{
    "language": "he",
    "title": "Drisha",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001935970",
    "versionTitle": "Tur Yoreh Deah, Vilna, 1923",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "digitizedBySefaria": true,
    "versionTitleInHebrew": "טור יורה דעה, יולנא 1923",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "דרישה",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Tur",
        "Commentary"
    ],
    "text": {
        "Orach Chaim": [],
        "Yoreh Deah": [
            [
                [
                    " תניא וזבחת כו' ל' הגמרא בפ\"ב דחולין ד' כ\"ז א\"ר כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנא' ושחט את בן הבקר (וקרא זה בקדשים כתיב עכ\"ה) ממקום ששח חטהו. פרש\"י ששח שכופף. חטהו הכשר אכילתו. ל\"א חטהו הוצא את דמו ונקהו עכ\"ל. ומסיק בגמרא ותו שהייה דרסה כו' מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים (ל' גיסי תרי וי\"מ דושחט משמע שחיטה אחת (לא שתי שחיטות עכ\"ה) דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשויה גיסטרא שלא ידרוס אע\"ג דה' שחיטה הלמ\"מ הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא ל' ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתני' היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה ל' התזת הראש קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן עכ\"ל רש\"י ולכאורה משמע דלפי פירושו קמא אם חתך המפרקת לשנים אסור אפי' בהולכה והבאה וכן פירשו ראבי\"ה וכמ\"ש המרדכי בשמו ר\"פ השוחט סי' תר\"ב גם הביא ראיה מהתוספתא דתניא היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשירה עכ\"ל. ולכאורה אין ראיה מתוספתא זו דאיכא למימר דמשום דרסה פסלה וראש לאו דוקא אלא סימני הראש קאמר וכמ\"ש רש\"י ורמב\"ם על הא דתנן פ' השוחט (חולין ד' ל' ע\"ב) היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת פסולה דראש ר\"ל סימני הראש והביאו הב\"י ריש דין דרסה ע\"ש. אלא ל' אם נתכוון לכן לא אתיא שפיר כולי האי אבל המרדכי בשם מהר\"ם כתב שאין דעת רש\"י כן אלא דעת רש\"י הוא דהקרא אתא לאשמועינן דא\"צ לחתוך כל המפרקת. אבל אם חתכו פשיטא דאין לפוסלו בכך וכ\"כ מהרא\"י בסי' קפ\"ז והביא ראיה מן התוספות דר\"פ השוחט דהבינו פרש\"י כפי' מהר\"ם הנ\"ל שהרי כתבו שם ארש\"י בד\"ה ותו שהייה כו' עד ועוד אמאי ס\"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנים כו' ואי ס\"ד דדעת רש\"י היה לפסול השחיטה בחתיכת המפרקת מאי מקשי התוס' דלפסול השחיטה בהכי ודאי איצטריך קרא ומסיק שם מהרא\"י דמן הדין אין לפסול השחיטה בהכי וחומרא יתירא נוהגיןגין לפסלה בשאינו מתכוין לכך ע\"ש ודעת הרמב\"ן והרשב\"א כדעת מהרא\"ם להתיר וכן מוכח דברי הרא\"ש ורבינו סוף סי' כ\"א שכתב שחט מן הצדדין כשירה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת עכ\"ל א\"כ משמע להדיא שכשר אם חתך המפרקת אחר חתיכת הסימנים ועוד כתב רבינו שם בזה הסימן השוחט מן העורף פסולה שהרי חתך המפרקת תחילה משמע הא אם חתך הסימנים תחילה אין לחוש אף אם חתך המפרקת לשנים ולדעת ראבי\"ה צריכין לתרץ הא דתנן פ\"ק דחולין ד' י\"ט השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והשוחט מן העורף שחיטתו פסולה ומוקי לה בגמרא בדלא אהדר הסימנים דמשמע ומוכח מינה דאם שחט הסימנים תחלה תו אין קפידא בחתיכת המפרקת לשנים דשם איירי בדלא כיון ורש\"י וראבי\"ה הנ\"ל אין מטריפין כ\"א שכיון לכך וכל' התוספתא הנ\"ל ונ\"ל דה\"ט דהתוספתא דאם כיון לחתוך גם המפרקת מורה שלא היתה כוונתו לשם מצות שחיטה התולה בסימנים ושוה בעיניו חתיכת המפרקת לחתיכת הסימנים ומתניתין אתא לאשמועינן דאפי' שחט מן העורף דמצינו למימר דלמא כיון לשם מצות שחיטה ואפ\"ה פסול משום שבירת המפרקת ולא משום גיסטרא: <br>והאגור כתב שבאשכנז נוהגין להטריף הכל אם שחט רוב המפרקת אפי' בהולכה והובאה וכ\"כ רמ\"א בסי' כ\"ד שאין לשנות אבל ב\"י פסק שם דכשרה ומהר\"א בת\"ה של\"ו סי' קפ\"ז כתב דמן הדין כשר אלא שהאשכנזים החמירו על עצמן וע' בב\"י סי' כ\"ד בדין דרסה שהביא כל הנ\"ל בקצרה: "
                ],
                [
                    " ועבדים משוחררים ל' הב\"י אלא קשה לי מאי איריא משוחרר אפי' בלא שחרור נמי כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל המצות שהאשה חייבת בהן וכיון שהאשה כשירה לשחוט גם הוא כשר עכ\"ל ובמיימוני ובאשר\"י וסמ\"ג אין כתוב משוחררים. ולסברת הב\"י הו\"ל להקשות קושיא יותר גדולה והוא דלא הוה ליה לרבינו לכתוב עבדים כלל דהא מנשים משמע ג\"כ לעבדים ונראה לי דשפיר גרס משוחררים לפי שעבד שאינו משוחרר אע\"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה דהואיל ובע\"כ נימול ונטבל ולכן נקט רבינו דוקא משוחררים [גם י\"ל דמשום הכי נקט משוחררים משום דקתני בתר הכי אפילו אין מכירין אותו כו' וזהו דוקא בעבד משוחרר שמעתי עכ\"ה] ויש קצת ראיה לסברא זו ממ\"ש רבינו לקמן סימן קכ\"ד לעניין מגעו ביין שלנו שסובר ר\"ח שאע\"פ שמל וטבל מנסך יין שלנו במגעו עד שנים עשר חדש מהאי טעמא כיון דבע\"כ מתגייר משא\"כ בגר שמתגייר מעצמו ואף ע\"פ שהרא\"ש מתיר שם י\"ל דהיינו בדיעבד שכבר נגע אבל ליתן לו לכתחלה ליגע ביין או לשחוט אפשר דמודה דאסור מיהו הלשון לא משמע כן שהרי אמר אין עושין יין נסך משמע אפילו לכתחלה ע\"כ נראה דשאני יין נסך דקילא טפי אבל הכא אפשר דמודה הרא\"ש דעדיין לא נשתקע שם ע\"ז מפיו והוי מחשבה הפוסלת בשחיטה וגם ראיה ממ\"ש רבינו סי' ס\"ה לפני סדר הניקור וז\"ל אפילו עבדים ואמהות ישראל נאמנים בדבר פי' לשלוח ע\"י בשר מנוקר ולא חיישינן לחילופא בשהייה מועטת ופי' ב\"י דאיירי במלו וטבלו לשם עבדות ואפ\"ה משמע דוקא בדבר זה נאמנים ולא בע\"א מה שאין כן במשוחרר שהוא יהודי ברצונו בלי הכרח ולכן הוא נאמן על השחיטה: <br>הכל שושטין נשים כתב הב\"י שכן כתבו התוס' בריש חולין ודלא כהלכות א\"י שכתבו דנשים לא ישחטו משום שדעתן קלות שמא יתעלפו עכ\"ל דע שהתוספות לא כתבו שמא יתעלפו רק כתבו מפני שדעתן קלה גם הרא\"ש והר\"ן ושלטי הגבורים כולם הביאו לשון הלכות א\"י ולא כתבו שמא יתעלפו וגם אין הלשון נופל ע\"ז דלבן רכות ה\"ל למימר אבל דעתן קלה היינו שאין נזהרין מעבירות ושמא יתעלפו פירושו ל' עייפות וחלישות הלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה כמו תתעלפנה הבתולות וע' בפרישה וכמ\"ש עוד מזה בסמוך בדרישה. שוב מצאתי שהסמ\"ג ס\"ס ס\"ג כתב ז\"ל בהלכות א\"י כתב דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות כו' ע\"ש ונלע\"ד דצריך להיות ומפני בוי\"ו ותרי טעמי קאמר חדא שמא יתעלפו מפני שלבן רכות ועוד מפני שדעתן קלות ואינן מדקדקות: <br>כתב הב\"י וז\"ל כתב הכלבו הר\"ר יצחק כת' שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטין לאחרים עכ\"ד ודבר תימה הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ\"כ צריך הכשר לזה כמו לזה ומ\"ש ר\"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא\"צ שיעמוד אחר ע\"ג עכ\"ל ב\"י והיינו לפי שיטתו שכתב דדעתן קלה פי' שמא יתעלפו דלענין שמא יתעלפו ל\"ש לעצמן או לאחרים כמ\"ש הב\"י אבל לפי מה שכתבתי שאין הטעם משום שמא יתעלפו אלא משום שדעתן קלות ואין נזהרין לכך אין להאמינן על השחיטה שפיר יש לחלק דלעצמן שוחטין דאין לחושדן שאוכל נבלות אבל לאחרים ששם ליכא איסורא אלא לפני עור לא תתן מכשול בזה אין הנשים נזהריןרים הואיל ודעתן קלות לפיכך אין שוחטין לאחרים דומה לעכו\"ם שכתב רבינו בסי' ב'. ואין להקשות ממה שהביא ב\"י בסמוך בשם מחזיק הבדק בשם רב עמרם שכל שאינו מאכיל לאחרים אינו מותר להאכיל את עצמו וא\"כ היאך אפשר לחלק גבי אשה שמאכלת את עצמה ולא לאחרים י\"ל דהתם הטעם שאינו מאכיל לאחרים משום שאינו מומחה והואיל ואינו מומחה אף לעצמו אינו מאכיל אבל גבי אשה שהטעם משום שדעתן קלה יש לחלק בין איסור קל לאיסור חמור הילכך לעצמה שזה האיסור חמור בעיניה לאכול נבילות נזהרת אבל לאחרים שזה האיסור דלפני עור כו' קל בעיניה אינה נזהרת: "
                ],
                [
                    " ובעל העיטור כתב כו' כתב הב\"י דלדעת רש\"י ובעל העיטור כי אמר דנאדו אמוראי מאוקימתא דרבינא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין לא נאדו מתחלת דבריו שאמר כל שהן מומחין שוחטין לכתחילה אע\"פ שאין מוחזקין אלא מסוף דבריו נאדו דאמר ואם שחט בודקין אותו עכ\"ל וקשה לפי זה למה לא אוקמי מתניתין כרבינא דהכל שוחטין לכתחילה מיירי במומחה אע\"פ שאינו מוחזק ובדיעבד אע\"פ שאין אנו יודעין אם הוא מומחה נמי כשר וא\"צ למבדקיה וי\"ל דסיפא דמתני' לא מתוקמא לפי זה דתנא וכולן ששחטו ואחרים עומדים על גביהן שחיטתן כשרה דמשמע דבאינו מומחה דוקא שחיטתן כשרה כשאחר עומד על גביו ולא בע\"א דהרי דייקי התם בגמרא דעל דיעבד קאי ולא על חש\"ו וע\"ש בגמרא: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו. אע\"פ שמלשון הרמב\"ם משמע שחולק על ב\"ה אף בלכתחילה שב\"ה כתב אי ידעינן ביה דגמיר אפילו לא אתחזק מותר לשחוט לכתחלה והרמב\"ם כתב היודע הל' שחיטה ה\"ז לא ישחוט בינו לבין עצמו בתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז. משמע שהרמב\"ם סובר שצריך להיות מומחה ומוחזק לכתחלה. תירץ הב\"י וז\"ל זהו ציווי לשוחט עצמו ולא הוצרך להזהיר לשוחט שלא ישחוט אא\"כ הוא מומחה דהא פשיטא אבל אחרים נותנין לו לשחוט [ועי' מ\"ש לפני זה ריש ע\"ג בשם הרמב\"ם דס\"ל דלכתחלה חיישינן לעלפויי ומשמע לכאורה דר\"ל דאפי' אחרים לא יתנו לו לשחוט מהאי חששא י\"ל דשם לא כתב הל' הרמב\"ם בעינו אלא תפס כוונת הרמב\"ם לפי מה שס\"ל לב\"י לדעת הרמב\"ם וכאן כתב לפי כוונת רבי' בדברי הרמב\"ם] אע\"פ שאין יודעין אם הוא מומחה או מוחזק ואין חילוק אלא לענין לשואלו לאחר ששחט עכ\"ל ב\"י ונראה שתירץ בזה למה לא כתב רבי' שהרמב\"ם חולק בלכתחלה על דברי ב\"ה שהוא סובר שא\"צ לשואלו כלל רק נותנים לו לכתחלה אם ידעינן ביה דגמיר והרמב\"ם סובר שלכתחלה צריך להיות מומחה ומוחזק לכן כתב ב\"י דאפשר שהרמב\"ם סובר שלכתחלה נותנים לו אף אם אין יודעין אם הוא מומחה או מוחזק כדעת רבי'. רק שהזהיר על השוחט או איפשר לומר שהוא סובר כדעת ב\"ה שלכתחלה אין נותנין לו אא\"כ יודעין שהוא מומחה הואיל וכתב היודע שהוא מומחה לא ישחוט כו' משמע מדבריו שמזהיר שלא יתן לו לשחוט אא\"כ יודעין בו שהוא מומחה ועל השוחט מזהיר שלא ישחוט עד שיהא מוחזק אבל אחרים נותנין לו ולא חיישי' לעלפויי ואיכא לפרש דברי הרמב\"ם הכי והכי סתם רבי' דעת הרמב\"ם בזה וכתב הרמב\"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו: "
                ],
                [
                    " וכיון דרוב המצויין א\"ש מומחין הן המוצא בהמה שחוטה במקום שרוב ישראל מצויין כו' יש מקשים הלא כתב רבינו לקמן סי' ס\"ג דבשר שנתעלם מן העין אסור אפי' הוא בהמה שלימה כו' \"עד ואפי' רוב המוכרים והטבחים ישראל כו' ואין לומר דאיירי בכאן בבהמה שלימה בעורה ומכירה בסי' או בטביעת עין דא\"כ לא ה\"ל לסתים אלא לפרש וע\"ק דבח\"מ סי' רנ\"ט סי\"א כתב רבינו דבמקום שרובן נכרים ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא שם מותר כו' ולמה כתב כאן מקום שרובן ישראל ושם כתב רוב נכרים ורוב טבחי ישראל וגם שם קשה למה מותר ברוב טבחי ישראל ניחוש שמא מעלמא אתא וכדין בשר שנתעלם מן העין. כל זה מקשין הלומדים בלא עיון במקור דברי הגמרא והרא\"ש אשר דברי רבינו בנוין עליהן אבל אחר מקצת עיון יראה דלק\"מ והוא דבדין בשר שנתעלם מן העין יש פלוגתא רב אוסר ולוי מתיר כדאי' בפ' ג\"ה ד' צ\"ה והרי\"ף והרמב\"ם פסקו כרב כמ\"ש שם הרא\"ש בפ\" ג\"ה בשם הרי\"ף והטור בסי' ס\"ג בשם תרווייהו והרא\"ש כ' שם שרשב\"ם פסק כלוי והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב שהרשב\"ם חילק וכתב דהא דפסקינן דלא כרב היינו דוקא היכא שעצא הבשר במקום שהניחו דאז לא חיישינן שמא עורב החליפו והביאו באותו מקום עצמו אבל היכא שראינו שנטלו העורב והחזירו חיישי' שמא החליפו. והעובדות דפ' אלו מציאות דפריך עלייהו הגמרא והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור לא משום דקי\"ל כרב בכל מילי אלא י\"ל דהוו בעיר שרובן נכרים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי עכ\"ל בפ' ג\"ה ובפ' אלו מציאות ביאר הרא\"ש דבריו יותר וכתב ז\"ל ואפי' אנו לא פלגינן עליה דרב אלא דלא חיישינן לעורב אבל הכא דחזינן דאייתי ליה [דשם בגמרא מייתי עובדות דאיירי בהכי] חיישינן דהביאו ממקום רחוק היכא דשכיחי איסורא טפי והא דאמרי' בפ' ג\"ה רב חנן איקלע לגבי דרב כהנא לפום נהרא ומעלי יומי דכפורא הוה אייתי עורבי כבדי וכוליתא וא\"ל זיל שקול ואכול דהאידנא שכיח דהיתרא טפי שמא י\"ל שבכל המקומות שסביב אותו מקום שהיו העורבים יכולים להביא משם היו רוב טבחי ישראל כו' וכמעט כל אלו הדברים כתב רבינו בקיצור כאן ובשם הרשב\"ם בסי' ס\"ג ובח\"מ סי' רנ\"ט כל א' לפי ענינו ודינו דאיירי ב\"י שם והכלל העולה מדברי הרא\"ש ורבינו הוא זה דס\"ל כרשב\"ם וראיותיו דאין הלכה כרב דאוסר הבשר שנתעלם מן העין אפי' מונח במקומו \"ובביתו ואפי' במקום שרוב ישראל ורוב טבחי ישראל ולא חיישינן לחלופי כ\"א במקום דאיכא ריעותא לפנינו דהיינו שאינו הוא במקום שהניחו או שמצאו בשוק דאז ע\"כ צריכים לומר שא' מבני העיר אבדו ואז תלינן ברוב דאם רוב העיר ישראל אזי היא מותר ולא חיישינן דמעלמא אתי ע\"י עור או ע\"י ארחי ופרחי וה\"ה אם רוב העיר נכרים ורוב טבחי ישראל דאף אם נפל מן רוב לוקחין שהן נכרים הא מטבחי ישראל לקחוהו וכל שלא שמעו משום טריפות שהיה היום במקולין לא חיישינן לריעותא גם כי רוב הבהמות כשרים הן. אבל אם בא העורב והפיל הבשר לפנינו אף שלא ידענו מאיזה מקום הביאו אסרינן ליה אפי' רוב העיר כאן הם ישראלים כיון דדרך העורב להביאו ממקומות אחרים אם לא שגם סביב העיר שהשליכו שם העורב בכמה מילין כשיעור שדרך העורב להביא משם בשר הן רוב ישראל או רוב טבחי ישראל דאז הוא מותר ולא חיישי' שמא הביאו העורב עוד מהלך רב יותר ממה שדרכו להביאו ומ\"ה התיר רב כהנא לרב חנן כבדי וכוליתא שהביאו העורבים וכנ\"ל. אך צריך שתדע שאם מצא הבשר בשוק במקום שרוב ישראל אף שהוא מותר משום בשר שנתעלם כו' דלא חיישינן שמא בא מעלמא וגם משום חשש איסור שחיטה משום דרוב מצויין א\"ש מומחין מ\"מ אסור הוא להמוצאו להחזיק בבשרו אלא יש לו דין מציאה דיש לחוש שאבדו חבירו ולא נתייאש ממנו קודם שמצאו זה כיון דרוב ישראל סבור שהמוצאו יכריז ואתן בו סימן ויחזירנו לי א\"ל שרוב העיר נכרים ורוב טבחי ישראל דאז ליכא למיחש למידי לא משום בשר שנתעלם מן העין כנ\"ל וגם לא משום מציאה דמיד שאבדו נתייאש ממנו בסוברו שנכרי ימצאוהו ולא יחזירוהו לו. וז\"ש רבינו בח\"מ סי' רנ\"ט הנ\"ל דבכה\"ג דוקא מותר להחזיק בו. וכאן בי\"ד לא איירי מדין מציאה [ולפי מ\"ש לעיל דכאן איירי בדיש לו טביעות עין בגויה שהיא שלו לק\"מ ממציאה גם בש\"ע מוכח כן שכתב שם בס\"ד ז\"ל מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו כו' ולשון זה מוכח דמיירי דמכירין שהם גדייו ותרנגוליו ודו\"ק] אלא בא ללמדנו דליכא למיחש לשמא שחטהוהו מי שאינו בקי ומ\"ה לא הזכיר כאן אלא בדאיכא רוב העיר ישראל מותר משום שחיטה ומיירי במקום שכ\"א שיחט לעצמו א\"נ מסתמא כיון שרוב העיר ישראל איכא נמי רוב טבחי ישראל וגם ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ומדין מציאה לא איירי כאן דסמך אדינו שמכריזו כשאר מציאות ואם יבא א' ויתן בו סימן יחזירנו לו ויאכלנו ואם מצאו מי שמכירו שהוא שלו ה\"ז מחזיק בו ואכלו ואם לא יבא שום אדם ליתן בו סימן מחזיק בו המוצאו לנפשו ואוכלו. ובסי' ס\"ג דלא איירי אלא מדין בשר שנתעלם כו' כתב רבינו רשב\"ם ושהסכים עמו הרא\"ש דלא אסרינן ליה משום בשר שנתעלם כו' אלא היכא שלא מצאו במקום שהניחו. ודו\"ק שבזה נתיישב הכל ועמ\"ש הב\"י קרוב לס\"ס ס\"ג בשם המ\"מ: "
                ],
                [
                    " וקטן שאינו יודע כו' ואין מוסרין לו לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדין ע\"ג אפילו רוצה להאכילו לכלבים הא דלא כתב רבינו דין זה לעיל גבי מי שיודעין בו שאינו מומחה שאסור ליתן לו לשחוט אפילו להאכילו לכלבים ודוחק לתרץ דדווקא בקטן איכא למטעי משום דמיירי בקטן שיודע הלכות שחיטה כמו שאכתוב לקמן בשם מ\"ו דא\"כ ה\"ל לחלק בין קטן היודע הלכות שחיטה לקטן שאינו יודע. וי\"ל משום שזה הדין נלמד בגמרא ברישא מ\"ה כתבו רבינו גבי דין זה וה\"ה לגדול שאינו יודע ה\"ש ודומה לזה תרצתי לקמן בדין חלדה ששם כתב שיעור רוב הקנה ולא כתבו בדין שחיטה ע\"ש גם י\"ל דדוקא בחש\"ו דינא הכי דבחש\"ו פסולן לאו משום שאינו מומחה דאפילו מומחין הן פסולין מחמת עצמן וא\"כ כשיראה הרואה שזה חש\"ו שוחט וסבור ששחיטתן כשירה ואתי למטעי בכל חש\"ו דעלמא משא\"כ בגדול שאינו מומחה ושוחט אטו כולי עלמא ידעי שזה אינו יודע ה' שחיטה אלא יסבור שזה יודע וא\"כ ליכא למטעי באחר שאינו יודע וא\"ל מ\"מ ליחוש שמא הרואים ימסרו לזה עצמו לשחוט דמשום האי גברא לחוד לא גזרו ומ\"ה דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו וז\"ל דילמא אתי למיכל משחיטתן דמשמע דמשום האי לחוד לא היה לחוש כ\"כ וגם שאם יבואו ליתן לו לשחוט אומר להן איני בקי בהלכות שחיטה ומה ששחטתי לזה הוא מפני שדעתו היה להשליכו לכלבים שהרי גדול ובר דעת הוא ולא ברשיעי עסקינן בחש\"ו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפילו לכתחילה הא דלא כתב רבי' בסמוך גבי חרש המדבר ואינו שומע דין זה דבעינן מומחה. י\"ל משום דחרש המדבר ואינו שומע דינו לעולם אפי' הוא מומחה לא ישחוט לכתחילה ובדיעבד דינו כאחר שאין אנו יודעין בו אם מומחה דצריך לבדקו אם הוא לפנינו ואם אינו לפנינו אז אמרי' רוב הרגילין אצל שחיטה כו' ושחיטתו כשרה וא\"כ זה החרש שמדבר ואינו שומע כאינו לפנינו דמי שא\"א לבדקו והואיל וא\"א לבדקו א\"צ לידע אם הוא מומחה אם לאו אבל חרש השומע ואינו מדבר שאפשר לו לשחוט לכתחילה אם אחר מברך ומ\"ה צריך להיות מומחה דהואיל וא\"א למבדקיה אחר השחיטה אינו שייך לומר שישחט לכתחלה על סמך שיבדקנו ועפ\"ר: והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה כו' אין להקשות הואיל ואחר עומד ע\"ג אף שאינו מומחה נמי יכול לשחוט דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאסר לכתחלה אפי' אחר עע\"ג משא\"כ זה. די\"ל דמיירי כשאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך והא דקי\"ל באחר עע\"ג שוחט לכתחילה היינו כשאותו אחר הוא מומחה. עי\"ל דמיירי שאותו האחר מברך והולך לו ואינו רואה אם שחט כהוגן וא\"כ ע\"כ צריך להיות זה לכתחלה מומחה. ויש מקשים איך הוא שוחט ואחר מברך הא קי\"ל דבברכת הנהנין אין אדם יכול להוציא אחר [ע\"ל סי' י\"ט] י\"ל דאותו האחר נהנה ג\"כ משחיטה זו כגון שיאכל מן הבהמה. ובלאו ה\"נ לק\"מ דלא אמרו אלא בברכת הנהנין דהברכה מרומז בה ההנאה כגון המוציא לחם מן הארץ או כגון בפ\"ה משא\"כ בברכה דעל השחיטה והוה כברכת המצוה וברכת ציצית ותפילין וגם השחיטה אינו מעיקר ההנאה: <br>וכתב בהג\"א בשם א\"ז דחרש המדבר ואינו שומע אע\"ג דגמיר ה' שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר לא אכלינן משחיטתו עכ\"ל. וכתב עליו הב\"י. ותמיהני דהא תניא בפ\"ק דחגיגה דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחים לכל דבריהם עכ\"ל הב\"י. ובטור ח\"מ סי' רל\"ה הביא ב\"י דברי המגיד שמקשה על הרמב\"ם מזאת הברייתא דחגיגה קושיא הדומה קצת לזאת ומיישב הב\"י התם בשני דרכים האחד הא דתניא הרי הם כפקחים ע\"כ לאו כפקחים ממש שהרי פקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה אלא לענין זה הרי הן כפקחים שמועלת בהן בדיקה היכא שאפשר לבדקן משא\"כ בחרש גמור ובשוטה שאין הבדיקה מועלת בהן. ובזה נתיישב ג\"כ תמיהת ב\"י דחרש דהכא שמדבר ואינו שומע א\"א למבדקיה ואינו כפקח מסתמא ותירוץ שני כתב דאינו שומע דברייתא מיירי בשומע קצת אבל אינו שומע לגמרי דינו כחרש וקראו אינו שומע לפי שאינו שומע כשאר ב\"א ובזה נתיישב ג\"כ הג\"ה אשר\"י הנ\"ל דאיירי באינו שומע לגמרי. וע' בח\"מ מ\"ש עוד מזה וע' בפ\"ק דתרומות שהביא רבי' שמשון תנא שחולק ע\"ז הברייתא ואינו סובר שהן כפקחים: "
                ],
                [
                    " וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה כו' ז\"ל המשנה דפ' הכל שוחטין חוץ מחש\"ו שמא יקלקלו שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה. ובס\"פ לולב הגזול ת\"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף בציצית חייב בציצית כו' עד והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו. א\"ר הונא והוא שגדול עומד ע\"ג. ופרש\"י היודע לשחוט שיודע לאמן ידיו לשחיטה ואע\"פ שאינו בקי בהל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו וכדאמר רב הונא שגדול עע\"ג וראה שלא דרס ולא שהה והר\"ן הקשה ז\"ל למה לי יודע לשחוט הא תנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשירה וי\"ל דהתם דיעבד ולא לכתחילה והכא כיון שיודע לאמן ידיו לשחוט אפי' לכתחלה עכ\"ל גם הרא\"ש ריש פ\"ק דחולין פי' לההיא דלולב הגזול הנ\"ל דמותר לאכול משחיטתו מיירי אפי' לכתחלה דכתב שם דף קמ\"ט ז\"ל וקטן דמתני' שאין שוחט לכתחלה אפי' כשאחרים עומדים ע\"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה באחרים עומדים ע\"ג כדאי' בסוכה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו א\"ר הונא והוא שגדול עומד ע\"ג ולשון מותר משמע אף לכתחילה עכ\"ל הרא\"ש והנה לכאורה משמע דהרא\"ש לא ס\"ל כרש\"י שכתב אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כולי והביא ראיה מההיא דסוכה הנ\"ל משמע דפי' קטן היודע לשחוט שהוא יודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וזהו דלא כרש\"י דכתב בהדיא דבאימון ידים סגי אמנם כי דייקינן בדברי הרא\"ש נראה שגם הוא סבירא ליה דבאימון ידים לחוד סגי כשאחרים עומדין ע\"ג לשחוט לכתחלה דאל\"כ קשיא דידיה אדידיה דהא בריש דבריו כתב וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחילה היינו שאין יודע לאמן ידיו כו' משמע הא יודע לאמן ידיו מותר לשחוט לכתחלה אפי' אינו מומחה ועוד יש לדקדק בדברי הרא\"ש שהאריך בלשונו וכתב וז\"ל וקטן דמתני' היינו כשלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע כו' דקשה חינוך מאן דכר שמיה והל\"ל בקיצור וקטן דמתני' היינו שאינו יודע לאמן ידיו ועוד קשה שכתב אח\"כ וז\"ל כדאי' בסוכה קטן היודע לשמור תפילין כו' דא\"צ להביאה כאן לההיא בבא וגם אותה בבא דיודע לשמור תפילין אינה ריש אותה ברייתא ולא נשנית שם אצל בבא דהיודע לשחוט והוא פלאי לכאורה שמייתי בבא שאין ענינה כאן ולא שנוייה שם באותה ברייתא לא ברישא ולא בסיפא ולא אצל דבר שענינו כאן דהיינו היודע לשחוט אלא נשנית שם באמצע ברייתא ע\"ש ונראה דכוונת הרא\"ש בכל זה הוא דמשום דס\"ל ג\"כ דמשמע אם קטן היודע לשחוט ר\"ל אע\"פ שאינו מומחה אלא שיודע לאמן ידיו מותר לאכול משחיטתו וכדפי' רש\"י והר\"ן הנ\"ל דאפי' לכתחילה משום דמחנכין אותו בזה שנותנים לו לשחוט ועומדים ע\"ג ורואים בו ששוחט כראוי דומה למ\"ש לפני זה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין דא\"צ לידע כל דיני תפילין אלא כשיודע שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן מחנכים אותו בו כן הוא ע\"ד זה פי' היודע לשחוט. וא\"ש בזה מה שסתם הברייתא וכתב קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא כתב בה ג\"כ בהדיא והוא שגדול עע\"ג וכדמוקי לה רב הונא אלא וודאי תנא דברייתא סמך אשאר בבי דאתניין בהדייהו וכולן איירי שמחנכים הקטן בלולב בציצית ותפילין ולמוד תורה דאתניין התם וכיון שאיירי בחינוך ודאי צריכין אחרים לעע\"ג לראות את חינוכם אם עולה בידו. והשתא נמי א\"ש הא דהאריך הרא\"ש וכתב וקטן דמתני' היינו בקטן שלא הגיע לחינוך כו' משום דבא לתרץ דלא תקשה משנתינו דאוסר לקטן לשחוט לכתחילה אפי' אחר עומד ע\"ג ובסוכה ת\"ר דמותר לאכול משחיטתו ול' מותר משמע אפי' לכתחילה. וניחא ליה דמתני' דידן איירי בקטן שלא הגיע לחינוך וההיא דסוכה מיירי כשהגיע לחינוך ומ\"ה נקט ל' חינוך כיון ששם בסוכה פשיטא ליה דאיירי בחינוך כתב דהכא איירי בלא הגיע לחינוך ואח\"כ כתב פירושא דחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו ור\"ל לאפוקי אינך חינוך הנזכרים שם בברייתא דחינוכן הוא בע\"א כל חד לפי ענינו וממילא משמע ומוכח דס\"ל דבאימון ידים סגי אפי' אינו מומחה ומותר לשחוט אפי' לכתחילה דומיא דאינך בבי דמיירי בקטנים שאינן מומחין לענינן ואינו יודע לשמור תפילין או להתעטף בציצית וק\"ל ומ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כו' ע\"כ צ\"ל דל\"ד קאמר אלא משום הכי נקט מומחה לאשמועי' דאפי' במומחה דאימון ידים לא סגי ליה לשחוט לכתחילה בלא אחרים עע\"ג והראיה שהביא מסוכה אינה אלא לעיקור דינא דבאימון ידים סגי. גם י\"ל דגם אדיוקא הביא ראי' דודאי ל' קטן היודע לשחוט דקאמר כולל ג\"כ מומחה עם אימון ידים ואפ\"ה איצטריך ר\"ה לאוקמה בגדול עע\"ג ולא מוקי לה אפי' בלא גדול עע\"ג ושברייתא מיירי במומחה ויודע לאמן ש\"מ דלא סגי ליה בהכי אא\"כ גם גדול עע\"ג. אבל פשוט ליה להרא\"ש ורש\"י דבגדול עומד ע\"ג סגי באימון ידים ואפי' אין הקטן מומחה וכמ\"ש. גם נקט הרא\"ש ל' מומחה משום הדיוק דדוקא לכתחילה בעינן שגם הגדול עע\"ג אע\"פ שהוא מומחה ויודע לאמן הא דיעבד אפילו אין גדול עומד ע\"ג שחיטתו כשרה והיינו דוקא כשהוא ג\"כ מומחה. וכאשר כתבתי לפרש דברי הרא\"ש דמשום שני הדיוקים נקט ל' מומחה כן משמע מדברי רבינו שהלך בעקבות אביו ולא סר ימין ושמאל מדברי פסקי הרא\"ש וכאן שינה בדין זה את טעמו ולשונו בשני ענינים דאילו הרא\"ש כתב בקיצור כמ\"ש לעיל ז\"ל אבל קטן מומחה וידע לאמן ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד ע\"ג. ורבינו הוסיף ושינה וכתב וז\"ל וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה הרי שהוסיף לן וכתב בפירוש שני דיוקים הנ\"ל ללמדינו שמ\"ש הרא\"ש קטן מומחה ויודע לאמן כו' לאשמועי' אתא דאפ\"ה אין נותנין לשחוט א\"ל בשגדול עומד ע\"ג וגם לאשמועינן אתא דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל והוא ג\"כ מומחה ואח\"כ כתב ואם גדול עומד ע\"ג שוחט אפי' לכתחלה. וה\"ה עצמו שכתב הרא\"ש ולא הזכיר רבינו גביה שצריך שיהיה מומחה משמע דאפילו בלא מומחה סגי אעפ\"י שלא כתב נמי אע\"פ שאינו מומחה י\"ל דזה הוי פשיט ליה דאין צריך המחאה לזה וגם סמך אמאי שכתב ברישא דדוקא קטן שאינו יודע לאמן ידיו לא ישחוט לכתחילה דמינה למדין הא יודע לאמן אף על פי שאינו מומחה שוחט לכתחלה וכן נ\"ל לפרש דברי הב\"י שהוא כתב ופירש דברי הרא\"ש דלא נקט מומחה אלא משום הדיוק וכתב נמי שרבינו בא ליישב דברי הרא\"ש ע\"ש אלא של' הב\"י מגומגם ביישובו ונראה שט\"ס הוא בב\"י וה\"ג שם והא דנקט בסוף דבריו מומחה לדיוקא נקטיה דאף כשהוא מומחה בעינן לכתחילה עומד ע\"ג ועוד דבדיעבד כו' ור\"ל ועוד טעם אחר דנקט הרא\"ש מומחה לאשמועינן ג\"כ דבדיעבד כו ודו\"ק. ודע שהתוספות כתבו שם בס\"פ לולב הגזול אמ\"ש רש\"י דאפי' אינו מומחה מותר כו' ז\"ל כך פירש הקונטרס משמע דאם אינו יודע לאמן ידיו בשחיטה אף על פי שראהו גדול מתחלה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו עכ\"ל התוס' והנה מל' התוס' שכתבו אע\"פ שראהו גדול מתחילה שלא \"שהה אסור לאכול משחיטתו מוכח דלא ס\"ל כר\"ן הנ\"ל והרא\"ש ורבי' דמכשירים בדיעבד באחרים עומדים ע\"ג לחוד אפי' בלא אימון ידים ובלא המחאה וכמ\"ש והוכחתי וכדעת התוס' כתוב ג\"כ הסמ\"ג עשיים סוף סימן ס\"ג דף קמ\"א ע\"ב ז\"ל חש\"ו ששחטו שחיטתם כשרה והוא שאחרים רואים אותם ששחטו כהוגן ודוקא בקטן שיודע לאמן ידיו כמ\"ש בסוף פ' לולב הגזול עכ\"ל הסמ\"ג. והנה מבואר מדבריו דאפי' בדיעבד בעי ג\"כ אימון ידים דהא אדיעבד קאי ול' התרומה בסוף הלכות שחיטה שלו הוא בעינו כל' הסמ\"ג הנ\"ל וכן מוכח מל' הרמב\"ם שכתב בפ\"ז דהל' שחיטה אות ה' ז\"ל חש\"ו ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בה דעת שמא יקלקלו לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה עכ\"ל. וכתב שם בכ\"מ ז\"ל ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד ע\"ג כדמשמע בס\"פ לולב הגזול ונראה שרבינו מפרש לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפי' אחרים רואים אותו אסור כמ\"ש התוס' עכ\"ל הכ\"מ הנ\"ל גם ל' רש\"י הנ\"ל אינו מוכרח ונוכל לפרשו כדעת התוס' והסמ\"ג וס\"ה והרמב\"ם הנ\"ל דמ\"ש שם הברייתא מותר לאכול משחיטתו דוקא אדיעבד קאי שאם שחט מותר לאכול משחיטתו והכי משמע מל' התוספ' דאל' רש\"י הנ\"ל כתב משמע \"דאם כו' עד אסור לאכול משחיטתו משמע דרש\"י ג\"כ הכי ס\"ל ולא כמ\"ש הר\"ן והרא\"ש הנ\"ל דפי' מותר ר\"ל לכתחילה. ומה שדייק הרא\"ש מל' ומותר ור\"ל מדלא קאמר שחיטתו כשרה יש לדקדק נמי איפכא מדלא כתב קטן היודע לשחוט \"נותנים לו \"לשחוט כמ\"ש לפנו זה אביו קונה לו תפילין משמע דלכתחלה אין נותנים לו אלא שאם שחט שחיטתו כשרה ומותרים לאכול משחיטתו. ובאמת קשה לומר שהרא\"ש ורבינו שבקי לכל הני רבוותא דאסרי אפי' בדיעבד אפי' גדול עע\"ג כשאינו יודע לאמן ידיו ולקחו שיטה לנפשן להתיר בדיעבד וקשה מזה דלכל הפחות ה\"ל לרבינו להביא דעתן ולכתוב עליהן שאין דעת הרא\"ש כן כדרכו ובפרט דברי התוס' והרמב\"ם שעיקר דברי רבינו בנויין עליהם. ונראה דזהו היה קשה למ\"ו ז\"ל ומ\"ה כתב בהגהותיו לי\"ד אדברי רבינו הנ\"ל שכתב וקטן שאינו יודע לאמן כו' ז\"ל פי' אפי' הוא מומחה וכמ\"ש לקמן אבל יודע לאמן לחוד לא מהני אפי' אחרים עומדים ע\"ג כדלקמן וכן משמע בהדיא בס\"פ לולב הגזול וכן כתב הרא\"ש ריש חולין ומהר\"י קאר\"ו לא דקדק נכונה שרוצה לפרש הא יודע לאמן לחוד מותר לכתחילה כשאחרים עומד ע\"ג וליתא עכ\"ל מ\"ו. הנה שמורי ז\"ל דקדק לפרש לשון רבינו והרא\"ש איפכא ממ\"ש לעיל ונקט סוף דבריהן עיקר דדוקא קאמר הרא\"ש אבל \"מומחה ויודע לאמן כו' דתרתי בעינן עם כשגדול עע\"ג לשחוט לכתחילה וגם רבי' שכתב לבסוף ואם גדול עומד ע\"ג שוחט לכתחילה דוקא אמ\"ש לפני זה קאי דהיינו שהוא מומחה וגם יודע לאמן את ידיו ומ\"ש בריש דבריו וקטן שאינו יודע לאמן דמשמע הא יודע לאמן ידיו שוחט וכן משמע מריש דברי הרא\"ש צ\"ל דס\"ל דמיירי בקטן מומחה או לפחות מומחה במקצת וכמ\"ש רבי' לעיל בשם הסמ\"ג שא\"צ לידע כל הדינין כו' [והן דייק ל' רש\"י קצת שכתב בס\"פ לולב הגזול אף על פי שאינו בקי בהל' שחיטה משמע שלמדן אלא שאינו בקי בהן] והשתא א\"ש דנקט מתני' קטן דומיא דחרש ושוטה דהני אסורין אף שהן מומחין וה\"ה קטן נמי. ומ\"ה דקדק רבי' וכתב וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ולא כתב נמי שאינו מומחה משמע דאפי' במומחה דינא הכי דאסור לו לשחוט לכתחילה אפי' גדול עע\"ג אא\"כ שהוא יודע ג\"כ לאמן ידיו. ומ\"ש הרא\"ש דמתני' איירי בקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואפ\"ה מותר בדיעבד כשאחרים עע\"ג וגם רבי' כתב ובדיעבד מותר וזהו דלא כמ\"ש התוס' והרמב\"ם והסמ\"ג והס\"ה הנ\"ל והדרא קושיא לדוכתא צ\"ל לדעת מ\"ו ז\"ל שהם איירי בקטן שאינו מומחה ובאמת משמע כן קצת דבהכי איירי ההיא דסוכה בקטן שאינו מומחה דומיא דאינך בבי דקתני התם בהדיא דמיירי שאין הקטן מומחה בענינן וכמ\"ש לעיל והתוס' אההיא דסוכה קאי אבל קטן דמתניתין נקט דומיא דחרש ושוטה דאתניא בהדיא דמיירי אפי' במומחין כמ\"ש. ובההיא אפשר דהתוס' והסמ\"ג והרמב\"ם וס\"ת מודו לסברת הרא\"ש ורבי' דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל וגדול עע\"ג. ובזה א\"ש דלא תקשה דיוקי דהרא\"ש אהדדי דמ\"ש תחילה קטן דמתני' איירי דאינו יודע לאמן ידיו מיירי אפי' הוא מומחה ולא הוצרך להזכיר מומחה דקטן דמתני בהדי חרש ושוטה מיירי במומחה ואפ\"ה אסור לשחוט לכתחילה הואיל ואינו יודע לאמן ידיו וע\"ז כתב אבל אם הוא מומחה ויודע לאמן דשוחט לכתחלה וכן יפורש ג\"כ דברי רבי' דל\"ת דיוקי דבריו אהדדי ואצ\"ל דהרא\"ש משום הדיוק נקט מומחה שזהו דוחק ודו\"ק. והא דהאריך הרא\"ש בלשונו וכתב קטן דמתני' איירי בלא הגיע לחנוך כו' וגם הביא בבא דתפילין כמו שהקשתי לעיל צ\"ל דמשום שבא לחלק בין קטן דהכא נקטן דהתם כתב דקטן דהכא אינו מיירי באופן שמיירי קטן דהתם דמיירי כשהגיע לחינוך דהיינו שיודע ג\"כ לאמן ידיו ומומחה קצת דומיא דתפילין שיודע לשמור נפשו כן הוא יודע קצת דיני שחיטה וא\"צ לידע כלום משא\"כ קטן דמתני' שאף שמיירי דומיא דחרש ושוטה שהן מומחין מ\"מ לא הגיע לחינוך באימון ידים ודוק כי זה נראה עיקר כדי להשוות דעת הפוסקים. ועל דברי ב\"י ק\"ק למה הוצרך הטור לאשמעי' לעיל בגדול דאפי' לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט כשאחרים עומדים ע\"ג כיון שהדין כן אפי' בקטן. מיהו י\"ל דלעיל מיירי אפי' ידעינן דלא גמיר וכאן דוקא בסתמא. והנה הב\"י הביא ל' האגור שכתב וכן נוהגין באשכנז שלא להניח קטן לשחוט אפי' עומדים ע\"ג אמנם בשאר מקומות ראיתי מקילין בזה ותמהני עכ\"ל האגור. וכתב ב\"י וז\"ל ואני אומר שאין מקום לתמיהתו שמה שנוהגין למסור לקטן לשחוט ואחר עע\"ג היינו כשיודע לאמן ידיו דאז ודאי שרי לד\"ה עכ\"ל ב\"י והיינו לפי שיטתו שמבאר דברי רבי' שמה שכתב קטן מומחה ל\"ד אלא אפי' אינו מומחה רק שיודע לאמן מוסרין לו לשחוט לכתחילה באחר עע\"ג אבל לפי מ\"ש בשם מ\"ו דקטן מומחה דוקא קתני דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אפי' אחר עע\"ג אא\"כ הוא מומחה ומוחזק יש מקום לתמיהת האגור: "
                ],
                [
                    " ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה יש לדקדק ל\"ל טעמא דמיחשב כשוטה ת\"ל משום דאינו יכול לברך דקי\"ל תפילת שכור תועבה שהרי גם החרש שמדבר ואינו שומע אינו רשאי לשחוט מטעם זה שאינו יכול לברך וא\"ל שיכול לברך על השחיטה כשם שמברך ברכת המזון כדאיתא בא\"ח סי' קפ\"ה דשאניברכת המזון דמרבינן מקרא שנאמר ואכלת ושבעת וברכת משא\"כ ברכת השחיטה ובהדיא איתא בירושלמי דתרומות פ\"א שאין השכור רשאי לברך. ונ\"ל דמשום הכי תלי הטעם של איסור שהוא כשוטה לאשמועינן דאפי' בדיעבד שחיטתו אסורה משא\"כ במי שאינו יכול לברך דבדיעבד שחיטתו כשרה כמ\"ש רבינו גבי חרש המדבר ואינו שומע: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו ובלא בדיקה תחלה או סוף אסור אפי' ישראל עע\"ג פי' ול\"ד להא דכ' רבי' בסי' א' שמי שאין יודעים בו אם הוא מומחה ומוחזק שנותנים לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר השחיטה וגם בדין זה כתב רבינו לפני זה בשם הרשב\"א אפילו אם אין יודעין אם יודע הלכות שחיטה והוא מטעם דסמכינן אבדיקה ושאלה שישאלנו אחר השחיטה וכמ\"ש בפרישה שאני התם דאמרי' רוב הרגילין לשחוט מומחין ומוחזקין הן ואפי' ישכח ולא יבדקנו מותר לאכול דסמכינן ארובא אבל לגבי סכין ליכא רובא ואם שכח למבדקיה אחר השחיטה אסור לאכול הלכך אסור ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה. וא\"ל א\"כ גם בישראל שאין יודעין בו שבקי בה\"ש למה מותר ליתן לו לשחוט לכתחילה בלא בדיקת הסכין דשאני ישראל דאף אם לא יהיה לפנינו מוקמינן ליה ארוב שיודעים ה\"ש ויודע שסכין פגום פסול משא\"כ זה אף שיודע ג\"כ מ\"מ איכא למיחש שמא כדי לאכול בשר לתיאבון שחט בסכין פגום. עוד יש לדקדק שכתב ובלא בדיקה תחילה \"או סוף משמע דבבדיקת תחילה לחוד סגי ואמאי הואיל ואינו נאמן על השחיטה ניחוש שמא נפגם הסכין בעור דהא מזה הטעם אנו בודקין לאחר השחיטה וילפינן מן הכתוב ושחטתם בזה ואכלת כו' דרשב\"א סבר הואיל ובדק הסכין תחילה והבהמה לפנינו שחוטה כראוי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ולעולם הסכין בחזקת בדוק עד שימצא פגום: "
                ],
                [
                    " חוץ מע\"ז והמחלל שבת בפרהסיא כו' כן הוא פ\"ק דחולין ד' ה' ע\"א ועיין שם במרדכי ריש פ\"ק דחולין דכתב דגם לע\"ז בעינן פרהסיא או שיעשנו כמה פעמים וכ\"כ התוספות שם ריש ד' י\"ד אהא דתנן שם השוחט בשבת כו' שחיטתו כשרה ז\"ל ואפי' במזיד בעי לאוקמי תימה אי במזיד אמאי שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כו' \"עד וי\"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעה ועי\"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע לקמן בפ\"ב דאמר השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לע\"ז ר\"ל אמר מותרת ופירש הקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן פ\"ד מיתות דמודה ר\"ל דבר קטלא הוא מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פ\"ב אפי' למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עכו\"ם אבל ישראל לציעורי בעלמא קאמכוין ופריך משנים אוחזין בסכין ושוחטים אחד לשם אחד מכל אלו [פי' לשם ע\"ז הנזכר שם במשנה] ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הב\"ע בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מאלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא עכ\"ל התוס'. וגם המרדכי הביא ראיה ראשונה ורבי' ירוחם בנט\"ו אות ה' ח\"ב ג\"כ כ\"כ הביא ראיה אחרונה ע\"ש. ורבינו נלע\"ד שס\"ל שינויא קמא דתוס' עיקר מדכתב כאן מומר לע\"ז ולחלל שבת בפרהסיא ולא הזכיר שאפי' בלא פרהסיא נמי מקרי מומר בשעבר כמה פעמים ש\"מ דתפס שינויא דפרהסיא לעיקר ועוד ראייה מדכתב בסמוך סימן ד' ז\"ל ואם חישב הישראל שיזרוק העכו\"ם דמה לע\"ז כתב הרשב\"א דפסולה. וכתב הב\"י שם ז\"ל וטעמו משום דקשה ליה על ר\"ל דאמר השוחט על מנת לזרוק דמה לע\"ז מותרת ת\"ל דשחיטת מומר היא וניחא ליה אינו ר\"ל שהוא יזרוק דמה לע\"ז אלא שהעכו\"ם יזרוק דמה עכ\"ל ואי ס\"ד דס\"ל שיש חילוק בין פעם אחד להרבה פעמים לא הוה יכול לדייק מידי דהא י\"ל דזה פעם ראשון שלו אבל לשינויא דפרהסיא ניחא משום דמסתמא כל השוחט לזרוק דמה לע\"ז לפני כומרי ע\"ז הוא אומר והוא פרהסיא. ועוד ראיה ממ\"ש לקמן בסימן ה' שכתב שם רבינו ז\"ל היו שנים ששוחטין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו הדברים האסורים [פירוש לשם נידר ונידב] כו' שחיטתן פסולה וכתבתי שם דצ\"ל לדעת הרא\"ש דס\"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו יש לו שותפות בגווה דהכי מיירי שהתרו בו אל תשחט חוץ דומיא דמשנה קמייתא דהיו שנים שוחטין אחד לשם אחד מכל אלו דע\"ז דמוקי לה הגמרא בישראל מומר וצ\"ל דפירשו הרא\"ש דהיינו שהתרו בו וקיבל ההתראה וכמ\"ש ב\"י בסימן ד' בסוף ד\"ה ישראל ששחט בהמת חבירו לע\"ז כו' ע\"ש ודומיא דהכי מיירי משנה שניה דאחד שחט לשם נידר ונידב דהיינו שהתרו בו אל תשחט חוץ וכמ\"ש בס\"ס ה' ומהאי טעמא לא פריך הגמרא ממשנה דשחט אחד לשם נידר ונידב משום דבמה שתירץ לו כבר הב\"ע בישראל מומר דר\"ל דנעשה עכשיו ישראל מומר ע\"י קבלת ההתראה בכלל זה נשמע לו לתרץ הא דקתני שחט אחד לשם נידר ונידב כו' וא\"כ ש\"מ דליכא להוכיח מזה מה שהוכיח התוס' והמרדכי ממתני' דמוקי בישראל מומר לחלק בין פ\"א להרבה פעמים דאל\"כ תיפוק ליפסל משום שחיטת ישראל מומר דהא צ\"ל לדעת הרא\"ש ורבינו דמיירי דעכשיו נעשה ישראל מומר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שחיטת חולין א\"צ כוונה דמדגלי רחמנא כו' יש להקשות למה אסרו בחולין גיסטרא דנלמוד מושחט כמ\"ש בר\"ס א' מטעם מדגלי כו' וי\"ל דלא ממעטינן מדגלי רק ענין אחד דלענין השני נוכל לומר מדאיצטריך לכתבו הודיע לנו חידוש אחרת אגב אורחא. וא\"ל מנ\"ל לרבות בחולין גיסטרא ולמעט במדגלי כוונה דלמא איפכא י\"ל דבלא\"ה מוכרחים לומר מדגלי לעניין כוונה שמיותר תיבת בן הבקר אף כשנדרוש ושחט לענין גיסטרא וא\"ל אם כן השתא כשנדרש ושחט לעניין כוונה אין לנו שום יתור למדרש מיניה גיסטרא ומנ\"ל למדרש תרוייהו די\"ל דהול\"ל וזבח את בן הבקר וכתב ושחט למדרש דלא לשוויה גיסטרא וה\"ה לחולין ודו\"ק עכ\"ה]: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפי' לא חישב בשעת השחיטה. פי' מהר\"ן בשעת שחיטה לע\"ז שהבשר יהיה נקרב לע\"ז וליתא דבהדיא פרש\"י חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע\"ז הוי מחשב מעבודה לעבודה ומה לי הקטר חלב או הקרבת בשר אלא נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " שחט סתם ואח\"כ חישב כו' ב\"י הביא ל' ?ר' ירוחם וז\"ל כתב ר\"י אם שחטה ואח\"כ חישב כלומר שזרק דמה לע\"ז אסור והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן סופו מוכיח על תחילתו כך פשוט ומוכח בפ\"ב דחולין וכן בתוספתא בפי' ואם שחטה ואח\"כ זרק דמה עכ\"ל רבי' ירוחם וכתב עליו הב\"י וז\"ל ויש לתמוה עליו דסתם חישב עליהם משמע דמחשבה בלבד מיירי אע\"ג שלא זרק ומהתוספתא אין כאן הכרע דאיכא למימר דכי היכי דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר בחישב אח\"כ ה\"ה בזרק אח\"כ [ר\"ל דהתוספתא רבותא קמ\"ל דאפי' בזרק דמה גם כן היה ספק כי אף שבגמרא היה מעשה בחישב ס\"ל דכמו בחישב לא אמרו כו' כן הדין גם כן בזרק] ועוד יש לתמוה עליו למה כתב שהבהמה מותרת בהנאה דפשטא דברייתא וגמרא משמע דאם איתא דהוה אמרו בה איסור הוו אסרי לה בהנאה משום זבחי מתים דהוכיח סופו על תחילתו והשתא דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר מידי ספיקא דאיסור הנאה לא נפקא עכ\"ל ב\"י ואף ע\"פ שלשון רש\"י משמע קצת כדברי ב\"י מ\"מ נ\"ל שאין מקום לתמיהתו דאי חישב שלא בשעת מעשה מחשבה כזאת אינה פוסלת למפרע שחיטה שאין המחשבה בלא מעשה כלום אלא משום דאיכא למיחש שמא אף בשעת שחיטה חשב ואותה המחשבה היתה בשעת מעשה זהו דוחק לומר דמחשבה שלא בשעת מעשה ניחוש למחשבה שבשעת מעשה דבשלמא אי עביד מעשה וזרק איכא למיחש דלמא אף בשעת שחיטה חשב הואיל וחזינן ביה שעושה מעשה לשם ע\"ז מה שאין כן בחישב לחוד בלא מעשה וכן משמע להדיא לשון רבי יוחנן שאמר מחשבין מעבודה לעבודה ומ\"ש ר' ירוחם שהוא מותר בהנאה נראה דדברים של טעם הן דאם איתא שאסור בהנאה למאי נ\"מ קרי לה ספק זבחי מתים ולמאי נ\"מ איתא בגמרא לא אמרו בה לא איסור ולא היתר אם לא להתיר בהנאה: "
                ],
                [
                    " וא\"א ז\"ל כתב שאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר וקשה דבח\"מ סימן שפ\"ה כתב רבינו וז\"ל המנסך יין חבירו לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל ההתראה שחישב כמו מומר ואוסר חייב לשלם ולמה סתם שם וכתב דאם הוא שותפו יכול לאסור שזהו כדעת הרמב\"ם ולא כדעת הרא\"ש אביו שהביא כאן דאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר. ולכאורה היה נראה לתרץ דהתם גבי יין נסך גם הרא\"ש מודה שאוסר דאם איתא דלצעורי קא מכוון היה לו לחלק היין וליטול ולנסך אח\"כ חלק חבירו לחוד אלא ודאי הואיל ומנסך הכל ביחד דעתו לנסך הכל ביחד משא\"כ כאן שא\"א לחלק הבהמה קודם שחיטה הלכך סבר כאן דאמרינן לצעורי קא מכוון אבל א\"א לתרוצי הכי דא\"כ בפרק השוחט דפריך אר\"נ ור\"ע ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמנסך והב\"י הביא זאת הגמרא ומשני התם כדמשני ולמה לא משני דאיכא חילוק בין מנסך לשוחט כדפרישית אלא ודאי סבירא ליה לתלמודא דאין חילוק בזה והדרא קושיא לדוכתא. ונ\"ל דהתם לא בא לאשמועינן דין שותף אם אוסר אם לא שאין שם מקומו בדיני ממונות רק שחשב התם דין גורם היזק לחבירו שחייב לשלם וחשיב ותנא כל שיש לו מזיק למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וזהו שכתב שם ואוסר ולא כתב אסור דשם לא בא לאשמעינן דין איסורו: "
                ],
                [
                    " ואם ישראל מומר שוחט בהמה \"אחרת [כן הוא גירסת ב\"י ויותר נ\"ל להגיה אחר ואין אנו צריכין לפי' ב\"י עכ\"ה] או שהתרו כו' אז ודאי כיון לאסור כו' יש לדקדק למה לי טעמא דכיון לאסור הלא בלאו הכי שחיטת מומר אסורה כמבואר בסימן ב' ונ\"ל מ\"ש אז ודאי כיון כו' לא קאי אישראל מומר אלא הוא נתינת טעם למ\"ש או שהתרו בו כו' ולא נקט כאן ישראל מומר אלא להודיענו כל חילוקי הדינים שמצינו שאחד אוסר של חבירו ול' הגמרא תפס והברייתא דקתני שחט אחד לשם אחד מאלו כו' דפסל ומוקי לה הגמרא בישראל מומר צ\"ל להרא\"ש דלשם א' מאלו ל\"ד קאמר אלא כל ישראל מומר ה\"ל כאילו ידענו ששחט לשם ע\"ז ואסור אפי' בהנאה. ועי\"ל משום דאף דשחיטת עכו\"ם נבילה היינו שאסור באכילה אבל בהנאה מותר וכן הדין בשחיטת ישראל מומר וכמ\"ש בגמרא פ\"ק דחולין והביאו ב\"י ר\"ס ב' ע\"ש דשחיטת שניהם מותרת בהנאה אם לא שהוא ידוע שהם אדוקים בע\"ז וכאן איירי ג\"כ באינו אדוק לע\"ז ואפ\"ה כיון דבשחיטה זו חישב לע\"ז אסרה בהנאה. ומיהו גם בלא ידענו שכיון לע\"ז מאחר שמומר הוא ואמר ששוחט לשם עבודה זרה או שאינו מומר והתרו בו וקבל ההתראה אמרי' דודאי כיון לאסור בהנאה והגמרא הנ\"ל דקאמר דבעכו\"ם ובישראל מומר מותר בהנאה מיירי כששחט סתם ולא אמר ששחטה לע\"ז: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " למיחש שמא עתה הקדישו משמע שטעמו דחיישינן שמא באמת עתה הקדישו אבל רש\"י מפרש הטעם משום מראית עין שהרואה סבור שמא עתה הקדישו אבל כשאינו בא בנדר או בנדבה מפרש רש\"י הטעם גבי בכור ומעשר דבההוא שעתא דקא שחיט להו מידע ידעי דלאו בני אפרושי נינהו דניחוש שמא עתה הקדישו ואי הוה קדוש לשם מעשר ובכור תחלה קלא הוה ליה וה\"ל למידע ובאשם וחטאת אין צריך להאי טעמא אלא הטעם דאם איתא דהוה קדוש לשם אשם וחטאת מקמי הכי הוו ידעי הבריות מה עבירה עבר שעליה הביא האשם והחטאת דמי שעובר עבירה בשוגג מפרסמים כדי שיתבייש עליה ויתכפר לו ומה\"ט אפילו אמר בשעת שחיטה לשם חטאתי ואשמתי אני זובח ידעי דחייך קא מחייך כיון דלא ידעי כלום מעבירה שיתחייב עליה חטאת ואשם כן פרש\"י פרק השוחט (חולין ד' מ\"א ע\"ב) וז\"ל רנ\"ש אף על גב דקאמר לפנינו ששחטו לשם עולה או שלמים מ\"מ אמרינן שמא כו' דשמא דרך גוזמא קאמר בשחיטה זו יהא לי מצוה כאילו שחטתי לשם עולה כו': "
                ],
                [
                    " אבל השוחט כו' שחיטתו כשירה. ז\"ל מיירי ודוקא כשאינו לפנינו דסתמא דמילתא אוקמינן גברא אחזקתיה דאינו חייב חטאת אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ם וכן אם שחט וכו' פסולה ז\"ל ב\"י ודע שהרמב\"ם כתב על שוחט לשם א' מאלו בד\"א כשהיה לו שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ורבינו שלא הזכיר זה אפשר היה לומר הטעם שסמך על מ\"ש בסימן ד' דעת הרמב\"ם ושהרא\"ש חולק אלא דק\"ל שהרא\"ש סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' יש לו בה שותפות ואם כן מתניתין דשנים אוחזים כו' היא תיובתיה דאפי' יש לו בה שותפות אמאי פסולה לכך נ\"ל דס\"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוון אבל בשוחט לשם א' מכל אלו שאין איסורו מן הדין [פי' מן הדין לחוד אלא נאסר גם מטעם מראית עין וכמ\"ש וגם הב\"י כתב לעיל תיבת לחוד ע\"ש] אלא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה מאן דחזי סבר דדידיה הוא ואתא למשרא קדשים בחוץ הילכך אפילו אין לו בה שותפות אסורה. והרמב\"ם אע\"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית עין שכתב דין זה בשוחט קדשים בחוץ מ\"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינה אסורה דכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ\"ל. ונראה דהכי הוא הצעת דברי ב\"י דהתחיל וכתב ז\"ל ורבי' שלא הזכיר זה \"אפשר \"היה \"לומר כו' דה\"ק אם לא היה קשה אלא קושיא זו לחוד היה אפשר לומר תירוץ זה אבל אכתי ק' על הרא\"ש הא משנה זו תיובתיה וצ\"ל בין אוסר מן הדין ובין מראית עין א\"כ בזה מתורץ ג\"כ קושיא קמייתא די\"ל דמש\"ה לא כתב רבי' דלהרמב\"ם מיירי דוקא בשותף משום דרבינו כתב דברי הרמב\"ם אליבא סברא דנפשיה דבמקום מראית עין אסור אפי' להרא\"ש וכ\"ש להרמב\"ם ואפי' בלא שותפות. אלא שקשה לו למה לא יהא לעיל ג\"כ אסור משום מראית עין. וצ\"ל לסברת הב\"י הנ\"ל דלעיל שמיירי שאומר ששחט לשם ע\"א לית ביה חשש מראית עין דסתם ב\"א לאו עובדי ע\"ז נינהו ומאן דחזי סבר ודאי לצעוריה קא מכוון משא\"כ כאן דסבר דלשם מצות הקרבת קרבן קמכוון אבל אין לתרץ דהכא מיירי שאותו ששחט לשם דבר האסור כל הבהמה שלו לכך אוסר אע\"פ שהשני שוחט עמו דז\"א דהא סתם קתני ושחט א' לשם כו' דמשמע איזה שיהיה משניהם ועוד דא\"כ לא היה יכול להקשות ממתני' דשנים אוחזין כו' בד' מ\"א אמ\"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאיכא לתרוצי דשאני התם דשלו הוא ולכך יכול לאוסרה ויש מחלקים דלעיל ששוחט א' לבדו נוכל לומר דלצעורי קמכוון משא\"כ בששוחט גם חבירו עמו ומחשבת חבירו היה טובה אין שייך לומר שדעתו לצעורי שלא יצער מזה ועוד נ\"ל לחלק דדוקא כששוחט לשם אלילים שייך לומר לצעורי קמכוון משא\"כ בשוחט לשם קרבן דלא שייך ביה כ\"כ צער ואדם אין מוציא דבריו לבטלה לכך איכא חשש דמראות עין משא\"כ בשוחט לשם אלילים דיאמרו ודאי לצעודיה קמכוון כי אין מדרך העולם לאסור דבר שאינו שלו. ולעד\"נ כיון דע\"כ צריכין לחלק ולומר דשאני שוחט לשם קרבן לשוחט לשם ע\"א וכמ\"ש א\"כ י\"ל דלק\"מ להרא\"ש מהמשנה בלא טעמא דמראית עין אלא נאמר שהרא\"ש לא פליג לומר שאין אדם יכול לאסור של חבירו ואפי' שותף דבאמת אדם יכול לאסור של חבירו כי מכוון לאסור בישראל מומר או בקיבל התראה כמ\"ש רבינו לעיל וכן הוא בגמרא להדיא אלא דאמרינן לצעורי קא מכוון ולא לאסור והיינו דוקא בשוחט לשם אלילים דלא חשדינן לשום בר ישראל שהוא מכוון לאליל אלא לצעורי קמכוון. משא\"כ כשאומר ששוחט לשם נדר ונדבה ששם מודה הרא\"ש דאסור משום חשש שמא באמת נתכוון לכך ומטעם שכתבתי שהרי בכאן אין שייך לומר לצעורי קמכוון כל זה כתבתי לשיטת הב\"י אבל היותר נראה לע\"ד דלק\"מ שהרי ע\"כ צ\"ל דהרא\"ש מפרש אוקימתא דגמרא דמוקי להמשנה דשנים אוחזין בסכין כו' בישראל מומר או שבזאת השחיטה נעשה מומר ומיירי בשהתרו בו וקבל התראה דאל\"כ לא יאסור דדלמא לצעורי קמכוון וא\"כ גם מתניתין דשוחט לשם עולה כו' \"שאמר ב' אוחזין כו' שחיטתו פסולה מפרש נמי הרא\"ש דמיירי בהתרו בו אל תשחט קדשים וקבל ההתראה ושחט הלכך שחיטתו פסולה שהרי כתב רבי' ג\"כ דחיישי' שמא עתה הקדישו וכמו שהתחיל הב\"י לתרץ דמ\"ה לא כתב רבינו דלהרמב\"ם מיירי בשותף משום דסמך אמ\"ש בסי' ד' ה\"נ נאמר דמ\"ה לא כתב אליבא דהרא\"ש. והרא\"ש גופא ג\"כ לא כתבו משום דסמך אמ\"ש לפני זה הסוגיא דתירץ בענין זה. והשתא א\"ש דלא פריך התם ספ\"ב דחולין ד' מ\"א ממתני' דשוחט לשם עולה אמ\"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לא קיימא לתלמודא שינויא דאית ליה שותפות בגווה דאל\"כ יהא קשה למה חזר והקשה הקושיא שכבר תירץ כמ\"ש התוספות שם אלא י\"ל שמיירי ג\"כ בהתרו בו וקיבל התראה ולכן לא חש התלמוד לחזור ולהקשות מזאת המשנה כי כאשר תירץ לו משנה דלפני זה דמיירי בישראל מומר והתרו וקבל התראה כן יתוקם ג\"כ משנה זו השנויה מיד אחריה ובודאי בחדא מחתא מחתינהו וק\"ל. עוד נראה דלק\"מ לשיטת הב\"י די\"ל בשוחט בצינעה במקום שאין רואה כי אם זה שהבהמה שלו לא שייך מראית עין וכאשר יבא וישאל לחכם יאמר לו מילתא בטעמא שהוא מומר מפני שמסתמא לא כיון לאסרה כ\"א לצערך משא\"כ בשוחט בפני רבים שם שייך לאסרו מפני מראית עין. ובזה נתיישב נמי מה שרבינו סותם וכתב דברי הרמב\"ם שאוסר בשוחטו בזא\"ז ולא הזכיר שבעינן שיהיו שותפים כי רבינו ס\"ל שהרמב\"ם לא כתב דבעינן שיהיו שותפין אלא היכא דשחט בצינעה במקום דליכא לאסרו משום מראית עין אבל בסי' זה דמיירי בשוחט ברבים ומשום מראית עין הרמב\"ם והרא\"ש וכ\"ע מודים דאסור בכל ענין. ובזה נמי נתיישב הא דלא מביא דברי הרמב\"ם לעיל ס\"ס ב' משום דשם ג\"כ לא איירי באיסור דמראית עין וזהו דלא כמ\"ש הב\"י שכתב דלהרמב\"ם דאיסורו משום מראית עין בהמה שאין לו בה שותפות אינו יכול לאסרה משום דקלא אית לה דבהמה זו אינו שלו ע\"ש דז\"א אלא כמ\"ש וע\"ש ברמב\"ם והוא ברור: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולדעת א\"א הרא\"ש ז\"ל כל תלוש ולבסוף חברו שבטלו פסול אפי' בדיעבד. בפ\"ק דחולין דט\"ז גרסי' אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע\"ז דהוי כתלוש [פירוש לענין אלהיהם על ההרים ולא על ההרים אלהיהם דאמר מר כו' ולענין הכשר זרעים כו' תנאי הוא דתניא כו' עד בעי רבא לענין שחיטה מהו כו' וקאמר שם בגמ' ת\"ש כו' ובעי לפשוט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו ובטלו דהוי לתלוש ודחי לה שם בגמרא וס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם בפשיטות האבעיא דמחשב כתלוש משום דסתמא דגמרא דלפני זה משמע דס\"ל כדעת הפשטן. והרא\"ש ס\"ל כיון דלא איפשיטא האבעיא אזלינן בה לחומרא ואסור לשחוט בה. ודע דלקמן סי' קמ\"ה כ' רבי' סתם לענין ע\"ז דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש והיינו כפשיטותו דרבא בגמ' דאמר בהדיא דלא מיבעיא ליה בע\"ז ונ\"ל הטעם דלא מבעיא ליה בע\"ז ולענין שחיטה מבעיא ליה משום דלענין אליל הוי זה שהוא כתלוש חומרא משא\"כ לענין שחיטה הוי ליה קולא ומה\"ט נמי נראה דסתם רבינו לקמן ר\"ס שס\"ד וכתב לענין קבר בנין דאסור בהנאה ובקרקע עולם דמותר בהנאה וכתב שהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש עכ\"ל משום דהוי נמי לחומרא ומה\"ט נמי נראה דכתב רבינו בח\"מ סימן צ\"ה ס\"ז בשם העיטור דתלוש ולבסוף חיברו כגין כותל בנין וצינור שקבעו כו' דקי\"ל כחכמים דכל המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי עכ\"ל דשם נמי הוי חומרא דלהוי עליה דין חיוב שומרים לענין שבועה. אע\"ג דהיה נ\"ל לחלק בטעם אחר בין ע\"ז לשחיטה אבל טעם שכתבתי הוא טעם כולל גם לאידך דינים שכתבתי וק\"ל. אלא שצ\"ע דבת\"ה סי' פ\"ט כתב מהרא\"י אשאלה אי הוי תלוש ולבסוף חברו כגון קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית פסולים או לא וכתב ז\"ל יראה דכשר הוא וכן מוכיחים ההלכות פ\"ק דסוכה ד' ט\"ו גבי מפקפק או נוטל א' מבנתיים דלא פסיל מחובר כה\"ג אלא במחובר מעיקרו או נטוע ולבסוף השריש אע\"ג דלענין שחיטה כתב אשר\"י דדינו כמחובר משום דאיבעיא הוא בפ\"ק דחולין ולא איפשיטא ליה י\"ל כיון דלענין אליל הוי כתלוש וכן לענין הכשר זרעים לחד תנא לענין סוכה נמי הוי כתלוש עכ\"ל ת\"ה שם. והשתא מאי מייתי ראיה מע\"ז דהוי כתלוש דשאני התם דהוי לחומרא משא\"כ לענין סוכה דהוי קולא אי נחשבינהו לתלוש וא\"כ יש לדמותו לשחיטה ולכל הנ\"ל דאזלינן בהו לחומרא. וצ\"ל דעיקר טעמו דת\"ה דכ' שיראה לו להכשיר לא מכח ההוא דע\"ז אמר כן אלא מכח ההלכות שבפ\"ק דסוכה כמ\"ש שם בריש דבריו וכנ\"ל ור\"ל דשם ד' ט\"ו אינו מזכיר בפיסולה אלא איסור תקרה ולא הזכיר דהוי איסורו משום מחובר אלא כדי שלא תקשה הא מצינו דהרא\"ש פסלה בשחיטה והחשיבו כמחובר ע\"ז כתב הלא מצינו נמי דמחשב כתלוש לענין ע\"ז והכשר זרעים לחד תנא וכיון דההלכות מוכיחות דגם זה מותר לא נחמיר נגד ההלכות. גם י\"ל דס\"ל דאף באליל אסור אכן בנדון כזה דקורות המחוברים וביניהם סכך כשר. כשר טפי משום דנתבטלו הקורות ביני סכך הכשר וע\"ז היה ג\"כ תשובתו דמהרא\"י והיותר נראה דהכי הצעת תשובת ת\"ה הנ\"ל כיון דבהלכות מוכח דדינו כתלוש מ\"ה נראה לו דכשר הוא ולא קי\"ל כהרא\"ש דכתב לענין שחיטה דדינו כמחובר כיון דשם באותו שמעתא קאמר רבא גופא בפשיטות דהוי כתלוש לענין אליל והכשר זרעים מ\"ה גם בשחיטה דאיבעיא ליה לרבא ניזל לקולא וכדעת שאר כל הפוסקים דפוסקים גם בשחיטה לקולא כדעת הפשטן וכנ\"ל ולפ\"ז אפי' אם לא היה יטול סכך פסול ביניהם אין דין פסול בקורות המחוברים כל דלית בהו משום פסול תקרה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והא דשרו תלוש ולבסוף חברו כו' דוקא שהצואר למטה והסכין למעלה כו' הל' אינו מדוקדק דלא ה\"ל למתלי דין זה בדין תלוש ולבסוף חברו כיון שהטעם הוא משום חשש דרסה א\"כ אפילו הסכין נעוץ בקורה התלושה לגמרי או שאוחז אדם סכין בידו והעביר הצואר בהמה עליה ג\"כ אסור וכ\"כ ב\"י בהדיא בשם הרשב\"א על ל' הגמרא דפ\"ק דחולין וז\"ל אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בו שחיטתו כשרה א\"ר ענן ל\"ש אלא שהסכין למעלה כו' והנה הגמרא שאמרה כותל ל\"ד נקט כותל (וכ\"כ רמ\"א בש\"ע וז\"ל או בדבר תלוש עכ\"ה) אלא תפס חד מדרך נעיצת הסכין כשהיא תלויה באויר ורבינו קאי ג\"כ אגמרא ובא להשמיענו דבכה\"ג כשהיא נעוצה בכותל אע\"ג דאין בו איסור מחובר מ\"מ לפעמים אסור משום דרסה ומ\"מ הלשון אינו מדוקדק. ונלע\"ד ליישב ולומר דכוונת רבינו לתפוס לשון הגמרא ולפרשה והכי הצעת דבריו הא דמשמע בגמרא דאפילו נעץ סכין בכותל ושחט בו מותר כיון דמ\"מ תלוש ולבסוף חיברו הוא כוונת הגמרא דוקא כשהסכין למעלה אבל סכין למטה אסור מטעם דרסה והוצרך לכתוב דינו אלשון הגמרא משום דמצינו תלוש ולבסוף חברו שמותר לעולם כגון קנה הנעוץ בארץ ושוחט בו מן הצד דלא שייך ביה צואר למעלה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרשב\"א כתב ששוחטין בו לכתחילה אין להקשות מ\"ש \"משן המחובר בלחי לבד דפסול לדעת רבינו דלעיל י\"ל דשאני לחי דלעולם הוא מחובר אפילו מעיקרא משא\"כ הכא דבסכין היה תלוש וק\"ל עכ\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " סכין אפי' כל שהוא במשנה פ' השוחט שנינו אם הוליך והביא אפילו כל שהוא כאיזמל כשר. ובגמרא א\"ר מנשה ובאיזמל שאין לו קרנים א\"ל רב אחא מחטא מאי א\"ל מחטא מבזע בזעי. ופרש\"י רגילין היו לעשות כמין קרנים לאזמלים לנוי על גביהן ונוטין לצד ראש ומתוך שהוא קטן מאוד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים או ינקבו אותם הקרניים. וכתב ע\"ז הב\"י ז\"ל אבל דברי הרמב\"ם בפ\"א נראה דאין לו קרניים דקאמר היינו לומר שלא יהא עוקץ בראש האזמל וכן נראים שהן דברי רבינו כו' ושמעתי דכוונת רש\"י בקרניים דאזמל הנ\"ל הוא דנעשה כעין זה. שהקרניים הם קבועין באיזמל לצד הקתא והעוקצין נוטין מצד הקתא לצד האיזמל שחותכין בו והיינו נוטין לצד ראשון דכתב רש\"י וק\"ל: <br>וכתב הר\"ן דבקטן יותר מדאי לא ישחוט שהרי במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא הלכך צריך לשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט וכו' ומי שלא יוכל לשער כתב הטור לקמן סי' כ\"ג בדין דרסה שיקח סכין מלא ב' צווארים וכן כתב רמ\"א ויש אומרים לשער בסכין י\"ד אצבעות ורמז לזה ושחטתם. בזה בגימטריא י\"ד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שלא יגע בצידי בית השחיטה עפ\"ר דבית השחיטה מרווח רווח ולא יגע בצד בית השחיטה וא\"ת לפ\"ז למה הצריכו לבדוק הסכין אתלת רוחתא הואיל ובית השחיטה מרווח רווח וי\"ל דשאני פגימה אם לא יבדוק תחילה אפשר דיש שם פגימה ואינו יודע להזהר מלהטותו אבל הכא שיודע שהסכין מלובנת ומכוון שלא יגע לצדדין. ועוד יש לחלק דבית השחיטה מרווח רווח לינצל מכווית הליבון שאינו מתפשט לצדדין אבל פגימה של סכין יוצאה ומתפשט בצידי השחיטה וקרעתן הרא\"ש עי' בב\"י עכ\"ה]: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מותר לשחוט בה בהמה בריאה מפני שהוא מקלקל. א\"ל א\"כ בשבת נמי לא לחייב כששוחט בהמה בריאה דהא קי\"ל כל המקלקלים פטורים דשאני הכא דהוי כמקלקל ע\"מ לתקן דחייב כיון שהתיקון לא היה יכול להיות אם לא שיקלקל תחילה ה\"נ לא תצייר אכילת הבהמה בלא שישחטנו תחילה ועוד דבשבת במלאכת מחשבת תלייא רחמנא והרי אף בשחיטת הבריאה נתקיימה מחשבתו שכיון לשוחטה לאכילה. שוב מצאתי שהתוס' פ\"ק דחולין ריש דף ח' הקשו ופרקו דומה לזה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א יוליך הנאה לים המלח. א\"ל הא פסק ל' בסימן קמ\"ב בפת שנאפה בעצים דע\"ז דלא אמרינן יוליך הנאת דמי עצים לים המלח אא\"כ נתערב הפת ע\"ש דשאני פת ותנור דשבח עצים יש בהן דעיקר תיקונן והווייתן הוא עצי האיסור משא\"כ בשחיטה וכמ\"ש בשם הרא\"ש בסמוך וק\"ל: "
                ],
                [
                    " דשומן הנבדק בדופני הסכין כו' א\"ל להרשב\"א למה לן לקמן סי' צ\"ד וצ\"ו בקורטא של חלתית וצנון טעמיה דחורפיה מחליא ליה תיפוק לן לאסור משום שמנונית בעין שעליו ודוחק לומר ששם איירי בסכין מקונח דהא שם כתב בדיעבד שכבר חתכו ואיכא למיחש שמא היה עליו שומן בעין ולאו אדעתיה ונראה משום דשם בא לאשמעינן דבעינן ס' נגד כל הסכין מ\"ה כתב דחורפיה מוציאו ומחליא ליה ואי משום השמנונית בעין שעליו לא היו צריכין ס' נגד כל הסכין א\"נ שם איירי בבני אדם שדרכן תמיד לקנח יפה יפה: "
                ],
                [
                    " וא\"א ז\"ל כתב דבסתם כו' א\"צ לא קליפה ולא הדחה משמע דלא חייש הרא\"ש לשומן הנדבק בסכין וקשה דלקמן סימן צ\"ו כתב צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב וטעמו שבלע משומן שעל הסכין כמ\"ש ריש סימן צ\"ו א\"כ משמע להדיא דחייש לשומן הנדבק בסכין וא\"ל דשם איירי בסכין שיודעין בו שאינו נקי דהא סתמא קתני וי\"ל דהתם ה\"ט דאיכא תרתי לריעותא דאיכא למיחש לשומן הנדבק ועוד דצנון דבר חריף הוא הלכך אסור לאכלו בחלב משא\"כ הכא שאין כאן אלא חשש דשומן הלכך לא חייש הרא\"ש. ועי\"ל דהכא מיירי בסכין של עכו\"ם וכשם שאמרינן סתם כלי עכו\"ם אינן בני יומן אמרינן נמי סתם כליהם בחזקת שלא נדבק עליהם כלום דאינהו קפדי אנקיותא אבל התם מיירי בסכין של ישראל וכשם שאמרינן דסתם כלי ישראל בני יומן אמרינן נמי מסתמא שומן נדבק בהן: "
                ],
                [
                    " וא\"א כתב כו' שא\"צ קליפה. כ' מורי מתוך הרא\"ש משמע שמותר לשחוט בסתם סכין ש\"ג. ולעד\"נ דאין מכאן הכרע להתיר דכאן מיירי בדיעבד ומ\"ש אבל אינו יכול לשחוט לכתחילה ע\"ד שיקלוף ר\"ל דלרבותא נקטיה אפי' היכא דדעתיה לקלוף אין לעשות לכתחילה אע\"פ שאם קולפה אין בו צד קולא בעולם מכ\"ש שאין מקילין לשחוט בסכין שאינו ב\"י לכתחילה בלא קליפה דנותן טעם לפגם לכתחילה אסור ועמ\"ש בס\"ס זה וכן בתשב\"ץ אוסר בהדיא לכתחילה וכ\"ה בהגהות מהרי\"ח באשר\"י וכן נראה לי לדקדק מלשון רבינו כמו שאכתוב בסוף הסימן: ",
                    " כתב הרשב\"א כו' שאין בית השחיטה כרותח גמור עמ\"ש בפרישה. וא\"ל דאף על פי שהלכה אותה קליפה מ\"מ הלא הסכין של נכרים כולו בלוע איסור אם כן כשישחוט בו יפליטנו בית השחיטה מקליפת הסכין הסמוכה לה ודוחק לומר דס\"ל דהקליפה החיצונה לא הלכה לה בשיפה ושחיזה אלא שנתבלבל טעם האיסור שבה וא\"כ הוא לק\"מ אלא שאין טעם לדבר וי\"ל דאמרינן כבולעו כך פולטו ומתחילה לא נכנס האיסור בעובי הסכין אלא מכח חום גדול נדחק ונכנס טעם האיסור ואותו טעם כיון שאין בו ממש לא יוכל להפליטו חום בית השחיטה שהיא אינה רותחת כל כך ואין בה כח אלא להפליט מה שנבלע בקליפת הסכין החיצונה דשם נבלע ממשות האיסור ובקלות יצא ממנו משא\"כ בנועצה י\"פ בקרקע או שפה ודו\"ק וכמדומה לי שיש דיעות דאם האיסור שהוא בעין דבר קלוש ודק מאוד שייך בו ג\"כ נותן טעם לפגם וא\"כ אין אנו צריכין לכל הדוחקים הללו די\"ל הרא\"ש והרשב\"א בזה פליגי דהרא\"ש ס\"ל שנחשב המעט הנדבק בסכין לפגם א\"ל שהוא ב\"י אז נאסר מכח השומן שעל הסכין שהוא טעם לשבח ורשב\"א ס\"ל דאפי' אינן ב\"י נחשב לשבח כיון שהוא בעין: "
                ],
                [
                    " ואם שחט בו בלא הדחה ידיח את בית השחיטה א\"ל הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה כמ\"ש הטור לקמן ר\"ס ס\"ט די\"ל שזה צריך הדחה מיד אחר השחיטה משא\"כ בשאר בשר א\"נ צריך לשפשף היטב בידים מורי ולי נראה עוד דמיירי אפי' אם רוצה לצלותו דלא בעי הדחה כלל מיהו לפי מאי דקי\"ל דבשר בית השחיטה שהוא מלוכלך בדם הרבה צריך הדחה אפי' לצלי צריכין לתרץ מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ואם רגיל כו' צריך נעיצה י\"פ כו' כדין סכין ש\"נ כמ\"ש בשם הרשב\"א מיהו נ\"ל דבסכין ש\"נ אסור לכתחילה לשחוט בה ע\"י נעיצה וגם הרשב\"א לא כתב לעיל אלא שאם נעצה ושחט בה כבר שא\"צ קליפה אבל לכתחילה בעינן דוקא לסכין של נכרים הגעלה לשחוט כיון שקיבל האיסור ע\"י רתיחה גמורה משא\"כ בסכין שרגיל לשחוט בה טריפות וכן מחלק רש\"י בפ\"ק דחולין והביאו רמ\"א בד\"מ שלו וכתב אכן התוס' והרא\"ש לא מחלקים בהכי ומ\"ה בשעת הדחק מותר לשחוט בסכין ש\"נ ע\"י נעיצה בקרקע קשה וכן ראיתי נוהגין הרבה פעמים וכן יש לדקדק מדברי הרא\"ש שכתב דאין לשחוט לכתחילה ע\"ד שיקלוף אח\"כ פן ישכח ולא יקלוף משמע דבמקום שא\"צ קליפה כמו בנעצה מותר לשחוט לכתחילה עכ\"ל וכן פסק בש\"ע וכ\"כ רמ\"י ולע\"ד אין ראייתו מהרא\"ש ראיה כמ\"ש דאף דא\"צ קליפה שכבר שחט ע\"י נעיצה מ\"מ לכתחילה אסור לשחוט בה בלא הגעלה וכן נראה לדקדק מלשון רבינו שהביא לשון הרא\"ש שאסור לשחוט בה לכתחילה ע\"ד שיקלוף כו' ולמה לא כתב שאפשר לשחוט ע\"י נעיצה שאז יהא זריז ונשכר שלא יצטרך לקלוף ודוחק לומר דאין זה תקנה אלא קלקלה שיקלקל הסכין ששוחטין בו שיפגמנו אלא ודאי בכל ענין אסור לכתחילה א\"ל ע\"י הגעלה מיהו אפשר דבשעת הדחק יש להקל כשנעץ כיון שהרא\"ש התיר אפי' בלא נעיצה וקליפה בסתם סכין ש\"נ בדיעבד. ומ\"ו שכתב שבתשב\"ץ ובהגהות מהרי\"ח משמע לאיסור אפשר דמודו בנעיצה ואפי' לכתחילה וצ\"ע: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " השוחט בשבת ויום הכפורים אף על פי שאילו היה מזיד בשבת מתחייב בנפשו ולוקה בי\"כ שחיטתו כשרה. כ' ב\"י וז\"ל ומשמע דבמזיד שחיטתו פסולה וכן נראה מדברי הרמב\"ם סוף פ\"א מהלכות שחיטה עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דבמזיד הוה מומר לחלל שבתות. ול\"נ דאף במזיד שחיטתו כשרה ולא הוי מומר לחלל שבתות בזאת השחיטה שרבינו סובר כמו שתירצו שם התוספות דדוקא עושה בפרהסיא הוה מומר וכ\"כ רבינו בהדיא בסי' ב' ז\"ל חוץ ממומר לע\"ז ומחלל שבתות בפרהסיא והא דנקט רבינו אע\"פ שאילו היה מזיד כו' דמשמע מדבריו דבשוגג דוקא מיירי צ\"ל שתפס לשון המשנה וכמו שפרשוה בגמרא וז\"ל המשנה בפ\"ק דחולין ד' י\"ד השוחט בשבת ובי\"ה אע\"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ומוקי לה בגמרא כר' יהודה דמבשל שסובר ר\"י המבשל בשבת בשוגג מותר לו ולאחרים במוצאי שבת ובמזיד הוא לא יאכל עולמית משום קנס ולאחרים מותר במ\"ש ומוקי למתניתין דהכא בשוגג. וכר\"מ ל\"מ לאוקמא דהוא סובר בשוגג מותר בו ביום בין לו בין לאחרים ותנא דמתניתין תנא שבת דומיא די\"ה מה י\"ה אסור לאכול בו ביום אף שבת אסור לאכול בו ביום וכר\"י הסנדלר לא מצי לאוקמא משום שהוא מחלק במ\"ש לאחרים מותר ולעצמו אסור ותנא דמתני' תנא כשרה דמשמע בין לו בין לאחרים ופריך בגמרא ומי מצית מוקמת בשוגג והא אף על פי שמתחייב בנפשו קתני ומשני הכי קאמר אף על פי שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו נמצא שתנא דמתניתין נקט מזיד לרבותא שאף על פי שאיסורו חמור וה\"א ליקנסיה דאפילו בשוגג יהא אסור לעצמו אפ\"ה שחיטתו כשרה והיינו לעצמו ולאחרים כדדייק בגמרא ממלת \"כשרה ורבינו תופס שיטה זו אליבא דהלכתא שהרי הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והגאונים ס\"ל דהלכה כר' יהודא במבשל בשבת וכמ\"ש רבינו בשמם בא\"ח ר\"ס שי\"ח וכתב ב\"י שכן נקטינן ושכן הכריע ג\"כ הרמב\"ן ולא כתוס' וסמ\"ג וס\"ה דס\"ל הלכה כר\"מ ואפ\"ה כתב הסמ\"ג דכיון דרב דרש בפירקיה כר\"י משום עם הארץ הלכך כר\"י נדרש אנן והטור כתב בא\"ח סימן שי\"ח דפלוגתייהו דוקא במבושל דקודם בישול הוה ראוי לאכלו חי אבל בשוחט בשבת אפילו ר\"מ מודה דאסור בשבת אפילו לאחרים משום מוקצה ע\"ש נמצא למדין שרבינו תפס להדיא לשון המשנה כמו שהוא מפורש בגמרא שאע\"פ שאילו היה מזיד מתחייב בנפשו כו' וא\"כ ה\"א אפילו בשוגג לקנסיה קמ\"ל דשחיטתו כשרה בין לו בין לאחרים אבל במזיד אסורה לו משום קנס ולאחרים מותר ועד\"ז יפרשו נמי דברי הרמב\"ם שכתב בסוף פ\"א מה\"ש השוחט בשבת או ביו\"כ בשוגג שחיטתו כשרה ר\"ל בין לעצמי בין לאחרים אבל במזיד אסורה לו עולמית ולאחרים מותר במ\"ש ומ\"ה נקט הרמב\"ם שוגג שהוא לשון הגמרא כדרכו ולאשמעינן דאפילו לשוחט עצמו שרי אבל גם כן מידי דבמזיד אין שחיטתו פסולה אלא שקונסין לשוחט עצמו עולמית אבל לאחרים מותר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין שוחטין לתוך הגומא. והאידנא דלא שכיח עובדים לשר של ים מותר אפילו בפרהסיא לשחוט לתוך מים ולתוך כלי ולתוך גומא אפילו מנוקה שאין דרך מינות בכך. בא\"ז מ\"ו [וכ\"פ רמ\"א]: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דגים וחגבים כו' ז\"ל כ\"מ בפ\"א דהלכות שחיטה וא\"ת מעיקרא מבעי ליה קרא לשחיטת חיה ועוף ואח\"כ הדר מבעי ליה קרא למעוטי דגים וי\"ל דמעיקרא הוה ס\"ל [דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעי שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן ל\"ד קשה לן דנימא ה\"ה לכל ב\"ח ואיצטריך קרא למעוטי דגים וחגבים עכ\"ל. וקשה דאכתי לא לכתוב מעוטא דדגים וחגבים דהא בהמה ועוף שני כתובים הבאים כאחד הן ואין מלמדין דא\"כ לא לכתוב רחמנא בעוף ונלמד ג\"כ מבהמה אם לא שנאמר דאילו לא נכתב עוף לא היינו למדין מין עוף ממין בהמה ומ\"ה הוצרך רחמנא לכתוב גם בעוף והשתא דגילה לן רחמנא דלא קפיד דוקא אבהמה אלא ה\"ה עוף ה\"א דה\"ה ג\"כ דגים וחגבים קמ\"ל וב\"י הביא כאן דברי הרשב\"א שכתב דחגבים א\"צ קראי להתיר בלא שחיטה דמהיכא תיתי ודוקא בדגים בעי הגמרא מנ\"ל משום דחשיבי גבי צאן ובקר ע\"ש: <br>השוחט בהמה ומצא בה עובר חלבו מותר יש לדקדק למה כתב כאן סתמא חלבו מותר כאילו ד\"ה ובסי' ס\"ד הביא דעת הרמב\"ם שחלבו אסור וי\"ל דכאן לא בא להשמיענו דין חלב אלא דין עובר שבבהמה ע\"כ כתב בכאן בקיצור דין חלב אליבא דהלכתא אבל לקמן דמיירי מדין חלב הביא ג\"כ דעת הרמב\"ם: "
                ],
                [
                    " ואפילו שחטה ונתנבלה בידו כתב הב\"י וז\"ל ולשון אפילו נקשר עם סוף הל' שאמר וניתר בשחיטת עצמו עכ\"ל והמכריחו לפרש כן ולא פי' שאפילו קאי אדסמיך ליה דאפילו שחטה ונתנבלה אין שחיטתה מתרת את העובר משום דק' ליה פשיטא מהיכא תיתי דיהא ניתר בשחיטת אמו דאם נתירהו בשחיטת אמו א\"כ יהא אסור לגמרי כשם שאמו אסורה ולפ\"ז הו\"ל להב\"י לכתוב זה ג\"כ אמ\"ש רבינו לפני זה בנקרעת האם דצריך שחיטה דזהו פשיטא וצ\"ל קאי גם כן אלמטה והצעת דברי רבינו כך הן ואם לא שחט את האם כגון שקרעה ומצא בה בן ט' חי שאז הוא צריך שחיטה שאין לנו במה להתירו ובזה וודאי ניתר בשחיטת עצמו הואיל ולא נשחטו עדיין שום סימנים אלא אפילו שחטה ונתנבלה כו' דאז אין שחיטתה מחמת עובר הואיל ונתנבלה וס\"ד אמינא דאף שחיטת עצמו לא תועיל לו הואיל ושחיטת אמו מתירתו ועתה נתנבלה קמ\"ל דניתר בשחיטת עצמו [אלא שק' הלא זהו משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ד) דקתני בה דאם נקרעת אמו טעון העובר שחיטה ולא נזכר שם דניתרת בשחיטת עצמן וקשה עלנ המשנה פשיטה ודוחק לומר דמשום טומאה ונקט' שם מ\"ש] והב\"י שכתב זה אלשון אפילו דסיפא ולא כתבו אמ\"ש רבי' צריך שחיטה דרישא אפשר דהוה ק\"ל שהל' מגומגם שאמר ואפילו שחט ונתנבלה דמשמע ל\"מ שבזה דלעיל אינו ניתר אלא באפי' נשחטה ונתנבלה אינו ניתר וז\"א דלעיל מיניה איירי באם לא שחט האם כגון שקרעה ואיך יעלה ע\"ד להתירו בקריעת אמו אלא קאי אסוף הל' אבל מה שכתבתי הוא הנראה יותר נכון ודו\"ק: <br>ואפילו שחטה ונתנבלה בידו או שהיתה טריפה ושחטה כו' לכאורה נראה דדוקא קאמר שהיתה טריפה ידועה קודם ששחטה נמצא שבשעת שחיטה היתה שחיטה שאינה ראויה ידועה והוי כמו שחטה ונתנבלה בידו דג\"כ הוי שחיטה שאינה ראויה וכאילו לא שחט האם כלל הא אם שחט ואח\"כ נמצאת טריפה שם שחיטה עליה והואיל ומפיקתה אותה שחיטה מידי נבילה מתיר ג\"כ את הולד לאכילה וע\"ל סימן כ\"ז וצ\"ע שוב ראיתי במיימוני שכתב שחט טריפה גם ל' סימן כ\"ח לענין כיסוי דם דבעינן ג\"כ שחיטה ראויה כתב רבינו שחט הטריפה א\"צ לכסות את דמה ומסיק דשחט חיה דמצויין בה טריפות לא יכסה עד אחר הבדיקה כו' ע\"ש ש\"מ דגם טריפות הנמצאת בה לאחר שחיטה מוציאה מידי שחיטה ראויה וק\"ל. ועי' בש\"ע שכתוב או שנמצאת טריפה: "
                ],
                [
                    " בן ט' שנמצא במעי שחוטה וגדל וכו' אותו הולד אין לו תקנה הטעם כתבתי בפרישה וכתב הר\"ן דקי\"ל דד' סימנים אכשר ביה רחמנא בבן פקועה ולפ\"ז קשה ליה כשאינו ניתר בשחיטת אמו יהא ניתר בשחיטת עצמו ותירץ דכי אמרינן דד' סימנים אכשר ביה רחמנא ה\"מ כשאמו טריפה דכיון דלא הועילו לו סימני אמו אלא לטהרה מידי נבילה אית ליה סימנים דידיה אבל כל שהועילו סימנים אמו להתיר באכילה סימני עצמו כשחוטין דמי: "
                ],
                [
                    " השוחט בהמה ומצא בה עובר כו' דגמל בן פרה מותר עיין הטעם בפרישה ויש לדקדק למה לא אסרוה לגמל בן פרה שנולד משום מראית עין שיבואו לאכול גם שאר גמל כמו בבן פקועה שהפריס ע\"ג קרקע וי\"ל דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן ועוד דג\"כ מילתא דתמוה הוא שפרה תלד מין גמל וכ\"מ שהוא הולך שמו וחידושו נקרא עליו שאומרים גמל זה בן פרה הוא ולא אתי למטעי: "
                ],
                [
                    " השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה כו' ז\"ל ד\"מ כתב בתא\"ו נט\"ו א\"ה ח\"ב ירוש' דתרומות שחט בהמה ומצא בה שרץ אסור שנא' בהמה תאכלו ולא שרץ תאכלו ול\"ד לתולעים שבפירות דהתם בגופייהו השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה דמות יונה אסור באכילה מ\"ט בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה כ\"כ ר\"י בתשובה עכ\"ל וכ\"כ ב\"י בשם הרשב\"א דכל שמצא בה דמות מן הבהמה שהיא בת פרסות שרי אבל אם מצא בה מין שאינו דומה לבהמה שהיא בת פרסות הוי בכלל דמות יונה ואסור עכ\"ל ד\"מ ובש\"ע כתב הב\"י ז\"ל מצא בה דמות עוף אסור לא הותר מין הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה עכ\"ל והוא ל' הרמב\"ם והב\"י הביאו וכתב עליו משמע מדבריו דפרסה ממש בעינן ולא סגי במין שיש לו פרסות אבל ה\"ה כתב על דבריו דברי התוס' ולא כתב שפליג עליהן ואוסר. ורמ\"א בש\"ע כתב עליו וז\"ל וי\"א שאפי' פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה עכ\"ל וזהו כדברי התוס' והרשב\"א הנ\"ל אלא שקשה לי מ\"ש אפי' פרסותיו קלוטות עדיפא הול\"ל ולאשמעינן דאפי' אין לו פרסות כלל מותר ונ\"ל דה\"פ משום דס\"ל לרמ\"א כדעת הסמ\"ג שאין הרמב\"ם מצריך שיהיה לבהמה הנמצאת בבהמה פרסות אלא בעינן שימצא בה בהמה שבמינה יש פרסות ואז אף שאין לה רגלים כלל או כרגלי יונה ג\"כ כשר הואיל ומין בהמה זו יש לה פרסות בהכשרה ורמ\"א הוסיף דאפי' נמצא בתוכו גמל ואין לו פרסות כלל אלא כרגלי יונה או שאין לו רגלים וגם מינם אין להם פרסות בה כשירה אלא פרסות קלוטות דהיינו כחמור שכולם פרסותם קליטות אפ\"ה כיון שגמל זה הוא מין בהמה ר\"ל שממינה שבכלל שם בהמה נמצאים בהמות שיש להן פרסות בהכשרן כשר משא\"כ בעוף שאין עליו שם בהמה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " המפלת בריה כו' כתב הב\"י ודע דמפלת ל\"ד דא\"כ מאי איריא שיש לה ב' גבין כו' ואפי' היא כשאר בהמה אסורה דהא נפל שהפילה מת הוא והו\"ל נבילה ואסורה אלא כששחט בהמה ומצא בה בריה זו קאמר דאסור מדכתיב השסועה וכדאמרינן כי אגמריה רחמנא למשה במעי אמו אגמריה והא דנקט המפלת משום דאפליגי בה נמי לענין טומאת אשה ושמעתי אומרים בשם מהר\"ר שכנא ז\"ל שצ\"ל בפרק המפלת בריה כו' [ר\"ל בפרק המפלת אמרינן בריה כו' עכ\"ה) אלא שאין דרך רבינו להזכיר הפרק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם יצא חציו ברוב אבר כגון שיצא רוב ידו כו' שדינן מיעוט היד כו' לרוב העובר ואסור וכן אם יצא רובו במיעוט אבר אסור. בפרק בהמה המקשה ד\"ע ע\"א אבעיא רבא לענין בכור בהמה שדינו שמותר להטיל בה מום קודם שיצא רובו או שיצא בראשו תחילה יצא חציו ברוב אבר מהו. ואותה אבעיא לא נפשטא ולחומרא אבל יצא רובו במיעוט אבר פשיטא ליה שם דהוי כילוד דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רובא דאבר כ\"כ שם הרא\"ש להדיא דף קס\"ג ע\"ב וכ\"כ רבינו לקמן סי' שי\"ט ומשם נלמד גם דין זה לענין אם ניתר בשחיטת אמו וכ\"כ שם הר\"ן דנ\"מ לדין זה. ונ\"ל שמ\"ש רבי' גבי יצא חציו ברוב אבר \"ואסור וכן בסיפא אם יצא רובו במיעוט אבר אסור היינו בגוונא שא\"א להתירו בשחיטת עצמו כגון שהוא בן ח' חי או בן ט' מת דבסיפא ודאי הוה כילוד דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר ואסור וברישא נמי אזלינן לחומרא לומר שהוא כילוד ואסור אבל אם הוא בן ט' חי שאפשר להתירו בשחיטת עצמו יש חילוק בין רישא לסיפא דבסיפא גבי יצא רובו במיעוט אבר דהוי ודאי כילוד כדאמרינן ניתר בשחיטת עצמו אבל ברישא שאינו ודאי כילוד אלא אזלינן לחומרא הלכך להתירו בשחיטת עצמו אמרינן דלמא לאו כילוד דמי והוי בשר שיצא חוץ למחיצתו ואסור עכ\"פ אותו שיצא אבל הנשאר בפנים אפשר להתירו בשחיטת עצמו דממה נפשך אם נחשבו כילוד כולו ניתר בשחיטת עצמו ואי לאו כילוד דמי אותו הנשאר שלא יצא לחוץ ניתר בשחיטת אמו כמ\"ש רבינו בסמוך גבי הוציא ידו והחזירו עד שהוציא רובו שהמיעוט הנשאר שלא יצא לחוץ ניתר בשחיטת אמו ודוקא כשהחזיר מה שהוציא נראה להתיר הנשאר שלא הוציא לחוץ אבל אי לא החזיר מה שהוציא נראה שגם הנשאר בפנים אסור ודומה למ\"ש רבי' בסמוך הוציא עובר ידו וחתכה עד שהוציא רובו המיעוט הנשאר אסור (ומיהו יש לחלק דשאני התם דאין לו שחיטת עצמו מאחר שנחתך רובו משא\"כ הכא דאם נחשבהו לרוב כילוד הרי ניתר גם הפנימי בשחיטת עצמו ממ\"נ ואף א\"ת שהוא כמחצה על מחצה ואין לו היתר בשחיטת עצמו וגם הוי כנחתך מ\"מ כיון שלא הוי הרוב לא אסרינן הפנימי אלא מותר המיעוט הפנימי עכ\"פ כששחטו גם עצמו) ומ\"ה כתב רבי' ברישא ואוסר בוי\"ו ר\"ל דהא דחשבינן ליה כילוד היינו דוקא לחומרא לאסור אבל להתירו מטעם זה לא חשבינן ליה כילוד דאיבעיא דלא איפשיטא היא ולחומרא אזלינן וב\"י שכתב בש\"ע בשניהם דהוי כילוד צ\"ל נמי דהיינו דוקא לחומרא והא דכתב סתמא תפס לשון הגמרא והתם קאי אבכור דחומרא הוא לגביה מה דחשבינן ליה כילוד ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " עובר שהוציא ידו והחזירה כו' חלבו אסור עפ\"ר הטעם וכתב ב\"י וז\"ל ל\"ד נולד דה\"ה אם נשחטה אמו והוציאוהו חי אלא חדא מתרוייהו נקט עכ\"ל ב\"י וצ\"ע דהא מסיק ב\"י וכתב דכשנולד בחיי אמו שניתר האבר בשחיטת עצמו ועיין בד\"מ שמתמה ג\"כ ע\"ז (ואפשר לומר לפי' ב\"י דה\"ק ל\"ד נולד ר\"ל לישנא דהנולד לא שייך שפיר לאחר שחיטת אמו אלא שהוציאוהו לאחר שחיטת אמו ודו\"ק. עכ\"ה) ולכן נראה כמ\"ש בפרישה דדוקא בנשחטה אמו מיירי והא דנקט נולד ל\"ד אלא ר\"ל שהוגדל ונעשה ולד וכן פי' ב\"י דברי הרמב\"ם לפני זה בפסקא המתחיל ולכאורה נראה וכו' וכ\"כ בכ\"מ. ובש\"ע מסיים בדין זה שהוא כחלב טריפה שנתערב בכשרה ויש להקשות למה לא יהא חלב אותו אבר בטל בס' דקי\"ל יש ס' בבהמה נגד הזרוע בזרוע בשילה ואפשר לפרש דמיירי שהוציא כל היד עד שלא נשאר ס' נגד מה שיצא לחוץ כי זרוע לא הוי כל היד אלא שני פרקים וכמ\"ש רש\"י בפ' שופטים ונראה שמזה הטעם כתב בש\"ע שהוא כחלב טריפה שנתערבה כדי להשוות דינן לענין שיבטל בששים ומשערים אבר שיצא אם יש ס' במה שנשאר (ועיין בתשובתי שהארכתי בזה) עוד י\"ל שמאבר אחד יוצא חלב יותר מאבר אחר וא\"א לבטלם וויש לדקדק מאי שנא הא ממ\"ש רבינו לקמן בדין עיקור שנעקרו סימנים שלה שאין לה היתר בשחיטה ואפ\"ה חלבה מותר וי\"ל דהתם אין שם טריפה עליה שיכולה לחיות אלא שהל\"מ שאין לה היתר בשחיטה משא\"כ באבר זה שהוא טריפה ממ\"ש ובשר בשדה טריפה כו' אלא שקשה דבגמרא פ' בהמה המקשה (חולין ד' ס\"ט ע\"א) אבעיא להו בלשון זה חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי ה\"נ לא שנא א\"ד התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסוריה בשחיטה תיקו ופסקו לחומרא ומדתלהו בשחיטה ולא בטריפתו קשה הלא בשמוטה ג\"כ אין לה היתר בשחיטה וי\"ל דשמוטה היה לה שעת הכושר בשחיטה וגם עתה אין שם טריפה עליה משא\"כ אבר זה שמתחילה לא היה שעת הכושר בשחיטה וגם שם טריפה עליה: "
                ],
                [
                    " נחתך מגופה ונמצא בתוכה לאחר שחיטה כו' כתב ב\"י ולשון רבינו אינו מדוקדק שלא כתב ברישא לאחר שחיטה ובסיפא כתבו וכו': "
                ],
                [
                    " כחלב בהמה גמורה פי' רש\"י דחדשיו גרמו ליה כיון שכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטו לאמו שרי ואל תתמה כיון דנקרא חלב גמור בגמר חדשים למה נתיר החלב בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו שאין שחיטתה מתרת חלבה וי\"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מכל אשר בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואילו חותך מן הבהמה אסור דכתיב אותה שלימה ולא אותה חסרה אשר\"י שם. (והביאו הב\"י בסימן ס\"ד עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא חיישינן שמא נתרסקו אבריו מחבלי הלידה כתב הב\"י בשם הר\"ן אפי' במקשה לילד וקשה דלקמן בסימן נ\"ח כתב הב\"י (שם לא כתב כלום רק בהל' י\"ט סי' תצ\"ח ושם כתב הטור בהדיא דבמקשה לילד חוששין ועי' מ\"ש א\"א ז\"ל שם עכ\"ה) דבמקשה לילד חוששין ואפשר דלא ס\"ל כהר\"ן או י\"ל דה\"פ אם לא בדקוה אם יכול לעמוד ושחטוה כיון דלא חזינן בו ריעותא מותר אפי' במקשה ועי' מה שאכתוב עוד בסי' נ\"ח בס\"ד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור לשחוט כו' בין בזכרים כגון האב והבן פלוגתא דחנניא ורבי יהודה בפ' אותו ואת בנו (חולין ד' ע\"ט) ומשמע התם דחנניא סבר דודאי חוששין לזרע האב ופסק כן אפי' לקולא גבי שתי פרידות א' בא מסוס וחמורתא והשני בא מחמור וסוסיא דמותר לזווגם ואין בהם משום כלאים כיון שיש בכל אחד צד סוס וחמור וכתב הרא\"ש וז\"ל כחנניא דאמר נוהג בין בזכרים בין בנקיבות דאשכחן סתם משנה בבכורות כותיה ושמואל פסק כותיה ורבא משמע ליה דהכי ס\"ל מיהו אפילו הלכה כר\"י כדפסקינן בכתובות הא מסקינן דלר\"י מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הלכך אם ברור לו שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום א' עכ\"ד ולפ\"ז מ\"ש רבי' נוהג בזכרים היינו כדעת הרא\"ש ז\"ל שפסק הלכה כחנניא וקשה דבסמוך כ' רבינו תייש הבא על הצבייה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה פטור אבל אסור והיינו אליבא דחכמים דסברי שה אפי' מקצת שה ואפ\"ה פטור משום דמספקא להו אי חוששין לזרע האב וכמ\"ש שם וכאן פסק כחנניא דודאי חוששין לזרע האב וי\"ל דלענין דינא שנוהג האיסור אף בזכרים פסק כחנניא הואיל והרא\"ש פסק כוותיה אבל לענין מעשה דמלקות לא פסק כוותיה הואיל והרא\"ש בעצמו כתב אפי' אם הלכה כר\"י כדפסקינן בכתובות משמע דהרא\"ש מסופק לעניין מעשה הלכה כדברי מי. ובש\"ע ס\"ס ח' כתב בעז הבא על הצבייה וילדה בת והבת בן ושחט הבת והבן לוקה וכן הוא במיימוני וע\"כ צ\"ל דט\"ס הוא דאל\"כ סתרי דבריו אהדדי וע\"ש שהארכתי (ועי' בתשובת ר\"ש כהן דף פ\"ג ע\"ד שהקשה ג\"כ דברי הרמב\"ם אהדדי ע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם עבר ושחט כו' כתב הרמב\"ם שמותר לאכול וכן הוא בגמרא פ' כל הבשר בהדיא וז\"ל הגמרא ד' קט\"ו ע\"א אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנא' לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כו' עד אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופרש\"י אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר וכתבו התוס' שם וז\"ל מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה דאמרינן לעיל בפרק או\"ב נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה: "
                ],
                [
                    " שאם שחט האם או הבן היום או מכרה לאחר לשוחטו היום \"אם הוא באחד כו' כן הגירסא בכל הספרים שראיתי ולפי גירסא זו צ\"ל דמ\"ש או שמכרה לאחר לשוחטה היום אינו כפשוטו דכיון דאותו היום הוא אחד מד' זמנים כדמסיק א\"כ אפי' לא גילה לו לוקח ראשון שדעתו לשוחטה היום נחזיקו בחזקה דודאי לשחטו היום קנהו אלא ר\"ל אפי' מכרה לאחר זמן מרובה קודם הד' זמנים רק שהלוקח גילה דעתו להמוכר שקנהו כדי להשהותו עד אחד מד' זמנים ולשוחטו באותו זמן חוששין לדבריו וצריך המוכר לגלות ללוקח שני שלקח מידו בא' מאותן ד' זמנים שכבר מכר האם ולפי גירסא זו משמע דוקא באחד מהד' זמנים חששו והצריכו למוכר להודיע ללוקח שני אבל לא בשאר זמנים וכן משמע מלשון ב\"י שהביא כל' גירסא הנ\"ל והביא עליה המשנה שבא' מד' זמנים על המוכר להודיע ומשמע שס\"ל דרבינו לא דיבר בכאן שעל המוכר להודיע כ\"א בא' מהד' זמנים אלא שאח\"כ כתב הב\"י בשם הר\"ן והרמב\"ן שגם בשאר זמנים י\"א שאם המוכר יודע שלוקח ראשון קנהו לשחוט היום צריך להודיע ולהזהיר את הלוקח שני אלא שאם לא הודיע לא הוי מקח טעות עיין שם. אבל כשנעיין בדברי רבינו צ\"ל מכמה טעמים דתרתי קאמר וכמ\"ש בפרישה חדא דאם כן היה כפל בלשונו דמתחילה קאמר אלא על המוכר להזהיר על הלוקח כו' וחזר וכתב צריך להודיעו שמכר היום האם ועוד של' \"שאם שחט כו' \"אם הוא בא' מהזמנים כו' לא א\"ש דהכי הול\"ל שאם שחט כו' \"והוא בא' מד' זמנים ועוד דאם כן צריכין לפרש מ\"ש או שמכרה לאחר לשוחטה היום דר\"ל שמכרה לו קודם לכן אדעתא לשוחטה היום בא' מד' זמנים וכמ\"ש לעיל וא\"כ לא א\"ש מה שמסיק וכתב שודאי קונה אותה לשוחטה מיד צריך להודיע שמכר היום האם של' מיד ולשון היום סתרי מ\"ש דר\"ל שמוכרן קודם לכן (אין זה קושיא די\"ל אלוקח שני קאמר כן דאף דקנהו סתם מ\"מ מסתמא קנהו לשחטו מיד היום ומ\"ש שמכר היום היום ר\"ל לצורך היום או דהו\"ל כאילו מכרו לו היום) וגם מדסיים וכתב ודוקא שמכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם ביום שלפניו אין צריך להודיעו (דהול\"ל שמכר שניהם לשוחטה ביום אחד דהא המכירה לא הוה ביום אחד) משמע שמדבר מכל הזמנים לכן נראה שצריך להגיה ולפרש כמ\"ש בפרישה: בש\"ע סעיף ט' כתב לפיכך חש\"ו ששחטו אם הראשון כו' וכתב שם בהג\"ה ז\"ל ואם אחרים רואים ששוחטים כראוי אסור לשחוט אחריהם כן נ\"ל עכ\"ל ההג\"ה דע שטעות נפל בדפוס וגליון היה שהגיה אחד מן התלמידים ור\"ל שהמחבר ש\"ע קיצר בלשונו והיה לו לכתוב ולסיים גם בהאי דינא דאם אחרים רואים כו' כי דין זה עם הראשון שניהם משנה בפרק כיסוי הדם הם וכתב המגיה כן נ\"ל ולא מל' רמ\"א הוא כי אין דרכו לכתוב כן אמה שהוא פשוט במשנה גם ראיתי ש\"ע כתיבת יד רמ\"א ולא כתב שם הג\"ה ויש משבשין ואומרים מ\"ש כן נ\"ל ר\"ל כן נזכר לעיל ור\"ל בסימן א' כתב רבינו גם כן ששחיטת חש\"ו מקולקל הוא ואם אחרים עומדים ע\"ג בדיעבד כשרה וז\"א דכיון דמשנה בפני עצמו היא א\"צ לתלות במ\"ש לעיל וכמ\"ש הוא עיקר: "
                ],
                [
                    " נכבשינהו דניידי ב\"י הקשה בסימן נ\"ז שכתב שם כמו כאן שזהו דלא כמ\"ש בסי' ק\"י דשם פסקהיכא דאין ניכר האיסור לא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש דחיישינן שמא יקח מן הקבוע וגם שם איירי דלא פריש לפנינו דאל\"כ אפי' ניכר האיסור במקום קביעתו נמי לא אמרינן כל דפריש מרובה קפריש כמ\"ש שם רבינו בהדיא ובתירוץ שתירץ שם הב\"י לא נתיישב כאן וצריכין אנו לתירוץ ר\"פ כמ\"ש בפרישה דכאן אין האיסור אלא ליום א' אבל במ\"ש שם שיש ברמ\"א בשם ר' שכנא ז\"ל נתיישב בתירוץ אחר וכמ\"ש בסי' כ\"ז: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם בגמר שחיטה יצא ממנה דם בקילוח כשרה כן איתא בפרק השוחט (חולין ד' ל\"ו) במשנה אליבא דר\"א ור\"ש וכתב ב\"י וז\"ל ואיני רואה שום טעם לרבינו שפסק כר\"א ור\"ש דהא חכמים פליגי עליה התם במתניתין ומסתמא הלכה כחכמים וזהו דעת הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א בת\"ה שהביאו המשנה כצורתה ולא פסקו בה דבר וממילא משמע דלית הלכתא כר\"א ור\"ש לגבי חכמים ואי משום דר\"נ דסבר פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה כו' ע\"י שם דף ל\"ח מייתי ראייה מר\"א ור\"ש אין משם ראיה דאע\"ג דלית הילכתא כר\"א ור\"ש מייתי שפיר ראיה מינייהו לענין פרכוס אי הוי בתחילה או בסוף דבהא ליכא פלוגתא בינייהו ועוד דהא ר\"נ זה דמייתי ראיה לית הילכתא כוותיה ע\"ד. והנה האמת שבפסקי הרא\"ש לא הביאו דין זה ומ\"מ נ\"ל ליישב דברי רבינו ולומר דהא דכתב אליבא דר\"א ור\"ש ה\"ט משום דס\"ל שאף חכמים מודים לו בזה אלא שסוברים דאפילו פרכוס שהוא סי' קל יותר מקילוח דם מועיל שהרי ר\"ן כתב בפירושו ע\"ז המשנה ואם שחט בלילה ולא ראה אם פרכסה ולמחר מצא כתלים מלאים דם כשרה דודאי פרכסה וכ\"כ רש\"י שם בדברי ר\"נ ע\"ש בד\"ה שפיר ואם איתא דזינוק קל מפרכוס מנ\"ל להביא ראיה מזינוק לפרכוס דלמא זינוק שהוא דבר קל עבדה אבל פרכוס שהוא חמור יותר לא עבדה וא\"ל אם איתא דזינוק מועיל ל\"ל להביא ראיה מזינוק לפרכוס ת\"ל דבזינוק כשרה די\"ל דרוצה לאשמעינן דאפילו פרכוס מועיל לכתחלה והא דאמרי חכמים עד שיפרכס דמשמע שפרכוס חמור יותר ל\"ד אמרו עד אלא הואיל ורשב\"ג אמר עד שתפרכס ביד וברגל אמרי אינהו נמי עד ומ\"ש שם ר' אליעזר דיה אם זינקה קאי נמי אמ\"ש רשב\"ג לפני זה דבעי פרכוס יד ורגל וקאמר ר' אליעזר דדיה אם זינקה ולא בעינן פרכוס שניהם דיד ורגל אבל לפרכוס דחד מינייהו ס\"ל דלא סגי ועליו קאי חכמים ואמרי דאפילו בפרכוס דחד מנייהו סגי וק\"ל. ובלאו הכי צ\"ל כן דלשון עד ל\"ד שהרי אמרו או שתכשכש בזנבה וזה קאי אפי' אעוף דבגמרא מייתי ברייתא דכשכש בזנבו סגי בעוף ובעוף דבר קל לכשכש בזנבו ומאי ל' עד אלא ודאי ל' עד ל\"ד כמ\"ש וגם רש\"י כתב דהא חזינן למחר ע\"י זינוק דפרכוס באורתא משמע דזינוק חמור מפרכוס כמ\"ש והא דפריך בגמרא דף ל\"ח ע\"א אליבא דר\"נ מאי עד ולא משני כמ\"ש י\"ל שהמקשן היה מפרש המשנה כפשוטה שאם הכתלים מלאים דם זה סימן לזינוק ולא לפרכוס אבל רבינו סובר פירוש המשנה כמו שמפרש הר\"ן וא\"כ לפ\"ז אף חכמים מודים שזינוק הוי סימן אלא שמוסיפין לומר שאף פרכוס הוי סימן ולכן הביאו הפוסקים המשנה ולא פסקו הלכה בזינוק דפשיטא דהלכה הוא הואיל וגם חכמים מודים בזה וגם מדברי הרא\"ש בפסקיו משמע להדיא שסובר דזינוק הוי סימן שכתב בפ' השוחט וז\"ל והא דמהני אם השכים ומצא כתלים מלאים דם משום דאין דרך בהמה לזנק כ\"א בגמר שחיטה עכ\"ל א\"כ משמע להדיא שסובר שזינוק מועיל וא\"ל דקאי אליבא דר\"א ור\"ש שהרי לא הביא דברי ר\"א ור\"ש דנימא דקאי אליבייהו אלא כתב סתמא דין זה דמשמע שהוא אליבא דהלכתא כנ\"ל ליישב דברי רבינו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וא\"א ז\"ל כתב כדי שתחגור בה הצפורן מתוך לשון רבינו משמע שהוא סובר שהרא\"ש חולק על הרמב\"ם והרשב\"א ולי נראה שאין שום פלוגתא ביניהם כי ז\"ל הגמרא בפ\"ק דחולין אמר ר\"ל שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתן כפגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה הצפורן ולעיל מהא אמרי' במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעי בדקי לה במיא רב ששת בדקה לה בלישניה רב אחא בר יעקב בדק לה בשערא בסוריא אמרינן בישרא אכיל בישרא בדיק לה (פי' סכין שבא לחתוך ולשחוט בשר יבדקנו ג\"כ ע\"י בשר) אמר רב פפא צריך בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא עכ\"ל הגמרא וכתב הר\"ן ד' תרע\"ו ע\"ב וז\"ל איכא מ\"ד דהלכתא כרב חסדא ומיהו איכא למידק א\"כ הני אמוראי דלעיל למה להו למבדק בשער' ובשמשא ובמיא לבדקו בצפורן ואפשר שכל אח' היה נוהג לפי מה שהיה סבור שהוא בדיקה המעולה ויותר יפה אבל אה\"נ ששיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בה הציפורן אבל הרמב\"ן פי' דאמוראי נינהו דהנך אמוראי דלעיל סברי דפגימת סכין בכל שהוא. ונראה שזה היה דעתו של הרי\"ף שלא הזכיר חגירת צפורן בהלכותיו משמע דס\"ל דפגימת סכין בכל שהוא ומיהו ל\"ד כ\"ש דהא אוגרת קרי לה דמשמע שאוגרת שום דבר אפילו חוט השערה אבל בשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסאה (פ' סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה עכ\"ה) עכ\"ל הר\"ן וכ\"כ הרשב\"א כדברי הר\"ן. וז\"ל הרא\"ש רב אלפס לא הביא הך דרב חסדא י\"מ דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא וכו' פליגי אדרב חסדא וסברי דפגימה כל דהו טרפה ואפילו אין הצפורן חוגרת בו ולי נראה דכיון דפסק דבעינן לבדוק אבישרא ואטופרא היינו כדי לחגור בה צפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה צפורן הלכך לא הוצרך להזכיר ההיא דרב חסדא עכ\"ל הרא\"ש ומשמע לרבינו מדכתב הרשב\"א והר\"ן דהלכה דלא כר\"ח הרא\"ש מיישב שהרי\"ף פסק הלכה כרב חסדא מ\"ה כתב דפליג הרא\"ש על הרשב\"א ולי נראה דלא פליגי בגוף הדין אלא דפליגי בפירוש חגירת הציפורן דהא קי\"ל בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא והר\"ן והרשב\"א כתבו ומיהו ל\"ד כל שהוא דהא אוגרת קרי לה ימשמע שאוגרת שום דבר ואפי' חוט השערה וא\"כ לפי דבריהם צ\"ל הא דבדקינן אטופרא משום דמרגיש בה כ\"ש ולא פסק כרב חסדא משום דס\"ל חגירת צפורן הוא פגימה גדולה שתחגור בה הצפורן והרא\"ש סובר ג\"כ להדיא שאפי' פגימה כל שהוא פוסלת ובלבד שאוגרת שום דבר אפילו חוט השערה שהרי כתב בהדיא וז\"ל וכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן משמע שהוא סובר שכל פגימה אפי' כל שהוא פוסלת אלא שהוא סובר שאף הרי\"ף סבר דהלכה כרב חסדא שצריך כדי חגירת צפורן ומפרש חגירת צפורן כ\"ש מרגיש בצפורן הלכך לא הביאו הרי\"ף שסמך אמ\"ש דבעי לבדוק אבשרא ואטופרא נמצא למדין דלא בגוף הדין פליגי רק פליגי בפירוש חגירת הציפורן שהרשב\"א מפרש חגירת הצפורן פגימה גדולה שתחגור ותאסוף הציפורן לתוכה הלכך כתב דלית הלכתא כוותיה דאף פגימה קטנה פוסלת ובלבד שתאגור שום דבר דאוגרת קרו לה והרא\"ש מפרש חגירת הציפורן היינו כל דבר שמרגיש בציפורן והיינו פגימה קטנה ולכן כתב שהרי\"ף סובר הלכתא כרב חסדא וא\"כ אין שום חילוק ביניהן בגוף הדין. וא\"ל שבציפורן אין מרגישין אלא דוקא פגימה גדולה שתחגור בה הציפורן ולכן כתב הרא\"ש וכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן היינו שתחגור בה הצפורן דהיינו פגימה גדולה דא\"כ שאין מרגישין בצפורן אלא פגימה גדולה יהא קשה להרשב\"א והר\"ן דס\"ל דפגימה כ\"ש פוסלת למה לן למיבדקיה אבישרא ואטופרא ואין סברא לומר שהם סוברים דאפילו פגימה קטנה מרגישין בצפורן דאין זה סברא שיחלוקו בזה איזה פגימה מרגישין בציפורן דנייתי סכין ונחזי אלא ודאי כ\"ע ס\"ל דאפילו פגימה קטנה מרגישין בצפורן ופליגא בפירוש חגירת הצפורן וכמ\"ש ומיהו הואיל ורבינו שהביא דברי הרא\"ש כתב סתמא כדי שתחגור בה הציפורן ולא הזכיר כ\"ש נראה שהוא מפרש דברי הרא\"ש שאין מרגישין בצפורן אלא פגימה גדולה שתחגור בה הצפורן דוקא ולא פגימה קטנה ובזה פליגי לפי סברתו שהרשב\"א והר\"ן סוברים דאפי' פגימה קטנה מרגישין בצפורן וזהו דוחק כמ\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ורב אלפס פסק אפי' באמצע הסכין כו' וכ\"כ הרמב\"ם ורש\"י כתב כסברא ראשונה ז\"ל הגמרא פ\"ק דחולין דף י\"ז (גם הב\"י הביא כל זה) ת\"ר סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה שאין בה אלא פגימה א' אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה ה\"ד אוגרת וה\"ד מסוכסכת א\"ר אליעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח א' מ\"ש מב' רוחות דמורשא קמא מחלישה ומורשא בתרא בזע מרוח א' נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע דקאי ארישא דסכינא סוף סוף כי אזלא מחלישה כי אתא בזע. כגון שהוליך ולא הביא. ופרש\"י סכין שישבה פגימות הרבה תידון כמגירה ואין בה חילוק בין אוגרת למסוכסכת שאפי' כולה מסוכסכת פסולה. מורשא קמא מחליש עור ובשר לפני מורשא השני והשני בא ופוגע בסימן וקורעו. חורפא דסכינא קודם שיגיע לפגם מחליש וכל עוקצי הפגם קורעים הם ואינן חותכין בין בפוגעו בו בין כשהוא יורד ממנו כך שמעתי וכן הוא שהרי שנינו סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה ואפי' מסוכסכת קאמר מדקא מפליג בחדא בין אוגרת למסוכסכת ובטובא לא מפליג ומשמע אפי' כל עוקציה לצד א' לצד ראש הסכין והוליך ולא הביא אלמא בירידתו נמי קורע. דקיימא ארישא דסכינא כשהתחיל להוליך לא היה להסכין כח להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק שמא נגע העוקץ בסימן. וגרסינן תו התם בגמרא א\"ל רב הונא בריה דרב נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והאמר רבא מסוכסכת כשרה ל\"ק כאן שהוליך ולא הביא כאן שהוליך והביא. ופירש\"י מסוכסכת שחיטתו כשירה \"וכדאוקימנא \"ברישא וכשהוליך ולא הביא ואפ\"ה לא ישחוט לכתחילה שמא יוליך ויביא עכ\"ל. וכתב ב\"י פירש\"י וכדאוקימנא בדקיימא \"ברישא דסכינא והוליך ולא הביא והרא\"ש כתב כפרש\"י ואח\"כ כ' וז\"ל ורב אלפס כתב מסוכסכת דקאמר רבא שחיטתו כשירה כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה ולא כתב והוא דקיימא ארישא ומשמע שר\"ל שאין העוקץ קורע כשהוא יורד ממנו וכך הוא מפרש מרוח א' נמי חורפא דסכינא מחליש ומורשא בזע דקאי ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ עומד כלפי הראש ואז אינו קורע בירידתו לתוכו סוף סוף כי אזלא מחלשה וכי אתא בזע כגון שהוליך ולא הביא ואפי' עומדת באמצע הסכין כיון שהעוקץ לצד הראש והוליך ולא הביא כשר וכן אם העוקץ לצד הקתא והביא ולא הוליך כשרה ומיהו אף לפי זה היה צריך שיביא בהלכותיו דקיימא ארישא דסכינא כיון שאם היה העוקץ לצד הקתא צריך שיביא ולא יוליך (וטעמו דהרמב\"ם שהשמיטו משום דס\"ל דהתרצן שהשיב לו דקאי ארישא דסכינא כוונתו היה דתו ליכא למיחש לחורפא דסכינא דלפני הפגימה ולזה ודאי ל\"צ להרי\"ף לפי מאי דמשני דמיירי בהוליך ולא הביא וק\"ל) ופירש\"י עיקר דמוכחא סוגיא דשמעתין שהעוקץ קורע אף דרך ירידתו עכ\"ל. וכתב עוד הרא\"ש וז\"ל והרמב\"ם כתב סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר ותבדוק אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשירה ואם הביא שחיטתו פסולה ופשוט בעיני הרא\"ש שהרמב\"ם ס\"ל כהרי\"ף רבו. ומ\"ש שתבדק בהולכה ר\"ל שבדק הסכין כדי לשחוט בו דרך הולכת הסכין וממילא בדק בסכין דרך הבאתו אליו והיותר נראה דה\"ק שתבדק בהולכה ר\"ל שמוליך הסכין על האצבע דרך הולכה והיינו כמו ששוחט וכן בהבאה ולא איפכא האצבע על הסכין שאין זה דרך שחיטה וק\"ל ועיין בל' הש\"ע ומ\"ש שלא תרגיש ר\"ל שאינו קורע דרך הליכתו וק\"ל. ומה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף שהבאתי הקשה ג\"כ על הרמב\"ם כלל הדברים האלה שהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש כולן שוים בזה שמסוכסכת היא שהיה לו שני עוקצין כמין אוגרת ונשחז העוקץ הא' עד שאין מרגישין בו והעוקץ השני נשאר במקומו וסוברים הרי\"ף והרמב\"ם שאין מרגישין בהעוקץ אלא בפוגעו בו ר\"ל שאינו קורע בסימן אלא בפוגעו בו והרא\"ש סבר כרש\"י הנ\"ל שאף כשיורדין לתוכו מרגישין בו וקורע הסימן ולכן כתבו מה שכתבו כל א' לפי סברתו ומ\"ה מתמה הרא\"ש על הרמב\"ם (אבל לפי מ\"ש הר\"ן פירושו דהרי\"ף דמיירי דעוקץ דהמסוכסכת היא כפופה כ\"כ עד שאינה נרגשת נתיישב תמיהת הרא\"ש מהרמב\"ם) וכתב אבל דעת רחוקה היא כיון \"שזקופה היא מצד א' היאך לא ירגיש באצבעו כשהוא יורד לתוכה דמסוכסכת היא לצד א' כמו אוגרת מב' רוחות כו' עכ\"ל הרא\"ש ומהתימא על הב\"י שהביא דברי רש\"י והרי\"ף והרא\"ש וכתב בסוף ז\"ל ואיכא למידק לדעת הרי\"ף דמסוכסכת היינו שהוא כפופה הרבה ואינה נרגשת כלל אלא ברוח א' כו' ור\"ל שהיא כזה. וכן היא מצויירת בדפוס שחיטות החדשות שכשהחוד הוא באופן זה נמשך להלאה למעלה מהגומא שביני ביני דוקא אינו נרגשת דרך הולכתו. ופגימה כזו לא נזכרת בתלמוד ובפוסקים זולת הר\"ן שכתב בפ\"א דחולין דף תרע\"ז ע\"ב וז\"ל אוגרת משתי רוחות שהפגימה נרגשת בין בהולכה בין בהבאה מסוכסכת מרוח א' שהיא כפופה הרבה ואינה נרגשת אלא ברוח א' (ואינו ר\"ל שהעוקץ הוא כפוף אלא כוונתו מהצד השני שהושחז שם כ\"כ בכפיפות עד שאין נרגש שהיה שם עוקץ כלל ואין בו עיכוב כלל) והרי\"ף ז\"ל סובר דכי פריך בגמרא סוף סוף כי אזלא מחלשה כי אתא בזע ומשני דשריותא דמסוכסכת כשהוליך ולא הביא תו לא צריכין למאי דאוקימנא מעיקרא בדקיימא ארישא דסכינא אלא אפי' באמצע הסכין כשירה ואיכא הכא הווייא אחרינא לרבנן קמאי ז\"ל דס\"ל דכי אמרינן מסוכסכת כשירה דוקא בדקיימא ארישא דסכינא דהכי אוקימנא לה בגמרא שרייתא דמסוכסכת ארישא דסכינא והם מפרשים פגימת מסוכסכת בעניין אחר עכ\"ד נראה שמ\"ש לרבנן קמאי ר\"ל רש\"י שהוא מפרש כן וגם הרא\"ש ורבי' הנמשכים אחריו ומדכתב והם מפרשים פגימות המסוכסכת בענין אחר נראה דר\"ל שאינן מפרשים שהן כפופות וכפי' הרא\"ש הנ\"ל. נמצא מבואר שהר\"ן והרא\"ש מחולקין בדעת הרי\"ף שהר\"ן מבאר דברי הרי\"ף שהוא סובר דמסוכסכת עוקצו כפוף ומדברי הרא\"ש שמבאר דברי הרי\"ף ולא נזכר בו שום עוקץ כפוף נראה שהוא מבאר דבריו שמסוכסכת זו היו לה שני עוקצין בעלמא כאוגרת והוחלק עוקץ א' במשחזת וס\"ל שהרי\"ף סבר שאין נרגשין בו אלא בפוגעו בעוקץ כמ\"ש בסמוך נמצא לפ\"ז י\"ל שהב\"י אזיל בשיטת הר\"ן. אלא דלפ\"ז קשה דהו\"ל להב\"י להביא דעת הר\"ן או לכתוב שהרי\"ף והרמב\"ם פירשו מסוכסכת בע\"א ממה שהבינם הרא\"ש גם בכ\"מ לא הביא דעת הר\"ן. ועיין בשחיטות מהרי\"ו שכתב ז\"ל מסוכסכת קיימא ארישא דסכינא ממש והעוקץ הופכת פניה נגד הקתא אז כשר בהולכה כו' ואם עומדת לצד הקתא והעוקץ נגד ראש הסכין אז אם הביא כשר ואם עומדת באמצע הסכין פסול בין בהולכה בין בהובאה ומצוירת שם דהעוקץ עצמה היא כפופה וקשה דארכביה אתרי ריכשי דמה שפירש בעומדת באמצע הסכין פסול בהולכה ובהובאה זהו דוקא לשיטת פירש\"י והרא\"ש ולדידהו בעומדת בראש הסכין כשר בכל ענין אפי' העוקץ לנוכח הסימנים ולשיטת הרי\"ף דמחלק במקום שהעוקץ הוא שם לנוכח אין חילוק בין העוקץ ברישא דסכינא בין באמצעו גם אפי' לשיטת הרי\"ף נראה דמודה דאם עומדת ברישא דסכינא ממש דאין חילוק בין נכחיות העוקץ דהא ודאי אין מ\"ד דפליג אסברת הגמרא הנ\"ל דס\"ל דאין המורשא בזע הסימנים אא\"כ קדמהו חורפיה דסכין דמחליש לעור ובשר שעל הסימנים. וצ\"ל דמהרי\"ו תפס חומרת כל הפירושים אבל א\"ל משום דלא ידעינן מה שנקרא ברישא דסכינא מ\"ה כתב להחמיר דהא ודאי בדקאי ברישא דסכינא ממש תו אין לחוש לרש\"י וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ובעל העיטור כתב כו' אלא מיירי שהן אוגרת ושמעתי בשם מהר\"ר שמשון ז\"ל שתירץ הברייתא אליבא דבע\"ה בענין זה דתנן בפ\"ק דחולין דף ט\"ו ע\"ב בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשניים והציפורן מפני שהן חונקין ע\"כ ומדקאמרה חונקין ש\"מ דאינה שחיטה כלל ונ\"מ דאפי' ר\"ע דפליג עם רבי ישבב דכלל ואמר כל פסול שנעשה בשחיטה נבילה ור\"ע אומר טריפה מודה בכה\"ג דאין זה שחיטה כלל אלא חניקה דנעשה נבילה ואע\"ג דשם במשנה בפ\"ב דף ל\"ב ע\"א מסיק דהודה ר\"ע לרבי ישבב מ\"מ מסיק שם ג\"כ בגמרא בפ\"ב דמתני' דאילו טריפות נשנית קודם שהודה ר\"ע לרבי ישבב ולפי זה י\"ל דבע\"ה ס\"ל דגם זאת הברייתא דקתני סכין שיש בה פגימות הרבה נידון כמגירה ר\"ל להיות דינו כמגירה שהבהמה נעשה נבילה על ידו לכ\"ע ולא טריפה ע\"כ. וקשה לי על פי' דהא רש\"י פי' במשנה על מ\"ש מפני שהן חונקין שר\"ל שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימה ודוגמת זה פירש אפסול פגימה אחת וכן מוכח שם במשנה שהרי כלל פסול דמגירה עם פסול שניים ובשניים פסול אפי' בתרי ואע\"ג דליכא אלא פגימה א' ביניהן וכתב עליה מפני שחונק וגם שם בגמרא ד' י\"ז ע\"א איתא ז\"ל אבוה דשמואל פגם ושדר פגם ושדר שלחו ליה כמגירה שנינו ופרש\"י עשה בסכין כמה פגימות ושדר לא\"י לידע איזה אסורה ואיזה כשירה שלחו ליה סימן זה יהא לך בפגימות כמגירה שנינו שיהא עוקצי הפגימות מכוונת זו כנגד זו כמגירה כו' משמע דאפי' בחד פגימה דינו כמגירה: "
                ],
                [
                    " ובענין בדיקת הסכין אסיקנא והלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. כתב ב\"י ל' רבינו אינו מכוון שאין בגמרא מסקנא בזה ולא עוד אלא שיש פוסקים שפסקו כרב יימר דאמר אתלת רוחתא לא צריכה בדיעבד מדר' זירא דליבן סכין באור כמ\"ש בסי' ט' עכ\"ל. ול\"נ שרבינו תפס לשון הרא\"ש שכתב בפ\"ק דחולין סוף דף קנ\"ב והלכתא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא ומ\"ש ואסיקנא ללמדינו דלא קי\"ל כרב יימר וכ\"כ הר\"ן בזה הל' עצמו ואסיקנא כו' הביאו הב\"י בסימן ט' והא דכתב רבינו \"הלכתא אבשרא ואטופרא לאפוקי מהא דאמר התם במערבא בדקו במיא בנהרדעי בדקו בשמשא בסורא אמרי בשרא אכיל בשרא בדיק ולפי דברי כל אחד מהם בחד בדיקה סגי קמ\"ל דצריך בשרא וטופרי וכן איתמר בהרא\"ש בהדיא שאחר שכתב דעת אלו הסוברים דבחד סגי כתב והלכתא שצריך לבדוק אבשרא ואטופרא: "
                ],
                [
                    " והשבתי כיון שדרך שחיטה נפגם ל\"ד לשיבר עצמות שמעתי שיש מפרשים כיון שבשעה שעוסק בשחיטה נפגם טריפה דוגמת שהיה במיעוט סימן בתרא ופירוש משובש הוא לע\"ד חדא דאין הנדון דומה לראיה דהא כבר נגמרה השחיטה לגמרי ועוד א\"כ מה לו לומר ול\"ד למשבר עצמות פשיטא שאין לו שום צד דמיון ודוחק לומר דה\"ק דאינו דומה לשיבר עצמות שהוא לאחר שחיטה וזהו בשעת שחיטה ועוד דלדבריהן קשה הא רבינו כתב לעיל ר\"ס י\"ח אפי' נגע בעצם המפרקת אין תולין לומר שנפגם לאחר שחיטה משמע דאם נפגם בו לאחר שחיטה כשרה: "
                ],
                [
                    " טבח שלא הראה סכינו לחכם אלא בדקה לעצמה ושחט בה ונמצא יפה מנדין אותו כו' (בהגהות אלפסי פ\"ק דחולין כתב דבנמצא יפה החכם יכול למחול על כבודו ולא מנדין לו עכ\"ל ד\"מ וכ\"כ הה\"מ ספ\"א הלכות שחיטה בשם סה\"ת אבל המיימוני שם והסמ\"ג בד' ק\"מ ע\"א כתבו דמנדין אותו לפי שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחט בה עכ\"ה) ואם נמצאת פגומה. ז\"ל הגמרא בפ\"ק דחולין ריש ד' י\"ח אמר רב הונא האי טבחא דלא סר סכינו קמי חכם משמתינן ליה (משום אפקירותא דמנדין על כבוד הרב) ורבא אמר מעבירין ליה ומכריזין אבישרא דטריפה הוא ול\"פ כאן כשנמצא סכינו יפה כאן כשלא נמצאת סכינו יפה רבינא אמר היכא דלא נמצא סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא (פרתא תרגום של פרש) דאפילו לעכו\"ם לא מזדבן (והיכא דנמצאת סכינו יפה מניחין אותו למכרו לעכו\"ם ולא לישראל משום קנסא) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חיננא שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה דטריפה הוא (דקסבר דאפי' נמצאת סכינו יפה אמר רבא דמעבירין אותו) איקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה (פי' לגביה דרבא בר חיננא) אמר להו לעייני רבנן במילתא דתלו ביה טפלי (פי' קטנים תלוים עליו וצריך להשתכר) בדק רב אשי לסכינו ונמצאת יפה ואכשריה (דקסבר הא דאמר רבא מעבירין ליה כשלא נמצא סכינו יפה קאמר) א\"ל מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא (לרבא בר חיננא שהעבירו ואתה מכשירו) א\"ל שליחותיה קעבדינן (שהרי צוונו למצא לו זכות ועכשיו שמצינו לו זכות אין אנו צריכין להמלך בו עכ\"ל הגמרא עם פרש\"י והרי\"ף לא הביא בהלכותיו הא דרבינא הנ\"ל והרא\"ש כתב בפסקיו ז\"ל תמהני למה לא הביא הך דרבינא דהוא בתרא עכ\"ל. והב\"י כתב על תמיהת הרא\"ש ז\"ל ונראה דטעמו של הרי\"ף שהוא מפרש כמ\"ש בעל העיטור דרבינא ס\"ל דבנמצאת סכינו יפה פליגי דהיכא דלא נמצאת יפה ל\"ק רבא דמכריזין עליה דטריפה דבהא אפי' לעכו\"ם לא מזדבן וכיון דפליגי בנמצאת סכינו יפה פסק הרי\"ף כלישנא קמא דאמר דלא פליגי להקל על הטבח שלא להוציא ולהפסיד ממונו ואפי' נמצאת סכינו שאינו יפה הכל מודים דאין מקלקלין אותו כפרשא דחוששין לפסידת הטבח ומניחין אותו למכרו לעכו\"ם עכ\"ל ב\"י. ור\"ל דאם היינו אומרים דרבינא ג\"כ ס\"ל כדקאמר בגמרא ל\"פ ורב הונא ורבא מודים בנמצאת סכינו שאינו יפה דמניחין אותו למכרו לעכו\"ם נמצא רבינא פליג אתרווייהו והיינו אומרים דהלכה כמותו כיון דהוא בתראה משא\"כ עתה דרבינא מחולק עם לישנא קמא דלישנא קמא ס\"ל דל\"פ ורבינא ס\"ל דפליגי בנמצאת יפה וכשנמצא שאינו יפה ס\"ל לרבינא דרבא ג\"כ ס\"ל דמסמין ליה בפרתא ומ\"ה עבד כרבא בכה\"ג אמרינן דאין הלכה כרבינא אלא כלישנא קמא דהוא סתמא דתלמודא דאמר ל\"פ ובנמצאת סכינו שאינו יפה כ\"ע מודים דמוכרין לעכו\"ם. והנה יש לתמוה לכאורה על תמיהת הרא\"ש ועל ישובו דהב\"י הלא יש ליישב ולומר בפשיטות דמש\"ה לא הביא הרי\"ף הך דרבינא משום דס\"ל בעובדא הנ\"ל דרב אשי אכשר להאי טבחא דלא הראה סכינו לרבא ב\"ח ונמצאת סכינו יפה ופרש\"י משום דסבר דרבא לא אמר מעבירין אותו אלא באינו נמצאת סכינו יפה וכנ\"ל והיינו דלא כרבינא וכל היכא דפליגי רבינא ורב אשי אהדדי הלכה כרב אשי וי\"ל דס\"ל דרש\"י דכתב ז\"ל משום דסבר דרבא לא אמר מעבירין אותו כו' לא משום דס\"ל לרש\"י כרבא נקטי אלא חדא מנייהו נקט וכאילו כתב \"דרבא לא אמר \"מעבירין אותו כו' \"ורבינא לא הוה \"ממסמס ליה בפרתא אלא באינו נמצאת יפה ועובדא דרב אשי היה בנמצאת יפה אבל בנמצאת שאינו יפה נוכל לומר דרב אשי מודה לדרבינא דמסמסין ליה בפרתא וא\"כ מקשי שפיר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אם חבירו מכוין להוציאו שמעתי אומרים דרבינו לטעמיה אזיל שפסק בטור או\"ח סי' רי\"ג שהדין כן בכל הברכות חוץ מפת ויין אם האוכלין שנים אחד פוטר את חבירו אבל לדעת הסמ\"ג והתוס' והרשב\"א שהביאום ב\"י שם וקי\"ל כוותייהו דס\"ל דאין אחד פוטר חבירו כי אם בפת ויין כל שכן בשחיטה דאין קבע לשחיטה כמו לאכילה כמ\"ש בסמוך דאין א' מוציא את חבירו. ולפע\"ד נראה דאין ענין זה לזה כלל בשלמא התם בברכת הנהנין דמצוה רמיא על האוכל לשבח ולהודות לש\"י על שנהנה מטובה א\"כ כל אחד צריך לברך משא\"כ במצות שחיטה שאינה ברכת הנהנין אלא מצוין אנו מהש\"י לקיים מצותו לשחוט את הבהמה ועל כל מצוה אנו מברכין וכיון שכל א' היה יכול לשחוט שניהן והיה יוצא בברכה אחת א\"כ גם כשחולקים המצוה לשנים אחד מברך לחבירו וכדתניא י' שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן: "
                ],
                [
                    " וכן המברך על דעת לשחוט חיה אחת כו' ז\"ל רמ\"א בש\"ע וי\"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט א\"צ לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שניה וכן עיקר ועי' בא\"ח סי' ר\"ו עכ\"ל וכ\"כ בד\"מ וז\"ל ובא\"ח סי' ר\"ו כתב סתמא כבעל העיטור ושלא כדברי הרא\"ש וכ\"כ רמ\"י בט\"ז שלו ותימה לפי מה שדימו דין ברכת שחיטה לברכת פירות א\"כ אפי' הביאו לו ממין אחר נמי כמ\"ש ב\"י בסי' ר\"ו דנראה לו אם הוא מברכת אותו מין אע\"פ שהוא פרי אחר א\"צ לחזור ולברך וכ\"פ שם בש\"ע. ועוד לפ\"ז קשה דברי רבינו שכתב בסמוך שאפי' עדיין מאותו מין שבירך עליהן לפניו והביאו לו עוד מאותו המין אפ\"ה צריך לחזור ולברך על המובאים וזהו כלפי מ\"ש בסי' ר\"ו אלא ע\"כ צ\"ל שס\"ל כמ\"ש ב\"י דיש חילוק בין אכילה דיש לו קבע לשחיטה דאין לו קבע ומ\"ה יכול להיות דגם הרא\"ש ס\"ל בדין פירות בסימן ר\"ו דא\"צ לברך אפי' אין לפניו מאותן שבירך עליהן כיון שהמובאים הן ממין ברכת הראשונה א\"צ לחזור ולברך כיון דיש קבע לאכילה ואע\"ג דשם אפירות קאי דג\"כ אין להם קבע מ\"מ נ\"ל דשם אכילה עליהן ושייך בהן יותר קבע ממה ששייך גבי שחיטה כן הוא דעת הטור ולעניין הלכה הסכים הב\"י לדעת הסמ\"ג והרא\"ש דאם אין לפניו עוד מאותן שבירך עליהן צריך לחזור ולברך אף שגבי סעודה ופירות אינו כן והיינו משום דאין קבע לשחיטה ומ\"מ אם יש מאותן שבירך עליהן א\"צ לברך על המובאין מחדש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בקנה לצד הראש משיפוי כובע ולמטה ז\"ל ב\"י מ\"כ בעוף למעלה בקנה עד שיפוי כובע כו' עד וביונה למעלה בוושט עד מבלעתא וכתב עליו ב\"י מ\"ש וביונה עד מבלעתא כו' הם דברי הגמרא ריש פרק א\"ט כו' והפוסקים השמיטוה משום דמשמע להו דלמסקנא אין שיעור זה מכוון וז\"ל מ\"ו רש\"ל ז\"ל בחכמת שלמה שם ד' מ\"ג ע\"ב אמ\"ש שם יונה אמר רבי זירא עד מבלעתא יונה הוא שם חכם וכן איתא בערוך וזהו דעת רוב הפוסקים שהשמיטו דין זה וכן יראה מפירש\"י למי שמעיין בו ומדקדק בפירושו אלא שהסמ\"ק כתב שקאי על יונה ממש וכן הוא בשחיטת אשכנזית ולא נהירא וגם ד\"מ תמה כאן וכתב וז\"ל וראיתי בב\"י דבר תמוה מאוד והוא שכתב דביונה שיער תורבץ הושט עד מבלעתא נראה שהבין ב\"י יונה כו' עד ובפ\"ו דשקלים מוזכר שם אמורא זה כו' עד ואף שהב\"י יישב זה בדוחק מ\"מ האמת יורה וכן משמע בערוך ערך תרבץ וכתב שכ\"כ מהרר\"א מפראג בהדיא עכ\"ל וצ\"ע שמדברי ב\"י גם כן משמע ומוכח שפירשו הכי שהרי כתב אמ\"ש מ\"כ עד וביונה למעלה בושט עד מבלעתא כו' וכתב ב\"י דזהו דברי הגמרא לפרש מקום תורבץ הושט כו' מוכח מדבריו שגם הוא דקדק כפירש\"י דאלעיל מיניה קאי ולא לפרש דין יונה בפני עצמו אלא שמהרמא\"י דקדק ממ\"ש ברישא וז\"ל ומ\"ש וביונה למעלה כו'. גם בסוף דבריו כתב הב\"י וז\"ל וכן נראה מדברי הרא\"ש שאמר הא דביונה עד מבלעתא כו' כתב ואסיקנא כו' ש\"מ דפי' הא דאמר בגמרא יונה אמר רבי זירא עד מבלעתא כאילו אמר וביונה עד מבלעתא ואפ\"ה כתב ב\"י שהם דברי הגמ' לפרש מקום תורבץ הושט והיינו דלפני זה כתב שם ד' מ\"ג ע\"ב ה\"ד תורבץ הושט וקאמר כל שחתכו שם ואינו כוויץ וס\"ל לב\"י דהאי שיעורא הוא בבהמה וביונה יש שיעור אחר שתורבץ הושט שלו עד מבלעתא וס\"ל דע\"ז מסיק הרא\"ש דאין הלכה כן כיון דאסיקנא דשיעור למעלה בושט הוא כדי תפיסת יד והיינו בשור הגדול ובשאר בהמה חיה ועוף כל א' לפי גדלו וקטנו ש\"מ ממילא ביונה דאין שיעורה עד מבלעתא אלא לפי ערך כדי תפיסה דשור הגדול כנ\"ל לפרש דעת הב\"י ואפשר שגם הב\"י לא פירש כן אלא מה שמצא כתוב וביונה שיעור למעלה בושט עד מבלעתא ואם כן לא על הב\"י תלונתו דרמ\"א כ\"א על אותו הכותב וגם הסמ\"ק פי' הכי וכמ\"ש מורי בשמו: "
                ],
                [
                    " וכדי תפיסה פירש\"י ד' אצבעות כו' ושיעור זה בשור הגדול כו' ז\"ל התוס' שם פרק א\"ט תימא דבעוף מאי ומפרש ריב\"ם ד' אצבעות בראמים גדולים מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול. ובה\"ג מפרש כדי תפיסת יד כדנקטי אינשי בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם והא דקרי לקמן גבי חלחולת כתפיסת יד כמלא בטדא בתורא התם נקט כדי תפיסה סתם אבל הכא כדי תפיסת יד קאמר דמשמע כדי שיוכל לתפוס בשתי אצבעות ואפי' כל שהוא עכ\"ל. והרי\"ף כתב ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א וכתב הרשב\"א ע\"ז הרב בה\"ג כ\"כ ופירשו התוס' כדי שיוכל לקרוץ בשתי אצבעותיו ואפי' כל שהוא ואני שמעתי שיתפוס אצבעותיו מב' צידי הצואר וזהו רוחב אצבע עכ\"ל וכתב ב\"י וז\"ל ומ\"ש רבינו ושיעור זה הוא בשור הגדול ושאר בהמה חיה ועוף כפי גדלו כו' נראה שכ\"כ מפני מה שכתבו התוס' ומ\"מ אין דברי רבינו מכווני' שכ\"כ אחר שיעורו של בה\"ג והתוס' והרא\"ש לא כ\"כ אלא אחר שיעורו של רש\"י שהוא שיעור גדול יותר לא אחר שיעורו של בה\"ג שאינו גדול כ\"כ ע\"כ. ותמיה לי על תמיהתו דמנ\"ל לפרש דרבינו כ\"כ ע\"פ דעת התוס' דלמא רבינו ס\"ל כדעת הרמב\"ם שכתב בפ\"א כפי' בה\"ג וכתב שזה השיעור הוא בבהמה וחיה אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו נמצא להדיא שהרמב\"ם סבר כבה\"ג ומפרש לפ\"ז השיעור גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וא\"ל שהרמב\"ם כ\"כ דוקא בעופות אבל בהמה וחיה כולן שיעור אחר שוה להן ורבינו כתב ושאר בהמה חיה ועוף כפי גדלו למידת זה השיעור לכן דקדק ב\"י שקאי אדברי רש\"י וכדעת התוס' דע\"כ צ\"ל דהא דכתב הרמב\"ם עוף ל\"ד דמדכתב לפי קטנו וגדלו דמשמע דמחלק בעוף (פי' בכל עוף כל חד וחד לפי מה שהוא גדול או קטן עכ\"ה) לפי קטנו וגדלו ואי לאו דמחלק גם כן בבהמה בין קטנה לגדולה יקשה עליו מ\"ש דבעוף דמחלק ובבהמה לא מחלק אלא ודאי עוף דנקט ל\"ד וה\"ה בבהמה דגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וא\"כ רבינו בשיטת הרמב\"ם קאי מאי קא מתמה ב\"י ומיהו י\"ל דהרמב\"ם דוקא אעוף (פי' אמין עוף) כתב הכל לפי גדלו וקטנו דהא מתחיל וכתב שיעורה ב' אצבעות אסתם בהמה וחיה דמשמע דכל בהמה וחיה משוה להו בשיעור אחד זולת עוף דבכלל העוף ג\"כ אווזות ותרנגולים ועופות קטנים ועמ\"ש בסמ\"ע: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרמב\"ם כתב שגם בעוף צריך לכתחלה שנים וצ\"ע לפ\"ז הואיל וצריך לכתחלה ב' סימנים בעוף למה נתיר לכתחילה לשחוט העוף בסכין שאינו חד שאמר ס\"ס י\"ח ובסי' כ\"ד שלפי רבי אושעיא לכל הפחות בעוף מותר והרא\"ש הסכים לפי רבי אושעיא כמ\"ש ב\"י ואמת שבגמרא לא משמע שלכתחילה מותר (גם לישנא דרבינו שכתב בסי' כ\"ד השוחט בסכין כו' משמע בדיעבד מותר. עכ\"ה) אבל ל' הטור שכתב ס\"ס י\"ח שוחטין בו משמע אפי' לכתחילה וי\"ל שמיירי ששוחט שני סימנים כאחד דאז שרי אפילו לכתחילה ולפ\"ז מיירי אפי' בבהמה ולא כמ\"ש (הב\"י) שם דנ\"ל דמיירי דוקא בעוף ודו\"ק. ומ\"ש רבינו לקמן בסי' כ\"ד בדין שהייה וה\"מ בעוף כו' אבל בבהמה כו' שם מיירי בזה אחר זה ומיירי בשכבר שחט ובדיעבד וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל לא יאמר לכתחלה כו' דחיישינן שמא לא ינתחנו כיון שדרך לצלות כאחד והוא דברי הרא\"ש והרשב\"א וכמ\"ש ב\"י ולכאורה היה נראה שרבינו כתב דין זה לטעם הרא\"ש דס\"ל דבדיעבד אם לא חתכן וצלאן כאחד אסור וכמ\"ש רבינו בסמוך מ\"ה החמיר לחשש שמא לא ינתחנו אבל לדעת ר\"י דמתיר בדיעבד אם לא חתכן וצלאן שלם כדאיתא בסמוך אם כן לכתחילה יאמר לא אחתכם ואנתחנו לאברים וכמ\"ש לעיל סימן א' וסימן ב' שמותר ליתן לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה מזה הטעם דהואיל ובדיעבד מותר אף אם לא בדקו ומיהו נראה לומר דלא דמי דהתם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הלכך אזלי' בתר רובא ונותנין לכתחילה על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה ואמרינן דלא נעשה איסור בזה אבל הכא שרוב רגילין לצלותו כאחד הלכך לא סמכינן ע\"ז שיתנחנו בשר שחיטה דבתר רובא אזלינן ואם יצלנו אף שבדיעבד מותר מ\"מ לא שפיר עבד לכתחילה מפני הדם שיבלע וגם שמא יאכלנו בלא ניקור הגידין כלל ולכן דקדק רבינו בלשונו וכתב כיון שדרך לצלותו כאחד דאילו לטעמיה דהרא\"ש לחוד אזיל היה לו לכתוב הטעם כיון שבדיעבד אסור אף על גב שצ\"ל כיון שדרך לצלותן כאחד לבאר הטעם שבעופות לעולם צריך לנקב הוורידין בשעת שחיטה משא\"כ בגדיים וטלאים וכמ\"ש בפרישה מ\"מ אדלעיל מיניה נמי קאי דאל\"כ יהיה הלכתא בלא טעמא הא דקאמר אבל לא יאמר לכתחילה: "
                ],
                [
                    " ואם בשלו בקדירה מחטט ומנקר אחריה מיהו תימא שאנו מבשלים בכל יום וצולין עופות בלא ניתוח ואף על פי שלא שחטו ולא נקבו הורידין ע\"כ נראה כדברי ר\"ת שאמר הא דאמר הואיל וצולהו כולו כא' עם הראש קאמר אבל אנו שחותכין ומסירין הראש אין אנו צריכין והא דקאמר מנתח אבר אבר ל\"ד א\"נ משום דצואר בהמה גדול לפיכך צריך לחתכו לב' חתיכות אבל צואר עוף דק וקטן די בהסרת הראש עכ\"ל מרדכי (ורש\"ל הביא הגהותיו וכתב שכ\"כ בה\"א עכ\"ה) ומכאן תשובה לנוהגין לבשל עוף שלם עם הראש כמו שנוהגין בסעודות גדולות אלא שרמ\"א כתב ס\"ס זה שסתם עוף נחתכו הורידין שלו בשחיטה וסתם בהמה לא נשחטו: "
                ],
                [
                    " והר\"ר אפרים כתב שאין לבשל עוף שלם כו' עד ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל זה ל' מורי ואומר אני אף ע\"ג דלא קי\"ל כרבי' אפרים מ\"מ שמעינן מיניה דצריך להסיר אף בעוף הגידין שמלאים דם בירך העוף וכן נראה עיקר עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אמר רב יהודא אמר רב כל טבח כו' בגמרא פ\"ק דף ט' מקשה מאי קמ\"ל תנינא כו' ומשני ששחט לפנינו ג' פעמים שפיר מהו דתימא הא אתחזק קמל\"ן כיון דלא גמיר זימנין דשהה או דרס ולא ידע (פי' ואינו מרגיש דכיון שאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו עכ\"ה) ע\"כ וקמל\"ן נמי דאף ע\"ג דשאלינן אותו אי עביד כך וכך ומתוך תשובתו נראה דשחט כראוי אפ\"ה אסור כמ\"ש לעיל סי' א': "
                ],
                [
                    " ולרב אלפס אפי' לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ולזה הסכים א\"א הרא\"ש אלא שכתב אף ע\"ג דמשערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה היינו דוקא לבהמה אבל לעוף לא משערינן אלא כדי שחיטת בהמה לחוד דלא מסתבר להקל כולי האי לשער בהגבהת והרבצת בהמה לעוף עכ\"ל הטור. רבינו קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך ולבאר דבריו כי לכאורה משמע מדבריו דס\"ל לדעת הרי\"ף דמשערינן גם לדקה ולעוף בכדי שחיטה והגבהה והרבצה דגסה ושכן נמי דעת הרא\"ש בדקה ושגם לעוף ס\"ל כוותיה דמשערינן ביה בכדי שחיטת גסה רק בכדי הגבהה והרבצה בעוף לא ס\"ל כוותיה דהרי\"ף. וכל זה אינו להמעיין בדברי הרא\"ש בפסקיו פ\"ב דחולין והנה אעתיק ל' הגמרא ול' הרא\"ש ומתוכן יתבארו דברי רבינו על נכון. ז\"ל הגמרא ד' ל\"ה אתמר מאי כדי שחיטה רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. ושמואל אמר אפי' בהמה לעוף כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפי' בהמה לעוף רבי חנינא אמר כדי \"שיביא בהמה אחרת וישחוט ופירשו בגמ' דר\"ל כדי שיביאנה ויטלנה וישחטנה והיינו כדי הגבהתה והרבצתה ושחיטתה ומסיים שם בגמרא ז\"ל ואמרי במערבא משמיה דרבי יזסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה. וכתב הרא\"ש שם ד' קנ\"ד ע\"ג ז\"ל ופסק רש\"י הלכה כרב משום דקים ליה ר\"י בר חנינא כוותיה ואמר דקה לדקה וממילא שמעינן דה\"ה עוף לעוף וכו' עד נראה דרב ור' יוחנן ושמואל לא דברו כלום בשיעור הגבהה והרבצה ולא באו אלא לפרש שחיטה דמתניתין אי משערינן בשחיטת בהמה לעוף או נאמר בהמה לבהמה ועוף לעוף. אבל כדי שחיטה לא באו לפרש אם נאמר שיעור שהיות שחיטה לבד או שמא הגבהה והרבצה הוי בכלל כדי שחיטה ומה שלא פירשו הם בא רבי חנינא ופי' ואמתניתין קאי ולא לחלק על רב ורבי יוחנן אתא ואין שום אמורא חולק על רבי חנינא וכן משמע מתוך דברי הרי\"ף ז\"ל שהרי הביא כל דברי רב ור' יוחנן ושמואל ופסק הלכה כרבי יוחנן ושמואל והביא דברי ר\"י בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ומאחר שפסק הלכה כר\"י ושמואל דאפילו בהמה לעוף כ\"ש דמשערינן בשהיית גסה לדקה אלא לא הביא לדר\"י בר חנינא אלא לפסק הלכה דהגבהה והרבצה ולהשמיענו דע\"ז לא נחלקו רב ושמואל ור\"י ומה שלא הביא דברי ר' חנינא שגם הוא אית ליה שיעור דהרבצה ובהכי הוה ניחא טפי כי אין הלכה כר' יוסי בר חנינא בכל דבריו. לפי שר\"י בר חנינא פי' טפי שעור דהגבהה והרבצה \"אלא \"שיש (כן מוכרח להגיה כמו שהגהתי תיבת \"אלא \"שיש וכן מצאתי מוגה בספרים המדויקים וגם באשר\"י של קלף מ\"כ ז\"ל אמנם יש לדקדק והיא היא) לדקדק מאחר שפסק הרי\"ף הלכה כרבי יוחנן דאמר בהמה לעוף ופסק נמי דבעינן שהייה כדי הרבצה כי משערינן בהמה לעוף אי משערינן כשיעור הגבהה והרבצת בהמה לעוף אי משערינן כשיעור שחיטת בהמה לחוד. ומסתבר דבשחיטת בהמה לחוד משערינן ולא מקילינן כולי האי לשער בהגבהה והרבצת דבהמה לעוף ובהכי ניחא מה שהביא דר\"י ב\"ח לפי שפי' בדבריו הגבהה והרבצה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף ואע\"ג דאין הלכה כמותו בשחיטת דקה לדקה. בהגבהה והרבצה דקה לדקה הלכה כמותו וכן משמע מתוך דברי רבי חנינא מדקאמר כדי שיביא בהמה \"אחרת משמע בהמה אחרת כיוצא בו מדלא קאמר כדי שיביא בהמה וישחוט. והרמב\"ם ז\"ל כתב ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט ונראין דבריו זו כמו פשרה ואין נראין דבריו דכיון דמקילין לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד דכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא\"כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה כו' ע\"ש. הרי לפנינו דהרא\"ש ס\"ל כהרי\"ף ולא חולק עליו בשום דבר ובשניהם ס\"ל דלא משערינן בכדי הגבהה והרבצה דגסה \"לדקה ולעוף אלא של עצמן. לכן צ\"ל שגם כוונת רבינו במ\"ש בשם הרי\"ף והרא\"ש אינו כפי משמעות פשיטות לשונו וכמ\"ש לעיל אלא כמ\"ש אחר שנדקדק בדברי הרא\"ש והוא שהמדקדק בדברי הרא\"ש הללו יראה לעינים דהכי המה הצעות דבריו מתחילה כתב דנלמד מדברי הרי\"ף דלא פליגי שמואל ור\"י דאמרי אפי' בהמה לעוף אדברי ר\"י בר חנינא דאמר דבכלל שהיות שחיטה דאיתא במשנה הוא נמי הגבהה והרבצה מדהביא לדברי שמואל ור\"י וגם לדברי ר\"י בר חנינא. ואח\"כ כתב \"אלא שיש לדקדק בכוונת שמואל ור\"י דאמרי אפי' \"בהמה לעוף (וי\"ל בהמה גסה דסתם בהמה איירי גסה וכ\"ש ששיעור שהיות שחיטת בהמה בגסה לבהמה דקה דחיותה הוא גדול משל עוף) אי במ\"ש בהמה לעוף ר\"ל דבכל גדול שיעור שהיות בהמה גסה דהיינו שחיטה והגבהתה והרבצתה משערינן הוא ג\"כ בעוף. וזהו כנגד הסברא להקל כולי האי. או נאמר דאף דסתמי וקאמרי בהמה לעוף לא איירי אלא בכדי שחיטת גסה לעוף דאשחיטה קאי (וכ\"ש לדקה) אבל מהגבהה והרבצתה לא איירי שמואל ורבי יוחנן שם וממילא לא נלמד מדשמואל ורבי יוחנן אלא דשיעור שחיטת גסה לעוף. ומסיק וכתב שגם מדברי רבי חנינא מוכח דאין כוונת שמואל ור' יוחנן הוא ליתן שיעור שחיטה והגבהה והרבצה דגסה לעוף דא\"כ הוה דינא כן מכ\"ש לבהמה דקה והרי רבי חנינא לא אמר אלא כדי שיבא בהמה אחרת ויגביהנה וירביצנה דמשמע בהמה דכוותיה ולא כדי גסה לדקה וכ\"ש גסה לעוף דלא. וכתב עוד הוכחה לזה מדסתם הרי\"ף וכתב אחר דברי שמואל ור\"י לדברי ר\"י ב\"ח ודוחק לומר דכדי ללמד ממנו דמשערינן נמי בהגבהה והרבצה הביאו ובשאר כל דבריו יחלוק עליו אלא ניחא טפי לומר דהביאו כדי ללמד ג\"כ מדבריו דלדקה אף דמשערינן נמי בכדי הגבהה והרבצה היינו דוקא של דקה לדקה ונוכל לומר נמי דה\"ה של עוף לעוף ואף דלא נקט ר\"י ב\"ח בלשונו לומר של עוף לעוף אטו כי רוכלא למני וליזיל אבל עכ\"פ נלמד מיניה דהגבהה והרבצת \"גסה לדקה לא בעינן וכ\"ש בעוף כן נ\"ל ברור הצעת דברי הרא\"ש. והנה רבינו דקדק עוד מדברי הרא\"ש הנ\"ל דהתחיל וכתב אלא שיש לדקדק כו' \"עד דמסתבר לומר דבשחיטת בהמה \"לחוד משערינן לעוף ולא מקילינן כו' משמע דבשחיטת גסה לחוד משערינן לעוף ולא בשום הגבהה והרבצה אפי' דעוף עצמו. וכתב מיד עליו ז\"ל ובהכי ניחא מה שהביא לדר\"י ב\"ח כו' עד \"ועוף לעוף. דמוכח מיניה דס\"ל דגם לעוף בעי כדי הגבהה והרבצה דעצמה עם כדי שחיטת בהמה גסה וכדי שלא יהיו דברי הרא\"ש סותרין זא\"ז ס\"ל דה\"פ דהרא\"ש כתב דמסתבר לו לאמר דכוונת שמואל ור\"י דאמר בהמה לעוף דאיירי בשחיטה לחוד ולא מצריכינן שום דבר יותר לעוף אלא שמסתימת דברי הרי\"ף שהביא לדר\"י ב\"ח אדברי שמואל ור\"י ולא הזכיר בדבריו כלל שלא להקל בעוף דחיותא זוטרא משמע מסתימת דבריו דמשוה עוף לדקה וכמו שלדקה משערינן בשחיטת גסה והגבהתה והרבצתה דדקה כן נשער ג\"כ לעוף בכדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה של עוף. ובזה נתיישבו דברי הרא\"ש דמ\"ש תחילה דמסתבר דלא מקלינן בעוף ומשערינן בכדי שחיטת גסה לחוד הוא שכתב לסברא דנפשו ומ\"ש אח\"כ דקה לדקה ועוף לעוף כ\"כ לפי סתימת דברי הרי\"ף וכנ\"ל. ובהיות כן נראה פשוט דגם כוונת רבינו הוא כן בהבאת דעת הרי\"ף והרא\"ש והוא דמ\"ש ולהרי\"ף אפי' לדקה ולעוף משערינן כדי שחיטת גסה והגבהתה והרבצתה ר\"ל בהגבהתה ובהרבצתה של עצמה של דקה לדקה ושל עוף לעוף ודוקא בשחיטת \"גסה משערינן לכולהו ומ\"ה סמך תיבת \"גסה לתיבת שחיטת ולא כתבה לבסוף וגם למה הקדים שחיטה להגבהה והרבצה אלא כדי ללמדנו דהגבהתה והרבצתה שכתב לא \"אגסה קאי אלא אשל עצמן וה\"ק הרי\"ף חולק על דעת רש\"י הנ\"ל דס\"ל דאפי' בהשחיטה משערינן לדקה בשל דקה ושל עוף לעוף והוא ס\"ל דלשלשתן משערינן בשחיטת גסה דע\"ז אמר שמואל ור\"י דשל בהמה לעוף. אכן בהגבהה והרבצתה ס\"ל כדעת רש\"י דמשערינן לכל אחד בשל עצמה וכדברי ר\"י ב\"ח דמייתי הרי\"ף דאמר דקה לדקה ומינה דה\"ה עוף לעוף דאל\"כ הו\"ל לרי\"ף לפרש דין עוף ולכתוב דלא מקילינן בעוף לשער בו ג\"כ בהגבהה והרבצה וכנ\"ל ומסיק וכתב דכ\"כ ג\"כ אביו הרא\"ש דהוא הביא לדברי הרי\"ף ופרש\"י כנ\"ל אכן בעוף גילה דעתו שלא להקל בו ולא משערינן בו בשום הגבהה והרבצה כ\"א בשחיטת גסה לחוד. ומה שסיים וכתב ז\"ל ולא מסתבר להקל בו כולי האי לשער בו בכדי הגבהה והרבצה דבהמה לעוף עכ\"ל. לא תדקדק לומר דכוונתו הוא דדוקא של בהמה לעוף לא בעינן הא הגבהה והרבצה דעצמה בעינן דא\"כ יסתרו דבריו זא\"ז דהא התחיל וכתב דמסתבר לומר דבשחיטה \"לחוד משערינן ועוד דא\"כ היה ס\"ל כדברי הרי\"ף וכמ\"ש. אלא ה\"ק מסתבר לומר דלא משערינן בעוף כו' אם לא שתאמר דמה שאמר שמואל ור\"י בהמה לעוף ר\"ל \"בהמה דכדי שחיטתה והגבהה והרבצה הכל נוחנין ג\"כ לעוף זה ודאי לא מסתבר להקל כולי האי וצריכין לומר שהם לא איירי אלא משחיטה לחוד וממילא נשאר עוף על הסברא דלא משערינן בה אלא בכדי שחיטת גסה לחוד \"ודוק כי זה נ\"ל ברור. ולהרמב\"ם ה\"ל שיטה אחרת בפי' פלוגתתן והוא דס\"ל דברי הרא\"ש לדוחק גדול שהרי\"ף הביא לדר\"י ב\"ח דאמר כדי שחיטה והגבהה והרבצה גסה לגסה ושל דקה לדקה ולא יסבור כוותיה כ\"א בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. אלא ס\"ל דמ\"ש שמואל ורבי יוחנן אף כדי בהמה לעוף ר\"ל בשחיטה והגבהה והרבצה דבהמה דקה נותנין ג\"כ לעוף ולא כרב דס\"ל של עוף לעוף ובזה מיושבין דברי הרי\"ף טפי שפסק כשמואל ור\"י וגם הביא לדר\"י ב\"ח משום דס\"ל מדלא נקט ר\"י ב\"ח בלשונו אלא גסה לגסה ודקה לדקה ולא עוף לעוף ש\"מ דס\"ל דאין לעוף שיעור חדש אלא נותנין ג\"כ של בהמה דקה לעוף והיינו כדברי שמואל ור\"י וכן מפרש הר\"ן דברי הרי\"ף והם המה כדעת הרמב\"ם נמצא דהרי\"ף והרמב\"ם תלמידו הולכים בשיטה אחד. ואשר תמה הרא\"ש על הרמב\"ם למה הקילו בעוף יותר משל בהמה דקה אפשר דהכי קים להו דחיותה דעוף הוא כחיותה דבהמה דקה וכ\"כ ב\"י. ואין לתמוה על פי' הרא\"ש הנ\"ל להרי\"ף דא\"כ למה כתב הרי\"ף דהלכה כשמואל ור\"י משום דהו\"ל תרי נגד רב שהוא יחיד לגבייהו הא גם ר\"י ב\"ח אמר כוותיה דרב וה\"ל ג\"כ תרי ומה\"ט פסק רש\"י כוותיה משום דהו\"ל תרי ותרי ואינהו קאמרי לחומרא. י\"ל דס\"ל דמדברי ר\"י ב\"ח אינו מוכרח דס\"ל כרב די\"ל דהוא קאי לפרש דברי פלוגתתן דמ\"ש רב של גסה לגסה ושל דקה לדקה לא בשחיטה לחוד איירי אלא גם בהגבהה והרבצה ממילא לדברי שמואל ור\"י ג\"כ לגסה נותנין כדי שחיטה והגבהה והרבצה ולדקה ג\"כ כדי הגבהה והרבצה דדקה וכדי שחיטת גסה כנרמז בדברי שמואל ורבי יוחנן ור\"י ב\"ח לא נקט בלשונו בפירוש \"שחיטת דקה לדקה משום דלא הכריע בזה אי כרב אי כשמואל \"ודוק וכל זה נלע\"ד ברור. אלא שצ\"ע בקיצור פסקי הרא\"ש שכתב שם ז\"ל ולהרי\"ף כדי שיגביה וירבץ וישחט אפילו גסה לדקה וכדי שישחט בהמה בלא הרבצה לעוף עכ\"ל. הרי דמשמע מלשונו דס\"ל להרי\"ף דגם כדי הגבהה והרבצה דגסה נותנין לדקה וז\"א. וגם מה שסיים וכתב וכדי שחיטת בהמה בלא הרבצה לעוף דמשמע בלא הרבצה כלל ורבינו כ\"כ דוקא בשם הרא\"ש אבל הרי\"ף ס\"ל דנותנין גם לעוף הגבהת והרבצת דנפשה וכנ\"ל. ובזה י\"ל דלא חש לדקדק דמאחר שמצא בהרא\"ש שמפרש דברי הרי\"ף שכתב במשמעות דבריו דמסתבר לומר דמשערינן בעוף כדי שחיטת בהמה לעוף לחוד כתבם בשם הרי\"ף וליישב תמיה הראשונה במ\"ש כדי שיגביה וירבץ וישחט אפי' גסה לדקה צ\"ל דתיבת גסה לא קאי אלא אשחיטה דסמיך ליה. אבל הוא דוחק מדלא כתב כדי \"הגבהתה והרבצתה כמ\"ש רבינו ואפשר דט\"ס הוא \"ודוק: "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אלא כו'. ואנו נוהגין באשכנז להטריף כל שהיות אפי' בכל שהוא בין בעוף בין בבהמה וטבח אומן שהוא שוחט בשכר וקלקל השחיטה בדבר שאין אנו מטריפין אלא מכח חומרא יתירא כגון שהייה כל דהו בבהמה וכמו שאנו נוהגין כמה וכמה חומרות דמאורייתא היתר גמור הן יראה דכל חומרא דכה\"ג שהיא מפורסמת בהדיא בהלכות שחיטות שביד הטבחים שלומדים מהם הלכות שחיטה אם קלקל בהן חייב לשלם עכ\"ל תרומת הדשן סימן קפ\"ו: "
                ],
                [
                    " ורש\"י פירש כו' ולכך כתב דאפילו במיעוט בתרא של קנה או של ושט פוסלת שהייה. וצ\"ע דלעיל ס\"ס ב' גבי שנים ששוחטין ישראל ופסול כתב שאין הפסול אוסר במיעוט בתרא וי\"ל משום דהכא הואיל וזה שהתחיל לשחוט הוא הגומר השחיטה נעשה הכל שחיטה אחת והלכך השחיטה אוסרת אבל לעיל כששחטה ישראל הרוב אז הוי שחיטה גמורה ומה ששחט הפסול אח\"כ כאילו חתך ברגל שאין זה מצטרף לשחיטה הואיל ולא הוא שחטה: "
                ],
                [
                    " מוטב שיכנה על ראשה ז\"ל ב\"י ובס\"ה כתב דלדעת רש\"י אם שוהה למות יכנה על ראשה ובלבד שלא ישבור מפרקת ונראה שכן צ\"ל נמי לדעת רבי' דאל\"כ קשה דהא לקמן סימן ס\"ז כתב רבינו בשם בעל העיטור דהשובר מפרקת אסור לאכול מבשרה אפי' ע\"י מליחה וכתב ב\"י שם דב\"ה כתב כן לדעת רש\"י ע\"ש וא\"כ קשה רש\"י דידיה אדידיה. אלא שקשה לפי הטעם שכתב רש\"י לפי שמקרב מיתתה ולא יהא בה כח להתאנח להוציא דמה אין טעם נכון לחלק בין שבירת מפרקת לשאר קירוב מיתה וע\"ל סימן ס\"ז מ\"ש בישוב זה: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם פי' במיעוט קמא כו' עיין בב\"י שכתב דלא משמע ליה הכי פי' דברי הרמב\"ם אלא ה\"פ ששהה באמצע הסימנים כשיעור שחיטת מקצת סימנים וגרס (האבעיא שהה במיעוט סימנים עכ\"ה) שהה כמיעוט בכ\"ף וע\"ד זה נמי פירש בחלדה וכתבתיהו שם ע\"ש ולקמן בסמוך. וק' לפי' הב\"י ולגרסתו זו הא איתא בגמרא וברמב\"ם דשיעור שהייה הוא כדי שיגברנה וירביצנה וישחטנה והיינו שחיטה גמורה ולכל הפחות הרוב וכמ\"ש הרא\"ש בשם הרמב\"ם שחיטה גמורה וכנ\"ל ובפחות מזה אין בו שיעור שהייה וכשר וב\"י הקשה ג\"כ זה וכתב דהאבעיא הוא במיעוט הסימנים ר\"ל דלאומד דעת השוחט הו\"ל ימעוט אבל יכול להיות ששהה כשיעור שהייה מ\"ה קמיבעיא ליה והוא דוחק גדול: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואף אם שחט הרוב קודם שהוליך הסכין כל אורך הצואר. כתב ב\"י בשם מהרי\"ן חביב דגם באזמל דינא הכי דאין צריך להוליך כל הסכין קודם שיסיים השחיטה כי לפעמים ימצא צפור קטן שיחתוך רוב הסימן אפילו באיזמל קודם שיוליך ויביא והוא כשר בתנאי שלא יתפיס הסכין במזיד במקום אחד עכ\"ל: ",
                    " והרמב\"ם פי' במיעוט קמא כו' ז\"ל הרמב\"ם פ\"ג מה\"ש וכן אם שחט מיעוט סימנים בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה ה\"ז ספק נבילה עכ\"ל ורבי' שפי' דברי הרמב\"ם שהחליד במיעוט קמא קאי כפי שיטתו דלעיל גבי שהייה פי' ג\"כ דברי הרמב\"ם ששהה במיעוט קמא ר\"ל ששהה בשחיטת מיעוט סימן הראשון וכן מפרשו כאן שהחליד במיעוט סימן הראשון אבל הב\"י תמה על רבינו מהיכן למד לפרש דברי הרמב\"ם כן ומפרשו בע\"א גם בדין שהייה פירשו בע\"א וכמ\"ש פירושו בסמוך: "
                ],
                [
                    " ומ\"ש רבי' וכן אם שחט כו' הוא דעת רבי אושעיא שכתב התוס' והרא\"ש כן בשמו ומה שהביא ב\"י לשונו וכתב בשמו ושחט מיעוט השני נראה ט\"ס שהרי בתוס' והרא\"ש איתא להדיא ושחט \"סימן השני אבל א\"ל דדעת רבי' הוא בהאי \"וכן \"אם \"שחט כו' שכתב לפרש כן דעת הרמב\"ם דהא רבי' מפרש דברי הרמב\"ם דאיירי במיעוט קמא כדעת ר\"ת ואין זה נכלל בשם מיעוט קמא. גם התוספות שכ\"כ בשם ר\"ת שפי' במיעוט קמא לא פירשו במיעוט בתרא דקמא ואף שרבי' כתב לעיל בדין שהייה על דברי הרמב\"ם שפי' שהה במיעוט סימנים דר\"ל במיעוט קמא מסיק וכתב ז\"ל ובבהמה אף בקנה כגון ששהה לאחר ששחט רובו אינו ר\"ל שמפרש כן האבעיא דשהה במיעוט דזה ודאי אינו דלכ\"ע ודאי זה ששהה בין סימן לסימן הוא שהייה גמורה דמה לי ששהה בין סימן לסימן או מעט קודם שגמר סימן הראשון הא עכ\"פ שהה בין סימן לסימן אלא בא לומר דלהרמב\"ם דלא ס\"ל כרש\"י לפסול במיעוט בתרא לא מצינו שום צד שהייה בקנה בעוף אבל בבהמה מצינו ודאי שהייה בקנה במיעוט בתרא אבל ספק שהייה דאבעיא דרב הונא בר נתן לא מצינו לדעת הרמב\"ם כ\"א בושט ובמיעוט קמא אלא ודאי שמ\"ש \"וכן כו' הוא דעת רבי אושעיא ובזה יתישב נמי דלא תקשה למה לא כתב כן רבי' בשם ר' אושעיא. ונמצא ג' חילוקים בדין זה \"דעת הרמב\"ם שהיא דעת ר\"ת שמפרש במיעוט קמא ואע\"פ שפירשו התוס' שם עוד מיעוט קמא דר\"ת בע\"א לא הביאו רבי' שאין ל' האבעיא משמע כן כי צריכין לדחוק בפירוש האבעיא לההיא פי' ע\"ש וב\"י הביאו. \"ודעת רבי אושעיא שמפרש במיעוט בתרא דקמא. \"ודעת רש\"י שמפרש במיעוט בתרא. וב\"י שכתב אינו רואה מהיכן למד רבינו לומר שהרמב\"ם מפרש הבעיא כן גם כן כיון למ\"ש שמתמה מנא לן לפרושי דברי הרמב\"ם שפירש \"במיעוט \"קמא ואף שמציין הב\"י גם האי וכן אם שחט כו' לרווחא דמילתא ציינו לומר אף אם תאמר שכונת רבינו היה על וכן כו' ג\"כ קשה מהיכן למד כו'. ונראה שגם הב\"י קאי כפי שיטתו שמפרש לעיל דברי הרמב\"ם בשהה במיעוט סימנים דר\"ל ששהה בשחיטתו כשיעור שחיטת מיעוט הסימנים שעיקר שהייה בשהה כשיעור שחיטה ומיבעיא שהה במיעוט גרס \"כמיעוט \"בכף וגם גבי חלדה מפרש דבריו כן שעיקר דין חלדה ששחט כל הסימן בהחלדה וקא מיבעיא אם שחט מיעוט סימנים בהחלדה מאי ולפ\"ז לא יצטרך לפרש דברי הרמב\"ם שהחליד תחת מיעוט הסימן אלא איכא למימר החליד בין סימן לסימן ושחט מיעוט סימן בהחלדה ואח\"כ שחט הנשאר כראוי. והא דאסרינן חלדה במיעוט קמא מבואר דהיינו דוקא במיעוט קמא של ושט אבל במיעוט קמא של קנה לא נאסר משום חלדה מידי דהוי אמצא חצי קנה פגום שלא נאסר בכך וה\"ה בהחליד במיעוט הקנה שלא נאסר בכך אלא קאי אמיעוט קמא דושט. ועיין בש\"ע שכתב כדעת רש\"י ואח\"כ דעת רבינו שכתב בשם הרמב\"ם ואח\"כ כתב וכן כו' שהוא דעת רבי אושעיא ואח\"כ כתב דעת הרמב\"ם כמו שהבין הב\"י כי כולם אליבא דהילכתא: ",
                    " ודוקא ששחט רוב חלל הקנה כו' הא דלא כתב רבי' דין זה לעיל בסימן כ\"ב בדין שחיטה משום דדין זה הוא בפ\"ק דחולין ושם אמרו כן בגמרא ודין שחיטה בפ\"ב דחולין. (והש\"ע לא כתב דין זה כאן ולא למעלה בסימן כ\"ב ואפשר דרבינו בא להשמיענו כאן רבותא דאף אם שחט רוב הטבעת והגרים אח\"כ אפ\"ה חשיב הגרמה ולא אמרינן שיהיה נחשב כאן כרוב הנראה לעינים ולא יחשב הגרמה אחר כך אבל לענין שחיטה פשיטא דאינו נחשב כרוב. עכ\"ה): ",
                    " ובה\"ג כתב שנעקר הסימן או נשמט בפ\"ק דחולין ד' ט' ע\"א הקשו התוס' על בה\"ג וז\"ל ותימא דמה ענין זה להלכות שחיטה והלא לא עשה כלום אלא שהסימן נשמט מאיליו ואפי' שמטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה וי\"ל דאיירי כשנשמט הסימן ואח\"כ שחטו וכתב עוד שם ומיהו לא הוי השתא עיקור לפי ה\"ג מעין שאר הל' שחיטה שהן בגוף השחיטה ועיקור אינו בגוף השחיטה אלא ששוחט סימן שנעקר ע\"כ: (שחט א' ונמצא השני שמוט הרי זה פסולה. כתב מהרי\"ק שורש ל\"ה אפי' זרקו מידו אחר השחיטה בחזקת כשרות ונמצא אח\"כ שמוט טריפה ולא אמרינן דמחמת זריקה או פרכוס נשמט ובפסקי ההרא\"י סימן ר\"ה שהשוחט נאמן לומר שלא הוה שמוט בשעת שחיטה. וכ\"כ בד\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דלא מהני בדיקה אלא בלא תפס כו' עמ\"ש בפרישה וז\"ל הרא\"ש בפרק השוחט והביאו ב\"י בעניין זה דגם רבי יוחנן מודה דברוב פעמים א\"א לשמוטה שתעשה שחוטה כיון דלא תפס ע\"כ משמע שהוא מבואר דברי רבי יוחנן מיירי בלא תפס ויש לדקדק שהוא בעצמו הביאו שם מיד מ\"ו דברי ר\"נ שפליג ארבי יוחנן וז\"ל רב נחמן אמר לא אמרן אלא בלא תפס ומפרש שר' יוחנן מיירי אפילו תפס וי\"ל שמ\"ש הרא\"ש בדברי רבי יוחנן ולא תפס היינו לפי המסקנא דהתם שהביא גירסא אחרת שכתוב בה אמר רב נחמן ולא בא רב נחמן לחלוק על ר' יוחנן אלא לבאר דבריו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כגון שבא זאב כו' והחזירם נקובים. ז\"ל הגמרא בפ\"ק דחולין ד' ט' בעא מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהן נקובים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא א\"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב ופרש\"י מי חיישינן שמא במקום נקב שהיה בו תחילה אתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטריפה דנקיבת הדקין א' מי\"ח טריפות הוא. וכתב התוס' שם וז\"ל א\"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפי' יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולן בזאב כי היכי דמכשירין היכא דמשמשא ידא דטבחא עכ\"ל התוס' ונראה ודאי שגם רבי' סובר כדעת התוס' אבל יש רוצים להוכיח שרבינו סובר כן מדאמר והחזירם נקובים דמשמע אפי' הרבה והא דמסיים ולא אמרינן במקום נקב נקב היינו לרבותא דה\"א אפי' בנקב אחד לאסור כדסלקא דעתו של רבי אבא וז\"א דא\"כ למה כתבו התוס' דין מסברא שכתבו מסתברא ולא הוכיחו כן מל' הגמרא שכתוב בה גם כן נקובים וגם היה להם לכתוב זה לעיל במאי שאמר בגמרא והחזירם נקובים והא דקאמר ל' נקובים פירשתי בפרישה ע\"ש ועוד ד לקמן בסימן ל\"ו כתב רבינו בריאה שלקטה זאב והחזירה נקובה ולא כתב הרבותא דהחזירה בנקבים הרבה אלא ש\"מ דדוקא בבני מעיים שהם ל' רבים כתב החזירם נקובים משא\"כ בריאה שהוא ל' יחיד: "
                ],
                [
                    " א\"צ יותר. דה\"א מדקאמר רב יהודה שם בגמרא ז\"ל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה א\"כ לא נסמוך על מה שרואה אותן בשעת שחיטה אלא יצטרך לבדקן קמ\"ל דלא ומתחילה בא רבינו לבאר דהא דקאמר בגמרא בדיקת הסימנים לא תימא דהיינו שצריך לבודקה אם לא נוקבו הסימנים או לא נעקרו דבזה סמכינן ארובה אלא צריך לבדוק הסימנים היינו לראות אם נשחטו יפה ולזה סגי אם בשעת שחיטה רואה. ובקיצור פסקי הרא\"ש משמע להדיא כן ז\"ל הטבח צריך לבדוק הסימנים לאחר שחיטה אם נשחטו רובן ואם יראה אותן לפניו שחוטין א\"צ לבדוק עוד. וי\"מ דמ\"ש רבינו א\"צ יותר ר\"ל שא\"צ לבדוק אם לא שחט בהגרמה ואין זה במשמעות ל' רבינו דהגרמה מאן דכר שמיה ועוד דא\"כ היה פוסק רבינו נגד אביו הרא\"ש ז\"ל שכתב בתשובה והביאו ב\"י שצריך לבדוק אם נשחטו רובן בלא הגרמה ואף שהב\"י לא פסק כן שס\"ל דא\"צ לבדוק אחר זה מ\"מ אם לזה נתכוון רבינו הו\"ל להזכיר דברי הרא\"ש אביו ולכתוב הכרעתו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ניקב הושט בשעת שחיטה נראה דאיירי שניקב הושט קודם שנשחט רובו דאי איירי אפילו לאחר שנשחט רובו רק שלא נשחט הקנה עדיין אם כן כיון דאשמעינן דאפילו בהא טריפה אע\"פ שהושט כבר נשחט כיון שעדיין לא נשחט הקנה מכ\"ש דנשמע מזה דאם נקבו הבני מעים לאחר שנשחט הושט קודם שנשחט הקנה שהיא טריפה שהרי יש לה טריפות בפני עצמו אף שכל אחד ממימרא אחרת בגמרא מ\"מ לא הו\"ל לרבינו להאריך הואיל והוא במכ\"ש או הו\"ל לרבינו לכללינהו בבבא אחת ועוד מדמסיק בסוף וכתב ויש מכשירין בנקיבת ריאה כו' משמע דוקא בהא פליגי אבל בדין קמא דניקב הושט בשעת שחיטה מודה והיינו דוקא בשלא גמר שחיטת הושט עדיין דאל\"כ קשה מ\"ש הא מהא דדוחק לומר כיון שניקב במקום שחיטה גרע טפי כמו שהייה דרסה במקום שחיטה דאדרבה איפכא מסתברא אפי' מאן דמחמיר בריאה ובני מעים היינו דווקא משום שיש להן טריפות בפני עצמן משא\"כ בושט שכבר נשחט ונחתך תו לא מסתבר שיטרוף בנקב וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל לאחר שמתה מותר לאוכלה כו' בפ' השוחט תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה אחד ישראל ואחד עכו\"ם מותרין בזה. ופרש\"י מבית השחיטה שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת הנפש וב\"י בכ\"מ פ\"א מה\"ש דקדק במ\"ש מולחו יפה ה\"ד אי לבישול מאי קאמר וממתין עד שתצא נפשה בלאו הכי צריך להמתין שיעור מליחה אי לצלי למה לי' למולחו ומשני דמיירי לצלי והואיל ובית השחיטה בלוע מדם צריך למולחו אף לצלי ע\"כ וכן איתא לקמן בסי' ס\"ז גבי חתיכת בשר שנצרר דם בתוכה מחמת מכה דאף לצלי צריך למולחה: "
                ],
                [
                    " כל שנפסלה בשחיטה כו' כתב ב\"י וז\"ל ותמיה לי למה ליה לכתוב איזו היא נבילה ואיזו היא טריפה כיון ששתיהן אסורות ואין ביניהן אלא שזו מטמאה וזו אינה מטמאה ורבינו לא בא לכתוב בדיני טומאה וטהרה אלא דיני איסור והיתר ועוד יש לתמוה הא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה היא אחת מששה נבילות מחיים דמייתי בפ\"ק דחולין וכיון שכתבה לזו כאן למה לא כתבן כולם ג\"כ עכ\"ל. ושמעתי שמשום כיסוי הדם הסמוך ליה כתבה דבסמוך יתבאר השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות. ואף על פי שכתב שם שגם הטריפה פטור מלכסות היינו שהיתה טריפה קודם שחיטה אבל כשבשעת שחיטה לא היה בו שום טרפות ושחטה כראוי חייב לכסות הדם אע\"פ שנטרפה אח\"כ מחמת דבר אחר הגורם לה. וטעות בידם הוא זה דהא לא מכסין דם החיה עד שבודקין הריאה כמש\"ר שם בסי כ\"ח ואם נמצאת טריפה אין מכסין נמצא להדיא דאע\"פ שבשעת שחיטה לא ידעינן משום ריעותא אפ\"ה כיון דאיכא למיחש שמא תהא טריפה בריאה אין מכסין עד שבודקין ואם נמצאת טריפה אין מכסין א\"כ נלמד דאפי' דבר אחר הגורם טריפות לאחר שחיטה נמי אי צריך לכסות. וי\"א דנ\"מ לענין ביטול בס' כגון דנפל כזית אחד מבשר זה דנעשה נבילה וכזית מבשר זה דנעשה טריפה בתוך נ\"ט של היתר כל א' מועיל לבטל השני בס' דומה למש\"ר לקמן סי' צ\"ח ז\"ל קדירה שיש בה נ\"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל אחד מצטרף עם הנ\"ט של היתר לבטל חבירו כו' ואומרים דל\"ד ב' מינים כמו דם וחלב אלא ה\"ה מין א' הכל מין בשר אלא שיש לו ב' שמות כגון נותר ופיגול וטמא דמכאן נלמד דין הראשון וכמ\"ש שם וא\"כ ה\"נ כיון שיש לכל א' שם איסור בפני עצמו כל א' מועיל לבטל השני. וז\"א דלא נלמדו זה מזה אלא כיון דבנותר ופיגול וטמא אין לוקין עליהן ה\"ה בדם וחלב דמותר לגמרי דשם נתבטל טעמו אבל כשהכל מין בשר דלא נתבטל טעם האיסור פשיטא דאסור לאכלו ומה\"ט גם א\"ל הנ\"מ לענין ביטול ברוב יבש ביבש שכל אחד איסור בפני עצמו ואם נתערב נבילה וטריפה ועוד דבר אסור או היתר עמהם דהוו להו ג' מינים ואם אכלם יחד אינו חייב מלקות דכל א' וא' נתבטל ברוב השנים ופטור ממלקות כמבואר שם ס\"ס צ\"ח דמ\"מ הקושיא במקומה עומדת דהא איסורא מיהא איכא אלא שפטור ממלקות כמש\"ר ורבינו לא בא לאשמועינן דין חייבי מלקות או פטורין רק דיני איסור והיתר ורבינו שכתב שם סי' צ\"ח דין כה\"ג תמה ג\"כ ב\"י עליו וכתב דמשום דדין שכתב רבינו לפני זה נלמד מהאי דינא כתבה וזה הישוב אין שייך כאן: (וי\"א דיש נ\"מ ביניהן לעניין אותו ואת בנו דאם נתנבלה האחת רשאי לשחוט השנייה ואם הראשונה נעשית טריפה אינו רשאי לשחוט השנייה באותו היום ושכן הדין הוא בגמרא. גם י\"ל נ\"מ באם השחוטה היא תרנגולת ונמצא שם ביצה בקליפתה אם היתה התרנגולת נבילה ויש לנו ספק אם זהו של טריפה או של שחוטה הביצה אסורה ואם הספק הוא אם זהו של נבילה או של שחוטה הביצה מותרת ודין זה מבואר בסימן פ\"ו ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה כו' בפרק כסוי הדם תנן נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו תניא כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה רבי יוסי אומר כו' בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה ע\"כ ורבינו כתב דבין בזה בין בזה חייב לכסות ותרווייהו קאי אכוי. וצ\"ע למה לא הזכיר רבינו לעיל סי' י\"ו בדין אותו ואת בנו דין כוי שהוא בריה בפני עצמו אם נוהג בו אם לאו וי\"ל דנלמד במכ\"ש מדין כלאים הנכתב שם דהא זה שהוא בריה בפני עצמו מספקין בו שהוא כולו בהמה ופשיטא דאסור לכתחילה לשחוט בנו ביום א' והכא קמ\"ל דמכסין ואין מברכין. ומש\"ר וכלאים הבא מבהמה וחיה ר\"ל אפי' האם חיה כדעת ת\"ק דר\"י ואין להקשות הואיל ובא מן הצבייה א\"כ ודאי יצטרך לכסות דמו דומיא דאותו ואת בנו דאם אמו בהמה ודאי חייב א\"כ יברך ג\"כ על הכסוי וי\"ל דגבי אותו ואת בנו גילה לנו הכתוב שה ואפילו מקצת שה אבל כאן לא גילה לנו הכתוב איכא לספוקי דלמא דווקא בחיה גמורה צריך כסוי. דכיון דלחנניא ודאי חיישינן לזרע דאב ולרבנן ורבי אליעזר ורבי יודא ספוקי מספקא להו מ\"ה מכסה בלא ברכה: "
                ],
                [
                    " ואין שוחטין כוי בי\"ט כו' שוחטין לתוך הכלים ואף על גב דאפשר ליתן לתוך הכלי מעט מים עכורים דאז מותר לשחוט כמ\"ש לעיל סימן י\"א אפשר דכולי האי לא אטרחוהו כיון דצריך צמצום גדול שאם יקח מים הרבה לא יהיה לו מראה דם. מיהו צ\"ע דיתן מעט עפר בכלי דאז מותר לשחוט בכלי וכמ\"ש בסימן י\"א ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות שם הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו. ולפי מ\"ש לעיל ס\"ס י\"א באם היה בספינה ולא היה לו מקום פנוי לשחוט שוחט ע\"ג כלים. דר\"ל ע\"ג אוגנו והדם יורד לתוכו אם כן בכה\"ג נמי היה יכול לעשות כן בי\"ט ואפשר לומר דלא התירו לעשות כן אלא היכא דנראה לעינים דמשום דוחק שאין לו מקום פנוי עושה כן ולא בי\"ט כה\"ג ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " כתב בעל העיטור מאן דשחיט ציפורא או חייתא כו'. כתב ב\"י וז\"ל אין ספק שרבינו לא ביקש לעיין דין זה בגמרא דא\"כ לא היה כתבו בשם בע\"ה דהא ברייתא שלימה היא ר\"פ כיסוי הדם עכ\"ל ול\"נ דרבינו עיין דין זה בגמרא וידע זאת הברייתא וכתב דין זה בשם בע\"ה לדייק מדבריו שאם שחט בהמה ואחר כך שחט עוף שא\"צ לכסות דם העוף משום דברייתא לא נזכר צפור ברישא וה\"א כמו ברישא דנקט חיה וה\"ה לצפור כן נפרש בסיפא נקט חיה וה\" צפור אבל בע\"ה המזכיר ברישא צפור ובסיפא לא כתב אלא חיה למידק מיניה דלעניין שחט תחילה חיה ואח\"כ בהמה בדין זה צפור וחיה שוין שא\"צ לכסות אבל בהמה תחילה ואחר כך חיה אז דוקא דם חיה צריך לכסות שדמו רב ולא נתבטל בדם בהמה אבל שחט תחילה בהמה ואח\"כ שחט צפור א\"צ לכסות דם הצפור שבטל הוא בדם בהמה אלא שלפ\"ז ק\"ק למה נקט ברישא צפור שהוא מילתא דפשיטא טפי ה\"ל למיכתב בסיפא ודוקא חיה וצ\"ל בדוחק דרצה לקצר בלשונו עוד י\"ל דרבינו הביא לשון בעל העיטור כצורתו ובע\"ה גופי' כוונתו להעתיק בספרו לשון הברייתא ולהוסיף בלשון הברייתא צפור כדי ללמדנו דקדוק הנ\"ל וק\"ל כתב מ\"ו הג\"ה בשם רבי ישעיה האחרון דשור הבר שקורין בופ\"ל אוק\"ש היא מרי\"א ולפי פירושו אין להסתפק שהוא חיה וכן המנהג שלא לכסות את דמו עכ\"ל. כתב הגהות מיימון בשם מהר\"ם שאם שחט תרנגולת כשרה ושוב שחט עליה אחרת ונתנבלה בידו חייב לכסות עכ\"ל. וכתב ב\"י ואפשר משום דדם תרנגול קליל ואינו מכסה כל דם שלמטה ואע\"ג דדם שלמטה נמי קליל עכ\"ל פי' ואינו דומה לשחט עליה בהמה דפטור מלכסות ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אפי' יש לו דקר נעוץ כתב הכלבו שאם יש לו עפר מוכן לכסות הצואה יש לכסות ג\"כ הדם אפי' בשבת ועיין בטור בהלכות י\"ט סימן תצ\"ח: "
                ],
                [
                    " כל השוחט כו' חייב לכסותו כתוב בתשובת הגאונים שחט או כיסה והזיד ולא בירך חייב מלקות ואסור לאכול מן השחיטה הוא דוקא אבל אחרים מותרים מ\"ק מ\"ו. גם הב\"י הביאו וכתב עליו שאין לדברים אלו עיקר בגמרא: "
                ],
                [
                    " כיצד יעשה נוחר או מעקר מכאן יש לדקדק קצת שמותר להמית הבהמה שלא ע\"י שחיטה שלא לצורך אכילה כדי שלא יקלקל העור כמו שמותר לנחור או לעקר בשביל הדם ודוחק לומר דכאן מיירי שצריך הדם בשביל רפואה דוקא שמותר דאם כן הו\"ל לפרש דלרפואה מיירי וכן יש להוכיח קצת מסימן א' שכתב שאסור ליתן לקטן לשחוט אפי' להאכילה לכלבים משום מראית עין שמא יאכלו משחיטתו משמע דמשום ששוחט נבלה לכתחילה לא נאסר וק\"ק מהא דאמרו ע\"כ אסור לאכול בשר וה\"ט דמאי אולמא האי מהאי משמע דלא ניתן להמית הבהמה כ\"א לצורך קיום המין האנושי לעשות רצון קונם וי\"ל דכל שהוא עושה כדי להרויח בו הוא כמו אכילה וכמו שהתירה התורה נמי שאינו ע\"ה לשחוט הב\"ח כן התירה להמיתה כדי להרוויח ולסחור בו לצורך מחייתו: "
                ],
                [
                    " וכתב בעל העיטור השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה כתב מור\"ש ז\"ל אבל אברכת שחיטה לא קפדינן אפילו אשתכח שהיא טריפה דסוף סוף מטהרין לה מתורת נבילה עכ\"ל (עיין מ\"ש בסמ\"ע לעיל בסי') ויש לדקדק שאם נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה הוי ספק נבילה כמ\"ש רבינו לעיל סי' כ\"ז שכל שנפסלה בשחיטה הוי נבילה וא\"כ כשם שאסור לכסות משום ספק ברכה לבטלה עד שיבדוק הסכין לאחר שחיטה כך היה לאסור ברכת שחיטה עד שיבדוק הסכין לאחר שחיטה וא\"ל דהא דקפדינן אברכת כסוי ולא אברכת שחיטה משום דבכסוי אפשר לכסות אחר הבדיקה אבל בשחיטה א\"א לבדוק קודם השחיטה דמ\"מ קשה יברך ברכת שחיטה אחר הבדיקה כמו שמברכים ברכת על נטילת ידים וברכת טבילה אחר מעשה מיהו י\"ל דא\"כ יפסיק בין השחיטה לברכה בעוד שבודק הסכין ובסימנים משא\"כ בכסוי שממתין בהכסוי עד שיבדוק תחלה ונראהלי דגבי שחיטה שאני הואיל ובדק הסכין תחילה קודם שחיטה ואילו נאבד סמכינן אחזקה לכן מברך תחילה ברכת השחיטה משא\"כ בריאה שהסירכות מצויות ואם נאבדה הריאה אסורה הבהמה או החיה וכמ\"ש ר\"ס ל\"ט כי שם נתבאר דגם לחיה צריכין בדיקת הריאה כמו לבהמה וכמש\"ר גם כן כאן: ",
                    " ומסתברא כו' כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא א\"נ אומא לדופן עפ\"ר. ובב\"י כתוב הכי כגון סכינא דחלש פומיה אי נמי \"כגון אומא לדופן משמע שבספר י\"ד שלו היה כתוב תיבת כגון ומ\"ה כתב ע\"ז וז\"ל יש לדקדק דמשמע דתרי מילי נינהו ואינם אלא א' דהא סכינא דחליש פומיה לא מדבר אלא בריאה הסמוכה לדופן (דהא א\"א לומר דהוא ר\"ת \"אם נסרכה כיון שכתב אחר זה תיבת כגון) ונראה דהכי קאמר כגון ריאה הסמוכה לדופן בגוונא דאית ליה תקנתא בסכינא דחליש פומיה דהוה אפשר למיקם עלה דמילתא אם כשרה היא כיון דלא בדקינן השתא אי נמי ריאה הסמוכה לדופן בגוונא דפסלינן לה דלית לה תקנתא כיון דמספיקא הוא דפסלינן לה מכסה בלא ברכה עכ\"ל ב\"י. וכ\"כ מ\"ו אלא שביאר יותר דכשהיא סמוכה כולה אית לה תקנתא בסכין אלא שאנן לא בקיאין אבל נסרכה לדופן לא מהני בדיקה ומטריפין מספיקא והוא סברת הרא\"ש שמחלק בזה בפ' אלו טרפות וכן לקמן בסי' ל\"ט. גם נראה לפרש דשפיר גרסי' א\"נ אומא לדופן דתרי מילי נינהו שמ\"ש משתכח סרכא דתליא בבדיקה כגון סכינא דחלש פומיה ר\"ל אי סריכן האונות מעיקרן ועד סופן כמש\"ר ס\"ס ל\"ה בשם יש מי שכתב כו' אי סריכן כו' מייתינן סכינא חריפא כו' וכתב הר\"ן שם להדיא כל' רבינו כאן וז\"ל רש\"י שמכשיר בניכר בהם כמין הפרש וסדק משום דהכי נינהו אוני דידן אלא דסריכן בכסדרן ויש מי שכתב דמייתי סכיניה דחלש פומיה כו' ע\"כ א\"כ לפ\"ז מ\"ש רבינו א\"נ אומא לדופן קאי כפשוטו דמיירי מתרי עניינים דמתחלה מיירי באונות הדבוקים יחד בלי שום פילוש והיכר דגם זה אין אנו בודקין בזמנינו ואח\"כ מדבר אסירכא מאונא לדוכן (מ\"ש בעל העיטור כאן מכסה בלא ברכה יש להקשות מ\"ש מכוי שכתב ב\"ה לעיל שמברכים על כיסוי וי\"ל דסבב ב\"ה הכא כיון דאיכא ריעותא לפנינו יותר קרובה לומר שהיא נבילה לכך מכסין בלא ברכה אבל בספק חיה או בהמה ספק ממש הוא לחכמים ועמ\"ש ב\"י בדין כוי ודוק. עכ\"ה) וכתב בתרומת הדשן דה\"ה לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההוא דחיישינן שמא בעור נפגם וכיוצא בזה חייב בכסוי עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אין מכסין בעפר המדבר הטעם עפ\"ר והא דמכסין בזהב שחוק אע\"פ שג\"כ אינו מצמיח כבר הקשה הר\"ן ותירץ ב\"י דדבר שאינו עפר כשהחשיבו הכתוב וקראו עפר כמו זהב עדיף ממידי דהוא עפר והוא גרוע משאר עפר: כתב המרדכי בשם גאון מכסין בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי הארץ גם מכסין בשחיקת ברזל שנאמר ברזל מעפר יקח עכ\"נ ודחה ב\"י זה בכמח דחיות ע\"ש עוד כתב בשם מרדכי כשמהלך במדבר שיכול לשחוט על בגד וממצי דמא בבגדו או בסנדלא ומברך על כסוי וכי מטי לדוכתא דעפר יסחט ההוא בגד או ההוא סנדלא דמצי ביה דמא ויכסה בלא ברכה ג\"כ דחה ב\"י בדחיות ע\"ש אבל ד\"מ כתב וז\"ל ובמרדכי פרק כסוי הדם כתב בהלכות גאונים אי לא שוה ההוא עוף או חיה זה הזהב שמכסה בו ואין לו עפר לכסות תקינו ליה רבנן למשחט והיכי ליעביד ממצי דמא בבגדא או בסנדלא ומברך על כסוי הדם וכי מטי דוכתא דעפרא סחוט ההוא גברא מההוא בגדא או סנדלא הדם ומכסה בלא ברכה והכי תקינו רבנן לענין כסוי הדם בין במדבר בין בים עכ\"ל וב\"י כתב ודברי תימא הם דא\"כ עדיף ה\"ל למיתני האי תקנתא מלמיתני שורף טליתו דאיכא משום בל תשחית עכ\"ל ולא ידעתי מאי קאמר דהא הגאונים לא כתבו אלא אם לא שוה ההוא עוף זה הזהב דאז ודאי איכא משום בל תשחית ולכן תקינו ליה שיכסה בכה\"ג הואיל וא\"א בע\"א אבל אי הוה עופר עדיף ליה טפי מזהב ששוחק או טלית ששורף ליכא בזה משום בל תשחית וכדאיתא בפרק החובל גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבניין שמותר לקצצו וכ\"פ הרמב\"ם ולכך אסור לכסות בכה\"ג ולכן לא תנא התנא האי תקנתא דהאי תקנתא אסורה במקום שאפשר בע\"א. ועוד כתוב בב\"י ויש לתמוה דכתב וכי ממצי לדמא מברך על כסוי דכיון שאינו מכסהו בעפר היאך יברך עליו הלכך אין לדברים עיקר ולכן השמיטוהו הפוסקים עכ\"ל. גם בזו כתב בד\"מ די\"ל דהואיל וכי אמצי ליה בבגדא הוי תחלת כסוי ויכול לברך אע\"פ שאינו גומר הכסוי עד לאחר זמן מידי דהוה אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אף על גב דלא מבערו עד למחר משום דהבדיקה היא תחלת הביעור ה\"נ בנדון זה ולכן נראה דאין לדחות דברי הגאונים שכתב המרדכי בלא מחלוקת ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק היכא דלא אפשר בע\"א ומ\"ש שהפוסקים השמיטוהו אומר אני בזה לא ראיתי אינה ראיה כן נ\"ל ואח\"כ מצאתי בא\"ז הל' כסוי הדם שהביא דבריהם והאריך בטעמם וכתב דיש לסמוך על דברי רבותינו הגאונים עכ\"ל ד\"מ. והנה מ\"ש רמ\"א והגאונים לא קאמרי אלא אם לא שוה כו'. לכאורה קשה הלא הב\"י הביא דברי המרדכי דכתב נמי במי שחביב לו טליתו מהעוף כו' י\"ל דס\"ל להרמ\"א דהיינו הך דאם אינו חביב בעיניו השחיטה לשרוף עבורו הטלית עד אשר עבור זה יניח השחיטה כי אין השחיטה לו כ\"כ צורך ויוכל להיות זולתה ממילא מחשב בל תשחית ואסור לשרוף עבורו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " והא דאמרינן וקדשתו כו' בגמרא יליף לה מוקדשתו וקשה על רש\"י בפרשת אמור דיליף מקדוש יהיה לך ועיין במזרחי מה שנדחק שם בפ' אמור ליישב זה ולעד\"נ דלק\"מ דרש\"י בעצמו ישב זה שם בפרק הנזקין ד' נ\"ט אהא דתניא וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו' כתב רש\"י ז\"ל וקדשתו כי את לחם וגו' עכ\"ל וקשה לי מאי בא רש\"י ללמדינו בהוספה זו אלא שקשה לרש\"י ג\"כ הא לימוד זה נדרש מקדוש יהיה לך כדאי' בברייתא דת\"כ ומיישב דתנא דברייתא נקט בלשונו התחלת הקרא וכוונתו על סוף אותו מקרא כי פסוק זה דוקדשתו מסיים כי את לחם אלהיו וגו' עד קדוש יהיה לך וק\"ל והנה הפוסקים תופסין בכל מקום לשון הגמרא דהנזקין ור\"ל ג\"כ סוף המקרא דקדוש יהיה לך וק\"ל ודומה לזה הוא מה שדרשו ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך וכמ\"ש בח\"מ סימן צ\"ז ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כמו כן אין מחייבין אותו כתוב בסמ\"ק ואע\"פ שאין אנו דנין דיני קנסות מ\"מ אנו למידין כי לא טוב עשה בעמו וצריך לפייסו: "
                ],
                [
                    " ומעות לא יכול לתקן כתב מורי ונ\"מ דאם דחפו מן הברכות או באיזה ענין שלא יוכל לענות אמן והוא בארץ ישראל שחייב דאל\"כ למה חייבו ר\"ג (ליתן לו י' זהובים) או אי תפס לא מפקינן מיניה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כו' דא\"כ הו\"ל נבילה ר\"ל וא\"כ לשתוק קרא מיניה דהא הו\"ל בכלל כל נבילה וטריפה לא תאכלו וא\"ל דהול\"ל דא\"כ היה בכלל איסור שאינה זבוחה דזה לאו קושיא דא\"כ גם אמ\"ש נבילה לא תאכלו תקשה הכי א\"נ ה\"ק א\"כ הו\"ל נבילה ולמה קראה הכתוב טריפה: "
                ],
                [
                    " דהא כתיב לכלב תשליכון אותו א\"ל דלמא גם זה שיוכל להחיות אסרה עלינו רחמנא מ\"ה צוה עלינו להשליכו לכלב ושלא לאכלו דא\"כ לא הצריכה התורה לכתוב לכלב תשליכון אותו אלא הול\"ל בשר בשדה טריפה לא תאכלו ולשתוק אלא ודאי אתא ללמדינו דלא איירי אלא בנטרפה עד שאינה ראויה אלא לכלב מפני שאינה יכולה לחיות. אבל אין הקושיא (ר\"ל מה שדייק רבינו וכתב דהא כתיב לכלב תשליכון אותו ולא אמר שימכרנה לנכרי כו' עכ\"ה) למה כתב רחמנא לכלב תשליכון ולא אמר שימכרנה לנכרי דא\"כ לא מתורץ במ\"ש דאינה ראויה לחיות אכתי קשה הא בנבילה כתיב או ימכרנה לנכרי וק\"ל. וכ\"ז הוא מדברי הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מ\"א ואע\"פ שבגמרא לא נלמד מלכלב תשליכון אותו אלא נלמד מזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תאכל כבר כתב הרב המגיד וז\"ל דברי רבינו כו' הם דברי אמתיים בנוים על המדרש האמור במכילתא ע\"כ וכתב עוד שם ה\"ה ומ\"ש בגמרא טריפות הלכה למשה מסיני העניין כך הוא שמן התורה למדנו שהטריפה אינה חיה לפי שהעניין הכתוב הוא בשר שנטרף ועדיין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טריפותו אבל לא נתבארו בכתובים הדברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו הלכה למשה מסיני נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופי' פרטיו הל\"מ עכ\"ל ולכן כתב רבינו ויש מיני חלאים שהל\"מ דייק לומר מיני חלאים כו' שאין הטריפות הל\"מ אלא מיני חלאים. ורבינו והרמב\"ם קאי אליבא דמ\"ד דטריפה אינה חיה דבהכי קי\"ל אמנם מ\"ד טריפה חיה יליף מקרא דזאת החיה כו' ודייק ממילת ואת ר\"ל סתם בהמות שהן חיות אכול מכלל דאיכא חיה שאינה נאכלת וסובר שמיני הטריפות הם הל\"מ אע\"פ שיכולה לחיות וכן איתא בהדיא ר\"פ א\"ט ע\"ש: "
                ],
                [
                    " דכי היכי דגבי נבילה אין חלוק ר\"ל בטריפה איכא למימר שיש חילוק משום דפירוש טריפה מורה על הטריפה ע\"י אחר משא\"כ בשם נבילה ששניהן שוים בשם פי' נבילה ומדכתב רחמנא נבילה וטריפה לא תאכלו והקדים נבילה לטריפה ש\"מ שדימה טריפה לנבילה להיות גם בטריפה שוים וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והם שמנה עי' בב\"י שכתב ומתמה על רבינו שהרי זה מימרא דעולא הוא בפ' א\"ט דף מ\"ג ואמרינן בגמרא דעולא בא למעט לקות הכוליא שאינה מכלל אלו הח' ולדידיה כשירה היא וא\"כ אנן דקי\"ל לקות הכוליא טריפה כמש\"ר לקמן סימן מ\"ז וא\"כ ט' מיני טריפות הן ואמאי קאמר ח' והרשב\"א מנה ט' עם לקות הכוליא וי\"ל דס\"ל לרבינו דלקות הכוליא הם בכלל חסירה או נטולה ואע\"ג דעולא מפיק לה שאינה בכלל אלו אנן כיון דקי\"ל דטריפה הוא בכלל ג\"כ בכלל נטולה או חסירה. וד\"מ ישבו בע\"א רחוק ודחוק ע\"ש שהקשה הלא דרוסה דאורייתא היא ולמה מנאה בכלל הח' שהם הל\"מ אלא ודאי אינו ר\"ל דרוסה ממש אלא רמז אלקות הכוליא כו' ע\"ש והוא דחוק (ונראה דקשיא לפי הד\"מ הלא כתב רבינו בשם הרמב\"ם דבדרוסה החמירו שהוא בפירוש בתורה ושאר מיני ז' טריפות כו' ולפי הד\"מ הם ח' מיני טריפות וק\"ל עכ\"ה) ואעיקר קושייתו שהקשה הלא דרוסה דאורייתא היא נראה דאם אין הל\"מ ה\"א דבשר בשדה טריפה ר\"ל שנטרפה ונתלש בשר מהבהמה שע\"י אינה יכולה לחיות וכמו שתרגם אונקלוס ובשר דתליש מן חיותא ולא הוה מוקמינן לה אדריסה שהוא משום הטלת ארס אבל השתא דנלמד מהל\"מ דבהמה נטרפת מהטלת ארס מוקמינן לקרא דבשר בשדה ג\"כ אזה: "
                ],
                [
                    " וכל הטריפות נכללין באלו הח' הרמב\"ם בפ\"י מה' שחיטה מנה ע' טריפות בפרטן וכלן נכללין בהני ח' ואפילו לקות הכוליא או הקטינה הם בכלל חסורה ונטולה. והא לך ע' טריפות שמנה הרמב\"ם. א' דרוסה. ב' ניקב תורבץ הושט. ג' ניקב קרום של מוח. ד' נסמסמס המוח עצמו. ה' ניקב הלב עצמו לבית חללו. ו' ניקב קנה הלב. ז' ניקב המרה. ח' ניקבו קנה הרבד (ובזה לא קי\"ל כותיה כמ\"ש בסימן מ\"א כ\"א בקנה שהכבד תלוי בו כמ\"ש בס\"ס ל\"ג). ט' ניקבה הקיבה. י' ניקב הכרס. י\"א ניקב המסס. י\"ב ניקב בית הכוסות. י\"ג נקבו מעיה. י\"ד יצאו המעים לחוץ ונהפכו. ט\"ו ניקב הטחול בעביו. ט\"ז חסרה המרה. י\"ז נמצאו ב' מרות. י\"ח חסרה הקיבה. י\"ט נמצאו שני קיבות. כ' חסר הכרס. כ\"א נמצאו ב' כרסים. כ\"ב חסר המסס. כ\"ג נמצאו ב' המססים. כ\"ד חסר ביח הכוסות. כ\"ה נמצאו ב' בית הכוסות. כ\"ו חסר אחת מן המעים. כ\"ז נמצאו ב' מעים. כ\"ח נקבה הריאה. כ\"ט ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראויה לשחיטה. ל' ניקב סימפון מסימפוני הריאה אפילו לחבירו (עיין פי' מ\"ו ע\"ז סימן ל\"ו). ל\"א נאטם מקום מן הריאה. ל\"ב נימוק סימפון מסימפוני הריאה. ל\"ג נמצא ליחה סרוחה בריאה. ל\"ד נמצאו בה מים סרוחים. ל\"ה נמצאו בה מים עכורים. בג' דינים הללו ליחה סרוחה ומים סרוחים ומים עכורים פליגי עליה הרז\"ה והרשב\"א והר\"ן ופסק רמ\"א בסימן ל\"ו ול\"ז דקי\"ל כותייהו במקום הפסד מרובה). ל\"ו נתמסמסה הריאה. ל\"ז נשתנו מראיה. ל\"ח נהפך הושט במראיו. ל\"ט חסרה הריאה ממניין האונות. מ' נתחלפו האונות. מ\"א הותירו האונות מגבה. מ\"ב נסמכה אונא לאונא שלא כסדרן. מ\"ג נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים. מ\"ד חסר מקצת הריאה (ע\"ז פליג העיטור ורבינו ואנן מחלקין בין כ\"ף פשוטה דכשירה לכ\"ף כפופה ויכול להניח בתוכו אגודל לאחר הנפיחה דטריפה סימן ל\"ו ע\"ש בש\"ע). מ\"ה יבש מקצת הריאה. מ\"ו נמצאת הריאה נפוחה ועומדת. מ\"ז צמקה הריאה מפחד אדם. מ\"ח חסר הרגל בין מתחילת ברייתו בין שנחתך. מ\"ט או שהיתה יתירה רגל. נ' נטלה צומת הגידין. נ\"א נטלה הכבד. נ\"ב ניטל לחי העליון (עמ\"ש הטור ר\"ס ל\"ג ע\"ש). נ\"ג כוליא שהקטינה ביותר עד כפול. נ\"ד כוליא שלקתה. נ\"ה כוליא שנמצאת בה ליחה. נ\"ו שנמצאת בה מים עכורין אף על פי שאינם סרוחין. נ\"ז כוליא שנמצאת בה מים סרוחים. נ\"ג נפסק חוט השדרה. נ\"ט נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס. ס' נקרע רוב הבשר החופה את הכרס. ס\"א נגלד העור שעליה. ס\"ב נתרסקו אברים מנפילה. ס\"ג נדלדלו הסימנים. ס\"ד נשתברו רוב צלעותיה. ס\"ה נעקרו רוב צלעותיה. ס\"ו נעקרה צלע א' בחלייתה. ס\"ז נעקרה חוליא אחת. ס\"ח נשמט הירך מעיקרו. ס\"ט חסרה הגלגולת כסלע. ע' נחבס רוב הגלגולת ונתרוצץ: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם אע\"פ שכולם כו' יש בהן ספק שמותרין ז\"ל ב\"י ואני לא מצאתי שום ספק טריפה שיהא מותר אלא גלודה לדעת הרמב\"ם בפ\"ט מה\"ש ובסי' נ\"ט אכתוב בס\"ר דלא מכשר לה אלא מכח ספק ספיקא וכיון שכן צ\"ע היכן מצינו ספק טריפה מותרת עכ\"ל (וצ\"ע דהא כתב הב\"י בסימן ל\"ב על הרמב\"ם שמיקל גבי פרשה שלישית לפי שאזיל לטעמיה דאזלינן בז' מיני טריפות להקל עכ\"ה). וא\"ל ע\"ז הרי בסימן ל\"ו כתב דאם נמצא נקב בריאה ויש לתלות שתלשה הטבח בכח או שהעביר ידו בכח במיצר החזה או שנמצא עליו תולעים או שנטלם זאב והחזירם נקובים דכל אלו מכשירין מספיקא דשאני התם כיון שיש לנו במה לתלות ולהכשירם אין זה מקרי ספק דלא מקרי ספק אלא כשאין שום צד להיתר יותר מלאיסור ועמ\"ש ב\"י ס\"ס נ\"ה דומה לזה והשתא א\"ש דלא תקשה הלא גם בדרוסה מצינו ספק לקולא כמו ההוא עופא דהוה צוארו מלוכלך בדם דאין חוששין לדרוסה וכמש\"ר בסימן ל\"ג אלא ודאי כה\"ג לא מקרי ספק וק\"ל ועי' מ\"ש בפרישה לשון רשב\"א שכתב על הרמב\"ם איך שמתיר קצת ספק טריפות ומטריף קצתם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בהמה או חיה שנחבסה כו' בין ברוב הקיפה דהיינו באמצעיתו ולמעלה שהוא למטה מהעינים בגמרא פרק א\"ט ד' נ\"ב ע\"ב גרסינן וגלגולת שנחבסה ברובה בעי רבי ירמיה רוב גובהה או רוב הקיפה תיקו ופסקו הפוסקים לחומרא. ופירש\"י רוב גובהה מן העינים ולמעלה רוב הקיפה גדול מרוב גובהה וכתב ב\"י ומשמע דה\"ק הגלגולת הפוסלת כשנחבסה היא מן העינים ולמעלה ואם נחבסה רוב מה שמן העינים ולמעלה טריפה אבל אם נחבס כל מה שמן העינים ולמטה אין בכך כלום דלאו גלגולת מקרי וכ\"כ בכלבו סוף ד' קי\"ז ורוב הקיפה פשוט דהיינו שנחבס רוב עיגולה של גלגלת ודברי רבינו תמוהין ונראה שאין להן הבנה והרי\"ן חביב ז\"ל כתב וז\"ל רבינו ירוחם פי' בין ברוב גובהה כלומר מן העינים ולמעלה בין ברוב הקיפה וז\"ל הר\"ן ברוב גובהה של גלגלת דהיינו כלפי העינים או ברוב הקיפה של כל הראש והוא שיעור גדול מרוב גובהה עכ\"ל הר\"ן ומכח שתי הלשונות אני אומר שלא כיון בעל הספר באמרו ולמטה מן העינים על המרחק ההולך באורך הראש ר\"ל לצד החוטם ולמעלה מהעינים כנגד זה רק שיעור למטה ולמעלה כנגד מרחב הראש ולמטה מהעינים ר\"ל לפנים מהעינים ובזה הצד הוא היקף הגלגלת ואמנם למעלה מן העינים ר\"ל מצד חוץ משם נשער הגובה עד מקום הנחת תפילין בגובה הראש וכלל הדברים פי' גובה הוא חוט הולך ממטה למעלה בגובה הפדחת שהוא למעלה מהעינים ופי' היקף במרחב המנגד לזה שמקיף כל הגלגלת בכל צד שלפנים ולמטה מהעינים ר\"ל לפנים מהעינים עכ\"ל. ונ\"ל שמ\"ש הב\"י על דברי רבינו שאין להם הבנה משום דקשה ליה ל' מאמצעיתו ולמעלה ולפי מ\"ש בפרישה א\"ש ונראה שלפי' הראשון שכתבתי שם ג\"כ כיון הרי\"ן חביב וב\"י. ור\"פ פירש מאמצעיתו דהיינו מאמצע הגלגלת והוא מה שמונח בראש דאז הוא מתחיל רוב הקיפו עד למטה מהעינים ממש ולא יותר ששם הוא היקף הגלגלת ולא למעלה מאמצעיתו כנגד הראש דאז הגלגלת הולך וקוצר ולא שייך למימר רוב הקיפו ומש\"ר מאמצעיתו ולמעלה ר\"ל כמו מאמצעיתו והלאה ע\"כ ור\"ל להיפך ממ\"ש בפרישה בפי' הראשון שדוקא חלק חצי התחתון הקבוע בראש קאמר דנטרף ברוב הקיפו משום דשם שיעור רוב הקיפו גדול יותר ממה שהוא בחצי הגלגלת העליונה דמאז הוא הולך ומקצר ההיקף משיפוע הגלגלת לצדדין ולמעלה. אבל קשה לפ\"ז כיון שפסקו הפוסקים סתמא בין ברוב גובהה בין ברוב הקיפה מנ\"ל לפרש שר\"ל במקום שהוא שם ההיקף ביותר דהא סתמא קאמרי רוב דמשמע בכל מקום שנחבס בהיקף משערינן ברוב הקיפו ועוד בר מן דין אין ל' רבינו משמע כן ועוד דא\"כ קשה על רבינו שלקח בפירוש זה שיטה בפני עצמה שלא הוזכרה בשום פוסק ומפרש אבל לפי מ\"ש א\"ש: "
                ],
                [
                    " וכן יראה מדברי הרא\"ש כו' שהביא המשנה כו' ולא חילק כתב ב\"י וז\"ל ואין דברי רבינו נראים בזה שהרי כתב הרא\"ש ההיא דאמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע ומסתמא הוא תופס פרש\"י ואילו היה סובר כבע\"ה וכמש\"ר היה לו להשמיט ההוא דרב נחמן ע\"כ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ור\"א כתב שמותר עד שינקבו שניהן וכן יראה מדברי הרמב\"ם כתב רבינו וכן יראה כו' לפי' שלא כתב הרמב\"ם כן להדיא והר\"ן מפרש דברי הרמב\"ם דבניקב התחתון לחוד טריפה ועיין בב\"י שנותן טעם לשני הפירושים. וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ב\"י הביא ל' הרא\"ש וז\"ל וזקני ראב\"ן פסק דבעינן תרווייהו דבכי האי פלוגתא דקרום הוי נמי פלוגתא בריאה וכי היכי דבריאה מסיק דבעינן תרווייהו ה\"ה נמי בקרום של מוח ועוד הביא ראיה מעוף של מים וכו' ולאו ראיה היא עכ\"ל הרא\"ש וכתב עליו ב\"י וז\"ל ואף על פי שכתב דראיה שהביא ראב\"ן לאו ראיה אינו קשה למש\"ר שמסקנת הרא\"ש כראב\"ן דאיכא למימר שלא בא אלא לדחות הראיה ולא לדחות הדין עכ\"ל ב\"י ואני אומר שאף הראיה לא נדחית שלא דחה אלא ראיה שניה שהביא מעוף אבל ראיה ראשונה שהביא מריאה במקומה עומדת ועיין באשיר\"י ד' קנ\"ו ע\"ב ותמצא כן: כתב בהג\"א בפרק א\"ט בשם ר\"ת אם נמצא תולעת בקרום של מוח והמוח קיים ובקרום התחתון אין רושם ולא קורט דם כשרה משמע שסובר כמ\"ד קרמא תתאה עכ\"ל וגם המרדכי כ\"כ בשם ר\"ח והביא ראיה מפ' הניזקין גבי טיטוס שנכנס יתוש בחוטמו ואעפ\"כ חי שש שנה עכ\"ל וכ\"כ הרוקח וכתב ב\"י ולי היה נראה דאפילו נקבו הקרום ויצאו כשרה כל שאין קורט דם על הקרום הדאמרינן גבי ריאה וגם גבי קרקבן כמ\"ש בסי' נ' עכ\"ל ולי נראה שמה שהביא ראיה מן ריאה אין ראייתו ראיה לפי שהבהמה בחייה א\"א לתולעים שינקבו מתוך טרדות הריאה שמרחפת וכמ\"ש בסי' ל\"ו בשם הכלבו אף שכתב שם ג\"כ טעם אחר משום דלאחר שחיטה שמרגישים התולעים שחום הטבעי אפס דוחקין לצאת לבקש חמימות וזה הטעם שייך גם כן במוח מ\"מ אפשר דלא מה\"ט לחוד הכשיר כ\"א בצירוף תרווייהו יחד ומ\"ש ראיה מקורקבן נראה דר\"ל מ\"ש בהג\"א ד' קנ\"ח ע\"ג והביאו ב\"י בסימן ל\"ו וז\"ל כתב מורי ראבי\"ה מעשה בא לפני רבי שמואל בר יודא שהביאו לפניו עוף שיש בו סימני טהרה והיו חברים אוסרים אותו מפני התולעים היוצאים מן הקורקבן דלמא קודם שחיטה פריש ור\"ש התירו והעיד על אביו שאכלו וגם רבי אליעזר הגדול ורבי קלונימוס אכלוהו משום דלאחר שחיטה פריש עכ\"ל הג\"א וק\"ל דלפי סברת הב\"י קשה הג\"א דידהו אדידהו דבהג\"א הנ\"ל במוח אוסר אם ניקב גם קרום התחתון וחיישינן דמחיים פריש ובהגה זו אחרונה לא חיישינן דמחיים פרשו וע\"כ צ\"ל ולומר דדוקא במוח שקרומיו רכים ודקים חששו שמחיים נקבו משא\"כ בקורבן ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והרשב\"א כתב עד מקום כלות חיבורן בגוף יש לדקדק שרבינו כתב בשם הרשב\"א שהוא סובר עד מקום כלות חבורן בגוף דהיינו עד סוף המקום שהם מחוברין ומדברי הרשב\"א משמע להדיא שהוא אוסר עד למטה משכיבת סוף העצם של כנף המחובר לגוף (וכ\"כ התוס' וא\"ו ומרדכי וא\"ז הארוך ותא\"ו נט\"ו וכתב רמ\"א והכי נהוג אם לא בהפסד מרובה. עכ\"ה) שכתב וב\"י הביאו וז\"ל בעופא ר' ינאי אומר בין האגפיים ור\"ל אמר למטה מאגפיים ולא אפסיקא הלכתא כמאן וה\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא כו' עד ובפירוש דלמטה מהאגפיים כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים יש להסתפק אם למטה מקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבות על העוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר לגוף וכל כי הא אזלינן לחומרא עכ\"ל א\"כ משמע להדיא שאוסר עד למטה משכיבת העצם של כנף המחובר לגוף ונראה לי שדברי הרשב\"א אלו הם מספר ת\"ה הארוך ורבינו לא היה בידו אלא ת\"ה הקצר וכן הוכיח הב\"י כמה פעמים וז\"ל רשב\"א בת\"ה הקצר וחוט השדרה לעוף שאמר מתחיל מן הפולין עד למטה מן האגפיים ולמטה מאגפיים שאמר י\"א למטה מן המקום שהאגפיים מחוברים לגוף וי\"א למטה ממקום שהן שוכבות על הגוף עכ\"ל בבית שני שער שלישי ד' י\"ח ע\"א ולא הכריע שם בפירוש דלמטה רק גילה דעתו דס\"ל הלכה כר\"ל דאמר למטה מאגפיים לחומרא והרא\"ש כתב והאיך ספיקא איכא נמי לספוקי בעד בין האגפיים אי בעי למימר עד בין חיבור אגפיים לגוף אי בעי למימר בין שכיבת אגפיים לגוף והכריע הרא\"ש דאמקום חיבור אגפיים לגוף קיימי ואמר רבי ינאי עד בין אגפיים ולא עד בכלל ור\"ל אמר עד למטה מחיבור האגפיים ע\"ש וגם פסק כרבי ינאי להקל משום שהיה רבו דרבי יוחנן רבו דר\"ל ורבינו מפרש דברי רשב\"א כפי הכרעת הרא\"ש שמה שאמר ר\"ל עד למטה מהאגפיים ר\"ל עד למטה ממקום חיבורן וק\"ל. עיי' בב\"י שהביא דברי הרא\"ש והכרעותיו: "
                ],
                [
                    " או שיש במקל קשרים חוששין וכתב הרמב\"ם דכי אמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן לה דיני נפולה ודאית וליבעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותו בלא עמידה ושהייה כלל והכי נקטינן: "
                ],
                [
                    " מכה בכח כו' וכתב הכלבו יש שכתבו שאם הכה אותה ונפסק המקל בהכאה חוששין לפי שבמקום שנפסק המקל עושה חבורה או מכה רבה כמו בראש השרביט: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והוא שיכולה לחיות על ידי הלעטה כו' כתב הרוקח שאם נחתך לעוף החרטום ויכול להלעיטו ולהאכילו כשרה: "
                ],
                [
                    " וגם אני תמה על מה שאסר ניטל לחי העליון. כתב ב\"י גם חכמי לוני\"ל הוקשה להם כן ישאלו להרמב\"ם והשיב להם מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור. דע שהסימנים תלוין הם בין עיקר החיך והלשון אצל המתפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנים וזה הלחי התחתון הוא המנדנד ברוב בעלי חיים בשעת אכילה ולפיכך המתפצל של לחי התחתון רפה הרבה כדי שיהא נע במהרה בשעת אכילה ומפני זה נשמט פעמים מרוב בני אדם לא בשעת אכילה לבד אלא בשעת הפיהוק ואם החזירוהו במהרה יחזור ואם לאו לא יחזור אפילו ניטל המתפצל ולא ימות החי אבל לחי העליון קבוע הוא והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנס ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קרה לריאה וימות החי גם שני לחיים שהם כמו שני ענבים אדומים תלויין בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה מפני זה נבראו כדי שתהיה הרוח שתכנס מן הפה בעת הכנסת הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחילה ואף על כי שנשתנית בתוך הפה ואחר כך תכנס לריאה ואם ינטל לחי העליון יאבד הכל ונמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה כמו שתכנס לתוך פי האשישה והחלון וביומה תקרר הריאה והלב ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ושט שניקב בכל שהוא \"טריפה ז\"ל ב\"י ודע שאסיקנא בפרק השוחט דנקובת הושט נבילה ולא טריפה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מה\"ש ורבינו לא חשש לדקדק כאן כיון דטומאה לא נהיגא האידנא עכ\"ל. והא דכתב רבינו לעיל סימן כ\"ז דכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גרם לה לפסול ה\"ז טריפה היינו בשאר טרפיות דכיון שהשחיטה היתה כראוי מטהרתו מידי נבילה משא\"כ בניקב הושט דאין כאן שחיטה כראוי וכן אם נפסק הקנה קודם שחיטה דתו אין לו שחיטה כראוי ה\"ז נבילה וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא פ\"ג דשחיטה ובזה נתיישב דולא תקשה אהא ממ\"ש לעיל בסימן כ\"ד בדין שהייה והרמב\"ם פי' במיעוט קמא דושט ושכ\"כ התוס' בשם ר\"ת דאע\"ג דמטרפא במיעוט קמא בנקב דלמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלא ביה כו' דמשמע דבנקב לא נעשה נבילה די\"ל דלעיל קאמר דלא מנבלה ביה למות מיד דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלא ומתה מיד אבל מ\"מ אפילו בנקב קטן אינה יכולה להחיות י\"ב חדשים והיא טריפה וכל טריפה אם נשחטה כראוי מוציאתה מידי נבילה וכשאין שם שהייה במיעוט קמא הרי נשחטה כראוי ומותרת שם אפי' לאכול דהא לא מחשב כניקב הושט דדרך שחיטה הוה וע\"פ מ\"ש נראה דרבינו שפיר דייק וכתב דניקב הושט הרי זה טריפה דבעודה בחיותה קאמר דאז ודאי אינה מטמאה כנבילה והרמב\"ם לא כתב דהרי היא נבילה אלא ללמדינו דאם נשחטה והיא מתה לפנינו אז מטמאה כנבילה וק\"ל. וכתב עוד ב\"י וכל הפסולים משום נקב לא מפסלו עד שינקבו לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש ע\"כ: "
                ],
                [
                    " וכיון שעור החיצון אדום אין לו בדיקה מבחוץ כתב הרא\"ש תמיה לי כיון דאין לו בדיקה מבחוץ היאך מכשירינן ע\"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוה מצי למבדקיה היו מוצאין הארס וסופו לחלחל לפנים ונ\"ל דהקילו בספק דרוסה הואיל וא\"א בע\"א וגם י\"ל דרוב פעמים אפשר שיהא ניכר טיפת דם הארס אף על הושט מבחוץ אלא להחמיר קאמרי דאין לסמוך על בדיקת חוץ לפי שהחיצון אדום ופעמים שאין ניכר וצריך לבדוק אף מבפנים כי הארס נתחלחל לפנים ולא נשאר מבחוץ אלא רושם אדמומית של הארס ואותו אינו ניכר מחמת אדמימות הושט אבל בעוד שלא נתחלחל הארס ועבר לפנים טיפת הארס ניכרת יפה בעודה מונחת על הושט עכ\"ל והר\"ן כתב ליישב תמיה זו דכיון דשני עורות הן אפי' האדים החיצון אין סופו לירד לעור פנימי דסימנים קשים הם אצל דרוסה וכי היכי דבסימנים בעינן שיאדימו סימנים עצמן לא סגי בהאדים בשר כנגדם כדסגי בבני מעים ה\"נ לא סגי בהאדים עורם חיצון כיון שהפנימי לא האדים וכ\"ת ניחוש שמא אף עור הפנימי האדים מן הצד שהוא דבוק לחיצון ליכא למיחש להכי שמתוך שהקרום לבן וזך הוא אם האדים כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו עכ\"ל ב\"י: "
                ],
                [
                    " ודבר קשה הוא להתיר בבהמה כו' כתב ב\"י ואינו כלום דדם שחיטה יכול להעבירו ע\"י הרחם ואז יהא ניכר קורט הארס שאינו עובר ע\"י הדחה (ועיין מ\"ש רש\"י והביאו א\"א ז\"ל בס\"ק י' משמע דבדרוסה סובר רש\"י כב\"ה שגם בבהמה יכול לבדוק אחר השחיטה וכ\"כ ב\"י ע\"ש ועפ\"ר ס\"ק י\"א עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ופרש\"י דה\"ה נמי לענין נקב כו' כתב ב\"י בשם הריטב\"א שכתב בשם התוס' דלדברי רש\"י דאין בדיקה לושט מבחוץ אף גבי נקב לא משכחת לה ניקב פנימי ולא חיצון דכשר אלא בניכר שהוא על ידי חולי הוא הא לאו הכי חיישינן שמא ניקב אף החיצון ואין לו בדיקה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בפ' א\"ט עכ\"ל ב\"י. עוד יש נ\"מ במציאות הקוץ תחוב בפנים או בהלעטת האווזים ואין קורט דם ניכר לפי מ\"ש רמ\"א דנוהגין להתיר עיין בסימן זה סעיף ע': וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שנקב ניכר בו מבחוץ אף על פי שהוא אדום. והא דכתב רבינו לעיל סוף דין שהייה בסימן כ\"ג שחט העוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הושט חוזר ושוחט הקנה במקום אחר כו' אף על גב דלפי דעת הרא\"ש גם בבהמה יש לה תקנה שיבדוק הושט מבחוץ וגם מ\"ש שישחוט במקום אחר אפשר שבזה המקום היה יכול לשחוט ולבדוק תחלה הושט מבחוץ וצ\"ל דרבינו כתב שם לדעת הרמב\"ם (וכ\"כ ב\"י שם בהדיא שאותו דין דברי הרמב\"ם המה והזכירו רבינו לפני אותו דין) שקאי בשיטת רש\"י דושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב ובעיקר הדין סמך שיתבאר כאן ולכן סתם לעיל וכתב דבעוף יש לו תקנה ולא כתב דבהמה אין לה תקנה משום דלדעת הרא\"ש אף בבהמה יש לה תקנה ע\"י שיבדוק הסימנים מבחוץ. גם איפשר לומר דעצה טובה קמשמע לן דלא יצטרך לקלקל העור דאם רוצה לבדוק מבחוץ צריך לקרוע העור לאורך הסימנים. ועמ\"ש בגליון תירוץ יותר נכון דשם מיירי אם נמצא נקב בעור החיצון דושט דבעוף יש לו בדיקה בפנים דאם אינו ניקב גם השני כשר משא\"כ בבהמה דחיישינן דבמקום ששחט היה נקוב גם בעור השניה אף ששוחטים במקום אחר הא קי\"ל דבנקבו שניהן אפי' זה שלא כנגד זה טריפה כמו שכתב רבי' בסימן זה וכאן איירי כשבא לבדוק אם ניקב החיצון וק\"ל. ויש מחלקין כשהנקב במקום ידוע כו' אבל לענין דרוסה אין נראה לחלק כלל דא\"א לצמצם כ\"כ לומר שלא דרס אלא במקום אחד ידוע בושט דדילמא ברגל שני או בציפורן דרס גם כן למטה או למעלה מ\"ו אבל אין ליישב ולומר דבדרוסה אף שיש מקום ידוע יש לחוש שהארס נפל משם גם למקום אחר למקום שהבהמה נטרפת שמה דז\"א דהא מוכח לקמן סימן נ\"ז וכ\"כ ב\"י שם ומהרי\"ן חביב בהדיא דבודאי דרוסה במקום ידוע א\"צ לבדוק אלא אותו מקום והא דכתב רש\"י והביאו ב\"י בסמוך דצריך לבדוק כל החלל התם מיירי שבא העוף לפנינו מלוכלך בדם ולא ידעינן באיזה מקום הוכה ואלו היה חיישינן לספק דרוסה היה צריך לבדוק כל החלל דחיישינן שמא נדרסה נגד החלל ע\"ל סימן נ\"ז בב\"י בד\"ה בהמה שנדרסה גם שם בדרישה הארכתי ע\"ש: ",
                    " בב\"י בד\"ה עוף הבא לפנינו כו' עד וכתב בהג\"א ר\"פ א\"ט דאין אנו בקיאין בבדיקת הושט כו' עד ונ\"ל דהיינו לדעת בה\"ג אבל לדעת רש\"י שיתבאר בסימן נ\"ז האידנא נמי אית ליה בדיקה עכ\"ל ויש מקשים הא ס\"ל לרש\"י דלית ליה לושט בדיקה לא לענין דרוסה ולא לענין נקב וכמש\"ר בשמו ולק\"מ דהב\"י לא כ\"כ אלא אמ\"ש בהג\"א דאנו אין בקיאין בבדיקת הושט ור\"ל אף שמן הדין יש בדיקה לושט בנקב או בדרוסה מ\"מ אין אנו בקיאין ע\"ז כתב דלקמן סימן נ\"ז יתבאר דלרש\"י אין חילוק בין לדידן לזמניהם ורש\"י קאי שם גם אנפולה ושבורה ור\"ל כל מה שהיה לו בדיקה בזמניהם יש לו בדיקה גם בזמנינו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ורוב הפוסקים פסקו דלא כותיה שם בפרק א\"ט הקשו התוס' מ\"ש הא מבא זאב ונטל בני מעים דתלינן לקולא ולא אמרינן שמא במקום נקב ניקב והוכיחו שם דליכא לחלק ולומר שספק זה נולד מחיים ותירצו דנקב לא שכיח אבל נקיבת הקוץ שכיח: "
                ],
                [
                    " וצריך בדיקה למ\"ד ושט יש לו בדיקה אצל נקב יש לדקדק הלא זה קאי אליבא דרש\"י שהוא מפרש הבריא ניקב ואם כן מאי כתב רבינו למ\"ד ושט יש לו בדיקה הא רש\"י סובר דאף לענין נקב אין לו בדיקה מבחוץ והו\"ל למינקט רבותא דאפי' בדיקה אין מועלת ויש לומר שרבינו כתב אפי' למ\"ד כו' ולומר מאי נ\"מ בין פי' הבריא ניקב לפי' הבריא מל' בריא דלמ\"ד אין לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב ליכא נפקותא אלא למ\"ד יש לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב איכא נפקותא דאי מפרש הבריא ניקב אפשר לבדוק הנקב מבחוץ ואי מפרש הבריא מלשון בריא א\"א לבדוק והרי הוא ספק נבילה והא דאמר וצריך בדיקה לבאר מלת חוששין לומר שחוששין ומצריכין בדיקה: "
                ],
                [
                    " וי\"מ הבריא מל' בריא דחיישינן שמא ניקב ונתרפא כו' ואף על גב דמחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא היינו משום דעור בית הכוסות הוא עב לא חיישינן שמא הבריא משא\"כ בושט אבל ראב\"ן והרא\"ש שמתירין בסמוך ס\"ל דאין לחלק בין עובי כל דהוא: "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל אבל הרי\"ף הרמב\"ם והרשב\"א הסכימו דאין הלכה כעולא והכי נקטינן ב\"י: "
                ],
                [
                    " אבל כתב בתשובת הגאונים מדקאמר כו' ש\"מ דלא קי\"ל כרבי כו' דהא איכא מקום דאפי' ניקב לבד טריפה עיין פרישה וב\"י כתב ע\"ז והרשב\"א בת\"ה כתב שהראיה שכתובה בתשובת הגאונים דלא קי\"ל כרבי מדקאמר גגו של זפק נידון כוושט אינה נכונה בעיני דדילמא ר' דוקא כשניטל למטה מן הגג והגג קיים עכ\"ד. וקשה לפי מה שהבין הוא דעתם שפירשו דברי ר' שאמר ניטל כשר בגגו של זפק א\"כ לפ\"ז גם דברי חכמים שאמרו ניקב כשר מיירי ג\"כ בגגו של זפק דעלייהו קאי ולמה הוקשה להם על רבי בניטל ולא הוקשה להם ג\"כ על חכמים בניקב. דלמה יהא ניקב מותר בגגו של זפק. וא\"ל שרשב\"א הבין דברי הגאונים דקא מפרשי דברי ר' אזפק בלא גג והוקשה להם דבניטל כל הזפק בקל יבא לינקב גגו שהוא דבוק בו וע\"כ לא הוקשה להם על חכמים שהם הכשירו ניקב בזפק ולא בגגו דא\"כ מאי הקשה להם רשב\"א דלמא רבי כשניטל למטה מן הגג הלא גם הם פירשו דברי רבי כך וצ\"ע. וי\"ל בדוחק דודאי הבינו דברי חכמים דאיירי בזפק לחוד אבל ר' דאמר אפי' ניטל כולו ל' זה משמע להו דר\"ל \"כולו עם גגו אפ\"ה ס\"ל דכשר דכן משמע ל' \"כולו וגם מכח קושיא הנ\"ל דהא א\"א לחיות בנטילת כל הזפק ומ\"ה היו מבינים דר\"ל כולו הזפק וגם גגו מכל אחד מחציתו או רובו וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " גרגרת שנפסקה כו' במקום הראוי לישחט כתבתי פירושו בפרישה אבל א\"ל דנקט במקום הראוי לישחט לאפוקי גם לצד מעלה וס\"ל שאין דינו ליפסל ברוב אלא אפילו לא נשאר אלא מיעוט כשר כדין עיקור ואף על פי שעיקור בסוף הסימן וכאן נפסק הסימן מ\"מ דינן שוה שאף במיעוט הנשאר במקום אחד כשר ז\"א דמסקינן פרק א\"ט ד' מ\"ד בין בוושט בין בגרגרת לצד מעלה בין במקום שחיטה בין שלא במקום שחיטה דינם שוה זה במשהו וזה ברוב וכן פרש\"י שם ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אם תצרף עמו עובי העור כשירה ב\"י הביא לשם פרש\"י שכתבו סתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמ\"ד רוב עוביה מהני עובי התנוך (פי' דופן הקנה שהוא עב מלמעלה עכ\"ה) לאשלומי לרובא אעפ\"י שיש במיעוט התחתון חצי החלל או רובו ע\"כ. ונ\"ל שלא לצורך הביא ב\"י לכאן מה שפירש רש\"י וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק דרש\"י הוכרח לפרש כן אפלוגתא דאמוראי משום דמתני' קתני סתמא גרגרת שנפסקה. גרגרת שנפסק ברובו. רב אמר רוב עוביה. ואמרי לה רוב חללה. וקשה לרב דאמר רוב עוביה הלא מתני' קתני סתמא דמשמע שצריך רוב עוביה וחללה לכן פרש\"י וסתמא כשנפסק הגרגרת מלמעלה למטה הוא נפסק ממילא הא דקתני במתניתין סתמא ר\"ל רוב עוביה וקאי אסתם גרגרת אבל רבינו שכתב הדין דבעינן רוב חללה א\"צ לפרשו שסובר דסתם כשנפסק כו' אלא כתב הדין באם יזדמן כן אף אם אינו על הרוב. וכל דינים אלו דוקא בידוע בודאי שנעשה באופן שלא נגע בוושט אבל אם אינו ידוע בודאי דינו נתבאר בסימן כ\"ג ב\"י ובאו\"ה כלל נ\"א כתב וכל דיני דגרגרת פריקה או נקדרה או נסדקה וכדומה היינו דוקא כשנעשו מחמת חולי או שתפס הקנה בידו ועשה בו נקבים הללו באופן שיודע בודאי שלא נגע בוושט אבל אם נעשה ע\"י מחט לא גרע מעוף שצוארו מלוכלך בדם לדידן דס\"ל דטריפה כמ\"ש ר\"י א\"ז וכ\"כ ב\"י וכ\"כ בש\"ע: "
