ולילה דמיד אחר הנישואין דלמאן דאמר משום ביטול פריה ורביה איכא למיחש שמא ישהה עד ערב הרגל כדי להשתכר הוצאת לילה דאחרה נישואין ומש\"ה פירש רש\"י דמשום חד יומא לא משהא איניש דלמא מתרמי ליה מילתא דלא מצי מתחיל. וליכא למיחש שמא יעשהו שנים שלשה ימים קודם דאז יצטרך גם כן להוצאת סעודת דלילה מה שאין כן למ\"ד דלא חשו להוצאת ממון אלא חד משום עירוב שמחה בשמחה דזה לא שייך בסעודת לילה דאף דסעודה איכא עיקר שמחה אינו אלא ביממא וכן למ\"ד משום טירחא טרחות דסעודת לילה היא ג\"כ בערב הרגל וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מצוה גדולה כו' . ומבטלין ת\"ת להכנסת כלה לחופה וכ\"פ רמ\"א וז\"ל הגמרא (בפ\"א דמגילה ופרק האשה שנתארמלה) ת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר\"י בר אלעאי שהיה מבטל ת\"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן דא\"ד דהאי מבטלין רשות הוא ולא חובה ומש\"ה קאמרי על ר\"י ב\"א שהיה עושה כן מכלל דאינך לא היו עבדי ודוקא למת מצוה הוא חובה ומיהו לאו ראיה הוא דאפשר לומר דלרבותא נקט לר\"י ב\"א שאף שתורתו אומנתו ואפ\"ה היה מבטלין.<br>ופרש\"י להכנסת כלה ללות מבית אביה לבית חופתה עכ\"ל מזה היה נ\"ל הגון ללוות בזמנינו הכלה כשמביאין אותה תחת החופה כמו שנוהגין לעשות לחתן ואדרבה היא עיקר שהוא לא נזכר אלא הכנסת כלה שוב מצאתי במרדכי בפ\"ק דכתובות סי' קל\"ב שכתב טעם למה נוהגין לאקדומי חופה לקידושין שאומרים בברכת ארוסין מקדש עמו ישראל ע\"י חופה וקידושין משום דזימנין מקדש בשעת ברכת נישואין (כמו שעושין בזמנינו בארצות הללו) ואז הכנסת כלה קודמין לקידושין כי הכנסה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה עכ\"ל (עיין מ\"ש אמ\"ו ז\"ל בדרישה בי\"ד סימן שס\"א. כ\"פ) נמצא מה שהולכין בזמנינו כל הקהל עם החתן או עם אביו בשחרית לכסות ראש הכלה היא היא הנקרא בזמנינו הכנסת כלה לחופה ע\"ד שכתב המרדכי שמשחרית מתחיל הכנסת כלה לחופה שע\"י זה אנו מקדימין לומר חופה קודם לקידושין ואע\"פ שכתב רש\"י ללוותה מבית אביה דמשמע שהולכין אחריה אפשר שכן היה המנהג בזמנם כמו שנוהגין עדיין בקהילות בארץ אשכנ\"ז שיש להן בית מיוחד לזה שמביאין אותם שמה: "
                ],
                [
                    " בתכשיטין שעליה. צ\"ע מניין לרבינו הא דמותר להסתכל בתכשיטין כיון דבשאר נשים אסור וכמ\"ש רבי' לעיל ר\"ס כ\"א דאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה והרא\"ש לא התיר ברפ\"ב דכתובות כ\"א להסתכל בהינומא שעליה ובפריעת ראשה ע\"ש ריש דף קכ\"ד ואפשר דהיינו טעמא כיון דכתב שם טעם ההיתר דראיית הינומא דאין זה הסתכלות בפניה לפ\"ז גם הסתכלות בתכשיטין מותר כיון שאין מסתכל בפניה וכדי לחבבה על בעלה והא ראיה דשם לפני זה כתב הרא\"ש דר\"ל דאפילו ההינומא ע\"ג הכלה אסור לראות כ\"א בשעה שעושין ההינומא שואלין למי עושין הינומא זו ועי\"ז נתוודע שכלה זו בתולה היתה ע\"ש ש\"מ שגם זה בכלל איסור הוא ואפ\"ה מסיק שם דגם עליה מותר לראות משמע ליה לרבינו דהכל מותר אפילו תכשיטין וה\"ט דבכלה הקילו במקצת משום חיבוב אבל נ\"ל דלא התירו משום כדי להעיד עליה שיצאת בהינומא כדי ליתן לה מאתים דזה לא מצינו דמחוייבין לדקדק אחר זה גם הרא\"ש לא כתב שם אלא י\"א דיום ראשון מותר דאם לא כן מי יעיד עליה שיצאת בהינומא ואינו רוצה לומר שצריכין לדקדק ע\"ז אלא אלשון הגמרא קאי שקאמר שם שזהו סימן לבתולה ליתן לה מאתים והגמרא ודאי לא ברשיעי עסקינן שמסתכלין בה שלא כדת. ומש\"ה כתב נמי שם טעם אחר דיש אומרים שהוא מותר ביום ראשון כיון שהוא עיקר החיבוב ומסיק דליתא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל (אם מכרה לאחר בטובת הנאה כו' אבל אסור לכתוב בשם הקונה. הואיל ואין הכתובה בשם האשה הוי כמו שאין לה כתובה כלל נ\"י פרק החובל וכתב מהרי\"ל באחד שאמר לסופר תהא הכתובה אצלך עד שישלם לך הבעל שכר הסופר דאסור לשהות אצלה הואיל ואין הכתובה בידה ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וכן אם העידו עליו עדים כו' עד שיהא לו פנאי לכתוב לה וז\"ל הרמב\"ם אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ק\"ק ה\"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלים כנגד כתובתה ה\"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב עכ\"ל וכתב עליו ה\"ה שהקנין הרי הוא כאילו נכתב שסתם קנין לכתיבה עומד עכ\"ל וכתב ב\"י ודברי הרמב\"ם מבוארים וכו' עי' בב\"י עד בדקדוק הבנת לשון הרמב\"ם עכ\"ל וכן מהרי\"ק בשורש ס\"ד הבין גם כן דברי הרמב\"ם כמו שהבינו רבינו וב\"י תמה עליו. ובאמת שסברא נכונה היא דבקנו מידו צריך לכתוב לה כתובה הואיל שאין השטר כתובה בידה לא סמכה דעתה וזה דעת רבינו והלשון אפשר ליישב על פי הדוחק ומש\"ה כתב רבינו בשם הרמב\"ם ז\"ל וכן אם העיד עליו עדים דלשון \"וכן משמע דהעדאת עדים גרע טפי מייחד לה מטלטלים וה\"ט משום דסמכה דעתה טפי אמטלטלין שיחד או נתן לה. והרמב\"ם שכתב איפכא \"וכן אמטלטלין היינו לדינא דלדינא יש היתר טפי בקנין דהקנה לה שיעבוד קרקעות שלו דהקרן שלה יהיה קיים טפי. ונראה דגם דעת המגיד משנה כן שצריך שיכתוב מיד כשיהיה פנוי משום סמיכת דעתה דידה ומ\"מ הוצרך לתת טעם למה הוא מותר מדינא לבעול בלא כתיבת כתובה ובלא יחוד מטלטלין בעד כתובתה וכתב משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכו': "
                ],
                [
                    " וכתב ב\"ה כו' ודומה לזה שלאלמנה שמין בגדים בכתובתה ולגרושה אין שמין לקמן בסימן צ\"ט וא\"כ מה שחילק העיטור לקמן שם בין מצאה נאה לסרחה עליו כו' יש לחלק נמי כאן אכן מאחר שכתב הוא דוקא לענין בגדיה דינה הכי אבל במתנה גביא לעולם ה\"נ גביא לעולם ואפילו מ\"ש או פסק לה בשעת נישואין (כלומר ליתן לה בשעת נישואין אבל פוסק כן בשעת אירוסין כ\"פ) עכ\"ל מ\"ו בהגהותיו ור\"ל מ\"ש ב\"ה דינו בגרושה דדוקא קאמר גרושה ולא אלמנה דאלמנה מן האירוסין אינה גביא וכמ\"ש ג\"כ רבינו לעיל בסימן נ\"ה בין באלמנה בין בגרושה אלא שהעיטור חולק וס\"ל דגרושה דכיון שגירשה מדעתו גביא ונתיפה כחה יותר מאלמנה וע\"ז מביא מ\"ו ראיה שכן מצינו לענין שומת בגדים בסימן צ\"ט דגם שם יפוי כח הגרושה יותר מה\"ט כיון שגירש מדעתו ועל זה מסיק מ\"ו דלפי הטעם איכא למימר אם סרחה עליו מודה העיטור דאינו גובה וכמ\"ש רבינו בשם העיטור גופו לקמן סימן צ\"ט ע\"ש וחזר וכתב אכן מאחר שכתב הוא כו' וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והוא נ' סלעים שכל סלע ד' דינרים והיינו דאמרינן דכתובת בתולה היא מאתים זוז דזוז היינו דינר. ומ\"ש ומשערין אותה בכסף מדינה שהוא ו' סלעים ורביע ק\"ק הלא גם כן הנחושת שבו ז' חלקים הוא שוה מה ומ\"ט לא חשבוהו. ומה שנוהגין במדינות אלו לגבות לבתולה שנשאת ארבע מאות זהובים ובמדינות ליטא חמש מאות זהובים אף שהנדוניא היא רבה או מועטת כותבין לכולן בשוה כתובתה ולאלמנה גובין החציה נלע\"ד טעם המנהג (עיין בנ\"י שכתב בדף פ\"ט ריש ע\"ג דמנהג אשכנזית לכתוב כל הכתובות בשוה ת' פרחים בין הכניסה לו הרבה בין לא הכניסה לו כלום ולפי זה נמי הביא ב\"י לשון הגמרא דפ\"ק דכתובות דב\"ד של כהנים היו מגבין לבתולה ת' זוז ולא מיחו בידם חכמים ובגמרא אמר רב יודא אמר שמואל לא ב\"ד של כהנים לבד אמרו אלא משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושים וכתב הר\"ן כלומר ואם נשא אדם בתולה ממשפחתן צריך לכתוב לה כמו שדרך אותם בני משפחה כותבין. מ\"מ צ\"ל טעם למנהגינו למה ואם לא יועיל לא יזיק) משום שבכל הכתובות כותבין ג' דברים הא' ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא והוא עיקר הכתובה. והב' דין נדוניא והנעלת ליה בין בכסף בין בזהב בין בשמושי דירה כו' ס\"ה מאה זקוקים. הג' וחתן דינן הוסיף לה כנגדן מדיליה מאה זקוקין ס\"ה מאתים זקוקים ור\"ל ס\"ה היינו הנדוניא והתוספת אבל מאתים זוזין דהוא עיקר הכתובה אינו בכלל המאתים זקוקין כסף והא ראיה שבתר הכי מסיים וכותב וכתובתא דא נדוניא דן ותוספתא דא הכל קיבל עליו חתן דנן כו' וידוע שבלשונינו קוק ר\"ל מה שקורין בל\"א מרק דהיינו מ\"ח גדולים פולניש נמצא עולה שני מאות זקוקים והיינו מרק ג' מאות ועשרים זהובים (פולניש ורייניש) ומאתן זוזין דעיקר כתובה הנ\"ל עולה שמנים זהובים וכ\"כ רמ\"א בש\"ע שלו בסימן זה ס\"ו דלמ\"ד דמשערים מאתים זוז כסלע מדינה אינם עולים כ\"א לעשרה זהובים ולר\"ת והרא\"ש דס\"ל דמשערים בזוז דאורייתא דהיינו בסלע צורי עולה ח' פעמים יותר דהיינו שמנים זהובים נמצא כשתכלל הכל יחד יהיה כך מה שנשתעבד החתן בכתובה הוא ד' מאות זהובים. ומה שנוהגים במדינת ליטא לגבות חמש מאות נלע\"ד דה\"ט משום דהתוספות כתבו בפ\"ק דכתובות דף י' ע\"א בד\"ה רשב\"ג המשיא בא\"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא דר\"ל שנותן לה סך דינר שכותבין בכתובה בדינרים ושקלים כבדים של קפוטקיא והביאו ראיה מהירושלמי דפירקין דנותן לה ממטבע היוצא באותה מדינה ע\"ש וא\"כ במדינות ליטא מטבע היוצא שם היא כבודה וטובה ממדינת פולין ונמצא זקוק שהוא מ\"ח גדולים פולניש אצלם הוא מ\"ו גדולים ליטוויש ועולה ב' מאות זקוקים לד' מאות זהובים פולניש ומאתן זוזין שהם שמונים זהובים פולניש במדינתן הוא שמונים זהובים ליטוויש אשר כל זהוב וזהוב הוא שלשים גדולים ליטוויש נמצא עולה שמנים מהן מאה זהובים ס\"ה חמש מאות זהובים ולאלמנה דגביא מאתים משום דעיקר כתובתה הוא מאה זוז דעולה למ' זהובים לדעת ר\"ת והרא\"ש ונדונייתא נ' זקוקים והוספה גם כן נ' זקוקים דהיינו החציה שכותבין לבתולה נמצא במקום שמגבין לבתולה ת' זהובים מגבין לאלמנה ר' זהובים ובמקום שמגבין לבתולה ת\"ק מגבין לאלמנה ר\"ן זהובים. ואין להקשות כיון שהכל מודים דכתובת אלמנה דרבנן נמצא שמנה זוזין דילה הוא מסלע מדינה שכתב רמ\"א ז\"ל דעולה לה' זהובים נמצא כשתשים ה' זהובים למאה זקוקים עולה ס\"ה קס\"ה זהובים ואנו מגבין לאלמנה מאתים זהובים וי\"ל משום דסבירא ליה כמ\"ש הרא\"ש דאפי' למ\"ד כתובת בתולה מדרבנן מ\"מ אין למחוק מה שאנו נוהגים לכתוב בכתובה ויהיבנא ליכי מאתן זוזי דחזי ליכי מדאורייתא דאין רצה לומר דהכתובה היא דאורייתא אלא המאתן דתקנו רבנן יהבינא ליכי מזוזין דאורייתא דהיינו מכסף צורי כמ\"ש הרא\"ש בפרק קמא דכתובות דף קכ\"ג ע\"א ורבינו הביאו בסימן זה ואם כן אפשר לומר כן גם כן באלמנה דאף שהכתובה דרבנן מכל מקום תקינו לה המנה בכסף דאורייתא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפ\"ז צריך לומר הא דכותבין בבתולה דחזו ליכי מדאורייתא רצה לומר הכתובה היא דאורייתא ולכך נוהגין לכתוב כן דוקא בבתולה ולא כותבין כן באלמנה משום דכתובתה דרבנן דא\"ת מדאורייתא קאי אזוזי שהם מכסף דאורייתא ק' א\"כ ה\"ל למכתב כן גם כן באלמנה כיון דכבר הוכחתי ממנהגינו שאנו נותנין לאלמנה מאתן והוא מוכח דמנה דילה מגבין אותה מכסף דאורייתא וק\"ל. אלא אי קשיא הא קשיא דעיקר' דדינא פירכא דכתב רמ\"א (כתב זה בד\"מ בשם מהרי\"ל סימן ע\"ז כ\"פ) דמאתים זוז דרבנן עולין עשרה זהובים ושל דאורייתא פ' זהובים וק' דהא מאתים זוז רצה לומר מאתים דינרים שהם חמשים שקלים וכדמוכח בפ\"ק דכתובות דף י' ע\"א דמ\"ד כתובה דאורייתא יליף לה מדכתיב כמהר הבתולות ופירש רש\"י כסך הנקצב באונס חמשים כסף וכסף רצה לומר שקל דילפינן לה ממפותה וכל שקל הוה ד' דינרים עולה מאתן זוזים דהם דינרים וחמשים שקל אינם עולים רק עשרים זהובים דהרי כתב רמ\"א בי\"ד בר\"ס ש\"ה דשיעור פדיון הבן בבכור שהוא קצוב בדאורייתא ה' שקלים שעולה לב' זהובים פולניש ע\"ש נמצא לפי חשבון זה חמשים שקלים שהוא עשרה פעמים ה' שקלים הוא עשרים זהובים וידוע שה' שקלים של פדיון הבן הכתובים בתורה של כסף דאורייתא הוא ועוד תדע דאם לא כן כיון דתאמר דה' שקלים דרבנן עולין ב' זהובים וחמשים דרבנן עשרים זהובים נמצא דשל תורה שהוא שמנה פעמים יותר יעלה ק\"ס ולא פ' זהובים. וע\"ק על ישוב שלי דהרי כותבין בכתובתינו דהנדוניא העריכו ס\"ה למאה זקוקים כסף צרוף וכן ההוספה וא\"כ אף שסתם זקוק ר\"ל מרק שהוא מ\"ח גדולים פולניש מ\"מ זקוק כסף צרוף ר\"ל משקל כסף ששוקל משקל זקוק דהוא שוה בזמנינו בערך ח' זהובים ויותר ומה\"ט כתב מהרי\"ו בתשובותיו סימן י\"ד דבשפירא דכותבין בכתובת הבתולה מאה ליטרין דכסף מגבין לה ו' מאות זהובים משום דכל ליטרא שוה ו' זהובים ע\"ש. גם עיין בהגהות מרדכי סוף כתובות שהאריכו בעניין גביית כתובות אם היא דאורייתא או דרבנן וכמה שיעורא. ואל תתמה כיון דלמדנו עיקר כתובה מחמשים שקלים דאונס ומפתה א\"כ למה כותבין ונותנין לה מאתן זוזי שהוא מאתים דינרים הלא שקל הוא חצי סלע כמבואר במשנה ובח\"מ סי' ע\"ב הביאו בטענו סלע הלוויתיך ושקל היה שוה ונתבאר שם ג\"כ דסלע הוא ד' דינרים ושקל ב' דינרים ונמצא חמשים שקלים אינם עולים כ\"א למאה דינרין שהוא זוז בלשון התלמוד דהא כבר כתבתי דשקל של קודש כפול היה ונמצא דשקל שוה ד' דינרין וכן מוכח בבכורות ד\" מ\"ט ע\"ב ודף נ' ע\"א ע\"ש: ",
                    " אם מכנסת לו מטבע היוצאת בהוצאה כו' ז\"ל הגמרא פרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ו ע\"א) פסקה להכניס לו אלף דינר והוא פסק כנגדן חמשה עשר מנה. וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ופרש\"י הוא פוסק כנגדן ט\"ו מנה שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובתה לבד תוספת שהוא מוסיף לפי שמשתכר בהן. אלף דינר הן עשרה מנה וכנגד השום ואם בא החתן לכתוב קבלה עליו כנגד אלף דינר של שום שתכניס לו בגדים או כלים המשתמשין בהן והן פחותן או פרקמטיא ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משויים לכבד הכלה ולחבבה על בעלה. הוא פוסק פחות חומש ל\"מ דלא מוסיף אלא שפוחת בה שאם הכניסה שום של אלף דינר הוא כותב שמנה מאות זוז עכ\"ל. וזהו לשון הרי\"ף ירושלמי מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש א\"ר יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לכלות כלים ולפחות חומש ושמו דעת האיש שישא ויתן בכספים ויעשה א' ומחצה. וז\"ל הר\"ן על המשנה הנ\"ל טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שכתב הרי\"ף ז\"ל בסמוך מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן הוא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהם ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהיינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכלים הנישומין ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין עכ\"ל וכתבו התוס' שרש\"י סבר מכח שני טעמים הוא פוחת חומש בשום חדא משום שפוחתין כדמפורש בירושלמי וטעם שני דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה לחבבה על בעלה. ופרקמטיא ל\"ד סחורה דא\"כ הוי כמו כספים והיה מוסיף שליש אלא ל\"ד אלא כלומר שאין משתמשין בהן כגון בגדים שאינן תפורים וכיוצא בהן עכ\"ל והנה רבי' שמדמה סחורה לכספים סובר כרש\"י וכר\"ן: "
                ],
                [
                    " נוסח הכתובה הוא ידוע ועיין ברמב\"ם ע\"ד דהלכות יבום נוסחו. בתשובות הרא\"ש כלל ס\"ו סי' ד' גר שרוצה ליקח אשה יכתבו בכתובה שמו המובהק בן אברהם אבינו אא\"כ הוחזק בעיר בשם אחר כ\"פ): "
                ],
                [
                    " נוסח כתובה דאירכסא ואנו אין נוהגין בנוסח זה וכתבתי בספרי פרק מציאת האשה נוסח הכתובה נוסח האירכסא ע\"ש רש\"ל. ובתולדות אדם וחוה נכ\"ב ח\"ב כתב נוסח אחר ויותר יפה מנוסת שכתב הטור ד\"מ כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או איילונית אע\"ג דכתב רבינו לעיל בסי' מ\"ד בשם התוס דאיילונית אפי' קידושי אין תופסין בה התם איירי בדלא הכיר בה ואע\"פ שסבר הרמב\"ם דקידושי תופסין בה אפילו בלא הכיר בה אלא שאין לה כתובה עד שהכיר בה. והא דמקשה שם הרא\"ש וב\"י הביאו שם מהא דתנן המוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר דמשמע משם דצריכה גט ומוקי לה הרא\"ש בספק אילונית ולא מוקי לה בהכיר בה. לק\"מ דהא טעם דלא יחזיר לה מפורש שם כדי שלא יקלקלה לומר אילו הייתי יודע שאינה אילונית לא הייתי מוציאה כו' ש\"מ דלא מיירי בהכיר בה שהיא אילונית וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרמ\"ה כתב שאין לבדוק בבנות ישראל כו' ז\"ל הגמרא בפ\"ק דכתובות ההוא דאתא לקמיה דר\"ג וכו' כ\"ז מבואר בב\"י: "
                ],
                [
                    " וכתב רבי' יונה הא דנאמן לאוסרה עליו הא דכתב לשון \"נאמנת אינו ר\"ל דבא הבעל להוציאה מתחת ידו בטענה זו קאמר דמאמינים לו לענין איסור במכחישתו ובקטנה כו' אבל בגדולה או בהודית לו נאמן וצריך לקיימה דאם כן איך מסיק רבינו וכתב דלענין הפסד כתובה נאמן לעולם הא בצריך לקיימה צריך לכתוב לה כתובה וכמ\"ש רבינו בס\"ס זה. גם רבינו לא הזכיר לפני זה לשון \"נאמנות אלא מיירי באיש שאוהב את אשתו ובא לבית דין ואומר האמת כאשר הוא ושואל אם מותרת או אסורה לו ופוסקין לו על פי הדין כנ\"ל ושבאם גדולה היא אם הוא רוצה לקיימה אינה אסורה לו ואם אינו רוצה לקיימה לא יהא אלא אשה דעלמא אם ירצה לגרש מי ימחה בידו לפי זמניהן אלא שצריך ליתן כתובה לאשה דעלמא ועל זה קאמר בסמוך דבזו נאמן לו שאין צריך ליתן לה כתובה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל נאנסתי תחתיך אם ישראל הוא נראה פשוט דה\"ה אם טוענת בכהן נבעלתו קודם שארסתני ג\"כ אינה נאסרת לו ולא נקט ישראל אלא דלענין האי טעמא דנאנסתי תחתיו בעינן שיהא בעלה ישראל וחדא מינייהו נקט וגם המ\"מ כתב דיעות בזה דיש המצוה בין בישראל בין בכהן ויש שלא חילקו בזה ע\"ש וב\"י הביאו ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ולענין להפסידה כתובתה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל ובין גדולה או קטנה ק\"ק דלא הוה ליה למימר אלא אין חילוק בין גדולה בין קטנה דאילו בין אשת כהן לאשת ישראל גם באיסור נאמן. ונ\"ל דהכי הצעת דברי רבינו כאילו אמר ולענין הפסד כתובה ותוספת אין חילוק ור\"ל דבתוס' דאינו נאמן לדעת הגאונים והרמב\"ם כמ\"ש אח\"כ בסמוך בזה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל דאפילו באשת כהן אינו נאמן ולענין עיקר כתובתה נאמן ואין חילוק בין גדולה לקטנה דאפילו בגדולה נאמן וכן משמע קצת ל' הש\"ע ע\"ש סעיף ח': "
                ],
                [
                    " (דחזקה אין אדם טורח בסעודה כו' ואין להקשות דהא קי\"ל דארוסה יש לה כתובה ואם כן היה צריך ליתן לה כתובה ונימא שמא מכח זה טרח בסעודה להפסידה וי\"ל דודאי אם היה ידוע לו דיפסיד את כתובתה אחר כך אמרינן דמכח זה טרח אבל אפשר דשמא תטעון היא תחתיו נאנסתי ואז אינה מפסיד כתובתה כמ\"ש רבינו ולכן לא היה לו לטרוח בחנם אלא ודאי אמת אמר ודו\"ק כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל התוספת שכתב לה מדעתו כו' וכתב הרא\"ש איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לעניין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין ק' ור\" דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה ואעפ\"י שמרויח בטורח הסעודה פטור מר' של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבוקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ\"ל. וב\"י כתב דיש ליישב תמיהת הרא\"ש דהא אמרו בגמרא תקנו חז\"ל לבנות ישראל לבתולה ר' ואלמנה ק' והם האמינוהו שאם יאמר פתח פתוח מצאתי מהימן משמע בהדיא שלא האמינהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו והם האמינהו וא\"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו בטענתו ומש\"ה כתבו רבי' בפרט שהרא\"ה גם כן כתב אינו כחולק על דברי הגאון עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אלא אם כן נודע לו בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם שתיארס והטעתו כו' כן הוא הגירסא בדפוס ב\"י. וע\"כ אינה נכונה היא דהא איירי כשמכחישתו דאי אינה מכחישתו אפילו העיקר יש לה כדלעיל ואם כן אם אינו מברר אלא שמצאה בעולה בשעת נישואין כגון בטענת דמים על ידי תשמיש סגי ואין לה תוספת כדלעיל גבי עיקר וא\"כ למה כתב שצריך לברר שהיתה בעולה קודם שאירסה ולכן ע\"כ צריכין להגיה ע\"ז בבא אחת וה\"ג אא\"כ נודע בראיה גמורה שהיתה בעולה או שהודית שהיתה בעולה קודם שתיארס כו' וה\"פ אא\"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה ר\"ל משעת נישואין כגון בטענת דמים ע\"י משמוש או שהודית לו שהיתה בעולה קודם שתיארס והטעתו אבל אם הודית שהיתה בעולה משתארס אינו כלום דנאמנת לומר נאנסתי כדלעיל גבי עיקר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שלשה מן התורה כו' עד שארה מזונותיה כו' כ\"כ הרמב\"ם והסמ\"ג והרשב\"א ועיין בפרק נערה שנתפתתה (כתובות ד' מ\"ז ע\"ב) שפליגי בזה תנאי שת\"ק ור\"א ס\"ל שמזונות דאורייתא אבל ר' אליעזר בן יעקב ס\"ל דפירש שארה כסותה ועונתה הכל אכסות קאי וה\"ק שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן לא של ילדה לזקנה ולא של זקנה לשל ילדה (פרש\"י זקנה קשה לה משאו ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהן) כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים פירש\"י חדשים חמים הן יותר משחקים. ורוב הפוסקים ס\"ל דמזונות דאורייתא והתוספות כתבו שם בשם רשב\"ם דאפי' לראב\"י הנ\"ל אף שדורש כל המקרא אכסות מ\"מ ס\"ל מזונות דאורייתא דיליף לה שם בברייתא מק\"ו. אבל איתא שם ברייתא דס\"ל מזונות דרבנן וכ\"פ הרמב\"ן והמ\"מ והב\"י הביא בקצרה וז\"ל אותה ברייתא תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה כו' ודקדקו שם התוס' והרמב\"ן והמ\"מ דמדקתני \"תקנו מזונותיה ש\"מ דס\"ל מזונות תקנת חכמים הוא וגם בעל התרומות כ\"כ בפשיטות בשם תשובת הרי\"ף בשער א' דין א' והביא ראיה מברייתא הנ\"ל גם ממ\"ש באושא \"התקינו כו'. ורבינו דקדק בלשון וכתב בסמוך ז\"ל ועוד תקנו שיהיו מעשה ידי אשתו כנגד מזונותיה הרי שלא הביא לשון הברייתא שלהם רק כתב אמעשה ולא אמזונות וק\"ל ועיין מ\"ש לקמן בסימן צ\"ג אמ\"ש ב\"י בטעם דאם מחלה כתובתה אבדה מזונותיה דלאחר מיתה ולא המזונות דבחיי בעלה דמשמע לכאורה משם דס\"ל מזונות בחייה מדרבנן ולק\"מ ע\"ש: "
                ],
                [
                    " איני ניזונית ואיני עושה כתב המ\"מ פי\"ב דאישות דוקא מעשה ידיה שאינן לצורך הבית כגון טוויית צמר וכדומה אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צורכי הבית כמו שאם היתה ניזונית וע\"ל ס\"ס פ' ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואפי' היא אומרת איני נותנת לך כו' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ז ע\"ב) מסיים בהא ברייתא דקתני מעשה ידי אשה כנגד מזונותיה כו' לפיכך הבעל אוכל פירות ופריך מאי לפיכך ומשני מ\"ד מיכל לא ניכלינהו אנוחי ננחינהו דא\"כ מימנע ולא פריק קמ\"ל דהא עדיפא זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה ופרש\"י דלא מלו לא יהא בפירות כדי פרקונה והשתא כי אכלינהו ולא ידיע כמה היה פריק לה מדידיה דהכי תקנו דאיהו אכל בין רב ובין מעט והוא פריק כל כמה דהוי עכ\"ל וכתבו התוס' והרא\"ש דף קכ\"ח ע\"א משמע דתקנתא דידה היא מה שהבעל אוכל פירות וא\"כ משמע דאי אמרה איני נפדית ואיני נותן לו פירות הרשות בידה וקש' מהא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות משמע דאכילת פירות עיקר התקנה דומיא דרישא דברייתא דמשום דס\"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה הגיה שם בברייתא דה\"ק מעשה ידיה כנגד מזונותיה לומר מזונותיה עיקר התקנה אלא ע\"כ צ\"ל דאע\"ג דתקנה דידה היא מ\"מ אינה יכולה לומר איני נפדת ואיני נותן פירות כדי שלא תתערב בין הכותים ועוד כתבו טעמי אחריני ע\"ש והשתא א\"ש מ\"ש רבינו ועוד תקנו כו' ומ\"ש לפיכך אם אמר כו: ומ\"ש ואפילו היא אומרת איני נותנת פירות כו' דלכאורה קשה מאי לשון ועוד תקנו כו' מנ\"מ שתקנו זה כנגד זה או זה כנגד זה ומאי לפיכך ומאי ואפילו היא כו' אלא ה\"ק כיון שעוד תקנו שיבא מעשה ידיה כנגד מזונותיה ועשו מזונות עיקר התקנה לפיכך יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר כן וגם מדתקנו פדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה ועשו אכילת פירות עיקר מה\"ט אפילו היא אומרת איני נותן כו' אין שומעין אף על גב דאדרבא חכמים עשו תקנה זו לטובתה כדאיתא בגמרא זימנין דלא מלו כו' וכמ\"ש מ\"מ תקנו כאילו אכילת פירות עיקר כדי שלא יהא הברירה בידה ומ\"מ כתב רבינו ואפילו היא אומרת כו' לאשמועינן דכ\"ש אם הוא אמר איני אוכל ואיני פודה דאין שומעין לו דהא באמת לטובתה תקנו וכמ\"ש וע\"ל ר\"ס ע\"ח שכתב ואפילו אם יאמר איני פורק ולא אוכל פירותיה אין שומעין לו אע\"פ שתקנו פדיונה תחת פירות כו' דשם כתב אפי' הוא וכאן כתב אפילו היא וכאשר כתבתי א\"ש ולק\"מ ואתא נמי שפיר מה שנותן טעם שאין שומעין לה כדי שלא תתערב כו' דלכאורה קשה למה שצריך לזה הטעם תיפוק ליה דאכילת פירות עיקר התקנה ופשיטא דאינה יכולה לומר כן אלא ודאי עיקר התקנה לטובתה נתקנה ולכן אמר הטעם כדי שלא תתערב כו': "
                ],
                [
                    " וכן אם התנה עמה אחר שנשאת שלא ירשנה כו' כת\"ק דריש פרק הכותב דאמר הכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך בפירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה ובגמרא פריך וכי כתב לה מאי הוה וכו' כל דברי הגמרא ור\"ן וש\"פ הובא באר היטב בב\"י קחנו משם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ו\"ל בפרק המדיר סוף ד' קל\"ד ז\"ל שם המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כו' ואי קשיא לך דהכא אמרינן דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד שלשים יום ובס\"פ אע\"פ אמרינן המשרה אשתו ע\"י שליש אלמא יכול לפרנסה ע\"י שליש כל זמן שירצה וי\"ל דהדירה (ר\"ל דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפילו בליל שבת) שאני ובירושלמי מוקי דההיא בדקבלה עליה עכ\"ל אם כן מדכתב הרא\"ש תירוץ הירושלמי באחרונה ס\"ל לרבי שכן הוא דעת והסכמת הרא\"ש וא\"כ ק' למה כתב רבי' לעיל וברשותו הוא ליתן לה כו' ע\"כ צ\"ל דמיירי בל' יום הראשונים דאפילו לפירוש הירושלמי ל' יום (וכמ\"ש בסימן ע\"ב כ\"פ) יכול ליתן לה ע\"י פרנס אפילו שלא מרצונה. או שכתב כן לפי שינויא קמא דהרא\"ש דדוקא אם הדירה היא מקפדת אבל אם לא הדירה יכול לפרנס ע\"י שליש כל זמן שירצה והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה כתב וברשותו הוא ליתן לה כו' דתנן המשרה כו' ופשוטו דמשנה משמע דבידו וברשותו של בעל תליא מילתא אבל בירושלמי מפרש דמשנה זו איירי דוקא בדקבלה עליה וברשותה תליא ולא ברשותו ואפשר דלפי הירושלמי אפילו יום אחד לא יפרנס על ידי פרנס לכתחלה ובמדיר שאני שהוא רוצה להתגלגל עמו ע\"י פרנס כיון שכבר הדירה סבירא אולי יתחרט או דהתם איירי בדברים קטנים כדמוכח בסי' ע\"ב. ומש\"ה סתם רבינו וכתב ובירושלמי משמע דאסור פרנסה כו' ור\"ל שאינו תלוי ברשותו וכמ\"ש. ומיהו מסיק בלשון הרמב\"ם דמסיים וכתב דברשותו תליא וכמ\"ש בתחלה ומשמע דהכי ס\"ל לרבינו וכפשטא דלשון הגמרא דילן: "
                ],
                [
                    " ופוסקין לה שלשה סעודות בשבת בשר ודגים ר\"ל הג' סעודות של שבת צריכין לפסוק לה מבשר ודגים והיינו סעודה א' שאוכלת בכניסת שבת וב' סעודות ביום השבת ואינה אוכלת בליל מוצאי שבת והא דקאמר לפני זה שפוסק לה בכל יום שתי סעודות ר\"ל מלבד יום אחד א\"כ גם יום ראשון בכלל דסעודה שאוכלת במנחה בשבת מחשבה לה לסעודת הלילה אלא דקחשיב לה בהדי סעודת שבת לאשמעינן דפוסקין לה גם אותה סעודה מבשר ודגים. והא ראיה דבסוף מסכת פיאה לענין עני הנוטל מהקופה של צדה כו' קאמר דמי שיש לו י\"ד סעודות לא יטול מהקופה וכחב רבינו בי\"ד ר\"ס רכ\"ג ע\"ש ושם כתבתי לשון הרמב\"ם גופא דפירש כן בפירוש המשנה. ושם כתבתי ג\"כ דר\"ש פי' שם בפי' המשנה שלו דלר' חידקא אף שצ\"ל ג' סעודות ביום השבת בר מדאורתא אפ\"ה לא יטול מהקופה מי שיש לו י\"ד סעודות משום הא דאמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ולפ\"ז בכאן צ\"ל ליתן לה ט\"ו סעודות לשבוע ועכ\"פ צ\"ל דסעודת שבת מחשב לה לסעודת מ\"ש. ועיין במיימוני ובש\"ע דכתב ז\"ל ובשבת שלשה סעודות \"ובשר כו' כתב ובשר בוי\"ו מזה משמע דמצריך ליתן לה בשבת סעודה יתירה אבל בספרי הטור הביא ל' הרמב\"ם בשר בלא וי\"ו וא\"ש טפי \"ודוק. שוב ראיתי בגמרא פרק אע\"פ סוף ד' ס\"ד דמשמע דלכ\"ע בעינן לפסוק לה לפחות ט\"ו סעודות דגרסינן שם ז\"ל אי הכי שיתסרי הויין ומשני דל חדא מינייהו לארחי ופרחי השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי שמעון דאמר י\"ח סעודות פסקו לרבנן דאמר ג' סעודות בשבת דל ג' (ר\"ל תלת יתירתא כ\"פ) לארחי ופרחי ולרבי חידקא דאמר ד' סעודות בשבת דל תרתי לארחי ופרחי עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דגם בגירסת הספרים דכתב בהן בשר בלא וי\"ו ה\"ל כאילו כתב בהן בוי\"ו. וגם במסכת פיאה צ\"ל דהרמב\"ם ס\"ל ה\"ט דמש\"ה מי שיש לו מזון י\"ד סעודות לא יטול מהקופה משום דעשה שבתך חול אלא שכתב הרמב\"ם דעני בעניו אוכל ביום השבת ב' סעודות שחרית ומנחה ובמ\"ש אינו אוכל כלום וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה כו' כתב המרדכי (ריש פרק דייני גזרות) דאם נפרד ממנה מתוך קטטה ורוצה לעגנה פוסקין לה לאלתר דודאי הניח ביתו ריקן. וכתב הריטב\"א דדוקא מסתמא שאיו אנו יודעין שדעתו לחזור מיד (ומש\"ה קאמר למדינת הים) אבל אם נודע ודאי שיצא למקום קרוב לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואחר כך נשתקע שם וכיוצא בו דכ\"ע פוסקין ואפילו תוך שלשה חדשים עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ופרנסה מדעתו כו' כן חילק הרי\"ף כדי ליישב מה שאמרו פ' יש מותרות דאם לוותה ואכלה חייב לשלם ואנן קי\"ל דאם עמד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי כחנן. לכן כתב דחילוק הוא בין פרנס ללוותה וכן רש\"י מחלק ביניהם. וכתבו הגהות מרדכי (בכתובות דף תקנ\"א ע\"א) מעשה שהיה אחד חייב לחתנו ופרנס את בתו וטען חמיו אני פרנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדרבי נתן ופסק רבי שמחה שטענתו טענה ואע\"ג דאם לא היה חייב לו היה פטור (דאין חילוק בזה בין אב שפרנס בתו לאחר ר\"ן כ\"פ) והביא ראיה לדבר: "
                ],
                [
                    " דכיון שהוא מוחזק רבינו קיצר במקום שהיה ראוי לו להאריך דמקושיא זו לחוד אינו מוכח שס\"ל כדעת רש\"י שיכול להיות שס\"ל כהרמב\"ם וע\"ק שכתב דכיון שהוא מוחזק כו' תקשה גם לרש\"י דמיירי נמי במכרו ב\"ד ונתנו לה שהוא נאמן בשבועתו להוציא מידה אמאי יוציא הלא היא או מלוה שלה הם מוחזק (ועיין מ\"ש בסמוך דלק\"מ) אבל הרא\"ש הקשה שם עוד וז\"ל ולא נ\"ל האי פירושא דר\"י דמילתא דפשיטא הוא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שצריכה שבועה ומאי קמ\"ל ועוד לישנא דנאמן לא משמע הכי ועוד כיון שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממון ממנו כו' ע\"ש וב\"י הביאו ודברי הרא\"ש צריכין ביאור דמאי מקשה בקושיא ראשונה הא י\"ל דס\"ל דהא דקאמר \"נאמן קאי ג\"כ אמה שהתפיסוהו ב\"ד מטלטלי או קרקעי ומכרה וקמ\"ל טובא דאע\"ג דהיא מוחזקת אפ\"ה הוא נאמן להביאה לידי שבועה ואין לומר דקאי אפר\"י שפי' שם והרא\"ש הביאו האי ברייתא דמיירי בלותה ולא הזכיר שום מכירה היא גופא תקשה למה לא פי' נאמנות דברייתא דקאי גם אמכירה להביאה לידי שבועה וכמ\"ש רבינו בשמו אם ב\"ד פסקו ומכרו לו כו' ובפרט שר\"י הביא לשון רש\"י שכתב ופירש האי נאמנות דקאי גם אלהוציא מידה אם ב\"ד פסקו לה כו' לכן נלע\"ד דלפי' ר\"י ורמב\"ם דס\"ל דאם מכרה אין הבעל נאמן להוציא מידה ע\"כ האי נאמנות דברייתא לא איירי אלא בלותה דאי במכרה ברשות ב\"ד ודאי לא פסקה שב\"ד נתנו לה דוקא קרקעות אלא רוב הפעמים כשהניח מטלטלים נותנים הב\"ד לה רשות למכרו וכשמכרה מטלטלים תו ליכא נאמנות גבי דידיה להביאה לידי שבועה דהא בימי תנאי ברייתא לא הותקנה עדיין שבועת היסת ושבועה דנק\"ח אינה נשבעת אמטלטלים כמ\"ש המ\"מ. מש\"ה פי' ר\"י נאמנות דברייתא דמיירי בלותה ומש\"ה הקשה הרא\"ש עליו פשיטא מאי קמ\"ל אבל לרש\"י איירי שפיר גם במכרה דקמ\"ל דאפי' להוציאה מידה נאמן הבעל בשבועה. ואין להקשות לרש\"י ג\"כ כיון שהיא מוחזקת איך יהא נאמן להוציא מידה דשאני האיש דמה שנתנו לה הב\"ד למכור ידוע שהיתה עד הנה בחזקת הבעל וכשבא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות עדיין הקרקע והמטלטלים בחזקת בעל מונח ואף דאינו חשוב מוחזק להיות נאמן בלא שבועה. מ\"מ ג\"כ היא לא מקרי מוחזקת מטעם הנ\"ל ומש\"ה הוא נאמן בשבועה. ובזה נלע\"ד ליישב למה לא נקט רבינו בלשונו אלא קושיא השלישית דהרא\"ש ודוחק לומר משום דקושיות ראשונות אינן חזקות כ\"כ דלקושיא ראשונה י\"ל דקמ\"ל דבמכרה ג\"כ מביא לידי שבועה וכמ\"ש לעיל וקושיא שניה שהוא דקדוק הלשון אינו כ\"כ קושיא זהו דוחק וכמ\"ש נ\"ל אלא דמשום בקושיא זו נכללת קושיא ראשונה ושלישית דכיון שהוא מוחזק כו' ור\"ל לר\"י ורמב\"ם דצ\"ל לדעתם דהברייתא איירי בלותה והאיש מוחזק וקשה לר\"י אמאי היא נאמן להוציא כיון שהוא מוחזק וגם קשה להרמב\"ם פשיטא שהאיש נאמן כיון שהוא מוחזק ולכך כתב רבינו שהרא\"ש הסכים לפרש\"י דלפרש\"י הברייתא איירי שהאיש נאמן אף כשכבר מכרו להוציא מתחת ידה ודוק היטב שבזה נתיישב הכל. אלא שראייתו מהרי\"ף שהיא כרש\"י ולא כהרמב\"ם זה לא נתיישב כמ\"ש. והיותר תימה למה הביא רבינו ראיה מתשובת הרי\"ף ולא הביא ראיה מפסק הרי\"ף וכמ\"ש הרא\"ש בעצמו שם שלאחר שכתב הנ\"ל כפרש\"י מכח קושיות הנ\"ל מסיק וכתב ז\"ל וכן פי' הרי\"ף ז\"ל נאמן ובשבועה עכ\"ל. אם לא שתאמר שהביא תשובת רי\"ף כדי לסתור ממנו גם דעת הרמב\"ם וכמ\"ש בסמוך ועי\"ל דמשמע לה דמדלא חילק הרי\"ף להשיב על כל האופנים שבאם מכרה שאינו נאמן ודאי לא ס\"ל להרי\"ף חילוק בין לותה למכרה ובכל ענין הבעל נאמן ודו\"ק. ולולי דמסתפינא להגיה הייתי מגיה ולכתוב וכ\"כ הרי\"ף נאמן ובשבועה וגם בתשובת הרי\"ף יראה כן שכתב בתשובה כו'. ודע שבאשר\"י כתב שם ז\"ל ול\"נ האי פירושו דרי\"ו כר עד הלכך נראה כפרש\"י כו' ואם היה רבינו כתב ג\"כ לא היה ק\"מ דהרמב\"ם לא כתב פי' אברייתא אלא כתב כן לדינא ה\"א מה שהביא לשון הרא\"ש קאי דוקא אפירוש הברייתא אבל השתא דכתב רבינו שהרא\"ש הסכים לדעת רש\"י צ\"ע למה כתב שהרא\"ש הסכים לדעת רש\"י כו' וכן יראה לדעת הרי\"ף דבכל זה גם הרמב\"ם מודה שכתב אבל אם לותה נאמן הוא בשבועת היסת כדין המע\"ה והלה ישבע היסת ובאמת על הרא\"ש לק\"מ שהרא\"ש לא הביא מ\"ש הרמב\"ם כלל אלא הביא פרש\"י ור\"י לחוד ע\"ש ר\"פ שני דייני גזירות אבל על הטור קשה ולכאורה נלע\"ד שס\"ל אף מה שמכרה מקרקעותיה היא או אפי' ע\"פ ב\"ד יכול להפקיע מהלקוחות שקרקע בחזקת בעלה עומדת ונקרא מוחזק בה ודלא כהרמב\"ם ואפשר שהרי\"ף מיירי ג\"כ בכה\"ג אפי' מכרה או משכנה קרקע למשפחתה עבור ההוצאות ישבע הוא ויוציא מידם. ויותר נראה התירוץ שכתבתי בפרישה וכן מוכח שהרי רש\"י כתב בהדיא בגמרא ומחזרת מה שנתנו לה בית דין והרא\"ש הקשה כמה קושיות על פי' ר\"י והסכים לפירוש רש\"י משמע שס\"ל מכל וכל כוותיה רק מ\"ש וכן יראה דעת רב אלפס כו' לא מתורץ שפיר לפ\"ז דדלמא כהרמב\"ם ס\"ל ושמא י\"ל מאחר שהוא כתב דהוא ישבע היסת ונפטר וא\"כ ס\"ל שמה דקתני הברייתא נאמן פירוש הבעל נאמן בשבועה מסברא אית ל\"ל שהוא נאמן בשבועה מכל וכל ואפי' להוציא מה שהב\"ד נתנו לידה כפרש\"י הואיל שלא מצינו בפירוש שמחלק בדבר שיהא לשון \"נאמן שנויה לחצאין כמו שמחלק הרמב\"ם ולכן הואיל שלא מוכח בהדיא שס\"ל כרש\"י כתב רבינו וכן \"יראה דעת רב אלפס: "
                ],
                [
                    " ואם בא ואמר קודם שהלכתי כתב ב\"י שם ז\"ל ודין זה לא מצאתי מבואר אבל נלמוד מדין בא הבעל והנחתי לך מזונות כו' הנ\"ל. ור\"ל אע\"פ שכתבוהו הרא\"ש אהא דאמרו בברייתא ואם טוען צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. ז\"ל ואינו ר\"ל דאם כשבא טוען קודם שיצאתי אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך דא\"כ הל\"ל נאמן עכ\"ל ומשמע דאי היה אמר \"נאמן א\"ש והיינו דינא גופא דכתב רבי'. די\"ל דה\"ק פשיטא אי הוה כתב בברייתא נאמן הוה מפרשינא הברייתא הכי אבל השתא דלא כתב נאמן ע\"כ מפורש הברייתא בע\"א וכמ\"ש הרא\"ש א\"כ האי דינא דאם אמר שכך א\"ל לא נמצא מבואר וגם הרא\"ש לא גילה דעתו שס\"ל כן מאחר שלא כתב בברייתא נאמן וא\"כ א\"ש דכתב ב\"י שלא מצאהו מבואר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אם הוא אמוד ליתן כו' וזנין אותו עד שיגדלו. דקדק לכתוב עד שיגדלו משמע הא טפי לא וק\"ק דבי\"ד סי' רנ\"א כתב בש\"ע סעיף ד' ז\"ל כופין את האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר ומסיק רמ\"א ז\"ל וכתב ע\"ז דה\"ה שאר קרובים והוא מהמרדכי פ\"ק דברכות גם בסימן רנ\"ז סעיף מ' כתב ז\"ל עני שיש לו קרובים שיכולין לפרנסו אין גבאי העיר חייבין לפרנסו אע\"ג דקרובים גם כן נותנין בכיס ונראה דלק\"מ דודאי אם ידוע שהבן או קרוביו א\"א להתפרנס ממעשה ידיהן אזי צריכין להאכילן שלא ימותו ברעב אלא דעד שיגדלו מסתמא אין להם שום עסק ומשא ומתן מש\"ה כופין אותו שיפרנסם משא\"כ לאחר שיגדלו יכול האב למימר שיתפרנסו ממעשה ידיהן או ישאלו על הפתחים אבל אם ידוע שא\"א להן להתפרנס בשום צד על זה קאמר התם בי\"ד שהאב מחויב יותר משאר עשירים או קופה של צדקה. ובזה נתיישב דל\"ת אהא דכתב רבינו לקמן בסימן ע\"ב בשם הרמב\"ם ז\"ל הבת אצל האם לעולם כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו בע\"כ וזנין אותה כו' דמדכתב לעולם משמע אפילו לאחר שכבר גדלה וה\"ט משום דשם בבת איירי ודרך הבנות להיות כל כבודה פנימה מש\"ה מחויב לפרנסה דרך צדקה יותר אפי' לאחר שגדלה ואף שכתב שם אפי' לאחר ששה שנים יש לומר דאאצל אמה קאי ומיהו אינו מוכרח די\"ל מ\"ש לעולם ג\"כ אאצל אמה קאי ולא שיהא האב מחויב לפרנסה לעולם אלא לאחר שתתגדל תתפרנסה ממעשה ידיה והיא אצל אמה ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרמב\"ם בנדרה היא וקיים לה הוא אם רוצה שתשב עמו כו' כצ\"ל ופירושו אם הוא רוצה שהיא תשב עמו וכן משמע מדברי הר\"ן וב\"י מביאו שכ\"כ ולשון הרמב\"ם בעצמו מורה גם כן ע\"ז מדכתב ואם הוא אומר אי אפשי כו' משמע שקודם זה מיירי שהוא רוצה בה וק\"ל ולפ\"ז יחלוק (עיין בק\"ש בי\"ד דלכאורה יש לומר דל\"פ רבינו עם הרמב\"ם בזה) הרמב\"ם על רבינו שכתב לפני זה בנדרה היא וקיים הוא שיוציא מיד ויתן כתובה משמע בע\"כ יוציא והרמב\"ם סבר שברצונו תליא מילתא והוה לכתוב והרמב\"ם כתב כי היכי שנשמע מינה שהיא פליג על סברתו מיהו אין זה כל כך קושיא שכמה פעמים כתב ב\"י על דברי רבינו שלא דקדק בזה וכתב לשון כתב פלוני אף במקום שיש פלוגתא ולפעמים בהיפך. ודע שהרמב\"ם לא כתב בהדיא דינו הנ\"ל שברצון הבעל תליא מילתא לקיימה או להוציא וליתן לה כתובה כ\"א בנדרה שלא לאכול אחד מהפירות ובנדרה מהיין ובגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע\"א) איתא שם בברייתא בנדרה מהיין כדברי הרמב\"ם ומשם למד הרמב\"ם לכתוב כן בנדרה מהפירות כמ\"ש ה\"ה והר\"ן. והיה נלע\"ד דדוקא בנדרים כאלו שלא תלאן בתשמיש סבירא ליה הכי אבל אם נדרה ותנאו בתשמיש וקיים לה הוא גם הרמב\"ם מודה דלאו ברצונו תליא מילתא אלא דצריך להוציאה מיד וליתן לה כתובה מטעם דסברה מיסנא סני לי וא\"א לה לעמוד עמו וסבירא ליה דדוקא בתלאה בתשמיש שבו האישות תלוי שייך לומר מיסנא סני לה אבל אם לא תלאה בתשמיש אלא נדרה סתם שלא תאכל פירות אין שייך שנאמר כ\"כ אף אם שמע ולא היפר לה ומש\"ה גם רבינו לא הביא דברי הרמב\"ם כ\"א בנדרה מלאכול אחד מהמינין ולא על נדרה מלהתקשט או לילך אל בית אביה או לבית אבל או לשאל כלים משכיניה שבכל אלו נדרים צריך לתלותן בתשמיש דאם לא כן אינו יכול להפר לה ושם לא כתב דברי הרמב\"ם מטעם כדכתיבנא דבתלאו בתשמיש מודה הרמב\"ם דצריך להוציאה בע\"כ. אלא שמצאתי להר\"ן שכתב בפרק המדיר ד' תק\"ב האי יוציא דתנן משמע לו יוציא בע\"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא סני לי אלא שראיתי להרמב\"ם ז\"ל שכתב בפי\"ב מה\"א נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' וב\"י הביאו ע\"ש ש\"מ להר\"ן שאף בתלאה בתשמיש דשייך לומר מיסני סני ס\"ל להרמב\"ם דברצון הבעל תליא מילתא ולא ידעתי מניין לו להר\"ן הא לפרש דברי הרמב\"ם כן ועיין בקונטרס שלי שהארכתי (בי\"ד סי' רל\"ה כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מותר (הבלאות הם שלה אע\"ג דמותר המזונות הם של בעל בלאות שאני דצריכה להתכסות בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה ולכן מותר בלאות דאלמנה הניזונת מנכסי יתומים כדלקמן הם של יורשים גמרא כ\"פ): "
                ],
                [
                    " כל מי שחייב במזונותיו כתב הרמב\"ם פי\"ג דאישות וכל שב\"ד מוכרין למזונותיו מוכרין נמי לכסותו וכלי ביתו מדור כ\"פ): <br>כתב הרשב\"א בתשובה על מי שלוה על כסות אשתו ואבדם בקוביא והאשה באה להוציא כסותה מיד המלוה בלא כלום באמרם שהבעל הוציאם מבית בלא דעתה אין בדבריה כלום וצריכין לפדותן ועיין בב\"י שהביאו (וכן הוא במרדכי פרק האומנים וע\"ל סימן צ' נתבארו דינים אלו כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שמשיאתו שם רע בשכניו וא\"ת למה לא אמר הטעם מפני שיוכל לומר אי אפשי באשה נדרנית דהא אמרינן לעיל בס\"ס ע\"ב ואם הוא אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי הוא היה לו להתיר וקיים לה מרצונו משמע הא אם לא היה לו להתיר כמו כאן א\"צ ליתן לה כתובה מטעם שאי אפשי באשה נדרנית וי\"ל דלא אמרינן שיכול לומר אי אפשי כו' אלא בנדרים של ענוי נפש או בנדרים של בינו לבינה שיש לו קפידא באלו נדרים אבל בשאר נדרים חוץ מאלו אין לו קפידא אם לא שיש טעם בדבר כמו הכא שמשיאתו ש\"ר בשכיניו וכ\"כ הר\"ן בפרק המדיר ריש דף תק\"ד וז\"ל מיהו כי אמרינן דכי נדרה תחתיו אפי' בנדרים שהן חוץ מאלו (ר\"ל שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין) יכול לומר א\"א באשה נדרנית למ\"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דוקא בפרי עינוי נפש או בדברים שבינו לבינה אבל בדברים אחרים לא ונ\"מ לדידן נמי דקי\"ל הוא נתן בדברים אחרים אע\"ג דלא שייך למימר הוא נתן לפי שאין בידו להפר אפ\"ה אם בא להוציא צריך ליתן כתובה וראייה לדבר מדאמרינן לעיל במתני' ואלו יוצאין שלא בכתובה הנודרת ואינה מקיימת טעמא משום דאינה מקיימת הא אם מקיימת לא ואם איתא דאפילו בשאר דברים יכול לומר א\"א באשה נדרנית אפילו במקיימת נמי כיון שנודרת תצא בלא כתובה ועוד ראיה מדאמרינן לעיל וכן היא שנדרה שלא תשאל כו' עד תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו ש\"ר בשכיניו דוקא בהני משום האי טעמא אבל בנדרים אחרים לא עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " יוציא מיד אחר ז' ימים דבר תמוה הוא לכאורה למה צריך להוציאה אחר ז' אף שתלאו בתשמיש מ\"מ הל\"ל שתהא מותרת בתשמיש מיד ולא תלך אל בית אביה ועד חדש ימים שאינה מקפדת יקיים אותה יתר מכן יוציא ויתן כתובה ע\"פ מ\"ש לעיל בדין הדרתה ממזונותיה ואפילו לאחר ל' יום לא היה צריך להוציאה ע\"פ מ\"ש התוספות ר\"פ המדיר אהא דפריך שם הגמרא שכיון שמשועבד היכי מצי מדיר לה מזונותיה וכתבו התוספות ז\"ל ואם תאמר ולוקי כגון דתלנהו למזונותיה בתשמיש דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי\"ל דאם כן לא הוה ליה למימר למשנה יתר מל' יוציא ויתן כתובה אלא לאחר ל' תהנה ותיאסר לב\"ה שבת אחד ואח\"כ יוציאנה וכה\"ג פריך הגמרא לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש כו' ע\"ש. ואם כן ה\"נ הל\"ל כיון שאינה מקפדת לילך לבית אביה חדש ימים ואנו קי\"ל כשמואל דסבירא ליה דאפילו הדירה ממזונותיה יתר מל' יום ימתין ל' שמא ימצא פתח לנדרו אם כן עד ל' יום לא תלך לבית אביה ולא תיאסר בתשמיש ולאחר ל' שא\"א לאוקמי אנפשיה מלילך אזי תלך ומאז תהיה אסורה בתשמיש ולאחר ז' ימים לאיסור תשמיש אזי יחוייב להוציאה ולא קודם לכן ובפרט מאחר שכתב רבינו לפני זה נדרה חדש אחד יקיים כו' דר\"ל אף על גב דשמע בעלה ולא הפר לה וה\"ה משום דעד ל' יום אין שם נדר עליו וא\"כ ביתר מל' לשמואל יקיים אותה לז' ימים. בשלמא בנדרה היא ומלאתו בתשמיש דאמרינן נדרה עד חדש יקיים יתר מכן יגרש מיד ה\"ט דעד חדש דאין דרכה לילך כלל אין כאן חלות נדר אבל יותר מחודש דיש קפידא בנדרה אף על גב דאפשר לה לילך וליאסר בתשמיש ז' ימים מ\"מ אמרינן כיון דקיים לה יכולה למימר מיסנא סני לי ומ\"ה יוציא מיד וכמ\"ש לעיל בתלאתו קישוט ואכילת פירות בתשמיש וק\"ל. ודוחק לומר דמיירי שאמר קונם עלי הנאת תשמישך מעכשיו אם תלך לבית אביך יתר מחדש ימים שבאומר מעכשיו כתבו שם התוספות דאסור בתשמיש מיד מטעם דבתנאי לא מזדהרי אינשי כו' ומש\"ה מיד אחר ז' ימים לנדרו צריך להוציאה זה אינו דאם כן מאי איריא שהדירה יתר מחודש ימים אפילו לא הדירה אותה אלא ל' יום או פחות מזה צריך להוציאה מיד אחר ז' כדמוכח שם בתוספות דאף שאפשר למיקם נפשה ל' יום על ידי פרנס או בלי הילוך לבית אביה מכל מקום כיון דבתנאי לא מזדהרי חיישינן שמא יארע שתהנה ממנו או תלך לבית אביה ואם כן שמשה למפרע באיסור עם בעלה לכך אסורה לשמש מיד ומ\"ה צריך להוציאה מיד אחר ז' לנדרו שהרי אסור מיד בתשמיש ע\"ש ואם כן למה כתב רבינו כשהדירה אותה יותר מל' יום צריך להוציאה אחר ז' אפילו לא הדירה אלא ח' ימים צריך להוציאה אחר ז' וי\"ל דס\"ל לרבינו (ודומה לזה יש לדקדק מדברי ב\"י ע\"ש) דשאני הכא כיון דאין ביד הבעל להדירה ולמחות בידה מלילך לבית אביה אם לא שתלאה בתשמיש נמצא שתשמיש הוא עיקר הנדר לכן דינו כאילו הדירה מתשמיש סתם דקי\"ל כב\"ה דיוציאנה לאחר ז' לאפוקי בהמדיר את אשתו מלהנות לו דבידו להדירה משלו ולומר לה צאי מעש' ידיך במזונותיך וכדאוקימנא לה בגמ' ואף שהתוס' כתבו במקשן שלא עלה על דעתו אוקימתא דגמ' מ\"מ שאני התם כשהדירה משלו שבידו להדיר ממנו כל אדם אלא שיש לה שיעבוד עליו מ\"מ שייך שם נדר עליו ודוקא בהדירה יותר מל' יום ותלה בתשמיש דאל\"כ אין כאן נדר והוינן אמרינן להו דישמשו מיד ולא תלך לבית אביה ל' יום וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שאין כופין את האדם שיבואו אחרים ברשותו וכתב המ\"מ עיקר הדברים שאם נראה לב\"ד שהם מריעין ומצירין וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לאו לאו כל כמינה ובזה יפה כח הבעל מכחה לפי שהמדור הוא של בעל ואינה שלה ולפיכך אינה יכולה להוציאן ולמחו' על ידן אלא בטענה זו וכתב רש\"א (בשם מהר\"י נתיב כ\"ג ח\"ה כ\"פ) ונוהגין להושיב ביניהן איש או אשה נאמנים ותדור עמהם להתברר ע\"י מי נתגלגל הריב\"ז: "
                ],
                [
                    " אע\"פ שהוא אומר איני מקפיד עליהן כו' נ\"ל דמקפידתה תרתי קאמר אע\"ג דלא הוחזקו בפריצות כמ\"ש ברישא ונוסף ע\"ז שהוא אומר שאיני מקפיד עליהן ובודאי לא יעשה להן כלום אפ\"ה שומעין לה מפני שחששו חז\"ל בקפידתה טפי מקפידת האיש וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שם רע בשכונות אלו עיין בב\"י בס\"ס זה שמביא תשובת הרמב\"ן על המכה אשתו ושאינו נאמן לומר שהיא מקללתו ועיין בס\"ס קכ\"ד בב\"י ובדברי רמ\"א שהאריך שם בזה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיא מקומו בשעה שקדשה עיין במרדכי ס\"פ ב' דייני גזירות והביאו ג\"כ ב\"י בקצרה שכתבו בשם מהר\"ם דאם הוא מיהודה \"ונשא אשה שהיא מגליל \"בגליל דא\"צ ללכת אחריו ורבינו כתב בתחילת דבריו בפשיטות דצריכה לילך בכה\"ג אחריו וכתב עליו דברי מהרמ\"מ בלי פלוגתא משמע מדבריו שהרמ\"מ בא להוסיף עוד ולומר ל\"מ אם קדשה ונשאה בגליל שצריכה לילך אחריו לארצו שהוא ארץ יהודה אלא אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן אפ\"ה צריכה ללכת אחריו וקשה דזהו דלא כמ\"ש הרא\"ש והמרדכי בפי' מהרמ\"מ ע\"ש (ועיין בתשובת ר\"ש כהן דף קפ\"ח ע\"ד שתמה ג\"כ בזה על הטור והניחו בצ\"ע כ\"פ) וצריך לומר שרבינו נמשך אחר הרי\"ף והרמב\"ם שלא הביא אלא התוספתא לחוד שמשמעותה כמ\"ש רבינו מתחלה והא דכתב מהרמ\"מ דא\"צ לצאת מגליל היינו משום דכתב כן ליישב התוס' והירושלמי דמשמעות דבריהן הוא דפליגי אהדדי ומש\"ה חילק מהרמ\"מ בחלוקים דאירוסין ונשואין או בין נשאה בגליל והוא מקומה או נשאה בגליל והיא מארץ אחרת וכמו שהארכתי בביאור דבריו בקונטרס שאלה ותשובה שיחדתי לזה. וגם דקדק שם מהר\"ם בלשון התוס' שהתחיל לדבר באירוסין וסיים בנישואין מזה דקדק דס\"ל דאפילו קדשה בגליל ולא נשאה שם אלא בעבר לירדן אפ\"ה צריכה ללכת אחריו וגם ברישא דתוספתא ביאר מהרמ\"מ דמ\"ש דאם הוא מיהודה ונשאה ביהודה דא\"צ ללכת אחריו דר\"ל אפילו היא אינה מיהודה כו'. ובאמת שזה מדוקדק מל' התוס' מדקתני ואירס אשה ביהודה ולא קאמר שהיא ג\"כ מיהודה אלא ודאי בכל ענין מיירי. ורבינו הביא דברי מהר\"ם ככל מה שביאר מהר\"ם התוספתא כי אף שמהר\"ם הלך בשיטה אחרת בדינא ממ\"ש רבינו מ\"מ בפי' דברי התוספתא ס\"ל כוותיה ככל מה שדקדק מהר\"ם מלשון התוס' עצמה. ולא כמ\"ש להשוות התוספתא עם הירושלמי והארכתי בתשובה מאוד כביאור דברי הרא\"ש והמרדכי והטור ות\"ה ותשובת מהר\"ם וריב\"ש והב\"י קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך. גם י\"ל דמ\"ש רבינו כאן בשם מהר\"ם סמך אמ\"ש מהר\"ם בתשובתו סי' קי\"ז ע\"ש דשם משמע מדבריו דס\"ל לדינא כמ\"ש הרמב\"ם והרי\"ף ורבי' ע\"ש גם על זה הארכתי בתשובה ע\"ש. ובד\"מ ראיתי שכחב שט\"ס הוא מ\"ש כאן אפילו לא נשאה \"בגליל ונ\"ל אפילו לא נשאה ביהודה וה\"ט משום דקשיא ליה קושיא הנ\"ל הלא מהר\"מ ס\"ל דאם נשאה בגליל א\"צ ללכת אחריו ומאי אפילו דקאמר. אבל לע\"ד ז\"א דהא רבינו כתב לפירוש זה דאם נשאה בגליל דצריכה ללכת אחריו והביא עליו דברי מהר\"ם בלשון הוספה ולא בלשון פלוגתא וכמ\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " מח\"ל לא\"י כו' מצאתי בתשובה דכל אלו הדינים דווקא בימיהם שהיה שלום בדרכים או בזמן הזה סמוך לא\"י אבל בזמן הזה ובדרך רחוקה אין האחד יכול לכוף אגודה (וכ\"כ הגהות מרדכי וסיים שם וכתב ואפילו אם יעמוד ערבות מספיקין מגוף וממון ערבך ערבא צריך ע\"ש כ\"פ) וכ\"כ התוס' בסוף כתובות וכ\"כ ב\"י בשם הר\"ש בר צמח: "
                ],
                [
                    " וכתב ה\"ר מאיר דהירושלמי איירי בזמן הזה ומתניתין דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית ואין תירוץ זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתניתין נראה דמסיים דאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית ע\"כ צ\"ל דכוונתו לומר דכמו שבזמן הבית מצוה גם בזמן הזה מצוה לעלות אע\"ג דריש דבריו דאמר דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה משמע דס\"ל נמי דבזמן הזה אין מצוה דאל\"כ הל\"ל דאי בזמן הזה אין מצוה. מ\"מ מסוף דבריו נראה דריש דבריו ל\"ד קאמר ובאלו אמר דאי בזמן הזה לאו מצוה. ונראה דמהר\"ם דאמר דאיירי בזמן הזה וחולק דלאשה כופין ולא לאיש משום דס\"ל דגם בזמן הזה הוא מצוה לעלות אלא שאינו כ\"כ מצוה כמו בזמן שב\"ה קיים והכי דייק לישנא דמהר\"ם דכתב דברייתא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז הוי המצוה טפי לדור בירושלים מבא\"י (וע\"כ צ\"ל הא דכתב מבא\"י במ\"ם ט\"ס הוא דהא בברייתא משוה עליית מח\"ל לא\"י כעליית מא\"י לירושלים ובשניהן ס\"ל דכופין גם האיש אלא צ\"ל ובא\"י בוי\"ו) ואם כן קשה מהו זה דקאמר דאז הוי המצוה טפי כו' אלא ע\"כ צ\"ל דכוונתו דאז הוי המצוה גדולה לדור בירושלים ובא\"י וע\"ז מסיק וכתב והירושלמי מיירי בזמן הזה. ירצה לומר שבזמן הזה אין המצוה כל כך גדולה אבל מכל מקום מצוה איכא אלא כיון שאין המצוה כ\"כ גדולה אין בהאשה כח לכפות האיש לעלות אבל מכל מקום באיש יש כח לכפות באשה דיפה כחו מכחה והשתא א\"ש דתמה מ\"ו על רבינו שכתב על מהר\"ם שתירוצו אינו מספיק אלא שכתבתי בפרישה קצת ישוב לדבריו ע\"ש. וכתבתי זה כדי שלא נטעה לומר דכולי עלמא סבירא ליה או לפחות מהר\"ם דאין מצוה כלל בזמן הזה לעלות. לא\"י כדעת רבי' חיים שכתבו בשמו התוספות בכתובות ע\"ש גם' בהגמ\"ר דבזמן הזה אין לעלות משום דאיכא כמה מצות שמצויין בארץ ואין בידינו לקיימן ונענשים עליהן ע\"ש ומש\"ה בררתי דאדרבא מהר\"ם והרא\"ש לא סבירא ליה הכי אלא דמהר\"ם סבירא ליה דאין בו מצוה גדולה כל כך ורבינו סבירא ליה דיש מצוה כבזמן הבית: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וביום ח' שבים לבית כו' לשון המשנה בפרק אע\"פ דף ס\"א ע\"ב התלמידים יוצאים שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחד העונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לשלשים הספנים אחת לששה חדשים ע\"כ המשנה ובגמרא והפועלים שתים בשבת והתניא הפועלים אחת בשבת א\"ר יוסי בר חנינא ל\"ק כאן בעושין מלאכה בעירן כאן בעושין מלאכה בעיר אחרת ע\"כ וכתבו התוספות הא דלא הקשה מרישא דמתני' דקתני הפועלים שבת אחת משום דרישא לאו בדין עונה מיירי אלא אדרבא אשמעינן דשרי לשנות ולבטל העונה ממה שהיה מנהגו תחלה אבל הברייתא דקתני אחד בשבת ולא קתני שבת א' ש\"מ דאיירי מדין עונה ולא מיציאה שלא ברשות. ומשני אמת הברייתא איירי מדין עונה אלא מיירי בפועלים שמנהגם הוא לעשות מלאכה חוץ לעירן וקמ\"ל דאף ע\"ג דמנהגם כך לעשות מלאכה חוץ לעירם אפילו הכי אסור להן לשנות ולבטל לשהות יותר והמתניתין אשמעינן דפועלים שמנהגם לעשות מלאכה בעירם שעונתן ב\"פ בשבוע מ\"מ יכולין לשנות לעשות מלאכה חוץ לעירן ולא ישמשו כ\"א פ\"א בשבוע כפועלים שמנהגן כן לעשות מלאכה חוץ לעירם. נמצא שאין כאן אלא שני מידות בפועלים שתים בשבת ואחד בשבת ורישא דמתני' דקתני שפועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחד אינו ר\"ל שיאחרו שבת אחד ולא ישובו עד יום שמיני דהא כ\"ש הוא מפועלים שמנהגם לעשות מלאכה חוץ לעירם אפ\"ה אסורין לשהות מלשמש שבעה ימים אלא מחויבים לשמש פ\"א תוך שבעה ימים וכדקתני בברייתא הפועלים אחד בשבת ק\"ו פועלים שמנהגם לעשות מלאכה בעירן שלא ישנו לשהות יותר אלא רצה לומר שבת אחד שלא ישמשו כ\"א אחד בשבת. וזהו דעת ר\"י שס\"ל דאין בפועלים אלא ב' מידות. אבל ר\"י בר ברוך ס\"ל דרישא דמתני' דקתני יוצאין שלא ברשות שבת אחד דוקא קתני שכל שבעה ימים הן חוץ לביתם ואינן מחוייבים לשוב עד יום שמיני אלא שבאם דרכן ללון בכל לילה בבית בזה יש חילוק אם גם מלאכתן בעירן מחויבים לשמש ב\"פ בשבוע ואם מלאכתן חוץ לעירן פ\"א בשבת. ולר\"י בר ברוך מתיישב יותר לשון רישא דברייתא וגם מ\"ש שם ברישא דמתני' דכועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחד קאי אכל מיני פועלים בין אם עושין מלאכה בעירן שעונתם לשמש ב\"פ בשבוע בין עושין מלאכה בעיר אחרת שעונתן פ\"א בשבוע. עכ\"פ אם רוצים לשנות לעשות מלאכה חוץ לעירן וגם ללון שם הרשות בידן אפילו שלא ברשות נשותיהן רק שישובו ביום ח' ומפני שלשון המשנה והברייתא מתיישבת יותר לפי' ר\"י בר ברוך מש\"ה כתבוהו הרא\"ש לחוד בהלכותיו ורבינו נמשך אחריו כמ\"ש כאן. אבל בא\"ח סי' ר\"ס ולעיל בא\"ע סי' כ\"ה לא כתב אלא ב' מידות בפועלים וכדעת ר\"י הנ\"ל וה\"ט משום דנמשך שם אחר לשון הגמרא שלא הוזכר בה בפירוש אלא ב' מידות הנ\"ל גם הרי\"ף והרמב\"ם לא כתבו אלא ב' מידות ודוק היטב שם בתוס' ותמצא דבריהן מבוארים כמ\"ש. ועל הב\"י יש לתמוה שהעתיק דברי התוס' ואח\"כ כתב והרא\"ש כתב סתם כדברי ר\"י בר ברוך וכך הם דברי רבינו והמשך הלשון כך הוא הפועלים שאין לנים בביתם ויוצאים ז' ימים כו' עונתם פ\"א בשבוע וכן החמרים פ\"א בשבת דפעם אחד שכתב קאי לפועלים שאין לנים בביתם כו' ולחמרים ופשוט הוא עכ\"ל ותימא היאך כתב בדעת הרא\"ש כר\"י בר ברוך וכך הם דברי רבינו ואח\"כ כתב שפעם אחת בשבת גבי החמרים קאי ג\"כ אפועלים שאין לנים בביתם כו' וא\"כ לא יהיה כ\"א ב' מידות ועוד לפי דבריו מה יהיה בין פועלים שלנו בכל לילה בביתם לפועלים שהם חוץ לביתם כל שבעה ולמה חילק רבינו ביניהם היה לו לכוללם ייחד וצ\"ל שס\"ל שפעם אחת בשבוע ר\"ל בסוף שבוע דהיינו ביום ח' וזהו דוחק ונראה שדעת ב\"י היה שפועלים שחוזרין ולנים בכל לילה בביתם פ\"א בשבוע אימת שירצו ומאותה עונה מחוייבים שלא יאחרו מלשמש עוד כ\"א ז' ימים אימת שירצו תוך אותן ז' ימים וכן לעולם נמצא דלפעמים גם הם ישמשו ב\"פ תוך ז' ימים מה שאין כן הלנים חוץ לביתם רק שמחוייבים לשוב לביתם לצורך העונה לא ישמשו כ\"א פ\"א בשבת לעולם ויהיו שפיר שלשה מדות אבל זהו דוחק דהא שבים ביום שמונה קאמר ועוד קשה וכי סתם פועלים שבים לביתם בכל יום ח' אלא ודאי מ\"ש וביום ח' שבים לביתם רצה לומר צריכין ומחוייבים הם לשוב לביתם ביום ח' לקיים עונתן ומ\"ש רבינו והחמרים פ\"א בשבת ולא כלל החמרים ופועלים שלנו בביתם כל לילה ביחד היינו משום דבמתני' לא קתני אלא הפועלים שתים בשבת והחמרים פ\"א בשבת ופועלים שלנו בכל לילה בביתו לא הוזכר במשנה ולכן כתב רבינו החמרים בפני עצמו כמו שהוא שנוי במתני': "
                ],
                [
                    " ועונת ת\"ח מע\"ש לע\"ש וכתב הר\"ן במשנה דף תצ\"ה ע\"ב ותמה אני עונת ת\"ת שהיא אחד בשבת למה לא הוזכר במשנתינו אצל שאר עונות ונ\"ל שאין לתלמיד חכם עונה קבועה שכיון ששנינו שהתלמידים יוצאים שלא ברשות לר' אליעזר ל' יום וב' וג' שנים לרבנן כדאיתא בגמרא משמע דעונת ת\"ח הדרים בעירם ג\"כ משתנים כפי מה שהם צריכים לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם לטרוח בו והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוין להם בכך ואמרי' בגמרא עונתן אחד בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהם במשנתינו עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " שיש בה ריוח יותר דרוצה אשה בקב ותיפלות כו' וכתבו התוס' והר\"ן בשם הערוך דה\"פ דבמשרה אשתו על ידי שליש תנן דנותן לה שני קבין לכל שבוע ואינו פורש מתשמיש והמורד על אשתו מתשמיש מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בכל שבוע לפי חשבון דארבע סאין בסלע יש בשלשה דינרין שמונה עשר קבין דסאה יש בה ששה קבין ומש\"ה קאמר שהיא רוצה יותר בשני קבין ותיפלות פירוש להיות בעלה עמה מי\"ח קבין ופרישות דהיינו כשהוא מורד בה והיינו קב לכל ט' קבין. וצ\"ע הא בריש סי' ע\"ז נתבאר דאם מורד בתשמיש שנותן לה מזונות ומוסיפין ג' דינרין לכל שבוע על כתובתה וא\"כ לא יהיה החשבון מכוון וי\"ל דבמורד לפעמים ניזונת ממעשה ידיה ואפ\"ה לא נתן לה אלא ג' דינרין וגבי משרה על ידי שליש לפעמים אין מעשה ידיה נחשבת לכלום כשאינה בת מלאכה וא\"כ נותן לה ב' קבין וכדמתרמי כך עולה החשבון מכוון קב לט' קבין ואע\"ג דלפעמים אינו כן מ\"מ לא חלקו חכמים בתקנתן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לחזור ת\"ח בלא רשותה דכיון שהוא אצלה כו' ז\"ל ב\"י אלו הן דברי רבינו עצמו לומר דאפילו למ\"ד כר\"א רשאי אבל למאן דפוסק כחכמים נראה דאפילו הלך ללמוד חוץ לעיר רשאי וזהו שלא הזכיר הרמב\"ם טעם בדבר אלא סתם וכתב דאפי' טייל שנעשה תלמיד חכם אין אשתו יכולה לעכב ב\"י ותמה אני שכתב שזהו דברי רבינו עצמו. הלא הרא\"ש כתב בהדיא דאינו כן בפרק אע\"פ דף קלא ע\"ג ע\"ש אע\"פ שהוא פסק גם כן כחכמים כדמשמע התם ונלע\"ד דה\"ט דיש חילוק בין שנשא אשה תחלה בשם תלמיד חכם דאז אייאשי מיאש שהיא יודעת שדרכן של תלמידי חכם בכך לילך חוץ לבית ללמוד תורה מה שאין כן בנדון זה שנשאת מתחלה בשם טייל או פועל ואחר כך נעשה גבה תלמיד חכם מש\"ה הוצרכו לטעמא שאינה מקפדת ועוד נלע\"ד דגם דעת הרא\"ש ורבי' דאפי' בנדון זה יכול לילך שלא ברשות ללמוד תורה שתים או שלשה שנים חוץ לביתם ומכל מקום כיון כשיבא אחר כך לביתו יהיה אצלה \"תמיד לא כשאר בעלי בתים ופועלים שנוסעים תמיד לפרקמטיא ברחובות ובשווקיה מש\"ה אינה מקפדת ואצלה תמיד מקרי ולפ\"ז אין צריך לחלק בין שנשאת מתחלה אדעתה דכך כי זה טעם מספיק למ\"ש במי שיוצא שלשה שנים שלא ברשות: "
                ],
                [
                    " לכל אחת עונה בחדש כן הוא בגמרא פרק החולץ וברי\"ף דף תי\"ח ע\"א ושם קאי איבם שד' נשים מותר לו ליבם טפי לא כי היכי דנמטי לכל אחת עונה בחדש וז\"ל נ\"י ורש\"י שם עונה בחדש עונה של תלמיד חכם מע\"ש לע\"ש וכתב עוד נ\"י שם ז\"ל ואע\"ג דמתניתין סתמא בכל אדם איירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחדש הכא ביבמה שאשה הקנו לו מן השמים ואפי' פחות מזה סגי ליה אלא דמשום עצה טובה קאמרי דל\"ל לגרוע פחות מעונה לכל חדש אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל אחד כדין דמפורש במשנה פרק אע\"פ עכ\"ל ואם כן לכאורה קשה מ\"ש הרמב\"ם כאן בכל אדם שמותר לישא ד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש הא סתם עונה היא אחד בשבוע ועיין בפרישה: "
                ],
                [
                    " ואח\"כ או יטול ממנה רשות כתב הגהות אלפסי ד' תצ\"ו פרק אע\"פ ונראה בעיני שאם היתה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או שאינו רוצה לזונה פירוש שאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואע\"ג דקי\"ל כרב האומר צאי מעשה ידיך כו' יוציא מיד ויתן כתובה מ\"מ צריך לאמלוכי ביה שמא יתחרט ובתוך כך מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין מ\"ו כן הוא בגמרא ורש\"י לאמלוכי ביה אבל הרא\"ש גרס לאמלוכי בה שהרשות תלוי בה וכן הוא דעת רבינו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (ומוסיפין לה על כתובתה כו' היינו שנשאר עליה חוב כשאר הכתוב' אבל אין נותנין לה מיד שהיא תלקח מהן קרקע ר\"ן כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שהן ל\"ו שעורות ז\"ל ה\"ה לפי שדינרין אלו הן של דבריהן כו' ולמאי שכתב רמ\"א בי\"ד סימן ש\"ה שחמשת שקלים של פדיון הבן דהם חמשה סלעים של צורי שיעורן שני זהובים פולניש ונמצא שבכל סלע שנים עשר גדולים פולניש ובסלע יש ד' דינרים ונמצא שדינר הוא ג' גדולים פולניש ודינר של כסף הוא נ\"ו שעורים נמצא שבגדול שליש של צ\"ו דהיינו ל\"ב שעורים ובגדול יש שמנה לבנים מטבע של ארץ ליטא (והוא ווינר פעניק כ\"פ) נמצא שבלבן אחד יש ד' שעורים ומאחר שיש בדינר צ\"ו שעורים נמי מכוון מ\"ש בש\"ע בי\"ד סי' ח\"ח שה' סלעים יעלו לאלף ותתק\"ך שעורים וק\"ל (ועיין בסמ\"ע בח\"מ סי' פ\"ח ע\"ש שם אמ\"ו ז\"ל כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שיש מנהגות אחרות במורדת רצה לומר מנהג דייני דמתיבתא דכתב הרי\"ף כו' עיין פרישה אבל כל האחרונים חולקין עליו כמ\"ש ב\"י דאין כופין לעולם במורדת ובענין הממון נוהגין כדייני דמתיבתא ולהכי כתב הטור אבל הרי\"ף כתב כו' כלומר נ\"מ גם לדידן לענין הממון דקי\"ל כוותיה וכמ\"ש בשם הר\"מ והרא\"ש כ\"כ ב\"י בדף צ\"ט ע\"ד בד\"ה גם הר\"ן כתב כו' ובדף קפ\"ד בד\"ה ומ\"ש רבינו אבל רב אלפס כו' ומוכח ממה שכתב שם דף צ\"ט ע\"ד שס\"ל דתקנת דדייני מתיבתא נתקנה אדין מורדת בעינא ומצערנא ליה וזהו תימא (איך יעלה על הדעת לומר כן דאין לתקנה זו לומר שהדור היה צריך לכך דאף אם תרצה לצער אותו הלא אינה מבקשת גט ממנו כ\"פ) שהוא דלא כמ\"ש הרז\"ה והרמב\"ן והרא\"ש והרמ\"מ דמכולם מוכח דלא נתקנה אלא בטענת מאיס עלי וכן מוכח מלשון דייני מתיבתא מיניה וביה וכמו שכתבתי כל אחד במקומו וטעם דבית יוסף דסבר שהרמב\"ם סבר שדיני דמתיבתא איירי בצערנא ליה משום שהרמב\"ם אחר שכתב כל דיני מורדת דצערנא ליה כתב ז\"ל כתבו הגאונים שיש מנהגות אחרות כו' וב\"י מביאו בדף ק' בתחילת ע\"א וסבר בית יוסף מדכתב דיני דמתיבתא אמורדת דצערנא ליה סבירא ליה להרמב\"ם שהם איירי בצערנא ליה ואין זה מוכרח דיכול להיות מ\"ש הרמ\"מ דיני דמתיבתא קאי אתחילת דבריו שכתב בתחלה דין מורדת דמאיס עלי ולא כתבם תיכף על דיני מורדת דמאיס משום שגומר בתחלה כל דיני דגמרא. ועיין מ\"ש בגליון בית יוסף שלי מה שיש להקשות עליו וכתבתינהו נמי כאן פרקים פרקים כל א' במקומו משמעות לשון הרי\"ף והרא\"ש ורבינו והרמ\"מ דמשמע מינייהו דמיירי במאיס. ומ\"ש הר\"ן שאף הרמב\"ם כ\"כ ע\"ש לא כיוון הר\"ן אלא להביא ראיה מהרמב\"ם דכיון שס\"ל שראוי לדון בדין התלמוד בענין הממון שא\"צ לשלם לה נצ\"ב שלה וכמ\"ש ב\"י גופא בסימן זה דף ק' ע\"ב בד\"ה ומ\"ש רבינו אבל רב אלפס כתב כו' ע\"ש. גם בזה נדון כדין התלמוד לסברת הר\"ן דאין כופין בדין מורדת ולא כדיני דמתיבתא כו' ע\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " הא דמסיק ברי\"ף וכתב דהאי תקנתא לא נתקנה באשה שהיא חולה ורוצה להפקיע את עצמה מתחת בעלה שלא ירשנה כו' הא דלא כתב נמי דלא נתקנה באומר בעינא ליה ומצערנא ליה (ועפ\"ר סעיף כ\"ו כ\"פ) צריכין לומר דרבותא אשמעינן דאפילו אי האי שחלתה טענה טענת מאיס עלי לא מהמנינן לה וכמ\"ש הרמב\"ם הביאו רבינו לקמן בר\"ס פ' שכתב ז\"ל הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה כו' עד ואפי' אומרת אני שונא אותו אין שומעין לה. גם י\"ל כיון שאנוסה היא מחמת חליה מה לי אנוסה מחמת מאיס מה לי מחמת חליות כיון שא\"א לה להבעל לו ה\"א דלשמעו לה להצריכה גט ושלא יאכל בפירותיה וירושתה חנם קמ\"ל: "
                ],
                [
                    " וכן היה דן רמ\"מ כו' ז\"ל ב\"י לא לענין לכוף ולגרש קאמר אלא לענין הממון קאמר שהיה דן בדייני דמתיבתא וכן ביאר הרא\"ש בהדיא בתשובה כלל מ\"ג דין א' עכ\"ל וצ\"ע כיון שכבר כתב רבינו שהרא\"ש ביאר דברי הרי\"ף שמ\"ש \"יהבינא \"לה \"גט \"לאלתר שר\"ל שנתנו רשות לבעל לגרש מיד אבל לא שיכפוהו לגרשה כו' ואם כן לא הוה ליה לבית יוסף לכתוב \"לא \"לענין \"לכוף \"ולגר וכו' כיון שזה גם דייני דמתיבתא לא פסקי לפי דעת הרא\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בפדיונה כיצד כתוב בהגהות מרדכי בשם רא\"ם נתפשו הוא ואשתו אשתו קודמת לענין פדיון מבית השבייה אם לא שגם האיש עומד למשכב זכור אף הוא קודם (ועיין בי\"ד סימן רכ\"ב כ\"פ): "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב נשבית פעם שנית ורצה לגרשה כו' וכתב ב\"י וז\"ל ונראה דדוקא ברוצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובה לפדות עצמה עכ\"ל וקשה א\"כ מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאם רצה לגרשה וליתן לה כתובה שהרשות בידו וא\"ת דאתא לאשמעינן שאינו חייב לפדותה בפעם שנית דא\"כ הל\"ל שאינו חייב לפדותה בפעם שנית וע\"ק לפי דברי ב\"י יסבור הרמב\"ם כהרא\"ש ואם כן הל\"ל דברי הרמב\"ם קודם שכתב ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל ואח\"כ יכתוב וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אלא נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אינו חייב לפדותה כתב רבינו ירוחם (במשרים נתיב כ\"ג ח\"ה כ\"פ) שבויה שהיה אסורה אף לבעלה ישראל שחוששין שמא נבעלת ברצון כדרך שנתבאר לעיל בסי' ז' אין בעלה חייב לפדותה (דאין השבויה גורם לה אלא שנבעלה ברצון וכ\"כ ר\"ן פרק נערה דף תס\"ח ע\"א כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וליתן לה כתובה ז\"ל ב\"י ויש לתמוה על רבינו וכו' ע' בב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הרי זה גיטך וכתובתך ורפאי כו' וכל זה מיירי במקום שלא נתפשט חרם דר\"ג מ\"ה שלא לגרש את אשתו בע\"כ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ונ\"ל דאפילו על בנה שיש לה כו' כתב ב\"י וז\"ל ונראה שכתב רבינו כן וכו' ע' בב\"י: "
                ],
                [
                    " פוחתין לה ממעשה ידיה פירוש הקצובין לעיל שהן משקל ה' סלעים שתי ביהודה כו' וכתבו התוס' והרא\"ש דל\"ד מניקה ה\"ה אם טוחנת או אופה וכו' עד בעודה בבית השליש עכ\"ל וב\"י הביאו ע\"ש ורבינו כתב גם כן זה במ\"ש אבל אם היא עמו בבית כו' אלא שבשאר מלאכות פוחתין ממעשה ידיה ואין מוסיפין על מזונותיה פירוש הקצובין לה שם פרק אע\"פ גבי המשרה אשתו ע\"י שליש (וכמו שכתב רבינו לעיל בסימן ע' כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואינו נראה כן דתניא פסקה קמעה כו' ז\"ל ב\"י הר\"ן וה\"ה ג\"כ תמהו על דברי הרמב\"ם בזה ואפשר לדחוק ולומר שמאחר וכו' ע' בב\"י: "
                ],
                [
                    " אינה טוחנת כו' ז\"ל הגמרא דף ס\"א ע\"א הא מלאכות אחרות עבדה ותימא ליה הרי הכנסתי אחת במקומי ומשני האי טרחה לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. ואפי' הכניסה ב' אומר עדיין צריכה לסייעה משום דכיון דאיכא בני בית מרובין רגילין להתארח שם ארחי ופרחי (ארחי אורחים המשתהים שבת או חדש ופרחי עוברים לדרכם רש\"י) וצריכה היא לסייעה (ור\"ל דאין השני שפחות כ\"א א' לטרוח להבעל ולעצמה והב' לאשתו ולעצמה ושוב אין מי לטרוח בשביל האורחים ע\"כ צריכה היא לסייעה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שהבטלה מביאה לידי זימה והא דכתב בס\"ס פ\"א גבי המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה שאם יש לה מלאכה כל שהו כגון לשחק בכלבים סגי משום שהטעם הוא שהבטלה מביא לידי שיעמום לכאורה נראה שלק\"מ שכך איתא בגמ' במתני' רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביא לידי זמה רשב\"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביא לידי שיעמום. ובגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו דמטללא בגורייתא ופרש\"י משחקת בכלבים דקים. לידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי והנה רבינו גבי מלאכה כתב כרבי אליעזר שהבעל יכול לכופה לעשות בצמר כדי שלא תבא לידי זמה אבל לקמן שהבעל הדירה ממלאכה וא\"כ אינו חושש שתבא לידי זמה וכופין אותו להוציא משום דא\"א לה להיות בטל מכל מלאכות שבעולם מפני שהבטלה מביאה לידי שיעמום שהוא רעה לה ואם כן אם לא התיר אלא מלאכת כל שהוא שלא תבא לידי שיעמום סגי שהרי אפשר לה להיות בלא שאר כל מלאכות הואיל שאינו חושש על הזימה והיא גם כן אינה חוששת על הזימה ולכן פסק התם כרשב\"ג. אבל ז\"א דא\"כ מנא ליה לרבינו הא דכתב בס\"ס פ\"א דלדעת הרי\"ף לא סגי בשחיקת כלבים משום דפסק כר\"א דילמא במדיר לאשתו כ\"ע מודו ול\"פ רשב\"ג ור\"א כ\"א באינו מדיר ומטעמא דכתיבנא ולכאורה היה נראה לתרץ דודאי רבינו כהרא\"ש אביו ס\"ל דבשחיקת כלבים סגי וכמ\"ש בס\"ס כ\"א וכאן כתב זה בכלל מ\"ש לפני זה דכל אשה ראויה לעשות דבר אפילו יש לה כמה שפחות והיינו אינו חיוב אלא עצה טובה ה\"נ מ\"ש שצריכה לעשות בצמר לעצה טובה נקט ואע\"ג דכתב לשון שצריכה י\"ל דלשון דר\"א נקט ול\"ד. א\"נ ה\"ק כל אשה וצריכה ויטול הדבר על נפשה כאילו הוא חיוב וצריך. ועי\"ל הואיל שהרי\"ף פסק דוקא כר\"א ולא סגי בשחיקת כלבים כמ\"ש רבינו בס\"ס ע\"א נקט הכא זה הטעם שהוא אליבא דכ\"ע אפילו לדעת הרי\"ף וגם אמר הכי מפני שכך הוא שנוי במשנה והשתא הוא עוסק בדיני המשנה מההיא דצריכה לעשות לבעלה ולא איירי בדין המדיר לאשתו: "
                ],
                [
                    " ולא פסק כמי ואע\"ג דכתב הרא\"ש וב\"י הביאו בדף ק\"ג ע\"א וז\"ל העדפה שע\"י הדחק כגון שעשתה מלאכה בלילות בשעה שבני אדם ישנים והלכה כת\"ק (פירוש דרבי עקיבא ות\"ק פליגי ת\"ק סבר דהעדפה שע\"י הדחק לבעלה ור\"ע סבר לעצמו) והכי פסק רב האי גאון ואמרינן תו בגמרא בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו בעי רבינא ג' וד' מהו תיקו עכ\"ל ומדלא איפשטו הבעיות של ב' וג' וד' בבת אחת הוי לעצמה דהמע\"ה ומיהא מ\"מ כתב הרא\"ש דהלכתא כת\"ק דאמר דהעדפה שעל ידי הדחק לבעלה ואם כן איך כתב רבינו שהרא\"ש הביא דברי שניהם ולא פסק כמי וי\"ל שהרא\"ש לא כתב שהלכה כת\"ק אלא אליבא דרב האי גאון דפירש דהני אבעיות אליבא דת\"ק מיבעיא ליה וכ\"כ הרא\"ש בהדיא והלכה כת\"ק והכי פסק רב האי גאון אבל אחר כך הביא הרא\"ש דברי ר\"ח שמפרש שהאבעיות הללו אליבא דר\"ע קא מיבעיא להו ולפירושו הוי הלכה כר\"ע וכ\"כ הרא\"ש בהדיא דלפי פירוש ר\"ת הוי הלכה כר' עקיבא ואם כן מאחר שהרא\"ש הביא דברי שניהם ולא הכריע ביניהם שפיר כתב רבינו ולא פסק כדברי מי. שוב מצאתי שכתב ב\"י והכסף משנה ריש פכ\"א דאישות דמ\"ש הרא\"ש והלכה כת\"ק מלשון הרי\"ף הוא שכן היה בנוסחאות הרא\"ש בספרי הרי\"ף ושכן הביא הר\"ן והמ\"מ לשון הרי\"ף ע\"ש ולק\"מ: "
                ],
                [
                    " כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה כו' יראה שפוסק כו' ז\"ל ב\"י ומ\"ש יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הוי מורדת למד כן ממ\"ש כופין אותה ועושה אפילו בשוטים וכו' ע' בב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שהוא שלו ע\"כ כדפרישית יש מקשים הלא כתב רבינו בס\"ס שקודם זה שכן דעת הר\"י ושהרמ\"ה חולק עליו ומשמע דס\"ל לרבינו כהרמ\"ה מדכתבו באחרונה וכמ\"ש הר\"ן בפרק אע\"פ בפשיטות כן וז\"ל דבר ברור כו' וכתבתיו בס\"ס שקודם זה וא\"כ למה כתב רבינו כאן בפשיטות איפכא ונלע\"ד דלק\"מ כי כך הוא לשון המשנה בפרק אע\"פ דף נ\"ח ע\"ב המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת. המותר ר\"מ אומר הקדש ר\"י הסנדלר אומר חולין עכ\"ל המשנה והלכה כר\"י הסנדלר ונ\"ל שמהא יליף ר\"י שדוקא בעיקר מעשה ידיה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ולא במותר דקשה ליה מ\"ש דבמעשה ידיה ל\"פ ולכ\"ע קתני הרי היא עושה ואוכלת ובמותר פליג ר\"מ ואומר הקדש אלא ודאי משום דבמותר אינה יכולה להפקיע ממנו וס\"ל לר\"מ אדם מקדיש מה שלא בא לעולם אבל הרמ\"ה דס\"ל דכ\"ש הוא כמ\"ש בשם הר\"ן צריך לדחוק וליישב דמה שהכל מודים דבעיקר מעשה ידיה אינו יכול להקדיש מיירי בחייה ומה שפליגי במותר היינו לאחר מיתה שאז יורשה הבעל חל ההקדש ור\"י הסנדלר פליג ואמר דאפי' לאחר מיתה אינו הקדש משום דאין אדם מקדיש דשלב\"ל וכ\"כ הר\"ן בהדיא שם דבהא פליגי וגם כתב שם סוף דף תצ\"ב וז\"ל וכ\"ת אמאי נקט פלוגתייהו במותר ולא נקט במעשה ידיה עצמן ולאחר מיתה י\"ל דת\"ק ה\"ק מחיים דידה ל\"מ דאינו מקדיש מ\"י אע\"ג דשכיחי ואע\"ג שהוא רוצה להעלות לה מזונות לפי שיכולה לומר איני ניזונת כו' אבל לאחר מיתה אפי' מותר אע\"ג דלא עבידי דאתי ואע\"פ שלא מעלה לה מה שהוא כנגדה קדוש וכ\"ש מע\"י עצמן עכ\"ל הרי שלפנינו איך שצריך לדחוק וליישב לפי האי סברא שגם במותר יכולה להפקיע את עצמה מבעלה. ורבינו משום שרצה לשנות המשנה דפשוט לה דבמע\"י פשיטא דאינו יכול להקדיש אלא אפי' במותר וגם רצה לכתוב בקיצור ולא לכתוב ולחלק בין מחיים לאחר מיתה לכך כתב אפילו במותר שהוא שלו ע\"כ כדפרישית וכפי דעת ר\"י אע\"פ שאינו פשוט ואפשר שלא ס\"ל כן לעניין דינא דסילוק. והיותר נראה דמש\"ה כתב כדפרישית לרמז שיש פלוגתא בזה אלא שלרבותא דר\"י דס\"ל דאינה יכולה לומר כו' ושהוא שלו בע\"כ אפ\"ה מודה בזה דאינו יכול להקדיש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " קונם מה שאני עושה לפיך כו' ז\"ל הגמרא תנן קונם מה שאני עושה לפיך א\"צ להפר כו' ר\"י בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ואמר שמואל הלכה כר\"י בן נורי ופריך והאמר שמואל אין אדם אוסר דשלב\"ל ומשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי קאמרה הכי מי מתקדשי הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשא ומי איכא דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש כו' עד אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ופירש\"י דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פודין לקונם להיות מותר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו דאינו נאסר אלא לאיש א' בלבד. וכיון דכקדושת הגוף נינהו מפקיע מידי שיעבוד שהיא משועבדת לבעלה ודוקא בלשון קונם אבל בלא קונם אלא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר כיון שהיא משועבדת לו ואף כי יגרשנה לא יחול דדבר דהשתא לא חל גם לאחר זמן לא חל אבל בלשון קונם דמן הדין הו\"ל לחול מיד קודם גירושין דהא קונם מפקיע מידי שיעבוד אלא שחכמים אלמוה לשיעבודיה דבעל שלא יחול כל זמן שהיא תחתיו אבל מיד שיגרשנה יחול גמרא ורש\"י בפרק אע\"פ דף נ\"ט. אלא שצ\"ע שהרמב\"ם בפ\"ו מהלכות ערכין כתב והביאו ב\"י וגם בש\"ע וז\"ל אשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממע\"י כו' עד אבל צריך להפר לה שמא יגרשנה כו' והלא באומרת יקדשו ידי לחוד אינו חל וא\"ל שר\"ל שאומרת ג\"כ לשון קונם ולשון הגמרא תופס בקיצור שהרי מדכתב או שנדרה לא יהנה כו' ש\"מ דברישא לא מיירי בהכי ובלא\"ה יש לתמוה על הרמב\"ם שכתב שגם האיש שאומר על אשתו יקדשו ידיך לעושיהן הרי כל מע\"י קודש ואנן לא קי\"ל הכי וכבר תמה הר\"ן עליו בדף תצ\"ג ע\"א וב\"י הביאו: "
                ],
                [
                    " לא יוציא בפרק אע\"פ תנן אע\"פ שהכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב\"ג אומר אף המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביא לידי שיעמום ובגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו דמשחקת בכלבים דחשש זימה איכא ובטלה (המביאה לידי שיעמום) ליכא ופסק הרי\"ף כרבי אליעזר והרא\"ש כרשב\"ג ומ\"ש רבינו לעיל בסי' פ' שהבטלה מביא לידי זימה כתבתי היישוב שם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שומעין לה (כתב הרמב\"ם פכ\"א ואם היא אומרת ראוי לשכור מניקה והוא אומר אינו ראוי עליה להביא ראיה שהרי היא משועבדת לו וכמ\"ש לעיל בסימן פ' גבי שפחה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " עד שיהיה בן ששה שנים גמורים וכתב עליו הראב\"ד אין הדעת סובלת שנכין האב להפריש בנו ממנו עד שיהא בן ששה והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ד' ובן ה' ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים עכ\"ל וכתב עליו ה\"ה לא מצאתי חיוב בבן ד' ובן ה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ששה ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו כו' ואין זה קושיא שחינוך זה אפילו אם הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים להושיבו אצלו עכ\"ל וב\"י הביא תשובת הרא\"ש (כלל פ\"ב) שסבר כדברי הראב\"ד דאפילו פחות מבן ששה הוא אצל האב ותימא הוא על רבינו שכתב דברי הרמב\"ם בלי מחלוקת אף שהוא כנגד אביו הרא\"ש ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרא\"ש וגם מוכח בהדיא שרבי' סבר שאין חילוק בין בן לבת מדכתב דהא דאמרי' בת אצל האם מיירי באלמנה ולא בגרושה ואם כן אם יהיה חילוק בין בן לבת אפי' אי מיירי בגרושה מכל מקום בן הוא אצל האב ואין ראייה מבת אלא ודאי סבירא ליה דאין חילוק ביניהם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן אם חירף אותה שום אדם בדברים כו' תמה הבית יוסף הלא מסקינן בהחובל ביישו בדברים פטור והטור מביאו בח\"מ סי' ת\"ך ולא ראה דברי הרא\"ש שכתב דרב שרירא גאון כתב דאף על בושת דברים היו מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי והיינו בממון שהרי כתב עליו הרא\"ש ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה כו' ואף הטור בח\"מ ס\"ס א' כתב בשם הרמב\"ם דומה לזה שיכולין הב\"ד לגדור גדר ע\"ז ע\"ש מ\"ו וכן תירץ רמ\"א בש\"ע. וכן על בושת ופגם דכתב רבינו כאן דמגבינן להו נתעורר עליו ב\"י בח\"מ סימן תר\"ד שם כתב בשם גאון דאין מגבין בושת וחבלה והעלהו בצ\"ע ואפשר דכאן ר\"ל דגובין ע\"י שהיו מחרימין אותו עד שיפייס וכמ\"ש מ\"ו ואפשר שב\"י ס\"ל כיון שהיא עצמו תקנה תקנה לתקנה לא עבדינן (פי' ר\"ל דבושת בדברים מן הדין פטור רק חכמים עשו תקנה דהיו מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי וגם מן הדין דמי בושת הם שלה רק שחכמים תקנו ליתן לבעלה חלק בהן תקנה לתקנה דהיינו ליתן דמי בושת בדברים לבעל לא עבדינן כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ומ\"מ אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה אע\"ג דמבואר בח\"מ שם קנ\"ב דכל היכא שיש לו חלק יכול הוא לתבעו על הכל בלא הרשאה יש לומר דהכא איירי בשכבר חלקו הב\"ד ונפסק להם חלק הבעל והחובל כבר שילם לו ודוק) (כ\"פ. דין איש ואשה שחבלו זה בזה ואשה שחבלה באחרים נתבאר בח\"ה סימן תכ\"ג כ\"פ): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " עליה להביא ראיה ודעת התוס' והרא\"ש שהיא נאמנת כ\"כ הר\"ן בפ' ח\"ה בשם הרשב\"א והריטב\"א גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים כו' עכ\"ל מ\"ו. ורמ\"א ז\"ל בהגהותיו לש\"ע על האי דכתב הרמב\"ם דאינה נאמנת לומר מתנה נתנה לי ע\"מ שאין לבעלי רשות בה כו' כתב ז\"ל וי\"א הא דאינה נאמנת דוקא במעות טמונים אבל במעות שאינם טמונים נאמנת לומר שלי הם בשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית וע\"ל סי' פ\"ו עכ\"ל. ובד\"מ ג\"כ כ\"כ ביותר ביאור וז\"ל אבל דעת הרשב\"א היא שנאמנת ולקמן סי' פ\"ו איתא בשם הר\"ש והרא\"ש דבמעות שאינן טמונות היא נאמנת ובמעות טמונות אינה נאמנת וע\"ל וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' תתק\"ו דבמעות טמונים אינה נאמנת עכ\"ל. ואני בעניי שמעתי וראיתי דבריהן ולא אבינם כי לע\"ד ל\"נ לא זה ולא זה כי בודאי מוכח שם פח\"ה סוף דף נ\"א בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים כו' דהיא נאמנת אממון שהוא בידה לומר שלי או של פלוני הוא ואפי' הפקידה ביד אחר אמרינן שם דיחזור לה ולא לבעלה ואפי' אומרת היא לאותו נפקד שהפקידה בידו תנהו לפלוני והבעל צווח שלי הוא שומעין לה ולא לו. ל\"מ כשהיא בריאה דנאמנת במיגו דהיא היתה יכולה ליטלו מידו ולתנהו לאותו פלוני דנאמנת אלא אפי' היא מוטלת על ערש דוי ואומרת להנפקד של פלוני הוא שומעין לה ולא לבעל אם האשה מהימנא בדיבורה בעיני הנפקד שהפקידה בידו וכמבואר כל זה היטב בשמעתא בגמרא ורשב\"ם ותוס' ורא\"ש וגם רבינו כתב כל זה בביאור בסימן שאח\"ז סימן פ\"ו ולא אשתמיט חד מכל הנך רבוותא הנ\"ל לחלק בכל אלה בין טמונים לאינן טמונים כי לא חלקו הגמרא בזה אלא היכא שקנתה היא ממנו שדה שכבר הבעל הוא מוחזק ותופס המעות בידו והקרקע עומדת על עומדה בזה דוקא אמרו בגמרא דבשמעתין היו טמונים דלא קנתה הקרקע וגם אין מוציאין המעות מידו ואמרינן דאין כוונתו היה למכר אלא לגלויי זוזי ומש\"ה מחזיק בשניהן. ומוה למדו הר\"ש והרא\"ש שם וכתב רבי' דבריהן בסי' פ\"ו דה\"ה אם לוה ממנה מעות טמונים וגירשה או תקף מידה דאין מוציאין מידו כיון דהוא מוחזק אמרינן נמי דלא היה יכול להוציא המעות מידה בענין אחר. אבל כל זמן שהמעות עדיין בידה או ביד הנפקד שהפקידה היא בידו הרי יד הנפקד כידה ואפי' במעות טמונים ס\"ל דנאמנת לומר שלי הן או של פלוני הן ועל דרך שכתבתי לעיל וכמ\"ש מ\"ו ז\"ל ולא כמ\"ש רמ\"א ז\"ל כנזכר לעיל לחלק בין מעות טמונים במעות שהן בידה. אלא שגם דברי מ\"ו אינן ברורין כי לפי עניות דעתי נראה שגם הרמב\"ם שכ\"כ דכל הממון הנמצא תחת יד אשה אינה נאמנת כו' מודה בכל דינים הנ\"ל היוצאים משמעתא דאין מקבלין פקדונות כו'. אלא שס\"ל להרמב\"ם דאף שנאמנת לומר אממון שנמצא בידה או נפקד שלה של פלוני היא מ\"מ אינה נאמנת לומר שלי הוא ונתנו לי ע\"מ שאין לבעלי רשות בה אלא מה שארצה אעשה בו ורצתה להפקיע ממנו אפי' הפירות בזה כתב דאינה נאמנת מטעם שכל ממון כו' וס\"ל דאינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה של פלוני הוא דאין זה מיגו דאם אמרה של פלוני הוא הוצרכה ליתן לפלוני ואינה מאמינה לפלוני שיחזור לה או ליורשיה לאחר שתתאלמן או שתתגרש אלא אדרבא יחזיר בממון ע\"פ דבריה כי הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וגם אם היא אמרה של פלוני הוא היינו מכחישים על פניה והיאך אתה נהנית מהממון ואף אם עדיין לא נהנית מהממון שמא רצונה ליהנות ממנו ולאכול פירותיו ומש\"ה אינה רוצית לומר של פלוני הוא. ודומה לזה כתב התוס' בפ\"ב דכתובות דף י\"ט והרא\"ש שם ד' קכ\"ד אהא שאמרו שם בגמ' לוה שאמר אשט\"ח שנמצא בידו שטר פרוע או אמנה הוא דאינו נאמן להפסיד להמלוה שלו וכתבו הא דאינו נאמן במיגו דאי בעי היה יכול למחול דאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במ\"ש שטר אמנה הוא בזה לא יפסיד חובו שיודע הוא שהלוה אינה גזלן ולא יעכב מעותיו עכ\"ל והביאו הטור בח\"מ סימן מ\"ז ופ\"ו ע\"ש. אבל כשהיא אומרת שלי הן שניתנה לי במתנה ורוצית ליתן לבעל הפירות בזה ס\"ל להרמב\"ם דנאמנת וראייתו מהירושלמי וכמ\"ש המ\"מ דנאמנת בזה אפי' במעות טמונים כיון שהיא מוחזקת בהן וכמ\"ש כי בודאי מל' הרמב\"ם שכתב הרי שנמצא מעות ביד האשה כו' משמע דאיירי אפי' במעות טמונים וכן מוכח מהירושלמי שמביא המ\"מ ראיה ממנו להרמב\"ם ע\"ש וסיפא דאמרה שנתן לה על מנת שלא יהא לבעלה רשות בה דאינה נאמנת ודאי מיירי אפי' במעות גלויין ומפורסמים שהרי סיים בטעם וכתב ז\"ל שכל ממון הנמצא ביד האשה כו' לשון כל דייקא דאיירי אפי' בממון שאינו טמון וק\"ל. ותדע שכן הוא דאם לא כן קשה על רבינו שהביא כאן דברי הרמב\"ם סתם בלי דעת חולקת כלל וזהו תימה שהרי לפני זה חילק בקנתה קרקע בין טמונים לאינם טמונים וגם בסי' שאחר זה חילק ב\"פ בתקף הבעל ולקח מעות מידה ובדין לוה ממנה וגירשה ע\"ש ולמה בינתיים סתם הדברים ואם הרמב\"ם סתם הוה ליה לרבינו לכתוב פירוש דבריו אלא ודאי גם רבינו סבירא ליה כל מה שכתבתי לחלק דכל זמן שהמעות בידה היא נאמנת לומר שלי הן בתורת נ\"מ ליתן להבעל הפירות ממנו אפילו במעות טמונים וכשהיא רוצית להפקיע גם הפירות מבעלה אינה נאמנת אפילו במעות שאינן טמונין ואינה נאמנת במיגו דהיה יכולה לומר של פלוני או של אחרים הוא דאין זה מיגו וכמ\"ש. ומ\"ש מ\"ו דהתוס' והרא\"ש כתבו שהיא נאמנת נראה דכוונת מ\"ו היה ממ\"ש שם התוס' שנאמנת במיגו הנ\"ל. ולעד\"נ דאין ראיה משם והנה אציע לפנינו דברי הרא\"ש דף קצ\"ז סוף ע\"ג דבכלל דבריו הוא ג\"כ מ\"ש התוס' סוף דף נ\"א ז\"ל ואם תקף הבעל מידה אין מוציאין מידו בב\"ד ואינה נאמנת לומר של פלוני הוא מדאמר לעיל לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת להוציא מידו דבר שהוא בחזקתו ולומר של פלוני הוא תהא גם נאמנת לומר שלי הוא במיגו דאי בעי' אמרה אחרים הפקידו בידו דאין צריך לומר מי הם האחרים וישאר לעולם בידיה כך פר\"י והקשה ר' שמשון אם כן במעות שאינן טמונים אמאי קנתה כי היכי דאמרו בטמונים לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי הכי נמי באינן טמונים להוציאם מידה הוא דבעי שלא היה יכול להוציאם מידה בע\"א ותירץ דבמעות שאינן טמונים אפילו תקף הבעל האשה מוציאה מידו בבית דין אבל במעות טמונים אם תקף הבעל אין מוציאין וההיא דלוה במעות טמונים איירי מדקאמר שם בגמרא לגלויי זוזי הוא דבעי עכ\"ל הרא\"ש (והתוספות לא כתבו שם דעת ר\"י כלל אלא קצרו בלשונם וכתבו דאם תקף מעות מידה אם הן מעות טמונים מוציאין מידו כו' כדעת רבי שמשון הנ\"ל וראיותיו. והמרדכי שם בפח\"ה דף רנ\"ד ע\"ג סימן תקמ\"ו כתבו בשם ר\"י האי חילוק בין מעות טמונים לאינן טמונים כמ\"ש הרא\"ש בשם ר\"ש ובאמת שגם שם ברא\"ש לא כתב שר\"ש חולק עם ר\"י אלא שהקשה ר\"ש על סתימת דברי ר\"י וסיים \"שתירץ וחילק בין טמונים לאינן טמונים כו' דוקא בלשון שכתב \"ותירץ דמשמע שתירץ כן לדברי ר\"י ושגם ר\"י סבירא ליה הכי וכמ\"ש המרדכי בשמו והשתא א\"ש שהתוס' סתמו ולא כתבו אלא דברי רבינו שמשון דאם היה ר\"י חולק עמו בודאי לא היו משמיטים דברי ר\"י בעל תוס' וק\"ל) והנה דעת מ\"ו ז\"ל מדכתב התוס' והרא\"ש דכשהוא מוחזק והמעות היו טמונים בידה אינה נאמנת לומר שלי היו במיגו דשל פלוני משמע הא במעות שאינן טמונים או כשהמעות בידה בין טמונים בין אינן טמונים נאמנת לומר שלי הן במיגו דהיתה אומרת של פלוני או של אחרים הן. ולעד\"נ דאין ראיה דהתוס' והרא\"ש איירי כשהוא תקף או לוה מידה אינה נאמנת לומר שלי הן אפילו רצתה להיות להממון תורת נ\"מ ליקח מהן קרקע וליתן להבעל הפירות ממנו אפילו הכי אינה נאמנת כיון שהמעות היו טמונים והוא כבר מוחזק ואומר ממעשה ידיך הן ושלי הוא לגמרי ואזה דוקא קאי הדיוק הא מעות גלויין או כשהמעות עדיין בידה נאמנת לומר שלי הן ובתורת נ\"מ ליתן לבעל הפירות במיגו דהיתה אומרת של אחרים הן דכאן אין שייך לומר סברתי (הנ\"ל דלא להיות מיגו מטעם כ\"פ) דהיא רוצת לאכול הפירות דהא אינה מבקשת הפירות אלא ליתנם לבעלה גם אין שייך לומר דאם היתה אומרת של פלוני הן תפסד גם הקרן דמ\"ה גם כתבו התוס' והרא\"ש דנאמנת לומר של אחרים הוא ואין צריך לפרוט ולומר של פלוני הוא ואם כן נשאר הקרן לעולם בידה אבל כשהיא אומרת אחרים נתנו לי ע\"ד שלא יהא לבעלי רשות בה לאכול פירותיו בזה ודאי אינה נאמנת שבזה אין לה מיגו לומר דשל אחרים הוא דהיא סבורה ליהנות בפירותיה וזהו אפשר הטעם של הרמב\"ם שכתב שכל ממון הנמצא ביד אשה בחזקת הבעל \"לאכול פירותיו. ומ\"ש רמ\"א ז\"ל בדרכי משה שגם הרשב\"א כתב בסימן תתק\"ו שאין האשה נאמנת במעות טמונים לומר ששלה המה אפי' היא מוחזקת בהם. ראיתי שם דלא כ\"כ הרשב\"א אלא דוקא שאין קניינה שקנה מבעלה תכשיטין וחפצים קנין וכמ\"ש בגמ' בקרקע דאם קנתה במעות שאינן גלויים דלא קנתה אלא ששם בתשובה מסיק וכתב דיקחו בהמעות קרקע ויאכל ממנו הבעל פירות ונראה דהיינו דוקא בנדון ההוא שקנתה חפצים דמטלטלים והיתה מוחזקת בהן וקאמר דלא קנתה החפצים כיון דהמעות טמונין היו יכול הבעל לומר לגלויי זוזי בעינא ומ\"מ אינו יכול להוציא החפצים מידה ולהחזיק ג\"כ בדמים כדין אם קנתה קרקע כמ\"ש דשאני קרקע דבכל מקום שהיא בחזקת בעלים עומדת משא\"כ בחפצים דמטלטלי ומש\"ה אינו יכול להוציא החפצים מידה עד שיוציא הדמים מידו ויחזור לה או יקנה בהן קרקע ויאכל ממנו הפירות ואם המעות היו גלויים אפשר דקניינה היה קנין שהרי לדעת הרשב\"א היא נאמנת במעות גלויים לומר שניתנו לה על מנת שלא יהיו לבעלה רשות בה לאכול פירותיה וכמו שכתב המ\"מ ונ\"י בשמו כנ\"ל אבל אם המעות עדיין בידה דליכא מאן דפליג דהיא נאמנת לומר שלי הוא בתורת נ\"מ אפי' במעות טמונים ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (היינו שמכר פירות וקנה בדמיהן עיין פרישה ותימה למה חשב הקרקע שלה מאחר שקנה הבעל בעד פירות שהן שלו ממש ואפשר ליתן טעם דדוקא באכילתן יש לו בהן כח דיש כאן רווח ביתו ואוכלת היא עמו אבל בשקנה בהם קרקע שאין לה בפירות עצמן שום הנאה דין הוא שיהא הקרקע שלה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא דוקא כו' כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה דעת רבינו מאחר שכתב הרא\"ש לשם כתובה משמע דוקא כתובה קאמר ולא נכסי צ\"ב ומש\"ה כתב גם אדברי ב\"ה ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל ותימה הא כתב לעיל האשה שמכרה כתובה ונדוניא דהיינו נצ\"ב שאין הבעל אוכל פירות ועיין בספרי פרק האשה שנפלו סי' י\"ב עכ\"ל מ\"ו ועוד נראה דכ\"ש הוא דאם סבר במכרה כתובתה בטובת הנאה דלא שקיל הבעל כלום אעפ\"י שהכתובה היא שלו ומכ\"ש במכרה נצ\"ב בט\"ה דלא שקיל כלום דהם שלה וע\"ק מה בא ב\"ה לחדש במ\"ש שאם מכרה צאן ברזל כו' הלא גמרא ערוכה היא במכרה כתובתה בטובת הנאה וגם זה בכלל דהא כל שכן הוא מכתובתה וכמ\"ש וע\"ק לי מה שכתב רבינו וכ\"כ ב\"ה שאם מכרה כו' דמשמע דסבר רבינו מדכתב ב\"ה באם מכרה נצ\"ב בט\"ה דלא אוכל הבעל פירות ה\"ה סבר נמי בולדי דולדות דלא שקלינהו ומנ\"ל זאת הסברא דילמא ב\"ה סבר דנצ\"ב וכתובה דין א' להם וכמו שס\"ל להרא\"ש דבכתובה לא שקיל הבעל כלום ומחלק בין כתובה למידי אחרינא ה\"ה נמי ב\"ה סבר כן ועוד מהו ל' שאם מכרה כו' ונלע\"ד דלק\"מ וה\"פ דברי רבינו מ\"ש וכ\"כ ב\"ה שאם מכרה ר\"ל שב\"ה כתב גם כן כפי' הרי\"ף דאין הבעל נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות והביא ב\"ה ראיה לדבריו מהא \"שאם מכרה נצ\"ב דאין הבעל אוכל הפירות וא\"כ ה\"ה בפירות נ\"מ. ועל זה כתב רבינו שלא נראה להרא\"ש דבריו דדוקא בכתובה והוא הדין בנצ\"ב דשוין הן הוי דינא הכי דמעלמא אתו אבל לא בולדי דולדות דלא מעלמא אתו: "
                ],
                [
                    " ואפי' האם בעצמה לכאורה על לשון אפילו שכתב יש לתמוה דמשמע דמכ\"ש אתי דאם הולד שהוא שלו אין הכפל שלו האם שהיא שלה עאכ\"ו ושמא י\"ל דמשום דלפי מ\"ש הרא\"ש לדעת הרי\"ף דבעל אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות נמצא שיפה כח הבעל באם מבולד מש\"ה כתב דאפילו נגנבה האם שיפה כח הבעל בה שהרי ולדותיה שלו עכ\"ז אין הכפל שלו עכ\"ל ב\"י וכ\"כ הר\"ן בסוף דף תק\"ח כלשון רבינו וב\"י הביאו. וע\"ש שכתב ז\"ל ומה\"ט אפילו כפל של בהמת נ\"מ משלם לאשה דפירי כי האי לא תקינו ליה רבנן וולד דבהמה דנקט הכא לרבותא נקטי' כו' הרי לפנינו דס\"ל דדוקא לה\"ט ופירושו דכתב דפירי דפירא לא תקינו ר\"ל פירא דאתו מעלמא דינא הכי ולאפוקי מפירוש הרי\"ף דפירש פירי דפירא דר\"ל היכא שלוקח הפירי עצמו שוב אינו לוקח פירי דפירי. א\"כ כשגנב האם דנכסי מלוג עצמה כיון שאינה לוקח \"אותם בעצמו לוקח הכפל ומש\"ה דוקא קאמר שם דכפל של ולד אינו לוקח ומ\"ה הוצרך רבינו לכתוב ואפי' האם עצמו לאפוקי מהרי\"ף וזה ברור ולא כפירוש ב\"י ודוק גם לשון הרא\"ש שם משמע כהר\"ן הנ\"ל: "
                ],
                [
                    " לדעת הרמב\"ם אפי' בבית אחר צ\"ע למה לא כתב ג\"כ דעת הרי\"ף שהרי הרי\"ף היקל טפי עד שהרא\"ש דייק מדבריו שלדעתו יכול למכור האחר כיון דאיכא רווחא ביתא באחת מהן וכתב עליו ול\"נ ומסיק דפירש\"י עיקר ולא הזכיר שם דברי הרמב\"ם כלל ורבינו כתב פירוש הרמב\"ם ולא כתב פירוש הרי\"ף ולא כן דרכו רק שנמשך אחר אביו בכל דבר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " יקנה לו בו דקל כו' כרבה בר הונא דאמר הכי וק' דבח\"מ סי' תכ\"ד גבי קטן שחבלו בו אחרים כתב שהרמב\"ם סבר שיקנה לו דקל כרבה והרא\"ש סבר ס\"ת כרב חסדא ואם כן למה כתב הכא נגד סברת הרא\"ש אביו וי\"ל דרבינו סבר דהתם דהמעות הן ודאי של קטן א\"כ סברא הוא שיקנה לו ס\"ת שטובה הוא לתינוק שילמוד ואף אם יקלקלנו מי איכפת בהכי כיון שהוא טובת הקטן משא\"כ הכא דיש לחוש שיתברר הדבר של מי הוא הממון לכך יקנה דקל שהקרן קיים להחזירו לבעליו אחרי שיתוודע אלא שצ\"ע שהמיימוני פסק הכא בתרווייהו ספר תורה או דקל ובחובל לא פסק אלא דקל ושמא י\"ל דהרמב\"ם סבר בחובל כיון דהממון ודאי של הקטן יקנה לו דקל כדי שיהנה הקטן ממנו ויאכל הפירות: "
                ],
                [
                    " כתב ר\"י אם היה לה כו' עיין מ\"ש בפרישה ויש להקשות לר\"י דסבר אם תקף הבעל אינה יכולה להוציאה מידו אפי' במעות שאינם טמונים וא\"כ למה מחלקינן בין טמונים לאינם טמונים בקנתה שדה לעיל סי' פ\"ה וגמרא ערוכה היא שמחלק כך (וע\"ל סימן פ\"ה סעיף ל' בדרישה דכתב אמ\"ו ז\"ל דר\"ש אינו חולק על ר\"י רק שהוא מתרץ ומחלק דברי ר\"י ע\"ש ולפ\"ז לק\"מ וכן משמע מדברי רבינו שכתב ור\"ש חילק ולא כתב ור\"ש כתב כדרכו בלשון פלוגתא ובזה מיושב ג\"כ דמ\"ש אח\"כ הדין דלוה ממנה כו' במעות טמונים סתם ולא כתב שזהו לדעת הר\"ש. וכל הדרישה דלעיל בסעיף ל' לא היה כתוב תוך הספר רק מ\"כ כתיבת ידו בין שאר כתביו ומחידושיו ואני העתקתי לתוך הספר כ\"פ). וי\"ל דר\"י סבר הואיל שהיא מוחזקת בקרקע והוא כתב לה שטר עליו וגם הקנייה היה במעות גלויים הוי כאילו היא מוחזקת משא\"כ הכא שהמעות ביד הבעל א\"נ הואיל שהבעל טרח כולי האי שמכר לה קרקע וכתב לה שטר ודאי לא היה כוונתו להוציאם מידה שהיה לו להוציאם מידה בהלוואה או בענין אחר: "
                ],
                [
                    " והאשה הנושאת ונותנת כו' אינה נאמנת כתב הרשב\"א סימן תתע\"ט וריב\"ש סי' קס\"ט אם מתה דטוענים ליתומים דשלה היו אפי' באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אע\"ג דהיא אינה נאמנת לטעון ליתומים טענינן (עיין בתשובת רשב\"א סימן תתקצ\"ו מדינים אלו ועיין בח\"מ סי' ס\"ב וס\"ד ובהגהות רמ\"א כ\"פ): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " והשני (נותנת דמיו משום שבח בית אביה ודוקא שעדיין עושין מעין מלאכתן ראשונה אע\"פ שבלו קצת דאל\"כ אין כאן משום שבח בית אביה. ואם האשה אינה רוצה כליה אע\"פ שיש לבעל מעות יכול לסלקה בכליה אם עושין מעין מלאכתן ואם מנהג אחר פשוט בעיר הולכין אחריו ריב\"ש סימן כ\"ב וק' ושכ\"ח כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אדעתא דמנהגא מקבל וכתב ב\"י וז\"ל ונ\"ל שאותו מנהג שכתבו הרי\"ף והרמב\"ם לא נאמר וכו' ע' ב\"י. "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אבל בראוי לה כגון ירושה כו' השטר חצי זכר שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו שאם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח\"כ מת אביה הבעל יורש אותו השטר מכח זרעו שיורש אמו בקבר והוא יורש את זרעו וכ\"פ רמ\"א (בשם מהרי\"ו בפסקיו סי' י\"ו ולא אזלינן בתר אומדנא לומר שלא היתה כוונת הנותן רק על בתו כ\"פ) בסי' זה ס\"א: (ואם אמר מעכשיו כתב המרדכי ריש יש נוחלין דאם כתב לבתו קרקע מהיום הגוף והפירות לאחר מיתה הבעל יורשה דלא מיקרי ראוי אלא מוחזק וע\"ש שהאריך מדיני ראוי וע\"ל סימן ק' איזו מיקרי ראוי או מוחזק ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה וא\"ת מ\"ש מנדה דקידושין תופסין בה אליבא דכ\"ע ואפ\"ה ס\"ל להרמב\"ם דאם הכניסה לחופה אינו יורשה וכמ\"ש לעיל סימן ס\"א וי\"ל דשאני התם דהא לא בא עליה ובעינן להרמב\"ם כניסה הראויה לביאה וליכא משא\"כ הכא שכבר בא עליה ואף א\"ת שיורשה אף אם לא בא עליה מ\"מ כיון שנושאה אדעתא דהכי לבא עליה באיסור מחשב לו כאשתו משא\"כ בנדה שלא היה דעתו בשעת כניסה לבא עליה כ\"א אחר שתטהר מנדתה. ועיין בתשובת הרא\"ש שבסוף כלל נ\"ד הביאה ב\"י כאן שנשאל על מי שהכניס אשה חולנית אם יורשה אם לא משום דאיכא לדמותה למכניס נדה והשיב לו הרא\"ש דאינו יורשה חדא מטעם שכתבת דאינה ראויה לביאה כו' דלכאורה ק' הלא הרא\"ש אינו צריך חופה הראויה לביאה לענין ירושה וכמ\"ש שם סי' ס\"א שיורשה אף אם כנסה נדה ומתה מיד וי\"ל דחולנית גרע דלא היתה ראויה כלל לביאה וכמ\"ש רמ\"א ז\"ל בהגהותיו שם סי' ס\"א ואף שהשואל דימהו לנדה הרא\"ש שהשיב לו לא הסכים עמו כ\"א דוקא בחולנית ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " וכ\"כ הרמב\"ם הורו הגאונים כו' כך הוא הגירסא בספרי ב\"י וז\"ל ומה שהביא רבינו דברי הרמב\"ם כדי לסייע להרא\"ש איכא למדחי דשאני התם שהוא אינו רוצה לגרשה ואע\"פ שהיא רוצה להתגרש לא הפסיד הוא זכותו בשביל כך עכ\"ל וברוב ספרים גרסינן כתב הרמב\"ם ולא גרסינן תיבת וכן וגירסא נכונה הוא אלא שקשה שהמ\"מ כתב אדברי הרמב\"ם הללו והביאו הב\"י ז\"ל ודע שלפי שיטתינו שאין כופין הבעל לגרש בשום מרד אין צורך בהוראה זו. שהרי אין כופין הבעל (וכתב ד\"מ מכאן שמעינן אם מורדת ומתה יורשה וכן הוא לעיל בסי' ע\"ז כ\"פ) ואם גירש מעצמו ודאי לא ירשנה ואבד הוא את כתובתה עכ\"ל. וא\"כ ק' למה העתיק רבינו את לשון הרמב\"ם כיון דלא קיימא לן כהרמב\"ם במאי דס\"ל דכופין לאיש בטוענת מאיס עלי דהיינו אומרת כאן שהיא שונאת אותו ונלע\"ד דמש\"ה העתיקו רבינו ללמדנו של\"ת אף שאין כופין אותו לגרשה מ\"מ כיון שמופקעת ממנו מביאה מחמת חולי וגם כן אינה רוצה לדור עמו ה\"א שלא ירשנה קמ\"ל ועיין מ\"ש לעיל בסימן ע\"ז: "
                ],
                [
                    " שאין לו כלום בגוף נ\"מ עד שתמות כו' וא\"ת מנ\"מ יהא הגוף שלו או לא וא\"ל דס\"ל דלהרמב\"ם כשמוציא הגוף מיד הלוקח לאחר מיתתה צריך לפייסו בדמים כיון שהמקח היה קיים לענין הגוף עד מיתתה שהרי כתב בשם הרמב\"ם בסמוך שא\"צ ליתן ללוקח דמים ודוחק לומר שדוקא לענין פירות א\"צ ליתן דמים דאם כן הו\"ל לפרש שזהו דוקא לענין פירות אבל לענין הגוף צריך ליתן דמים ועפ\"ר. וע\"ל בח\"מ סימן רי\"ב שכתב רבינו בשם הרמב\"ם ז\"ל ומה הפרש יש בין הקונה קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה אותה לפירות אינו יכול לשנות בצורך הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב ה\"ז בונה והורס ועושה בכל זמן הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ\"ל. נמצא דגם זה הוא נ\"מ דאם ישאר להבעל גוף הקרקע בידו הו\"ל כלוקח על זמן קצוב דהיינו כל ימי חיי אשתו ועדיף מיניה דאפשר שישאר בידו וביד זרעו לעולם משא\"כ אם אין לו אלא הפירות דדינו כלוקח לפירותיה. אלא שק\"ל שרמ\"א ז\"ל כתב בסימן זה סעיף ט' ז\"ל וכל ימי חייה אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע הלוקח יכול למחות והוא מדברי נ\"י שכ\"כ בח\"ה ד' קכ\"ב ע\"ב. ונראה מדכתב הלוקח יכול למחות ולא כתב שהאשה יכולה למחות בו אף אם לא מכרה לאחר. דה\"ט דהנ\"י סבירא ליה כהרמב\"ם דהגוף קרקע ישאר ביד לוקח ומש\"ה יכול למחות הוא מה שאין כן האשה אם לא מכרה כיון שעשאו להבעל כלוקח בנכסי אשתו. וממילא להרא\"ש וסיעתו אף אם מכרה לאחר מ\"מ אמרינן שלבעל יש גוף ופירי וממילא גם הלוקח אינו יכול למחות וכו': "
                ],
                [
                    " ויש מהגאונים שכתבו שהבעלים צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחם שיש לו כו' ויש מהגאונים כו' פלוגתא זו הביא ה\"ה בריש פכ\"ב דאישות אבל לא כתב שם האי לישנא כמו הכיר בה שאינו שלו גם ברא\"ש ור\"ן פרק נערה שנתפתתה דאיירי לענין פלוגתא זו לא כתבוהו ולכאורה ק' הא בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אין לו דמים כמ\"ש בח\"מ סימן שנ\"ו בדין גנב והכיר בה הלוקח שדבר זה שמוכר גנוב הוא דליכא מאן דפליג דלא עשו תקנת השוק בכה\"ג ובסי' שע\"ג כתב שאם ידע הלוקח שזה השדה גזולה דאין לו דמים מהנגזל אלא הנגזל לוקחה ממנו בלא דמים והוא יחזור על הגזלן ונוטל ממנו דמיה אם לא שנא' ששאני הכא שהבעל במקום אשתו עומד והיא נחשבת כגזולה מבעלה ועליה לשלם להלוקח הדמים והוא עומד במקומה ויורשה לכך צריך לשלם בעבורה. ומה שכתב הכא ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל השבח ק' דשם בסימן שע\"ג כתב דאם הלוקח ידע שהשדה גזולה אין הגזלן נותן לו אלא הקרן ולא השבח דכיון דידע דגזולה היתה לא נתן לו הדמים בשבילם בתורת מקח אלא בתורת הלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן היה מיחזי כריבית וי\"ל דדוקא התם אמרינן דמחזי כריבית מטעם שכתבתי שנתן המעות בתורת הלואה אבל הכא איכא למימר אע\"ג שהכיר בשדה זו שהוא ברשות הבעל מ\"מ נתן המעות בתורת מקח ונ\"מ שאם ימות הבעל תחילה או נתגרשה שהוא יחזיק השדה ולא מיחזי כריבית: "
                ],
                [
                    " ויש מהגאונים שכתבו שנוטלה בלא דמים משום דסבירא ליה דהלוקח כיון שידע שאין ברשות האשה למכרה לא נתן מתחלה המעות כי אם אדעתא דהכי שבאם ימות הוא תחילה יהיה מקח וכשאם תמות היא תחילה נתייאש שיפסיד מעותיו: "
                ],
                [
                    " בעצמם הם בעין כו' וכתב הר\"ן בשם הרשב\"א אדברי הרי\"ף שכתב גם כן כה\"ג אבל אי אחלפינהו אע\"ג דחלופיה הן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללוקח דמכי שלחה בהו יד קמו זוזי עליה בהלואה ואינו משלם (הלוואתה שלוותה בלא רשותו) וכתב גם כן דמשמע מדברי הרי\"ף דאפילו אי לא ידעו בעדים דהם הם אלו זוזי בעצמם ששקלה מיניה מסתמא אמרינן שהם המה וצריך להחזיר: "
                ],
                [
                    " ואי בעי לוקח מחרים כו' נראה דה\"ק (ר\"ל בא ליישב הגירסא אי לא מודה בלא וי\"ו. כ\"פ) אי לא מודה אי בעי לוקח כו' אית ליה דינא להחרים סתם ור\"ל אם לא מודה ואתא הלוקח לב\"ד ומבקש שיתנו חרם אי לא עבד הערמה. ומן ואי בעי לוקח עד ולדעתי נמשך הלשון בטענת התובע שבא לבית דין ומבקש ואומר כיון שאינו מודה יתנו לי חרם על הדבר ויודע דעביד הערמה ושמכרה לדעתו (נראה דר\"ל דמ\"ש רבינו ואם בא לוקח מחרים עליה כמו להחרים עליה דבעל כו' כ\"פ) וע\"ז קאמר שהדין עמו שינתנו ע\"ז חרם. ומ\"ש אית ליה ליתן חרם מן הדין סתם ר\"ל אבל לא לנוכח כיון דליכא כאן טענה ודאית וק\"ל. אלא שק' שהר\"ן בפרק נערה שנתפתתה דף תפ\"ז סוף ע\"א כתב ג\"כ דברי רבי' אפרים וכתבו כלשון רבינו ובמקום אי לא מודה כ' שם ואי בוי\"ו וזה לא יתכן לפירוש זה וכ\"כ ג\"כ ה\"ה בפרק כ\"ב מה\"א ואי בוי\"ו ע\"כ היה נראה דה\"ק דמתחילה איירי באם הבעל מודה שהמעות של המכירה היה בידו אלא שאומר שלא ברשותו מכרה אזי הדין שמחרים עליו לנוכח ואחר כך אמר ואי לא מודה שהמעות בידו אזי אינו מחרים עליו לנוכח אלא מחרים סתם אבל זהו דוחק דא\"כ עיקר חסר מן הספר על כן נראה כמו שפירשתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב אפילו נמצא כו' וכתב ב\"י ז\"ל וכבר נתבאר שכך פירש הרשב\"א דברי הרי\"ף וכך יש לפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל ונראה שרצה לומר שהרשב\"א מפרש כך דברי הרי\"ף וכך יש לפרש ג\"כ דברי הרמב\"ם מי שמפרש דברי הרי\"ף כך אבל רבינו סבר שדברי הרי\"ף והרמב\"ם אין פירושם שוה לדברי הרא\"ש שהרי כתב וא\"א הרא\"ש כתב כו' משמע שחולק על סברא דלעיל דהיינו סברת הרמב\"ם ורבינו חננאל דהם כעין סברות הרי\"ף אלא רבינו סבר שפירושם של הרמב\"ם ורבינו חננאל והרא\"ש כמו שכתבתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " וכן פי' ר\"י דבין בשדה כו' עיין בפרק ח\"ה סוף דף מ\"ט בתוס' שגורסים הכי בשם ר\"ח ג' שדות א' שכתב לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובה ואחד שהכניס לה שום משלו וה\"פ אחד שכתב לה בכתובה דמנה ומאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתובה ולא ל' יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבנו ואחת שייחד לה בכתובה כנגד הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובה ואחד שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד התוספת שהוסיף לה משלו על מנה ומאתים וג' ענייני ממון אלו כותבין בכתובה בסדר זה תחלה מנה ומאתים ואח\"כ נדוניא שמביאה עמה דהנעלת ליה ואח\"כ וצבי חתן דנן והוסיף לה מדיליה כו' ובקונט' לא פי' כן עכ\"ל התוס' שם: "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב ב\"י איני רואה הוכחה ברורה בדברי הרא\"ש לומר שהוא מסכים בכך ונלע\"ד שרבינו כ\"כ משום דשם ר\"פ אלמנה לכ\"ג כתב הרא\"ש דמדברי הר\"י משמע שסובר כרשב\"ג וא\"כ המכר בטל מיד אבל להרי\"ף דפרק השולח מוכח דס\"ל דהלכתא כרבנן דפליגי ארשב\"ג דסברי דהמכר קיים עד שעת טירפא ואח\"כ הביא ג\"כ דברי ר\"י באריכות דס\"ל הכי ולבסוף מסיק ז\"ל ויראה דוקא בקרקע הוא דאמרי' דמכר הבעל קיים עד שעת טירפא שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזור אחר בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדוניא במטלטלים של כסף וזהב אין הבעל יכול למוכרן כו' ומדמחלק בהכי ש\"מ דס\"ל דדינה בקרקע שהמכר קיים עד שעת טירפא. וכ\"כ רבי' בקיצור פסקי הרא\"ש שחבר ע\"ש וע\"ש בח\"מ סי' צ\"ז: "
                ],
                [
                    " וכן מה שהחתן פוסק לה כו' הגהות אשר\"י בפרק הגוזל קמא מכאן נ\"ל שאין אדם יכול למכור בנכסי אשתו שקנה לה ואפי' לא באו לידה ואפי' אין לו במה להתפרנס אינו יכול למוכרם (ובמרדכי ס\"פ האומנים שאין אדם יכול למשכן בגדי אשתו ובמשרה וכ\"ש שאין ב\"ח נוטלן בחובו ד\"מ. כ\"פ) וכתב מהרי\"ק בשורש י' ע\"ז דאין חילוק בין בגדי שבת וי\"ט לבגדי חול אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם אם הוצרך להתפרנס מהם ואם קרובים נתנו לה בין תכשיטין בין בגדים יכול הבעל למכור לפרנס עצמו (ודוקא לצורך פרנסה אבל שלא לצורך פרנסה יכולה למחות כדלעיל. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " כיון שלא נתרצית לראשון ולקמן בסימן ק' פליגי בה גאונים אם יכולה לגבות כתובתה מהראשון דרש\"י והרמב\"ם ובעל העיטור ס\"ל דאינה יכולה לגבות גם מהראשון משום דיאמר לה הראשון הנחתי לך מקום לגבות ור\"ח והרא\"ש ס\"ל שגובת מראשון. ומוכח מפלוגתתם דאיירי נמי באם כתובה אינה כ\"כ גדולה עד ערך שתי השדות דאם לא כן היאך יאמר הראשון הנחתי לך מקום לגבות ומש\"ה כתב הר\"ן שהבאתי בפרישה ז\"ל וכ\"ת ל\"ל לראשון חתימה דילה כו' דלכאורה קשיא מאי פריך דילמא איירי באשה שכתובתה גדולה יותר משוויא שדה השנייה אלא ודאי לפי פלוגתתם כ\"כ שמוכח שמיירי נמי באשה שכתובתה אינה כ\"כ גדולה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וכ\"ש אם מכרה או נתנה לבעלה כו' ז\"ל רמ\"א בש\"ע וי\"א דוקא מכירתה ונתינתה לא מהני אבל אם מוחלת לו כל זכות שיש לה על נכסיו מהני (משום דעקרה שיעבודא דבעל מעיקרא משא\"כ במוכרת ונותנת. כ\"פ) כמו שמהני מחילה לענין כתובתה ויש חולקין עכ\"ל וטעם החולקין נראה דאינה דומה המוחלת כתובתה דאין לה על מה לסמוך עוד להמוחלת שיעבוד על נכסים הללו מש\"ה לא מחלה כתובתה אלא סמכא דעתה שיתן לה מזומנים או יקנה שדות אחרים וכמ\"ש לקמן בר\"ס ק\"ז וכיון דלא מחלה כתובתה לגמרי גם אנכסים אלו לא מחלה אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה (ובד\"מ כתב דאין מחילתה מועלת אלא בעיקר כתובה ותוספת משום דבהנהו לית ליה איבה אי לא הוה מחלת להו הילכך הוי מחילתה מחילה ועיין במ\"מ פכ\"ב דאישות כ\"פ): (כתב רמ\"א ישראל שגבה קרקע מהעכו\"ם בחובו אם יש רשות לעכו\"ם לפדותו יש לה דין מטלטלים ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן כו' והוא ממהרא\"י בת\"ה סימן של\"ט ומכאן נראה למנהגינו ותקנתינו שאם א' שוכר בית או חנות מעכו\"ם והחזיק איזה שנים שאין חבירו רשאי לשנות אותו בית או חנות אם לא שיפייס את חבירו וקונה החזקה ממנו בדמים שאותו חזקה יש לו דין מטלטלים ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן מכח שיעבוד כתובתה מטעם זה שאם העכו\"ם רוצה להחזיק לעצמו הבית או החנות ושלא להשכיר לשום יהודי היה בידו לעשות נ\"ל. כ\"פ): "
                ],
                [
                    " דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו כו'. ואם תאמר אף אם אינה צריכה לשלם לבעלה כלום שהלוקח לא יוכל לטרוף ממנו מכל מקום הוא צריכה לשלם ללוקח כדין המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהלוקח חוזר על המוכר וא\"כ היא מפסדת שצריכה לשלם ללוקח וי\"ל דאין מועיל לבטל טענת נחת רוח כו' אלא שהיא מקבלת עליה אחריות באותה קרקע שנותנת או מוחלת בשעה נתינה או מחילה שעושת מילתא יתירתא ומה שהיא חייבת לשלם ללוקח אין זה ענין למה שהיא השתא נותנת או מוחלת לבעלה. והיותר נראה דה\"ק כיון שהיא יכולה למחול השיעבוד הו\"ל כאילו לא קבלה עליה אחריות מעולם והיא נוטלת קרקע זו מבעלה ותפרע ממנו למי שמכרה לו כתובתה באמרה שמתחלה משום נחת רוח קבלתי עלי אחריות וסלקתי ממנו ונמצא דלא עבדה מילתא יתירתא. אלא אי קשיא הא קשיא כיון דקבלה עליה אחריות בעדה ובעד כל הבאים מחמתה נאמר דלמא היא לוותה מאחרים ונמצא כל נכסיה משועבדים להם ואחר שתתגרש יבא המלוה לגבות מקרקע זו ואז תהיה היא מחוייבת לשלם לבעלה או ליורשיו כפי דמי קרקע זו שגבו מהם כיון שקבלה עליה אחריות ובכאן אין שייך לומר שתמחול לבעלה השיעבוד דאינה יכולה למחול כ\"א במכירת שטר חוב ולא כשנתחייב לאחרים אלא מוציאין מיד מלוה שלה מדרבי נתן ונותנין אותו למי שנתחייב היא לו וכמ\"ש רבינו בח\"מ סימן פ\"ו ז\"ל ואין שמעון יכול למחול ללוי שהרי פקע השיעבוד שיש לו לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן ומיהו לפי מה שהוכחתי שם דלא אמרינן הכי אלא לאחר שנתוודע בב\"ד ששמעון חייב לראובן דאז נשתעבד לוי לראובן מדרבי נתן ולא קודם לכן י\"ל הה\"נ היא סמכא דעתה שתזהר שלא יתוודע החוב לב\"ד ואז יכולה למחול לבעלה באופן שלא יזיק לה האחריות כדי שתוכל להוציא הכתובה מיד בעלה מקרקע זו באמרה שלנחת רוח נתכוונה ובלה\"נ אף אם יתברר לבית דין ליכא למיחש שמלוה שלה תגבה מבעלה כו' שבודאי היא תסלק אותו במעות כדי שלא יגיע לידה היזק על ידי זה וכמ\"ש ודוקא במוכרת כתובתה איכא למיחש שאותו הלוקח לא ירצה לסלק נפשו במעות אלא יאמר קרקע אני גובה מבעלה שהרי אותו הלוקח במקומה עומד. וע\"ז קאמר דלהא ליכא למיחש דהא יכולה למחול משא\"כ במלוה שלה דאין לו עסק עם בעלה כל זמן שהיא רוצה לשלם לו ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אינו מחול כתב במישרים (נתיב כ\"ג ח\"ד) דה\"ה מלוה ע\"פ אינה יכולה למחול וכ\"כ רמ\"א וה\"ה שאינה נאמנת לומר פרוע רמ\"א (אלא דבעל ישבע שאיני יודע שהיא פרוע ד\"מ בשם נ\"י פרק הכותב דף תקי\"ט ע\"ב כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ביד הלוקח וכתבו התוספות ותימא מעיקרא נמי לוקמא וכו' וכמ\"ש בב\"י וכתב ה\"ה (פי\"ב מהלכות זכייה ומתנה) שאפילו אחריך רוצה שיהיה של בעל אין בדבריו כלום מ\"ו וז\"ל הגמרא ס\"פ מי שהיה נשוי ומוקמי כולהו בידא דלוקח ואין כתוב שם הלכך מניחין אותו כו' ורבנו שינה לשון הגמרא כתירוצו של תוספות וק\"ל. ובגמרא דף צ\"ח פריך ומ\"ש מהא דתנן וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכמ\"ש בח\"מ סימן קי\"ח (ולקמן סימן ק') התם אית להו פסידא לכולי הכא ליכא פסידא אלא ללוקח (ודלא כרמ\"י שכתב בלבוש טעם מלבו ע\"ש כ\"פ): "
                ],
                [
                    " הכא אינה חוזרת עיין בתוספות פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ה ע\"א) שכתבו ז\"ל לוקח הוי אפי' אי הוה יורש לא מהדר כדאמרינן זבנה אורתא (פירוש מכר או הוריש כ\"פ) לא מהדרינן (וכמ\"ש בח\"מ סימן ק\"ג) אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה דאי יורש הוי מהדרינן ליה שבן פודה קרקע אביו ואע\"ג דבפרק י\"נ אמרינן דטבא ליה עבדי ליה או יורש או לוקח הא אמרי' התם בר היכא דאיכא פסידא לאחריני ולכך הכא לא הוי כיורש משום פסידא דמלוה עכ\"ל. אבל אין לתרץ ולומר דבדין א' כגון בדין אי שומא הדרא לא עבדינן פעם א' לוקח ופעם אחת יורש וכיון דלענין שיהדר הוא טבא ליה שיהיה לוקח דאילו הוי יורש היה צריך להחזירו להרא\"ש כיון דהוה ירושה דממילא מ\"ה גם לענין שלאיהדרו ליה הוצרכו לעשותו ללוקח. דאכתי קשה ליעבדו לו בשניהן כיורש דאז לא יהדר הוא ויהדרו לו מ\"ה צריכין לטעם דמשום פסידא דלקוחות לא רצו לעשותו כיורש. אבל האשר\"י שם בפרק המפקיד דף קל\"ה ע\"ג כתב וז\"ל אבל אי יורש הוי מהדר ולא דמי לאורתה דלא מהדר היינו כגון שכתב בחיים לאחד מיורשיו דומיא דזבנה <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> ויהיב במתנה אבל יורש דממילא במקום המוריש קאי ומחזיר ולא מהדרי ליה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " וששאלת ראובן כתב ב\"י ז\"ל יש לתמוה שאין ענין וכו' עיין ב\"י. ובא\"ע של קלף כתב ששאלת בלא וי\"ו וא\"ש טפי לפי זה (וכמה דוכתי יש בטור שהעתיק שאלת הרא\"ש בסתמא ולא כתב שם הרא\"ש וכמ\"ש לקמן ס\"ס ק\"ד ועיין בח\"מ סימן ע\"ד כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שאם (מכרה או נתנה כו' בהגהות אלפסי דף תק\"ח כתב דאין לבעל כלום במעות המכירה ואם לקחה בהן קרקע הבעל אוכל פירות ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואם מכרה ונתנה קיים כתב ב\"י ומשמע מדברי רבינו שכתב זה בבבא זו דדוקא בשלא סילק עצמו מהפירות הוא דאם מכרה ונתנה קיים וכדדייק לכאורה לישניה (דהמשנה) דאם כן למה כתב דין ודברים אין לי בנכסייך אבל במסלק עצמו מהפירות אם מכרה ונתנה אינו קיים (דעיקר הסילוק אפירות קאי וצ\"ע הלא כ\"ש הוא דאם סילק עצמו מהפירות בחייך ובמותיך פשיטא דאם מכרה ונתנה קיים דבלא\"ה אין לו בגוף קרקע ורבינו רבותא אשמועי' כאן דבאם לא הזכיר פירות אע\"ג דאוכל פירות אעפ\"כ אם מכרה ונתנה קיים ואמרינן דלכך אמר אין לי בנכסייך כ\"פ) ול\"נ דאף במסלק עצמו מהפירות אם מכרה ונתנה קיים דאם לא כן למה ליה למימר דין ודברים אין לי בנכסייך הכי הוה ליה למימר דין ודברים אין לי בפירות נכסייך "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל (מעכב מליתן לה חייב במזונותיה כתב הריב\"ש דוקא גרושה אית לה מזונות אבל חלוצה אין לה אפילו לא נתן לה כתובה ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " יעשו כמנהגא כתב בית יוסף בשם הריטב\"א מי שנשא אשה ממקום אחר אדעתא דתדור עמו במקומו הולכים אחר מנהג מקומו. וכתב המרדכי דאין ראיה ממה שכמה פעמים סלקו יתומים האלמנות דשמא מרצונם נעשה ועוד אטו כולי נשי דינא גמירי דידעי דלא מצי לסלקינהו ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ודוקא אחרי מותו הפסידה כו' אבל בחייו ניזונת כו' ל\"ד מחלה כתובתה נקט אלא ה\"ה מכרה לו דאין לה מזונות דוקא לאחר מותו וכמ\"ש לפני זה ז\"ל מכרה או משכנה כתובתה כו' עד בין בחיי בעלה בין אחרי מות בעלה הפסידה מזונותיה אבל בחיי בעלה עכ\"פ יש לה מזונות מטעם הנ\"ל דמזונותיה תחת מעשה ידיה. והא דנקט רבינו מוחלת כתובתה בבבא בפני עצמו משום דבמוחלת יש דיעות דאיכא מ\"ד דיש לה מזונות אף אחרי מותו משום שנאמר משלם רעה תחת טובה לא ימוש רעה מתוך ביתו וע\"ל סימן ק\"ה שהארכתי עוד מזה: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ם שהיא נשבעת שבועת היסת ונוטלת תימה שהריטב\"א כתב בשם הרמב\"ם דצריך לישבע שבועת המשנה בנק\"ח וכתב שהרמב\"ם אזיל לטעמו שס\"ל דאפילו מי שיש בידו משכון וטען עליו בכדי דמיו חשוב נשבע ונוטל כמ\"ש בספרו וכ\"כ הרי\"ף ז\"ל עכ\"ל והב\"י הביא דברי כולם ולא כתב יישוב לזה ולא הקשה ג\"כ דבריהם בשם הרמב\"ם אהדדי ובאמת שכדברי הריטב\"א כתב הרמב\"ם בספרו פי\"ג מהלכות מלוה ופי\"ג מהלכות טוען וכ\"כ רבינו בשם הרמב\"ם בח\"מ ר\"ס קל\"ג ולפ\"ז קשה גם רבינו אהדדי שכאן כתב בשם הרמב\"ם דסגי בהיסת ושם כתב בשמו דצריך שבועה בנק\"ח מיהו בזה י\"ל דלא כתב שם אלא באומר חפץ זה שלך הוא אבל חייב אתה לי ואני אתפסנו בידי עד שתשלם לי דכיון דלא בא לידו מתחלה בתורת משכון מ\"ה צריך שבועה בנק\"ח וכמו שחלקתי שם בזה מכח קושיות אחרות ע\"ש אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת שהרי הרמב\"ם כתב בהדיא פי\"ג ממלוה ופ\"א מטוען שנשבעה בנק\"ח אף במשכון ולמה כתב רבינו והר\"ן בשמו כאן שסגי לה בהיסת ונ\"ל לחלק במה שחילק הר\"ן פרק כל הנשבעים וכתב דהגאונים שהצריכו לישבע בנק\"ח אף שהוחזק ויכול לטעון עליו לקוח הוא בידי היינו דוקא כשבא לגבות חובו מהמשכון אבל כשהוא מוחזק במשכון ושותק והלוה בא להוציא משכנו מידו א\"צ לישבע אלא היסת דאין זה נשבע ונוטל ודי לנו בזה במה שחדשו לנו הגאונים בדין בלא ראייה והבו דלא לוסיף עלה כו' ע\"ש והביא ב\"י דבריו בח\"מ סימן פ\"ט ע\"ש וא\"כ ה\"נ איירי דיתומים באים להוציא הקרקע או המטלטלים מתחת ידה ומ\"ה נפטרה בהיסת ומש\"ש נשבעה היסת \"ונוטלת ל\"ד אלא כלומר תחזיק במה שבידה אבל ב\"י פסק שם דבכל ענין צריכה שבועה בנק\"ח ע\"ש ולפי דבריו צ\"ע וצ\"ל דס\"ל כמ\"ש המ\"מ והר\"ן והביאם ב\"י ז\"ל כיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכאילו אמר לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל כו' ע\"ש ור\"ל שהאלמנה זו שיעבודה בנכסים עדיף הם ממשכון דבמשכון ס\"ל להרמב\"ם דצריך לישבע בנק\"ח ובזה בהיסת סגי וה\"ט דמיחשב כשלה: "
                ],
                [
                    " ואם א\"ל יהא מקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא אותו מקום לבד ק\"ק מ\"ש מהא דכתב רבינו בח\"מ סימן רנ\"ג ז\"ל שכיב מרע שאמר תנו ר' זוז לפלוני בחובו ולא אמר כראוי לו לא יטול שניהן אלא א' מהן וידו על העליונה אם מאתיים יותר נוטל מאתים ואם חובו יותר נוטל חובו וכ\"כ רבינו לקמן בא\"ע סי' ק\"ט וי\"ל דשאני התם דמסתמא אין ב\"ח מוחל חובו ואף אם שתק אמרינן דלא חש לדבריו להשיבו וסמך אשטרו או אעדיו משא\"כ הכא במזונות דאין למזונות דבר קצוב דיכול להיות שדעתה היה לתבוע למחר הכתובה ולא יהיה לה מזונות ומש\"ה שתק ומש\"ה הוה שתיקתה הודאה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " מתנת בריא אבל אם נתן מתנה ש\"מ עפ\"ר ובח\"מ סי' רנ\"ב כתב שם ט\"א והוא שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים למזון האשה והבנות וכתובה והמקבל מתנה אינו קונה עד לאחר מיתה נמצא שקדמו הם למקבל עכ\"ל שם בפרישה כתבתי טעם לזה והוא שמתנת ש\"מ שתלה בדעת הנותן אומדן דעת הוא שלא היה דעתו להקנותו לו כי אם לאחר מותו וכל זמן שיש בו רוח חיים מקוה ועומד שיבריא וישאר המתנה בידו מה שאין כן מזון האשה והבנות שאינה תולה בדעתו כי אם בתקנת חכמים וחכמים תקנוהו לו עם מיתתו. וגם ברמב\"ם פ\"ח דהלכות זכייה כתב כלשון רבינו בסימן רנ\"ב דהיינו טעמא משום דחיוב מזונות חל קודם חלות המתנה וכתב שם המ\"מ דנפקא להרמב\"ם ממ\"ש בגמרא השתא ירושה דאורייתא כו' וכ\"כ בית יוסף לקמן בסימן רנ\"ב שמשם למדו רבינו והביא גם כן לשון הרמב\"ם והמ\"מ וצ\"ל דהוא הוא דכיון דניזון האלמנה מירושה דאורייתא ע\"כ צ\"ל דה\"ט משום דחיוב מזונות חל קודם הירושה וגם ירושה אינו כ\"א לאחר מיתה ומה\"ט נזונת מן מתנת ש\"מ וק\"ל והשתא א\"ש דל\"ת היאך למדו מכאן דאלמנה גובה חיוב מזונותיה ממתנת שכ\"מ אפי' לא ישאר למקבל מתנה כלום ובירושה דאורייתא אמרינן לעיל בסימן זה דניזונין יחד הבן או הבת עם האלמנה וצ\"ל דלא למדו שם אלא שחיוב המזונות חל קודם והא דנזונת בן או בת עמהן ה\"ט משום דלא רצו לעקור ירושה דאורייתא לגמרי מה שאין כן במקבל מתנת שכ\"מ וק\"ל: "
                ],
                [
                    " דאפי' אם ניזונת ממקרקעי כו' ז\"ל ה\"ה וב\"י הביאו שכתב בפי\"ח מהלכות אישות אדברי הראב\"ד ולי נראה דאף דעת רבינו (ר\"ל הרמב\"ם) כן הוא שאפילו ניזונת מן הקרקע ניזונת בשוה דאל\"כ היה לו לומר ניזונת מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתה ולפ\"ז ראוי להיות בספרו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למוכרן ולהפקיע מידי שיעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו תפסה לדידה לחוד ואי מיירי דלא תפסה א\"כ אין שום אחד מהן ניזונת ממטלטלים אבל השתא דכתיבנא דהגאונים תקנו לגבות ממטלטלים א\"ש דקאי אמאי שתקנו הגאונים שמטלטלים משועבדים למזונות אם כן לא קדמה ותפסה. ניזונות מהן בשוה ומסיק והראב\"ד חולק וס\"ל דאפילו בקרקע ניזונות בשוה ומסיק והכי איתא בירושלמי רצה לומר כדברי הראב\"ד דשם נתבאר דבמזונות כולן שוות והירושלמי ע\"כ אקרקעות קאי דמטלטלים לא נשתעבדו למזונות אלא בימי הגאונים וזהו שלא כמ\"ש הב\"י ומ\"ש ה\"ה דדברי הרמב\"ם הם מבוארים בירושלמי והיינו משום דה\"ה לשיטתו אזיל דס\"ל דגם הרמב\"ם איירי בקרקעות (ולא בא למעט שדברי הראב\"ד אינן כירושלמי אלא ר\"ל שמ\"ש הרמב\"ם שאין קדימה כ\"כ ג\"כ בירושלמי) אבל אם נפרש דברי רבינו שהבין דברי הרמב\"ם כפשוטו ע\"כ צ\"ל מ\"ש והכי איתא בירושלמי אדברי הראב\"ד קאי והעיקר נ\"ל כפירוש זה האחרון דאילו לפי' קמא קשה דה\"ל להסמיך להא דכתבו הרמב\"ם לדינא הנ\"ל דאם קדמו ומכרו ומשכנו היורשים דאין מוציאין וע\"ק לישנא והראב\"ד כתב דמשמע לשון פלוגתא בדינא ולא בטעמיה אבל באמת אפי' לפי' ה\"ה לק\"מ ששם במיימוני נסמך האי דינא דניזונות בשום לדינא דאם קדמו ומכרו דאין מוציאין מיד הלקוחות גם מ\"ש שם במיימוני לפי שאין קדימה במזונות א\"ש טפי אקרקעות מבמטלטלים שהרי במטלטלים אין קדימה בשום חוב ולמה קאמר במזונות בשלמא אקרקע א\"ש דקאמר דוקא במזונות אין קדימה הא בשאר חוב יש קדימה בגביית קרקעות ולפירוש האחרון תיבת לפיכך אינו עולה יפה גם לפי מאי דפרישית דהא הרמב\"ם כתבו כמה דינים לפני זה מגביית מטלטלים ודו\"ק. שוב עיינתי בירושלמי ומצאתי כתוב בו בר\"פ מי שהיה נשוי שכ' שם המשנה דר\"פ דתנן שם מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה ע\"ז כתב ז\"ל מתנית' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות עכ\"ל. והרי מבואר כך כמ\"ש דהירושלמי ודאי ג\"כ אקרקעות קאי שהרי קאי אהמשנה ולדינא דגמרא וכ\"ש לזמן התנאים וחכמי המשנה לא היו גובין ממטלטלים לפיכך פירוש האחרון שכתבתי הוא עיקר ודוק ולא כבית יוסף שכתב דמ\"ש רבי' והכי איתא בירושלמי קאי אהרמב\"ם הנ\"ל ומייתי ראיה מהמ\"מ דראייתו אינו ראיה וכמ\"ש: ",
                    " כיון שיש לה לישבע לבסוף כו' ז\"ל האשר\"י וצריך לתת טעם מ\"ש למזוני דלא משביעין לה משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה אע\"ג דשמא לא תבא לעולם לידי גיבוי כתובה ובשאר דוכתי לא אמרינן הכי שהרי אפוטרופסים והשותפים והאריסים הנשבעין בלא טענה אי בעי משביע אהדדי כל יומא ולא אמרינן ימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל ונראה דהיינו טעמא גבי אשה כי ידעי שעתידין להשביעה על מזונותיה בימי מיגר אלמנותה שהיא יושבת לכבודו ה\"ל קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל בנדון זה שרגלים לדבר וראוי לחשדה לפי שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא שלא מצינו שבועה כיוצא בזו אשר\"י בשם הרמ\"מ: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב יראה כו' כבר כתבתי בפרישה שאין זה לשון פלוגתא והוי כאילו כתב וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' ואין להקשות מנ\"ל להרא\"ש שהרמב\"ם פסק כתלמידי ר\"י דלמא פסק אפילו כר\"י בר בון וע\"כ לא קאמר ר\"י בר בון דחוי לא אמרינן לה אלא שאם תפסה פחות מכדי כתובתה מטעם שיש לה לישבע לבסוף אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה צריכה להראות ואין לומר דאפילו אם תפסה הרבה אין צריך להראות לפי סברת הרמב\"ם מטעם שכתב האשר\"י דלא ידעינן כמה תחיה כו'. ז\"א דטעם זה מספיק דאין מוציאין מידה וממילא אין צריך לישבע שלא מצינו שבועה כיוצא בזו אבל דלמא לעולם ס\"ל שצריכה להראות דדלמא לא תחיה הרבה ולא תחלה ואז לא תשבע לבסוף. ור\"י בר בון דקאמר \"כיון שיש לה לישבע לבסוף אפי' חוי לא א\"ל לשון \"כיון משמע שתבא לידי שבועה בודאי משא\"כ כאן שתפסה הרבה וקרוב לודאי שלא תבא לידי שבועה. די\"ל שמ\"ש הרמב\"ם אלא שכותבין עליה ב\"ד מה שתפסה כו' איירי בין שתפסה הרבה בין שתפסה מעט שלעולם צריכה להראות וזהו דוקא כתלמידי ר\"י וגם ר\"ש והרמ\"מ אפשר לומר שסבירא ליה ג\"כ שצריכה להראות בין אם תפסה הרבה או מעט. ואין לומר דלשון פלוגתא הוא משום דהרא\"ש והרמ\"מ כולם קאי לפי דברי ר\"י בר בון וכמו שכתב הרא\"ש בהדיא שריב\"א קאי לפי דבריו ומשמע שסבירא להו דהלכה כר\"י בר בון וחוי מה שבידך לא אמרינן לה ומש\"ה כתב רבינו וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' בלשון פלוגתא לאשמעינן שהרמב\"ם פסק כתלמידי ר\"י שחוי מה שבידך אמרינן לה אבל אי אפשר לומר כן דמנ\"ל דהם קאי דוקא לפי דברי ר\"י בר בון די\"ל דהם קאי אפי' לדברי תלמידי ר\"י שהרא\"ש לא כתב אלא שריב\"א דקדק מלשון ר\"י בר בון שיש חילוק בין אם תפסה הרבה לתפסה מעט ומכ\"ש י\"ל שתלמידי ר\"י סבירא להו זה החילוק לפי דברי ריב\"א אבל הם קאי אליבא דכולי עלמא וכן משמע באשיר\"י ועוד דאם הר\"ש והרמב\"ם סוברים כר\"י בר בון א\"כ גם הרמב\"ם סבר כן שהרי שלשתן לדעת אחת נתכוונו שאין מוציאין מידה אפי' תפסה הרבה ואין צריך לישבע וא\"כ היאך כתב שהרמב\"ם פסק כתלמידי ר\"י ואין לומר דדוקא בענין זה שצריכה להראות פסק כוותיה וא\"כ דלמא ג\"כ הר\"ש והרמ\"מ סבירא להו שלענין שצריכה להראות נמי הלכה כוותיה. וב\"י כתב וז\"ל וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב מתוך דברי הרמב\"ם יראה כו' ומשמע לרבינו וכו' עד וזהו שסיים רבינו בדברי הרא\"ש וכתב אבל לעולם אין משביעים אותה עד שתשבע יותר עכ\"ל והנה לכאורה יראה דמ\"ש דשאני הכא שאינה באה לתבוע \"כתובתה תיבת כתובתה היא ט\"ס וצ\"ל מזונות דא\"כ לא רישא סיפא וכן מוכח מדסיים ב\"י וכתב ז\"ל וזהו שסיים רבינו וכתב אבל לעולם אין משביעין אותה עד שתתבע יותר ור\"ל הרי שלפנינו שדעת רבינו בהבאת דברי הרא\"ש כדי לפלוגי אמהר\"ם שהצריך להשביעה והוא סבר שאין להשביעה כ\"א כשחזרה לתבוע יותר מזונות אבל על עיקר דבריו ופתרונו נפלאתי דמאחר דמהר\"ם ג\"כ סבירא ליה דלא משביעין אותה מתחלה כ\"א אחר שתחזור לתבוע מזונות וכשתחזור לתבוע הכל מודיס שמשביעין אותה א\"כ במאי פליג הרא\"ש אמהר\"מ וקצת נראה לומר שט\"ס יש בדבריו שמ\"ש שבא לחלוק על דברי הרמ\"מ צ\"ל על דברי ריב\"א ויהיה איך שיהיה אין דבריו נכונים דמה צריך לדקדק בדברי הרמב\"ם שאינה צריכה לישבע מדכתב שהלכה כתלמידי ר\"י שאמרינן לה חוי מה שבידך דמשמע אבל אין משביעין אותה הא כתב הרמב\"ם בהדיא אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה וה\"ה שאין משביעין אותה שזה תלוי בזה כמ\"ש לעיל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכלים (להשתמש בהן ומבואר בגמ' שמשתמשת בכלי כסף וכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה וכתב הר\"ן ירושלמי דרה בבתים כמו שהיתה דרה בהן ובעלה במדינת הים ד\"מ: ובודאי כל הדברים א\"צ ליתן לה כ\"א כמו שהיה לה בבית בעלה שהוא במדינת הים כ\"פ): (ואם מכרו היורשים לא עשו ולא כלום אע\"ג דאמרינן לעיל בסימן צ\"ג גבי מזון האשה והבנות יתומים שקדמו ומכרו הקרקעות מה שמכרו מכרו התם לא משתעבדי לה מחיים הכא משתעבדי לה מחיים גמרא כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה כתב הרמב\"ם דאפי' במקום שצריכין לשכור א\"צ לטרוח לשכור לה אלא נותנין לה המעות והיא תשכור לעצמה כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב א\"א הרא\"ש משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת כו' עיין בפרישה שם כתבתי פירוש מ\"ו שפירש דהרא\"ש אדברי הרשב\"ם הנ\"ל אאלמנה הניזונית מן היתומים קאי וכן משמע לשון ב\"י בש\"ע שכתב בסעיף ז' ז\"ל אלמנה שניזונת מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו יש מי שאומר שכל השבח שלהן ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת ויש מי שאומר השבח הוא לעצמה ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחה אלא שידה על התחתונה כו' הרי שכתב שלשה דעות באלמנה הניזונת והן הרשב\"ם והראב\"ד והרא\"ש וכמו שפירש מ\"ו ז\"ל. ואחר כך מסיים שם בש\"ע סיפא דדברי רשב\"ם ומ\"ש הרא\"ש עליה וכמ\"ש רבינו בשמם. ולע\"ד נראה דא\"א לומר דרישא דדברי הרא\"ש יהיה קאי אריש דברי רשב\"ם אאלמנה הניזונת כו' מכמה הוכחות חדא דאל\"כ למה כתב \"משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת הלא בהדיא כתב כן הרשב\"ם כל השבח שלהן ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת ולא הוה ליה למימר לשון \"משמע ועוד מ\"ש דדוקא אשה יורשת כו' מה ענין זה לדברי רשב\"ם גם רשב\"ם יודה לדבריו אלא שאמר כיון שהאי אלמנה ניזונת מנכסיהן ומעשה ידיה שלהן אם כן כל השבח שלהן דבכלל מעשה ידיה הוא ואי משום דסבירא ליה כהראב\"ד דאין בידם להכריחה למלאכה זו א\"כ הוה ליה להשיגו בזה ולא במה שאין ענין לדבריו ושם בהרא\"ש לא הביא כלל דברי הראב\"ד וסברתו. וע\"ק דא\"כ הוה ליה לרבינו לסדר ולכתוב דברי הרא\"ש מיד אחר דברי רשב\"ם וראב\"ד הנ\"ל ולכתוב שהוא פליג על שניהן ושג' דעות בדבר ולא כפי מה שנראה מלשון הרא\"ש שלא פליג כ\"א אדברי רשב\"ם לחוד וע\"ק לפירושם צ\"ל דהראב\"ד סבירא ליה שכל השבח הוא של האלמנה וכמ\"ש בש\"ע בהדיא בשמו והוא דבר שאין לו שחר דודאי לא עדיף כח דהאי אלמנה שניזונת מנכסיהן ומעשה ידיה שלהן אף שאין בהן כח לכפות להאי מלאכה להראב\"ד מ\"מ לא עדיף מאריס שיורד ברשות שידו על העליונה ולא ליטול כל השבח. וכי היא אשבח וקרקע מחמת עצמה לא אשבח ואין לומר כיון שיש לה שייכות בשדה דהרי סופה לגבות ממנו כתובה מש\"ה קאמר שהשבח שלה דמ\"מ קשה למה יהיה כל השבח שלה דמשמע מכל הנכסים ועוד כיון דעדיין לא הגיע זמן גבייה כל זמן שניזונת מנכסיהן לא עדיפא מיורד ברשות. ואע\"ג דבח\"מ סימן רפ\"ז מחלק דשאני אריס דירד אדעתא דהכי ליטול שכר טירחא משא\"כ כשאינו יורד אדעתא ליטול שכר טירחא כו' הרי תשובתו שם בצדו דלא אמרו כן אלא כשאמר ראו שאני עושה ואשבח לנפשי מה שאין כן בהאי אלמנה דלא אמרה ראו. ועוד כמה קושיות יש להתעורר ויתבארו ויותרו על פי מה שאכתוב בס\"ד כי נראה לי פשוט דהרא\"ש לא קאי אריש דברי רשב\"ם דיכול להיות דמודה שם לדברי רשב\"ם מדהביא דבריו בפסקיו ולא השיגו בהשגות הראב\"ד כנ\"ל אלא אסיפא דדברי רשב\"ם קאי אאלמנה שאינה ניזונת. כי הנה מוכח ומוכרת מדברי רשב\"ם דלא איירי בהניח נכסים מועטים לחוד אלא מיירי ג\"כ בהניח נכסים מרובים דאל\"כ קשה מאי קאמר ונתעצלו היורשים והב\"ד מלהשביעה ולהגבות כתובתה. איך היו יכולין להגבותה כיון שלא הניח כ\"כ נכסים ואם הגביהו מה שהניח והמותר נשאר חוב על היתומים מה הרויחו הרי ג\"כ כל השבח היה לנפשה דאלמנה דעשאתה בשלה אם לא שתאמר שהתעצלות קאי אמה שלא השביעו אותה דאם השביעו אותה מיד אפשר שהודית שהתפיסה צררי כדי כתובתה ולא היתה נוטלת כלל וגם ז\"א דא\"כ ישביענה עוד ואם תודה לא תטול כתובתה ולמה מסיק דנוטלת כתובתה ועוד מאי פסקה שתודה או שתפסה צררי וע\"ק למה כתב רשב\"ם דלא הניח אלא נכסים מועטים הלא גם בהניח נכסים מרובים דינא הכי לסברתו דכיון שאמרה \"ראו כל מה שהשביחה הוא שלה ועוד למה מסיים רשב\"ם וכתב והשבח לעצמה הלא גם כל הנכסים שלה כיון שמתחלה לא הניח אלא נכסים מועטים פחות מכדי כתובתה אלא ודאי ברישא דאמרה ראו אין נ\"מ בין הניח נכסים מרובים ובין הניח נכסים מועטים ולא נקט בלשונו שהניח בעלה נכסים מועטים אלא משום סיפא כשלא אמרה ראו ולאשמועינן דאע\"פ שהשבח של היתומים אפ\"ה היא נוטלת כתובתה משלם והיינו שהשבח משלים בקרן שהניח ונוטלת אותו הקרן עם קצת שבח עד כדי כתובתה והמותר ליורשים והא דאקדים רשב\"ם לכתוב האי והניח מקצת נכסים דמציעתא נ\"ל דהכי הצעת דבריו דמתחלה מתחיל לומר דכשהאלמנה ניזונית מהיתומים והיינו קודם שתבעה כתובתה ואז מעשה ידיה שלהן פשיטא דנוטלין היתומים להשבח ואחר כך אמר אפי' אם אינה ניזונית מהן כגון שתבעה כתובתה מצינו ג\"כ שהשבח הוא כולו של היתומים והיינו כשלא אמרה ראו ולרבותא נקט הניח בעלה נכסים מועטים דאע\"פ שיש לה שייכות לנכסים הללו שהרי לסוף תגבה כתובתה מהן אפ\"ה אינה נוטלת אלא כתובתה והמותר ליורשים וה\"ק אפי' אינה ניזונית קי\"ל דוקא כשאומרת ראו נוטלת היא כל השבח בין הניח נכסים מרובים או מועטים אבל כשלא אמרה ראו אפי' הניח נכסים מועטים כל השבח ליתומים זולת שיעור תשלום כתובתה וא\"כ יתיישבו שפיר דברי הרא\"ש דקאי אדברי הרשב\"ם אמציעתא ואסיפא ומתחיל בסיפא דקאמר דאינה נוטלת אלא כתובתה וזהו ג\"כ מיירי בכל ענין אפי' הניח בעלה כדי כתובתה ויותר וא\"כ אינה נוטלת מן השבח כלל. ומש\"ה כתב \"משמע משום דאינו מפורש בדבריו בהדיא וא\"ש נמי שכתב דדוקא אשה יורשת ואחין כו' דגם הם אין מעשה ידיהן של שאר היורשים כמו אלמנה שאינה ניזונית ומש\"ה חזר וכתב ז\"ל וגם מ\"ש שאם לא היו בנכסים כדי כתובתה כו' שנוטלת כתובתה מאותו השבח כו' משום דמתחלה דיבר הרא\"ש בהניח כדי שיעור כתובתה משום דדקדק גם כן מדברי הרשב\"ם כמו שדקדקתי דהרמב\"ם בכל ענין מיירי ודוק היטב שזה נלע\"ד ברור ובזה יתיישב כל הנ\"ל. וגם מ\"ש הראב\"ד דאין השבח שהשביחה שלהן וגם סיים וכתב ז\"ל ואם עשתה הרי הוא לעצמה נלע\"ד דאינו ר\"ל כל השבח אלא כדין אריס שיורד ברשות שידו על העליונה וכדין שותף או בעל בנכסי אשתו קטנה וגדולה וגרשה כפי מה שנתבאר לעיל סימן פ\"ח ובח\"מ סי' קע\"ח ושע\"ה דאינה נוטלת כל השבח כ\"א ידו על העליונה ע\"ש. ומ\"ש ואם עשתה הרי הוא לעצמה אמעשה ידיה הנ\"ל קאי שהרשב\"ם ס\"ל שגם זה בכלל מע\"י שהוא שלהן ע\"ז מסיק וכתב שמעשה ידיה במלאכתה זו היא שלה ומרוב פשיטותו לא הוצרך לפרש שאין כל השבח שלה. והשתא א\"ש דלא כתב רבינו שלסברת הרא\"ש אין לה בשבח אלא שכר טירחא כן נלע\"ד. אבל הב\"י בש\"ע לא פירש הכי וכתב בשם הראב\"ד שכל השבח הוא שלה ושהרא\"ש חולק וס\"ל דאין לה בו אלא שכר טירחא ומיהו נראה דיכול להיות שגם הב\"י ס\"ל דהרא\"ש לא קאי אלא אמציעתא וסיפא דדברי רשב\"ם וברישא יכול להיות דל\"פ עליה וכמ\"ש לעיל אלא שבש\"ע כתב שלפי סברת הראב\"ד דס\"ל דמע\"י במלאכתה הוא של עצמה ומש\"ה כל השבח שלה לסברתו יש דעה שלישית דס\"ל דאפי' במקום שמע\"י של עצמה אפ\"ה אינה נוטלת כ\"א שכר טירחא ואף שתאמר שהראב\"ד ס\"ל דכל השבח הוא שלה מ\"מ פירשתי בדברי הרא\"ש דלא קאי ארישא כנ\"ל ברור ודוק היטב. ואין להקשות א\"כ דקאי הרא\"ש אמציעתא ואסיפא למה כתב דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי הלא כתב רבינו בח\"מ סי' רפ\"ז דאפילו באחין לא אמרינן הכי אלא כשנזונין יחד מתפוסת הבית אבל כשאינן ניזונין יחד אין להן רשות לירד ואם ירד והשביח ידו על התחתונה ע\"ש הלא מדוקדק שם בלשון רבינו וגם מלשון הרא\"ש בפרק המפקיד דלא כ\"כ אלא הראב\"ד ומש\"ה כתבו בדבריהן והראב\"ד כתב בלשון פלוגתא וכן מבואר בדברי הרא\"ש שם שהראב\"ד דקדק לומר כן מכח קשיא ושם כתב לפני זה לאותו קושיא תירוץ אחר ע\"ש וא\"כ לק\"מ דה\"ק הרא\"ש מדברי הרשב\"ם נראה דלא ס\"ל כהראב\"ד אלא אף שאינן ניזונין יחד אפ\"ה השבח כולו ליתומים כיון דלא אמר ראו מטעם דמחלי אהדדי וע\"ז השיגו הרא\"ש וכתב דלא אמרו כן אפי' לסברתו אלא באשה יורשת ואחין. ובע\"כ צ\"ל דלא ס\"ל להרשב\"ם לדברי הראב\"ד אלא אפי' אינן ניזונין יחד אמרינן דמחלי אהדדי דאל\"כ אין טעם כלל לדבריו דלמה נוטלת אפילו שכר טירחא בסיפא דאינה ניזונית. משלהן ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל נתגרשה ומתה בנים נשבעין כו' ז\"ל ב\"י דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים הוי משום דאימור צררי אתפסה ובנתגרשה ליכא למימר הכי וכו' עד צריכין לישבע כדתנן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה עכ\"ל רש\"י והביא כל זה הב\"י ובזה מבוארים דברי רבינו רק בתוספת קצת ביאור דמ\"ש אין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה ר\"ל כגון שבועה הבאה מחמת יתומים שהרי אף בלא טענת הנתבעים וזה בלא ריעותא התובע מחוייב התובע לישבע מטעם שהב\"ד אביהן של יתומים וטוענין להם כל מה דאפשר לתבוע והיינו דלמא צררי אתפסה וכיוצא בזה ובאלמנה שהיתה מחוייבת לישבע שבועה כזו הבאה מכח יתומים בלי טענות התובע שבועה כזה אינה מורשת לבנים משא\"כ בגרושה שתובעת כתובתה מבעלה בחיים ואין ב\"ד טוענין שום דבר עבור בעלה לכן אף אם היה בעלה טוען עליה שתפסה משלו או שפרעה אחר הגירושין לא היינו פוסקין וטוענין עבורו שתשבעעל טענתו עד שהבעל עצמו יטעון ויאמר תשבע לי שלא תפסה משלי או שלא פרעתיך ואף אם טען כבר עליה ופסקו הב\"ד עליה שתשבע ומתה ולא נשבעה על ככה היו היורשים נשבעים שלא פקדתנו אמנו והיו נוטלים ממנו ואם מת הוא בחייה דינו כאלמנה אף שכבר נתגרשה ואפילו לא טען בעלה כלום בחייו שהב\"ד טוענין בעד היתומים שתשבע שלא נפרעה מהבעל ואם מתה אחריו קודם שנשבעה אף שלא תבעה כתובתה בב\"ד בחייה מ\"מ אין בניה גובין כתובתה מטעם דאין אדם מוריש לבניו ממון שבעצמו לא היה אפשר לגבותו בשום צד בלא שבועה אבל נתגרשה ומתה בחייו ואח\"כ מת הבעל אחריה אף שהב\"ד מעצמן טוענין עבור היתומים שישבעו שלא נפרעת אמם והיינו מטעם שטוענין כל זכות שהיה אבי היתומים יכול לטעון ואילו היה קיים דלמא היה טוען שפרע לאמם אחר שגרשה ותשבע לי שלא פרעתיך שבועה כזו אף שאמם היתה צריכה לישבע שלא נפרעת אדם מוריש לבניו והם נשבעים שלא פקדתנו אמנו וזה מבואר בח\"מ סי' ק\"ח בדין לוה ומלוה וכמ\"ש בשם מ\"ו בסמוך. ומ\"ש רבינו אבל נתגרשה ומתה בניה נשבעין שבועה שלא פקדתנו ונוטלין ר\"ל אם הבעל טוען שפרע לה ומ\"ש ואפילו מיורשיו ר\"ל אם מתה היא בחייו ואח\"כ מת הוא הב\"ד טוענין עבור היתומים שישבעו שלא פקדה להם אמם וק\"ל: (אין יורשיה יורשים כתובתה ומיהו אין קורעין הכתובה אע\"פ שאין מגבין כמ\"ש בח\"מ סי' ק\"ח לענין מלוה ריב\"ש כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל כל נכסיה בין נ\"מ כו' ובש\"ע דדוקא כשהן בעין או דברים שידוע שבאו מכחם אבל אם נאבדה או נפחתה ובאה ליפרע מן היורשים אין נפרעת אלא בשבועה ואם מתה בלא שבועה אין היורשים נוטלין כלום וכ\"כ המ\"מ ונ\"י פרק מי שמת דאם ייחד לה קרקע (ומטלטלים בכתובה יורשיה גובין בלא שבועה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר כ\"כ האשיר\"י בשם הרי\"ף בתשובה לענין פוגם שטרו וקשה בח\"מ סימן צ\"ב כתב בשם רב אלפס שאם החשוד הוא מהנשבעין ונוטלין שהנתבע פטור בלא שבועה וע\"ק דכאן כתב רבינו סתם שהנתבע צריך לישבע והוא דעת הרמב\"ם ובסימן פ\"ב כתב בשם הרמ\"ה שנוטל בלא שבועה כיון ששטר מקוים בידו וכתב עליו רבינו שהכי מסתבר כהרמ\"ה וה\"נ שטר כתובה בידה וי\"ל שהאלפס ס\"ל בכתובה מחמרינן טפי שהבעל מורה היתר לעצמו שאף אם אינו יודע בודאי שהיא נפרעת ממנו אמר שהיא נפרעת שיאמר בלבו הואיל שסתם אשה נוטלת משל בעלה בעודה תחתיו כך אשתו נוטלת משלו לכן לא פטרינן ליה בלא שבועה או י\"ל שרב אלפס התם לא מיירי בפוגם שטרו או כיוצא בו ששטרו בידו אלא מיירי שלא נקט שטרא בידיה לכן סבר התם שפטור בלא שבועה והכא מיירי ששטר כתובה בידה לכן צריך הוא לישבע ולדעת רבינו י\"ל איפכא שהכא לענין כתובה סבר שישבע ונפטר הואיל שטוען שקבלה הכל מאמינים לו שמצרפים לזה שרוב נשים יש להן משל בעליהן אבל בעלמא הואיל ששטרו בידו נוטל בלא שבועה. ובלה\"נ נראה דל\"ק דדוקא במלוה הבא לגבות מן הלוה דמן הדין א\"צ לישבע מש\"ה הקילו בחשוד מש\"כ בשבועות הללו דאפי' לא טען הבעל ויורשיו שישתבע הב\"ד טוענים עבורם שישבע מש\"ה לא פטרינן גם לחשוד בלא שבועה: "