                ],
                [
                    " ויש בה חסרון מצטרף לכאיסר כתב הרשב\"א בחידושיו כתב בעל העיטור ואנן דלא מתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמ\"מ אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עיגול פי הקנה כשרה וכדאמרינן גבי עוף מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טריפה ואם לאו כשירה אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותה גדול וצ\"ע עכ\"ל. ובש\"ע פסק ב\"י ז\"ל ויש מי שאומר שאין אנו בקיאין בשיעור כאיסר הלכך משערינן אותו ברוב רוחב חלל הקנה ע\"כ. וכתב רמ\"א וז\"ל ולפי מה שיתבאר בסמוך דשיעור איסר הוא פחות מרוב א\"כ מי שאינו בקי יבא להקל ע\"כ נראה דר\"ל רוחב רוב חלל קנה של עוף דהוא פחות מכאיסר ומי שאינו בקי יטריף בכל ענין עכ\"ל. ומ\"ש ולפי מה שיתבאר בסמוך ר\"ל דבסמוך כתוב ניקב סביב הקיפה נקבים דקים כנפה משערין ברוב אם אין בהן חסרון ואם יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר וע\"כ יש בהן חסרון חמירי מאין בהן חסרון ואמר יש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר נמצא ששיעור איסר פחות מרוב וכמ\"ש רמ\"א על ב\"י כן צ\"ל לדעת הרשב\"א הנ\"ל ודבריו דהרשב\"א קצת לא משמעין כן ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב כו' יש לדקדק דל' והרמב\"ם כתב משמע שחולק אדלעיל ואין כאן שום פלוגתא שהרי הרמב\"ם קאי בשיטת הרי\"ף והוכיח ב\"י שהרי\"ף מיירי בעוף (עיין בסמ\"ע) שהרי\"ף הביא ל' הגמרא הכי אמר רב נחמן אין אומר חופה אלא בכדי שיכנס איסר לרחבה ומדקאמר אין אומר חופה ש\"מ דאעוף קאי דשייך ביה חופה ודלמא לגבי בהמה שנפחתה כדלת מודה שהשיעור בכדי שיצא איסר לרחבו ואף אם נאמר שמיירי בבהמה מ\"מ לא נשמע מדבריו שחולק על דברי רבינו שהוא מיירי בניקב נקב מפולש או שיעורו בכדי שיצא איסר \"לרחבה אבל דילמא בנפחתה כדלת מודה ששיעורו בכדי שיצא איסר \"לרחבו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואין שום פלוגתא ביניהם אלא בפירוש ל' הגמרא אבל בדין לא משמע שום פלוגתא: <br>ב\"י הביא בשם רבי' ירוחם שכתב הא דמשערינן בנפחתה כדלת לכאיסר היינו בבהמה אבל בעוף משערין אם חופה רוב הקנה כו' ע\"כ וכתב עליו ב\"י ואיני יודע מניין לו זה שהרי קאי בשיטת רש\"י והרא\"ש דלא בעי בעופא מאי אלא בנקבה כנפה נקבים שיש בהם חסרון אבל בבהמה שיעורו כאיסר ובעוף הכל לפי גדלו: (עמ\"ש בסמ\"ע כן מיושב ג\"כ דברי רבי\" ירוחם) ול\"נ ליישב דברי רבינו ירוחם שסובר נפחתה כדלת דומה לנקבה בנפה הואיל ולא נחסר ולכן משערינן אם חופה וכי אמרינן בעוף לפי גדלו בנקב שיש בו חסרון: "
                ],
                [
                    " אין מדמין כו' כתב הרשב\"א בחידושיו נראה דמיירי במקום שא\"א דנגע בו סכין בשעת שחיטה (שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור עכ\"ה) א\"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה ע\"י סכין אלא נקרע ע\"י עץ דאל\"כ הוי תלינן בסכין דלמא בשנים ושלשה מקומות שחט דכשרה בלא הקפה כלל אי נמי בנקדרה הקנה עכ\"ל וכ\"כ ב\"י וש\"ע: "
                ],
                [
                    " אבל לא מחוליא לבר חוליא ומכ\"ש שאין מקיפין מבהמה לבהמה אחרת ועמ\"ש בסמוך סימן ל\"ו בדין נקב שנמצא בריאה כו': "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ריאה שנקבה טריפה ותחילה אפרש צורתה ואח\"כ טריפות שלה יש לדקדק קצת שאמר תחילה אפרש צורתה ואחר כך טריפות שלה וכבר פי' טריפות שלה באומרו ריאה שנקבה טריפה ונראה ליישב לפי שכלל כל הטריפות שבריאה כולן משום נקב כגון יתרת אמרינן יתר כנטול דמי והוי נקב והיינו לפי' רשב\"א דוקא שהביאו ב\"י בסימן מ\"א ע\"ש) חסרה נמי ניקב במקום החסרון סרכא אוסרת משום ניקב בועא אוסרת משום נקב וכן כל טריפות הריאה ולכן אמר ריאה שנקבה טריפה שהוא כלל כל טרפותיה ותחילה אפרש צורתה ואחר כך פרטי הטריפות: "
                ],
                [
                    " ונקראת עינוניתא דוורדא כתוב באגודה שאם היתה גדולה כשאר אונות פסקו התוספות דטריפה וב\"י הביא עוד כמה חומרות השייכים בעינוניתא דוורדא. וכתב וז\"ל ונ\"ל שכל אלו הדברים אינן אלא לדעת הפוסלים יתרת שאינה בדרא דאונא או לדברי הפוסלים בשני וורדות או אם אין לה וורדא אבל לדברי המתירין יתרת בכל מקום שתמצא חוץ מעל גבה וכן לדברי המכשירין בשני וורדות או שאין לה כלל אין שום שינוי פוסל בוורדא: "
                ],
                [
                    " והגאונים מכשירין כו' בין אם יש לה שנים ולפ\"ז ה\"ה דאין שינוי פוסל בה אפי' אם היא פחותה מטרפא דאסא או שיש לה חסרון כיס הכל כשר והכי נקטינן ב\"י ואנן מטריפין הכל מ\"ו: "
                ],
                [
                    " או שלשה משמאל כו' מכאן משמע להדיא שאם שוות האונות של ימין ושמאל שכשירה (ולא כיש בדיקות שכתבו דלעולם צריכין ימין יתירה על שמאל אלא לעולם לא תהא שמאל יתירה על ימין וכן קבלתי מזקן אחד וכן משמע בהג\"א שבג' אונות על צד שמאל כשירה עכ\"ל רש\"ל עכ\"ה) שהרי כתב או שלשה משמאל משמע או שאין יתירות בשל ימין אלא שבשל שמאל ניתוספה חדא ונמצא שהן שוות וכשירה: "
                ],
                [
                    " וכתב בעל העיטור כו' עפ\"ר כתבתי ל' מהרי\"ן חביב שמחק בדברי בעל העיטור מלת כסדר ואין להקשות מנ\"ל להגיה דברי בע\"ה דלמא שפיר גורס מלת כסדר משום שהוא סובר תרי עינוניתא דוורדא טריפה כדעת רש\"י ומ\"ה וכתב רבינו בשם בע\"ה דלא מכשרינן אנא כשעומד ממש כסדר האונות אבל אם ביני ביני שלא כסדר כדרך הוורדא טריפה בין בימין בין בשמאל לרבותא דאפילו כדרך הוורדא דאיכא למימר תרי עינוניתא דוורדא נינהו אפ\"ה טריפה שסובר כרש\"י. די\"ל שמהרי\"ן חביב דקדק כן מלשון כת\"ה שכתב הוא בעצמו וז\"ל וה\"מ דקיימי בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה ומסתברא לן מדלא קאמר ולא היא דההיא ביני ביני וכו' ש\"מ עינוניתא לחוד הוא דמכשרינן דכל הני דברייתא הכי אית להו אבל ביני ביני אחריתא טריפה ע\"כ ומדקאמר עינוניתא לחוד הוא דמכשרינן אבל ביני ביני אחריתא טריפה ול\"ק רבותא דאפילו עינוניתא אחריתי טריפה ש\"מ דקסבר תרי עינוניתא כשירה ועוד יש לדייק כן כי מ\"ש רבינו בשמו אין זה לשונו כמבואר ואם איתא דגרסינן כסדר כמו שכתבתי יהא קשה על רבינו מנא לן לבאר דברי בע\"ה כן דלמא בע\"ה סובר תרי עינוניתא כשירה וכסברת הגאונים דבכל ענין כשר וכמו שס\"ל לרבינו אלא ודאי ל\"ג כסדר וא\"ש וק\"ל. גם א\"א לומר שרבינו פירש דברי בע\"ה כן מדסיים וכתב שהרא\"ש הסכים לדברי בע\"ה וכבר כתב רבינו אדברי הגאונים שהן עיקר שמכשירין בכל ענין בעינוניתא דוורדא: "
                ],
                [
                    " היה היתרון על גבה כתב המרדכי חוץ מאונא העליונה של ימין הסמוכה לצואר שאפילו נמצא עלה כטרפא דאסא נמי כשר מפני שדרכה להתפצל מפני דוחק החזה ודוקא למעלה מחציה אבל למטה מחציה טריפה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו נגלד קרום העליון כולו כשירה וא\"ת מ\"ש מקרומים של וושט דכתב לעיל בסימן ל\"ג דאם שניהם אדומים ס\"ל להרא\"ש דטריפה כיון דכולו לקוי אין חבירו מגין עליו ואין דומה לנקב קטן אם כן הכא נמי נימא הכי וי\"ל דשאני קרומים של וושט דאכלא ושתי בהו ומתנדנדים תמיד אינם יכולין לעמוד בקרום אחד משא\"כ כאן: <br>שאם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשירה ובאו\"ה מטריף וכ\"פ רמ\"א: "
                ],
                [
                    " נקבו ועלה בו קרום ונסתם טריפה כתב ב\"י ואע\"ג דריאה שנקבה ודופן סותמה כשירה וכן מרה שניקבה וכבד סותמתה שאני התם דהיא סתימה דמעיקרא אבל הכא סתימה דסלקא בה לאחר זמן עכ\"ל. י\"מ דר\"ל דהתם מיד שבא הנקב הוא נסתם בדופן או בכבד ונמלא שמעולם לא היה נקב פחות בלי סתימה אבל עלה בו קרום שהוא לאחר זמן ונמצא קודם שעלה בו הקרום היה הנקב עומד פתוח אמרו שסוף הקרום ליפתח ול\"נ כפשוטו דדוקא סתימה דמעיקרא דאין לומר בה דיזיז משם אותה סתימה דהרי ברייתא היא כך מ\"ה מועיל משא\"כ סתימה דלאחר זמן דיחזור ויפתח: "
                ],
                [
                    " ריאה שמוציאה קול כו' אי מבצבצא טריפה הא דלא בדקינן ליה בנקב אחד אי לאחר שחיטה ניקב או קודם שחיטה כמש\"ר בסמוך ואם אין לתלות עושין נקב אחר י\"ל דהכא מיירי בנקב קטן שאינו ניכר אלא מתוך שהוא מבצבץ וא\"א לבדוק ע\"י נקב אחר אבל לקמן מיירי בנקב גדול ובזה יתורץ גם כן הא דמטריף ליה סתם באם מבצבץ ואמאי לא כתב לבדקו דלמא זה שלא כנגד זה נקבו דכשר בריאה אלא הואיל והנקב קטן א\"א לידע אם זה כנגד זה נקבו או שלא כנגד זה ובלה\"נ י\"ל דהכא מיירי במקום שידוע שלא משמש שם בידו ואין לחשוב שנעשה לאחר שחיטה: "
                ],
                [
                    " או שלקחם זאב והחזירם אע\"פ שכתב רבינו דין זה לעיל גבי בני מעיים חזר ושנאו כאן דלא תימא דוקא בבני מעים תלינן בזאב שהם בחזקת כשרות אבל גבי ריאה דשכיחי ריעותא אימא לא תלינן בזאב כמ\"ש רבינו ירוחם קמ\"ל רבינו דל\"ש ועיין בב\"י שהביא דברי הרשב\"א שהוכיח בראיה דל\"ש: "
                ],
                [
                    " לשון הרמב\"ם אחד מהסמפונות ולא נהירא טעם רבינו כתבתי בפרישה וז\"ל ר\"י בר ששת שכתב ליישב דברי הרמב\"ם נראה שהוא מדבר בסמפונות שבתוך הריאה אלא שמדבר בשאין בשר מגין כגון ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן דקיימי סימפונהא וכן כשנמצא בה אבעבוע מלא ליחה שכתב הוא ז\"ל בפ\"ח ופי\"א חוששין שמא ניקב הסמפון שתחתיו וצריך בדיקה וזהו לפי שאין בשר מגין עליו או אינו ראוי להגין ולזה כתב אפילו לחבירו כלומר אצ\"ל כשניקב ואין שם דבר מגין אלא אפילו ניקב לחבירו אין חבירו מגין זהו מה שאפשר לדחוק לדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל. ולפי דבריו גם הרמב\"ם מודה בניקב לבשר דכשר. וז\"ל ב\"י ולי נראה ליישבו בענין אחר ע\"פ דברי בה\"ג שכתב ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא דריאה כו' עד והאמר רב נחמן האי סמפונא דאינקיב טריפה דרב נחמן ניקב סמפון לחבירו איתמר אבל \"דיצא בסמפון ולא ניקב לחבירו לא עכ\"ל (פי' דיצא נעוץ בתוכו ולא ניקב כלל) דלפ\"ז כי איירינן ההוא לחבירו איתמר לא בא למעט אלא כשלא ניקב כלל אבל ניקב אפי' לחבירו דסד\"א תרוייהו כחד דמי והו\"ל כאילו לא ניקב קמ\"ל דלא אלא טריפה עכ\"ל ב\"י ביאור דבריו שהשיב לו הא דהטריף רב נחמן אף על גב דריאה היתה שלימה לפניו ונפחה ולא יצא ממנה הרוח משום דהתם איירי דהסמפון היה נקוב ובנקיבת הסימפון לחוד טריפה ל\"מ בנקוב לבשרו אלא אפילו נקוב לחבירו דה\"א יגין עליו סמפון חבירו שבצידו ועיקר תירוצו דב\"י הוא דהקושיא שהקשו על הרמב\"ם מדאמר הגמרא ההיא לחבירו אתמר דמשמע דוקא ניקב לחבירו טריפה הא ניקב לבשר כשר ליתא דהגמרא ר\"ל אפילו ניקב לחבירו וכל שכן אי ניקב לבשר דטריפה ולא בא למעט אלא כשנעוץ בסמפון ועדיין לא נקב כלל. ומה שהשיב תחילה הם ידעו למה הכשירו ר\"ל כיון שהריאה היתה שלימה לפניהן ראו שלא ניקב אפילו הסמפון אבל בחתיכה דריאה אין ניכר אי נקוב הסמפון אי לא אלא שהמקשן שהקשה לו מדרב נחמן לא הבינו כן אלא סבר שהשיב לו שבא שלימה לפניהן ולא היתה הריאה נקובה חוצה לה ומעשה זה דרבי אמי נמי איירי שהמחט היתה נמצאת בסמפון ולא בבשר דאל\"כ מאי איריא חתיכה דריאה דאפי' ריאה שלימה נמי הוה טריפה כיון דנקב הסמפון ומ\"ה גרס הה\"ג ההוא מחטא דאשתכח בחתיכה דסמפונא וק\"ל. ובפרישה כתבתי מה שהקשה מ\"ו דקשה על פי' זה דב\"י נמי. וראיתי בה\"ג שבידי שכתב האי מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה ולא כתב בסמפונא אבל בסוף דבריו בדברי התרצן כתב שם סמפון ואפשר לומר שבספרו של ב\"י היה כתוב בסמפון או אפשר לומר שב\"י מבאר דבריו כן הואיל וסיים בה\"ג בסוף דבריו אבל דיצא בסמפון דאנקב טריפה משמע שהוא סובר שאותו מעשה אשתכח המחט בסמפון: "
                ],
                [
                    " קורעין המקום האטום כתב הרשב\"א בת\"ה מביאין סכין וחותכין סמוך ממש למקום האטום. כתוב בבדיקות אשכנזים אטום בריאה מייתינן סילוא ומברזינן לה בנחת שלא ינקוב רק הקרומים ולא הבשר ב\"י. וכ\"פ אלו שני הדינים בש\"ע: "
                ],
                [
                    " וכגון שהוא נפרכת בצפורן כתוב בהג\"א בשם בה\"ג אונא דריאה שיבשה קצת ואינה נפרכת בציפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשירה או יתן מים לתוך הקנה אולי תחזיר לקדמותה וכשירה כשתחזיר עכ\"ל ויש לתמוה למה צריכה בדיקה ואף אם בדקוה ולא חזרה כשירה הוא כיון שאינה נפרכת בצפורן ואע\"ג דבצמקה צריכה בדיקה כדבסמוך כבר כתבו הפוסקים דה\"מ בצמקה כולה ב\"י: "
                ],
                [
                    " בין של נהר בין של מעין כתב הרשב\"א הא דצריכין להיות פושרין מעת לעת ראייתו ממסכת נידה והביא לשון בעל העיטור שכתב בשם ר\"ת שהשיב אליו דתלמוד ערוך בידינו בקייטא אף על פי שמעיינות צווננים מי נהרות רותחים שרואים פני החמה אבל מעיינות הם בתחתיות הארץ ומי נהרות המושכין חמין כמו פושרין ופוק חזי והלכך כתב רב יהודא גאון ז\"ל בחכמתו דפושרין דימות החורף אינם חמין יותר מצונן שבימות הקיץ שעמדו בבית בין של נהר בין של מעיין שחום הבתים מחממתן כמו פושרין דימות החורף ונראה לעינים עכ\"ל משמע מזה שמי הנהר בקיץ חמין הם כאילו עמדו בבית וכן פירש ב\"י לקמן דברי רבינו בסימן קפ\"ח שכתב רבינו שם ושיעור החימום כמו מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעיין ועמדו מעט בבית שחום הבית מחממתן עכ\"ל וכתב ב\"י עליו מ\"ש ועמדו מעט בבית היינו דוקא מי מעיין אבל מי נהרות א\"צ לעמוד בבית ואפשר לומר בדוחק שמ\"ש רבינו כאן בין שעמדו מעט בבית בין של נהר בין של מעין ר\"ל שאומר דרך כלל שא\"צ יותר חמין בחורף אלא כמו אלו כשעמדו בבית בימות הקיץ אבל באמת מי נהר אף בלי עמידה בבית הם חמים ואין עמידת הבית מוסיף להם חום והיותר נראה דמש\"ר בין של נהר כו' קאי אמ\"ש וממלאין אותו במים פושרין דוקא \"פושרין ולא \"חמין מהן ע\"ז קאמר דמ\"מ אף אם הן חמין כמו מי נהר של קיץ שעומד בבית שהוא חם קצת יותר משל מעין שעמד בבית מ\"מ דין פושרין עליו וכשירה לבודקן בו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אם שלימה היא נופחין אותה כתב הר\"ן אם הריאה שלימה ועולה בנפיחה כשירה ולא חיישינן דלמא נקב המחט סמפונות לחבריה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שתי אבעבועות הסמוכות אסורה הטעמים כתבתי בפרישה ולכל הטעמים כשאין בהם מים ולא מוגלא אלא הם צמחים קשים אע\"ג דסמיכי אהדדי כשירה דכיון דקשות הן אין סופו של עור לינקב וזהו לטעם ר\"ן ולפרש\"י דרכן לעלות שלא מחמת נקב ולטעם הרמב\"ם יש דרך בדיקה ביניהם ב\"י: כתוב בא\"ח מעשה אירע \"במונפליר שנמצאת בועא בקנה והתירוה מטעם דאין לך בטריפות אלא מה שמנו חכמים ולא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה וה\"ה אם יוצאה סירכא מקנה הלב כשרה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם לאו הרי היא כיתרת כו' ז\"ל התוספות כתוב בה\"ג בועא בשיכולי אומא או אונא טריפה משום יתר ותימא לפי טעם זה מ\"ש סוף הריאה מאמצע הריאה ושמא הטעם דכשעומד בסיף סופו ליפסק ולינקב וכתב ב\"י ובסמ\"ק וס\"ה כתבו בשיפולי הריאה היינו בחודה של ריאה ושמא הטעם מאחר שניכרת משני צדדין דומה לב' בועות ויש לחוש למראית העין עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " שאין מדמין באבעבועות ולא דמי לריאה שמדמין מאונא לאונא דשאני בועות דנשתנין ממראיתן בכל שעה ודוקא כשניקבה היכא דאין ידא דטבחא ממשמש שם אבל היכא דממשמש תלינן בטבח ולאחר שחיטה (רש\"י): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפי' הוא כולה כך כו' זהו דעת רש\"י וה\"ג ורי\"ף ורמב\"ם אבל ר\"ת פירש דטריפה אם אינה מתלבנת ע\"י נפיחה ובה\"ג כתוב בהלכות טריפות ר\"ג סא\"ז מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל טריפות שמנו חכמים בבהמה. ר\"פ אלו טריפות בבהמה כו' כתב ב\"ז ז\"ל ובה\"ג כתב שצריך לאפוקי לריאה ולמבדקה בנפיחה ואי לא עביד ספק טריפה הוא וגם ראב\"ן כתב כיון שנהגו לבדוק הריאה אי אתרמי דמתפרק בלא בדיקה טריפה דלא סמכינן ארובא כו' עכ\"ל. לכאורה נראה דמ\"ש בה\"ג דצריך לאפוקי לריאה ולמבדקם כו' מכח חומרא כ\"כ ולא מכח דינא דגמרא דאל\"כ ק' דברי ה\"ג דידיה אדידיה דהא כתב בה\"ג בה\"ט אדף קכ\"ס ריש ע\"ב והביאו ב\"י לעיל ר\"ס ל\"ו ז\"ל ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה והוא דלא מפקא זיקא וכתב עליה הרא\"ש דר\"ל דאינו כשירה כיון דאגליד עד שיבדקנו בנפיחה אי לא מפקא זיקא וקשה מאי איריא דאגליד ממנו קרום העליון דצריך נפיחה הא בכל ריאה נמי מצריך להוציאה ולנפחה (ואין לומר דבה\"ג איירי היכא דאתפרק ולא איבדק הריאה מבפנים דלשונו לא משמע הכי) אלא ודאי מ\"ש דבאגליד הוא אפי' לדינא דגמרא אבל הל' לא משמע דמשום חומרא כ\"כ וכן נראה דמ\"ש בה\"ג כאן דכל ריאה דלא איבדקא טריפה כ\"כ לפי האמת ומ\"ש הרא\"ש על בה\"ג אריאה דאגליד דמשום דאגליד הוא טריפה לא כ\"כ אלא כדי של\"ת דמדסתם הגמרא וקאמר ריאה דאגליד כשירה ומשמעותו הוא אפי' בלא בדיקה ואם כן נלמד משם דמק\"ו בריאה דעלמא דאין צריך בדיקה לכך כתב הרא\"ש שם די\"א דהא ודאי שם דמיירי באגליד מסתבר לומר דבדיקה צריך וכיון דודאי שם צריך בדיקה ואמר בגמ' סתם \"כשירה ולא כתב דכשירה \"בבדיקה נלמד משם דסברי ליה דלא הוצרך לפרש משום דגם בלא אגליד אלא גם סתם ריאה צריך בדיקה ומ\"ה כתב כאן דאם לא נבדקת היא טריפה ודו\"ק. אי נמי קמשמע לן שם באגליד דאפי' בגדיים וטלאים דלא מצויין סירכות אפ\"ה משום דאגליד צריך נפיחה: "
                ],
                [
                    " אלא בגדיים או טלאים וה\"ה חיה שאין הטריפות מצוי בה דיש לדמותה גדיים חוץ מאילות שהן ברוב פעמים סרוכין לדופן אם לקחו לריאה לחוץ בלא בדיקה צריך לבדוק בצלעות שאם לא נמצא שם ריעותא יש להתירו ולא בע\"א מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ואם יש בה סירכא כו' דודאי ניקב אלא שנסתם טעם רבינו כתבתי בפרישה. והר\"ן כתב כשהיא כסדרה אז הסירכא אינה באה מחמת נקב אלא מפני דוחק רביצתם יחד. והתוספות כתבו שהסירכא רגילה לבא אפילו בלא נקב בכל מקום ברואה אלא כשהוא שלא כסדרן סופה להתפרק וחשובה כנקב כיון שסופו לנקוב: "
                ],
                [
                    " וי\"א דאפילו כסדרן כו' אבל רב האי כתב שאפילו בדיקה א\"צ ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. וכתב סמ\"ג דפלוגתתם תלוי באי יש סירכא בלא נקב דלדברי האומרים שאין סירכא בלא נקב בעי בדיקה ולדברי האומרים סירכא בלא נקב לא בעי בדיקה עכ\"ל. ומשמע מדבריו שהרא\"ש ז\"ל שהסכים לסברת רב האי גאון סובר גם כן יש סירכא בלא נקב וקשה שהרי הרא\"ש תפס שיטת רש\"י שכתב שטעם איסור הסירכא משום דאי סירכא בלא נקב ובכסדרן אפי' ודאי ניקב וקרום העולה מחמת נקב לאו כלום אפ\"ה כשירה דהואיל והוא כסדרן חבירתה סותמת ומגינה על הנקב כמ\"ש התוס' לפרש\"י והביאו ב\"י וגם רבינו שקאי בשיטת אביו הרא\"ש כתב אפי' אם אין רואין בה נקב דודאי \"ניקב משמע שסובר דאין סירכא בלא נקב וא\"ל דהיינו דוקא בשלא כסדרן אבל בכסדרן יש סירכא בלא נקב וכמ\"ש בסמוך זה החילוק בשם הר\"ן דא\"כ לא ה\"ל לרבינו לסתום דבריו לומר דודאי ניקב אלא ה\"ל לפרש דהיינו דוקא בשלא כסדרן אלא ודאי רבינו סובר דלעולם אין סירכא בלא נקב וכפי שיטתו הביא זאת הפלוגתא באם צריך בדיקה או לא משמע דאף הסוברין אין סירכא בלא נקב פליגי אי צריך בדיקה אי לאו. ע\"כ נ\"ל לפרש דתרווייהו ס\"ל אין סירכא בלא נקב ואפ\"ה פליגי באם צריך בדיקה דהי\"א סוברים שצריך בדיקה אע\"פ שחבירתה סותמת ומגינה עליה דומה לנקב שבריאה נגד האונות שהדופן סותם שסובר רב שר שלום ור\"ג דצריך בדיקה כמש\"ר בסימן זה בשמם. ורב האי ס\"ל דא\"צ בדיקה שחבירתה מגינה עליה וסותמת הנקב וכמ\"ש התוס' לדעת רש\"י כתבתי בסמוך ולזה הסכים הרא\"ש שהוא סובר כדעת רש\"י וכן לקמן גבי דופן סותם סובר ג\"כ שא\"צ בדיקה ואף ע\"ג דהרא\"ש לא התיר שם בדופן אלא בדסביך שאני הכא בנסרך כסדרן שהריאה סותמת טפי. א\"נ גם סריך דכסדרן הוא סביך וכן משמע מדברי התוס' פא\"ט ד' מ\"ו ע\"א וז\"ל ומתוך הלכות טריפות של רבינו גרשון ותשובת הגאונים שכתב הר\"ר יוסף ט\"ע משמע נמי שהסירכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכין זו לזו כסדרן או סבוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות והשתא אם הסירכות באות בלא נקב א\"כ בכסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק וכן בריאה הסמוכה לדופן במקום רביתא דאוני אי לאו דאמרינן דאין סירכא אלא מחמת נקב ואז א\"ש דבדקי ליה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב עכ\"ל תוס' הרי לך בהדיא דהשוו סירכות אונות להדדי בכסדרן לסירכות אונות לדופן וממילא להרא\"ש וסיעותיו שלא הצריך שם באונות בדיקה אע\"ג דשם בנקב ודאי איירי ה\"ה ה\"נ באונות כסדרן וק\"ל: <br>ומ\"ש רבינו וי\"א דאפילו בכסדרן צריכה בדיקה לראות אם עולה בנפיחה אע\"ג שכתב סתם בדיקה בנפיחה וגם שאר הפוסקים כתבו בדקינן להו בנפיחה מ\"מ נלע\"ד דהאי בדיקה בנפיחה ר\"ל בפושרין כי שם דף מ\"ח בסוגיא הגמרא אמרינן בריאה הסמוכה לדופן רב נחמיה בדק לה בפשורי אמר ליה מר זוטרא כו' הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה אנן אדרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי מתקיף לה רב אשי האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשירה אבל התם אי האי ניקב טריפה ואי האי ניקב טריפה ופירש\"י אלא הכא תרתי אוני מכדי סירכא זו מחמת מכה היתה הי מינייהו דאנקוב טריפה. והאי דלא מפקא זיקא קרום עלה ונסתם עכ\"ל רש\"י. והנה הי\"א דבכסדרן צריך בדיקה ילפינן לה מהכא מדאמר רבא דשלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דבכסדרן אית להו בדיקה אבל בדיקה מיהא צריך כמ\"ש התוס' בדף מ\"ו ע\"א ע\"ש ולפי מאי דהוי ס\"ד דמר זוטרא דאף בשלא כסדרן היו בודקין זאת הבדיקה בפושרין כמבואר רק שנדחה הא דמר זוטרא מכח קושייתו האי מאי כו' אבל הדיוק במקומו עומד דבכסדרן צריך בדיקה ונילף עכ\"פ משם שאותה הבדיקה היתה בפושרין. ונלע\"ד שמה שאנו נוהגין לרוק על המקום הסירכא לבדוק ע\"י הרוק אם הוא מבצבץ אם לאו דרוק זה הוא במקום פושרין שהרי כתב רבינו בסימן ל\"ו דפושרין היינו כמו מים שעמדו בבית בקיץ ומסתמא הרוק דומה לאלו המים וגם לפי הטעמים שכתב הרא\"ש וז\"ל רב נחמיה בדק בפשורי ונפח כדי שירגיש בנקב כל דהוא א\"נ מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחת הדופן אם ינפחנו בלא פשורי ינקב הקרום עכ\"ל נמצא לפי טעם הראשון שירגיש בנקב כל דהוא גם ע\"י רוק ירגיש בנקב כל דהוא ולפי הטעם דבלא פשורי ינקב נמצא דאין הכרח בפושרין כי אם להנצל מהפסד ולהטריף שלא כדין אנן מחמירין בזה שבדקינן ע\"י רוק שאם ינקב יהא אסור אבל הר\"ן כתב וז\"ל ואם תשאל ותאמר לכולהו פירושים מאי אהני בדיקה אי למ\"ד אין סירכא בלא נקב אלא שקרום דסירכא עלה בו אפי' סירכא זו מחמת ריאה לא תפיק זיקא שהרי סירכא זו סותמתה ולמאן דאמר נמי שאיסור הסירכא מפני שהיא עתידה להתפרק בדיקה זו מאי מהניא בהם והרי ע\"ש העתיד אנו אוסרין אותה ולא מחמת שיש בה נקב וי\"ל דכי איתא ודאי סירכא מחמת ריאה אין הכי נמי דלא מהניא וכדאמרינן אי ניקב האי טריפה כו' אבל הכא בדופן הוא דתלינן מיהו כל היכא דאיכא למבדק בדקינן שאפשר שמתוך בדיקתינו יתברר שמחמת ריאה היא דלמאן דמפרש שהסירכא נקב יש במקומה אלא שהסירכא סותמתו שמא על ידי שרייתה \"בפושרין תיקרע ויראה הנקב ואם לא נראה כן נתלה בדופן וכשירה ולמאן דאמר נמי מפני שהיא עתידה להתפרק בודקין לראות אם נתפרקה כבר מצד הריאה ונקבה ואם לא נקבה לשמא תתפרק לא חיישינן דכיון דתלינן בדופן אין הסירכא נדבקת כ\"כ בריאה שתנקב הריאה כשתתפרק ממנה וכמ\"ש למעלה עכ\"ל נמצא לפ\"ז משמע דצריך לשרותה כולה במים פושרין כדי לבודקה ושלא כדין אנו עושין לבודקה בנפיחה לחוד וצ\"ע: ",
                    " ופרש\"י דלא מקרי כסדרן כו' ב\"י תמה על רבינו שכתב ופרש\"י כו' שלא פירש כן בהדיא אלא שאפשר לפרש דברי רש\"י כן והל\"ל משמע מדברי רש\"י וז\"ל רש\"י שלא כסדרן כגון שתים חיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתית ע\"כ וכבר נסתפק הר\"ן בדבריו אם בדוקא נקט שתים חיצונות או לאו דוקא נקט והרא\"ש בפסקיו כתב דמשמע ליה דרש\"י בדוקא נקט שתים וקאי רבינו בשיטתו ובדברי הרא\"ש בתשובה כלל עשרים משמע דמספקא ליה. ולי נראה ליישב תמיהת ב\"י גם מה שיש לדקדק לדעת רש\"י דאין סירכא בלא נקב למה כשר בכסדרן אפילו מגב לגב הלא יש שם נקב וקרום שעלה מחמת מכה לאו כלום הוא. נראה ליישב מתוך ל' רש\"י עצמו כי זה ל' הגמרא בפא\"ט סוף דף מ\"ו ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכין להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ע\"כ ופרש\"י לית להו בדיקותא שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גליירא ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואף ע\"פ שהוא סותם הנקב ואינו מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר. שלא כסדרן כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה. היינו רביתייהו וזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה. ואונא הסרוכה לאומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר ר' יקר והתיר לי לאכול ויש אוסרין והוא אמר לי טעמו וטעם האוסרין. האוסרים אומרים הרי נקב יש ולא מצאתי שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל בכסדרן היינו רביתייהו אבל אומא לא קאמר (ועיין מ\"ש א\"א ז\"ל בסוף הדיבור מ\"ש התוס' בשם ר\"ת. עכ\"ה) וטעמא דאוני משום שעומדים במצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באונא כשירה ובאומא טריפה כדלקמן. וטעם מורי לא מצינו אומא בתלמוד ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרו לעיל דלא שליט בה אוירא ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הם גדילות זו עם זו ואין מתפרקות הלכך לא שנא אונא ולא שנא אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טריפה אע\"ג דאי הוו סריכי אוני בדופן הוי כשירה כדאמרינן לקמן אשמעינן רבא דהתם ה\"ט דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו אבל זו מזו דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מתפרקת ולא תימא דוחק הדופן מעמידה שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא אצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת עכ\"ל רש\"י. והנה מה שיש לדקדק על רש\"י למה בכסדרן מגב לגב כשירה אעפ\"י שרש\"י בעצמו כתב היינו רביתייהו שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות כו' משמע דוקא בנסרכו מחיתוך לחיתוך ולא מגב לגב הנה תשובתו בצידו שהרי כתב דבשלא כסדרן מפרקות שהרי האמצעית מתפרקות משמע דוקא דיש אמצעית ביניהם אז האמצעית מתפרקת אותן ולא יתקיים הקרום אבל בסרוכין כסדרן שאין אמצעית ביניהן המתפרקת אותן אפי' מגב לגב נמי הקרום הולך חזק מדוחק הדופן שמעמידם שלא יתפרקו זה מזה. ומ\"ש ב\"י על רבינו שלא כיון כו' נ\"ל שיפה כיון דכן משמע להדיא מתוך דברי רש\"י כמ\"ש דמשום הכי שלא כסדרן טריפה שהאמצעית שבתוכן מתפרקת אבל בכסדרן דוחק הדוכן מעמידן בכל ענין ורבינו תפס ל' הרא\"ש שכ\"כ בפסקיו שהוא עיקר. וז\"ל התוס' שם בשם ר\"ת אומא אין שם אונא עליה אלא שם ריאה כדאמר רבא ה' אונות יש לה לריאה ואם איתא ז' מיבעי ליה כו' \"עד ובתוספות רבי' יודא כתב להתיר דאי לא הוה אומא בכלל אונא לא תמצא שלא כסדרן בשמאל (גם מכאן מוכח דמגב לגב מחשב כסדרן דאל\"כ מצינו סירכא שלא כסדרן גם בשמאל וזהו שכתבו התוס' בשיטת רש\"י כתבוהו) ורבא אמר סתם בין בימין בין בשמאל והא דלא נקט ז' אוני משום חסר וחליף נקט חמשה דאומא אין דרכו להיות חסיר וחליף אלא לחמשה אוני כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אפילו נסרכת באלכסון כו' וכן נוהגין בכל המקומות. ובבדיקות האשכנזית כל שמחציו ולמטה לצד העיקר כשירה אבל כל שמחציו ולמעלה לצד חוד האונא טריפה שזה נקרא חלון וחלון נהגו להטריף מ\"ו ודין חלון כתבו ג\"כ הסמ\"ק והביאו ב\"י סוף דף כ\"ז. וז\"ל רמ\"א ולדידן אין נפקותא בחילוקים אלו גם בכל החילוקים אשר יתבארו עד סוף הסימן כי כבר נהגו באלו הארצות להטריף הכל ואין לשנות כי מנהג קדמונים הוא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם ולכן אין להכשיר שום סירכא בריאה אה לא ב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחציין לצד עיקרן וה\"ה אונא באומא בכסדרא כה\"ג וכבר נתבאר שנהגו להקל בסירכא המנתקת ע\"י מיעוך ומשמוש ע\"כ. ולזה כיון גם רבינו מ\"ש בסמוך בזה הסימן ז\"ל וכתב הרא\"ש ז\"ל דבאשכנז ובצרפת נוהגין להטריף הכל: "
                ],
                [
                    " ועינוניתא דוורדא כו' אפי' לכיס שלה הטעם כתבתי בפרישה ובאגודה כתוב שראה מעשה שהתירוה מ\"ו: "
                ],
                [
                    " וסירכא היוצאת כו' אלא כחוט יוצא ותלוי בה כשרה ומ\"ו דייק בהגהתו להלכות בדיקות מלשון הטור שכתב כאן בסירכא התלויה שאינה נאתות לשום מקום משמע שאם נסרכת בשום מקום אפי' באותה אונא עצמה טריפה (ונראה דאין זה דיוק די\"ל דקמ\"ל כאן רבותא דלא חיישינן דלמא היתה סרוכה בשלא כסדרן ונתפרקה וכמ\"ש הרא\"ש ודוק. עכ\"ה) והיינו משום דקי\"ל אין סירכא דבוקה בלא נקב ודלא כב\"י שכתב שאם אירע שהיתה באה מחמת נקב היה נסרח לאונא אחרת דז\"א שכל מקום שפגע בו ראשון נסרך בו דאל\"כ אין לדבר סוף ע\"כ גם ב\"י בעצמו כתב תחלה כן אלא שצידד אח\"כ להתיר וכ\"פ בש\"ע ע\"ש. אלא שיש לדקדק דאם כן למה כתב רבינו לעיל דשלא כסדרן טריפה לאשמועינן רבותא דאפי' באותם אונא עצמה אם סירכא יוצאת ממקום זה ונסרפת למקום אחר שטריפה: "
                ],
                [
                    " מר יעקב גאון הורה כו' וכל סירכא כו' כתב ב\"י ומילתא דפשיטא הוא שהוראת מר יעקב לא שייכא כשהסירכא בריאה מינה ובה אלא כשהסירכא ממנה למקום אחר וכך כתוב בפסקי הרא\"ש שאמרו הגאונים למר כו' ע\"ש בב\"י נראה שאין רצונו לומר דמר יעקב לא מיירי בסירכא שבריאה עצמם מאונא לאונא או לאומא (אלא מיירי כשהסירכא ממנה למקום אחר עכ\"ה) שהרי ב\"י הביא רבינו ירוחם שכתב בשם ר' דוד ן' יחייא שמה שהורה מר יעקב גאון הוא כדמות פשרה בין שני מנהגי ישראל המקבילין כו' ולפ\"ז מיירי מר יעקב גאון בכל סירכא וגם מתחלת דבריו וסוף דבריו של ב\"י מוכח שלא רצה להוכיח בדברי מר יעקב אלא שמיירי גם בנסרך למיצר החזה ולטרפש ולגרגרת לא למעט סירכות האונות עצמו מזה לזה ונ\"ל שהצעת דברי ב\"י כך הם ומילתא דפשיטא ר\"ל שלא תבין דברי מר יעקב שמיירי דוקא בסרכות שבאונא עצמה מינה ובה לכן כתב דז\"א דבזה לא שייך ניענוע הואיל ושוכבות על הסדר זו אצל זו לא יתפרק כלום בניענוע אלא מיירי בשאר סירכות וכמ\"ש בפרישה. וז\"ל מור\"י ואנן לא נהגינן כמר יעקב אלא בנסרך לשומן הלב וי\"א אף בזה דוקא בגסה ולא בדקה ויש מחמירין אפילו בגסה: "
                ],
                [
                    " והרשב\"א כתב כל סירכא שאמרנו כו' ב\"י כתב סברות שיש לומר שהרשב\"א פליג אמר יעקב דאף לנענע אסור ושוב הביא סברות שאפשר לומר שלא פליג וסובר שמותר לנענע ולא הכריע וכתב רמ\"א ויש מתירין למשמש בסירכות ולמעך בהם ואומרים שסירכא אם ימעך אדם כל היום לא ינתק וכן נוהגין עיין בד\"מ ובש\"ע שם: "
                ],
                [
                    " ונקרא דופן כו' וכתוב בשחיטת אשכנזים שאם נסרכה ע\"ג חוט כבחזה דינו כאילו נסרכת בחזה וטריפה והנה נתבאר שיעור מקום רביתא דאונא ברוחב אבל באורך הבהמה לא נתפרש שיעורו ונראה דכל שכנגד האונות דוקא הוי רבותייהו וכן מוכח לשון העיטור שכתב רבינו בסמוך אם נקב באונא וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא עכ\"ל ב\"י ועמ\"ש אחר זה מיד ביאור דברי ב\"י במ\"ש דבאורך הבהמה לא נתפרש שיעורו: "
                ],
                [
                    " כתב בעל העיטור אם נקב באונא וסירכא עולה כו' ר\"ל באלכסון כמ\"ש ב\"י בד\"ה ואם נסרכא אונא כו' ואין לתמוה מ\"ט דבע\"ה הואיל והסירכא יוצאת חוץ למיצר החזה למה כשרה י\"ל דהואיל ומקום הסירכא בריאה הוא במיצר החזה אין לחוש בין למ\"ד אין סירכא בלא נקב לא חיישינן שהרי רש\"י סובר אין סירכא בלא נקב ואפ\"ה מתיר בסירכא היוצאת מגג לגג בכסדרן ואע\"פ שלא סריך וסביך שם בדופן כי אם האונות סרוכין יחד וה\"ט משום דהואיל והוא במקום דחוק לא חיישינן שמא יתפרק דהואיל והוא במקום רבותייהו אמרינן הדופן גורם דהקרום מתחזק תמיד וה\"ה נמי הכא הדופן שכנגד הסירכא יעמיד אותו בחזקתו ולמ\"ד יש סירכא בלא נקב וטעם הסירכא משום דעתיד להתפרק אבל כאן הואיל והתחלת הסירכא הוא ממקום צר והוא סרוך למעלה בדופן ואין שם דבר המבדיל שיגרום שיתפרק מחמתו לא אמרינן עתיד להתפרק הקרום ולהנקב. ונראה מדכתב בעל העיטור דין זה גבי סירכא היוצאת מאונא ונשרכה בדופן שכנגד האומנא ולא כתב דין זה ג\"כ שאם יוצאת סירכא מהאונא שבמיצר החזה ונסרכת לחזה וגם סתם וכתב (בסוף הסימן כתב בעל העיטור כן עכ\"ה) רואה הסרוכה לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא כו' משמע דאם נסרך לחזה אע\"פ שהתחלת הסירכא באונא הוא במקום צר אפ\"ה טריפה וה\"ט דהואיל ונסרך לחזה יש לחשוש שע\"י הלב שמקומו שם ומתנענע תמיד וגם ע\"י הליכת הבהמה והאונות מתנענעים דרך הליכתה עתיד להתפרק משא\"כ בדבוק באלכסון מאונא לדופן נגד האומא שאין שם שום דבר הגורם לו להתפרק ותמיד הוא מתתזק וכשר. וכן משמע מב\"י שעל מ\"ש רבינו ונקרא דופן עד החוט שמנקרין מן החזה כתב ב\"י ז\"ל הנה נתבאר שיעור מקום רביתא דאונא ברוחב אבל לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו ונראה שכל שכנגד האונות דוקא הוי רבותייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רבותייהו וכן מוכיח לשון העיטור שכתב רבינו בסמוך אם נקב וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא עכ\"ל ב\"י ויש לדקדק בלשונו דעל מה כ' לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו אי קאי על האונות הלא נתבאר שיעורן עד חיתוכי דאונות ואי קאי אגוף הבהמה שיש שיעור ברוחב עד החוט שמנקרין מן החזה אבל באורך לא נתבאר א\"כ גם הוא לא הוסיף ביאור במה שכתב כל שכנגד האונות עדיין לא נתבאר השיעור בגוף הבהמה וגם מ\"ש וכן מוכח מלשון העיטור בסמוך כו' הלא בל' העיטור לא נתבאר כלום ע\"כ נ\"ל שר\"ל דברוחב נתבאר עד החוט שמנקרין מן החזה אבל אם סירכא יוצאת מן האונא באלכסון חוץ לאותו חוט שמנקרין אע\"פ שהמקום שהסירכא באונא הוא במיצר החזה טרפה זה נתבאר הואיל ונתן שיעור עד החוט אבל לאורך הבהמה אם סירכא יוצאת באלכסון מן האונא ונסרכה לנגד האומא זה לא נתבאר וע\"ז כתב שהוא נתבאר בדברי העיטור ר\"ל שפליגי בזה העיטור והרא\"ש ור\"ל במ\"ש ונראה דכל שכנגד האונות כו' היינו לפי סברת הרא\"ש דס\"ל שבאלכסון אסור. וכתב ב\"י בשם בעל העיטור איכא דאמרי שיעור חזה שתי צלעות כחזה הניתן לכהן. ור\"ל דבפרק אלי טריפות דף מ\"ה גרסינן ז\"ל ת\"ר איזהו חזה זהו הרוחה את הקרקע למטה עד הצואר ומעלה עד הכרס חותך שני צלעות משתי דפנות אילך ואילך וזהו חזה הנותן לכהנים עכ\"ל ופירש\"י ז\"ל איזהו חזה לגבי חזה ושוק של שלמים הנותן לכהנים. הרואה את הקרקע אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא השומן התחתון כמות שהוא במסחוס שבראשי הצלעות. למעלה עד הכרס כו' כשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלין אותן וחותך ב' צלעות הקטנות העליונות עמו משני דפנות אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה ונקראים פורצילא עכ\"ל רש\"י: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ורואה אני כו' כיון שכנגד העצם אינו סותם כתב מהר\"ר דוד ן' יחייא בשם העיטור איכא מ\"ד דלא אתא למעוטי אלא נקב מפולש אבל סירכא בין בגרמא בין בבשרא כשרה עכ\"ל וכ\"כ מהרי\"ן חביב וז\"ל ויש חילוק גדול בין נקובה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בנקיבה ר\"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה הסירכא ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירין ויש אוסרין אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשירה אפילו לדעת הרא\"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוט כנגד העצם עכ\"ל גם מ\"ו כתב דמיירי כאן דוקא בניקב ממש ע\"כ ונ\"ל שטעמם ליישב דברי הרא\"ש אלו שסותרים מ\"ש לקמן בסוף הסימן דאזלינן בתר הרוב כמו שהקשה ב\"י וגם צריכין לפי זה לדחוק ולומר דהרא\"ש סבר יש סירכא בלא נקב ועיין במה שאכתוב בס\"ס ליישב דברי הרא\"ש דלא סתרי אהדדי ואז לא נצטרך לכל אלו הדוחקים ונוכל לומר דמיירי כאן בין בנקב בין בסירכא ואין סירכא בלא נקב: "
                ],
                [
                    " והעיקר כמו שכתבתי כו' אבל במה שהתיר רב שר שלום ור\"ג אפילו סריך בזה לא כתב הטור כנגדם ומכל מקום באשכנז נהגו להטריף הכל מ\"ו ונראה שהיה גורס וכדסביך ריאה הנקובה כו' ולכן מפרש דברי רבינו שמיירי אף בסריך ולי נראה הגירסא הנכונה ובדסביך וקאי אמ\"ש ולבשר אפילו בלא בדיקה היינו דוקא בדסביך וכמ\"ש לעיל ואחר זה גרסינן ריאה הסמוכה במקום כו' ול\"ג ריאה הנקובה שהרי הרא\"ש בדף קנ\"ז ע\"ג דייק מתלמודא אי מיירי בדסריך או סביך ולא הזכיר נקובה וכמ\"ש גם רבינו בשם הרא\"ש בסמוך גבי מש\"ר י\"א אין חילוק כו' \"עד אבל הרא\"ש ז\"ל כתב דוקא סמוכה אבל סרוכה לא אם כן משמע דל\"ג נקובה דע\"כ צ\"ל ט\"ס הוא מ\"ש בפנינו הנקובה דהא לא מכשרינן כשנמצא מכה מדופן אלא מטעם דאמרינן ריאה שלימה היתה וכ\"כ בש\"ע בסעיף כ\"ב ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ריאה הנקובה במקום שאין הדופן סותמה דהיינו כל האומה חוץ ממקום חיתוכא דאונא כתב הרמב\"ם כו' ז\"ל הגמרא פא\"ט דף מ\"ח ע\"א אמר רב יוסף בר מניומי א\"ר נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודא משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אלא איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא מחמת ריאה הוא וטריפה. (י\"ג ואף על גב דלא קא מפקא זיקא) רב נחמיה בריה דרב יוסף בדק לה בפשורי אמר ליה מר זוטרא כו' הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה אנן אדרבא מתנינן לה כו' עכ\"ל הגמרא וז\"ל הרא\"ש דף קנ\"ו ע\"ד אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה והוא הדין סרוכה (וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו והביא ראיה מדאמר רבא הני תרי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ור\"ל סריכי כו' ע\"ש מיהו ז\"ל דאין משם ראיה די\"ל דרבא נקט לרבותא דאפילו סמיכי לית להו בדיקותא וטריפה) דתלינן ריעותא בדופן כל כמה דלא חזינן ריעותא הריאה ואפילו בדיקותא לא בעינן מדאמר מר יהודה משמיה דאבימי בין כך ובין כך חוששין לה ועלה קאמר היכי עבדינן ופר\"י דקאי אלא העלתה צמחין מכלל דלרב נחמן דאמר אין חוששין אפי' בדיקה לא בעיא משום דשכיח טפי מכת הדופן להיות הריאה נסרכת כי היא נוח ליסרך והכי אמרינן לקמן כיון דשגרונא שכיח טפי מפסיקת חוט השדרה אפי' בדיקה לא בעיא. העלתה צמחין חוששין לה דכיון דהעלתה סמוך לסמיכות או לסירכא. איתרע חזקת הריאה ואע\"ג דאם העלתה צמחין בעלמא אין חוששין לה שאני הכא דאיכא סירכא הלכך תלינן דמחמת הריאה [נסרכה] באונא ואפילו אי איכא ריעותא נמי בדופן כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה טפי תלינן בריאה שדרכה לינקב ולהוציא משקה הנקרש בתוכה ומן הראוי היה אף כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה למיתלי הסירכא בריאה לפי שדרכה בכך אלא דרב נחמן סבר דרוב בהמות כשרות הן וכן מצוי שמכין הבהמה על גבה מעלה ליחה הלכך מיקל לתלות הסירכא בדופן כל כמה דלא חזינן ריעותא בריאה ויותר נראה לפרש דרב נחמן לא סבר אלא בריאה הסמוכה לדופן ולא בסרוכה דאז רגלים לדבר דמחמת מכה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה דאילו מחמת הריאה היתה נסרכה לדופן ולא נסמכה וכן משמע דקאמר מייתינן סכינא ומפרקינן לה אלמא שהיתה כולה דבוקה לדופן. מר יהודא משמיה דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין היכי עבדינן לה כו' אהא דפליג רב יהודא אדרב נחמן דאמר אין חוששין בלא העלתה צמחין קאי אבל אם העלתה צמחין דאיכא ריעותא בריאה גם כי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בריאה לפי שהסירכות מצויות בה. אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה היא וטריפה וא\"ת אמאי קאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה כדי שלא ינקב הריאה ומה אנו חוששין אף אם ינתקה בכח מן הדופן ותינקב הריאה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה ואם לאו טריפה הלכך נראה דאף כי יש מכה בדופן לא מכשרינן אלא בנפיחה (ולפי זה לא פליג רב נחמיה ארבא לפי שרבא אמר כשירה והיינו ע\"י בדיקה כדמוכח מדקאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה ואתא רב נחמיה לבאר מה היא הבדיקה) והיינו דקא\"ר נחמיה בריה דרב יוסף בדק בפשורי ונופח כדי שירגיש בנקב כל דהוא אי נמי מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחת הדופן אם ינפחנה בלא פושרי ינקב הקרום. והלכה כמר יהודא משמיה דאבימי דאם לא העלחה צמחין מפרקינן לה ואי איכא ריעותא בדופן בדקינן ליה בפשורי אם עולה בנפיחה כשירה ואי ליכא ריעותא בדופן טריפה אבל אם העלתה צמחים אף כי איכא ריעותא בדופן טריפה כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה תלינן בריאה וטריפה זו היא שיטת רש\"י ותוס'. ויש מפרשים דה\"ק היכי עבדינן קאי אמר יהודא דאמר אחד זה ואחד זה חוששין ולרב נחמן בהעלתה צמחין דאמר חוששין וקאמר דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן אע\"ג דאיכא ריעותא בריאה דהעלתה צמחים משום דריעיתא דדופן אלים טפי דמחמת ליחות המכה נקלטה הריאה אל הדופן אבל ריעותא דריאה לא אלים כולי האי אע\"ג דהעלתה צמחים סביב הדבק אין כ\"כ הוכחה לריעותא דריאה דהא אמרינן בשמעתין דריאה דקיימי צמחי צמחי אין חוששין לה אבל כי ליכא ריעותא בדופן וגם לא בריאה תלינן טפי בריאה לפי שהסירכות מצויין בה ועוד מקילי קולא אחריתי (ר\"ל שלפרש\"י ותוס' בהעלתה צמחים אף אם יש מכה בדופן טריפה ולפי דעת י\"מ כשירה דהא גם עלה קאי רבא דאמר מייתינן סכינא כו' זו היא קולא ראשונה) ומפרשי דהא דבדיק רב נחמיה בפשורי קאי אליכא ריעותא בדופן אבל אי איכא ריעותא בדופן כשירה ולא בעי בדיקה (זהו ביאור א\"א ז\"ל בתוך דבריו לשון הרא\"ש עכ\"ה) ואף כי אפשר לפרש דרב נחמיה פליג אדרבא דרבא אמר בדליכא מכה בדופן טריפה ולא מהני בדיקה ורב נחמיה אומר דמהני בדיקה והא דאמר רבא מייתינן סכינא דחליש פומיה דמשמע מזה דמהני בדיקה כמו שהוכיח הרא\"ש בסמוך היינו באיכא מכה בדופן דכשרה סובר דוקא ע\"י בדיקה כשרה אבל באיכא מכה בדופן לא גילה רב נחמיה דעתו ואפשר לומר דמודה לרבא שצריך בדיקה ומנ\"ל להרא\"ש באיכא ריעותא בדופן דכשירה בלא בדיקה. ונראה דדייק מלישניה דרב נחמיה מדקאמר בדק \"לה משמע מדיוקא דלה דדוקא בלית מכה בדופן בדק לה אבל איכא מכה בדופן לא בעי בדיקה והואיל ולאו בפי' אתמר מדברי רב נחמיה דלא בעי בדיקה אלא מדיוקא נראה דלא נילף מדיוקא אלא דוקא באיכא מכה בדופן וליכא ריעותא בריאה דעליה קאי מ\"ש רבא אי ליכא מכה טריפה אבל אי גם בריאה איכא ריעותא אפשר דמודה רב נחמיה לרבא דבעי בדיקה וזהו דעת הטור שכתב וי\"א דמהני לה בדיקה ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה ואפי' בלא בדיקה דמ\"ש י\"א דמהני בדיקה קאי אדברי הרי\"ף שהביא לפני זה שכתב בשמו דבליכא מכה בדופן אפי' אין ריעותא בריאה אסורה ובדיקה לא מהני ומדדייק הטור וכתב ואי איכא מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אפי' בדיקה לא בעיא משמע דבדאיכא מכה בדופן ואיכא ריעותא בריאה שצריך בדיקה. אבל הרז\"ה כתב שדעת ר' נחמיה דכי איכא מכה בדופן לא בעי בדיקה אפי' איכא ריעותא בריאה וכתב דלא פליג רב נחמיה אדרבא והא דאמר רבא טריפה ר\"ל שצריך בדיקה ועד שיבדוק היא טריפה וכ\"כ בשם ר\"ת שהשיב כן בתשובה הלכה למעשה וכ\"כ רבינו בהדיא בשם הרמב\"ם דבדאיכא מכה בדופן אפי' איכא ריעותא בריאה כשר וא\"צ בדיקה וגדולה מזו כתב הרמב\"ם בפ\"ז מה\"ש ואפי' איכא נקב בריאה תלינן בתר שחיטה ניקב הואיל ואיכא מכה בדופן וכן נראה לפרש דברי הרא\"ש מדסתם וכתב בדברי ר' נחמיה אבל אי איכא ריעותא בדופן כשרה ולא בעי בדיקה משמע דבין ליכא ריעותא בריאה בין איכא ריעותא בריאה לא בעי בדיקה דהא כתב הרא\"ש דלי\"מ רבין קאי אכל דברי אבימי אפי' יש לו צמחין ולכן א\"ש דלא הביא הרא\"ש דברי הרמב\"ם לפי שדעת הרמב\"ם כדעת הי\"א וכן כתב ב\"י שנראה לו שדעת הרמב\"ם כדעת הרז\"ה כדעת ר\"ת וכ\"כ בכסף משנה פי\"א מה\"ש וכן נראה להוכיח שדעת הרא\"ש לפי דברי הי\"מ דלא פליגי דהא בדברי רש\"י ותו' מבואר ומוכח דלא פליג רב נחמיה אדרבא וכמ\"ש לעיל ובדברי הי\"מ סתם ולא ביאר אי פליג אי לא משמע ודאי דלא פליג ועוד דבדברי הרי\"ף שהביא הרא\"ש בסמוך ביאר דפליג רב נחמיה אדרבא וכאן סתם משמע ודאי דלא פליג ע\"כ נראה לומר דגם הרא\"ש ס\"ל דלשיטת היש מפרשים לא פליג עליה דרבא אלא בא לבאר דברי רבא דהא דאמר טריפה כי ליכא מכה בדופן היינו ר\"ל שצריך בדיקה ומבאר רב נחמיה שהבדיקה היא בפשורי אבל איכא ריעותא בדופן לא בעי בדיקה והא דאמר רבא מייתינן סכינא דחליש פומיה היינו כדי למבדקיה בליכא ריעותא בדוכן והא דאמר רבא טריפה ר\"ל כמו שפי' רבי זרחי' שכל כמה שלא בדק הוא טריפה עד שיבדוק ולפ\"ז באיכא מכה בדופן לא שנא איכא ריעותא בריאה או ליכא ריעותא בריאה א\"צ בדיקה ואי לית מכה בדופן לעולם מהני בדיקה דהא רב נחמיה מבאר דברי רבא ורבא קאי אחוששין דר\"נ ודמר יהודה ובתרוייהו אמר איכא מכה בדופן כשירה ליכא מכה בדופן טריפה והיינו עד שיבדוק (מכאן ואילך חוזר לדברי הרא\"ש עכ\"ה) ומביאין סעד לדבריהם מדקאמר אתון אהא מתני' לה ואנן אהא מתנינן לה ולפירש\"י ה\"ל למימר אתון מתניתו לה לחומרא ואנן אהא מתנינן לה לקולא ועוד החמירו התוס' וכתבו דעתה נהגו לטרוף כל הסירכות דאין בודקים אותם לא להפרידה מן הדופן לראות אם יש מכה בדופן ולא בפשורי. ורב אלפס ז\"ל כתב מייתינן סכינא דחריף פומיה ומפרקינן לה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע\"ג דלא מפקא זיקא טריפה ונראה שהוא רוצה לבאר דבדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה מדמייתינן סכינא דחליש פומיה כדפרי' לעיל. ואי ליכא מכה בדופן אע\"ג דלא מפקא זיקא טריפה דודאי מחמת ריאה הוא וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ורב נחמיה פליג אדרבא ומיקל לבודקו בפשורי אף בדליכא מכה בדופן והלכה כרבא זו היא דעת הרי\"ף ובאשכנז ובצרפת נהגו להטריף הכל עכ\"ל הרא\"ש. א\"כ משמע להדיא מדכתב בדברי הרי\"ף דרב נחמיה פליג אדרבא ודברי היש מפרשים כתב סתם משמע דס\"ל דלדעת י\"מ לא פליג וכמ\"ש בסמוך. ומ\"ש הרא\"ש ונראה שהוא רוצה לבאר דבדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה בספרים שלנו כתוב כן להדיא בדברי הרי\"ף \"ומכשרינן \"בנפיחה ואפשר לומר דבספר שהיה ביד הרא\"ש לא היה כתוב או אפשר לומר שהרא\"ש רוצה לבאר וליתן טעם מנ\"ל להרי\"ף לפרש דכשר דוקא בנפיחה. ומדסתם הרא\"ש ולא ביאר בדברי הרי\"ף אלא הא דרב נחמיה פליג אדרבא ולא ביאר בדבריו במ\"ש הרי\"ף בדאיכא מכה בדופן דכשר ע\"י בדיקה אם רוצה לומר דהיינו דוקא בליכא ריעותא בריאה או אפי' בדאיכא ריעותא בריאה וכן בסוף דברי הרי\"ף בדליכא מכה בדופן טריפה לא ביאר אי מיירי דוקא בדאיכא ריעותא בריאה אי אפי' בדליכא ריעותא בריאה נראה לי שהוא סובר דלדעת הרי\"ף ל\"ש בין איכא ריעותא בריאה או ליכא ריעותא בריאה לעולם אי איכא מכה בדופן כשירה ע\"י בדיקה ואי ליכא מכה בדופן לא מהניא בדיקה משום דהרי\"ף סתם דבריו ולא הזכיר ריעות הריאה אלא מכת הדופן משמע דהכל תלוי במכת הדופן ולפי שהביא הרא\"ש דבריו אחרי דברי הי\"מ סמך על זה דכמו שהי\"מ לא מחלקי בין ריעותא בריאה כו' ה\"ה נמי לדעת הרי\"ף כן. ומעתה יהיו דברי רבינו מבוארים שמ\"ש בשם הרמב\"ם הוא כמ\"ש בסמוך שדעת הרמב\"ם כדעת ר\"ת וכדעת הרז\"ה ומ\"ש בשם הרי\"ף נראה שהוא מפרש דברי הרי\"ף כמ\"ש בסמוך דלא תנינן כלום בריעות הריאה אלא במכה בדופן ולכן כתב בשם הרי\"ף אם יש מכה בדופן אפילו אין ריעותא בריאה צריכה בדיקה ומשמע מדקאמר אפילו דה\"ה אם יש ריעותא בריאה מהני בדיקה. ומ\"ש בשמו ואם אין מכה בדופן אפילו אין ריעותא ג\"כ בריאה אסורה וכ\"ש בדאיכא ריעותא בריאה וכמ\"ש דלא תלינן בריעות הריאה אלא במכת הדופן. ומ\"ש רבינו בשם י\"א כו' ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אפי' בלא בדיקה משמע מדבריו דבדאיכא מכה בדופן וגם ריעותא בריאה שצריך בדיקה היינו כמ\"ש בסמוך שהוא מפרש הרא\"ש דלדעת הי\"א פליג רב נחמיה אדרבא כמ\"ש בסמוך אלא שנראה שזה הפירוש דחוק לפרש דברי הרא\"ש כן כמ\"ש בסמוך. ואפשר לומר שהוא תפס שיטה לעצמה בפי' דברי הי\"מ והיא השיטה שכתבתי בסמוך. ומש\"ר בשם רש\"י ור\"י כו' הוא כמ\"ש דעתם בסמוך דמפרשי דרבא לא קאי אלא אחוששין דמר יהודא בלא העלתה צמחין ועלה קאי רב נחמיה ומצריך בדיקה בפשורי גם בזה. גם י\"ל שהטור סבר שהי\"מ פירשו דרבין קאי דוקא אליכא ריעותא בריאה כמו שפירש\"י ותוס' אלא שקשה להו לשיטת רש\"י ותוס' שהם פי' דרב נחמיה קאי אאיכא מכה בדופן וא\"כ אתא רב נחמיה להחמיר והל\"ל אתון מתניתו לחומרא כו' וכמ\"ש הרא\"ש לעיל שזה היה קשה לי\"א על שיטת רש\"י ותוס' ומ\"ה פירש\"י דרב נחמיה קאי אלית לה מכה בדופן שקאמר רבין טריפה ורב נחמיה אמר שיש לה תקנה בבדיקת פשורי. והשתא א\"ש דלא כתב הטור אלא הני תרתי בבי בשם י\"מ דהיינו אם ליכא מכה בדופן וליכא ריעותא בריאה דמהניא בדיקה דהיינו דברי רב נחמיה ממש דלקולא אתא. ושבאם איכא מכה בדופן וליכא רימותא בריאה דא\"צ בדיקה והיינו ג\"כ מוכח מדקאמר אליכא מכה בדופן דבדק לה בפשורי משמע ומוכח דבאיכא מכה לא היה מצריך בדיקה אבל אי איכא מכה בדופן וריעותא בריאה בזה לא איירי דיכול להיות דג\"כ צריך בדיקה או לא צריך וכן אי ליכא מכה בדופן ואיכא ריעותא בריאה יכול להיות דמהני בדיקה או לא מהניא ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " וכתב הרא\"ש ז\"ל דבאשכנז וצרפת נוהגין להטריף הכל וטעמם משום דס\"ל שפרש\"י בריאה הסמוכה לדופן דבדק לה רב נחמיה בפשורי דאפילו כי איכא מכה בדופן לא שרי לה אלא ע\"י בדיקת פשורי וכן כי סריך ריאה במקום רביתא חיישינן לפירוש ר\"ג דמצריך בדיקותא וכן בתרי אוני דסמיכי להדדי כסדרן חיישינן לדברי האומרים דבדיקה בעי ואינהו סברי דלא בקיאינן בבדיקת פשורי ולפיכך מטריפין הכל ב\"י ועמ\"ש בפרישה דכסדרן לא מטריפין באשכנז כ\"א בעשוי כחלון ומטעם אחר שהוא עתיד להתפרק אבל בלא חלון נוהגין היתר: "
                ],
                [
                    " וכתב בעל העיטור שאם האונא כו' כתב ב\"י וז\"ל ודע שבעל העיטור כתב עוד חלוקה רביעית והיא שאם האומא נסרכה לטרפש ולדופן אם רוב הסירכא לדופן צריך מכה ואם רוב הסירכא לטרפש טריפה: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת בע\"ה ל' ב\"י ויש לדקדק על מש\"ר וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת בעל העיטור שמאחר שבנסרכה אונא לעצם ולבשר הסכים לדעת האוסרים שחוששין למיעוטא שעל העצם ולמה לא חשש ג\"כ למיעוט בדינים אלו שהביא בע\"ה (ואפשר ליישב דלעיל איירי כשהסירכא לעצם ולבשר שוה אבל אם נסרך ברובו לבשר י\"ל דמותר כמ\"ש בע\"ה כאן דנאמר דעיקר הנקב הוא כנגד הבשר וסריכי סריך ודו\"ק עכ\"ה) ותירץ מהר\"ד ן' יחייא דבאונות חשש הרב למיעוטא מפני ששם נקב בפועל באונות ולא ידעי' אי נוכח הבשר או נוכח הצלעות אבל באלו הסרכות אין שם נקב בפועל שם קילא דלא חיישינן למיעוטא עכ\"ל וכיוצא בזה כתב מהרי\"ן חביב ז\"ל והביא ראיה לדבר שיש לחלק בין נקב לסירכא ממ\"ש הר\"ן ויש דרך אחרת לראב\"ד ז\"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי משום נקב הוא וכו' עד ולפי שיטה זו אונא הסרוכה לדופן אפילו לגרמא כשירה וכו' עד אבל זו לא ניקבה. וק\"ל ע\"ז שהרי הוכחנו למעלה דלדעת הפוסקים דסמכינן עלייהו לא שאני לן באונות בין נקב בפועל לסירכא וי\"ל דכשכתב הרא\"ש על סרוכה לעצם ולבשר ורואה אני את דברי האוסרים וכו' אלישנא דגמרא קאי דאמר ריאה שנקבה ומ\"ה כתב שכיון שהעצם אינו סותם מה שכנגדו טריפה אבל בהני כיון שאין שם נקב בפועל אלא סירכא איפשר דס\"ל להרא\"ש דיש סירכא בלא נקב ולכן אזלינן בהו בתר רובא עכ\"ל ב\"י. וקשה לי שהרי ריש הסימן כתב רבינו ואם יש סירכא אפי' אין רואין בה נקב טריפה דודאי ניקב א\"כ משמע להדיא מלשון רבינו שקאי בשיטת אביו הרא\"ש וסובר שבודאי אין סירכא בלא נקב וגם רש\"י פירש טעם איסור הסירכות משום דאין סירכא בלא נקב והרא\"ש תפס שיטת רש\"י בזה כמ\"ש ב\"י בריש סימן ומה שהביא ראיה מדברי הר\"ן בשם הראב\"ד אינה ראיה שהוא ג\"כ כתב בשם הראב\"ד שסובר יש סירכא בלא נקב. ע\"כ נראה לישבו בענין אחר ולא ק\"מ ותחילה אעתיק ל' הרא\"ש ואכתוב עליו ישובו והוא דהרא\"ש בפא\"ט כתב סברת בעל העיטור דאזלינן בכל הני בתר רובא כי היכי דאזלינן בכל איסורי בתר רובא ואע\"ג דלא דמי כולי האי דבכל מקום הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוטא ואזלינן בתר רובא אבל הכא אפשר להיות שנקבו שניהם האונא והאומא והמשקה שיצא משניהם נסתבך יחד ונעשה סירכא אחת וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן אף אם יועיל הדופן לסתום הרוב הסרוך לו מכל מקום כל זמן שלא נסתם המיעוט הסרוך מחזה טריפה מכל מקום כתב שעשה מעשה והכשיר עכ\"ל. ונראה לע\"ד פשוט דדוקא כאן הסכים הרא\"ש דאזלינן בתר רובא אבל לעיל גבי סירכא היוצאת מן האונא נגד הבשר והצלעות שכתב רבינו בשם הרא\"ש וז\"ל ורואה אני את דברי האוסרין משמע אפילו אם הרוב נסרך לבשר לא אזלינן בתר רובא שאני התם כיון דהסירכא הכל באונא ואין סירכא בלא נקב אלא שתאמר הנקב הוא ברוב הסירכא שכנגד הבשר ווה ודאי לא אמרינן דאין טעם לדבר דמה ראית להתחיל הרוב מצד הבשר ותאמר שם הנקב ונסתם בסירכא שכנגד הבשר דלמא רוב הסירכא שבו הנקב הוא נגד הצלעות ונמצא שהנקב לא נסתם ובפרט שהרא\"ש בעצמו כתב שאין טעם לדבר דאזלינן בזה בתר הרוב ע\"כ איכא למימר דוקא בסירכא היוצאת מאונא ואומא שהם שני שמות איכא למימר אזלינן בתר רובא דיש לומר שהאחר לא ניקב אבל כאן כל הסירכא יוצאת מן האונא והיא מצד עצמה אין לחלק בה בין נקבה הכא או הכא אין טעם להתיר משום הרוב שנסרך שכנגד לבשר. וריאה הסרוכה לדופן ולחזה שדינן בתר רובא התם היינו טעמא דע\"כ צ\"ל שכשנסרך לדופן ולחזה מיירי שהסירכא באלכסון שמקום הסירכא באונא הוא נגד הדופן רק שבמקום שנסרכה נתפשטה חוץ לדופן דאם איתא שגם מקום הסירכא באונא הוא נגד הדופן והחזה יהיה קשה למה ליה לחלק ולתלות דינו במקום דביקתו לדופן ולחזה שכתב וכן סירכא הסרוכה לחזה ולדופן ה\"ל לחלק במקום יציאתה מן האונא והל\"ל סירכא היוצאת מהאונא שכנגד הדופן והחזה ונסרכת לדופן כמו שמחלק גבי סירכא היוצאת מן האונא ואומא אלא ודאי מיירי בסירכא שיציאת הסירכא מן האונא היא כנגד הדופן רק שהלכה באלכסון ונסרכה לחזה לכן א\"ש דאזלינן בתר רובא דאי רוב הסירכא בדופן אמרינן דנסתם כל הנקב בדופן שכנגדו ומה שנסרך לחזה הוא התפשטות הסירכא ואם רוב הסירכא נסרכה לחזה הרי המיעוט סירכא שבדופן כנגדו לא מחשב סתימה שבטל ברוב סירכות שבחזה ואותו שבחזה לא מחשב סתימה ואסור אף על גב דבעל העיטור כתב לעיל דסירכא היוצאה מן האונא ונסרכה נגד האומא באלכסון שהיא כשר כבר כתבתי לעיל דלא דמי ע\"ש ודוחק לומר שמיירי שמקום הסירכא באונא הוא נגד הדופן וחזה והא דלא חילק רבינו במקום יציאת הסירכא כמ\"ש משום שאין שיעור באונא שלצד החזה לכן כתב סתמא שודאי הוא נסרך לשכנגדו זהו דחוק ולכאורה נראה לומר שאין האונא מגיע נגד החזה לפי שהריאה נתלית למעלה לשדרה בקנה הלב ההולך בין הערוגות ורביצתה שם ומגיע עד חוט שמנקרין מן החזה ולא עד תחתית רחבית החזה וכן משמע ועל כרחך אנו צריכין לומר דמה שנסרך לחזה באלכסון נסרך כמ\"ש ודו\"ק. ואם הסירכא במכה וחוצה לה פשוט הוא שאם הרוב נגד המכה אמרינן שאין שם נקב אלא מחמת המכה נסרך ואם אין הרוב נגד המכה חיישינן דלמא נקב הריאה: וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברת בעל העיטור כתב ב\"י ולי נראה שהרא\"ש אינו מסכים לסברת בעל העיטור אלא דוקא בסירכא תוך המכה וחוצה לה ומטעם שביאר בתשובה דכיון דאיכא ריעותא בדופן תלינן בדופן אבל בשאר החלוקות נראה דלא ס\"ל כבעל העיטור ולשונו בפסקיו הכי מוכיח דלא ס\"ל כוותיה אלא שכתב בע\"ה שעשה מעשה והכשיר. ומ\"מ נראה מדברי מהר\"ד יחייא שפשט המנהג כדברי בעל העיטור וכן המנהג הפשיט היום כדברי בעל העיטור ואם סרכות אלו היו מחצה על מחצה ואין ניכר בהם רוב לשום צד נראה דאף לדברי האומרים יש סירכא בלא נקב כיון דסתם סרכות כזו עשויה להתפרק וכל העומד לינקב כנקוב דמי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לשון הלכות גדולות כו' ז\"ל ב\"י מחט כו' (כמ\"ש בספרים דידן) עד כך הוא הנוסחא האמיתית. וכתב ב\"י ע\"ז ביאור דבריו שכשנמצאת מחט בסמפון הלב בפנים וראש המחט כלפי פנים אף על פי שאין נראה שום נקב בלב טריפה לפי שכיון שהיא בפנימי הסמפון שהוא מקום דחוק ואינה יכולה לצאת משם וחודה לצד מטה ודאי ניקבה בכניסתה אבל אם חודה לצד מעלה קופא ודאי לא יכול ליכנס בפנים הסמפון אלא במקום הרחב מהסמפון וכיון דקופא לתתאי לא ניקבה בכניסתה וכ\"ת נאסרנה משום שסופו ליכנס יותר ולינקב להכי לא חיישינן דתלינן דילמא כשתשעול תפלוט אותו וכן לא חיישינן דלמא נפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ולפי שיטה זו אפשר לפרש רישא דמילתא דאף על גב דלית ביה נקב השתא טריפה מפני שסופו לינקב אבל קשה בעיני לאסור מפני שסוף המחט לינקב וע\"כ אני מפרש רישא דמילתא כמ\"ש בתחילה וסוף הלשון יתפרש כאילו כתוב אבל קופא לתתאי \"או לא עייל אלא בסמפונא רבא וה\"פ אבל קופא לתתאי אע\"פ שנכנסה בפנימי הסמפון כשירה דליכא למימר בכניסתה נקובי נקוב וכן אם עדיין הוא בסמפון הגדול כשר ולא חיישינן דלמא נפקא מהתם ונקבה דוכתא אחריתי דאחזוקי איסורא לאו מילתא היא אך מ\"ש דלמא בהדי דשעלא פלטה לה היינו שסופו לפלוט המחט ולא תנקוב יותר כמ\"ש למעלה וע\"כ נראה כפירוש הראשון עכ\"ל. ונראה שהב\"י כיון לשני הפירושים שכתבתי בפרישה כאשר אבאר דבריו שמ\"ש אעפ\"י שאין נראה שום נקב בלב טריפה לפי שכיון שהיא בפנימי הסמפון שהוא מקום דחוק כו' וחודה לצד מטה ודאי נקבה בכניסתה. כיון בזה לפירוש השני שכתבתי בפרישה דהואיל וחודה לצד מטה והוא נכנס בחזקה למקום צר כזה ודאי נקב כל הלב וחזרה לאחורה וזהו שכתב ב\"י שכיון שהוא בפנימי והוא מקום דחוק ודאי נקבה בכניסתה. ומ\"ש אחר כך וכ\"ת נאסרנה משום שסופה כו' אע\"פ שקופא לגאיו וא\"א לינקב ביאור דבריו דניחוש שמא מתוך שהקופא מונח בעומק הלב ירקב הבשר שתחת הקופא וע\"ז כתב לא חיישינן דתלינן דלמא כשתשעול תפלוט ולא ירקב הבשר ומ\"ש וכן לא חיישינן דלמא נפקא כו' ר\"ל מאחר דאמרינן כשתשעול תפלוט לה ניחוש דבחזרתה תנקוב בפגעה בסמפון קנה הלב וע\"ז אמר דאחזוקי איסורא כו' ר\"ל דאפשר בהדי דשעלה שתצא ולא תנקב כלום ומ\"ש ולפי שיטה זו אפשר לפרש רישא דמילתא כו' ר\"ל מאחר דאמרינן דמ\"ה לא אמרינן דלמא תנקוב עוד ביציאתה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפשר לצאת בשלא תנקב כלום משמע דאי לאו האי טעמא הוי אסרינן מטעם דלמא תנקב ביציאתה ולפ\"ז אפשר לפרש האיסור ברישא מזה הטעם דאע\"ג דלית נקב חיישינן דלמא סופה לינקב הואיל וחודה לצד פנים ונכנסת כ\"כ בדוחק ור\"ל כפי' הראשון שכתבתי בפרישה אלא שנראה לו קצת דוחק כמ\"ש ומ\"ש וע\"כ אני מפרש רישא דמילתא כו' ר\"ל כמו הפירוש השני שכתבתי בפרישה וכמ\"ש לעיל אלא שסוף דבריו של בה\"ג מפרש הוא בע\"א משום דק\"ל מאחר דלא חיישינן אלא לדלמא נקבה כבר אבל לדלמא תנקב עוד לא חיישינן למה ליה למימר ולא חיישינן דלמא נפקא כו' שמתרץ למה לא חיישינן דלמא תנקב עוד משום אחזוקי איסורא כו' הלא בלאו הכי לא חיישינן וע\"ז כתב דרישא דמילתא לא נאסר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא שהמחט נמצא במקום צר וחודה לתתא אבל אם קופא לתתאי אעפ\"י שהיא במקום צר לא חיישינן שנקבה שא\"א לנקוב בקופא או אם היא בסמפונא רבא אעפ\"י שחודה לתתאי ולא חיישינן הואיל והוא בסמפון הגדול שהוא מקום רחב ולא ניחוש דלמא היתה במקום צר ונקבה וחזרה לכאן אחזוקי איסורא לא מחזקינן כך הוא הפירוש סיפא דמילתא של ה\"ג אליבא דב\"י ומ\"ה מסיק וכתב אך מ\"ש דלמא בהדי דשעלא פלטה לה משמע כפירוש הראשון דחיישינן דלמא סופו לינקב ומסיק ע\"כ נראה כפירוש הראשון ר\"ל ע\"ד שכתב ומסיק כפירוש הראשון דכתב ז\"ל ולפי שיטה זו אפשר לפרש רישא אע\"ג דלית בה נקב כו' והוא כפירוש הראשון שכתבתי בפרישה \"ודוק שכן נלע\"ד כוונת ב\"י (ולפי מה שכתבתי בפרישה לפירוש השני לא יצטרך לכל זה כי מ\"ש דלמא בהדי דשעלא פלטה לה קאי אאם קופא לתתאי והיא נמצאת לפנים של\"ת איך נכנסת לפנים ומדנכנסה ניחוש נמי דלמא נקבה כולו ע\"ז כתב דלמא הא דנמצאת בפנים משום בהדי דשעלא פלטה בכח מסמפונא רבא ונכנסת לפנים אבל אין מחזיקינן ריעותא לומר שג\"כ מחמת השעלא כבר נקבה כולו וחזרה למאי דרואין רואין ולמאי דאין רואין אין מחזיקין ריעותא בדבר שאינו שכיח גם לפירוש הראשון יש לפרש הכי מ\"ש בהכי דשעלא פלטה לה) שמ\"ש וודאי נקבה בכניסתה ר\"ל נקבה כל הלב הואיל והכניסה בחזקה למקום צר כזה וחודה לתתאי ודאי נקבה כל הלב וחזרה לאחורה אבל אין נ\"ל דברי ב\"י שמ\"ש ודאי נקבה בכניסתה ר\"ל נקבה בכניסתה קנה הלב או דרך הושט נכנסה באכילה ונקבה הושט ומשם נכנסה ללב כדאמרינן גבי מחט שנמצא בכבדא דאמרינן בפרק א\"ט אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי ניקב ואתאי ואי קופא לגיו סמפונא נקט כו' וכן כתב רבינו בסימן מ\"א ז\"א חדא דלא חיישינן לזה אלא דוקא במחט שנמצא בכבד שהיא רחוקה מן הקנה אבל גבי לב שהוא קרוב לקנה ורחב הקנה לא חיישינן לזה כמ\"ש הרשב\"א דגבי ריאה לא חיישינן לניקב הקנה מזה הטעם והביאו ב\"י בסימן מ\"א בד\"ה מחט שנמצא כו' וגבי כבד כתב לשם דחיישינן והוא מזה הטעם שכתבתי דהואיל והוא רחוק וצר חיישינן משא\"כ בלב וריאה וכמ\"ש גם כן החיליק בין ריאה לכבד ס\"ס ל\"ו וע\"ק לפירושם אלו שה\"ג כתב דלית ליה דוכתא למיפק וזה לא שייך לומר לא גבי קנה ולא גבי ושט שהם רחבים ויש מקום לצאת דבשלמא לפי מה שכתב שקאי אלב א\"ש דהואיל ונכנס כ\"כ למקום צר לית ליה דוכתא למיפק אמרינן ודאי נקב כל הלב משא\"כ לפירושים אלו שהחששא שמא ניקב סמפון הלב או הקנה או הושט דהתם אין שייך לומר דלית ליה דוכתא למיפק עוד יש שני קושיות על פירושים אלו ויש להקשות גם כן דפי' פי' השני שכתבתי בפרישה ולפי' פי' הראשון שכתבת. בכרישה א\"ש חדא שה\"ג כתב אע\"ג דלא ניקב טריפה משמע מלשונו שאין האיסור מחמת שניקב כבר שהרי כתב אע\"ג דלא ניקב משמע אף ע\"ג דידעינן בודאי שלא ניקב טריפה ועוד דרבינו כתב בסימן נ\"א בשם בה\"ג דנקיבת קוץ או מחט יש לו בדיקה שיבדוק כל המקומות ואם אין מוצא נקב כשירה ואם כן למה כתב כאן בשם בה\"ג דטריפה משום חשש דדרך כניסתה ניקב הל\"ל צריך בדיקה בכל המקומות לא לסתום ולומר שהיא טריפה כו' וצריכין לתקן ולומר דהתם מיירי בשניקב עתה לפנינו מחדש יש לו בדיקה אבל כאן חיישינן דלמא כבר ניקב ונסתם הנקב ולית ליה בדיקה וזהו דוחק דהא סתמא קתני לקמן דאית ליה בדיקה ולפי הפירוש הראשון שכתבתי בפרישה א\"ש. גם מ\"ו פי' דחיישינן שמא ניקב הושט וז\"ל דלית ליה דוכתא למיפק כו' כלומר שהוא צר וא\"א שיצא ויכנס דרך הסמפונות וכי רישא לתתא פי' לצד הגוף למטה כמו שהיה תלוי אז חוד הלב במקום שהוא סתום קרוי מעלה ומקום הפתוח קרוי למטה והיינו קופא לבר הנזכר בגמרא בחיתוכא דכבדא רצונו לומר כמו גבי כבד שקופא לבר טריפה קופא לגיו כשירה (דמחט הנמצאת בכבד וצד העב שלה כלפי הזנב דהוצא לצד חוץ בחלל הבהמה טריפה לפי שחוששין שמא נכנס דרך הושט להדקין ונקבה להדקין ונכנס להכבד ואם צד העב כלפי הראש וצד הדק של המחט כלפי הזנב כשר דא\"א לומר דנכנס דרך הושט להדקין ונקבה לכבד דבצד העב שלו א\"א לינקב בכבד ולכן אנו תולין דרך הסמפון בא שם. עד\"ו יש לפרש גם כן גבי לב רק צריך שתדע דהלב באותו צד שהוא כלפי הראש הוא רחב ושם הוא פתוח ובאותו צד שהוא כלפי הזנב הוא קצר וחד וכל דבר שהוא רחב מצד אחד וקצר מצד אחד קרוי צד הרחב למטה וצד הקצר למעלה כי כן מעמד שלו ועוד כמו שהיא תלויה או חוד הלב כו'. וע\"פ זה מ\"ש הטור וכי רישא לתתאי כלומר שהראש המחט דהוא צד החד שלו לצד מטה שבלב דהיינו לצד הראש של הבהמה שהמחט בחודה לצד הראש וקרוי זה לתתאי כי שם הוא רחב וכמ\"ש כן הוא ביאור דברי רש\"ל עכ\"ה) כמ\"ש בסמוך סי' מ\"א. דכמה דאתא כו' כלומר דרך הושט וכן משמע בהדיא הלשון פא\"ט. (דמאחר שהיא בצד העב כלפי הזנב חוששין שנכנס דרך הושט להדקין ונקבה להדקין ונכנסה להלב כמו שחוששין גבי כבד וכמ\"ש. ומסיק אבל קופא לתתאי ר\"ל כשהיא בצד העב שלו כלפי צד הרחב של הלב שהוא קרוי למטה דהיינו שהיא בצד העב כלפי הראש של הבהמה ובצד החד של המחט כלפי הזנב דאז א\"א לומר שנכנסה דרך ושט להדקין ונקבה להדקין ונכנסה להלב דא\"א לינקוב בצד העב שלו דהא צד העב כלפי מעלה ולכן מוכרחין לומר דלא נכנסה אלא דרך סמפון הריאה וז\"ש לא עייל אלא בסמפונא רבא כן הוא ביאור דברי רש\"ל) דלמא בהדי דשעלא כו' ר\"ל אין חוששין לומר מאחר שבשרן דק דלמא נקיב וחזר מעט ואין ניכר כמו שחוששין לקמן גבי טרפשא מ\"מ הכא גבי לב ליכא למיחש מאחר שהלב שיעא אף מבפנים תלינן להקל ואמרינן פלטה בשעייתא המחט ממנה ודו\"ק וכן משמע בהר\"ן שאיכא למיחש גבי ליבא כה\"ג דלמא בהדי דשעלא פי' דשעלא מלשון הלב שיעא עכ\"ל מ\"ו. ומה שדחקו לפרש רישא לתתאי היינו לצד הגוף למטה לפי שרוצה לפרשו דומיא דכבד ועוד דאי רישא לתתאי יהיה פירושו כפשוטו לצד מטה של לב יהא קשה למה לנו לתלות בושט נכנס יותר מסתבר לומר שדרך הקנה נכנס ללב אבל לפי פירושו שמפרש רישא לתתא היינו לצד הגוף למטה וקופא הוא לצד מטה של לב יש סברא יותר לומר דרך ושט נכנס אמנם הקושיות שהקשיתי על המפרשים דלעיל גם לפירושו במקומו עומדת ע\"כ נראה כמ\"ש בפרישה. וז\"ל רמ\"א בהגהות ש\"ע שלו מיהו אם לא נמצא רק בסמפון הגדול שבלב וקופא לבר והיינו לצד חלל הלב אם ראש המחט כגרעין של תמרה כשר דתלינן דנכנס דרך גרגרת לסמפון שבלב ומאחר שראשה למטה אין סופו לינקב והבהמה תפלוט אותו ע\"י כיחה וניעה עכ\"ל ונראה פשוט דכוונת רמ\"א בפירוש בה\"ג כמ\"ש ראשונה בפרישה ומ\"ה כתב דמאחר שראשה למטה אין סופו לינקב דמשמע הא אי חודא לצד חלל הלב הוה טריפה משום דעתיד לינקוב ומה שעתיד ודאי לנקוב אע\"ג דעדיין לא נקוב טריפה ומ\"ש קופא לבר רימז בזה דאע\"ג דבכה\"ג בנמצא בכבד מטרפינן כי נמצא קופא לתתאי לצד חוץ לחלל הגוף וכמש\"ר לקמן סימן מ\"א שאני התם דהכבד הוא למטה ואינה יכולה לכנוס שם בקלות ואמרינן דדרך הושט נקוב ואתאי דרך החוד בכבד ומש\"ה החוד למעלה משא\"כ בלב שהוא תלוי למעלה בגרגרת לא אמרינן דנקובי נקוב אלא דרך הגרגרת אתאי ומסיק ואם באת לטרוף משום דעתיד לנקוב למטה ע\"י שירקוב סביבות המחט ויעשה נקב על זה כתב דלא חיישינן להא אלא אמרינן אם היה הבהמה חיה היתה פולטת את המחט ע\"י כיחה וניעה וזהו ממש כאשר פירשתי ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " קנה הלב כו' והוא החלב שעל דופני הערוגה כתוב בהגהת רוקח ומהרא\"י בשעריו סימן ל\"א דרגילין להיות בו נקבים קטנים והיינו רביתייהו והוא השומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ועיין בדרישה ס\"ס ל\"ד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם צד הדק שלו כלפי חוץ כשירה כתב ב\"י אם המחט תחובה בעובי הכבד ביושר בין קופא לגאיו בין קופא לבר טריפה דודאי דרך ושט נכנסה ונפלה על דופן הכבד שאילו נכנסה דרך סמפון לא הוה אפשר להתעקם לגמרי וליתחב בעובי הכבד ע\"כ וכתב רמ\"א ולא ידעתי מנ\"ל דאדרבה אילו נכנסה דרך הושט אי אפשר לינקב בקופא תוך הכבד וכן משמע מלשון הטור דלעולם בקופא לגאיו כשירה דא\"א ליכנס תוך הכבד דרך גבה ע\"כ: "
                ],
                [
                    " כתוב בה\"ג דאי אינקב טרפשא דכבדא טריפה וא\"ת הא כתב רבינו לעיל סימן ל\"ט ריאה שנסרכה לאחד מהמקומות שאין הנקב פוסל בהם כמו לטרפשא כו' ואפשר דהתם בטרפשא דליבא א\"נ התם בטרפשא המבדלת בין אברי הנשימה לאברי המזון והכא בטרפשא דכבדא שהיא יותרת הכבד א\"נ אף על גב דניקב הטרפשא טריפה שייך שפיר למימני טרפש עם המקומות שאין הנקב פוסל בהם לענין ריאה שנסרכה להם כיון שאין פיסול הנקב מצד עצמו אלא משום שסוף הכבד לינטל דהאי טעמא כתבו הג\"א בהדיא גבי כבד שהוריקה כנגד בני מעיים ע\"ש א\"כ כל שנסתם והעלה ארוכה ליכא למיחש תו שינטל הכבד ע\"י כך ב\"י וכתב מ\"ו עליו וקשה על דבריו (ר\"ל על מ\"ש דלעיל איירי בטרפשא דליבא עכ\"ה) שהרי הר\"ן כתב להדיא לטרפשא דליבא ולטרפשא דכבדא וכ\"כ הוא גופא לעיל סימן ל\"ט בשם הר\"ר יוסף בר ישעיה ע\"ש אלא בודאי הנקב אינו פוסל בו מצד הסירכא (ר\"ל מ\"ש לעיל אין הנקב פוסל בהן אף שיש לומר אין סירכא בלא נקב ונטריף אותו המקום הסרוך מ\"מ לא נחוש לזה דמאחר דליכא שם אלא סירכא בעלמא מסתמא לא ניקב שני הקרומים עכ\"ה) לומר שאין סירכא בלא נקב דאפי' יש שם נקב ואינקב קרום העליון לגמרי אינו טריפה ולא מטרפינן הכא אלא בנקב מפולש משני צדדין וכ\"פ המרדכי וכ\"פ מהרא\"י וכמו שהביא הוא בעצמו עכ\"ל. נקבה הטרפשא נקב מפולש וחזרה ונסתמה בטחול שנסרכה ונסבכה בה לפי' מ\"ו טריפה ולפירוש ב\"י נראה דכשר הואיל ומחמת עצמה אין הנקב מפולש פוסלה ומיהו אם נסרכה בה שלא כדרך הנחתה עליה דרך גידולה דהיה עתיד ליפרק ממנה גם לב\"י ודאי טריפה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " דכל יתר כנטול דמי ואע\"ג דגבי אוני לא אמרינן יתר כנטול ומכשירין בארבע בימין ושלשה בשמאל הא אוקימנא והוא דקיימי בדרי דאונא דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טריפה רש\"י: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל הסכים לסברא הראשונה סברא שהוא לחומרא כאן ולקמן סימן מ\"ג בדין טחול הוי קולא סברא ואת דאמרינן כאילו ניטל כולה וכשירה ולפי הי\"א הוי כאילו ניטל המקום כדבוק ויכול להיות טריפה ונראה דלפי הי\"א אם לא נדבק כלל שהוא כשר ולסברא ראשונה אסור וכתב ב\"י בשם הרשב\"א שנראה לו לפי דעת י\"א שבמקום הדבוק לא חשבינן כנטול אלא המקום הדבוק בו כדי קליפה ואם ותקלקל הנשאר מחמת נטילת קליפה זו אסרינן ואי לא שרי אלא שנראה להחמיר בכל זה ע\"כ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מרה שניקבה טריפה כתב הרשב\"א ואם יכול לתלות שניקבה בסכין או ביד הטבח כשירה וכ\"כ רבינן בסימן נ': "
                ],
                [
                    " אחת היא וכשירה כתב מהרא\"י סימן רט\"ו שאעפ\"י שהן שתי מרות גמורות רק שבמקום דיבוקם בכבד כמו רוחב אצבע היו כאחת כשירה אפי' אי לא שפכי להדדי ע\"כ וכתב ב\"י שלמד דין זה מדין הדקין שיתבאר בסימן מ\"ז (גם בעל ת\"ה בעצמו כ\"כ בסוף התשובה עכ\"ה) ונראה מדבריו דה\"ה אם מתחילתן הם שנים ובסוף הם מתערבות ונעשית אחת כשירה וכתב עוד שאירע מעשה ונקבו אחד ולא שפכו אהדדי והיה שם פקח ונפח באחד מהן ועלה מרה השנייה בנפיחת הראשונה והכשירוה ומה שלא שפכו אהדדי זה היה מחמת עובי הליחה: "
                ],
                [
                    " ואם הוא דק כשל זית טריפה ואע\"ג דגבי מחט קי\"ל דכשירה שאני גרעין זית שהיא גסה ואינה יכולה לבא בריוח דרך הסמפון חיישינן שמא ניקב וחזר וניקב המרה תוס' וכ\"כ הרא\"ש והמרדכי והר\"ן כתב דאפילו את\"ל דרך המעי אתא מתוך שעור המרה דק ורך חיישינן שמא ניקבה לאחר שנכנסה במרה ב\"י (ובש\"ד כתב וכ\"ש אם נמצא מחט או קוץ במרה דטריפה וכ\"כ רמ\"א עכ\"ה) וכתב עוד הר\"ן דמחט שנמצא בדקין חיישינן נמי כדחיישינן במרה מתוך שהולכין בהיקף וקרומן רך שיש לחוש שמא אוכלין ומשקין שהולכין בהם דחקוה ונקבה נקב משהו ואין בהן בדיקה ע\"כ. (והביאו ב\"י בסימן מ\"ו ע\"ש עכ\"ה) וכתב הכלבו דאפי' בגרעין זית מסתברא דדוקא כי ליתא למרה קמן אבל איתא קמן והיא שלימתא כשירה כדאמרינן גבי מחט שנמצא בריאה וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    "הג\"ה <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> (ניטל הטחול כשר ובניקב יש חילוק כו' והא דכתב רבינו לעיל בכבד סימן מ\"א ולא נהירא דאם ניטל כשר מכ\"ש ניקב. היינו משום דמ\"מ צ\"ל שנשתייר כזית במקום מרה ובמקום חיותא ולכן מקשה רבינו שפיר. אבל ניטל כולו עדיף מניקב. גם אין ראיה מטחול דמבואר בס\"ס זה דטריפה ניקב הטחול חידוש הוא כיון בניטל כשר ומחידוש לא ילפינן ועיין מ\"ש עוד מזה לקמן בסימן מ\"ה וק\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אם הם עכורים כו' ובזה אפי' הרא\"ש מודה אע\"ג דפליג בריאה שנמס ובבועא וכמ\"ש לעיל סימן ל\"ו ול\"ז: "
                ],
                [
                    " ופול בכלל טריפה ולפ\"ז צריכין למימר הא דכתב נעיל ניטלו הכליות כשרה ר\"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלו ע\"י חולי כיון שהקטינו לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרה לכלות ולהמק ולפ\"ז צריך לבדוק מקומן אם הכיס שלהן מלא חלב ואין שם כ\"א החוטין בלבד אז ניכר שזהו תחילת ברייתא וכשירה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה עכ\"ל כלבו וב\"י כתב דה\"ה ניטלו ביד כשר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ניטלה האם כשירה וכתב רש\"ל כ\"ש ניקב וכ\"כ רמ\"א והתוס' כתבו להדיא וז\"ל כל היכא דניקב טריפה כ\"ש אם ניטל והביאו ב\"י בס\"ס מ' והיינו דוקא שאינו מפורש בהדיא ובטחול שטריפה בניקב ובניטל כשר דשם אמרו בפי' והם כתבו היכא דנקט ניקב טריפה לבד אז הוא מכ\"ש ניטל וכבר מבואר בס\"ס מ\"ג דטריפת ניקב הטחול חידוש הוא ע\"ש. א\"כ ממילא כשניטל כשר מכ\"ש ניקב. וכן משמע מדכתב הטור סי' נ' ע\"ש ודוק עכ\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם חלב טהור סותמתן כשרה וה\"ה בשר דסותם הנקב ולא בא למעוטי אלא חלב טמא וכדמשמע בסמיך מהדרא דכנתא שניקב בחד לחבריה: "
                ],
                [
                    " וחלב חיה שכנגדו טמא כו' ושומן קורקבן של עוף סותם דלא מצינו כנגדו טמא וכן פסקו כל הפוסקים דכל שומן עוף סותם ב\"י: (וכתב רמ\"א דאינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו אבל אם סותם נקב של אבר אחר לא מקרי סתימה וטריפה כ\"כ התוס' וס\"ה וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש והמרדכי עכ\"ל ד\"מ וכ\"כ ב\"י עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הדקין של הבהמה שיוצאין מהן מעי קטן כו' ז\"ל פא\"ט דף נ\"ח ע\"ב גרסי' העיד נתן בר שילא ריש טבחייא דצירפוי לפני ר' על שני מעיים היוצאין מן הבהמה כאחד שהיא טריפה בד\"א שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה. פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר אע\"ג דלא הדרי ערבי וחד אמר והוא דהדרי ערבי בשלמא למ\"ד והוא דהדרי ערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ\"ד אף על גב דלא הדרי ערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה כך הוא הגירסא בקצת הנוסחאות והוא גירסת רש\"י. אבל לבה\"ג ולהרא\"ש ולבעל העיטור היה להן גירסא אחרת וע\"פ נוסתת הרא\"ש ופירושו הם דברי רבינו וכמ\"ש ב\"י כל השיטות ע\"ש ובסוף הביא ב\"י דברי הר\"ן שכתב ז\"ל ונ\"ל דגרסינן כגירסת רש\"י ומיהו ה\"פ דבמעי היוצא מן הבני מעיים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ\"ד והוא דהדרי ערבי כל כה\"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר ומתערב. ומ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי ס\"ל שאע\"פ שאין פיצול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעיים הוא נשפך כשירה דמאי כלין עד כאצבע לא שיהו מתערבין דוקא אלא שיהו שפיכתן כאחד וכל כי ה\"ג הוי שפיכתן כאחד ונקטינן להאי פירושא כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אף על פי שהן נשפכין כאחד טריפה. אבל כל שהמעי אתד משני ראשין כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע\"פ שהוא נבדל באמצע ואפי' כמה כשירה. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ו מה\"ש ואף דברי הרי\"ף מוכיחין כן ונראה עוד מדברי הרי\"ף והרמב\"ם בפרק הנזכר דעד כאצבע ל\"ד אלא כל שחזר ונתערב עם המעיים ונעשה אחד כשירה עכ\"ל הר\"ן. והנה נלע\"ד לפרש דברי הר\"ן דה\"ק מעי היוצא מן הבני מעיים כענף מן הבד ר\"ל שיוצא מעי קטן מבני המעיים יתרת באורך אצבע ואין לו אלא אותו פה אחד כקבל מה שנשפך מבני המעיים לתוכה ואין לו פה שני למטה לחזור להתערב ולשפוך במקום אחר אלא חוזר ושופך לתוך אותו הבני מעיים במקום שקיבל. שבכה\"ג מתיר הרא\"ש בתשובה בשם ראב\"ן והביאו רבינו וגם המרדכי כתב כן בשם ראב\"ן להתיר והביאו הב\"י ומסיק שם המרדכי ז\"ל ונלע\"ד דפירוש האלפס ופר\"ח חלוקים על הוראה זו (פי' הרי\"ף ור\"ח חלוקים על הוראת ראב\"ן עכ\"ה) עכ\"ל. ור\"ל דשם במרדכי כתב דר\"ח פירש ג\"כ כפירוש הרי\"ף דמיירי במעי היוצא כענף היוצא מהבד. וכל זה הביא הב\"י והרי מוכחא לפנינו בהדיא שהמרדכי פירש דברי הרי\"ף שכענף היוצא מן הבד דקאמר ר\"ל מעי קטן כיתרת אצבע יוצא מבני המעיים וכאשר פירשו הר\"ן הנ\"ל. ומ\"ה כתב אמעשה דראב\"ן שהכשיר כה\"ג דהרי\"ף ור\"ח חלוקים על הוראה זו. וא\"כ גם להרמב\"ם נטרף הבהמה ביתרת כזה. ואם כן יש לתמוה אב\"י שהסכים לפירוש הר\"ן וכתב שלפי פירושו מבוארים היטב דברי הרי\"ף והרמב\"ם. ובש\"ע פסק ביתרת מעי קטן הנ\"ל להתיר כפסקי הרא\"ש והמרדכי בשם ראב\"ן הנ\"ל. וגם לפני זה כתב שם בש\"ע דברי הרמב\"ם ככתבו וכלשונו ז\"ל בהמה שנמצאו בה שתי מעים טריפה כגון שיש לה מעי יתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחילה ועד סוף כמעי העוף או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף ובין בבהמה כו' ור\"ל שמעי היתרת היוצא מבני המעיים כענף מן הבד והוא מובדל לא חזר ונתחבר לבני מעיים והיא טריפה אפילו בעוף וכ\"ש בבהמה וזהו ודאי לפירוש הר\"ן היתרת כאצבע ואם כן כיון שכתב תחילה לפסק הלכה דברי הרמב\"ם איך חזר וכתב מיד בסעי' ה' כהוראת הרא\"ש להתיר בכה\"ג. גם יש לתמוה אמ\"ש שם סעיף ב' ז\"ל בד\"א בבהמה אבל בעוף כיוצא בזה כשר עכ\"ל. ומשמע לכאורה דאכל הנ\"ל קאי וז\"א דכבר כתב דבמעי היוצא כענף מן הבד שהוא טריפה בין בעוף בין בבהמה. ודוחק לומר שקאי האי בד\"א כו' להרא\"ש שהזכיר בסעיף א' לפני זה דאם כן הו\"ל לערבינהו וליתנינהו הכל בסעיף א' לא לעשות מזה סעיף חדש בפני עצמו. מיהו בישוב קושיא שנייה נ\"ל לומר דהאי בד\"א כו' אלפני פניו קאי אמ\"ש בר\"ס א' בהמה שמצאו בה שתי מעיים מתחילתו ועד סופו כו' ע\"ז מסיק וכתב בסעיף ב' בד\"א בבהמה אבל בעוף כו' ובישוב קושיא ראשונה צ\"ל דכב\"י לא פי' הר\"ן הנ\"ל ע\"ד שכתבתי דמיירי ביתרת כעין מעשה דהרא\"ש אלא ס\"ל דגם הרי\"ף והרמב\"ם יכול להיות שמודים בזה. אלא ה\"פ דהר\"ן מעי היוצא מן הבני מעיים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד ר\"ל שמעי היוצא הוא ארוך ואינו חוזר ומתערב עם הבני מעיים אלא יורד למטה עד יציאת הנקבים ומשם מוציא הרעי ומפילו על הארץ במקום שנופל שם הרעי מעיקר הבני מעיים כי זה הענף היוצא מהן מונח פה שפיכתו לחוץ בצד פה עיקר הבני מעיים ומשם שופכים כל אחד ואחד בפה שלו למקום א' על הארץ. וז\"ש אין לו אלא פה אחד וכאצבע מלמטה כתב ב\"י עליו (פי' על דברי הר\"ן עכ\"ה) ז\"ל כלומר שיהיו שניהן כאילו מעורבות והם אצבע א' והיינו שלא תשפוך כל אחד לעצמה ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום א' הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו הם אצבע אחד עכ\"ל ב\"י. הרי שדקדק בלשונו לכתוב כיון ששתיהן \"למקום א' הן שופכות ור\"ל אע\"פ שיוצא הרעי מכל א' מפיו שיש לכל אחד בפני עצמו כיון שמ\"מ זה בצד זה מונחים ונופל הרעי למקום אחד הרי הן כאצבע א' נחשבין. וקשה לפי פירושו דא\"כ למה מסיק המרדכי דהרי\"ף ור\"ח חלוקים על הוראת הראב\"ן ואף כי באמת שבמרדכי שלנו ליתא להא סיומת דר\"ח והרי\"ף פליג על \"הוראה \"זו וגם במרדכי של קלף אחד לא מצאתיה. אבל במרדכי של קלף אחד מצאתיהו וב\"י בעצמו הביאוהו בסמוך. ואף אם תאמר שס\"ל להב\"י שהמרדכי לא פי' דברי הרי\"ף והרמב\"ם כפי' הר\"ן אלא כפי' הרא\"ש מ\"מ לא הו\"ל להב\"י לסתום אלא לפרש וע\"ק דל' כענף היוצא מן הבד וגם מ\"ש ואין לו פה אחד גם מ\"ש ולבני מעיים הוא נשפך הכל משמע שאין להיתר יציאה בפני עצמו למטה אלא כמ\"ש. גם מ\"ש ואין לו אלא פה אחד קשה דהל\"ל \"שאין ועוד דהוא יתור בלשון הר\"ן דהא המקשה הקשה למ\"ד שאין צריך לחזור ולהתערב מאי כאצבע ומשני כאצבע מלמטה בשלמא לדידי צריך הר\"ן להקדים זה שלא תקשה לשיטת פירושו כיון דהוא כענף ואינו חוזר ומתערב איך יכולה הבהמה לחיות ר\"ל כענף מן הבד משמע דאינו מעיים גמור אלא יתרת בעלמא וכיון שאינו חוזר ומתערב ודאי ישפוך הרעי לבית חלל הבהמה ומ\"ה ישב וכתב דאין לו אלא פה אחד ר\"ל שאין מוציא רעי מלא חוזר ושופך לתוך המעיים במקום שנכנס לתוכו. וע\"ק דלפי' ב\"י דכאצבע יקרא אע\"פ שאינן מחוברין יחד ולא סמוכין זה לזה א\"כ קשה מנ\"ל להרי\"ף והרמב\"ם שצריכין שיהיו מחוברין למעלה דלמא ביוצאים זה בצד זה סגי בשלמא לדידי משמע להו מדאמר יוצאים במקום אחד אבל לפי' ב\"י דס\"ל דבסמוכין להדדי קרי אפי' אצבע אחת לחד מ\"ד כ\"ש דיקרא יוצאים ממקום אחד לכ\"ע ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " כשירה דלא אסרו חכמים ז\"ל בתלמוד אלא מעיים היוצאין מב' מקומות שכנגד זה בעוף כשר שיוצאין מהקורקבן ב' דקים אחד לזפק והשני הם הדקין אבל הכא דק היוצא מן הדקין הוא ולא אסרו כאן משום כל יתר כנטול דמי והטעם מבואר בתשובת הרא\"ש זכרונו לברכה דר\"ש ב\"ט הקשה לראב\"ן על מעשה שהכשירו הא כיון שאנן מטריפין שני מעים היוצאים מן הקיבה משום דהשני הוי כמו יתר כיון שאין דרכו להיות כך ה\"נ הל\"ל דיתרת הוא וטריפה ונשאו ונתנו בדבר ומצאו סעד בה\"ג ועמדו למנין והכשירוהו עכ\"ל ונלע\"ד דהיינו טעמא דהכשירוהו משום דיש לחלק דדוקא התם כל שאינו שלם רוחב אצבע למעלה או למטה נראה כשני דקים כיון שנראה שהרעי נכנס לתוכו מהקיבה או יוצא מתוכו במקום חיבורו עם שאר הדקים משא\"כ כזה שהוא סתום בסופו וחוזר הרעי ויוצא במקום שנכנס וגם הוא באמצע לא במקום התחלת יציאת הדקין מהקיבה ולא בסופה לא מקרי יתרת וכשר וכדאיתא שם ג\"כ במרדכי והביאו ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם חלב שעל היתר סותם הנקב כשירה אף על גב דלקמן סימן ס\"ד כתב רבינו דחלב שעל היתר אסור וקיימא לן חלב טמא אינו סותם היינו טעמא דסותם דלא חלב טמא לגמרי הוא דבגמרא פליגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל בחלב שעל הקיבה אם הוא מותר או אסור ובני ארץ ישראל נהגו כדברי המתיר ובני בבל נהגו כדברי האוסר ואמרינן בגמרא בדאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגו בדאייתרא וא\"ד בדאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בדאקשתא ואמר רב נחמן על חלב שנהגו היתר למיכל אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם לא סתים ופי' רבינו כרש\"י שפירשו בתמיה נהי דמחמירין לענין אכילה מ\"מ לא מחזקינן ליה כחלב גמור. ופסק כלישנא קמא והרי\"ף והרמב\"ם פסקו כלישנא בתרא ומפרשי מלתא דרב נחמן בניחותא אינהו מיכל אכלי דאקשתא ולדידן דלא אכלינן ליה אפילו סותם ג\"כ אינו סותם פי' חלב דאקשתא דעלה קאי אליבא דלישנא בתרא ומ\"ה כתב רבינו חלב דאקשתא אליבא דכ\"ע אינו סותם. עיין בב\"י שכתב שהרמב\"ם פסק כלישנא בתרא וכבני בבל כו' עד וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף כו' צ\"ע דהא הרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל כלישנא קמא אלא שס\"ל כבני ארץ ישראל בדאייתרא וכמ\"ש הר\"ן וגם בכסף משנה פ\"ז מה\"ש וכ\"כ ב\"י לקמן בסימן ס\"ד ע\"ש ד' נ\"ב ע\"ב: "
                ],
                [
                    " נקדר הבשר בעיגול או באורך כתב מהרי\"ן חביב לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח אבל כשהוא בעיגול אז כשתשים חוט סביב הקדירה יהיה בחוט אורך טפח (כי הסלע הוא שליש טפח וכמ\"ש לעיל סימן ל' וקי\"ל דכל דבר עגול חוט המקיף אותו דבר הניקב הוא שליש ממנו וק\"ל עכ\"ה) ואולי טעות הוא בספרים ג\"כ אפשר לפרשו על צד הדוחק עכ\"ל. שוב ראיתי שכתב רנ\"ש ג\"כ אהאי או באורך וז\"ל בגמרא אינו וע\"כ ט\"ס הוא ולעיל הקרע מיירי נמי שהוא מפולש וכן פי' הרשב\"א דומיא דנקדר. ומ\"ו חילק דלעיל מיירי שלא הגיע הקרע עד הכרס עד שנראה אלא שנקרע רוב עובי (וכן יש לפרש מ\"ש או שניטל כו' דר\"ל שניטל רוב עובי הבשר באורך טפח וק\"ל עכ\"ה) ולהכי. בעינן טפח וכן איתא להדיא במיימוני דנקרע מיירי שלא הגיע עד הכרס ובש\"ע כתב לשונו אבל אם נראה הכרס לא בעינן אלא שיעור ג' תמרים עכ\"ל. ול\"נ ליישב כמ\"ש בפרישה דנקרע היינו באין חסרון ושיעורו טפח באורך ובנקדר שהוא בחסרון שיעורו סלע כמ\"ש בפרישה ודין ניטל לא ביאר בראש דבריו וסמך על שה שיתבאר בנקדר. וכן מצאתי שכ\"כ הכ\"מ בהדיא בפ\"ט מה\"ש בדין ו' אחר שהביא שם גם כן קושיית מהרי\"ן חביב כתב ז\"ל ול\"נ שהדבר פשוט שכשאמרו ששיעורו טפח הוא כשנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו בכסלע שהוא שליש טפח עכ\"ל. ומ\"ש רבינו או ניטל גם הרמב\"ם שם כ\"כ אלא שכתבו בסגנון אחר ולשונו עולה יפה ול\"ק מידי וז\"ל הרמב\"ם בשר החופה רוב הכרס אם נקרע טריפה אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראה אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר או ניטל טריפה וכמה שיעור הקרע באורכו אורך טפח ואם היתה בהמה קטנה ברובו כו' נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך אם היה יותר מכסלע ה\"ז טריפה שאם ימתח הקרע הזה יעמוד על טפח עכ\"ל וכלשון זה כתוב ג\"כ בש\"ע בעינו וע\"ז כיון מ\"ו דכתב דכן הוא במיימוני ובש\"ע דאיו הקרע מפולש אבל אינו מוכרע אלא נראה לרבותא כתב הכי אבל במפולש נמי מיירי ונלע\"ד דהכי הצעת דברי הרמב\"ם דמתחילה כתב שיש טריפות בקריעת בשר ובנטילתו אבל לא פירש שיעור הקריעה או הנטילה וקריעה ר\"ל כמשמעו קרע בלא חסרון ונטילה ר\"ל שיש בו חסרון וכמ\"ש אחר זה בפירוש וקמ\"ל לעיל דיש טריפות בקריעה זו ובנטילה ואפילו אין נקרע או ניטל כל עובי הבשר אלא רובו בעובי נמי טריפה כל אחד ואחד לפי מה שיתבאר שיעורו אחר כך וחזר ומפרש אח\"כ שיעיר כל אחד מהן וזהו שכתב שיעור הקריעה טפח באורכו ולא הזכיר שם ניטל אלא שסומך על מ\"ש אח\"כ נקדר הבשר שהוא פי' נטילה דלעיל והא דנקט לעיל לשון נטילה הוא לשונו ואחר כך אמר נקדר הוא לשון הגמרא או י\"ל דבחסרון מעבר לעבר שייך לשון נקדר ומפרש שיעור הקדירה הוא יותר מכסלע ונראה דלאו דוקא מיירי בקדירה שהוא חסר מעבר לעבר אלא אפי' נחסר יותר מסלע ברוב עובי נמי טריפה כמ\"ש לעיל מינה גבי ניטל ועד\"ז נתיישב נמי לשון רבינו כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אם אין בחסרון כו' ואם יש בו יותר מכסלע כו' טריפה כן הוא בהדיא בגמרא וז\"ל בפא\"ט אמר גניבא אמר רב אשי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח אמר רבי חייא בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא כסלע כשירה יתר מכסלע טריפה עכ\"ל הגמרא וכ\"כ הרמב\"ם. והרא\"ש כתב על הא דאמר שאם תמתח תעמוד על טפח ז\"ל חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח עכ\"ל. וקשה דהא לפי המסקנא דגמרא היינו דוקא ביתר מסלע יהיה טפח לכשימתח ואפשר לומר שהרא\"ש קאי על דברי גניבא שאמר סלע ור\"ל ל\"ד סלע אלא יתר מכסלע אותה סלע נקט הרא\"ש בלשניה שהרי דבריו של גניבא הוא מבאר שסיום דבריו שאם תמתח כו': "
                ],
                [
                    " המסס ובית הכוסות כו' עד אם הנקב מפולש מעבר לעבר טריפה ז\"ל הגמרא פ' המדיר (כתובות דף ע\"ו ע\"ב) מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה מב' צדדים טריפה ופירש\"י שם והביאו ב\"י וז\"ל בעובי בית הכוסות מקום בראש הכרס סמוך להמסס קרוי בית הכוסות שהוא כעין כוס ויש בו סביב שפתו עובי שני כפלים כפולים ודבוקין ונמצאת מחט תחובה באותו עובי ומתוך עביו אפשר לה שלא נקבה כולם עכ\"ל רש\"י אין לפרש שמה שכתב רש\"י ויש בו סביב שפתו עובי כו' שזה קאי על בית הכוסות דבשפתו יש בו עובי שני כפלים אבל לא בשאר בית הכוסות דא\"כ רש\"י דמחלק בפרק א\"ט ובפרק במה מדליקין בין נקב שנמצא בבית הכוסות ובין נמצא בהמסס ליפלוג וליתני בדידיה דבבית הכוסות גופא יש לחלק בין שפתו שהוא עב יותר משאר מקומות שבו אלא נ\"ל שכל בית הכוסות כולו כפול ועב ומ\"ש רש\"י ויש בו סביב שפתו עובי כו' זה קאי על הכרס שרוצה לבאר מקום של בית הכוסות ואיך הוא ומפרש שבראש הכרס סמוך להמסס קרוי בית הכוסות ויש בו ר\"ל בכרס סביב שפתו של כרס דהיינו מקום ששם בית הכוסות עובי שני כפלים והוא בית הכוסות עצמו שהוא עובי שני כפלים ולכן כתב רבינו סתם ואם הנקב בשאר הצדדין כו' ולא פי' אם הוא בעביו משום שבית הכוסות כולו עב וכפול כמ\"ש וכן משמע לשון רש\"י דפרק במה מדליקין וז\"ל שם בדף ל\"ו ע\"א בית הכוסות סוף הכרס שקורין פנצ\"א ויש בו עובי שקורין אכלו\"ן ותוכו עשוי כמון כוס עובי בית הכוסות דופן כפולה ודבוקין הכפלים זה בזה בשומן עכ\"ל משמע דקאי על בית הכוסות שהוא כולו עב וכפול: "
                ],
                [
                    " נמצא באחד מהם מחט תחוב בו כתבו התוספות דה\"ה קוץ וכל דבר דינו כמחט דהא אית ליה מידי למסרך ול\"ד קורט דם אלא ה\"ה בנמצא עליה חלודה רש\"י ע\"ש בב\"י: "
                ],
                [
                    " אם נמצא עליו קורט דם כו' דין זה שייך נמי בקיבה ובכרס וכן הוא בתשובת הרשב\"א ב\"י: "
                ],
                [
                    " ואם עבר המחט מעבר אל עבר ועודנו תחוב בו בודקין אותו כו' כתב ב\"י וז\"ל ומעתה כיון דבין מצד אחד בין מב' צדדין בעי בדיקה למה אמרו בגמרא מצד אחד כשרה מב' צדדים טריפה דמאי פסקא הא אם נמצא קורט דם אפי' מצד א' טריפה ואם לא נמצא קורט דם אפילו משני צדדין כשירה ואפשר לומר דסתמא דמילתא דמצד אחד לא ימצא קורט דם ובשני צדדים ימצא על הרוב ועוד אפשר לומר דמצד אחד כשרה לעולם אפילו נמצא קורט דם מבחוץ סביבות הנקב עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט שנראה שעבר לב' צדדים וחזר לפנים ומתוך זה היא נגד המחט ממש אבל מב' צדדים בכל גווני שימצא עליה קורט דם בין כנגד פי המחט בין בסביבות הנקב טריפה וכמ\"ש המרדכי בשם ראבי\"ה שראה אביו מורה הלכה למעשה. ומ\"ו חילק דכשלא ניקב אלא מצד אחד אז אם אין המחט לפנינו א\"צ בדיקה ומותר אבל בניקב משני צדדים ואין המחט לפנינו טריפה כמש\"ר להדיא כשאין המחט לפנינו אסור אם ניקב כולו וכן דינא דהר\"ר פרץ אם מלחו או הדיחו אפי' אין עליו קורט דם אסור היינו דוקא בניקב משני צדדים וכן ראיתי בהדיא בהגהת סמ\"ק עכ\"ל מ\"ו. באמת שרשב\"א אוסר בדינים אלו אפילו כשאין ניקב אלא מצד אחד אבל הטור כתב בהדיא כשניקב כולו. ול\"נ לחלק דבניקב מצד אחד אף על פי שיש דם סביב הנקב מבפנים לא נאסר אלא אם כן רואין דם מבחוץ נגד פי המחט וז\"ש רבינו הופכין אותו ובודקין אותו \"מבחוץ דמשמע אף אם נמצא דם בפנים לא נאסר אא\"כ נמצא דם מבחוץ אבל ניקב משני צדדים בכל מקום שימצא דם אסור. ויותר נראה לומר דלק\"מ שהב\"י הקשה לפי מה שהבין הוא פירוש הגמרא ואם נפרש הגמרא לפי הנראה לא קשה מידי וז\"ל הגמרא ת\"ר מחט \"שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה ומשני צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם כו' והנה ב\"י הבין לשון הגמרא דמ\"ש מצד אחד כשירה כו' אדין מחט \"שנמצא כו' קאי ולכן הקשה מה שהקשה אבל לי נראה דאין רצון התלמוד לבאר בזה דין מחט \"שנמצא דבתר הכי מבאר דין מחט שנמצא שצריך בדיקה כמו שמפרש והולך ואמר ת\"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ודין בית הכוסות הוא דאם ניקב מצד אחד הוא כשר ואם ניקב משני צדדים טריפה והיינו בידוע בודאי שניקב מחיים אבל כאן בנמצא בין נמצא מצד אחד ואיכא לספוקי דלמא ניקב גם הצד השני והבריא בין נמצא משני צדדים ואיכא לספוקי דלמא לאחר שחיטה ניקב הלכך צריך בדיקה והנה לפ\"ז מ\"ש מצד אחד כשירה לא קאי אמחט שנמצא ולא קשה מידי. דלפירושי הראשונים קשה למה כתב הברייתא סתמא ותנא מצד אחד כשירה משני צדדים טריפה ולא הזכיר שום חילוק דהרי לכל הפירושים נמצא לפעמים שאף מצד אחד טריפה ע\"כ נ\"ל מ\"מ עיקר. והא דחלקינהו רבינו לשני בבות ולא כללינהו נמצא בצד אחד ונמצא משני צדדים י\"ל דברישא בניקב מצד אחד קמ\"ל הרבותא ואם נמצא עליו קורט דם טריפה ובסיפא קמ\"ל דאם לא נמצא עליה קורט דם אפילו ניקב משני צדדין כשירה ודו\"ק: <br>ומ\"ש רבינו מצד אחד כשירה כתבו התוס' והר\"ן והמרדכי דכי אמרינן דמצד אחד כשירה היינו כשניקב הצד שבפנים כנגד הרעי אבל הצד שבחוץ כנגד חלל הגוף אפילו לא ניקב אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דחיישינן שמא נקבו אחד מהאיברים הפנימים שנקובתן במשהו. בד\"מ כתב דנ\"ל לדקדק מדקאמר הר\"ר פרץ אם מלחו או הדיחו אפילו אין עליו קורט דם ולא קאמר אפי' אין סביבו קורט דם ש\"מ דאפילו בנקב מצד אחד דבעינן עליו אפ\"ה במלחו והדיחו אסור עכ\"ל וכ\"פ ב\"י בש\"ע והיינו לסברתו דמחלק בין עליו לסביבו אבל לפי מ\"ש א\"צ לחלק בהכי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם ניקב ושומן שעליו סותמו כשר בת\"ה סימן קס\"ה כתב בשם התוס' דמיירי אפילו ניקב על ידי מחט ועדיין תחובה בו והוכיח מכאן מדלא חילק בין חלב עב או דק שעליו דכשר בכל ענין ולא חיישינן שמא הבריא בבשר קורקבן כיון שהוא עב מצד עצמו ע\"ש. גם ד\"מ דייק מזה דאם ניקב כולו אין דינו כהמסס ובית הכוסות דאפי' לא נמצא קורט דם סביבו טריפה ונתן טעם לדבריו ע\"ש. (דשאני המסס ובית הכוסות ושעורן דק איפשר למתלי דלמא ניקב דבר מועט כזו בתר שחיטה משא\"כ בשר קורקבן הוא עב. דא\"א שמא ניקב בחיים כל הבשר חוץ מעט ואותו מעט ניקב בתר שחיטה זה לא אמרינן הואיל וע\"כ צ\"ל שניקב רובו מחיים תלינן גם המיעוט אחר הרוב כ\"כ הד\"מ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל אבר שאמרו בו אם ניקב במשהו טריפה ה\"ה נמי אם ניטל וכתב ע\"ז מ\"ו וז\"ל הא לך כלל בטריפות כל מקים שאמרו חכמים נקוב טריפה אם יש שם אבעבועות צריך לפתוח אותו אם נשאר העור שלימה תחתיו כשר בין מים זכים בין מים סרוחין וליחה אבל אם הבשר רע הוה כנקב וזו היא סברת ר\"ת ועיקר וע\"ז תסמוך עיין בפא\"ט אבל בריאה רגילין להכשיר ולא בדקינן במידי נ\"ל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם שאם נבראת כו' בסימן מ\"א הביא ב\"י דעת הרמב\"ם והרשב\"א באריכות ע\"ש (בס\"ס ע\"ש דלדעת הרמב\"ם כשיש לו ב' כבדים כשירה עכ\"ה) ועמ\"ש בסימן נ\"ה בשם מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרמב\"ם הלעיטה קורט של חלתית כו' ספק ניקב ספק לא ניקב תיבדק כתב ב\"י שם וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ם ספק אם ניקב תיבדק לטעמיה אזיל שסובר כבה\"ג דיש בדיקה לבני מעים כמו שנתבאר אבל לדעת רש\"י אין להם בדיקה עכ\"ל ול\"נ דאף לדעת רש\"י יש שם בדיקה דע\"כ לא קאמר רש\"י דאין בדיקה לבני מעים אלא בניקב מחמת קוץ או מחט דהנקב הוא דק מאוד גם איכא למיחש שמא נסתם אבל נקב שמחמת חלתית הוא ניכר שמקום הנקב נשרף ונשחף מחמימות החלתית ונקב כזה יש לו בדיקה אליבא דכ\"ע: "
                ],
                [
                    " ולא נהירא מדקאמר שמואל כו' רבינו כ\"כ לפי גרסתו שהיה גורס בספרי הרמב\"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק כו' אבל לפי גירסת ספרים דידן לא קשה מידי ממ\"ש שמואל על דברי הרמב\"ם וזה נוסחו בפ\"ו מה\"ש בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעים כגון קורט של חלתית וכיוצא בו טריפה שודאי ניקב ואם היה ספק ניקב ספק אינו ניקב תיבדק ע\"כ נמצא שגם הרמב\"ם סובר בחלתית שהיא טריפה מיד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וקאמר בגמרא דבריאה אין לחוש בנפילת האור כו' ז\"ל הגמרא שם פא\"ט ד' נ\"ז ע\"א אמר חזקיה אין ריאה לעוף ורבי יוחנן אמר יש לו וישנה כעלה של וורד בין האגפיים מאי אין ריאה לעוף אלימא דלית ליה כלל והא דקחזינן דאית ליה אלא דלא מטרף ביה והא תני לוי טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן כו' אלא אין לו לא לינפל ולא ליחמר (פירש\"י לינפל אם נפלה מן הגג דבעלמא צריך בדיקה (כדלקמן סימן נ\"ח) ולא ליחמר בנפלה לאור שבודקין המעים שמא הוריקו) מ\"ט אמר רב חגא הואיל ורוב צלעותיה מגינות עליה והא מדאר\"י יש לה וישנה כעלה של וורד בין האגפיים מכלל דחזקיה סבר דלית ליה אלא אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי מדבריו של בריבי (חזקיה שהיה גדול בדורו) ניכר שאינו בקי בתרנגולין (אינו רגיל לאכול תרנגולין לפיכך לא ידע אם יש לו ריאה ול' בדיחותא הוא עכ\"ל) הגמרא עם פירש\"י הנה אף דמסוגיא לכאורה נראה דאדחי דברי חזקיה דאמר אין לעוף ריאה לענין לינפל וליחמר ס\"ל להפוסקים דודאי טעותו של חזקיה לא לגמרי היה כי איך יאמר דבר הלכה לרבים בלי עיון ושאלה אם כן הוא והוא היפך המורגש והידוע לרבים אלא מכח שקיבל מרבותיו דאין טריפות בעוף בריאה ולא ידע טעמו של דבר לכן עלתה על דעתו שאין לעוף ריאה ולפ\"ז אין שייך בהג\"כ טריפות דנקובה ונטולה ושמוטת הגף וכל הטריפות השייכים לריאה ומסיק הגמרא דחזקיה לא היה בקי בתרנגולים וטעה בטעמו של דברי רבותיו ובודאי טעמייהו משום דרוב צלעותיה מגינות עליה ולפי זה שאר טריפות שייכין בה זולת לינפל וליחמר וכן משמעות לשון הגמרא הנ\"ל דחזקיה אמר אין ריאה לעוף דמשמע שום טריפות ורב חגא אמר דלינפל וליחמר דוקא קאמר וק\"ל וע\"ל סימן נ\"ח בטריפות נפולה שתמה הב\"י שם למה לא כתב רבינו שם דאין טריפות ריאה בעוף לענין נכולה וע\"ש מ\"ש בישובו. גם כאן לא ביאר ב\"י כל הצורך ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אם ראינו שהאדימה טריפה ב\"י כתב שצריך לגרוס שהוריקה ולא כתב טעם לדבר ונראה שטעמו שכן מצא ברש\"י וברשב\"א ואינו מוכרח דאי משום דאמרינן לעיל (ר\"ל בסימן ל\"ח עכ\"ה) האדימה כשירה הלא גם ירוקה (אם הוא ככרתי עכ\"ה) אמרינן לעיל דכשירה ובשם מ\"ו כתבתי שם בסימן ל\"ח דבהמה ועוף דומין בטריפותן בשינוי מראה בריאה. וא\"ל דמיירי בירוקה כחלמון ביצה דאמרינן לעיל שהוא טריפה דאם כן מה לו לתלות הטריפות בנפילת האור אף בלא נפלה לאור טריפה בירוק כחלמון אלא לאו דמיורי בירוק ככרתי ושאני הכא דאיכא ריעותא דנפילה לאור א\"כ הה\"נ בהאדימה דטריפה הואיל ואיכא ריעותא ודוחק לחלק. ולומר דמיירי בירוק שהוא גרוע מכרתי ואינו דומה לביצה: "
                ],
                [
                    " וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל י\"א וכו' וכ\"כ הרמב\"ם כתב ב\"י וז\"ל והר\"ן כתב שדעת הרמב\"ן ג\"כ לומר שאין דין זה נוהג אלא בעוף ולא מחוור דא\"כ כי היכי דאמרינן כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח הכי נמי הול\"ל נפלה לאור ונחמרו בני מעיה עכ\"ל ונראה שאין זו קושיא דכיון דבמתני' לא הוזכר טריפות זה אלא בעוף לא איצטריכא ליה ועוד שאין זה טריפות נוסף בעוף מבבהמה שאם היה אפשר לבהמה ליחמר בני מעיה ג\"כ היתה נטרפת בכך ואין חילוק בין בהמה לעוף אלא שזו יש לה מגינים שלא תבא לידי טריפות זה וזה אין לו מגינים עכ\"ל ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " נשתברו ידי הבהמה כו' כשירה כתוב בהגהות אשיר\"י דהא דמכשרינן כשנשתברו ידי הבהמה היינו דוקא כשלא עברה המכה לצלעות שאם עברה (דהיינו שנצרר הדם מעבר לצלעות כדבסמוך וכן הדין בנשמט כ\"כ הג\"א בפרק בהמה המקשה ד\"מ עכ\"ה) או יש לחוש לריאה שלא תינקב: "
                ],
                [
                    " והאבר עצמו אסור כשנשבר וצריך לשייר מעט מן המותר עם האבר האסור וכן בעוף סא\"ז מורי: "
                ],
                [
                    " וי\"א שאם נשבר עצם השלישי חוששין כתב רמ\"א (כ\"כ או\"ה כלל נ' ודלא כמהרי\"ק ד\"מ עכ\"ה) דאם נמצא שבור ואין ידוע אם קודם שחיטה נשבר או לאחר שחיטה יש להכשיר מכח ספק ספיקא אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה ואת\"ל קודם שחיטה דילמא לא נקבה הריאה ובנשמט פסק רמ\"א דאסור מספק דילמא קודם שחיטה נשמט ובודאי ניקב (ובד\"מ כתב הטעם דספק השני שמא לא נקבה הריאה אותו ספק הוא מחמת חסרון ידיעתינו שא\"א בקיאין בבדיקה ע\"פ אינו ס\"ס גמור ולקמן סימן נ\"ז יתבאר שזה לא מקרי ספק. וכתב עליו א\"א ז\"ל בהגהות לד\"מ אמנם ל' סימן נ\"ז יתבאר דלעניין ס\"ס לא בעינן בדיקה א\"כ חסרון ידיעתנו אינו מזיק לענין ס\"ס וע\"ל עוד ע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " חוששין שמא ניקבה הריאה וצריכה בדיקה וכתב האגור דאם נשבר הגף סמוך לגוף פחות מברוחב גודל שהוא טריפה שאנן לא בקיאינן בבדיקה וכ\"כ בתרומת הדשן סימן ק\"ע ומהרי\"ק בשורש ל\"ח ע\"ש ובית יוסף התיר יותר ונהגינן להטריף כשנשבר סמוך לגוף ברוחב גודל מ\"ו. ואין חילוק אם עוקץ בשבירה או לא מאחר שרחוק מהגוף רמ\"א. וכתב שאם רואין שנצרר דם מעבר לצלעות טריפה גם בבהמה אבל אין חוששין לזה וא\"צ לבדוק ולראות אחר זה ע\"כ. ופשוט הוא דאם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע\"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף דטריפה וק\"ל: (הג\"ה עיין בהגהות דרכי משה מה שהקשה ומפרק א\"א ז\"ל בדין שמביא בשם ת\"ה והרשב\"א אם נחסר א' מהצלעות או אם יתירה חוליא אחת כו' ומביא אותו רמ\"א בהגהות לש\"ע ג\"כ ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " בפרק התחתון בכל מקום שיחתך בו כשירה לקמן בסימן ס' יתבאר כשנחתכו רגליה שלא בידי אדם אסור לאוכלו כ\"א ע\"י צלייה דשמא נחש נשכו ודוקא בימיהם שהנחשים היו מצוין וכמ\"ש שם: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב ובספר התרומות כתב כרש\"י גם רבינו לקמן סי' נ\"ו כתב דלית הלכתא כהרי\"ף: "
                ],
                [
                    " וכיון שאם נחתך רגליה טריפה ז\"ל ב\"י ואם נבראת חסרת רגל כבר נתבאר בסימן מ\"א ובסימן ג' דלהרמב\"ם כשירה ולהרשב\"א דינו כאילו ניטל ע\"כ וז\"ל מ\"ו בא\"ו שלו דף ל\"נ ולא דיבר נכונה שהרי הרמב\"ם סבר להדיא בפ\"ח מה\"ש דטריפה וכתב עוד כל אבר שנאמר בו חסר ולא ניטל אפי' נחסרה מתחילתן טריפה והכי אמרינן בסוגיא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה וכן הביאו מהרא\"י בת\"ה סימן קע\"ז ובפרק א\"ט בספרי הארכתי ע\"כ. (גם רמ\"א בת\"ח כלל פ\"ו ס\"ה כתב על הב\"י שטעות הוא כדברי רש\"ל וכ\"פ בש\"ע דטריפה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " בין במקום צומת הגידין או למטה מהם כתב ב\"י דברי תימה הם שהרי כתב בתחילת הסימן שלשה פרקים יש ברגל התחתון נקרא ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש וכתב עוד בפרק התחתון בכל מקום שיחתוך בו כשירה ומאחר שצומת הגידין בתחתית השוק סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש היאך כתב שאם הרגל היתר מחובר למטה מצומת הגידין טריפה והא למטה מצומת הגידין הוא ארכובה הנמכרת עם הראש ואפילו נחתך שם כשירה ואפשר לומר שאף על על פי שכתב שצומת הגידין בתחתיתו סמוך לארכובה לאו למימרא שצומת הגידין בראש העצם ממש אלא למעלה מראש העצם מעט ועי\"ל דאפי' את\"ל דצומת הגידין בראש העצם ממש כיון שבתוך הפרק שבין שוק לארכובה אה נחתך שם טריפה לדעת רש\"י כמ\"ש שפיר שייך למימר שאם הרגל היתר מחובר למטה מצומת הגידין טריפה וזהו שבתחילת דבריו כתב שיהיה זה היתר מראש העצם התחתון ולמעלה כדי לכלול בתוך הפרק ואין לפרש דמראש עצם התחתון דקאמר היינו מסוף הרגל ולמעלה ולכלול כל ארכובה התחתונה דכיון שאם נחתך בארכובה התחתונה כשר אין לפסול כיתר המחובר שה יותר מאלו נחתך שם ואפשר דגם כשהיתר מחובר בארכובה התחתונה קאמר דפסול משום דהו\"ל כאיל ניטלה כל הארכובה התחתונה וכבר כתב בסמוך דנחתך בתוך הפרק שבין ארכובה התחתונה לשוק טריפה עכ\"ל ב\"י והנה פי' שני שכתב ב\"י ועי\"ל כו' אפשר שכיון למ\"ש בפרישה שכתב כיון שבתוך הפרק שבין שוק לארכובה אם נחתך שם טריפה לדעת רש\"י כמ\"ש שייך שפיר למימר שאם הרגל מחובר למטה מצומת הגידין טריפה שר\"ל בזה שמחובר בעצם הערקום כמ\"ש בפרישה ומה שמבאר בפרק השלישי דמראש עצם התחתון דקאמר היינו מסוף הרגל ולמעלה זה דחוק מאוד שאם הוא מחובר ברגל פשיטא דצריך להיות מסוף רגל ולמעלה ואע\"פ שב\"י בעצמו כתב שאין לפרש כו' סוף דבריו יושב פירוש זה כמ\"ש והוא דחוק ופי' ראשון ג\"כ דחוק מאוד לכן נראה דפי' האמצעי עיקר ע\"ד שבארתיהו בפרישה וכתב המרדכי בשם ראב\"ן דאי איכא לאותו היתר הכירא כגון שהאחד עומד במקומו והאחד שלא במקומו כשירה דלאו תורת רגל עליו. ואם אינו מגיע לארץ ואינו הולך עליו אינו רגל אלא תלתולי בשר וכשר ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאין רגלים אפי' מגיעים לארץ כשירה דלא מטרפינן לה אם נטלה. וכתוב עוד מעשה היה בתרנגולת שהיה לה במקום צומת הגידין למעלה בירך אצבע אחד יתר והיה בו עצם וציפורן והתירו רבינו יהודה דלא אמרינן כנטול דמי אלא ביתר שהוא כיוצא בו בעומד כגון יתרת רגל אבל לא יתרת ד\"א שאינו רגל כגון עלתה בה יבלת ובה עצם ע\"כ: "
                ],
                [
                    " ורוב זה צריך שיהא רוב עביו ורוב הקיפו פי' יש עצם שאינו עגול כו' לשון הגמרא כתבתי בפרישה וז\"ל הרא\"ש נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם כמו שפירש\"י אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערין ברוב עביו או ברוב הקיפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחר וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב הקיפו טפי מרוב עביו ואז משערינן ברוב הקיפו וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב הקיפו ואז משערינן ברוב עביו וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל וכן פירשו התוס' (ודלא כפירש\"י שהוא דחוק) וכתב רבינו ירוחם דלפירוש זה אין אנו חוששין אם יצא העצם דרך הנקב וכתב עוד דלפי' זה עביו נקרא עובי העצם והקיפו חוט המקיפו. ודרך רבינו כפירוש זה דתוס' והרא\"ש וכך ביאור דבריו שהעצם בקצת מקומות אינו שוה בעיגול אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד שני ואם בשר החופה בצד הרחב אז חופה רוב עביו ואינו חופה רוב הקיפו וז\"ש אז רוב עביו יותר מרוב הקיפו כלומר אז חופה יותר לרוב עביו ממה שחופה את רוב הקיפו ואם הבשר הוא בצד שמיצר אז חופה יותר לרוב הקיפו ממה שחופה לרוב עביו ופסול עד שיחפה גם לרוב עביו עכ\"ל. והנה מ\"ש ב\"י וכך ביאור דבריו נראה דכיון בזה לפרש דברי רבינו כמ\"ש בפרישה ומ\"ש ב\"י שכן הוא פירוש של התוס' והרא\"ש והתוספות סתמו דבריהן בזה וז\"ל התוספות בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ו ע\"ב) רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו זמנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחד ובקונטרס פירש בע\"א עכ\"ל התוס' וגם דברי הרא\"ש סתומים הן וכתבתי בסמוך ונראה לבארם ע\"פ הדרך שכתבתי בפרישה מ\"ש אלא דפליגי אי משערינן כו' קאי על מ\"ש בגמרא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו וקשה להרא\"ש במאי פליגי הלא ברוב עביו נכלל רוב הקיפו וכן להיפך ע\"ז כתב נראה דפליגי כו' ומ\"ש דלפעמים אין העצם עגול ממש כו' ר\"ל שהעצם הוא רחב מצד אחד ומצד השני הוא מיצר כמ\"ש בפרישה ומ\"ש וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב הקיפו טפי מרוב עביו ר\"ל כשהמיצר הרבה מגולה לפי שהבשר החופה הוא מונח ברוחב העצם ונוטה מעט מכל צד למיצר נמצא שהצד השני מהעצם שהוא מיצר הרבה מגולה אז הוי רוב הקיפו טפי מרוב עוביו ר\"ל שאם באנו לשער עד שיחפה רוב הקיפו והוא רוב חוט המקיף כל העיגול של העצם צריך לזה טפי ממה שצריך לרוב עביו דהיינו לכסות רוב עביו שהוא רוב חלל העצם עצמו כשנשערנו בקוים הואיל וצד הרוחב מכוס' ששם נכנס הרבה מעובי העצם שמרוב החלל ולכן פליג ואמרי לה כו' ומצריך רוב הקיפו משום דכשבשר החופה מצד הרוחב כשהוא מכסה רוב הקיפו כ\"ש שרוב העובי מכוסה כמ\"ש. ומ\"ש וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב הקיפו ואז משערינן ברוב עביו ר\"ל כשבשר החופה הוא מצד המיצר הרבה שחופה צד עצם המיצר משני צדדים ובצד הרחב יוצא לחוץ ועוד מעט מכל צד סמוך לרוחב שהוא ג\"כ מיצר שלא מכוסה והוא הנקרא מיצר מעט ואז הוי רוב עביו טפי מרוב הקיפו ר\"ל שיותר בשר צריך כשרוצה לחפות רוב עביו דהיינו רוב חלל העצם ממה שצריך כשרוצה לכסות רוב הקיפו דהיינו רוב חוט המקיף כל העצם משום דהואיל ובשר החופה הוא מצד המיצר נמצא שרוב חוט המקיף כלה כשמכסה משני צידי המיצר וחלל העצם מכוסה מעט לפי שמעט מן חלל העצם בצד המיצר ולכן אמר רב דימי משערינן ברוב עביו דאם רוב עביו מכוסה כשהבשר החופה מצד המיצר אז גם רוב הקיפו מכוסה כמ\"ש אבל אם רוב הקיפו מכוסה אפשר שעדיין לא מכוסה רוב עביו וע\"ז מסיק ואמר רב פפא הלכך בעינן רוב עביו ורוב הקיפו ר\"ל שצריך שיהא בשר חופה רוב הכולל שניהם. ולשון הרא\"ש שכתבתי הוא כמו שהביאו ב\"י אבל בספרי הרא\"ש שבידינו לשון הרא\"ש קצת בע\"א וז\"ל דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחד ורוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו כשהוא הולך ומיצר הרבה וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב הקיפו עכ\"ל והכל עולה בסגנון אחד אלא שהוא שינוי בלשון שמלשון הרא\"ש משמע דמתחילה לא בא אלא ליישב איך מצינו שרוב הקיפו טפי מרוב עוביו משא\"כ לפי מה שהביא ב\"י לשון הרא\"ש שכתב בו \"כשהוא מצר הרבה \"וכשהוא מצר מעט כו' דלמשמעות לשון זה בא ליישב שניהן בשוה דלפעמים עביו טפי מהיקף ולפעמים איפכא וה\"ט שהרא\"ש שקאי אגמרא ליישב מאי בא האמרי לה רוב הקיפו להוסיף לכך תפס בלשונו תחילה לרוב הקיפו אבל הב\"י שבא כמושלם לפרש דברי רבינו שכתב דבעינן תרווייהו רוב עביו ורוב הקיפו לכך שינה לשון הרא\"ש וכתב קצת בסגנון אחר ודוק וכתבתי כל זה לאפוקי ממה שראיתי רבים חשובין בעיניהן שולחים יד בל' הרא\"ש ומגיהין אותו ע\"ד שכתבו והביאו ב\"י בסימן זה לכן בארתי שאדרבה לשון הרא\"ש במקומו מכוונין טפי המה וק\"ל גם מ\"ש בפרישה דקשה לרבינו מאי בא האמרי לה רוב הקיפו להוסיף כו' ללא צורך כתבתיהו שרבינו בא כמושלם להודיענו שיש חילוק בין צריך תרווייהו לחד מנהון וקמ\"ל דבעינן תרווייהו וכמ\"ש וכל זה כתבתי לשיטת ב\"י. אבל מ\"ו פירש דברי הרא\"ש בע\"א בא\"ו שלו וע\"ז הדרך יתבארו ג\"כ דברי רבינו וז\"ל מורי בא\"ו שלו על דברי הרא\"ש דהנה מ\"ש ואז בעינן רוב הקיפו כשהוא מיצר הרבה ר\"ל שאם חופה הבשר באותו מקום שהוא מיצר הרבה אז לא סגי ברוב עביו עד דהוי נמי רוב הקיפו ואם החיפוי בשר באותו מקום הרחב שאינו מצר אלא מעט אז לא סגי ברוב הקיפו ובעי נמי רוב עביו וכן משמע בהדיא בי\"ד כו' עד וזהו עיקר הפירוש ע\"ד הנכון עכ\"ל וביאור דבריו שהוא סובר פירוש עוביו היינו גובה העצם כזה * ולפ\"ז אם הבשר מקיף מצד הרוחב צריך יותר לכסות רוב הגובה דהיינו העובי ממה שצריך בשר אם באנו להקיף רוב היקף העצם (שהרי אפילו אם לא כיסה אלא החציה הוא רוב הקיפו ועדיין אינו רוב גובה הוא רוב עביו עכ\"ה) ואם בשר החופה מצד המיצר אז צריך יותר לכסות רוב ההיקף ממה שצריך להקיף רוב העוביו דהואיל והבשר מקיף מצד המיצר אז יקיף רוב הגובה כאשר יגיע מעט מחציו לצד מעלה לצד הרוחב ועדיין לא הוקף רוב הקיפו לפי שכל צד הרוחב לא הוקף עדיין כן ביאר מ\"ו דברי הרא\"ש ועד\"ז יתבררו ג\"כ דברי רבינו שמ\"ש ואם הבשר החופה הוא בצידו הרחב אז רוב עביו יותר מרוב הקיפו ר\"ל שאז רוב שיעור עביו הוא יותר גדול מרוב הקיפו ויותר צריך כשרוצה לכסות רוב עביו דהיינו רוב הגובה ממה שצריך כשרוצה לכסות רוב הקיפו וכמ\"ש ומ\"ש ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב הקיפו יותר מרוב עביו ר\"ל שאם בשר החופה הוא בצד המיצר אז שיעור רוב הקיפו גדול ויותר צריך כשרוצה לכסות רוב הקיפו ממה שצריך כשרוצה לכסות רוב עביו וכמ\"ש כ\"ז בסמוך. ודע שרבי' ירוחם בנט\"ו אות י\"ח אחר שהביא דברי הרא\"ש כתב עליו וז\"ל לפי' זה עוביו נקרא גובה העצם והקיפו חוט המקיפו עכ\"ל. נראה שהוא מכוון לבאר דברי הרא\"ש כמ\"ש בשם מ\"ו וב\"י הביא לשון רבינו ירוחם בסגנון אחר וז\"ל דלפירוש זה עביו נקרא \"עובי העצם שבמקום מלת \"גובה כתב עובי אפשר לומר שהגיה ב\"י כן לפי שיטת פירושו הנ\"ל או אפשר לומר שכך היתה הגירסא בספרים שלו: וכתב רמ\"א ואין אנו מכשירין הבהמה אם נשבר העצם במקום שאם נחתך שם נטרף אפי' אם מוקף בבשר מכל צד משום דאין הכל בקיאין בדין חיפוי אם לא בהפסד מרובה: "
                ],
                [
                    " אלא מתלקט כו' וז\"ל הגמרא בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ז ע\"א) א\"ל רבינא לרבא מתלקט מהו מתרוסס מהו (פי' מרודד) מתמסמס מהו ה\"ד מתמסמס א\"ר הונא כל שהרופא גוררו אבעיא להו ניקב מהו נקלף מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו ולא איפשיטא וכסדר הזה כן סדרן הרא\"ש ורבינו ששינה הסדר הטעם כתבתי בפרישה: וכן אם נתמסמס בשר החופה ואע\"ג דגם זה אבעיא דלא איכשיטא לא כללה רבינו בהדי אינך משום דס\"ל אע\"ג דלא אפשיטא הכא אפשיטא בדוכתא אחרינא דאמרינן גבי ריאה נתמסמסה טריפה אבל התוספות והרשב\"א כתבו דשאני ריאה שהאבר עצמו שהבהמה נטרפת בו נתמסמס אבל הכא הבשר הוא נתמסמס וטריפות אינו אלא משום שבירת העצם משום הכי מספקא בגמרא ב\"י (וכתב רמ\"א ואנן לא בקיאין בבשר שהרופא גוררו ולכן כל מקום שנשתנית מראית בשר אינו מציל וכ\"פ הג\"מ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לאפוקי מדברי הראב\"ד שכתב שהם כלפי פנים לצד חלל הגוף טעם הראב\"ד וראיותיו הביא ב\"י ע\"ש והרא\"ש כתב וז\"ל כאשר פירשנו שמועה זו כן קיבלה רש\"י מפי רבותיו גאוני עולם שצומת הגידין הוא מחוץ לארכובה והזנב נופל עליהן וכן בעוף עד שעמד חכם גדול הראב\"ד ז\"ל ומתוך פלפולו סמך על מראית עיניו ומשמוש ידיו להכשיר את הטריפות ולהטריף הכשר ואילו היה אומר לנו שהיה מקובל מרבותיו כך היינו אומרים זו וזו קבלה אבל מסברת לבו פירש שרבא כו' עד והביא ראיות שאין בהן ממש ואינם כדאי לכותבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנחנו בדקנו ומצאנו הדבר להיפך לכן אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי התלמוד שהיו מקובלים מרבותינו ע\"כ ע\"ש ולכן כתב נמי רבינו לאפוקי מדעת הראב\"ד ולא כתבו בשם פלוגתא. וז\"ל מהרי\"ן חביב וכיון שראינו כמה פוסקים מסכימים לדברי הראב\"ד מי יכניס ראשו בין ההרים לכן ראוי ומחויב אצלינו לנהוג איסור בגידים הפנימים גם בחצונים עכ\"ל וכ\"כ ב\"י שראוי לנהוג בשניהם איסור: "
                ],
                [
                    " ושיעור אורכו כו' לרש\"י ארבע אצבעות ולהרמב\"ם י\"ו אצבעות ז\"ל הגמרא בפ' בהמה המקשה ועד כמה ארכו של צומת הגידין ארבע בטדא ופרש\"י דהיינו ד' אצבעות והרמב\"ם לטעמיה אזיל דגבי חלחולת אמר בפא\"ט שישאר דבוק בירכיים בטדא ופי' הרמב\"ם שהוא ד' אצבעות נמצא דארבע בטדי הם י\"ו אצבעות וכתב הרשב\"א בתשובה שנראים דברי הרמב\"ם שאילו היה פירושו כפרש\"י הלא נראה לעין שאפי' בדקה הן מתפשטין יותר מד' אצבעות ואעפ\"י ששיעור י\"ו אצבעות דשור נראה כשיעור ארוך אינו מוכחש לעין כשיעור ד' אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור\"ת כ\"כ כי כך קיבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהן עכ\"ד. והואיל דמכאן מוכרח שהלכה כהרמב\"ם בפי' בטדא כמ\"ש הרשב\"א הנ\"ל א\"כ כאן הוא כאילו הוא הגוף לכן הביא רבינו כאן דעת רש\"י והרמב\"ם ולעיל גבי חלחולת סתם וכתב דברי הרמב\"ם לחוד שהוא אליבא דהלכתא בזה או י\"ל דלעיל בסימן מ\"ו גבי חלחולת שהוא מילתא דלא שכיחא שיפסק כולו לא רצה להאריך וצומת הגידין שדינן מילתא דשכיח לכן האריך וכתב כאן כל הדיעות: "
                ],
                [
                    " לרש\"י הוי צומת הגידין ולהרי\"ף לא הוי צומת הגידין דעת הרי\"ף הוא כדעת הרמב\"ם ולכאורה נראה שסברתם הפוכה בדקה מבגסה דבגסה לרש\"י שיעורא ארבע אצבעות ולהרמב\"ם השיעור י\"ו ואילו בדקה לרש\"י שיעור צומת הגידין גדול יותר מלדברי הרי\"ף שקאי בשיטת הרמב\"ם: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ם נפסק הגדול כו' ז\"ל הגמ' בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ו) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסק אלימא אזדא רוב בנין אפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין וכתבו הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש דהלכה כמר בר רב אשי וכ\"כ הרשב\"א דהא קי\"ל כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר מתרי וכתב עוד ותמהני במ\"ש בספר התרומות בשם רש\"י דנקטינן בהא לחומרא כדברי אמימר ואולי בנוסחאות שלהם ל\"ג מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד. וגרסינן בתר הכי אמר רב יהודא אמר רב צומת הגידין שאמרו ברובו מאי ברובו ברוב אחד מהם ופרש\"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוי הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל ופירש הר\"ן דאפילו נפסקו שלשתן ולא נשתייר בכל אחד אלא כחוט הסרבל דהיינו משהו כשרה וכתב הרשב\"א שכתוב בספר התרומות בשם רש\"י דהשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הלך אחר המחמיר הלכך אפי' ברוב אחד מהם טריפה וכן נראה שהוא דעת סמ\"ג וסמ\"ק. וכתב ב\"י ע\"ז וק\"ל כיון דנפסק רוב אחד מהן אפי' רוב חד דקטיני טריפה היאך פסק לעיל רש\"י הלכה כאמימר דאמר איפסק קטיני אזדא רוב מנין טעמא דאפסיקו תרוייהו הא איפסיק חד מקטיני דלא אזדא רוב בנין ולא רוב מנין כשרה ואפשר דלא פסק כאמימר אלא לענין איפסיק אלימא טריפה ודוחק דא\"כ הכי איבעי ליה למימר ולית הלכתא לא כאמימר ולא כמר בר רב אשי אלא כלישנא קמא דרב יהודא דלקמן אח\"כ בדקתי בספר התרומה ומצאתי שכתב בלשון הזה אית דאמרי משמיה דרב זביד דבתרי דוקא טריפה ואית דאמרי נמי בחד אלימא ואיפסיק ורב יהודא אמר רב ללישנא קמא רוב אחד מהם שנפסק ולשון שני רוב כל אחד דוקא ופרש\"י דהלך אחר המחמיר הלכך אפי' ברוב אחד טריפה עכ\"ל ומעתה לא פסק כאמימר כמ\"ש רשב\"א בשמו אלא ג' אמוראי פליגי בהא מילתא ובחד מנייהו איכא תרי לישני וה\"ל ד' מחלוקות ופסק כדברי המחמיר עכ\"ל ב\"י. ודחוק הוא מאוד שהרי הרשב\"א כתב בשם רש\"י דנקטינן בהא לחומרא דהלכה כאמימר והוא בעצמו כתב בשם ספר התרומה שכתב בשם רש\"י דהשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הלך אחר המחמיר הלכך אפי' ברוב אחד מהם טריפה ואיך אפשר שלא הרגיש בקושיא זאת ע\"כ נ\"ל לפרש דדברי הרשב\"א כולם נכונים למבין שהוא מפרש הא דאמר מאי ברובו ברוב אחד מהם פי' רוב מין אחד מהם דהיינו או רוב בנין או רוב מנין ואיכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד מהם היינו נמי רוב כל מין ומין ובזה פסק רש\"י כדברי המחמיר דבנפסק רוב מין אחד טריפה והוא כדעת אמימר משמיה דרב זביד וכן מפרש רבינו ל' רש\"י וכמ\"ש בפרישה. והרי\"ף לא כתב אלא לישנא בתרא וכתב מאי דאיתמר עליה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי פשיטא מכדי תלתא הוו וכו' מסייע ליה לרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל כשירה וכתב הר\"ן דמדבריו משמע דהלכה כשמואל משום דרבנאי אמר הכי משמיה ואינו נראה דכיון דמשמיה דשמואל קאמר לה ה\"ל פלוגתא דרב ושמואל וקי\"ל כרב באיסורי הלכך כל שנפסק רוב כל אחד ואחד טריפה לפי שלא נשתייר לא רוב בנין ולא רוב מנין וה\"ה דאי איפסק אלימא וחד מן קטיני לגמרי טריפה מהאי טעמא אלא דאי לא איפסיקא אע\"ג דלא אשתייר בהו אלא משהו בעלמא ואזיל ליה רוב בנין ורוב מנין כיון דחד מנייהו כולו או רובו קיים ואידך תרווייהו לא איפסקו לגמרי כשלימין חשיבי ולא אזלינן בתר רוב בנין או רוב מנין אלא היכא דאיפסק אלימא וחד מן קטיני לגמרי וכן דעת הרמב\"ם בפרק הנז' דהלכתא כלישנא בתרא דרב דאם נחתך רובו של כל אחד מהם טריפה וכן פסק הרשב\"א בת\"ה. וכתב עוד שם הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דבמשהו בעלמא לא חשיב לן מטעם דרובו ככולו הכא חשיב דהא שמואל אפי' בנפסקו שלשתן נמי מכשר אע\"ג דלא אשתייר בכל חד אלא כחוט הסרבל הלכך כיון דאמרינן דכל היכא דחד מינייהו קיים לא מטרפא בפסיקת רוב דאינך שמעינן מינה דכי אמרינן בעופא דאי אפסיק חד מנייהו טריפה איפסיק לגמרי קאמרינן אבל רובא לאו כלום הוא זלא עוד אלא אפי' אפסיקו חמיסר ברובן וחד מנייהו שלם כשרה דהא הכא מסקינן דכל היכא דאית בהו חד כולו שנם או רובו אע\"ג דאינך נפסקו ברובן וליכא רוב בנין ורוב מנין כשרה וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפרק ה' מה\"ש דבעופא ברובן דחד מינייהו טריפה וכדבריו נראה לי דכיון דבעופא מחמירין ולא מכשירין אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טריפה הדרינן לכללין דרובו ככולו. וז\"ל הרא\"ש הרי\"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב אע\"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא\"א דקי\"ל כמר בר רב אשי דמכשיר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דרב כמר בר רב אשי וה\"פ מאי רובו רוב כל אחד ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהן כגון אי איפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טריפה וכן אפסיק קטיני ורוב אלימא טריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל בשרה אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ואחד דא\"כ הוי דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גריע מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ\"ש רוב כל אחד ואחד עכ\"ל. ודברי הר\"ן והרא\"ש צריכין ביאור להולמן דבמה פליגי הרא\"ש והר\"ן או מה הכריחו להרא\"ש שכתב אבל אין לפרשן כפשטיה או איך יתפרש לישנא קמא לפירוש זה או מההוא זה שכתב וכ\"ש רוב כל אחד ואחד מה כל שכן איכא ומתוך זה יתבאר ג\"כ מאי פליגי הרא\"ש והרמב\"ם. כי הנה בהיות שקי\"ל כמר בר רב אשי דמכשיר ברוב מנין או ברוב בנין על פי זה מוכרחין לפרש מ\"ש בגמרא מאי רובו רוב של כל אחד ואחד והביאו הרי\"ף להלכה דר\"ל לקולא דאינו טריפה עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהן והיינו דלא ישאר אפי' רוב אחד מהן ואיזה רוב שישאר מכל אחד מהן כשר אלא שקשה להרא\"ש א\"כ משמע אפי' לא ישאר אלא רוב אחד מהקטיני ג\"כ כשר וזה לא יתכן דזהו לא כמר בר רב אשי דאינו מכשיר אלא א\"כ ישאר רוב בנין או רוב מנין ומכח קושיא זו נדחק הר\"ן וקאמר דלא אמר מר בר רב אשי הכי אלא אם כן נפסק לגמרי האלים דאז בעינן שישארו שני הקטיני משא\"כ בשלא נפסק לגמרי אפי' לא נשאר אלא מיעוט מהאלימא ומיעוט מחד קטינא סגי כיון שנשאר ג\"כ רוב קטיני השני וכמ\"ש ב\"י בשמו וכמ\"ש לעיל וזה נראה דוחק בעיני הרא\"ש דס\"ל דאמרינן רובו ככולו הן להקל הן להחמיר ומ\"ה כתב וכ\"נ ליישב לישנא בתרא דמר בר רב אשי דמאי דקאמר רוב כל אחד ואחד אינו ר\"ל כל אחד מהג' גידין אלא ר\"ל כל אחד ואחד מהמין החוטין שנטרפת בהן כגון איפסק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טריפה ומינה נשמע הדיוק הא נשתיירו שני הקטיני ולא נפסקו אלא המיעוט מהן כשר אע\"פ שנפסק האלים לגמרי והיינו כמר בר אשי דמודה בהא כיון דנשתיירו הקטנים ברובן מקרי רוב מנין אבל השתא דנפסקו רובן ס\"ל דטריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשר ומסיק הרא\"ש וקאמר אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ור\"ל וא\"כ יפה כיון הרי\"ף שהביא לישנא בתרא כיון דבשל תורה אזלינן לחומרא כלישנא בתרא דבעי רוב כל אחד ואחד והאי כל אחד ואחד הוא כפשטיה דהיינו אחד מהן הן אלימא הן קטינים דאם יפסק רוב אחד מהן נטרפת הבהמה כיון שגם המין השני נפסק מעט ולאפוקי מלישנא קמא דלפירוש זה (זה כתבתי לפי מ\"ש בגירסת הרי\"ף והרא\"ש וב\"י הביאם ככתבם וכלשונם אבל לפי גירסת הנמרא דף ע\"ו ע\"ב שהגירסא בלישנא קמא ביותר אריכות א\"א לפרשו הכי וז\"ל מאי רובו רוב אחד מהן כי אמריתא קמיה דשמואל א\"ל מכדי תלתא הוו כי מפסיק חד מנייהו לגמרי הא איכא תרי. טעמא דאיכא תרי הא ליכא תרי לא ופליגי דרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צ\"ה אפי' לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל כשרה ואיכא דאמרי כו' ומ\"מ לא ק\"מ איך נפרש לישנא בתרא לחומרא דא\"כ במאי פליגי דפליגי דללישנא קמא אתמר כי אמריתא קמיה דשמואל בע\"א ממה שאיתמר בלישנא בתרא גם ללישנא קמא מצריך רב שלא יפסוק אפי' חד מהקטיני וברוב וכדמסיק שמואל ואמר כי מפסיק חד מאי הוי הא איכא תרי וללישנא בתרא אף לפי פי' זה אינו מצריך אלא שלא יופסק שום רוב מהחוטין שהיא נטרפת מהן וק\"ל) יסבור אותו לשון לקולא רוב אחד מהן ר\"ל אפי' לא ישאר אלא רוב אחד מהן כשרה ולא הוצרך הרא\"ש לפרש לישנא קמא דממילא נתפרש דכיון דלישנא בתרא דאמר רוב כל אחד ואחד פי' דר\"ל דבעינן שישאר רוב כל אחד ואחד ממילא פי' דלישנא קמא דאמר רוב אחד דר\"ל דלא בעינן אלא רוב אחד וחדא באידך תליא ומסיק דזה אינו דא\"כ הוי דלא כמר בר רב אשי דס\"ל דא\"צ שיהיו שני המינים קיימין אלימי וקטיני. אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גרוע כו' ר\"ל הך דין דרוב כל אחד ואחד דר\"ל לפי פי' זה דבעינן רוב כל אחד ואחד ואי ליכא רוב חד מנהון והשני נפסקו אפי' קצת גרוע להטריף בו מאילו נשאר מין אחד שלם והשני נפסק לגמרי דהתם מין אחד לכל הפחות שלם לגמרי משא\"כ בזה שאין שום א' מהן שלם. ומסיק דז\"א דמר בר רב אשי דאמר אי שייר רוב אלימא אינו ר\"ל שישאר בשלימותו אלא ה\"ה אם נפסק קצת ונשתייר רובו והשני נפסק לגמרי כשר משום דאמרינן רובו ככולו וכ\"ש רוב כל אחד ואחד ר\"ל כנדון דידן דפירשנו דבעינן רוב כל אחד ואחד ואם נפסק רוב אחד והשני נשאר הרוב ס\"ל דטריפה הא כ\"ש הוא דכשר כיון דשום אחד מהן לא נפסק לגמרי אפי' אם נפרש רוב כל אחד מין אחד ויהיו נפסקין תרי הקטיני הרוב הוו כ\"ש. וק\"ו אם נפרש כפשטיה רוב כל אחד כל חד וחד דלא יפסק אלא חד מהקטיני הרוב ואידך תרוייהו נשארו הרוב דכשר ואל תרחק נפשך מפירוש זה במ\"ש כ\"ש רוב כל אחד ואחד. שהרי לפני זה גם כן אמר כן אות באות ז\"ל אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גרוע כו' ושם ג\"כ ר\"ל האי דינא דרוב כל אחד ואחד פירוש ונפסק אחד מהן וק\"ל. והנה לפי מה שכתבנו מבוארים כל דברי רבינו שמ\"ש בשם הרא\"ש הוא כמ\"ש שהוא סובר כהרי\"ף וכמו שבארתי דבריו בפרישה ומ\"ש בשם רש\"י מבואר שרש\"י פוסק כדעת המחמיר וכמ\"ש הרשב\"א בשמו ור\"ל ג\"כ מין אחד וכמ\"ש בפרישה. ודעת הרמב\"ם הוא כדעת הר\"ן והחילוק שבין הר\"ן והרא\"ש מבואר דהרא\"ש סובר רובו ככולו בין לקולא בין לחומרא ואינו מכשיר אלא ברוב מנין או ברוב בנין אבל להרמב\"ם אפי' לא נשאר לא רוב מנין ולא רוב בנין כשר כגון אם נפסק רוב האלימא וגם נפסק רוב חד מן קטיני ולא נשאר אלא רוב א' מן קטיני אפ\"ה כשר וכמ\"ש דבריו בפרישה שמ\"ש רבינו בשמו עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהם שר\"ל אפי' לא נשאר אלא רוב של אחד מהם אפי' של קטיני ומהשנים הנשארים לא נשאר אלא מיעוט כל אחד מהם כשרה ותדע שהרי מ\"ש רבינו בשמו וכן אם נפסק קצת כל אחד כו' אין זה לשון הרמב\"ם אלא ז\"ל בפ\"ח מה\"ש בדין י\"ח אחר שכתב תחילה הדין דמר בר רב אשי נחתך בבהמה עבה ונשאר הקטיני או איפכא כשר כתב נחתך רובו של כל אחד מהם טריפה ואצ\"ל שנחתכו כולן או נטלי כולן עכ\"ל. גם מלשון זה האחרון דאצ\"ל שנחתכו כולן וכו' יש לדקדק קצת דס\"ל כפירוש הר\"ן דאילו לפירוש הרא\"ש דמשוה רובן ככולן לא ה\"ל זה ואצ\"ל כו' דמה לי נטלו כולן או רובן ואף שמכל מקום הוא פשוט טפי מ\"מ לא ה\"ל למכתבינא ודו\"ק: ותימא על הב\"י שכתב שר' ירוחם כתב כדברי הרא\"ש וז\"א שהרי כתב בנתיב ט\"ו אות י\"ח בהדיא כדברי הרמב\"ם והר\"ן שאם נשאר אחד שלימה אפי' חד מהקטיני ושנים האחרונים לא נפסקו לגמרי דכשרה וזהו דלא כדברי הרא\"ש אלא כדברי הר\"ן והרמב\"ם וכמ\"ש. ואם מפני שכתב שם רבי' ירוחם דאם נפסק רוב שלשתן אע\"פ שמיעוטן קיים טריפה כתב דהיינו כדברי הרא\"ש קשה הלא זה הסכמת כל הפוסקים הוא הרי\"ף והרמב\"ם ורש\"י והרשב\"א והר\"ן ודוק. וגם תימא על הב\"י שכתב וז\"ל ונראה מדברי הרא\"ש שהוא מפרש הא דאמר שמואל אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל היינו אפי' נפסקו כל צומת הגידין ונשתייר באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה וקשיא לי היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוו מסייע לרבנאי דלמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תלתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי וצ\"ע עד כאן לשון ב\"י ונלע\"ד דלא ק\"מ דע\"כ גם הרא\"ש מפרש לישנא דגמרא דקאמר מאי רובו רוב כל אחד ואחד דר\"ל דאינו טריפה עד שיהא נפסק רוב כל אחד ואחד ואם רוב אחד נשאר שלם כשרה ולאפוקי מלישנא קמא דס\"ל רוב אחד דר\"ל אפי' ברוב אחד תלוי הטריפות שאם נפסק רוב אחד מהן ס\"ל דטריפה אע\"ג דהשנים קיים קמ\"ל הרא\"ש דקי\"ל כלישנא בחרא דלא מטריף אלא אם כן לא נשאר שום אחד מהחוטין שהיא נטרפת בהן הרוב ואז כיון שלא נשאר בשום אחד מהן הרוב גם הוא מודה דאע\"ג דהמיעוט מכל אחד קיים אפ\"ה טריפה והיינו לאפוקי מדשמואל דס\"ל אם מיעוט מכל אחד קיים כשרה ומ\"ש הרא\"ש כגון אי איפסק אלימי כו' נקט אפסיק משום הדיוק לאשמעינן הא אם נשאר רוב אחד מהחוטין אף שהשני נפסק לגמרי אפ\"ה כשר וכמש\"ר בעל הטור בשמו ומ\"ה האריך הטור כדי לבאר דברי הרא\"ש. א\"נ מ\"ה נקט אפסק משום דבעי ליישב דס\"ל להאי לישנא לקולא כמו בר רב אשי ולא לחומרא ומדמר בר רב אשי מכשיר אפי' באפסק חד מין וגם מיעוט מהמין השני ומזה דייק לבסוף דא\"א לפרשו אלא לקולא משום הכי נקט הרא\"ש אפסק ברישא וע\"כ אתה צריך לפרש דברי הרא\"ש כן דג\"כ ס\"ל דלא איירי הגמרא באפסק אחד מהן לגמרי דהא לא אתפרש ע\"ז מאי רובו רוב כל אחד ואחד ועוד דא\"כ מאי מסיק הגמרא וקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל א\"ל מכדי תלתא הוי הא איכא תלתא דכל חד וחד ואי פירוש רוב כל אחד ואחד ר\"ל שנפסק אחד כולו והשני ברובו מאי קאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד. וגם ב\"י מדלא הקשה זה אפירוש הרא\"ש ש\"מ דפירש רוב כל אחד ואחד כמ\"ש אלא שקשה להב\"י אהרא\"ש שכתב ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא אשתייר כחוט הסרבל אמ\"ש אפסיק חד מין ש\"מ דס\"ל להרא\"ש דאפי' בהשתיירות כחוט הסרבל מחד מין כשרה ואינו מוכרח. ועי\"ל דס\"ל להרא\"ש דהא דקאמר מסייעא ליה לרבנאי היינו מדמצינו דשמואל אינו מצריך שום רוב מאחד מהן יש סיוע לרבנאי דג\"כ אינו מצריך רוב חד וגם מסתבר להרא\"ש דמדאינו מצריך שום רוב דאפי' במיעוט דחד סגי והא דקאמר הא איכא תילתא דכל חד לדבריו דרב קאמר לדידי סגי אפי' בחד מיעוט לדידך אודי לי מיהת בהא כיון דאיכא תילתא דכל חד וחד ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " בעוף הן כו' וסימנם בו כסימנם בבהמה ז\"ל רמ\"א ומי שאינו בקי לשער ישער כרוחב אצבע בעוף ממקום שמתחילין (כ\"כ הרוקח) ולעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי (כ\"כ בשם מהרי\"ל וש\"ד): "
                ],
                [
                    " וחמור עוף כו' שאפי' נפסק אחד מהן טריפה זהו אליבא דכ\"ע כי כן בגמרא ובנפסק הרוב פליגי ואפי' הרא\"ש שסובר בעלמא רובו ככולו אפשר שמודה כאן דלא אמרי' רובו ככולו ועמ\"ש בסמוך בשם הר\"ן טעם המתירין אפי' בנפסק מהן רובן כו': "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דרוסה טריפה סימן הדורסין א\"ז נ\"ח ארי זאב נמיה חולדה וסימן הנדרסין ג\"כ ט\"ע גסה כבשים טלאים עזים. נח\"ש נמייה חתול שועל דריסתן שוה בקטנים שבדקות וסימנך נח\"ש ישופנו עקב והיינו קטנה שבדקות שהם קטני ועקבי ארץ: "
                ],
                [
                    " והזאב אין לו דריסה בבהמה גסה ואנו מחמירין כר\"ת וס\"ה דאפי' בגסה יש לו דריסה עיין בתשובת מהרא\"י מ\"ו: "
                ],
                [
                    " וכן יראה מדברי הרמב\"ם כתב בית יוסף וז\"ל דברי הרמב\"ם הוא בפ\"ה מה\"ש וז\"ל הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וכו' ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד ובבהמה דקה וחיה דקה מן הזאב ולמעלה הרי דס\"ל בהדיא דאם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ומשמע דס\"ל נמי שאם היתה גסה מארי דינה כארי דכיון דקאמר וכיוצא בו א\"כ ארי לאו דוקא ומ\"ש אחר כך ואין דריסה לבהמה גסה ולחיה גסה אלא לארי בלבד לאו למעוטי מינים שהם כארי אתא אלא למעוטי מינים שהם למטה מהארי אתא ומיהו אפשר לדחות דארי דוקא ומ\"ש וכיוצא בו היינו לרבות זאב בדקה אבל ארי בגסה דוקא ולא מין אחר אפי' גדול ממנו ובדקה מן הזאב ולמעלה ואפשר שמפני כך כתב רבינו וכן יראה מדברי הרמב\"ם כלומר כך נראה מדבריו גם כי יש לדחות פירוש דבריו דלא כהרשב\"א דארי דוקא דריס בגסה אבל לא שאר חיות מ\"מ הרמב\"ם אתי דלא כהרא\"ש דאמר דאין דריסה אלא לארי בגסה ולזאב בדקה בלבד עכ\"ל ב\"י ול\"נ דברי הרמב\"ם שמ\"ש הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו ר\"ל כל חיה שהיא גסה יותר מארי ונקראת כיוצא בו ר\"ל בגבורה דאפשר אף אם היא גסה יותר מארי אין לה כח יותר מארי וא\"ש ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד בא לאפוקי חיה שהיא גדולה כארי שאין לה דריסה בבהמה והוא מכוון כדברי הרשב\"א שכתב כן רבינו בהדיא בשמו וכמ\"ש בפרישה ואפשר לומר שגם כוונת ב\"י הוא כמ\"ש ומ\"ה כתב הב\"י בביאור הרמב\"ם דמ\"ש דאין דריסה בגסה אלא לארי דלא אתא אלא לאפוקי מינים שהן למטה מהארי ולא כתב דאתא לאפוקי מינים שהן גדול כארי דדינם כזאב וכמ\"ש הרשב\"א אלא וודאי במ\"ש למטה מארי ר\"ל במדרגת הגבורה הן למטה מהארי ממילא נמי מ\"ש הרמב\"ם שהן כיוצא כארי ר\"ל בגבורה והיינו שהם גדולים מארי וק\"ל ומש\"ר וכן יראה מדברי הרמב\"ם היינו משום שהרמב\"ם לא כ\"כ בהדיא אלא שכן מוכח מדבריו: "
                ],
                [
                    " חוץ מהנץ שיש לו דריסה כו' ולא כשאר דריסה שאין לו דין דריסה כ\"א בעופות הקטנים והדקים כמש\"ר בסמוך. וצריכין ליתן טעם למה לא היה גם לעוף הגס שקורין פלקון צד דריסה כשנקב לחלל דגדיים וטלאים כמו הנץ כיון שהוא חמור יותר מהנץ במה שיש לו דין דרוסה גמורה אפי' בעוף הגס כמ\"ש בסמוך משא\"כ הנץ: "
                ],
                [
                    " אלא אם ניקב עד לחלל חוששין לדריסתו כתב ב\"י בשם חידושי רשב\"א ומיהו למאן דמפרש דקוץ נמי לית ליה בדיקה אפשר לחלק דאילו בקוץ אין לו בדיקה כלל דנקב כל שהוא אינו ניכר אבל בנץ בודקין אותו אם ניקב לחלל והאדים הבשר מבפנים טריפה ואם לאו כשירה עכ\"ל וכתב מ\"ו ע\"ז וז\"ל ואני אומר שאין הלשון משמע כן לומר דיש דריסה להקל מבנקובת הקוץ קאמר (מדקאמר חוששין לדריסתו אין ל' חששא היכא דהוי קולא עכ\"ה) עכ\"ל ועוד קשה לי הא כתב רבי' בס\"ס זה וז\"ל וגם כתבו שארס הנץ אינו אדום כ\"כ ואינו ניכר לפיכך אין לו בדיקה ואיך יעלה על דעת לבדוק הנקב ולסמוך על בדיקת הארס שאין בדיקה ע\"כ נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אבל כשבא לפנינו וצפורן תחובה לי בגבו אין לפרש דמיירי כאן שבאת הבהמה לפנינו וצפורן ארי תלוש תחוב לו בגבו שזה הדין כתב רבינו בסמוך ארי שנכנס בין השוורים כו' ול\"ל למיתני דין אחד שני פעמים ועוד מדאמר הטעם דחוששין שמא דרס וחזר ודרס ואי מיירי בצפורן תלושה ת\"ל דחוששין משום דאף אם זה הצפורן תלוש שאר הצפרנים הוציא ובוודאי דרס בכולם (ומ\"מ קשה למה לא כתב רבינו חששא זה ולמה אמר שמא דרס וחזר ודרס ושמא י\"ל דרביני חששא חדא נקט וה\"ה דחייש לאידך חששא וק\"ל עכ\"ה) ודוחק לומר שמיירי שלא ניכר מקום שאר הצפרנים דא\"כ לא ה\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש דאף אם לא ניכר מקום שאר הצפרנים אסורה דחוששין שמא דרס וחזר וכו' וטעם זה דחיישינן שבשאר צפרנים דרס אנו צריכין למימר לקמן. ועוד מדכתב ב\"י בסמך ארי שנכנס כו' ז\"ל דוקא שראינוהו כו' ונא כתב כן ג\"כ בבבא זו אלא ודאי ס\"ל דכאן מיירי שעדיין תחובה כל היד ולא הוציאו ידו ושחטוהו וכמ\"ש בפרישה: ",
                    " דאמרינן כבר נח רוגזיה (אין להקשות דלמא כבר דרס קודם שהרג את זו די\"ל דלעולם לא אמרינן שהבהמה יהא לה כח לברוח מן הארי ובודאי זו דרס תחילה עכ\"ה) כתב הר\"ן ומיהו דוקא כשנכנס לתוכן ועמד עמהן דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרינן נח רוגזיה כי קטע רישא דחד אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסין ידיהן מבפנים ודורסים אע\"ג דקטעיה לרישא דחד מנייהו לא נח רוגזיה משום הכי דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ארי שנכנס בין השוורים כו' ז\"ל ב\"י ומשמע דדוקא ראו שנכנס ארי הוא דחיישינן אבל לא ראוהו שנכנס תולין שבכותל היה צפורן זה ונתחכך בכותל ונתחבה בגבו וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו דהוי ספק ספיקא ספק נכנס או לא נכנס ואת\"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי היה אלא בכותל נתחכך עכ\"ל ב\"י וקשה לי דהא אין זה ס\"ס דכל הספיקות הם ספק א' היינו דלמא בכותל נתחכך דבספק לא נכנס ג\"כ צ\"ל דציפורן זה שהוא בגבה היה בכותל דאין אמר שספק ארי נכנס ר\"ל שיש להסתפק שאין צפורן זה של ארי אלא של שאר חיה שאין לה דריסה בגסה וא\"כ הוי שפיר ס\"ס דספק לא נכנס וצפורן אינו של ארי את\"ל נכנס דלמא בכותל נתחכך דז\"א דהא בהדיא כתב רבינו ונמצאת צפורן של ארי דמשמע שיודעין בודאי ומכירין שזה הצפורן של ארי ונ\"ל שאין ר\"ל שהוא ס\"ס כדאמרינן בעלמא אלא ר\"ל מכח תרי ספיקות יש לנו להתיר ולתלות בכותל חדא שמא לא נכנס ונמצא צפורן זה ודאי מן הכותל ואת\"ל נכנס אכתי איכא לספוקי ולתלות בכותל: "
                ],
                [
                    " ומצאת צפורן כו' חוששין אף ע\"ג שאין הארס בא אלא בהוצאת היד אפשר לפרש דחוששין שמא דרס והוציא ידו וחזר ודרס ובדריסה ראשונה הטיל הארס ובדריסה שניה נשמטה הצפורן מעל ידו אלא נראה שהוא דוחק משום שהיה לו לרבינו לבאר דחיישינן שמא דרס כו' כמ\"ש לעיל בסמוך ונראה דחיישינן שדרס בכל צפרניו ובהוצאת האחרים הטיל הארס שהרי יותר מצפורן א' יש לו ולא נשמט אלא א' ועמ\"ש בשם מ\"ו בפרישה ע\"ז ומה שהבאתי ראיה לפי' מ\"ו ממ\"ש רבינו שחוששים שמא ארי דרסו והצפורן ישב לו בגבו דמשמע דחוששין להאי צפורן. אלא שיש לפרש דברי רבינו דה\"ק לא אמרינן מדשתקו דודאי עשו שלום ביניהם אלא אמרינן הצפורן מורה שדרס אחריהן ושמטה ע\"י הדריסה הצפורן ומדאיכא לפנינו ריעותא חיישינן נשאר צפרנים או לחזור ודרס ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל אם נכנס למקום שהבהמות רועות כתב הרשב\"א דל\"ד בקעה אלא כל מקום שאינו צר ביותר שיכולין לברוח קצת מפניו (ולא השיגם נ\"ל אפי' נמצא הא' דרוסה מ\"מ אין חוששין לאינך כל היכא דלא חזינן ריעותא ואמרינן לא השיגום רש\"ל. ומ\"מ כשנמצא שלשה נדרסין יש להחמיר ולאסור את כולם כי כבר הוחזק עדר זה בנדרסין רמ\"י עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכן אם ניקב אפילו בפנים כתב ב\"י וז\"ל כך הם דברי רשב\"א בת\"ה וקאי אקנה דאינו מיפסל בנקיבה (של קניא או כלבא עכ\"ה) עד שיפסוק רובו משא\"כ בשונרא דאפילו האדים מבחוץ טריפה ע\"פ והנה מ\"ש וקאי אקנה דמשמע דוקא ולא אשאר חלל הגוף משום דקשה ליה הלא אין בדיקה לחלל הגוף כמ\"ש בפרישה וע\"ש שכתבתי דלא ק\"מ וקאי שפיר אחלל הגוף. ולפי' דב\"י דקאי אמקום סימנים ק\"ק מ\"ש וכן אפילו אם ניקב לפנים מכלל דלפני זה איירי שלא ניקב לפנים וא\"כ אפילו תלינן בדריסה הא בסימנים קשים ואפילו האדים הבשר כנגדה אינו מזיק עד שיאדימו הן עצמן וכמ\"ש בסמוך בסימן זה וי\"ל דקמ\"ל דא\"צ לבדוק הסימנים עצמן אם האדימו ואף אם ימצאו שהאדימו לא תלינן בארס וכאילו מצאן אדומין בלא ריעותא וק\"ל ועי\"ל דאם היו תלינן בדריסה היה צריך לבדוק כל המקומות שנטרפת בהן כדלקמן. וכתב עוד ב\"י וז\"ל ונוסחא אחת יש בת\"ה וז\"ל וכן אם לא נקבה מבפנים ממש כשרה וקאי אושט ודוק ע\"כ וכתב מ\"ו ע\"ו וז\"ל וזה לא יתכן בדברי רבינו דאם כן דין זה לא יתכן לרש\"י דכתב דושט אין לו בדיקה אפילו בנקב ומשום הכי לא כתב הטור לעיל סימן ל\"ג אלא עוף ועוד דסתמא קאמר בהמה או עוף כו' משמע בכל מקום שהוא מבעבע דם ורשב\"א אפשר לומר דקאי אעוף אבל רבינו נקט בכמה ולפי מ\"ש בפרישה א\"ש: "
                ],
                [
                    " וכיצד היא הבדיקה כו' כתב מהרי\"ן חביב ז\"ל ג' בדיקות הן האחת ספק דרוסה כגון ארי שנכנס כו' ובדיקה זו תועיל אפילו בבהמה כדעת רבינו כמ\"ש הר\"ן בפ\"ט גבי ההוא ספק דרוסה דאתא לקמיה דרבא כו' ומ\"ש המחבר וכיצד היא הבדיקה בודקין מכנגד המוח כו' עיקר כוונתי בזה על ספק דרוסה וכולל לעוף ולבהמה. חלוקה שנית דרוסה ודאי ומקום הדריסה ניכר צריך בדיקה באותו מקום בלבד וגם זה בין בעוף בין בבהמה כשמקום הדריסה בכל הגוף ולא בושט ומ\"ש המחבר בשם הרא\"ש דאפילו ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה עיקר כוונתו בזה על זאת החלוקה שידענו מקום הדריסה וצריך לבדוק אותו מקום בלבד בעוף ובבהמה. ומ\"ש וכיצד היא הבדיקה כו' אינו חוזר למאי דסמיך ליה אלא למ\"ש תחילה הא דחוששין לדרוסה היונו שלא להתירה בלא בדיקה. חלוקה ג' שראינוהו מרחוק שדרסה ולא ידענו מקום הדריסה בעוף צריך בדיקה אבל בהמה אין לה תקנה בבדיקה כמ\"ש בסמוך ואע\"פ שכתבתי בשם הר\"ן דבהמה יש לה בדיקה התם בספק דרוסה דהקילו בה וכמ\"ש הרא\"ש על מאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וג\"כ משום דהוי ס\"ס הנה דחקתי עצמי בהילוך זה כדי לתקן כל דברי המחבר איך יבאו לדעת הרא\"ש גם מ\"ש לסוף בהמה שנדרסה אין לה מקנה בבדיקה ואף כי לבי מפקפק אם המאמר הזה הוא כדעת הרא\"ש כי בקשתי בפסקיו ולא מצאתי הדברים האלה ומ\"ש בזה הוא ממ\"ש על דברי רש\"י הא דבדקינן דרוסה היינו בספק דרוסה כו' ושם כתב בפירוש דאף בודאי דרוסה בדק רב ובזה יבאו דברי המחבר כפשטן שכתב בשם הרא\"ש דאף בודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה וכולל בזה שתי חלוקות ודאי דרוסה שכתבתי ומצאתי בספר ת\"ה בהמה אין לה בדיקה בדרוסה שהושט אין לה בדיקה מבחוץ כו'. וי\"א שיש לה בדיקה שהארס שורף ומאדים ואילו היה שוחט במקום הארס אדמימותו ניכרת וכו' והראשון עיקר ויראה שבעל הספר העתיק לשון הזה סתם ויהי בעיניו כהלכה פסוקה כיון שכ' הרשב\"א שהוא עיקר והאמת שה\"ל לכתוב דבר בשם אומרו ויאמר ומ\"מ כתב הרשב\"א ומזה נמשך לנו הבלבול האמור וכבר כתבתי מה שאפשר לומר בתיקונו ע\"כ. וכתב עוד ואל יקשה עליך מש\"ר יעקב בהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה כו' לא יעמוד זה הספק עצמו בספק דרוסה שכבר אמרנו בה שלדברי הכל אפי' בבהמה תועיל בדיקה מכנגד המוח עד סוף הירכים דאיכא למימר בספק דרוסה הקילו וכמ\"ש הרא\"ש על ההיא דושט אין לו בדיקה מבחוץ ועוד דהוי ס\"ס ספק אם נדרסה אם נא ואת\"ל נדרסה שמא לא היה בושט עכ\"ל. וכתב עליו ב\"י וז\"ל ודברי אריכות הם אלו וגם אינם נכונים שהרי כבר הוכחתי בסי' ל\"ג שדעת הרא\"ש כדברי האומרים דבהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה ואפי' בספק דרוסה וא\"כ מש\"ר וכיצד היא הבדיקה כו' קאי לספק דרוסה בעוף בלבד ולודאי דרוסה בין בעוף בין בבהמה והוא שידוע שלא דרס בושט דאל\"כ לא הוי מהניא בדיקה בבהמה עכ\"ל ב\"י. כלל העולה מדברי כולם הוא דבספק דרוסה הוא דצריך לבדוק בכל המקומות שיש שם כנגדם צד טריפות ובודאי דרוסה נמי אם לא שראינו שלא הכה אחרי הבהמה אלא פעם א' ועל אבר מיוחד אז א\"צ לבדוק אלא אותו מקום כנגדו ולא חיישינן שהארס יורד ונוקב אפי' להרשב\"א אא\"כ כשבדקנו לאחר זמן הדרוסה ולא מצאנו ארס מבחוץ וכמש\"ר בסמוך וע\"פ מ\"ש שם בדרישה ע\"ש. ותחלת הבדיקה הוא מבחוץ על העור שבודקין בכל המקומות או באבר מיוחד לחוד כשראינו שלא הכה אלא שם ואם לא מצאנו שום אדמימות מבחוץ על העור הבהמה כשרה וכמ\"ש הרשב\"א והביאו ב\"י לעיל בסמוך בד\"ה הא דחוששין לדרוסה כו' ע\"ש. ואם מצא שהאדים מבחוץ יבדוק כנגדו על הבשר מבפנים ומשמע לי לכאורה מדברי הפוסקים שמבפנים אינו ר\"ל ממש מבפנים בחלל הגוף דהיינו שיאדים צד הבשר המונח על הבני מעים או צומת הגידין או המוח וכיוצא בו אלא אפי' מצאו שהאדים הבשר שתחת העור לצד החיצון ג\"כ טריפה דאמרינן סופו יכנס הארס כנגדו לפנים וינקב הבשר והבני מעים חוץ מבסימנים שהן קשין אצל דרוסה דצריך שיאדימו הן עצמן ואפי' לצד החיצון שלהן אלא שהרשב\"א כתב והביאו ב\"י לעיל בסמוך בד\"ה כתב הרשב\"א כו' ז\"ל כתב הרשב\"א בת\"ה דכי פסלינן האדים בשר כנגד בני מעים היינו בהאדים מבפנים. וכתב עוד דכי האדימו סימנים לא טרפינן לה עד שיאדימו מבפנים לצד חללן וכתב ב\"י על זה ו\"ל אבל הרא\"ש בר\"פ א\"ט כתב שאם האדימו הסימנים עצמן אפי' עור חיצון של ושט לבדו טריפה כו' ע\"ש ולפי זה יש להסתפק אם הרא\"ש לא פליג עמו אלא בהאדימו סימנים אבל בהאדים הבשר נגד בני מעים מודה להרשב\"א דבעינן שיאדים לצד הפנימי א\"ד נאמר כיון שהסימנים לא מטרפא בניקב עור א' מהן עד שינקבו שניהן ואפ\"ה ס\"ל דבהאדים צד החיצון מעור החיצון חיישינן שינקב גם עור השני ה\"ה אי כ\"ש נמי נחשב בהאדים צד הבשר החיצון שכנגד בני מעים והכי מסתבר טפי מדסתמו דבריהן ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א כו' בדק ולא האדים הבשר מבחוץ אם סמוך לדריסתו בדק כשרה כו' כתב ב\"י וז\"ל בת\"ה כתב וז\"ל בדק ולא האדים בשר אפי' מבחוץ אם סמוך לדריסתו בדק כשרה בידוע שלא דרס שאילו דרס היה הבשר מאדים במקום דריסתו עכ\"ל משמע דבספק דרוסה מיירי דוקא אבל ודאי דרוסה אפי' לא האדים כלל טריפה וזה סותר מ\"ש לעיל שדעת הרשב\"א דאף לודאי דרוסה יש בדיקה ונ\"ל דאפי' בודאי דרוסה מיירי אלא שאנו אומרים שלא הטיל ארס בדריסתו משום דלא הוה רגיז או לסבה אחרת ועי\"ל דלודאי דרוסה יש בדיקה ואם לא האדים מבפנים והאדים מבחוץ כשרה אבל אם גם מבחוץ לא האדים כיון שודאי נדרסה ובודאי האדים ואינו ניכר חוששין שמא מבפנים הוא וזה עיקר ע\"כ. ולפי זה צ\"ל דמ\"ש הרשב\"א בין בדק מיד לבדק לאחר זמן איירי דוקא בספק דרוסה דאילו ודאי דרוסה אין חילוק דלעולם אם מצא שהאדים מבחוץ ולא מבפנים כשרה אפי' בדק לאחר זמן ואם האדים בחוץ ובפנים או לא האדים לא מבחוץ ולא מבפנים טריפה אפי' בדק מיד. וזהו דוחק שהרי הרשב\"א כתב דין זה אדין בדיקת דרוסה שכתב שם בבית שני שער ג' דיש דין דרוסה ע\"ש ודין בדיקת דרוסה קאי אפי' אודאי דרוסה. לכן נלע\"ד דשינוייא קמא דב\"י עיקר דאפי' בודאי דרוסה ס\"ל דאם בדק מיד ולא מצא מבחוץ שום אדמימות לא חיישינן למבדקא מבפנים והרשב\"א לטעמיה אזיל שכתב אדברי התוס' שכתבו שאם בדקו ומצאו מבחוץ מקום הדריסה א\"צ לבדוק אלא כנגד אותו מקום והוא כתב עליהן דלא נתחוורו דברי התוס' בעיניו ומסיק ז\"ל ומסתברא דכל שאינו ניכר מבחוץ בידוע שלא נדרס שם ומ\"ש צריכה בדיקה מכפא דמוחא (פי' כף הגלגולת עכ\"ה) ועד אטמא לומר שצריך לבדוק אם יש מקום אדמדם מבחוץ וכל מקום שימצא אם צריך בדיקה כנגדו עכ\"ל. וב\"י הביא לעיל בסמוך בד\"ה הא דחוששין לדריסה ע\"ש. וז\"ש הרשב\"א בת\"ה לשון אפי' בדק ולא האדים הבשר אפי' מבחוץ משום דלשיטתו תחילת הבדיקה היא מבחוץ ואי לא מצא אפי' שם תו ליכא למיחש למידי. ואף שהתוס' כתבו שם אספק דרוסה הרשב\"א מסיק דבריו אפי' בודאי דרוסה וק\"ל. ומ\"ש ואם לא בדק סמוך לדריסתו יראה לי שחוששין לו כו' כלומר אע\"פ שאין ניכר בו אדמומית מבפנים כיון שגם מבחוץ אינו ניכר חוששין לו עכ\"ל ב\"י. ומ\"ש הרשב\"א שהרי חוששין לספק דרוסה כו' ה\"פ כיון שחז\"ל חששו לספק דרוסה והצריכו בדיקה ממילא זה שבדק לאחר זמן דאינו מועיל בדיקה יש להטריף מכח החששא דחיישינן שירד ונקב: "
                ],
                [
                    " וכתב בעל הלכות גדולות בכ\"מ שהוזכר כו' עד ואמור רבנן לזכר י\"ב חדש כתב הרשב\"א שנשאל על בהמה שנמצאת יתירת אבר מאותן איברים שהיא נטרפת בהן ועברו עליה י\"ב חודש אם נכשיר והשיב לא תהא כזאת בישראל וכל מי שמכשיר זאת נראה כמוציא לעז על דברי חכמים: "
                ],
                [
                    " שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וז\"ל א\"ז ואומר אני יצחק בר משה הנה הגאונים שכתבו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הוא רש\"י ז\"ל ולדורו ולכיוצא בדורו הוא דכתב שהיתה בהם תורה גדולה וברורה וחכמה יתירה והם ראוים להורות ובני דורם היו יכולין לסמוך עליהם אבל עכשיו בימינו שבעוונותינו נתמעט התורה ואבדה החכמה משבח אני את העצלים שלא יסמכו על חכמתן לבדוק ואל יורו לאחרים להקל ויקבלו שכר על הפרישה יותר מעל דרישה עכ\"ל ד\"מ: "
                ],
                [
                    " אסור למכור דרוסה או ספק דרוסה לנכרי כו' כתב בת\"ה דדרוסות שאר חיות בר מזאב וארי מותר למוכרן לנכרי חדא דשמא הלכה כהרא\"ש שכתב לעיל בר\"ס דאין איסור דרוסה בהן ועוד דשמא לא ימכרנה לישראל (יש להקשות דאם כן יהא מותר למכור ספק דרוסה לעכו\"ם מטעם ס\"ס. וי\"ל דספק דרוסה ודאי אסור למוכרה דה\"ל כמבטל איסור לכתחלה אבל הדין דכתב הת\"ה דשם אפשר שהבהמה מותרת מדינא משא\"כ בספק דרוסה דקי\"ל לכ\"ע אסור בפשיטות ודוק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ונראה שיש להן תקנה כו' זה כדעת ר\"ת בפרק התערובת ובפרק הנשרפין והיה מדייק מקדשים וע\"ז לשאר איסורים אבל ק' דהא לקמן בסימן ק\"י כתב רבינו להדיא שאסור דחיישינן שמא יקח ממקום הקבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולא שרינן מה דפריש מרובא אלא בט' חנויות מוכרת בשר שחוטה ואחת בשר נבילה שהאיסור ניכר במקומו דליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע משא\"כ כאן שכיון שאין האיסור ניכר במקומו אם הוא בעל חיים ושאר דבר חשוב שאפילו באלף לא בטל ואם פירש אחד מן הרוב אסור כיון שאין האיסור ידוע וניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע עכ\"ד הרי מבואר דלא כר\"ת אלא כהסכמות ר\"י והרא\"ש בפרק גיד הנשה ושמא יש לומר שמ\"ש רבינו ונראה שיש תקנה אפילו לודאי דרוסה כו' לאו למימרא שהוא סובר הדין כן אלא בא להשיג על דברי סמ\"ג שקודם שגמגם לאסור כדברי ר\"י לא אמר צד היתר אלא דוקא בספק דרוסה שנתערבה והלא אף בודאי דרוסה יש צד היתר ע\"י דנכבשינהו דניידי וכדר\"ת אבל לענין הדין מודה דליתא לדר\"ת אלא כמו שפסק בסימן ק\"י ודוק ב\"י ועמ\"ש בפרישה. ומ\"ו תירץ דשאני דרוסה דבלאו הכי איכא ספיקא שמא דרס בשן והא דקאמר ודאי דרוסה ר\"ל שיודעין בודאי שנדרסה אבל מ\"מ אין ברור שמא בשן דרס ולעד\"נ די\"ל דאף דנדרסה ביד ובצפורן עדיין יש להסתפק שמא לא הטילה ארס ולעיל בסימן י\"ו מיושב כמ\"ש שם דהתם אין האיסור אלא יום אחד וכן צ\"ל לתירוץ דב\"י. ועוד אפילו אם נדרס בודאי שמא מהני לה בדיקה כמ\"ש הרא\"ש לעיל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן הדין בעוף שנחבט על דבר קשה בגמרא פא\"ט חזקיה אמר אין ריאה לעוף ר' יוחנן אמר יש לו ומפרש בגמרא דה\"ק חזקיה אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר הואיל וצלעותיה מגינות עליה ופרש\"י לא לינפל אם נפלה מן הגג דאמרן צריכה בדיקה אין צריך לבדוק בריאה וכתב הרשב\"א דהיינו לומר דמסתמא לא נתרסקה אבל אם אנו רואים שנתרסקה טריפה שהרי אנו רואים שלא הגינו עליה צלעותיה עכ\"ל ובתר הכי מסיק בגמרא דחזקיה לית ליה ריאה לעוף כלל קאמר ואע\"ג דאנן חזינן דאית ליה רואה חזקיה לא היה בקי בתרנגולים ולפ\"ז דין העוף שוה לדין בהמה בין לינפל בין ליחמר ויש לתמוה על רבינו שחילק ביניהם בסימן נ\"ב לענין ליחמר (דז\"ל רבינו שם וקאמר הגמרא דבריאה אין לחוש בנפילת האור מפני שהצלעות מגינות עליה וזה מיירי בעוף דבהמה מסיק שם וכתב בשם הרא\"ש דלית בבהמה חששא דטריפת דנפילת האור) וכאן לא חילק ביניהן לענין לינפל ומצאתי שכתב המרדכי אין ריאה לעוף לא ליחמר כו' היינו היכא דליכא למיחש לריסוק אברים אבל אם נפלה ממקום גבוה לארן בלא ידיעה איכא למיחש לריסוק איברים דינו שוה לבהמה עכ\"ל ונראה שהוא מפרש דלא לינפל ולא ליחמר חדא מילתא וה\"ק לא לינפל לאור כדי שניחוש שנחמרו בני מעיה אבל לענין אם נפלה ממקום גבוה לא איירי ואפשר שזה היה דעת רבינו ב\"י ונראה דלא נאסרה עוף בשום נפילה אפילו בנפלה מהגג בלא ידיעתה משום ריסוק אברים ול\"ד בריאה אלא ה\"ה בכל י\"ח טריפות כיון דבנפילתה דרכה דעוף אינה ניזקת בחבטא דקרקע אם לא שנקטה אדם בידו וחבטה בכח ע\"ג קרקע ואז אין שם עוף עליהם דנקרא עוף ע\"ש עפיפות ולא נקט בגמרא ריאה אלא משום \"נחמר לאור דשייך דוקא בריאה ובזה מיושב תמיהת ב\"י דהא רבינו רימז לנו זה בדבריו במ\"ש וכן הדין בעוף \"שנחבט כו' דדוקא \"נחבט בכלי קאמר וכמ\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ואם שהתה מעת לעת יצאה מכלל ריסוק אברים וניתרת ע\"י בדיקה כו' ז\"ל ב\"י ובפיסקא נפלה מן הגג כתבו תוס' והרשב\"א דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה תוך מעת לעת כתב הר\"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק איברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאף על פי שלא נשתנו איבריה ולא נפחת מראיתן חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסקו אף על פי שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו איבריה או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מחשש ריסוק אברים דקים להו לרבנן דכל שנתרקו איבריה אינה עומדת ואינו שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו איבריה או נפסקו ומ\"ה בעיא בדיקה ולפי שיטה זו א\"צ לבדוק אלא אם נפסקו איבריה או נקרעו אבל ריסוק איברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ט שצריך לבדוק גם אם נתרסקו איבריה כלומר אם נשתנה מראיתן פירוש באותן איברים שאה נקבו או נטלו כשרה אם נשתנה מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מניטולן ונקובתן ולפ\"ז בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מן האיברים שהיא נטרפת בהן ואם נשתנה אחד מן האיברים הפנימים מפני חשש ריסוק איברים וכ\"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה י\"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש כה מרוסק תפסיד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב\"ד מסתפק בהשגותיו באותם איברים שאם נטלו או נקבו כשרה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיתן פוסל בהם עכ\"ל. והכלבו כתב בשם בעל ההשלמה שאינה נטרפת בריסוק אם לא בריסוק איברים שנטרפת בהם בפסיקתן או בנקיבתן אבל הרשב\"א בת\"ה כתב כדברי הרמב\"ם שכל שנתרסק אחד מאיברים הפנימים אפילו מאותם שאם נוטל או ניקב כשרה היכא שנתרסקו טריפה והכי נקטינן עכ\"ל ב\"י והנה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב\"ם שאע\"פ ששהתה מעת לעת צריכה בדיקה אף מריסוק איברים. ומ\"ש ואם שהתה מעת לעת יצאה מכלל ריסוק אין רצונו לומר שאין צריך בדיקה לריסוק איברים אלא ה\"פ דבו ביום אם שחטה היא בכלל ריסוק איברים ואין הבדיקה מועלת בה כמ\"ש בהדיא דאם שחטה בו ביום טריפה אפילו בודקין אותה ומוצאין שהיא שלימה מכל איבריה טריפה משא\"כ בשהתה מעת לעת דיצאתה מכלל זה לאוסרם אפילו היא שלימה בכל איבריה אלא בודקין אותה ואם נמצאת שלימה כשרה וזהו מוכרח ממה שהביא דעת הרמב\"ם סתמא ולא הביא בלשון שהוא חולק עליו דהל\"ל והרמב\"ם כתב. ואין להקשות ממ\"ש וכן אם נתרסקו מהאיברים שבפנים כו' טריפה דמשמע דוקא באם נמצא שנסרקו אבל מסתמא אין צריך לבדוק אה נתרסקו דזה אינו שהרי כ\"כ בשם הרמב\"ם. והרמב\"ם סובר בהדיא דצריך לבדוק מריסוק איברים בשהתה מעת לעת כמו שמוכח ממ\"ש בסמוך בשם ב\"י אלא נראה לפרש דמ\"ש וכן \"אם דקאי אדלעיל מיניה שכתב וניתרת על ידי בדיקה \"אם היא כו' כשרה ואם לאו טריפה וע\"ז קאי וכו' אם נתרסקו כו' ור\"ל דצדיך גם כן לבדוק אחר זה דאם נתרסקו נמי טריפה: "
                ],
                [
                    " ואם היא שלימה מכל י\"ח טריפות כשרה וא\"ת אין מהניא בדיקה שמא ניקב משהו דלא מנכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמהאי טעמא אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה ויש לומר דאם איתא דמחמת נפולה ניקבה הוה נקרע קרע גדול ר\"ן:<br> <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> רק  פשטה ידה לעמוד וא\"ת דלעיל בסימן י\"ז גבי מסוכנת אמרינן דלא מהניא מה שפשטה וצריך שתכוף ידה ויש לומר דפשטה ידה \"לעמוד שאני דהיינו כאילו מבקשת לעמוד ועוד יש לומר דהתם מיירי במסוכנת אמרינן פשיטת היד הוא יציאת הנפש מחמת החולי אבל כאן שאינה מסוכנת שפיר הוי פשיטת היד סימן לריסוק איברים שאילו נתרסקו לא היתה יכולה לפשוט ידה ועוד דכאן לא סמכינן אפשטה לחוד רק גם על הבדיקה ודי לה בבדיקתה אפילו פשטה ידה כאילו שהתה מעת לעת: ודי לה בבדיקתה ק\"ק לפי מ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם שאין הריסוק ניכר תוך מע\"ל אם כן מאי מהני בדיקה ויש לומר דמשום חומרא שהחמירו בה שהצריפו לשהות אחר מע\"ל דילמא לא יראה הריעותא תוך מע\"ל ובפשטה ידה לא חששו: "
                ],
                [
                    " ואינן האידנא ליכא מאן דבדיק זהו כדעת בה\"ג שנתבאר בסימן שקודם זה אבל לדעת רש\"י האידנא נמי בדקי ב\"י: "
                ],
                [
                    " לפיכך שוורים שמפילים כו' כתב המרדכי בשהו ראבי\"ה דאין לקשור רגלים של בהמה ולהפיל אותה דהא כשהרגלים קשורים אינו יכול לנעוץ צפרניו בקרקע ויש בו משום ריסוק איברים אפילו נראה יפה כבתחילה ולא נראה שבר בשדרה ובצלעות אפ\"ה טריפה עכ\"ל ולכך נוהגין דלא קושרין כל ארבע רגלים אלא שנים (או אפשר דמכוונים להפילה על המתניים דאז אין חוששין לה כמבואר בסמוך עכ\"ה:) ובדין נפילה כתב מהרי\"ק בסימן ס\"א שאם הלכה ד' אמות הרי הוא כאילו לא נפלה כלל ואף על פי שאנו רואין שאינה יכולה להלוך אפ\"ה לא בעי בדיקה ואין לה דין נפולה אלא מסוכנת דקי\"ל דשריא ע\"י פרכוס זוטא ואף על גב דמעמידין אותה ואינה עומדת: "
                ],
                [
                    " עובר שנולד כו' עד ומותר לשוחטו מיד כו' ותימה דלעיל בטור א\"ח סימן תצ\"ח בהלכות י\"ט כתב על עגל שנולד בי\"ט מותר שוחטו כו' עד והא דשרי כגון דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו (דאי לאו הכי אסור עד ליל שמיני עכ\"ה) וכגון שהפריס ע\"ג קרקע שיצא מכלל ריסוק איברים וכבר תמה רבינו ירוחם על הרא\"ש והעלה שבודאי ט\"ס יש בדבריו במס' י\"ט כי א\"צ שיפריס ובתשובת ר\"מ אלשקר סימן ק\"ה תמה ג\"כ בקושיא זו ומסיק שהרא\"ש כתב אחד בילדותו ואחד בזקנותו ומהרי\"ן חביב תירץ ומחלק ביניהן וכתב שבה' י\"ט (דקאי הרא\"ש אדין שנזכר שם בברייתא ז\"ל עגל שנולד בי\"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ור\"ל אע\"ג דביצה שנולדה בי\"ט אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה אסורה לאוכלה בו ביום משום הכנה דבעוד הביצה במעי אמו אינו כ\"כ טוב כמו שהוא אחר הלידה אבל עגל שנולד בי\"ט מותר לשוחטו ולאכלו בו ביום בי\"ט שנולד בו משום דהיא כ\"כ טוב במעי אמו כמו אחר הלידה ולית ביה משום הכנה וע\"ז כתב הרא\"ש הא דמתירין לשוחטו לכתחילה בו ביום שנולד בו היינו דוקא כשהפריס ע\"ג קרקע וה\"ט) שלכתחילה לא ישחטו אותו ביום הלידה כי ראוי להחמיר ולסלק עצמינו מכל ספק ולא נשחטנו בו ביום כיון דלאחר מעת לעת יצא מכלל ריסוק איברים וידמה זה קצת לדבר שיש לו מתירין שהחמירו בו בי\"ט ובשבת (מאחר שלאחר י\"ט ושבת יצא מכלל ספק לגמרי וה\"ה נמי בזה מאחר שכשיפריס ע\"ג קרקע או למחר יצא מכל ספק) אבל כאן בדין הטריפה פסק דבדיעבד אם נשחט בו ביום שנולד שאין לאוסרו מטעם ריסוק איברים עכ\"ל. ומ\"ש שהחמירו בו בי\"ט ל\"ד י\"ט קאמר אלא משום דשם אי\"ט קאי נקט י\"ט א\"נ בי\"ט ט\"ס הוא וצ\"ל בו ביום ועמ\"ש בסמוך גם י\"ל דנקט י\"ט לרבותא דל\"ת משום כבוד י\"ט יקילו לשוחטו וזהו שסיים וכתב שהחמירו בי\"ט כדבר שיל\"מ ולא חששו לכבוד י\"ט. ותירוץ זה כתב הוא על הרא\"ש דבפ\"ק דביצה שמצריך הפריס ע\"ג קרקע דלא תקשה לדבריו שכתב בפא\"ט דא\"צ פריסה על גבי קרקע אבל בתירוץ זה לא נתיישבו דברי רבינו שכתב כאן ומותר לשוחטו מיד משמע אפילו לכתחילה א\"א ליישב כן. ומור\"ם בש\"ע בא\"ח סימן תצ\"ח כתב דלא חיישינן לריסוק איברים מ\"מ אסור לשחוט בי\"ט דחיישינן שמא ימצא ריעותא שנתרסקו אבריו ונמצא עושה מלאכה בי\"ט שלא לצורך וכתב שם בסוף ז\"ל כן נ\"ל ליישב דברי הרא\"ש והטור שלא תקשה דבריהן אהדדי ולכאורה היה נראה לומר שגם מהרי\"ן חביב כיון לזה ומש\"ה נקט בלישניה בי\"ט אבל ז\"א דא\"כ לא הל\"ל דדומה לדבר שיש לו מתירין גם לדברי מור\"ם ז\"ל קשה למה אין מותר לשוחטו ולבודקו אח\"כ בי\"ט מ\"ש מעוף שנדרס ע\"ג קרקע שצריך שהייה ובדיקה וכתב שם רבינו מיד אחר דין זה דמותר לשוחטו בי\"ט ולבודקו אחר השחיטה אע\"ג דאתיליד בה ריעותא ואין לחלק ולומר דשאני עוף דהיתה לו חזקת כשרות קודם י\"ט דז\"א דהא כל בהמה ועוף בחזקת איסור עומדת עד שנשחטה כ\"ש זה שנצטרף אליו הדריסה. אבל לתירוץ מהרי\"ן לק\"מ דדוקא כאן דהוא מותר למחר בלא שום בדיקה מש\"ה אסור לשחוט היום דה\"ל כדבר שיש לו מתירין משא\"כ בעוף שנדרס דמיירי שכבר שהו אותו יום אחד אלא שעדיין צריך בדיקה וכמש\"ר בסמוך וכיון דאף אם ישהנו עד אחר י\"ט עכ\"פ צריך בדיקה זו מ\"ה לא מחשב דבר שיל\"מ ומותר לשוחטו בי\"ט ע\"י בדיקה. וב\"י תירץ דבהלכות י\"ט מיירי במקשה לילד וכאן מיירי בשאינה מקשה לילד ע\"ש בטור א\"ח. וע\"ל סימן ט\"ו ששם כתב ב\"י בשם הר\"ן דאפילו במקשה לילד מותרין ועיין מ\"ש שם. ומור\"ש תירץ וכתב על לשון הטור א\"ח סימן תצ\"ח שכתב שם וכגון שהפריס כו' כתב מ\"ו ז\"ל \"וגם שהפריס וכן הוא בהדיא בהרא\"ש עכ\"ל נראה שבא לפרש דהא דבעינן שיפריס ע\"ג קרקע היינו בשלא ידעינן שכלו לו חדשיו דאז בעינן שהייה ח' ימים שיצא מכלל נפל ואף בליל יום שמיני אינו ניתר עד שיפריס אבל בשכלו לו חדשיו הא בהדיא כתב הרא\"ש וגם הטור בכאן ולעיל בסי' י\"ו דלא בעינן הפרסה ע\"ג קרקע ואע\"ג דכבר חי ח' ימים מ\"מ יש לחשוש הואיל ולא ידעינן דכלו לו חדשיו שמא עדיין בן ז' חדשים היה ויכול לחיות ומ\"מ כיון שלא כלו חדשיו לגמרי עגל רך וקליש הוא ויש לחשוש לריסוק איברים ונטרף ממנה אלא שקשה א\"כ למה סתם לעיל סימן י\"ו וכתב סתמא דמיד בתחילת ליל ח' מותר כו' ולא כתב דבעינן נמי שיפריס ע\"ג קרקע והיותר נראה ליישב דברי מור\"ש דה\"ק דאי לא כלו חדשיו לא היו מתירין לשוחטו מתרי חששות חדא משום שמא הוא נפל ולחששא זו היו צריכין להשהותו ח' ימים גם יש חששא דריסוק איברים דהיו צריכין לשהות עבורו מע\"ל וגם לבודקו אח\"כ והא דכתב וכגון הא כתב מ\"ו דהאי \"וכגון הוא כמו \"וגם וק\"ל. ולעד\"נ ליישב דברי הרא\"ש ורבינו ולומר דבסי' זה ובסימן ט\"ו לא איירי אלא מחשש ריסוק איברים מחמת בית הרחם שהוא צר קאמר דלא חיישינן אבל מ\"מ איכא למיחש שמא בשעה שילדה באין רואה שמא הפילה אותה מבית רחמה לארץ ומחמת הנפילה נתרסקו אבריו (והיינו בהפילה בכח דלפעמים גם האם מחמת כאב מפילו בכח וולד הנולד בנפילה כל דהו יש לחשוש לריסוק איברים אם הבהמה עומדת וילדה. עכ\"ה) ואף א\"ת דמסתמא אינו גבוה י\"ט הא כבר נתבאר דכשנפלה שלא מדעתה חוששין אפילו בפחות מי\"ט ומזה החשש לא הוצרך רבינו לכתוב כאן דחוששין לזה דהא בדין נפולה קאי ואיירי בו עד השתא ולא כתב אלא ללמדינו דבמקום דליכא למיחש לנפל כגון שנולד במקום רואין דלא חיישינן תו למה שבית הרחם צר וכמ\"ש. אבל בהלכות י\"ט דלא איירי שם בדין נפולה הוצרך לכתוב וכגון שהפריס על גבי קרקע דיצא מכלל ריסוק איברים ורצה לומר מחשש ריסוק דנפולה ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הגלודה אסורה וכו' משנה פרק א\"ט הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ופרש\"י גלודה שניטל עורה מחמת שחין או מחמת מלאכה וגם הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות שחיטה דבין ניטל ביד או בחולי טריפה ואיתא בברייתא בגמרא דאם נשתייר כסלע כשרה כלומר דע\"י אותה שיור מעלה ארוכה ובעי בגמרא שיור זה היכא בעינן שישתייר אמר רב יהודה אמר שמואל כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה רבה בר בר חנה אמר ראשי פרקים ופרש\"י בכל פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר ברבי ינאי אמר מקום טיבורו בעי רבי ינאי ב\"ר ישמעאל ניטל מקום השדרה וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו ואמרינן התם בעי מיניה רב אסי מרבי יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל בגלודה אמר ליה מציל ופירש\"י עור בית הפרסות מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא דק ע\"כ בגמרא והנה טעמו של הרי\"ף שפסק דבעינן שישאר כרוחב סלע על כל אורך השדרה דפסק כרב יהודה אמר שמואל ואע\"ג דקי\"ל הלכה כרבי יוחנן הואיל ופליגי עליו תלתא אמוראי לא פסק כוותיה ואע\"ג דגם הם לא הסכימו לדעת אחת וכל אחד תופס מקום לעצמו וא\"כ למה פסק דוקא כר' יהודה וכבר תמהו ע\"ז הרשב\"א והר\"ן וב\"י כתב וז\"ל ולי נראה ליישב דברי הרי\"ף שהוא מפרש דלרבי אליעזר בן אנטיגנוס אה\"נ דבכסלע ע\"פ כל השדרה כשירה אלא שבא לומר שאף אם לא נשתייר עור כלל בשדרה כיון שנשתייר כסלע במקום טיבורו סגי ואתא רבה בר בר חנא למימר שאפילו לא נשתייר שום עור לא בשדרה ולא במקום טיבורו אם נשתייר בראשי פרקים כשירה ואם כן לכ\"ע אם נשתייר כסלע ע\"פ כל השדרה כשירה (ולתירון זה ק' על האבעיא דבעיא הגמרא אם ניטל מקום כל השדרה או מקום כל פרק ופרק כו' דמדקאמר \"או מקום כל פרק משמע דה\"ק או שנשאר מקום השדרה אלא שניטל מכל פרק כסלע וגם שאר העור קיים ומאי קמיבעיא ליה להב\"י דכתב דהאומר מקום כל פרק או מקום טיבור מודה דאם נשאר מקום כל השדרה דכשירה וי\"ל בדוחק דקמיבעיא ליה תחלה אם ניטל מקום השדרה ואח\"כ את\"ל דזה כשרה אכתי אם ניטל גם מקום כל פרק ואת\"ל שגם זה כשר אכתי תיבעי אם ניטל גם מקום טיבורו ודוק) אבל בנשתייר בראשי פרקים ומקום טיבורו פליג שמואל אאינך אמוראי ואמר דלא מהני שיור אלא בשדרה דוקא והלכתא כוותיה לחומרא זהו טעם הרי\"ף. והרמב\"ם והרא\"ש פליגי עליה בזה וסברי דכל חד מהנך אמוראי טעמא דנפשיה דוקא קאמר וטעמו של הרמב\"ם שמאחר שכל אחד תופס מקום מיוחד הרי הדבר ספק ואין להכשיר עד שיתקיימו דברי כולם דהיינו שנשאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה ובכל ראשי פרקים וכן דעת הרשב\"א והר\"ן. וטעם הרא\"ש שפסק דרוחב סלע בכל מקום שישאר כשירה דפסק כרבי יוחנן דהלכתא כוותיה אפילו נגד רב ושמואל: "
                ],
                [
                    " מיביעיא אם מהני ולא איפשיטא ולחומרא כבר כתבתי בפרישה שהרמב\"ם פסק בזה לקולא וטעמו כתב בכ\"מ וז\"ל רבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ק שבספיקי טריפוח זולת הדרוסה יש בהן שהולכין להקל מפני שאינן בפירוש בתורה (ותירוץ זה דוחק דאין זה ספק גמור כדבר שיש בו פלוגתא) ועי\"ל שטעם רבינו שמאחר שבניטל עור מאחד מג' מקומות הללו עלה בתיקו ה\"ל ס\"ס ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד ואת\"ל דהלכה כמותו דלמא איהו מודה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור קיים וכיון דספק ספיקא הוא לקולא ע\"כ. ודין עוף שנטלה נוצתו פלוגתא בגמרא (פא\"ט שם דף נ\"ה) ר' יהודה אוסר וכתב ב\"י שכל הפוסקים הסכימו שהוא מותר ובתרומת הדשן סימן קס\"א כתב בשם א\"ז שאסור: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראש הכבשים כו' כתב הר\"ן אף על פי שהוא במקום שנהגו להפשיט הראש לא יפשיט הלחי ואע\"פ שבא ניתן לו לחי ועורו מופשט דשמא במליגה הוא רוצה לפי שדרך הראש למולגו אבל זרוע במקום שהגו להפשיט אם רוצה מפשיט ונותן לו הוא ועורו לכהן עכ\"ל ובזה מיושב שאין להקשות הלא זו ואצ\"ל זו קתני דאם אסור למלוג כ\"ש שאסור להפשיט שבא להשמיענו אפילו רוצה ליתן לו העור והבשר אסור: "
                ],
                [
                    " ולא עוד אלא שאפי' בעלה ישראל פטור בשבילה בגמ' פרק הזרוע רב כהנא אכל בשביל אשתו וכתב הרשב\"א אכל בשביל אשתו וכ\"ש שהוא פטור מן המתנות והר\"ן כתב משמע לי דה\"ק שכל אחד מאלו היה נוטל מתנות בשביל אשתו (ר\"ל הנך אמוראי דחשיב בגמרא שאכלו בשביל נשותיהן) שמי שהיה נותן להם היה מקיים מצות נתינה שאף ע\"פ שאין הכהן רשאי לזכות מתנות לישראל אלא למאן דלא אפשר ליה (פי' לת\"ח שהוא דחיקא ליה עכ\"ה) אשתו שאני דכגופו היא וא\"צ הרשאה. והרמב\"ם כתב הכהנת אוכלת המתנות אע\"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהם קדושה ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו ונראה שנתכוין למ\"ש עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט דין זה שהבעל אוכל בשבילה שהוא גופא דעובדא בגמ' וכתב הדין הנלמד מזה שבעלה פטור בשבילה שהוא נלמד מזה במכ\"ש כמ\"ש הרשב\"א והר\"ן ולכן השמיט הרמב\"ם דין זה שהוא פטור בשבילה הואיל והוא במכ\"ש וצ\"ע. מיהו י\"ל דרבינו אשמועינן בזה חידוש דהבעל אוכל בשבילה וא\"צ אפי' להפריש המתנות משא\"כ באחרים הנותנין לבעליהן דיש לכל הפחות הפרשה ובעליהן אוכלין בשליחותה ובמקום נשותיהן ואין בו כ\"כ חידושא: "
                ],
                [
                    " ובזמן שהכהנים רבים במטבחיים הצנועין מושכיי ידיהם והגרגרנים נוטלין כו' ז\"ל הגמרא פרק הזרוע אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנות אמינא חבובי קא מחביבנא למצוה כיון דשמענא להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא הוה חטיפנא מימר אמינא הבו לי כיון דשמענא להא דתניא ר\"מ אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם (פי' חלקם מעשר ראשון שלויים היו) מימר נמי לא אמינא ואי יהבו לי שקילנא כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא (פי' שבעיו\"כ נאספו כהנים רבים ואי לא נטל היו סבורין שאינו כהן) עכ\"ל הגמרא וברייתא זו הצנועים מושכים ידיהם לאו גבי מתנות זרוע ולחיים וקיבה נשנית אלא גבי לחם הפנים דתניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כזית יש אוכל ושבע יש אוכל והותיר מכאן ואילך נשתלחה מארה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כפול הצנועים מושכין ידיהם (ממנו דלא מהני להו מידי) והגרגרנים חולקים ע\"כ ולכאורה תמוה מה הביא אביי ראיה מההיא ברייתא שהרי בלחם הפנים מתחילה גם הצנועין היו חולקין בזמן שהגיע לכל אחד דבר הראוי לו אלא שלאחר זמן כיון שלא היה ראוי להן שלא נשבעו ממנו משכו את ידיהן וכדפי' רש\"י שם גם בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ\"ג ע\"א) הביא הגמרא להאי ברייתא ופירשה כן וא\"כ אינו ענין לחילוק וקבלות מתנות שהוא דבר הראוי לי שבאם ירצה ליתן לו אחד מישראל למה לא יקבלם. וע\"ק דשם בגמרא לא נזכר שאביי לא היה רוצה לקבלם משום שהיו הרבה כהנים עמו ואם כן למה שינה רבינו וכתב בומן שהכהנים רבים במטבחיים גם הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש לא כתבו האי לישנא ומה ראה רבינו לכתוב כן. ונלע\"ד ליישב כל זה ולומר בוודאי אביי דמשך ידו ולא רצה לקחתו לא איירי דוקא בהרבה כהנים עמו כי בלאו הכי היה רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולוותר מתנותיו שיתנם לכהנים אחרים הצריכים יותר ממכו א\"נ משום שונא מתנות יחיה או משום שלא רצה להנות מהבריות אף שזה רחמנא זיכהו אלא שמתחילה סיפר שלקחו וחטפו דהוה סבר מצוה קעבד בזה וכשעמד על הדבר שאין מצוה בחטיפה ואדרבה עבירה בידו סבר דיש מצוה באמירה ולסוף בלקיחה ואחר ששמע שהצנועין משכו את ידיהן למד מזאת הברייתא דאין שום צד מצוה בלקיחת המתנות הללו ולא בשום מתנות כהונה אלא שהתורה זיכתה לו שבאם ירצה או יצטרך לקחתן שמחוייבים הישראלים לפרנסם בזה דאל\"כ קשה למה משכו הצנועין את ידיהם וביזו המצוה אדרבה ואדרבה כיון שלא היו נשבעין ממנו מכ\"ש דהוה להו לקבלן אחר שרצו ליתן להן כדי להראות שאינם מקבלין כדי ליהנות ולשבוע מהן כ\"א לקיים מצות בוראם אלא בודאי אין בקבלת מתנות כהונה שום צד מצוה וכיון שכן לא רצה אביי לקבלן. ורצה שיהנו ממנה שאר כהנים הנצרכים לכך. ומש\"ה הרי\"ף והרא\"ש שלא כתבו ללמד לנו דין שימנעו הצנועין מליקח אלא העתיקו דברי אביי ככתבו ולשונו כדי ללמד ממנו שמי שירצה להנות אחרים יכולים לעשות וליכא בזה ביזוי מצוה שהרי אביי משך ידו וזה וויתר אפילו בלא כהנים רבים כמ\"ש אבל רבינו שבא ללמוד דעת העם שימשכו ידיהם מהמתנות ושיש בזה צד צניעות וחיוב וזה לא נלמד ממה שאביי לא רצה לקחתם דרשות איכא למילף מיניה ולא צד חיוב דאדרבא י\"ל כשאינו רוצה לקבלן יש בזה ביזוי מצוה משא\"כ כשיש שם הרבה כהנים וצריכין אותו יותר ממנו הלכך הוצרך להוסיף ולכתוב בזמן שהכהנים רבים במטבחיים שאז מסתמא הבעלי בתים ניחא להו ליתן ולהנות לכל אחד ואין בידם לעשות כן שהרי אם יתנו לכל אחד אז לא יהיה שיעור נתינה לשום אחד מהם בזה למדנו רבינו דיעשה הכהן כמו בלחם הפנים דאמרינן שם שבענין כזה הצנועים משכו את ידיהן כדי שיטלו האחרים כן יעשה ג\"כ במתנות. ומסיק שבאם הוא במקום שאין מכירין אותו יטול דזה נלמד ג\"כ ממעשה דאביי שם ודו\"ק. ודע ששם פריך הגמרא אהא דקאמר דבמעלי יו\"כ דאיכא כהני טובא מותר ליקח כדי לאודועי נפשיה בכהנא. ולמה לא פרס ידו בדוכן וידעו מזה שהוא כהן ומשני כו' ע\"ש זה לא קשה כאן (על דברי רבינו עכ\"ה) למה קאמר דבמקום שאין מכירין אותו יטול יפרוס ידו בדוכן. די\"ל דדוקא לאביי פריך דגילה דעתו דלא הוה ניחא ליה לקחתו אם לא משום לאודועי נפשיה אבל שאר כהנים דרוצים ליהנות אלא שמשום שהצנועין מושכים בזה ס\"ל כיון דאית ביה משום אודועי נפשיה אין עליו למנוע נפשו מלקחת המתנות וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ולא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות י\"מ דר\"ל ליתן לאורחיו של הבע\"ה ול\"נ דא\"כ עיקר חסר מן הספר וגם דוחק לפרש שלא יהא כהן משרתו של זה הישראל שירצה לזכות לו דא\"כ מאי קאמר שרגיל ליתן לו המתנות בלא רגיל נמי (ובש\"ע לא כתב שרגיל אלא ז\"ל ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה שמזכה לו המתנות שמא יזכה בע\"כ. ונראה דר\"ל דאפי' אם אין רגיל ליתן אפ\"ה אפילו פעם אחת אין לכהן המשרת לזכות את רבו שמא יזכה בע\"כ) ועוד דאם כן קשה שיש קיצור לשון במ\"ש רבינו אח\"כ ז\"ל אבל אם אין הזוכה ת\"ח או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת\"ח שדין זה באורח ה\"ל להזכיר ג\"כ ברישא ודין זיכוי לב\"ה הו\"ל להזכיר ג\"כ בסיפא. שוב ראיתי במיימוני פ\"ט דה' בכורים סימן כ\"א שכתב ז\"ל כהן שהיו לו חברים שנותנין לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה\"ז מזכה לו ואע\"פ שלא באו לידו כו' עד והוא שיהיה ישראל הזוכה לו חבירו אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה אינו מזכה לו עד שיבאו לידו שמא יזכה בע\"כ עכ\"ל. והנה פשוט שפי' וכוונת הרמב\"ם הוא שר\"ל והוא שיזכה הכהן לחבירו לאפוקי לאדונו ורבו וכמו שסיים וכתב ז\"ל אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה ר\"ל של זה שמזכה לו המתנות אינו מזכה לו עד שיבאו לידו ולא הזכיר שם דין איסור זיכוי לתורח של ב\"ה שרגיל לזכות לו והוא פלאי בעיני שהרי בגמרא פרק הזרוע והלחיים האי גופא דעובדא אזיכוי דאורח קאי. וגם קשה שהכ\"מ כתב שם ז\"ל. ומ\"ש אבל אם היה הכהן שמשו שם גבי עובדא דרבא עכ\"ל ושם עובדא דרבא הוה בזיכוי לאורח ואיך הראה מקום דין זיכוי לאורח לדין זיכוי לבעל הבית. ונלע\"ד ליישב כל זה כשנקדים לפנינו תחילה לשון הגמרא. והוא כי שם בפ' הזרוע והלחיים ריש (חולין דף קל\"ג) איתא א\"ר יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה שעתא ליזכי ליה מתנותיה כו' עד אתא לקמיה דרב יוסף אמר כי אמרי אנא באחר שמעיה בע\"כ מזכיה כו'. והנה ל' הגמרא משמע דר\"ל דדוקא לאחר מותר לזכות אבל שמעיה שיזכה לרבו לא דע\"כ מזכה ליה. ואף ע\"ג דשם השיב רב יוסף כן דאסור למשרת כהן לזכות לאורחותיו ת\"ח המתארחין אצל רבו. הרמב\"ם מפרשו דמיניה נפקא דחד טעמא הוא דמדאסר לזכות לרבו דה\"ה דאסור לזכות לאורחים של רבו. א\"נ מה שמזכה לאורחים הוה כאלו זכה לרבו כי זה כבוד שלו וגס לא יאכלו משל ב\"ה אם יאכלו מאילו המתנות מש\"ה לא כתב הרמב\"ם אלא האי דינא דאסור לכהן המשרת לזכות לרבו כלשון הגמרא. וגם משמע לי מל' הרמב\"ם שכתב שלא יזכה בע\"כ דר\"ל האדון ורבו יזכה במתנות ויטלם לנפשו בלא רשותו ושאלתו ומש\"ה לא אסר אלא עד שלא באו לידו דכהן המשרת אבל אם כבר באו לידו דכהן המשרת ס\"ל דמותר לו לזכות לרבו דאף א\"ת שלא לדעתו צריך לחזור וליתן לו מכל מקום כיון שכבר קיים מצות הפרשת מתנות כהונה ה\"ל כאילו הכריחו למשרת ליתן לו מתנות אחרות ומש\"ה נראה דלא אסרו אלא לזכות לרבו ממתנות שיתן לו רבו אבל ודאי מותר לזכות לרבו שיקבל מתנות מאחרים שרגילין ליתן לו דהא האחר על כל פנים יוצא ונתן המתנות לרבו בציווי וברשות הכהן. ולזה נ\"ל שנתכוון ג\"כ רבינו במ\"ש ולא יהא הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו ר\"ל שאסור לכהן המשרת לזכות לרבו המתנות שרגיל רבו ליתן לו. ומ\"ש הרגיל אין להקשות אפי' לא רגיל נמי די\"ל דאורחא דמילתא נקט דכיון שרגיל לזכות לו מ\"ה שייך לומר שהכהן יאמר לרבו המתנות שדרכך ליתן לי זכה אתה בהן לע\"ע משא\"כ כשאינו רגיל לזכות למשרתו אינו מצוי שיתבע בפה לומר תן לי המתנות ואזכך בהן קודם הפרשתן. א\"נ הגזירה דשמא יזכה בהן בע\"כ אינו שייך כ\"א ברגיל וק\"ל. והא דלא נקט רבינו ברישא ג\"כ שלא יזכה הכהן המשרת לאורחותיו של רבו משום דג\"כ לשון הגמרא נקט כל' הרמב\"ם הנ\"ל ובסיפא נראה דט\"ס הוא וכן צ\"ל או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לרבו או לאורח ת\"ח ודו\"ק שוב מצאתי בטור י\"ד ישן נושן של קלף הגירסא זו ודוקא שהזוכה ת\"ח והשעה דחוקה לו אבל אם אין הזוכה ת\"ח או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל או מזכה לאורח ת\"ח כו' אסורים הרי לפנינו בהדיא שגרס בסיפא תרתי הן שמזכה לב\"ה ישראל או לאורחיו שאסור וברישא לא גריס שום אחת מהנך תרתי בבא וא\"ש טפי אף שמצאתי שהגיהו שם באותו נוסח של קלף כמו שנדפסו לפנינו ברישא ובסיפא לעד\"נ אותו נוסח ישן מדויק טפי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ובענין כוי הבא מבהמה וחיה לעיל בסימן כ\"ח בענין כסוי הדם כתב רבינו וז\"ל וכוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה וכאן לא הזכיר כוי שהוא ספק חיה משום דס\"ל כוי שהוא ספק חיה פשיטא דפטורה משום המע\"ה ולא בא לכתוב אלא הדין אם יש צד בהמות מאב או מאם אבל בשאר מקומות בחלב בסימן ס\"ד ובדם בסימן ס\"ו ובגיד הנשה בסימן ס\"ה כתב בכל מקום כוי סתם וסמך אמ\"ש לעיל בסימן כ\"ח דכל תרווייהו בשם כוי הן הבריה בפני עצמו הן הבא מבהמה וחיה משום דפלוגתא הוא בפירוש כוי ובאיסורא נקטינהו חומרא דתרווייהו: "
                ],
                [
                    " ונראה שר\"ל דוקא בצבי הבא על התיישה כו' כתב ב\"י ע\"ז וז\"ל אינו נ\"ל דא\"כ לא ישתק מלפרש אלא אף בתייש הבא על הצבייה קאמר דחייב מריבויא דקרא וכמ\"ש הר\"ן בשם רש\"י ז\"ל עכ\"ל. ול\"נ דאדרבא מדברי הר\"ן משמע נמי כמ\"ש רבינו שהוא מבאר דברי רש\"י בצבי הבא על התיישה וכמ\"ש בדברי הר\"ן הביאם ב\"י ותדע דאם איתא שהר\"ן ס\"ל דגם בתייש הבא מצבייה מחויב ליתן מתנות לרש\"י מנא ליה להר\"ן לסתור פירש\"י מכח דאם כן תפשוט מכאן דחוששון לזרע האב מדאיצטריך יתורא ואם לרבותו (דאם אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי עכ\"ה) ומוכיח מזה הר\"ן דלא מיירי אלא בכוי שהוא בריה בפ\"ע מנא ליה הא דלמא יתורא דאם אתא להבא מן תייש הבא על הצבייה ואין להקשות דמ\"מ נידוק מינה דחוששין לזרע האב הואיל ותייש הבא על הצבייה חייב זה אינו דאיכא למימר דלמא אין חוששין לזרע האב וגזירת הכתוב הוא שצריך ליתן דהא ע\"כ אף אם נאמר בודאי חוששין לזרע האב לא בא מדינא אלא חצי מתנות שהרי אמו חיה אלא צ\"ל אותו החציה השניה גזירת הכתוב הוא א\"כ דלמא כולה גזירת הכתוב ומי הכריחו לפרש כוי שהוא בריה בפ\"ע אלא ודאי פשיטא ליה דלכ\"ע כלאים הבא מן תייש הבא על הצבייה פטור ממתנות וא\"כ דברי רבינו מכוונים. ועל מ\"ש שהר\"ן פי' כוי הוא בריה בפ\"ע סיים הר\"ן ז\"ל אבל אינו נראה כן מסוגיא דאותו ואת בנו: "
                ],
                [
                    " ונוהגין עד כ\"כ הרמב\"ם כתב ב\"י וז\"ל וראיתי מי שכתב דע\"כ לא קאמר הרמב\"ם דמתנות נוהגות בח\"ל אלא במצרים ובבל וכיוצא בהם שהם סמוכות לא\"י ותרומה ומעשר נוהגין בהם אבל בשאר ח\"ל אין מתנות נוהגות בהם: "
                ],
                [
                    " ורש\"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה עפ\"ר וכתב הרא\"ש בס\"פ ראשית הגז אף ע\"ג דא\"ר נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז ופרישנא דה\"ה במתנות האריכו רבנן בהלכותיהן משום דר\"נ בר יצחק לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר ונהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתיה דלא נהוג שידעו הלכותיהן: וכ\"כ הר\"מ מרוטנבור\"ק והרא\"ש כתב שהר\"מ מרוטנבור\"ק סבר כהרמב\"ם וכיוצא בו בהלכות פורים ג\"כ מצינו שמחולקים ובדברי מהר\"ם ושם כתבתי ישוב גם בכאן יש ליישב בדוחק שמהר\"ם תרתי קאמר במצרים ובבל הסמוכות לא\"י סובר כהרמב\"ם משום דגם לענין תרומה דומה לא\"י וכמ\"ש לקמן ריש הלכות חלה ובשאר ח\"ל סובר כרש\"י וכמ\"ש במסוך חילוק זה בדברי הרמב\"ם: "
                ],
                [
                    " אבל אם נטלם כהן מידו א\"צ להחזירם לו גם הרמב\"ם כתב כן בפ\"ט מה' בכורים והר\"ן תמה עליו וז\"ל ומשמע לי כיון דספיקא הוא אפי' נטל הכהן יחזור ללוי דהא מסקינן בפ\"ק דבבא מציעא גבי ספק בכורות דתנן בהו המע\"ה דאפי' תקפו כהן מוציאין אותו מידו שכך הדין בתופס ממון שהוא מסופק מצד הדין דמוציאין מידו כמ\"ש בחידושי (ועיקר החילוקים של ספיקא דדינא מבואר בנ\"י פ\"ק דמציעא ע\"ש עכ\"ה) והכא נמי דכוותיה ולפיכך לא נתחוור לי מ\"ש הרמב\"ם (ויש לחלק ולומר דשאני ספק בכור וכיוצא בו דהספק הוא בגופו דיכול להיות דאינו בכור ואין בו צד חיוב משא\"כ בבהמות כהן ולוי שבהמה כבהמה אלא שהש\"י פטר הכהן מליתן מבהמתו ובלוי הוא דמיבעיא לן וכיון שאין הספק מצד הענין רק מצד הנותן אם תפס אין מוציאין מידו) (גם יש לתרץ אפשר דכאן מיירי כשנטלו הכהן מדעת הלוי ולכך מועיל משא\"כ כשנוטל הכהן בחזקה אינו מועיל תפיסתו עכ\"ה) ועוד במתנות נתינה כתיבא בהו ויש בהן טובת הנאה לבעלים בא כהן ונטל מוציאין אותו מידו עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל המשתתף עם הנכרי ועם הכהן פטור כתב הר\"ן ואיכא למידק חציו של ישראל אמאי פטור מ\"ש מכוי הבא מצבי הבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפי' מקצת שה משמע וי\"ל דלא דמי דהתם כל שיות שבו חייב דבכה\"ג כל שה מיקרי אבל הכא דמקצת שה פטור כה\"ג לא אמר רחמנא: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם אם הכהן יושב עמו כו' משנה פרק הזרוע דהמשתתף עם כהן או עם נכרי צריך לרשום ובגמרא ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום ועם הנכרי א\"צ לרשום הכא במאי עסיקינן דיתיב נכרי אמסחתא דכוותה גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי נכרי נמי כו' עד איבעית אימא נכרי מיפעא פעי ופירש\"י דיתיב נכרי אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכח מילתא דנכרי שותף הוא איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב נכרי אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמי דהתם נכרי מפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנו בכך אלא בכך והכל יודעין שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעין שהוא שותף ע\"כ והנה דעת רבינו מבוארת שהיא כדעת רש\"י והרמב\"ם סובר דכי אמר בגמרא איבעית אימא נכרי מיפעא פעי לאו בדיתיב אמסחתא היא אלא אף ע\"ג דלא יתיב אמסחתא נמי נכרי מיפעא פעי אפי' חוץ למטבחיים ומודיע לכל שהוא שותף ומ\"ה תני דהמשתתף עם הנכרי א\"צ לרשום ומתני' דקתני המשתתף עמהן צריך לרשום אכהן קאי דוקא ולא אנכרי ומאי עמהן עם כהנים דעלמא וה\"מ בדלא יתיב אמסחתא אבל יתיב אמסחתא א\"צ לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף הרי מבואר טעם הרמב\"ם. והרי\"ף השמיט כל זה ולא כתבו אלא משנה כצורתה ולא ידעתי למה ב\"י: "
                ],
                [
                    " ואם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל כו' חייב בלחיים ולא דמי לבכור שניתן לכהן במומו ומכרו הכהן לישראל דפטור ממתנות דשאני בכור שמחיים לא הוי עליה חיוב מתנות מעולם אפילו בעודו ביד ישראל משום דאין קדושה חל על קדושה משא\"כ בשאר בהמות כהן שאף שרחמנא פטרו לכהן מ\"מ מיד שמכר לישראל כולה או אבר ממנה ה\"ל כאילו היתה של ישראל מעולם. ומורי כתב דמיירי בכהן טבח ומעכב הכל לעצמו חוץ מהראש דאי לאו הכי אפי' מכרו כולו פטור בשלשה שבתות כדלעיל (אבל רש\"י כתב שמוכר הראש לטבח ישראל ומ\"ה חייב דלא פטרינן לעיל אלא כשמכרו לישראל לאכול לעצמו אבל לטבח חייב עכ\"ל רש\"ל עכ\"ה) כתב בהגהות מרדכי בשם ראבי\"ה והביאו רמ\"א בהגהותיו ובד\"מ ז\"ל הקונה הראש או הזרוע מן הנכרי פטור ממתנות דכיון דהמנהג הוא שאם תמצא טריפה שיניחם לנכרי אימת מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ליה ברירה דתיהוי דידיה ואע\"ג דרוב כשרים הם הא קי\"ל כשמואל דאמר ה\"מ דאזלינן בתר רובא באיסורא אבל לא לענין ממונא והאי לאו איסורא הוא ועוד דטריפות הריאה שכיחא עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ספק אם קודם אם אח\"כ פטור משנה פרק הזרוע וכ\"כ בסי' ש\"ה ובסי' שי\"ח לענין פדיון הבן ובכור בהמה ובסי' שכ\"א לענין פטר חמור (וז\"ל רש\"ל) וקשה דלקמן בסי' ק\"ל בדין חלה כתב שחייב מספק וי\"ל דהתם לענין חלה שהוא איסור חייב מספק אבל הכא שהוא ממונא פטור מספק וכן תירץ בגמ' מ\"ו וכ\"כ ב\"י בסימן ש\"ל. כתב רבינו ירוחם שאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי ליתן מתנות לבן בתו כהן וכ\"ש מהכהן עצמו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפיכך אבר הפורש כו' כתב ב\"י וז\"ל ותיבת לפיכך שכתב רבינו אינה מדוקדקת ואפשר דה\"ק כיון דאיסור אבר מן החי אפקיה קרא בלשון בשר שמעינן שמאבר שאין בו אלא בשר נמי מחייב ע\"כ משמע מדבריו שבמילת בשר מרומז אבר מן החי ולא משמעינן מפירש\"י כמ\"ש בפרישה וגם ב\"י הביאו דמשמע דבמילת נפש נרמז אבר מן החי ג\"כ נ\"ל דה\"ק הואיל ואבר מן החי אפקיה רחמנא במילת נפש שמעינן שכל מה שדומה לנפש שאינו עושה חליפין אף ע\"פ שאינו אלא בשר לבד חייב עליו: "