                ],
                [
                    " שאינו נשבע אלא היסת דאין נשבעין על טענת כפירת קרקעות ואפי' לאחר שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ממטלטלים כו' עפ\"ר וצ\"ע על מ\"ש הרא\"ש דאפי' לאחר שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ממטלטלין כו' מאי קשיא ליה מזה נהי נמי שתוכל לגבות ממטלטלין מ\"מ ממקרקעי נמי תוכל לגבות ולטרוף אפי' ממשעבדי ומ\"ש כתובה מכל שט\"ח שמוציא מלוה על הלוה שאע\"פ שג\"כ יכול לגבות מהלוה מעות ומטלטלי כמ\"ש בח\"מ סימן ק\"א אפ\"ה אין נשבעין אהודאה או כפירה שבשטר מה\"ט שמחשב בכפירה או הודאה שיעבוד קרקעות וכמ\"ש רבינו בח\"מ סימן פ\"ח ע\"ש. ונראה דיש נ\"מ בזה אם אין להיתומים שום קרקע לא משעבדי ולא בנ\"ח כ\"א מטלטלי דאז אין כאן שום כפירת שיעבוד קרקעות וכמ\"ש בח\"מ ס\"ס פ\"ח דבכה\"ג אפילו בשטר חוב דמודה בו הלוה מקצת וכופר מקצת אית ביה ש\"ד כמ\"ש שם (ע\"ש דחזרתי שם והוכחתי דסבירא ליה להרא\"ש ורבינו דאין נשבעין על שטר חוב אפי' אין לו ולא היה לו קרקעות כלל ולפי זה צריכין לחלק ולומר דהיינו דוקא על שטר חוב אבל כאן איירי דלית לה כתובה אף דגובה בתנאי בית דין מ\"מ לא הוי כשטר לענין זה) וה\"ק הרא\"ש להרמב\"ם דסבירא ליה דנשבע ש\"ד משום דה\"ל כמודה במקצת דז\"א ל\"מ בימיהן דלא היו גובין כלל ממטלטלים ואם באתה לגבות היינו דוקא כשהניח קרקעות אז פשוט אין כאן ש\"ד דהא איכא כפירת ש\"ק אלא אפי' בזמן הגאונים דתבא לגבות ממטלטלים ותאמר דהרמב\"ם מיירי כשלא הניח קרקע כלל אלא מטלטלין על זה כתב דגם זה אינו נשבע שבועה דאורייתא כיון שאינו יכול לכפור מכח תנאי ב\"ד ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " והרביעית ליתומים ואפילו הן גדולים הא דלא כתב רבינו זה בר\"ס זה אפשר משום דזה נלמד מהאי דינא דתנן דארבע נשים נשבעת זה לזה והנשים מסתמא גדולים הן וה\"ה ליתומים. וקשה לי על רבינו לפי מ\"ש בכל סימן זה חיוב שבועה משום חשש צררי א\"כ פשיטא כולן צריכות לישבע ליתומים ואפי' אין הנשים טוענין זו על זו ובאמת שהרמב\"ם כתב דין זה על האיש שגרשה שגובין כתובתה בלא שבועה שצריכות לישבע זו על זו והביאו ב\"י ולדעת רבינו יש לדחוק ולומר דמיירי אף שהיתימים רוצים למחול להן השבועה. אבל א\"א צריכין לדוחק זה שרבינו לשון המשנה נקט ושם פליג ת\"ק אבן ננס וס\"ל דאין רביעית צריכה לישבע ליתומים גדולים כי דוקא לקטנים נתקנו ואינן נשבעין אלא ראשונה לשנייה כו' ובן ננס ס\"ל דאף רביעית צריכה לישבע ליתומים גדולים וגם אשמועינן בזה השבועה דין אגב גררא דכיון שנשבעת ראשונה לשנייה וכן השנייה לשלישית שוב אין צריך לישבע הג' ראשונים ליתומים פעם אחרת דשבועה לא' שבועה למאה וכן א\"צ לישבע מה\"ט ראשונה גם לשלישית ולרביעית כדמסיק שם בסוגיא. והא דנקט ד' נשים ולא ב' או ג' תירצו התוס' שם דף צ\"ג וז\"ל לא הוי מצי למנקט במי שהיה נשוי ב' נשים אע\"ג דשייך שפיר פלגותתם דחכמים ובן ננס מ\"מ לא שמעינן מיניה נר לאחד נר לק' ומיהו תימא אמאי נקט ד' נשים בג' סגי איכא למימר דה\"א דהתם הוא דאין נשבעת הראשונה לשלישית שהיא אחרונה דלא חיישינן כולי האי כיון שכבר נשבעה לשנייה ושלישית שמא כבר נתקבלה כתובתה שאין נשבעת לא אחמור בה רבנן כולי האי אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית דהשתא ידעינן שלא נתקבלה כתובתה ה\"א דנחמיר טפי ותשבע לה הראשונה להכי תני ארבע נשים עד כאן לשונו ורבינו אף על גב דס\"ל כבן ננס מ\"מ תפס לשון המשנה וה\"ק השלשה צריכים לישבע אליבא דכ\"ע שהם טורפים ממשועבדים ואפי' הרביעית נמי אף ע\"ג שאין כאן עוד משועבדים מ\"מ מחוייבת לישבע ליתומים ואפילו גדולים כבן ננס: ",
                    " שהאידנא כו' אפשר מש\"ה גם כן לא נהגו להדירה בעינוי נפש ודוק (י\"ל טעם שתקנו להדירה מפני שלא רצו היתומים להשביעה חוץ לב\"ד שנראה להם ששבועה זו קל בעיניה ורוצים להדירה שהוא חמור בעיניהם כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הבעל שמשביע אשתו על כתובתה יכול להשביעה ג\"כ על כל מה שנתעסקה כו' ר\"ל אפילו על פילכה ועיסתה וצ\"ע דמלשון רבינו משמע כשמשביעה הבעל על כתובתה דהיינו כשטוען ברי עליה שפרע לה כתובתה דבלא טענת ברי נתבאר לעיל סי' צ\"ו דבגרושה אין משביעין אותה בעלה על כתובתה וסיים כדתנן כו' עד ורבי שמעון פליג ואומר כו' עד אינו יכול להשביעה בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה כו' ומלשון זה וממ\"ש אחר זה משמע דאפילו מן הסתם כשתבא להוציא מידו הכתובה יכול להשביעה מספק שלא נשאר בידה כלום מעסק שהתעסקה תחתיו אף שאינו טוען ברי על פרעון הכתובה וצ\"ל דרבינו לאו אשבועה טענת ברי דפרעתי לחוד קאי אלא ה\"ק בעל שמשביע את אשתו בשעה שבאתה לגבות כתובתה דקודם לכן אינו יכול להשביעה כדמסיק אבל בשעה שבאתה לגבות דינו שיכול להשביעה אפילו בטענת שמא אם היתה חנוונית או אפוטרופוס שלו וקאמר דאגב אותה שבועה יכול לגלגל עליה אפילו טענת שמא אם לא נשתייר בידו מפילכה ועיסתה אע\"פ שבלא גלגול לא היה יכול להשביעה ע\"ז דאין הלכה כר\"א אבל ע\"י גלגול גם ת\"ק מודה כן מסיק הגמרא וז\"ש רבינו וכתב אבל קודם לכן ר\"ל קודם שבאת לגבות כתובתה אינו יכול להשביע כלל אפי' אטענת אפוטרופוס וחנוני דתנן כו' ר\"ל להביא ראיה על מה שסיים דקודם לכן אינו יכול להשביעה דהרי הרא\"ש פסק הלכתא כר\"ש ומ\"מ לשון רבינו אינו מדוקדק דהכי הל\"ל כשבאתה לגבות כתובתה דוקא משביעה ואז משביעה על כל מה שנתעסקה אבל קודם לכן אינו יכול להשביעה כו': "
                ],
                [
                    " (אינו יכול להשביעה בטענת שמא אבל יכול להחרים חרם סתם על מי שנטל משלו כלום בלי ידיעתו אבל לא יוכל להחרים על מי שיש לו נכסי משל אשתו שיגיד לו שאפילו מי שקבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעל כמ\"ש לעיל סי' פ\"ו כ\"כ ב\"י ס\"ס פ\"ה בשם רשב\"א כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב (לה נדר כו' ל\"ד כתב ה\"ה אמר דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי. ואם פטרה משבועה על הכתובה אף התוספות בכלל נ\"י בהכותב דף תקי\"ז כ\"פ): "
                ],
                [
                    " נדר ושבועה אין לי עליך פטור זה שבאם יגרשנה מיירי דהא מסיק דלא פטרה אלא ממנו אבל יורשיו יכולין להשביעה ומש\"ה לא נקט אלא שבועת אפוטרופוס ועד אחד ששייכים בגרושה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל לאפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה מועיל שאפילו ע\"י גלגול אין יכולין להשביעה ורב אלפס כתב כו' עיין בב\"י מ\"ש דברים תמוהים בפרישתו לדברי רבינו ובקושייתו עליו בזה וגם במ\"ש אח\"כ בנקי נדר כו' שם הרבה לתמוה על רבינו לכן אעתיק לשון הגמרא והמצורף אליו מדברי הפוסקים ואברר בס\"ד שדברי רבינו מצודקים עולים יפה יפה ולא כמו שהבינו הב\"י לדברי רבינו והרי\"ף ז\"ל. בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) שנינו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' וכמ\"ש רבינו ג' חלוקות זא\"ז. ואח\"כ מסיק שם במשנה ז\"ל הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופוס אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפוטרופוס היורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה על העבר עכ\"ל המשנה. וכתב הרא\"ש שם דף קמ\"א ע\"ב ז\"ל ואין משביעין אותה על העבר פירש\"י דקאי נמי ארישא דמתניתין אמי שפטרה מן השבועה. והקשו חכמי פרובינצ\"א ז\"ל למה חזר ושנה אין משביעין אותה לשעבר הא תנא ליה רישא אין יורשין משביעין אותה על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה ותירץ רבי' שמואל מנרבונא דקמ\"ל דאפילו ע\"י גלגול אין משביעין אותה ואע\"ג דהאריסין והשותפין שחלקו אין להן שבועה זע\"ז דכיון שלא תבעו בשעת חלוקה מחלו זה לזה ואפ\"ה קתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. שאני הכא דפטרה בפירוש. ורב האי ז\"ל כתב דאיירי כשלא פטרה הבעל משבועה אפ\"ה אין היורשין משביעין אותה על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה דכיון דלא השביעה הבעל בחייו מחל לה השבועה. ופירש\"י ז\"ל עיקר וכן מוכח בתוספתא עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. והנה רבינו שהולך בכל דבריו בעקבות הרא\"ש אביו ורבו ז\"ל גם כאן לא נטה מדבריו ימין ושמאל ואחר שסידר דינים היוצאים מרישא דמשנה דפטרה משבועת אפוטרופוס ממנו ומיורשיו כו' כתב דינים היוצאים מסיפא דמתניתין והוא מ\"ש אבל אם נעשית אפוטרופוס לאחר מיתת בעלה לזה אינו מועיל הפטור והוא ע\"פ פירש\"י שהסכים עמו הרא\"ש דפי' סיפא דמתני' דקאי נמי אהיכא דפטרה משבועה. ומשום דלפ\"ז ק\"ל למה חזר במשנה דלשעבר אין משביעין אותה מסיק רבי' וכתב שאפי' ע\"י גלגול אין משביעין אותה והוא ממש כתירוץ ר\"ש מנרבונא שכתבו הרא\"ש כנ\"ל. ור\"ל דאילו לא פטרה משבועה היה יכול להשביעה הוא ויורשיו ובאי כחו אפילו בטענת שמא בשעת שבאת לגבות כתובה מהן אפי' להרא\"ש דפסק כר' שמעון. דע\"כ לא פליג ר\"ש את\"ק ור\"א אלא שלא בשעת גביית כתובתה אבל כשבאתה לגבות כתובתה וליטול וליצא ממנו או מיורשיו הרי היא עמהן ככל שותף ואריס וחנוני שמשביע אותו בטענת שמא אפילו לר\"ש וכמ\"ש רבינו בסימן שקודם זה וקמ\"ל רישא דמתניתין שהפטור שפטרו מהשבועה מועיל לה שאינו יכול להשביעה בטענת שמא וגם יורשיו ובאי כחו לפי לשון הפטור שכתב לה וכמ\"ש רבינו לפני זה. ובסיפא אשמועינן דאפילו נתחייבת לו או ליורשיו שבועה ממקום אחר וקי\"ל דמגלגלין כל דבר וכמ\"ש הרא\"ש דה\"א לדמותו לשותפין אחר שחלקו ור\"ל דאף שפטרה כאן מלישבע שבועת שמא שהוא כשבועת השותפין מ\"מ שבועה דע\"י גלגול שמגלגלין אפילו במקום שאין חיוב שבועת שותפין לא פטרה קמ\"ל בהך סיפא דאפי' מהאי גלגול אמרינן דפטרה כיון שפטרה בפירוש משבועה כל דבר בכלל. וזהו דעת רבינו שכתב דאפילו ע\"י גלגול אין יכולין להשביעה. ומ\"ש בשם הרי\"ף שאפי' לא פטרה אין היורשין יכולין להשביעה כו' ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל. נראה שדעת הרי\"ף כדעת רב האי שכתב הרא\"ש הנ\"ל שמכח קושיא הנ\"ל למה חזר ושנה סיפא דמשנה דאין משביעין אותה על העבר מוקי לה סיפא דאיירי אפילו לא פטרה ואפ\"ה אין יכול להשביעה וכתב עליו הרא\"ש שפירש\"י עיקר. מש\"ה כתב נמי רבינו שדעת הרי\"ף ג\"כ כרב האי ושל\"נ להרא\"ש. ואע\"פ שדעת זו לא נזכר בהדיא בהלכות הרי\"ף וגם הרא\"ש לא כ\"כ בשמו כ\"א בשם רב האי ורבינו כ\"כ בשם הרי\"ף ולא הזכיר דעת רב האי נ\"ל דרבינו למדו מדברי הרי\"ף ממ\"ש אדברי הגמרא דגרסינן שם אהמשנה הנ\"ל ז\"ל פטרה מנדר ושבועה כו' שבועה זו מאי עבידתה (ופירש\"י איזה שבועה סתם אשה חייבת לבעלה או ליורשיה דקתני דכי לא פטרה משביעה וכי פטרה אינו משביעה) א\"ר יודא על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה (פירש\"י אם יושיבנה חנונית אבל פוגמת כתובתה לא נפטר מאותה שבועה ע\"י תנאי זה דכי פטר לה משבועה דקרמי הוא עלה אבל שבועה דהיא גרמה לנפשה לא פטר לה) רב נחמן אמר רבה בר אבוה על הפוגמת כתובתה (ופירש רש\"י ומכ\"ש משבועת אפוטרופוס דמכל שבועה פטרה) אזל רב מרדכי קמיה דרב אשי וא\"ל בשלמא למ\"ד על הפוגמת כתובתה דמסקא אדעתה דלמא מצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובתאי וא\"ל כתוב לי דלא משבעתא לי (פירש\"י ומגו דרמיא אנפשה תבעה ממנו פטור כל שבועה) (אלא למ\"ד על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה איהי מי הוה ידעה דמותיב לה אפוטרופוס דא\"ל כתוב לי דלא משבעת לי א\"ל אתין אהא מתניתו לה) (פירש\"י ארישא וסברית דרב יודא פליג עם רב נחמן וקשיא לכו) אנן אהא מתנינן אסיפא דמתניתין דתנן הלכה מקבר בעלה כו' עד ואין משביעין אותה על שעבר שעבר מאי עבידתה (כלומר עד מתי קרוי שעבר דלא אמרינן נכסי דיתמי נינהו ואין תנאי שלו מועיל בהן) א\"ר יודא על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה אבל בין מיתה לקבורה משבעינן לה כו' ש\"מ מפירש\"י דלפי מאי דמסיק הגמרא דרב יודא אסיפא אתמר וכן הוא הסכמת הפוסקים א\"כ ברישא היכא שפטרה משבועה ליכא מאן דפליג שפטרה ג\"כ משבועת אפוטרופוס ור\"נ דקאמר שפטרה משבועת פוגמת כתובה ר\"ל אפי' משבועה זו וכ\"ש משבועת אפוטרופוס דהוא רמיא וגרם לה וכדפירש\"י שם בקושיא ובפירוקא דגמרא אנן אהא מתנינן לה דפי' אבל ברישא ליכא מאן דפליג דמכל השבועה פטרה ע\"ש אלא שרב יודא אתא לאשמועינן שאינה פטורה משבועת אפוטרופוס אלא דוקא אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה אבל אמה שנעשה אפוטרופוס מיד אחר מותה אפי' בין מיתה לקבורה כיון דמיד בעת מותו ירשו היורשים הממון תו לא מהני לה הפטור שקיבל עליו המוריש ולאפוקי מדרב מתנה דפליג שם ואמר שפטורה עד אחר קבורה וכמ\"ש רבי' בסמוך שאפי' מכרה ביני ביני לצורך כרגא ומזוני וקבורה נמי פטורה והיינו דעת רב מתנה. וע\"ד זה פירש הרא\"ש ג\"כ דרב נחמן דאמר משבועת פוגמת כ\"ש דס\"ל דפטר משבועת אפוטרופוס דהוא גורם לה ואגב דמדכרה פטור שבועת פוגמת מדכרה נמי פטור שבועת אפוטרופוס ע\"ש דף קמ\"ב ע\"ג גם הרי\"ף כתב שם דף תקי\"ז ע\"ב ז\"ל הלכה כאבא שאול וה\"מ כו' עד אבל אי כתב לה תפטור בין ממני בין מיורשי גובה בלא שבועה \"ואפי' היא פוגמת כתובתה בין \"ממנו בין מיורשיו אחריו כו' הרי לפנינו מדכתב הרי\"ף ואפי' היא פוגמת דר\"ל וכ\"ש שפטורה משבועת אפוטרופוס דאל\"כ מאי \"אפי' דא\"ל דר\"ל וכ\"ש פטור מע\"א או היכא שנפרעת שלא בפניו דז\"א דהא כתב הרא\"ש במקומות הנ\"ל הך פטורה דאפוטרופוס פשוט לכ\"ע ובעד אחד כתב דס\"ל להראב\"ד דאינו פוטר ובשלא בפניו כתב הרא\"ש דמסתבר למימר דלא פטרה אלא שלבסוף הכריע הרא\"ש דגם ממנו פטרה ע\"ש דף קמ\"ב ע\"ג אלא ודאי גם הרי\"ף מודה דר\"נ דאמר דהפטור מועיל משבועת פגימת כתובה וכ\"ש משבועת אפוטרופוס. ולא כמ\"ש הב\"י בסי' זה בד\"ה ומ\"ש בשם הרי\"ף שאפי' לא פטרה אין היורשין יכולין להשביעה על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה כו' ז\"ל ומשמע ליה לרבינו כיון דהרי\"ף מתני וכו' ומ\"מ ק\"ל שה\"ל לרבינו וכו' עד אם היתה נושאת ונותנת עכ\"ל. ודבריו תמוהים הפלא ופלא איך עלתה על דעתו לפרש דעת הרי\"ף כן דאפי' פטרה משבועה אפ\"ה הבעל היה יכול להשביעה דהא כבר הוכחתי מדברי הרי\"ף עצמו דכתב אפי' מפוגמת כתובה פטרה דמשמע ומוכח דס\"ל דמכ\"ש דפטורה משבועת אפוטרופוס וכמ\"ש רש\"י והרא\"ש בהדיא ומוכח כן מסוגיא דגמרא הנ\"ל. גם את אשר כתב הב\"י דמדמתני לה הרי\"ף אסיפא משום קושיא דמי הות ידעה דמותיב לה כו' תימא א\"כ תקשה אהרא\"ש שכתב גם כן בפשיטות אסיפא ולא הביא כלל להא דרב יודא ברישא כ\"א בסיפא ע\"ש בדף קמ\"א ע\"ב ובד' קמ\"ב ע\"ג ואפ\"ה כתב ג\"כ בהדיא דמהני לה הפטור ולא יכול הבעל עצמו להשביעה וע\"ק דאם לזה נתכוין הרי\"ף ה\"ל להביא סוגיית הגמרא קושיית רב מרדכי דמי הות ידעת ואשר השיב לו רב אשי מכח קושייתו דאנן אסיפא מתנינן לה ולא ה\"ל לסתום להרי\"ף כמו שסתם וכתב ז\"ל והא דרב יודא אסיפא מתנינן לה בלי טעם. לכן נלע\"ד דודאי הרי\"ף ס\"ל כרש\"י והרא\"ש הנ\"ל דכיון שפטרה סתם אין הבעל יכול להשביעה אשבועת אפוטרופסת וכדדייק מלשון אפי' כצ\"ל ורבינו שכתב בשם הרי\"ף דהיורשים אין יכולים להשביע אותה אשבועת אפוטרופוס דבחיי בעלה אפי' לא פטרה אותה למד זה מדברי הרי\"ף מדמתני להא דרב יודא אסיפא ולא הביא סוגיית הגמרא ש\"מ דבלא קושיית רב מרדכי ניחא ליה למתני אסיפא והיינו משום דס\"ל דסיפא הלכה מקבר בעלה כו' איירי דאפי' לא פטרה משבועה אפ\"ה אינה נשבעת לשעבר ומפרש רב יודא דעל איזה שבועה אינה נשבעת לשעבר דהיינו על שבועת אפוטרופוס שנעשה בחיי בעלה ולאפוקי משבועה דפגימה אינה פטורה כיון דלא פטרה כלל והשתא א\"ש לשון רב אשי הנ\"ל דהשיב לרב מרדכי אנן אהא מתנינן לה כו' דוק בלשונו ותמצא שר\"ל שזולת קושייתו דרב מרדכי הם היו שונין אהסיפא וקשה למה ולפי מ\"ש לדעת הרי\"ף ניחא שאתא לפרש מאיזה שבועה פטורה לשעבר אפילו היכא דלא פטרה אבל ברישא דפטרה מודה רב יודא לרב נחמן דפטור מכל השבועה. תדע שהוא כן שהרי לא הביא הרי\"ף אחר זה הא דרב מתנה דפליג עם רב יודא ואומר דאפי' בין מיתה לקבורה ג\"כ אין משביעין אותה ובגירסת הגמרא דילן ע\"פ פירוש רש\"י והרא\"ש איתא וכמבואר בפירש\"י והרא\"ש ע\"ש. והיינו טעמא דס\"ל להרי\"ף דגם רב יודא יכול להיות דמודה לרב מתנה ולא אתא אלא לאשמועינן דאע\"ג דלא פטרה אפי' הכי פטורה משבועה דאפוטרופוס ולא משבועת הפוגמת. ומש\"ה נמי לא כתב הרי\"ף שום דיוק אדברי רב יודא שאמר על אפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה. למכתב ולדייק בחיי בעלה אין בין מיתה לקבורה לא כמו שאיתא בגמרא ובאשר\"י ובפירש\"י משים דס\"ל להרי\"ף דהאי דיוקא אינו מדברי רב יודא אלא דברי הגמרא הוא שמדייק אלשון המשנה דקתני לשעבר אין משביעין אותה דאיכא למשמע מינה שדוקא בחיי בעלה אבל מיד אחר מותו משביעין אותו אפי' בין מיתה לקבורה וקאמר ע\"ז שרב מתנה לא ס\"ל הכי ופי' להמשנה דבין מיתה ובין קבורה נמי אין משביעין אותה ולשעבר לא ר\"ל אפי' בין מיתה לקבורה ומש\"ה כתב הרי\"ף האי דיוקא אח\"כ בפני עצמו על המשנה ושרב מתנה פליג ע\"ז אבל רב יודא יכול להיות שג\"כ ס\"ל הכי ולא כפירש\"י והרא\"ש הנ\"ל. ומשה\"נ נראה ששינה הרי\"ף הגירסא דבגמרא גרסי' \"שעבר מאי עבידתה והוצרך רש\"י לדחוק בפירושו וכתב כלומר עד כמה מקרי לשעבר כו' וכמ\"ש לשונו לעיל אבל ברי\"ף כתב \"שבועה מאי עבידתה ור\"ל מ\"ש במשנה אין משביעין אותה לשעבר מאיזה שבועה היא פטורה וקאמר רב יודא משבועת אפוטרופוס ור\"ל מאותה שבועה דוקא פטורה אף ע\"ג דלא פטרה ולא משבועת פוגמת וכמ\"ש וק\"ל. וזהו כוונת רבינו שסידר דברי הר\"ף אחר מ\"ש דינים היוצאים מהסיפא ושלרש\"י מש\"ה חזר ונשנית הסיפא ללמדינו דאפילו בגלגול אין משביעין. ולהרי\"ף מש\"ה נשנית ללמדינו שאפילו לא פטרה אפ\"ה היורשים אין משביעין אותה לשעבר אפוטרופסת שנעשית בחיי בעלה. ומסיק וכתב ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל והיינו מטעם שהוא הסכים עם פירש\"י הנ\"ל וק\"ל. גם מ\"ש הב\"י לפני זה בד\"ה ומ\"ש רבינו אבל לאפוטרופוס שנעשית בחיי בעלה מועיל שאפילו על ידי גלגול אין יכולין להשביעה. כתב ב\"י ז\"ל כלומר דאילו בלא גלגול אפילו לא פטרה אין עליה שום שבועה לדעת הרא\"ש שפוסק כרבי שמעון דכל זמן שאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה וכמ\"ש בסי' שקודם זה. גם בזה דברין תמוהין הפלא ופלא דהא רבינו מיירי באשה שבאתה לגבות כתובתה דהא מתחיל בריש הסימן וכתב ז\"ל פטרה הבעל משבועה גובה כתובתה בלא שבועה ואזה קאי כל מה שכתב בסימן זה כי אף של' המשנה הנ\"ל נשנית סתם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה ומשמע דאמשנה שלפניה קאי דקתני בה המושיב אשתו חנונית או אפוטרופוס ה\"ז משביעה כל זמן שירצה ועליה קתני במשנה שאחריה דאם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה בכל עת. זהו דוקא לת\"ק ור\"א בר פלוגתיה אבל לר\"ש דפליג עלייהו וס\"ל דאפי' בלא כתב כלל אינו יכול להשביעה כ\"א בעת גביית כתובתה. א\"כ אליביה דיני המשנה דכתב לה כו' קאי דוקא אעת גביית כתובתה ומה\"ט רבינו שנמשך אחר דברי הרא\"ש שפסק הלכה כר\"ש כתב כל הני דינים אעת גביית כתובתה ובלה\"נ רבותא קאמר גם אליבא דת\"ק דכיון שפטרה בכתובתה משבועה מש\"ה אינו יכול להשביעה אפילו בעת גבייתה לכתובה וכ\"ש לפני זה אלא כוונת רבינו במ\"ש שאפילו ע\"י גלגול אינו יכול להשביעה הוא כמו שכתבתי לעיל דכתב כן לשיטת רש\"י והרא\"ש שהן כתבו כן שמש\"ה חזר וקתני הסיפא דאינו יכול להשביעה על העבר וכמ\"ש וק\"ל וזה ברור: "
                ],
                [
                    " מנכסי אילין כו' בגמרא אמרינן שלח רבי זכאי למר עוקבא בין דלא נדר ובין נקי נדר מנכסי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה מנכסי אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה וכתב ב\"י וז\"ל ויש לתמוה על רבינו למה כ\"כ דהא בתר הכי אמרינן וכו' עד ולמה לו לכתבה וצ\"ע עכ\"ל עוד כתב ב\"י אח\"כ בד\"ה ואבא שאול פליג את\"ק כו' וז\"ל דברי רבינו המה מעורבבים בכאן כו' ע\"ש שהאריך בקושיות. ונלע\"ד ליישב כל זה בהתעורר עוד על קושיות אחרות הנופלות שם בהסוגיא והוא זה דגרסינן שם אמר רבה אמר רבי חייא דלא נדר ולא שבועה הוא אינו יכול להשביעה כו' נקי נדר כו' גם יורשין אין משביעין אותה כו' עד שלח רבי זכאי למר עוקבא בין דלא נדר כו' עד מנכסי אילין כו' עד א\"ר נחמן כו' הכי איתא בגמרא וכן הביאו הרי\"ף והרא\"ש. וקשה דאין זה מסוגיא דגמרא דכיון דשלשתן פליגי אהדדי ה\"ל למכתב בלשון פלוגתא וע\"ק במאי קמיפלגי דזה משמע ליה דאפי' בלא נדר ושבועה לחוד ה\"ל פטור אפי' מיורשיו וזה אפי' בנקי נדר ס\"ל דלא ה\"ל פטור מיורשים ואידך מחלק ביניהן ואין סברא לפלוג במשמעות הלשון וע\"ק למה להו להרי\"ף והרא\"ש להביא דעת רבה ודעת רבי זכאי בהלכותיהן כיון דאסיקנא דר\"נ אמר שמואל משמיה דאבא שאול פליג עלייהו ואיפסקא הלכתא כוותיה. לכן נלע\"ד דודאי ל\"פ בהלשון דלכ\"ע אפי' בלא נדר לחוד משמע פטור אפי' מיורשיו וכמ\"ש הרא\"ש ביישובו לדברי הרי\"ף ע\"ש דף קמ\"א ע\"ג ז\"ל ויראה שכך היתה כוונת הרי\"ף ז\"ל דאבא שאול ס\"ל כשאמר דלא נדר ולא אמר אין לי עליך משמע שתהא בלא נדר מכל אדם אף מן היורשים ואע\"פ שאמר מנכסי אבל מה אעשה שחכמים הזקיקוהו שבועה כשאמר בלשון הזה אף ע\"פ שיש במשמעותו שאף מן היורשים פטרה כו' ע\"ש ואף שכתב הרא\"ש שהרי\"ף ס\"ל לדעת אבא שאול כן. בלה\"נ צ\"ל דהרא\"ש ל\"ד כתב לדעת הרי\"ף אלא גם בלא דעת הרי\"ף פי' דבריו דאבא שאול הוא כן ולא כתב לדעת הרי\"ף אלא משום דמסיק וכתב שלדעת הרי\"ף דוקא בדלא פירש בהדיא פטור מן היורשים ס\"ל לאבא שאול הכי ולא בדפירש בהדיא וכן נמי מ\"ש דס\"ל לאבא שאול בדלא נדר משמע ג\"כ פטורה מן היורשים ל\"ד דאבא שאול לחוד ס\"ל הכי אלא ה\"ה אינך נמי והא דכתב לאבא שאול משום דאבא שאול קאמר כן בהדיא. אבל נ\"ל פשוט מכח קושיות הנ\"ל דגם רבי זכאי ור' חייא ס\"ל הכי אלא דפליגי במה אעשה כו'. וזה דכ\"ע ס\"ל דאף שהלשון משמע פטור מן היורשים מ\"מ אמרו חכמים דהבא לגבות מן היתומים לא יסמוך אהאי משמעות הלשון לחוד אלא צריך שבועה. אלא דפליגי בהא דלאבא שאול בכל ענין אף שאמר נקי שבועה מנכסי אילין אמרו חכמים דלא יגבה מיתומים בלא שבועה ולרבי זכאי בכה\"ג גובין כיון דאפי' בלא נדר ושבועה לחוד משמע ג\"כ פטור מהיורשין כמ\"ש וחזר ואמר ג\"כ מנכסי אילין ליפוי כח הפטור ס\"ל דכולי האי לא החמירו וגובה אף מן היתומים בלא שבועה ורבי חייא היקל טפי ואמר דדוקא בלא נדר בלא שבועה לחוד ואף דמשמעות לשונו הוא ג\"כ פטור אפי' היורשים כמ\"ש הרא\"ש הנ\"ל בזה החמירו חכמים לומר דלא יפרע מן היתומים אלא בשבועה אבל בנקי נדר ונקי שבועה דיפה כח דפטור לא החמירו בו. והשתא א\"ש דלא כתבו הגמרא בלשון פלוגתא ללמדינו דל\"פ במשמעות הלשון וגם הרי\"ף והרא\"ש הביאו דעת שלשתן בהלכותיהן ובפסקיהן ללמדינו דכולהו מודים זה לזה דאף הלשון משמע פטור אף מהיורשין מ\"מ מחמרינן ביתומים אלא שכל אחד מחמיר טפי מהאי שלפניו. וכיון שכן מתיישב ג\"כ דעת רבינו שכתב לדברי רבי זכאי. והוא דרבינו אזיל בשיטת התוס' והרא\"ש ושאר הגאונים שכולם הסכימו והוכיחו מסוגית הגמרא דמסיק ואמר ר\"ש כאבא שאול. דכמו שר\"ש ס\"ל דאפי' בפיטור היורשים בפי' אפ\"ה כשבאתה האלמנה לגבות כתובתה מהיורשים צריכה שבועה כן ס\"ל נמי לאבא שאול ואע\"ג דאבא שאול לא דיבר מכשפטרה בפירוש ס\"ל לגאונים דכשאומר נקי נדר ושבועה מנכסי אילין ה\"ל כפירש או עדיף מיניה וכמ\"ש לעיל דהוי ככל היפוי כח דפטור. וממילא ר' זכאי דס\"ל דכה\"ג דאמר נקי ושבועה מנכסי אילין גם מהיורשין גבתה בלא שבועה ס\"ל כרבנן בר פלוגתא דר\"ש דס\"ל דכה\"ג דה\"ל כפירש פטור מהשבועה אף מהיורשין. מש\"ה אחר שכתב רבינו דברי רבנן דמתני' בפטרה בפי' כתב לבסוף דברי ר' זכאי דאמר דנקי נדר מנכסי אילין ה\"ל כפטרה בפי' וג\"כ פטורה אפי' מהיורשים. ומה שהקשה ב\"י דהא איפסקא הלכתא כאבא שאול דפליג עם ר' זכאי הא כבר כתבתי דל\"פ במשמעות הל' אלא במה אעשה כו' ורבי זכאי ס\"ל כרבנן דפטורה משבועה בפי' ה\"ה באומר נקי נדר ושבועה מנכסי אילין. ומסיק רבינו וכתב ז\"ל ואבא שאול פליג את\"ק בפטור יורשים וקאמר דאפילו פטרה בפירוש מן היורשים או כתב לה נקי נדר נקי שבועה מנכסי אילין אינו מועיל לגבי יורשין ודוק בלשון רבינו שכתב \"או כתב לה נקי נדר כו' דקשה מאי או דקאמר הא כ\"ש הוא אם בפטרה בפירוש ס\"ל דאינו מועיל ק\"ו בנקי נדר אבל לפי מ\"ש דלשיטת הרא\"ש ואינך גאונים דס\"ל דבלא נדר וכ\"ש נקי נדר לחוד משמעות הלשון הו\"ל לפטור אף מהיורשים א\"כ כשחוזר ומייפה וכותב לה נקי נדר ושבועה וגם מנכסי אילין י\"ל שהוא עדיף טפי מפטרה בפירוש מש\"ה כתב לשון \"או ודו\"ק וקאמר דבאיזה לשון פטור שיהיה אף היותר מועיל אפ\"ה ס\"ל לאבא שאול דלא מהני לגבות מהיתומים בלא שבועה. וכדי לקצר לשונו שלא לכתוב שלהרי\"ף יש לו שיטה אחרת וס\"ל דלא פליג אבא שאול עם רבנן וגם לפי מה שנראה לרבינו מוכרח מסוגיית הגמרא דפליגי אהדדי כמ\"ש מש\"ה נקט רבינו במושלם כאילו גם הרי\"ף ס\"ל הכי דפליגי אהדדי אבא שאול ורבנן ושפוסק בפטור בפירוש כת\"ק ובנקי נדר ושבועה כאבא שאול כיון דאין נ\"מ לדינא אי פליגי אי לא פליגי דעכ\"פ הלא בדעת הרי\"ף לדינא לא שינה רבינו. וכתב ע\"ז שר\"ח ור\"י ס\"ל דהלכה כאבא שאול לגמרי אפילו בפי' ושלזה הסכים הרא\"ש. והא דכתב כאן \"אפילו פירש ולעיל כתב או כתב לה נקי נדר כו' דמשמע דנקי נדר הוא עדיף כמ\"ש ה\"ט משום דכתב עתה לאפוקי מדעת הרי\"ף דס\"ל פירש עדיף וכמ\"ש ודוק היטב במה שכתבתי שנראה לע\"ד שהוא כפתור ופרח ובזה נסתלקו כל הקושיות מדברי רבינו והוא הנכון ע\"ד אמת לע\"ד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שמין כל בגדיה שהן דברים שקנה לה להתנאות בהן בחייו אבל שאר מתנות נוטל אף אלמנה ר\"ן וריב\"ש. לשון מ\"ו כל זאת מיירי דוקא בבגדיה שקנה לה אבל בגדיה שהכניסה לו ישנן בכלל נצ\"ב או נכסי מלוג ויש להן דין אחר ובארתי הכל יפה בסוף פרק נערה ע\"ש. וכן אם אחרים נתנו לה תכשיטים או בגדים הן בכלל נ\"מ שלה כ\"כ ריב\"ש וכתב הריטב\"א אף ע\"ג דאלמנה שמין מה שעליה מ\"מ אינם יכולין לסלק מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה והלך עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא משבח שהשביחו הנכסים וכתב ה\"ה דנצ\"ב דינו כחוב וטורפת משבח שהשביחו ' לקוחות (אבל לא משבח שהשביחו היתומים ועיין בב\"י מ\"ש בשם מהרי\"ק מענין הוספק כתובה ומ\"ש הוא עליו כ\"פ) ומ\"ש רבי' ולא מן השבח שהשביחו יורשין ה\"ה אם השביחה היא לאחר מיתת בעלה נמי אינה גובה וכמ\"ש רבינו בשם הרא\"ש לעיל סימן צ\"ע וה\"ט דשבח שהשביחה ג\"כ דיורשין הוא ובכלל מה שכתב שבח שהשביחו היורשים הוא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם מכרום היורשים ומכל שכן אם נתנו במתנה דגובה מהם אבל הרא\"ש כתב בסוף האומר דאפילו נתנו היתומים אינה גובה מהן ואם כן מכל שכן מכרו וכן פסקו התוספות והארכתי בספרי מורי ורבי. ומיהו שמא יש לומר דסברא איפכא דגבי מכר שחייבים באחריות גובה מהן ובמתנה שאינה חייבת באחריות אינה גובה מהן משום פסידא דמקבל מתנה דאי לאו שעשה לו טובה לא הוי נותן לו מתנה ולכן יש לומר מה שכתב הכא דאם מכרו גובה מהן רוצה לומר דוקא מכרו וכן מה שכתב הרא\"ש בסוף האומר דאם נתנו אינו גובה מהם רצה לומר דוקא נתנו וסברא זו כתב רבינו בחושן משפט סימן קט\"ז לעניין גביית בעל חוב שבעל חוב דגובה מהלוקח ואינו גובה ממקבלי מתנה וכן כתב בסימן קע\"ה גבי דינא דבר מצרא וכן בדינים אחרים. והיותר נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דהרא\"ש לא כתב כן שם כי אם אמזונות אעפ\"י שדיבר שם לפני זה ואחר זה מכתובה היינו לענין שלא יגבו ממתנת בריא שנתן אביהן אבל הא דמסיק וכתב שם ז\"ל ולא מיבעיא אם נתן האב דלא גבי אלא אפילו נהנו היתומים נמי לא גבו אעפ\"י שהיו משועבדים להם בשעת מיתה קודם המתנה זה ולא איירי אלא ממזונות שהרי מסיק הרא\"ש להביא ראיה על זה זה לשונו כדאשכחן בפרק מציאת האשה גבי האחין ששיעבדו דאין מוציאין למזונות אע\"ג דאילו לא שיעבדו היתה ניזונת מהן עד כאן לשונו הרי לפנינו שהראיה שאחין ששיעבדו קאי דוקא למזונותיה שהרי לענין כתובה פשיטא שטורפת דהא ממקרקעי איירי הוא הדין מה שכתב לפני זה איירי גם כן ממזונות. וכן מה שכתבו התוספות פרק נערה שנתפתתה סוף (כתובות דף מ\"ט) בלשון הרא\"ש איירי נמי דוקא לענין מזונות עיין שם בדיבור המתחיל הוא ואשתו כו' ששם תמצא שכתבו כל דברי הרא\"ש דפרק האומר ולבסוף מסיק וכתב זה לשונו ומזונות לא גבי ממתנה ואפילו ממקרקעי כי היכי דלא גבי מלקוחות ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפי' נתנו היתומים אע\"פ דכבר משמת נשתעבדו הנכסים עד כאן לשונו הרי מוכח דאמזונות לחוד קאי האי לא מיבעיא שהרי סיים וכתב משמת נשתעבדו ובכתובה נשתעבדו אפילו מחיים ועוד לשון נכסים משמע דקאי אקרקעות ובקרקעות נתפשט דטורפת אפילו ממה שמכר אביהן לכתובה אלא מוכרח דלא כתב כן אלא אמזונות לחוד ומכאן סתירה גם כן לדברי בית יוסף שכתב כאן אמה שכתב רבינו דאם מכרוה יורשים המטלטלים אחרי מותו גובה מהן וזה לשונו ומדברי התוספות שכתבתי בסמוך משמע בהדיא שחולקין על זה עד כאן לשונו ורצונו לומר התוס' דפרק נערה הנזכר לעיל ולפי עניות דעתי נראה שהתוספות לא כתבו כן כי אם אמזונות אכן במשרים נתיב כ\"ג חלק י\"ד משמע מדבריו דאפילו בכתובה אינה גובה עיין שם. מיהו רבינו פשוט דפי' דברי התוספות והרא\"ש כמו שכתבתי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " הרי שלא כתב כן בכתובתה כו' כתב הכסף משנה וזה לשונו כתב הריב\"ש ז\"ל מה שכתב הרמב\"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שיאמר בה אעפ\"י שלא נכתב כנכתב דמי נראה שלא אמרו כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלים וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה יש לומר כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא אם כן היה יודע בתקנתם של הגאונים שאז יש לומר שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה יש לומר שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב בה כמנהג המקום וכן נראה מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה כו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל נתפשט עכ\"ל: (אחד שהודה בכתב ידו או בשטר בעת פטירתו שיש לו פקדון משל פלוני אינו מזיק לאשה בכתובתה דהודאת בעל דין במקום שחב לאחרים אינו כלום כן כתב בית יוסף והיינו דוקא בדהקנה לה מטלטלי אגב קרקע אבל בלאו הכי נאמן כמו שכתב בית יוסף בתחלת דרכי משה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כו' מכאן יש סמך קצת למדינת וואלין ולשאר מקומות שהיה מימים קדמונים ביניהן מנהג מדינת ליטא ששם כשכותבין \"שוק ר\"ל ב' זהובים וחצי וכתובות של ליטא ופולין המה מחולקין שכתובה של נשים אלו ה' מאות ושל אלו ד' מאות ואחר כך נשתנה המטבע מחמת המלכות שהנהיגם וסמכן למדינת פולין בכל דבר ששוק ביניהן שני זהובים ושמעתי שפסקו חכמי הארצות ההם על נשים שנתארמלו שאינן גובין אלא ד' מאות אעפ\"י שנישאת ונכתב כתובתה קודם שנתחדש הדבר והנה לדעת הרי\"ף והרמב\"ם וכל הגאונים שס\"ל שכתובה דרבנן וידה על התחתונה גם בנידון זה יש לפסוק כן אלא שיש לחלק שהרי המטבע לא נשתנה ודמי לפרט בכתובה שצריך לשלם כמו שפרט ועוד דהרי בכלל כתובתינו ה' מאות הוא גם כן נדוניא מה שהכניסה לו וכאן דקדק רבינו לומר דוקא בכתובה ידה על התחתונה ולא בנדוניא: "
                ],
                [
                    " אלא נשבע היסת ונפטר ואנו לא נהיגין כן אלא כמ\"ש הטור בסמוך בשם סמ\"ג עיין בספרי פרק הכותב מ\"ו. ועיין בהגהות מור\"ם שכתב ג\"כ שכן נראה סברת האחרונים ור\"ל שכ\"כ המרדכי בשם מוהר\"ם שכן הנהיגו גדולי אשכנז וצרפת וריינוס ומהרי\"ק שורש י\"ח וקי\"ז ומהרי\"ו בתשובתו סי' קי\"ג וכתבי מהרר\"י סימן רל\"ב ועמ\"ש מהרא\"י שם בכתביו סימן שכ\"ט ובד\"מ הביאן. ומ\"ש מור\"ם שם בהג\"ה ע\"ז וז\"ל אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה נראה דאתוספת כתובה דוקא כ\"כ שלא הגבה ד\"מ שליש תוספת כפי הכתובה א\"ל שמנהג פשוט כן וכן מוכח ממ\"ש לפני זה ואחר זה דמתוספת איירי וכן מוכח מדכתב שם אח\"ז ז\"ל ולכ\"ע אם אין המנהג פשוט אע\"פ שכתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בו. דקשה מאי כ\"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות ושהסכימו עמהן האחרונים דאפילו במקום שכותבין כתובה גובה שטר כתובתה בלא כתובה וא\"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעה מאילו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא בה מדאינה מקויימת דז\"א דהא רוב הכתובות אינם מקויימות ולא מיחשב לריעותא וכמ\"ש מהרא\"י בכתביו סימן רכ\"ט ע\"ש שכתב טעם דהא דאין נוהגין לקיימה אפשר משום איבה כו' אלא ודאי אתוספת קאי שכתב לפני זה שנהגו האחרונים בשם הגדולים להגבותו אם מנהג כל \"המדינות להוסיף ואזה כתב דאם אינו מנהג פשוט כ\"ע מודים דאין מגבין התוספת אפילו הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומשה\"נ סיים וכתב שם ז\"ל ומיהו אם תפסה כו' נאמנת לומר \"שהוסיף כו' ש\"מ דאתוספת קאי ודוקא לעניין תוספת צריכה תפיסה ודוק. ולא כרמ\"י שהבינו לדברי מור\"ם כפשוטו ומש\"ה אמ\"ש מור\"ם דלכ\"ע אם אין המנהג פשוט כו' הנ\"ל כתב הוא בשם י\"א ובענין אחר ז\"ל \"ובמקום שאין המנהג פשוט לגבות בלא שטר כתובה י\"א אפילו שטר כתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בה ואין נוהגין כן אלא גובין לכל אשה שכתובתה בידה אפי' אינה מקויימת דלא חיישינן לכתובה מזוייפת כו' ואחר כך כתב אם תפסה נאמנת אפי' על מה שאומרת שהוסיף לה. הרי שהוסיף בסוף לשון אפי' וטרח וכתב לפני זה כמה שינויים ובשם י\"א הכל גרם לו שהבין למ\"ש מור\"ם דאין נוהגין לגבות כו' קאי אעיקר כתובה וטעות בידו ודו\"ק. (עיין בד\"מ שכתב בשם כתבי מהרא\"י סימן רכ\"ב ורל\"ב דבמקום שנוהגין לכתוב כתובה בשוה גובאת אפי' אין שטר כתובה בידה ואם אין מנהג פשוט לכתוב בשוה אע\"ג דרוב נוהגין לכתוב בשוה כיון שאין מנהג פשוט אין גובאת התוס' אע\"פ ששטר הכתובה בידה אא\"כ הכתובה מקויימת ואיכא למילף לפי מנהגינו שאנחנו מגבין לכל הבתולות ד' מאות זהובים ולהאלמנות ב' מאות ועשירות ועניות כולן בשוה והוא מנהג קבוע בכל המדינות אע\"פ שנזכר בכתובה נדוניא ותוספת אותו סך הנ\"ל גובאת אפי' אין שטר כתובה בידה דהוה לה עתה כב\"ד של כהנים דאמרינן בגמרא שהיו כותבין ד' מאות זוז וע\"ל בדרישה סימן ס\"ו סעיף י\"ד ובב\"י שם ומ\"ש רמ\"א אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה נראה דקאי על שאר הנדוניות והתוספת כתובה שמוסיפין שליש על מה שמכניסה לו שאין זה שוה לכולן והדין כמו שאר בעל חוב וכן נראה ממשמעות שאר הפוסקים שהביאם הר\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שצריכה לישבע שמת בפי\"ו דה\"א כתב הכסף משנה ז\"ל וזה דבר תימא וכו' וכמ\"ש בבדק הבית: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב שאם אומרת כו' בפרק האשה שלום גרסינן איבעיא להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו כיון דאמרה כתובתי אדעתא דכתובה אתאי או דילמא כל מילי דאינש א\"ל לב\"ד ואת\"ל כל מילי דאינש קאמר להו לב\"ד תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו כו' תיקו כך הוא גירסת הרי\"ף וכתב ה\"ה דבאמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי פסק באת\"ל כדרכו בכל התלמוד ובאמרה תנו לי את כתובתי והתירוני לינשא היא איבעיא דלא איפשיטא ופסק ככל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כדעתו ז\"ל עכ\"ל והרא\"ש לא גריס אם תמצא לומר וא\"כ קמו להו תרי איבעיא בתיקו ומשמע לרבינו דספיקא בדאורייתא הוא ולחומרא וע\"ל בב\"י בסימן י\"ז בעניין זה וע\"ל ס\"ס ל\"א ושם כתבתי גם כן טעם הרמב\"ם והרא\"ש דכל אם תמצא לומר הוא פשיטות לאיבעיא קמייתא אבל בכאן משמע ומוכח דכל מקום דאין הגמרא קאמר בהדיא אם תמצא לומר אעפ\"י שהאבעיא השנייה הולכה באת\"ל לאבעיא קמייתא מכל מקום לא הויא פשיטותא לאבעיא קמייתא עד שבגמרא כתוב כן בהדיא את\"ל. והוא חידוש בדין: "
                ],
                [
                    " היא נאמנת וגובה הכל ז\"ל ב\"י זה אינו בגמרא וכו' אפילו לאחר הסכנה לא יפרעו עכ\"ל וכן מוכח לשון הגמרא שהביא הבית יוסף לפני זה ז\"ל הא מדקתני סיפא מן הסכנה ואילך כו' בדאיכא עידי גירושין עסקינן דאי ליכא עידי גירושין במאי גביא ומכל מקום נלע\"ד ליתן טעם לדברי רבינו דקודם הסכנה לא האמינוה בדבריה שאמרה גרשתני ולא הביאה עידי גט כיון דגם איכא ריעותא לפנינו דאין הגט בידה לאפוקי לאחר הסכנה דאין כאן ריעותא כמה שאין הגט בידה לכך אוקמא אשה אחזקתה דלא היתה מעיזה פנים מפני מעות כל כך לומר גירשתני ואינו. ומיהו עיקר הקושיא של בית יוסף אינו קשיא דהתוספות בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ח ע\"ב) כתבו בהדיא אליבא דרבי יוחנן דמן הסכנה ואילך גובה אפילו ליכא עידי גירושין ע\"ש בד\"ה הוציאה גט (וקיימא לן כוותיה דרבי יוחנן והגמרא שהביא הב\"י קאי דוקא לרב כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל בתוספת לא ז\"ל ב\"י נראה דלמד כן מדכתב בפי\"ו מה\"א עד כמה תגבה עיקר כתובתה במקום שאין כותבין כו' ונראה לו דדוקא אעיקר קאי ולא אתוספת ול\"נ דאין ראיה משם דהא מיירי במקום שאין כותבין ותוספת אין לה אלא בראייה גמורה ואם כן אף בלא טענת מחילה אין לה בלא ראייה (כמ\"ש בסימן ק') אבל העיקר לעולם יש לה אם לא בשהייה כ\"ה שנים ומטעם מחילה וה\"ה לתוספת אם יש לה ראיה או שהיורשים מודים שיש לה תוספת ונדוניא ולא פרעוה עד כאן לשונו ומהאי טעמא כתב הרא\"ש בסמוך ואם יש לה עדים ממנה גובה לעולם דבלא עדים אינו גובה אפילו בלא מחיל כשאין בידה כתובה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ותפסה מטלטלי כתב רמ\"א די\"א (מרדכי בשם מוהר\"ם) דאפי' תפסה מוציאין מידה וכן הוא דעת אחרונים מהרי\"ל ומהרי\"ו (בתשובה סי' ל') ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר בין מלוה על פה הידועה אבל אם אינה ידועה יכולה לומר דילמא אינו חייב לך ולכ\"ע אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה צריכה להחזיר (ואם היה אומדנא שהוא פקדון כגון שלא היה אמוד או כה\"ג צריכה להחזיר כ\"כ מהרא\"י בכתביו סי' ר\"ס כ\"פ) עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ורש\"י לא פירש כן אלא דין נצ\"ב כו' כבר כתבתי לשונו גבי ולאשה קרקע וז\"ל ב\"י ואפשר דלא ישוה רש\"י דין נצ\"ב לדין הכתובה אלא להיכא דאיכא זוזי וארעא דלב\"ח יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מינייהו דאמרינן דלבעל חוב יהבינן ולאשה לא יהבינן אפשר דאף לרש\"י היינו דוקא בעיקר הכתובה אבל בנדוניא הרי הוא כבעל חוב ואם זמנה שוה לזמן בעל חוב חולק עמו עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " דאפי' ערב גרידא כו' ז\"ל רמ\"א (הג\"מ בגיטין דף תרי\"ז) י\"א דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתובה וי\"א (הג\"מ פי\"ג דאישות) דערב דנדוניא דינו כשאר ערב מיהו כל זמן שלא נשאה יכול לחזור בו (ולכ\"ע לא עדיף מערב דכתובה ומשתעבד עצמו בקניין או בקבלן ועיין בד\"מ כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מוכרת (לגבות כתובתה וה\"ה שמוכרת לגבות התוספת אבל לא נדוניא שהוא כשאר החוב גובה רק בבית דין כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שלא בבית דין והטעם משום דאין אדם רוצה כו' או משום חינא והטעם דחן לא שייך בשכבר נשאה אחר וטעם שלא תתבזה לא שייך בגרושה ומשמע דרבינו פסק בתרווייהו לחומרא ומש\"ה פסק דגרושה או אלמנה שנשאת לא ימכרו אלא בבית דין דכיון שנשאת בטל טעמא דחן וכמ\"ש ב\"י דזהו הטעם ותימא דזהו נגד הרא\"ש אביו והרי\"ף והרמב\"ם דכולם פסקו הלכה כר\"י לחוד דלא ס\"ל טעמא דחינא וצ\"ל דס\"ל לרבינו דגם טעמא שלא תתבזה אשתו בב\"ד לא שייך אחר שנשאת דאינו מקפיד תו כיון שנשאת לאחר וגם יכולה ליתן כחה לבעלה שיגבה כתובתה בעבורה בב\"ד והיא תשבע חוץ לב\"ד כדלעיל ס\"ס צ' ותדע שצ\"ל כן דאם לא כן למה לא קאמר בגמרא דיש נפקא מינה בין הני שני טעמים אלמנה שנשאת כמו שאמר נפקא מינה גרושה אלא ודאי טעמא דתרווייהו לא שייך בנשאת: "
                ],
                [
                    " לצורך מזונות שהיא נאמנת שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי כ\"ז שלא נשאת כ\"כ ב\"י ונראה שכ\"כ משום שכן הוא האמת אבל עיין בתוספות דפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ\"ו) בד\"ה ורבי יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה כו' ושם מוכח דיכולה לטרוף לקוחות א\"צ לומר דנכסי בחזקתה קיימי אלא אפילו אם היו בחזקת יתמי אפילו הכי היא יכולה לטרוף מהלקוחות וכתבו עוד שם ז\"ל ואם תאמר הא אונאה הוא זה לגבי לקוחות שהרי גם לכתובה מכרה וי\"ל דיכולה בהיתר לומר ללקוחות הכל מכרתי למזונות שהרי מן הדין גם מזונות היה לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין כדפרישית בגיטין והכא לעולם יש ללקוחות לאסוקי אדעתייהו משום כתובה להניח מבני חרי כשיעור כתובה אף על פי שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי ע\"ש. דמשמע שם דלצורך מזונות דקאמר היינו מזונות שעברו שכבר נתחייבו לה והוא בענין שאינן יכולין לטעון שמחלה לה וכמו שנתבאר לעיל סימן ס\"ג דאילו למזונות דלהבא כיון שכבר מכרה לצורך כתובה גבתה כתובתה אם כן אין לה מן הדין מזונות מהיורשים ואיך תטרוף שלא כדין אם לא שנאמר שמכרה לצורך כתובתה וגבתה הכל פחות דבר מועט שעדיין צריכין ליתן לה מזונות כמ\"ש לעיל סימן צ\"ג ולאחר שכלו השדות שהניחה לצורך המזונות יקחו מהמעות שגבתה לצורך כתובתה ויוציאה בפרנסתה ומה שיחסר לה תגבה מהלקוחות וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אפילו הראשונים מכרן בטל אם עשה לכל אחד שטר בפני עצמו תימא אם כן מאי ענין זה הביטול לדין זה שטעתה האשה במכירת הרביעי ממכרה שוה מנה ודינר במנה דהא בלה\"נ הוי כמעביר על דבריו במאי שמכרה בארבע שטרות ויש לומר בדוחק דמשום סיפא אלא אם כן מכרה לכולם בשטר אחד נקט ובלה\"נ לק\"מ דעיקר דינא בכאן אינו אלא ללמדינו דין אם טעתה במאי תחזור המקח ואשמועינן שאם מכרה לארבע בני אדם אף על פי שמכירתה אינו מכירה בהאחרון מכל מקום בג' ראשונים מקחה קיים וכדי שלא נטעה לומר שבכל ענין מקחן של ראשונים קיים הוצרך רבינו לכתוב פלוגתת הרי\"ף בזה דאליביה בד' שטרות בשדה אחד אין מכירתו מכירה בשום אחד מהן ואפילו בלי טעות נמי אבל לרבינו האי מקחן של ראשונים מקח בכל ענין: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא בהכרזה וק' דמשמע בהכרזה לחוד בלא שומא סגי מ\"ש ממלוה ולוה שנתבאר בח\"מ ששמין אותה תחלה ואחר כך מכריזין עליה שלשים יום ויד המלוה על התחתונה כמ\"ש שם סימן ק\"ג וסימן קי\"ד וי\"ל שהכא גם כן צריך שומא וסמך על מ\"ש בסימן שלפני זה במכירת אלמנה שצריכה שומא ה\"ה הכא וכאן לא הזכיר אלא הכרזה שהיא נוספת במכירת ב\"ד במכירת האלמנה והטעם שב\"ד אין מוכרין אלא בהכרזה ואלמנה בלא הכרזה כתבתי בסימן שלפני זה (בסעיף ג): "
                ],
                [
                    " פעם אחת בבקר עפ\"ר מ\"ש בשם התוספות ולפ\"ז קשה דה\"ל להקדים כרוז הערב לכרוז הבקר וע\"ק בח\"מ ר\"ס ק\"ט דשם כתבתי דרש\"י פירשו דכרוז דבבקר היה תחלה ושאפשר לומר דרבינו ס\"ל כפירש\"י ובמשנה מקדים גם כן בקר לערב. ובגמרא בפירוש דרב יודא אמר רב מקדים ערב לבוקר וע\"ל בח\"מ סימן ק\"ט מ\"ש שם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל המוחלת כו' עד והפסידה כתובת בנין דיכרין ונראה דה\"ה שהפסידה נמי שאר כל תנאי כתובה כו' הא דהאריך רבינו בלשונו ולא קיצר לכתוב אבל במוחלת הפסידה כל תנאי כתובה דומה למ\"ש תחלה דבמוכרת לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובתה. ה\"ט משום דלשון הגמרא נקט דס\"פ נערה דאיירי שם בכתובת בנין דיכרין וברישא נקט הגמ' רביתא דאפי' כתובת בנין דיכרין יש לה וכ\"ש שאר תנאי כתובה והואיל דפשיטא דכ\"ש הוא מש\"ה קיצר רבינו מה שאין כן בסיפא דה\"א דוקא קאמר כתובת בנין דיכרין לית לה דהא מ\"מ יטלו בתורת ירושה אבל שאר תנאי כתובה יש לה קא משמע לן רבינו דנראה לו דה\"ה שאר תנאי כתובה אבדה והא דנקט הגמ' כתובת בנין דכרין משום רבותא דרישא נקט ודו\"ק. ועיין במ\"מ שכתב במכירת כתובה לבעל אי מיירי אף במנה ומאתים. ולא יכולה לומר משום נחת רוח לבעל מכרתיהו לו: (וכן במוחלת אין טענת נחת רוח. והמוחלת מחמת אונס ויש לה עדים על האונס אע\"פ שלא מסרה מודעה המחילה בטילה וכל שיש בידו סיפוק לעשות אותו אונס ומפחידה ה\"ז אונס רשב\"א בתשובה סימן תתע\"ג כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שמכרה בחיי אביו שאם ימות כו' דין זה איתא בגמרא פרק מי שהיה נשוי סוף (כתובות דף צ\"א) ההוא גברא דזבנא לכתובתא דאמיה בטובת הנאה ופירש\"י בלישנא קמא כפירוש שכתב רבינו ופירוש זה כתב נמי הרא\"ש שם ודייקי מיניה התוס' והרא\"ש שם ז\"ל מכאן דקדק רבינו תם הא דאמרינן ביש נוחלין מה שאירש מאבא מכור לא אמר כלום ה\"מ כשאומר מה שאירש מאבא סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה ואפי' למ\"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאל\"כ איך היה יכול למכור כתובת אמו כו' ע\"ש. והא דכתבתי לעיל בס\"ס ס\"ט וצ\"ב דאין הבן יכול לסלק נפשו מירושת אביו היינו דוקא בלשון דין ודברים אבל למכור שדה ידוע אין ענין לזה. ועוד פירש\"י שם פירוש אחר שכבר מת אביו והנכסים נפלו לפני הבן ומכר השדה שהיתה יכולה לטורפה בשיעבוד הכתובה ולפי זה אין ראייה לדקדוק רבינו תם וכ\"כ שם התוס' והרא\"ש ורבינו התחיל לכתוב לשון הגמרא בן שמכר כתובת אמו וכתב עליו פירש רש\"י לישנא קמא כדי לאשמועינן גם כן דקדוק התוס' וע\"ל בח\"מ סימן רי\"א שג\"כ שם כתבו בפירוש ואף כאן הוי מצי לאשמועינן דין זה בקיצור לכתוב בן שמכר ירושתו הראויה לו לבא מאמו אלא שרצה לכתוב המעשה כמו שנעשה כמו שנזכר בגמרא וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בין אם הוא בריא כו' מי שצוה בפני אשתו ליתן לבניו או לאחרים כך וכך ושתקה י\"א שצריכה לקיים (כ\"כ המרדכי ריש אלמנה ניזונת בשם תשובת ראב\"ן ופרק מי שמת דף רנ\"ז וכ\"ע מהרי\"ו בתשובה סימן י\"ט וכן במרדכי פרק זה בורר דף ער\"ה ויש חולקין מרדכי בשם ר\"ם פרק יש נוחלין כ\"פ) ויש חולקין רמ\"א: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ויצא עליו ש\"ח מוקדם למתנתה הא דקאמר מוקדם אע\"פ שגם בשוה למתנתה כבר נתבאר בסימן ק\"ב שדוחין כתובת אשה מפני ב\"ח כשזמנן שוה וי\"ל דשאני הכא דנעשית מתנה ומתנה מיחשב בכל מקום כמכר אבל אין לומר משום נדוניא שלה כתב מוקדם שבנדוניא שלה מחשבת כבעל חוב כמו שכתב לעיל סימן ק\"ב לדעת הרמב\"ם ובית יוסף כתב שם שכן הדין לכולי עלמא והנדוניא לא מחלה אף שכתב לה מתנה. וכתב הריטב\"א שהכל לפי ראות הדיינים שאם נראין הדברים שכוונתו היה להפסידה לא אבדה כתובתה דאנן סהדי שאילו ידעה לא מחלה: "
                ],
                [
                    " לאשתו נשואה לא אבדה כתובתה ואין חילוק בין כתב לה כשהיה בריא או ש\"מ ואפילו קנו מידו לא מהני וכ\"כ בש\"ע וכתב המ\"מ דלא אמרינן דהיא אפוטרופוס אלא א\"כ וכו' מבואר בד\"מ: "
                ],
                [
                    " ומה ששייר לצורך בית המדרש וגם להניח בעד נפשו אינו שיור כו' עד ואינו משייר כלום מחדש ועוד כו' ק\"ק דפתחו בתרתי בשייר לב\"ה ובעד נפשו וסיים בחדא דלא שייר מחדש ואח\"כ כתב \"ועוד כו' ועדיין לא השיבו כלום אמאי דשייר בעד נפשו ונראה דבכלל דבריהם שאמרו שלא שייר כלום מחדש כ\"ש שהשיבו שלא שייר כלום בעד נפשו שהרי מת ולא שייר כלום ובודאי לא כיון לשייר דבפני עצמו אלא רצה לומר זה שהניח לצורך ב\"ה יהיה שיור בעד נפשו ואח\"כ אמר ועוד כלומר אף א\"ת שכיון לשיור בפני עצמו מ\"מ לא שייר ומה שכתב כי כבר היה חייב בראשונה לב\"ה והיו הנכסים משועבדים רצה לומר מאחר שכבר חייב נפשו לזה אע\"ג דלא שיעבד אז נכסין בפירוש לזה ממילא היו משועבדים נכסיו לזה משעת הנדר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אינה חולקת בהן דא\"א מקנה דשלב\"ל ומה שנוהגין בשטר חצי זכר שנוטלין מכל אשר ימצא לו (אפי' ממה שלא היה לו בשעת נתינה כ\"פ) כמו הזכר משום דכותב לו דרך הודאה שחייב לו סך מה ולא יפטור אלא כשנותן לו כמו לזכרים רמ\"א ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שיתנו לאשתו בגדיה כו' בין של שבת וכתב הרא\"ש בתשובה (כלל ע\"ה דין ה' ע\"ש ראיה לדבר כ\"פ) דאם אמר מלבושים גם הסרבל ואונקלו ומעפורת וסודר בכלל דכל דבר שאדם לובש ומתעטף הכל מקרי מלבוש עכ\"ל ויש ללמוד ממנו למי שכותב לאשתו שתטול בגדיה דאין אלו בכלל וכתב רמ\"א וז\"ל י\"א דאם נתן לה בגדיה במתנה בשעת מותו אף צמידים שבבגדיה בכלל (הואיל שבמתנה נתן בעין יפה) אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה אין צמידים בכלל עכ\"ל (הואיל ולא רצתה להתחתן אלא בכה\"ג הוי כמכר ומוכר בעין רעה מוכר כ\"כ מהרי\"ו בתשובה סימן קמ\"ד כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שם האשה ושם בעלה וא\"ת אכתי יש לחוש שיהיו ג\"כ בעיר איש ואשתו ששמותיהן יהיו שוין כשם אשה ואיש הלזה הא פריך התם בגמ' אמ\"ש גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ובלבד שיכירו שם האיש והאשה כו' דפריך וניחוש לשני יוסף בן שמעון ומשני כל שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וה\"ה אפשר לענין שובר דלאחר שיכירו שם איש ואשה זו וידעו שיש עוד בעיר שם איש ואשה כמותיהן לא יכתבו השובר ליתנם ליד האשה זולת ידיעת האשה אחרת ששמה ושם בעלה כשמה ושם בעלה של זו א\"כ ישלשו שמותיהן וכמ\"ש בח\"מ סימן מ\"ט וק\"ל וע\"ש בפירוש המשניות להרמב\"ם: "
                ],
                [
                    " והודה לדבריה \"ואמר \"לא זו היא שצותה כו' וכן היא הנוסח בכל ספרי הטור הנדפסים אבל בס\"י מצאתי הנוסח כתוב בו ז\"ל \"ואמרו \"לו זו היא כו' \"ונוסח זה נלע\"ד שהוא עיקר מוכרח מג' דיוקים האחד כי מאחר שכתב רבינו שהאשה שכתובה בו באה ואמרה לא צויתי לכותבו אלא אחרת ששמה כשמי כו' וא\"כ למה מיקרי זה חוזר ומגיד הא י\"ל דשניהן הן אמת מתחלה חתם לאשה אחרת ששמה ושם בעלה כשמה ושם בעלה והיא קבלה כתובתה וזו אחרת היא ועוד אריכות הלשון למה לי דלא הל\"ל אלא והודה לדבריה יכול לחזור בו מדבריו הראשונים ועוד דמסיק וכתב ז\"ל אבל אם אמר תחלה ברי לי שאינה זאת כו' דהל\"ל דאם אמר ברי לי \"שהיא זאת דהא מזה איירי כאן דחתם תחלה על שמה ושם בעלה וכאילו אמר תחלה היא זאת וזה הוא הגדה הראשונה לפי נוסח הדפוס אבל לפי הנוסחא דס\"י \"דאמרו \"לו א\"ש הכל וכן הוא בגמ' שם פ' ג\"פ דף קס\"ח ע\"ש ובח\"מ ריש סימן מ\"ט הארכתי בדרישה ובררתי שהתוס' והרא\"ש וב\"ת בשיטת פירוש רש\"י הן. והן הן דברי רבינו שבכאן וכתבתי שם פי' נ\"י (ומור\"ם כתב כאן בש\"ע בשיטת פירושו ע\"ש) והחילוקים שביניהן והדברים שהכריח לכל אחד לפרשו כפי פירושו ע\"ש: "
                ],
                [
                    " המוצא שובר כו' בזמן שהאשה מודה כו' כן הוא לשון ברייתא ספ\"ק דב\"מ סוף דף י\"ט ופריך שם בגמ' ז\"ל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבנתא לכתובה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומסיק לה לשובר דכתב בניסן ואתא למטרף לקוחות פירוש שיחזיק בקרקע המיוחד לכתובה כ\"פ) שלא כדין אמר רבא ש\"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואביי שני שם שינויא אחרינא אבל בההוא שינויא לא מתיישב מ\"ש רבינו כיוצא בדין זה בשובר דהלואה הנמצאת בשוק כו' בח\"מ ס\"ס ס\"ה ע\"ש ושם הארכתי וכתבתי שם דמה\"ט דוקא כשהאשה מודה לאיש מחזיר השובר להאיש אבל כשהאיש מודה לאשה ואומר שלא פרע לכתובתה אין מחזירין השובר להאשה ושתגבה בכתובתה דחיישינן לקנוניא שמא הבעל להבריח נכסיו מב\"ח קאמר הכי דהא הכא לא שייך טעם דאי בעי מחיל. וה\"ה בלוה שמודה למלוה אין מחזירין השובר לידו מה\"ט אלא לא מגבינן בש\"ח ולא מקרעינן ליה. ומ\"ש רבינו אין האשה מודה לא יחזירנו כו' הוא ג\"כ בברייתא והטעם מבואר דאם הוא מכחישה ודאי לא יחזירנה לידה דשמא היא תקרע לה שובר ותגבה כתובתה ומה\"ט גופא אפילו הבעל מודה לה אין מחזירין לה משום קנוניא כנ\"ל ואף שלא כ\"כ רבינו בהדיא מ\"מ מדוקדק כן מדכתב בזמן שהאשה מודית יחזיר ול\"ק נמי איפכא כשהוא מודה לא נקט אלא ל' הברייתא בקצרה ודו\"ק. ומ\"ש בלשון הגמ' הנ\"ל ומפיק לה לשובר דכתב בניסן ל\"ד קאמר דהא בשובר אין כותבין זמן כמבואר בח\"מ סימן נ\"ג אלא כל שובר סתם שביד הלוה מבטלין כל השטרות שיוצאין עליו ממלוה זו עד היום: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפי' אם מתה בחיי הבעל ק\"ק מאי \"אפילו שכתב הא לא מצינו כתובת בנין דיכרין אלא אם כן מתה בחיי בעלה דאילו לאחר מותו אז הבנים יורשים בכתובת אמן בתורת ירושת אמן: "
                ],
                [
                    " לפיכך בני הגרושה נוטלין ראשונה עפ\"ר ונראה דה\"ה בדין הנ\"ל שא' מתה בחייו והשנייה אחרי מותו שבני השנייה ג\"כ מוקדמים לגבייה ל\"מ אם אין כאן כדי שיעור שתי הכתובות כדמסיק רבינו וכתב בסמוך ז\"ל אבל אם יש שם מותר על כתובה הראשונה אפילו דינר יפרעו לשנייה תחלה כתובת אמן. וה\"ה שנשתלמה תחילה מהמיטב אע\"ג דלעיל בסימן ק\"ב דפרעון כתובה הוא מזיבורית מ\"מ הוא עדיף מכתובת בנין דיכרין שהוא מדרבנן ובפרט נדונייתה דשנייה דמיחשב בה כב\"ח גמור משא\"כ ראשונה דבעל ירתה ואינה מחזיר כתובת בנין דיכרין לבניה כ\"א מתנאי ב\"ד דרבנן. והא דכתב רבינו לפיכך בני הגרושה כו' חדא מינייהו נקט ובמאי דסיים נקט דשניהן שוין לדינא כמ\"ש רבינו לפני זה וכן אם גירש אחת כו' ש\"מ דס\"ל דשניהן שוין אבל אין סברא לחלק משום דברישא חיוב שניהן באים כא' דהא מיד כשמת נתחייבו הנכסים בפרעון כתובה בשנייה ובתשלומין בנין דכרין הראשונה משא\"כ בגרושה דחיוב פרעון כתובתה באה בחיי בעלה ופרעון כתובת ב\"ד לאחר מותו ומש\"ה דוקא בגרושה נוטלת תחלה ז\"א דהא רבינו מסיק וכתב דאפילו במתה אחת אחר מותו היא נפרעת תחילה אפילו ליכא אלא מותר דינר על כתובה ראשונה והמותר נוטלין בני הראשונה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ורבי' האי כתב שאין לנו לבטל תקנת חכמים וכ\"כ הרמב\"ם עיין ברמב\"ם פי\"ו שכתב ג\"כ לחלק שבזמן הזה אינו נוהגת אלא בקרקע והביאו בר\"ס זה ע\"ש גם מ\"ש רבינו בשם בעל העיטור שדעתו כדעת רוב הגאונים שאינה נוהגת בזמן הזה כלל קשה דהרשב\"א בתשובה הביאו ב\"י במקום הזה על דברי רבינו כתב בשם בעל העיטור דאינו נוהג כי אם בקרקעי ומשוה דעת בעל העיטור לדעת הרמב\"ם ע\"ש ונראה דלא הביאם אלא לומר דשניהן ס\"ל דאין כתובת ב\"ד בדין שאר תנאי כתובה. שוב עיינתי פרק נערה סוף דף קכ\"ח שכתב שרבינו מאיר כתב כרבי' האי. וכן צ\"ל בדברי רבינו להגיה מהר\"ם במקום הרמב\"ם גם שם כתב מ\"ש בעל העיטור בשם הגאונים דהרבה גאונים ס\"ל דאין דנין בזמן הזה כלל ולבסוף מסיק דאפילו למ\"ד לא בטלו היינו דוקא בקרקעי נמצא שמ\"ש רבינו בשם בעל העיטור הוא ריש דבריו ור\"ל שגם בעל העיטור הביא דעת הגאונים דבטלו ומ\"ש הרשב\"א בשמו הוא סוף דברי ב\"ה שכ\"כ שעכ\"פ אינו נוהגת במטלטלי אבל משמע מדבריו שאינו נוהגת כלל וכדברי רבינו בשמו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וחזו בי דינא כו' דהרמ\"ה סבר כהרא\"ש כו' אלא שהקשה למה כתב הרמ\"ה \"וחזו בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מאי וחזו דמשמע דלפעמים יבא כן הא לעולם הוא כן כיון דאין הארוס חייב במזונותיה וגם לא האחין אם כן מאן יהיב לה ולק\"מ דהא כתבתי שם דלגירסת רש\"י והרא\"ש מש\"ה אין האחין חייבין ליתן לה מזונות משום דמסתמא הארוס נותן לה דלא ניחא ליה דתתזל. ועל זה כתב הרמ\"ה אי חזו ב\"ד כו' או יש לומר דהרמ\"ה סבר אפילו כרב אלפס בסימן נ\"ה שסבר דארוס חייב במזונות קטנה והכא איירי שאין הארוס כאן או לית ליה: "
                ],
                [
                    " מיבעיא אם הבת ניזונות זה לשון התוספות בכתובות פרק נערה שנתפתתה סוף (כתובות דף נ\"ג) וכ\"כ הרא\"ש דף קכ\"ט ע\"א בת יבמה יש לה מזונות או אין לה בדאית ליה לראשון קמיבעיא ליה דאע\"ג דלדידיה פשיטא דאית לה מזונות בין אית ליה בין לית ליה בבתו קמיבעיא ליה דמראשון ודאי לית לה שהרי הוא לא כתב לה אלא בנן נוקבן דיהוויין לך מינאי אינון ירתון והא לאו מיניה היא אבל מן השני דלמא אית לה כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה משני כל תנאי יהיו מוטלין על השני ולענין מזונות הבת אע\"ג דאית ליה לראשון כיון שאינה ניזונית מהן כמאן דלית ליה דמי ותקינו לה רבנן משני א\"ד משני נמי לית לה עכ\"ל ולפי זה כתבו (פירוש כהאי גוונא אזלא כ\"פ) בבעיא דבת שנייה דפשיטא דשנייה עצמה לית לה דלגבי דידה הוה תנאי כתובה ככתובה (אבל גבי בת מיבעיא לן כ\"פ) עיין שם. וכתבו התוס' עוד שם בד\"ה בת יבמה וצ\"ע אי הוה מצי למיבעי נמי לענין כתובת בנין דיכרין דדילמא לית לה מהא ואחיו ירית א\"ד א\"ל דילמא מימנע האב ולא יהיב דחייש דלמא נפלה לה קמי יבם ומיהא ארוסה לא הוה מצי למיבעיא לענין כתובת בנין דיכרין דהא לא יהיב לה אב מידי כל זמן שהיא ארוסה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " סתם קנין לכתיבה עומד כו' משמע דמטעם קנין לכתיבה עומד אפי' לא נכתב כלל גובה ממשעבדי וקשה שהרי כתב הרא\"ש פרק ג\"פ גבי אמר ליה רבא בר שילא לספרו כי כתובו שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כו' וכתב רשב\"ם הני מילי בשטר מתנה או מכר אבל שטרי הלואה שיש בהן אחריות לא יכתבו אלא יום שעומד בו עכשיו דאין נכסיו משתעבדי לטרוף אותן מלקוחות אלא משעת כתיבת השטר נמצא אם יכתבו יום הקנין יטרפו מהם משעת הלוהה קודם כתיבת השטר וזה שלא כדין ורבינו חננאל פירש שמשעת הקנין משתעבד וכן דעת הרמב\"ם והרא\"ש כתב אי ידעיתו יומא דאקניתו בו כתובו ומוקדם לא הוי דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד ובית יוסף הביא כל זה בח\"מ סימן מ\"ג סעיף י\"ב עיין שם וכתב שכדעת הרא\"ש כן נראה דעת התוספות וכ\"כ נ\"י בשם ר' הרי לפנינו דבעינן לדעת הרא\"ש והתוס' דוקא שיהא כתיב לבסוף וכן יש לומר לדעת רבינו חננאל והרמב\"ם שהרי לא גילו דעתם דאיירי אפילו בלא כתיבה לבסוף ובפרט מאחר שהרשב\"ם החמיר טפי ואפי' אם תמצא לומר שאין דעתם כן (עיין בח\"מ ר\"ס ל\"ח כתב הש\"ע דסתם קנין לכתיבה עומד אפילו לא נכתב לבסוף ולא ידעתי אמאי סמך ואפשר שפירש דעת הרמב\"ם כן ועיין מ\"ש אמ\"ו ז\"ל בסימן מ\"ג כ\"פ) לא הוה ליה לרבינו להביא כאן דעת הרמ\"ה לחוד אלא הוה ליה לכתוב גם דעת הרא\"ש דבעי נמי כתיבה לבסוף וכן נראה דעת רבי' יונה דבעינן כתיבה לבסוף ממ\"ש רבינו בשמו בח\"מ סי' רמ\"ג ע\"ש. ומיהו אין מוכרחין לפרש שדעת הרמ\"ה דלא בעי כתיבה לבסוף אלא י\"ל שגם הרמ\"ה מיירי שכבר נכתב השטר והא ראיה שכתב מיד אזה ז\"ל ואי איתא דאתפסה צררי איבעי ליה למיפק שטרא מינה או למכתב תברא ש\"מ דאיירי כדכתב השטר והא דכתב סתם קנין לכתיבה עומד ה\"ק אף שלא נכתב השטר בפניו אין לומר דלא ידע מהשטר דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד מסתמא ידע דנכתב שטרא וניתן לידה ומדלא נקט השטר מידה וגם לא חקר מהעדים אם כתבו שטר או לא ודאי לא אתפסה צררי ומש\"ה תפסה ממשעבדי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ונתרבו יש להן דין מרובין אע\"ג דגבי כתובה ב\"ד כו' שאני הכא דיש לה תפיסת יד בנכסים כו' וכתב ב\"י דיש לתמוה על רבינו שכתב אפילו העמידו כבר בדין ופסקו להן ב\"ד כו' דכיון דהרא\"ש הסכים לדעת רש\"י דאם מכרום לאחר שהחזיקו הב\"ד בנכסים שאינו מכור כדאמרינן בסמוך אם כן למה סתם דבריו כאן היפך דעת הרא\"ש עד כאן לשונו ואין תמיהתו כלום שהרא\"ש כתב בהדיא בריש פרק מי שמת דף רי\"א אחר שרוצה לסתור פירש\"י דפירש אם קדמו ומכרו אחר שהחזיקו הבית דין הבנות אין מכרן מכר מהא דאמרינן בגמרא שם מועטין ונתרבו זכו בהן הבנים מטעם דאם קדמו ומכרו מכר ז\"ל ואם איתא אכתי למה זכו בהן אם נתרבו לאחר שהחזיקו הב\"ד ומסיק מיהו יש ליישב פירוש רש\"י דברשות היתומים נתרבו כיון שאין הפסד לבנות במזונותיהן (פי' שהב\"ד מתחלה לא החזיקו אותן אלא כדי שיהיה להן מזונות גם עכשיו שנתרבו ויזכו בהן היתומים הלא הם יתנו להן מזונות) ומסיק והא דבגמרא יהיב טעמא דמש\"ה מועטין ונתרבו כבר זכו בהן הבנים משום דאם קדמו ומכרו דממכרן ממכר ואע\"ג דאין זה טעם מספיק לאם קדמו ומכרו לאחר שעמדו בדין מ\"מ מייתי לה משום דזה מימרא דר\"י מפורשת היא דלא יצאו מרשות בנים כל זמן שלא עמדו בדין ומה\"ט דפרישנא אף שעמדו בדין לא יצאו מרשות הבנים עכ\"ל הרי שכתב שאף לדעת רש\"י דינא הכי: "
                ],
                [
                    " ויש עליהם ב\"ח ז\"ל הגמרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף ק\"מ) יתיב רבי ירמיה קמיה דר\" אבא וקא בעי מיניה אלמנתו מהו שתמעט בנכסים מי אמרינן כיון דאית לה מזונות ממעטת א\"ד כיון דאילו מינסבא ל\"ל השתא נמי ל\"ל את\"ל כיון דאילו מינסבא לית לה השתא נמי לית לה בת אשתו מהו שתמעט מי אמרינן כיון דאילו מינסבא נמי אית לה ממעטת א\"ד כיון דאילו מת ל\"ל לא ממעטת את\"ל כיון דאילו מת ל\"ל לא ממעטת ב\"ח מהו שימעט מי אמרינן כיון דאילו מיית נמי א\"ל ממעט א\"ד כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט ואיכא דבעי לאידך גיסא בעל חוב מהו שימעט בת אשתו מהו שתמעט אלמנתו מהו שתמעט כו' וכתב הרא\"ש והנך איבעיי לא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא מפקינן הנכסים מחזקת הבנים וכך הם דברי רבינו וסידר אותן כפי מאי דבעי לה בגמ' לאידך גיסא כמ\"ש אבל יותר היה לו לרבינו לסדר אותו כפי מה שסידר אותן בגמ' בתחלה דהיינו אלמנה ובת אשתי וב\"ח דהרי לפי גירסת אידך גיסא יהיה האת\"ל דהוי נכסים מועטים בעל חוב ובת אשתו ואלמנתו. ורבינו מסיק דכולהו דין נכסים מרובין יש להן ועוד דאז הוי בסדר לא זו אף זו אבל השתא שסידר אותן כפי מאי דבעי בגמרא לאידך גיסא הוי זו ואין צ\"ל זו ובאמת גם הרא\"ש סידר אותן ג\"כ כמו שסידר אותן רבינו וצריך עיון: (ובנ\"י פרק מי שמת דף רכ\"ד משמע דוקא חוב על פה אינו ממעט אבל חוב שיש עליו שטר ממעט כ\"פ): "
                ],
                [
                    " או אלמנה ובן יזונו יחד כו' והטעם מפורש בתוס' כאשר כתבתי בפרישה עוד כתב הרא\"ש בשם ריב\"ם הטעם דאם אלמנה ובת או בן אין האלמנה דוחה אותה לפי שאין שיעור קצובה למזונות האלמנה לפי שפעמים נשאת ברחוק זמן ופעמים בקרוב זמן ואין לדבר קצבה אימת הוי מרובים ואימת הוי מועטים הלכך לא תקנו לעקור דבר מן התורה בשביל מזונות האלמנה אבל בנות יש להן קצבה עד שיבגרו עכ\"ל: ",
                    " הניח בנות גדולות וקטנות כו' משנה הוא בס\"פ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ט ע\"א) זה חומר בבנות מפני שהבנות ניזונות על הבנים ואינה ניזונות על הבנות ופירש ר\"ש שהבנות ניזונות על הבנים מתנאי כתובת בנן נוקבין כו' ולא מן הבנות במקום שאין בן ובח\"מ סי' רפ\"ו כתב רבינו שם רישא דאותה משנה דאיירי בענין אחר בהוצאות גדולים וקטנים בזמן שהוצאות הגדולים מרובין מהקטנים במלבושים והוצאות הקטנים מרובים מהגדולים מחמת מזונותן וטיפולן (דאין ניזונית ולובשין מן האמצע אלא יחלקו הנכסים וכל א' ילבש משלו כ\"פ) אבל לא מיירי שם באשר הבנות ניזונות עד שתבגרו מתנאי כתובה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם התנה בשעת נישואין כו' פירוש בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס\"ח) תניא האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לי פירש\"י האומר בשעת מיתה ומשום דמזונות מתנאי כתובה משתעבד אין שומעין לו משא\"כ פרנסה שאינה חוב עליו אלא חוב על היתומים הוא היכא שלא צוה האב שלא לפרנסה וכתב הרא\"ש שרבינו האי גריס איפכא ומפרש שאמר והתנה כן בשעת נישואין שלא יהא להן מזונות בתנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים אבל פרנסה לא מכח הכתובה היא באה אלא תקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל ונתנו להן חלק בממון אביהן להיות נשאות בו אין בידו להפקיע תקנת חכמים ואע\"ג דגלי דעתא בשעת נישואין שאינו רוצה שינשאו בנותיו מנכסיו וקיימא לן דבפרנסה שמין באב ה\"מ כי גלי דעתיה בתר נישואין כשהשיא בנותיו או שראינו ותרנותו או קמצנותו או שצוה בשעת מיתה אבל גילוי דעתא בשעת נישואין לאו מילתא היא דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו עוד אפשר כשהיה רואה בנותיו שהגיעו לפירקן היה מרחם עליהן ומשיאן הלכך תנאי של שעת נישואין לא חשיב גילוי דעת ע\"כ וכתב ב\"י ואפשר דלאו לרבינו האי בלחוד הוי דינא הכי אלא לכ\"ע דהא כיון דפרנסה לא מכח כתובה קא אתי אלא מתקנת חכמים כי אתני בשעת נישואין עם האשה מאי הוי והכל תלוי במה שאומר בשעת מיתה עכ\"ל גם הר\"ן כתב שם ז\"ל והדין דין אמת בין שהגירסא כן או לא כו'. ורבינו שכחב לרבינו האי אין שומעין לו נראה משום דס\"ל דאף שמן הסברא כן הוא הדין לכ\"ע מ\"מ קשה להוציא ממון מחזקתו שהוא בחזקת היתומים מן הסברא בלי ראייה משום הכי כתב דלר' האי הדין כן פשוט מכח גירסת ברייתא הנ\"ל והשתא א\"ש דלא כתב רבינו לעיל סימן קי\"ב במי שהתנה בשעת נישואין שלא יתנו מזונות לבנותיו דשומעין לו לר' האי משום דסבירא ליה לרבינו דישמעו לו בענין העמדת נכסים אחזקתייהו דיתומים פשיטא דשומעין לו לכ\"ע ולא אתא אלא לאשמעינן חידוש דאין שומעין לו ומוציאין מחזקתייהו והיינו דוקא לר' האי שהוא גורס כן אבל לגירסת רש\"י יכול להיות שאין הדין כן: "
                ],
                [
                    " ואם היה עשיר והעני או ותרן ונשתנה דעתו אומדין אותו אחר דעתו וממונו האחרון. ק\"ק פשיטא. וי\"ל משום דשם במשנה קמיפלגי רבי יודא אמר אם השיא בתו ראשונה ינתן לשניים כדרך שנתן לראשונה וחכ\"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה (ר\"ל העישור נכסים וכמ\"ש הרא\"ש אח\"כ) ומפרש הגמרא דמ\"ש חכמים פעמים שאדם עני והעשיר כו' רצה לומר עני בדעת ועשיר בדעת שהיה קמצן ונעשה ותרן או איפכא דאי עני ועשיר בנכסים קאמר מכלל דרבי יודא סבירא ליה עשיר והעני כמעיקרא יהבינן לה והא לית ליה ור\"ל כיון דלפעמים נשתנה דעתו לכן יתן לעולם שיעור הקצוב עישור נכסים. אבל רבי יודא דקפליג עמו לא חש לקושייתם דחכמים וסבירא ליה דהולכין בתר אומדן ואם אירע דנשתנה דעתו הולכין בתר דעתו האחרונה ומש\"ה אחר שכתב רבינו דעת רבי יודא דאמר אם השיא בת ראשונה הולכין אחריו ואם לא השיא הולכין אחר אומדן דעתו מסיק וכתב נמי דאם נשתנה הן שהיה עשיר והעני בנכסים בין שהעני בדעת בתרוייהו הולכין אחר דעתו האחרון ולאשמועינן אתא דאע\"ג דיש שינוי דעת פעמים כן ופעמים כן לא ס\"ל כדעת חכמים ליתן דבר הקצוב וקבע לעולם אלא ס\"ל כרבי יודא ואם נשתנה דעתו הולכין בתר דעתו האחרונה וק\"ל: (כתב המרדכי פרק נערה שהיו נוהגין לנדות על כל מי שמוסיף הרבה יותר מדאי לנדן בתו כי אין ראוי לעשות כן ועיין בר\"ן פרק מציאת האשה דף ת\"ק ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " כששמין הנכסים וי\"א אף כששמין אין שמין אלא מן הקרקע והוא דעת הרמב\"ם פ\"ב מה\"א. ואם היה כאן בעל חוב (וכתובת) אשה יכולים הבנים לסלקו בקרקע כדי שישארו המטלטלים לבנים (כן הוא בתשובת מוהר\"ם ומטעם דאסמכתייהו על הקרקעות כ\"כ) וה\"ה לשטר חצי זכר שאין נוטלין הבנות חלק בקרקע דיכולין הבנים לסלק הב\"ח במטלטלים כדי שיודחו הבנות מקרקעות רמ\"א (ואע\"ג דסמיכת הב\"ח היה על הקרקעי כנ\"ל דאמרינן כמו שאביהן הוי מצי לסלק אותן בזוזי כן הרשות ביד היתימים דהנכסים בחזקת היתומים קיימי ויד בעל השטר על התחתונה ד\"ע כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב מ\"ו לאו בכל אומדנות קאמר כו' אבל הר\"ן בר\"פ מציאת האשה דף ת\"ק אחר שהביא דעות האומרים שאפילו להוסיף על עישור נכסים אמדינן באב כתב וז\"ל ואני תמה היאך נלך אחר דעתו של אב להוסיף דהא לעיל בפרק נערה שנתפתתה אמרינן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ופרכינן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ומשני הא נמי דאורייתא מדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ועלה אמרינן עד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים ומשמע ודאי דה\"ק עד כמה מחייב ושרי דליכא עבורי אחסנתיה ומהדרינן עד עישור נכסי אבל טפי מהכי לא כו' ומסיק משמע בהדיא דלרבות בפרנסה אסור וכיון שכן אם האב עשה שלא כהוגן להוסיף על העישור בבת הראשונה היאך ניכוף את הייתומים בכך באחרונה וכי זיכה אותן האב מחיים או בשעת מיתה עכ\"ל ואם כן צ\"ע די\"ל שגם כן דעת כל שאר הפוסקים שכתבו שלא ליתן לה לפי האומד אלא עד עישור דעתם נמי שאפילו נתן לבת הראשונה יותר אין להלך אחר דעתו ורבינו בשם הראב\"ד דלעיל אפשר שכתב לפי אותן גאונים שפסקו שהולכין אחר האומד אפילו להרבות על העישור וכ\"כ הר\"ן שם וב\"י הביאו דהראב\"ד סבירא ליה ששמין להוסיף וכן מוכח בגמרא דזה בזה תליא וכן מוכח באשיר\"י שרבינו נמשך אחריו בהדיא. דשם דף קל\"ג ע\"ג כתב דברי שמואל דאמר לפרנסה שמין בדעת האב ומסיק הגמרא דשמואל סבירא ליה כרבי יודא דמתניתין דאמר אם השיא האב בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתנו לראשונה. ולימא הלכה כרבי יודא אי אמר הלכה כרבי יודא ה\"א דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה לא קמ\"ל דטעמיה דרבי יודא דאזלינן בתר אומדנא ל\"ש השיא ל\"ש לא השיא והא דקאמר רבי יודא השיא להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דהשיא דגלי דעתיה סבירא להו דלא אזלינן בתר אומדנא ומסיק רבא דהלכה כרבי יודא ופריך ומי אמר רבא הכי הא פסק רבא כרבי דאמר נותנין לה עישור נכסים ל\"ק הא דאמידנא וידעינן דעתיה הא דלא אמידנא. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש אחריו דקצת גאונים סברי דאזלינן בתר אומדנא דעתיה דאב אפילו להוסיף על העישור ויש מהגאונים סברי דוקא לגרוע מהעישור ולא לאוסופי כו' ומסיק הרא\"ש וכתב וז\"ל ואי תקשי לך מתניתין דקפליג רבי יודא אחכמים וסבירא ליה דינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ואפילו טפי מעישור נכסים וי\"ל דודאי ל\"ק רבי יודא שינתן לה טפי מעישור אלא שחכמים סבירא להו דלעולם נותנין להבת עישור ורבי יודא פליג וקאמר אם לבת ראשונה נתן לה פחות מהעישור גם לשנייה אחרי מותו לא יתנו יותר ממה שנתן לראשונה ולעולם לפחות מהעישור ולא להוסיף ומסיק הרא\"ש וכתב ז\"ל ודעת התוספות נוטה לסברא זו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים עכ\"ל בקיצור הרי לפנינו דהוקשה להרא\"ש מרבי יודא דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כו' למ\"ד דס\"ל דאין מוסיפין על העישור ולא חילק בין אומדן זה שעשה מעשה שנתן לבתו ראשונה סך כזה ובין אומדן דעת דאב דעלמא כמו שחילק מ\"ו אלא ודאי שוין הן וכמ\"ש נמי בהדיא בגמרא דשמואל דאמר אזלינן בתר אומדן דאב כרבי יודא ס\"ל דמיירי בהשיא בתו. והא דקאמר אם השיא כבר בת סתם ול\"ק דאזלינן בתר אומדן דאב משום להודיע כחן דרבנן. מכל זה מוכח דאין לחלק מש\"ה נראה פשוט דמ\"ש רבינו מתחלה דעת הראב\"ד לא כתבו אלא לסברת הגאונים דס\"ל דהולכין בתר אומדנא דאב אפילו לאוסופי אעישור והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה מתחיל כדברי רבי יודא דמתני' דאם השיא כבר בת בחייו כו' וכתב עליו דעת הראב\"ד דס\"ל כאותם הגאונים דאמרינן אפילו לאוסופי ומשום דהראב\"ד הכריז בדבריו דאפילו לא הניח יותר אפילו הכי כופין את היורשין ליתן לבתו את כל אשר הניח אביהן משום הכי נקט דבריו בפרט ולא הניחו בכלל שכתב בשם הגאונים לבסוף. ואח\"כ כתב רבינו דברי שמואל הנ\"ל דאמר שמין באב והיינו אם לא השיא בחייו וכמו שאוקמוה בגמרא הנ\"ל. וזה שאמר רבינו ואם לא השיא כו' וגם על זה מסיק וכתב דיש גאונים דסבירא להו דהולכין בתר האומדן בזה בין להוסיף בין לגרוע וכדעת הראב\"ד הנ\"ל. ועל כל זה מסיק רבינו וכתב די\"א שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע בין השיא בין לא השיא כי י\"א הללו שהביא רבינו פליגי אכל הנ\"ל וכמו שמבואר בדברי הרא\"ש הנ\"ל. ומסיק וכתב שכן הסכמת הרא\"ש וכמו שכתב בדבריו הנ\"ל ודוק שזה נלע\"ד ברור. שוב מצאתי שגם רמ\"א ז\"ל בשלחן ערוך בהגהותיו סוף סעיף שם השוה יחד וכתב י\"א דוקא לגרועי וי\"א אפילו להוסיף אפי' אין כאן אלא מה שנתן לראשונה וכו' ש\"מ שסבירא ליה שדין אחד להן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ה\"ג ואם בגרה ואח\"כ נישאת אפי' כו' עד אלא א\"כ מחתה \"ומיהו במחאה לחוד סגי כו' ולא כאשר נדפס בדפוס ב\"י האי ומיהו במחאה לחוד כו' אחר בבא דוכן נמי מיד כשבגרה כו' דמוכח מיניה וביה דט\"ס הוא דא\"כ האי ומיהו הוא מיותר דהא מרישא שכתב וכן נמי מיד כשבגרה אבדה פרנסתה אלא א\"כ מחתה ש\"מ דבמחאה אבדה ומיירי אפילו אין לה עוד מזונות מדכתב אחר זה או שפסקו ליתן לה עוד מזונות שמע מיניה דברישא מיירי בדלית לה מזונות מדכתב \"או וק\"ל. וצ\"ע בל' ב\"י ובראיותיו שהביא אזה שמשמע משם דסבירא ליה הגירסא שבדפוס שלו עיקר גם ברי\"ף וברא\"ש לא כתבו האי ומיהו כו' אבגרה וניסת ולא נכתב האי ומיהו כלל ולגירסא שלפני צריך ראיה מנ\"ל לרבינו שמועיל מחאה לחוד בבגרה ואח\"כ נשאת וצ\"ע: "
                ],
                [
                    " הפסידה עישור שלה שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה ונסתפקו התוס' אם נשארו י' בנות דליכא רווח ביתא. ור\"ל אם הניח י' בנות ובן אחד והניח מאה זהובים ונשאה ראשונה ולקחה עישור נכסים דהיינו י' זהובים ומת הבן ואי לא מת הבן היה נוטלת כל אחת עישור מנכסים שנשארו דהיינו השנייה ט' זהובים והשלישי' ח' וכן כולן היו פוחתין והולכין והשתא שמת ואין לבנות דין עישור זה על זה הואיל והן שוות בירושה וכמו שכתב רש\"י בהדיא שם פרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ט ע\"א) מש\"ה מסתפקין התוס' אם נאמר שתטול כל אחד מהצ' הנשארות עשרה זהובים כמו שהגיע לזו שנשאה ולא יתן לאותה שנשאת כלום דהרי אין רווח ביתא ביותר ממה שלקחה הראשונה או נאמר שלא תקח כי אם מה שראוי לה בעישור אם היה הבן קיים והמותר יחלקו בשוה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אינו מתחייב עד שיקנו מידו כו' והקשה ב\"י דהכא כתב הרמב\"ם שאם קנו מידו לאחר הנישואין מועיל הקנין ובפרק י\"א מהלכו' מכירה כתב וכו' עיין בב\"י עד ועדיין לא נשאה מהני קנין עכ\"ל ב\"י ול\"נ דמ\"ש הכא \"עד \"שיקנו \"מידו כו' הכי קאמר שבאמירה בעלמא לא מהני אלא דוקא בשעת קידושין שאז מהני כמ\"ש הפוסק עם אשתו דמשמע בפסיקת דיבור בעלמא אבל לאחר קידושין אינו מהני באמירה בעלמא לכולי עלמא אלא למר כדאית ליה דהיינו עד שיקנו מידו שאז מהני לפי אותן הגאונים שסוברין שמהני קנין שהרי בפי\"א מהלכו' מכירה כתב וכן הורו רבותי ומשמע דיש גאונים שאין סוברין כן אלא שקנין מהני והכא מרמז על אותן גאונים שחולקין. או עד שיכתוב שטר ר\"ל שטר הודאה על נפשו שאז נתחייב אליבא דכ\"ע דהמודה בדבר אין מבקרין אחריו היאך נתחייב וכמ\"ש בח\"מ סימן ס' ותדע שהרי בדברי הרמב\"ם גם בח\"מ שהביאו לא כתב אלא שלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אבל שטר לא נזכר שם ועיקר שאשמעינן הכא אינו אלא שבאמירה בעלמא לא קנה אלא דוקא בשעת קידושין וזה הוי אליבא דכולי עלמא אבל לענין קנין אפשר דס\"ל שלא מהני לפי דעתו: (לא זכה והוזלו המזונות כו' כתב ב\"י בשם תשובת הרשב\"א שכן הוא הדין במקבל עליו לזון את חבירו ה' שנים כ\"פ): "
                ],
                [
                    " כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ול\"נ וכתב ב\"י וז\"ל ואיני יודע למה כתב הרא\"ש על דברי הרמ\"ה ול\"נ וכו' עיין ב\"י ומיהו באוכלת על שלחנו דברי הרא\"ש דברי טעם הם עכ\"ל. ואין נראה שהרמ\"ה איירי דאינו מאכילה על שלחנו דא\"כ הוה ליה למימר דהא הרמ\"ה קאי על עיקר דינא שאמרו חכמים שחייב לזונה ועל זה כתב הרמ\"ה שאלו המזונו' שנותן לה כו' משמע בכל עניין מיירי וע\"ק מאי מביא ראיה מסימן קי\"ב ממזונו' בתו שאין פוסקין לה כו' דלמא דשאני התם דהאב כבר מת אבל אין ה\"נ דאם האב בחייו וזונה את בנותיו כגון קודם שהגיעו לשש נתבאר לעיל סימן ע\"א שחייב לזונה דלמא חייב ליתן להם כפי כבודו והוה ליה להביא ראיה ממה שכתב בסימן ע\"ג דשם כתב בהדיא דבניו ובנותיו קודם שהגיעו לשש שאינו חייב לזונם כפי עשרו וכבודו אלא לפי צרכם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הנודרת ואינה מקיימת וכן אם עברה על השבועה או על החרם כ' המרדכי דמוציאה בלא כתובה וכ\"כ רבינו בס\"ס זה בשם הרא\"ש ובתשוב' הרשב\"א כתב שאם היא הביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם לא אבדה כתובה אף אם היא עוברת (דטעם דיוצאות משום דבעון נדרים בנים מתים והא האי גברא לא בעי בני אמנם אם היא עוברת על דת בדברים אחרים יכול להוציאה הואיל ואינו עובר באותו עון תשובת מיימון ועיין בכתבי מהרא\"י סימן ס\"ח כ\"פ) ב\"י ורמ\"א: "
                ],
                [
                    " וכן המקללת אביו בפניו ז\"ל המשנה מקללת יולדיו בפניו ובגמרא אמר רב יודא אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו ופירש\"י כלומר בפניו דמתני' לא תימא בפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו בפני בנו של בעל והרמב\"ם בפכ\"ד לא כתב אלא מקללת אבי בעלה בפני בעלה וכתב ב\"י ולפי דבריו אתא שמואל לאשמועינן דלא תימא דבפניו דמתניתין היינו בפני יולדיו עצמן כלומר שמקללת חמיה בפניו ממש אלא בפניו דבעל קאמר ומש\"ה תנא אבל שלא בפני הבעל אע\"פ שהוא בפני חמיה עצמו לא עכ\"ל וע\"ד זה אפשר לפרש נמי דברי רבינו ומ\"ש וכן המקללת אביו בפניו רצה לומר שמקללת חמיה בפני עצמו או \"בפני \"בנו רצה לומר בפני בעלה ולשון הגמרא נקט דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו דלהרמב\"ם ר\"ל בנו דחמיה ודעת הרמב\"ם שפירש כן נראה דהוא ע\"פ גירסת הרי\"ף והרא\"ש דל\"ג בגמרא וסימניך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אלא גרסי' ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' וכמו ששם ר\"ל אב ובנו כן מ\"ש במקללת יולדיו בפני מולידיו נמי ר\"ל שמקללת חמיה בפני בנו שהוא בעלה ומ\"ש בגמרא דמקללת לסבא באפי בריה ג\"כ ר\"ל שמקללת חמיה בפני בנו שהוא בעלה ובחידושי דהמדיר הארכתי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (שהתרה בה תחלה וא\"צ התראה בשעת מעשה כמו בדיני נפשות אלא שהתרו בה שאם תעשה תפסיד כתובתך ויוציאנה בהכי סגי רשב\"א סימן תתס\"ז כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל משום לזות שפתים ובסימן קע\"ח לקמן כתב סתם יוציא ויתן כתובה ותירץ ב\"י דבסימן קע\"ח מיירי בשתקה היא ומש\"ה יש עליו להוציאה בלא טעמא דלזות שפתים עכ\"ל (וע\"ל סימן ו') וע\"ל סימן קע\"ח דשם כתבתי בשם מ\"ו דט\"ס הוא מה שכתב שם והיא שותקת והביא ראיה לדבריו ע\"ש ועפ\"ר מה שכתבתי בשם מ\"ו: (או אחד מקרוביו שהוא מאמינם כו' ובמקום שאינו יכול לגרש בלא רשות האשה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי עד א' דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכופין אותה לקיים עונתה רשב\"א סימן רל\"ז אבל היכא דאיכא עדים שעוברת על דת יוכל לגרש בע\"כ דכה\"ג לא גזר ר\"ג מוהר\"ם כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל מדברי אחר כו' והטעם כתב ב\"י משום דבראה כו' עד דלאו כלום הוא ובכסף משנה מסיים בה ודייק רבינו לכתוב אם השביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על ש\"ח פרעתיך אומרים לו זיל שלים ואם טוען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע עכ\"ל ועיין בח\"מ בסימן פ\"ה (ובסימן פ\"ב) ששם כתב רבינו כמה דיעות דיכול להשביע את הנתבע על פי עד אחד ויש חולקין בדבר ולדברי הב\"י דעת הרמב\"ם כדעת החולקין. וזהו דוחק דהא מסיק שם הטור שהרא\"ש הסכים לסברת האומרים שמשבעינן ע\"פ עד אחד וכ\"פ שם בש\"ע ושם כ' ג\"כ שכ\"כ הרי\"ף ומסתמא גם דעת הרמב\"ם כדעת הרי\"ף רבו. וז\"ל מ\"ו אינו יכול להשביעה אלא ע\"י גלגול בספרים שלנו כתוב אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה כו' וכן הביאו בסמ\"ג והיינו בטענה אחרת וע\"כ הקשה המ\"מ מ\"ש טענה זו מטענה אחרת גם פירש לשם שאם יש אחד שפשוט הוא שמשביעין אותה להכחיש את העד. וא\"כ לפי הגירסא שלנו צריך לפרש אבל לא כששמע מפי אחד ואינו מעיד בב\"ד (וכ\"כ רבינו חילוק זה בשם הראב\"ד שם בס\"ס ע\"ה בין אם העד לפנינו והעיד בב\"ד או לא ע\"ש) ואם כן מאחר שלא ראה בעצמו אינו אלא טענת שמא וק\"ל עכ\"ל אבל לפי מ\"ש בפרישה בשם ב\"י משמע אפילו העיד בב\"ד אינה נשבעת כיון שהוא בעצמו לא ראה ה\"ל כאילו טוען ואומר שמא פרעתיך וז\"א וכמ\"ש: "
                ],
                [
                    " אסורה לו בזמן הזה עפ\"ר מ\"ש בשם מ\"ו ועיין בה\"ה בפכ\"ד דאישות שמתרץ שם עוד בע\"א (וז\"ל ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דלמא קי\"ל כרבי יוסי בר יודא דאמר קינוי על פי עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה כ\"פ): אשת ראובן שהמירה דעתי נוטה שלא הפסידה נדונייתה דהיינו מה שהכניסה לו ונ\"מ שלה אף על גב דרב נטרונאי גאון כתב יכול בעלה לעכב עליה מליטול כתובתה ואף כל מה שנתן לה יטול ממנה וכן אם קדם בעל בנכסים זכה שכל הקודם בהם זוכה אמנם רש\"י פסק דמומר יורש אביו וכן פירש ריב\"א דמומר יורש אביו וכן כתב בא\"ז בשם ראבי\"ה וכן כתב בסמ\"ג בהלכות נחלות דמשמע שיורש קרוביו אפילו היתה ביד אחרים ואם כן קל וחומר שנוטל מה שהוא של עצמו ולא יזכה בו אחר עד כאן מהר\"ם מ\"ץ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " יש לה הכל מ\"ש מ\"ו שחייב בפרקונה נ\"ל הא דלא כתב רבינו ג\"כ בסמוך שחייב בפרקונה כמו שכתב שחייב במזונותיה משום דלא איירי בה לעיל מפרקונה הרי מה שכתב גבי לא הכיר בה שאינו חייב בפרקונה כתבתי בשם מ\"ו דאפי' הכיר בה ג\"כ אינו חייב ולא כתב אלא לאשמועינן דאפי' הכי אין צריך לשלם פירותיה נמצא דלא איירי בכאן בגוף דין פרקונה: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה ר\"ל דאינו משלם נ\"מ כו' ובזה נסתלקה תמיהת ב\"י שכתב וז\"ל ולא הבנתי כוונת רבינו בזה שכתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה הרי אין חילוק כלל ביניהן כו' ע\"ש שהאריך והעלה בצ\"ע ובאמת שכתב שם שאם כתירוץ מ\"ו לא ה\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש ובפ\"ג פרק אלמנה ניזונת ריש תתל\"א ע\"א כתב דברי הרמב\"ם בלשון זה ז\"נ נ\"מ אפי' איתנהו אינו חייב לשלם וכתב עליו שאין כן דעת הרא\"ש והטור ע\"כ ולפ\"ז א\"ש די\"ל שכן היא ג\"כ גירסת רבינו ומוכח כן מדנדפס בכל הספרים תיבת אינו חייב אבל הוא דוחק גדול דאין סברא לומר דנכסי מלוג דאיתנהו בעינייהו לא יחזיר לה ועוד כיון דאיתנהו לא א\"ש לומר חייב לשלם והל\"ל חייב להחזיר מיהו בהא י\"ל דכיון דאיירי גם בליתנהו דהא אמר אפי' איתנהו כ\"ש בליתנהו ואגב דליתנהו קאמר חדא לישנא אשניהן דהיינו אינו חייב לשלם וגם אגב רישא דנצ\"ב דקאמר אי ליתנהו אינו חייב לשלם. אבל מ\"מ ז\"א דבהדיא כתב שם בהרמב\"ם פכ\"ד דין ח' ז\"ל וכל מה שנאבד אי נגנב מנכסי מלוג חייב לשלם היפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנ\"מ לכן נלע\"ד דט\"ס הוא שם בש\"ג: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אשה שאין לה וסת לא תשמש אלא ע\"י בדיקה רבינו קיצר כאן מאוד מפני שאין כאן מקום דיני נדה ועיין בי\"ד סי' קפ\"ו שם כתב דלרש\"י א\"צ בדיקה כלל כי אם לטהרות ולא לבעלה ושכן נראה להרא\"ש אלא שכתב שאין להקל מאחר שר\"ח מצריך גם לבעלה בדיקה. וכתב עוד שם דלהרי\"ף אין צריך לפני תשמיש בדיקה כלל כ\"א ג\"פ אחר תשמיש אלא שהרמב\"ן הצריך ג\"כ בדיקה ג\"פ קודם תשמיש והרא\"ש הצריך לעולם בדיקה קודם תשמיש ולאחר תשמיש עד שתקבע וסת ורבינו כתב כאן דאם שמשה ג\"פ ולא מצאה דם כתב הרי\"ף שהיא ככל הנשים וא\"א הרא\"ש כתב שלעולם לא תשמש בלא בדיקה כו' וידוע שהרא\"ש מיירי בבדיקה דקודם תשמיש ועליה שייך למימר שלא תשמש עד שתבדק תחלה ומשמע שלהרי\"ף א\"צ בדיקה זו דקודם תשמיש לעולם אלא ג\"פ וכבר כתבתי דלהרי\"ף א\"צ בדיקה קודם תשמיש אפי' בג\"פ הראשונים אלא מפני שרבינו התחיל במושלם דצריכה בדיקה קודם תשמיש ואחר תשמיש מ\"ה מסיק רבינו וכתב עליו דלסברת הרי\"ף א\"צ בדיקה הנ\"ל עכ\"פ יותר מג\"פ: "
                ],
                [
                    " ולא יחזיר עולמית דשמא תינשא לאחר ותתרפא כו' וכתב ב\"י בסי' י' בשם ה\"ה דאע\"ג דבמגרשה משום שם רע או נדר או איילונית לא אמרינן דאינו יכול להחזירה אא\"כ אמר מתחלה משום נדר או ש\"ר או איילונית אני מגרשיך כו' במגרש משום דם סתמא כפירושו דמי ואפי' לא אמר כלום לא יוכל להחזירה עכ\"ל ע\"ש ומ\"ש ב\"י שם עליו שחולק עליו והוכיח דלדעת הרמב\"ם בכל הדינים שוה דצריך לגלות דעתו דמ\"ה מגרש (ואומרים לו הוי יודע שהמגרש את אשתו משום וסת לא יחזור ואפילו היא חוזרת וקובעת וסת כ\"פ) וא\"צ לכפול דבריו כדס\"ל לרבינו ע\"ש (בסי' י): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " תקנות (הנישואין של קהל טוליטולא כתב ב\"י בשם הר\"ן דכל לשון שיש בו ספק בתקנה זו או בשטר הנכתב בזה הלשון הכל על היורשים הבאים להוציא מן הבעל להביא ראיה וכל טצדקי דאנו יכולין בו לקיים ירושת הבעל עושין כ\"פ): "
                ],
                [
                    " מקודם לכן ויתקיים כו' עפ\"ר והיותר נראה דמ\"ש ואם תהיה אותה ההברחה מקודם לכן ויתקיים ר\"ל ע\"ד שכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן והמרדכי פרק האשה והביאו רמ\"א ז\"ל בהגהותיו בח\"מ סי' צ\"ט ס\"ס ו' ז\"ל מיהו אם נראה לב\"ד שלא כיונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע\"ג שהיתה כוונתו להבריח עכ\"ל וזהו גם כן כוונת תשובת הרא\"ש דכתב רבינו שם בס\"ס צ\"ט לבטל שטרי הברחות לא כ\"כ אלא היכא דכיון למרמה דהיינו שבהברחתו לא נתנו במתנה גמורה אלא במרמה למראית עינים וכמבואר שם בסוף התשובה ע\"ש. וזה שכתב כאן בתקנה זו שאם יצא שטרי הברחה ויתקיים ר\"ל דנראה ממנו דמתנתו קיימת ולא כיון למראית עינים להפקיע שיעבוד המלוה ממנו ולחזור וליקחנו אח\"כ מידו יזכה בו ג\"כ בו המוציא אותו השטר ודוק בלשון התקנה שלא כתב בזה ובמה שכתב לפניו בשטר שיעבוד שלא יפסד בזה האלמנה. אף שכן הוא האמת כדמוכח מלשון תקנה זו וממה שיתבאר עוד בתשובה שאחרי זה שאין לאשה לשלם מחלקה חובת בעלה שלא נשתעבדה בה עמו. וה\"ט מפני שזה היה פשוט בעיניהן ומש\"ה התחיל ג\"כ בתחילה וכתב ז\"ל ואם יצא באותו החצי שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד דקשה הא ודאי לא מיירי בעשה לו שדה אחת אפותיקי וכבר חלקו הנכסים ואח\"כ הוציא שטר שיעבודו והיה אותו השדה בחציה דלשון \"שיהיה ליורשיו משמע שלא חלקו עדיין גם מוכח כן מדסיים וכתב דאם היה אותו השיעבוד בקנינה ובקנינו יוציאו תחלה כו' ומה שישאר תטול כו' משמע דעדיין לא חלקו ואם כן למה כתב שיצא שטר שיעבוד באותו החצי אלא ודאי ה\"פ שזה היה פשוט דאין האלמנה צריכה לפרוע חובת בעלה מחלקה א\"כ כל שטר שיעבוד שיוציא אינו יוצא אלא לפרוע לו מהחצי שיטלו היורשים וכן מוכח מלשון התשובה שבסמוך באלמנה שפרע לכותים כו' גם ממ\"ש בסוף תשובה בסמוך המתחלת וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל העזבון כו' עד וכן נ\"ל שנוהגין פה בטוליטולא וכמ\"ש שם. והוצרכו לכתוב בתקנה שיגבה המלוה חובו מאותו חצי שלא תאמר הואיל שמן הדין אין להן ליורשיו כלום שהיה ראוי להיות כולו להאשה בכתובתה אלא שזכו בו מכח התקנה אם כן ה\"א אדעתא דהכי לא תקנו שיתפרע ממנו הב\"ח קמ\"ל. ודומה לזה נשאל הרא\"ש וכתבו רבינו בסמוך ז\"ל וששאלתם על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ליקח ב\"ח של אבי הבת ויקח כו' ע\"ש ושם אבאר טעם השאלה דאע\"פ שכ\"כ בתקנה כמ\"ש כאן היינו דוקא באם מת הבעל ושם נשאל באם מתה היא ודוק. ומ\"ש ואם תהיה אותה הברחה מקודם לכן ויתקיים דוק בלשון התקנה שפתח בתרתי ביצא על חצי של היורשים שטר \"שיעבוד או שטר \"הברחה ואכתי לא סיים אלא בחדא דהיינו שיגבה שטר שיעבוד. וצ\"ל דמ\"ש כאן ואם תהיה אותה הברחה מקודם כו' זהו סיום דמילתא דהתחיל בה דיצא עליהן שטר הברחה וקאמר דאם קודם שמת היה בידו אותו שטר הברחה ונתקיים ההברחה בידו ע\"ד שכתבתי אז ג\"כ עתה אחרי מותו יתקיים בידו ולא יטלוהו היורשים מידו בטענתן מן הדין היה נטרף מידו בגביית הכתובה ואנו באנו מכח התקנה ליטול מידה החצי ונעמיד במקומה וק\"ל. עוד דוק בלשון התקנה שכתב אז \"יגבה אותו בעל השיעבוד שכתב בשיעבוד לשון יגבה ובשטר הברחה כתב לשון \"יזכה בו המוציא כו' וה\"ט משום דהמלוה אין לו בגוף השדות כלום ויוכלו לסלקו במעות ומטלטלין או ימכרו הקרקע למי שירצו וישלמו לו מעותיו וזהו לשון יגבה משא\"כ בשטר הברחה שהקנה לו השדה עצמו. וזהו שסיים וכתב אח\"כ דאם יצאו השטרות ג\"כ בקנינה יוציאו תחילה אותו השיעבוד מממונו ויפרישו אותו הקרקע המוברח מנכסיו. כתב בשיעבוד \"ממון ובהברחה קרקע ודוק. ושטר הברחה דאיירי ביה הכא לא איירי שהבריח מהאשה או מהיורשים שהרי הם נוטלין ג\"כ ועוד דאח\"כ כתב ששטר הברחה נעשה בקנינו ובקנינה. ונראה דר\"ל שהבריח ממלוה אע\"פ שהניח יותר לגבות ממנו י\"ל דדעתו היה ללות מראובן ולעשות לו זה אפותיקי שלא יהא לו פרעון אלא מזה השדה וקודם שהלוה כתבו במתנה גמורה לשמעון נמצא דהבריחו מראובן המלוה ותו לא יוכל לגבות לא משדה זו ולא משדות אחרים כיון שכתב לו אפותיקי מזו ודוק: "
                ],
                [
                    " ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף כו' לענין שתשאר כו' משמע שגובה בכתובתה כל מה שנכתב בכתובתה אפי' מה שהוסיף וכ\"כ בסמוך בהדיא שאם הוא תבע הגירושין חייב ליפרע לה כל סכום כתובתה אפי' התוס' אף ע\"ג שאמרינן לעיל סי' ס\"ו שמה שהוסיף לה אינו גובה היינו דוקא במקומות שהמנהג כך שאינו גובה אלא מה שהכניסה לו אבל הכא מיירי שהמנהג שגובה את הכל גם י\"ל דתוס' הנזכר כאן הוא כשהכניסה לו מעות או מיני סחורות שרגילין לסחר בהן ולהשתכר שמוסיפין שליש על מה שהכניסה לו ואותה שליש כתב לעיל סי' ס\"ו שגובה וכמ\"ש שם טעם הדבר וקאמר הכא דהיינו דוקא באלמנה או כשתובע הוא הגט אבל לא כשגורמת היא הגט ולפי זה מה שסיים אחר כך דאם נמצא בכתובתה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבה בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד ה\"ה דהמ\"ל ולא הוסיף בה שליש אלא חדא מינייהו נקט גם נכלל במה שכתב שהוא אמת: "
                ],
                [
                    " אבל בגדי החול אין שמין זה לשון השאלה תקנה שכתוב בה כי ימות מת שתחלק האלמנה עם יורשי המת כל אשר ימצא לו והיא אומרת שאין לו דין ודברים על בגדי חול שלה כי אינם משועבדים לבעל חוב והיורשים טוענים שיש להן לחלוק בהן והשיב הדין עם האלמנה מפני שכתב בתקנה מכל אשר ימצא לו ובגדיה לא היו מצויין לו כי לא היה לבעל בהן כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם מתה לא יעלו לה בחשבון עכ\"ל התשובה וצ\"ע מה שכתב הרא\"ש דחלוקה זו יש לה דין גביית כתובה הא כתב רבינו לעיל סימן צ\"ט דשמין לאלמנה בכתובתה אפילו בגדי חול שלה ואין לחלק דמיירי כאן במלבושים שהכניסה היא ובסי' צ\"ט מיירי במלבושים שקנה לה בעלה וכמו שנתבאר שם דיש חילוק בזה דאם כן אפילו של שבת נמי אין שמין לה דהא כבר אשמועינן דהתקנה דהנדוניא תחזור לה לבדה ונלע\"ד דה\"פ כיון דחלוקה זו במקום גביית כתובתה ואלמלא התקנה היו מגבינן לה כתובתה והיא סך יותר מחצי העזבון ואז היתה נוטלת המלבושים בשומא בחלקה בכלל יתרון מה שהגיע לה יותר מחצי עזבון גם עתה שאין לה יתרון כדי שיעור סך כתובה ואינה נוטלת אלא חצי העזבון מן הראוי הוא שלא יעלו לה בחשבון וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והאפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום בח\"מ סימן קכ\"ח בדין הפורע חוב של חבירו אין חבירו צריך לשלם לו הביאו בית יוסף תשובה שכתב בה דה\"מ בפורע לישראל אבל אם פורע לכותי חייב לשלם דיודע הוא שאינן מתרצים אלא ברצי כסף וכ\"פ רמ\"א שם והכא משמע דאי לא הויא כאילו נתמנית אפוטרופוס עליהם אין היתומים היו צריכים לשלם לה אע\"פ דמיירי בכותים וצ\"ל דביתומים שאני דאין לה לשלם בלי ידיעת בית דין אם לא שיש לה דין אפוטרופוס או יש לומר שהרא\"ש לא סבירא ליה כאותה תשובה: "
                ],
                [
                    " וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקין כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר כו' נראה שסך החוב היה יותר מחצי חלק המגיע לחלק היורשים ומש\"ה חילק דבמאוחר אין לגרוע חלקה דהיינו לשלם תחלה ולחלק אח\"כ מה שאין כן במוקדם דמן הדין בעל חוב טורף כדי שיעור חובו ואח\"כ חולקין דאל\"כ אלא שתאמר שאין החוב יותר מכדי חלק היורשים א\"כ קשה דאפי' היה בעל חוב מוקדם נמי מנ\"מ הלא היא ע\"כ אין צריך לשלם חוב בעלה ואף אם יטול בעל חוב ראשונה תטול היא כנגדו מחלק היורשים באופן שלא יגרע חלק חציה וכמ\"ש לעיל בתשובה אלמנה שפרע לכותים כו'. ואין לומר שיש נ\"מ שהבעל חוב יטרוף מהמשובח מה שאין כן כשהיא חולקת תחלה עין בעין שנוטלת מכל שדה ושדה החצי אף מהמשובחים כמ\"ש לעיל כי אף שהכתובה נפרעת מזיבורית מ\"מ התקנה שגרעה חלקה בגיבויי כל כתובתה יהיה כחה לגבות גם מהמשובחים ועידית מכל אחד חציה. ז\"א דא\"כ איך מסיק וכתב ז\"ל כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח כתובה כו' והא פשוט דאם יש בעל חוב וכתובת אשה שמגבין לבעל חוב מבינונית וכתובת אשה מזיבורית ולמה כתב שהתקנה במקום כתובה הלא בזה עדיפא מגביית כתובה הוא ועוד תדע ששם בתשובת הרא\"ש סוף דין ז' מסיק וכתב אשאלה זו ז\"ל וכן נ\"ל מתוך שאלה ראשונה שגם אתם נוהגין כן כי כתבתם ששמעון טוען שיפרעו לו חובו מחצי הנכסים אלמא דבר פשוט היה ע\"פ התקנה שמחלק האלמנה לא יקח עכ\"ל הרא\"ש מדסיים וכתב שמחלק האלמנה לא יקח ש\"מ שהשאלה היה שהבעל חוב המאוחר היה רוצה ליקח גם מחלק האלמנה שהיה מגיע חצי הראוי ליורשים כשיעור חובו וכמ\"ש ודו\"ק. ומה שסיים וכתב ז\"ל וכן נ\"ל שנוהגים פה בטוליטולא ק\"ק מאי נראה דקאמר הלא מבואר כן בלשון התקנה הנ\"ל וע\"ד שפירשתי וגם בכל השאלות שאחריה מיהו י\"ל לשון התקנה בע\"א אלא שאותו פירוש יהיה דוחק לכך כתב נראה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שאין בידה לשנות כלל וז\"ל ב\"י ומבואר שם בתשובת הרא\"ש בתחלת כלל נ\"ו שלא כ\"כ אלא לפי תקנת טוליטולא כמו שדקדק שם מדברי התקנה הנזכר וא\"כ אין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותה סגנון כו' ע\"ש וכ\"כ רמ\"א בש\"ע דיש לילך בזה אחר לשון התקנה כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ודאי אם היתה נותנת כו' ע\"ש בתשובה כלל נ\"ה דין א' ודין ט' שהאריך ושם מן הטעם שכתב בדין א' וז\"ל ואילו היה כח ביד האשה לתת למי שתרצה לא הועילו חכמים בתקנתן כי הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתתם לו אחרי מיתה ואין אדם דר עם נחש והיה מתרצת לו יותר מלכל קרובים כו'. לפי ה\"ט היה נראה דאפי' נתנה לו מתנה ג\"כ לא יועיל דאי זה יועיל כל איש יפצר באשתו לתנות לו מחיים אלא שי\"ל דאין אשה מתרצית לתת מנכסיה לאחרים ואפי' לבעלה בחייה דשמא ימות הבעל בחייה ויאכלו אחריה יורשיו נחלתה בחייה. משא\"כ כשיהיה מה שתתן מעכשיו ואחרי מותה בזה שייך לומר שתתפייס לבעלה יותר מלקרובים מכח דאין אדם דר כו' א\"כ הואיל ומן הדין הבעל יורש אשתו: "
                ],
                [
                    " אם יכול ב\"ח של \"אבי אם הבת ליקח מהבת ע\"ש בתשובה כלל נ\"ה דין ב' שלא כתב שם \"אבי אם \"הבת וגם אח\"כ לא כתב לא תפרע החוב של אבי אמה אלא \"אבי \"הבת תפרע חוב של אביה אבל א\"א לומר כן דא\"כ איך סיים וכתב בתשובה אם הנדוניא שנתן האב לבתו כו' והלא לבת יורשת זו עדיין לא נתן נדוניא אלא שבאה ליטול נדוניית אמה החצי לכן ע\"כ צ\"ל שט\"ס יש שם בתשובה. ומה שתמה הרא\"ש בתשובה וכתב דבריך סתומין אם הנדוניא הוא דבר מסוים כו' אע\"ג דכבר פירשתי לשון התקנה הנ\"ל שכתב בה ז\"ל ואם יצא באותו החצר שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד כו' עד אז יגבה אותו בעל השיעבוד כו' דקמ\"ל דה\"א כיון שבאו מכח אמן לא תגבה ב\"ח מהן ע\"ש. מ\"מ תמה (הרא\"ש) עליהן יותר דבשלמא התם היא לא לותה מב\"ח וה\"א היתומים היורשים במקום אמן קאי וכמ\"ש משא\"כ בנדון זה שהאשה מתה ומן הדין הבעל יורש ומחויב לפרוע לב\"ח ע\"כ תמה למה יגרע כח ב\"ח בגבייה וחלקתו עמו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " באחת מג' שדות והג' שדות היינו אחד שכתב לה בכתובה וא' שייחד לה בכתובה וא' שהכניסה לה שום משלו לפי גירסת ר\"ח ה\"פ אחד שכתב לה בכתובה במנה מאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבניו ואחד שייחד לה בכתובה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי הנדוניא נמי נקרא כתובה ואחד שהכניסה לה שום משלו נוסף על מנה ומאתים וג' ענייני ממון אלו כותבין בכתובה כסדר זה תחלה מנה ומאתיים ואח\"כ נדונייתה שמביאה עמה דהנעלת ליה ואח\"כ וצבי חתן דנן והוסיף לה מדיליה כו' כ\"כ שם התוס' ובקונטרס לא פירש כן א\"כ מ\"ש רבינו שהכניס לה שום משלו ר\"ל שהוא אחד מהג' שדות ונקטוהו לפי שהוא ג\"כ מתנה ותוספת כמו שטר נדון דידן: "
                ],
                [
                    " לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שניסת גובה ממנו הא כתב לפיכך. א\"ל דתולה הגבייה ממנו במה שיש לו דין נ\"מ שהבעל אוכל פירות דזה ודאי אינו דהא אם לא היה הבעל אוכל פירות מכ\"ש שהיה גובה ממנו אלא ה\"ק לפיכך כיון שהבעל אוכל פירות דוקא אם יש עליה חוב מוקדם שלותה קודם שניסת גובה ממנו (דאז השיעבוד חל מב\"ח תיכף על המתנה כ\"פ) משא\"כ אם לותה אחר הנישואין וכדמסיק וכתב אח\"כ בסמוך ז\"ל ואפי' אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלותה אחר שניסת אינו גובה ממנו: "
                ],
                [
                    " אחר שניסת אינו גובה ממנו ושם נתן טעם דכיון כו' פי' לדבריו דכיון שניסת כבר א\"א לגבות לב\"ח מדרבי נתן מזאת הנדוניא שהבעל זכה בה קודם לכן שבאם תמות היא יורשה ודינו כמו ב\"ח ולא נשאר לו זכות אלא שימכרנה הנדוניא בטובת הנאה שבאם תמות הוא קודם וע\"ז כתב כל לגבי בעלה ודאי מחלה. וצ\"ע כיון שדינו דהאי כמ\"ש הרא\"ש למה א\"צ למכרו בטובת הנאה הא כתב רבינו בח\"מ סימן תכ\"ד אשה שחבלה באחרים ויש לה נ\"מ או נצ\"ב כופין אותה למוכרם בטובת הנאה כו'. ונראה דשאני התם דהנ\"מ ונצ\"ב הם שלה באמת ומש\"ה אין שייך לומר כל דלהדי בעלה מחלה דאין אשה מוחלת משלה בחייה ומה\"ט אמר אשה שמכרה מנ\"מ שלה לבעלה מכירתה מכירה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכמ\"ש רבינו לעיל בסי' צ' גם מה\"ט כתב רבינו בשם הרא\"ש לעיל בסמוך בתשובה ז\"ל ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח כו' היתה מתנה קיימת ולא חיישינן שמא יפתנה בעלה ע\"ז וכמ\"ש שם. והכא שאני כיון דהאי נדוניא אף שיש לה דין נ\"מ מ\"מ היא לא הכניסה לו כלום אלא שהוא כתב לה מש\"ה שייך למימר בזה כל להדי בעלה מחלה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וכתב ב\"י וז\"ל ויש לתמוה על מ\"ש רבינו וא\"א הרא\"ש כתב שנראה שחולק על הכתוב לעיל וכך ה\"ל לכתוב כתב א\"א הרא\"ש: "
                ],
                [
                    " והוציאה אשת שמעון שטר כו' ומנעתו מלגבות המטלטלין צ\"ל דהיה כתב לה בכתובתה מטלטלי אגב מקרקעי דאם לא כן הא אין דין קדימה במטלטלי ועוד דהא כתב רבינו לעיל סימן ק\"ב דהרמב\"ם סבירא ליה דנדוניא דינה כדין בעל חוב ורש\"י לא פירש כן אלא נדוניתה כדין כתובתה ומשמע שם שהסכים עם רש\"י ובכתובה ובעל חוב בגביית מטלטלין נותנין אותן לבעל חוב המאוחר ולא לאשה בכתובתה המוקדם: "
                ],
                [
                    " בני ראובן שמקודם יגבו פירוש שלא נשאר רק מטלטלין כו' פירוש דאילו לאחר תקנת הגאונים מה חלקו בניו הרי הם מחוייבים לפרוע חובות אביהם כיון שירשו יותר מחוב שמעון ונדונית אמם ואין לומר דבעל חוב לא היה רוצה לגבות אלא קרקע והם היו רוצים לסלקו בזוזי דודאי אי בעי לסלוקיה בזוזי הדין עמהם לכן כתב דקודם התקנה הוי אבל הוא דוחק שבימי הרא\"ש כבר נתקנה התקנה ודוחק לומר שלדבריהם כ\"כ: "
                ],
                [
                    " צריך לגרש הראשונה רוצה לומר אם תרצה היא כן נדפס במקצת ספרים בגליון פירוש לאפוקי אם היא תתרצה למחול על תנאו אזי יכול לישא אחרת ולקיים זאת ונלע\"ד דצריך לגרש אשה זו בע\"כ אף אם תתרצה היא כל זמן שאין אשה לפנינו להנשא לו וכונס עתה לפנינו דאם לא כן יש לחוש שלא ימצא אשה שתתרצה להנשא לו כל זמן שהאשה הזאת בביתו וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בהדיא בפ' הבע\"י גם רבי' כ\"כ לקמן בסי' קנ\"ד: "
                ],
                [
                    " ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה כו' ועיין פרישה מה שכתבתי למה לא יחשב זה כנשבע לבטל המצות דאינו חל והיותר נראה דהרא\"ש לטעמיה דכתב בפרק קמא דכתובות דלקיים פריה ורביה אין צריך לישא אשה אלא יכול לקיימו על ידי פילגש וכמו שכתב בית יוסף בשמו לעיל בסימן ל\"ד על דין ברכת אירוסין שאין מברכין לקדש האשה שכתב כי הקידושין אינו עיקר המצוה כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " דאין שיעבוד חל על גופו כו' והא דכתב רבינו בשם הרא\"ש בחושן משפט סימן ס' דאדם יכול לשעבד ולהתחייב נפשו אע\"פ שאין לו עתה אותו הדבר מטעם שגופו ועצמו הוא משעבד וכמו שכתב שם והביאו הב\"י גם כן שם יש לומר דהתם נמי שמחייב נפשו בשבועה וכיוצא בו ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דכתיב גרש לץ וגו' וכ\"כ הרמב\"ם מהאי קרא ואע\"ג דהאי קרא אאשה רעה הוא דאיתמר בפרק הבע\"י ס\"ל דאשה דאינה צנועה הויא בכלל אשה רעה אבל בגמרא דסוף גיטין מפיק לה מדכתיב כי מצא בה ערות דבר וגומר ב\"י ונראה הא דמייתי הרמב\"ם ורבינו האי קרא דגרש לץ וגומר דמיניה משמע שמצוה לגרש לאפוקי מקרא דכי מצא וגומר לא משתמע מיניה מצוה אלא שמותר לגרש וגמרא דמייתי ליה ס\"ל משום דמיירי בכל ענין בין בזיווג שני בין בזיווג ראשון לאפוקי קרא דגרש לץ י\"ל דלא מיירי אלא בזיוג שני: "
                ],
                [
                    " יראה שחייב כו' והאידנא דיש חרם דר\"ג שלא לגרש בע\"כ ולא לישא אחרת אין לו תקנה כמו שפסק ראבי\"ה הלכה למעשה וכתבתי בספרי ביבמות מ\"ו: "
                ],
                [
                    " כתב הראב\"ד כו' באמת היה נ\"ל דודאי גם הרמב\"ם יודה בכך ברפואה כזו שמתרפא מהשטות אלא שרמב\"ם איירי בשאר רפואות הצריכים לה וראיתי במ\"מ ספ\"י דגירושין ומשמע דהרמב\"ם סובר דא\"צ לרפאותה כלל וכתב הטעם דהרמב\"ם סובר דרשות ביד הבעל לומר לאשתו אם חלתה הריני מגרשך ואתן לה כתובתך (הביאו רבינו לעיל סימן ע\"ט) וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לכן לחמה תאכל ושמלתה תלבש ויקרא שמו עליה לאסוף חרפתה עכ\"ל המ\"מ ועמ\"ש ב\"י לעיל בסימן ע' בשם הרשב\"א דאם נשתטית אחר הנישואין חייב במזונותיה ורפואתה וחייב לזון אשתו חולה כבריאה כ\"פ: "
                ],
                [
                    " אלא במבוי ואם אחר שגירשה הראשון ועדיין לא נישאת כתב ב\"י שמותרת אפי' במבוי ומיהו בחצר אחד פסק דאסור לדור יחד ובש\"ע סעיף ח' כתב רמ\"א דהיינו לדור יחד אבל לכנוס לביתה ואין לו עסק עמה מותר אפי' בנישאת אבל התוס' כתבו שמבוי גדול משכונה דשכונה לא הוי אלא ג' בתים כו' ע\"ש וכתבו שבאיסורי קל החמירו יותר: "
                ],
                [
                    " משמתינן להו וכתב ב\"י ומיהו קשה דבסימן ו' גבי כהן כו' ושמא י\"ל דמפרש דרב הונא כו' וכפשטא \"דמילתא \"ומשום דמספקא ליה כו' כצ\"ל ובכל הספרים איתא וכפשטא דמילתא \"או משום כו' וטעות הוא שנפל בספרים רק הא' של \"או היא אות אחרונה של תיבת \"דמילתא שלפניה ווי\"ו של \"או היא אות ראשון של תיבת משום שלאחריה וצריך לומר ומשום: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " העדים והסופר וכתב ב\"י ז\"ל ומעתה רבינו שכתב שיהא כו' עד אין מקום להיכר הסופר אין להקשות מה מתמיה הב\"י הלא הסופר צריך לכתוב הגט לשמו ולשמה ואם אינה מכירה יש לחוש שזה האיש והאשה העלו שמם ע\"ש איש ואשה אחריני ויתן הגט לאותה איש ואשה ויהא נכתב שלא לשמם די\"ל דלק\"מ בסימן קל\"א כתב ז\"ל והעדים החתומים צריך שיהיו שם בשעה שהסופר כתבו ושיכירוהו שזהו הגט כו' וא\"כ מאחר שהעדים שם בשעה שהוא כותב והם מכירין אותם שוב א\"צ להיכר הסופר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואפי' א\"ל אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו כו' עד והרמ\"ה כתב באומר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו כו' הנה ראיתי שנדברו בו דברים הרבה מהר\"ר דוד כהן בתשובה בית ב' ובית ו' ומהר\"ר משה אלשקר בתשובה סימן כ\"ב ומ\"ו ז\"ל ע\"כ אעלה גם אנכי את חלקי מה שנלע\"ד כי יש לדקדק בדברי רבינו שנראה דבריו כסותרין זה את זה שכאן כתב דלא מהני אומר אמרו ובסימן קמ\"ט כתב דמהני שהרי כתב שם ז\"ל דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחותמו אבל כשא\"ל בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ולפלוני ויכתוב ולפלוני ויחתומו דלא הוו מילי עכ\"ל. הרי לפנינו דס\"ל דמהני אומר אמרו ואין לחלק ולומר דשאני התם דאמר ליה בהדיא אמרו לפלוני כו' דפרט להו בשמייהו וכאילו מינה להן שלוחין באפייהו דהא כאן כתב רבינו עד שישמעו מפיו דמשמע ומוכח דאפי' בכה\"ג לא מהני ומטעם שכתב הרמב\"ם שאכתוב אח\"כ ועוד דגם שם בסימן קמ\"ח ע\"כ לאו דוקא קאמר אמרו לפלוני כו' דהא רבינו בא להביא ראיה מגט דמהני אומר אמרו ולא הוי מילי ולהשיג אמ\"ש שם בשם הרמ\"ה דאם נתנה רשות לשליח קבלה לעשות אחר דאינו יכול ושם מיירי הרמ\"ה בדלא פירש להשליח שימנה פלוני לשליח. ואי דהוה ס\"ל לחלק בזה לא הוה מצי להביא ראיה מגט בא\"ל לשליח אמור לפלוני כו'. וע\"ק שאמר שם כדאמרינן לקמן כו' ותמהו שם הרב אלשקר באיזה מקום לקמן נזכר זה ורד\"כ וגם מ\"ו פירשו דרצה לומר לקמן בח\"מ סימן רמ\"ד באומר אמרו נכתוב שטר מתנה כו'. ובאמת זה כמעט קשה מהראשונה חדא דאין זה מדרך רבינו לכתוב כדאמרינן לקמן אמה שכ' בח\"מ ועוד דהרי גם שם לא מפורש בפשיטות דמועיל דהרי כתב שם שהוא פלוגתא בין הרמב\"ם והרמב\"ן אלא שרבינו הכריע שם לדברי הרמב\"ן שמהני ואין שייך לומר כדאמרינן לקמן. וע\"ק כיון דלקמן בח\"מ לא נזכר שם האי חלוקה דאמרו \"לפלוני אלא חילוק בין אמר להם עצמן לכתוב ולחתום דאז אסור אליבא דכולי עלמא שיאמרו לאחרים לכתוב ולחתום ובין אמר לשנים אמרו לסופר לכתוב דבזה יש פלוגתא ע\"ש א\"כ למה כתב רבינו כדאמרינן לקמן באמר לשנים אמרו \"לפלוני כו'. גם הר\"ן שהאריך בסוגיא דלשם בס\"פ התקבל דבריו צריכין ביאור רחב כי לכאורה תמוהין. גם הב\"י שכתב כאן סוגיית הגמרא ופירוש דהרמ\"ה ור\"ן ומסיק וכתב ז\"ל נמצא דלהר\"ן כו' עד וכל היכא דא\"ל אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמוהו פסול דאיכא למיחש דמשום כסופא דסופר מחתמי ליה ולדבריו אם לא שינו מצות הבעל אלא אמרו לאותו סופר וכתב ולאותו עדים וחתמו נהי דפסול מדרבנן הוי מיהו בטל לא הוי כו' עכ\"ל ב\"י וכל זה אינו להמדקדק בדברי הר\"ן שם בס\"פ התקבל. לכן אציע לשון הגמרא והמצורף מפירושים השייך לסוגיא זו ומתוכו נברר פירוש דברי הר\"ן וע\"פ זה יתברר בס\"ד תוכן דברי רבינו שיעלה בידינו בלי פקפוק. בס\"פ התקבל שנינו במשנה אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו פירש רש\"י בעצמן ולא לאחרים אע\"ג דשלשה ראויין להעשות ב\"ד כיון דבהדיא אמר להו כתבו לא ב\"ד שוינהו אלא עדים. אמר לג' \"תנו גט לאשתי. פירוש לא אמר ג\"כ כתבו הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב\"ד דברי ר\"מ ר' יוסי אומר אפי' אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי ילמדו ויכתבו ויתנו הן בעצמן עכ\"ל המשנה. ובגמרא אמרינן ע\"ז ז\"ל אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו אמר לשנים כתבו גט ותנו לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי הדבר צריך תלמוד (פירש\"י מאי מספקא ליה בגויה) האי כתובו. פי' דקאמר לשנים כתבו גט. אי כתב הגט הוא. פירוש דקפיד אפי' אכתיבת הגט שיכתבו הן בעצמן או אי רצה לומר כתב ידן פי' אחתימתן לחוד קפיד והרי חתמו הן בעצמן. ואי סבירא לן דהאי כתובו חתימתן הוא הא כתיבת הגט כשר והאמר שמואל אמר ר' הלכה כר' יוסי (פי' דהמשנה הנ\"ל) דאמר מילי לא מימסרן לשליח. אמרי אי סבירא לן דכתבו חתימת ידן הוא א\"כ כתב הגט כאומר אמרו ומודה ר' יוסי באומר אמרו (פירוש מדלא קפיד אלא אחתימה ולא אכתיבה נעשה כאומר להן בהדיא אמרו לסופר ויכתבו ובסלקא דעתך דמודה רבי יוסי באומר אמרו) ומי מודה ר\"י באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו וא\"ר חסדא מתני' מני רבי יוסי הוא דאמר מילי לא ממסרן לשליח (ופי' רש\"י מתני' דמכשרת חתימת סופר בגט ר\"י הוא דאמר מילי כו' הלכך אין אדם חותם בגט אלא א\"כ שמע מפי עצמו לפי שאין השליח רשאי לומר חתמו בגט פלוני ומש\"ה ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא ציוה שיחתום אלא לשלוחו אמר שיצוה לסופר זה שיכתוב ולאחרים לחתום והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד ומתוך חששא זו ציוה לסופר לחתום ומהכא שמעינן דבאומר אמר ונמי פליג ר\"י) ואי ס\"ד מודה ר\"י באומר אמרו היכי מכשר חתימת סופר בגט נפיק מיניה חורבה דזימנין דאמר ליה לשנים אמרו לסופר ויכתוב לפלוני ולפלוני ויחתמו. ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך בהדי' וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי. ומשני כיון דאמר מר (פי' לקמן בשמעתין גבי אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו) כשר הגט ולא תעשה כן בישראל שמא תשכור עדים (פי' שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו. דאע\"ג דמעשה שיחתמו שקר או שיעידו שקר לא עבדי דיבורא עבדי לומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה) לא שליח. וליחוש דלמא א\"ל לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי הנך משום כסופא דסופר ומחתמי ליה לסופר בהדי חד מינייהו ובעל לא אמר הכי. אלא רבי יוסי תרתי אמר ושמואל ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא (פירש\"י ר\"י תרתי לפסולא אמר בין אמר לג' תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו והנך אמוראי דלקמן דאמרי כשר ולא תעשה כזאת בישראל אליבא דר\"מ דפליג דלר' יוסי פסול לגמרי ומש\"ה חתם סופר ועד כשר דהא ליכא למיחש שמא השליח צוה ולא בעל ושמואל דאמר לעיל דהדבר צריך תלמוד דאי כתובו חתימת ידן הוא הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר ס\"ל כר\"י בחדא היכא דלא אמר אמרו ופליג עליה באומר אמרו. עכ\"ל הגמרא עם פירוש רש\"י בקיצור. ובפרק מי שאחזו ג\"כ מסקינן בגמ' דף ע\"ח כן בברייתא דקתני הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממ\"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו. קולו לאפוקי מדרב כהנא א\"ר דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. עוד גרסינן בפרק כל הגט והביאו הרי\"ף והרא\"ש שם בפרק התקבל אחר סוגיא הנ\"ל ז\"ל רב אמר מתנה אינו כגט כלומר בגט הוא דאי אמר כתבו גט לאשתי לא מצי למשוי שליח שיכתוב הגט משום בזיון דבעל (שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכתוב וס\"ל לרב דר\"מ ור\"י דפליגי במתני' בבזיון פליגי) אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתבו שטר מתנה על שדה שלי מצי לשוויי' שליח למכתב ושמואל אמר מתנה נמי הרי הוא כגט וטעמיה דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח וה\"נ במתנה והלכתא כשמואל בדיני עכ\"ל הרי\"ף והרא\"ש. והנה אציע לפנינו דברי הר\"ן ופירושו שכתב שם סוף דף תקפ\"ו ז\"ל והקשה הרמב\"ן ז\"ל מ\"ט דמאן דפוסל באומר אמרו אי משום מילי מאי מילי מסר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וכי אין אדם עשוי לעשות שליח שלא בפניו וא\"ת שלא חלק ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל לא בעושה שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דהא אמרינן בהדיא ולפלוני ולפלוני ויחתומו וכן פירש\"י כו' ועוד דאי סלקא דעתך דמודה ר' יוסי בממנה אותו שליח במקום שהוא נפיק מיניה חורבה בכה\"ג כו'. ונ\"ל דהכי פירושו וא\"ת שלא חלק רבי יוסי לעושה שליח בכל מקום שהוא ר\"ל באומר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ויחתמו ותאמרו לו משמי שאני \"ממנה אותו שליח בכ\"מ שהוא אע\"פ שאינו בפני לע\"ע (וזהו פי' מינוי שליחות הנזכר בכל דברי הרמב\"ן והרא\"ה והר\"ן שמזכיר מכאן והלאה בכולן ר\"ל שא\"ל לשנים שיאמרו לפלוני ולפלוני איך שהוא המצוה לשלוחים וראיה לפי' זה אכתוב בסמוך בפירוש דברי הרא\"ה ועוד שהרי אח\"כ בדברי הרא\"ה כתב כן בהדיא ע\"ש ומדכתב שם כן בפשיטות ודרך העברה משמע שגם לשון מינוי שליחות שנזכר לפני זה ואח\"כ פירושו כן ודו\"ק) וכתב הרמב\"ן דלא משמע הכי דיש חילוק בדברי ר' יוסי בזה חדא דא\"כ צריכין לומר דר' יוסי דוקא קאמר אמר אמרו מדעתכם ולא הזכיר שם שליחות בפירוש וזה אינו דהא אמרינן בהדיא בגמרא ואי ס\"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו זימנין דנפיק מיניה חורבה דא\"ל לשנים אמרו \"לפלוני ולפלוני ויחתמו כו' ש\"מ דהגמרא ס\"ל דאליבא דר\"י באומר אמרו לפלוני ולפלוני כו' נמי אסור (והגמ' הוצרך להוסיף אמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו דאל\"כ ליכא חורבה דכשאמר להן אמרו מדעתכם למי שתרצו שיחתום והם יאמרו לסופר שיחתום לעד מאי הוי מש\"ה הוצרך הגמ' לומר זימנין שיצוה לשנים בפי' לאמר לפלוני ולפלוני שיחתמו כו') וע\"כ נ\"ל דהגמרא ס\"ל דר\"י ל\"ד אמר אמרו מדעתכם וא\"כ ה\"נ איכא למימר דס\"ל דה\"ה באומר להן באמרו לפלוני ופלוני בשמי שהמנינן שלוחים נמי אסור דאל\"כ אלא תאמר שבהא מודה ר\"י מדלא הזכירו בדבריו. גם באומר לשנים אמרו לפלוני ולפלוני קשה מנ\"ל להגמרא דלמא בהא לא איירי ר\"י ובכה\"ג פשיטא דמותר דהוי כעושה שליח שלא בפניו. ואח\"כ כתב ואף א\"ת דאין זה דקדוק דמינוי שליחות יותר פשוט להיתר אכתי קשה אי ס\"ד מודה ר\"י בממנה איהו שליח נפיק מיניה חורבה בכה\"ג. ומש\"ה מסיק בטעם דר\"י דודאי לא משום מילי מימסר לשליח פוסל אפי' באומר אמרו דאין זה מילי כ\"א כשאומר להן לכתוב דאז הוי מילי אי מצוין הן לאחרים לכתוב. אלא ה\"ט משום דאין זה מיקרי וכתב לה שהקפיד התורה שיכתוב לה הבעל בעצמו וכל זמן שאין הסופר והעדים שומעין הציווי מפיו אינן עומדין במקומן לענין זה אבל בשאר דברים עושה אדם שליח שלא בפניו לפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל גיטי. ור\"ל שאומר לשנים או לאחד שיאמר כן בשמם לאותו השליח שהימנוהו בשם לשליח וכדמסיק וכתב אלא באומרת אמרו \"ומינתו היא שליח שלא בפניו. אלא שקשה שהרי מסיק הרמב\"ן וכתב ז\"ל תדע דהא שמואל אמר מתנה הרי הוא כגט ושמואל פליג עליה דר' יוסי באומר אמרו אפי' בגט וס\"ל דאפי' באומר אמרו סתם כשר ש\"מ דבמתנה אפי' באומר אמרו סתם כשר וקי\"ל כותיה אלא דבגט טעמא אחרינא משום דכתיב וכתב לה כמ\"ש לעיל. וא\"כ למה כתב הרמב\"ן תחלה שיכולה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבל לי גיטי וחזר וכתב באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו הא גם באומר אמרו סתם כשר ול\"נ דס\"ל להרמב\"ן דאע\"ג דבאומר אמרו בשאר דברים כשר בדיעבד משום דאומר אמרו הוי כמינוי שליחות מיהו הרמב\"ן בא לכתוב דבשאר דברים מותר לעשות כן לכתחלה ומש\"ה כתב דלכתחלה עדיף טפי למינוי בפי' ולומר לשליח שיאמר לאותו פלוני כן משמו שהמנוהו וק\"ל. ואח\"כ מסיק הר\"ן בשם הרא\"ה דלא סבירא ליה כהרמב\"ן לחלק בין גט לשאר דברים אלא טעמיה דר' יוסי דפוסל באומר אמרו משום דהוי מילי וה\"ה בא\"ל בהדיא אמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו דהוי מילי כל זמן שלא א\"ל בהדיא שיאמרו לו כן בשמו שהוא מינהו שליח דבכה\"ג לא הוי מילי ומותר. ומסיק והא דקאמר ר\"י חתם סופר ועד כשר ולא חיישינן לחורבה כה\"ג זימנין דאמר לסופר שאני ממנה אותו שליח כו' עד ליתא דליכא למיחש כו'. ומדברי הרא\"ה הללו מוכח בפירוש שדברי הרמב\"ן הנ\"ל הוא כאשר כתבתי שהרי הוא בא לכתוב ולתרץ קושיות הרמב\"ן הנ\"ל וקשה דלא תירץ מידי על הוכחת הרמב\"ן הראשונה מאומר לפלוני ופלוני ויחתמו שבהדיא אמרינן בגמ' שגם בכה\"ג איכא למיחש לחורבה אם איתא דאומר אמרו מותר. וע\"ק דהר\"ן דמסיק והקשה על דברי הרא\"ה מהא דמסיק הגמ' ואמר דאיכא למיחש לחורבה מא\"ל \"אתם חתומו טפי ה\"ל להר\"ן להקשותו מקושיות דהרמב\"ן גופא (דאין) למסמך מאותו הוכחה כולי האי דאיכא למימר אמרו לפלוני ה\"ל כאומר אמרו מדעתכם. ועיקר הוכחת הרמב\"ן אינו אלא מהא דמסיק וכתב ז\"ל ועוד דאי ס\"ד מודה ר\"י בממנה אותו שליח במקום שהוא נפיק מינה חורבה בכה\"ג. ומזה בא הרמב\"ן לדייק ולהוכיח דאפי' בממנה שליח אוסר הר\"י דאל\"כ למה מכשיר ר\"י חתם סופר ועד הא איכא למיחש לחורבה דזימנין דממנה שליח בהדיא ומשום כסופא יחתום הסופר אלא ודאי גם זה אסור. וכה\"ג מסיק הרא\"ה וז\"ל וכי תימא א\"כ נפיק מינה חורבה זימנין כו' והיינו חורבת הרמב\"ן הנ\"ל ומסיק דליתא וק\"ל. והר\"ן הקשה על הרא\"ה במה דכתב ולר' יוסי בממנה אותו שליח בהדיא כשר ודליכא למיחש לחורבה בכה\"ג והא מקשה הגמרא באי ס\"ד דר\"י מכשיר באומר אמרו ליחוש דלמא א\"ל אמרו לסופר לכתוב ואתם תחתומו ומשום כסופא דסופר. והרי אתם חתומו אין לך מינוי שליחות גדול מזה ואפ\"ה חיישינן דמשום כסופא מעברי דברי בעל הבית ולא אמרינן דל\"ל כיסופא בכה\"ג משום דאינהו לא עבדי מידי אלא ב\"ה כדברי הרא\"ה ומסיק ליישב דברי הרא\"ה דשמא לא כתב הרא\"ה דליכא למיחש לכסופא אלא כשפרט להן הב\"ה בהדיא שם הסופר ואפ\"ה א\"ל שיאמר לעדים אחרים לחתום תו ליכא כיסופא דהא יש להן התנצלות נגד הסופר דב\"ה ציוה להן כן משא\"כ כשהבעל לא פרט להו הסופר אלא שהן אומרים מעצמן לסופר הטוב בעיניהן דאז שייך כיסופא קצת זהו דעת הרא\"ה והוא נראה קצת דוחק בעיני הר\"ן דהא לסברת הר\"ן דכתב דבמינוי עדים דאינהו לא עבדי מידי ליכא כסופא גם בכה\"ג ליכא כסופא דאיכא להן התנצלות נגד הסופר שכן צוה להן הבעל לעשות סופר בפני עצמו ועדים הללו שציוהו עליו לחתום בפני עצמן. ומ\"מ מסיק שבזה מסכים דעתו לדעתו שהיכא שמינה גם הסופר בפי' ואמר להשלוחים שיאמרו לו כן בשמו שהוא מינהו לסופר וכן ג\"כ לעדים אז ליכא למיחש לכיסופא ולא משום התנצלות הסופר אלא ה\"ט דמשום כיסופא דסופר לא יכוונו לעשות (שלא) כדין אלא שכל זמן שלא מינה גם הסופר בפירוש אף ע\"ג דמינה העדים בפירוש השליח סובר שמראה מקום הוא להן ול\"ד לאלו אמר אלא מסר להן לדעתן כמו שלא הקפיד במינוי הסופר לדוקא אבל כשגם בהסופר דקדק וא\"ל שיאמרו לו בשמו שהוא מינה אותו לסופר לכתוב ולעדים לחתום תו ודאי לא ישנו משום כיסופא ואפשר שזהו ג\"כ דעת הרא\"ה אלא כיון דלא פירש דבריו לכתוב הטעם דיאמרו מראה מקום הוא לו נראה שטעמו הוא משום התנצלות נגד הסופר וזה הטעם לא היה נראה בעיני הר\"ן כ\"כ ודו\"ק היטב שזה שכתבתי נראה ברור שפירוש דברי הר\"ן הוא כן ובזה נסתלק כמה ספיקות מדבריו נלאתי לכותבן. והכלל העולה שהרמב\"ן סבירא ליה דלא מקרי מילי אלא במצוה להן עצמן לכתוב או לחתום או לעשות דבר מה שיהיה שאז אסור להן לצוות לאחרים לעשותו משום דהיה מילי אבל בשאמר להן בפירוש שיאמרו לאחרים אפי' לא פרט כלל לא מיתסר משום מילי דגם זה מקרי מנוי שליחות שלא בפניהן ומותר בכל דבר חוץ מלענין גט דפסול אפי' מינוי שליחות היותר עדיף שא\"ל לשנים בפירוש שיאמרו לפלוני ולפלוני ולפלוני שאני צויתי לו ולהן שזה יכתוב לאשתי גט ואלו יחתמו אפ\"ה אסור משום דכתיב וכתב לה. ודייק לה כן דאלת\"ה אלא יש צד היתר במינוי שליחות היותר עדיף א\"כ למה קתני המשנה בשם ר\"י דחתם סופר ועד כשר הא איכא למיחש לחורבא בכה\"ג אלא ודאי גם בכה\"ג אוסר ר\"י משום דכתיב וכתב לה ותו א\"ש דמכשיר בחתם סופר דהא ליכא למיחש דר\"י הוא דפוסל במינוי שליחות משום חורבא דכיסופא דסופרי דא\"כ ק' מ\"ט דר\"י לפסול מינוי שליחות משום סופר דכשר ואיכא למיחש לחורבא. איפכא מסתברא להכשיר מינוי שליחות ולפסול חתם סופר וכמ\"ש ר\"מ בהדיא וכמ\"ש הר\"ן בהדיא לפני סוגיא הנ\"ל וגם בגמרא ורש\"י בסוגיא הנ\"ל דמוקי להמשנה דמכשר לחתם סופר כר\"י דפוסל אומר אמרו כו' ולא כר\"מ מוכח כן זהו סברת הריב\"ן. אבל הר\"ן והרא\"ה ס\"ל דגם באומר לשנים אמרו הוי אסור משום מילי ול\"מ היכא דלא הזכירן בשמם אלא אפי' הזכירן בשמם וא\"ל אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתום הוי בכלל מילי עד שיאמר לב' שיאמרו לפלוני בשמו שהוא הימנוהו שליח לכתוב וכן לעדים לחתום ולדברי כולם אין חילוק כלל בין אמר אמרו סתם ובין אמר אמרו לפלוני דלהר\"ן והרא\"ה הוי בכלל מילי ואין חילוק בין גט לשאר דברים ובכולן אסור עד שימנהם בפי' ואז אפי' בגט מותרים ולהרמב\"ן בשאר דברים חוץ מכתיבת הגט אפי' אמר אמרו סתם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה ודאי עדיף שימנהו בפי' לומר לו בשמו שכן צוהו ודוק היטב שבזה יעלה יפה פי' דברי הח\"מ בסי' רמ\"ד בענין אחר אמרו דמתנה וכמ\"ש אח\"כ בביאור הטור. ומכאן תימה גדולה על הרב הגדול הב\"י שכתב בסי' זה בסוף דבריו דלהר\"ן אמר אמרו לפלוני ויכתוב כו' אינו פסול אלא משום כיסופא דסופר ומש\"ה כתב דאינו אלא פסול מדרבנן ולא פסול מדאורייתא וז\"א כמבואר בהדיא בדברי הר\"ן כמה פעמים להמדייק בדבריו ולא ידעתי למצוא שום צד זכות להב\"י ומקום לכתוב כן. ומעכשיו נבא אל ביאור דברי רבינו ונראה פשוט שס\"ל לרבינו כדעת הרמב\"ן הנ\"ל דלא מקרי מילי דלא מימסרן לשליח (אלא) באומר לב' שהן יעשו הדבר ואז אסור להן לומר לאחרים לעשותו אבל אומר אמרו מדעתיכם אפי' לא פרט שום אחד מהן לא הוי בכלל מילי ומש\"ה הסכים בח\"מ בסימן רמ\"ד עם הרמב\"ן באומר אמרו בנותן מתנה וכן במינוי שליחות לקבלה כמ\"ש בסימן קמ\"א והבאתי ל' לעיל שכ\"כ בפשיטות ולא פסל כ\"א בכתיבה וחתימת הגט ובגט אפי' הוא המנינם בפי' לא מהני משום דכתיב וכתב לה וכמ\"ש לעיל (וגם ב\"י כתב שכן דעת הרא\"ש שהרי כתב ששמעו מפי הבעל) ומ\"ש בסימן קמ\"א דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא בכגון שא\"ל לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחותמו אבל כשא\"ל בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי דמשמע דאפי' בגט ס\"ל דלא הוי מילי וכשר. ז\"א דבודאי גם כה\"ג דאומר אמרו פסול אלא מייתי מלקמן דבכה\"ג לא הוי מילי ובגט לא משום מילי פסול אלא מטעמא אחרינא דהיינו מדכתב וכתב לה וכנ\"ל משא\"כ בשליחות קבלה וה\"ה בשאר דברים דלא הקפיד התורה לכתוב בהן וכתב לה דכשר דהא לית בה משום מילי לא מימסרן לשליח. והראיה דמביא מלקמן נלע\"ד דר\"ל לקמן בסוגיא דגמרא והוא אשר הביאותיהו דאמר ואי ס\"ד מודה ר\"י באומר אמרו נפיק מינה חורבה דזימנין אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתום ומסיק הגמרא דלעולם שמואל ס\"ל אומר אמרו בכה\"ג מותר משום דס\"ל דכה\"ג לאו מילי נינהו אלא שר\"י פוסלו מטעם וכתב לה ומחלק בין גט לשאר דברים ושמואל פליג עליה בהא ומשוה גט ושאר דברים כיון דלאו מילי נינהו באומר אמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו כשר אפי' בגט. ושפיר מייתי רבינו ראיה דסבר שמואל בגט באומר אמרו כן אנחנו קי\"ל בשאר דברים דהיינו באומר אמרו לשליח שיקבל גט בעבורי. ובס\"א ישנים של קלף מצאתי דלא כתב בהן תיבת לקמן וא\"ש טפי. ועכ\"פ מדברי הג' מביא ראיה וכמ\"ש. והא דנקט רבינו בלשונו כדאמר באומר אמרו לפלוני אע\"ג דאומר אמרו סתם ואמרו לפלוני שוין הן אליבא דכ\"ע וכמ\"ש לעיל נקטינן משום דלשון הגמרא תפס דקאמר נפיק מיניה חורבה דזימנין אמר אמרו לפלוני ופלוני ויחתמו כו' והגמרא הוצרכה לומר אמרו לפלוני משום החורבא וכמ\"ש לעיל. וכאן בסי' ק\"ך לא הזכיר רבינו אמרו לפלוני אלא אמר אמרו סתם משום דכבר כתבתי דלכ\"ע בין להרמב\"ן ובין להרא\"ה והר\"ן אין חילוק ביניהן לכל חד לפי סברתו ובסימן קמ\"א לא כתב אמרו לפלוני אלא משום דתפיס לשון הגמרא וכמ\"ש לעיל. ומ\"ש רבינו בשם הרמ\"ה באומר אמרו כו' שהיא ספק מגורשת לע\"ד היה נראה להגיה הרמב\"ם במקום הרמ\"ה דהא בדברי הרמב\"ם נתבאר דספוקי מספקא ליה וכמ\"ש הר\"ן בשמו וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ב מה' גירושין באומר אמרו ה\"ז גט פסול ומתיישבין בדבר הזה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל נראה דרפויי מרפייא ליה. ומ\"ו פי' לדברי רבינו בע\"א וחילק בין אמר אמרו סתם או אמר אמרו לסופר ויכתוב לפלוני ולפלוני ויחתום רק שלא הזכיר שם הסופר בפי' דאז איכא למימר מראה מקום הוא הוא לו ובין אם הזכיר גם שם הסופר בפירוש דאז ס\"ל להטור דלא אמרינן מראה מקום הוא לו וליכא למיחש לחורבא דכסופא דסופר. ולפ\"ז יהיה דעת רבינו דלא כהרמב\"ן ולא כהרא\"ה והר\"ן בזה והוא דוחק ואחר כתבתי הוא העולה יפה ומיושבת בו הכל בס\"ד: "
                ],
                [
                    " ואף אם הוא חרש כו' ז\"ל ב\"י ונ\"ל דמשום תקנות עגונות ה\"ל לאכשורי טפי בחרש מבפקח (דא\"א בענין אחר) ומש\"ה שייך למימר אפי חרש ולגבי דינא שייך טפי לאכשורי בפיקח ומ\"ה שייך למימר אפי' פיקח עכ\"ל ועיין מ\"ש בפרישה במ\"א הוא יותר נכון בעיני: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ז\"ל ב\"י דברי הרמב\"ם הם בפ' ב' וגירסת ספרינו וכן השכור ע' בב\"י וקחנו משם: "