                ],
                [
                    " בין שאין בו אלא בשר לבד כתב ב\"י בשם הרמב\"ם שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולה בין שחתך מקצתו ה\"ז אסור משום אבר מן החי והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אבר מן החי עד שיפרוש בברייתו בשר וגידין ועצמות ע\"כ ל' הרמב\"ם ורבינו לא חשש לכתוב זה משום דלפי דרכו לא נפקא ליה מינה מידי דהא בין כך ובין כך אסור: "
                ],
                [
                    " בין אם יש בו כזית אע\"ג דבגמרא בהדיא א\"ר אבר מן החי צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיב ביה היינו לומר דכשאין בו כזית דפטור ממלקות אבל מ\"מ איסורא מיהא איכא דהא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה ב\"י אלא שיש לתמוה על רבינו דמשמע דלפי דרכו קאי שלא רוצה לבאר אלא האיסור לא המלקות ובריש הסימן משמע שרוצה לבאר אף שאר חלוקי הדינין במ\"ש ואינו נוהג אלא בטהורים דמשמע בטמאים אינו נוהג ואי איסורא בא לאשמועינן טמאים בלא\"ה אסירי (עי' מ\"ש בהגהות פרישה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכן בשר הפורש מן החי לכאורה היה נראה דנ\"מ בין אבר לבשר מן החי דבאבר חייב אע\"פ שאין בו כזית ראוי לאכילה אלא גידין ועצמות אבל בלאו הכי יש נפקותא לענין מלקות דאם אכל שניהם לוקה שנים אאבר מן החי ואבשר בשדה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חכמים אסרו כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי אע\"ג דאמרינן בפרק גיד הנשה נמצא ביד נכרי ורוב טבחי ומוכרי ישראל דמותר אפי' לרב היינו דוקא במקום דמכרזי ולא הכריזו אותו יום שיש טריפה במקולין אז עדיף נמצא ביד נכרי דלא שייך למימר עורב החליפו ממוצא בביתו והתעלם עינו ממנה אבל במקום שאין מכריזין אף אם יש שם טריפה ודאי עדיף נמצא בביתו מנמצא ביד נכרי (עמ\"ש בסימן א' ובח\"מ סימן רנ\"ט) וכאן איירי במקום שאין מכריזין ומש\"ה סתם רבינו וכתב בשם רשב\"ם דאם אבד ומצאו אסור אף דנראה פשוט שלה\"ט דגמרא אם הוא במקום שמכריזין ויש רוב ישראל בעיר או רוב טבחי ישראל דמותר אלא דשאני הכא דאיירי במקום שאין מכריזין וחיישינן לטריפה: "
                ],
                [
                    " או טביעות עין כתב הרמב\"ן דכל אדם נאמן לומר טביעות עין יש לי בו וא\"צ ת\"ח (ונ\"ל הטעם דדוקא במציאה אף שאדם כשר הוא חיישינן שמא יטעה לומר שהוא שלו ואינו שלו משא\"כ בזה שהניח בביתו בשר כשר בחזקה כל דהו אמרינן שהוא הוא מיהו אפי' מצאו בשוק משמע שנאמן בט\"ע שהרי משוה יש בו ט\"ע ויש בו סימן וי\"ל דבאיסורא אדם מדקדק טפי ואינו אומר שהוא שלו וכשר אם לא שברור לו) ומ\"מ צריך לדקדק יפה ולא נתירוהו אלא בחתיכה ששבעתה העין אבל לא שבעתה העין לא דפעמים שהעין משקר וסובר שמכיר ואינו מכיר וכ\"כ הר\"ן בשמו: כתב המרדכי מעשה בא לידי בתרנגולת שחוטה ושלחוה ביד נכרי כו' ובעל התרנגולת היה מכיר אותה ואומר שזאת היא והתרתי אותה כיון שבעל התרנגולת היה מכירה כדברי ר\"ת דאמר לית הלכתא כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור עי' בב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל בהמה טמאה כו' חלבה כבשרה אע\"ג דרבינו לא נחית בכל מקום אלא ללמד האיסור והמותר ולא החיוב והפטור ובהמה טמאה בלא\"ה אסורה נמשך בזה אחר דברי הרמב\"ם (ועי' פרישה מ\"ש א\"א ז\"ל ג\"כ על מ\"ש רבינו בין אם היא שחוטה או נבילה וכ\"כ ב\"י. אבל י\"ל דלק\"מ דרבינו בא להודיע דחייב כרת דאז תשובתו חמורה הדבר שאיסורו אינו אלא בלאו. וכן יש לתרץ בכל מקום שרבינו הזכיר החילוק דשני לאוין דרבינו בא להודיע מתי שעובר בשני לאוין כדי להוסיף על תשובתו או לגרוע ממנו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם אסרו אפילו לא הפריס על גבי קרקע ולא נהירא גם כל הבאים אחריו תמהו עליו וב\"י האריך ליישבו ולא עלה בידו ליישבו יפה ועיין בדברי הרמב\"ם שס\"ל שדין חלב גמור יש עליו לחייב האוכלו כרת ולפ\"ז קשה מש\"ר מיד אחר זה הושיט ידו למעי בהמה כו' והוא מדינא דגמרא וקשה פשיטא דחייב להרמב\"ם כיון דאפילו על חלב עובר במעי אמו חייב: <br>הושיט ידו כו' חייבין עליו כעל חלב גמור כתב ב\"י ומשמע לי דוקא כשתלש והוציא קודם שחיטה ואכלו אבל אם הניח במעי אמו ושחטה מותר עיין מ\"ש בסימן י\"ד: "
                ],
                [
                    " איזהו חלב כו' ז\"ל רמ\"א וכל אלו החלבים אין לחוש להם אלא באחוריים של בהמה ולא בחצי של פנים רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות על הכסלים הנשאר שם וצריך להסיר אותו הקרום משם: <br>ונקלף פי' שהוא פרוש כו' עיין בהלכות ניקור דף ל\"ג סוף ע\"ב מ\"ש שם בשם רבינו בחיי: "
                ],
                [
                    " ולא יהא בשר חופה כתב ב\"י וז\"ל ורבינו פירשו לענין שלא יהא בשר חופה אותו ולא ידעתי למה הוצרך לשנות מפרש\"י עכ\"ל הנה הבין ב\"י שמ\"ש רבינו ולא יהא בשר חופה הוא פי' למ\"ש לעיל כל שהוא תותב ואני אומר שרבינו כתבו לדין בפני עצמו ול\"ק מידי ועיין פרישה: "
                ],
                [
                    " חלב האליה מותר הטעם כתבתי בפרישה דדרשינן מכל חלב שור כשב ועז דוקא חלב השוה בשלשתן וכתב הרשב\"א בת\"ה דטעמא דדרשינן הכי משום דליכא למימר דאיצטריך למכתב שור וכשב ועז למשרי חלב חיה דהא מדכתיב בפרשת ויקרא כל חלב וכל דם לא תאכלו דבר הלמד מענינו הוא שלא אסרה תורה אלא חלב הקרבים למזבח וחיה אינה קרובה למזבח וכתב מהרי\"ן חביב ז\"ל חלב האליה מותר אפשר שיטעה בזה האיש ההמוני ויחשוב שהחלב שהאליה לצד פנים מותר ורחמנא ליצלן מהאי דעתא כי אין הכוונה אלא על האליה עצמה והוצרך לומר כן לפי שהיתה קריבה ע\"ג המזבח (פירוש לכן קראו חלב שהוא מלשון מיטב כמ\"ש בפרישה) וזה מבואר בדברי הרי\"ף פרק ג\"ה ובדברי הרמב\"ם ואמרינן בה\"פ כל הבשר חלב האליה אקרי חלב סתם לא אקרי ע\"כ ר\"ל שנקרא חלב אליה כמ\"ש ולא סתם חלב: "
                ],
                [
                    " ומונח על עצם \"הנגא ומחובר כו' עיין בהלכות ניקור דף ל\"ג ע\"א וע\"ב פירושו: "
                ],
                [
                    " וכשכלה למטה כו' יוצא ממנו קרום לבן כו' עד ובאשכנז נוהגין בהן היתר ובצרפת וברומי ובלומברדיא ובאוסטרך בדילין הימנו ועונשין עליו כרת ובערפורט נוהגין לאיסור ובשאר קהילות נוהגין להתיר אמנם אלו אין נמנעין מכליהם של אלו ומבישוליהן אך הכרס אינם אוכלין בבואם לקהילות אלו עכ\"ל אגודה פג\"ה: "
                ],
                [
                    " חוטין שבעוקץ כו' עד מצוין בחצי הבהמה שלפנים וכן הוא בהדיא באשר\"י שפירש ואותן ראשי הפצולין מצוין בחצי שלפניה וכן משמע מתוך התוס' וכתב מהר\"ן בהלכות ניקור דף כ\"ט ע\"א וז\"ל אבל במחילה מהם לפרש\"י שפי' עיקר \"הנקא נ\"ל שאינו מדבר בחציו שלפניה אלא בחציו של אחור בחתיכה שקורין בל\"א קושליץ ובאותה חתיכה יש ה' חוטין והן אסורין משום חלב דתותי מתני דאמר שמואל בפג\"ה האי תרבא דתותי מתני אסור ופרש\"י שם זה עליונה וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין \"לונביל ובל\"א קורין לעדווי\"ץ שרחבו מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכוסה וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב עכ\"ל ובזה המקום יש ה' חוטין האסורין משום חלב והביא גם שם דברי מרדכי הביאם ב\"י דף נ\"א ע\"ב בד\"ה כתב מהרי\"ן חביב כו' שמפרש ג\"כ שעוקץ הוא עוקץ הזנב ומוכיח מיניה דעוקץ בחציו של אחור והקשה עוד שם דברי רש\"י דידיה אדידיה ותירץ וז\"ל ונ\"ל ליישב שרש\"י קורא לכל השדרה פנים ואחור הנקא ולא קשה לפ\"ז צריך לחטט אחר שניהן בין בחוטין שבחצי של פנים ובין בחוטים שיש בחצי של אחור היינו שיש בקושלי\"ץ כאשר אבאר לקמן בהל' קושלי\"ץ עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " וצריך ליזהר לחטט אחריהם בסמוך בדין ניקור כתב ונמשכות מאליהם בהיותו חם אבל בהיותו צונן צריך לפשפש אחריהן וכתב סמ\"ק וכלבו בסימן זה ואם הם שרוים במים ה\"ל כחמימי ומשתלפי: "
                ],
                [
                    " ורש\"י אוסר שניהם ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל טעם פלוגתתן כתבתי לעיל ר\"ס מ\"ח ושם כתבתי דל\"ק ממה דכאן כתב רבינו שהוא אסור ולעיל כתב (קיבה שנקבה והחלב סותם דכשר עכ\"ה) חלב שעל היתר סותם וקי\"ל דוקא חלב טהור סותם ע\"ש (דטעמא דלאו חלב טמאה לגמרי היא דאיסורא הוא לאכול אבל מסתם הוא סותם וע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " לשון הרמב\"ם כו' עד שהוא תחילת בני מעים דקדק הרא\"ש מלשון הרמב\"ם שלא הזכיר באורך אמה שלא הצריך אמה ומ\"ש רב יהודה באמתא לבני מעים קרי אמתא ע\"ש אמתן כמו אמת המים ע\"כ לא נהיגי לגרר מהטבחיא אמה ב\"י: <br>ויש מהגאונים כו' עד שהוא סוף המעים וירא שמים יוצא ידי שניהם וכתב רמ\"א דאין צריך להסיר אורך אמה ממש לכן נהגו להקל למדוד בזרוע (וכן הוא במהרי\"ל עכ\"ה) וא\"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך האמות אלו אבל לא השומן הדבוק בטבחייא שתחתיו (וכ\"כ הכלבו וא\"ח) וכן נוהגין ע\"ש שכתב דין ניקור הדורא דכנתא וחילוק שיש בין עגל לכבש: "
                ],
                [
                    " צריך שיהיו לו שני כלים ולא סגי דידיח בכל פעם בשר תחילה ואח\"כ חלב דשמא יחליף אבל השתא דהצריכוהו שני כלים יעשה סימן גמרא ואין להקשות בלי חשש חילוף נמי אסור דהא אף שידיח בו תחילה הבשר מ\"מ כשידיח בו אח\"כ החלב ואחר זמן יחזור ליתן בו בשר יהיה חלב ואח\"כ בשר. דבזה אין לחוש דבודאי ישפוך אחר ההדחת החלב המים ואחר ומן יחזור ליתן בו מים אחרים ודוקא חלב ובשר דבהמה א' יש לחוש דידיחם במים א'. והא דפריך (בגמרא) השתא נמי יש לחוש שמא יחליף ה\"ק שמא לאחר שהדיח החלב בכלי זה ויקחנה מהכלי וירצה להדיח הבשר דמאותו הבהמה בכלי השני שמא יטעה ליתן הבשר בכלי ובמים שהדיח בו מלב עתה והוציאם משם. ומשני כיון שהזקיקו חז\"ל לשני כלים יעשה סימן בכל אחד מהם ולא יטעה אבל לעולם אין קפידא בכלי שהדיח בו חלב לחוד אם שפך המים וחזר ונתן בו מים אחרים: "
                ],
                [
                    " לפיכך צריך הטבח שיהיה לו שני סכינים כו' כן הוא בפ\"ק דחולין דף ח' וכתב הרא\"ש שם דף ק\"ן ע\"ד והאידנא דלא נהגו טבחי למעבד תרי סכיני צריך לשפשף ולהדיח הבשר יפה ואפילו לצלי (דמשום דם לא צריך לשפשף לצלי אלא כשרוצין למולחו לבישול אבל זה צריך אף לצלי) שלא ישאר לחלוחית החלב דבוק בו וכתב עוד שם דף קע\"ב ע\"ג וז\"ל ומיהו גם לצלי צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים כו' ע\"כ. ויש לתמוה על רבינו שכתב בסמוך דהיכא דחתך בסכין שלב ואח\"כ בשר שמותר בדיעבד ע\"י הדחה ולא הביא דעת הרא\"ש שהתיר אף לכתחילה ע\"י הדחה כמ\"ש בשמו. והר\"ן כתב על הא דאיתא בגמרא הטבח צריך שיהיה לו סכין לבשר וסכין לחלב וז\"ל יש שלמדו מכאן שהמנקר בשר צריך שני סכינים אחד לחתוך בו בשר ואחד לחתוך בו חלב ואינו נראה שא\"כ אין לדבר סוף שאותו של בשר כיון שהתחיל לחתוך בה במקום החלב אסור מיד אלא ודאי לא צריך והכא שאני שהוא חותך חלב גמור סמוך לשחיטה שהוא חם אבל נהגו שהמנקר נותן בגד על יריכו וכל שעה שנוגע בחלב מקנחו בבגד עכ\"ל משמע מדבריו שאף אם חתך בחלב גמור כשהוא צונן מותר לחתוך בשר באותו סכין והוא דלא כדעת רבינו שכתב הטעם שמותר משום שאינו חותך אלא גורר משמע דאי חותך אסור אפילו צונן ווש לתמוה על ב\"י שהביא דעת ר\"ן מסתמא כאילו הוא מסכים לדעת רבינו: "
                ],
                [
                    " אם הוא כשעורה מעבירין אותו כתב הר\"ן שמעבירין אותו שלא ליקח ממנו בשר עוד ומיהו און דינו כחשוד שהחשודין חזרתן קשה (וכתבוהו רבינו בסימן קי\"ט עכ\"ה) כדאיתא בסנהדרין מפני שהם מזידין אבל הכא לא חשבינן ליה מזיד אלא פושע הוא וחזרתו קלה ובקבלת חברות שיקבל עליו שיתנהג החבר לענין זה בפני ג' סגי ליה וכל הדברים האלו נידונין לפי מה שהם לפי כוונת האנשים ולפי אונסם ופשיעתם ע\"כ. ובהגהות אשר\"י כתוב נראה שיש להכריז עליו בב\"ה שני וה' ושני פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חודש ימים שלא יתעסק באומנתו ואח\"כ יבא אצל ת\"ח ויתן לו הדין לפי ראות עיניו ואח\"כ יכריזו עליו בב\"ה פלוני הטבח שהעבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו. חלב כשעורה כבר חזר ונתחרט ממה שעשה וקיבל עליו מה שצוהו ת\"ח ומכאן והלאה החזירוהו לאומנתו והרי הוא נאמן לסמוך עליו כבראשונה וקודם שישמעו ההכרזה זו בב\"ה אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר ואם נמצא אחריו כזית מלקין אותו ברבים בב\"ה (לאחר המלקות יאמר בעצמו בקול רם אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי כזית חלב והכל כמו שכתבנו אבל אם מוכר חלבים בחזקה שומן או טריפות בחזקת כשרות מחמירין עליו יותר מפני שהוא מזיד וצריך לקבל דין בפני ת\"ח ואפ\"ה לא סמכינן לאכשורי ואפילו לעשות חנוני למכור אגוזים לא שבקינן ליה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו ע\"כ. ובתורת הבית משמע דהא דמחמירין עליו כולי האי היינו דוקא בטבח שמנקר בשר לעצמו ומוכר לאחרים אבל אם בעלי הבשר נותנין לו לנקר לא מחמירין עליו כולי האי עיין בב\"י: כתב הריב\"ש על ענין החלב שמשימים בין נסר לנסר בקנקנים של עץ כדי שלחוברו ולא ינטף היין מתחילה הייתי גוער בעושין כן אח\"כ ראיתי הכל עושין כן והראו לי לעין שאין החלב מתערב ביין לעולם שמיד הוא נקרש ועומד בעצמו ואינו מתפזר ביין ואינו נותן בו טעם אמרתי הנח להם לישראל שאם אינם נביאים הם בני נביאים כי מאחר שטבע היין מתרחק מן החלב אפילו נגיעה אין כאן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " יש חוטין שאסורין משום דם כתב ב\"י והרוצה לצאת ידי חוטין הללו לא יסמוך על חתיכת בשר אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים ובחוטי הצואר צריך לחתוך המפרקת לשנים כ\"כ רמ\"א: "
                ],
                [
                    " כגון חוטין שביד כתב הרשב\"א והר\"ן גף העוף כיד הבהמה והלכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם וכן עצם הלחיים בעוף וכתב הר\"ן בפרק השוחט יש מי שאומר אין צריכין ליטול חוטים אלו מפני שדקין הם והדם יוצא מהם ע\"י מליחה אבל אין כן דעת ר\"ת והראב\"ד ויש לתמוה על רמ\"א שפסק בש\"ע שאין צריכין ליטלם וגם בד\"מ כתב ששאל הנשים על המנהג ואמרו שהמנהג כיש מי שאומר שכתב הר\"ן איך פסק להקל על סמך כל דהו נגד ר\"ת והראב\"ד: "
                ],
                [
                    " וכן הקרום וכו' המוח אסור והראש מותר עפ\"ר ומ\"ש שם בשם ב\"י דכאן מיירי שהוציאו המוח עם קרומו ולכן הוה המוח מותר שדומה לבשר שיש בו חוטין וצלאו בלא חתיכה דחוטין אסורין ובשר מותר ה\"נ קרום אסור ומוח מותר ומהרי\"ן חביב כתב דלא דמי דהתם אין הבשר מקובץ בתוך החוטין אבל המוח שכולו מקובץ תוך קרומו כבר נתבשל בדמו ולא אמרינן נורא מידב דייב וכתב ב\"י ע\"ז ואין דבריו נראין בעיני שאע\"פ שהמוח מקובץ מה בכך כיון שהקרום שבו הדם הוא מונח על האש נורא מישב שייב ליה ובד\"מ כתב ליישב דשפיר הקרום אסור והמוח מותר ולק\"מ דלקמן סימן ס\"ח מיירי שהראש לא נמלח כלל ומטמינו בדמץ ולכן כל המוח אסיר שהרי נתבשל בכל דם הראש שדם הראש נמשך לשם והוי דם רב והוי כמתבשל בדמו אבל כאן מיירי שכל הראש נמלח ואין כאן איסור אלא שלא חתך הקרום ואסור משום דם שבקרום משום מיעוט כזה לא הוי כמתבשל אלא כצלי לכן אינו אוסר רק הקרום עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " לשון הרמב\"ם כו' (וחוטי העוקץ כו' כתב הב\"י דזהו מה שאמרו הגמרא חוטין שבעוקץ אסורין ופירשו הרמב\"ם דהוא אסור משום דם אבל רש\"י פי' שהן אסורין משום חלב ותמה בעל ש\"ג בפרק ג\"ה דף תש\"ז ע\"ב על הטור דמאחר שכתב לעיל סימן ס\"ד בחוטי העוקץ ארש\"י והן אסורין משום חלב איך כתב כאן פי' הרמב\"ם דאסורין משום דם הא יש נפקותא גדולה ביניהן דאם הן אסורים משום דם די להן בחתיכה ומליחה אבל כשהן אסורים משום חלב לא די להן בחתיכה אלא צריך ליטלם וחילוק זה הוא בהדיא בגמרא והביאם ב\"י בריש הסימן. ויש ליישב דרבינו ודאי סובר שהן אסורין משום חלב ולא הביא לנו הרמב\"ם רק מחמת חוטין האחרים להשמיענו שהוא סובר שיש איסורי בכמה חוטין משום דם מלבד חוטין הנ\"ל וק\"ל עכ\"ה) קרום שעל הבצים לאחר ל' יום כו' אסורים יש לדקדק למה לא חילק ג\"כ כמו שחילק רבינו בסמוך אם יש בהן כמו חוטין אדומין אם לאו ונראה ליישב דהגמרא ורבינו שחלקו וכתבו דגם לאחר ל' יום אינו נאסר אא\"כ יש בו חוטין אדומין מיירי לענין אם נתבשל הביצה עם הקרום דע\"ו קאמר דלא אסרינן לה אם אין בה חוטין אדומין והרמב\"ם איירי בקרום לחוד או אם יבשל הביצה לכתחלה עם קרומו ובזה סתם וכתב דאסור מאחר דלאחר ל' יום יש בו לפעמים חוטין אדומין למה נבשלנה לכתחלה אף אם אין רואין בו חוטיו אדומין: "
                ],
                [
                    " כתב גאון יש בבהמה כמה גידין כו' ברוקח כתוב שיש בבהמה נ\"א חוטין אסורין כ\"ה מצד זה וכ\"ה מצד זה ואחד מתוך הזנב וסימנך אל תאכלו נ\"א: "
                ],
                [
                    " ושני גידין הם כו' עיין מ\"ש בפרישה ורשב\"א כתב בחידושיו דמה שנכנס מן הגיד בבשר אינו אסור מן התורה וכתב ב\"י ובזה מיושב מה שהקשו התוס' על פירש\"י דכתב פג\"ה ר\"ד צ\"א במימרא דרב יהודה פי' פנימי הסמוך לעצם שהוא בצד פנימי של ירך שכלפי ירך חבירתה כשהבהמה מחוברת קרי לה פנימי ובסוף ד' צ\"ג בברייתא פי' פנימי שמובלע בבשר. ובזה מיושב דרב יהודה קאי על אותו פנימי שהוא אסור מן התורה והוא מונח על העצם (ונ\"ל דלפ\"ז מ\"ש על כף הירך ר\"ל למעלה מכף הירך שכנתחבר הקולית עם עצם האליה ושם גיד הנשה הוא על הכף פי' למעלה ממנו שהרי הכף הוא מסבב עצם הקולית) וברייתא קאי על אותו פנימי שהוא דרבנן שהוא לצד חוץ ונכנס בבשר ועיין בב\"י: "
                ],
                [
                    " ושומנם אסור ואין חילוק בין בהמה לחיה אף בשומן שלא חלקו חכמים אלא בחלב הראוי להקרבה ואם יש אדם שמפטפט כנגד זה נוטה לצד מינות וראוי לנדותו מרדכי: "
                ],
                [
                    " והקנוקנות כו' אוסרים תערובותן בפליטתן זה אחד מהדברים שהטפל חמור מן העיקר שהרי הקנוקנות והשומן אין איסורין מן התורה אלא שחכמים החמירו עליהן הואיל והן דבוקין בגיד והגיד אינו אוסר תערובתו בפליטתו והן אוסרין תערובתן בפליטתן: "
                ],
                [
                    " ויש אוסרין אותו בהנאה מכל מקום מותר למכור הירך לנכרי דהנכרי אינו נותן המעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא אגיד תוספות אבל לשלוח לנכרי ירך שלימה במתנה שעדיין הגיד בתוכו אסור תוס': "
                ],
                [
                    " ואין כאן מי שהוא בקי כו' מותר כתב ב\"י מדאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לפיכך אמרינן דרוב מצוין אצל ניקור מומחים הם. וכיון דגבי שחיטה לא סמכינן ארובא אלא בדליתיה קמן דנשייליה ה\"ה נמי גבי ניקור לא סמכינן ארובא אלא היכא דליכא למיקם עלה דמלתא כגון דליכא בקי אחרינא להראותו אבל היכא דאיכא בקי אחרינא אסור עד דמחוי ליה לבקי ע\"כ ולכן כתב רבינו ואין כאן בקי. ועל מ\"ש רבינו מותר כתב הראב\"ד מ\"מ הצנועין מושכין ידיהם עד שידעו שנקרו מי שהוא בקי במלאכה זאת: <br>דיני ניקור <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> הנוקר את הבשר כו' ומחתכו ומוציא המוח בזה הסימן סוף ד' נ\"ג הביא ב\"י לשון רוקח שכתב ראש העוף יוציא המוח עצמו ע\"כ וכתב עליו ב\"י ונראה שא\"צ אלא לחתוך קרום שעליו כי היכי דאמרינן בחוטין חתכינהו ומלחינהו שפיר דמי ע\"כ ויש לתמוה עליו שהרי רבינו כתב כאן בהדיא שצריך להוציא המוח: "
                ],
                [
                    " שני גידין מצד זה כו' לעיל בריש סימן זה הביא ב\"י דברי רוקח ז\"ל וצריך להסיר חוטין שבצואר ובגרון הבהמה והם מזרקי שמליאים דם ובעוף שני גידין משני צידי הצואר אחד מימין ואחד משמאל ויוציא חוט שבאמצע צואר מלא דם ע\"כ ויש לדקדק שלפי דברי הרוקח משמע שאין בכל צד אלא חוט א' ורבינו כתב שני חוטין מכל צד וגם יש לדקדק על רבינו שלא הזכיר חוט שבאמצע הצואר מלא דם שכתב הרוקח ואפשר לומר שמ\"ש רוקח ושני גידין כו' מכל צד אחד היינו דוקא בעוף אבל בבהמה כלל הכל במ\"ש מזרקי מלאים דם ורבינו מיירי בבהמה וראיתי בספר רמ\"י שכתב ז\"ל ומוציא משם שני גידין אחד מצד זה סמוך לבשר והשני מצד זה סמוך לבשר עכ\"ל אפשר שהוא הגיה כן ע\"פ מ\"ש בשם הרוקח ולפי מ\"ש שהרוקח מיירי בעוף א\"צ להגיה: "
                ],
                [
                    " צריך לשקוע הסכין בשפת הכתף כו' כתב ב\"י ר\"ס ז\"ל מלשון רש\"י משמע לכאורה דחוטין שביד היינו חוטין שבכתף אבל מדברי רבינו נראה דתרי גווני חוטי נינהו חד ביד וחד בכתף וכ\"כ בסדר הניקור לבעל העיטור שכתב רבינו בסימן זה וכן נראה מדעת רשב\"א שכתב בשם הראב\"ד דחוטין שבכתף בכלל ידא הם ואפשר שלזה כיון רש\"י עכ\"ל וא\"כ תימה על מנהג קצת מקומות שאין נוהגין לנקר כ\"א חוט אחד מהיד מתחיל קצת למעלה בקצה הכתף ותו לא מידי ולדברי רבינו ודברי בע\"ה בסדר הניקור משמע דבעינן לנקר חד של יד כעין שאנו נוטלין וזולת זה ינקר חוט אחד מכתף המתחיל בגובה סמוך לשדרה וימשכנה משם בכל אורך הכתף ודוחק לומר דקי\"ל כפשוטו של גמרא דא\"צ ליטול אלא משל יד ומ\"ש בסדר הניקור גם משל כתף הוא חומרא יחירא וכמ\"ש רבינו בסוף על דבריו שזה החכם החמיר והמחמיר תע\"ב כי לכאורה נראה שלא קאי אחוטין אלו שמכלל חוטי דידא נינהו ואף אם הוא כן מ\"מ עושין דלא כמאן דהא אפי' לפי פשוטו של רש\"י עכ\"פ צריך לנקר חוטין של כתף וכמ\"ש ב\"י: (וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב יש להקשות שהרי כתב רבינו לעיל ומחתך אותה חלחולת כו' ומשליכו כו' וכאן כתב שקולף אותה. וי\"ל דלעיל כתב שישליכנה משום מיאוס דאינו ראוי לאכילה ואם נמצא אדם שרוצה לאוכלה קולף הקרום שעליה. ואפשר דכאן ר\"ל סוף המעיא שיוצא בו הרעי ומפרש הבע\"ה כמו הגאונים דלעיל סי' ס\"ד גבי ריש מעיא באמתא. וכאן במעי היוצא מן הקיבה המשליכין מחמת מיאוס וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וחוט המוח שבא מהראש לשדרה מוציאין אותו כו' ז\"ל ב\"י נראה שזה החכם סובר שהחלב שמפסיק בין חוט המוח לעצם השדרה אסור ומש\"ה קאמר שמוציא אותו בקרומו ואוכלו והחלב שבין חוט המוח לעצם השדרה מנקר אותו ואפשר שטעמו מפני שסובר שהוא משרשי חלב הכסלים וחלב הכליות ולא נזכר זה כלל לא בדברי הגמרא ולא בדברי הפוסקים וגם רבינו ירוחם ואורחות חיים שכתבו סדר הניקור זה שהביא רבינו בשם בעל העיטור לא הזכירו זה כלל ובא לידי ספר תשובת הגאונים וכתוב בו סדר ניקור זה ולא היה כתוב בו אלא עד וכן הלכה בלבד וכן הוא בעיטור ובשני ספרי יורה דעה ישנים לא מצאתי דבר זה (ולדברי רש\"ל שהביאו א\"א ז\"ל בפרישה א\"ש וכ\"כ רא\"ש שם באו\"ה דפשט האיסור בכל מדינתינו לנקרו ממקום שכלו הצלעות הגדולים ע\"ש שהאריך עכ\"ה). וכן נהגו העולם היתר בדבר ולא ראיתי מי שמערער בו ע\"כ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כוי חייבין על דמו ז\"ל הגמרא פרק א\"ט דף כ\"א כל דקתני לאתויי כוי מאי קסבר אי קסבר ספיקא הוא איצטריך קרא למיסר ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמו הוא וכתבו התוס' שם בריה בפני עצמו פי' לא חיה ולא בהמה דאל\"כ לא איצטריך לרבויי ולא כמו ששנינו במקום אחר שהוא ספק ע\"כ והא דלענין גיד הנשה לא איצטריך קרא לרבויי וכאן איצטריך קרא לרבות כוי משום דגבי גיד הנשה כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל כו' אשר על כף הירך ילפינן משם כל שיש לו כף אבל גבי דם כתב לעוף ולבהמה ע\"כ צריך קרא לרבות כוי. ולענין כלאים מעז ומרחל לא הזכיר רבינו כאן ולעיל גבי אותו ואת בנו כתב ונוהג בכלאים הבא מעז ורחל י\"ל דהתם כתיב ושור או שה ה\"א דוקא שור או שה ולא כלאים שמהם ע\"כ הוצרך להשמיענו וכאן כתוב סתם בהמה וכלאים מעז ורחל אף הוא בהמה: "
                ],
                [
                    " ודם ביצים אם ידוע שאינו מריקום האפרוח כו' ז\"ל ב\"י בס\"פ אלו טריפות אמרינן דביצה שנמצא בה דם אסורה והקשו התוס' והרא\"ש ע\"ז מדאמרינן בכריתות פרק דם שחיטה יצא דם ביצים שאינו מין בשר ויצא דם דגים וחגבים שכולו היתר ומשמע דכי היכי דשרי דם דגים וחגבים כל זמן שישנו עליהם וניכר שיצא מהם ה\"ה נמי דם ביצים ותירצו וי\"ל דמדרבנן החמירו בדם ביצים גזירה אטו דם עוף שהביצה נולדה ממנו ומדאורייתא שרי אף אותו שהאפרוח נוצר ממנו דהיינו שעל הקשר ואע\"ג דהוי אפרוח לבסוף מ\"מ השתא מיהא לא מין בשר הוא שאין כאן עדיין בשר כלל אלא מדרבנן אסרו בין על הקשר בין חוץ לקשר. ועי\"ל דדם על הקשר אסור מן התורה דחשיב מין בשר כיון שהאפרוח נוצר ממנו והא דשרי בכריתות היינו כשאין הדם על הקשר אלא במקום אחר ומצוי הוא פעמים רבות אפי' לאלתר סמוך ללידת הביצה ואין אותו הדם בא ליצירת האפרוח עכ\"ל ורבי' תפס לעיקר תירוץ שני דדם שהוא מריקום אפרוח אסור מדאורייתא והא דכתב רבינו חייבין עליו אע\"פ שהוא ספק (פי' שהוא ספק אם שנוייא קמא עיקר או שנוייא בתרא עכ\"ה) ומספיקא פסקינן לחומרא נראה שאין זה ספק בגמרא דבגמרא סתמא קתני שהוא אסור אלא שיש להסתפק איזה תירוץ של תוס' עיקר ורבינו תפס תירוץ האחרון עיקר ונמצא הא דאמר בגמ' דביצה שנמצא בה דם אסורה היינו דאורייתא או י\"ל שאמר חייב להשמיענו שאף שאין לוקין עליו איסורא מיהא דאורייתא (ר\"ל שבאיסור חמור הוא עכ\"ה) וספיקא לחומרא. ודע שכתב הרא\"ש על הני תרי לישני שכתבתי בשמו ובשם התוספות דלחד לישנא מדרבנן החמירו בדם ביצים ומדאורייתא שרי אף אותו שהאפרוח נוצר ממנו דהיינו שעל הקשר ולאידך לישנא דם שעל הקשר אסור מן התורה הלכך אם נמצא על הקשר של חלבון ולא נתפשט חוץ לקשר כלל דם אסור מן התורה וביצה מותרת ואם על החלבון או על החלמון שלא על הקשר לשינויא קמא הדם אסור מדרבנן ולשינוייא בתרא אף הדם מותר ע\"כ כלומר דלשינוייא קמא כיון דליכא דם ביצה דאסור מדאורייתא אלא רבנן גזרו ביה אטו דם עוף שהביצה נולדה ממנו אם כן ליכא לאפלוגי בין תוך הקשר לחוץ לקשר דבכל דם הנמצא בביצה גזור אבל לשינויא בתרא דדם שעל הקשר אסור מדאורייתא ושלא על הקשר לא אשכחן דגזרו ביה רבנן אדרבא אמרינן בכריתות דשרי הלכך לית ביה איסורא כלל לההיא שינוייא ורבי' מאחר שכתב דדם ביצים חייבים עליו הו\"ל לכתוב דכשנמצא על חלבון או על חלמון שלא על הקשר דדם נמי שרי אלא משום דספוקי מספיקא ליה אי שינוייא קמא עיקר או שינויא בתרא נקט לה הכא והכא לחומרא ומיהו הרשב\"א כתב בחידושיו דאם כשנמצא בקשר דחלבון ונתפשט חוצה לו או בקשר וחלמון אסור מן התורה כשנמצא שלא על הקשר כלל או על קשר חלבון ולא נתפשט חוצה לו אסור מדרבנן ואם כשנמצא בקשר דחלבון ונתפשט חוצה לו או בקשר דחלמון אינו אסור אלא מדרבנן כשנמצא שלא במקום הקשר כלל או על קשר דחלבון ולא נתפשט חוצה לו מותר ולפ\"ז שפיר עבד רבינו דכיון דאיהו סבר דאיכא דם ביצים דאסור מדאורייתא אין שום דם שיהא מותר שחכמים גזרו עליו וכן ישב ב\"י דברי רבינו. ול\"נ דלא ק\"מ שמתחילה כתב רבינו דעת הרשב\"א שסובר דהואיל ועל הקשר הדם אסור דאורייתא שלא על הקשר אסור דרבנן כמ\"ש בסמוך בשמו ואחר כך כתב דעת הרא\"ש שהוא מ\"ש בשם ר\"י שדעת הרא\"ש כדעת התוספות שכתבו בשם ר\"י וכן כתב ב\"י בהדיא שמ\"ש רבינו בשם ר\"י שהוא כלישנא בתרא דתוספות וכדעת הרא\"ש ואצ\"ל דרבינו נקט הכא והכא לחומרא: "
                ],
                [
                    " ואם נמצא על הקשר פי' בראש החד של ביצה כו' בס\"פ א\"ט נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר א\"ר ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי ל\"ש אלא שנמצא על חלבון שלה אבל אם נמצא על חלמון שלה אפי' ביצה אסורה מ\"ט דשדא תכלא בכולה ע\"כ והנה דעת רבינו כשיטת רש\"י ושאר המפרשים דלא פליג דוסתאי אדרבי ירמיה אבל הגאונים שהביא רבינו סוברים דדוסתאי פליג אדרבי ירמיה והכי משמע דהא דדוסתאי מתניתין היא ולא משמע דקאי אדרבי ירמיה כלל אלא לדוסתאי כולה מילתא בחלבון וחלמון תליא ולא בקשר וחוץ לקשר אלא כל שנמצאת בחלבון ואפי' בקשר וחוץ לקשר זורק את הדם ואוכל את השאר ואין לחוש בחלבון לריקום לעולם ואם נמצאת בחלמון ואפי' חוץ לקשר כולה ביצה אסורה דחיישינן דלמא דם ריקום הוא וסריך תיכלא בכולם וכ\"כ הר\"ן שהוא דעת הרי\"ף והרמב\"ם הביאו ב\"י וכתב הרא\"ש וטוב הדבר להחמיר לאסור בנתפשט חוץ לקשר כדברי רש\"י ועל כל החלמון כדברי הרי\"ף ז\"ל וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו ובת\"ה: "
                ],
                [
                    " כתב אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל בתשובה ביצים הטרופים בקערה וכו' כתב ב\"י וז\"ל ויש לדקדק אם היו טרופות היאך יכולה האשה ליקח החלמון שעליו הקורט דם ולזרקו הרי טרוף ומעורב היה ונ\"ל שאחר שהתחילה לטרפה ראתה הדם על אותו חלמון שעדיין היה שלם ואפ\"ה חש הרא\"ש שמא דם זה היה בקשר החלבון וחוצה לו כו' ע\"ש והנה ב\"י כתב כן לפי מה שהוא מפרש הטרופים היינו שנצטרפו לאחר שניטל קליפתן מעליהן והוצרך לדחוק ולומר שכולן נטרפו חוץ מזאת ואין הלשון סובל זה התירוץ שכתב ביצים הטרופים סתם דמשמע כולן שוים בזה שנטרפו יחד ועוד שהלשון שאמר ונמצא בחלמון של אחת מהן משמע שהיו שם יותר שלימות אלא שלא נמצא דם רק על אחת מהן ולפי מ\"ש בפרישה א\"ש דלק\"מ: (כתוב בהגהות מרדכי ביצים שבורות יחד ולא טרופות נמצא דם באחד מהן בקערה יקח הכשרים כל אחד ואחד מהן בפני עצמו וישאיר אותה אשר יש בה הדם בקערה שא\"א ליקח ביצה מעם חבירתה שלא ישאר בתחתון מן העליון קימעא כו' ועפ\"ר מ\"ש א\"א ז\"ל. סס\"ק י\"ב ששבורות משמע שקליפתן שבורות ועדיין הן בתוכן עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " מותרות לאוכלם וזורק הדם הטעם כתבתי בפרישה וכתב הרשב\"א מ\"מ אין ללמוד מכאן היתר לביצה בת יומא שנמצא בה דם דכיון שהיא ראויה לגדל אפרוח לא פלוג רבנן וכן המנהג שלא לחלק בין בן יומא לכשאינו בן יומא: "
                ],
                [
                    " ודם דגים כו' אם ניכר שהוא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר וא\"ת גבי דם שנמצא על קשר חלבון ולא נתפשט חוצה לו או בשאר מקום בחלבון שלא על הקשר אמאי אמרינן דיזרוק הדם ולא אמרינן שהביצה מוכח עליו שדם ביצה הוא ולשתרי כיון שאינו מריקום האפרוח ממנו ותירץ רשב\"א דכיון שמצינו בביצה דם שאסור מן התורה החמירו על כל דם שבה והרב המגיד תירץ דאף להרמב\"ם ושאר המפרשים שסוברים שאינו אסור דם אלא מדרבנן כיון שזו הביצה מעוף שדמו אסור מן התורה גזרו אף בדם ביצה. ומכאן ראיה קצת דלמ\"ד שאין דם הביצה אוסר אלא מדרבנן אפי' בהתחיל להתרקם נמי אינו אסור אלא מדרבנן דאי מן התורה אסור בהתחיל להתרקם ל\"ל להרב המגיד לתלות הטעם הואיל ודם העוף אסור מן התורה גזרו על דם ביצה לימא הואיל ובהתחיל להתרקם אסור מן התורה גזרו גם על לא התחיל להתרקם אלא ודאי אף בהתחיל להתרקם אינו אסור אלא דרבנן (וע\"ל סק\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או שפירש ממקומו ונתעורר ללאת ונבלע כו' בפרק כל הבשר אמר שמואל משום רבי חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו היכי קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה שפיר דמי או דלמא לדידיה נמי אסור תיקו ופירש\"י הא לדידיה דליכא משום גזילה שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע\"י מליחה או דילמא לדידיה נמי אסור ותרתי איסורי קא חשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם והרי\"ף והרא\"ש גורס איבעיא להו הואיל ומבליע דם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. וקי\"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וכתב ב\"י ואע\"ג דגבי אומצא דאסמיק וגבי שובר מפרקתה של בהמה לא אשכחן בהדיא שילקו עליהן משמע לרבינו דכיון דאסרינן להו משום דחשיב כפירש וקי\"ל דדם האיברים שפירש לוקין עליו ה\"נ לקי עלייהו עכ\"ל והנה מ\"ש באומצא דאסמיק זה מבואר בגמרא פ' ג\"ה הביאה ב\"י בסמוך שדמו אסור וממילא שלוקין עליו ומ\"ש גבי שובר מפרקתה אין נראה דהואיל והוא אבעיא דלא אפשיטא בגמרא לא נראה שיהיו לוקין עליו אלא נ\"ל כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " השובר מפרקתה של בהמה כתוב בהגהות אשיר\"י דוקא שובר שמחמת יסורי השבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסר ובשבלי הלקט כתב מכאן שאסור לקרב מיתת הבהמה אחר שחיטה ע\"י הושטת סכין בלבה מפני שמתה ואין בה כח להתאנח ולהוציא דם ע\"כ ויש לדקדק שכתב רבינו לעיל בסימן כ\"ג שחט רוב אחד בעוף או רוב. שנים בבהמה ושוהה למות מוטב שיכנה על ראשה פו' למה התיר להכותה הרי מקרב מיתתה ומעכב הדם לצאת ואין נראה לחלק בין הכאה לשבירת המפרקת דהא בכל קירוב מיתה הדם מעכב לצאת וגם דוחק לחלק ולומר דלעיל מיירי כשכבר זינק ממנה כל דמה בקילוח דא\"כ לא הוה חיה ונראה דלעיל לא בא להשמיענו אלא שלא יעשה שהייה ואמר מוטב שיכנה ממה שישחוט פעם אחרת אבל באמת אף בהכאה אסור משום הדם כדין השובר מפרקת דאסור לאוכלו חי אלא כיצד יעשה יחתוך המפרקת לשנים בסכין שלא כדרך שחיטה והא דכתב שם ב\"י בדף י\"ד ע\"א בד\"ה ומש\"ר בשם הרא\"ש שבאשכנז כו' שכתב בשם ספר התרומות שאסור לשבר המפרקת לשנים אפשר לומר שאסור בשבירה או משום גיסטרא אסור בדרך שחיטה אבל לחתוך שם כדי שיצא הדם שרי: "
                ],
                [
                    " אבל מותר לצלותם בלא חתיכה ומליחה זהו דעת הרא\"ש ויש חולקין כמש\"ר בר\"ס ס\"ה שיש מצריכים חתיכה אף לצלי (אבל רש\"ל כתב מ\"ש רבי' וכן הוורידין ז\"ל זהו מזרקו דגמרא ופי' רש\"י בפרק כיצד צולין חוטין גסין שהן וורידין שבבית השחיטה ואיירי הכא בעינן היתר וורידין עצמן כשהוציאן מן הבשר כ\"כ הרא\"ש בפרק ג\"ה וכן פי' הר\"ן עכ\"ל. ור\"ל אבל כשהן בתוך הבשר ודאי אסורין אפילו לצלותן דנבלע דמן בבשר וכדלעיל סימן כ\"ב וק\"ל. ולפ\"ז מ\"ש הב\"י זהו דעת הרא\"ש דוקא וכן מ\"ש אח\"כ שהרשב\"א לא כ\"כ אלא בוורידין כו' ולא בחוטין שהן בתוך בשר לא אתי שפיר דגם רבינו לא איירי אלא בחוטין עצמן שהן בעין ואין שם שום בשר ויהיה הכל כפשוטו דבזה לא מצינו מי שפליג דלעיל בסי' ס\"ה לא איירי אלא כשהן בבשרן ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכ\"כ הרשב\"א כתב ב\"י שרשב\"א לא קאי אלא אוורידין ואומצא דאסמיק אבל חוטין שביד ושבכתף ושבלחי הצריך חתיכה אפילו לצלי והטעם דבאומצא ובוורידין יראה לי שלא התירו אלא כשהוציא הוורידין ופניהם על האש וכיון שאין מבדיל בינם ובין האש האש שואל את הדם אבל חוטין אלו שמובלעין בתוך הבשר הבשר מבדיל בינם ובין האש עכ\"ד ומש\"ר סתמא וכ\"כ הרשב\"א נראה שלא בא להשמיענו כאן אלא דין אומצא דאסמיק ודין הורידין נקט אגב דהא כבר נתבאר דינה ר\"ס ס\"ה ולכן סתם רבינו ולא כתב דבר אוורידין ועל עיקר הדין קאי מ\"ש וכ\"כ הרשב\"א ומ\"ש ב\"י שרשב\"א לא קאי אלא אוורידין צ\"ל דהיינו חוטין שבצואר דאי אותו וורידין שצריכין לשחוט קשה ממ\"נ אי חתכם בשעת שחיטה לדברי הכל אף לבישול מותר ואי לא חתכם בשעת שחיטה לדברי הכל אסור אף לצלי אלא נ\"ל שקאי אחוטי הצואר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וגם הבשר מותר לאוכלו חי כתב מ\"ו ולא צריך מליחה דהוי דם האיברים שלא פירש אבל לקדירה בעינן ג\"כ חתיכה ומליחה ע\"כ ונראה דלא כ\"כ מורי דלקדירה אסור אלא לדידן שאין אנו בקיאין בהחלטה וכמש\"ר בסימן ע\"ג בכבד וכדעת ר' ירוחם שהביא ב\"י שם דס\"ל דכן הדין נמי לדידן דלא בקיאינן גם בשאר בשר אסור בהחלט חומץ אבל ב\"י כתב שם דדוקא בכבד אסרו חליטה לדידן כל חליטה בין בחומץ בין בחמין אבל בשאר בשר גם לדידן שרי לחלוט ומש\"ה סתמו הפוסקים וכתבו החליטה בחומץ להתיר סתם ולא חלקו דלדידן אסור ע\"ש סימן ע\"ג טעמו דמחלק בין בשר לכבד. ומיהו על כל פנים נשמע מינה דאפי' לרבי' ירוחם דוקא לדידן דלא בקיאין בחליטה אסור לקדרה אבל בזמניהם היה מותר גם לקדרה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן החוטין שבלחי צריך לחותכם קודם מליגה משמע דאם לא חתכם קודם מליגה עכ\"פ החוטין אסורין וכן משמע בהרא\"ש בפג\"ה דף קס\"ז ע\"א בדין רישא בכבשא (פי' הטמנה שמטמין הראש ברמץ להסיר השער עכ\"ה) וצ\"ע הא פסק לפני זה דף קס\"ו ע\"ד דלצלי א\"צ לחתוך החוטין וכמש\"ר בשמו לעיל בר\"ס ס\"ה וסימן ס\"ז ולכאורה היה נראה ליישב דס\"ל כשטומן הראש ברמץ אינו מפליט כל כך כמו בצלייה כשהוא תולה בשפוד כדמשמע שם בפג\"ה גבי אומצא דאסמיק דטפי מידב דייב דמא כשהוא תולה בשפוד מכי מנחי ליה אגומרי וכמ\"ש ב\"י סברא זו בסמוך סימן ע\"ג בדין כבד שנצלה ע\"ג גחלים וכמ\"ש שם אלא שתמוה בעיני שא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום אלא לפרש חילוק זה וגם שם באשר\"י משמע דה\"ה בצלייה (ר\"ל דגם בצלי החוטין אסורין ע\"ש עכ\"ה) שהרי כתב שם בשם בה\"ג האי מאן דמטוי רישא כו'. גם היה נראה לחלק דשאני לעיל דצלהו אצל האש לגמרי ואם אמרי' דנורא משאב שאיב משא\"כ הכא דאין כאן אלא שהייה כדי למולגו ואחר השרת השער צריך לחזור ולמלחו וכמ\"ש בסימן ע\"א וע\"כ צריך חתיכה תחילה דאם לא כן יתייבש הדם בתוך החוט מכח החמימות ולא יצא אח\"כ ע\"י מליחה אבל זה אינו שהרי כתבתי בסמוך דהתם מיירי אף לצלי ונראה לחלק דדוקא הכא שהראש כולו שלם והעור והעצמות מעכבות מלצאת משא\"כ לעיל שהלחי הוא מופשט ומונח בחוץ דע\"כ צריך לחלק כן בסימן ס\"ז לדעת הרשב\"א שהתיר ורידין בצלייה וחוטין שביד ובלחי אסר אלא שצריך לחלק דאותן שמונחין יותר לצד חוץ מסתבר לומר נורא משאב שאיב ומייבש ה\"ה נמי הכא: "
                ],
                [
                    " ומותר למלוג תרנגולת ברמץ ז\"ל ב\"י מצאתי כתוב (והוא בהגהות ש\"ד בשם מהרא\"י ע\"ש) (בת\"ה סימן קס\"ה והביאו בת\"ח כלל צ\"א סעיף ה' עכ\"ה) ולא ראיתי בגבולין נוהגין כן ואפשר דאיכא חשש איסור מפני הכבד שעדיין בתוך התרגולת וכבדא עילוי בישרא לכתחילה אסור ע\"כ גם נ\"ל שאין נוהגין כן כרשב\"א שכתב שמבליע ומפליט אפילו כלי שני ונוכל לחלק דכאן ברמץ מה שנתעורר לצאת יוצא לגמרי ונופל לרמץ שהרי נשתהה שם (ר\"ל לאפוקי כלי שני דאינו מפליט וגם אינו דומה להבהוב דבסמוך עכ\"ה) משא\"כ בסמוך שמדבר בהבהוב שאינו משהה על האש ושייך לומר שמסחרך ואין האור מוציאו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שאין בה מקום שיתקבץ שם הדם כתב הרא\"ש בפג\"ה דף קס\"ז ע\"א וז\"ל יש שמגלגלין תרנגולת ברמץ למולגה ולכאורה היה נראה דאסור דלא שרי ברישא אלא אבי נחירי וזה לא שייך בתרנגולין ויש לחלק דדוקא בראש של בהמה שיש עצמות ודברים המעכבים את הדם לצאת אבל התרנגולת האש שואב את הדם ואינו מתקבץ בשום מקום עכ\"ל והמרדכי אוסר אפילו בעוף כל הראש וכ\"פ בש\"ע: <br>כתב ב\"י דף נ\"ס ע\"ג ז\"ל וכתב עוד מעשה היה בראש אווז שנתבשל כשהיה שלם ולא חתכוהו לשנים והכשירו רבינו קלונימוס לפי שלא היה בדמו כזית לאסור עכ\"ל ודברי תלמיד טועה הם שתלה עצמו באילן גדול בפרק גיד הנשה גבי ההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא אמרינן בהדיא שאף על פי שהאיסור פחות מכשיעור צריך ס' כנגדו עכ\"ל ב\"י אבל בתשובת ר\"י מינץ סימן י\"ט ובא\"ו דר\"ן הביאו סי' צ\"א בהגהות ע\"ש חילק בין דם מלוח ונתבשל שאינו אלא מדרבנן וגם בלא\"ה לעולם אינו יכול לבא לידי חיוב כרת או מלקות כיון שאין בו כזית אלא איסור לכך היקל בו כמו שעלה על דעתו תחילה למר בר רב אשי אף בחלב ע\"כ ע\"ש והיותר נראה דמעשה שהיה הוה שהיה בו ששים נגד הדם אלא דמשום איסור דבוק הו\"ל להצריך נגד כל הראש והקילו כיון דאין כאן צד מלקות וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והרשב\"א כתב שאפילו אם נחשב עירוי ככלי שני אסור ומדבריו משמע שאף בעוף דליכא חלב אסור משום דם דדם שנבלע ע\"י וה לא יצא על ידי מליחה ב\"י: "
                ],
                [
                    " לפיכך אסור למלוג אלא אחר ניקור ומליחה ולדבריו ג\"כ אסור אפי' נתנו לתוך כלי שני ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כיצד סדר מליחה מדיח הבשר תחילה כתב המרדכי וי\"א שההדחה ראשונה היא ללחלח הבשר שיצא הדם ע\"י מליחה ואינו דאדרבא מטרשי ליה כדאמרינן גבי ריאה ראבי\"ה עכ\"ל וכתב ב\"י ע\"ז ואין דבריו נראין אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול אז נראה שישימו המים באור עד שתפיג צנתן ע\"כ: "
                ],
                [
                    " ואם הדיחו הטבח כו' כתב המרדכי שאפי' הדיח הטבח אם שוב חותך כל נתח לב' או לג' נתחים צריך לחזור ולהדיח (וכן אם הסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה ואם לא עשה כן הוי כאילו לא הודח כלל כ\"כ רמ\"א והוא מאו\"ה עכ\"ה): אף אם ידיחנו וימלחנו פעם אחרת עפ\"ר בשם רש\"ל וכתב רש\"ל ומטעם זה נוהגין המדקדקים שלא לשום שום בשר שלא הודח מתחילה על דף שולחן שאינו מיוחד לכך כי שמא יש מלח עליו ולאו אדעתיה והמלח יבליע הדם בבשר מצאתו ע\"כ. ומכאן יש לאסור הבשר שלא הודח ולא נמלח והניח על הבשר כשר שנמלח לקיום ועיין בת\"ח כלל ה' ד\"ב וכלל ו' ד\"ב עכ\"ה: "
                ],
                [
                    " אבל הרא\"ש ז\"ל כתב צריך לפזר עליו מלח הרבה כו' מתוך לשון רבי' משמע שהרא\"ש פליג על הרשב\"א וב\"י כתב שמדברי הרשב\"א משמע שגם הוא סובר שלכתחילה צריך למולחו מכל צדדיו ולא כתב בלשונו שאינו צריך אלא שבדיעבד סובר אף אם לא מלחו מכל צדדיו שרי ובזה גם הרא\"ש מודה ולא פליגי: "
                ],
                [
                    " ושיעור שהייתו במלח כו' כתוב בתרומת הדשן מרגלא בפומי דאינשי שצריך להשהות הבשר במלח שעה אחת ור\"ל שנהגו העולם כדברי א\"ז וש\"ד שכתבו דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה עצמה לפי גודלה ועוביה והואיל ואין שיעור לזה שוה בכל חתיכות קבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפשו שעה לשיעור זה ויש לסמוך לזה מדאמרינן בפרק תמיד נשחט דאפי' גוף שלם כמו הפסח סגי בשעה אחת לצלייתו אכן נראה שבשעת הדחק כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים יש לסמוך אדברי הרמב\"ם דשיעור מליחה הוא כמהלך מיל דהיינו חלק שליש משעה פחות חלק ל' מן שעה כמו שהוכחנו מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום שהוא י\"ב שעות עכ\"ל. ור\"ל כשתחלק י\"ב שעות לשלושים יגיע לידך ל\"ו שלישים וכשתחלק כל שליש שעה לעשרה חלקים דהיינו שעה לשלשי' חלקים ותטול מכל שליש חלק אחד דהיינו ל\"ו חלקים ותחלק הל\"ו חלקים כולם יחד לד' חלקים יגיע מהן ד' פעמים ט' חלקים כמו שנשארו כבר בידך מהל\"ו שלישים אחר שלקחנו חלק אחד מהן מכל שליש חלק עשירי ונמצא שיהיה בידך מ' פעמים ט' חלקים דהיינו שליש שעה פחות חלק ל' כמו מ' מיל שהם עשר פרסאות: "
                ],
                [
                    " ואחר ששהה שיעור מליחה ידיחנו שני פעמים כו' בהגהות אשר\"י כתוב שצריך להדיחם תחילה ג' פעמים שנים כמו שמפורש בפנים ושלישי אנו עושין לטהר מים שניים שנגעו בראשונים וכה\"ג אמר ריב\"א גבי נטילת ידים. וכתב בהגהות ש\"ד והגהות אשר\"י שצריך לשום תחילה המים בתוך הכלי ואח\"כ הבשר. (כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' א\"ל הא כתב רבינו בס\"ס זה דהבשר אחר המליחה שהניחו בכלי בלא הדחה שהתירו רש\"י א\"כ בלא טעם זה שהמים מבטלין כח המלח יהא מותר. וי\"ל דטעם רש\"י הוא שהדם שבמלח נדבק במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח ליבלע בבשר וכמ\"ש הב\"י לקמן. וא\"כ כאן היה ראוי לאסור שהמים שבכלי ממחין את הדם אם לא נאמר שהמים מבטלין כחו של מלח ואינו נקרא רותח. עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם נתבשל הבשר בלא הדחה כו' ועל בשר יבש הסכימו דבדיעבד מותר אם נתבשל בלא הדחה: <br>ואם נתבשל בלא הדחה כו' צריך ס' לבטל כל המלח יש רוצין לאוסרו עד אלף דלטעמיה עביד וליתא דאין לאסור דבר הבלוע מאיסור יותר מדבר האסור ש\"ד ודעת האוסרים הם ריב\"א ור' שמשון הביאם רבינו בס\"ס ק\"ה: "
                ],
                [
                    " וא\"צ ס' לבטל כל החתיכה אבל מ\"ו האריך בא\"ו לאסור כל החתיכה ע\"ש בסוף שער ח' ומצריך ס' נגד כולה משום דחתיכה עצמה אין בה ס' נגד דם ומלח שעליו וחשבינן ליה לאיסור דבוק ונעשה נבילה (וכמ\"ש רבינו בסימן ע\"ב אבל רמ\"א כתב בת\"ח כלל ו' ד\"ב שאין נקרא איסור דבוק כי מיד שבא החתיכה למים נימס הדם והמלח מעליו ונופל לקדרה ולכן כל הקדרה מצטרף וכ\"כ הגהת ש\"ד וכן עיקר ע\"כ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכתוב בספר המצות אם נכרי משמש בבית ישראל כו' ז\"ל סמ\"ק אם יש נכרי או נכרית משמשין בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוהו או לא נאמנים במל\"ת וכ\"ש אם יודעין בטיב יהודי ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי ועוד דיש לנו לומר דלנקיות' קפדי ע\"כ. נ\"ל שצריך למחוק וי\"ו של ואם יש נער משום דלפי גירסת ואם כו' משמע דמ\"ש וכ\"ש אם יודעים קאי אמל\"ת וזה אינו דאם יודעין בטיב ישראל לא שייך לומר נאמן משום מל\"ת כמ\"ש בפרישה ע\"כ נ\"ל למחוק וי\"ו של ואם ומ\"ש וכ\"ש לא קאי אמל\"ת אלא אהתירא קאי ודוקא אם אינן יודעין נאמנין במל\"ת אע\"פ שאין הנכרי נאמן במל\"ת אלא בעדות אשה אפ\"ה נאמן כמ\"ש הטעם בפרישה וכ\"ש באם יודעין שיש להתיר מטעם מרתת באם יש נער כו' ואפשר לומר שא\"צ למחוק וי\"ו של ואם ויהיה ג\"כ הפירוש כן שאמר אם אינם יודעין נאמנים במל\"ת וכ\"ש שיש להתיר ביודעין ובתנאי ואם יש כו' מטעם מרתת כמ\"ש וב\"י כתב וכ\"ש קאי אמל\"ת דביודעין נאמנין במל\"ת ודחוק הוא מאוד כמ\"ש דביודעין אין שייך מל\"ת וגם הב\"י לפי פירושו הקשה מאי ואם וגם הקשה למה השמיט רבינו דין זה ותירץ כל זה בשינויים דחוקים ולפי מ\"ש דביודעין אין נאמנין במל\"ת א\"ש וא\"צ לכל אלו הדוחקים ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " בשר שנתבשל כו' עד ויש מתירין ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל אבל מהרא\"י כתב שאותה חתיכה לעולם אסורה וכ\"כ מ\"ו והאריך בא\"ו ע\"ש (וכ\"כ רמ\"א בת\"ח כלל ב' ד\"א רק שכתב שאם הוא בשעת הדחק או בע\"ש ולא יכול להכין אחרת שיש לסמוך אמתירין עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " כתבו הגאונים בשר ששהה וכו' ואין לאוכלו מבושל כתב בת\"ה דגם אסור לבשלו אחר צלייה ועוד כתב מהרא\"י בכתבים דאסור להשהותו לכתחילה ג' ימים כדי לצלותו דדלמא משתלי ומבשל ליה. עוד כתב דאם נתערבה חתיכה זו באחרות דבטילה היא ברוב ושרי כולן לבשלן ולא אמרינן כיון דמותר לצלותן דבר שיש לו מתירים הוא דלצלייה לעולם לא נאסר ועוד דאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה: "
                ],
                [
                    " אין מולחין אלא בכלי כו' או במקום מדרון בענין שאם ישפך כו' מהאי לישנא דייקינן שאפי' בדף חלוק ברהיטני מותר למלוח וכן כתב מהרא\"י: "
                ],
                [
                    " וי\"א שאפי' אם הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח. זה סברת הר\"ן וכתב ומה שאנו מולחין וחוזרין ומולחין בכלי אחד מנוקב היינו משום דאגב דטרדה חתיכה למיפלט לא בלע ואפי' כי גמרה לפלוט דם פולטת ציר וכל דפולט ציר לא בלע דם א\"נ משום דאין מליחה לכלים ומש\"ה מותר למלוח בשר כשר להשהותו במלחו אפי' בכלי שנאסר כבר מחמת דם ב\"י וצ\"ע למה לא יהא נאסר מכח כבוש שהוא כמבושל שיהא נכבש בשר הכשר בציר (ר\"ל ציר הנפלט מבשר הכשר ממלחו בהשהותו בכלי שנאסר כבר ומתוך אותו ציר נעשה כבוש עכ\"ה) שבכלי שנאסר כבר ודוחק לומר דמיירי בכלי מנוקב דלא יהא בו ציר להיות כבוש בו: "
                ],
                [
                    " ואם הוא של חרס אסור כתב מ\"ו וכן נ\"ל ולא כמהרא\"י שמתיר עיין בא\"ו שער ז': "
                ],
                [
                    " במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר כו' ואח\"כ יבשלוהו הטעם עיין בפרישה ובא\"ח כתב הר\"פ כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגן במחבת אח\"כ קודם שנצלו כל צרכן שצריך למולחן ולהשהות כדי מליחה לקדירה וכ\"פ מ\"ו וכתב נ\"ל דצריך לצלותן עד שיזוב כל דמו וכן בא\"ז וכן עיקר (נ\"ל דדייק מדכתב א\"ז עד שיזוב כל דמו ואפשר דא\"ז סובר דבחצי צלייתו יזוב ממנו כל דמו כדעת הטור) וחצי צלייתו דקאמר הכא לאו דוקא אלא כלומר שלא נצלה כל הצורך לאכילה קאמר ע\"כ: "
                ],
                [
                    " מצאתי כתוב באגרת תשובה לר\"י כו' עד ואסור לחתוך ממנו בסכין עד שידיח הבשר יפה כתב ב\"י יש לתמוה על רבינו שכתב מתחילה סתם מעשה שהתיר רש\"י כו' ואח\"כ כתב דברי ר\"י כאילו אין מחלוקת ביניהם והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב שלדעת רש\"י צריך לומר שלכך לא נאסר הבשר שכבר נתייבש הדם כו' (וכמ\"ש בפרישה וכ\"ש שאינו אוסר דם שבמלח את הכלי עכ\"ה) ובספר מדויק מצאתי שלא היה כתוב תשובה זו דר\"י וכן נראה שהוא האמת שלא כתבה רבינו אלא תלמיד כתבה מבחוץ וטעה הסופר וכתבה מבפנים עכ\"ל וטעם דר\"י הוא דהמלח עדיין בכחו ומעורב בדם ואוסר הסכין ואע\"ג דאין מליחה למתכת מ\"מ אגב דוחקא דסכינא בולע ממנו כ\"כ מ\"ו בא\"ו שער ט' וקצת קשה מאי דוחקא דסכינא שייך לגבי דם ומלח שעל הבשר שמחמתו נאסר הסכין וא\"ל דלמא הא דהתיר רש\"י הבשר משום שהציר מבטל כח הדם והמלח אבל גבי סכין מודה רש\"י דנאסר הואיל והדם והמלח עדיין בכח דא\"כ למה התיר רש\"י הכלי הלא היה בכלי קודם שיצא ממנו ציר ואז היה הדם והמלח בכחו ולמה לא נאסר הכלי מיהו י\"ל דשאני כלי דלית ביה דוחקא משא\"כ סכין דאית ביה דוחקא לסברת מ\"ו הנ\"ל. (הג\"ה ורנ\"ש בכתבו הקשה על דברי ר' יונה דהא מסיק רבינו לקמן סימן ע\"ו דאפי' ברותח גופא אם חתך בסכין צלי שאצל האש ולא נמלח שהסכין מותר וכ\"ש במליח דקיל מצלי ואין לחלק בין סכין שיש בו גומות לאין בו גומות דהא סתמא נקט לקמן ומשמע דאפי' ביש בו גומות שרי דאין להחמיר יותר מבשפוד אלא ע\"כ שאין זה מגי' הספרים כו' ורש\"ל באו\"ש שער י\"ח דין י\"ט כתוב דלקמן הטעם דנורא משאב שאיב משא\"כ במליחה וכ\"כ רנ\"ש באו\"ש דף כ\"ה ע\"א ע\"ש עכ\"ה) וז\"ל ד\"מ וכ\"כ דאע\"ג דרבינו כתב מעשה דרש\"י לא נמנע מלכתוב דברי ר' יונה מיד אחריו כדי ללמוד ממנו שאם חתך בסכין קודם ששהה שיעור מליחה ואף ע\"ג דמדברי ר\"י משמע דקאי אחר שיעור מליחה מ\"מ לא חשש רבינו לזה כי כבר גילה דעתו לעיל שהוא סובר כמעשה דרש\"י אמנם בעיקר הדין כתוב בדרשות מהרי\"ל שאסור לכתחילה אם לא בבשר יבש אמנם בת\"ה סימן קס\"ב כתב דמותר עד וראיה כו' ובקצת י\"ד כתוב לאסור אבל במדויקים ליתא עכ\"ל ונ\"ל להביא ראיה לדברי ת\"ה דהרי לקמן סימן ע\"ו כתב הטור דהסכין מותר אפי' לצלי כ\"ש במליחה ומשמע שם דאפי' לכתחילה מותר וכ\"כ בהגה ש\"ד סי' י\"ט דמותר אפילו לכתחילה בסכין בשר שלא הודח ממליחתו עדיין דאין מליחה למתכות כלל וכ\"כ הא\"ו הארוך דלכתחילה מותר אך צריך הדחת הסכין אח\"כ וה\"ה אם חתך בסכין של איסור מקונח דעץ ומתכות אינן בולעין ע\"י מליחה ומה\"ט כתב רמ\"א בש\"ע דאפי' בתוך שיעור מליחתו מותר לחתוך אלא שאז יוצא דם בעין מהבשר מדוחקא דסכינא וצריך לחזור ולהדיח אותו המקום ולמולחו שנית ע\"ש בסעיף ב' ובד\"מ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכל זמן שפולטת צירה אינה בולעת התוס' כתבו טעם אחר והוא זה משום דפליטת ציר מושכת הרבה אחר פליטת הדם וכל זמן שמושך פליטת הציר פולטת מה שבולעת מן העליונות ומה שנמצא בגומות ציר הוא ולא דם: והר\"י מאורליאנ\"ש אומר דכיון שלא נגמר פליטת דם התחתון קודם התחלת בליעתה מן העליון אין דרך פליטתה נסתמת דהואיל ופתוח לפלוט לא יסתם עד גמר פליטת החתיכה העליונה שעליה (ולפי זה אפשר שהוא פתוח לפלוט זמן רב) ולפי שני טעמים אלו צריך להמתין לתחתונה ער שתשהה העליונה שיעור צלייה שעד אותה שעה אין התחתונה יוצאת מידי דמה שבלעה מהעליונה ורבינו תפס הטעם הקל שבכולן דאמרינן כל זמן שפולט אינו בולע ולפ\"ז א\"צ להמתין לתחתונה כלל. וכל הטעמים האלו הן טעם דדם משרק שריק (הא דלא כתב רבינו הטעם דמשרק שריק משום דכאן שרי אפי' ביש גומות כמו שמסיק דלא שייך לומר שריק וכן מבואר בב\"י ע\"ש עכ\"ה) או הטעם דכל זמן שפולט אינו בולע או הטעם דהואיל ופולט ציר דידיה פולע נמי דם הנבלע בו לא שייכי אלא בדם אבל לא בשאר איסורין: "
                ],
                [
                    " לא מלחן יחד אלא שמלח הדג אצל העוף מותר עמ\"ש בפרישה ונראה עוד ליישב הא דחזר וכתב לקמן וכל זה כשמלחם שניהם יחד לפי שיטת ב\"י שמפרש הא דמלח הדג אצל העוף מיירי שלא מלח הדג באותו הצד שהוא מונח אצל העוף לכך מותר דלפי זה י\"ל דמש\"ר לקמן לא מלחן יחד אלא לאחר שמלח הדג נתנו עם העוף מותר רבותא הוא דאשמועינן דלא זו בלבד שאם לא מלח הדג בצד שהוא מונח אצל העוף שהוא מותר אלא אפילו אם מלחו מכל צדדיו נמי מותר כגון שלא מלחן יחד אלא לאחר שמלח הדג נתנו עם העוף מותר: "
                ],
                [
                    " אלא שמלח הדג אצל העוף מותר אבל איפכא אסור כמ\"ש בפרישה אבל רמ\"א כתב בש\"ע סעיף ב' וכ\"כ בת\"ח כלל כ' סעיף י\"ד שהדגים בכה\"ג מותרין ומדמה זה לחתיכה חיה שנפלה לציר דאמרינן ידיחנה וימלחנה דאגב דפלט דם דידיה יפלוט גם זה שקיבל וה\"נ נאמר בכה\"ג וע\"ש עוד. וצ\"ע דלכאורה יש לחלק ביניהן דשאני הכא שהדגים שם היתר עליהן ואיך נתירן כשקבלו איסור דם וגם מ\"ו פסק לאיסור משום דדם דגים אינו אלא ציר בעלמא ולא דם ולא שייך למימר אגב דפליט דם דידיה והא דקאמר בגמרא דגים דרפו קרמייהו משום דבלאו הכי הוי אמינא דדגים אגב דטרידי לפלוט אינם בולעין אבל רמ\"א לשיטתיה אזיל דס\"ל אגב דפליט ציר דידיה פליט נמי דם הבלוע בו מן העוף: "
                ],
                [
                    " וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל הרא\"ש בדף קע\"ה אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין ואפי' בכלי מנוקב מ\"ט דדגים רפו קרמייהו וקדמי פלטי ובתר דנייחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו ופרש\"י הדגים לבדן אסורות והקשה רשב\"ם א\"כ הו\"ל למימר דגים שמלחו עם העופות אסורין דאז הוי משמע דאיסורא קאי אדגים לחודייהו וי\"ל דא\"כ הוי משמע דאף אם העופות לא נמלחו אלא שהדגים נמלחו עמהן אסורין כמו טהור שמלחו עם טמא דבסמוך דמיירי בטהור מליח וטמא תפל וזה אינו דבענין זה לא הוו הדגים אסורין ורשב\"ם פירש שגם העופות אסורין לפי שהדגים הנאסרין נעשים נבילה וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן האסור שנאסר מחמת דם העופות ולפירוש רבינו אפרים שפירש לעיל בפרק ג\"ה דלא אמרינן חתיכה נ\"נ אלא בבשר וחלב לא יתכן לומר כן וגם כן לפי מה שפירשנו גבי גדי שצלאו בחלבו דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה ואוסרת אלא במקום שהאיסור עצמו הנבלע בו הולך ומתפשט עם טעם שלה הנפלט ומיהו לפי טעם זה יש ליישב קצת ולומר שגם מן הדם הנבלע בדגים יוצא קצת ע\"י מליחה שעושה אותה כרותח ונבלע עם ציר הדגים בעופות דאע\"פ שאחר שגמרו הדגים פליטתן אינן חוזרין ופולטין עוד דם העופות להיות מותרין ע\"י כך זהו מחמת שאינן פולטין כל הדם אבל מקצתו פולטין ובולעין העופות ממנו אחר גמר פליטתן ונאסרין בכך ומיהו קשה לאסור העופות מטעם זה דלמה לא נאמר דם משריק שריק במליחה כמו בצלייה דלעיל אע\"פ שבדגים אין אנו אומרים דשריק דם העופות מינייהו היינו משום דרכיכי ורפי קרמייהו ונראה לי היכא שהדם מרובה על הציר המעורב בו שייך למימר משרק שריק אבל הכא שרוב הדם נשאר בדגים ומיעוט ממנו נבלע עם ציר הרבה נבלע עם הציר בעופות ולא שייך למימר משרק שריק ונראה דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה דרותח מליח אינו אוסר אלא כדי קליפה וגם נראה דמיירי בחתיכות של דגים או דגים שלמים שנטלו קשקשיהן אבל בעוד שהקשקשים עליהם נראה לעינים דקמיטי יותר מעופות עכ\"ל הרא\"ש ומדברי הרא\"ש אלו למד רבינו שכתב וכן הוא מסקנת הרא\"ש ז\"ל וכתב ב\"י וז\"ל ואין בדבריו אלה הכרע לומר שהוא סובר כסברת רשב\"ם שהרי לא הכריע בין שתי הסברות ואי איכא למידק דדבריו נוטים לאחת מהנה לסברת רש\"י הוא דאיכא למימר דנוטין שהרי כתב ונראה דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה ואי כרשב\"ם ס\"ל הול\"ל דלא נאסר מן הדגים והעופות מיבעי ליה ועוד דהא משמע בס\"פ ג\"ה דהרא\"ש כרבי' אפרים ס\"ל וכ\"כ רבינו בסימן צ\"א שמסקנת הרא\"ש כרבי' אפרים וכיון שהוא כתב דלדברי ר' אפרים לא יתכן לומר פי' רשב\"ם ודאי פשיטא דלא סבר כוותיה ולכן תמהני על רבינו שכתב שמסקנת הרא\"ש כרשב\"ם וברמזים כתב דגים ועופות שמלחן יחד נאסר מן הדגים כדי קליפה ועופות מותרין עכ\"ל ב\"י. ותמה אני על תמיהת ב\"י דהא יש לדקדק מל' הרא\"ש דס\"ל כפי' רשב\"ם שהרי התוס' כתבו ג\"כ פי' רש\"י ורשב\"ם ע\"ש דף קי\"ב ריש ע\"ב ואסקי דלא נראה כרשב\"ם לאסור העופות מהאי טעמא גופה דכתב הרא\"ש דאין הנאסר יכול לאסור אא\"כ האיסור עצמו יכול לילך עמו ונצטרך למימר שגם מן הדם חזר ונפלט מהדגים ונכנס בעופות וזה לא מסתבר דהא דם משריק שריק במליחה כמו בצלייה ודוקא בדגים דרפי קרמייהו הוא דאמרינן דלא שריק דם עופות מנייהו עכ\"ל התוס' והנה הרא\"ש שבא ג\"כ על הרשב\"ם מטענות אלו וישבם והעלה דלא ק\"מ דדם הנבלל בהרבה ציר אינו משרק שריק לא הזכיר שמהאי טעמא לא נראה דבריו ש\"מ דס\"ל כוותיה מדכתב דבריו לבסוף במסקנא סתם בפרט מאחר שלשיטת רשב\"ם יתיישב יותר לשון הגמרא דאילו לפרש\"י הול\"ל דגים שמלח עם עופות אסורין ואף שכתבו התוס' והרא\"ש שינויא כנ\"ל אשינויא לא סמכינן במקום שפשוטו לא משמע הכי ואי משום דדברי הרשב\"ם לא יתכנו לפי' ר' אפרים דס\"ל דלא אמרינן חתיכה כ\"כ כ\"א בבשר וחלב כמ\"ש הרא\"ש והוא פסק כרבינו אפרים הא לק\"מ דאף שכתב הרא\"ש כן תחילה שלא אתיא פי' כרבי' אפרים מ\"מ חזר מיד וכתב דעולה יפה ג\"כ לפי פירושו להמדקדק מדבריו שהרי כתב מיד ז\"ל ומיהו לפי טעם זה יש ליישב כו' עד ובולעין העופות ממנו אחר גמר פליטתן ונאסרין בכך דקשה למה הוצרך לכתוב דבלעי העופות אחר גמר פליטתן דלסברת האומרים חנ\"נ אפי' בשאר איסורין אפי' בלעי קודם גמר פליטתן נמי נאסר דהא ליכא למימר בציר דגים דנ\"נ כבולעו כך פולטו עם ציר ודם דידהו או אגב דטרידי לפלוט לא בלעי דזה לא אמרינן אלא בדם אבל בציר נבילה פשיטא דנאסר בכל ענין וכמש\"ר לעיל בסימן ס\"ט ומ\"ה לא הזכיר הרשב\"ם זה בפירושו שנאסרו העופות משום שמקבלין מדגים אחר גמר פליטתן ואף א\"ת שאף הרשב\"ם ס\"ל שהעופות לא נאסרין אא\"כ מקבלין הציר אחר גמר פליטתן ולא הוצרך להזכירו מחמת פשיטתו א\"כ קשה למה כתבו הרא\"ש כיון שפשוט הוא ואם רוצה להזכירו ולכתבו למה כתבו כאן בשינויו טפי מבתחילה אלא ע\"כ צ\"ל דלא כ\"כ אלא ליישב קושיא ראשונה ולומר שגם אי רשב\"ם או מאן דהוא ס\"ל כדעת ר' אפרים דאין חנ\"נ כ\"א בבשר וחלב אפ\"ה נאסרו העופות מכח דם של עופות עצמן שחזר ונפלט מהדגים עם הציר ונבלע בהן ומש\"ה הוצרך לומר לאחר גמר פליטתן דאילו קודם לכן הוי אמרינן כבולעו כך פולטו או אגב דפלט דם דידיה פלט גם האי דם הנבלע אבל לאחר גמר פליטתו ונסתמו מעייני פליטתו ליכא למימר הני טעמי ונשאר בעופות ונאסרו מכח הדם ולא ע\"י ציר מה\"ט דאין החנ\"נ ואע\"ג דלפי מ\"ש הרא\"ש דהדם נבלל בציר מסרך ואינו שריק מ\"מ שייך למימר גביה טפי כבולעו כך פולטו או אגב דפליט כו' טפי מבציר וק\"ל. והכי הצעת דברי הרא\"ש דמתחילה כתב דלפי' ר' אפרים לא יתכן לומר כרשב\"ם וגם לפי מאי דקי\"ל דלא אמרינן חנ\"נ ואוסרת אלא אם האיסור עצמו הנבלע בו יכול להתפשט עם טעם שלה הנפלט ומשום האי קושיא אחרינא ע\"כ צ\"ל דהרשב\"ם ס\"ל הדם הולך עם הציר דאל\"כ רשב\"ם לא אתיא כמאן א\"כ בזה מיושב ג\"כ קושיא ראשונה ולא צריכין למימר דרשב\"ם ס\"ל כדעת החולקים על רבינו אפרים וזה\"ש הרא\"ש ומיהו לפי טעם זה יש ליישב קצת ר\"ל לפי טעם ותירוץ קושיא זו אחרונה יתיישב גם כן קושיא ראשונה ואף שהרשב\"ם גופא לא כתב בפירוש שנאסרו משום דם ואדרבה כתב שהדגים הנעשים נבילה חוזרין ואוסרין את העופות בצירן האסור שנאסר מחמת העופות מ\"מ ס\"ל ג\"כ דציר אינו אוסר העופות אלא ע\"י כניסת דם ג\"כ עמה דהרי אין הנאסר וכו' וא\"כ א\"ש גם לדעת רבינו אפרים וכמ\"ש וק\"ל. ומש\"ה א\"ש שדקדק רבינו וכתב ז\"ל ורשב\"ם פי' העופות אסורין לפי שהדגים חוזרין ופולטין הדם שבלעו ומבליעין אותו בעופות וכן הוא מסקנת הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל דמשום שרוצה לכתוב שכן הסכים הרא\"ש הוצרך לכתוב דה\"ט משום דפולטין דם ומבליעין אותו בעופות ואף שהרשב\"ם לא הזכיר דם מ\"מ כתב כן בשמו משום דפירוש דבריו כן סתמן כפירושן א\"נ כיון דעכ\"פ צ\"ל לדעת הרשב\"ם דנכנס גם כן הדם כתב שהרא\"ש הסכים עמו משום בליעת הדם ולא משום בליעת הציר דאינה נעשית נבילה כדעת רבינו אפרים וק\"ל. אלא שיש לדקדק שהתוס' כתבו על פי' רשב\"ם ז\"ל וכן נראה דאין העופות נאסרים מהדגים שנאסרו אפי' לאותו פי' דבכל האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נ\"נ אם האיסור עצמו הולך ומתפשט ונאמר שגם מן הדם הנבלע בדגים נפלט מקצתו עם ציר הדגים ונבלע בעוף כו' מ\"מ הא דם מישרק שריק גם במליחה עכ\"ל דמשמע מדבריהן דאף דג\"כ ס\"ל דדם נבלע עם הציר בעופות ואפ\"ה כתבו מתחילה דלא נאסרו אלא לפי דעת האומרים שבכל איסורים אמרינן חנ\"נ י\"ל דהתוס' באת\"ל כתבו כן וה\"ק אין טעם לאסור העופות אף א\"ת שהחתיכה נ\"נ ואף א\"ת שגם בכאן הולך גוף האיסור עם הנאסר מ\"מ כיון דדם משרק שריק אין לאיסור משום טעם מינייהו. ומה שהקשה ב\"י עוד מדכתב הרא\"ש דנראה דלא נאסר מהדגים ולא הזכיר ג\"כ עופות זה אינו קושיא מג' טעמים חדא דדגים נקט אליבא דכ\"ע דהיינו גם לפירש\"י ועוד דכיון דאשמועינן כן בדגים דבלעי תחילה בשעת רתיחת המליחה וגם רפי קרמייהו אפ\"ה אינו נאסר מהן אלא כשיעור קליפה ק\"ו בעופות ותדע דהא רבינו דכתב דהרא\"ש הסכים לפי' רשב\"ם מסיק וכתב גם כן והא דאסרינן לדגים דק' לפי הסכמת הרא\"ש הול\"ל ג\"כ עופות אלא ודאי כדכתיבנא ועוד דזה פשוט דאין כאן עיקר מקומו לאשמעינן דין מליחה עד היכן מגיע הבליעה שיאסר ממנה דהיינו דוקא כדי קליפה דזה נתבאר בדברי הרא\"ש בכמה דוכתין זולת זה ולא כתב כאן דאינו נאסר אלא כדי קליפה אלא כיון דבא לכתוב דמיירי הכא דוקא בחתיכת דגים או בדגים שלמים שנטלו קשקשיהן כו' כתב נמי דאינו נאסר מדגים אלא כדי קליפה דהשתא מוכח נמי דמיירי בחתיכת דגים או שנטלו קשקשיהן דאל\"כ למה נאסרו אפי' הדגים הא הקשקשים הוא טפי מקליפה והיא מפסקת ולא נכנס המליחה בגוף הדגים דומיא דעירוי על העוף והראש למעלה דכתב רבינו לעיל סימן ס\"ח דהנוצה מפסקת אלא שנחלק ונאמר דשם א\"צ הפסק כ\"א בשעת העירוי ואח\"כ נעשה כלי שני משא\"כ הכא שכל שעה שמונח במלח הוא רותח ונכנס בתוך הקשקשים לפנים ודו\"ק. ומ\"ש ברמזים דהעופות מותרין זה אין ראיה דזה מצינו טובא דהרמזים הם כלפי מ\"ש בטורים והטורים הוא עיקר דאחרון הוא וק\"ל. ומהרנ\"ש בא\"ו שלו שער י' כתב דהאי וכן היא מסקנת הרא\"ש אדלעיל ארש\"י קאי והביא ראיה מא\"ע סימן כ\"ח שצריכין לפרש כן ובעיני הוא דוחק גדול ועמ\"ש שם: "
                ],
                [
                    " אבל אם הטהור מליח והטמא תפל כו' ז\"ל הרא\"ש אהא דאמרינן בגמרא טהור מליח וטמא תפל מותר וא\"ת כיון שנמלח הטהור ומונח על הטמא או תחתיו או בצידו הרי נמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור וי\"ל שנמלח מכל צדדין רק במקום שהוא דבוק לטמא א\"נ אחר שנמלח הטהור הגיע לטמא ובמה שהוא נוגע אינו נחשב כרותח להיות פולט דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה ע\"כ וכתב ב\"י ע\"ז ורבינו תופס תירוץ שני עיקר ולפיכך כתב כאן ונתן הטהור אחר שמלחו על הטמא מותר ולעיל גבי עופות ודגים כתב ג\"כ אם לא מלחן יחד אלא לאחר שמלח הדג נתנו עם העוף מותר דלא תימא דבנמלח מכל צדדין רק במקום שהוא דבוק בטמא או בעיף הוא דשרי אלא אפי' מלחו בפני עצמו כסתם מליחה שהיא מכל צדדיו ואח\"כ נתנו עם הטמא או עם העוף שרי דאע\"ג שהטמא או העוף נמלחו בצד שהם דבוקין בו אינו נחשב כרותח להיות פולט עכ\"ל ב\"י. ויש לדקדק בל' הרא\"ש טובא חדא דלשון רק במקום שהוא נוגע לשון שאינו מדוקדק הוא ועוד דלפי המובן ר\"ל שלא נמלח רק מג' צדדין והרי הרא\"ש סובר דלכתחילה צריך למלחו מכל צדדיו ודוחק לומר דמיירי בדיעבד דלא איירי כאן אלא בדיעבד דנבילה לא בדיעבד דמליחה ועוד דאי איירי שמלחו כשהוא מונח אצל הנבילה ולכך לא מלחו בצד הנוגע בנבילה נמצא לפי זה שאינו נמלח אלא משני צדדין שהרי הצד שהבשר מונח עליה לא נמלח וגם הצד שנוגע בנבילה לא נמלח הואיל ומולחו כאשר הוא מונח ודוחק לומר דמיירי שהשחיטה מונחת על הנבילה דא\"כ א\"א שלא ימלח גם הנבילה בשעת מליחת בשר השחיטה וע\"ק שבלשון א\"נ האריך ללא צורך דמה לו לומר אחר שנמלח הטהור הגיע לטמא די לנו במה שיאמר במה שהוא נוגע אינו נחשב כרותח להיות פולט כו' וכי לא נדע שצריך להיות שהונח אצלו שהוא נוגע בו ע\"כ נ\"ל להגיה קצת דברי הרא\"ש וה\"ג שלא נמלח מכל צדדין רק במקום כו' וקאי על הנבילה שאף אם היא מלוחה מצד שהיא מונחת אצל השחוטה הואיל ואינה מלוחה אלא מצד אחד אינו פולט ע\"י אותו מליחה א\"נ מה\"ט לא חשיבא הנבילה מלוח הואיל והונחה לשם אחר שנמלח הטהור ולא בשעת המליחה ולפ\"ז אפשר לומר אפי' נגעו בה המלוח מכל צדדיה לא הוי מקרי טמא מלוח הואיל ולא נמלח עמהם: <br>ובדין בשר ודגים כתב הר\"ן דלא אסרינן הדגים אלא כשנמלחו כשיעור מליחתן לקדירה אבל נאסרים אפי' לא שהו שיעור מליחה והטעם שנאסרו ולא אמרינן דאחר פליטה יחזרו להתירן איכא למימר דאף אם יחזור וימלח לא יפלוט הדם הבא לו ממקום אחר ב\"י: <br>כתב הרשב\"א דמותר למלוח דגים בכלי שמולח בו בשר אבל בכלי איסור ממש ממליחת שאר איסורים אסור למלוח לפי שפליטת שאר איסורים מסתרכת יותר: "
                ],
                [
                    " ואפי' לפי זה בשר שנמלח כבר ופלט כל דמו כו' פי' מ\"ו אפי' הציר וכמ\"ש בפרישה ומכאן קשה קצת על א\"ו של מורי שדייק ממ\"ש בפוסקים כל דמו שר\"ל מיד אחר שיעור מליחה לכך פסק בנפלה לתוך ציר לאחר שיעור מליחה דאסור דהא כאן ג\"כ כתב ופלט כל דמו ור\"ל אפי' לאחר שיעור פליטת צירו וכ\"פ מ\"ו עצמו בשאר ד' ע\"ש בא\"ו ובת\"ח כלל ו': "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרשב\"א כו' ואיני רואה דבריהם אלא חותך הראש לשנים כו' כתב ב\"י וז\"ל וא\"ת מאחר שהוא סובר שאין השער מעכב ע\"י המלח למה צריך לחתוך הראש לשנים ימלחנו מבחוץ והדם יצא דרך השחיטה ודרך הנחירין דלא גרעי הני דוכתי ממקום חתך שבטלפים ואין לומר דשאני ראש שהוא עב ואין כח במלח להפליט כל דם שבו ע\"י מליחה מבחוץ שהרי לא חלקו חכמים בין חתיכה גסה שבגיף לדקה שבדקות ונ\"ל שלא הצריך לחתוך הראש לשנים אלא מפני המוח שבפנים שלא פולט דמו ע\"י כך וא\"ת מאחר שחותך הראש לשנים למה הוצרך ליתן טעם שאין השער מעכב ע\"י המלח ואפי' אם היה מעכב מה בכך הרי מלחו יפה לצד פנים והוא סובר דבמליחה מצד אחד סגי כמ\"ש בסימן ס\"ט י\"ל שכבר כתבתי שם דהיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך למלוח מב' צדדיו והכא בלכתחילה מיירי עכ\"ל (ואע\"פ שרבינו כתב לעיל שרא\"ש חולק על הרשב\"א בזה משמע שהוא הבין דברי הרשב\"א שאף לכתחילה א\"צ למולחן אלא מצד אחד נראה שהוא גם כן הביא דברי הרשב\"א שלכתחילה צריך למולחו משני צדדים אלא שהוא הבין דברי הרא\"ש שכתב צריך דמשמע כפי' בדיעבד צריך להיות נמלח מב' צדדיו) והנה מ\"ש ב\"י ולא צריך נחתוך הראש אלא מפני המוח שבפנים משמע שמפני המוח צריך למולחו מבפנים מדינא וק' לפ\"ז דינא דמוחא מאן דכר שמיה לא כדברי הרשב\"א הראשונים שהתחיל בהן תיקונו בשם י\"א ולא במה שסיים וכתב דיחתוך הראש לשנים לא זכר שיחתוך המוח והקרום לשנים והלא אין כוונתו כאן אלא לחלוק על דברי הי\"א שהרוצה להסיר שער הראש צריך למולחו שני פעמים והיה לו לקצר לבאר שדי במליחה אחת לפי שאין השער מעכב ואם רוצה לבאר דיני המוח היה לו לבארו בבבא בפני עצמו לא בדבריו אלו שחולק על הי\"א שהרי לא הביא עדיין דברי הי\"א שחולקין עליו בזה. וע\"ק מאחר שרשב\"א עצמו כתב והביאו רבי' בסמוך ז\"ל הקרום שעל המוח יש בו חוטין והמוח עצמו יש בו דם ואינו יוצא מידי דמו במליחת הראש לפי שעצם הראש מקיפו ועומד לפניו ואין מקום לדם לזוב כו' משמע שעיקרו משום שכיון שחוטין שבו מחשב לדם בעין ואין מקום לזוב א\"כ למה צריך לחתכו לשנים וכי לא יספיק שינקב העצם והקרום או שיניחנו על בית השחיטה וינקוב הקרום כמ\"ש בסמוך בדברי רבינו שכתב בשם הרא\"ש בסמוך ומ\"ש מרישא בכבשא שכתב רבינו ר\"ס ס\"ח הטומן הראש ברמץ למולגו צריך לכוון שיהא בית השחיטה למטה ותו לא ומ\"ש הכא שכתב בשם הרשב\"א שצריך לחתוך בשלמא לדעת הי\"א אפשר לומר דמיירי התם כשמלחו אותו כבר אבל לדעת הרשב\"א א\"א לפרש כן דאי במלחו את הראש א\"כ כבר הוצרכו לחותכו לשנים קודם מליחה כמ\"ש כאן ולמה ליה לכוון בית השחיטה למטה אחר שהוא חתוך לשנים ואע\"פ שרשב\"א חילק בין מליגה שהיא על האש למליחה וכמ\"ש רבינו בשמו היא גופא קשה מ\"ש כיון שעיקר טעמו אינו אלא משום דאין מקום לדם בעין שבמוח לזוב אבל ודאי המלח נכנס שם דמ\"ש עצם הגלגולות ועצם טלפים משאר עצמות שאין מפסיקין המלח מלכנוס שם ועוד שהרי הרא\"ש לא הצריך אפילו למליחת הראש חתוכה אלא נקיבת העצם וכמ\"ש רבינו בשמו בס\"ס זה וב\"י כתב שם דמה שמצריך הרא\"ש לנקוב הקרום ורשב\"א לא הצריך אלא לנקוב העצם היינו משום דרשב\"א איירי בצלי דנורא משאב שאיב מתוך הקרום והרא\"ש איירי במליחה משמע בהדיא דאם ינקוב הקרום גם הרשב\"א מודה דסגי אפילו במליחה כדעת הרא\"ש והיינו מדינא אלא שלחומרא מצריך רשב\"א לחותכו למליחה ומסיק שם דהרא\"ש לא הצריך חתיכה אפי' לחומרא. ואף שבעצמות אפי' הן סתומין ג\"כ הדם יוצא מהן שהרי לא מצינו שהצריכו לפותחן שאני התם שאין בהן דם בעין ודם פליטת המוח יוצא ע\"י מליחה כיון שהוא מעט וקלוש וכמ\"ש הרשב\"א גופיה ובטלפים צ\"ל אע\"פ שאין שם חוטין מ\"מ החמירו בהן לחותכן משום דלפעמים הרגלים עומדין על טלפיהן בשעת מליחתן ומתכנס שם דם הרבה ואין לו מקום לזוב משם בשפע ויחשב ככלי שאינו מנוקב ולכך החמירו לחותכן עכ\"פ אפי' הן מונחין על צידיהן לכ\"נ כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " רוצה לאוכלו צלי מניח בית שחיטתו על האש כתב הרא\"ש בתשובה דין זה דוקא לדידהו כי בימיהם היו צולין בתנור ומשלשלין הצלי בתוכו וכשנותנין הנחירין למטה זב כל הדם למטה דרך הנחירין אבל בתנורים שלנו שאין פיהם למעלה איכא למיחש שמא לפעמים לא יהיה בית השחיטה למטה ע\"כ וכתב ב\"י ונראה שזו היא זהירות יתירה ואדרבא בסמוך משמע דלא חיישינן שכתב שמותר למלחו ע\"י שיעשה הנקב נגד הקרום ובודאי בעינן הנקב למטה דומיא דבית השחיטה ואפ\"ה מתיר ולא חיישינן שמא לא יהא הנקב למטה ע\"כ ועיין בד\"מ שכתב ע\"ז דדינא הוא ולא זהירות: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב שאין מבשלין ולא קולין אותו כו' לשון ב\"י דברי רבינו סתומים שנראה מהם שמן הדין אוסר הרמב\"ם לבשל ולקלות אותו ואינו כן שהרי כתב בזה הלשון בפ\"ו מהמ\"א מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה מתיר כו' וינקוב גם הקרום לשון ב\"י ומשמע נמי שהוא מתיר להניחו על הצדדים לצלות ע\"י נקיבת העצם כדברי הרשב\"א אע\"ג דרשב\"א לא הצריך לנקוב הקרום שאני צלייה אע\"ג שהקרום שלם נורא משאב שאיב כדין חוטין שיש בהן דם שא\"צ מליחה לצלי לדעת הרא\"ש כמ\"ש בסימן ס\"ה הלכך דנקיבת העצם סגי דשוב לא מתבשל המוח בתוכו עכ\"ל ודייק מכאן דהכי קי\"ל להלכתא ולא חיישינן שיתהפך וכמ\"ש לעיל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ורבינו תם פירש אף ע\"פ דשני תלמודא כו' למסקנא לא קאי הכי בפרק כיצד צולין אמר רב הונא בדם אמרינן כבולעו כך פולטו ובעי להביא ליה סיוע מהא דתניא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר וקס\"ד דהאי בישולו (דקאמר קרעו לאחר בישולו עכ\"ה) ר\"ל צלייה כמו ויבשלו את הפסח ומותר משום דאמרינן כבולעו כך פולטו ודחי לה שאני לב דשיע ומש\"ה אפילו בישלו ממש מותר לקורעו אח\"כ (א\"א ז\"ל קיצר כאן וז\"ל הגמרא בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ד) אמר רבא מולייתא שרי דכבולעה כך פולטה פירש\"י שממלאים עופות או גדיים בבשר שלא נמלח וכמ\"ש הטור בסימן ע\"ז וקאמר בגמרא נימא מסייע ליה הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר מ\"ט לאו משום דאמרינן כבכ\"פ שאני לב דשיע ופרש\"י קס\"ד דלאחר בישולו צלי קאמר וכדמשני שאני לב דשיע אפי' בקדרה שרי ואע\"ג דליכא למימר כבולעו כך פולטו עכ\"ל. ובזה מובן מ\"ש א\"א ז\"ל וק\"ל עכ\"ה) ולבסוף מסיק שהדין אמת דאמרינן כבולעו כך פולטו ונמצא דא\"צ עוד להדיחו דאוקימנא שאני לב דשיע והא דקתני קורעו לאחר בישולו פירוש כס\"ד דהמסייע מעיקרא וזהו דעת ר\"ת אבל הרמב\"ם ס\"ל דגם בבישול מותר כמו שמוקי לה התלמוד מעיקרא. ולפ\"ז הא דקאמר ר\"ת ואין להתירו אלא בקריעה שלאחר צלייתו לאו דוקא אלא ה\"ה נמי לאחר מליחתו מותר לפי דעת הרא\"ש שס\"ל אפי' בדם בעין אמרינן כבולעו כך פולטו כמש\"ר בר\"ס זה וכ\"כ מהרא\"י בשעריו ועיין בא\"ו של מ\"ו בדיני הלב שהביאו ושם בש\"ד כתב בהדיא בשם ר\"ח אם נמלח או נצלה מותר והא דקאמר אלא בצלייה אינו בא אלא לפרש דבישול דקתני ברייתא פירושו צלייה לאפוקי בישול ממש כדעת הרמב\"ם ואפי' לדעת החולקים לעיל סימן ס\"ט וס\"ל בדם בעין לא אמרינן כבולעו כך פולטו כאן בלב כשהוא נצלה עם דמו מודו כ\"ע דקורעו לאחר צלייתו ואע\"ג דקי\"ל וכתבו רבינו בסימן ע\"ז אם נשפך דם בעין על הצלי חם דנאסר ממנו שאני דם הלב שבשעת צלייתו נתייבש בתוך החלל ודם הזב ונפלט ממנו מקרי דם פליטה וכ\"כ מהרא\"י בשעריו ועיין בא\"ו של מור\"י בדיני הלב שהביאו: "
                ],
                [
                    " שאין עוף שלא יהא בו ששים כנגד לבו עפ\"ר מ\"ש בשם מ\"ו וכ\"פ מהר\"י מינץ בתשובתו סימן ט\"ו ושם הפריז על המידה להתיר העוף גם כשהוא בלא כנפים והביא ראיה לדבריו ומתוך הראיות מוכח דס\"ל דאפי' ניטל גם הגרגרת ויתר הדברים ולא נשאר כ\"א הגוף שלם מקרי עוף שלם ויש בו ס' נגד לבו ואף שלא נזכר שם כ\"א בלא ראש עד בית השחיטה ובלא רגלים וכנפים נ\"ל דלא נקטינהו אלא מפני שנשאל עליו ע\"ז אלא שקשה למה נקט רמ\"א ז\"ל בלשונו בת\"ח כלל כ\"ז דין ו' ובש\"ע כ\"א ראש ורגלים ונ\"ל דה\"ט משום דמהר\"י מינץ כתב שם דלכתחלה לא היה מתיר אם היה אפשר לו לשער במראית עין ע\"ש. ומש\"ה לא רצה רמ\"א לנחות לשיעורי' וכתב מילתא דפסיקא להיתר גם מהרא\"י בכתביו שם דנ\"ל דלא צמצמו רז\"ל כולי האי אף ששם כתב כן לאפוקי ממהרי\"ל דאסר בכל ענין מ\"מ נראה דיכול להיות דס\"ל כמהר\"י מינץ ועכ\"פ נלע\"ד בהצטרף עוד ענין אחר להיתר דהיינו שהעוף או האווז הוא נתמלאה מבשר או תפוחים כנהוג אף שקי\"ל באיסור דבוק בעינן ס' בו לחוד וא\"צ המילוי עמו וכמ\"ש רמ\"א שם מ\"מ כיון דאיסור דבוק עצמו הוא חומרא לשער בו לחוד גם מה שאין מצרפין עמו המלוי הוא ג\"כ חומרא שהרי מ\"ו פסק בא\"ו שלו בדין לב לצרף המלוי א\"כ כיון דאיכא עוד טעם להתיר נ\"ל פשוט דמותר אף שאין שם גם הכנפיים והגרגרת וכמ\"ש מהר\"י מינץ להתיר ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והגאונים כתבו שאין אנו בקיאין בהחלטה ז\"ל ב\"י ובאמת יש לתמוה מה בקיאות יש בהחלטה בשלמא בחליטת רותחין איכא למיגזר שמא לא יהא רותחין יפה יפה אבל בחליטת חומץ ליכא למיחש שמא יבואו לחלוט בחומץ שאינו חזק דאע\"פ שאינו חזק הוי שפיר חליטה כדאיתא בפרק כיצד (צ\"ע הלא כתב רבי' בסימן קכ\"ג ז\"ל ור\"ת כתב לאסור מגע עכו\"ם בכל חומץ לפי שאין אנו בקיאין מתי נקרא חומץ שיש יין שנראה כחומץ כו' ומסיק הטור דכ\"נ לאוסרו היינו כר\"ת וא\"כ שפיר כתב כאן דאין אנו בקיאין בחליטת חומץ וק\"ל עכ\"ה) ושמא י\"ל כיון ששני החלטות היו מתירות הכבד כיון שבאו לגזור באחד מהן לא רצו לחלוק בגזירתן ולפ\"ז אפשר דבשאר בשר לא גזרו על חליטתו בחומץ כיון דבבשר לא הוזכר חליטה אלא חליטת חומץ ונראה שזהו דעת הפוסקים שכתבו דבשר שחלטו בחומץ שרי כמ\"ש בסימן ס\"ז אלא שרבי ירוחם כתב גבי חליטת בשר בחומץ שאין אנו בקיאין בהחלטה עד כאן ועמ\"ש לעיל ס\"ס ס\"ו: "
                ],
                [
                    " אסור לצלותו עם בשר בשפוד אא\"כ הכבד למטה כתב ב\"י ז\"ל מדברי התוס' בפרק כיצד צולין נראה דאפי' לפי מנהג העולם שאין מבשלין כבד ע\"י שום מליחה מ\"מ כיון דנמלח במליחת קדרה נתמעט דמו ולא אשר טפי משאר בשר שלא נמלח ובישרא ע\"ג בישרא שרי לכתחלה לכ\"ע ע\"כ והנה פשוט מ\"ש ובישרא ע\"ג בישרא שרי לכ\"ע ר\"ל בשלא נמלחו שניהם אבל נמלח אחד מהם אשור לצלותו עם זה שלא נמלח אם לא שהנמלח למעלה וכמ\"ש רמ\"א בש\"ע ס\"ס ע\"ז ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש התוס' שאם נמלח הכבד שמותר לצלותו עם בשר היינו דוקא שהכבד למעלה דהא קי\"ל להלכתא כר\"ת שכבד שנמלח אפי' לבשלו עם בשר מותר שדינו כבשר מלוח רק שאין נוהגין כן ובבשר מלוח אסור לצלותו עם בשר שאינו מלוח אם לא הבשר מלוח למעלה וכמ\"ש בשם רמ\"א וא\"כ הוא יש לתמוה על רמ\"א שכתב בסימן זה סעיף ד' וז\"ל מיהו אם נמלחה הכבד כבר מותר לצלותה עם בשר אפי' ע\"ג בישרא כו' ע\"כ מדכתב אפי' משמע מכ\"ש דשרי תחת בישרא וז\"א כמ\"ש דאדרבא תחת בישרא אסור וצ\"ע ונ\"ל דמור\"ם מיירי כשכבר נמלח הכבד אבל לא הודח ופולט עדיין ציר. (כתב רש\"ל נהגו לצלות הכבד מיד אחר מליחתה ושמעתי בשם ר\"י מדורא דלא משום איסור נהגו כך דדרכו הוא שנרקב כשמשהין אותו במלח וטוב להחמיר כי לא דבר רק הוא שנהגו כן ע\"כ מאגודה וכן בת\"ח כלל כ\"ד דין י' וכתב בשם מהר\"י מולין הטעם דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט ע\"ש ועי' בב\"י ס\"ס זה עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הטחול כו' וא\"צ אלא מליחה בין לצלי בין לקדרה מ\"ש רבינו שלצלי צריך מליחה כתבתי בפרישה ועוד נראה דאדלעיל קאי וה\"ק בין לצלי בין לקדרה הוא כשאר בשר ומותר לצלותה בשר ע\"ג בשר משא\"כ בכבד גם לבשלה עם שאר בשר לאפוקי מהגמרא דכתב הא דמותר לבשל טחול היינו בלא בשר קמ\"ל דלא ועיין בב\"י: <br>כתב האגור דכליות אסור לבשלה בקדרה משום אל תטוש תורת אמך וכתב ב\"י ואנו נוהגין היתר לבשלם ולא שמענו פוצה פה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין מחזיקין דם בבני מעים כגון בכרס ובקיבה כו' ז\"ל הר\"ן ר\"ת כתב שהכרס אינה בכלל מעיא ומחזיקין בו דם שהרי אמרו במחט הנמצא בעובי בית הכוסות שאם אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה ולדידי מהא לא איריא דאנן הכי אמרינן שמתוך שדמן מועט אין צריכין מליחה לפי שאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול והוה ליה דם האיברים שלא פירש אבל לא שלא יהא בהם דם כלל שאפי' בדקין הדבר נראה לעין שיוצא מהם דם ע\"י חבורה עכ\"ל וע\"ל ר\"ס ק\"י שכתב בשם רבי' יהודא שגם קורקבן בכלל בני מעים שאמרו עליהן אוכליהן לאו בר אינש ונ\"ל דה\"ה לענין דם וכמ\"ש רבינו בסימן מ\"ט דקןרקבן בעוף במקום כרס בבהמה: <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> כתב מו\"ר  והרבה מחלוקות נפלו בין המפרשים מהו נקרא בני מעים ועיין בריש השערים אבל המנהג למלוח כולן גם למולחן עם שאר בשר ע\"כ. (וכתב רמ\"א ואם נמלחו בכלי שאינו מנוקב מותרין אבל לכתחלה צריכין מליחה בכלי מנוקב והוא מהמרדכי עיין בת\"ח כלל י\"ב דין י\"ב עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ור\"י התירו הטעם כתבתי בפרישה דיש להן ציר כו' ומכאן יש להביא ראיה קצת לדברי רמ\"א דפסק בת\"ח שלו דכל זמן שפולט הבשר ציר דידיה פולט ג\"כ דם שמקבל מעלמא מבשר שנמלח עליו מיהו יש לחלק דשאני הכא שהוא תחלת מליחתו ועוד המלח בתקפו ואז אמרינן דוקא כבולעו כך פולטו משא\"כ לאחר שעה שכבר תשש כח המלח בהפליטו הדם זהו כ\"כ לדעת מ\"ו שאוסר בכה\"ג בבשר שכבר פלט דמו ועיין באו\"ה ובת\"ח כלל ו' סימן ה': (ואפשר לומר דלא פליגי רש\"ל ורמ\"א אלא בבשר שנפל לציר או ציר עליו אבל היכא שנמלח אצלו בשר כ\"ע ס\"ל דכל זמן שהוא פולט ציר פולט ג\"כ דם שקיבל מעלמא וכן לעיל ס\"ס ע' פסק רש\"ל כרמ\"א וכן מבואר בת\"ח כלל ו' דין ה' ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם ישאר בו דבר ממנו הוי דם האיברים שלא פירש כתבו התוספות והרא\"ש דאין לאסור משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברים שפירש דל\"מ אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוציא לחוץ נורא משאב שייב ליה ומשרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר דאפילו מאן דאוסר הככר מתיר הבשר אפילו שלא נצלה כל צרכו ע\"כ ול\"ד למ\"ש רבינו לעיל בסימן ס\"ו דדם שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע למקום אחר אסור משמע להדיא דדם שהולך מצד זה לצד אחר מיקרי דם שפירש ואסור וכמ\"ש שם דשאני התם שמחיים נתעורר לצאת והוי דם שפירש משא\"כ כאן שלא נתעורר לצאת אלא מחמת האש הלכך אמרינן כל מה שבא אליו כח האש לזיזו ממקומו הוציאו לגמרי ונפל לאש: "
                ],
                [
                    " בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו כו' ז\"ל הגמ' בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ב א)\"ר נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר משתעלה תמרותו מתקיף לה רב אשי ודלמא תתאי מטא עילאה לא מטא (פי' שמא צד התחתון לצד הגחלים נצלה והעליון לא נצלה עכ\"ה) אלא א\"ר אשי לית ליה תקנתיה אלא משדי ביה תרתי גללי מילחיה ומשפייה (פי' יערה השומן עכ\"ה) וכתב ב\"י ולפום ריהטא דסוגיא דשמעתין משמע דרב אשי לא קפיד בין תעלה תמרותו ללא תעלה דאי לא מנח תרי גללי מילחא אפי' אחר שתעלה תמרותו אסור ואי מנח תרי גללי מילתא אפי' קודם שתעלה תמרותו שרי וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש שהשמיטוה לההיא דמשמעלה תמרותו וכן נראה ג\"כ מדברי הרמב\"ם בפ\"ו מהמ\"א אבל הרשב\"א כתב דאפי' רב אשי נמי דאמר דאית ליה תקנתא בגללי דמילחא תרתי בעי משתעלה תמרותו ואח\"כ למיהב ביה תרי גללי מילחא אבל לשוויי בי דוגי מקמי דתכלה אדמומית דהיינו משיעלה תמרותו לא דאז איכא דם ומיהו אפילו הכי לכתחלה לא שרי בלא גללי דמילחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן עכ\"ל רשב\"א והרב המגיד כתב שתי סברות אלו בפ\"ו מהמ\"א ולא הכריע ביניהם ומבואר בדבריו שם שהוא סובר דלהרי\"ף והרמב\"ם הא דרב אשי אפי' קודם שתעלה תמרותו הוא וכמ\"ש אבל רבינו סתם דבריו כדעת הרשב\"א ואם היה סובר שהרא\"ש חולק בדבר היה לו להזכיר סברתו ולכן נ\"ל שרבינו סובר דלהרא\"ש נמי הא דרב אשי אחר שתעלה תמרותו הוא ולא קודם שהרי כתב א\"ר נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הצלי עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן וכו' ואסק' רב אשי דלית ליה תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמילתא וכו' דאם איתא שהיה מפרש דלרב אשי לא בעי משתעלה תמרותו כלל נמצא דרב אשי פליגא בשמואל דאמר אין מניחין כלי עד שיכלה אדמומית ולרב אשי כילוי אדמומית זה לא מעלה ולא מוריד דאי יהיב תרי גללי מילחא אפילו קודם שתכלה מראה אדמומית נמי שרי וא\"כ לא ה\"ל לכתוב לדשמואל כלל ומדכתבו לדשמואל וגם מדכתב עלה ואסקיה רב אשי משמע דס\"ל דרב אשי לא פליג אדשמואל אלא לאוסופי עליה אתא דבתר דכלה אדמומית שבו בעי תרי גללי מילחא וקודם שכלה אדמומית שבו לא מהני תרי גללי דמילחא וכדסתים שמואל ואמר אין מניחין כלי עד שיכלו אדמומית שבו ושמואל לא אתא לאשמועינן אלא דקודם כילוי אדמומית ליכא תקנתא כלל לאנוחי כלי אבל אה\"נ דבתר הכי איכא תקנתא כדמסיק רב אשי ומה שלא כתב דברי רב פפא משתעלה תמרותו משום דלדידיה בתר דתעלה תמרותו בלא תרי גללי דמילחא נמי שרי וליתא ומ\"מ מדאמר שמואל עד שיכלה אדמומית שבו שמעינן שפיר דבעינן שמעלה תמרותו דזו וזו אחת היא ולפ\"ז גם הרי\"ף אפשר שסובר כן דתקנתיה דרב אשי ליתא אלא אחר שיכלה מראה אדמומית שבו שהרי הוא ג\"כ כתבה לדשמואל וכתב עלה ואסקה רב אשי עכ\"ל ב\"י. והנה מ\"ש ב\"י אבל רבינו סתם דבריו כדעת הרשב\"א לא ידעתי מנ\"ל לבאר דברי רבינו הכי אי משום שהביא בסוף דבריו וכתב הרשב\"א כו' זה אינו שלא הביא לשם דברי הרשב\"א אלא לדידן ולענין דיעבד ור\"ל דמדינא דגמרא במלח לבד שרי ואין צריך להמתין עד שיעלה תמרותו אלא לדידן דאין אנו בקיאין בדבר כמה מלח ליתן שם ע\"כ אסור לדידן ובדיעבד יש להתירו בהעלה תמרותו דאיכא תרתי לטיבותא חדא שנתן שם מלח ועוד הואיל והעלה תמרותו אפשר לומר שאין שם דם כלל ותדע שלא הביא רבינו דברי הרשב\"א לענין דינא דגמ' להתיר בי דוגי דוקא במלח והעלה תמרותו אלא הביא דבריו להתיר בדיעבד לדידן וכמ\"ש דאם לדינא הביא דבריו קשה למה שינה לשונו שהרשב\"א כתב וז\"ל יראה לי שאם עבר ועשה ואפי' נתן בו מלח הרבה מותר לפי שאין כאן דם אסור דאורייתא דדם שבישלו הוא ואינו אסור ד\"ת ועוד דאינו ודאי אלא ספק שמא משעלה תמרותו נתבשל הכל ואפי' העליון ולפיכך מותר עכ\"ל הרשב\"א הנה הרשב\"א הביא העלה תמרותו בלשון ועוד ורבינו כתב ובלבד שנתבשל קצת כו' שהוא לשון תנאי וע\"ק דאי לדינא הביא דבריו מיד שהתחיל לכתוב דין זה שכתב וקאמר בגמ' שאם נותן מלח כו' שם היה לו להביא דעת הרשב\"א שצריך ג\"כ שיעלה תמרותו ע\"כ נ\"ל כמ\"ש שרבינו סובר כדעת הרא\"ש שבנתינת מלח לחוד סגי וא\"צ להמתין עד שיעלה תמרותו ולכן כתב רבינו לעיל סתם וקאמר בגמרא שאם נותן בכלי מלח כו' מותר ולא הזכיר העלה תמרותו אבל בסוף דבריו שבא ליתן טעם להתיר בדיעבד דלדידן דלא סגי בנתינת מלח הואיל ואין אנו בקיאין הביא דברי רשב\"א וכתב ובלבד שנתבשל קצת שהוא לשון תנאי ולשיטתיה אזיל דמפרש סתמא דתלמודא מותר ע\"י מלח אף בלא העלה תמרותו אבל לדידן אפילו בדיעבד לא שרי אלא בתנאי שיעלה תמרותו והרשב\"א בלשונו שכתב ועוד לשיטתיה קאי שמפרש סתמא דתלמודא שמתיר ע\"י נתינת מלח דוקא בהעלה תמרותו ולדידן שא\"א בקיאין ס\"ל דאפילו בכה\"ג אסור לכתחלה ע\"כ בבא להתיר בדיעבד לא היה צ\"ל בלשון תנאי שיהא מבושל עד שיעלה תמרותו דפשיטא דדוקא בזה הענין מתירין אפי' מדינא דגמ' אלא כתב ועוד ליתן טעם שהיא מותר מכח ס\"ס וכמו שביארתי דברי רבינו כן מוכרח לפרש דברי הרא\"ש דס\"ל דע\"י נתינת מלח מותר אף בלא העלה תמרותו דאל\"כ יהא קשה על הרא\"ש וגם על רבינו למה הזכירו בכל דבריהם ל' דם הלא אין שם עוד דם אחר מהעלה תמרותו ועוד שהרא\"ש הקשה לשם ולמה יהא מותר ע\"י נתינת מלח הא קי\"ל דבר שאפשר לסוחטו אסור כו' ואם איתא שהרא\"ש סובר ע\"י נתינת מלח לא ניתר אלא דוקא בהעלה תמרותו א\"כ מאי קשה מדבר שאפשר לסוחטו דלמא שאני הכא הואיל ואין כאן ודאי איסור דם אחר שכבר העלה תמרותו ועוד שר\"ן כתב שאף הכלי אינו נאסר משום דהאי דמא דבי דוגיא מדינא לא מתסר לפי שאין נותנין בי דוגי עד שנצלה כמאכל בן דרוסאי וכלה דמו כו' והרא\"ש חולק עליו בזה וסובר שהכלי נאסר ואם איתא שהרא\"ש סובר שאף בנתינת המלח לא ניתר עד שיעלה תמרותו א\"כ וחלוק הרא\"ש על הר\"ן בלי טעם דלמה נאסר הכלי הלא דברי הר\"ן נכונים למבין ע\"כ צ\"ל כמ\"ש שהרא\"ש בנתינת מלח מותר לעשות בי דוגי מיד וא\"צ להמתין עד שנתבשל קצת שיעלה תמרותו ולכן א\"ש שקראו דם וגם מה שהקשה התם שהוא דבר שאפשר לסוחטו וגם א\"ש שסובר הכלי נאסר מן הדם ומה שדייק ב\"י אמה שהביאו הרי\"ף והרא\"ש דברי ר\"נ אמר שמואל וכתבו ואסקיה רב אשי כו' אדרבא משם נידוק דהואיל והשמיטו הא דרב פפא שא\"צ שיעלה תמרותו והביאו לדשמואל שאסור משום דם עד שיכלה כל מראה אדמומית וזה א\"א לידע הלכך אין לו תקנה אלא דרב אשי ע\"ז נתינת מלח וכן הוא ג\"כ דעת הרי\"ף והרמב\"ם כמ\"ש המגיד שדעת הרמב\"ם כדעת הרי\"ף ומינה נשמע ג\"כ ממילא דאף דעת הרא\"ש כתב בלשון הרי\"ף בעיניה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אינו מפליט לדם שבפנימי פי' לדם בשר מולייתא שבתוכו אע\"ג דקי\"ל בחתיכה עבה המלח מפליט כל דם שבתוכה הכא שאינו חתיכה א' אלא מולייתא שאני וכל זה מיירי באם לא נמלח פנימי אבל אם גם הפנימי נמלח והודח רק שהחיצון לא נמלח ומלחו עתה מבחוץ ולא מצד פנים אפשר לומר דמלחו מפליט ומותר אפי' לקדרה או אפשר לומר דהוא אסור שהמלח מוציא דם מצד פנימי של חיצון ואין לו מקום לצאת והוי דם שפירש ונבלע במולייתא ואסור אפילו לצלייה. (ובת\"ח כלל ט' דין ו' בדיני מולייתא כתב דאם נמלח הפנימי כדינו והחיצון לא נמלח כלל למהרר\"י טרושין אעור בצלייה מפני שהפנימי מקבל דם מהחיצון ואינו מפליט ואו\"ה מתיר אבל במילוי ביצים כ\"ע מודים דאסורה ובשם מ\"ו כתב שם בת\"ח שס\"ל מותר בלא נמלח כלל החיצון אפי' מלאו ביצים אבל מ\"ו באו\"ש לא כ\"כ ע\"ש) ומ\"ו פי' למ\"ש רבינו אינו מפליט לדם שבפנים דר\"ל של צד פנימי של חיצון ואסור מכח דמו של חיצון עצמו ואע\"פ שנמלח בפנימי עכ\"ל ויש להקשות לפי' מ\"ו למה נימא שנאסר לפי שאינו פולט מצד פנימי שלו הא קי\"ל דבדיעבד שרי אי לא מלחו אלא מצד אחד אף על פי שמהרא\"י אוסר הא רבינו כתב להתיר לעיל סימן ס\"ט בשם הרא\"ש בדיעבד וי\"ל דהיינו דוקא כשהוא פתוח במקום שהדם יוצא אבל כאן שהוא סתום מכל צדדיו לצד מולייתא אסור טפי כן צריכין לומר לפי פי' מ\"ו אבל באמת ל' של דם שבפנימי לא משמע הכי גם ל' הרא\"ש שכתב של פנימי לא משמע הכי ועוד דהאי דינא ולקדרה כו' אבל אם לאחר שמלאו כו' איירי מדינא דאמרינן לעיל מיניה בצלייה דאמר דמותר אם שניהן אינן מלוחים או שנמלח החיצון ופנימי לא נמלח דהכא דבקדרה בשניהן אסורים עד שימלח תחלה החיצון והפנימי וק\"ל: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כתיב להבדיל בין הבהמה הטמאה לטהורה תרי קראי כתיב' חד בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו' ודרשו רבותינו ז\"ל וכי צריך לומר בין פרה לחמור אלא בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו וחדא בסוף פרשת קדושים והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ועל פסוק זה קאי רבינו ואמר פי' בין אסורה לאכילה כו' ור\"ל דע\"כ א\"א לפרשו לענין טומאה וטהרה דבחיים אין קבלת טומאה בב\"ח בין אסורות בין מותרות ובמיתתן אפי' הטהורות טמאין ותיבת להבדיל שכתב רבינו אינו מדויק שכיון שרצונו להביא הפסוק שבפרשת קדושים הל\"ל והבדלתם וכו' גם יש לתמוה על רבינו מי הביאו למנות המצות והיה לו להתחיל מב' סימנים בטהורה כו' כ\"כ ב\"י ע\"ש ועיין עוד בב\"י שתמה על הרמב\"ם שתפס הקרא הכתוב בשמיני להבדיל בין הטמאה וכו' והלא כבר דרשו רז\"ל וז\"ל צ\"ל בין פרה וחמור הלא מפורשים הם אלא בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו של קנה ולמה הניח דברי רבותינו ועיין בב\"י שהאריך בישובו ול\"נ שכל דבריו תמוהין הם וצריכין ישוב ולא ישרו דבריו בעיני והנלע\"ד אכתוב וטרם בואי בביאורי אוסיף עוד להקשות על הגמרא שהקשה על רישא וסיפא דקרא וכי צ\"ל והלא מפורשים הם כו' ודרשו מה שדרשו למה לא הקשו זו בעינא אקרא דקדושים דכתיב והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה כו' ולמה הוא בא דא\"ל דאתא לכדרז\"ל והביאו ב\"י דאותן דרשות נלמדו מרישא וסיפא דקרא דפ' שמיגי וע\"ק על המיימוני דכתב ז\"ל פ\"א דהמ\"א מצות עשה לידע הסימנים שמבדילין בין בחיה ובהמה עוף ודגים וחגבים שמותר לאוכלן ובין שאין מותר לאוכלן כו' עכ\"ל ומאי מצות עשה שייך בזה הקרא הלא זולת זה המקרא מפורשין הן בתורה. וע\"ק דהרמב\"ם שם מייתי הני תרי קראי דשמיני וקדושים ומייתי פסוק של קדושים ברישא לכן נלע\"ד דהכל עולה בקנה אחד ויפה כוונו הרמב\"ם ורבינו שהביאו קרא דקדושים דק\"ל עליו כמו שהקשו רז\"ל בקרא דשמיני וכי צ\"ל והלא מפורשים הם ואם בא ללמד הבדלה בין חציו של קנה לרובו או בין גולדו בו סימני טריפה שאינה נאכלת זהו נשמע מקרא דשמיני ומה בא ללמדינו בקרא דקדושים אלא ללמדינו שמצות עשה עלינו לידע הסימנים המבדילין בין בהמה וחיה ועוף ודגים כו' פירוש אף שמפורשים בתורה מ\"מ פעמים ימצא לפניך בהמה וחיה שנחתכו פיה או פרסותיה וצריך אתה לידע להבדיל באיזה בהמה רגיל להיות מעלה גרה דהיינו במי שאין לה ניבין וכדמסיק אז במי שבשרו הולך בו שתי וערב כדמסיק וכן צריך ללמד על סימני חיה מן המותרין המפורשין בתורה על אותן שאינן מפורשין בתורה כגון בקרנותיה כרוכות והדורות וכדמסיק וכן בעופות ללמד מטמאים לטהורים כדמסיק וכן בדגים וחגבים והשתא אתי שפיר דהקדים הרמב\"ם קרא דקדושים שהוא היתור ומיהו מייתי גם כן קרא דשמיני ואף ע\"ג דכבר דרשו בו רבותינו ז\"ל מה שדרשו מכל מקום אין מקרא יוצא מפשוטו או שאינו מייתי אלא ללמד ממנו אחיה שמכר שם בקרא ולא נזכר בקרא דקדושים אי נמי הביאו כדי להחזיק הלימוד דמאחר שיש לפנינו שני כתובים בענין אחד האחד מיותר לזה ורבינו כדי לקצר כתב לשון שני המקראות שכתב להבדיל שהוא לשון הקרא דשמיני וכתב בין הבהמה הטמאה לטהורה שהוא לשון הכתוב דקדושים ובא להשמיענו מוצא הדבר על מה שאנו סומכין לדמות מילתא למילתא ולומדין מין מהדומה לו בבהמה וחיה ועוף באכילתן וקאמר דסומכין להתיר על זה מהאי קרא ובפרט בעופות דלא מצינו בתורה בפירוש להיתר כ\"א מורים ובני יונה אלא במה שאנו מבדילין בסימנים שבין הטמאים לטהורים מזה אנו עומדים להתיר שאר מיני עופות וכמ\"ש בגמ' פרק אלו טריפות בשם אביי הביאו הרא\"ש בדף קס\"א ע\"ד וכתבתיה בסמוך בריש סימן פ\"ב ע\"ש גם בחיה שמותר לאכול חלבה ובהמה אסורה לא נתפרש בתורה הסימנים להכיר בינה לבהמה וע\"כ הזהיר אותנו בהני קראי דהבדלה דאנו מצוונו להכיר ולהבדיל וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל אם הניחה מעוברת ומצא מין טמא הולך אחריה כו' אסור יש מקשים הא כתב רבינו לקמן בסימן שי\"ו דאם ראינוה שהיא חולבת ואח\"כ ראינוה מניקה ולד פטורה מהבכורה שלא היתה מרחמת עליו אא\"כ ילדתהו ואפילו אם הוא מין אחר שאינה מינה כגון מניקה חזיר ולעד\"נ דל\"ק דהתם גרסינן שלא היתה מרחמת עליו אלא א\"כ ילדה ולא גרסינן ילדתהו כמו שנדפס שם וכן גרס מ\"ו ור\"ל שכל זמן שלא ילדה אינה מניקה לשום ולד אחר זמן שראינוה שהיא מניקה ודאי כבר ילדה ומה שראינו שנולד ממנה אחר זה אינו בחזקת בכור אבל כאן דבעינן למימר מדכרך אחריה ודאי ילדתו זה אינו ראיה כיון שכבר ילדה והניקה את בנה דרכה ג\"כ לפעמים להניק ולד אחר אף שאינה מינה ולקמן סימן שי\"ו כתבתי בביאור יותר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חיה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כסוי כתב ב\"י לא כיון רבינו ללמדינו פה דיני החיה אלא כי היכי דלא תימה למה לי סימנין להבדיל בין החיה טהורה לבהמה טהורה כיון דשתיהן טהורות הן ולפ\"ז לא היה צריך לכתוב אלא דחלבה מותר ודמה טעון כסוי דבשני דברים אלו לבד חלוקה חיה מבהמה אלא משום דכתב דחלבה מותר כתב דדמה אסור דלא תיסק אדעתין דדמה שוה לחלבה: "
                ],
                [
                    " צריך שיהו כרוכות הדורות וחרוקות גם הרמב\"ם כ\"כ וז\"ל ב\"י יש לתמוה עליו ועל רבינו למה הצריכו שיהו כרוכות הדורות וחרוקות והוא דמבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעזא כרכין ופרש\"י דסימנים אלו אנו יוצאים שלא נטעה לאכול חלב דעיזא כרכין והוא ספק אם מותר או אסור וכיון דאסיקנא כרכין חלבו מותר תו לא צרכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכין (ז\"ל הגמרא שם דף נ\"ט ע\"ב שלחו מתם הלכתא כוותיה דשמואל בריה דרבי אבהו (פירוש דמתיר חלבו דעיזא כרכין) והזהרו ברבינו אחאי (פירוש דפליג עלה ואסרו) שמאיר עיני גולה הוא ופרש\"י הזהרו בכבודו שלא להתירו לפני מה שהוא אוסר עד שיחזור בו עכ\"ל ומשמע מפירושו דשלא בפניו יש לפסוק להתיר וזהו קושייתו דהב\"י ויש לדחוק ולומר דהרמב\"ם ורבינו לא פרשוהו הכי אלא פרשוהו דמשום כבודו ינהגו בו איסור עולמית וק\"ל) ואי ס\"ל כרש\"י שפי' דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכין לא היה להם לכתוב שצריך שיהא כרוכות ואי ס\"ל כאידך פירושא שכתב הר\"ן בשם ר\"ת דמבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכין לא הו\"ל למכתב דבעינן דמבלע חירקייהו ומצאתי להרשב\"א בחידושיו שתמה על הרמב\"ם תמיה זו וכתב דאפשר שנסתפק הרב בפי' ספיקא דעיזא כרכין ופסק מן הספק לחומרא לחזור אחר כל הסימנים הללו וצ\"ע עכ\"ל והרב המגיד כתב ליישב תמיה זו שהרמב\"ם מפרש דהיינו ספקא דעיזא כרכין כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינן מובלעין כשאר חיות עד כאן נראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומבלע חירקייהו בעיא וספיקא דעז כרכין היינו משום דאע\"פ שיש בו כל הסימנים הללו בליעת חירקיה אינו כ\"כ כמו בליעת חרקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דלמא כיון דלא מבלע כ\"כ כמו קרני שאר חיות לאו הבלעה מקרי ולפי זה אע\"ג דאסיקנא דעז כרכין חלבו מותר היינו לומר דהבלעה חירקיה חשיבא הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכין הן ונכון הוא ליישב דעת הרמב\"ם ז\"ל וע\"פ זה יתישבו רברי רבי' עכ\"ל ב\"י אלא שגם לפ\"ז יש לדקדק בדברי רבינו שכתב סתמא והוא שיהא החריצין תכופין ומובלעים זה לזה משמע שצריך שיהו מובלעין הרבה זה בזה ולפי מ\"ש בגמרא שהספיקא משום דעז כרכין אינו בלוע הרבה וכמ\"ש ואסיקנא דעז כרכין חיה א\"כ הו\"ל לרבינו לכתוב שא\"צ אלא שיהו מובלעין קצת שזהו עיקר החידוש ונ\"ל לפי שאין אנו בקיאין מה נקרא מובלעין הרבה או מובלעין מעט כתב רבינו סתם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומי רגליה ל\"ש מי רגלים של חמור ל\"ש של שאר בהמה וחיה הטמאה אסורין בפ\"ק דבכורות בעו מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי ליה דסוסים וגמלים דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו דלא עכירי ולא דמי לחלב מיא עול מיא נפק כי קא מבעיא להו דחמור דעכירי ודמי לחלב מאי מגופיה קא ממצצי ואסירי או דלמא מיא עול מיא נפיק והאי דעכירי הבליה דבשרא הוא א\"ל רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא מטמא לא קאמר אלא מן טמא והכא נמי מינא דטמא נינהו ופירש\"י מטמא הוה משמע מגופה דטמא מן טמא משמע מינו והני מינא של טמא הן דדמי לחלב וא\"ד דסוסים ודגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתי להו אינשי כי קא מיבעיא להו דחמור דשתו להו אינשי דמעלו לירקונא אמר להו רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא והני נמי מטמא אתו ופי' רש\"י והני נמי מטמא אתי שבתוך הטמא היו ואע\"ג דלא מגופיה מימצץ אסור וכתב ע\"ז ב\"י ז\"ל ומשמע דללישנא בתרא בכל מי רגלים דטמא קא מבעיא ליה אלא דנקט מי רגלי חמור משום דאורחא דאינשי למשתי וכיון דפשט ליה לאיסורא שמעינן דכל מי רגלי טמאה אסורין ולפי מ\"ש הב\"י דגם בכל מי רגלים קמבעיא ליה צ\"ל דמ\"ש בגמרא דסוסים ודגמלים לא קא מבעיא לי ה\"ק אי לא מי רגלים דחמור דשתו ליה לא עלתה על דעתי לאיבעיא על שאר מי רגלים דמהיכי תיתי לומר שיאסרו משום ספק שמא שותין אותן לשום צורך אבל השתא דמצינו דשותין מי רגלים דחמור קמבעיא עלייהו וגם על שאר מי רגלים דלמא ג\"כ יש צורך בהן ואסורין. אבל יותר היה נראה לומר דהאבעיא לא עלתה על דעתו ששאר מי רגלים יאסרו וכפשטא דגמרא הנ\"ל רק מדברי רב ששת דכתב על מי רגלים דחמור דנמי מטמא הוא ופרש\"י דר\"ל כיון דבתוך טמא היו ואע\"ג דלא מגופו מימצא אסירי ואם כן ה\"ה שאר מי רגלים דינם הכי וק\"ל. עוד כתב ב\"י ז\"ל ונראה מדברי הרא\"ש שם דהלכתא כלישנא בתרא להחמיר בשל תורה אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ד מהמ\"א עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש והמי רגלים שהן מותרין נראה שהוא פוסק דאפי' מי רגלים דחמור מותרין וזה תימא דאפילו את\"ל דסבר דלית הלכתא כלישנא בתרא דמחמיר היינו להתיר מי רגלים דסוסים וגמלים אבל מי רגלים דחמור דללישנא קמא נמי. אסירי איך יתכן להתירם והרב המגיד נדחק בפ\"ג כדי לתרץ זה עכ\"ל ב\"י. ולע\"ד היה נראה לומר דהרמב\"ם היה גורס בלישנא קמא מין טמא לא נאמר אלא מן טמא והני לא מטמא נינהו וה\"פ מין טמא משמע דאע\"ג דאינו מטמא עצמו אלא כל שהוא ממינו ומעינו ואפי' כל דהו אבל השתא דלא קאמר מין טמא אלא מן טמא והו\"ל כאילו כתב מטמא דהיינו מטמא עצמו וזהו לאו מטמא עצמו הוא ומש\"ה אפי' דשל חמור שרי וק\"ל ואפשר דבלישנא בתרא ג\"כ ה\"ג לה וכדרך ב' לשונות האמורים בגמרא דאין מדרכן לשנות בגוף הדין ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה יש מפרשים שמ\"ש שלא אירע לה אלא עתה ר\"ל לאחר שחיטה דנמצא שהיתה בחזקת כשרות כל זמן חיותא ולפ\"ז א\"ש מה שמסיק רבינו אבל אם ידוע שקודם שחיטה נטרפה שתולה בקודם שחיטה אפי' אינו ידוע ומוחזק שודאי נטרפה קודם החליבה מ\"מ כיון שיצתה מחזקות רוב בהמות כשרים הולכין באיסור חלב לחומרא וזהו שמסיק אח\"כ בשם הרשב\"א וז\"ל כיון שא\"א לומר שעכשיו ממש נטרפה. ואין נראה דאם כן קשה גם הבהמה תהא מותרת הואיל ואוקמיה לה אחזקת כשרות עד אחר שחיטה ואין לומר דחלב שרינן מכח ס\"ה דחד ספיקא דלמא לאחר שחיטה נעשה ואת\"ל קודם דלמא לאחר שנחלבה משא\"כ בבהמה עצמה שאין מקום להתירה אם נעשה קודם שחיטה דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לומר הטעם משום דבהמה בחזקת כשרות עומדת אלא הל\"ל הטעם משום ס\"ס ואין לומר דאה\"נ דהבהמה מותרת דהא רבינו כתב דאמרינן השתא נטרפה משמע שהבהמה טריפה ועוד דאם איתא שהבהמה כשרה לא הו\"ל לרבינו לכתוב דין חלב שלה שהיא מותרת דמהיכי תיתי לן לאסור החלב מבהמה כשרה ועוד שאין טעם לדבר לתלות שלאחר שחיטה ניקבה מאחר שאינה זזה ממקומו אלא ודאי עכ\"פ מחיים ניקבה רק בסמוך לשחיטה תלינן כאילו נעשה לאחר שחיטה. ע\"כ נ\"ל כמ\"ש בפרישה ושם מיושב ג\"כ הא דמסיק אבל אם ידוע שקודם שחיטה וכמ\"ש הכל בפרישה: "
                ],
                [
                    " אבל אם ידוע שקודם שחיטה נטרפה כו' כל הגבינות אסורות הא דאסר רבינו כל הגבינות אפי' גבינות שנעשו קודם ג' ימים הוא כדברי ר' יונה והרשב\"א והר\"ן ז\"ל דכל שיצתה מחיים מחזקת הרוב ולא ידעינן זה כמה אזלינן בה לחומרא ושלא כדברי סמ\"ק שכתב בסי' ר\"א שאע\"פ שהוגלד פי המכה גבינות שנעשו לפני ג' ימים מותרין וכוותיה דסמ\"ק פסק רמ\"א בש\"ע וביתרת ודומה לו אסור עד י\"ב חודש והכל אסור אף אם נתערב בשאר חלב ולא מה שנעשה קודם י\"ב חודש כ\"כ מ\"ו בא\"ו שלו סימן פ\"ד בשם מהרא\"י ע\"ש אבל רמ\"א בש\"ע שלו ובת\"ח סימן ע\"א פסק כרשב\"א ור\"י דאוסרין כל הגבינות מעולם ביתרת (דטריפות הנעשה מן הבטן יכול לחיות כמה שנים): "
                ],
                [
                    " והרשב\"א כתב שהולכין בו אחר ס' כו' כתב ב\"י דאין הל' מדוקדק וכתב הרשב\"א דפשיטא דאין סברא להחמיר באיסור זה אף לדעת ראשונה מבשאר איסורין ונלע\"ד ליישב בדוחק דאשמעינן דבעינן שיעור ס' בבירור ולא סגי אם יש ששים בהמות כשירות בעדר דנימא הרי יש ס' נגדה אלא משערינן בחלב דומיא למ\"ש בסימן פ\"ז בביצי עוף טמא שנתערב דבעינן ס\"א והיא מהאי טעמא וכמ\"ש שם שזהו טעם של הרא\"ש (ורמ\"א פסק בש\"ע דאם יש ס' בהמות בעדר ולא ידעינן בודאי שחלב הטריפות היא טפי מהאחרות אמרינן מסתמא איכא ס' (וזהו שכתב הרשב\"א שיעור ס' ולא ס' ממש ורבינו סובר דבעינן ס' ממש ולכן סתם וכתב הגבינות אסור לדמותן לשאר איסור שצריך ס' ממש אלא שקשה לפ\"ז מ\"ט של הרשב\"א שמיקל מ\"ש מביצים ואין לומר דס\"ל דבצים ה\"ט כהרמב\"ם משום בריה דהא הרשב\"א לית ליה האי טעמא אלא ס\"ל הטעם לפי שהבצים אינם שוים וכמ\"ש ב\"י בשמו בסי' פ\"ו ע\"ש (וי\"ל דה\"ט דבחלב אין איסורו בוודאי רק מכח ספק מקילינן קצת עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם נטרפה ע\"י סירכא כתב הרשב\"א כו' כתב ב\"י דברי רבינו אינן מבוארים יפה שנתן מקום לטעות בדבריו לאמר דלנטרפה על ידי סירכא כתב הרשב\"א כן ולא בשאר טרפיות שהרי כתב קודם לכן דין שאר טרפיות ולא כתב עליהם טעם זה ואינו כן שהרי טעם זה שייך בכל טרפיות שא\"א לתלות שבשעת שחיטה נטרפה (וכמ\"ש לעיל טעמו. אלא שרבינו לפי שדין שאר טרפיות שא\"א לתלותן בשעת שחיטה משמע ליה דליכא מאן דפליג בה כתב בו סתם ודין נטרפה מחמת סרכא דאית ביה פלוגתא כתב בשם הרשב\"א דאסור וכתב טעמו ע\"כ: "
                ],
                [
                    " (אבל מי חלב אסור הב\"י כתב דמלשון הטור משמע דאנסיובי קאי מדכתב וכן נוהגין כו' עפ\"ר אבל אין נראה דודאי רבינו איירי במי נסיובי דלנסיובי לא היה קורא מי חלב וכמ\"ש רבינו לקמן סי' פ\"ז וכמ\"ש הב\"י להדיא דאיירי כאן במי נסיובי ודייק כן מלשון הרא\"ש שהביא בסי' פ\"ז. וראוין הן שפיר לבשל בהן תבשיל וכן מוכרחין לומר שראוין הן שהרי לקמן כתב דאסורין הן מדרבנן לבשל בהן בשר ש\"מ דראוין הן ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " דבש דבורים מותר ואין בו משום אבר מן החי צ\"ע פשיטא שאין בו משום אבר מן החי דהא כתב רבינו לעיל סימן ס\"ב דאין איסור אבר מן החי נוהג אלא בבהמה טהורה ולא בטמאה וצריכין לומר כיון שהדבש מותר וטהור אף שהדבורים שם טומאה עליהם ה\"א דינהוג בהן אבר מן החי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " סימני העוף לא נתפרשו אלא שפי' הכתוב עופות טמאין וטהורין כו' פי' שיטה זו בגמרא ארוכה ורחבה מיני ים כי נתחבטו בפי' שמעתתא זו גאוני עולם רש\"י ותוס' ור\"ן בשם רבי משה בר יוסף כל אחד דרך לנפשו ועוד דרך רביעי כתב רבינו תם בספר הישר ושלשה דרכים בארוכה הביאם רבי זרחיה בספר המאור שלו נדפס בגליון האלפסי החדש מד' תרפ\"ז ע\"ב עד דף תרצ\"א סוף ע\"א ואני יחדתי לזה קונטרס מיוחד והעליתים על ספר (סדרתי לדפוס אותו אי\"ה בין שאלות ותשובה שעשה א\"א ז\"ל עכ\"ה) ושם כתבתי שנחלקו רבינו וה\"ה מגיד בפי' דברי הרמב\"ם וב\"י קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך ובמה שהאריך בו כאן היה לו לקצר כי הביא בפי' שמעתא זו פרש\"י ור\"ן בשם ר\"מ ושני הפרושים אינם עיקר לדעת התוס' והרא\"ש והרמב\"ם ורבינו ב\"ה ורבי ירוחם וכאשר כתבתי כל זה בארוכה בקונטרס שלי שם כתבתי הרבה דקדוקים וחידושים בפי' שמעתתן ומה שקשה על ב\"י והמ\"מ בהבנת דברי הרמב\"ם ועל הב\"י ביחידות וגם כתבתי ישוב לדבריהן בס\"ד ע\"ש עליו. וכאן אמרתי לקצר ולהעלות דברי הגמרא בקצרה ולכתוב עליו פי' הרז\"ה שאותו תופסין הרא\"ש ורבינו והרמב\"ם ור\"ח ור' ירוחם לעיקר ומעתה אתחיל בס\"ד. במשנה פא\"ט ד' נ\"ט ע\"א שנינו ז\"ל סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני עוף לא נאמרה אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף טהור (וכתבו התוס' והרז\"ה בשם ר\"ת והר\"ן בשם ר\"מ דתרי כללי נינהו דכל עוף שבעולם הדורס טמא שאין לך טהור דורס ושמי שיש לו ג' סימנים הללו בגופו טהור וליכא למיחש שמא הוא דורס שודאי הוא שאינו דורס ע\"כ ר\"א בר צדוק אומר כל עוף החולק רגליו כשמעמידין אותו על החוט טמא בידוע שהוא דורס ובגמרא סוף דף ס' ז\"ל סימני עוף לא נאמרו. ולא והתניא נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף דורס ואוכל טמא אף כל כיוצא בו טמא. תורין שיש להן אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין אף כל כווצא בהן טהורין אמר אביי לא נאמר פרושן מדברי תורה אלא מד\"ס עכ\"ל משנה וגמרא ופרש\"י נשר הוזכר בטמאין ותורין מנה הכתוב לטהרה ודנין בנין אב מהן ואע\"ג דקשיא סיפא לרישא דרישא מכשר אפי' בתר סי' וסיפא לא מכשר עד דאיכא כולהו רישא דוקא וסיפא לקמן בגמרא מפרש לה דכולהו תורין לא נכתבו אלא משום קרבן אלא דילפינן מינה במה הובדלו נשר מתורין והן המה סימני טהרה וכדקאמר אביי פירושן מד\"ס ר\"ל מדמנה תורין בטהורין והני איתנהו בהו ומנה נשר בטמאים ובד' סימנים הללו המה חלוקין ש\"מ הן הנה סימני טהרה עכ\"ל רש\"י ומסיק שם בגמרא דף ס\"א ע\"ב ז\"ל גמירי כ\"ד עופות טמאים היו וארבע סימנים. תלתא הדרי בכולהו עשרים מהם ג' ג' ותרי בעורב חד בפרס וחד בעזניה דאיתא בהא ליתא בהא ופרש\"י ור\"ן דכ\"ד עופות טמאין ותו לא. דבספר ויקרא כתיבי כ' וכתיב בהו למינה למינו למינהו למיניהם הרי כאן כ\"ד וכ\"ד הללו יש לכל אחד סימן טהרה חוץ מהנשר שיש לו כל ד' סימני טומאה והם שהוא דורס ואין לו אצבע יתירה ולא זפק ואין קרקבנו נקלף ובג' הנשארים חלוקים בסימני טהרתם וכתבו התוס' בשם ר\"ת שלעשרים מהן יש לכל אחד שני סימנים בגופן מהני ג' הנ\"ל ועוד סי' שלישי שאינם דורסין ולעורב ב' סימני טהרה דהיינו שאינו דורס ועוד סי' אחד בגופו מהני ג' כנ\"ל כ\"כ התוס' בשם ר\"ת והוכיחו זה בראיות ברורות אבל הרז\"ה לא כ\"כ בשם ר\"ת והביא מ\"ש בספר הישר שגם לעורב יש שני סימני טהרה בגופו והוא דורס ויש לו עוד סי' טומאה בגופו ופירוש זה ס\"ל ג\"כ הרמב\"ם ורבינו הביאו ולפרס ועזניה יש לכל אחד רק חד סימן טהרה דהיינו לא' מהן סימן טהרתו אחד מאלו שהם בשאר עופות בהשני סימן רביעי המחודש מה שאין בשום אחד מהכ\"ב עופות ולא ידעו חכמים בהי מנייהו אי בפרס אי בעזניה ישנו החיה הרביעי המחודש מה שאין בשום אחד מהן. וז\"ל הרא\"ש דף קס\"א ע\"ד והוא משיטת הגמרא אלא שקיצר והא דילפינן מנשר להכשיר שאר עופות חוץ מהכ\"ד אלו הבאין בסימן אחד דמה נשר דלית ליה סימן טהרה כלל כו' נלמד מתורים לחומרא להצריך כל הד' סימנים משום דא\"כ פרס ועזניה ונשר וכל אינך לא לכתוב דהא אין בשום אחד כל הד' סימנים דאין בכל אחד כ\"א סימן אחד למה נכתבו (פי' אלא ודאי מדאיצטריך התורה למכתבינהו ש\"מ שאר כל עופות נלמד מנשר דכשרים אפי' בסימן אחד ומ\"ה אי לאו דנכתבו ה\"א דגם הם כשרים ואי לאו דכתב רחמנא נשר הוה ילפינן מפרס או עזניה לטמא בסימן אחד ולא הוו שני כתובים הבאין כא' כיון דחד מינייהו יש בו סימן שאין בשום אחד מכ\"ב עופות ומאותו סימן המפורש הוה ילפינן בבנין אב מה זה יש לו סימן טהרה ואסור אף כל שיש לו אותו סימן טהרה טמא ואסור וא\"ל בהוה אמינא זו לא הוה למכתב האחרים דה\"א שהם טהורין כיון שיש להם ג' סימני טהרה וליכא למפרך לכתוב רחמנא חד מהני עשרים שיש להן ג' סימני טהרה ואפ\"ה הוא טמא ומינה נלמד האחרים דא\"כ הייתי אומר כל העופות שבעולם שיש להן סימן טהרה אחד נאסרים מק\"ו מהני ואי נכתב חד מהני ונשר ה\"א דוקא זה לחוד נאסר מגזירת הכתוב והאחרים נלמד מנשר דכשרים אפי' בסימן אחד ומק\"ו ביש להן יותר לכך הוצרך למפרט כל הטמאים ללמוד עליהן עצמן שהן אסורין וזולתן אין שום אחד טמא אם יש לו סימן טהרה כל זה נתבאר בסוגית הגמרא) וכתב ר\"ח ז\"ל קבלה בידינו דסימן החדש שישנו בפרס או בעזניה ואינו בשאר עופות האמורים בפרשה הוא קורקבנו נקלף תו מסיק הגמרא אמר אמימר הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דרס ופי' ר\"ת דה\"ק והוא דאותו סימן טהרה הנמצא בו הוא דלא דרס בודאי ואז מותר לאוכלי וליכא לספוקי במידי דלמאי ניחוש דלמא הוא ממיני פרס ועזניה דיש להן סי' טהרה א' פרס ועזניה לא שכיחי בישוב כ\"א באיי הים הרחוקים מישוב בני אדם ור\"ל דלעשרים עופות או לעורב ליכא לספוקי דא\"כ ה\"ל סימנים בגופו ומדלא נמצא ליה שום סימן בגופו והוא אינו דורס דאף דכיוצא בזה יש ג\"כ חד מהני תרי פרס או עזניה כיון דלא שכיחי בישוב הן לא חיישינן. אבל רש\"י והרז\"ה לא פי' כן אלא ר\"ל כשנמצא בו סימן אחד בגופו תו לא מחזקינן ליה בדורס עד שראינוהו דורס. ומוסכם מכל הפוסקים דהלכה כאמימר. והרא\"ש כתב בשם ר\"ח ז\"ל דקבלה בידינו דהאי בסימן אחד דקאמר דהיינו קורקבן נקלף שהוא סימן החדש ועוף הבא לפנינו באותו סימן קאמר אמימר דטהור והוא דלא דריס פי' כל כמה דלא חזינן ליה דדריס ליכא לספוקי במידי דכל הני עופות דכתיבי הטמאים לית להו סימן החדש ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב (ונראה דר\"ח ס\"ל כפי' התוס' שכתבו בשם ר\"ת דעורב ב' סימנים שיש לו היינו שיש לו חד סימן בגופו והוא אינו דורס והלכך דוקא עוף הבא לפנינו בסימן דקורקבנו נקלף דהוא סי' החדש ליכא לספוקי בעורב משא\"כ בשאר סימנים וק\"ל) וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל וע\"ז היה ראוי לסמוך אלא שרש\"י פי' בשמעתין גבי תרנגולת דהוו אכלי ושוב חזינה דדרסה ואכלה ואסרוה וז\"ל ומתוך שאין אנו בקיאין בהן נראה לי שעוף הבא לפנינו יש לחוש שמא דורס הוא דהא תרנגולת דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה ואח\"כ ראוה שדרסה ואין עוף נאכל אלא במסורת כו' עד והרז\"ה ז\"ל כתב קבלנו מסורת מאבותינו וזקנינו שכל עוף שחרטומו רחב או כף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס וכן מסתבר וראוי לאוכלו אם ימצאו לו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא דורס עכ\"ל הרא\"ש שם. וצריכין לידע שלכל הפרושים בעוף הבא לפנינו בלי שום סימן טהרה בגופו רק שידוע שאינו דורס טהור ומותר לאוכלו מן הדין וכ\"כ בהדיא רש\"י ור\"מ ור\"ת בפירוש דהא ליכא לספוקי בשום חד מעשרים עופות או בעורב כי לכולם יש סימן טהרה בגופן לעשרים מהן שני סימנים ולעורב לפי' התוס' בשם ר\"ת חד בגופו ולפי מ\"ש הרז\"ה בשם ר\"ת ושכ\"כ בספר הישר אית לעורב שני סימנים בגופו ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב אלא שהרז\"ה כתב כדי לצאת גם מספק פרס ועזניה צריך להיות בעוף הבא לפנינו עם זה הסימן שאינו דורס עוד סימן בגופו ותו ליכא למיחש אפי' לפרס ועזניה שאין לשום אחד כ\"א סימן אחד ועורב שני סימנים בגופו אבל דורס ויש לו עוד סימן טומאה ועשרים אינם דורסים ויש להם השניים שבעורב בגופן וא\"כ ליכא למיחש בשום חד ואף שהתוס' כתבו שגם לעורב לית ליה אלא חד סימן בגופו והסימן השני שאינו דורס והוכיח כן בראיות חזקות וא\"כ עוף כזה אסור לאכול שמא עורב הוא הרז\"ה לא כ\"כ בשמו אלא כאשר כתבתי. והרא\"ש שכתב דיש לסמוך אקבלת הרז\"ה ומצריך להיות בו עוד ג' סימנים בגופו היינו משום שיש פרושים הרבה בסימני עופות ונתעוררו כמה ספיקות בעופות עצמן בימי הגמ' ובימי הגאונים ולכך מכח חומרא מצריך להיות כל הד' סימנים בעוף הנאכל אלא שבזה יש לסמוך אהרז\"ה להחזיקו בכף וחרטום רחב בודאי אינו דורס. ודעת הרמב\"ם כדעת ר\"ת שכתב בספר הישר וכמ\"ש הרז\"ה בשמו וכמו שהוכחתי בפרישה. ומכלל דברינו נתבאר דמ\"ש רבינו בשם הרמב\"ם ויש להתיר עוף המוחזק שאינו דורס בסימן אחד היינו דוקא בסימן אחד הא בב' סימנים אסור דאיכא לספוקי בחד מעשרים עופות ורבינו קיצר והיינו טעמא משום דתפס ל' הרמב\"ם וכבר דקדק ב\"י על הרמב\"ם בזה דלא הו\"ל לקצר אלא לפרש אבל עוף שיש לו ג' סימני טהרה בגופו מן הדין טהור לפי' ר\"ת והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו ורבי ירוחם ור\"מ אלא שאנו מחמירין כמ\"ש משא\"כ לפרש\"י שהוא טמא מן הדין ודו\"ק. אבל עכ\"פ כשיש לו ג' סימני טהרה ויש לו חרטום וכף רגל רחב אין טעם להחמיר בו דהא כתבו כל האחרונים הרא\"ש והר\"ן והרשב\"ח והמ\"מ דיש לסמוך אקבלת הרז\"ה דודאו אינו דורס מי שחרטומו וכף רגלו רחב כאווז וכ\"פ ב\"י. בש\"ע אבל באו\"ה החמיר גם בזה דכתב שאין לאכול שום עוף אם לא בקבלת ומסורת אבותיו ע\"ש כלל נ\"ו וכ\"פ רמ\"א בש\"ע ובד\"מ הביא ראיה ממין עוף שקורין האסיגי ניאה\"ו המקוננת בבית שכתב רבינו ירוחם שיש לה כל סימני טהרה כאווז גם כף רגלה וחרטומה רחב כשל אווז ואפ\"ה כתב הרא\"ש שאין לאוכלו ולא שום עוף כ\"א במסורת ע\"ש. ולעד\"נ שאין ראיה משם דרבינו ירוחם לא כתב אלא שיש לו כף רחב כשל אווז אבל חרטום רחב לא הזכיר שם וא\"כ יש לומר דמשום הכי החמיר הרא\"ש די\"ל הרז\"ה לא קיבל מרבותיו אלא כשיש לו שניהם כף וחרטום רחב אז יש לסמוך ע\"ז שאינו דורס והשתא א\"ש דלא יסתור תשובתו למ\"ש בפסקיו וכמ\"ש ג\"כ הטור בשמו דיש לסמוך אקבלת הרז\"ה גם ידוע שדברי פסקיו המה עיקר דאחרונה היא. ואף שהרא\"ש והרשב\"א נקטו בלשונם בקבלת הרז\"ה כף רגלו או חרטום רחב וכ\"כ בספר המאור גופה או מ\"מ הלא כתב ב\"י תשובת רשב\"א שנשאל ע\"ז וכתב שאין להקל עד שיהיו לו שניהן וכ\"כ בספרי הטור שבידינו וכף רגלו וחרטומו רחב ולא כתב או ודוק: "
                ],
                [
                    " ולא עוד אלא אפי' בכל המקומות יכולין לסמוך ז\"ל הרשב\"א בת\"ה היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין יראה לי שאומרים על אותן מקומות שפשט בהן היתרן שאלמלא שקבלו כן מאבות הראשונים הבקיאים בהן לא היו נוהגין בהם היתר ואע\"פ שמקצת מקומות לא קבלו כן אין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבא ויעיד אלא למי שראה את החודש ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסור אסורין שאני אומר מותרין הם אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומין לאלו הנמצאים באותן מקומות עכ\"ל. ולפ\"ז מ\"ש רבינו אפי' בכל מקומות יש לסמוך עליהן נראה דהיינו דוקא במקומות שלא נהגו בהן לא אוסור ולא היתר אבל במקומות שנהגו בהן איסור לא כמבואר דדלמא אסרוה דלא ליתי לאחלופי ומ\"ש בפרישה בשם ר\"י דה\"ה אפכא אם הולך ממקום היתר למקום איסור שיכול לאכול שם התם ה\"ט הואיל ולא קבוע שם מקום דירתו לא חיישינן דלמא אתי לאחלופי משא\"כ באנשי אותה העיר הדרים שם כל השנה. ובזה נתישב בדברי רבינו דלא מקשה מאחר שאפילו כל המקומות יכולין לסמוך אקבלת ההיא מקום מכ\"ש שהיחיד ההולך למקומו שיכול לאכול עמהן ודוחק לומר דה\"א דאסור ליחיד לשנות ממנהג ממקומו משום חומרא מקום שיצא משם משא\"כ כשכל בני העיר חוזרין ונוהגין היתר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר והוא שתהיה כו' שם במשנה ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהודא אומר שני קשקשים וסנפיר א' וכתב הר\"ן ס\"ל לר' יהודא דשני קשקשים בעינא לפי שמלת קשקשת היא כפולה ות\"ק סבר שאין משמעה אלא קשקשת אחת וקי\"ל כת\"ק ומיהו איכא למידק מדתניא בתוספתא אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו אלמא לת\"ק ג' קשקשים בעינן ובמקום ידוע וכן נראה מדברי ר\"ח. והרמב\"ן כתב דאו או קתני דלת\"ק באחת סגי וונראה דהמפרשי' דאו או קתני ס\"ל דמ\"ש אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו כו' הו\"ל כאינו אמר אחד זה ואחד זה דכן מצינו הרבה פעמים דפירוש אחד זה ואחד זה הו\"ל כאילו אמר בין זה ובין זה) מיהו בעינן שתהא באחד המקומות המוזכרים בתוספתא וכל זה אינו מחוור דמתניתין סתמא קתני דמשמע דבחדא סגי ובכל מקום שהיא ובספרא נמי סתמא קאמרי וכן נראה מדברי הרי\"ף שהביא משנתינו כצורתה ולתוספתא לא חיישינן דמשמע דפליגא אגמרא דילן וגם מדברי הרמב\"ם משמע כדמשמע מדברי הרי\"ף דבאיזה מקום שיהיה מותר בקשקשת אחד וכן דעת הרב המגיד. אבל הרא\"ש על משנה זו כתב דתוספתא קובע לו מקום בשאין לו אלא קשקשת אחד דקתני וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחייו ואחת תחת סנפיר שלו רבי יהודא אומר וכו' ואו או קאמר ת\"ק ובת\"כ תניא אין לי אלא המרבה בסנפירים ובקשקשים מנין שאין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' ת\"ל וקשקשת רבי יהודא אומר וכו' עכ\"ל וכן דעת הרשב\"א בת\"ה ומ\"מ כתב הרשב\"א שראוי לחוש לדברי האומרים שצריך שיהו ג' קשקשים אחר תחת זנבו ואחד תחת לחייו ואחד תחת סנפיר שלו וכתב ב\"י אזה ז\"ל ומתוך מה שכתבתי נראה שדברי רבינו אינם מכוונים שנראה מהם שהוא מביא ג' סברות ואינו מביא אלא שתים דהא סברת הרא\"ש היא הסברא הראשונה שהביא וכך הוה ליה לכתוב וא\"א הרא\"ש כתב כסברא ראשונה וגם יתבאר לך שיש סברא שלישית והיא סברת הרי\"ף והרמב\"ם והשמיטה רבינו ולענין הלכה כיון שהרי\"ף והרמב\"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן עכ\"ל ב\"י. ונ\"ל דלק\"מ על רבינו לפי שהרא\"ש הביא על משנה זו לשון התוספתא דמשמע מינה שצריך שיהא באחד מג' מקומות והביא ג\"כ דברי ת\"כ וספרא דמשמע באחד סגי בכל מקום שהוא וכמ\"ש הר\"ן הנ\"ל דמספרי משמע באחד סגי בכל מקום שהוא והרא\"ש לא הכריע הלכתא ורבינו מסופק בדברי הרא\"ש ולכן לא כתב עליו שהסכים לסברא ראשונה שאפשר לומר שדעת הרא\"ש ג\"כ לפסוק כת\"כ וספרי וכמשמעות המשנה דכתב הר\"ן דמשמע מינה דאין קפידא במקום ולכן קיצר רבינו והשמיט ג\"כ דעת שלישית שהיא דעת הרי\"ף והרמב\"ם כיון דאפשר לומר שהרא\"ש סובר כדעת הרי\"ף ולכן הביא דבריו במקום דעת שלישית וסתם בדבריו של הרא\"ש הואיל ואפשר לכאן ולכאן. והכי הצעת דבריו וא\"א הרא\"ש מתירו אפי' באחד ר\"ל עכ\"פ א\"צ אלא אחד לא כדעת י\"א שמצריכין ג' בג' מקומות אבל אם צריכין מקום קבוע באחד מג' מקומות הנ\"ל בזה לא החליט דבריו והא דפי' הרא\"ש דברי התוס' דאו או קאמר אי לא ס\"ל כוותיה. י\"ל כדי שלא תאמר הלא פלוגתא רחוקה הוא זו דתוספתא מצריך ג' במקום מיוחדים ותנא דמשנתינו ודת\"כ אינו מצריך אלא אחד ובלי קביעות מקום לכך כתב דתוספתא או או קתני וק\"ל: "
                ],
                [
                    " עוד יש סימן אחד בדג טהור והוא שהטמא ראשו חד וכו' בפ\"ב דע\"ז דף ל\"ט תנן דטרית טרופה אסורה ושאינה טרופה מותרת ובגמרא ת\"ר אזוהי טרית שאינו טרופה כל שראש ושדרה ניכר ופירש\"י כל שראש ושדרה של כל דג ודג ניכרים שהדגים ניכרין בראשן כו' מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תנא ההיא באדא ופלמורה דדמו רישייהו לטמאים אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר ופירש\"י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרווייהו וכתב הרא\"ש פירש\"י דאתרווייהו ראש ושדרה פריך וקשה דא\"כ משדרה לא תירץ כלום אמאי לא תני שדרה ולעיל נמי אמרינן דליכא דג טמא דאית ליה שדרה הילכך נ\"ל דמשדרה לא פריך דלא חשיב התם אלא סימנא בראי ודגוואי לא חשיב וקשה לי מה שנסתפקו כל הגדולים בדג שנקרא ברביטא ור\"ת דקדק דסימני עוברין דאורייתא ומתוך כך התירו ואמאי לא בדקו בשדרה הלכך נ\"ל כפירש\"י דאתרווייהו קא פריך ואתרווייהו קא משני אלא שהתלמוד קיצר והביא אדא ופלמורה הידועים להם דדמי רישייהו לטמאים וא\"כ י\"ל דאיכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בשדרה ולהכי לא חשיב התם בסימני טהרה ראש ושדרה וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמי לטהורים בראש ושדרה אע\"פ שאין ידועים לנו ומ\"מ היכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאין שאין ידועים לנו דהני לא שכיחי בינינו כדאמרינן בפרק א\"ט אי משום פרס ועזניה לא שכיחי בישוב הילכך אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג עליהם עכ\"ל וכתב ב\"י ע\"ז והאמת דבריו צריכין ביאור דכיון דמסיק דאין לסמוך על ראש ושדרה להתיר דג עליהן היכי קאמר דהיכא דמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאין וכו' ונראה דה\"ק כשבא לפנינו דג שאין אנו יודעין מאיזה מין הוא כיון שמכיר ראש ושדרה שריא ליה ותלינן שטהור הוא אלא שהשירו או נשרו קשקשיו אחר עלייתו ולא חיישינן שמא ממינים טמאים דדמי לטהורים בראש ושדרה הוא דהנהו לא שכיחי בינינו אבל כשבא לפנינו מין דג שאנו יודעין שאין בו קשקשים לא סמכינן על ראש ושדרה להתירו דדלמא מאותן טמאין דדמי רישייהו לטהורים וגם יש להם שדרה הוא ואף ע\"ג דלא שכיחי בינינו דלמא אתרמו אתרמי ומשתכח וליכא למימר כי היכי דהתם חיישת דלמא השירו או נשרו קשקשיו אחר שעלה מן המים ה\"נ ניחש שמא בעלייתו מן המים נשרו. ואפשר דנשרו אחר שעלה שכיח טפי מנשרו בעלייתו מן המים ודוחק ומ\"מ מתוך דברי הרא\"ש יתבאר לך שמ\"ש רבינו ומ\"מ כתב נכרי שהביא חביות מלאה מחתיכת דגים מלוחים כל דג שמכירין ראשו ושדרתו מותר אין הטעם משום דמלוחין נינהו דמליחה זו אינה מעלה ולא מורדת להתיר או לאסור אלא היינו משום דסתם חביות של חתיכות דגים מלוחים הבא לפנינו אין אנו מכירין מאיזה מין דג הוא נקט הכי וגם משום דבגמרא אטרית שהוא דג מלוח איתמר הני סימני אבל החילוק לדעת הרא\"ש אינו אלא בין אם אנו מכירין מאיזה מין הוא לאין מכירין דכשמכירין שהוא ממין שאין לו קשקשת לא סמכינן אסימני ראש ושדרה ואם אין מכירין מאיזה מין הוא אלא שאין מוצאין לו עכשיו סנפיר וקשקשת סמכינן אראש ושדרה עכ\"ל. ב\"י הרי שתירץ ויישב דברי הרא\"ש וכתב עליו שהוא דוחק ולפי שיטתו כתב גם כן על רבינו שמ\"ש נמלחו לאו דוקא גם אחר זה תמה על הר\"ן והרשב\"א והרמב\"ם ולא עלה בידו ליישבם בשינויי זה עד שהוצרך ליישבם בע\"א שמחלק בין מכירו בטביעת עין ללא מכירו בטביעת עין ע\"ש ולפי שיטתו היה יכול ליישב כן גם דברי הרא\"ש אבל כל דבריו בזה דחוקים ולפי מה שכתבתי בפרישה דיש לחלק בין נמלחו ללא נמלחו דבלא נמלחו איכא ריעותא שאין לו קשקשים ואז לא סמכינן אסימנים הואיל וסימנים לאו דאורייתא אבל בנמלחו דאיכא למימר הוסרו הקשקשת בשעת מליחתן וליכא ריעותא לכן סמכינן אסימנא להתירו גם בגמרא שמתיר בסימן ראש ושדרה קאי אטרית שהוא דג מלוח גם הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א והרמב\"ם כולן קאי אטרית דמתירין דליכא ריעותא אבל בדג שאינו מלוח לא דאיכא ריעותא וכמ\"ש: "
                ],
                [
                    " נכרי שהביא חבית מלאה מציר דגים אם כילכית אחת שוטטת בו מותר כו' בספ\"ב דע\"ז ד' מ' תנן דציר שיש בו דגה שרי ושאין בו דגה אסור ובגמרא ת\"ר איזהו ציר שיש בו דגה כל שכילכית אחת או שתי כילכית שוטטות בו השתא כילכית אחת אמרת שרי שתי כילכית מבעיא ל\"ק כאן בפתוחות כאן בסתומות ופי' רש\"י כילכית גדלה מאליה בציר דגים טהורין ואם יש ציר דגים טמאים אין כילכית גדלה בו. חבית פתוחה לא סגי בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל וכך הם דברי הרא\"ש ז\"ל וכן דעת הרי\"ף לפי גירסת ספריו שבידינו וכתב הר\"ן דלפ\"ז נ\"ל שכילכת זו חיה היא זמן מועט בציר דגים טמאים דאי לא היכי חיישינן דלמא מעלמא נפל ומיהו אינה חיה שם זמן הרבה שאם כן אף בסתומות ניחוש שאין לך סתומה שלא היתה מתחילתה פתוחה ודע דאמרינן בתר הכי בגמרא נכרי שהביא ערבה מלאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהם פתוחות כולן מותרות סתומות היא מותרת וכולן אסורות וכתבו התוס' שהקשה הר\"ר אפרים על פרש\"י מההיא דאלמא בפתוחות תליא לקולא דאמרינן כי היכי דהוה בהך הוה באחריני אלא לעלמא אזלא ומיהו יש ליישב פ\"ה דהא י\"ל שאני התם שנמצא ב' כילכות בא' מן החבית אבל הכא אין נמצא כאן שום חבית להכשיר כהלכתו ולכך יש לפסול בפתוחות וכתב הר\"ן פרש\"י דכילכית דג טמא הוא וגדל מאליו בציר דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל בו כלכית והיא עצמה טמאה היא אבל ר\"ח כתב שהוא דג טהור שכיון שיש בציר דג אחד קטן טהור (פי' ולרבותא נקט כילכית בברייתא הנ\"ל דאפי' לא נמצא אלא כילכית שהוא קטן מאוד אפ\"ה טהור ומכ\"ש אם נמצאת שם חתיכה דג טהור) אף כל הציר מחזיקין אותו בטהור וא\"ת והא בטרית בעינן שיהא ראש ושדרה ניכרת לכל אחד אלמא אין סומכין בחתיכה על סימני חבירתה אפי' לטבל בצירן י\"ל דקל הוא שהקילו חכמים בציר לפי שאיסורו אינו אלא מדבריהם אבל טרית כיון דאכיל גופא צריך הכרת ראש ושדרה לכל אחד ואחד ואפי' על צירן גזרו משום גופן שכיון שגופן מעורב בצירן אי שרית צירן אכלי נמי גופן אבל ציר זה שאין בו דג טמא כלל מותר בסימן אחד דהיינו כילכית שבו ע\"כ וע\"פ זה יתבארו דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב דרך אחרת כל חבית שדג טהור משוטט בו מותר וכו' ז\"ל בפ\"ו נכרי שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר ודג אחד טהור באחת מהן כולן מותרות היו סתומות פתח אחד ונמצא בה דג טהור שניה ומצא בה טהור כולן מותרות והוא שיהיה ראשו של דג ושדרה קיים וע\"פ זה יתבארו דברי רבינו וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א הא דשרינן כו' עד הכל אסור אפילו צירן גזירה משום גופן כתב ב\"י דהיינו לומר דבין חתיכה שאין ניכרין בה קשקשין בין הציר הכל אסור אבל חתיכה שיש בה קשקשין מותרת היא דאין לאוסרה משום שבולעת מציר האסור דציר גופה מדינא שרי ולא אסרוה אלא משום גזירה וגם אין לאוסרה מפני שהיתה מגרב אחד עם חתיכה שאין קשקשים ניכרין בה שכבר כתבתי בשם הרשב\"א דמש\"ה לא מתסרא ומיהו לדברי רבי' ירוחם וש\"ד שאוסרין כששרו הטמא והטהור יחדיו הכא איכא למימר דגם חתיכת הטהור אסורה משום שנשרה בציר עם חתיכה שאין בה קשקשים ומ\"מ הרשב\"א כשכתב הכל אסור לא נתכוון על חתיכת הטהור כמו שהוכחתי עכ\"ל. ול\"נ שאין הוכחתו הוכחה דנהי שאין נאסרת כשהוא בגרב אחד עם חתיכה שאין קשקשין ניכר בה מ\"מ בנדון וה נאסר וכמ\"ש בפרישה ומש\"ה סתם רבינו וכתב הכל אסור וכן המה דברי הרשב\"א עצמו בת\"ה והביאם ב\"י ז\"ל הכל אסורין ואפי' הציר גם בש\"ע סתם וכתב הכל אסור וזה נלע\"ד פשוט: "
                ],
                [
                    " קרבי דגים אינן נקחין אלא מן המומחין כו' בספ\"ב דע\"ז אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברין אין נקחין אלא מן המומחה רמי ליה עולא לרבי דוסתאי דמן בירי מי קאמר רב קרבי דגים ועוברין אין נקחין אלא מן המומחין מכלל דדג טמא אית ליה עובר ורמינהו דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים. סמי מכאן עוברין א\"ל רבי זירא לא תסמי תרווייהו מעילי ביצים נינהו אלא זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני דביצים כך סימני דגים. סימני דגים ס\"ד סנפיר וקשקשת כתיב בהו אלא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים ואלו הם סימני בצים כל שכודרת ועגלגולת ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה שני ראשיה חדין שני ראשיה כדין טמאה אמר רבא בשנמוחו ולר' דוסתאי דמן בירי דאמר סמי מכאן עוברין והתני' כך סימני עובר דגים לאו תרוצי מתרצת לה תריץ הכי כך סימני קרבי דגים והיכי משכחת בסימני קרבי דגים שיהא כד וחד משכחת לה בשלפוחא. אין שם מומחה מאי אמר רב יהודה כיון דאמר אני מלחתים מותרין ורב נחמן אמר עד שיאמרו אלו דגים ואלו קרביהם אורי ליה רב יהודא לאדא דיילא כיון דאמר אני מלחתים מותרין ופרש\"י עוברין בצים שלהם. משריץ דג עצמו במעי אמו. זה משריץ מבחוץ דג טהור לאחר שהוטלה ביצתה משרצת ועומדת מאליה בחול אבל דג טמא משריץ מבפנים במעי האם לאחר שנגמרו ביציו במיעיו. שכודרת משוכה שרחבה בראשה אחד והולכת ומקצרת ונמשכת. ועגלגולת עגולה מצדיה ומגלגלת דאין צידיה רחבים ובפא\"ט גבי סימני ביצים כתב שכודרת עבה ככדור כדרת ועגלגולת חדא הוא דאי תנא סגלגלת לחודא הוי משמע עגולה כעדשה וכגבינה להכי תנא כודרת ועגלגולת כעיגולה של כדור שאינה קלושה אלא עגולה בעובי והדר מפרש ראשה אחד כד וראשה אחד חד דלא ככדור ממש אלא משוכה לארכה ועגולה לרחבה. והתניא כסימני ביצים כו' אלמא יש לדגים עוברין והיכי משכחת לה בסימני קרבי דגים כד וחד בבני מעים בענין זה. בשילפוחות וושיג\"א של דג שמליאה רוח. אין שם מומחה בשנמוחו העוברים קא בעי לה. אני מלחתים הדגים וראיתים שדגים טהורים הם ומהם הוצאתי קרבים אלו. אלו דגים וכו' שיראה לו הדגים עצמם אבל באני מלחתים לא מהימן דשמא לא בקי בהם וכתב הרב המגיד בפ\"ג בשלפוחא שלפוחית שהיא האם (עיין בסימן מ\"ה גבי נטלה האם שהולד מונח בה וב\"י מביא שם ברייתא דתנא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית) של דג טהור הוא כך וכל הקרביים תלוין בה וניכרים על ידה וכתבו התוס' והרא\"ש שר\"ת דקדק מדאיצטריך לאוקמא כשנימוחו ולא שני סימני עוברי דגים לאו דאורייתא ואין לסמוך עליהן כדמשני בפרק א\"ט על סימני בצים ש\"מ דסימנים דאורייתא ויש לסמוך עליהן להתיר בורביט\"א שאין מוצאין לה קשקשין ומספקא לן אם השירו ויש לדחות דהא דלא משני הכי משום דאכתי תקשה לך בלא מומחה נמי יהיו נקחין אם יאמר מדג פלוני טהור כדשרינן בפרק א\"ט גבי בצים וא\"ת דאכתי לאו מילתא פסיקתא היא דהא אם אמר אני מלחתים נאמן אף שלא מן המומחה וי\"ל דדבר זה לא שכיח ברוב מוכרים שיהיו בשעת מליחה וגם מן הירושלמי משמע דסימני עוברי דגים לאו דאורייתא וכ\"כ הר\"ן פא\"ט גבי סימני בצים וכ\"כ הגהות מיימון בפ\"ג בשם סה\"ג וסמ\"ק. והרי\"ף כתב סתם מימרא דקרבי דגים אינן ניקחין אלא מן המומחה ולא אוקמי בשנימוחו כתב הר\"ן נראה מדבריו דאפילו בשלא נמוחו אין נקחין אלא מן המומחה לפי שסמך לו על סוגיא דפא\"ט דאסיק ר' זירא התם עלה דהך ברייתא דכסימני בצים כו' דסימנים לאו דאורייתא כ\"כ ב\"י ע\"ש וכתב עוד על זה וז\"ל אבל הרא\"ש כתב אוקמתא דרבינא דמוקי לה בשנימוחו ולפיכך כתב רבינו בד\"א בשנימוחו כו' ולא מכר לכתוב דכל הני רבוותא פליגי עליה ולא עוד אלא דאפשר דגם הרא\"ש סבר כוותייהו ולא כתב הא דאוקמא רבינא בשנימוחו אלא כדי להביא עליה דברי ר\"ת שרצה להתיר ברביט\"א מכח דיוק אוקמתא זו. ומסיק ב\"י וכתב ע\"ז ז\"ל וא\"כ יש לתמוה על רבי' שכתב סתם שאם הם שלימים וניכר בהן סימן טהרה ניקחין מכל אדם. ומשמע דאפי' בסתמא אפי' דלא אמר משל דג פלוני טהור הן נמי שרי וקשה מ\"ש מבצים דלא נאמן א\"ל באומרו מעוף פלוני טהור הן וכמ\"ש רבינו ר\"ס פ\"ו דדוחק לומר שסובר רבינו דאע\"ג דסימני קרבי דגים וסימני ביצים תרווייהו לאו דאורייתא מ\"מ סימני קרבי דגים עדיפי מסימני בצים ומש\"ה קרבי דגים נקחין מכל אדם ע\"י סימנים אפילו בסתמא דמי נתן לו רשות לחלק ביניהן גם בסמוך כתב ב\"י בד\"ה וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא ראשונה וז\"ל סברא זו שכתב רבינו קשה מאוד בעיני כו' עד שהרי כתבתי לשון הרא\"ש שכתב על ר\"ת ז\"ל ויש לדחות דהא דלא משני כו' כדאמרי' בפרק א\"ט גבי בצים ע\"כ הרי בהדיא שהוא סובר שצ\"ל מדג פלוני טהור אע\"פ שלא נימוחו דהא בשלא נימוחו מיירי דעל דברי ר\"ת קאי דדייק מדאיצטריך לשנויי בשנמוחו ולא שני דבשלא נמוחו מיירי אלא דסימנים לאו דאורייתא ועוד דהא לבצים מדמי להו ובצים בשלימים מיירי כדמשמע בפא\"ט דאע\"ג דשלימין הם צריך שיאמר משל עוף פלוני הם וה\"ה לקרבי דגים ובאמת שאיני מוצא טענה לטעון בעד רבינו בזה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ ליישב דלק\"מ דהרא\"ש סובר אף על גב דסימני קרבי דגים דומים לסימני בצים ובצים אסור לקנות ולסמוך על סימנן עד שיאמר של עוף פלוני הם אפ\"ה קרבי דגים מותר לקנות לסמוך על סימנים משום דשאני ביצים דלא מרתת משום דאיכא ביצים דעורבי דדמי לדיונה ואע\"ג דבסימני קרבי דגים כיון דאמרי' דלאו דאורייתא נינהו ש\"מ איכא נמי דגים טמאים דאית להו כה\"ג אותם דגים לא שכיחי בינינו. והא דקי\"ל סימני קרבי דגים לאו דאורייתא היינו לסמוך על הסימנים ולקנות הדג שבא לפנינו בלא קשקשת ולומר הואיל ויש לו סימנים אלו ודאי היו לו קשקשת אלא שנשרו לו במים כמ\"ש התוס' והרא\"ש ורבינו בשם ר\"ת שרצה להתיר מכח סימני דקרביים כל דג ור\"ל אפילו דג הבא לפנינו ורואין בו ריעותא דלית להו סנפיר וקשקשת. ז\"א דהואיל ואיכא ריעותא לפנינו לא סמכינן אסימנא אבל מסתמא סמכינן אסימנא ואמרינן ודאי יש לו קשקשים וכמ\"ש לעיל בסמוך סברא זו גבי מ\"ש רבינו בשם הרא\"ש נכרי שהביא חבית מלא מחתיכות דגים מלוחין כל דגים שמכירין ראשו ושדרתו מותר ובסמוך לעיל מזה כתב בשם הרא\"ש שאין לסמוך על סימנים אלו וכתבתי שיש לחלק בין היכא דאיכא ריעותא לפנינו להיכא דליכא ריעותא לפנינו וב\"י לשיטתיה אזיל דשם יישב בע\"א שמחלק בין דג סתם לדג ידוע ע\"ש מש\"ה גם בכאן לא עלתה על דעתו חילוק זה. ומ\"ש הרא\"ש משום דאכתי תקשה לך בלא מומחה נמי יהיו נקחין אם יאמר מדג פלוני טהור אין רצונו בזה דבלאו הכי אסור לסמוך אסימנים אלא ס\"ל דלפי האמת בלאו הכי נמי סמכינן אסימנים אלא שאמר כן לסברת ר\"ת שדייק דס\"ל לתלמודא סימני' דאורייתא דאי לאו הכי מנא ליה להקשות לרב ברונא ל\"ל מומחה דלמא הוא ידע דאיכא דג טמא בינינו שדומה בקרביים שלו לדג טהור והילכך הוצרך לומר שאין נקחין אלא מן המומחה ואין סומכין אסימנא אלא ודאי מדפריך תלמודא למה לי מומחה ש\"מ סימנים דאורייתא. וע\"ז כתב הרא\"ש דלאו דוקא הוא דאף את\"ל דרב ברונא ידע דאיכא דגים טמאים דדמי לטהורים מ\"מ פריך שפיר לרב ברונא ל\"ל מומחה בלא מומחה נמי יהיו נקחין אם יאמר מדג פלוני טהור הוא ומש\"ה איצטריך לאוקמי בשנימוחו אבל לפי האמת אחר שמוקי ליה תלמודא בנימוחו גם הרא\"ש ס\"ל דנקחין מן הסתם אפי' לא אמר משל דג פלוני טהור הוא כיון דאין אנו רואין ומכירין לשום דנטמאו שישוה וגם הגמרא לא הזכירו המין שידמו טמאים לטהורים בקרביים אמרי' אינן שכיחים וכמ\"ש בסמוך והילכך סמכינן אסימנים אע\"פ שהם דרבנן. כנ\"ל לומר שביאר רבינו דברי הרא\"ש. ואין להקשות לפי סברת התוס' והרא\"ש דסתרי לדברי ר\"ת באומרם דמש\"ה לא היה צריך רב ברונא לומר אין נקחין אלא מן המומחה כיון דכל אדם האומר משל דג פלוני טהור ג\"כ נאמן ליקח ממנו. א\"כ לפי מאי דמוקי לה התלמודא דאיירי בנימוחו קשה למה לי מומחה הא באומר משל דג פלוני טהור הם סגי לפי סברת רבינו אף בנימוח. י\"ל דעיקר קושיות התוס' והרא\"ש על ר\"ת לאו מהאי דיוקא הוא דבאמת לאו קושיא הוא זה כולי האי דדלמא רב ברונא אמר רב במי שרוצה ליקח ממי שאינו מדבר כלל איירי דאז אין לוקחין אלא מהמומחה ועיקר סתירת התוס' והרא\"ש אינו מכח דאף אין הסימנים דאורייתא דמ\"מ הואיל ואינן בנמצא בינינו דגים טמאים דמשווין בקרבים לטהורים סמכינן אסימנים היכי דליכא ריעותא לפנינו וכמ\"ש אלא שבאת\"ל דרב ברונא ידע (דאיכא דג טמא וכצ\"ל עכ\"ה) כ\"כ דאכתי נקחין מכל אדם באמרם משל דג פלוני הם ומש\"ה א\"ש דלפי האוקימתא דמיירי בנימוחו ולית כאן סימנים לפנינו אין נקחין מסתמא אלא מהמומחה אבל ודאי אי אמר משל דג פלוני הם מזה לא איירי רב ברונא. וע\"כ צ\"ל כן לסברת הרשב\"א שכתב ב\"י גופא שס\"ל שהאומר משל דג פלוני עדיף מאומר הדגים שאלו קרביים מהן אני מלחתים. תקשה לנפשו כיון דהגמרא מסיק. דאפי' בנימוחו אי אמר אני מלחתים נקחין אפי' שלא מן המומחה א\"כ מכ\"ש שבאומר מדג פלוני טהור הן שמהני ולמה אמר רב ברונא שאינן נקחין אלא מהמומחה אלא ע\"כ צריך אתה לומר שרב ברונא איירי במוכר שלא אמר כלום וק\"ל. והמכריחו לבארם כן (ר\"ל רבינו הטור שהיה מוכרח לפרש את דברי הרא\"ש כן עכ\"ה) משום דקשה ליה הא דאמר בגמרא אין שם מומחה מאי אמר רב יהודא כיון דאמר אני מלחתים מותרין ורב נחמן אמר עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן דק\"ל ממ\"נ אי קאי אנימוחין דוקא או אפי' אשלימים אי קאי גם אשלימים א\"כ קשה למה לא אמר עוד היתר אחר באומר משל דג פלוני הם (ואין לתרץ משום דמעוף פלוני ואנו מכירין הוא עדיף טפי ונלמד במכ\"ש דמהני דמ\"מ הו\"ל לכתבו כמו שכתבו בביצי עוף משא\"כ לפי סברת רבינו דבשלימין דקרבי דגים אצ\"ל כלום מש\"ה לא כתבו בנימוחין משום דנלמד במכ\"ש ובנימוחין לא נכתב האי אמירה בשום מקום וק\"ל) ואי לא קאי אלא אנימוחין אבל בשלימין בבציר מהכי סגי אפילו לא אמר אלא משל דג פלוני הם שרי לפי סברת ב\"י שסובר שהוא קיל נזפי מאומר אני מלחתים א\"כ אדמפרש גמרא סימנים דנימוחו הו\"ל נמי לפרש סימן בשלימין ולומר דבשלימין צריך שיאמר מדג פלוני הם אלא ודאי ס\"ל לתלמודא דבשלימין סמכינן אסימנא קרבי דגים כמ\"ש הטעם ועוד מדמוקי לה רבינא בנימוחו דבתראה הוא ועוד דאי ס\"ד דס\"ל כרבי זירא דאף בקרבי דגים לא סמכינן אסימנים לחוד לא הו\"ל לתלמודא לאישתמוטי הא דרבי זירא והו\"ל להביאו בתר שינויא דרבינא ועוד שהרא\"ש הביא ג\"כ שינויא דרבינא בנימוחו משמע דס\"ל הכי דדוקא בנימוחו בעי מומחה אבל בלא נימוחו סמכינן אסימנים וע\"פ זה דברי רבינו כולם מכוונים ולא קשה מידי ואין להקשות גם לפ\"ז למה השמיט תלמודא היתר זה באומר של דג פלוני די\"ל דס\"ל לרבינו דכ\"ש הוא דמה אם אומר אני מלחתים מותר כ\"ש אם אומר של דג פלוני הם כמ\"ש ב\"י בשם הרשב\"א והר\"ן שכתב בשם הרמב\"ן ע\"ש בד\"ה והא דאין נקחין ממי שאינו מומחה כו' ולפ\"ז הוו דברי רבינו בסמוך בלא זו אף זו לא זו באומר משל דג פלוני הם ואנו מכירין אותו כו' אלא אפי' אמר אני מלחתים ומ\"ש אח\"כ או שאמר אלו הדגים כו' גם בזה ר\"ל לא זו אף זו דלא זו באומר אני מלחתים דמרתת שמא יבדקו אחריו אלא אפי' אמר אלו דגים וכו' ואינו אומר שהוא מלח ותקנם אלא לקחם מאחרים ואיכא למיחש דלמא לאו מאלו דגים הם ומצי לאשתמוטי ולומר שאחרים אמרו לו כך ואינה מרתת כ\"כ אפ\"ה סמכינן אסימנים ומתירין אותן. והא דאמר רב נחמן עד שיאמר אלו הדגים כו' אין רצונו לומר דאם שאמר אני מלחתים לא מהני דפשיטא דמודה דמהני אלא שאמר בסתמא אסור בנימוחו לקנות ממי שאינו מומחה עד שיאמר לפחות אני מלחתים וב\"י ביאר דברי רבינו שכתב זו ואצ\"ל זו ודוחק הוא לבארם כן ועוד שדברי הרשב\"א שכתב בסמוך לא יהו מכוונים שהביא רבינו וז\"ל והרשב\"א כתב דאפי' הן שלימין כו' אא\"כ אומר משל דג פלוני כו' או אלו הדגים כו' מדקאמר אפי' כו' משמע שבא לומר רבותא מה שהרשב\"א מחמיר ולסברת ב\"י דאומר מדג פלוני וטהור הוא גרוע מאומר אלו הדגים לא יהיו דברי הרשב\"א מכוונים דהא הגרוע הזכיר ברישא וא\"כ לשון אפי' דמשמע שמחמיר ומצריך דבר חמור ולשון או כו' אינם מכוונים. ויש לדקדק לדברי ב\"י שכתב כד\"ה והא דאין נקחין ממי שאינו מומחה כו' וז\"ל ואע\"פ שמדברי הרשב\"א בת\"ה נראה דאומר של דג פלוני טהור הוא עדיף מאומר אני מלחתים כו' עכ\"ל וכמ\"ש לעיל בשמו וקשה לפ\"ז למה לא הביא רבינו כאן בדברי הרשב\"ח שאם אמר אני מלחתים שמותר לקנות בשלימין בשלמא לפי מ\"ש דאני מלחתים עדיף יותר מאלו הדגים ואלו קרביהן לק\"מ דהואיל וכתב דאלו הדגים ואלו קרביהן מועיל כ\"ש שמועיל באומר אני מלחתים אבל לסברת ב\"י קשה וע\"ק דבד\"ה והרשב\"א כתב דאפי' הן שלמין וסימן טהרה ניכר בהן כו' כתב ב\"י שם בנימוחו לא מהני האי אמירה וצריך שיאמר אני מלחתים עכ\"ל משמע לפ\"ז דאני מלחתי. עדיף ומועיל יותר מאומר משל דג פלוני טהור וזה סותר למ\"ש ב\"י בסמוך בשם הרשב\"א במ\"ש דאמר דג פלוני טהור עדיף יותר מאומר אני מלחתים וא\"ל שמ\"ש כאן ב\"י כן הוא לפי סברת הטור לפי מה שביארו הוא דזו ואצ\"ל זו קאמר אבל להרשב\"א ס\"ל דאמר דג פלוני טהור עדיף יותר מאומר אני מלחתים דאם כן יהא קשה להרשב\"א שכתב דבשלמין אסור לקנות עד שיאמר אלו הדגים ואלו קרביהן והיינו דוקא בשלמין ובנימוחין לא יהא שום היתר לקנותן משאינו מומחה וזהו סותר למ\"ש בגמ' בהדיא אין שם מומחה מאי כו' וקאי שם אאוקימתא דנימוחו וא\"ל דס\"ל דנימוחין ושלמין שוין הם דא\"כ ב\"י שכתב שם דלסברא אחת בת\"ה אינו מחלק בין נימוחו ללא נימוחו ודחק להביא זאת ע\"ש ולמה לא הכריע סברא זאת מכאן כמ\"ש. וע\"ק שכתב שם וז\"ל אלא שהרשב\"א לסברא אחת אינו מחלק בין נימוחו ללא נימוחו שכתב בת\"ה קרבי דגים כו' עד קרבי דגים טהורים ראשן אחד כד כו' עד ובודאי מקרבי דגים טהורין ראשן אחד כד ועגול וכו' עד סוף דבריו מיירי בשלימין ומפני כך הכשיר להדיא בהיה ראשן האחד חד והאחד כד ואמר של דג פלוני וטהור הוא כדמכשרינן גבי ביצים בפ' א\"ט ומינה נשמע שאם לא אמר של דג פלוני וטהור הוא אע\"פ שראשן אחד חד והאחד כד אין סומכין על כך להתירן כדין ביצים ורישא מיירי בנימוחו ומפני כך כתב שיש מי שאוסר באומר של דג פלוני וטהור הוא ולא מכשר אלא באומר אני מלחתים או באומר אלו דגים ואלו קרביהן וזוהי הסברא שכתבתי כו' עכ\"ל פי' דבריו שמ\"ש ומפני כך כתב שיש מי שאוסר אין רצונו כאן להביא ראיה לאיסור ואדרבא רצונו כאן להשוות נימוחין לאינן נימוחין להתיר אלא שדייק מזה מדכתב הרשב\"א בריש דבריו דיעות האוסרים ובסיפא לא הזכיר שיש מי שאוסר אלא כתב סתם באם אומר של דג פלוני וטהור הוא נאמן. דרישא מיירי בנימוחו וסיפא מיירי בשלימין והביא ראייה מדברי המתיר ברישא גבי נימוחים אף באומר של דג פלוני טהור הן דלפי דעת זאת נימוחין ואינן נימוחין שוין הן זהו ביאור דברי ב\"י אלא שיש לדקדק בדבריו שכתב שיש מי שאוסר באומר של דג פלוני וטהור הוא ולא מכשר אלא באומר אני מלחתים או באומר אלו הדגים כו' ע\"כ א\"כ לפ\"ז יהיה אני מלחתים עדיף מאומר של פלוני וטהור הוא וזה סותר למ\"ש ב\"י לעיל בשם הרשב\"א וכתבתי בסמוך דאומר של דג פלוני טהור הוא עדיף טפי מאומר אני מלחתים ואפשר שצריך להגיה קצת בדברי ב\"י שמ\"ש בריש דבריו אלו על הרשב\"א ובנימוחו לא מהני האי אמירה וצריך שיאמר אני מלחתים נ\"ל להגיה וצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן ובסוף דבריו שכתב ולא מכשר אלא באומר אני מלחתים או באומר אלו הדגים כו' נ\"ל למחוק באומר אני מלחתים וגרסינן ולא מכשיר אלא באומר אלו דגים ואלו קרביהן ועפ\"ז מיושב שני קושיות אחרונות ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות כו' בס\"פ א\"ט דף ס\"ו דריש מדכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו בימים ובנחלים הוא דאית ליה סנפיר וקשקשת אכול ודלית ליה לא תיכול הא בכלים אע\"ג דלית ליה אכול. במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר כלל וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעין מאי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא ואמעיטו להו בורות שיחין ומערות להתירא (וא\"ת דלמא קרא אתא לאשמעינן דבימים ובנחלים מהני סימן אבל דבורות שיחין ומערות אפילו יש להן סימן אסורין וי\"ל דהא אי לא הוי הקרא דבימים ובנחלים אם אין להם סנפיר וקשקשת דאסורין ה\"א דכל השרצים בעולם מותרין עכשיו דכתב קרא שבימים ובנחלים אם אין להם סימן אסורין אמרינן דוקא הני אסורין אבל כל השרצים בהיתירן הראשון עומדין מהרר\"א פולק. ובגמרא ר\"פ א\"ט דף ס\"ו מקשה קושיא זו. ותירץ דמקרא אחרינא נלמד להתיר בכלים את שאין לו סנפיר וקשקשת א\"כ ע\"כ קרא דהכא אתא להתירא ג\"כ בבורות שיחין ומערות ע\"ש דף ס\"ו ע\"ב עכ\"ה) ובגמרא סוף דף ס\"ז פריך והרי תרי כללי דסמוכין זה לזה נינהו ומשני כל מקום שאתה מוצא תרי כללי דסמוכין הטל פרט ביניהן כדאמרינן בעלמא. ותנא דבי רבי ישמעאל דריש לה בריבה ומיעט וריבה ומסיק נמי דרבי חריצין ונעיצין לאיסורא ומיעט שיחין ומערות להתירא. ומסיק התם דמאן דדריש כלל ופרט וכלל לא ממעט חריצין ונעיצין אלא דוקא נובעין ומאן דדריש ריבה ומיעט וריבה ממעט אף מושכין. ועתה מבוארים דברי רבינו שמ\"ש חריצין ונעיצין שאין נובעין מותרין פסק הלכה כמאן דדריש כלל ופרט וכלל ומ\"ש והרמב\"ם לא התיר כו' הרמב\"ם פסק כתנא דבי רבי ישמעאל: "
                ],
                [
                    " בד\"א שלא פירשו מן הפרי כו' בס\"פ א\"ט דף ס\"ז בעי רב יוסף פירשה ומתה מהו מקצתה מהו לאויר העולם מהו תיקו בעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתא מהו מתמרה לתמרה מהו תיקו. ופירש\"י פירשה ומתה המתלעת לאחר תלישתה דשריא לדברי הכל פירשה מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה מהו מי אמרינן כיון דלא הלכה לאו שורץ הוא או דילמא לא בעי שריצה. מקצתה מהו מי הויא ככולה או דילמא בעינן כולה. לאויר העולם מהו פרשה מן הפרי תלוש באויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו לבולעה את\"ל פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראויה לרחוש אבל האי דראויה לרחוש לא. לגג תמרה מהו פירשה מתוכה לגג מי אמרינן היינו רביתייהו או דלמא כשורץ ע\"ג דבר אחר דמי. ע\"ג גרעינתא את\"ל לגג תמרה כדבר אחר הוא לגג גרעינתא מהו כל תולעים מגרעינות הפרי הן גדלין. מתמרה לתמרה מהו ולא שרץ על גגה אלא מזו לזו מי אמרי' כיון דלאו היינו אמה שורץ קרינן ביה או דילמא אויר העולם בעינן וכולהו בתלושים בעי להו ולא איפשיטא ולחומרא. ומה שהשמיט רבינו דין פירשה לאויר העולם וקלטה מן האויר ובלעה ה\"ט דהואיל ובעי ליה באת\"ל פירשה ומתה מותר אפ\"ה מספקא ליה קלטה מן האויר ורבינו שפסק פירשה ומתה אסור כ\"ש קלטה מן האויר שהיא אסור: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א עבר ובישל כו' עד ואם נמצא קצת בקדירה משליכו ואוכל השאר הטעם כתבתי בפרישה והרא\"ש כתב בשם מהר\"מ ז\"ל כי טעם התולע בטל בס' ואף בפרי יש ס' לבטל התולע שבו כך שיער ר\"מ ז\"ל ולפ\"ז מ\"ש רבי' ואם נמצא קצת דמשמע אם נמצא הרבה אסור אפשר לומר טעמו דאף דיש בפרי ס' לבטל תולע א' שנמצא אבל לפעמים נמצא יותר מאחד בפרי א' דאז לא נתבטל ובכלל זה שכתבתי בשם מהר\"מ ז\"ל נסתפק בת\"ה סימן קע\"ב שהרי אנו רואים לפעמים תולע גדול בפרי קטן וכתב שנראה לו לנהוג כמו שקיבל מגדולים דבפירות גסים סמכינן אשיעורא דמהר\"מ אבל לא בפירות הקטנים אע\"פ שא' מן הגדולים כתב שיש לסמוך אשיעורא דמהר\"מ אפילו בגודגדניות משום דאע\"פ שהתולע גדול שמא מה שהוא נותן טעם ממנו אינו אלא דבר מועט דרוב גופו סרוח ופגום ובאוש מעיקרו הוא אתמהה היאך ידע הר\"מ לשער זה אם לא היה מקובל עד חכמי התלמוד עכ\"ל ת\"ה. (שאלו לר\"י על נכפה א' שהיה נכרי רוצה לרפאותו ולהאכילו מאכל שיש בו שרץ עוף והשיב כי נכפה חולי גדול הוא וכמכה של חלל דמי ופעמים שמסתכן ליפול באור או במים ומותר אם הרפואה בידוע ואם אין ידוע אין להתיר ואם בישל הנכרי ברפואה בס' מותר אע\"פ שבשלו הנכרי כיון שלא בשלו הישראלי עכ\"ה במיי' פי\"ד ממ\"א רש\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " סימני חגבים כו' בס\"פ א\"ט שנינו בחגבים כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפיים וקרסולין וכנפיים חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ואסיקנא בגמ' דבעינן שיהיו כנפיים חופין רוב ארכו ורוב הקיפו וכתב ב\"י ע\"ז ואע\"פ שבמשנה סימן דקרסולין קודם לסימן דכנפים הפכם רבי' לאפוקי ממאן דגרס קרסוליו וכנפיו חופין את רובו דמשמע דחופין את רובו אקרסולים נמי קאי עכ\"ל ול\"נ דאפשר ליישב כפשוטו שרבינו רצה לסדר דיני כנפים יחד ואח\"כ כתב דין קרסולין והוא על סדר נכון וגם אפשר לומר דמש\"ה כתב רבינו דין קרסולין לבסוף כדי לכתוב עליו ואפי' אין לו ועתיד לגדלם דעליה לחוד קאי דמ\"ש אשר לא כרעיים משמע מדברי הגמ' והפוסקים דכ\"כ אקרסולין מיהו אפשר לומר דקאי אכולהו ורבינו ושאר פוסקים כתבו בדין קרסולין משום דלימוד דקרא דמיניה ילפינן אפי' אין לו בקרסולין הוא דכתיב ואפשר לומר דה\"ה לאינך וצ\"ע: "
                ],
                [
                    " ואין חילוק כו' ויש לו זנב כו' יליף לה מדאמר בגמ' דחרגול יש לו זנב ושאר מינים האמורים בתורה אין להם זנב. וי\"ל א\"כ למה לא הזכיר דלא מפלגינן בין יש לו גבחת (פי' קרח בראשו) לאין לו דהא משמע בגמ' דארבה אין לו גבחת ושאר מינים האמורים בתורה יש בהם גבחת ואפשר דמשום דיש לו זנב מוכיח שהוא טמא שכל הטמאים זנב יש להם מ\"ה איצטרכו לאשמעינן שאע\"פ שיש להם זנב לית לן בה אבל גבחת אין סימן דטמאים יש מהם בגבחת ומהם בלא גבחת ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואינו סימן מובהק כו' דאיכא דעורבא דדמי לדיונה וא\"ת כיון דסימנים אלו אינן מובהקים כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא מאי הוי הא מצי לאישתמוטי ולמימר דיונה הוא והיא אינה אלא דעורבא תירץ הרשב\"א דאע\"ג דדמי להדדי אכתי רתותי מירתת דלמא יהב ישראל דעתיה עליה ומקיפה לדיונה ומכיר שא\"א לב' מינים חלוקים שלא יהא הפרש כל דהו ביניהם עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אבל אם אמר סתם משל עוף פלוני ואינו מזכירו אין קונין ממנו ז\"ל הגמרא בפא\"ט ד' ס\"ג וס\"ד ת\"ר לוקחין ביצים מן הנכרים כו' ואין חוששין כו' ודלמא דעוף טמא נינהו אמר אבוה דשמואל באומר מעוף פלוני טהור הוא (פי' אמר של פלוני ואנו מכירין שהוא טהור) ולימא של עוף טהור אי הכי אית ליה לאישתמוטי פירש\"י ולומר של עוף אחר אמרתי לך שאי אתה מכירו והוא טהור ע\"כ וכן שם עוד בסמוך ורבינו כתב כאן לשון הגמרא בעינה ברישא באם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור ובסיפא כתב אבל אם אמר סתם משל עוף טהור ואינו מזכירו והוא ל' הגמרא שמקשה ולימא של עוף טהור והיינו שלא הזכיר שם העוף ועיקר הטעם דכשמזכירו מסתמא להכי מזכירו שהוא יודע שמכירין את זה המין ואומר אל תמנע מלקחן הלא מעוף פלוני שאתה מכיר אותן המה אבל כשאינו מזכירו אע\"פ שאומר משל טהור המה אין לסמוך עליו וה\"ה אם מזכיר העוף ואין אנו מכירין אותו אלא שהגמרא קיצר ורבינו תפס כאן ל' הגמרא בקיצור אבל לעיל בסי' פ\"ג גבי קרבי דגים שנלמד מדין זה כתב רבינו לשונו של עצמו וביאר גם בסיפא באומר דג פלוני הוא רק שאין אנו מכירין אותו ובזה מיושב מה שהקשיתי בפרישה: (ואינו מזכירו אין קונין ממנו והא דאין חוששין שמא היא של נבלה וטריפה משום דאזלינן בתר רובא והקשו התוס' בפרק א\"ט דף ס\"ג ע\"ב כיון דעופות טהורים הוי רובא מדחשיב להו להטמאים בפסוק ניזיל בתר רובא י\"ל דהא אמרינן לעיל מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן הלכך אפשר דיש בטמאים מינין הרבה עכ\"ל. עוד י\"ל דמינים הטהורים אינן מצוין בינינו לכך לא אזלינן בתר רובא ומש\"ר דאין ביצי עוף טמא מצוין בינינו ר\"ל דאין דרכן של עוף טמא להניחם ביני הבריות כ\"א בשדות וביערים עכ\"ה: "
                ],
                [
                    " ונראה שאין לחלק בין נכרי לישראל חשוד כתב מהרי\"ן חביב וז\"ל הלשון הזה מסופק אם בא לחלוק על דברי הרמב\"ם או לפרש כוונתו וצריך שתדע כי מ\"ש הרמב\"ם שואל לצייד ישראל אין כוונתו על ישראל המוחזק בכשרות וזה מבואר ממ\"ש בסמוך ביצי דגים סימניהם כסימני ביצי העוף כו' אינו נאמן אלא א\"כ היה אדם שהוחזק בכשרות וע\"ז אפשר לומר שבא לחלוק על הרמב\"ם ואומר כיון שיראה מלשונו שאין כוונתו באומרו שואל לצייד ישראל על המוחזק בכשרות אם כן מה לי שיהא נכרי מה לי שיהא ישראל חשוד אבל ראוי להבין דברי הרמב\"ם באופן שלא יקשה עליו זה ונאמר דיש אמצעי בין ישראל הוחזק בכשרות לישראל חשוד והוא מי שלא ראינו שיצא מתחת ידו שום דבר שיהיה חשוד וגם לא הוחזק בכשרות כמו חבר שנאמר עליו ודאי כל מעשיו בכשרות וע\"ז אמר הרמב\"ם שואל לצייד ישראל כיון שאינו חשוד אבל אם הוא ודאי חשוד מודה הרמב\"ם שדינו כנכרי ואפשר לומר שזהו פירוש דברי רבינו יעקב ונראה שאין לחלק שבא לפרש דברי הרמב\"ם ולא לחלוק עליו וזה הפירוש נראה נכון מצד הענין אבל מצד הלשון נראה שבא להשיג עכ\"ל ונ\"ל דמדאמר והרמב\"ם כתב משמע מזה שהרמב\"ם פליג וסיים רבינו וכתב ע\"ז ונראה שאין לחלק ומשמע דעל מ\"ש שהרמב\"ם חילק במה שחילק כתב נראה בעיני שאין לחלק ואם לזה כיון מהרי\"ן חביב ראיה עצומה היא בעיני וגם נראה להוכיח מדברי רבינו שכתב ואין סימן מובהק לסמוך עליו לקנות מהנכרי אלא להכי מהני כו' שואלין את המוכר כו' והואיל וסתם ולא פירש מי המוכר משמע דאמוכר מנכרי דמיניה משתעי קאי ועוד דאי לא פליג על הרמב\"ם הו\"ל להשמיענו רבותא בריש דבריו דאפי' מישראל שאינו חשוד אין לסמוך על הסימנים לקנות ממנו בלי סימנים ולמה נקט ואינו סימן כו' לקנות מהנכרי אלא ודאי פליג על הרמב\"ם ושם ברמב\"ם כתב בסגנון אחר ולק\"מ ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וצריך ס\"א ביצים של היתר כנגדה טעם הרא\"ש והרמב\"ם כתבתי בפרישה דנ\"מ ביניהם שלכל א' יש קולא וחומרא דאם נתבשלה בתבשיל להרא\"ש א\"צ אלא ס' ולהרמב\"ם צריך ס\"א הואיל והיא בריה ועוד יש ביניהם אם נטרפה ביצה האסורה עם שאר ביצים לדעת הרא\"ש צריך ס\"א לבטלה ולדעת הרמב\"ם א\"צ אלא ס' דהואיל ונטרפה שוב אין שם בריה עליה ועוד יש חילוק כשאין בה אפרוח ודם אלא ביצת עוף טמא או של טריפה דלא שייך בה בריה להרמב\"ם א\"צ נגדו ס\"א להרא\"ש צריך כשהיא קלופה מיהו להרמב\"ם עצמו אין שייך נ\"מ זו דהוא ס\"ל דאין אוסרין בביצת עוף טמא או טריפה אפי' בקלופה דאמרי' מיא בעלמא היא ולא ס\"ל כהירושלמי ע\"ש פט\"ו והביאו ב\"י אבל להנמשכים אחריו בסברת בריה ואוסרים בקלופה יש נ\"מ זו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל כן הוא בגמ' ויש להקשות לדעת הרמב\"ם שהביא רבינו בסמוך שאין לקנות שום ביצים מן נכרי א\"כ למה אסור למכור ביצי נבילה לנכרי הא ליכא למיחש שימכרנה לישראל וצ\"ל דבמכיר הביצים שהם מעוף טהור אף להרמב\"ם מותר לקנותם מן הנכרי: "
                ],
                [
                    " אבל מותר לקנות ממנו פת שנילוש בביצים במקום שנוהגין לאכול פת של נכרי כו' (ובש\"ד דין ס\"ח כתב הטעם משום דרוב עיסתן אינן נילושין אלא בביצים שלמים ובזה מיושב דלא תקשה איך מוכרים להם ביצים טרופות שמא ילושו בהן עיסתן. עכ\"ה) ובאו\"ה כתב בשם סמ\"ק דעכשיו דאין נזהרין מפת של נכרי אין למכור לנכרי ביצה אסורה אפי' טרופה דחיישינן שמא יערבנה עם פת וימכרנה לישראל וכתב רמ\"א בת\"ח ע\"ו ונראה אע\"פ דלפ\"ז הוי שרי לקנות מן הנכרי ביצים טרופות דמאחר דישראל אסור למכור טרופות א\"כ אין כאן ריעותא. מ\"מ נראה דאסור דיש לחוש לדבר מאחר שנזכר בגמ' אע\"פ שנתבטל הטעם קצת מ\"מ לא נתפשט המנהג שלא למכור לו ויש לחוש למיעוט שמא מכר לו ישראל טרופות מאחר שחזינן ריעותא שהן טרופות בידו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לא תבשל גדי בחלב אמו כו' והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול וכ\"ש בהנאה שאינה נאסרת אלא דרך בישול ומ\"מ הוצרך להוציאה ג\"כ בלשון לא תבשל דאל\"כ הייתי אומר אותו קרא שלא כתיב ביה לא תבשל מיירי באיסור אכילה ואין להקשות לא לכתוב רחמנא איסור הנאה בלשון לא תבשל אלא לכתוב בהדיא איסור הנאה ונילף מק\"ו מאכילה דאינו נאסר אלא ע\"י בישול דאין סברא לומר דדוקא באכילה הקפיד קרא אבישול ולא בהנאה דאין לך הנאה גדולה מאכילה וגם אין לומר דה\"א דהאי יתור דלא תבשל הוה קאי נמי אהנאה ללמדינו שאיסור הנאה הכתובה בהדיא יהיה דוקא על ידי בישול אבל איסור אכילה ה\"א דיהיה חייב עליה אפילו בלא בישול וז\"א דהא בה\"א זו לא נכתב איסור אכילה אלא היינו לומדין אותו מק\"ו דאיסור הנאה וא\"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון אלא י\"ל מדאיצטריך התורה לכתוב איסור אכילה בלשון בישול כתב נמי איסור הנאה בלשון בישול א\"נ משום דה\"א האי איסור הנאה הנכתב בלשון לא תהנה ר\"ל אכילה ובישול תנינא קאי אהנאה גרידתא בלא אכילה דהיא דוקא לא נאסרה כי אם דרך בישול אבל אכילה הוי אסרינן אפילו בלא בישול קמ\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה לא כצ\"ל וכמ\"ש כפרישה דאי אפשר לכלול הכל בבבא אחת עם בשר חיה ועוף דאם כן מהו שאמר אינו אלא מדרבנן דהא מסיק דמותר לבשל ובהנאה אפי' לכתחילה ובאכילה אסור מדבריהם ואילו בשר טמא עם חלב טהורה אסור מן התורה משום טמאה ואפשר ליישב בדוחק דאיסור בשר בחלב דרבנן קאי נמי אחלב טמאה עם בשר טהורה או איפכא ונ\"מ אליבא דעת רבי' אפרים והרא\"ש ורבינו דס\"ל כוותיה דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה כ\"א בבשר בחלב אבל שאר איסורין החתיכה עצמה שנאסרת חוזרת להיתר לאחר שנסחט האיסור שבו בששים כנגדו כמ\"ש רבינו בסימן צ\"ב ובסימן ק\"ו וא\"כ יש נ\"מ הכא דאם אחר שנתבשל בשר זה בחלב טמא נתערב בקדירה אחרת ונסחט החלב ממנו דאז החתיכה עצמה מותרת וכן בחלב אם נתערב בשאר תבשילין ונתבטל האיסור שבה בס' כולה מותר משא\"כ אי הוה נאסרת תחילה בדין בשר בחלב הוי בעינן ס' נגד כולה והיא עצמה עומדת באיסורה לעולם אלא שעדיין קשה שלא מצינו זה בשום מקום שבשר או חלב טמאה יש בו איסור בשר בחלב דרבנן ושנעשה נבילה מדרבנן: "
                ],
                [
                    " ואיזה מהן גמורות כתב הרשב\"א כל שיש לה חלבון וחלמון אע\"פ שהיא מעורה בגידין הרי זה גמורה ז\"ל מ\"ו ומ\"ש הרשב\"א בהכה תרנגולת על זנבה והביאו רבינו לעיל סימן פ\"ו דאם היה מעורה בגידין הוי כבשר הפירש מן החי ואסור ודוחק לומר דשם מיירי שלא נגמר החלבון והחלמון דא\"כ איך שייך לומר שלא היו מעורות ועוד דאם כן ה\"ל לחלק שם בין נגמר החלבון והחלמון כמו הכא ע\"כ נראה בודאי מ\"ש לעיל קודם שנגמרה היינו כל צרכה ואף על פי שהיא ביצה גמורה בחלבון וחלמון שכיוצא בו נאכלת בחלב אפ\"ה כיון שהאיסור משום אבר מן החי הוא אסור כיון שהוא מעורה דהוה כבשר הפורש כו' עכ\"ל. וביאור דבריו דהתם היא חיה ועדיין הביצה מעורה בה מיקרי בשר מן החי הואיל ולא פירש כדרך שאר ביצים אבל כאן שהתרנגולת שחוטה ביצה זו ביצה גמורה היא דבבשר עוף בחלב הקילו כמ\"ש בשם רש\"י בסמוך והיינו יכולין לתרץ כן בקיצור אלא שמ\"ו בא לתרץ לשון גמורה הנזכר בתלמוד למה פירש פעם כן ופעם כן ויישב בזה דלענין איסור אבר מן החי כל זמן שמעורה בחייה עדיין אבר מינה מיקרי: "
                ],
                [
                    " ורש\"י פירש כשנגמר החלמון כו' כמו השליל של ביצים המחוברים באשכול שרי טעם רש\"י כתבתי בפרישה וכתב ב\"י ע\"ז וז\"ל מדברי רבינו שכתב ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השליל של ביצים המחובר באשכול נראה שהוא מפרש כל שהוא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פרשה מן האשכול עסקינן ומפני שעדיין היא אדומה ואית ביה שורייקי סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהיא דומה לאותן שמחוברים באשכול כתב הרא\"ש והיינו כלל של ביצים כשמחוברת באשכול כלומר שהיא דומה לאותן שבשלל דהיינו המחוברת באשכול אבל לולי דברי רבינו לא היינו מפרשין כן שמדברי הרא\"ש משמע שהוא מבאר דברי רש\"י אפי' במחוברות מותרין כשנגמרה החלמון וז\"ל הרא\"ש ואפי' הן מעורות אלא שנגמר החלמון והיינו שלל של ביצים כשמחוברת באשכול ובלבד שיגמור החלמון אבל אותן שלא נגמר החלמון שלהם אסורים עכ\"ל משמע להדיא מזה שאפילו מחוברת מתיר רש\"י ולעד\"נ שגם רבינו מפרש לדברי רש\"י כן ומ\"ש כמו השליל האי כמו גם אמעורה קאי שהיא דומה לשליל במעורה ובאדמומית אפ\"ה כיון שנגמר החלמון אין לו דין שליל ששליל הם הביצים קטנים הנמצאים מקושרים הרבה יחד ואדוקים בשדרה של העוף ואין שום אחד נגמר מהן אפי' החלמון לבדו רק קצת החלמון וק\"ל: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם המבשל בחמי טבריה כו' ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ט מהמ\"א המעושן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואין לוקה על אכילתו משום בשר בחלב ואח\"כ כתב המבשל שליל חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור וכן האוכלן פטור ע\"כ. וכתב ב\"י ע\"ז ורבינו איחר החלוקה האמצעית מפני שהוזכר בה מי חלב והיה צריך להאריך בה לכתוב דעת הרא\"ש אבל איני יודע למה העתיק דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתב הרמב\"ם וקבעה בחלוקה הראשונה דמה לו לשנות סדר המחבר ועוד ששם הוא המקום הראוי לשנות בו פטורים ואין לוקין על אכילה משום בשר בחלב דמשמע דלוקה הוא משום דבר אחר ובאותה חלוקה שכתב הרמב\"ם קאי למבשל בשר מתה בחלב ולדם שבשלו בחלב דלוקה על זה משום נבילה וע\"ז משום דם אבל בסדר שכתבם רבינו לא קאי אלא לדם שבשלו לחודיה ואח\"כ כשכתב בשר מתה שבשלו בחלב כתב סתם פטור ולא כתב אין לוקין על אכילתו והו\"ל לצרף שתים אלה דם ובשר מתה בבבא אחת ולגזור בהם פטור ואין לוקין על אכילתן משום בשר בחלב עכ\"ל ב\"י. ונראה שצריך להגיה בבית יוסף בשלשה מקומות שכתב בשר מתה שבשלו בחלב שהרי רבינו לא הביאו בבא זאת בדברי הרמב\"ם וגם הב\"י בהעתקתו דברי הרמב\"ם וע\"כ נראה שצריך להגיה בשר שבשלו בחלב מתה. ומה שתמה ב\"י על רבינו למה לא כלל בבבא אחת דם ובשר בחלב מתה ולומר בהם פטור ואין לוקין על אכילתן משום בשר בחלב עכ\"ל ונידוק מזה דלוקין משום דם ומשום נבילה תמיה לי על תמיהתו דמהיכי תיתי לן ללקות על חלב מתה משום נבילה הרי חלב זו כנוס היה בבהמה וחיה ואם הבהמה מתה החלב לא נאסר משום נבילה ללקות עליה דהו\"ל דומה לביצת נבילה דאינה אסורה מדאורייתא משום דבחיי העוף נתגדלה ולא מעת שמתה וה\"נ חלב של טהורה שמתה והרמב\"ם שכתב פטור ואין לוקין עליו משום בשר בחלב אדם קאי דמיניה סליק ומזה הטעם לא כללם רבינו בבבא אחת לבאר דדוקא בדם יש לאו אחר על אכילתו אבל בחלב מתה אין שם לאו אחר וכדי שלא תטעה בביאור דברי הרמב\"ם לומר שמ\"ש ואין לוקין עליו משום בשר בחלב דדייקינן מיניה הא משום איסור אחר שבו לוקין קאי אדם ואחלב מתה. גם לפי מ\"ש בית יוסף בשר של מתה בחלב איכא למימר דלהכי חלקינהו רבינו משום דבבשר מת לוקין לכ\"ע משום נבילה מה שא\"כ בדם כמ\"ש בסמוך ולא הוצרך לכתוב דלוקין משום נבילה דזה פשוט וברור הוא וק\"ל גם מה שתמה ב\"י על רבינו ששנה הסדר הנה כתבתי טעם לשינוי זה גם השאר כתבם רבינו על סדר נכון שמתחלה כתב אלו שאין בישולן בישול גמור וכלל דם עמהם שלא יהא מקום לטעות ולומר דמ\"ש רבינו ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע אבל משום שאר איסור שבו לוקין קאי גם אאינך הנכללים עם דם דבהנך חמי טבריה ומעושן אין שום איסור אחר אלא בשר בחלב ואח\"כ כלל אלו שאין עובר עליהם משום שאין החלב חלב גמור ואח\"כ כלל אלו שאין עוברים עליהם משום שאין הבשר בשר גמור: "
                ],
                [
                    " ודם שבשלו בחלב פטור כו' משום בשר בחלב משמע הא משום דם לוקין עליו ז\"ל ב\"י ויש לתמוה מדאמרינן בהקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו ומיהו רש\"י בפרק כל הבשר אמתניתין קורעו ומוציא את דמו כתב דדם שבשלו חייב עליו כרת וצ\"ל דס\"ל דההוא דהקומץ רבה אתיא דלא כהלכתא ונראה שזהו דעת הרמב\"ם עכ\"ל ולפי מה שהבין הב\"י הנ\"ל דעת הרמב\"ם שכלל חלב מתה ודם ועלייהו קאי מ\"ש ואין לוקין משום בשר בחלב אפשר לומר דלק\"מ דאחלב מתה לחוד קאי ולא אדם דבדם פטור אף ממלקות דדם כמו שכתוב הבית יוסף שהוא דם מבושל אלא שזה נראה לב\"י לדוחק הואיל ובדם סליק משמע דעליה קאי. ומ\"ש ב\"י דס\"ל דדם שבשלו דאורייתא בס\"ס ע\"ו הביא רבינו דעת הרשב\"א בבי דוגי שכתב ז\"ל ואם עבר ונתן אפי' מלח הרבה מותר שאין בו איסור דאורייתא כיון שנתבשל הדם כו' מזה מוכח דס\"ל דדם שבשלו דרבנן. ורבינו העתיק לעיל דעת הרשב\"א סתמא וכאן דברי הרמב\"ם סתמא והם סותרין זא\"ז. ונראה דה\"ק הכא שעל דם שבשלו אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב זהו אליבא דכ\"ע אבל אין לוקין עליו משום דם זהו לא פירש בדבריו והוא תלוי במחלוקת המ\"ד כנ\"ל וכ\"ל: "
                ],
                [
                    " וכתב הרא\"ש ז\"ל דנסיובי דחלבא אין בכלל מי חלב (ואסור מן התורה האי אסור ר\"ל וחייב מלקות עכ\"ה). והא דסתם בסימן פ\"א שכתב שם פלוגתא במי חלב של בהמה טהורה אי מותר לאוכלו אי לא ולא חילק בזה נראה דה\"ט משום דנוהגין בו היתר בכל כמו שמסיק שם ולפיכך לא רצה להאריך ולפרש במה המה אוסרין מי חלב וע\"ש מ\"ש ב\"י על דברי רבי אליעזר שאסר מי חלב: "
                ],
                [
                    " חלב הנמצא בקיבה לדעת הרי\"ף כו' אפילו בצלול שבה ואף על גב דתנן כשרה שינקה מן הטריפה חלב הנמצא בקיבתה אסורה וכמש\"ה לעיל סימן פ\"א הרי\"ף ס\"ל דאותה משנה קודם חזרה נשנית אבל מסקנא דשמעתין ס\"ל דמותר וגורס בגמרא דמותר להעמיד בקיבה כשירה שינקה מן הטריפה אבל ר\"ת ה\"ל שאסור ומחלק בין צלול לקרוש אשיר\"י ור\"ן (ועיין בב\"י בסימן פ\"א ובכאן עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם העמיד בה גבינות אם יש בהן בנ\"ט אסורות כתב בד\"מ וז\"ל דברי המור צ\"ע דכאן פסק דבטל בס' ובא\"ח סימן תמ\"ב פסק דדבר המעמיד חשוב בעין ואינו בטל ובב\"י האריך בזה והביא הרבה פוסקים שסבירא להו דבדבר המעמיד חשוב בעין ואינו בטל מלבד בשר בחלב דאפילו העמיד בעור הקיבה עצמה בטל בס' דבשר בחלב בטעמא תליא רחמנא דדרך בישול אסרה תורה משא\"כ במעמיד בעור נבילה דאזלינן בתר מעמיד ואינו בעל כ\"כ הרשב\"א והר\"ן פרק אין מעמידין ונראה שזהו ג\"כ סברת הטור עי\"ל כמ\"ש המרדכי בשם ר\"ת דמסתמא לא הועמד הגבינות מקיבה שכולה איסורא דהיינו הצלול אלא גם מן הקרוש דאין רגילות שיתנו קיבה להעמיד חלב שלא יהא בה ג\"כ קרוש וה\"ל זה וזה גורס עכ\"ל ור\"ל דמה\"ט אין להחשיבו דברי המעמיד ומיהו ס' צריך נגד הצלול ובזה מיושב ג\"כ דברי הטור עכ\"ל ד\"מ ואע\"ג דלרש\"י גם הקרוש אסור וכתב דה\"ל כחלב גמור אנו קי\"ל כר\"ת ולא כתב רבינו כאן דעת רש\"י אלא ללמדינו דאם יש בהן בנ\"ט דאסורין לכ\"ע אבל בהיתרא כשאין בה בנ\"ט לא כתב דמותר לכ\"ע אלא לרש\"י ג\"כ אסור משום דה\"ל דבר המעמיד אפי' בקרוש שבתוכו וכמ\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ונותנין ביניהם פת וכתב רמ\"א ודוקא שאין אוכלין מן הפת שמונח ביניהם והוא מהג\"א. וקנקן אע\"פ ששותין מהקנקן הוי הכירא אם אין רגילין לשום הקנקן על השלחן ועכשיו שמוהו ביניהן משא\"כ בלחם שדרכו להיות תמיד על השלחן: ויש אומרים שאם יש להם הוצאה אחת כו' עיין מ\"ש בית יוסף בא\"ח סימן קע\"ג ע\"ז עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב הרמב\"ם בד\"א כו' אבל אם אוכל אחריה בשר עוף א\"צ לא קינוח ולא הדחה כו' בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ד) תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן כלומר דרך הפקר שאינו נזהר לקנח פיו וליטול ידיו ביניהם ומפרש הרמב\"ם דבמאכל גבינה ואח\"כ עוף מיירי דאילו אכל עוף תחילה אסור לאכול אחריה גבינה ולאפוקי מדברי הרמב\"ן שכתבו הרשב\"א והר\"ן שסובר דאפי' עוף ואח\"כ גבינה שרי ולאפוקי מהר\"ן שכתב דהא דתנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ה\"ה לחיה וגבינה לדידן דקי\"ל חיה ועוף אינן מן התורה וכ\"כ הרא\"ש והא דנקט אגרא עוף ולא נקנו חיה משום דשכיחי טפי אבל הרמב\"ם סובר דחיה כבהמה וכמ\"ש טעמו בפרישה (ור\"ת פירש משום דבשר עוף אין נדבק בידים ובשינים ובחניכים כמו בשר חיה והביאו ב\"י אחר דברי הרמב\"ם. וצריכין לומר דר\"ת פי' הגמרא כשאכל עוף תחילה יכול לאכול גבינה אחריו משום דאינו נדבק כו' אבל לדברי הרמב\"ם לא שייך טעמא דר\"ת כלל עכ\"ה) ומתוך מ\"ש יתיישב לך למה כתב רבינו דין זה בשם הרמב\"ם ולא כתבו סתם כיון שהוא שנויא בגמרא ומשום דבגמרא אפשר לפרש דבגבינה אחר עוף נמי נאכל באפיקורן כמ\"ש בשם הרמב\"ן או דעוף דנקט לאו דוקא ה\"ה חיה כמ\"ש לכ\"נ סברת הרמב\"ם דמפיק מתרווייהו: "
                ],
                [
                    " ור\"ת כתב כו' וגם גבינה אחר בשר מותר מיד כו' אבל התוס' פירשו לאחר שבירך ברכת המזון יכול לאכול גבינה ונראה דוקא אחר בשר אבל אחר שלקות וכיוצא בזה או ביצים מטוגנין בשומן דליכא בשר בין שינים סגי בקינוח והדחה ונטילת ידים עכ\"ל אגודה פכ\"ה כתב אבי העזרי דאסור לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנין בשומן גזירה אטו בשר מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הכחל בין שהוא של מניקה שיש בה חלב הרבה בין אינו של מניקה אסור מדרבנן לבשלו כו' בשיטת הגמרא דכחל נתחבטו גאוני עולם ורבינו הביא שלשה פירושים של רש\"י ושל ר\"ת ושל הרי\"ף וקיצר מאוד בדבריו ויש בהן מקום לטעות והב\"י גם בכאן קיצר במקום שהיה לו להאריך והאריך במקום שהיה לו לקצר לכך אמרתי לכתוב פירוש ההלכה ע\"פ כל אחד בקיצור. בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ט) תנן הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. ובגמרא א\"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר. והא אנן תנן אינו עובר עליו מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא. בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למיתני סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו התם מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תנא נמי רישא אינו עובר עליו. ואיכא דאמרי אמר רבי זירא אמר רב אינו עובר עליו ואסור תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסור ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו. כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל א\"ל רבי אלעור לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמ\"ל מתני' היא הא קמ\"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל (ופי' רש\"י אלא לקדירה) אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לילתא כחלא (פי' רש\"י זויקו שפודו ר\"ל תנו לילתא שהיא אשת רב נחמן כחל בשפוד עכ\"ה והא אנן תנן קורעו ההוא לקדירה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא. הוא הדין דאפי' לכתחילה ואיידי דקא בעי למיתני סיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה דאפי' דיעבד נמי לא תנא נמי רישא שבשלה ע\"כ ופרש\"י על הא דאמר רב אינו עובר עליו ומותר באכילה לכתחילה אם בשלו ולא אמרינן אסור מיהא מדרבנן. דהא אפילו נסחט ויצא אמרינן לקמן חלב שחוטה מדרבנן הוא והאי כיון דמובלע ולא פירש אפילו איסורא דרבנן ליכא ע\"כ והנה מ\"ש רש\"י אם בשלו ר\"ל לצלי דאי בקדירה ודאי אסור משום חלב שבו שיוצא וחוזר ונבלע ואסור מדרבנן אליבא דרש\"י וכן כתב רש\"י בסמוך גבי הא דרב נחמן דפריך והא קתני שבשלו כו' פרש\"י שם והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדירה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע ע\"כ ולפי זה הא דקתני מתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו בצלי איירי דעלה קתני לא קרעו אינו עובר עליו ומפרש רב אינו עובר ומותר דהיינו דוקא בצלי דאי בבישול אף דיעבד אסור כמ\"ש וקריעה זו מפורשת מדברי רבי אלעזר דמיירי בקריעה קצת דא\"ר אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול והיינו לצלי ובקרע כל דהוא וכדפי' רש\"י שם שתי או ערב אלא שהמקשה היה סובר דרבי אלעזר מיירי בקריעת שתי וערב וטחו בכותל והיה סובר דהא דאמר רב יהודה כיצד קורעו כו' אמתניתין קאי ומפרש עלה דבעינן שתי וערב וטחו בכותל ולהכי פריך מאי קמ\"ל מתניתין היא ומשני הא קמ\"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל אלא לקדירה אבל לצלי בקרע כל דהוא סגי לכתחילה ובדיעבד אפי' לא קרעו כלל והטעם דלכתחילה בעי קריעה כל דהוא משום חלב הכנוס אבל בדיעבד שרי כמ\"ש לעיל בשם רש\"י הטעם ולפ\"ז הא דמפרש רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל לאו אמתניתין קאי אלא מילתא באנפי נפשיה קאמר דלבישול בלא בשר צריך קריעה ש\"ו וטחו בכותל אבל בקדירה עם בשר נחלקו הפוסקים בדברי רש\"י כמ\"ש בסמוך. ועל הא דמשני רב נחמן ההוא לקדירה פרש\"י רב נחמן סבירא ליה כלישנא בתרא דרב. אינו ר\"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא דרב דהא מיקל טפי אפי' מלישנא קמא דרב דהוא שרי אפי' לכתחילה לצלי בלא קריעה כלל אלא ר\"ל לפי מאי דמפרש הוא מתניתין לקדרה צ\"ל הא דקתני לא קרעו אינו עובר עליו ר\"ל ואסור וזהו כפי' לישנא בתרא דאילו מותר ליכא למימר הואיל ונתבשל בחלבו הוא אסור לפרש\"י כמ\"ש ורב נחמן דאמר זויקו לה כחלא ר\"ל שהתיר לצלות לכתחילה אפי' בלי קריעה כלל לא קי\"ל כוותיה אלא כר' אלעזר דמצריך קריעה מועטת זהו פי' שיטת שמעתתין לפרש\"י. ור\"ת מפרש שמעתתין זו בע\"א שהוא מפרש הא דמשני רבי אלעזר לא בעינן קריעה שתי וערב כו' ור\"ל אלא לקדירה וכן הא דמשני רב נחמן ההוא לקדירה דמיירי בקדירה עם בשר והביא ראיה לדבריו דסתם קדירה היינו עם בשר ולפ\"ז הא דקתני ומתניתין הכחל קורעו ר\"ל קורעו כדינה דהיינו שתי וערב וטחו בכותל כמו שמפרש רב יהודא דאמתניתין קאי אבל לקדרה בלא בשר או לצלי לכתחילה בקריעה קצת שרי וטעמא דהחמירו בה עם ובשר לפי שטעם החלב נכנס בבשר ומשתנה טעם הבשר ויש בו טעם בשר בחלב ולכך אסרו חכמים וכשאין הבשר עם הכחל בקדירה אע\"פ שלא קרעו ש\"ו כיון שקרעו קצת לכתחילה מותר דאין החלב בעינא עוד בכחל כמו שהיה קודם ואע\"פ שע\"י הבישול נפלט וחוזר ונבלע תוך הכחל לא גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של כחל מפני בליעה זו (ולא אתי למיכל בשר בחלב עכ\"ה) ובדיעבד שרי אפי' לא קרעו כלל ואין חילוק בין צלי לקדירה בלא בשר דאין שום טעם להקל בצלי יותר דבצלי נמי נוטף החלב ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע ולא שייך כבולעו כך פולטו אלא בדם אבל טיפת חלב שנפלה על חתיכת צלי לא. ולפ\"ז הא דאמר ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול וכן הא דאמר רב נחמן בסמוך זויקו לה כחלא פירושם שבשלו בקדירה בלא בשר וע\"י קרע מועט דשרי אפי' לכתחילה כמ\"ש. וכתב אע\"פ שנקרע מעט מ\"מ שייך גבה זויקו כיון שאינו נסחט כראוי (ור\"ל פי' זויקו לה כחלא בשלו בקדרה בלא בשר כחלא נפוחים כנודות פי' שלא נקרע שתי וערב אלא קריעה קצת והוא מל' זיקים מליאים כמי נוד נפוח מלא חלב ולא נקרע. וז\"ש אע\"פ שנקרע מעט והיאך קרי זויקו שפי' מלא חלב אלא כיון שאינו נסחט כראוי קרוי זויקו עכ\"ה) והא דא\"ר זירא אמר רב לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ר\"ל עם בשר בקריעה קצת מותר בדיעבד דמפרש לא קרעו היינו קריעה כדינה וממילא נשמע דבלא בשר בלא קריעה כלל מותר וללישנא בתרא אינו עובר עליו ואסור בין עם בשר בקרע קצת בין בלא בשר בלא קריעה כלל וכתבו התוס' והרא\"ש ללישנא בתרא דכיון דמחמיר דקריעה קצת לא מהני עם בשר אפי' בדיעבד מחמיר נמי לאוסרו בלא בשר לכתחילה אפי' בקריעה מועטת ולפ\"ז א\"ש הא דקאמר תניא כלישנא קמא דרב אע\"פ דלפום ריהטא משמע דאינו ראיה דברייתא מיירי בלא בשר ורב מיירי עם בשר מ\"מ הא דתניא בברייתא הכחל שבשלו בחלבו מותר ס\"ל דהיינו לכתחלה כמ\"ש הגמרא בסוף אליבא דרב נחמן ומייתי שפיר ראיה מזה ללישנא קמא דרב דאילו ללישנא בתרא דרב אסור לכתחילה אפי' בלא בשר בקרע קצת אלא שצריך ש\"ו וטחו בכותל ולפ\"ז אתי רב נחמן כלישנא קמא דרב. והיותר נראה דמייתי ראיה דמדקתני סתמא כחל שבשלו בחלבו דמשמע ליה אפי' בלא קרע כלל ואפ\"ה מותר א\"כ גם אם קרעו קצת ובשלו עם בשר מותר בדיעבד דזה נלמד מזה ושקולין נינהו וכמ\"ש התוספות והרא\"ש הנ\"ל דמ\"ד דאסר בדיעבד בקרעו קצת אוסר נמי לכתחילה אפי' לבשלה לבד בקריעה קצת וק\"ל. וזהו שיטת ר\"ת בשמעתין. והרא\"ש אחר שהביא שיטת רש\"י ור\"ת כתב והרי\"ף תפס שיטה אחרת. וז\"ל הרי\"ף הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו אמר ר' זירא אמר רב לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ותניא נמי הכי כחל שבשלו בחלבו מותר והני מילי שבשלו לכחל בפני עצמו אבל בשלו עם הבשר אסור דקי\"ל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול מאי קמ\"ל מתניתין היא הא קמ\"ל דלא בעינן שתי וערב א\"נ לקדירה והילכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדירה והיכא דלא עביד ליה הכי שרי למטוויה לכתחילה אבל לבשולי לכתחילה לא עכ\"ל הרי\"ף ז\"ל. והוא מפרש הא דקתני מתניתין הכחל קורעו היינו קריעה כדינו כמ\"ש רב יהודא דמיירי בקריעה ש\"ו וטחייה דאמתניתין קאי והיינו לבשלו בלא בשר ועלה קאי רב ואמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר בדיעבד ור\"ל אפי' לא קרעו כלל אבל לצלי מותר אפילו לכתחילה וטעמו דמתיר בדיעבד בלא קריעה כלל משום דחלב שחוטה לא מתסר אלא מדרבנן והאי כיון דאינה בעינא ממש וגם לא נשתנה טעם הכחל מחמת חלבה אפי' איסורא דרבנן ליכא והאי דאמור רבנן דלכתחילה קורעו משום סרך בשר בחלב הוא דאמור א\"נ כדי שלא ירגיל בחלב שחוטה דמתסר דרבנן. ובהדי בשר אסור אפי' דיעבד לפי שכשהוא מבשלו עם חתיכות אחרות מקבל טעם בשר מהן ואדם טועם בו טעם בשר בחלב ומחלפי בבשר בחלב. כיצד קורעו אמר רב יהודא כו' קאי אמתניתין כמ\"ש. ור' אלעזר בשינויא קמא דאמר הא קמ\"ל דלא בעינן שתי וערב לאפלוגי אדרב יהודא אתא. וכי קאמר א\"נ לקדירה ר\"ל מודה הוא לדרב יהודא דבעינן קריעה ש\"ו וטחייה בכותל אלא דמתני' מיירי בלא בשר וקמ\"ל הוא דאפי' עם בשר מותר ע\"י קריעה ש\"ו וטחייה בכותל ושינויא בתרא דא\"נ לקדירה הוא עיקר וכן פסק הרי\"ף הלכתא ע\"פ זה והא דפסק דלצלי מותר לכתחילה בלא קרע כלל נלמד מדרב נחמן דאמר זויקו לה כחלי ופירשו דהיינו לצלי בלא שום קרע והכי קי\"ל דמעשה רב. וצ\"ע א\"כ מאי פריך בגמרא ארב נחמן והא תניא שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא הא שאני צלי מבישול ורב נחמן מצלי איירי ואותו דוקא התיר לכתחילה ולא בישול וי\"ל דסבירא ליה דרב נחמן גם כן מבישול כחל לחוד איירי וכמ\"ש לעיל בשיטת פי' ר\"ת ובזה מיושב למה לא הביא הרי\"ף דברי רב נחמן בהלכותיו וכמו שתמהו עליו בזה כמ\"ש בסמוך בדרישה ובז\"ש הוא מיושב משום דראה הרי\"ף דהמקשה הקשה ארב נחמן מבישול ש\"מ דגם ר\"נ מבישול איירי ואפ\"ה אמר זויקו בלי קריעה כלל ואנו לא קי\"ל כן בבישול. וא\"ת א\"כ דין צלי שהוא מחולק מדין בישול כחל לחוד מנ\"ל לרי\"ף מהגמ' וי\"ל דס\"ל דסברא הוא דאין לאוסרו בצלי כיון דהחלב נפלט ממנה ואין טעם הכחל נשתנה מהחלב וכנ\"ל. והר\"ן תמה על הרי\"ף למה לא הביא הא דרב נחמן בהלכה ויישבו ע\"ש ובספרי הרי\"ף שלפנינו הביאו. והרי\"ף לא מחלק בין קריעה ש\"ו וטחייה בכותל לקריעה כל דהוא דכיון דבקריעה קצת לא יצא כל חלבו מה לי קרעו קצת מה לי לא קרעו כלום וכיון דתנן דלכתחילה צריך קרע לבשלו אף בלא בשר למה נימא בקרע מועטת סגי לכתחילה הואיל ולא יצא כל חלבו וכן תמה הרשב\"א בחידושיו על סברת רש\"י ור\"ת שמחלקי בין קריעה קצת ללא קרע כלל אלא שהתוס' ור\"ן נתנו טעם לדבריהם וכמ\"ש לעיל דקריעה קצת גורם ליציאת החלב הכנוס אע\"פ שלפי האמת אין שום חלב כנוס בכחל אלא בין הדביקים וכמ\"ש בגמרא קיבה שהוא כנוס בה ובכחל אינו כנוס מ\"מ מיקרי כנוס קצת זהו פי' שמעתתא לפי שיטת רי\"ף. וכלל העולה מדברינו אלו דרש\"י מפרש מתניתין דקתני הכחל קורעו היינו לצלי ומיירי מתני' בקריעה כל דהוא ועלה קאי רב ואמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר. וברייתא דכחל שבשלו וכו' מיירי נמי לצלי ור\"א דאמר לשמעיה כו' היינו נמי לצלות ומפרש דהא דאמר רב יהודא בעינן קריעה ש\"ו וטחייה בכותל היינו דוקא לקדירה ולדעת רוב המפרשים פי' אפי' עם בשר ולדעת הטור וסה\"ת בלא בשר דוקא ור\"נ מיירי לצלי לכתחילה ובלא קריעה כלל ולפי דעת רש\"י לית הלכתא כוותיה. ור\"ת מפרש דמתני' מיירי בקריעת ש\"ו וטחייה בכותל כמ\"ש רבי יהודה דאמתניתין קאי ומפרש מתני דמיירי ברוצה לבשלו בקדירה עם בשר כמו שמתרץ ר\"נ ההוא לקדירה ורבי אלעזר שאמר לשמעיה קרע לי כו' וברייתא דקתני כחל שבשלו כו' ור\"נ דאמר זויקו לה כולהו מפרש דמיירי לבשלו בלא בשר בקריעה קצת לכתחלה וה\"ה לצלי דלא שני ליה בין בישול בלא בשר לצלייה ובדיעבד שרי אפילו בלא קריעה כלל אם בשלו בחלבו או בצליה הואיל ומותר לכתחילה בקרע כל דהוא. ולדעת הרי\"ף מיירי מתני' בקרע ש\"ו וטחייה בכותל כמו שמפרש רב יהודא ומיירי דוקא ברוצה לבשלה בלא בשר ועלה קאי רב לא קרעו אינו עובר ומותר בדיעבד בלא קריעה כלל ורבי אלעזר דאמר לשמעיה קרע לי כו' ומשני א\"נ לקדירה ר\"ל דאתא לאשמועינן דאף לקדירה עם בשר שרי לכתחילה בקרעו ש\"ו וטחו בכותל אבל בלא קריעה כלל אסור אפי' בדיעבד עם בשר ורב נחמן דאמר זויקו לה כו' פי' שציוה לצלות לה בלא קריעה כלל נלמד מינה דלכתחילה מותר לצלותו בלא קריעה כלל וע\"פ זה יתבאר דברי רבינו: <br>הכחל בין שהוא של מניקה שיש בה חלב הרבה בין אינו של מניקה שם בגמרא גרסינן כי סליק רבי אלעזר אשכחיה לזעירי א\"ל איכא תנא דמתני לרב כחל אחויוה לר' יצחק בר אבדימי א\"ל לא שניתי לו כחל כל עיקר ורב בקעה מצא וגדר בה גדר יוסי בר אבא מתני אנא כחל של מניקה שניתי לו. ופירשו התוס' והרא\"ש ז\"ל שרב היה אוסר לאכול כחל אף בצלי ובקריעה לפיכך היה מחזר לידע ממי קיבל חומרא זו וא\"ל רב יצחק בר אבדימי דחומרא בעלמא היא שהיה מחמיר דבקעה מצא וגדר בה גדר ור' יוסי בר אבא מתני כחל של מניקה שנה לו לאסרו אפי' בקריעה ומתני' בשאינה מניקה ואנן דאכלינן כחל בקריעה אפי' מניקה סמכינן אלישנא קמא דרב בקעה מצא וגדר בה גדר ואין חילוק בין מניקה לשאינה מניקה עכ\"ל. וכתב ב\"י ע\"ז וז\"ל ולפי זה רבותא הוא לומר דאפי' של מניקה שרי ע\"י קריעה וטיחה ורבינו שכתב הכחל בין שהוא של מניקה בין אינו של מניקה אסור מדרבנן לבשלו כו' משמע דרבותא הוא לומר דאינה של מניקה נמי אסור לבשלו בלא קריעה אינו מדוקדק דהא לכולהו לישני אסור ולא אפליגו אלא אי מהני קריעה בשל מניקה או לא כו' ע\"ש שישבו בדוחק ול\"נ דלק\"מ דהא לדעת התוס' והרא\"ש שכתבתי בסמוך היה סובר משמיה דרב שאסור אף לצלי אפילו בקריעה אף של אינה מניקה ואנן דקיל\"ן לצלי הכל מותר ה\"א עכ\"פ לבישול של אינה מניקה מותר ע\"כ כתב רבינו בין של מניקה בין של אינה מניקה דאסור וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם יש ס' כנגדו מותר והכחל עצמו משלים לששים יש מקשים למה לא נצטרך אלא ששים עם הכחל אחר שמחזקינן שיש חלב נבלע בבשר כשיעור הכחל והלא אם נפל שיעור חלב בעין או דם בעין לתוך בשר דצריך ששים כשיעור הזה לבד שיעור האיסור ובעינן שיהא בקדירה ס\"א חלקים בשיעור האיסור ואז יבטל האיסור וכאן כשמשערינן ששים עם הכחל אין כאן נגד האיסור אפי' עם הכחל אלא ס' שהרי אנו משערין ששים בין הכל עם האיסור חלב הנבלע בקדירה ואיסור הנבלע הוא כשיעור הכחל נמצא כשנסלק שיעור האיסור לא ישאר שם לבטל האיסור אלא נ\"ט ואע\"ג דבחתיכת נבילה או חזיר שנפלה לתבשיל לא מצרכינן אלא ס' כנגד חתיכת האיסור אע\"פ שחתיכות ההיתר בלוע מן האיסור שאני התם שחתיכה האוסרת עצמה מוציאין לחוץ וכמו שפלטה איסור בקדרה בלעה היתר ונמצא שחתיכת האיסור כשיעורה הראשון ואז הוי שפיר דמשערינן ס' כנגדה דאף אם ההיתר בלוע מן האיסור חתיכה האוסרת בולע ג\"כ מן ההיתר אבל כאן א\"א לומר שהכחל בלע כ\"כ מן ההיתר כמו שפלט חלב שהיה כנוס בו. וי\"ל דקים להו לרז\"ל דאף דמשערינן כדי כל הכחל מטעם דלא ידעינן כמה נפיק מינה ומש\"ה בעינן בשיעור ההיתר נ\"ט חלקים כדי גודל כל הכחל מ\"מ באמת עכ\"פ בודאי לא יצא חלב כשיעור חצי הכחל דמה שהוא בעין שהוא בשר אינו פחות ממה שנבלע בו דהוא החלב ומן הדין אפילו בחצי כדי הכחל הוה סגי אלא שהחמירו בדבר שאינו ידוע מ\"מ לא מסתבר להו להחמיר שלא ליקח הכחל עצמו מן המנין כיון שהוא היתר בפרט בדבר שאיסורו מדרבנן וק\"ל. ויש רוצים ליישב ואומרים דעכ\"פ צריך יותר מנ\"ט של היתר רק שהכחל משלים מעט לשיעור ס' שמצרף לחצי שיעור אחד מס' או יותר מעט אבל עכ\"פ צריך יותר מנ\"ט של היתר ומדקדקים מלשון רבינו שכתב והכחל עצמו משלים לששים דמשמע שמשלים אם יחסר בהיתר שבקדרה קצת מס' אבל אינו עולה לאחד ממנין הס' והא דכתב בסמוך ויראה לי שאם נפל בראשון בפחות מנ\"ט גורסי' בפחות מנותן טעם כמו שהוא נדפס במקצת ספרים ואין נראה דהא איתא להדיא בפרק גיד הנשה הכחל בששים וכחל מן המנין דמשמע שמונין גם הכחל באחד מחלק הששים ומה שגורסי' בפחות מנותן טעם גם זה אינו דהא ב\"י הביא לשון רשב\"א שכתב נ\"ט והוא ומדכתב והוא א\"ל דבהרשב\"א טעות סופר וגרסינן בנותן טעם דמדכתב והוא משמע מצטרף למנין דאי מצטרף לשיעור קאמר לא ה\"ל לסתום ולכתוב והוא ע\"כ נ\"ל דגרסינן בג\"ט והתירוץ הראשון עיקר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ויראה לי שאם נפל בראשונה בפחות מנ\"ט כו' כתב הב\"י מיהו הרמב\"ם כתב דאף בקדרה שניה הכחל מצטרף כמו הראשון וכתב הר\"ן שטעם סברא זו משום באינו נאסר רק משום מראית עין אין להחמיר בקדרה שניה יותר מבראשונה עכ\"ל ב\"י (וכתב עליו רמ\"א בת\"ח כנל כ\"ט דין ז' שדברי הר\"ן אינו ראיה לכאן שהר\"ן נא קאמר אלא בנפל תחלה לקדרה שהיה בו ס' דאז הכחל נשאר באיסורו ואז אינו אסור אלא משוה מראית עין ולכן מצטרף בקדרה שניה כמ\"ש הב\"י אבל אם לא נפל תחילה אלא בפחות מס' אז נאסר מחמת עצמו והר\"ן והרשב\"א לא פליגי ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב בעל העיטור ש\"מ כל מידי דבעי הדחה כו' בקערה של איסור צונן אסור לכתחילה דלמא אכיל בלא הדחה כתב בד\"מ וז\"ל ויש להקשות דהא אמרינן פרק כל שעה כלי שנשתמש בו חמץ ישתמש בו מצה לכתחילה וכ\"כ בטור א\"ח סי' תמ\"א א\"כ ש\"מ דמותר להשתמש בכלי איסור בצונן אע\"ג דלא ידיחו לבסוף לכן נ\"ל דלא אסור להשתמש בו אלא בשר וכיוצא בו דאית ביה לחלוחית אבל דבר יבש כגון מצה בכלי חמץ שרי וצ\"ע ואפשר לחלק בין חמץ לשאר איסור ועוד נראה דיש לחלק בין דבר שבלע האיסור בחם אז אסור להשתמש בו צונן כדאיתא לקמן סימן קכ\"א אבל דבר שמשתמשין בו צונן מותר להניח בו היתר צונן דומיא דחמץ ומצה ותירוץ זה נ\"ל עיקר עכ\"ל ד\"מ. ובזה מיושב ג\"כ מ\"ש רבינו לעיל סימן ס\"ט גבי כלי שאינו מנוקב שנאסר די\"א שמותר להשתמש בו לכתחילה בצונן בלא הדחה וכן הוא הסכמת רבינו שם וא\"ל דבלא הדחת הכלי קאמר אבל הדבר שנשתמש בו צריך הדחה דהא סתמא קאמר שם מותר להשתמש בו ומשמע אפי' דברים שאין מדרכן להדיחן ועוד דאין טעם לדבר כיון דהכלי א\"צ הדחה ה\"ה הדבר ששמשו בו ג\"כ א\"צ הדחה אלא ודאי התם נמי היינו טעמא הואיל ובלעה איסור בצונן. ויש מחלקין דלא הצריכו הדחה אלא כששני הדברים האוסרים זא\"ז הם בעין כגון כאן בגבינה ובשר משא\"כ בכלי שאינו מנוקב דסימן ס\"ט שהאיסור הוא בלוע בכלי ומה\"ט נמי בסימן צ\"ד כתב רבינו דמותר לשום בקדרה שנאסרה מבשר וחלב פירות או צונן ולא הזכיר שם דבעי הדחה וגם לא חילק בין פירות שדרכן להדיח ובין אין דרכן להדיח דאז אסור להניח בו לכתחלה אלא ודאי א\"צ שם הדחה כיון שאין האיסור דבשר בחלב בעין אלא בלוע ואע\"ג דברתיחה בלוע אין להחמיר בזה. אבל תירוץ זה אינו דהרי רבינו כתב כאן בשם בעל העיטור דבשר היתר צונן בכלי איסור צונן בעי הדחה לכן נראה כתירוץ מור\"ם דדוקא במצה שאין בו לחלוחית ולא בדבר שיש בו לחלוחית ומה\"ט י\"ל דכתב רבינו לקמן בסימן צ\"ד דמותר לתת פירות בכלי שנאסר מבשר בחלב ובסימן ס\"ט לא איירי בדין הדחה דבעינן להיתר שנגע בדבר איסור אלא בא ללמדינו דמחמת הכלי שמלחו בו לא נאסר דל\"ת הכלי מיחשב כרותח ומה שמניחין תוכו בעי קליפה או הדחה מיד ואם לא הדיחוהו אסור בלא קליפה (משא\"כ הדחה זו דנגיעה אפי' ידיחוהו לאחר זמן שרי) אי לא שהדיחו הקערה דבה העבירו קצת רתיחתו: "