                ],
                [
                    " אלא חד הן ותרין לאו וכו' וכתב בית יוסף ורבינו לא הזכיר וכו' עב\"י: "
                ],
                [
                    " ורמז ואמר כתבו כו' ז\"ל הפוס' ושמא אין צריך לבדקו ועיין בב\"י שהביא כל זה. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפי (דעתם ובש\"ע כתב לדעת הרב שבעיר ולכל מי שמראה אותו וכן יכול הבעל לומר לשליח מתחלה להוליך כ\"כ גיטין עד שיהא אחד מהן כשר לדעת הרב ר\"ע ע\"ש עוד כ\"פ): "
                ],
                [
                    " כתב הר\"ש בר צמח דלא אמרינן דעשו שליחותן אלא בשנכתב ונחתם אבל אם עדיין לא נחתם לא נגמר הענין ויכולין לכתוב אחר אפי' אם כבר נחתם בו עד אחד "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או לחלל שבת בפרהסיא דינו ככותי כך היא הגירסא בספרי בית יוסף ור\"ל דיני ככותי לאפוקי שאין דינו כחרש שוטה וקטן שדינן מחולקין הן כדמפרש ואזיל ובספרים אחרים אין כתוב בהן דינו ככותי וצריך לומר מה שכתב וישראל מומר כו' קאי אחוץ שכתב לעיל מיניה: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם כתב גט בשבת כו' וכתב ב\"י וז\"ל יש לדקדק דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב וכו' עד ולא ה\"ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ\"ע עכ\"ל ונראה דמה שהקשה דהל\"ל ונתנו לה בפני עדים כשרים דלק\"מ דמ\"ש \"ונתנו לה\" ר\"ל ונתנו לה באופן המועיל דהיינו בפני עידי מסירה או בעידי חתימה אם אירע שחתמוה גם כן בשוגג ובזה אתי נמי שפיר אמאי לא קתני ה\"ז גט כשר דאי הוו תני הכי היה צריך לאדכורי שנתנו לה בפני עידי מסירה והוי אריכות דברים לכך תני בקיצור בזה הלשון כדי לכלול בו נמי שנתנו לה בפני עידי מסירה. וכתב עוד הב\"י ז\"ל אבל בספרי הרמב\"ם שבידינו כתוב בספ\"ג בסגנון אחר וז\"ל הכותב גט כו' ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בו ביום בזדון אינה מגורשת כו' כתבו ביו\"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים בי\"ט ה\"ז בטל עכ\"ל הרמב\"ם וכזאת הגירסא הגיה מ\"ו בע\"א שלו. וכתב מ\"ו מ\"ש בבבא שלישית י\"ט מכ\"ש שבת וי\"ה וקא משמע לן דאפילו ביו\"ט פסול ול\"ת מאחר דאיכא צד למעליותא בעידי מסירה א\"כ לא חשבינן בעדים פסולים ממש בפרט בי\"ט וק\"ל עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " על (כל דבר תלוש אע\"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות וסתם ספר פירושו על קלף או על נייר דקדקו חז\"ל מדלא כתיב וכתב לה על ספר או בספר אלא וכתב לה ספר אין פירושו אלא סיפור דברים אבל הכתיבה יוכל להיות על כל דבר שיכולין לכתוב כתב: "
                ],
                [
                    " ולבסוף חיברו פסול וכ\"כ לעיל בי\"ד סימן ז' לענין שחיטה אבל בי\"ד סימן ק\"ס כ\"פ) לענין ע\"א דלא חשיב כמחובר ומהרא\"י למד ממנו דה\"ה לענין סוכה לסכך בו נמי אינו חשיב כמחובר ועיין בי\"ד בסימן ו' ושם בארתיו: "
                ],
                [
                    " ולר\"ת פסול אפי' אינו קטום דאי קטום פשיטא הא כבר כתב למעלה דאפי' בתלוש גמור פסלי בה\"ג ור\"ת אם קטם אלא ודאי אאם לא קטם קאי ומשום שדינו שוה לעציץ נקוב והא דנקט בגמרא עלה של עציץ נקוב משום רבותא דאביי דמכשיר אפי' נקוב נקטיה ואנן קיימא לן כרבא וה\"ה כשאינו נקוב תוס' וב\"י. ואי משום הא לכאורה נראה דאינו יכול לדקדק דהא ה\"ג ור\"ת לא חזרו וכתבו דינייהו אלא רבינו כתב דלדעתם דפסול וז\"ש אבל לה\"ג ולרבינו תם פסל ולא כתב ה\"ג ורבינו תם כתבו שפסול וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לפי שאינה נאמנת כו' וכתב ב\"י דה\"ה דשייך דין זה אם היתה מוחזקת בפרה וכו' ותימא לע\"ד דהא בפ\"ב דגיטין דף כ' בד\"ה ת\"ש דאמר ריש לקיש כו' משמע בהדיא דלא בעי רמי בר חמא אלא בעבד מטעם דמנפשיה עייל אלא שיש לה הוכחה מדכתב הגט על ידו מוכח קצת שהוא שלה ולכך פשוט דאפ\"ה אין לו חזקה וראייה מגודרות (רצה לומר ולא פשט מהא דתנן העבדים אין להם חזקה כ\"פ) דאלמא דאע\"ג דאיכא למימר חדא לטיבותא דאין דרכן לילך לבית נכרי אפ\"ה אין להם חזקה אבל בפרה דאיכא תרתי לטיבותא דלא עיילה מנפשה וגם איכא הוכחה שהגט שלה מדחקק על קרנא לא מיבעיא ליה כלל ופשיטא דמגורשת ודאי ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (והוי ספק מגורשת אף ע\"פ דגבי גודרות מפקינן מן המחזיק ויהבינן להו לבעלים ראשונים שהם ודאי שלו א\"כ ה\"נ נימא ודאי הוא של הבעל ואפי' ספק מגורשת לא תיהוי שאני ממון כיון שהוא בחזקת הראשון הוי השני המוציא ועליו הראיה אבל גבי איסור דגם מידי ספיקא על כל פנים לא נפקא כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואין נראה כן מלשון א\"א ז\"ל וכתב ב\"י וז\"ל לא ידענא מהיכן דייק לה רבינו שהרי הרא\"ש כתב לשון הברייתא סתם כתבו באבר כו' דמשמע דיעבד ושמא משמע ליה לרבינו דכתבו לאו לישנא דדיעבד היא אלא לפי שאין דרך לכתוב באלו הדברים קתני כתבו עכ\"ל וא\"ל דמה שכתב רבינו והרמב\"ם כתב כתבו בשחור כו' כוונתו שהרמב\"ם חולק על מה שפירשו הוא אבר חתוכי אבר מעורבים במים והרמב\"ם סובר שבאבר פירוש באבר ממש שמשפשף בחתיכת אבר בלא מים וע\"ז כתב וא\"נ כן כו' דהרא\"ש מדהביא מה דמשני בגמרא לא קשיא הא באבר הא במיא דאברא משמע דהרא\"ש סובר דאבר פירוש בחתוכי דאברא מעורבים במים דאם כך היה כוונת רבינו לא הוה ליה להביא בדברי הרמב\"ם \"ואין \"כותבין בהם לכתחלה שאין צריך לו לענין כוונתו ועוד דע\"כ אנו מוכרחין לומר דמה שכתב הברייתא \"כתבו באבר כו' סבר רבינו בלא לישנא דדיעבד הוא דאם לא כן למה כתב רבינו כותבין בכל דבר כו' באבר בשחור כו' משמע דכותבין לכתחילה והא הברייתא לשון דיעבד קתני ומה שכתב הרמב\"ם כתבו בשחור ובשיחור כו' יש לומר שכוונתו במי שחור אבר כמו שכתב בית יוסף שהוא מפרש כן דברי הרי\"ף שכתב ג\"כ סתם כתבו באבר ופירש במי אברא דכיון דתנן כתבו ודאי במי אברא הוא דמיקרי כתיבה דאילו באברא גופיה לא מיקרי כתיבה אלא רשימה: "
                ],
                [
                    " (נהגו להחמיר לעשותו מוקף גויל ז\"ל הרא\"ש בתשובה כלל מ\"ה סימן י\"ג דבוקות האותיות פוסלין בארצנו וכך היו עושין בצרפת אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (יכול לגרר הדיו וכתב המרדכי שצריך שיגררה הסופר שכתב הגט במצות הבעל אבל אחר לכתחילה לא אלא היכא דלא איפשר. ויש לתקנם קודם שיתחיל כדת משה וישראל או קודם שיחתמו העדים. אבל אם נפל טיפת דיו כו' עיין מה שכתב רמ\"י ומחלק בין אם נפל טיפת דיו בשעת הכתיבה בעוד שהדיו אות הכתיבה לחה או אם כבר נתייבש ע\"ש כ\"פ): "
                ],
                [
                    " היה עקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקרא לענין אחר אעפ\"י שיש בו משמעות גירושין ויש בו מענין גירושין ה\"ז פסול. כן הוא הגירסא בדברי הטור המדוייקים אבל בכל ספרי הרמב\"ם שראיתי וגם בדפוס בית יוסף אין הגירסא כן אלא הכי גרסינן או שהיה בכתבו עקום או בלבול עד שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקרא לענין גירושין ויש בו משמעות גירושין ה\"ז פסול עד כאן לשונו: (וכתב בית יוסף הרמב\"ם אזיל לטעמיה דסבירא ליה בזה כדין האריך הווין או שלא כתב היודין דפוסל שם וכמו שכתב רבינו בסימן שאחר זה אבל לדעה בעל העיטור אם לא כתבו הבעל אלא שהסופר טעה כשר כ\"פ) ועיין בתשובתי שהשבתי לה\"ה מהרר\"פ מקראקא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וצריך ליזהר יותר ר\"ל שירחיקנה יותר משאר ה' מיהו אין לפסול אם לא שירחיק יותר מדאי כתונת פסים): "
                ],
                [
                    " ואין ראוי לעשות כן וכתב רבי' שמשון עכשיו שנוהגים לכתוב שריר וקים בכל השטרות אין לחוש אם מסיים בחצי שיטה אבל בגיטין נוהג רבי' לכתוב כדת משה וישראל לבסוף השטר כי שמא אין חשיב כשריר וקיים ואפשר דרבינו שכתב ואין ראוי לעשות כן סבירא ליה שכדת משה וישראל הוא טוב ככתיבת שריר וקיים ומ\"מ אין ראוי לעשות כן משום חומרא דגיטין דאם לא כן הוה ליה למימר ואסור לעשות כן: "
                ],
                [
                    " דטעו אינשי כו' ז\"ל מ\"ו תימא גדולה מה בכך שיטעה בימי שבוע אם כתב הגט ביום ג' דהוי עשרים לחדש וטעה וחשבו ליום הרביעי אם כן לא הוי מוקדם ונכתב כדינו ונ\"ל לפרש דהכי קאמר ולא תאמר שמא יהיה מוקדם שנכתב ברביעי ויטעו העולם ויסברו שנכתב בשלישי וטעה בימי השבוע ויהיה מוקדם בטעות ע\"כ אמר שלא יטעו כזה כו' ודו\"ק עכ\"ל ואין להקשות אם כן למה ליה להרא\"ש להסיק ולכתיב הטעם דבימי השבוע לא שכיחי דטעה בלה\"נ אין סברא לחשוש לכך דאם כן נצטרך לחשוש לשני טעות ולומר דהסופר טעה בקביעא דירחא והעולם יטעו לומר דטעה הסופר בימי השבוע דהא אם אמת הוא כן שהסופר טעה בימי השבוע אין כאן מוקדם. דמכל מקום אין כאן אלא טעות אחד במקום אחד והכי קאמר ניחוש שמא באמת נכתב ביום הרביעי ואם כן צריך לומר דלא נכתב עד יום כ\"א. אבל כשיבא הגט לידה תבא לטרוף מהלקוחות מיום עשרים שתאמר שנתגרשה ביום ג' כ' לחודש והב\"ד ישמעו לה באומרו כיון דאין אדם טועה בקביעא דירחא מרובו של חדש ואילך ומשום הכי מסיק דזה לא יעלה על דעתם להוציא מלקוחות כיון דבימי השבוע נמי לא שכיח דטעו אינשי. ובזה מיושב דל\"ת דמתחיל בקושיא מהא דמשעבר רובו של חדש לא טעו אינשי משמע דלא טעו כלל וסיים בתירוץ בימי השבוע לא שכיחי דטעו משמע דאע\"ג דלא שכיח מכל מקום טעו והדר קושיא לדוכתיה ולפי מה שכתבתי ניחא דמכל מקום מספיקא לא יבואו להוציא מיד לקוחות ועיין בשלחן ערוך דכתב מור\"ם ז\"ל דיש חולקין אהרא\"ש בזה ורצה לומר הריב\"ש ומהרא\"י וכן כתב בד\"מ בהדיא ועיין בתשובתי שהשבתי לה\"ה מהרר\"פ מקראקא שם כתבתי דנראה דל\"פ: "
                ],
                [
                    " כשר ותינשא בו לכתחלה אבל אם מערער והבעל צוה לכותבו סתם נראה כו' משום דדיוקא דדברי ב\"ה סתרי אהדדי דברישא כתב דדוקא אם הבעל בעצמו כותב הגט או שהסופר כותבו מפיו ומערער בהא חיישינן לפסול הגט משמע הא אם צוה סתם לא חיישינן לפסלו אע\"ג שערער ובסיפא כתב לאבל צוה לכותבו סתם ולא מערער הוא כשר משמע שאם מערער חיישינן לערעורו אעפ\"י שצוה סתם לכן צריכין לחלק כמו שכתבתי (ומש\"ה ברישא ובא הבעל ואמר כו' האי וי\"ו הוא וי\"ו מחלקת ולא מדבקת וה\"ל כאלו אמר או בא הבעל אבל א\"ל בסיפא כן דמ\"ש והבעל אינו מערער או קאמר ובחדא עיניינא סגי ותינשא לכתחילה שהרי בעל העיטור ורב האי שניהם אמרו דבר אחד וק\"ל כ\"פ) וכן משמע מדברי רב האי שכתב רבינו וכדברי ריב\"ש שהביא בית יוסף ועיין שם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בגט (שאין בו זמן כתב ריב\"ש סימן קי\"ז עיקר הזמן שתקנו חכמים בגיטין אלא כמה בחדש וכמה לבריאת עולם אבל כמה בשבוע לא תקנו ולכן אם לא כתב כמה בשבת כשר ועיין בשלחן ערוך בסוף סימן זה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ופסק רבינו יצחק וז\"ל אשר\"י בגיטין דף ק' ע\"ב הא דכותבין גט לאיש אע\"ג שאין אשתו עמו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתנו עד תשרי משום דלא שכיח דכתב גט קודם הנתינה דלא מקדים איניש פורענותיה לנפשיה ואחר הכתיבה נותנו מיד לידה או ליד שליח לקבלה או מוסרו ליד השליח להוליך לה ואז הוי כמו גיטין הבאים ממדינת הים דאית להו קלא לפי שיש קול להליכת השליח ולביאתו ומידע ידעי זמן המסירה ולפי טעם זה אי אתרמי הכא שלא נמסר ביום שנכתב תו לא מתכשר האי גיטא אם לא על ידי שליח להולכה דאית ליה קלא דאם היה הבעל נותנו לאשה לית ליה קלא ואתי למטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב עכ\"ל והשתא א\"ש מה שכתב רבינו שאם הוה מוסרו מידו לידה היה פסול כו' משמע שזה הדין ידוע הוא היינו משום שאין כותבין שטר ללוה אלא אם כן המלוה עמו דשמא כתב ליתן בניסן כו': "
                ],
                [
                    " ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב הרי כו' וכתב בית יוסף ודברי רבינו תמוהין וכו' עיין בב\"י עד אע\"ג דמימסרן לכו מילי בשילי עכ\"ל והאריך עוד בראיות ולכן נראה שרבינו מפרש דברי הרמב\"ם כמ\"ש בפרישה ולק\"מ ומ\"ו תירץ וז\"ל מהר\"י קאר\"ו כתב שטעה המחבר ואני אומר שדעתו בזה שהרמב\"ם כתב דינו בסתמא ואיירי בכל ענין אפי' בענין שלא ינתן הגט ביום הכתיבה אלא ישלח לידה ויגיע לה אחר כמה ימים וא\"כ מאחר שיהיה בע\"כ מוקדם וצריכין אנו למסמך אעידי מסירה ולומר דקלא אית ליה אם כן מוטב היה שהיה להם ניכתוב משעת מסירה ממה שנכתב זמן הכתיבה שאין מכוון לה זמן אימתי לא המסירה ולא הכתיבה שהן עיקרי הגט אלא ודאי סבירא ליה להרמב\"ם דדוקא גבי גיטין הבאין ממדינת הים שאי איפשר בענין אחר הכשיר בהקדמה ולא בענין אחר ואין הטעם תלוי בשליח ומשום קלא וק\"ל עכ\"ל פירוש לדבריו אי ס\"ד דהרמב\"ם ס\"ל כר\"י דאין קפידא בהקדמת כתיבה וחתימה לנתינה א\"כ ודאי הרמב\"ם נמי איירי בכה\"ג דאפ\"ה אם לא יתנו הגט בו ביום וגם יסלקוהו לידה על ידי שליח אפ\"ה יכתבו יום הכתיבה וקשה דטפי ה\"ל לכתוב יום המסירה אלא ודאי ס\"ל שאיפשר לאחר הנתינה מיום הכתיבה וא\"כ הרמב\"ם נמי לא איירי דוקא אלא בענין זה שנותנין הגט ביום שחוזרין וכותבין ולא הוצרך לפרש שבכל מקום הדין שכתב כן אם לא בששולחין ממ\"ה דהתירו וק\"ל ובק\"ש הארכתי בביאור זה בע\"א ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכותבין (שם מקום הבעל והאשה ועכשיו נוהגין לכתוב בגט שם מקום עמידת האיש והאשה אם הם מצויים שם במקום חתימת הגט ואם אינן מצויין שם אין כותבין לא מקומו ולא מקומה ואם האיש מצוי ולא האשה כגון בגט הולכה כותבין העומד גבי דידיה וגבי דידה אין כותבין שם מקום כלל אבל שם מקום דירה אין כותבין בזמן הזה מפני שאנו בזמן הזה גולין ומטולטלין ממקום למקום ומקום דירתינו מרופה בידינו איה איפוא הוא כן כתב מהרא\"י בכתביו סימן קמ\"ב כ\"פ): "
                ],
                [
                    " מספקא לן כו' אף ע\"ג דבספ\"ק דבבא בתרא וכו' מבואר בב\"י: <br>(עיין בתרומת הדשן סימן רל\"א שם העיר והנהר שיש בה \"כף רפוייה במקום שקורין חית כמו \"הכף רפויה מ\"מ כותבין \"כף רפויה \"דבחית יש לטעות שקצת קורין כמו \"הא וכן \"טית \"בתיו בשמות הלועזות כותבין ט' מה\"ט שמא ירפו \"התיו וכ\"כ רמ\"א בשמות איש ואשה בסי' קכ\"ט כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בד\"א לכתחילה אבל בדיעבד אפי' לא נכתב אלא אחד מהם כשר כו' דברי רבינו נראין כמעורבבין ותמוהין מאוד וכבר הפליא עליהן הב\"י והעלה שלא כדברי רבינו ואני אוסיף בקושיות ומתוכן יראה שדברי רבינו עלו כהוגן וצדקו יחדיו. והוא מ\"ש רבינו בדיעבד אפילו לא נכתב אלא אחד מהן כשר דמשמעות דבריו דאפי' בכתבו שם הטפל לחוד ובלא וכל שום וחניכה נמי כשר ואח\"כ סיים וכתב זה לשונו והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל שום וחניכה דאית ליה משמע דסבירא ליה דבלא כתיבה וכל שום וחניכה אפילו בדיעבד פסול. וב\"י דייק מזה דמ\"ש רבינו מתחלה בדיעבד אפילו לא נכתב אלא אחד מהן ר\"ל דכתב שם הטפל וגם וכל שום כו' וזה בודאי אינו במשמעות לשון רבינו דאם כן ה\"ל לקצר ולכתוב אבל בדיעבד כשר כיון דאמה דסיים ופסיק מיניה קאי. ועוד דלשון באחד מהן לא יתיישב אזה אלא הוה ליה למימר אפילו כתב שם הטפל כשר או איזה מהן שירצה כשר. ועוד כיון דדברי רבינו הן משיטת התוספות והרא\"ש דפרק השולח (גיטין ד' ל\"ה) ושם כתבו בהדיא דבשם טפל לחוד בלא כתיבה וכל שום וחניכה נמי כשר שהרי כתב שם הרא\"ש בד' ק\"ד ע\"ב בפירוש המשנה דבראשונה היה משנה שמו ושמה כו' עד ואמרינן בירושלמי על הך ברייתא אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שביהודה הרי זו מגורשת כלומר ואין צריך לכתוב שני שמות מיהו לקמן נפרש על פי הירושלמי דאפילו גירש באותו מדינה דצריך לכתחלה לכתוב שני השמות כו' עד כאן לשון הרא\"ש הרי לפנינו דהרא\"ש כתב בהדיא דהמגרש באותה מדינה רצה לומר שהאיש והאשה עומדין יחד בשעת גירושין במקום אחד דלכתחילה צריך השני השמות ובדיעבד אין צריך לכתוב אלא אחד מהן ומפורש באשר\"י דכתיבת שני השמות ר\"ל שכותב שם אחד מהן וכולל השני בוכל שום וחניכה. ובדיעבד סגי באחד מהן רצה לומר בכתיבת שם אחד מהן בלא כתיבת שום וחניכה סגי ע\"ש ובפ\"ג שאחריו וכן מוכח שם מדברי התוספות. אם כן רבינו נמי שכתב דבדיעבד סגי באחד מהן רצה לומר בלא כתיבת שום וחניכה שדברי רבינו הן ממש כדברי התוספות והרא\"ש דלשם אלא שרבינו מתחיל בשם עיקר וטפל משום שהתוספות והרא\"ש שם ע\"ג פירשו להא דאיתא שם בגמרא ההוא דקרו לה רובא מרים ופורתא שרה וקאמר דכתבינן מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה דההיא מיירי דוקא לכתחלה דלכתחלה לא סגי אפילו בכתיבת שם העיקר לחוד ולא בכתיבת שם הטפל עם וכל שום שיש לה אלא בעינן לכתחלה שיכתוב שם העיקר בפירוש וגם יכתוב וכל שום שיש לה אבל בדיעבד מסקי שם בעמוד שני שלפניו דאפילו בכתיבת שם האחר לחוד בלא כתיבת וכל שום שיש לה נמי סגי ורצה לומר אפילו שם הטפל ע\"ש וכך הם דברי רבינו בעיני. אלא שקצר וכתב כל אריכות דבריהן שלשם וראיותיהן בהבלעות ובמילות קצרות כדרכו ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה למה כתב רבינו אחר כך זה לשונו והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל שום וחניכה דאית ליה כו' דמשמע דאפילו בדיעבד בעינן וכל שום עם כתיבת שם הטפל. וכ\"ש שקשה לפי הבנת בית יוסף לדברי רבינו שדייק משם דאפילו בשם העיקר סבירא ליה לרבינו דאפילו בדיעבד לא סגי אם לא כתב נמי וכל שום כו' ולא חילק בין דיעבד לכתחלה אלא שבדיעבד סגי נמי בשם הטפל עם וכל שום וחניכה עיין שם. דזה ודאי אינו כמו שמבואר מדברי התוספות והרא\"ש הנ\"ל. וע\"ק דמסיק רבינו וכתב בסמוך אהא זה לשונו אבל אם עומד במקום אחד ומגרש במקום אחר והוחזק בשני המקומות באלו שני השמות כו' צריך לכתוב שניהן וכותב שם מקום הנתינה וכל שום וחניכה וכדאיתא באשר\"י שם בהדיא וא\"כ קשה דלא הוה ליה דבר והפוכו דכיון דהתחיל וכתב ז\"ל והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל כו' דוקא למגרש במקום הכתיבה הוה ליה לסיים ולכתוב אבל אם עומד במקום אחד ומגרש במקום אחר והוחזק כו' צריך לכתוב שם העיקר דוקא וגם יכתוב וכל שום וחניכה ויכתוב שם הנתינה וכל שום כו' דה\"ל דבר והפוכו. וכל שכן שקשה לפי דברי בית יוסף שהבין לדברי רבינו דגם ברישא במגרש במקום הכתיבה לא סגי בכותב שם העיקר לחוד אפילו בדיעבד דאם כן לא הוה ליה לסיים ולכתוב בסיפא \"דצריך \"לכתוב \"שניהן דהא גם ברישא צריך לכתוב שניהן אלא דבסיפא אשמועינן לפרושי ואפילו בדיעבד דבעינן שיכתוב דוקא שם הנתינה דהיא שם העיקר עם וכל שום כו' ולא סגי בשם הכתיבה שהוא שם הטפל עם וכל שום כו' אפי' בדיעבד דעל כל פנים \"צריך לכתוב \"שניהן הוא מיותר לפירושו וכ\"ש לפי מה שכתבתי בשם מ\"ו דמה שכתב בסיפא ואם לא כ\"כ פסול ואם ניסת כו' דר\"ל דלא כתב גם וכל שום כו' אבל אם שינה וכתב שם הטפל עם וכל שום וחניכה בדיעבד נמי כשר אם כן היינו רישא לפירוש הבית יוסף. וע\"ק מה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל והרמ\"ה כתב שאין חילוק בין אם מגרש במקומו לשולח הגט במקום אחר לעולם צריך לכתוב שני השמות כו' דלפירוש בית יוסף לא פליג הרמ\"ה עם דברי רבינו הנ\"ל כמ\"ש דלעולם צריך לכתוב שניהן דהא גם לרבינו אפילו בדיעבד לא סגי בין בעיקר בין בטפל א\"ל שכתב נמי וכל שום סי' והלשון משמע דלפלוגי אדברים הנ\"ל כתבו מדכתב והרמ\"ה כתב וכ\"כ בא\"ע של קלף. וע\"ק דהתחיל וכתב ז\"ל והא דכשר בדיעבד כשכתב כו' דוקא למגרש כו' וסיים וכתב ז\"ל אבל אם עומד כו' והוחזק בשני המקומות כו' משמע דבא לומר דמה שהתחילו להכשיר בדיעבד היינו דוקא במגרש במקום הכתיבה אבל כשאינו מגרש במקום הכתיבה לא הקילו וסיים וכתב ז\"ל אבל אם לא הוחזק בשני המקומות כו' עד אין צריך לכתוב אלא שם הכתיבה ולא וכל שום כו' הרי שהיקל טפי ולא הצריך לכתוב אפילו וכל שום והוה ליה לכתוב בד\"א כשהוחזק בשני המקומות אבל אם לא הוחזק כו' אם איתא דהוא ענין בפני עצמו. וע\"ק דבתשובת הרא\"ש כלל ט\"ו דין ד' כתב ז\"ל אבל לא איתחזק בתרי שמות שאינם יודעים במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה אין צריך לכתוב וכל שום אוחרן וחניכה דאית ליה אלא שם שהחזיק עצמו עד כאן לשונו דמשמע דאף דבמקום הכתיבה יודעין שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שבמקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה אפילו הכי אין צריך לכתוב וכל שום וחניכה וקשה ממ\"נ איזה שם סבירא ליה דכותבין אי שם דבמקום הנתינה כמשמעות לשון התשובה דכתב אין צריך לכתוב וכל שום וחניכה משמע הא שם הנתינה כותבין כמו ברישא בהוחזקו בשני המקומות בשני השמות וכמו שהבינו גם כן הבית יוסף קשה דאם כן מהו זה שסיים וכתב בטעמו ז\"ל דאין לנו אלא שם שהחזיק את עצמו הא רבינו גם כן כתב האי לישנא וכתב דמה\"ט צריך לכתוב שם הכתיבה לחוד וכ\"כ גם כן שם התוספות והרא\"ש הנ\"ל. ואף שר\"ל דרבינו איירי כשלא נודע במקום הכתיבה בשם אחר ובתשובה איירי כשנודע להם שיש לו שם אחר מ\"מ לשון אין לנו לכתוב אלא שם שהחזיק כו משמע שר\"ל שהחזיק לו במקום הכתיבה ששם הוא דירתו ולא במקום הנתינה ששם הוא מקום דירת אשתו ועוד דאף אם הוחזק במקום הכתיבה בשני השמות מכל מקום אין נודע להן שם מקום נתינה דלא הודיעו להן אלא שם האחד אלא שיודע שבמקום הנתינה יש לו שם אחר וכמו שפירשו בתוס' והרא\"ש ורבינו ושפיר שייך למימר אשם מקום הכתיבה שם שהחזיק לעצמו ואי ר\"ל שיכתוב שם הכתיבה לחוד בלא וכל שום וחניכה כו' ולהגיה שם בתשובה דמה שסיים וכתב \"דאין לנו כו' צ\"ל ואין לנו ותרתי קאמר דאצ\"ל וכל שום כו' וגם אין לנו כו' והיינו מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה אם כן קשה דברי התשובה יסתרו מדברי רבינו דהא מדברי רבינו משמע דדוקא כשאין יודעין במקום הכתיבה שיש לו עוד שם במקום הנתינה כותבין מקום הכתיבה ולא כשידוע במקום הכתיבה שיש לו עוד שם במקום הנתינה וכבר כתבתי שבתשובה משמע דאיירי שיודעין במקום הכתיבה שיש לו שם במקום הנתינה. ובאמת שבספרים מדויקים לא כתוב בהן בדברי רבינו גם במקום הנתינה אין יודעין כו' אלא ה\"ג \"או במקום הנתינה אין יודעין כו' ולפ\"ז יהיו דברי רבינו כדברי התשובה דלשון \"או במקום הנתינה כו' משמע או דיודעין במקום הכתיבה שיש לו שתי שמות אלא דבמקוה הנתינה אין ידוע שיש לו עוד שם ומסיק ע\"ז גם כן דאין צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה ולא וכל שום וחניכה כו'. וזהו כמ\"ש בתשובה לפי פירוש האחרון שכתבתי ובזה יתיישב גם כן דל\"ת דיוקי דברי רבינו אהדדי דמתחלה כתב דכשהוחזקו בשני המקומות בשני השמות כותבין תרוייהו משמע הא אם באחד מהן לא הוחזק בתרוייהו אינו כותב תרוייהו וסיים וכתב דבלא הוחזק בשום אחד מהמקומות בשני השמות צריך לכתוב תרוייהו משמע הא הוחזק באחד מהמקומות בשני השמות צריך לכתוב תרוייהו ולפי גירסת הספרים דגרסינן \"או א\"ש מיהו זהו דוחק גדול לומר כן דכיון דידוע במקום הכתיבה שני השמות ובמקום הנתינה אינו ידוע אם כן ה\"ל להצריכו לכתוב מקום הנתינה וכל שום כו' או לפחות שם הכתיבה וכל שום וחניכה כדי שלא יבא לידי מכשול במקום הנתינה וגם הב\"י הקשה קושיא זו וכתב דכ\"ש הוא ומה אם גם במקום הנתינה יודעין שיש לו עוד שם כותבין וכל שום ק\"ו כשאין יודעין כו' ע\"ש והעלהו בצ\"ע. לכן נלע\"ד דודאי רבינו לא סר מדברי התוספות והרא\"ש ימין ושמאל כדרכו ומ\"ש תחלה בד\"א לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא נכתב אלא אחד מהן כשר ר\"ל דלכתחלה דוקא בעינן שיכתוב שם העיקר וגם יכתוב וכל שום וחניכה וכדאיתא בגמרא הנ\"ל מרים וכל שום וחניכה ולא שרה וכל שום וחניכה דאית לה והיינו דוקא לכתחלה וכדפירשו התוספות והרא\"ש אבל בדיעבד אפילו לא נכתב אלא שם הטפל לחוד בלא וכל שום כו' כשר וכמ\"ש בשם התוספות והרא\"ש הנ\"ל ועל זה מסיק רבינו וכתב אחר כך בסמוך זה לשונו והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל רצה לומר שם הטפל לחוד בלא וכל שום כו' ומה שסיים שם וכתב וכל שום וחניכה דאית לה נראה דלא אדסמיך ליה אדיעבד ואשם טפל קאי אלא תרתי קאמר והכי קאמר הא דכתבתי נמי לעיל דלכתחלה בעינן שיכתוב נמי וכל שום וחניכה דאית ליה. הני תרתי דוקא במגרש במקום הכתיבה דשם ישנו החלוקים הנ\"ל בגמרא דלכתחלה בעינן גם העיקר וגם וכל שם כו' ובדיעבד בשם טפל לחוד סגי וכמ\"ש אבל אם עומד במקום אחד ומגרש במקום אחר שם אין הדין כן בתרוייהו וכדמסיק דאם הוחזק בשני המקומות כו' אז אפילו בדיעבד בעינן לכתוב שניהן דהיינו שם מקום הנתינה דהוא העיקר וגם וכל שום כו' ואם חסר אחד מהם הגט פסול ותצא וכל י\"ג דרכים בה. ואם לא הוחזק כו' אזי אפי' לכתחלה אין צריך לכתוב וכל שום כו' אלא כותב שם מקום הכתיבה לחוד והשתא הוה שפיר דבר והפוכו דכנגד מ\"ש דכשמגרש במקום הכתיבה בדיעבד בשם אחד סגי כתב דבמגרש במקום אחר בעינן שיכתוב שני השמות ובזה יתיישב נמי דהאריך רבינו לכתוב צריך לכתוב שניהן ויכתוב כו' ולא כ\"כ בתחילת הסימן דגם כן הדין דצריך לכתוב שניהן לכתחלה כמו שנתבאר בירושלמי ותוספות והרא\"ש הנ\"ל אלא ודאי לא כ\"כ כאן אלא משום דבר והפוכו. גם במה שמגרש במקום אחד בעינן לכתחלה שיכתוב גם וכל שום מסיק דבמגרש ב' מקומות ולא הוחזק אין צריך לכתוב וכל שום כו'. ולבסוף מסיק וכתב והרמ\"ה פליג וכתב דאין חילוק בין מגרש במקומו לשולח הגט במקום אחר לעולם צריך לכתוב שני השמות ורצה לומר דצריך לכתוב דאפילו בדיעבד מעכב ורימז זה מדהשוום יחד וכמו שהשולח גט והוחזק בב' השמות פשיטא דאפילו בדיעבד מעכב ה\"נ ס\"ל במגרש אפי' במקומו ובזה פליג שפיר אדברי רבינו הנ\"ל וכנ\"ל ויתיישבו בזה כל דברי רבינו כפתור ופרח אלא שקיצר בלשונו במ\"ש והא דכשר בדיעבד כשכתב שם הטפל וכל שום וחניכה דמשמעות לשונו משמע דהכל ענין אחד וה\"ל לפרש. מיהו נסבול האי דוחק מפני יישוב כמה דוחקים הנ\"ל. וקיצר משום דקאי אדסמיך ליה ובמאי דסיים לפני זה דהיינו בדיעבד בכותב אחד מהן כשר פתח כאן ואחר כן חזר לכתוב וכל שום כו' וקאי אמ\"ש לפני זה בלכתחילה וכמ\"ש ודו\"ק. וזהו דלא כפירוש ב\"י. גם מה שהקשה ב\"י עוד אדברי הרא\"ש ורבינו ישבתי בס\"ד בסמוך ע\"ש. וליישב תשובת הרא\"ש הנ\"ל שלא יוקשה מיניה וביה ושלא יוסתרו דברי רבינו נ\"ל פשוט דט\"ס נפל שם ונדפס נתינה במקום כתיבה וכתיבה במקום נתינה וכצ\"ל אבל אם לא איתחזק בתרי שמות שאין יודעין במקום הכתיבה שיש לו שם אפר במקום הנתינה כו' והשתא א\"ש דמסיק דא\"צ לכתוב וכל שום כו' ואין לנו אלא שם שהחזיק ור\"ל שאין כותבין אלא שם מקום הכתיבה לחוד וכמ\"ש רבינו. והשתא א\"ש נמי דקיצר שם בתשובה ולא כתב נמי דין דאף אם במקום הכתיבה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום הנתינה אפ\"ה אין צריך לכתוב וכל שום. דדין זה לפי מ\"ש נכתב שם ול\"ת איפכא לכתוב נמי הדין דאם במקום הנתינה אין יודעין כו' דבזה אין נ\"מ דאם במקום הכתיבה יודעין אז צריך לכתוב שם הנתינה וכל שום כו' בין יודעין במקום הנתינה ג\"כ בין לא יודעין. ורבינו שכתב וגם במקום הנתינה אין יודעין כו' לרבותא נקטיה דאפי' אם גם במקום הנתינה אין יודעין וה\"א דאתני לידי מכשול במקום הנתינה כשלא יכתוב אלא שם הכתיבה ולא כל שום כו' קמ\"ל דאפ\"ה אין לנו אלא שם שהוחזק במקום הכתיבה וכ\"כ ב\"י דרבינו כתב האי וגם במקום הנתינה כו' לרבותא גם צ\"ל דמ\"ש ברישא דהוחזקו בשני המקומות בשני השמות כו' הוא ג\"כ רבותא דאפ\"ה צ\"ל מקום הנתינה ומכ\"ש אם לא הוחזקו במקום הנתינה שיש לי עוד שם במקום הכתיבה דצריך לכתוב מקום הנתינה וק\"ל. גם הב\"י כתב דברישא לאו דוקא נקט אלא שלא כתב דלרבותא נקט בזה נתיישב נמי דל\"ת דייקי דברי רבינו אהדדי ונתברר ג\"כ דגרס' הספרים דגרסי וגם במקום כו' הוא אמיתי ולא גירסת הספרים דגרסי או גם באשר\"י כתב וגם ודוק היטב: "
                ],
                [
                    " ואם חניכתו ידועה כו' אפי' לכתחילה וכתב ב\"י וזהו תימא בעיני דבחניכה כותבין לכתחילה בלא וכל שום כו' ובשם עיקר יפסל בשלא כתב וכל שום כו' ע\"כ ואני אומר כי לא על רבינו תלונתו כ\"א אתוס' דפרק השולח (גיטין דף ל\"ד) והרא\"ש שכ\"כ בהדיא ומוכרחין לפי גרסתן שבחניכה ידוע סגי בלי שום דבר. ותמיהתו תמוה בעיני הלא תשובתו בצידו דבחניכה כתב רבינו הטעם דמיירי דוקא בחניכה שקורין אותו בו כל העולם והוא שמו הניכר בו בין הבריות לחוד אלא כשחותם בשטר או קראו לס\"ת קורין אותו בשם המובהק וידוע שבגט בעינן שם הניכר בין הבריות והוא עדיף בזה משם המובהק דלא ניכר בו ד\"מ זיסקינד שם המובהק שלו יקותיאל ואם יכתוב בגט יקותיאל לא יהא ניכר שהוא הוא אם לא שכותבין בו ג\"כ וכל שום וחניכה דאז ישאלו אחריו מי הוא זה היקותיאל שם שיש לו שם וחניכה ויגידו לשואל משא\"כ כשיכתוב בגט שם זיסקינד שאז יהיה ניכר מעצמו ומש\"ה היו נקיי הדעת שבירושלים נוהגין לכתחילה שלא היו כותבין כ\"א שם החניכה ר\"ל חניכה דכה\"ג שהיו ניכרין בו לכל העולם וכמ\"ש שם התוס' וידוע שנקיי הדעת שבירושלים לא קצרה ידם מלכתוב ע\"צ היותר טוב ואם לא היה נראה בעיניהם שהטוב לכתוב חניכה לכתחילה בלי שום דבר היו כותבין ע\"צ היותר טוב ואשר כתב הרא\"ש והתוספות ורבינו לכתוב לכתחילה וכל שום כו' אף שכותב העיקר היינו כשאינו ניכר בשם העיקר בפי כל כמ\"ש בשם יקותיאל ובזה יסתרו דברי ב\"י ג\"כ מ\"ש אחר כך בסמוך אדברי הרא\"ש ז\"ל אבל לומר דבכותב וכל שום כו' מכשיר אפילו בשם טפל כו' עד ובין הרא\"ש ורבינו בכותב חניכה דלהרמב\"ם דוקא בדיעבד כשר ולהרא\"ש ורבינו אפילו לכתחילה גם זה לא נ\"ל אלא שהרמב\"ם דכותב לשון דיעבד. היינו לשיטת גרסתו במשנה שגרס וכן היה נקיי הדעת שבירושלים עושין כגירסת רש\"י מיד אחר כתב פב\"פ ולא כתב עד כשר ואחר כך גרס כתב חניכתו וחניכתה כשר דמשמע דוקא דיעבד ואיירי בחניכה שאינו ניכר כו' משא\"כ להרא\"ש והטור שגרסתו כך היו נקיי ירושלים עושין בסוף אחר כתב חנוכתו וכו' וכמ\"ש ב\"י בסמוך שמחולקין בגירסא זו ולפי גרסא זו כתבו התוספות שצ\"ל דמיירי בחניכה שמפורסמת וניכר בו ומש\"ה כותבין כן לכתחילה ומש\"ה אף שמחולקים בפירוש המשנה אבל לדינא לא פליגי כי הרא\"ש מודה בחניכה שאינו ניכר בה דלא סגי בה לכתחילה והרמב\"ם מודה להרא\"ש דבחניכה הניכרת סגי לכתחילה בולא כלום ותדע דאל\"כ ה\"ל לרבינו לכתוב פלוגתא זו ביניהן וא\"ל גם לדידי יעשה פלוגתא בכותב שם העיקר דלהרא\"ש צריך לכתוב עוד וכל שום כו' משא\"כ להרמב\"ם מפני שזה אינו מוכרח בדברי הרמב\"ם וגם בדברי רבינו אינו מוכרח כולי האי והארכתי בזה בתשובתי שכתבתי למהרד\"ם בענין שכתב וחסר תיבת לוי להמגרש ע\"ש כמה חידושים: "
                ],
                [
                    " וכן בחניכת שם המשפחה ז\"ל המרדכי בריש כל הגט הא דפירש\"י רבותא דכתבו חניכתו וחניכתה היינו אף על פי שלא הוזכרו שמותיהן כ\"א ראש המשפחה של שניהם ע\"כ אית לן למימר בעידי מסירה דאם לא כן כו' כמ\"ש בפרישה ועיין וכן מ\"ו בהגהותיו מביא המרדכי הנ\"ל ועיין בב\"י: (ודוקא עד ג' דורות פירוש דאיירי גם כן שלא הוזכר עמו בעצמו אלא שם ראש המשפחה לבד ומש\"ה כל שהוא ג' דורות אז מוכחא מילתא דבן אותו ראש המשפחה הוא אבל כל שמרוחק יוחר משלשת דורות אז ליכא הוכחה דבן אותו ראש המשפחה הוא ב\"י כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ואם גירש בשם עכו\"ם או על פי דכתב וכל שום כו' פסול כתב הריב\"ש סי' מ\"ג דוקא שלא כתב שם העיקר כלל אלא כללו בלשון וכל שום כו' אבל אם כתב גם שם העיקר אפילו במומר שכתב שם עכו\"ם תחילה ושל יהודי דמתקרי הגט כשר ואפשר דבמקום שהמלכות מקפדת שלא להזכיר שם של יהודי במומר אם כן שם של גיות עיקר ויכול לכתוב שם של וכל שום וחניכה דאית ליה ומה שכתב רבינו תם דחלילה להזכיר שם של עכו\"ם בגט לא אמר אלא במקומו ולדורותיו דברים כאלה אין לך אלא מקומם ושעתם עד כאן לשונו ר\"פ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דאתו למימר שסומכין כו' ז\"ל מ\"ו הלשון מגומגם והיה לו לכתוב ואתו למסמך על עידי חתימה וכן הוא בהשגות הראב\"ד וה\"פ שמא יתן לה הגט בפני עידי מסירה והיא תמלא הב' שורות בתנאי אחר כדי שלא תצטרך לעידי מסירה ותבא בפני ב\"ד ויתירוה על ידי עדי החתימה לבדו נמצא שתהיה מותרת בגט בטל וק\"ל מ\"מ לישנא דאתו למימר כו' יש ליישב כה\"ג שיתירוהו בגט זה משום דאתו הדיינים לומר שכשר גט זה שהרי הדין שסומכין על עידי חתימה כי ליכא ריעותא בגט וק\"ל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " תחת השמאלי מדברי בית יוסף משמע דמיירי שחתם ראובן בן תחת הראשון יעקב עד תחת השני (דאם כתב בן יעקב עד תחת השני אז גם השני כשר כמו שכתב רבינו לקמן כ\"פ) וכן הוא בגמרא ותמה בית יוסף על רבינו שסתם דבריו ולא כתב שמיירי דוקא בכהאי גוונא אבל לפירוש מורי ורבי שכתבתי בפרישה דמיירי שלא כתב עד ל\"ק למה לא פירש רבינו שמיירי בהכי משום שעדיין לא איירי שצריך לחתום עד ולקמן כתב דין הגמרא כשחותם שמו ושם אביו ועד איך דינו לכן אין צריך לפרש כלום דמסתמא איירי בלא עד. שוב עיינתי בגמרא שם פרק המגרש (גיטין דף פ\"ז) דמסיק להקשות אהאי שינוייא דשני תחלה דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא וליתכשר האי בראובן בן וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש עד כשר ופירשו שם התוספות ז\"ל ונראה לי לפרש דראובן בן דקאמר הוא בן יעקב הכתוב בגט שני ולא חש לכתוב שם אביו בגט ראשון לפי שהוא נקרא אהדדי ראובן בן יעקב עכ\"ל התוספות ורצה לומר דלמא אגט ראשון חתם ראובן הבן ועל גט השני חתם האב יעקב ומשני דלא כתב עד ש\"מ דמסיק הגמרא ומוקי דמיירי שלא כתב בה עד. וא\"כ מאי מקשה הבית יוסף ארבינו דהול\"ל דמיירי בכתב אקמא ראובן בן ואשני יעקב עד דאל\"כ לתכשרי תרווייהו. דהא לא מיירי בכתב שם עד וא\"כ אינן צריכין לשינוייא קמא דכתב אראשון ראובן בן אף אם לא כתב אראשון אלא שם ראובן לחוד ואגט השני כתב בן יעקב אפ\"ה לא מתכשר השני כיון דלא כתוב עליה גם כן תיבת עד ואין להקשות מ\"מ ה\"ל לרבינו לפרש דמיירי בדלא כתב עד. די\"ל דרבינו לשון המשנה תפס וכאשר יפורש לשון המשנה כן יפורש לשון רבינו אבל אין לומר דה\"ט דמשום דמן הסתם א\"צ לחתום עד דז\"א דהא כתב רבינו בסמוך ז\"ל אי כתב יוסף בן יעקב ולא כתב עד כשר משמע דדוקא בדיעבד כשר ולא לכתחילה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " בשני שיטין כו' כתב ב\"י וז\"ל מ\"ש רבינו כגון שחתמו בב' שיטין קאי בין לסוף דבריו בין לתחילתם לתת מציאות היאך יהיו שמותם תחת גט א' ושם אביהן תחת הגט השני עכ\"ל ונראה שר\"ל שחתמו חתימתן תחת שני הגיטין מקצת החתימה תחת הא' ומקצת תחת השני ומיירי נמי בגוונא דפרישית בפרישה ומ\"ש רבינו בשני שיטין ר\"ל בשני הגיטין שבשני הדפין לאפוקי אם יחתמו כל החתימה תחת גט הראשון שאז דוקא הראשון כשר אלא שקשה דלפ\"ז הו\"ל לכתוב האי כגון שחתמו כו' תחלה לפרש את שהעדים נקראים עמו אבל א\"ל שהב\"י מפרש שחתומים דומיא חתימת יוונית ר\"ל בשמו שמעון ואביו יוסף אז הוא חותם את עצמו יוסף בן שמעון ור\"ל בנו של יוסף הוא שמעון ועיין בב\"י שמביא ענין זה וכמ\"ש אמר כך בסימן זה דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש ועוד דב\"י כתב בהדיא וז\"ל ולא כתב רבינו דין עדים יונים לפי שהוא דבר בלתי מצוי ע\"ש: "
                ],
                [
                    " מסיים כל ענין הגט ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ד ה' שכתבו גט לה' נשותיהן אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בכך וכך בשבת גירש פלוני לפנונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל חד מהם לאשתו ליכי דיתיהויין וכל טופס הגט והעדים מלמטה ה\"ז גט כשר. ומפשט דבריו וכו' עד וגם דברי הרמב\"ם אפשר להתפרש בדרך זה עכ\"ל ב\"י וכן נראה לע\"ד מוכרח לפרש דברי הרמב\"ם לפי פירושו דב\"י הנ\"ל דאל\"כ קשה על לשון רבינו שאינו מבורר ומגומגם מאוד דהו\"ל לכתוב בפירוש בקיצור יותר והל\"ל הכי אם כתבו בכלל שכתבו בכך וכך בשבת גירש פלוני לפלונית וסיים כל ענין הגט פטרית ושבקית כו' ופלוני גירש לפלונית וסיים נמי כל ענין הגט פש\"ת ופלוני לפלונית כו' ובזה היה לשונו מבורר ומפורש אלא שרבינו תפס לשון הרמב\"ם שכ\"כ וז\"ל כגון שכתבו בכך בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כ\"א מהן לאשתו ליכי דיתיהוייין כו' וכדי שלא נטעה בדברי הרמב\"ם לומר שס\"ל דבחד טופס הגט שכתב על כולן סגי מש\"ה נקט רבינו דבריו ופרטן דמילי מילי קתני וכתב פירוש אחר שכתב הראשון כו' ורצה לומר שגם מתחילה לא כתבן זה אחר זה אלא אחר כל אחד שכתב בגט שפלוני גירש פלוני סיים וכתב מיד כל ענין הגט. ואח\"כ כתב ופלוני גירש לפלונית וסיים ג\"כ כל ענין הגט. אבל לעד\"נ שגם זולת פירוש דברי רבינו לא עלתה על דעת הרמב\"ם דלא כתב תחילה אלא הני מילות קצרות שפלוני גירש פלונית ופלוני לפלונית ואחר כך כתב עד טופס גט על כולן בלשון וכן אמר כל חד מהן לאשתו ליכי כו' דזה היה ודאי בכלל איסור דכתיב לה ולא לה ולחבירתה ועוד דאם כן למה התחיל בלשון וכן אמר כל אחד מהן לאשתו ליכי די תיהויין כו' דהא טופס הגט מתחיל ברעות נפשי ופטרית כו' וכמ\"ש הרמב\"ם שם בפ\"ד לפני דין זה אלא ה\"פ דסבירא ליה דמתחילה כתב בכך וכך גירש פלוני לפלונית רצה לומר שכותב בכך וכך בשבת ובכך לירח ובכך למנין אנא פלוני בר פלוני דממקום פלוני וכל שום אוחרן וכו' צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני וכל שום כו' די הווית אנתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית יתיכי ע\"כ ס\"ל להרמב\"ם שכותב מיד לראשון ואחר כך מתחיל בשני וכותב ג\"כ ז\"ל ופלוני בר פלוני דממקום פלוני כו' עד ושבקית יתיכי ואח\"כ כותב כן לשלישי וכן לכולן ואחר שכתב כן לכולן כותב משם והלאה חד טופס לכולן וז\"ל וכן אמר כל אחד מהן לאשתו ליכי די תיהווייין כו' ופירוש ליכי נ\"ל דס\"ל לרמב\"ם פירושו דר\"ל לך לנפשך ותיהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי כו' והשתא א\"ש דאחר שכתב עיקר הגט על כל אחד בפני עצמה ומליכי והלאה אינו אלא תוספת ביאור הגט מש\"ה ס\"ל דבזה התוספת בחד טופס לכולן סגי ולעד\"נ שגם דברי רבינו יתפרשו כן ואין צריך לומר דאדברי הרמב\"ם קאי דא\"כ הו\"ל להביאו ולפרשו אלא אלשון הגמרא קאי וה\"פ אחר שכתב הראשון גירש פלוני לפלונית ר\"ל הראשון חלק הראשון דהגט היינו אנא פלוני בר פלוני דממתא פלוני וכל שום כו' צביתי ברעות נפשי ופטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני כו' די הוית אנתתי מן קדמת דנא זהו חלק ראשון דהגט ועיקרו והכל הוא בכלל מ\"ש רבינו אחר שכתב הראשון גירש פלוני לפלונית דודאי אינו ר\"ל שכותב ענין גירושין כ\"כ במלות קצרות כ\"א בנוסח הגט וכמ\"ש רבינו לעיל ר\"ס קכ\"ו והרמב\"ם שם בפ\"ד וכן כותב לכולן לכל אחד חלק הראשון הנ\"ל ואחר שכתב לכל אחד מחמשתן זה החלק הראשון דגירושין מסיים אחר כך שאר טופס הגט נוסח וטופס אחד לכולן וכותב וכן אמר כל חד לאשתו וכדו פטרית ושבקית כו' עד סופו ומה שחוזר וכתב רבינו בנתיים אחר שכתב גירש פלוני לפלונית אינו אלא ליתן טעם למה התירו לכתוב סוף הגט טופס א' לכולן וניחא ליה בהא דמאחר שכתב לכל אחד בפני עצמו איך שגירש פלוני לפלונית ור\"ל כל חלק הנ\"ל שהוא העיקר תו לא איכפת לן במה שכללינהו בהמותר נוסח הגט שאינו אלא לתוספת ביאור. הגט וכמ\"ש לעיל. ודו\"ק שבזה הביאור יתיישבו דברי רבינו יפה כפתור ופרח וגם לא יהיה פלוגתא בינו ובין הרמב\"ם אלא שהרמב\"ם התחיל בחלק שני דטופס גט וכתב שכותב לכולן יחד מליכי דיתהוייין כו' ורבינו התחיל מכדו פטרית ושבקית ותרוכית ליכי ובודאי אין קפידא ודיקדוק בזה דגם הרמב\"ם דעתו כן אלא משום שכבר בחלק הראשון כתב נמי שבקית פטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית כו' מש\"ה התחיל בחלק השני מן ליכי דיתהוויין דמשם והלאה הוא דבר חדש מה שלא כתב בחלק הראשון ול\"ד נקט ליכי אלא ר\"ל מן כדו פטרית כו' וכמ\"ש רבינו. א\"נ כמ\"ש ראשונה דהרמב\"ם אפשר שפירש ליכי מלשון לך לנפשך והו\"ל התחלת דברים ורבינו אפשר שפירש ליכי כמו לנפשך נמצא שאינו התחלת דברים כי אם מן כדו פטרית ושבקית וכו'. והשתא יתיישב נמי לשון רבינו שכתב אחר שכתב הראשון דתיבת הראשון אינו מחוור כלל בעיני לפירוש ב\"י ועוד שאר גמגומים טובא וא\"ש לפרישתי ודו\"ק. ומ\"ש רבינו אחר כך ז\"ל אבל כתב בכך וכך גירש פלוני לפלונית השלים הגט שאני התם דאורחא דמילתא הוא כיון שכותב לכל אחד זמן בפני עצמו שמשלים לראשון שלפניו כל עניני הגט. אבל מה שכתב אחר כך ז\"ל כתב אנו פלוני ופלוני מגרשין נשותינו פלונית ופלונית כו' עד ואם חזר ופירש אחר כך בגט פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית כולם כשרים נוכל לפרש נמי על דרך שפירשתי דלא חזר וכתב לכל אחד כי אם חלק הראשון כנ\"ל ואחר כך בחלק השני כתב טופס אחד לכולן וזהו שהביא רבינו ע\"ז דברי הרמ\"ה וכתב כדפרי' לעיל אלא שלפי זה לא יתיישב לשון הרמ\"ה שכתב אלא אם כן דסיים על כל אחד ואחד כל עניינו של גט דהא לפי מה שכתבתי אינו מפרש על כל אחד בפני עצמו כי אם חלק הראשון ולא כל עניינו של גט דבמשמעות לשונו הוא גם כן חלק השני ואפשר לומר דהרמ\"ה לא קאי אלא אהא דסמיך ליה דערבינהו תחלה האנשים יחד והנשים יחד ומשום הכי הצריך לחלקם אחר כך ולכתוב על כל אחד כל ענין הגט דאם לא כן הוה ליה כלל מתחילה וכלל לבסוף והוי לה ולחברתה מה שאין כן ברישא דלא כללינהו תחילה בריש הגט יחד משום הכי אף שכללינהו יחד בסוף בחלק השני כולן כשרים ולפי זה מ\"ש רבינו כדפרישית לעיל לאו ממש כדפרישית לעיל קאמר אלא ר\"ל פירוש הגמרא דגירש פלוני ר\"ל שאינו כותב בקיצור כן כ\"א בנוסח הגט וכמ\"ש לעיל (א\"נ ר\"ל כדפרישית לעיל בבא מציעתא בכתב זמן אכל חד וחד דשם כתב דאע\"ג דהשלים כל ענייני הגט אכל חד אפ\"ה פסול אבל כל זה דוחק) והשתא א\"ש דכתב רבינו דברי הרמ\"ה כאן אבבא זו ומתחילה ברישא כתב הפירוש סתם כאילו מפיו יצא הדבר ואינו מדרך רבינו לעשות ולכתוב כן ופירוש ב\"י ויישובו בזה דחוק מאוד שכתב דהרמ\"ה אבבא דלעיל קאי דא\"כ דלא הו\"ל לרבינו לכתוב כדפרישית לעיל אלא כדפר\"י דהא גם הרמ\"ה אדלעיל קאי ועוד שכתב שהרמ\"ה כתב דבריו אלה אהא דפסלינן היכא דערבינהו מעיקרא ולא הדר פסקינהו דה\"ה אם פסקינהו כו' קשה דא\"כ ל\"ל לכתוב ארישא דלא פסקינהו כיון דגם הסיפא דהדר פסקינהו נאמר בגמ' בדברי ר\"ל ה\"ל להרמ\"ה לכתוב בקיצור פירושו דר\"ל בפסקינהו דר\"ל שכתב עליו כל ענייני הגט ואשר נדחק מלשון דהוא הדין נמי כו' דכתב הרמ\"ה לפי מ\"ש לק\"מ דאתא לאשמועינן דאע\"ג דכתב חלק הראשון דגט אכל חד בפני עצמו וזהו נכלל במ\"ש דהוא הדין נמי אם כתב פלוני מגרש פלונית דרצה לומר שכתב לשון גירושין בנוסח הגט אפילו הכי מחשב שתי נשים בגט אחד שיכתוב כל ענין הגט אכל אחד בפני עצמו מטעם שכתבתי ויתיישב נמי הא דקיצר רבינו וכתב בבבא זו וז\"ל ואם חזר ופירש אח\"כ בגט פלוני מגרש פלונית כו' דהוי ליה לכתוב ולפרש שכתב אכל אחד עניין הגט וכמו שכתב לעיל אלא ודאי סמך אמה שכתב לעיל דבכלל גירושי דפלוני גירש את פלונית הוא וכמ\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ם ותנתן לכל אחד בעידי מסירה ואם אין שם עידי מסירה כלל כו' וכתב ב\"י ע\"ז וז\"ל מה שהצריך הרמב\"ם שינתן לכל אחד ואחד מהן בעידי מסירה הוא מפני שאע\"ג דעדים חתומים על הגט צריך לינתן בפני עידי מסירה לכתחילה מיהא גם להרמב\"ם אם אין שם עידי מסירה כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים החתומים בו חוזרין על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע\"פ שלא ינתן לה בעידי מסירה כשר בדיעבד לדעת הרמב\"ם בפ\"א. ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך וכולן נישאות בו וגובות כתובתן ע\"י כנ\"ל דברי הרמב\"ם. אבל מדברי רבינו שכתב ולמאי דבעינן למכתב שכל גט הבא לפנינו חתום כו' ה\"נ א\"צ שיהיו עדי מסירה לפנינו נראה שהוא מפרש מ\"ש הרמב\"ם וינתן לכל אחת ואחת מהן בעידי מסירה היינו לומר שצריך שיבואו עידי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת ובאמת שהכי מוכח סוף דבריו שכתב ואם אין שם עידי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא משום דעידי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת עכ\"ל ב\"י. ונראה לי פירוש דבריו שהב\"י מפרש מ\"ש הרמב\"ם ותנתן לכל אחת ואחת בעידי מסירה רצה לומר שכל אחת ואחת נותנת לחבירתה כשתרצה להנשא ולגבות כתובתה לא יתן לה כ\"א בעידי מסירה לכתחלה ואף הראשונה שגיטה בידה בעינן לכתחלה שעל ידי עידי מסירה יבא לידה מיהו בדיעבד אם לא בא ליד הראשונה על ידי עדי מסירה תנשא וגובית כתובתה כיון שיש בו עדי חתימה א\"צ עדי מסירה לעיכוב לכן אם מסרה ראשונה לשנייה וכל אחד ואחד לחבירתה בלא עדי מסירה גובית ותנשא בו ולפ\"ז א\"צ גם להרמב\"ם שיהיו עידי מסירה לפנינו כי מ\"ש ותנתן לכל אחד בעדי מסירה ר\"ל לכתחלה ימסר כל אחד בעדי מסירה לחבירתה וכשראינו הגט יוצא מתחת ידה ואומרת שבדין בא לידה א\"צ לבדוק אחריו ותולין שכדין וכדת באה לידה שהרי אף אם לא היו שם עדי מסירה כלל כשר והעיקר בדברי הרמב\"ם הוא סיפא וכאילו אמר אע\"ג דלכתחלה בעינן שימסור לכל אחת בעדי מסירה מ\"מ אף אם אין עדי מסירה כלל לפנינו כולן גובות שאותה שהמגילה תצא מתחת ידה מגורשת והרי כל אחת נותנת לחבירתה וזהו פשוט לא הוצרך לכתבו לדעת ב\"י וע\"ז מסיק וכתב שמדברי רבינו נראה שלא פירש דברי הרמב\"ם הכי שמ\"ש הרמב\"ם תנתן לכל אחת ואחת ע\"י עדי מסירה אינו ר\"ל שכך הדין שינתן לכל אחת ואחת בעדי מסירה ושאינה גובה עד שהגט יוצא מתחת ידה. אלא ה\"פ אף שאין הגט יוצא אלא מתחת יד האחת מהן כיון דאיכא לפנינו שמעידין שכבר נמסר ליד כל אחת מהן תו א\"צ לראות הגט יוצא מתחת ידו אלא כולן גובות כתובתן ונושאין ע\"י עדי מסירה המעידים שכבר נמסר הגט ליד כל אחת מהן ואם אין עדי מסירה לפנינו אז אין גובה כתובתה עד שרואין שתצא הכתובה מתחת ידה כן הבין רבינו לדברי ב\"י את הרמב\"ם ומש\"ה כתב רבינו על הרמב\"ם ז\"ל ולמאי דבעינן למכתב כו' ר\"ל אם אין ידוע לנו שלא היו עדי מסירה א\"צ להיות שתוציא הכתובה מיד כל אחת אלא גובה כולן כתובתן אף אם הכתובה יוצא מתחת יד אחת מהן ואם ידוע לנו שלא היה מתחלה עדי מסירה אז אפילו זו שהגט יוצא מתחת ידה לפנינו אינו גובה כתובתה. כן נלע\"ד כוונת בית יוסף בפירוש דברי הרמב\"ם ורבינו. ואני שמעתי ולא אבין דלעד\"נ אין כוונת הרמב\"ם לא הוא ולא אותו ומעולם לא סלקא דעתך דרבינו לחלוק על רישא דדברי הרמב\"ם כדס\"ד הבית יוסף דרישא דדברי הרמב\"ם אינו אלא פירוש דברי המשנה דפרק המגרש שהביא רבינו לפני זה שכתב בה כולם כשרים וינתן לכל אחת ואחת ורצה לומר אע\"פ שגט כל חמשה נשים כתובים על המגילה אחת לא נקראת בזה לה ולא לה ולחבירתה אלא כולן כשרים וינתן לכל אחת ופי' הרמב\"ם דהאי נתינה הוא על ידי מסירה כדינא לכתחילה בכל גט. ואחר כך בא הרמב\"ם לחדש ולומר דאם הגט כבר הוא ביד אחת מהנשים ואין עדי מסירה לפנינו ואין אנו יודעין היאך בא לידה וגם אם כבר ניתן ליד כל אחת ואחת או לזו בלבד אז אינה נשאת בו ולא גובה כתובתה כי אם זו שהמגילה יוצא מתחת ידה לבד. ודאי אם הבעל עדיין לפנינו היינו לכתחלה שאחר שכבר נתגרשה בו זו לוקח המגילה מידה ונותנו לכל אחת מהנשארות אבל אם אין הבעל לפנינו סבירא ליה להרמב\"ם שאינה מגורשת בו אלא זו שהמגילה יוצאה מתחת ידה לפנינו ואינו מועיל במה שהנשים מעצמן תמסור לכל אחת ואחת והאי טעמא דהרמב\"ם סבירא ליה דאין עדי חתימה מודים שנמסר גם כן על ידם ומש\"ה דוקא זו שהיא תופסת בהגט אף שהיא הראשונה כיון שזמן אחד לכולן וגם נכתב בו ופלוני בוי\"ו והרי כאילו חתום בו העדים לפנינו על גט של זו שהוא יוצא מתחת ידה וידוע שעל ידי עדי חתימה אין מתירין להנשא כי אם כשהגט יוצא מתחת ידה ורבינו לטעמיה וסבירא ליה שההחתימה עומד במקום עדי מסירה וכאילו עדי מסירה של כל הגיטין לפנינו הואיל והחתימה קאי על כולן ואם עדי מסירה לפנינו אין צריך שהגט יוצא מתחת ידה ומש\"ה כתב שהאחת תתפוש בשביל כולן רצה לומר איזה מהן שתרצה להנשא או לגבות כתובתה הרי מראה עדי חתימה שנחתמו ע\"ג גיטה שהיא חבירתה והרי כאילו עדי מסירה מעידים עליה. ואם ידוע שלא היו כלל עדי מסירה אז אף גם זו שהמגילה יוצא מתחת ידה אינה מגורשת ודו\"ק וזה נלע\"ד ברור בפירוש דברי הרמב\"ם ורבינו ולא כמו שהבינו הב\"י ז\"ל: "
                ],
                [
                    " חתום אין צריך כו' הכי נמי אין צריך כו' כן הוא גירסת בית יוסף וכן מוכרח להגיה דהא בסימן קל\"ג כתב רבינו דמשרואין העדים חתומים בגט תולין שבודאי נמסר כראוי בעדי מסירה כו' ואם כן איך כתב רבינו בכאן דצריכין שיהיו עדי מסירה לפנינו הא כיון דכתבו כל ה' בכלל. דחתימת ידי העדים אכולהו קאי אלא ודאי צריך להגיה ברישא ובסיפא א\"צ: "
                ],
                [
                    " לשון הכתב והכתיבה ז\"ל בית יוסף נ\"ל דלהרמב\"ם לטעמיה דבעי שידעו העדים לקרות הגט דאם לא כן אין יכולין לחתום על סמך אחר שיקרא לפניהם כמ\"ש בסמוך אבל לרבינו שכתב בסמוך יכול לחתום על ידי אחר לא בעינן שיכירו לשון הגט והכתיבה אבל קשה בעיני היאך איפשר שיתיר בלא הכרת לשון הגט אחר שבירושלמי משמע בהדיא דבעינן ואיפשר דאשתמיטתיה לרבינו הירושלמי עד כאן לשונו פירוש לדבריו כשאין קורא אחר לפניו בעינן שידע לקרות הוא עצמו הכתב וגם כן יבינו: <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> (ומיהו אם נישאת בו לא תצא כתב ב\"י ומיירי בדאיכא עידי מסירה ואפילו הכי לכתחלה לא תינשא דאם לא כן בכתב סופר ועד אפילו אם נישאת תצא והולד ממזר מיהי צ\"ע אי מיירי בדאיכא עידי מסירה אמאי לא תינשא לכתחלה בכתב יד הבעל דלא גרע מאין עליו עדים כלל כמ\"ש הרא\"ש פרק השולח ע\"ש כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרמב\"ן מכשירו אפי' כו' זה לשון בית יוסף ודע דבדברי הרמב\"ם פ\"ג יש נוסחאות חלוקות וכו' עד כדגרסינן ליה הר\"ן כו' עכ\"ל אבל בדברי רבינו א\"א לומר שהוא גורס בדברי הרמב\"ם ג\"כ כמו הר\"ן שמותר לכתחלה לכתוב כו' דא\"כ היאך כתב וכ\"כ א\"א ול\"נ כו' והא אינו שוה זה לזה דהרמב\"ם מכשיר לכתחילה והרא\"ש דוקא בדיעבד וגם ב\"י שהביא לשון הרא\"ש צריך להיות רמב\"ם במקום רמב\"ן ע\"ש: "
                ],
                [
                    " שהוא גט לפוסלה מן הכהונה כו' ה\"ה אם קדשה אחר צריכה ממנו גט מספק ר\"ן פרק כל הגט כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ויראה לי כיון כו' זה לשונו מ\"ו לדעת המחבר שכתב דין זה דהרמב\"ם לפסק הלכה אף ע\"פ שסובר שגט אינו כשר כלל בלא עידי מסירה איירי שהגט יוצא מתחת ידה בלא עידי מסירה לפנינו אבל אמרה שהיו שם עידי מסירה ומשום הכי לא תצא דאמרינן מסתמא היו שם עידי מסירה וניתן כהוגן אבל מ\"מ פסול שהרי אין עדים לפנינו אבל אם יש עידי מסירה לפנינו נראה שהוא כשר (ולפי מ\"ש ב\"י לחלק כיון שאין פיסולם ניכר וידוע פסול טפי י\"ל דגם רבינו מודה בכה\"ג דפסול אף שיש עידי מסירה כמו להרמב\"ם וק\"ל) וכן הטור כתב לעיל שדוקא בעדים פסולים הוא דפסול משוס דמזוייף מתוכו אבל בלא עדים כלל כשר וק\"ל עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " זמן הכתיבה פסול שמא יאמרו גיטה קודם לבנה גמרא בפרק כל הגט (גיטין ד' כ\"ו ע\"ב) ואף על גב דבגט ישן (בפרק הזורק דף ע\"ט) דהיינו כהאי גוונא בדיעבד כשר שאני התם דליכא אלא ייחוד אבל הכא דכנסה איכא ודאי ביאה ולפיכך פסלוהו לגמרי אבל כשכתוב בו זמן הנתינה כשר דהרי לא נתייחד עמה עד אחר זמן תוס' ואשר\"י ואם תאמר תיפוק ליה דבלא טענת דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה פסול הוא משום דהוי מוקדם ותטרוף הפירות מלקוחות שקנו מבעל אחר נישואין שלא כדין כדאמרינן לעיל בסימן קכ\"ז וכן הקשו התוס' בפרק הנ\"ל והניחו בקושיא וא\"ל דמיירי אפי' בכנסה בו ביום ורוצה לגרש בו מיד אחר שהכניסה דא\"כ הכתיבה והנתינה זמן אחד להן ואיך שייך לומר שיכתוב דוקא זמן הנתינה ושמא י\"ל דהגמרא נקט זה הטעם דשמא יאמרו כו' אפילו היכא דמגרש על ידי שליח דאית ליה קלא שנכתב קודם שנמסר לר\"י כמבואר לעיל בסימן קכ\"ז ולהרמב\"ם שהשליח מביא הגט ממדינת הים דלא שייך למימר שתטרוף שלא כדין לכן נקט הטעם משום דשמא יאמרו כו' א\"נ שאין חיישינן שתטרוף שלא כדין אלא היכא שאמר לעדים ולסופר סתם שיכתוב ויחתמו לו גט אבל היכא שאומר בפירוש שאינו רוצה לגרשה אלא אחר כך כשיכנוס אז יש קול שאין הגט ניתן מיום הזמן שכתוב בו וכי תבא לטרוף הלקוחות יאמרו לה שתביא ראיה אימת בא הגט לידה: "
                ],
                [
                    " וכן השיג עליו הראב\"ד אבל המ\"מ מפרש דברי הרמב\"ם דהא דשיירות מצויות דכתב הרמב\"ם איירי בלא הוחזקו ומש\"ה פסק לקולא כל שלא שהה שם הוי לאלתר אף על פי שעבר שם והא דהוחזקו שהזכיר הרמב\"ם איירי גם כן בשיירות מצויות וקאי אדלעיל דאיכא תרתי לריעותא דמ\"ה פסק לחומרא שמיד שעבר שם אדם לא מיקרי לאלתר אבל הוחזקו ולא שכיחי שיירות הוי דינו כשיירות מצויות ולא הוחזקו ואין חילוק ביניהם ואם כן אין השגה עליו כ\"פ:) "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ויש (מהגאונים שהורו שהוא פסול זה לשון רש\"ל לאו דוקא שהוא פסול אלא הגט בטל והבנים ממזרים וכ\"פ התוס' והרא\"ש דלר' אליעזר עידי מסירה כרתי ולא עידי חתימה כרתי ואינה גט כלל בלא עידי מסירה וכן עיקר כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אם כן מה תקנת דבר זה כו' וכתב הרא\"ש ולדבריו לא הבנתי תקנתו כולי ואולי שכך פירוש דבריו כו' עד ומועיל הביטול וקשה לי א\"כ למה כתב דלא כהרמב\"ם הא גם להרמב\"ם מועיל ביטול מודעי דמודעי כמו להרא\"ש לפי מה שמחלק הרא\"ש בדבריו בשלמא להרא\"ש לא קשיא כ\"כ די\"ל שה\"ק הרא\"ש שמתחלה כתב דלא כהרמב\"ם דמשמע מדבריו דביטול מודעי דמודעי אינו מועיל ואחר כך כתב שדברי הרמב\"ם בעצמו סתרי אהדדי ואולי שכך פירוש דבריו כו' וממילא אין אני מחולק עמו אבל לרבינו קשה שמביא דברי הרא\"ש הראשונים שמשמע שהרא\"ש אינו סובר כהרמב\"ם ולא מביא דבריו האחרונים שמשמע מהם שאינו מחולק עמו ומדלא הביאה משמע שאף לפי האמת יחלוק הרא\"ש עם הרמב\"ם והדרי קושיא לדוכתא למה והא לפי המסקנא שמסיק הרא\"ש יש להשוות דעתן והוא מוכרח לומר מכח דאל\"כ סתרי דבריו דהרמב\"ם אהדדי וא\"ל דלהרא\"ש ורבינו קשיא להו קושיתו של הרשב\"א שאכתוב לקמן ולכך כתבו דלא כהרמב\"ם ולא בא הרא\"ש אלא ליישב שלא תקשה דברי הרמב\"ם שסותרין זה את זה וזה אינו דהא קושייתו של הרשב\"א גם על דברי הרא\"ש ורבינו יש להקשות ואין תקנה אלא א\"כ שיפסול העדים וכמ\"ש הרשב\"א והם לא הצריכו שיפסול העדים ואדרבא משום דמשמעות הרמב\"ם הוא דאין מועיל ביטול מודעי דמודעי מש\"ה כתב הרא\"ש דלא כהרמב\"ם משום דס\"ל לקולא דמועיל ביטול באומרו עד סוף כל מודעי אבל לאחר שכתב הרא\"ש יישוב לדברי הרמב\"ם א\"כ שניהם ס\"ל בדין שוה ואין חילוק ביניהם אלא במבטל הלשון שהרי כתב הרא\"ש דדוקא בביטל מודעי סתם אינו מועיל הא אם אינו ביטל סתם אלא ביטל כל מודעי דמודעי מועיל. ומש\"ה ג\"כ א\"ל דמ\"ה לא כתב רבינו יישוב הרמב\"ם משום דס\"ל דאף לפי האמת דברי הרא\"ש אינם כדברי הרמב\"ם שהרמב\"ם היקל בתקנה ואינו מצריך לומר עד סוף כל מודעי דז\"א שהרי משמעות לשון הרא\"ש דכתב שלא כדברי הרמב\"ם הוא משום דמדברי הרמב\"ם משמע שאין מועיל ביטול מודעי דמודעי. ושמא י\"ל שרבינו סובר שאפי' לפי יישוב שכתב הרא\"ש על דברי הרמב\"ם אפ\"ה לא ישוו דעתם שבלא\"ה דברי הרמב\"ם צריכין ביאור שכתב ז\"ל אמר גט זה כו' וכל דבר שאבטל מודעי זו כו' ואח\"כ כתב אע\"פ שביטל המודעי קודם שיכתוב הגט כו' הגט בטל דיש להקשות פשיטא שהגט בטל דהא הוא בשעת מסירת מודעי אמר \"וכל \"דבר \"שאבטל בו מודעא כו' ובשעת מעשה לא ביטל אלא המודעא גופא אלא ע\"כ אנו צ\"ל דה\"ק אע\"פ שביטל המודעא ר\"ל שאמר המודעא יהא בטל מה שאמרתי וכל דבר שאבטל בו כו' ג\"כ יהא בטל אינו מועיל וזהו שדקדק בלשונו וכתב אע\"פ שביטל \"המודעא \"בהא ר\"ל המודעא שניכר דהיינו מודעי דמודעי אפ\"ה אינו מועיל עד שיאמר כל הדברים שמסרתי שגורמין כו' או העדים יאמרו כן והוא יאמר הן דזה מועיל יותר ולכן כתב הרא\"ש דלא כהרמב\"ם כו' ר\"ל אני סובר שאם בטל מודעי דמודעי דמהני וזה הוי דלא כהרמב\"ם שהרמב\"ם סובר שאם מבטל כך אינו מהני לבטל מודעי דמודעי עד שיאמרו העדים אמור בפנינו שכל דברים כו' דדוקא דזה מועיל לבטל מודעי דמודעי. וז\"ל המ\"מ הרשב\"א כתב על דברי הרמב\"ם ז\"ל ול\"נ דאם מסר מודעא על ביטול מודעא מבטל ביטול מודעא גם כשאומר וכו' מבואר בב\"י עד שאני אומר שכל שפוסל עידיו הוא מבטל מודעא לגמרי עכ\"ל וכן המנהג לפסול העדים כמ\"ש הרשב\"א (ואנו נוהגים כדברי הרא\"ש ד\"מ כ\"פ) אבל דע שקושייתו על דברי רבינו אינו מוכרח לפי שאחר דבריו האחרון אנו הולכים וכיון שהוא כלל כל מה שקדם כל מה שאמר נכלל בכלל דבריו אחרונים הכל בטל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " כשהוא אנוס דוקא כו' ז\"ל הר\"ש בר צמח בתשובה על דברי רבינו ל' זה אינו מסודר על נכון דמשמע מל' שכל מ\"ש למעלה דבלא ביטל לא הוי גט ובביטל הוי גט איירי במי שאנסוהו שלא כדין וליתא דאפי' ביטל מתוך האונס לא הוי גט כשר דהוי גט מעושה בישראל שלא כדין ועוד דמשמע מדבריו דכדין אפי' אם לא ביטל הוי גט וזה טעות ג\"כ דכדין בעינן שיבטל המודעי אע\"ג דארצי והכי ה\"ל למכתב ה\"מ כי מסר מודעא אבל בדלא מסר מודעא אם אנסוהו שלא כדין פסול וכדין כשר ומצוה לכופו כו' וב\"י יישב לשונו בדוחק דלה\"ק לפי שהזכיר למעלה שאם אמר זה שאני נותן דעו שאני אנוס כו' דמשמע שאם נאנס עליו אינו גט כתב דהיינו דוקא באנסוהו שלא כדין ואפי' אומר רוצה אני אבל אם אנסוהו כדין עד שיאמר רוצה אני ואם מסר מודעא אנסוהו עד שביטל הוי גט עכ\"ל וע\"ש ואף אחר שכתב ב\"י יישוב זה הביא ל' הרשב\"ץ והעלה שטעות סופר נפל בסידור לשון רבינו ואין ללמוד ממנו עכ\"ל היינו לענין שילמוד כפי משמעות לשונו לפי הנראה שקאי אמסירת מודעא ואביטול מודעא אבל לפי האמת יישוב ב\"י עולה כהוגן ולא קאי אמסירת מודעי כלל אלא אהא שכתב בר\"ס שאומר לפני עדים דעו שאני אונס כו' דמשמע כשהוא ידוע שהוא אנוס אינו גט ואפי' לא מסר מודעא מעולם היינו דוקא שאנסוהו שלא כדין ואז לא מהני ביטול מודעא והא דקאמר לעיל דמהני היינו דוקא כשהוא אומר כן שאנסוהו שלא כדין ואין אנו יודעין האמת אבל כשאנסוהו כדין והוא לא מסר מודעי או מסר מודעי וביטל מודעי גיטו גט ומצוה לכופו כו'. והא דסתם רבינו דבלאה\"נ צ\"ל לתרץ וליישב מ\"ש בריש הסימן ז\"ל ואמר גט זה שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל הרי הוא בטל כו' עד ואפי' אינו אומר אמת שאינו אנוס כיון שבטלו אינו גט דקשה כיון דאינו אנוס ואפי' הכי הוי מודעא למה כתב רבינו שתולה המודעא באמרו שהוא אנוס אפי' לא אמר שהוא אנוס אלא אומר בפני ב' דעו שהגט שאני רוצה ליתן לא יהא גט ואין דעתי לגרשה דודאי נמי לא הוי גט ונראה דזה פשיטא ליה לרבינו דהוי מודעא בגט ובמתנה אלא רבותא קמ\"ל אע\"ג דתלה המודעא וביטול הגט במה שהיה אנוס וה\"א כשנודע אחר כך שאינו אנוס לא הוה מודעא קמ\"ל דאפילו הכי הוי ביטול הגט דאנו מתרצין דיבורו וכוונתו דה\"ל כאילו אמר אין זה גט כאילו הייתי אונס ש\"מ דהוי מודעא וביטול הגט אפי' בלא אונס וה\"ה דהוי ביטול הגט באונס בלא מודעא ולא נקט לעיל מודעא עם האונס אלא היכא דלא נודע האונס ובאמת הוא אומר שקר שאינו אנוס אלא שהוא אומר דעו שאין דעתי לגרש וכאלו נודע לכם שאני אנוס דאז בלי מודעא לא הוי גט וע\"ז קאי ואמר דהא דאונס בלא מודעא לא הוי גט דוקא כשהוא שלא כדין אבל כדין הוי גט פירוש כשלא מסר מודעא תדע שהרי סיים רבינו וכתב ז\"ל ואם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה ש\"מ דלפני זה מיירי כשלא מסר מודעא ומש\"ה מסיק וקאמר דאם מסר מודעא משמתינן ליה עד דמבטל המודעא וכמ\"ש בסמוך ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ואם מסר מודעא מתחלה כדי לבטלו משמתינן ליה עכ\"ל. תמה ע\"ז ב\"י בכמה תמיהות וז\"ל בפרק קמא דקידושין וביבמות פרק י\"ג דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו' ואמאן דמסר מודעא אגיטא וכתבו התוספות ואפילו היה מבטל כל מודעות כו' וכ' ה\"ה וכו' עד ולמה רבינו סתם כאן דלא כהרא\"ש היפך מנהגו כו' עכ\"ל ב\"י. ואני אוסיף להפליא על רבינו לפי סברת הב\"י דכאן פסק דלא כנהרדעי ולעיל ס\"ס כ\"ו כתב רבינו ז\"ל אבל א\"א הרא\"ש כתב שאין הלכה כרב אלא בהא שמלקין על המקדש בביאה ולא באינך עכ\"ל שם. ובאמת לק\"מ מכל הנך קושיות ודקדוקין הנ\"ל וחד פירוקו וישובו של חבירו. והוא שרבינו בשיטת הרא\"ש אזיל וס\"ל דהלכה כנהרדעי כמ\"ש הרא\"ש בהדיא וכמ\"ש רבינו בשמו לעיל ס\"ס כ\"ו וכמ\"ש. והא דכתב כאן בסימן זה דאם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה אין זה ענין לפלוגתת נהרדעי כי נהרדעי איירי במסר מודעא אגיטא וכבר בטלו וכמ\"ש התוס'. ואפ\"ה סבירא ליה לרב דמנגדינן ליה משום דאיכא דשמע במודעא ולא שמע בביטולו ובהא פליגי נהרדעי אמרי משמיה דרב דלא היה מנגיד אבל רבינו איירי במוסר מודעא אגט ולא בטלה עדיין ומיירי כאן בגט מעושה בישראל שכופין אותו בדין לגרשו ואז כופין גם כן לבטל מודעא ואם אינו רוצה ל\"מ דמנגדינן ליה אלא אפילו משמתינן ליה דהוא חמור מנגידא דהוא בכלל כפייה שכופין על הגט ועל ביטול מודעא ובזה ליכא מאן דפליג אבל אי כבר ביטל מודעא דלנגיד ליה לא כתב רבינו משום דקיימא לן כנהרדעי כמ\"ש הרא\"ש מה שאין כן הרמב\"ם דסבירא ליה הלכה כרב וכמ\"ש רבינו בהדיא בשמו לעיל ס\"ס כ\"ו ומש\"ה כתב דאמאן דמסר מודעא מנגדינן ליה ומיירי נמי כשכבר ביטל מודעא וכמ\"ש התוספות על רב (ורבי' ירוחם שכתב שהסכימו כל הפוסקים דמנגדינן ליה כרב ולא כנהרדעי ע\"כ ל\"ד קאמר ואין למידין מן הכללות דהא הרב כתב בהדיא בשם הרא\"ש דלא נהיגין כנהרדעי. א\"נ סבירא ליה דהרא\"ש לא כ\"כ אלא למנהגא אבל לדינא מודה דהלכה כרב וכמ\"ש ב\"י לעיל ס\"ס כ\"ו ורבינו כיון דהמנהג כנהרדעי מ\"ה לא כתב לדינא וק\"ל) והשתא א\"ש דכתב רבינו דין זה דמשמתינן אותו כאן דמיירי במי שמצוה על הב\"ד לכפות אותו לגרש דבזה דוקא משמתינן אותו עד שיבטל המודעא דאילו אנסוהו שלא כדין ומסר מודעא פשיטא דאין משמתין אותו שיבטל המודעא שהרי בדין מסר וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה והביאה ב\"י בסמוך ובמוסר מודעא מי שלא אנסוהו כלל לא איירי רבינו דלאו אורחא דמילתא למימסר עליה מודעא וכמ\"ש ב\"י א\"נ נקט מילתא דפסיקא דמי שאנסוהו ואז ודאי מסתמא דמילתא דמסר מודעא תחלה והדין נותן שאם אנסוהו כדין שכופין אותו ג\"כ על ביטול המודעא וקאמר דאז משמתינן אותו עד שיבטלה וק\"ל. ובזה נתיישב ג\"כ רש\"י דפי' אההיא דמנגיד רב מאן דמסר מודעא דמיירי בגט מעושה כדין דתמה עליו המ\"מ והב\"י הנ\"ל משום דקשה ליה דאם לא כן במאי מיירי אי באנסוהו שלא כדין אפי' נגידא לא הוה דיניה כיון דשלא כדין אנסוהו ואי במסר מודעא אגיטא שדעתו ליתן בלא אונס קשה ממ\"נ אי הדין נותן לכפותו שיבטל המודעא אם כן שמותי נמי משמתינן ואי אין הדין נותן כן אפילו נגידא נמי לא מנגדינן ליה ואי מיירי דהדין נותן שהוא צריך לבטלו ומיירי דכבר בטלו וכמ\"ש התוספות א\"כ לא ה\"ל להגמרא משמיה דרב לסתום אלא לפרש דרב מנגיד אמאן דמסר אגט וכבר בטלו אלא ודאי איירי באנסוהו כדין ואז ודאי מסר מודעא וגם כן כמו שכפו אותו הב\"ד על הגט כן כפו אותו גם כן על הביטול ואפ\"ה נגדיה רב וה\"ל סתמו דקאמר רב מנגיד אמאן דמסר מודעא כאלו פירש וקאמר אמאן דמסר מודעא אגיטא ובטלו. ובזה נתיישב ג\"כ התוס' שכתבו שם דרב מנגיד אף ע\"ג שכבר ביטל דק' מנ\"ל לתוספות ולפי מה שכתבתי א\"ש. וזהו בעיני תשובת הרא\"ש כלל נ\"ג שהשיב על א' שנדוהו ב\"ד על שמסר מודעא על החליצה שיפה עשו לו והביא ראיה מהא דרב מנגיד על מאן דמסר מודעא על גיטא וכתב דודאי לא איירי באנסוהו שלא כדין שאם כן <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> הוה מנגיד אותו אלא מיירי בגט מעושה כדין והלך ומסר מודעא ובשעת נתינת הגט ביטל כל מודעי כו' דק' מנ\"ל דמיירי באנסו כדין דלמא מיירי בנותן גט מרצונו ומסר מודעא לפני זה וכמ\"ש המ\"מ וב\"י הנ\"ל וגם ק' מנ\"ל דאיירי דכבר בטלו אלא ודאי דא\"כ לא ה\"ל לסתום ממ\"נ וכמ\"ש. ומ\"ה כתב נמי דאיירי דכבר בטלו משום דמסתמא כבר בטלו וכמ\"ש ולא תקשה למה הביא הרא\"ש ראיה באותו תשובה מהא דרב מנגיד הא ס\"ל דאין הלכה אלא כנהרדעי כנ\"ל וגם מאי מייתי ראיה מנגידא אנדוי ושמתא החמור דהא תשובתו שם בצידו. דבנדון ההוא גם אחר ביטול המודעא חזר לסורו והחביא עצמו וכתב כתב לבית דין להוציא לעז על החליצה וכבר כתבתי דבכהאי גוונא כולי עלמא מודו דמשמתינן וכופין בכל החומרות להוציא המודעות והלעז ולבטלו וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם קראוהו קודם הנתינה כו' בהגהות מהרא\"פ ס\"א אחר הנתינה ולא לפניה וכן בתוספות וברא\"ש ובב\"י וע\"ש בתוס' ובאשר\"י דמוכח דה\"ה אם קראוהו קודם לכן לחוד מותר לינשא בו לכתחילה כמ\"ש רבינו קראוהו וכתבוהו לבעל כולי אלא משום דבקראוהו אחר הנתינה בכל ענין מותר לינשא ובקראוהו קודם לכן יש חילוקים אם הכניסו לתוך ידיו והגט בידו ומראה אותו שלא תינשא בו מ\"ה גרסו וכתבו בדברי רבינו בקראוהו אחר הנתינה וק\"ל כל זה כתבתו ליישב גירסת הגליון והב\"י אבל באמת יותר נ\"ל כגירסת הספרים שלנו שכתוב בהן קודם הנתינה ודוקא התוס' והרא\"ש א\"ש שכתבו אחר הנתינה משום דהם קאי אמ\"ש בגמרא בפ\"ב דגיטין ד' י\"ט ע\"ב דצריך למקרא הגט וכתבו התוס' והרא\"ש שם דהיינו קודם נתינת הגט צריך למקרייה וקריאתו אחר הנתינה לא נזכר שם בגמרא אלא שהתוס' והרא\"ש פסקו שם ז\"ל דר\"י היה רגיל לקרותו קודם הנתינה וגם אחר הנתינה ומיהו פשיטא דאם קראו רק אחר הנתינה דבר פשוט דמגורשת עכ\"ל הרי לפנינו דמ\"ה כ בו אחר נתינה לאשמועינן דאע\"ג דבגמרא איתא דצריך לקרותו קודם לכן מ\"מ אם לא קראוהו קודם לכן כיון דקראוהו אח\"כ פשיטא דמגורשת אלא שלכתחילה היה רגיל לקרותו גם קודם לכן דדילמא יארע מקרה שיאבד ואם לא קראוהו קודם לכן היה פסול וגם אחר כך משום חשש שמא יכניסנו בין ידיו ויראנו אחר הזמן אבל רבינו דשינה לשון הגמרא ופסק וכתב העדים צריכין לקראתו קודם הנתינה ואחר הנתינה וכאילו כך הוזכר בגמרא פשיטא טפי עליו ה\"ל למכתב דאם קראוהו קודם לכן ולא לאחריה דהוא כשר וכ\"ש אם קראוהו אח\"כ לחוד וכמ\"ש התוס' בל' פשיטא שהרי ז\"ל ומיהו פשיטא כו' ודו\"ק: אבל אם נתנו לה בחזקת שהוא שטר חוב אינה מגורשת משמע דוקא הואיל שנתן לה בחזקת שטר חוב אינה מגורשת הא נתן לה סתם מגורשת אע\"ג דאינם עסוקין באותו ענין ואחר כך כתב נתנו לה בשתיקה יהיה מדבר עמה כו' ואם לא אינו גט דמשמע בסתם אם אינם עסוקין באותו ענין אינה מגורשת לכן נראה מ\"ש וצריך שתדע כו' מיירי בעסוקין באותו ענין ובזה תדע שהיא גט ומיירי שלא אמר לה אחר כך כלום ולכן דוקא אם נתנה לה בחזקת ש\"ח ולא אמר לה אחר כך כלום לא מהני מה שעסוקין באותו ענין עד שיאמר לה בפירוש שהוא גט או שיודיענו לעדים דבעסוקים באותו ענין לא מהני אלא כשנותן לה בשתיקה אבל לא בנתנו לה בחזקת ש\"ח וכן משמע מל' רבינו שכתב זה לשונו נתנו לה \"בשתיקה והיה מדבר כו' ואין להקשות דלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב בסתם וצריך שתדע כו' דיש לומר דה\"פ וצריך שתדע רצה לומר תהיה ההודעה איך שתהיה רק שתדע שהוא גיטה ואחר כך כתב חלוקי הדין דהיינו בעסוקים באותו ענין דיש חילוק בין נותנה לה בשתיקה או בתורת שטר חוב וקאי גם כן אלמעלה: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אינו גט אע\"ג דלענין קידושין אם אמר לה תהא מקודשת לי חוץ מפלוני כתב רבינו לעיל בס\"ס ל\"ח בשם הרמב\"ם שהן ספק קידושין והכא כתב סתם שאינו גט ולא כתב שהרמב\"ם חולק היינו משום דלענין גט היא משנה שלימה דחכמים סוברים שאינו גט רק בגמרא בעי רבי אבא בקידושין מהו דילמא דוקא בגט סברי רבנן דאינו גט דבעי' כריתות וליכא אבל בקידושין דהוי משום קנין זה נמי הוי קנין א\"ד מקשינן הויה ליציאה ומדקדק הרמב\"ם מתוך סוגיית הגמרא דבקדושין הוי ספיקא ויש חילוק בין גט לקידושין ולכן כתב גבי קידושין דהוא ספק קידושין וק\"ל: "