                ],
                [
                    " בד\"א בששניהם צוננים כו' ב\"י הביא לשון ת\"ה וז\"ל כתוב בתרומת הדשן קדרה מלאה חלב רותח שפותה אצל האש על הכירה ומחמת הרתיחה יצא החלב למעלה מאוגני הכלי והיה נזחל נמשך בקילוח בלי הפסק דרך דפני הקדרה ע\"ג כירה עד שהגיע אצל הבשר שהיא ג\"כ ע\"ג כירה יראה דאם היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר חשיבי כה\"ג עירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר עכ\"ל וכתב ב\"י עליו ז\"ל ונראה דע\"כ הבשר היה צונן דאל\"כ למה הוצרך לומר שהחלב חשוב עירוי מכלי ראשון הא אפילו היה צונן גמור היה אוסר לבשר משום דהוה צונן לתוך חם וכיון שכן ע\"כ צריכין לומר דנאסר הבשר דקאמר לא לאסור הכל קאמר אלא דוקא כדי קליפה דהא חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה עכ\"ל ב\"י ול\"נ דהבשר היה חם ונאסר כולו דהא לא קאמר התם שנפל חלב לתוך בשר אלא שמכח רתיחת החלב היה נזחל ונמשך ע\"ג כירה עד תחת הקדרה של בשר ואילו הוה החלב צונן הוה חם תוך צונן ולא הוי נאסר הבשר אלא כדי קליפה אבל השתא שהחלב חם מרתיחתה הוי חם לתוך חם והכל אסור (מיהו י\"ל דהב\"י לטעמיה כ\"כ דכתבתי בשמו דכל שבמקומו יש לו כח ואם היה הקדרה חמה לו הכח להבליע החלב וה\"ל כצונן לתוך חם) ומ\"ש והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק כו' ר\"ל דאם היה מפסיק היה ככלי שני ע\"ג כירה אבל השתא דזחלה תמיד העירוי בלי הפסק מיחשבא לכלי ראשון ועיין בר\"ס ק\"ה שם כתב ב\"י דגם בכלי שני אם היד סולדת בו ס\"ל לרבינו דצונן בתוך חם אוסר כולו: "
                ],
                [
                    " וכן החלב כתב רבינו יב\"א צריך שיהא בו ס' כדי הקליפה בו' וכן פסק מהרא\"י עיין בשערים סוף שער י' וז\"ל אף דבשאר דוכתין אין קליפה אוסר קליפה וכן כל אחת חברתה אפי' הקליפות כולן שמן דאין כח לנאסר לאסור במקום שאין האיסור עצמו הולך לשם וה\"נ אין טעם הבשר שולט בכל החתיכה אפ\"ה צריך ס' נגד הקליפה של חלב דשאני הכא דדבר לח הוא ומתערב הכל יחד ויראה דהכי נהוג לחומרא ולא כהרא\"ש עכ\"ל וכ\"פ מ\"ו שם וטעם המתירין דס\"ל דהא דאמרינן אדמיקר לה בלע הוא חומרא דרבנן וכי החמירו בקליפה אבל לאסור את כולה בדליכא ס' נגד הקליפה לא אחרינן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ומליח דינו ברותח כו' ובשערים פסק מ\"ו דמליחה כרתיחה דבישול להחמיר לאסור עד ס' כשאין ס' אבל לא להקל להתיר בלא קליפה כשיש ס' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אבל בצלי אין חילוק שאפילו נפל למליח שנאכל מחמת מלחו בעי קליפה לאו דוקא נקט למליח כו' דה\"ה אינו מליח כלל נמי בעי קליפה דכל שאינו מליח עד שאינו נאכל מחמת מלחו כלא מליח חשבינן ליה: "
                ],
                [
                    " והוא חי כולו אסור רבינו תפס שיטת ספר התרומה אבל רש\"י כתב דאצלי חם קאי שהוא נאסר כולו אם הוא מתובל או אם יש בו בקעין אבל בשר חי לא נאסר על ידי כן ומפרש צלי הנ\"ל דר\"ל צלי חם ע\"ש וב\"י הביאו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כזית בשר כו' אבל אם אין בחלב ששים לבטל הבשר כו' וא\"ת מאי איכפת לן בדליכא ששים הא כיון שקדם וסלקו קודם שנח מרתיחתו א\"כ לא פלט כלום (ומהאי טעמא סובר הרמב\"ם והרשב\"א שמותר אפילו בדליכא ס' עכ\"ה) וי\"ל שסובר רבינו כהסמ\"ג שכתב דאף על גב דאינו פולט מה שבולע עתה מהחלב מ\"מ פולט מה שכבר בלע והא ראיה דעינינו רואין שכשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה מראית המים מיד ובשר שמן נימוח בתוכה ונראה שמנונית על הרוטב וא\"כ כיון שפלט טעם בשר בתוך החלב אוסר בדליכא ס' וכן משמע מדברי הרמב\"ם והרשב\"א ב\"י ועיין מ\"ש עוד מזה בסימן צ\"ג: "
                ],
                [
                    " טיפת חלב כו' אם יש בה ששים לבטל החלב מותרת מדמתיר בס' ש\"מ שסבר שהטיפה מתפשט בכל החתיכה אפי' בלא רוטב וממילא אם אין ס' בחתיכה נאסר כולה וכ\"כ רבינו בסמוך דהיכא שנאסרה החתיכה נעשית כל החתיכה איסור כו' וקשה דלקמן סימן ק\"ה כתב וכן אם נפל איסור על החתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב אינו אוסר אלא כדי נטילה כו' ונראה שיש לחלק בין טיפת חלב שהוא צלול ומתפשט בקל בכל החתיכה ובין איסור שהוא גוש וכן תירץ מו\"רש באו\"ש ולא כת\"ח כלל כ\"ג דין ג' שכתב סתם שאינו אוסר אלא בכדי נטילה וכתב ולא כמ\"ש בי\"ד סי' צ\"ב שנאסר כולה. ומור\"ש ז\"ל אסר כל החתיכה בכל ענין אפילו באיסור גוש ובלא רוטב עיין בא\"ו שלו בדין חם לתוך חם ובעקרים שלו בדין דג טמא בהג\"ה וז\"ל מ\"ו אף שבצלי אינו אוסר המחבר אלא כדי נטילה שהרי אפילו עירוי דם רותח על הצלי אינו אוסר אלא כדי נטילה (כדלעיל סימן ע\"ו) מ\"מ חתיכה שנתבשלה רכה לבלוע והטיפה נכנסת שפיר בכולה עכ\"ל (אלא שקשה דהא לקמן בסימן ק\"ה נמי איירי בנתבשלה וע\"כ צריכין אנו לתירוץ הראשון עכ\"ה) וחילוק שבין צלי ומבושל כתבוהו ג\"כ ב\"י בסימן צ\"א ולקמן יתבאר בדברי רבינו בסימן ק\"ה: "
                ],
                [
                    " ורש\"י פירש אפילו מקצתה ברוטב עיין בד\"מ שהוכיח מדברי הטור דאף דאותה החתיכה נאסרה כיון שאינה כולה בתוך הרוטב מ\"מ אינה אוסרת מה שבקדרה (וכ\"כ בסמוך בשם מהרי\"ן חביב) אף שהוא מקצתה בתוך הרוטב ואין ס' כנגדו ומש\"ה כתב בסמוך והיכא שנאסרה מחמת חלב נעשית כל החתיכה איסור ואם בשלה עם אחרת צריך ששים לבטל כולה ומדלא כתב וכיון שנעשית נבילה בעינן ס' מהשאר שבקדרה לבטל כולה שמע מינה דס\"ל דאין שאר קדרה נאסר אא\"כ ניער ובישל אח\"כ דהו\"ל כבישול חדש והביא דברי המרדכי דף תשל\"ז ע\"א שכ\"כ ע\"ש. והיינו טעמא משום דאמרינן ממ\"נ אי נמשך האיסור בכל הקדרה אם כן בכולה משערין ואי לא אם כן גם כן אינו נאסר מהחתיכה אלא שקשה לפ\"ז ממ\"ש בס\"ס טיפת חלב שנפלה על הקדרה דבעינן ששים פעמים ס' ולא אמרינן ממ\"נ ויש לחלק בין חתיכת בשר דנמשך ממנה הטעם והבליעה מיד לקדרה שכבר נאסר הקדרה ואחר כך נמשכת ממנה לתבשיל. ואין לומר דמ\"ש ואם בשלה עם אחרת ר\"ל אם היה עוד חתיכות עמו נאסרו ממנו באותו בישול דז\"א דהא דין ההוא שכתב והיכא שנאסרה החתיכה קאי גם לרש\"י ולרש\"י לא נאסרה החתיכה כ\"א כשהיה כולה חוץ לרוטב וכשהיה חוץ לרוטב אין שאר החתיכות נאסרו עכ\"פ צ\"ל שחזרה ונתבשלה עם חתיכות אח\"כ וק\"ל: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם אבל אם ניער כו' ונראה שא\"צ רק שינער או יכסה מיד כו' מהרי\"ן חביב יישב דברי הרמב\"ם דלק\"מ דגם הוא סובר שא\"צ ניעור כו' אלא מיד והא דכתב אבל אם ניער מתחלה ועד סוף גררא דלישניה נקטיה דבריש דבריו כתב אם אין בחתיכה ס' אם ניער לבסוף אסור הכל אם אין ס' בקדרה לבטל החתיכה ושם הוכרח לומר ניער לבסוף דאי ניער בתחלה כל הקדרה מצטרף לבטל טיפת החלב ואי לא ניער גם לבסוף אין שאר הקדרה נאסר מן החתיכה הלכך הוכרח לומר בריש דבריו אם ניער לבסוף לכן אמר בסיפא אבל אם ניער מתחלה ועד סוף ר\"ל שאם ניער מתחלה אף אם ניער גם בסוף שרי הואיל וניער בתחלה. גם י\"ל דהכי קאמר אם ניער ר\"ל שהוא מנוער מתחלה ועד סוף ור\"ל שניער מתחלה עד שנתבלבל בכל הקדרה וממילא מנוער הוא הטעם מתחלה ועד סוף וק\"ל ואגב רישא קאמר לשון שאינו מדוקדק ועוד י\"ל דגם רבי' לא פליג אדברי רמב\"ם בזה אלא לפרש דבריו וה\"ק ונראה דהרמב\"ם שכתב שינער מתחלה כו' אינו ר\"ל שצריך וכו' וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וכתב עוד הרמב\"ם כו' ואינו מבין דבריו שאם החתיכות כולן בתוך הרוטב מה צריך לנער כתב ב\"י וא\"ת כשנפל לתוך המרק מאי צריך לנער וזה הו\"ל לרבי' לאקשויי על הרמב\"ם (ולעד\"נ אינו ר\"ל דוקא רוטב אלא כל מיני לפתן ושאר דברים שמתבשלים עם הבשר נכלל ג\"כ בזה) (גם אפשר ליישב דאיירי בנפל כ\"כ הרבה עד שאם לא נצטרף כל החתיכות יחד לא יהיה ששים נגדו ולכך צריך ניעור ודו\"ק עכ\"ה) אלא משום דבנפל על החתיכות איכא לאתמוהי עלה בתרי גווני נקטה וקושיא זו ממילא מוקשה וטעמא דהרמב\"ם נראה בזה דמ\"מ צריך לנער כדי שיתערב יפה דהא חזינן דאפי' בניער מתחלה ועד סוף חייש ר' יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואע\"ג דרבנן פליגי עליה מ\"מ מודו שצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה. ומהרי\"ן חביב תירץ קושיית רבי' שמ\"ש נפל חלב בתוך המרק כו' מיירי בניער מיד ואדלעיל מיניה קאי שמיירי נמי בניער מיד אבל אם לא ניער מיד פשיטא שאסור: "
                ],
                [
                    " ור\"ת פסק דאף בשאר איסורים אפשר לסוחטו אסור (וכן פסק המרדכי ורוב הגאונים ועיקר רש\"ל וכ\"כ רמ\"א דכן המנהג ואין לשנות ודוקא אם האיסור דבוק בחתיכת היתר או שהוא כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור אבל בלא\"ה לא אמרינן חנ\"נ וכל זה בשאר איסורים אבל בבשר בחלב אין חילוק עיין בד\"מ שהאריך עכ\"ה) ודוקא כגון הכא שנבלע בחתיכה א\"נ מטעם חשיבות החתיכה איסור ניכר ומובדל הוא אז לא מועיל בהוספת היתר עליו אבל אם נתערב לח בהיתר לח כגון רוטב ברוטב ונאסר ואח\"כ נוסף עליו רוטב של היתר אז לא אמרינן דנעשה נבילה ואין צריכין ס' אלא כנגד הרוטב של איסור הראשון מרדכי ור\"ן וכ\"כ בר\"ס ק\"ו (וכתב רמ\"א דיש לסמוך ע\"ז בשאר איסורים לצורך הפסד גדול אבל לא בבשר בחלב עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ודוקא כשנאסר בנותן טעם שלא היה בהיתר ס' לבטל האיסור כו' אבל נאסר במשהו אפילו נאסר מחמת מינו כתב ב\"י לא ידענא מאי אפילו דקאמר וכך הול\"ל אבל נאסר במשהו כגון שנאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יודא עכ\"ל. ומ\"ו תירץ לא מיבעיא שאר משהו שהן משום חומרא בעלמא כגון חמץ בפסח וע\"ז שלא במינן ואליבא דרבנן אלא אפילו מין במינו אליבא דרבי יהודה שהוא איסור דאורייתא ואם כן נימא דהוי כאיסור ששים שלא במינו עד כאן לשונו מ\"ו ולכאורה יש לפקפק ע\"ז דבחמץ בפסח וע\"ז דאיסורן במשהו בין במינו בין שלא במינו לא שייך למימר דלא נעשית נבילה להתירו באם נתערב התערובות באחרות באם יש ששים נגד האיסור שיהא הכל מותר דכיון דאיסורו במשהו מה לי בתערובת הראשון מה לי תערובת האחרון בשלמא באיסור מין במינו במשהו דר' יהודה דאין אוסר במשהו אלא במינו וכי נפל אח\"כ בהיתר שאינו מינו משערינן כאילו האיסור עצמו נפל לשם ומבטלינן ליה בששים לפי שהאיסור עצמו אינו אוסר שם אלא בששים דדוקא במינו אוסר במשהו אבל לא בשאינו מינו מה שאין כן בחמץ בפסח וע\"ז דאף אם נשער כאילו האיסור לחוד נפל לשם לתערובת שני אפילו לשאינו מינו מ\"מ אוסר במשהו וא\"כ מה מועיל תערובת שני לבטלו יותר מתערובת הראשון וצ\"ל דנ\"מ דאם נאסר תערובת בפסח במשהו ולאחר פסח נשאר אותו התערובות באיסורו ואם נתערב אותו תערובת אחר פסח באחרות א\"צ אלא ששים כנגד האיסור ונתבטל האיסור והכל מותר וצ\"ע א\"כ גם אם יש ששים בתערובת הראשון נגד המשהו יחזור הכל להיתרו הראשון לפ\"ז. ול\"נ דמ\"ש רבי' אפי' כו' ר\"ל לא מיבעיא יין נסך דאוסר במשהו במינו אליבא דרבנן מדרבנן משום חומרא י\"נ לחוד ובשאינו מינו בטל בנתינת טעם דהיינו אם נתערב במים אפי' בששה חלקים נגדו בטל כמש\"ר לקמן סימן קל\"ד אלא אפילו מין במינו לרבי יודא כו' דס\"ל מין במינו אסור מדאורייתא אפ\"ה נתבטל אחר כך בשאינו מינו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " טיפת חלב שנפלה על הקדרה שאצל האש מבחוץ כו' ואם כן הטיפה אוסרת הקדרה כל סביבותיה ונאסרת התבשיל שבה כתב ב\"י וז\"ל כלומר הטיפה אוסרת כל הקדרה והקדרה אוסרת כל התבשיל שבה שא\"א לתבשיל שבקדרה שיהא בה ס' כנגדה ובכולה קדירה משערינן הילכך הכל אסור עכ\"ל ועל דברי הר\"מ שהביא רבי' כתב ב\"י וז\"ל ודבר ברור הוא שהר\"מ חולק על מ\"ש רבי' בתחלה שנאסר הקדרה והתבשיל לפי שהר\"מ סובר כו' דחיישינן שמא אינו מפעפע אלא במקצת הכלי כו' ומש\"ה כי איכא ששים פעמים ששים בתבשיל נגד הטיפה שרי ממ\"נ וכו' וא\"כ הול\"ל והרי\"ו כתב דלישתמע דאתי לאפלוגי עכ\"ד ולפי מה שכתבתי בפרישה לק\"מ ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור ז\"ל ב\"י ומ\"מ דברי רבי' סתומים במ\"ש ואם בשל בה בתוך מעת לעת אסור דמשמע דלא משכחת לה צד היתר והא ליתא דנהי דבכולה קדרה משערינן ואין מה שבתוך הקדרה ס' כנגד כולה מ\"מ הו\"ל לפרושי דהכא אינו אסור אלא בנותן טעם וכמ\"ש רבי' בסימן צ\"ח שהוא דעת הרא\"ש והרמב\"ן דהיכא שאין האיסור בעין אלא טעם כי הכא בנ\"ט שרי דהיינו ע\"י קפילא אע\"פ שאין בה ששים נגד כולה וכ\"כ הרשב\"א בהדיא ושכן דעת הרמב\"ם עכ\"ל ולפעד\"נ דגרסינן הכא בתוך מעת לעת אוסר וא\"ש דכאן אין מקום דין לימוד שיעור האיסור תערובת אלא לקמן בסימן צ\"ח ולא בא כאן אלא לחלק דבן יומא אוסר כדינו ע\"ד שיתבאר בסי' צ\"ח ואינו בן יומו אינו אוסר וגם משמיענו דלכתחלה אוסר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " כתב בעל העיטור אם בשל חלב בקדרה כו' ויש בה ששים משמע דאפשר דבחלב יש ששים נגד כל הקדרה אף שמדברי רבינו בטור א\"ח סימן תנ\"ב בשם הרא\"ש וגם מדברי בעל התרומות שכתב רבינו בסימן שאחר זה משמע דאין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי (וכן מוכח בסימן צ\"ח וכן כתב לקמן סימן קכ\"א) וי\"ל דאפשר דבעל העיטור סבר כהראב\"ד דלא משערינן אלא במה דספק מהכלי כמ\"ש בסימן צ\"ח א\"נ כשידוע שיעור הבשר שנתבשל בה איירי ב\"ה דכל כה\"ג לא משערינן אליבא דכ\"ע בכל הכלי כמ\"ש בסימן צ\"ח (וז\"ל רש\"ל ויש לפרש כוונת הטור במ\"ש שיש בה ששים בחלב כנגד כל חתיכת הבשר שנתבשל בתוך מעת לעת בתוך הקדרה כי אז אין לשער ששים כנגד כל הקדרה רק כנגד כל הבשר וכן לקמן בסימן צ\"ד גבי בצלים או ירקות שבלועים מבשר כו' עכ\"ה) א\"נ משכחת שיהא רוחב הקדרה גדול כל כך שיחזיק מים שיהא ששים כנגד כל הקדרה כגון שנחושתה דק ורחבה גדול ב\"י: "
                ],
                [
                    " וממין הראשון אינו יכול לבשל כו' וא\"ת הלא כ\"ש הוא ממ\"ש שאינו יכול לבשל ממין השני אע\"פ שהל\"ל שנגעל טעמו מהחלב כ\"ש מין ראשון דאסור ויש לומר דמיירי בשעירו החלב ממנו ברתיחתו וכמ\"ש בסמוך דאז לא בלע החלב: "
                ],
                [
                    " ואני תמה היאך מותר לבשל בה חלב כתב מהרי\"ן חביב נ\"ל שדעת בעל העיטור דחשיב בישול החלב בה כהגעלה כיון שיש ששים אם נזהר לשפוך אותה חלב מהקדרה קודם שתנוח הרתיחה דודאי כבר הלך לו כל טעם החלב בין מה שקיבל מטעם הבשר בין טעם החלב עצמו דאיידי דטריד לפלוט לא בלע. ורבי' יעקב תמה עליו משום דאת\"ל שלא נשאר בקדרה טעם כיון שנשפך בעודו רותח אבל טעם הבשר שקבלה תחילה לא יצא כולו והיאך מותר לבשל בה חלב עכ\"ל ובזה מיושב למה לא פריך רבי' עליו היאך מותר לבשל בה בשר. וב\"י תירץ דלרבותא נקט האי תמיה היאך מותר לבשל בה חלב וכל שכן שיש לתמוה היאך מתיר לבשל בה בשר ע\"ש (שכ\"כ ב\"י קודם שהביא דברי מהרי\"ן חביב). והנה מ\"ש מהרי\"ן חביב שכבר הלך כל טעם החלב ר\"ל לפי שבא ליתן טעם על שריותא דבעל העיטור דהתיר לבשל בה בין בשר בין חלב ואתרווייהו קשה הא בתוך חלב זה יש טעם של עצמו שהוא טעם חלב ויש בה טעם בשר שקבלה מהקדרה וחוזר ונאסר הקדרה מהחלב וא\"כ יאסר לבשל בה בין בשר בין חלב ע\"ז תירץ וכתב דלא קבלה הקדרה מהחלב שום טעם אלא כבר הלך לו כל טעם החלב ר\"ל שני הטעמים. ויש לדקדק לדעת מהרי\"ן חביב ז\"ל שכתב שמיירי בשפך החלב מהקדרה קודם שנחה מרתיחתה א\"כ לא בלע הקדרה כלום מהחלב וקשה לדעת שניהם למה אסרו לבשל בה בשר וי\"ל דמדמו לה לבשר שנפל לתוך היורה רותחת שנתבאר בר\"ס צ\"ב שהחלב נאסר מן הבשר כשאין בה ס' לבטל טעם הבשר אע\"פ דמיירי נמי התם שסלקו קודם שנח מרתיחתו אלא משום דאמרינן דנהי דאין החלב בולע מן הבשר טעם החלב שנבלע בבשר טעם בשר מיהא בולע החלב ממנו וכמ\"ש שם והה\"נ הכא אמרינן נהי דאין הקדרה בולע טעם בשר שפלט טעם חלב מיהא בולע ובעל העיטור סבר דאין הקדרה בולע כלום כל שעת הרתיחה והא דנאסר התם החלב כשאין ששים נגד הבשר התם שאני לפי שהבשר רך ונימוח ונשאר בחלב מה שנמוח ממנו ומזה הטעם נמי נאסר שם הבשר ולא אמרינן הואיל וטרוד לפלוט אינו בולע דהא אינו פולט כלום אלא נימוח בתוכו. אבל קשה מיהו לבעל העיטור דנהי דבשעת רתיחה אין הקדרה בולע החלב מ\"מ קודם שהתחיל להרתיח בלע מהחלב ואותו חלב אין הקדרה פולט בשעת רתיחה כמו שאמרינן לעיל גבי בשר שאין הבשר פולט בשעת רתיחה מה שנבלע בו מהחלב ומש\"ה החלב מותר כשיש ששים לבטל טעם הבשר ולא אמרינן שנאסר במשהו מכח מין במינו שחוזר ובולע מהחלב שבבשר משום שאין הבשר פולט אותו החלב א\"כ הה\"נ בקדרה שאינו פולט אותו וליתסר וי\"ל דדוקא גבי בשר שיש לו טעם שלו דאמרינן הואיל ופולט טעם דידיה אינו פולט הטעם הבלוע בו אבל קדרה שאין לה טעם רק ממה שבלע אמרינן דכח הרתיחה מפלטת כל מה שבלעה: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א שאם בשל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בה אח\"כ גבינה כו' בת\"ה הארוך בסוף בית ד' הביא הא דתנן בפרק בתרא דע\"ז השפוד והאסכלא מלבנן באור ואמרינן עלה בגמרא והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן (פי' שבלועות מקדשים ונעשה הבלוע בהם נותר) ופריק רבא קדשים ה\"ט דכל יום עושה גיעול לחבירו (פי' הואיל ומבשלין בהן בכל יום אותו הבישול נעשה הגעלה ליום שלפניו) ואקשינן א\"ה הגעלה נמי לא ליבעי וסלקא בקשיא שמעינן מהא דכל שבשלו בו לאחר מכאן נכשר לגמרי עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילן שהרי נגעל בבישול יום ב' ונכשר לגמרי עכ\"ל. ודקדק הרשב\"א שם דמתחלה פריך תנן מלבנן כו' והתניא גבי קדשים מגעילן משמע דקשה ליה ליצטרך נמי ליבון ולא סגי ליה הגעלה וכי משני כל יום עושה גיעול לחבירו פריך א\"ה הגעלה נמי לא ליבעי וסלקא בקושיא דמשמע שא\"צ אף הגעלה וכי עדיף הא דכל יום עושה בישול לחבירו מהגעלה אלא דמעיקרא ס\"ד דמקשה שבאו לידי איסור נותר פריך שפיר למה מועיל הגעלה ליבעי ליבון כדתנן במתני' וכי משני כל יום עושה גיעול לחבירו נמצא שלא בא לידי איסור נותר דכל יום מפליט מה שבלע ולא בא לידי נותר ועל המעט הנשאר לא חל איסור נותר פריך שפיר הגעלה נמי לא ליבעי נמצינו למידין מזה דקדרה שבלוע מהיתר אמרינן ע\"י בישול נקלש הטעם ולא בא אח\"כ לידי איסור אותו המעט הנשאר אבל דבר הבלוע מאיסור לא אמרינן נקלש הטעם ואינו יוצא מידי איסורו ע\"י בישול עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי להלבן. ועיין בא\"ח סימן תנ\"ב ששם כתב רבינו בשם הרא\"ש דאם בא להגעיל בע\"פ אחר שש דיגעיל תחילה היורה וקשה מאי מועיל הגעלה ליורה כיון שאין במים ס' כנגד כל עובי היורה והרא\"ש מפרש הטעם בס\"פ ג\"ה כטעמא דרשב\"א הנ\"ל משום דנקלש החמץ שביורה שהרי לא אמר הרשב\"א דינו אלא כשבלע היתר אבל לא כשבלע איסור וחמץ איסור הוא דהרי לוקין עליה אחר שש כמבואר בא\"ח סימן תמ\"ג וצ\"ל דשאני התם דהגעיל היורה הגעלה גמורה וכבר כתבתי דלדעת הרא\"ש והרמב\"ן א\"צ ס' נגד כל הכלי כ\"א ע\"י טעימת קפילא כל היכא שאין האיסור בעין אלא טעמו של כלי. משא\"כ הכא דלא נתכוון להגעיל אלא בישל בה ירקות ויכול להיות דלא העלה רתיחה ולא היה הכלי מלא ומש\"ה בעינן דוקא שיהא בלוע היתר וק\"ל. ועי\"ל דשאני התם דיש בלבול וקלישה טפי מחמץ ליורה ומיורה למים וממים חוזר ליורה ומהיורה לתוך הכלי שמגעילין בו ועדיין אין בו איסור אכילה עד שחוזרין ומבשלין בהכלי שנגעל. והיותר נראה דשאני הכא דבשעה שבלע הכלי היה שם איסור עלה מש\"ה אמרינן דנשאר באיסורו משא\"כ בחמץ דבשעת בליעה היה שם היתר עלה עד עתה אחר שעה ו' מש\"ה ניתר טפי דומה למ\"ש בסי' צ\"ד דמש\"ה נשאר הכף באיסורו אף אחר מע\"ל משום דבשעה שבלע האיסור היה טעמו לשבח וק\"ל. ועל מ\"ש רבינו בשם הרשב\"א שאם בישל בה ירקות מותר לבשל בה אח\"כ גבינות דקדק ב\"י דמ\"ש ממה שכתב בעל העיטור דאיכא מ\"ד מבשל בה ממין שבישל בה עכשיו כיון שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל הקדרה נמי מותרת שרבינו תמה עליו ולא תמה על הרשב\"א ואין לחלק דדוקא בבישל בה ירקות התיר הרשב\"א אבל לא בבישל בה חלב דהואיל ואיכא ס' לבטל טעם הבשר מה לי ירקות או חלב גם א\"ל דלא שרי הרשב\"א אלא בכלי שטף אבל לא בכלי חרס שהתיר בעל העיטור שבליעתו מרובה דמ\"ש דה\"ט דיהיב בכלי חרס לאסור משום דאפי' הגעלה לא מהני ביה ופולט תמיד טעם זה נמי שייך בכלי שטף כל זמן שלא הוגעל כראוי ומיהו איכא למימר דדוקא בכלי שטף שבלוע מעט שייך למימר ע\"י בישול נחלש ונקלש הטעם מה שאין כן בכלי חרס שבלוע הרבה עד שאמרו בו אינו יוצא מידי דפיו לעולם. וכתב עוד ב\"י וז\"ל רבינו ירוחם כתב דברי הרשב\"א בשם הפסקנים ואח\"כ כתב כדברי הר\"פ בשם הגאונים ונראה מדבריו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולפ\"ז צ\"ל שהוא סובר דע\"כ לא שרי הרשב\"א אלא כשבישל בה ירקות וכיוצא בהם אבל בבישל בה חלב לא דאע\"ג דכל שאינו בת יומא או שיש בחלב ששים כיון דחלב שרי הו\"ל כבישל בה ירקות מ\"מ כיון דחלב הוא אסור בבשר אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר לקדרת בשר לבשל בה חלב א\"נ דדוקא במים הוא דקאמר הרשב\"א שיש בהם כח להקליש ולהחליש בלע האיסור אבל חלב אין בו כח להקליש כ\"כ בלע האיסור. וכן צ\"ל לדברי ריב\"ש סימן קכ\"ו שכתב שם דברי הרי\"ף וסיים שם אבל ירקות ושאר מיני קטניות מותר לבשל כו' ע\"ש. ומדברי סה\"ת שכתבו רבינו בסימן שאחר זה נראה דלית ליה הא דרשב\"א שכתב אע\"ג דבשאר איסורים קדרה של איסור ששהתה מעת לעת וכו' בבשר בחלב אינו כן וכו' חלב מותר אע\"ג שהוא בתוך מעת לעת לחימום המים משמע דלית ליה דהרשב\"א דא\"כ דעדיפא מינה הו\"ל לאשמעינן דמותר לבשל בה חלב לכתחלה אחר שהורתחו בה המים וגם מדברי התוס' בפ' כל הבשר נראה כן שכתבו שם דה\"ט דבקדשים נעשה כל יום גיעול לחבירו משום דמין במינו בטל ברוב בדאורייתא ובכלי המקדש אוקמוה אדאורייתא וה\"ט כתב ג\"כ סה\"ת והשתא א\"ש דל\"ת אסה\"ת מהוכחת הרשב\"א. ובסמוך בסימן צ\"ד אכתוב ישוב למה הביאם רבינו שניהם סתם בלא מחלוקת ביניהן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם תחב הכף בקדרה ב' פעמים ולא נודע בנתיים צריך ב' פעמים ס' והא דלא אמרינן דע\"י תחיבה ראשונה נקלש טעם הכף ואינו אוסר שוב כמ\"ש רבינו סימן צ\"ג בשם הרשב\"א שאם בישל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בה חלב לכתחילה דהטעם משום דאמרינן ע\"י בישול הירק נקלש האיסור י\"ל כמ\"ש ב\"י בס\"ס צ\"ג דשאני הכא כיון שהאיסור הוא בשר בחלב אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר א\"נ דדוקא במים אמר הרשב\"א שיש כח להקליש ולהחליש טעם האיסור אבל לא בחלב: "
                ],
                [
                    " אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור ולא דמי לכלים בפסח דאסורים להשתמש בהן כמו שנתבאר בא\"ח סימן ת\"ן משום דרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר דיש לומר דשאני התם דרוצה ליהנות מן האיסור אחר פסח מה שאין כן כאן (ע\"ל ר\"ס צ\"א בדרישה מ\"ש שם עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " כתב בעל התרומות אע\"ג דבשאר איסורין כו' בבשר וחלב אינו כן כו' מותר אע\"פ שהוא בתוך מעת לעת לחימום המים ב\"י בס\"ס נ\"ג כתב דמכאן משמע דרבינו לית ליה דרשב\"א דא\"כ דעדיפא מינה ה\"ל לאשמעינן דמותר לבשל בה חלב לכתחילה אחר שהורתחו המים וכמ\"ש לעיל ס\"ס צ\"ג ועוד דאי ס\"ל כהרשב\"א מאי איריא לאחר ששהתה מעת לעת לבישול הבשר בשלו בה חלב מותר דהא אפי' תוך מעת לעת נמי שרי דע\"י המים שהוחמו נקלש ונחלש טעם הבשר דלא שנא מים ול\"ש ירקות כמ\"ש ב\"י. וקשה על רבינו שכתב הכא דברי סה\"ת ולעיל דברי הרשב\"א בלא מחלוקת ביניהם. וי\"ל דהא ע\"כ רבינו לא כתב דברי סה\"ת אליבא דהלכתא לדידיה דס\"ל כרבי' אפרים דלא אמרינן חנ\"נ כ\"א בבשר בחלב וסה\"ת דאוסר בחמימת מים בכלי איסור טעמו משום דחתיכה נעשה נבילה. עי\"ל דסה\"ת איירי בכלי חרס דכה\"ג הרשב\"א מודה דלא אמרינן נקלש כיון דאינו יוצא מדופיו לעולם נחשב תמיד כגוף האיסור ואף שגם הכלי שטף אינו נגעל כדינו ויש בו מגופו נ\"ל בלע ואפ\"ה אמרינן ביה נקלש מ\"מ אינו דומה לכלי חרס שאינו יוצא מדפנו לעולם וכמ\"ש ב\"י האי חילוקא ס\"ס צ\"ג ע\"ש וכתבתיהו ג\"כ שם. ואין ליישב קושיא זו דמש\"ה הביאו רבינו משום דיש נ\"מ בדין זה אם נבלע הכל באיסור בשר בחלב דגם לרבי' אפרים המים נאסרין ונעשו נבילה. דז\"א דמ\"ש בלוע באיסור בשר בחלב משאר איסורים דלא החמיר ר\"א בבשר בחלב כ\"א בתחילת בישול יחד משום דכל אחד הוא היתר בפני עצמו ובהצטרפם נעשה האיסור משניהן והוו בגוף האיסור. והעיקר נראה בזה דרבינו לא רצה לפסוק הלכה למעשה בשאר איסורים דלא אמרינן בהם אין חענ\"נ ומש\"ה סתם ג\"כ בסי' צ\"ו כדעת ר\"ת גם לעיל סימן פ\"ז לא כתב בשם הרא\"ש שפסקינן הלכה למעשה אלא שהסכים עם ר' אפרים וי\"ל דהיינו לדינא ולא להלכה: "
                ],
                [
                    " ודוקא כשהסכין בן יומו כו' עד אבל קליפה בעי צ\"ט למה דוקא קליפה ממ\"נ אם יש בחתיכה ס' נגד שמנונית הנדבק בסכין א\"כ אפילו קליפה לא בעי דהא נתבטל השמנונית בכל החתיכה ואם אין ס' נגדו בכל החתיכה א\"כ כל החתיכה נאסור דהא החתיכה רותחת היא והלך פיעפוע בכולה כמו שאמרינן כשהיא בן יומו ושוב מצאתי בהג\"ה סמ\"ק בשם ר\"פ ס\"ס ר\"ה בהדיא כדברי שהרי כתב דין זה דוקא אסכין טריפה ששחט בה ולפני זה כתב חילוק זה דבית השחיטה אינה רותחת אלא כדי קליפה וכמ\"ש רבינו כאן בשמו. ודוחק לומר דמ\"ש רבינו כאן אבל קליפה בעי ר\"ל לכל הפחות קליפה היכא ששחט בה אבל אם חתך בה רותח לפעמים כולם נאסר כשאין ס' בחתיכה נגד השמנונית שהוא על הסכין. ורבינו כתב בסימן י' בשם הרא\"ש דבסכין שאין ידוע אם הוא בן יומו א\"צ קליפה לשחיטה. ולפי זה צ\"ל דהר\"פ לא ס\"ל כן ודברים אלו כולם דברי הר\"פ הם. אבל צ\"ע דבש\"ע כתבו אחתיכה בשר רותח ולא בשחיטה ואפ\"ה בעי קליפה וצ\"ל דס\"ל לרבינו דנהי דלחומרא אמרינן הרתיחה מוליכה הבליעה בכולה ואי ליכא ס' כולה אסורה מ\"מ לקולא לא אמרינן הכי ועכ\"פ צריך קליפה (וכתב רמ\"א ודוקא שהוא רותח בכלי ראשון אז אם הסכין בן יומא ואין ס' בבשר נגד הסכין הכל אסור והסכין צריך הגעלה אבל אם הוא בכלי שני הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה בקרקע וכן נוהגין וכ\"כ בת\"ה כלל ס\"א דין י\"ג ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן התיר הרמב\"ם כו' ואינו מבין למה כתב שצלאן כו' עיין בפרישה מ\"ש ע\"ז וב\"י מבאר דברי הרמב\"ם שלא מיירי שצלאו עם הבשר בכלי א' אלא ר\"ל בשני כלים ובתנור א' ומשום ריחא מילתא נקטיה ונקט לישנא דגמרא דאיירי בדג שצלאו עם הבשר דגרסינן בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא (פי' דג שצלו עם בשר בתנור א' עכ\"ה) אסריה רבא מפרזקייא למיכלא בכותחא שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא (ואפי' למ\"ד ריחא לאו מילתא הכא מודה דריחא דאית ביה פטומי שאני ועוד דגים איכא נמי התם דאפילו במילחא נמי לא דקשה לריח ולדבר אחר מהג\"ה מיימ' רש\"ל עכ\"ה) ומתוך לשונו של הרמב\"ם עצמו משמע כן שכתב בלשון הזה פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן בחלב כו' עכ\"ל ב\"י: <br>ז\"ל ב\"י כתב בסמ\"ק בסימן רי\"ג אפילו נצלו או נתבשלו (ר\"ל אף לפי המקילין בנצלו או נתבשלו ולא מחשבין הטעם לכלום ה\"א לפי סברתם אפי' לכתחילה יהיה מותר קמ\"ל דלא) דוקא דיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאוכלם בכותח וכ\"כ בסימן קצ\"ח ודייק מדקאמר דגים שעלו בקערה בלשון דיעבד וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהמ\"א וכ\"כ רבי' ירוחם אבל בעל התרומה כתב במפתחות דקטניות שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחילה לערותן בכלי של בשר ואפילו הקדרה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה כו' עכ\"ל ב\"י. והנה באמת יש לתמוה על הב\"י הפלא ופלא מאי האי דכתב אבל בעל התרומות כו' כאילו הוא חולק על הסמ\"ק וה\"מ ור' ירוחם וז\"א דהא לא אמרו לאסור אלא שלכתחלה לא יתנם בקערה של בשר כדי לאוכלם אח\"כ בכותח אבל אם כבר נתנם בקערה של בשר פשיטא לד\"ה דמותר לאוכלם בכותח לכתחלה ובעל התרומות ג\"כ לא איירי אלא בשכבר אירע שנתבשלו בקדרה חולבת דאז מותר לערותן בקדרה של בשר וגם רמ\"א ז\"ל בד\"מ תמה ע\"ז וכתב ז\"ל נראה דכד שכיב מר ודמיך כתב להא מילתא עכ\"ל שוב עיינתי במפתחות דבעל התרומה שכתב בלשון הזה בסי' ס\"א וכן קטנית שבשלם בקדרה חולבת מותר לערותן בקדרה של בשר ואפילו לכתחלה ואפילו הקדרה בת יומא הכל מותר ואיכא למידק בתלת חדא למה הוצרך למכתב ואפילו לכתחלה פשיטא דלכתחילה מותר מדכתב לפני זה מותר לערותן דמשמע לכתחלה ועוד מאי זה דקאמר ואפילו הקדרה בת יומא טפי רבותא הו\"ל לאשמועינן אפי' הבשר הוא בעין מותר לערות הקטניות לתוכו כיון שאין בלוע בקטניות כ\"א טעם בר נ\"ט דהיתירא וכדאמרינן דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח ועוד למה חזר לכתוב הכל מותר הרי כבר כתב מותר לערות. ומכל אלה נראה דמ\"ש ואפי' לכתחלה ואפי' הקדרה בן יומא כו' חוזר ארישא ובא לאשמעינן דלאו דוקא הוא מ\"ש קטניות שבשלם כו' דמשמע דיעבד דז\"א דאפי' לכתחלה מותר לבשל קטניות בקדרה חולבת כדי לערותן אח\"כ בקדרה של בשר ואפי' אותו הקדרה של חולבת הוא בן יומו אפ\"ה הכל מותר לעשות כן לכתחלה ודו\"ק ונראה דכך היה ג\"כ גירסת ב\"י ומש\"ה כתב אבל בעל התרומות כו' בלשון פלוגתא וא\"ש אלא שט\"ס הוא או מהמדפיסים שטעו בחבור דברי בעל התרומות ומכח הקושיות והדיוקים שהקשיתי שינו דבריו ולא הבינו תוכן דבריו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אין מניחין כלי שיש בו כותח כו' ל' ב\"י והרמב\"ם נראה שהוא מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאיב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב שכתב בפ\"ט מהמ\"א אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך מפני ששואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך שאין החומץ שואב ממנו וכתב הר\"ן שכן פי' ר\"ח ובודאי דלהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסורא בעיניה כו' אלא שגירסא אחרת היתה להם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " היינו כדי כל הסכין (כתב רנ\"ש בא\"ו דף ע\"ז ז\"ל זהו דברי ריב\"א שהוסיף על סה\"ת ואחשוב דבא לומר שצריך ס' כדי כל הסכין ולא סגי בס' כדי חלק הסכין שחתך בו והוא לטעמיה אזיל שסובר כהר\"פ שהביא בריש סי' צ\"ד דמתכת חם מקצתו חם כולו עכ\"ל. אבל אינו מוכרח די\"ל דרבינו בא לומר דלא אמרינן שיהא סגי בס' כדי שמנונית שעל הסכין ונאמר דהשאר חשיב לפגם הואיל ואין ב\"י לכן קאמר דצריכין ס' כדי כל חלק הסכין שחתך בו שחורפיה מחליא ליה וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אבל אם חתכו בסכין של נכרי צריך ס' כנגד כל הצנון כבר כתבתי בפרישה שהוא כדעת ר\"ת ואע\"פ שרבינו כתב לעיל המסקנא בשם הרא\"ש כר' אפרים דלא אמרינן חנ\"נ אלא בבשר בחלב מ\"מ מביא רבינו כל דברי בעל התרומות אגב גררא אבל אין לומר שסכין של נכרי קרוי נמי איסור בלוע מבשר וחלב מטעם שסתם כליהם מעורבים מבשר וחלב וא\"כ הוי חנ\"נ לכולי עלמא דסוף סוף לא הוי אלא בליעת איסור וגבי בליעת איסור לא אמרינן לר\"א חנ\"נ מ\"ו אבל אין לומר דלא שייך בכלי נכרי איסור בשר בחלב משום דבשר שלהם בשר נבילה שאין חייב בו משום בשר בחלב כמ\"ש רבינו בסי' פ\"ז. דהיינו דוקא לעניין בישול אבל לענין אכילה חייב כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ט מהמ\"א וכתבתיהו לעיל: (וכתב רמ\"א וכל זה כשחתך בצנון עצמו אבל אם חתך בירק שעל הצנון אין לחוש. וכתב עוד ואם הוא ספק אם נחתך בסכין של איסור או לא אזלינן לקולא הג\"ה ש\"ד עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין לשין העיסה בחלב הב\"י כתב אהא ז\"ל וכתבו התוס' והמפרשים בפרק כל הבשר גבי דגים שעלו בקערה דדוקא בעינן שיוסק התנור ולא סגי בקינוח מפני שא\"א לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק עכ\"ל ויש לדקדק מה ענין זה לכאן בסמוך היה לו להביאו אצל מ\"ש רבינו אין טשין התנור באליה וי\"ל שכתבו כאן ללמוד משם לענין עיסה שלשה בחלב שנאפת בתנור שאין מועיל לתנור קינוח עד שיוסק וחזר וכתבו במקומו אצל אין טשין כדי שלא תאמר שם לא מהני הסקה. ועי\"ל משום דמקור דינים הללו הן מפ' כל שעה והב\"י כתב שהתוס' כתבו מזה בפ' כל הבשר ואגב סיים לכתוב גם את זה שכתב התוס' שם בפ' כל הבשר השייך לדינים הללו: "
                ],
                [
                    " ורב אלפס פי' שעשה בהן שינוי כו' ז\"ל ב\"י והרשב\"א כתב ואם שינה בצורת הפת ועשה כעכין קטנים כעין השור מותרת שהרואה יודע שלא שינה צורתו אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו עכ\"ל ב\"י נראה מדבריו שהוא סובר שצריך לעשות עוגות קטנים וגם לצייר עליהן בצורות וק\"ק מנ\"ל לומר כן ואפשר לומר שהוא מבאר כן דברי הרי\"ף שקשה ליה על פי' הרי\"ף ועל פירש\"י אם רצו חכמים לומר שמותר לעשות עוגה קטנה כפירש\"י למה נתנו שיעור דוקא כעין תורא ע\"כ פי' שרצו לומר שצריך לצייר עליו צורות כעין שור כפי' הרי\"ף ולפי שגם לפי' זה קשה למה דוקא צורות כעין שור לכן ביאר הוא גם כפרש\"י ור\"ל דתרוייהו צריכין ולכן א\"ש דנתנו חכמים שיעור כעין תורא שהוא דבר שמרומז בו תרוייהו שיהא קטן ושיהא בו צורה לסימן. גם נראה דלפרש\"י כה\"ג אסור שהרי הוא פי' שלא לש אלא עוגה קטנה ור\"ל שאינו לש אלא דבר מועט שנאכל מהרה הא לעשות הרבה עוגות קטנים ס\"ל דאסור משא\"כ להרי\"ף והרשב\"א וק\"ל. כתוב בהגהות ש\"ד בשם מהרא\"י ז\"ל דהני ב' פירושים אליבא דהלכתא סליקו דתרוייהו סברות יפות הן וכתב עוד היתר פשוט שאותן לחמין שעושין לכבוד שבת לחם משנה אופין אותן עם הפשטיד\"א לכתחלה משום דדבר מועט הוא ונאכל מהר בשבת והוי כעין תורא ע\"כ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו קפילא עכו\"ם גמרא פרק כל הבשר אמר רבא האי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה פירש\"י צנון שחתכו בסכין של בשר אפשר למטעמיה ואם טעמו וליכא טעם שמנונית מותר לאוכלו בכותח אבל קערה שמלחו בה בשר א\"א למטעמיה לפי שדם בלוע בו ואסור למטעמיה ע\"כ אסור לאכול בו כותח ומכאן יש ללמוד פעמים שקונין בשר מן הקצבים ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא אסור לטעום בלשונו: "
                ],
                [
                    " וכן כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו ל' ב\"י והרא\"ש כתב ז\"ל לטעמיה קפילא ארמאה פי' נחתום עכו\"ם וש\"מ דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא ידעוהו שצריך לו לדבר איסור והיתר עכ\"ל וז\"ש רבינו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו כו' כלומר אין מפורש בדברי הרא\"ש שהוא סובר כדברי המחמירים אלא לענין שצריך שיהא מל\"ת אבל לענין אי בעי קפילא בדוקא אין בדבריו הכרע עכ\"ל ב\"י ול\"נ שרבינו הביא דברי הרא\"ש ומפרש דבריו דמיירי דוקא באומן ומל\"ת וכמ\"ש בפרישה דאל\"כ יהא קשה על רבינו שהביא דברי הרשב\"א במ\"ש ויש אוסרין עד שיהא אומן ומל\"ת דהא סיים שם הרשב\"א דיש לחוש לדבריהם ולמה השמיט רבינו זה ולא כתב בסיום דברי הרשב\"א דיש לחוש לדבריהם אלא ודאי לא חש להאריך דסמך על מה שהביא הסכמת הרא\"ש ז\"ל שצריך שיהא אומן ומל\"ת והכריע כן מדברי הרא\"ש שכתב בהדיא ליטעמי' קפילא ארמאה פי' נחתום עכו\"ם משמע בהדיא מדבריו שצריך שיהא אומן וכתב ג\"כ שבעינן שיהא מסיח ל\"ת ועוד שהתוס' כתבו בהדיא והביאה ב\"י אהא דאמר סמכינן אקפילא אע\"ג דעכו\"ם הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו ע\"כ משמע להדיא מדבריהם שצריך שיהא אומן ואין סברא לומר שהרא\"ש חולק על התוספות אם לא היכא שמבאר בהדיא שחולק או שמוכרחין לכך: "
                ],
                [
                    " וכתב הרשב\"א כו' ותולין לומר שמינו היה רוב כו' ז\"ל ב\"י האי תולין לשון שאינו מכוון הוא דנראה ממנו אפי' אי לא ידעינן שמינו הוא רוב נגד האיסור אפ\"ה תולין להקל ואמרינן שרוב היה ומותר וא\"א לפרש כן דא\"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ועוד דא\"כ מאי מייתי ראיה מדאמרינן רואין את מינו כאילו אינו דהתם כשאינו יודעין בודאי שאינו מינו רבה עליו דוקא הוא. הילכך לאו דוקא הוא ואיירי כשידוע שמינו הוא רוב נגדו וכן הוא בהדיא בלשון רשב\"א ע\"ש מיהו יש ליישבו וכתבתיהו בפרישה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כי היכי דאמרינן רואין את מינו כו' למאן דאית ליה מין במינו לא בטל ביאור הדבר כתבתי בפרישה ע\"ש והנדון מחולק מהראיה בג' דברים הא' שהראיה לא מיירי בשפיכה וכאן בנדון איירי בשפיכה הב' שהראיה צריך להיות שאינו מינו ס' כנגד האיסור לבטלו וכאך א\"צ אלא רוב הג' שהאינו מינו צריך להיות ס' נגד האיסור בלי צירוף מינו דהא במינו ס\"ל דאין לו ביטול ובנדון דידן אם יש רוב במינו עתה תלינן להקל ואמרינן דמתחלה קודם שפיכה היה ס' בין הכל יחד במינו ושלא במינו דהא אליבא דר\"ת קיימינן דס\"ל דיש לו ביטול במינו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " המבשל בקדרת איסור כו' או התוחב כף של איסור כו' ל\"ש הן של חרס או של עץ או מתכת הנני כותב לך חילוקי דעות בזה וע\"פ זה יתבאר דברי רבינו דע שהרמב\"ן ס\"ל אף ע\"פ שנשתמש כף זה תחלה בבשר ואח\"כ ניער בה באותו יום כזית חלב וחזר ותחב אח\"כ בקדרה של בשר א\"צ ס' אלא נגד כזית של חלב ולא אמרינן כשניער בה כזית חלב נעשה בליעתו הראשונה של בשר מחלב נבלה דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע להצריך ס' כנגדו והוא דלא כדעת הרשב\"א שכתבתי בפרישה וגם דעת הרמב\"ן כתבה הר\"ן והמרדכי ס\"פ ג\"ה גם בעל ש\"ד ות\"ח ומ\"ו אבל גם הרמב\"ן מודה שאם נשתמש כף זה בקדרה של בשר הרבה פעמים וחזר ותחבו ביומו בקדרה של חלב דבעינן ס' נגד כל הכף דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה וזהו דעת התוס' אבל הראב\"ד כתב דדוקא בכלי חרס אבל בכלי עץ או מתכות שיכול להגעילם וחוזר להתירו אין משערין אפי' בכה\"ג בכולו אלא באומד יפה כמה יצא מיניה ודעה זו כתוב ג\"כ בת\"ה והר\"ן שם אבל כתבו שעיקר כדעת התוס' להחמיר בכלי עץ ומתכות הבלועים הרבה אבל בכלי חרס חדש שנפל עליו אפי' טיפת איסור פסק רמ\"א בת\"ח בכללו סימן נ\"א ס\"ב ובכלל פ\"ה ס\"ס ט\"ו וסעיף ט\"ז דנעשה כולה נבילה דדוקא בכלי עץ ומתכות דחוזרין להיתרן בהגעלה אין הכלי נעשה נבילה ומשערין במה שבלע לחוד משא\"כ בכלי חרס וה\"ה לדידן דאמרינן חנ\"נ אפי' בשאר איסורין אם היה כף של עץ או מתכות בלוע מהיתר ואח\"כ ביומו נבלע בו כזית איסור צריכין ס' נגד כל הבלוע או נגד כל הכף אכן רמ\"א ז\"ל בת\"ח שלו שם סי' נ\"א ס\"ב פסק דבמקום הפסד יש להקל בשאר איסורין חוץ מבליעת בשר בחלב כיון דרוב הפוסקים הסכימו דלא אמרינן חנ\"נ כ\"א בבשר בחלב אע\"ג דאנו מחמירין בכלים אין להחמיר וכ\"ש בזבוב דהרבה פוסקים פסקו דבביטול ברוב סגי כיון שהוא דבר מאוס והשתא נבא לבאר דברי רבינו דמ\"ש תחלה דאם בשלו בקדרה איסור צריך ס' נגד כולו ואין חילוק בין בקדרה חרס או עץ או מתכות ר\"ל אע\"ג דבכמה דינים יש חילוק בין עץ לחרס כמ\"ש בהאי דלא ידעינן כמה בלע אין חילוק. ומ\"ש רבינו כף ישינה שניער בה כמה פעמים כבר כתבתי בפרישה דלאו דוקא הרבה אלא ר\"ל פעם א' באיסור הרבה אבל אין לומר דכתב הרבה פעמים משום דס\"ל כמ\"ד דמשערי' באומד הדעת כמה שבלע ויצא מיניה כמ\"ש הראב\"ד דא\"כ למה כתב לעיל דאם נתבשל בקדרה של איסור דאין חילוק בין של חרס או עץ ובכולה משערין ולמה לא נשער ג\"כ באומר הדעת כמו כאן שהרי גם כאן באיסור מיירי כמ\"ש. ומ\"ש רבינו צריכין ס' נגד כל הכף אין להקשות ממ\"ש רבינו לקמן ס\"ס ק\"ז דא\"צ ס' אלא נגד הזבוב והא כתב בכף ישנה דצריכין ששים נגד כולו דשאני התם דהא לא בלע איסור אלא הזבוב דאף אם בלע ג\"כ מים ושאר דברים שנשתמש בה בו ביום הא רבינו ס\"ל דלא אמרינן חנ\"נ כ\"א בבשר וחלב וק\"ל. ובד\"מ הביא לשון ב\"י מ\"ש שרבינו ס\"ל שאם ניער כזית חלב בכף ישן בת יומא דמשערין בכולה וכתב עליו ז\"ל ואני אומר דזה אינו נכון דהרי בהדיא כתב רבינו בס\"ס ק\"ז דאינו משער אלא כנגד האיסור שבלע כו' עכ\"ל גם בת\"ח כתב בפשוטות שרבינו ס\"ל כדעת הרמב\"ן הנ\"ל דאין כ\"כ הבלוע בכף והביא ראיה ממ\"ש בזבוב בסימן ק\"ז וס\"ל דר\"ל מדסתם שם משמע ליה דאיירי אפי' בכף ישנה ומדכתב שם די\"א דמשערין בכל הכף ושלא מסתברא ליה ולא כתב דלדעת האומרים בכל האיסורין חענ\"נ גם כאן יש לאסור אם אין ס' נגד כל הכף ש\"מ דס\"ל דאין היתר בלוע נ\"נ. ולפ\"ז צ\"ל דרמ\"א ז\"ל פי' מ\"ש רבינו כף ישנה דצריכין לשער נגד כולו ה\"ט משום דאיירי דנשתמש בה חלב הרבה פעמים ואין אנו יודעין כמה בלעה ואח\"כ תחבוה בחלב וזהו דלא כמ\"ש ב\"י וק\"ל ולפי מ\"ש לק\"מ: "
                ],
                [
                    " וכן שלשה מיני איסורין של יבש שנתערבו זה בזה כזית מכל אחד כל שני מינים רבים על הג' ומבטלין איתו ופטורין על שלשתן ז\"ל ב\"י היינו ההיא דהפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור והא ודאי פשיטא דאסורין באכילה הן ולא בא ר' יוחנן אלא לפוטרן ממלקות ואם כן לא היה צריך רבינו לכתוב דין זה דהא לא נפקא לן מידי מיניה ולא כתבו אלא דמיניה ילפינן שני דינים הראשונים דנפקא לן מינייהו טובא ובהא ניחא שאע\"פ שהוא דין יבש ביבש כתבו כאן ולא כתבו בסימן ק\"ט שהיא מקום דיני יבש ביבש עכ\"ל ב\"י. ואע\"ג דשני דינים הנ\"ל נלמדו מדין זה אינן שוין דכאן פטור אבל אסור לאכול ולעיל כתב דמותרין ור\"ל אפי' באכילה וה\"ט דכאן האיסורים המה בעין משא\"כ לעיל דנתערבו ונתבטלו טעם כל אחד בששים נגדו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חתיכת נבילה כו' לפיכך הבא לבטל כו' יצרף כל מה שבקדירה בשר ורוטב וקיפה ועצמות וא\"ת הואיל ומצרפין גם כל העצמות עם שאר ההיתר לבטל האיסור א\"כ קשה למה יהא מותר ביש ששים עם העצמות נימא שהאיסור היה גדול בשעת נפילתו לקדירה ולא היה ס' נגדו לבטלה ונאסרה הקדירה ומה שיש עתה ס' היינו משום שנתמעט ונקטן האיסור על ידי בישול דבשלמא כי מבטלינן האיסור בבשר ושאר דברים שבקדירה בלא עצמות לק\"מ דכשם שאמרינן האיסור נתמעט הה\"נ נימא ההיתר נתמעט כפי ערך זה ונמצא ההיתר שהוא עתה ששים נגד האיסור גם בשעת נפילה היה ששים נגדו ונתבטל אבל עצמות שאין מתמעטין ע\"י בישול קשה כיצד מצטרפין אותן לבטל האיסור ניחוש דלמא נתמעט האיסור דרך משל שנפלה לקדירה חתיכה איסור שיעור שני זתים והיו בקדירה ארבעים חתיכות בשר כל אחת מחזקת שני זיתים ועצמות היו בקדירה שיעור עשרים זיתים נמצא שבשעת נפילת שני זיתים האיסור לקדירה לא היה בקדירה היתר אלא מאה זיתים שהם נ' פעמים שני זיתים ולא היה אלא נ' של היתר נגד האיסור ועכשיו שע\"י הבישול נתמעט האיסור ועמד על זית אחד וגם חתיכת ההיתר נתמעטו בזה שעמדו כל אחת על שיעור זית אחד והעצמות נשארו כשיעורן הראשון שאין מתמעטין ע\"י בישול נמצא לפ\"ז אע\"פ שיש עתה ששים היתר נגד האיסור בשעת נפילה לא היה ס' וממילא נאסר התבשיל שבלע מטעם האיסור שלא היה ס' נגדו ומאיזה טעם באנו להתירו עתה ועוד קשה דאף אם נאמר שע\"י צירוף העצמות נתבטל מ\"מ העצמות והוא אסורות הואיל ואין בהן טעם עצמן לבטל טעם האיסור שבלעו דרך משל שיש ס' זיתים היתר עם העצמות נגד האיסור ואם נאמר שחתיכות ההיתר בלעו טעם מהאיסור שיעור זית כמות שהאיסור עכשיו נמצא שכל זית וזית של היתר בלע אחד מחלק ס' שבזית שהרי טעם זית אחד נבלע בס' זיתים נמצא שבכל זית של בשר יש ס' טעם עצמו נגד האישור שבלע משא\"כ בעצמות שאין להם טעם עצמן לבטל האיסור אם כן נאסרו ע\"י האיסור שבלעו ויש לומר דאף כי משערינן שצריך ס' נגד כל החתיכה של איסור לבטל טעם האיסור היינו משום דלא ידעינן כמה נפק מינה טעם האיסור אבל עכ\"פ טעם האיסור שיצא הוא פחות משיעור החתיכה עצמה של איסור לכן ביש שם בהיתר בשעה שבא לפנינו נגד כל חתיכת האיסור אף כי לא היה ס' בשעת נפילתו האיסור להיתר נגד כל החתיכות מ\"מ משערינן לפי אומד זה שודאי היה ס' נגד טעם של חתיכת האיסור שהוא על כ\"פ פחות יותר מחתיכת האיסור עצמו והשתא ליכא למיפרך לתסרו העצמות דאמרינן כמו שבלעו מן האיסור הה\"נ שבלעו מן ההיתר ונתבטל טעם האיסור שבהם ע\"י טעם ההיתר הואיל ואמרינן שטעם האיסור היוצא מהחתיכה הוא פחות מחתיכה עצמה ואף כי יש לפקפק ע\"ז ולומר דאם נאמר שהעצמות בלעו מעט מן האיסור הה\"נ נימא שמן ההיתר בלעי מעט וא\"כ עדיין אין בהם כמה לבטל האיסור שבלעו מ\"מ הואיל ואיסור זה הוא טעם בלא עיקר וחומרא הוא שהחמירו רבנן אפשר לומר שלא החמירו בכזה ובלאו הכי יש לתרץ קושיא ראשונה דל\"ק מידי דלאו מילתא פסיקא היא לומר שהחתיכה נתמעטת ואדרבה אנו רואין בחוש אשר לפעמים מתרבה החתיכה ע\"י בישול ואם כן אפשר לומר שחתיכת האיסור נתרבה ע\"י בישול מכמות שהיתה בשעת נפילה ולכן ביש ששים נגדה בשעת ביאתה לפנינו מותר: "
                ],
                [
                    " וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור יש לדקדק הא כתבה רבינו חדא זימנא בסימן צ\"ח שאין הקדירה מצטרפת לבטל האיסור ושם כתב דמצטרף להאיסור לאסור וכאן כתב דלא מצטרף להאיסור ונראה ליישב' דלעיל מיירי שהקדירה האיסור והתבשיל ההיתר וקמ\"ל התם דאע\"ג דלאיסור מצטרף הקדירה וצריך ששים כנגד כל הקדירה אפ\"ה אין הקדירה מצטרף להיתר וכאן מיירי שנתערב איסור בתבשיל של היתר קמ\"ל דאין הקדירה מצטרף לא לאיסור ולא להיתר <i data-commentator=\"Prisha\" data-order=\"1\"></i> והרשב\"א כתב י\"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר דעת אלו הי\"א כתבתי בפרישה והביאו ראיה מהא דאמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע דאלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוי משערינן בהיתרא דבלע דיקולא ע\"כ וקשה לי שהביאו ראיה לסתור דבריהם דאף עליהם יש להקשות כה\"ג דאיסורא לא בלע דהיתרא בלע. וא\"ל שהביאו ראיה לסברא זאת דא\"צ שיהא בעין דאף מה שבלוע חשוב בעין להצטרף ולבטל האיסור דא\"כ אף מה שנבלע מהאיסור בעין יחשב עי' בפרישה מ\"ש יישוב לזה. ונראה עוד שי\"א הללו הם המה המקצת מפרשים שכתב הרשב\"א משמם איך שפירשו הא דאמר לישנא קמא בגמ' בקדירה עצמה ר\"ל התבשיל בעין שבקדירה והם המה המחמירין טפי מלישנא בתרא דס\"ל דמשערינן נמי במה שבלע קדירה והי\"א הנ\"ל פסקו לקולא כלישנא בתרא והוצרכו ראיה לפסקם בזה לפסוק לקולא מפני שהוא מנגד למ\"ש שם בלישנא קמא וגם למ\"ש רבנן לרב אשי אטו התירא בלע איסורא לא בלע ולזה הביא ראיה דמאיזה טעם רצו לפרש הלישנא קמא הא דאמר ובקדירה התבשיל שבתוך הקדירה משום דס\"ל דבעינן שיהא בעין מה שמצטרפין והביא ראיה מרב אשי דהאי נמי בעין מיקרי. שוב ראיתי בחידושי רשב\"א שהאי י\"א קאי אאם ראו האיסור בשעת נפילה וראו עכשיו שלא נתמעט או נתמעט אבל לא מתמעט כ\"כ בערך ההיתר ואם כן לק\"מ דרב אשי מיירי בשלא ראו האיסור בשעת נפילה וא\"כ א\"א לשער במאי שבלע דהא יש לחשוש דהאיסור נבלע בערך ההיתר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק לשון ב\"י דעת רבינו שמאחר שפסק סתם לא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס\"ל דאין לחלק ביניהן ול\"נ דרש\"י והרא\"ש יודו בחילוק שחילק הרשב\"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא מיהא כלישנא בתרא עכ\"ל. ונראה לי לסתור דבריו בתרי טעמי וליישב דברי רבינו דלפי דברי ב\"י יצטרך לבאר דברי רש\"י במין במינו שהוא דאורייתא ולכן אין מצטרפין מה שבלעה הקדרה אלא כשיש ס' בעין וזה אינו דהא רש\"י סובר דמין במינו באלף לא בטל גם אם נפרש דברי רש\"י דמיירי בשאינו מינו יש ג\"כ להקשות למה כתב ואיסורא דאורייתא הוא הא רש\"י סובר דמין בשאינו מינו בששים דרבנן וכמ\"ש רבינו בשמו בסימן צ\"ח א\"כ צ\"ל דמ\"ש רש\"י ואיסורא דאורייתא הוא לא קאי אשיעור דאורייתא אלא קאי אאיסור דאורייתא ר\"ל הואיל והאיסור שנתערב דאורייתא אף ע\"פ שהשיעור דרבנן דמין בשאינו מינו בס' דרבנן אפ\"ה אזלינן לחומרא ואין מצטרפין אלא מה שבעין נמצא שלדעת רש\"י ל\"ש בין שיעור דרבנן לשיעור דאורייתא אזלינן לחומרא וממילא נשמע לדברי הרא\"ש שקאי בשיטת רש\"י ס\"ל גם כן דל\"ש בין שיעור דרבנן לשיעור דאורייתא דהואיל והאיסור שנתערב דאורייתא אזלינן לחומרא והוא מבאר לשיטתו דאף במין במינו אזלינן להחמיר כמו שאוכיח עוד בסמוך שמפרש כן האי לישנא דאמרי רבנן לרב אשי. גם הרי\"ף השמיט הני תרי לישני. וכמ\"ש הר\"ן. ואע\"פ שבדברי הר\"ן כתוב וז\"ל וכן נראה דעת הרב אלפסי ז\"ל שהוא הביא לשונות הללו נ\"ל בצריך להגיה שהוא לא הביא כו' וכ\"כ ב\"י בהדיא על דברי הרי\"ף שלא הביא וכן יש להוכיח עוד מלשון הר\"ן שהביא דברי הרי\"ף בזה הלשון א\"ר חנינא כשמשערין משערינן ברוטב ובקיפה קיפה דק המתאסף של בשר ותבלין בשולי קדירה וכתב עליו וגרסינן תו עלה בגמרא ובקדירה אמרי לה כו' עכ\"ל הר\"ן ומדכתב וגרסינן תו עלה משמע שאין זה דברי הרי\"ף והא דהשמיטה הרי\"ף משום דלא ס\"ל הלכתא כוותייהו וסמך בפסק הלכה על הא דאמרי ליה רבנן לרב אשי והא דכתב כאן ובקדירה הוא כמו שמפרש הר\"ן כמ\"ש דמיירי בתבשיל. ובההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא שהביא הרי\"ף להלכה כתב הר\"ן רש\"י פירש דיקולא קלחת הוכרח לפרש כן שהוא סובר מין במינו באלף לא בטל וחלב בהדי בשר מין במינו. הוא הלכך מפרש דלא מבטל לה רב אשי אלא בקדירה דאיכא מים ורוטב שאינן מינו ומבטלו דאמרינן סלק את מיני כמו שאינו אבל פירוש דיקולא בכל מקום סל ועל שנעשה מחריות של דקל קורין אותו על שמו ולפיכך נראה דההוא דיקולא דהכא נמי היינו כל שמלחו בו בשר ונפל כזיתא דתרבא ומין במינו נמי בטל עכ\"ל הר\"ן נמצא שהרי\"ף שהביא מעשה זה להלכה איירי במין במינו ומסיק עליה אמרו ליה רבנן כו' משמע בהדיא דאף במין במינו סובר הרי\"ף שאין מצטרפין אלא מה שהוא בעין לא מה שבלוע בקדירה גם הרא\"ש הביא ההוא מעשה דדיקולא סתם ולא הביא שם פי' רש\"י משמע שגם הוא מפרשו כפשוטו שפירושו ס\"ל וקאי אמליחה ואף שהוא מין במינו אפ\"ה לא מצטרפינן אלא מה שהוא בעין רק רש\"י שהוכרח לפרשו קלחת היינו לפי שיטתו דס\"ל מין במינו באלף לא בטל אבל בזה שוין רש\"י והרי\"ף והרא\"ש דל\"ש לן בין שיעור דאורייתא לשיעור דרבנן שאין מצטרפין אלא מה שבעין ולכן נראה לי לפסוק הלכתא כוותייהו ודלא כמ\"ש ב\"י שנראה לו נפסוק הלכה כרשב\"א גם מ\"ש רבינו וא\"א הרא\"ש לא חילק יפה כיון ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " כתב בספר המצות כו' ונראה לי שא\"צ שאפילו אם הוסיף כו' י\"ל מ\"ו ומ\"מ אנו נוהגין כס\"ה וכן דעת השערים דגבי לח בלח אפילו נתרבה בשוגג אסור וכתב ב\"י ז\"ל אבל דעת הסמ\"ג דס\"ל דחתיכה ענ\"נ נמצא שכל מה שהיה בקדירה תחילה שלא היה בו ששים נגד האיסור נ\"נ וצריך ששים כנגד כולה ובהא מיירי מ\"ש דקי\"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין שריבה עליהן ששים נגד כולה עכ\"ל ב\"י ע\"ש אבל ק\"ל פשיטא דמותר בשריבה ס' נגד כולה וצ\"ל דה\"א נקנוס שוגג אטו מזיד אבל לעד\"נ דהסמ\"ג מיקי להא דאם ריבה שוגג מותר באיסור יבש דשם לא שייך למימר חענ\"נ ודוק וכ\"כ בהג\"ה ש\"ד והביאה ב\"י בדף צ\"א סוף ע\"ב בד\"ה כתוב בהגהות: "
                ],
                [
                    " דקי\"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין. ב\"י הקשה הא לקמן בסימן ק\"י כתב בשם ר\"י דאפילו הפילו שוגג אסור כו' (וע\"ש התירוץ דיש חילוק במבטל איסור למפיל אחת מהן לתוך הים דבמבטל לא קנסינן ובמפיל קנסינן. והטעם דבמבטל שאוכל האיסור בעצמו לא גזרינן שוגג אטו מזיד משא\"כ במפיל שמשליך האיסור לחוץ שהרי אנו מתירין בנפל אחד מהן כאילו נפל משם האיסור בודאי וכן יש לחלק לקמן סי' ק\"א ג\"כ שלא תקשה קושיא זו ע\"ש עכ\"ה) ועיין בד\"מ שהאריך בדבר ואם נפרש שריבה עליהן קודם שנודע האיסור אזי לק\"מ כי כן כתב שם בהדיא הרא\"ש דבכה\"ג גם ר\"י סבר דמותר אלא שלשון הטור לא משמע כן שכתב ואין לחוש כן שמא יכוין לרבות במזיד וגם מדכתב דוקא במזיד אסורין ש\"מ דבכה\"ג בשוגג מותר והיינו בנודע מיהו נ\"ל בדוחק ולומר ע\"כ צ\"ל טעם למה כשנוסף אחר שנודע אסור אפילו בשוגג לסברת רבינו דלא אמרינן חענ\"נ אלא ה\"ט דקנסינן ליה דהו\"ל לבער התבשיל מיד שנודע לו התערובות פן יבא לידי מכשול ויש בו צד מזיד וזהו קרוי כאן מזיד דאל\"כ קשה אדמחלק בין שוגג למזיד נחלק בין שוגג לשוגג בין קודם שנודע לאחר שנודע וק\"ל אבל אין להוכיח דא\"כ מאי פריך רבינו אסמ\"ג דלמא הוא מיירי בשוגג ונודע זה אינו קשיא דס\"ה בכל ענין מיירי: (שאלה ותשובה וז\"ל השואל ילמדינו מ\"ש ר\"י בעל הטורים בסי' צ\"ט וז\"ל): "
                ],
                [
                    " וכתב הרשב\"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרי ושומנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו כו' עד אם נפל מעצמו בהיתר אעפ\"י שאין ההיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כו' כדחזינן בעצים שנשרו כו' עכ\"ל והב\"י הביא דברי הרשב\"א באריכות מת\"ה הארוך ע\"ש ואח\"כ כתב הב\"י ויש לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב\"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאע\"פ שהוא סובר כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרין לא הו\"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ\"ל ויש לי לתמוה על הב\"י שהבין מ\"ש הרשב\"א וי\"א דלא אמרו שמערבין לכתחילה אלא בתרומה וחלת חוץ לארץ אבל לא בשאר איסורין ר\"ל בשאר איסורין אפילו להוסיף אסור ומש\"ה כתב על הטור ויש לתמוה כו' מי דוחק אותו לפשט זה דלמא הוי פירושו כפשוטו אבל לא בשאר איסורין ר\"ל דלכתחילה אסור לבטלו אבל להוסיף מותר ואם כן מ\"ש הרשב\"א ויש לחוש קאי אמ\"ש י\"א שאסור לכתחילה לבטלו וע\"כ צריך לפרש כן לפי מ\"ש הטור בשם הרשב\"א דבר שעיקרו מדרבנן אין מערבין אותו לכתחילה והרשב\"א כתב שמותר לערבו אלא ע\"כ שהטור כתב דעתו לפי מ\"ש הרשב\"א ויש לחוש ואפ\"ה כתב הטור בשמו שמותר להוסיף משמע בהדיא שאף לפי מ\"ש ויש לחוש מותר להוסיף ס\"ל וכמ\"ש. ואדרבה יש לתמוה על הטור שכתב בשם הרשב\"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' מותר להוסיף כו' משמע מדבריו דדבר שאסור מדרבנן ועיקרו דאורייתא אסור להוסיף והרשב\"א כתב שמותר להוסיף. (תשובה) אף שלכאורה יפה דקדק מכ\"ת וגם לשון ת\"ה הקצר סייעתא והוא היה הטעם של ר\"י בעל הטורים כמו שאכתוב מכל מקום ב\"י שפיר דייק מלשון ת\"ה הארוך וביד רבינו לא היה ת\"ה הארוך כמו שידוע שכ\"כ עליו הב\"י כמה פעמים בי\"ד שמוכרח לומר כן שלא היה בידו ת\"ה הארוך כי אם הקצר והוא הוא הגרם והסיבה שנתפס כמה פעמים במ\"ש בשם הרשב\"א וגם זה אחד מהן (והעתיק לשון ת\"ה הארוך שהביאו ב\"י למען יובן הביאור בנקל. וז\"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה אם נפלה לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה דגרסינן בפ\"ק די\"ט עצים שנשרו מן הדקל כו' והא קא מבטל איסור לכתחילה וכו' ומשני ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהן בלבד וכמו שאמרו ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבישולי נכרים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזירה בלבד ותרומת ח\"ל וחלת ח\"ל מערבין אותה לכתחילה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותה ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב. ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח\"ל הוא שהקילו יותר משאר איסורין וכ\"כ הרמב\"ן כו'. נמצאו שלשה דינים בביטול האיסורין האחד איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע\"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואצ\"ל שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליה ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומה וחלת ח\"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה וי\"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח\"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע\"כ עכ\"ה.) כי המדקדק יפה יפה בדברי ת\"ה הארוך אשר הביא ב\"י ימצא מוכרח כי דעת י\"א המחמירים ס\"ל דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה כלל אסור גם כן אפילו לגרום הביטול ע\"י תוספת היתר דאל\"כ קשה מה אריכות הלשון דת\"ה הארוך שלא לצורך שכתב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהן שאין להם עיקר מן התורה ובתרומת ח\"ל כו' דלא הל\"ל אלא והאוסרין הנ\"ל ס\"ל דבתרומת ח\"ל הוא שהקילו יותר כו' ועוד יש לדקדק על מ\"ש ויש מי שאומר בלשון יחיד ומתחילה התחיל לחלק וכתב דבריו במושלם דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מבטלין גם משמע כן מדכתב לפני זה ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן כו' מערבין אותם לכתחילה כו' משמע שאותן המקילין הם המועטין אבל המחמירין הם המרובים. ועוד יש לדקדק במ\"ש ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה כו' דהל\"ל שאין מקילין לערב אותו לכתחילה כלשון שכתב לפני זה שיש מקילין לערב אותו אפילו בידים לכתחילה והנ\"ל דבר והיפוכו שיש מי שאוסרין אותו לערב כי חילוק גדול יש בדקדוק הלשון בין עירוב לביטול דעירוב ר\"ל מה שנוטלין האיסור כאשר הוא בעינו ומערבין אותו ברוב היתר שיעור כדי לבטלו וביטול שייך לומר כאשר כבר האיסור אינו בעין אלא מעורב בתוך ההיתר רק שאין בו שיעור כדי לבטל האיסור וזה בא להוסיף היתר עליו לבטלו לכן דייק בת\"ה הארוך בשינוי לשון זה כמה פעמים בדבריו הללו שהביא ב\"י כאן וכתב כל אחד לפי המקום הראוי לו וכאשר אבאר בס\"ד ובזה יסולק תמיהת מכ\"ת על הב\"י ודברי מוכרחין לומר כן והכי הוא הצעת דברי ת\"ה הארוך דמתחילה כתב דבאיסור דרבנן כבישולי נכרים מרבה עליו לכתחילה ומבטלה וראיה מעצים שנשרו בי\"ט תוך התנור דמרבה עליהן ומבטלן ושם ג\"כ איירי כשיש כבר עצים של היתר בתוך התנור כמ\"ש כאן בהדיא וכ\"כ הר\"ן והביאו ב\"י בטא\"ח ר\"ס תק\"ז וכתוב אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואח\"כ בא לכתוב שני דיעות חלוקות שחולקין ע\"ז אחד בתוספת היתר ואחד בתוספת איסור והתחיל בכח דהיתרא דיש מי שאומר דמותר אפילו לערבו לכתחילה בידים כו' ואח\"כ כתב דעת החולקת בתוספת איסור דיש מי שאומר דאפילו ביטול אסור ולא כמ\"ש תחילה דבאיסורי דרבנן כבישולי נכרי' מרבה עליה לכתחילה לבטלה. ומ\"ה הוצרך להאריך משום דמתחילה התחיל לכתוב החילוק שבין דבר שיש לו עיקר מן התורה שגם הוא מודה שאסור להוסיף ולבטלה ואינו מתיר אלא באיסור שעיקרו מדבריהן לכך הוצרך לכתוב ולברר על מאי המחמיר וק\"ל. ואח\"כ כתב נמצאו ג' דינים בביטול כו' כתב זה לפי דעת המיקל הנ\"ל וה\"ט לפי שיש לו על מאי שיסמוך כמ\"ש לעיל שטעמו מפ' עד כמה וכתב דבאיסור של תורה אין מוסיפין (עליו היתר כדי לבטלו עכ\"ה) ואצ\"ל שאין מערבין. איסור של דבריהן ויש לו עיקר אין מערבין אותו בידים אבל מרבה עליו לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מערבין ומבטלין ודוק בלשונו שלא כתב מערבין אותו ברוב לכתחילה כדי לבטלו כמ\"ש באיסור בריש דבריו הנ\"ל אלא כתב מערבין ומבטלין כדי לאשמועינן דבאיסור זה הקל הכל שרי עירוב וביטול ואע\"ג דזו ואצ\"ל זו הוא כ\"כ כדי לכתוב עליו וי\"א שלא אמרו כן אלא בתרומה כו' לאשמועינן די\"א הללו המחמירין מחמירין אפילו בביטול וכמ\"ש לעיל בשמם כן להדיא דיש מי שאומר דאין מקילין אפילו בביטול וע\"ז כתב הרשב\"א דיש לחוש לדבריהן דאפילו בענין ביטול כשהוא כבר נתערב בהיתר יש להחמיר מלהוסיף עליו וק\"ל. וצ\"ל דמ\"ש הרשב\"א בחילוקי דינים הללו דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר אם נפל מעצמו דמותר להרבות עליו ולבטלו אע\"פ שלא נזכר דין זה לעיל ואדרבה כתב מתחילה להדיא להיפך דהא כתב ז\"ל ואפילו להוסיף על ההיתר לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם לבד דלא כ\"כ לעיל לאסור אלא לדעת הסוברים שאין להקל לערב בידים אפילו באיסור שאין לו עיקר. אבל לדעת המקילין בזה סגי בחילוק שבין איסור שיש לו עיקר לאין לו עיקר במה שמחולקין בענין עירוב בידים אבל בענין הוספה היתר שניהן שוים להקל והאי חלוקה דג' דינים הנ\"ל כתב לסברת אותן י\"א המקילין כמ\"ש וק\"ל. ואל יעמיד בעיניך לשון הגמרא דפרק עד כמה שהביא דכתב תרומת ח\"ל מבטלה ברובא ולא אמר מערבין אותה ברוב כי י\"ל דל' הגמרא לחוד ולשון גאונים ואחרונים לחוד גם באמת מבואר הוא בלשונו דאפי' אעירוב קאי מדקאמר תרומת ח\"ל דמשמע כאשר היא תרומה בעינה מבטלה ברוב גם צ\"ל דיש מי שאומר השני המחמיר לא קאי אלא ע\"ד מי שאומר המיקל דלפניו ומ\"ה לא בא ליישב אלא הגמרא דפרק עד כמה ואמר שהוא סבר דבשאר איסורין אסור אפי' הביטול דבתרומת ח\"ל הקילו יותר אפילו העירוב ושחילוק יש בין דא לדא. ואף שמן הראוי היה לרשב\"א לכתוב ישוב לדעת המחמיר הלזה מ\"ש מעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור שמתירין להוסיף ולבטל אלא שי\"ל משום דהאי יש מי שאומר כו' לא איירי מזה משום שהיה פשוט בעיניו דשנא ושנא יש דשאני עצים שנשרו דשם מיקלי קלי איסורא וכדעת הרא\"ש או שדוקא באיסור מוקצה הקילו וכדעת ר\"י וראבי\"ה שהביא הב\"י לפני זה בד\"ה כתב הרמב\"ם כו' ע\"ש מ\"ה לא כתבו הרשב\"א ג\"כ. ומ\"ש בשם רבי' שמשון שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו נקט ל' הגמרא דפ' עד כמה הנ\"ל דכתב ג\"כ בלשון ביטול. א\"נ לרבותא כ\"כ דאפי' לבטל לא אמרו כו' וק\"ל. ומפני שבספר ת\"ה הקצר קיצר שם מלהביא דברי יש מי שאומר ויש מי שאומר הנ\"ל אשר בו תלוי הדקדוק שיש מי שאומר השני החמיר טובא לאסור אפי' הביטול וכמ\"ש. ולא כתב שם אלא הג' חילוקי הדינים ושיש מי שאומרין להחמיר אפי' בחלה ובחלה דת\"ל לבטלה להאכילה לזרים אלא לכהן בימי טומאתו ובאלו בלבד אמרו אבל בשאר איסורין שכיוצא בהן שאין להן עיקר בתורה לא ויש לחוש לדבריהם הלכה למעשה עכ\"ל ובאמת לא קשה דברי ת\"ה הקצר על מ\"ש בארוך הנ\"ל כי הם הם הדברים בעינם שכתבם בארוך אלא שהקיצור גרס לרבינו להבין שכמו שמ\"ש שיש מי שאומרים שאף באלו אין מבטלין כו' ר\"ל העירובין כמ\"ש עלה על דעתו גם מ\"ש אח\"כ ובאלו בלבד אמרו כו' קאי ג\"כ אעירוב. וע\"ז דוקא מסיק שיש לחוש לדבריהן. אבל באמת ז\"א וכמו שהוכחתי מלשונו בת\"ה הארוך ומפני של' ביטול משמע אדרבה הוספה מש\"ה קיצר כאן וכתב עליו בסתם ובאלו בלבד אמרו ויש לחוש וק\"ל. ובזה מיושב דברי הטור ודברי הב\"י שכל אחד עולה יפה לפי הבנת הספר שהיה לו הלא ידוע שב\"י כתב כמה פעמים על הטור שמוכרח לומר שלא היה בידו ספר ת\"ה הארוך, וגם נסתלק תמיהת דמכ\"ת על הטור שכתב בשם הרשב\"א דבדבר איסור שאין לו עיקר מותר להוסיף והרשב\"א כתב דאפילו באיסור שיש לו עיקר מותר ההוספה דהא כבר כתבתי שלא כ\"כ אלא לדעת המקילין באיסור שאין לו עיקר אפי' העירוב והטור תפס דעת המחמירין בוה וכמ\"ש בריש דבריו דלא התירו אלא ההוספה ולא העירוב ושם כתב ג\"כ בהדיא דאפילו ההוספה לא אמרו אלא בדבר שאין לו עיקר וי\"ל דריש דברי ת\"ה הארוך תפס הטור לעיקר אלא שבאמת לפי מ\"ש דלא היה ביד בעל הטור ספר ת\"ה הארוך כ\"א הקצר צ\"ל דכ\"כ לפי המסקנא שכתב דיש לחוש להחמיר וכמ\"ש ג\"כ מכ\"ת ואפ\"ה לק\"מ וק\"ל ודי בזה והותר למבין: <br>שוב מצאתי בפרק אלו עוברין סוף דף רמ\"ב כתב שם הרמב\"ן בספר מלחמות שלו ז\"ל עוד סברתי לפרש כדי להעמיד דברי ההלכות כצורתן דכי אמרינן מבטלו ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ\"ש בפ\"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב בתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם אין לנו כו' ע\"ש ולכאורה מכאן קצת ראיה למ\"ש דכיון דאפילו בחלה אין לערבו לכתחילה כ\"א להוסיף אם כבר נתערב משמע הא בשאר איסורין אפילו ההוספה אסור ליש מי שאוסר האחרון שמחלק בין תרומת ח\"ל לשאר איסורין. אלא שקשה שמדברי הרמב\"ן שכתבתי משמע דמשוה חלה לשאר איסורין ובתרווייהו מתיר ההוספה והביטול ועוד קשה באמת הפירוש הנ\"ל מצד עצמו מכמה טעמים: חדא במ\"ש נמצאו ג' דינים בביטול האיסורין שצ\"ל שכתוב זה לפי סברת יש מי שאומר שהוא דעת יחידי ויניח דעתו הראשונה. והשני שחלוקה השניה דהיינו איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא כו' לא נזכרו בדברי מי שאמר כו' הנ\"ל ומ\"ש שנלמד מדבריו ממילא כיון דבאיסור דרבנן לגמר מתיר אפילו לערבו. בזה שיש לו עיקר לפחות מותר לבטלו הוא דחוק. והשלישי שלפי פירוש הנ\"ל יהיה קשה על דעת המחמירין לבטל אפילו באיסור דרבנן שאין לו שורש דאורייתא מההוא דעצים שנפלו לתוך התנור דמותר להרבות עליו ולבטלו ואף שיש ליישב כמו שאיתא בגמרא שאני התם דמיקלי קלי איסורא מ\"מ קשה דהו\"ל לפרש הרשב\"א ישוב בהדיא מאחר שהתחיל מתחילה בהוכחה זו דמהאי טעמא מותר להרבות עליו ולבטלו א\"כ לבסוף שכתב דעת המחמירין היה לו לכתוב ישובם בפרט מאחר שמסיק הרשב\"א וכתב שראוי להחמיר ולחוש לדבריהם ובעצים שנשרו בתוך התנור פשוט הוא אליבא דכ\"ע שהוא מותר הקצרה ידו מלכתוב החילוק שביניהן. ובפרט שמדברי רבינו הטור משמע שהרשב\"א לא רצה לחלק בין שאר איסורין לאיסור עצים שנשרו מהדקל לתוך התנור מדכתב אחר הבאתו דברי הרשב\"א ז\"ל ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו ולבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמיקלי קלי איסורא. הרביעי שבפי' הנ\"ל לא נתיישב עדיין הקושיא שהקשה הב\"י על רבינו שכתב בשם הרשב\"א דשומנו של גיד אין לו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק שהרי כתב בת\"ה הארוך והקצר שיש לו עיקר וגם על גבינות של נכרי יש לתמוה על רבינו מאחר שלא היה בידו כי אם ת\"ה הקצר ושם כתב דגם לגבינות של נכרי יש לו עיקר מן התורה משום לתא דחלב טמא. ע\"כ נ\"ל דדברי רבינו מכוונים ומדוקדקים אף לפי ת\"ה הארוך והכל עולה יפה בדברי רבינו רק שהב\"י נטה מהדרך כי נראה פשוט שיש חילוק בין אמרו דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ובין אומרו דבר שאיסורו דרבנן ואין לו שורש דאורייתא כי באומרו דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן לא בא לומר שאין נו שורש דאורייתא אלא ר\"ל שאיסור זה אין בו צד דאורייתא לא מצד עצמו ולא מצד שיעורו ובזה איירי הרשב\"א בת\"ה הקצר והן הן הדברים שכתבן רבינו כאן אלא ששינה בלשון לפי צורך המקום שכתב דברי הרשב\"א עליהן כי שם בת\"ה הקצר בית רביעי שער ג' סידר הרשב\"א דבריו בדרך נכון וכתב שדין היתר ביטול מתחלק לג' דינים איסור תורה ואיסור דבריהן ויש לו עיקר בתורה ואיסור דבריהן ואין לו עיקר בתורה וחשב גבינה של נכרי ושומן של גיד בחלוקה השנייה שהוא של דבריהן ויש להן עיקר בתורה כו'. ורבינו שלא הביא כל דברי הרשב\"א אלא הדבר שמחולק עמו הרא\"ש כתב בשמו וכתב עליו דעת הרא\"ש כדרכו מש\"ה שינה את לשונו מפני דאלעיל מיניה קאי והיא היא לפי האמת. והוא זה דלעיל מיניה כתב רבינו ז\"ל אבל המכוון להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו כו' אינו בטל כיון שרבה במזיד עכ\"ל. וזהו איסור שהוא מצד עצמו אסור מדאורייתא אלא שנתבטל ומותר מדאורייתא מצד ביטולו וחכמים אסרוהו והצריכוהו ס' לביטולו וע\"ז מביא לשון הרשב\"א שכתב אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגבינה של נכרים ושומן הגיד כו' ר\"ל שבאמת הני תרתי אף שחכמים גזרו עליהן משום צד דאורייתא מ\"מ אין באיסורן צד דאורייתא לא מכח עצמן ולא מכח שנתבטלו ברוב באיסור שמיירי בו רבינו לפני זה שכתבתי שהוא דאורייתא אלא שנתבטל ברוב במין במינו ע\"ז כתב הפלוגתא שיש בין הרשב\"א והרא\"ש דלהרשב\"א מותר להוסיף בהיתר להכשירו ושהרא\"ש אוסר ובת\"ה שהביא הב\"י התחיל וכתב ז\"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה כו' קאי ודאי גם כן אחלוקה ראשונה מהג' דהיינו שעיקר איסורו דאורייתא מצד עצמו ומסיק ע\"ז וכתב דבאיסורין שעיקרן דרבנן ור\"ל בין יש להן שורש דאורייתא או לא ונקט בישולי נכרים שאין לו שורש דאורייתא משום רבותא דאפילו בכה\"ג אין לערבן בתחילה בידים ובמ\"ש וכיוצא בו רימז שאר איסורי דרבנן. ובכללן גם שיש להן שורש דאורייתא הואיל ועיקרן דרבנן מותר להוסיף עליהן ולבטלן וזהו לדעת הרשב\"א מוסכם אליבא דכ\"ע דבכל ענין מותר להוסיף עליהן בכל איסורין שעיקרן מדרבנן אף שיש להן שורש דאורייתא ואח\"כ התחיל לכתוב פלוגתא דבאיסורי דרבנן שאין להן שורש דאורייתא שיש מי שאומר דמותר אפילו לערבן אפילו לכתחילה ונקט בלשונו בישולי נכרי וגם גבינות ש\"נ משום דס\"ל דגבינות ג\"כ אין לו שורש דאורייתא וכמ\"ש ב\"י בשמו שבת\"ה כ\"כ ומסיק וכתב דאבל יש מי שאומר שחולקין עליהן ולא התירו לערב בידים לכתחילה אבל בענין ההוספה לא קמיירי דבזה כבר כתב ראשונה דהוא מותר אפי' באיסורין שיש להן שורש דאורייתא ומסיק וכתב ז\"ל נמצא ג' דינים האחד איסור תורה ואפילו שיעורא דרבנן והוא החלוקה ראשונה שלא הוזכרה בדברי הרשב\"א שהביא ב\"י ועליה קאי מ\"ש ומיהו באיסורין דרבנן שעיקרן מדרבנן והוא החלוקה השנייה שכתב הרשב\"א ושינה בלשונו וכתב איסור של דבריהן שיש לו עיקר בדאורייתא והיא היא כמ\"ש והחלוקה השלישית איסור של דבריהן שאין לו עיקר בדאורייתא בזה יש פלוגתא אי מותר לערב בתחילה ומסיק וכתב בזה שראוי לחוש לדברי המחמירין פי' שלא לערבן בתחלה בידים אבל להוסיף עליהן ליכא מאן דפליג לפי דעת הרשב\"א דמותר ובזה עולה הכל יפה שנתיישבו כל הקושיות הנ\"ל גם דברי הרמב\"ן שלא יסתרו אהדדי ורבינו שהביא כאן דברי הרשב\"א מדברי ת\"ה הקצר שנקט בלשונו ג\"כ שלשה דינים הנ\"ל תפס בלשונו החלוקה השנייה ונקט הני תרתי לרבותא שאפילו בהני שיש להן עיקר דאורייתא אפ\"ה מותר להוסיף עליהן וגם מפני שבאינך איסורי דרבנן שאין להן שורש דאורייתא יש פלוגתא דיש מי שאומר דמותר לערב אותן בידים אפילו מתחילה ויש מי שאוסר ולא רצה להאריך כאן בדברי פלוגתתם בפרט מאחר שמסיק בהסכמת הרא\"ש דאפילו בשאר איסורי דרבנן דוגמת עצים שנשרו אין להוסיף עליהן תו אין נ\"מ באריכות חילוקי הרשב\"א ודו\"ק שבזה עולין דברי רבינו יפה ומכוונין לדברי ת\"ה הארוך והקצר בלי פקפוק בעולם. והב\"י שכתב בשם רבינו דשמנו של גיד אין לו עיקר מן התורה ותמה עליו ב\"י הוא לא דק לחלק בלשון רבינו שכתב דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ולא כתב שאין לו עיקר דאורייתא והוא פשוט בעיני ומה שתמה עוד שכיון שהרשב\"א חש להחמיר אפילו שלא להוסיף על איסורי דרבנן למה כתב רבינו משמו להתיר מוכרחין אנו לומר שהב\"י הבין דברי תורת הבית הארוך ע\"ד שכתבתי בפי' הראשון ומש\"ה תמה עליו ולפי מ\"ש בפי' האחרון לק\"מ והוא הנכון בעיני ודו\"ק והשואל השאלה הנ\"ל ג\"כ טעה בלשון רבינו שעלתה על דעתו מ\"ש רבינו ז\"ל אבל דבר שעיקרו אינו אלא דרבנן שר\"ל שאין לו שורש דאורייתא ומ\"ה שאל שרבותא ה\"ל לרבינו למימר שאפילו בדבר שיש לו שורש דאורייתא מותר להוסיף ולא דק כלל שתשובתו בצידו שהרי כתב רבינו כגון שומנו של גיד וגבינה של נכרים שאלו יש להן שורש דאורייתא כמ\"ש בת\"ה הקצר. גם מ\"ש השואל שהרשב\"א כ\"כ לפי דעת המחמירין שכתב עליהן הרשב\"א שיש לחוש לדבריהן ז\"א כי זה שכתב הוא אליבא דכ\"ע לדעת הרשב\"א אלא שרבינו מסיק וכתב שהרא\"ש החמיר ואוסר אפיילו באיסורין שאין להן שורש דאורייתא להוסיף עליהן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " איסור שנתבטל וניתוסף חוזר לאיסורו נראה דבזה הכל מודים אפילו מאן דמיקל לעיל בריש סימן צ\"ד בתחיבת כף שני פעמים בקדירה וכמ\"ש בשם מהרא\"י דא\"צ ב\"פ ששים נגדו התם ה\"ט דאין כאן ממשות של איסור ואפילו בתחיבה הראשונה הא דצריכין ששים נגד כל הכף הוא משום חומרא ונראה לעינים דלא נתרבה הטעם בתחיבה כף שנייה מבראשונה משא\"כ הכא באיסור בעין וק\"ל: <br>איסור שנתבטל כו' וניתוסף בו אחר כך כו' דע שהפיסקא שכתב ב\"י בשם המרדכי חתיכה של איסור שנפלה בס' דהיתר אם הכיר בה וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אח\"כ אחרת א\"צ ביטול נגד שתיהן והביא ראיה ממשנה דתרומות וכתב שגם הרמב\"ם פסק כן. לא כתב כן אליבא דהלכתא שהרי כתב לפני זה בסמוך בשם כל הפוסקים שאסור ולא הביא פסק זה לכאן אלא ללמוד מיניה לענין תרומה שאם הכיר ונודע בנתיים מותר אבל לא לשאר איסורין. וזהו שסיים ב\"י וכתב ז\"ל נ\"ל דאפילו להרמב\"ם אין ללמוד בזה מתרומה לשאר איסורים מדלא הביא דין זה בהלכות מ\"א ע\"כ וגם הרמב\"ם לא כתבו אלא לענין תרומה ובזה מתורץ ג\"כ שלא תקשה הראב\"ד דידיה אדידיה דלעיל כתב ב\"י בשמו שאוסר וכאן כתב בשמו שחולק על פסק הרמב\"ם ודוק. ובלה\"נ ל\"ק דברי הראב\"ד אהדדי דהראב\"ד לא התיר לעיל כ\"א בדברים הנמחויים כגון יין במים וכיוצא בו וכן מבואר בדבריו שם בהדיא ועיין מ\"ש לעיל בריש סימן צ\"ד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הלכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר כתב ב\"י דע\"כ מיירי במולחו עם גידו וא\"כ צריך לומר דזורקו וגם קולף סביבו הואיל ונמלח עם גידו ונראה שלא בא רבינו לבאר כאן אלא דין בריה שאם נתבשל מה דינו ודין מליחה סמך על מה שכתבה במקומה: "
                ],
                [
                    " י\"א דבריה בטלה בתתק\"ס ולא נהירא להרא\"ש ז\"ל עיין בא\"ו של מ\"ו שער ו' שנתן טעם לזה מפני שהוא י\"ו פעמים ששים וכן מצינו שיעור י\"ו לקולא גבי ציר דגים דרבנן שנתערב בי\"ו בטל דמייתי שם באיסור והיתר פליגתא דר' יהודה ור' יוסי דר' יוסי ס\"ל דבי\"ו עם האיסור סגי וכתב שרבי יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי עכ\"ל ונ\"ל לדעת מ\"ו דה\"ט הכא דמאחר שכשיש ס' נגד הבריה האיסור נתבטל מן התורה ואין כאן עוד אלא איסור דרבנן שאסרו כל התערובות נמצא שכל אחד מן הששים צריך נגדו י\"ו היתר כדי שיהיו כולם מותרים והיינו י\"ו פעמים ששים דאז יהיה נגד כל אחד מאלו הס' שנעשו איסור דרבנן י\"ו ועולין יחד תתק\"ס ואע\"פ שלא יהיו נגד כל אחד מאלו הס' אלא ט\"ו ועם האיסור י\"ו סגי בהכי דכן בציר נמי תנן רבי יודה אומר אחד מסאתים ורבי יוסי אומר אחד מי\"ו ר\"ל שהאיסור אחד מי\"ו והיינו שנתערב בט\"ו ועמו נשלם המנין י\"ו ע\"ש בא\"ו של מ\"ו. ואע\"פ שאם נפל בריה לתוך ס' היו צריכין נגד ס\"א חתיכות כל אחד י\"ו דהיינו תתר\"ך שאני הכא כיון דנפל בפעם הראשונה לתוך תתק\"ס או נכבש עמו נמצא שהס' לא באו לכלל איסור שקודם שנאסרו נצטרף כל אחד לט\"ו שעמו ומש\"ה הכל מותר. עוד מצאתי כתוב טעם לתתק\"ס משום דאותיות ברי\"א בא\"ת ב\"ש תשמ\"ג וסכום אותיות בריה ותשמ\"ג עולה תתק\"ס וגימטריא כזו הבל היא בעיני גם אינו מכוון דהא אינו עולה בריה לתשמ\"ג אלא א\"כ תכתוב בריא באל\"ף ואח\"כ בחשבון האותיות אינו מכוון אא\"כ תכתבנו בה\"א. גם האומרה ודאי לא אמרה אלא לרמז ולזכר בעלמא. ולזכר בעלמא נוכל לומר גימטריא יותר טוב והיינו ע\"ד שדרשו מ\"ש באר היטב בע' לשון כידוע ע\"ד זה נאמר ג\"כ כשתכתוב אותיות בריה במילואה דהיינו בי\"ת רי\"ש יו\"ד ה\"י עולה לך מנינה תתקנ\"ז ועם האותיות תתקס\"א והיינו שהשרץ עולה בתתק\"ס ועם השרץ צריך להיות תתקס\"א וטעם מ\"ו עיקר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חתיכה הראויה להתכבד כו' ואפי' היא אסורה בהנאה וכו' כיון שאם תתבטל תהיה מותרת דין זה נלמד מהגמרא וכמ\"ש ב\"י ואין להקשות מזה לדעת האומרים דחתיכה חיה יכולה להיות בטילה ולא מקרי חתיכה ראויה להתכבד ולא אמרי' כיון שאם נתבשלה היתה ראויה להתכבד דשאני הכא בשעה שהאיסור עם ההיתר בתערובות הובא לפניך אם תאמר שאין בה דין חתיכה ראוה להתכבד תתבטל מיד ותהיה בה חתיכה ראויה להתכבד משא\"כ התם וק\"ל ופשוט הוא ולא כתבתיהו אלא מפני שראיתי טועין בזה: "
                ],
                [
                    " ודוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב עיין בא\"ו של מ\"ו בדין תערובות ד' י\"ו ע\"ב ובדף ב' בהג\"ה מהרא\"י המתחלת אלמא אין בליעה: "
                ],
                [
                    " יש אומרים שהתרנגולת בנוצתה כו' לא חשיבא ראויה להתכבד כבר כתבתי בפרישה דאע\"פ שהכא דומה לדבר שבמנין הואיל ואינה חשיבא לא נקרא ראויה להתכבד ואין להקשות לפי סברא זו מנ\"מ במה שאמרו דבר שבענין אינו בטל כיון דצריך להיות דבר חשוב א\"כ מה\"ט לחוד אינו בטל ע\"ז תירץ שם דהועיל לו הא דהוא דבר שבמנין דאפילו אינו חשוב מצד עצמו רק שהוא דבר בינוני ג\"כ אינה בטלה מטעם שהוא דבר שבמנין אם לא שהוא דבר מבוזה והי\"א הללו חשבו זה שהיא בנוצתה וחיה שהוא דבר שפל מליתן כך לאורח כיון שאינה ראויה כלל כאשר היא עתה והא דכתב הרא\"ש בשם י\"א כיון שאינה ראויה עתה לא חשיבא דבר הראוי להתכבד הו\"ל למכתב רבותא בשמם דאפילו דבר שבמנין אינו נקרא כיון שאינו ראוי כלל י\"ל דכתב כן משום רבותא דיליה למכתב עליהן דמקרי אפילו ראוי לכבד. והא דלא כתב כאן הרא\"ש ג\"כ כ\"ש דחשיב טפי את שדרכו למנות ה\"ט משום דאיירי נמי בחתיכה חיה והיא אינה חשובה ראוי למנות אבל בסמוך דמיירי מכבש ואווז שלם כתב עליהן שהוא דברי הבאי מתרי טעמי חדא דלא גרע בשלימותא מלהיות מקרי דבר הראוי להתכבד ועוד דכ\"ש הוא לאיסורא שהרי נקרא ג\"כ ראוי למנות. והיותר נלע\"ד דהא דכתב בסמוך כ\"ש דחשיב טפי את שדרכו למנות היינו משום דבפ\"ג דערלה פליגי ר\"מ וחכמים בדבר שדרכו למנות והביאו ב\"י בר\"ס ק\"י וכתב שלדברי ר\"מ וחכמים שפליגי בדרכן למנות איירי דוקא בגידולי קרקע לכך לא מינו שם ג\"כ חתיכה ראויה להתכבד ובריה דקי\"ל דג\"כ אינו בטילה אלא שהם פליגי בגידולי קרקע שר\"מ אמר את שדרכו למנות וחכמים אומרים לא כי אלא ז' דברים לבד והכל מודים שס\"ל שה\"ה בשאר איסורים חשובים ג\"כ ס\"ל דאינם בטלים ונקטו בגידולי קרקע את שדרכו למנות שהוא הדבר החשיבות גבי גידולי קרקע ומינה נשמע לשאר ענייני חשיבות בדבר שאינם גידולי קרקע שג\"כ אינם בטלים כ\"כ ב\"י שם ר\"ס ק\"י בביאור דברי הרמב\"ם ורבינו ופירושו מוכרח וכמ\"ש שם וכן מוכרח באשר\"י פ' ג\"ה ד' קנ\"ז ע\"א שכתב שם ז\"ל יש מי שאומרים דוקא חתיכה חשובה שנתבשלה אבל כשהיא חיה ואפילו בהמה שלימה בטילה ברוב ודברי הבל המה דהא דקאמר ראויה להתכבד לפני האורחים לאו למימר שתהא ראויה כמות שהיא עתה אלא משום שיעור נקטה דגדולה כי האי שראויה ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשיבא את שדרכה למנות ולא בטילה ומשום שהיא חיה לא בטל חשיבותה מידי דהוה אששה דברים המקדשים המנויין בפ\"ב משום דחשיב את שדרכו למנות והתם כשהן חיין איירי ואפ\"ה לא בטלו משום חשיבותיה הה\"נ חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים לא בטלי חשיבותיה אף ע\"ג דלא חזו השתא לאורחים כו' עד וכן משמע מתוך דברי רבי' שמשון שפי' בשם ר\"י בפ' התערובת אהא דקאמר התם על תערובת חטאות המתות ושור הנסקל אלא למ\"ד את שדרכו למנות מאי איכא למימר וכתב רבינו שמשון תימה מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות דהא אפילו חתיכה חשובה את שדרכו למנות בפרק ג\"ה מפני שראוין לכבד בפני האורחים אלמא חתיכה ראויה להתכבד אפילו כשהיא חיה לא בטלה וכן בהמה שלימה חיה לא בטלה עכ\"ל הרי לפנינו שכתב הרא\"ש בריש דבריו שחתיכה חשובה כדרכו למנות ובסוף דבריו ביאר יותר שחתיכה הראויה להתכבד חשובה דרכו למנות מפני שראויה לכבד ונלע\"ד דר\"ל כמ\"ש דכמו שר\"מ קאמר במסכת תרומה בגידולי קרקע שדבר שדרכו למנות לא בטל כיון שהוא חשוב ה\"ה בשאר דברים אם הם חשובים חשובים לענין שאינן בטלים כאותן דברים שדרכן למנות בגידולי קרקע אבל ודאי אם ישנו גם כן בשאר עניינים דברים שדרכן למנות כמו ביצים מכ\"ש שהוא בכלל דרכו למנות דמ\"ש גידולי קרקע משאר דרכו למנות והשתא ל\"ק מידי אדברי רבינו שמתחילה שאיירי מחתיכה חיה או מתרנגולת בנוצתה דאינו פשוט כ\"כ שהוא חשוב כמו הדברים שדרכן למנותן אינו יכול לומר ולסתור דבריהם בפשיטות דחשיב דרכו למנות אלא בא עליהן בטענה שגם חתיכה חיה נקרא ראויה להתכבד. דלא קאמרי ראויה לכבד אלא עבור שיעורם ורבינו קיצר בדברי הרא\"ש וראיותיו שהביא להוכיח שחתיכה הראויה להתכבד שדברו מינה חכמים איירי גם כן בחיה וכמ\"ש לעיל וכן ראיותיו הנ\"ל אינם אלא שחתיכה ראויה להתכבד איירי נמי בחיה א\"נ מה\"ט לא יכול לומר ולסתור דבריהם דהוי דבר שבמנין דדילמא דבר שבמנין עצמו איירי דוקא בראוי לאוכלו עתה אלא שיש חילוק בין ראוי לכבד ובין דבר שבמנין שדבר שבמנין א\"צ להיות חשוב וכמ\"ש מ\"ו אבל דעת י\"א שכתבו שאווז וכבש שלם אינם נקראים ראוין לכבד מטעם שאין נותנין בשלימותן לפני אורח ואינם מחלקים בין חיה למבושל רק מטעם שכיון ששלם הוא גרע אזה כתב כ\"ש דהוי בכלל את שדרכו למנות אלא לדוגמא וה\"ה בשאר דברים חשובים וז\"ש כ\"ש דחשיב את שדרכו למנות אינו ר\"ל שדרך בני אדם למנות החתיכות אלא ר\"ל שחשוב באיסור ביטול דרכו למנות וק\"ל. ושם מסיק הרא\"ש אחר שכתב דעת הגדולים הנ\"ל וסתירת דבריהם כנ\"ל כתב עוד ז\"ל גם שמעתי די\"א דכבש שלם או אווז לא מיקרי ראויה לכבד מחמת שלימותן גם אלה דברי הבאי הם כ\"ש דחשיב דרכו למנות וכן דעת ר\"י כמ\"ש לעיל (ור\"ל כמ\"ש לעיל אדברי ר\"ש בשם ר\"י בחטאות המתות כו' דחשיב דרכו למנות) ומסיק עוד וכתב ז\"ל וגם י\"א שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשובה ובטילה גם זה אינו כיון שאחר תיקונו ובישולו ראויה להתכבד בה אורח גם עתה חשיבא את שדרכה למנות כאשר הוכחתי ממשנה דערלה עכ\"ל הרי לפנינו שחזר וכתב אתרנגולת כיון שסופה תהיה ראויה לכבד חשיבא את שדרכה למנות ורבינו שלא כתב כן מתחילה אף שכלל יחד חתיכה חיה ותרנגולת ובהמה שלימה היינו מטעם שכתבתי שלא פשוט בעיניו כ\"כ שאלו הדברים הצריכין תיקון בישול ומרוטת נוצות אם היתה בכלל חשובה דרכו למנות שמנו חכמים והרא\"ש אחר שחילק חתיכה חיה ובהמה שלימה בבא בפני עצמו והוכיח בראיות ברורות שמיקרי חתיכה ראויה להתכבד אף כשהיא חיה שפיר כתב תו על אווז שחשיבא דבר שבמנין כיון שמיקרי חתיכה ראויה לכבד והא דלא כללינהו יחד תרנגולת בנוצתה עם חתיכה חיה כמו שכללינהו רבינו משום דתרנגולת מחוסר מעשה טובא וצריכה יותר תיקון קודם שתבא לכלל ראויה להתכבד אינו יכול להוכיח מראיותיו שהביא שזה מיקרי חתיכה ראויה להתכבד מ\"ה כתב תחילה דינו אחתיכה חיה וכתב עליהם שהם דברי הבל מכח ראיותיו ואתרנגולת כתב ז\"א ולא כתב לשון הבאי והבל משום דאינו פשוט כ\"כ ורבינו עבור שקיצר וכולל חתיכה חיה ותרנגולת בנוצתה יחד הוצרך לכתוב ל' זה אינו אתרוייהו כיון דלא שייך לכתוב על שניהן ל' זה הבל דתרנגולת אינו פשוט כ\"כ להיות נקרא חתיכה ראויה להתכבד. ובכלל דברי הרא\"ש הנ\"ל שכתבתי שגם בהמה יחידה שייך לומר עליה את שדרכו למנות וק\"ק מזה אדברי מ\"ו שבתירוץ השני (ר\"ל הקושיא שנזכר בפרישה בסעיף ג' מתרץ מאחר שרוב פעמים מוכרן ביחידות דהא שור הנסקל מסיק הגמרא טעם דלא בטל משום שהוא ב\"ח תיפוק ליה משום שהוא דבר שבמנין אלא מ\"מ מה שמוכרין ביחידות אינה מיקרי דבר שבמנין עכ\"ה) כתב דמה שמוכרין ביחידות אינו נקרא דבר שבמנין והביא ראיה משור הנסקל והגמרא פריך שם אשור הנסקל תיפוק לו משום שהוא דבר שבמנין כמ\"ש לעיל: "
                ],
                [
                    " שאין דרך ליתן לפני אורח כבש או אווז שלם בכבש או אווז שלם נהיגין כדברי הרא\"ש דאינה בטלה אלא תרנגולת בנוצתה בטילה וכ\"פ מהרא\"י עיין בשערים מ\"ו: "
                ],
                [
                    " והא דבריה כו' אבל אם נתרסקו בטלים כתב מהרא\"י יראה דאם הוא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת ע\"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרד ודאי חשיב בריה והביא ראיה לדבריו ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל לפי מה שפי' ר\"ת כו' א\"כ התבשיל מותר אם יש בו ס' כו' עיין מ\"ש בפרישה ובפרק בתרא דביצה (דף ל\"ח) משמע דכל דבר שצריכין זה לזה כגון מים ומלח בעיסה חשיב מין במינו ואם אחד איסור ויש לו מתירין ונתערב בחבירו היתר ואפי' נתערבו אח\"כ באלף לא בטלו וכן כתב רבי' בשם המפרשים ב\"י: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א כו' שההיתר יבא ודאי ממילא כמו ביצה ז\"ל ב\"י יש קיצור בל' רבינו שכתב הרשב\"א עד ז\"ל והמתיר בידו לעשותו בלא הפסד כטבל שנתערב בפירות מעושרים ויש בידו עוד טבלים אחרים שהרי יכול הוא להפריש מן הטבל שלפניו על הטבל שנתערב ומה\"ט אפילו באלף לא בטיל וכמ\"ש לעיל בשמו ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל דבר שטעמו פגום כו' הורה הר\"ר טוביה שאם היה מרתיח פלפלין שחוקין בקדירת איסור שאינה בן יומו הכל אסור דחורפא משוה לשבח מרדכי ובאגודה כתב ויש גאונים שכתבו אינגבירא שחתכו נכרים בסכינם אין לאכול (ע\"ש במסכת ע\"א) מ\"ו. "
                ],
                [
                    " ואפילו אין טעמו פגום כו' מיהו דברים חשובים כבריה או כיוצא בזה אם אין מחמת עצמו אע\"פ שפוגם התבשיל לא בטל ואפילו באלף א\"ת ואו\"ה וכ\"פ רמ\"א עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " עכבר שנפל לשכר כו' ואם נחתך בענין שאינו יכול לבררו הכל אסור הטעם כתבתי בפרישה. ואף דאמרינן לעיל בסי' ק\"א היכא שנתרסק האיסור בטל שאני שרץ דאיסור אכילתו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דלמא בלעה שרץ בכעדשה ועיין ברש\"י בע\"ז דף ס\"ט מ\"ו. גם ב\"י כתב זה אהא דכתב רבינו ואם נימוח לתוכו לגמרי וכתב ז\"ל ודייק רבינו לכתוב לגמרי לומר דבעינן שנימוח ונתערב עם המשקה והיה כמוהו שאם נשתייר שום ממשות ממנו אפי' היה בכעדשה חייב עליו דשרץ שיעורו בכעדשה ואפילו בפחות מכעדשה נמי איסורא מיהא איכא דחצי שיעור אסור מן התורה עכ\"ל. אבל משום קושייתא מ\"ו הנ\"ל לא נצטרך לחלק בהכי ולומר כטומאתו כך איסורו דשאני בחתיכה הנ\"ל דאמרינן נתרסק כשירה דהתם איירי במין במינו ואינו ניכר האיסור תוך ההיתר משא\"כ הכא שאיירי שהוא במאכל עב וא\"א לבררו מחמת קטנותו אבל ה\"מ האיסור במקומו ניכר בין ההיתר דזה לכ\"ע אסור וק\"ל ועיין מ\"ש מזה לקמן סימן ק\"ט. "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א דברים המאוסים כו' עד אם ההיתר רבה על האיסור מותרין והא דכתב רבינו לעיל סימן פ\"ד בשם הרשב\"א דאם בישל פירות ונמצאו תולעים בקדירה משליכו ואוכל השאר שאין בהן כ\"כ שיאסרו תערובתן בפליטתן ודוחק לומר דאיירי שם בשאין רוב נגדם בהיתר ואפשר לחלק דשאני תולעים הגדילים בפרי שאינם נמאסים לאכול עם הפרי ראיה לדבר תולעים שבגבינות ושבבשר ובדגים. אבל קשה דבס\"ס ק\"ז כתב רבינו ז\"ל י\"א זבוב או נמלה שנמצאת בקדרה והוציאה בכף כו' דכבר נאסר הכף דשמא לא היה ס' נגדו כו' למה לן ה' כיון דהיוצא מהן או הנמחה בטל ברוב והב\"י הקשה זה שם בס\"ס ק\"ז ותירץ דרבינו כתבו שם די\"א כן אבל ליה לא ה\"ל כן אלא כרשב\"א דהכא ולכאורה היה נ\"ל לומר דשם הוי כלכתחילה דאף דכבר הוציא הזבוב מ\"מ הא אפשר להגעיל הכלי משא\"כ כאן דבא לאסור התבשיל דאין בו ס'. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל הדין כו' כך דינו אם נכבש בתוכו יום שלם מעת לעת. ב\"י בד\"ה כתב המרדכי הביא הגהות מיימון שכתבו בפט\"ו בשם הרא\"ש דכי אמרינן כבוש הרי הוא כמבושל ה\"מ בכבוש בחומץ וציר כדפירש\"י ע\"כ ואיני יודע היאך אפשר שהרא\"ש כ\"כ שהרי הביא ראיה לומר דכבוש הרי הוא כמבושל בשהיית יום מבשר וחלב והתם אע\"ג דלא הוי חומץ וציר הוה מתסר אי לאו דחידוש הוא עכ\"ל ב\"י ואפשר ליישב דהרא\"ש בא לומר דבחומץ מיקרי כבוש אף שלא שהה מע\"ל והא ראיה דגם רבינו כתב בסימן ס\"ט בשם הרא\"ש דנפל לתוך הציר נקרא כבוש והרי היא כמבושל ומבואר שם דשיעורו בכדי שיעמידנו אצל האש וירתיח וה\"ט דמליחה כרתיחה וכ\"כ הרא\"ש בפ' בתרא דע\"א גבי עכבר שנפל לשכר שכתב שם ז\"ל תימא דהאי שיכרא וחלא צונן הם וי\"ל ששהה בו זמן מרובה והו\"ל כעין כבוש ולא פירשו התוס' כמה יעמוד בחומץ ושכר דנחשביה כבוש כמבושל ושמעתי בשם ריצב\"א דחם שהה בו יום שלם מע\"ל מיקרי כבוש כו' וראיה מבשר וחלב כו' עכ\"ל ונראה דכוונתו נמי דלכל היותר א\"צ אלא מע\"ל אפילו בשכר וכיוצא בו ומינה נלמד דבחלא וציר דאפילו בפחות סגי כל חד לפי שיעורו וק\"ל. וי\"ל דדעת הב\"י היה בתמיהתו דהשוה דעת הרא\"ש לדעת רש\"י ועמ\"ש במרדכי שהביא ב\"י כאן בענין זה. (וכתב האו\"ה וד\"מ הביאו כל כבוש כמבושל דאורייתא ולכן פסק אם נכבש יום שלם ספיקא דאורייתא לחומרא אבל כבוש בשר בחלב הוי דרבנן וספיקו לקולא דמן התורה אינו אוסר אלא דרך בישול ממש. וכבוש כמבושל אסור אפילו מה שחוץ לכבישה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל כבר כתבתי בפרישה דמיירי בכלי שני וכמו שהוכיח ב\"י בסוף דבריו אבל מה שרצה להוכיח בריש דבריו דבכלי ראשון לא איירי משום דאי בכלי ראשון מאי אוסר כמו מבושל דקאמר הא זה הוא בישול עצמו ואי בכלי שני אפילו היד סולדת בו אינו מבכל וכמו שכתבו התוס' עכ\"ל בית יוסף ונראה שאין מזה ההוכחה כו' דאפשר לומר דמיירי בכלי ראשון והא דקאמר אוסר כמו מבושל ר\"ל אע\"פ שאין בו רוטב וגם שלא שהה איסור זה בקדירה כשיעור בישול דאדלעיל קאי שכתב כבוש יום שלם הרי הוא כמבושל ועלה קאי דאם לא שהה שם אפילו נטל מיד האיסור משם דינו כמבושל לענין זה דמפליט ומבליע מיד הואיל והוא כלי ראשון גם נוכל לומר דמיירי בכלי שני ומ\"ש אוסר כמבושל אע\"פ שאינו מבשל אפילו היד סולדת בו מ\"מ הוא כמבושל לענין זה שמפליט ומבליע כמבושל ולכן אוסר אע\"פ שאינו מבשל גמור דלענין איסורא לאו בבישול תליא מילתא אלא באם מבליע ומפליט. "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א י\"א באין מפליט כו' ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה כו' כתב ב\"י וז\"ל ובאמת שיש לתמוה על רבינו בדברים הללו שכתב דאפשר שר\"ל דחם לתוך חם אינו אוסר אלא בקליפה ולקמן בסימן זה כתב דנראה מדברי רשב\"א שסובר דחום ע\"י מליח אוסר הכל ולפי זה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד דבלאו הכי א\"א לומר כן דמאמרינן בפ' כיצד צולין בחם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור ובחם לתוך צונן אמרינן קולף ע\"כ א\"א לומר דאסור דאמרינן גבי חם לתוך חם או צונן לתוך חם לאסור כדי קליפה בלבד אמרו דא\"כ דינם שוה לדין חם לתוך צונן ובמאי איפליגו רב ושמואל התם אי עילאי גבר או תתאי גבר וזה דבר שאפי' ברבי רב דחד יומא לא יטעה בו כ\"ש הרשב\"א שהוא אורו של עולם ואף ע\"פ שכתב שראה כן לקצת המחברים אין הדעת סובלת שראה לשום א' מהמחברים דחם לתוך חם או צונן לתוך חם בקליפה סגי. ואף ע\"פ שהר\"ן כתב שהרא\"ה סובר דצונן לתוך חם אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום מ\"מ בחם לתוך חם לא אמר ומשמע דמודה ודאי דכולה אסור ואפי' בצונן לתוך חם לא התיר אלא בנטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה ועוד שהרשב\"א כתב באותו שער עצמו לקמן נפל חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה ואם נפל צונן לתוך חם הכל אסור עכ\"ל ב\"י. והקושיא היותר גדול מכולם הוא בעיני מה מקום מצא רבינו בדברי הרשב\"א להשיג עליו דהא י\"ל דה\"ק הי\"א הללו אמרו דחום כלי שני אינו מפליט כיון דאינו מבשל דמשמע כלל אינו מפליט ומותר אפילו בלא קליפה וע\"ז כתב הוא ול\"נ שהרי חום של בית השחיטה כו' ואפ\"ה צריכין קליפה ומסיק לומר אלא כל חום שע\"י האש מפליט ור\"ל ואוסר כדי קליפה דומיא דחום בית השחיטה ולפי מה שכתבתי בפרישה לק\"מ: "
                ],
                [
                    " או אפי' קר שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר כולו אלא כדי נטילה אבל אם החס למעלה אינו אוסר כדי נטילה מדקאמר או אפי' קר שנפל על הצלי כו' ולא קאמר איפכא דהוי רבותא טפי גם לא מסתבר לומר דאי הוה איפכא אפי' קליפה לא בעי דבודאי אדמיקר ליה בלע פורתא מ\"ו שוב מצאתי כן להדיא בא\"ו פכ\"ה גבי צלי: "
                ],
                [
                    " אבל גדי שמן שצלאו בחלכו אסור לאכול אפי' מראש אזנו בפ' ג\"ה דף צ\"ו אהא דאמר שמואל קולף עד שמגיע לגיד מקשה בגמ' איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע והדר מקשה ובחלב אסור והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוי קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבו הוה והתוס' והרא\"ש כתבו ההוא כחוש הוה ולכך שרי דחלב כחוש אינו מפעפע ועי\"ל כחוש הוה ויש מעט חלב ובטל בס' וכתב ב\"י ורבינו כתב דין גדי שצלאו בחלבו סתם ולא ביאר אם דעתו כתירוץ הראשון או כתירוץ השני עכ\"ל ותמיה בעיני הלא רבינו ביאר בהדיא במ\"ש וכיוצא בו דבר כחוש דר\"ל חלב כחוש אינו מפעפע וכן במ\"ש אבל גדי שמן כו' שכיון שהוא שמן מפעפע ביאר להדיא שהוא תפס תירוץ הראשון של תוס' דכחוש אינו מפעפע: "
                ],
                [
                    " וכתב הרשב\"א דדוקא כשהאיסור המליח למטה כו' עד יראה שהוא סובר דחום ע\"י מליח אוסר הכל וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא כ\"כ ז\"ל ב\"י באמת שאני תמה על רבינו שראה תחלת דברי הרשב\"א ולא הספיק לעיין בסופם עד שכתב עליו מ\"ש ואילו נסתכל בסופם היה רואה שלא היה מחלוקת בינו ובין הרא\"ש בכך שהרי ז\"ל בת\"ה על דין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה ודג טהור שמלחו עם דג טמא שאסורין בשניהם מלוחים או כשטמא מלוח וטהור תפל דברים אלו שאמרנו יראה לי דדוקא כשהיה הטמא המלוח למטה והטהור התפל למעלה לפי שהתחתון גובר ומחמם את העליון ומבליע אבל אם היה הטהור התפל למטה והטמא המלוח למעלה אינו אוסר את התחתון אלא כדי קליפה ובמה דברים אמורים כשהיה טמא שמן לפי שהשומן מפעפע ואפילו ע\"י צלי ואפילו ע\"י מליחה ונבלע בכל ההיתר ואוסר את כולו אא\"כ יש בו ששים של היתר כנגד כל האיסור אבל אם אין הטמא שמן אע\"פי שהוא למטה והטהור למעלה אינו אוסר אלא כדי קליפה לפי שאין בו כח לפעפע לא ע\"י צלי ולא ע\"י מליחה לפי שאין המליח כרותח של מבושל אלא כרותח של צלי עכ\"ל הרי מפורש שלא אמר דחום ע\"י מליח אוסר הכל אלא דוקא כשהאיסור שמן ובהא להרא\"ש נמי אוסר הכל כדאשכחן דגדי שמן שצלאו בחלבו וקי\"ל דמליח כרותח דצלי וכ\"כ רבינו בהדיא בסמוך וגדולה מזו כתב דאפי' איסור כחוש אם ההיתר שמן כל היכא דאיסור מלוח והיתר תפל אוסר כולו וכבר פירשתי דכשאין בו ששים קאמר דאוסר כולו וכך פירוש דברי הרשב\"א ומ\"מ נתברר שדברי הרשב\"א בזה מוסכמי' לדעת הרא\"ש ולדעת רבינו עכ\"ל ב\"י והנה מ\"ש שדברי הרשב\"א מוסכמים לדעת הרא\"ש כו' לא קאי אלא למ\"ש רבינו בשם הרשב\"א דאם הוא שמן אוסר הכל שגם הרא\"ש סובר כן שהכל אסור אבל במה שמחלק הרשב\"א בין מלוח למטה למלוח למעלה בזה אין חילוק להרא\"ש דבשמן בכל ענין אסור ובכחוש בכל ענין בקליפה וכמ\"ש רבינו אלא שיש לדקדק בדברי הרשב\"א שכתב אבל אם אין הטהור שמן אע\"פ שהוא למטה כו' אינו אוסר אלא כדי קליפה דהואיל ומדמה מלוח לצלי כמ\"ש בהדיא ואפילו ע\"י צלי ואפילו ע\"י מליחה כו' אם כן לצטרך ג\"כ כדי נטילה לגבי מליחה כדקי\"לן לגבי צלי. ודוחק לומר דלצדדין קתני שדומה לצלי בזה שאינו מפעפע בכולו כשהטמא כחוש אבל בזה אינו דומה לצלי שהצלי נאסר עד כדי נטילה והמליח אינו אוסר אלא קליפה דלא ה\"ל להרשב\"א לסתום אלא לפרש דלצלי בעי נטילה ולמליחה בקליפה סגי כי היכי דלא נטעה להשוותן יחד בדין זה הואיל וכללם כאחד כמ\"ש. ועוד יש לדקדק לפי הבנתו דב\"י לדברי הרשב\"א שאינו אוסר הכל אלא א\"כ הטמא מליח שמן למטה אבל אם הטמא כחוש אע\"פי שהוא למטה אינו אוסר אלא קליפה וכן אם הטמא למעלה אע\"פי שהוא שמן אינו אוסר אלא קליפה ולפי זה קשה ל\"ל למיתני תרי בבי שכתב ודברים אלו יראה לי דוקא כשהטמא למטה כו' ובתר הכי כתב בד\"א כשהיה הטמא שמן לערבינהו וליתנינהו בחדא בבא ולימא ודברים אלו יראה לי דוקא כשהטמא שמן והוא למטה כו' אבל אם חיסר אחד מאלה אינו אוסר אלא קליפה וא\"ל אי הוה תנא הכי ה\"א דוקא באם חיסר אחת מאלו כגון שהוא שמן והוא למעלה או שהוא למטה והוא כחוש אז אמרינן דבעי קליפה אבל אם הטמא כחוש ולמעלה אפילו קליפה לא ליבעי הלכך חלקינהו לתרי בבי לאשמועינן דעכ\"פ קליפה בעי כשנמלחו הטמא והטהור יחדיו. ז\"א חדא דלא מסתבר כלל להתיר אפילו בלא קליפה ועוד מדברי הרשב\"א נלמוד דקאמר ואינו אוסר את התחתון אלא כדי קליפה משמע דקליפה עכ\"פ בעי. ועוד יש לדקדק בדברי הרשב\"א שמחלק בטמא שמן אם הוא למטה או למעלה לענין שומן מפעפע וחילוק זה לא מצינו בשום מקום בדבריהם ואדרבא נראה דיותר הוא מפעפע כשהוא למעלה מכשהוא למטה שהרי כתבו התוס' הביאם ב\"י בד\"ה ומ\"ש רבינו בד\"א בירך ז\"ל ואפילו הראש למעלה וצד החלב והכליות למטה ועומד בשפוד בתנור אסור לאכול אפילו מראש אזנו דחלב מפעפע אפילו כלפי מעלה מדכתב אפילו כלפי מעלה משמע דמכ\"ש הוא שהוא מפעפע כלפי מטה ואף ע\"פ שכתבו כן לענין צלי הלא הרשב\"א משוה דין מליחה לצלי בזה. ע\"כ נ\"ל לפרש דגרסינן איפכא בדברי הרשב\"א בד\"א כשהיה הטמא כחוש אבל אם הטמא שמן אוסר בכל ענין וכמו שמבאר וקאי אדסמיך ליה שכתב ויראה לי דוקא כשהטמא מלוח למטה אבל אם היה הטמא מלוח למעלה אינו אוסר את התחתון אלא כדי קליפה וע\"ז אמר בד\"א שמחלקינן בין אם הטמא למטה או למעלה דוקא כשהטמא כחוש אבל אם הטמא שמן אוסר הכל בכל ענין בין הוא למטה בין אם הוא למעלה משום דשמן מפעפע ולפ\"ז ל\"ק מידי דהא דמדמי מליחה לצלי היינו דוקא באם הוא שמן וגם לא קשה ליתנינהו בחדא בבא ודברי רבינו שכתב יראה לי שאוסר הכל ג\"כ מכוונים ואין צריכין ביאור: "
                ],
                [
                    " ולא שייך מליחה אלא באוכלין כו' עד אלא כמו איסור תפל והיתר מלוח ומותר אבל לכתחילה אסור משום הרחק מן הכיעור מרדכי אבל מלח מותר אפילו לכתחילה לתת בתוך קערה דיבש ביבש בדבר קשה אינו מוצא ב\"י אבל בתוס' כתוב והמחמיר תע\"ב מ\"ו (וז\"ל רמ\"א ס\"ס צ\"ה והמחמיר תע\"ב כי יש מחמירין לכתחילה ובת\"ח כלל י\"ז סימן ב' בשם או\"ה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכי היכי דמפלגינן כו' עד והוא שמן מפעפע בכולו ב\"י מפרש מ\"ש רבינו והוא שמן ר\"ל ההיתר שמן שכתב בדף צ\"ז סוף ע\"ב וז\"ל וגדולה מזו כתב דאפילו איסור כחוש אם ההיתר שמן כל היכא דאיסור מלוח והיתר תפל אוסר כולו עכ\"ל ור\"ל מ\"ש רבינו כאן וטעמו שמפרש דברי רבינו הכי משום שכתב רבינו וכי היכי דמפלגינן בצלי כו' הה\"נ בחום של מלוח כו' משמע שרבינו רוצה לדמות מליחה לצלי גם בזה אבל מ\"ו פירש מ\"ש רבינו והוא שמן ר\"ל האיסור דדוקא לענין צלי אמרינן אכילו ההיתר שמן נאסר שחום האש מפטם מהאי להאי וגם שניהן חמין שהרי נצלו זה עם זה אבל במליחה לא מצינו סברא זו וגם בצלייה גופא חידוש הוא ובמליחה לא חילק שום מחבר אלא סתמא פסקינן כל מקום שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אז אפילו החתיכה היתר שמונה שרי ודו\"ק עכ\"ל. "
                ],
                [
                    " והא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שהאיסור מחמת עצמה כגון נבלה או בשר בחלב עיין בת\"ה בית רביעי שער א' שכתב שבשר בחלב לא מחשב גוף האיסור לענין זה (עיין בא\"ו של רש\"ל בעקרים עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואפילו אם נצלו ביחד כו' אפילו חתיכה של היתר שמונה כו' ז\"ל ב\"י ויש לתמוה על דברים אלו שהם סותרים למ\"ש לעיל אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת היתר שנצלה עמה שמונה האיסור מפעפע בכולו וכאן כתב שאין השומן שבה מוליך האיסור עמה אלא במקום שהאיסור יכול לילך בטבעו. אבל לא קשיא לי ממ\"ש קודם לכן בחתיכה שנפלה לתוך הציר שאפילו אם יש בה שומן אין הציר מפעפע על ידו כו' דאיכא למימר שאני דם דמישריק שריק אפילו דרך הלוכו וכ\"ש דאינו מפעפע וכמ\"ש התוס' והרא\"ש אבל שאר איסורין דלא שריקי אה\"נ דמפעפעים ע\"י שומן דהיתרא אבל ממ\"ש כאן קשיא ועמ\"ש בפרישה דלק\"מ. ורמ\"א ז\"ל בד\"מ תירץ לפי סברתו דס\"ל פשוט דמ\"ש רבינו לעיל לא מיבעיא כו' אלא אפילו חתיכת האיסור כחוש שר\"ל חלב כחוש ולפי זה לק\"מ דגבי חלב שמטבעו הוא מפעפע אלא שאינו מפעפע כשהוא כחוש ע\"כ כשהיתר שמן בקל עביד שהחלב הכחוש מפעפע אבל כאן מיירי כשאיסור הכחוש הוא בשר ולכן אינו מפעפע ע\"י שההיתר שומן עכ\"ד אלא שקשה ע\"ז דדין זה שכתב רבינו לעיל לא מיבעיא נלמד מהא דאמר רב פפא בפרק כיצד צולין בשר שמן ובשר נבילה כחוש דאזל ההיתר ומפטם לאיסור וכמ\"ש ב\"י א\"כ משמע בהדיא דמ\"ש רבינו אלא אפילו חתיכת האיסור כחוש שר\"ל בשר ולא שומן: "
                ],
                [
                    " ורבי' שמשון מקוצי ור\"י בר אברהם כתב וכו' עד צריך לשער כאילו היה הדם כולו מלח מכאן יש להביא ראייה למה שביאר מ\"ו במקום אחר דתבלין של איסור שנפלו לתבשיל אם אין התבשיל מוטעם מהתבלין שטעם התבלין בטל אז מותר והא דאמרינן בגמרא תבלין אפילו באלף לא בטיל היינו כל זמן שאם טועמין התבשיל מרגישין טעם התבלין ולא כי\"א שאפילו אין טעמן מורגש עוד בתבשיל אפ\"ה אסור דתבלין אפילו באלף ממש לא בטיל דאי ס\"ד לומר כן א\"כ מאי זה דכתב רבינו ונשער הדם כאילו כולו מלח מאי שיעור שייך הא אי הוי הדם מלח אפילו באלף לא בטיל דמלח כתבלין דמי ושיעור אינו שייך אלא בדבר שיש לו היתר אלא ודאי כדבר מ\"ו כן הוא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרשב\"א כו' אלא לפי חשבון האיסור כו' קצת כפל לשון נראה כאן דמדאמר לפי חשבון כו' ש\"מ דמיירי בנפילת חתיכת איסור לקדרה של היתר ואח\"כ כתב אף על פי כן כשנופלת לקדרה של ששים כו' משמע כאילו עדיין לא דיבר בחתיכה שנפל והכי הל\"ל אף על פי שאין כו' נ\"נ כשנופלת לקדרה ואינה אוסרת אלא לפי חשבון שיש בה אם יש בה ששים לבטל איסור הבלוע אין כו' ובת\"ה הקצר כתוב מ\"מ אם נפלה לקררה אחרת שיש בה ששים כו' דף ל\"ח ע\"ב. "
                ],
                [
                    " לפי שאיסור שבם אינו נפלט ממנה לגמרי כתב ר\"י ומצאתי בתשובות הרמב\"ן שנשאל מהרשב\"א אמאי לא אמרינן דיטעימנה קפילה לחתיכה זו ואם לא יטעום בה טעם איסור לשתרי והשיב כיון שכבר נאסרה אע\"פ שנפלט קצת מאיסור שבה לעולם אסורה עד שיפלוט כולה לגמרי ולא ישאר בה ממנו כלל וכתב עוד דאותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור שבה וה\"ז ככחל שאמרו כחל עצמה מן המנין וכחל עצמה אסור: "
                ],
                [
                    " ואיני מבין דבריו כתב ב\"י וז\"ל ואני אומר שאינו מבין דברי רבינו שכתב ע\"כ הטעם מתבלבל בכולו כלומר כל טעם האיסור הבלוע בחתיכה זו מתבלבל בכל החתיכות דענין לו להכריח כן אי משום דמצריכין ששים נגד כל האיסור אין משם ראיה דהא אפילו אם ברור לנו שאין הכל מתפשט ומתבלבל אנו מצריכין ששים נגד כולו כדאמרינן גבי כחל בדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן וה\"נ דכוותא עכ\"ל נראה שהב\"י הבין דברי רבינו במ\"ש על דברי הרשב\"א ואיני מבין דבריו דהואיל ובעינן ששים נגד כל האיסור א\"כ כל הבלוע יצא מזאת החתיכה וא\"כ גם זאת החתיכה מותרת הואיל וכל איסור הבלוע בה יוצא ממנה זו היא הבנת ב\"י בדברי רבינו וע\"פ זה הקשה עליו מה שהקשה כן משמע להדיא מדברי ב\"י שכתב כלומר כל טעם האיסור הבלוע בחתיכה זו מתבלבל בכל החתיכות והואיל וכ\"כ על דברי רבינו משמע שהוא מבאר כמ\"ש. אבל לפי מ\"ש בפרישה שגם רבינו ביאר דברי הרשב\"א שאין כל האיסור הבלוע בזאת החתיכה יוצא ממנה אלא שדייק רבינו לומר שלא נשאר בזאת החתיכה יותר מהאיסור ממה שנבלע בחתיכות האחרות א\"ש ועמ\"ש בפרישה. ורמ\"א בד\"מ כתב גם כן יישוב לזה וז\"ל ול\"נ לפרש דבריו מדמצינו כשניער וכיסה הקדרה אז החתיכה גם כן מותר כדלעיל סימן צ\"ב ולא חיישינן שמא נשאר בה מהאיסור וה\"ה כאן עכ\"ל ובעיני דחוק דשאני התם דמעולם לא חל שם איסור אחתיכה כיון שניער מיד: (ע\"כ הטעם מתבלבל בכולו ז\"ל רנ\"ש ותימא דמשמע דכ\"ש אם נפלה לקדרה אחרת דאין צריך ששים כנגדה ואם כן קשה למה לא נימא גבי כף לעיל בסי' צ\"ד גם כן הכי דהא סגי בס' אחד אפילו לא נודע דהא בפעם ראשון פולט הכל ואפשר לומר דבכף איכא למיחש דלמא אתי למיטעי היכא דלא נתחב בה הכף כולה בקדרה כ\"א מקצתה עכ\"ל. גם י\"ל דלעיל שאני דאיירי בכלי דאפשר להוציא את מה שבלע ע\"י הגעלה לכך אין להתירו כ\"א בהגעלה משא\"כ בחתיכת בשר ודו\"ק עכ\"ה). (וגם לא יוציאוה תחלה שחלב שבה יאסור אותה הקשה מהר\"א שהרי סברת הרשב\"א לעיל שאף לאחר שנתבטלה לא חזר להתירה ואם כן מאי נ\"מ אם יוציאוה תחלה או לא שהרי אף לאחר שתצטנן התבשיל והקדרה מכל מקום החתיכה שיש בה חלב עומד באיסורה ואפשר לומר דהא דאמר חלב שבה יאסור אותה לא קאי על החתיכה רק על הקדרה שבה יאסור הקדרה בנוגע בה בשעת הוצאה עכ\"ל רנ\"ש. גם יש לומר דשאני הכא שהחתיכה לא נאסר מעולם רק עכשיו נתבשלה ברוטב ודאי הטעם הולך בכולו שוה ולכך לא נאסר החתיכה רק כשבא להוציאה לבדה דאי יאסור החלב ודו\"ק עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא כנגד הזבוב הבלוע בה אפשר לומר דלטעמיה אזיל דס\"ל אין החתיכה נ\"נ אבל מהרא\"י כתב בת\"ה סימן קס\"ג והביאו בהג\"ה ש\"ד בשם המרדכי דהא דאמרינן חנ\"נ אפי' ע\"י מיעוט אם אין בה ס' לבטל היינו היכא דא\"א להפשיט האיסור אבל כלי עץ או מתכת הואיל ואפשר להפרידו ע\"י ליבון והגעלה לא משערינן אלא כנגד האיסור שנפל עליו אם ידוע כמה נפל עליו כו' והביאו רש\"ל בדיני כבד וכתב שם על מהרא\"י שהביא ראיה מי\"ד שבכאן שכתב וכ\"כ בי\"ד סי' ק\"ז גבי זבוב וכתב רש\"ל ורנ\"ש שם ז\"ל לפום ריהטא לא דק דהי\"ד סובר כרבי' אפרים דלא אמרינן חנ\"נ אלא בבשר בחלב אם כן אין ראיה מיניה עכ\"ל. (אבל י\"ל דמדקדק הכי דמפליג רבינו על הי\"א וטעמם כמ\"ש בפרישה וכתב עליהם נראה דאין לחוש דלמא הם סברי כר\"ת אלא ודאי דרבינו סובר דאפילו לר\"ת מותר וכמ\"ש מהרא\"י ודו\"ק עכ\"ה). "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרשב\"א הסכמת רוב המורים להתיר מכל מקום לכתחילה אסור לצלותן בתנור צר ואם בא לבשלם בקדירה כל אחד לעצמו אפי' בתנור צר ופי הקדירה מגולה מותר כתב ב\"י בסימן צ\"ז וז\"ל וכתב הרשב\"א שלמד כן מדמותיב בפ' כיצד צולין לרב מדתניא אין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובות ודייק עליה דמפני תערובת גופים קאמר אבל מפני תערובת טעמים שרי ומשני רבי ירמיה הב\"ע כגון שצלאו בשתי קדרות בשתי קדרות ס\"ד אלא כעין שתי קדרות ע\"כ ופירש\"י כעין שתי קדרות שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע וק\"ל למה למד למתבשלים דוקא דמשמע אבל בניצולין אפילו בשתי קדרות לא והא ההיא דפסחים בצלי היא ומדבעי ר' ירמיה לאוקמא בשתי קדרות אלא דאתמהינן עליה בשתי קדרות ס\"ד כלומר וכי פסח נצלה בקדרה משמע דאי לאו הכי הוה ניחא לן משום דכל שהוא נצלה בשתי קדרות אין הריח מתפשט להתערב עם מה שבקדרה אחרת וכן למאי דאסיקנא כעין ב' קדרות בצלי אסיקנא הכי ולא במבושל דוקא עכ\"ל ב\"י. ול\"נ דל\"ק מידי דהא דמשני רבי ירמיה שצלאו בשתי קדרות שר\"ל כעין שתי קדרות אין ר\"ל שצלאו בשפוד בענין שלא מפטם כעין צליה דקדרה דסתם קדרה בכל מקום ר\"ל תבשיל אלא ה\"ק שצלאו באופן שאינו מפטם כעין שתי קדרות של תבשיל שאין מפטמים זו לזו אפילו בסמוכות דומה לזה מיירי שצלאם שאין מפטמות והיינו שיש ביניהם תל גדול כמ\"ש בשם רש\"י אבל צליה ע\"י קדרות סמוכות זו לזו אסור והמקשה שהבין דברי רבי ירמיה כפשוטו למה לא הקשה עליו דהא אף בזה האופן מפטמי אפשר לומר דעדיפא מיניה פריך או אפשר לומר דהמקשה סובר דסתם צליה דקדירה א\"א אם לא ע\"י מים והיינו בישול והיא היא: "
                ],
                [
                    " ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים כו' צ\"ע דלעיל סימן צ\"ו כתב הטור חילוק אחר דהיינו אם התנור גדול מחזיק י\"ב עשרונים ולפי מ\"ש לעיל בשם הארוך דחילק בזו בין בשר בחלב לשאר איסורים אפשר ליישב ולומר דלעיל בסימן צ\"ו לענין בשר בחלב נראה לרבינו סברת הסמ\"ק דמחלק בין תנור קטן לתנור גדול וכאן לענין שאר איסורין כתב סברת הרא\"ש והתוספות דמחלק בין פתוח והוא גדול לתנור מכוסה ולא סגי בתנור גדול לחוד עד שיהא פתוח גם כן ד\"מ. והיותר נראה דמש\"ר ופיהן פתוחין ר\"ל או פיהן פתוחין ובזה נתיישב גם כן הדיוקין דמתחיל ואמר דוקא בתנורים שלהם שהן מכוסין (ותנורים שלהן קטנים היה וכמש\"ר לעיל בסימן צ\"ו ז\"ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהן) הרי דבעי לאסור תרתי קטן וסתום וסיים וכתב אבל בתנורים גדולים ופיהן פתוחין אין לחוש דלא הותר אא\"כ הוה תרתי להיתר אבל אם נפרש דאו פיהן סתום קאמר א\"ש וק\"ל והא דלא כתב לעיל גם כן דין דפיהן סתום או פתוח משום דסמך אמ\"ש כאן במקומו בדין ריחא מילתא. "
                ],
                [
                    " אבל אם הפת צוננת אפילו החבית פתוחה כו' מותר בפ\"ב דע\"א פליגי ר\"מ אוסר ורבי יהודה מתיר ור' יוסי מתיר בשל חטים ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות ומוקי התם לפלוגתייהו בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה וקיי\"ל כרבי יוסי דמתיר בשל חטים ואוסר בשל שעורין ולפ\"ז קשה למה סתם רבינו דבריו ולא כתב חילוק זה שבין פת חטים לפת שעורין ואפשר לומר שרצונו לבארו במקומו בהל' יי\"נ ששם יתבארו כל דיניו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל בעל התרומות כתב כו' אבל מין בשאינו מינו אפילו יבש ביבש צריך ששים משמע דבששים מיהא בטל אפי' בשאינו מינו ואפי' כזית ולפי זה צריך לחלק בין כזית לשאינו מינו דשאר איסורין למשהו דשרץ וכמ\"ש בסימן ק\"ד בשם מ\"ו ואפשר דגם הכא מיירי דוקא בשאינו כזית וכמ\"ש רבינו כגון שנפרד לחתיכות דקות ומילתא דמסתבר הוא דאם הוא גדול בכזית ודאי מכירו וזורקו לחוץ: "
                ],
                [
                    " ואם בישל התערובות כו' כתב הרשב\"א שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו ז\"ל ב\"י כ\"כ בת\"ה בתחלה ובתשובה כתב שתמהו עליו למה כתב כן הרי בכל אחד יש מטעם האיסור אם היה אפשר למיקם אטעמא והשיב בזה צדקת וכבר צויתי לתקן כן עבר ובשלן כאחד אפי' לאכול כל אחד בפני עצמו אסור שהרוטב בנ\"ט ונבלע בחתיכות אע\"פ שמין במינו אין טעם האיסור נרגש מ\"מ כיון שכנגדו במין שאינו מינו נרגש החמירו ואסרוהו מדבריהם עכ\"ל וכ\"כ בת\"ה שלפני וכ\"כ בת\"ה הארוך עכ\"ל ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חתיכה הראויה להתכבד פו' (באו\"ה כלל כ\"ה דבר פשוט דכל דבר שאינו בטל מכח חשיבתו מדרבנן הוא דמדאורייתא בטיל ברוב ולכן ספיקא לקולא וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ו מהמ\"א ד\"מ עכ\"ה) ודברים שדרכן למנות בפרק ג' דערלה תנן שהיה ר\"מ אומר את שדרכו למנות מקדש כלומר אוסר בכל שהוא אפי' באחד באלף וחכ\"א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר\"ע אומר ז' ואלו הן אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחילפי תרדין וקולתי כרוב ודלעת יוונית רבי עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית ואתמר עלה רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ור\"ל אמר כל שדרכו למנות שנינו פי' אליבא דר\"מ פליגי ר\"י ור\"ל דרבי יוחנן סבר דר\"מ את שדרכו למנות קאמר כלומר דוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר\"מ דלא בטל אבל שנמכר לפעמים באומד אע\"פ שלפעמים נמכר במנין בטל ור\"ל פליג ואמר כל שדרכו למנות אפילו לפעמים לא בטל לר\"מ וכתב ב\"י ולכאורה משמע דכיון דפליגי רבי יוחנן ור\"ל אליבא דר\"מ הלכתא כוותיה וכדר\"י דאמר את שדרכו למנות שנינו וכן כתב סמ\"ג בסימן קמ\"א שריצב\"א פוסק הלכה כר\"י דאמר את שדרכו למנות שנינו וביצים פעמים מוכרים סל מלא באומד אבל בספר התרומה כתב ביצה שנמצא בתוך התרנגולת שנתנבלה בשחיטה אסורה מדרבנן ואם נתערבה בשאר ביצים אינה בטילה כמו ליטרא קציעות דריש ביצה והוי דרבנן ואפילו באלף לא בטיל עכ\"ל ב\"י ור\"ל במ\"ש כמו ליטרא דקציעות משום דבפ\"ק דביצה דף ג' ע\"ב דקאמר התם אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה כו' נתערבה באלף כולן אסורות הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו למנות שנינו שפיר אלא לר\"י דאמר את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר אמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ע\"כ ולכן כתב ב\"י אבל בס' התרומות ר\"ל דלכאורה היה נראה דהלכה כר\"מ וכר\"י דאמר את שדרכו למנות כו' אבל מס' התרומה משמע דהלכה כתנא דקציעות ורבי יוחנן לא בא לפסוק הלכה כר\"מ אלא שביאר דבריו אבל גם ר\"י סובר הלכה כתנא דקציעות וכן הוא דעת בעל העיטור. ואפשר דס\"ל דרבי יוחנן פליג אליבא דר\"מ אף על גב דהלכה כחכמים משום דלר\"מ נשמע לרבנן דאפילו באת שדרכו למנות פליגי רבנן עליה וס\"ל דבטל. וז\"ש את שדרכו שנינו כלומר כך קבלתי שר\"מ שנה בדבריו את שדרכו ואפ\"ה פליג חכמים עליה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " הר\"ר יהודה הורה כו' כדאמרינן בני מעים אוכליהן כו' (יש לתמוה דמזה משמע שקורקבן הוי בכלל בני מעים בלשון הגמרא דזה לשון הגמ' הוא ולעיל בסי' נ' הסכים לדברי רבי' יונה דס\"ל דקורקבן לא הוי בלשון בני מעים בלישנא דגמרא כמבואר שם בב\"י ע\"ש. ורמ\"א בת\"ח כלל מ' דין ד' שגם בזמן הזה הם בטלין ובשאר דברים כתב שהכל לפי הזמן והמקום ע\"ש יותר עכ\"ה.) עיין בשערים כתבתי שעכשיו משתנין דינים אלו מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ה\"ה נמי לכל בני מעים אלא שע\"י מעשה הורה כן להתיר קורקבן ועיין מ\"ש לעיל סי' ע\"ה וגם נלע\"ד להוכיח מכאן דחתיכה ראויה להתכבד א\"צ להיות גדולה כ\"כ ששבע ממנה שהרי קורקבן מעוף הוא וקטן: "
                ],
                [
                    " לפיכך מי שלקח בשר כו' עד כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצא הטריפה מותר הב\"י תמה על רבינו שכתב כן סתם דברי הרשב\"א שהם כדעת ר\"ת ולא כר\"י ובסמוך כתב סתמא כדעת ר\"י ובסמוך כתבתי דלא קשה מידי: ",
                    " ואיני מבין שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראוין להתכבד כו' ז\"ל ב\"י ותמיהני עליו היכי חשיב להרשב\"א לקטול קני באגמא ולא ידע דין קבוע כמחצה על מחצה שהתלמוד מלא ממבי ולא עוד אלא שבתחלת דבריו ידעו וכשבא לגמור דבריו שכחו ונעלם ממנו לפי מה שעלה על דעת רבינו וזה דבר שא\"א לאומרו על שום מעיין כ\"ש על מעיין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור ומבואר הוא שדבריו נכונים וברורים דבשנתערבו חתיכות הטריפה עם חתיכות הכשרה במקולין עצמה דינם כמו שנתערבו בבית וכאן וכאן בטלים הם ברוב ואם אינם ראויות להתכבד כמ\"ש בסימן ק\"ט ואין זה ענין לקבוע כמחצה על מחצה כלל דהתם כשלקח מאחת מהחנויות ולא נודע אם לקח מהמוכרת כשרה או מהמוכרת טריפה דאמרינן דלמא מהמוכרת טריפה לקח ואע\"ג דרובן מוכרות כשרה מאחר שהאיסור קבוע וניכר במקומו אינו בטל אבל הכא שיודע שלא לקח מהחנות המוכרת טריפה הניכרת אלא שבמקולין נתערבו חתיכות הטריפה עם חתיכות הכשרה והם חתיכות שאינם ראויות להתכבד וידוע שהכשרות מרובות פשוט הוא שהם מתבטלות ברוב חתיכות הכשרה כדין כל יבש ביבש ומותר לכתחילה ליקח ממקולין שמוכרים חתיכות אלו שאין כאן דבר איסור כלל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל דמה שלקחו קודם הספיקא הכל מותר כו' כתב ב\"י ע\"ז וז\"ל ואני אומר שלא מצאתי להרא\"ש שכתב בלשון הזה ממש ואף אם היה כותב כן אין משם ראיה כלל דהא איכא למימר דמיירי כשהיו חתיכות ראויות להתכבד שאינו בטלות או בהיו חתיכות שאינן ראויות להתכבד ולא היו שם רוב כשרות. אבל כשהם חתיכות שאינן ראויות להתכבד ויש שם רוב כשרות פשיטא דלהרא\"ש נמי בטילי כדין יבש ביבש וכמ\"ש דעתי סימן ק\"ט וזה דבר ברור לא הוצרכתי להאריך בו אלא להוציא מדברי רבינו עכ\"ל. גם מ\"ו תמה ג\"כ על דברי (רבינו במ\"ש ואיני מבין דבריו כו' (וז\"ל רש\"ל ואיני מבין דבריו דמה קבוע איכא מאחר שלא נודע חתיכות הטריפות בין הכשרות א\"כ בטילי ברוב דלא שייך קבוע אלא כשהאיסור ניכר במקומו וא\"כ יפה כתב הרשב\"א עכ\"ה) מכל זה נראה שהב\"י הבין דברי רבינו שביאר דברי הרשב\"א באין שם דלא מקולין אחת וכן הבין מ\"ו. ויש לתמוה הפלא ופלא דלפי מה שהבינו הם דברי רבינו קשה לדברי רבינו איך מצינו דין יבש שבטל ברוב ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ורבינו בעצמו כתב הדין יבש ביבש בסמוך בלי חולק ופקפוק וע\"ק דבריש האי ענינא גופא כתב ז\"ל והא דחד בטל בתרי ביבש בדבר שאינו חשוב דוקא כשהאיסור אינו ניכר במקומו או בטל דבר שאינו חשוב ש\"מ דס\"ל דבאינו חשוב בטיל ולא אמרינן דכמחצה על מחצה דמי. ותו דשם מיד אחר זה כתב ודבר חשוב אינו בטיל ואפי' פריש ולא אמרינן מרובא פריש וק' מאי זה דקאמר ולא אמרינן מרובא פריש הא אין כאן רוב כיון דאמרינן דכמחצה על מקצה דמי אפילו באינו ניכר. לכן נלע\"ד דזה פשוט דגם רבי' ס\"ל שאם נתערבה חתיכה אחת של איסור שאינה ראויה להתכבד בחתיכות אחרות שאין חתיכות האיסור ניכר והתערובות הוא במקולין דפשיעא דלא אמרינן בזה קבוע כמחצה על מחצה דמי דאדרבה בזה אמרינן דבזה אמרה תורה רוחרי רבים להטות והמיעוט לא נחשב לכלום אלא בעל במיעוטו נגד הרוב. ורבינו הבין דברי הרשב\"א דמיירי ביש שם מקולין הרבה ואין ידוע באוזה מקולין האיסור וכמ\"ש בפרישה. ובאמת נראה שגם דעת הרשב\"א כן שמיירי במקולין הרבה ואין ידוע באיזה מהן האיסור דאל\"כ תיבת לפיכך אין לה קישור למה שסמך לה וגם מ\"ש הרשב\"א מקולין דמשמע רבים מכל זה יש להוכיח ג\"כ דעת הרשב\"א ואז תיבת לפיכך נקשרת עם שלמעלה וכמו שביארתי הכל בפרישה (שוב מצאתי שכ\"כ ג\"כ בד\"מ בישוב קושיית ב\"י בהדיא כמ\"ש (עיין מ\"ש רמ\"א בת\"ח כלל מ\"ה דין ס' עכ\"ה) ומסיק וז\"ל ובאמת שדברי הרשב\"א בספר ת\"ה שהביא הב\"י מבוארים כמ\"ש שהבינם הטור ולא כמו שהבינם הב\"י עכ\"ל) ואך שהתורה אמרה אחרי רבים להטות אף אבני אדם שאינן נכללין התם ג\"כ קאי אדיינים בשכל אחד מהרוב מגיד דעתו לזכות או לחובה אזי דעת המיעוט בטלה בתוך דעתם ודו\"ק. ובלאו הכי צ\"ל כן דהא שם היו יושבין קבועין ועומדים ובקבוע אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואפשר לומר דהב\"י ס\"ל דדוקא בתערובת ממש ס\"ל לרבינו דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל משא\"כ בתערובת דמקולין דהיינו שנשחטו בו ג' בהמות שוות ובשרו דכל אחד מונחת במקולין במקום מווחד ואינו יודע איזה מהן טריפה דזה ס\"ל לרבינו דלא מיקרי תערובות להיות בטל ברוב והב\"י בשם הרשב\"א ס\"ל דגם זה מיקרי תערובות ונראה דמש\"ה כתב הב\"י בתחלת ישובו זה ז\"ל ודבריו ברורים ונכונים הן דכשנתערבו החתיכות במקולין עצמו דינם כמו שנתערבו בבית וכאן וכאן בטלים דמשמע דכשנתערבו בבית גם לרבינו פשיטא דנתבטלו ואינו חולק כ\"א במקולין וק' מ\"ש תערובות דהא מדהא אלא ודאי כדכתיבנא דבמקולין מונח כל אחד בפני עצמו משא\"כ בתערובות דבית דמסתמא לוקח ומערב ומניח הכל במקום אחד זה תוך זה. אלא דגם לפ\"ז אין תמיה כ\"כ ארבינו איך חשבו לטועה דלא ידע דין ביטול יבש ביבש דלמא שאני ליה זה דאינו תערובות ממש וגם בהיות כן נוכל לומר שגם הב\"י הבין לדברי רבינו דמיירי שפי' לדברי הרשב\"א במקולין הרבה וכמ\"ש ואפ\"ה ס\"ל דחתיכה שבמקולין זה נתבטלה בעקולין אחרים כיון דאין מקום מקולין של טריפה ניכרת בעינה ובכה\"ג שהמקולין עצמן נתבטלו זו בזו כאילו נתערבו החתיכות בזו בבית והטור לא הסכים עמו בזה וכמ\"ש לפי פירוש שלי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וכתב הרשב\"א דוכא כשהפרישן במתכוין אבל אם פירש ממילא שרי ודעת הרשב\"א כדעת ר\"ת. וא\"א הרא\"ש כתב דאפי' פירש ממילא נמי אסור כו' דעת הרא\"ש הוא דעת ר\"י ופלוגתת ר\"י ור\"ת בהא דאמר בגמרא ובנמצא הלך אחר הרוב הקשו התוס' וא\"ת אפילו פירש אמאי שריא ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע וכדתנן פ' התערובות כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' הן רבוא ימותו כולם ואקשינן עלה בגמרא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני שמא יקח מן הקבוע תירץ ר\"י דהתם היתר ואיסור מעורבים זה בזה ואי שרית ליה כשפירש אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן דברשיעי לא עסקינן שמא יקח מן האיסור הברור ור\"ת תירץ דכל שפירש מעצמו שרי ולא אסרו שם בשור הנסקל גזרה שמא יקח מן הקבוע ביד כו' וכתב ב\"י (הב\"י ציין לעיל לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין כו' והביא נ' ת\"ה הארוך ואח\"כ כתב ויש לתמוה עכ\"ה) ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל דבר חשוב אינו בטל חד בתרי ואפי' אם פירש אחד מהתערובות אסור פו' שזהו כדעת ר\"י ולפי דבריו אם לקח בשר מן המקולין ואח\"כ נמצאת טריפה במקולין אסור וכמ\"ש הרשב\"א לפי דבריו והיאך כתב כאן הסכמת הרשב\"א דשרי בלקח בשר מן המקולין ואח\"כ נמצאת טריפה במקולין ומדהביא דבריו משמע דהכי ס\"ל וצ\"ל שרבינו לא ראה דברי הרשב\"א בת\"ה הארוך ולא עלה על דעתו ששני דינים אלו תלוין זה בזה כמו שתלאם הרשב\"א ולפיכך אע\"פ שכתב דברי ר\"י כמו שהיא הסכמת התוס' והרא\"ש לא נמנע מלכתוב דינו של הרשב\"א ז\"ל אבל לפום קושטא דדינא כבר למדנו הרשב\"א שהם תלויים זה בזה ואם איתיה להאי ליתיה להאי עכ\"ל. ואומר אני שלא על רבי' תלונתו כי גם של הרא\"ש תלונתו לפי סברתו שהוא סובר ששני דינים אלו תלויין זה בזה שהרי הרא\"ש פסק כר\"ן כמ\"ש הב\"י דאפי' פירש מעצמו אסור ואפ\"ה כתב הרא\"ש בתשובה הביאה רבינו וב\"י שאם פירש קודם שנודע התערובות מותר ודברים של טעם הם כמו שמבאר דהואיל ולא נודע התערובות עדיין הם בחזקת היתר וכן הוא דעת רבינו לבאר דברי ר\"י שאף שסובר פירש ממילא אסור מודה בזה שאם פירש קודם שנודע התערובות מותר ובזה נסתלק תמיהת ב\"י ואמת אמר ב\"י שרבינו לא ראה דברי הרשב\"א בת\"ה הארוך שאילו ראה את דבריו היה כותב עליו שהיא לא ראה דברי הרא\"ש שכתב מילתא בטעמא שאין שום קישור לתלות שני דינים הללו זה בזה והרשב\"א שכ\"כ בשם ר\"י נראה שהוא היה מבאר כן דעת ר\"י דהואיל וכתב ר\"י פירש ממילא אסור ס\"ל לרשב\"א דלר\"י ה\"ה פירש קודם שנודע התערובות אסור וראיה לזה שהרשב\"א הביא ראיה לדברי ר\"י מדברי ר' שמשון ז\"ל ור\"ש לא כתב אלא פירש ממילא ולא הזכיר בדבריו פירש קודם שנודע התערובות. גם מ\"ו כתב כן שאין לתלות שני דינים זה בזה דהרא\"ש סובר פירש ממילא אסור ופירש קודם שנודע התערובות מותר וזה פשוט דלא פליגי ר\"י ור\"ת אלא בפירש מאליו אבל הפרישו במתכוין לאחר שנודע האיסור ד\"ה אסור. וקשה דלעיל ס\"ס י\"ו וס\"ס נ\"ז כתב רבינו נכבשינהו דניידי וזה אסור אליבא דכ\"ע וכבר כתבתי שם ישובים ומ\"ש שם בשם רמ\"א (ועיין בת\"ח כלל מ\"ו דין ב' שכתב שם ג\"כ זה ושכן השיב לו הגאון מהר\"ר שכנא ומתיר אמנם המדקדק בתוס' ואשר\"י דפג\"ה ופ\"ק דפסחים משמע דלית להו חילוק. וכן רש\"ל ז\"ל לא חילק בזה שום דבר ואוסר בסתם עכ\"ה) דמיירי שנעקרו כולם ממקום קביעותם ואח\"כ פירש אחר מהם כן מוכח בטור א\"ח בסי' שכ\"ח וכן מוכח בהדיא מדברי הרשב\"א בת\"ה הארוך הביאם ב\"י וז\"ל אבל כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן ואפי' בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר: "
                ],
                [
                    " והא דשרי כשנאבד כו' עד או שאכלם כולם אדם א' אסור ז\"ל ב\"י זה לא מצאתי מבואר וקשה לי דמדכתבו התוס' בפרק התערובות והרא\"ש בפג\"ה דליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור משום דודאי אכיל בהאי אכילה חד דאיסורא משמע דלאוכלן שתים שתים אפי' לאוכלם אדם אחד שרי דאם לא כן לאשמעינן דלאדם אחד אסור אפי' שתים אחר שתים וכ\"ש שהוא אסור לאוכלם בבת אחת ושמא י\"ל דרבינו מפרש דליהנות מכולן בבת אחת דאסור אפילו בששני בני אדם נהנין מהם אסור דכיון דבשעה אחת נהנין מכולן ודאי חד מתהני מאיסורא בההיא שעתא ואסור וכך לי אכילת אדם אחד שתים אחר שתים כמו אכילת כולם בבת אחת לשני בני אדם עכ\"ל ב\"י. ומ\"ו כתב בא\"י שלו בהלכות תערובות אמ\"ש הי\"ד כאן והא דאסור לאוכלם כולם לאדם אחר אפילו שנים שנים היינו מאחר שהן בחזקת איסור לא יועיל מיגו מאחר שאכל כולן וכן גבי טבעת (שמבאר לקמן בסי' ק\"ה שהיא משמשי עכו\"ם עכ\"ה) נמי לא הותרו אלא למכור שנים שנים אבל כולם כאחד נמי אסורים למכור ומ\"מ למכור שנים שנים שרי אפילו לאדם אחד דאינו דומה ענין מכירה לאיסור אכילה כו' עכ\"ל ולפי מ\"ש נסתלק תמיהת ב\"י ע\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " ולא מיבעיא אם פירש אחד מהן אלא אפי' פירשו מהן הרבה אין להתיר הרוב הנשארים אלא המיעוט כתב ב\"י דכל זה דברי הרשב\"א בת\"ה וכתב עוד ומ\"ש דמיעוט שפירשו מותרים לאו למימרא דמיעוט מותרין כמות שהן דהא ליכא מאן דשרי להו כמות שהן ועוד דא\"כ היאך כתב אח\"כ אבל אם המיעוט נפל למקום אחר מותר שאם הם עצמם מותרין כשנפלו למקום אחר מהיכן היה יכול לבא להם איסור עד שהוצרך להשמיענו שהן מותרין אלא מותרין דקאמר היינו לעניין שאם נתערבו באחרים בטלות ברוב ומותרים משא\"כ במרובים הנשארים כו' עכ\"ל ותמיה בעיני שכתב דהא ליכא מאן דשרי להו כמות שהן דהא בהדיא כתב הרשב\"א אם פירש אחד ממילא שרי דאמרינן מרובא פירש ומה לי אחד ומה לי יותר מאחד כל זמן שהוא המיעוט שרי מה\"ט וב\"י מסיים בסוף דבריו דמותרים לגמרי משמע והא דנקט ואם נפלו באחרות כדי נסבא וכדי להשמיענו דברוב אף אם נתערב באחרות אסור ועפ\"ר: (אבל אם המיעוט נפל למקום אחר מותר ז\"ל רש\"ל דלא תימא חזרו לתערובתן ול\"ד לפירשו המיעוט דמותרין דאיסורא ברוב איתא מאחר שפירשו יצאו מכלל התערובות אבל נפלו כך מתחילה למקום אחר ה\"א דלא וכן איתא ברשב\"א להדיא שמתחלה כתב דין פרישה ואחר כך דין נפילה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וי\"א דאפילו בספק ספיקא שע\"י תערובות אין להתיר בדברים החשובים כו' כתב ב\"י כבר נתבאר שזהו דעת ר\"י עכ\"ל נראה דר\"ל דעת רבי יודא אבל ר\"י בעל תוס' נתבאר לעיל ס\"ס נ\"ז ונ\"ח בסימן זה דס\"ל דבטל: "
                ],
                [
                    " ולא נהירא דספק ספיקא מותר בכל האיסורים ואפילו בעכו\"ם כמ\"ש לקמן סי' ק\"ה כתב ב\"י כבר כתבתי בסימן נ\"ז שאין זו קושיא כלל ע\"ש דאינו מוכרח: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין כ\"כ להקל צ\"ע בבבא השלישית בחתיכה אחת של איסור שנסתפק אם נפל תוך האיסור או תוך ההיתר היכי משכחת לה בהאי ענינא שיהא איסור מרובה מההיתר ויהיה ספק באיזה קדרה נפל דהא מדידעינן שהאיסור הוא טפי ש\"מ שאנו יודעין כמה היה שיעור האיסור ושיעור ההיתר א\"כ נבדוק בקדירה של היתר ונראה אם יש בו עודף משיעור הראשון או לא בשלמא בשניהן שוין איכא למימר דלא ידע אלא שיעור האיסור שהיתה חתיכה אחת ועתה נמצא בקדרה של היתר שני חתיכית שוות דאיכא למימר דלמא האיסור לא נפל לכאן ואלו שניהם היו בקדרה ואת\"ל דאחת מהן של איסור הרי חתיכה של היתר שווה לה ומותר וכן אם ההיתר מרובה מיירי נמי כה\"ג שידע שיעור חתיכת האיסור ועתה מצא בקדרה שלשה חתיכות דומות זו לזו או אפילו אחת מהן גדולה קצת מהנשארים מותר ג\"כ משום דאיכא למימר כולן של היתר ואת\"ל אחת של איסור הרי היא בטלה משא\"כ בזה כשהאיסור הוא טפי. וצ\"ל דה\"פ כגון שראינו האיסור שהוא כשיעור מלא אגרוף ובקדרה של איסור ושל היתר לא ידעינן שיעור החתיכות ובשעת הבדיקה והשיעור אנו מוצאין בתוך קדרה של האיסור ושל ההיתר חתיכה גדולה כמו אגרוף ועוד חתיכה קטנה ממנה נמצא שאם נאמר שהאיסור נפל בתוך ההיתר ע\"כ האי חתיכה גדולה הוא האיסור והקטנה היא ההיתר נמצא שהאיסור גדול מההיתר אלא שיש להסתפק ולומר דלמא חתיכת אגרוף דבקדרה של האיסור היא החתיכה שנפלה להקדרה וחתיכת אגרוף הנמצא בקדירה של היתר הוא היה כבר בתוכו והוא של היתר ע\"ז אמר שאין תולין בו להקל ואם שתי החתיכות שוין נמצא דליכא להסתפק אם האיסור מרובה ואם ראינו תחילה שהאיסור היה כשיעור חתיכה קטנה הנמצאת בתוך הקדירה ודאי ההיתר הוא מרובה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " היו כאן שתי קדירות של היתר ולפניהם שתי חתיכות כו' כתב ב\"י היינו מדקשיא אהא דתנן במסכת תרומות דף נ\"ב ומייתי לה בפ\"ק דביצה דף ד' הדורס ליטרא קציעות עפ\"י הכד ואינו יודע איזו היא ר' אליעזר אומר רואין כאילו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות רבי יהושע אימר לא תעלה עד שתהא שם ק' כד (ומשנה זו בפ\"ד דתרומות ופירש\"י בדורס ליטרא קציעות ליטרא של תאנים יבשים של תרומה על פי הכד של חולין והרבה כדין יש ואין ידוע באיזה כד דרסה ובכל כד יש מאה ליטרות של חולין אפילו אין כאן מאה כדין שרי רבי אליעזר ואעפ\"י שידוע הוא שהליטרא של תרומה היא בפי הכד ואינה מעורבת עם החולין רואין אותה כאילו נפרדו ממקומן ונתערבו החולין בתרומה ועולין בא' ומאה ורבי יהושע סבר כיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבעל העליונות אלא השולים מותרין והפומין אסורין עד שיהיו שם מאה כדין ויתבטל פי חבית זה במאה פומין) ומקשינן ואמאי כיוו דמפסקא לן הוי ספיקא דרבנן ולקולא ותירץ הרמב\"ן דהתם כשהם של אדם אחד א\"נ בשנ שני בני אדם ובאו לשאול בבת אחת אבל אם היו חביות של שני בני אדם ובאו לשאול בזה אחר זה אפי' לא היו שם ק' כד כולן מותרות דכל בדרבנן תולין להקל דומיא דשני שבילין וכתב הרשב\"א שאין זה מחוור בעיניו דאם איתא הו\"ל לפרושי התם בחביות של אדם אחד או שבאו לשאול בבת אחת וכדרך שפירשו בב' שבילין ועוד דאדרבא בתוספתא דתרומה משמע בהיפך אלא מסתברא לי לפי שאין אומרים שאני אומר אלא במקום שא\"צ לבטל כלל. כשתמצא לומר תרומה לתיך תרומה נפלה לא מדין ביטול אני מתירה אלא ממילא יש לה מתירין שקופת התרומה נשארה בהיתרה כמו שהיתה וכן החולין וכן ב' קופות אחת מדומעת ואחת שאינה מדומעת דתנן פ\"ו דתרומה אני אומר לתוך מדומעת נפלה לפי שבכל אלו תולין תרומה לתוך תרומה משום דיש היתר לשתיהן אבל כשאין היתר לשתיהן אלא בביטול לא והביא ראיה מהתוספתא ואח\"כ כתב וכיון שכן כל שאם אתה אומר בזו נפלה ולא בזו אם אתה יכול להתיר שתיהן בלי שתצטרך שום שיעור לבטל האיסור אתה תולה להקל ואימא בזו נפלה אבל כל שאתה צריך לשיעור לבטל כגון ליטרא קציעות שנדרסה ע\"פ החבית שאילו מתה אומר לא לתוך זו נדרסה אלא לתוך חבירתה אין אתה מתיר עדיין את השנייה אלא אוסרת כיון שאיי בה כדי לבטל האיסור וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורים אם באנו להתיר אפילו בפרודות לא תתיר אא\"כ יש בשתיהן ס' או ק' של היתר כנגד האיסור לפי מה שהוא האיסור עכ\"ל ומתוך דברים אלו מבואר שמ\"ש ואין חילוק בין אם שתי הקדרות של אדם אחד או משל שני בני אדם שהוא לאפוקי ממה שחילק הרמב\"ן בין של אדם אחד לשל שני בני אדם עכ\"ל ב\"י ובזה מבוארים דברי רבינו דמ\"ש בד\"א כשאין שום אחד מהן כדי לבטל האיסור ר\"ל אז אינו מותר בכל ענין אלא יש בו צד איסור והיינו כשהן של שני בני אדם שאין סופן להתערב ולאפוקי מהרמב\"ן שס\"ל שכשהן של שני בני אדם מותר אף כשאין בשום אחד ששים משום ספיקא דלכל אחד יכול לומר דלמא האיסור בשל אחר קמ\"ל הרשב\"א דלא וכמ\"ש לעיל מילתא בטעמא ומסיק אבל אם יש באחד מהן לבטל האיסור אז מותר בכל ענין ר\"ל אפי' כשהן של שני בני אדם שאין סופן להתערב והיותר נראה דכאן לא איירי בדיני דסופו להתערב וגם יכול להיות דאיירי במינים דיש קפידא בתערובתו דלא יביאו לערבם לסוף יחד אף שהן של אדם אחד ולא בא אלא לאפוקי מדברי הרמב\"ן דמתיר מספיקא בשני בני אדם קמ\"ל דלא אבל כשהן של אדם אחד ואין קפידא בתערובתן ס\"ל להרשב\"א דאפילו אם אין בשום אחד כדי לבטל אלא בשניהן מותר כמ\"ש רבינו בשמו בס\"ס זה וגם מבואר בלשונו הנ\"ל שהרי כתב אא\"כ יש בשתיהן ס' או ק' של היתר נגד האיסור. וכן מבואר בפלוגתת ר\"א ורבי יהושע הנ\"ל דר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם ק' כדין משמע הא אי הוי ק' כד הוי מצטרפין הפומין הכל יחד לבטל האיסור והיינו נמי משום דמיירי בשהן של אדם אחד כן צריכין לפרש דברי רבינו לפי דברי הרשב\"א הנ\"ל ודברי ב\"י הנ\"ל. ומ\"ש בפרישה בשם מ\"ו שחילק בין נפילה אחת לשתי נפילות אף שאין להקשות על פירושו ממ\"ש ולומר דהא פלוגתתן דנלמד דין זה מינה מיירי בנפילה אחת. די\"ל כמ\"ש דשם באמת אינו מצריך ר' יהושע ולא הרשב\"א הנ\"ל להיות באחד ס' כדי לבטל אלא אפי' בכולן יחד ורבינו בשם הרשב\"א כתב שתי נפילות מ\"ה מצריך להיות באחד מהן כדי לבטל. מ\"מ קשה מי דחקו לרבי' לשנות דברי פלוגתתן ודברי הרשב\"א ולוקמא בשתי נפילות אם יש נ\"מ בשתי נפילות וגם לפירוש הנ\"ל ק\"ק בלשון למה שינה לכתוב כשיש באחד מהן כו' ובלשון הרשב\"א הנ\"ל לא משמע אלא בשניהן יחד וכמ\"ש ולפי מ\"ש דאיירי בכל ענין אף כשיש קפידא בתערובתן א\"ש וק\"ל: "
                ],
                [
                    " בד\"א בשתיהן משל אדם אחד כל זה מבואר בת\"ה הארוך והביאו ב\"י וז\"ל הרשב\"א שם מ\"ש בתוספתא היה בזו ק' ובזו אין ק' אני אומר לתוך ק' נפלה מסתבר לומר שאין ראיה להעמיד דוקא בשני בני אדם דאל\"כ בלאו ה\"ט נתיר משום דשניהן מצטרפות לבטל כיון שסופן להתערב ולפי זה אם היו של שני בני אדם ואין בשום אחד ק' כדי לבטלו אף שבשניהן יחד היה כדי לבטל לא היה בטל ושניהן אסורים מספק דהא אין סופו להתערב כיון שהן של שני בני אדם וגם אין לומר שנפל בזה יותר מזה וע\"ז כתב הרשב\"א דז\"א דכל היכא דנכנסו שניהן בספק אחד אמרינן דמצטרפין אפילו הן של שני בני אדם ואין סופן להצטרף והכא ה\"ט לפי שאין זה שיש בו ק' נכנס בספק ואפי' היו של אדם אחד נמי לא נצטרפו ולא נתרין אלא משום שאני אומר כו' ודוק שזה הבינייהו שבין הרשב\"א והר\"ש משנ\"ץ) די\"ל שאין מצטרפין לבטל האיסור אלא מה שנכנסו מהם בספק מחמת האיסור דכלפי שהאיסור מכניס הוא בספק מתעורר הוא לבטלה לאפוקי הכלי שיש בו ק' שלא נכנס עמו בספק דאת\"ל שנפלו בתוכן עדיין היא מותרת לכן צריך האי טעמא שאני אומר כו' והאריך שם דאפי' בב' בני אדם מצטרפות כשאין בכל אחד כדי לבטל האיסור מטעם זה שכל שנכנס בספק מצטרף אפי' בב' בני אדם אלא שרבי שמשון כתב דוקא באחד אחד הואיל וסופו להתערב וצריכין לחוש לדבריו שרב גדול ומובהק היה וע\"ש בת\"ה שהאריך עוד מזה ולפ\"ז דברי דברי מבוארים שמ\"ש בד\"א בששתיהן של אדם אחד הוא כמ\"ש הרשב\"א בשם רבי' שמשון ומ\"ש רבינו וה\"ה אפי' לק' שכל שנכנס בספק מחמת האיסור מצטרף ר\"ל בשאין באחד לבד לבטל האיסור אז מצטרפין כולן לבטלו אבל אם יש באחד מהן לבטל האיסור תולין לומר שנפל האיסור לאותו שיש בו שיעור לבטלו ואין צריכין להצטרף הנשארים כ\"כ הרשב\"א בהדיא שכתב אני אומר לתוך ק' נפלה וכ\"כ רבינו בסמוך אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות שאני אומר האיסור נפל לתוך אותה שיש בה כדי לבטלו עכ\"ל רבינו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " פת של עו\"ג ב\"י הוכיח כאן בכמה ראיות דמותר ליקח שאור של עו\"ג לחמץ בו את העיסה ומותר לאכול אותו הפת אפי' לאותן שנזהרין שלא לאכול פת של ע\"ג וסיים שם ב\"י וז\"ל והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי מחמירין לאסור לחמץ בשאור של עו\"ג וכבר הוכתתי שאין להם על מה שיסמכו ונראה דלדעת הר\"ן נמי מותר לישראל לתת קמחו לנכרי ללוש ולערוך עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ולדעת הרא\"ש ז\"ל אין חילוק בין פת של בעל הבית לפת של פלטר כתב ב\"י ע\"ז לא ידענו מנין לו שהרי הוא כתב לישנא דרבי חלבו דמדכר פלטר וגם הירושלמי דקאמר הלכה כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר וכ\"כ בפי' בתשובה כלל י\"ט וז\"ל ובמקום שנהגו ע\"פ הירושלמי לקנות מן הפלטר ולאסור של בעלי בתים של פלטר מותר בכל ענין ואפילו אם קנאו בעל הבית ממנו ושל בעלי בתים אסור בכל ענין ואין לו היתר עכ\"ל והרי דברים אלו כדברי המחברים עכ\"ל ב\"י ודבריו הללו תמוהין הן בעיני מה סתירה לדברי רבינו מתשובת הרא\"ש זז הלא אדרבה משם יש לו סיוע מדכתב ובמקום שנהגו ע\"פ הירושלמי לקנות מהפלטר כו' הרי שדקדק וכתב דוקא ובמקום שנהגו כו' וכאילו אמר לדעתי אין לחלק ביניהן אף ע\"פ שמהירושלמי נראה שמותר אלא שבמקום שנהגו לחלק ביניהן זה מותר בכל ענין וזה אסור בכל ענין ומה\"ט כתבו רבינו אח\"כ בסמוך ז\"ל של בעל הבית אסור לעולם כו' ושל פלטר מותרת לעולם וקאי לדעתו אמקומות המחלקין ומתירין בשל פלטר. והא דכתבו רבינו משום דראה מדברי התשובה הזו שגם הרא\"ש לא מחה ביד הנוהגין בו היתר ומחלקין ביניהן אלא שכתב שלדעתו אין לחלק דבמקום שנהגו איסור ג\"ז אסור וק\"ל ועפ\"ד: "
                ],
                [
                    " וכתב הרשב\"א אפילו יש שם פלטר של ישראל כו' עד ואינו נראה כן מהירושלמי ז\"ל ב\"י גם הרשב\"א הביא הירושלמי בת\"ה הארוך ואפ\"ה התירו וכתב הטעם כיון שהותר הפת פלטר הותרה לגמרי כל היכא דלית פלטר ישראל כמוהו דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבתו בעיניו ה\"ז כפת דחוקה לו וכן נהגו וכן דעת מורי הרב ז\"ל עכ\"ל ב\"י והוכיח מכאן שרבינו לא ראה ת\"ה הארוך (ואפשר לומר אף ע\"פ שרבינו ראה דברי ת\"ה כתב ואינו נראה ור\"ל שהרשב\"א מדמה זה לפלטר אינו מצוי ואינו נראה כן מדברי הירושלמי מאחר שלא כתב מהירושלמי היתר זה רק בשאין פלטר מצוי וזה נראה כאילו היה כותב ולשון הירושלמי אינו משמע כן וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ר\"י התיר למי שנזהר מפת של עו\"ג כו' עד סוף הסימן כתב התוספות פרק אין מעמידין שאף ע\"פ שטעם פת עו\"ג מתערב בפת ישראל אין להחמיר לאסור ע\"י תערובת כדאמרינן בפ\"ק דחולין דלא גזרו על תערובת דמאי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתיה בעיניה וכ\"כ המרדכי בפ\"ק דחולין. (רבינו שמריה היה מתיר למהלך בדרך לאכול מפת של עו\"ג אף למי שנזהר מ\"ק בע\"א רש\"ל והביאו ב\"י בסימן זה עכ\"ה) "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שלקות שבשלם כו': "
                ],
                [
                    " כיצד הניח עו\"ג התבשיל על הגחלים ובא ישראל יחתה בגחלים מותר כו'. בפ' א\"מ אסיקנא בין שהניח עו\"ג והיפך ישראל בין שהניח ישראל והיפך עו\"ג מותר ואינו אסור עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עו\"ג וכתב ב\"י ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה ולא שהפכו מצד שהוא מונח ע\"ג גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסלקו העו\"ג קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשהיה מנענעו והוא מניע האש קמיירי וע\"י כך הובערו הגחלים ונתקרב הבישול וכ\"כ הר\"ן ופי' הטעם דגבי פת יש ג' מלאכות דאי שגר ישראל ואפה העו\"ג שרי ודוקא בפת לפי ששגרת התנור הוא מלאכה מיוחד בו אבל בשאר תבשילין לא וכ\"כ הריב\"ש (שאין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומורדת אלא ההנחה דוקא עכ\"ה) ומדברי רבינו משמע דמפרש דהיפך אגחלים קאי ועיין פרישה שכתבתי בריש הסימן דאפילו בחיתוי כל דהו שרי. "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א הניח ישראל כו' ובא עו\"ג והיפך בו ונתבשל כו' לכאורה משמע שקאי ההפכה על האש ובסיפא משמע שקאי על היפוך הבשר והרשב\"א בת\"ה הקצר בית ג' שער ז' אין הגירסא כך אלא ז\"ל הניח ישראל ע\"ג גחלים עוממות שלא היה התבשיל מתבשל עליהם אם בא עו\"ג והיפך בהם ונתבשל ה\"ז אסור שכל שלא היה יכול לבא לידי מאכל בן דרוסאי בהנחת ישראל אין הנחתו נחשבת לכלום וה\"ז כאילו הניח עו\"ג וגמר עו\"ג הניח ישראל על גבי גחלים והניח עו\"ג לשמור ולהפך בו ואינו יודע אם סלקו העו\"ג מעל האש קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו ה\"ז מותר ואין חוששין לו דספק בישול דבריהם הוא ולקולא עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " פנאד\"ה של עו\"ג ז\"ל ב\"י בספרי רבינו פנאדה של עו\"ג ט\"ס הוא דמאי איריא של עו\"ג אפי' של ישראל נמי אסור דהא בישולי נכרי אפילו בשל ישראל אסור ע\"כ ובש\"ד כתב ר\"ן דף פ\"ב במ\"ש שלו דא\"ש ואין צריך למחוק (כל זה כתב בשם הגהות סמ\"ק סי' ר\"ו ומסיק רנ\"ש אבל הרא\"ש והמרדכי תפשו בדבריהם פשטידא של ישראל וצ\"ע עכ\"ל בכתביו עכ\"ה) דאילו של ישראל בלאו הכי אסור בלא הכשרת תנור בקיסם (כלומר בלא בליעת השומן אסור עכ\"ה) דהא דהתירו פת של עו\"ג דהיינו כשהעיסה הוא של עו\"ג אבל כשהעיסה הוא של ישראל הוא בכלל איסור שלקות ע\"כ ע\"ש ולדברי ב\"י קשה לי מהו זה שאמר אפילו למי שנוהג היתר בפת של עו\"ג והא בפת של ישראל איירי כאן לדבריו ובפת של ישראל ליכא מאן דמתיר כדלעיל בסימן קי\"ב ואי איירי כאן בשחיתה גחלים אם כן ליכא בה גם כן משום איסור שלקות דשומן דהא התירו שלקות של נכרי בחיתוי גחלים ודוחק לומר דקאי לדעת הרמב\"ם הנ\"ל בסי' קי\"ב דמתיר אפילו בפת של ישראל שאפאו עו\"ג בקיסם ונתן טעם שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של עו\"ג אסור ומהאי טעמא לא הקילו אלא בפת אבל לא בשאר שלקות ומשום הכי קאמר הכא דאף בלי איסור פת כגון שהטילו קיסם אפ\"ה אסור משום שומן זה דחוק: (שאלה להר\"א על פולין שקורין ערבי\"ש שקולין אותן העו\"ג במחבת שלהן העשוין לכך וקורין אותה בלשון בהמ\"י פוטש\"לקי והעלה שמותרין כי סתם כליהם אינן ב\"י וגם אינן עולין על שלחן מלכים וראיה מסמ\"ג לאוין מצוה י\"ט סי' ע\"ה ע\"ש רש\"ל ועי' בת\"ח בסי' ע\"ה דין ט\"ז. ובדין י\"ב מ\"ש בדין מיני מתיקה ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל שכר כו' כתב הרשב\"א מקום שישראל נוהגין שם קולא ביין של עו\"ג אפילן השכר אסור טעמו מדאמרינן בגמרא רב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן אייתי ליה במרא ולא אישתי אייתי ליה שיכרא ולא אישתי בשלמא חמרא משום שימצא שיכרא משום מאי משום שימצא דשימצא. ופירש רש\"י למרגואן ישראל חשודין היו ולא היו מקפידין על יינם של עו\"ג. משום שימצא חשד יין נסך. ושימצא דשימצא גזירה שיכרא אטו חמרא וכתב ואפשר שאין זה אלא לבעל נפש כרב שמואל בר ביסנא וחביריו אבל אינש בעלמא לא דה\"ל כעין גזירה לגזירה ואפשר דאף לכל אדם אסור דכחדא גזירה היא וטוב ליזהר ע\"כ בת\"ה הארוך ובקצר סתם לאסור וכמש\"ר בשמו ועיין בפרישה: "
                ],
                [
                    " השמן וכן מים חמין שלהם מותרין כו' בפרישה כתבתי בשם הרמב\"ם הטעם דלא חיישינן לגיעולי עו\"ג משום שטעם הבשר פוגם השמן ומסריח והיינו לפי סברתו שסובר סתם כלי עו\"ג בני יומן הן ולפ\"ז צ\"ע חמין אמאי מותרין להרמב\"ם הא אית בהו משום גיעולי עו\"ג כיון דס\"ל דסתם כלי עו\"ג בני יומן הן ואפשר משום טעמא שכתב הרא\"ש עצמו פרק אין מעמידין ז\"ל ומחמין אין ראיה דנותן טעם לפגם מותר דשאני חמין דאפילו איסורא בעין פוגם עכ\"ל ע\"ש דף פ\"ח או אפשר לומר דבספרי הרמב\"ם לא גרסינן חמין וכן מוכת קצת מדהשמיט הרמב\"ם דין חמין ולא הזכירו לגמרי עיין בפי\"ז מהמ\"א. (ובלבד שלא יהיו נחתכין בסכין שלהם ואף על גב דכבר כתב ב\"י בסימן צ\"ו בשם שבולי לקט דלימוני של עו\"ג אף בסכין ש\"נ מותר משום דאף אותן שנאסרו בטלין ברוב תערובות צ\"ל דכאן איירי שאין כ\"כ זיתים מרובים שיהיו בטלין השנים או השלשה הראשונים ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וחילק פי' מיני דגים קטנים. כו' בגמרא אמרינן אמתני' דמורייס דחילק אומן מותר ופירש\"י כיון דאומן הוא ובקי בדבר מבדיל התערובות ממנה משום דלא חשיב טעמא ומקלקל לסולתנית ומרע לה לכולה ארבי' וכתב ב\"י ע\"ז ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים זה ואולי משום דאין דגים הללו מצויין בינינו לא חשו להאריך בהם ע\"כ וגם נראה לומר משום דבכל דבר הצריך בדיקה והבדל אין סומכין אבדיקתינו כמש\"ר בסי' נ\"ז בשם בה\"ג ובכמה מקומות מה\"נ לא כתב רבינו האי בדיקה בזמן הזה ואינו דומה למורייס דכתב רבינו בסמוך בד\"א באותן כו' דשם א\"צ בדיקה: "
                ],
                [
                    " אבל בידוע שהכל נותנין בהן יין אסורין הרשב\"א היה נזהר מהכרכום מפני שבכל ארץ ההיא היו מזלפין עליו יין וגם עושין מבשר השוורים חוטין כחוטי הכרכום ומערבין בתוכו: "
                ],
                [
                    " המורייס שלהם אסור כו' (עיין ברש\"י פרק אין מעמידין דשומן של דגים ומוריייס לא עבדי מדגים טמאים ופעם ראשון ושני נותנין בו מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שמנן וכשכלות חוזר ונותן אחרות. ולעיל מזה פירש\"י מורייס מערבין בו קרבי דגים כדאמרינן לקמן דנפיש שמנייהו וציר פירש רש\"י ציר מזיעת וזיבת דגים כשכותשין אותו במכתש ונעשה חזק בחמין ומטבילין בו עכ\"ה) ואם הביאו ממקום שהיין ביוקר למקום שהיין בזול מותר בפרק אין מעמידין ההוא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו אותיב רבי אבא נטורי בהדה אמר ליה רבא עד האידנא מאן נטרה אמר ליה עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי בה חמרא קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בד' לומי ודלמא אידי דצור אתא דנפיש חמרא אמר ליה התם עיקולי ופשורי איכא ופי' רש\"י קיסטא מדה. לומא במדינתו של עו\"ג זה היין נמכר ביוקר ומורייס בזול אבל כאן איפכא. אידי דצור אתא דרך שפת הים הסמוכה לצור אתא כו': "
                ],
                [
                    " ולא חיישינן שמא הלך במקומות שהיין בזול כתב ב\"י אינו מכוון דאם יש שום מקום בדרך שהיין בזול ודאי דחיישינן דלמא אורחא דהאי אתרא אתא אלא אם כן נודע שלא היה יכול לבא אל המקום ההוא מפני שום מעכב שהיה בדרך כדאמרינן בההוא ארבא (כתבתיהו בסמוך) דאיצטריך להדורי ליה התם עקולי ופשורי איכא פירש רש\"י מים שהולכין שם דרך עקלתון ומי שלגים נפשרין על שפת המים ואין מושכי ספינות יכולין לבא באותו דרך עכ\"ל ב\"י ולעד\"נ ליישב דרבינו בספק איירי אם יש מקומות שבין מקום הבאתו עד כאן יין בזול או לא ואשמעינן דלא חיישינן דלמא ישנו מקומות ועבר שמה והא דחששו בגמרא אי לא טעמא דעקולי ופשורי שאני התם דהיה אידי דצור יין בזול בודאי ולכולי האי ליכא למיחש שמא סיבב לילך רחוק חוץ לדרך הליכתו לכאן במקוה שהיין שם בזול. וראיה לזה מדהוצרך המקשן לומר דלמא אידי דצור אזלא דנפיש חמרא כו' ולא פריך סתם דלמא אזיל במקום שהיין בזול מוכח דסתמא לא חיישינן לזה אלא דיקא היכא דידעינן דיש מקום שהיין שם בזול וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חלב שחלבו עו\"ג כו' לא שנא חלבו לצרכו כו'. ז\"ל סמ\"ק ואין חילוק להתיר היכא שחלבה העו\"ג לצרכו ולאפוקי מאותן בני אדם שמתאכסים בבית העו\"ג ומוציאין חלב שחלבו העו\"ג לצורך עצמו של עו\"ג ואוכלין אותו ודאי איסורא עבדי דכיון שחלב העו\"ג ואין ישראל רואהו מתחילת החליבה אסור בכל ענין עכ\"ל נראה מדבריו שיותר מסתבר להתיר בחלבו לצורכו מבחלבו לצורך ישראל וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " גביגות העו\"ג אסורין כו' שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה ז\"ל הר\"ן פרק אין מעמידין והקשה הר\"ר יוסף הלוי למה לן למימר בעור קיבת נבילה אפי' כשרה נמי לתסר משום בשר בחלב ותו היכי מיתסרא בכל שהוא ליטעמיה קפילא ולהוי בנ\"ט. ונימא להו אי משום בשר בחלב לא מיתסר אלא בנ\"ט ומשום קיבת נבילה נאסרת בכ\"ש. דכיון דאוקמי קא מוקם לא בטיל (וחילוק זה כתבתי לעיל סימן פ\"ז כדי שלא תקשה דברי רבינו אהדדי) אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי ולזה הסכים הרמב\"ם פ\"ג דמ\"א מכלל דס\"ל דבאיסורין הולכין אחר נ\"ט אבל הראב\"ד כתב דבכל דבר של עו\"ג לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם דכיון דשכיחא בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרצו ע\"כ ע\"ש דף שס\"ב ע\"א: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם אפי' אם אין לחוש כו' שכבר גזרו על הגבינות כו' כתב סמ\"ג אף ע\"פ שעכשיו אין אנו רגילין בגילוי אין להקל בגבינות העו\"ג משום שנגזר במנין ואף ע\"פ שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו וכן כתב סמ\"ק בשם רבינו יעקב דאף ע\"ג דאנו נוהגין היתר במים מגולין ולא גזרינן אטו מקומות שהנחשים מצוין שם היינו משום דלא שייך בהו פעם של איסור אלא משום נחשים הלכך כי שרית להו במקוה שאין נחשים מצוים לא יבואו להתיר במקום שהם מצוין אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי טובא לאסור כגון עור קיבת נבילה ואינך טעמי דקאמר תלמודא הלכך אי שריית לגבינות במקום שאין הנחשים מצוין אתי למשרי גם במקום שהן מצוין הלכך יש לאסור גבינות הע\"ג אפילו במקום שמעמידין אותם בפרחים לפי טעמו של ריב\"ל והלכה כריב\"ל כמו שפסק ר\"ת עכ\"ל והיותר נראה לבאר דבמשקין דלית בהו טעם איסור אלא משום גילוי ושאינן מגולין אין טעם לאסרן נמצא דמעולם לא אמרו דמים ומשקין אסורין סתם אלא אמרו המגולין אסורין ושאינן מגולין מותרין וכיון דהיה היתר לשאינן מגולין הכל ידעו דגם המגולין לא נאסרו אלא היכא דהשרצים והנחשים מצוין משא\"כ בגבינות דיש בהן טעמים הרבה לאסור מש\"ה בתחלת גזירתן אסרו כל הגבינות ש\"נ. מפני שעל הרוב לא נמצא מקום שלא שייך ביה אחד מהטעמים וכיון דנאסרו כל הגבינות ש\"נ אף דנמצא מקום שאין שום טעם לאסור בו אין בידינו להתירו. וכן הוא דעת הרשב\"א וכתב ב\"י ומכאן תשובה לבני איטליא שנוהגין היתר בגבינות העו\"ג מפני שמעמידין אותם בפרחים ולא מצאו ידיהם ורגליהם ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " יש דברים שאסורים כו': משקים שסננו במשמרת יש בהן משום גילוי צ\"ע אמ\"ש רבינו בטור א\"ח ר\"ס ער\"ב ז\"ל אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע\"ג מזבח ולאפוקי מגולה אפי' סננו במסננת וא\"כ מאי איריא קידוש אפי' בלא קידוש נמי אסור משום סכנה ודוחק לחלק בין מסננת דהתם דאינו עובר הארס למשמרת דהכא ורא\"פ תירץ בא\"ח דהכא בי\"ד נקטה אליבא דהלכתא דקי\"ל כחכמים דאסרינן בכל ענין ולעיל כתב אפי' לר' נחמיה דפליג ומתיר בעלמא לקידוש ס\"ל דאסור משום הקריבהו נא לפחתך עכ\"ל וא\"ל ארבינו למה כתב בא\"ח דינו אליבא דר\" נחמיה כיון דלא קי\"ל כוותיה די\"ל דשם לא אתא אלא לכתוב הא דאמרו אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך מאי אתא למעוטי ומנה והולך כל העניינים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהא שם אין מקומו ללמד לנו דין איסור גילוי (דומה לזה צ\"ל לעיל בסימן ד' בישוב דברי רבינו באדם אוסר דבר שאינו שלו וכמ\"ש שם). גם י\"ל כיון דעכ\"פ הוצרך רבינו לכתוב שם הא דאין מקדשין אלא על דבר הראוי לנסך משום אינך עניינים דקחשיב שם כתב נמי הא דאין לקדש על דבר המסונן נ\"מ אליבא דידן דאין חוששין לגילוי: "
                ],
                [
                    " וכמה ישהו מגולין כו' כדי שיצא הנחש כו' ויחזור לחורו הטעם כתבתי בפרישה ובירושלמי אמרו ע\"ז ולא חמי ליה אמר ר' חנינא מין קטן הוא ושפיפון שמו והיה דומה לשערה אבל בגמ' דידן דקאמר כדי שיחזור לחורו לא ס\"ל כן דא\"כ בלא שיעור חזרה לחור לתסר וק\"ל וכן משמע קצת בב\"י ותוס' דחולין ד' י' מוכח בהדיא דפליגין אגמ' דידן דז\"ל הגמ' שם וכמה מקום קרוב כדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה ופריך ישתה הא קא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחורו וז\"ל התו' וישתה הא קא חזי ליה בירושלמי מתרץ כחוט השערה הוא ושפיפון שמו עכ\"ל משמע בהדיא דלגמרת ירושלמי לא ס\"ל תירוץ דגמ' דידן דהיינו כדי שיחזור לחורו: "
                ],
                [
                    " ויין שהחמיץ אין בו משום גילוי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל') אמר רבא האי חמרא דאקרים עד שלשה ימים אית ביה משום גילוי נהרדעי אמרי עד לבתר שלשים יומין חיישינן מ\"ט זימנין מקרי ושתי. וחמרא דאקרים היינו שהתחיל להחמיץ ואינו חומץ גמור ע\"כ. משמע מכאן שיין שהתחיל להחמיץ יש בו משום גילוי וכן הוא גירסת רבינו וכמ\"ש בפרישה: בירושלמי הביאו הרמב\"ם דיין או שאר משקין שהן חמין כל זמן שההבל יוצא מהן אין בהן משום גילוי מפני שהנחשים מתיראין מן ההבל ואין שותין הימנו: "
                ],
                [
                    " וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג כתב ב\"י הכי אמרינן בפרק כיצד צולין דפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלו עם הכותח משום דקשה לדבר אחר עכ\"ל ויש בב\"י חסרון הניכר דהא אין הפת שנאפה עם הצלי אסור משום צד סכנה אלא משום דריחא מילתא היא ומשום איסור בשר בחלב נגעו בה כמ\"ש שם בהדיא אלא מדאתמר שם בתר הכי מביא ראיה וז\"ל הגמ' בתר הכי האי בינתא דאטוי בהדי בישרא אסרה רבא מפרוקי' למיכלא בכותחא מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי אסורה משום דקשיא לריחא ולדבר אחר וממר בר רב אשי דהוה בתראי והלכתא כוותיה מביא ראיה שהרי אסר אפילו בריחא כשנצלו יחד ומכ\"ש כשנתערבין בגופן או בטעמן ע\"י אכילתן יותר ודו\"ק ומ\"ו כתב בספרו הג\"ה סימן ט\"ו באו\"ה שלו דאינו אסור אלא בנצלו עם בשר ממש דהא כתב המרדכי בשם מיימוני שהיה אב לכל הרופאים אם צלאו בשר עם דגים אסור לאכול בחלב אלמא בריחא אין סכנה אלא בממשו ודוק ומיהו י\"ל דבסכנה לא איירי אלא באיסורא ובא לומר דאפילו הרואה להקל בסכנה יחשוש לאיסורו: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל היה רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג והיה שורה פת ביין ואוכלו בנתיים כו' נראה דעשה וה במקום קינוח והדחה שהוצרכנו בין גבינה לבשר כמ\"ש לעיל סי' פ\"ט ושם נתבאר דלא יעשה קינוח והדחה בפעם אחת לשרות פיתו ביין או במים ולאוכלו אלא צריך לעשות כל אחד ואחד בפני עצמו וכמ\"ש בא\"ח סימן קע\"ג אלא שהוא מיקל בין בשר לדג שבלאו הכי חומרא יתירא הוא ואף שבא\"ח סימן קע\"ג כתב ז\"ל וא\"א היה נוהג ליטול ידיו בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא נראה דה\"פ מדהחמיר סכנתא מאיסורא מש\"ה החמיר אפי' בנטילה זו אף שהוא חששא רחוקה ומה\"ט שהוא חששא רחוקה היה מיקל בקינוח והדחה לעשותן בסעודה יחד. "
                ],
                [
                    " ושלא ליתן תבשיל תחת המטה כבר כתבתי בפרישה דלדעת הרמב\"ם הטעם משום גילוי (ומש\"ה מקילין בזמן הזה אבל ב\"י כתב דיש ליזכר בדבר וכפי' הר\"ן ז\"ל ותחת המטה דתניא אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן ולעד\"נ דלא פליגי הרמב\"ם והר\"ן דהר\"ן מיירי במטה שישנים עליו שהתבשיל שנותנין תחתיו אפילו הוא מכוסה רוח רעה שורה עליו והרמב\"ם מיירי במטה שיושבין עליו בשעת אכילה דהתם אין שורה רוח רעה אלא האיסור שמא יכול בו דבר המזיק ורבינו והר\"ן דאין מדרכן לכתוב אלא דברים הנהוגים בומנינו ובזמנינו אין יושבין ואוכלין על המיטות מש\"ה סתמו וכתבו לאיסור: כתב ב\"י עוד יש דברים שאסורים משום סכנת נפשות והם אסור לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע כדאיתא בפ\"ק דר\"ה שאחד מהדברים שמזכירין עוונותיו הוא העובר תחת קיר נטוי וכן אסור ליכנס לחורבה וכן אסור להתייחד עם העכו\"ם ולהתלוות עמהם בדרך ולהסתפר מהם ולמכור להם כלי זיין ולהתרפאות מהם וכתבם רבינו מסימן קנ\"א עד סימן קנ\"ו (ועיין בהגהות מ\"ש רמ\"א דברים הרבה שיש בהן סכנה ואסור לעשותן ועיין בסוף ח\"מ בסימן בפני עצמו שכתב הב\"י והם מדברי הרמב\"ם עכ\"ה). ונראה דלא חשיב כאן אלא דברי אכילה והא דחשיב מעות משום שאסורין שלא להשימן בפה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל ודאי אסור למוכרה לו כו' בחזקת כשירה ומשום שמא יתננה לו בפני ישראל והישראל יקחנה ממנו ואין להקשות א\"כ אמאי סתם רבינו לעיל סימן ס\"ה וכתב דשלא בפני ישראל מותר ואמאי לא חיישינן נמי שמא יתננה לו בפני ישראל דשאני התם דמיירי בשמכרה סתם דמכירה בפנינו גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אבל כאן מיירי שמוכרה לו בחזקת כשירה שפיר חיישינן ועיין מ\"ש לעיל באריכות. "
                ],
                [
                    " כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה (וכתב רמ\"א דאפילו להלוות עליו ואפילו לקנותו להאכילו לפועליו נכרים אסור עכ\"ה) ודוקא בדבר העומד לאכילה אבל חלב מותר דסתמא לאו לאכילה קיימי תוס' ורשב\"א אוסר אפילו בדברים דלאו לאכילה קיימי עיין בב\"י שהביאו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל הרשב\"א תולה הטעם לפי שאסורים מן התורה כו' יש לתמוה לפי זה בחלב נמי איכא חשש איסור דאורייתא בחילופו עם חלב של בהמה טמאה וכ\"כ הרשב\"א בהדיא שחלב טמאה הוא איסור דאורייתא כבשרה וא\"כ למה מנו וקבעו אותו בסימן חמפ\"ג שדי בחותם אחד ולא על הרשב\"א תלונתי כי אפשר שהוא לא פירש דחמפ\"ג דר\"ל חלב כ\"א חילתית והכי איתא בגמרא בהדיא שם בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ט) ריש ע\"ב ע\"ש גם הרי\"ף והרא\"ש כתבו חילתית רק שגרסו חחמפ\"ג בשני חתין ופירשו חלב חלתית ואתי שפיר לפירש\"י דהטעם הוא משום דאין דמיהן יקרים משא\"כ לפי' רשב\"א שטעמו משום איסור דרבנן צ\"ל שהוא לא גריס חחמפ\"ג בשני חתין אלא חמפ\"ג ופי' חלתית. ומ\"ש המפקיד או השולח דברים האסורים מדרבנן כחלב בס\"א לא גרסינן כחלב אלא כמורייס כו' וא\"ש טפי אלא על רבינו תלונתו שפי' תחילה החית חלב וכתב עליו והרשב\"א תולה הטעם כו' כאילו אין חילוק ביניהן בענין הפי' ודו\"ק ועיין פרישה: "
                ],
                [
                    " ור\"ת כתב דוקא בישראל החשוד צריך ב' חותמות רו' בפ' אין מעמידין אהא דאמר רב הלכה כר' אלעזר שמתיר יין בחותם אחד הקשו התוס' דרב אדרב דהתם אמר חבית אסור בחותם אחד והכא אמר הלכה כר' אליעזר ועוד קשה כו' עד והיה ר\"ת מתרץ בההיא דרב דחבית מיירי בישראל חשוד כו' וקצת קשה פי' ר\"ת דנבואה היא להעמיד כל אלו ההלכות בישראל חשוד ואנן בנכרי קיימיק לכ\"נ לפרש דהכא והתם בנכרי איירי ויש לחלק בין שולח לחבירו ואינו חוזר ורואה חותמו להכירו ובין המפקיד אצלו שעתיד לחזור לחותמו ולראותו כמבואר בדברי רבינו וכתב הר\"ן שנראין דברי בעל התוס' אבל אחרים כתבו דר\"א לא בא להתיר יין בחותם א' אלא לומר דמפתח וחותם חשיבי כשתי חותמות ואי ליכא מפתח צריך ב' חותמות והיינו ההיא דרב דחבית שאינו ניתר בפחות מב' חותמות או מפתח וחותם כך נראין דברי הרמב\"ם בפרק י\"ג מהמ\"א ואף דברי בה\"ג והרי\"ף מכוונין כך. וכך הם דברי הרשב\"א שכתב רבינו להצריך ב' חותמות בין במפקיד בין בשולח ולא שני לן בין נכרי לישראל חשוד וגם רבינו בסימן ק\"ל אחר כתב סברת ר\"ת וסברת הי\"מ כתב וה\"ג וכן הרי\"ף מצריכין לכל ב' חותמות וכן נוהגין ואין להקל עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א כו' שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו יש לדקדק דלעיל בסימן א' כתב רבינו שאם מצא בהמה או עוף שחיטה מותר א\"כ משמע דשחיטה סימן י\"ל דשאני התם דליכא ריעותא סמכינן אשחיטה אבל כאן הואיל וביד נכרי הוא איכא ריעותא לא סמכינן אשחיטה ובלה\"נ לא קשיא דדוקא כאן דאיירי בחשש שמא החליפו יפה ברעה איכא למיחש משא\"כ בסימן א' דאיירי בנמצאת ע\"ג קרקע ואיירי במכירה שהיא שלו תו לא חיישינן לנכרי ששחט והיותר נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " ולא חיישינן שמא החליף להכשילו כו' עיין מ\"ש ב\"י דאין כאן מקומו אלא לבסוף והכי הו\"ל לכתוב המניח נכרי בחנותו ובו מדברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיע שדעתו לשהות מותר ולא חיישינן שמא החליף להכשילו אם אינו נהנה בחליפין אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור עכ\"ל ובב\"י נפל טעות במאי דכתב אם אינו נהנה כו' דהא מדברי רבינו משמע להדיא דאפילו אם נהנה לית לן בה וכן הוא דעת ב\"י וכמ\"ש אח\"כ בביאור דברי רבינו ע\"ש וצ\"ל דהאי ולא חיישינן כו' אין כאן מקומו אלא כצ\"ל אם לא הודיעו שדעתו לשהות מותר ואם הודיעו כו' אסור ולא חיישינן כו' ולפ\"ז האי ולא חיישינן הוא ענין בפני עצמו ואדלעיל קאי. אבל יותר נראה להגיה בב\"י אפי' אם נהנה במקום אינו וגם למחוק תיבת להכשילו דהא אין שייך להכשילו כשנהנה וכן הוא בהדיא בש\"ע בסימן זה. והא דהגיה הב\"י וכתב שכצ\"ל היינו משום דאין שייך לומר ברישא סתמא מותר דהא אינו מותר אם לא בתנאי דידוע דלא נהנה ומסתמא יש לחשוש דהחליף ונהנה ואין שייך ליישבו ולומר דצריך להיות דלא חיישינן במקום ולא דאכתי קשה מאי פסקא דקאמר מותר סתמא בדבר שמן המסתמא הוא אסור אבל לפי הגהתו והפוכו א\"ש דאם יוצא ונכנס או לא הודיעו בכל ענין מותר דמרתת הנכרי להחליפו. אלא שאכתי קשה כיון דהב\"י השמיט ברישא האי תיבת מותר אפי' לפי מ\"ש שכן ראוי לכתוב כו' א\"כ לא ידעתי למה כתב הב\"י שרבינו לא כיון לשונו ושהיה לו לכתוב האי ולא חיישינן באחרונה שהרי במחיקת תיבת מותר מיושבים דברין היטב ואי משום דהרשב\"א לא כתב כהאי לישנא אין זה קושיא דרבינו לא כיון לכתוב לשון הרשב\"א רק סידר דינו לפי רצונו. ולעד\"נ דא\"צ כלום וה\"ק מסתמא מותר כיון דלא חיישינן לחילוף ואפי' במקום שיש לחשוש לחילוף אם הוא יוצא ונכנס או לא הודיעו שיפליג ליכא למיחש למידי וליכא צד איסור אא\"כ אם אירע שאינו יוצא ונכנס וגם הודיעו שיפליג וגם נהנה בחליפיו א\"כ בעינן לאוסרו ג' מנינים יחד ומסתמא לא חיישינן שיארעו כל שלשתן יחד בענין אחד וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " החשוד לאכול כו': "
                ],
                [
                    " וכן הנותן לפונדקית פעמים שהיא בושה מאכסנאי ומחלפת לו טוב ברע פ\"ג ממסכת דמאי תנן הנותנת לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שחשודה להחליף ומייתי לה ברפ\"ק דחולין דף ו' למירמי אההיא דנותן לשכנתו כו' דלא חיישי לחלופי ומשני אההיא דנותן לפונדקית מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ופירש\"י מוריא הוראה לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא כו' וכך הוא שיטת רבינו שכתב ומחלפת לו טוב ברע ועוד שהרי כתב זה אמה שהתחיל שאסור ליתן למי שחושש בתקנתו והתוס' פי' דבתימה קאמר בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירת ואני טרחתי בשבילו: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א האומר למי שחשוד לאכול גבינה כל נכרים כו' מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן כו' ז\"ל ב\"י דין זה למד מדין דמאי בפ\"ק דמסכת דמאי ואפשר דלא הקילו בכה\"ג אלא באיסורי דרבנן כגון דמאי ולכן כ' הרשב\"א דינו דוקא בגבינה ע\"כ ע\"ש. ולפי מ\"ש לעיל בסימן פ\"ו לבאר דבריו הרא\"ש שכתב רבינו בשמו וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא חילק דאפי' בנכרי נאמן גבי ביצים כי אמר משל עוף פלוני וטהור הוא אע\"ג דגבי ביצים שייך לבא לידי איסור דאורייתא שאני התם דהואיל ומכירן בסימניהון שייך טפי למימר מירתת ובסימן פ\"ג באמר אלו קרבי דגים מדג פלוני וטהור הוא דנאמן וכתב ב\"י בשם רשב\"א דמיירי אפילו בחשוד אפשר לומר דהרשב\"א מוקי לה דיקא בשלא נימוחו דאיכא סימנים בהן וע\"ש ולפי מה שביאר שם מהרי\"ן חביב דברי רבינו דלדעת הרא\"ש אפי' ישראל חשוד לא מהני לקנות מיניה אם לא שיש לו בהן טביעות עין וזהו שכתב רבינו על דברי הרמב\"ם וא\"א הרא\"ש לא חילק דהרמב\"ם חילק בין נכרי לישראל חשיד ובישראל חשוד מהני לקנות מיניה כי אמר משל עוף פלוני וטהור אבל הרא\"ש לא חילק דאפילו בישראל חשוד לא מפני הטעם פשוט דמשום שיש לחוש לביצי עוף טמא שהם מדאורייתא לא מהימן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה י\"ל ב\"י כלומר כיון דלא ידעינן דכלי נכרים בעי טבילה אלא מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא כלומר מים שהנדה טובלת בהם דהיינו מ' סאה כדאיתא בסוף מסכת ע\"ז אין להחמיר בהם יותר מבנדה עצמה ויש לתמוה עליו דנראה שס\"ל דנדה א\"צ מ' סאה במעיין והרי ר\"י אינו סובר כן וכתב רבינו בסימן ר\"א שלדבריו הסכים הרא\"ש וא\"כ אינו מחמיר בו יותר מבטבילת טמאה ע\"כ. ול\"נ דאף שרבינו מסכים לזה דנדה צריכה מ' סאין מ\"מ ס\"ל דבכלי נכרים א\"צ דגבי נדה עצמה הטעם משום לא פלוג וטעם זה לא אמור גבי כלים וכמ\"ש בפרישה. ומ\"ש ב\"י לדינו של סמ\"ק ראיה וז\"ל מדברי התוס' למדו שכתבו בסוף מסכת ע\"ו שהנדה טובלת אע\"ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ' סאה וכן הוכיח ב\"י לעיל עוד מזה מפרק בתרא דע\"ז דדייק דדריש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת היינו טבילה ומסיק דצריכא דאי כתב וטהר ה\"א בכל שהוא קמל\"ן במי נדה דבעי מ' סאה. נ\"ל דכל זה לא איירי אלא לענין מקוה אבל מי מעיין די לו בכל שהוא בכדי שיעלה כולו ורבינו ג\"כ לא בא לסתור דברי סמ\"ק אלא במעיין דמינה מיירי הסמ\"ק אבל במקוה גם רבינו מודה דלא סגי בכל שהוא וצריך מ' סאין: "
                ],
                [
                    " ואם משכן לו הנכרי כלי סוף מסכת ע\"ז איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן לו נכרי כסא דכספא ואטבליה ואשתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לנכרי דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד משמע להדיא דהיכא דדעתיה לשקועי' פשיטא לן דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא. וי\"א לקולא כו' עד או יקנה אחר ויטבילנו עמו ז\"ל ב\"י מצאתי בתשובת אשכנזית כשנשתקע אחר כך ברשות ישראל צריך לחזור ולהטביל בלא ברכה דראשונה כלא זבניה דמי וצריך להטבילו כשהיא עומדת ברשות ישראל: "
                ],
                [
                    " ישראל שנתן כסף לאומן נכרי כו' אפי' למ\"ד אומן קונה בשבח כלי כו' כ\"כ התוספות בסוף ע\"ז וז\"ל הרא\"ש שם הנותן כסף לאומן נכרי לתקן לו כלי יש שהיו רוצים לומר למ\"ד אומן קונה בשבח כלי טעון טבילה ופליגי בה אמוראי בפרק הגוזל קמא ובעל ה\"ג פסק כרב אשי דאמר אומן קונה בשבח כלי והרי\"ף פסק כרבא דדחי התם ואמר דכ\"ע אין אומן קונה בשבח כלי וא\"צ טבילה כיון שלא נקרא שם הנכרי עליו ולא דמי לכלי מדין עכ\"ל הרא\"ש הביאו ב\"י. ורבינו שכתב אפי' למ\"ד אומן קונה בשבח כלי אפ\"ה א\"צ טבילה למד כן מדברי הרא\"ש מדכתב הרא\"ש יש שהיו רוצים לומר למ\"ד אומן קונה בשבח כלי טעון טבילה כו' משמע דאיכא דס\"ל דאפי' למ\"ד אומן קונה בשבח כלי אפ\"ה אין טעון טבילה. ועוד דייק רבינו מלשון הרא\"ש דמסיים בסוף דבריו וא\"צ טבילה כיון דלא נקרא שם הנכרי עליו ולא דמי לכלי מדין כלל משמע מזה דאע\"פ שאומן קונה בשבח כלי אפ\"ה הואיל ואין שם הנכרי עליו א\"צ טבילה: "
                ],
                [
                    " והריצב\"א כתב דאפי' אם נותן לו כלי שבור לתקנו כו' ביאור דברי הריצב\"א כתבתי בפרישת ודע שהמרדכי כתב בל' הזה דברים הללו הנותן כלי לאומן לתקנו נראה לר\"י דאף למ\"ד אומן קונה בשבח כלי א\"צ טבילה כיון שאין שם הנכרי עליו שאין כליו דומיא דמדין ומיהו אם ניקב למטה מרביעית ולא היה מחזיק מפני הנקב ונתנו עליו חתיכה מתכת צריך טבילה דקי\"ל כרבי נחמיה דאמר בפ\"ק דשבת דהכל הולך אחר המעמיד. וכדברי המרדכי כן דעת הסמ\"ק ועד\"ז רצה ב\"י לבאר דברי רבינו וז\"ל ואין לפרש דברישא מיירי בכלי שניקב ונתנו לאומן נכרי לתקנו וישראל נתן לו הכסף וקאמר דא\"צ טבילה משום דאין אומן קונה בשבח כלי וכדדייק רבינו בלישנא דלתקן לו כלי ומיירי אפי' בניקב למטה מרביעית וקאמר דא\"צ טבילה דהא סתמא קתני ובכל גווני משמע וריצב\"א פליג ואמר דה\"מ שלא ניקב למטה מרביעית אבל אם לא היה מחזיק רביעית צריך טבילה כו'. דאם כן קשה כיון דסברא קמייתא מיירי בכלי שניקב ונתנו לתקנו מאי אפילו אם נותן לו כלי שבור לתקנו דקאמר ריצב\"א הא סברא קמייתא נמי בהכי עסיק ואתי. ומיהו אפשר לומר דריצב\"א לאו אסברא קמייתא קאי אלא בעלמא קאי וה\"ק ל\"מ הנותן כסף לנכרי לעשות לו כלי חדש דצריך טבילה אלא אפי' אם נותן לו כלי שבור לתקנו אם לא היה מחזיק רביעית קודם לכן צריך טבילה אלא דאכתי קשה במאי מיירי ריצב\"א אי כשישראל נתן לו החתיכה לתקנה בו מאי הכל הולך אחר המעמיד דקאמר הרי גם המעמיד הוא של ישראל וע\"כ צריך לדחוק דאנכרי עצמו קאי כמו שדחקתי לפי' ראשון (כתבתיו בפרישה) ואי בחתיכת מתכת של נכרי מיירי ריצב\"א קשה למה הוצרך רבינו להביא דבריו שהרי דברים אלו בכלל סברא קמייתא דהא לא קאמר דא\"צ טבילה אלא בשישראל נתן לו הכסף לתקנו הא אם לא נתן לו הישראל אלא הנכרי עשאו משל עצמו צריך טבילה. ועוד דלישנא דריצב\"א כתב משמע דפליג אסברא קמייתא ולפי פי' זה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וע\"ק לפ\"י דמפרשינן דסברא קמייתא בכלי שניקב ונתנו לאומן נכרי מיירי משמע דדוקא בכה\"ג הוא דא\"צ טבילה אבל אם נתן לו כסף לעשות לו כלי מחדש צריך טבילה ואמאי דהא כיון דמשום דדומיא דכלי מדין בעינן הוא דממעטינן כל שלא נקרא שם הנכרי עליו א\"כ דומיא דכלי מדין ממש בעינן דנקרא עליו שם הנכרי לשם בעל ולא לשם אומן בלבד ולפיכך נראה דפי' ראשון עיקר בדברי רבינו עכ\"ל ב\"י וז\"ל מ\"ו ותימה לי למה הביא הטור דין זה (ר\"ל הלא ריצב\"א לא כתב דין זה אלא לפי שסבר כר\"י דאומן קונה בשבח כלי עכ\"ה) הלא בסימן ש\"ו בח\"מ פסק כהרא\"ש אביו שאין אומן קונה בשבח כלי ועי' באשר\"י דע\"ז דף צ\"ו דאפי' למ\"ד קונה א\"צ טבילה וכן היא בתוס' עכ\"ל ונ\"ל ליישב קצת דאחר שכתב רבינו דעת הרא\"ש דס\"ל דאפי' למ\"ד אומן קונה בשבח כלי א\"צ טבילה דמשמע מדברי רבינו דבעי למכתב הדין אליבא דדברי הכל דאל\"כ לשתוק מיניה. דהא פשיטא לפי מאי דקי\"ל דאין אומן קונה בשבח כלי א\"צ טבילה וכיון שכן הוצרך לכתוב דדעת ריצב\"א היא כיון שאומן קונה בשבח כלי צריך טבילה ולא נחת לפסוק בדין וגם נלע\"ד לחלק ולומר דאין כל המקומות שוין בדין אומן קונה בשבח כלי דאל\"כ קשה נמי ממ\"ש רבינו בע\"ז סימן צ\"ח בשם הרא\"ש דס\"ל דאומן קונה בשבח כלי (ועמ\"ש ליישב דלק\"מ לפי דפוס תוגרמא) וגם מורי תמה עליו שם וכן קשה דברי סמ\"ג אהדדי וכמ\"ש שם בשם שלטי גבורים ע\"ש. ומדברי ב\"י משמע קצת דאפי' למ\"ד אין אומן קונה אפ\"ה צריך טבילה אם לא החזיק רביעית קודם לכן. וצ\"ע בדבריו דמה שהביא בדין זה בשם המרדכי ומ\"ש עליו ומשמע מדבריו כו': כתב המרדכי בפ\"ב דביצה מי ששכח ולא הטביל כלי מע\"ש או מעי\"ט יתן הכלי לנכרי כמתנה ויחזור וישאלנו ממנו והו\"ל כשאלו מן הנכרי דא\"צ טבילה ע\"כ ותיקון זה אפשר לעשות אפי' בחול במקום שאין מצוי מקוה מים להטביל בו ר\"י וכ\"פ רמ\"א בש\"ע (ובטור א\"ח סימן רס\"א כתב הב\"י בשם הר\"פ שמותר להטביל ע\"י הערמה כגין שואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך המים וימלאוהו וכן הביא א\"א ז\"ל שם עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הלוקח כלים ישנים כו': "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כו' דאפי' אם נחשבו לכלי ראשון היינו דוקא להפליט מעט כ\"ק צ\"ע א\"כ אפילו לא תחשבו לכלי ראשון אלא לכלי שני נמי מפליט כדי קליפה וכמ\"ש רבינו בשם הרשב\"א לעיל ר\"ס ק\"ה ורבינו לא פליג עליו בהא גם לעיל ס\"ס ס\"ח מסיק וכתב בשם רשב\"ם אף אם נחשב עירוי ככלי שני מ\"מ מבליע ומפליט ודוחק לומר דשאני הכא שבעירוי המים זבים מיד מעליו למטה. ונראה דה\"ק דפלוגתת רשב\"ם ור\"ת הביא לעיל סימן ס\"ח ועיקר פלוגתתם הוא לענין בישול דלר\"ת מבשל ולרשב\"ם אינו מבשל משא\"כ בכלי שני דלכ\"ע אינו מבשל והתם מיירי לענין בישול גמור דדוקא בכלי ראשון משא\"כ בכלי שני דלכ\"ע אינו מבשל וקאמר הכא דאפ' לר\"ת דמחשב לכלי ראשון אף לענין בישול מ\"מ לא מפליט יותר מכדי קליפה כו'. שוב ראיתי באשר\"י פרק כירה ד' קע\"ז ע\"א וגם בתוס' שם ד' מ\"ב ע\"ב ושם משמע בהדיא דלר\"ת מבשל בישול גמור (דשם לענין חיוב משום מבשל בשבת קאי) ומ\"ה התיר להגעיל כלי שנשתמש בו איסור כל השנה ע\"י עירוי והרא\"ש והתוס' כתבו שם דאינו מבשל כ\"א כדי קליפה ומ\"ה אין להגעיל ע\"י עירוי כלי איסור כו'. ונראה דרבינו לא כתב כאן כ\"א ע\"פ דברי הרא\"ש דפרק כירה ושם לא כתב אלא דברי רשב\"ם ור\"ת ולא דבריו של רשב\"א דס\"ל דגם כלי שני מפליט ומבליע וכתב דאף אם נסבור שמבשל אינו מבשל אלא כדי קליפה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " כתב הרי\"ף כו' שאם באנו לומר בדרך שנשתמש בו כתבתי בפרישה בשם אבי\"ה דירא שמים ישהם מע\"ל ע\"ש והא דלא כתבו רבינו כאן ולמה כתב כאן סתם דבהגעלה אחת פולט הכלי וא\"ל דדוקא התם דינא כך דחמץ בפסח במשהו ז\"א דקודם פסח אפי' בזמן איסורא דהיינו מו' ולמעלה עד הלילה אינו אלא בס' אלא נראה לומר דכאן כתב הכל לפי דעת הרא\"ש דכתב בסמוך בשמו דאין להגעיל שום כלי כשהוא בן יומו אם לא שיהיה במים ס' נגד כל הכלי א\"כ אין לחשוש שיחזור ויבלע כמ\"ש בסמוך ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וכתב רש\"י וכו' בעוד החמין עליו כדי שלא יחזור ויבלע והרא\"ש כתב בסוף ע\"ז דאין תועלת בזה דמיד כשהוציאו מן המים הרותחין עם עלייתו הוא בולע כי א\"א לצמצם כ\"כ למהר מלשפוך עליו ועוד כי אפילו במים הוא חוזר ובולע את פליטתו ולהכי בעינן שיהא במים ס' ואז אין לחוש ע\"כ ואפשר שמפני כך כתב בשם ר\"י שאפילו לא שטפו מיד לא נאסר ב\"י ואע\"ג דכתב בשם ר\"י דמש\"ה מותר משום דאינו חוזר ובולע דמשמע אפילו ליכא ס' י\"ל דה\"ק דאינו חוזר ובולע שום איסור כיין דאיכא ס' או נט\"ל וכדמסיק אח\"כ דלא מגעילין עד שיהא ששים: "
                ],
                [
                    " וכן אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או אפכא צריך שלא יהא בן יומו (ויש לתמוה דלמה יאסור והלא הוא נותן טעם בר נותן טעם דהתירא וכ\"כ בטור א\"ת להדיא גבי חמץ קודם זמן איסורו בסימן תנ\"ב. כן הקשה בעל שלטי הגבורים בע\"א דף שפ\"ח ע\"ב והניחו בצ\"ע והיה אפשר לומר דאיירי הכא באם מגעילי בכלי של חלב עכ\"ה) קשה דלעיל סימן צ\"ה כתב רבינו שאם הדיחו כלי של חלב בתוך יורה של בשר או איפכא אפילו בן יומו לית לן בה ואין לומר דהתם מיירי דבודאי לא נדבק בכלי כלום כמו שנתבאר שם אבל כאן חיישינן שמא נדבק שום דבר בכלי עצמו דמסתמא כשרוצין כלי להגעיל מדיחין אותו תחילה יפה שלא יישאר דבוק בו שום דבר ואפשר לומר שרבינו כתב כאן לדעת ב\"ה שאוסר שם או אפשר למר דהתם מיירי בדיעבד וכאן מיירי בלכתחילה: (כתב הרשב\"א כלי שאינה ב\"י אע\"פ שאין במים ס' כמידת הכלי מותר והוא שיהא במים כדי שיוכל להתכסות בהם הכלי שהוא הועיל עכ\"ה). "
                ],
                [
                    " כתב בעל העיטור כו' מגעילה שלשה פעמים כתב מ\"ו וז\"ל לא שתלוי ההכשר בג' פעמים אלא תפס שיטת הירושלמי שמצריך לכל הגעלה ג\"פ עכ\"ל ול\"נ דלהכשר בעינן ג\"פ שבת\"ה הביא ראיה מהא דאמר בפרק כל הבשר בפינכא דאימלח בה בישרא בי רב אמי ותברה ואמאי ליעבד בה הגעלה ואפשר דכיון דבעי הגעלה שלשה זימני לא משהי לה דלמא פשע בנתיים ותדע דאי לא לשהייה ויחזרנה לכבשונות אלא מפני שטורח הוא ואיני מצוי חשש שמא יפשע בנתים עכ\"ל ת\"ה הארוך. ואי כל הגעלה ס\"ל דבעי ג\"פ א\"כ היכן מצינו הגעלה הא בכולם יש לחשוש לפשיעה אלא ודאי א\"צ ג\"פ כ\"ח בכלי חרס וק\"ל. וצ\"ע מאי פשיעה שייך בזה יטבילנו ג\"פ במים רותחין זא\"ז ולא ישהה הכלי ובזה י\"ל דהאי ג\"פ דקאמר ר\"ל שיחמם לכל פעם מים בפני עצמו כדי שיעשה זכר שכלי חרס דיני חמור שגם בקדרה שאינה ב\"י צריכה ג' מים להגעלתה. ועוד צ\"ע מאי ראייה מיניה מההיא פינכא דילמא דההיא פינכא בת יומא הוה וב\"ה לא התיר אלא באינו ב\"י ואין משהין כלי לכתחילה בת יומא הנאסר מלהגעילה עד שתהא אינו ב\"י להתירו בהגעלה: "
                ],
                [
                    " וכ\"כ הרשב\"א עד כתרומה וחלת חוץ לארץ ז\"ל מ\"ו כן הוא הלשון בת\"ה הקצר ולא אבין את דבריו שהרי יש לה שורש מן התורה בא\"י אבל נראה שט\"ס הוא וה\"ג תרומה וחלה בזמן שזה וכן איתא להדיא בירושלמי וכן הביאו הסמ\"ג שוב שמעתי שכן הביאו בת\"ה הארוך וכן הביא ב\"י ת\"ה הארוך: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א כל כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו לפיכך כו' ות\"ה הארוך והר\"ן כתב בפ' כל שעה אהא דאמרינן גבי סכינא דפסחא מעייל קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל לקתייהו ברותחין דמהא שמעינן שכלי מתכות שמשתמשין במקצתו כל שמכשירן מקצתו דיו כי היכי דאמרינן פרזלייהו בנורא ואחרים אומרים כיון דחם מקצתו חם כולו צריך שיכשיר את כולו והכא אהגעלה דלבסוף דעביד להו ולקתייהו סמכינן וגרסינן הכי מעייל להו ולקתייהו בוי\"ו ולא נהירא דא\"ה פרזלייהו בנורא לא מהני ולא מידי ע\"כ אבל הרשב\"א בת\"ה גורס מגעיל להו ולקתייהו בוי\"ו ומפני כך כתב שאע\"פ שלא נשתמש איסור אלא במקצתו צריך להכשיר את כולו ומדברי הרא\"ש בשילהי ע\"א שכתבתי בס\"ס זה נראה שהוא סובר כדברי הרשב\"א שכתב שיספיק אם ילבין חודו של סכין לפי שרגילין העו\"ג להשתמש בו באור אע\"ג דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו מכל מקום כיון שאין הישראל משתמש בסכין ע\"י האור סגי בהכי עכ\"ל הרי שלא התיר בליבון במקום שנשתמש בו ע\"י האור בלבד אלא מפני שאין הישראל משתמש בסכין ע\"י האור משמע דלהשתמש בו ע\"י האור אסור משום דחם מקצתו חם כולו אמרינן לאסור אבל לא להכשיר עכ\"ל ב\"י ותמיה נשגבה בעיני שרבינו יהא חולק על דעת הרא\"ש בזה וא\"ל שהוא לא ידע דברי הרא\"ש אלו שהרי הביאם בס\"ס זה וע\"ק דאף אם נאמר שחולק הוא על הרא\"ש למה הביא כאן דעת הרשב\"א בדין זה ולא הביא דעת הרא\"ש ויותר תמיה בעיני שרבינו הביא בסוף הסימן דעת הרא\"ש ולא הביא שם הטעם דכתב הרא\"ש כיון דאין הישראל משתמש בסכין ע\"י האור. ע\"כ נראה לי שרבינו מבאר דברי הרא\"ש שיספיק במה שילבין חודו הואיל ולא נשתמש ע\"י האור אלא מקצתו גם בהכשרו א\"צ אלא מקצתו והא דמסיים הרא\"ש כיון דאין הישראל משתמש ע\"י האור ע\"כ אין רצונו להתיר מטעם זה דאם איתא דס\"ל דאפי' נשתמש מקצתו באיסור אין הכשר עד שילבין כולו וכאן מתירו משום שאין דרך הישראל להשתמש בו ע\"י האור א\"כ יש להקשות על הרא\"ש דנהי שאין משתמש בו ע\"י האור מ\"מ כיון שמשתמש בו בחמין ופליט מעט מעט ואסור כמ\"ש רבינו בסמוך הטעם דאם הגעיל הכלי הצריך ליבון שאסור להשתמש בו בחמין אלא ודאי עיקר טעם הרא\"ש כמ\"ש דהואיל ולא נשתמש בו ע\"י האור אלא מקצתו גם להכשרו א\"צ אלא מקצתו והא דמסיים הרא\"ש הטעם כיון שאין הישראל כו' כ\"כ שלא תקשה ניחוש דלמא הנכרי שימש בכולו ע\"י האור ולמה יועיל לנו הכשר קצתו וע\"ז אמר הואיל שאין הישראל משתמש בסכין ע\"י האור ור\"ל כיון שאנו רואין שאין מדרך ישראל להשתמש באור כ\"א בחודו תו לא חיישינן שהנכרי שימש בו באור בכולו שדרך התשמיש של יהודי ונכרי הן שוין ששניהן משמשין באור במקצתו ולא בכולו והכי הן הצעת דבריו דהרא\"ש יספיק אם ילבין חודו כו' ואע\"ג דחם מקצתו חם כולו לא חוששין לזה כיון דעכ\"פ לא השתמש העו\"ג בכולו כמו שאין הישראל משתמש בכולו ע\"י האור ולחם מקצתו חם כולו לא קפדינן דכאיסורו כן הכשרו ונראה דמזה למד רבינו הא דכתב על הרשב\"א דוקא כשנשתמש בכולו כו' דהן הן דברי הרא\"ש עצמו ע\"ד שפרשתיהן ודוק ואין להקשות שהרי הרשב\"א גורם ולקתייהו כמ\"ש ב\"י א\"כ משמע שהוא סובר אע\"פ שלא נשתמש א\"א מקצתו באיסור צריך להגעיל כולו בת\"ה הקצר לא מצאתי גירסא זו ואפשר שהב\"י לפי מה שהוא מפרש דברי הרשב\"א כתב שהרשב\"א גורם כן או אפשר לומר שמצא כן הגירסא בת\"ה הארוך ורבינו לא ראה ספר ת\"ה הארוך וביאר דברי הרשב\"א כפי גירסת ת\"ה הקצר ואפשר לומר דאף גם שהרשב\"א ס\"ל שאם לא נשתמש אלא מקצתו באיסור גם בהכשר אין צריך אלא מקצתו מ\"מ שפיר גריס ליה ולקתייהו בוי\"ו דאף על פי דהואיל ולא נשתמש אלא מקצתו ע\"י האור א\"צ להכשיר אלא מקצתו מ\"מ צריך להגעיל הקתא ברותחין משום שנאסר ע\"י תשמיש סיד וע\"כ צ\"ל טעם זה לדעת הגורסים והדר מעייל לקתייהו כו' דס\"ל דהכשר מקצתו מיעיל לכולו ואפ\"ה צריך להגעיל הקתא ברותחין משום שנאסר מאיסור הנדבק ונבלע בה במשמוש היד ודו\"ק. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל נותן טעם לפגם מותר פרק אלו עוברין פליני ר\"ע ורבנן ר\"ע יליף טעם בעיקר מגיעולי נכרים ורבנן ילפי ממשרת אבל לא מגיעולי נכרים משום דגיעולי נכרים חידוש הוא דהא כל נט\"ל מותר והכא גבי גיעולי נכרים אסרה רחמנא ור\"ע סבר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו נט\"ל הוא ורבנן קדרה בת יומא א\"א דלא פגמה פורתא הלכך הוי חידוש. ובפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס\"ו ע\"ב) פליג ר\"מ מה\"ט ואמר דאפילו נט\"ל אסור דהא כלי מדין אפי' קדרה בת יומא דא\"א דלא פגמה פורתא ואפ\"ה אסר רחמנא ע\"ש ובתוס' שהאריכו אבל אנן קי\"ל דנותן טעם לפגם מותר: "
                ],
                [
                    " ואינו נראה להתיר מק\"ו כו' עד אסורה משום גזירה אטו בת יומא ז\"ל ב\"י אין כאן קושיא כלל דלא דמי להדדי דע\"כ לא שרי הרשב\"א אלא משום שאינו מצוי להשתמש באותו כלי בדבר מועט וכל דבר שאינו מצוי אין חוששין לו ומה ענין זה לקדרה בת יומא ושאינה ב\"י שאדם עשוי לבשל בזו ובזו עכ\"ל והיה נ\"ל ליישב דאע\"פ שאינה דבר מצוי ליתן בה דבר מועט מ\"מ חיישינן שמא כשיערה ממנו מה שנתן לתוכו ישאר דבר מועט ממנו תוך הכלי אלא שהלשון אינו משמע כן שכתב יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בהיתר מועט וטעם הרשב\"א בדין זה מבואר בת\"ה הארוך וז\"ל שם כבר ביארנו למעלה שאין מבטלין איסור לכתחלה מיהו אם נבלע איסור מועט לתוך כלי מותר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחלה כיון שהאיסור מועט וא\"א לבא לידי נתינת טעם דתניא פ' אין מעמידין קנקנים של נכרים חדשים מותרים ישינים או מזופפים אסורים כיצד נכרי נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכו מים ציר או מורייס ואינו חושש כלומר ישראל נותן לתוכו מים ושותה אותם ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכן שכר ואסיקנא דשרי דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בר רב יצחק למירמא ביה שיכרא אזל רמא בהו חמרא ואפ\"ה לא חש למילתא אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בולעו אלא דבר מועט וכיון שכן וכלי זה שמשתמשין בו היתר בשפע א\"א לבא לידי נ\"ט ולפיכך אפי' לכתחלה מותר. ולפיכ' איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בו לכתחלה ואפי' בבן יומו לפי שא\"א לבא לידי נ\"ט אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בה אסור להשתמש אפי' בשפע גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא בו לידי נ\"ט עכ\"ל הרשב\"א נראה מדבריו שהוא סובר דשיכרא לגו חמרא אינו נותן טעם לפגם אלא שמותר מטעם שהוא דבר מועט כמ\"ש הטעם דכל שבולע בצונן בולע דבר מועט ונמצא דמסתמא נתבטל הטעם בששים אבל יין אסור לתת לתוכו דמין במינו לא בטל הטעם ולא גזרו על שכר אטו יין משום דבאקראי בעלמא נתנו לתוכו יין וכן משמע קצת שהוא דעת התוס' שכתבו בד' ל\"ג ע\"ב וז\"ל שרא למירמי ביה שיכרא אומר ר\"י דה\"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין ע\"פ מדכתבו סתם וכל שאר משקין משמע שאיך טעם ההיתר משום שהיין פוגם המשקין דמאי פסקא לומר דכל משקין פוגם אלא הטעם שכל שבולע בצונן בולע מעט ובטל טעם היין גו המשקה בס' וכן משמע קצת דעת רש\"י שכתב דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא אבל הרא' כתב וז\"ל בסוף דף פ\"ו וכן מים מותר ליתן בהן ואע\"ג דבכולו משערינן ואין במים ובשכר ששים לבטל היין ואפ\"ה שרי כי טעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרו הוא עכ\"ל משמע להדיא מדבריו שהוא סובר דיין בשכר ומים נותן טעם לפגם הוא והלכך אף כי ליכא ס' בטל כמ\"ש. דבכולו משערינן ובודאי אין ס' נגד כולו אבל יין פשיטא דאסור דאין היין נפגם מהן. ורבינו ס\"ל כהרא\"ש דהטעם דשרו התם היינו דוקא בנותן טעם לפגם אבל במקום שאין נט\"ל אין ללמוד מהתם ואפי' כשהאיסור מועט וכמו שהוכיח רבינו בק\"ו: "
                ],
                [
                    " משום דהוי ספק ספיקא ז\"ל רנ\"ש בכתביו תימה הא כמו שהוא רחוק לאיסורא כן הוא רחוק להתירא שהרי כמו כן אינו ניתר אלא בב' ספיקות שהרי יש לחוש שמא נתבשל בו היום ואפי' לא נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדברים חריפים שאינם פוגעים טעמם וא\"כ נחמיר מכח ספק וכה\"ג כתב הטור לקמן סימן ס\"ה ומצאתי בקובץ א' בשם רבי' אנשיל ור' שלום דליכא למימר שמא נשתמשו בו בדברים החריפים כמו פלפלין וכיוצא בהן משום דא\"כ היו מריח עכ\"ל רנ\"ש. וקשה שהרי לא מצינו שדברים חריפים אינם מפיגין טעמם מע\"ל אלא דאמרינן לעיל בסימן צ\"י דחורפיה מחליא ליה והיינו כשדבר חריף בעין מחליא לדבר שנפגם אבל דבר חריף בעצמו ודאי נפגם כשאינו בעין ודו\"ק עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל רשב\"ם כתב בשם רש\"י כו' ז\"ל ב\"י אין לשון זה מדוקדק דהל\"ל ומיהו כתב רשב\"ם כו' דהא מאי דכתב ברישא שאסרוהו בהנאה תלמוד ערוך הוא אלא שרשב\"ם בא לומר שבזמן הזה הקילו ודוקא בזמן התלמוד היו רגילין לנסך החמירו ועפ\"ר דלא קשיא מידי: "
                ],
                [
                    " דנכרים בזמן הזה אין רגילין לנסך לע\"א ז\"ל הרשב\"א אפי' נכרים שבח\"ל שאין עע\"א אלא מעשה אבותיהם בידיהם מ\"מ כיון שהם מנסכי יין לפני אלילים אין כח בידינו להתיר לייחד אצלם יין ואפי' בדיעבד אסור ע\"כ וב\"י הביאו ר\"ה קכ\"ח ועל דברי הרשב\"ם כאן כתב ב\"י וז\"ל ואני תמה על דברי רשב\"ם בשם רש\"י דמנסכי יין ולחם כו' הוא להם והוא עצמה שלעבודתם וי\"ל דמ\"מ לא מקרי ההוא יי\"נ כיון דלא שפכי קמי ע\"א כדרך ניסוך פנים אלא שהכומר מקריבו קמיה ע\"א ואח\"כ שותהו נהי דמתסר משום תקרובת ע\"א מ\"מ ניסוך לא מיקרי ומיהו הני העו\"ג דחזינן להו דלא שתו חמרא עד דאתא כומר וזורק עליהן מים שלהם עם היין הוה נראה שזריקת המים שזרקו בו היה ניסוך דהרי מים שנתנסכו לע\"א מעורבין ביין אלא י\"ל הואיל והיין שמנסכין לא הוה נסך כדאמרינן ואם אתה בא לאסור את היין רק משום מים ה\"ל מים ביין דבעל כדאיתא בסוף ע\"ז עכ\"ל. "
                ],
                [