                ],
                [
                    " כשאר תנאי גט כו' ז\"ל רש\"י דבגט לא שייר כו' ע\"מ שלא תנשאי לזה כו' וכתב הר\"ן דל\"ד נקט לא תינשאי אלא לשון הברייתא נקט אבל ה\"ה ע\"מ שלא תבעלי אע\"ג דהוי שיור דאסרה עליו אפילו בזנות כיון דלא שייר במסירת הגט מיקרי שפיר ונתן לה ספר כריתות וכן בתוס': "
                ],
                [
                    " ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל צ\"ע דלא מצאתי מזה שם דבר לא באשר\"י ולא בתוס' דלא הזכירו אלא שלא תבעלי מיהו אפשר לומר כיון שהרא\"ש כתב שם דבאם נאמר דבחוץ פליגי ובע\"מ כ\"ע מודו דבכל ענין מיירי כו' ע\"ש בהאי כללא נכלל ג\"כ אם אמר שלא תהא מותרת לו ע\"ש אלא דאעיקרא דמילתא ק\"ק מ\"ט דהרמ\"ה לחלק דבשלא תהא מותרת לו אינו גט ומ\"ש שאסורה לו אפילו לשימוש אין זה תלוי בכריתות דגירושין: "
                ],
                [
                    " בשעה שמסר דאילו לאחר כך כו' כ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ה סי' ס' והביאה ב\"י כאן ומש\"ה כתב ג\"כ בש\"ע בשעה שמסר לה. וק\"ק היכי דייק הרא\"ש כן דאילו לאחר שמסר לה לאו כל כמיניה כו'. למה הא כיון דאמר חוץ גיטו לאו גט וכאילו לא נתן דמי ואינה מותרת עדיין לשום אדם וצ\"ל דה\"ק זה שחזר בתנאו הראשון ומתנה שתהא אסורה לעלמא ומותרת לפלוני ע\"כ דמחשב גט בכך וא\"כ אי כבר מסר לה מה עלה בדעתו לאסור מי שהתיר לו כבר כיון שלדעתו מתגרשת כבר בקבלתה אף שאמר חוץ א\"נ ה\"ק לצטריך לחזור וליטלו מידם אי כבר נתנו לה ורוצה לחזור בתנאו הראשון ולמה סתם הגמ' באמצעיתו אלא ודאי דהגמרא מיירי דאכתי לא מסרה לידם. אלא שק' א\"כ מרישא דמילתא ה\"ל להרא\"ש לדייק כן דקא בעי אי רצה לומר שתהא מותרת אף לראובן ושמעון היאך יכול לחזור בתנאו כל זמן שלא חזר ונטלו מידם כיון דחל הגט קצת במסירתו לידה שהרי אסורה לכהונה וכמ\"ש לעיל: "
                ],
                [
                    " בכולהו מיבעיא אי הוי שיור ולא איפשטא והוי ספק מגורשת והרמב\"ם כו' ותימא למה כתב רבינו על כולן דהוי' ספק מגורשת וכבר נתבאר ברבינו לעיל בסי' י\"ז ול\"א ובסי' ק' ובסי' ע\"ה ובסי' קכ\"ב ובכמה דוכתי ס\"ל דלהרא\"ש נמי דאת\"ל הוי פשיטותא לאבעיי' קמייתא ובאבעיות הללו איתא בגמ' בהדיא את\"ל בכולן חוץ בלשמעון מהו גם באף לשמעון שאיבעיא רב אשי בפני עצמו ואף שכתב רש\"י ג\"כ את\"ל מ\"מ כיון דהגמרא לא קאמר בהדיא את\"ל לא הויא מינה פשיטותא וכמ\"ש ב\"י לעיל סי' י\"ז וק'. ויותר התימה דדברי רבינו בנויין על אדני דברי הרא\"ש והרא\"ש לא כ\"כ שם פרק המגרש דף קי\"ג ע\"ב וז\"ל שם בעי רב אשי אף לשמעון כו' תיקו כתב ר\"מ ז\"ל דהך איבעיא דרב אשי סלקא בתיקו ועבדינן ביה לחומרא והרמב\"ם כתב דלראובן ושמעון מגורשת באת\"ל אבל לראובן אינה מגורשת וכן לשמעון דהא לא אפשיטא עכ\"ל הרי לפנינו דלא כתב בשם מאן לומר דלראובן ושמעון לא תהא מגורשת אלא אדרבא הוסיף בשם ר\"א לומר דכולן אפשיטא חוץ מאבעיא דרב אשי האחרונה. ונראה דהיינו טעמא משום דסבירא ליה כיון דאבעיא ליה באת\"ל כמ\"ש רש\"י אף שלא נזכר האת\"ל בגמרא מ\"מ ה\"ל פשיטותא לאיבעיא קמאי. ומ\"ש בשם הרמב\"ם ז\"ל אבל לראובן אינה מגורשת וכן לשמעון דהא לא איפשיטא נ\"ל דלא בחדא מחתא מחתן ליה אלא ה\"פ אבל אמר לראובן אינה מגורשת ודאי דהא איכא בגמרא את\"ל וכן לשמעון ר\"ל ג\"כ אינה מגורשת ודאי אבל עכ\"פ מידי ספיקא לא נפקא דהא לא איפשיטא וליכא את\"ל בגמרא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אינו [גט ר\"ל אלא צריך לחזור וליטלו ולתנו לה ויאמר ה\"ז גיטך דדוקא כשהיתה מתחילה נתינה מעלייתא אז א\"צ לחזור וליטלו הימנה אלא אומר ה\"ז גיטך כמ\"ש רבינו למטה בסמוך אבל כאן הנתינה גרוע לא סגי בהכי כ\"כ בד\"מ ולא כמ\"ש ב\"י כ\"ט): "
                ],
                [
                    " ור\"י כתב דהוי שפיר נתינה כיון שהתחיל בנתינתו עיין באשר\"י שכ\"כ בשם ר\"י וגם הרשב\"א בשמו וב\"י הביאה ואע\"פ שהתוס' שס בפרק הזורק וב\"י ג\"כ הביאן לפום ריהטא משמע דלא ס\"ל כן לדעת ר\"י שהרי כתבו ז\"ל נראה דלא מיירי כשהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט לידה קפצה ידה דאם כן אפילו כו' עד אלא נראה לר\"י דמיירי דכבר היתה ידה קפוצה ותחב הגט לידה ואם תחב כ\"כ בחוזה עד שאינו יכול להביאו אצלו הויא מגורשת כו' הרי לפנינו דלא התיר אלא בהיתה קפוצה מתחילה לק\"מ שהרי מסקי התוס' בסוף וכתבו שם ז\"ל ונראה דפשע דלא גרע מעייק לה חרציה ושלפתו כו' ומסיק בס\"ת דהוא דלא כפר\"י ור\"ת ור\"ל דלא כמ\"ש בשם ר\"י ור\"ת תחילה לאסור בקפצה אח\"כ ואינו ר\"ל דר\"י ס\"ל ג\"כ במסקנא כמ\"ש תחילה לאיסור אלא ר\"ל ר\"י חזר בו וכמ\"ש בשמו התוס' ונראה \"דכשר כו' דסתם תוס' אזלי אליבא דר\"י וכמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א בשם ר\"י והביאו ראיה מההיא דעייק לה חרציה כמ\"ש התוס' במסקנא ש\"מ דס\"ל דההוא מסקנא אליבא דר\"י אזלא ומ\"ש בראשונה לאיסור דרך שקלא וטריא כתביה אבל ר\"ח שפירש הגמרא דאיירי בגט כבד ודאי גם במסקנא קאי הכי דלא מצינו דהדר מההוא פירושא. ולפ\"ז קשה אהב\"י שמביא מ\"ש ס\"ת וע\"ז כתב אבל הרשב\"א כתב כאילו פליגי בשם ר\"י אהדדי וז\"א וכמ\"ש ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שהיא עומדת בחצרה כו' בריש פרק הנזקין פריך חצירה הא מה שקנתה אשה קנה בעלה פירוש ואפי' אם הוא נכסי מלוג הא יש לבעל פירות ואפי' הוא מתנה שאין לבעל פירות מ\"מ כיון שאינה יכולה למוכרה הוי כשלו ומשני דגיטה וחצרה באין לה כאחד ועיין בב\"י ור\"ל באין כאחד שכשנותן לה גט בחצרה שתהא מגורשת ממנו אז אין לו חלק בחצרה לענין פירות דהרי כשהגט חל אינה עוד אשתו שיאכל פירות של נכסי מלוג שלה נמצא שבאין לה כאחד ממילא בלי שום דיבור והקנאה לה מה שאין כן כשנותן הגט בחצרו דאז בעינן שיקנה לה חצרו בהדיא ואז באין כאחד באמירת הקנאתו: "
                ],
                [
                    " משתמר לדעתה פירש\"י כלומר על פיה וצווייה כו' ולפ\"ז א\"ש מ\"ש רבינו אבל אם אינה עומדת שם אע\"פ שהוא משתמר לדעתה ר\"ל על פיה וצווייה אבל בית יוסף כתב משתמרת לדעת לאפוקי אם הוא חצר גדול שכשהיא עומדת במזרחו אין מערבו משתמר לדעתה וזרק לה הגט במערבו דאינה מגורשת ולפ\"ז לא א\"ש מ\"ש רבינו אבל אם אינה עומדת שם אע\"פ שהוא משתמר לדעתה דאם אינה עומדת שם היאך הוא משתמר לדעתה ונ\"ל דב\"י סובר דרבינו ס\"ל דשני הפירושים הנ\"ל נכללים במשתמר לדעתה ומוכרח הוא בדברי רבינו מדאמר אבל אם אינה עומדת שם אע\"פ כו' משמע דס\"ל כפירש\"י ומדאמר בתחלה שהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה משמע דסבירא ליה פי' של ב\"י דאי פירש\"י למה לו לרבי' לכתוב והוא משתמר כו' והא היא עצמה עומדת שם: "
                ],
                [
                    " ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת כו' עיין בב\"י שכתב ע\"ז וז\"ל כך הם דברי הרמב\"ם בפ\"ה מה\"ג וכתב המ\"מ אע\"ג דבפ\"ק דב\"מ וכו' עד לאו למינח קאי ולדעתם הוי ספק מגורשת עכ\"ל ב\"י ותמה אני על דבריו ז\"ל דקיצר ושינה בלשון המ\"מ. דהמ\"מ לא כתב שהרמב\"ן והרשב\"א חלקו בין זרק הגט דרך רשותה לההיא דנמחק דרך עלייה ואדרבה מסקנת המ\"מ ודעתו שם שדעת הרמב\"ם וראייתו הוא משם אלא שכתב שי\"א לפשוט האיבעיא דזרק ארנקי מההיא דזרק גט לחצר ונשרף וקדם האש לזריקה דאינה מגורשת וע\"ז כתב שהרמב\"ן והרשב\"א מחלקין דשאני התם כיון דקדם האש מעולם לא היה ראוי לנוח משא\"כ בזרק דרך רשותם דהיה אפשר לנוח אבל בנמחק דרך עלייה ואח\"כ ירד דאינה מגורשת מההיא כתב המ\"מ דדעת הרמב\"ם ללמד משם דה\"ה בזרק גט דרך רשותה דאינה מגורשת ולא חילק ביניהם וגם הר\"ן שם כתב בדף תקצ\"ה ע\"ב האי חילוק בין קדמה דליקה לבין זרק גט דרך רשותה בשם הרמב\"ן ומסיק דאבל דעת הרמב\"ם ללמד ממנו א\"נ מההיא דנמחק דרך עלייה אע\"ג דאפשר לחלק ביניהן עכ\"ל הרי שלא כתב אלא אפשר לחלק ביניהן. ונ\"ל דהאי אפשר כתב על בין נמחק דרך עלייה לזרק דרך רשותה דשם אין חילוק ברור ביניהן וכמ\"ש המ\"מ בפשיטות ללמד משם ולא כמו שכתב ב\"י בשם הר\"ן והמ\"מ שכתבו איך שהרמב\"ן ורשב\"א מחלקין ביניהן. ועכ\"פ נשאר עלינו ליישב דעת רבינו הטור מ\"ש גט דסתם וכתב כאן בפשיטות בדברי הרמב\"ם דאינה מגורשת בזורק דרך רשותה ומ\"ש בזרק ארנקי דרך רשות חבירו דכתב בס\"ס רמ\"ג בח\"מ דאיבעיא דלא איפשיטא היא בשלמא הרי\"ף והרמב\"ם השמיטו דין האיבעיא שם ולא כתבוהו כמו שכתב המ\"מ די\"א דהרמב\"ם סבירא ליה דנפשטא אותו האיבעיא מדין נמחק הנ\"ל. ונ\"ל בדעת רבינו דשאני גט דהקפידה התורה אנתינה כמו שכתוב וכתב ונתן לה וכמו שפירש רש\"י על ההיא דדרך עלייה לא. זה לשונו דדרך סילוקו לא מקרי נתינה משום הכי לא נסתפקא הגמרא כלל בדרך עלייה וקאמר דאינו גט אפי' לקולא וה\"ה בזרק דרך רשותה מה שאין כן במתנה דזרק ארנקי דלא בעינן נתינה כולי האי. ובלה\"נ מבואר בסימן קל\"ח דבעינן בגט שתהא עומדת בחצרה ומשתמר לדעתה מאי דלא בעינן במתנה כולי האי כמו שכתוב בחושן משפט סימן רס\"ח ורס\"ט וזה שדקדק המ\"מ נמי וכתב זה לשונו ואפשר שהוא סובר \"דלגבי גט ודאי אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי כו' דקדק לכתוב \"לגבי גט ורצה לומר בגט ודאי פשיטא ליה ובארנקי מספקא ליה ודו\"ק שוב מצאתי שהתוספות כתבו שם דף ע\"ט סוף ע\"א זה לשונו דרך עליה אינה מגורשת מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי ולא דמי להא דבעי רבא בפרק קמא דבבא מציעא זרק ארנקי בפתח זה כו' דהכא דבדרך עלייה אין דומה כ\"כ שיהא עומד לנוח אי נמי התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח עד כאן לשון התוס'. ולפי זה אפשר ליישב גם כן דעת רבינו ומה שכתב כאן בזרק לרשותה ועבר כל רשותה דאינה מגורשת מיירי בזרק דרך חצירה דאינה מקורה ומ\"ש בח\"מ בזרק ארנקי מיירי בזרקו דרך אויר הבית דכמאן דמליא דמי וכמ\"ש התוספות ואפשר שכן הוא דעת הרמב\"ם אלא שאם כן לא הו\"ל לרבינו והרמב\"ם לסתום אלא לפרש ולחלק בזה ועיין מ\"ש עוד בישוב קושיא זו בח\"מ ס\"ס רמ\"ג בהצטרפות עוד קושיות אחרים הנופלים שם בדברי רבינו: "
                ],
                [
                    " עד שינוח בשוליה כתב ב\"י שזה בלא דקדוק שלשון הרמב\"ם כך הוא עד שינוח על צד הקופה הפנימית ולע\"ד נראה דרבינו כתב בשוליה בטעם והוא שהרמב\"ם כתב שם בפ\"ה אפילו הגיע לאויר הפנימי אינה מגורשת עד שינוח ע\"צ הקופה הפנימית בד\"א כשהיתה מוטה על צידה ואין לה שולים אבל יש לה שולים אפילו נח בקרקעיתה אינה מגורשת שכלי האשה ברשות בעלה אינה קונה גט אא\"כ אינה מקפיד על מקומו עכ\"ל הרמב\"ם וכתב המ\"מ שם פירושו ז\"ל שהרמב\"ם פי' מ\"ש בגמרא בקופה שאין לה שוליים ר\"ל להפנימית אין לה שוליים ועומדת בחצר של האיש והואיל ואין לה שוליים אינה ראוי לתשמיש משום הכי אין הבעל מקפיד עליה וכיון שכן אם היתה הקופה מוטה על צדה ונח הגט על צדה מגורשת דכליה קונה לה משא\"כ כשיש לה שוליים דראוי לתשמיש הבעל מקפיד עליו מש\"ה אף אם נח הגט על שוליה הו\"ל כליו של אשה ברשות בעל ואינו קונה כיון שמקפיד עכ\"ל המ\"מ ורבינו פירשו הסוגיא דמיירי בעומד הקופה בחצר שאינו של שניהן או בסימטא אלא כיון שקופה פנימית של העומדת בתוך קופה שלו מקרי כליה בשל בעל אם לא שהקופה החיצונה אין לה שוליים ובנדון כזה אין קפידא בשוליים של פנימית אלא שלשיטת הרמב\"ם אין כליה קונה באויר שהרי כתב בהדיא אע\"פ שבא לאויר פנימית אינו קונה לה כליה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל דס\"ל דאויר כלי אינו קונה ומש\"ה הביאו רבינו לפי שיטתו בקיצור דלפי שיטת רבינו אין חילוק בין נח בצידו או בשוליים וכשאינו מוטה על צדו אין דרך של גט לנוח ע\"צ כ\"א בשוליים לכך נקט בשוליה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " היתה עומדת בר\"ה וזרקו תוך ד' אמות כן הוא לשון המשנה פרק הזורק וכתבו שם התוס' דרב אשי אית ליה בפ\"ק דב\"מ דבר\"ה לא תקנו ד' אמות והכא ל\"ד נקט ר\"ה (אלא ר\"ל צידי ר\"ה וכמ\"ש גם כן לעיל גבי קידושין סי' ל') א\"נ גט שאני דתקינו ליה רבנן אפילו בר\"ה משום תקנות עגונות עכ\"ל. וע\"ל בסימן ל' לענין קידושין ובח\"מ סי' ק\"ך לענין זריקה חוב כתב נמי דפירוש קרוב היינו כל שיכול לשמור וכאן בגט החמיר מדא\"ל שמואל לרב יודא כדי שתשוח ותטלנו וע\"ש בק\"ש: "
                ],
                [
                    " עד דמטי' לידה ז\"ל הגמרא דפרק הזורק אמר ליה שמואל לרב יודא ואם לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דפירש ר\"ח דקאי אפילו אזרק גט בחצירה והרא\"ש פירש דקאי אשניהם עומדים בתוך ד' אמות אפילו היא קדמה שאמר שראוי להחמיר כו' וגם הרשב\"א והר\"ן תמהו על פירוש ר\"ח ומ\"מ כתבו שראוי לחוש לדבריו שהם דברי קבלה והמרדכי כתב נהגו העם שלא לגרש על ידי נתינת הגט לתוך ביתה ואפילו בתוך קלתה (פירוש סל) ומלבושיה והטעם פי' רבי יחזקאל לפי שלפעמים מלבושיה שאולים ואולי הבעלים יקפידו על כך ואם כן לא הוי גיטא כיון דלאו להכי אושלינהו לכך טוב ליתן הגט לידה כו' (וידה תהיה פתוחה מתחילת הנתינה עד סוף הנתינה ע\"כ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " היתה ידה קטפרת כו' עד מיבעיא אי אויר ארבע אמות קונות ולא איפשיטא והוי ספק מגורשת ואם תאמר מ\"ש הכא דמסיק רבינו דמגורשת מספק ומאי שנא בזרק דרך רשותה ועבר כל רשותה ולא נח דפסק הרמב\"ם ורבינו דאינה מגורשת וכמ\"ש לעיל מזה בארוכה (ובד\"מ תירץ דשאני התם דעל מנת כן זרקו כ\"פ) ואין לומר דשאני הכא דנח קצת על ידה וגם היה מונח קצת על גבי קרקע תוך ארבע אמות אלא שנתגלגל משם דהא הגמרא ורבינו לא תליא איבעייתו בהא אלא אי באויר קונה. ויש לומר דשאני אויר ארבע אמות דאין לו חלק בהן ואפילו הכי תקנו חכמים ז\"ל למיהוי לו דין רשותו ואיכא למימר דגם באוירו תקנו וכיוצא בו תירצו התוספות שם דף ע\"ח אקושיא אחריתי שהקשו זה לשונו ואיך יקנה לה אוירא בד\"א והא לא מינטרא כו' ויש לומר דמספקא ליה אם מה שתקנו חז\"ל ד\"א תקנו גם באויר ואע\"ג דלא מנטר עשאוהו כמנטר כמו שעשו ד\"א רשותו אע\"ג שאינו רשותו עכ\"ל התוס' וה\"נ לענין נדון דידן הנ\"ל. ומש\"ה דקדק הגמ' ורבינו בלשונן וכתבו בהאיבעיא אי אויר ד\"א קונות ולא כתבו אי הוי כמונח דמי אלא ודאי לאו כמונח דמי דומיא דלעיל בזרק דרך רשותא ושאני הכא דדילמא רבנן תיקנו דהאויר ד\"א יש לו דין ד\"א על הארץ (ועיין בב\"י מ\"ש בשם הר\"ן דדוקא בד\"א הוא דמיבעיא אבל ברשותא ודאי אויר קונה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ה\"ז גט פסול כו' ז\"ל מ\"ו פירוש פוסלה ואוסרה לכהונה (פירוש אם בעלה הראשון הוא כהן או אם מת בעלה הראשון) וע\"כ צ\"ל כן דאם לא כן אלא תאמר פסול שאסורה לינשא לאחרים אבל לבעלה הראשון מותרת אף אם הוא כהן קשה מאי אשמועינן פשיטא דבישן לחוד אסורה לינשא לאחרים ק\"ו מכפות דהא אפילו כפות לחוד אינו גט כלל ק\"ו ישן לחוד אלא צ\"ל הא דכפות לחוד אינו גט היינו להתירה לינשא והא דקאמר ישן גט פסול היינו דוקא לפוסלה על הכהונה משום רוח גט וק\"ו כפות אבל מ\"מ קשה והלא כתב הרמב\"ם כללים כל מקום שנאמר שאינו גט היינו שמותרת אפי' לכהן וכל מקום שנאמר גט פסול אם נישאת לא תצא ע\"ב נראה דגירסא זו משובשת גם בספרי הרמב\"ם שלנו כתוב להדיא כפות לבד מועיל וישן הוי גט פסול ואינו קשה מידי דכפות עדיף מישן מכל מקום סלקו עליו כל האחרונים אלא אף בישן לא הוי גט כלל עכ\"ל ועיין בבית יוסף: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דמילי לא ממסרי לשליח עיין מ\"ש בפרישה אלא שקשה דעדיפא הל\"ל דאפי' אם א\"ל לשלוחו דאם יאבד אומר לסופר פלוני שיכתבנו וקח מידו ותוליכנו לידה אפילו הכי אסור לומר לסופר לכתבו ואי כתבו אינו גט כמ\"ש לעיל סימן ק\"ך ולקמן סימן קמ\"א ובח\"מ סימן רמ\"ד דאף אם אינו משום מילי לא ממסרן לשליח מ\"מ אסור הגט משום דכתיב וכתב ונתן כמ\"ש בסי' הנ\"ל ונ\"ל דה\"ט משום דב\"ה לא בא כאן ללמדינו דין אומר אמרו דאם כן לא הו\"ל להתחיל בא\"ל לשלוחו הולך גט זה לאשתי אלא בא\"ל כתוב גט לאשתי אסור לומר לאחר לכתבו אלא העיקר הדין הולכה אתא לאשמועינן ולעניין כתיבה נקט חדא מינייהו בא\"ל לכתוב וה\"ה בא\"ל אמור לסופר לכתוב דאסור וגם מ\"ש ואם יאבד תכתוב גט אחר ל' תכתוב נראה דגרסינן תכתב בלא וי\"ו ואפשר לפרשו שיכתבנו מי שראוי לכתוב דהיינו הסופר ואפ\"ה קאמר דלא יכתבנו הסופר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (או טול לי או יהא בידך כו' דוקא שאמרה לי אבל אם לא אמרה לי אינו מספיק לקבלה י\"מ דאם אמרה התקבל גיטי משמע דמהני מ\"מ מ\"ו כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל אמר לו הילך כו' וכתב ב\"י וז\"ל ואסיקנא בגמרא דלרבי נתן אם א\"ל הילך הוי כאומר זכי ולא ידעתי למה השמיטו כי הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם כתבוהו עכ\"ל משמע שלא היה כתוב בספר א\"ה שלו אמר לו הילך גט אלא היה כתוב בו אבל א\"ל זכי לה בגט כו' וכן מצאתי הגירסא בדפוס תוגרמא אבל בספרים שלנו איתא והוא הנכון: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ופירש אותו אין השליח משם השנים כו' שם בר\"פ השולח כתב הרא\"ש כן על מ\"ש הירושלמי וצריך השליח ליתנו לה בפני שנים ואין השליח משם השנים ודע ששם באשר\"י לא כתב לשון משם השנים אלא משום השנים והאי לישנא מדוייק טפי דמשום שנים הוא דאינו עולה כו' דאינו משם השנים נוכל לומר דקאי אמ\"ש צריך ליתנו לה בפני שנים וע\"ז קאמר דאין השליח משם אותו השנים אלא צריכין להיות שנים זולתו גם בירושלמי דריש פרק השולח ראיתי שנדפס שם משום שנים וליתא שם אלא הבבא דצריך ליתנו לה בפני שנים ואפשר שיש שם חסרון בגמרא ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וכ\"כ הרמב\"ם שהשליח הוא עד אחד ז\"ל ב\"י דברי תימא הם דלפי זה דברי הרמב\"ם סותרים וכו' ע\"ש בב\"י (ויש ליישב דרבינו סובר דהא דכתב הרמב\"ם דהוא ע\"א היינו אם הבעל מכחישו וצריך עדים בדבר הוא נחשב לעד אחד אבל אם המשלח מודה לדברי השליח א\"צ שום עדות וכמ\"ש הרמב\"ם לעיל אם הודו השליח והמשלח א\"צ עדים וק\"ל כ\"פ) עכ\"ל. וקשה על דברי ב\"י שכתב שדברי הרא\"ש ורבינו הם דוקא בהחזיק השליח בשליחותו והא הרא\"ש אמר עיקר דבריו בריש פרק השולח על שהשליח צריך ליתנו לה הגט בפני שנים וה\"ה נמי כל דברי רבינו נמי איירי בהכי דהא קאי על דברי הרא\"ש וע\"ק דלפי דבריו משמע היכא שכבר החזיקו בשליחותו גם הרא\"ש מודה שהשליח הוא ע\"א לנתינת הגט כמו שסבר הרמב\"ם וזה אינו דהא הרא\"ש אמר שם עיקר דינו אהיכא שנתן השליח גט לאשה וע\"ז מסיק שם בטעם דהרי הוא עומד במקום הבעל ור\"ל כמו שהבעל כשנותן הגט מידו ליד האשה צריך שני עידי מסירה כן צריך ג\"כ השליח במסירת הגט ליד האשה ולא כמו שפירשו הב\"י דמ\"ש הרי הוא עומד במקום הבעל קאי כשעשאוהו שליח דאז הוא בעל דבר וז\"א גם הבית יוסף בעצמו פירשו לעיל בד\"ה וכתב ב\"ה כו' דמה שכתב הרא\"ש דהרי הוא עומד במקום הבעל דרצה לומר במקום האיש ע\"ש. ונראה דגם כאן לא בא הבית יוסף לומר אלא שגם זה בכלל דברי הרא\"ש והוא טעם לשני הבבות הנ\"ל. אבל א\"ל שגירסת הבית יוסף שלא היה גורס בהירושלמי כי אם צריך להחזיקו בפני שנים גרם לו זה דהא הרא\"ש קאי בהדיא איצריך ליתנו לה בפני שנים וכמו שכתב בית יוסף גם כן בד\"ה וכתב בעל העיטור וכמו שכתבתי לכן נראה דדברי רבינו איירי כשהשליח נותן הגט לאשה כמו שכתבתי בפרישה ולק\"מ דהשתא מביא שפיר ראייה מדברי הרמב\"ם. ואין להקשות דברי הרא\"ש אהדדי דבפרק האיש מקדש סבר דאמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו ובריש פרק השולח סבר דאין השליח עד אחד דיש לומר דסבירא ליה דדוקא היכא שעושה שנים לשלוחים בהא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו אבל היכא שהשליח הוא ביחידי סבר הרא\"ש דאין הוא עד אחד לצרף עם אחר אבל הרמב\"ם אין מחלק בזה וסבר כמו שב' נעשים שלוחים ה\"ה אחד ועל זה מביא ראייה מהרמב\"ם לאפוקי מסברת הרא\"ש וק\"ל ועיין בפרישה מה שכתבתי בשם מ\"ו ליישב הירושלמי לסברת הרא\"ש ועק\"ש שביארתי בע\"א וזהו יותר נכון בעיני: "
                ],
                [
                    " אין צריך כדלקמן בריש סימן רמ\"ב כתב וז\"ל וכמו שאין צריך לקיים עדי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך אין צריך לקיים עדי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אעפ\"י שאין מכירין עידי השליחות או אפילו שאין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן עכ\"ל הרי שכתב שבחוצה לארץ שצריך לומר בפני נכתב ובפ\"נ אין צריך להתקיים החתימות וממילא נשמע בארץ ישראל דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך לקיים ואעפ\"י שמסיק רבינו שם זה לשונו והרמ\"ה כתב כו' צריך לומר אף שהביא רבינו לדברי הרמ\"ה לבסוף לא סבירא ליה כוותיה מדחילק כאן בין ארץ ישראל לחוצה לארץ גם בס\"ס זה כתב רבינו תשובת הרא\"ש שכתב שם זה לשונו אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעלים כו' משמע דצריך דוקא עדים וכן כתב ב\"י לקמן בריש דף ק\"ף שמאותה תשובה מוכח שהרא\"ש פליג אדברי הרמ\"ה א\"נ י\"ל דרבינו הכי קאמר במה דברים אמורים בארץ ישראל יש מ\"ד דצריך לקיים אבל בחוצה לארץ ד\"ה דנאמן בלא קיום: "
                ],
                [
                    " (מדברי הר\"ף מה שכתב בתיקון שטרות כו' אלא לפי שכתוב בשטר הרשאה כו' בתשובת הר\"ש כהן ח\"א דף כ\"א ע\"ג כתב וזה לשונו הנה כתב הרב הגדול מהרא\"י בן לב דשטר הרשאה צריך קיום בית דין וכפי הנראה סובר דמוכרחין לומר שתתקיים בחותמיו שאם לא תתקיים עדיין יש לחוש שמא מזוייפת הוא ואם מאמינים אותו בלא קיום ג\"כ יש להאמינו בלא שום שטר בעל פה לבד וא\"כ למה הצריכו לכתוב שטר הרשאה. ונראה בפשיטות שהר\"ף סובר דאין צריך שיתקיים בחותמיו ויש להכריח זה ממה שכתב אחר שסיים נוסח שליח לקבלה הנה פרשנו דין שליח קבלה אבל נכון שלא תעשה כו' הנה שבשטר שליחות קבלה הפליג להחמיר בענין הקיום עד שכתב שיש ליזהר שלא לעשות שליח קבלה ואם איתא דבשטר שליחות הולכה ס\"ל דבעי קיום היה לו להחמיר ג\"כ אלא ודאי אין צריך קיום אפי' להאמינו שיהיה רשאי לעשות שליח והטעם הוא דכי היכי דהמנינן ליה על קיום הגט ה\"נ המנינן ליה על קיום כתב השליחות. אבל אין להאמינו על פה מטעם דהימנינן אקיום הגט אבל בשטר שליחות קבלה הצריכו קיים ולא המנינן לו דאין הוכחה שעשאתו האשה שליח כמו שליח הולכה שהגט שבידו מוכיח על שליחותו וכדלקמן בסימן זה ע\"ש כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (לעשות שליח בתיקון גיטין שלנו לעשות שליח בחריקך ושלוחך שליח ושליח שליח עד מאה ונראה שיש ליזהר שלא יכתוב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שליח עד מאה שלוחים דאז משמע הכל על השליח הראשון שיכול לעשות מאה שלוחים ולא היה משמע שליח עושה שליח עד מאה כ\"כ בד\"מ וע\"ש שהאריך בדיני שטרי הרשאות כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שאין קטן עושה שליח זה לשון מ\"ו ותימא מה צריך כו' ואין לומר וליישב בדוחק דמיירי בנפלה לפני יבם קטן שזקיקתה דאורייתא והוא בא על יבמה בקטנותו שדינו שיגדלו זה את זה וכמו שכתב לקמן בסי' קס\"ז ובא להוציאה בקטנותו בגט להתירה לעלמא שקשה דא\"כ אפי' בלא שליח נמי הוה ליה לומר דצריך ליזהר שלא יוציאה בקטנותו לכן צ\"ל דלא איירי אלא באשה דעלמא ובודאי אם הוא עצמה מגרשה ליכא למיחש כמו שהקשה מ\"ו אלא כשמגרשה ע\"י שליח אתי למיטעי כו' כמו שפירשתי בפרישה (ועוד י\"ל דצריכין לבדוק משום דלמא באמת הוא קטן וממילא קידושיו אינן קידושין והעולם יסברו שהוא גדול ונפיק מיניה חורבא והיינו אם לקטן זה אח והיו נשואין שתי אחיות ומת אח של הקטן בלא בנים אחר הגירושין וא\"כ כשלא יבדקו אותו יסברו שהוא גדול ויפטרנו בלא חליצה מטעם אחות גרושתו ובאמת הוא קטן ולא הוי כלל אחות גרושתו דאין קדושיו קידושין לכך צריכין לבדקו כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (ותהא ידך כידי כתוב בהגהות מרדכי בגיטין דף תרי\"ח שצריך לכתוב ג\"כ דבורך כדבורי ואם היה תנאי בגט יכתוב התנאי בהרשאה קודם שיכתוב ותהא ידך כידי ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וצריך לקיים כל השלשה בגט כו' זה לשון בית יוסף יש לתמוה שנראה מדבריו שהוא מפרש קיום שטרות וכו' עד לקשרה עם העניין עכ\"ל גם רבינו כתב לקמן בס\"ס קמ\"ב דאם שלשה חתומים על השטר ושנים חתמו לפניו ואחד שלא בפניו כתב הרא\"ש בתשובה דכשר ע\"ש ואם כן קשה לפי הבנת ב\"י ה\"ל להקשות דברי רבינו דידיה אדידיה אבל נ\"ל לפרש כמו שפירשתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " ואין דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כן כו' עיין בבית יוסף שפירש בענין אחר לא כמו שפירשתי בפרישה ולפי מ\"ש מתורץ מ\"ש ב\"י שהיה לרבינו לכתוב אחר דברי הרמב\"ם וכ\"כ הרמ\"ה ועוד כתב שדברי הרמ\"ה הם זו ואצ\"ל זו אבל לפי מה שפירשתי הם לא זו אף זו ור\"ל בא\"י פשיטא שפסול ואינו בטל ואפי' בחוצה לארץ נמי אינו אלא פסול ואינו בטל ומ\"ש רבינו ואין דעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כן כו' ובתוך דבריו הביא דברי הרמ\"ה נראה ליישב קצת שמביאו כדי שלא נטעה מ\"ש הרא\"ש ואם היו פסולין מדברי תורה \"פסולין להביאו היינו שהוא נמי בטל דהיינו כמו דעת הרמב\"ם כי הרא\"ש ורבינו אין דרכם לדקדק בין לשון פסול ובטל ולכן מביא דברי הרמ\"ה לאורויי שמ\"ש פסולין להביאו רצה לומר פסול ואינו בטל דאי לשון פסולין רצה לומר לשון בטל היאך כתב הרמ\"ה שפסולין בין בארץ כו' והא ליכא מ\"ד שסבר שבארץ ישראל יהא בטל אלא ודאי פסולין רצה לומר ואינו בטל: "
                ],
                [
                    " גם האשה עושה שליח ושליח שליח ז\"ל ב\"י ומסתבר דאינו מתיר כו' עד אלא שאם כן דבריו כאן סתומים ביותר עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " לומר לאחר לחותמו כו' כדאמרינן לקמן כו' זה לשון מ\"ו לא מצאנו לקמן בספרו אלא בת\"מ לענין מתנה בסי' רמ\"ד ואף שלא כתב לשם אמרו לפלוני כו' אצא אפי' בסתם אמר אמרו דכשר במתנה ס\"ס שמעינן מיניה דאומר אמרו לא מקרו מילי ומש\"ה הוא כשר במתנה (דאי הוה מילי אפי' במתנה פסול כ\"פ) והוא דעת הרמב\"ן דסבירא ליה דכל האומר אמרו מאחר דלא הוי מילי אמרינן דוקא בגט הוא דפסול ומשום טעמא אחרינא כמו שנתבאר שם לעיל סימן ק\"ך אבל הטור גופא שכתב אבל כשאומר לו בהדיא כו' שיכול לעשותו לא סבירא ליה כמותו כדפרי' לעיל וסבירא ליה טעמא אחריתי דמשום חששא דכסופה דסופר מחתמי ליה כדלעיל ומש\"ה כשר במתנה בכל ענין וק\"ל א\"נ י\"ל שסבירא ליה למחבר כדעת הרמב\"ן דפסול גבי גט בכל ענין ומה שכתב אבל כשאומר לו בהדיא כו' הכי קאמר יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסול גבי גט משום טעם אחר דבעינן וכתב לה כו' כדלעיל אבל דוחק הוא ודו\"ק עכ\"ל וע\"ל בסי' ק\"ך ששם כתבתי תשובת מהר\"ד כהן והארכתי בזה (ואני קצרתי את כל תשובת מהר\"ד כהן ולא העליתי להדפסה וסמכתי על המעיין שיעיין בתשובותיו אחר שכתב האריך אמ\"ו ז\"ל בביאורו שם ועיין בתשובת הר\"מ אלשקר דף מ' ע\"ב ודף מ\"ו ע\"ב מה שמתמה על רבינו ועל הר\"ד כהן ע\"ש כ\"פ): ועל ריש סימן ק\"מ מ\"ש רבינו בשם בעל העיטור ומ\"ש שם פירושו מעניין מילי: "
                ],
                [
                    " (כתב הרמב\"ם אפי' לא אמר קח החפץ כו' הנה בנוסחאות דידן בהרמב\"ם משמע דסבירא ליה איפכא דאפי' אמר תחלה תן גט וקח החפץ אפי' הכי דעתו שיקח החפץ תחלה אלא א\"כ אמר ליה בהדיא ואח\"כ טול החפץ ולכן אין לגרוס הרמב\"ם אלא הרמב\"ן בנון ב\"י כ\"פ): "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב שהשליח נאמן כו' רק שיש עדים שראוהו בידו עיין בנ\"י שהקשה דלא היה צריך לכתוב דין זה דכיון דשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו. ונראה דלק\"מ דהא השליח כשליש דאינו נאמן אלא כל זמן שהשלישות בידו כמ\"ש בח\"מ סי' נ\"ו וכ\"כ אמ\"ו ז\"ל בסמוך לכך צריך להשמיענו וזה פשוט כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שהרי עדים מעידים שהגט בא לידו כו' וכתב ב\"י דמדברי המגיד משנה נראה דהרמב\"ם לטעמיה דפסק כרב חסדא (דסבר דאפילו בעיר אחת השליח נאמן) דאלו לדברי הפוסקים כרב הונא אם שלשתן בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתיו עכ\"ל ואע\"ג דרבינו כתב לעיל דבעיר אחת אינו נאמן מכל מקום כתב רבינו דין הרמב\"ם ונפקא מינה דאם אינה בעיר אחת הוי דין של הרמב\"ם אמת אף לפי סברתו וי\"א דאפילו אינם בעיר אחת אין השליח נאמן אלא כשהגט בידו כדין שליש כדאיתא בח\"מ סימן נ\"ו עיין בב\"י ובש\"ע (ואיפשר לומר דגם רבינו איירי כאן אפילו בעיר אחד והא דכתב לעיל דהבעל נאמן היינו כשהוא טוען לפקדון נתנו אבל אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו כמו בכאן איפשר דגם רבינו מודה דאין הבעל נאמן אלא אם יתקיים בחותמיו אז השליח נאמן כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (ואם בטלו קודם שיגיע הגט לידה כו' נוסח ביטול שליחות גט כתב רבינו ירוחם נתיב כ\"ד ח\"ג כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אלא שבטלו בפני השליח והא דאמרינן בסמוך לעיל מיניה דיותר מותר בפני השליח מבמבטלו בפני שנים התם רצה לומר שמבטלו בפני השליח ושנים אחרים עומדים אצלו ואז הוא יותר מותר מבפני שנים אחרים וק\"ל. מיהו ז\"א דאם כן למה לא כתב מיד לעיל רבותא זו דאפי' אם בטלו בפני השליח לבדו מגורשת כמו שכתב כאן בדין שלחו על ידי עשרה ועוד שהרי רש\"י פירש בהא דמנגיד רב אמאן דמבטל גיטא דמיירי אפי' במבטלו בפניו והתוס' כתבו דאטו ברשיעי עסקינן אלא מיירי דוקא במבטלו בפני שנים שמע מינה דבפניו לחוד מותר טפי לכן נראה דבשליח אחד ודאי מוטב כשבטלו לפניו אפי' לבדו דודאי כשבטלו לא יתן הגט מה שאין כן במבטלו בפני שנים אחרים שלא בפניו דאיכא למיחש שמא לא נודע והכא שאני דשלחו על ידי עשרה ולמ\"ד דסבירא ליה דאם ביטל אחד מהן נתבטל שליחות כולן ודאי אסור לבטל לכתחלה לזה שלא בפני זה אם לא בפני שנים דהא מיד כשנתבטל שליחות האחד נתבטל שליחות כולן ואיכא למיחש שמא חד מהנותרים שלא ידעו בביטול יקדים ויתן לה גט ותנשא לאחר מה שאין כן כשיבטל בפני שנים אפי' לא ביטל תחלה כי אם שליחות אחד מהן השנים שבטל לפניהן מפקי לקלא ויודע גם לאחרים מיד ולא יבא לידי מכשול קא משמע לן כיון דקיימא לן הלכה כמאן דאמר דבביטול אחד מהן לא נתבטל כולן אם כן אפי' ביטל בפני כל אחד לבדו מותר לכתחלה: "
                ],
                [
                    " ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה כו' ז\"ל ב\"י לשון זה קשה בעיני וכו' עד הא בביטל אחד מהן נתבטלו כולן אבל לפי מה שפירשתי בפרישה לק\"מ: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם השולח גט ומבטלו בפני שנים אחרים או המוסר מודעא על הגט מכין אותו מכות מרדות כו' עיין בב\"י שכתב דהיינו הא דאמרינן בפרק קמא דקידושין דרב מנגיד אמאן דמבטל אגיטא ואמאן דמסר מודעא והרא\"ש כתב דהאידנא נהוג עלמא כלישנא דנהרדעי דאמרי דרב לא מנגיד אלא אמאן דמקדש בביאה עכ\"ל בית יוסף וקשה אם כן למה סתם רבינו להביא דעת הרמב\"ם נגד דעת הרא\"ש וכבר הקשה ב\"י זה לעיל סי' קל\"ד כיוצא בזה והעלהו בצ\"ע ואני ישבתי שם אותה קושיא בצירוף קושיא אחרת בטוב טעם ע\"ש ונשאר עלינו ליישב בפרט שרבינו בעצמו כתב כלישנא דנהרדעי לעיל ס\"ס כ\"ו וכמו שכתבתי מזה ג\"כ לעיל בסימן קל\"ד ביישובו שם ונראה לי ליישב זה כשנתעורר עוד קושיא אחרת על רבינו למה סתם וכתב דברי האלו בשם הרמב\"ם כאילו מפיו אנו חיים בדברים הללו וז\"א לדעת הבית יוסף שדברי רב הן ואי בא לומר שהרמב\"ם פסק כלישנא קמא דרב הוה ליה לרבינו להביא לשון הגמרא ולכתוב עליו שכ\"פ הרמב\"ם כדרכו וכמו שכתב כן בעינו לעיל ס\"ס כ\"ו עיין שם לכן נלע\"ד דודאי רבינו סבירא ליה דמה שכתב בלישנא קמא דגמרא דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא היינו בגט מעושה על ידי ישראל שכפו אותו לגרש וכמו שכתב רש\"י בהדיא והבאתי לשונו לעיל סימן קל\"ד ומיירי גם כן שכבר ביטל המסירת מודעא ואפי' הכי קאמר רב דמנגיד אותו ובהא דוקא פליגי נהרדעי משמיה דרב ואמרי כיון דכבר ביטל המודעא תו לא נגדיה וכמו שכתבתי לעיל בארוכה בשם התוספות שפירשו כן וטעמייהו ונימוקייהו הכל כתבתי שם ע\"ש אבל כאן איירי במאן דמגרש בלא אונס כלל וכבר מסר מודעא על הגט ועדיין לא ביטל המודעא בכה\"ג לא אמרינן דלשמתינהו עד שיבטל המודעא וכמ\"ש רבינו לעיל בסי' קל\"ג דדוקא במאן דכפינן להוציא דינא הכי אבל זה כיון שמסר מודעא הלואי שיחזור לקחתו לאשתו וידור עמה כאורח כל ארעא אלא שמנגדים אותו על שיש לחוש שירבה ממזרים וכמ\"ש הרמב\"ם בטעמו ובכה\"ג הרא\"ש ורבינו מודים שמנגדים אותו כי בזה לא איירי נהרדעי לדעתייהו. ואף שלדעת הרמב\"ם יכול להיות שגם מזה איירי לישנא קמא ולישניה דנהרדעי משמיה דרב שהרי המ\"מ תמה על רש\"י שפירש דמיירי בגט מעושה וכמ\"ש לעיל בס\"ס קל\"ד מ\"מ רבינו הביא לשון הרמב\"ם כאן מפני שסובר בהא כוותיה ולא מטעמיה אלא כמ\"ש. ומ\"ש רבינו לשון הרמב\"ם לנגדא מאן \"דמבטל גיטא אע\"ג דס\"ל להרא\"ש דקי\"ל כלישנא דנהרדעי נ\"ל דס\"ל לרבינו כיון דחד טעמא הוא ובמוסר מודעא מנגדינן משום חששממזרות ה\"ה במבטל גיטא בפני ב' ובודאי גם בכה\"ג מודו נהרדעי ומ\"ש נהרדעי דרב לא מנגיד כ\"א אמאן דמקדש בביאה ור\"ל לא למאן דמבטל גיטא הלא רש\"י פי' דרב איירי במבטל אפי' בפני השליח ויכול להיות שדוקא בכה\"ג דמבטלו בפני השליח פליגי נהרדעי ומטעם שכתבו התוס' דלא חשדינן ליה דיתן הגט כשבטלו בפניו אבל כשבטלו שלא בפניו בפני שנים אפשר דמודו נהרדעי דמנגדינן כיון שיש חשש ממזרות א\"נ אגב דהוצרך רבינו להעתיק לשון הרמב\"ם במאן דמוסר מודעא המאוחר הקדים להעתיק ג\"כ מ\"ש מאן דמבטל גיטא וליה לא סבירא ליה. ואע\"ג שאין דין מוסר מודעא שייך כאן ולעיל סימן קל\"ד הוה ליה להביאו יש לומר דמוסר מודעא שייך גם כן אחר כתיבת הגט קודם נתינתו ומ\"ה הביאו כאן דאפי' בהאי מוסר מודעא אנתינת הגט דיכול לחזור בו אפי' הכי מנגדינן ומכ\"ש מאן דמוסר מודעא אכתיבת הגט דאחר שנכתב אין לו תקנה דמנגדינן ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל היוצא ליהרג בדיני עכו\"ם אחר פסק דין חשוב כמת והרמ\"ה כתב דגם הוא חשוב בספק חי והרא\"ש כתב כסברא ראשונה צ\"ע למה כתב כאן דעת הרא\"ש בראשונה ובאחרונה לעיקר ולעיל סי' י\"ז לא כתב אלא סתם להחמיר ומשמע דגם ביוצא ליהרג בדיני עכו\"ם חשבינן ליה בספק מת וכמ\"ש ב\"י שם בדף מ\"ז ע\"ב שרבינו סתם שם להחמיר כדעת הרשב\"א עיין שם והוא כדעת הרמ\"ה שכ\"כ רבינו בשמו כאן ולכאורה היה נלע\"ד ליישב מפני שגוף דינים הללו נשנו בפרק כל הגט ושם בגמרא מימראות ע\"ז כולן איירי לענין אם שלח גט אי חשבינן ליה בחזקת חי ומפני שכאן בדין זה גופן של הדברים נאמרו מש\"ה כתב רבינו כאן כל הדינים משא\"כ לעיל סי' י\"ז דשם נלמד מכאן מש\"ה קיצר וסתם שם להחמיר וכנ\"ל כמה פעמים בדברי רבינו שמה\"ט קיצר במקום אחד והאריך במקום אחר. אלא שקשה עוד שבכאן כתב האי חילוקא בין כרקום של אותה מלכות למלכות אחרת דנותנין לו כל החומרות ושם בסימן י\"ז סתם וקיצר לקולא דמשמע דלכולן מחשב בחיים ואין נותנין לו גם חומרי מתים. ונלע\"ד ביישוב קושיא ראשונה דודאי מסתברא ליה דברי הרא\"ש דביוצא ליהרג בדיני כותים אחר פסק דין מחשבין לו כמת ומש\"ה כתבו רבינו כאן ולא חשש ליתן עליו גם חומרי חיים שאם בת כהן לישראל שלא תאכל בתרומה כיון דאף אם תאכל שלא כדין אין בו איסור כרת ומיתה לא חשש להחמיר ואי משום שמא תבא להתייבם זה ודאי לא תעשה כיון שהגט לפנינו וגם מסתמא מתנא סני ליבם כדאמרינן בכה\"ג בגמרא בפרק האשה רבה וכיון שמותרת לעלמא דחשבינן ליה כמת למה לה לעשות איסור להתייבם אלא תחלוץ משא\"כ לעיל בסי' י\"ז אי אמר חשוב כמת אז ודאי היתה נישאת לאחר כדי שלא תתעגן. ובקושיא שנייה מה שמחלק כאן בין כרקום של מלכות אחרת דמספקינן במת ולא חילק כן לעיל בסי' י\"ז ה\"ט נמי דשם אי מספקינן במיתה היא אמרה בדדמי ודאי מת ותבא ותינשא מה שאין כן הכא דליכא למיחש לענין נישואין דממ\"נ מותרת להנשא דאי הוא חי הרי היא מגורשת בגיטא ואי מת הוא גם כן מותרת ואי משום דתינשא לעלמא בלא חליצה להא לא חשדינן לה בכדי וגם דאתי' להתייבם לא חיישינן כמ\"ש כיון דמותרת ממ\"נ לעלמא על ידי חליצה למה לה למעבד איסורא ומשום תרומה לא רצו להחמיר כמ\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " עד שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם והאמינוהו כו' ובגמרא פריך הואיל שהטעם שצריך לומר כך משום שאין עדים מצויים לקיימו אמאי צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם סגי ומשני משום וכו' ופירש\"י ותוס' הכל מבואר בב\"י: "
                ],
                [
                    " אע\"פ שלא היה צריך ע\"ל סימן ק\"ד שכתב רבינו ז\"ל ואם הכריזו בדבר שאין צריך הכרזה או בשעה או במקום שאין מכריזין כתב הרי\"ף דכמאן דליתא דמי כו' והרא\"ש כתב כיון שהכריזו אעפ\"י שלא היו צריכין דינו כבמקום שצריך הכרזה וכ\"כ בח\"מ סי' ק\"ט. ונ\"ל שגם בכאן קמ\"ל דה\"א כיון שהוא מקום שלא תיקנו בו חכמים תקנותיהן מפני שיש לו בירור על קיום ה\"א דלא מהני קא משמע לן ואיפשר דאפי' להרי\"ף מהני דשאני התם כיון דאין דרך להכריז יוכלו למימר לא שמנו לבינו על הכרזתו מה שאין כן כאן שאומר השליח בהדיא בפני נכתב ובפני נחתם וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (דאם אמר לסהדי דלא אמר לדילה כו' נראה דר\"ל אע\"ג דאם היו כאן עידי מסירה א\"צ ליטלו ממנה לחזור וליתנו לה מ\"מ צריך לאומרה לכתחלה בפני האשה מיהו אם לא אמרו בפני האשה אלא אמרי בפני העדים מהני ולכן כתב וא\"א הרא\"ש כתב כסברא הראשונה כלומר דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ויאמר בשעת נתינה ואם כן כל החילוקים שכתב הרמ\"ה בזה בטלים כן נראה כשיש בבא זו ופשוט הוא ולא באתי אלא להוציא מלבו של ב\"י שפירש כאן פירוש זר ולא נראה כלל עכ\"ל הד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וכיון שיש עדים א\"צ כו' מכאן קשה למ\"ש רבינו לקמן בסי' זה ז\"ל אם ב' שלוחים להביאו אצ\"ל בפני נכתב ובפני נחתם כו' עד ומ\"מ כשהבעל יבא יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו עכ\"ל וכבר תמה עליו מ\"מ וב\"י וכמ\"ש שם היאך יכול לערער אשנים ויש להם ראיה גם כן מכאן מדברי הרמ\"ה שכתבן רבינו ולא חלק עליו עיין מ\"ש שם: "
                ],
                [
                    " שלא חתם בפניו ש\"ד והיינו הטעם משום דאמרינן מי איכא מידי כו' והקשו התוס' גבי אם הוא בעצמו עד השני לתכשר משום מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר משום דאמר אני הוא עד שני פסול ונראה לר\"י כמו שאומר בירושלמי דכי אמר אני הוא עד שני נעשה כנוגע בעדותו דנראה דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדות חתימתו ואם תאמר כיון דטעמא משום הכי הוא למה ליה למימר משום או כולו בקיום כו' ויש לומר משום דלאו טעמא גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו כולו בקיום הגט כו' דאין זה נוגע בעדות ממש עכ\"ל התוספות (דף ט\"ו ע\"ב) וטעם זה דנעשה כנוגע בעדותו כו' לא שייך היכא שהוא עם אחר מעידים על חתימת השני ולכן מכשירים התם מכח מי איכא מידי כו' וק\"ל: "
                ],
                [
                    " יכול לערער כו' זה לשון מ\"ו לא יכולתי להבין דעתו דהא איכא תרי סהדי ומה ערעור שייך במקום תרי כדאיתא בריש גיטין וכן הרא\"ש לא הזכיר מידי מזה והרמב\"ם כתב להדיא שאין שייך כאן ערעור שהרי אם אמרו שנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני אע\"פ שאין שם גט ובפרק קמא משמע מדברי הרא\"ש להדיא שאין יכול לערער עכ\"ל וכן תמה ב\"י וז\"ל ב\"י ואע\"פ שמדברי הרמב\"ן אפשר לדקדק קצת שאם בא הבעל וערער ערעורו ערעור אלא דמילתא דלא שכיחא הוא שיהא מזוייף כיון ששנים מעידים עליו מכל מקום דברי רבינו תמוהים למה סתם דבריו היפך דעת הרא\"ש ומדברי הרמב\"ם יראה שסובר כדעת הרא\"ש עכ\"ל ב\"י ולפני זה הביא דברי הרא\"ש שכתב זה לשונו דכיון שיש שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא. ולעד\"נ דאדרבא מלשון הרא\"ש זה משמע דדוקא זיוף דלא שלחתיו לא יוכל לערער דהא איכא עדים שמעידים ששלחו על ידיהם לגרש אבל טענת זיוף החתימה שזייפתי חתימותיהן יכול לטעון ולערער דאם לא כן הוה ליה למימר סתם אינו יכול לערער ולזייפו. ונראה דגם רבינו דקדק לשון הרא\"ש כן ולזה כיון במה שכתב שיכול לערער ולומר מזוייף הוא רצה לומר החתימה הן זיוף. ומה שכתב הרמב\"ם שאין הבעל יכול לערער שהרי שלוחיו הן עדיו שאילו אמרו שנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני כו' אפשר שהרא\"ש חילק דשאני הכא דהן מעידין על עצמן שהן נעשין שלוחין לבעל לגרש בגט זה. וכבר כתב רבינו לעיל דשליח הולכה והובאה צריך להתחזק בשנים ואין השליח בשם השנים ופירשו הרא\"ש דאפי' במקום אחד אינו עולה. ורבינו דייק שם דעולה מהא דאמרינן אמר לשנים גרשו אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו איפשר דהרא\"ש גם כן פירש דנא נעשו עדיו אלא לענין זה שלא יוכל לומר לא שלחתיו אבל לעניין ערעור בזיוף נחתמו ערעורו ערעור והיינו טעמא מפני שאין כחם כעדים גמורין ולהיות עדים על עצמן. ובזה נתיישב מאי שנא הכא דכתב רבינו דהבעל יכול לערער ומ\"ש לעיל גבי סומא שכתב רבינו בשם הרמ\"ה דאם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין שוב לא בעי לקיומינהו כו' משמע דאין הבעל יכול לערער אע\"פ שאינו אומר בפני נכתב ונחתם דשאני התם כיון דיש עדים זולתו מודה רבינו דאין הבעל יכול לערער אלא שא\"כ ק\"ק הא רבינו כתב לעיל שאין דעתו מסכמת בזה לדעת הרא\"ש אלא ס\"ל שהוא בעצמו נאמן להיות עד שליחותו וצ\"ל דהכא תפס לשון הרא\"ש וכמ\"ש לעיל מדיוק לשונו: "
                ],
                [
                    " וכתב עוד הרמ\"ה דהיכא ששניהם שלוחים כו' ר\"ל דלעיל כתב רבינו סתם כו' וע\"ז כתב הרמ\"ה דמ\"מ אין כו' כאשר פירשתי בפרישה אבל לישנא דהרמ\"ה נראה קצת מגומגם לפי' זה חדא דמ\"ש אבל חד מייתי כו' אינו דבר והיפוכו עם מה שקדם לזה דהל\"ל תחלה היכא ששניהם שלוחים סגי היכא דמסרו שניהם ומקיימי כולי מילתא בבת אחת ועל זה הוה דבר והפוכו אבל חד דמייתי כו' וע\"ק מה שמסיק וכתב ואי לא מסר כו' עד דה\"ל שליחות דכל כת חצי דבר דלא הל\"ל שליחות אלא עדות דכל כת חצי דבר אם לא שנדחק ונפרש דה\"ק דה\"ל האי שליחות כל כת וכת ממנו ע\"י יבא ממנו חצי דבר ודוחק. ויותר נראה לומר דהרמ\"ה קאי אעשה שנים שלוחים ואחד נותן לה הגט דלא מהני וכן פשטא דלישנא דהרמ\"ה שהרי כתב רבינו ועוד כתב היכא ששניהם כו' ולא כתב וכתב עוד היכא דאחד שליח ואחד מייתי אע\"ג כו' אלא ודאי קאי אשניהם שלוחים והמשך דבריו כך הם היכא ששניהם שלוחים לא סגי דלא מסרו פירוש תרוייהו צריכין למסרו לה אבל חד דמייתי פי' אבל אם היו ב' וא' מסר לה הגט שלא בפני חבירו אע\"ג דאיכא כו' לא פסיקא מילתא כו' פי' לא כשר שלא אמר בפנו\"נ דהא ודאי כו' לא מסר כו' וא\"ל למה כתב חילוק זה כשעשה שניהם שלוחים ולא כתבו כשעשה א' שליח איפשר לומר דשאני היכא שעשה אחד לבדו נמצא דאותו לבד האמין לבעל והוא עיקר השליחות לכך כשמסרו הוא ליד האשה לא קרינן ביה חצי דבר ואע\"ג דצריך אחד להעיד עליו היינו משום דאנו לא מאמינים לו אבל מכל מקום עיקר השליחות השליח לבדו הוא אבל כשעשה שני שלוחים נמצא דלא האמין לו לבדו ואין הוא עיקר השליחות אלא העדים המעידים על שליחותו הם העקר נמצא דאם לא מסר בפניו חצי דבר הוא. ולפי פי' זה קשה מ\"ש דהא ודאי צריך ליתנו לפני עדי מסירה וצריכין לדחוק ולומר דהכי קאמר אי לא היה צריכין עדי מסירה אלא זה שליח היה נותנו ואחר כך בא השני וצירף עצמו נוסף על הראשון ושניהן היו מחשבי עדי מסירה אף בבואן זה אחר זה הכי נמי היו מצטרפין למחשב נתינה אחד ולא מקרי חצי דבר אבל השתא דצריכין לכל אחד עדי מסירה נמצא דאינן מצטרפים ומקרי כל אחד מהשלוחין חצי דבר: "
                ],
                [
                    " אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם כו' הבית יוסף האריך להקשות דלא יהא גרע מהיכא דלא אמר כולם דמגורשת שפיר מאחר שעדים מצויים לקיימו עיין פרישה ואפשר לתרץ דודאי דזה גרע כשאומר בפני נחתם דאז יסברו העולם שאנו סומכין על דבריו מאחר שהוא אומר בפני נחתם ואתי לאחלופי בשטרות דעלמא שהרי מכח זה תקנו לומר בפני נכתב מה שאין כן כשאינו אומר כלום דיש להכשירו שפיר מטעם דיש עדים מצויין לקיימו (ועיין בתשובת בן לב ס\"א דף ל\"ח ע\"ג כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרמב\"ם כתב חולצת ולא מתייבמת כו' הרמב\"ם לא כתב זה בשום מקום ' אלא ממה שכתב ורבינו מביאו בסמוך וז\"ל \"מת בתוך שלשים יום כיון ששלמו שלשים יום ולא נתנה לו אינה מגורשת משמע שבתוך שלשים יום אין הגט בטל לגמרי אע\"ג שמת וחולצת ואינה מתייבמת מטעם שכתבתי בפרישה ודומה לדין שאם לא קבע זמן לנתינתה כו' שכתב בסמוך לדין זה ומה שכתב רבינו ול\"נ הוי מעין קושיא שכתב בסמוך וז\"ל \"ואיני \"מבין \"דבריו \"כיון \"שאינה \"יכולה כו' אלא שקיצר דבריו בכאן עד שכתב גוף הדין ושם ביאר דבריו וזה לשון ב\"י ורבינו שכתב דלהרמב\"ם חולצת ולא מתייבמת נראה מדבריו שהוא סבר בדעת הרמב\"ם שהיא ספק מגורשת ומ\"ה כתב דלא נהירא ולפי האמת גם להרמב\"ם אינו גט כו' ע\"ש אבל נראה שרבינו הבין דברי הרמב\"ם כמ\"ש בפרישה: ",
                    " דהוי ספק כ' הר\"ן בשם הרשב\"א דאפילו למ\"ד נתינה בע\"כ שמה נתינה היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו זוכה במה שבידו בקיום תנאי דומיא דגט אשה דזכתה האשה במה שבידה אבל שתהא נתינה לגבי מי שנותן להם בע\"כ לא שא\"א לזכות לאדם בע\"כ ע\"ש עוד כ\"פ): "
                ],
                [
                    " אבל כי מתרצה מיהא הוי גט ז\"ל מ\"ו זה תוכן דברי הרא\"ש ולא יראה כן מתוך דברי התלמוד דאם כן פלוגתא דרשב\"ג ורבנן באצטלית איירי בקבלה דמיה בע\"כ אם כן תפשוט דנתינה בע\"כ הוי נתינה והרשב\"א פירש להדיא דאפילו מתרצה בקבלת דמים אפילו הכי לא איקיים תנאה ולא הוי גט ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ולא בטל הגט שהרי כו' עפ\"ר וק\"ק מהא דכתב רבינו בסמוך בשם הרמב\"ם ורי\"ף דפסקו כחכמים בפירוש ע\"מ שתשמש את אבא או תניק את בני שתי שנים ומת בתוך הזמן שאין העכבה מצדה אפ\"ה סבירא להו לחכמים דאינו גט דמשמע דאפי' מתייבמת אף א\"ת דשם מיירי בשכבר עברו ב' שנים מ\"מ קשה הא לא קבע זמן לשימוש האב ודומה ללא קבע זמן ומת דסבירא ליה להרמב\"ם דלעולם הוא ספק מגורשת: "
                ],
                [
                    " ונ\"ל שאם א\"ל כו' ק\"ק למה לא כתב ולי נראה בלשון פלוגתא דהא משמע שס\"ל גם כן אם אמר על מנת שתשמשי את אבא יום א' הוי דינא הכי דאם מת בחצי היום מתגרשת דלאו לצעורה קא מכוין אלא להקל מעליה שלא תשמש אלא יום א' ופליג אהרמ\"ה הנ\"ל בסמוך מיהו י\"ל דל\"פ דשאני הנקת תוך כ\"ד שהוא דבר הכרחיי לתינוק ובו דוקא אמרינן דלאו לצעורה קא מכוין מה שאין כן בשימוש לאב שאינו הכרחיי אמרינן דלמא לצעורה קא מכוין וזהו שסיים הרמ\"ה וכתב אע\"פ \"שמשמשתו מע\"ל ול\"ק נמי והניקה מע\"ל ואף ע\"ג דקמסיים שם מיד וכתב ומת הבן או האב והוא שיהיה יום א' בתוך שתי שנים של הנקה מ\"מ י\"ל דדין זה של הנקה איירי כי דינו שלצעורה קא מכוון דומיא דשימוש האב והרמ\"ה לא נהירא לחלק בהכי ומש\"ה לא כתבה רבינו בלשון פלוגתא. והאי חילוקא בדין הנקה לשימוש צ\"ל בסמוך וכמו שכתב בסמוך בדרישה: ",
                    " פירש על מנת שתניק או תשמש את אבא שתי שנים ומת בתוך הזמן כו' עד ורי\"ף פסק כחכמים וכ\"כ הרמב\"ם צ\"ע מ\"ש מהא דכתב רבינו לפני זה דאם אמר על מנת שתניק ו' חדשים ונישאת לב' שנים יותר מששה חדשים אז ודאי לא לצעורה קמכוין ואם מת תוך הזמן הוי גט ה\"נ נימא הכי דזמן שימוש של אביו הוא כל ימי חייו והוא מיעט לה בתנאי ולא הצריכה אלא שתי שנים ואם כן לאו לצעורה קא מכוין ואם כן נימא נמי דאם מת תוך שני שנים דהוי גט. מיהו י\"ל דשאני ע\"מ שתניק את בנו ששה חדשים דשם סתם בנים צריכין הנקה כ\"ד חודש לכך אמרינן דלאו לצעורה קמכוין מה שאין כן באומר ע\"מ שתשמש את אבא שני שנים דאיפשר לו בלא שימוש ומעיקרא לצעורה קא מכוין ואע\"ג דקאמר נמי או ע\"מ שתניק את בני ב' שנים מהנקה לק\"מ דיש לומר דמיירי כשאין הבן צריך להניק עוד ב' שנים ומתחלת התנאי נראה דלצעורה קא מכוין: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמ\"ה ה\"ה איפכא כו' ז\"ל בית יוסף לא ידענא מאי אתא וכו' עד כשתתן לו ר' זוז סגי עכ\"ל ונראה דהוצרך לאשמועינן דה\"א דצריך לקיים לו שניהם דבשלמא גבי אם אמר מתחלה ע\"מ שתשמישי את אבא ב' שנים כו' ואחר כך אמר ע\"מ שתתן לי ר' זוז התם מן ההכרח הוא שכוונתו או זה או זה דאילו להוסיף ה\"ל לומר לשון תוספת ואילו לעקור ה\"ל לבטל דבריו הראשונים אלא ע\"כ או או קאמר דדרך בני אדם הוא שיאמרו תשמשי את אבא ב' שנים ואם תרצה תתן לי בשביל התשמיש מעות אבל שבשני תנאים הם במעות אין דרך לומר תן לי ש' ואם תרצה תן ל' בשביל ש' ר' וא\"כ כי היכי דאין סברא לומר שהוסיף מדלא אמר לשון הוספה ה\"נ אין סברא לומר שביטל אלא או או קאמר ולכן צריך הרמ\"ה לאשמועינן שגם בזה אמרינן ביטל דבריו האחרונים כו' והטעם משום דאף דאו או לא שייך הכא יותר יש סברא לבטל מלהוסיף: ",
                    " (דחיישינן שמא תבעל לו באונס עמ\"ש אמ\"ו ז\"ל לעיל בפרישה בע\"מ שלא תבעל לאבא לא חיישינן משום דלא עביד איסורא לשכב עם כלתו וכאן חיישינן שלא ישמע התנאי אותו פלוני וא\"ל הלא תהיה א\"א מהשני די\"ל שישכב עמה אחר שימות או שיגרש השני נמצא היתה למפרע באיסור אצל השני ודו\"ק כ\"פ): "
                ],
                [
                    " שאפי' לאחר מיתתו כו' אע\"ג דגבי נדרים אמרינן בי\"ד סי' רי\"ו מת או מכרו לאחר מותר שאני נדרים דהולכין אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי חלציו נקראים בית אביו ואפילו מת כ\"פ): "
                ],
                [
                    " (כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' כתב ב\"י הרא\"ש חולק על הרמב\"ם וס\"ל דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אח\"כ התנאי ומ\"מ לא ביאר רבינו דברי הרא\"ש כל הצורך דהרא\"ש לא ס\"ל זה אלא בתנאי כה\"ג שהוא לטובתה ולא לצערה אבל בתנאי שהוא לצערה אז אפילו בטלו אין בדבריו כלום וכמ\"ש רבינו לעיל בזה הסימן באומר ע\"מ שתתני ק\"ק זוז וחזר ומחל לה דלא הוי גט כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין (אונס בגיטין אע\"ג דטענת אונס בכל התורה טענה מעלייתא גבי גט אמרו חז\"ל שלא תועיל משום תקנת צנועות ותקנת פרוצות תקנת צנועות דאי אמרת לא ליהוי גט זימנין דלא אנוס וסברה דאנוס ותדאוג להנשא ותשב עגונה ומשום פרוצות זימנין דאנוס והיא תאמר לא אנוס ותלך ותינשא ובניה ממזרים. וא\"ל כיון שהגט בטל מן התורה היך יתירו חכמים לעלמא י\"ל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והכא אפקעינהו רבנן הקידושין מיניה כיון שלא התנה בפירוש חוץ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " דגזרינן מת אטו לא מת והא דלעיל בריש סימן קמ\"ג גבי אם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי ר' זוז לאחר ל' יום ומת בתוך ל' דסבר רבינו שם דאינו גט כלל בתוך ל' ולא גזרינן מת אטו לא מת דגם בלא מת יאמרו שהגט בטל בתוך ל' יום ויש לחוש שתקיים התנאי קודם כלות ל' יום י\"ל דהתם לא שייך לומר שיאמרו שאף אם לא מת בתוך ל' הוי גט בטל כמו במת. יאמרו כך ומה בכך דהא אי אפשר לומר דתתייבם ושם איירי דהבעל עמה בעיר והא הבעל יהיה חי ואיזו חורבה יכול למיפק מיניה לאפוקי הכא יכול למיפק מיניה חורבה דמיירי שהבעל אינה עמה בעיר דהא אם לא אבא קאמר שיאמרו אם לא מת גם כן הוי גט בתוך י\"ב חדש ותינשא לאחר ושמא הבעל יבא בתוך י\"ב חדש ותהיה א\"א. א\"נ הכא התנאי תלוי באיש גזרינן וחיישינן שמא יבא הבעל בתוך י\"ב חדש ולכך לא תינשא אבל לעיל סימן קמ\"ג התנאי תלוי בה ולכן לא שייך למגזר מידי דהא לא תקיים תנאה: "
                ],
                [
                    " עד שיעבור חמשה עשר יום כ\"כ הרא\"ש והר\"ן בשם רבינו חננאל וכתבו דלא ידעו מניין לו אבל הרמ\"ה פליג וכתב דכי היכי דלאחר שבת הוי מחצית הזמן שבין שבת לשבת הכי נמי לאחר הרגל הוי מחצית הזמן שבין רגל לרגל וכ\"כ הרי\"ף בתשובה זה לשונו ראובן נשבע לשלם לשמעון אחר הפסח רואין כמה יש בין פסח לעצרת ויש לו מחצית ימים שבינתיים כמו בשבוע שמחלקין מקצתו לפניו ומקצתו לאחריו ולפי זה אם ישבע לפרוע לאחר הסוכות יש לו זמן שלשה חדשים ולפני שנה ולפני חדש ושבוע לא אתפרש ולכאורה משמע דלפני שלו כלאחר וכדאמרינן גבי שבת אבל בירושלמי לא משמע הכי עד כאן לשונו הר\"ן ס\"פ מי שאחזו ע\"ש ונראה לי שדעת הרי\"ף הוא כדעת רבי' חננאל שבסמוך אבל הרא\"ש שחולק ארבינו חננאל וסבירא ליה שאם אמר הרי זה גיטך אחר השבוע שמתגרשת מיד אחר השבוע הוא הדין לענין החוב צריך לפרוע מיד אחר הרגל: "
                ],
                [
                    " ויראה שהוא מפרש דברי הרמב\"ם כו' עד ואינו נראה כו' באמת שיש לתמוה על המאור הגדול הרא\"ש איך לא שם לבו למשמעות לשונו דהרמב\"ם ולכאורה היה נראה שגם הרא\"ש מפרש דברי הרמב\"ם כמו שמפרשם רבינו אלא שהרא\"ש הבין דברי הרמב\"ם שכוונתו שיכולין לכתוב כל השנה השמינית ואין להם לכותבו משם ואילך ועל זה פליג הרא\"ש שפירוש זה אינו נכון כו' רצה לומר שאינו נכון שיכתבו כל השנה אלא יכתבו מיד ואינן רשאין לכתוב כל השנה כך היה נראה לכאורה שכך הוא כוונתו ואם כן אין בהשגת דרבינו ממש. אלא דרבינו דייק ל' הרא\"ש קצת דאין לשונו משמע שכך כוונתו שאם כן הוה ליה לומר ואין כותבין אלא מיד אחר השבוע אבל מדכתב כותבין מיד אחר השבוע משמע שהוא מפרש דברי הרמב\"ם שאין רשאין לכתוב כל זמן שלא יעבור שנה ראשונה אחר השבוע ועל זה כתב דאם צוה לכתוב כו' כותבין מיד ואין צריכין להמתhן עד שיעבור שנה ראשונה: "
                ],
                [
                    " והוי גט ישן זה ל' הגמרא וליחוש שמא פייס ופירש\"י שמא פייס ונתייחדה עמו ובעל והו\"ל גט ישן ואע\"ג שאם נתגרשה בו תינשא לכתחילה כמו שיתבאר ריש סימן קמ\"ח הכי קאמר היכי קאמרינן הרי זה גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחילה ליחוש שמא יבא הבעל ויערער ויאמר שפייס והוה ליה גט ישן אמר רבה באומר נאמנת עלי שלא פייסתי וכפי' זה פירש רבינו אבל הרשב\"א והר\"ן כתבו דאין נראה להם אלא כמו שפירש הרי\"ף בתשובה דהכי קאמר ליחוש שמא פייס בדברים ומחלה התנאי ור\"ל שאף אם יעבור ל' יום מכנגד פניה לא איכפת לה ואיננה מבקשה להתגרש מחמת זה וביטל הגט וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל ב\"י ונראה שזה שכתב בשם הרמ\"ה בסמוך זה לשונו ואינו יכול לבטל התנאי ואין צריך להאמינה כו' שג\"כ ס\"ל דאביטול התנאי קאי פיוס דאל\"כ ביטול תנאי מאן דכר שמיה: "
                ],
                [
                    " מעכשיו אם לא אעבור וקשה למה שינה הרמ\"ה את לשונו דמתחילה אמר כל זמן שאעבור ומסיים ואמר א\"ל מעכשיו אם לא אעבור כו' ונראה ליישב קצת דהרמ\"ה אורחא דמילתא נקט דסתם מי דמגרש במעכשיו ודאי איזה שנאה יש ביניהם שאינם יכולין לדור יחד לכן תלה הגט באם יבא ויראה פניה ור\"ל הואיל שיש שנאה ביניהם אין דרך שנאה להתבטל אלא שאם ירחיק ממנה דאז דרך שנאה להתבטל ולכן קאמר אם אראה פניך בתוך ל' יהא גט דאז ודאי לא יתבטל השנאה ואם לא אראה פניך ל' יום לא יהא גט כי אולי יתבטל השנאה אבל אם לא אמר לה מעכשיו מסתמא אינו מגרשה מכח שנאה אלא שהוא רוצה לילך לדרך רחוקה והיא מבקשת שישב אצלה ולא תשב עגונה כ\"כ ולכן קאמר לה שלא ירצה לעגן אותה ואם לא יבא עד זמן פלוני יהא גט ותינשא לאחר כדי שלא תשב עגונה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הרי (זה גיטך לאחר מיתה אינו כלום כתב ב\"י לדברי הראב\"ד שכתב רבי' בסימן קמ\"ד דס\"ל דהזמן של גט מוכיח עליו כאומר מהיום אם כן כשאמר ה\"ז גיטך לאחר מיתה או אם מתי מחולי זה הוי כאומר מהיום ולאחר מיתה והוי ספק גט וחולצת ולא מתייבמת כ\"פ): "
                ],
                [
                    " והרמ\"ה כתב שאין מעכשיו כמו מהיום דאע\"ג דמהיום ולאחר מיתה הוי ספק מעכשיו ולאחר מיתה הוי תנאי ואם תאמר למה כתב רבינו כאן בגיטין מחלוקת הרמ\"ה ולא כתבו לעיל בסימן מ' גבי קידושין אלא סתם וכתב ז\"ל אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה תוך שלשים יום אסורה לשניהן לעולם כו' והתם הוי טעם נמי משום דמספקא לן וי\"ל משום דס\"ל להרמ\"ה לחלק בין גיטין לקידושין וכדאיתא בקידושין פרק האומר סוף דף נ\"ט דשם אפליגו רב ושמואל במקדש במעכשיו ולאחר שלשים יום דלשמואל תנאה הוה ולרב מספקא ליה וקאמר שם הגמרא עלה ז\"ל ופלוגתא דהני תנאי דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט. ונימא רב הלכה כרבנן ונימא שמואל הלכה כרבי צריכא דאילו אמר רב הלכה כרבנן ה\"א התם דלרחוקי קאתי אבל הכא דלקרובי קאתי אימא מודי ליה לשמואל דתנאה הוה ואי אמר שמואל הלכה כרבי ה\"א התם הוא דאין גט לאחר מיתה אבל הכא דיש קידושין לאחר ל' אימא מודי ליה לרב צריכא עד כאן ל' הגמרא אלא שקשה כיון דבגמרא קאמר בהדיא דרב ושמואל דפליגי במעכשיו דקידושין הוה ליה כפלוגתא דמהיום בגיטין ומשוי מהיום למעכשיו וגיטין לקידושין מנ\"ל להרמ\"ה לפלוגי בין מהיום למעכשיו ולסברת הרמ\"ה הוה לה להגמרא לתרץ דמשו\"ה לא פסק רב כחכמים לאשמעינן דאע\"ג דבגיטין דוקא מהיום הוה ספק ולא במעכשיו קמ\"ל הוא דבקידושין אפי' במעכשיו מספקא ליה ומטעם כיון דיש קידושין לאחר שלשים משא\"כ בגט דאין גט לאחר מיתה ואיכא ליישב בדוחק ולומר דהרמ\"ה ס\"ל מדפליגי תנאי בגיטין במהיום ש\"מ דבמעכשיו הכל מודים ובגמרא דקאמר פלוגתא דהני תנאי ר\"ל כמו שפליגי במעכשיו בקידושין כן פליגי תנאי במהיום בגיטין והא דלא תירץ הגמרא הצריכותא משום דכל כמה דלא ידעינן הני חלוקים משום דאין גט לאחר מיתה או גיטין הן לרחוקי כו' לא מצי הגמרא לתרץ ומש\"ה תירץ הגמרא בקיצור: "
                ],
                [
                    " אם לא מתי לא יהא גט ק\"ק כיון דע\"כ צריך לומר דמיירי הא דאיתא בגמרא אם לא מתי ואם מתי כאומר מעכשיו דאם לא כן לא הוה גט אף אם כפלו משום דאין גט לאחר מיתה וכיון דאיירי בדאמר מעכשיו למה תקנו לכפלו לרי\"ף ולהרמב\"ם דסבירא להו במעכשיו אין צריך תנאי כפול כמו שכתב רבינו בשמם לעיל סימן ל\"ח וגם בסמוך סימן קמ\"ז הביאו בית יוסף ודוחק לומר דמשום דעכ\"פ צריך לכפול ולומר אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט כדי שלא יתחיל בלשון פורענות וכדי שלא נטעה לומר שמועיל תנאי כפול בלאו שקודם להן מ\"ה תיקן כפל עוד ולומר אם לא מתי לא יהא גט אע\"ג דמן הדין לא היה צריך כיון דאמר מעכשיו ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שהרי בידה לקיימו והיא מגורשת גמורה כו' ה\"ה תמה על השגתו שהרי בהדיא כתב הרמב\"ם אם לא נתקיים התנאי בטל הגט אלא מיירי כגון שהתנאי היה בלאו ועשאתו מעשה בבטלו או בתנאי שהוא במעשה תוך זמן קצוב כשעבר הזמן ולא נעשה או באיזה דרך שהיה התנאי מבוטל בפועל והגט בטל כו' וע\"ש ב\"י מביאו ואני שמעתי השגתו ותירוצו דהמ\"מ ולא אבין את היישוב דהרי השיג הראב\"ד דכיון דבאמת גירשה אלא שהגירושין היו ע\"ת מאן אמר דלא נתקיים כיון שמתחילה היה בידה לקיימה יאמרו בודאי קיימה ועתה כשמחזירה יאמרו שמחזיר גרושתו משנישאת מה שאין כן באשה שהלך בעלה למדה\"י ששם באמת לא גירשה ומ\"ה כל זמן שלא ניסת לא יאמרו בודאי גירשה הראשון דהא האמת שאינו גרשה ועדיין לא נשאה שיאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א\"ל שגירשה הראשון ויתלו הקידושין בשמיעתו שמת וכמ\"ש לעיל ובזה א\"ש דרבינו העתיק השגת הראב\"ד ולא השיב עליו כי בודאי יש טעם להשגתו בזה וכמ\"ש אלא אי קשיא הא קשיא למה כתב הראב\"ד על הרמב\"ם כמדומה דמדמה זה לאשה שהלך כו' שאם נתקדשה מותרת לו כו' מנא ליה הא דילמא הרמב\"ם גם כן מודה שכאן אסורה לחזור לו לראשון עכ\"פ ומ\"ש ואם לאו בטל הגט וא\"צ גט מהשני לגופה איצטריך ואשמועינן דלא חיישינן שאמרו איך תצא זו מהשני בלא גט אבל אסורה לראשון לעולם ולעלמא אסורה אם לא שיגרשה הראשון והכי הו\"ל להקשות אמאי מתיר הרמב\"ם לצאת מהשני ולהנשא לעלמא בלא גט מהשני דילמא יאמרו כבר נתקיים התנאי והרי קידושי שני קידושין גמורין ואף אם יחזור ויגרשה הראשון לא ליהני וי\"ל אי משום הא לחוד העולם יאמרו בודאי לא נשאה איניש דעלמא בחומר א\"א כל זמן שלא נתבררו לו שלא נתקיים התנאי או שגירשה השני ואם כן אין כאן רינון וחשש ואם כן מאי קמ\"ל הרמב\"ם במאי דתצא מהשני בלא גט ומותרת לעלמא אלא ודאי אתא לאשמועינן דמותרת לראשון ומשום הכי השיג עליו שפיר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל המגרש ע\"ת ז\"ל מ\"ו כל זה אינו מלשון הרא\"ש בתוך התשובה אלא הוא מתוך דברי הטור שהביא דברי הרמב\"ם ואין כאן מקומו אלא בסוף הסימן מקומו ואינו שייך לדברי הרא\"ש כלל עכ\"ל (תנאי שמבטל הגט ע\"ל סימן קמ\"ט איזה תנאי מבטל הגט כתב ב\"י דאותן התנאים דינן שוה לתנאי חוץ מפלוני ואפילו נתנו לאחר התורף הגט פסול ד\"מ כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה עפ\"ר \"עד פירוש שמא יאמרו שהולד נולד מאחר בזנות או מבעלה בזנות ואין לומר הא אית לן לומר ולתלות שנולד מבעל ובודאי בעל לשם קידושין דאין עושה בעילתו בעילת זנות א\"כ לא יהיה הולד פגום מ\"מ יהיה פסול אחריני אם יאמרו כך דהיינו שאם נישאת לאחר תהיה א\"א והבנים משני יהיו ממזרים דהא לא נתן לה גט שני ובלה\"נ לק\"מ דהא כתב רבינו בסמוך בסימן זה ובסימן שאחר זה דאינה צריכה גט שני כשנתייחד עמה אא\"כ נתייחד עמה בעדים וה\"ט דאף אם בא עליה לשם קידושין לא מיחשבא קידושין דאין דבר שבערוה פחות מב' כמ\"ש לעיל סי' וא\"כ יאמרו מדלא נשמע עליה דנתייחדה בעדים דכל עדים יש להן קול וכאן בזו אין קול ולא צפצוף ודאי בלא עדים נתייחדה וא\"כ לא תפשו בה הקידושין והבן בן פנויה. ועוד יכתוב רבינו בסימן שאחר זה בשם תשובת הרא\"ש ז\"ל דאע\"ג דאמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה לא מחשבינן לה בודאי א\"א א\"כ כיון שאינה נחשבה בודאי א\"א איכא לעז שיאמרו לא ודאי נתקדשה אלא ספק מפנויה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (והוא שנתן הגט מידו לידה כדפרי' לעיל כתב הר\"ש כהן בתשובה דף רי\"ח ע\"ד וז\"ל ויש לתמוה עלה דהא מ\"ש כדפרי' לעיל כוונתו למ\"ש בסימן קמ\"א בעל שכתב גט לאשתו ואח\"כ נתייחדה עמו דקי\"ל שלא תתגרש בו שזהו גט ישן כו' היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה ע\"כ וא\"כ יש לתמוה על הטור דהא כתב לעיל סי' קכ\"ז דהרא\"ש סובר כדברי ר\"י דכל הגט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא שימסרנו גם ע\"י שליח דבהכי אית ליה קלא ע\"ש והנה א\"כ קשה דאע\"ג דמטעם גזירת גט ישן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה מותרת לינשא לכתחלה אם נתגרשה בו אכתי כיון שנתנו מידו לידה לא תינשא לכתחלה משום דאיכא למיחש לזנות ולפירות כדברי ר\"י. ואם נאמר דהטור לא ס\"ל כר\"י ולדידיה אע\"פ שנתנו הבעל מידו לידה סגי וליכא למיחש למידי משום דקלא אית להו כיון שצריך למסרו בעידי מסירה עדים מפקי לקלא שלא נמסר ביום הכתיבה ומידע ידעי אינשי זמן המסירה וכפי התירוץ הראשון שכתב הרא\"ש פ\"ב דגיטין גבי ההיא דכותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו אכתי קשיא לי דאם איתא דטעמא דלא חיישינן למידי בגט הלא נמסר ביום הכתיבה אם כן אמאי לא יפטר אדם את אשתו בגט ישן לכתחלה כיון דעדי מסירה מפקי לקלא מידע ידעי אינשי זמן המסירה דליכא למיחש שיאמרו גיטה קודם לבנה (ואיפשר דמשום פגמא דבנו חיישינן טפי דלא ידעי כ\"ע מתי נמסר משא\"כ בלקוחות דיחקרו אחר הדבר כשתבא לטרוף ומוכרחין לומר סברא זו דא\"כ ע\"י שליח מבואר לעיל דמהני מטעם דעדים מפקי ליה לקלא אם כן לישתרי בגט ישן גם כן אלא ודאי מוכרח כמ\"ש ודוק) וזאת הקושיא קשיא גם כן לפי תירוץ הראשון שכתבתי והנה דברי הטור בלי ספק הוא כדברי ר\"י כיון שלא הזכיר מדברי הרא\"ש כי אם תירוץ אחרון וזהו שכתב לעיל סי' קכ\"ז וא\"א הרא\"ש כתב דברי ר\"י לפסק הלכה וכ\"כ מהר\"י קארו וא\"כ יש לתמוה על הטור מה שתמהתי עכ\"ל. ומיהו איפשר ליישב בדוחק דה\"ק הכא מטעם גט ישן יש להתירו וממילא לדעת תירוץ הראשון שבאשר\"י מותרת להנשא בו וביום שנכתב מותר אף אם נתייחד עמה קודם הנתינה דלא גזרינן אטו זמן ארוך הואיל שאפי' בזמן ארוך לא חיישינן לגט ישן משא\"כ בשליח שיש לאסור אפי' באותו יום מטעם גזירה ודוק כ\"פ): "
                ],
                [
                    " או בשעת מיתה כו' והא דהוצרך רבינו להאריך ולכתוב דקי\"ל כרבי יוסי כו' אף על פי שגם לרבי יודא דס\"ל דאינה מגורשת עד שעת מיתה אסור לייחד עמה מטעם גט ישן דהא אין כותבין בגט התנאי דמעכשיו אם מתי אלא על פה אמרו דאם כן ליכא חשש דגט ישן דהרי הרואין יראו מ\"ש בגט אלא משום דלרבי יודא ליכא חששא דמקודשת בייחדו להצריכה גט שני מ\"ה האריך וכתב דקיימא לן כרבי יוסי דמספקא ליה והוה ליה גם כן ספק מקודשת וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שאין (לבו גס בה כתב הר\"ן בשם הרשב\"א מיהו היכא דחזינן דגייסי בהדדי צריכה הימנו גט וכן הוא בירושלמי כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הרי זו מותרת לבעלה ישראל ז\"ל המ\"מ בפ\"י דגירושין לא הוצרך לומר כן דהא אפי' בנתגרשה בגט גמור רשאי להחזירה כל זמן שלא נתקדשה לאחר ולא כ\"כ הרמב\"ם אלא מפני שר\"ל ואין צריך לחדש הנישואין ולברך כו' ומטעם שהיא כספק מגורשת ואין מברכין על הספיקות וחידוש כתובה הוא משום דהמגרש את האשה והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה ומ\"מ בגירושין גמורין צריך לחדש ולכתוב לה כתובתה אבל בספק מגורשת שלא היתה יכולה לגבות כתובתה א\"צ לחדשה עכ\"ל כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל עיין בתשובת מהרי\"ו סימן כ\"ג דהרבה דברים אנו מחמירין בו לכתוב בגיטין לכתחלה מיהו אם לא נכתב הגט כשר גם מהרא\"י בפסקיו סימן ך' וכ\"ח האריך באלו הדינים והר\"ן פרק קמא דגיטין דף תקנ\"ה ד\"מ כ\"פ): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " שאפשר שגירשה בצינעא ז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"ב דגירושין וכתב לשונו גם כן בשלחן ערוך סעיף ד' אמרו שנים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה (אפי'. כ\"כ בשלחן ערוך ובמיימוני ליתא) אם היו כולם שרויים בחצר אחד הרי זו לא תינשא ואם נישאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשוים לגרש בצינעא עד כאן לשונו ולכאורה נראה דמה שכתב אם היו כולם שרויים בחצר אחד ל\"ד דהא אף אם אותן שאמרו שראו שנתגרשה אינן שרויין עם הבעל והאשה בחצר רק שאמרו שנזדמנו והיו שם באותו רגע או שראו הגירושין מרחוק גם כן שייך האי טעמא דעביד אינש דמגרש בצינעא וכן משמע מדברי רבינו שכתב אפילו אם השנים שאומרים לא ראינו דרין כו' משמע דלרבותא להנך שאומרים לא ראינו דוקא קאמר והמיימוני דנקט כולם שרויין לשון הגמרא תפס שכן איתא בפ\"ב דכתובות דף כ\"ג זה לשונו פשיטא לא ראינו אינה ראייה ל\"צ דדיירי בחצר אחד מ\"ד אם איתא דמתקדשה קלא אית לה למילתא קמ\"ל דעבדי אינשי דמקדשי ומגרשי בצינעא עכ\"ל ואיכא למימר דהגמרא \"והמיימוני לא באו לומר אלא אפילו גם אלו שאומרים לא ראינו דרין שם מיהו איכא למימר דגם בשביל הני דאומרים שראו שגירשה גם כן לרבותא קאמר וקמ\"ל דאף על גב דכולן דרין בחצר אחד וה\"א דאם איתא שראו באמת דגירשה הוו מוציאין הקול והוו שמעי ביה גם הנך כיון דדרין יחד בחצר אחד קא משמע לן דדילמא המקדש או המגרש ביקש מהן דלא יוציאו הקול דאיכא דרוצין שיהיה צינעא בדבר ולא ידעו בו כ\"א העדים. א\"נ מש\"ה קאמר כולם דרין שם דה\"א ליהוי כעדות מוכחשת וכמ\"ש הרשב\"א והביאו רמ\"א בש\"ע ז\"ל וי\"א שאם אמרו שהיו כולם במעמד אחד וב' אומרים לא ראינו הוי הכחשה דכולי האי לא עבדי בצינעה וקמ\"ל דבחצר אחד לא הוי הכחשה: "
                ],
                [
                    " אחרי הקיום כיון דחשיב כתרי רצה לומר אף על גב דשלשה הם ואפילו הכי אתה מחשיבם כתרי ואם כן אפילו תביא מאה עדים נמי לא מחשבינן להו אלא כתרי דמה לי שלשה או מאה אלא ודאי אין אחר כו': "
                ],
                [
                    " אלא ודאי אין אחר הקיום כלום וכתב מ\"ו שלכך אמרינן הכי הואיל שהגט יוצא מתחת ידה כמו שכתבתי בפרישה וצ\"ע הא כתב רבינו לעיל בסימן קמ\"א זה לשונו שליח המביא גט מארץ ישראל נתנו לה ומתגרשת בו וניסת אף על פי שאין מכירין החתימות באו שנים וערערו שהוא מזויף אפילו אם נישאת כבר תצא בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו כו' ומוכח שם בגמרא דבערערו ב' לא מהני קיום בחותמיו משום דתרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואוקי אתתא בחזקת אשת איש ואף על גב דגם כן שם הגט בידה ונלע\"ד דשאני התם דאנן ידעינן דהגט בא לידה על ידי השליח וליכא חזקת בית דין והוי כאילו אין בידה גט מ\"ה אזלינן בתר תרי המערערים אבל הכא שהיא אומרת דנתגרשה לפני בית דין בזה מהימנינן לה ולא דייקינן בתר בי דינא ולפי מה שכתבתי בפרישה דיתקיים בחותמיו ר\"ל יקיימנו בבית דין לפי זה י\"ל נמי דהכא מיירי שכבר נתקיים והשתא א\"ש דסיים וכתב זה לשונו אין אחרי הקיום כלום דבתר בי דינא לא דייקינן ר\"ל הבית דין שחתמו על הקיום ואמרינן דודאי דייקי שפיר וכיון שמתחת ידן יצא כשר שוב אין שומעין לערעורו של העדים ולעיל בסי' קמ\"א איירי דעדיין לא נתקיים בשעה שבאו לערער ומש\"ה שפיר אמרינן תרי ותרי נינהו ואוקמינהי אחזקת א\"א אלא דלשון יתקיים בחותמיו דהוא לשון להבא לא א\"ש מיהו יש לומר דסירכא דלישנא דלעיל מינה נקט ול\"ד קאמר. וז\"ל ב\"י הא פשיטא דלעניין טענת מזויף וכו' עד שהם בלא שום תנאי עכ\"ל (ור\"ל שהביא עדים שאח\"כ נתנו לה בלי שום תנאי ובזה לא יתכחשו עדים החתומים דלא הוי תנאי כ\"פ) וכ\"כ מ\"ו שהטור על טענת מזויף דוקא כתב אין אחר הקיום כלום ולפי זה י\"ל ומה שמשמע לעיל בסימן קמ\"א דהקיום אינו מועיל מיירי בערעור דפקדון או תנאי וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפי' אינה אומרת נקב יש כו' ז\"ל מ\"ו ותימה גדולה מאי מועיל סימנים הלא היה בידה כמה ימים והכירה בו ומאי ראיה יש שלא החזירתה לו וע\"ק דלעיל כתב כגון שאומרת נקב יש בצד אות פלונית כו' דהוא סי' מובהק (ותמה אני על תמיהתו שלא מצאתי זה בשום דפוס ספרי רבינו שהנקב הוא סי' \"מובהק ונראה שכ\"כ מ\"ו לגירסת ספרו שכתב בו בסוף זה לשונו ואפילו אינה אומרת נקב יש בצד אות פלוני רק בשאר סימן \"מובהק כו' מדכתב רק בשאר סימן מובהק משמע דס\"ל דגם נקב הוא סי' מובהק ובאמת שגם שם הוא ט\"ס ובספרים המדוייקים ליתא שם תיבת \"מובהק ודו\"ק) והוא נגד דעת הרא\"ש דפרק שני דמציעא ע\"כ נראה מ\"ש מחזירה לה פירוש בלא סימנים לפי שמוקמינן לה אחזקה שממנה נפל שאין שכיח כלל שתחזיר הגט משום שצריכה לראייה והיה לו לכתוב שובר או לכתוב אגט גיטא דנא קרענוה כדאיתא בפרק קמא דב\"מ בשמעתא דטוען אחר מעשה בית דין ומ\"ש אחר כך אפילו לא נתנה סימנים מובהקין חוזר אמ\"ש למעלה כל היכא שהאשה אומרת שנתגרשה והוא מכחישה דל\"ד בעינן נקב בצד אות פלונית והיינו כדברי הרא\"ש ממש ובס\"א כתב להדיא ואם היא אומרת שנתגרשה בו והוא מכחישה אפילו אינה אומרת נקב יש בו בצד אות פלונית כו' והיינו כמו שפירשה עכ\"ל ולכאורה לא משמע כן בבית יוסף ובש\"ע עיין שם וז\"ל הרא\"ש שם אמ\"ש הרי\"ף דדוקא בנקב יש בו בצד אות פלונית ונ\"ל דלא בעינן הכא סימן מובהק וכו' כמבואר בב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " האומר איני זן ואיני מפרנס כו' וכתב הר\"ן אפילו לשמואל דאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אפשר לומר שאם אין בית דין יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואין רוצה להשתכר ולהרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן וכ\"כ הרמב\"ם ורבינו מביאו לעיל בסימן ע' וכתב שם שרבי' אלי' הוסיף שחייב להשכיר לעצמו לעבד לזונה אבל ר\"ת חולק עליו וכ\"כ בח\"מ סימן צ\"ט: "
                ],
                [
                    " שאינו יורה כחץ ז\"ל רמ\"א בש\"ע סימן זה סעיף ו' והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו בנים כבר אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נ\"ל סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשר\"י עכ\"ל וקאי אמה שפירש בסמוך שמיירי בששהתה עמו עשרה שנים שאז אין צריך לטעון אלא שומעין לה כשטוענת לא זכית לבנות ממני וכמ\"ש בסמוך לשון הגמרא בדין שהה עמה עשרה שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות הימנה ואף שהוא יורה כחץ ולא טוענת כלום שהרי שם מיירי שהב\"ד מוציאים אותה ממנו בע\"כ אף שהיא אינה טוענת כלום וגם כאן איירי בששהה עמה כבר עשרה שנים כדמסיק רבינו וכתב ע\"ז ז\"ל בד\"א כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר כגון כששהתה עמו עשרה שנים כו' ומשום דבעי רבינו לכתוב על זה אפי' יש לו בנים מאשה אחרת כו' מש\"ה הקדים וכתב דהיינו דוקא כשטוענת שאינו יורה כחץ והא דכתב כגון שיש לו בנים מאשה אחרת אבל אינו יכול לומר דה\"ה אם היה לו בנים ממנה ומתה. וטוענת שאח\"כ נתקלקל ואינו יורה כחץ ובעינא חוטרא לידא כו' דאם כן אינה יכולה לטעון שלא זכה לבנות ממנה שהרי כבר בנה ממנה אלא שמת וגם מה\"ט לחוד שאינו יורה כחץ ונתקלקל לא היה מאמינים לה כיון שהיה לה בנים ממנו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אם הוא אמת אם לאו לא היתה מעיזה כו' וצ\"ע דלעיל בסימן ע\"ז כתב רבינו בשם הרמב\"ם איש ואשתו כו' וכן טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כו' אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו' עד ועושין פשרה כפי כח הדין כו' ולא כתב שכופין אותו להוציא ואע\"ג שהבעל יודע אם טוענת אמת כמו הכא ויש לומר דלעיל מיירי לענין דין מורד שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשה שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג\"כ אינה נאמנת אלא לענין שיוציאנה אבל לא לענין שיתן לה כתובתה ואה\"נ אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לענין זה לא חלתה השבועה כי כבר היה מחויב לראשונה לפרנסה כו' וקשה דלעיל בס\"ס קי\"ח כתב תשובת הרא\"ש בחייט שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנס את אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי\"ל הא דקאמר הכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר וגם שם בתשובה לא חלה הדבר באשר הניח לה החצי אלא משום דאין שיעבוד שייך על גופו וגם אכתי קשה הא דמסיק הרא\"ש וכתב בתשובה זו וזה לשונו מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך אלא בשיעבוד מקרקעי משמע דבשיעבוד מקרקעי שייך קדימה אפי' במזונות ופרנסה ושם לעיל בסימן קי\"ח כתב ז\"ל אפי' אם מוכר אדם \"נכסיו אין מוציאין מהן למזון האשה והבנות כר וכ\"כ רבינו בהדיא ג\"כ בח\"מ סימן צ\"ז בדין סידור בעל חוב דאין מניחין אלא לו מזונות לל' יום ולא לאשתו ובניו אף ע\"פ שהוא מחויב לפרנסם כו' עד ורי\"ף כתב דאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפי' היתה קודמת כו' עד בד\"א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לוותה לצורך מזונותיה בעל פה או בשטר איזה מהן שיבא לגבות תחלה קודם ואם באו לגבות כאחד חולקין. ושם הקשה ב\"י כיון דכתב בשטר כתובתה ומזונות הרי שיעבודה ג\"כ בשטר דאורייתא כמו דמלוה ולמה ב\"ח קודם וי\"ל משום דמזונות דמכאן ולהבא עדיין לא הגיע ומנה ומזונות שלוותה ואכלה אין לבעל חוב על הבעל שום שיעבוד והאשה אינה תובעת מהבעל מזונות אלא לפרוע מש\"ה מלוה בשטר קודמת ומ\"מ מלוה על פה אינה בדין שתקדום חייב הוא לפרוע מה שלוותה עכ\"ל ובח\"מ סי' ע\"ג כתב רבינו בשם הרא\"ש שכתב בתשובה על ראובן שנשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לשמעון מה שהוא חייב לו וכו' עד אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חיילא השבועה דה\"ל נשבע לבטל את המצוה דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אין רוצה לפרוע עכ\"ל ובמה שהקדמתי יתיישבו תשובת הרא\"ש דבודאי כשנשבע ליתן כל מה שירויח לשנייה אין השבועה חלה כיון דכבר חייב לראשונה פרנסתה ה\"ל כאילו נשבע שלא ליתן לה ומכין אותו עד שתצא נפשו ומיהו אף שאין השבועה חלה כיון דכבר נשא להשנייה נתחייב ג\"כ להשנייה דהא אין קדימה למזונות כמ\"ש ומש\"ה הרי הוא כאילו לא נשבע ויחלוקו במה שירויח יתר על כדי חייו ואף שאסור לאדם לישא נשים א\"ל שיש לו כדי סיפוקו כמ\"ש בסימן זה ולעיל סי' א' וסי' ע\"ז מ\"מ זה שכבר עבר ונשא נשתעבד לשנייה כמו לראשונה ומ\"ש ואין היתר לשבועתו כו' ק\"ק לפי זה הלא אף אם היה לו היתר להשבועה מ\"מ הוי דינא הכי לחלוק בהמותר ביניהן נראה דמ\"מ להשיב להשואל לפי סברתו כ\"כ אף שאין נ\"מ בנדון זה. ולעיל בסי' קי\"ח גבי חייט דכתב דצריך לקיים השבועה ולא תלה הדבר בהחצי (לק\"מ דאמ\"ש לפני זה דאין המתנה חל על דבר שלא בא לעולם סיים וכתב דמ\"מ צריך לקיים שבועתו) וגם שם הוה כמו מלוה על פה שהרי לא היה שטר לשמעון על החייט. ונראה דה\"ט משום דהתם לא היה קצבה לריוח שלו ובשעת שבועה סבור שיהיה די לפרנסת אשתו בהחצי וכן משמע מלשון השואל דשואל וכתב זה לשונו. ועתה אין מספיק לראובן כו' דמשמע דעתה נתחדש הדבר כן שאיכו מספיק ובשעת שבועה לא היה כן ולכן השיב כיון שבשעת השבועה חלה מטעם שהיה סבור שיהיה לאשתו כדי פרנסתה אף שלע\"ע (אינו) אין לגרוע חלקו של שמעון משום קדימת פרנסת אשתו דאין קדימה לפרנסה ומ\"ה אף אם נשבע לשמעון ליתן שני חלקים מהריוח כשמספיק לאשתו בהשליש הנותר השבועה חלה ומה\"ט סתם וכתב שם דאין דומה ולא תליא במה שנותן לה על כל פנים החציה אלא שאם לא היתה השבועה לא היה חל דהוה דבר שלא בא לעולם. וזה אין שייך בנדון זה כשנשא אשה אחרת דאף אם היא דבשלב\"ל וגם אין השבועה חלה מכל מקום חיוב פרנסתה מוטל עליו כמו שנשתעבד בשטר כתובתה ליתן לה מזונות. וכשתובעת הראשונה גט צריך ליתן לה ולכתוב לה שטר חוב על הכתובה כיון דגרעה חלקה בלקיחת אשה שנייה אף למ\"ד לעיל סימן פ' דא\"צ לגרשה בשביל זה מ\"מ כאן דהפסידה בידים שאני ודו\"ק. ומה שמסיק וכתב דאין שייך קדימה אלא בשיעבד מקרקעי נראה דלא אפרנסה כ\"כ דפרנסה אין קדימה אפי' במקרקעי אלא לסברת השואל כ\"כ דסבר שיש קדימה אפי' בשיעבוד גופו והשיב דלא שייך כלל כ\"א בקרקע ור\"ל דוקא במלוה א\"נ לפי דעת הסוברים דיש קדימה גם בפרנסת האשה וכמ\"ש רבינו בח\"מ סימן צ\"ז די\"א כן כ\"כ ודוק: "
                ],
                [
                    " הילכך כל מה שיותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו תימה הלא בסימן ע' מסיק וכתב בשם הרמ\"ה ז\"ל אפי' לית ליה מזונות אלא דחד יומא חייב למזנה מינייהו או למיכל בהדה במאי דאכיל עכ\"ל ולמה כתב כאן יותר כדי חייו ונראה דגם הרמ\"ה דקדק וכתב מזון דחד יומא דהוא מזון ב\" סעודות כמ\"ש באותו סימן וא\"כ כשמפרנס גם אותה מעט יהיה לכל אחד כדי סעודה ויהיה גם לו כדי חייו לאותו השעה וקמ\"ל דלא בעינן דיהיה לו מות שלשים יום כמו בסידור ב\"ח ומה שכתב כאן כל מה שיותר על כדי חייו ר\"ל גם לאותה סעודה שרוצה לאכול בכל פעם דודאי לאותה סעודה שלפניו בכל פעם חייו קודמין וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אינו חייב ליתן שלא פסק כו' עיין בתשובת הרשב\"א והביאו כ\"י לעיל סימן כ' שכ\"כ אפי' נשתעבד בקנס פטור מן הקנס וכ\"כ רמ\"א שם עי' שם הטעם ויש להביא ראייה ג\"כ ממ\"ש בסימן ע\"ז בדין טוענת מאיס עלי דמה התם שכבר נשאה ואפי' הכי צריך להחזיר הממון שהכניסה לו וליתן לה הגט דהיינו הנכסי צאן ברזל מכ\"ש שאין בידינו לכפות האב לכתחלה ליתן נדוניא לבתו כדי שישאנה מאחר שטוענת מאיס עלי ומ\"ה פטור האב מן הקנס ובלבד שלא יהא רמאות בדבר: "
                ],
                [
                    " ז\"ל הגמרא בפרק הבא על יבמתו דף ס\"ז ע\"א ת\"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין פירש\"י מקץ עשר שנים בא על הגר והא דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובים בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת ח\"ל עולה לו דלמא משום עון חו\"ל הם עקורים. לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת ח\"ל מן המנין דתליא בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלה היא כו'. ודברי הרא\"ש על כל הנ\"ל כתבו רבינו והנה שיטת הי\"א שכתבו הרא\"ש ורבינו בשמם הוא כפשטא דפירש\"י דמשמע דלכל אדם חטא ח\"ל גורם אבל הרא\"ש דייק לשון הגמרא דקאמר אין ישיבת ח\"ל עולה לו דלאו דוקא קאמר משום דהוא חטא במה שלא עלה כדבר ה' אליו והרמב\"ן דייק ג\"כ לו וה\"ק לו וכיוצא בו שעולין מח\"ל לא\"י אמרינן שמא הזכות והמצוה דעולין לידן בעלייתן יגרמו דיזכה לבנים בא\"י אבל מי שאינו עולה פשוט דצריך להוציא בסוף י' שנים ולשון רש\"י הנ\"ל דכתב מפני עון ח\"ל הם עקורים ודאי דלא כפירש\"י ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " כדחזינן באברהם כו' עיין בפי' התורה להרמב\"ן ופסק רמ\"א בש\"ע סי' זה סעיף י' דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל (וכמ\"ש רבינו לעיל בסמוך שגם השואל כתב שאין נוהגין כן) ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה וכ\"פ הריב\"ש בתשובה והאריך בתשובה ועיין בב\"י שהביאה: "
                ],
                [
                    " וכתב רב אלפס דה\"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו בשוטים וכן פירש\"י כו' בס\"פ המדיר גרסינן אמר רב יודא א\"ר אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפי' נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו. תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו'. בשלמא לרב אסי דרבנן קתני (הני דאיסורא דידהו לא כתיב באורייתא כגון מוכה שחין כו' קתני) דאורייתא לא קתני (ומ\"ה לא נקט המשנה ג\"כ הני דרבי אסי דכופין לפסולים שהן דאורייתא) אלא לרב תחליפא בר אבימי ליתני נמי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אמר רב נחמן לא קשיא הא במילי והא בשוטי. מתקיף לה רבי אבא בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטים התם (גבי הני דמתניתין מוכה שחין כו') כי אמרה הוינא בהדיה בסהדי שבקינן לה הכא אע\"ג דאמרה הוינא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה כו' ת\"ש עכ\"ל הסוגיא הצריכה לענינינו והנה יש לדקדק בה תרתי חדא במאי דקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה כו' אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו מאי קמ\"ל שמואל בהאי אבל כו' הא בהדיא רבי אסי אמר אין מעשין אלא לפסולות דמשמע דוקא לפסולים ולא לאחריני. השני בדברי רב תחליפא בר אבימי דאמר דאף בנשא אשה ושהה עמה י' שנים אמר שמואל דכופין. אף דתאמר דכוונתו לפלוג משמיה דשמואל אדרב יודא א\"ר אסי הנ\"ל דאמר אין מעשין אלא לפסולות והוא אמר דשמואל אמר דמעשין גם לשאר דבריה. מ\"מ יש לדקדק לפי זה אשמואל גופיה למה פרט ונקט זה דשהה עם אשתו ולא ילדה דכופין ולא אמר סתם דאף לשאר דברים כופין ואי להאי דוקא קאמר שמואל קשה מ\"ש הא משאר דברים דמשמע בהו בגמרא דכופין בהו כגון אשה הבאה בטענה בעינא חוטרא לידא כו' דס\"פ הבא על יבמתו וההיא דחוזרין על הגדול לומר או חלוץ או יבם דפרק החולץ כיון דס\"ל דכופין אפי' לדברים דלית להו פסולין ל\"ל למנקט הני נמי דמ\"ש הני מהני ונראה ליישב הני דקדוקים כשנאמר דגם רב תחליפא סבר דלא פליג שמואל אגוף הדין דקאמר ר\"י משמיה דרב אסי דאין מעשין אלא לפסולות אלא בטעם הדבר פליגי דרב יודא אמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כו' ור\"ל דשמואל ס\"ל דלפסולות דוקא מעשין משום דעבר בתחלה בשעת קידושין ונישואין אמ\"ש בתורה או חכמים אבל כששהה עם אשתו ולא ילדה דהנישואין היו בהיתר אין מעשין. ורב תחליפא משמיה דשמואל ס\"ל דטעם דמעשין על הפסולים הוא משום דעובר בכל יום אמ\"ש בתורה או דברי חכמים ז\"ל ומהאי טעמא נמי כופין למי ששהה עם אשתו ולא ילדה דכיון דמצווה האיש על פריה ורביה וכל ששוהה עמה אינו נושא אחרת או שאין הנשים רוצין להנשא לו להיות אשתו הראשונה צרתה (וכדאמרי' ביבמות פרק אף על פי גבי יבם כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי) כופין אותו להוציא ולישא אחרת אם לא שישא עוד אחת לפנינו דמניחין לו גם את זו כדמוכח שם בפרק הבע\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפט\"ו דאישות דכתב יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת כו' ע\"ש והעתיק לשון המחבר ש\"ע בסימן קנ\"ד ס\"ה ע\"ש. ובזה נתיישב גם כן דקדוק הראשון שהוצרך שמואל לומר אבל נשא אשה כו' כדי לאפוקי מדעת רב תחליפא משמיה דשמואנ דאמר דגם זו נלמד מהא דאמר רב אסי מעשין על הפסולות דחדא טעמא להו. ונתיישב גם כן לשון כגון דקאמר ור\"ל כגון הני דפסולות מעיקרא בשעת נישואין דוקא קאמר ולא הני דיש היתר בנשואתה אלא דבא עבירה דביטל פריה ורביה לאחר זמן על ידה וק\"ל: ובזה שכתבתי הוא מיושב תמיהת הרא\"ש באשר\"י דבפרק הבא על יבמתו שם דף ח' סוף ע\"ג וריש ע\"ד כתב פיסקא הנ\"נ דמחולקים בו הגאונים דהיכן דמוזכר במשנה או בגמרא ל' יוציא ויתן כתובה אי ר\"ל יוציא בלא כפיית שוטים או אפילו בכפיית שוטים ומסיק וכתב שם וז\"ל ורש\"י פירש בשמעתין שכופין ב\"ד לזה ששהה ולא ילד להוציא וכ\"כ רב אלפס ז\"ל והיכא דשהה עמה י' שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיתב איתתא אחריתא מפקינן לה מיניה בע\"כ ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי (פירוש ולא אתייחד עמו וה\"ל כאילו הוציאני וממילא ודאי ישא עוד אחרת) לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפרק המדיר ותמהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין כו' עכ\"ל הרא\"ש. לפי מ\"ש לק\"מ דרש\"י והרי\"ף ס\"ג דהלכה כרב תחליפא הנ\"ל ואליבא מ\"ש בירושלמי דאין כופין אלא על הפסולות בכללו נמי הוא הא דנשא אשה ושהה כו' וכמ\"ש. וראיה לזה דשם בירושלמי בס\"פ אלמנה ניזונית אהא דאמר שמואל אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה\"ג וגרושה וחלוצה לכ\"ה פריך והא תנינן שניות ומשני כגון הא אמר שמואל עכ\"ל ור\"ל הני ל\"ד אמר שמואל אלא כגון ור\"נ הני וכיוצא בו. ומה\"ט ס\"ל נמי דהאי נמי דנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה הוא בכלל כגון הא דאמר דגם בה יש עבירה בשהייתו אצלה וכנ\"ל. זהו הנראה לע\"ד נכון ביישוב דעת הרי\"ף ורש\"י וסייעתייהו דלא תקשי להו מהירושלמי בפרט דבלא\"ה נמי אנו רואים דהרי\"ף פסק כרב תחליפא דאליביה מסיק הגמרא בס\"פ המדיר הנ\"ל דמפקינה מיניה בשוטי אפילו אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי והיינו כל' הרי\"ף הנ\"ל בפ' הבע\"י וכ\"פ בהדיא בס\"פ המדיר ע\"ש וק\"ל. והרא\"ש מסיק שם ביישוב דרש\"י והרי\"ף הנ\"ל וכתב ז\"ל ושמא סמכו ע\"ז דגרסינן בגמרא דידן בס\"פ המדיר בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ול\"ג כופין אותו (ור\"ל לאפוקי מגי' ר\"ח שכתבו התוספות בשמו שם ובס\"פ המדיר דגרס כופין במקום יוציא ע\"ש) ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נדוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון (ור\"ל וכיון דנוכל לפרש דברי שמואל דהכי פריך א\"כ אין ראיה מזה דסתם יוציא ר\"ל בכפיית שוטים אלא ר\"ל בנידוי וס\"ל דנידוי לא בכלל איסור כפייה וכ\"כ הרא\"ש שם עוד לפני זה ז\"ל ואי כפייה הוא במילי משכחת ביה תוספת כתובה כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי כו' ע\"ש. אבל הרא\"ש במרדכי ר\"פ המדיר כתב דאין כופין בנדוי דה\"ל בכלל אמרם נקטא בכובסיה עד דשבקי לגלימא. וישובו זה דהרא\"ש לרש\"י והרי\"ף הוא דחוק מאד בעיני דא\"כ צ\"ל דס\"ל לרש\"י והרי\"ף דכל מקום שנזכר בפ' המדיר ובאינך מקומות ל' יוציא ס\"ל דיוציא בכפיית שוטים קאמר וק' א\"כ למה לא אשתמטי הרי\"ף ורש\"י לכתוב ולפרש בחד מכל הנהו מקומות דל' יוציא דקאמר ר\"ל בכפיית שוטים וגם לא כתבו כן רש\"י ורי\"ף אלא הברייתא דפ' הבע\"י דקתני בשהה י' שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דיוציא פי' בכפיית שוטים אלא בסוף שמעתתא כ\"כ שם לפיסקא דדינא ומסיק וכתב שם כדאמרי' בהמדיר הרי לפנינו דלא מכח הא דקתני הברייתא יוציא פסק כן כ\"א מכח הא דאמרינן בהמדיר והיינו הא דכתיבנא לעיל בשם רב תחליפא ועוד דהא הרי\"ף כתב שם בפרק המדיר אחר דברי דרב תחליפא ז\"ל וכולהו בין הני דרבנן דתנן במתני' שכופין אותן להוציא (ר\"ל מוכה שחין ובעל פוליפוס פי' ריח הפה או ריח החוטם כ\"פ) כו' הנזכרין שם במשנה לפני זה ובין הני דאורייתא כגון אלמנה לכ\"ג כו' כולהו כייפינן להו בשוטים ואי אמרה הוינא בהדיה בסהדי במוכה שחין שבקינן ומי שנשא אשה ושהה כו' לא שבקינן לה כו' עכ\"ל הרי\"ף ושמעינן מיניה תרתי חדא מדפרט להני דאורייתא ורבנן דכופין משמע דדוקא אותן ומשום דקתני ואמור בהו בהדיא כופין הוא דס\"ל דכופין בשוטים ולא באינך מקומות אמור בהן יוציא ויתן כתובה סתם והשני מדמזכיר שם בהדייהו הא דנשא אשה ושהה כו' ישמע דס\"ל דהוא בכלל מעשין על הפסולות דהתחיל ביה והיינו כמ\"ש וזה נלע\"ד ברור. אבל הרא\"ש מסיק שם על זה וכתב ז\"ל וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה עכ\"ל ונראה מדבריו דמסקנתו הוא דגם בההוא דנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ס\"ל דאין כופין בשוטים וטעמו כיון דאיכא ביה פלוגתא בגמרא בס\"פ המדיר אי כופין בו או לא כנ\"ל ובברייתא בס\"פ הבע\"י ד' ס\"ד ע\"א קתני בה סתם יוציא ויתן כתובה ובסתם יוציא פליגי רבוותא אי ר\"ל כופין בשוטי אי לא וכנ\"ל מ\"ה מסתבר ליה דברי המ\"ד בגמ' דאין כופין בו בשוטים. ובעקבי דברי הרא\"ש הנ\"ל נמשך והלך רבינו שהרי כתב ז\"ל כל הנושא בעבירה בין באיסור דאורייתא כו' עד וכתב הרי\"ף דה\"ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו אפילו בשוטים וכן פירש\"י כשנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה ב\"ד כופין אותו להוציא ור\"ח כתב כר עד אבל לכפות בשוטים לא אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל וכיון דאיכא פלוגתא כו' הרי לפנינו דכתב דהרי\"ף ס\"ל דכל הני דאומר בהן יוציא ויתן כתובה ר\"ל כפיית שוטים ושכן ס\"ל לרש\"י וזה לא מצינו בדבריהן דס\"ל כן אם לא מכח יישובו דהרא\"ש להרי\"ף ורש\"י מההיא דירושלמי וכנ\"ל וכבר כתבתי דלעד\"נ התמיה מעיקרא ליתא ויישובו דהרא\"ש נדחה מדברי הרי\"ף עצמו וכנ\"ל: ואגב אכתוב מה שיש עוד לתמוה טובא על רבינו בהאי עניינא הנ\"ל והוא דמ\"ש דלר\"ח אין כופין בשוטים אם לא במאי דמפורש בו שכופין כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס כו' דמשמע ומוכח מדבריו דגם לר\"ח כופין בשוטים להאומר איני זן ואיני מפרנס וזה אינו דהא גרסינן בס\"פ המדיר ז\"ל אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר (פירוש האכילוהו שעורים כבהמה כל דבר הנאכל שלא כדרכו קרי להו כוסס) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ע\"כ וכתב שם הרי\"ף ע\"ז ז\"ל והלכתא כשמואל ואף על גב דאתמר נמי משמיה דרבי יוחנן כוותיה דרב הא דחייה רבי זירא ואמר על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל עכ\"ל הרי\"ף וכתב הר\"ן דגם ר\"ח פסק כשמואל כו' ע\"ש וכ\"כ המ\"מ בהדיא בשם ר\"ח בפי\"ב דאישות ע\"ש הרי לפנינו דר\"ח כהרי\"ף ס\"ל בההוא דאומר איני זן ואיני מפרנס דאין כופין אותו בשוטים להוציא אלא לזון אותם אם לא שכפו אותו וראו שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון דבזה כתבו שם הר\"ן והמ\"מ בשם הרשב\"א דלכ\"ע כופין אותו להוציא בכה\"ג ושכ\"כ הרמב\"ם. ודוחק לומר דגם רבינו דוקא אעני כ\"כ דא\"כ לא ה\"ל לסתום ולכתוב והאומר איני זן כו' דכופין אותו דהוא כדברי רב דהא איירי אף כשיש בידו לזונו וכדמוכח מדא\"ל שמואל יכפוהו לזון ולכאורה נראה דכתב רבינו כן בשם ר\"ח מדמצא דכתב הרא\"ש שם דפרק הבע\"י אחר שהביא לר\"ח דלמד מדברי הירושלמי דאין כופין אלא היכא דמפורש בהדיא שכופין וכנ\"ל ע\"ז מסיק וכתב שם הרא\"ש ז\"ל וההיא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה כו' דמזה משמע לכאורה דגם לר\"ח ס\"ל דכופין בשוטים להוציא מיד אבל ז\"א להמעיין שם בדברי הרא\"ש חדא דא\"כ יהיה דברי הרא\"ש סותרין זא\"ז דהתחיל לכתוב דלר\"ח לא מפרשינן סתם יוציא דר\"ל כפייה בשוטים וסיים וכתב מיד עליו דההיא דאיני זן כו' דאמר בו רב יוציא ויתן כתובה סתם פירושו כפייה בלי טעם וריח למה מפרשינן לר\"ח האי יוציא כפייה טפי מאינך יוציא ועוד דמסיק וכתב שם מיד אחר זה ז\"ל וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפייה היינו בשביל שמונע ממנה כל עניני אישות אבל משום תשמיש המיטה לחוד או משום מזונות לחוד אין כופין כו' עכ\"ל הרי דחזר וכתב דמשום מזונות לחודא אין כופין אותו בשוטים להוציא מיד ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס ג\"כ אינו מונע ממנה אלא מזונות ולמה כתב דבו כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ועוד דכמעט כל מ\"ש הרא\"ש שם הוא מדברי התוס' בשם ר\"י שכ\"כ בר\"ש המדיר ובפ' הבע\"י ד' ס\"ד ע\"ש והתוס' כתבו בב' המקומות אחר דברי ר\"ח הנ\"ל לתרץ דל\"ת עליו מהא דאמר רב דהאומר איני זן כו' \"יוציא ויתן כתובה וקא\"ל שמואל עד שכופין אותו להוציא כו' דמוכח מינה דפי' יוציא דרב דר\"ל \"כפייה. ע\"ז כתבו דר\"ח גרס בדברי רב \"כופין במקום יוציא והיינו דוקא לרב דס\"ל דכופין אבל שמואל קא\"ל דיכפנו לזון ולא להוציא וכוותיה פסק ר\"ח וכנ\"ל וא\"כ ע\"כ א\"א לפרש דברי הרא\"ש כפשוטו וכדס\"ד דדברי רבי' אלא צ\"ל דט\"ס הוא שם בהרא\"ש וכצ\"ל \"ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס גריס \"כופין אותו ויוציא כו' והיינו כמ\"ש התוס\" ב' פעמים דר\"ח גריס כופין ומשמע דמצאו שכ\"כ ר\"ח בהדיא. וראיה להג\"ה זו היא ממ\"ש אח\"כ הרא\"ש בעצמו ביישובו דרש\"י ורי\"ף הנ\"ל דכתב ז\"ל ושמא סמכו ע\"ז דגרסי' בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסי' \"כופין אותו כו' ור\"ל ולא כר\"ח דגריס כופין אותו. הרי מוכח קצת מדברי הרא\"ש עצמו דס\"ל דלר\"ח גרסי' כופין. ואם תרחק נפשך מלהגיה דברי הרא\"ש צ\"ל דה\"ק מ\"ש רב בהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו' וקא\"ל שמואל עד \"שכופין \"להוציא. לא דס\"ל לשמואל דלרב כופין אותו בשוטין להוציאה ולגרשה מיד קאמר אלא ה\"ק עד שאמר רב לכפותו ויתן \"כתובה דלנתינת כתובה כופין אותו אפי' בשוטים וכמ\"ש התוס' והמרדכי בר\"פ המדיר ע\"ש. וכאילו אמר עד שכופין אותו בשוטין ליתן לה כתובה בשעה שא\"ל להוציאה נכוף אותו לזונה ותשארה אצלו בלא נתינה. כתיבה וגם פי' זה עולה יפה לדברי הרא\"ש הנ\"ל ודו\"ק. והדר קושייתינו לדוכתא מאין איפה אנה ראה רבינו לכתוב בשם ר\"ח דכופין בשוטין להאומר איני זן ואיני מפרנס ואין בידי לישבו כ\"א כמ\"ש דר\"ל עני האומר איני זן ואיני מפרנס ואינו רוצה להשתכר נפשו דבזה כ\"ע מודו והוא דוחק גדול וכנ\"ל. או שנאמר דאף דהתחיל בדברי ר\"ח מ\"מ מאי דסיים וכתב כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן כו' אין כוונתו דר\"ח ס\"ל הכי אלא רבי' נקט בלשונו ע\"פ מאי דס\"ל כהרא\"ש דפסק שם בפ' המדיר כרב דכופין אותו להוציאה מיד ולא לזונה ואפילו בשוטין שהרי הביא שם דברי הירושלמי דכתב ע\"ז מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ\"ש. ומסיק הרא\"ש וכתב ע\"ז ז\"ל וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב\"ד כל פעמים ותמות ברעב כו' וכיון דלהרא\"ש מפורש האי כפייה בגמרא מ\"ה כתבה רבינו בה \"כגון הנ\"ל וקיצר ולא דק כולי האי בלשונו משום דכל כוונתו אינו אלא ללמדינו הדין דלהרא\"ש גם בזה כופין בשוטין אפי' לסברת ר\"ח ודוק. עדיין נשאר עלינו חובת ביאור במ\"ש הרא\"ש הנ\"ל (ורבינו אחריו) אהא דהקשה שם הגמ' ארב תחליפא הנ\"ל תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו\" פי' בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפא כו' וכנ\"ל וכתב הרא\"ש שם דהא דאמר דרבנן קתני (קשה הא שניות לעריות דגם דרבנן הוא וכופין אותו להוציאן וכדאיתא בירושלמי דמייתי שם ולא קתני להו המשנה בהדי מוכה שחין ואינך דרבנן) דר\"ל מה שתקנו חכמים להוציא מפני טובת האשה ולא מחמת איסור קתני אבל שניות חשיבי כדאורייתא עכ\"ל הרא\"ש וקשה א\"כ מאי פריך מזה ארב תחליפא דה\"ל למתני במשנה נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה דהא גם זה לא לטובת האיש והאשה תקנוהו דהרי הן נוחין זה בזה ורוצין לעמוד יחד והב\"ד בע\"כ מוציאין מהדדי משום צד איסור דאורייתא קיום פריה ורביה בו ואם כן י\"ל דמ\"ה לא תני לה במשנה כמו דלא תני שניות. ויש ליישבו בדוחק ולומר דס\"ל להמקשן דגם כפייה זו דמי שנשא אשה כו' אף דיש בו קיום מצות הבורא קיום פריה ורביה מ\"מ האי מצוה גופא יש בו טובת האיש כדי שלא ימחה שמו וזכרו מהעולם אלא יוליד בנים ויקומו תחתיו ומ\"ה הקשה שפיר דלרב תחליפא ה\"ל למתני זה במשנה בהדי הנך שכפייתן הוא לטובת האשה ודו\"ק: ולענין הלכה נלע\"ד דכופין לדינא דגמרא גם בנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה מאחר שרש\"י והרי\"ף וגם הרמב\"ם פרק י\"ב דאישות כ\"כ בהדיא. ואין לדחוק ולומר דאין ראיה משום דהן פירשו דכל יוציא הנזכר בגמרא ר\"ל כפייה בשוטים ואנן קי\"ל כתוספות והרא\"ש והמרדכי דמסקי דיש להחמיר כר\"ח שלא לכפות אם לא במקום שנזכר בהדיא לשון כפייה ז\"א דהא כבר כתבתי והוכחתי מלשון הרי\"ף ורש\"י דלא פירשו יוציא לשון כפייה ומש\"ה לא הזכירו שום כפייה בכל הנך יוציא הזכרים בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה והוא מטעם דפסקו כרב תחליפא משמיה דשמואל דפירש דבריו ואמר דכופין בה משום ביטול פריה ורביה ושאין זה נגד הכלל דאמר רב אסי והוא מסקנת הירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות דהא כתבתי דלרב תחליפא גם זה דעובר על מצות פריה ורביה בכללו הוא וגם הרמב\"ם דהלך בשיטת רבו דרכו ברוב פסקיו גם כן מה\"ט לא הזכיר בכל הני דינים דאמור בהן יוציא בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה כו' ע\"ש בפ' י\"ב דאישות וכנ\"ל. ואף דהרא\"ש והטור אחרונים הן ומימיהן אנו שותין ופוסקין כמותן על הרוב והן פסקו דאין כופין גם בזה מ\"מ בזה דאנו רואין מקור דבריהן שפסקו כן מכח ההיא דירושלמי ומפסקו דר\"ח וכבר הוכחנו דאין סתירה לדבריהן מההיא דירושלמי ושגם ר\"ח יכול להיות דמודה בזה דהלכה כרב תחליפא משמיה דשמואל הנ\"ל ושהוא בכלל אמרם מעשין על הפסולות אם כן בודאי עלינו לשמור ולעשות כפסק רש\"י והרי\"ף והרמב\"ם וסיעתייהו הנ\"ל ואף שאינני כדאי להכריע בין הגאונים ואין משיבין לארי אחרי מותו וגם אינני בגדר החכמים שכתב עליהן הרא\"ש בתשובה והביאו רבינו בטור ח\"מ סימן כ\"ה שכל הדברים שאינן מבוארים בתלמוד יכול כל חכם לסתור ולבנות אפילו דברי הגאונים אם יביא ראיה המקובלת לבני דורו כו' וה\"ה בדברים המוזכרים בתלמוד ויש בהו פלוגתא כנדון זה. מ\"מ סעד לדברי מדברי הגאונים המפורסמים בתראי דבתראי המחברים ש\"ע הגאון מהרי\"ק ז\"ל והגאון מור\"ם ז\"ל שנראה מדבריהם שפסקו ג\"כ כך בסוף סימן קנ\"ד דשם בסעיף י' כתב ז\"ל נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראוי' לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא כו' הרי דכתב בה לשון כופין וגם מור\"ם לא כתב עליו אלא דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל כו' משמע הא מדינא דגמרא מודה דכופין ע\"ז. ואף שלכאורה יש לדקדק מדכתב סתם כופין ולא כתב כופין בשוטים ור\"ל הרמב\"ם שהעתיק ממנו זה משמע דמ\"ה כתב לשון כופין סתם כדי לפרשו לכל מר כדאית ליה וסמך אמ\"ש בסוף הסי' דשם כתב הפלוגתא שיש בסתם יוציא הנאמר בגמרא וקאי גם ע\"ז. אבל ז\"א דאם כן לא הוה ליה למימר לשון כופין כלל אלא לשון יוציא דבו דוקא פליגי ולא בלשון כפייה דבו כולי עלמא מודים דר\"ל כפייה בשוטים והא דלא כתב בהדיא כופין בשוטים מזה אין ראיה שהרי במוכה שחין ובורסקי וכיוצא בהן דפשוט הוא לכ\"ע דכופין אותו בשוטים וגם בהן כתב המחבר ש\"ע בריש סימן קנ\"ד סתם לשון כופין. ועוד דהא לפני זה בס\"ה כתב המחבר בהמשתטה שאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים עד כאן לשונו. והתם פשוט דרצה לומר בשוטים וכדמוכח בטור ובלשון המחבר בס\"ס זה הרי לפנינו דסתם כופין המוזכר שם בדברי ש\"ע ר\"ל כופין אותו בשוטים והא דכתב המחבר ש\"ע בס\"ס קנ\"ד כל אלו שאמרו להוציא כופין אותן בשוטים וי\"א שכל מי שלא נאמר בו בפירוש בתלמוד כופין להוציא אלא \"יוציא בלבד אין כופין בשוטים כו' אל תטעה לומר דמ\"ש \"כל \"אלו כו' ושי\"א החולקים דאכל הני הכתובים לעיל מיניה קאי בסימן זה ובכללם הוא גם הא דהנושא אשה ושהה עמה כו' אלא קאי דוקא אכל הני הנאמרים במשנה וברייתא וגמרא בפ\"ק המדיר דקתני בהו יוציא ויתן כתובה ואינו מפורש אחריו דרצה לומר כפייה בהן לחוד חולקין הי\"א וסבירא ליה דלא כפינן להו בשוטים כגון המדיר את אשתו ממזונות לחוד או מתשמיש המטה לחוד או ממיני קשיטות ושאר ענינים הנימנים ונאמרים בפרק המדיר וכתבן הטיר גם כן בא\"ע בסימן ע\"ב וע\"ד ע\"ש. ולשון התוספות והרא\"ש והמרדכי נקט הש\"ע שכתבו בס\"פ המדיר ובפרק הבע\"י הנ\"ל ג\"כ דרך כלל אכל אלו דאותו הפ' ובפרקים אחרים הנאמרים בהן \"יוציא אי ר\"ל כופין בשוטים או לא ע\"ש. גם הריב\"ש בתשו' סימן ט\"ו פסק כן בפשיטות ולא הביא דברי הרא\"ש והטור כלל בזה ע\"ש וגם בתראי דבתראי בעלי ש\"ע הגאונים מהרי\"ק ומור\"ם ז\"ל ס\"ל הכי ואף שהריב\"ש ומור\"ם ז\"ל הביאו שם בסימן קנ\"ד גם בסימן א' כתב דבזמן הזה אין הב\"ד נזקקין לכפות למי שנשא אשה זקינה שאינה מולדת או ששהה עמה י' שנים ולא ילדה להוציאה ולישא אחרת בת בנים. הא תשובתו וטעמו שם בצידו שכתב שם ז\"ל כיון דעל כמה עניני נישואין וזיווגים הזהירו חכמים כגון שלא לישא זקנה או קטנה או ת\"ח לבת ע\"ה ולגרש לאשה ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה לו והמה פרוצים ועוברים ואם היו ב\"ד נזקקין לדקדק ע\"פ שורת הדין בענין הזיווגים ובאין לכפותן היו צריכין לכפות את כולן ורוב הנשים הבאים בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא וליכא כתובה דלית בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולכך העלימו חכמי הדורות את עיניהן בעניני הזיווגים שלא למנעם ואצ\"ל שלא להפרידם כל ששניהן רוצים ואין בנישואין לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה כו' עד גם איפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת דכל כמה דאגיד' ביה לא יהבי ליה אחריתי שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כ\"כ ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלי' שכך נהגו ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל אמנם אם תרצו להחמיר עליו כו' הרי דכתב תרי טעמי למה נוהגין שלא להוציא האשה מתחת יד מי ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ושניהן לא שייכות בנדון דידן דהא בזמנינו נוהגין לקיים חרם דר\"ג שלא לישא שתי נשים גם יש בנישואין אלו צד איסור מצוה ואיסור קדושה כנ\"ל לכן גם חלקי אמרה נפשי שאם לא ירצה לגרשה מרצונו שיכפוהו בשוטים ע\"י כותים ואפי' על ידי ישראל אם ידינו תקיפה עליו עד שיגרשנה (ועיין עוד בתשובת אמ\"ז ז\"ל שהאריך בדינים אלו כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והשיאה אביה השיאוה אמה ואחיה כתב נ\"י בפרק ב\"ש בשם ר\"י בר ברזילי לרי\"ף דקידושי קטנה אינה כלום וכו' וכמו שהעתיקו הרב\"י עד וכ\"כ הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל עד כאן לשונו. ורבינו שהתחיל ונקט בלשונו לשון נישואין אי סבירא ליה כהרי\"ף והרמב\"ן ורשב\"א צ\"ל דרצה לומר שאז צריכה מיאון עכ\"פ ומ\"ש אחר כך וממאנת בין מן האירוסין בין מן הנושואין לצדדין קתני ודוק: (אינה צריכה למאן הרשב\"א פירש דהא דקאמר א\"צ למאן לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה ואינו זכאי במציאותיה ובהפרת נדריה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " לפיכך מיאנה באחד מהיבמים מותרת וכתב ב\"י ול' רבינו שכתב לפיכך אינו מכוון יפה כו' ובזה הלשון כתב גם כן הרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות גירושין ונראה ליישב קצת דאמרינן בפרק ב\"ש דף ק\"ד ע\"ב תני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו ביבם אסורה לאביו דבשעת נפילה נראית ככלתו ובתר הכי גרסינן אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת גט (פי' רש\"י אם נתן לה האחד גט פסולה על כולם) בעלת הגט כיון דאיתסר לה לחד לא איתסר להו לכולהו ה\"נ ל\"ש ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לזה ול\"ד לבעלת הגט בעלת הגט הוא דקא עביד בה (ר\"ל הוא דלא רצה לבנות קרינן בכולהו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כ\"פ) הכא היא קעבדא ביה דאמר לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא ולא איפסקא הילכתא בהדיא כדברי מי וסבר הרמב\"ם ורבינו מדקתני רמי בר יחזקאל אסורה לאביו משמע דוקא לאביו הא לשאר קרוביו מותר וכן שמעינן מינה בפלוגתא דרב ושמואל דהילכתא כשמואל וכל שכן הוא דהא הרשב\"א והרמב\"ן סברי דכי היכי דאסורה לאביו אסורה נמי לשאר קרוביו שנראים בשעת מיתה באשה קרובים ואפ\"ה סבירא להו דלשאר אחים מותר משום דלא דחיא נפשה מכולה ביתא אלא מזיקתו של זה ועדיין נראית כאשת המת הילכך שריא לאחין משום ייבום (אבל הב\"י כתב דבלה\"נ מוכח שם בגמרא דמותרת לשאר אחין דהא ר' יוחנן קאי כוותיה ומתירה ג\"כ) אבל מדברי המ\"מ לא משמע הכי שכך יהא כוונת הרמב\"ם וז\"ל המ\"מ שם אדברי הרמב\"ם ונחלקו שם אם מיאנה באחד מן היבמים אם מותרת לאחר והעלו בהלכות כדברי האומר מיאנה בזה מותרת לזה ומשם למד רבינו דה\"ה לשאר קרובים וגם מדברי האשר\"י לא משמע הכי: "
                ],
                [
                    " ואפי' נשים נאמנות כתב המרדכי בשם מהר\"ם הא דנשים נאמנות דוקא אם לא בעל לאחר י\"ב שנה או שעדיין אינה י\"ב שנה דקידושיה אינם דרבנן ולכן אשה מהימנא אבל אם בעל אחר י\"ב שנה אם היתה גדולה הוי קידושין דאורייתא לכן אשה לא מהימנא וע\"ל סימן קכ\"ט כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ושתי שערות אין צריך שיהיה לכל אחד גומא אלא אפי' שנים יונקות מגומא אחת והא דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה ודרשינן מיניה שאמר ליה הקב\"ה הרבה נימין בראתי בראשו של אדם ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יהיו שתים יונקות מגומא א' שאלמלא שתים יונקות מגומא א' מכחיש מאור עיניו של אדם כו' מתרץ התם בגמ' בפרק בא סימן (נדה דף נ\"ב ע\"ב) הא בגופא הא ברישא: "
                ],
                [
                    " ור\"י פסק כדברי שניהם להחמיר אחד בגבה ואחד בקשרי אצבעותיה כו' כ\"כ הרא\"ש בס\"פ בא סימן ל' ר\"י והל' זה דחוק קצת דבבא זו דא' בגבה וא' בקשרי אצבעותיה לא נזכרה בדברי ר' ישמעאל ואי לרבותא כ\"כ קשה מנא ליה גם אין כאן מקומו דאדברי ר' ישמעאל הו\"ל לכתוב דה\"ה א' בגבה וא' בקשרי אצבעותיה ואי ר\"ל בין א' בגבה בין א' בקשרי אצבעותיה קאי אשני בבות דר' ישמעאל דא' בגבה ר\"ל והשנייה בכריסה וא' בקשרי אצבעותיה והשנייה בקשרי רגליו גם זה אינו דהא קשרי אצבעותיה כולל שניהן לכן היה צ\"ל להגיה א' בגבה וא' בכריסה או על קשרי אצבעותיה וכמ\"ש רבי' ל' הזה בסמוך: "
                ],
                [
                    " ניטלות בזוג שיכולין לינטל בזוג של מספריים וזהו שיעור רבה דכולהו עכ\"ל רש\"י ותמה אני על פירושו שהוא נגד המוחש שיהא שיער דנטילה בזוג גדול מכולן וגם נגד פי' רבינו שכתב מיד ע\"ז דהולכין לחומרא ולא תחלוץ עד שיהא כדי לכוף ראשן לעיקרן דמשמע דזה הוא השיעור הגדול שבהם וגם נגד פירוש הרמב\"ם שמפיק רבי' של פירוש ניטלות בזוג הוא שיעור קטן מכולן. שוב ראיתי בחכמת שלמה שכתב על לשון רש\"י הנ\"ל ז\"ל בס\"א אינו אלא כ\"כ שיהיו ניטלות בזוג זהו שיעור והוא עיקר דבודאי כדי לכוף ראשון לעיקרן הוא שיעור רבה מיניה וכ\"כ כל המחברים עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ומותרת לחזור לראשון כו' ז\"ל ב\"י איני יודע מה מלמדינו רבינו בזה וכו' עד לא הוה ליה לכתבו בשם הרמ\"ה עכ\"ל ושמא י\"ל שבא לחדש בדבריו היכא שבעל אחר שגדלה כו' דמותר לחזור לראשון שזה לא נכתב קודם לכן ואף על גב שהוא כשוט שהיא מותרת לחזור לראשון הואיל שאינה צריכה גט משני מכל מקום דרך רבינו לאשמועינן כל חילוקי דינין אף על פי שהם פשוטים והיותר נראה דמה שמסיק רבינו וכתב זה לשונו ואפי' לא בעל אחר שגדלה אם חטפה אחר כו' שכתב הב\"י שהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש לא סבירא להו הכי ואם כן קשה איך יסתום רבינו נגד כולם ולא כן דרכו אלא ודאי צ\"ל דגם אותו אפילו לא בעל כו' מדברי הרמ\"ה המה ומ\"ה חזר וכתב גם ריש דבריו אף על פי שפשוטים הם משום חידושא דסוף דבריו. ואפשר דרבינו סבירא ליה דב' התירוצים דהגמרא נאמרו אליבא דהלכתא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולענין (ממונא אזלינן לקולא כתוב בתשובת בן לב חלק א' דיש לתמוה דאמרינן בפרק החולץ [ולקמן בטור סימן קס\"ג ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כו' הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא\"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלקו בין השפחה והאח היורש או עם הקרובים (ובאמת דלק\"מ דלקמן מבואר אם אין הסבא קיים דהיבם נוטל הכל דהיבם יורש ודאי ואין הספק מוציא מידי ודאי והכא נמי הוי שאר יורשים יורשי ודאי והאי בן ספק ודו\"ק) ואפשר לומר דכאן מיירי דיש לו בן אחר ודמי לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם (ג\"ז בטור סימן קס\"ג) דהתם הוי בני יבם ודאי יורשים והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל כשהספק והיבם באין לחלוק בנכסי מיתנא אם זה הספק הוא בן מיתנא אין ליבם כלום ולכן חולקין. ולפי זה צריכין לדחוק בדברי הגאון שעם היות שבתחילת לשונו כתב שאם אין לו זרע אלא בן כו' כאן לענין ממונא מיירי שיש לו בנים אחרים אלא דקשה לישנא דקאמר אבל איהו גופיה לא מצי מזבני ליה ירתי אם איתא דמיירי שיש לו בנים הול\"ל לא מצי מזבני בני עכ\"ל כ\"פ): "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לדברי רב נטרונאי בגליון נדפס הגהות רא\"פ ז\"ל צ\"ע מ\"ש מהא דלעיל ס\"ס קמ\"ט וז\"ל מ\"ו פירוש דאמרינן מסתמא לא עביד איסורא ושיחררה לשם קידושין (פי' הואיל ושפחה אסורה לישראל) אבל גבי פנויה אמרינן שפיר שלא בעל לשם קידושין כדלעיל ס\"ס קמ\"ט עי' באשר\"י בפרק שני דיבמות עכ\"ל וקשה לפירוש זה דלא הו\"ל לתלות דאין עושה בעילתו בעילת זנות וי\"ל גם כן דאפי' ה\"נ לא בעל לשם קידושין והא דכתב רב נטרונאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה\"ק דודאי שחררה כדי שלא יבעול בה בעילת זנות דכל בעילת שפחה הוי זנות מן התורה ומ\"מ אע\"ג שלא בעל לשם קידושין אלא נולד מזנות פנויה בנו הוא לענין זה שיפטור את אשתו מן היבמה וכעין זה כתב ת\"ה סי' ר\"ט אדברי האשר\"י ע\"ש ואולי כך היה כוונת מ\"ו אלא שאכתי לשון רב נטרונאי שכתב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא נתיישב א\"ל שנאמר שבשפחה שכתוב בה לא יהיה קדש שפי' לא יפקיר ביאתו שהוא לשון זנות אמר בהאי לישנא. וי\"ל דרב נטרונאי לחוד כתב האי לישנא דא\"א עושה בעילתו בעילת זנות לשיטת הגאונים שכתב הרמב\"ם כן בשמם והביאו רבינו לעיל ס\"ס קמ\"ט ז\"ל הורו הגאונים כו' והרא\"ש שהסכים עם רב נטרונאי לא מטעמיה הסכים עמו אלא משום איסור שפחה וכמ\"ש. והיותר נראה דס\"ל להרא\"ש דשפחתו ואשתו שגרשה וחזר ובא עליה בתרווייהו אמרי' מסתמא לא עביד בעילתו בעילת זנות ובודאי בא עליה לשם קידושין משא\"כ בנשים דעלמא דכיון דהוא לא בקי במעשיה והיא ג\"כ לא בקי במעשיו מסתמה לא אמרינן גבייהו דלשם קידושין בעל להיות אגודים יחד. ולהרמב\"ם נמי לק\"מ דהא דכתב לעיל ס\"ס קמ\"ט הבא על אשה דעלמא כו' הכל הוא בכלל אפי' שפחתו ואשה דעלמא דנקט היינו לאפוקי אשתו דבה כ\"ע מודי דאמרינן דבעל לשם קידושין: "
                ],
                [
                    " והוא שגמרו צפרניו עיין לעיל בא\"ח בס\"ס שכ\"ט ובי\"ד ס\"ס רס\"ו בדברי רבינו ובדברי ב\"י מ\"ש שם ושם בק\"ש בארתי בס\"ד. וכתב ב\"י ז\"ל ולא ידעתי מאין לו זה דבעי תרווייהו כו' ע\"ש ואני מצאתי שכתב בעל נ\"י בפרק הערל דף תכ\"ד ס\"ב שרשב\"ג תרתי בעי ופליג אדר' דסגי ליה בגמר סימנים (דהיינו צפרניו ושערו כ\"פ) וכבר איפסקא הלכתא כרשב\"ג עכ\"ל. כתוב בתשובת הר\"ש בן הרשב\"ץ דבזמן הזה אפי' לא נכנס בחדש הט' רק יום אחד כו' עיין בב\"י שהביאו וכן הרמ\"א בש\"ע: "
                ],
                [
                    " עד אחד נאמן להעיד שנולד כו' צ\"ע דכאן סתם רבי' וכתב דעת הרמב\"ם דעד אחד נאמן להתירה לשוק ריקמן בסימן קנ\"ח כתב רבינו פלוגתא הרמב\"ם והרא\"ש דלהרא\"ש שאינו נאמן עד אחד כ\"א להתיר ליבם ולא להתירה לשוק ואיפשר לחלק ולומר דכאן דאומר דנולד בן כו' דהוא מילתא דעבידא לגלויי ולחקור אם נולד לבעלה בן ובכזה לא עבידא למשקר משא\"כ לקמן בסימן קנ\"ח דשם קאי אאומר מת בעלך ואח\"כ בנך דאף אם מת הבן קודם הבעל דאז היא זקוקה ליבם לא עבידא לגלויי מי מת תחלה ויוכל להיות דמשקר לכן אינה נאמן להתירה ועי' מ\"ש שם עוד מזה: "
                ],
                [
                    " (ואי משום שהאב נאמן כו' ואפשר לחלוק ולומר דבאמת אין האב נאמן על בנו אך לענין ירושה נאמן לומר כהוא בנו מטעם מיגו שאם היה רוצה נותנו לו במתנה. ועיין במ\"מ בפ\"ד דנחלות שכתב ענין כזה ע\"ש שהאריך כ\"פ). "
                ]
            ],
            [
                [
                    " למה לא תהיה אשת מומר זקוקה ליבם ז\"ל ב\"י ז\"ל ודאי קושטא דמילתא הכי הוא כו' ע\"ש שהאריך: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בין אם אומר מת בעלך ואח\"כ בנך כן היה הגירסא הנכונה ולא כספרים דגרסי מת בעלך ואח\"כ יבמיך דאותה גירסא מוכחת דמשובשת היא דבמת יבמה אטו מי שאני לן בין מה קודם מיתת הבעל או אחריו ב\"י. ואי משום הא לא איריא דהא גם בריש הסימן כתב רבינו ז\"ל בין שאומר מת בעלך ואח\"כ יבמה או יבמה ואח\"כ בעלה נאמנת וכמ\"ש דקמ\"ל דאע\"ג דכשאמרה מת בעלה תחלה היא זקוקה ליבם אפילו הכי נאמנת. וה\"נ איכא למימר הכא איפוך דקמ\"ל אפי' אומר העד דמת יבמה תחלה ולא היתה זקוקה ליבום לעולם אפ\"ה אינו נאמן אלא שהאמת כן הוא שהרא\"ש כתב שם באומר מת בעלך ואחר כך בנך ג\"כ אינו נאמן. ומיהו יש מתמיהין על הרא\"ש מנ\"ל לכתוב כן בפשיטות דודאי אינו נאמן דאף אם אין לו מיגו לעד מ\"מ א\"ל דאיבעיא דגמרא גם ע\"ז קאי ואיבעיא דלא איפשיטא הוא וכבר נשאלתי ע\"ז והנני מציג לפניך לשון השואל וגם תשובתי ומתוך התשובה יתיישב גם כן לשון רבינו וז\"ל השאלה הא דכתב הרא\"ש פרק האשה רבה דף קמ\"ב ע\"ב במסקנא לחלק דבעד אחד המעיד מת בעליך ואחר כך בנך אינו נאמן לה להתיר לשוק וכי קא מיבעיא ליה דוקא במעיד מת יבמך. דקשה מ\"ט דהרא\"ש ומנ\"ל לחלק ביניהן ומ\"ש בהא דפשיטא ליה והא קמיבעיא וכי משום דאין כאן מיגו מ\"מ מ\"ט פשיטא ליה דאינו נאמן. ולעד\"נ ליישב דס\"ל להרא\"ש דחדא באידך תליא. דכיון דאין אנו מאמינים לעד במכ\"ש דאשה גופא דהאמינה אנפשה לומר מת בעלי ואחר כך בני משום דלאשה יש מיגו דאי בעיא הויא שתקא ממיתת בנה משא\"כ בעד דסבר כו' וכדמסקי התוספות והרא\"ש א\"כ פשיטא נמי דאינו מהימן כיון דאיכא ריעותה בדיבוריה למה ליה להאריך בעדותו לומר שמת בעלה ושמת בנה אח\"כ דהא מיד באומרו מת בעלך הוא מותרת לשוק כיון שיודע שהיה לה בן אלא ודאי שקר קמשקר דמת הבן לפני מיתת הבעל או לא נודע לו אם מת ומ\"ה הוצרך להעיד שמת אחר כך בסיברו שהדין יתן שתסמך על עדותו ותינשא לשוק ודעתו לקלקלה וכמ\"ש התוס' והרא\"ש משא\"כ בעדות אשה עצמה באמרה אחר כך מת בני דאע\"ג שג\"כ הוא יתור לשון גבה מ\"מ אין לדקדק מתוספות דברים שום ריעותא ולכך האמינוה במיגו. וצ\"ל דס\"ל להרא\"ש שגם דעת התוס' כן והרא\"ש אינו אלא כמעתיק לשון התוס' בביאור דבריהן כדרכו דאל\"כ קשה מאי קמקשו התוס' וכתבו ז\"ל וא\"ת ומאי קמיבעיא ליה והתנן כו' עד וכיון דאיהי מהימנא כ\"ש עד אחד ומאי קושיא דילמא האיבעיא הוא בעד אחד במעיד מת יבמך דהיא עצמה אינה נאמנת. דהא התוס' לא הביאו ז\"ל פירש\"י דפי' וכתב באבעיא דאיבעיא גם במעיד מת בעלך ואח\"כ בנך ולהקשות עליו האי וא\"ת כו' אלא ודאי כוונת התוס' כיון דהיא נאמנת לומר מת בעלי ואח\"כ בני מכ\"ש דעד נאמן בזה דהא בהאי לישנא בתרא עד עדיפא מינה ומה\"ט נמי אפי' במקום שהיא אינה נאמנת כגון לומר מת יבמי העד מהימן. דבכלל זה נמי הוא זה כמו בעינן אם מעיד מת יבמך שנאמן במקום שאינה נאמנת היא מכח האי כ\"ש דהעד עדיף מינה. ומהל' שהגמרא אמרה שהיא נאמנת לומר מת בעלי למדנו שהעד נאמן לומר מת בנך ואח\"כ בעלך וה\"ה בהאי נמי וכמ\"ש הרא\"ש. ומסקי התוספות וכתבו וי\"ל וכו' עד ולכך אין להאמינו כמותה ופירש הרא\"ש דבריהן דאינו ר\"ל דאינו נאמן ודאי כמותה אלא קמיבעיא ליה אלא ר\"ל איני נאמן כלל קאמר ומה\"ט שכתבתי דאיכא ריעותא באריכית דבריו מ\"ה פשיטא דאינו מהימן משא\"כ באם מעיד מת יבמך דקמבעיא ליה אם הוא נאמן כיון דליכא ריעותא בדיבוריה אע\"פ שאינה נאמנת היא אנפשיה משום דעד עדיף מינה וק\"ל. ומ\"ה כ\"כ הטור בפשיטות בא\"ע סימן קנ\"ח כאילו מוסכם מדברי הכל הוא. (עיין בתשובת הרשב\"א סי' אלף רנ\"ב שם כתב דברים דשייכי לסי' זה כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה צ\"ע דלמא גם הרמב\"ם לא קאמר אלא אם כבר חזר וקידשה דאין מוציאין אותה ממנו אבל לקדש לכתחילה לא קאמר ורבינו לא כתב אלא קנסינן ליה לאוסרה עליו והוא מל' הרא\"ש שכתב בפסקיו בלשון זה שאסור למקדש עולמית שלא יהא חוטא נשכר ודלמא אם עבר וקידשה גם הוא מודה להרמב\"ם דאין מוציאין אותה ממנו ושמא י\"ל מדאמר דקנסינן ליה לאוסרה עליו עולמית משמע דאסורה עליו בכל ענין הואיל שהטעם הוא משום קנס סברא הוא דכי היכי דקנסינן ליה כפעם ראשון קנסינן ליה נמי בפעם ב': "
                ],
                [
                    " ואם נישאת לזר כו' תצא והא דכתב רבינו לקמן ס\"ס קס\"ט ז\"ל עברה וניסת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו נ\"ל דהתם אדלעיל מיניה קאי שמתחיל וכתב שם רבי' ז\"ל חליצה פסולה אע\"פ שהיא פסולה פוסלת על האחין כו' עד ואינה ניסת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה וע\"ז מסיק וכתב דאם עברה וניסת לזר קודם שתחלוץ נשארת תחת בעלה אחר שחולץ לה שנית בחליצה כשרה כיון שכבר חלץ לה. משא\"כ הכא דנישאת עד דלא חלצה כלל גם מ\"ש רבי' לקמן בסי' קס\"ט הם דברי הרמב\"ם בפ\"ד מה' יבום וחליצה דין כ\"ז ע\"ש וכתב המ\"מ שם עליו דמ\"מ צריך להפרישן קודם החליצה הכשרה כו' ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מעשה ידיה שלה כו' דלא תקינו רבנן מעשה ידיה כו' עפ\"ר ועיין בב\"י שהקשה על טעם זה שהרי כל אלמנה דעלמא שניזונת משל יתומים ומעשה ידיה שלהם כמ\"ש לעיל ר\"ס צ\"ה ול\"נ דלק\"מ דשאני אלמנה דעלמא שהבעל כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותך והוה כאילו עדיין הבעל קיים ולכן הואיל שבחייו מעשה ידיה שלו משום איבה גם לאחר מיתתו הם ליורשים הואיל שלא הפסיקה מלזונה אפילו שעה אחת מכח תנאי כתובה דאביהם והעיקר היה מכח טעם דאיבה אבל גבי יבם שפסק מלזונה מיד לאחר שלשה חדשים כל זמן שלא תבעתו לדין כנ\"ל והשתא לא שייך טעמא דאיבה ולכן אין מעשה ידיה שלו. ומה שכתב מעשה ידיה שלה לעולם לשון לעולם נמשך למה שכתב אחריו אפי' היא ניזונת כאלו אמר מעשה ידיה שלה בכל ענין אפילו היא ניזונת אבל אין פירושו כמשמעו שהרי אחר שייבם אותה הרי היא כשאר אשה שמעשה ידיה לבעלה. ולכאורה נראה דמיירי בדאית ליה ליבם נכסים מאחיו המת שממנו מפרנס אותה דנ\"ל דגם מזונות אפילו בחיי היבם אינן מוטלים על נכסי היבם כל זמן שהניח בעלה ראשון נכסים שדין מזונות כדין כתובתה שהרי היבם אינו כותב לה כתובה חדשה וסומך אכתובת המת אם לא שלא הניח המת נכסים שניטלת כתובה מנכסי היבם וה\"ה למזונותיה שהן תנאי כתובה ואם כן א\"ש מה שכתב לעולם דאפילו לאחר שכנסה היבם כל זמן (שלא) נתפרנס מנכסי היבם ליכא איבה. אלא שלפ\"ז צ\"ל מה שכתב הרא\"ש (ועפ\"ר) כל זמן שאינה יושבת תחת בעלה קאי כשלא הניח המת נכסים דוקא והוא דוחק ועיין בתוס' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ\"ג) ובאשר\"י שם ד' קכ\"ט ע\"א ולעיל בדברי רבינו סימן קי\"ב שם כתבתי ל' התוס' והרא\"ש באבעיא דבת יבמה אי מתזנא כו' ועי' בר\"ן פ' האשה שנפלו שכתב בשם רשב\"א דכיון דאין לה כתובה ליבמה על היבם גם אין לה עליו תנאי כתובה כו' ומיהו יש לחלק בין תנאי כתובה למזונות שהוא בכלל שארה שהוא דאורייתא גם בפרק החולץ (יבמות דף ל\"ח) מסיק במשנה זה לשונו כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון עכ\"ל המשנה) כל זה אינו דהרי בפרק ר\"ג (יבמות דף נ\"ב) גרסינן ז\"ל שטר כתובת יבמין כיצד כותב לה אנא פלוני בר פלוני קבלית ית פלונית יבמתי לזון ולפרנסה כראוי ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון כו' ש\"מ דאע\"פ שכתובתה על בעלה הראשון מ\"מ מזונותיה ופרנסתה על נכסי היבם. ועיין מ\"ש רבינו בסימן קס\"ו מזו גם כן ועיין מ\"ש שם ושם בארתי כדאיתא בראיות ברורות דמדין תורה לא היה כותב לה כתובה כלל רק רבנן דתקנו שיעשה בה מאמר כמבואר שם תקנו נמי שיכתוב לה כתובה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " בד\"א בנכסי מלוג כו' זה לשון ב\"י דברים תמוהים הם דנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם מאי מלוג או מאי צאן ברזל שייך בהו ודוחק לומר דבעודה שומרת יבם הכניסתם לו בנכסי מלוג או בנכסי צאן ברזל (ונראה דאמ\"ש רבינו ואפי' עשה בה מאמר קאי דאי בשעת קידושין מדרך העולם לפסוק ולעשות שטרי פסיקתא כמה הוא מכניס לה וכמה היא לו וכמ\"ש רבינו לעיל נ\"א כמה אתה נותן לבנך כו' עמדו וקדשו כו' גם ביבמה כיון דעשה בה מאמר כדרך שאר נשים יש לומר נמי שפסקו אהדדי ולא סמכו אדין שכנסה אנכסי בעלה הראשון ואכתובתו ותנאי עמה) ואין לפרש וכו' עד נמי לא תמכור וצ\"ע עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא חולץ אלא אחת מהם כלומר אין צריך לחלוץ אלא אחת מהן וכדי נסבא שהרי כבר כתב שחליצה של אחת מהן פוטרת את כולן ב\"י ויש ליישב דקמ\"ל דאין היבם רשאי לחלוץ אלא אחת מהן כדי שלא יאסרם על כהן וכדמסיק (ועיין מ\"ש לעיל סימן קנ\"ו כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפיכך מתה מותר באחותה כתב ב\"י לשון לפיכך שכתב רבינו אינו מכוון וצריך לדחוק ולפרש דה\"ק לפיכך כיון שהוא אסור בקרובותיה אינו מותר באחותה אלא א\"כ מתה עכ\"ל ול\"נ דה\"ק לפיכך ר\"ל הואיל שאסרו הקרובים מטעם שהחליצה כמו גרושה ולכן קאמר שפיר לפיכך אם מתה מותר באחותה לאפוקי אם הוי הטעם שאסור בקרובותיה משום שקרובותיה הולכים עמה לחליצה וכולי עלמא לא ידעי הי מינייהו חלץ ולכך קרובותיה אסורים וכעין שפירש\"י בסמוך על צרת אחות חלוצה דלפ\"ז הטעם אפילו אם מתה היה אסור באחותה משום שיאמרו היא החלוצה והוא חוזר ונושא חלוצתו וכן התו' בפ' החולץ הקשו על פי' רש\"י לפי טעם זה ממתניתין למה מותר באחותה כשמתה אשתו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ייבם היבם לסוף ב' חדשים וילדה לסוף ט' חדשים למיתת הראשון נראה דדוקא קאמר לסוף שני חדשים דאלו לסוף חדש אחד וילדה לסוף ט' חדשים הוה תלינן ודאי בראשון דאלו לשני לא הוה חי דבן ח' חדשים הוה ולא הוה אמרינן בברי בן שני הוא ובן ז' היה ראוי להיות אלא דאשתהי ואי ילדה בן ח' הוה אמרינן דודאי בן שני מה\"ט גופא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וסת הספק קודם חלוקה פירוש דאילו לאחר חלוקה היה נשאר היבם בחלקו שהרי באה לידו כדין ב\"ד ולא היו חולקין אלא בחלק הספק וכמ\"ש רבינו בס\"ס זה ז\"ל סבא ויבם בנכסי ספק כו' חולקין. וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא עפ\"ר לשון הגמרא וכתב הרא\"ש ע\"ז ז\"ל כי היבם הוא ודאי יורש של הסבא והספק הוא ספק אם הוא יורש דידיה או לאו. וא\"ת בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא אמאי פליג הספק עמהן בהשתות הול\"ל דבני יבם במקום אבוהון קיימי בכל חילוק שיש ביניהן כי אביהן היה ודאי יורש הסבא והבנים במקום אביהן קיימי ואי משום דהכא יש לספק ממ\"נ זכייה במקצת הנכסים הא בררנו דמשום הכי לא יפה כחו בממון שהוא טוען עליו ספק ויש לומר כשהספק טוען עם היבם בנכסי סבא לדבריו דהיבם אין הספק יורש של הסבא כלל ומ\"ה יפה כחו משא\"כ כשטוען עם בני היבם שגם לדבריהן הוא יורש של הסבא אלא שהם אומרים מכח היבם והוא אומר מכח מיתנא הלכך הדבר שקול ויחלוקו הספק שביניהן עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " או ספק וסבא בנכסי יבם ואם תאמר הא כתב לעילאם מת הסבא או יטול היבם הכל מטעם שהוא ודאי יורש והספק ספק ה\"נ כשבאו לחלוק ספק וסבא בנכסי יבם נימא נמי הסבא אני ודאי יורש שהוא בני בודאי ואתה ספק ויש לומר דל\"ד דלעיל בשעה שמת המת ונפלו הנכסים לפני היורשים לא היה בעולם שראו לירש אלא היבם שעדיין לא ידענו כלים מספק ולכן כשנולד הספק אחר כך אינו יכול להוציא הנכסים מחזקת היבם שהיו בחזקתו כשמת המת והוי שפיר אין הספק מוציא מידי ודאי וכן משמע מדברי הרא\"ש שהטעם הוא מכח שהיו הנכסיס בחזקת היבם שהביא ראיה ממשנה שכתב כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה מספק אבל הכא בשעה שמת היבם ונפלו נכסים לפני היורשים שניהם היו בעולם וכל אחד אומר אני אטול הכל דינא כמו שאמרינן בכל מקום ממון המוטל בספק חולקין. אלא שקשה לפי האי טעמא נמי לעיל גבי יבם וספק בנכסי המת דקאמר דאם הסבא קיים אז יחלקו ביניהן למה לא יאמר היבם כשכנסתי היבמה זכיתי בהנכסים עדיין לא נולדת ושוב אין כח בידו להוציא הנכסים מידו. ויש לומר דהרי כתבתי דכתב הרא\"ש והביא ראייה מהא דתנן כי הוחזקה הנחלה לאותו השבט כו' ורצה לומר שהאחין הן יורשים ודאי שהרי הם ניכרים וידועין למשפחותם לבית אבותם מה שאין כן הספק אף על פי שהוא ממ\"נ מאותו שבט בן של אחד מהן מכל מקום כיון שאינו יכול להתיחס אחר אחד מהן בודאי לא מקרי הוחזק לאותו שבט. ומה\"ט נמי היבם אינו מקרי מוחזק לירושה מכח מה שבא ליבם דשם יבום אינו מחזיקו בשם הוחזק הנחלה לאותו שבט כ\"א כשמת הסבא דאז מקרי הוא מוחזק מכח צד ירושת השבט וק\"ל (ובספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דאמרינן דאין שומעין להספק אף על גב דגם כן כבר היה נולד הספק קודם מיתת הסבא שאני התם דהספק לא מצי טוען כולו שלי אלא החצי והיבם מצי טוען כולו שלי לכך טענתו טענת ודאי מיהו להתוספות והרא\"ש דכתבו דלא אמרינן מדא\"ל זכייה במקצת ליהני למקצת השני שטענו עליה ספק א\"ל מטעם שהוא ודאי יורש וזה ספק יורש ע\"ש לא נתיישב זה) והיותר נראה דמ\"ש הרא\"ש דאם אין הסבא קיים יכול היבם למימר דל יבום מהכא כו' ר\"ל כשבאו לטעון הספק והיבם בנכסי המת כל א' מבקש כולו מכח טענת ספק דזה אומר שמא אני בן מיתנא והכל שלי וזה אומר שמא את בני ואני היבם ואף שיש לו אחים מ\"מ כולו שלי כיון שאני היבם מ\"ה מצי למימר היבם שקול טענתי וטענתך דהספקיי' עדיין נשאר לי טענה ודאית שהרי אני בודאי אח ויורש את אחי אף שאיני יורש כולו מ\"מ שם יורש ודאי עלי משא\"כ אתה שאין לך יורש ודאי. משא\"כ הכא בטענת סבא וספק בנכסי יבם דהסבא אין לו טענה יותר מזו שאומר שמא אין אתה בן הייבם אלא בן המת נמצא שאני יורש את בני היבם והספק אומר שמא אני בן היבם ואין לאב כלום במקום הבן א\"כ כשתאמר דל טענת שניהן מהכא לא ישאר להסבא שום טענה לזכותו בה ודוק היטב: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שחליצת מעוברת פסולה בהגהו' אלפסי ר\"פ החולץ כתוב מיהו פוסלת מן הכהונה כשאר חליצה פסולה (וכן הוא במשנה ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " לא תינשא עד שתלד דשמא תפיל כו' ק' מאי איריא תפיל אדלא תפיל מכ\"ש דאין ביאתה וחליצתה דמעוברת כלום ודוחק לומר דרבינו לישנא דהגמ' נקט והגמרא נקט האי לישנא ליישב הברייתא אליבא דר\"ל ע\"ש ר\"פ החולץ (יבמות דף ל\"ו ע\"א) ועוד דאהגמ' גופא קשה לאוקימתא דר\"ל ל\"ל למימר שמא תפיל ונ\"ל דה\"פ לא תינשא שמא תפיל ואז לא יהיה כאן לא חליצה ולא ביאה ולא ולד שיותר צרתה ע\"י לשוק. ואף א\"ת שלא תפיל ונלך אחר רוב נשים שמולידות בר קיימא ותהא מותרת לשוק ע\"י הולד מ\"מ הרי ולד עדיין לא נולד ואינו מתירה עד שיוולד: "
                ],
                [
                    " כתב הרמ\"ה כיון דספיקא הוא כו' ואע\"ג דכבר כתב רבינו לעיל בסמוך דברי הרמ\"ה ולמה כפלו בכאן ונראה דהוצרך לאשמעינן הכא פעם שנית דאף על גב דכבר ילדה היבמה קודם שייבם אותה והיה יודע שילדה והוי לן למקנסיה שיוציאנה דלעיל מיירי בשעה שייבמה לא היה נודע שהיא מעוברת ואשמעינן הכא דאפ\"ה לא קנסינן ליה ואין מוציאין אותה ממנו ולפ\"ז א\"ש קצת למה כתב רבינו בכאן \"ולא \"נהירא ולא כתב ג\"כ לעיל שדוחק לומר שמה שכתב כאן קאי גם כן אדלעיל (וכן כתב רש\"ל בביאורים שלו כ\"פ) אבל השתא א\"ש שיש לומר שדוקא כאן חולק עליו מטעם שכתבתי משום שהיה יודע שילדה ועבר וייבם אותה והכניס את עצמו בספק מש\"ה תצא דהוה לן למסמך אדרבנן שיוציאנה אבל לעיל שלא נשאה באיסור אית לן למסמך ארבן שמעון בן גמליאל דלא תצא: "
                ],
                [
                    " מהאי טעמא נמי תצא כו' וכתב בית יוסף זה לשונו דברי רבינו ברורים בטעמם וכו': "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל במרדכי פרק החולץ דף תכ\"ד ע\"ג האריך בזה וכתב דמנהג פשוט לחלוץ ועי' במהרי\"ק שורש ק\"ב דבמקום שנהגו לחלוץ כופין על כך וע\"ש שהאריך בזה אימת אזלינן בתר המנהג ד\"מ כ\"פ): "
                ],
                [
                    " משמע שיבמה שאינה רוצה כו' כתב ב\"י ז\"ל לא היה צריך רבינו ללמוד זה בדרך ילפותא שבהדיא כ\"כ בסוף פרק אע\"פ כו' ע\"ש עכ\"ל ובעיני כפלא דהא ע\"ז כתב רבינו גופא בסמוך אדין נדרה מהיבם אחר מיתת הבעל כו' שהרי\"ף כתב שדינה כדין מורדת וא\"כ ה\"ה וכ\"ש הכא ושם בההיא הדין כ\"כ בהדיא בס\"פ ב\"ש. ונלע\"ד ליישב דאי מההיא אין ראיה דה\"א דל\"ק אלא דכותבין עליה איגרת מורדת אבל להיות כדין מורדת בכל דיניה לא הוה אמרינן כיון דלתקנה אחרונה אפילו איסור איכא ביבום. דהא במורדת גופא נתבאר בפרק אע\"פ וכתב רבינו לעיל סימן ע\"ז כמה תקנות ושתקנה שנייה היה שמכריזין עליה ד' שבתות והיינו כמו אגרת מרד דהכא ושוב תקנו שימתין לה י\"ב חדש ואח\"כ יוציאה בלא כתובה ושוב תקנו שכופין אותי להוציאה ושלא ליתן לה כתובה. וה\"א שלא להחמיר בה כולי האי אלא שימתינו לה י\"ב חדש או יתן לה כתיבה קמ\"ל דדינה כדין מורדת לגמרי וזהו שדקדק רבינו וכתב ז\"ל מדפסק הרי\"ף שמצות יבום קודמת משמע שדינה כדין מורדת והביא ע\"ז שכ\"כ הרמב\"ם שכופין אותו לחלוץ והיינו כתקנה אחרונה שכופין אותו לגרש וג\"כ דינ' כתקנה אחרונה שאף על פי שמגרשה מיד אין נותן לה כתובה כן הדין נמי בזו דחולץ לה מיד ואין נותן לה כתובה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (ואם אינו רוצה אין כופין וא\"ת מה הוא מפסיד אם הוא חולץ לה דהוא מתבייש בב\"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו ולכן רשות בידו לסרב תוס' ביבמות דף קי\"א ע\"ב כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכותב לה כתובה כדין כל הנושא אלמנה דעלמא וכו' וכותב לה כתובה כו' קשה דברי רבינו אין להם סדר איך תלוי דין זה שכותב לה כתובה בדין שלפני זה וע\"ק למה ליה לחזור ולכתוב וכותב לה כתובה וע\"ק דהכא משמע שכותב לה כתובה רק כאלמנה ותו לא ובודאי איירי שיש נכסים עדיין מבעלה הראשון ובסימן קס\"ח משמע דוקא כשאין נכסים מבעלה הראשון יש לה כתיבה מנה מהיבם אבל כל זמן שיש עדיין נכסים מבעלה הראשון יש לה כתובה שכתב לה בעלה אם היתה בתולה כמו לבתולה ואם היתה אלמנה כמו לאלמנה והכא משמע דעכ\"פ אין לה רק כמו לאלמנה דעלמא ונ\"ל דסבירא ליה לרבי' דמן הדין כמו שאין צריך נמי קידושין אחרים כך אין צריך (כאן חסרון מהעתקת גוף כתבי אמ\"ו ז\"ל שנשרף ונאבד אבל נראה במ\"ש בפרישה מתורץ הכל כ\"פ): "