                    " יין מבושל כו' אין בו משום י\"נ כתבתי בפרישה דאפי' לשתותו עם הנכרי בבית ישראל שרי וראיה דקאמר בפרק אין מעמידין שמואל שתי ליה עם אבלט וכתב הרא\"ש הדבר תמוה כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ\"כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה: "
                ],
                [
                    " אלונתית שלנו שנגע בו נכרי כו' אין בו משום יין נסך. כתב ב\"י ומותר בשתייה וז\"ל ב\"י שכתב בסמוך גבי תבשיל שיש בו יין ומשמע מדברי הפוסקים דהא דשרו תבשיל שיש בו יין ונגע בו נכרי לגמרי שרו ליה ואפי' בשתייה וקשה לי שרש\"י פי' גבי אלונתית כברייתא מותרת מותרת בהנאה משמע דבשתייה אסור ואפשר שגם הם סוברים דכיון שאין הנכרי אוסר אלונתית במגעו ליאסר בהנאה גם לשתייה אינו אוסר דמאן פלג לן ומה שפרש\"י מותר בהנאה אפשר דלאו ללמד על עצמה כ\"כ אלא ללמד על הרישא דקתני אסור דבהנאה נמי אסור אבל אלונתית גופה בשתייה נמי שריא כדפרישית ואע\"פ שיש לדחות מ\"מ כצ\"ל לדחוק וליישב דברי רש\"י כו' ע\"ש וקשה לי דעדיין לא יישב דברי רש\"י דמתני' דמייתי שם בגמרא ד\" כ\"ט יין מבושל של נכרי אסור פי' בהנאה הא בשלו ישראל בהיתר תו לא מתסר בהנאה משמע בהדיא אף אם אין בו משום יי\"נ דוקא בהנאה מותר אבל לא בשתייה יאפשר ליישב דטעמו משום דנהי דגזירת יי\"נ אין בו מ\"מ גזירה דחתנות יש בו כמ\"ש התוס' והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש דמשום גזירה דחתנות נאסר סתם יינם בשתייה כפיתן ושמנן ולפיכך אפי' אלונתית ואפילו יין שנתערב במים ואפרסמון דתו אין ראוי לנסך אפ\"ה אסור בשתייה משום חתנות וכן משמע מלשונו שכתב מותר בהנאה דתו לא מנסך ליה. ודוקא כשנתערב במים ואפרסמון אסור בשתייה אבל כשנתערב בתבשיל דאז אין היין בעין כלל אפשר דמודה רש\"י דאפי' בשתייה מותר כמו שחלקו שם התוס' בחרדל והא דשתה שמואל עם אבלט נכרי יין מבושל בבית ישראל הוה ואע\"פ שפת אפי' בבית ישראל אסור יש לחלק בין יין מבושל לפת כמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בין פת לשכר שגם בבית ישראל מותר דפת הוא מעשה נשים וגם הם צריכין לו ולכך בעי הרחקה טפי ונמצא דברי רש\"י מכוונים לדברי הפוסקים. ומ\"ש שבהגהות מרדכי כתב על דין זה דתבשיל י\"ל דלא קאי אדין דתבשיל שביה כ\"ע מודו כמ\"ש אלא קתי אמ\"ש שם בהג\"ה וכ\"כ התוס' שיש לחלק בין תבשיל לחרדל ושומין ואע\"פ שזו ההגהה נכתבה למטה ע\"כ צריך אתה לומר דמהופך הות וצריכה לעמוד אותה הג\"ה דמכאן כו' הגה\"ה דאמנם כתוב כו' ודוק שם: ",
                    " חומץ לאו בר ניסוך הוא ז\"ל ב\"י והרשב\"א כתב בת\"ה הארוך רבינו יעקב היה נוהג איסור בחומץ שלנו שנגע נכרי לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ ומעשים בכל יום שיש שקורין אותו חומץ ואחרים שותין אותו ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר י\"ב חודש כו' ע\"ש ומסיים ומ\"מ כשמשליכין ממנו על הקרקע ומבעבע שמעתי שאין בו ספק שאילולי שהוא חומץ לא היה מבעבע שהיין אינו מבעבע (משמע שגם ר\"ת מודה לזה) עכ\"ל ודברי רבינו נראה שאינם מסודרים שה\"ל לכתוב דברי ר\"ת סמוך לדברי רבינו משולם ואח\"כ דברי הרשב\"א וכן סידר רבינו ירוחם דברי הרשב\"א אחר דברי ר\"ת ושמא י\"ל שרבינו סובר דר\"ת אף במבעבע אסור משום פירצה מדסתם ולא חילק ומפני כך איחר דבריו לדברי הרשב\"א אבל איני יודע מנין לו לומר כן שהרי יש שאמרו משמו דלאחר י\"ב חודש מותר וכיון שהתיר מכללו אף אנו נאמר דמבעבע מתיר אפי' קדם לכן וכ\"ש הוא שעברו עליו י\"ב חודש ואינו מבעבע עכ\"ל ב\"י ומסיים בסוף דבריו ול\"נ להורות הלכה למעשה להתיר במבעבע כדברי הרשב\"א ז\"ל ותשובת המרדכי ומיהו באתרא דאיכא למיחש לפריצותא יש להחמיר עכ\"ל: ",
                    " התמד שנותנין מים ע\"ג חרצנים כתב הר\"א אב\"ד כו' בבבא בתרא פ' המוכר פירות ת\"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בפ\"ה אמר רבא דכ\"ע רמא תלת ואתא תלת ולא כלום רמא תלת ואתו ארבע חמרא מעליא כי פליגי דרמא תלת ואתא תלתא ופלגא כו' והלכה כת\"ק וכתב הרא\"ש ע\"ז שם בד' ר\"ה סוף ע\"א ולענין מגע כתב רבי' אברהם אב\"ד ז\"ל שאין מגע נכרי אוסר בתמד אא\"כ ראוי לברך עליו בפ\"ה כגון דרמא תלתא ואתו ארבעה והראב\"ד ז\"ל היה אומר כיון שאנו רואין שתמד משובח לשתייה מיחלף ביין גמור ואין להתירו במגע נכרי ועוד יש לחוש שמא מנסכין אותו לע\"א הואיל והוא משובח לשתייה ודנין אותו כדרך שאמרו בתרומה ראשון ושני אסור או שמא יש לדמות מעשה נכרי בתמד למה שאמר ושל הקדש לעולם אסור והר\"ר יונה ז\"ל כתב דתמד של שמרים כל זמן שלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר דכיון שהתירו תמד שני במעשר למדנו שנתבטל טעם היין במים ואין מגע נכרי אוסר בו וגם אין דרכו לנסכו אלא שהחמירו חכמים בתרומה ובהקדש ואין ללמוד משם להחמיר במגע נכרי בתמד דשאני תרומה והקדש דכיון שנאסרו השמרים החמירו שלא להפקיע איסורו וה\"ה בשמרים של נסך שכבר נאסר בהנאה התמד שלהן אסור לעולם ואין לדמות להביא התמד לכלל איסור שיאסר בו מגע נכרי אבל בתמד שמשימים מים בחרצנים שנדרסים ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה יש להחמיר בתמד ראשון ושני בין לענין מגע נכרי בין לענין מעשר ואפי' של דמאי ואפי' לא מצא אלא כדי מדתו או אפי' פחות מכדי מדתו דבתמד של שמרים דוקא אמר תלתא עייל תלתא נפק לפי שאין השמרים בולעין המים אבל בתמד של חרצנים אע\"פ שלא מצא יותר מכדי מדתן מוציאין משם יין משובח וע\"כ יצא מן היון הרבה ובלעה הרבה מן המים ועוד אם תסחוט את החרצנים בידים יצא מהן יין הרבה ואע\"פ שנותנין שם מים אין מוציאין יותר מכדי מדתם והרי זו הוכחה גדולה שהחרצנים בולעין הרבה מן המים וכיון שכן הוא אין יכולין לעמוד על הדבר כמה יין יש שם ואפשר שיש שם בתמד ראשון חלק רביעי מן היין ויש בו משום יין נסך כדין יין מזוג דקי\"ל יין מזוג יש בו משום יי\"נ אלא לענין ברכה כיון שיש בו ספק בדבר כמה יין יש בו מברכין עליו שנ\"ב אבל לענין מגע נכרי יש לו להחמיר עד שיהא כ\"כ גרוע שאין דרך בני אדם לשתותן עכ\"ל הרא\"ש ומתוך שהביא הרא\"ש דברי הר\"א אב\"ד ודברי הראב\"ד ואח\"כ כתב והר\"ר יונה כתב כר משמע שהר\"ר יונה פליג עלייהו ומתוך דברי הרר\"י יתבארו דבריהם אף כי סתומים הם שמ\"ש הר\"ר יונה דתמד של שמרים כל זמן כלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר וכתב אלא שהחמירו בתרומה כו' נלמד מזה שהראב\"ד שהביא ראיה מתרומה מיירי אף בתמד של שמרים וסובר שאסור לעולם רק שיש בו טעם יין ובזה חולק עליו הר\"ר יונה וס\"ל כר\"א אב\"ד. ומ\"ש הרר\"י בתמד שמשימין מים בחרצנים שנדרסין ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה יש להחמיר בתמד ראשון ושני כו' אפי' לא מצא כדי מדתו או פחות בזה הוא חולק על הר\"א אב\"ד דהר\"א אב\"ד ס\"ל דלעולם אין בו משום יי\"נ אא\"כ נתן שלש ומצא ארבע ומיירי אף בחרצנים שנדרסים ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה והר\"ר יונה ס\"ל בפעם ראשון ושני אסור לעולם אפילו מצא פחות ממדתו כדעת הראב\"ד ואחר פעם שני ס\"ל כר\"א אב\"ד וטעמו דחרצנים אלו עדיפי יותר משמרים אבל חרצנים שנעצרו ע\"י גלגל וקורה בזה ס\"ל ג\"כ כהר\"א אב\"ד שאין בו משום יי\"נ אא\"כ נתן שלש של מים ומצא ד' וחרצנים אלו גריעי משל שמרים ובזה יתורץ ולא תקשה הרא\"ש אהדדי שכתב חרצנים גריעי משמרים כמבואר בב\"י ושם כתב בהדיא כדברי הר\"ר יונה דחרצנים עדיפי משמרים אלא תרי מיני חרצנים נינהו ועפ\"ז יתבארו דברי רבינו וב\"י קיצר כאן שזה שהביא דברי הרא\"ש דתמד של חרצנים גריעי וגם הזכיר דברי הר\"ר יונה שמשמע מהם דתמד של חרצנים עדיף משל שמרים ולא ביאר הדבר גם קיצר בדברי הרר\"י שכתב סתם בשמו דתמד של שמרים כל זמן שלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר ורבינו כתב בדברי הרר\"י שיש חילוק בין פעם ראשון לשני. גם קיצר שלא ביאר מ\"ש רבינו בדברי הרר\"י ומים שנותנין על החרצנים כו' עד הלכך לעולם יש בו משום מגע נכרי דמנ\"ל לרבינו לכתוב כן בשם ר\"י דלעולם יש בו משום מגע נכרי גם לא ביאר למה כתב רבינו התמד שנותנין מים ע\"ג חרצנים כתב הר\"א אב\"ד דקשה למה נקט חרצנים הלא הר\"א אב\"ד כתב סתם ועפ\"ר. "
                ],
                [
                    " מאימתי נקרא יין ליאסר במגע נכרי משהתחיל למשוך כו' דברי רבינו קצרים וחתומים בשמעתא זו דגת לכן אציע לפניך בקיצור לשון משנה וגמ' והנלוה אליו ומתוכו יתבאר דברי רבינו ז\"ל המשנה פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ\"ה) לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע\"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ופירש\"י גת בעוטה שבעטה ודרכה נכרי אע\"פ שנטל ענבים מתוך היין ונותנם לתחת אסיפת גל הענבים שתחת הקורה הנקרא תפוח. משום דעד שירד לבור אין שם יין עליו לאסור במגע נכרי וזהו שמסיק ואינו עושה יי\"נ עד שירד לבור. ובגמ' שם ע\"ב קאמר ע\"ז ז\"ל א\"ר הונא יין כיון שהתחיל להמשך עושה יי\"נ פירש\"י שהגת עשויה להמשך במדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין ליאסר במגע נכרי (וממילא נכרי הנוגע אפי' בחרצנין וזגין כאילו נגע ביין צלול שנמשך וכולו נאסר) תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שנטל בידו ונתן לתפוח. א\"ר הונא בגת פקוקה ומלאה פירש\"י שנפקק הצינור שלא יוכל לירד ממנו לבור. וגם מליאה ענבים ולא נמשך בה יין ולא זז ממקומו אלא במקום שנסחט שם עומד ור\"ל שאין לחשוש כאן שנמשך ממנו לבור שהרי פקוקה וגם אין לחוש שמא נמשך על הגת עצמה במדרון. שכיון שהיא מלאה ענבים א\"א למשוך על הגת עצמו (ודייקי שם התוס' מהאי שינויא דהוא אליבא דרב הונא דלא מקרי המשכה בגת או בגיגית עצמו אלא כשפינה הגרעינים מלמעלה למטה עד שולי הגיגית דאל\"כ קשה מהא דתנן אע\"פ שנטל בידו ונתנן לתפוח וא\"כ פינה הענבים אילך ואילך אפ\"ה שרו אפילו לרב הונא כשהגת פקוקה ומליאה) ת\"ש ואינו עושה י\"נ עד שירד לבור ופרש\"י אבל לנמשך לא חיישינן. ה\"נ בגת פקוקה ומלאה. ופירש\"י ואשמעי' דבגת מלאה אין בה משיכה עד שיטול פקק שלפניה וירד היין והוא משיכתו מיד. ת\"ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ופירש\"י והא הכא דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר (ור\"ל אין תורת יין עליו לאסור במגע נכרי אף אם נגע בו) ומשני רב הונא קאמר דינו למשנה אחרונה שחזרו ממשנה זו שס\"ל אין המשכה עושה יין עכ\"ל הגמ' ורש\"י. וכתבו שם התוס' בד\"ה א\"ר הונא כו' ז\"ל נראה מתוך פרש\"י דאפי' בגת עצמה אם פינה החרצנים אילך ואילך ונשאר היין לצד אחד הוי התחיל לימשך וה\"ה נמי בגיגית שלנו שדורכים בהן פרשב\"ם בשם רש\"י דאם פינה הגרעינים אילך ואילך כדי שיכנס היין באמצעיתו אין לך המשכה גדולה מזו כו' ע\"ש. הרי לפנינו דהשוה דין גיגית לדין גת ובשניהן מצריך פנוי החרצנים מהיין וכשפינן ס\"ל דהוי המשכה בשניהן אלא שדקדק לכתוב בגיגית שפנה החרצנים אילך ואילך ונכנס היין באמצעיתו וה\"ט דדוקא בגת העשויה במדרון כשאינה מלאה ענבים במעט הפסק שפוסק ביד או בד\"א בין עליונותו של כלי ובין מדרונו ודוחף הענבים לצד מעלה כל היין נמשך מעצמו לצד תחתיתו למקום מדרונו משא\"כ בגיגית שהוא עשויה בעיגול שאין כל היין נמשך למקום אחד מן הצד אלא כשדוחף באמצעיתו אילך ואילך שאז הדחיפה בשוה לכל צד וגם צריך טירחא יתירה להבדיל החרצנים מן היין בגיגית מלמעלה למטה כמו שכתבו התוספות אף שבמשיכה לענין י\"נ א\"צ להמשך כל היין דהא במשיכה כל דהו סגי מ\"מ דרך משיכה כתבו התוספות משא\"כ בגת שכשמבדילין במקום מדרנותו אז ממילא נבדלמ משם ואילך החרצנים מהיין כיון שדרך המשכה בכך. וז\"ש רב הונא יין משהתחיל לימשך משום דאיירי בגת שאינה מליאה ואז דרכו מעצמו למשוך בקלות משא\"כ בגיגית. וע' עוד מ\"ש בק\"ש לחלק דבגיגית צריך כיון לימשך אבל לא משמע כן בדברי התוס' הנ\"ל. עוד מסיק הגמרא דף נ\"ו ע\"ב אהאי פסקא דמתני' הנ\"ל דתנן מה שבבור אסור והשאר מותר א\"ר הונא לא שנו אלא שלא החזיר הגרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור (פירוש גרגותני הוא כלי גדול שקשור בצנור והיין יורד מן הצנור לתוכו ומתוכו לבור כדי לסנן היין מחרצנים וזגין. אסור אף מה שבגת) גרגותני גופאבמאי קמתסרא בנצוק. פי' בקלוח היורד מגרגותני לבור ומחבר הגרגותני לי\"נ שבבור ש\"מ נצוק חיבור ולקמן בהשוכר את הפועל פליגי בה (וכתבו התוספות ע\"ז וא\"ת א\"כ מה שבגת ג\"כ היה לנו לאסור מטעם נצוק. וי\"ל דשאני הכא דהוי נצוק בר נצוק דמגת לגרגותני הוי נצוק א' ומגרגותני לבור נצוק שני דנקבי הגרגותני אינם עשוין ביושר אלא מן הצדדין ואינו נוכל מיד מהגת להבור ולאו חד נצוק הוא) כדתני ר' חייא שפחסתו בורו פי' שנתמלא הבור עד שהגיע היין וטפח בשולי הגרגותני כמו פחסה בפניה דפרק כל הצלמים עכ\"ל הגמ' ורש\"י. וכתב הרא\"ש שם ז\"ל אע\"ג דרב הונא קאמר כיון שהתחיל למשוך נעשה יין וא\"כ בלא החזרת גרגותני לגת שהנכרי דורך בה אסורה. רב הונא דהכא במשנה ראשונה אמרה למילתיה ואשמעינן אע\"ג דאין על מה שבגת תורת יין ליאסר במגע נכרי מ\"מ נאסר הוא בתערובות. ונ\"מ למשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה. ועוד נראה דרב הונא דהכא קאי שפיר אמשנה אחרונה ולא נאסר יין שבגת בהמשכה שנמשכו ענבים ויין ביחד לגרגותני ומשם היין לבדו לבור כי הדבר דומה לליקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו כמקום אחר ומשם נמשך היין מן הענבים דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום. והשתא הויא מילתא דרב הונא כפשטה דיין שבגרגותני נאסר במגע כי התחיל לימשך או משום כח נכרי לפרשב\"ם וסבר רב הונא דנצוק אינו חיבור ובשביל שנאמרו דברי רב הונא בבית המדרש אחר שלמדו אותה משנה דירד לבור טעה השומע בדבריו דאמשנה ראשונה אמרה וקאמרה ש\"מ דנצוק חבור ולפי דבריו השיבו לו. וניחא השתא לפסק ר\"ת דרב הונא חזר בו וסובר דנצוק אינו חיבור עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. ביאור דבריו מ\"ש והשתא אתיא דברי רב הונא כפשטה ר\"ל דלשינויא קמא קשה למה לו לרב הונא לומר דבריו לפי משנה ראשונה כיון דלא קים לן הכי כמבואר בדברי רב הונא הראשונים ולפי שינויא בתרא א\"ע דרב הונא לפי משנה אחרונה ולשיטתיה אמרה דס\"ל גת שנמשך ממנה ונגע בה נכרי נאסר מכח מגעו. ומה שבגרגותני נאסר מכח נגיעת הנכרי אם נגע בה אע\"פ שבגרגותני יש בה ערבוב חרצנים וזגים מ\"מ נאסר מכח מגעו כיון שהיין נמשך ממנו והמקשן דקאמר שבגרגותני במאי קא מתסר בנצוק טעה בדברי רב הונא דסבר רב הונא אמר דבריו למשנה ראשונה וכיון דאמר דבריו על משנה ראשונה א\"כ אין איסור במגע בגרגותני אא\"כ נגע ביין צלול שירד ממנו וא\"כ אין לאסור מה שבגרגותני עצמו אלא משום נצוק. אבל אין האמת כן דרב הונא לשיטתיה אמרה ודוקא בנגע בגרגותני עצמו איירי דנאסרו מכח נגיעה אבל אי נגע ביין היורד ממנו לא נאסר אלא אותו היין ולא מה שבגרגותני דס\"ל לרב הונא נצוק אינו חבור וכן הוא מוכרע. אבל אין לומר דרב הונא בכל ענין איירי בין בנגע נכרי בגרגותני בין נגע נכרי ביין היורד ממנו ונאסר מה שבגרגותני מכח נצוק ומה שבגת אינו נאסר בנצוק משום דהוה נצוק בר נצוק כמ\"ש התוס' אלא שהרא\"ש כתב וס\"ל לרב הונא דנצוק אינו חיבור משום מאי דמסיק והשתא ניחא לפסק ר\"ת כו' משא\"כ לשינויא קמא דהרא\"ש דס\"ד דהמקשן דקאמר במאי קמתסרא בנצוק הוא אמת ומה שמשני כשפחסתו הגרגותני דרך דחייה שני ליה. דא\"כ כיון דרב הונא איירי ג\"כ בנגע נכרי בגרגותני לאסור גם שבגת מכח נצוק דהא בשעה שנוגע בגרגותני הוה נצוק אחד למה שבגת דאף דאין שייך משיכה בגת מ\"מ הו\"ל למיסר בנצוק ממה שבגרגותני אלא ודאי דרב הונא לא ס\"ל נצוק חבור וק\"ל. והמשנה דקאמרה מה שבבור אסור והשאר מותר צ\"ל להאי שינויא דהגרגותני בכלל מה שבבור הוא דקא חשיב ליה כיין דלא נאסר הגרגותני בנגיעת הנכרי אלא מכח היין הנמשך ממנה וירד לבור. ומ\"ש והשאר מותר ר\"ל השאר במקום דלא שייך שם שם (ר\"ל שם בצירי תחת השי\"ן עכ\"ה) המשכה והיינו מה שבגת וכמ\"ש הרא\"ש כי הדבר דומה ללוקח ענבים ויין יחד מן הגת ונתנו למקום אחר אבל אי הוה שייך שם המשכה במה שבגת הוה נאסר אף שהוא רחוק מיין צלול היורד בבור ולא נאסר מכח נצוק כדלעיל דהוה נצוק בר נצוק מ\"מ הוה אסור מכח נגיעת הנכרי דאוסר במשיכה כל מקום שיש טופח כדי להטפיח וכמ\"ש ג\"כ רבינו. ולשינויא קמא א\"ש טפי דלא נאסר הגרגותני בנגיעת הנכרי כלל אלא היין היורד ממנו אוסרו בפחסתו גרגותני או מכח נצוק. והשתא נבא לביאור דברי רבינו דמ\"ש גת שהוא סתומה ומלאה כו' עד אם נגע נכרי בסל דלכאורה קשה הא לא אתיא דברי רבינו לא כשינויא קמא דהרא\"ש ולא כשינויא בתרא דלשינויא קמא קשה מ\"ש ונגע נכרי בסל הא לא נאסר בנגיעתו למשנה ראשונה. ולמשנה אחרונה ק' למה לו פקוקה וסתומה אפי' בלא פקוקה וסתומה נמי לא שייך המשכה במה שהוא בגת וכמ\"ש בשם הרא\"ש כנ\"ל. ולק\"מ כי ודאי רבינו כ\"כ לשינויא בתרא שהוא עיקר ומ\"ש גת פקוקה ומלאה דאל\"כ בלא חזרת הסל לגת היה נאסר הגת מיד בנגיעת הנכרי בסל מכח נצוק דאף שרב הונא מיירי אפי' באינה פקוקה ושרי משום דס\"ל נצוק אינו חבור מ\"מ אנן דקי\"ל דנצוק חיבור נאסרה מיד בנגיעה לכך צ\"ל שהיא פקוקה. צריכין לומר הא דכתב רבינו וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לגרגותני היינו שירד ממנה תחלה ועכשיו בשעת נגיעה הוא סתומה ומ\"ש שהיא מלאה היינו שחזרו ומלאוהו אחר שכבר ירד ממנו ונסתמה אח\"כ. אלא שקשה למה כתב שהיא מלאה אפילו לא נתמלאה אח\"כ נמי דינא הכי וי\"ל דבא לומר אע\"ג דאין שום צד חשש איסור נגיעה מצד עצמה דהא לא שייך בה המשכה כיון שהיא פקוקה ומלאה אפ\"ה נאסרה בחזרה מה שבסל לתוכה. וא\"ל למה כתב וירד ממנה לכל דהא אפי' לא ירד ממנה אלא ממקום אחר נמי דינא הכי. וי\"ל דאורחא דמילתא נקט דמה שירד ממנה אורחא דמילתא להחזיר לתוכו מה שלא נדרך יפה. והא דכתב וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לגרגותני ק\"ק אפי' לא ירדו לתוכה אלא בזא\"ז באופן שהיין ירד בפני עצמו מגת לגרגותני ג\"כ הוה מצי לאשמעינן דין זה דאם נגע בתערובת הסל נאסר ואוסר הגת בחזרתו. אלא שי\"ל ג\"כ דאשמעינן רבותא דאע\"ג דאין בגת מצד עצמה שום צד איסור אף אם נגע בה נכרי משא\"כ אם היה נמשך ממנה יין לחוד. וזהו שסיים וכתב אין על מה שבגת תורת יין. אלא שקשה מה שמתחיל וכתב גת שהיא פקוקה ומלאה דלא שייך בה המשכה הל\"ל באופן דלא שייך בה נצוק שהרי לפי מ\"ש עיקר מ\"ש שהיא פקוקה משום נצוק קא\"ל. לכן היותר נלע\"ד דה\"ק רבינו גת שהיא פקוקה ומלאה דאלשון משנה וגמרא הנ\"ל קאי דמיירי בגת שלוקחין מן הנכרי וקאמר גת שהיא פקוקה ומלאה שמצד עצמה אין בה חשש איסור שמא כבר נמשך ממנה ונגעה נכרי שמצאנוהו פקוקה ומלאה מתחילתה וליכא למיחש בה שכבר משך ממנה הנכרי ונגע וגם בפנינו ירד מהגת יין וחרצנים יחד לתוך הגרגותני דאז אף שנגע הנכרי. בפנינו בגת איננו מזיק כיון שאין כאן תורת המשכה במה שבגת כיון שהן יורדין ביחד אלא שהנכרי אוסר במגעו מה שבסל וחזרו ונתנו מה שבסל לגת נאסר ממנו מה שבגת. וליכא למימר בלי החזרה דנאסר מכח נצוק די\"ל דמיירי שלא נגע הנכרי בסל עד שפסק כבר הקלוח שירד מהגת לסל ומש\"ה אין כאן נצוק ואף שכבר ג\"כ פסק קילוח מהסל לתוך הבור מ\"מ נאסר מה שבסל מכח מגעו כיון דהוה טופח ע\"מ להטפיח והשתא א\"ש הכל ואין לתמוה במ\"ש דמיירי בגת של נכרי דדברי רב הונא נקט ורב הונא אלישנא דמתני' קאי בגת בעוטה שלוקחין מהנכרי ואגב אשמעינן שאר הדינים הנלוים ממנו וק\"ל. ואין להקשות לפ\"ז מאי מקשו התוס' תאסור גם מה שבגת מכח נצוק דלמא מיירי בשכבר פסק הקילוח די\"ל לפי ס\"ד דהמקשה דמאי דבגרגותני לא נאסר אלא מכח נצוק והיינו שנוגע הנכרי בקילוח היורד מהסל לבור. וזה נראה לו דוחק שיפסוק קילוח היורד מהגת לסל ולא יפסוק הקילוח היורד מהסל להבור. וגם מ\"ש הרא\"ש דס\"ל לרב הונא נצוק אינו חבור וכתבתי דטעמו דאל\"כ ליאסר מה שבגת מנגיעה שנגע נכרי בסל מכח נצוק. אין להקשות דלמא איירי כשכבר פסק הקילוח מהגת לסל. משום דהרא\"ש ג\"כ פי' דברי רב הונא דקאי אמתני' ולשון משנה איתא ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר משמע דאיירי אף בשעת ירידתו לבור דאז איכא קילוח ודומיא דהני קתני מה שבגת מותר אף דאיכא קילוח ובזה נתיישב ג\"כ קושיא ראשונה וק\"ל. ומ\"ש רבינו בסוף סימן קכ\"ו ז\"ל וכן הדין לגת שהיין יורד למטה ממנו לבור ונגע הנכרי בקילוח היורד כו' צ\"ל דאיירי שהיין יורד צלול מהגת לבור דאל\"כ אין שם יין בתערובת יין וחרצנים וא\"צ סילוק ליין שבגת כו' וגם אין לומר דמיירי ביורד יין וחרצנים וזגין לסל ומשם יירד לבור ונגע בו שם הנכרי דאם כן למה אמר רואין הקילוח היורד כאילו הוא בגת ור\"ל מכח נצוק הא הוי נצוק בר נצוק דכתבתי בשם התוס' לעיל דלא אמרינן לה אפילו לחומרא וכ\"ש כאן לקולא ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " הילכך אם הגת סתומה ומלאה פירושו כתבתי בפרישה שמתוך שהיא סתומה ומלאה עומד היין במקומו ובזה תנן במתני' שלוקחין אותה מן הנכרי אף ע\"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה בזה י\"נ וכתב הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שנוטל בידו כו' פי' וכשמאסף החרצנים והזגים ונותנם לתכות נשאר היין לבדו ונמשך לצד התחתון אפ\"ה כיון שהיא מליאה א\"א לפנות ולהבדיל כל החרצנים אלא מן העליונים הוא נוטל ונותן לתוך התפוח ונשארו הרבה חרצנים וזגים עם היין ואין כאן המשכה עכ\"ל ומזה דייק כב\"י שס\"ל בצריכין להבדיל עד שולי הגת וכגיגית: ",
                    " אי אפשר ליזהר ממגעו של נכרי אחר המשכה עיין באשר\"י פרק ר' ישמעאל שכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת עוד כתב ב\"י ט\"א שכתב הרא\"ש בשם ר\"ת ד\"ה שאסרו כל דריכה עם הנכרי מפני שיש לחוש קודם המשכה אטו לאחר המשכה וכ\"כ התוס' והסמ\"ג בשם ר\"ת וכתב ב\"י ומשמע דלא אסר ר\"ת בכה\"ג אלא שדרך בה כעכו\"ם אבל מגעו בה מודה דאינו אסור כדברי הרשב\"א והר\"ן וכן משמע מדברי רבינו ע\"כ ע\"ש ובזה א\"ש הא דכתב ר\"ח דלא שייך המשכה עד שיקלח מן הגת ולא החמיר בנגיעת הנכרי לגזור בה קודם המשכה אטו לאחר המשכה דדוקא כשדורך ומתעסק ביין חיישינן שמא נגע גם אחר המשכה לבור משא\"כ כשאינו דורך דאפילו נגע עתה לא חששו שמא יגע ג\"כ לאחר המשכה כיון שאין לו עסק ביין ויותר נ\"ל דדוקא כשהגת מליאה דאז בקל הוא נמשך ויוצא למעלה מהגת בזה הוא דמחמיר ליאסר וגזר קודם המשכה אטו כו' דוקא בשעת דריכה שאז ע\"י אותה דריכה ימשיך חוצה לכך אוסר אבל בנגיעה (בעלמא שלפני הדריכה עכ\"ה) אינו אוסר דהא עדיין לא נמשך ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל אם פינה לו החרצנים כו' קצת יש לדקדק א\"כ מה יש בין גת לגיגית וא\"ל דבגת מכח הדריכה נפנו ממילא החרצנים אילך ואילך והיין נמשך כיון שהוא מדרון ובגיגית שאינו מדרון צריך לפנות בידים כל החרצנים לצד אחר כדי שלא יעכבו היין מלמשוך דהא כתבתי בסמוך בשם הרא\"ש דאף בגת מיירי שפינה החרצנים והזגים בידים ולכאורה היה נראה לומר דבגת שהוא מדרון פעמים שאין ממלאים כל הגת מהענבים אלא מניחין למטה במקום הברזא מקום פנוי שימשך שם היין צלול מלמעלה למטה בגת עצמה משא\"כ כשהגת מלא ענבים דאין בה מקום פנוי לימשך בה היין ונראה לדקדק קצת כן ממ\"ש רבינו לקמן סוף סימן קל\"ז בדורך ענבים בגת של נכרי דמותר מכח שאינו מינו רבה על האיסור ומבטלו דמסיק וכתב וז\"ל שנראה לי שאע\"פ כן אסור להוציא היין דרך נקבי הברזא שהנקב אסור והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת חרצנים כו' וקשה מאי פסקה דיורד צלול ודאי יש דבר בתוך הגת שמסנן בו היין מתוך החרצנים משא\"כ במלאה וכן דייק לישנא דרש\"י שכתב ומלילה כדי שלא ימשך בגת עצמו אלא במקום כנסחט עומד שם עם הזגין עכ\"ל הרי לך בהדיא כמ\"ש דמלאה ר\"ל למטה במקום תוצאתו של יין אין שם מקום פנוי למשך שם אלא נתמלא הכל מענבים וא\"כ מ\"ש ואם פינה הזגים כו' ר\"ל במה שלא מילא תחלה בו הגת מהענבים ממילא נבדלין מהדדי. גם י\"ל דסתם המשכה הוא מה שהיין נמשך דרך פי הגת להבור ושם בפי הגת או קרוב אליה בפנים או מבחוץ יש גרגותני או שום דבר למסננת שבו נבדלין הזגין מן היין וז\"ש לפני זה שר\"ת אוסר לדרוך עם הנכרי בגת משום דבהמשכה כל דהוא נעשה י\"נ דהיינו שמצוי להמשיכה מלמטה דרך פי הגת בקלוח משא\"כ בגיגית דאין דרך לעשות לה פה מלמטה ומש\"ה כתב רבינו מיד אחר מ\"ש שר\"ת אסר בגת דבגיגית לא שייך האי המשכה כל דהו הנ\"ל וממילא מותר לדרוך עם הנכרי בגת אם לא שהמשיכו והבדילו בידים כו' אז יש בו ראוי לנסך. והיותר נראה שדקדק רבינו לכתוב כדי שימשך כו' משום דאם לא כיון למשוך לא הוי המשכה כמ\"ש התוס' ר\"פ והביאו ב\"י בדברי מהרי\"ק דף קי\"ט רע\"ב וכ\"כ בהגהות אשר\"י דף צ' סוף ע\"א אמ\"ש הרא\"ש שם שהוא ג\"כ כלשון רבינו כדי שימשך היין כו' ז\"ל וראבי\"ה כתב ובלבד שיתכוון להמשכת היין אבל אם כוונתו שמשכו כדי שיכנס בגיגית הרבה ולא כדי שיקצב וימשיך היין לצד אחד אין נראה בזה להחמיר עכ\"ל ואפשר דהיינו דוקא בגיגית אבל בגת בכל ענין הוה המשכה כיון דדרכו של גת להמשיך בתוכו מלמעלה למטה ומש\"ה דקדק רבינו לכתוב תיבת כדי שימשך דוקא בגיגית ונמצא שבזה ג\"כ נחלק גת מגיגית וכן יש לדקדק מלשון רבינו שכתב שם וכן אם מילא ממנו כוס יין וכיון כו' דקדק לומר וכיון דדוקא במתכוין לימשך הוי המשכה וכמ\"ש: על בחור שנתן לו העירן לשתות והיה סובר שהוא שכר ומצא שהיה יין ולא שתה כ\"א מעט נראה דאם שתה ולא בלע כגון שפלט לחוץ אין עליו חטא אבל בלע יתענה יום אחד ותו לא מידי משום הר\"ר פנחס ואני המעתיק שמעתי שהורו הלכה למעשה מה\"ר ישראל ממרפורק להתענות ה' ימים כנגד ה' פעמים שכתוב גפן בפרשת שר המשקים מצאתי מ\"ו: (יין שרף שעושין מי\"נ אף ע\"פ שאינו רק זיעה פסק ב\"י ורמ\"א דאסור עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל מתיר בשניהן בשתייה וכ\"כ התוס' וכתבו ור\"י לא רצה להקל ודע שהרא\"ש לא התיר בשתייה אלא במגעו אבל יינו של גר תושב עצמו אסור בשתייה וכ\"כ מ\"ו על הקראים שמותר לשתות עמהן יין של ישראל אבל יינם אסור מפני שאינם מקפידים על מגע נכרי (או משום חתנות ואסור לשתותו אפי' בבית ישראל כמו פת של נכרים עכ\"ה) וכ\"כ בתשובת מהר\"ם ע\"כ: "
                ],
                [
                    " שפחות נכריות שילדו בבית ישראל כו' וכתב הרשב\"א דבעודן קטנים דשרי היינו אפי' בלא מלו וטבלו הרשב\"א בת\"ה הארוך הביא ראיה לדבריו מדאקשי' מהא דאמרינן בני השפחות שנולדו בבית ישראל אין עושין יי\"נ לרב דאמר קטנים בני נכרים עושים י\"נ לאסור אותו בשתייה ואם איתא דהתם מיירי דוקא במלו וטבלו מאי קושיא לימא התם בשמלו וכי קא אמינא בקטנים בני נכרים שלא מלו גם מתוספתא הביא ראיה לדבריו ועוד שאר ראיות ואע\"פ כן פסק הב\"י כהרמב\"ם הואיל והרמ\"ה כ\"ל כוותיה: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א כבר ביארנו כו' וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ב\"י ואיכא למידק כיון שסובר הרמב\"ם שכל נכרי שאינו עובד ע\"א אינו אוסר בהנאה למה כתב בפ\"ד גר תושב שקיבל עליו ז' מצות כייו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה דמשמע שאם חיסר מלקבל אחד מהשבעה אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקיבל עליו בפירוש שש מצות וע\"א מכללם מנכרי דקים לן בגוויה דלא פלח ע\"א ולא קבל עליו שאר מצות וי\"ל דע\"כ לא קאמר כרמב\"ם שאינו אוסר בהנאה אלא בנכרי שהוא מבני דת דלא פלחי ע\"א אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע\"א אף ע\"פ שזה קיבל עליו שלא לעבוד ע\"א לא יצא מכלל בני אומתו עד שיקבל עליו ז' מצות דאז נעשה גר תושב גמיר והכי דייק לישנא דהרמב\"ם שכתב וכל נכרי שאינו עובד ע\"א כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה\"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע\"א הוא דיינו מותר בהנאה אף ע\"פ שלא קיבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל ז' מצות ואם חיסר אחד מהם אוסר בהנאה דעדיין מכלל אומתו הוא ועי\"ל דכל נכרי שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע\"א אע\"פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קיבל. בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלה עליו יינו מותר בהנאה ומ\"ש הרמב\"ם גר תושב שקבל עליו ז' מצות להשמיענו שאע\"פ כן יינו אסור בשתייה כ\"כ אבל לומר דמותר בהנאה לא איצטריך דבלאו הכי נמי מותר בהנאה עכ\"ל ב\"י ודומה לזה יש לדקדק בדברי הרשב\"א כמ\"ש בפרישה וכמ\"ש ישוב בדברי הרשב\"א כנ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם דלק\"מ כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " מ\"מ כלי שיש לו חוטמים כו' יכול ישראל למצוץ כו' ובלבד שיפסוק הישראל כו' הטעם כתבתי בפרישה והרשב\"א בתשובה כתב צ\"ע דנהי דאין ניסוך דרך מציצה שאינו מנסך ברוחו דרך מציצה מ\"מ מה שבפיו אסור וכל היין נגרר אחריו ולמה גרע מניצוק ע\"כ והר\"ן כתב יישוב לזה והביאו ב\"י בר\"ס קכ\"ו דלא אמרינן נצוק חיבור אלא במאר דאתי בההיא פתחא או ברזא אבל בהאי כלי מאי דאתי בההיא ברזא דישראל לא אתי בברזא דנכרי עיין בתוס' דג\"ה דף צ\"ז סוף ע\"א שכתבו אהא דאמרינן שצריך הישראל להפסיק קודם שיפסוק הנכרי דהיינו דוקא לכתחילה משום דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל בדיעבד בטל היין הנוגע בפיו של נכרי בששים ועמ\"ש לקמן בסי' ק\"ל דכפי זה קשה למה אנו מחמירין בשנמצא נקב בחבית יין ששולחין ע\"י נכרי ולפי מ\"ש בסמוך ס\"ס קכ\"ג דכי אמרינן סתם יינם בטל היינו דוקא שאינו אסור בהנאה אבל בשתייה אסור אפי' אם יש ששים לבטלו לפ\"ז לק\"מ: "
                ],
                [
                    " לפיכך נכרי שנכנס לחנות של ישראל כו' זה היה מעשה בפרק רבי ישמעאל סוף (עבודה זרה דף נ\"ז) והביאו הרא\"ש בדף צ\"א ע\"א וז\"ל ההוא עובדא דהוה במחוזא על נכרי לחנותא אמר להן אית לאו חמרא לזבוניה אמר ליה לא הוה יתיב חמרא בדוולא שדא ביה ידיה ושכשך ביה אמר האי לכו חמרא שקליה מריה בריתחיה ושדייה לדנא שרייה רבא לזבוני לנכרים אף יין המשוכשך משום דשכשוך גרוע הוא דלא נתכוון אלא לידע אם הוא יין והרי הוא כמו מודדו ביד דימכר. איפלג עליה רב נחמן ואוסרו ולא דמי למודדו ביד דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכעס לפי שכחשו ממנו היין ונתכוין לאסרו כדי שימכרנו לו עכ\"ד וכתבתי בפרישה שמ\"ש רבינו כאן ואם נתערב כו' משום שמעשה כך היה אבל אין לומר שבא להשמיענו לאפוקי דרבא שמתיר אף דמי אוחו היין וכמ\"ש וקמל\"ן דס\"ל כר\"נ דאוסר דמי אותו יין דכבר אשמועינן זה כמ\"ש שאסור בהנאה ול\"ל למימר חותם נתערב כו' אלא ודאי כמ\"ש בפרישה. "
                ],
                [
                    " אבל אם אינה עוברת כו' בענין שא\"א לשכשך כו' ומה שנשאר בחבית מותר קצת קשה אמאי מותר מאי שנשאר בחבית הא להרא\"ש אוסר בנגיעה אפי' בלא שכשוך כמ\"ש לעיל בשם הר\"ן (ודוחק לומר משום דעכ\"פ ראוי לשכשוך בעינן) וצ\"ל דשאני הכא דאין כאן נגיעה דהא לא נגע אלא בעובי השוליים ולהכי בעינן נמי שכשוך ומ\"ש לפני זה שהוציא הברזא כו' עד שא\"א שלא שכשך אף על גב דשם יש נגיעה גמורה כתבתי בפרישה דכ\"כ לאסור אפילו לדעת הרמב\"ם (גם י\"ל דגם כאן היה ע\"י דבר אחר ולא בידו ממש עכ\"ה. "
                ],
                [
                    " וכן חבית שנסדקה כו' בהר\"ן פ' רבי ישמעאל דף שע\"ב ע\"ב כתבו התוס' דהני חביות שלנו דפקעי לאורכייהו כפותיא דחביות שלהם דמי דחביות שלהם של חרס היה ולא היה בהן חשוקים אבל הני דידן שהן מחושקים יפה ואין היין יכול לזוב אלא מעט אפי' פקעי לאורכייהו שרי להדק אותן ע\"י נכרי דמעשה לבינה בעלמא הוא דעביד כמו אם נשברה לרוחבה וחביות שלהם היו של חרס ולא היו שוכבים כמו חביות שלנו אלא היו עומדין הילכך נסדק לאורכו שנפרד זה מזה והנכרי מהדקו אסור אבל אם נסדק לרחבו שאינן נבדלים זה מזה שהרי חצי העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והנכרי הכבידן זו לזו ולא הוי נוגע אלא מעשה לבינה בעלמא קעביד כלבינה הנתונה ע\"פ החבית ומכבידה וכ\"כ המרדכי פרק. רבי ישמעאל דף שפ\"ח ע\"א ובה\"מ פ\"ב בשם רשב\"ם ד\"מ: "
                ],
                [
                    " וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כו' בפרק רבי ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע\"ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת א\"ל דורכין והא קמנסך בידים דציירנא להו לידיה והא קמנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיא ניסוך עכ\"ל הגמרא. ודע שהרשב\"א ס\"ל בההוא ינוקא דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך וכן נראה דעת הרמב\"ן דלעיל נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרוב מנסכין כן דבזיון הוא להם לנסך ברגל גם הרא\"ש ס\"ל בההוא ינוקא דאין ניסוך ברגל אבל לא מטעמיה אלא משום שטרוד הוא במלאכתו אבל אם נגע במתכוון אוסר וטעמו מדאשכחן בברייתא דאגרדמין דניסוך דפיו הוי ניסוך ה\"ה ניסוך דרגל והרי\"ף השמיט ההוא עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעי שכתבתי לעיל וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל משמע דס\"ל דאפי' טרוד במלאכתו אוסר בין ביד בין ברגל ודע שב\"י כתב שדברי רבי' אינם מכוונים שכתב בד\"א כששמר ישראל כו' אבל בלא שמר חיישינן דלמא נגע ביד דמדברי הרא\"ש משמע דגם לנגיעת ידו לא חיישינן דגם בידו טרוד להפך הענבים ונקרא טרוד במלאכתו והאריך שם אבל אין דבריו מוכרחין ע\"ש בהרא\"ש: ",
                    " וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כו' משמע הא בשתייה עכ\"פ אסור (כמ\"ש בסימן קכ\"ה דיין היוצא מכחו אינו נאסר אלא בשתיה עכ\"ה) וא\"ת מ\"ש לעיל בסימן קכ\"ג בגת מליאה דכתב ר\"ת דמן הדין מותר לכתחילה לדרוך עם הנכרי אלא שהחמירו ואסרו ש\"מ דמדינא אפי' בשתיה מותר י\"ל דשאני לעיל כיון שהיא גת מליאה אין כאן המשכה ולא מקרי יין נסך גמור משא\"כ כאן דיש לו המשכה וייתר נראה דכאן איירי ביין גמור (והא דקאמר טרוד בדריכה היינו דאף נמשך ממנו מ\"מ דורך ענבים הנותרים) שנמשך כבר רק שבא לבאר באיזה נגיעה נאסר ולעיל מיירי בלא נמשך עדיין שאינו יין גמור ואפילו בנגיעה גמורה לא נאסר ועיין בב\"י שכתב דאיירי בגת של נכרי ומביא הגמרא אבל דברי רבינו א\"א לפרש בהכי שהרי הדבר למד מעניינו שמיירי הכל בגת של ישראל וע\"ש. "
                ],
                [
                    " מותר בהנאה כיון שטרוד בדריכה וא\"ת והא אמרינן לעיל סימן קכ\"ג ואפילו לא נגע בו אלא דרכו ונמשך וירד מכחו לבור מה שבבור אסור כו' פי' בשתיה ולא בהנאה כדין כח דמשמע הא אם נגע בה בדריכת רגליו אסור אפילו בהנאה ולא אמרינן נמי שטרוד במלאכתו ואינו אוסר וי\"ל דלעיל לא אתא אלא ללמדינו מאימתי נקרא יין וקאמר דמשהתחיל לימשך בו נקרא יין לאסור אפי' בדריכה ור\"ל כל אחד כדינו דהיינו אם נגע בשעת דריכה בכוונת מגע אסור בהנאה ואפי' ברגלו ואם שלא בכוונה או שלא נגע ויצא מכחו אסור בשתיה ומותר בהנאה וכמ\"ש כאן וכאן איירי ג\"כ כשכבר נמשך ובא ללמדינו איזהו נגיעה אוסר ובמה אוסרו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " והראב\"ד כתב כו' וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ב\"י הרא\"ש כתב ב' הדיעות ולא הכריע ומשמע לרבי' דמדהביא דברי הראב\"ד לבסוף יש קצת הוכחה דכותיה ס\"ל אבל לפי האמת אין זה כדאי להכריע סברת הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל וז\"ל ד\"מ ואני אומר דאילו לא הוי שמיע ליה מאביו הרא\"ש ז\"ל דכל דעה שהביא באחרונה שהוא מסקנתו לא היה הרב בעל הטור כתבו לכן אין לנו אלא דבריו עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " כיצד יעשה יאחוז בידו שלא יוכל לנענע ביין כו' אע\"ג דכתבתי לעיל דלהר\"ן והתוס' והרא\"ש אוסר במגע בלא שכשוך שאני הכא שהכניס ידו ליקח נפילתו והו\"ל מגע שלא בכונה ומ\"ה אמרינן דיאחוז בידו כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שמכוון לנסך ואז הוי כמודד ביד דשרי ר\"ן. ואף ע\"ג דגבי מדידה א\"צ לאחוז ידו שאני הכא שאינו טרוד בהוצאת נפילתו כמו במדידה שהוא טרוד אף בהוצאת היד לכוון מדידתו (אם מדד יפה עכ\"ה) משא\"כ כאן שאינו טרוד בהוצאתו הילכך צריך לאחוז בידו ולפתוח הנקב שיצא היין. אבל לא אמרינן שיאחוז בידו ויוציאנה דא\"א שלא ישכשך אף על פי שאנו אוחזין את ידו כן פירש רש\"י בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ\"ט ע\"ב): "
                ],
                [
                    " כתב הרא\"ש ז\"ל שאין לנו לדמות מילתא למילתא כו' בפרק רבי ישמעאל ההוא חביתא דאשתקל ברזא מיניה אידרי (פירוש קפץ) נכרי ואנח ידו עלה אמר רב פפא כל דלהדי ברזא אסור כו' וכתב הרא\"ש וא\"ת אמאי אסרי ליה בהנאה והלא כיון להצלת היין דטרוד ולא מנסך כו' ומתרץ דאין לנו לדמות טרדות זה לזה אלא שמה שמצינו בתלמוד נקרא טירדא כי אגרדמים הטועם יין היה ראוי לקרותו טרוד כמו מדדו ביד כו' ע\"כ: "
                ],
                [
                    " היה היין יוצא דרך הנקב כו' גבי עובדא שכתבתי בסמוך איתא שם אמר רב פפא דעד הברזא אסור ואידך שרי אמר רב יימר כתנאי חבית שנקבה כו' ונגע בה טבול יום אפי' במקצתה טמאה רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מצידה טהורה ופי' רש\"י עד הברזא כל יין שלמעלה לנקב אסור בשתייה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך וכולו אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם ה\"ל חבור ואסור. כתנאי אתמר הא דרב פפא ולא דברי הכל היא דרבנן לית להו דרב פפא הלכך לית הלכתא כותיה וכולו אסור בשתייה ומותר בהנאה עכ\"ד רש\"י ובזה נחלקו הפוסקים כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " מה שמן הנקב ולמעלה אסור בהנאה ז\"ל ב\"י לשון רבינו אינו מדוקדק שכתב תחילה סתם מה שמן הנקב ולמעלה אסור אפי' בהנאה דמשמע שזהו מוסכם לדעת הכל ואינו כן שהרי לרש\"י מותר בהנאה וכך הול\"ל לרש\"י בין מה שלמעלה בין מה שלמטה מותר בהנאה ולר\"ת הכל אסור בהנאה כו' ונ\"ל ליישב דרבינו סדרם לפי סוגיית הגמרא דמתחיל אמר רב פפא דעד הברזא אסור ואידך שרי ומפרש ר\"ח דאסור בהנאה ושרי אפילו בשתייה ופסק כרב פפא ובתר הכי מייתי בגמרא כתנאי ופסק רש\"י כחכמים לכן כתב אחר כך דעת רש\"י ובתר הכי דעת ר\"ת דס\"ל ג\"כ דלית הלכתא כרב פפא ולא מטעמיה ובתר הכי דעת הרי\"ף דס\"ל הלכתא כר\"פ אלא שמפרש מותר היינו בהנאה וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " ולרב אלפס שלמעלה אסור בהנאה ושלמטה אסור בשתייה וכן עיקר וז\"ל הרא\"ש עליו ודבר תימה הוא להתירו דהיתר ואיסור בדבר לח שהם בכלי אחד שיתערב יחד שיפרד ההיתר מן האיסור להתירו בשתייה הלכך נראה לפרש דבהנאה קאמר אבל בשתיה ודאי אסור והיין דעלויה ברזא אסור בהנאה דכל מה שסופו לצאת הוי כאילו נגע בכולו: "
                ],
                [
                    " ואם לא נגע אלא בקילוח היוצא בזה כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל בתשובה כו' כל היין שבנאד אסור ז\"ל ב\"י מאחר שכתבתי שבפסקיו דחה דברי ר\"ת שאסר הכל בהנאה א\"א לומר שבתשובה פסק כמותו אלא י\"ל. דלענין איסור שתייה אתשל ומ\"ה אהדר כולו אסור אבל לענין הנאה ודאי יש חילוק ביניהן א\"נ ס\"ל דעכו\"ם בזמן הזה לא בקיאי בניסוך ואין שם איסור הנתה כלל וכולו שוה לאסור בשתייה אי נמי בניקב בשולי הנוד איירי. אי נמי דסתם נקב דנוד הוי כאילו הוא בשוליו דאפי' ניקב באמצע עשוי הוא לצאת כל היין שבו דרך שם עכ\"ל ולפי תירוצים אחרונים הללו קשה קצת מ\"ש ואם היין יוצא והוא בענין כו' דמשמע כאילו עד כאן לא דיבר מזה כלום ולפי תירוצים הללו הא זהו טעמו שאוסר לכל היין שבנוד אלא שי\"ל כיון שבתשובה שמייתי אין כוונתו לאשמועינן אלא סיפא ולא רישא לכך חזר וכתב דינא גופא דגמ' מה דאיתמר בזה ואפשר שרבינו סובר ביאור דברי הרא\"ש כתירוצים ראשונים ולכך כתב מ\"ש וב\"י אחר שראה דברי רבינו ביאר גם דברי הרא\"ש כן. "
                ],
                [
                    " אבל אם לא נגע אלא בקילוח היין היוצא מותר כבר כתבתי בפרישה בשם ב\"י דאף על גב דס\"ל להרא\"ש נצוק חבור יש לומר דאיין שנשאר בנוד קאמר ומיירי שאין הקילוח מקלח בכלי אלא ע\"ג קרקע ונצוק ההולך לאיבוד לאו ניצוק הוא ע\"כ אבל קשה לפ\"ז הא כתב לקמן סימן קכ\"ו בשם הראב\"ד דדוקא כשהעכו\"ם מערה לטיט הכל מותר אבל שראל מערה לטיט ובא עכו\"ם ונגע בקילוח הכל אסור וכאן כתב היין מותר וליכא למימר דהראב\"ד חולק על דעת הרא\"ש וכמ\"ש ב\"י שם דדעת הראב\"ד דלא כדעת המרדכי דפ' ר\"י וכאן כתב ב\"י דדעת הרא\"ש כדעת המרדכי. דאם כן ה\"ל לרבינו לכתוב פלוגתתם כאן או בסימן קכ\"ו ולכתוב הסכמתו כדרכו בכל מקום ולא לכתוב כאן סימן קכ\"ד כדעת הרא\"ש סתם ובסימן קכ\"ו כדעת הראב\"ד סתם וא\"ל דמ\"ש בסימן קכ\"ו דאם נגע העכו\"ם בקילוח הכל אסור אינו ר\"ל מכח נצוק כיון דהולך לאיבוד אלא מכח מגע שנגע בקילוח ומהאי טעמא כל מה שהוא למעלה מהברזא גם כן אסור דה\"ל כאילו נגע בקילוח מאחר שודאי יצא זא\"ז אבל מה שנשאר מתחת לברזא אין לאוסרו גם מכח מגע ואאותו יין שתחת הברזא כתב כאן דהרא\"ש התירו ומ\"ש הב\"י דאיין הנשאר בנוד קאמר ר\"ל הנשאר שאינו יוצא לעולם במקום נקב זה אף אם לא היה סתום והיינו מה שהוא מהנקב ולמטה. דהא ע\"כ דברי רבינו עדיין אינן מתיישבין בזה דהא מסיק וכתב כאן אדברי רבינו בשם הרא\"ש דהראב\"ד אוסר וצ\"ל לפי' דר\"ל אפילו מה שנשאר למטה מתחת הברזא אוסר ואם כן גם מ\"ש בסימן קכ\"ו בשם הראב\"ד איירי גם כן אפילו במתחת לברזא והדרי קושיא לדוכתיה למה סתם שם דלא כדעת הרא\"ש מיהו יש לומר דרבינו לא בא שם בסימן קכ\"ו אלא ללמדינו שאף מה שנשפך ובא לאיבוד אסור ולא הביאו ללמדינו אם נאסר גם מה שלמטה מהברזא או דוקא מה שלמעלה ממני וכדעת הרא\"ש והיותר נראה דהב\"י לא כתב שינויא זה אלא שהרא\"ש מתיישב בהכי אבל רבינו שהביא דעת הרא\"ש כאן ולקמן סתם בזה כהראב\"ד צ\"ל דס\"ל כאידך שינויי דכתב הב\"י ביישוב הרא\"ש ודברי רבינו וק\"ל. "
                ],
                [
                    " מגע נכרי שלא בכוונה ע\"י ד\"א כו' עד ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל פלוגתתם בגירסת הגמרא כתב המרדכי לפירוש ר\"ת שמתיר מגע ע\"י דבר אחר כסבור שהוא שכר אם כן בזמן הזה נכרים דלאו בני ניסוך נינהו דלא בקיאי בטיב ע\"א ומשמשיה וחשיבי כתינוק בן יומו היה מתיר מגע נכרי ע\"י דבר אחר אע\"פ שהוא יודע שהוא יין כיון שאינו בר ניסוך ולא אתי לכלל כוונת ניסוך לשון ה\"ר חזקיה עכ\"ל. (ולפ\"ז ה\"ה אם שתה הנכרי ממנו יש להתירו דהא פיו גרע ממגע ע\"י ד\"א כדלעיל בב\"י דבמגע ע\"י ד\"א לכ\"ע אסור וגבי פיו איכא פלוגתא וכן כתב רבינו שאמר ואפילו בפיו. ומבואר להדיא בתשובת מהרי\"ל סימן ל\"א כששתה ממנו ע\"י קנה מן החבית שמותר ואף על פי שיש כאן שתים שנוגע בידו ע\"י ד\"א וגם נוגע בפיו שהיין שנגע בפיו חוזר לשם וגם מקרי נוגע בכולו בפיו שהרי היה יכול להביאו בפיו ועיין בדרישה בסימן ק\"ל מ\"ש א\"א ז\"ל שם ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " נכרי שנגע בנוד שיש בו יין אפי' הוא חסר כו' רבינו כ\"כ לפי סברתו כמ\"ש בפרישה ודעת הרמב\"ם בזה דוקא כשהאוחז פי הנוד הוא דשרי אבל אם פי הנוד פתוח אסור שהוא סובר שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור ב\"י: "
                ],
                [
                    " וכן התיר בחבית שאין שוליה מהודקים כו' עד שיסתום היטב ז\"ל ב\"י ואיכא למידק כיון דמשום דאין דרך ניסוך בכך הוא דשרי למה הצריכו שיתן ישראל הנעורת שם אפילו יתן הנכרי נמי ה\"ל למשתרי מה\"ט ועוד דמשמע דלא התיר ר\"ת אלא שיהדק הנכרי הנעורת בסכין ולא שיגע בו ביד וא\"כ מה זה שכתב ומיהו אם היין שותת הרבה אז צריך ליזהר כי אז נוגע הנכרי ביין ואם אינו נוגע בידו אלא בסכין מותר כו' דהא עד השתא נמי לא איירי אלא בתוחב בסכין ואינו נוגע בידו ונ\"ל שמה שהצריכו שיתן ישראל הנעורת היינו מפני שאם היה נותן הנכרי הנעורת היה נאסר היין שבחבית משום דדמי לחביתא דאשתקיל ברזא ואלא נכרי ידיה עלה אבל כשנתן ישראל הנעורת על הנקב ומנע היין מלצאת קצת אף על פי שהנכרי מהדקו בסכין אין בכך כלום שהנקב נסתם כבר על ידי ישראל והידוק דנכרי מעשה לבינה בעלמא הוא ואע\"פ שהיין עדיין מבצבץ ויוצא כל שעדיין לא נתהדק הנעורת אין דרך ניסוך בכך ושרי כי היכי דשרינן בחבית דפקעי לפותיה וחבקה נכרי משום דמעשה לבינה בעלמא עביד ואף על פי שהיה היין יוצא מבין החצאים קודם לכן משום דאין דרך ניסוך בכך וזה נראה בעיני הפירוש היותר נכון אלא שמצאתי שכתבו התוספות גבי חבית דפקעה לפותיה על דברי רשב\"ם וטוב שישים הישראל המטלית או הנעורת עד שיסתם קצת והנכרי יהדקנו בהיתר כרבינו תם שכתבתי למעלה עכ\"ל. משמע דלשופרא דמילתא אמרו כן ולא לעיכובא ויש לתמוה למה דהא עיכובא משמע דאיכא במילתא שאם יתן הנכרי הנעורת הוי כמנח ידיה על חביתא דאשתקיל ברזא שנאסר היין שבחבית ושמא יש לומר כיון שאין זה נקב גמור אלא סדק לא מחמירין ביה כולי האי: <br>במקום עשיית מלח אם נתן נכרי יין במלח כשמרתיחין אותו מותר שנתייבש והולך לאיבוד ומכאן יש להתיר שנותנין בו דם כשמרתיחין אותו כדי שיתלבן דכזורק מים לטיט דמי וכ\"פ שמותר לבשל דיו ביין נסך דאזלא לאיבוד דלא לטעמא עבידא ור\"י השיב ומי שמחמיר בסתם יינם לאסרו בהנאה אסור לבשל דיו ביינם מיהו אם תיקן וכתב מותר לקרות בו שהכתיבה יבישה הוי כזורק מים לטיט מ\"ק מ\"ו: (ועיין בב\"י ס\"ס קכ\"ג עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כח של נכרי כגון שמערה מכלי אל כלי כו' מדין זה הנזכר בגמרא הקשה הרשב\"א על הרמב\"ם שכתב אחז בכלי פתוח ושכשכו שאסור אע\"פ שלא נגע ביין כמ\"ש הטור לעיל סימן קכ\"ד בשמו שהרי כאן בשעה שמערו א\"א שלא ישכשך מה שבפנים ואפ\"ה שרי מה שבפנים ומסיק אלא ודאי לא נאסר בשכשוך אלא אם כן מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין בא' מאיבריו או על ידי דבר אחר אבל בכלי לא שאין דרך ניסוך בכך וב\"י כתב ע\"ז ולפי מ\"ש דניענוע כל דהוא לא שמיה שכשוך לא קשה מההיא ברייתא וכן משמע להדיא מדברי הרמב\"ם שהביא ב\"י בדף קכ\"א ע\"ג בד\"ה וכתב עוד הרמב\"ם כו' דשכשוך כל דהוא לא שמיה שכשוך ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אם הוא בכוונה כו' היוצא מהכלי אסור ז\"ל ד\"מ כתב ב\"י בסי' קכ\"ד דאין אסור מה ששופך לחוץ אלא כשמגביה הכלי ושופך לחוץ אבל בלאו הכי אלא שמטהו על צידו ושופך לחוץ שרי וכן דעת הרמב\"ן והר\"ן והרא\"ש עכ\"ל וצ\"ע מ\"ש מהא דנתבאר לעיל סימן קכ\"ד גבי הוציא את הברזא דאע\"ג דלא שכשך ולא הגביה מה שיצא לחוץ הוא אסור מחמת כחו של בכרי ויש לומר דשאני התם דדרכו הוא בכך להוציא היין מן החבית עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " בד\"א שאינו מכוון כו' או לכוס ולא ידע שהוא יין ק\"ק דאם כן מאי צריך לטעמיה דבמים ליין לא שייך ניצוק נהי נמי דשייך ניצוק מגע נכרי על ידי דבר אחר שלא בכוונה הוא ומותר וצ\"ל דאי הוה שייך ניצוק במים היה אסור מכח מגע נכרי דכיון דהמים מקלחין מזריקת הנכרי ויורדין מיד ליין הוי כאילו נגע הנכרי בידו ביין ואף על גב דבר\"ס זה גבי עירוי כתב דמה שנשאר מותר ולא אמרינן ניצוק חיבור ואף על גב דהנכרי עירה מהכלי היין ואותו יין נגע בשאר יין שאני התם דמה שיצא הוא יורד למטה והוא לעצמו אינו אסור אלא מכחו של נכרי ולהכי מה שנשאר מותר דניצוק כי האי לא אמרינן שיחשב כאילו זה היין חזר לאחוריו לכלי ראשון לאסור היין הנשאר דניצוק של כח הוא ולא שמיה ניצוק אבל הכא שהמים שהם כחו של נכרי נפלו מיד למטה ביין ולהכי פשיטא דאסור אי אמרינן ניצוק מים ליין הוי ניצוק: "
                ],
                [
                    " נכרי שמערה מכלי כו' ואם הנכרי מקרב כו' ולהריב\"ם אסור אפי' בהנאה ולזה הסכים הרא\"ש בסימן קכ\"ד כתב רבינו כתב הרמב\"ם אחז נכרי בכלי פתוח כו' ולא נהירא לא\"א הרא\"ש ז\"ל וכתב שם הב\"י דאדרבה ממ\"ש רבינו בסימן קכ\"ה שדעת הרא\"ש כריב\"ם כהרמב\"ם ס\"ל עכ\"ל ב\"י. ור\"ל מ\"ש רבינו כאן שהרא\"ש הסכים לדעת הריב\"ם ונ\"ל דלק\"מ דלעולם ס\"ל להרא\"ש שכשוך בלא נגיעה אינו אוסר וכמ\"ש רבינו לעיל בסימן קכ\"ד דלא נהירא להרא\"ש הא דאוסר הרמב\"ם שכשוך ומה שהסכים כאן לדברי הריב\"ם שאסור אפי' בהנאה כתב הרא\"ש הטעם בשם ריב\"ם שכיון שמקרב הכלי אין לך נגיעה גדולה מזו וכמ\"ש בפרישה בשם ריב\"ם וא\"כ ש\"מ מדדייק וכתב שמקרב הכלי בשעה שהיין מקלח משמע הא לא בשעת קילוח לא שמיה נגיעה ואפי' אם משכשך ולהכי א\"ש מ\"ש רבינו בסימן קכ\"ד גבי אחז בכלי דלא נראו דברי הרמב\"ם להרא\"ש וכ\"כ בהדיא הרשב\"א והר\"ן בשם הראב\"ד דהיינו טעמא דאסרינן כי מצדד אצדודי לפי שבצידוד הכובא א\"א שלא ירבה בשפיכת היין ע\"כ. וז\"ל רמ\"א ונ\"ל דמ\"ש ב\"י דאינם מכוונים דברי רבינו במ\"ש ולא נראה כו' זה לא קשה כלל דאפשר דאינהו לא ס\"ל דאין לחלק בין הגביה ללא הגביה וס\"ל דבלא הגבהה לא מקרי שכשוך דלא כהרמב\"ם עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " נכרי הנושא כו' ואפי' אם הוא פתוח כו' והרמב\"ם חולק ע\"ז כמ\"ש ב\"י לעיל בסימן קכ\"ד ע\"ש שמייתי שם בהדיא שהרמב\"ם חולק בדין זה מטעם שמא כיון ושכשך דרך הילוכו אבל הרא\"ש ס\"ל דלא נאסר דרך שכשוך אם לא על ידי נגיעה כמ\"ש בסמוך ולכאורה היה נראה לומר טעם הרא\"ש כאן דכיון שהוא דרך הלוכו הרי הוא שלא בכוונה (גם רש\"ל כתב ז\"ל גם הרמב\"ם דאוסר לעיל באוחז כלי פתוח מודההכא דעסיק במלאכתו עכ\"ה) ולשמא כיון לא חיישי' ובזה היה נראה ליישב קצת מה שיש להקשות על ב\"י שהקשה רבינו דידיה אדידיה בדברי הרא\"ש דבסימן קכ\"ד כתב בשם הרא\"ש דלא ס\"ל כהרמב\"ם לאסור בשכשוך וכאן כתב שהרא\"ש ס\"ל כהריב\"ם דמשמע מזה דאוסר בשכשוך כמ\"ש הקושיא בסמוך ויש להקשות ע\"ז למה לא הקשה הב\"י דברי רבינו בסימן זה אהדדי שכתב בתחלה שהרא\"ש הסכים לריב\"ם ואחר כך כתב שאין דרך ניסוך בכך אפי' אם הוא פתוח. והיה נראה לתרץ דדוקא במקרב הכלי לצד הקילוח בהא ס\"ל להרא\"ש כריב\"ם דמסתמא מכוון אבל בנכרי הנושא הנוד והולך אין כאן כיון ולהכי אפי' פתוח מותר אבל מה שהקשה הב\"י מסימן קכ\"ד ליכא לתרץ הכי לומר דהתם מיירי בלא כיון לשכשך ולהכי כתב רבינו ולא נהירא להרא\"ש ז\"ל כו'. א\"א לומר כן דודאי מדכתב הרמב\"ם דין דאחז כלי פתוח כו' וכתב גם כן דין זה דהעביר הכלי ממקום למקום ש\"מ דע\"כ לאו תרווייהו בשלא כיון איירידא\"כ למה כפל הרמב\"ם לכתוב דין אחד שני פעמים ועוד שהרי רבינו הביא לעיל בסימן קכ\"ד בתוך הדינים של מגע בכוונה ש\"מ דמשמע לרבינו שהרמב\"ם מיירי בכיון ולהכי שפיר הקשה ב\"י אבל כבר כתבתי בסמוך דס\"ל להרא\"ש דאפי' שכשוך בכוונה אינו אוסר אם לא על ידי נגיעה וא\"כ לק\"מ ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ן בשם הראב\"ד כו' וא\"א הרא\"ש לא חילק ז\"ל ב\"י אין ראיה דלא ס\"ל כן שהוא העתיק לשון הגמרא ולא ירד לחלק בכך ואי הוה שמיע ליה חילוק זה שמא היה נראה בעיניו ועוד שמאחר שנראה מדברי הרשב\"א שרצה להכריע שהרי\"ף סובר כן מפני שגורס ואזיל ישראל אחורי. כיון שהרא\"ש גם כן גורס ואזיל ישראל אחורי שפיר איכא למימר דס\"ל הכי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וי\"א דניצוק אפילו לסתם יין אוסר הכל בהנאה והרשב\"א כתב כו' ביאור דברי רבינו כתבתי בפרישה והנני מציג לפניך דברי הרשב\"א וביאורם ובו תבין שאין מקום לקושיות ותמוהות ב\"י וז\"ל הרשב\"א איסור ניצוק אינו אלא מדין חיבור ולפיכך אם נעשה ניצוק לסתם יינם הכל מותר בהנאה (ר\"ל כל יינו של ישראל מותר בהנאה ואם רוצה למכור הנשאר בכלי מותר למכור כולו ואם רוצה למכור התערובות משער כמה היה שם יין אסור ומוכר השאר לבד מדמי מן האיסור וכ\"כ הב\"י בהדיא בסמוך שמותר הכל בהנאה) אבל אם נעשה הניצוק לודאי יינם (ר\"ל ליין נסך גמור) אסור בהנאה כאילו נתערבו זה בזה ויש מי שהורה לאסור בכל ניצוק אפי' בהנאה (דעת יש מי שהורה הוא דעת י\"א שהביא רבינו וטעמם כתבתי בפרישה) ולא יראה לי כן. ניצוק זה שאמרנו שמעתי משמן של גאונים שלא אמרו אלא בשעירה ליי\"נ האסור בהנאה אבל ליין המותר בהנאה (ר\"ל שעירה לתוך כלי של נכרי שלא הודח שאותו היין מותר בהנאה אבל אין לומר דמיירי שעירה ביין של נכרי שהרי כל יינם אסור בהנאה) אינו חיבור (ולפ\"ז מ\"ש בשם הגאונים שלא אמרו אלא בשעירה ליי\"נ האסור בהנאה ר\"ל כל יינם של נכרי וכל אחד כדיניה דאי ליי\"נ גמור הכל אסור בהנאה ואי לסתם יי\"נ ימכר הכל חוץ מדמי יין האיסור שבו וע\"ז כתב הרשב\"א) ונראים הדברים שלא אמרו אלא הניצוק חיבור ליי\"ל ולא נקרא יי\"נ סתם אלא האסור בהנאה (ר\"ל כל יין של נכרי שאסור בהנאה) ולפיכך המודד לתוך כליו של נכרי אע\"פ שלא הודח את שמדד לתוכו אסור בשתייה ואת שעירה ממנו מותר אפילו בשתייה עכ\"ל הרשב\"א. ומה שמתיר במודד לתוך כלי מיירי דוקא שאין בכלי יין כלום דאי יש בו יין אסור בשתייה כמ\"ש ב\"י שהרי כתב אם נעשה ניצוק לסתם יינם הכל מותר בהנאה משמע דבשתייה מיהא אסור ומה לי עירה לתוך יין מרובה מה לי עירה לתוך יין מועט. ומ\"ש ב\"י וז\"ל ואף על פי שאח\"כ כתב בשם הגאונים שלא אמרו ניצוק חיבור אלא לודאי יינם בלבד ולא לסתם עכ\"ל תמוה בעיני מאוד איך עלה על דעת ב\"י לבאר דברי הרשב\"מ שכתב בשם הגאונים כן שהרי כתבו אבל ליין המותר בהנאה אינו חיבור ומי איכא יין של נכרי שמותר בהנאה אלא ודאי מיירי ביין של ישראל שעירה לתוך כלי שלא הודח וכמ\"ש. וממילא הא דכתבו הגאונים אלא כשעירה ליי\"נ האסור בהנאה ר\"ל כל יינם של נכרי כל חד וחד כדיניה וכמ\"ש. ומה שתמה ב\"י על דברי רבינו במ\"ש בשם הרשב\"א שהתחיל ביין נסך גמור וסיים בנותן לתוך כלי שלא הודח כו' דמכיון דפתח במערה לתוך יי\"נ גמור הו\"ל למכתב בתריה דינא דסתם יינם כו' גם זה נלע\"ד לפי מ\"ש בפרישה דלק\"מ שהרי רבינו לא הביא דברי הרשב\"א אלא לומר שהוא חולק עליו במערה יין לתוך כלי שלא הודח אבל במערה לסתם יינם אינו חולק עליו ולמה ליה להביא דעת הרשב\"א בזה די לו בזה שהביא דעת יש מי שאומר וכתב עליו סברתו שהוא חולק. ומה שתמה ב\"י וז\"ל ועוד שלפי דבריו שוייה להרשב\"א טועה בטעמו של ניצוק והוא דבר שא\"א לטעות דבפירוש אמרו ניצוק חיבור עכ\"ל וכתב כן משום דכתב רבינו וז\"ל ונ\"ל כיון דטעמא דניצוק שאנו רואין אותו כאילו הוא מעורב יחד כו' דמשמע מזה דס\"ל לרבינו שהרשב\"א לית ליה טעם איסור ניצוק משום רואין אותו כאילו הוא מעורב כן הוא דעת ב\"י. אבל לפי מ\"ש בפרישה לק\"מ שרבינו לא כ\"כ אלא לסתור דעת הי\"א דס\"ל דאפי' במערה לסתם יינם אסור בהנאה ועלייהו כתב רבינו כיון דטעם ניצוק משום דרואין אותו כאילו הוא נתערב אין לאוסרו יותר מתערובות גמור אבל באמת ס\"ל לרבינו שגם הרשב\"א אית ליה טעם זה ואינו חולק על הרשב\"א אלא במערה לתוך כלי שלא הודח כמ\"ש בפרישה. ומ\"ש ב\"י וז\"ל ועוד יש לתמוה על רבינו שכתב ואם לסתם יינם יוליך הנאה לים או ימכרנו כולו לנכרי חוץ מדמי יי\"נ שבו שתיקונים אלו לא שייכי אלא ביין המעורב ממש עם סתם יינם שא\"א להבדילם זה מזה אבל ביין הנשאר בכלי אע\"פ שאנו אוסרין אותו משום ניצוק שאנו רואין אותו כאילו הוא מחובר ליין האסור מ\"מ אינו מעורב עמו וכשמוכר יין זה בפני עצמו לנכרי פשיטא דאין בו הנאה של כלום מפני היין האסור שהוא בתוך הכלי שהורק מכלי זה לתוכו ומה הנאה הוא זה שאומר עליה שיוליכנה לים המלח כו' עכ\"ל. ולפי מ\"ש בפרישה לא ק\"מ דרבינו לא כ\"כ אלא לסתור דעת הי\"א שס\"ל שאסור בהנאה אפי' במערה לסתם יינם וע\"ז כתב רבינו שדין יין שמערין הוא לפי מה שהוא הדבר הניצוק בו ואם לסתם יינם יוליך הנאה כו' שרצה בזה כדין תערובות בסתם יינם וה\"ה כאן ור\"ל שלא נאסר הכל אלא מה שנתערב ימכר חוץ מדמי יי\"נ שבו והנשאר ימכר כולו הואיל ולא נתערב בו כלום. ומה שתמה ב\"י על רבינו במה שחולק על הרשב\"א במערה לתוך כלי שלא הודח וס\"ל לרבינו דאף הנשאר בכלי אסור בשתייה שהרי כבר נתן הרשב\"א טעם לשבח שלא אמרו ניצוק חיבור אלא ליי\"נ האסור בהנאה אבל יין של ישראל שכנסו בכלי נכרי שלא הוכשר לא נאסר בהנאה כו' וא\"כ גם היין הנשאר אינו נאסר משום ניצוק ואם רבינו היה חולק על טעם זה וסובר שכל שהוא אסור אפי' בשתייה נכלל בשם יי\"נ היה לו להביא טעם הרשב\"א ולכתוב עליו כן שהוא חולק על טעמו עכ\"ד. אומר אני שבזה האמת אתו שרבינו קיצר קצת כאן שהיה לו לכתוב טעם הרשב\"א ולומר שהיא לא ס\"ל טעמו: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א וכו' עד וכן הדין לגת שהיין יורד למטה והא דכתב לעיל ס\"ס קכ\"ג דאין על מה שבגת תורת יין כו' אלא על מה שבגרגותני כו' וא\"כ תקשה ממ\"נ במאי נגע הנכרי אי בהנמשך מגת לגרגותני הלא שם עדיין לא הוי המשכה ואי במה שירד מהגרגותני להבור א\"כ בלא סלק את מינו כו' אינו נאסר מה שבגת מכח דהוי מה שבגת ניצוק בר ניצוק. י\"ל שאני התם שמיירי בגת סתומה פי' סתומה מלמשוך ממנו היין לחוד אלא ששופכין משם יין וחרצנים וזגין יחד לתוך הגרגותני כמ\"ש שם משא\"כ הכא דיורד מהגת יין צלול דזהו המשכה ממש. וי\"ל ג\"כ בקיצור דהכא מיירי דלית שם גרגותני רק היין נמשך בשיפוע בהגת עצמו ויוצא צלול משפת הגת וירד משם לבור וכמו שמוזכר כעין זה ג\"כ בס\"ס קכ\"ג: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " האומר לחבירו נתנסך יינך כו' כתב המרדכי פ\"ק האשה רבה ואשיר\"י פרק הניזקין י\"ד חילוקים הם בענין נאמנות באיסורים. א' כל דבר שלא אתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן עליו בין לאיסור בין להיתר וכתב הר\"ן שם דף תל\"ג ע\"א ומכאן ראיה דבמקולין שהיה שם טריפה וכשרה ואמר לן עד אחד חתיכה זו כשרה נאמן אע\"ג דאתחזק איסורא במקום הזה מ\"מ כיון דלא אתחזק איסורא בחתיכה וכן מעשים בכל יום. ב' היכא דאתחזק היתר אין אחד נאמן עליו לאוסרו אלא אם כי הוא בידו. ג' היכא דאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן עליו להיתר אלא אם כן יש בידו לתקנו. ד' כל אדם נאמן על שלו אפילו היכא דאתחזק איסורא. ה' החשוד על הדבר אינו נאמן ולעיל סימן קי\"ט נתבאר דיניו. ו' האומר לחבירו טבל שלך מתוקן וא\"ל היאך שאמרתי לפלוני לתקנו והוא אומר לא תקנתיו אינו נאמן ואע\"ג שכל מקום שהאמינה התורה לאחד האמינו לו כשנים אינו נאמן כיון שזה מודה שהוא בעצמו לא תקנה אלא אמר לאחר לתקנו והוא אומר לא תקנתיו ויש קצת ספרי המרדכי שהגרס' אינו כן אבל בספרים ישינים ובאשר\"י הכי איתא ומעשה בא לפנינו בראובן שתקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה לו ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצתה ושאר אמר ליה בהדיא שהיא טריפה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של נכרי' רבים המתירים בה וקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נ\"ל שהוא אסור דדמי להא דפלוני תקן לי הכרי שאם אמר לא תקנתיו אינו נאמן דאין לחלק דוקא בדבר דאיתחזק איסורא אסור אבל בדבר דלא איתחזק איסורא לא דאין סברא לחלק בהאי בענין זה דא\"כ היה להם למנות ט\"ו דינים באלו הדינים ולא י\"ד אלא נראה דאין לחלק בהא. ז' האשה נאמנת לומר אשת איש אני וגרושה אני כיון דלא אתחזק איסורא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ח' אשה נאמנת לומר בעלי מת. ט' חבר שמת כל פירותיו מתוקנים חזקה אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. י' אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו תרומה. י\"א כל דבר שהוא בידו עד אחד נאמן עליו אפי' מכחישין אותו. י\"ב אם הוציאו מתחת ידו שוב אינו נאמן עליו אם מכחישו ומלמדין אותו להכחישו. י\"ג אם אמר לו בפעם הראשונה נאמן. י\"ד עד אחד אמר לו נתנסך יינך והוא שותק שתיקה כהודאה דמיא ואע\"ג דאמר אח\"כ איני מאמינך עכ\"ל וכן הוא בתשובת הרשב\"א סימן תתל\"ז כתב הר\"ן בקידושין פרק האומר דף תרנ\"ד ע\"א וריש חולין דאף נשים נאמנות אף באיסור דאורייתא רק באיסור שיש צדדין להקל אינה נאמנת אבל שאר איסורים אף שיש טירחא מרובה נאמנת אשה. ובסמ\"ג כתב והביאו באו\"ה כלל ב' דכל דבר שהוא ודאי איסור אשה נאמנת כגון ניקור חלב וגיד אבל ספק לראות כגון לראות אם יש דגים טמאים בין טהורים אינה נאמנת דאשה דעתה קלה ולא בדקה שפיר עד כאן לשונו: "
                ],
                [
                    " אם אמר לבעליו שנתנסך בפעם הראשון כו' כתב ב\"י בשם הרשב\"א אם נתן לו ולא אמר ליה באותו הפעם היינו אשכחי' ולא אמר ליה אף על גב דאמר ליה אח\"כ בפעם הראשון שמצאו אינו נאמן וכן משמע דעת הרא\"ש עכ\"ל ומזה הוכחה למ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אם אמר לבעליו כו' כתב ב\"י בשם הרשב\"א הא דיש לחלק בין אמר ליה בפעם הראשון שמצאו או לא דוקא בפועל או שאר שומר דכיון דקיבל עליו לשמור אבל עד דעלמא נאמן אפי' לא אמר ליה בפעם הראשון שמצאו שמא לא נזכר בפעם הראשון דלא עליה רמיא או לא רצה להעיד ולבתר הכי נמלך וא\"ל עכ\"ל וז\"ל ד\"מ וצ\"ע דע\"כ צ\"ל דהא דעד דעלמא נאמן היינו בששתקו הבעלים מטעם שתיקה כהודאה דמיא דאי לאו הכי עד דעלמא אינו נאמן וא\"כ דאיירי כששתקו פשיטא דאין לחלק בין א\"ל פעם ראשון או שני דמ\"מ שתיקתו כהודאה דמיא דדוקא אם אנו מאמינים לשומר אז יש לחלק ולומר דדוקא בפעם הראשון דעדיין שומר שלו במקצת נאמן עליו הואיל והוי בידו אבל במקום שאין אנו מאמינים לעד אלא מכח שתיקה כהודאה פשיטא דאין לחלק עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם אין בבית אלא יינו של ישראל כו' פירש\"י אם נתפס כגנב על הכניסה כו' כן הוא הגי' הנכונה וכמו שהגהתי בפרישה וכן הגיה מ\"ו וז\"ל כאשר הגהתי כן הוא בהדיא בפירש\"י וכן הביאו הרא\"ש ומש\"ר אח\"כ וכן הדין בנמצא עומד בשוק כו' ה\"ק כמו שיש כאן חילוק בין כניסה לנגיעה ולא בעינן שיהא נתפס כגנב אלא בכניסה לחוד ובה תלוי ההיתר ה\"נ בנמצא בשוק לא בעינן אלא שיהא נתפס כגנב על הנגיעה לחוד ולפי דעתי תלמיד טועה שראה האי וכן הדין כו' שכתב הטור הגיה כמ\"ש בפנים וטעה כדפרישית עכ\"ל מ\"ו. והטעם שביין שבשוק אם נתפס עליו כגנב מותר אע\"ג דמצי לאשתמוטי אביאה לשם ה\"ט דאין ריעותא לפנינו בבואו שם משא\"כ כשנכנס לבית חבירו דאיכא ריעותא דמאי בעי התם אמרינן דלנסוכי על ולא משגחינן בתירוצו דמשתמט ואומר דלהכי על וכן מפורש ברש\"י שם. וגם ב\"י וד\"מ תמהו על רבינו שכ\"כ בשם רש\"י ולרש\"י הכל תלוי באם נתפס כגנב על הכניסה ושכ\"כ רשב\"א ורמב\"ן בשם רש\"י אבל ב\"י לא כתב להגיה דברי רבינו עכ\"ל ונראה לי להוכיח מגופא דגמרא דהכל תלוי בנתפס כגנב על הכניסה כי שם בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע' ע\"א) גרסינן ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל על נכרי אחדא לדשא באפיה והוי בזעא בדשא אשתכח נכרי דקאי ביני דני אמר רבא כל דלהדי ביזעא שרי דהאי גיסא והאי גיסא אסור (ומזה נלמד הדין הראשון שכתב רבינו וכן בית שיש לישראל פי' היו נקבים בדלת כו') תו איתא התם בגמרא ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אשתכח נכרי דהוה יתיב בי דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור (ומזה נלמד הדין השלישי שכתב רבינו בנמצא עומד בשוק דאושפיזא דומה לשוק שמופקר לכל ליכנס שם ואין נתפס על הכניסה) ובלאו הכי נמי גרסינן שם בס\"פ ר' ישמעאל ז\"ל ההוא כרכא (פירש\"י כרך והתוס' כתבו שם דמשמע דהיין היה מונח בתוך הרחוב באופן שלא היה הנכרי נתפס כגנב על הביאה כו') דהוה יתיב בה חמרא דישראל אשתכח נכרי דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לאו אסור. ואיתא תו התם בפרק השוכר ד' עיין ההוא ביתא דיתיב ביה חמרא אשתכח נכרי דהוה קאים בי דני אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור ואי לאו חמרא שרי עכ\"ל הגמרא ומזה למד רבינו הדין השני שכתב ואם אין בבית אלא יינו של ישראל כו' ויש לדקדק בל' הגמרא דלמה שינה בלשונו דגבי עובדא דאושפיזא ודההוא כרכא אמר אם נתפס עליו כגנב שרי וגבי עובדא דההוא ביתא כו' אמר אי אית ליה לאשתמוטי כו' והכל דברי רבא הן גם על רש\"י יש לדקדק מפורש טעמא דמילתא גבי אית ליה לאשתמוטי כמ\"ש פירש\"י בפרישה ולמה לא פירש לעיל גבי עובדא שלפני זה שהבאתי בסמוך אלא ודאי הא דקאמר בגמ' אי אית ליה לאשתמוטי ר\"ל שלא נתפס על הכניסה דבזה לא שייך לומר נתפס כגנב דאף כי לית ליה לאשתמוטי מ\"מ לא נתפס כגנב במה שנכנס לבית שלא ברשות דעדיין לא גנב כלום משא\"כ בנגיעה דשייך שפיר למימר נתפס כגנב דבנגיעת דבר שאינו שלו נתפס עליו כגנב ולכן הוצרך רש\"י לפרש כאן טעמא דמילתא דאם לא נתפס על הכניסה אסור אף על פי שנתפס על הנגיעה משא\"כ בהני עובדא דלעיל דלא תלוי האיסור אלא באם נתפס על הנגיעה והטעם התם כמ\"ש דהואיל וברשות עייל ליכא ריעותא א\"כ הוכחתי בראייה ברורה שכמו שהגהתי כן מוכח מהגמרא: "
                ],
                [
                    " ור\"י פירש כל היכא שהדלת פתוח כו' כתב מור\"ש ז\"ל אין הכוונה שחולק על רש\"י כי רש\"י לא חילק בין פתוח כו' ויכול להיות שאף רש\"י מודה אלא שהמחבר ס\"ל שמשמעות הל' של רש\"י משמע אפי' פחות וכמ\"ש ר' ירוחם בספרו וז\"ל על דברי רש\"י כו' ולפ\"ז מיירי שלא נעל והקשו עליו התוס' וכתבו דאיירי בנעל ע\"כ אכן בתוס' שלנו לא מצאתי שום דבר ואין נראה בעיני שיהא הוכחה שרש\"י איירי אף בפתוח וכן הרא\"ש כתב כדברי רש\"י וכתב אחר כך דבפתוח נמי שרי ע\"ש עכ\"ל ולע\"ד פשוט דאין כוונת רבינו כדברי מ\"ו דהא כתב בפירוש דאפי' אם הפתח פתוח אסור דודאי נגע ביין וגם מדכתב עליו ור\"י פי' בל' פלוגתא. לכן נראה דמלשונם דרש\"י ור\"י שם בגמרא שבידי נראה דפליגי אהדדי. דאילו רש\"י שם בפרק השוכר תלה טעם איסורו דודאי לנסוכי על דאל\"כ למה על ולפי ההוכחה זו אפי' לא נעל הדלת רק שאינו פתוח באופן שאין יכולון לראותו מרחוק חיישינן דנגע בו ול\"ד לבית שיש לישראל ולנכרי יין בתוכו דנתבאר לפני זה דאינו אסור אם לא שסגר הדלת אחריו דשאני התם דליכא ריעותא והוכחה לניסוך מהא דעייל די\"ל דבאמת בשביל יינו על אבל ודאי בפתוח לגמרי אפשר דגם רש\"י מודה דמותר אפי' בהא דאין לנכרי יין בתוכו כיון דיכולין לראותו מרחוק דומיא דכרך ואושפיזא שכתבתי לעיל ונתפס כגנב על הנגיעה. מיהו אינו מוכרח די\"ל דגם בהא ס\"ל לרש\"י דכיון דיש ריעותא והוכחה למה על. אבל ר\"י בעל תוס' ס\"ל דאין זה דעל הוכחה דכוונתו לנסך דהא מיירי דמצי לאשתמוטי ולומר טעם למה על ואם כן אין הוכחה כ\"כ דעל לניסוך אם לא דעל וסגר הדלת בעדו וכ\"כ הב\"י בשם רשב\"א שהקשה אטעמו דרש\"י ז\"ל כיון דמשתמט ואומר שנכנס מיראת ארי או אויב או מחמת יין שיש לו שם וכיוצא בו למה נאמר שנכנס לנסך אלא מיירי בנעל אחריו דומיא דברייתא דקמותיב מינה דמיירי בנעל הפונדק ושכ\"כ הראב\"ד ע\"ש בב\"י. וכן נראה שהוא כוונת התוס' בס\"פ ר' ישמעאל אעובדא דההוא כרכא שכתבתי לעיל אמ\"ש שם דאם נתפס כגנב על הנגיעה מותר כתבו ז\"ל ואע\"ג דאינו נתפס כגנב על הכניסה והא דאמרי' בפ' בתרא בההוא יינה דהוה יתיב בבית ישראל דאי מצי לאשתמוטי חמרא אסור אע\"ג דנתפס כגנב על הנגיעה היינו בבית ישראל שיכול לכנוס בו אינו ירא כ\"כ ומנסך כו' דקשה הא גם בההוא כרכא היה כיון מונח ברחוב ולא נתפס הנכרי על הביאה לשם וכמ\"ש התוס' ואפ\"ה אמר רבא שם דאם נתפס כגנב מותר והל\"ל שאני בית דאין מדרך לכנס שם איש נכרי וכמ\"ש רש\"י הנ\"ל אלא ודאי כוונתן דאין זה הוכחה וכנ\"ל אלא דשם מיירי בבית שנעל אחריו ומש\"ה אסור כיון דמצי לאשתמוטי על הכניסה וגם נעל ושוב אין לו לירא שיבא הישראל עליו פתאום ויראנו שהוא נוגע מש\"ה אסור אף שאם יארע שיראנו הישראל נוגע יהיה נתפס על הנגיעה כגנב וזהו שמסקי התוס' שס וכתבו ז\"ל אבל אי נתפס כגנב על הביאה ודאי חמרא שרי ולהכי מייתי על ההיא דנעל הפונדק עכ\"ל ונראה דאלפני זה קאי והוכיח מדמקשה על ההוא עובדא מנעל הפונדק דאסור ש\"מ דגם ההוא עובדא בנעל מיירי דאל\"כ לא היה מקשה מידי וה\"ט דאסור במצי לאשמוטי משום דנעל וכנ\"ל. ומסיום דברי התוס' שכתבתי נלמד ג\"כ למש\"ר בשם ר\"י ז\"ל וכל היכא שנתפס כגנב אפי' אינו נתפס כגנב אלא על הכניסה לבד מותר כו' דר\"ל על הכניסה לבד לאפוקי שנצטרך להיות נתפס כגנב אשניהן אכניסה ואנגיעה אבל ודאי אף אם נתפס כגנב על הנגיעה כל שאינו נתפס כגנב על הכניסה היין מותר וכן מוכח ל' על הכניסה לבד דכתב רבינו ודברי רבינו בשם ר\"י בכאן הן המה מ\"ש התוס' שם בסוף פרק רבי ישמעאל שהעתקתי ובזה דברי רבינו מבוארין כמ\"ש ודו\"ק. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל מקום שהיין בחזקת משתמר כו' עד אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ ויודע שלא ימהר לבא ואינו ירא ע\"כ וקשה דבסמוך בסימן זה כתב רבינו דברי הרשב\"א שעחלק כשהלך לדברים שאפשר לעשות כאן לדברים שאי אפשר לעשותן כאן וכתב עליו ז\"ל ונראה כיון דטעמא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא אין חילוק דבכל דבר שייך לומר אע\"פ שא\"א לעשותן כאן אינו להפסיד יינו בשבילו עכ\"ל א\"כ משמע להדיא דאפי' בראה שהלך לכנס לבית המרחץ אפ\"ה שרי וכאן כתב בהדיא שאינו ירא ואסור וע\"ק שכתב או שהודיעוהו שהוא מפליג כו' אסור ואמאי נימא שהנכרי ירא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבא לדעת רבינו דס\"ל דלעולם אמרינן הכי. וע\"ק על רבינו שהרשב\"א שמחלק בסמוך בין דבר שאפשר לעשותו כאן לדבר שא\"א לעשותו כאן ודייק חילוק זה מגמרא דקשה ליה לדברי רבא שהוא התיר כשהלך לב\"ה להתפלל ומסתמא הוא יודע שהלך לב\"ה וכן מוכח מלשון רבא דקאמר אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמרא והדר אתי ואי איתא דלא ידע הנכרי שהלך לב\"ה למה ליה טעם חזרתו משום מדכר ליה לחמרא בלאו הכי יחזור לבא שאין לו במה להתעכב שם אלא ודאי מיירי אף שהנכרי יודע שהלך להתפלל לב\"ה אפ\"ה שרי מימר אמר כו' אם כן כשהודיעו שהוא מפליג אמאי אסר במשנה נימא מימר אמר השתא מדכר ליה לחמרא ואתי דהא אזיל לצלויי הרי הוא כמודיעו שהוא הולך להפליג לשבות בביתו ולפיכך הוצרך לחלק דלא אמרינן מדכר לחמרא ואתי אלא במפליג בדברים שאפשר לעשותו כאן כו' וקשה לי לדעת רבינו שאינו מחלק בזה מאי תירץ בקושיית הרשב\"א שהמתניתין קשיא אדרבא וגם רבי' כתב כההיא מתני' דאם הודיעו שהפליג אסור כמ\"ש בסמוך בשם רבי' וע\"ק מה שפתח רבי' לעיל בתרתי וסיים בחדא שהרי כתב בד\"א שיש שם דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו וכן כשהלך לב\"ה הלך בדרך עקלתון כו' וסיים בחדא מהתרתי וכתב אבל אם ראה שהלך לכנס לב\"ה כו' הול\"ל נמי או שאין שם דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום ונלע\"ד דלק\"מ אחר שנעיין בדברי רבינו שכתב תלת בבי השנויים במשנתינו דף ס\"ט ע\"א רק שבמה שסיים במשנה פתח רבי'. והנה נציע לפנינו לשון המשנה נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום (פירוש שיקוב נקב במגופת החבית עכ\"ה) ויסתום ויגוב רשב\"ג אומר כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא (פי' דרך קצרה עכ\"ה) ונכנס למדינה (פירוש לעיר) ורחץ מותר אם הודיעו שהוא מפליג כו' כדי שיפתח ויגוף ותיגוב כו'. המניח נכרי בחנות אע\"פ שיצא ונכנס מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב כו'. והנה רבינו סידר לפנינו ג\"כ בריש זה הסימן ג' דינים הללו ובמאי דסיים שם במשנה הוא פתח ואח\"כ כתב שצד היתירם אינו בכל ענין ופתח ג\"כ במה שהוא סיים וכתב בד\"א שיש שם דרך עקלתון כו' זהו קאי אמה שסיים בדין הג' שאם הוה הנכרי מעביר לו חבית ממקום למקום כו' שהיין מותר היינו דוקא כשיש שם דרך עקלתון שירא הנכרי ליגע ביין מטעם שאומר שכשם שאני הלכתי בדרך זה ובאתי כאן גם הוא הלך בדרך אחרת ויבא אלי פתאום ואח\"כ כתב צד היתר של דין שני שאם הניח יין בספינה או בקרון עם הנכרי ויצא לבית המרחץ דמותר היינו דוקא כשהלך דרך עקלתון כו' ר\"ל אין חילוק בין שהודיעו שהוא מפליג לילך לבית המרחץ או לא הודיעו אלא הכל תלוי בזה שאין צד היתר אלא כשהלך דרך עקלתון בענין שלא ידע הנכרי שהלך שאז לא יגע ביין שהוא ירא שמא לא הלך והוא אחורי ביתו ועתה יבא שהרי לא יכול לראות דרך עקלתון אם הפליג מביתו או לא הפליג ואע\"פ ששהה שהייה רבה לא אמרינן דאחר שראה הנכרי ששהה זמן רב יודע שהלך לו ואינו עומד אחורי ביתו וינסך לפי שעה דאפ\"ה מרתת בכל פעם לומר שמא עתה כבר חזר והוא אחורי בית ומ\"ש רבינו אבל אם ראה כו' ר\"ל שהלך לפניו דרך הישר והרי הוא רואה שהפליג מביתו שיעור שיכול לסתום וליגוב אסור והיינו דכתב ויודע שלא ימהר לבא דר\"ל מכח שראהו שהפליג מביתו יודע שלא ימהר לבא וינסך מיד דודאי יגוב קודם שיבא להכא אף כי יש דרך עקלתון לא מרתת אבל אינו ר\"ל מכח שראה שנכנס לבית המרחץ יודע שירחץ עצמו שם ולא ימהר לבא שהרי כתב רבינו לקמן אדברי רשב\"א שאפילו לרית המרחץ היא מרתת שמא עתה יזכור יינו ויבא אלא ודאי הכל תולה בראייתו שהפליג ולהכי לקמן דמיירי שלא ראה שהלך אף ע\"פ שהודיעו שדעתו לילך לבית המרחץ מ\"מ מרתת שמא יזכור יינו ולא ילך כלל ולהכי מותר. ומרחץ דנקט רבי' כאן לאו דוקא וה\"ה אם ראהו הלך לשוק למכור אי לקנות נמי אם ראוהו הולך דרך ישרה וזו החלוקה שייך דוקא במניח יינו בספינתו או בקרנו והלך מאתו. אבל אין שייך במעביר יינו ממקום למקום שהרי שם אין הישראל הולך ומתרחק מהנכרי המעביר אלא הנכרי המעביר הוא מתרחק עם יינו ממקום זה ששניהם היו עומדין שם למקום אחר שמוליך שם היין לכך הוצרך לכתוב לעיל ברישא דמילתא דהיינו במעביר חבית דצד היתר ואיסור שלו תלוי אם יש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום ממקום שהניחו שם הנכרי או אם אין שם דרך עקלתון וכמ\"ש. ובמניח יינו בספינה או בקרון הוא אדרבא איפכא שהנכרי הוא שם במקומו עם היין והישראל מרחיק עצמו ממנו לכך תלה צד ההיתר והאיסור באם יכול הנכרי לראות אם הישראל הפליג ממנו היינו כשאין דרך עקלתון שהוא רואה אותו הולך בדרך לפניו ויוכל לראות אם הפליג שיעור שאף שעתה יזכור יינו ויחזור לבא לכאן יש שיעור בהפלגתו כדי שיפתח ויסתום ויגוב או לא אבל אם הישראל הלך דרך עקלתון מותר בכל ענין שהרי הנכרי מרתת דלמא לא הפליג והלך כלל אלא עדיין הוא אחורי ביתו וק\"ל. או שאמר לנכרי שהניח בחנותו שמור לי דאז בטח בו וכמ\"ש בפרישה. או שאמר לנכרי המעביר חביותיו לך ואני אבא אחריך אז אף אם יש דרך עקלתון אין הנכרי מרתת שיבא עליו פתאום שהרי אמר לו שאינו רוצה להלך דרך עקלתון אלא הדרך שהוא הלך והרי הוא יכול לראות שעדיין אינו קרוב אצלו שיעור שיוכל לפתוח ולסתום. או שהודיעו שהוא מפליג האי נמי קאי אנכרי המעביר חביות ממקום למקום שאף שיש שם דרך עקלתון וגם לא דיבר לו כלום אם יבא אחריו או לא מ\"מ אם הוא רואה שהוא מפליג ר\"ל שהוא רואה אותו הולך אחריו והוא עדיין רחוק ממנו שיעור פתיחה וסתימה אזי אפילו הם סתומות מ\"מ אסור שהרי יכול לזייף ואינו מרתת שהרי רואה שהוא רחוק ממנו זהו נ\"ל ברור שכן דעת רבינו בפי' המשנה שאף שהמשנה סתמה וכתב בשלשתן ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויסתום ויגוב מ\"מ עלינו לפרש כל חד וחד לפי השייך לדינו ומפני שלשון המשנה ששנה ואם הודיעו שהוא מפליג דחוק לפי פי' זה שהרי לפירוש זה אין הדבר תלוי בהודעתו לנכרי שהרי אף אם הודיעו שהוא מפליג היא מרתת שמא אתה יזכור יינו והכל תלוי בראייתו שהוא מפליג ועוד דא\"כ למה קתני המשנה שנכנס לבית המרחץ הלא אין תלוי כלום במרחץ אלא הכל תלוי בראייתו שהוא מפליג לכך כתב הרשב\"א חלוק אחר שאם הודיעו שהוא מפליג למקום שאינו יכול לעשות כאן כגון הליכתו לבית המרחץ אזי הוא אסור שאז הנכרי אינו מרתת בין שראה שהפליג והלך שם או לא ראה ואם יכול לעשות אותו הדבר ג\"כ כאן כגון תפלה ושביתת שבת אז דוקא יש חלוק בין אם יש דרך עקלתון או לא ולפ\"ז אתי שפיר מה שתלה המשנה הדין בהודיעו שהוא מפליג ור\"ל שהודיעו שהוא הולך למקום שודאי יפליג ולא יחזור ויבא מיד דהיינו שהולך לדבר שאינו יכול לעשותו כאן אלא שרבינו נראה לו דוחק פי' זה שאף שהודיעוהו שהוא רוצה לילך למקום שאין לעשותו כאן מסתבר כשיזכיר יינו ודאי יחזור לכך פי' המשנה ע\"ד שכתבתי לעיל ודוק: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם הכריע דודאי בפתוח לגמרי אין להתיר כו' כתב ב\"י ז\"ל הרשב\"א הסכים לדברי הרמב\"ן ומיהו כתב דה\"ם בזמן שאינה חסירה כ\"כ שאם הרכינה בעודו על כתפו יכול ליגע ביין אבל אם היא חסרה כ\"כ שאין יכול ליגע ביין אא\"כ הורידה מכתיפו לא חיישינן דמרתתי והכי איתא בירושלמי כו' עכ\"ל משמע מזה דגם הרמב\"ן מיירי מזה ובזה הוא מכריע בין הראב\"ד ור\"י דלר\"י במסרה בכל גווני מותר אפי' יכול ליגע בהרכנה ע\"ג כתפו ולהראב\"ד בכל ענין אסור אפילו צריך להורידה ולהרמב\"ן בצריך ירידה מותר ובהרכנה אסור אא\"כ נסתם בפקק וגם נסתם בפקק אפשר לומר דגם הראב\"ד מודה ולפ\"ז להראב\"ד מתניתין דמתיר במעביר חבית אף ששהה לא איירי אלא בסתומות ולר\"י מיירי אפילו פתוחות לגמרי ולהרמב\"ן מיירי בפתוחה ואינה פתוחה סתומה ואינה סתומה והיינו שסתומה בפקק של עץ ויכול לסלקה בלא זיוף כו' ואין להקשות אי ס\"ל להרמב\"ן כרשב\"א למה מוקי לה בהכי ולא מוקי לה בפתוחה וחסירה כ\"כ עד שאין יכול ליגע בה אפילו בהרכבה עד שצריך להורידה מעל כתפו ולזה לא חיישינן ומ\"ה מותר. וי\"ל דרמב\"ן מסתבר לאוקמי המשנה בסתם חבית ולא בחבית חסרה כ\"כ אבל סתומה בפקק של עץ זהו דרכו וזהו שדייק וכתב שדרך להעביר חבית: "
                ],
                [
                    " דאע\"פ שיכול לסלקה וליגע בו בלא זיוף כלל ירא יש להקשות הא לעיל מיניה כחב רבינו בשם הרשב\"א אם הם סתומות ואמר ליה להפליג פחות מכשיעור אפי' יש בו כדי שיעור שינקוב כו' מותר וא\"כ מאי איריא כאן כשהולך עמו רק שהעלים עיניו דמותר אפילו בהפלגה נמי וא\"ל דלעיל מיירי בסתימה מובהקת ולהכי מותר וכאן מיירי בפקק של עץ דהא גם לעיל מיירי בפקק של עץ מדנקט ולהחזירה כמ\"ש ב\"י שם וגם א\"ל גברא אגברא קא רמית דההיא דלעיל רשב\"א קאמר לה דהא גם בדין זה הסכים רשב\"א לדברי רמב\"ן כמ\"ש ב\"י בשמו וצ\"ל דיש חילוק בין פקק לפקק דלעיל מיירי בפקק סתום כלל ולהכי אם לא שתה כשיעור מותר וכאן מיירי בפקק שמונח על פי החבית ואינו סותם כלל ולהכי אם הפליג אסור דבקל יכול ליגע תדע לך שהרי הרמב\"ן כתב שיכול ליגע בו בלא זיוף כלל ש\"מ דיכול לפותחו שלא ירגישו בדבר ולעיל קאמר וגם לא חיישינן לזיוף ש\"מ דשייך בה זיוף רק שלא חיישינן כיון שלא שהה אלא כדפרישית וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וכתב הרשב\"א כו' עד וכתב הרשב\"ם כו' עד כגון שרבים עוברים שם אפילו הן נכרים לא חיישינן כבר כתבים בפרישה גירסת ספרי ב\"י שגרס וכ\"כ הרשב\"ם ושם כתבתי הוכחת גירסא זו מדברי התוס' ע\"ש ולעד\"נ דאי משום הא לא איריא ואדרבא הא מוכח מדברי הרשב\"ם. דלא איירי בפקוקה מדכתבו בתוס' עליו דאיירי כשיש נקב קטן אבל בנקב גדול שבקל יכול ליגע כו' מוכח מיניה דגם בנקב קטן יכול ליגע אלא שאינו מן הדרך ליגע בתוכו דרך מתעסק כ\"א בכיון ליגע וע\"ז כתבו דלא חיישינן בזמן הזה כיון דלאו בני ניסוך נינהו וא\"כ לא איירי בפקוקה ואפ\"ה נראה דלא פליגי הרשב\"א והרשב\"ם דהרשב\"א איירי לפי דינא דמשנה וברייתא דבימיהם חשו לכוונת ניסוך משום הכי מצריך פקוקה שאז כיון שהחבית ביך הגתות שרבים עוברים ירא לזייף לפותחו וליגע ולנסך כן מוכח בת\"ה הארוך שהביא ב\"י שלמד הרשב\"א ממנו דין זה ממשנה וברייתא ש\"מ דלזמניהם איירי משא\"כ הרשב\"ם דלא איירי אלא לפי זמנינו דלא חיישינן שכיון ליגע ולנסך אלא לשמא החליף להנאתו מש\"ה כתב דאפי' בפתוחה שרי כשהיא במקום שרבים עוברים שמה דמרתת להחליף אבל אי הוה חיישינן לכוונת מגע לא הוי שרי משום העוברים ושבים דבקל יכול ליגע כשהוא פתוח שלא ירגישו בו העוברים ולכך לא התיר הרשב\"א כ\"א כשהיא פקוקה דירא לפותחה שירגישו בו העוברים ולפ\"ז מתוקמא שפיר גירסת הספרים דגרס וכתב הרשב\"ם דמשמע דלא פליג עליה אלא דכל אחד אמר דין בפני עצמו ואפשר לומר מפני ששניהם הרשב\"א והרשב\"ם ס\"ל דיש להקל מפני העוברים כל חד לפי דינו לכך הוא כתוב במקצת ספרים וכ\"כ הרשב\"ם וק\"ל. שוב מצאתי כתוב בד\"מ וז\"ל ונ\"ל דהתוס' דמחלקין בין קטן לגדול ס\"ל כר\"י הנ\"ל דאפי' פתוחה לגמרי שרי ולכך מחלקים דאל\"כ אלא דוקא כרמב\"ן דלא שרי רק בפקוקה אין לחלק בין קטן לגדול דהא כשהוא פקוק אין לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק כן נ\"ל עכ\"ל ולעד\"נ דהרמב\"ן לא מצריך פקוקה אלא לזמנים המשניות דחשו לניסוך ורשב\"ם בזמנינו איירי וכמ\"ש: "
                ],
                [
                    " היו יושבים לשתות כל אחד מיינו וכגון שיש דרך עקלתון שיוכל לבא פתאום מדברי הרשב\"א הוא זה שבגמרא לא הוזכר אלא יזכור יינו פירוש ושמא לא הלך וכמ\"ש בפרישה והוקשה להרשב\"א כמ\"ש בפרישה ותירץ כשיש דרך עקלתון וכמ\"ש ב\"י בשמו ולמען כי יש טועין בהבנת דברי הרשב\"א שהביא ב\"י כאן אעתיקנו ואפרשנו וז\"ל ק\"ל כל הני עובדי דכי מדכר ליה והדר מאי הוה השתא מיהא לא חזי ליה ולמה לא נגע ביה לפי שעה ע\"כ הקושיא ור\"ל בודאי הא ניחא דלא חיישינן דניסך מיד אחר שהלך כדאמרינן בגמרא שמא יזכור יינו פירוש ולא ילך כלל והוא אחורי בית אבל אחר ששהה שעה או ב' למה לא חיישינן דניסך לפי שעה דהא ודאי לא מרתת דכיון ששהה ממילא רואה שהלך לו ואינו עומד אחורי ביתו וימהר וינסך והאי חזי ליה דנקט הרשב\"א לאו דוקא אלא ר\"ל עכשיו יכוון וידע שהלך לו ותירץ דדוקא כשיכול לבא דרך עקלתון שלא יראנו הנכרי עד שיכנוס אצלו ומסתפי שמא עם יציאתו נזכר וחוזר ורואהו ע\"כ ור\"ל אף ששהה מ\"מ חושש שמא עכשיו כבר חזר ויבא ויראני ואני לא אראנו וכדפרשינא וק\"ל: <br>מעשה בשפחה שאמר לה בעל בית ערוך השלחן והיא היתה יחידה בבית וכשישב ב\"ה לאכול מצא קנקן מלא יין עומד על השלחן וא\"ל בעל בית מי עשך היין אמרה אני משכתיו. והשיב דהיין שבתוך החבית מותר הואיל ולא יודע כ\"א על פיה אימא מעלמא אתו ולא משכתו מן החבית מ\"ק פר\"י מ\"ו. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מה שאין מייחדין כו' ופר\"ת אפי' בחותם אחד וס\"ל הא דאמרינן חבית בעינן חותם בתוך חותם והיו\"ד יין נסך היינו דוקא בישראל חשוד אבל נכרי סגי בחותם א' וכמ\"ש רבינו לעיל סימן קי\"ח: "
                ],
                [
                    " ובלבד שלא יהא בחבית שום נקב כו' פירושו וטעמו כתבתי בפרישה ע\"ש ולפי מאי דקי\"ל דנכרים בזמן הזה לאו עובדי עכו\"ם הם ולכן אם נוגע ביין ע\"י ד\"א אף על פי שיודע שהוא יין וכיון ליגע מותר אפילו בשתייה דמקרי מגע ע\"י ד\"א שלא בכוונה וכמ\"ש רמ\"א סימן קכ\"ד סעיף כ\"ד והוא מהמרדכי שכ\"כ בשם מהר\"ר יחזקאל והביאו ב\"י שם סימן קכ\"ד בדף קכ\"ד ע\"א ע\"ש וגם קי\"ל דסתם יינם ומגע נכרי ביין שלנו בטל בששים כמ\"ש התוספות פג\"ה דף צ\"ז בסופו ובטור י\"ד סימן קל\"ד וכמ\"ש רמ\"א ומה\"ט פסקו שם התוספות דאם ישראל ונכרי מוצצים כל א' בחוטם א' דהיין שבקנקן מותר אחר שפסק הנכרי מכח טעם זה דלא נאסר אלא מה שנגע בפיו ואותו בטל בששים אם כן לפ\"ז צריך ליתן טעם למה אין מתירין בדיעבד בזמן הזה אם שתה נכרי בשפופרת בנקב קטן שבחבית שא\"א להכניס שם אצבעו דלמאי ניחוש אי למגעו בשפופרת הרי התירו בזמן הזה ואי משום שחוזר לחבית מה שבשפופרת בסוף השתייה הרי בטל בששים. אכן ראיתי בר\"ן פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ\"ח) אההיא דגרדומי נכרי שקדח במינקת דלדידן דקי\"ל דסתם יינם שנתערב ביין ימכר לנכרי חוץ מדמי סתם יינם שבו הוי דינא דאם קדח במינקת והעלה יין לפיו מתסר כולי חמרא שכולו יין התחתון בסיס הלכך הו\"ל כנוגע בכולו ודומה למ\"ש בגמרא שם דף ס' חבית שנקבה מפיה ומשוליה טמאה ע\"ש עכ\"ל אם כן לפ\"ז אסור מטעם שכולו הוא בסיס ליין זה שנוגע ביין ההולך בתוך השפופרת לפיו והביא ג\"כ הב\"י דברי הר\"ן ז\"ל הנ\"ל בסימן קכ\"ד דף ק\"ב ע\"ד ע\"ש משא\"כ בההיא שכתבו התוספות דההיא קאי אקנישקנים דפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע\"ב ע\"ב) דשם גרס קנישקנים שריא ופרש\"י קנישקנים כלי רחב ויש בו שני קנים או ג' לפי מה שהוא רחב יוצאים מצדה ונמשכין ועולין כנגד גובהה וכשנותנין יין לתוכו מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות בו ביחד וקאמר דיכולין נכרי וישראל לשתות בו יחד כו' דשם אין יין הנותר בסיס לו מלמטה הימנו וגם הוא אינו בסיס להן שתאמר כל היין טפל לגביה וכאילו נגע נכרי בשולי וק\"ל. אבל צ\"ע דהא רבינו בסימן קכ\"ד כתב האי דינא דקנישקנים וכתב ב\"י ז\"ל כגון כלי שנוטלין ממנו הידים שיש לו ב' חוטמים כו' משמע דס\"ל דאף ע\"ג דאין החוטמין נמשכין דרך גובהה אלא היין נמשך מהן לחוץ למטה במקום קביעתן אפ\"ה לפי' התוספות מותר אפילו לא קדם הנכרי אף על פי שלא כתב רבינו שם שמיירי בקנשקנים הא ב\"י כתב שם דההוא דינא דינא דקנשקנים הוא וצ\"ל דמ\"ש כגון כלי שנוטלין בו הידים ג\"כ היה כמותם נעשה כגוונא דהיה נמשך החוטם בגובה של כלי וכמו שגם בזמנינו יש כלים שנוטלין מהם הידים בסעודה באופן זה ושם בתוספות דף ע\"ב ע\"ב בד\"ה א\"ר חסדא כו' כתב שדומה לנצוק אע\"ג שאינו עולה אלא א\"כ מוצצים בקנשקנים ומקשים למ\"ד נצוק חבור תאסור ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו הא דלא הביא רבינו כאי ג\"כ שיש מחלקין בין נכרי לישראל חשוד משום דלא איירי כאן אלא באיסור של מגע נכרי או ששתה נכרי ממנו ובזה לא נאסר בישראל חשוד דבישראל חשוד לא חיישינן אלא דלמא מחליף ליה. גם י\"ל דלא איירי כאן אלא בנכרי ולא בישראל חשוד: <br>וה\"ג וכן הרי\"ף מצריכין לכל ב' חותמות וכן נוהגין ואין להקל אע\"ג דלעיל סימן קי\"ח כתב רבינו בשם הרא\"ש דלא בעי אלא חותם א' היינו מדינא אבל לא ממנהגא וכמש\"ר בהדיא בסימן קכ\"ה והא דלא הביא לעיל בסימן קי\"ח דנוהגין בשני חותמות ואין להקל משום דבכאן כ\"כ איי\"נ דמחמירין משום חיבת יין נסך ולעיל קאי אשאר איסורין כמ\"ש שם: "
                ],
                [
                    " ה\"ד חת\"ח טח פי החבית וחותמו וכופה עליו כלי כו' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"א ע\"א) ה\"ד חותם תוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא (פרש\"י כפה מזרק ע\"פ חבית וטח בטיט ודיבק סביביו פי המזרק לדופני החבית עכ\"ה) וחתמיה הוי חת\"ח ואי לא לא. דיקולא (פי' סל ע\"פ החבית עכ\"ה) ומיהדק הוי חת\"ח לא מיהדק לא הוי חת\"ח ומפרש רבינו שאף אם החבית טח בטיט ויש עליו חותם. אפ\"ה צריך לתת עליו כלי שיהא חת\"ח אבל הסתימה לא חשיבא חותם וכן משמע מדברי הרשב\"א שמפרש נמי הגמ' כן וז\"ל הרשב\"א שם דקאי אחבי\"ת אין מפקידים אותם אצל הנכרי עד שיסתום כל נקבים שבה ויחתום עליהן בשני חותמות דמשמע דס\"ב דשני חותמות הם זולת הסתימה ורש\"י והרמב\"ם מפרשי הגמרא בע\"א (וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ג כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם לעשות כן הרי הן כחותם א' והטיחה או הקשירה חותם ב' עכ\"ה) ומשמע מדבריהם שגם הסתימה נחשבת לחותם א' ועיין בב\"י שהאריך בזה: "
                ],
                [
                    " קשר וחתם פי הנבל כו' וכתבתי בפרישה שכן היא הגירסא הנכונה וז\"ל הגמרא שם נוד בדסקיא צרורה וחתמו פיו למטה הוי חת\"ח פיו למעלה לא הוי חת\"ח ואי כייף פומיה לגו וצייר הוי חת\"ח ומשמע ליה לרבינו מדקאמר צרורה וחתמו פיו למטה כו' דצרורה לא נחשב לכלום ואע\"פ שהנוד קשור צריך בלא זה ב' חותמות שיהא חת\"ח דהיינו חתימה ופיו למטה וכן פירש הרשב\"א לשון הגמ' שכתב וז\"ל חתם נבל יין ושם אותו בשק אם פי הנבל למטה עמל הוא בעיניו להוציאו ולזייף חותמו ולפיכך ה\"ז כחת\"ח היה פי הנבל למעלה אין זה כחת\"ח בד\"א כשאין פי הנבל כפוף לתוך הנבל אבל אם היה פיו כפוף לתוכו אע\"פ שפיו למעלה ס\"ז בחת\"ח מאחר שפיו כפוף לתוכו עכ\"ל משמע שלבד הקשר הנהוג צריך שני חותמות הא' שחתם על הקשר והשני שנותן פיו למטה בשק וגם בכאן פירש רש\"י והרמב\"ם בע\"א ע\"ש. ומלשון רבינו שכתב וקשר השק למעלה משמע דגירסת הספרים שלא נדפס בהן וחתם פי הנבל הוא עיקר וס\"ל דקשר פי הנבל הוי סימן אחד וקשר פי השק הוא סימן השני אלא דכשפי הנבל למעלה כיון דשני הקשורים סמוכין יחד וענין אחד לא מחשב אלא כקשר אחד משא\"כ כשהוא למטה דצריך לפתוח הקשר טרחא בפני עצמו להוציא הנבל. והשתא א\"ש דכשפי הנבל כפוף לתוכו דמחשב לסימן כיון דיש לו עוד טירחא להוציא פי הנבל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " המטהר יינו של נכרי כו' והישראל דר בחצר מותר כתב הר\"ן דף שע\"ח דוקא שמונח בבית אבל בחצר לא עד שישב שומר דכיון דיש לו שייכות ביין ובחצר נוגע ואינו מרתת. וכתב עוד הר\"ן פר\"י הא דשרי ע\"י דקל או חלון דוקא ביום ולא בלילה ואפילו ביום יש מחמירין לומר שאינו מציל אלא מה שכנגד החלון והאשפה והדקל אבל שבצדדין אסור ויראה לי כל שפתוח לר\"ה או לאחד מאלו מתירא הוא לכנס באותו בית כלל ולא דמי להא דאמר כל דלהדי בזעא שרי לכאן ולכאן אסור דהתם נכנס ודאי וסגר אחריו אבל כאן אמרינן חזקה דלא נכנס כלל דכל שהפתח פתוח מתירא שמא יראוהו יוצא ונכנס וה\"ה בחלון או דקל עכ\"ל. "
                ],
                [
                    " מותר על ידי מפתח או חותם עמ\"ש בפרישה ויש להקשות הא כתב רבינו לעיל סימן קי\"ח דהיכא דסגי בחותם אחד מפתח אינו כחותם וצ\"ל דלעיל כ\"כ בשם הרשב\"א אבל לר\"ת והרא\"ש לא ס\"ל כן וכן מוכח מלשון ב\"י דלעיל שכתב ומ\"ש רבינו ומפתח אינו כחותם אחד היא מדברי הרשב\"א אבל קשה למה כתב רבינו לעיל סתם דהיכא דסגי בחותם אחד שמפתח אינו כחותם א' ולא כתב שם שר\"ת חולק ע\"ז וע\"ק לפי זה דאי ס\"ל דמפתח לחוד הוי חותם אם כן למה אמר דמפתח או חותם כו' דאם ע\"י מפתח מותר כ\"ש שמותר ע\"י חותם שהוא עכ\"פ עדיף ממפתח ואפשר לומר דס\"ל סתם חבית יש לו חותם שהוא רשום בסתימתו ואמר דמותר ע\"י מפתח ר\"ל אם יש גם מפתח נוסף על החותם שהוא בסתם חבית או ע\"י חותם לחוד נמי מותר ולא זו אף זו קתני ובק\"ש הארכתי: "
                ],
                [
                    " כתב ר\"ת אע\"פ כו' עד שיהא יושב ומשמר כ\"כ התוספות בשם ר\"ת ס\"פ ר' ישמעאל אבל קשה לסה\"ת שכתב לעיל בשם ר\"ת שמותר בחת\"ח אפילו בלא התקבלתי וצ\"ל דר\"ת לא קאמר בפירוש כן אלא אע\"פ שבעיר שכולה נכרים אסור אפילו במפתח וחותם נכרים שקונין יין מישראל מותר כו' והוא מפרש דר\"ל מפתח או חותם ואפ\"ה מותר כשקונה יין מישראל דחש לטרחו ולא יזייף וצ\"ע אבל אין לומר דיושב ומשמר הוי כמו חת\"ח דהא כתב רבינו בשם ר\"ת אע\"פ שבעיר שכולה נכרים כו' אסור עד שיהא יושב ומשמר נכרים שקונין כו' וחותמין אותו חותם בתוך חותם משמע דדוקא נכרים שקונין שהוא עדיף ככמו שמסיים דחש לטרחו ולהוצאתו שם מועיל חת\"ח אבל לא בעיר שכולה נכרים אלא צריך יושב ומשמר אם כן מוכח בהדיא דיושב ומשמר עדיף מחת\"ח. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אע\"פ שמגע נכרי ביין שלנו אסור כו' מותר ליקח דמיו מאותו הנכרי שאסרו הטעם כתבתי בפרישה וכתב ב\"י דמשמע מדברי הרמב\"ם דספי\"ג דמ\"א דוקא בנתכוון לנסך אבל אי לא נתכוון אסור למשקל דמי מיניה דכיון שלא נתחייב לשלם ה\"ל דמי יי\"נ וא\"ת הא אמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וא\"כ אמאי אינו חייב לשלם וי\"ל דהיינו דוקא בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים אבל הכא שהוא נגיעה בעלמא ביין דכ\"ע לית בה הזיקא כלל כ\"א לישראל כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם ב\"י. וכדברים הללו כתב ג\"כ בכ\"מ שם בס\"פ י\"ג מהמ\"א ודבריו הללו תמוהין הן דהא כתבו התוס' שם פר\"י דף נ\"ט ע\"ב בד\"ה אמר רב אשי מנא אמינא לה כו' עד ואע\"פ שאילו היה זה הישראל שופכו לא היה הנכרי נותן לו דמיו וא\"כ ה\"ל להחשיבה דמי יי\"נ ממש מ\"מ כיון דהישראל אם נסכו חייב לשלם ואפילו אם שפכו זה כדתנן בהנזקין המנסך במזיד חייב בנכרי נמי חשבינן ליה דמי הזיקו עכ\"ל הרי לפנינו דלא מחייב הנכרי אלא מטעם דגם הישראל היה מחייב ובישראל המנסך יינו של חבירו אינו חייב אלא בנסכו במזיד לאסרו דהיינו נתכוון וכדתנן שם בהנזקין דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ופליגי שם חזקיה ורבי יוחנן וקי\"ל כר\"י דאמר דבר תורה היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ואפילו במזיד אלא דרבנן חייבוהו כדי שלא יהא כל אחד עושה כן לחבירו וכמ\"ש רבינו ג\"כ בח\"מ סימן שפ\"ה ע\"ש והיינו כדברי הרמב\"ם דאינו מתיר אלא בנתכוון לאסרו דאז בישראל חייב מש\"ה התירו לקבל דמים מהנכרי ולא אמרינן דנהנה מיי\"נ אלא דמי יינו הכשר דקשפיך קשקיל. ואף שהרשב\"א בת\"ה כתב דאף אם נסכיה שלא בכוונה לאסרו אלא סבור שהוא של עצמו גם כן חייב ומותר לקבל ממנו אף ע\"פ שבישראל בכה\"ג פטור מ\"מ הנכרי שאני דהא מ\"מ קלייה ניהליה כו' (ור\"ל דמ\"מ לאו דמי יי\"נ שקיל אלא דמי יין כשר דאפסיד מידו) מ\"מ מדברי התוספות הנ\"ל לא משמע הכי והרמב\"ם ס\"ל כסברת התוספות וכסברת הי\"מ שכתב הרשב\"א גופא שם ומנ\"ל להב\"י והכ\"מ להקשות אדברי הרמב\"ם וצ\"ע. וכל זה מיירי בנכרים שמנסכים אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתייה כמ\"ש לעיל סימן קכ\"ג רמ\"א בש\"ע: "
                ],
                [
                    " ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין. שמכרו אסורין לעולם ז\"ל ב\"י חילוק זה נראה שהוא נלמד מדתנן המקדש בערלה כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ופרש\"י דאיהו אסור לאתהנויי מאותן דמים לפי שהן דמי ערלה בידו משא\"כ באשה שאינן דמי ערלה בידה ומיהו קשה דאיכא למימר דע\"כ לא קאמר אלא בשאר איסורין שאין תופסין דמיהן אבל יין נסך שהוא תופס את דמיו לא אלא בר\"פ השוכר את הפועל משמע קצת דל\"ש לן בין דבר שתופס דמיו לדבר שאין תופס את דמיו ואף ע\"ג כו' ע\"ש בב\"י. וקשה לי על דברי הב\"י הללו דבא לאסור כאן גם לאחרים כיון דתופס דמיו הא טעם ההיתר שכתב רבינו הוא מטעם שכתב כיון שכבר לקח הנכרי היין המעות שנותן אחר כך הוא כאילו נותנו לו במתנה ולא דמי י\"נ הוא ומש\"ה מן הדין אפי' לזה הישראל בעל היין עצמו מותר לשקלן מידן אלא שהחמירו עליו שלא יהנה מע\"א אבל לאחר אין טעם לאסרו אף אם היה אסור בערלה אף לאחרים דהא שם לא איירי בשקיל הערלה תחילה. ונראה דהב\"י ס\"ל דמש\"ר ודוקא לאחר מותרין כו' דאדלעיל קאי שאמר אבל הוא אסור למוכרו וליהנות ממנו שום הנאה והיה קשה ליה הא בערלם תנן דמותר לקדש בדמיו וע\"ז קאמר דוקא לו קאמר הכא דאסור אבל לאחרים מותר גם הכא כההיא דערלה ומשמע מזה דישראל שמכר י\"נ מותר דמיו לאחר וקשה לי הא בסמוך בסימן זה כתב רבינו והא דדמי יי\"נ אסור דוקא בשל ישראל אבל נכרי שמוכר ע\"א או יינו הדמים מותרים ע\"כ ש\"מ דבכה\"ג בישראל שמכר יין נסך שדמיו אסורין אפילו לאחרים לכך נ\"ל לפרש דמ\"ש רבינו ודוקא כו' אדסמיך ליה קאי כמ\"ש בפרישה ע\"ש וכמ\"ש ב\"י בשם רבי' ירוחם מיד אחר זה וא\"ל דגם הב\"י מבאר דברי רבינו כן ומש\"ה הביא דברי רבי' ירוחם זה אינו דע\"כ לא כתבו לפרושי אלא לאפלוגי דהא בש\"ע בסימן זה ס\"ז כתב ר\"א שאע\"פ שלבעל היין אסורין כו' ש\"מ דס\"ל דלאו כ\"ע גמירי דין זה דאל\"כ מאן י\"א אם לא רבי' ירוחם ועיין בסוף הסימן כתבתי ישוב לקושיא זאת. "
                ],
                [
                    " יש בו עכבת יין בשוליו כו' שמיד כשהגיע לאויר הכלי קנאו ולא נאסר עד שהגיע לשוליו ז\"ל ב\"י ויש לתמוה על רבינו דהא למ\"ד נצוק חבור וכאשר פסק רבינו לעיל סימן קכ\"ו לעולם אסור כיון שיש שם עכבות בשולי הכלי דמיד כשהגיע קילוח ראשון לשוליים נאסר כולו אפילו מה שלא הגיע לאויר כלי והנכרי אינו קונה שום טיפה אלא מה שהגיע לאויר כלי וי\"ל דהכא מיירי שהעכבה שבשולי הכלי אינה אלא סתם יינם הילכך אפילו למ\"ד נצוק חבור אינו אוסר אלא בשתייה ולא בהנאה כו' ע\"ש. והא דאמר לעיל ומודד לכלי של נכרי שיש עכבות בפיו אסור התם נאסר ע\"י תערובות כשהוא עדיין ברשות ישראל ואסור בהנאה קודם שקנאו הנכרי אבל הכא שלא נאסר ברשות ישראל אלא ע\"י נצוק שאינו אסור בהנאה אלא בשתיה ומיד שהגיע לאויר הכלי קודם הגיעו לשולי הכלי קנאו הנכרי נמצא שהנכרי קנאו קודם שנאסר ע\"י תערובת יי\"נ. ועק\"ש. "
                ],
                [
                    " מדד עד שלא פסק אסור כבר כתבתי בפרישה דמיירי אף במדד ישראל ע\"ש וב\"י פי' דברי הטור זה בשיטת הרשב\"א דמיירי דוקא כשמדד הנכרי ואז קרוב שנגע הנכרי בשעת מדידה כר' ועל מ\"ש רבינו אע\"ג שאין כאן אלא תערובת של סתם יין כתב ב\"י וז\"ל וא\"כ הול\"ל שימכרנו חוץ מדמי יי\"נ שבו ולמה אמרו במשנה דאסור פי' אפי' בהנאה ומ\"ש לעיל ומיהו בדיעבד כו' היינו משום דשם לא נאמר סתם אסור במשנה אלא מדיוקא דגמרא ותירץ כיון שכבר משך היין בידו של נכרי וישראל לא נזהר לשומרו קרוב הדבר שנוגע ביין ולכך אסור אפילו בהנאה ב\"י ומ\"ו וע\"ש שהוצרך לדחוק מאוד במה שפי' דמיירי דוקא במדדו נכרי ומאוד אפלא ממנו למה פי' כן שהרי מוכח מדברי רבינו מיניה וביה שקאי אמדידת ישראל (ואין להקשות למה לא כתב דין זה לפני מ\"ש היה הנכרי מודד כו' מאחר דאיירי במדידה ישראל די\"ל דלפי שרצה לכתוב מתחלה כל הדינים כשפסק ועכשיו בא לומר דאם מדד ולא פסק אפילו הישראל וכ\"ש נכרי דאסור עכ\"ה) שוב מצאתי שגם בד\"מ פי' כן ומרבה ג\"כ שם בקושיות אדברי ב\"י אמ\"ש אדברי הרשב\"א ורבינו לא חשש להאריך כו' ע\"ש. ומה שהוכחתי כן מדברי רבינו הוא זה שהרי לעיל התחיל ואם פסק דמי היין ומדדו כו' והוא לשון המשנה ופירשו דאישראל המודדו קאמר דמותר וא\"כ צ\"ל היפוכו בשלא פסק אפי' מודדו כישראל אסור. וע\"ק דלפני זה כתב במודדו הנכרי ולא הגביהו לקנותו דאסור ומפרשו דהיינו לכתחילה ומשום דקרוב הדבר שיגע בו וא\"כ מאי קשה ליה כאן מתערובת של סתם יינם הא איכא למימר דג\"כ דאסור לכתחילה קאמר משום שמא יגע בו אלא ודאי דממודדו הישראל איירי דבזה אין לאסרו משום שמא יגע בו כנ\"ל דשם יש לחוש שיגע בו בשעת מדידה משא\"כ כשמודדו הישראל. ומש\"ה א\"ש נמי דמסיק וכתב דאפ\"ה אסור משום חשש נגיעה אחר שימשכנה לרשותו דאז אין ישראל שם לראות עליו שלא יגע בו וק\"ל. ועל מ\"ש רבינו מדד עד שלא פסק אסור תמה ב\"י ז\"ל וא\"ת אמאי אסור הא כיון דאינו מוכרו אלא לאותו נכרי שנסכו שרי כמ\"ש ריש הסימן ולדברי הרמב\"ם שכתבתי לעיל דאינו מותר למוכרו אלא כשנתכוין להזיק וניחא דכאן לא נתכוין להזיקו ומיהו לדברי החולקים עליו צ\"ע עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " דוקא כשמכר לקנות בדמיו צרכי ע\"א עיין בתשובת ר\"ש כהן ח\"א בדף פ\"א ע\"א דמתמה מאוד בדין זה ומאריך ומסיים אם אזכה יגיעו דברי אלה למי שיסביר לי עומק חילוק זה כי עד עתה קשה בעיני להולמו עכ\"ל. ואפשר לומר דודאי חליפי ע\"א ביד נכרי מותרין ומיהו דוקא דבר שהוא חליפין בודאי אבל כשמכר ע\"א לקנות בדמיו צרכי ע\"א לא מקרי חליפי ע\"א והדמים נשארו באיסור דע\"א הראשונה וגם ודאי דהזמנה לאו מילתא היא כדתניא האומר בית זה לע\"א לאו כלום אלא שזה אסור מטעם דלא מקרי חליפי ע\"א דהוו כאילו לא החליף כלל וזהו שדקדק רבינו שאז נשארו הדמים באיסורן ולא אמר שאז הדמים אסורין אלא ודאי כמ\"ש שהדמים הן באיסורן הראשון וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " כדתניא ישראל כו' ואם אמר המתן כו' אסור מפני שרוצה בקיומו יש להקשות למה לא אוקי רבינו להא דאמרינן דמי ע\"א ביד נכרי אסור דמיירי בדאומר המתן כו' דאסור ולמה לו לאוקמי כשמכר לקנות בדמיו צרכי ע\"א כו' אפשר דלשון דמי ע\"א ביד נכרי משמע ליה הכי שהדמים מיוחדים לקנות בו ע\"א או צרכיה. א\"נ לישנא דביד נכרי לא משמע כן דדמי ע\"א ביד נכרי אסורין משמע שהדמים הם שלו ואינו חייב לאחרים ואפ\"ה אסור ללקחם ממנו או להלוות ממנו אע\"ג דאין הישראל שלוקחם ממנו רוצה בקיומו וא\"כ אמאי אסור להכי אוקמה רבינו במוכר כדי לקנות ע\"א ועי\"ל דהלשון דמי ע\"א ביד נכרי אסורין משמע אסורין לכל ישראל ואי כדאמר המתן כו' אינו אסור אלא לאותו ישראל שהוא חייב לו משום שהוא רוצה בקיומו אבל לאחר שרי ולפי חילוק זה דאוקימנא להאי דכתב רבינו דמי ע\"א ביד נכרי כו' דמיירי כשהוא מזומן בידו ואחרים באין ליקח ממנו אפשר ליישב מה שהקשינו לעיל אפילו ב\"י שפירש לעיל דאפי' אם נתן הנכרי המעות קודם שמשך אפ\"ה מותר לאחרים וכאן כתב רבינו בהדיא דדמי ישראל אסורים אפי' לאחרים דשאני הכא שהך ישראל הולך אצלו לביתו ורוצה ליקח מידו הנך דמי יי\"נ אסור אבל לעיל שהישראל שמכר היי\"נ נתן לישראל אחר המעות ואותו ישראל אחר לא ידע שהן דמי יי\"נ מותר כיון שהוא לא לקחו מהישראל אלא הישראל נתנו לו וק\"ל. (ופר\"י דסיפא מיירי כו' עיין בב\"י שהביא דברי ר\"י ורא\"ש ומוכח שם דרישא מיירי דקתני מותר ביש לו ערב דאל\"כ אסור ואמרי' בידוע שאין לנכרי מעות אחרים דאל\"כ גם בסיפא לא היה אסור דאין אמירתו של נכרי מועלת כלום להפקיע חובו מיד ישראל. ועיין בתשובת בן לב ח\"א ד' נ\"ג ע\"א שהאריך בדין זה ומה שמותיב ומפרק שם עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב הרשב\"א כו' וכתב עוד אפי' אם היה עושה עמו בחנם ממשכנין אותו מנכסיו הטעם כתבתי בפרישה משום הנאה ע\"ש אבל צ\"ע דלפי זה מאי צריך ליתן טעם בסמוך דאסור לשמור בחנם משום שרוצה בקיומו ופי' הר\"ן בשם רש\"י דישראל מחויב לבטל ואיך יהיה רוצה בקיום זה תיפוק ליה לאסור משום טובת הנאה ואיפשר דאין מחזיקין לו טובה אלא כשעושה עמהן מלאכה דבלא מלאכתו לא היה הענין נגמר ונעשה אבל לא על שמירה בעלמא דאפשר דגם בלא שמירתו לא היה ניזק ולכך כתב אדין שמירה אסור ולא כתב דממשכנין אותו עליה וק\"ל (עיין בב\"י שר' ירוחם כתב בשם הרשב\"א דאף גבי שמירה ממשכנין אותו כדי שכרו וטעמא דרוצה בקיומו אסור ע\"כ. ואפשר דגם רבינו סובר הכי וסומך על מ\"ש לשני זה דממשכנין אותו על שכרו עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " יין נסך גמור כו' בפרק השוכר תנן יי\"נ אסור ואוסר בכל שהוא ומוקי לה בגמרא דהיינו דוקא היכא דנפל היתירא לגו איסורא אבל היכא דנפל איסורא לגו היתירא ראשון ראשון בטל ולפ\"ז צ\"ל הא דנקט רבינו יי\"נ גמור כו' אפילו בכל שהוא אסור בהנאה דהיינו דוקא בנפלו היתירא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו התירא אינו אוסר בכל שהוא אלא ראשון ראשון בטל אבל לשון שנתערב שכתב רבינו אינו משמע כן אלא משמע בכל ענין שנתערב אסור בכל שהוא עכ\"נ לפרש דבעירוי מצרצור קטן איירי הגמרא כאן וקאמר דבעירה היתר לגו איסור אין חילוק בין צרצור קטן או גדיל ואפולו נתרבה ההיתר עד אלף נגד האיסור בכל ענין נאסר אבל עירה איסור לגו היתר בצרצור קטן בטל בס' ועמ\"ש עוד מיד אחר זה: "
                ],
                [
                    " יין נסך שנתערב במים כו' כתב ב\"י בש\"ע וז\"ל מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהן מין בשאינו מינו בד\"א שנפל המשקה המותר לתוך משקה האיסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצרצור קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט ואם נתרבה המשקה האסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אוסר ע\"כ וכתב עליו רמ\"א דבריו בכאן סותרין זה את זה דכתב דאם נפל המשקה האסור לתוך משקה המותר ראשון ראשון בטל ואח\"כ כתב דאם נתרבה האיסור חוזר אוסר ע\"כ ול\"נ אם נבא לדקדק בצחצח לשון ב\"י שכתב בש\"ע ובביאורו לי\"ד ובדברי רבינו לק\"מ שהרי כתב רבינו במערה מגיגית כו' לפי שקילוחו גדול הלכך כו' אפי' יש בו ס' לבטל הקילוח אבל הצרצור כיון שאין קילוחו גדול בטל בס' עד שיתרבה כו' וע\"כ צריכין לומר טעם למילתא מ\"ש בין קילוח גדול לקילוח קטן והא טעמא דמילתא ודאי הוא משום דבקינוח גדול יש כאן איכיר גדול ולא שייך לומר קמא קמא בטל אפי' בס' כיון שהחיבור חשיב בעין משא\"כ בצרצור קטן דנופל לשם מעט מעט וקמא קמא בטל להכי מהני ס' דלא חשיב איסור בעין וכ\"כ ב\"י בהדיא הטעס וז\"ל כתבו התוס' בשם ר\"ת דהא דאמר רבי יוחנן ראשון ראשון בטל לא שיבטל לעולם אלא שהוא בטל עד שיפול מן המים ע\"כ שלא יהא בהיתר ס' לבטל כאיסור וקאי ר\"י אמאי דקתני יי\"נ אוסר בכל שהוא וקאמר ה\"מ דנפל היתירא לגו איסורא אבל אם נפל איסורא לנו היתירא ראשון ראשון בטל עד שיתרבה האיסור שלא יוכל לבטל בס' והא דנקט לשון דבטל אע\"ג שאינו בטל אלא שאיני אוסר מכח מיעוטא י\"ל דדוקא בצרצור דלא נפיש עמודי והוי קמא קמא בטל אמרין דיש לו היתר בס' אבל בקינוח גדול לא אמרי' קמא קמא בטל ואפי' יש בהיתר ס' אפ\"ה אוסר ע\"כ ועוד האריך בדבר מ\"מ משמע לנו בהדיא כי אמרי' קמא קמא בטל לא מהני אלא להתירו בס' וכהמשך דברי ר\"י דקאמר ה\"מ כך הם המשך דברי ב\"י בש\"ע מכוונים אות באות והכי פירושי מים שנתערבו ביין או יין במים אז כל האיסור וההיתר תולה בנ\"ט דאם יש ס' בטל אע\"ג דבעלמא י\"נ במשהו אפ\"ה כאן מפני שהם מין בשאינו מינו בטל בס' בד\"א פי' דמהני ס' להתירו דוקא שנפל ההיתר לתוך האיסור אבל נפל האיסור לתוך ההיתר אז אין ההיתר והאיסור תלוי בנ\"ט אלא בראשון ראשון בטל והוא שיורק מצרצור קטן ור\"ל דבזה שייך בו ביטול דוקא ומה\"ט לא סיים לכתוב דבר והפוכי דין עירוי מצרצור גדול מפני שסמך אמ\"ש לפני זה דצרצור גדול אין לו דין ביטול וכמו שפירשתי לעיל טעמא דמילתא. ואם נתרבה כו' פי' ואם אין בהיתר ס' אז אפילו אם היה צרצור קטן לא מהני וכמבואר אע\"ג דרבינו ריב\"ה לא הביא הך חלוקה דגדול או קטן אלא בין יין ליין אבל לא במים ליין הרי הביא ב\"י בסימן זה דברי' הרמב\"ם שכתב חלוקה זו אפילו במים ויין ולפ\"ז עולים דברי ב\"י יפה ואין כאן מקום קושיא ודו\"ק:........ "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו לפי זה אם נוגע בשלנו בעוד היין טופח עליו צריך עירוי בפרישה כתבתי בשם מורי דמיירי בטופח ע\"מ להטפיח וצ\"ע למה לי טופח ע\"מ להטפיח הא כיון שזפתן בולע יותר בודאי צריך עירוי דהא ודאי לא דמי למאי דכתב רבינו לעיל סימן קכ\"ט דמיירי התם כשלא זפתן וע\"ל בסימן קל\"ח שהביא ב\"י דברי הרשב\"א שכ\"כ אבל צ\"ע: "
                ],
                [
                    " וכלי חרס כו' כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכין עירוי בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ג) קאמר כסי אי שתי בהו נכרי פעם ראשון כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם שני ואסיקנא והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופרש\"י בכסי של כלי חרס ומשום דפעם שלישי שבעו ור\"ת פי' דג' פעמים לא אתשמיש קאי אלא אהדחה ג' פעמים דאם שתה בהו נכרי בין חדשים בין ישינים הלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל ומביא שם ר\"ת ראיות לדבריו ומסיים שם וז\"ל ודוקא בכוסות של חרס שאינן חלק והיין נדבק בו אבל כוסות של עץ א\"צ להדיח ג\"פ ומסיים שם ומיהו בהרבה מקומות בתלמיד מצינו כוסות סתם שהם של מתכת וזכוכית ונכון להדיח ג\"פ בכל הכלים. וכתב הרא\"ש ע\"ז ואני אומר ראיות של ר\"ת נכוחות לומר דכל שכשוך הוא הדחה ג\"פ אבל אין השיטה מתפרשת כלל לפי פירושו כו' ע\"ש ומסיים הלכך נ\"ל כפירש\"י אלא שאני אומר דכוסות שהיו רגילין לשתות בהן יין עשוין ממין אדמה הידוע להם שפעם ראשון או שני בולע הרבה קודם שנתמלא הכלי בליעה ומין האדמה גורמת כו' עכ\"ל ע\"ש ור\"ל במ\"ש אלא שאני אומר דכוסות כו' רוצה לתרץ בזה קושיית ר\"ת שהקשה על פירש\"י דמפרש דפעם ראשון ושני אסור היינו אי שתי בהו נכרי פעם ראשון ושני אסור וצריך עירוי והקשה ע\"ז דבפ\"ב לא מצרכי עירוי לכלי חרס אלא בקנקנים משום דמכניסן לקיום וע\"ז כתב הרא\"ש בכוסות כו' עשוין ממין אדמה ועיין בפרישה: "
                ],
                [
                    " ובשלנו הזפותים כו' ואין נוהגין כן בפרישה כתבתי פי' ע\"ו בשם ב\"י וכתב מ\"ו עליו ואין הלשון דאין נוהגין כן משמע כדבריו עכ\"ל דכלי חרס שלנו הואיל ושבעים כבר א\"כ לא בלעי ודי בהן בשכשוך לכ\"ע עכ\"ל וזה הפי' דחוק קצת דהואיל והוא זפות הכלי חרס אע\"פ שבלע כבר למה יהא מותר טפי לכתחלה מכלי עץ הזפות כמ\"ש לעיל שהן לכתחילה אסור. ואפשר ליישב דשאני כלי עץ דאף ע\"ג שהוא זפות מ\"מ אינו בולע כ\"כ בפעם אחת או ב' ולהכי בדיעבד מותר אבל לא לכתחילה. אבל כלי חרס דבולע הרבה כבר שבע מלבלוע ומותר אפי' לכתחלה וכן מוכח שהרי לא הזכירו החילוק בין שבעו ללא שבעו אלא בכלי חרס ודו\"ק. "
                ],
                [
                    " ואם יש בהן בקעים דינה כשאר כלי חרס ז\"ל רש\"ל בגמרא לא נאמר רק חיוורי ואוכמי שרי ירוקי ובקיעי אסירי וכן ברמב\"ם ורא\"ש ולא חלקו כמו שהוא מחלק וצ\"ע עכ\"ל ור\"ל דרבינו מחלק בין בקיעי לירוקי דבירוקי כתב דדינן ככלי נתר ולא מועיל להם עירוי ובבקיעי כתב דדינם ככלי חרס לענין להצריכם עירוי והוא מועיל להם וזה תימא מנ\"ל. ואפשר ליישב דבגמ' ל\"ק אלא ירוקי אסירי משום דאית בהו צריף ואי אית בהו בקיעי כולהו אסירי ולא כללינהו בחד בבא וסובר רבינו בבקיעי לית לן למיסר טפי משאר כלי חרס דליכא למיחש בצריף כלל אלא שנכנס בתוך החרס מאחר שיש בו בקעים עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ונראה שאין דרך להכניס בהן יין לקיום כיון שאינן זפותים ז\"ל ב\"י וכ\"כ הרא\"ש בפ' אין מעמידין שסתם נודות שאינם מזופתין אין מכניסין בהם יין לקיום ואיני יודע למה חזר רבינו להביא ראיה מתשובה כיון שכ\"כ בפסקיו ומ\"מ אין להקשות ולומר שאין ראיה מתשובה דהתם שאני שהיו מיוחדים להוליך בהן יין מהגת לחביות אבל סתם נודות אה\"נ דחשיבי מכניסן לקיום דאם איתא דסתמא מחשיב מכניס לקיום אע\"פ שזה יחדן למלאכה דלא הוי מכניסן לקיום בטלה דעתו והיו צריכין מילוי ועירוי ע\"כ ול\"כ ליישב דדיוקו דרבינו הוא מדכתב ואין מכניסו לקיום רק להוליך כו' ואי ס\"ל להרא\"ש דסתם תשמיש שלהן מחשב כמכניסו לקיום אלא שאלו אין משתמשין בהן שום תשמיש כ\"א שמוליכין בו יין מהגת לחביות א\"כ ה\"ל למכתב הכי ואין משמשין בהן אלא להוליך בהן יין מן הגת כו' והוה משמע מינה הא כל שמשמשין בהן סתם תשמיש משך השנה דינו כמכניסו לקיום אלא ודאי כל שאינו מכניסו לקיום ממש ס\"ל דאין לו דין מכניס לקיום ובזה מיושב נמי דמש\"ה מייתי מהתשובה דכתב בה האי לישנא ולא ממ\"ש בפסקיו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שאין לחלק במכניסו לקיום בסוף ע\"ז דף צ\"ו ע\"ב הביא דברי הרמב\"ן וכתב עליו וז\"ל ור\"ת ור\"י לא ס\"ל הכי כי הצריכו הגעלה או עירוי לחביות של עץ אפילו גרורים (צ\"ל גרודים בדל\"ת כמו להתגרד בו כפרש\"י בפא\"מ עכ\"ה) וכן מסתבר דכיון שהיין משתהה בתוכו זמן מרובה נבלע בתוכו וכן אמרינן גבי נודות של עור אין לחלק במכניסו לקיום עכ\"ל הרא\"ש ועפ\"ז דברי רבינו מבוארים כמ\"ש בפרישה: ",
                    " כל מקום שמזכיר עירוי כו' ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ\"ד שעות לא עלו לו אותן המים כו' ז\"ל הרשב\"א בתשובה מילאן ועירן ג' ימים בפיזור בכל יום מעת לעת מותר ולא עוד אלא אפילו מילא יום ראשון שש שעות ויום שני מילא מים חדשים ו' שעות וכן בפיזור עד תשלום שיעור ג' ימים מותר עכ\"ל והרא\"ש כתב בתשובה חז\"ל קבעו להכשיר כלי הבלוע יי\"נ בעירוי שלשה ימים כו' אבל אם מיהר לערות באחד מג' ימים בשתי שעות אותו היום לא עלה לו ואין כאן אלא שני ימים כו' עכ\"ל וכתב ב\"י ע\"ז ולכאורה נראה שחולק על הרשב\"א שהכשיר במילא יום ראשון שש שעות ויום שני מילאם מים חדשים שש שעות וכן בפיזור עד תשלום שיעור שלשה ימים והרא\"ש כתב שאם מיהר לערות באחד משלשה ימים בשתי שעות אותו היום לא עלה לו משמע דלא עלה לו כלל מיהו י\"ל דה\"ק אותו היום לא עלה לו בשביל יום שלם אבל אה\"נ שעלו לו אותן שעות לענין שאם יתן מים חדשים ושהו בתוכו שעות כשיעור שחסרו מאותו היום שעלה לו יום אחד והכי נקטינן עכ\"ל ב\"י אבל מדברי רבינו משמע שהוא סובר דאותו היום לגמרי לא עלה לו ונראה לומר שרבינו פירש גם דברי הרא\"ש כן שהרי לא הזכיר שחולק עליו בזה וכמ\"ש בפרישה. "
                ],
                [
                    " והרמ\"ה כתב כו' עד היכי דמי מי מלח עזים תלתא מילחא פ' שמונה שרצים דף ק\"ח ע\"ב ע\"ש שגירסא שלפנינו בספרי הגמרא שם אמר אביי תרי תלתי מילחא ותלתא מיא למאי עבדי א\"ר אבהו למוריסא: "
                ],
                [
                    " והראב\"ד כתב שלא אמרו כן אלא בעקלים וכיוצא בהן כו' כתב ב\"י וז\"ל ולדעת הרשב\"א י\"ל דאפשר שאף הוא ז\"ל לא הכשיר אלא בכלי שניטל שוליו והמים המקלחים או רודפין עוברין מעבר לעבר והכי דייק לישנא דקאמר שהמים הרודפים העוברין עליו מעבר אל עבר מפליטין את היין אח\"כ מצאתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בת\"ה הא דקתני הרוצה לטהרם מיד יניחם תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין כתב הראב\"ד דדוקא עקלים שאין המים מתכנסים בהם אבל נודות וקנקנים לא סגי להו בהכי כי קלוחן ורדיפתן מאי מהני הרי כשהן בתוך הכלי אין מקלחין ולא רודפין הלכך בעי ג' ימים אלו דברי הרב ז\"ל ואם סילק השוליים כדי שיעברו המים מעבר לעבר דרך רדיפתן הרי אלו מותרין כו' עכ\"ל ב\"י ואפשר לפרשו שגם רבינו ס\"ל הכי והביא דברי הרשב\"א ואחריו דברי הראב\"ד לומר שביאור דברי הרשב\"א הם כדברי הראב\"ד אבל פשטן של דברי רבינו משמע דלפלוגי כתב דברי הראב\"ד לדברי הרשב\"א ושלא היה לפניו ת\"ה הארוך וכמ\"ש ב\"י הרבה פעמים ולפ\"ז צ\"ל דרבינו הבין מ\"ש הרשב\"א העוברים עליו מעבר לעבר ר\"ל שמקלחין בכח מן הצינור לתוך הכלי עד שנתמלא ואחר שנתמלא יוצא ממנו המים מעבר זה הפנימי לעבר דחוצה לה והכל בכח הקילוח ומש\"ה מהני וק\"ל: <br>עוד הביא ב\"י ברייתא זו כמעט בס\"ס קל\"ח אמש\"ר שם דין עקלים דכלי הגת מה הכשרן וכתב ב\"י עלה שם בד\"ה ודע דבהאי ברייתא כו' ז\"ל הרי\"ף והרא\"ש השמיטו דברי רבי יוסי ודברי רשב\"ג שאמר בשם רבי יוסי האי דינא מניחין תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעיין כו' מפני שהם סוברין דהת\"ק פליג עלייהו ולית ליה הני טהרות ומסיק אבל הרשב\"א כתב האי דינא דמניחין תחת הצינור או במעיין כו' ע\"ש. ואם כן קצת קשה כיון דהרא\"ש השמיטו למה כתבו רבינו כאן וי\"ל דס\"ל דע\"כ לא פליג הת\"ק עליה דרשב\"ג משמיה דר' יוסי אלא אמ\"ש דכן הכשרן דכלי הגת ומשום דכלי הגת יש שפע יין אבל כאן דאיירי בכלים המכניסם לקיום ס\"ל לרבינו דגם הרא\"ש והרי\"ף יכול להיות דמודים בהכשר זה והשתא א\"ש דכתב רבינו דין זה כאן בדין כלים המכניסם לקיום ולקמן בסימן קל\"ח בדין הכשר כלי גת לא כתבוהו. ועי\"ל דלא כתב רבינו דברי הרשב\"א והראב\"ד משום דס\"ל הכי אלא ה\"ק הרשב\"א לטעמיה דס\"ל דהלכתא כרשב\"ג כתב הכשר זה גם אכלים דמכניסם לקיום ואכל הכלים אזה כתב רבינו בשם הראב\"ד דכתב דרשב\"ג עצמו לא אמר דינו כ\"א בעקלים כו' ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל כלי חרס כתב הרמב\"ן דלא שרי בהגעלה אלא באותן שאין מכניסם לקיום ז\"ל ב\"י כ\"כ הרשב\"א בשמו בת\"ה והר\"ן בפא\"מ ולאו למימרא דשאין מכניסן לקיום בעי הגעלה מפני שהן של חרס שהרי אם היה תחלת תשמישו ע\"י נכרי לשיטת רש\"י והגאונים שצריך עירוי דין מכניסו לקיום יש לו ולא מתכשר בהגעלה לדעת הרמב\"ן ואם תחלת תשמישו ביד ישראל בהדחה בעלמא סגי ליה ולשיטת ר\"ת אפי' שתחלת תשמישו ביד נכרי לא בעי הגעלה דבג' הדחות בצונן סגי. אלא היינו לומר שאף ע\"פ שהוא ניתר בהדחה לשאין תחלת תשמישו ע\"י נכרי אם רצה להגעילו שרי אע\"ג דמילתא דפשיטא היא שאם הדחה בצונן שרי כל שכן הגעלה ברותחין אפשר שכ\"כ לומר דאע\"ג דלר\"ת בעי שלשה הדחות בהגעלה סגי אף ע\"פ שאין שם אלא הדחה אחת מאחר שהוא ברותחין היא חשובה כג' בצונן אי נמי דכי מכשירין בהדחה צריך לשכשך היטב להעביר טיחת יין שע\"פ הכלי ואשמועינן דבהגעלה ברותחין אף ע\"פ שאינו משכשך להעביר טיחת היין שעל פניו שרי משום דהמים שורף ומכלה לחות היין ואף ע\"פ שמדברי הרמב\"ן עצמו שהביא הרשב\"א והר\"ן משמע דלא אשמועינן מידי בהא שהרי כתב בלשון הזה ומיהו כלי חרס המוכשר בהדחה דבר ברור הוא שניתר בהגעלה ע\"כ מ\"מ מאחר שכתבו רבינו נכון לומר שכתבו להשמיענו שום דבר שאל\"כ לא ה\"ל לכתבו עכ\"ל ב\"י ונראה שכתב רבינו ג\"כ לסברת הרא\"ש דלעיל דס\"ל דלא בכל כלי חרם בעינן עירוי כדלעיל ע\"ש וא\"כ איירי בכל ענין ולכל הפירושים ואשמועינן שהגעלה מהני כשכשוך (שהוא הדחה ג\"פ. גם י\"ל דרמב\"ן אשמעינן דאפי' כלי הגת דצריכה ניגוב כמ\"ש בסימן קל\"ח אפ\"ה מהני הגעלה. ותימא כאן משמע בפשיטות דעירוי עדיף מהגעלה ובא\"ח סימן תנ\"א כתב בהדיא דעירוי לא עדיף מהגעלה. ואפשר לתרץ דלעולם הגעלה עדיף מעירוי רק במכניסו לקיום סובר הרמב\"ן דאינו מועיל הגעלה כמו עירוי והיינו משום דכבולעו כך פולטו והיינו שהיה בו זמן ארוך ובזה מתורץ דל\"ת ממ\"ש בסימן קל\"ח דהגעלה עדיף מעירוי וע\"ש בסעיף י\"א בדרישה. ובסברא זאת י\"ל דאפי' בתחלת תשמישו ביד נכרי איירי ואף ע\"ג דצריך עירוי מ\"מ כ\"ש דהגעלה מהני ובמכניסו לקיום לא מהני הגעלה. אך להרמב\"ן שהביא ב\"י משמע דהרמב\"ן לא איירי אלא בכלים דמהני הדחה דבהו נמי הגעלה מהני אבל בכלים דבעינן עירוי או ניגוב לא מהני בהו הגעלה ומיהו דברי רבינו יש ליישב כן כמ\"ש ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " והרשב\"א כתב כו' ודוקא בכלי ראשון אבל בכלי שני או אפי' לערות עליהן מכלי ראשון לא מהני כו' ז\"ל ב\"י לא אכלי חרס בלחוד קאי אלא לכל כלים הנותרים בהגעלה קאמר דלא משתרי אלא בכלי ראשון שהוא סובר כסברת ר\"י וסובר דעירוי דכלי ראשון ככלי שני וכן נראה מדבריו בת\"ה הארוך והחצר ואם כן לא ה\"ל לרבינו להביא דבריו פה אלא לעיל אחר דברי ר\"י ואפשר שלפי שראה שהרשב\"א כתב דברים אלו בת\"ה אחר שכתב דהגעלה מהניא לכלי חרס אפי' מכניסן לקיום סבר דלא קאי אלא לכלי חרס ואין הדבר כן אלא שגמר לכתוב איזה כלים נותרים בהגעלה ואחר כך ביאר כיצד ענין עשיית ההגעלה ואכולהו קאי כמ\"ש: "
                ],
                [
                    " כתב הרשב\"א יש מי שהורה שצריך להתיר הקשרים (פי' בישנן) כ\"כ הרשב\"א בח\"ה הארוך והקצר ע\"ש דכתב דבניגוב צרוך להתיר ובעירוי י\"א שא\"צ משום דהמים נכנסים בכל מקום וכ\"ש אם ישנן דכבר נתייבש הלחלוחית וי\"א דצריך בישנן להתיר הקשרים וראשון נראה עיקר וב\"י תמה על רבינו שהתחיל דברי הרשב\"א ולא גמרם ומשמע שהוא סובר כאותו שהורה שצריך להתיר הקשרים וליתא אלא הוא ז\"ל חולק על הוראה זו וסובר כדברי מי שהורה להקל עכ\"ל ב\"י וע\"ש שהאריך להביא דברי הרשב\"א מת\"ה הארוך ול\"ג דלק\"מ שמ\"ש הרשב\"א ויש אומרים שא\"צ להתיר הקשרים הוא דעת רש\"י ורמב\"ן ורבינו שהביאם למה לו להביא עוד שגם הרשב\"א כ\"כ בשמם ומ\"ש רבינו בשם הרשב\"א יש מי שהורה כו' משום דלא ידע מי הוא זה שהורה כן הביאו בשם הרשב\"ם וכדי להביא סיוע לסברת הרא\"ש להכריע הלכה כמותו כי ידוע סגנון רבינו וסדרו שכוונתו לכתוב הדעות ולהביא עליו הסכמת הרא\"ש להלכה ולא רצה להאריך לכתוב שגם הרשב\"א ס\"ל שא\"צ היתר מאחר שהרשב\"א תלה הסכמתו לדעת האומרים כן והוא פרט שם דעת האומרים דא\"צ היתר בפירוש וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש. ז\"ל כתב להתירם גם בישון ז\"ל הגמרא בסוף מסכת ע\"א אמר רב יהודה הני רווקי דארמאי (פי' משמרת של נכרי) דמזיא (של שער אדם) מדיחן דעמרא מנגבן דכיתנא מיישנן י\"ב חדש אי אית בהו קטרי שרי להו ופירש\"י אית בהו קטרי שרי להו מתירין ואח\"כ מנגבן ע\"כ וז\"ל ב\"י והרא\"ש כתב דברי הגמרא כהווייתן ומשמע לרבינו כיון דלא פירש בהן דבר שהוא תופסן כפשוטן דאי אית ביה קטרי שרי להו קאי גם לישנן דסמיך ליה ומפני כך כתב בשמו שמצריך להתירן גם בישון ולי נראה דיותר ראוי לומר שסמך על פירש\"י ומפני כך לא הוצרך לפרש עכ\"ל ב\"י ול\"נ דרבינו שפיר דייק מדברי הרא\"ש שהביא דברי הגמרא כהווייתן דס\"ל הא דאמר אי דאית ביה קטרי שרי להו קאי גם איישנן דהא בגמרא משמע דאיישצן דסמיך ליה קאי וכ\"כ הר\"ן אפירוש רש\"י ז\"ל נראה מדבריו דדוקא בניגוב צריך היתר קשרים אבל בישון והדחה לא ואין משמע של דבר כן דכיון דאמרינן סתמא אי אית ביה קטרי שרי להו משמע דאיישין דסמיך ליה נמי קאי עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " וכתב הרשב\"א שאם נתן בו קיתון של מים כו' מלשון הרשב\"א שאם כו' משמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור להוסיף מים והא דכתב ב\"י בר\"ס קל\"ד דנותנין לכתחלה מים לתוך היין כדי לבטלו י\"ל דהתם מיירי שעדיין לא נאסר ונותנין מים שאם יערה אח\"כ לתוך הכלי של נכרי שלא יאסור משום ניצוק ע\"י מים אלו אבל כאן שכבר נאסר אסור ליתן מים לכתחילה כדי לבטל איסור: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " גת של אבן כו' בסוף מסכת ע\"א תנן גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה ובשל עץ אמרו חכמים יקלוף את הזפת וכלי חרס אע\"פ שקלף את הזפת ה\"ז אסורה ובגמרא אמר רב דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב כי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה הב לי גברא דדרכי לו מעצרתאי כו' אמר הא לא סגי ליה בניגוב אלא בקילוף: <br>גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה ז\"ל מרדכי סי' תתנ\"ז גת של אבן שזפתה נכרי משום שנתן יין בשעת זפיתה ולרב זביד דאמר לעיל בפרק ב' דנעשה כזורק מים לטיט מ\"מ אסור שמא נתן בה יין אחר הזפיתה ואפילו בחד זימנא נכנס יין בתוך הזפת ובעי ניגוב עכ\"ל וכן נראה שצ\"ל לדעת ר\"י כמ\"ש בפרישה שהרי הביא ר\"י לעיל סימן קל\"ה דמשמע דאינו אוסר אלא משום יין שנותן אחר הזפיתה ודו\"ק (ור\"ל אע\"פ שהגת של ישראל מ\"מ מאחר שהנכרי נותן יין בשעת זפיתה מסתמא יש שם יין שלפניו גם אחר הזפיתה ויתן לשם היין כדי לבטל מרירתו של זפת ההוא שהוא בעין עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " או שזיפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי כו' צריכה ניגוב ולא סגי בשכשוך אפילו לדעת ר\"ת דכתב רבינו בסימן קל\"ה שהתיר שליו שנגע בו נכרי ע\"י שכשוך נראה דאע\"ג דגת לא מקרי מכניסין בו לקיום מ\"מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה בזה לכלי שמכניסין בו יין לקיום לגזור בו אף לפי שעה אבל מ\"מ לא הוי לגמרי כמכניסו לקיום ולא בעי עירוי רשב\"א אבל אי לאו שהיה תדיר וטריד ביין אף ע\"ג דזפותין הן היה סגי בהדחה לחוד ואפילו לאותו מאן דאמר דבשאר כלים שאין מכניסן לקיום והן זפותין במי עירוי וכ\"ש רבינו לעיל ר\"ס קל\"ה קצת דיעות אפשר לחלק בין כלי עץ לכלי אבן כמ\"ש בפרישה ואע\"ג דרבינו הזכיר לעיל בסימן קל\"ה גם כלי אבן שהרי כתב כל כלי עץ או מתכת או זכוכית או אבן כו' לענין היתר הזכירו דכשאינן זפותין ואפילו הם ישינים כל שאין מכניסו לקיום מותר ל\"ש עץ או אבן אבל לענין איסור דהיינו אם הם זפותין לא הזכיר אבן דבזפת בכלי עץ הדבר תולה א\"נ דגם לענין איסור דבעי עירוי ג\"כ אין חילוק בין עץ לאבן ואפ\"ה יש לחלק ולומר דכאן בגת ל' המשנה נקט כמ\"ש בפרישה. והנך חילוקים שכתבתי הם מפורשים בהדיא ברא\"ש פרק אין מעמידין דף פ\"ו ע\"א על מ\"ש ר\"ת דכלים שאין מכניסן לקיום וזיפתן בעי עירוי ואח\"כ חזר בו ר\"ת והתיר כל כלי עץ בשכשוך כמ\"ש רבינו לעיל בסימן קל\"ה בשמו שמסיק וכתב שם וז\"ל ושוב חזר ר\"ת והתיר כל כלים הזפותין בשכשוך דדוקא נודות של עור שהוא רך מבליע היין ע\"י זפיתה וכן גת ומחץ ומשפך דלקמן פרק בתרא נבלע בהן ע\"י זפיתה לפי שתדירא ביין ולכך הזפת מבליע אבל כלי עץ שהם קשין ואין תדירין בהו כ\"כ ביין כי הם מיוחדים גם לשאר משקים כגון כובי וחלתא ודיקולי דפרק בתרא אין הזפת מבליע כ\"כ והביא ראיה מגת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה וקאמר בגמרא דאפילו דרך בה שנשתמש בה יין תדיר סגי בניגוב אי לית ליה פילי והטעם משום דגת של אבן קשה וה\"ה לכלי עץ שאין משתמשין בו יין בתדירות ולפירש\"י אין ראיה משם כי פי' דגת של אבן אין מזפתין אותו כ\"כ זפת עבה אלא קליש זיפתא אבל של עץ רגילין לזפת יותר דקתני במשנה ושל עץ ינגב דברי רבי וחכמים אומרים יקלוף את הזפת וא\"כ כלי עץ שרגילין לזפת זפת עבה אין ראיה משם להתיר ולעולם בעי עירוי ועוד דסתם כלים מזופפין אות ביה פילי והתם קאמר אי אית ביה פילי אסור עכ\"ל התוס' והרא\"ש הרי לך בהדיא הני ב' חלוקים שכתבתי כן נ\"ל ליישב דברי רבינו אבל לא כי\"א דהא דכתב רבינו כאן דסגי בניגוב לטעמיה אזיל דכתב לעיל בשם אביו הרא\"ש דהסכים עם חזרת ר\"ת דסגי בשכשוך רק מכח חומרא טוב לאסור לכתחילה אבל לא נהירא לי פירושם כלל אלא כדפרישית תדע שהרי הרשב\"א בת\"ה הקצר כתב וז\"ל כלים שאין מכניסן לקיום היו מזופתין וחדשים אם דרכן לתת בהן יין בשעת זפיתה כו' קולף הזפת ומשכשכן ומותרין ואם לא רצה לקולפן ממלאן ומערן ג' ימים כו' ואח\"כ כתב גת של אבן שזפתה נכרי כו' או שזפתה ישראל כו' מנגבה והיא טהורה כו' הרי לך בהדיא אף למי שסובר בשאר כלום דבעי עירוי מודה בגת דסגי בנגוב וכדפרישית וע\"ק לדעת מפרשים אלו דהא דקאמר רבינו בעי ניגוב קאי דוקא אליביה דר\"ת והרא\"ש שהסכים לסברתו א\"כ יהא קשה אלו הסוברים שצריך עירוי איך מפרשים הא דקתני במתני' דגת שזפתה כו' אינה צריכה אלא ניגוב דהא דברי רבינו אלו משנה שלימה המה כתבתיה ריש הסימן ע\"כ נ\"ל כמ\"ש וכן בש\"ע בסימן קל\"ה כתב סתם דבעי עירוי ובסימן קל\"ח כתב סתם דסגי בניגוב נמצא דע\"כ צריכין אנו לחלק בין שאר כלי אבן לגת של אבן וכמ\"ש ודו\"ק. ומ\"ש רבינו ונגע בה נכרי בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב ואע\"ג דלעיל בסימן קל\"ה משמע דלא נאסר בנגיעת הנכרי אפי' כשהוא טופח גבי מ\"ש ונשתמש בהן הנכרי אפילו לפי שעה דמשמע דוקא ע\"י שנשתמש בהן נאסר. ולא ע\"י נגיעה כמ\"ש שם י\"ל דהיינו דוקא להצריך עירוי לא גזרו על הנגיעה דהתם קאי אעירוי אבל להצריך ניגוב נאסר אף ע\"י נגיעה: ",
                    " ואם זפתה ודרך בה צריכה קליפה ועירוי או הגעלה בלא קליפה משמע דהגעלה עדיפא מעירוי וקשה דלעיל בסימן קל\"ה משמע דעירוי עדיף מהגעלה שכתב להרמב\"ן בכלי חרס דמכניסן לקיום לא שרי בהגעלה אלא ע\"י עירוי וי\"ל דלעיל קאי דוקא אמכניסו לקיום דבמכניסו לקיום דומה כלי חרס לנתבשל בו ובנתבשל בו אינו נכשר כלי חרס על ידי הגעלה מש\"ה לא מהני נמי במכניסו לקיום ועירוי מהני משום דהוא מבלבל בו טעם היין ולא מצינו דלא מהני עירוי בכלי חרס משא\"כ באין מכניסו לקיום דאינו דומה לבישול ניתרת בהגעלה אפי' בכלי חרס וכיון דמהני לכלי חרס לאין מכניסו לקיום הה\"נ הכא שאין זה מכניסו לקיום אע\"ג שכתבתי ריש הסימן שגת דומה קצת למכניסו לקיום מ\"מ לא הוי ממש מכניסו לקיום והואיל ומהני הגעלה גם קליפת זפת תחילה לא בעי כשם שאמרינן בשאר איסורין דמהני בהו הגעלה אע\"ג דכל הכלי מחזקינן באיסור ומשערינן כגד כולו אפ\"ה אמרינן שפולט הכל ע\"י הגעלה הה\"נ הכא אמרינן שפולט כל האיסור על ידי הגעלה וא\"צ קליפת זפת משא\"כ בעירוי דהואיל ובלע הזפת אינו פולט הכל ע\"י עירוי בכלי חרס וצריך קליפה ודו\"ק (ועיין מ\"ש לעיל בסימן קל\"ה ס\"ס מ\"ח ויש רוצין ליישב דכאן ר\"ל הגעלה ועירוי ואז סגי בלא קליפה אבל אין זה משמע באשר\"י שהביא ב\"י גבי נעוה ארתחו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " רש\"י כתב שאין חילוק בית גת לשאר כלים דגת נמי סגי ליה בהדחה בסוף ע\"א אמתניתין וגמרא שכתבתי ר\"ס זה מסיק שם בעי מר' אבהו גורגי דארמאי פי' עקלים מהו א\"ל ר' אבהו תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותן בטהרה הדפין והעדשין והלולבין מדיחי והעקלים של נוצרים ושל בצבוץ (פירוש קנבוס) מנגבן כו' ופרש\"י העדשים היינו הגת עצמה מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שא\"צ אפר לגת ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב דמדפשיט מינה רבי אבהו ש\"מ קמו בה רבנן בתראי ופשטי הלכתא כוותיה עכ\"ל. והא דאמר רבא נעוה ארתחו כתב הרא\"ש דיעמיד בשל חרס אבל של עץ ואבן סגי להו בהדחה ע\"ש וב\"י הביאו ומסיק וכתב ז\"ל ור\"ת פירש דעדשה הנזכר לעיל בברייתא אין זה עיקר הגת עצמה אלא עיגול של טיט כמין רחיים עגול וכבד ודומה לעדשה ומכביד על הדפיס שעל הענבים אבל גת עצמה בעי ניגוב יעי\"ל דאפילו נפרש שהיא גת עצמה לא תקשה משום דלעיל מיירי בשל נכרי והכא מיירי בשל ישראל כדקתני גתיו ובית בדיו. ועל פי זה דברי רבינו מבוארים כמ\"ש בפרישה ע\"ש ומש\"ר בשם רש\"י שאין חילוק בין גת לשאר כלים דבגת נמי סגי ליה בהדחה כו' משמע דס\"ל לרש\"י דבשאר כלים סגי בהדחה וקשה דהא בהדיא ס\"ל לרש\"י בשאר כלים אע\"פ שאין מכניסן לקיום והם מזופתים צריך עירוי וכ\"כ בהדיא התוספות בשמו דף ל\"ב וז\"ל ולפי שיטתו שאוסר בנודות שאין מכניסן לקיום ישינים אף בלא זפת אף על גב דלא בלעי כולי האי אם כן כלי הנכרי' אף של כסף ושל עץ אינם ניתרין אם לא בהגעלה ועירוי וגם יושטט וקנאש של עץ אף שלנו כיון שהם זפותים יאסרו אם נותן בהם יין שעה אחת או אפילו נגע בהן ויין טופח עליהן כו' הרי לך בהדיא דלרש\"י בעי עירוי וכן משמע מלשון הרא\"ש שהבאתי לעיל ונראה לומר דה\"ק שאין חילוק בין גת שאינה זפותה לכלים שאינן זפותים דאפי' דרך בגת אם אינה זפותה די לה בהדחה וכן נראה מסקנת דברי ב\"י אי נמי י\"ל דאפי' בזפותין נמי ס\"ל לרש\"י דסגי בהדחה והא דבעיא לעיל עירוי היינו אם כבר נשתמש בו זמן מועט ואף ע\"פ כן נקראו חדשים לפי ערך ישינים דנשתמש בהן זמן מרובה וכאן מיירי בשלא נשתמש בה עדיין רק שיש להסתפק אם נשתמש בה אם לא דאפשר כיון שהיא זפותה לא ניכר בה אף אם נשתמש בה אח\"כ יין ולהכי סגי לרש\"י בהדחה אפילו בשאר כלים ואפילו אם הם זפותין וכן דייקא לישנא דרש\"י דף ל\"ג ע\"א ז\"ל והן חדשין מותרין כשאין בהן זפת דמכניסת יין זמן מועט לא בלע ישנים או מזופפין אסורין כלומר ישנים איירי דכנוס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפילו בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ\"ל אלא שיש לדקדק קצת דלפי מ\"ש לדעת רש\"י דהא דבעי עירוי היינו בנשתמש בו מעט דהא התוס' שהבאתי בסמוך כתבו בהדיא בשם רש\"י דאפי' ע\"י נגיעה נאסר ודו\"ק שם ברש\"י ותוספות ובפ\"ב דף ע\"ד ע\"ב בתוספות וברש\"י שם: "
                ],
                [
                    " העקלים שכורכין סביב הענבים כו' עיין בב\"י בד\"ה ודע דבהאי ברייתא דהדפיס כו' עד והרי\"ף והרא\"ש השמיטו כל זה כו' מה שיש לתמוה בזה על רבינו כתבתי לעיל כמעט בס\"ס קל\"ה בדרישה ע\"ש. ועוד יש לתמוה על מ\"ש ב\"י בסוף דיבור זה ז\"ל ואפשר דטעמיה משום דאף על גב דהלכה כרבי יוסי כיון דמשמע דרבנן פליגי ארשב\"ג כו' ודברים הללו המה היפוך ממה שהתחיל הב\"י לפני זה וכתב בברייתא דברי ר' יוסי ודברי רשב\"ג וכן הוא בגמרא בפרק בתרא דף ע\"ה כמ\"ש הב\"י בתחילה וגם בת\"ה הארוך ראיתי שהביאן כן ולא ימלט לדעתי מטעות וצריך לומר שלפני הב\"י הגירסא ברישא רשב\"ג בשם רבי יוסי ובסיפא בשם ר' יוסי לחוד וא\"ש ע\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " והניגוב כתב הרמ\"ה שאם הכלי יבש מקנחו במים ואח\"כ מדיחו יפה יפה כר ז\"ל הגמרא בסוף מסכת ע\"א אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתני הכי. ובפומבדיתא מתני הכי בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ד' ה' ולא פליגי מר קא חשיב מיא בתראי ומר לא קא חשיב מיא בתראי ופרש\"י תרתי תלת ברטיבתא שיש בהחביות לחלוחית יין תרתי נותן אפר תחילה לשפשף עד שיהא נגובה ואחר כך מים. ביבשתא תלתא מים תחילה ואחר כך אפר ומשפשף ואחר כך חוזר ונותן מים לנקותה. תלת ארבע תלת ברטיבתא אפר מים ואפר אף על פי שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשם נגיבה אתו אלא לנקותו מן האפר וד' ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתראי לא קחשיב רב לא בעי אפר אלא חדא זימני ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבישתא. בפומבדיתא מתני לרב תלת וד' כדפרישית ולשמואל ד' ברטיבא וה' ביבשתא. דקא חשיב מיא בתראי ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא רב לא חשיב מיא בתראי. ושמואל חשיב ואית דמפרשי כו' והר\"ן כתב פי' זה בלבד וכתב עליו וקי\"ל כלישנא בתרא וכן הוא דעת הרמב\"ם וכן נראה שהוא דעת הרמ\"ה שכתב רבינו בשמו שהרי באם הם לחים כתב דבעינן אפר ומים ואפר ומים עכ\"ל ב\"י ור\"ל דאי ס\"ל כלישנא קמא וללישנא קמא לא הצריך רב אפר אלא פעם אחת והרמ\"ה הצריך ב' פעמים אפר א\"כ צריך לומר דפסק הלכה כשמואל ואנן קי\"לן הלכה כרב באיסורי אלא צ\"ל דס\"ל כלישנא בתרא ואתו כדברי הכל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים כו' אלא א\"כ עשה כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת בר\"פ רבי ישמעאל אמר רב נחמן אליל שעובדין אותה במקל שבר מקל לפניה חייב ונאסרת זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת א\"ל רבא לרב נחמן מאי שנא שבר המקל דהו\"ל כעין זביחה זרקו נמי הו\"ל כעין זריקה א\"ל בעינן זריקה המשתברת וליכא ופרש\"י זרק מקל לפניה חייב וכגון שעבודתה בזריקת מקל. (זריקה המשתברת פי' כגון זריקות דם שבפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפים טיפים רש\"י. ובא למעוטי זרק מקל לפניה דפטור שאינה זריקה המשתברת ושבר מקל בלא זריקה דחייב היינו משום זביחה גמ' עכ\"ה) וע\"פ זה דברי רבינו מבוארים: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורים כו' כתב ב\"י ד' קמ\"ז ע\"א ז\"ל ומדברי רבינו שכתב לקמן בסמוך וצורות שאר כל המזלות כו' אם לא שיש הוכחה שנעשה לאליל כגון צורת אדם עומדת על פתח מדינה וכו' משמע דמתניתין דכל הצלמים בצורת אדם דוקא היא אבל לא בשאר צורות ואיני יודע מנין הוא לו אם לא שנאמר מדמוקמינן לה באנדרטי (פי' צורה) של מלכים משמע ליה הכי. פי' דוקא צורת אדם יש איסור בכרכים כשיש בידו מקל או כדור כו' אבל שאר צורות אף שיש בידם א' מדברים הללו אינן אסורין אזה כתב מניין הוא לו אבל גם זה פשוט לב\"י דבכפרים אסור אף בשאר צורות וכדמסיק רבי' כאן וכתב ובשל כפרים כולם אסורים ויש לדחוק ולומר דרבי' דכתב שם אדם לרבותיה כתביה דאפילו באדם אינו אסור סתמא עד שיהיה בידו כדור או סייף אלא שקשה שזהו כבר אשמעינן רבינו במ\"ש שם אפי' צורת אדם כו': "
                ],
                [
                    " אא\"כ עומדים על פתח מדינה ובידם מקל או צפור כו' ריש פ' א\"מ תנן כל הצלמים אסורים כו' וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובגמרא מפרש מקל שרודה כל העולם כולו במקל צפור שתופס כל העולם כולו כציפור כדור שתופס כל העולם כולו ככדור תנא הוסיפו עליהן סייף עטרה וטבעת. סייף מעיקרא סבר כו' ולבסוף סבור שהורג כל העולם כולו. עטרה מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא ולבסוף סבור כעטרה למלך. טבעת מעיקרא סבור אישתיימא בעלמא (פרש\"י שליח הנושא חותם המשלחו) ולבסוף סבור שחותם כל העולם כולו למיתה ע\"כ בגמרא ורבי' לא הביא אלא ד' מקל או צפור או כדור או סייף וכתב ב\"י ע\"ז תימה למה השמיט השאר ע\"כ ונראה דרבינו חשיב חד מאינך דאיכא לספוקי בהו אם מורה על שפלות או שררה כמ\"ש בסמוך סייף מעיקרא סבר כו' וה\"ה לאינך והה\"נ דלאו דוקא הנך שית דקא חשיב תלמודא אלא כל מה שנותנין בידו שמורה על שררה כה\"ג ידוע שהוא אליל ואסור ולכן לא חש רבינו להביא כל הנך שמביא בתלמוד דלא תימא דוקא הנך ותו לא: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם המוצא וכו' ולא נהירא דהא מוקי לה בגמרא דוקא בעומד על בסיסו כו' (עיין בשלטי הגבורים ד' שס\"ז ע\"א דכתב דגם הרמב\"ם סבר כן ושכן מוכח פי' המשניות שלו האריך שם (תימה על דבריו דל' הרמב\"ם שהביא הב\"י לא משמע הכי וכן נראה מדברי רבינו ע\"ש עכ\"ה) כתב ב\"י וז\"ל י\"ל שהרמב\"ם מפרש דשמואל דמוקי לה הכי סבר כר\"ל דאמר אליל שנשתברה מאליה מותרת ואנן קי\"ל כר' יוחנן דפליג עליה ואסר הילכך ליתא לדשמואל עכ\"ל ב\"י ונראה לפרש רבינו דפסק כשמואל משום דר' יוחנן לא קאמר אלא באליל שנשתברה מאליה ובסתם שברי אליל אמרינן לא מאליה נשתברה אלא שברה בחמתו לכן מותרים שברי אליל אם לא בעומד על בסיסו: (ובשל כפרים בש\"ג דף שס\"ז ע\"ב כתב צ\"ע שנראה מדברי הטור דחילוקים שקאמר אינם אלא בשל כרכים אבל בכפרים בכל ענין אסורים ולא ידענא מנא ליה עכ\"ל ותימה על דבריו הלא גמרא ערוכה דבשל כפרים בכל ענין אסורין וכמ\"ש בב\"י ר\"ס זה): "
                ],
                [
                    " וכל הצורות שאסור כו' עד הלכך בשל רבים דלא שייך בהו חשדא בפ\"ב דר\"ה דף כ\"ד תנן דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל על הטבלא בעלייתו בכותל שהיה מראה את ההדיוטות ואמר להם הכזה ראית כו' ופריך עלה והא כתיב לא תעשון אתי כו' עד ר\"ג נשיא הוי ושכיחי רבים גביה ליכא חשדא איבעית אימא של חוליות הוה ולא היה מחברה אלא בשעת בדיקת העדים וכל יומא לא חזו לה וליכא חשדא ואבע\"א נהתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות כו' וזהו דעת רבינו. והרי\"ף שאינו מתיר אלא בלהתלמד אפשר משום דס\"ל דלאיבעית אימא האחרון כאולו בהדיא אמר דוקא זה מותר הא ברבים או בפרקים אסור. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הרמ\"ה כתב אפי' למ\"ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל כו' אסורים וכן יראה מדברי הרא\"ש ז\"ל שהביא המשנה לפסק הלכה כתב ב\"י איני יודע טעם לדברי הרמ\"ה בוה דהא בענין גנתא דאזדבלא בזבל דאליל אסיקנא בפרק כל הצלמים דהלכה כמ\"ד זה וזה גורם מותר וא\"כ הא דתנן נטל ממנה כלומר מאשירה עצים אסורים בהנאה הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה בו הפת אסורה בהנאה דלא כהלכתא היא דאתיא כמ\"ד זה וזה גורם אסור ולא קי\"ל כוותיה וכ\"כ הר\"ן ז\"ל. גם יש לתמוה על מ\"ש רבינו וכן יראה מדברי א\"א הרא\"ש ז\"ל שהביא המשנה לפסק הלכה דאי משום שהביא המשנה לפסק הלכה דייק הכי גם על הרי\"ף היה יכול לכתוב שנראה שסובר כן שהרי גם הוא הביא המשנה לפסק הלכה ומ\"מ לפי האמת משמע דבין להרי\"ף בין להרא\"ש אין הכרע ממה שהביאו המשנה סתם דאיכא למימר שלא הביאוה אלא משום דמסיים בה נתעובו באחרות כולן אסורות ור' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח וללמוד דהיכא דאפה בחדש שלא נצטנן דאסור בהנאה דיש לו תקנה ע\"י הולכה לים המלח כר' אליעור דקי\"ל כוותיה אבל רישא לא קי\"ל כוותיה וסמכו על מ\"ש קודם לזה בסמוך גבי גינתא דאיזדבל בזבל דאליל ובפרק כל שעה דאמרינן דהלכה כמ\"ד זה וזה גורם מותר עכ\"ל ועיין באשר\"י שנראין דבריו כסותרין זא\"ז וצריך שתדע שהרא\"ש לא החמיר אלא באליל ומ\"ש בזה וזה גורם להיתר היינו בשאר איסורים ותרומה ע\"ש שבזה מיושב דברי הרא\"ש. "
                ],
                [
                    " וכתב הראב\"ד דוקא אשרה העשויה לצל כו' אבל בית כו' מותר ז\"ל התוס' אמתניתין דלא ישב בצילה לא דמי לצלו של היכל דסתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א\"נ חומרא דאליל שאני ע\"כ לשון התוס' וברמזים כתב של בית של אליל יש אוסרין ויש מתירין. ור\"ל במ\"ש יש אוסרין היינו לשינויא בתרא דמשני א\"נ חומרא דאליל שאני דלפ\"ז ה\"ה צל בית אליל אסור ודעת הראב\"ד שהתיר בצל בית הוא כשינויא קמא של תוס': "
                ],
                [
                    " שדה שנזדבלה בזבל אליל כו' בסמוך כתבתי שהב\"י תמה על הרא\"ש והרמ\"ה דזה וזה גורם אסור משום חומר אליל דהא דשדה שנזדבלה כו' משנה שלימה ומתיר זה וזה גורם ע\"ש גם על רבינו יש לתמוה שכתב לעיל דעת הרמ\"ה והרא\"ש וכאן כתב מתניתא דשדה שנזדבלה סתמא להלכתא והוא סותר דבריהם וצ\"ע ויש לחלק קצת ולומר דשאני שדה דנזדבלה דלא ניכר הנאת האיסור בההיתר מיד כ\"א לאחר זמן ואפילו נתפטמה בכרשיני אליל הפיטום והשמנונית לא נתהווה בשעת אכילתה מיד משא\"כ בזה וזה גורם הניכר מיד דאסור: "
                ],
                [
                    " מרחץ שאליל עומדת בחצירה כו' אלא היא נעשית לנוי המרחץ בפרק כל הצלמים תנן שאל פרוקלוס בן פלוספום את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי א\"ל כתיב בתורתכם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי א\"ל אני לא באתי בגבולה היא באתה בגבולי א\"א נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ ע\"כ ופירש\"י אפרודיטי שם אליל והמרחץ עומד בחצרה ובזה מבואר מ\"ש רבינו אלא היא נעשית לנוי למרחץ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפיכך מי שביתו סמוך לאליל כו' משנה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ז) סוף ע\"א ומפרש שם רש\"י מי שהיה שם כותלו סמוך לאלילים שהיה אחד מכותלי ביתו אביו והבית עצמו נעבד ויש לדקדק בפירש\"י מי הכריחו לפרש כן דמיירי שהבית עצמו נעבד אי משום דקשיא ליה הא דקתני עציו אבניו ועפרו מטמאין כשרץ דלמא ה\"ט משום שהן תשמישי אליל שנאסרין כאליל עצמה ונראה לפרש דכתב כן משום דקשה לריש לקיש דס\"ל אליל שנשתברה מאליה מותר אם כן מחיצה שנפלה למה עציו אבניו כו' מטמאין ולכן פי' שהבית עצמו נעבד ור\"ל שכל אבן בפני עצמו הוא עיבד וכ\"כ התוספות הטעם וז\"ל שם ריש ע\"ב אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ ואפילו למ\"ד אין עובדין לשברים הב\"ע כגון שהיתה אליל של ישראל או של עכו\"ם והשתחוה לה ישראל ובירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן וכן פי' הקונט' עכ\"ל התוס' ולא מצאתי שפי' הקונטרס כן אלא ודאי ר\"ל שפי' כן במ\"ש והבית עצמו נעבד וכמ\"ש: "
                ],
                [
                    " אסור לבנות הכיפה כו' עבר ובנה שכרו מותר כן הוא בגמרא פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף י\"ט ע\"ב) ופריך שם פשיטא משמשי אליל הן לד\"ה לא נאסרו עד שיעבדו ומתרץ רבי ירמיה לא נצרכה אלא לאליל עצמה ופריך למ\"ד אלא של עכו\"ם אסורה מיד מאי איכא למימר ומתרץ אליל מאן קא גרים לה מכוש האחרון ומכוש האחרון לית ביה שוה פרוטה: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ם אבל בונה כו' הוא בפ\"ט מהל' אליל ונראה שטעמו משום דמכרש הא דתנן בונה עמהן במסיאות דהיינו טרקלין או חצר שבו אותה כיפה וכן פרש\"י דבמסיאות היינו בימה שמקריב עליה זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לאליל ובתוס' הקשו על כרש\"י ודחה ר\"י גירסא זו וגרס דימוסאות במקום במסיאות והוא ל' מרחצאות אבל דבר שהוא לצורך אליל אף ע\"פ שהוא משמש למשמש אסור לבנותו ב\"י וע\"פ זה דברי רבינו מבוארים: "
                ],
                [
                    " היה לאליל גינה או מרחץ כו' משנה בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ\"א) (ופרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ד)) אליל שיש לה גינה או מרחץ נהנין ממנה שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה ובגמרא אמר אביי בטובה בטובת כהניה שלא בטובה שלא בטובת כהניה לאפוקי בטובת עובדיה דשרי איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת כהנוה שלא בטובה שלא בטובת כהניה מאן דמתני אסיפא כ\"ש ארישא מאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניה נמי שפיר דמי ופסק הרמב\"ם בפ\"ו מהל' ע\"ז כלישנא קמא דשרי באיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניה וכבר נתן הר\"ן טעם למה פסק כן. והרי\"ף והרא\"ש כתבו שתי הלשונות ולא הכריעו משמע דמדסתם ס\"ל הלכתא כלישנא בתרא וכן פסק הר\"ן ז\"ל וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב דאפילו יש לאחרים חלק בטובה עם כהניה אסור להנות מהם בטובה והיינו כלישנא דמתני לה אסיפא דאע\"ג דאיכא אחרים בהדה לא שרי בטובת כהניה כלומר כיון שיש לכהניה חלק בטובתה. ומ\"ש ואם אין הטובה היוצאת מהן לכהניה אלא לעובדיה מותר נראה דהיינו מדאמרינן מאן דמתני לה אסיפא כ\"ש ארישא כלומר ומאי בטובה בטובת כהניה שלא בטובה שלא בטובת כהניה לאפוקי טובת עובדיה דשרי כלומר דכי תנן ברישא נהנין מהן שלא בטובה היינו שלא בטובת כהניה כלומר שאין לכהניה חלק בטובה היוצאת מהם אלא כל הנאה לאחרים דלאו כהניה עכ\"ל ב\"י. ועל מ\"ש רבינו שאסור לקנות מהם בטובה יש לדקדק מ\"ש מנרות של שעוה דכתב רבינו לעיל סימן קל\"ט דאם כבו ומוכרן הרי הן בטלין ואמאי מותר לזבין מינייהו הא מהנין הכהנים ואפשר לומר שהנרות היו חול מתחילה רק שהדליקן לפני אליל ונעשה מהן נוי לאליל והואיל ומוכרן מבטל נויין שרי אבל גינה ומרחץ שהוקצה מתחילה לשם זה ליתן שכרן לכהניה ונמצא נתינת שכרן זהו תשמישם וכאילו מהנה לאליל עצמה לכן אסור: "
                ],
                [
                    " ולא דמי ליריד של עכו\"ם כו' האי ולא דמי ליריד כו' כתבו התוס' בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ד) בפסק ר\"ת ולא הזכיר שם באותו פסק פרש\"י ע\"ש ומ\"מ מדכתבו רבינו אפי' רש\"י י\"ל שס\"ל שדוקא לפריש\"י צריך לתרץ דלא דמי דאילו לפי' ר\"ת הדמים אינם מעלים ולא מורידין בגינה ומרחץ שאין זה נקרא מהנה כיון שיש לו הנאה נגד הדמים בפירות או ברחיצה משא\"כ ביריד שנותנין מעות לאליל בלא דמי המקח אבל לפרש\"י שכתב שהאיסור הוא עבור שמהנה לכהנים במעות א\"כ ה\"א אפילו אינם עומדות בחצירה אסור כמו ביריד וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ודוקא שהדבר ידוע שמכרה לעשות צרכיו כו' ק\"ק דלעיל בסימן קל\"ב משמע מדברי רבינו דאף במכרן סתמא מותרין ולא חיישינן שמא מכרן לקנות בדמיהן אליל דקאמר אבל עכו\"ם שמוכר אליל או יינו הדמים מותרין י\"ל דהתם נקט סתמא לענין דמי יין נסך אבל דמי אליל סמך במה שיתבאר כאן ואע\"ג דכתב שם וז\"ל והא דאמרינן דמי אליל ביד עכו\"ם אסורין דוקא כשמוכר נקנות בדמיו אליל ע\"כ דמשמע דוקא במפרש הדמים אסורין אבל מכר סתמא מותרין י\"ל דלאו לדיוקא נקט הכי דהא כתב שם כדתניא ישראל שהיה נושה וכו' והיה מוכר אליל ומביאו לו מותר משמע דוקא במביא לו שיש הוכחה שלשם פרעון מכרן מותר אבל בסתמא אסור כמ\"ש רבינו כאן. ועי\"ל דמ\"ש והא דאמרינן דמי אליל ביד עכו\"ם אסורין דוקא כשמוכר לקנות בדמיו צורכי אליל ר\"ל ה\"ה היכא דאיכא למיחש שיקנה דכמו שבודאי אם ידעינן שיקנה אסור הדמים ה\"נ חוששין גם מספק ולא אתא ללמדינו שם אלא יי\"נ דמסתמא אינו מוכרו כדי לקנות יין נסך אחר אלא לקנות יין אחר אף על גב דדעתו לנסכו מ\"מ אינו אסור בכה\"ג כיון ששם יין עליו ומ\"ש אבל עכו\"ם שמכר אליל או יינו הדמים מותר ר\"ל אליל דומיא דיינו והיינו כשידוע שאינו רוצה לקנות בדמיו אליל אחרת והיותר נראה דשם לא בא למעט אלא שלא תאמר יי\"נ או אליל תופס את דמיו כמו אליל ישראל שנלמד ממ\"ש והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהיה ממנה הרי הוא כמוהו ע\"ז כתב שם דז\"א אלא הדמים מותרין ר\"ל מצד עצמן מותרין ואינן תופסין דמיהם וע\"ז כתב שם והא דאמרינן דמי אליל ביד עכו\"ם אסורין דמשמע אסורין מכח שתופס דמיו ומשני דז\"א אלא מש\"ה אסורין משום שירצה לקנות מהן אלול אבל לא משום שתופסין דמיהן ושם לא נחית לדינא דסתמא הרי הוא בודאי אלא ללמדינו דאינו אסור מכח תפיסת דמים אבל מאחר שהדין שסתם הוא כודאי ממילא גם שם ר\"ל כן וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפיכך הבונה בית לע\"א או שמצאה בנוי והשתחוה לו נאסר מיד בפרישה כתבתי דלא דמי לאילן נטוע ע\"ש ואף ע\"ג דלעיל בהלכות שחיטה בסי' ו' לענין שחיטה כתב בשם הרא\"ש דתלוש ולבסוף חיברו ובטלו שם מחשב כמחובר ובנין הבית אין לך ביטול כמוהו ולכאורה היה נראה דשאני התם דתליא רחמנא במ\"ש ויקח המאכלת בידו דבעי לך דבר הניקח ביד משא\"כ הכא דאסרה רחמנא כל זמן שאינו דומה להרים כמ\"ש אלהיהם על ההרים כו' אמנם בגמרא דחולין דף י\"ו משמע דשאני אליל דהחמירו בה דז\"ל שם אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין אליל הוה תלוש דאמר כו' בעי רבא לענין שחיטה מהו כו' פרש\"י לענין אליל דקי\"ל העובד את ההרים אינם נאסרים ה\"מ הר דמחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו ומשחברו עבדו נאסר משום לא ידבק בידך ודו\"ק וע\"ל סימן ו'. וע\"ל בח\"מ סימן צ\"ה ס\"ז דפסק הלכה כחכמים בתלוש ולבסוף חיברו דהוי כתלוש: "
                ],
                [
                    " (ואם של ישראל כו' עיין בב\"י שהאריך לפרש דאליל של ישראל אינו נאסר מיד אלא א\"כ נעבדה כמ\"ש בר\"ס קל\"ט. ויש לחלק בין ישראל לישראל מומר כמ\"ש בס\"ס קמ\"ח וכאן איירי בישראל שכבר המיר דגם עליו נאמר פסילי אלהיהם משפסלו נעשה אלוה אבל בישראל שעושה כדי לעובדו או למכרו לעכו\"ם דאמרי' דלמא יחזור בו אינו נאסר אא\"כ עובדו ולפ\"ז הכל כפשוטו ועיין בב\"י שדחק עצמו מאוד עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כיצד מבטלה כו' ובין האשרה ובין השפאים מותרין ז\"ל המשנה ס\"פ כל הצלמים נטל ממנה מקל אחד או שרביט ואפי' עלה אחד ה\"ז בטלה שיפה לצורכה אסורה שלא לצורכה מותרת ובגמרא מסיק שאף ששיפה לצורכה השפאין מ\"מ מותרין וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם המשנה ותמיהה לי על רבינו למה קצר שפתח בנטילה מקל או עלה וסיים בשפאים שפירוש שפאים שם הוא ששיפה והחליק האשרה וצ\"ל שהוא כולל הכל בשפאים מקל ועלה: "
                ],
                [
                    " (בשעת שלום מותרת א\"ל מ\"ש ממכרה או משכנה דלא בטלה דהתם אינו בזיון כ\"כ די\"ל דאינו מבטלה רק משום דוחק מעות מכרה ומ\"מ עבדה עבודה גמורה משא\"כ בהניחוה עובדיה בשעת שלום איכא בזיון גדול ומסתמא מבטלה. ובזה מיושב מה שמתמה הב\"י על המרדכי שכתב שהעכו\"ם מבטל באמירה או במחשבה בעלמא מ\"ש ממכרה או משכנה דבסמוך דמשמע דאפילו מוכר ברצונה לא בטלה ע\"כ דשאני היכא דאינו לוקח כלום עבורה איכא בזיון גדול והוי ממש דומיא דהניחוה עובדיה וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אליל שנשתברה מאליה אסורה בגמ' (ס\"פ כל הצלמים דף מ\"ט ע\"ב) מוקי לה באליל של חוליות והדיוט יכול להחזירה (וקשה הא משמע בר\"פ דף מ\"א ע\"ב כר\"י דאסורה אפילו אין ההדיוט יכול להחזירה עכ\"ה) וכתב הר\"ן דצ\"ל דהא דאם אין הדיוט יכול להחזירה בטלה היינו דוקא כשהעיקר אליל נשאר קיים דכיון דלא נשתבר ממנה אלא מיעוטא בכה\"ג אין עובדים לשברים אלא לגוף אליל בלבד אבל אם נשתברה מאליה כולה קיי\"ל כר' יוחנן דפסק בריש פרק כל הצלמים דאסורה אפי' אין יכול להחזירה ההדיוט או יש לומר ששם מיירי שנשתברה לחתיכות גדולות שעדיין שמה עליה משא\"כ שנשתברה לשברים קטנים עכ\"ל עוד תירץ ב\"י וחילק אם הדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם משא\"כ כשאין יכול להחזירה דסגי בביטל קיסם א' מהם ומזה איירי ר' יוחנן. וכ\"פ בש\"ע כשינוייא בתרא ע\"ש סי\"א ובד\"מ כתב שבתא\"ו נתיב י\"ד ח\"ד כתב כשינוייא קמא ושהמרדכי ריש כל האלילים כתב היפך שינוייא קמא דאדרבה כשנשברה אליל כולה בטלה טפי ע\"ש וכתב ב\"י דרבינו דסתם לא הרגיש בקושיא זו (ומהר\"ל מלובלין תירץ דפלוגתת ר\"י ור\"ל איירי בעיקר ע\"א שנשארה קיים וקיי\"ל כר\"י דאסורה ופלוגתת רב ושמואל איירי בהשברים שנפלו ממנה ונמצא דרבינו יפה דקדק ולא סתם לן מידי דמ\"ש רבינו אסורה היינו לומר שהע\"א עצמה שנשארה קיים אסורה ושאר החתיכות שנפלו ממנה תלוי בהדיוט יכול להחזירה ובזה דקדק וכתב וצריך לבטל כל קיסם וקיסם וק\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הגודר או נשבע כו': "
                ],
                [
                    " ואסור אפי' להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך. כתב ב\"י ל' רבינו אינו מדוקדק דכתב אפי' כו' שלא לצורך דמשמע דכ\"ש דאסור אם הוא לצורך וזה אינו דפשיטא דשלא לצורך יותר יש לאסור מלצורך אף על גב דמלשון הרא\"ש משמע דפשיטא דלצורך יותר יש לאסור משלא לצורך שהרי על מה דאמר בגמרא שמור לי בצד אליל כו' כתב לכאורה משמע דוקא בכה\"ג אסור להזכיר האליל לצורך ומיהו נראה דבכל ענין קאסר ואורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ\"ל דאפילו לצורך אסור עכ\"ל משמע דלצורך יותר מסתבר לאסור היינו משום דברייתא קתני שמור לי כו' אבל מאן דלא ידע ברייתא לא פשיטא ליה זה יותר מזה ואפילו לפי סברת רבינו דשלא לצורך יותר מסתבר להתיר מ\"מ לא היה לו לכתוב הך אפילו קודם להזכירה בשמה אלא הכי הול\"ל אסור להזכירה בשמה ואפילו בחנם שלא לצורך ואם היה דעתו כדעת הרא\"ש הכי הול\"ל אסור להזכירה בשמה בחנם בין לצורך בין שלא לצורך עכ\"ל אע\"פ שלא נמצא כל זה בב\"י בפירוש מ\"מ נראה דכך דעתו. ולי נראה ליישב כל זה דרבינו כ\"כ לדעת הרא\"ש דהתחיל וכתב לכאורה אינו אסור להזכירה אלא בכה\"ג דשמור לי ור\"ל דבהזכרה לחוד ושלא לצורך אין קפידא אלא דוקא כשמזכירה לצורך דומיא דשמור לי דאז נראה דנותן ממשות בהאליל ואז אינו אסור משום ההזכרה אלא משום דנותן בהממשות מש\"ה כתב וז\"א אלא בהזכרה לחוד גרידא והיינו כשמזכירם בחנם ושלא לצורך נמי יש איסור וכדמסיק הרא\"ש ודו\"ק. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שלשה ימים לפני אידיהן כו' ואם נמשך האיד שלשה ימים או ארבע ימים כו' חשוב הכל כיום אחד ז\"ל הגמ' בפ\"ק דע\"א דף ו' ע\"א איבעיא להו הן ואידיהן או דילמא הן בלא אידיהן. ופירש\"י הן ואידיהן ג' ימים דחשיב במתני' עם יום האיד או ג' ימים לבד מיום האיד וקאמר שם ת\"ש ואנו הן אידיהן של עכו\"ם קלנד\"א כו' ואמר רב חנן בר רבא קלנדא שמונה ימים כו' ואי ס\"ד הן ואידיהן עשרה הו\"ל למיתני ומשני תנא כוליה קלנדא חד יומא קחשיב ליה והמסקנא שם הוא דהן ולא אידיהן קאמר ע\"כ ואם כן הייתי אומר כדס\"ד מעיקרא דעת המקשן קמ\"ל דלא וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " ואפי' באיד קבוע כו' אבל חוצה לה אפילו הסמוכין לה מאוד מותר כו' כתב ב\"י ומשמע מפירש\"י דהיינו שיודעין שחוצה אין עושין אותו האיד והר\"ן כתב דמשמע בתוס' דגם חוצה עושין האיד מותרין אם אינם עושין האיד אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודי עכ\"ל ב\"י וכ\"כ ד\"מ ונלע\"ד דדעת רבינו בדעת הר\"ן מדכתב אפי' באיד קבוע וכבר כתב דלא מקרי איד קבוע אלא שהחזיקו בו הכל ולכאורה היה נלע\"ד דלא אסרו אלא בעיר שהאליל בתוכו דאזלי ומודי מיד: "
                ],
                [
                    " הילכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם כו' כתבתי בפרישה דהיינו אפילו בדבר שאינו ראוי להקרבה כו' ע\"ש כדאיתא התם להדיא אם לא שיש לו כבר מאותו המין אינו אסור משום לפני עור וגומר כדאיתא התם והתוספות כתבו דאף בלקנות מהם שייך לפני עור וגו' דשמא מן הדמים יקנה תקרובת אליל ולפ\"ז לא שרי לקנות מהם אף דבר המתקיים כ\"א בעכו\"ם ידוע שיש לו מעות הרבה זולת זה ולדעת ר\"ת דלא שייך כלל במקח וממכר אזיל ומודה א\"ל שקונה מהן דבר שאינו ראוי להתקיים לפי שאז שמח מאד במכירתו ומ\"ה אינו אסור למכור להם אלא מיני תקרובות ומשום לפני עור וגו' ולדעת ר\"ת אפילו יש לו כבר מאותו המין גם כן אסור ע\"ש באשר\"י ותמצא שם מבואר יפה עכ\"ל מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ור\"ת פי' כו' אלא משום שקונה לצורך אליל והא דקתני מתניתין דג' ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן כתב ר\"ת בהדיא דמיירי במוכר להם צורכי אליל דוקא וה\"פ אסור לשאת מהם המעות וליתן להם חילופיהן אלא כיון דקתני בברייתא אין לוקחין מהם כתב הרא\"ש דמיירי בדבר שאינו מתקיים ונ\"ל הא דסתם רבינו בפי' ר\"ת (ולא כתב דאיירי מתני' במוכר להם צורכי אליל או קונה דבר שאינו מתקיים עכ\"ה) משום דאפשר דס\"ל דלשאת דמתני' מיירי שקונה מהם דבר שאינו מתקיים אלא שא\"כ קשה דלא הוה פי' דלשאת דומיא דלתת דמיירי דוקא בדבר הצריך להן לתקרובות אבל לפי' ר\"ת ניחא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם א\"א לו שלא יקבלנו כו' יקבלנו ממנו ולא יהנה כו' ז\"ל ב\"י יש לתמוה על רבינו והרמב\"ם שסתמו וכתבו שלא יהנה בו ולא פי' שצריך לאבדו בפניו כדאיתא בגמ' שצריך לזרוק לפני הנכרי לבור או למקום האבוד כלאחר יד ופירש\"י כלאחר יד שלא יבין שמדעתו השליכו וכיון שרואה שנאבד ממנו לא ישמח וכ\"פ ב\"י בש\"ע ע\"ש ויש ליישב דמש\"ר ואם א\"א לו שלא יקבלנו ר\"ל שגם להשמט ממנו להשליכו א\"א לו אלא הנכרי עומד עליו עד שיקבלנו ויהנה ממנו וק\"ל. "
                ],
                [
                    " ואסור לכפול לו שלום לעולם לפיכך טוב כו' ויצטרך לכפול לו ז\"ל הגמ' ס\"פ הניזקין אין כופלין שלום לעכו\"ם רב חסדא מקדים ויהיב שלמא רב כהנא אמר שלמא למר ופירש\"י אין כופלין שלום לעכו\"ם דהא דנותנין שלום לעכו\"ם מפני דרכי שלום הוא דשרי ובחדא מינייהו סגי למימר להו ופי' הר\"ן מקדים להו שלום כדי שלא יצטרך לכופלו אם ישאלו שלום תחילה. שלמא למר פירש\"י ור\"ן שלא היה בלבו לברכו אלא לבו היה לרבו וכתבו התוס' וצ\"ע שלא יהא בזה כמו גניבת דעת ועל חנם פי' כן דלא קאמר אלא דאין כופלין לו שלום עכ\"ל תוס' ושם רב הונא ורב חסדא הוו יתבי חליף ואזיל גניבא כו' עד אזיל לגבייהו א\"ל שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי א\"ל מנא לך דכפלינן שלמא למלכא א\"ל דאמר רב יהודה אמר רב מניין שכופלין שלום למלך שנאמר ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דוד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעוזריך עכ\"ל הגמ'. והנה מכאן דכפילת שלום הוא מה שאנו עונין אחר הנותן לחבירו. שלום עליך שלום וכמו שהשיב אבישי לדוד שלום לך שלום לך. ומה שאמר עוד ושלום לעוזריך בזה לא נתן שלום לדוד אלא השיבו תשובה על מה ששאלו דוד דכתיב לעיל מיניה (בדברי הימים א' סימן י\"ב עכ\"ה) ויצא דוד לפניהם ויען ויאמר להם אם לשלום באתם אלי לזרני כו' והשיב לו ע\"ז ושלום לעוזריך ואפשר שכמו ששם היה כפילת השלום בתשובת אבישי לדוד שאמר לו תחילה אם לשלום באתם מזה למדו שבחזרת השלום כופלין ולא בשאילת שלום תחילה. אלא שקשה שהרי שם בגמרא אמרו מנין שכופלין שלום למלך משמת דוקא למלך וגם משמע דהכפל הוא בשאלה כמי שהיה כופל גניבא בשאלת השלום לרב הונא ולרב כהנא שוב ראיתי בחכמת שלמה ומצאתי שכתב אהא דאמרינן שם בגמרא שלמא עלייכו מלכי שלמא עלייכו מלכי ז\"ל בי\"ס גורסין שלמא למר שלמא למר ופי' בגליון לכל א' היה אומר כן ולא שהיה כופל עכ\"ל. גם י\"ל דהיינו מעליותא דמלך דאפילו בשאלה צריך להכפיל לו שלום וה\"ה לרבנים הנקראים מלכים כדאיתא שם אבל לשאר כל אדם אין כופלין להם כ\"א בחזרה שאז הסברא נותנת להכפיל לו שלום ע\"ד שאנו אומרים למי שנותן לחבירו צפרא טבא הואי משיב לו שנה טובה. אבל מ\"מ אין כוונת הגמרא והפוסקים לזה שאין מה שמשיבין שנה טובה נקרא כפילת שלום גם ל' תשובה זו משתנה בין בני אדם לפי הזמן ולפי המקום שקצתם אינם משיבין שנה טובה. לכן נראה שכמו ששאלת המלך בכפל הוא מה שאומרים שלמא עליך מלכא ב\"פ כנ\"ל בגניבא כן וע\"ד זה הוא מן הדין להשיב לכל אדם בכפל שלום עליך שלום עליך ומנהגינו גם כן שמשיבין שלום עליך שלום. והיותר נראה דגם דברי אבישי לדוד לא היה בל' תשובה לחוד כי מ\"ש לו בראשונה שלום שלום לך היה התחלה לשאלת שלום ולבסוף השיבו לו על שאלתו אם לשלום באתם והשיב לו ושלום לעוזריך ובזה עדיפות במלכים שכופלין להן שלום בתחילה משא\"כ כל אדם שהמתחיל נותן לחבירו פ\"א שלום וחבירו נותן לו שלום פעמיים. כי המתחיל ואומר לחבירו שלום עליך אינו ל' שאלה עד שתאמר שחבירו משיב לו שלום עלי וחוזר ונותן לו שלום דא\"כ למה נותן לו שלום אלא הו\"ל גם כן לשואלו בשלומו וא\"ל שכן הוא באמת שחוזר ושואלו דהא אינו חוזר ומשיב לו חבירו השואלו תחילה ועוד דא\"כ הול\"ל השלום עליך בה\"א אלא אין כאן שאלה ותשובה כלל אלא המתחיל אומר לו שלום עליך ר\"ל מברכו בהשלום והוא מכפיל לו בשלום ואומר שלום עליך ועוד שלום וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " עיר שיש בה אליל ז\"ל רש\"י עיר שיש בה אליל שיום איד יש לבני העיר היום לאליל שבעיר עכ\"ל מדכתב יום איד יש כו' משמע שמפרש עיר שיש בה אליל ר\"ל שעבודת האליל נתפשטה בכל העיר דהיינו ביום איד שלהם ומשום הכי סתם המשנה ולא הוצרך לפרש דמיירי ביום איד וזהו ג\"כ טעם רבינו שסתם ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " שלא יהא נראה כא' מהם הולך שם לסחורה ולכבד אליל כו' ז\"ל מ\"ו מכאן נ\"ל דאיסור גמור לכ\"ע לילך לאותן יריד טעותם כגון במדינות הללו וזעמינא שמתקבצון לשם מרחוק ביום איד שלהם וכה\"ג והעולם סומכין איש אומרים שכתב הרא\"ש לקמן וצ\"ע עכ\"ל (וקשה לפי דברי רש\"ל היה לו לרבינו להביא כאן הי\"א בל' פלוגתא ועוד דכאן כתב דהרא\"ש הסכים להרר\"י ולקמן מביא הי\"א סתם אלא נראה פשוט דר\"י בא לפרש המשנה שהביא רבינו בר\"ס דאיירי ביריד ביום האיד ולעיל מבואר דאיירי שאין שום דרך אלא לאותה עיר לבד ולקמן מיירי באופן שיש היתר לילך שיש שם מעבר משם לעיר אחרת ולכן אין שום צ\"ע על המנהג שמותר לילך לשם ומאחר שיש שם ודאי מעבר לעבור משם לעיר אחרת ודוק עכ\"ה) וזעמינא הוא מקום אצל לאדמי\"ר שמתקבצים מכמה מקומות לשם מרחוק ביום איד שלהם: "
                ],
                [
                    " וכל מי שלוקח שום דבר נותן מכס לאליל כו' הרא\"ש מסיק לקמן אפילו אם הוא ביום אידם כיון שהוא יריד ונ\"ל דשאני הכא שהאיד אינו כו' כמ\"ש בפרישה ועי\"ל דהרא\"ש אינו מתיר אלא דבר הצריך לעצמו דהוי כדבר האבוד ולכן מתיר אפילו ביום האיד ולעיל מיירי שרוצה לקנות לסחור ולהשתכר וראייה לזה שהר\"ן הביא ג\"כ הי\"א שהביאם הרא\"ש אות באות וכתב אח\"כ ז\"ל ומיהו כי שרי משום דבר האבוד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבוד עכ\"ל וב\"י מביאו: "
                ],
                [
                    " ועוד פשוט יותר לאלוה שלו כו' (ז\"ל רש\"ל בביאורי סמ\"ג פי' אפילו כשרוצה ליתן אח\"כ בלא פשוט אסור שבודאי ממעות המקח יקח פשוט ויתנו לע\"א דאל\"כ פשיטא שנהנה ואסור עכ\"ה) ואינו אסור אלא כשאומר ועוד פשוט לבנין אליל תוס' והיינו לקדש פלוני דנקט רבינו ר\"ל לצורך קדש פלוני ומ\"מ מאחר שלא הזכיר רבינו לצורך או לבנין וכתב סתם לקדש פלוני נראה לומר דס\"ל דיש חילוק בין אם מזכיר שם אליל ואומר בשביל קדש פלוני לאומר סתם בשביל אלוה שלו ומכאן נראה דמכ\"ש דמותר ליתן לענייהם סתם כשהם חוזרין על הפתחים וא\"צ לומר לו שנותן בשביל אלוה שלנו יותר לאלוה שלו עיין בהגה\"ת רמ\"א בש\"ע דכתב דוקא אם אמר סתם ועוד פשוט לאלוה ולא אמר שלו: "
                ],
                [
                    " שאין אנו תולין שמכר שם אליל וכתב הרי\"ף דאין אנו צריכין לטעם זה דהא אסיקנא בפרק השוכר דדמי אליל ביד עכו\"ם מותר עכ\"ל וב\"י הביאו אבל מ\"מ רבינו לטעמיה אזיל דס\"ל בסימן קמ\"ד כר\"ת דהיכא דהדמים ביד עכו\"ם אסורים שמא מכרה לקנות אליל אחרת דאינו מותר אלא שידוע שמכרה לעשות צרכיו בדמיה כגון לפרוע חובותיו וכמ\"ש ב\"י לעיל דר\"ת ס\"ל דהאי דקאמר בגמרא חמרא זבין גלימא זבין דוקא נקט ורי\"ף כתב דתירוצא בעלמא קאמר ובאמת לא צריכנא ליה דהא אסיקנא כו' ע\"ש בבית יוסף: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אבל האידנא שרי כו' ובסמ\"ג כתב היתר אחר משום דהאידנא לא שייך נסיוני משום דלא בקיאין בקלא וגם אין דרכינו להשאיל לעכו\"ם כו' וכתב הר\"ן דמש\"ה מקילין אפי' לקנות כדי למוכרה ומ\"מ בעל נפש יחוש וימעט אבל שאלה ושכירות יש למחות ביד נוהגין היתר: "
                ],
                [
                    " אין מוכרין להם בא\"י כל דבר המחובר כו' עד ורב אלפס אסר גם בזה אלא א\"כ קצץ כו' כתב ב\"י ז\"ל משנה שם אין מוכרין להן כו' עד וכתב הרא\"ש והלכתא כר\"מ דסתם מתני' כוותיה כלומר ששנה דברי ר\"מ בלשון סתם ותמיה לי כו' עד עכ\"ל ואיני יודע מה כתב רבינו שהרי\"ף אסר כו' ע\"ש בב\"י שתמיהתו אינו תמיה שבהרי\"ף כתב בהדיא ז\"ל והלכתא כר\"מ דסתם מתני' כוותיה. והרא\"ש שכתב גם כן כהאי לישנא לישנא דהרי\"ף מציין ונקט וכדרכו. תדע שהרי כתב עליו כלומר ששנה דברי ר\"מ כו' ואי מ\"ש מתחלה והלכתא פיסקא דהרא\"ש עצמו הוה לא הל\"ל על דברי עצמו כלומר אלא מתחלה לשון הרי\"ף מציין איך שפסק הלכה כר\"מ ותמה עליו שלא ה\"ל להביא האבעייא דאיבעיא אליבא דר' יודא כיון דלא ס\"ל להרי\"ף דהלכה כוותיה ומסיק וכתב ז\"ל והיה נראה כו' ר\"ל כן היה נראה להרא\"ש דהלכה כרבי יודא ודלא כהרי\"ף שפסק כר\"מ וכצ\"ל. וזש\"ר דמסקנת הרא\"ש הוא כרמב\"ם דהלכה כרבי יודא ועיין בר\"ן שם שמדבריו נתיישבו תמיהת הרא\"ש די\"ל דמש\"ה הביא הרי\"ף האבעיא דמינה נשמע דאף בבהמה אין למכור עד שכבר נשחט מדאיבעיא בגמרא אליבא דר\"י בהמה לשחוט מהו ובעי למימר דאפי' רבי יודא דפליג באינך מודי בהא דלא ימכור עד שכבר שחטוהו וא\"כ מכ\"ש לר\"מ דס\"ל הכי והכי קי\"ל ולאפוקי של\"ת הסברא איפכא שר\"מ מודי בהא ודוק וזה ברור: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל כו' צ\"ע אם נאמר גם בהאי מותר משום איבה לשמוח עמו כמ\"ש לעיל ס\"ס קמ\"ח בשם תוס' דבמכיר מותר לשמוח עמהם משום דהוי כמחניף אע\"פ שיש שם איסור גדול דהוי כיום אידם א\"ד שאני הכא דנילף מקרא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולא היו מוסרין להם תינוק ללמדו כו' פרש\"י דף ט\"ו הטעם משום משכב זכור ומשום דמשכי ליה למינות ולפ\"ז אפילו לר\"ת ולר\"ן דכתבו דמותר להעמיד בהמה אצליהן דלא נחשדו ארביעה אפילו הכי תינוק אסור אפילו אם מסרו לו בפני עדים בגוונא דליכא משום שפיכות דמים: "
                ],
                [
                    " ופר\"י דוקא באשה שאינה חשובה כו' ז\"ל המשנה לא תתייחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות ופריך בגמרא דף כ\"ה ע\"ב תיפוק ליה משום שפיכות דמים א\"ר ירמיה באשה חשובה עסקי' דמרתתי מינה רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה מאי בינייהו אשה חשובה בין האנשים ושאינה חשובה בין הנשים והלכתא כרב אידי דתניא כוותיה ופרש\"י באשה חשובה כו' אשה יפה וקרובה למלכות דמסתפי מינה ולא קטלי לה אבל משום עריות איכא דיפה היא אבל אשה שאינה חשובה בין האנשים וחשובה בין הנשים (ר\"ל שהיא אינה חשובה בין האנשים שאינה קרובה למלכות אבל חשובה היא בין הנשים שאשה יפה היא עכ\"ה) משום רציחה נמי איכא דבא עליה ואח\"כ הורגה וחשובה בין האנשים ולא בין הנשים מותרת להתייחד דמשום עריות נמי ליכא כיון דאינה יפה. אשה כלי זיינה עליה אע\"ג דאינה חשובה בין האנשים ולא בין הנשים אין העכו\"ם הורג אותה אלא בא עליה ולכך צ\"ל המשנה הטעם משום שהם חשודין על העריות. איכא בינייהו כו' דלר\"י דמוקי לה באשה חשובה דמשמע חשובה בין האנשים והנשים דקרובה למלכות היא ולא קטלי אבל משום עריות איכא. היכא דאינה חשובה בין הנשים משום עריות נמי ליכא אבל לרב אידי בכולהו איכא משום עריות דהא סתמא קאמר אשה כלי זיינה עליה ולא תלינן ביפה. ור\"י הקשה אפרש\"י ז\"ל חדא דחשובה לא משמע יפה ועוד דלא משתמע בשום מקום בשבויה בין יפה לשאינה יפה להתירה לכהונה. ועוד דא\"כ דחדא מילתא היא הל\"ל איכא בינייהו חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים מדקאמר ושאינה חשובה אלמא תרי מילי נינהו מש\"ה מפרש אשה כלי זיינה עליה מפני שאינה בעלת מלחמה כאיש ומרחמין עליה הלכך ליכא בה איסור יחוד משום שפיכות דמים רק משום עריות איכא למיחש וכשהיא אשה חשובה מירתת מינה והא דקאמר איכא בינייהו תרי מילי הן וה\"ק חשובה בין האנשים דקרובה למלכות איכא בין ר\"י לר\"א דלר\"י אסור להתייחד עמהן אע\"ג דליכא למיחש לש\"ד מ\"מ איכא למיחש משום עריות דאע\"ג שהיא חשובה שמא יאנסוהו ויסמכו שתסתיר קלונה ולרב אידי שרי דכשהיא חשובה ליכא למיחש אפילו לעריות דמירתתי מינה ושאינה חשובה נמי אם היא מותרת להתייחד בין הנשים נכריות איכא בינייהו דלר\"י כיון שאינה חשובה קטלי לה דל\"ל טעמא דמרחמי עלה ולרב אידי דאשה כלי זיינה עליה דמרחמי עלה ולעריות ליכא למיחש דבת דעת היא וכשתראה העכו\"ם תברח ותצא. וז\"ש רבינו ופירש ר\"י דוקא בשאינה חשובה פי' דאז אסורה משום חשש עריות אע\"ג דליכא למיחש לש\"ד דכלי זיינה עליה אם היא כו' מותרת דליכא למיחש למידי דאף לענין ערוה מירתתי מינה וכל אשה אפילו אינה חשובה מותרת להתייחד בין הנכריות דמרחמי עלה וגם לעריות ליכא למיחש דכשתראה תברח ורש\"י פירש כו' אפילו אינה חשובה דמכוערת היא חיישינן לעריות אבל בין הנשים משמע דאפילו לפירוש רש\"י מותר מטעם שתברח ותצא ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כל מכה וחולי שיש בהם סכנה כו' אין מתרפאין מהן כ' בהגהות אשר\"י ה\"מ בחנם אבל בשכר הכל מותר דחייש לפסידא דאגרי (ז\"ל רש\"ל בביאורי סמ\"ג ע\"ז חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן כי תלמודא סתמא קאמר וגם גדולי השנאה דלא חיישי לשכרו היכא דליכא למיחש למרע חזקתו וכן דעת רוב המחברים ועיקר עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " דלחיי שעה לא חיישינן וז\"ל התוס' בפ\"ק דע\"א דף נ\"ז לחיי שעה לא חיישינן והא דאמרי' ביומא מפקחי' עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה אלמא חיישינן דאיכא למימר דהכא והתם טובתו עבדינן דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העכו\"ם ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הודאי למעבד הספק עכ\"ל ואע\"ג דרבינו כתב דודאי ימיתנו היינו היכא שהוא ספק אמרינן הכי: "
                ],
                [
                    " ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו כו' משמע דוקא שאמר שאין לו רפואה אלא במים אלו אסור אבל אם לא אמר כן אלא אמר קח ממים של אליל פלונית מותר ואחר כך כתב אבל אם אמר לו כו' ולא הזכיר לו שם אליל כו' משמע דאם אמר מים אלו שהם של אליל אסור וכלשון רבינו כתב גם כן האשיר\"י דף פ\"ה ע\"א אבל התוספת כתבי קצת בע\"א וז\"ל דף כ\"ו ע\"ג ואומר ר\"י דמיירי כגון שאומר לו שאותן מים מועילין ולא אחרים כגון ע\"י שד שמטעהו כי לפעמים יש כח ביד שדים להטעותם כדי לטורדם כו' אבל כשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים אלא שאמר הבא לי מים מותר להביא אף מאליל והביא לשון הירושלמי וז\"ל בכל מתרפאין חוץ מאליל עד שאמר לו הב לי עלין מאליל אבל א\"ל הב לי עלין סתם מביא לו עלין של אליל עכ\"ל וצ\"ע ויש לדחוק ולומר דמ\"ש בסוף ולא הזכיר לו שם אליל ר\"ל שלא הזכיר לו שמים אלו של אליל דוקא מרפאין דכל זמן שלא א\"ל מים אלו דוקא מרפאין לא מקרי שם אליל עליו ובזה מיושב במ\"ש ברישא ז\"ל חוץ מבעצי אליל וכתב עליו ודוקא שא\"ל שאין לו רפואה אלא במים אלו דקשה הא חוץ מבעצי אליל סתמא קאמר אלא שמע מינה דלא מקרי שם אליל עליו אלא בכה\"ג. והיותר נראה דאדרבה כשנזכר מדבריו שמכוון לשם אליל אסור אע\"ג דאינו מזכיר שם אליל וגם אינו אומר שאין לו רפואה אלא מאלו אלא כשיש מים או עצים אחרים והוא אומר קח מאלו שהם במקום פלוני ודאי קפיד ור\"ל שאין מרפאין אלא אלו משא\"כ כשאין מים אחרים ואינו מזכיר שם אליל אז אמרינן דלאודועי בעלמא מכוון. ומש\"ר ברישא ז\"ל ועכו\"ם דעלמא כו' עד שהוא של אליל האי שהוא של אליל לשון הטור הוא וי\"ל שהעכו\"ם אמר שיקח מים מאילן פלוני ואותו האילן הוא של אליל. וע\"ז מסיק דז\"א אסור אלא אם כן מוכח מלשונו שר\"ל שאין מים אחרים מרפאין והיינו כשיש מים אחרים וע\"ז מסיים אבל כשאין מים אחרים דאז אינו מוכח מתוך לשונו מותר וק\"ל. גם מ\"ש חוץ מבעצי אליל ר\"ל כשנראה שמקפיד על אליל ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפיכך ברשות הרבים מותר כו' וז\"ל רמ\"א ויש מחמירין שלא להסתפר מהעכו\"ם אפילו במקום רבים בתער ונהגו להקל עכ\"ל ונראה הא דנהגו להקל משום דאנו נותנין להן שכר וכבר כתבתי בשם הג\"א לעיל בסי' קנ\"ה דמותר: "
                ],
                [
                    " ולא התירו להסתכל כו' ז\"ל רמ\"א ובמקום שדרך האנשים לראות ג\"כ במראה מותר ובכל מקום מותר לראות לרפואה שמאיר עיניו או להסיר כתמים מפניו או נוצות מראשו וכן נהגו: (או שחושש בעיניו משום רפואה ז\"ל הג\"א ולסופרים המעמידים מראות לפניהם ומכוונים להסתכל בהן כדי שלא נחשכו עיניהם שרי עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור לאדם לומר שהוא עכו\"ם ז\"ל רמ\"א מ\"מ מותר לומר לשון דמשתמע לתרי אפי העכו\"ם יחשוב שהוא עכו\"ם והוא יחשוב לדבר אחר או להטעותו (כ\"כ נ\"י פרק הגוזל ד' ל\"ח ות\"ה סימן קנ\"ז עכ\"ה) וכן מותר ללבוש בגדי כלאים במקום סכנה אבל לא כדי להעביר המכס עכ\"ל (כ\"כ מהרי\"ק שורש פ\"ח עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כנענים שירדו לבור או למקום סכנה אין על הרואה אותן להעלותן אפילו אם יתן יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכרו אם מתירא מהם או משום איבה מרפא אותם בשכר אבל לא בחנם ומ\"מ כו' כצ\"ל ומ\"ש ומ\"מ אין מורידין אותם לבור משמע מדברי התוס' דלאו למימרא שאסור להורידם אלא היינו לומר שאינו מצווה להורידם (ואע\"פ שהם אינם משמרים ז' מצות בני נח ב\"י בשם הרמב\"ן ורש\"ל האריך בביאור סמ\"ג סימן מ\"ח לבאר דאסור להורידם ע\"ש עכ\"ה) ב\"י. ומ\"ש טוב שבעכו\"ם הרוג ההוא דוקא בשעת מלחמה כ\"כ התוס' בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ו ע\"ב) בשם הירושלמי הביאו ב\"י בסימן ל\"ה ובח\"ה סימן תכ\"ח: (והאפיקורסים עיין פירושו בב\"י בשם הרמב\"ם פ\"ד מהלכות רוצח ופ\"ג מהלכות תשובה והר\"ן פי' דהיינו מבזה ת\"ח או מבזה חבירו בפני ת\"ח עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מומר שכפר בעיקר כו' כתב ב\"י אע\"פ שתחילת יציאתו מן הכלל היה באונס מ\"מ מקרי מומר להכעיס מאחר שבידו לברוח ולהמלט ואינו עושה וכתב עוד דאפילו לא כפר בעיקר אלא שאוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית ע\"ש והוכיח עוד דכותים מותר להלוותן בריבית ע\"ש: "
                ],
                [
                    " כיון שאין אנו מצווין להחיותו ז\"ל רש\"ל ולפ\"ז נראה דה\"ה לצדוקים שכופרין בתורה שבעל פה הוי כפירת עיקר עכ\"ל אבל ב\"י כתב בשם הרמב\"ם לאיסור דהוי כתינוק שנשבה לבין העכו\"ם ע\"ש. ועוד כתב מ\"ו אבל רש\"י אוסר להלוות למומרים ובתשובת מהר\"מ מריזבורק בסימן קצ\"ט מצאתי וז\"ל אסור למכור טריפות למומרים ואין מושיטין להם שום דבר איסור אם ברור שיאכלוהו וכן בסימן מ\"ז ואין לווין ומלוין להן בריבית ע\"כ הג\"ה וכ\"כ בתשובת ראבי\"ה שאסור למכור למומר טריפות משום לפני עור לא תתן מכשול ויש אוסרין אף להלוות בריבית למומרים כי אף שחטא ישראל הוא ע\"כ. אבל התוס' בשם ר\"ת כתבו להיתר וכן דעת הרמב\"ן והר\"ן ורמ\"א כתב דטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו: "
                ],
                [
                    " והנותנו לו עובר משום לפני עור וגומר כו' אבל כשאנו לוקחין ממנו ריבית לא שייך לומר כו' שוב מצאתי שכ\"כ נ\"י בהדיא בפרק א\"נ ד' ק\"ד ע\"ב אהאי קושיא ז\"ל כיון שאין אנו מוזהרים שלא ללות לו אף הוא אינו מצווה שלא ללות ממנו דמשום אזהרתיה דמלוה אזהריה רחמנא ללוה דהא לא כתיב לא תלוה אלא לא תשיך שהוא אזהרה ללוה שלא יגרום למלוה לישוך וכ\"כ התוס' בהדיא בפרק א\"נ ריש דף ע' דלא מחייב לך על לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר עכ\"ל. וכ\"ש דעל לפני עור וגומר לא עובר המומר בנתינתו ריבית דהא המכשול הוא מה שמעביר המלוה והמלוה כאן מותר. וז\"ל התוס' בפ\"ב דע\"א דף כ\"ו ומותר ליקח מהם ריבית ואע\"פ שאסור ליתן להן ריבית משום לא תשיך ומשום לפני עור וגומר והול\"ל כי היכי דקרינן ביה לא תשיך קרי ביה לא תשוך מ\"מ כיון דאי אתה מצווה להחיותו אינו מצווה להלוואתו בלא ריבית דלא קרי ביה וחי אחיך עמך עכ\"ל וק' למה מותר לנו להלוות לו והא יגרום שיעבור הלוה על לאוין הלא מוטב שלא ילוה לו ולא יקח ממנו ריבית אם לא שתאמר כמ\"ש לעיל דלאוי דלוה תלוין בלאוי דמלוה וק\"ל אבל לא משום דוחי אחיך עמך מיעוט הוא דמשמע דוקא אחיך דהא זה אע\"ג שחטא ישראל הוא ומיעוטא דאחיך אתא למעט שאר עכו\"ם. ואע\"ג דהנ\"י פא\"נ ד' ק\"ד ע\"ב כתב ה\"ט בשם הרמב\"ן דכל שדינו שמורידים אותו לא מקרי ביה וחי אחיך היינו לומר שמותר להלוותו בריבית אבל מ\"מ צריך לטעם דידן וכמ\"ש אחר זה בהדיא ותדע דא\"כ לא הו\"ל למיתלי הטעם משום דאין מצווין להחיותו אלא מדכתיב אחיך ומש\"ה נמי ליכא לתרץ דלאוי דלוה הוא לא תשיך לאחיך והאי לאו אחיו הוא וגם משום לפני עור וגו' שהוא נותן מכשול לפני המלוה כדאיתא בס\"פ א\"נ דזהו לאוי דעובר עליהן הלוה ובמומר דמותר ליקח ממנו המלוה לא שייך לפני עור וגו' דהא הוכחנו דמקרי אחיך אע\"פ שחטא ועוד דא\"כ למה עובר ישראל הנותן לו ריבית משום לא תשיך לאחיך כמ\"ש התוס' והרא\"ש וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " נכסיו מתמוטטין דכתיב כספו לא נתן וגו' אמר רבא למה נאמר יציאת מצרים בריבית אמר הש\"י אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו ביד עכו\"ם ומלוה אותם בריבית אמר ר' יוסי כמה סמיות עיניהם של מלוי בריבית אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו והם מביאים עדים ולבלר ומגילה וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין שכפר זה בעיקר פירש\"י יורד עמו לחייו להתקוטט עמו כאילו היה בא להורגו. שכפר זה פי' המלוה שהלוה לישראל ברבית תנא ר\"ש אומר מלוי בריבית יותר ממה שמרויחין מפסידין פי' שנכסיהן מתמוטטין ולא עוד אלא שמשימין מרע\"ה חכם ותורתו אמת ואומרים אילו היה יודע מרע\"ה שהיה ריוח בדבר לא היה כותבו פירש\"י מרע\"ה חכם לישנא מעליא נקט ע\"כ: "
                ],
                [
                    " ונותנו לו במתנה אסורה ז\"ל הגמרא ריש א\"נ ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דמחיל אבל הנך דידעי וקמחלי אימא לא קמ\"ל ע\"כ וכתב הרא\"ש מכאן יש מדקדקים מי שלקח רבית ומחל לו הלוה דלא מפטר עד שיחזירנו המלוה ומסיק הרא\"ש דה\"מ בשעת נתינה ולקיחת הרבית אפ לו נתנו לו במתנה ומחילה אסור לקבלו אבל אי כבר נתנו ומחל לו הלוה מחילה מועלת דלא כהגאונים שדקדקו מכאן שבכל ענין אסור כו' ע\"ש נמצא מ\"ש רבינו מתחילה ואפילו אם אמר למלוה כו' זה למד הרא\"ש מדקדוק הגמרא רק שהגאונים דקדקו שבכל ענין אסור ושהרמב\"ם התיר בכל ענין ולא השגיח על דקדוק זה ושהרא\"ש חילק וק\"ל אבל המ\"מ כתב בפ\"ה מהל\"מ שדברי הרמב\"ם הם כדברי הרא\"ש והביאו ב\"י ע\"ש וכהרא\"ש ר\"פ א\"נ ד' קמ\"א ע\"א: "
                ],
                [
                    " (אפילו אם אומר אני נותנו לך מתנה אסור לקבלו והיינו דוקא שנותן לו רבית כמו שקצץ עמו רק שאומר שנותן לו לשם מתנה לכך אסור לעולם אפילו דרכו לתת לו כך בלאו הכי עכ\"ה): <br>ראובן שהיה לו בידו מעות צדקה של יחידים והלוה אותן מעות לשמעון ע\"י עכו\"ם בשטר בלא שום משכון ושמעון אומר לא היו מעות של צדקה אלא משלו היו ותובע הרבית שנתן נראה דראובן נאמן אפילו בלא שבועה דמעות של צדקה היו דלא שביק היתר ואכיל איסור ע\"כ מתשובת מהר\"מ מ\"ו: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם אסר אפי' בסתם ז\"ל ב\"י כ\"כ הרמב\"ם בשביל שילוהו בשביל מעותיו בלשון נסתר במקום מה ששנינו בשביל שתלויני ובשביל מעותיך לנוכח ע\"ש ור\"ל כיון שכ' הרמב\"ם בשביל שילוהו ולא שתלויני ש\"מ שאינו שולח לומר לו להמלוה כך שנותן לו זה בשביל שילוהו אלא אף ששולח לו בסתם מ\"מ אסור כיון שהלוה יודע האמת שהוא שולח לו בשביל ההלואה שלוה לו כבר או שילוה לו אבל המלוה שאינו יודע דעת הלוה מותר לקבל בסתם כמ\"ש לעיל דלא מחזיקים אינשי ברשיעי: "
                ],
                [
                    " ואסור להלוות ברבית אפילו לבניו כו' הכי איתא בגמרא בס\"פ א\"נ דף ע\"ה סע\"ב אמר ר\"י אמר רב מותר לאדם להלוות לבניו ברבית כדי להטעימם טעם רבית ולאו מילתא הוא משום דאתי למסרך עכ\"ל ופירש\"י להטעימם שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנו ויבינו כמה עונשו גדול. למיסרך להרגיל שיחמוד להם השכר עכ\"ל מכאן מוכח שהבנים נותנים הרבית לאב כמו שפירשתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " אלא רבית הבא מיד הלוה למלוה כתב המרדכי דמטעם זה התיר רש\"י שיאמר ישראל לחבירו לוה לי מעות מפלוני ישראל וגם הביא לו רבית ולא מיתסר משום דשלוחו כמותו דהא אין שליח לדבר עבירה וכתב שאין לפרסם הדבר וכתב בית יוסף שאין דעת אחד מהפוסקים כן דלכ\"ע רבית הוי מתוך מה שכתב רבינו בסמוך ז\"ל וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י עכו\"ם ועכו\"ם הלוה ע\"י ישראל המפורשים בסי' קס\"ט וכ\"כ שאר פוסקים ולכן אסור להקל בכך ומשמע לי שלא דיבר רש\"י זה מעולם אלא איזה תלמיד טועה כתבו ותלה עצמו באילן גדול עכ\"ל ב\"י ועיין בד\"מ שכתב ישובים לקושיות ב\"י ושיש לסמוך על רש\"י והמרדכי בשעת צורך גדול וזולת זה לא יקל לכתחילה והביא דברי מהרי\"ק שורש ל\"ז שמשמע ג\"כ מיניה שס\"ל כרש\"י ע\"ש ומ\"ש ב\"י ומביא ראיה מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י עכו\"ם כתב שם בד\"מ בסי' קס\"ט דדוקא בישראל ששולח לעכו\"ם דזהו אסיר לרש\"י דס\"ל דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא ולא שייך למימר דאין שליח לדבר עבירה הואיל והעכו\"ם אינו עובר בשום דבר כי אין איסור רבית לבן נח אבל אי ישראל שלח לישראל חברו מותר לקבל הרבית מן השליח דהואיל ואין שליח לדבר עבירה לא מיקרי רבית הבא מיד לוה למלוה כו' ע\"ש (ומש\"ר וגם לא יחזור כו' איירי כשהלוה לוה בעצמו מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית כ\"כ בד\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ודוקא דבר מועט כו' (ומשמע לרבי' דבדבר מועט בכל ענין שרי אפי' לקצוץ תחילה וכן דעת המ\"מ וכ\"מ בהג\"א שהובא בפרישה. ומתמה הב\"י על הג\"א ב' תמיהות הא' הלא בהתנה ודאי טפי דמי לרבית קצוצה ולמה אמר אפי' התנה. ואין זה קושיא דאין לשון אפי' קאי אהתנה אלא קאי אדרך מתנה וה\"ק בשאין ת\"ח אסור אפילו התנה לתת בתורת מתנה ולאפוקי ת\"ח דמותר אפי' בהתנה מתחילה לתת בתורת מתנה וכ\"ש בלא התנה מתחלה כלום וקושיא הב' שהקשה דאפילו ת\"ח דוקא בדבר מועט מותר ולמה כתב סתמא ע\"ש. והד\"מ מתמה על הב\"י על זה דמנ\"ל הא דלמא הג\"א ג\"כ ס\"ל דבת\"ח לא שרי רק בדבר מועט רק שלא דברו מזו אלא בשאינו ת\"ח שאסור אפי' התנה בפירוש במתנה מה ששרי בת\"ח וק\"ל. וי\"מ דהג\"ה זו לא נדפס במקומה אלא שייכא לס\"פ א\"נ גבי דינא דת\"ח מותר להלוות ברבית ולק\"מ עכ\"ה) וז\"ל הגמרא א\"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה כו' וכתב נ\"י דף ק\"ז ע\"ב וב\"י הביאו דכל זה לא שרי אלא דוקא בעסקי סעודה ובדלא פריש שעל מנת כן הלוהו אלא אח\"כ נותן לו עודף אבל הרי\"ף והרא\"ש הביאו הגמרא סתם אהא דאמרו שם ת\"ח מותרין ומשמע דעד חומש מותר בכל ענין מיהו יש לחלק דדוקא בכה\"ג דאמר הלויני ק' פלפלין בק\"כ מותר דכ' פלפלין הוא דבר מועט ובלא הלואה נמי לא הוי מקפיד שמואל ליתן לאבוה בר איהי כ' פלפלין במתנה אבל פשיטא דאסור ללות ק' זהובים בק\"כ דאע\"ג דהכל בא לחשבון א' עודף הריוח כנגד עודף הלואה מ\"מ אי לא הלוה לו אין מדרך האדם לתת לחבירו כ' זהובים וכן כל כיוצא בוה וז\"ש רבינו ודוקא דבר מועט ר\"ל הן שיהא ההלואה מרובה או מועט הריוח שנותן לו לא יהיה על כ\"פ אלא דבר מועט וק\"ל וכן דייק לשון הרא\"ש ז\"ל א\"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני ק' פלפלין בק\"כ ואריך ודוקא בדבר מועט כי הך דפלפלין שיודע בלבו שהיה נותן לו בלאו הכי עכ\"ל ע\"ש בדף קמ\"ו ע\"ג: "
                ],
                [
                    " אע\"ג דהקדש גמור כו' כתב ראבי\"ה צדקה ומעשר אסור להלוות ברבית ור' שמואל בר ברוך התיר להלוות ברבית והר\"מ ז\"ל אוסר מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים ולא קאמר מדכתיב אל רעהו אלא ודאי עניים בכלל רעהו ואני הקטן לפעמים הייתי גבאי והלויתי ע\"י עכו\"ם לאפוקי נפשי מפלוגתא עכ\"ל אגודה פרק הזהב (בבא מציעא מ\"ו:) "
                ]
            ],
            [
                [
                    " באקראי מוציאין ממנו בע\"כ נלע\"ד דהאי לשון שאינו מדוקדק הוא דהא עיקר תשובה הנזכרת בגזלנים ומלוה ברבית היינו החזרה שמחזירין הרבית והגזילה וכדמוכח בהגוזל קמא ובכל הפוסקים שם גם רבינו כתב ריש ענין זה ז\"ל והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית כו' ואם כן מדהתחיל בבא לעשות תשובה מעצמו כו' הו\"ל לסיים אבל במי שעושה באקראי מקבלין ממנו שהרי הוא בעצמו בא להחזירו ודוחק לומר שתשובה שהזכיר רבינו כאן הוא תשובה שמקבל שלא להלוות ברבית אפי' לעכו\"ם כמ\"ש רבינו בס\"ס ל\"ד בח\"מ. ונוכל לומר שמיירי שעשה תשובה ואומר שאין לו מעות ליתן ולהחזיר הכל יחד אלא רוצה לשלם לזמנים ואמר דמוציאין ממנו בע\"כ יחד ומיד וז\"ל הרא\"ש ריש הגוזל קמא ועי\"ל דהא דאין מקבלין דוקא באדם שרוב עסקיו ברבית כו' אבל באקראי מוציאין ממנו עכ\"ל והרא\"ש שם מיירי בעומד במרדו ולכך א\"ש לישנא דמוציאין אלא משמע שקשה לרבינו א\"כ כל המרבה לחטוא ישכיר וא\"כ יהיה התקנה קלקלה לכך כתב דמיירי נמי בעשה תשובה וכל עסקיו היה ברבית וכמ\"ש גם הר\"ן שם ואחר כך מסיים כלשון הרא\"ש שם וק\"ל. ובח\"מ סימן שס\"ו גבי גזלן באקראי כתב מקבלין ממנו. וגם אפשר דר\"ל דאף שבא לעשות תשובה ואמר הרי הרבית מונח לפניכם אם תרצו לקחו קחו אבל מראה נפשו ומבקש שלא יקחהו מידו ע\"ז קאמר דאין משגיחין בו אלא מוציאין אותו מידו. או נראה דה\"ק אבל באקראי אינו בכלל הני שאמרו חז\"ל שאין מקבלין ממנו אלא הוא בכלל הני דמוציאין מידן בע\"כ וממילא נשמע דהאי דבא לעשות תשובה מעצמו דמקבלין מידו. והיותר נראה משום דלאחר שנתוודע לב\"ד שזה האיש רגיל ליקח רבית קצוצה אין הבית דין מוציאין מידו מיד עד שרואין אם יעשה תשובה מעצמו וע\"ז קאמר דהיינו דוקא אם נודע להן אאיש שרוב מחיתו בכך אבל אם נודע להו אאיש שלקח רבית באקראי אין ממתינין לו אולי יעשה תשובה מעצמו אלא מוציאין מידו מיד וק\"ל: "
                ],
                [
                    " בד\"א כשאין הרבית בשטר בחושן משפט סימן נ\"ב כתב דאפילו אם הרבית מפורש בשטר רק שאינו נכלל עם הקרן גובה הקרן וכ\"כ התוס' והרא\"ש וכתבו דאין העדים נפסלין בכך ואפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון לאינשי לא משמע להו אלא במלוה ולוה (ולא ידעי שקאי גם על העדים ומבואר בח\"מ סי' ל\"ד עכ\"ה) לפיכך השטר כשר בעדותן לגבות הקרן ממשועבדים. אבל כשנכלל בו הקרן והרבית יחד אינו גובה בשטר זה אפילו הקרן דגזרינן שמא יגבה בו גם הרבית כיון שנכלל יחד. ואם כן צ\"ל דמ\"ש רבינו כאן בד\"א כשאין הרבית בשטר כו' ל\"ד קאמר אלא ה\"ה כשהוא בשטר רק שאינו נכלל עם הקרן יחד וכמ\"ש הרא\"ש ובח\"מ סי' נ\"ב מ\"מ לא ידענא למה לא כתב כאן כמ\"ש בח\"מ ב\"י ונלע\"ד דאורחא דמילתא נקט כאן רבינו דאין מדרך מלוה ברבית לפרסם ולכתוב הרבית בשטר דידעו דהב\"ד לא יפסקו ליתן להן רבית אלא כוללין אותו יחד או מעמידים עליו עדים שחייב לו סך זה אלא שהעדים לפעמים יודעין שאותו סך הוא רבית. שוב מצאתי שכתבו ההגהות מרדכי בשם ר\"י ד' קנ\"ה סע\"ג דל\"ד שטר שכתב בו רבית אלא אם יש עדים שמעידים שאותה הלואה היתה ברבית פליגי בה ר\"מ ורבנן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפילו סאה אחת וז\"ל הגהות מרדכי דף קנ\"ד ע\"ב ריב\"ן פי' דאינו לוה כמה כורין אא\"כ יש לו כ\"כ ומיהו אפי' אין לו רק טיפה אחת לוה עליה כמה כורין אם א\"ל קח כל טיפה וטיפה זו אחר זו ולא הכל יחד אבל התוספות כתבו כיון דמותר אם א\"ל קני כנגד כל טיפה וטיפה אפי' לא א\"ל נמי מותר עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל סאה חטין בדוחן כו' לכאורה היה נלע\"ד לדקדק מדקאמר חטין בדוחן ולא נקט שאר מינים דס\"ל דדוחן פירושו מה שקורין ריי\"ז בל\"א ולהכי נקט חיטין בדוחן משום שדומה במקצת ובפרט כשהריי\"ז בקליפתו האדומה שעליו וזהו כפירוש הערוך: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אף על פי שיצא השער הטעם מבואר בפרישה ואפשר לומר אפילו לדברי ר\"י שבסימן קס\"ג דסובר דשרי ללוות סאה בסאה כשיצא השער אף בשאין לו מעות שאני התם שהלווהו סאה חטים מתחילה ואינו נותן לו אחר כך יותר אלא מה שהלווהו הקילו גביה דאינו נראה כ\"כ רבית אבל כאן דהיה חייב לו מתחלה מעות ואם יתן לו אחר כך חטים שמא יתייקרו ויהיה רבית ולכן אסור כאן כשאין לו מעות ואף כשיש לו מעות כתב ב\"י שדעת רבינו הוא דאסור וכמ\"ש בפרישה וזהו שלא כדעת הרא\"ש עיין בב\"י (ומהר\"ל מלובלין תירץ דפשיטא דאיירי באין לו מעות כמ\"ש בתחילה ואמר אין לי מעות וסובר רבינו כהרא\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור לחזור ולהשכירה לו כו' ולא דמי למשכנתא כו' פי' משכנתא דסורא ונכייתא המפורשים לקמן בסימן קע\"ב וכאן נמי מיירי שהלוה בכה\"ג ואפ\"ה אסור לחזור ולהשכיר ללוה משום טעמים הנ\"ל דלדעת רש\"י הוא רבית גמור ולרמב\"ם אינו אלא הערמת רבית עיין בב\"י: "
                ],
                [
                    " שאכל לאחר ג' שנים אבל אותן שאכל תוך ג' שנים מטעם רבית אכלם ואינו מחזיר כ\"כ הרא\"ש והרא\"ש לטעמיה דס\"ל כרש\"י ותוס' דמשכנתא בלא נכייתא אפי' באתרא דמסלקי אבק רבית היא ואינה יוצאה בדיינים אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ו מה\"מ דרבית קצוצה הוי וכן דעת הרי\"ף וכמ\"ש בסימן קע\"ב ולדעתם מחזיר כל פירות שאכל בין תוך ג' בין אחר ג' ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " נותן לו חמשה פי' אע\"פ שהוא טפי מחומש כיון שיש מהן שוה חמשה נמצא החמישית הוא חומש ועוד חמישית מלבר: "
                ],
                [
                    " ואינו מנכה כו' דאין בו שבח לענין נסכא כו' ואין להקשות לטעם זה הא אילו היה מהתך כסף הלואתו היה פחות ג\"כ די\"ל דא\"ל לא הייתי מהתך כספי אלא הייתי מוציא בעינו וכסף דידך שמחזיר בעינו לית ביה עודף בהוצאה: "
                ],
                [
                    " בכספים של משקל ר\"ל בחתיכות כסף כו' כגון שהוסיפו על הזקוק כו' אבל אין לפרש שר\"ל שמשקל נשאר שוה אלא שהכסף שבו נפחת שזייפו אותו או השביחו אותו יותר מן הראשונות דמה שכתב נושאין ונותנין בכספים של משקל כו' לא משמע הכי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומ\"מ אם אמר לו הלויני וגור בחצרי הוי אבק רבית וכתבו תלמידי רשב\"א דאי א\"ל בפירוש הלויני ודור בה בשכר מעותיך אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא רבית קצוצה היא דהא גילה דעתיה שרוצה להשכירה ומהשתא קיימא לאגרא וכתבו עוד דבחצר דקיימא לאגרא והלוהו ודר בחצרו דאע\"ג דאבק רבית ואינה יוצאה בדיינים מ\"מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממוניה ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בו ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בו חנם וכן אם א\"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א\"ל דור בחצירי חנם בכי הא ודאי אף ע\"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא אבק רבית כיון שלא קצץ עמו ופטור מלהעלות לו שכר עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אם הלוהו ודר כו' צ\"ע דלמא הרמב\"ם ל' הגמרא תפס ולשון הגמרא הוא כן ומפרשו אותו ג\"כ דר\"ל כשא\"ל רן בשעת הלואה ע\"מ שידור בו: "
                ],
                [
                    " אבל אם כבר הרויח לו הזמן כו' וכתב ב\"י וז\"ל ואע\"פ דבפא\"נ לא אידכר במתני' לגבי רבית מאוחרת אלא היכא דנתן לו אחר שהחזיר לו מעותיו מ\"מ אפשר דמתניתין לרבותא נקט ההוא גוונא לומר דאפילו אחר שהחזיר לו מעותיו שייך רבית אבל אה\"נ דאפי' קודם שיחזיר המעות מיקרי מאוחרת דהא מאוחרת היא לשעת הלואה וגם להרווחת זמן עכ\"ל. צ\"ע איך מותר להלוות על כסאות בב\"ה ולישב עליהן ודלמא לצורך מצוה שרי מדאמר בירושלמי במ\"ק ובריש בן סורר ומורה מלוה ברבית למחסדא מצוה ולקידוש החודש אגודה בפ' א\"נ והזהב מ\"ו: ישראל שמכר חפץ ואין מעות לחבירו ונותן לו משכון בפני עדים על תנאי שאם לא יפדה משכנו ביום פלוני שימשכנו ביד העכו\"ם ע\"י ליתן קרן ורבית כך דעתי נוטה דל\"א אסמכתא הוי כיון דדמי המשכון בידו לא קנה ולא רצה לקנות אלא שליח עושה שליחותו ויוצא ויפדה משכונו אם ירצה מהר\"ם בסימן שנ\"א מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ויהיה באחריות המלוה כו' ונראה דאם התנה עמו תחלה ונותן לו שכר מה כדי שיקבל עליו המתעסק האחריות ש\"ד דומיא דמתנה עליו בשכר עמלו בדבר מועט כמ\"ש בסמוך ודומה למתנה עם ש\"ח להיות כשואל כמבואר בח\"מ סי' רצ\"א: "
                ],
                [
                    " ובלבד שיתן לו שכר עמלו כו' עפ\"ר מ\"ש בשם מ\"ו ונראה מלשון מ\"ו דמצריך לתת לו בענין זה שכר טרחו בשלימות יותר ממה שנותנין לו כשמוסר לו סחורה בעיסקא דשם פסקינן בגמרא ולקמן כתב רבינו בריש סימן קע\"ז דא\"צ ליתן לו אלא כפועל בטל ע\"ש. ונראה דה\"ט משום דשם בעיסקא טורח לנפשו בשביל חלק המלוה ובחדא טירחא הוא טורח גם בשביל הנותן משא\"כ בזה שכל הטירחא שטורח עתה עד שיהיה ב' מנין הוא בשביל הנותן לחוד. ומש\"ה ניחא דסתם רבינו וכתב ובלבד שיתן לו שכר עמלו ולא כתב שסגי בנותנו לו כפועל בטל. ובאשר\"י דף קמ\"ב עמוד ג' כתב ג\"כ ב\"פ שצריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו מדכתב שכר עמלו ומזונו משמע לכאורה דמצריך ליתן לו ככל שנותנין לשאר פועלים ושכיר יום ולא סגי בנתינה כפועל בטל. אכן דע שמ\"ש רבינו בדין זה הוא מדברי מהר\"ם וכמ\"ש בהדיא הרא\"ש והמרדכי דין זה בשמו ושם במרדכי דפא\"נ סימן שי\"ט כתב ג\"כ בשמו שצריך ליתן לו שכר עמלו כו' ומסיק וכתב שם בשמו שכתב ע\"ז ז\"ל ומיהו בכל דהו סגי ואם המקבל לוקח לעצמו הדורונות שמביאין העכו\"ם כשבאין לפדות המשכונות בהא נראה דסגי במקום שכר עמלו עכ\"ל משמע בהדיא דס\"ל דסגי בכל דהו אפי' פחות משכר פועל בטל ואע\"פ שהב\"י פי' דברי המרדכי דר\"ל דוקא בהתנה עמו תחלה כו' וכמ\"ש בפרישה בשמו המדקדק שם בדברי מהר\"ם וראיותיו. יראה לעינים דמתיר אפילו בלא תנאי בכל שהו. וה\"ט משום דאדרבא הכא שרי טפי מבעיסקא דבעיסקא בשעת הטירחא הוא עוסק בחלק הפקדון בשעה שעוסק בחצי שלו דהוא מלוה והו\"ל אבק רבית ממש משא\"כ בזה דכשעוסק אין כאן הלואה כלל אלא כולו בפקדון ומי ימחה בידו מלעשות לו מלאכת חבירו בחנם ומתנה אדם עם ש\"ח להיות לו דין שואל או איפכא אלא שהוא כמו רבית מוקדמת ורבית מוקדמת אינו כ\"כ חמור כמו אבק רבית ומש\"ה אפילו לכתחילה בלא תנאי בכ\"ש סגי. כן נ\"ל המרדכי. ואפשר דזה ג\"כ כוונת רבינו דהרי כתב דהו\"ל רבית מוקדמת ודו\"ק. ועוד ראיה למה שכתבתי הוא ממ\"ש שם המרדכי לפני זה בשם ספר א\"ז דטרשא דרב חמא (דהוא כענין דין זה ממש כמבואר שם) מותר בכל ענין אפי' בלא נתינת לו שכר עמלו כלל והביא ראיה לדבריו אף שכתב שם דיש לדחות אותו ראיה מ\"מ שמעינן דהא קיל טפי מעיסקא דמודי בו כ\"ע דצריך ליתן לו כפועל בטל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הוי רבית קצוצה וכתב הרא\"ש בתשובה דאפי' כתב ישראל שני כו' דלא משכח תלמודא היתירא אלא בנשא ונתן ביד כו' מלשון זה משמע דאפי' העמידו אצל העובד כוכבים וא\"ל העובד כוכבים כו' הוי רבית קצוצה אבל א\"א לומר כן דהא רבינו כתב דבהעמידו אצל העובד כוכבים כו' אסור דכיון דקיבל מיד ישראל נראה כנותן רבית לעובד כוכבי' בשליחותו משמע דלא הוי ריבית גמור וכלשון זה כתבו ג\"כ התוס' והרא\"ש ומ\"ש הרא\"ש בתשובה דלא משכח תלמודא כו' ה\"ק דל\"ת דבנדון זה מותר דברייתא קתני תנם לי ואני אעלה לך כדרך כו' דמשמע דוקא אם אמר אעלה לך אבל אם אמר אעלה לו מותר וע\"ז כתב דז\"א דלא משכח תלמודא היתירא וא\"כ ע\"כ מה דקתני בברייתא ואני אעלה לך ל\"ד אלא ה\"ה ואני אעלה לו נמי אסור ואפילו רבית קצוצה הוא דכיון דבשעה שנתן המעות לישראל השני היה אחריות המעות עליו הוי לגמרי כאילו הלוה לו מעותיו: "
                ],
                [
                    " נראה כנותן רבית לעובד כוכבים כו' כתב המרדכי אם אמר ישראל לעובד כוכבים צא והלוה לי מעות מעובד כוכבים והלך העובד כוכבים ולוה מישראל מספקא לן מהו ודעתי נוטה דשרי כיון דשני בשליחותיה עכ\"ל (ועיין מ\"ש ב\"י ע\"ז בד' קס\"ד ע\"ג עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל ופסק ב\"י כרש\"י ורמ\"א כתב דבמקום שנהגו להקל כר\"ת אין למחות בידם וכ\"כ הרא\"ש שבצרפת נוהגין כר\"ת וז\"ל מ\"ו ומתוך פסקי הרא\"ש אינו מוכיח כלל שהסכים לדברי ר\"ת יותר מלדברי רש\"י אלא אדרבא שמביא מתחילה דברי ר\"ת ואח\"כ כתב אבל ר\"ח ורש\"י אסרו וע\"ז רגיל הטור לבנות יסודו שדעת אביו הוא מ\"ש בסוף ואדרבא בתשובות הרא\"ש כלל ק\"ח כתב בהדיא מי יעלה על דעתו להכריע לקולא כר\"ת כי הראיות שמביא ר\"ת מפרק ד' אחין המדקדק לשם ימצא דלא דמי ואפשר שהטור סבר מדכתב דברי ר\"ת וראיותיו ואחר כך כתב דברי רש\"י ולא כתב שיש לדחות ראיה של ר\"ת משמע שבסוף ימיו חזר מן התשובה כך הוא דעתו עכ\"ל ודו\"ק בב\"י שמתמה עליו יותר: "
                ],
                [
                    " לוה לי מעות מישראל בשמך כו' לכאורה היה נראה לפרש דגם כאן איירי במשכון שהרי כתבו ה\"מ בפ\"ה שאפי' לר\"ת בלא משכון אסור ואע\"ג דכתב בסמוך שמותר ליקח רבית במשכון הכא מיירי אם אמר ללות לי עליו דאז גילה דעתו שלא הקנה לו המשכון אבל כשאמר ללות עליו אע\"פ שאמר ללות מישראל ושיתן לו המעות מיד מ\"מ כיון שלא אמר לוה לי נוכל לומר שהקנה המשכון לעובד כוכבים כדי שיהיה בהיתר אבל שוב עיינתי בתשובת הרא\"ש ובפסקיו בפרק א\"נ דף קמ\"ה ע\"ב ובמרדכי ובנ\"י דף ק' ע\"ב דכתבו בהדיא דמיירי בלא משכון והא דמותר היינו דוקא למלוה ומשום דלא ידע תחלה וכמ\"ש בשם הרא\"ש בסמוך וגם שם באשר\"י כתב בהדיא בשם ר\"י שמתיר כאן מכח טעם שבסמוך שדעתו היה שילוה העובד כוכבים לעצמו ויחזור וילוה לו ואף אם יש עדים שהוא שלוחו לא מחמירין כולי האי כיון שמתחלהלא ידע בו וגם הב\"י כתב שדעת הרא\"ש אינו כדעת ההגהות בדעת רבינו תם דלהרא\"ש מתיר ר\"ת אפי' בלא משכון ושדעת רבינו כדעת הרא\"ש ע\"ש. וצ\"ל דישראל הלוה מעצמו נותן הרבית לישראל המלוה בשביל העובד כוכבים או שהישראל המלוה כופה לעובד כוכבים לשלם לו והעובד כוכבים חוזר על הישראל אבל פשיטא דאסור לישראל המלוה לכפות לישראל הלוה ליתן לו הרבית אף שלא ידע תחלה וכמ\"ש בה\"מ בפ\"ה וע\"י משכון מותר אף אם הלך העובד כוכבים שהישראל תופס במשכונו שבא לידו מכח העובד כוכבים עד שיתן לו הישראל לרבית ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ולפ\"ז עובד כוכבים שמשכן כו' וכתב מהרי\"ק דהיכא שהישראל הממשכן לא ידע שהעובד כוכבים הממשכן רוצה למשכנו ביד הישראל אין כאן צד שליחות ולכולי עלמא שרי לקבל הקרן והרבית מיד ישראל עכ\"ל: <br> <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> צריך שלא ידע המלוה כו' ז\"ל מ\"ו לכאורה משמע הא דצריך שלא ידע המלוה שבשביל ישראל לקח היינו לדברי רש\"י אבל לר\"ת אפי' ידע המלוה שבשביל ישראל שרי וכן מצאתי פעם א' שכתב הרא\"ש בתשובה כך להדיא דלר\"ת אפי' ידע המלוה שרי וכן פסק הר\"ז בשם הרשב\"א אבל מדכתב הטור שהסכים הרא\"ש לדעת ר\"ת א\"כ משמע שכתב הרא\"ש אפי' לר\"ת ודוקא לוה אף שידע שרי לר\"ת מאחר שהמלוה לא ידע מדכתב לעיל אבל הלוה שיודע אסור לפירש\"י משמע להדיא דלר\"ת שרי אבל היכא שהמלוה ידע אסור (והא דלעיל בהא דאמר ר\"ת דאין שליחות לעובד כוכבים מותר אע\"ג דהמלוה ידע שאני התם שלקחם העובד כוכבים מתחלה לצרכו משא\"כ הכא שלקחם לצורך ישראל. ובשקאי לדעת ר\"ת צ\"ל דלכך כתב לעיל דהישראל הקנה לעובד כוכבים את המשכון דבלא הקנאה אסור מאחר שסומך על המשכון של ישראל וגרע במשכון מבלא משכון ודו\"ק עכ\"ה) וכ\"כ הוא בתשובה פעם אחרת וז\"ל אף לדברי ר\"ת לא שרי אלא היכא שלוה העובד כוכבים מתחלה לצורך עצמו ואח\"כ מצאו הישראל כו' אבל היכא שלוה העובד כוכבים מתחלה לצורך ישראל אסור עכ\"ל וכן עיקר עכ\"ל מ\"ו. וצ\"ע דהא כתבי התוס' בפרק א\"נ דף ע\"א דלר\"ת מותר לישראל ליתן לכתחלה משכונות שלו להשכינם אצל ישראל ואפי' לעבדו ושפחתו ואפי' ספריו והמלוה מכירן ואפי' אם חוזר המלוה ומפקידן אצל הלוה שרי הואיל ויד עובד כוכבים באמצע לכן היה נלע\"ד דלר\"ת בכל ענין שרי וכמ\"ש ב\"י והא דכתב הטור דין זה היינו לסברת ר\"י שכתב אליבא דרש\"י שמותר כמ\"ש בדין הנ\"ל שר\"י מתיר אפי' לסברת רש\"י כי ב' דינים הללו הביאה הרא\"ש יחד בפרק א\"נ ד' קמ\"ה ע\"ג מ\"ש: <br> <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> שאפילו העובד כוכבים אלם כו' אבל אם קצב עם חבירו ביוקר ועובד כוכבים אלם נראה שלא ליתן לישראל מכיסו כלום שהרי על דעת העובד כוכבים הלוה ואם חשדו שקבל מן העובד כוכבים יותר ישבע היסת ויפטר מתשובת מהר\"ם מ\"ו וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל ותימה דלמה ישבע היסת הא אינו אלא שמא ואין לו עליו אלא חרם סתם וישראל שחייב לעובד כוכבים מעות ודחק אותו לפרוע לו ומסר לו ערבונו ללוות ממי שירצה והלך העובד כוכבים ולוה מישראל אחר ולבסוף א\"ל העובד כוכבים צא ופדה המשכונות מישראל חבירך אסור לקבל מזה הישראל הרבית שהרי לצורך ישראל הלוה ומן ישראל באה הרבית מתשובת מהר\"ם אבל לפי דעת ר\"ת ור\"י ורא\"ש היכא שהמלוה לא ידע שרי וכן עיקר מ\"ו: "
                ],
                [
                    " (שאיני רוצה להחזיקך כרשע ז\"ל רש\"ל בתשובות סימן צ\"ט לא הבנתי זה הלא הוא אומר לו מתחלה רמיתיך ולא היה בדעתי מעולם ליתן לך רבית ועכשיו שאני רואה שהשעה דחוקה עלי באתי בטענת אמת שהוא שלי עכ\"ל נראה שהוא הבין דנקרא רשע מטעם שרצה ליתן רבית וי\"ל דנקרא רשע שהחזיק עצמו לעובד כוכבים ואמר שזה המשכון הוא מעובד כוכבים והוא שלו ומבואר לעיל סימן קנ\"ז דאפילו אם רוצין להרגו ורוצה להציל עצמו במ\"ש שהוא עובד כוכבים אסור. ואם נאמר שדעתו היה ליתן רבית הרי נקרא רשע שדעתו היה לעבור בג' לאוין ועשה ומבואר בתשובות הרא\"ש כלל ק\"ח דהרשעיות הוא משום שרצה ליתן רבית ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (כיון שהודה תחלה שאינו שלו כו' ר\"ל והודאת בע\"ד כמאה עדים וז\"ל רש\"ל בתשובה סי' צ\"ט ואני תמה שחשב הרא\"ש לזה בהודאת בע\"ד כק' עדים אמאי לא אמרינן שהשטה בו והערימו כדי שילוונו בעת דחקו ואין זה שארית ישראל לא יעשו עולה אלא באיש אמוד או אפי' אינו אמוד אלא שרוצה להרוויח בממון חבירו אבל היכא שידוע שנדחק לדבר אין זה בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ואם לא מהני בירור דבריו בעדים בטענת השטאה מהני אף על פי שזה מוחזק במשכון מ\"מ הוא בא בטענת שמא כו' עכ\"ל והאריך שם ואפשר לפי מ\"ש לעיל דלא הו\"ל לאחזוקי נפשיה בעובד כוכבים מחמת דחקו דהא אפי' להציל עצמו מיד עובד כוכבים אסור לק\"מ ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " יציל עצמו ויפדה המשכון כו' ומסיק הרא\"ש בתשובה ז\"ל ואם תאמר היאך יפדה המשכון כו' עד כאילו הוא קונה ממנו המשכון בכך וכך. ומה\"ט דנעשה שלוחו כתב הרשב\"א דאין יכול לכופו לפדות המשכון אלא שיכול לכופו להראות לו העובד כוכבים הלוה וכן פסק בש\"ע בס\"ס זה ע\"ש ולא פליג אתשובה זו דבתשובה זו ר\"ל דהמלוה יכול למכור המשכון ומטעם שכתב הרא\"ש שם דאין מלוה זה מחויב להציל ראובן בממונו אלא יציל בעצמו את נפשו אבל ג\"כ מודה הרא\"ש דאין המלוה יכול לכפות הלוה לפדות המשכון וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ול\"ד למעות כלומר דבמעות כתב תחילה כו' בההיא הנאה שמקבל עליו אחריות יותר כו' ולא דמי למ\"ש בן לב בתשובה דמותר לאדם לקבל מעות מחבירו ולקבל עליו אחריות וליתן לו כל הריוח דאין שם הלוואה עליו דשאני התם דאינו מבקש לעצמו ממנו שום הנאה משא\"כ כאן אילו נזדמן לו מציאה היה מרויח לעצמו: "
                ],
                [
                    " (ומותר לשליח ליקח הרבית כו' לפי שהוא שלוחו כו' ואף דאמרינן לעיל דאפי' העמידו אצל העובד כוכבים אסור מאחר שקיבל המעות מיד ישראל כו' ולא אמרינן דנעשה ישראל השני שליח של ישראל ראשון להוליך הרבית ליד עובד כוכבים כ\"ש הכא שנתן רבית ישראל השני לישראל גופא שאני התם מאחר שקיבל המעות מיד ישראל ואותו ישראל נפטר מן העובד כוכבים בנתינתו לזה נראה כנותן רבית לעובד כוכבים בשבילו וכי הלשון הרא\"ש בהדיא ע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ולהחזיר לו משכונו מותר ואין הראשון יכול לפדות המשכון מהשני בע\"כ מ\"ו ור\"ל דוקא לפי דיעה זו שצריך למכור לו מתחילה אם כן אינו יכול לקנות ממנו בע\"כ אבל לדעת הרא\"ש שא\"צ למכרו לו יכול לפדות אחר כך בע\"כ וכמ\"ש בשם מ\"ו בסמוך ול\"ד למ\"ש לעיל גבי עובד כוכבים שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל כו' דהתם הלוה השני תחילת ההלואה על המשכון ולא היה לישראל ראשון עליו כלום ולא הוי אלא שליח. שוב ראיתי בתשובת הרא\"ש שלא חילק בין ההלוואות הנ\"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך וצ\"ל דגם מ\"ו לא חילק ומ\"ש בסמוך לענין איסור רבית קאמר וע\"ש ובלא\"ה אין לחלק בין סברא זו לסברת הרא\"ש לפי מה שיתבאר בסמוך שהטעם של הרא\"ש היינו משום שאמרינן שאע\"ג שלא מכרו לו בפירוש הוי כאילו מכרו לו דמסתמא להיתירא נתכוון וא\"כ אין לחלק כמו שחלקתי בין סברא זו לסברת הרא\"ש: "
                ],
                [
                    " אף אם אינו מכרו לו כו' כ\"כ בתשובה כלל ק\"ח סימן ד' וכתב ב\"י ז\"ל וכבר נתבאר בסי' זה שזה כדעת המרדכי הפך מ\"ש בפסקיו וכתבו רבינו בסמוך ומשמע מדברי רבינו שהוא תופס דברי הרא\"ש בתשובה עיקר יותר מדבריו בפסקיו מדהביא דבריו בתשובה לבסוף (ור\"ל מדהביא רבינו דבריו שבתשובה לבסוף) ואע\"פ שבח\"מ סימן ע\"ב כתב אע\"פ שבתשובה כתב הרא\"ש שהמלוה על המשכון ש\"ש בפסקיו כתב שהוא ש\"ח ודא אחרונה היא עכ\"ל משמע שתפס דבריו בפסקיו יותר עיקר מדבריו שבתשובה י\"ל דלא כללא כייל ובאותה תשובה בלבד הוא דקאמר דהוי קים ליה דדבריו בפסקים היו אחר אותה תשובה ואין למדים משם למקומות אחרים עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ולא יחזיר לו המשכון לעולם ונראה דוקא היכא שחוזר כו' עד אז יכול לפדות בעצמו אפי' שלא ע\"י עובד כוכבים ור\"ל שיכול לפדות בעצמו שלא ע\"י עובד כוכבים ואין בו משום איסור רבית דנותן זה קרן ורבית אבל אינו ר\"ל דיכול לפדותו בע\"כ של מלוה ולחלק בין האי דינא דהמשכון היה ממושכן כבר אצל ישראל ראשון ובין דינא דלעיל שתחילת משכונא ממושכן אצל האי ישראל שני דז\"א דלא חילק שם בתשובת הרא\"ש כלל ק\"ח בהכי ע\"ש וכ\"פ רמ\"א בהדיא בשניהן בשוה: "
                ],
                [
                    " ואמר לו הלויני מעות על משכנות כו' ז\"ל ב\"י כלומר והמעות הם לצורך הישראל והוא מעלה לו רבית משלו כי הם ממשכנות מן העובד כוכבים בלא רבית ואפילו אם הם ברבית כיון שהוא מקבל עליו לפרוע הרבית סתם בין יפרענו העובד כוכבים בין לא יפרענו אע\"פ שהמשכון של עובד כוכבים ואפי' נתן העובד כוכבים הרבית אסור דמכל מקום על ישראל נתרבה ע\"כ ול\"ד למ\"ש הרא\"ש בסמוך דלעיל דמותר אף אם אינו מוכרו לו דהתם השכין בידו ע\"מ ליקח הרבית מהעובד כוכבים ואם העובד כוכבים לא יתן גם הוא לא יתן ואף שפסק רמ\"א בסימן ק\"ע דיכול ישראל להיות ערב בעד הרבית היינו דוקא כשלוה המעות לצורך העובד כוכבים ונותן לו משכון בידו שסומך עליו המלוה בעד הקרן משא\"כ כאן שהישראל לוה ממנו המעות לצורך עצמו על משכונות העובד כוכבים והוא מקבל עליו ליתן הרבית מכיסו וק\"ל ותירוצים הללו דב\"י נ\"ל דחוק דא\"כ עיקר חסר מהספר לכן נלע\"ד דדוקא היכא דמשכן ביד ישראל משכונו של עובד כוכבים כפי סכום שלוה עליהם וא\"ל זכות שהיה לי על העובד כוכבים תהיה מסור לך שרי אבל אם הוא הלוה עליהם ק' ורוצה להשכינם ביד ישראל בנ' שאז המשכנות עדיין ברשותו והיא חוזר ולוה עליהם לצרכו אסור ולפירוש ב\"י צ\"ל דמדקאמר הלויני משמע דהישראל אמר לוה לי לצרכי ועמי תהיה כל תביעתך משא\"כ לעיל דאמר שילוה על המשכון שההלואה הוא על המשכון של עובד כוכבים וכשהעובד כוכבים רוצה לפדאו הולך אצל ישראל שני נמצא עיקר ההלואה הוא לעובד כוכבים והיותר נראה כמו שפירשתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " שנאמן בלא שבועה וז\"ל רמ\"א בש\"ע וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר המלוה פטור בלא שבועה ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהיה לו משכון או שכבר פרע לו אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע לפטור ואם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל עכ\"ל ז\"ל ב\"י דברי הרא\"ש המה בתשובה כלל ק\"ח סימן ט' ובתשובת הרשב\"א כתב שאם טוען להד\"ם שצריך הנתבע לישבע ונ\"ל דגם הרא\"ש יודה בזה דכיון דטוען להד\"ם משביעים דע\"כ לא קאמר דנאמן בלא שבועה אלא באומר לקחתי ע\"י עובד כוכבים משום דהוי כאומר פרוזבול היה לי ואין להקשות כי אמר להד\"ם להימנו במגי דאי בעי אמר ע\"י עובד כוכבים לקחתיו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן עכ\"ל ב\"י צ\"ע הא בח\"מ ר\"ס צ\"ג וריש סימן רצ\"ז ס\"ל להרא\"ש דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה היכא דלא הוי מיגו דהעזה ע\"ש. וצריכין לדחוק וליישב דמ\"ש ב\"י דאף הרא\"ש מודה בזה אינו ר\"ל הרא\"ש עצמו אלא ר\"ל מאן דס\"ל בהאי דינא דכתב הרא\"ש דאם טוען לא לקחתי כ\"א ע\"י עובד כוכבים דפטור משבועה ס\"ל כהרא\"ש. אפ\"ה ס\"ל בהאי דינא כרשב\"א דאם טוען להד\"ם צריכין לישבע וה\"ט דהמחבר ב\"י וש\"ע פסק בסי' צ\"ג כהגאונים דפליגי עם הרא\"ש וס\"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וק\"ל. ורבי' ירוחם בסוף ח\"ו כתב בשם הרמ\"ה דבין טוען להד\"ם בין טוען ע\"י עובד כוכבים לקחתיו נאמן בלא שבועה עכ\"ל. ונלע\"ד מוכרח לומר שרבינו ס\"ל כמ\"ש ב\"י דגם הרא\"ש מודה להרשב\"א דאל\"כ קשה דידיה אדידיה דכאן סתם כדברי הרא\"ש דנאמן בלא שבועה ובח\"מ סימן פ\"ב כתב שאם יטעון על שטר שהוא מקויים טענת רבית יפרענו תחילה ואח\"כ יטעון עליו כמו שירצה אם יודה יחזור לו ואם כופר ישבע היסת ויפטר עכ\"ל הרי לפנינו דמצריכו להשבע אלא ודאי שם איירי דטוען להד\"ם ובזה מיושבים נמי פסקי הש\"ע בשני המקומות דכאן פסק בסעיף כ\"ה דא\"צ לישבע ובח\"מ סימן פ\"ב פסק דצריך לישבע לו וק\"ל. גם יש לחלק ולומר דשאני לקמן בח\"מ בסימן פ\"ב דשם בא המלוה להוציא ואנו פוסקין לו כיון ששט\"ח בידו שצריך לשלם לו ומש\"ה הדין נותן שצריך לישבע לו אח\"כ שלא הוציא ממנו רבית משא\"כ הכא שאחד תבע לחבירו שלקח ממנו רבית לאו כל כמיניה כיון שבא להוציא מידו אפי' שבועה אין צריך בטענה זו וק\"ל: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " שלא לתבוע לערב תחלה שרי ובפי' הערב כתב רש\"י שכל שיכול לתבוע לערב תחלה אסור עד שיקבל עליו שלא לתבעו עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות ממנו ורשב\"א סבר דדוקא בערב שלוף דוץ כלומר שאין דין המלוה עם הלוה כלל שהוא יכול לדחותו אצל הערב בכה\"ג הוא דאסור אבל אם קבל עליו לתבוע מאיזה מהם שירצה מותר וכתב ב\"י וז\"ל ודברי רבינו והרא\"ש סתומים הם אלא שכתבו דברי הראב\"ד דבסמוך שהוא סבר כדעת הרשב\"א שכתב אא\"כ התנה עם העכו\"ם שלא ידחה אותו אצל הערב משמע דבדיניהם הערב הוא שלוף דוץ שהלוה יכול לדחות המלוה אצל הערב עכ\"ל וקשה דהא כאן כתב הטור ואם כתב לו לדון כדיננו שלא לתבוע הערב תחלה שרי משמע שדין ערבות שלהם הוא לתבוע ממי שירצה לכן צריך לכתוב לו שלא לתבוע הערב תחלה כדעת רש\"י שאם היה סובר כרשב\"א היה לו לומר שיתבע ממי שירצה אלא אם נדחוק לפרש דהכא ה\"ק שלא לתבוע לערב דוקא תחלה אלא ממי שארצה וזה דוחק והא דכתב בסמוך דברי הראב\"ד שסובר כהרשב\"א לא כתב דבריו אלא לאשמועינן שאין חילוק בין אם שהלוה הוא ישראל והמלוה עכו\"ם לאיפכא שהלוה הוא עכו\"ם והמלוה הוא ישראל בשניהם הדין שוה שאין הישראל יכול להיות ערב אבל בפירוש הערב סמך על מ\"ש בתחלה שפירושו כדעת רש\"י: "
                ],
                [
                    " שאין ישראל רשאי להיות ערב כו' עיין בת\"ה סימן ש\"א ורמ\"א בסימן זה פסק דמותר לישראל להיות ערב בעד הרבית לישראל חבירו ודוקא שנותן לו משכון על הקרן דעיקר ההלואה על המשכון וכאילו העכו\"ם בעצמו נטל המעות מיד ישראל המלוה אבל בלא משכון אסור להיות לו ערב בעד הרבית אם לא שהעכו\"ם בעצמו נטל המעות וכתב דה\"ה אם עירב ישראל בעד הקרן לחוד ע\"ש: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ואף על פי שיכול לסלקו בכל שנה ושנה כו' והטעם דמותר במשכנתא זו כתבו התוס' דמאחר שמפרש כן כו' ועיין בס\"ס קע\"ד שפסק ב\"י שמותר לשכור בית או שדה מחבירו בדבר מועט לכל שנה ולהקדים לו שכר עשרים שנה ולהתנות עמו שאחר שנה או שנתיים אם ירצה המשכיר להחזיר לו ינכה לו שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כמו שפסקו ויחזיר לו קרקעו ואחריות הקרקע מנפילתה או שריפה על בעל הקרקע והביא ראיה לדבריו ע\"ש וכ\"פ בש\"ע: "
                ],
                [
                    " על שאר נכסיו אסור ז\"ל ב\"י ואצ\"ל דאפ\"ה כו' וכבר נזכר טענה זו בדברי תוס' וז\"ל ד\"מ ונ\"ל דאף דהוזכרה טענה זו בתוס' מ\"מ לא הוזכרה שמשום זו לחוד נתיר בבית בנכייתא אלא בצירוף שאר דברים כגון שריפת הבית ונפילתו אבל כשאין שייך חששות הללו מכח חשש טענה זו לא התיר נכייתא דבית עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ועל מה שנוהגין האידנא שראובן ממשכן כו' עד וראובן נשאר בביתו כו' קשה דהול\"ל וראובן חוזר ושוכר אותו מלוי. ונראה דה\"ט משום דמנהגם היה כן דלוי לא שוכרו לצרכו כ\"א לצורך ראובן וכן מצאתי בהדיא בטור של קלף ז\"ל ולוי שוכרו מראובן משמעון וט\"ס הנראה לעינים הוא מ\"ש מראובן ונראה דצ\"ל לראובן ור\"ל שלוי שוכרו בשביל ראובן משמעון וזהו שמסיק וכתב וראובן נשאר בביתו ופורע השכירות לשמעון ע\"י לוי דמשמע אותו דמי שכירות עצמו שלוי מחויב ליתן לשמעון ראובן נתנו מיד לשמעון ע\"י לוי. ובתשובת הרא\"ש כלל צ\"א דין ג' מסיק בתשובה זו אחר שכתב אני אוסרו כתב ז\"ל וכ\"ש במקומך שנכנס ראובן קבלן בשכירות עם לוי עכ\"ל ואח\"כ כ' אבל רבית קצוצה לא הוי כו' גם מזה מוכח דלוי שכרו לצורך ראובן והראיה שכתב דביש מקומות ראובן נכנס קבלן תחת לוי. ור\"ל שראובן פרע בעצמו רק ששם לוי נקרא עליו. והשתא א\"ש מ\"ש רבינו ע\"ז דלהרמ\"ה הוי רבית קצוצה דהקשה הב\"י הא הרמ\"ה דוקא באתני בהדיה כתב דהוי רבית קצוצה ובדברי הרא\"ש לא נזכר דאיירי באתני עם המלוה. אבל לפי מ\"ש ולפי מה שאפרש לדברי הרמ\"ה לק\"מ דבאמת דברי הרמ\"ה צריכין נגר להולמן דל' אדעתיה דליהדר וחכר ליה קשה לחכר ליה הול\"ל. גם מ\"ש ל\"ש אתני בהדיה דחכר כו' אפכא הול\"ל ל\"ש חכר ליה ההוא דאתני עמו ל\"ש חכרה לו אחר. גם קשה מאי דמסיק וכתב היכא דמחייב לשוכר כו' דזהו פשיטא דישלם שכירתו ומאי קמ\"ל בזה. לכן נראה לי דה\"פ וה\"מ דלא אתני מתחילה דליהדר מש\"ה לא הוה רבית קצוצה אפי' חכר ראובן הלוה משמעון המלוה עצמו וז\"ש וחכר ליה מיניה ר\"ל כיון דלא אתני מתחלה דליהדר אפי' חכר ליה מיניה אח\"כ לא הוי רבית קצוצה. אבל אי אתני בהדיה מעיקרא הוה רבית קצוצה ומסיק וכתב ב' מיני התנאות הן שהתנה עם המלוה עצמו מתחילה וחכר ליה מיניה אח\"כ הן שלא התנה מתחילה עם המלוה שישכור לו אלא התנה שישכרהו ללוי והוא התנה עם לוי שישכרנו אליו והוא יפרע מדיליה מאי דיחויב לוי למפרע להמלוה. וז\"ש ל\"ש אתני בהדיה כו' ל\"ש חכר ליה אחר ר\"ל וע\"י אותו אחר היה התנאי ומהו התנאי זהו מה שמסיק וכתב היכא דמחייב לשוכר כו' ול\"ד שמתנה מתחילה עם המלוה שישכרהו ללוי אלא כיון דמנהגם כך היה ידוע כאילו התנה דמי וזהו שסיים וכתב מדיליה ר\"ל שחייב ראובן נפשו לשלם מדיליה מאי שיהיה מחויב לוי למפרע למלוה. וזהו ממש דוגמא מה שהתחיל תחילה במנהגן שראובן פרע לשמעון ע\"י לוי וקאמר דלהרמ\"ה הוי רבית קצוצה דזה כ\"כ מקרי תנאי ודוק דבזה נתיישב הכל גם נתיישב בזה מה שהקשיתי בסמוך למה כתב הרא\"ש דע\"י ראובן נעשה האיסור בהאי שכירות הלא גם ללוי אסור לשכור ובמ\"ש ניחא דלוי אינו שוכר לעצמו ותחילת השכירות הזה בשביל ראובן וק\"ל. ומ\"ש רבינו עוד ז\"ל וכ\"ש מה שנוהגין עתה שהלוה נותן משכונות נתיישב ג\"כ במ\"ש דלכאורה קשה הלא הלוה אינו נותן עכשיו משכנות כ\"א מתחילה נתן בשעת הלואה ולפי מ\"ש ניחא דמתחילת הלואה היה דעתן כך שילוה עליו ויחזור וישכרהו על ידי לוי נמצא דבשעת הלואה כאילו נתן ע\"ז משכון ומ\"ש וכ\"ש ר\"ל אם הלוי השוכר נותן משכון מיד בעד הפירות הו\"ל כאילו בשעת הלואה קצב הרבית משא\"כ כשאינו ניתן משכון ושכירות אינו משלם כי אם לבסוף נמצא דאינו נראה דבשביל ההלואה נוטל השכירות וכמ\"ש הרא\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ולא ברירא לי האי טעמא שכתב אם יפול כו' כיון שכותב לו אחריות כו' וכתב ב\"י ז\"ל ועל דברי רבינו תמהני אם היה דעתו לפרש יפסיד מעותיו דקאמר הרא\"ש על הקרן וכתב שאם כותב אחריות על נכסיו ודאי לא יפסיד מעותיו מאי איריא שכתב אחריות אפי' לא כתב נמי כל שאינו מפרש לא יהא לך פרעון אלא מזו אם נפל או נשרף גובה משאר נכסים כמ\"ש בח\"מ סימן קי\"ו עכ\"ל והא דלא הקשה קושיא זו לעיל מיניה דכתב רבינו ואפי' לפי דעת ר\"ת נ\"ל דאם כותב לו אחריות כו' מאי איריא אחריות אפי' בלא אחריות נמי דאפשר לומר דלעיל נקט ליה משום דמיירי בנכייתא שמפסיד דמי הנכייתא אבל הכא כבר כתב ב\"י ז\"ל ואפי' תימא דבלא נכייתא היתה כיון שלא הוזכר נכייתא בדברי הרא\"ש ומש\"ה כתב ג\"כ ז\"ל אם היה דעתו לפרש יפסיד מעותיו דקאמר הרא\"ש על הקרן וא\"כ מוכח בהדיא שלא הקשה קושיא זו בכאן אלא אם תרצה לומר שיפסיד מעותיו דנקט הרא\"ש פירושו על הקרן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (דהוי רבית קצוצה ז\"ל רש\"ל ומ\"מ ה\"ה דהוי רבית קצוצה אי ליכא הפסד בקרן אף דהוי הפסד בפירות אלא שהמעשה היה כך נ\"ל ע\"כ וקשה הלא זה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד ואינו אלא איסור דרבנן דהא זה ביתומים שרי כמ\"ש בסימן ק\"ס ע\"ש ער\"ה): "
                ],
                [
                    " אבל אם נתנו המלוה בכליו כו' במקצת ספרי י\"ד נדפס בגליון דכליו של לוקח אפי' ברשות מוכר קנה לוקח עכ\"ל ואם כן קשה הא כתב רבינו בח\"מ סימן ר' דלא קנה וכ\"כ לעיל סימן קל\"ב ע\"ש וצריך לומר דכאן כיון שהקרקע ממושכנת לו וגם הכלים הם שלו אפשר דחשיב כאילו הוא ברשותו והיותר נראה דה\"פ שידוע שכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה או לא קנה איבעיא דלא איפשיטא היא וכמ\"ש רבינו בח\"מ סימן ר' ומ\"ה שם בקנין שבא לקנות מהמוכר אמרינן דלא קנה כיון שברשות מוכר הוא עד הנה עדיין לא יצא מרשותו מספיקא משא\"כ הכא דאדרבה האי משכנתא ברשותא דמלוה קאי והלוה בא לסלקו ולהוציאה מידו וכבר נתגדלו הפירות ולקטן המלוה ושמם בכליו נקרא הלוה המוציא ולעיל סימן קל\"ב דאמרינן דלא קנה היינו נמי מטעמא דכתיבנא דהוא תחילת קנין ולחומרא אמרינן דלא קנה אע\"פ ששניהן רוצין וק\"ל אבל אין לומר דשאני הכא דקנהו בהגבהה כשלקטן ונתנן בכליו דהא רבינו לא הזכיר קנין הגבהה כלל והדין עמו דהגבהה אינה קנין אלא כשהגביה אדעתיה דלקנות בה אבל לא כשהגביהן לצורך לקיטה וכמ\"ש בי\"ד סימן קל\"ב ז\"ל היה העכו\"ם מוכר הגביה תחילה לקנותו קנאן כו' לא הגביה לקנותו כו' כמ\"ש שם והגמרא דקאמר ואי אגבינהו בסנסני קננהו ס\"ל לרבינו דלא משום הגבהה קאמר דקננהו דא\"כ אפי' לא היו בסנסני דהמלוה נמי קננהו בהגבהה אלא בכלי שלו קנה ליה אלא אורחא דמילתא קאמר וכמ\"ש בפרישה ועמ\"ש בסימן קל\"ב עוד מזה: "
                ],
                [
                    " אלא לי בשוויה מותר ולקמן בח\"מ סימן ר\"ו כתב בשם הרא\"ש דאי לא קצב עמו בדמים אלא אמר אם תמכרנה לא תמכרנה אלא לי וקנה מידו ע\"ז ומכרה לאחר קנה השני דכיון דלא קצב דמים לא סמכה דעתיה לא קשה מידי אפי' לדעת המ\"מ דהכא לא נחית בדיני קנייה אם אין הלוה רוצה לקיים דבורו אלא שרוצה לעמוד בדיבורו וקמ\"ל דלא עבדי המלוה והלוה איסור בזה דלא מוזיל גביה מידי והתם מיירי לענין אם סמכה דעת קמא ולא קנה שני או לא ועיין בש\"ע בח\"מ בהגהות דמשמע שם חילוק אחר ויותר נראה דלק\"מ דגם לקמן בח\"מ קאמר ז\"ל האומר כשאמכרנו אמכרנו לך כד שיימי בי תלתא די בשנים מהשלשה ש\"מ שהקנין חל אע\"פ שלא קצץ דמים כדאמר אמכרנו לך כדשיימוהו אותו ה\"נ כשאמר לו אמכרנו לך בשווייה כאילו אמר כדשיימי בני אדם וק\"ל: ז\"ל רמ\"א ובמדינות אלו נוהגין היתר במשכנתא בנכייתא אפי' יכול לסלקו ואין חילוק בזה בין בית לשדה או שאר מטלטלין ויש מתירים להלוות על ספרים ומקומות בב\"ה ולישב עליהן אפי' בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר להלוות ברבית לצורך מצוה וטוב להחמיר לעשות בנכייתא ודוקא כשאחריות על המלוה כו' ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שולחני שמוכר דינר כו' ברייתא הוא ומייתי לה הגמרא בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ו ע\"א) ז\"ל הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואומר לשולחני תן לי בדינר מעות (פירש\"י תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי) ואני אעלה לך עד יום פלוני (שתמתין לי עד יום פלוני שיהיה בידי הדינר) דינר וטריס (פירוש מעה קטנה) ואפרנסם (פי' אסלק הפועלים מעלי) אם יש לו מעות (שהוא אומר) מותר ואם לאו אסור. ומפרש רב אשי הא דאם יש לו מותר אע\"פ שאין מטבע נקנה בחליפין דמיירי דהב\"ה אינו מחזר ליתן לו מטבע אלא מטבע שאינו טבוע דדינן כפרי והו\"ל כאומר הלוני עד שיבא בני דמותר בסאה בסאה והכא דהוא דרך מקח וממכר מותר אפילו נותן לו יותר דמוזיל אדם בשלו. כן נראה פירושו לדעת הרמב\"ן שכתבתי בפרישה ואחריו נמשך רבינו וע\"ש בתוספתא ואשר\"י מ\"ש בזה ורבינו שינה לשון הברייתא דקתני שהשולחני נותן לב\"ה מעות פרוטות בעד דינר והוא כתב בהיפך ועמ\"ש בסמוך טעמו: "
                ],
                [
                    " כל דמי הדינר ז\"ל רמ\"א ולי נראה מדברי התוס' ואשר\"י דא\"צ כו' ונלע\"ד שסמך עצמו על מה שכתבו דבענין זה הוא טפי מותר מהלואת סאה בסאה וכמ\"ש בסמוך (בסעיף י\"א) וצ\"ע מ\"ש זה מפוסק על הפירות שכתב בסימן קע\"ה שאינו פוסק אלא עד כדי שיש לו. וצ\"ל (פירוש אלא ודאי דצ\"ל עכ\"ה) דהחמירו בנתינת מעות דמחזי טפי כאגר נטר כמ\"ש וכמ\"ש מ\"ו בסמוך (בסעיף ט\"ו) ה\"ה הכא נמי ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " דאורחיה בהכי ז\"ל ב\"י כלומר דשולחני כיון כו' עד שלא יאמר תן לי בדינר מעות כו' וקשה למה שינה לשונו וכתב שלא יאמר תן כו' דמשמע שב\"ה קאמר לשולחני ורבינו כתב ושולחני שמוכר כו' וצ\"ל שכתב זה אלישנא דגמרא וברייתא אבל לפי ל' הטור צריך שיאמר מכור לי דינר ולא תן לי כו' וגם לא בדינר דבדינר משמע שגם השולחני נותן לו מעות שאינן טבועין שהן שווין דינר. כי הטור והרא\"ש שינו וכתבו שולחני שמוכר דינר ול' הברייתא הוא ב\"ה שאמר לשולחני תן לי בדינר מעות והא דשינו היינו מכח לשון זה ס\"ד בגמרא שם דגם השולחני נותן לו מעות שאינן טבועין וכן פי' רש\"י שם אפילו לפי האמת אבל התוס' והרא\"ש פירשו דהשולחני נותן לב\"ה דינר או מטבע טובה טבועה ובדינר מעות ר\"ל מעות טובין בדינר (שאינו טבוע) או דינר עצמו כדי לשלם לפועליו כו' לכך כתבו שמוכר דינר וק\"ל. ועיין בב\"י שכתב ז\"ל ומשמע דהתוס' והרא\"ש לא ס\"ל כהרמ\"ה שהרי לא תלוי ההיתר בשולחני אלא משום דהוי דרך מקח וממכר עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל מעות במעות אפילו בשולחני אסור כ\"כ התוס' והרא\"ש בפרק הזהב וז\"ל וא\"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני כו' סאה בסאתיים כי הכא שנותן לו עודף אסור והוי רבית גמור וי\"ל דהכא אין נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר והואיל ואית ליה בביתו הקילו בו כדרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים כמו שהקילו בהלואה בסאה בסאה באית ליה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אלא שאינו מצוי כו' ולא תימא ה\"ה אם כו' עד ואינו מותר רק על מה שבידו כו' ועיין מ\"ש לעיל בסמוך בשם רמ\"א שלכאורה דינם שוה ולפי' ס\"ל למ\"ו דלא כוותיה וכמ\"ש שם ויש טעם לדבר דאינו דומה לסאה בסאה דהתם מה שנותן לו עתיד השני ליתן לו הכל ממין תבואה ולהכי כיון שיש לו כל שהו קונה כנגד אותו משהו ואח\"כ חוזר וקונה כדפרישית לעיל בסימן קס\"ג אבל כאן זהו נותן לו מטבעות והוא עתיד ליתן לו מעות שאינן טבועות שהן פירי ודמי טפי לרבית כדפרישית לעיל ולהכי צריך שיהא ללוקח כשיעור כל הדמים ודו\"ק והא דכתב רבינו מיד אחר זה ז\"ל ואם אין ברשותו כלל כו' ל\"ד נקט אלא ר\"ל שאין כל השיעור בידו א\"נ כלל ארשותו קאי ר\"ל שלא בביתו ולא בשאר מקומות שברשותו אין לו כדי כל השיעור: "
                ],
                [
                    " (וי\"א שמותר אפי' במפרש כו' ולא דמי לדלעיל דכתב סתם דאסור במפרש שאני התם דמתנה המוכר ומיחזי כרבית כאילו נותן לו שכר המתנת מעותיו. וכאן שאומר כן הלוקח אינו מיחזי כ\"כ כרבית ויותר נראה דשאני הכא דמיירי ששוה כך לאחר זמן אפילו במזומן ואם כן הוי דינו ממש כמו בשכירות שהרי אין המקח נגמר שיהא חייב בנתינת המעות עד שיתן לו החפץ ורבינו שאסר טעמו דמיחזי כצד רבית מאחר שאין בידו ממש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (ובכרם כו' הקשו התוס' וא\"ת מ\"ש פרדיסא ממשכנתא דסוריא דשרי אפילו לכמה שנים לאזולי גביה כ\"ש לשנה א' וי\"ל דשאני משכנתא דסוריא שקונה הקרקע עכשיו במעות ושטר לפירות אם לא יפדה הלוה אבל פרדיסא אינו מנכה בשום דבר והרי זוזי הלוואה עד הבציר עי\"ל דמשכנתא קונה הקרקע לכל דבר אפילו למשטח בה פרי ולהעמיד שם בהמותיו אבל בפרדס אינו מוכר אלא יין לבד תוס' עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות פי' אחריות דאם החמיץ דאדם על יין נותן מעות ולא על חלא ומעיקרא קילקולו בתוכו היה אלא שאינו ניכר ודוקא עד ניסן איכא למימר הכי דאינו ניכר עד השתא אבל מכאן ואילך מצי למימר אע\"ג דמעיקרא יין הוה אח\"כ החמיץ אבל אם התנה בפי' מעיקרא כמו דין שבסמוך כיון דקרוב לזה ולזה הוא שרי כך הוא להבנת רוב העולם בדברי ב\"י שרצונו לומר דלעיל דאסור לאחר ניסן היינו משום דלא התנה הלוקח עם המוכר אם תקפה תהא ברשותך ואע\"פ שלענין זילא הוי ברשות הלוקח אפ\"ה אסור ומפרשים הא דכתב רבי' לעיל ואחריות על המוכר ר\"ל אחריות דהחמיץ אבל אי אתני לוקח בהדי מוכר אי תקפה תהא ברשותך וגם קיבל עליו הלוקח אחריות דזולא מותר אפי' לאחר ניסן ומפרשים דהא דסיים רבינו וכן מותר להקדים מעות על חביות כו' מיירי לאחר ניסן ולא נהירא כלל חדא דא\"כ הקושיא (שהקשה הב\"י דאפי' בתר טבת נמי הו\"ל למשרי כדשרינן באתני בהדיה אי תקפה ברשותך בדין שאח\"ז כו' עכ\"ה) מעיקרא לאו כלום הוא דלדידהו לא הזכיר רבי' לעיל שום תנאי ולמטה הזכיר בפירוש תנאי א\"כ הרי התירוץ מגולה לעין כל ומה כוונת ב\"י בהזכרת קושיא ותירוץ ועוד דלפירושן מאי האי כיון דכתב ב\"י ז\"ל כיון דקרוב לזה ולזה הוא כו' דמשמע דתלי בתירוצו שתירץ דמיירי לעיל בדלא אתני ולמטה בדאתני ולהכי קרוב לזה ולזה הוא וז\"א דהא לדידהו גם לעיל מיירי רבינו שהמוכר אינו מקבל אלא אחריות דחימוץ ולא הו\"ל למכתב אלא דלמטה מיירי בדאתני ולהכי מותר דהא כל ההיתר בהא תליא ולא במאי דקרוב לזה ולזה אלו הקושיות נופלות בב\"י. ועוד יש להתעורר בדברי רבינו גופיה לפי פירושן חדא דלמה לא הזכיר רבי' לעיל ג\"כ אחריות הלוקח דהיינו אם תוזל תהא ברשותו כמו שהזכירו למטה ועוד דאך אפשר לומר דרישא דמילתא דרבינו מיירי בדלא התנה הלוקח עם המוכר לענין חימוץ הא בהדיא כתב רבינו ע\"מ שיתן לו יין טוב כו' וכי אין זה תנאי ועוד דאם לא התנה למה יהא האחריות על המוכר אם יחמיץ דזאת הסברא דוקא היא סברת התוס' דס\"ל דאפי' בלא תנאי אם החמיץ חוזר לעולם וזהו ע\"כ ל\"ס לרבינו כלל כמ\"ש ב\"י בעצמו לפני זה ועוד דלדידהו קאי למטה אלאחר ניסן וא\"כ למה שתק רבינו ולא הזכיר כלל לאחר ניסן. ע\"כ נראה דס\"ל לרבינו דע\"כ צריכין לחלק בין נתן על יין סתם בין נתן על חביות ידוע דאם לא כן למה הוצרכו ליתן טעם בגמרא דאחמרא יהיב דמי אחלא לא יהיב תיפוק ליה דמשום קבלו עלייהו זולא קרוב לזה ולזה הוא וא\"ל דשם לא קבלו עלייהו זולא דא\"כ הוה קשה תיפוק ליה דהוה רבית משום זולא. וראיתי בתוס' דף ס\"ד סוף ע\"א שהקשה קושיא זו ויישבו אותה בדוחק לפי שיטתייהו ע\"ש עוד הקשו שם למה צריך להתנות אי תקפה ברשותך הא בלא\"ה נמי ברשות מוכר הוא דמקח טעות הוא כדאיתא בפ' המוכר פירות וכתבו שיש חילוק בין חימוץ לקלקול ומאי דכתב כאן שצריך להתנות היינו דוקא כשנתקלקל כו' ע\"ש ורבי' שכתב בדינין הללו בתרווייהו חימוץ ע\"כ לא ס\"ל תירוץ דתוס' וכ\"כ ב\"י בהדיא וכ\"מ מדברי הרא\"ש שלא הזכיר דברי התוס' כלל. וכל אלו הקושיות מתרץ רבי' במאי שמחלק בין קונה יין סתם לקונה חביות ידוע וזה כ\"א קונה ממנו סתם אפי' כל האחריות על המוכר אפי' ביוקרא וזולא מותר להקדים מעות בתשרי ליקחנו בניסן דלא גרע מפיסוק פירות דלקמן בסימן קע\"ה דיכול לפסוק אפי' ע\"מ שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על המוכר ולא מיחזי כרבית ואפי' אם אחריות דחימוץ על המוכר לא חשבינן רבית דאדם אדחמרא יהיב ואחלא לא יהיב וכדפרשינן לעיל ולהכי דוקא נקט בגמרא האי טעמא דאחמרא יהיב כו' דמיירי דלא קבלו עלייהו זולא ואפ\"ה מותר מידי דהוה אפיסוק פירות זהו דוקא עד ניסן אבל לאחר ניסן לא דאפשר דבשעת מכירה לא היה חומץ ואח\"כ החמיץ ואם קיבל הלוקח אחריות דזולא אפי' לאחר ניסן נמי מותר ואפילו אם אחריות דחימוץ על המוכר ואם קנה חבית ידוע אז אפי' קודם ניסן צריך הלוקח לקבל הזולא ואי לא הוי רבית דכיון דחל הקנין על חבית זה אם לא היה הלוקח מקבל אחריות דזולא לא היה יכול לחזור דבשלמא גבי סתם יין איכא למימר אנא אחמרא יהיב דמי משא\"כ כאן שאחבית זה יהיב דמי ודברים אלו מבוארים בפי' נ\"י אמאי דפריך שם בגמרא האי קרוב לשכר כו' ז\"ל האי קרוב כו' דכיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו דבשלמא אי לא הוי חבית ידוע הו\"ל כפוסק על הפירות ביש לו שאילו נגנבו או נפסדו חייב המוכר באחריותן ואם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו כדתניא בתוספתא בהדיא אם כן לא הוי ביטול מקח והלואה ולא שייך למיסר מטעם קרוב לשכר כו' דזה לא שייך אלא בהלואה אבל כאן דבחבית ידוע מיירי הוא קרוב לשכר אי יוקרא ואי תקפה רחוק להפסד שהרי אין האחריות המקח עליו אלא אדרבה נתבטל ונמצא שלא היה מכר אלא מעות הלואה וקירוב השכר עכ\"ל ומשני שם דמקבל עליה זולא ור\"ל הלוקח מקבל זולא הרי לך בהדיא כמ\"ש נמצא משך דברי רבינו כך הם מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר דהיינו תשרי אף על גב שמתנה הלוקח עם המוכר שיתן לו יין טוב בניסן ושיהיה כל האחריות על המוכר אפי' דזילא וכדפרישית טעמא לעיל וזהו שסתם וסיים ולא חשבינן כו' שהמוכר מקבל אחריות כו' משמע כל האחריות. וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע אף אם אחריות החימוץ על המוכר אך שיהיה אחריות דזולא על הלוקח ומיירי ג\"כ קודם ניסן ומש\"ה אינו מותר אא\"כ הלוקח מקבל עליו אחריות דזולא דחבית ידוע שאני מטעמא דפרישית ומינה תלמד לסתם יין לאחר ניסן דג\"כ דינא כן דצריך הלוקח לקבל אחריות דזולא ומיהו אם מקבל עליו הזול אפי' אם אחריות דחימוץ על המוכר מותר והא דלא נקט ליה רבינו משום דאדרבה בזה אשמועינן טפי דאפי' קודם ניסן אסור כיון שהוא חבית ידוע דהא יש סוברין דלא שאני לן בין יין ידוע לסתם יין וכמ\"ש ב\"י כך נראים דברי רבינו וגם ב\"י לזה כיון וה\"פ וא\"ל דאפי' בתר טבת כו' (ולדברי רבינו ר\"ל בתר ניסן) כדשרי בדין שאחר זה דהיינו אם חבית ידוע אף אם אתני לוקח בהדיה דמוכר אם תקפה כו' ואם כן גם כאן יהא מותר די\"ל דשאני הכא כיון דלא אתני בהדיה מעיקרא כו' האי כי אתני דסיפא אינו דומיא דאתני בהדיה דרישא דהאי אתני ר\"ל שלא התנה המוכר בהדיה לוקח שיקבל עליו זולא ולהכי כי שביק ליה השתא למבחריה מיחזי כרבית אבל כי אתני מעיקרא מוכר בהדיה לוקח לקבל עליו אחריות דזולא כיון דקרוב הלוקח לזה ולזה ר\"ל לשכר ולהפסד שרי ר\"ל אפי' לאחר ניסן והייני כדפרישית ובזה מיושב דלדידהו הול\"ל אבל למטה דאתני כו' דהא הקושיא והתירוץ הוא מכח האי דלמטה והאי דלמטה הוא סיפא דדין זה אבל לפי פירושינו שפיר קאמר דהאי דלמטה לאו סיפא דהך דינא הוא דדין בפני עצמו הוא ומיירי בקודם ניסן רק שסיפא דהך דינא נלמד מחבית ידוע כדפרישית וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אסור אפילו אם מושכו לרשותו כן איתא בפ' א\"נ דף ס\"ד בתוס' וז\"ל תימא דהיכי מיירי אי בשמשך א\"כ אפי' א\"ל אי תקפה אי זילא ברשותך ואי יקרא ברשותי הוה שרי שהרי מתנה עמו שאם יוקר יהא המקח קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה או זילא יהא הלואה ויחזירה לו ומה רבית שייך כאן ואי בשלא משך מה צריך להתנות אי תקפה ברשותך כי לא אתני נמי יכול לחזור דליכא מי שפרע כיון שמפסיד הכל וי\"ל דלעולם מיירי בשמשך ואפ\"ה אסור משום דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דאחריות ההפסד על המקבל לא מהני אפילו בתנאי להחשיבה פקדון כו' א\"נ מיירי בשלא משך וצריך להתנות דאל\"כ איכא מי שפרע דאין כ\"כ הפסד דאיכא דניחא ליה בחלא מבחמרא כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " חבית של יין ששוה עתה דינר כו' וכן אם מכרה לו בשנים כו' וכתב ב\"י וז\"ל משמע לי שכל שמכרה פחות מב' דינרים משלם מכיסו כיון שכל אחריות היה על המוכר והוא צוה שלא למוכרה בפחות פושע הוי ויש לדקדק דבדין הא' ודאי משמע שכל מה שהיה מכרה יתר על שנים היה ללוקח וכן נראה ממ\"ש ואם לא מצא למוכרה ולהרויח בה וא\"כ למה האריך בדין שני כ\"כ דלא הול\"ל אלא ואפי' היה אחריות אם אבדה או החמיצה על הלוקח מותר וצ\"ע עכ\"ל ונראה שר\"ל שהכל מיירי בדין א' ובדין שני לא אתא לאשמועינן אלא שאפי' קיבל עליו הלוקח אחריות אפ\"ה מותר ולכך דקדק עליו דלא הי\"ל להאריך כו' אבל לעד\"נ דתרי מילי ודינים נינהו שהרי על דין הראשון כתב המ\"מ בפ\"ח מה\"מ אולי זה ביאור לטרשא דרב חמא הנזכר בגמ' והדין עצמו פשוט בטעמו ועל דין השני כתב גם זה נראה ברור בטעמו ולא מצאתי מקום ברור מאין יצא לו ז\"ל עכ\"ל. הרי משמע מלשונו דס\"ל דב' דינים הן ושהראשון הוא ביאור לטרשא דרב חמא וטרשא דרב חמא הוא בגמרא ר\"פ א\"נ דף ס\"ה ע\"א ופירש\"י מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרין בפרקמטיא שקונים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן וכיון דלא מקבלי עליהן אחריות לא הוה מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת להן ומקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליהם מלוה ואין כאן רבית עכ\"ל וזהו דומה קצת למש\"ר בסי' קס\"ח מלוה אדם לחבירו מנה שיתעסק בו עד שיהו ב' מנים כו'. וכיון שכתב המ\"מ שדין הראשון הוא ביאור לטרשא דרב חמא ע\"כ צריכין לפרש כמו שפירשתי בפרישה וצריך שיהא האחריות על המוכר דאל\"כ היו הדמים מיד הלואה ביד הלוקח וכמו שפירש\"י בטרשא דרב חמא כי אף שהיה בידו להחזירה ליד המוכר מ\"מ אם היה אחריות על הלוקח הוי כמו דמי הלואה בידו אע\"ג דרבינו כתב אח\"כ דין טרשא דרב חמא בהדיא מ\"מ כיון דיש קצת חילוק ביניהן כתב לתרווייהו דרב חמא איירי שמקום היוקר היה במקום אחר ורמב\"ם איירי שבכאן יתייקר לאחר זמן שהלוקח מכיר בסוחר א' שיקחנו בב' ושם בטרשא דר\"ח צריך לשלם לו שכר טרחו כמ\"ש רבי' אח\"כ בסמוך גם לעיל סי' קס\"ח ע\"ש משא\"כ כאן כיון שאין לו טורח כ\"כ שהרי החבית במקומה מונחת גם מטעם שבאם שלא ימצא למכרה כרצונו הרשות בידו להחזירה משא\"כ כשמוליכין למקום אחר דמסתמא ההוצאה ושכר הטירחא מרובה ולאו אורח ארעא שבאם לא יוכל למכרה שם שיחזירנה למוכר לכך צריך ליתן שכר טרחתו. ועל דין השני אין להקשות ממ\"ש רבינו בדין שאחר זה שאפי' אם אמר אתן לך המעות מיד שתמכור אסור דשאני התם דלא היה ברשות המקבל להחזירו ולהכי לא מקרי שליח משא\"כ הכא שא\"ל אם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזירה לי פשיטא דאינו אלא שלוחו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ודוקא בתבואה מותר כחמרים לעשות כן כו' ופירש\"י דתבואה מידי דשכיחא הוא כו' אבל שאר פרקמטיא ליכא גילוי תרעא כו' ואע\"ג דלעיל אפי' בסחורה מותר אם המוכר מקבל עליו אחריות היינו דוקא כשנותן לו שכר טרחא כמ\"ש לעיל אבל כשאינו נותן לו שכר טרחא בשאר סחורה אסור אפי' אם המוכר מקבל עליו אחריות דלא שייך טעמא דמגלי תרעא כדפרישית וא\"ל הא כתב רבינו לעיל דאפילו אמר אפרענו לך מיד כשתמכור אפ\"ה אסור והקשינו א\"כ למה זה עושה ותירצנו דעושה כדי להתראות בהן ומגלי להו תרעא כו' וא\"כ למה אסור לעיל כשפורע לו מיד מ\"ש מתבואת חמרים די\"ל דודאי יש להם הנאה פורתא דסבור הלוקח שיגלו ליה תרעא ולהכי כיון שיש ללוקח קצת הנאה וגם מקבל עליו אחריות הרי הוא רבית גמור דריוח גמור ליכא דדוקא בתבואה דמידי דשכיחא הוא דאזלי ואתו כל שעתא ובודאי מגלי להו תרעא ומוזלי לגבייהו ואיכא ריוח גדול אבל בשאר פרקמטיא דלא שכיח וספק ספיקא הוא אם מגלי להו תרעא וליכא ריוח ולהכי שפיר מחשב כרבית כיון שהלוקח מקבל האחריות אע\"ג דגבי תבואה מותר וק\"ל. ובזה מיושב נמי מה שיש להקשות כיון דטעמא דרש\"י שמתיר אפי' באחריות על החמרים והיינו משום דלמא יוזלו הפירות במקום היוקר יותר מבמקום הזול ואיכא פסידא למוכר אם כן גם בסחורה יהא מותר אפי' אם האחריות על הלוקח מה\"ט אלא דלא התירו כן אלא בתבואה דאיכא עוד ט\"א דהיינו מגלי תרעא ולהכי מותר אבל בסחורה כיון דדבר זה דהיינו שיוזלו במקום היוקר יותר מבמקום הזול לא שכיח ואין כאן מגלי תרעא אסור וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והפירות שאכל הוי אבק רבית ואינו יוצאה בדיינים גם בח\"מ ס\"ס קפ\"ב סתם רבינו וכ\"כ. וכ\"כ בקיצור פסקי הרא\"ש פ' א\"נ סימן ל\"ג ע\"ש. ותימה הלא מגמרא ומדברי הרא\"ש לא משמע הכי וכאשר אציע לפניך כי מקור דין זה מעובדא דאיתא בגמרא פ' א\"נ ד' ס\"ז ע\"א ז\"ל ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי אזל זבין לה. וא\"ל (המוכר להשליח) אי הוו לי זוזי מהדרת לה ניהלי. א\"ל את ונוולא אחי (פרש\"י אתה והוא קרובין הן ותתפשרו נוולא היה שמה) אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי לא סמכה דעתיה ולא גמר ומקנה. ארעא הדרי פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים. א\"ד כי אבק רבית הוו ואין יוצאין אמר רבה בר רב הונא מסתברא כי אבק רבית הוו ואין יוצאים בדיינים וכן אמר רבה א\"ל אביי לרבה משכנתא מאי (פירש\"י משכן לו שדהו ולא קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל) התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה\"נ לא קץ ליה א\"ד התם זביני הכא הלוואה א\"ל התם טעמא משום דלא קץ ליה ה\"נ לא קץ ליה. אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא עכ\"ל הגמרא. וכתב הרא\"ש ע\"ז (והוא מהתוספות שם אלא שהרא\"ש הוסיף לדברי הרי\"ף ע\"ש) וז\"ל וקשה דהא רבינא גופיה אמר לעיל דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין אותו ממלוה ללוה. וצ\"ל אע\"ג דהוה בעי למימר דהוה רבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולא אחי לא סמכא דעתיה והדרא ארעא ופירי נמי הדרי משום מחילה בטעות דהוה כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וקסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו (ולפ\"ז לא קאי רבינא דאפיק פירי כ\"א אעובדא דאת ונוולא ולא אמשכנתא דמייתי הגמרא עלה) ורב אלפס ז\"ל כתב דקי\"ל כרבינא בזביני (ר\"ל דההוא את ונוולא) וכל שכן במשכנתא בלא נכייתא ותימה הוא דלא אסיק אדעתיה ההוא דרבינא דלעיל בריש פירקין (דף ס\"ב סע\"א) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מוציאין ממלוה ולוה. והראב\"ד פי' דההיא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי דהוה כמכר הלכך בלא נכייתא הוה אבק רבית ואין מוציאין מידו ובנכייתא שרי לקמן בשמעתין והכא איירי באתרא דמסלקי הלכך הוי בלא נכייתא כרבית קצוצה ויוצאה בדיינים ובנכייתא הוה אבק רבית ואסור וכן היה דעת רב אלפס ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש שם ד' י\"ז ע\"ב מהתחלת הרא\"ש. ושם ע\"ג מסיק וכתב אהא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אי אכל טפי משיעור זוזי לא מפקינן ליה כו' וכן עשה רב אשי עובדא אפילו ביתומים קטנים ע\"ש ועל זה כתב ז\"ל הרי\"ף מוקי לה במשכנתא בנכייתא דל\"ת הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק הלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים דהו\"ל כהלויני ע\"מ שתאכל שדה או כרם בחנם ואיכא מאן דס\"ל דהלכתא כרבינא בזביני לחוד אבל משכנתא אבק רבית הוא ומוקי לה במשכנתא בלא נכייתא עכ\"ל הרא\"ש. הרי לפנינו דרבינא עבד עובדא ואפיק פירי בההוא דאת ונוולא כי אף שלפי מ\"ש הרא\"ש בשינויא קמא הנ\"ל הטעם משום מחילה בטעות ולא קאי רבינא אדין משכנתא הנ\"ל וכן מסיק הרא\"ש בסוף וכתב דאיכא מאן דס\"ל דהלכתא כרבינא בזביני לחוד ולא במשכנתא כו'. עכ\"פ קאי רבינו אעובדא דאת ונוולא הנ\"ל וזהו הדין שכתב רבינו פה ובח\"מ ס\"ס קפ\"ב בעינו. ואיך יסתם רבינו דבריו נגד הרא\"ש ובפרט דהרא\"ש לא מביא שום מ\"ד דס\"ל דרבינא לא קאי אההיא דאת ונוולא. וגם דוחק לומר דרבינו ס\"ל הכי מאחר דהגמרא קאמר דרבינא עבד כו' דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא דלפני זה לא איירי אלא מההיא דאת ונוולא. ונראה ליישב דרבינו פי' להא דרבינא כהרי\"ף דקאי אההיא דאת ונוולא וגם אמשכנתא ובמשכנתא ע\"כ לאו מטעם מחילה בטעות חשיב ואפיק אלא משום דס\"ל דהוי כרבית קצוצה. ומה\"ט נמי אפיק פירי בדינא דאת ונוולא וכמשמעות הגמרא דלפני זה דבא להשוותן מה\"ט וכן מוכח מהרי\"ף והרא\"ש דלפירושם דקאי רבינא אתרווייהו אינו אלא משום דס\"ל דהוה כרבית קצוצה. ובהיות כן שפיר דקדק רבינו פה ובח\"מ ובקיצור פסקי הרא\"ש דסתם וכתב דפירי לא מפקינן לפי מאי דס\"ל כרש\"י והרא\"ש דפסקי דבמשכנתא אפילו באתרא דמסלקי ואפי' בלא נכייתא לא מחשב אלא כאבק רבית ואין מוציאין אותו בדיינים וכמש\"ר לעיל ר\"ס קע\"ב ע\"ש וגם הרא\"ש אף ע\"ג דסתם וכתב כנ\"ל כאן מ\"מ אחר זה כתב שם בע\"ג וע\"ד דין רבית וכלליה ופסק כמ\"ש ע\"ש. ואין לתמוה איך יפסקו נגד רבינא דהוה בתראה וגם עבד עובדא הכי ומעשה רב וגם הסתם הגמרא מביאו בסוף שמעתתא הנ\"ל די\"ל כיון דקי\"ל דבמקום דפליגי רבינא ורב אשי הלכה כרב אשי וכבר כתבתי דבתר שמעתין הנ\"ל איתא בגמרא דרב אשי עבד עובדא אפי' ביתומים דלא אפיק פירי דאכל במשכנתא אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא והביאו הרא\"ש גם כן שם ובהיות כן צ\"ל דהא דמסיק הרא\"ש וכתב בתר האי עובדא דרב אשי דאיכא מ\"ד דהלכתא כרבינא בזביני לחוד דטעמא דבזביני עכ\"פ הלכתא כרבינא ל' הרי\"ף העתיק (וכ\"כ שם ע\"ש ד' ז' בדפוס גדול) אבל הרא\"ש לא ס\"ל גם בזה כוותיה ואף שסתם שם סמך נפשי' אמ\"ש אחר זה כללי דינא דרבית וגם כתב שם בסוגיא דדברי הרי\"ף ופירושו בשמעתתא דמשכנתא דחוקין הן ע\"ש. גם המדקדק בדברי הרא\"ש יראה כדברי מסתימת דברי הרא\"ש מב' מקומות חדא דמתחיל שם וכתב ז\"ל רב אלפס כתב דקי\"ל כרבינא בזביני וכ\"ש במשכנתא כו' דהל\"ל ורב אלפס פירש דברי רבינא דקאי אזביני ואמשכנתא וממילא אנן ידעינן דהלכתא כוותיה דרבינא בתרווייהו כיון דהוה בתראה ועבד עובדא והגמרא מביאו בסוף שמעתין. השני דכתב בתר הכי ז\"ל ורב אלפס מוקי לה במשכנתא בנכייתא דל\"ת הלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוי. הרי שדקדק וכתב לפי מאי שפסק כו' משמע דהרי\"ף פסק כן וליה לא ס\"ל אלא כרב אשי דג\"כ עבד עובדא וכנ\"ל ומה\"ט נמי כתב הרי\"ף דל\"ת הלכתא אהלכתא דר\"ל עובדא דרבינא הנ\"ל אעובדא דרב אשי הנ\"ל והרא\"ש ס\"ל דקי\"ל כרב אשי וכעובדא דעבד מטעם שכתבתי דרבינא במקום רב אשי קי\"ל כרב אשי וגם סוגיא דרבית דבתר הכי מוכחן כן וק\"ל כנ\"ל ולא כב\"י שכתב ז\"ל ואף ע\"ג דאהאי עובדא אמרינן שם דעביד רבינא עובדא ואפיק פירי כשיטת הרא\"ש והתוספות ס\"ל דלא מטעם רבית קצוצה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות כו' עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש\"ר כאן ואינה יוצאה בדיינים היינו מטעם רבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה ויוצאה וזהו לדעת התוספות והרא\"ש והראב\"ד כו' עכ\"ל ב\"י. גם אדברי רבינו שכתב בח\"מ בס\"ס קפ\"ב דהפירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים כתב ב\"י סוגיא דהגמרא הנ\"ל בקיצור ומסיק וכתב ז\"ל ובסימן ר\"ז ביארתי בבבות וכל היכא שלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא כו' (והוא סעיף י\"ג) שזהו דעת הרא\"ש אבל להרי\"ף והרמב\"ם רבית קצוצה הוה עכ\"ל. ושם בסימן ר\"ז האריך בזה והביא דברי הגמרא והרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל ועוד שאר דיעות רבות ומסיק וכתב דגם לשיטת דברי הרא\"ש קי\"ל כרבינא דאפיק פירי בההוא דאת ונוולא מטעם מחילה בטעות ועכ\"פ לא הו\"ל לסתום אלא לכתוב דמוציאין הפירות משום מחילה בטעות. ובפרט רבינו שלשונו הוא כאור בהיר וצח ומדוקדק היטב וגם מאחר שהרא\"ש לא כתב כהאי לישנא הו\"ל לילך בדרך הרא\"ש אביו וכדרכו בכל מקום אלא מחוורתא כדכתיבנא דהוה מוכח לרבינו דהרא\"ש ס\"ל דאין מוציאין הפירות בנדון זה כלל ומה שהביא הב\"י וכנ\"ל לא כתב אלא לפי המאן דאמרי דפסקי כרבינא וכמ\"ש. וא\"ת היא גופא טעמא מאי למה לא נאמר דנוציא הפירות בהאי דינא דאת ונוולא מטעם מחילה בטעות וכמ\"ש התוס' והרא\"ש הנ\"ל י\"ל דס\"ל לרבינו דלא מפקינן מכח מחילה בטעות אלא כשמתחילת הענין בהלואה בא לידו וכמו שאיתא בגמרא בשמעתין סוף דף ס\"ו בדין מי שהלוה לחבירו על שדהו וא\"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלשה שנים הרי הוא שלי דקאמר הגמרא דהוי אסמכתא ומסיק רב נחמן וקאמר דהדרא ארעא והדרא פירי ופריך הגמרא ע\"ז ז\"ל למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והאמר רב נחמן המוכר פירות דקל לחבירו כו' עד יכול לחזור אף משבאו לעולם ואפי' הכי קאמר דאי שמיט ואכיל הפירי לא מפקינן מיניה. ומשני התם זביני הכא הלואה עכ\"ל הגמרא ופירשו רש\"י והרא\"ש דמה שהוציא הפירות משום מחילה בטעות היינו דוקא מה שאכל אחר שלשה שנים דהמוכר סבר שכבר קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו בטעות אבל בתוך שלשה דלא בתורת מכר אכל אלא בתורת משכנתא לא הוה מחילה בטעות אלא אבק רבית דאינה יוצאה בדיינים וכן כתב רבינו האי דינא בעינא בסימן ר\"ז סעיף י\"ג עיין שם וה\"נ בהאי עובדא דאת ונוולא דהתנה המוכר מתחילה דכשיהיה לו מעות יחזרו ויתננו לו וקאמר הגמרא ע\"ז דבכה\"ג לא סמכה דעתיה להיות מכר נמצא דלא הוה אלא כמשכנתא ואבק רבית הוה וכמש\"ר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " עד שיצא השער של ד' לכל כו' ז\"ל הברייתא בפ' א\"נ דף ע\"ב היו חדשות מד' וישנות מג' אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן היו לקוטות מד' ולכל אדם מג' אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר וכן הוא גירסת הרי\"ף והרמב\"ם בפ\"ט מה\"מ ושל הרא\"ש דף קמ\"ה ע\"ד. וז\"ל המ\"מ שם לפי גירסא זו שגורסין אין פוסקין סתם נ\"ל שהכוונה בין חדש בין ישן והטעם שכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע שעתידין להיות הן שווין או באחד מהשערין אלו או פחות מאחד מהן או יותר והרי היא כשער של עיירות שאין פוסקין עליו מפני שאינו קבוע עכ\"ל והנה נראה שכוונתו בפירושו שכיון שאין השער שוה ויש לחוש שיפחות א' מהן אפי' חדשות אפי' פחות מג' כמ\"ש או פחות מאחד מהן לכך אין פוסקין אפילו בשער הישן דהיינו ג' ולכך סתמו הפוסקים וכתבו בלשון הברייתא סתם אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ואפי' חדשות פחות מג' אין פוסקין כיון שעדיין לא יצא השער אפשר דחדשים יבאו על ב' סאין בסלע ואע\"פ שכתב שם המ\"מ שבשער ב\"ה בג' ושל לקוט בד' יכול לפסוק על שער ב\"ה בג' אע\"ג דהשערין אינן שוים נראה דה\"ט דכיון שתבואות ב\"ה בג' ואין חילוק בין חדש לישן שער קבוע מקרי וכמו שאיתא שם בגמרא ובפוסקים דאין לב\"ה עסק עם תבואתו של לקוט דב\"ה זילא ליה מילתא למיזף תבואה מלקוט משא\"כ כשתבואת ב\"ה עצמו אינו שוה דאז אין פוסקין מטעם דאין פוסקין עד שיצא השער וזה לא מקרי שער קבוע וכמ\"ש המ\"מ. ומוכח מדברי ב\"י שס\"ל שרבינו סובר גם כן כהמ\"מ ע\"ש שהרי אחר שהביא פירוש המ\"מ הנ\"ל כתב וז\"ל וזהו שכתב רבינו אינו יכול לפסוק אפי' מחדשות כו' עד ומשל ב\"ה ד' סאין כלומר דאילו ג' סאין בסלע מותר וכ\"כ המ\"מ עכ\"ל. ותימה דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב אפי' מחדשות מד' דמשמע הא על ישנות מג' יכול לפסוק ולפי המ\"מ וטעמו זה אסור וא\"ל שדעת ב\"י הוא מ\"ש רבינו אפי' מחדשות דאפי' מחדשות אינו יכול לפסוק שיתן לו מג'. ומשל ב\"ה נגד לקוט' הוא דדוקא אסור בד' הא של ג' שרי וכמ\"ש בשם המ\"מ דז\"א במשמעות הלשון רבינו דכתב אינו יכול לפסוק שיתן לו אפי' מחדשות דמשמע דאשער הנזכר קאי דהיינו שיצא השער לחדשות בד' גם קשה אטו בשופטני עסקינן שיפסוק אחדשות מג' כשיצא השער לישנות בג' דהא בגמרא יהיב טעמא שמותר ליפסק אשער שבשוק משום דא\"ל הנותן למקבל שקול טיבותך ושדיא אחיזרא דאי היו המעות ביד הנותן היה יכול ליקח בשוק ישנות בזול בג'. וע\"ק דלמה סתם רבינו אפילו מחדשות הו\"ל אין יכול לפסוק שיתן לו בין ישנות בין חדשות כל אחד כשער שבשוק כלשון הפוסקים שסתמו וכתבו אין פוסקין וקאי אתרווייהו וכמ\"ש המ\"מ. לכן נלע\"ד דרבינו אינו סובר כפי' המ\"מ אלא ס\"ל שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם הוא כדעת רש\"י דאם יצא השער שבשוק לחדשות בד' ולישנות בג' דדוקא אחדשות בד' הוא דאינו יכול לפסוק מטעם שכתב רש\"י שם ז\"ל דהא חדשות מד' היינו משום דעדיין לא יבשו כל צורכן והפוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתיבשו כל צרכן לפיכך אין פוסק עליהן לקבל ד' סאין בסלע עד שיצא השער לחדש ולישן בד' עכ\"ל הא בג' יכול לפסוק אפי' אישנות וכ\"ש אחדשות וס\"ל לרבינו שכן דעת הפוסקים שאף שסתמו וכתבו סתמא אין פוסקין מ\"מ ע\"כ לאו בכל ענין הוא דהא בסיפא דברייתא כשיצא השער של לקוט בד' ושל ב\"ה בג' דג\"כ סתם הברייתא והפוסקים וכתבו אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר והתם ע\"כ הא דאין פוסקין דוקא עם ב\"ה בד' הוא דאין פוסקין הא עם לקוט בד' פוסקין וכן עם ב\"ה בג' יכול לפסוק וכמ\"ש רש\"י והסכים עמו המ\"מ וכתב שכן דעת הרמב\"ם וכן מוכח שם בסוגית הגמרא דגרסינן אברייתא הנ\"ל אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א\"ל רבא לרב נחמן מ\"ש לקוט דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה ב\"ה נמי אי ל\"ל יזיף מלקוט א\"ל ב\"ה זילא ליה מילתא למיזף מלקוט ואב\"א מאן דיהיב זוזי לב\"ה אפירי שפירי יהיב ע\"כ. הרי לפנינו דעם לקוט פוסק אפילו בד' וגם עם ב\"ה הואיל דקאמר טעמא למה אין פוסקין עמו בשער הלקוטות הא בשער של ב\"ה דהיינו בג' ישנות משמע בפשיטות דפוסקין עמו אע\"פ שסתמא קתני בסיפא כמו ברישא אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר אלא ע\"כ צריכין אנו לומר דה\"פ אין פוסקין ר\"ל עם ב\"ה או עם איש אחר שאינו לקוט וכדרך סתם פסיקות של תבואה שאינם פוסקין עם לקוט דהיינו עני אלא עם ב\"ה או עם איש אחר המהימן עמו אין פוסקין כשער הגבוה אז דהיינו בד' ואפילו בתבואת לקוט אין פוסקין עמו בד' וכמ\"ש רבינו ואפשר דה\"ט דאף ע\"ג דהגמרא מסיק טעמא באיבעית אימא סתם מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וזה הטעם הביאו הרי\"ף והרא\"ש ומשמע דהיינו דוקא מסתמא אבל אי פירש בהדיא לב\"ה דפוסק עמו אתבואת לקוט משמע דמותר מ\"מ ס\"ל לרבינו משום מראית עין דמאן דחזי דפוסק עם ב\"ה יסבור שפוסק עמו כדרך פסיקת ב\"ה דהיינו אפירי שפירי או משום דחכמים השוו מידותיהן כיון שסתם פסיקה עם ב\"ה אסור אסרו כולם וכן נראה שהוא מוכרח לומר בגמרא דלפי מ\"ש דהא דקתני אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר דר\"ל דוקא עם ב\"ה בד' אינו פוסק וקשה דזהו פשיטא כיון שהשער של ב\"ה הוא בג' אלא ע\"כ צ\"ל דר\"ל אפי' אם פירש לו שפוסק עמו על של ליקוטים אפ\"ה אסור מטעם דכתיבנא והשתא א\"ש הא דכתב רבינו תחלה אין יכול לפסוק עמו שיתן לו אפי' מחדשות כו' שרבינו כלל שני בבות השנויות בברייתא יחד וה\"ק אם חלוקים שער חדשות וישנות אסור לפסוק אפי' אחדשות בד' ר\"ל הא מג' יכול לפסוק אפי' אישנות וכמ\"ש ואם חלוקים הם שער של ב\"ה ושל לקוט אסור לפסוק שיתן לו משל ב\"ה בד' הא אשל ג' יכול לפסוק ואע\"ג דעם ב\"ה בד' אסור לפסוק אפי' בשל לקוט מ\"מ אכתי לא נחית רבינו לחלק אם פוסק עם ב\"ה או עם לקוט אלא סתם דאסור לפסוק בשל ב\"ה בד' עם כ\"ע בין עם ב\"ה בין לקוט והשתא לפי מ\"ש דברי רבינו הם כמו שקתני בברייתא בלי תוספת ובלי חסרון שנגד מה שקתני שם ברישא אסור לפסוק עד שיצא השער לחדשות ולישנות דר\"ל אפי' אחדשות אסור לפסוק בד' וכל שכן אישנות בד' נגד זה כתב כאן רבינו אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות ונגד מה שקתני שם בסיפא דברייתא אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר דר\"ל דאין פוסקין שיתן לו משל ב\"ה בד' הא עם לקוט בד' ועם ב\"ה בג' מותר וכמו שהוכחתי מסוגית הגמרא נגד זה כתב רבינו כאן ומשל ב\"ה בד' אסור הא עם לקוט בשל לקוט מותר ועם ב\"ה אפי' בשל לקוט אסור דכולה חדא בבא הוא ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " שיתנה לו כשער הזול והא דכתב רבינו לעיל סימן קע\"ג גבי חבית ידוע דאסור אם לא קבל הלוקח עליו יוקרא וזולא כו' א\"נ דשאני הכא דאף אם הוא ברשות המוכר לענין זולא איתא נמי ברשותיה לענין יוקרא והוי קרוב לזה ולזה אבל גבי יין דחימוץ שכיח כמו שפירשו התוס' והוי קרוב להפסד ורחוק לשכר לכך צריך הלוקח לקבל אחריות דיוקרא וזולא וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " להשכיר לו מעותיו בלשון שכירות כו' וכתבו התוס' כו' וכתב בתרומת הדשן שאם המשכיר מקבל עליו כל האחריות אפי' דגניבה ואבידה מותר וכתב ב\"י ומשמע מדבריו שאין לעשות מעשה להתיר: "
                ],
                [
                    " אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה וכתב ב\"י וא\"ת כיון דסבר רבינו דאינו משלם כולי ול\"נ שקוצב דמיו עכשיו כו' ור\"ל שפעמים הוא נשבר לגמרי ואי אפשר לידע כמה היה שוה קודם שבירה ולכן צריך לקצוב דמיו מתחילה בשעה ששוכר ממנו ומשערינן השתא בשעת שבירה כלי ששוה כך כמה הוא נפחת כשעושין בו מלאכה כזו בזמן כזה ומנכין לו זה הפחת והמותר ישלם לו דהיינו כמה היה שוה בשעת שבירה (דודאי אם מתחלה היה טוב וחזק היה שוה הרבה גם לא היה ראוי לפחות אלא דבר מועט והמותר ישלם לו ואם היה הכלי רע מתחלה שומתו מתחלה מעט וגם הוא ראוי לפחות יותר מהמלאכה ואינו משלם לו כ\"כ נמצא בשעת שבירה א\"א יודעים שמא מתחלה היה רע וראוי לשבר עכ\"ה) וכן כוונת רבינו מ\"ש בשומת הפרה בנ' דינר כו' שמשערין עתה שויה כדי לשער אח\"כ כמה שויה בשעת מיתתה כנ\"ל לפי' ב\"י ולכאורה היה נראה לפרש שמ\"ש הרי פרתך כו' ר\"ל שמשערין עתה בשעה ששוכרה כמה היא ראויה לפחות מהמלאכה כל משך הזמן שיהיה הבהמה בידו וקוצב עתה כמה תהיה שוה בשעת החזרה לולא לא נאנס ואם נאנס אח\"כ משלם לו באותה קצבה (דרך משל הבהמה היתה שוה בעת השכירות ל\"ה דינרים והיא ראויה לפחות מחמת המלאכה ה' דינרים והרי השוכר אומר הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר אם תמות באונס עכ\"ה) והשתא א\"ש הלשון טפי וכן מוכח מלשון נ\"י ריש דף ק\"ד אמ\"ש שם השם בהמה לחבירו בל' כו' ז\"ל ושמין לה עכשיו לפי אומד דעתיה כמה תפחות ובכמה תעמוד ושמאוהו עכשיו ל' דינר אע\"פ שאפשר שהיה שוה עכשיו בשעת משיכה מ' כו' עכ\"ל אלא שאין זה במשמעות ל' רבינו שהרי גבי בהמה כתב ואני אעלה לך דינר בכל חודש משמע שאינו שוכר ממנו לזמן ידוע שנוכל לומר שמשער תחלה הפחת עד אותו הזמן גם לעיל גבי כלי כתב ולקצוב דמיו כו' לשון זה משמע כדפירשנו והנפקותא שיש בין ב' אלו הפירושים הוא דלנ\"י אם שכר הכלי או הפרה לחצי שנה ושיערו שבשעת החזרה תהיה שוה כ' דינרים ואח\"כ נשבר או מתה תוך רביעית שנה אע\"פ שעדיין לא נפחתה כ\"כ ועכשיו הוא שוה ל' דינרים כיון שהוא שכרה על תנאי לפחתנה עד כ' אינו משלם לו אלא כ' דאם לא תאמר כן לדעת נ\"י תקשה ליה היאך משערין עתה מה תהיה שוה בזמן החזרה מה יועיל השיעור הזה אם תשבר או תמות ברביעית שנה אלא ע\"כ ס\"ל כדפרישית ולפי' ב\"י דמשערין אחר השבירה כמה נפחת אם שכרה לחצי שנה ונשבר או מתה ברביעית שנה משערין באותו זמן כמה נפחת והמותר ישלם לו וא\"ל ואמאי הא עדיין היה בידו לפחתנה פחת הרבה שהרי היתה משועבדת לו עד חצי שנה וכדפרישית וי\"ל דכיון שנשתבר אנו רואין כו' כמ\"ש בפרישה ואף ע\"ג שגבי יורה שכתב אח\"כ צריך לשלם לו פחת המשקל שנפחת מהנחושת שאני התם שפיחתתן זהו שבירתן ומיתתן דומה למיתת הפרה ולשבירת הכלי שהרי מהכלי עצמו נפחת ה' ו' שקלים וקלקול הנחושת הנשאר שמקבל עליו המשכיר זהו דומה לפחת הכלי וכחישת הבהמה שמקבל עליו המשכיר שהרי מגוף הכלי או הבהמה לא נפחת רק שנשתנה מראיתן ועיין בב\"י מ\"ש בשם הרמב\"ם והתוס'. ומיהו ל' רבינו שכתב כגון שאמר הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר אם תמות אינו משמע ששם אותה עתה לפי שווים וגם ל' לקצוב דמיו הוא דחוק לפרישתי הנ\"ל לכן היותר נלע\"ד דה\"ק דעכ\"פ אסור לשלם לו כמו שהיתה שוה הפרה או הכלי בתחילת השכירות אלא אין לו היתר אלא בשוויה קודם שבירה ומתה אלא מפני שאין אנו יודעין לשער זה ברוב פעמים משוה השוכר עם המשכיר וקוצב את השכירות בסך דמים ומקבל עליו ולפעמים מרויח בזה השוכר ששוה יותר קודם שכירות ולפעמים מפסיד ששוה פחות ומש\"ה מותר והשתא א\"ש ל' קוצב דמיו ומ\"ש בסוף כגון שיאמר פרתך עשויה עלי בל' דינרים וגם א\"ש מ\"ש אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה ומיתה דבאמת אין לו היתר אלא לפי אותה שומא וק\"ל: ובתשובת הגאונים ע\"ד ראובן אומר לשמעון תן לי מנכסייך כך וכך להתעסק בהן ואושיבך בביתי ויהיה כל השכר לזה שאפרנסם (ר\"ל אותך ואת בני ביתי עכ\"ה) מהן כל זמן שתשב בביתי אין כאן צד רבית שאין בלשון הזה ל' הלואה אלא עסיקה מנחם בן הר\"ר פנחס סימן שכ\"ב: אין אדם יכול ליתן מעות לחבירו שילוום לעכו\"ם ברבית לחצי ריוח אא\"כ יתן כמו כן שום דבר של קציצה עבור טירחא ולא סגי בטובל בציר אלא יתן לו כפועל בטל של אותה מלאכה אבל לא קצץ בעל המעות למתעסק מידי וסמך ע\"ז כיון דאית ליה זוזי משל עצמו שהוא נושא ונותן בהם מלבד מעות העיסקא שרי ע\"כ מתשובת הר\"ר מנחם בסימן צ' פסק מהר\"ם דסגי בשכר עמלו בדורונות שמביאין העכו\"ם כשפודין משכונות מ\"ק מ\"ו (והביאו ב\"י לעיל בסימן קמ\"ח ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כמה היה רוצה ליקח כו' וז\"ל חכמת שלמה אמ\"ש התוס' בד\"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל אחרי שסתרו שם פירש\"י וכתבו ז\"ל ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו ביושב ובטל לגמרי וכתב עליו מ\"ו ז\"ל פי' רואין אדם שבטל לגמרי ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק אפי' היה לו מלאכה מרובה כו' וכן איתא בטור וכן פי' הר\"ן והשתא לא קשיא הצריכותא דה\"ק אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא שיימינן כפועל בטל שהוא מוזל במלאכה אלא כסתם אדם שיש לו עסקים כמה הוא לוקח ועוסק במלאכה זו וק\"ל. ומהר\"י קארו לא ירד כאן לעומקו שהוא ר\"ל כפועל בטל לגמרי שאומדין מלאכה הראשונה ואומדין כמה ליקח ולהבטל ממנה לגמרי וק' דא\"כ ה\"נ איכא למיפרך והא לא קא בטיל מיניה כמו התם דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם ודוק היטב עכ\"ל. ולעד\"נ מוכרח קצת מלשון התוס' דס\"ל כפי' הב\"י דהא אחר זה מסקי התוספות וכתבו ז\"ל ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם האי לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה כדפי' הקונטרס וא\"ת א\"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' ע\"ש בתוס' והנה נראה מלשון התוס' דחילקו לפרש באלו מציאות דפריך הגמרא האי לאו בטל הוא מש\"ה אנו מוכרחין לפרש דהתרצן השיב לו מעין ס\"ד דהמקשן דמשמע ליה דכפועל בטל דר\"ל פועל במלאכה שעסק כבר נוטל שכר עליה ליבטל הימנה. ופריך והא לא בטיל הוא ומשני דמשלם לו לבטל ממלאכה שעסק בה כבר ולעסוק במלאכה זו אבל הכא בפרק א\"נ דלא פריך והא לא בטיל הוא אלא מאי כפועל בטל לא ידע המקשן דפי' פועל בטל דהכא כפועל דבטל ממלאכה דעסיק בה ומש\"ה פריך מאי כפועל בטל ר\"ל מאי פי' כפועל בטל דהכא ואביי השיב לו כפועל בטל מאותו מלאכה דבטיל מינה ר\"ל כמו שמשמע ליה להמקשן דאלו מציאות דנותן לו כמו שנותן לפועל לבטל ממלאכתו לישב בטל. ועוד יש להוכיח כן מדסיים התוס' הנ\"ל וכתבו ז\"ל וא\"ת א\"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' ול' א\"כ מדויק כאילו אמר בשלמא אי הוו פירושו דפועל בטל דהתם פרק אלו מציאות כדפרשינן פועל בטל דהכא הוי ניחא ואי הוי פי' דפועל בטל דהכא כדפי' הטור והר\"ן דהיינו דמשלם לו על מלאכת דהשבת אבידה אף שהיה עסוק כבר במלאכה כאילו הוי בטל ג\"כ קשה הלא נוטל שכר על השבת אבידה אבל לפי' ב\"י ניחא דלא נותן לו אלא לבטל ממלאכתו ראשונה לא לעסוק במלאכה זו וק\"ל ואשר הקשה מ\"ש הנ\"ל א\"כ קשה למה לא קשה לו ג\"כ הכא האי לאו בטל הוא כמו שקשה לו שם בפ' אלו מציאות גם לפי' קשה למה מסיק ופי' שם דמשלם לו כפועל דבטל ממלאכתו ראשונה ועוסק במלאכה זו דהיינו שכירתו בשלימות כמ\"ש התוס' כאן לפי פי' רש\"י ז\"ל והכא מסיק ופי' דאינו משלם לו אלא כאיש בטל שעוסק במלאכה כזו גם על המקשן קשה דשם פריך והאי לאו בטל הוא והכא לא פריך אלא מאי כפועל בטל וע\"כ צריכין ליישב ולומר דשאני הכא דהמתעסק מרוצה לעסוק בעסק זה אפי' אם לא יהבי ליה שום שכירות ובודאי כבר אמד בדעתו טובתו שטוב לו להניח מלאכתו ולעסוק בעסק זה אלא שחז\"ל מיחו לעשות כן משום צד רבית ומ\"ה בכל דהו שנותן לו לא מיחזי כרבית בפרט כיון שהוא אבק רבית הקילו וכמ\"ש הרא\"ש בהדיא לחלק בהכי בין האי דינא דרבית להשבת אבידה דפ' א\"מ ע\"ש ומש\"ה לא פריך והא לא קא בטיל דידע נמי אף שאינו בטל מ\"מ בכל דהו סגי אלא פריך מאי פי' דפועל בטל ומשני דא\"צ ליתן לו אלא כמו שנותנין לאדם העוסק במלאכה שיניח מלאכתו וישב בטל (וגם אין זה מקשן ותרצן אלא מדברי אביי. דבא לפרש וכל' מ\"ט ומנא ה\"מ אמר פלוני כו' הנזכרים בגמרא) ול' התוס' שכתבו ביושב ובטל לגמרי ג\"כ הכי משמע דאל\"כ הו\"ל לכתוב ביושב ובטל ועוסק במלאכה כזו. גם הצריכותא לא א\"ש כולי האי וכמו שהקשה הב\"י. ומ\"ש מ\"ו בח\"ש דהו\"א במלאכה לא סגי בהכי כיון שלא היה בטל מתחילה ק' דמ\"מ כיון דבעסק קל שנותנין עליה שכר מועט רואין בו כאילו היה כבר בטל לגמרי ה\"ה בעסק כבד. דמה שהעסק זה כבד בזה אין חילוק במה שהיה עוסק בו כבר דעל עסק כבד זה יוסיפו לו שכר יותר מאילו היה עוסק עתה בעסק קל וכן הוא מדויק מלשון הרא\"ש ע\"ש ריש דף קמ\"ד. ולפי' התוס' והרא\"ש נלע\"ד דצ\"ל ל' הברייתא דקתני ז\"ל ת\"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר\"מ כו' וכתבו התוס' דמתני' וברייתא דקתני כפועל בטל אתיא כוותיה וה\"פ בין הי' עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותנין לו כפועל בטל וכ\"כ הרא\"ש וז\"ל כפועל בטל כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל והיינו דקאמר ר\"מ בין מרובה בין מועט פי' בין הי' עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה כו' עכ\"ל ומדקאמר שכרו שוה גם מדכתב שהוא רגיל לעשות מוכח דפי' בין מלאכה מרובה בין מלאכה מועטת דר\"ל על מה שעסק כבר יהיה איזה מלאכה שיהיה בין נטל עליה שכר הרבה או מעט לעולם שכרו שוה ומדלא פירשו בין מרובה בין מועט על העסק שנותנין לו עתה בין שהוא כבד ומלאכה מרובה או קלה לעולם רואין אותו כאילו היה בטל ומשלמין לו לפי מלאכה ועסק זה שנותנין לו. ש\"מ דס\"ל פי' דפועל בטל דאין משלמין לו על עסק זה כלום ומש\"ה הוצרכו לפרש אמלאכה שעסק בה כבר ולפי שיטת פי' ב\"י צריכין לדחוק ולפרש מה שקאמר כמה נותן לו בין מרובה בין מועט דה\"פ דאמתני' וברייתא קאי דקתני שנותנין לו כפועל בטל וע\"ז קאמר כמה יהא עסיקת מלאכתו לשעבר דסגי בהכי בשילום כפועל בטל וקאמר בין מרובה ובין מועט ר\"ל יהיה עסקו לשעבר מה שהיה לעולם אין נותנין לו אלא כפועל בטל והיינו שכרו שוה דכתב הרא\"ש ר\"ל אין משלמין להבא אמה שיעשה אלא מה שישב בטל לשעבר. ובאמת זה הפי' דחוק בעיני הר\"ן והטור דהא כל ל' הברייתא משמע דבא ללמדינו כמה יהיה שכרו וקאמר דלר\"ש צריך ליתן שכרו משלם ולר\"י טיבול בציר וכן יהיו דברי ר\"מ דנותנין לו בין מרובה כו' ולא כפי' התוס' והרא\"ש דבעו לומר דבין מרובה בין מועט אין נותנין לו טפי מפועל בטל. גם לשון המשנה דקתני אא\"כ נותנין לו כפועל ולא גרסינן במתני' בטל כמ\"ש התוס' בריש הדיבור א\"כ לא א\"ש כלל הא דקתני מתני' נותנין לו כפועל דהא אהפעולה אין נותנין לו כלל לא על העבר ולא על להבא אלא מה שמבטל ממלאכתו הראשונה. וזה יתיישב יותר לפי שיטת פי' הטור והר\"ן דה\"פ כמה הוא נותן בין מרובה בין מועט ר\"ל מלאכה ועסק שנותנין לו עתה אם הוא מרובה אזי נותנין לו עליו הרבה ואם הוא מועט נותנין לו מעט הכל כפי מה שאדם בטל רוצה ליקח לעסוק בעסק כזה שנותנין לו. גם לפי הטעם דאין נותנין לו שכרו משלם כדברי ר\"ש אלא כפועל בטל יתיישב יותר לפי' ר\"ן והטור דמשום דהמתעסק ניחא ליה לבטל ממלאכתו ולעסוק בזה אלא משום חשש רבית חששו חכמים שיעסוק לו זה בעסקו משום חצי המלוה מש\"ה סגי בזה במאי שנותן לו על שיעסוק עתה ורואין אותי כאילו היה בטל ממלאכתו ראשונה וק\"ל ומש\"ה פירשו הר\"ן והטור בדרך אחר ודו\"ק. ועי\"ל בסימן שי\"ב שפי' כפועל בטל בע\"א ובח\"מ סימן ט' פי' שלישי ובח\"מ סימן ס\"ד בפי' רביעי ולקמן בסי' שי\"ב הארכתי מזה ע\"ש (עיין בקונטרס מיוחד שמיישב א\"א ז\"ל את כל אלה באריכות והוא נכון מאוד וניתן להעתיק בתוך שאר חידושיו עכ\"ה). ועיין בתוס' בבכורות פ' עד כמה סוף (בכורות דף כ\"ט) שכתבו בשם ר\"ח פי' אחר ז\"ל ור\"ח פירש שם (ר\"ל פועל בטל דאלו מציאות) כגון דבשאר ימות השנה אין נותנין בתפירת בגד אלא חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע אין אומרים לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליה סלע אלא כאותו שכר שאתה היית נוטל כמותה בשאר ימות השנה שלא היית נוטל עליה אלא חצי סלע מפני השבת אבידה ופירושו תמוה כו' ואחר זה בסוף הדיבור מייתי התוס' ההיא דאיזהו נשך וכתב עליה ז\"ל ור\"ח פי' שם כגון אדם בטל שאינו מוצא שישכירנו והולך ובטל והיה משתכר בקל ולא יתנו לו כמו שפועלים הולכים עכשיו שהם ביוקר הרבה משכירין. כגון שהיה אדם נשכר עכשיו בב' סלעים ובאותו שעה שהיה בטל לא יהיה נוטל אלא סלע עכ\"ל. ומדחזרו התוס' וכתבו דברי ר\"ח שני פעמים בדיבור אחד וגם שינו לשינו בפירוש השני דר\"ח ממ\"ש בפירוש הראשון נראה לי דפי' השני אינו כעין פי' הראשון והוא דכמו דהתוס' והרא\"ש פירשו ההיא דאלו מציאות כפירש\"י וכאן בא\"נ פי' בע\"א ומטעם שכתבתי בסמוך בשם הרא\"ש. ה\"נ ר\"ח פירשם בשני מיני פירושים כל חד לפי טעמו וענינו ומש\"ה דקדקו התוס' וכתבו בכל פעם דר\"ח פי' שם ור\"ל שם במאי דכתבו לפני זה ובריש הדיבור דהביאו שם ההיא דאלו מציאות כתבו עליו פי' קמא דר\"ח וכלל פי' ודבריו שם נ\"ל דר\"ל דמפני דאסור לקבל שכר על השבת האבידה מש\"ה אין שמין לו כמה היה נוטל על השבתה אלא שמין כמה היה נוטל על עוסקו במלאכה שמבטל ממנה בשעת השבת אבידה ומיהו אף אם מבטל ממלאכתו בשעת הרגל א\"צ לשלם לו כמו שמקבל אז אלא כמו שהיה מקבל עליה באמצע השנה. ואחר כך הביא התוס' ההיא דא\"נ וכתבו עליו דר\"ח פי' שם בע\"א והוא דמפני דמותר לקבל שכר על מלאכת השיתוף וגם צריך לקבל עליה שכר כדי שלא יהיה רבית רק שאין צריך ליתן ליה שכר כ\"כ כאילו הניח מלאכתו שהיה עוסק בה כבר ועוסק במלאכה זו אלא כאילו היה בטל וזהו כפי' רבינו. ופי' זה דר\"ח כתבו גם כן תלמידי הרשב\"א וכתבו שהרמב\"ן הכריע כפי' דר\"ח וכמ\"ש הב\"י בשמם. ובזה נחה שקטה תמיהת ב\"י על רבי' וגם דחשבו לטועה כאילו לא הבין דברי התוס' והרא\"ש שאינן כמו שפירש הוא. דלפי מ\"ש ניחא דודאי לא נעלם מעיני רבי' שמשמעות דברי התוס' והרא\"ש אינו כמו שפירש הוא אלא שרבינו הטור נמשך אחר פירוש ר\"ח מאחר שגם הרמב\"ן והרשב\"א תפסוהו לעיקר. גם יש לתמוה על דברי ב\"י שמביא פי' דברי ר\"ש ומ\"ש התוס' בשמו אההיא דא\"מ אדין רבית. וכבר בררתי והוכחתי מדברי התוס' שר\"ח פי' ההיא דרבית בע\"א ועיין בדברי הר\"ן שמשמעות דבריו אינן כדברי הטור ע\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " וה\"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפי' בדינר א' רשאי ותקנת חכמים הוא כו' עד או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק וה\"מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני או כיוצא בו כו' דברי רבי' בכאן קשה להולמן מחמת כמה קושיות שהם נגד הרי\"ף והרא\"ש אביו ונגד דברי הרמב\"ם וגם קצת דבריו סתרי זא\"ז מיניה וביה וכאשר אציע אחד לאחד ותחלה אתחיל במה שיש להתעורר מיניה וביה דכתב מתחילה אם רצה לפסוק בדבר ידוע אפי' בדינר א' רשאי א\"כ מהו זה שמסיק ותקנת חכמים הוא למי שנותן סתם ולא פסק כו' עד וכיוצא בו שנותן לו דינר כו' דמשמע דאלפניו קאי דבדינר אפי' לא פסק עמו סגי ואף שהב\"י כתב שהאי וכיוצא בזה שנותן לו דינר כו' קאי אאם יש לו מלאכה אחרת שמתעסק בה עם השותפות וא\"כ יוכל לומר דלעיל דמצריך דוקא פסיקה ובלא פסיקה לא סגי בדינר מיירי באין לו מלאכה אחרת מ\"מ קשה דעיקר חסר מן הספר ובפרט מאחר שמסיק רבי' וכתב מיד אחר זה ז\"ל וה\"מ בחנוני וכיוצא בזה דלית ליה מלאכה אחרינא משמע דכל מה שנזכר לפני זה מיירי באין לו מלאכה אחרינא ואפ\"ה סגי בדינר ואפי' לא פסק ואף שהב\"י כתב שה\"מ כו' שכתב רבינו קאי אדלעיל אמה שצריך ליתן לו כפועל בטל בכל יום כו' ע\"ש בדבריו זהו קשה בפירושו מראשונה ועוד שגם לפי פירושו מוכרח דקאי גם אתקנת חכמים דתרי תילתי באגר ובהפסד דהא במאי דאיירי בגמרא בשילום כפועל בטל איירי נמי הא דרבא בנתינת תרי תילתי באגר או בהפסד וכדמייתי הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ע\"ש. וע\"ק לשון או כיוצא בזה דכתב רבינו. ע\"ק שרבי' כתב ותקנת חכמים הוא למי שנותן לחבירו עסק סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח כו' והרי\"ף והרא\"ש כתבו לתקנה זו למי שרוצה לפסוק ז\"ל הרי\"ף ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי כדרבא שאמר אי שקל מלוה פלגא באגרא כו' וכ\"כ הרא\"ש הרי לפנינו מ\"ש רבי' על לא פסק כתבו הם אפסק וע\"ק דמשמע דהאי או כיוצא בזה דנותן לו דינר כו' הוא ג\"כ תקנת חכמים ותקנה זו לא מצינו בגמרא גם לא בדברי הרי\"ף והרא\"ש וע\"ק דמסיק אבל אי אית ליה עסק אחרינא לא בעי אגרא כולי האי ולא כתב מאי צריך ליתן לו ואין זה מדרך רבי' לסתום דבריו אלא לפרש ובפרט במקום שנזכר בגמרא דפליגי בה רב ושמואל דרב ס\"ל במותר שליש בשכרך סגי ושמואל סבר דצריך לקצוב לו דינר ומוקי לה הגמרא דאיירי ביש למתעסק מלאכה אחרת וכמ\"ש הב\"י. והנה אציע דברי הרמב\"ם ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבי' ז\"ל בפ\"ו מה' שלוחים תקנו חז\"ל שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהיה חצי המעות בתורת הלואה והמתעסק חייב באחריותו כו' עד והיאך יעשו שלא יבואו לידי אבק רבית אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן למתעסק שכרו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה א\"צ להעלות לו שכר של כל יום ויום אלא אפי' העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א\"ל מכל הריוח יהי' לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה כו' עד ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק ופחתו או הותירו ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהם שום תנאי שהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון כו' עד לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי הריוח ובעל המעות שליש הריוח ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת כו' עד ורבותי הורו שאין תנאי מועיל שיטול המתעסק פחות משני שלישי ריוח ושליש הפסד אלא א\"כ היה למתעסק עסק אחר אבל אם אין לו עסק אחר צריך שיהא שכר המתעסק דוקא שני שלישי ריוח ורק שליש הפסד שזה דבר איסור הוא ואין התנאי מועיל בו ולא יראה לי זה עכ\"ל הרמב\"ם הרי לפנינו דהרמב\"ם ס\"ל דאם מתחילה מתנה הנותן עם המקבל ופוסק לו אפי' דינר אחד או עשירית הריוח סגי בהכי אם נתרצה לו המקבל דכל תנאי שבממון קיים אף ע\"ג דאיסורא הוא זה ולא כרבותיו ואם לא התנה עמו מתחילה הברירה ביד הנותן או שצריך ליתן לו בכל יום מימי העסק שכירתו כפועל בטל או שנותן לו תרי תילתא באגר ותילתי בהפסד ודוקא אם אין לו מלאכה אחרת אבל אם יש לו מלאכה אחרת אפי' לא התנה עמו מתחלה ס\"ל דא\"צ ליתן לו אלא דינר אחד או עשירית הריוח כדין אילו התנה עמו מתחילה וע\"ד זה נלע\"ד לפרש דברי רבי' שלא סר ימין ושמאל מדברי הרמב\"ם חוץ מבפירוש פלגא באגר תרי תילתי בהפסד בדברי רבא דיש לו שיטה אחרת וכמ\"ש בסוף ומתחילה כתב דינא דמשנה דצריך ליתן לו כפועל בטל וכתב ע\"ז וה\"מ שלא פסק אבל אם רוצה לפסוק כו' והיינו כדברי הרמב\"ם האחרונים שכתבתי שחולק עם רבותיו וס\"ל דמועיל תנאי וסגי בפסיקה כל דהו ואח\"כ כתב ותקנת חכמים כו' זהו דוגמא מ\"ש הרמב\"ם ועוד תקנו כו' ומיירי באם נתן לו סתם ולא פסק עמו דדינו שישלם לו כפועל בטל בכל יום וזה הנותן אינו רוצה הרשות נתונה לו לסלקו בתרי תלתי באגר וכדמסיק. ומ\"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר ר\"ל אף שבגמרא לא נזכר אלא הני ב' תקנות או כפועל בטל או בתרי תילתי באגר כו' מ\"מ לאו בכל ענין צריכין זה אלא גם כיוצא בזה נמי מותר והיינו כשנותן לו דינר אחד כל ימי משך העסק וכדי שלא תקשה א\"כ למה הצריכו חכמים ליתן כפועל בטל או תרי תילתי ולא הזכירו ג\"כ קולא יותר מזה דהיינו דינר אחד ע\"ז מסיק וכתב וה\"מ שצריך ליתן שכר טרחו כו' ר\"ל ה\"מ שתקנו ב' תקנות הנ\"ל ששניהם המה לשלם למתעסק שכר טרחו שטרח בעד חלק הפקדון וכמו שנזכר בדברי רבינו בשני התקנות הנ\"ל שבשביל שכר טרחו יהיב ליה כפועל בטל או תרי תילתי דהיינו ריוח שתות כל העסק נותן לו בשכרו לא אמרו ה\"מ בגמרא אלא בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עסק אחריני כו' אבל מאן דאית ליה עסק אחרינא כו' לא בעי אגר כולי האי ור\"ל אלא נותן לו דינר כל ימי משך העסק כאשר כתב לפני זה ואפי' לא פסק עמו מתחילה ומ\"ש רבינו לפני זה דדוקא בפסיקת עמו סגי בדינר שם איירי אפי' באין לו מלאכה אחרת וכאשר כתבתי לעיל ביישוב ב\"י ולפ\"ז נתיישב הכל ועולה דברי רבינו בסגנון א' עם דברי הרמב\"ם וגם מבוארים דבריו בפירוש ולא בסתימה אלא שלשון וכיוצא בזה אם נותן לו כו' לא נתיישב כולי האי גם לשון וה\"מ כו' הוצאתי ממשמעות פשטא דלישנא אבל מ\"מ עדיף טפי לסבול דוחק הלשון מלפרש דבריו בבלבול ובסתימה. אלא שקשה לדברי רבינו לפי פירושו למה כתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר באם יש לו מלאכה אחרת הלא אפי' בפחות מזה סגי דהיינו באומר לו מותר שליש בשכרך וכדרב דפליג עם שמואל וקי\"ל הלכה כרב באיסורי וכמ\"ש בית יוסף ובשלמא להרמב\"ם אף שכתב ג\"כ שנותן לו דינר מ\"מ הלא מסיק וכתב ז\"ל וכן אם א\"ל מכל הריוח יהיה שלך שלישו או עשיריתו בשכרך סגי והיינו דברי רב לפי חד פירוש שכתב ב\"י וכסף משנה מיהו לפי פירוש השני שכתב ב\"י והכסף משנה גם הרמב\"ם לא הזכיר ההיא דרב במותר שליש בשכרך וכבר גם כן תמהו עליו לפי ההוא פי' למה לא הזכירו ונוכל לומר שרבינו בשיטת הרמב\"ם אזל מכל וכל גם לפי פירוש הראשון לא קשה כ\"כ דנוכל לומר דרבינו תחילת דברי הרמב\"ם תפס דכתב שיתן לו דינר ולאו דוקא קאמר דה\"ה פחות ולא בא אלא לאשמעינן דהא דקאמרי רבנן דצריך ליתן לו כפועל בטל או תרי תלתי באגר היינו דוקא באין לו מלאכה אחרת. ולכאורה היה נראה ליישב עיקר הקושיא דמ\"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר וסגי בהכי אפי' אי לא פסק עמו בתחילה היינו דנותן לו דינר מכיסו עכ\"פ הן יהיה ריוח או לא מש\"ה סגי בהכי דלפעמים ניחא ליה בזה הריוח הפסוק וידוע מתרי תלתי באגר אם יהיה על הספק ומ\"ש לעיל באם רוצה לפסוק על כל העסק בדבר ידוע אפי' בדינר אחד רשאי היינו שא\"ל אם יהיה ריוח טול אתה דינר בראש בשכרך והמותר נחלוק בשוה וזהו מותר דוקא אם פסק ואי לא פסק לא. וחילוק זה בין דבר ברור לעל הספק הזכירו גם כן רבינו ירוחם וכמ\"ש ב\"י בשמו ומ\"ש וה\"מ בחנוני כו' קאי לתלת פרטים הנ\"ל דהיינו באם לא פסק דצריך ליתן לו או כפועל בטל או תרי תלתי באגר או דבר ברור וידוע היינו דוקא בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי אגרא כולי האי אלא אפי' בדינר ואינו ברור וגם לא פסק סגי או במותר שליש בשכרך ולפ\"ז א\"ש נמי שדקדק רבינו ושינה את לשונו דלעיל ברישא כתב ז\"ל אבל אם רוצה לפסוק עמו בדבר ידוע על כל העסק ואפי' בדינר אחד רשאי ובסיפא כתב ז\"ל או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' שלשון שנותן לו משמע שנותן לו מכיסו על כל פנים אפי' אם לא יהיה ריוח: והרי\"ף כתב על המשנה ששנה שנותן לו שכרו כפועל בטל ועל הגמרא דמייתי שם ברייתא שז\"ל ת\"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפי' לא טבל עמו אלא בציר ואפי' לא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ר\"ש בן יוחאי אומר נותן לו שכרו משלם וכתב הרי\"ף ז\"ל והלכתא כר\"מ דסתם מתניתין כוותיה מיהו הא דאמר ר\"מ בין מרובה בין מועט לאו אכולהו יומי דשותפות אמר אלא בכל יום ויום קאמר עד מישלם יומי דשותפות דיהיב ליה כל יומא כפועל בטל דאותה מלאכה דבטל מינה והיינו דקאמר בין מרובה בין מועט כדפסקו ומתנו אהדדי (וזהו כפירש\"י בפי' כפועל בטל וכן פירשו סמ\"ג להרי\"ף והביאו ב\"י ע\"ש) לפום ההוא עובדא דבטל מינה ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי כדרבא דאמר אי שקל מלוה פלגא באגר דארי תרי תלתי בהפסד ואי שקיל תלתא באגר דארי פלגא בהפסד וההוא טופיינא דשקיל ליה מן מנאתיה הוי לשכר עמלו ומזוני וה\"מ בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא לדידיה אלא הדין עיסקא בלחוד כו' אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל מיניה לא בעי באגרא כולי האי כדאמרינן אמר רב מותר שליש בשכרך מותר ושמואל אמר כו' עכ\"ל. והרא\"ש כתב כדברי הרי\"ף חוץ מפירוש פועל בטל דפירש כפירוש התוספות וז\"ל ריש דף קמ\"ד הלכתא כר\"מ דתניא מתני' כוותיה וכפועל בטל דקתני במשנה וברייתא כלומר איזה מלאכה שרגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר\"מ בין מרובה בין מועט פי' בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה ואין לפרש כפירש\"י כו' עד והא דאמר ר\"מ בין מרובה בין מועט היינו בכל יום ויום כל ימי השותפות והוא שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר אבל אי בעי למפסק עמו לכל יומי דשותפות פסקי כדרבא דאמר שישקול כו' עד וה\"מ בחנוני כו' וכדמסיק הרי\"ף. הרי לפנינו דהרי\"ף והרא\"ש כתבו להאי דרבא תרי תלתי באגר כו' אאם רוצה למפסק עמו וזהו כלפי מ\"ש רבינו והרמב\"ם דתקנת חכמים הוא לנותן סתם ולא פסק עמו וב\"י לא נחית לדקדק בזה אלא דקדק בדבר אחר והוא זה דדייק מדברי הפוסקים דס\"ל כהרמב\"ם דאם פוסק עמו בתחילה קודם נתינת העסק סגי בנתינת שכר טרחו בדבר כל דהו ולא כרבותיו של הרמב\"ם ואם כן למה כתבו הרי\"ף והרא\"ש דאם ירצה לפסוק יפסוק כדרבא דהיינו שתות ריוח כל העסק שכר טרחו הא אפי' בכל דהו סגי וכתב דיש ליישב דלאו דוקא כדרבא ממש קאמר אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלישקל מתעסק רווחא טפי מיהא אפי' בדינר סגי ולפ\"ז צ\"ל דההיא דרבא במעשה דרב עיליש אף שמשמע מלשו הגמרא שפסקו כן מתחילה מדקאמר בני רב עילש נפיק עלייהו האי שטרא דהוי כתוב ביה פלגא באגר כו' ופירש\"י שקיבל אביהם עסק פלגא באגר פלגא בהפסד א\"ל למה נתן לו ב\"ה שכר טרחו די\"ל דרב עילש לא נתרצה בפחות מזה וכי כתב הב\"י באם נתרצה המקבל וק\"ל והוקשה לו לפי פירושו מאי דמסקי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וה\"מ בחנוני וכיוצא בו כו' עד אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא לא בעי באגר כולי האי אי אדסמיך לפני זה קאי הא גם בזה הנזכר לא בעיא אגרא כולי האי דהיינו כדרבא אלא אפי' בדינר או אפי' בפחות ממנו לפי הפיסקא סגי ומש\"ה הוצרך הב\"י לדחוק ולכתוב דלא אדסמיך קאי אלא אדלעיל מינה קאי אמ\"ש ליתן לו בכל יום כפועל בטל דהיינו אם לא פסק עמו תחילה בזה חילק וקאמר דהיינו דוקא בחנוני ועוד כתב בפי' דברי הרמב\"ם שאמר שיתן לו תרי תלתי באגרא כו' גם בדברי הרי\"ף והרא\"ש במ\"ש באם יש לו עיסקא אחרינא די במותר שליש דאיירי בשכבר עסק וכשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח יש א\"ל טול תרי תלתי באגר כו' ובהרי\"ף ורא\"ש טול מותר שליש ועוד נכנס הב\"י בהרבה דוחקים לפי שיטת פירושו וכו' האי אכתי לא תיקן לע\"ד דהא הרי\"ף בריש דבריו כתב ז\"ל והאי דקאמר בין מרובה בין מועט היינו כדפסקו ומתנו אהדדי לפום ההיא עבידתא דבטל מינה הרי לפנינו דכתב דפסק עמו ואפ\"ה מצריך ליתן לו כפועל בטל בין מרובה בין מועט ואם נפשך לומר דמ\"ש הרי\"ף כדפסקו ומתנו כו' גם כן ר\"ל אחר שכבר עסק קודם שבאו לחשבון פוסק עמו כך א\"כ גם מה שמסיק וכתב ואי רצה למפסק עמו כל יומי דשותפות כו' ר\"ל ואי אינו רוצה למפסק עמו או ליתן לו שכרו בכל יום שעברו אלא כל ימי שותפות רצה לפסוק וליתן שכירתו דבר קצוב אהכל יחד פסק דיפסוק כדרבא וזהו דוגמא מ\"ש הרמב\"ם ורבינו וא\"כ לא נצטרך הב\"י להדוחקים שנכנס בהן בפירושו כי הקושיא מעיקרא ליתא דמה שהצריך ליתן כדרבא היינו כשלא פסקו מתחילה אלא שלפי האמת לא נ\"ל לפרש דברי הרי\"ף כן כי לשון הרא\"ש שהעתיק דברי הרי\"ף הנ\"ל אינם מובנים למפרשים כן מדכתב ז\"ל והוא דלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר כו' הרי מוכח לפנינו דס\"ל שבשעה שהושיבו חנוני או נתן מעות העיסקא בידו היה לו להתנות ולפסוק קודם לכן ולא פסק והושיבו סתם אפ\"ה מסיק ואי בעי למפסק פסק כדרבא משמע דאפי' בעי למפסק עמו קודם בואם לעסק אפ\"ה פוסק עמו כדרבא א\"כ הדרא קושיות הנ\"ל לדוכתייהו. ע\"כ כדי ליישב כל הנ\"ל אכתוב לע\"ד תחילה הדין הנ\"ל בכללן ועפ\"ז יתבארו דברי הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ורבינו ועולין הכל בקנה אחד בלי פקפוק וגמגום והוא זה דהמשנה והגמרא והרי\"ף והרא\"ש הנ\"ל לא איירי בעיקר דינם בשום תנאי שמתנה הנותן עם המקבל ונתרצה בכל דהו אי מועיל בזה לא הוצרכו לדבר כי זה היה אפשר פשיטא בעיניהם שכל תנאי שבממון קיים כמ\"ש הרמב\"ם ולא כדעת רבותיו אלא שאיירי בדין רבית לתקן עיסקא שלא יהא בו צד רבית והיינו באם ששניהם הנותן והמקבל באים לפנינו לשאול לנו הדין איך יצאו י\"ח שלא יהא בעיסקא צד רבית מה נפסוק להן ע\"ז כתבו דיש שני תקנות התקנה ראשונה שסתם עיסקא שנותן אדם לחבירו בסתם הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם רוצה לצאת י\"ח הנותן אסור לו ליקח כל הריוח המגיע מהחצי הפקדון אם לא שישלם לו שכר טרחא בכל יום כפועל בטל אם אין לו עסק אחר או מותר שליש ביש לו עסק אחר ואז הריוח וההפסד יהיה לאמצע כל אחד בחלק שלו ואם אין הנותן רוצה לכנוס בהוצאה זו ליתן בכל יום כפועל בטל וגילה בדעתו שלא ניחא ליה אבל לא התנה שום תנאי עם המקבל תקנו חכמים ז\"ל תקנה אחריתא והוא זה שלא יהיה העסק כסתם עסק שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון אלא זה שכרו שיקח הנותן בראש ששית הריוח והמותר יחלוקו או הנותן יקבל עליו ששית ההפסד אם יהיה בראש והפסד המותר יקבלו ביניהם בשוה רק הברירה ביד מי בזה מחולקין הרא\"ש והרי\"ף לדעת הטור ועוד דעת שלישית והוא דעת הרמב\"ם שס\"ל שבכה\"ג שלא היה תנאי מתחילה בין הנותן והמקבל לא יצאו י\"ח עד שיקבל עליו הנותן שניהן שיתן לו שתות ריוח בראש אם יהיה ואם יהיה הפסד יקבל עליו הוא בראש שתות ההפסד וכל זה שכתבתי מבואר ביאר היטב בדברי הרמב\"ם וז\"ל תקנו חכמים שכל הנותן מעות להתעסק בהן יהיה חצי ממון בתורת הלואה כו' ומסיק ולפי תקנה זו נמצא באין לידי אבק רבית והאיך יעשו אם רוצה בתקנה הנ\"ל להיות השכר וההפסד באמצע יתן להמתעסק שכרו בכל יום כפועל בטל כו' עד מה תקנו חז\"ל שאם לא רצה ליתן לו שכרו בכל יום ולא התנו ביניהן שום תנאי ר\"ל שאם התנה מתחילה הנותן עם המקבל ונתרצה הנותן בכל מה שנתרצה אפי' בכל דהו בעד שכר טרחו תנאם קיים וכמ\"ש הרמב\"ם לבסוף בהדיא אבל אם לא התנו ביניהם אלא שהנותן לא נתרצה ליה ליתן בכל יום כפועל בטל מה תקנתייהו שלא יבאו לידי אבק רבית ע\"ז קאמר שתקנו שיתן שתות ריוח בראש בשכר טרחו כדמסיק ועל פי זה יתבארו ג\"כ דברי הרי\"ף והרא\"ש כדברי הרמב\"ם כי מ\"ש הרי\"ף והיינו דקאמר בין מרובה בין מועט כדפסקו ומתנו לפום האי עבידתא דבטל מיניה ר\"ל אם רוצה ליתן לו בכל יום כפועל בטל וליקח לעצמו חצי הריוח וההפסד אבל אם בעי למפסק כל יומי דשותפי ר\"ל שאינו רוצה ליתן לו שכירות כל יום ויום בפני עצמו אלא לשלם לו הכל יחד ובא לב\"ד והורו לשלם לצאת י\"ח מה תקנתו אזי מורין לו לפסוק כדרבא ומסיק וה\"מ בחנוני ר\"ל בחנוני שאין לו עסק אחר הוא דמורין לו אחד מתקנות הנ\"ל או שיתן לו כפועל בטל או תרי תלתי באגר כו' אבל אם יש לו מלאכה אחרת ולא קא מבטל מינה לא בעי באגרא כולי האי ר\"ל אין מורין לו ליתן לו כ\"כ אלא מורין לו כדרב ליתן לו מותר שליש כו' וכל זה נמי בדלא פסקו להתנות בתחילה בפחות דאילו נתרצה המקבל בפחות בכל ענין מותר במה שנתרצה. ובדרך זה מפורש דברי הרא\"ש בעינו שכתב הא שצריך ליתן לו בכל יום כפועל בטל היינו שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר ר\"ל מדנתן לו הסחורה בסתם וסתם עיסקא הוא למחצית שכר וכל שכן אם פירש לו בהדיא בשעת נתינתה שרוצה במחצה שכר לכן אינו יוצא י\"ח אם לא יתן בעד שכירתו כפועל בטל בכל יום אבל אם גילה דעתו בשעת נתינת הסחורה שרוצה למפסק עמו בכל יומי דשותפות בקצבה מה ולא לשלם לו כפועל בטל בכל יום ויום אזי פוסק כדרבא ר\"ל אזי אינו נוטל חצי שכר אלא יהיב ליה תרי תלתי באגר כו'. ומסיק ע\"ז וה\"מ בחנוני וכמ\"ש בשם הרי\"ף הנ\"ל והרי לפנינו בהדיא דברי הרי\"ף והרא\"ש מבוארים כדברי הרמב\"ם ועד\"ז נלע\"ד לפרש גם כן דברי רבינו כי מתחילה כתב דין המשנה והגמ' ליתן לו שכירותו כפועל בטל ופירושו דפועל בטל ומסיק וכתב כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש וה\"מ ששנינו שצריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק עמו ר\"ל שלא גילה דעתו ליתן לו שכירתו בכל יום אלא (נתן לו למחצית שכר ר\"ל עכ\"ה) אדרבא במה שנתן לו למחצית שכר בזה גילה דעתו דלא ניחא ליה בתקנת חכמים למיהב ליה תרי תלתי באגר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק שלא ליתן לו שכירותו בכל יום אלא קצב יחד אזי אם התנה עמו ונתרצה זה אפי' בדינר אחד רשאי ר\"ל אין למחות בידו מצד איסור רבית ולא כדעת רבותיו של הרמב\"ם אלא הרשות נתונה בידם לקצוב איזה קצבה שירצה אפי' בכל דהו אבל תקנת חכמים הוא מי שנותן עיסקא לחבירו בסתם ואינו פוסק ר\"ל שלא התנה עם המקבל שום תנאי אלא גילה דעתו שאינו רוצה ליתן לו שכירותו בכל יום כפועל בטל אלא אכל העסק יחד נמצא האי אינו פוסק דכתב רבינו הוא הפסיקה שכתב הרי\"ף והרא\"ש שהם ר\"ל בפסיקה שגילה דעתו שלא ליתן כפועל בטל ורבינו אפסיקה שהזכיר לפני זה דר\"ל שפסק להתנות עמו בפירוש אדינר. וקאמר שבזה תקנו כדי לצאת י\"ח שהמקבל יקח שתות הריוח או לא יקבל עליו שתות ההפסד וזה יהיה בעד שכר טרחו או כיוצא בזה שנותן דינר ר\"ל או כיוצא בזה שכתבתי לעיל שיפסוק עם המקבל ואזי אפי' אם נתרצה לדינר מותר ויוצא י\"ח ואע\"פ שרבינו שינה את לשונו מלשון הרי\"ף והרא\"ש והוא בסתימה לפי פירושם מכל מקום נראה בדבריו כל מה שכתבתי כי במה שכתב ותקנת חכמים למי שנותן עסק לחבירו סתם ולעיל כתב שלא פסק ונתן למחצית שכר בזה גילה דעתו שהאי לא פסק אין פירושו כלא פסק הנ\"ל אלא שר\"ל שגילה דעתו שאינו חפץ מחצית שכר אלא יפסקנו מחצה שלו כפי הדין שיצא י\"ח וממילא רימז בזה שלא ירצה ליתן לו שכירותו כפועל בטל והאי שכתב ותקנו חכמים למי שאינו פוסק קאי אמ\"ש לפני זה אבל אם רוצה לפסוק שפירושו שגילה דעתו שאינו רוצה ליתן לו כפועל בטל אלא ששם ברישא התנה עמו אפי' בדינר וכאן בסיפא אשמעינן שתקנו חכמים שאם לא פסק להתנות עמו בפירוש מכל מקום אינו צריך ליתן לו כפועל בטל גם רימז רבינו במ\"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר ולעיל ברישא שיקח המקבל כו' והיינו טעמא שברישא איירי בלא התנו יחד בפירוש אז תקנת חכמים הוא שיקח המקבל כו' ובסיפא איירי שהתנה עמו בפירוש ליקח דינר לכן שייך שפיר לשון שנותן לו דינר בפסיקתא עמו ומיושב נמי לשון כיוצא בזה ור\"ל הן במה שתקנו ליתן לו שתות ריוח או כיוצא בזה שכתבתי לעיל שנותן לו דינר בפסיקתו בתרווייהו יוצא וא\"צ ליתן לו כפועל בטל גם אפשר לומר דה\"ק או כיוצא במה שתקנו חכמים שיקח שתות ריוח ל\"ד הוא אלא גם כיוצא בזה שכתבתי לעיל מותר שנותן לו דינר והיינו אם פסק עמו וא\"צ ליתן לו גם כן כפועל בטל והיותר נראה דמ\"ש רבינו או כיוצא בזה שנותן לו דינר לאו אדלעיל אפסיקת עמו בתנאי מפורש בתחילת העסק שיתרצה בדינר איירי אלא ה\"ק שחכמים תקנו שיתן תרי תלתי באגר כו' והיינו משום תנאה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה לא יתן לו כלום או כיוצא שיתן לו מכיסו דינר עכ\"פ ולמד זה ממה דאמר רב ריש עגלא לפטמה דפירש\"י שיטול זה בראש כמ\"ש בסמוך והוא איירי בלא קצץ עמו בתנאי מפורש כדמוכח בפירש\"י שם וכמ\"ש בסמוך בדברי רבי' ירוחם ע\"ש וזהו החילוק בין התנה בפירוש דהתנאי מועיל שסגי בדינר על הספק אם יהיה ריוח ומזה איירי הרישא בפסק עמו בדינר והסיפא איירי בלא פסק דאז צריך ליתן לו מכיסו עכ\"פ ומש\"ה שינה את לשונו וכתב או שיתן לו וכמ\"ש לעיל בקיצור בולכאורה נראה אלא כדי ליישב גם קושיות אחרות כתבתי כל זה ודו\"ק. ומסיק ה\"מ בחנוני כמו שמסיק הרי\"ף והרא\"ש והשתא לפ\"ז מיושב הכל וא\"צ לשום דוחק מהדוחקים שנכנס ב\"י בפירוש דברי רבינו לפרש האי או כיוצא בו כו' דקאי אאם יש לו מלאכה אחרת וה\"מ דבתריה קאי ארישא דרישא וגם נדחק טובא בפירוש דברי הרי\"ף והרא\"ש וכולי האי ואולי והוצרך לפרש לפי שיטתם דאיירי באם כבר נתעסקו וקודם ביאתן לחשבון קאמר שיטול או שתות ריוח או הפסד וזהו דוחק גדול שבודאי עשה המקבל חשבון לעצמו קודם ביאתן לחשבון ויבחר הטוב וכיוצא בזה הקשו התוספות שם בד\"ה תרי תלתי באגר וכי הנותן שוטה הוא שיתרצה בכך ע\"ש גם לשון רבינו שכתב תקנת חכמים הוא למי שנותן ואינו פוסק כו' משמע דתקנה אלכתחילה ולא אדיעבד דאם כן הול\"ל מי שנותן ולא פסק וכן מדוייק לשון הרי\"ף והרא\"ש ובהרבה דוחקים עוד הוצרך ליכנס הב\"י ע\"ש. וגם דברי רבינו ירוחם נלע\"ד לפרשם ע\"ד זה כפשוטו כי מ\"ש וכל ימי השותפות נותן לו בכל יום דבר מועט כו' עד ואם ירצה לפסוק מתחילה פוסק או בסחורה עצמה כו' הם המה דברי הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ורבינו בעינן שכשבאו לפנינו להורות לו הדין מורין לו בא' מב' תקנות הנ\"ל ליתן לו כפועל בטל בכל יום או שתות ריוח בכל העסק בעד שכר טרחו או שיפסוק עמו בפירוש ובמה שנתרצה המקבל סגי. ומסיק וזהו כשמבטל ממלאכתו כו' עד שיתן לו שום הנאה בחלוקה כמו דינר גם בזה הוא כדבריהם במה שכתבו וה\"מ בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי באגרא כולי האי אלא שיתן לו שום הנאה בחלוקה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה ריוח לא יטול כלום סגי כיון שיש לו מלאכה אחרת וכתב ועוד פשוט מותר שליש פירוש האומר שליש מותר בשכרך דמתיר רב היינו דוקא כשמתעסק במלאכה אחרת או שיש לו שוורים אחרים והיינו כדמוקי לה הגמרא לדברי רב במסקנא כגון דאית ליה בהמה לדידיה ומ\"ש או כשנותן לו בשכרו ר\"ל גם כשרוצה לקצוץ עמו מתחלה שבאם יהיה ריוח יטול דינר בשכרו בראש בעד שכר טרחו גם כן אינו מותר אלא כה\"ג הנ\"ל דוקא שיש לו מלאכה אחרת שמתעסק עמה בהדי עסק שקבל או שיש לו שוורים אחרים אבל כשאין לו עסק אחר לא סגי בהכי אלא צריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו ומ\"ש או ריש עגלא ר\"ל כשיתן לו שכר ידוע עכ\"פ סגי אפי' בדבר מועט כריש עגלא וה\"ה אם ירצה ליתן לו תרי תלתי באגרא בסחורה גופא שהרי כתב לעיל או בסחורה כו' ומסיק דסגי בזה אפי' במבטל ממלאכתו ודוקא באינו רוצה ליתן לו אלא דינר או מותר שליש בשכרך שהוא דבר מועט וגם כן על הספק באם יהיה ריוח ואם לא יהיה לא יהיה לו שכר בעד עמלו לכן לא סגי בהכי משא\"כ בתרי תלתי שהוא הרבה כמ\"ש הב\"י וכסף משנה בשם תלמידי הרשב\"א האי חילוק ע\"ש ומסיק דכ\"כ הגאונים כו' וכדברי רבי' ירוחם משמע בגמ' דפריך ורב לא ס\"ל דקוצצין לו דינר והא אמר רב ריש עגלא לפטומה מותר ופירש\"י המקבל עגל לפטמו למחצית הראש יטול כולו לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה ומשני דההוא כשאין לו עגלים אחרים לפטם זולת זה שקיבל ומשמע דאפ\"ה סגי בראש עגלא ומשמע מדברי רבי' ירוחם דאף אם ירצה להתנות עמו מתחילה על דינר או מותר שליש בספק אם יהיה לא מהני וכן משמע בגמרא כמ\"ש וכן יש לפרש דברי רבי' ירוחם מ\"ש ואם ירצה לפסוק עמו בדבר ידוע אפי' בדינר סגי ר\"ל בדינר ידוע על כל פנים אבל על הספק אסור וזהו שלא כדברי הרמב\"ם דמסיק דיכול להתנות דאפי' עשירית העסק יהיה שכרך מותר מיהו יש לומר דלא כתב הרמב\"ם כן אלא לשיטתיה דס\"ל דצריך לקבל עליו הנותן פחות בריוח ותוספת בהפסד שאז ירויח המקבל עכ\"פ וכמ\"ש הרמב\"ם שם בהדיא עיין שם אבל כשפוסקין צד אחד בריוח או בהפסד ועל הספק לא ס\"ל דמותר מיהו גם דברי רבי' ירוחם והגמרא נוכל לפרש דאיירי באם לא התנה עמו מתחילה בפירוש אלא שנותן לו בסתם וקמ\"ל היאך אנו מורין להשואלין לב\"ד היאך יוצאין י\"ח וכמ\"ש לעיל. ובזה יהיו דברי כל הפוסקים שוין וכולם נזכרים ונעשין בגמרא כי מ\"ש רבינו מנתינת כפועל בטל הוא נזכר במשנה וברייתא וגמרא ומ\"ש אח\"כ דאם פסק עמו אפי' בדינר שרי הוא כדעת הרמב\"ם ומ\"ש ותקנו חכמים הוא דברי רבא במעשה דרב עילש ומ\"ש או כיוצא בזה שיתן לו דינר הוא נלמד מדברי רב שאמר ריש עגלא לפטם. ונשאר עלינו לפרש במאי פליגי הרא\"ש והרי\"ף ורבינו ששינה את טעמו שהרי\"ף והרא\"ש כתבו פירוש אי פלגא באגר כו' שהברירה הוא ביד הנותן והוא גירסא ראשונה של תוס' שכתבו ז\"ל ואי גרסינן פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אז קאי הכל אנותן ורבינו תלה הברירה בלקיחת המקבל והוא גירסא שנייה של תוספות שם שכתבו ז\"ל ואי גרסינן פלגא באגר תלתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר אז קאי הכל אמקבל אבל כתבו ומסקי על זאת הגירסא האחרונה ז\"ל וכי שוטה הוא הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה באגר ועליך תרי תלתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא הפסד ושני שלישי ריוח והרי הוא כאילו התנו שיקבל עליו הנותן תלתא באגר ותרי תלתי בהפסד ויש לומר דשמא זמן אחד קבוע להן שתוך אותו זמן יברור רב עילש איזהו שירצה ואפשר משום האי קושיא דתוס' מש\"ה כתבו הרי\"ף והרא\"ש דהברירה הוא ביד הנותן ורבי' שתלה הברירה ביד המקבל משום דל' הגמרא הכי משמע רב עילש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי לא הוה ספי (פירוש לא היה מאכיל רבית לבעל הבית עכ\"ה) ממ\"נ אי פלגא באגר כו' משמע דרב עילש המקבל הוי ספי לנותן ריוח לדעתו שבירר וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ם הוא שצריך הנותן לקבל עליו תלתא באגר ותרי תלתי בהפסד אם לא שהתנה עמו מתחילה בפירוש ונתרצה המקבל אזי סגי בפחות והראב\"ד חולק וב\"י וכסף משנה כתבו טעמו דהרמב\"ם ע\"ש ואפשר דרבי' נוטה ג\"כ לדעת הרמב\"ם. עוד נראה לדקדק בל' רבי' שכתב וה\"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם כו' דפתח בתרתי וקאמר דא\"צ ליתן לו כפועל בטל אא\"כ יש שני דברים חדא שלא פסק עם המקבל כמה יהיה שכרו והשני שגילה דעתו הנותן בשעה שנותן לו העסק שחפץ במחצית שכר פירוש וגם בחצי הפסד וכיון שכן שחפץ במחצית שכר ולא פייס למקבל במה יתרצה צריך ליתן לו כפועל בטל בכל יום אבל אם חסר אחד מהשני דברים דהיינו אם פסק עם המקבל ופייסו אפי' בדינר אף ע\"פ שגילה דעתו שחפץ במחצית שכר אפ\"ה סגי וכן אם לא פסק עמו ופייסו אלא שחסר ענין השני שלא נתנו לו אדעתא דהכי ליטול מחצית שכר עכ\"פ גם כן א\"צ ליטול לו כפועל בטל אלא חכמים תקנו לו ע\"ז הענין תרי תילתי באגר אם יהיה כו'. וז\"ש ותקנו חכמים למי שלא פסק ונתן סתם כו' עד או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק אפשר לומר ג\"כ דכה\"ג שלא נתן לו תחילה אדעתא דמחצית שכר לא נתחייבו מעולם כפועל בטל ומש\"ה הרשות ביד הנותן לסלקו בדינר אף שלא פסק עמו ומ\"ש לעיל דוקא בפסק עמו היינו דוקא כשנתן לו אדעתא דמחצית שכר וכדדייק לישנא דרבי' אבל יותר נראה כמ\"ש דר\"ל בדינר ידוע עכ\"פ הן יהיה ריוח או לא יהיה: ועיין בל' הרי\"ף שמוכח מדבריו שהברירה ביד הנותן ליתן לו כפועל בטל בכל יום או לסלקו בכל ימי משך העסק במה שנותן לו שתות יתר בריוח ולא אמרו במשנה כפועל בטל אלא אם אינו רוצה ליתן לו שתות יתר ריוח וכן הוא דעת הרא\"ש ורבי' וא\"כ א\"צ למ\"ש ביאור דבריהם דמיירי בבא לשאול ליתן לו עצה איך יהיה יוצא י\"ח שלא יבא לידי איסור רבית אלא איירי כדינו שהרשות בידו לעשות זה או זה: "
                ],
                [
                    " אבל אם קצץ בדבר ידוע כו' וכתב ב\"י בשם מהרי\"ק שורש קי\"ט דלא אסר הר\"ר ישעיה אלא כשהנותן אינו מקבל עליו אלא אחריות דאונסין אבל כשמקבל עליו ג\"כ אחריות דגניבה ואבידה מותר ולפ\"ז י\"ל דל\"ק מהכא אמ\"ש בסימן קס\"ח דהכא אינו מקבל עליו אלא אחריות דאונסין ולעיל בסימן קס\"ח מיירי שהנותן מקבל עליו כל אחריות אפי' דגניבה ואבידה אבל ב\"י כתב דלא נ\"ל סברת מהרי\"ק דכיון דה\"ר ישעיה לא אסר אלא משום דמיחזי כרבית א\"כ אפי' קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה אכתי מיחזי כמלוה ברבית אלא ע\"כ צריכין לחלק כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " כפי המנהג בענין שלא יהא כו' וכתב ב\"י אין לפרש דה\"ק כו' אלא ה\"ק שאם המנהג שהמקבל כו' ונראה דה\"פ דברי רבינו לפי פירושו דאם נותן לו סחורה שרגיל למוכרה על השוק ובכל יום ויום בשחרית מוציאה לשוק ובערבית מכניסה לביתו אומדין כמה צריך אדם ליתן לכתף להוציאה ולהכניסה עד שימכר. והוא בכלל הקרן ר\"ל אם נתן לו סחורה בעד מאה זהובים והוא מתעסק למוכרה בשוק ומוציאה ומביאה בעצמו או שוכר כתף לזה ומוכר הסחורה בעד ק\"ל זהובים לא יאמר הנותן תן לי המאה קרני בראש והשלשים זהובים נחלוק בינינו אלא המקבל יאמר לו י' זהובים הוצאתי על שכר כתף והם בכלל הקרן שעלי להחזיר נמצא שאין אתה נוטל בראש אלא צ' זהובים והמותר נחלוק ואם הוציאה ומביאה המקבל בעצמו לוקח לו לעצמו הי' זהובים שהיה צריך ליתן לכתף וק\"ל. ומסיק וכתב ואפי' היה העיסקא בבית המקבל. ור\"ל וגם הוא מוכרה שם בביתו ולא בשוק. עכ\"פ מעלהו כשער שבשוק וזהו יתר על הקרן כו' ר\"ל שמין הסחורה כאילו היתה בשוק וקנה אותה שם והיה צריך לשכור כתף להביא מהשוק לבית המקבל ואותו שכר כתף היה צריך הנותן להוסיף על הקרן דמתחילה צריך הנותן ליתן הסחורה ביד המקבל ובביתו עכשיו שהיא כבר בבית המקבל יתן אותן שני דינרים דרך משל להמקבל ונוטלן המקבל עצמו דהא אם גם היה נותנן לכתף לא היה לו שום ריוח מאותו שכר. כן נלע\"ד לפרש מ\"ש רבינו וזה נוטל המקבל תחילה דהל' משמע דנוטלן לעצמו ולא כמו שפי' ב\"י דנוטלן המקבל לידו לסחור בו והריוח יהיה לאמצע והקרן יחזור דזהו אינו במשמעות הל'. וגם לפי' ב\"י יהיה פי' הרא\"ש מ\"ש בתוספותיו והביאם ב\"י לא כפי' רבינו. אבל לפי מ\"ש א\"ש דהתוס' והרא\"ש ורבינו לפירוש אחד נתכוונו. מיהו זהו קצת דוחק למה נכריח להנותן שיתן בראש דמי שכירות הכתף להמקבל גם לפי' ב\"י קשה למה נכריח להנותן שיתן ביד המקבל דמי שכירות הכתף להתעסק בו דודאי אף אם לא יתן לו לא יהיה בו צד רבית לכן היה לכאורה נלע\"ד דרבינו פירשו בע\"א ממ\"ש הרא\"ש בתוספותיו ור\"ל אף הסחורה היתה של המקבל תחילה שקנהו מדמיו קודם לכן והרי הוא מונחת בביתו דהמקבל ועכשיו רוצה ליתנה בדמי העסק דומיא דסיפא אלא שהסיפא איירי בנתיקרה ורישא איירי בלא נתיקרה ואפ\"ה צריך להוסיף לו הנותן דמי שכירות הכתף ואותו דמי שכירות נוטל המקבל לעצמו בראש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " דאפילו אם היתה העיסקא בבית המקבל כו' וכתב ב\"י ז\"ל וכתבו התוס' דר\"ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין כו' פי' אם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של נותן לבית המקבל עכ\"ל ומשמע לכאורה דה\"ק שאם הביאם הנותן כשלוקחים מן השוק והפקידם בבית המקבל ואח\"כ התנו זה עם זה שיקחם בתורת עיסקא אומרים אילו היה זה מוליך הפירות לביתו היה צריך ליתן שכר כתף שיביאם מביתו לבית המקבל ונמצא שאם קנה הפירות בק' דינרים והיה נותן לכתף שנים הרי הפירות על הנותן בק\"ב גם עכשיו שלא נתן שכר כתף נחשב כאילו נתנו ונחשב שהפירות קנוים בק\"ב ולפ\"ז כי קתני דמעלין שכר כתף למעות לתועלת הנותן קאמר ולא מסתבר לרבינו לפרש כן דהא לבהמה ולהעלות ולדות לתועלת המקבל מיתנו אם כן גם שכר כתף דמיתני בהדייהו לתועלת המקבל הוא ומש\"ה מפרש דה\"ק ר\"ח דאותן דינרים שהו\"ל ליתן לשכר הכתף שיביא הפירות מביתו לבית המקבל יתנם למקבל שישא ויתן בהם ויהיה גם שכרן לאמצע. והרי\"ף והרא\"ש גורסים כגירסת ר\"ח אבל לא פירשו בו דבר ובתוספי הרא\"ש מצאתי ור\"ח גרס מקום שנהגו להעלות שכר כתף כו' לבהמה מעלין כו' פי' אם היו פירות בעל המעות נתונין בחצר המקבל ונותנם לו בתורת עיסקא מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהן שהיה צריך הנותן להביאן לביתו של המקבל עכ\"ל ופשט דבריו כפי' הראשון שכתבתי עכ\"ל ב\"י. ולפ\"ז לא יהיו דברי רבינו כפי' הרא\"ש שכתב בתוספתו וזהו דופק לכך נ\"ל כמ\"ש לעיל ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלקו בגיזה ובולדות כו' ברייתא פרק א\"נ דף ס\"ט ע\"א ז\"ל ת\"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה סומכוס אומר באתונות י\"ח חודש בגודרות כ\"ד חודש ואם בא לחלוק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחריתא מאי אבל דקאמר (פירש\"י הא זה נתינת טעם הוא ולמה קאמר ל' אבל) אלא לפי שאינו דומה כו' ופירש\"י אני שמעתי פי' שטיפול של שנה ראשונה קשה שהיא דקה וצריכה להכניס ולהוציא משא\"כ בשנייה וגם שבחה של שנייה מרובה וקשיא לי א\"כ מאי חייב לטפל בה דקתני רישא משמע דע\"כ של המקבל הוא חייב לטפל ע\"כ נראה אדרבה שטיפולה של שניה קשה שצריכה או מזונות יותר עכ\"ל רש\"י על הגמרא. והנה רבינו כתב כל אחד מעכב על חבירו והיינו כדברי שני הפירושים וכ\"כ הנ\"י ונראה דלמדו כן מל' הברייתא דקתני ל' אבל שאף שהגמרא מקשה מאי ל' אבל וקאמר עלה אלא לפי כו' וכנ\"ל מ\"מ לא מחקו מל' הברייתא והא ראיה שברי\"ף כתב ל' אבל כדקתני הברייתא ולא כתב עלה לא קושיא ולא פירוקא דגמרא הנ\"ל (אבל ברא\"ש לא כתב אבל אלא ל' לפי) וה\"ט לפי דס\"ל דתרווייהו איתנהו מתחילה קתני ואם בא לחלק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו ר\"ל אם בא הנותן לחלק בתוך הזמן המקבל מעכב עליו משום דטירחא שנה ראשונה גדולה משל שניה. וע\"ז מסיק ואמר אבל אינו דומה כו' ור\"ל אבל גם אם המקבל רוצה לחלק ולומר הרי הרויח הנותן שטרחתי בשנה ראשונה טפי אפ\"ה הנותן מצי מעכב עליו מפני שאינו דומה טיפולה כו' והיינו המזונות דשנה שנייה הן טפי מבראשונה ומש\"ה קתני ברישא דחייב המקבל לטפל בה כל זמן זה וכדפירש\"י. ולולא פירש\"י הייתי מפרשו איפכא. ואיך שיהיה א\"ש דכתב רבינו דאין שום א' יכול לחזור בו בתוך הזמן דנלמד כן מל' הברייתא וכמ\"ש והגמרא דהקשה מאי אבל דקאמר אין מקשן ותרצן ולא בא אלא ללמדינו שלא תאמר שלא בא אבל ללמדינו כפשוטו שמה\"ט יכול לחלק בתוך הזמן ע\"ז קאמר דז\"א אדרבה מה\"ט אינו יכול לחלק וק\"ל: "
                ],
                [
                    " הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן כו' וכן לא יכתוב עליו ש\"ח כו'. ז\"ל הגמ' דף ס\"ח ע\"א אמר רבא לית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא וכתביה ליה בשטרא מי יימר דהוה רווחא (ופירש\"י קונין פרגמטיא ונותנין אותו לתגרים למחצית שכר ושמים כך וכך יהיה בהן וזוקפין מחצית שכרן עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני) א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו (פירש\"י אם באו התגרים ואומרים לא הוה לן ריוח מהימן להו) א\"ל תינח היכא דאיתא לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי הוה כשגגה היוצא לפני שליט ונח נפשיה דאמימר עכ\"ל הגמרא. והנה בגמרא אין שם אלא חד בבא הנ\"ל ורבינו עושה ממנו שני חלוקות וברישא כתב נוטל ממנו ור\"ל רבית קצוצה ובסיפא כתב קרוב לשכר והוא אבק רבית וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מה' מלוה ולוה ע\"ש דין י' שכתב בקצת שינוי לשון מל' רבינו אבל הענין אחד ע\"ש וב\"י הביאו והמ\"מ כתב אדין השני דוכן לא יכתוב שט\"ח אקרן ז\"ל פשוט הוא ומשם (ר\"ל מדין שטרי מחוזנאי הנ\"ל) הוא נלמד. ואע\"פ שרבינו לא כתב בבבא ראשונה דלא יכתוב בשטר הקרן עם הריוח ע\"כ ג\"כ בכתיבה איירי מיהו מדכתב רבינו בסיפא וכן לא יכתוב עליו ש\"ח ולא ברישא גם הרמב\"ם כתב בסיפא לא יכתבם עליו מלוה ולא כ\"כ ברישא נראה דס\"ל דברישא כשכולל קרן וריוח ביחד אפי' בל' עיסקא אסור לכתוב שיכתוב לו פלוני נתן לו ק\"ל זהובים לעיסקא כשלא נתן לו אלא מאה ושלשים הוא ריוח דשמא לא יהיה גם להמקבל כל כך ריוח ונמצא שהנותן נוטל ריוח יותר מהמקבל וזהו רבית. משא\"כ בסיפא כשאינו כותב בשטר אלא הקרן אם היה כתבה בלשון עיסקא היה מותר שהכל יודעין דין עיסקא שאם יפסיד יפסד גם הנותן ומש\"ה הוצרכו לכתוב שאינו אסור לכתוב אלא אם כן יכתבנו בלשון שטר חוב ומלוה וק\"ל. ונראה שהרמב\"ם ורבינו פירשו שטרי חוזנאי הנ\"ל דהוי הכי דכתבי בלשון עיסקא ולא כמשמעות לשון רש\"י ומש\"ה כתבו ב' בבות וק\"ל. ומה שמסיק רבינו וכתב ז\"ל ואפילו התנו ביניהן על פה שיחלקו ביניהן. ק\"ק דאיפכא הול\"ל דהתנו ביניהן דאם יהיה הפסד לא יצטרך לשלם כל הכתוב בשטר וגם נגד רישא הול\"ל דאם לא יהיה כ\"כ ריוח א\"צ לשלם הכל. ונראה דברישא אשמועינן רבינו האיסור העשיות השטרות לכתחילה ובסיפא אשמועינן אם כבר נעשה השטרות כן דא\"צ המקבל ליתן לו שום ריוח וע\"ז אמר לא מיבעיא אם לא התנה בפירוש אלא אפי' אם התנה אפילו הכי לא יטול דבתר שטרא אולינן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לא יצרף הריוח עם הקרן כו' קשה הא בלא\"ה אסור דהא קצץ וקציצה אסור וכמ\"ש לעיל (ובסעיף ט\"ו) ודוחק לומר דלעיל כתב דאסור משום דמחזי כרבית והיינו משום שהקציצה היא בפני עצמה אבל כשנכלל הריוח עם הקרן בסך אחד לא מחזי כרבית ושמא י\"ל דשאני הכא שהריוח הוא חלק מהריוח עד\"מ שנוטל החציה או שליש או רביע ולא מחשב קציצה אע\"פ שזקף עם הקרן אבל האי דלעיל מיירי שקוצץ לו ריוח מה עד\"מ ב' זהובים ואינו חלק מהריוח לא חצי ולא שליש ולא רביע ומחשב קציצה: "
                ],
                [
                    " נוטלו בעל הממון בלא שבועה ז\"ל ב\"י וכתב המרדכי דאפי' מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למשקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהן עכ\"ל (וכתוב בתשובת הר\"ש כהן בדף קע\"ו ע\"ב וז\"ל ויראה לי שמי שמעיין בספרי הפוסקים גבי ההיא דאם נמצא קרקע שאינו שלו נזקקין מה שהקשו ותירצו ע\"ז כ\"א לפי דרכו מתוך דבריהם יתבאר כוונת המרדכי וסברתו עכ\"ל ועיין בח\"מ סימן כ\"ח ובב\"י סי\"ט ובטור ח\"מ סימן ק\"י ושם מבואר עכ\"ה) וז\"ל ד\"מ ואני תמה על דבריו דמי לא יכול להיות שנתקבלה העדות בחיי אביהן בכה\"ג נפרעין מקטן כמ\"ש בסימן ק\"ח: "
                ],
                [
                    " מוציאין ממנו בע\"כ וכתב הר\"ן דה\"מ בשלקח בזוזי דמשלח אבל אם לא לקח בזוזי דמשלח אין מוציאין ממנו וכתב המ\"מ שאפי' קנה במעות המשלח אם שלח יד בהם בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו לדברי הכל וכ\"כ רבי' ירוחם וב\"י חילק ועיין בב\"י שהביא כל זה ועיקר דינים הללו הם בח\"מ סימן קפ\"ג ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא יהיה ישראל מובדל מהם וידוע במלבושיו ז\"ל מהרי\"ק שורש פ\"ב לא בא הרמב\"ם לחייב להשתנות מן העובדי כוכבים עכ\"פ שהרי כתב אח\"כ לא ילבוש במלבוש המיוחד להם ולמה לו לומר המיוחד להם לימא לא ילבוש במלבוש הדומה למלבושם אלא ודאי שלא נאסר אלא מלבוש שכבר נתייחד להם ופירשו הישראלים ממנו מפני צניעותן או מפני ד\"א כיון שכבר נתייחד להן מפני נכריותן ופירשו הישראלים ממנו מפני יהודתן או כשלובשו הישראלי נראה כמודה להם ונמשך אחריהן אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם ע\"ד זה אין הישראל חייב להשתנות כלל ועיקר עכ\"ל וב\"י הביאו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין בו אלא איסור ואינו לוקה עיין בב\"י שמביא לדברי רמב\"ם שכתב שלוקה על אחיזת עינים והקשה הוא על הרמב\"ם ואמאי לוקה הא הוי לאו שאין בו מעשה כמ\"ש רבינו בפי' ועוד הא הוא עצמו כתב אח\"כ שאינו לוקה ותירץ דודאי ס\"ל להרמב\"ם האוחז העינים הוא עושה מעשה אלא שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה זהו אינו עושה והואיל שהוא עושה מעשה כתב הרמב\"ם תחילה שלוקה משום לאו דמעונן ומ\"ש אח\"כ דאינו לוקה היינו משום לאו דמכשף שגם עונן הוא בכללו כמ\"ש שם ומש\"ה אינו לוקה מטעם שהוא ניתן להזהרת מיתת ב\"ד (א\"ל דמאחר שהוא מכשף נסקל ולא נלקה דקים ליה בדרבה מיניה י\"ל דהתורה הוציאו מכלל מיתה במ\"ש לאו דלא תעוננו ולא הניחו בכלל המכשפה אלא ללמדך דלא נמיתהו כשהוא מעונן ומלקות על לאו דמכשפה אין לוקין מאחר שניתן לאזהרת מב\"ד. עי\"ל דכשלא התרו בו למיתה אלא למלקות דאז אין לוקין אלא מלקות למ\"ד לאו שניתן לאזהרת מב\"ד דלוקין עליו ולמ\"ד אין לוקין אינו חיוב כלל וכן משמע ברש\"י בפ\"ק דסנהדרין דף ט ע\"א עכ\"ה) ובכסף משנה פי\"א מהל' ע\"ז כתב תירוצים אחרים ונראה דרבינו ע\"כ לא ס\"ל כהרמב\"ם אלא ס\"ל דלא מחשב מעשה כלל ולאו שאין בו מעשה אין לוקין ועיין מ\"ש עוד לקמן בסוף הסימן ועפ\"ר: "
                ],
                [
                    " והתרנגולת שקרא כתרנגול ז\"ל ב\"י ומצאתי כתוב מה שנוהגים העולם לשחוט התרנגולת שקרא כתרנגול אומרים כי כן צוה החסיד זימנא חדא הוה לן פתחון פה קמי מהר\"א ז\"ל אמאי סמכינן ואמר לנו שאומרים העולם דוקא שאמר שחטו התרנגולת שקרא כתרנגול הרי זה מדרכי אמורי אבלכשאמר שחטו סתם אין לחוש. ומהגהות הרמ\"ך שמצאתי על הרמב\"ם בדין זה נראה שהיה גורס בגמרא ובתוס' מותר ואין בו משום דרכי האמורי ואפשר שעל אותה גירסא סמכו העולם ע\"ש. על מה שנוהגין שלא לישא אשה אלא במילוי הלבנה כתב בנ\"י ובתשובה להרמב\"ן סימן רכ\"ב שאינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על מעיין כדי שתמשוך מלכותן כן עושין במילוי ולא בחסרון וסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו מדרכי האמורי: "
                ],
                [
                    " מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר עיין בב\"י שנלמד כן מדברי רש\"י וכתב רש\"ל דלדעת הרמב\"ם שאינו מועיל כלום בכל ענין אסור (ומש\"ה לא כתב הרמב\"ם דין זה בספרו עכ\"ל ודלא כב\"י שכתב על דין זה פשוט הוא דשרי ע\"ש עכ\"ה): כתב רבינו ירוחם מה שנוהגין בארצות ידועות לערוך שלחן ולשום עליו מיני מאכל בליל המילה ואומרים שעושין אותו למזל התינוק הנולד ראיתי רבותי שנוהגין בו איסור ומוחין בידו ואומרים שזה בכלל העורכין לגד שלחן. וכתב עוד שאסור לנשים לקטר בעשב טוב שיש לו ריח אא\"כ להסיר ריח רע שבבית מפני שנראה כאילו מקטר לשד. כתב מהר\"ר איסרל בסימן צ\"ו דאין איסור לדרוש במכשפים וקסמים אלא איסור דתמים תהיה ודקדק כן מדברי הפוסקים. ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפי' לחולה. ובמעשה שדים שהתירו קצת פוסקים ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאים בשלום מתחת ידן ולכן שומר נפשו ירחיק מהן ב\"י: ואם יכול אדם ללמוד מן המכשף עניני כישוף מותר ללמוד לעשות להציל עצמו או אחרים ע\"כ מתשובת מהר\"ר מנחם מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אחד אנשים ואחד נשים כו' עפ\"ר מ\"ש בשם ב\"י והיותר נראה לי דרבינו כ\"כ לאפוקי מאיסי בן יהודה דאיתא בפ\"ק דקדושין דף ל\"ה ע\"ב דדריש מדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בנים ולא בנות לקרחה. אתה אומר לקרחה או אינו אלא לגדידה כשהוא אומר כי עם קדוש אתה הרי גדידה אמור (פי' דאף הנשים בכלל עם) ומה ראית לרבות הגדידה ולהוציא הקרחה מרבה אני הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער משא\"כ בקרחה שאינה אלא במקום שער כו' עכ\"ל ואנן לא קי\"ל כאיסי אלא כמשנה דהתם דס\"ל דאף קרחה שייך בנשים ובכלל עם נינהו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שאין מניחין פחות מד' שערות עיין בב\"י שהביא הסמ\"ג שכתב ע\"ז שצריך להתיישב בדבר שבתוספתא משמע דעל ב' שערות חייב וב\"י תמה עליו ז\"ל ב\"י לא ידעתי מה הוקשה לסמ\"ג על דברי הרמב\"ם מהתוספתא דהא הרמב\"ם איירי בשיעור הנחת הפיאה כמה שערות חייב להניח והתוס' איירי בתולש שערות מהפיאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי הרמב\"ם כלל כו' ע\"ש ומ\"ו בביאורי סמ\"ג שלו כתב ז\"ל ואומר אני שיש להתיישב בדבר כו' פי' דע\"כ פליגי התוספתא על שיעור של הרמב\"ם דאל\"כ למה נקט ב' שערות הלא בתולש ב' שערות מפיאה שלימה עדיין נשארו הרבה טפי אפי' ממ' ואי איירי בשיעור פיאה דהיינו מ' או ד' שערות בודאי היכא דתלש מן השיער עצמו אפילו בשער אחד חייב וע\"כ צ\"ל דדעת התוספתא דצריך להניח פיאה שלימה רק שבשער אחד לא יתחייב דלא חשיב היקף עכ\"ל. פי' לדבריו כיון דנתנו שיעור ארבע ולא שלש ש\"מ דבהניח שלש חייב ודוחק לומר דעד ארבע מותר להקיף לכתחילה ולתלוש אחד מארבע הוא איסור ולא מלקות ובשנים הוא מלקות דאין טעם לדבר דבכל דבר המשוער אסור ולוקה על חסרונו. והכלל דלתוס' אפיאה כשהיא שלימה אזהר רחמנא שלא תקיפנה לגלחה ואין בכלל אזהרה זו פחות משני שערות ולהרמב\"ם ה\"ק לא תקיף באופן שלא ישאר לך פיאה אלא תקיפנה ותניח שיעור פיאה דהיינו ארבע או ארבעים שערות הא אם תניח אחד פחות הרי עברת לאו דלא תקיף במה שגלחתה כ\"כ והרי יש פלוגתא ביניהן בשיעור פיאה. עוד כתב מ\"ו שם די\"א דהאי ארבע שערות ר\"ל דבכל פיאה א\"צ להניח אלא ב' ויהיה ארבע יחד בשני הפיאות וז\"א דהא לגירסת ארבעים אין טעם לומר הכי גם ברמב\"ם משמע בהדיא דעל כל פיאה קאי עכ\"ל. וכן מוכח לומר דא\"כ אין טעם לדבר למה תלה הרמב\"ם שיעור הנחת שערות דשני הפיאות אהדדי הלא כל פיאה איסורא בפני עצמה: "
                ],
                [
                    " ואחת למטה בסוף הזקן בגרגרת נ\"ל כי אין זה ל' ר\"ח שהוא לא כתב אלא ושיבולת הזקן מתחת וכך הוא ל' רש\"י דמשמע דאסוף הזקן קאי במקום הקצר ולפיכך נקרא שיבולת הזקן לפי שבאנשים שאינם ממלאים בזקן הרבה בולט הזקן במקום ההוא כמין שיבולת אבל למטה ממקום ההוא תחת הזקן נראה שמותר וכן נראה מדברי סמ\"ג וסמ\"ק אלא שהסמ\"ק כתב דיש להחמיר לפי שפעמים נמשך אליו העור של הפיאה אלא שהרא\"ש אחר שכתב ג' פירושים אלו כתב ובפ\"י דנגעים תנן זהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ומשמע לרבינו שלא כ\"כ אלא לומר דפיקה של גרגרת הוא סוף הזקן ושם הוא הפיאה החמישית וצ\"ל שכתב רבינו כן כפי' ר\"ח שהוא הראשון וסמך ע\"ז גם בפירש\"י וי\"א דג\"כ לדידהו צ\"ל כן אלא דאכתי קשה דהכי הול\"ל מסוף הזקן עד הגרגרת דהשתא דנקט בסוף הזקן בגרגרת משמע דוקא בגרגרת הוה פיאה ולא בשיבולת הזקן וצ\"ע עכ\"ל ב\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אדרבה ניוול הוא ומה\"ט התיר הסמ\"ג כו' עיין בביאורי רש\"ל על הסמ\"ג שתמה על דברי הגאונים הללו וכתב דקשה אליבייהו הא דאמר בגמ' והביאה ב\"י בר\"ס אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה הא בתער הא במספריים כעין תער למה לא משני דהברייתא איירי בהעברת בית השחי או בית הערוה לבד ותירץ די\"ל דהברייתא סתמא קתני ומשמע דבכל ענין לוקה על העברת בית השחי או בית הערוה אפי' כשמגלח כל גופו וכמו שאמרינן בפיאות הראש והזקן שאסרה התורה לגלח הפיאות דאסור בין אם מגלח הפיאות לבד ובין אם מגלחה עם כל הראש והזקן וק\"ל. וקשה לפ\"ז דמשמע בגמרא דרב דמתיר בכל גופו דוקא בכעין תער קאמר אבל בתער ממש אסור ולפי הטעם שכתב רבינו אפי' בתער מותר וכמ\"ש ב\"י ע\"ש ונראה דלק\"מ דרב דאמר מיקל כל גופו לא כל גופו בבת אחת קאמר דא\"כ הול\"ל מיקל כל גופו בבת אחת אלא ר\"ל איזה מקום של גופו מיקל בית השחי או בית הערוה או שאר מקומות וק\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואשה כי תהיה זבה דם כו' כתב הריב\"ש בתשובה שאיסור נידה נוהג גם בפנויה והאריך בזה וכתב הטעם שלא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נידה החמור: "
                ],
                [
                    " ומ\"מ אסורה לשמש כל יום כו' ותסתור כו' בב\"י הקשה מלקמן סימן קצ\"ז ע\"ז ז\"ל וק\"ל שרבינו כתב לקמן סימן קצ\"ז שחכמים אסרו לזבה לטבול ביום ז' גזירה שמא יבא עליה אחר טבילה ותראה ותסתור מנינה ונמצא שבעל זבה וי\"ל שמ\"ש כאן הוא שמן התורה מותרת לטבול מיד והא דאסורה לשמש אע\"ג דרבינו מדין תורה איירי כיון שיכולה לבא לידי איסור כרת אדם מוזהר ועומד שלא יביא עצמו לידי כך ע\"ש שהאריך וכתב עוד תירוץ אחר. ועי\"ל דשאני הכא דכיון דשומרת יום דבר תורה הוא ואדם מחמיר על עצמו בדין תורה לפיכך הקילו חכמים דטובלת מיד ולא חששו שמא יבא עליה אבל לקמן בסי' קצ\"ז אע\"ג דמיירי בזבה דבר תורה מ\"מ כיון שחכמים תקנו שלא תתחיל לספור עד יום ה' לשימושה חששו אם תטבול מיד שמא יקל ויבא עליה דמימר אמר אפשר דמן התורה לא היתה עתה זבה כלל כי כבר שלמו רק שמכח ה' ימים שאיחרו חכמים כלו עתה ימי זיבה לכן חששו ותקנו שלא תטביל מיד וק\"ל: וטובלת ולא תשמש וזהו דוקא באשה אבל איש שרואה זיבה ב' ימים זא\"ז צריך ז' נקיים אלא שאינו זקוק לקרבן עד שיראה ג' ימים זא\"ז וכמ\"ש רש\"י בפרשת מצורע: "
                ],
                [
                    " טובלת מיד למחרתו ואינה צריכה לשמור כו' או משום דס\"ל לרבינו כרב ששת בגמ' דלא בעי שימור אפי' מדרבנן א\"נ ס\"ל לרבינו דדוקא מד\"ת אינה צריכה שימור אבל חכמים אסרו ביום י\"ב ורבינו לא חשש להאריך כיון דלדידן אין נ\"מ השתא מידי ולא בא לכתוב כאן אלא מה שהוא דין תורה עכ\"ל ב\"י וצ\"ע דהא לילה הראשון שאחר י\"א ג\"כ טהורה מן התורה ולמה כ' רבי' טובלת מיד למחרתו וצ\"ל דל\"ד דין תורה קאמר אלא כלומר איסור חמור דבלילה מטמאה הבועל מדרבנן במשכב ובמושב לאפוקי ביום שאינו אלא גרגרן ע\"ש:"
                ],
                [
                    " בב\"י בד\"ה וביום העשירי כו' וז\"ל סמ\"ג כו'. ומה שכתב שי\"א דבעינן כו' ומה שכתב אבל כו' לישנא דאבל לא ניחא לי כו'. לפי הצעתו של ב\"י שהי\"א מד\"ת וי\"א מד\"ס הם ר\"א בן עזריה ור\"ע קשה לו לישנא דאבל. אבל כשתדקדק בדברי הסמ\"ג שהביא תמצא שכשל עוזר ונפל עזור וזה כי לפי פירושו על הסמ\"ג קשה למה כתב הסמ\"ג ואם ראתה יום עשירי צריך שימור לרבי יוחנן יום י\"א כנגדו מן התורה הרי יש אומרים שהוא מד\"ס גם בראתה בעשירי לפי פירושו של הב\"י והסמ\"ג לא כתב הי\"א רק בראתה בעשירי ואחד עשר וביישוב קושיא זו נחה שקטה גם כן קושיית הב\"י על הסמ\"ג. ופירוש דברי הסמ\"ג הם כך בעשירי לרבי יוחנן מן התורה לדברי הכל אבל בעשירי ואחד עשר פליגי היאך סובר רבי יוחנן די\"א שהוא צריך שימור לרבי יוחנן מן התורה וי\"א דלרבי יוחנן אין צריך שימור אלא מד\"ס ופלוגתא זו לדעת רבי יוחנן הם רב ששת ורב אשי דפ' בא סימן (נדה ד' נ\"ד) דלרב ששת סבר רבי יוחנן שא\"צ שימור אלא מד\"ס ולרב אשי צריך שימור מן התורה וע\"ש בתוס' בסוף דיבור תשמש בתישסר ופלוגתא זו דרב ששת ורב אשי הוא דוקא בראתה ביום עשירי ואחד עשר אבל בראתה בעשירי לחוד כ\"ע מודו דלרבי יוחנן הוא מן התורה כנ\"ל ליישב הסמ\"ג ובב\"י פירש דבריו בע\"א וע\"כ קשה לו מה שהקשה: "
                ],
                [
                    " וצריכה עוד ז' ימים ול\"ד קאמר ז' ימים כו' ויש ליישב בדוחק לשון ז' ימים דכנגד מ\"ש תחילה וסבורה לטבול בליל ח' קאמר בתר הכי וצריכה עוד ז' ימים ר\"ל שטבילה תהיה ביום הז': "
                ],
                [
                    " (טיפת דם כחרדל זה לשון אגודה סימן אלף שס\"ב דהא דנקט טיפת דם כחרדל לא משום דפחות מחרדל אינו טמא דא\"כ סותר מ\"ש לעיל בר\"ס משתראה טיפת דם כחרדל או פחות כו' אלא נקט חרדל אע\"פ שאתה אינו יכול לחלקה בג' ראיות למנותה כזבה גמורה אם ראתה בימי זיבה אפ\"ה תשב ז' נקיים כזבה גדולה וכ\"פ בה\"ג ש\"ד עכ\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " צריך לפרוש ממנה עונה אחת ז\"ל ב\"י וכך הם דברי הפוסקים לאפוקי ממה שנמצא כתוב ע\"ש א\"ז פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ\"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו היום והלילה שלפניו וכן להיפך ואין טעם ושורש לדברים אלו שהרי בגמרא מפורש כדברי הפוסקים וכבר כתב האגור על דברי הא\"ז חומרא יתירה היא עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " אם הוא ביום פורש ממנו אותו היום כולו וכתבו הג\"מ בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי. וחצי יום וחצי לילה בימי תמוז וטבת עכ\"ל וב\"י הביאו וכתב עליו ז\"ל ונראה שטעמו משום דמשמע ליה דשיעור עונה הוי י\"ב שעות מהשעות שהן כ\"ד ביום ובלילה ומ\"מ נ\"ל שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דהגמרא משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות ולא הזכירו שעות בפ' האשה אלא משום פלוגתא דר\"י דאיתא התם עכ\"ל ב\"י ור\"ל שלא קי\"ל כהג\"מ שמצריך לעונה י\"ב שעות ממש וממילא בתקופת טבת שהיום קצר רק שמנה שעות גמורות לא סגי הח' שעות דיום אם וסתה ביום אלא צריך לפרוש ג\"כ עוד ד' שעות בלילה כשיעור שיש מחצי היום עד חצי הלילה דהוא לעולם י\"ב שעות אלא סגי בפרישות יום לחוד ומחשבין הח' שעות לי\"ב שעות זמניות וזהו קולא וה\"ה אם וסתה בלילה בתקופת טבת שהלילה היא י\"ו שעות הוא חומרא שאז צריכה לפרוש כל הלילה דמחשבין אותה לי\"ב שעות זמניות או דלא חלקו חז\"ל ולא הזכירו שעות בעונת הפרישה אלא יום ולילה הן שיהיו ארוך הן שיהיו קצר. ולדעת הג\"מ הנ\"ל שמצריך י\"ב שעות גמורות היה נ\"ל לומר דאם וסתה ביום בתקופת טבת שהיום אינו ארוך אלא ט' שעות כשבאתה לחוש פעם שני אינה חוששת בתחילת היום אלא צריכה לפרוש שעה ומחצה קודם היום עד שעה ומחצה בתחילת לילה ואם וסתה בלילה כשבאתה לחוש פעם שנית עונת הלילה אינה צריכה לפרוש מתחילת הלילה אלא משעה ומחצה בלילה עד שעה ומחצה לפני עמוד השחר שהוא י\"ב שעות וע\"ד זה נמי בחודש תמוז אם הוא ביום א\"צ לפרוש ממנה אותו היום כולה. והיה נראה לפרש כן משום דבתקופת טבת הלילה לוה מן סוף היום ומן תחילת היום מכל אחד חצי תוספת מה שהלילה ארוכה מי\"ב שעות וכן בתקופת תמוז היום לוה מן הלילה משתי הקצוות דלילה ומ\"ש חצי היום וחצי הלילה לא בא אלא לומר דזמן העונה דתקופת טבת ותמוז הוא ג\"כ י\"ב שעות ולאפוקי שתאמר שעונה שלה היום והלילה כמות שהן הן ארוכין הן קצרים. אבל אין ל' חצי היום וחצי הלילה דכתב ה\"מ סובלת פירוש זה. לכן נראה דס\"ל דחז\"ל נקטו זמן קבוע ואמרו שבתקופת טבת ותמוז יתחיל היום מחציו ואילך כדין תחילת היום בתקופת ניסן ותשרי לכל דיניו שאם תראה בחצי היום בתקופת תמוז מותרת לשמש לפני חצי היום וצריכה לפרוש מחצי היום עד חצי הלילה שיחדיו יהיה י\"ב שעות הן שהיום הוא ארוך או קצר כדין אם ראתה בהתחלת היום בתקופת תשרי דמותרת לשמש קודם היום ואם תראה בתקופת תמוז ב' שעות אחר חצי היום אזי גם כן מחשבת העונה מחצי עד חצי הלילה וכן אם תראה קודם חצי הלילה מותרת לשמש מיד אחר חצי הלילה וצריכה לפרוש מחצי היום. ונקטו חז\"ל שיעור חצי היום והלילה משום שהן שיעורין מוגבלים שהכל יודעין אימת הוא חצי היום וגם חצי הלילה יודעין העולם על ידי קריאת התרנגול וק\"ל: וע\"ל בטור א\"ח בסימן רמ\"א מ\"ש ליישב הא דאמרינן אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או סמוך לטבילתה ועוד נ\"ל מה שאמרו אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ל\"ד סמוך אלא לאפוקי אם לא ראתה מעולם או שלא ראתה זה ימים רבים כגון מינקת: "
                ],
                [
                    " בין שקבעה וסת בג' פעמים או בפ\"א עיין מ\"ש בפרישה וכן מוכח לקמן סימן קפ\"ט וכן משמע ומוכח בפרק האשה שהיא עושה צרכיה סוף (נדה דף ס\"ג) ששם במשנה איתא היתה למודה לראות כו' עד שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג\"פ ושם בגמרא דף ס\"ד לא אמרן אלא למקבע אבל למיחש לה בחדא זימנא חיישינן עכ\"ל ור\"ל חייש שלא ישמש כל העונה גם ב\"י מראה מקום מוצא דין זה משם: "
                ],
                [
                    " אבל בקטנה כו' א\"צ לפרוש סמוך לוסתה לכאורה נראה לדקדק דדוקא בסמוך לוסתה דהיינו כל העונה א\"צ לפרוש אבל בזמן וסת עצמו צריך לפרוש וכן יש לדקדק שם בסמוך במ\"ש דאם הגיע וסתה בימי עבורה או הנקתה דקאמר גם כן אין צריך לפרוש סמוך לוסתה וכן לאחר וסתה מותר קאמר סמוך ואחר ולא קאמר זמן וסת עצמו משמע דסתם וסתה חוששין לעולם וע\"ל סימן קפ\"ט ומיהו אין זה דיוק גמור דיש לומר דנקט סמוך הואיל דבשאר נשים נקט צריך לפרוש סמוך לוסתה נקט גם בקטנ' סמוך: "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל נראה דברישא דכשרואה ראייה מרובה כו' ובש\"ע פסק ברישא דכשרואה מקודם הנץ החמה כו' כהראב\"ד והכא פסק כהרא\"ש וקשה דלפי מ\"ש סותרים פסקיו זא\"ז ובפרט שהב\"י כתב בעצמו שם דהראב\"ד דסבר ברישא דאסורה כל ימי משך וסתה לטעמיה אזיל שסובר שאע\"פ שהגיע תחילת הוסת כו' כמ\"ש בסמוך בפרישה וא\"כ הוא מזכה שטרא לבי תרי ונראה דב\"י סבר דדוקא ברישא דהמשך הוא דבר מועט סברא לומר דגם הוא מצטרף לתחילת ראייתה ואסורה כל ימי משך הוסת אבל כשהוא ב' או ג' ימים לא אמרינן דהכל הוא מצטרף לתחילת ראייתה וממילא אינה אסורה אלא העונה שבה מתחיל הוסת ומ\"ש לטעמיה אזיל ר\"ל מדסבר התם בסיפא דאסורה כל ימי משך הוסת כ\"ש ברישא דהוא דבר מועט אבל מי שסבר בסיפא שאינה אסורה כל המשך יכול להיות דברישא מודה דאסורה כל עת המשך וא\"ל מי הכריח להב\"י לסבור כן לחלק בין עת המשך דרישא ודסיפא די\"ל דסבר כרבי' ירוחם דבדין קמא אין כאן אלא ב' סברות דהיינו הא' סברא דאסורה כל היום וכל הלילה והשניה סברא דאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור משך הוסת וכן משמע משמעות לשון הרא\"ש שאין כאן כ\"א ב' סברות וא\"כ משמע דהרא\"ש מודה בדין קמא דאסורה ג\"כ כל עת משך וסתה ודו\"ק ועיין בב\"י: (הג\"ה וששאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשכה וסתה או הקדימה ב' או ג' ימים כפי מה שרגילה לשנות אזי יפרוש בזמן הגעת וסתה ב' ימים או ג' ושלום יצחק בר אברהם הג\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (אינו אלא לתשמיש כו' וכתב בת\"ה דגם חיבוק ונישוק אסור ולא התירו אלא כעין מזיגת הכוס וכיוצא בזה. וב\"י חולק ע\"ז מדלא אסרו אלא בתשמיש ע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו כו' בגמרא ה\"מ ביוצא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא דמטריד בפקידה ויבטל מן המצוה ורבינו לא כתב זה שאין זה ענין להלכות נדה ב\"י והא דכתב דין זה דחייב לפקוד את אשתו דאיירי בדברי ריצוי לר\"ת ומותר אפי' בלא יוצא לדרך (וא\"כ לא אתא לאשמועינן אלא דחייב לפקוד אשתו וזה ג\"כ אינו שייך להל' נדה עכ\"ה) מ\"מ כתב משום הי\"א דס\"ל דמותר אפי' בתשמיש ד\"מ: "
                ],
                [
                    " והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ\"ה כו' וכתב ב\"י ז\"ל ודע דאע\"ג דמטהר בלא בדיקה בוסת שאינו קבוע מ\"מ חוששת לו וצריכה לפרוש כל אותו עונה כמבואר בדברי רבינו בסי' קפ\"ט עכ\"ל וק' הלא גם בסימן זה כתב לעיל בסמוך דאפי' בנחבא חוששת לו ומיהו בזה י\"ל דלהרשב\"א כ\"כ ב\"י הכא והרשב\"א חולק אחששא דנחבא וס\"ל דאפי' לכתחילה מותרת וכמ\"ש ב\"י שם מיהו לעיל בריש הסי' דכתב בשם הרשב\"א ז\"ל בד\"א בגדולה אבל בקטנה א\"צ לפרוש לוסתה כל זמן שלא קבעתו ג\"פ משמע דבגדולה בכה\"ג חוששת וק\"ל וכן לפני אותו הרשב\"א כתב ז\"ל בין שקבעה וסת בג\"פ או בפ\"א: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ותימה הוא וכי עדיף הוחזקה כו' הרשב\"א הרגיש בקושיא זו ותירץ כו' פי' כדבריו נ\"ל למה לה לעשות מעשה הא כי אמרה טמאה אני נמי אסור ליגע בה ולמה לטרוח על חנם במעשה במקום שנאמנת בדיבורה אם לא שתאמר שלא יאמין לה שהיא טמאה כיון שמדרך הטמאות ללבוש בגדים המיוחדים והיא לא לבשה ע\"כ זה אינו דא\"כ כי לא לבשה ואמרה טמאה אני ואחר כך אומרת טהורה אני למה אינה נאמנת בלא אמתלא. ועיין בב\"י שכתב ז\"ל וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה כהרמב\"ן והביא ראיה מדאמרינן בפ' המדיר אמתני' דמשמשתו נדה יוצאת בלא כתובה ה\"ד אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עלה ואוקימנא כדרב יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא כל כה\"ג לא איבעי למסמך עלה ומסתמא קאמר דאלמא דאפי' באמתלא לא מהימנא דהא ודאי נדה משוינן לה עכ\"ל. ורבינו הביא דין זה דמשמשתו נדה בא\"ע ר\"ס קט\"ו ע\"ש. ונראה דרבינו ס\"ל דאין ראיה משם משום דיש לומר שאני התם שכבר עברה ושמשתו מש\"ה מסברא אין לסמוך עלה למפרע די\"ל דמשקרת כדי שלא תפסד כתובתה משא\"כ קודם השימוש יש להאמינה באמרה אמתלא לדבריה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לא יפרוש מיד כו' כתב המרדכי בשבועות דף של\"ד ע\"ב כתב הר\"ם בחשובת דאם פירש מיד שלא ידע שהוא איסור ה\"ז שגג באיסור כרת ואחר ששגג די לו לבעל שיתענה וזה הדבר אירע בי' לחדש אייר ויש לו להתענות בכל שבוע יום א' עד ר\"ה ולאכול בשר ולשתות יין אם ירצה ואם לא יוכל להתענות יתן י\"ב פשיטים לצדקה אבל אשתו א\"צ כפרה עכ\"ל ובפסקי מהרא\"י סימן ס' משמע דהיה לו גירסא אחרת בתשובת מהר\"ם ומשמע שצריך להתענות ב' ימים כל שבוע וצריך ליתן כל יום י\"ב פשיטים אם אינו רוצה להתענות ואסור בבשר ויין ע\"ש ד\"מ (ועיין בהגהות ש\"ע שכתב ע\"א עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " פירש רב אלפס שבודקת אחר תשמיש כו' כך הוא הגירסא הנכונה פי' דס\"ל לרב אלפס כו' ויש גורסים בדברי הרי\"ף אף לאחר כו' ול\"נ כלל חדא שהרי מה שסיים ונמצא דם על שלו כו' אינו שייך אלא לאחר תשמיש וכן סיים למטה ולא נמצא לא בשלו כו' ועוד דא\"כ מה זה שכתב רבינו וכ\"כ הרמב\"ן אלא שהוסיף עדיין בדיקה אחד לה קודם כל תשמיש כו' הא גם הרי\"ף ס\"ל דאף קודם תשמיש צריכה בדיקה וא\"ל שהחלוקה בין הרי\"ף והרמב\"ן היא שלהרמב\"ן צריכה בדיקה קודם כל תשמיש ותשמיש משא\"כ להרי\"ף דאין ל' רבינו משמע כן ועוד שהרי כתב הר\"ן בהדיא דהא דלאחר תשמיש צריכה בדיקה היינו משום דכיון שאין לה וסת נראה מעניינה שראיותיה באות לה כפי המקרים כו' וכמ\"ש לשונו לקמן וב\"י הביאו ג\"כ הרי לך בהדיא דלבעלה א\"צ בדיקה כלל רק לאחר תשמיש חיישינן שמא דרך מקרה מכובד התשמיש ראתה וצריכה בדיקה וכ\"כ הראב\"ד וב\"י הביאו דקודם תשמיש א\"צ בדיקה כלל ולכן מחוורתא כדפרישית ודו\"ק אע\"ג דמדברי ב\"י משמע דגם קודם תשמיש בעיא בדיקה להרי\"ף ל\"נ חדא מכח דברי הר\"ן שכתבתי לפני זה ועוד הביא הוא הל' דברי הראב\"ד והם כדברי אות באות ע\"ש שהביאו באריכות דף קפ\"ז ע\"ד וגם הב\"י לא כתב אלא שס\"ל דהרי\"ף יכול להיות דס\"ל כן אבל פשוט דס\"ל דרבינו לא הבינו כן: "
                ],
                [
                    " שלעולם אסורה לשמש בלא בדיקה ז\"ל הרא\"ש על דברי הרי\"ף כו' ונראה שהר\"ן נזהר מקושיא זו וכתב על דברי הרי\"ף שס\"ל שכיון כו' ולפ\"ז משמע בהדיא דלפני תשמיש א\"צ בדיקה להרי\"ף וכמ\"ש לעיל ומהתימא על ב\"י דכתב לדברי הר\"ן וכתב ג\"כ דפשיטא דלפני תשמיש ג\"כ צריך בדיקה ואין טעם לדבר אם לא שנאמר שכדי להוציאה בלא כתובה אם תראה ג\"פ אחר תשמיש מש\"ה הצריכוה ג\"כ קודם לכן כדי שלא תאמר גם לפני תשמיש היה הדם: (כתב רבי' שמחה שאין אשה רשאי להחמיר על עצמה ולבדוק אחר תשמיש אבל לפני תשמיש רשאי וכן מ\"ו מיחה באשה שהיתה בודקת תמיד אחר התשמיש שלא היה לה לעשות עוד אע\"פ שאין לה וסת וכ\"כ הרשב\"ם כו' ולא שבקינן לה דא\"כ לבו ניקפו וכ\"כ ברוקח רש\"ל גם ב\"י הביאה בדף קפ\"ז ע\"ב עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (ואם יש לה מכה באותה מקום תולין כו' וכתב הג\"מ ומרדכי ודוקא שלא בשעת וסתה תולין במכתה להקל ואומרים טהורה היא אבל בשעת וסתה טמאה מחמת דם וסתה ואין תולין במכה אבל הרמב\"ם והרשב\"א מתירין ג\"כ שם דוסת דרבנן עיין בב\"י עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " שדם וה יוצא ממנה הרשב\"א פירש כשהאשה אומרת מכה יש לי אף שאינה מרגשת ויודעת שדם זה בא משם אז אנו תולין ואמרינן ודאי בא משם וטהורה אבל הג\"מ כתבו שצריכה שתאמר האשה גם שהדם בא משם ב\"י ע\"ש. ולעד\"נ שגם ה\"מ אינו מצריך שתאמר זה הדם בא מהמכה אלא שיש לה מכה שמוצאת דם וכ\"כ מהרא\"י בת\"ה סימן מ\"ז שדי בכך והביאו ב\"י בסי' זה בסופו ע\"ש ולפ\"ז מ\"ש רבינו שדם זה יוצא ממנה ר\"ל אנו תולין שיוצא ממנה אע\"ג דלא אמרה היא דבר זה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל אלא תולין מן הסתם לומר שאינו משונה כתב ב\"י ודברי רבינו נראין כסותרין זא\"ז כו' עיין בב\"י שמביא דברי הרא\"ש שכתב ז\"ל ואם יש לה מכה תולין לעולם במכתה בסתם עד שיודע לנו ע\"פ חכם שהראת לו דם ראייתה קודם שאירע לה אונס ע\"פ עצמה כו' כן הוא באשר\"י דף פ\"ה סוף ע\"א נלע\"ד דט\"ס הוא וצ\"ל או ע\"פ עצמה וה\"פ לעולם תולין בסתם במכתה אם לא שאינו סתם והיינו שיודע לנו ע\"י חכם שהראת לו דם נדתה כמה פעמים קודם שראתה עתה מחמת תשמיש והוא מעיד ואומר שדם זה דומה לאותה דם נדתה שהיתה רגילה לראות או שהיא עצמה אומרת שדם זה דומה לדם שהייתי רגיל לראות בימי נדה ואז אינו מקרי סתם וטמאה ומסיק וכתב אבל מן הסתם קודם שנודע לנו ע\"פ עצמה שדם זה משונה כו' ר\"ל ל\"מ אם היא אומרת ברי לי שדם זה אינו דומה לדם נדותי פשיטא דתולין להקל אלא אפי' אינה אומרת כלום שאינה יודעת אם דומה או לא דזהו סתם אפ\"ה תלינן להקל ורבינו ג\"כ לא נקט בלשונו אלא רישא וסיפא דדברי הרא\"ש דתולין להקל בסתם ובל' בסתם רימז לנו הא אם היא או החכם אומרים שדומה לדם נדתה טמאה וסיים כלשון הרא\"ש שכתב או שתראה שניהם לחכם לומר ודאי אם שני הדמים מובאים לפני חכם צריך החכם לראותן ולא ידחה ממנו לתלות להקל מסתמא דהואיל והם לפנינו וכל אדם יכול לעמוד על הדבר צריך החכם לברורי ולעמוד על הדבר: "
                ],
                [
                    " (אפי' אם הוא רופא מומחה אבל ריצב\"א מתיר ע\"י ישראל מומחה ואם ראתה האשה בעצמה שפסק דם וסתה וראייתה ע\"י הרפואה מותרת אף ע\"י עכו\"ם וכ\"פ בש\"ע עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " והאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם כ\"כ הג\"מ בשם הרמב\"ן דבזמן הזה כו\" אין מוציאין אותה עכ\"ל ולעד\"נ שרבינו המחבר לא ס\"ל כוותיה דהרמב\"ן אלא בהאי רפואה דהפחידה והפילה חררת דם דאין לסמוך אבל אשפופרת כבר כתב בשם הרא\"ש דיש לסמוך עליה וכ\"פ בש\"ע דאין לסמוך ארפואה דפחדה ואבדיקה דשפופרת פסק דיש לסמוך אפי' בזמן הוה ורבינו סתם כאן וסמך אמ\"ש לפני זה הסכמת הרא\"ש בשפופרת אבל אין לומר דרבינו הבין מ\"ש הרמב\"ן לאחר שראתה דם שר\"ל ראייה ממש דם מן המקור ואם כן לק\"מ משפופרת דשם אחר שנבדקה אגלאי מילתא דמעולם לא בא הדם מן המקור דז\"א דל' דראתה דם אראייה דשעת תשמיש קאי וכל שכן דאין לפרשו ראתה דם שהפילה דם מחמת חררה וק\"ל "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והירוק כתב רש\"ל צ\"ע כי מהר\"א מינ\"ץ כתב בשם הגדולים דאסרינן אף בירוק כו' ומ\"מ ירוק ככרתי אין ראוי להחמיר כדמוכח בהג\"מ: "
                ],
                [
                    " (או מן המעיין עפ\"ר דא\"צ עמידה בבית אלא כששואבין מן המעיין וקשה דלעיל בס\"ס ל\"ו כתב רבינו ז\"ל שיהיו חמין כמו צוננין בימות הקיץ שעמדו מעט בבית בין של נהר בין של מעיין משמע דהאי ועמדו בבית קאי אתרווייהו אנהר ואמעיין וע\"ש בדרישה סעיף כ\"ו מה שמדייק שם א\"א ז\"ל וכן משמע באשר\"י דפרק המפלת דוקא מעיין צריך לעמוד בבית ולא של נהר עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וזה נקרא וסת ההפלגות כתב ב\"י שה' מיני וסתות הן. האחד וסת ההפלגות שנתבאר. הב' וסת הימים דהיינו שהיא למודה לראות ביום ידוע בחודש או ביום ידוע בשבוע. הג' וסת התלוי במעשה לבד כגון פיהקה וראתה או עטשה וראתה וזה נקרא וסת דגופה. הד' וסת מורכב דהיינו שהוא תלוי בימים ובמעשה כגון שקפצה ביום ידוע מהחדש וראתה. הה' וסת הדילוג שראתה היום ולסוף ל' ולל\"א ולל\"ב או בט\"ו בניסן ובי\"ו באייר ובי\"ו בסיון ובכלל זה הוא וסת הסירוג עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ושלא קבעתו ג\"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כו' וכתב ב\"י בשם הרשב\"א דמ\"מ כשיגיע לה עונה בינונית לשלשים יום הו\"ל כוסת קבוע ואע\"פ שלא הרגישה בדם אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה ולא הוצרך רבינו לכותבו מפני שכבר כתב בסימן זה ובסימן קפ\"ד דלמי שאין לו וסת קבוע הו\"ל יום ל' כוסת הקבוע עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ואפילו לשמואל אם היה לה וסת קודם שהתחילה כו' מדברי רבינו משמע אע\"ג דלא היה בדילוג השוה בערך שאר הדילוגים אפ\"ה עכ\"פ שם דיליג עליה ואמרי' ימי החודש בדילוג גורמין כיון שמתחילה שינתה ודילגה עד יום ט\"ו ואח\"כ לי\"ו ואח\"כ לי\"ז אבל בגמרא ס\"פ האשה לא משמע לכאורה הכי דפריך שם לשמואל ז\"ל מיתיבי ראתה יום עשרים ואחד לחודש זה יום עשרים ושנים בחודש זה יום עשרים ושלשה בחודש זה קבעה לה וסת ש\"מ דקבעה וסת בג' ראיות וראייה ראשונה בכלל אמר לך שמואל הב\"ע כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום כ\"א דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים ונקט ליום כ\"א ש\"מ: פי' מדהתחיל התנא ואמר ראתה יום כ\"א ול\"ק ראתה יום עשרים עכ\"ל רש\"י ש\"מ דגמרא מוקי לה בשינתה ראשונה דילוגה בשוה מעשרים לכ\"א דומיא דאינך דילוגים מיהו אינו מוכרח די\"ל דהגמרא מכח דיוק הברייתא מוקי לה הכי והברייתא חדא מינייהו נקט ברמיזא דלישנא בקצרה. ומ\"ש רבינו שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדלגה מוסתה הקבוע לה. הא דנקט הקבוע לה לכאורה נראה דדוקא קאמר דכיון דקבעה כבר וסת ודילגה ממנו איכא שם דילוג עליה טפי וכדאיתא בגמרא דף ס\"ד ע\"א דמה\"ט קאמר שם לרב דהו\"א א\"צ כ\"כ דילוגין ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ואם לא ראתה חוששת לט' בו ז\"ל ב\"י דכיון דראיה ראשונה היה בר\"ח אילו היתה חוזרת לראות בר\"ח שסמוך לו היינו אומרים דראייה הראשונה שראתה בר\"ח היא עיקר בה הולך הוסת ליקבע ולא חיישינן לראיה שנייה שראתה בכ' בו דאמרינן מקרה היא ודמים יתירים הוא דאיתוספא בה הלכך אינה חוששת לא לט' באייר ולא לעשרים בו וכשלא ראתה בר\"ח אייר שהוא וסת הראייה ראשונה איגלאי מילתא דראייה שנייה לא היתה במקרה וצריכה לחוש לוסת הפלגת הימים ולוסת הפלגת ימי החודש עכ\"ל והנה מ\"ש חוששת לא' באייר מפני ר\"ח ניסן היינו משום דכשראתה בכ' בניסן לא נחשב כעקירה עד שיבא אותו יום עצמו דראתה בו כבר דהיינו ר\"ח והיינו ר\"ח אייר ולא ראתה דאז נעקר וסת דר\"ח אבל לא נ\"ל כלל לומר דלא חיישינן לתרי וסת החודש דאין טעם לדבר גם לקמן בסימן זה מוכח איפכא דכתב דקובעת וסת בתוך וסת לדידן כגון ראתה ג\"פ בר\"ח וכ\"ה בו כו' וגם בימיהן דלא קבעינן וסת בתוך וסת היינו מטעם דלא קבעה וסת בימי נדה או בימי זיבה אבל מטעם דלא קבעה תרי וסת החדש בזה לא הוי קפידא ואף שיש ליישב ולומר דשאני התם שראינו שכבר קבעה שניהם ג\"פ אבל למיחש לא חיישינן מ\"מ יש ראייה ממ\"ש שם מיד אחר זה ז\"ל אבל אם ראתה אותו ממעיין סתום כגון שראתה אותו ב\"פ בר\"ח ובפ\"ג בכ\"ה בחדש ובר\"ח קובעת בר\"ח וחוששת נמי ליום הקדימה שמא וסת אחר היא קובעת ומדקאמר חוששת נמי ליום הקדימה משמע דאינו ר\"ל דחששא היא להפלגה דיש מכ\"ה עד ר\"ח אלא חוששת ליום כ\"ה עצמו שמא הוא הגורם וצריכה לחוש ליום כ\"ה לחודש השני הבא אחריו אע\"פ שכבר קבעה ג\"פ לראות בר\"ח הרי לפנינו דחוששת לתרי וסת החודש. ומזה אין סתירה למ\"ש בפרישה דאם קבעה וסת הפלגה שוב א\"צ לחוש לשום חששא אלא לוסת הפלגה דקבעה היינו משום דשאני התם דאמרינן דאותן ראיות שראתה כבר הן היו מחמת וסת הפלגה עד\"מ דאם ראתה בר\"ח ניסן ובעשרים בו ובט' באייר ובכ\"ח בו א\"צ לחוש לתשעה בסיון משום ט' באייר דהואיל שראתה עכשיו בכ\"ח איגלאי מילתא למפרע דראיית ט' באייר היה משום הפלגה ולא משום וסת החודש ומה\"ט נמי א\"צ לחוש לכ\"ח בסיון משום כ\"ח באייר משום דאיגלאי דכל הראיות היו משום הפלגה משא\"כ לקמן דוסת דר\"ח א\"צ לראיית כ\"ה בחודש ואין זה תלוי בזה וכן איפכא נמי אם קבעה ג\"פ בר\"ח אין צריכה לחוש לוסת הפלגה מזה הטעם אבל זה צ\"ע אם ראתה בר\"ח אדר ובר\"ח ניסן ובט\"ז בו ובר\"ח אייר דקבעה וסת לר\"ח אי צריכה לחוש להפלגה דט\"ז ימים דאיכא למימר הואיל שראתה בט\"ז בניסן ובר\"ח אייר לא עקרה ראייתה איכא למיחש שמא תקבע וסת להפלגה לט\"ז ימים הואיל שזאת הפלגה לא נעקרה שום פעם ודוקא בכה\"ג איכא לספקא אבל אי חזרה וראתה בי\"ב בחדש ניסן ובר\"ח אייר א\"צ למיחש למידי דהואיל דלא ראתה בכ\"ד לחודש נעקרה ההפלגה שיש מר\"ח ניסן עד י\"ב בו וא\"ל דתיחוש להפלגה שיש מי\"ב בניסן עד ר\"ח אייר דהיינו י\"ט ימים ותיחוש לי\"ט באייר כמו שאתה אמרת שצריכה לחוש להפלגה שיש מט\"ז בניסן עד ר\"ח אייר דשנא ושנא יש דהכא צריך אתה לומר דר\"ח אייר יגרום הפלגה חדשה וזה לא אמרי' הואיל שאיגלאי מילתא שראיית ר\"ח אייר הוה משום וסת חדש לאפוקי הפלגה דט\"ז לא הוי הפלגה חדשה דהא ההפלגה מתחלת כבר מר\"ח ניסן ועד ט\"ז בו וכשראתה גם בר\"ח אייר שהוא ט\"ז ימים לראיית ט\"ז ניסן אף שחשבינן לה לראיית וסת החדש מ\"מ גם ראיית ההפלגה שכבר התחילה בו בט\"ז ניסן הוא בכללה ראייה שראתה בר\"ח אייר וצריך לחזור לחוש לט\"ז אייר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואינה חוששת לוסת הסירוגין כו' וגדולה מזו כתב הראב\"ד שאם ראתה בר\"ח ניסן ולא ראתה אייר וראתה בר\"ח סיון חוששת לר\"ח תמוז ואם לא ראתה בר\"ח תמוז אינה חוששת לר\"ח אב אף ע\"פ שהם הפלגות ב' חדשים כעין הפלגה ראשונה מפני שהפסקת חודש השני בטלה ראייתה חודש הראשון וראיית חודש הג' הוא התחלת וסת וחוששת לר\"ח הסמוך ולא יותר (וכן פסק בש\"ע) ולכאורה משמע מדברי רבינו דלא ס\"ל הכי מדכתב עד שתראה בו משמע הא ראתה בו חוששת לסירוגין דהיינו לר\"ח אב מיהו אינו מוכרח אלא ה\"ק א\"צ שום הרחקה ופרישה ואין כאן צד טומאה עד שתראה בהדיא: "
                ],
                [
                    " אירע לה ראייה ליום כ\"ג כו' עיין מ\"ש בפרישה. גם בש\"ע כתב השלשה דינים דין הנ\"ל ראתה היום ולסוף ל' ולסוף ל\"א כו' ודין זה דשינתה לכ' וכ\"א וכ\"ב וכ\"ג וגם לדין האחרון שינתה ולא השוה כגון לל' ול\"ב ולל\"ד דאין לה וסת כלל ונמצא דבריו סותרין זא\"ז ע\"ש סעיף ה' י\"ד ט\"ו ונ\"ל דבסעיף ה' ל\"ד קאמר אלא בא לרמז וסת דדילוג וכמ\"ש בפרישה בסמוך ביישוב הטור. ולכאורה היה נ\"ל לחלק ולומר דמ\"ש רבינו תחילה בחזרה וראתה שנייה ל' ול\"א ול\"ב דמצינו דמועיל אליבא דכ\"ע כגון שראתה היום ראשונה בט\"ו בניסן ואח\"כ כשראתה ביום ל' נמצאו דכלין הל' בי\"ד באייר ואח\"כ כשראתה ראייה שלישית בל\"א יום נמצא שכלין בט\"ו סיון ואח\"כ כשראתה רביעית לל\"ב כלין י\"ו תמוז דוק ותמצא כן כיון שניסן וסיון מלאים ואייר חסר ויום הראיות נמי עולין בחשבון כמו שצריכין לומר בל' הרמב\"ן הנ\"ל שכתב שעשרים כלין בט' באייר כמ\"ש שם. ונמצא כיון שראתה תחילה ביום ט\"ו לחדש ניסן ואח\"כ דלגה ג\"פ לי\"ד וט\"ו וי\"ו לחדש בזה אפי' שמואל מודה כמ\"ש בסמוך בהיתה לה וסת כבר ושנתה אותה וראתה ג\"פ זא\"ז בדילוג ט\"ו י\"ו י\"ז. דהא כתבתי שם דהאי שנתה א\"צ לומר ששנתה ודלגה בדילוג השוה. ואע\"ג דרבינו סתם וכתב ל' ול\"א ול\"ב ולא תלה הדבר בימי החדש וג\"כ לא מצינו שיחול כן אלא כשנתחיל באמצע חדש ניסן ודוגמתו בחדש מלא אבל כשנתחיל בר\"ח או באמצע לחדש חסר לא מצינו זה מ\"מ הא כבר כתבתי דרבינו קיצר וכ\"כ אליבא דרב וממילא נלמד לשמואל כשדלגה עוד פ\"א אלא שבאתי לכתוב שבכלל דבריו לרב איתא נמי נפקותא אליבא דהלכתא אליבא דשמואל וכמ\"ש ובזה נתיישב ג\"כ הש\"ע דעולה הכל אליבא דהלכתא ודו\"ק (ויש ליישב את הטור ולחלק דשאני בפלוגתא דרב ושמואל בדילוג ימי החודש הנ\"ל דראיית י\"ז בסיון אינה מופלגת מי\"ו באייר כמו שהוא מופלג י\"ו באייר מט\"ו בניסן שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא שלא נודע עדיין שמדלגה דלמא למספר ימי הפלגה היא תראה ונסתרה ראיית י\"ו באייר שהיתה ל\"ב ימים מט\"ו בניסן וזו אינה אלא ל\"א יום משא\"כ כשחזרה לראות בי\"ח בתמוז שאז הוברר שימות החדש היא קובעת ולכך צריך ד' ראיות וה\"ה לעיל בדילוג דהפלגה דליכא האי חששא בד\"פ סגי וא\"צ ה\"פ ופליג רבינו על הרמב\"ן שבכאן ודוק היטב שבזה מיושב דברי רבינו אבל הש\"ע נשאר בצ\"ע לפ\"ז עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ולשאר הימים בוסת הדילוג פי' שאם תראה בפעם כו' אבל ב\"י פי' דר\"ל שחוששת גם לוסת הדילוג שקבעה בג\"פ הללו ואפי' לשמואל ומיירי שהיה לה וסת קודם שהתחילה ושנתה דמודה בה שמואל ומה שקרא לוסת ההפלגה וסת קבוע לפי שהוסתות הקבועים על הרוב הם שוים: "
                ],
                [
                    " והותר שלשים כיון דקבעה וסת ראשונה ועיין בס\"פ האשה והביאה ב\"י לשון הגמרא ולשון רש\"י והרא\"ש שכתבו ז\"ל היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' ולא ראתה והגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ' (פירוש כשהיה מתחילה היום כ' יום קבוע וידוע בחדש מש\"ה חוזרת לחשוש בראיית כ' לחדש זה וכן פירש\"י שם) מפני אורח בזמנו בא עכ\"ל הברייתא וע\"ז כתב רש\"י והרא\"ש דאע\"ג דלא ראתה ג\"פ ביום כ' מ\"מ לא נעקר עשרים כיון שלא ראתה ג\"פ ביום ל' אלא ב\"פ כו' ועיין בב\"י סוף דף קצ\"ב בד\"ה היתה רגילה כו' שהביאו. וא\"כ רבינו הו\"מ לאשמועינן רבותא לכתוב דאפי' לא ראתה ג\"פ ביום כ' וגם ראתה בנתיים ב\"פ ביום ל' אפ\"ה כשחזרה וראתה ביום כ' חזרה יום כ' למקומה והותר ל' י\"ל דמש\"ר ואם לאחר ששינתה פעם או פעמיים ליום ל' ראתה לסוף עשרים חזר וסתה של עשרים כו' ר\"ל דאף דלא ראתה בנתיים ג\"פ בכ' ואדלעיל מיניה קאי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר כו' חזרה לראות חוששת ליום עשרים קאי בין לשינתה ראיותיה כו' ומביא ב\"י ראייה לדין זה מדברי רש\"י ורא\"ש ומוכח משם בהדיא דלא אמרינן דחזרה לוסת הראשון אלא כשחזרה וראתה באותו יום שהיתה רגילה לראות תחילה כגון בעשרים לחדש דהיינו שהתם קאי אאשה שהיתה לה וסת תחילה בימי החודש וזהו הדין שכתב רבינו אחר זה אבל דין זה קאי אקבעה בהפלגה ואיו לראייתה יום מיוחד בחדש לכן בהפסיקה וחזרה צ\"ל דראתה ב' ראיות וק\"ל אבל מ\"ו פי' בענין אחר וכתב מ\"ש רבינו ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום עשרים כו' קאי על ראיית יום עשרים שהיה וסתה תחילה שוב אינה חוששת לעולם ומותרת לבעלה בלא בדיקה כשיגיע יום עשרים השני כנ\"ל עיקר ולא כדברי מהרי\"ק עכ\"ל ונלע\"ד דטעם של מ\"ו הוא דכיון דהפסיקה ולא ראתה פ\"א כשהגיע מספר הימים של ימי ההפלגה אין כאן יום שיגרום לחשוש דהא לא היה לה מתחילה יום קבוע לראות בו דהא זה מיירי בקבעה תחילה להפלגה דאדלעיל מיניה קאי ואין שייך לומר דתחשוש לסוף יום כ' השני דהא כבר נתבאר דלעולם לא מונין הפלגה אלא מהראייה שלפניה וכיון שפסקה תחילה ולא ראתה ליום עשרים אין כאן ראייה למנות ממנה שנית ונצטרך לומר שתחשוש ליום ארבעים מראייה אחרונה שראתה בו תחילה ולזה לא קבעה לעולם לראות ליום מ' ובשלמא בדין עקירת וסת החודש שכתב רבינו אחר וה שם דוקא בעינן שתפסוק ג' ראשי חדשים ולא תראה בהם דאי לא פסקה אלא חודש א' או שנים שפיר איכא למיחש לר\"ח הג' דאיכא יום קבוע שהיתה רגילה לראות בו דגורם החשש והשתא א\"ש לדעת מ\"ו הא דסתם רבינו וכתב תחילה ואם הפסיקה ולא ראתה ואח\"כ בדין וסת החדש פי' דבריו שפסק ג' חדשים ואף שהב\"י הביא גמרא ורש\"י ורא\"ש ושם איירי שפסקה ג\"פ אין ראיה דשם מיירי נמי בקבעה תחילה וסת החודש והכי דייק לשון רש\"י שכתב ולא ראתה עד כ' לחודש כו' אלא שצ\"ע מ\"ש רבינו לקמן בסימן זה ל' הרשב\"א בתינוקת שקבעה וסת כו' וקאמר שאם פסקה לראות ג' עונות בינונית אינה חוששת כו' מאי איריא ג' עונות דאפילו עונה אחת נמי ודוחק לומר דשם איירי נמי בקבעה תחילה ליום ידוע דעונה בינונית משמע דמוסת הפלגה איירי מיהא ע\"כ בלא\"ה קשה שם למה נקט שפסקה ג' עונות בינונית והול\"ל שפסקה ג' עונות מהעונות ראשונות יהיה מה שיהיה אלא צ\"ל דנקט עונות בינונית משום סיפא לאשמועינן דאם ראתה ג\"פ מג' עונות לג' עונות מכוונות מש\"ה נקט מספר עונה בינונית לאשמועינן דאע\"פ דעקרה כל פעם ב' עונות בינונית שדרך נשים לראות בהן מ\"מ לא מקרי עקירה אלא קביעות וסת מג' עונות לג' עונות (ועיין מ\"ש שם ישוב אחר) גם א\"ל ממה שמסיק שם וכתב בדין הזקינה שפסקה ג' עונות ולא ראתה די\"ל דאיירי נמי מוסת קבוע לחודש והא דמסיק שם וכתב חזרה וראתה דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דמשמע הא אם היה דינה כדין נשים גדולות היתה חוששת לוסת קמייתא אף שכבר פסק ג\"פ אינו ר\"ל שהיתה חוששת לוסת הראשון אלא היתה חוששת לעונה בינונית גם ליום שראתה דלמא תקבענו לימי החדש כדין נשים שאין להן וסת קבוע משא\"כ בתינוקת וזקינה ודו\"ק אלא שצ\"ע לפי' מ\"ו א\"כ מ\"ש חזרה לראות חוששת ליום עשרים והיינו ממש מ\"ש לפני זה היתה רגילה לראות ליום כ' ושינתה ליום ל' זה וזה אסורין דהא ודאי שם יום ל' לאו דוקא אלא ר\"ל שינתה לראות יום אחר והיינו הפסיקה מלראות בעונתה דכבר היה לה וחזרה לראות אח\"כ וא\"כ למה חזר וכתבו אבל לפי' ב\"י א\"ש דכאן איירי שהפסיקה ג\"פ דאז אינה חוששת לוסת הראשון אם לא שחזרה לראות ב\"פ כשיעור הפלגה בראשון וכמ\"ש. והיותר מזה קשה דמדקאמר זה וזה אסורין ש\"מ דלא נעקרה וסת הראשון אף שהפסיקה וכאן קאמר דוקא בחזרה לראות דפירש ב\"י ב' ראיות בהפלגה ראשונה (עי' מ\"ש לעיל דב\"י נמי ס\"ל דא\"צ ב\"פ לראות) וצ\"ל דמ\"ו לא ס\"ל הכי אלא פירש חזרה לראות כפשוטו דאפי' חזרה לראות פעם א' חוששין לוסת הראשון וק\"ל: "
                ],
                [
                    " חוששת לכל פעם שתקפוץ ר\"ל אפי' בלא זמן ידוע כו' ועי' בב\"י שתמה על רבינו למה פסק דקפיצה בלא זמן קבעה וסת והוא דלא כתוס' והרמב\"ם והרשב\"א אלא הרז\"ה לחוד הוא דפסק כן ע\"ש. עוד כתב ב\"י שם אחר זה ד' קצ\"ד ע\"ג אמ\"ש רבי' קפצה ב\"פ באחד בשבת כו' ז\"ל היינו כלישנא בתרא כו' גם אח\"כ בד\"ה ומ\"ש אבל אם קפצה כו' עד ומשמע דס\"ל דהני תרי לישני לא פליגי כו' ותמה אני ע\"ו שהרי בגירסת ספרי גמרות שבידינו דף י\"א ע\"א בהדיא תרי הלשונות סתרי זא\"ז ע\"ש. שוב ראיתי בחכמת שלמה שמחק בלישנא בתרא ובשבת קפצה ולא ראתה ע\"ש אבל בב\"י דף קצ\"ג סוף ע\"א הביא גירסת הגמרא שבידינו וכאן השמיטו וכמ\"ש בח\"ש: "
                ],
                [
                    " איבה חוששת שהרי לא קבעה כו' עיין מ\"ש בפרישה (ויש רוצין לחלק מ\"ש א\"א ז\"ל אבל קודם קביעות ג' פעמים חוששת כמ\"ש לקמן גבי פיהקה דשאני קפיצה מפיהוק שהיא רואה מחמת אונס ולכן לא חשיבא שתהא צריכה לחשוש רק בשתראה ג' פעמים דחשיבא קבוע וכסברא זאת כתב הרשב\"א והביאו ב\"י בדף קצ\"ד סוף ע\"א ולכן כתב רבינו הדין גבי פיהוק וגבי קפיצה לא השמיענו ודו\"ק עכ\"ה) מה שנ\"ל וזהו דלא כב\"י שכתב בסמוך גבי פיהקה שכתב רבינו ז\"ל ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר\"ח לר\"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהן ביחד כו' דכתב דהאי אינה חוששת ר\"ל כדין חשש דוסת הקבוע דאפי' אם עברה העונה ולא הרגישה אפ\"ה צריכה בדיקה. אבל מ\"מ חוששת כדין וסת שאינה קבוע ולפי דבריו כן הדין ג\"כ הכא בקבעה לקפיצות. ולע\"ד ל\"נ דל' אינה חוששת משמע דאינה חוששת כלל ומה שהביא ב\"י שם ראיה ממ\"ש אח\"כ כו' אין ראיה דשם איירי בלא קבעה לשניהן יחד וק\"ל ועמ\"ש עוד מה שיש לדקדק אדברי ב\"י: "
                ],
                [
                    " תולין ראיית אחד בשבת בקפיצה שקפצה בשבת כו' עיין בש\"ע סעיף י\"ז שלא פסק בהא כדברי רבינו אלא כהרמב\"ם ורמב\"ן דס\"ל דתולין אותו ביום אחד לחוד בלא קפיצה ושם בסעיף ב' גבי פיהקה בכה\"ג ב\"פ ביום אחד וראתה ובפעם הג' פיהקה בשבת ולא ראתה וראתה ביום א' שאחריו ופסק כדברי רבינו שתולין הראייה גם בפיהוק של אתמול וצ\"ע מ\"ש הא מהא וצ\"ל דה\"ט משום דבקפיצה פסק שם ג\"כ כהרמב\"ם דאינה קובעת וסת לנפשה כ\"א ע\"י זמן כיון דמחמת אונס דקפיצה בא הראייה וכמ\"ש ב\"י בשם רוב הפוסקים ע\"ש וא\"כ י\"ל כיון שקפצה בשבת ולא ראתה הרי ראינו שעבר האונס ולא בא מחמתו הראייה ותו לא תלינן בו ראייה של יום א' ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " בין שהוא קרוב ז\"ל הרשב\"א וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה (ר\"ל תוך עונה בינונית שהיא מל' יום לל' יום והיא קופצת ורואה מכ' יום לכ' יום עכ\"ה) ולא קפצה ולא ראתה ה\"ז חוששת ליום העונה. ובעלה הבא מן הדרך שא\"צ לשאלה אם יש לה וסת לימים ולקפיצה דאימר לא קפצה ולא ראתה (כמ\"ש לעיל סימן קפ\"ד) מ\"מ צריך לחשוש לעונה בינונית ומחשב לה וישהה עונה בינונית וכדי שתוכל לטבול אח\"כ ובא אח\"כ עליה כן הביאו ב\"י לעיל בסי' קפ\"ד לשונו ע\"ש (א\"ל למה לא משמיענו הרשב\"א נפקותא זה אפי' בלא בא מן הדרך דחושש לעונה בינונית אם לא קפצה ולא ראתה י\"ל דאשמועינן אף שוסת הקפיצות קילא משאר וסתות לענין הבא מן הדרך כמש\"ר לעיל סי' קפ\"ד מ\"מ מצינו דחמירא ג\"כ בזה. עי\"ל דאשמעינן אפי' הבא מן הדרך דלא ידע אי קפצה אי לא תלינן לומר דלמא לא קפצה ולא ראתה ומחמרינן וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ולא הביאה סימנים ז\"ל ב\"י נראה דלאו לאפוקי הביאה סימנים בעודה קטנה אתא דהא שומא נינהו אלא לאפוקי הגיעה למי הנעורים ובדקוה ולא הביאה סימנים דכל דבדקוה ולא הביאה סימנים אע\"ג שהיא גדולה כמה לא מחזיקין לה בהגיע זמנה לראות כו' עכ\"ל ונראה דר\"ל האי ולא הביאה סימנים לא אקטנה בשנים קאי אלא בבא בפני עצמה היא ללמדך שגם אם הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא מצאו לה סימנים הוא בחזקת קטנה ומיהו לשון אלא לאפוקי לא א\"ש. ולכאורה היה נראה למחוק בב\"י תיבות ולא ולגרוס לאפוקי הגיעה לימי הנעורים ובדקוה והביאה סימנים ומ\"ש אח\"כ דכל שבדקוה כו' ה\"ק דוקא הביאה סימנים אמעיט דאילו בדקוה ולא הביאה ג\"כ מחשב כקטנה. ורשב\"א מ\"ש ולא הביאה סימנים ג\"כ כאילו אמר או לא ואגדולה קאי דדוקא בשלא הביאה סימנים דינה כקטנה משא\"כ בהביאה סימנים ולפ\"ז יתיישב הכל: "
                ],
                [
                    " אינה חוששת לוסתה הראשון כלל כו' עיין פירושו בפרישה אבל אין לומר דמ\"ש אינה חוששת לוסתה הראשון כלל ר\"ל אם הפסיקה צ' יום בלא ראייה אינה צריכה לחוש לוסתה הראשון ר\"ל אם היתה רגילה לראות ביום מיוחד כגון בר\"ח א\"צ לחוש לו לפרוש אותו היום או אם היה לו כבר וסת הפלגה א\"צ לחוש ליום ההפלגה כגון שהיתה רגילה לראות מכ' לכ' והפסיקה צ' יום אין צריכה לחוש ליום ק' דהוא יום העונה ואח\"כ כתב דאפי' חזרה לראות כו' דז\"א דא\"כ מאי איריא קטנה כל נשים דעלמא נמי דינא הכי דאם פסקה ג' עונות לא צריכין לחשוש עוד לוסתה הראשון לכן נראה כמ\"ש בפרישה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " שהיתה למודה לראות בהן כו' עיין מ\"ש בפרישה והאריך עוד ב\"י וכתב דרשב\"א בריש שער ג' בתורת הבית הארוך השוה דין זקנה לקטנה ורבינו הביא דברי הרשב\"א לעיל ר\"ס קפ\"ד ז\"ל וכתב הרשב\"א בד\"א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיע' לימי הנעורים כו' א\"צ לפרוש ולא כתב שם בשם הרשב\"א שגם בזקנה הדין כן. דה\"ט משום דרבינו העתיק ל' תורת הבית הקצר ובת\"ה הקצר לא כ\"כ אלא בקטנה וכן דעת ב\"י: "
                ],
                [
                    " כל שקורין לה אמא כו' התוס' כתבו דלאו בדעתה תלוי הדבר אלא כל שראויה לקרות אמא ואין לה חשש והרמב\"ם בפ\"ד מהל' משכב כתב כל שקורין אותה זקנה בפניה ואלו ואלו דברי אלהים חיים מ\"ו ופלוגתא דתנאי היא וב\"י הביאה: "
                ],
                [
                    " ואם הקדימה כו' חוששת נמי ליום הקדימה ואע\"ג שכתב הרמב\"ן לעיל דכשהיא קבעה לה וסת שוב אינה חוששת רק חששא אחת וכאן קבעה לה וסת בר\"ח למה תחשוש לכ\"ה י\"ל דשאני הכא דראיית ר\"ח הג' לא חשיבא דמים גמורים מאחר שהיה ממעיין פתוח: וכתב רש\"ל וכן הדין לימי זיבה כשראתה ב\"פ בר\"ח וחזרה וראתה בכ' לחדש ובר\"ח שראיית ר\"ת הג' באחד בימי זיבה לראיית עשרים לחדש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ורביעית בב' לחדש כו' בי\"ס כתוב בהן והרביעית בעשרים לחדש ונלע\"ד דאינו נכון דהא ראיית כ' לחדש אינה לא בימי נדה ולא בימי זיבה ומאי אתא לאשמועינן בזה דראתה ג\"כ בר\"ח ואי אתא לאשמועינן שאע\"פ שראיית ר\"ח היא בתוך ימי זיבה אפ\"ה קובעת אותו ג\"כ דזה פשיטא דהא מתחילה קודם ראיית כ' קובעת שלשה פעמים בר\"ח ומאי שראתה בר\"ח פשיטא דלא נחשב עקירה אע\"ג דהוי בימי זיבה מיהו י\"ל דשפיר גרסינן כ' ומיירי אפי' שראתה ראיית ר\"ח אחר כ' וא\"ל א\"כ למאי צריך ראייה אחרונה שאחר כ' די\"ל דא\"כ דלא ראתה בר\"ח האחרון נעקר וסת החודש ואע\"ג דוסת שנקבע בג\"פ אינו נעקר בפ\"א הכא שאני הואיל שיש לה וסת אחר שנקבע ג\"פ לכן נעקר זה בפ\"א שלא תראה בו דהא דקובעת וסת בתוך וסת חידוש הוא ולכן בדבר מועט נעקר אחד מהן וכ\"כ ב\"י ג\"כ לעיל בדברי הרמב\"ן גבי לעולם היא חוששת לשניהן עד שתעקר כו' וא\"כ אם לא תראה בר\"ח האחרון פשיטא דחוששת לראייה כ' דהא אין לה וסת אחר ודו\"ק: (כך אינה חוששת לראיה שתראה כו' עיין בתשובת מהר\"ם מפדאו\"ה סי' כ\"ה שהאריך מאד בזה שר\"ל שאינה צריכה לא פרישת עונה לסוף ל' לראיה ולא בדיקה כיון שאין לזו דין אשה שאין לה וסת והגדולים שחולקין ע\"ז לפי שחוששין לה כדרך שחוששין לאשה שאין לה וסת ע\"ש עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וחכמים גזרו על כל כתם כו' ז\"ל הכ\"מ ר\"פ ט' דאיסור ביאה וקשה לי הא הוה ס\"ס ספק בא מגופה ספק שלא מגופה ואת\"ל מגופה ספק מן המקור וספק מן הצדדין וטהור י\"ל דאע\"פ כן החמירו חכמים דאיסור חמור הוא. ועי\"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאילו מגופה הוא ודאי ואין כאן אלא ספק אחד עכ\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ולא גזרו בקטנה כו' והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחילה לכתמיה אפי' היא קטנה דהא אפי' לדם בתולין מונין ז' נקיים ואין להקל מן המנהג מ\"ו: "
                ],
                [
                    " וראתה ג\"פ אפי' ביום אחד בב\"י משמע דאפי' הרמב\"ן דלעיל מודה בזה שכתב דרש\"י סובר כן. ודעת הרמב\"ן הוא כרש\"י בהא דלעיל וכמ\"ש הב\"י וה\"ט דראינו שיש לה דמים רבים ומוחזקת בכך משא\"כ בראייה דהפלגות או אפשר דרש\"י מפרש ג\"פ חוץ מראיה ראשונה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואין חוששין שמא נשרו כתב הרשב\"א הטעם דבכתמים שהם מדרבנן הקילו משא\"כ לענין מיאון היכא דאיכא לספוקי לאיסורא כגון שבא עליה לאחר שהגדיל (ועיין בא\"ע סימן קצ\"ה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וגריס הוא ט' עדשות ועדשה הוא ד' שערות נמצאו ל\"ו שערות כן הוא במשנה בפ\"ו דנגעים ומוכח שם בפי' המשנה מהרמב\"ם שר\"ל שערות על המקומות של שעורות ושער ר\"ל ברוחב המקום שיש בין שער לשער ונמצא שיעור גריס הוא ל\"ו מקומות דהיינו ו' מקומות על ו' מקומות והיינו נמי ג' עדשים על ג' עדשים דכל עדשה היא בארכה ב' מקומות וברחבה ב' מקומות וזה שכתב שם הרמב\"ם דמה דכתיב בנגע ב' שערות לבן ר\"ל צמיחת ב' שערות ונלע\"ד דר\"ל יניקת ב' שערות דכל שער יונק מכל הצדדין סביביו בחצי שיעור רוחב שיש מן שער לשער נמצא שיניקת ב' שערות מחזיק כשיעור שיש בין שער ראשון לשער ג' כזה ?| | | והיינו ברוחב ב' מקומות שהרי כל שער יונק חצי שיעור ריוח מזה וחצי שיעור ריוח מזה וכשתקבע ל\"ו שערות ו' על ו' הוה ג\"כ עד\"ז שיניקת שני שערות החיצונות יניקתן הולכת להלאה שיעור חצי ריוח והוא בכלל שיעור הגריס ונמצא שהן עומדין הל\"ו שערות שוה במרובע אחד ודו\"ק וע\"ש בפי' המשנה להרמב\"ם בפי' שיעור גריס דנגע ומתוכו תעמוד על מ\"ש מהרי\"ו בסימן ס\"ב כי א\"א לציירו כ\"א על מ\"ש שם הרמב\"ם דהיינו שתצייר הנגע באמצע ב' מקומות על ב' מקומות ואח\"כ תוסיף עליו כן מכל ארבעה צדדין וגם תרבע כן בקצוות ותמצא מכוון ו' על ו' ובכללן יחד המה ל\"ו וק\"ל. ובזה אתי שפיר דבתשובות מהרי\"ו סימן ס\"ב כתוב דשיעור עדשה היא ב' שערות וכן הוא האמת דעדשה לפי מ\"ש ארכה ב' שערות אלא שרחבה ג\"כ ב' שערות והתם בתשובה לא מיירי אלא באורך או ברוחב ושם פי' נמי דל\"ו שערות כוונתו על המקומות של השערות כמ\"ש ודו\"ק. וכתב ב\"י בשם מהר\"י מולין ז\"ל שיעור הגריס כמו ט' עדשים וט\"ס הוא במרדכי שפתב תשעה שעורות כו' עכ\"ל ומהרי\"ו כתב בתשובה הנ\"ל דשפיר גרסינן שעורות דשעורות ועדשות חד שיעור יש להן ע\"ש. ומ\"ש ב\"י עוד בשם מהר\"י מולין ז\"ל אלא ט' עדשים על ט' עדשים שהם ל\"ו שערות נראה דל\"ד נקט ט' על ט' ואולי הוא ג\"כ ט\"ס. ודומה לזה כתב ב\"י בא\"ח בהלכות סוכה סי' תרל\"ד ששיעור ההיקף סוכה עגולה כ\"ט וב' חומשים על כ\"ט וב' חומשים וצ\"ל דל\"ד קאמר ועיין מ\"ש שם: "
                ],
                [
                    " עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול ז\"ל הראב\"ד כיון שלא הוזכר פול של מקום פלוני ולא פול של הבינוני אלא סתמא משערין בכל פול שיזדמן שהרי אמרו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל. ומ\"ש עד שיהא כגריס הגדול כתב ב\"י דה\"ק עד שיהא בו יותר משיעור אותו גריס גדול והיינו כגריס ועוד שאמרו חז\"ל (ודבר פשוט אם נאמר מ\"ש בפרישה בשם רש\"ל דל\"ד קאמר אלא ר\"ל כגריס ועוד אין אנו צריכין לדברי הב\"י ואם נאמר דברי הב\"י א\"א צריכין לדברי רש\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " על ראש גודל רגליה וכ\"ש בשאר הרגל דכתב הרשב\"א הרואה כתם על עקבה ועל רגלה ואפי' על ראש גודלה טמאה עכ\"ל ב\"י ומיהו צ\"ע אם בכלל זה נמי ראש אצבעות הרגלים דלכאורה נראה דלא על חנם נקט ראש גודלה אלא משום דסמוך לפנים הוא משא\"כ בשאר אצבעות שהן לצד חוץ אם לא שנא' שלרבותא נקטיה שהוא בולט יותר לחוץ אבל ז\"א שהרי הטעם הוא דכשהאשה הולכת אז ראש הרגל הוא בא ג\"כ כנגד מקום התורפה דב\"י כתב דסוף מקום הדיבוק מצד זו ומצד זו שהוא נראה בפנים ומבחוץ הוי כלפנים: "
                ],
                [
                    " וכן הדין אם נמצא במעפורת ז\"ל ב\"י ונראה מדברי הרשב\"א דוקא כשמכסה ראשה כיסוי בעלמא ואינו מקושר יפה אבל אם קשרה בו ראשה יפה וכשנעורה ממשנתה מצאתו ג\"כ קשור יפה פשיטא שאינה חוששת לו דהא חזינא שלא נתהפך ולא חזר אילך ואילך: "
                ],
                [
                    " אם אפשר לה להתגלע כתב הרשב\"א אע\"פ שעכשיו עלה עליו קרום ואינו מטפטפה אפ\"ה תולין בו ואמרינן שמא עלה בה שלא מדעת ב\"י: (ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט הוא שכתמיה טהורין אפי' אם בשעת וסת לא בדקה ושוב בדקה ומצאת כתמיה על סדינה או על חלוקה טהורה וכ\"ש בימי ליבונה דתלינן להקל סי' תרנ\"ט מן תשובות מהר\"ם רש\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " כך תולה בבעלה ובבנה ה\"ה שתולה באחר אם שוכבים עמה אלא שאלו אפי' מסתמא דרכן ליגע בה וכן בש\"ע: "
                ],
                [
                    " וכתב הרמב\"ן אבל אם היו עסוקין בדם כו' מיהו אם היו עסוקין בדבר שדרכו לינתז כגון שחיטה וכיוצא בה פשיטא שאף על פי שלא נמצאו בהם דם תולה שמא ניתז ב\"י: "
                ],
                [
                    " והכל לפי הענין כ\"כ הרא\"ש ומסיים בה שהרי א\"ר נחמן דרוקדת כעיר שיש בה חזירין דמי ואין חוששין לכתמיהן ופירוש דרוקדת שהיו טבחים הרבה ואשפות ושקצים מצויין בה א\"כ אף אנו נאמר דעיר דאין שרצין ושקצין מוטלין בשוק שינברו בהם החזירין אף ע\"פ שיש בה חזירין חוששין בה לכתמיהן: "
                ],
                [
                    " שתי נשים שנתעסקו בציפור כו' א\"ל דנתלה חצי סלע מכל א' בציפור והחצי השני מכל א' בכינה דהא לא ידעינן אם הסלע אינו יותר משני גריסין וק\"ל. וגם א\"ל דלמה לא מחלק הכא בין באו לישאל בפעם אחת או בזה אחר זה משום דלא מקילין בזה כ\"א באיסור דרבנן אם כבר ביטל או בב' קדרות לעיל בסימן קי\"א ויש בא' כדי לבטל משא\"כ הכא דראיית דם גמורה הוי מדאורייתא וגם י\"ל דשאני בעכבר שלא נכנס אלא בבית אחד והשני בודאי אין לספק בו וכן בשני קדרות דלא נפל האיסור אלא לא' מהן משא\"כ הכא דאיכא למימר דמהציפור בא על כל אחד כחצי סלע והחצי השנייה היא דם מקורה דכל אחד ועיין בתוס' בריש מסכת נדה: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ן טיהר בנתעסקה כו' עיין בב\"י שכתב דגם מדברי הרשב\"א יש לדקדק שס\"ל הכי שהרי כתב דוקא במצאה שני גריסין ועוד שהיא טמאה כו' ע\"ש ודבריו דב\"י אינן נראין דהא כתב הרשב\"א בהדיא דמטהרין לא משום דשדינן דם העסק בי מצעי אלא משום דאמרינן דהיותר מדמי העסק בא מהכינה וא\"כ בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה שני גריסין דהוא כגריס ועוד יותר מדמי העסק תו אין לתלות בכינה דאין דם דהכינה כ\"כ. עוד כתב ב\"י וגורס והרמב\"ן טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כו' והא דאצטריך רבינו לכתוב בסמוך דין דמצאה כשני גריסין וכינה מעוכה בה דטהורה ולא סגי בהא דכתב כאן דתולין להקל בנמצא כתם כשני גריסין אפי' נתעסקה בפחות מגריס משום דשאני התם בכינה מעוכה דצריכין לתלות בב' כינות חדא האחד דלפנינו שמעוכה בה והא' עברה ונפלה לה ובזה לא אמרינן בעלמא לתלות בשני כינים ומה\"ט איכא מ\"ד בגמ' דאמר דטמאה קמ\"ל דקי\"ל כאידך מ\"ד דמעוכה דהכינה שהיא לפנינו כאילו היה מעסק אחר וליכא לספוקי אלא בחד כינה ובחד כינה תולין ובלא\"ה לק\"מ דבדין דנמצא כינה מעוכה כ\"ע מודו אפי' סברא קמייתא דטימא כשני גריסין ומש\"ה דייק רבינו וכתב בסמוך שהגריס האחד ודאי מכינה כו' לשון ודאי קדייק הכי וק\"ל. ומ\"ש ב\"י דמ\"ש או שני גריסין משם הרמב\"ן כתבה וכן מ\"ש אם נתעסקה פחות מגריס כו' משם הרשב\"א כתבה נלע\"ד דשני תירוצים הללו הם דחוקים גם בש\"ע דלא כתב שם ל' הרמב\"ן ורשב\"א וכתבה בל' זה ולכאורה היה נלע\"ד דמש\"ה כתב רבינו משום דיש לחלק ולומר הסברא איפכא דטפי יש סברא לטמאה בנתעסקה כגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דאם נאמר דגריס הוא מדם העסק צ\"ל דהמעט הנשאר הוא מדם כינה ואינו מהסברא דאם כן טפי מהאי מעט הו\"ל להמצא ממנה משא\"כ בנמצא עליה שני גריסין ומ\"ש וכן אם נתעסקה בפחות מגריס כו' קאי אמ\"ש או שני גריסין וכאילו אמר או שני גריסין וכן אם נתעסקה בפחות כו' והשתא א\"ש מ\"ש ז\"ל ורשב\"א טיהר בנתעסקה בפחות מגריס דהול\"ל אפי' נתעסקה בפחות כו' ולפי מ\"ש יכול להיות דדוקא קאמר או אינו רבותא מש\"ה לא כתב אפי': "
                ],
                [
                    " שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום כו' וכתב רמ\"א בד\"מ ובש\"ע דמיירי בדבר המקבל טומאה וכן הוא בגמרא דגרסינן ההיא איתתא דאישתכח לה דמא במשתיתא ופירש\"י שהיתה מסכת טווי לארוג ונמצא דם על השתי עיין בב\"י שהביאו. אבל אין לחלק ולומר דוקא בכתם הנמצא הקילו בדבר שאינו מקבל טומאה אבל כאן דנמצא דם בעין אפי' בנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה יש להחמיר ז\"א דהא בפ' האשה שעושה צרכיה שמחלק שם בין נמצא על הספסל שמקבל טומאה או לא שם נמי אנמצא עליו דם קאי והביאו ב\"י לעיל בד\"ה כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה ועוד דאין לחלק בין כתם לדם דהא כתם אם אין ידוע שמדם הוא בא לא מטמאין אותו כמ\"ש רבינו כאן וגם דם בעין הנמצא ולא הרגישה שיצאה מבשרה טהורה מדאורייתא כמ\"ש רבינו בריש הסימן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " או שהניחתו בקופסא זו ואצ\"ל זו קתני דאפי' בהניחתו מגולה כתב שטמאה ולא אמרינן שמא מעלמא נפל וכל שכן בהניחתו בקופסא וכתבו רבינו כדי לימשך אחר לשון הגמרא ב\"י אבל נלע\"ד דפי' כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה לכאורה נראה דה\"ה בהניחתו תחת הכר וכן משמע מדברי הגמרא ומדברי הרשב\"א שהביא ב\"י שאין חילוק ביניהן ודלא כמשמעות דברי ב\"י בש\"ע ע\"ש אבל שוב ראיתי במשנה ר\"פ הרואה כתם דאיתא שם בהדיא דאם בדקה בעד הבדוק והניחתו תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול טהור הוא וכתב עליו הרא\"ש אם עגול טהור עד שיהא בו כגריס ועוד ש\"מ דס\"ל דוקא בהניחתו תחת יריכה דשם אין מאכולת מצוייה טמא בכל ענין אבל בהניחתו תחת הכר מודה בעגול שהוא טהור: "
                ],
                [
                    " שאין נקרא עד הבדוק לה אלא כו' נראה דהני רבותי דכ\"כ הרשב\"א בשמם ס\"ל כיש מי שהורה להחמיר בעד שאינו בדוק בנמצא בו כגריס ועוד כמ\"ש גם כן הרשב\"א בשמו לעיל לפני זה דאל\"כ קשה כיון שבדקתו ומצאו טהור ע\"א אף שהניחתו למה נקיל בו יותר מאם נמצא כתם בסדין דמטמאין אם הוא כגריס ועוד אלא ודאי המיקל כגריס ועוד הוא סבר שפירוש עד שאינו בדוק היינו שלא בדקתו כלל וכהסכמת הרשב\"א שכתב אדעת רבותי הנ\"ל שלא יראה לו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור מלשון ב\"י משמע דר\"ל לאחר הפשטה בדקה החלוק ומצאה טהור דאל\"כ בדיקה דקודם לבישה ל\"ל ולפ\"ז היה נ\"ל להגיה שלבשתו וה\"ק בדקה חלוקה אחר שלבשתו ופשטתו ומצאה טהור וקמ\"ל דהשנייה טמאה ולא מציא למימר הואיל ולא בדקתי לא אסמוך אבדיקה ראשונה ובת\"ה הקצר כתב הרשב\"א ז\"ל האשה שלבשה חלוקה בדוק וכשפשטתו בדקה עצמה וחלוקה ומצאה טהור והשאילתו כו' משמע בהדיא שבדקה את החלוק קודם לבישה וצ\"ע: "
                ],
                [
                    " בעלת החלוק תולה בהן ז\"ל הרשב\"א כשאמרו חז\"ל תולה בהן ל\"ש טהורה לגמרי או שהיא בספירת ז' נקיים בחזקת טהורה היא ורמ\"א כתב ע\"ז ולקמן בסימן קצ\"ו יתבאר דאין מקילין בג' ימים ראשונים של ז' נקיים: "
                ],
                [
                    " לעצמן החמירו כו' וכ\"כ המ\"מ בשם הרמב\"ם דמותר אפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר תהיה מותר להבעל על דם טוהר מפני שזה תולה במנהג המקומות וכמ\"ש רבינו בסימן קצ\"ד ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ג' נשים שלבשו חלוק אחד כו' נראה דמשום סיפא כו' א\"נ משום דהאי דינא דג' נשים מל' המשנה הוא ורישא דשתי נשים שלבשו חלוק כו' מדברי הרשב\"א הוא מש\"ה נקטי' ומש\"ה כתב כאן ולא בדקוהו בנתיים ולא כ\"כ לעיל משום דכאן הוא הגוף וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שהסדין עשוי להתהפך כו' וכתב ב\"י ז\"ל כתב הרשב\"א בת\"ה אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים מדרבנן אבל אשה אחת שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא עכ\"ל: <br>סימן קצא שאלה האשה שעושה צרכיה ורואה דם על המים כמין קרטין כמין חול ואינם אדומים אלא דיהה חזרנו על כל הצדדין ולא מצאנו לה היתר אם בכל פעם כשעושה צרכיה בודקת בקינוח ואח\"כ רואה דם על העד אע\"ג דקי\"ל בין עומדת בין יושבת טהורה ה\"מ כי נמצא דם בספל שאין דרך דם לבא מן המקור עם מי רגלים אבל אם בדקה אח\"כ וראתה דם ודאי לא בא אלא מן המקור כו' מוהר\"ם רש\"ל וכ\"כ ב\"י בשם המרדכי עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " תבעוה לינשא ונתפייסה כתוב בתשובת הר\"ש בר צמח דגם מחזיר גרושתר צריכה להמתין ז' נקיים: "
                ],
                [
                    " כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל יש מגדולים שכתבו כו' דכל זה דוקא ברואה ודאית כר ואפי' לסברת הרא\"ש שאכתוב בסמוך שס\"ל שיותר שהיא קרובה לימי החופה יותר לבה הומה ויש לחשש לחימוד מ\"מ כולי האי לא גזרי כיון שלא ראתה ואינו אלא גזירה דרבנן: "
                ],
                [
                    " ובודקת בכל יום דוקא לכתחילה אבל בדיעבד בפ\"א שבדקה בתוך ז' סגי דלא עדיפא מרואה ודאית ואע\"פ שכתב שיש לחוש שמא בכל יום תראה מחמת חימוד מ\"מ לא מסתברא שיחמיר בה יותר מרואה ודאית והרמב\"ן מיקל יותר וס\"ל דאפי' לכתחילה סגי בבדיקה אחת והא דכתב רבינו וכ\"כ הרמב\"ם היינו שג\"כ אינו מצריך הפסק טהרה ב\"י: (וכתב רש\"ל והאידנא נוהגין להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקין כל ז' נקיים: הג\"ה פי' רשב\"ם דבעינן ז' נקיים סמוך לבעילת מצוה וכ\"כ הרוקח וכ\"כ מורי בפ\"ק דיומא שאם טבלה אחר ז' נקיים ולא נבעלה צריכה לבדוק בכל יום עד שתבעל דלעולם משתבעה לינשא איכא לספוקי דלמא חזיא מחמת חימוד עד שתבעל הילכך ז' נקיים סמוך לבעילת מצוה בעינן הגהות מיי' עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " שזמנה רחוק ואינה חומדת בכך ונ\"מ בהאי טעמא נמי דאם תבעוה לינשא לאחר י\"ב חדש והתחילה לספור ז' נקיים וביום ג' או ד' לספירתה נתרצו לכונסה צריכה לספור ז' נקיים מחדש ולא מעת התביעה שהרי מעת התביעה לא היה חמדה ומש\"ה לא קאמר טעמא שתחזור ותחמוד לאחר זמן קודם נישואין. ואזה נמי מסיק ואמר שמונין לה מכי רמו שערי באסינתא שאף שרגילין לעשות חופה עד\"מ ד' שבועות אחר זה מ\"מ מונין לה מאותה שעה דאם הסמיכו ביני ביני לעשות חופה מיד א\"צ למנות ז' נקיים חדשים: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בועל בעילת מצוה ל' התוס' בפ\"ק דכתובות דף ד' כתבו אהא דתניא הרי שהיה פתו אפוי כו' ומת אביו של החתן כו' ובועל בעילת מצוה כו' ז\"ל בעילת מצוה קרי ליה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרינן דאין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי (פי' זהו שנא' כי בועליך עושיך ע\"י בעילה עשאך כלי) וע\"י כך מדבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי ליה לבעילה הראשונה בעילת מצוה עכ\"ל וי\"מ שקרי לה בעילת מצוה ע\"ש הברכות שמברך אחר שמצא בתולים כמפורש בה\"ג והביאו הרא\"ש ורבינו בע\"א סימן ס\"ג וז\"א דהא ברכה זו לא נזכרה בשום מקום בתלמוד והרא\"ש כתב אפשר שהגאונים תקנוהו ואם כן למה קראוהו בברייתא בעילת מצוה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ופורש מיד ז\"ל הרשב\"א בתשובה אע\"ג דאין לך מכה גדולה מזו לא תלינן בה בדתלינן בעלמא במכה משום דשאני הכא דיש לחשוש לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם ועוד בבתולה יש להחמיר לפי שאינה אלא לפי שעה ופ\"א אבל היכא שאפשר שתאסרנה על ידה לבעלה לא החמירו עכ\"ל וז\"ל הרא\"ש טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה ובין בוגרת ובין ראתה ללא ראתה ועוד משום שחתן יצרו תוקפו עליו הלכך הסכימו רז\"ל להשוות כולן וליתן להן דין חומרא שבחומרא דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה לבד עכ\"ל וב\"י הביאם: "