                ],
                [
                    " מדברי בעל העיטור כתב הרב המחבר ר\"ל מכאן ואילך הוא מדברי ב\"ה וזה לשונו כתב הרב המחבר ר\"ל הבע\"ה אמר שכ\"כ הרב המחבר רצה לומר שמצא דברים הללו בספר אחד מן המחברים וכעין זה כתב נמי בי\"ד סימן ס\"ה בשם ב\"ה וז\"ל שם סדר הניקור מבעל העיטור שהעתיק הרב מאחד מן המחברים מזה משמע שבע\"ה כתב כל דבריו בשם המחברים זה שמסיק וכתב כאן ז\"ל אנא כתיבנא דכל מצוה כו' דמשמע דמ\"ש לפני זה בשם המחבר כתבו ומיהו זה דוחק גדול דלשון כתב הרב המחבר לא משמע הכי: "
                ],
                [
                    " ואנא כתיבא דכל מצוה התלויה באחר כו' לעיל סימן ל\"ד מ\"ו עכ\"ל ואף על גב דזהו לשון בע\"ה ועוד שלעיל בסימן ל\"ד לא כ\"כ בהדיא מכל מקום רימז מ\"ו בזה שגם רבי' הזכיר טעם זה בתוך דבריו בסימן ל\"ד וזה במ\"ש שם וי\"א שצריך לברך אחר הקידושין דלמא הדרא בה האשה והוי ברכה לבטלה עכ\"ל וזהו טעם דב\"ה דכל מצוה התלויה באחר לא מברכין עובר לעשייתן דדילמא הדרי ביה. ונראה די\"א שהזכיר שם בראש דברי רבינו הוא בעל העיטור ומה שכתב כאן ואנא כתיבנא כו' רצה לומר בספרו העיטור: "
                ],
                [
                    " כסף עשרים וחמשה רצה לומר כ\"ה דינרי צורי והיינו כדעת הרמב\"ם וסייעתו דסבירא ליה דכתובה היא מדרבנן ומשערינן להו בדינרי מדינה דכ\"ה דינרי צורי עולין לר' דינרי מדינה וכמ\"ש לעיל בסימן ס\"ו אבל צ\"ע למה סתם רבינו כאן כדעת הרמב\"ם הלא לעיל בסימן ס\"ו כתב דברי הרא\"ש באחרונה שכתב אף שכתובה דרבנן מכל מקום תקנו לכתוב בתולה ר' דינרי צורי דהיינו נ' סלעים של צורי כו' ע\"ש. ואפשר דרבינו לא דקדק בזה כאן הואיל שאין כאן מקומו של שיעור הכתובה ודבר כתב ב\"י שבלא\"ה נמי יש בטופס כתובה זו תוספת דברים והרי\"ף והרא\"ש כתבוהו בם\"פ מצות חליצה הדרך המכוון (ומיהו ז\"א שגם הרא\"ש כ\"כ בס\"פ מצות חליצה כ\"ה זוזי ע\"ש) ורבי' העתיק נוסח מאחד מהמחברים ונמשך אחריו בכל דבריו ונראה שטופס זה הוא גם כן מדברי בעל העיטור ונמשך זה למ\"ש תחלה מדברי בעל העיטור כו': "
                ],
                [
                    " בין בשוגג בין במזיד ר\"פ הבע\"י כתבו התוספות איכא למימר דמזיד ורצון תרי גופי נינהו דרצון היינו דמכוין למצוה ואע\"ג דפשיטא הוא מ\"מ קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתי אבל בפ\"ק דב\"ק גבי אדם מועד לעולם קשה מה בין מזיד לרצון וי\"מ דה\"ק בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס שאנסו לעשות כן בין שהוא ברצון עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אף כי נפלה לו מן האירוסין וכתב ב\"י וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה וכו' ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולפי דבריה צריכה גט כו' תימא הלא אף לפי דבריו צריכה גט למאמרו מאחר שכנסה והארכתי בפ' ב\"ש סי' כ\"ו וע\"ש עכ\"ל מ\"ו ולעד\"נ דלק\"מ דמיירי שלא עשה בה מאמר וה\"ק לה שעדיין לא בעל וגם לא עשה בה מאמר ואינה צריכה אלא חלוצה וזה רימז במה שאמר \"וצריכה \"חליצה ר\"ל אינה צריכה אלא חליצה. והא דכתב רבינו דינו כמי שלא עשה מאמר כדי ללמדינו שאז אין כופין על הגט כיון שלפי דבריו אינה צריכה גט מה שאין כן כשעשה בה מאמר ואומר שלא בעל אז אמרינן ליה או בעול או תפטור אותה בחליצה וגט ואפי' בע\"כ וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין היבום יכול למכור כלום כו' ז\"ל התוספות ומכר בטל לאלתר וכו' כמבואר בב\"י עד דחיישינן שמא יאבדו או ישתדפו השדות שישאר עכ\"ל ואפילו אם ירצה היבם לכתוב לה אחריות על נכסי אפ\"ה לא יוכל למכור אם לא שתתרצה האשה כמ\"ש בסעיף. (שכתב ז\"ל וה\"ה אפילו שלא גירושין אם מתרצה האשה למכור ע\"מ שיכתוב לה אחריות כו' משמע דבלא רצונה אסור וכן מוכח מדברי הרמב\"ם שכתב שם רבינו אחר זה דדוקא במי שלא היתה לה כתובה וק\"ל) הואיל שתקנו חכמים שלא יוכל למכור מטעם הנ\"ל אע\"ג דאחר שכתב לה אחריות על נכסיו אזיל הטעם מכל מקום לא חלקו חכמים בתקנתם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שידעו להקרות כו' פירש\"י שיודעים להקרות לא חפצתי כו' וכתבו התוס' שאפי' אינן בקיאין וכו' עיין ב\"י: "
                ],
                [
                    " נמצא אחד מהן קרוב אבל שני בשלישי ש\"ד בכתבי מהרא\"י בסימן ה' ור\"ל לאפוקי שני בשני תרי בעל דאסורין משום מראית עין דהא איתא במרדכי דלכתחלה לא יחתום על השטר משום מראית עין וכ\"ש לענין חליצה ודוקא לג' דיינים שבחליצה אסורים אבל כשרים הן לאותן שנים שמוסיפין לפרסומי מילתא (כ\"כ בת\"ה סימן רנ\"ה ובפסקיו סימן רי\"ב כ\"פ): "
                ],
                [
                    " עד שיהא אביו ואמו מישראל והא דקאמר אפי' היה אביו גר ואמו מישראל פסול הו\"ל לנקוט רבותא טפי אפי' אמו גיורת ואביו מישראל פסול ונראה דהכי קאמר דאפי' אם אמו מישראל פסול אליבא דכ\"ע אפילו לדברי ספר המצות ואינו כשר אליבא דכ\"ע עד שיהא אביו ואמו מישראל וכן דרך רבינו בהרבה מקומות לנקוט הפסול והכשר אליבא דכ\"ע: "
                ],
                [
                    " לפרסומי מילתא כו' עפ\"ר ואם תאמר לפי טעם זה הוי לן נמי ליתן הגט בפני ה' כדי שלא תנסבה לכהן וי\"ל גבי גט ליכא ולמיחש להכי דהא הבעל קיים לפנינו וכ\"ע ידעי כשתבא לינשא שהיא גרושה ולטעם השני נמי י\"ל שבגט אין לפרסם בשביל זה ואדרבא אנו חפצים שלא תינשא שאסור להכניס רשעה לביתו: "
                ],
                [
                    " ויקבעו מקום תחלה לומר כו' כתב הגהות מרדכי שכל הה' יקבעו שם מקום וכן נראה מדברי רבינו מדסידר דין תוספת שנים קודם קביעות מקום ודלא כת\"ה שכתב שא\"צ אלא שלשה דיינים ב\"י ומה שכתב שנראה מדברי רבינו מדסידר דין כו' נ\"ל אי משום הא לא איריא דהרי בסימן זה לקמן בסדר חליצה סידר איפכא קביעות מקום תחלה ואחר כך כתב שמוסיפין עוד שנים. וכתב מהר\"י ברונא שהגדול שבהן אומר לאחרים בואו ונלך למקום פלוני לקבוע מקום וכתב עוד דיכולין גם לקבוע בלילה דאין כאן משום תחלת דין אלא הוי כאילו בונה מקים שיהא מזומן לב\"ד ומה\"ט כתב מהרא\"י (סי' רכ\"א) שאם רוצה לחלוץ ביום ראשון שלא יקבעו מקום ביום השבת שלפניו דמיחזי כבונה אלא ביום ו' שלפניו (ובד\"מ כתב הטעם דהוי כמכין משבת לחול דאין חולצין בשבת ולא אמרינן דבטל הקביעות כמ\"ש בשם מהר\"י ברונא שאם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע שנית דלא אמרינן בטל הקביעות אלא היכא שקובעין מקום אדעתא לחלוץ למחר אבל אם בשעה שקובעין קובעין אדעתא לחלוץ ביום א' או ב' לא אמרינן בטל הקביעות מ\"כ בשם אמ\"ו ז\"ל כ\"פ) וחולצין בח\"ה דהא דנין דיני ממונות ודיני נפשות בח\"ה ומהרא\"י כתב (בסי' רכ\"ז) דאין חולצין בע\"ש ובעי\"ט (דהוה כמו דין ועפ\"ר סט\"ו כ\"פ) ונראה דאין לדבר זה עיקר ב\"י: "
                ],
                [
                    " אינו נאמן להחזיקו בגדול כדתניא בפרק האומר בקידושין נאמן האב לומר בני זה יש לו י\"ג שנים ויום א' לנדרים ולערכין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשים וה\"ה לחליצה דהוה דבר שבערוה אינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפלל והשלים לי' בב\"ה אין בכך כלום דשמא ע\"פ האב עשו (אין להקשות למה ליה לאהדורי דע\"פ האב עשו הא כתב ב\"י בשם המרדכי וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחין בידו כו' נראה דיש פלוגתא בזה אי מצטרפין הקטן לי' ולזימון עד שיביא שתי שערות וכמש\"ר בא\"ח ס\"ס קצ\"ט לענין תפלה ע\"ש כ\"פ) שנאמן לנדרים ולהקדש אבל אם נולד באותו מקום והוחזק ע\"פ שכנים שבא לכלל שנים אז מועילים לו השערות כמו נדה שהוחזקה בשכינותיה שבעלה לוקה עליה כ\"כ בסה\"ת: "
                ],
                [
                    " אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור ז\"ל ב\"י אבל רבינו נראה דסובר דמכל דבר נמי כשר ולפיכך סתם וכתב רצועותיו א\"צ שיהיו מעור ולפ\"ז צ\"ל דשער דנקט ל\"ד עכ\"ל ובאמת שכן משמע נמי מדברי הרא\"ש ממ\"ש בסדר חליצה שלו והביא רבינו לקמן בס\"ס זה ע\"ש אלא שלפ\"ז יש לתמוה על רבינו מהא דאמרינן בגמרא פרק מ\"ח בעי מיניה ר' אליעזר מרב הוא של עור ותרסיותיו (פי' רצועות) של שער מהו אמר ליה מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש ופריך אי הכי אפי' כולו שער נמי ומשני ההוא קורקאה מיקרי עכ\"ל הגמרא ולפי מה שסובר רבינו דשער ל\"ד צ\"ע למה השיבו דקרינן בזה נמי ואנעלך תחש הוה ליה להשיבו דא\"צ תחש ועור לרצועה כ\"א לגוף המנעל ועוד דהמקשן לא קמיבעיא ליה אלא אשער ומנ\"ל לרבי' להתיר אפי' של בגד ושאר מינים ונלע\"ד ליישב דרבינו ה\"ל דמה דמשני מי לא קרינן ביה כו' ה\"פ כיון דמנעל כונו הוא של עור רק הרצועות הן של שער או דבר אחר שפיר נקרא תחש דתחש לא קאי כ\"א אמנעל ולא ארצועות והמקשן לא הבין אותו שפיר וסבר דהשיבו דאפי' שער נקרא תחש ולכך הקשה אפי' כולו של שער נמי ומשני האי קורקא מיקרי ולא נקרא תחש ובזה גילה דמה שהשיבו תחלה לא קרינן ביה כו' ר\"ל דלא בעינן תחש כ\"א בגוף המנעל ודוק (אלא דקשה דלישנא דקורקא לא מיושב שפיר דבל\"ה הוי מצי לשנויי דלא מיקרי תחש) כנ\"ל לפרש לדעת רבינו: "
                ],
                [
                    " מ\"ש ב\"י דף רי\"ד סע\"ד וז\"ל ואין לומר א\"כ אפי' בדיעבד תהא פסולה דהכי משמע דסבירא ליה לרבי יוסי מדקאמר מה ראה רבי מאיר לומר אם חלצה חליצתה כשרה וכו' ולע\"ד מהא ליכא למשמע דר' יוסי פליג אר' מאיר אדרבא כיון דלא אשכחן שום אמורא דס\"ל דאפי' דיעבד חליצתה פסולה אלמא רבי יוסי לא פליג אלא שמפני שאין עושין כן לכתחלה מפני זה לא ראה אותו זקן לר\"מ נהג כן וסבר שיש איסור בדבר ור' יוסי גילה אזני דודאי אין איסור בדבר דא\"כ מה ראה ר\"מ לומר חליצתה כשרה ואין בו משמעות שום פלוגתא זהו פשוט בעיני וע\"כ צ\"ל כן שם בסוגיא דאם לא כן ק' למה מביא תנאים שפליגי אי מותר לכתחלה או דיעבד ולא מייתי גם כן דעת שלישית דפוסל אפי' דיעבד אלא ודאי הזקן שמע והודה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ולא כדברי ר\"ת שכתב שצריך כו' ב\"י הביא דברי הרא\"ש וכתב ג\"כ דלא קי\"ל כר\"ת משום דנעל נעל ריבה ומסיק ב\"י הרבה מן הגאונים וכו': "
                ],
                [
                    " ושלא יהיה [לו לשון כמו שרגילין לעשות כו' ב\"י תמה עליו מהא דאמרינן [ובפרק מצות חליצה ומ\"ד מנעל לכתחילה לא מ\"ט משום דהוי פנתא (גב המנעל) מעל וערקתא (שרוך הנעל) מעל דמעל אי הכי אפי' דיעבד נמי לא כו' ותירץ דס\"ל לסמ\"ק דע\"כ לא מכשיר רש\"י אלא דיעבד וכו' ע\"ש ואיני יודע מה תירץ בזה והלא הוא עצמו דייק מדברי רש\"י דאפי' לכתחילה שרי דאי לא תימא הכי אם כן מאי פריך אי הכי אפי' דיעבד. ולי נראה דסמ\"ק לא כ\"כ מדינא אלא מדין חומרא שהחמיר כן וכמ\"ש כמה דברים בסימן זה וכולן לא הוי מדינא דגמרא אלא חומרות שהחמיר מעצמו: "
                ],
                [
                    " היה בגד פשתן תפור בו בפנים כו' כתב ב\"י וז\"ל כתב הרא\"ש רש\"י פירש בלשון אחר שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ול\"נ לי דלא גרע מסנדל של עץ דקתני מתני' דחליצה כשרה ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור וד\"ה וכו' ונראה כפירוש השני וכו' גם נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר דדרשה דתחש אסמכתא היא עכ\"ל ולעיל בסימן זה דף רי\"ד ע\"ד הביא ב\"י דברי הרא\"ש בזה הלשון וז\"ל וכתב רא\"ש דלשון פני עיקר כו' וכתב נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר כו' משמע דס\"ל לב\"י דאף להמסקנא דהרא\"ש ס\"ל לשון שני עיקר אף ע\"ג דפירש דאין חולצין דקאמר בגמרא לכתחילה קאמר ומ\"ה דילג ב\"י תיבת וגם דכתב הרא\"ש ואין נלע\"ד דא\"כ מה הקשה ללשון ראשון דרש\"י דלא גרע מסנדל של עור דקתני במתני' דחליצה כשרה ולפי מה שפירש דאין חולצין דקאמר לכתחילה קאמר לא קשיא מידי דהוי דומיא דמתני' דקתני חליצתה כשרה דמשמע דיעבד ולא לכתחילה לכך נלע\"ד דלפי מה שכתב הרא\"ש בסוף דבריו וגם נראה כו' ס\"ל ג\"כ לשון ראשון דרש\"י ומה שכתב גם נראה קאי אריש דבריו שהקשה ללשון ראשון דרש\"י דלפי זה שנראה דאין חולצין לכתחילה קאמר א\"ש גם לשון ראשון דרש\"י. והשתא א\"ש מ\"ש רבינו שני פירושים אלו כיון דהרא\"ש מצי כבר תרווייהו וכמו שפירשתי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " או במוק ז\"ל ב\"י ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם במוק חליצתה דיעבד ולא פירש שהוא של לבד דרבותא רבה היא אע\"פ שאינו של עור חליצתה כשרה כו' ולעד\"נ דלק\"מ דמה שפירש\"י על ההיא דמוק שהוא של לבד הוא לפי המסקנא דמוקי בגמרא כר' מאיר דסבר של שעם ושל סיב אע\"פ שאינם מחופים עור חליצתן כשרה אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינם מחופים עור חליצתן פסולה אע\"פ שמגינים לפי זה מוק של לבד נמי אם אין מחופה עור חליצתה פסולה ולכך כתב רבינו סתם במוק ולא פירש שהוא של לבד משום דמיירי דוקא בשל עור ובזה מיישב מה שהיה לדקדק בדברי רבינו דלעיל בריש סימן זה כתב חלצה בלילה חליצתה פסולה אפי' בדיעבד וכאן במוק פסק דבדיעבד חליצתה כשרה ומאי שנא והלא תרווייהו גבי הדדי ניתני בגמרא בפרק מ\"ח דף ק\"ד ע\"א וקאמר דכולן יחידאי נינהו וכו' והביאו בית יוסף ר\"ס זה ולפי מה שפירשתי א\"ש דכאן מיירי במוק של עור ולכך שרי בדיעבד והא דקאמר בגמרא כולן יחידאי היא וחשיב ג\"כ מוק משמע דבדיעבד נמי פסול מיירי במוק של לבדים וק\"ל כנ\"ל. ב\"י בד\"ה או שהוא גדול כו' תמה על דברי רבינו אמאי השמיט דין קב הקיטע ולעד\"נ דלק\"מ דקב הקיטע לא מצי למימר כיון דקי\"ל כרבנן ובקב הקיטע של עור לא איצטריך לאשמועינן דסמך אמה שכתב בסמיכת הרגלים דמיירי גם כן של עור ואף על גב דתנא דברייתא קתני תרוויהו האי טעמא כיון דאוקימנא כר\"מ דמכשיר אפי' בשל עץ איצטריך לאשמועינן תרתי של עור ושל עץ אבל אנן דקי\"ל כרבנן דלא מכשירין אלא בשל עור הוי בכלל סמיכת הרגלים וגוף דין של הקיטע שאין לו רגלים כתב לקמן בפלוגתת רש\"י ותוספות והרי\"ף ואין ענין לכאן ולכך השמיט רבינו וק\"ל. מ\"ש ב\"י שם בשם רבי' ירוחם מוק הוא מנעל גבוה שחופה את הרגל וכו' וכתב שהוא גורס במוק פסולה כו'. ולעד\"נ דר\"י לא קאי אמתניתין ולא לגירסא כ\"כ אלא להלכה והטעם דלא הוי כשאר מנעלים ואין עליו שם מנעל כלל וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (כתב הרמב\"ם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל תימה הלא אנפליא גרע מסנדל וממנעל דמ\"ה אינה כשר רק בדיעבד ואפילו הכי אמרינן דאנפליא של בגד חליצתה פסולה והיינו דרצה לומר שפסולה מיהא על האחין וגבי מנעל של בגד כתב דאינה חליצה כלל ולהרמב\"ם לק\"מ דבאמת הוא פליג גם כן באנפליא של בגד דאינה חליצה אפילו לפסול על האחין וכמ\"ש ב\"י אבל על רבינו קשיא דהו\"ל לכתוב והרמב\"ם כתב דהוי משמע דפליג. ומ\"כ בשם אמ\"ו ז\"ל שמחלק בין אנפליא שהיא של לבד ומגין לכך הוי חליצתה פסולה משא\"כ במנעל של בגד שאין מגין כלל לכך אינה חליצה כלל ודוק כ\"פ). "
                ],
                [
                    " או שנעשה למת כו' בגמרא פריך מ\"ט משום דלא להילוכא עביד דבי דינא נמי (פירוש סנדל שהיה לבית דין ומיוחד לחליצה כ\"פ) לאו להילוכא עביד ומתרץ אלו מסגי ביה שליחא דבי דינא מי קפיד עלה דיינא וכתבו התוס' אם תאמר סנדל של ע\"א הא מכי אגבהה הוה ליה דישראל (ור\"ל ושל ישראל אין לה ביטול עולמית) ויש לומר כגון שהגביהו על מנת שלא לקנותו דהא תנן במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה: "
                ],
                [
                    " (שאיטר חולץ בימין שלו כתכ בא\"ח שצריך שיעבור החולץ בפני הדיינים מרוח לרוח עד שיראו באיזה רגל יפסיע בו תחילה שזה הוא ימינו ובו חולץ. ובמרדכי דה\"ה אם היא אטרת יד תחלוץ בימין דידה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " בסמ\"ג ולא בסמ\"ק אלא במרדכי פ' מ\"ח ב\"י כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ויכוין שיבא הקשר באותו מקום נלע\"ד מה שאנו נוהגין לחתוך מאחריו שני פגימות ה\"ט משום שבמקום שפוגעין בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה ע\"ז ומשלשלין משם והלאה של צד ימין לצד שמאל ושל שמאל לצד ימין אותו מקום הכפילה מחשב ג\"כ קשר ומשום הכי צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו ולא מעל רגלו אבל מה שמשם והלאה קונה הרצועה על עור המנעל עד מקום שחוזרות ונוגעים הרצועות זה לזה לפניו או לאחריו אין קפידא דאינו דומה לקשר כלל ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב כתב ב\"י ז\"ל ומכל מקום לשון אינו מעכב שכתב אינו מדוקדק דהא אפי' לא קראה כלל אינו מעכב ולע\"ד נראה דלק\"מ חדא דה\"א דגרע כשחולק התיבות ועוד דה\"א דתחזור ותקרא כמו גבי רקיקה דלקמן בסימן זה אמרינן אם רקקה דם צריך לרוק פ\"א ה\"א ה\"ה כאן גבי קריאה לכך כתב אינו מעכב כלל וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ותחלוץ המנעל כתוב בעל ה\"ג אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור אל היבם שלא ירצה לייבם דע בגופך מאנת לקיים מצוה לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכן להיות יחיפים. ובטיפה סרוחה שבגופך יכולת לקיים לאחיך זרע לכך וירקה לפניו טיפה סרוחה. והדיינין עונין חלוץ הנעל כאבל חלוץ הנעל כמנודה חלוץ הנעל כמורד במצות סיני. ובשם רבי' יחיאל מפריש מצאתי מקוננת בפני הבית דין שבעלה היה כמת בלא זרע והיבם משיב לא חפצתי כו' רצה לומר איני חושש אם יהיה בלא זרע ומאז חולצת נעלו לומר לו שיתאבל על אחיו כי מעתה הרי הוא כמת וישכח מאחר שאינו מקיים זרע ורוקקת לפניו <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> מחמת יפיך חמדתיך וקוראת ככה להלבינו על אשר לא יבמה וגם העומדים שם קוראים שלשה פעמים חלוץ הנעל לפרסם בושתו: "
                ],
                [
                    " רבינו תם כתב שולפת בימין ושמאל מסייעתה ובספר המצות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע שמאל כדמוכח בירושלמי שום ראיה מבוררת מירושלמי לא נמצא זה כתוב גם מה שכתב אחר כך ובסמ\"ק כתב כו' לא נמצא לשם אלא נראה שר\"ת מביא הירושלמי שומטת בימין וגיררתו בשמאל דהיינו מסייעתו וכן באשיר\"י אבל בסמ\"ג בענין אחר שומטת בימין וגוררת בימין דהיינו הכל בימין וכן במרדכי גרס כך ומשום הכי כתב ול\"נ דברי רבינו תם וגירסא זו תפס הסמ\"ק ומ\"ה כתב כדאיתא בירושלמי גליון (ויש לומר נמי דר\"ת סבר דהעיקר הגרירה תהיה בימין אלא שהשמאל תהא מסייעת ודייק כן מדלא אמר סתמא הכל יהא בימין אלא ודאי שאין צריך אלא שהעיקר תהא בימין כ\"פ): ",
                    " ופי' הרי\"ף שאם לא עשה כן החליצה פסולה כו'. וכ\"כ הרמב\"ם היתה רגלו עקומה כו' כתב ב\"י ז\"ל אין דברי הרי\"ף מבוארים שאם לא עשה כן החליצה פסולה דהא איכא ומ\"מ מדכתב הרא\"ש וכו' משמע בהדיא דמשמע ליה דלהרי\"ף כל דלא דחסיה לכרעיה חליצתו פסולה אע\"ג שהוא ראוי למדחסיה עד כאן לשון ב\"י. פי' דאם לא כן קשה מנ\"מ אי חדא טעמא הוא או טעמא אחרינא. אבל מ\"מ כתב שמדקדוק לשון הרמב\"ם נראה כמו שנתבאר שדוקא היכא דלא ראוי למדחסיה פסיל הרמב\"ם ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (ור\"ח פירש דאנקטעה רגלו קאי כו' ואף על גב דאמר אמימר לעיל האי מאן דמסגי אלוחתיה דכרעיה דפסול אפי' בדיעבד שאני הכא דכי נחתך רגלו קם ליה שוקו במקום רגלו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל לעיל לאו רגלו הוא רש\"י ור\"ת פי' דלעיל כיון דמסגי אלוחתיה דכרעיה לא יכול למתריץ כרעיה. דעל גביה הוא לתחת ולתחת דידיה הוא לעיל וכיון דאיתא לכרעיה ולא תריצא הו\"ל כמו שאינה ראויה לבילה שבילה מעכבת אבל היכא דהוה תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיקא היה יכול למתרצי' אע\"ג דאיפסק חליץ למטה מן הארכובה כו' עיין עוד בב\"י כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ב\"י הביא דברי הרא\"ש שכתב על ההיא ירושלמי דמוקי מתני' דמן הארכובה ולמטה מיירי בקושר מן הארכובה ולמטה וכו' וחילק הרא\"ש בין סנדל שלהם שלא היה יכול להלוך בלא קשירה וכו' ואח\"כ הקשה הרא\"ש וז\"ל והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר מן הארכובה כו' נראה דהכי פירושו משום דקשה ליה למאי דדחיק ומוקי בירושלמי מתני' לענין קשירה ומיירי במנעלים גדולים ולא מוקי לענין קיטע ובכל מיני מנעלים וה\"א רבא למעוטי קיטע משא\"כ בל\"ו דאף דלא מצינו ראייה דקיטע חולץ מ\"מ אין לפנינו מיעוט דממעט קיטע מחליצה ומ\"ה כתב רבי' ל' לא מצינו כו' ומ\"ה כתב הרא\"ש דגם הירושלמי לא בא למעוטי קיטע אלא לאשמעינן דבעינן שתהא אף הקשירה מן הארכובה ולמטה כו' אבל מדברי הרי\"ף משמע בהדיא דקיטע פסול לחלוץ ע\"ש לכך א\"א לפרש כמו דברי ירושלמי: "
                ],
                [
                    " כנגד פניו ומ\"מ צריך שתהא החליצה עומד אז נגדו כדי שתרוק כנגדו סמ\"ק: <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> וכיוצא בו מדברים המרבים רוק כו' ויראה מדבריו שאין לחוש אלא לדברים ידועים המרבים רוק יש להקשות במאי שכתב ויראה מדבריו והלא בגמרא גם כן נקט רבא שום שהוא מרבה זיבה וע\"ק והלא בהדיא כתב הרמב\"ם דברים המרבים רוק ולמה כתב ויראה ונראה דה\"פ בשלמא בגמרא דנקיט שום וגרגישתא ותו לא דבר פשוט הוא דדוקא קאמר אבל לישנא דהרמב\"ם דנקיט כיוצא בו מדברים כו' ה\"א כיון דשום וגרגישתא לאו דוקא ה\"ה שאר דברים אע\"ג דלא מרבים רוק מ\"ה קאמר ויראה מדבריו שאין לתוש אלא לדברים ידועים ועוד י\"ל דהכי קאמר כיון דהרמב\"ם נקט בלישניה והיה רוק זב מפיה ה\"א כיון דלא רקקה מעצמה הוי ריעותא טובא ואפי' אכלה שאר דברים חיישינן מש\"ה קאמר יראה מדבריו ר\"ל אע\"ג דהרוק זב מפיה מעצמו אפ\"ה לא חיישינן אלא בדברים המרבים זיבה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל שום דבר לכאורה יש לדקדק גם הרא\"ש כתב ונהגו שלא לאכול שום דבר ומדברי ב\"י משמע דלא הוי גריס בדברי רבינו ונהגו שלא לאכול כו' שכתב ז\"ל ואני כתבתי למעלה בשם הרא\"ש שנהגו שלא לאכול כלום מדכתב ואני כתבתי משמע דלא היה גריס בדברי רבינו כן ולפי זה א\"ש אבל לפי גירסא שלנו נראה לומר דלעיל לא כתב מתורת דין אלא שנהגו כן וספר התרומה כתב שצריך שלא לאכול רצה לומר מתורת דין: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש השוה חלינת קטנה לחליצת קטן ב\"י תמה על רבינו שלא מצא כן בדברי הרא\"ש אלא בדברי התוס' שכתבו וכו' עיין בב\"י והנה משמע מדברי ב\"י שהכין דברי תוספות שכתבו חליצת קטנה אינה כלום רצה לומר אפילו לפוסלה על האחין אינו פוסל ודבר פשוט הוא שהרב ז\"ל לא דק כאן בדברי התוספות והלשון שכתבו התוספות אינו כלום הטעה אותו לפרש דאינו פוסל וא\"א לפרש הכי משום דאמרינן בגמרא פרק מצות חליצה אמתני' דקתני והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רבא זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום וגרסינן תו התם אמתניתין דקתני קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה כו' הרי בהדיא דמוקי כולה מתניתין כרבי מאיר ואם כן ע\"כ א\"א לפרש מ\"ש התוספות על המתניתין לאשמועינן דחליצת קטנה אינו כלום רצה לומר אפי' אינו פוסל על האחין כמו גבי קטן דהא מתניתין תתא כרבי מאיר ורבי מאיר סבר דחליצת קטן פסלה על האחין לכך נראה ברור ופשוט דה\"פ דברי התוס' ה\"א דחליצת' פסולה מדרבנן אבל מן התורה הוי חליצתה כשרה דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה לכך אשמועינן ביתור לשון דחליצת קטנה אינו כלום רצה לומר מן התורה אינו כלום והא דמקשינן אשה לאיש הוי מן התורה אבל על האחין פסל כמו גבי חליצת קטן ותרווייהו מן התורה לא הוי חליצה ופוסלין על האחין ולפי זה אין ראיה מדברי התוספות דחליצת קטנה אינה פוסלת על האחין ולא כמו שהבין ב\"י זהו פשוט. וליישב דברי רבינו שכתב בשם הרא\"ש דחליצת קטנה אינה פוסלת נראה דדייק שפיר מדברי הרא\"ש שכתב וז\"ל תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה אמר רב זו דברי ר\"מ אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות עכ\"ל ומדכתב בסוף דבריו והלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דלא קיימא לן כרבנן שמחלקין בין קטן לקטנה אלא אין חילוק ביניהן ואם כן ע\"כ צריך לומר אנן דקיימא לן כרבנן גבי חליצת קטן דאין פוסלת ה\"ה גבי חליצת קטנה כיון דמסקינן דאין לחלק ביניהן ולכך כתב רבינו שהשוה חליצת קטנה לקטן: "
                ],
                [
                    " אפילו אינה נותנת לו כלום דכל תנאי מבני גד ומבני ראובן ילפינן שהיה איפשר ליעשות ע\"י שליח (שיהושע נתנה להם בשליחות משה כ\"פ) כו' ואף על גב דקידושי ביאה א\"א ליעשות על ידי שליח ואפילו הכי אמרינן דתנאי מועיל בהו מתרץ בגמרא בפרק המדיר משום דמקשינן ההוויי' להדדי ובקידושי כסף ושטר מועיל בהן תנאי דאיפשר ליעשות על ידי שליח ה\"ה קידושי ביאה אף על גב דאי איפשר ליעשות על ידי שליח מהני בהו תנאי וע\"ל בסימן ל\"ח בב\"י שמביא כל זה באורך: "
                ],
                [
                    " אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כינסה כו' נראה שדקדק רבינו לכתוב אמרו לו לשון דיעבד שאם אירע כן שאמר ליה כן וה\"ה לכתחלה מותר לומר לו כן אם הוא בענין שאינה ראויה לייבם לו שיש לה טענה עליו אבל בודאי אם אין לה טענה עליו אין לבית דין לכתחלה לומר לו כן ולגרום לו הפסול וכ\"כ בנ\"י בהדיא וגם הרא\"ש כתב אהאי עובדא דאיתא שם בגמרא ההיא יבמה דאתיא לפני רבי חייא וא\"ל שהיבם חזא ממון גבה ודעתיה לכלותם וא\"ל רבי חייא חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכתב ע\"ז הרא\"ש הא דהאמין לה רבי חייא משום שהיתה כעורה ובודאי לא כיון לייבמה אלא לכלות הממון. ש\"מ בהדיא לולי זה לא היה רבי חייא אמר ליה לכתחלה כן כנוס לה ובכך אתה כונסה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואומרים ליבם אם תרצה לייבם יבם כצ\"ל וכן הוא באשר\"י והא דלא אמרו לו גם כן אם תרצה לחלוץ חלוץ משוה דמצוה ביבום ופותחין במצוה ועיין בח\"מ סי' י\"ב במ\"ש שם דמצוה להתחיל בפשר ויאמר להם במה אתה רוצים יותר בפשר' או בדין דשם דאף על גב דמצוה להתחיל בפשרה מ\"מ גם כן דין מן המצוה ולכך מזכירין יחד שניהן אלא שמתחילין בפשרה משא\"כ הכא דעיקר המצוה היא היבום. והיותר נראה דל\"ד קאמר הכי אלא גם כן שואלין אותו אם ירצה לחלוץ (רמ\"א כתב בהגהות סעיף כ\"ט ז\"ל דשואלים אותו אם ירצה לייבם אע\"ג דמצות חליצה קודמת מ\"מ שואלים אותו כדי שיאמר שרצונו לחלוץ ויראו שכבר יהיה מרוצה לחלוץ ויאמר שחפץ בחליצה כו' כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולמ\"ד חליצה פסולה אין צריך לחזור על כל האחין כו' עד סגי בחליצה אחת נראה דדוקא קאמר בהני דהיינו בשני יבמין ויבמה אחת דכיון דאין כאן צרה מ\"ה למפטרה נפשה מפטרה בחליצת א' מהאחין אע\"ג דהיא חליצה פסולה. וה\"ה בשני יבמות ואין כאן אלא יבם א' דמיד שנחלצה האחת נסתלקה הזיקה מיבם זה לגמרי אבל כשהן ב' יבמין וב' יבמות ונתן אחד מהיבמים גט לא' מהיבמות ואחר כך חלץ הוא או אחר לאותו בעלת גט אז לא נפטרה הצרה מהאח השני דהא שמואל אמר בהדיא דה\"מ דחליצה פסולה אין צריך לחזור על כל האחין למפטר נפשה אבל לא למפטר צרתה וכמ\"ש בס\"ס זה בשם הרמב\"ם ז\"ל אבל צרתה אסורה עד שתחלץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לאותה שנחלצה חליצה פסולה שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין עכ\"ל ומסיק רבינו דפסיק ג\"כ כשמואל דמכשיר בחליצה פסולה ומיהו ה\"מ בחליצה פסולה לא מפטר צרתה הכשרה אבל בחליצת צרתה הכשרה דלא נעבד בה מעשה דגט אע\"ג דגם כן אסורה ליבמה כיון דנתן גט לאחת מהן מכל מקום בחליצה מאחד מהאחין לחוד נפטרה גם כן בעלת גט וכמ\"ש רבינו והרמב\"ם שם. והיכי דנעבד מעשה בשניהן באחת מאמר ובא' גט בזה כתב רבינו בסמוך פלוגתת רש\"י ור\"י דלר\"י כיון דנעשה בכל אחת מעשה אין אחת פוטרת צרתה דלא אמר שמואל דאחת פוטרת צרתה כ\"א בלא נעבד בה מעשה כלל ולא היכא דשוין נינהו דנעבד מעשה בשניהן ורש\"י ס\"ל דאחת פוטרת צרתה כיון דשוין נינהו ולא אמר שמואל דאינה יכולה למפטר צרתה כ\"א כשלא נעשה מעשה בהשנייה הצרה דאז היא כשרה ואין חליצת הפסולה פוטרת הכשרה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל אם בא הוא או אחיו כו' לכאורה נראה שקרובותיה נפסלו על המגרש כדין קרובת גרושה אבל דוחק לומר כן דאמר לעיל בסמוך לפיכך אין המעשה שנעשה אחריהם מועיל לא לפסול את זו ולא לאסור בקרובות משמע שאין הקרובות נאסרות אפילו של צרתה וצ\"ע (ועפ\"ר סעיף כ\"ב כ\"פ): "
                ],
                [
                    " והראב\"ד כתב קדשה לשם יבמין אינו כלום ונראה דה\"ה לעיל בסמוך בבא על יבמתו וחזר הוא או אחיו כו' שהראב\"ד נמי מחלק כמו הכא והא דלא כחד דבריו דין דלעיל משום דהדין דלעיל דיש ביאה אחר ביאה לא נאמר בפירוש בגמרא שהרי\"ף והרא\"ש כתב דכמו שמסיק בגמרא דביאה או מאמר מהני אחר חליצה מהני גם כן אחר ביאה וכן הפלוגתא בין שקידשה סתם או לשם זיקת יבמין אתמר בגמרא אדין חליצה לכן כתבו הרא\"ש ורבינו סברת הראב\"ד אדין חליצה וממילא ה\"ה שמחלק נמי הכי בביאה שאין סברא לחלק בין ביאה לחליצה בענין זה: "
                ],
                [
                    " חזר אחיו הגדול ובא על צרתה או שנתן לה גט או חלץ לה או לצרתה פסלה צ\"ע למה לא נקט נמי שעשה בה מאמר או לצרתה וכן הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות יבום כתב בזה הלשון בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו וחזר אחיו הגדול ובא עליה או חלץ או נתן גט או בעל לה או לצרתה הרי זה פסלה על הקטן אבל במשנה בסוף האשה רבה נזכר מאמר באותה שבא עליה קטן אבל לא נזכר בצרתה וזה לשון המשנה בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל ע\"י האחין והאחין פוסלים על ידו אלא שהוא פוסל תחלה והאחין פוסלין תחלה וסוף כיצד בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין באו עציה אחין עשו בה מאמר נתנו גט או חליצה פסלו על ידו עד כאן לשונו ונראה הואיל שהמשנה נקט מאמר באותה שבא עליה קטן ה\"ה נמי בצרתה דאין סברא לחלק בזה בין אותה שבא עליה הקטן לצרתה ואחר כך עיינתי בב\"י שהקשה ום כן קושיא זו וזה לשונו ואיכא למידק במ\"ש רבינו ואם אחר וכו' עד (ואפשר ליישב גם את זה דסמך על מ\"ש שאם נתן לה או לצרתה גט וחליצה פסלה על הקטן ומכ\"ש שמאמר פוסל שהרי יתבאר בסמוך דגט וחליצה אין לקטן אפילו בתחילתה ומאמר יש לקטן בתחילתה ש\"מ דמאמר חשיב יותר לפסול מגט וחליצה כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ושמואל אמר בין שנפלו כאחת בין זא\"ז אחד חולץ כן הוא הנוסחא המדוייקת ובדפוס ב\"י כתב אחד חולץ לכולן ובאמת שכן הוא ל' הגמרא שם פ' ד' אחין אבל כיון שהגמרא הוצרך לתרץ ולדחוק בל' \"לכולן דקאמר דהא לאו לכולן חולץ כדמסיק רבינו ומ\"ה עדיף טפי שלא לגרסו בדברי רבינו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב יבמות רבות כו' וצריכה אחת מהן חליצה להתירה לשוק כו' כתב בית יוסף וכתב ה\"ה כיון שנבעלה אחת מהן כן' עיקרי הנוסחא בדברי רבינו וצריכה חליצה \"כל אחת מהן להתירן לזר כו'. וכ\"כ ה\"ה בפרק ו' מהלכות יבום ע\"ש והקשה על זה ה\"ה ש\"מ דהרמב\"ם סובר דלא כשמואל דאמר שחליצה מועלת פוטרת צרתה <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> שבא עליה ביאה פסולה ולי נראה מה שהביאו לזה הוא לפי שהיה כתוב בגירסת הספרים דהרמב\"ם שלו להתירן והוצרך להגיה נמי כל אחת וכו' דהא ודאי בחליצה פסולה אינן מותרין כולן ולפי זה הקשה מה שהקשה ע\"ש אבל לפי גירסת הספרים שבפנינו דגרסינ' להתירה \"בה\"א ולא להתירן \"בנו\"ן אתיא שפיר ולא צריכין לכל זה ופירושו הכי וצריכה אחת מהן רצה לומר אחת מהיבמות להתירה לשוק פירוש אותה שנבעלה ביאה פסולה להתירה לשוק דלא נימא הואיל ונבעלה תהא מותרת לשוק קא משמע לן אף על גב דנבעלה הואיל וביאה פסולה היא צריכה אחת מהיבמות חליצה כדי להתירה אותה שנבעלה ביאה פסולה לשוק ובשאר היבמות לא דיבר בהם עדיין כלום רק מבאר והולך וכתב ונתן לאחת מהן חליצה פסולה פירוש לאותה שנבעלה ביאה פסולה אז היא לבדה מותרת ואם נחלצה אחת מהאחרות אז כולן מותרות ומ\"ש אח\"כ אבל צרתה אסורה עד שתחלץ גם היא אינו ר\"ל דאם נחלצה שהיא לבדה מותרת לשוק אלא ה\"ה נמי שאר היבמות מותרות רק בא לאשמעינן אצרתה גופא שלא ניתרת בחליצת פסולה: "
                ],
                [
                    " (שניהם יותרו בגט כו' בתשובת הגאונים כתב דאחת מהן צריכה גם כן חליצה דמאחר דלא ידעינן מי יבם תחלה יש לחוש שמא אחד עשה בה מאמר ואחר כך בא אחיו על השנייה והוי בעילה אחר מאמר שאינה קונה לגמרי וצריך שני גיטין וחליצה ואע\"ג שבעל המאמר בא אחר כך על הראשונה שעשה בה מאמר מ\"מ ביאתו פסולה שקדמו ביאת אחיו וע\"ל ר\"ס זה מדין בעילה אחר מאמר כ\"פ): "
                ],
                [
                    " רצה לחלוץ קודם שידע מה שעשה אחיו אין מונעין אותו זה לשון כסף משנה יש לתמוה על זה מאי שנא מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה עד כאן לשונו והוא מ\"ש רבינו לעיל בס\"ס קנ\"ו ול\"נ ליישב דשאני הכא דהיא עצמה לא תינשא לכהן שתחוש לבניה שלא יפסלוהו ומפני שאין לה לברר בפני העולם בודאי לא תינשא לכהן אבל לעיל הואיל ויש לה בירור בפני הבריות שצרתה כריסה בין שיניה ויראו הולד שנולד מצרתה תחשוב היא הואיל ויש לי בירור בודאי לא יפסלוהו בניו ותינשא לכהן וה\"ה נמי באשה שהלכה בעלה והיא למ\"ה והיא בא ואמרה נולד לי בני ומת בעלי ואח\"כ בני נמי לא יחלוץ שמא יבואו עדים ויאמרו כדבריה אע\"ג דאין לה אמתלא בפני העולם ונימא שתחלוץ שבודאי לא תינשא לכהן כדי שלא יפסלוהו לבניה וי\"ל דלמא לא יאמרו עדים רק מת בעלה קודם ולא יאמרו שמת גם בנה ותחשוב היא הואיל והעדים אין אומרים שמת בני א\"כ ודאי הוא חי יש לי לתלות בו שיבא גם הוא ויראו שלא הייתי צריכה לחליצה ותינשא לכהן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרמב\"ם דפסל החרשת עליו כתב ב\"י וז\"ל ואין לשון רבינו מכוון וכו': "
                ],
                [
                    " ומלמדין הקטנה שתמאן כו' ויקיים הגדולה אפילו להרמב\"ם דכתב לעיל גבי אחת חרשת ואחת קטנה שאילו לאחר המיאון דקטנה יוצאה החרשת בגט ומטעם שבשעת ביאת הקטנה נפסלה עליו שאני התם שגם בביאת החרשת לא קיים מצות יבום גמור מן התורה לכך סבר הרמב\"ם שכיון שנפסלה פעם אחת שוב לא יקיימנה אפי' אחר המיאון (אבל כאן ביאת הגדולה מצות יבים גמור כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והאיילונית אינן בני חליצה מדכתיב והיה הבכור כו' כתב רש\"י בפרק קמא דיבמות ד' י\"ב ע\"א ז\"ל ואף על גב דהאי והיה הבכור אשר תלד מיתוקמא במכילתין לקמן בגדול האחין ומהכא נפקא לן דמצוה בגדול לייבם מכל מקום דרשינן מאשר תלד פרט לאיילונית דקרא יתירה הוא כיון דבבכור שייבם גופא משתעי עד כאן לשונו: "
                ],
                [
                    " דינו כזכר גמור כו' ותימא אף על פי שהוא כזכר מכל מקום אינו חולץ והוא כסריס חמה ותדע לדעת הרמב\"ם למה אינו חולץ מספק מאחר שהרמב\"ם גופא והרי\"ף מסכימים להו נמי באנדרוגינוס שהוא ספק זכר כדלעיל סימן מ\"ד אלא כדפרי' שהוא סריס שלא מצינו מעולם שהוליד ועוד הלא הרא\"ש גופיה פסק כן באנדרוגינוס שהוא ספק ושרא ליה מריה שלא דקדק היטב מ\"ו וגם ב\"י תמה עליו (ומסיק דגם ר\"י לא אמר אלא לעניין שאר דברים כו' ע\"ש כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ומוציא בגט אם ירצה ז\"ל ב\"י דבריו סתומים דמשמע דקאי אשוטה וקטנה נמי והא ליתא דקטנה ושוטה לאו בנות גירושין הן עכ\"ל ע\"ש ומ\"ש דקטנה לאו בת גירושין הוא רצה לומר שאינו בת גירושין בכל ענין דדוקא אם יש לה דעת לשמור גיטה יכולה להתגרש כדאמרינן לעיל סי' קמ\"א ולא ה\"ל לרבינו לסתום ולכתוב סתם ומוציאה בגט דמשמע בכל ענין: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שאינו אחיו מאביו לא תידוק שצרת אחיו מאמו מותרת לו אלא רבותא נקט דצרת אחיו מאמו פשיטא שהיא אסורה לו דהא אפי' אם היה נשוי לנכריות היו אסורות לאחיו משום איסור אשת אח אלא אפי' צרת אחיו מאביו שאם היה נשוי לנכרית היתה מותרת לו מכח מצות יבום וה\"ק שהיא נשואה לאדם שאין בו איסור מצדו וכן אחיו מאביו גם כן אין איסור מצדו מכח מצות יבום ולכן קאמר שאינו אחיו מאביו ר\"ל אף על גב שגם כן אין בו איסור מצדו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (יבם הצרה כו' תצא מיבמה בלא גט והולד ממזר וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ו וצ\"ע כיון דקידושין תופסין בחייבי לאווין למה תצא בלא גט וע\"ל סימן ק\"ע סעיף כ\"א שכתב רבינו בהדיא דצריכה גט. בשלמא להרמב\"ם ולהראב\"ד שכתבו שאם קדשה לשם יבמין אינה כלים ואין צריך גט וכמש\"ר בשמם לעיל סימן ק\"ע סכ\"ג יש לומר גם כאן מיירי כן וזה שאמר רבינו ייבם הצרה רצה לומר שקדשה לשם יבמות אבל לרב אלפס ולהרא\"ש שכתבו שאף אם קדשה לשם יבמות צריכה גט כמו שנתבאר שם קשה למה סתם כאן נגד הרא\"ש אביו וכתב תצא בלא גט. ויש לחלק שאני איסורא דלעיל סימן ק\"ע שהיתה מותרת מתחלה אלא שנאסרה מכח שחלץ ועומד בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה כו' מה שאין כן הכא דצרת ערוה היא וכיון שאינו יכול לבנות בערוה נשארו כולם באיסור אשת אח דגם הרא\"ש מודה דאין כאן צד יבום ודו\"ק כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ולא מייבם שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו כו' הא דלא קאמר דלכך לא מייבם מפני שהיא צרת זיקת שני יבמין וכמו שנתבאר בסי' קס\"ז גבי ביאת קטן שהיא כמאמר וכן לקמן סימן קע\"ד י\"ל דזיקת שני יבמין וצרתה אינן אסורים אלא מדרבנן משום גזירה וכמו שנתבאר לעיל ולקמן בסימן הנזכר והכא אמר דמדינא לא מייבמה וכן מוכרחין לתרץ גם כן בסימן קע\"ה גבי שלשה אחין ושני' מהן נשואות ב' אחיות דכתב הרמב\"ם גם כן ענין בזה. גם המתניתין שהובא בב\"י שגוף דין זה נלמד ממנו צריכין לתרץ גם כן כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ודוקא הוא אבל צרתה מותרת כתב ב\"י ז\"כ דהא אפי' אם נתן הגט לזו לא נאסרה צרתה עכ\"ל אבל זה אינו כמו שכתב רבינו להדיא בריש סימן ק\"ע אלא דאינו דומה לבעלת הגט דבעלת הגט הוא דקעביד בה כו' וכמו שהביא הב\"י הגמרא לעיל מזה עפ\"ר כ\"פ): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן צרתה כו' לא מתייבמת וצ\"ע מה שכתב דגם צרתה לא מתייבמת מאי שנא מצרת איסור לאו או עשה או שנייה דכתב רבינו בריש הסימן דחולצת או מתייבמת וכל שכן בכה\"ג וי\"ל דשאני אחות חלוצה דגזרו רבנן אטו אחות גרושה ובאחות גרושה יש בו כרת וצרתה אסורה לייבם כמוה וה\"ה בצרת חלוצה אף על גב דהוי כמו גזירה לגזירה מכל מקום בכה\"ג אמרינן כולה חדא גזירה היא מה שאין כן בצרת איסור לאו דאין כאן צד כרת: "
                ],
                [
                    " מי שיש עליה זיקת שני יבמין כו' עפ\"ר ופריך בגמ' ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי אלא מדרבנן (דמדאורייתא מאמר לא קני והוו להו שתיי במות משתי בתים ותרווייהו מצי ליבומי גזרו כו' כ\"פ) וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. ולייבם לחדא ונחלוץ לחדא גזירה דלמא חליץ ברישא והדר מייבם ויעשה גם כן בשאר יבמות הנופלות לפניו מבית אחד וקם ליה באשר לא יבנה כו' וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ל\"ת דוקא היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה אלא אפי' היכא דליכא אלא חדא יבמה דאיכא תליה זיקת שני יבמין דלא חלקו חכמים בגזירותיהם: "
                ],
                [
                    " שלשה נשים נכריות ל\"ד כו' וכ\"כ התוס' בהדיא פרק ד' אחין סוף (יבמות ד' ל\"א) זה לשונו הוה מצי למימר ואחד בלא אשה. ונ\"ל דמשום דשם נקט התנא הרבה משניות זא\"ז דכולן איירי בשלשה אחין ופסולייהו משום איסור אחיו וקמ\"ל בזה דאע\"ג דשלשתן נשואין נכריות ואין צריך ערוה אפ\"ה איכא צד איסור אחד וק\"ל: ומה שכתב ועשה אחד מהנשארים מאמר ביבמתו כו' כאן גם הרא\"ש מודה דבעינן מאמר ולא נאסרה מכח הזיקה אף על גב דלקמן בסימן קע\"ה סבירא ליה דאפי' מחמת הזיקה לחוד הוה ליה כאילו עשה בה מאמר שאני התם דהוי זיקת ערוה והוי צד דאורייתא מה שאין כן באיסור שיש עליה זיקת שני יבמין דאינו דאורייתא אלא דרבנן ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו שני יבמים הנופלות מבית אחד מתייבמות כו' וכ\"כ רש\"י בהדיא בד' ע\"ב בד\"ה הניחא אי סבר כרב אשי ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לא שנא מתה אשתו קודם שכנסה השלישי ואם כן למ\"ד נישואין מפילין לייבום זה השלישי בשעה שנשאה לא היתה אסורה מצדו להשני ליבמה וכל שכן נשמתה אחר שכנסה דאז גם מנפילת השלישי יש צד איסור למ\"ד נשואין מפילין דהא בשעת נישואין דהשלישי עדיין היתה אחות אשתו דהשנייה ולזה נתכוין הב\"י במה שכתב וזה לשונו ומ\"ש רבינו אף על פי שלא היתה אסורה עליו בנפילה האחרונה כו' כלומר שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה שמתה אשתו קודם שנכנס נשוי נכרית את היבמה כו'. נראה דבא לומר דהרבותא דל\"ש כו' היא היינו שמתה אשתו קודם כינוס נשוי נכרית שאותה כניסה איכא למאן דאמר שגורם אח\"כ הנפילה לפני יבם והכינוס קורא נפילה שהוא הגורם היבום לאחר שימות אבל י\"ל דדעת ב\"י במה שכתב שמתה קודם שכנס ל\"ד אלא חדא מינייהו נקט ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת לא שנא גירש קודם שכנס לא שנא אחר כך מותרת הנכרית לאח הנשאר תימא ליתסר משום צרת אחות אשתו בזיקה דמאי מועיל שכנס דלא ליהוי צרת אחות אשתו בזיקה ואדרבה מאחר שכנס הוי טפי צרת אחות אשתו בזיקה (גם בלבוש מתמה ע\"ז וע\"ש כ\"פ) וע\"ק דדברי רבינו עצמם סותרין אהדדי שמתחילה כתב אבל אם מת נשוי נכרית כו' אפי' אם לא כנס הנכרית ומת כו' מלשון אפילו שכתב משמע מכ\"ש אם כנס הנכרית שהיא אסורה ואחר כך כתב אבל אם כנס כו' מותרת הנכרית כו'. ועוד שהוא נגד הגמרא ופירש\"י והרא\"ש אביו והא לך לשון המשנה והגמרא שלשה אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית כנסה המגרש ומת זו היא שאמרו נתגרשו העריות צרותיהן מותרות ובגמרא טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה אמר רב אשי ואת אומרת יש זיקה ואפילו בתרי אחי ופירש רש\"י טעמא דגירש בעל האחיות תחלה ואחר כך מת נשוי נכרית דאפי' בזיקה לא נעשית צרה מעולם הא מת נשוי נכרית והוזקקה נכרית לבעל אחיות ואח\"כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה הוי מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע\"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה עכ\"ל וז\"ל הרא\"ש טעמא דגירשה ואח\"כ מת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת הוא דשריא אבל מת ואח\"כ גירשה \"וכינסה המגרש ומת אסורה א\"ר אשי זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחון וקודם שגירשה היתה זקוקה לשני אחין נשואין שתי אחיות והויא לה צרת אחות אשה בזיקה הלכך אסורה עליו עולמית עכ\"ל הא לך בהדיא דאם מת נשוי הנכרית ואח\"כ גירשה וכינסה ומת שאסורה ומכ\"ש שאם גירשה אחר שכינסה שאסורה. שוב מצאתי בטור של קלף שלא כתב האי תיבת \"אפי' אם לא כנס וא\"כ לא קשיא דברי רבינו אהדדי דלעיל מיירי דוקא בלא כנס ומ\"ה אסורה ובסיפא קאמר דאבל אם כנסה אז מותר בכל ענין. וגם יש ליתן טעם הגון לזה דכשכנס אזי נתבטל נפילה ראשונה שנפלה בשעה שהיה עליה שם זיקת צרת ערוה משא\"כ כשלא כנסה אזי נשארה כמו שהיתה בשעת נפילה. אלא שקשה מנ\"ל לרבינו האי סברא ולכתוב נגד \"הרא\"ש רבו ואביו ונגד פירוש רש\"י ומשמעות משנה וגמרא הנ\"ל. שוב דקדקתי בסוגיא הנ\"ל ומצאתי שדברי רבינו מדוקדקים היטב מתוך סוגיית הגמרא וע\"פ הסברא שכתבתי וביתר נתינת טעם לשבח. והנה אקדים להציע לפנינו מה שראוי להקדים ומתוכו יבואר דברי רבינו ביאור היטב ועל נכון. והוא שהתוס' והרא\"ש כתבו על דברי רב אשי הנ\"ל דאמר דאם מת הנשוי נכרית ואח\"כ גירש ומת. נכרית מחלץ חלצה כו' משום דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה. זה לשונו וא\"ת א\"כ היאך כנסה המגרש והא הויא לה צרת אחות אשתו בזיקה (דהא יש זיקה אפי' בתרי אחי כ\"פ) וי\"ל דלא חשיב צרת אחות אשה בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא עכ\"ל. ובר\"פ קמא דיבמות במשנה כיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואח\"כ מת אחיו צרתה מותרת ע\"כ לשון המשנה. ובגמרא ריש דף י\"ג גרסינן ע\"ז ואפי' כנס האשה אחרת ואח\"כ מתה או גירש הערוה מותרת ורמינהו ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח\"כ כינס אבל כנס ואח\"כ גירש לא אמר רבא זו ואצ\"ל זו קתני פירש רש\"י זו דקתני מתה בתו או נתגרשה דמיירי דכנס ולבסוף גירש ומותרת (ואין צ\"ל דג' אחין דגירש ולבסוף כנסה כ\"פ) ע\"כ ל' הגמרא והביאו ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש בהלכותיהן ופסקו כרבא דאפי' כנס ואח\"כ גירש צרתה מותרת. והנה לכאורה קשיא דברי רבא ורב אשי הנ\"ל אהדדי דרבא ס\"ל דאפי' בכנס ואח\"כ גירש מותרת ורב אשי הנ\"ל דייק אהמשנה דג' אחין הנ\"ל טעמא דגירש ואח\"כ מת הא מת ואח\"כ גירשה אסורה. דשמע מינה דאע\"ג דעדיין לא כנסה קודם שגירש אפ\"ה כיון שנפלה קמיה בזיקה קודם שגירש הערוה הרי זו אסורה וכ\"ש אם כנסה קודם שגירשה. והרי\"ף והרא\"ש הביאו דברי שניהן להלכה בפסקיהן. והרי\"ף בעצמו הקשה קושיא זו וכתב שם אחר דברי רב אשי הנ\"ל זה לשונו ואי קשיא לך צרת ערוה מן הנשואין דהא כיון דגירש לערוה או שמתה ואח\"כ מת משתרי צרתה ולא גזרינן משום הך דלא נתגרשה. התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה חבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני גירושין ולא מידי. עוד משני שם הרי\"ף בשינויא אחרינא אבל אהך שינויא הנ\"ל כתב שהוא עיקר ע\"ש. והנה נראה פשוט דמ\"ש דשאני הכא כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה אינו רוצה לומר נפלה ראשונה שנפלה מהאח השלישי ואח\"כ כנסה זה הנשוי האחות לחוד אלא רצה לומר דכיון דמשעה שמת השלישי בתורת יבום נפלה לפני נושא האחות הראשון והוא לא כנסה ונשאר עדיין באותה נפילת יבום עד שעה שמת ונפלה לפני נושא האחות השנייה דאל\"כ קשה ממ\"נ אי חשיב ליה הרי\"ף נפילה קמייתא נפילת איסור ערוה א\"כ אפי' לכונסה לנושא האחות הראשונה נמי לתסרא וכמו שכתבו התוס' והרא\"ש הנ\"ל וע\"כ צ\"ל כמו שכתבתי לעיל דלא מחשב נפילת זיקת ערוה עד אחר מות (נושא אחות) הראשון ואי איירי הכא כשכבר כנסה הראשון הלא אזדא לה נפילת יבום הראשון שהרי מהאי טעמא לא מקרי נפילת ערוה אלא על כרחך צ\"ל דמיירי בדלא כנסה הראשון וכיון דבשעת אותה נפילת יבום ראשונה היתה זקוקה להאחות ונשארת כך באותה שם שלא כנסה ומת נמצא מתחלה משעת נפילה ראשונה ליבום ועד סוף היתה בתורת זיקת ערוה ואע\"פ שלא היתה מתחלה ממש ערוה שהרי היה מותר לכונסה מ\"מ נקרא ערוה על שם סופה כאילו באותה שעה נפלו תרוייהו קמי אח הנושא אחות השנייה וק\"ל וזה נראה ברור בכוונת הרי\"ף וכן הוא דעת רבינו שפסק כדברי רבא ודברי רב אשי. ומתחלה כתב לשון המשנה שלשה אחין הנ\"ל וכתב עלה דברי רב אשי דדייק דמיירי דוקא בגירש תחלה ואח\"כ מת הנשוי נכרית דלא היתה מעולם צרת ערוה אבל אם מת כו' עד אם לא כנס כו' והיינו ממש כדברי הרי\"ף אליבא דרב אשי וכמו שכתבתי. ואח\"כ מתחיל רבינו לכתוב דברי רבא הנ\"ל וכתב זה לשונו אבל אם כנס בעל אחות את הנכרית וגירש כו' לא שנא כו' והיינו ממש כדברי רבא הנ\"ל וכדפסק הרי\"ף והרא\"ש דכתבו האי לא שנא בעינו וק\"ל. וא\"ת איך נוכל לומר דרב אשי דדייק וכתב הא מת ואח\"כ גירש דאסור מיירי בלא כנס הא במשנה בכנס איירי י\"ל ודאי המשנה דאיירי מהיתר יבום דהיינו בגירש ואח\"כ מת איירי נמי בכנס והוצרך לשנות כנס דאל\"כ קשה פשיטא דמותר לייבם כיון דמתחלה בשעת נפילה כבר גירש ומעולם לא היתה צרת האחות. ומש\"ה קאמר דקמ\"ל דאע\"ג דכנסה וה\"א כיון דמ\"מ כנסה ומתחלה היה לו לאשה האחות הוה לנו למגזר אטו לא גרשה קא משמע לן. אבל שדייק דמיירי באיסור ס\"ל להרי\"ף ורבינו דמיירי דוקא שלא כנס. ורש\"י והרא\"ש דכתבו גם בהדיוק כנס היינו משום דודאי פשטא דדברי רב אשי הכי משמע וכמו שדייק נמי סתמא דגמרא מקשן דרבא הנ\"ל אהאי משנה דג' אחין הנ\"ל דרמי מינה אהמשנה דריש יבמות ודייק גירש ואח\"כ כנס אין הא כנס ואח\"כ גירש לא ורבא יישב וקאמר דה\"ה מכנס ואח\"כ גירש איירי וזו ואין צ\"ל זו קתני שמע מינה דהמקשן רצה לדקדק הא כנס ואח\"כ גירש לא אלא שרבא תירץ דהמשנה נקט זה לזו ואין צ\"ל זו אבל ה\"ה כנס ואח\"כ גירש ס\"ל נמי דמותר וסמכה אמאי דתנא לה בריש יבמות וא\"כ ממילא משמע להו לרש\"י והרא\"ש דרב אשי דבא לומר דהמשנה דוקא קתני מדקדק נמי כמו שדקדק מקשן דרבא הנ\"ל דוקא גירש ואח\"כ כנס הא כנס ואח\"כ גירש לא. אבל לפי מאי שמסיק הגמרא דרבא ס\"ל כרב אשי דיש זיקה וא\"כ כדי שלא תקשה פסקיהן אהדדי על כרחך צ\"ל דרב אשי דדייק וקאמר דהמשנה דוקא קתני גירש ואח\"כ מת הא מת ואח\"כ גירש דאסור מיירי בלא כנס. ורבא דס\"ל דהמשנה ל\"ד קתני אלא ה\"ה מת ואח\"כ גירש מיירי בכנסה. והגמרא מסיק אליבא דרבא דס\"ל דהמשנה ל\"ד קתני א\"כ זו היא שאמרו צרותיהן מותרות למעוטי מאי. דהא ליכא למימר דאחא למעוטי מת ואא\"כ גירש ובלא כנסה וכדמוקי לה רב אשי דהא רבא ס\"ל דהמשנה איירי ל\"ד ומיירי ה\"ה במת תחלה ואח\"כ גירש. כללא דמילתא לפי המסקנא דמסיק דרבא לא אתיא אלא כרב אשי אמרינן נמי דרב אשי סבירא ליה כרבא דמוקי להאי משנה ג\"כ אליבא דהילכתא דקי\"ל דאפילו כנס ולבסוף גירש מותר לייבם הצרה משום דמיתה מפלת וא\"כ ליכא לפרש דיוקי דהמשנה דוקא גירש ואחר כך מת הא מת ואח\"כ גירש וכנס אסורה לייבם דהא קי\"ל דאפי' מת וכנס ואח\"כ גירש מותרת לייבם וע\"כ צ\"ל דדיוקו דרב אשי לא הוה אלא במת ואח\"כ גירשה ולא כנסה לנכרית כלל דבזו ס\"ל דאסור לייבמה דגזרינן גירש אטו לא גירש כלל ובלא גירש כלל ומת ס\"ל דפשיטא דאסור לייבם הנכרית משום דה\"ל צרת ערוה בזיקה גם בשעת מיתה וכדמוקי לה רבא לדיוק דזו היא כו' דמיירי במת ולא גירשה. והגמרא דקאמר לרבא זו היא אתיא למעוטי מת ולא גירשה ולא קאמר דאתי למעוטי אפי' גירשה כיון דלא כנס הנכרית בחייו וכדיוקא דרב אשי. משום דדיוקא דרב אשי הוא מהמשנה מדקתני גירש ואח\"כ מת וזה ע\"כ לרבא אינו דיוק דהא ס\"ל דהמשנה זו ואצ\"ל זו קתני ואפילו מת תחלה נמי שרי ליבומי וא\"כ מנ\"ל לחלק מכח משנה דמת ולא כנסה דבמת ולא כנסה אסור דגרע טפי דהא איכא למימר גם בכה\"ג מותרת לייבם אלא דהמשנה נקט גירש תחלה וכנסה שהוא דבר היותר פשוט בדרך זו ואצ\"ל זו. ומש\"ה תירץ הגמרא דודאי מרישא ליכא דיוקא כ\"א מסיפא דקתני זו היא שאמרו וכולן שמת או נתגרשו צרותיהן מותרות דדייקינן דוקא נתגרשה הא לא \"נתגרשה אף ע\"ג דלא כנס הנכרית אפ\"ה אסורה לייבם. אבל לדינא ג\"כ רבא מודה לרב דגזרינן בלא כנסה נכרית אפי' נתגרשה האחות אטו לא נתגרשה. ורב אשי לא ניחא ליה למימר דהמשנה זו ואצ\"ל זו קתני ויהיו כל דברי המשנה בלא חידוש ומש\"ה קאמר דגם מרישא איכא למילף דבמת ואח\"כ גירש ולא כנס הנכרית ומת דאסורה לייבם מכח הגזירה הנ\"ל דגזרינן גירשה אטו לא גירשה כלל וכן משמע לשון הרי\"ף דכ\"כ בקושייתו הנ\"ל וכ\"ת מאי שנא מערוה דלא \"גזרינן אטו \"הך דלא \"נתגרשה כו' משמע דטעמו דרב אשי דאסורה הוא מפני דגזרינן אטו לא נתגרשה. והרא\"ש דפירש דיוקו דרב אשי דאוסר במת ואח\"כ גירש דמיירי בכנס אח\"כ הנכרית היינו דוקא מתחלה קודם שמסיק הגמרא דרבא אתיא כרב אשי וקודם שידעינן דזו היא ממעטת לרבא לא גירשה כלל דאסורה אפי' לא כנס הנכרית. אלא היה ס\"ד מתחלה דדעת רב אשי לדייק המשנה דדוקא קתני וכמו שס\"ד דהמקשן דפ\"ק כנ\"ל וכמו שאוקמה ר' ירמיה דקאמר תברא (פירוש קשיין אהדדי כ\"פ) ומוקי לה להאי משנה דאתיא דלא כהלכתא וס\"ל דנשואי קמייתא מפילין. אבל לפי המסקנא ניחא להרי\"ף ורבינו לומר דרב אשי נמי מוקי האי משנה אליבא דהלכתא והדיוק אתיא במת ואח\"כ גירש ולא כנסה דאסורה משום גזירה דלא גירשה כלל ומת. ולרבא המשנה נקט ברישא בסיפא כל דבר הפשוט יותר להיתר ולאיסור וכמו שברישא קתני גירש ואח\"כ מת וכנס דמותרת לייבם ול\"ד קתני דה\"ה נמי מת ואח\"כ גירש וכנס דמותר ה\"ה סיפא דזו היא שאמרו כו' דממעט לא גירשה כלל ל\"ד אלא אפי' גירשה כיון דלא כנס הנכרית. והא דלא מוקי לה הגמרא אליבא דרבא לדיוקי דסיפא דזו \"היא כו' דאיירי אפילו במת ואחר כך גירש כיון דלא כנסה הלא כתבתי דמרישא ליכא לדיוקי אליבא דרבא דהא אליביה דרישא ל\"ד קתני ובסיפא דאיירי במת ונתגרשה בהדיא אתא בדומה לו למימר הא לא מת או לא נתגרשה כלל ודוק היטב ותמצא דברי רבינו כנים ושגם הרא\"ש ס\"ל הכי: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כגון ששלף חרבו כו' עפ\"ר ולעד\"נ דלפי תירוץ שכתבתי בסמוך בשם מגדל עוז דהרמב\"ם מיירי שהעדים עומדים במקום רחוק וקאמר דאם הוא בעיר הוא בחזקת מפותה עד שיעידו עדים שהיתה אנוסה. וכדי שלא תקשה כיון דמיירי שעומדים במקום רחוק איך יכולין להעיד שהיתה אנוסה וגם פשיטא הוא אם עומדים אצל המעשה וראו שאנסה שדין אנוס יש לה שמזה לא דיבר הרמב\"ם כלום מ\"ה הוצרך לומר דמיירי שראו מרחוק ששלף חרבו עליה. ואז מסתמא אמרינן שכיון שאם תצעק יהרגנה ומ\"ש ואמר לה אם תצעק נראה דל\"ד קאמר ששמעו העדים שא\"ל כן כמ\"ש דהא עמדו מרחוק אלא מסתמא ומאומדן הדעת אנן אמרינן דלהכי שלף חרבו שא\"ל כן אם תצעק כו' אבל א\"ל דכ\"כ משום דה\"א יש גזים ולא עביד ואף אם שלף חרבי לא הוה ליה למקרי אונס דז\"א דהא מ\"מ ראו שאנסוה וקשה פשיטא אלא ודאי מיירי שעמדו מרחוק וכמ\"ש וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם אין שם עדים אין קנס ובעל מגדל עוז יישב זה דהב\"ע שיש עדים וכו' כמ\"ש בב\"י: "
                ],
                [
                    " לפי יופי' ומשפחתה ז\"ל התוס' ד' מ' ע\"ב תימא דמה שומא הוא זו וכו' וב\"י הביאו והא דנקט הגמרא דבר זה בעבד ולא נקטיה בבנו או בעצמו ונראה דאין דרך האדם ליתן ממון לאשה שתהא ניסת לו ואדרבה דדרך העולם שהאשה נותנת נדוניא לאיש שישאנה לכן נקט עבד שהוא נותן ממון לאשה שתהא ניסת לו. והיותר נראה דמשום חומרא להמאנס ומפתה נקט עבד דאפי' להשיאו לעבד צריך ליתן לו דזה פשוט דניחא לאשה בבתוליה ובכבודה להבעל לאיש מכובד מלהבעל לעבד וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל במפתה בין הוא או היא כו' דאמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו והקשו התוס' וז\"ל וא\"ת ולו תהיה לאשה נדרוש נמי לו מדעתו והא דכתיב לא יוכל לשלחה היינו היכא דכבר נשאה וי\"ל דאין סברא שיהיה מדעתו כיון שאם נשאה לא יוכל לשלחה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " שכסף קנסה יוציא בכתובתה אע\"ג דלהרא\"ש כתובה הן מאתיים דינרים צורי ובאונס ומפתה כתיב נ' כסף ישקול דהיינו שקלים ושקל הוא חצי סלע שהן שני דינרים הא קיי\"ל דשקל דאורייתא הוה כפול נמצא דכל שקל הו\"ל סלע וע\"ל סימן ס\"ו: "
                ],
                [
                    " פחות מג' שנים כו' עפ\"ר מיהו מדסיים רבינו וכתב נתגיירו כו' מבת ג' שנים ומעלה אין להן קנס ולא קאמר בת ג' שנים ויום אחד משמע דס\"ל נמי דמבת ג' שנים ומעלה אפי' רגע אחד אין להן קנס וא\"כ קשה לפי דפוס ב\"י דברי רבינו אהדדי. לכן נ\"ל דמ\"ש בת ג' שנים ר\"ל שהיא בת ב' שנים ושלשים יום ומעלה עד ג' שנים דל' יום בשנה חשוב שנה וכמ\"ש רבינו על דברי הרמב\"ם לעיל בסימן קנ\"ה דמ\"ש היתה בת כ' שנה פחות ל' יום ומצא בה סימני איילונית הרי היא איילונית דהוא ס\"ס אלא צ\"ל אם היא י\"ט שנה ושלשים יום דקי\"ל דלא בעינן עשרים שלימים מדלא קתני בת עשרים שנה ויום אחד כי היכי דתני שלשה שנים ויום אחד ושלשים יום בשנה חשוב שנה עכ\"ל ע\"ש ש\"מ דכתב הוא עצמו דלהכי אמרו שלשה שנים ויום אחד כדי לרמז דבעינן שלשה שנים שלימות ואם כן ה\"כ מ\"ש בת שלשה שנים ופחות ר\"ל משני שנים ושלשים קרוי בת שלשה שנים וה\"ה עד שלשה שנים וכל שהוא למטה משני שנים ושלשים יום לא מיקרי בת ג' שנים ומיד כשהיא בת ג' שנים ויותר אפילו שעה אחת הוה ליה כבת שלשה שנים ויום אחד וק\"ל וזה נ\"ל ברור: "
                ],
                [
                    " ולא נהירא כו' עפ\"ר וב\"י ישוב להרמב\"ם דאף על גב דס\"ל בעלמא דיש קנס לקטנה היינו דוקא קטנה דלבסוף אתיא לכלל נערות דהא קטנה איתרבאי מדכתיב נערה חסר אבל איילונית זו לעולם לא תבא לכלל נערות לכך אין לה קנס ומהר\"י קולון בשורש קל\"ח יישב להרמב\"ם בע\"א ועיין בב\"י שמביאו: "
                ],
                [
                    " (נשבע שבועת התורה על דמי הצער ויש לתמוה דליזל בתר חזקה דאם היה בעיר הוי מפותה ובשדה אנוסה כמ\"ש בר\"ס זה בשם הרמב\"ם וצ\"ל דהוי בקרפף וכיוצא בזה דאין רבים שכיחי שם ולא הוי כשדה ולא כבית ואם נאמר דדוקא בעדים אזלינן בתר חזקה ולא בהודאתה הוי א\"ש. ובאמת במגדל עוז כתב להדיא דאפי' בהודאתה נמי דינא הכי אבל הב\"י לא העתיק לעיל אלא הא דבעדים וע\"ל מ\"ש אמ\"ו ז\"ל כ\"פ): "
                ],
                [
                    " הלכך אינו מודה במקצת כו' עיין בח\"מ סי' פ\"ח סכ\"ב בתבעו חוב של אביו והודה לו בחוב של עצמו שכתב הרא\"ש דלא הוה ליה כטוענו בחיטין והודה לו בשעורים (דפטור אף מדמי שעורים כ\"פ) אלא נשבע היסת על חוב של אביו ופורע לו חובו והראב\"ד סבירא ליה דהוה ליה כטוענו בחיטין כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ועוד אם טען אביה טענת שמא הוא עפ\"ר מיהו קשה דהא כתב רבינו בח\"מ סי' ע\"ה בשם הראב\"ד שמשיג שם גם כן על הרמב\"ם דכתב דאם טען אבא אמר לי שאתה ח\"ל מנה שנקרא ספק ואין משביעין עליו והראב\"ד השיג עליו וכתב שהוא טענת ברי וכ\"כ רב האי גאון כר ע\"ש אם כן ה\"נ כשטעין ע\"פ בתו שאמרה ליה שאנסה למה לא ישביענו שבועת היסת ככופר הכל וש\"ד כמודה מקצת כמבואר שם ואף שבתו אינו כעד שנוגעת וגם פסולה לעדות היא מ\"מ טענתו על פיה הוי טענה וכשמודה מקצת יחויב בש\"ד. ואפשר שהראב\"ד השיג כאן אהרמב\"ם ע\"פ סברתו דהרמב\"ם הנ\"ל גם שם נתבאר דהראב\"ד סבירא ליה דהטוען ע\"פ העד צריך שיהיה העד שם ויעיד ואפשר דכאן מיירי דאין כאן הבת לפנינו: "
                ],
                [
                    " אבל צריך מומחין לפיכך אין דנין כו' וכתב ב\"י וז\"ל אין לשון זה מקושר יפה ונראה בעיני שט\"ס יש בכאן עד כאן לשונו ולא ידעתי על מה הוא שכתב דט\"ס הוא ונלע\"ד דר\"ל דכתב דצריך מומחין \"ולפיכך אין דנין כו' וכי אין בבבל מומחין והלא אין חילוק בין בבל לארץ ישראל אלא בסמוכין ולא במומחין וק\"ל ואפילו לפי מ\"ש ב\"י דפי' דאין דנין אותו בבבל רצה לומר דייני בבל לפי שאינן סמוכין מכל מקום ה\"ל לכתוב גם כן מתחלה דצריך סמוכין: "
                ],
                [
                    " פטורה ואין לה כתובה זה לשונו ב\"י בפרק נערה שנתפתתה איתא להדיא שאם זינתה קודם לכן כתובתה מנה ויש לתמוה על רבינו שכתב אין לה כתובה ואפשר דאין לה כתובה מאתים קאמר עכ\"ל. ותמיה גדולה בעיני איך נעלם מעיני הב\"י דברי הרי\"ף והרא\"ש שכתבו בהדיא אהא ברייתא שם בפרק נערה שנתפתתה ז\"ל הא דקתני הכא זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ליתא דקיימא לן כרבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלום כדכתיבנא לעיל בפ\"ק עכ\"ל ע\"ש ברי\"ף ד' תפ\"ה סוף ע\"א ובאשיר\"י דף קכ\"ו ע\"ד ושניהם הביאו דברי רבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע בפ\"ק דכתובות ע\"ש ברי\"ף סוף דף תע\"א. ויותר התימה דלעיל סימן ס\"ז כ\"כ רבינו גם כן כמ\"ש כאן שכתב שם אבל כנסה אדעתא שהיא בתולה כו' ע\"ש ושם הביא הב\"י עצמו דברי רבא דפטור לגמרי ודוחק לומר דשם מיורי היכא דטען מקח טעות ורוצה להוציאה וכאן מיירי היכא שמספר דבריו לפי תומו לפני ב\"ד ואינו מבקש להוציאה אלא אם היא מותרת לו ורוצה לקיימה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל (אסורה לעולם עד שתבדק בתשובת הרא\"ש כלל ל\"ב סי' י\"ט דאסור להתייחד עמה ועוד האריך שם כ\"פ): "
                ],
                [
                    " ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה וכ\"כ רבינו בסמוך נמי בואלו שבית דין מקנאין להן כו' עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה וק\"ק למה לא כתב נמי לאוסרה על בעלה דגם לאוסרה על בעלה צריכה קינוי וכמו שכתב רבינו בסמוך. נ\"ל דלשון הגמרא דפרק ארוסה נקט הרמב\"ם דשם ריש דף כ\"ה איבעיא להו עוברת על דת יהודית צריכה התראה להפסידה כתובתה או לא (פירש רש\"י או לא דאפי' בלא התראה תפסיד כתובתה) ת\"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתה משתה הוא דלא שתיא הא קינוי מקנא לה למאי לאו להפסיד כתובתה אמר אביי לא לאוסרה עליו וסוף פשט דלהפסיד כתיבה נמי בעיא התראה וכמו שכתב רבי' לעיל סי' קט\"ו בעוברת על דת יהודית ע\"ש ואם כן ה\"נ אתא לאשמועינן דאפי' כדי להפסיד כתובתה נמי בעינן הקינוי דהיינו התראה וכל שכן לענין לאוסרה על בעלה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא כן הוא לשון הגמרא פרק ד' אחין סוף (יבמות ד' ל\"ג) אמשנה ששנינו שם שנים שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתה לחופה החליפו את של זה לשל זה כו' ובגמרא החליפו מידי ברשיעי עסקינן תני הוחלפו. ה\"נ מסתברא דקתני סיפא ואם היו קטנות שאינן ראוים לילד מחזירין מיד ואי במזיד מי שרי הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל משרי שרי והמ\"מ הביאו בפ\"ג מהא\"ב ועוד הביא ל' הירושלמי שכתב גם כן הרי לפנינו בהדיא שלענין שלא לאוסרה על בעלה אמרו כן דאונס הוא. וליכא למימר דלענין לחיובי בצער אמרו כן וכאילו אמר לעולם אזלינן בקטנה לקולא לענין לאוסרה לבעלה מחשבינן לאונס ולענין צער מחשבינן לה למפותה: "
                ],
                [
                    " ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פיתוי כו' פירוש לפי דברי הרמב\"ם שמחלק בין יש לה אב לאין לה אב שאם השיאה אביה וזנתה לרצונה נאסרה לבעלה וממילא רצונה רצון ואין לה צער כמפותה דעלמא ובקטנה בת מיאון שאין לה רצון לאוסרה על בעלה ממילא יש לה צער ואם כן לא הוה ליה לחכמים לשתוק מלכתוב דבר זה שיש חילוק ביניהן לענין צער ולא מצאתי הפרש ביניהן כו' והא דלא כתב שלא מצינו חילוק לענין לאוסרה על בעלה משום שלענין זה יש ראיה מגמרא שלנו וזה לשון כסף משנה בפ\"ב דהלכות סוטה והמ\"מ בפרק ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואחר כך כתב שמצא בירושלמי פ\"ק דסוטה ובפ\"ב דקטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכין אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ\"ל ול\"נ שהראיה שהביא המ\"מ לדברי רבינו מההיא דפ\"ק דכתובות ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא כו' עכ\"ל כסף משנה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כתב בספר המצות לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני כו' ק\"ק למה אמר בזמן הזה דהא בזמן הבית נמי לא היו משקין אותה אלא אם כן קינא לה בעדים ותאסר עליו ויש לומר דהא דכתב רבינו דאין קינוי והשקאה אלא בעדים היינו אליבא דרבנן דקיימא לן כוותייהו לכתחלה אבל אליבא דרבי יוסי ממ\"נ אי חשיב קינוי אם כן משקין אותה נמי על פי אותו הקינוי וזהו שאמר רבינו שמא הלכה כרבי יוסי כו' ועכשיו אין מי סוטה כו' משמע אי היי מי סוטה היינו משקין אותה אליבא דרבי יוסי גם יש לומר דאפי' אליבא דרבנן היינו משקין אותה דהא אליבא דרבנן לא נאסרה בקינוי זו דבינה לבינו ואם כן השתייה כדי לצאת גם אליבא דר' יוסי אינו מזיק אלא שאין לנו בזמן הזה. אלא אי קשיא הא קשיא למה תלה זה בספר המצות הא גמרא ערוכה היא סוף ד' ב' דפ\"ק דסוטה הביאה ב\"י זה לשונו אמר רבי חנינא מסורא לא לימא בזמן הזה לאינשי ביתיה אל תסתרי בהדי פלוני דלמא קיימא לן כרבי יוסי בר יהודה דאמר קינוי על פי עצמו כו' ע\"ש. ודוחק לומר דמשום ספר המצות כ\"כ בפסקיו נקט ספר המצות. דכיון דלא מצינו בזה פלוגתא. ושמא יש לומר דמשום דרבי חנינא הנ\"ל תלה האיסור משום דלמא קי\"ל כר' יוסי ואם כן לדידן דלא קיימא לן כרבי יוסי שהרי הפוסקים פסקו דבעינן לקינוי תרתי תו אין לחוש לר\"י קא משמע לן דבספר המצות כתב דיש לנו להחמיר מ\"מ: "
                ],
                [
                    " והוא שותק אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים. ק\"ק למה לא אמר כן גם בבבא ראשונה בבא עד והעיד שנסתרה אחר הקינוי ושהתה כדי טומאה ויש לומר דשם כיון דכבר קינא לה ויש רגלים לדבר אף אם אינו שותק ואומר מנין לך הא איני מאמין כן על אשתי אינו יוצא ידי שמים עד שיוציאנה משא\"כ בהא דלא קינא לה משום הכי בעינן שותק וסומכת עליו כשנים ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן קט\"ו ומזה: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם כיצד שתים אומרות נטמאה זה לשונו ב\"י דברים פשוטים הם ויש לתמוה למה תלה בשם הרמב\"ם ואפשר לומר משום דהיה אפשר למטעי בדרבי נחמיה כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כתב רבינו תם ישראלית כו' וריב\"ם חילק והרא\"ש הסכים לר\"ת בדינא ולא בטעמיה עיין בפ\"ק דכתובות מ\"ו. עיין בב\"י שהביא תשובה על אשה שילדה אחר שנים עשר חדש או שלא היה הבעל בבית ושאר כמה עניני חשד: "
                ]
            ]
        ],
        "Choshen Mishpat": []
    },
    "schema": {
        "heTitle": "דרישה",
        "enTitle": "Drisha",
        "key": "Drisha",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "אורח חיים",
                "enTitle": "Orach Chaim"
            },
            {
                "heTitle": "יורה דעה",
                "enTitle": "Yoreh Deah"
            },
            {
                "heTitle": "אבן העזר",
                "enTitle": "Even HaEzer"
            },
            {
                "heTitle": "חושן משפט",
                "enTitle": "Choshen Mishpat"
            }
        ]
    }
}