                ],
                [
                    " ואפילו בוגרת שכלו בתוליה כו' האי אפילו קאי אמ\"ש למטה אפילו בדקה אבל א\"ל דקאי אלמעלה אמ\"ש לפני זה ולא ראתה ופי' של ולא ראתה ר\"ל שלא ראתה עתה דם בתולים כמ\"ש אח\"כ כמה פעמים ולא ראתה דם לידה וכן מוכח מיניה וביה שפירש כן דאם נפרש ולא ראתה מעולם קשה מאי נ\"מ דאף אם כבר ראתה פ\"א או ב\"פ ולא קבעה ג\"פ אין חוששין כלל לראייתה כמ\"ש לעיל ס\"ס קפ\"ט אבל אין הלשון של וראתה סובל פי' זה דל' ראתה משמע דם הבא מן המקור בטבע כמו סתם ראייה המוזכר בכל מקום ועוד דא\"כ למה חזר וכתב ואפילו בדקה ולא מצאה דם ודוחק לומר דתרתי קאמר וה\"ק ל\"מ דלא ראתה שפע דם אלא אפילו בדקה ולא מצאה דם. ולכן ע\"כ צ\"ל שפי' שלא ראתה מעולם וא\"ל מנ\"מ דאף אם כבר ראתה פ\"א כו' דמ\"מ רבותא יש ברואה פ\"א יותר משלא ראתה מעולם ולכן ע\"כ צ\"ל דמ\"ש ואפילו בוגרת שכלו כו' קאי אלמטה כמ\"ש ב\"י וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אפילו כשאינה במטה משום הרגל ולפ\"ז משמע בהדיא דאפילו בימי ליבונה אסור אבל שמעתי משום מ\"ו שנהג היתר בימי ליבונה אבל לקמן בסימן קצ\"ה משמע בהדיא דאין חילוק בשום דבר ע\"ש: ועתה נהגו פרישות יתירה שלא ליגע אפילו בסדינים שיש בו דם נדות אפילו שלא בפניה ואין טעם לחומרא זו שלא אסרו אלא שלא ישכב וישן על מטתו משום הרגל ואפשר שהטעות נמשך מזה שסוברין שאסרו לישן במטתה משום שיגע בדם נדתה ולפ\"ז אסור ליגע ג\"כ בסדין אבל ז\"א דהטעם הוא משום הרגל עבירה: (ומה שנוהגין שטובלין הכלות בליל ד' אע\"פ שלא נבעלת עד מ\"ש מפני שבתולה נישאת ליום ד' כן נוהגין עדיין לטבול ליל ד' רוקח רש\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפי' לא ראתה דם פי' אפי' למ\"ד אפשר לפתיחת כו' ונראה דיש נ\"מ בהא דקי\"ל א\"א לפתיחת הקבר בלא דם אפילו אם אין לה דין יולדת דהיינו בשילדה דמות דגים ובהמה וכמ\"ש רבינו בסמוך דאין מטמאה משום לידה מגזירת הכתוב מ\"מ מטמא משום דם דא\"א לפתיחת הקבר בלא דם וע\"ד הדרש י\"ל טעם טומאת לידה אע\"פ שלא ראתה דם דהיינו הולד חשוב כמת בשעה שיצא ממעי אשה כנגד החיים שהוא חי במעיה ומטמא לאמו ביציאתו וזהו שאיתא בגמרא ורא\"ם הביאו ריש פ' תזריע דפליגי בו אי מטמאה טומאת מת אלא ששם י\"ל דדוקא אנפל קאי: "
                ],
                [
                    " וטובלת לאחר י\"ד אפילו לא פסקה פירוש לאותן שבועלים כו' אזלא חומרא דרבי זירא שחשוב כל נשים יולדות בזוב וק\"ק למה לא נחוש לראייה שראתה בשבוע שנייה שמא דם נדה הוא לטמאה ז' ימים כדין נדה ודוחק לומר דבימי לידה אין חוששין לדם נדה וי\"ל כיון שבועלין על דם טוהר ש\"מ דבימי הלידה שטמאה בזכר ז' ימים ובנקבה י\"ד ימים אינה משום שראתה דם אלא אפילו לא ראתה דם כלל היא טמאה מגזירת הכתוב י\"ד ימים ואחריהם גזירת הכתוב שהיא טהורה אפילו רואה דם וכיון שכן פשיטא שא\"צ ז' נקיים לדם שראתה אחר ז' נקיים הראשונים דהא אין שם דם עליה משא\"כ לדידן דאין בועלין על דם טהור ומחשבין לכל דם דימים ההם כדם נדה גמור פשוט דלעולם צריכה ז' נקיים וק\"ל: "
                ],
                [
                    " עד שיגמר צורת הולד כו' והא דאיתא בגמרא ורש\"י מביאו בתחילת פ' כי תזריע שאפילו יולדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה יש לומר מדקאמר שילדתו מחוי כו' משמע דמתחילה היה ולד גמור אלא שנמחה אחר כך וכ\"כ הרא\"ם בפ' כי תזריע וזה אפשר להכיר מה היה מתחילה כגון שפיר מרוקם ועיין בהרא\"ם: "
                ],
                [
                    " טהורה מטומאת לידה ר\"ל מספק טומאת נקבה וי\"ל ג\"כ משום דכל דינים הללו משניות וברייתות הן והן שנויים קודם שהחמירו בחומרא דרבי זירא ויש נ\"מ ג\"כ בדבר אם ילדה בימי זיבה ולא ראתה ג\"פ דלא היתה צריכה אלא לשמור יום כנגד יום או יומים ואי היתה טמאה משום לידה צריכה ז' ימים לפחות אפי' היה זכר וק\"ל אבל יותר נראה דנ\"מ אפילו בזמן הזה ואפילו היה זכר כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " דל\"ש זכר ול\"ש נקבה שוין למ' יום ל' הגמרא דקאמר מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין ואומרים בת פלוני לבן פלוני ובמקום אחר אמרינן דמלאך הממונה על ההריון נוטל הטיפה מיד שמזריע באשה ומביאה לפני הקב\"ה וגוזר עליו מה שיהיה מטיפה זו אם כן משמע דתיכף שמזריע בתוך האשה על אותו טיפה מכריזין אם נקבה היא בת פלוני לפלוני וקאמר קודם יצירת הולד משמע בהדיא דבמ' יום בגמר צורת הולד אפילו בנקיבה דאילו למ\"ד נקבה לפ' יום הול\"ל פ' יום קודם יצירת הולד וא\"ל שעיקר ההכרזה הוא על הזכר שבן פלוני ישא בת פלוני דז\"א דהא הזכר יכול לישא כמה נשים ואין שייך גזירה כ\"א בנקבה שתהא מיוחדת לבן פלוני ומש\"ה נמי אמרו בת פלוני לבן פלוני ולא אמרו בן פלוני לבת פלוני גם סתם זכר בשעת נישואין בא בשנים יותר מנקבה וא\"א לומר שמכריזין בן פלוני בשעת יצירתו לבת פלוני שעדיין לא נזרע ונוצרה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אין חוששין לולד אחר לכאורה היה נ\"ל דמיירי אפי' בימיהם שטיהרו בהולדה דמות בהמה כי זה ברייתא הוא בפרק המפלת אבל א\"א לומר כן דא\"כ מאי מסיק רבינו ואם הולד הנדמה הוא זכר כו' הו\"ל לאשמועינן טפי דאפי' בזמניהם דהאי נדמה הוא בהמה ואין כאן טומאה כלל אפי' הכי יש לחשוש לולד השליא ודלמא נקבה היא וטמאה י\"ד ימים אלא פי' כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " משיצא רוב ראשו חשוב כילוד כו' מל' ואפי' יצא מחותך איברים כו' דכתב רבינו משמע בהדיא דס\"ל דביצא ראשו תחלה אין חילוק בין מחותך לשלם וכן דעת הרשב\"א שכתב ז\"ל אם יצא כתקונו מונין לו משיצא ראשו ולא כל ראשו אלא פדחתו לבד הראש שאמרנו בין של ולד חי בין של נפל ואפי' יצא מחותך לעולם הראש כרובו עכ\"ל הרשב\"א והא דשינה רבינו וכתב במחותך משיצא רוב ראשו משום דתפס לשון המשנה פרק המפלת דקתני משיצא רוב ראשו איזהו רוב ראשו משיצא פדחתו עכ\"ל ורבינו ששינה וכתב מתחלה רוב פדחתו תפס ל' הרמב\"ם שכתב ביצא כדרכו משיצא פדחתו במקום רוב ראשו ופדחתו הנזכר במשנה ביצא כדרכו וכתב ב\"י טעמו דס\"ל דאינו נקרא ראש אלא הגלגולת לבד לא מקום העינים והפה והלחיים ואי אמרת דמתני' משיצא כל פדחתו קאמר א\"כ למה אמרה רוב ראשו וה\"ק מתני' איזהו רוב ראשו משיצא רוב פדחתו שתיבת רוב הנזכר בתחילה מושך עצמו ואחר עמו עכ\"ל ב\"י: (יוצא דופן כו' עפ\"ר ועוד טעם אחר משום שנאמר את מקורה הערה מלמד שאינה טמאה עד שיצא דמיה דרך ערותה ופירש\"י יוצא דופן ע\"י סם נפתחו מיעיה ונתרפאת עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לא יאכל {עמה על השלחן וכו'. בפ\"ק דשבת תנן לא יאכל} הזב עם הזבה מכאן שאם שתה האיש אשתו שותה אחריו דלא יאכל תנן וה\"ה לא ישתה אבל לא תאכל ולא תשתה לא תנן ואם שתה זה מפני זה והריקן בכוס אחר שרי מ\"ק בפ\"ק דשבת ואפי' חזר והריקו לכלי ראשון מותר לו לשתות ממנו כיון שנשתנה כשהורק מכלי אל כלי ואם שתה שלא בפניו אינה צריכה להגיד לו אלא מניחתו לשתות שאין כאן חיבה מהר\"ם. נמצא בשם רש\"י שאסורין לישב יחד בספסל א' התלוש מ\"ק. ובתוספות בהלכות נדה וחומרא בעלמא הוא. אשה בימי נדתה אין לה ללבוש בגדים נאים ולא לפרוק שערה ולא לחתוך צפרניה וגם אין לה להזכיר השם בימי נדתה. אמר הר\"ח שבימי נדותה (דהיינו בימי ראייתה כ\"כ רמ\"א עכ\"ה) אין לה לילך לב\"ה אלא תעמוד מבחוץ ותתפלל מבחוץ (ומהרא\"י בפסקיו סימן קל\"ב התיר לילך לבה\"כ בימים נוראים וכה\"ג שרבות מתאספות לבה\"כ לשמוע תפלה וקריאה כי הוא עצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו בחוץ וכ\"כ רמ\"א. ע\"ל סימן רפ\"ב שם כתב רבינו דאפי' נדות מותרין לאחוז בס\"ת ולקרות בו והוא שלא יהיו ידיהן מטונפות או מלוכלכות ובהג\"ה ש\"ד דיש נשים נמנעות ויפה הן עושות עכ\"ה). רבים שוגין ומקילין בימי ליבונה ושותין בכלי אחד שטות ואיסור גמור עושין גם שאלתי פי הר\"ח אם יש למצא שום היתר והשיב שאין נדנוד ושום היתר להסתפק בזה דהר\"ח מ\"ו. עוד ראיתי שטות גדול מזה כשמנתחים בשר לחתיכות קטנות אוכלין בקערה אחת הוא נוטל חתיכה אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושיבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה. והאנשים שאוכלין עם נשותיהן בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שיבוש הוא לעבור על דברי חכמים ונתקבצו כל הקהילות וכתבו חרם על זה דהר\"ח מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ולא יסתכל אפי' בעקיבה ולא בכל המקומות כו' הא דכתב אפי' בעקיבה גם האריך בלשונו דהו\"ל למכתב בקיצור ולא יסתכל בכל המקומות המכוסים בה נלע\"ד דרבינו קאי אפ\"ב דנדרים דאמרינן התם המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינן מהוגנים אמר רב יוסף ובאשתו נדה אמר ר\"ל מאי עקבה מקום התורף וכתב ב\"י ז\"ל כלומר שהעקב מכוון כנגד מקום התורף ומשמע ליה לרבינו דכל המקומות המכוסים הוו בכלל מקום התורף וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה דמן העקב נלמד לכל מקום מכוסה שבה עכ\"ל ב\"י. ולעד\"נ דהרשב\"א ורבי\" ס\"ל דמ\"ש בגמ' מאי עקבה מקום התורף אינו ר\"ל שהוא מכוון נגד מקום התורף אלא כל דבר מכוסה נקרא תורפה וכמ\"ש בס\"פ מי שמתו טפח באשה ערוה וכמ\"ש רבי' וב\"י בא\"ח סימן פ\"ה והשתא א\"ש דגמרא לרבותא נקט עקבה אע\"פ שהוא קצת מגולה וזהו כוונת רבי' ג\"כ שכתב אפי' עקיבה וא\"כ ממילא יש איסור בשאר אברים המכוסים במכ\"ש וזהו שמסיק וכתב ולא בכל המקומות המכוסים ולפ\"ז צ\"ל דרבותא דעקיבה היא מפני שהיא סוף הרגל וכמעט מגולה ואפ\"ה מיחשבא מקום מכוסה ואסור וכמ\"ש ועי' בב\"י: "
                ],
                [
                    " חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג לו כו' כתב הרשב\"א דוקא של יין שהוא מרגיל לדבר עבירה. ובהג\"ה מיימוני כתב דהיינו דוקא מזיגה והושטה (ור\"ל הושטה לפניו ע\"ג השלחן דאילו מיד ליד אפי' כל דבר אסור וכמש\"ר לפני זה) אבל הושטה בלא מזיגה או מזיגה בלא הושטה שרי בלא שינוי ודוקא מזיגה במים אבל מזיגה מהכלי כמו שאנו עושין אין נראה בזה קירוב דעת ומיהו על השלחן אסור בלא שינוי ועי' בב\"י שהביא לכל זה אבל בש\"ע לא הזכיר לא הוא ולא רמ\"א: "
                ],
                [
                    " ואסורה ליצוק לו מים לרחוץ בו פניו ידיו ורגליו אפי' אינה נוגעת בו ז\"ל ב\"י סמ\"ג וסמ\"ק והרשב\"א דמיירי שהוא רחוק והוא מוצקת דאילו ליגע היא בידה אפי' בלי רחיצה אסור דהא איכא קירוב בשר ואסור ליגע בה ואפילו באצבע קטנה עכ\"ל ומוכח בהדיא מזה דבשעה שהוא רוחץ היא מוצקת מרחוק על ידיו וכן מוכח מדברי רבי' שלא מיעט אלא הנגיעה ולאפוקי מי\"מ שאמרו שבכה\"ג נמי לא איצטריך למימר דאסור דהא אפי' שאר דברים אסור להשליך מידו לידה אפי' בלי נגיעה אלא מיירי הכא שאסורה ליצוק לו מים תוך משיכלא ושהוא ירחץ בו וז\"א דרבינו לא איירי בהכי וי\"ל דבכה\"ג ס\"ל דמותר ומ\"ש בש\"ע וב\"י הביאו דאפי' בלא רחיצה אסור להשליך מיד ליד אפשר שהאחרונים החמירו בזה והוא לא החמיר כ\"כ א\"נ מיירי הכא דמקטף קטף למיא דלא נגעה אפי' על ידי ניצוק ואפ\"ה אסור משום חיבת שימוש דרחיצה: "
                ],
                [
                    " וכל אלו הרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה כו' ואין לחלק כלל בין ימי נדות לימי ליבון ואין להקל בזה ומה שהיקל אותו חסיד אמר ר\"ת לפי שהיו רגילין לטבול אחר ז'. והורה הר\"ם ב' מטות שרגליהם זו כנגד זו לא ישכב הוא בא' ואשתו נדה באחרת אם לא שישימו שום הפסק בנתיים מ\"ק בפ\"ק דשבת מ\"ו. ומ\"ש שרגליהם זו כנגד זו לכאורה נראה דדוקא קאמר שרגליהם זו כנגד זו דאו פניהם דאיש ואשה זה כנגד זה ואיכא צד חיבה משא\"כ כשראשי המטות זה כנגד זה אבל לא משמע כן מדברי רמ\"א דכתב סתם ב' מטות נוגעת זא\"ז וצ\"ל דהוא פי' רגליהם ל\"ד צד מרגלותיו אלא כל ראש כרעי המטה נקרא רגלי המטה והשתא א\"ש דצריכי דוקא ליגע דאילו לטעמא דפניהם זה כנגד זה קשה אפי' בלי נגיעה נמי אסור: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומלשון א\"א הרא\"ש ז\"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות כתוב בת\"ה שאם התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול י\"א שיכולה לבדוק באותה שעה ותתחיל למנות מיום המחרת והוא ז\"ל חולק בדבר משום דכיון שהתחילו הקהל להתפלל ערבית כבר עשו אותה שעה לילה הלכך חשבינן כאילו הוא מיום המחרת והלכך אין יום המחרת מן המנין דיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין ז' והאגור כתב שמהר\"י מולין השיב כסברא הראשונה דאחר תפלת ערבית נחשב כיום לענין הפסקה ואפי' בע\"ש אחר תפילת ערבית וקבלת שבת כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה. ולעולם ילמד אדם בתוך ביתו להחמיר לכתחילה שתהא בודקת ביום הפסק טהרתו במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי ספק רשב\"א ר\"ל דאם אח\"כ כשתוציאנו לא ימצא בו דם מובטחת היא שלא ראתה דם בתחילת כניסת הלילה השייך ליום ראשון של הז' ואם תראה דם אין נ\"מ אם הדם יוצא ממנה בתחלת בין השמשות או בסופה הא עכ\"פ יום של מחר לא תספור מספק משא\"כ כשתבדוק בתחילת בין השמשות אף שלא תמצא דם על המוך דלמא עדיין אינו לילה ובעת התחלת לילה תראה דם ואין זה הפסק בטהרה ואם תבדוק סוף בין השמשות אזי יש לספק אם היתה בדקה נפשה מתחילת בין השמשות דלמא ראתה דם ודלמא התחלת לילה היה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (או באחד מן האמצעים כו' הוא דברי הרא\"ש מדברי הראב\"ד אבל שאר המחברים לא הקילו כ\"כ אלא פסקו כתב שדוקא בדקה תחלתה או סופה וכ\"כ הרשב\"א שראוי להחמיר בזה והס\"ת וסמ\"ג כתבו שראוי לחוש לדברי ר' חנינא שאין להתיר אלא בבדיקה תחילתה וסופה ע\"ש רש\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " עד מקום שאבר התשמיש מגיע כו' כ\"כ א\"א הרא\"ש ורבי' ירוחם והגהות מיימוני וכתב ב\"י וזכורני בימי נערותי ראיתי זקנים שהיו מגמגמים על בדיקה זו שכתב רבינו לומר שהוא דבר שא\"א לעשות אחר כך בא לידי כתבי מהר\"ר איסרלן וכתב בסימן ע\"ז כבר שמעתי מדקדקין בזה אך בשאר חבורים אינו וכיון דא\"א לנשים כולי האי אין להחמיר עליהם ביותר והנח להם לישראל כו' וב\"י עשה פשרה בין הפוסקים כתב שיש לבדוק ביום הפסקה ועוד פ\"א בז' נקיים ואז יצאה ידי כל הפוסקים (ר\"ל הבדיקה שתהיה עד מקום שהשמש דש ביום הפסקה וז' נקיים. ושאר הבדיקות אף אם לא יגיע שם לית לן בה. וכתב רמ\"א מיהו בדיעבד אם בדקה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה סגי והוא מדברי מהרא\"י סימן י\"ג ע\"ז עכ\"ה) וטוב להיות אותה בדיקה ביום ב' שאם ישכח מלבדוק בענין זה יש לפניה ימים הרבה לתשלומים תוך ז' נקיים "
                ],
                [
                    " אם הוא תוך ששה עונות לשמושה כו' בת\"ה סימן רמ\"ה כתב דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל למנות עד יום ששי לשמושה דאיכא למיחש זימנין כששמשה בין השמשות במ\"ש ותסבור דעדיין יום הוא ונמצא שיכולה להתחיל ביום ד' שהיא ה' לשמושה ואינו כן אלא לילה היה כששמשה וכן נוהגין בכל אשכנז וגם בספר ש\"ד משמע כן וכתוב באגור שכן השיב מהר\"י מולין וכתב עוד בת\"ה יש נוהגין וכן נוהגין באוסטריי\"ך להמתין ז' ימים קודם ספירתן וכ\"כ המנהג בא\"ז גדול ושיש לא הוצרכו כ\"כ וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל תמצא במקצת מקומות שהאשה שראתה דם יושבת ז' ימי נדה ואח\"כ סופרת ז' ימים נקיים ואפי' לא ראתה אלא פ\"א וטעות הוא ביד מי שהורה להם כך כו' ע\"ש שכתב שלא למחות ביד המקילין. וכתב עוד שם בת\"ה וכ\"כ רמ\"א דאין לחלק בין שמשה ללא שמשה ואפי' מצאה כתם ואם ראתה אחר שהתפללו ערבית ועדיין הוא יום כתב מ\"ו בתשובה סימן פ\"ב דפשיטא דלדידן דאינה מתחלת למנות עד יום ו' לראייתה דיום ראייה זו הוא בכלל כיון דנשאר ג' עונות אפי' למתחילין ביום ה' לראייתה אם היא עדיין לא התפללה ערבית אע\"פ שהציבור כבר התפללו מונה יום זה בכלל ע\"ש: "
                ],
                [
                    " תקנה יפה באותו מקום במוך או בבגד כו' בהגהות מיימוני כתב בשם סמ\"ק דאין לנו עתה לסמוך על בדיקת מוך דאין אנו בקיאין וגם ארחיצת חמין משמע דאין לסמוך ועיין מ\"ש ב\"י (וכ\"כ רש\"ל דא\"א בקיאין ואין להקל ורמ\"א מסיים וכל הפורץ גדר בדברים אלו שנהגו להחמיר ישכנו נחש עכ\"ה). ושמעתי ממורי דאשה לא תכנס תוך ג' ימים אחר טבילתה למרחץ ונ\"ל דהוא מה\"ט דהא אמרו אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או אחר טבילתה והמרחץ מפליט הזרע. ולפ\"ז צריך ליזהר שג\"כ לא תהלך הרבה אחר התשמיש כסברת הרמב\"ן וגם הרא\"ש ל\"פ כסברא אלא שכתב שאין לסמוך ע\"ז: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ור\"ח פסק טבילה בזמנה מצוה הלכך מצוה כו' וא\"ת מאי זה הלכך דכתב רבינו הלא זה הוא בעצמו כתב ר\"ח וי\"ל דאתא לאשמועי' דאפי' לנשי דידן דאיכא למימר דטבילתן בזמנה לאו מצוה כיון דמדאורייתא א\"צ לישב בימי נדותה אלא ו' והוא לכך כתב כיון שאינן מתעכבות אלא מפני תקנות חכמים מקרי בזמנה ומצוה הוא ב\"י וצ\"ל לפי' אף שרבינו לא הזכיר זה כלל דאיירי מנשי דידן מ\"מ רימז זה באמרו הלכך מצוה לטבול מיד אחר ימי ספירתה דהא איירי מנדה וכתב ימי ספירתה והיינו דוקא נשי דידן שסופרין ז' נקיים ג\"כ לנדתן אבל ל\"נ כפשוט וכמ\"ש בפרישה ולפי' ב\"י לשון הלכך עדיין לא נתיישב דממ\"נ אם אינו פשוט ממה שאמר לא נופל עליו ל' הלכך אלא הול\"ל וגם נשי דידן צריכין לטבול מיד וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (ור\"ת היה אומר כו' ובשבת אסרה ר\"ת לטבול ביום משום דתרי קולי לא עבדינן להרחיק חפיפה מטבילה וגם לטבול ביום עכ\"ל בתשובת סימן תתקל\"א רש\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ובלבד שלא יהו מוזהבים ולא יהו כו' כתב ב\"י דכשהן מוזהבין מקפדת עליהן להסירן וכשאינן מסירן איכא חציצה ומש\"ה לא יצאה ידי טבילתה כשהן עליה אע\"ג דלא חוצץ וכן כשהן מטונפין מקפידין להסירן מפני שהמים ממחין הטיט שבחוטין ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ועוד פי' בע\"א כשהן מוזהבין או מטונפין אז חוצצין מלעבור שם המים דע\"י הזהב והלכלוך מהודקין ולא עיילי מיא שפיר בשער עכ\"ל וע\"ש דהביא גמרא ול' רש\"י וכתב דרבינו תפס ל' רבותיו של רש\"י ומתרץ מה שהקשה רש\"י על ל' רבותיו ע\"ש ונלאתי לכותבו ולהעתיקו ול\"נ כמ\"ש בפרישה דאין טעם נכון בחציצה אלא שלא יטבלנה יפה וכדפריך רש\"י על ל' רבותיו: "
                ],
                [
                    " הנדבק זה בזה מחמת זיעה ואותן קליעות שערות הנקרא בל\"א מור לקי\"ן שדבוקות זו בזו ונעשין על ידי שד וסכנה להסירן לא חייצי מרדכי בשם ראבי\"ה בהלכות נדה: "
                ],
                [
                    " פירוש פורחות דומעות שהדמעה כו' וזהו פי' של הרמב\"ם ב\"י וצ\"ע מה חידש רבינו ברמב\"ם כתב כו' וצ\"ל דלרבינו לא היה ברור פי' פתוחות שכתב הרמב\"ם לכך הביאו דיכול להיות די' לו פי' בפני עצמו אפורחת אלא שהב\"י כתב שגם הרמב\"ם ר\"ל פתוחות נפתחות ונסגרות כפי' הראשון (פי' ראשון של רש\"י ור\"ל שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן עכ\"ה) ועוד היה נראה לומר דפתוחות שכתב הרמב\"ם ר\"ל פתוחות ולא נסגרות ושלא כי\"א אבל מ\"מ לא פתוחות ביותר כמ\"ש רבינו בס\"ס זה: (הג\"ה וגרב גבי טבילה צריך להסיר אף ע\"פ שכואב לה הרבה ואשתו של מהרר\"ק היתה צריכה לעמוד לפניו כשהיא ערומה שהיה רואה שלא היה גרב עליה שלא האמין לה שמתירה שהיתה נערה והיה כואב לה דהרר\"ח רש\"ל. ומ\"כ בשם ר\"ש מקוצי שעשה כן לפי שאשתו היתה ילדה וחשש שלא תסיר גילדי השחין עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך כו' ז\"ל ב\"י נראה דבין אצואה בין אבצק קאי ומיהו ק\"ל דא\"כ לא הוו מתני' ותוספתא מתנו סתמא לאיסורא כו' וכתב עליו רמ\"א ז\"ל משמע מדבריו שחולק על דברי הטור אמנם לי נראה דברי הטור הם כדברי הסמ\"ג וסמ\"ק שכתבו בשם ר\"ת דאפילו בטיט ובצק אם יש ממנו כ\"כ מעט שאין מקפיד מיעוטו שאיני מקפיד אינו חוצץ עכ\"ל וכתב ב\"י אדבריהם וצ\"ל דה\"ק אם הוא כ\"כ מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו אינו חוצץ אבל אם דרך בני אדם להקפיד אע\"פ שזו אינה מקפדת בטל דעתה עכ\"ל ומעתה גם דברי הטור דכתב ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד כו' נראה דר\"ל אם הוא כ\"כ מעט שאין דרך בני אדם להקפיד עליו הלכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ כנ\"ל ליישב דבריו עכ\"ל רמ\"א נראה דר\"ל אע\"ג דאמרינן דבבצק יש קפידא אין דרך להקפיד בכל ענין והיינו כשנשאר בה דבר מועט. וע\"ז מסיק וקאמר הלכך מי שאינו מקפיד כלומר אם הוא כ\"כ דבר מועט שאין רגילין להקפיד עליו אינו חוצץ: (אם לא הסירה ציפרניה וטבלה עלתה לה טבילה ובלבד שבודקת תחת ציפרניה קודם טבילה ואין שם טיט וצואה וכן הורה רבי יודא מקורבי\"ל מתשובת מהר\"ם רש\"ל ובהג\"ה ש\"ד בשם התוס' מסיק ומ\"מ טוב להחמיר ותטבול פעם שנייה דא\"א שלא יהא בתוכן טיט ר\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אבר ובשר המדולדלין חוצצין טעם רבינו נראה דכיון שאינם יונקים מן הגוף אינם חשובין מן הגוף אלא חשובין כמקוטעים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבא שם מים בעינן דהא ליקטע עומדים והו\"ל כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב בטבילה וטעם ציפורן שפירשה רובה שאינה חוצצת דכיון שיכולה להסירתה (בידה) ואינה מסירתה אינה מקפדת עליה והו\"ל מיעוטא שאינו מקפיד שאינו חוצץ אבל כשפירשה מיעוטא איכא למימר דקפדא אלא אינה יכולה להסירתה בידה ועי\"ל והוא הנכון הא דאבר ובשר מדולדלים חוצצין היינו לומר שאם נמצא עליהם כו' כמ\"ש בפרישה אבל הרמב\"ם לא חילק בין פירש רובא לפירש מיעוט ב\"י ע\"ש ובד\"מ כתב ע\"ז ז\"ל ובעיני הפי' הב' שכתב ב\"י הוא דחוק ואין הלשון מורה עליו כלל והמרדכי יכריע דפי' הראשון הוא עיקר עכ\"ל גם בעיני נראה הפי' השני דחוק דבאבר ובשר חוצצין דקאמר להאי פירוש נמי מיירי בדיש עליה דבר דוקא וקשה ממ\"נ אי חשוב האבר כתלוש א\"כ אפילו יש עליה דבר לא יחצוץ ואי לא חשיב כתלוש אפי' לית עליו דבר יחצוץ וצ\"ל דסבירא ליה דאף דלא חשיב כתלוש מ\"מ לא בעינן שיהא ראוי לביאת מים במקום שהוא במחובר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם הדיחה ידיה במים תחילה שרי מכאן שיש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחבירתה דחפה אותה במים שיכולה לאוחזה בידה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחילה וא\"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשים דידן שמפרידין ידיהם ממנה בשעת דחיפה וסבורין שאין שום צד היתר שיכולה לאוחזה בידה: "
                ],
                [
                    " והראב\"ד כתב שאם עמדה ע\"ג כלי עץ שמקבל טומאה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני גזירת מרחצאות מטעם זה אוסר הרשב\"א לעמוד על גבי נסרים שראויה למדרסות כו' עיין בבית יוסף שהביאה וכתב עוד הרשב\"א והביאו ב\"י שנשאל על מקוה שיורדין בו דרך שליבה של עץ מהו לטבול ע\"ג השליבה והשיבו הראב\"ד כתב דע\"ג כלי עץ אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואפי' ע\"ג פשוטי כלי עץ ואע\"פ שקובעו בכותלי המקוה ויש לחוש לזה ולעשות במקומו מדריגה של אבנים ותהיה המדריגה רחבה ד' מקום הנחת רגל כדי שיהיה בו שיעור מקוה לבל תפחד ליפול ממנו עכ\"ל ע\"ש וכ\"כ בש\"ע דאפי' בדיעבד לא עלתה טבילה ע\"ש ובפנים שכתב שגם להרא\"ש יש לפרש שס\"ל הכי והרמב\"ם בפ\"ב ממסכת כלים כתב בהדיא כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל ולא בנה עליו או שבנה עליו ולא קבעו עדיין מטמא במדרס כשהיה כו' ע\"ש והוא מגמרא דמסכת כלים. ועיין מ\"ש רבינו בסימן ר\"א ז\"ל וכן סילון של אבר או של מתכות אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה ואם הוא מחובר לקרקע שפיר דמי שאז אינו מקבל טומאה לפי שבטל אגב קרקע. שוב ראיתי בת\"ה בסימן צ' גבי דין סוכה דסולם לא מטמא משום מדרס אע\"פ שעולין ויורדין בהן דכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין ובפ' המוכר את הבית ובפ' הקומץ רבה והטעם משום דאין עשוין להנאת מדרס אלא כדי לעלות ולירד בהן ואפי' לפירוש ר\"י דמשמע דמטמא מדרס היינו מדרבנן וכיון דלא אשכחן במקבל טומאה מדרבנן דאסור לסכך בו ליכא למיגזר נמי בהא כו' ומסיק דאפילו לר\"י י\"ל דאין מטמא כלל כו' ע\"ש א\"כ לפ\"ז י\"ל דגבי טבילה שרי ולא גזרו בה. ועיין בתשובת רמב\"ן בסימן רט\"ו דשקיל וטרי בה לאסור ולסכך בה. ועיין בתשובת מהר\"ם פדו\"א סימן ל\"א שהאריך בזה ומיישב מנהג אשכנז שנוהגין לטבול ע\"ג קרשים שמשימים במקוה להבדיל בין מים עליונים למים תחתונים (וגם מיישב דברי הרשב\"א דלעינ ע\"ש ומסיק דבהא פליגי ובהא נחתינא דמותרין לטבול עליהן עכ\"ה) וגם עיין בתשובת מהרו\"ך מקראקא שכתב היתר בוה וגם מהר\"ר ליב מפראג השיב להתיר (ע\"כ מי ירום ראשו לחלוק על דברי הגאונים הללו ובפרט נגד המנהג שנהגו קדמונינו ז\"ל ונמצא שבטלין ומבוטלין דברי רמ\"י בש\"ע שלו שהאריך בזה הרבה לאסור עכ\"ה: <br>(בנות ישראל הולכין לטבול בצינעא פן ירגישו בהן מבני העיר כדאמרינן גבי יושבי צריפין שמרגישין זו בזו בטבילה ועל בנותיהן אמר הכתוב ארור שוכב עם בהמה רוקח הקופץ במקוה הרי זה מגונה. הטובל במקוה פעמיים ה\"ז מגונה והקפדה שייך בדבר שרוב העולם מקפידין רוקח רש\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מדיחה קמטיה במים כתב מהרי\"ק והביאו ב\"י ר\"ס זה דנראה דמים דוקא קאמר מדלא נקט בגמ' שתהא אשה מדחת סתם ולמה ליה למינקט במים אלא נראה דיין ושאר משקין בהשאר לכלוכותיה בתוך הקמט ישאר שם כתם היין או המשקה ההוא ומש\"ה נקט במים ועי' מ\"ש מהרי\"ק עוד והביא ב\"י בסי' זה ריש דף רכ\"ז דנדה שהוזהרה ע\"פ הרופאים שלא לרחוץ ראשה במים שמותרת לחפוף ביין דלא קאמרי רבנן כללא לא תחוף אלא במים: "
                ],
                [
                    " ולא באהל לפי שמסבך השער וכתב מהרי\"ק שבדיעבד אם חפף בנתר ואהל או במים קרים ובדקה שלא נדבקו השערות שרי: "
                ],
                [
                    " (ובשאלתות פירש שמוטב שתהיה בלילה כו' האי לשון שמוטב אינו מדוקדק דמשמע שגם ביום יכולה לחוף אם תרצה וז\"א אלא כל זמן שתוכל לחוף בלולה אין לחוף ביום אבל לדעת רש\"י שפירש הוא דכבר כתבו התוס' דלרש\"י מותר לה לחוף בלילה אלא שטוב לה יותר לחוף ביום ב\"י ע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " חל ליל טבילתה במ\"ש שא\"א לחוף ביום וכו' או שחל ליל טבילתה בליל שבת וכו' ותמה ב\"י דחדא נקט אליבא דרש\"י וחדא נקט אליבא דשאלתות ולעד\"נ דבא לאשמעינן אליבא דכ\"ע דהא ע\"כ לא התיר רש\"י לרחוץ ביום אלא כשרוחץ סמוך ללילה משא\"כ כשחל הטבילה בליל שבת דאסור לה לרחוץ עד עם חשיכה וע\"כ לא התיר שאילתות בלילה אלא כשרוחצת תחילת הלילה משא\"כ כשחל ליל טבילתה במ\"ש דא\"א לה לרחוץ ולחוף בתחילת הלילה שמא יום הוא עדיין דבכה\"ג פשיטא דשאילתות מודה לרש\"י דאיכא למיחש שמא תמהר לביתה ולא תחוף נפשה יפה ובחל בע\"ש מודה רש\"י דלא מקרי סמוך לטבילתה ואסור לטבול בב' לילות כ\"א בחול קמ\"ל דאפ\"ה די לה בחפיפת לילה זו או יום זה ודו\"ק: ואשה צריכה להטיל מים קודם שטבלה ע\"כ מהלכות נדה ש\"ד וכתב בהג\"ה כתב לי הרב שראה בצפנת פענח משום ראב\"ן האשה שטבלה ולא הטילה מים לא עלתה לה טבילה דבעי רבא כו' וכתבתי לו תמוה לי אם יצא מפי הגאונים לעולם דאותו איבעיא הוא לטהרות מתשובת מהרי\"ק אך קצרתי בראיות מ\"ו: כל אשה שטבלה צריכה להזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה רוקח ופי' אחר טבילתה כל היום כגון שטבלה ביום א' לא תכנס לבית המרחץ ביום א' וכן המנהג מרש\"ל. ולאחר שטבלה כדינו כתב המרדכי בשם ראבי\"ה שמותרת ליכנס למרחץ כדי שתתחמם עצמה אבל לחזור ולרחוץ עצמה שם אסורה וכתב עוד בהגהת מרדכי דמותר להטיל חמין במקוה כדי לחממה ור\"ש אוסר וכתב רמ\"א דיש להחמיר א\"ל במקום שנהגו להקל אז אין בידינו למחות. כתב בהג\"ה דמותר לטבול בשבת דטבילה בזמנה מצוה וכן בתשובת הגאונים וכן עמא דבר דנשים טובלות בשבת מרדכי. מי שמודר הנאה מן המקוה מותר לטבול בו טבילת מצוה עכ\"ל מהר\"ם: "
                ],
                [
                    " או אם חל י\"ט במ\"ש ב\"י הקשה הא כ\"ש הוא מדין שכתב שאם חל י\"ט ביום ה\"ו וכו' ול\"נ שר\"ל שאם חל י\"ט במ\"ש וביום א' וביום ב' וחל ליל טבילתה במוצאי י\"ט הראשון והוה דומיא דחל י\"ט יום ה\"ו וק\"ל. גם י\"ל אפי' אי ר\"ל שהטבילה היא במ\"ש אפ\"ה אינו כ\"ש דהו\"א דוקא כשחל י\"ט ה\"ו והטבילה בליל שבת מותר לטבול כיון דבי\"ט יכולה להחם קיתון מים להדיח קמטיה ובית סתריה וכמ\"ש רבינו בסמוך משא\"כ כשחל טבילתה במ\"ש דבשבת אסורה להדיח וגם הוא י\"ט דעכ\"פ אינה יכולה להדיח כל גופה ובמ\"ש היא מהומה לבית קמ\"ל דאפ\"ה מותר ובזה נתיישב דברישא כתב רבינו חופפת ברביעי כו' ולא הזכיר רחיצה משום דאפשר לה לרחוץ בי\"ט משא\"כ בסיפא ומש\"ה כתב שם ג\"כ רחיצה ודוק ובזה נתיישב ג\"כ דכתב אחר בבא שנייה וז\"ל ובלבד שתזהר כו' ולא כ\"כ בבבא דרישא משום דברישא אפשר לה לרחוץ בי\"ט וק\"ל ועיין בפרישה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בס\"פ מי שמתו מימרא דרב הונא בהיתה טליתו חגורה לו על מתניו יכול לקרות ק\"ש אע\"פ שאסור להתפלל עד שיכסה לבו ותניא שם כוותיה וכתבוהו הטור א\"ח ס\"ס ע\"ד והוא מוסכם מכל הפוסקים ופירש רש\"י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע\"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק\"ש אבל לתפילה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק\"ש אינו מדבר לפני המלך עכ\"ל. ונראה דבתפילה דוקא דינא הכי אבל בשאר הברכות אע\"פ שמדבר עם השם באומרו ברוך אתה ה' כו' מ\"מ אף ע\"פ שאינו מכוסה על לבו יכול לברך וראייה ממ\"ש רבינו בהל' חלה סימן שכ\"ח ז\"ל איש אסור להפריש חלה ערום לפי שא\"א לו לברך אפילו פניו שלמטה טוחות בקרקע מפני שערותו בולטת אבל אשה שפניה טוחות בקרקע יכולה להפריש ערומה שערותה מכוסה עכ\"ל. והוא משנה במס' דחלה וגמ' ס\"פ מי שמתו וכ\"כ הטור א\"ח סי' ר\"ו ז\"ל ולא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד\"א איש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע מברכת כי בזה מתכסה ערותה עכ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהל' ברכות סי' ט' ע\"ש. מבואר מזה דלענין ברכות אין קפידא בברכתו ערום רק שיהא ערותו מכוסה. ודע דקי\"ל כמ\"ד לבו רואה את הערוה אסור לברך וכ\"ש שאסור לראות בעיניו את ערוותו בשעת ברכה כמבואר בפוסקים וכתבו רבינו בא\"ח סי' ע\"ד ע\"ש מ\"מ הא דהצריכו חכמים באשה להיות פניה שלמטה טוחות בקרקע לאו מטעם שעיניה ולבה יראו את ערותה דבאשה לא שייך ה\"ט כמ\"ש בא\"ח והביאו הב\"י שם סי' ע\"ד ז\"ל נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות בחלוקה אע\"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאוד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעי טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותה עכ\"ל. ומוכח מדבריו דלא שייך באשה שעיניה ולבה יראו את ערותה. ונראה דהצריכו לכסות ערותה אינו אלא משום כבוד השכינה דלאו אורח ארעא שתזכיר השם וערותה מגולה. ומה\"ט נמי למדנו מזה באיש שאף אם ירצה לכסות לבו בבגד דתו לא יראה לבו ערותו מ\"מ לא מהני לברך כשעומד ערום דהא מ\"מ ערותו מגולה ובעי שילבש חלוקו ויפסק אז בידו בחלוקו על לבו ויברך וה\"ה בישן בטליתו מכוסה בטליתו אמרו חז\"ל דחוצץ לבו בבגדו ומברך וכמ\"ש רבינו בא\"ח סי' ע\"ג דוקא בכה\"ג ולא כשהוא עומד ערום. ואם רוחץ ויושב במים צלולים באיש אסור לברך מטעם דלבו רואה את הערוה אם לא שהם עכורים כדאיתא ס\"פ מי שמתו וכתב רבי' בא\"ח סימן ע\"ד. ובאשה כה\"ג ביושבת במים אפי' צלולין מותר דלא יהא (בלא) מים כדלעיל אבל כשהיא עומדת במים שערותה מגולה אסורה לברך אם לא שיהיה המים עכורין אף שליכא טעם באשה דלבה או עיניה יראו ערותה מ\"מ מפני כבוד שכינה אסור דמים צלולין כעומדת ערום דמי וכמ\"ש. והשתא א\"ש מש\"ר כאן בברכת הטבילה דאשה ז\"ל והראב\"ד כתב שתברך לפניה קודם שתפשט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול עכ\"ל. דוק בלשונם ותמצא כל אשר כתבתי שהרא\"ש כתב כשעומדת בחלוקה תברך ולא הצריכה שתעשה הפסק בין לבה לערותה וה\"ט משום דאשה אינה צריכה לזה וכמ\"ש בשם א\"ח הנ\"ל. ומ\"מ הצריכה שתעמוד לבושה עדיין בחלוקה משום כבוד השכינה וזהו עצמו טעם הראב\"ד שהצריכה לברך קודם שתפשוט בגדיה וכתב פשטה בגדיה קודם שברכה צריכה לעכור המים ולברך טעמו כמ\"ש דמים צלולים חשובין כאינם וערותה עדיין מגולה נגד שכינה וק\"ל. ומזה למדנו מ\"ש רבינו לפני זה בשם בה\"ג ז\"ל לאחר שתעלה מן הטבילה תברך לא שיהא מותר לה לברך כשהיא ערומה בעוד המים צלולים אלא ר\"ל כשתעלה מן המים ותלביש חלוקה או תעכור המים ברגליה ולא הוצרך לכתבו כאן דאין דין זה שייך בברכת טבילה לחוד כ\"א בכל הברכות דרך כלל אמרו שאסור לברך ערום ולא בא בה\"ג ללמדינו כאן אלא דין ברכה השייך בטבילה דאע\"פ שכל הברכות מברך עובר לעשייתן ברכת הטבילה תקנו לאחר טבילתה ומטעמא שכתב ר\"י משום כדי שתהא טהורה בשעת ברכה וק\"ל. וכן כתב בעל ש\"ד בה' נדה ריש ד' ס\"א כל זה מבואר ז\"ל ואני מצוה לנשים לברך לאחר הטבילה אשר קב\"ו על הטבילה כשהיא עומדת עדיין במים אם הם עמוקין שמכסין לבה וגם הם עכורין ואם הם צלולין עוכרן ברגליה ואם אינה יכולה לעוכרן ברגליה תלביש חלוקה בעוד רגליה במים כדי שתהא ברכה סמוכה לטבילה וקודם הטבילה לא תברך דאמרינן בפ\"ק דפסחים דוקא כל הברכות עובר לעשייתן חוץ מטבילה. ומסתמא איירי בכל חייבי טבילות ולא נאמר בטבילת גר דוקא מיירי ואע\"ג דהלכה כר\"י בן בתירא דטמא קורא ומברך כי אורחיה גבי טבילה שאני כיון שלאחר טבילה מברך בטהרה שפיר טפי שתמתין מעט עד אחר הטבילה היכא דאפשר לעשות בטהרה עבדי והיכא דלא אפשר לא אפשר כ\"פ ראב\"ן ושאר גאונים עכ\"ל ש\"ד. ונראה הא דכתב הראב\"ד לאחר שתכנוס עד צוארה במים ובעל ש\"ד כתב אם הם עמוקים שמכסה לבה לא שהם מצריכין זה לעיכוב ולחובה דהא כבר כתבתי דדוקא בתפילה הצריכו שיהא לבו מכוסה ולא בשאר ברכות אלא דלכתחלה טוב ליזהר גם בשאר ברכות שיהא מכוסה במים ויברך כמו בתפילה. וראייה לזה דבק\"ש כבר כתבתי ל' ברייתא וגמ' דבחגור טליתו ממתניו ולמטה קורא אף שהוא מגולה ממתניו ולמעלה אפ\"ה תניא בס\"פ מי שמתו ז\"ל ת\"ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא ק\"ש וי\"א עוכרן ברגליו ופריך והרי לבו רואה את הערוה ומשני קסבר לבו רואה את הערוה מותר כו' ע\"ש. הרי לפנינו דלכתחלה טוב לישב אפי' לק\"ש במים עכורין עד צוארו. והא דבעל ש\"ד כתב שיכסה לבו ולא עד צוארו היא היא דבמכסה לבו היינו סמוך לצוארו ועיקר קפידא הוא עבור לבו והא ראיה דגם לבו לא הצריכו אלא טליתו חגור על לבו שיכסהו כמ\"ש לעיל וכמו שסיים בעל ש\"ד בטעם שהצריכו לברך אחר טבילה שהוא לא לעיכוב אלא שטוב לעשותו בטהרה היכא דאפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר ה\"ט מ\"ש שיכסה צוארו היינו דוקא היכא דאפשר ותדע דלאו לחיוב הצריך בעל ש\"ד שיכסה לבו שהרי סיים וכתב ואם אינה יכולה לעכרן ברגליה תלביש חלוקה כו' ולא כתב נמי והיכא שאין המים מכסין לבה תלביש חלוקה כו' אלא ש\"מ דלענין זה לא הצריכו לה להלביש חלוקה וק\"ל. וכן הוא דעת רמ\"א בהגהותיו בש\"ע שכתב ז\"ל וי\"א שלא תברך עד אחר הטבילה וכן נוהגין שלאחר הטבילה בעוד עומדו תוך המים היינו שלא עקרה רגליה לגמרי מהמים וכמ\"ש בעל ש\"ד הנ\"ל ז\"ל תלביש חלוקה בעוד רגליה במים כדי שתהא ברכה סמוכה לטבילה וק\"ל. ונראה דמה\"ט לא מהני לאשה שתחבוק בזרועותיה על גופה ולברך בעודה ערומה ואף שכתב ר' יונה פרק מי שמתו בשם רבני צרפת ז\"ל אם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר עכ\"ל והביאו ב\"י בא\"ח סימן ע\"ד וכתב ע\"ז ז\"ל ואפי' לפי מ\"ש בשם א\"ז ותרומת הדשן שלא מהני כיסוי ביד כיון דלב ויד גופה אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסק אע\"ג דחד גופא אינון עכ\"ל ב\"י נראה דלא כתב רבינו יונה אלא היכא שכל גופה מכוסה כגון התם שקאי אמי שישן ומכסה בטליתו על לבו ע\"ז כתב רבינו יונה דאם חובק בזרועותיו על גופו סגי בהכי אבל בעומד ערום דצריך להיות גם ערותו מכוסה משום כבוד השכינה בין איש בין אשה כמ\"ש מאי מהני חיבוק זרועותיו על גופו להפסיק בין לב לערוה והלא הערוה עדיין מגולה ועומדת וק\"ל. ואע\"פ שרבי' יונה כתב זה אהא דאתמר שם בגמ' ירד לטבול ולא יכול לעלות ולהתכסות במים קודם שתנץ החמה יתכסה במים ויקרא ופריך בגמ' והא לבו רואה את הערוה ומשני ר\"א משם רבו במים עכורין שאנו דדמו כארעא סמיכתא וע\"ז כתב ר' יונה שם דף י\"ט ע\"א דאם המים צלולין יעשה הפסקה מבגד ואמרו רבני צרפת שאם חובק בזרועותיו על גופו מהני כמו הפסק בגד ומותר עכ\"ל הרי משמע מהענין דקאי ארוחץ בנהר וטובל שם אפ\"ה מהני חיבוק זרועותיו על גופו. נלע\"ד דע\"כ א\"א לומר כן דא\"כ קשה למאי ס\"ד דמקשן דהקשה שם והלא לבו רואה את הערוה וכי לא עלתה על דעתו הדין שיכול לעשות חיבוק בזרועותיו ואם הגמרא לא ס\"ל האי דינא לרבני צרפת מנא להו וגם ר' אליעזר בשם רבו דחק נפשו לאוקים המשנה בעוכרו ברגליו משמע דזולת זה לית שום תקנתא והלא יש תקנה בחיבוק זרועותיו על גופו אלא מחוורתא דגם רבני צרפת לא אמרו דין זה אלא בישן בטליתו או רוחץ נפשו בכלי וכה\"ג באופן שכל גופו מכוסה וליכא אלא משום שעדיין לבו רואה את הערוה אבל בכה\"ג דרוחץ נפשו בנהר ודאי דלא מהני חיבוק זרועותיו אגופו מטעם שכתבתי דעדיין הערוה מגולה ועומדת לפני השכינה ורבינו יונה לא הביאו שם לענין הדין ההוא דירד לטבול בנהר אלא ללמדינו שחיבוק זרועותיו מחשב הפסק ונ\"מ דאם רוחץ נפשו בכלי או ישן בטליתו ע\"ד שכתבתי ודוק וזה נלע\"ד ברור. וע\"ד זה צ\"ל דברי ב\"י שהביא דברי רבינו יונה ורבני צרפת הנ\"ל שם סימן ע\"ד אדין מי שרוחץ נפשו במים כו' דלא כתבו אלא ללמדינו אם רוחץ נפשו בכלי. וכן עד\"ז יתפרשו ג\"כ דברי רמ\"א ז\"ל שם בש\"ע בהג\"ה ס\"ב שכתב ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולין שרי עכ\"ל. ור\"ל שכמו שכתב הרשב\"א שם אהא דגמ' הנ\"ל והלא לבו רואה את הערוה ולא פריך נמי והלא עיניו רואין את הערוה דה\"ט משום דעיניו חוץ למים ברשות [אחר] משא\"כ לבו שהוא רואה את הערוה במים ברשות א' ע\"ש והביאו רבינו יונה שם וגם ב\"י. ועד\"ז כתב רמ\"א דה\"ה אם אירע שלבו אינו בתוך המים עם הערוה דמותר אפי' במים צלולים. צריכין נמי לפרש ולומר דלא כ\"כ אלא היכא שרוחץ נפשו בכלי היכא דליכא ערותו מגולה משום כבוד השכינה וק\"ל. ואין להקשות אהא דפריך בפרק מי שמתו הנ\"ל והא לבו רואה את הערוה. הו\"ל להקשות נמי והא ערותו מגולה ועומדת וליכא כבוד שכינה י\"ל חדא מינייהו נקט ועדיפא מינה קפריך ואין להקשות ממ\"ש הרא\"ש שם שר\"ת היה נוהג כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ\"ל מאי מהני זה הלא ערותו עדיין היתה מגולה די\"ל דשאני התם דהיה רוחץ בכלי שאין ערוותו מקרית מגולה שהרי הכלי כיסה כל בשרו סביב וליכא למיחש אלא משום לבו רואה את הערוה. וראיה לדבר קצת במה שדקדק וכתב שהיה רוחץ במים חמין שדרכו של חמין להיות בכלי. אף שי\"ל מש\"ה כתב חמין משום שהחמין מחלישין והוצרך לשתות משא\"כ במים קרים מ\"מ זכר לדבר מיהא איתא ונ\"ל מ\"ש הרא\"ש הנ\"ל בשם ר\"ת שהיה מכסה בבגד ממטה ללבו לא שהיה הכיסוי למטה מלבו דא\"כ בגד ל\"ל והלא בחיבוק זרועותיו סגי ונראה דלאו דוקא חיבוק זרועותיו אלא כשמדבק ידו בכח למטה מלבו על גופו מחשב הפסק שלא יהא בו משום לבו רואה את ערותו לפי טעם שכתב בשם רבני צרפת וכמ\"ש בשם ב\"י דמחלק בין כיסוי ביד על לבו דלא הוי כיסוי ובין למטה מלבו דטעמו משום הפסק אלא הכא קאמר שהיה מכסה לבו בבגד למטה במים שר\"ל שר\"ת היה יושב מכוסה במים עד למעלה מלבו והיה מכניס הבגד תוך המים והיה מכסה את לבו למטה במים. תדע שהרי מהרא\"י בת\"ה ס\"י הביא דין דרבינו תם הנ\"ל וכתב ז\"ל רבינו תם כשהיה רוחץ בחמין והיה שותה היה מתכסה בבגד כנגד לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ\"ל ש\"מ שפי' דברי הרא\"ש בשם רבינו תם שהיה מכסה נגד לבו לא למטה מלבו וכן דייק הלשון דהרא\"ש הנ\"ל שכתב שהיה מכסה ממטה ללבו והיה לו לכתוב למטה מלבו ודו\"ק. והשתא א\"ש שהראב\"ד ובעל ש\"ד כולן כתבו שצריך להעכיר המים ולא כתבו שיחבק זרועותיו על גופו אלא מחוורתא דכה\"ג דטובל בנהר ובמקוה לא מהני. ומעתה באתי לדון על מנהג נשים שלנו שמברכות על הטבילה בעודן עומדות ערומות בתוך המים ולא מעכרי המים דלאו שפיר עבדי אף שהן מחבקין זרועותם על גופן וכמ\"ש. פשיטא לפי מ\"ש מהרמ\"י בש\"ע שלו הטעם שצ\"ל עכורין כדי שלא יהו לבן רואות ערותן היה מהני חיבוק זרועותן וכמ\"ש אבל ז\"א דבאשה ליכא לבה רואות את ערותה וכמ\"ש בשם א\"ח הנ\"ל דהואיל וערוותן עומד מאוד למטה אין לבן ועיניהן רואות את ערותן ואי משום האי חששא לא היו צריכין לא עכירת מים ולא חיבוק זרועותן ולא לבישת חלוקם אלא האי טעמא דהצריכו לבישת חלוק או עכירת מים משום כבוד השכינה וכמ\"ש. וגם על ב\"י יש תיוהא קצת הא דמצריך הראב\"ד עכירת מים הביא הגמרא דפרק מי שמתו הנ\"ל דפריך והא לבו רואה את הערוה ומשני כשעכר למים. ומשמע קצת מדברי ב\"י דהיינו נמי טעמא דהראב\"ד וזה ליתא כמ\"ש. מיהו יש ליישב דברי ב\"י שלא הביא הגמרא אלא ללמדינו דהראב\"ד דכתב דמהני עכירת מים למד זה מגמרא דמי שמתו וק\"ל מיהו קשה דא\"כ לא הו\"ל לסתום דבריו אלא לפרש. גם בטור א\"ח שהביא דברי רבינו יונה בשם רבני צרפת הנ\"ל קיצר בפירושו ע\"ד שכתבתי גם בש\"ע שם וגם רמ\"א בהג\"ה הנ\"ל כולם קצרו ונתנו מכשול וטעות להמעיינים בקיצור דבריהם אם כוונו למ\"ש. גם ראיה למ\"ש שכמה פעמים נזכר בגמרא ובפוסקים שלא יברך ערום ולא כתבו הטעם משום שלבו רואה את הערוה קשה הא איכא תקנה בכיסוי את לבו או בחיבוק זרועותיו כמ\"ש. והנלע\"ד מוכרח כתבתי ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שיש בו ארבעים סאה סוף פרק קמא דחגיגה כו' וכמה הם אמה על אמה ברום שלש אמות וכתב הרשב\"א על זה בתשובה והביאו בית יוסף בסימן קצח דף רכ\"ה ע\"ב שזה ל\"ד אלא שיעורו שמכיל מ' סאה ואף ע\"פ שהמים מרודדים אם הם בענין שתוכל להעלות כל גופה בבת אחת שלא תצטרך להתהפך עלתה לה טבילה ואפי' צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים ומכל מקום מנהג ותיקין הוא שאין לסמוך על מקוה כזו שמא לא תטבול בו יפה עד שיהיה בו מים ממעל לטיבורה זרת לפחות ע\"כ לשונו וכ\"כ רמ\"א לכתחלה ע\"ש סעיף ו' עכ\"ה: "
                ],
                [
                    " ואף אם תטבול במעיין צריך שיהא בה מ' סאה כו' עד לזה הסכים הרא\"ש עיין מ\"ש ב\"י ע\"ז ריש סימן ק\"ך ומ\"ש שם דאף דסבירא ליה דטהרות אדם צריך שיהא גם במעיין מ' סאה מכל מקום אינו מוכרח שיהא כן הדין בטבילת כלים הנקחין מן הנכרים אף שנאמר בו במי נדה יתחטא בגעולי נכרים דכלי מדין ע\"ש: מעשה בא' שאנס את אשתו להטביל אותה בשלג שאינו מפשר ומחזיק ארבעים סאה והורה ר' שמריה דעלתה לה טבילה והר\"ח מפרי\"ש דחה שם ראייתו והמרדכי מסיק והיהודים נזהרים מזה עכ\"ל מור\"ש: (יש ליזהר כשמנקרין המקוה לזרוק במים לחוץ שלא יחוור וימלאנה בחזרה אך ימתינו שיתמלא המקוה מנביעתו או ממי גשמים או ימשכו ממקוה אחר בלא שום דילוג אגודה פ' הכל ממירין וריש תמורה רש\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואלו מ' סאה צריכין שיהיו נקוים כו' ק\"ק למה סתם לכתוב אלו מ' סאה דמשמע דקאי אכל הנ\"ל וז\"א דהא כתב לפני זה בשם ר\"י ורא\"ש דגם במעיין צריך מ' סאה לטבילת אדם ובמעיין א\"צ שיהא נקווין וצ\"ל כיון דמה שהצריכו מ' סאה במעיין ז\"א אלא מכח לא פלוג משא\"כ במקוה שמכח דינא צריך מ' סאה מש\"ה סתם וכתב ואלו מ' סאה ור\"ל דמקוה כדינו ואח\"כ כתב דין ממעיין ז\"ל מעיין מטהר דרך זחילתו כו': "
                ],
                [
                    " אבל ה\"ר שמשון פי' דכולהו שאוב פסול מן התורה ועיין בב\"י שכתב מתחלה בשמו סתם ושכ\"כ בפ\"ב דמקואות וצ\"ע דאח\"כ באותו עמוד דף רל\"א ע\"ג הביא דברי ר\"ש שכתב בפ\"ב דמקואות דדוקא היכא דנשאב בדבר המקבל טומאה פסול מן התורה אבל נשאב בכלי גללים אינו אלא מדרבנן שוב עיינתי בפר\"ש ומצאתי דלא קשיא מידי דשם כתב כל הדברים מתחילה ראיות ר\"י דאפילו כולו שאוב הוא מדרבנן ואח\"כ הוכיח דא\"א לומר כן וכתב מיהו אע\"ג דמוכח דכולו שאוב פסול מדאורייתא מיהו כולו שאוב בכלי גללים אפשר לומר דאינו פסול אלא מדרבנן ושם כתב ג\"כ יישובים להוכחת ר\"י שהוכיח שבכל עניין הוא מדרבנן ורבינו שכתב לקמן דשאוב בכלי הראוי לקבל אין חילוק בין כלי אבנים בין כלי גללים משמע דלא חלק כלל בינייהו ואפשר דל\"ק אלא לענין פסול מדרבנן הן שווין ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " הלכך גל שנתלש מהים ויש בו מ' סאה כו' לשון זה דיש בו מ' סאה ג\"כ מל' המשנה הוא וצ\"ע למ\"ד דס\"ל דבמעיין א\"צ מ' סאה הא גל ג\"כ מעיין שהוא נובע הוא כמ\"ש שכל ימים דין מעיין יש להם וא\"ל כיון שנתלש דין מקוה יש לו שהרי כתב הלכך גל כו' ונ\"ל דס\"ל דמ\"ש ובו מ' סאה ל\"ד קאמר אלא כאילו אמר שיעור שכל גופו עולה בו בפעם א' והוא דהצריך לומר כן בגל ה\"ט משום דהייתי אומר כיון דהמים נפלו למעלה מראשו וירדו ממנו דרך מטה הו\"א ליהוי סגי אפי' לא הוי בו שיעור שכל גופו עולה בו כיון דמ\"מ דרך עמידתו נטבל תוך הגל בפעם א' ממעלה למטה קמ\"ל דלא דעכ\"פ שיעור כל גופו בעינן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " (יכול לשאוב כמו שירצה כתב ב\"י ורבינו סתם הדברים וכתב דמעיין כ\"ש יכול לשאוב כמו שירצה וליתן בתוכו ולא פירש אם עדיין דין מעיין עליו לגמרי לטהר בזוחלין ובכל שהו או נתבטל ממנו דין מעיין לגמרי עכ\"ל ולא ידעתי מה היה לרבינו לכתוב עוד הלא זה מבואר לעיל שמעיין שרבו עליו הגשמים אין מטהר ע\"י זחילה ולכן אין לטבול בנהרות לדעת ר\"י כל זמן הפשרת שלגים ואפילו ר\"ת מודה הכא דאם מי גשמים הרוב לכ\"ע אין מטבילין דרך זחילתו כ\"ש כשמרבה עליו שאובין ופשוט הוא ד\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אבל כל זמן שאין במקוה. מ' סאה אפילו חסר כל שהוא אם נפל לתוכו ג' לוגין מים שאובין פסלוהו מכאן נראה פשוט דהמקוה פחות כל שהוא ממ' סאה נפסלת ומ\"ש אח\"כ בסמוך ז\"ל אבל שאר כל המשקין כו' עד אין פוסלין המקוה בפחות מג' לוגין פשוט דה\"ק אין פוסלין בג' לוגין המקוה החסר וכתבתי זה מפני הטועין וק\"ל. ועיין בש\"ע שכתב גם כן כלשון רבינו ולא כתב ברישא כל דין מעיין וצ\"ע כיון דבסיפא בהדיא שנינו דפסול לזבין ולמצורעין א\"כ ברישא אי ליכא מים בתוכה למה לא יהיה כשר לזבין ואם הוא כשר לא הו\"ל למסתם לשונו בסיפא כמו ברישא וסתם יש לו דין מעיין גם עיין בבית יוסף בלשון הרמב\"ם שלא משמע מדברי הרמב\"ם לפרשו ע\"ד שפירשתי: "
                ],
                [
                    " אבל אין מצטרפין דבעינן שיכול לוג כאחד מכל כלי דפחות מכאן לא חשיבא לאצטרופי עיין בב\"י ולפ\"ז א\"צ לינקוב בדליים ששואבים בו המקוה כדי לנקותו ומכל מקום טוב לנקוב אותה למטה ככונס משקה עכ\"ל סמ\"ק מ\"ו רש\"ל: "
                ],
                [
                    " מוהל בערוך פי' מוהל המים היוצאין מעקל בית הבד שנותן קורות בית הבד על הזיתים הטוחנים והוא מי זיתים ויש בהן צחצוחי שמן וצ\"ע דלשון מוחל לא מצינו כ\"א מוהל והוא שייך בכל דבר והזב מבשר ג\"כ נקרא מוהל והערוך אמוהל בית הבד פי' כן:"
                ],
                [
                    " היה בו מ' סאה וכו' אם היה בו יותר ממ' סאה ונשאר בחצי שלא נשתנה מ' סאה מותר לטבול בו ב\"י: "
                ],
                [
                    " אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד אבל לא מטיט (וכ\"כ רבינו בסמוך עכ\"ה) עיין בב\"י: כתב השאלתות כשמנקרין המקוה לאחר שהוציאו כל המים פוקקין את נקבי הנביעה ואין משיירין בה מאומה מן המים הראשונים נ\"ל אני הדיוט מדקאמר פוקקין את נקבי הנביעה דאפי' בניקור מעיין קאמר ודלא כדברי רבינו שמחה וא\"ז מרדכי מור\"ש: "
                ],
                [
                    " (אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כו' וצ\"ע שאין לה שפה כלל היאך מקבל טומאה כו' עפ\"ר ובבדק הבית תירץ אע\"ג דפשוטי כלי עץ אינה מקבל טומאה ד\"ת מ\"מ מקבל טומאה מדרבנן ופסלה את המקוה ואיירי באין לה שפה כלל ותימה לומר לפסול המקוה מאחר שאינו מקבל טומאה ד\"ת דאל\"כ תימא למה התיר לקמן בסימן זה כשמחבר צינור קטן של עץ לפי צינור של אבר גם לא אסר לקמן אלא סילון של אבר או של מתכת דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה אבל סילון של עץ מקבל טומאה ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אם נפל בה צרורות כו' א\"ל מ\"ש מכלי שניקב דבסמוך דאע\"ג שסתמו בעפר וצרורות לא חשיב סתימה דשאני הכא דנעשה לקבל עפר וצרורות וכיון דנעשה לזה כיון שנסתם ממנו ואין ראוי לעשות עוד מלאכתו חשיב סתימה משא\"כ התם דהכלי נעשה להיות בו מים וא\"א לעמוד בסתימה זו לכן לא מיחשב סתימה וק\"ל ועפ\"ר: "
                ],
                [
                    " ולהביא מים בכלי מנוקב בזה כו' אם מים באים אל הצינור ע\"י כלים הקבועים בגלגל והן נקובין בדרך שלא מקרי כלי מותר אם יש מ' סאה במקוה אבל אם אין בה מ' סאה אין לטבול שם דלא מקרי חיבור לנהר ע\"י וה (כ\"כ המרדכי בה\"נ דף של\"ב ע\"ב בשם הרוקח והביאו הב\"י ע\"ש עכ\"ה) ועיין בא\"ח סימן קנ\"ט רמ\"א: "
                ],
                [
                    " יקוב הכלי בשוליה כל שהוא אבל בסמ\"ק כתב בכונס משקה וכ\"כ מהרי\"ק בתשובותיו וכן המנהג מ\"ו וכ\"כ מהר\"ם בתשובה ולא בעינן כשפופרת הנוד אלא בנקב שהוא מן הצד ושיעור כונס משקה כתב מהרי\"ק שהוא כעדשה וכתב ב\"י ע\"ז ואיני יודע מניין לו זה (ובא\"ח סימן קנ\"ט כתב הב\"י קצת סמך לדברי מהרי\"ק ע\"ש עכ\"ה). "
                ],
                [
                    " כי המעיין אינו נפסל בשאיבה אבל מהרי\"ק ומהרא\"י כתבו שנהגו להחמיר גם במעיין ע\"ש וב\"י הביאם (ואיפשר דהטעם מאשר דקי\"ל דגם במעיין צריכין מ' סאה לטבילת אדם א\"כ יש לו בזה דין מקוה לענין טבילת אדם אבל לענין כלים לא מיפסל לכ\"ע ודו\"ק עכ\"ה) ועיין מ\"ש רמ\"א ע\"ז סעיף מ': (ובלבד שישבור הכלי או יהפכנו כו' אין להקשות למה פסלינן לעיל סעיף י\"ח גבי מעיין אפילו היוצאים מן הכלי מעצמן ולכאורה היה נראה לומר דשאני התם דגזרינן אטו תוך הכלי מאחר שבכלי נשארו מים הרבה. אך שהב\"י דף רל\"ג כתב דמטעם שאובין נפסלו וכ\"כ ג\"כ בסמוך. (ואפשר לחלק דלעיל איירי שהכלי נתמלא לדעת וחשיב שאובין אפי' כשיצאו מעצמן לחוץ לכלי אפי' נשבר הכלי אח\"כ הואיל והיה מילוי לדעת דגם כאן לא היה מועיל אם היה המילוי לדעת וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אלא ממשיכו לתוכו ושיעור המשכה זו כתב הכלבו וריב\"ש צריך שיהא ג\"ט דפחות מכאן הוי כלבוד ואע\"ג דלא שייך לבוד (והוי לו למימר דסגי בכל שהוא עכ\"ה) אלא גבי מחיצה כבר הורה זקן ר\"י כן כתב רשב\"ץ: "
                ],
                [
                    " (ואם הוא מחובר לקרקע כו' בתשובת הרמב\"ן סי' רכ\"ז אפי' אינו מחובר לקרקע עצמה אלא לדבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה והמקוה כשרה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ויכולין לסותמו במטלניות שיש בהם ג' על ג' וכ\"ש הבא לנקות המקוה שיכול לסתום הנקבים במטלניות בגדים שלא יהא נובע (שאפי' העמדת המים אין כאן ולאפוקי מן הטועין והפוקרים כ\"כ בכתביו עכ\"ה) שוב מצאתי כן להדיא בתשובת הרא\"ש דשרי לסותמו בבגדים ויתר כתב לשם דאפי' לעשות מחיצה של מקוה ע\"י בגדים שרי כ\"ש מור\"ש: "
                ],
                [
                    " רחב ב' אצבעות בינונית והקילוח ג\"כ יהא כשיעור הנקב כיון שהפסול דאורייתא רמ\"א כש\"ע (והוא מריב\"ש סימן רכ\"ב וכ\"כ ב\"י עכ\"ה). וא\"ש מה שמסיק וכתב ואם נפרץ למעלה אפי' אין המים מתערבים כו' דקשה מים מאן דכר שמיה והול\"ל אפי' אין בנקב אלא כעובי קליפת השום ולפי מ\"ש דבעינן שקילוח יהיה כמלא נקב א\"ש דחדא באידך תליא ועפ\"ר. כתב המרדכי בשם רא\"ם שכתב בפי' צריך להזהיר שלא להטביל במעיינות המקלחים דרך סילון של מתכות דרך זחילה כדין מעיין אלא באשבורן כו' ואף שאין בו בית קיבול כו' כדחנן כלי מתכות פשוטיהן טמאים כו' שוב כתב שיש ליזהר אף באשבורן ע\"י דבר המקבל טומאה ע\"ש אבל והו לשון הרמב\"ם בפ\"י דמקואות כל כלי שלא נעשה לקבלה אע\"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה (כגון הסילונות שהמים נמשכין מהם ואע\"פ שהן רחבים באמצע ומקבלין אין פוסלין את המקוה עכ\"ה) בין שהיו של מתכות או של חרס ע\"כ ולקמן כתב המחבר לאסור בסילון של אבר או של מתכות ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (בעוד שרגלי הראשון נוגעין כו' אבל הרמב\"ם והראב\"ד פסקו אפי' בכה\"ג שרגלי הראשון נוגעין במקוה השני טמא דלא אמרינן גוד אחית במקוה והכי מסתבר ב\"י עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כלי שהטבילו דרך פיו כו' כתב ב\"י בשם הרא\"ש דהטעם הוא ע\"כ לפי שלא יגיעו המים לשוליו כו' אבל מטעם שאובין ליכא למפסל דתינח אם היה המקוה מצומצם אם אינו מצומצם מאי איכא למימר עכ\"ל ואיכא למידק דמשמע מדבריו דאם היה המקוה מצומצם שפיר יש לחוש משום שאובין וקשה דהא בס\"ס ר\"א כתב גבי יורה דמורידין אותו והפה למטה ולא חיישינן לשאובין וצ\"ל דלעיל מיירי בפיו רחב או בפיו קצר והופכו למעלה וכדפרישית לעיל דאז לית ביה משום שאובין אף כשהפה למטה דהוה כאילו המים מרובין דליכא משום שאובין דהמים נושקין למי המקוה ועלתה לו טבילה משא\"כ כשהפיו לצד והוא למטה דא\"א שהמים נושקין זה לזה ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל הנודר אע\"פ שמקיימו נקרע רשע דכתיב וכי תחדל וגומר ויליף חדלה חדלה כו' וכתב הרא\"ש אע\"ג דהאי חדלה כתיב באינו נודר מ\"מ כיון דכתיב גבי נדר חדלה ילפינן ג\"ש וע\"כ הא דנקרא רשע בנודר איירי עכ\"ל ויש להקשות על דברי רבינו שמביא מתחילה דברי שמואל שנקרא רשע ואח\"כ כתב וכן תנא רב דימי כו' שלא נקרא אלא חוטא ואם כן מאי וכן שכתב ועוד דמאחר דתנינן כן בברייתא למה מייתי מתחילה דברי שמואל וי\"ל דמייתי לשמואל ללמדינו דנקרא רשע דהוא טפי מחוטא אלא משום שמהפסוק של וכי תחדל וגומר שיליף מיניה ג\"ש לא איירי במקיים הנדר ושמואל אמר שאע\"פ שמקיימו נקרא רשע משום שמשמע ליה דדוקא כי תחדל דלא תידור כלל הוא דלא יהיה בך חטא ואינך רשע הא אם אתה עושה נדרבכל ענין אע\"פ שתקיים הנדר תקרא רשע. וכדי של\"ת מנ\"ל הא לכן מביא הברייתא דקתני כל הנודר אע\"פ שמקיימו נקרא חוטא ויליף לה מקרא דכי תחדל וגומר ש\"מ דשפיר נוכל למילף מהאי קרא במקיים הנדר ואע\"פ שהברייתא לא אמרה אלא שנקרא חוטא מ\"מ שמואל בא להוסיף שיש ללמוד מהאי קרא שנקרא רשע ג\"כ מכח ג\"ש וגם הברייתא אפשר שסברה כן אלא שהברייתא לא אתיא לאשמועינן אלא שעשה עבירה אע\"פ שמקיימו וממילא אם תרצה ללמוד מכח מ\"ש שנקרא רשע יש לך ללמדו ואין זה נגד הברייתא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואחר נדרים לבקר ז\"ל גמרא דידן רפ\"ג דנדרים דף כ\"ב ההוא דאתא לקמיה דרבי ינאי א\"ל אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת כו' ופי' הרא\"ש דפתחין פנקסך כו' מן השמים פותחין פנקס מעשיו ומדקדקין בהם בשביל שהוא מרשיע לידור א\"נ שהוא מחזיק עצמו צדיק ובוטח שיוכל לקיים נדרו ולא יכשל ולכן מדקדקין במעשיו עכ\"ל וגם ב\"י מביא זה ונראה לכאורה דהירושלמי שמביא רבי' מ\"ש בתחילה פנקסו מתבקשת פירושו כמו פי' שני שכתב הרא\"ש והד\"א שאמר פנקסו נפתחת פירושו כפי פירוש ראשון שכתב הרא\"ש כמ\"ש בפרישה שאם איחר את נדרו לא שייך לומר שהוא מחזיק עצמו צדיק כו' דהא כבר עבר עבירה. ול' הד\"א שהביא רבינו היה נראה לפרש כפשוטו שהמאחר נדרו כבר חטא וע\"ז אמר פנקסו נפתחת ר\"ל פותחין אותו וכותבין לתוכו איך שהוא חוטא ורשע וע\"ד שאמרו הפנקס פתוח כו' משא\"כ לדרש הראשון שדורש שמיד שנדר מבקרין צ\"ל פנקסו מתבקשת ר\"ל מבקשין תוכו על מעשיו וכמ\"ש לעיל ול' גמרא דנדרים הנ\"ל שקאמר אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך צ\"ל לפ\"ז דמיירי דמיד שנדר בא ומתחרט ורוצה שיתירו לו ומש\"ה קאמר ממשמשין במעשיו ואף שקאמר פותחין פנקסך מהא לק\"מ דהא א\"א למשמש אא\"כ פתחו תחילה הפנקס וק\"ל ולפ\"ז נראה דגמרא דילן ס\"ל כפירוש קמא דהירושלמי: "
                ],
                [
                    " אלא שלשון חכמים מרפא שיתירו לו (דוקא נדר עכ\"ה) אבל אם נשבע על איזה דבר לא יתירו לו אלא מדיחק מרדכי וכ\"כ רמ\"א: "
                ],
                [
                    " שלא ידור שום דבר עד שיעשנו מדקדוק לשון זה משמע שר\"ל שלא ידור עד שיהא מוכן לפניו ליתן ואז ידור וכן משמע ממ\"ש בסמוך ואם לאו לא ידור עד שיהיה לר אבל ממ\"ש ואפי' צדקה כו' אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד משמע לא ידור כלל ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש עד שיעשנו כלומר לא ידור כלל לעשות שום מעשה אלא יעשה מה שהוא חפץ לעשות ולא ידור כמו שפירש הב\"י ג\"כ אבל מ\"מ נוכל לומר שמ\"ש אם ישנו בידו יתן מיד פי' כמו עד שיעשנו דכיון שהוא אומר בל' נדבה מיקרי יתן מיד ולכן נראה כמו שפירשתי בפרישה. וכתב ב\"י בשם התוספות וז\"ל וא\"ת הא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה וי\"ל דבשעת צרה שרי והביאו ראיה לדבריהם (ובמרדכי פ\"ק דחולין דהרי זו נודרים דדוקא נדר אסור אבל לא נדבה ובעת צרה אפי' הרי עלי נודרין עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " או שאמר אסור עלי ככר זה דהוי נמי נדר וכתב ב\"י ז\"ל לשון נמי דקאמר רבינו אינו מדוקדק דאדרבה יותר עיקר נדר הוא זה שאמר דבר זה אסור עלי ולא יתפיסנו בדבר אחר דכשהוא מתפיסו בדבר אחר צריך שיתפיסנו בדבר הנדור ואם התפיסו בדבר האסור שלא מחמת הנדר הוא מותר עכ\"ל ולעד\"נ כמו שכתבתי בפרישה וכמ\"ש שם נ\"ל שהוא דעת הרמב\"ם שהביא הטור ס\"ס ר\"ו שכתב וכן אם אמר ה\"ז עלי איסור אסורין דקשה לכאורה מקמ\"ל הא כבר כתב האומר פירות פלוני כו' אלא צ\"ל דמתחילה אשמועינן דיכול לאסור עליו בכל לשון ר\"ל בין בלשון נדר או שבועה וכ\"ש לפי' ב\"י שם שפי' בכל לשון ר\"ל אפילו ל' הקדש וכגון שאמר בהדיא שיהיה אסורין עליו כקונם כקרבן ואח\"כ אשמועינן דאפי' בלשון איסור סתם אינו יכול לאכול לאיסורו ואפי' אסרו עליו בכל לשון וחל הנדר וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואצ\"ל אם אומר מה שאוכל לך טמא כו' וכתב ב\"י ז\"ל לענין טומאה לא אתי באת\"ל דהא איצטריך לאשמועינן דאע\"ג דטומאה שייכא בחולין מטילין אותו לחומרא ולא דמי לאומר לא דכי ולא טהור דהנהו משתמע לא מותר והוי כאומר אסור יהא ונותר ופיגול נמי לא אתי באת\"ל דהא איצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלא אמר בהו כף הדמיון מתסרי ול\"ד לאימרא ודירין ומזבח דלא מתסרי אלא א\"כ אמר בכף הדמיון והר\"ן כתב מה שיש חילוק ביניהן עכ\"ל ב\"י ואין לתרץ ולומר כיון דכבר אשמועינן בלא טהור דאסור מכ\"ש אם אמר טמא בהדיא דהא כבר כתבתי בפרישה דדיוקו דלא טהור אינו ר\"ל אלא טמא אלא ר\"ל אלא אסור וכן פי' דלא דכי ע\"ש. ומיהו אפשר לומר דרבינו פירשן כפשוטו ומש\"ה א\"ש מ\"ש ואצ\"ל כו' וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " האומר ייני יין נסך אם אעשה כו' ז\"ל הרא\"ש וב\"י הביאו שאין לשון זה מורה על איסור ולאו כל כמיניה לעשות יינו יי\"נ כל זמן שלא נתנסך לאליל וגם לשון נדר אין כאן כיון שלא התפיסו בדבר הנדור וכ\"כ הרשב\"א בתשובה על האומר כך ז\"ל שאלת אלו בני אדם שמקנסין על עצמן ואומרים אם אעשה כך או אעבור על כך יהיה פתי כפת כותי וייני יי\"נ אם עבר ועשה היש בדבריו צד איסור והשיב ציבור בודאי יכולין לקנוס העוברים והפושעים לעשות יינם יי\"נ אבל יחיד כו' לא עכ\"ל והריב\"ש כתב וגם ב\"י הביאו דאף שאין אלו הרחקות מן הדין מ\"מ יכול הוא לקבלן על עצמו שכמו שב\"ד יכולין לענוש ולהחמיר לפעמים יותר מדינו כפי צורך שעה כן הוא על עצמו יכול לאסור כמו ב\"ד ויכול לקבל עליו כל אותן החומרות עכ\"ל וקמ\"ל רבינו דהרא\"ש לא ס\"ל הכי דכיון דמן הדין אינו אסור כיון שלא התפיס בדבר הנדור וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל הרמב\"ם כתב האומר לחבירו מודרני כו' וסברת מחלוקת הוא בפי' הגמרא וכך הוא לשון הגמרא על המשנה האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך כו' אסור אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך כו' ומסיק בגמרא דה\"ק טעמא דאמר שאני אוכל כו' הוא דאסור אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאסור מ\"ט מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע כו' וסבר הרמב\"ם שפי' כמשמעו כשאומר מודרני או מופרשני בלחוד משמע דוקא הני מילי ולא איסור הנאה והרא\"ש סבר שה\"ק שהני מילי נמי משמע ר\"ל איסור הנאה והני מילי כמ\"ש בפרישה ומוכח מל' הגמר' שא\"א לפרשו כמו שפירשו הרמב\"ם וע\"ש בפ\"ק דנדרים דף ה' ע\"א. "
                ],
                [
                    " אבל אם אמר נדינא ממך כו' כצ\"ל כמ\"ש בפרישה ובאשיר\"י דנדרים דף קי\"ג ריש ע\"ד איתא שם נדירנא אבל מסיק שם בלשונו לדינא ע\"ש ונראה דברישא ט\"ס הוא וצ\"ל לדינא במקום נדירנא: "
                ],
                [
                    " האומר כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן כך הוא לשון הגמ' והרמב\"ם מדסתם רבינו דבריו משמע שמיירי באין בהמה עוברת לפניו וכ\"כ ב\"י וכתב עוד ב\"י דהר\"ן מפרש הגמרא דמיירי כשהבהמה עוברת לפניו ואפשר דאיהו נמי (ר\"ל רבינו) לא מחייב אלא כשהבהמה מונחת לפניו דטעמא דמסתבר הוא עכ\"ל ר\"ל כמו שהוכיח שם הר\"ן דאיירי בבהמה מונחת לפניו דומיא דרישא דאמר כנדרי רשעים הריני דקאמר שם דחייב בנזירות ופריך בגמרא דילמא הריני בתענית קאמר ומשני כשהיה נזיר עובר לפניו וא\"כ ה\"נ באומרו כנדרי רשעים עלי אינו ידוע אם כוונתו אקרבן או כמנחה או נדר אחר או צאן או בקר או תורים ובני יונה ומש\"ה כתב דמסתבר דמיירי בבהמה עוברת לפניו ואותו מין בהמה שעוברת לפניו הוא מחויב להביא וכתב ב\"י דגם דעת רבינו ר\"ל כן ומ\"ש בפרישם דבסתמא כוונתו אקרבן ראשון הוא דוחק בעיניו וגם הרא\"ש בעצמו שהבאתי ראייה מדבריו מדכתב שחייב בקרבן עולה לא ס\"ל כן שהרי הוא (פי' הב\"י) פירש האי כנדרי רשעים עלי דמיירי בתולה ככר המונח לפניו כנדרי רשעים וכמ\"ש בסמוך ורש\"י פי' דמיירי דככר מונח לפניו ואומר אם אוכלנו יהא עלי כנדרי רשעים וקמ\"ל דאם אכלו חייב בקרבן גם הרא\"ש משמע מדבריו בגמ' שפי' כן והביאו ב\"י ע\"ש וכמ\"ש עוד הב\"י אדברי הר\"ן הנ\"ל דפי' כשהבהמה עוברת לפניו שי\"ל שגם דעת רבינו כן הוא מסיק וכתב ז\"ל אלא משום דלא נ\"מ מידי לענין איסור ככר בנדר לא חשש לכתוב כן וכ כ לעיל מיניה וז\"ל ומשום דהכא בענין אוסר ככר בנדר עסיקי' לא כתב כו' משום דאינו ענין לאסור ככר בנדר עכ\"ל צ\"ע מה כוונתו של ב\"י אי סבר שדברי רבינו הם כפשוטו שאין תולה הקרבן בככר כפי' הר\"ן ומ\"ש משום דהכא בענין אוסר ככר בנדר עסיקי' ר\"ל שרבינו לא אתא לאשמועינן אלא ענין זה דסיפא כנדרי רשעים ככר זה עלי קונם ולא מקפיד באיזה ענין מיירי הרישא דאין דיני קרבן נהיגין לע\"ע קשה הא משמע מדברי רבינו שכתב ג\"כ הדין כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן דגם דין קרבן בעי ללמדינו ואי מפרש דברי רבינו כפירש\"י בתולה הקרבן בככר ואשמועינן בדין ראשון בתולה איסור ככר בקרבן דאין הככר נאסר עליו אלא אם יאכלנו יהיה חייב קרבן ובסיפא אשמועינן בקונם ככר זה עלי דהככר גופה נאסר עליו קשה דלשונו שכתב אוסר ככר בנדר לא משמע הכי דהלשון משמע שאוסר הככר ולפי דברי רש\"י הככר לא נאסר אלא שאמר שאם יאכלנו יהא חייב בקרבן ועיין מ\"ש עוד בק\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כיצד קונם או קונח או קונס כו' בגמרא ר\"י אומר לשון נכרים והקשה בגמרא לפי דבריו מ\"ש דפריש הני לישני טפי משאר לישני ותירץ דרבותא קאמר דל\"מ לשונות של נכרים שהן לשונות גמורין שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפי' בלשונות שאינם גמורין שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד\"א שהנודר בהם לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח כו' וכתב ב\"י דיש להקשות ממ\"ש בסי' רי\"ז גבי הנודר מן השמן כו' וא\"ל דשאני התם דאזלינן לחומרא ולהכי חיישינן גם למיעוט משא\"כ הכא דאם נחשוש למיעוט מקילין בדבר ולהכי אזלינן בתר רובא דוקא דאכתי קשה מהכא למאי דכתב רבינו לקמן בסימן ר\"ך גבי קציר דאם רוב המקום קציר שעורים הולכין אחריו אע\"ג דקולא הוא ואמאי לא אמרינן שימתין עד קציר חטין ועוד מדברי רבינו הכא נמי משמע דלא אזלינן בתר מיעוטא אפי' לחומרא מדקאמר ואם רוב אנשי המקום כו' משמע הא אם המיעוט קורין אותו הכי ואפי' מחצה הכי ומחצה הכי נאמן לומר שכוונתו לחולין או ליי\"נ של אליל אלא מחוורתא כדפרישית בפרישה אכן צ\"ע למ\"ש בש\"ע בסימן רי\"ז סס\"ג נדר מהכבוש כו' דמסיק שם דאין הולכין אחר הרוב ע\"ש ואפשר דבש\"ע כ\"כ כשיטת הרמב\"ם דס\"ל היכא שאין מנהג ידוע אלא מקצת קורין אותו כך והוא לחומרא אזלינן בתרייהו אע\"ג דרובן אין קורין אותו כך ורבינו לא ס\"ל בהא כוותיה וכמ\"ש ב\"י בסימן רי\"ז אמ\"ש רבינו אדברי הרמב\"ם דהיינו דוקא בשיש מנהג ידוע אבל אם אין מנהג ידוע בכולן הולכין אחר הלשון כדפרישית. ור\"ל אחר הלשון שרגילין לקרות רוב בני אדם: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אבל אם היה בלבו פת חטין כו' וכתב הרמ\"א דה\"ה אם היה בלבו כו' וכן משמע ממ\"ש היה בלבו לידור מפת חטין והוציא כו' מותר בשניהן מדלא חילק בהיה בלבו פת שעורין והוציא בשפתיו פת סתם דמותר משמע דאסור בפת שעורין וכן לקמן סי' רי\"ז כתב רבי' הנודר מהפת אסור בפת חטין ושעורין כו' והוא מדברי הירושלמי כמ\"ש ב\"י שם וא\"כ צ\"ע על הב\"י שהעלה כאן בצ\"ע אם דעתו על פת שעורין והוציא פת סתם אם אינו אסור אלא בפת שעורין שהוא נקרא פת סתם (גם בתשובת בן לב חלק א' דף ע\"א ובחלק ג' דף קי\"ח ע\"א כתב דיראה מדברי הטור דאם היה בלבו פת שעורין והוציא מפיו פת סתם דאסור בכל מיני פת ומותיב ומפרק ע\"ש ומסיק ומהתימא איך הניח סברת אביו הרא\"ש וסברת כולהו רבוותא ולא הזכירם ולפי מה שכתב א\"א ז\"ל בפרישה ודרישה לק\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל שאינו כלום והרשב\"א כתב בתשובה דיש לחוש וז\"ל וראיתי בתשובת הגאונים שנשאל על מי שנשבע או נדר בחלום והשיבו מביאין י' בני אדם דידעי למקרי ומרחמי ליה ומתירין לו את נדרו ובחרטה כמו שנדר ונשבע בהקיץ ע\"ש בב\"י וכ\"כ מ\"ו שהרמב\"ן מחמיר בנודר בחלים וגם ב\"י הביא דברי רמב\"ן וכ\"פ ב\"י בש\"ע ורמ\"א כתב ומיהו אי לית ליה בקנות עשרה דידעי למקרי יתירנו בג' בשאר נדרים וכ\"כ הרשב\"א: "
                ],
                [
                    " או שמיחו בו אחרים תכ\"ד וקיבל דבריהם לא הוי נדר עיין בש\"ע שהגיה רמ\"א וכתב ז\"ל וקיבל דבריהם תכ\"ד לנדרו. ובד\"מ ביאר דבריו שכתב ז\"ל הראב\"ד השיג על דברי הרמב\"ם (פ\"ב דהל' שבועות) בזה וכתב ז\"ל דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו עכ\"ל וכתב ב\"י עליו ז\"ל ואיני יודע טעם למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקיבל דבריהם עכ\"ל ב\"י וכתב עליו רמ\"א ז\"ל בד\"מ ז\"ל ול\"נ דכוונת הראב\"ד הוא שהוא הבין דברי הרמב\"ם שמתיר כשהמחאה מהאחרים תכ\"ד לנדרו ואע\"פ שחזרתו לא הוי תכ\"ד לנדרו כ\"א תכ\"ד להמחאה אפ\"ה בטל הנדר ומש\"ה השיג וכתב דאינו מחוור דכיון דהפסיקו האחרים במחאתן יותר מכדי דיבור בין הנדר והחזרה ששוב אינו יכול לחזור ולא אמרינן מאחר שחזר תכ\"ד למחאתן והם מיחו בו תכ\"ד לנדרו דזה יחשב תכ\"ד. וכה\"ג אמרינן פרק שבועת העדות לענין חזרת וכפירת העדים לזה אמר הראב\"ד שכאן אינו כן מאחר שאין אחרים שייכין לנדרו ואיך יסמיכו נדרו לחזרתו שיחשב תכ\"ד. ואפשר שאף הרמב\"ם ורבינו לא כיוונו שיכול לחזור אלא כשהוא תכ\"ד לנדרו וכן משמע מדברי הרמב\"ם אלא שהראב\"ד הבין דבריו בכל ענין ולכן השיגו עכ\"ל ד\"מ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (כתב בתא\"ו נתיב י\"ד ח\"ג הא דמהני מי שהתנה ואמר כל נדרים שאדור כו' היינו כשנודר מעצמו אבל אם אחרים משביעים אותו או שהקהל נתנו חרם לא מהני כלום עכ\"ל וכ\"כ סמ\"ג בשם רש\"י וב\"י בשם ר\"ן ותשובת רמב\"ן וכן כתב בטור א\"ח סי' תרי\"ט ד\"מ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (כתב ב\"י ולענין מעשה נראה שבזמה\"ז אין להקל בנשבע בתורה בין נקיט לה בידיה בין לא נקיט לה בין אמר בה בין אמר במ\"ש בה בין ת\"ח בין ע\"ה לעולם צריך התרה ולאפוקי מאשר ראיתי חכמים בעיניהם נשבעין בתורה לשוא ולשקר וכשמוכיחין אותי היו טוענים שלא ימצאו להם עון מאשר חטאו מהא דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום ואלה מחללי ש\"ש גורמים להשניא לומדי תורה בעיני ע\"ה ולומר שהם מתירין מה שרוצים וגורמים לזלזל בשבועות ונדרים (וקורא אני עליהם חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו עכ\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך כו' אף ע\"פ שדברים אלו אינן בעולם בשעת הנדר הלא כתב הרשב\"א והביאו ב\"י וגם בש\"ע בס\"ס ר\"ד דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא בעולם. ובח\"מ סימן ר\"ט ס\"ח כתב רמ\"א ז\"ל בהג\"ה ז\"ל וכן יכול לסלק עצמו וכחו מדבר שלא בא לעולם הואיל ועדיין לא זכה בה: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ומכל מקום לא יצום בהן אלא שמתירין כו' רמ\"א כתב בר\"ס זה על מ\"ש רבינו אסור לישב בסוכה וליטול לולב ז\"ל וי\"א שמלקין אותו על שנדר לבטל המצוה ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה וי\"א דאין מלקין רק גבי שבועת שוא וכן עיקר עכ\"ל והוא מדברי המרדכי שכתב דעות אלו אבל לא כתבו אדין סוכה ולולב רק אדין מי שנדר להתענות ב' וה' ופגע בהן שבתות וי\"ט והרמ\"א שכתב דברים אלו אדין סוכה ולולב משמע שסובר שאפי' בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת וי\"ט מתירין לו ולא כסברת הטור שמשמע שסובר שבכה\"ג אין לו התרה וכסברת הסמ\"ג וכמ\"ש בפרישה ונ\"ל שהרמ\"א נמשך אחר הב\"י שלא כתב דברי הסמ\"ג דמחלק בין נדר בפירוש לנדר שלא בפירוש רק הביא דברי הרמב\"ם שכתב בשניהם חייב לצום בהם ומשמע שכמו בשלא נדר בפירוש יש לו התרה וחייב לצום דנקט ר\"ל כל זמן שלא הותר הנדר ה\"ה בשנדר בפירוש נמי יש לו התרה ואדרבה הב\"י תמה על דברי רבינו שכתב שהסמ\"ג מחלק בין נדר בפירוש לנדר שלא בפירוש וכתב שספרי סמ\"ג שלפנינו כתב בשניהן בשוה כדברי הרמב\"ם משמע שסובר שאין הדין עם רבינו בזה שיהא חילוק ביניהן וגם הר\"ן בפ\"ט דנדרים אמשנה פותחין בי\"ט ובשבתות כתב ז\"ל שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבת היית נודר כו' משמע שהמשנה מיירי בכל עניין אפי' נדר בפירוש להתענות בי\"ט ובשבתות אפ\"ה יש לו התרה ולא כסברת הסמ\"ג ורבינו ולדבריהם (ר\"ל לדברי סמ\"ג ורבינו עכ\"ה) צ\"ל שהמשנה מיירי דוקא כגון שנדר להתענות זמן ידוע ופגע בו י\"ט או שבת או נדר להתענות יום אחד או ב' ידוע כך וכך לחודש כל ימיו ופגע בהן י\"ט או שבת וכה\"ג: אחד נדר לתת מעשר מן הריוח שהיה באה מממונו וכן נהג כמה ימים ואח\"כ מטה ידו ונתחרט נראה דיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדפרי' בפ' שור שנגח ד' וה' ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף בעולם וכן אם היה מלו' לנכרי ב' זהו' בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב שנכתב בערכאותיהם אפשר דמזה אין יכול לחזור בו מ\"כ במהר\"ר פינחס מיץ מ\"ו: פותחין בשבת וי\"ט נדר אדם להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י\"ט ושבתות א\"ל לא נתכוונתי להם אפי' להתיר א\"צ דברים שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים ע\"כ מפירוש הרב רבי אלעזר ממיץ פ' ד' נדרים מ\"ו: מעשה בא לידי באשה אחת שקבלה עליה לפני פסח להתענות בה\"ב עד ר\"ה ולאחר הפסח שאלה ממני אם יש לה להתחיל ולהתענות מיד או תמתין עד ר\"ח אייר (ר\"ל שהרי אין מתענין בכל ניסן כמ\"ש הטור בהל' פסח) נראה כיון שחל נדרה לאחר הפסח הרי קדמה גזירתינו לנדרה אע\"ג דבטלה מגילת תענית דבר זה לא בטל אם מנהג בכל המקומות שאין אומרים תחינות בכל ימי ניסן מתשובת מהרמ\"ה מ\"ו: מי שנדר שלא לשחק בקוביא אם יכול אחר לשחק בעבורו הוי יודע כי מהר\"מ כתב דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש לחקור אם לשון בני אדם שכל האומר כן ר\"ל לא הוא ולא אחר בעבורו אם לאו ואם לא יוכל להתברר נלך אחר ל' התורה ובכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואע\"ג דלרב סמא דאמר היכא דאי בעי עביד והיכא דאי בעי לא עביד לא מחייב שלוחו לית הילכתא כמותו אלא כרבנן ולפי שאני יודע מעמדך וענינך אני רוצה להתיר שיהא מותר זוגתך לשחוק בקוביא אבל אתה יש לך למנוע מ\"כ במהר\"ר פנחס. ע\"ל בהג\"ה סימן רכ\"ח. ובתשב\"ץ החמיר וכתב דאפי' גורלות אסור להטיל בעבורו ונ\"ל דאחר לשון בני אדם גורלות אינם בכלל ואפי' הוא עצמו שרי עכ\"ל כ\"כ מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אמר קונם פירות האלו עלי כו' וכן לא אמר האלו אלא כו' כצ\"ל ולא כספרים דגרסינן פירות האילן ואע\"ג דממ\"ש רבינו אם לא אמר האלו אלא היו לפניו כו' משמע דעד השתא ברישא לא איירי בהיו לפניו וא\"כ אין שייך לומר האלו כשאינם לפניו ולפי ספרים דגרסינן האילן א\"ש זה עפי מ\"מ ע\"כ ז\"א כוונת רבינו וכן מוכח מדברי הרא\"ש וז\"ל הרא\"ש בפי' המשנה ריש דף נ\"ז קונם פירות האלו כו' עד וה\"ה אפי' לא אמר האלו דכיון דקאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחילופיהן וגידוליהן והא דקאמר האלו משום דבעי למימר ובגידוליהן דאי אסר עצמו בכל הפירות מנ\"מ בגידולין של אלו בלא\"ה אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אם לא שנאמר דנ\"מ בגידולין קודם שהגיעו נכלל פירות עכ\"ל הרא\"ש הרי לפנינו שלא כתב תיבת לפניו אלא שרבינו כתב תיבת לפניו לאשמעינן דדין זה ג\"כ באוסר פירות עליו בקונם ולא אמר האלו ואפ\"ה צריך לאשמעינן דגם גידוליהן אסור כגין שאמר קונם הם עלי וכיון שאמר הם ודאי אמונחין לפניו לבד כיון ולא על כל המין ומש\"ה אשמעינן דאף ששאר פירות מותרין עליו. חילופין וגידולין דאותן פירות המונחין לפניו אסורים מלשון קונם ומ\"ה כתב תיבת לפניו לאשמעי' דקונם הם עלי אמונחין לפניו לבד דווקא קאי ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אסור בחילופיהן ובגידוליהן ז\"ל הרא\"ש אם החליפן לכתחילה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן דאסרו דמי כל איסורי הנאה. וכתב ב\"י ע\"ז נראה מדבריו דלא מתסרי חילופין אלא היכא דהחליפן הנודר לכתחילה אבל אם החליפן אחר מותרין לנודר מן הדין כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפ\"ק דחולין חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אבל הר\"ן כתב דכיון דפרט ואמר האלו שוינהו עליו כהקדש כו' וס\"ל דאסורין עליו מדאורייתא אפי' החליפן אחר ע\"ש בב\"י אבל רבינו נ\"ל דבשיטת הרא\"ש אביו אזיל שהרי כתב דל\"ד האומר האלו אלא ה\"ה באומר קונם הם והוא ממש לשון הרא\"ש שכתבתי דלא כמ\"ש הר\"ן וכמ\"ש ב\"י עצמו בד\"ה ומ\"ש רבינו וכן אם לא אמר האלו: "
                ],
                [
                    " מותר בחילופיהן ובגידוליהן לענין חילופיו אין חילוק בין זרעו כלה לאין כלה כו' ואף שמל' רבינו לכאורה לא משמע הכי מדכתב אם הוא דבר שזרעו כלה כו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן כו' משמע דהיתר חילופין תליא באשר זרעו כלה (וכן ראיתי כתוב בביאורים אחרים שהאריכו כן בסברות דקות ואינו נכון והעיקר כמ\"ש א\"א ז\"ל עכ\"ה) וכן משמע ממ\"ש אחר כך באומר קונם שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופין ובגידולין בדבר שזרעו כלה ואסור בדבר שאין זרעו כלה מדכתב סתם אסור משמע דגם אחליפין קאי מ\"מ א\"א לומר כן דזיל בתר טעמא דלא אסר עליו הכא אלא מהפירות עצמן ובזה אין שייך לחלק בין כלה לאינו כלה ומש\"ה לא הוצרך רבינו לפרש בהדיא וגם הוא מפורש בדבריו למי שמעיין היטב בדבריו שהרי ברישא כתב ואם הוא דבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסור ולא הזכיר חילופין ובסיפא דכתב סתם היינו משום דקאי אגידולין דסיים מיניה לפני זה וסמך על מ\"ש לעיל דלא אסר בדבר שאין זרעו כלה אלא בגידולין וכמשנה שם וז\"ל המשנה שאני אוכל שאני טעם מותר בחילופין וגידולין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור אפי' גידולי גידולין עכ\"ל הרי לפנינו שלא כתב ההבדל דזרעו כלה אלא אגידולין דסמיך ליה: "
                ],
                [
                    " ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כו' וה\"ה בפירות האלו דלעיל כו' וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא דהאי בבא דאם אין זרעו כלה אסור אפי' בגידולי גידולין אכולה מתניתין קאי וה\"ק מ\"ש ברישא אסור בגידוליהן דמשמע הא בגידולי גידולין מותר ה\"מ בדבר שזרעו כלה דבכה\"ג נהי דבגידולין ראשונים מתסרי אע\"ג דזרעו כלה וליכא שום דבר מדבר האיסור דמ\"מ לא גרע מחליפין דחליפין נמי אע\"ג דליכא שום דבר ממאי דאסר עליה אפ\"ה אסורין אבל גידולי גידולין מותר כמו חליפי חליפין אבל בדבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפי' גידולי גידולין אסור כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " קונם מעשה ידיך עלי ולא תקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן אי נמי מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה שיש בו ממש הוא ר\"ן (וכתב הר\"ר יונה דלא מתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם טחנה ואפתה לחם המעות שכנגד טחינה ואפייה שלה וכנגד החטין שלו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשני כתב ב\"י ומיהו איתא בגמרא פ' הגוזל עצים ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה וב\"ח באין ונפרעין ממנו וכתב הר\"ן משום דהממון הוא שלו אלא שאסור ליהנות ממנו ולכך נותן לבניו ונותן לבניו ל\"ד דא\"כ מתהני בטובת הנאה אלא אומר נכסי אלו אוסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהן טלו לעצמכם ועשו בהן מה שתרצי כו' והאריך מאוד בב\"י וע\"ש ורבינו שסתם לטעמיה אזיל דלא סבירא ליה כל הנך מילי כמו שביאר בסימן רכ\"ג ומכח זה תמה שם על הרמב\"ם וכבר תמה עליו מאוד ב\"י בסימן זה ובסי' רכ\"ג ולפי מ\"ש שם גם רבינו ס\"ל דין הגמרא אלא שמחולק עם הרמב\"ם במה שמתיר למודר עצמו ליתן לב\"ח ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אמר לחבירו ככרי אסורה כר כך הוא הגירסא בדפוס ספרי י\"ד הישינים וב\"י גורס ככרי זו וכתב וזה לשונו כתב רבינו דין זה באומר ככרי זו לאשמועינן דאע\"ג דאמר זו מת או מכרו לאחר מותר כיון דלא אמר ופריש בחיי ובמותי ומתוך מה שכתב רבינו לעיל בסמוך יתבאר לך דין זה דאפילו באומר ככר זו כל כמה דלא פריש בחיי ובמותי מותר בו לאחר מותו ולא כתב ככרי זו אלא שלא לשנות מלשון הגמרא דנקט ככרי ולפי פירושו צ\"ל מ\"ש רבינו שלא אמר אלא ככרי ר\"ל ולא אמר בחיי ובמותי ול\"נ דגירסת ספרי הישינים שלא גורסין תיבת זו היא יותר נכון ומיירי אפי' באומר בחיי ובמותי דהא כבר כתבתי לעיל שבכל מקום שמדבר רבינו בענין זה מיירי במפרש בחיי ובמותי ונקט סתם בלשון הגמרא וסומך על מ\"ש פעם אחת והוא הדין בכל מקום איירי בענין זה והוי כאילו אמר לביתי בחיי ובמותי אלא שלא אמר זה דמותר אם מת או מכרו הוא הדין היכא שאמר ככרי בחיי ובמותי ולא אמר זו שמותר אם מת או מכרו: וכתבו התוספות והרא\"ש שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב (דזה הוא כאילו אמר קונם בשר שאני אוכל עכ\"ה) דהא בהא תליא והא דאמרינן הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר. "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור אפי' בדלועין צ\"ע למה תלה דין דילועין באומרו ירק המתבשל בקדרה כו' ולא בסתם אמר קונם ירק עלי שאסור גם בדילועין מטעם שהשליח נמלך עליו וכן המשנה ריש פ' הנודר מן הירק מותר בדילועין ור\"ע אוסר מטעם שהשליח נמלך עליו אלא שהגמ' שם פריך למה אסור בדילועין והא מן ירק נדר (ופירש הרא\"ש וסתם ירק בל' בני אדם הוא ירק הנאכל חי ומסיק באומר ירק המתבשל בקדירה עלי ונ\"ל הטעם דאינו בכלל סתם ירק שמשמע בנאכלין חיין ודילועין לא חזיא לכוס חי כמ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין דף ט\"ו בד\"ה כגון שקצץ לו דלעת כו' והביא ראיה מדקאמר במס' תמיד כל מידי לא תפלוט קמי רבך בר מקרא חיה דכפתילה של אבר דמיא וכן משמע מפי' הרא\"ש שם ולא כפי' הר\"ן ע\"ש): "
                ],
                [
                    " בימי הקזה כו' ע\"ש בגמ' דפריך אם הקיז דם בשר עופות נמי לא אכיל דאמר שמואל דמסוכר ואכיל ציפורא פרח ליביה ומשני שאני עופות דאפשר ע\"י שליקא פירוש עופות דאפשר להו בתקנתא להקזה דאפשר לאוכלן ע\"י שליקה וכיון דאפשר למיכל לה בשום ענין נדר ומימלך עלה ואסור עכ\"ל הר\"ן. ומיהו נראה דהאי בשר עופות ר\"ל של ציפורין דנקראין ג\"כ עוף ולא של תרנגולים חדא מדסתמו בטור ובשאר פוסקים ועוד חזי מאי עמא דבר שאוכלין בפרט בשר תרנגולין ביום ההקזה והשתא א\"ש דנקנו שמואל בלשונו לשון ציפורי: "
                ],
                [
                    " מהבשר מותר בשניהם ז\"ל מ\"ו נ\"ל דהאידנא אסור בשניהן דאזלינן בתר לשון בני אדם ומש\"ה שרינן סתם בדגים עכ\"ל ונלע\"ד דבלא\"ה אסורין עתה דרגילין לנדור שלא לאכול בשר ואז אסור אפילו ברוטב וכמ\"ש לעיל סימן רי\"ו ומ\"מ צריכי לומר היכא שלא הזכיר שם אכילה אלא אמר אסור עלי בשר זה: "
                ],
                [
                    " (אסור בחיין ומותר במבושלין כו' כתב ב\"י שכל דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלין וכיוצא בהן נקרא תבלין וכן כתב הרמב\"ם בפירוש המשנה ובהכי הוא דשייך לפלוגי בין חיין למבושלין דאילו בפלפלין וכיוצא בהן אין חילוק בין חיין למבושלין עכ\"ה: "
                ],
                [
                    " הנודר מהיין אסור בקונדיטון כו' ובמבושל ק\"ק דהול\"ל איפכא במבושל ובקונדיטון דהו\"ל לא זו אף זו משא\"כ עכשיו דהוה זו ואצ\"ל זו דהא קונדיטון מבושל הוא ועוד דהא ב\"י מייתי הירושלמי דלר' יוסי מותר בקונדיטון ואסור במבושל דבמבושל שם יין עליו משא\"כ בקונדיטון וכ\"פ הרא\"ש אלא שמסיק וכתב דהרא\"ש ס\"ל דרבנן פליגי עליה וס\"ל דאין נ\"מ בשם אביו הבא ממנו עליו אלא הכל תליא באם עצם הדבר שבא ממנו הוא בו אסור. ועכ\"פ מסתבר טפי לאסור המבושל מהקונדיטון דנראה ליישב משום דהקונדיטון אינו מבושל הכל אלא שמבשלין יורה יין עם בשמים ומערין אותה היורה לתוך כמה חביות יין חי ושם קונדיטון על כולו כך שמעתי שעושין אותו ולפי זה נתיישב דהוה לא זו אף זו וק\"ל. ועיין בב\"י דכתב בשם הר\"ן אהא דאמרינן הנודר מן היין אסור ביין מבושל דל\"ד לנודר מן הירקות שהוא מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי דשאני התם דמיני אחריני נינהו אבל חמרא וחמרא מבושל חד מינא הוא ומפני שנתבשל לא הפסיד: ומ\"ש רבינו הנודר מהתירוש מותר ביין ואסור בכל מיני מתיקה תוספתא כתבה הרא\"ש והר\"ן מיהו כתב עלה בירושלמי כמ\"ד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם כלומר ודרכן לקרוא תירוש לדברים מתוקין ולא ליין ברם כמ\"ד (ור\"ל אבל למ\"ד) לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קרא אותו תירוש תירושך זה יין הלכך אנן דמשתעי בלשון לע\"ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין כלשון תורה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " הנודר מן השמן אם הוא במקום שמסתפקין כו' ביין אינו מחלק בזה אם מסתפקין יין מבושל או חי דלעולם יין ר\"ל עכ\"פ חי אלא שכולל ג\"כ אפילו אשתני משא\"כ בשם שמן שפעמים ר\"ל האי או האי לפי דרך הסתפקותו ממנו: "
                ],
                [
                    " הנודר מפירות השנה אסור כו עד ואם אמר גידולי השנה עלי אסור בכולם נלע\"ד דמ\"ש אסור בכולם ל\"ד קאמר הא אין הנדר חל בכה\"ג וכמ\"ש רבינו בסימן רל\"ב ע\"ש אלא ה\"ק הכל בכלל גידולי השנה ואם היה נדר חל הוה אסור בכולם ולכך הוה דינו כמו שנדר מכל פירות שבעולם שדינו מבואר במקום אחר ואין כאן מקומו וק\"ל (ולפי מ\"ש בפרישה בשם ר\"ן דר\"ל דלא אסרם עליו אלא זמן מועט לק\"מ). ומיהו מה שכתב ברישא בפירות השנה דאסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים כו' בכה\"ג חל הנדר ל\"מ לסברת רבינו שכתב כס\"ס ר\"ח שבנודר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן שהנדר חל פשיטא שחל ג\"כ בכה\"ג אלא אפילו לתשובת מיימוני שכתב שהנודר מכל פירות חוץ מחטין דאין הנדר חל אפילו הכי מסיק שם דבאם אסר עליו כל הפירות חוץ מבשר הנדר חל משום דבשר שמן מיישב דעתו של אדם ע\"ש והביאו כ\"י וד\"מ בסימן רל\"ב ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (אלא מעכו ליפו וכתב הר\"ן דמסתברא דאינו אסור אלא במי שרגיל לירד שם תדיר ולא במי שירד פעם אחת א\"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ומותר ביושבי היבשה פי' באותן שאין רגילים להיות יורדי הים באניות ד\"מ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והיה ריחו קשה עליו והרמב\"ם כתב והזיע והיה ריחו קשה עליו ונראה דהרמב\"ם ורבינו לא מפלגי בענין זה דהרמב\"ם או זה או זה קתני וכן מוכח בהדיא ממתני' וברייתא דבמתני' איתא שניהם כמו שכתבם הרמב\"ם ובברייתא לא קתני בדברי ר\"י אלא הזיע בלבד והשתא אי מתני' בדוקא קתני סתרי דברי ר\"י דמתני' וברייתא אהדדי אלא ודאי או או קתני ודכוותיה י\"ל ג\"כ בדברי הרמב\"ם ורבינו חדא מנייהו נקט וה\"ה לאידך: "
                ],
                [
                    " ומותר גם באכילה ושתייה וכ\"כ הרא\"ש ומשמע אפי' באותה סעודה שעליה היה מסרב וכן דייק ל' ב\"י שכתב ז\"ל והרמב\"ם כתב מותר לכנוס לביתו ולשתות בו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה באותה סעודה ע\"כ נראה מדבריו דאסור באכילה ושתייה ומיהו אינו אסור אלא באותה סעודה בלבד שעליה היה מסרב עכ\"ל ב\"י משמע בהדיא דלהרא\"ש דפליג עמו אפי' באותה סעודה מותר ולפ\"ז הא דפסק בש\"ע דבאותה סעודה אסור היינו כהרמב\"ם ודלא כהרא\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומי שאסר עליו שום דבר בלא זמן כו' בהגהות מרדכי דשבועות דף ש\"ה ע\"ד הקשה וא\"ת מ\"ש מנזירות דאמרינן סתם נזירות ל' יום ומשני י\"ל דגבי נזירות איתסר מן חפצת הילכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליו הילכך לא גמרינן מנזיר עכ\"ל וצ\"ע לפ\"ז אם אוסר עצמו בשבועה בדבר אחד אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל' יום עכ\"ל רמ\"א בד\"מ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אסור שלשה עשר חדשים עיין בח\"מ סי' שי\"ב סי\"ז שכתב רבינו בשם הרשב\"א דכשעומד בר\"ה ואמר שנה זו אין חדש העיבור בכלל ושם ביארתי בע\"ה בטוב טעם וצ\"ע: "
                ],
                [
                    " ובירושלמי מיבעיא אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן כו' ואפי' אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהא בנו בר מצוה ומת צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה. ועיין בא\"ח סי' תקס\"ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה ועברה אם צריכין להשלים התענית וה\"ה בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים ונ\"ל דכל זה מיירי בקבלו עליהם סתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו דהרי התנה בפירוש ולא בעינן תנאי כפול בנדרים דלא גרע דיבורו מכוונת הנודר כדלעיל בסימן רי\"ח וכן יתבאר לקמן ס\"ס רל\"ב וכ\"ש האומר סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע\"ג דעובד על מנת לקבל פרס מ\"מ פטור אם לא יחיה: "
                ],
                [
                    " ואם נהנית לו לוקה פ' האשה אע\"ג דכתיב לא יחל דברו והיא לא דברה כלום ה\"פ לא יוחל הדבר של נדר וכיון שאדם יכול לאסור שלו על אחר הרי האחר בלא יחל אותו הדבר שנדר עליו אבל הרמב\"ם פי' לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא שלא נדרה והר\"ן סתר את דבריו ועיין בב\"י שהביאו: "
                ],
                [
                    " ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר כו' הלכך אחר הפסח כו' ז\"ל ב\"י נ\"ל דהרמב\"ם ג\"כ מודה לזה אלא שמיירי כשנהנית קודם פסח וה\"ק אף ע\"פ שעבר התנאי הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניח שתלך ותהנה פירוש אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח דנמצא שעובר למפרע כולי עד כנ\"ל לדחוק וליישב דבריו עד כאן לשונו ועיין שם. ולא נראה לפרש שכך יהיה פירוש דבריו שאם כן העיקר חסר מן הספר שמיירי שעברה הנדר (רצה לומר דבית יוסף מפרש שעבר התנאי רצה לומר שהיא עברה התנאי ונהנית קודם פסח אם כן עיקר חסר כולי ועוד מאי אף על פי שעבר כולי דקאמר דהא דוקא בעברה הדין כן כמבואר בדבריו ועוד דבהדיא משמע שפירש ועבר והלך התנאי עיין שם עד כאן הגהות) ונלע\"ד ליישב דעת הרמב\"ם דס\"ל גם כי עבר הפסח ולא נהנית משל בעלה מכח החשש שמא תלך אחר כך ותעבור למפרע דמכח זה אסר לה ודאי המורה אחר ששמע השמועה מנדרה זו אבל מכל מקום מסתמא מתחילה כשהדירה הבעל שלא תלך או לא תהנה היא קבלה עליה לעשות רצון בעלה שלא תלך ואם כן מאחר שקבלה עליה שלא תלך אף על פי שאדעתה שתהנה מבעלה קבלה וכשהמורה אסר לה ליהנות מטעם החשש הנ\"ל וגם אפילו עבר הפסח היה לן לומר בודאי היא מותרת לילך אפי' הכי אסורה כדי שלא ינהוג חולין (פעם אחר ע\"כ הגהות) בנדרו לכך אסור לבעל להניחה שתלך ותהנה ר\"ל שתעשה מה שתרצה בהילוכה ובהנאה לא כמו תחילה שאסר עליה זה או זה (ר\"ל שלא אסר עליה בהליכה ובהנאה אלא באחד לבד או הליכה או הנאה אבל עכשיו אינה יכולה לומר שלא תהנה ותלך לאביה אלא אסורה לילך מ\"מ וק\"ל עכ\"ה) ונ\"ל שגם רבינו הבין שכך כוונת הרמב\"ם רק שהבין שתיבת ותהנה היא כפשוטו ולכן תמה עליו למה לא תהנה ובזה מיושב מ\"ש הלכך אחר הפסח מותרת ליהנות ממנו דלפי פשוטו קשה למה מסיים דבריו בליהנות לחוד והל\"ל מותרת לילך וליהנות לו אבל לפי מה שפירשתי א\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו היה לו משכון ביד המלוה האי אפילו הי\"ל משכון אתיא נמי לשיטת רבינו תם דמיירי במזונות אשתו וכמו שהוכחתי בק\"ש שם בח\"מ ריש סימן קכ\"ח דפורע חובו דקתני במשנה סתם ומוקי לה בגמרא חנן הוא ופירש ר\"ת דר\"ל כחנן דאיירי במזונות אשתו ר\"ל כמו שחנן פוטר הבעל מלשלם למי שפרנס אשתו כן נמי פוטר מלשלם למי שפרע אותו חוב כגון ראובן שזן אשת שמעון ולקח ממנה משכון ובא לוי יפרע לראובן ולקח מידו המשכון ואחר כך חזר לוי על שמעון אין שמעון חייב לפרוע לו החוב שבא מכח מזונות אשתו ומחוייב להחזיר לו משכונו בחנם משום דא\"ל לא עדיפת מראובן דלא הייתי פורע לו וכחנן והשתא א\"ש נמי דל\"ת מ\"ש בסמוך דברי ר\"ת והרא\"ש אהדדי דנוכל לחלק ולומר דאינו מתירין אלא לפרוע חובו דהיינו ללוי שפרע לראובן אבל לא לפרנס אשתו של המודר בעצמו דאית ביה משום מראית עין טפי ואפשר דה\"ט דהרא\"ש במה שמתמה רבינו עליו בסמוך במה שהביא המפרשים בפסקיו כו' דס\"ל דאע\"ג דקי\"ל כחנן מכל מקום איכא משום מראית עין לפרנס המודר אשתו בעצמו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (יש בו משום חיי נפש גם זה מדברי הראב\"ד וכתב בכסף משנה בפ\"ו דנדרים ואיני יודע מאי חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ עכ\"ל ונראה דהראב\"ד מפרש דהיינו כוס אלונתית דבשבת דף ק\"ה ע\"א דפירש\"י שאינה למשקה צמא אלא אחר מרחץ לרפואה לצנן וע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (בין שנכסי בעל אבידה כו' כתב בב\"י ובר\"מ שלפי דברי הרא\"ש הנ\"ל ולרבי' ירוחם אפי' אם בעל אבידה אמר לו בפירוש להחזירה אין איסור שליחות בדבר מצוה אבל להרמב\"ם שחילק דאם צוה לו שילמדנו שאסור ה\"ה כאן עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " היו מהלכים בדרך וכו' עד ואם אין עמו אחר מניחו על הסלע ואומר ה\"ז מופקר לכל מי שירצה. ע\"ל בח\"ה סי' רע\"ג דכתב דמדברי סופרים בעי' דלא יפקירנו כ\"א בפני ג' ומד\"ת להרמב\"ם בעינן שיפקירנו בפני האחד ולהרא\"ש אפי' בינו לבין עצמו. וצ\"ל דה\"נ כיון דאין להמודר מה יאכל הקילו והעמידו על ד\"ת. אלא שצ\"ע שהתוס' והרא\"ש כתבו נ\"מ למ\"ש שמד\"ת הפקר אפי' בינו לבין עצמו או בפני א' כיון דמד\"ס אין הפקר פחות מג'. וכתבו דנ\"מ לענין אם השכיר בהמתו לנכרי כו' ע\"ש וב\"י הביאו שם בסימן רע\"ג והוה להו למכתב ג\"כ נ\"מ זה לענין המדיר שהולך עם המודר בדרך לבדו אלא שי\"ל דכאן הוא מפקיר לכל הפחות בפני האחד הוא המודר משא\"כ נ\"מ דידהו דודאי אינו מפקירנו אלא בינו לבין עצמו כדי שלא ילך אותו שמפקירנו בפניו ויזכה אע\"פ שמן הדין אינו מועיל כמבואר בא\"ח סי' רמ\"ו ע\"ש: כתב בתשובת מיי' שאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו וכ\"כ הכלבו ובין תשובת מהר\"ם כתוב וקשה דבפרק ראוהו ב\"ד גרסינן הנודר הנאה משופר תוקעים לו תקיעת מצוה וצ\"ע עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ורוצה ליתן מעות לבתו כו' כתב הר\"ן דוקא ברוצה ליתן לה מעות צ\"ל כן אבל אם רוצה ליתן לה מזונות אצ\"ל לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו ולא הצריכוהו לומר לה ע\"מ שאין לבעליך כו' שהרי אפילו אם בעלה נתן לה מזונית הקצובים לה וצמצמה והותירה אין לבעל באותו מותר כלום: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל (הכסף משנה בפ' י' דנדרים האריך ליישב דברי הרמב\"ם וכתב דברים אלו כו' עכ\"ה) בפ' אין בין המודר כתב שני הפירושים ושהרמב\"ן הכריע כפי' הראב\"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן לו כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג משלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת\"ת הכי משמע במדירו בשביל שילמוד ועוד בשאב מדיר את בנו מ\"ש הני ואי אמרינן מחיותיה לא אדריה הול\"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ\"ל וכ\"פ הר\"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עד כאן לשונו. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י\"ל לדעת רבינו (ר\"ל לדעת הרא\"ש עכ\"ה) שגם האב עושה כן לבנו לפעמים ומ\"ש ואין במשמע שיתן כלום כו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום ומ\"ש ועוד דמדיר את בנו לת\"ת הכי משמע כבר כתבתי דלדעת רבינו הלמ\"ד היא למ\"ד של בעבור (ר\"ל למ\"ד של לתלמוד תורה וכמו תחת אשר קנא לאלהיו בפ' פנחס שפירושו בשביל אלהיו עכ\"ה) ואדרבה משם ראיה לפי' רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שהדיר הנאת בנו עליו דא\"כ הול\"ל המודר מבנו ולפי ע\"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה ומ\"ש ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני כבר נתבאר דדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובין ואם דעתו ז\"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י\"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובים הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס ומה שרצו להכריע מהתוספתא דבכורות אינה ראיה דבתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתירו לו ר' יוסי ורבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתא היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין ענין זה לנדון דידן עכ\"ל כסף משנה: "
                ],
                [
                    " וכן מותר לקנות לו מן השוק כו' וכתב כ\"מ והוא ירושלמי בשלהי בכורים וז\"ל הירושלמי שם ת\"ק ס\"ל מותר למלאות לו חבית כו' ר' יעקב בר אידי אמר אף ליקח לו חפציו מן השוק ול\"פ כאן באיש כאן באשה וכן הביאו הרא\"ש ופי' אותה דר\"ל שהאשה הדירה את בנה או איש שהדיר את בנו שלא יהנו מן הבן כדי שלא יבטל מת\"ת וכן פירשו הרמב\"ן כמ\"ש רבינו בשמם וה\"ק אם אשה שהדירה את בנה שלא תהנה ממנו ואין דרכה לילך בשוק וה\"ה אם אב המדיר הוא אדם חשוב מותר לבן לקנות לו או לה בשוק דאנן סהדי דאדעתיה דהכי לא אדריה אבל אם הוא איש שדרכו לקנות מן השוק אפילו בהכי אדריה וכסף משנה כתב ז\"ל ורבינו השמיטו נראה שהוא סובר דגמרא דידן פליג דאל\"כ לא הוי שתיק מינה עכ\"ל וע\"כ שהרמב\"ם א\"א לפרש הירושלמי כמו שפירשוהו הרא\"ש והרמב\"ן שהרי הרמב\"ם סובר שהבן הוא המודר ולא האב וא\"כ מה זה שכתב כ\"מ ורבינו השמיטו עדיפא מיניה הו\"ל להקשות הא הירושלמי הזה הוה סתירה לפירושו לכן נלע\"ד שכ\"מ סובר שהרמב\"ם מפרש דברי הירושלמי לפי שיטתו ור\"ל שהאיש ואשה שנקע הירושלמי הם מודרים מן האב ומיירי שהאיש והאשה הם רעים במעשיהם והאב מדירם שלא יהנו ממנו ולכן מקשה שהיה לו להביאו ולאשמעינן שאם האב מדיר את בתו מכח מעשיה הרעים שיכול ליקח לה מן השוק: "
                ],
                [
                    " סותר בהן אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה וכתב כ\"מ בפ\"ה מהל' נדרים שפירוש דברי הרמב\"ם כמ\"ש בפרישה ונלע\"ד דבזה נתיישב מ\"ש ב\"י אדברי רבינו שכתב ומ\"מ בן הבן מותר ז\"ל כשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו עכ\"ל וה\"פ דקאי אדלעיל אדברי הרמב\"ם שכתב מותר בהן אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה וקאמר ממ\"נ אי פי' של כמו שהתנה ר\"ל שזוכה בהן מכח התנאי שהתנה בקנין וכמ\"ש בפרישה ז\"א כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת\"ח כו' ואי אין פי' של כמו שהתנה כאשר כתבתי בפרישה אלא ר\"ל שבן הבן מותר בו בהנאה מכח התנאי ולא נאסר בהן ע\"ז כתב ומ\"מ בן הבן מותר ליהנות מהן אע\"פ שלא קנהו וא\"כ למה אמר כמו שהתנה וק\"ל. ואע\"ג דהאי ומ\"מ כו' אינו מדברי הרא\"ש מ\"מ רבינו כתבו אדברי הרמב\"ם כדי להגדיל הקושיא בדרך ממ\"נ. ומ\"ש ב\"י דהרמב\"ם פסק דלא כרב אשי בכולה וס\"ל דאף דהדר סודר למריה מ\"מ קונה ע\"כ ז\"א פשוט בדברי הרמב\"ם דא\"כ לא הו\"ל לרבינו לסתום הדברים בח\"מ בסימן קצ\"ה ור\"י ולמה כתב דאם הדר סודר למריה דלא קנה בלא פלוגתת הרמב\"ם וגם ב\"י לא הביא פלוגתא אלא שדעת המ\"מ הוא שלדברי הרמב\"ם שקנה ע\"ש בסימן קצ\"ה: "
                ],
                [
                    " ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו כו' וכתב ב\"י ז\"ל לא על הרמב\"ם תלונתו כ\"א על מתניתין דהגוזל קמא דתנן בה כן בהדיא וז\"ל האומר בנו כו' עפ\"ר. ונראה דב\"י לא הקשה כלום ואביא לך דברי הר\"ן שכתב על משנה זו וב\"י הביאה בסימן רי\"ו ומתוכם יתבארו דברי הרמב\"ם ורבינו וז\"ל הא דקתני בסיפא לא יירשנו לאו למימרא דאסור לזכות בהן דא\"כ היאך נותנין לבניו ולאחיו ולב\"ח אלא שאינו רשאי ליהנות מהם אבל נכסים ודאי דידיה הם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ול\"ד וכ\"ת היכי נותנן לבניו או לאחיו בשלמא ב\"ח נפרע מהם ל\"ק דב\"ח לאו מדעתיה מתפרע דליהוי פורע חובו מאיסורי הנאה אלא ב\"ד מגבין להם ואע\"ג דאיהו ממילא אתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו ולאחיו היאך שרי הא מתהני מטובת הנאה דידהו י\"ל דלא נתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואמר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהן טלו לעצמכם ועשו בהם מה שתרצו וכה\"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר עכ\"ל והנה על המשנה אין תלונה כלל דרבינו סבר שהמשנה מיירי שב\"ד מגבין לב\"ח כמ\"ש הר\"ן וגם דברי הרמב\"ם יש לפרש כן אלא מדסתם דבריו הבין רבינו שמיירי בכל ענין שאפי' הוא בעצמו פורע חובו. אלא שיש לדקדק שהרמב\"ם השוה הנתינה לאחיו ובניו לפריעת חוב דכתבן בחד לישנא אם נתן אם פרע וא\"כ הו\"ל לרבינו לתמוה על הרמב\"ם גם במ\"ש אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו היאך נותן להן בעצמו הא נהנה בזה בנתינתו. ונ\"ל דס\"ל דכיון דיש להן קצת שייכות בזה הממון מכח המוריש זולתו מש\"ה מותר גם אין זה הנאה כ\"כ כיון שהוא עצמו לא נהנה בגופו בנתינה זו משא\"כ בפורע חובו שהוא עצמו נהנה מאותו חוב. ואפשר דמש\"ה הקדים רבינו לכתוב גם ריש דברי הרמב\"ם דנותן לבנו ואחיו אף דלא השיג עליה כדי לדייק מיניה דמדכתבם הרמב\"ם בחד לישנא ש\"מ דס\"ל דכמו שהנתינה לבנו ואחיו מיירי דהוא בעצמו נותן להן מטעם שכתבתי כן ס\"ל נמי דהוא עצמו פורע לב\"ח ולכן תמה עליו היאך יהא מותר כו'. מיהו גם בזה אין קשיא כ\"כ דהא הרמב\"ם כתב אם נתן כו' דר\"ל אם אירע שכבר נתן בדיעבד וכן אם אירע שבדיעבד פרע מה שעשה עשוי וגם הוא מודה שלכתחילה אסור וי\"ל ג\"כ איפכא דרבינו דייק מדכתב הרמב\"ם ל' דיעבד פרע נתן ש\"מ דמיירי דהוא בעצמו פרע או נתן דאי ב\"ד או ע\"י מראה מקום אפילו לכתחילה נמי ומש\"ה מתמה עליו דא\"כ אפילו בדיעבד אין נתינתו נתינה מדלא אמרו אלא שהמדיר פורע כו' משמע אבל המודר בכל ענין לא. וע\"ל בח\"מ סימן שס\"ז דכתב כיוצא בזה בגוזל לאביו דקתני באותו משנה יחד בהגוזל קמא ושם פי' רבינו דאחיו ר\"ל אחי אביו ובניו ר\"ל אחיו והרמב\"ם לא פי' כן וכתב עליו שאין ל' המשנה משמע כדבריו וכאן לא הזכירו מזה כלום. וכן מה שהקשה רבינו עוד מנ\"מ שמודיעין כו' קשה דוקא אהרמב\"ם דאילו להר\"ן ההודעה היא המראה מקום משא\"כ להרמב\"ם כשהמודר נתנן מעצמו וק\"ל. ותלונה זו אינה על המשנה שהמשנה לא כתבה דצריך להודיעו אלא שהרמב\"ם מפרש כן המשנה מדעתו ומסברא ובאמת שגם על הרמב\"ם לק\"מ שהוא סבר שכל זמן שאינו מודיעם שממון זה אסור לו אסור אפי' בגוונא שכתב הר\"ן מפני שהן מחזיקין לו טובה ע\"ז שסוברין שהממון הוא שלו לכך צריך להודיעם שאז אינם מחזיקין לו טובה כ\"כ ואין לו עליהם אפי' טובת הנאה כך הוא סברת הרמב\"ם אלא שסברא זאת לא נראה בעיני רבינו ולכן כתב עליו מנ\"מ שמודיעם כולי: "
                ]
            ],
            [],
            [],
            [
                [
                    " אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר כו' ז\"ל ב\"י תמיה לי דכיון דיש בו דין חלוקה חל הנדר וכי נכנס לצורך השותפין מאי הוה הא מ\"מ נהנה הוא מדריסת הרגל וכדאמרינן גבי המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו כו' נראה דמייתי ראייה מאם נכסי שמעון אסורים על ראובן דקאמרינן דראובן נכנס אליו לבקרו מטעם דמחיותיה לא אדרי' משמע הא בלא\"ה אסור אע\"פ שהוא לצורך המדיר גם יש ראייה משם דצריך לבקרו דוקא מעומד ולא מיושב ודוקא לשמעון עצמו ולא לבנו אע\"פ שבכל אלו אין הנאה להמודר מהביקור. וא\"ל דהכא שרי טפי דמיירי דנכנס לצורך השותף דלא אדריה וכיון דאין להמודר מן השוק הנאה מהכניסה והוא לצורך השותף שמותר לילך בחצר דהא בזה איירי דלא הדירו זה מזה דמ\"מ אין טעם לחלק דלא עדיף האי דנכנס לצורך השותף מהשותף עצמו וכשם שיכול להדיר להשותף מרשותו כ\"ש וכ\"ש שיכול להדיר להנכנס מחמתו מרשותו אע\"ג דלא הדיר להשותף עצמו ועוד דרבינו כתב לצורך אחד מהשותפין דמשמע דאפי' ליכנס לצורך המודר מותר. ומסיק הב\"י וכתב ואפשר שרבינו בא לכתוב דברי הרשב\"א ונתחלף לו מקום במקום שהרשב\"א כתב דין זה אסיפא אאם אין בו דין חלוקה והדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו דמותר לו לכנוס לצורך אחד מהשותפין דוקא וכ\"כ הר\"ן ע\"כ וזהו דוחק גדול ויש לדחוק וליישב דמ\"ש רבינו אם לא לצורך אחד מהשותפין כאילו אמר אם לא לצורך דבר אחד מהשותפות ור\"ל דאם נכנס לכנוס ולתקן החצר שהוא של שניהן מותר ולפ\"ז יתיישב נמי שפיר דמ\"ש רבינו אח\"כ באין בו דין חלוקה דמותר ליכנס להאחד שהדירו מן השוק דר\"ל דנכנס אפי' לצרכו דיכול לומר לאו בחלקך אני נכנס וכמ\"ש הרא\"ה והביאו ב\"י ואצ\"ל דמיירי דוקא כשנכנס לצורך שותף השני וכמ\"ש הר\"ן. ועיין בח\"מ סימן ק\"פ דשם לא כתב בהאי רישא דין הדיר לאחד מן השוק דנכנס לצורך אחד מהשותפין: ראובן קיבל נדר עליו ושוב אמר אם אשאל על נדר זה איני יהודי אזי אסור לשאול פן יכפור ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וכ\"כ רמ\"א בסימן רכ\"ט ס\"ד ומסיק אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפי' היתר א\"צ (כ\"כ מהרא\"י סימן קצ\"ב עכ\"ה) ומ\"מ נ\"ל דלא טוב עשה מי שנשבע כן ויש להוכיחו ע\"ז עכ\"ל. ואם כך אמר אם ישאל יהא בנידוי בעולם הזה ובעולם הבא חל עליו וצריך להתיר הנידוי ורבינו פרץ אמר שנידוי של עולם הזה יש לו התרה ושל עו\"ה אין לו התרה וי\"מ משום דאכתי לא חל הנדר וי\"מ הטעם משום דנידוי של עה\"ב הוא נידוי של מקום תלוי בהיתר של מקום הלכך אין מתירין מ\"ק פ' השוכר את האומנים מ\"ו (ובמהר\"ם פד\"ו סימן ס\"ו משמע דנדר שנדר ע\"ד המקום הוי כנדר ע\"ד רבים דמתירין על דבר מצוה וה\"ה בנדר זה שיש להתירו לדבר מצוה דודאי דעת הקב\"ה מסכמת לזו עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " והוא דגמרי להו וסברי פי' אם ילמדו עמהם כו' ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' דהוא מומחה גמור משום דפירוש גמיר וסביר בכל ענינים משא\"כ אלו דאינו סברי אלא מה שגמרי להו דינים פרטיים וכמ\"ש בח\"מ בר\"ס ג' והא דלא קאמר רבינו כן בהדיא אלא קאמר סתם דסגי להתרה ג' נראה שאזיל בשיטת הרא\"ש אביו שכתב לקמן בח\"מ סימן ג' בשמו לענין הדיינים בג' דא\"א דלית בהו חד דגמיר ולכן א\"צ לפרש הכא דמסתמא איכא בהם חד דגמיר והוא אומר ג\"כ לאחרים שידעו אבל מ\"מ אי ליכא בהו אפי' חד דגמיר שילמד עם השנים פסולין כמו גבי דין אבל א\"א לומר שמ\"ש רבינו והוא דגמרי להו וסברי הוא כמשמעו דא\"כ מאי איכא בין ג' הדיוטות ליחיד מומחה דהא במומחה נמי לא קאמר אלא שיהא גמיר וסביר: "
                ],
                [
                    " והאידנא אין מומחה כו' באגודה פר\"י דבזמן הזהאין נראה דיש שום אדם מומחה להתיר בכור ונדר ולדון דיני ממונות ביחיד: "
                ],
                [
                    " וכיצד היא ההתרה כו' ומתירין ב' ג' נדרים ביחד וכן ב' ג' נדרנין יחד ואומר מותר לכם כ\"כ בתשובת רמב\"ן והביאה הב\"י ומסיק וכתב ע\"ז ז\"ל ומיהו משמע דהיינו בשנים או ג' נדרים מחולפים אבל מי שנדר או נשבע על דבר אחד פעמיים ושלש צריך היתר לכל אחד דהא כל שלא הותרה הראשונה לא חלה השנייה ואין מתירין נדר עד שיחול ולכן צריך היתר לכל אחד ואחד וכן נראה מתשובת הר\"ן עכ\"ל. ונלע\"ד דמ\"ש דגם בנדר לא חל השנייה כו' היינו דוקא לסברת רשב\"א הביאה ב\"י לעיל בסימן רט\"ו דאין נדר חל על נבילות וטריפות וה\"ה על שאסר עליו ככר בנדר. אבל לסברת רש\"י והרא\"ש והטור דנתבאר שם דנדר חל על נדר א\"כ מה\"ט דכתב ב\"י לא היה צריך אלא היתר א' אף למי שנדר פעמיים ושלש על דבר אחד ועיין בש\"ע סעיף מ\"ו דכתב שם המחבר ג\"כ ז\"ל וה\"מ בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע כו' דוק בלשונו דמתחיל בנדרים וסיים בשבועה דנראה משום דאיכא פלוגתא בין רשב\"א ורש\"י והרא\"ש בנדרים אי חלים זע\"ז מש\"ה לא סיים בנדרים אלא בשבועה דהכל מודים וע\"ל סימן רכ\"ט שכתב שאם אסר עליו הככר ב\"פ אע\"פ שנשאל עליו והתירו אסור עד שישאל עליו פעם שנית משמע דאינו ניתר בהתרה אחת: "
                ],
                [
                    " ובלבד שיהא לצורך שבת וחרמי צבור נוהגין להתיר אפי' אינם לצורך השבת ב\"י והוא מדברי רבינו ירוחם (בנתיב י\"ד ח\"ד) והטעם כתב שבשבת מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירו אבל לא להכריז אותם בחרם: "
                ],
                [
                    " קונם הנאתי על בני עירי כו' משום דכשאומר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתירו שע\"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו וכיון שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעין בדבר ואינם יכולין להתיר דהו\"ל כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעין בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם כך פירש הריב\"ש בתשובה בח\"מ סימן ק\"ב וקצ\"ב ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אף על פי שיש להם הנאה בהתירו וכן יש לתמוה על מ\"ש גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעין בדבר כו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע\"י כן מותר לו ליהנות מהם היאך מוחר לו לשאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא לכך נראה לי לפרש בהיפך (כמו שכתוב בפרישה) כל זה כתב ב\"י וכתב עוד אע\"פ שפשט הלשון מורה על פי' הריב\"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין שדברים הללו הם מהירושלמי ולפעמים לשון הירושלמי הוא משונה וכ\"ש בדבר פשוט שהוא סומך על המבין והביא עוד ראיות לפירושו ע\"ש. ועיין בש\"ע דהשמיט דין דקונם בני עירי עלי ואפשר לומר דהאי טעמא משום דסבירא ליה דפשיטא הוא. גם י\"ל דלענין פסק הלכה לא רצה לסמוך ב\"י אסברתו להתיר מאחר דלהריב\"ש כה\"ג אסור וכדמשמע מתשובת רשב\"א בנשבע שלא יהא גבאי או נאמן העיר שכתבו שם בש\"ע בסעיף שאחריו ורשמתי כל זה בש\"ע שלי ע\"ש ובאמת שדברי ב\"י צ\"ע כי אין דבריו מוכרחין. ויש ליישב דלק\"מ על הריב\"ש הקושיא ראשונה דדוקא נדרי עצמו קאמר י\"ל דהריב\"ש סובר דמה טעם אין אדם מתיר נדרי עצמו משום דמאחר שהוא נדר חיישינן שיתירנו אף שלא ימצא לעצמו לא פתח ולא חרטה ממש ונמצא שהוא נוגע בדבר א\"כ ה\"ה נמי אם יש לת\"ח הנאה בזה שהוא פסול. וקושיא הב' איך רשאי ליהנות מת\"ח מאחר שנאסר בני עירו י\"ל דמצות לאו להנות ניתנו ובזה שמתיר נדרו עושה מצוה ואף שעושה גם משום הנאתו מ\"מ מאחר שעושה מצוה בהתרתו ודאי לא היה מתחלה דעתו שלא יהנה מהם בדבר מצוה כמש\"ר בסימן רכ\"א שאם אסר אדם הנאתו על אחד שיכול הנודר לילך ולבקר את המדיר דממצוה ודאי לא נדר וק\"ל עכ\"ה): הש\"י יענה שלום אהובי רבי' אליקים הוי יודע כי מאוד אני נפלא על בני אדם הנודרים על בית הקברות כי קצת היה דומה לדורש אל המתים דלא מצינו כן רק לגבי כלב שנשתטח על קברי אבות היינו שמתפללין להש\"י במקום קדושה כדי שתהא שם תפילתו נשמעת כדאשכחן לגבי אברהם אל המקום אשר עמד שם מלמד שהמקום גורם וכן אדם שבזה את המת לכבודו משתטח על קברו זה מצינו אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה לא ידעתי הליכתם למה ואני רגיל לכל הבאים אלי לפתוח להם בחרטה ויתירו להם הנדר ליתן לצדקה מה שיהיה מוציא על דרך ואח\"כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה חיים פלטיאל תולעת מ\"ו: אחד שנדר בעת הרשע לעלות לא\"י ויש לו אשה ואינה רוצית לעלות עמו שהיא חלושה ואינה רוצה להתגרש לכאורה נראה שיש לו התרה ואף כי מורי הרב רבי חזקיה כתב ששמע בשם הר\"ר יודא מה שנודר אדם בעת צרה אין לו התרה נראה דהיינו בשאר דברים אבל משום מצוה רבה בנדון דידן מודה וגם יש תקנה לנדרו מחמת כל נדרי כתיקון ר\"ת ועוד נראה דאין יכול לענין שהרי משועבד לה למצוה רבה כזאת נראה דיש לו התרה אפי' היה נודר ע\"ד רבים ופסק רב אלפס הנודר בעת צרתו ואיכא מצות עשה לעשות וא\"א לקיים שניהם יבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל ה\"נ בנדון זה שמשועבד לה מדאורייתא והוי לה מ\"ע הלכך יבואו ג' ויפתחו לו בחרטה ויתירו לו ויתן צדקה ויסלח לו מנחם בהר\"ר פנחס מי\"ץ מ\"ו: "
                ],
                [
                    " צריך הנודר לפרט הנדר כו' בתוס' בפ' השולח איתא ההוא דאתא לקמיה דרבי בון א\"ל התיר לי נדר א\"ל מה נדרת א\"ל נדרתי דלא מרווחנא א\"ל וכי עבדין כדין א\"ל לשחוק בקוביא קאמינא א\"ל ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לא דפרטת את הנדר התרתיהו לך במרדכי פ' השולח מכאן ראיה דאין להתיר הנדר של קוביאות עכ\"ל תוס' שנ\"ץ בגיטין פ' השולח והיה אומר הר\"ר טוביה כל נדר קוביא עתה יש להתיר כי השוגים אינם יכולין להתאפק ולמשול ברוחם הג\"ה בתשב\"ץ משום מהר\"ם דוקא משחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת והוא פסול לעדות מחמת כן אין להתיר לו נדרו של שחוק אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולין להתיר וכ\"פ מהר\"ם מעיל צדק הלכה למעשה להתיר לו. ומי שנדר שלא לשחוק לא ישחק אחר בעבורו דשלוחו של אדם כמותו ומהר\"י מ\"ץ קצת התיר עיין בהג\"ה א\"ז מ\"ו וכתבתי הגה\"ה זו לעיל בסימן רי\"ז בדרישה ע\"ש. "
                ],
                [
                    " ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו כו' עד והרמב\"ם לא חילק שכתב כו' ויש להתעורר מאי מייתי ראיה שלא חילק דלמא לא דיבר משום טובה וגם לא הו\"ל למכתב שלא חילק אלא עדיפא הול\"ל שהרמב\"ם חולק וס\"ל דלא בעינן דעתו ורצונו דחבירו אלא שיתירו לפניו משום חשד. לכן אעתיק דברי ב\"י בביאור פשט זה ומתוכו יתבארו לך דברי רבינו. נדר ע\"ד חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו בר\"פ ר' אליעזר דנדרים תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה\"מ א\"ר נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה א\"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה. וגם במלך נ\"נ מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכד נאצר דהוה קאכיל ארנבא חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית אשתבע ליה לסוף הוה מצטער צדקיהו (בגופיה והיה רוצה לגלות הדבר שיהיו מבזין אותו בני העולם רש\"י) אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכד נצר דהוו מבזין יתיה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר חזיתון מאי קא עביד צדקיהו א\"ל איתשל אשבועתיה אמר להו בפניו או שלא בפניו אמרו ליה בפניו אמרו להו ואתון מ\"ט לא אמריתון לצדקיהו וכתב הרא\"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פירש רבי אליעזר ממי\"ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינא בצדקיה שהיה צדיק גמור שהתירו נדרו שלא בפני נבוכד נצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת המלך. ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה כלומר כדי שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו וגם צריך שיתבייש בפניו בהתרה וכשהוא בפניו מתירו בע\"כ וא\"צ דעתו עכ\"ל. וכיוצא בזה כתבו התוס' שם אבל בפסקיו שם כתב פירש רא\"מ וכתב עליו ומקשינן מהא דפריך בפרק השולח גבי אלמנה וליחוש דלמא אזלא קמיה חכם ושרי לה והא אין מתירין אלא בפניו והיא נדרה ליתומים ומתרצין דבדיעבד הויא התרה ועוד היה אומר ר\"ת דא\"צ בפניו היכא שהנודר עשה מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיהו היה מסור ביד נ\"נ להורגו כדי שלא יתגלה קלונו ועל ידי השבועה הניחו ודוקא כה\"ג בעי בפניו וכן מוכיח בפ' אלו נאמרים דא\"ל פרעה ליוסף זיל אתשיל אשבועתך ולישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפי' זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההוא דצדקיה ובירושלמי כ' השותפין איכא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו מפני החשד או מפני הבושה וההוא משמע כפשטיה שנדר ממנו הנאה בפניו. וכתוב בתשובת ריב\"ש בח\"מ סימן י\"א על טעמי הירושלמי איכא בינייהו דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו ולאידך לישנא כל שלא בפניו איכא חשדא וכן נמי לטעמא דמפני הבושה אין מתירין לו שלא בפניו אף אם יודיעו ההיתר לחבירו ולטעמא דמפני החשד די בכך ולכ\"ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו מתירין לו אפי' בעל כרחו. ומ\"ש והרמב\"ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן כו' בפ\"ו מה\"ש ואיכא למידק בדברי הרמב\"ם דמרישא דלישנא משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתיריו לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו ונראה לי שהרב ז\"ל משמע ליה דפשטא דברייתא איירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה מחבירו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובין בזו אין מתירין לו אלא בפניו ומש\"ה נקט תנא דברייתא כה\"ג כי היכי דלישתמעי ביה תרוייהו ונראה שהוא ז\"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפי' שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש\"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אין הכי נמי שהיו יכולין להתיר שלא בפני יתרו וכ\"נ אע\"פ שהיו במעמד בשעת שבועה. ותפס הרב ז\"ל ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו ונראה שמ\"ש בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כשנדר הנאה בפניו איירי דומיא דרישא אלא דמשום דהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו אפי' שלא בפניו נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו שהוא נשבע בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ\"ל לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ומ\"ש כדי שידע הנודר כו' פשוט הוא דהיינו כמ\"ד בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון הרמב\"ם דגבי מודר הנאה מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דדוקא גבי מודר הנאה איתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירין לו אפי' בע\"כ וכן כל שהודיעו שמתירין לו א\"צ להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו היינו לומר דאין מתירין לו אלא מדעתו כמו שפי' רא\"ם דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף ע\"פ שכתבתי דמההוא דמשה וצדקיהו דהוה נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע\"ג דנודר לחבירך אין מתירין אלא מדעתו במודר הנאה מחבירו אין טעם לומר דנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא נדר על דעתו ומ\"מ בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש בדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרוייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה עכ\"ל ב\"י בביאור פשטי. הנה מל' מבואר דהרמב\"ם ג\"כ מצריך בנדר לחבירו דעת חבירו ורצונו אף שלא פי' כן כדבריו י\"ל דל' הגמרא נקט כאשר מפורש לשון בפניו המוזכר בגמרא דר\"ל רצונו כן מפורש ל' הרמב\"ם כדרכו שתפס בלשונו לשון הגמרא וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן אם אמר לחבורת אנשים כו' כתב הר\"ן דדוקא בהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל בהיתר חרם או נידוי אם החרים או נידה י' בני אדם והותר א' מהם הוא מותר וכולם אסורים וכן בהפרת בעל דקי\"ל בעל מיגז גייז עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " (ממנו ולמטה אסורים כו' עפ\"ר גם י\"ל בזה שהתחיל קרוי מטה לפי שהוא דומה כאילו הניח כל מה שנדר עליהם וא\"כ ממילא יהיה האחרון למעלה והראשון למטה וק\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין החכם מתיר אלא כעין ד' נדרים כו' ואע\"ג דבסימן רל\"ב חשיב עוד אחד דהיינו התולה בדבר ולא נתקיים מ\"מ רב אשי לא נקט אלא אלו הד' דדומין לנדרי טעות לאפוקי התולה בדבר ולא נתקיים אינו ענין לנדרי טעות וק\"ל וע\"ל ס\"ס רל\"ב שכתבתי שם בע\"א והוא יותר נכון: "
                ],
                [
                    " כתב רב האי שהנשבע בספר תפילות כו' וב\"י דקדק מדברי רב האי שהביא המרדכי והרא\"ש שאם נטל בידו כתב אשורית אפי' אינה רק חכמה חיצונית או אלף בית שאינו רק אותיות מצטרפין אותיות שלו לכמה שמות והן גופן של תורה והנשבע בהן והן בידו שבועה הוי וה\"ה אם לא אוחזן בידו אלא מונחין לפניו ואמר במה שכתוב בהן ע' בסי' רל\"ז שכ\"כ ב\"י וכ\"פ רמ\"א שם: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב וכל אלו חומרות הן כו' ולא כהרשב\"א שהחמיר מאוד בתשובותיו בסי' תתנ\"ד ע\"ש וכ\"כ מ\"ו בשם הר\"ר מנחם מנ\"ץ שכתב בשם מהר\"ם ומהר\"ר אלחנן ומהר\"ר שמשון משנ\"ץ ומהר\"ר פלטיאל ר\"י טוב עלם ואביאסף ור\"י ור\"ת מטעם שלא נתפשט חומרא דרב האי ברוב ישראל ע\"כ וכ\"פ רמ\"א וכתב ומ\"מ לא ישאל עליו כ\"א מדוחק ואם יש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו (כ\"כ<br>ריב\"ש בסימן ל\"ב ורמב\"ם פ\"ו מהל' שבועות עכ\"ה) ואם נשבע שלא למכור חפץ פלוני ומכר י\"א דאין מכירתו מכירה ע\"כ והוא מדברי ריב\"ש והגהות מרדכי דשבועות ד' ש\"ס ע\"ג כ\"כ וע\"ל בח\"מ סימן ר\"ח דלא פסק כן ושם ובתשובה הארכתי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אחד אמר לאשתו תנה לי תקיעת כף שלא תנשא לאיש אחר מותי גם אני אדור לך שלא אשא אשה אחרת אחרי מותך אין נדרו חל אפי' כבר קיים פריה ורביה בשעת ת\"כ ומעתה גם נדרה אינו חל כי לא נדרה אלא על דעת אם הוא יתקיים נדרו וכיון שאין נדרו חל נדרה ג\"כ אינו חל ומותרת לינשא אחר מותו ותקיעת כף יש לו התרה דלא עדיף מנשבע באלהי ישראל שיש לו התרה דלא כפי' ר\"ת שכתב שאין לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לה תשובת מאז\"ק מ\"ו וע\"ל סימן רל\"ט: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר כו' אלא דעתו היה לג' דינרים וכתב הר\"ן שאע\"ג שדעתו היה לג' דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות מג' ולוקח יכול ליתן בו יותר כיון שמשמעות הנדר אינו אלא לזרז אע\"פ שהסכימו בלבם לג' דינרין דברים שבלב הוא ומיהא אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן סלע שהרי עיקר משמעות נדרם אינו אלא לכך ואיכא מ\"ד דאפי' בכה\"ג לא חייל נדרייהו עכ\"ל ול\"ד כשנותן לו בפחות מג' למאי דאמרינן בסמוך אם אמר המוכר קונם אם אפחות לך כו' דהתם היה ההפלגה ביניהם יותר מב' דינרים ואין דרך להפליג כ\"כ כדי לזרז ומש\"ה ודאי לנדר גמור נתכוון אבל הכא אפי' מתחילה לא היה ביניהם כ\"א ב' דינרין ולכן אמרינן שנתכוונו לזרז: "
                ],
                [
                    " ואפילו לא ראה ר\"ל דודאי ראה עם ונחש וחומה כו' עיין בב\"י שהביא דברי ר\"ן שכתב בפ\"ג דשבועות דבנדר אם לא ראיתי כיוצאי מצרים בעינן שיראה עם רב ששייך לומר עליהן דרך גוזמא כיוצאי מצרים (וב\"י תמה ע\"ז דנתן דבריו לשיעורין ע\"ש ועיין בפי' המשנה דנדרים דף כ\"ד ע\"ב) אבל בנחש כקורת בית הבד אפי' לא ראה כלל אפ\"ה אין נדר נדר. ורמ\"א ז\"ל בד\"מ תמה עליו ע\"ש. והמעיין בדברי הר\"ן נדרים ד' כ\"ד ע\"ב בפי' המשנה יראה דלא ק\"מ דכתב שם דב' גווני מיני נדרי הבא נקט התנא חד דדרך לומר עליו כן דרך גוזמא וחד דרך הבאי כלל דאין שייך לומר כלל אנחש שהיא טרוף כקורת בית הבד ומעיקרא בשעה שהוציא הנדר מפיו כיון שלא יהא נדר דאל\"כ הו\"ל ליאסר עליו הככר כיון דודאי לא ראה כן ע\"ש שהאריך: (כתב בתשובת מהרי\"ו סימן נ\"ט מי שנשבע בכעסו אם פלוני היה אצל עסק זו אתן להקדש אלף זהובים אם נמצא שהיה אותו פלוני אצל העסק נראה דפטור דהוי כנדרי שגגות וכ\"פ רמ\"א עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר כו' וכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן דה\"ה אם נדר תחילה על י' ואח\"כ נשאל על אחד מהן לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד דבריו לא וכדבריו נ\"ל עכ\"ל וכתב ב\"י ולפ\"ז מ\"ש רבינו בסי' רכ\"ט נדר שהותר מקצתו הותר כולו היינו במחליף דבריו לשון נדר בין שעת איסור לשעת חזרה וכן כתבתי לעיל שם (ועיין מ\"ש בסימן רכ\"ט ס\"ד ובש\"ע לא הזכיר פסק זה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אסור לידור בהן אם לא שרוצה לקיים דבריו דכתיב לא יחל דברו כו' כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד דנדרים וז\"ל ומניין שאפי' ד' מיני נדרים אלו שהם מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן ע\"מ לבטלן כו' ולכאורה אלולי דברי הרמב\"ם שכתב ז\"ל ומניין שאפילו ד' מיני כו' הייתי אומר שמ\"ש רבינו שאסור לידור בהן לא קאי אלא על ג' מיני נדרים ולא אנדרי אונסים דמאי הו\"ל למיעבד הואיל שאירעו אונס אבל לשון הרמב\"ם שכתב ד' משמע שקאי ג\"כ אנדרי אונסין וכן משמע נמי מלשון רבינו שכתב אע\"פ שכל אלו הנדרים כו' וצ\"ל שהכי קאמר שאע\"פ שהוא אנוס מכל מקום יקיים דבריו שלא יהנה אף ע\"פ שהנדר לא חל מכל מקום לא יחל דבריו ומתחילה לא ידור אלא ע\"מ שיקיים דבריו אף אם יארעו אונסין ומיהו אם נדר סתם ודאי מותר דהרי בשבועות שגגות כתב רבינו בסי' רל\"ט ז\"ל אם נשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני זה ונמצא שאמרו מותר בככר עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן והביאן ב\"י שם והיותר נראה דהקושיא מעיקרו ליתא דה\"פ כל אלו הארבעה נדרים לא יעסוק בנדרם אם לא שרוצה שיקוים הדבר שנדר מחמתו דהיינו שאם זירז לחבירו ועשה הנדר מחמת שרוצה שיהיה חבירו מזורז לקיים רצונו כגון שנדר שאם לא יאכל חבירו יהיה ככר זה עליו אסור לא ידור כן כשהוא יודע שבודאי חבירו לא יאכל עמו ויעלה על דעתו מה איכפת לי במה שאני עושה הנדר כדי להראות לחבירי שאני רוצה לכבדו הלא אף אם לא יאכל עמי לא יחול הנדר כי נדרי זירוז הוא וכן אם נדר אסור עלי ככר זה אם אכלתי היום שהוא מנדרי שגגות לא ינדור כן אלא א\"כ ישים אל לבו לדבר וסבר בודאי שלא אכל ולא ידור כן באקראי ויאמר אינני מפסיד בנדרי כלום וכן בנדרי אונסין אם יודע שחבירו לא יוכל לאכול עמו היום מחמת אונס לא יחל דברו בנדרו וק\"ל: כ' הרא\"ש והביאו ב\"י וש\"ע סעיף י\"ו מי ששדך בתו ונדר לתת עמה סך מעות ואח\"כ נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה ע\"כ וע\"ש עוד מזה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר א' ונשבעו להשיא בניהם זה לזה כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אם הוא מוכס העומד בלא צווי כו' וכתבו התוספות והרא\"ש והר\"ן דוקא גבי ישראל קנהו שייך למימר דינא דמלכותא דינא ואסור לגנבו כו' ע\"ש ולענין גיבוי המכס אין חילוק בין אם הגבאי הוא עכו\"ם או ישראל אלא לענין קניית המכס יש חילוק וכן ביאר רבינו בח\"מ סימן שס\"ט ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וקי\"ל דברים שבלב אינם דברים ז\"ל הר\"ן בפ\"ג דנדרים דף כ\"ח ומיהו נהי דהכא מסקינן דבלאו אונס לעולם משמע כיון דסתמא קאמר ואפילו אומר בלבו היום לא מהני אפילו הכי מי שגמר בלבו לדור מפת חטין והוציא פת סתם לא אמרינן כיון דסתמא קאמר וליכא אונסא שיהא אסור בכל פת דהכא האי טעמא מפני שנתכוון לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ומש\"ה כל היכא דליכא אונסא לעולם משמע אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוון אלא דבתר דאמר פת מיתקל מילוליה הרי אין ופיו לבו שווין ואינו אסור אלא בפת חיטין עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " שאביה רע ואמרו לו כבר מת כו' ועיין בפרישה מ\"ש בשם ריב\"ש וכן כתב הר\"ן וכל זה הביא הב\"י ברישא אצל מפני שהיא כעורה ולכאורה היה נראה דלדברי רבינו לק\"מ שדקדק בלשונו וכתב ז\"ל וא\"ל כבר מת או שעשה תשובה כו' ר\"ל כבר קודם שנדר נמצא שהנדר מעיקרא ליתא משא\"כ לעיל באשה שיפוה אח\"כ והריב\"ש שהוצרך לתירוץ הנ\"ל היינו טעמא מפני שהוא כתב שם ז\"ל אף על פי שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר וק\"ל. מיהו צ\"ע (דלא הו\"ל לרבינו לומר לטעם דהוי כאילו פירש כו' עכ\"ה) דא\"כ לא הו\"ל להגמרא ורבינו לכתוב דין זה בבבא זו בנדר התלוי בדבר אלא הוה ליה למכתב זה לעיל בבבא דנדרי שגגות דהא זה שסבר שהוא חי והוא כבר מת נדרי שגגות הוא דומה למ\"ש מפני שהיא כעורה והיתה יפה הנ\"ל ומפני זה נראה דפירשו הריב\"ש במת אח\"כ וגם רבינו אפשר לדחוק ולפרש כן ומ\"ש וא\"ל כבר מת אינו ר\"ל כבר קודם הנדר אלא ר\"ל עכשיו שאינו רוצה לנושאה א\"ל הגיע העת שתוכל לנושאה שהרי כבר הנה מת עכשיו מקרוב וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (ז\"ל סמ\"ג קטנים שנשבעו והם יודעים טעם השבועה כופין אותן לעמוד בשבועתן כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות אף ע\"פ שאין חייבין ואם נשבעו בדבר שאין יכולין לעמוד בו אא\"כ ניזוק כגון שנדר להתענות מכין אותו וגוערין בו ומראין לו שהותרה שבועתו וחובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות להזהר בקטנים הרבה ללמד לשונם דבר אמת בלא שבועה וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ב מהלכות שבועות עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " האב מיפר נדרי בתו כו' כתב הרא\"ש כיון דסתם אשה אדעת אביה או בעלה נדרה לכן אפילו אם אביה או בעלה נתן לה רשות לידור אח\"כ ביום שמעו יכול להפר: "
                ],
                [
                    " (ואפי' נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ר\"ל אז אפ\"ה אין האב יכול להפר אבל ודאי דאף עם הארוס אינו יכול להפר דודאי אין הארוס מיפר נדרים שנדרה קודם שנתארסה ויתבאר ג\"כ אח\"כ כן משמע לקמן בב\"י בדף זה ע\"ב אבל אין האמת כן דאביה והארוס מפירין נדרה שהיה עליה קודם שנתארסה וכן מבואר ברש\"י עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם קיים האחד אפי' חזר ונשאל כו' ומוקי הרשב\"א (בתשובה) דוקא כשקיים האב ואחד מהם דקאמר מיוחד שבהם דהיינו האב וטעמא דבקיום האב אין תקנה לפי שהורע כח הבעל ואין בהפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר לאפוקי אם קיים הבעל יש תקנה לישאל על הקיום לפי שלא הורע כח האב לפי שכחו בה אלים שהוא מיום שנולדה אבל הבעל אין לה בה כח אלא משנתארסה וק\"ל. ולמד הרשב\"א דהבעל יכול לישאל על קיומו ממה דאמרינן המקדש אשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה ה\"ז מקודשת ועיין בב\"י שהביא דברי הרשב\"א. וצ\"ע דמה ענין זה לזה חדא דהא לא נזכר שם שום הקמה ועוד דמה ענין התרת חכם להפרת בעל ואפשר דה\"ק כשם שכאן אמרינן כיון שלא היה האחרון ראוי להפר לא מהני שאלה להקמה והתם נמי בשעת קידושין לא היה הארוס ראוי להפרה כיון שקדשה ע\"מ שלא יהיו לה נדרים ואם כן למה מהני התרת חכם ובדברי הר\"ן דנדרים דף ס\"ז הוא מבואר יותר דז\"ל הקשה רשב\"א אמאי אמרינן דהפרה קמייתא בטלה לה דהא לבתר דאיתשל על הקמתו כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאילו לא הקים כלל וכדתנן פרק האיש מקדש המקדש את האשה ע\"מ כו' ה\"ז מקודשת דחשבי לה כאילו לא היה עליה נדרים כלל בשעת קידושין הכא נמי לבתר דאיתשל נחזי להאי גברא כאילו לא הקים לעולם עכ\"ל (ודין זה דמקודשת נתבאר בא\"ע סי' ל\"ט ע\"ש עכ\"ה): ",
                    " שמע אביה והפר לה כו' עד והרמב\"ם כתב שאם חזרה כו' עד ואינו נראה כולי הנה אעתיק לך ל' הגמרא והנלוה אליו ומתוכו נעמיד על טעם פלוגתתן וגם על פירושו. בנדרים בפ' נערה המאורסה ריש (נדרים דף ס\"ט) תניא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש וב\"ה אומרים אין האב יכול להפר ש\"מ לב\"ש מיגז גייז ולב\"ה מקלש קליש. ופי' שם הר\"ן והרא\"ש ז\"ל לב\"ש מיגז גייז כשהפר האב תחלה הפר חלקו לבד וחלק הבעל לא נגרע כלל אלא עדיין הוא קיים לגמרי וחשוב הוא להורישו לאב. ולב\"ה מקלש קליש כשהפר האב חלקו נגרע חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב דכיון דאב אכתי איתיה הפרה דידיה לא בטלה לה ואכתי נדרה בקלישותא קאי וכיון דקליש ליה חלקו של בעל לא מצי מיפר אב עכ\"ל ושם דף ע\"א ע\"א גרסינן ז\"ל תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש אבל ב\"ה אומרים אין יכול להפר עכ\"ל הברייתא. והנה הרא\"ש פי' שם דב\"ה פליג גם ארישא דאפי' נתארסה בו ביום אין אביה ובעלה האחרון יכולין להפר ופי' נתארסה בו ביום ר\"ל ביום שמת הארוס הראשון אבל מיתתו דארוס הראשון לא הוה כיום שמעו והפרתו דאב דא\"כ מה איריא דקאמר דלא הספיק הבעל לשמוע אפי' הספיק לשמוע נמי כיון דחזרה ונתארסה בו ביום וחוזרין ומפירין יחד ביום שמיעת האב ראשונה. אלא מיירי דשמע האב והפר היום ולא הספיק בעלה ארוס הראשון לשמוע עד שמת למחר וליומא אוחרא ואפ\"ה ס\"ל לב\"ש דיכולין להפר אביה ובעלה האחרון ביום שמעו דבעל האחרון והיינו ביום מיתתו דארוס הראשון דוקא. דמיד שמת ארוס ראשון נתרוקנה הרשות לאב ולגבי חלק הבעל הו\"ל ביום שמיעה דעתה נתרוקנה לרשותו להפר לה עכ\"ל הרא\"ש ע\"ש ריש דף ע\"ב המתחיל ואי תקשי לך כו'. והנה דעת רבינו הטור כדעת הרא\"ש שב\"ה פליג ג\"כ ארישא וזהו שהשיג וכתב על הרמב\"ם ז\"ל ואינו נראה כו' שדברי הרמב\"ם הם בעינו דברי רישא דברייתא שנייה ומשום דס\"ל להרמב\"ם דב\"ה לא פליג כ\"א אסיפא דשמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל. ומיירי ג\"כ שחזרה ונתארסה בו ביום שמת ארוס הראשון דאל\"כ ליכא מאן דפליג דחזרה לרשות אביה וכן פירשה הרא\"ש והר\"ן שם וכתבו דסיפא סמיך ארישא דכתב בה דחזרה ונתארסה כו' ודוקא אהאי סיפא ס\"ל להרמב\"ם דפליג ב\"ה ולא ארישא אבל רבינו ס\"ל כשיטת פי' הרא\"ש הנ\"ל דפליג גם ארישא דכמו דפליג ב\"ה ברישא דרישא הנ\"ל בלא הפר הבעל הנ\"ל דאין האב חוזר ומיפר משום דמקלש קליש ולא חשיבא להורישו לאב וה\"נ כי איכא אב וארוס אחרון מ\"ש. אבל הר\"ן תירץ קושיא לדברי המפרשים דל\"פ ב\"ה ארישא דה\"ט דדוקא ברישא דרישא דאיכא שינוי רשות דמנתק ליה להאי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתק אבל הכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה דראשון וכיון דמארוס לארוס קאתיא אע\"ג דאקליש ליה נדרא מצי אב ובעל להפר דכה\"ג לאו אנתוקי הוא עכ\"ל ר\"ן ע\"ש ד' ע\"א. ומתוך מ\"ש נתבאר דמ\"ש רבינו והרמב\"ם כתב בל' פלוגתא אמ\"ש לפני זה דה\"ק הרמב\"ן לא מצא צד שיכול להפר כי אם במת הארוס ביום שמיעת האב ע\"ז קאמר דהרמב\"ם כתב דאפי' מת הארוס אחר יום שמיעת האב אפ\"ה אם חזרה ונתארסה בו ביום שמת יש לה הפרה בשניהן יחד ומסיק וכתב ע\"ז ואינו נראה כו' וטעמו דהרמב\"ם דס\"ל דיכולין להתיר אע\"ג דס\"ל להרמב\"ם דאפילו אם ארוס הראשון קיים ולא שמע ביום שמיעת האב אפ\"ה תו לא מצי מתיר וכמ\"ש רבינו לפני זה בשמו. נלע\"ד דה\"ט דשאני הכא כיון דמיד שמת הארוס הראשון קודם שחזרה ונתארסה נתרוקן חלק הבעל לאב ואף ע\"פ שהאב לא הוה מצי מיפר לה כמו שנתבאר מ\"מ כיון שנתרוקן לו הו\"ל לאב בחלק הארוס שלא שמע עדיין היום יום שמיעה ומועיל זה כשתחזור ותתארס בו ביום שמצי האב להפר עם הארוס השני דהא בחלק זה השני הו\"ל יום שמיעה יחד משא\"כ ברישא כשארוס הראשון חי דאין לאב חלק בחלק הארוס כלל ובעינן לארוס ואב יום שמיעה יחד לדעת הרמב\"ם וה\"ה כשמת הארוס ולא חזרה ונתארסה בו ביום. וה\"ט דבעינן שתחזור ותתארס בו ביום שמת כדי שיפירו יחד ודו\"ק. ולכל מה שכתבתי כיון נמי הב\"י אלא שכתב דבריו בקצור במקום שהיה לו להאריך וללמדינו שהרמב\"ם מיירי אף במת אחר הפרת האב ובש\"ע כתב זה בהדיא גם נרמז בדברי רבינו דמדכתב פירוש הרמב\"ן דמוקי להפר האב כו' במת ביום לאחר השמיעה ממילא סיפא דברייתא והוא דברי הרמב\"ם ג\"כ ע\"ז קאי וק\"ל. אך במאי דפי' ב\"י על מ\"ש רבינו והרמב\"ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום כו' וז\"ל ב\"י דהר\"ן כתב דמש\"ה קתני בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דכשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר בו ביום קיימיה לנדריה עכ\"ל משמע מדברי ב\"י שזה הוא הטעם של הרמב\"ם לפי האמת וא\"א לומר כן דהא כתבתי בפרישה דגם הרמב\"ם סובר דכשלא נתארסה לאחר דאין האב יכול להפר משום דאיקלש נדרה ואם כן היאך כתב כיון דכשמת הבעל כו' ולא הפר בו ביום קיימיה לנדרו והא לא היה אפשר להפר אפי' בו ביום דהא כבר הוכחתי דמיירי שמת הארוס ביום של אחר שמיעת והפרת האב והא דכתב הר\"ן האי טעמא היינו לב\"ש דס\"ל דאפילו בלא נתארסה נמי לא אמרינן איקליש נדרה וכדמסיק שם הר\"ן ד' ע\"א ע\"ב דהתוס' פירשו דב\"ה פליג נמי ארישא ורישא דברי ב\"ש הוא לחוד דס\"ל כרישא דרישא דאפי' הפר האב ולא חזרה ונתארסה האב חוזר ומיפר לחוד ואשמעי' בהא דבחזר ונתארסה מפירין יחד ואליבא דב\"ש א\"ש ה\"ט אבל אליבא דב\"ה דקי\"ל כוותיה נראה דצריכין לטעמא שכתבתי ודו\"ק: ",
                    " (אלא לצערה כו' כתב ב\"י בשם הר\"ן דשותק ע\"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (וא\"א הרא\"ש לא כ\"כ וכתב רבי' ירוחם דאפילו לדעת הרא\"ש אם אחר שהפר שמע א\"צ לחזור ולהפר כשישמע עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (שענינם עקירת הנדר מעיקרו אבל אם אמר אי אפשר שתדורי או אין כאן נדר אינו מופר גם להרמב\"ם לפי שאין לשונות אלו עקירת הנדר מעיקרו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " מופר ליכי למחר אינו מופר לשון זה משמע שאינו מופר וקיום גם כן לא הוי ובתר הכי יכול או לקיים או להפר כמ\"ש הרא\"ש בקיים ומופר ליכי בבת אחת שאין כאן לא הקמה ולא הפרה אבל א\"א לומר כן דהא כל הני מקיים ומופר ליכי בבת אחת הם איבעיות בגמרא בל' את\"ל והאת\"ל נקט הבעיין בלשון שלעולם הוי קיום וכבר ידעת דרך הרמב\"ם שדרכו לפסוק בכל מקום כדברי האת\"ל וכ\"כ ב\"י הכא והתם בכסף משנה בסוף הלכות נדרים דהרמב\"ם פסק דבכולהו הוי קיום בודאי בר מבתרייתא דהוי ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק בכל מקום כדברי האת\"ל וכן משמע מלשון הרמב\"ם גופא וז\"ל התם בסוף הלכות נדרים א\"ל מופר ליך למחר אינו מופר שהרי קיימו היום ולמחר אינו יכול להפר עכ\"ל ר\"ל שאין אחר הקיום כלום: "
                ],
                [
                    " דאיכא למימר דלא גרע משתיקה וכתב בת\"ה שכן יש להחמיר ויתיר לה החכם ג\"כ ע\"ש ועיין בש\"ע סימן זה סעיף כ\"ג ומ\"ט (בב\"י בשם הר\"ן דאינו יכול לשאול על ההקם אלא ביום שמיעה וכ\"כ התוס' עכ\"ה) וכ\"כ מהרא\"י שאין מפירין אלא ביום שמעו ומ\"מ יכול החכם להתיר לה כו' מ\"ו: "
                ],
                [
                    " וה\"ר יחיאל חילק קודם שנתארסה מיפר כל נדריה כו' בסמ\"ג כ\"כ כדי ליישב פשטיה דקרא דאמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום דמשמע דכל הנדרים הוא מיפר ובספרי דורש דאינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש וחילק דספרי מיירי בחזרה לרשותו אחר שנתארסה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אלא דברים שבינו לבינה וכולי נדרה שלא תאכל תאנים של מדינה זו יפר משום דברים שבינו לבינה שעסק גדול לו להטפל ולהביא לה ממדינה אחרת לפיכך אם מת או גרשה או שהביא לה איש אחר מכירות אותה מדינה הרי אלו אסורים עליה שאינו מיפר לאחרים בדברים שבינו לבינה וכן אם נדרה שלא להנות לבריות אע\"פ שאין הבעל בכלל יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד עכ\"ל הרמב\"ם מ\"ו: "
                ],
                [
                    " (ולא טעמה אותו מעולם בגמרא אמר אפי' לא טעמה דאם טעמה ונדרה אני אומר שמא הוא טוב בעיניה ואפ\"ה נדרה דאל\"כ למה נדרה ממנו לא תאכל אותו שאינו טוב ואפי' אם לא טעמה דאז אינה יודעת שהוא רע ואפשר שהוא טוב בעיניה מאחר שלא טעמה וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (יכול להפר מיד כו' בב\"י ומיהו כתב הר\"ן דה\"מ כשתלתה נדרה בדבר שהוא עשויה לעבור על תנאה דומיא דאם עושה אני לאבא או לאביך דכיון שהיא מצטערת אם לא תעשה לפיהן כאילו משתה דמי אבל תלתה תנאה בדבר שאינה עשויה לעבור עליה אינו מיפר אא\"כ חל הנדר עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " המדיר אשתו מתשמיש המטה כו' בכתובות פ' אע\"פ סוף ד' ס\"א תנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה (פירש\"י כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב עונתה לא יגרע) בית שמאי אומרים שתי שבתות וב\"ה אומר שבת א' פי' אם הדירה שבת א' יקיים ואם יותר יוציאה ויתן כתובה ובגמרא גרסינן מ\"ט דב\"ש גמרי' מיולדת נקבה ששוהה שבועיים מתשמיש וב\"ה סבירא להו גמרי מנדה דסבירא להו גמרי מידי דשכיח דהיינו כעס שכועס על אשתו ומדירה מתשמיש ממידי דשכיח נידות לאפוקי לידה אינו שכיח כ\"כ. ותו מסקינן אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו פירש\"י שמא בתוך ז' לב\"ה ילמוד למצוא פתח חרטה לנדרו ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי ויתיר לו החכם נדרו ע\"כ. ובפרק המדיר ריש (כתובות דף ע\"א) ג\"כ פליגי רב ושמואל פלוגתא כזו המדיר אשתו במזונות ואמר לה צאי מעשיך במזונותיך והיא מספקת במעשה ידיה לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים שקתני שם במשנה ר\"פ המדיר דעד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכן יוציא ויתן כתובה וכמ\"ש רבינו דין זה בסמוך. ופליגי שם נמי רב ושמואל. ושמואל מוקי לה להמתני' דהמדיר גם כן דאפי' הדירה בהדיא איתר מל' יום או הדירה סתם דמשמע לעולם אפ\"ה עד ל' יום אין כופין אותו להוציאה שמא ימצא פתח לנדרו. ומקשה הגמרא שם אשמואל מסיפא דמתני' דר\"פ המדיר דתנן בה המדיר את אשתו שלא תטעום מכל הפירות יוציא ויתן כתובה וס\"ד דהמקשן דאיירי בהדירה בעלה ואע\"פ שאינו יכול לאסור עליה פירות דעלמא ס\"ד דמיירי בתלאו בתשמיש ואמר קונם תשמישך עלי אם תאכל מין פירות פלוני דעלמא. בשלמא לרב מש\"ה יוציא מיד וא\"צ להמתין לפחות ז' ימים כדין הדירה מתשמיש הנ\"ל משום דאיירי בהדירה בסתם אלא לשמואל דאמר אפי' בהדירה בסתם ימתין לב\"ה ז' ימים אמאי תנן הכא בהדרתה מפירות ותלאו בתשמיש שיוציאנה מיד ויתן כתובה ימתין ז' ימים פירוש דאף שא\"א להעמיד פרנס אפירות דעלמא שאסור כל אותו מין שבעולם וא\"א לה להיות בלא פירות אותו מין אפי' יום אחד מ\"מ למה יוציאנה מש\"ה מיד נתיר לה לאכול פירות אותו מין מיד ותאסר בתשמיש והו\"ל כהדירה בתשמיש דלב\"ה אינה מוציאה תוך ז' ימים אפי' הדירה סתם או בפירוש איתר מז' ימים לדברי שמואל. ומשני הב\"ע כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר ר\"מ שהוא תנא דמשנתינו הוא נתן אצבע בין שיניה והשיכה ופירשו התוס' דהתרצן השיב לו דמיירי בנדרה שאסר עליה א' ממין פירות כל זמן שהיא תחתיו ולא תלאו בתשמיש שהיא יכולה לאסור אנפשה פירות דעלמא בלא התלה בתשמיש וס\"ל לתנא דמתני' שאינו יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית להוציאה בלא כתובה אלא אדרבה אמרינן הבעל במה שקיים נדרה גרם לעצמו היזק שהיא נשכתו וצריך להוציאה מיד וליתן לה כתובה. כי אף שבהדירה מתשמיש או תלה איסור פירות בתשמיש לא היה צריך להוציאה כ\"א אחר ז' כאן שאסר אנפשה פירות ס\"ל דא\"א לה להיות בלי פירות אפי' יום א' מש\"ה יוציאנה מיד וכתבו התוס' עוד שצ\"ל כשלא אסרו הפירות אנפשה כ\"א כל זמן שעודה תחתיו דאל\"כ מאי תתהנה היא במאי שיוציאנה הלא נשארה באיסורא דפירות אלא ודאי מיירי דלא אסרה אנפשה כ\"א זמן שהיא תחתיו. ודע ששם בסיפא דמתני' דר\"פ המדיר מסיק ז\"ל המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה. פירוש יוציא מיד ויתן כתובה דס\"ל דהדרת קישוט כהדרת פירות הנ\"ל מיניה. רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום. פירש\"י באשה ענייה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא מיד ויתן כתובה כדברי ת\"ק אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן. ובעשירות אף אם לא נתן קצבה א\"צ להציאה עד אחר ל' יום ומפרש בגמרא הטעם שכן נהנית ל' יום מריח קשוטיה שנתקשט לפני הנדר משא\"כ בעניות. ושם בגמרא פריך וכמה קצבה פירוש בעניות כמה קצבה יתן דלא כייפינן לה באותו זמן לרבי יוסי שמואל אמר י\"ב חודש רבי יוחנן אמר עשר אבימי אמר רגל א'. והרי\"ף והרא\"ש פסקו כת\"ק דדין קישוט כדין הדרתה מפירות דעלמא וצריך להוציא מיד. והרמב\"ם והרמ\"ה פסקו הלכה כרבי יוסי מדשקלי אמוראי אליביה. אלא שהרמב\"ם פסק כשמואל דמפרש קצבה י\"ב חודש שהוא שיעור אמצעי משלשתן. והרמ\"ה פוסק כאבימי שהוא בתראי וס\"ל רגל ודברי הרמב\"ם והרמ\"ה הביא רבינו בע\"א ריש סימן ע\"ד ושם כתב הב\"י גם כן טעם פלוגתתם ע\"ד שכתבתי ע\"ש. ושם בגמרא פריך אשמואל דאינו מחלק בין סתם למפרש א\"כ ע\"כ צריכין לומר ג\"כ סיפא פלוגתת ת\"ק ורבי יוסי דפליגי בקישוט דת\"ק ס\"ל יוציאנה מיד ויתן כתובה וכן ס\"ל לרבי יוסי בענייה שלא נתן קצבה דמיירי כשנדרה היא וקיים לה הוא ולא כרב דמפרש למתניתין בנדרה היא ותלאו בתשמיש ה\"ט דיוציאנו מיד ואינו ממתין ז' ימים משום דהדירה סתם. ופריך הגמ' לשמואל כיון דמיירי שהדירה הוא למה ס\"ל לרבי יוסי בעניות שלא נתן קצבה שיוציאנה מיד ויתן כתובה משום שהיה ליה להפר נדרה ובמה שלא הפר אלא שמע וקיים לה הוא נתן אצבע בין שיניה והשיך לנפשו הא ס\"ל לרבי יוסי דאין קישוט מנדרי עינוי נפש (אלא דברים שבינו לבינה ואיכא מ\"ד דאין הבעל מצי מיפר עכ\"ה) וא\"כ לא היה בידו להפר ומסיק הב\"ע דתלינהי לקישוטיה בתשמיש דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט ומש\"ה יכול להפר דדילמא תתקשטה כשרואה שנקרא מנוולתא ומתסרא הנאת תשמישו עליה והוה ליה נדרי עינוי נפש ופריך ותתקשט ותאסר לב\"ה שבת אחד ומשני ה\"מ היכא דאדרה איהו דסברה מרתח רתח עלואי והשתא מותיב דעתיה אבל הכא דנדרה איהי ושתק לה סברה מיסנא הוא דסני לי פירש\"י היכא דאדרה איהו נתנו לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו אבל היכא דקיים לה נדרה ע\"י שתיקה א\"א לה לדור אצלו כלל דסברה מיסנא סני לי ודייק הר\"ן ז\"ל וכתב דף תק\"ב ע\"ב ז\"ל אע\"ג דהאי שינוייא סברה מסני סני לי אליבא דרבי יוסי אשנייה בגמרא ואליבא דרבנן דקי\"ל כוותיה דקישוט הוא מנדרי עינוי נפש לק\"מ ולא צריכין להאי אוקימתא דתלאו בתשמיש ולמסני סני ע\"כ גם אליבא דרבנן צ\"ל האי שינוייא דהא תנן במתני' דבסמוך ע\"מ שתאמרי לפלוני דברי קלון כו' ע\"כ צ\"ל באדרה היא ותלאה בתשמיש דאל\"כ אמאי יוציא ויתן כתובה הרי אין בידו להפר דלאו נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה נינהו ובשלמא לרב מיירי במדירה הוא ותלאו בתשמיש סתם אבל לשמואל ע\"כ צריכין לאוקמה בנדרה היא ותלאה בתשמיש והוא שמע וקיים לה יוציא מיד ויתן כתובה מטעם מסני סני לי עכ\"ל שם וחזר וכתב וה שם בסוף העמוד ע\"ש. ונראה לע\"ד דטעם דמסני סני לי לא שייך אלא בנדרה היא ותלאה נדרה באיסור תשמיש שהיא עיקר האישות ובו שייך למימר מסני סני לי אם לא היפר לה אבל אסרה אנפשה פירות דעלמא או קישוטה ולא תלאה בתשמיש אף שלא היפר לה אין כאן טענת דמסני סני לי אלא דמטעם דהוא נתן אצבע בין שיניה להשיכה לחוד הוא צריך להוציאה מיד וע\"ד שכתבו התוספות דאף שאפשר לה בלי תשמיש ז' ימים איסור פירות וקישוט א\"א לה לסבול אפי' יום אחד והוא השיך את נפשו במאי דלא היפר לה מש\"ה יוציא מיד וותן כתובה. וה\"ט דהתוס' לא הזכירו טעם זה דמסני סני לעיל בד\"ה שנדרה היא כו' ע\"ש. ורש\"י פירש שם אשינויא כשנדרה היא כו' פירוש אחר וז\"ל כשנדרה היא ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למשקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו כגון מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדרו עכ\"ל. והתוס' סתרו פי' וכתבו עליו ז\"ל ותימא לפירושו דמאי פריך הגמרא לקמן ותתקשט ותאסר אי לב\"ש כו' הואיל וכבר תירצו דבנדרה היא לא שייך המתנה ונראה לר\"י כו' ופירש פירוש אחר וכמ\"ש לעיל והוא שנדרה הא מלאכול פירות בעודה תחתיו ולא תלאתו בתשמיש ומניעת דאכילת פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום אחד והואיל והוא קיים לה ונתן אצבע בין שיניה צריך להוציאה מיד וליתן לה כתובה. ובאמת קושיא זו גדולה א\"א לומר שרש\"י לא הרגיש בה כיון שהיא מיניה וביה ובשמעתין גם על התרצן שהשיב להמקשן ז\"ל ה\"מ היכא דאדרה איהו דסברה מירתח רתח עלואי אבל הכא דנדרה איהי והוא אשתיק לה סברה מסני הוא דסני לי עכ\"ל ק' לפירש\"י למה לא השיב לו דשאני הכא דנדרה היא ומה יש לו להמתין עוד כו' וכדפירש\"י. והיה נלע\"ד ליישב פירש\"י דלעיל גם לרש\"י מיירי שנדרה מלאכול א' מהמינין כל זמן שהיא תחתיו וכמ\"ש לעיל דבלא תלאו בתשמיש צ\"ל דפירשה בנדרה כל זמן שהיא תחתיו דאל\"כ מאי הועילו לה בתקנתן שיוציאה הלא גם כן תשארה באיסורה וכמ\"ש התוס' שם בהדיא בלא תלאתו בתשמיש אלא שרש\"י ס\"ל דיכולה לסבול ולהיות בלי פירות כמו שיכולה להיות בלי תשמיש ומש\"ה הוצרך רש\"י לכתוב דמה יש לו להמתין עוד כו' ור\"י חילק דבלי תשמיש יכולה להיות משא\"כ בלי פירות וכמ\"ש התוס' בהדיא. וא\"כ דוקא בכעין זה שנדרה ואסרה אנפשה בעודה תחתיו דגילה דעתה דניחא ליה בפרישתה ממנה מש\"ה שייך למימר דמה יש לו להמתין אי ניחא לה למיפק כו' דבל\"ז קשה למה לן למימר דניחא לה למיפר אלא ודאי כיון שנדרה בעודו תחתיו משא\"כ באוקימתא דלקמן דמשני לרבי יוסי דמיירי שתלאה בדרה איסור קישוט בתשמיש ובתלאתה בתשמיש א\"צ לפרוש כל זמן שהיא תחתיו אלא ודאי אם אמרה הנאת תשמיש יאסר עלי אם אוכל ממין פירות דעלמא וחיישינן שמא תקשט נפשה כדי שלא תקרא מנוולת מש\"ה קאמר דבעניות שלא נתן קצבה יוציא ויתן כתובה מש\"ה פריך שפיר ותתקשט ותאסר לב\"ה ז' ימים דכן אין לומר ומה יש לו להמתין עוד אי ניחא לה למיפק דהא לא גילתה דעתה דניחא לה למיפק אלא שתלאה בכל תשמיש שבעולם וגם אין שייך לומר א\"כ מאי תרויח היא בהוצאתה דמ\"מ אנו כופין אותו להוציא כדי שלא יבעול באיסור אלא שהגמרא מקשה למה כופין להוציאה מיד ימתין ז' ימים לב\"ה. ומשני הגמרא שאני הכא באדרה היא וסברה מסני סני לי ומש\"ה כופין אותו להוציא מיד וק\"ל. ואין להקשות מה עלה על דעת המקשן להקשות דלמא ג\"כ הכא איירי דתלאה נדרה באיסור הנאת תשמישו עליה כ\"ז שהיא תחתיו. דבאמת אף אם יהיה כן אינו מרומז בדבריה שניחא לה למיפק שהרי עיקר נדרה היא אאכילת פירות ואותו לא תלאו בעודו תחתיו. ודוחק לומר שגם בזה אמרה בפירוש בעודו תחתיו דז\"א מן הסברא מ\"ש לעיל שעיקר נדרה תלאה בעודה תחתיו. גם י\"ל לרש\"י מה שמקשה הגמרא ותתקשט ותאסר לא פריך למה כופין אותו להוציא מיד נמתין לו ג\"כ ז' ימים דז\"א מהא דפירש\"י לעיל דמה יש לו להמתין עוד אלא אדלעיל קאי אהא דפריך ארבי יוסי וכי הבעל מצי מיפר ולמה צריך ליתן לה כתובה והתרצן השיב שתלאה בתשמיש. ע\"ז הדר ופריך הא אכתי קשה דאינו יכול להפר דהא ביום שמעו אכתי אינה מקפדת אתשמיש לב\"ה עד ז' ימים ואם כן תתקשט ותאסור ז' ימים ולאחר ז' ימים א\"א לו להפר כיון דאינו ביום שמעו וא\"כ הדרא קושיא לדוכתיה למה צריך ליתן כתובה. ומשני כיון דאמרה מסני סני לי יכול להפר מיד ולא עשה מש\"ה יוציא ויתן כתובה. וכבר כתבתי שע\"כ צ\"ל כן לשיטת פי' הרמב\"ם הנ\"ל אלא שרש\"י בעצמו לא פי' כן ע\"ש אבל הר\"ן כתב דאף אם לא אמרה בנדרה כ\"ז שאני תחתיך מ\"מ כופין אותו להוציאה שכתב ד' תק\"ב ע\"ב ז\"ל וכ\"ת וכי מפקינן לה מבעלה מאי אהני לה והלא כבר נאסרה באותו מין ואפי' נשאת לבעל שני אינו יכול למיפר שאין הבעל מיפר בקודמין וי\"ל אפ\"ה יכולה למימר לא בעינן גברא דמקיים לי נדרי עכ\"ל ומ\"ש לעיל כתבתי לשיטת התוס' שכתבו בפי' שצ\"ל בעודה תחתיו ע\"ש ודו\"ק היטב: (כתב הרשב\"א בעל שאמר לאשתו קונם או אסר עליך בית אביך אינו כלום שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו על חבירו כי אם על עצמו יכול לאסור עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (כגון להכותו או לקללו כו' כתב הר\"ן פ\"ג דשבועות הנשבע לחבל בעצמו חיילא עליו שבועה משום דלא אתיא אלא מדרשא עכ\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו כו' ז\"ל ב\"י והוא דבר שראוי לשית לב אליו ואין בידינו אלא לומר שסובר הרמב\"ם דכיון שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אע\"פ שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מ\"מ חלה עליו קצת והוי כאילו קבל השבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב\"ד לא השיגו בזה עכ\"ל ומ\"ש הב\"י אע\"פ שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות לשון זה אינו מכוון דאע\"ג דחלה השבועה של המושבע לא חייב מלקות לפי סברת הרמב\"ם הואיל ולא הוציא השבועה מפיו כמבואר לעיל ס\"ס ר\"ך בב\"י ואין התמיה כ\"כ על הב\"י שהוא נמשך אחר ל' הרמב\"ם והרמב\"ם כתב לשון מתחייב אזה שהדירו שלא יכנס לביתו ונכנס וכמ\"ש ב\"י בשם הרמב\"ם ורבי' שינה ל' הרמב\"ם וכתב ודאי צריך ליזהר בשבועתו הרי דכתב ל' ליזהר במקום מתחייב שכתב הרמב\"ם. וגם ברמב\"ם יש ליישב ולומר דס\"ל דכשהשביע ראובן לשמעון שלא יכנס לביתו אית ליה הדין דחל השבועה על המודר לאסרו עליו כמו דס\"ל להר\"ן בל' נדר. אלא דבלשון נדר לא ס\"ל להרמב\"ם כהר\"ן משום דכתיב לא יחל דברו דקאי אהנודר לחוד אבל בשבועה חל טפי (עי' בנדרים דף ט\"ז ע\"ב שכתבו התוס' דפסוק לא יחל דברו נדרש ג\"כ אשבועה כמו אנדרים עכ\"ה) ורבינו כתב ואיני מבין כו' דאדרבא יש להקל בשבועה יותר. ושמא י\"ל ג\"כ דה\"ק אע\"פ שלא חלה השבועה להתחייב כו' ר\"ל אפי' בגוונא דחייב במקום אחר ר\"ל כנדר כגון אם המדיר מהנהו בעצמו שבנדר המדיר חייב מלקות א\"נ שנקט כן לדברי הסוברים שאף המודר חייב משום בל יחל שקרי' ביה לא יוחל ורבותא קאמר שאף על פי שאליבא דכ\"ע אינה חלה לחייב מלקות מכל מקום חלה עליה קצת כו': "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל הרמב\"ן כתב דהוי שבועה אפי' בלא כו' ז\"ל מ\"ו פירוש ונאסרה אף בלא שם וכינוי כו' והארכתי בביאורי הסמ\"ג בהלכות נדרים עכ\"ל ור\"ל דדעת הרמב\"ן שאף בלא שם וכינוי יש כאן איסור והי\"א שהביאם הטור ס\"ל דאפילו איסור ליכא (ולא כמ\"ש בפרישה דהי\"א לענין מלקות קאמרי שזהו דוקא לשיטת ב\"י) אבל לענין מלקות וקרבן אפי' הרמב\"ן מודה דליכא קרבן אם אין כאן שם וכינוי וכתב שם דכן מוכח בהדיא בדברי ר\"ן פרק שבועת העדות שהביא ממש ראייתו של הרמב\"ן כצורתו ולא הביאה אלא לאיסורא בעלמא וכן מוכח ממ\"ש הרא\"ש בריש נדרים והביאו הטור באותו סימן בשם ר\"ת דלא בעינן שם וכינוי אלא למושבע מפי אחרים אבל שבועת ביטוי נאסר בלא שם או כינוי משמע להדיא דאין בו אלא איסור לחוד ואף שכתב הרא\"ש על דברי הרמב\"ן והביאו הטור ז\"ל ואפשר דהוי ידות שבועות משמע דאף למלקות ולקרבן כמ\"ש הרא\"ש בריש נדרים גבי ידות נדרים יש לחלק בין ידות דנדרים דיליף מקרא לידות דשבועות דליכא קרא והאריך שם ע\"ש בהלכות שבועות. ולפ\"ז נ\"ל גם כן דא\"צ להגיה בפנים רמב\"ן במקום רמב\"ם דהא גם הרמב\"ם ס\"ל דיש איסור אף בלא שם וכינוי וכמ\"ש בסמוך ומה שחזר וכתב רבי' בשם הרמב\"ם דאם לא הזכיר שם הוי שבועה לאסור י\"ל משום אלה וארור חזר וכתב. ור\"ת דפליג שם אפשר ג\"כ דלא פליג כ\"א באלה ובארור. וגם צריכין לומר הא דמסיק רבינו וכתב בשם רמב\"ן ורא\"ש דבמבטא והן הן א\"צ שם וכינוי והתם ודאי אמלקות קאי דאל\"כ הא גם הרמב\"ם מודה דאיסור הוא ומדכתב רבי' גם בזה כתב הרמב\"ם כו' משמע דהני לא גרע מאלה וארור הנ\"ל. אלא צ\"ל דאדרבה דהני עדיפי מאלה וארור ומלשון שבועה הנ\"ל דבהו מצריך רמב\"ן ורא\"ש שם וכינוי לענין מלקות משא\"כ במבטא. וכל זה דוחק וצ\"ע וחיפוש על ראייתו בביאורי הסמ\"ג: "
                ],
                [
                    " (והאיסור השם כו' כגון איסור לה' שאעשה כו' ז\"ל הכ\"מ פ\"ב דשבועות וא\"ת אם הזכיר השם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר בה' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב\"ע כשלא הזכיר השם דרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או בהן הן הוי כנשבע וזה מבואר בלשון רבינו כו' עכ\"ל ולדבריו מ\"ש א\"א ז\"ל כגון שאמר איסר לה' שאעשה קאי אאיסר ומבטא וק\"ל עכ\"ה): עיין בש\"ע (ר\"ס רל\"ט והוא מהג\"א ריש שבועת העדות תשובת מהר\"ם עכ\"ה) דין יהודי שגנב לעכו\"ם וחייבוהו שבועה במעמד שאר יהודים ויודעין שישבע לשקר (ויאמרו אין אנו חפיצים לשמוע שבועה זו עכ\"ה) הואיל ויש חילול השם בדבר יכפוהו לפשר עם העכו\"ם ולא ישבע לשקר ואם אנוס הוא וליכא חילול השם בדבר יעשה כדלעיל סימן רל\"ב: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שלא אוכל נבילות וטריפות כו' דמושבע ועומד הוא כתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות שבועה שבועה שלא אוכל כ\"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה (ר\"ל שבועת ביטוי) שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני וכתב התם הכסף משנה אף על גב דקי\"ל כר\"י דאמר חצי שיעור מדאורייתא צ\"ל שאף על פי שהוא אסור מן התורה אינו מושבע עליו וכתב עוד הרמב\"ם שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה ור\"ל שבועת ביטוי אם לא אוכל וכן משמע שם מכסף משנה שכתב ז\"ל דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה עכ\"ל דדוקא אם נשבע סתם שיאכל נבילה וטריפה ולא פרט פחות מכזית חייב משום ש\"ש וחילוק זה מוכרח בדברי הרמב\"ם בב' דינים האלו שכתבתי כתב סתם חייב בשבועה וכשנשבע שיאכל נבילה וטריפה ולא פרט פחות מכזית כתב שלקה משום ש\"ש: "
                ],
                [
                    " אמר קונם אשתי נהנית לי ר\"ל נהנית ממני אע\"ג דאמרינן לעיל דלאו כל כמיניה שיאסרנה מליהנות ממנו שהרי הוא משועבד לה י\"ל דמיירי שתלה בתשמיש שקאמר אם נהנית לי יהא תשמישה אסור עלי דזה יכול לעשות כמבואר לעיל בסי' רל\"ה או שמיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומעשה ידיה מספקות לה ואז חל הנדר לענין שאר הנאות לבד מתשמיש ולפי שאין כאן עיקר הדין לא נחית רבינו לפרטו ודוקא שאמר בלשון נדר דעל ההנאה חל נדר אבל בל' שבועה שחלה על גופו ולא על החפץ א\"א שיאסר ממונו עליה או תשמישה עליו ודוק ופשט זה כולו דחוק לכן נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " שבועה שלא אוכלנה כו' בב\"י שהאומר שבועה שלא אוכל אותה הוי כאומר שלא אוכל ככר זו כ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה\"ש והראב\"ד חולק דהוי כאומר שלא אוכלנה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וכשאוכל העשירי עובר גם על הראשונה וכתב הר\"ן (פרק שבועות שתים דף שי\"ג ע\"א שכ\"כ אדין שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה) וז\"ל וכי תימא היכי מסקינן בגמרא בשמעתא דתני אבימי (ע\"ש סוף דף כ\"ח) שבועה שלא אוכל ט' וי' ואכלן אינו חייב אלא אחד משום דכיון דמיתסר בט' משבועה ראשונה כ\"ש דיתסר אי' ובשבועה שלא אוכל י' וט' אמרינן דאכלן חייב ב' משום דמשבועה קמייתא לא מיתסר אלא י' ובשבועה בתרייתא איתסר ליה אפי' בט' איפכא הול\"ל דבשלא אוכל ט' וי' חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר י' כלל ומעכשיו אסור דהא אמרינן דמי שאמר שלא אוכל (ככר זה) על כל אכילה ואכילה נשבע ובשבועה שלא אוכל י' וט' הול\"ל אינו חייב אלא אחד שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם י\"ל דהכא מיירי כשלא נדר מככרות ידועות אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל ט' וי' משבועה ט' איתסר בי' דאי ט' לא אכיל י' ודאי לא אכיל ומש\"ה אינו חייב אלא אחד ובאומר שלא אוכל י' וט' משבועה י' לא איתסר בט' די' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל ומש\"ה חייב ב' אבל אם נדר מככרות ידועות ואמר שבועה שלא יאכל י' וט' אינו חייב אלא אחד שהרי בשבועה ראשונה נדר בכל אכילה ואכילה שבהם עכ\"ל. וזהו שדקדק רבינו ג\"כ שגבי שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע לא הזכיר אלו. מיהו נ\"ל דדוקא בעשר מיירי דלא אמר אלו אבל בט' שנשבע אחר י' אפי' נשבע אט' אלו ג\"כ חייב שתים. ומ\"ש רבינו לפני זה שבועה שלא אכל ט' אלו שבועה שלא אוכל י' ל\"ד קאמר דהא אפי' אי לא אמר ט' אלו אלא לרבותא כ\"כ וכ\"ש אי גם אט' לא אמר אלו. והר\"ן נ\"ל ג\"כ מודה בהא ולא קאמר דמיירי באינן ידועות כ\"א עבור עשר ומשום דגמרא סתמא קאמר כתב דמיירי בככרות שאינן ידועות ולאפוקי שניהן ידועות וק\"ל. מיהו נ\"ל לפי מ\"ש הר\"ן דבאומר ט' או י' אלו דהשבועה חלה על כל אחד ומדמה לה לנשבע שלא אוכל ככר זה א\"כ הנשבע אתשע אלו ואח\"כ על עשר דעלמא ואכל אלו הט' ועוד אחד עשירי דחייב עשרה כיון דשבועה ט' אלו חל השבועה על כל אחד ואחד ואפשר נמי דחל על כל כזית וכזית מכל הט' ומחייב טובא וא\"כ קשה למה נקט הר\"ן בלישניה הנ\"ל חייב אחד ושתים מיהו י\"ל דר\"ל חייב אחד אשבועה אחד ואב' שבועות. וזהו שדקדק רבינו גם כן בלשונו וכתב ז\"ל עובר על ב' השבועות ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " שבועה שאוכל ככר זו ואח\"כ אומר שבועה שלא אוכלנה כו' ה\"ה אי נשבע ב\"פ שלא יאכל (ר\"ל שנשבע בפעם ב' ג\"כ שלא יאכל ככר זו עכ\"ה) אלא לשון המשנה נקט והמשנה תני כן אגב רישא שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו' ובגמרא מיישב טעמא דמתני' למה נקט שם ברישא שבועה שלא אוכלנה מיהו רבינו דכתב בסמוך בס\"ס זה ב\"פ שבועה שלא אוכל ולא תני לשון המשנה קשה דגם ברישא לא הוה ליה לשנות בכדי שלא אוכלנה. וי\"ל דלרבותא נקטה אפי' שלא אוכלנה הוה שבועת שוא ולא אמרינן דיקיים שניהן דיאכל מעט ולא יאכל כולו לקיים שבועה שנייה דלא אוכלנה קמ\"ל כיון דשבועה שלא אוכל קאי אכל כזית א\"א להשמט משבועת שוא (עיין בתוס' ספ\"ג דשבועות וז\"ל שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה ביטוי והשנייה שוא תימא דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " להחמיר בת\"כ שאין לה התרה כו' וכתב ב\"י וה\"מ כשהיא בדרך שבועה אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל ועיין בח\"מ סימן ר\"א ועיין במרדכי פ\"ק דב\"מ סימן רנ\"ב שהחמיר מאד בת\"כ: "
                ],
                [
                    " או בל' נדר כגון שאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה והקשה ב\"י והא כתב רבינו לעיל בס\"ס ר\"ו שהאומר אני נודר שאוכל עמך דאפי' יד לא הוי דאין זה לשון נדר כו' ומשמע דס\"ל דאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ומתרץ דאפשר לומר דס\"ל דאף ע\"ג דאין נדר בלשון שבועה מ\"מ ישנה לשבועה בלשון נדר ועי\"ל דס\"ל דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר ומ\"ש הכא או בלשון נדר כגון כו' (בלשון את\"ל קאמר עכ\"ה) היינו לומר דאפי' אי בעלמא הוי חיילא שבועה בכה\"ג הכא לא חיילא מפני שהוא נשבע לפטור גופו כו' וע\"ש בב\"י בדף רפ\"ו ע\"ג בסופו: "
                ],
                [
                    " וכיון שאוסר ישיבתה עליו כו' ז\"ל הר\"ן וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י\"ל דהב\"ע כגון שאמר קונם סוכה לישיבתה עלי אבל בתוס' אמרו שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני אישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא ולפ\"ז מאי דאמרינן גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דמוקמי' באומר יקדשו ידי לעושיהן ל\"ד באומר אלא נעשה כאומר קאמרינן כיון שהזכיר הידים וא\"ת אפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסר בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות נתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוס' דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אע\"פ שאין לו בו הנאה חל כו' עי' בב\"י שהביא: "
                ],
                [
                    " (ואם אמר הריני נזיר כו' ז\"ל המשנה בנדרי' ד' י\"ז ע\"א יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר הריני נזיר חייב על כל א' וא' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת וכתב הר\"ן שם ז\"ל וקרי להאי נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שנייה חלה בתוך זמן הראשונה אלא שא\"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול לאחר זמן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא ומש\"ה קתני שיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כלומר בשבועה לא משכחת תרי חיובי לא ללקות שתים דאין שבועה חל על שבועה ולא למנות שתים משא\"כ בנזירות אף דאינו לוקה שתים על אכילה א' מ\"מ משכחת בה תרי חיובי כשכפל נדרו ב' פעמים דהיינו למנות שתים עכ\"ל והנה מש\"ר אחר כך ונראה כיון שהטעם כו' לדידיה צריכין לפרש דבמתניתין ר\"ל דבאומר סתם לא מצינו בשבועה שום חיוב ב\"פ משא\"כ נדר דגם בסתם מצינו תרי חיובי וק\"ל עכ\"ה: "
                ],
                [
                    " וחוזר ואומר שבועה שלא אוכל כו' עפ\"ר גם נראה ליישב תמיהת ב\"י דהכא א\"א לפרש שדעתו היה להוסיף כ\"ב ימים דאילו היה דעתו לב' ימים לבד דא\"כ היה לו לומר ולישבע שלא אוכל בשר עוד ב' ימים מלבד הראשונה דבשלמא לעיל דמתחילה לא נאסר אלא מט' אלו וא\"כ א\"א לו לומר שלא יאכל עוד א' דא\"כ היה מותר בככרות דעלמא והוא נשבע שלא לאכול י' ככרות אפי' מעלמא משא\"כ הכא דלא שייך לומר כן עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " שגגות מותרות אם נשבע שלא אוכל ככר זה כו' ק\"ק דא\"כ היאך מצינו שבועת ביטוי דהא רבי' כ' לעיל סי' רל\"ו דבין נשבע על דבר שעבר או להבא חייב קרבן וי\"ל דודאי אם נשבע שדבר זה כן הוא והוא לא כן בודאי חייב קרבן שהרי נשבע לשקר כגון שאמר שבועה שאכלתי היום והוא לא אכל אע\"ג ששכח מ\"מ הרי שוגג הוא וחייב קרבן אבל כאן לא נשבע על דבר שכן הוא אלא נשבע על תנאי אם אמר פלוני דבר זה ונמצא שאמרו הרי זה שגגה ומותר לאכלו שאין השבועה חלה כלל כיון שע\"מ כן נשבע וכן בתולה ככר זה בחבירו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " לא נזכר לשבועתו מותר בשנייה לר\"י לא א\"ש דכל א' הוא איסור ותנאי כו' וי\"ל כדפירש\"י ותוס' שם בשבועות דבתלאן זה בזה ההיא דתנאי היא הראשונה דכך היה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו וא\"כ אע\"ג דגם שם בגמרא איתא כמ\"ש כאן ז\"ל אמר רבא כו' עד תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו מ\"מ קרא לההיא דתנאי ראשונה דכיון דתלאן זו בזו ודעתו שיאסור עליו השנייה אם יאכל אחד מהן הוי כאילו אומר בהדיא אם אוכל אחד מהן לא אוכל השנייה וכן העתיק וכתב הרמב\"ם ז\"ל דין זה בפ\"ד מהלכות שבועות ז\"ל וכן אם תלאן זו בזו ונשבע ואומר שבועה שלא אוכל אחד מהן אם אכלתי האחרת כו' הרי לך בהדיא שכל שאומר כן לא אוכל זו אם אוכל זו כו' הו\"ל כאילו אמר שבועה שלא אוכל אחד מהם אחר אכילת חברתה ומיד כשאכל הראשונה הרי אין כאן אלא איסור דהרי אין כאן תנאי דבודאי קודם שאכל א\"מ נקראים שניהם איסור ושניהם תנאי דאפשר שיאכל זו תחילה נמצא שחבירו יהא איסור והוא התנאי ואפשר שיאכל זה תחילה ויהיה השני האיסור והוא התנאי אבל בודאי מיד שאכל האחד השני הוא האיסור ואין בו שום צד תנאי שאע\"פ שאמר שבועה שלא אוכל כו' ושלא אוכל כו' מ\"מ רצונו מכלל דבריו היה שאם יאכל אחד מהם יהיה השני איסור ונמצא שהראשונה הוא התנאי ולכך אם היא בשגגה מותר בשנייה לכ\"ע וא\"ל אם כן אמאי אסור לכתחילה כל אחד מהן שמא יאכל חברתה הא אם יאכל הנשארת יהיה האיסור ולאכילת האיסור לכתחילה לא חיישינן כדלעיל דמ\"מ שפיר כתב דאסור לאכול לכתחילה שום א\"מ דכיון דלא קאמר בהדיא זו יהא עלי בשבועה אלא אסר עליו איזה שיהיה והתיר עליו א\"מ איזה שיהיה חיישינן שמא ייקל גם בשנייה כיון שלא אסרה עליו בפירוש. אבל מ\"ש שיש נפקותא וחילוק ביניהן לענין קרבן בזה צ\"ע היכי משכחת לה כיון שאם אכל א\"מ בשוגג מותר בשנייה מטעם שכתבתי א\"כ לא יתחייב קרבן באכילת השני (בין לרש\"י בין לר\"י לרש\"י בשעת מעשה הראשון לא היה זוכר שבועתו ולר\"י הרי בשעת תנאי לא היה זוכר לשבועתו עכ\"ה) ואם אכל הראשון במזיד והשני בשוגג הרי הוא חייב לכ\"ע אבל אם נעיין שם בדברי רש\"י ותוס' אין מקום לקושיא זו דז\"ל הגמ' שם אמר רבא תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה חייב ע\"כ ופירש\"י זו בשגגת עצמה כו' כשאכל הראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חברתה תהיה זאת אסורה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שנייה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע אם יאכל האחרת שתהיה זו אסורה אבל זכור הוא שנשבע על הראשונה ובאכילת שנייה תלאה. חייב קרבן על השנייה שהרי חלה עליו שבועתה מתחילתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחילה לא חלה עליו שבועה לגבי דידה הילכך לא לקי עכ\"ל. ובתחילת הסוגיא שם הקשו התוס' על דברי רש\"י כמה קושיות ז\"ל בחדא מהן ועוד דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה דבסמוך צ\"ל דחייב לא קאי אלא אשנייה ומשמע דקאי אתרווייהו עכ\"ל ומעתה דברי רבינו מבוארים ונכונים הם בטעמם דבוודאי אם כשאכל ראשונה לא זכר כלל בשבועת שום א\"מ מותר לאכול השנייה דכיון שלא זכר בראשונה שום שבועה ממילא עדיין קיים תנאו הראשון דאומר איזה שאוכל יהיה חברתה אסורה לי וכדפירש\"י לעיל ונמצא שזו הנשארת היא האיסור ומותר אפי' לר\"י כיון שאכל התנאי בשוגג אבל אם בשעה שאכל הראשונה אמר יודע אני שכשאוכל זו לא אוכל חברתה וצד השני דהיינו אם יאכל חברתה כו' לא זכר נמצא דאין שייך לומר כלל שזו יהיה האיסור דהא ודאי תנאי הוא כיון שאומר בפירוש אם אוכל זו לא אוכל חברתה והשני לא יודע כלל דלא הוי דומיא דתלאן זו בזו דסתם תלאן כך הוא אומר אם אוכל אחד מהן לא אוכל חברתה נמצא דכל זמן שלא אכל אחד כל אחד הוא תנאי ואיסור ומשאכל אחד השני הוא האיסור וא\"כ אכל התנאי במזיד וכשחוזר ואוכל את השנייה ויודע שהוא תנאי ואינו יודע שהוא איסור חייב ב' קרבנות לדברי ר\"י אחת כנגד השנייה שאוכל עכשיו בשגגת האיסור ובתחילה אכל התנאי במזיד וחייב עוד אחד בשביל הראשון שאכל בשגגת איסור ועכשיו אכל תנאו במזיד דא\"ל הא אמרנו כיון שתלאן זו בזו מיד שאכל האחד השנייה היא האיסור פי' בהדיא זה יהיה התנאי ולהכי חייב שתים ולרש\"י לא חייב על הראשונה כיון שלדידה היה בשוגג ולא חלה השבועה ונמצא דיש נפקותא גדולה ודו\"ק ודוקא בכה\"ג שכל זמן שאכל א\"מ היה בשגגת עצמו מתורצים דברי רבינו אבל אין לומר דיש נפקותא כגון שאוכל הראשונה וזכר שהוא תנאי דעל הראשון לא חייב כיון שלא קרינן ביה האדם בשבועה ועל השנייה לא חייב כיון שהתנאי והאיסור היו במזיד א\"כ אין כאן קרבן אלא מלקות ולדברי ר\"י חייב על השנייה כיון שאכל האיסור דהיינו הראשונה בשוגג והשנייה שהיא התנאי אכל במזיד דלפ\"ז הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי חייב על השנייה לר\"י הרי כיון שבאכילת השנייה זכר בתלייתו זו בזו ואמר בלבו אם אכל א\"מ תהיה השני איסור וא\"כ מיד שאכל הראשונה השנייה מיד היא האיסור ונמצא שאכל האיסור במזיד ואין כאן קרבן ואם נאמר דכל שתלאן זו בזו כל אחד היא איסור ותנאי ולהכי שפיר יש נפקותא א\"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתי' דא\"כ אמאי אכל הראשונה מותר בשנייה ולפי מאי דפירשנו אתיא שפיר ודוק היטב: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו וירא מפניהם כו' ומ\"מ אין ב\"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם דהו\"ל מצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יאריכון ימיך דלכך נכתב מתן שכרה בצדה לומר שאם לא תקיימה אזי זה יהיה עונשך שלא יהא לך אריכות ימים רש\"י ולכן אין ב\"ד כופין עליה כדאיתא בגמרא בפרק כל הבשר והביאו בס\"ס זה ע\"ש וזה דוקא קאי אכיבודם אבל אם אין לו מה יאכל ודאי דכפינן ליה כמ\"ש בסמוך: "
                ],
                [
                    " ללמד ששניהן שוין בין לכיבוד בין למורא בפ\"ק דקידושין תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הפסוק כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב עכ\"ל ש\"מ שבא הש\"י להשוותם שיהא כיבוד אב שוה לכיבוד אם ומורא האם שוה למורא האב והיינו אם א\"צ לכבד באותה שעה את האב אז צריך לכבד את האם בכל הכיבודים שחייב באביו אבל אם האב אומר השקיני מים ואמו אומרת ג\"כ אביו קודם כדלקמן בסימן זה: "
                ],
                [
                    " והרמ\"ה כתב זה א\"צ דהיינו סותר את כו' וצ\"ע דבח\"מ סימן קע\"ו דף ס\"ג כתב רבינו אפלוגתת הרמב\"ם והרא\"ש באם אזל חד מתרי שותפי לדינא בהדי חד אם מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך כו' וז\"ל ואלמלא שאין לי להכריע הייתי אומר שמסתברא כדברי הרמב\"ם כו' למה קרא זה הכרעה והלא סתירת דבר הוא להרמ\"ה ויותר מזה קשה דב\"י כתב דשלא בפניו משמע ברמב\"ם דשרי להכריע וכי נראה קצת ממ\"ש רבינו בסימן רמ\"ב באיסור הכרעת רבו ז\"ל ולא יכריע דבריו בפניו בכבוד ומורא דרבו גדול מכבוד ומורא דאביו ואפ\"ה שלא בפניו מותר וא\"כ למה כתב רבינו ולולי שאין לי להכריע כו' הלא שלא בפניו היה. ונראה דמ\"ש שם דאין לי להכריע אינו ר\"ל מפני כבוד אביו דא\"כ הול\"ל כן אלא ר\"ל שאין בי כח להכריע כי הקטין עצמו וכאילו אמר אינני כדאי להכריע או שאין משיבין לארי אחרי מותו ועמ\"ש עוד מזה שם בח\"מ: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם לא יקראנו בשמו כו' אבל בשמות שקורין בו כל העם כגון אברהם כו' וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום וכתב ב\"י ז\"ל בפ\"ו מהל' ממרים כ\"כ אלא דבשמות שקורין בו כל העם שהתיר לקרות בהן לאחרים כתב שם דוקא שלא בפניו עכ\"ל ולעד\"נ שלא היה כ\"כ בספרי הרמב\"ם שביד רבינו או שלא היה גורס לו ומחקו מספרי הרמב\"ם שהיה בידו וכן נראה מוכרח דט\"ס הוא דאל\"כ קשה דברי הרמב\"ם אהדדי וכמו שהקשה הב\"י עצמו בכסף משנה שלו בפ\"ב מהלכות ת\"ת ובב\"י ג\"כ רימז הקושיא קצת בסי' רמ\"ב. והוא זה שבפ\"ו מהת\"ת כתב הרמב\"ם ז\"ל ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני כו' וכתב שם הכסף משנה ז\"ל ומ\"ש והוא שיהיה השם פלאי זו היא סברת רבינו עצמו וכ\"כ בפ\"ו מהלכות ממרים ולא יקראו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מורי. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלא כו' עד בכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו עכ\"ל ומסיק ע\"ז וכתב ז\"ל אבל קשה דהתם משמע דדווקא לאחרים מותר כשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה\"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם מותר בפניהם וכ\"ש לאחרים וכשהשם פלא משמע התם דאפי' שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא אם הוא פלא אפי' שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ\"ל דצריך לשנות שם האחרים עכ\"ל כסף משנה והנה כל אלו הג' קושיות שהקשה לדברי הרמב\"ם אהדדי קשה לפי מה שגרס בהל' ממרים בסיפא שלא בפניו לכן נראה שרבינו השמיטו מהעתקתו לדברי הרמב\"ם מפני של\"ג לה ובזה ניחא הכל שגם בהל' ממרים לא אסר בשם אחרים אלא דוקא כשהוא פלאי וגם בפניו אבל בפניו בלא פלאי או פלאי ושלא בפניו שרי כמ\"ש בהל' ת\"ת שלא אסר שלא בפניו כ\"א לקרות לרבו והוא פלאי אבל אחרים שלא בפניו בכל ענין שרי. ומ\"ש בהל' ת\"ת דאפי' תלמיד לרב אינו אסור לקרות אלא בשם פלאי נראה פשוט דלא כ\"כ אלא משום שכתב שאפי' שלא בפניו אסור וזה אינו אסור אלא בשם פלאי אבל בפניו פשוט דאפי' אינו פלאי אסור לקרותו בשמו ואף ע\"ג דלא כ\"כ בהדיא סתמא כפירושו דמי דזיל בתר טעמו למה אסור שלא בפניו בשם פלאי גם אין שייך ל' קריאה שלא בפניו וע\"כ צ\"ל כיון שהכל יודעין כשמזכיר אותו שם דרך שמועה אפי' שלא בפניו דשם רבו הוא מזכיר הו\"ל כאילו קראו לפניו לעינינו לנוכח ומק\"ו כשאנו ראינו בעינינו שקראו בשמו לנוכח עינינו ומדבר עמו וק\"ל ומזה נתיישב נמי דנענש גחזי על שקראו רבו בשמו אפי' שלא בפניו אע\"ג דשם אלישע אינו שם פלאי כי כמה אלישע נינהו בשוקא וכדאיתא בפ' חלק ז\"ל ה\"ד אפיקורס א\"ר נחמן זה הקורא לרבו בשמו דא\"ר יוחנן מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע כו' וכסף משנה הביא למאמר זה אמ\"ש הרמב\"ם דאסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו אפי' שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי וק' הלא שם אלישע אינו פלאי כמ\"ש אפ\"ה נענש. אלא ע\"כ צ\"ל כמ\"ש דזיל בתר טעמא דלעולם כשידוע שהשם שמוציא מפיו רצונו להזכיר שם רבי הוא ביוש לרבו על שקראו בשמו לחוד ולא אמר פלוני רבי ומורי. והשתא ניחא דודאי כשאמר גחזי זו האשה וזה בנה אשר החיה אלישע אף שהיה שלא בפניו כ\"ע ידעי דאלישע רבו החיה וזהו זילותא דאלישע דלא קראו רבי וק\"ל. ונראה שזהו טעם הש\"ע שהשמיטו ג\"כ בסימן זה ובסימן רמ\"ב תיבת שלא בפניו ומהתימא על רמ\"א שהגיהו שם בב' הסימנים. ואשר כתבתי ודקדקתי מהשמטת רבינו והמחבר ש\"ע בעצמו הוא הנכון בעיני ודו\"ק: <br>כתוב בת\"ה סימן מ' תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בטוח שיראה סימן ברכה לפניו בתלמודו ואביו מוחה בו ואומר שאם ילך לאותו מקום ידאג תמיד עליו פן יעלילו העכו\"ם עליו כמו שרגילין באותה מדינה שהרב שם אינו צריך הבן לשמוע לאביו בזה והביא ראיה לדבר וכתב רמ\"א בש\"ע סעיף כ\"ה וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן א\"צ לשמוע אל האב עכ\"ל (והוא מתשובת מהרי\"ק שורש קס\"ז והטעם דמצוה שיקח איש אשה אשר יחפוץ בה והו\"ל כמצוה לעבור על ד\"ת עכ\"ה): ",
                    " כתב הראב\"ד אין זו הוראה נכונה כו' כתב ב\"י ז\"ל אם היה מוציא רבינו דין זה מלבו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי אין מקום להשגתו וכ\"כ הר\"ן עכ\"ל ול\"נ דשפיר השיגו ורצונו כיון שכתב הרמב\"ם ויצוה לאחרים כו' ש\"מ דאפשר לאחרים שינהגו בו ואפ\"ה אינו חייב הוא לנהגו בעצמו ואין הוראה נכונה דאם אחרים יכולין לנהוג בו כראוי כ\"ש הוא שיודע לעשות רצון אביו וא\"כ חייב הוא בעצמו לנהוג דבשלמא בעובדא דגמרא לא נזכר שיצוה לאחרים ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשתטה עד שא\"א לשום אדם לנהוג בה אבל אם אפשר לאחרים כ\"ש דאפשר לו וחייב והכי דייק לשון ההשגה שכתב אם הוא יניחם למי יצוה לשומרם דמשמע שכל שהוא אינו יכול לנהוג בו כ\"ש אחרים דלב\"י הכי הול\"ל ואיו זו הוראה שיניחם ויצוה לאחרים וק\"ל: ",
                    " הניח להן אביהן פרה גזולה כו' עפ\"ר מ\"ש ב\"י שרבינו הוסיף דיבור אחד מדעתו וקראה גזולה ואינו כן דלא בגזולה מיירי אלא כשנטלה ברבית כו' ולכאורה היה נראה לומר דהא בפרק הגוזל בתרא מוכח דגם אגזולה קאי דשם בר\"פ ד' קי\"א ע\"ב תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח (פירש\"י או הניח) לפניהן פטורים מלשלם ואם היה בו אחריות נכסים חייב לשלם ומוקי לה שם בגמרא כשנתיאש ממנה ורשות יורש כרשות לוקח דהו\"ל יאוש ושינוי רשות מש\"ה אפי' הניח לפניהן הגזילה פטורים מלשלם אם לא באחריות נכסים ומסיק שם בגמרא בדף קי\"ג ע\"א ז\"ל מתני ר' לר\"ש בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפי' פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר משום כבוד אביהן עכ\"ל ומדקאמר משום כבוד אביהן חייב איכא למיפרך עלה הקושיא בעינא דהקשה בגמרא בפרק א\"נ (אמ\"ש הניח להן פרה ברבית) קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור דהיינו דוקא בעושה מעשה עמך וצ\"ל דמיירי ג\"כ בדעשה תשובה. אבל אין זו קושיא דהגמרא ל\"ק כן כ\"א להמ\"ד דס\"ל רשות יורש הוי כרשות לוקח והו\"ל יאוש ושינוי רשות ומן הדין אינו חייב להנגזל כלום ומש\"ה הו\"ל דין רבית הנ\"ל כיון דבשניהן מדינא איננו חייב לשלם משא\"כ לדידן דקי\"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. גם לדברי ב\"י אין להקשות אדפריך הגמרא והא לאו עושה מעשה עמך הוא הו\"ל להקשות והא אין הבן מחויב לכבד את אביו בממונו דהא להב\"י אינו מחויב להחזיר אלא כיון דעשה תשובה ונחשב זה לממון האב והמקשן לא ידע זה. י\"ל דה\"נ קאמר לא עשה מעשה עמך ואינו מחויב לכבדו. רק יש לדקדק מפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ\"ד ע\"ב) גרסינן ת\"ר הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן כו' משמע שם דמשוה גזלנין למלוי ברבית גם קשה להב\"י דצריך לצרף שני עניינים יחד דהיינו כיון שהוא קצת ממון אביהן ואינו ממונו ממש אלא כיון דיש בו כבוד לאביהן ומשום כבוד לחוד לא היה חייב דאין הבן מחויב לכבדו בממוניה אלא משום דמחשב קצת ממון אביהן ומנא ליה לצרף תרתי יחד: ",
                    " (שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. וא\"ל לפי' התוס' שפי' בפ\"ב דסנהדרין המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משום דאותו כבוד ניתן מהש\"י דדוקא ת\"ח יכול למחול על כבודו משום דתורה שלו היא שנא' בתורתו יהגה ע\"ש א\"כ כיבוד אב נמי מאת ה' היא למה יכול למחול וי\"ל דגבי מלך הטעם שיכבדו משום שייראו מלפניו שנא' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואם ימחול המלך על כבודו שוב אין מוראתו מוטלת על הבריות והתורה רוצה שתהא אימת המלך עליהם משא\"כ באב דאין הטעם משום יראה רק כדי לכבד אביו ואם רוצה למחול הרשות ביד ועיין מ\"ש א\"א ז\"ל בסימן רמ\"ב סעיף ל\"א עכ\"ה): אסור ליתן מעשרותיו לאביו אפי' להעדפה תוס' בפ\"ק דקידושין מצאתי כתוב בשם מהר\"ם האידנא דמעשר כספים מדרבנן שרי וצ\"ע מ\"ו: "
                ],
                [
                    " (חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו ואפי' אם הקטן הוא ת\"ח וגדול בתורה יותר מהגדול כ\"כ רמ\"א לאפוקי מבנימין זאב סימן תרנ\"ג עכ\"ה) וכתב הרא\"ש (בתשובה כלל ט\"ו סימן ו' עכ\"ה) דל\"ש אחיו הגדול מאב או מאם וצריך ליזהר ג\"כ בכבוד אבי אביו אלא יותר מחויב באביו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ויש לב\"ד להכות ע\"ז מכות מרדות כו' (עיין בהר\"ן פרק נערה שנתפתתה ובסוף חולין איזה מקרי מכות מרדות עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " גר אסור לקלל אביו העכו\"ם ולהכותו כו' והא דאמרינן בסמוך וכן מי שהיתה הורתו שלא בקדושה כו' בשלמא הא דכתב לפני זה אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו חייב כו' י\"ל דהתם לא שייך לומר שמא יאמרו דאין הבן מתיחס אחר האב כמו בעבד דולד שפחה ונכרית כמוה ומש\"ה אמרו דדין הוא שאינו חייב על אביו. ובלאה\"נ לא ק' לא מאב ולא מאם (דלמא לא חייב על הכאת אמו עכ\"ה) דהא אינו חייב קתני אבל מ\"מ איסור איכא וה\"נ משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לא קתני חייב אלא אסור וק\"ל וי\"ל דגם מזה דהורתו שלא בקדושה אינו קושיא כ\"כ דמיירי בישראל שנתעברה ממנו נכרית ואח\"כ נתגיירה קודם שהולידו דהוה לידתו בקדושה ובכה\"ג לא שייך שלא יאמרו כיון שאביו היה ישראל וגם כיון שמקטנותו היה מותר לא שייך עליו לומר באו מקדושה חמורה ודוקא בגר שהיה מתחילה עכו\"ם שייך עליו לומר כן והא דקאמר ברישא אינו חייב ה\"ה באיסור נמי ליכא דמהיכי תיתי וכמ\"ש מאחר דאשמעינן דאין בו חיוב ליהוי ליה דין ישראל וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אין לו יחוס והרי הוא כמו כו' ז\"ל הגמרא בב\"ק דף פ\"ח אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ופירש\"י ותו' אין יוצאי חלציו קרויין אחיו משא\"כ בגר ומשום דכתיב שבו פה עם החמור עם הדומה לחמור אבל גר בגיותו יש לו יחוס שנא' בלאדן בן בלאדן ש\"מ דגר בגיותו יש לאביו שייכות אב על הבן להכי יש לחוש לשמא יאמרו אבל עבד דדומה לחמור אפי' בעבדותו אין לאביו שייכות לו ואין כאן חשש וק\"ל ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ורבו יותר מאביו כו' כתב רמ\"א בד\"מ ז\"ל מכאן יש ללמוד דאם אביו הוא רבו קורא אותו רבי ולא אבא מורי וכן מוכח ריש פרק הזהב דקרי ליה רבי שמעון לרבי אביו רבי כו' (ונ\"ל דוקא רבו מובהק אבל שאינו מובהק כבוד אביו קודם כמ\"ש בס\"ס זה ולכן יקראו אבא מורי וכן משמע לקמן סימן רמ\"ו גבי חכם שאומר למתורגמן כך אמר לי אבא מורי ע\"כ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואיזהו חולק על רבו כו' אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות שהדין עמו רמ\"א (והוא מפסקי מהרא\"י סימן רל\"ח וז\"ל אם הראיות ברורות קצת וצורתא דשמעתא מוכח כדברי התלמיד למה לא יחלוק כך היה דרכו של תורה מימי התנאים ע\"כ עכ\"ה): כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש כו' וכי איתא בתו' פרק המגרש וז\"ל התלמיד אין לו להיות בעל ישיבה בעוד שרבו קיים מ\"ו: "
                ],
                [
                    " וא\"א הרא\"ש כתב בתלמיד גמור כו' ואף ע\"פ שנטל רשות מרב אחד לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים כ\"כ מהרי\"ק וז\"ל רמ\"א בש\"ע סעיף ד' והאי מובהקים (כן פי' הרמב\"ם) לא מיירי כשאר רבו מובהקים שרוב חכמתו ממנו דא\"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבו מובהקים אלא ר\"ל תלמיד גמור לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה (כן פי' מהרי\"ק שורש ק\"ע עכ\"ה) ונעשה חבר לרבו דהיינו שקרוב הוא להיות גדול כרבו ויש חולקין וס\"ל דאי קיבל רשות מרב א' מהני להורות חון לג' פרסאות וי\"א (ב\"י בשם הרמב\"ם והד\"מ מקשה על הב\"י מהגמרא ומסיק שהרשב\"ם ס\"פ מי שמת וריב\"ש סימן רמ\"א ס\"ל כדברי מהרי\"ק עכ\"ה) דכל שאינו רבו דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו תלמיד חבר הוא. וסמיכות היא נטילת רשות. ואין להתלמיד לסמוך אחרים במקום רבו מהרי\"ק שורש ק\"ע. אין לאדם להורות עד מ' שנה אם יש גדול ממנו בעיר אף על פי שאינו רבו גמרא בפ\"ק דע\"ז ועיין בב\"י. חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת אם לא שיש לו קבלה או שטעה בדבר משנה יכול להתיר כז' ע\"ש בש\"ע: "
                ],
                [
                    " כגון נותן טעם לפגם כו' הורה מורי רבינו שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספרי הגאונים יכול להורות בימי רבו אפי' תלמיד גמור (ותימה דהא איתא בעירובין פרק הדר (עירובין ד' ס\"ב ע\"ב) א\"ל רב יעקב בר אבא לאביי כגון מגילת תענית דכתיבא ומנחא מהו לארויי באתרא דרביה א\"ל הכי אמר רב יוסף אפי' ביעתא בכותחא בעי מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי ופירש\"י מגלת תענית שלא היה דבר הלכה כתוב בימיהן אפי' אות אחד חוץ ממגילת תענית ולהכי קרי מגלה עכ\"ל ש\"מ אפי' דברי' הכתובים בספר אסור לתלמיד להורות בפני רבו ואפי' תלמיד חבר כמ\"ש התוס' דרב חסדא תלמיד חבר הו\"ל לרב הונא. ואפשר לומר דדוקא בפניו אסור כמ\"ש מהו לאורויי באתרא אבל שלא בפניו מותר. ועי\"ל דההיא דמגילת תענית איירי בדבר שנראה חידוש לשואל הוא דאסור וכמ\"ש התוס' שם בהדיא ומהר\"ם בא לומר בכגון שאין רואה לו דבר חידוש לשואל ואשמועינן דאפ\"ה אינו מותר אלא בכל שכתוב בספרים וכו' וק\"ל עכ\"ה). רק לא יורה דבר מלבו ולא וסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא מסברת עצמו עכ\"ל הג\"ה מיימוני פ\"ה דת\"ת בשם הר\"ם עוד כתבו בשמו שאסור לחכם להורות היתר בדבר תמוה שנראה לרבים שהתיר את האיסור והביא ראיה לדבר ע\"ש וב\"י הביאו. בש\"ע סעיף י\"ד כתב ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה (והוא מריב\"ש סימן רע\"א ור\"ל שאינו כדי שיוכל הנסמך לדון ואם טעה לא ישלם דלא מהני נטילת רשות זו אלא מריש גלותא או הבא מכח ריש גלותא ונטל רשות ממנו עכ\"ה) כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו לכן אם כבר מת רבו א\"צ לסמיכות וכן בתלמיד חבר כדרך שנתבאר לעיל במקום שא\"צ רשות א\"צ סמיכות. וי\"א דמי שאינו מוסמך (והיא מהרי\"ו סימן פ\"ה וקכ\"ב והר\"ר דוד כהן בתשובה סי' כ\"ב עכ\"ה) למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום כו' ע\"ש. ובסעיף ו' כתב וז\"ל (והוא מדברי מהרי\"ק שורש קי\"ז וק\"ע עכ\"ה) אם לא קבל הנסמך הסמיכות מיד הרב ההוא הסומך אלא ע\"י רבני' אחרים והוא נעשה להם סניף אין לאותו הרב להשחרר עליו כלל אם אינו רבו וכתב רמ\"א (מהרי\"ק שורש ק\"ע) אבל אם סמכו לבדו נהגו שהנסמך כפוי קצת לסומכו וכן מי שלומד בישיבה זמן אחד נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה אע\"פ שבעל הישיבה שמע חידושים יותר ממנו ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמכו עכ\"ל ודוקא בלומד שם בישיבה פשט (ההלכה ע\"ד האמת והיושר בענין זו נעשה תלמידו וחייב בכבודו עכ\"ה) אבל לא חילוקים ודרך הפלפול וכמ\"ש בסמוך בשם מהרי\"ק: "
                ],
                [
                    " ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך רבי ז\"ל רמ\"א וכן נוהגין וי\"א שאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנא' ראוני נערים ונחבאו עכ\"ל והוא מהירושלמי והביאו הרא\"ש ומסיק דבגמרא דידן לא משמע הכי דאמרינן תוך כדי דיבור כדי שאלת תלמיד לרב: "
                ],
                [
                    " ולא יכנס עמו במרחץ כו' ועכשיו שהולכים במכנסים מכוסים ערוה הכל מותר ברבו ובאביו כו' רמ\"א (והוא מחידושי אגודה פ' מקום שנהגו עכ\"ה) ע\"ש כי מן הדין א\"צ לכסות הערוה כדמוכח בגמרא פרק כירה (שבת דף מ\"א ע\"א) והביאו שם בהגהות אשיר\"י דף קע\"ו ריש ע\"ד כל שמניח ידו כנגד פניו של מטה כאילו הופר בבריתו של אברהם אבינו ודיקא כי נחית לנהרא שפונה את עצמו שלא כנגד העם אבל כי סליקו מנהרא משום צניעות לית לן בה ומדכתב לית לן בה משמע דפשיטא דאינו מחויב וע\"ל בא\"ע ס\"ס כ\"ג דמשמע דיש קצת איסור בלבישת מכנסיים אם לא הרחבים מפני שמביאים לידי השחתת זרע ורמ\"א כתב שם דבזמן מועט לית לן בה ע\"ש: או עד שיטול רשות לעמוד וכן בסעודה צריך ליטול רשות ממנו תחלה רמ\"א: "
                ],
                [
                    " וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק כו' ואם הוא ברשות אחר א\"צ לעמוד מפניו וכן בס\"ת כשהיא על הבימה אין צבור שבב\"ה צריכין לעמוד דהס\"ת ברשות אחר וכן בש\"ע סעיף י\"ח והוא מתשובת רשב\"א: "
                ],
                [
                    " אין חולקין כבוד לתלמיד לפני רבו כולי ופסק רבינו שמחה אין הרב צריך לעמוד לפני התלמיד אפי' אם הוא ת\"ח גדול מאוד כו' אמנם חזינא למורי רבינו שעשה הידור לתלמידיו ואפי' בפני אותן שאינן חשובין כולי האי עכ\"ל הגה\"ת מיימוני. עוד שם ואפי' אין הרב חולק כבוד לתלמיד (רק אם הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפי' בפני הרב חולקין לו כבוד וכ\"כ המרדכי פ\"ק דקידושין דף תרנ\"ט עכ\"ה) פסק רבי' שמחה שחולקין כבוד לתלמיד במקום רבו שמשום כבודו של כ\"ג חולקין כבוד לסגן: "
                ],
                [
                    " מצוה על התלמיד להדרו פ\"ק דקידושין דף ל\"ב ע\"ב פריך אהא דאמרינן שם הרב שמחל על כבודו כבודו מחול איני והא רב פפא הוי משקה בי הילולא דאבא מר בריה ודלי ליה כסא לרב יצחק ולא קם קמיה ואקפיד ומשני אפ\"ה הידור מעביד ליה בעי: (כתב הרשב\"ץ כשמזכיר רבו תוך י\"ב חודש צ\"ל הריני כפרת משכבו ויש ללמוד ק\"ו מאביו וכ\"פ רש\"י פ\"ק דסוכה. כתב בתא\"ו נתיב ח\"ה כיחו שהוא דבר שיוצא מגופו בכח ורק אותו אח\"כ מפיו לפני רבו חייב מיתה ודוקא כיחו אבל רק אינו אסור דאנוס הוא כך פשוט הוא פרק המוצא תפילין ע\"כ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ת\"ח לא היו יוצאין בעצמן כו' ות\"ח המזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור (ולא אמר הכתוב אלא כל קדושים שאין פורענות באה בשבילם לעולם יצאו אלו שמזלזלים שם שמים עכ\"ה) כ\"כ הרא\"ש בתשובה והביאו ב\"י בין מס שהוא קצוב על כל איש לבדו כו' ואם החרימו הצבור על ת\"ח ליתן אין בחרם שלהם כלום ות\"ח יכול להחרים ולשמת הצבור שיתנו בעדו. ואין חילוק בין הת\"ח עני או עשיר (כ\"כ ב\"י בשם הרמב\"ם והר\"א ור\"י הלוי וכן הוא בח\"מ סימן קס\"ג עכ\"ה) עכ\"ל רמ\"א וב\"י כתב שכן מצא בתשובה: ולומד תדיר נקרא תורתו אומנתו ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או רק שהוא מוחזק לת\"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנתו ואע\"ג שאין עכשיו בדורינו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו מ\"מ לענין לפטרו ממס אין מדקדקין בזה רק שיהא מוחזק לת\"ח כמו שנתבאר ומ\"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת\"ח ממס ויש מקומות שנהגו שלא לפוטרן עכ\"ל רמ\"א והוא מתשובת מהרא\"י סימן שמ\"ב בת\"ה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וקונסין אותו ליטרא זהב אבל אין דין ת\"ח בזמן הזה לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אלא קונסין המבייש לפי המבייש והמתבייש ויזהר הת\"ח שלא יתחיל במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ומ\"מ אף אם התחיל אין רשות לכל אדם להחציף נגדו והכל לפי ראות הדיינים כ\"כ מהרי\"ק ומהרי\"ו וכן רמ\"א: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו זקני האומות מצוה להדרם כולי כתבו התוספות לא שהם בכלל שיבה דא\"כ ליבעי קימה גמורה ולא די בקצת גם לא מצינו שהם בכלל אלא משום דרבי יוחנן דאמר כמה הרפתקי עדו עלייהו: "
                ],
                [
                    " (דליתא לדר' אלעזר כו' במרדכי דקידושין דף תרנ\"ט ע\"ד משמע דא\"צ לעמוד כשעוסק בתורה אלא שחרית וערבית ע\"ש עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ומיהו כיון שהוא חכם קצת נכון לעשות לו הידור ונראה דג' דינים יש לדברי הר\"ר פרץ במופלג כו' הכל כמו שכתבתי בפרישה אבל יש רוצים לפרש דאם אין רבו כלל וגם אינו מופלג פטור מעמידת מלא עיניו אבל קימת ד' אמות מיהא בעי ומוחקים לעיל תיבת מובהק וגורסים וכן רבו אפילו אינו מופלג כו' ולא נהירא כלל שהרי ודאי מדכתב רבינו ומיהו כיון כו' נכון לעשות לו הידור ולא קאמר נכון לקום ד' אמות ש\"מ כדפרישית. ולפירושינו א\"ל מאי פליג הר\"ר פרץ עם רבינו דשפיר פליג דרבינו כתב לעיל הרואה חכם כו' ד' אמותיו כו' ומיירי בשאינו רבו או רבו שאינו מובהק דמשמע דאפי' אם הוא מופלג כיון שאינו רבו לא בעי אלא קימת ד' אמות ולהר\"ר פרץ אפי' אינו רבו כיון שהוא מופלג צריך לעמוד מלא עיניו: "
                ],
                [
                    " מי שהוא חסיד ובעל מעשים ז\"ל הר\"ן שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשה אלא שלא פירשה התורה במעשה כמו שפירשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי ונראה לכל עכ\"ל וכתב בשם הרמב\"ם דלא אשכחן חיוב קימה בפני בעל מעשה לחוד פי' אלא אם רצה לקום רשאי ב\"י וכן בש\"ע לא כתב אלא רשאין וק\"ל: "
                ],
                [
                    " בני חכמים ותלמידי חכמים לכאורה נראה דר\"ל בנים של חכמים ובנים של תלמידי חכמים דאי ר\"ל תלמידי חכמים עצמם מאי זה שכתב בזמן שרבים צריכין להם דמשמע דקאי נמי אבני חכמים וה\"ד אי ר\"ל שרבים צריכים לבני חכמים ז\"א דמאי להו לבניהם אי לא דגם הבנים חכמים וא\"כ לאו בני חכמים מקרי אלא חכמים ואי אאביהם החכמים קאמר שרבים צריכין להם קש' הא דקאמר בזמן שרבים צריכין הא ודאי צריכין להם כאשר כתבתי בא\"ח ריש סי' תקע\"ה מהו יחיד ומהו תלמיד חכם ע\"ש ועוד דלפ\"ז זו ואצ\"ל זו קתני דאי בני חכמים מפסיעים על ראשי העם כ\"ש בתלמידי חכמים עצמם ע\"כ נראה כדפרישית וכן מוכח קצת בש\"ע שכתב ותלמיד חכם ע\"ש אבל ודאי חכם עדיף מת\"ח כדכתבתי בא\"ח סימן הנ\"ל וכדמשמע לקמן סימן רמ\"ו שכתב חכם ותלמיד חכם חכם קודם מיהו י\"ל דלק\"מ דודאי חכם ויחיד הוא ראוי למנותו פרנס על הציבור מיהו לאו כל חכם ויחיד הוא ממונה על הציבור כמ\"ש רבינו בסמוך ז\"ל בני חכמים שאבותיהן ממונין פרנסים על הציבור אבל אי אינם ממונים אף שהם ראויים למנותם אין הציבור צריך להם מקרי ואין לבניהם ותלמידיהם מעליותא לפסוע על ראשי עם קודש ומ\"ש ותלמידי חכמים נ\"ל דר\"ל תלמיד של חכמים המשמשו וכאילו אמר תלמיד ובן של חכם בזמן שרבים צריכין לאותו חכם כו' והשתא א\"ש מ\"ש מפסיעין דר\"ל משום כבוד אביהן מפסיעין על ראשי עם ולא משום כבוד עצמן מיהו זה אינו להמדקדק בסוגיא דפ' מצות חליצה (יבמות דף ק\"ה ע\"ב) ז\"ל אדהכי אתא ר' למתיבתא רבי חייא ור\"ש ב\"ר דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו רבי ישמעאל ב\"ר יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל. א\"ל אבדן (תלמידו של רבי היה) מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קודש א\"ל אני רבי ישמעאל בר\"י שבאתי ללמוד תורה מרבי כו' עד אדהכי אתא יבמה לקמיה דרבי א\"ל רבי לאבדן פוק בדקה (אם הביאה שתי שערות) כו' עד א\"ל לאבדן תא לא צריכת כבר הורה זקן קא מפסע אבדן ואתי א\"ל רבי ישמעאל בר\"י מי שצריך לו עם קודש יפסיע על ראשי עם קודש מי שא\"צ לו עם קודש היאך יפסיע על ראשי עם קודש א\"ל רבי לאבדן קום בדוכתך עכ\"ל הגמרא הרי לפנינו בהדיא דמ\"ש בזמן שצריכין להם מפסיע על ראשי עם אתלמידים קאי שרבים צריכין להתלמידים וממילא קאי ג\"כ אבני ת\"ח שרבים צריכין לבנים. ומיהו אינו מוכרח די\"ל דאע\"ג דהתלמידים אינן פוסעין אלא בזמן שרבים צריכין להן מ\"מ בבנים דחכם משום כבוד החכם הקילו לפסוע בכל ענין וז\"ש בסמוך והוא ג\"כ מברייתא בסיף הוריות בבני חכמים בזמן שיש להן דעת לשמוע כו' משמע שאינו מחלק כ\"א אם פניהן נגד העם או נגד הזקנים אבל משמע דעכ\"פ נכנסים למקום שאביהן החכמים יושבין וגם פוסעין דרך הליכתן שם על ראשי עם קדש כמו החכמים עצמן וק\"ל. ומיהו אינו מוכרח דל' רבינו גם שם במקומו בסוף מסכת הוריות דף י\"ג ע\"ב דת\"ר בני חכמים ותלמידי חכמים בזמן שרבים צריכין להן מפסיעין על ראשי עם הלשון משמא דבחדא מחתא מחתינהו וכמו שבתלמידים צ\"ל שהן עצמן יצטרכו לרבים וראייה מאבדן הנ\"ל כן ג\"כ בני חכמים הבנים עצמן יצטרכו. וי\"מ בני חכמים כמו בן חכם שחכם קאי אבן וזהו דוחק. ויש לדקדק אלשון מפסיעין שכתב רבינו וכן ג\"כ הוא ל' הברייתא וגם לשון הרמב\"ם שמפסיען הוא מפעיל היל\"ל פוסעין ולפי' הראשון ניחא דר\"ל שמפני כבוד אביהן חולקין כבוד גם לבניהן ותלמידיהן נמצא שהחכמים פועלין בבניהן וזהו ל' מפעיל. ונראה שהשני הפירושים יחד הן אמת שבן חכם ותלמידו שרבים צריכין להן עצמן פוסעין בשביל כבוד אביהן או רבם החכם ולא בשביל עצמן לחוד כי אף שרבים צריכין להן מ\"מ אין פוסעין כ\"א החכם שרבים המנוהו עליהן לאב\"ד או לנשיא כי בודאי גם יש בב\"ה רבים כמוהם אלא בהצטרף להן גם כבוד אביהם ורבם הן פוסעין. ומש\"ה א\"ר ישמעאל ברבי יוסי אני רבי ישמעאל בר\"י שהיו ידוע שרבים צריכין לו וללמוד תורה לפני רבי באתי כלומר ובהצטרפות אצל שניהן יחד מש\"ה אני רשאי לפסוע: ויש לדקדק עוד ששם בתוס' פרק מצות חליצה כתבו בד\"ה מי שצריך לו עם קודש כו' עד בהוריות תניא בני חכמים כו' עד יצא לצורך נכנס ויושב במקומו פי' לצורך העם ובתוספתא גרסינן בהדוא יצא לצורך העם. וא\"כ איך כתב רבינו הכא פי' דיצא לצורך קטנים או גדולים הא שם מפורש דצריכין דיצא דוקא לצורך העם (וי\"ל דשני מימרות או ברייתות נינהו ע\"ש) ואפשר שזהו הטעם שהשמיטוהו הרי\"ף והרא\"ש מגירסתן להא דרב פפא דמחלק בין קטנים לגדולים ולהא דרבא וק\"ל. ועוד צריכין לומר (זהו פי' לסוגיא דגמרא)דמ\"ש יצא לצורך העם נכנס יחוזר למקומו דהיינו דוקא חכם או ת\"ח שרבים צריכין לו דנותן לו רשות לכנוס כיון דאפשר דרבים יצטרכו לו גם עתה בכניסתו. ומ\"מ בעינן ג\"כ שוצא לצורך העם דאל\"כ הו\"ל בפשיעה וכיון שיצא שוב לא התירו לו לכנס ומש\"כ אבדן זה אף שיצא לצורך העם מ\"מ כיון שאין רבים צריכין לו אמר לו רבי שלא יכנוס. ורבי ישמעאל השיב לאבדן תחילה אני ישמעאל ב\"ר יוסי ר\"ל שהיה שמו ידוע שרבים היו צריכין לו. וכדי שלא יאמר לו אבדן א\"כ כיון שחשוב אתה למה באתה מש\"ה הקדים לומר לו ללמוד תורה לפני רבי באתי כלומר יש לי דין תלמיד של חכם ורבים צריכין לו. ומ\"ש תחילה אינהו דהוו קלילי יתבי בדוכתייהו ר\"ל לא היו צריכין לפסוע על ראשי עם אלא מהרה קל חיש נכנסו ויתבו במקומם משא\"כ רבי ישמעאל שאחר שכבר ישבו הקהל כשהוא ביקש לכנוס ולישב לפני רבי הוצרך לפסוע על ראשי עם וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ואין שבח לת\"ח שיכנוס באחרונה וא\"ת והא אמרינן נכנס אחרון ויצא ראשון ורש\"י הביאו בפרשת דברים נ\"ל דהתם קאי דוקא אחכמים ונשיאים הממונים עליהם וכאן קאי אכל ת\"ח ומש\"ה נמי דקדק וכתב ת\"ח וכמ\"ש בא\"ח סימן תקע\"ה דת\"ח אין ראוי למנות פרנס על הציבור כי הראוי למנות חכם ויחיד נקרא ולא ת\"ח ולעיל דקאי אהעברת לפניהם בשוק דנקט ג\"כ חכם מ\"מ איירי בחכם שאינו ממונה עליהם א\"נ בשוק אפי' הממונה עליהם ראוי לו שלא לטרוח כי אין כבודו בשוק כ\"א בב\"ה ובבית המדרש ומש\"ה אמרו נכנס אחרון כו' וכבר כתבתי דלשון כניסה לבית הכנסת ומדרש קאי א\"נ התם הוא אזהרה להעם ר\"ל שהם לא ימהרו לצאת אלא ימתינו שיצא הוא ראשון וכן לא יאחרו ליכנס אלא ימהרו כדי שיכנס הוא אחרון וכן משמע מדברי רש\"י בפרשת דברים שהוא אזהרה לעם שפי' על פסוק ואתן אותם ראשים עליכם ז\"ל שתתנהגו בהם כבוד ראשים במקח ראשים בממכר ראשים במשא ומתן נכנס אחרון יוצא ראשון: "
                ],
                [
                    " הזקן קודם בכל מקום צ\"ל ג\"כ והוא שיהיה חכם קצת כו' וא\"ל א\"כ אמאי קאמר רבינו היכא שהזקן מופלג כו' ואין לתרץ דלמטה מיירי כשאין הבחור חשוב ממנו ולהכי חזר רבינו לכתוב דין זה לאשמועינן דדוקא כשאין הבחור חשוב ממנו אבל אם הוא חשוב ממנו הולכין אחר הבחור כיון שאין הזקן מופלג בוקנה דזה אינו דהא בהדיא כתב ב\"י בשם ר\"ן דאפי' הבחור דחשוב ממנו אפ\"ה הולכין אחר הזקנה וכן דייק ל' רבינו שהאריך בלשונו ולא כתב בקיצור ואם שוין כו' אלא ודאי אף אם הבחור חכם יותר הולכין אחר הזקנה לכן ע\"כ צ\"ל כמו שכתבתי בפרישה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה כ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהל' ת\"ת דהכתוב של ולימדתם את בניכם מיירי בתורה שבכתב ואף אי איירי הקרא גם בתורה שבע\"פ כיון שעל תורה שבע\"פ אסור ליטול שכר א\"כ כי צונו התורה עליה היינו דוקא כדינו דהיינו בחנם ולא בשכר וק\"ל. וזה לשון הברייתא למדו מקרא אין מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה ופירש רש\"י תורה ולא נביאים וכתובים עכ\"ל והביאו הב\"י וק\"ק ל' רבינו שכתב עד שיקרא תורה שבכתב כולה דמדכתב כולה לכאורה משמע דגם נביאים וכתובים וראייה לזה דבסמוך בסימן רמ\"ו כתב רבינו שליש בתורה ופי' תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים עכ\"ל הרי לפנינו דבכלל תורה היא גם נביאים וכתובים. וסבר הרמב\"ם דה\"ה דחייב ללמדו מקרא בשכר. ומ\"ש ואינו חייב ללמדו בשכר משנה ותלמוד ל\"ד בשכר אלא אפי' בחנם אינו חייב ללמדו כ\"כ כסף משנה שם. ומ\"ש ב\"י וז\"ל ומשמע ליה להרמב\"ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא כלומר שכר פיסוק טעמים כו' עכ\"ל היינו לפי זמן הגמרא אבל לדידן שאפי' תורה שבע\"פ מותר ללמד בשכר כמ\"ש רבינו בסמוך א\"צ לטעמיה דשכר פיסוק טעמים: "
                ],
                [
                    " חוץ מערבי שבתות וערבי י\"ט כתב ב\"י שנראה מדברי הרמב\"ם שבי\"ט ג\"כ מבטלן: "
                ],
                [
                    " אין בני העיר שיש בה כ\"ה כו\" ז\"ל הגמרא אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן וכתבו התוספות לא ממטינן ינוקא ממתא למתא וכגון שיש כאן כ\"ה ינוקי שרשאין להשכיר להם מלמד וא\"ת הא אי הוי ממטינן להו למתא אחריתי יצטרכו למלמד בפני עצמן כיון דאיכא כ\"ה ינוקי וא\"כ מנ\"מ וי\"ל דנפקא מינה דאי היו שני מלמדי תינוקות באידך מתא היו יכולין להושיב חציים בפני זה וחציים בפני זה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש גם כן וכתב ב\"י ונראה דלטעמייהו אזלי שמפרשים שעד מ' א\"צ ריש דוכנא דאל\"כ מנ\"מ כשיוליכם לעיר אחרת שיש בה שני מלמדים לחמשים נערים ויחלקו לאלו כ\"ה בין שניהם הא מ\"מ הם צריכים להשכיר שני ראשי דוכנות לסייע למלמדים אבל להרמב\"ם שמפרש דמכ\"ה ולמעלה צריך ריש דוכנא א\"א לפרש כן והוא ז\"ל מפרש להאי מימרא בע\"א עכ\"ל ר\"ל כמ\"ש רבינו בסמוך בשמו ז\"ל לשון הרמב\"ם מוליכין הקטן ממלמד למלמד כו': "
                ],
                [
                    " מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות כו' וז\"ל מורי בביאורי סמ\"ג כתב הרמב\"ם מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר ונמצא מתגרה בנשים וא\"צ שתהיה אשת מלמד עמו בבית ע\"כ ותימה א\"כ מ\"ש מאשה שלא תלמד לקטנים דמשמע אפי' בעלה בעיר רק שאינה דרה עמו בבית דאל\"כ אמאי לא מחלק מיניה וביה וק\"ל ואמאי אינה מותרת כמו גבי מלמד כשיש לו אשה או יהיה אסור נמי לאיש ללמוד לקטנים אפי' היא בעיר וכתב עוד הרמב\"ם וכן לא תלמד אשה קטנים מפני שאבותיהם באים לבני הקטנים ומתייחדים עמה וא\"כ צריכין אנו לדקדק מפני מה כתב הרמב\"ם הטעם באיש משום גירוי ולא משום ייחוד אלא משום דקשה ליה דאי משום יחוד אפי' היה לו אשה אסורה מאחר שאינה עמו בבית דהא גבי אשה שלא תלמד דאסור משום ייחוד אפי' בבעלה בעיר מאחר שאינו עמה בבית אלא שהטעם משום גירוי הוא ולכן אין אסור אלא בשאין לו אשה אבל מ\"מ קשה מ\"ט אינו אסור נמי משום ייחוד ויהא אסור אפי' כשיש לו אשה בעיר אם אינה בביתו וי\"ל דגבי איש לא שייך ייחוד דמסתמא יש לו תינוקות הרבה וג\"כ מקצת מהם גדולים שאין איסור ייחוד שייך בפניהם ומ\"מ גירוי איכא משא\"כ אשה דלא שכיח תינוקות הרבה גבה כ\"א מעט וג\"כ קטנים דגדולים קצת גופייהו אסורים משום ייחוד ודו\"ק עכ\"ל שם. ואני כתבתי בא\"ע סימן כ\"ב דמש\"ה שינה הרמב\"ם ורבינו הלשון דכשכתב בדין אאיש המלמד שלא ילמד תינוקות מפני אמותיהן שייך למתני גביה לשון גירוי שהוא יתגרה בהאמהות לשכב עמהן משא\"כ כשכתב הדין אנשים שהן לא ילמדו עם קטנים מפני אביהם שאין הניאוף תלוי בה שהרי אין קישוי אלא לדעת איש ומרצונו לכך לא שייך למתני בה לשון גירוי אלא האיסור הוא מפני שהיא מתייחדת עמהם ר\"ל שהיא מכינה עצמה להייחוד וע\"י כן שמא יבאו לידי ניאוף ומה שמחלק בין איש לאשה לענין אם אשתו עמו בעיר כבר כתבתי כאן בפרישה דלק\"מ: "
                ],
                [
                    " ופתח בית ללמד תינוקות בצדו עיין בש\"ע דין שני רבנים שבא זה לקפח פרנסתו מחופה וקידושין: <br>אין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי שלא יהא עצל ביום ללמד וכן לא יתענה או לעצור במאכל ובמשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמוד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין אותו (כ\"כ המרדכי פ' האומנים בשם הירושלמי עכ\"ה) ושאר דיני מלמד עיין בח\"מ סימן של\"ד ושל\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כל אחר מישראל חייב בתלמוד תורה כו' יכול אדם להתנות עם חבירו (העוסק בתורה קודם) שיעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלק בשביל ממון שיתן לו (דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו וגומר עכ\"ה) רמ\"א והביא ב\"י בסוף הסימן בשם רבי' ירוחם נ\"ב ח\"ה ומסיק ונ\"ל דהעוסק אבד שכבר ביטל חלקו ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד כו' ואין לו לאדם ללמוד כ\"א מקרא משנה והתלמוד והם הגמרא והפוסקים ובזה יקנה העוה\"ז והעה\"ב אבל לא בלימוד שאר החכמות אבל מ\"מ מותר ללמדן באקראי ובלבד שלא יהא ספרי מינין וזה נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לו לאדם לטייל בפרדס כ\"א לאחר שמלא כריסו מבשר ויין והוא לידע דיני א\"ו ודיני מצות כ\"כ הרמב\"ם בספר המדע ועיין בפ\"א דת\"ת שאחר שכתב שם כדברי רבינו שישלש אדם ימיו כו' סיים וכתב ז\"ל והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן עכ\"ל בדפוס הקטן ובדפוס הגדול נדפס שם בכלל התלמוד הן. ודבריו תמוהין לע\"ד בזה כי לע\"ד פרדס הנזכר ר\"ל חכמת הטבעות ואיך כללו בכלל גמרא ותלמוד. וצ\"ל שפרדס ר\"ל ע\"ד אמרם ד' נכנסו לפרדס ובאו להשיג מה למעלה ומה למטה והוא חקירות עיונית אלהית ואפי' אזה כתב הרמב\"ם שאף על פי שבכלל הגמרא הוא מ\"מ לא ילמדנו כ\"א אחר שמילא כריסו ממקרא משנה ותלמוד: <br>ור\"ת פירש שאנו סומכין כו' תלמוד בבלי בלול כו' יש בעלי בתים נוהגין ללמוד בכל יום גפ\"ת ולא שאר פוסקים ומביאין ראיה מהא דאמרינן ס\"פ בתרא דנדרים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא אבל לי נראה כי לא זאת המרגוע ולא בזאת יתהלל המתהלל כ\"א בזאת יתהלל השכל וידוע בספרי פוסקים דיני תורה כגון האלפסי והמרדכי ורא\"ש ודומיהם דזהו שורש ועיקר לתורתינו ואינם יוצאים כלל בלימוד גמרא פירוש תוס' דהא דתנא דבי אליהו כו' כבר כתב רש\"י שם כל השונה הלכות פירוש הלכות פסוקות ומ\"ש ר\"ת כאן תלמוד בבלי בלול כו' קאי אמ\"ש רבינו לפני זה אלימוד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בתלמוד אבל הנך בעלי בתים שאינם לומדים כי אם ג' או ד' שעות לא ילמדו בתלמוד לחוד כנ\"ל: "
                ],
                [
                    " ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם החורבן כו' בר\"פ היה קורא את המגילה ת\"ר משמת משה ועד ר\"ג לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת ר\"ג ירד חולי לעולם והיו לומדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר\"ג בטלה כבוד התורה וצ\"ע למה בראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים והא לפני זה א\"ר אבהו מנין שלא יהא הרב יושב ע\"ג מטה והתלמידים על הארץ שנאמר ואתה פה עמוד עמדי וצ\"ל דתפס הרמב\"ם פשטא דגמרא דפרק השוכר את הפועלים דאמרינן התם ר\"ג וריב\"ק הוו יתבי אספסלי וראב\"ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא וכבר הקשה הר\"ן בריש פרק הקורא את המגילה הא דרבי אבהו אההוא דהתם ומשני כמו שמשני שם הגמרא אהא דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר ל\"ק דברים רכים ונוחים שאדם ממהר לשומען מעומד קשות מיושב הכי נמי בשמועות קשות היו יושבין אספסלים שאם היו יושבין בקרקע עם תלמידיהן לא היו יכולין לעיין בהם היטב א\"נ כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק כבוד לתלמידיו עכ\"ל הר\"ן עד\"ז זה כתב הרמב\"ם שבראשונה היה הרב יושב ותלמידיו עומדין כשלא הגיעו לכלל סמיכות ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (ולא יגביה הרב קולו יותר כו' שנאמר משה ידבר וגו' ועפ\"ר ומקשו התוס' מאי ראיה היא זו הא צריך לאתויי דמשה לא היה מגביה קולו שהוא היה המתרגם יותר מהקב\"ה שהוא הקורא ותירצו דה\"פ מסתמא משה היה מדבר בכל כחו כדי להשמיע קולו לכל העם והקב\"ה לא היה צריך להרים קולו שלא היה מדבר רק עם משה לבד ואפ\"ה היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם יותר מקולו של הקב\"ה שהיה הקורא עכ\"ל בברכות דפ' ג' שאכלו (דף מ\"ה ע\"א עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אא\"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו כן למד מהירושלמי פרק היה קורא את המגילה ועיין בכסף משנה בפ\"ד מהלכות ת\"ת שהאריך בזה ושלפי הר\"ן אין ראיה מאותו הירושלמי (וגם הראב\"ד השיגו בזה אלא שהרמב\"ם צ\"ל שפירש הירושלמי עכ\"ה) דלא כפירוש הר\"ן ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (שואלין מעומד ותוס' בבכורות פ' כל פסולי המוקדשים דשואל הלכות והגדות צריך לשאול מעומד ובפרק תפילת השחר במעשה דר\"ג ורבי יהושע עמד השואל ושאל כו' ד\"מ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (שהתלמוד מביא לידי מעשה נתחבטו בו קדמונינו דלפ\"ז הול\"ל המעשה גדול דכל הלימוד אינו אלא בשביל שמביאו לידי מעשה וי\"ל ודאי מי שמקיים כל תרי\"ג מצות הוא יותר מת\"ת ומבטלין מת\"ת בשביל תרי\"ג מצות אבל מצוה אחד או ב' יותר טוב ללמוד שהתלמוד מביא לידי כמה מעשים ובמצוה לא יעשה רק מעשה א'. ועי\"ל שהתלמוד גדול שעושה מצוה בהלימוד בעצמו שנאמר ולמדתם אותם וגם מביא לידי עשיית מצות ולכן התלמוד גדול עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ובא\"ח סימן קנ\"ה איתא ג\"כ וז\"ל ויקבע עת ללמוד דאמר רבא בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה נשאת ונתת באמונה וכתב שם ב\"י ז\"ל פ' במה מדליקין אמרינן שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים ובפ\"ק דסנהדרין אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה ונראה שרבינו סובר דאה\"נ דתחילת דינו אינו אלא על ד\"ת ובפ' במה מדליקין לא נחת אלא למימר על כמה דברים שואלין אותו ולא דקדק בסדרם ומפני כך הפכם רבינו וכתב קבעת עתים לתורה קודם נשאת ונתת באמונה והתוס' תירצו בע\"א ותירוץ זה נכון הוא עכ\"ל ולעד\"נ לחלק שיש חילוק בין שאלה לדין ובק\"ש ביארתי: "
                ],
                [
                    " (לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה היינו שאינו לומד בהדיא לשמה אלא סתם שלומד בלא שום כוונה אבל הלומד על מנת לקנתר וכיוצא בדברים ע\"ז אמרו כל מי שלומד שלא לשמה טוב לו שלא נברא וכן הוא בתוס' בפסחים ר\"פ מקום שנהגו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה\"ז חילל השם ובוזה את התורה וז\"ל ב\"י הרמב\"ם בפ\"ד ממסכת אבות קרא שם תגר על הספקות שנותנין להתלמידים והרבנים אף על פי שמשמע שם מדבריו שרוב חכמי הדור הגדולים שבזמנו היו עושים לא נמנע מלהשיב עליהם כמה תשובות ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות דאל\"כ כבר היה התורה בטלה ח\"ו וכבר כתב והאריך הר\"ר שמעון בר צמח לסתור כל ראיות הרמב\"ם ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהציבור ובודאי במי שאפשר להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מידת חסידות הוא ומתת אלהים הוא אבל אין זו מדת כל אדם כו' וכ\"כ רמ\"א בש\"ע סעי' כ\"א והאריך ונתן טעם כדי שלא יצטרך הרב לעשות מלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון כו' וכ\"כ בעל נחלת אבות ע\"ש שהאריך. ולפ\"ז צ\"ל הא דכתב רבינו בר\"ס רנ\"ה וז\"ל לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה כר עד יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוול שאני התם דאיירי מצדקה וכאן מהספקה דנותנין לו דרך כבוד א\"נ הכא מיירי ברב הממונה על הציבור דאם יעסוק לפניהן במלאכה אזי לא יהיו דבריו מקובלין על הבריות: "
                ],
                [
                    " ועוד ציוו ואמרו לא תעשם עטרה כו' מותר לת\"ח לאודעיה נפשיה באתרא דלא מכירין ליה אם צריך הוא לכך (דכתיב ועבדך היה ירא ה' מנעוריו וכ\"כ הסמ\"ג עכ\"ה) רמ\"א והוא מהירושלמי ועוד כתב שאסור לרב לקבל דורונות מן הבריות כ\"א הספקה קבועה והא דאמרינן כל שמביא דורון לחכם כאילו מביא ומקריב בכורים היינו בדורון קטן שכן דרך בני האדם להביא דורון לאדם חשוב אפילו הוא ע\"ה. ושרי לת\"ח לטעום מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח דבר חשוב ממה שהתיר אסור ע\"כ ע\"ש (כ\"כ הג\"א פ\"ק דע\"ז): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואמרו חכמים בכל דבר אסור לנסות כו' כתב ב\"י ומיהו משמע בפ\"ק דתענית דבמעשר דוקא אבל בשאר צדקה לא ע\"כ. והוא מטעם שכתב מ\"ו שהבאתיו בפרישה ונלע\"ד דלהכי כתב הטור דמותר לנסות בצדקה משום דס\"ל דצדקה היא באה ממעשר וכמ\"ש בסמוך בסימן רמ\"ט דא' מעשרה מדה בינונית ולכך נמי מביא רבינו לפני זה פסוקי דמעשר הביאו את כל המעשר כו' משום דס\"ל דסתם צדקה היא מעשר כספים ודין אחד להם. עו\"ל דס\"ל לרבינו דהנותן צדקה כדינו דהיינו מעשר מריוח שלו או חומש אין טעם לחלק בין מעשר כספים למעשר תבואה ודוקא כשאינו נותן שיעור הוא דאסור לנסות וק\"ל: כתב הרמב\"ם בסוף איסורי מזבח (הביאו ב\"י ס\"ס רמ\"א הרוצה) לזכות לעצמו יכוף יצרו וירכיב ידו ויקריב קרבנו מן הטוב והיפה שבאותו מין כמ\"ש והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל. וכן כל דבר שהוא לשם ה' כגון בנה בית תפילה יהא נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכילהו מן הטוב והמתוק שבשלחנו. כסה ערום יכסנו מהיפות שבכסות הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' ע\"כ: כתב הרוקח בסימן רי\"ז מה שפוסקין צדקה בי\"כ עבור מתים יש להם אסמכתא כו' עיין בב\"י ורמ\"א כ\"כ אבל שעת הזכרת נשמות שמנהג ותיקין הוא בס\"ס רמ\"ט ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ע\"כ צריך אדם ליזהר מאד מאד ליתנה כראוי כו' כתב סמ\"ג המתפאר בצדקה שנתן לא די שאינו מקבל שכר אלא שמענישין אותו עליה וע\"ז דריש ר\"ג ואומר צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת צדקה וחסד שעושין העכו\"ם חטא הוא להם שאין עושין אלא להתייהר וכל המתייהר נופל לגיהנם. וכתב רמ\"א בסימן רמ\"ט סי\"ג ע\"ז ומ\"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו. לזכרון וראוי לעשות כן (וזו מדת חכמים ומנהג וותיקים ליתן שכר לעושי מצוה זהו מתשובת הרשב\"א סימן תקפ\"א ע\"כ הגהות): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן כו' ומי שאינו רוצה ליתן ב\"ד כופין אותו כו' זה לא קאי אעני שהרי לקמן ס\"ס רנ\"ג כתב רבינו עני שנתן פרוטה להצדקה מקבלין אותו ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' מ\"ע והוא מתוספתא פ\"ק דפיאה ובאמת ששם בפיאה ובמיימוני כתב וז\"ל עני הנותן פרוטה לתמחוי או לקופה מקבלין כו' והיה נראה לכאורה לחלק שתמחוי וקופה שנגבין בכל שבוע ובכל יום לזה אין ב\"ד כופין אבל ליתן דבר לצדקה בכל שנה וע\"ד שכתב לקמן בסמוך לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל בכל שנה ויליף לה מקרא לזה כופין גם לעני אלא שא\"כ לא הו\"ל לרבינו לכתוב לקמן סתמא דאם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן אלא ודאי ס\"ל דאין הב\"ד מחייבין אותו כלל אלא שמעצמו חייב ליתן לפחות אותו שליש השקל אלא שאכתי קשה שכאן כתב עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו וא\"כ פשיטא דמקבלין ממנו שהרי הוא חייב אפילו ליתן וא\"כ מה בא לאשמעי' בהאי דלקמן סימן רנ\"ג דמקבלין ממנו ולפי מ\"ש לחלק בין צדקה לקופה ותמחוי א\"ש (ואפשר דלקמן לא בא לאשמעינן רק הדיוק דאין מחייבין אותו ליתן אם לא נתן עכ\"ה) ומיהו י\"ל קצת דמ\"ש לקמן דמקבלין ממנו ה\"ק דהגבאי יקבל הצדקה ממנו ולא יחזור ויתן לו מיד דהו\"א דאע\"ג שהוא חייב ליתן להצדקה כמ\"ש כאן מ\"מ תיכף שבא ליד הגבאי יחזור הגבאי ויתן לו מה שקבל ממנו דהו\"א בלא\"ה הוא נותן לו צדקה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ואם פוסקין עליהן לכבודן כו' ובצדקה שיש לה קצבה כגון שהיה להם קרובים עניים והיה להם קצבה מאביהן כל שנה ושנה ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים האפוטרופוס שלהן נותן מנכסיהן הקצבה לקרוביהן רמ\"א הוא מתשובת ר\"י מינץ שכ\"כ בתשובותיו סי' א': "
                ],
                [
                    " מן הנשים כו' בת\"ה סימן רפ\"ב כתוב קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות ועברה אשה על התקנה בעלה חייב לשלם דהקנס בא לכפרה שעברה התקנה ודמי להא דאמרינן בפרק המקבל דהבעל מביא הקרבנות שאשתו חייבת בהן כגון חטאות ואשמות אבל לא נדר ונדבה כו' וכ\"כ רמ\"א בא\"ע סי' צ\"א ס\"ד עכ\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ונותן לו המתנה ר\"ל המתנה שרוצה ליתן יתננו לו בדרך זה שיפרש דהיינו או שנותן לו בדרך הלואה או בדרך שותפות ואו לא יבייש משא\"כ אילו נתנו לו במתנה להדיא כנ\"ל ולא כמ\"ש הב\"י וז\"ל ואפילו נותן לו מתנה נמי כיון שעדיין לא העני לגמרי אינו מתבייש שכן דרך האוהבים לתת מתנה זה לזה ע\"כ משמע שפירש המתנה שיתן לו מתנה וק\"ל על פירושו אם כן הול\"ל ונותן לו מתנה בלא ה\"א ועוד דהו\"ל להקדים שיתן לו דרך הלואה או שותפות דהוא עדיף מפי לכך היה נראה לכאורה פשוט כמו שפירשתי וכן הסמ\"ג בחלק מ\"מ סימן קפ\"ב כתב זה ולא הזכיר שם מתנה כ\"א הלואה ושותפות כו' ע\"ש אלא שא\"כ קשה שהרי כתב רבינו לקמן ס\"ס רנ\"ג ז\"ל מי שצריך ליטול מהצדקה ואינו רוצה ליטול מערימין ונותנין לו לשם מתנה דרך כבוד כאילו אינו מהצדקה ואשר כך כתב ואם אינו רוצה נותנין לו דרך הלואה כו' הרי לפנינו דגם לשם נתינה מעלייתא הוא גם ברמב\"ם כתוב שם יתן לו מתנה ולא המתנה בה\"א לכך צ\"ל כמ\"ש ב\"י והא דאקדמיה נתינה דרך מתנה קודם נתינה דרך הלואה ה\"ט דאילו יאמר לו הרי אני מלוה אותך סך כך וכך אזי ירגיש העני שדרך צדקה רוצה ליתן לו דאל\"כ מי בקש זה מידו שילוה לו משא\"כ כששולח לו מתנה תשובה דרך כבוד שזה דרך העולם אף לעשירים שא' נותן דורון לחבירו ולא יכלם העני בקבלתו ודוקא כשתובע העני מהעשיר שילוה אזי מוטב שיתן לו דרך הלואה ממה שיתן לו דרך מתנה שאז יכלם בקבלת המתנה שאין זה דרך כבוד כיון שלא נתנו לו מעצמו אלא הוא תובע ממנו ויותר נראה לומר דרבינו לא נחית השתא לאורויי איזה הוא טוב יותר מחבירו אלא ה\"ק מה שהוא נותן לו בין שנותן לו דרך מתנה או הלואה או שותפות או ממציא לו מלאכה מאיזה מאלו שעושה לו יעשה קודם שיעני לגמרי כדי לחזק את ידו שלא יצטרך כו' וזה עיקר כוונתו בזו המעלה וק\"ל: <br>אסור לאדם לומר הריני מניח ספר זה להקדש או ממון פלוני שאסרו על כל העולם אלא יאמר אנימתנדב לצדקה או לצרכי ציבור ואם אמר בלשון הקדש פותחין לו בלשון חרטה ואומרים לו אילו היית יודע שבלשון זה נאסרים על כל העולם וטעונין גניזה היית אומר בלשון זה הרי הם הקדש וכשאומר לא מתירין לו מיד דקי\"ל יש שאלה להקדש אפי' למפרע היכא שכבר נהנה וכ\"ש להבא ודוקא כה\"ג שדעתו היה לצדקה שיהנה ממנו ובפה אמר להקדש ואסרו בהנאה צריך שאלה (וב\"י בשם רמב\"ן וסה\"ת דבזה\"ז סתם האומר להקדש כוונתו לצדקה ועיין במרדכי ריש פ\"ק דע\"ז סוף ע\"ג עכ\"ה) אבל כסבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא חפץ אחר הקדש טעות הוא וא\"צ שאלה בכה\"ג א\"י בפ\"ק דע\"ז: וז\"ל רמ\"א סימן רמ\"ט ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לב\"ה או שאר דבר רק יתנו לעניים (דמעשר שייך להנות עניים וכן משמע ע\"ב דביצה דף כ' כ\"כ במהרי\"ל בהל' ר\"ה עכ\"ה): <br>אשר שאלת לקנות ספרים מן המעשר כך אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס פתן וכלה לחופה וכיוצא בהן וכן לקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ללמוד בהן אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע\"כ מתשובת מהר\"ר מנחם בסימן תנ\"ט והעיקר לקמן סימן רנ\"ח. כתב הרשב\"א בתשובה שורת הדין שהצדקה נגבית לפי הממון אלא שאין מנהג כל המקומות שוות יש נגבית לפי המס ויש לפי הנדבה והנותן לפי הברכה ראוי יותר לברכה: <br>מהרי\"ק שורש קכ\"ג כתב גבאי שיש בידו מעות צדקה אי לדידי ציית ישיא מאותן המעות בתולות עניות ופשיטא דאין לך צדקה גדולה מזו ובסימן קנ\"א כתב דטוב ליתן ממעות צדקה לנערים ללמוד תורה וגם לבנין ב\"ה עדיף טפי מצדקות עניים כ\"א שהיה צריך לעניים חלקים ע\"ש וב\"י ורמ\"א בס\"ס רמ\"ט: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומסתברא כדברי הרמב\"ם שעל כל אדם קאי כו' ז\"ל ב\"י ול\"נ דגם דעת הרמב\"ם דאקופה קאי והא ראיה דגבי מתנה מרובה כתב אין נותנין לשון רבים לומר שמיירי בקופה שנגבית משל רבים ובסיפא גבי אסור להחזיר השואל ריקם אפי' אין נותן לו כו' לשון יחיד לומר דההיא לא איירי אלא בקופת כל אדם ורבינו הבין לדברי הרמב\"ם היפך המפרשים והפוסקים ונלע\"ד דאי משום הא לא איריא דברישא דמיירי ברובא דעלמא הרוצים ליתן וקמ\"ל דאין החיוב מוטל עליהן ליתן אחד מהן די מחסורו דהיינו מתנה מרובה ובסיפא קמ\"ל דאם אחד הפורש מהרוב ואינו רוצה ליתן לעני מחמת עניותו או קמצנותו מ\"מ לא ישיבנו ריקם כו' ולפ\"ז יתיישב טפי לשון נותנין ונותן ודו\"ק: <br>וכתב עוד הב\"י ז\"ל ומ\"ש כיון שהוא מחזר על הפתחים אין היחיד צריך דמשמע אם אינו עובר צריך היחיד ליתן לו די מחסורו ודבר תימה הוא דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו עכ\"ל גם בזה נלע\"ד דלק\"מ דמתנה מרובה אינו ר\"ל די מחסורו ממש אלא כדי סעודה כמ\"ש לעיל בפרישה כי כן פירשו התוס' והרא\"ש ומ\"ש סתם די מחסורו ה\"ט משום דלפני זה דריש מיתורא דאשר יחסר לו דצריך ליתן לו כל מחסורו אבל אי הוה כתב די מחסורו לחוד לא הוה מפרשינן ליה כ\"א מה שצריך לאכילה וק\"ל. ועי' בב\"י שכ\"כ וגם הרי\"ף מפרש כן ומסתמא הרמב\"ם בשיטת הרי\"ף אזל וא\"כ א\"ש דדוקא במחזיר על הפתחים א\"צ ליתן היחיד כדי סעודה משא\"כ כשאינו רוצה לבייש פניו לחזור על הפתחים אזי מוטל על היחיד מכירו ליתן לו כדי סעודה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מפרנסין (עניי עכו\"ם עם עניי ישראל דוקא ואז שייך דרכי שלום אבל עניי עכו\"ם לחוד אין מפרנסין וכ\"כ המרדכי בהנזקין דף תרי\"ז): "
                ],
                [
                    " פרנסת אביו ואמו לפרנסת בניו כו' משא\"כ בירושה דבנים הן קודם כמ\"ש בח\"מ סימן רע\"ו והטעם דכאן דאיירי באין להם מה יאכל חייב בכבוד אביו שלא יצטרך לחזור על הפתחים יותר מכבוד בניו ועוד דבירושה אילו היה אביו יורשו היה חוזר הנחלה מאביו לכל בניו דהיינו אחיו בשוה ויוחסר לבניו אף אחר מיתת אביו: "
                ],
                [
                    " מקדימין הכהן ללוי והלוי לישראל ק' דבא\"ח סי' ר\"א כתב רבינו ז\"ל גרסינן בירושלמי אריב\"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני וריב\"ל לוי הוי ויראה דיש ללוי דין קדימה על הישראל לברך לפניו והרמ\"מ כתב שאין לו קדימה אלא שמצד גדולתו לא בירך ישראל לפניו עכ\"ל והכא כתב דברי הרמב\"ם בסתם דיש ללוי דין קדימה ונלע\"ד דכאן דאיירי לענין להחיותו ודאי יש ללוי דין קדימה לכ\"ע דהיום ומחר יבנה בית המקדש ויחזור הלוי לעבודתו ולדוכנו משא\"כ לעיל בא\"ח דאיירי לענין לכבדו לפי שעה ואין החיות תלוי בזה ס\"ל לרמ\"מ דאין לו קדושה. ונראה דגם בזמן שבה\"מ קיים ס\"ל דאין מצוה לכבד הלוי יותר מישראל כ\"א לענין חיותו חייבה התורה להקדימו בזמן הבית וה\"ה בזמן הזה לדעת רבינו. והירושלמי (שמביא הב\"י בסימן זה ז\"ל א\"ר אבין בשעת דוכן שנינו עכ\"ה) מוקי לה אפי' להאי קדימה דלהחיותו דוקא בזמן הדוכן ולפ\"ז צ\"ל מ\"ש רבינו בא\"ח יראה דיש לו קדימה אדברי הירישלמי דלא כ\"כ לפי סברת הירושלמי אלא לפי סברת תלמוד דידן ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל אם היה כ\"ג ע\"ה וממזר ת\"ח כו כתב הריטב\"א בפ\"ק דב\"ב אההוא עובדא דהוה מצטער על שנתן פתו לע\"ה מסתברא בכה\"ג שהיו שני בצורת ומה שהיה אוכל ע\"ה יחסר לת\"ח אבל אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבויים שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתני. וב\"י הביא בסימן זה וצ\"ע דלא משמע הכי בא\"ח סימן קכ\"ג דכתב שם בני העיר שמכרו בה\"כ יכולין לקנות בדמיה כו' עד מכרו חומשין יכולין לקנות בדמיה ס\"ת ש\"מ דקדושת ס\"ת חמורה מקדושת בה\"כ וגם אח\"כ כתב שם אבל להורידן מקדושתן כגון ממעות ס\"ת ב\"ה ותיבה לא וכיון שכתב רבינו כאן דאין מוכרין בה\"כ לצורך פדיון שבויים כ\"ש דאין מוכרין ס\"ת ומה שמוכרין ללמוד תורה ולהשיא אשה היינו משום הנאה דידיה דעדיף לאדם טפי שילמוד תורה או לישא אשה ממה שיהיה לו ס\"ת אבל למכור אדם ס\"ת שלו כדי שילמוד חבירו תורה במעותיה זה ודאי לא אמרו. והתוס' הנ\"ל שהקשו למה לא קתני פ\"ש ר\"ל נמי פ\"ש דנפשיה ועל ב\"י יש לתמוה דהביא דברי התוס' אהאי דינא דהכא דקאי אפדיון דאחרים והתוס' ודאי לא איירי בהכי גם מדברי רבינו דהכא יש לדקדק כן דלא כתב אלא לכל דבר מצוה שגבו מעות יכולין לשנותו לפדיון שבויים משמע דוקא מעות מותר לשנות: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " לא יטול מהתמחוי בסימן רנ\"ו נתבארו דיני קופה ותמחוי ושם כתב וז\"ל תמחוי לעניי עולם וקופה לעניי אותה העיר עכ\"ל. והוא ל' הברייתא דפ\"ק דב\"ב דף ח' ע\"ב וכ\"כ: הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות מתנות עניים אלא שכתב ז\"ל התמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד עכ\"ל הנה שדקדק בלשונו והוסיף תיבת בלבד ולפאורה משמע מינה דגם לעניי העיר היו מחלקין מהתמחוי נוסף על הקופה אלא שמהקופה לא היו נותנין לעני עולם כלל ומתמחוי היו נותנין גם לעניי עולם. וכן נראה קצת לשון רבינו מדסתם כאן וכתב ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי כו' אף שלשון המשנה כך הוא סוף מסכת פיאה מכל מקום לא הו\"ל לסתום אלא לפרש דאעניי עולם קאי א\"ל שס\"ל ג\"כ שגם לעניי העיר חולקין מהתמחוי. וכ\"כ מהרי\"ק שורש י\"ז סעיף ד' בהדיא ז\"ל נראה דדעת רבי משה (ר\"ל במ\"ש מי שישב בעיר ל' יום נותן לקופה וג' חדשים לתמחוי) במ\"ש בפ\"ט דהלכות מת\"ע והוא כי גיבוי הקופה דבר קצוב כפי הממון אשר תשיג כל אחד ואחד העשיר ירבה והדל ימעיט ומשום כך מתחייב בהם מיד אחר ל' יום אבל גיבוי התמחוי אין דבר קצוב אלא גובין מאת כל איש אשר ידבנו לבו כמ\"ש רבינו משה ומש\"ה אין מחייבין אותו עד לאחר ג' חדשים שלא נתקן אלא כדי שיהיה להם להעניים מזונות יותר בריוח אבל מבלעדו יש להם הספוק בצמצום ע\"י גיבוי הקופה כו' ע\"ש הרי לפנינו דס\"ל דאף לעניי העיר היו מחלקין התמחוי נוסף על חלק הקופה מע\"ש לע\"ש ומ\"ש מהרי\"ק בשם הרמב\"ם אינו מפורש כן בהדיא שם ברמב\"ם גם מ\"ש שתמחוי אינו דבר קצוב כו' עיין מ\"ש מזה בסימן רנ\"ו: "
                ],
                [
                    " אבל יש לו מנורה או שלחן של כסף כו' ב\"י תמה ע\"ז דבגמרא מסיק דאפילו בכה\"ג א\"צ למכור כ\"א מגרדה ועלי. ולעד\"נ לישב דרבינו כ\"כ בשיטת הרמב\"ם שכתב בפ\"ט מהלכות מת\"ע והביאו גם כן הב\"י ז\"ל בד\"א בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהם אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחותין מהן ע\"כ וכתב ב\"י ע\"ז ז\"ל אע\"פ שבעלי כותשין הריפות שהן דבר מאכל אינו בכלל כלי אכילה מפני שהריפות חיין וגם אין מקרבין לפניו העלי לאכול בו עכ\"ל. הרי שהתחיל רבינו בל' הרמב\"ם רק שסיים במנורה ושלחן שצריך למכרו ונראה שטעמו משום דאיתא בפרק מציאת האשה והביאו ג\"כ ב\"י ז\"ל תנן התם לא ימכור את ביתו וכלי תשמישתו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת א\"ר זביד ל\"ק הא במטה ושלחן הא בכוסות וקערות מ\"ש כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי מטה ושלחן נמי אמר לא מקבל עילאי ואמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא עכ\"ל הגמרא והנה קשה בזה דהול\"ל אלא אמר רבא במחרישה דכספא אם איתא דפליג ארב זביד דמצריך אפילו מטה ושלחן של כסף למכור וע\"כ צ\"ל דס\"ל להגמרא דל\"פ וגם מטה ושלחן צריך למכור וה\"ט כמו שס\"ל להרמב\"ם דעלי צריך למכור כיון שאינו כלי של אוכל נפש עצמו כן המטה שמניחין המצעות עליו והשלחן שפורסין מפה עליו צריך למכור ולא שייך למימר דלא מקבלי עלואי כיון דלא אוכל על שלחן עצמו ואינו שוכב אמטה עצמו והמקשן נ\"ל דסבר מדנקט כוסות וקערות דא\"צ למכור דדוקא אלו קאמר הא מטה ושלחן אפילו אוכל ושוכב אמטה ושלחן עצמו דצריך למכור מש\"ה פריך דאינהו נמי לא יהיו מקובלין עלויה ומייתי גמרא אוקימתא דרבא דמוקי להאי ברייתא במחרישה דכספא וממילא נמי נאמר דרב זביד דמוקי לה במטה ושלחן דוקא בכה\"ג קאמר ליה ולא בכל ענין וק\"ל. ונלע\"ד דהרמב\"ם פי' מחרישה דבר שמכתתין בו המאכל כמו עלי ונקט הא משום דשלחן דקאמר ר\"ל כלים לצורכי שלחן והיינו כלים העשוין לצורך אוכל נפש דשלחן. ואפשר נמי לומר דרבינו גרס ברמב\"ם במקום מגרדה מנורה. א\"נ נקט מנורה במקום עלי שכתב הרמב\"ם שהוא אחד מכלי השלחן ואינו לצורך אוכל נפש עצמו ודו\"ק: <br>מי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים וקשה מאלישע הנביא דפשיטא שידע ועוד דהא היה לו יותר מר' זוז אלא ש\"מ דוקא אסור ליהנות בתורת צדקה אבל דורון דרך כבוד דלמא אפי' לעשיר שרי וכן בתשובת מהר\"ם וכן איתא בהג\"ה אשיר\"י שדורון דרך כבוד מותר לת\"ח לקבל הג\"ה וכ\"כ הגהות מרדכי דפרק כיצד הרגל ע\"ש: (ולכשיגיע לביתו א\"צ לשלם כו' ובתוס' פ\"ק דב\"ב כתבו שישלם במידות חסידות רש\"ל: דבשעה שלקח היה עני אם לוה כו' עכ\"ה) אם לוה בשעת עניות ואחר כך הולך וקבוץ מעות צריך לשלם מהמעות שקבץ וכן המסקנא במרדכי פ\"ק דב\"ב ובתוס' פ\"ק דכתובות כתבו שישלם במדת חסידות: <br>ומה שאמרו חכמים ר' זוז הכל לפי פרנסת ביתו כדאשכחן שהיו כופלין ד' מאות זוז לפי שהיה רגיל לכך ע\"כ מ\"ק פרק השותפין ובתשובת מהר\"ם מצאתי וז\"ל משמע דלכל גלגולת משערין ר' זוז אפילו בימיהם והכל לפי השעה וכ\"כ בס' א\"ז וז\"ל אפילו יש לו יותר מר' זוז וטיפולו מרובה הרי זה יטול כו' ומצוה נמי ליתן לו מן הצדקה כשאר עני אבל ודאי אדם שרוצה ליתן מידו ליד עני יכול ליתן למי שישר בעיניו וכמ\"ש רבינו בסמוך ויכולין ליתן לו כו': "
                ],
                [
                    " וי\"א שכל אלו השיעורים לא נאמרו כו' כן כתב סמ\"ק וז\"ל ב\"י ודברים של טעם הם כתב במרדכי ובהג\"ה בשם אבי\"ה שמי שנצטרך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולין להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה דאדעתא דאשתו ובניו נתנו לו שיתפרנסו בו כמו אותם שנושאין כתבי קיבוץ וכתוב בהן שיש להם טיפול אשה ובנים ואפי' את\"ל שזה יתן מדעתו לב\"ח אשתו ובניו יעכבו על ידו עכ\"ל וכתב רמ\"א אם לא שכתוב בקיבוץ שחייב לאחרים דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם: <br>יכולין לבנות ב\"ה מן המעשרות ואין זה גנאי כי עכשיו נותנין צדקה לדעת זה לעשות כל צרכי ציבור. וכן מותר לעשות בו כל צרכי מצוה. ויפרנס אביו בכבוד ולא ממעשר עני וחבר עיר אין שולחין לו צדקה מן הכיס דגנאי הוא לבני העיר אבל מעשר עני נותנין ללוי ונותן מעשר עני לקרוביו עד מחצה וכן לאביו מהר\"ם מ\"ק: "
                ],
                [
                    " ישמרו אותם לשבוים אחרים וכן מותר המת ליורשיו מותר שגבו למתים סתם למתים. ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם רמב\"ם ואשר\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ונותנין לעניי עכו\"ם כו' וכתב רש\"י בב\"ב דאין זה גניבת דעת (ר\"ל דאנו משנים דעת המלך או השר שנתנו לנו המעות לחלקו לעניים ואסור לגנוב אפי' דעת העכו\"ם) דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנס עניי עכו\"ם עם עניי ישראל ומ\"ש רבי' שיתנם לעניי עכו\"ם בסתר כדי שלא ישמע המלך היינו משום דלמא אין דעת המלך כן שיתנם לעניי עכו\"ם ומ\"מ אין זה גניבת דעת הואיל שאין ידוע בודאי שמקפיד דוקא ליתנם לעניי ישראל: וכתבו התוס' בב\"ב דאם מתנדבים דבר מסוים לב\"ה נוטלים מהם משום דהוי כקרבן (אבל ישראל שהמיר אין מקבלין ממנו דאין מומר מקריב קרבן כן מסיק התוס' וב\"י בסימן רנ\"ט עכ\"ה) וקרבן פשיטא דמותר דכתיב איש איש כי יקריב כו' וכ\"פ רמ\"א. והא דכתב אסור לישראל ליקח צדקה מעכו\"ם בפרהסיא כו' משמע בצינעא מותר לקבל ממנו והכא קאמר דדוקא לעניי עכו\"ם ולא לעניי ישראל הואיל שיש לו זכות בקבלת ישראל נראה לחלק דאע\"ג שיש זכות לעכו\"ם בקבלתו ממנו מ\"מ מכח הנאה שלו שיהיה לי מעות יכול לקבל ממנו אבל הגבאי שאין לעצמו הנאה בקבלתו ממנו ולכן אינו יכול ליתנה לעניי ישראל שהוא יגרום זכות לעכו\"ם מחמת אחרים והא דכתיב וחסד לאומים חטאת היינו אע\"ג שצדקה של עכו\"ם היא חטאת להם מכח שמתפארים בה מ\"מ זכות יש להם ג\"כ וקראו חטאת כנגד צדקה של ישראל שכולה זכות: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " שיהיו מחזירין על העם מע\"ש לע\"ש הלשון קצת דחוק וצ\"ל דה\"פ מחזירין וגובין בפעם אחד שיהיה די באותו גבייה מע\"ש זה עד ע\"ש שני וזהו שמסיק ודבר קצוב עליהן דהיינו שקוצבין עליהן מתחילת השנה ע\"פ גלגולת העניים שבעיר לאפוקי תמחוי שנתחלק לעניים דעלמא הבאים ממקומות אחרים וליכא בגבייתה דבר קצוב אלא הכל לפי רבוי העניים הבאים לעיר וזה שכתב בסמוך או מעות ממי שמתנדב לפי השעה ולפ\"ז לפי השעה דקאמר אכולהו קאי גם אפת ופירות ומיני מאכל הנזכר לפני זה ויותר נראה דלפי שעה אמעות לחוד קאי וה\"ק דגביית תמחוי הוא פת ומיני מאכל ולפעמים לפי שעה אדם נותן מעות: "
                ],
                [
                    " ובתעניות מחלקין מזונות לעניים הא דאמרינן אגרא דתעניתא צדקה והיינו כשיעור הסעודה שהיה עליו להוציא ושמעתי שע\"ז אמר דוד מ\"ש בדברי הימים ואני בעניי הכנתי לבית ה' מאה אלף ככר כסף כו' שר\"ל בעניי בכל תענית שעינה נפשו נתן לצדקה לבית ה' כשיעור סעודתו וסעודת המלך הוא הוצאה מרובה ונלע\"ד דזהו כוונת חז\"ל האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא דלכאורה קשה היאך יאכלו הכלבים שירותא דהיינו סעודה של צהרים הא אינו אוכל סעודת צהרים דהא מתענה והול\"ל שיאכלו סעודת הערב אלא כוונתו שהסעודה שהיה לו לאכול בצהרים כשיעור מעות הוצאות הסעודה היא נותן לצדקה כמו שעשה דוד ע\"ה וע\"ז אמר ליכול כלבא שירותא ר\"ל הצדקה שנותן מכח אותה סעודה לא תהיה מקובלת אלא כאילו אוכל כלבא לאותו סעודה ולא תהיה נחשב לסעודה: "
                ],
                [
                    " וצריך לעיין על כל אחד ואחד כו' עיין מ\"ש בפרישה ועיין בב\"י שכתב שכן נראה מהרמב\"ם בפ\"ט מהל' מ\"ע. וקשה שמהרי\"ק כתב בשורש י\"ז סעיף ד' בשם הרמב\"ם דפ\"ט מהל' מ\"ע איפכא וכמ\"ש לשונו לעיל בסי' רנ\"ו שכתב דתמחוי לא היה לו קצבה אלא היה נותן כל אחד מה שידבנו לבו לתוספת מזונות ולהרווחה על הקצבה ע\"ש וכבר כתבתי לעיל שהרמב\"ם לא כתב שם בפירוש לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא ששם בריש הפרק כתב ז\"ל וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ונראה שמהרי\"ק פי' האי ממי שמתנדב דקאי אכולהו דאינו קצוב כ\"א ממי שמתנדב מנדבת לבו אבל רבינו נראה דס\"ל דהאי ממי שתתנדב לא קאי אלא אמעות וכמ\"ש לעיל בתחילת הסימן בדרישה ע\"ש וה\"ט שכתבו ג\"כ רבינו שם. וע\"כ צ\"ל שמהרי\"ק ס\"ל שהרמב\"ם לא פירש דברי הגמרא שאמר טעם תמחוי שנגבית בג' ז\"ל תמחוי נגבית בג' ומתחלקת בג' שגבוייה וחלוקה שוה עכ\"ל שנתינת טעם זה הוא כמ\"ש הרמב\"ם בפי' המשנה שלו סוף מסכת פיאה ז\"ל וחובה להיות ג' אנשים המתעסקים לקבוץ התמחוי ולחלוק אותו לפי שתכף שיקבצוהו יחלקוהו בזמן אחד עכ\"ל ונראה לי שס\"ל להרמב\"ם שזהו פי' הברייתא שנתן טעם לפי שגבוייה וחילוקה כא' ר\"ל לפי שתכף כו' וכפי' הרמב\"ם הנ\"ל וכן פי' אותו רש\"י שם בפ\"ק דב\"ב דף ח' אלשון הברייתא הנ\"ל ז\"ל לפי שגבויו וחילוקו שוה בכל יום מידי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גיבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק עכ\"ל ונראה שזהו ג\"כ כוונת הרמב\"ם שכתב בפ\"ט הטעם ז\"ל והתמחוי נגבה בג' שאינו דבר קצוב ומתחלק בג' עכ\"ל דה\"ק הואיל ואינו דבר קצוב מש\"ה היו גובין אותה בכל יום לא כמו הקופה שהיה דבר קצוב ומש\"ה לא היו גובין כ\"א פעם אחד בשבוע וכיון שכן כמו שנחלק בג' כך היו גובין בג' כיון שנגבית בכל יום והיו טורח לקבץ כל פעם הג' כן פירש מהרי\"ק דבריו. אבל הב\"י אפשר דלא ראה דברי הרמב\"ם מ\"ש בפירוש המשנה שלו ולפיכך פי' דברי הרמב\"ם מ\"ש בפ\"ט ע\"ד פי' רבינו והרי\"ף והרא\"ש ודו\"ק: המדיר לצדקה אינו עובר עד שיתבענו הגבאי מיהו צריך להודיע לגבאי איך שנדר אבל הנודר ליתן למי שירצה עובר מיד בבל תאחר דהא קיימי עניים לכך צריך ליתן מיד. דהר\"ח וכן בס' א\"ז (וכ\"כ הב\"י בשם המרדכי בסי' רנ\"ז עכ\"ה) והנודר ליתן מעשר מן הריוח עיין לעיל סימן רי\"ג: "
                ],
                [
                    " או שבאו עניים הרבה כו' ומהרי\"ק כתב בשורש ב' ע\"ז דהיינו דוקא בשגבו ליתן לעניים ידועים מיד אבל בנדון בזה שהתנדבו מעות שיהיו הקרן קיים ומהריוח יתנו לעניי ירושלים לא עלה על דעתו שיזכו בו עניי א\"י מיד ומותרים הגבאים לשנות לדבר מצוה: "
                ],
                [
                    " מי שישב בעיר שלשים יום כופין אותו ליתן לתמחוי ג' חדשים לקופה הרמב\"ם בפ\"ט מה' מת\"ע כתב איפכא ל' יום לקופה וג' חדשים לתמחוי וכ\"כ בש\"ע ומהרי\"ק בשורש קי\"ז סעיף ד' כתב שיש גרסאות מחולפות בגמ' ובירושלמי איתא כמ\"ש הרמב\"ם ולכך כתב נוסחת הגמ' ל' יום לקופה לעיקר. גם כתב שם טעם לשני הנוסחאות. וז\"ל שם ואשר כתבת שמן הדין יש לחייבו בתמחוי קודם קופה מפני שהוא מצוי בביתו של אדם (וזהו טעם דרבינו) נלע\"ד דדעת רבינו משה מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש לך מקום שלא נהגו בתמחוי וכמ\"ש הרמב\"ם שם בפ\"ט. והאריך שם אלא שאני קצרתי בלשונו וכמו שקיצר בלשונו הכ\"מ שם ובסמוך הבאתי אריכות לשון מהרי\"ק וכתבתי שהוא שלא כמ\"ש רבינו. ושם כתב שהירושלמי והמרדכי לא כתבו אלא ל' יום לקופה ששה חדשים לכסות והשמיטו ג' חדשים לתמחוי ונתן שם מהרי\"ק הטעם שהשמיט משום שאינו נוהג ע\"ש ובש\"ע סעיף ה' ג\"כ השמיטו ע\"ש אבל בש\"ע דפוס גדול ישנו ע\"ש: "
                ],
                [
                    " נותנין וכשהן באין מביאין כו' וכתב המרדכי (פ\"ק דב\"ב דף רמ\"ו ע\"א בשם א\"ז כ\"כ עכ\"ה) הואיל והדבר משום חשד לכן אין דין זה שייך אלא בצדקה שלא היו נותנין אילו נשארו בעירם כגון שגזרו עליהם תענית מפני הצרה השייך באותה עיר לחוד וגזרו עליהן צדקה וגם על הבאין אליהן ולכן איכא חשדא אבל צדקה שאף בעירו היה נותן כגון בני הישובים שבאין להקלה בר\"ה וי\"כ ונודרים צדקה בעד הזכרות נשמות מוליכין המעות עמהן וא\"צ ליתן כלל לגבאי דליכא כאן חשדא: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל כל אדם יכול להפריש כו' והמרדכי (בפ\"ק דב\"ב דף רמ\"ה ע\"ג ופ\"ק דר\"ה וכ\"כ הר\"ן שם עכ\"ה) כתב בשם ר\"ת שהצדקות שאנו נודרים בב\"ה ליתן ליד גבאי או כיוצא בה אינו עובר עליה אף ע\"ג דעניים מצויים עד שיתבענו הגבאי (אבל בלאו הכי אינו עובר אפי' שנה שלימה עכ\"ה) ואז עובר עליה אם העניים מצויים והגבאי רוצה לחלוק ואם אין הגבאי יודע צריך הוא להודיע לגבאי שכך וכך נדר ליתן לצדקה בעת שיצטרך (וכל היכא דלא ידע הגבאי עבר הנודר דלא ידע הגבאו שיתבענו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " יראה מדבריו שאין תנאי מועיל אלא כשאין עניים ז\"ל ב\"י אינו מוכרח כו' הכל כמו שכתבתי בפרישה ואני תמה על שני הפרושים שכתב ב\"י בפי' הרמב\"ם בהם קשים על הלשון מלאומר הבנת הטור כמו שתמה הוא עליו וגם לפירושו קשה א\"כ למה שינה הרמב\"ם לשונו לכתוב מתחילה ליתן ואח\"כ לשון הפרשה כיון שבשניהם ר\"ל הפרשה לפי פירושו. ועוד שאר דוחקים לשני הפירושים שכתב והיה נלע\"ד דה\"פ דלא יתן ר\"ל ליד הגבאי אם אין עניים דאם יש עניים מדרכו לחלק בעצמו מה שנדבו לבו אבל כשאין עניים מדרך בני אדם ליתן מה שנדר ליד גבאי והוא התנה שלא יתן לגבאי אע\"ג דלא התנה שלא יפריש קמ\"ל דאפי' הכי א\"צ להפריש דכיון שהתנה שלא יתן ליד גבאי כיון שאין עניים ודאי כוונתו היה שלא יפרשהו להיות שם צדקה עליו עד שיבואו עניים ולכן א\"צ להפריש ויכול לעשות בהמעות מה שירצה וגם רבינו הבינו כן אלא שתמה למה הוצרך הרמב\"ם לנקוט בלשונו עד שימצא עני דהו\"ל למנקט סתמא דאם התנה שלא יתן עד זמן מה דא\"צ להפריש בין עניים מצוים או לא וא\"ל כשעניים מצוים צריך לכל הפחות להפריש אף שמתנה שלא יתן ליד גבאי דאין טעם לדבר ועוד כיון דאין עני מצוי פשיטא דא\"צ ליתן ליד גבאי אפי' לא התנה ודוחק לומר דעיקרו בא לאשמועינן דא\"צ אפי' להפרישו דודאי לגופו ג\"כ איצטריך: כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות וכשימצא אח\"כ בכיס נפרע ממנו וא\"צ ליטול רשות מהנותנים בכיס ונאמן בלא שבועה לומר כך וכך הלויתי לכיס כל זמן שהוא גבאי אבל לא לאחר שסלקוהו: <br>עני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו אין גבאי חייב לפרנסהו אף ע\"ג דקרוביו ג\"כ נותנין בכיס ש\"ע סימן רנ\"ז והוא הכל מדברי המרדכי פ' השותפין. והגהות מרדכי שם בב\"ב. קרקע של צדקה שהיו יושבין עליה ומעלין שכר לצדקה ועתה אומר (ר\"ל אותן בני אדם שישבו עליהן איך שרצו אנשים אחרים מהקהל לגרשם או אפשר עכו\"ם אלמים רצו לגרשם עכ\"ה) שרוצה לגרשם עד שהשחידו השופט ונתנו ממונם ואינם רוצים להעלות לצדקה שכר אין הדין עמהם דקרקע אינה נגזלת הלכך היהודים צריכין להעלות שכר כבראשונה אך ינכה מן השכר כנגד השוחד שנתנו לנכרים ע\"כ מתשובה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " המתפיס בצדקה בתשובה הרא\"ש המכה את חבירו או חרפו בענין שהוא חייב לפי תקנת העיר ה' זהובים ואמר בפני הגבאי או טובי העיר איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה ואח\"כ פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס וכן פסק בש\"ע: "
                ],
                [
                    " ואם הוא רגיל בשתים יתנו לשתיהן עיין פי' מ\"ש בפרישה ואף דבח\"מ סימן רנ\"ג סל\"ט כתב רבינו ז\"ל שכ\"מ שאמר תנו מאתים זוז לעניים או ס\"ת לב\"ה יתנו באותה העיר שהוא רגיל בה היה רגיל בשתים יתנו לכל אחד ואחד עכ\"ל דמשמע דמכח ספק צריך ליתן לכל אחד ואחד מאתים זוז או ס\"ת ע\"כ ל\"ד קאמר שהרי דין זה מהתוספתא דב\"ק פי\"א היא והביאוה הרי\"ף והרא\"ש בפרק חזקת הבתים ושם בתוספתא אחר שכתב כלשון רבינו שבכאן מסיק וכתב ז\"ל רבי אחא אמר דהאומר תנו מנה לעניים יתנו לעניי כל ישראל עכ\"ל וכמו שלדברי רבי אחא דאמר דיתנהו לכל ישראל א\"א לפרש דיתנו לכל אחד מנה אלא לכולם יחד ה\"נ נפרש דברי ת\"ק דקאמר ינתנו לשניהן. ועוד דהרא\"ש הביא לשון התוספתא בפרק ח\"ה סוף דף קצ\"ז בל' זה האומר תנו מאתים דינר לב\"ה יתנו לב\"ה שהוא רגיל בה ואם הוא רגיל בשניהן ונתנו לשניהן האומר יתנו מאתים דינר לעניים יתנו לעניי אותה העיר עכ\"ל ומדשינה הרא\"ש בלשונו וכתב ברישא ובסיפא לשון יתנו ובאמצעיתה לשון ינתנו ש\"מ דס\"ל דלשניהן אין נותנין אלא מאתים יחד ר\"ל ינתנו משמע דקאי אב\"ד וה\"ק בדבר הזה שהבנים או היורשים מסופקים לאיזה בית הכנסת יתנו הב\"ד יתנוהו מכח ספק לשניהן משא\"כ ברישא ובסיפא דמיירי ברגיל אחד מהן דאין ספק בנדר כתב בו לשון יתנו דר\"ל הבנים והיורשים יתנוהו לאותו הרגיל בהו. גם הנ\"י בפח\"ה דקדק בלשונו וכתב כל' הרא\"ש. גם אין סברא לומר דיהיו מחוייבים ליתן מספק לכל אחד מאתים כיון שהשכיב מרע לא הוציא בשפתיו ליתן אלא מאתים. וכאן בי\"ד שהוא מקור ודין צדקה וחלוקת העניים כתב רבינו הדברים בדקדוק. משא\"כ בח\"מ בסימן רנ\"ג דאין שם מקומו אלא כתבו אגב שאר דינים צוואת שכיב מרע מש\"ה קיצר רבינו שם וכתבו בלא דקדוק כולי האי ובלאו ה\"נ צ\"ל כן במאי שחסר רבינו ושינה שם מלשון התוספתא ומאשר כתב כאן בי\"ד. דשם בח\"מ כלל ברישא רישא וסיפא דתוספתא יחד וחיסר מ\"ש בתוספתא האומר תנו מאתים זוז לב\"ה ודו\"ק. שוב ראיתי שגם רמ\"י בש\"ע שלו פירש כאן דלשניהן יחד המאתים: (פסק המרדכי פרק שור שנגח ד' וה' בשם מהר\"ם דגבי צדקה והקדש אסמכתא קני משום אמירה לגבוה וחייב ליתן מה שנדר וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל י\"ב סימן כ' וב\"י בשם הרמב\"ן ומהרא\"י בפסקיו סימן נ\"ג דסוגיא דעלמא כדברי מהר\"ם. ובתשובת הרשב\"א סימן רכ\"א בא' שאמר אם ישחוק יתן למלך כך וכך ולהקדש כך וכך ופסק דהואיל והוי אסמכתא לגבי הדיוט גם הקדש לא קנה. ד\"מ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל לא מתלמוד תורה לצורך ב\"ה כתב מהרי\"ק (שורש קכ\"ח) נ\"ל דהיינו דוקא אם יחסר המזג ללומדי תורה אבל אם מצי לקיים תרווייהו אף אם עתה ימצאו להוציא ברווחא יותר מצוה לקיים שניהם ע\"ש וכתבו תתוס' ודוקא בימיהן דהיו גובין לקופה לכל צורך העניים או מותר לשנות אבל לא בזמן הזה וכבר כתבתי כן לעיל בסי' רנ\"ו: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו כו' והיכא שהאב יודע למול אסור להניח אחר למול וגם אין אחר רשאי למול בפניו בלא רשותו ומברך למול (ע\"ל בסימן רס\"ה ושם יתבאר ובס\"ס רס\"ד בדרישה עכ\"ה) ושהחיינו וספק אם צריך לברך להכניסו וכשאחר מל מברך על המילה ואבי הבן מברך להכניסו סא\"ז וצריך לחפש אחר יהודי טוב בעל ברית (כדי שיבא אליהו וישב אצלו עכ\"ה) ומוהל. אבל נעשה בעל ברית ומוהל סא\"ז: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומשעלה עמוד השחר של יום ח' הוא תחילת זמנה כו' וז\"ל מ\"ו אמ\"ש וכל היום כשר לכך כו' עד ואל תשגיח בדברי הקארו כי לא דק עכ\"ל נראה דהוא מפרש דאצ\"ל דיש חסרון בדברי רבינו וז\"ל המשנה בפ\"ב דמגילה אין מלין ולא טובלין עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה השחר כשרים ומזה דקדק ב\"י שדוקא בדיעבד כשר משעלה עמוד. השחר וא\"כ יש חסרון בדברי רבינו אבל מ\"ו דקדק דאין יכול להיות כן דא\"כ אדאשמועינן דמשעלה עמוד השחר כשר לאשמועינן דאפי' אם מל בלילה כשר בדיעבד דא\"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית אלא כשר אפי' לכתחילה כשהוא לצורך משא\"כ בלילה כשאינו פנוי ביום מחמת שום צורך אזי מוטב לו שידחה המילה ליום ט' ממה שימול בליל ח' וזה שכתב רבינו ומשעלה עמוד השחר הוא תחילת זמנה ר\"ל לצורך גדול. ולפי פי' מ\"ו נראה מ\"ש וזריזין מקדימין למצוה בבקר ר\"ל דאף מי שיש לו עסק באותו יום אל יעסוק באותו עסק תחילה ואח\"כ ימול ביומו אלא מוטב לו שיקדים המצוה אף שיעשנה בבוקר משעלה השחר ומ\"ש בפרישה הוא יותר נכון גם לפי' א\"צ לתרץ כמו שתירץ ב\"י שמתניתין דקתני וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר הא בלילה פסול דקאי דוקא אאינך ולא אמלין דלפי פירוש מ\"ו לא קאי הדיוק כ\"א לכתחילה כשהוא לצורך וק\"ל. ואע\"פ שלשון וכולן שעשו משמע קצת שר\"ל בדיעבד מ\"מ מדמסיים כשר ולא קתני עשו משמע אפי' לכתחילה כשר לעשות כן בשעת הדחק אבל מ\"מ רבינו קיצר בלשונו דהו\"ל לכתוב עוד חלוקה דדיעבד אלא שי\"ל דתפס ל' המשנה שמיירי מלכתחילה מיהו קשה דל' רבי' משמע דשוין הן משעלה עמוד השחר לנץ החמה וז\"א. ועיין בהגהות רמ\"א סימן זה שפסק שאם עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף דם ברית (וכתב בד\"מ דכן משמע מפשטא דמתניתין הנ\"ל ושכן נראה מהג\"א אמנם מהרא\"ש פר\"א דמילה ומתשובת הרשב\"א נראה דקטן שנימול תוך ח' א\"צ לחזור ולהטיף עכ\"ל עכ\"ה) ואם מלו תוך ח' וביום יצא: "
                ],
                [
                    " נולד בין השמשות כו' ואם נולד כשברקיע כוכבים קטנים מאוד יש להסתפק ולמול למחרת כיון שלא היה לא שבת ולא י\"ט אע\"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום מרדכי (פ' במה מדליקין) עי' בב\"י מ\"ש עוד מהגהות מיימוני (פ\"א מהלכות מילה בשם סמ\"ג) שיש לסמוך אג' כוכבים בינונים אם נראו מיד שהוציאו כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' (ויש לסמוך עליהם שהוא לילה אפי' הוא למחר שבת וכן כתב בהגהות מרדכי דשבת דף קפ\"ג אבל אם שהו אח\"כ אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניו רואות ויהא נימול לח' ואפי' אם יארע בשבת כ\"כ הגהות מיי' ד\"מ עכ\"ה) ואין דבר זה תלוי בתפלה אם התפללו הקהל ערבית מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר (אלא רק ביציאת הכוכבים עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה כו' כתב הרא\"ש שה\"ה לאחיות שמלה אחת בנה ומת מחמת מילה וכן השנייה שאר האחיות שוב לא ימולו בניהם עד שיגדלו והביאו ב\"י ומ\"ש ב\"י שהרביעית לא תימול היינו לפי שהמעשה בא לפני רשב\"ג דס\"ל תלתא זימני הוי חזקה ולא בב\"פ ואנו קי\"ל כרבי שבב\"פ הוי חזקה: "
                ],
                [
                    " דמהלין ליה אבי קברא וכ\"כ מהר\"ם וכתב דאסור לעשות כן אפי' בי\"ט שני כי אין חובה (להסיר ערלת הקטנים בחול אלא מפני דרש דאמרינן מעביר הקב\"ה ערלת הקטנים שמתו ונותנן על פושעי ישראל הגה\"מ פר\"א דמילה והג\"מ פ\"א דהל' מילה עכ\"ה) רק נהגו ע\"פ המדרש מ\"ק מ\"ו ובהגהות מיימוני כתב דנפל אין מצוה לקוברו ואסור לטלטל בי\"ט: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב הרא\"ש בתשובה כלל י\"ב דאדם הנותן לחבירו בנו למולו או לעשותו בעל ברית נ\"ל דכך פשוט שאין לו קיום אלא בתקיעת כף או בקיבל חרם אז כופין אותו לקיים. ואפי' כבר נולד הבן והקנה לו בקנין שיהיה לו בעל ברית יכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא עכ\"ל ואפשר דהרא\"ש לא קאמר אלא דאין ב\"ד יכולין לכוף שלא לחזור אבל מ\"מ מודה לדברי מהר\"ם דאית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע ע\"ש ובד\"מ עכ\"ה): ",
                    " המל כל זמן שמתעסק כו' בספרי ב\"י גורס ז\"ל פי' איירי בשבת אז חוזר על המעכב כו' אבל בחול חוזר על הכל כו' וכתב ב\"י דכן משמע בגמרא וכן פירש\"י וכמ\"ש בשם מ\"ו בפרישה אבל מ\"מ נראה שזאת הגירסא אינה נכונה בדברי רבי' דא\"כ למה חזר וכתב דין זה שנית בר\"ס רס\"ו ועוד דאי בשבת מה זה שכתב ואין צריך לחוור על שאינן מעכבים הו\"ל לכתוב אינו רשאי לחזור כו' אלא ודאי דבחול איירי ולכן כתב שפיר שא\"צ לחוור דמשמע דאם רצה לחזור הרשות בידו. והא ראייה דבסימן רס\"ו כתב אינו חוזר דמשמע דאסור לו לחזור ועוד דכתב שם ע\"ז דבעל העיטור כתב דגם בשבת חוזר ולמה לא כתב דברי בעל העיטור כאן אלא ודאי הכי פי' דבע\"ה אם ירצה חוזר כמו בחול וטעמיה משום דאף דא\"צ מ\"מ אין בו חילול שבת כיון דלית ביה תיקון והו\"ל כמחתך בשר בעלמא. וכיון דמ\"מ הוא חותך לצורך המילה יש לו היתר אף בשבת אם ירצה. והרא\"ש חולק וס\"ל כיון דא\"צ בחול אף דרשאי בשבת הוא איסור וק\"ל: "
                ],
                [
                    " רואין אם בעת שמתקשה כו' ז\"ל רמ\"א (מת\"ה סימן רס\"ד) וא\"צ שיהא נראה בעת קישויו רוב העטרה הואיל ונימול פעם אחד כהוגן (דוקא גבי ציצין המעכבים בעינן רוב דעדיין לא נימול כהוגן עכ\"ה) אפי' אינו נראה רק מועט העטרה שנימול סגי וא\"צ למולו שנית ומ\"מ אם אפשר יתקן על ידי שימשוך העור וידחקנה לאחוריה ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה. מי שילדה אשתו כמה בנות ואחר כך ילדה בן אם יש לאב לברך שהחיינו בשעת המילה או לא בהדיא נמצא שאל ה\"ר פטר את ר\"ת אמאי אין מברכין שהחיינו בשעת המילה והשיבו כיון דקי\"ל כל שלא שהה ל' יום באדם ה\"ז נפל הלכך לא ידעינן שמא ימותו ונמצא ברכה לבטלה אבל על פדיון מברכין לאחר שעברו ל' יום מתשובת מהר\"י מנחם בסימן ק\"ב. מה שנוהגין בשבת לבקר אצל תינוק הנולד משום שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא בפרק המפלת כו' עכ\"ל ונראה מש\"ה נתנה מילה לח' ימים אחר שעברו ימי אבילות וק\"ל וע\"ל בסימן ש\"ה מה שאכתוב שם מזה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " דילפינן לכם לכם מעומר כתב המרדכי פר\"א דמילה שהר\"מ היה עומד בשעה שמלין את התינוק ויליף מויעמדו כל העם בברית ועוד ראיה מפ' ר\"א דמילה דאמרינן התם העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית משמע שעומדים והביא כל זה ב\"י וכ\"כ רמ\"א: "
                ],
                [
                    " כיון שנעשית ע\"י אחר וכתב ב\"י מ\"ש רבינו ור\"ת כתב שא\"צ פי' שא\"צ לברך ברכה זו עובר לעשייתה אלא אדרבה יש לו לברכה אחר עשייתה וכמ\"ש בתוס' שהחזיר המנהג לקדמותו ותמה על רבינו דמשמע מלשונו דרב ש\"ש הוא דעת שלישי וז\"א ע\"ש ולעד\"נ דרבינו הדין דברי ר\"ת שכתב שא\"צ ר\"ל שא\"צ לברך דיקא קודם המילה אלא רשות בידו לברכה אף לאחר המילה וכן משמע מלשונו שכתב ור\"ת כתב שא\"צ ולא כתב ור\"ת כתב שצריך לברך אחר המילה והשתא כתב שפיר שרב ש\"ש סבר דלא יברך אלא דיקא אחר המילה והר\"ן ניתן טעם לדבר כיון שאין ברכה זו אלא לשון שבח והודאה שזכהו הש\"י להכניסו בברית אינו בכלל שצריך לברך עובר לעשייתה ע\"כ וז\"ל אשיר\"י ולאו דוקא על מצוה זו קאי אלא מודה להש\"י שצוה לעשות מצוה זו כשתבא לידו עוד וב\"י הביאו אבל ודאי אכחי הדין עם ב\"י שמנ\"ל לרבינו להבין כך דברי ר\"ת ולומר שפליג עם רב ש\"ש הא יותר ויותר יש להבין מתוך ל' ר\"ת שס\"ל כרב ש\"ש ועיין בתוס' ורא\"ש ס\"פ ר\"א דמינה ששם ביארו דברי ר\"ת: (כתב בספר הזוהר סוף פרשת לך לך דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצירך והעומדים שם יאמרו סוף פסוק נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך וכתב שם דכל מי שאינו עשה כן מוצ את עצמו מכלל י' חופות שעתיד הקב\"ה לעשות לצדיקים לע\"ה וכתוב בד\"מ ולא ראיתי נוהגין כן עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ומנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין כו' ואנו נוהגין כמ\"ש הכלבו והרד\"א שלא יתן יין בפי התינוק עד שמגיע לפסוק ואומר לו בדמייך חיי וז\"ל הר\"א ואז נותן מי היין באצבעו בפי התינוק ושמעתי שעושה צורת שדי באצבעותיו בעת שנותן יין בפי התינוק ונוהגין לכפול ואומר לך בדמייך חיי שהוא לרמוז שע\"י המילה יזכה לעולם הבא ולע\"הז: "
                ],
                [
                    " אבל אין מבקשין עליו רחמים ומפרסמים בשעת המילה שהוא ממזר עיין במהרי\"ל שבימיו מלו ממזר וכתב שם איך שהנהיג (שצוה למול חוץ מב\"ה שלא במקום שאר הקטנים הכשרים וגם לא אמרו כשם שנכנס וצוה להכריז שהוא ממזר שיזהרו מלהתחתן בו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ובשאר תעניות מברכין כו' ובשאר ימות השנה י\"א דיוצא בזה אלא שנוהגין שהסנדק שותה כשאינו בתענית רמ\"א (כתב הרוקח סימן י\"ג תענית בתשובה או ב' וה' יטעום המברך ואין בכך כלום עכ\"ל ויש ליזהר שלא ישתה רביעית וטוב להתענות מבעוד יום כולי עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " רק שלא יסיח דעתו בנתיים וכ\"כ המרדכי פ' כיסוי הדם וכ\" שם ובתו' דאסור לגרום חיוב ברכה במקום שיכול לפטור את עצמו ומביא ראיה ע\"ש. והא דלא יסיח דעתו בנתיים היינו דוקא בדברים שאינן צרכי המילה ואפי' אם בירך תחלה ברכת אשר קדש לאחר הראשון הברכה לא הוי הפסק רמ\"א (כ\"כ הכלבו וריב\"ש ורבינו ירוחם וע\"ל סי' כ\"ח לענין כיסוי הדם עכ\"ה) ע\"ש. "
                ],
                [
                    " וכן דעת ר\"י וכן המנהג במדינית אלו חוץ מבן בכור שאז האב מברך שהחיינו כשמל בנו בעצמו ואינו חוזר ומברך בשעת פדיון (ואין נוהגין כן אלא מברך שהחיינו בשעת פדיון עכ\"ה) ואם א\"צ פדיון אינו מברך שהחיינו ג\"כ בשעת המילה רמ\"א (בשם מהרי\"ל) ותוס' כתב הטעם דפדיון דלא שכיח תקנו לומר זמן משא\"כ במילה דשכיח ועד\"ר סימן רס\"ד מ\"ש בשם ר\"ת למה אין מברכין שהחיינו. "
                ],
                [
                    " כל זמן שאינה ראויה לביאה לפי האי טעמא היה נראה דגם לענין ק\"ש יכול לקרות כנגדה כל זמן שאינו בן ט' דהוי ראוי לביאה וא\"כ תימה על רבינו שסתם בא\"ח סימן ע\"ה ולא חלק בין קטן לגדול (ע\"ש דלא איירי בהדיא מזה ובב\"י ובש\"ע שם דבעל העיטור חולק גם שם לכן נלע\"ד דרבינו ס\"ל עיקר כמ\"ש הרא\"ש דדוקא כשעוסק במילה מותר דאז מחניך קדוש קרינן ביה אלא שס\"ל דלא מהני ה\"ט אלא היכא דבלא\"ה איכא טעמא להתיר דהיינו כל זמן שאינה ראויה לביאה אבל היכא דראויה לביאה אסור אפי' במילה וכמ\"ש לקמן במילת עבדים הגדולים דצריך לכסותן בשעת מילה כיון שהוא גדול אבל בק\"ש ס\"ל דאפי' בקטן בן ח' או בן יומו לכתחלה אסור לקרות כנגדו ודו\"ק: למה נוהגין לומר בברית מילה כי טוב כי לעולם חסדו (ובהגהות אלפסי פר\"א דמילה דמדרבנן תינוק הנימול דומה ליוצא מבית האסורים שצריך להודות באפי עשרה ולכן אומרים הודו בברכת מילה. וכתב דאי ליכא עשרה מולין מיד ולא מעכבין המצוה וכ\"כ רבינו בסימן זה עכ\"ה) י\"א לפי שכתב גבי משה כי טוב הוא ואמרינן שנולד מהול ואינו נראה אמנם שמעתי מפי הר\"ר יודא ז\"ל דכתיב גבי אברהם וכרות עמו הברית מלמד שהקב\"ה אחז בערלתו ואברהם חתך וכתיב בתריה תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אלמא דקרי ליה לשבועת הארץ חסד משום הכי אמרינן כי לעולם חסדו דהיינו א\"י שנתנה ע\"י מילה רוק\"ח: (בהג\"מ פ\"ג דמילה מצוה דסנדק סמך ממדרש שוחר טוב בפסוק כל עצמותי תאמרנה אמר דוד אני משבח בכל עצמותי בעל ברכי אני עושה בהן סנדיקות לילדים בשעת המילה ע\"כ וכ\"כ בא\"ז. ומהרי\"ל דיפה כח הסנדקן מהמוהל דהסנדק מחזיק הילד על ברכו והוי כאילו בנה מזבח והעלה עליו קטרת וכו' ובפ\"ק דיומא מצינו שהקטורת מעשרת דכתיב ישימו קטורה באפך וכתיב בתריה ברך ה' חילו ע\"ש ובד\"מ עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ובעל העיטור כתב דאע\"פ שאין מעכבין כו' ז\"ל הגמרא אהא דתנן עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין כו' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דתני רבנן המל כל זמן שעוסק במילה חוזר כו' (בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין. פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאינן מעכבין אינו חוזר עכ\"ה) וצ\"ל דבעל העיטור מפרש דמ\"ש הגמרא לאתויי הא דת\"ר ר\"ל מה דת\"ר דאין חוזרין עליו ס\"ל לתנא דהמשנה דחוזרין עליו ומרבה אותו וס\"ל דהלכה כהמשנה ולא כהברייתא דיחידאי היא וכמ\"ש הב\"י. והרא\"ש ס\"ל דל\"פ ואינו מרבה אלא בשעה שעוסק במילה שאז חוזר אפי' אציצין דאינן מעכבין. והיינו מדסתם הרא\"ש והביא ל' הגמרא הנ\"ל כצורתה ולא כתב עלה דאנן קי\"ל כהמשנה ולא כברייתא או לכל הפחות הו\"ל לפרש דהמשנה מרבה להתיר מה שאוסר הברייתא אלא ודאי ס\"ל פשוט דל\"פ אהדדי וכמ\"ש. וזהו כוונת הטור שכתב וא\"א לא כ\"כ ר\"ל לא כתב פי' הגמרא כדפרשה הבעל העיטור וק\"ל. עיין מ\"ש ב\"י על מ\"ש וא\"א לא כ\"כ ז\"ל לאו למימרא דהרא\"ש לא איירי בפי' הברייתא כו' (אלא היינו לומר דכיון דסתם ולא פירש מסתמא הוא סובר כפירש\"י שפי' דבשבת מיירי שאילו סובר כב\"ה לא הוה שתק כ\"כ ב\"י עכ\"ה) ק\"ק הלא הבעל העיטור לא פירשה האי ברייתא בחול אלא פירשה ג\"כ דבשבת מיירי אלא שס\"ל דאין הלכה כהאי ברייתא וכמ\"ש הב\"י לפני זה וגם אי אפי' פירשה הרא\"ש להאי ברייתא דלא כרש\"י אלא דמיירי גם בחול מכ\"ש דהוי נלמד מינה האי דינא ולפי מ\"ש לעיל נתיישב זה גם נראה דהרא\"ש ובעל העיטור אינם מחולקין בפי' הברייתא אלא בפי' דהמשנה דקתני שם ברישא כללא כל צורכי מילה דוחין שבת דלהרא\"ש אינו מרבה אלא ציצין המעכבין אפי' לאחר שפירש וכל' הברייתא א\"כ מרבה ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש ולב\"ה מרבה אפי' ציצין שאינן מעכבין. ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אסור לומר לעכו\"ם לעשותו אפי' לצורך המילה כו' עיין בא\"ח סימן של\"א ששם כתב ב\"י דבארצם לא נוהגין לרחוץ התינוק כלל ואפי' בחול לפיכך דינו כאיש אחר בשבת לענין רחיצה ורמ\"א כתב דנוהגין במדינות אלו לרוחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה כמ\"ש וכן ביום וג' למילתו כשרואין שיש צורך לרוחצו מכינים מבע\"י ואם יש סכנה פשיטא דמחללין עליו השבת: "
                ],
                [
                    " וכתב הר\"ר אליעזר הלוי אם האב יודע למול כו' אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת אגודה ואם כבר מל פעם אחת (דהו\"א כיון דלא איתחזק בתלתא זימנילא ימול) מותר ואפי' הוא אביו כ\"כ מהרא\"י ז\"ל מ\"ו ב\"י: "
                ],
                [
                    " ויראה מדבריו שר\"ל כשגמרו שעריו וצפרניו כו' ז\"ל ב\"י איני יודע מהיכן משמע לרבינו שנראה כן מדברי הרמב\"ם דאי משום דכתב אם בן ז' הוא ושלם הרי גם הוא ז\"ל כתב לעיל בסמוך מי שנולד בחדש ז' לעבורו והוא שלם כו' ומלין אותו בשבת וע\"כ אפי' לא גמרו שעריו וצפרניו נמי מלין עליו דהא לא חילק בין גמרו ללא גמרו אלא בבן ח' אבל בבן ז' משמע דבכל גוונא מלין ועוד דהא אפי' ספק בן ח' ספק בן ז' שלא גמרו מלין וכ\"ש בן ז' ודאי וא\"כ עכ\"ל דשלם דקאמר לא גמרו סימניו קאמר אלא לומר שהוא שלם באיבריו וכך הו\"ל לפרש שלם שכתב הרמב\"ם ונא לפרשו דשלם בסימנים קאמר כי היכי דתקשי ליה (ולי לא קשה מידי דרבינו ודאי במ\"ש ושלם כוונתו שנגמר שערו וצפרניו ולא משום למהלו כ\"כ אלא משום דכתב דהרי הוא כילד של קיימא לכל דבר כ\"כ דהיינו לחלל עליו שבת כגון לפקח עליו הגל שנפל עליו משא\"כ הרמב\"ם דלא כתב אלא למוהלו מש\"ה תמה רבינו עליו וה\"ל) ועוד יש לתמוה עליו דאי בגמרו שעריו וצפרניו מיירי היאך היה אפשר לו לומר ואם בן ח' הוא כמחתך בשר בעלמא דהא כיון שגמרו שעריו וצפרניו אפי' אם הוא בן ח' ודאי מלין אותו בשבת עכ\"ל ב\"י ועיין שם שהאריך עוד: "
                ],
                [
                    " ובזה אין נפקותא לפסק הלכה כו' וב\"י כתב דדברי הרא\"ש ברורים הם והם המה דברי הרי\"ף כצורתם (גם הר\"ן תמה על הרי\"ף כתמיהת רבינו על הרא\"ש עכ\"ה) ושניהם הביאו הברייתא סתמא ולא מאי דאיתמר עלה דספק בן ח' נימול ממ\"נ וס\"ל דוקא כשנגמרו צפרניו ושערו אז מותר למול אבל לא נגמר אפי' בספק אסור כמו בודאי ע\"ש שהאריך וברייתא זו מיירי בשלא נגמרו שערו וצפרניו וכן מוקי לה הגמרא בפw הערל. וז\"ל דרכי משה ולי נראה דודאי דעת הרו\"ף והרא\"ש כדעת רבינו דמלין אותו ממ\"נ כו' והא דכתבו דאין מחללין עליו השבת ר\"ל דאין פיקוח נפשו דוחה שבת מאחר דלא נגמרו שערו וצפרניו אלא דמלין אותו ממ\"נ וזה אינו שייך לגבי שאר חילולין והא דמוקי לה בגמרא לענין מכשירין ואליבא דר\"א היינו משום דלענין מילה מתניא בגמרא אבל הפוסקים למדו ממנו שאר חילולין לענין פסק הלכה והא דלא כתבו דמוהלין אותו ממ\"נ כו' אפשר דסמכו על מה שכתבו דאין מחללין עליו השבת דמשמע דוקא אין מחללין אבל מהלינן ליה דממ\"נ אין בו חילול שבת וכמ\"ש רבינו וכ\"כ הסמ\"ג בהדיא הא דאין מחללין היינו דאין מפקחין עליו את הגל אע\"ג דמהלינן ליה עכ\"ל. ועיין בקונטרס שלי בא\"ח סימן של\"א ששם כתבתי ישוב נכון לדברי רבינו והר\"ן ושדברי ב\"י דחוים המה והכלל שתינוק שנגמר שערו וצפרניו לא מקרי ספק והגמ' שם קאמר היאך מהלינן ספיקא ש\"מ דס\"ל דאפי' בלא נגמר ג\"כ מהלינן והיינו כשאינו ידוע שהוא בודאי בן ח' ובזה נדחה דברי הב\"י ומיושבים דברי רבינו והר\"ן ודו\"ק והארכתי שם בסימן של\"א גם דברי רמ\"א בד\"מ שכתבתי כאן נדחו ממ\"ש שם ע\"ש. ומתוך הדברים שכתבתי שם תמצא ג\"כ טעם לדברי הרא\"ש ואפשר דס\"ל הלכה כרשב\"ג וס\"ל דרשב\"ג אינו מודה לרבי דחלק בגמר שערו וצפרנרו וכל שלא שהה ל' יום ספיקא מיקרי ע\"ש שהארכתי: אלמנה א' המליטה את זכר בשבת ואמרה שמיהודי נתעברה והיה ספק להר\"ר משה שמא מנכרי נתעברה והורה שלא למולו בשבת אומר אני שיש היתר בדבר למולו בשבת מדתניא בפ' ר\"א יש ילידי ביתו כו' ע\"כ מתשובת מהר\"ר מנחם קל\"ז וכן הר\"ר אליעזר כתב להיתר ואפי' ידוע דמנכרי נתעברה והיא נכרית אמרינן בפרק ר\"א דמילה דאם נתגיירה קודם לידה נימול לח' והר\"ר יצחק בלט\"ש כתב להתיר והלכה כר\"ג דאשה נאמנת לומר דמישראל נתעברה עכ\"ל מ\"ו: ז\"ל ב\"י יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת כגון שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע ע\"ש וכתב רמ\"א עליו ולא מצאתי ראיה לדבריי (ואף שהביא ראיה מגמרא דפרק ר\"א דמילה ע\"ש בס\"ס זה ס\"ל לרמ\"א דיש לדחות ראיותיו ועייי בפנים בב\"י) ואדרבה נ\"ל דשרי דומיא דעבודה שכמה כהנים היו עובדים ומחללים את השבת דמאחר שניתן שבת לידחות הרי הוא כחול לכל דבריו. וכן מצאתי כתוב בס\"ה ישן כתוב בקלף אכן מצאתי בקובץ שיש לאסור וע\"כ טוב להחמיר לכתחילה כו' ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (ואין מלין בשבת אא\"כ טבלה כו' ובתא\"ו נתיב כ\"ג ח\"ד מחמיר גם בזו שלא למול ובשבת ועיין ברמב\"ם פ\"א דמילה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם כשקנאו התנה עמו ע\"מ שלא למולו כו' וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום עכו\"ם הוי כאילו התנה עמי שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה וכן הוא המנהג פשוט רמ\"א והוא מהמרדכי (ס\"פ החולץ) והביאו ב\"י: עיין בב\"י ריש ד' שי\"א בפסקא המתחלת ואם כשקנאו התנה עמו ע\"מ שלא למולו כו' נראה דפסקא זו ט\"ס בב\"י כי צ\"ל שהאי דינא לא היה כתוב בספרי הטור שהוא ביד ב\"י וראיה לזה שאח\"כ בעמוד זה קרוב לסופו כתב ז\"ל ורבינו לא הזכיר הא דאם התנה עליו שלא ימול מותר לקיימו והטעם מפני שאסור לקוימו אלא בזמן שהמקדש קיים ויהיה גר תושב וכבר נודע שאין דרכו לכתוב אלא דברים הנוהגין בכל זמן עכ\"ל. ור\"ל שרבינו מש\"ה השמיטו משום דס\"ל כהרמב\"ם שהביא ב\"י לפני זה שכתב בפ\"א דמילה ובפי\"ד דהל' א\"ב דאפי' התנה עמו אסור לקיימו אא\"כ קיבל עליו ז' מצות כגר תושב וגר תושב אין מקבלין אלא בזמן שב\"ה קיים אבל הראב\"ד השיג עליו שם וס\"ל דבהתנה עמו לטבול ולא למול לחוד סגי ומותר לקיימו לעולם בזמן הזה. וס\"ל להב\"י שרבונו פסק כהרמב\"ם ולכך השמיט האי דין דהתנה כו' מותר לקיימו וא\"כ מוכח שפסקא הנ\"ל ט\"ס הוא. ובלאה\"נ מוכח כן שהרי הב\"י לא כתב אהאי פסקא מאי שראוי לכתוב עליו שהרר האי התנה שלא למולו הן המה דברי רבין משמיה דרבי אלעי וכמ\"ש ב\"י אח\"כ בפ\"ה והרמב\"ם כו' והב\"י הביא בפסקא זו דברי ריב\"ל דאמר הלוקח עבד ואינו רוצה למול מגלגל עמו י\"ב חדש. לכך נראה פשוט דט\"ס הוא וכצ\"ל הקונה עבד סתם אסור לקיימו כו' וע\"ז כתב ב\"י דברי ריב\"ל. ולפי גרסתינו שכתב בהן האי דינא דאם התנה שלא למול מותר לקיימו נראה פשוט דאתיא כהראב\"ד הנ\"ל וא\"ש. גם בש\"ע סעיף י\"ד השמיטוהו הב\"י ורמ\"א וי\"ל המציאוהו שם בהג\"ה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " שאינו צריך טבילה אלא מלקות והמנהג האידנא לטבול המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה מ\"ו וכ\"כ התוס' ונ\"י בשם הריטב\"א והביאו ב\"י ס\"ס רס\"ח: (מגלגל עמו י\"ב חדש ובהר\"ן פ' השולח תקע\"ו ובכל יום ויום מטעים ליה דברי תורה כדי להכניסו תחת כנפי השכינה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " הלכך אם קדם וטבל כו' הרי הוא בן חורין אבל העבד צריך ליתן לרבו שטר על הדמים כ\"כ המ\"מ וכתב הרשב\"א דהיינו בטובל העבד בידים (ר\"ל אם ידעו ב\"ד או אחר שהוא עבדו של זה והטבילוהו שלא מדעת רבו לשם בן חורין חייבים לשלם לו מה דאפסדוהו מדינא דגרמי כ\"כ ב\"י בשם נ\"י עכ\"ה) אבל אם לא טבלו בידים אלא שהשיא עצה לעבד ופתוהו עד שטבל עצמו לשם בן חורין לא מצינו בשום מקום שיחייב אפי' בשוכר עידי שקר כ\"ש זה עכ\"ל. והא דאם קדם וטבל לשם בן חורין דקנה עצמו בן חורין דוקא שקנאו מן העכו\"ם שאותו עכו\"ם קנה אותו עבד על ידי שנמכר לו הוא עצמו אבל אם קנאו העכו\"ם לזה העבד בדינא דמלכותא דקנה ליה לגופו אם חזר ישראל ולקחו ממנו לא קנה עצמו לבן חורין בטבילתו ב\"י: "
                ],
                [
                    " בא\"י כו' למול את העבדים ולהטיף וכו' (ואף שכתב רבינו לעיל על מילת עבדים צ\"ל דגירסת ב\"ה היה למול וכן הוא גי' רי\"ף ורמב\"ם בגמרא וכן הוא נוסח ספרים שלנו אבל גירסת רבינו היה על מילת העבדים ולא הביא הב\"ה אלא לומר שהוא סובר דמברכין ב' ברכות ועיין בב\"י עכ\"ה) כתב הר\"ן דהרז\"ה הקשה היאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע ולאו קושיא הוא דאף ע\"ג דטפי משמע להבא מלשעבר מ\"מ לשעבר נמי משמע והכא כיון דלאחר מילה הוא מברך אין לטעות בו שהוא מברך להבא שהרי כבר בירך לפניה ברכה אחרת: "
                ],
                [
                    " (ויאכילהו וישקהו כו' בסמ\"ג חסידים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ע\"כ עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " את על פי שהאדון לוקח השבת ואם תאמר דהי\"מ למימר רבותא טפי אף ע\"פ שלוקח הנזק דהא אהקוטע יד עבד קאי ובידו עשה מלאכה ושילם לו הנזק דהיינו מה שנחסר מעשה מלאכת ידו עלמית ודוחק לומר משום דבכלל שבת בלשון הגמרא איכא נמי נזק דנזק יקרא שבת גדל אידך שבת קטן וכדאיתא בפרק החובל ובח\"מ סימן תכ\"ד ע\"ש. וי\"ל דבהו\"א זו ס\"ל לרבינו שכל שיוכל לשמור קישואין או דבר הדומה לו שנותן עליה שכר ודאי אינו ניזון מהצדקה אלא ניזון מאותו שכר ואף שרבו נוטל דמי ידו מכל מקום נשאר לו כדי מזונו משא\"כ בעוד שהוא חולה דאין לו שכירות כלל אם אין רבו נותן לו במקום דמי שבתו שמקבל מהחובלו הוא צריך להיות ניזון מהצדקה. לכך ק\"ל ולמה יהיה זה שרבו יקבל דמי שבתו ויהיה ניזון מכיס של צדקה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " דלדל עצם מוקנו ז\"ל הברייתא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות פירש\"י שהשמיט ממקומו ועדיין מחובר בבשר וסופו לייבש וליפול אף ע\"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לא מידי עביד מכל מקום כיון שבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא ככ\"ד ראשי איברים: "
                ],
                [
                    " (על אזנו וחרשה כו' ז\"ל התוס' בפרק הגוזל עצים וא\"ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מום שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכן הוי גלוי וי\"ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מכל מקום כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועי\"ל דא\"צ שיהא הקלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ\"ל והביאן הכ\"מ פ\"ה דעבדים. ולגבי ביצים שכרתן ועודן בכיסן דאינו יוצא לחירות אף ע\"פ שהאבר בגלוי משום דחשיב ליה כאילו לא עשה כלום דאין היזקו ניכר ואין בו משום היזק כלל ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " לפי שאינו מיוחד לרבו ז\"ל ב\"י ומדברי התוס' נראה דעבד של שני שותפים דאמרינן היינו שלזה גוף ולזה פירות אבל אם שניהם שותפים בגוף יוצא בראשי איברים וכן הא דחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמו ואין מעוכב אלא גט שחרור אבל אם לא נתן אלא מקצת דמיו יוצא בראשי איברים: "
                ],
                [
                    " וכן נמי איפכא הרמב\"ם ור' ירוחם מוכיחין דורא כשכתב לו גט שחרור קודם שסימא עינו א\"נ כשתפס העבד אז אין מוציאין מידו וכן פסק ב\"י ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אבל הרמב\"ן כתב כו' ונראה דתרוייהו ס\"ל כהרא\"ש דכתב רבינו בשמו בח\"מ סי' א' ס\"ח דאף אם יאמר הניזק קבלו עדותי כדי שאם אתפוס היום או מחר שלא יוציאו מידי אין שומעין לו אלא אם יתפוס אז יקבלו העדות וגם ישומו מה שתפס כדי להחזיק לזה כדי קנסו ולהחזיר לזה המותר מהתפיסה. וס\"ל להראב\"ד דאף דאין מקבלין העדות כלל מ\"מ מקבלין הודאתו ואם קדם והודה המחוייב לפני ג' הדיוטות הו\"ל כאילו לא עשה שום דבר ושוב לא מהני תפיסת עבד דהרי ידוע שהיה עבדו. ועל שסימא עינו נפטר בהודאתו והרי הוא עבדו בחזקתו הראשונה וא\"צ דין לזה והרמב\"ן ס\"ל דגם הודאתו אין מקבלין ואף שידוע שהיה עבדו מ\"מ ג\"כ ידוע עתה ע\"י עדותו שסימא עינו אלא שאין מקבלין אותו בב\"ד ומהני תפיסתו וה\"ה לתפיסת אחרים: "
                ],
                [
                    " ומיהו אם מוחה בידו מלקבלו כו' דדוקא בכסף אמרינן דנקנה בע\"כ מטעמא דאביי ורבא כמ\"ש לעיל דטעמא דרבא דרבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקניהו מדעתו משא\"כ במסר רבו שטר שחרור ביד אחר דלא שייך לומר שום ניחותא בזה דאף אם ניחא להן בשחרורו מ\"מ המקבל השטר אינו יכול להקנות העבד שיצא ע\"י זה לחירות. משא\"כ בקבלת רבו הדמים דבו תולה הקנייה במקום הכסף שקיבל. גם לאביי מבואר שם בגמרא ד' כ\"ג ע\"א ז\"ל אי הכי שטר נמי (פי' נימא כמו שנקנית בו בע\"כ כן תצא בו בע\"כ) ומשני האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד ה\"נ האי כספא לחוד והאי כספא לחוד טיבעא מיהא חדא היא ופירש\"י האי שטרא לחוד כו' זה לשון קנייה ווה ל' שחרור. האי כספא כו' זה ניתן לקנייה וזה ניתן לשחרור. טיבעא מיהא כו' ואין ניכר הפרש ביניהן ע\"כ בפ\"ק דקידושין ד' כ\"ג ע\"א: "
                ],
                [
                    " והתוס' פסקו דעדי מסירה כרתי כו' כו' עיין בח\"מ ס\"ס נ\"א דכתב הלכתא עדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשאר שטרות ומבואר דמחולקין הן דבגיטין אם ידוע שלא נמסר בפני עדים הגט פסול אף אם עדים חתומים משא\"כ בש\"ח ועיין בא\"ע סימן קל\"ג. ולק\"מ דבח\"מ לא אמר אלא דבכולן מהני עדי מסירה אף דלא היה שם עדים חתומים על השטר אבל אם מהני עדי חתימה בלא עדי מסירה מזה לא איירי שם: ",
                    " הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין כו' קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א\"כ רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או משום דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ\"ל הראב\"ד בהשגותיו סוף פ\"ז מהל' עבדים ע\"ש אבל דברי רבינו צ\"ע שכתב דהוי כמו משחרר חציה ונראה לומר דטעם זה שכתב רבינו כטעם הראשון שכתב הראב\"ד דהיינו דברישא שאמר הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין דעיבר לאו ירך אמו הוא וסיפא כשאמר הרי את שפחה וולדך בן חורון דלא אמר כלום שהרי אינו בא לעולם אם לא שנאמר שדעת האדון היה בן יהיה נחשב כירך אמו ואמו הוא בעולם א\"כ הוי כמו משחרר חצי' דלא מהני כדלעיל דגמרי לה לה מאשה וברישא ודאי לא אמרינן שיהא כירך אמו שהרי האדון גילה דעתו שלא יהיה כירך אמו אבל יותר נראה לומר כמ\"ש בפרישה וא\"ל לפי הטעם שכתב בפרישה דעובר ירך אמו ברישא אמאי הולד עבד די\"ל הואיל שאומר בפירוש שיהא עבד אין לנו לומר שיהא בטל לגבי אמו לענין זה אבל מ\"מ אין נחשבה כמו חציה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אין ב\"ד יכולין לכוף לקטן אבל מעמידים לו אפוטרופא כו' ז\"ל ר\"ת מן הדין יכול האפוטרופא לשחררו דרך מכירה ואפילו בלא קרקושי זוזי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא לא הוי צריך דכסף גומר בלא שטר אלא לפי שנעשה בע\"כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה: "
                ],
                [
                    " הא ליכא מיתת האדון דליפקע אסורייהו כו' וב\"י כתב דנ\"ל דכיון דלא זכו בהן אדם עד שהגדילו בשעה שהגדילו דיש להן יד זכו בעצמן אף לענין לאפקועי איסורייהו וחזינן כאילי באותה שעה מת רבן עכ\"ל ולע\"ד נראה דלק\"מ שהרי כתב לעיל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ה\"נ הני קטנים בשעה שמת רבם נשארו הפקר ולא פקע איסורייהו וגם לכשיגדילו לא יפקע דאינו פקע אלא דומיא דאשה במיתת בעלה דמיד בשעת מיתה פקעה מיניה ויצאה לרשות עצמה משא\"כ כאן דנסתלקו מרבן לענין ממון מיד במיתתו שהרי או מעשה ידיהם נשארו לעצמן ואיסורא נשאר עליהם וק\"ל: (המפקיר עבדו כו' וצריך לקבל עליו עול מצות בפני ג' וטובל לשם גירות כשאר גרים ב\"י בשם רבי' ירוחם עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (דוקא אעשנו כך הגירסא הנכונה לאפוקי בספרי ב\"י כתב דוקא אמר אעשנו וזה ל' שאינו מדוקדק דהול\"ל דוקא כתב אעשנו וי\"ל דה\"פ דוקא אמר הגמרא אם כתב אעשנו וק\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין כתב ב\"י וז\"ל ונראה דכשעמד הש\"מ מיירי כו' ודבריו צ\"ע דכתב אי כשמת גט שיחרור ל\"ל והא צריך גט דהא ס\"ל להרמ\"ה דכל שלא שחררו בגט ממש לא פקע איסורא מיניה כמו שכתב רבינו בסמוך לעיל מיניה במשיאו רבו אשה ובמפקיר עבדו דבתרוייהו ס\"ל להרמ\"ה דיצא לחירות אף על פי כן צריך גט שיחרור משום איסורא דפש ליה גביה וא\"כ מ\"ש הכא ואם נאמר דס\"ל לב\"י דדוקא לעיל ס\"ל להרמ\"ה כן משום ספק ואומדנא כמ\"ש לעיל אבל בש\"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמי הו\"ל כשטר שיחרור ממש אם כן כשעמד אמאי צריך ליתן לו גט שיחרור הא כבר יצא בן חורין ואפי' איסור כבר פקע מיניה דא\"ל דס\"ל דצריך גט שיחרור משום שלא יאמר אחר כך לא שחררתיו דהא לא ס\"ל להרמ\"ה סברא זו כמבואר לעיל דהא פליג הרמ\"ה עם הרא\"ש בזה וי\"ל דס\"ל לב\"י דודאי אם היה מת היו דבריו ככתובים וכמסורים ולא היה צריך תו גט שיחרור ואפי' איסורא היה פקע מיניה אבל כשעמד לא נחשב כמתנת שכיב מרע להיות ככתובים וכמסורין וליפקע איסורא מיניה וצריך גט שיחרור וסברא פשוטה הוא דכיון דבעלמא אמרינן שאם עמד חוזר ממתנתו כן גם משיחרור העבד מן הדין יכול לחזור אלא משום שכבר יצא עליו הקול ששחררו אמרו חכמים דאינו יכול לחזור בו ולכן צריך גט שיחרור להפקיע איסורא. ומ\"ש ב\"י ומאן כתב ליה בתר מיתת רבו כתב עליו רמ\"א בד\"מ וז\"ל ודבריו צ\"ע דהא המפקיר עבדו יצא לחירות ואי מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שיחרור כמו שנתבאר לעיל ודילמא הכא היורש כותב לו עכ\"ל. ודוחק לומר שבהני לשונות שאומר עשיתי עבדי או עשוי הוא אין כופין היורשים כיון דמשמעותו דכבר שחררו כדינו בגט שיחרור. ואפשר לומר דכולו חדא מילתא קאמר הב\"י דכתב ז\"ל דאי כשמת גט שיחרור למה ליה ומאן כתב ליה בתר מיתת רבו עכ\"ל ור\"ל מאחר שדבריו ככתובים וכמסורין למה ליה גט שחרור ואם תימצי לומר דבעי עוד תיקון מאן כתב ליה הלא יורשיו אינו יכולין לעשות טפי מאשר עשה הוא דהוא כבר שחררו בלשון המועיל מאחר שדבריו ככתובין וכמסורין דמי. אבל קשה דבש\"ע כתב הב\"י עצמו זה הלשון אבל שכיב מרע כו' יצא לחירות וצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין וכופין את היורשין לכותבו לו עכ\"ל הרי בהדיא דבריו סתרין אהדדי וצ\"ע: "
                ],
                [
                    " ואם שניהן עומדים בדיבורם לא אוצטריך לאשמועינן כו' זה לשון ב\"י ואע\"פ שדינו של הרמ\"ה כו' מכל מקום מ\"ש כו' ואני אומר דאין זה חידוש דהרי שוויא נפשיה חתיכה דאיסורא במ\"ש לא נתנו לי (ואפשר לומר דאשמועינן דמותר בשפחה ולא אמרינן דלא ליהמניה ושיאסר בתרווייהו עכ\"ה) ועוד אי עומד בדיבורו מסתמא אינו חפץ בבת חורין שהרי הוא מחזיק עצמו כעבד ואם ירצה ליקח בת חורין הרי חוזר מדיבורו שמחזיק עצמו עכשיו כבן חורין ועוד נראה לפרש דהא דאמר העבד לא נתנו לי ר\"ל לא קבלתיו עדיין אבל רצונו שישחררהו עוד וכיון שהרב מודה ואומר שכבר שחררו בודאי גם כן עתה יחזור ויתן לו גט שיחרור ואם כן לא תבע חד מחבריה מידי וראיה לדבר זה שהרי כתב לעיל האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע\"י אחר כו' וקשה והרי אינו יכול לשחררו ע\"י שטר בעל כרחך של עבד כמ\"ש לעיל בסימן זה אלא ודאי מיירי דהעבד רוצה בשחרורו אלא שאומר שאינו יודע מידי משיחרור והכי נמי הכא ומיהו אין ראיה מזה דיש לומר דדוקא אם מוחה מלקבלו כתב לעיל דלא יצא לחירות אבל אם כבר קיבל אחר על שמו שלא מדעתו ולא ידענו אם ניחא ליה או לא אף אם מיחה אח\"כ אפשר דמשוחרר הוא: "
                ],
                [
                    " אלא דהדרי תרווייהו שהרב אומר כו' וז\"ל ב\"י ודברי רבינו אינן מדוקדקין שכתב תחילה כו' ואילו היה כתוב בגמרא כו' ונראה דכוונתו דב\"י בפירושו לדברי הרמ\"ה הוא כן (דאיזה מהן שבא לחזור מיקרי תובע והוא ב\"ד וכששניהן חוזרין אז מקרי תרווייהו בעלי דין ולית לן למיזל טפי בתר דברי העבד מדברי האדון שהודה מתחלה ששיחררו אלא אזלינן בתר שניהן עכ\"ה) דאם שניהן חוזרין אין שום אחד יכול לתבוע ולכפות לחבירו על פי טענתו השנייה דאמרינן להתובע הרי מתחילה הודיתה שאין טענתך השנייה היא אמת. ומש\"ה כשחזר האדון ואומר אמת שלא שחררתיך בא ועבדני אין לו כפייה בזה על העבד מכח הודאתו של האדון הראשונה י וכן העבד כשחזר וטען אמת שקבלתי שחרורי ועתה שאתה חוזר בך שחררני מחדש אין לו כפייה על האדון מאחר שהודה לו העבד בתחילה. וע\"ז סיים וכתב דאם העבד לבד חוזר בו ומבקש מהרב לשחררו מחדש דכופין הרב לכתוב לו כיון דהוא מודה עדיין ששחררו וכדי שלא יצא על העבד שם עבדות הואיל ואמר תחילה שלא קיבל שחרורו ואם הרב לבד חוזר בו אין כאן צד כפייה דהא כולם מודים שעדיין הוא עבד וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וכ\"כ הרמב\"ם אמר זכו בגט כו' אבל אמר תני לו כו' תימה דבח\"מ סימן קכ\"ה כתב רבינו איפכא דבשם הרמב\"ם כתב שם דתן הוי כזכי במתנה ובשם רבינו תם כתב דתן במתנה לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כו' ונראה דרמב\"ם ארמב\"ם לא קשיא דע\"כ לא קאמר התס דהוי כזכי אלא לענין שאינו יכול לחזור בו וכה\"ג אפי' בעבד נמי אינו יכול לחזור וכמ\"ש רבינו כאן בשמו אף על פי שאינו יכול לחזור בו כו' וכמו שביאר בכסף משנה דסבירא ליה להרמב\"ם דעבדא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידיה ורבינו תם אדרבינו תם נמי לא קשיא דהא כתב ב\"י שם בפ\"מ דהא דאמר רבינו תם דתן אינו כזכי היינו כל שלא נתן מידו ליד השליח אבל אם נתן מידו ליד השליח סבירא ליה כהרמ\"ה שכתב שם רבינו והיינו כדברי ר\"ת דהכא ובאמת זהו מדברי התוספות דפ\"ק דגיטין דף י\"א ע\"ב אבל רבינו ע\"כ לא סבירא ליה דסבר רבינו תם כך דהא שם בח\"מ כתב בשם רבינו תם דתן לא הוי כזכי סתם ואח\"כ כתב והרמב\"ם כתב דתן דהוי כזכי וכן כתב הרמ\"ה וכתב ומיהו דוקא שנותן לו החפץ עתה בידו כו' שמע מינה דלא סבירא ליה דסבר רבינו תם הך חילוק בין אם נתן מידו ליד שליח או לא ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דהכא כתב בשמו דיש חולוק. ונראה דרבינו סבירא ליה דתירוצא בתרא דכתבו שם התוספות בשם רבינו תם הוא עיקר דבמתנה ודאי לא הוי תן כזכי בלי שום חילוק ושאני עבד דשחרור דעבד הוי כעין מלוה דאמרינן בה דתן והולך כזכי אף על גב דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוי משחרר ליה משום הכי חשוב כמלוה ומכל מקום לא חשוב לגמרי כמלוה דבמלוה אפי' לא נתן מידו ליד השליח זכה בשבילו דתן כזכי ובעבד דוקא מסרו מידו ליד השליח ודייק רבינו תם כל זה מתרתי מתניתין דגיטין דקשיא אהדדי דף י\"א ודף י\"ב ע\"ש דהרי\"ף חילק בין חזרה לנתינת גט אחר מיתה וליה לא סבירא לי' הך חילוק והשתא א\"ש כל דברי רבינו ודו\"ק ועיין שם בתוספות ד\"ה כל האומר תנו כו' בדף י\"א ובד\"ה האומר תנו גט כו' בדף י\"ב: "
                ],
                [
                    " (ואפילו עד עשרה בדמיו כו' בפרשת ויגש בפסוק ולבנימין שלש מאות כסף כתב רבינו בחי ז\"ל טעם שלש מאות כסף כנגד מה שהיו האחין חייבין במכירתו כי עשרה פעמים ל' שקלים שהן דמי העבד הם שלש מאות וזה שאמרו המוכר עבדו לעכו\"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו כלומר בדמי העבד שהם ל' שקלים עכ\"ל רנ\"ש ור\"ל מאחר שכל האחים מכרוהו והיו כל אחד מחויב לפדותו בשלש מאות כסף ועתה שיוסף בעצמו יצא לחירות הרויח כל אחד מהשבטים שלש מאות לכך לא רצה ליתן להם משא\"כ בנימין שלא היה במכירה כלל לכך נתן לו דוקא ודו\"ק עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואין רבו יכול לפדותו כו' משמע שאם יכול לפדותו מחויב הוא לפדותו אבל קשה למה מחוייב הוא לפדותו מה עשה דנקנסיה ולשון גמרא אינו כן אלא כך איתא התם ואין רבו יכול להוציאו לא בד\"י כו' וכן הוא באשיר\"י: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ונכנסים בקהל דהא אגייר בטבילה כו' ותימה פשיטא שזרעו כשר שלא יהא אלא כעכו\"ם כו' ואין לתרץ דדוקא עכו\"ם הבא על בת ישראל הולד כשר אבל עכו\"ם הבא על הגיורת אין הולד כשר הואיל דאינה ישראלית גמורה לא אתי זרעה ומבטל לזרע דעכו\"ם והכא איירי שגר זה נשא גיורת או שנתגיירה עמו ולכן אי הוי נחשב כעכו\"ם היו בניו פסולין דהא רבינו ירוחם כתב בסמוך וב\"י הביאו וז\"ל אבל גר שנשא בת ישראל או גיורת שנתגיירה כראוי והוליד ממנה בנים כו' אפי' יש עדים שנתגייר אביהם בינו לבין עצמו הרי הבנים כשרים ולא יהא הוא אלא עכו\"ם קי\"ל עכו\"ם ועבד הבא כו' משמע דעכו\"ם הבא על הגיורת הולד כשר ודוחק לומר שר\"ח חולק עם רבינו ירוחם בזה ועוד דרבינו כתב בסמוך בשם רב אלפס שאם לא טבל כראוי שאם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה דהתם ג\"כ קשה פשיטא דלא פסלינן ליה וכתב בהדיא שנשא ישראלית ולכן ע\"כ צריכין לתרץ כמו שכתבתי בפרישה: רעה תבא וגו' למקבלי גרים פר\"י היינו היכא דמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד אבל אם מתאמצין הן מקבלין אותן אגודה ביבמות: "
                ],
                [
                    " אלא בכל ענין צריך להטיף ממנו דם ברית ומ\"מ כתב בפ' החולץ שאין לברך עליו מספק וכ\"פ הרמב\"ם: "
                ],
                [
                    " ומודיעין אותו ג\"כ מקצת מצות קלות כו' ובברייתא איתא שמודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני לפי שהאומות מדקדקים על זה והרמב\"ן כתבו ותימה למה השמיטו רבינו ואולי מפני שאין נוהגין עתה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " (מנהג יהדות משהגדיל שוב אינו יכול למחות כתב הר\"ן וא\"ת האיך אפשר לצמצם שימחה מיד כשיגדיל וי\"ל דמיחה בקטנותו אע\"ג דאינו כלום היינו לעניין אם נתרצה אח\"כ אבל מהני לעניין אם עומד במחאתו משהגדיל דהוה מחאה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " (כתכ בה\"ג חש\"ו שבאו להתגייר אין מקבלין כו' הא דכתב לעיל בסי' רס\"ז בשם רב יהודאי דעבד או שוטה מטבילין אותו ע\"פ ב\"ד דשאני עבד כיון דרשית רבו עליו הרי הוא כגר קטן שמטבילין אותו ע\"פ אבותיו ב\"י עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם <br>אמר נתגיירתי ביני ובין עצמי כו' ואם אמר נתגיירתי ביני ובין עצמי עם אשתי שלא בב\"ד והבנים הוליד אח\"כ בין הורתן ולידתן אחר הגירות או אפי' הורתן קודם הגירות ולידתן אחר הגירות והיו בחזקת כשרות הבנים כשרים (דאינו נאמן לפסול בניו עיין בב\"י ששם מבואר דברי הרמ\"ה עכ\"ה) אבל אם לא הוחזקו בחזקת כשרות אפי' הבנים פסולים ואם לא נתגייר אשתו עמו אלא בא על ישראלית או על גיורת גמורה והוליד ממנה בנים אפי' אם יהיה עכו\"ם הא קי\"ל דעכו\"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כ\"כ הרמ\"ה: "
                ],
                [
                    " (כולם גרים כתב ב\"י בשם רמב\"ם פי\"ג מהא\"ב מ\"מ לכתחלה אין לגיירן משום תועלת אך בדיעבד כולם גרים. ובתוס' פ\"ב דיבמות ההוא דפ\"ב דשבת דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע\"מ לעשות כ\"ג בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים כו' ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני ב\"ד עכ\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אם האחד נולד שלא בקדושה כו' וכן איתא בתוס' בפ\"ד מיתות וז\"ל גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה אסור באחותו שנולדה בגיותה ואם הורתה בקדושה מותר בה וכן בתוס' בפ' נושאין וכ\"כ הרא\"ש להדיא ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (טוב להחמיר נדברי שניהם וב\"י כתב דכיון דלא מיתסרי אלא מדרבנן ומשום גזירה דשמא יאמרו אין להחמיר כראי הוא בה\"ג שפסק כר\"ע כו' ע\"ש ובנ\"י פרק נושאין על אנוסה דבדבר שאין אסור לבן נח מן התורה רק מחמת חקותיהן מותר לגר ולא אמרינן שמא יאמרו באנו כו' עכ\"ה). "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כחוטף מצוה מן השוק י\"מ כחוטף מצוה שגזל מצוה מחבירו אם לא שהגיה שאז בעבירה היתה ביד חבירו אבל אין ל' חוטף מן השוק משמע הכי דהול\"ל חוטף מצוה מחבירו אלא משמע כקונה מצוה בשוק וכפירש\"י א\"נ ה\"ק מה שקנהו מחבירו בשוק שבשוק מורה על המקח והממכר נחשב לו כאילו חטפו ואינו נחשב לו למצוה כיון דלאותו נמי נעשה המצוה דמה לי שהס\"ת בידו או ביד המוכרה אבל כשהגיה ותקנה המצוה נעשית על ידו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " כדי לקנות חדש אסור כתב ב\"י בשם הר\"ר מנוח דהיינו דוקא משום פשיעותא הא אם החדשה לפניו אלא שצריכה פדיון או קנייה מותר למכור הישנה ע\"כ וצ\"ע דהב\"י כתב תחילה דעת הר\"ן דנקטי רבותי לחומרא ואחר כך כתב דעת ר\"מ כאילו אין פלוגתא ביניהן משמע דגם הר\"ן מודה בזה כיון דהס\"ת מונחת כתובה בבית הסופר וליכא למיחש לפשיעותא וזה ודאי אינו דהא בגמרא פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ז ע\"א) איבעיא להו אפי' בכה\"ג וז\"ל הגמרא איבעיא להו מהו למכור ס\"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה בקדושתו אסור א\"ד כיון דלא מצינו תו לעלוייה בקדושתו מותר בעילוייה זו מישן לחדש כו' עד ת\"ש דאמר רבה ב\"ב חנה אר\"י משום רשב\"ג לא ימכור אדם ס\"ת ישן ליקח בו חדשה התם משום פשיעותא כי קאמרינן כגון דכתוב ומונח לאפרוקי מאי ולא איפשיטא שם האיבעיא ופירש\"י משום פשיעותא שמא משימכר שוב לא יקנה ומתוך כך יפסדו הדמים כי קאמרינן כגון דמנח לאפרוקי דכתב כבר החדש בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים עכ\"ל והרי\"ף לא הביא בהלכותיו הך איבעיא אלא כתב הא דרשב\"ג לא ימכור אדם ס\"ת אפי' לישן ליקח בו חדש וכתב עליו הר\"ן אע\"ג דבגמרא איבעיא לן דדילמא בכה\"ג דחדש מונחת בבית הסופר רשב\"ג מודה דמותר למכור מ\"מ הרי\"ף סתס לן משום דכל כה\"ג מינקט לחומרא עדיף עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש שם ריש דף מ' ואם כן ש\"מ דהר\"ן ס\"ל דמאן דכתבו הא דרשב\"ג סתמא אפי' בכה\"ג אסור ולא כדעת רבי' מניפ וא\"כ רבינו שכתבו גם כן סתמא ודאי משמע דס\"ל דאפי' בכה\"ג אסור ואף ע\"ג דבא\"ח סימן קכ\"ג כתב ז\"ל מוכרין חומשין מותר ליקח בדמיהן ס\"ת אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור וכתב שם ב\"י ז\"ל ורבינו הגדול מהרי\"א ז\"ל כתב שמדברי רבינו שכתב אבל איפכא להורידן לא. משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידו מקדושתן אבל בכיוצא בהן שרי ושכן מצא כתוב בשם הר\"ר יונה ז\"ל עכ\"ל מזה אין להוכיח דרבינו ס\"ל דמכ\"ש דמותר למכור ישן כדי ליקח חדש דשאני התם דאיירי שכבר מכרו הס\"ת ובהא ס\"ל דמותר ליקח בדמיהן כיוצא בהן אבל לכתחלה ודאי קי\"ל דאסור למכור ס\"ת כדי ליקח בדמיהן כיוצא בהן וכן מחלק שם בגמרא בהדיא דף כ\"ז ע\"א וכ\"כ האשיר\"י בהדיא דאיכא סילוק ז\"ל ואפי' אי ס\"ת כתובה ומונח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא לתת דמים אסור למכור אבל מכרו דיעבד את הישן מותר ליקח בדמיו את החדש עכ\"ל ומזה ג\"כ יש לתמוה על הב\"ני שכתב שם בסימן קכ\"ג ושם בש\"ע דעת הר\"ן הנ\"ל וכתב עליו ורבינו הגדול מהרי\"א כתב שמדברי רבינו משמע דוקא שלא יורידם דמשמע דהר\"ן אינו מודה בזה אפי' אי כבר מכרו וז\"א ודו\"ק בב\"י שהביא כאן ובא\"ח סימן קכ\"ג שכתב לשון הר\"ן מ\"ש במשנה ר\"פ בני העיר ואפשר דלא ראה דבריו מ\"ש שם בגמרא על האיבעיא מ\"ש ברי\"ף דף שס\"ו ע\"ב ומש\"ה כתב מ\"ש ודו\"ק ורמ\"א כתב בספרו בד\"מ ז\"ל כתב ב\"י והר\"ר מנות כתב כו' הא אם חדשה לפניו מותר עכ\"ל משמע דהיה מגיה בב\"י והר\"ר מנוח כתב דהוא ל' פלוגתא על הר\"ן אבל אכתי צ\"ע דלמאי נ\"מ כתב ב\"י דהוא בעצמו פסק בש\"ע סתם אסור וכן צ\"ע על רמ\"א שהעתיקו כיון דלאו הלכתא הוא: "
                ],
                [
                    " אפילו אין לו מה יאכל וכתב רמ\"א כ\"א ע\"י הדחק כדי ליישב תמיהת הג\"ה מיימוני עיין בב\"י שהביאו שכתבו דכיון דמותר למוכרו ללמוד תורה ולישא אשה כ\"ש שמותר מפני חיי שעה כו' (אלא שאינו רואה סימן ברכה עכ\"ה) ע\"ש: עיין בב\"י שכתב בד\"ה וכתב עוד הר\"ר מנוח כו' עד אלא שכתב רבינו בטור א\"ח סי' קנ\"ג גבי ב\"ה וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו לעשות בדמיו מה שירצה אפי' ס\"ת כו' ע\"ש שדייק הב\"י שהרא\"ש ורבינו ס\"ל דיחיד יכול למכור ס\"ת שלו אלא שאין רואין בו סימן ברכה ול\"נ לי מדכתב הרא\"ש ל' דיעבד יחיד שמכר ס\"ת כו' הביאו רבינו כן לקמן בסימן רפ\"ב (ודוחק לומר שנקט ל דיעבד משום דאין דרך למכור משום דאין רואה בו סימן ברכה) ש\"מ דס\"ל דלכתחילה אסור ליחיד למכור הס\"ת והכי מסתברא שהרי מ\"ע הוא על כל יחיד לכתוב לו ס\"ת ואיך יהיה לו רשות למכרו. ומ\"ש רבינו בא\"ח סימן קנ\"ג אפי' ס\"ת לא כ\"כ אלא שאם אירע שמוכרו שמותר להשתמש בדמיו ולעשות בהן מה שירצה ואינו מחויב לקנות בהן ס\"ת אחר וע\"ז קאי התם ודו\"ק וע\"ל מ\"ש בס\"ם רפ\"ב: "
                ],
                [
                    " מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת כו' פירוש גם זה בכלל העשה והמוקדם אבל מ\"ע דס\"ת גם כן במקומה עומדת ב\"י ולעד\"נ שזהו דוחק גדול לפרש כן דעת הרא\"ש ורבינו שסתמו דבריהם וכתבו דזהו לא נאמר אלא לדורות ראשונים שהיו כותבים סתם ולומדים בה אבל האידנא כו' דלפי' ב\"י הכי הול\"ל בדורות הראשונים לא היו מחויבים לכתוב אלא ס\"ת אבל בדורות הללו מחויבים ג\"כ בקניית וכתיבת שאר ספרים ועוד מדסיים וכתב והן הן הספרים שאדם מצווה לכותבו כו' משמע אלו הן ולא ס\"ת ועוד זיל בתר טעמא דהא הש\"י צווה עלינו לכתוב ס\"ת כדי ללמוד מתוכה נמצא דבדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה על כל אדם מישראל ומה שהקשה ב\"י דהרא\"ש הול\"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס\"ת וילמדו בהם לא לפוטרה ממצות כתיבת ס\"ת נלע\"ד ליישב כמ\"ש בפרישה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וה\"ר ברוך נסתפק כולי משום דבפיגול כתיב לא יחשב ובעי דיבור ותרומה ניטלת בלא דיבור ובשליחות יד כתיב על כל דבר פשע והחושב לשלוח יד בפקדון חייב כל' הזה כתמונתו וצלמו כתב הרא\"ש בשם רבינו ברוך בהלכות קטנות ע\"ש דף ע\"ג ע\"ב והביאו ג\"כ ב\"י כאן ע\"ש והוא תמוה וצריך ביאור להולמו מ\"ש והחושב לשלוח יד בפקדון הוא חייב דז\"א ודלא כמאן כי פלוגתת ב\"ש וב\"ה בס\"פ המפקיד סוף (בבא מציעא דף מ\"ג) ז\"ל החושב לשלוח יד בפקדון ב\"ש אומרים חייב וב\"ה אומרים פטור עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עכ\"ל המשנה ושם בגמרא מפרש טעמא דב\"ש משום דכתיב על כל דבר פשע מלמד שחייב על המחשבה כמעשה כו\" וכתבו התוס' שם ז\"ל החושב לשלוח יד הך מחשבה הוי דיבור כדיליף מעל כל דבר פשע וכן מחשבת פיגול נמי הוי בדיבור ולא בלב כו' וכפירש\"י שם שכתב ז\"ל החושב לשלוח יד אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי עכ\"ל הרי לפנינו דאפי' לב\"ש אינו חייב במחשבה גרידא כ\"א בדיבורו וכ\"ש לב\"ה דאינו חייב אפי' בדיבור עד שיעשה המעשה דשליחות יד ואיך סתם הרא\"ש וכתב דהחושב לשלוח יד בפקדון הוא חייב שוב עיינתי בספר התרומה שחיבר רבינו ברוך בהלכות ס\"ת שלו בסימן קצ\"ב ולא כתב האי בבא דשליחות יד אלא נסתפק אי יש לדמותו לפיגול דבעי דוקא דיבור או לתרומה דסגי במחשבה ונראה לע\"ד דה\"פ דמייתי משליחות יד דג\"כ מוככו משם דלא סגי במחשבה גרידא שהרי שם במשנה כתבו אליבא דב\"ש דהחושב בשליחות יד חייב וע\"כ לא איירי במחשבה גרידא דהא ילפותיה הוא מדכתיב גביה על כל דבר פשע ש\"מ דבעי דיבור ולמה נקט המשנה בלשונו ל' החושב וצ\"ל ע\"כ משום דא\"א לטעות ולמימר דבמחשבה סגי דס\"ל דבמחשבה לאו מילתא הוא בשום מקום וא\"כ ה\"ה בעיבוד עורות דכוותיה אלא לפ\"ז הו\"ל למכתב זה אצל הוכחה דפיגול דהוא ג\"כ מעין זה ולאו קושיא הוא משום דבעי לחלק ביה ולמכתב תליה ע\"כ טוב לדבר כו'. והיותר נראה לפרש איפכא ולומר דאפשר דמי שנסתפק מכח שליחות יד לא ס\"ל כהתוס' אלא ס\"ל דב\"ש מחייב אמחשבה לחוד וא\"כ שפיר מביא ראיה דאף דב\"ה פליגי היינו משום דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו אבל אי לא\"ה היה מודה לב\"ש דבמחשבה מחייב אע\"ג דכתיב על כל דבר פשע ש\"מ דמחשבה הוי כדיבור. והיותר נראה דאינו מדברי ה\"ר ברוך ולא מדברי הרא\"ש אלא הגה\"ה היתה כתובה בחוץ בגליון שכתב א' מהלומדים שהביא ראיה משליחות יד דומה למ\"ש בפנים בפיגול והמדפיס סידר בפנים והא ראיה שבספר התרומה ליתא וכמ\"ש לעיל. ועיין בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס\"ג ע\"א) בתוס' בד\"ה ר\"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין מכאן מדקדק ר\"י הא דקרי בכל דוכתא פיגול פסול מחשבה לאו דוקא דאינו פיגול עד שיוציא בשפתותיו כו' ע\"ש שדייק ע\"ד שכתבתי בשליחות יד וכמ\"ש התוס' הנ\"ל דפ' המפקיד ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " מי שעושה גוילים ולא דק פירוש קלף. עיין ברא\"ש דה\"ק בסופו דכתב שם ג\"כ תשובה זו ושרב משה גאון היה קורא לדק קלף ושכתבו עליו ז\"ל ולא קלף ניהו אלא חיפא שמיה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ ולענין מגילה תנן כתבה על הדיפתרא לא יצא ודיפתרא מליח וקמיח ולא מפיץ וכ\"ש דק דלא קמיח עכ\"ל ע\"ש נמצא מ\"ש רבינו כאן דק פי' קלף ר\"ל שר\"מ גאון פירשו כן ולא שהוא ג\"כ ס\"ל הכי: (כתב בא\"ו דאם שינה בקלפים שלנו וכתב במקום שיער פסול וכן עשה ר\"ת מעשה עכ\"ל בהלכות תפילין. ובתשובת ר\"י מינץ דאנו כותבין על קלף ולא על גויל משום זה אלי ואנוהו כי על קלף יותר נאה כי הגויל לא הוסר ממנו כ\"א השער גם היתה כבדה יותר מדאי עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל והעמוד שעושין לה בסופה הוא בכלל זה כ\"כ הרא\"ש בה\"ק עצמן בהלכות ס\"ת וכ\"כ ג\"כ בהלכות קטנות שנעתקו על הל' הרי\"ף שעובי העמוד הוא בכלל השני טפחים ע\"ש אבל בפ\"ק דב\"ב כתב הרא\"ש וז\"ל בשמעתין מוכח דהקיפו ששה טפחים בהדי עמודים קאמר גבי ס\"ת שמונחת בארון דמסתמא היה העמוד בתוכה כשמונחת בארון והיה עוביה שני טפחים וצ\"ל שיש שיעור לעובי העמוד דאל\"כ מאי האי דקאמר רב כהנא כתב מ' ס\"ת ולא איתרמי ליה אלא אחד אמאי ירבה או ימעיט עובי העמוד עד דאיתרמי ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר וכשהיו מוציאין הס\"ת לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודין וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודים כדי שיכנוס באותן שני טפחים שבצד הלוחות אז ניחא דעוביין ב\"ט היו בלא עמודין עכ\"ל מל' זה משמע דספוקי'מספקא ליה אם העמוד בכלל השני טפחים וכתב ב\"י וע\"פ זה י\"ל דבריו בהל' ס\"ת (וז\"ל שם יראה דהנך ו' טפחים בהדי עמודים קאמר דהא בפ\"ק דב\"ב קאמר בס\"ת שמונחת כ\"ו ועמוד אחד היה לו ואם אין שיעור לעובי העמוד בקל כו' ועיין בב\"י שמביאו) דה\"ק בפ\"ק דב\"ב משמע דהנך ו' טפחים בהדי עמודים הם אבל ק' לזה שאם אין שיעור לעובי העמוד בקל יכול לשער וכו' וא\"כ אמאי רב כהנא כתב ע'ס\"ת ולא איתרמי ליה אלא חד הלכך מידי ספיקא לא נפיק עכ\"ל ונראה דא\"ל מ\"ש אבל ק' לזה שאם אין שיעור לעובי העמוד כו' דילמא יש שיעור לעוביו והשתא א\"ש הכל ולמה מספקא ליה להרא\"ש אם העמוד הוא בכלל או לא נימא דהוא בכלל כמו שהוא משמעות הגמרא ויש לו שיעור די\"ל דס\"ל דא\"כ לא הוי שתקי חכמים מליתן שיעור לעובי העמוד ומדלא מצינו בשום מקום שנתנו שיעור לעביו א\"כ הסברא נותנת שאין לו שיעור וא\"כ אם הוא בכלל קשיא הא דרב כהנא ולכן כתב הרא\"ש דספיקא הוא לכל הפחות ולכאורה היה נראה שכך י\"ל כ\"כ דברי הרא\"ש שכתב רבינו אבל נראה שדוחק הוא לפרשם כן דא\"ב יהיו דבריו סתומים ביותר שאם יהיה כוונתו כמו שפי' ב\"י היה לו להביא דברי רב כהנא כי היכי דנבין כוונתו ומדלא הביאם נראה שפירושו כפשוטו כמו שפירשתי בפרישה ונראה שג\"כ כך פי' דבריו בה\"ק ואע\"פ שבב\"ב נסתפק הרא\"ש בעובי העמודים י\"ל שכך הוא דרך הפוסקים שפעם אחת מספקים דרך שקלא וטריא ופעם אחרת מיחדים ומעמידין דבריהם לצד אחד ג\"כ שזה הלך אחר פשוטי סוגיית הגמרא וכן התוס' כתבו דמוכח שם דעמוד הוא בכלל: ז\"ל רמ\"א יש סופרים שמדקדקים לכתוב אותיוח בי\"ה שמו בראש העמודים וכן קצת המדקדקים לכתוב וי\"ו בראש העמודים וקורין אותן ווי העמודים אין לדקדק בכל זה ואפי' המדקדק יזהר שלא ימעט או ירחיב הכתב לפעמיים משום זה כי כל הדברים האלו אין להם שורש על מה שיסמוכו עכ\"ל והוא מדברי המרדכי סוף ה\"ק וסמ\"ק וה\"מ וב\"י הביאם ע\"ש שהמרדכי כתב ע\"ז אי איישר חילי אבטלנה וה\"מ קראם בורים ע\"ש ועיין בהגהות מ\"ו שנכתב בס\"ס רע\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלא ג' בתוך הדף וב' חוצה לו כו' שכח לכתוב השם כולו תולה אותו בין השיטות אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי פסול ובשאר תיבות יכול לתלות חצי תיבה רמב\"ם ורבינו כתבו בסימן רע\"ו: "
                ],
                [
                    " יניח המקום חלק אבל למשוך האותיות ולעשות גדולות עד סוף השיטה אסור לשנות או אחד מחבירו לא להגדילו ולא להקטינו לבד מן המקובלים לבעלי המסורות ה\"מ כ\"ז דתפילין וא\"ל הא כתב לפני סימן זה לפיכך אם לא נשאר לו אלא פסוק כשמגיע ליריעה אחרונה כו' אע\"פ שאין בפסוק האחרון כו' יעשה ארוכות כו' משמע שמותר להגדיל האותיות בין לארכן ובין לרחבן די\"ל הואיל שהוא בסוף הספר לית לן בה אם משנה הכתב שאין אסור אלא כשיש כתב לפני השינוי ולאחריו דאז מיחזי כמנומר: "
                ],
                [
                    " אבל אם אין בה אלא ב' אותיות כו' והמרדכי והסמ\"ק אוסרים אפי' מתיבה גדולה לכתוב ב' אותיות הנראות כמו תיבה בפני עצמה וכ\"פ רמ\"א (ובפסקי מהרא\"י סימן צ\"ג דוקא לכתחלה אסור לעשית ג' חוץ לדף אבל בדיעבד הס\"ת כשרה ומותר לקרות ממנה אע\"ג דאיכא אחרת וכ\"כ מהרי\"ק שורש ק\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " תמה שתהא מוקפת גויל כו' דכתיב וכתבתם שיהיה כתיבה תם וכתב הרא\"ש בתשובה כלל מ\"ו שאם כתב אלף למ\"ד ביחד אינו כשר דבעינן כתיבה תמה שתהא מוקפת כו' וכ\"כ רבינו ג\"כ בטא\"ח סימן ל\"ב כתיבה תמה שיהא כל אות כו' דמשמע שיהא מוקפת גויל הוא פי' על תיבה תמה אבל בגמרא פרק הבונה (שבת דף ק\"ג ע\"ב) איתא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפי\"ן עייני\"ן כו' דמשמע דפי' של תמה הוא שלא יעשה אלפי\"ן עייני\"ן וכן איתא נמי ברי\"ף ובמרדכי בהל' ס\"ת שלא יכתוב כו' אבל הרא\"ש בה\"ק שלו לא כתב שלא יכתוב בשי\"ן אלא ולא בוי\"ו ודין בפני עצמו הוא וכן משמע בקיצור פסקי הרא\"ש וכן משמע מפירש\"י דפי' תמה שלם כהלכתו ופי' שתהא כתיבה תמה לענין מוקפת גויל ולא יכתוב אלפיי\"ן עייני\"ן הוא דין בפני עצמו ולא מן וכתבתם הוא דמפיק וכך הם דברי רבינו והשתא א\"ש שכתב הרא\"ש בתשובה שאם כתב אל\"ף למ\"ד ביחד אינו כשר דבעינן כתיבה תמה שתהא מוקפת גויל כו' והא דאיתא בפרק הקומץ אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה אין להקשות מאי קמ\"ל רב יהודה הא כבר איתא בפ' הבונה מוכתבתם דצריך שתהא מוקפת גויל י\"ל דקמ\"ל דפסולה אפי' בדיעבד ודבעי' מד' רוחות ועוד דאי לאו רב יהודה לא הוי ידעינן פירושו של שיהא כתיבה תם ואשמעינן רב יהודה שאיירי לענין מוקף גויל וסברת מחלקותם שרב אלפס גורס שלא יכתוב כו' והרא\"ש ולא הוא מפני שהרא\"ש סובר שמה שאמרו שלא יכתוב אלפי\"ן עייני\"ן פי' כמשמעו שלא יכתוב במקום אל\"ף עיי\"ן וזה אין במשמעות שיהא כתיבה תם ולכן מוכרח הוא לפרשו לענין מוקף גויל ורב אלפס סבר שמה שאמרו שלא יכתוב אלפי\"ן עייני\"ן פי' שיזהר בכתיבת האל\"ף שיעשנה כתיקונה שלא תהא נראית כעי\"ן שבקל יכול לבא לידי טעות בכתיבה והוא ידוע לסופרים כמו שמבואר בברוך שאמר שנתקן בענין כתיבת ס\"ת ותפילין וזהו במשמעות שיהא כתיבה תם וכבר הארכתי בזה בתשובה שכתבתי על ענין זה: "
                ],
                [
                    " חוץ מרגל הה\"א והקוף כר ואם נוגעת פסול מהרי\"ק בתשובה סימן צ\"ח הבין מדברי רבינו שהוא פסול ולא מועיל תיקון אחר שכתב סתם שהוא פסול ולא אמר שיועיל בו תיקון אבל מהר\"ם מפאדווה כתב בתשובה אדרבה מצינו בהדיא בהרא\"ש בה\"ק ז\"ל פסולה עד שתיקן אבל בתפילין אין תקנה כי צריך לכתוב כסדרן עכ\"ל ואיך נאמר שרבינו חולק עליו ע\"ש עכ\"ה) (ועיין בריב\"ש סימן קמ\"ו יש ליזהר לכתחילה שלא לערוב ולמשוד אותיות שיטה זו לשיטה שלמעלה ממנו ובדיעבד כשר דאל\"כ לא היינו עושין בגט ע\"כ עכ\"ה): ויש ליזהר לכתוב ס\"ת שלא יהא א' מקרא אותו והוא כותבה על פיו עד שיחזור ויקרא אחריו בפיו וה\"ה לתפילין ומזוזה והמחמיר תע\"ב (וכ\"כ ב\"י בשם סמ\"ג וסה\"ת וסמ\"ק ותוס' עכ\"ה) ס\"ה אלפס\"י מ\"ו: כשכתב עזרא התירה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת (ר\"ל תיבות הנקודים כגון איו שבאליו וק\"ל עכ\"ה) יאמר הלא לא מחקתיו תוס' דפרק רבי ישמעאל במסכת זבחים מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " הפתוחה צריכה להיות פתוחה מראש הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות והסתומה כדי ג' אותיות. תימה מנ\"ל לרבינו האי חילוקא אליבא דהרא\"ש דהא הרא\"ש הסכים להירושלמי ובירושלמי שהביא משמע דאין חילוק בין ריוח פתוחה לסתומה. וגם במ\"ס שהביא איתא בהדיא בה\"ק שנדפסו באשר\"י ג' אותיות גם לפתוחה וכ\"כ התוס' בהדיא בפ' הקומץ ריש (מנחות דף ל\"ב) בשם מ\"ס וכ\"כ סה\"ת בשמו. וגם המרדכי כ\"כ בשם ר\"ת שמצא כ\"כ במ\"ס. ומ\"ש המרדכי שם והביאו ב\"י בסימן זה דבמ\"ס כתב ריוח בין פרשה לפ' ג' שמות של ג' אותיות כתבתי שם במרדכי שלי בשם מ\"ו דמ\"ש מ\"ס ר\"ת מקצת ספרים ע\"ש וא\"נ י\"ל דנוסחאות נוסחאות ישנו במ\"ס אבל הרא\"ש וסה\"ת והתוס' כולן כתבו בשם ר\"ת הגירסא ג' אותיות לחוד ועוד דהרא\"ש כתב בה\"ק בהלכות מזוזה בד\"ה ומאי פתוחות כו' עד והאידנא נהגו להניח מעט חלק בתחילת השיטה ואח\"כ מתחיל והיה אם שמוע והוא פתוחה לפי הירושלמי ומ\"ס כו' ומדכתב מעט חלק ש\"מ דא\"צ ריווח ט' אותיות לפתוחה (וכל' הרא\"ש כתבו ג\"כ התוס' פרק הקומץ ריש (מנחות דף ל\"ב) ע\"ש) ועוד דשם באותו דיבור בסופו מסיק הרא\"ש וכתב וז\"ל שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה גם בראש השיטה לקיים מ\"ש והאידנא נהגו עלמא בסתומות ש\"מ דג' אותיות מיקרי פתוחה דאל\"כ למה כתב שיניח פחות מג' אותיות. מיהו אין זה ראיה דהא ע\"כ גם פרשה סתומה צריכה להיות למ\"ס חלק כשיעור ג' אותיות ולמה כתב שיניח פחות. וע\"כ צ\"ל דס\"ל דמ\"ש והאידנא נהוג עלמא בסתומות ר\"ל סתומות לגמרי פחות מכשיעור פרשה סתומה כמו שנהגו סופרי אשכנזים שלא להניח חלק כלל בסוף פ' והיה אם שמוע בתפילין וכמ\"ש בתשובה והארכתי בכמה ראיות שהדין עמהן ע\"ש. ועי\"ל דס\"ל דאף דלפ' סתומה בעינן ריוח חלק כשיעור ג' אותיות מ\"מ א\"צ להיות במקום אחד אלא מצטרפין יחד הריוח שמניח בסוף שיטה למה שהניח בתחילת שיטה לכך קאמר שיניח פחות מג' אותיות בראשה ובסופה. אבל לא יניח ג' אותיות דזה מיקרי פתיחה ועכ\"פ סתומה לא מיקרי ובזה נתיישב נמי ל' מ\"ס שהאריך וכתב ז\"ל כמה יניח בראש שיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לפתוב שם של ג' אותיות וכמה יניח באמצע ותהא נקראת סתימה כדי לכתוב שם של ג' אותיות כו' דק' דהול\"ל בקיצור שיעור פתוחה וסתומה הוי כדי לכתוב עליו ג' אותיות אלא שזה בראש וזה באמצעי. ואפשר דמכח האי קושיא גרס רבינו במ\"ס כשיעור פתוחה כדי לכתוב ג' שמות של ג' ג' אותיות. אבל כל הספרים והפיסקים ל\"ג הכי ונראה דמש\"ה חלקינהו לתרי בבות מטעם שכתבתי דשיעור פתוחה בעינן במקום אחד משא\"כ לשיעור סתומה ואף ע\"ג דקאמר דסתומה הוא באמצעי וממילא יהיה הריוח גם כן במקום אחד צ\"ל דפשוט ליה כל שמניח קצת חלוק בסוף השיטה וקצת בראשה גם כן מיקרי באמצע וק\"ל מ\"מ מכל הני משמע דגם לפתוחה שיעורה כדי לכתוב ג' אותיות ודלא כרבינו ואפשר דסמך רבינו בזה אסדר הקדמונים שמחלק בזה בין פתוחה לסתומה וצ\"ע: כתב ב\"י על מ\"ש הטור ולכן לא אכתוב אלא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל כו' ז\"ל וירא שמים יצא ידי כולם ויעשה בענין שבפ' פתיחה יסיים פ' שלפניה באמצע השיטה וישייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש השיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פ' שלפניה בתחילת השיטה (ר\"ל יכתוב איזה תיבות מפרשה שלפניה בתחילת השיטה וק\"ל) ויניח חלוק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין להרמב\"ם בין להרא\"ש עכ\"ל וכתב הרמ\"א ע\"ו ואם לא יוכל לכוין כך לא יסיר מדברי הרמב\"ם בזה כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר ומ\"מ אם נמצא ס\"ת שאינה כתובה לפי דבריו אין לפסלה כי יש גדולים שיש להן סברות אחרות בזה עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ואש נשאר פחות מזה אי שסיים בסוף השיטה וז\"ל הרמב\"ם אם לא נשאר אלא מעט או לא כלום מניח חלק שיטה שתחתיה כולה ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחילת השיטה השלישית ונמצא פנוי ביניהם שיטה ובסתומה אם לא נשאר באמצע כשיעור ושיכול לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מהסתומה יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתיב פרשה הסתומה ואם סיים פרשה שלפניה בסוף השיטה מניח מתחילת שיטה שניים כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה כו' נמצא שהפתוחה לעולם מתחלת בראש השיטה וסתומה אינה בתחילתה לעולם עכ\"ל הרמב\"ם: אכן מה שנהגו לכתוב ביה שמו והם ב' דבראשית י' דיודוך אחיך ה' דהבאים שי\"ן דשמר לך וי\"א שי\"ן דשופטים ושוטרים מ\"ם דמם טובו אהליך ו' דואעידה בם חפשתי בכל ספרי הגאונים ולא מצאתי וכל ס\"ת העשויה כן פסול (פי' בשי\"ן דשופטים דהא היא סתומה וכן בי' דיודוך כו' שהרי פרשה יהודה אתה כו' פתותם וא\"כ א\"א להיות בראש הדף אא\"כ שלא היה כתב בשיטה התחתונה אלא ב' תיבות יהודה אתה שהן ח' אותיות וזה לא יתכן לעשות כן) כדאיתא בהגהות מיימוני פ\"ז דהלכות ס\"ת. ומה שנהגו הסופרים להתחיל כל עמוד בוי\"ו נראה שיש בו איסור שהרי אותן העמודים יש מהן רחב ויש מהן קצר לפעמים אותיות גדולות אשר לא כדת ולפעמים אותיות משונות וארוכות כדי שיגיע לראש כל עמוד וי\"ו ואילו היה לו לכתוב ס\"ת הייתי נזהר שלא יהיה שום עמוד מתחיל בוי\"ו חוץ מואעידה בם עכ\"ל הר\"ם ותוספת אלפסי מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אלהיכם אלהיהם כו' דכל הנטפל לשם מלאחריו כו' ולכך מתמיה ב\"י על רבינו למה חוזר וכתב האלהים כיון שכבר כתב אלהים וכתב שית לגרוס אלי האלים ונראה דבב\"י הוא טעות סופר וצ\"ל אלהי האלהים וכן איתא בהדיא באשר\"י פרק שבועת העדות אלקי האלקים (ר\"ל ואז אינו רשאי למחוק הה\"א שהיא טפל לשם שלפניו והוי כמו כם באלהיכם וק\"ל עכ\"ה) וכתב ב\"י ולאו למימרא דב' שמות הללו השהם סמוכין דשניהן קודש הם דליתא אלא הראשון קודש והשני חול כדאיתא במ\"ם וטעמאו דהאלקים בתרא קאי אשופטים ושרים והוא יתברך שופט עליהם כי רם ה' עכ\"ל ב\"י ובזה התירוץ נתיישב התמיה לפני גי' הספרים הכתובים שראיתי שלא כתב מתחילה אלקים אבל ספרים הנדפסים שכתוב בהם גם כן אלקים צ\"ל דחד טועות סופר הוא וי\"ל ג\"כ דאשמועינן דאע\"ג דהאלהים נמחק אפ\"ה אלהי הדבוק לו אינו נמחק: ' "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אין תופרין ס\"ת אלא בגידי בהמה כו' מעשה בא לידי שנקרע ס\"ת ונתחלקה לשנים ותפרוה במשי והתרתי לקרות אע\"ג דאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור וכ\"ש ס\"ת שחסרה יריעה והאי נמי כיון דמצותה לתפור בגידין כאילו תפר חציה דמי והאי לחוד קאי מוטב שידחה כבוד הציבור היכא דלא אפשר קודם שתדחה תקנת חכמים לקרות בתורה ומיהו באותה יריעה עצמה אפי' תפרה בגידין אסור לקרות בה (ובת\"ה סימן נ\"א דבשעת הדחק שאין כאן מי שיתקן הגידין מותר מיהו אם אפשר לתקן אין קורין עד שיתקנה ע\"כ הגהות): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (במרדכי ע\"ב דמגילה פסק דאם מצא טעות בשעת הקריאה אם לא קרא ג' פסוקים יקרא הטעות בע\"פ או שהוא רביעי בר\"ח וחה\"מ דצריך לסיים הפרשה דאין מוסיפין עליהן או שהחסרון סמוך לפרשה ב\" פסוקים דא\"א להפסיק אבל אם הוא בענין שיכולין להפסיק פוסקין ולוקחין אחרת וגומרין הקריאה עכ\"ל ראבי\"ה. ואגור בשם מהר\"י מולין ור\"י. א\"ז ומהרא\"י בפסקיו סי' ע' שמורין דכשנמצא טעות בס\"ת אין לקרות בס\"ת אחרת ורמ\"א בד\"מ מחלק אם נמצא טעות מעט כחסר ויתיר וכדומה יש לנהוג כדברי האגור דבזמנינו לא נמצא ס\"ת שאין בה טעות כזו אבל אם נמצא טעות שאינו שכיח בשאר ספרים יש לנהוג כדברי ב\"י ע\"ש עכ\"ה) הקורא בחומשים על ידי הדחק אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' והראיה עיין במרדכי ס\"פ הניזקין מ\"ו (עיין מ\"ש רמ\"א בא\"ח סימן קמ\"ג ס\"ד, עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם <br>נקרע בין שיטה לשיטה או בין דף לדף שלא כנגד הכתב עד שאילו נקרע נגד הכתב היה נכנס תוך ג' שיטות כו' ז\"ל הגמרא פרק הקומץ דף נ\"א ע\"ב בעי רב יהודה בר אבא בין דף לדף בין שיטה לשיטה מאי תיקו. ופרש\"י בין דף לדף שלא כנגד הכתב עד שאילו נקרע נגד הכתב היה יותר מג' שיטין בין שיטה לשיטה אם נקרע יתפור או לא יתפור עכ\"ל. דוק בלשון רש\"י שלא כתב גם על בין שיטה לשיטה שנקרע כ\"כ שאם נקרע למעלה היה נכנס תוך ג'. אלא פי' וכתב סתם אם נקרע יתפור כו' וגם לא הי\"ל לרש\"י לכתוב כלום וממילא הוה מתפרש נקרע בין שיטה לשיטה כמו שפי' בין דף לדף אלא ודאי ס\"ל דבין שיטה לשיטה דהקרע הוא דרך רחבה של קלף ואין דרך לתפור ברחבה של קלף איבעיא ליה אפי' בקרע כל שהוא אי מותר לתפור או לא וכן משמע ל' רביני דמ\"ש עד שאילו נקרע לא קאי אלא אבין דף לדף ומשה\"נ היפך רבינו ל' הגמרא לכתוב תחילה בין שיטה לשיטה ואח\"כ בין דף לדף כדי לכתוב עליו עד שאילו נקרע כו'. ומיהו אינו מוכרח ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתבו נכרי כו' עיין בב\"י שהביא לשון הגמרא שגם בכתבו עבד או קטן או אשה פסולין ומן התימה שלא כתבו רבינו כמ\"ש בא\"פ בדין תפילין סימן ל\"ת ודוחק לומור דלא כתב כאן אלא מה שדינן לשרוף או לגניז משא\"כ בכתבו אשה דאף דאין יוצאין לקרות בה בציבור מ\"מ יכולין ללמוד מתוכ' דמ\"מ הול\"ל האי דינא דאין יוצאין בה שוב עיינתי ברי\"ף והרא\"ש שהשמיטו ג\"כ מימרא זו וצ\"ל שלא ס\"ל הדין כן כ\"א בתפילין ולא בס\"ת עיין בתשובתי שכתבתי בזה והארכתי שם בטוב טעם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " חייב לעמוד לפניו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ\"ש גמרא והא דאמרינן במסכת מכות טפשאי הני אינשי דקיימי קמי ס\"ת ולא קיימי קמי גברא רבא לאו משום דעדיף גברא רבא מס\"ת דהא איפכא אמרינן הכא אלא לומר דכיון שאלמלא הם היתה כרוכה ומונחת ואינהו מפרשי לה כדאמרינן התם דהא בדאירייתא כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא כמה טפשאי נינהו דלא סברי כשם שראוי לעמוד מפני ס\"ת כך ראוי לעמוד מפני לומדיה. ודומה לזה פי' בעקידת יצחק בפרשת חקת ע\"ש. ובתוספתא דהתם ה\"ק במה טפשאי הני אינשי כו' דהא למיקם מקמי ס\"ת לא ידעינן אלא מק\"ו דגברא רבא עכ\"ל פ\"ק דקידושין סקף דף תרל\"ה ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ויניחנו ע\"ג חמור כו' נקט כן משום דזהו אליבא דכ\"ע כו' עמ\"ש בפרישה וכתבתי כן לאפיקי מי\"מ דמ\"ש רבינו תחילה לא יניחנו בשק כו' וירכב עליו ר\"ל עליו על החמור דאפי' על החמיר אסור לרכוב כשהס\"ת מונח על החמור ודייקי כן מדכתב אח\"כ רי\"א דאפי' בלא פחד מותר להפשילו ע\"ג חמור ש\"מ דלדעת ראשונה אפי' ע\"ג חמור אסור. והא דכתב תחילה סתם אסור אע\"ג דיש בו פלוגתא משום דל' הרמב\"ם תפס דס\"ל כהרי\"ף רביה לאיסור. אבל ז\"א דא\"כ לא ישוו פירושו דלרכוב עליו דהא מ\"ש אח\"כ ואם היה מפחד מפני גנבים מותר אפילו לרכוב עליו רוצה לומר אפי' לרכוב על הס\"ת עצמו: כתב בתשובת הרשב\"א (וכ\"כ לעיל בסימן רמ\"ב ס\"ך עכ\"ה) דאין צריך לעמוד לפני התורה או רבו כשהוא במחיצה אחרת אע\"פ שרואה אותו ולכן כשהס\"ת בבימה א\"צ לעמוד א\"ל כשמראים הכתב לקהל אז נוהגין לעמוד מפני הכבוד עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות כו' ודע שהרמב\"ם דהל' ס\"ת כתב כל' רבינו לא יאחוז אדם ס\"ת כו' ולא יקרא בו כו\" וז\"ל ב\"י בפ' מי שמתו תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס\"ת בזרועו וקורא כו' ואף ע\"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרו ס\"ת בזרועו אלא דוקא כשקורא בו אפשר שהרמב\"ם ז\"ל מפרש דתרתי קתני לא יאחוז ס\"ת בזרועו אפי' אינו קורא בו וכן לא יהא קורא שם אע\"פ שאינו ס\"ת בזרועו דבכל חד מהני אית ביה משום לועג לרש דאחיזת ס\"ת אפי' בלא קריאה אית ביה מצוה עכ\"ל ב\"י ונראה דכן ג\"כ דעת רבינו שכתב ל' הרמב\"ם ומ\"ש לא יקרא בו ל\"ד אלא ר\"ל בו במ\"ש בתוכו ול\"ד בתוכו דס\"ת אלא מדאיירי לפני זה באחיזת ס\"ת נקט ל' קצרה דגם לא ילמוד תורה ומ\"ש רבינו בסימן שס\"ז וה\"ה ע\"פ ג\"כ כיון לכך ור\"ל דהברייתא תרתי נקט. וז\"ש רבינו אף על פי שכרוצה במטפחת ואז א\"א לקרות מתוכה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אסור לישב על המטה שס\"ת עליה וה\"ה לשאר ספרים ואפי' על מדרגות שעושין לפני ארון הקודש אסור להניח ספרים כ\"כ ר' מנו\"ח: לא יניח ס\"ת על ברכיו וב' אצילי ידיו עליו ה\"מ ונ\"ל דה\"ה שאר ספרים רמ\"א. וכתב עוד הר\"ר מנוח שבשעת המדרש והמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם ספרים ושלא בשעת המדרש ידקדק שיניח הספר ע\"ג דבר אחר כל שהו: "
                ],
                [
                    " אבל אין מניחין נביאים וכתובים ע\"ג חומשים כו' וכל זה מיירי בב' כריכות שכל אחד כרך בפני עצמו אבל בכרך אחד הכל שרי רמ\"א והוא מדברי תוס' דבכרך אחד אין גנאי והביא ב\"י בסימן רפ\"ג וכן רבינו כתבו בסימן הנ\"ל ולכאורה נראה שמכאן יש ראייה על ספרים שלנו שאין כתובים בגלילה שמותר ג\"כ לכרוך תורה נביאים וכתובים ביחד ואף ע\"פ דא\"א שלא יבא נביאים וכתובים ע\"ג תורה אם יפתח הכרך (וכ\"כ המרדכי ס\"פ השותפין עכ\"ה) ומ\"מ אין ראיה מכאן כ\"כ דדילמא שאני כשהם כתובים בגלילה דאז אין גנאי כ\"כ דאע\"ג דנביאים וכתובים נגללים על תורה מ\"מ הואיל והוא מוקף בו מכל צד אין נביאים וכתובים שוכבים על תורה לחוד אלא שוכב ג\"כ על המקום שהוא שוכב בו משא\"כ בספרים שלנו שאחד שוכב ממש ע\"ג חבירו אפילו אם הם בכרך אחד וק\"ל. וגם יש לחלק דהתם הואיל שהם נכרכים סביב התורה נראה שהם שמירה לתורה והוא כמו הדפין שנקראים טאבלי\"ן בל\"א שקושרים בהן ספרים שלנו שאין בהן צד איסור הואיל שהן שמירה לספר: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו לכאורה קשה איך כתב כן בסתם כאילו הכל מודים בזה ואח\"כ כתב בשם הרא\"ש שהסכים לדברי הרמב\"ם והרי\"ף שהיקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו. משמע מזה דהרמב\"ם דמחמיר ס\"ל דבעינן תורה שלימה דוקא אלא שמותר לכתוב מגילה מגילה אם דעתו להשלים כל התורה ולהשלימה לחומש דנקט משמע לכאורה דר\"ל כל התורה וקראו חומש מפני שכיון שנכתב מגילה מגילה שם חומש עליו. וכן היה נראה לכאורה מ\"ש רבינו מתחילה מותר לכתוב כל התורה חומש חומש ר\"ל כל התורה דוקא פי' כשכותב כל התורה אלא שכותב כל חומש בפני עצמו בכה\"ג דוקא מותר דהוה כמו דעתו להשלימה דכתב הרמב\"ם דכשכותב חומש הראשון בפני עצמו אזי דעתו לכתוב מיד אחריו גם שאר חומשין רק שכותבין כל חומש וחומש לעצמו ומש\"ה בכה\"ג לד\"ה שרי אבל לכתוב חימש אחד לבד אסור ואע\"ג דבגמרא פ' הניזקין ד' ס\" ע\"א קאמר דכותב חומש ל\"ד לס\"ת חסר דאין קורין בו דהתם חסר במילתיה הכא לא מחסר במילתי' הא פירש\"י ז\"ל שם חסר במילתיה שקורין לו ס\"ת וחסר הוא עד כאן לשונו ור\"ל משא\"כ בחומש דאין קורין לו ס\"ת מש\"ה אינו נפסל משום חסר לקרות בו אבל מ\"מ אפשר דאסור לכתוב חומש אחד אם אינו כותב ג\"כ שאר חומשין. אבל זהו דוחק דמ\"ד תורה חתומה ניתנה או לסברא דאמרינן כיון דאדבק אדבק בעינן דיהא כל התורה מחוברות המגילות זו לזו ולא יהיה כל חומש וחומש בפני עצמו וכמו שכתב הרא\"ש שמה\"ט כתב הרי\"ף דלא קי\"ל כוותייהו. אם לא שנאמר שהרא\"ש כ\"כ לדעת הרי\"ף ליישבו אבל הרמב\"ם ס\"ל האי סברא אלא כמו שכתבתי: "
                ],
                [
                    " לכתוב תורה שלימה לבנו ויש בו משום עת לעשות לה' וגו' עיין בב\"י שתמה על הרא\"ש והר\"ן הא בגמרא שם איבעיא ליה אביי מרבה אי משום דלא אפשר מתירין לכתוב מגילה מגילה והשיב לו רבה דאסור. ומסיק בטעם הרי\"ף דס\"ל דרבה דאסר לטעמיה אזיל דאמר התם האי ספרא דאפטרתא אסורלמקרי ביה בשבת משום דלאניתן להכתבוכיון דאסיקנא שם דלא היא דהא ר\"י ור\"ל מעייני בספרא דאגדתא כו' ה\"נ כיון דלא אפשר עת לעשות לה' כו' הוא ממילא משמע דנקטי' דכותבין מגילה לתינוק להתלמד מההוא טעמא גופא דעת לעשות לה' וזהו כפתור ופרח עכ\"ל ב\"י. ואני אביא ראיה אחרת שעליה סמך הרי\"ף והוא מהא דגרסינן בס\"פ מצות חליצה מר זוטרא משרטט וכתב לכולה פרשתא (פירש\"י גט חליצה וכתב מאן יבמי להקים וכן כולם) מתקיף לה מר בר אידי והא לא ניתן לכתוב פי' בפרק הניזקין קתני אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה) והלכתא כוותיה דמר זוטרא עכ\"ל הגמרא. והנה ס\"ל להרי\"ף מדלא חש להשיבו. גם סתמא דגמרא פסק כמר זוטרא בלא טעם ש\"מ דס\"ל פשוט דכותבין מגילה להתלמד בה ומש\"ה סתם הרי\"ף וכתב וכן הילכתא כיון דסתם גמ' הנ\"ל ג\"כ סתם וכתב דהלכתא כמר זוטרא ואפשר דה\"ט משום דקי\"ל כר' יהודה דאמר הכי שם בפרק הניזקין ולא כת\"ק דפליג עמו. ואף שרש\"י כתב שם ז\"ל והלכתא כמר זוטרא דכותבין דלא דמי לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשת' כתב לה דתיהוי כמגילה קטנה קים לן תורה חתומה ניתנה אבל האי ספירת דברים הוא ולאו בקדושתה הוא והילכתא כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי עד כאן לשון רש\"י ונ\"ל דזהו טעם דהרמב\"ם והרא\"ש שפסקו שאין כותבין מגילה לתינוק משום דס\"ל כפירש\"י דלא שרי מר זוטרא אלא דוקא לגט חליצה מפני דהוי ספירת דברים. אבל הרי\"ף נ\"ל פשוט דלא ס\"ל הכי דא\"כ לא הו\"ל לגמרא לסתום אלא לפרש כנ\"ל. ועוד נראה דהמדקדק בל' רש\"י יראה לעינים דתרי טעמי נינהו חדא משום דהוי ספירת דברים ועוד משום דבמקים מצוה שרי. וא\"כ ה\"ט דבמקום מצוה שייך ג\"כ בכותב לתינוק להתלמד ועוד יש לדקדק מלשון רש\"י דחזר וכתב בסף והלכתא כמר זוטרא דנראה דמ\"ש תחילה הוה גליון ולא מל' רש\"י הוא ודוק היטב: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מותר לכתוב כמה תיבות בלא שרטוט כו' ז\"ל ב\"י מיהו בירישלמי פרק בתרא דמגילה משמע קצת דאסור אבל לענין הלכה נראה דמותר לכתוב אגרת שלומים אפילו בלא שרטוט דהא כתב הרא\"ש דאם שרטט שורה ראשונה שוב א\"צ שירטוט ואין דרך לכתוב הפסוק בראש האגרת ואי נמי מתרמי שיכתבנו בראש האגרת ולא שירטט שיטה ראשונה לרבינו תם כיון דלצחות הוא שרי ולאינך רבויתא הפוסקים כירושלמי הא פסק הרמב\"ן כיון דלאו כתב אשורית הוא שרי והסכימו עמו רוב רבוותא (וב\"י כתב דכן נוהגין וכדאי הם רבוותא לסמוך עלייהו עכ\"ה) חוץ מהרא\"ש דכתב דלא ראה לרבותיו נוהגין כן אפשר דגם הוא מודה דלצחות שרי כר\"ת: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם בתשובה שכתב אשורית כיון שנתנה בו תורה ונכתבה בו לוחות הברית הוא מגונה מאוד להשתמש בו רק בכתבי הקודש וע\"כ שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותיות אחרות להתיר להשתמש בו בדברי חול (וב\"י הביאו בסי' רע\"ג עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולקובען על מזוזת הפתח כו' י\"א כשיצא אדם מן הבית יניח ידו על המזוזה ויאמר ה' ישמור צאתי וגו' וכן כשיכנס אדם לבית יניח ידו על המזוזה רמ\"א (ועיין הנחת ידו שכתב מוזכר בהדיא בגמרא פ\"ק דע\"ז דף י\"א בענין דאונקלוס ובמהרי\"ל כשיוצא לדרך חוץ לעיר יניח ידו על המזוזה ויאמר בשמך טל אטלה כי טל בגימטריא כוזו בד\"מ הביאו עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " תנו רבנן המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנו בידו ויצא ובעכו\"ם נוטלה בידו ויצא (וכ\"כ רבינו בסימן רצ\"א מעשה באחד שנטלה בידו וקבר אשתו ובניו ארישא קאי מאלפסי ולא כר\"י הפוטר השורר בית מעכו\"ם ממזוזה אפי' מדרבנן מדכתיב ביתך ולא של עכו\"ם מ\"ו): ז\"ל רמ\"א (בסימן רפ\"ז והוא מתשובות מהרי\"ל ע\"ש עכ\"ה) המנהג שנתפשט במדינות אלו דרוב העולם סומכין על מזוזה אחת שעושין על כתח בתיהן ואינו נכון ואין להם על מה שיסמכו לכן כל ירא שמים יתקן ביתו כדינו בכל הפתחים החייבים וכמו שנתבאר ע\"כ: ",
                    " אלא אם כן הנשים רוחצות בהן כו' ודוקא אלו אבל חדר ממש כו' ויש מקילין ונ\"ל דבמקום שהדלת מבפנים וכששוכבים הנשים סוגרים הדלת ונמצא המזוזה מבחץ חייב לכ\"ע רמ\"א המקילין הם המרדכי והסמ\"ג ור\"מ וב\"י הוכיח דחייב ע\"ש שכתב שכן עמא דבר: "
                ],
                [
                    " וב\"ה שאין בה בית דירה לחזן כו' ז\"ל הגמ' דפ\"ק דיומא דף י\"א והביאו הרא\"ש בה\"ק בהלכות מזוזה בשעריך אחד שערי בתים כו' יכול שאני מרבה בית שער. כו' תלמוד לומר בית מה בית מיוחד לדירה אף כל המיוחד לדירה יצאו אלו שאינם מיוחדים לדירה וגם דומיא לבית שעשאו לכבוד לאפוקי בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה שאינם עשוין לכבוד ולאפוקי לשכות יעזרות והר הבית שהן קודש ואינן דומין לדירת הבית שהוא חול כו' ולא הוזכר שם בית הכנסת בבבא זו דבית הכסא כו' גם לא טעם זה כיון שאינן בה בית דירה אבל מ\"מ נלע\"ד דמוכרח חילוק זה דכל מקום שהוא לדירה אע\"פ שהוא במקום הטינופת חייב דאל\"כ לאשמעינן רבותא במקום הני והנה כלל הדברים הוא דהי א דאיכא קדושה או היכא דאיכא מקום הטינופת אז בעינן בית דירה ממש שידור בו תמיד אבל היכא דליכא חד מהנך כגון בית המתבן וכו' וכל הני דלעיל אפי' אינם דרים שם ממש כיון דיוצאין ונכנסין בם חשיב בית דירה ולהכי לא כלל רבינו בהדי הנך דינים ג\"כ דין ב\"ה שאין בה בית דירה אע\"פ ששם בגמ' הזכירו וסדר רבינו הדינים לפי טעמא דהא חד טעם אית להו כמ\"ש דכל היכא דאיכא קדושה ובית טינוף בעי דירה ממש ולעיל מיניה לא הזכיר רבי דין ב\"ה אלא כדי לחלק בין סתם לסתם דהיינו בין כרכים לכפרים ומ\"מ היה יותר מדוקדק אם היה כתב האי חילוק אחר מ\"ש בית הכסא כו': "
                ],
                [
                    " וקבע מזוזה בפצים בחלל הפתח הצפוני המרדכי פריך על רש\"י דמנ\"ל הא (ר\"ל הא לא הוי המזוזה לפתח של מערב בימין ביאתה והיאך היא מועלת לה) ופירש ר\"ץ כגון שיש אצל פתח חדר שצריך מזוזה ויש פצים שם שהוא ימין לזה ולזה וכיון שאין ביניהם טפח נפיק במזוזה אחת פירוש כגון שיש חדר אחד שנכנסים בו בפתח לצד צפון ותרף שנכנס בפתח פונה לצד מזרח ונכנס מזה החדר לחדר אחר ונמצא שפצים אחד הוי ימין של ביאת שניהן כזה* (וצ\"ל לפירוש הטור יהיה הפתחין עומדין לצפון ולמערב של רוח הבית וששני הפתחין הם פתוחין לרשות הרבים באופן אם המזוזה בהפצים דרך ימין ביאת פתח צפון נמצא שהוא לשמאל דרך ביאת כתח מערב לאפוקי לפירוש הר\"ץ שכתב שיש אצל פתח חדר שצריך מזוזה והפצים הוא ימין לזה ולזה צ\"ל שהפתח בבית בצפון שהוא לרוח העולם כמ\"ש א\"א ז\"ל ונוכל לפרש גם כן שהפתח בצפון לרוח הבית והחדר אחורי אותו הפתח לצד מערב ונמצא שהמזוזה בהפצים לימין הפתח הצפון וכשפונה לחדר העומד לצד מערב נמצא הפצים דרך ימין שניהם וק\"ל עכ\"ה) ושינה רבינו לשון רש\"י דפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ג ע\"ב) דשם פירש וב' פתחים מחותכים בו אחד לדרום ואחד למערב כו' דלפי' זה קשה איך יפטור מזוזה שנעשית שלא כדת בשמאל הביאה של דרומית ב' פתחים וגם כשהדלת הדרומי סתום אין נופל ע\"ז פתח שאחורי הדלת לכך שינה הרא\"ש ורבינו לשונו וכתב כמ\"ש רבינו דקבעה מזוזה בפצים בחלל פתח הצפוני דאז הוי המזוזה לימין ביאתו ואף שלצד שמאל (נראה להגיה לצד מערב עכ\"ה) יהא המזוזה לצד שמאל ביאתו ס\"ל לרש\"י כיון דבמקום קביעותה בפצים איקבע כדינה לימין ביאתו ואין הפצים טפח חשיב הכל פתח אחד ושם מזוזה כדינא עלייהו אלא שהמרדכי הקשה עליו מנ\"ל הא כיון דניכל לפרש הא דתניא פתח שאחורי הדלת בענין דהפצים יהיה לב' פתחים לצד ימין ביאתה ומש\"ה לא כתב המרדכי אלא וקשה מנ\"ל הא כלומר אף על כי שיש טעם לדבריו דהא מחשב אף לצד מערב כאילו המזוזה הוא לימין ביאתו מ\"מ קשה מנ\"ל האי סברא. ולכאורה אתי נמי שפיר הא דשינה רבינו וכתב כשהדלת פתוח ר\"ל דלת של צפון דאקבע בפצים ואזי פתח מערב היא אחורי הדלת הצפוני ונמצא כשנכנסין בפתח המערבי אינו רואה שום מזוזה משא\"כ כשהדלת של צפון גם כן לא היה קבוע בפצים אלא בפצים של צד אחר אזי כשיכנס בפתח המערבי אזי הוא רואה המזוזה הקבוע בפצים בסמוך לו לצד צפון ואז מפטר פתח מערבי אפי' אם הפצים רוחב טפח או יותר. כלל הדברים הוא דכשאין בפצים טפח א\"צ אלא מזוזה אחת דהיינו בפתח הצפון ואותה מזוזה פוטרת ג\"כ פתח של מערב ומיירי שהמווזה בצפון היא בחלל הפתח של צד פנים וכשפותחין דלת צפון נמצא המזוזה אחורי הדלת דמיירי שפותחין הדלת לצד פנים ולהכי כשיש בפצים טפח צריך ג\"כ מזוזה לפתח של מערב וק\"ל כך היה נראה לכאורה לפרש מדנקט בגמרא אחורי הדלת משמע דהדבר תלוי באחורי הדלת והיינו ע\"כ לומר כיון שאין רואין המזוזה אבל א\"א לומר כן חדא דהא לא הזכיר רבינו דבר זה שתלוי באם נראות המזוזה או לא ואדרבה לשונו משמע דלא תלוי בזה מדכתב הואיל ואין המזוזה בחללה ולא כתב הואיל ואין המזוזה נראית משמע דאינו תלוי בראיית המזוזה ועוד מדכתב אח\"כ ויראה מכאן אותן הפתחים שהן חלוקין ועמוד באמצע די להם במזוזה אחת אפי' אם יש כו' אבל כשבא הפתחים כו' מאי איריא מצד אחד אפילו מב' צדדים כה\"ג דרואין המזוזה נמי די במזוזה אחת אפילו יש להם פצים טפח דסתם ב' פתחים בצד אחד רואין המזוזה בב' הפתחים דהא סתם ב' פתחים אין צירי הדלת מחוברין בפצין אלא כל אחד בצירו ונסגרים באותו פצים וע\"ק דלפי' שני שכתב רבינו אחר זה דהיינו שער גדול ופתח קטן ע\"כ א\"א לומר דתליא בראיית מזוזה דהא מסתמא רואין המזוזה ועוד מאי אחורי דלת שייך שם כמ\"ש אלא ע\"כ צ\"ל דלאותו פי' שני הא דאמר בגמרא פתח שאחורי הדלת הוא כמשמעו שני פתחים וה אחר זה דאחת היא אחורי השנייה וטעמא דאינו מועיל הוא כדכתב רבינו דכיון דהקטן נבדל מהגדול לגמרי שהרי נפתח ונסגר כל אחד בלא חבירו כו' וכיון דנבדלים זה מזה נחשבים לב' פתחים וצריך לכל אחד מזוזה לעצמה ואין הדבר תלוי בראיית המזוזה לכך נראה דלפי' הראשון נמי ה\"ק כמו שפירשתי בפרישה ואתי הכל שפיר: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ואם שינה והיה לשמע פסולה לכאורה היה נראה דר\"ל שכתב והיה למעלה ואח\"כ למטה הימנו כתב שמע אבל אם לא הקדימה בסדר אף על גב שכתבה שלא כסדרן כשירה וכמ\"ש התוס' פרק המוציא יין אמה דאמרינן שאם עשה מס\"ת מזוזה כו' ורשמתיהו לקמן בסימן ר\"ץ ע\"ש אבל ב\"י כתב דה\"ט דפסולה משום דתנן כתבן לא כסדרן פסולה וכ\"כ בסמוך הטעם דתלוין פסולין במזוזה משום שהושווה לתפילין בזה מזה מוכח דאפי' בכה\"ג פסיל: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב שא\"צ עיבוד לשמה דל\"ד לס\"ת כו' (וב\"י כתב לענין הלכה לכתחילה צריכה עיבוד לשמה אבל במקום שאם ימתין לעור מעובד לשמה יתבטל מהמצוה וכתבוה על עור שאינו מעובד ויקיים המצוה עכ\"ה) ואם אין בית אין מזוזה ואע\"ג דגם בציצית אמרינן הכי דאם אין בגד אין ציצית דציצית חובת הבגד הוא כדאמרינן בא\"ח סימן כ\"ד ואפ\"ה אמרינן שצריך טווייה ושזירה לשמן כדאמרינן שם בסימן י\"א די\"ל דהא דאמרינן התם סימן כ\"ד דטוב ונכון הוא שיהא כל אדם זהיר שיהיה לו בגד קטנה שיעשה בה ציצית וא\"כ הוה מצות ציצית כאילו היא חובת גברא ועי\"ל דהתם אין עוד מלאכות אחרות אחר הטוייה ושזירה קודם שיקבעם בבגד שתאמר שיוכל להתקיים עוד מצוה לשמה דטווייה ושזירה הכל אחד הוא אבל הכא אע\"ג דעיבוד לא יהיה לשמה מ\"מ יוכל להתקיים מצות לשמה במלאכות אחרות קודם שיקבענה במקומה דהיינו שיכתבנה לשמה וטווייה ושזירה דהתם הוי כמו כתיבה דהכא וק\"ל ואף אם תאמר דעשיית ציצית בבגד אינו דומה לקביעת המזוזה במזוזת הבית דעשיית הציצית בבגד אינו מצוה דלבישת הבגד הוא גמר המצוה מ\"מ נוכל לומר דלק\"מ דהרמב\"ם ה\"ק הואיל שמזוזה עצמה אינה מצוה א\"צ כל המלאכות לשמה כמו בס\"ת שצריך כל המלאכות לשמה וציצית נמי הואיל שאינה גופן המצוה א\"צ שתהיה כל המלאכות שלהן לשמה אלא מטווייה ואילך אבל המלאכות שהן קודם טווייה א\"צ לשמה: "
                ],
                [
                    " לכן טוב לכותבה בכל דבר שמשתמרת בו יותר שהוא גויל שהוא חזק דהרא\"ש פי' שם כך דברי ר\"מ דמה\"ט היה כותבה על הקלף לכתחילה מפני שהיא משתמרת בו יותר מדוכסוסטוס ולפ\"ז ה\"ט יותר הגון לפי מנהגינו לכתבו על הגויל שהוא יותר חזק והמשך דברי רבינו כך הם ר\"י פסל בגויל דספר תורה דוקא כשר אגויל אבל לא תפילין ומזוזות וא\"א הכשיר בגויל כמו שהכשיר בקלף וכשירה בדיעבד כמו בקלף דתפילין דוקא פסולין אגויל דהא אף בקלף אם שינה וכתב במקום שער פסול אבל מזוזה דכשירה אדוכסוסטוס במקום שער ואקלף במקום בשר לא שייך בה שינוי וכשירה גם אגויל במקום שער לכן טוב כו' ר\"ל ומאחר שאין כדברי ר\"י כלום וכשירה נמי אגויל יותר נראה לכותבה לכתחילה אגויל דהוא משתמר יותר ואי ליכא גויל כותבים אקלף ואי ליכא קלף כותבים אדוכסוסטוס וכמשמעות הגמרא דהלכה כר\"מ דאמרינן ר\"מ היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וכותבה לכתחילה לכן גם אנו ננהג כן ולכתוב אגויל דמשתמר יותר ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    "כתב המרדכי במנחות דף צ\"א ע\"ב שנראה דלמעלה מכתיפיו לא יניחנה אם הפתח גבוה כ\"כ דלא יניחה לעולם במקום שאינו נראית לו וכן משמע דקאמר מניחה בטפח הסמוך לר\"ה כדי שיפגע במצוה מיד עכ\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לפי שאין מורידין מקדישה חמורה לקדושה קלה ז\"ל התוס' בפ' המוציא יין (שבת דף ע\"ט ע\"ב) אע\"ג דפ' שמע רחוק מפ' והיה אם שמוע וא\"כ אפי' בלא טעם דאין מורידין א\"א לעשות ממנה מזוזה י\"ל כגון שהיה פ' שמע כתובה בסוף העמוד ויכתוב פרשת והיה אחריה או שהיה פרשת והיה כתובה בראש העמוד ויכתוב פרשת שמע למעלה ממנה בגליון עכ\"ל וקשה דאמרינן לעיל דאם הגיה אפילו אות אחת פסולה וכתב ב\"י הטעם משום דאמרינן במכילתא כתבו שלא כסדרן יגנזו ודוחק לומר שהתוס' יחלקו על המכילתא בשלמא על רבינו לא קשה מידי די\"ל דהוא סובר הא דאמרינן אין עושין מס\"ת מזוזה לפי שאין מורידין היינו כגון שהיה פרשת שמע כתובה למטה בסוף העמוד כו' אבל התוס' שכתבו שניהן קשה וצ\"ל דהתוס' לא לדינא נחתי ועיקר הדין הוא דלא יכתוב למטה בסוף הגליון ולא נקט למעלה בגליון אלא לדמיון בעלמא וק\"ל אבל התוס' בפרק הקומץ רבה כתבו דהא דאמרינן אין עושין מס\"ת מזוזה כו' ר\"ל שידבק הב' פרשיות יחד ולא איירי לענין כתיבה כלל וב\"י מביאם לעיל בסימן רפ\"ח: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אפילו נשים ועבדים כו' משנה בפרק מי שמתו וק\"ק דשם פריך בגמרא פשיטא מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ומשני מהו דתימא כיון דפטורה מן הלימוד כו' ולעיל בסימן רפ\"ו כתבתי גמרא דיומא דאמרינן שם דהייתי ממעט בית אשה מביתך ולא ביתה מאי צריך לזה הא בלא\"ה הייתי ממעט כיון דפטורה מלימוד ונראה דלק\"מ דהתם ביומא קאמר דהו\"א דיהא בית של אשה פטור אפי' השוכר ממנה או הדר אצלה כיון שהוא ביתה דמלמוד לא היינו לומדין אלא לענין שתפטר היא קמ\"ל ועוד דהתם ביומא פריך פשיטא אאשה ואשותפין ומשום שותפין נקט התם הלימוד של ביתך ואגב זה נקטינן נמי לענין אשה ואע\"ג דהיה יכול לומר כמו שאמר בפרק מי שמתו מ\"מ זה עדיף שמביא לימוד אחד משניהם ובפרק מי שמתו דפריך אאשה לחוד עדיף להביא מסברא ולא מדיוק דביתך וק\"ל: (כתב מהרי\"ל בתשובה שאסור ליתן מזוזה לעכו\"ם אפי' לשר שיש לחוש שתיפוק חורבה ח\"ו עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כגון יוני שובך כתב הר\"ן ומיהו אי טריף הקן עד שהוגבה האם קניא להן חצירו לביצים והוי מזומן ופטור וכי אמרינן דיוני שובך חייבים בשילוח היינו שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל משהטילה הביצים (דכה\"ג לא קניא ליה חצירו עכ\"ל וכן מפורש בגמרא עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בין בשל ישראל בין בשל נכרי משמע בפ\"ק דר\"ה דחדש אינו נוהג בח\"ל בשל נכרי וכ\"כ הר\"ר אביגדור בספרו וז\"ל בתשובה שהשיב ריב\"א הא דחדש נוהג בח\"ל ה\"מ דוקא בשל ישראל אבל בשל נכרים אינו נוהג בח\"ל ויכול לשתות שכר אעי' בחורף וגם בה\"ג משמע דחדש לא נוהג בח\"ל בשל נכרי ושמא משמע להן דהלכה כת\"ק דר\"א פ\"ק דקידושין עכ\"ל מהר\"ם מ\"ץ: "
                ],
                [
                    " שמא לא נשרשה קודם דסמכינן וכ\"כ בסמ\"ג בשם ר\"י שאין לחוש מספק וכתב ובלומברדיאה רובן זורעין שיבולת שועל אחר הפסח אעפ\"כ מאחר שאין דלתות המדינה נעולין ויכול להביא שם ממקומות שרובן זורעין קודם הפסח ומותר עכ\"ל וכן כתב רמ\"א ע\"ש (ואפי' להמשמירין בין פסח לקציר שעורים מותר לאכול מהם ועיין מ\"ש ת\"ה סימן קצ\"ה היכא דאירע שהשלג והכפור הוה עד הפסח והביאו רמ\"א אהג\"ה בש\"ע ע\"ש עד כאן הגהות):   "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל בח\"ל אביונות חייבים כולי פי' משום חומרא דא\"י כולי ובח\"ל מאחר דערלה מדרבנן כו' וכן רש\"י כתב אהא דאמרינן דכל המיקל בארץ כלכה כמותו בח\"ל משום דערלה בח\"ל מדברי סופרים. וקשה הא כתב רבינו בסמוך שהוא הל\"מ שנוהג בח\"ל ומשמע בגמרא וב\"י הביאו בסמוך דאי לאו שכך הל\"מ שמקילינן בה בספק לא היה לה דון דרבנן ושמא י\"ל הואיל שהל\"מ שמקילינן בספיקא אמרינן מאחר שיש לה דין דרבנן לענין ספיקא ה\"ה בכל מילי יש לה דין דרבנן לכן כתבו סתם שערלה מדרבנן: "
                ],
                [
                    " כגון שנטעה קודם ששה עשר באב וכתב הרא\"ש יראה דהאידנא אין חניטה בשום אילן קודם ט\"ו בשבט ולכן אין נזהרין בערלה אלא ג' שנים: "
                ],
                [
                    " ויכולין לפדות כולן בש\"פ ואפי' לכתחילה מותר אבל מידות חסידות לפדותן בשויה מהרמ\"ץ: או ישליכם לנהר וישליכנה לים הגדול או ישחקנו תחילה וישליכם לשאר נהרות מהרמ\"ץ (וכ\"כ המרדכי פ\"ק דע\"ז): "
                ],
                [
                    " וא\"א ז\"ל הסכים להוראת הגאונים ר\"ל דאינו נוהג בח\"ל אלא בכרם לבד והטעם משום דבגמרא איכא פלוגתא דאיכא מ\"ד דנטע רבעי נוהג בכל אילנות ואיכא מ\"ד דאינו נוהג אלא בכרם דדרשונן הלולים חלילים ר\"ל דבר שמהללין בו טעון חילול וזהו יין שאין אומרים הכהנים שיר על הקרבן כ\"א על יין של נסכים ועוד יליף לה בג\"ש דכתיב הכא להוסיף לכם תבואתו וכתיב ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם וסוברים הגאונים והרא\"ש כיון שנחלקו בדבר. בח\"ל הולכין אחר המיקל: "
                ],
                [
                    " וא\"צ לומר כרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר ר\"ל לקנות מהענבים הנמכרים חוצה לה דוקא ב\"י והכי תניא שם בברייתא ספק ערלה בארץ אסור כו' בח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ופירש\"י דהאי ספק ערלה ספק אם עברו עליה ג' שנים א\"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט נכרי מן הפירות ואינו יודע מהיכן וס\"ל לרבינו דעל שניהן מסיק וקאמר דבח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דאפי' אין בכרם ודאי ערלה אלא כל הכרם ספק ערלה אם עברו עליהן ג' שנים או לא אפ\"ה אם הוא רואם שנכרי בוצר מאותו ספק אסור ליקח ממנו. ואע\"פ שרבינו סותם וכתב סתם ז\"ל ואצ\"ל כרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר. מ\"מ צ\"ל דאדלעיל מינה קאי אמ\"ש וענבים נמכרים חוצה לה וקאמר דאצ\"ל דבכה\"ג מותר דא\"ל דרבינו ס\"ל דבספק ערלה בכל ענין מותר דא\"כ משמע אפי' ללקט ממנו הישראל בידים וזהו ודאי אסור דהא אפי' כלאי הכרם דבח\"ל אינו אסור אלא מדרבנן כתב רבינו בר\"ס רצ\"ו דבספק אם נזרע שם הירק באיסור דלא ילקט ממנו בידים ויאכל ק\"ו בערלה שהוא בח\"ל הלכה למשה מסיני וצ\"ל דרבינו מפרש הא דתנן בכלאי הכרם והביאו הגמרא ג\"כ שם ז\"ל כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקט ביד ע\"כ לשונו דאינו מיירי בכרם שהוא ודאי כלאי כרם דהיינו שידוע שזרעו בו זרעים דחרצן במכולת יד. אלא מיירי בספק אם נעשה הזריעה במפולת יד אחד ומש\"ה דוקא קאמר מותר לקנות מהירק אף על פי שראה שנכרי לקט הירק מאותו הכרם אבל אי ודאי נזרע במפולת יד אחד אסור ליקח ממנו כשראה שלקט מאותו ירק וזהו שכתב רבינו ר\"ס רצ\"ז ז\"ל ספיקו בא\"י אסור ובח\"ל מותר כיצד ירק העומד בין הגפנים ואין ידוע אם נזרע שם באיסור אם לאו כו' וס\"ל לרבינו דבערלה שהוא הלכה למשה מסיני בח\"ל אסור לקנות אם רואה שהנכרי לוקט משם אבל בכלאי הכרם שאינו אלא מדרבנן בח\"ל הקילו בזה ואיכו אסור אפי' רואה שהנכרי לוקט משם אלא שאסור לישראל ללקט ממנו ביד וכדמשמע שם בגמרא לרבי יוחנן דקי\"ל כוותיה דמה\"ט הקילו בכלאי כרם טפי בח\"ל מבערלה. אבל רש\"י אינו מפרש שם כן ע\"ש ומשמע מפירושו שם דגם בכרם שהוא ספק ערלה מותר אפי' רואה העכו\"ם לוקט משם שהרי פירש וכתב דמ\"ש בח\"ל ישראל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דקאי אפרדס שיש בו ג\"כ ודאי ערלה. וגם אח\"כ שם במשנה דכלאי הכרם פי' דאיירי בכלאי כרם ודאי ואפילו הכי מותר ליקח מהנכרי אף על פי שהישראל רואהו שנכרי לוקט משם והרי כיון דבח\"ל כלאי כרם מדרבנן לא אסרו אותו כ\"א כשילקט בידיו. והנה דברי פירש\"י כמעט המה כפי' הרמב\"ם ע\"פ שביארם הב\"י ע\"ש: "
                ],
                [
                    " אלא בא\"י אבל לא בח\"ל כו' טעמו משום דאמרינן בפרק משוח מלחמה ולא חללו פרט למבריך ומרכיב שאינו חוזר מעורכי המלחמה משום דאמרינן נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ה\"נ ונטעתם כמשמעו ואע\"ג דאין הלכה כראב\"י בעל סברא זו לענין חוזר מעורכי מלחמה מ\"מ לענין ערלה עבדינן כוותיה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן ב\"י וכתב עוד ב\"י ז\"ל ויש למצוא היתר גם לבני א\"י ביין של כרמי נכרים משום דרובן דגפנים לאו ערלה נינהו ואפי' בכרמים שידוע בודאי שיש בהם ערלה יש להתיר משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אין עושין פירות ואם עושין הם דקים וקלושים שאינה ראויים לעשות מהן יין עכ\"ל בש\"ע: "
                ],
                [
                    " הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב כתב ב\"י בירושלמי שם ר\"ל בפ\"ב דערלה דף ס' ע\"ב וכן איתא שם הנוטע לסייג ולקירות פטור כו' כתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולעצים ולקורות פטור רב הונא שאל אתרוג שנטעו למצוותו מהו שיהא חייב בערלה חזר רב הונא ואמר אתרוג שנטעו למצוותו חייב בערלה מה בינו למשמר פירותיו לעצים כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו ברם הכא הוא רוצה בפריו ואין רוצה בעצו ולפ\"ז מ\"ש את שהוא למאכל חייב ר\"ל את כוונתו על המאכל כגון הכא שכוונתו על האתרוג שהוא מאכל חייב אבל קשה דלפי זה הטעם א\"ש שחייב בנוטע לאתרוג אבל אם נוטע ללולב דאינו מאכל למה חייב מ\"ש ללולב מנוטע לקורות ולסייג. (י\"א דגם ללולב שם פרי עליו וכדאיתא במדרש דלאתרוג יש טעם וריח וללולב יש טעם ולא ריח משא\"כ ערבה דאין לה לא טעם ולא ריח והוא דוחק) וצ\"ל שרבינו סובר הואול שהירושלמי מפרש הטעם שלקורות ולסייג פטור משום כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו משמע דוקא בכה\"ג לקורות ולסייג פטור הואיל שגם עיקר האילן הוא לעצים ולסייג כמו לפירות וזהו שאמר כשם שהוא רוצה בפריו כו' אבל אם נטעו ללולב שהוא המיעוט שבאילן כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בלולבו דזה אין שייך לומר לכך כתב רבינו שהוא חייב. והיותר נראה דגם הלולבין בכלל פירי אילן הן ונקרא נוטע לפירי כי דעתן על כל מה שגדל על הדקל לולבין ושאר פירות משא\"כ בנוטע עיקר האילן לעצים: "
                ],
                [
                    " הנוטע בר\"ה לצורך עצמו כו' וכתב הב\"י ולא ידתתי למה כ\"כ כו' וישוב דהרא\"ש לא כ\"כ אלא לתרץ כו' וצ\"ע על קושייתו דהא הוא עצמו כתב בסוף הסימן דברי הרמב\"ם וז\"ל כתב הרמב\"ם בפי' המשנה דהא דתנן העולם מאליו חייב בתנאי שיהיה ברה\"י אבל עולה מאליו בר\"ה פטור וע\"ז אמרו בספרי ונטעתם פרט לעולה מרוליו כו' עכ\"ל הרי בהדיא דבעולה מאליו דוקא ברה\"י חייב וא\"כ מה זה שכתב דלא גרע כו' ועוד צ\"ע דב\"י הביא הירושלמי וז\"ל תני רשבא\"א הנוטע לרבים חייב בר\"ה כטור הנוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו בר\"ה פטור בשגזל כו' והנה לכאורה לפי דעת ב\"י דלרבים ואפי' בר\"ה חייב למה לא הקשה ג\"כ אירושלמי למה קאמר בנוטע לרבים היינו בנוטע בתוך שלו הא אפי' בר\"ה חייב אלא לאו דס\"ל לירושלמי כהרא\"ש דכל היכא דנטע לרבים בשלו או בר\"ה לעצמו חייב ואי לא לא. והיה אפשר ליישב ולומר דב\"י ס\"ל דמ\"ש בירושלמי בנוטע בתוך שלו ר\"ל ברשות שנתנו לו בני ר\"ה דהוי כאילו נטע בתוך שלו לאפוקי סיפא דבבא שם דמיירי בגזל. גם קושיא ראשונה שהקשיתי מדברי הרמב\"ם שכתב הוא אפשר דלא ס\"ל כל זה כיון שלא כתב בחיבור וכן משמע שלא הזכירו בש\"ע אבל מ\"מ קשה מנ\"ל להקשות דלמא הרא\"ש ס\"ל כדברי הרמב\"ם בפי' המשנה (וי\"ל דרבינו עצמו בס\"ס זה כתב העולה מאיליו בישוב חייב במדבר כו' משמע דבכל מקום ישוב אפי' בר\"ה ס\"ל דפטור כל שאינו מדבר) ועוד דהא בהדיא כתב רבינו ירוחם דדבריו סותרים דבריו דז\"ל הנוטע לרבים והנוטע בר\"ס והנכרי שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה כך פשוט במסכת ערלה כו' ואם כן דברי בית יוסף סתומים מאד: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים כו' י\"ל הרמב\"ם פ\"א דהל' כלאים הזורע שני מיני זרעים כאחד בא\"י לוקה שנא' שדך לא תזרע כלאים כו' עד כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כו' למדנו מזה דבמ\"ש שדך לא תזרע כלאים מיירי בין בכלאי זרעים בין בכלאי אילן אלא דההיקש כלאים דבהמה לכלאים דשדה דממנו למידין דאסור אפילו בח\"ל איירי דוקא בכלאי אילנות ובהרכבותן דומיא דהרבעת בהמה ומיעוט דשדך דמשמע דוקא בא\"י ולא בח\"ל קאי אכלאי זרעים וכמ\"ש רבינו בסימן רצ\"ו וכו אותא בהדיא בגמרא ספ\"ק דקידושין והביאו ב\"י והכסף משנה ז\"ל כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בא\"י בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בא\"י ובין בח\"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח\"ל עכ\"ל ונ\"ל משום דכתיב שדך לא תזרע פשטא משמע דקאי אכלאי זרעים דאסורים בזריעה וגם דיוק דשדך קאי דוקא אכלאי זרעים מש\"ה כתב הרמב\"ם דעיקר הפסוק קאי אכלאי זרעים רק שמההיקש לומדים שאיירי ג\"כ בהרכבת האילן ודוקא דומיא דהיקישא דהיינו הרכבה דומיא דהרבעה ומש\"ה כתב הרמב\"ם דכלאי האילנות הוא בכלל מ\"ש שדך לא תזרע וק\"ל. גם נלע\"ד מוכח מזה דאם זרע זרע שני מיני אילנות בא\"י לא גרע איסורו מכלאי זרע השדה ומה שממעט ההיקש היינו דוקא בח\"ל וכמ\"ש בסמוך ומ\"מ יש לי ללמוד מזה שרבינו קיצר בלשונו במ\"ש דהאי שדך לא תזרע לא בכלאי זרעים איירי כו' דלכאורה משמע מיניה דלא איירי כלל בכלאי זרעים וזה ליתא כמ\"ש דעיקר קרא איירי בכלאי זרעים אלא ה\"פ האי היקישא דפתח בה רבינו לא איירי בכלאי זרעים כו' ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " דוקא בזמירת גפן כתב הר\"ן ספ\"ק דקידושין דדוקא על הגפן ממש אסור לזרוע אבל בצידו מותר משום דשרשי הירק לא משתרשי לצדדין ואינן מתפשטים ולא בא לידי הרכבה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " סרק ע\"ג סרק כו' ב\"י דייק כו' ונלע\"ד כו' גם י\"ל לאידך גיסא דמ\"ש לעיל אפי' עץ מאכל ע\"ג עץ סרק ר\"ל אפילו שניהן מין אחד מ\"מ כיון דזה עושה פרי וזה אינו עושה אסור להרכיבן ואל תתמה ע\"ז שהרי ג\"כ צ\"ל מדהוצרך לאשמועינן כאן דסרק ע\"ג סרק מאכל ע\"ג מאכל מותר דקשה פשיטא ואף א\"ת דאתא לאשמועינן אע\"פ שאינו מינו ממש וכדמסיק א\"כ גם לעיל י\"ל דמהני מינו מיירי וקמ\"ל כיון ואין מינו ממש וגם אחד עושה פרי והשני סרק אסור מיהו מ\"ש בפרישה יותר עיקר: (אע\"פ שדומין כו' וכתב הסמ\"ק ולפי שאין העולם מכירין רוב המינים טוב ליזהר מכולן עד כאן הגהות): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואיני יודע למה כיון שאסור לקיימו ועי' בכסף משנה שהאריך ג\"כ בזה וכתב שם בשם ר\"י מקורקוס וישוב להרמב\"ם דלא איירי בשל ישראל אלא בשל נכרי ואסור לישראל לורוע כלאים בתוכו כיון שאין קנין לנכרי בא\"י ודכוותיה קאמר מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדה של נכרי ואע\"פ שעושה בשליחות של הישראל ולצרכו מותר כיון שהשדה של נכרי והזורע נכרי עכ\"ל אלא אי קשיא הא קשיא שהו\"ל להראב\"ד והר\"ן ורבינו וב\"י וכסף משנה להקשות דברי הרמב\"ם מדידיה אדידיה דכאן פסק מותר לומר לעכו\"ם לזרוע לו כלאים ובפ\"ט מהל' כלאים כתב הרמב\"ם ז\"ל אסור לישראל ליתן בהמתו לעכו\"ם להרביע לו כמ\"ש רבינו בסמוך בסימן שאחר זה ומ\"ש הא מהא לסברתן שהרמב\"ם איירי ג\"כ בשדה של ישראל ובא\"י וב\"י וכ\"מ כתבו דאסור בהרבעה משום אמירה לנכרי משום דאיבעיא היא בפרק הפועלים אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי אי לא ולא איפשיטא ולחומרא א\"כ ה\"נ הו\"ל למיסר אמירה בכלאי זרעים מה\"ט ומזה תמה עליו הראב\"ד וכ\"מ כתב דצ\"ל דס\"ל להרמב\"ם כיון דאמירה לנכרי ספיקא דרבנן הוא נקט לקולא ודחה זה ממ\"ש הרמב\"ם בפי\"ו לענין סירוס דאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו ש\"מ דס\"ל דנקטינן ספיקא דאבעיא הנ\"ל לחומרא וק\"ל דהו\"ל לדחות זה מפ\"ט ממ\"ש בכלאי בהמה לאיסור וכמ\"ש ואפשר משום דיש לדחות דבכלאי בהמה לאו משום אמירה לחוד אסור אלא משום דנותן הבהמה בידו ומסייע בידים ומש\"ה דקדק לומר ואסור לישראל שיתן בהמתו לנכרי שירביענה לו אלא כיון שמ\"ש בפי\"ו דאיסורי ביאה דאפילו אמירה לחוד מזה נלמד דגם הרמב\"ם נקט ספיקא דאיבעיא לחומרא מש\"ה כתב הב\"י וכ\"מ טעם הרמב\"ם גם כאן בפ\"ט בכלאי בהמה דאסור משום אמירה לנכרי ולא הזכיר הנתינה והסיוע וק\"ל וצ\"ל דהכא בזרעים הישראל לא נותן לו הזרעים אלא אמר לו שיטול זרעים משלו ויזרע אותם בשדה של ישראל דאל\"כ הוי נמי כמסייע וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואסור לישראל שיתן בהמתו לנכרי שירביענה לו. ז\"ל ב\"י בפרק הפועלים איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה\"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא. א\"ד ל\"ש ולא איפשיטא ולחומרא. וכ\"פ הרמב\"ם עכ\"ל ב\"י. ואני אומר דמדאבעיא ליה להגמרא לענין חסימה ולא לענין הרבעת בהמה ש\"מ דהרבעת בהמה וכן בהרכבה דאילן פשוט להאבעיין ששם אסור ולאו מטעם אמירה לנכרי שבות באיסור לאו אלא משום דבני נח מצווין על הרכבת האילן והרבעת בהמה וכן כתב הרמב\"ם בהדיא בפ\"ו מהלכות מלכים. ודקדק רבינו וכתב ואסור ישראל שיתן בהמתו לנכרי הא אם הנכרי עשהו מעצמו אין הישראל צריך למחות בידו משא\"כ בהרכבת האילן דכתב רבינו בס\"ס רצ\"ה ז\"ל אסור להניח לנכרי להרכיב בשלו. והטעם כתב רבינו בכל אחד בצידו דשם בהרכבה מסיק וכתב ז\"ל ואסור לקיים המורכב וכיון דאסור לקיימו למה יניחנו. משא\"כ כאן בהרבעת בהמה מסיק רבי' וכתב ז\"ל הנולד מהכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' והטעם דבהרבעה לא קפיד רחמנא כי אם אשעת ההרבעה אבל אחר שהרביע והטיל זרע בהנקיבה נפרש ממנה זה שאינו מינה והולד נוצר בהנקיבה מאיליה משא\"כ בהרכבת האילן דכל ימי גידול הפרי נעשה באיסור שנרכב מין אילן זה אמין אחר והיניקה באה משניהן וק\"ל. וא\"ת מ\"ש מסירוס דאם יתן הישראל לנכרי בהמתו לסרסו או סרסה הנכרי מאיליו באשר יודע שניחא לישראל בזה דקונסין אותו וצריך למכור הבהמה וכמ\"ש רבי' בא\"ע ס\"ס ה' ע\"ש ולמה לא קנסוהו ג\"כ בהרבעת בהמה. אפשר לומר דבסירוס דבהמה המסורסת הולכת לפנינו ונהנה במה שאסרה התורה דוקא קנסוהו משא\"כ בהרבעה דאחר המעשה אין כאן דבר איסור דהא נפרדו שני המינין זה מזה ואי משום הולד הנולד מהן הא כבר כתבתי כיון דנגדל באמו מעצמו לאחר הטלת הזרע בה אין עליו שום דבר מאוס שאסרה התורה וצ\"ע: "
                ],
                [
                    " היושב עליו פסק ר\"י דאינו לוקה כו' בפ\"ח דכלאים תנן המנהיג סופג את המ' היושב בקרון סופג את המ' ר' מאיר פוטר את היושב בקרון ואמרינן בפ\"ק דמציעא דשמואל מפיך למתניתין ותני וחכמים פוטרים משום דס\"ל דרכוב לא קני וכ\"ש יושב ולהכי מפיך דתיקום מילתיה כחכמים וכתב הרא\"ש בה' כלאים ר\"י פסק כשמואל דלא אששכחן אמורא דפליג עליה ואף על גב דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו ב' רוכבים על גבי בהמה מוקי לא שמואל במנהיג ברגליו והרי\"ף לא הביא דברי שמואל כלל דלא הביא אלא המשנה כצורתה משמע דליתא להך דשמואל משום דפריך ליה טובא ואע\"ג דשנינהו נראה לו להרי\"ף דשינויי דמוקי נינהו ורכוב קני ולא מפכינן למתניתין והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה משום דבדיבוריה קא עביד מעשה ע\"כ לשון הרא\"ש וכתב ע\"ז הב\"י ז\"ל ומ\"ש רבינו על דברי הרי\"ף וכן הוא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שהרא\"ש כתב שני הסברות ולא הכריע ביניהן משמע לרבינו שהוא סובר כדעת הרי\"ף מאחר שהביא דבריו באחרונה אבל אין זה הכרע ואדרבא בפ\"ח דב\"מ (סוף דף ב' וריש דף ג') פסק כשמואל דרכוב לא קני וא\"כ כל שכן לגבי כלאים דלא ילקה ורמב\"ם פסק כדברי הרי\"ף שהיושב בעגלה לוקה עכ\"ל ב\"י. ואני אומר שלא על חנם האריך הרא\"ש בסיום לשונו וכתב והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול דלוקה משום דבדיבוריה קעביד מעשה כו' אלא בא ללמדינו בזה דדעתו נוטה להכריע ושאפי' לר\"י דפסק רכוב לא קני ה\"מ בקנין ממון אבל בהנהגת כלאים נראה לפרש דחייב כיון דאזלא מחמתיה ולא גרע ממנהיגה בקול. ומש\"ה נמי כתב רבינו בפשיטות בשם אביו הרא\"ש דס\"ל דלוקה כדעת הרי\"ף ולא כר\"י דס\"ל דדין רכוב דממון ודכלאים הן שיין וכמשמעות הסיגיא דפ\"ק דב\"מ ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " או מאחריו חייב כולי וצ\"ע על הגהות מ\"ו דלעיל שכתב בשם הר\"ח דמשמע דיש להתיר זה בקשירה בעגלה ולא בצד הסוס ויש ליישב בדוחק דסבירא ליה דוקא כשדעתו ללמדו למשוך כמ\"ש ר\"ש והרא\"ש ואסור משום דאתי לאחלוכי בהנהגה ומשיכה מעליא אבל כשקושר באקראי בעלמא כגון אלו הקצבים שמוליכין עמהן בהמה מן השוק לשחוט מותר כשקושרה בעגלה ולא בצד הסוס אבל אין נראה לחלק דדוקא בסוס אסור אבל בפרה מותר טפי דהא עגלה דרכה למשוך בקרון ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכן אסרו כלך עם פשתן והוא מין צמר שגדל בכרכי הים כו' בא\"ח ר\"ס רס\"ד כתב רבינו פירושו דכלך דהוא פסולת של משי כו' ושני אמוראים פליגי בהא בפרק ב\"מ. ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ונקט הכא פירושו דמאן דאמר דהוא מין צמר כו' דהא מסתבר לומר דמש\"ה אסרוהו בכלאים עם פשתן ע\"ש ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מביא מין אחר פירוש קנבוס או צמר גמלים ומבטל אחד מהן והא דקיימא מבטלין איסור לכתחלה לא שייך זה אלא באיסור שנתערב בהיתר אבל היתר שנתערב בהיתר וע\"י תערובת זה נאסר לא שייך ביה ביטול. וקשה דהא בשר בחלב ג\"כ היתר בהיתר ונעשה בתערורתו איסור ואפי' הכי אסיר להוסיף עליו ולבטלו. וצ\"ל דהואיל ועדיין אינן טווים לא מחשבינן לאיסור הצמר והפשתן ומש\"ה שרי. גם יש לחלק דהתם עיקר האיסור דקפיד עליו היא ע\"י תערובת כדכתיב לא תבשל גדי וגומר וכאן אף שג\"כ עיקר תערובתו ע\"י עירוב היינו דוקא אחר שנעשה כל אחד בפני עצמו חוט (גם י\"ל כאן ההיתר ניכר כל אחד בפני עצמו משא\"כ בבשר וחלב אף שכל אחד בפני עצמו הוא היתר אינו ניכר כ\"א בעצמו ולכן אינו מותר לבטלו וק\"ל עכ\"ה) והיותר נראה דבבשר בחלב כשבטל בס' הוי אין כאן לא טעם ולא ממש ואף דלפעמים נשאר דבר מועט לא ניחא ליה בכך והרי הוא כאילו אינו מה שאין כן בשנתערב חוט שעטנז בבגד דעכ\"פ הבגד נעשה ונגמר גם ע\"י אותו חוט: "
                ],
                [
                    " (שאפי' בחוט אחד של פשתן כתב הרשב\"א בתשובה סימן רנ\"ט דאפי' אם נתערב חוט אחד בבגד גדול ונאבד בתוכו כל הבגד אסור וכ\"כ ב\"י בשם תוספות ורא\"ש וסמ\"ג עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    "ש <i data-commentator=\"Drisha\" data-order=\"1\"></i> ולר\"ת הוי כלאים דאורייתא אפי' סרק כל אחד לבדו וטוואו לבדו ושזרו ואח\"כ חברן ביחד ע\"י אריגה כו' הסמ\"ג כתב וגם בתשובת הר\"ח א\"ז דבגדים שלנו אינן שזורים ואין בהן כלאים דאורייתא דבעינן ניז דהיינו שזור כו' ונ\"ל דס\"ל כר\"ת דאע\"ג דלא בעינן שיהיו שזור יחד מ\"מ כל אחד לעצמו בעינן שיהא שזור דדריש שעטנז דהיינו כל אחד צמר ופשתן יהיה בפני עצמו שוע טווי ונוז ועיין בת\"ה סימן רצ\"ז שהביאו וגם הבית יוסף הביא לדברי ת\"ה: "
                ],
                [
                    " ועשה מהן לבדים ה\"ז כלאים כו' דהרמב\"ם ס\"ל דשע לבד או אריגה לחוד הוי כלאים דדרשינן כל אחד בפני עצמו אבל טוה לחוד לא הוי כלאים כמ\"ש בפרישה הואיל שאין כתיבת שעטנז שמרמז על טוה אלא הט' בלחוד ואין להקשות דלמא הט' אתא לאורויי שבאריגה לחוד לא סגיא אלא עם הטוה וכמשמעות ל' הרמב\"ם שבשניהם יחד הוי כלאים וי\"ל דהרמב\"ם מביא ראיה מציצית דבקשירה לחוד הוי כלאים ומכ\"ש דבאריגה לחוד הוי כלאים לכן ע\"כ הט\" דשעטנ\"ז ומ\"ש הרמב\"ם וטווה אותם כו' צ\"ל כמ\"ש בפרישה: ועיין בש\"ע דכתב בריש סי' דברי הרמב\"ם ולא כתב עליה דעת חולקת דפליגי עליה וגם רמ\"א ז\"ל לא הזכיר שם שום דעת י\"א (משמע דפסקו כרמב\"ם וממילא גם לבדין כלאים דאורייתא עכ\"ה) וקשה דבסי' ש\"א ס\"א כתב רמ\"א ז\"ל וי\"א דכל זה הוא בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן והן קשין מותר לישב עליהם והטור כ\"כ אלבדים משמע דס\"ל דלבדים דרבנן גם אח\"כ בסעיף ב' כתב רמ\"א ז\"ל והלבדים קשים מותרים אפי' בלבישה הואיל ואפי' רכים אינן אלא מדרבנן ובראה דודאי הב\"י ס\"ל דהלכה דהלבדים רכים הן כלאים דאורייתא ומש\"ה סתם דבריו בריש סימן ש' ורמ\"א דל\"פ עליה ה\"ט כיון דהב\"י לא כתב בהדיא שהן כלאים דאורייתא וכלאים דרבנן הוו לכ\"ע מש\"ה לא כתב רמ\"א שם כלום וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אע\"פ שאינו יכול לפושטן בלא התרת הקשר י\"ח (והיא הג\"ה אשר\"י ספ\"ק דביצה מא\"ז עכ\"ה) דאסור ללבוש ב' בתי שוקיים אחד של פשתן ואחד של צמר זו על זו דמאחר שאי אפשר לפשוט התחתונה בלא עליונה הוי כחיבור ול\"ד לב' חלקים זו על זו דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון ונכון ליזהר עכ\"ל רמ\"א והוא הג\"ה מסמ\"ק ומ\"ו כתב בהגהותיו וז\"ל מצאתי בהג\"ה סביב הסמ\"ק וז\"ל ובירושלמי משמע שאסור ללבוש בתי שוקיים של פשתן תחת בתי שוקיים של צמר משום דא\"א לפשוט התחתון בלא עליון עכ\"ל ובסמ\"ג בתוס' להדיא שמותר ללבוש חלוק של צמר על חלוק של פשתן עכ\"ל מ\"ו משמע קצת מלשונו שמדמה בתי שוקיים לחלוק וצ\"ע למה כתב זה בשם הסמ\"ג לחוד הלא גם רבינו מתיר אלא שאינו דומה: אסור ללבוש אנפילאות של צמר על של פשתן אבל לכרוך ברגלו בגד פשתן תחת אנפילאות של צמר מותר (ובגדים שלני שאינן שזירים בשעת הדחק אין למנוע מלישב עליהן דהוי גזירה לגזירה) מ\"ו וכ\"כ הגהות אשר\"י בשם א\"ז דאסור ללבוש אנפילאות של פשתן ע\"ג אנפילאות של צמר ועיין בב\"י מ\"ש ע\"ז שהביא ראיה מהירושלמי ופי' להירושלמי ע\"ש ומכח פי' הקשה קושיא ע\"ז ויישב אותה בדוחק והנה בפי' הירושלמי ראיתי למ\"ו ורמ\"א לפי מ\"ש בהגהותיו שהם מפרשים (הירושלמי בהיפך פי' ב\"י שהם פי' לא שלח עלייא לא שלח ערעייא דר\"ל כשהוא צר כ\"כ דלא יכול לפשוט התחתון אא\"כ פושט העליון תחילה וזהי הפי' הוא מיושב טפי לפי ל' הירושלמי וגם לפ\"ז לא יהא קיצור בדברי א\"ז כ\"כ כי לרוב הוא כן שאינו יכול לפשוט התחתון בלא העליון ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אבל אם הוא של קיימא אסור ונ\"ל דאותן בתי שוקיים שעושין במדינות אלו וקורין אותו פורטק\"י ועשיין של צמר ועושין בהן משיחה של פשתן שעוברת בהו כמו רצועה במעברתא דתפילין מותר ואע\"פ שקושר המשיחה כשלובשן לא מקרי קשר של קיימא אבל אם עושה קשרים בב' ראשיה נראה דאסור דהא א\"א להיציאה משם עכ\"ל רמ\"ח ע\"ש: "
                ],
                [
                    " והרמב\"ן התירו להדיא וכן נוהגין וכ\"כ רמ\"א וז\"ל מ\"ו ובסמ\"ק כתב ור\"ש הורה דאין לחוש וכ\"כ בת\"ה (סימן רנ\"ז ומטעם דאותן החוטין לא חשיבי ובטלי לגבי העור הואיל ואין באין רק לחבר העורות אין בהן משום כלאים ובתשובת הרשב\"א סימן ש\"ס כתב ז\"ל ולא חיישינן שמא יעבור חוט התפירה באמצע חוט תפירות העורות אלא הולכין בספיקו להקל הואיל והוא כלאים דרבנן עכ\"ה) דאין לחוש ובהג\"ה למרפא כתב ויש מחמירין עכ\"ל. ומהר\"ם לא היה מתיר להכנים בגד פשתן תחת הטשאמלי\"ט כי שמא הטשאמלי\"ט עשוי מצמר רחלים ולא היה מכניס עורות תחת בגד צמר אא\"כ שנתפרה בקנבוס מ\"ו עכ\"ל תשב\"ץ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אם מעלם עליו שלא כדרך החימום עיין בפרישה מ\"ש בשם מ\"ו ומשמת דס\"ל למ\"ו דמותר אפי' מדרבנן דאל\"כ לא הוה קשה מידי מלקמן די\"ל דלקמן איירי דאסור מדרבנן ולפ\"ז פאקל\"ט העשוי בעגלה למעלה מראשו מבגד ותפור בגדי פשתן תחתיו מותר וכן נוהגין. אבל ל' רבינו שכתב ז\"ל דבר תורה אין כלאים אלא דרך לבישה כו' עד כגון אהל של כלאים שמאהיל עליו מותר כו' משמע דדוקא מדאורייתא מותר אהל וה\"ה פאקל\"ט אבל מדרבנן מיהו אסור כיון דגם הן עשוין להציל מחמה וגשמים. ואע\"ג דמסיק רבינו וכתב ז\"ל אבל חכמים אמרו אפי' עשר מצעות זו על זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן ולא כתב דגם אהל אסור מדרבנן י\"ל דחדא מינייהו נקט וזיל בתר טעמא דאסרו אפי' בי' מצעות שמא כרוך נימא ק\"ו דיש לגזול באהל שהוא עליו לעינים ויש לחוש שיתעטף בו ידיו בעת הצינה ובפרט שהוא יושב תוכו כל היום וכל' רבינו הוא ג\"כ ל' רמ\"א בש\"ע ע\"ש מיהו מדהגיהו רמ\"א ברישא (ר\"ל שכתב דין אוהל בש\"ע בהגהות שלו ברישא עכ\"ה) בהיתר דאורייתא ולא הגיהו בסיפא לאיסור מדרבנן דהוא העיקר לדידן נראה דס\"ל בכל ענין מותר דדוחק לומר דל' רבינו הגיה ונקט (ועי' בסמוך בסעיף ט\"ו): "
                ],
                [
                    " כגון טלית של קטן וגדול לובשו כו' עיין בב\"י שכתב כו' וכתב שט\"ס הוא באשיר\"י כו' וגם בש\"ע כתב אפי' אינו יוצא בו גדול ולעד\"נ ליישב דא\"צ למחקו ע\"ד שיישב ב\"י לשון רבינו בא\"ח סימן י\"ו שכתב שיעור טלית להתחייב כל שקטן בן ט' יכול לכסות בו ראשו ורובו וגדול אינו מתבייש לצאת בה באקראי לשוק כו' וכתב שם ב\"י דאף ע\"פ שאין גדול יוצא בה ארעי מ\"מ אורחא דמילתא נקט דאותו בגד שראוי לכסות בו קטן הוא מדרך העולם לצאת בו גדול ואף שאינו יוצא אלא הולך בו בבית חייב בציצית ה\"נ אורחא דמילתא נקט שכל ששם מלבוש עליו גבי קטן הרי הוא בכלל לא תלבש שעטנז ואסור לגדול לכסות בו אף שאין מדרך גדול לכסות בו אלא אורחא דמילתא נקט דגדול לובשו דרך עראי לצאת בו לשוק כמו שבא\"ח ל\"ד קאמר ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " והוא מוכס העומד מאליו כו' והלכה כר\"ש דאמר שאין מתכוין מותר וקשה לעיל בסימן ש' כתב המנהיג בהמות בחבלים בידו כו' אבל אם החבלים קשורין ביחד אסור לכורכם סביב ידו ואמאי האהוי דבר שאינו מתכוין דלא עדיף כשכורך החבלים בידו מלובש בגדי כלאים ממש דמתיר הכא אם עושה כן מפני המכס משום דהוי דבר שאינו מתכוין בשלמא להרמב\"ם שפסק גבי מכס דהכא דאסור ללובשן מפני המכס אע\"ג דהוי דבר שאינו מתכוין אפילו לר\"ש משום דר\"ש מודה בהא דאסור דכיון שהוא לובש ממש הכלאים הרי עובר על לא תלבש והאי דמוכרי כסות הרמב\"ם אינו מפרשו כרבינו שפי' כפי' השני שלובשין אותם כדי להראות מדתן כו' אלא מפרשו כפי' הראשון שכתב רבי' דהיינו שמעלים אותה על כתיפו דלא הוי דרך לבישה וההיא דחבלים דאסור משום דכיון שהוא כרכם סביב ידו מחמם בהם ידו הוי דומה ללבישה אבל לרבינו שפי' ההוא דמוכס ומוכרי כסות בלבישה ממש קשה וכן רבי' ירוחם תמה על הרא\"ש שכחב ההיא דחבלים לאסור וצ\"ע גם בב\"י משמע דדין שניהם שוה וגם בש\"ע בסעיף ש' סעיף ו' פסק המחבר כדעת האוסרים בחבלים ורמ\"א כתב דיש מתירין וכן פסקו כאן בסעיף ה' ו' בלובש כלאים להעביר המכס וכתופרי כסות ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וילון אם הוא רך כר לפרוס בגדים כלאים לפני הפתח אף ע\"פ שמגין מפני הקוד מ\"ת שרי וה\"ה לכסות הגיגית שרוחצין בה (משום דאינו אלא מעמיד בעלמא וכ\"כ הג\"א בשם א\"ו עכ\"ה) ואבי העזרי התיר אף הכובעים שנושאים על הראש ובספר צפנת פענח פליג ואומר מפני שמגין מחמה וצינה ומרדכי פ\"ק דביצה וב\"י הביאו. ומותר לישב על העגלה המכוסה בכלאים כעין גיגית דהר\"ח מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ופי' הגאונים רגילין ללובשן תחת מנעליהן כו' וכנגד עקב של רגל יש שעושין אותו של צמר כו' וצ\"ע דאמאי מותר נהי דבעקב אינו נהנה בשאר הרגל מיהו נהנה ואע\"ג דשם לאו כלאים הוא מ\"מ הא כתב רבינו לעיל בסימן זה בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפי' מצדו הב' ואם נאמר דמ\"ש וכנגד עקב של רגל ר\"ל כנגד כל הרגל ועקב ר\"ל תחתית של רגל בל\"א זוי\"ל ועור העקב כו' ר\"ל עור הרול ולפי שמשמעות לשונו לא משמע כן לכך הביא רבי' ל' הרמב\"ם לפרש הא דערדילדין בע\"א ובלא\"ה אפשר נמי לומר דכיון דלא נהנה מזה הכלאים בשום מקום מהרגל דהא כנגד העקב העור קשה ונגד שאר הרגל ליכא עור דמתהנה ממנו והוי כאילו ליכא כאן כלאים אבל לעיל בבגד גדול במקום אחד מהבגד מונח עליו ומתהנה שם מהבגד גופא ועי\"ל דהאי דבגד גדול הן דברי הירושלמי וילפינן ליה מאשר יעלה עליך מ\"מ אבל כאן אפשר דלא מיקרי מלבוש כיון דהוא לו למדרס ולא קרינן ביה אשר יעלה עליך וכיון שאין לו הנאה מותר וק\"ל ועי\"ל דלעיל בבגד חיישינן דילמא לפעמים יהא חס על הבגד שלא יתקלקל ויעלה על האי צד שנגרר על הארץ שבו הכלאים אבל הכא בערדילדין לא שייך למימר הכי וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לשון הרמב\"ם מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב כו' וז\"ל ב\"י נראה שהוא פי' לערדילדין דבסמוך כו' ועיין בכ\"מ שלו פ\"ט דכלאים דשם תירץ בע\"א ז\"ל וצ\"ל שמ\"ש רבינו ואין לו עקב כו' עוד כתב שם ז\"ל נראה שרבי' סובר שערדילדין דאמר רב פפא ספ\"ק דביצה דאין בו כלאים היינו מנעל של זרב השנוי במשנה פ\"ט דכלאים דאין בו משום כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא דערדילדין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה דאל\"כ נמצא שהשמיט רבינו דין ערדילדין או דין מנעל של זרב עכ\"ל ועל מנעל של זרב כתב בירושלמי פ\"ט דכלאים דאית אתרא דזרבין עמרא מן לגיו וכתב שם ב\"י בכ\"מ שלו שלדעת הרמב\"ם הוא הפירוש כך דמנעל של זרב הוא של פשתן והיו רגילין לנעלו בימי החום ומש\"ה קרי ליה של זרב כי זרב ל' חום שנאמר בעת זורבו נצמתו והוקשה לירושלמי מאי קמ\"ל דאין בו משום כלאים כיון שהוא כולו של פשתן ומשני דיש מקומות שמשימין שם בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימי הקר להתחמם בו וקמ\"ל דאע\"פ שהוא כלאים מותר ללובשו דעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף עכ\"ל והנה נלע\"ד דגם דעת הטור והרא\"ש ס\"ל דערדילדין הוא פי' מנעל השנוי במשנה פ\"ט דכלאים דאם לא כן קשה גם לדידהו למה השמיטו דין מנעל של זרב גם מדכתב רבינו ל' הרמב\"ם מנעל כו' משמע דאינו בא לכתוב דין חדש אלא להודיענו שהרמב\"ם מפרש פירוש ערדילדין קצת בע\"א ממה שפירשו הגאונים אבל גם לפירוש הגאונים ערדילדין בעצמו ר\"ל מנעל של פשתן שרגילין להלבישו על הרגל בתוך המנעל ועולין מלמטה על כל פרסת הרגל עור תיישים מעובד כדי שלא יקרע ושלא יפסיד מלחות הקרקע מלמטה וכנגד העקב של רגל יש שעושין אותו של צמר והוא כלאים צמר ופשתן יחדיו אפ\"ה מותר כיון שעור העקב קשה ואח\"כ כתב רבי' ל' הרמב\"ם להודיענו שהוא מפרש שאע\"פ שהוא כלאים נגד כל הרגל מ\"מ שרי שכל עור הרגל קשה ואינו נהנה ודע שכלשון רבי' שכתב בשם הגאונים כן כתב הרא\"ש פ\"ט דנדה בדין הל' כלאי בגדים שלו אבל רש\"י ספ\"ק דביצה כתב ג\"כ פי' זה של הגאונים אבל מסיק דשרי משום דקשין הן לא כמ\"ש הרא\"ש ורבי' משים שהעקב קשה וכן הביאו ב\"י ונלע\"ד דמש\"ה שינו את ל' רש\"י משום דקשה להו א\"כ למה פירשו הגאונים שטולין עור מעובד מלמטה מה באו לאשמועי' שהוא מעובד מלמטה שעור מעובד על בגד פשתן אינו קשה וא\"כ מצד עצמן הם כלאים אלא בודאי טעות נפל בספרים וצ\"ל מפני שהעקב קשה ולפ\"ז יתיישב שפיר מ\"ש מ\"ו על מ\"ש הרמב\"ם ואין לו עקב שר\"ל שאין לו עור קשה מלמטה כדרך עקב של מנעלים כו' דמש\"ה פי' כן דלפ\"ז אתא הרמב\"ם לאשמועינן שאע\"פ שמצד עצמו יש בו משום כלאים כיון שאינו קשה מ\"מ מכח שעור הרגל קשה שרי כן נלע\"ד לפרש דעת רבינו ועיין מ\"ש לעיל בשם צפנת פענח ובשם מ\"ו ועיין בפי' הרמב\"ם והר\"ש ורבינו עובדיה בפ\"ט דכלאים משנה ט' מ\"ש כל א' לשיטתו על מנעל של זרב כל א' קצת משונה מחבירו והערוך פירש ערדילדין שהוא כלים של צמר ועל מנעל של זרב פי' ע\"א ע\"ש אבל לפי דעת רבינו והרא\"ש והרמב\"ם שצ\"ל שס\"ל שהוא הכל אחד נראה פי' כמו שכתבתי ודו\"ק קשר מעות בבגד צמר בחוט של פשתן או להפך יש מחלוקת בדבר בירושלמי ומתוך כך נראה לאסור שק של צמר לקושרו בחוט של פשתן או להפך עכ\"ל דהר\"ח מ\"ו. היושב בבית המדרש ואינו יודע שהוא לבוש כלאים אין מודיעין אותו שהוא לבוש כלאים או שיש שם מת כדי שיצא ע\"כ לשון סימני אשר\"י. מפה העליונה שפורסין בשבת וי\"ט אם יש לחוש משום כלאים נ\"ל שיש ליזהר אפי' במפה העליונה שלא יהא בה כלאים דפעמים מחמם בה ידיו בבית הקור (עיין בתשובת הרא\"ש כלל ו' ואגודה סוף ביצה עכ\"ה) וכן מפה או מעיל שפורסין על בימה של עץ ונותנין בו ס\"ת וקורין בו צריך ליזהר בו שלא יהא כלאים משום דפעמים כשקורין בס\"ת כורך ידיו בעת הקור (אבל מפה או מעיל שפורסין לפני ארון הקודש או סביב התורה אין בו משום כלאים וכ\"כ הג\"א פ' בני העיר עכ\"ה) ממהר\"ר מנחם סימן ל\"ו. מהר\"ם אסר להניח בגדיו לתפור בבית הנכרי אם לא ישב אצלו כי חיישינן שמא יתפור בפשתן תשב\"ץ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפילו אם הנכרי מסיח לפי תומו שתפרם בקנבוס כו' שידוע לכל הנכרים כו' וצ\"ע דבלא\"ה נמי אין להאמין לנכרי במסיח לפי תומו אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא כמ\"ש רב אשי בפרק הגוזל בתרא וכ\"פ מהרא\"י בת\"ה סימן רנ\"ח והאריך שם ע\"ש יצ\"ל דס\"ל דגם כלאים מדרבנן הוא כירן דבגדים שלנו אינם שזורים וכמ\"ש ב\"י בשם סמ\"ג ותשובות הר\"ח עיין בדף שמ\"א ע\"ד שהביאן ומתיר מה\"ט בתפירות פליצות התפורות בפשתן תחת בגד צמר ע\"ש: (כתב מהרי\"ל התופר בגדיו של צמר אל יתפרם בחוטי קנבוס לבן כ\"א בצבוע שמא יחשדוהו שהם חוטי פשתן עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל הרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע כו' אין להקשות מההוא חסיד דראה הנכרי שלבש כלאים והלך בשוק והוא סבר שהוא יהודי והפשיטו בשוק והפסיד ע\"י זה ד' מאות זהובים וא\"ל שהחסיד ידע שלבשו מזיד שהרי לא ידע וסבר שהוא יהודי והיה נכרי די\"ל דלא שייך למימר שהלבוש שוגג אלא כשיש חוט פשתן בבגד צמר ואינו נראה וכל כיוצא בו וההוא מעשה היה דהכלאים היה לעינים צמר ופשתן בהדדי ולפי סברת החסיד שהיה סבר שהוא יהודי לא שייך למימר דלמא שוגג הוה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ואע\"פ שלא שמו אותו תחילה כו' וכן בדין קידושי אשה בא\"ע סי' ל\"א וצ\"ע לפי מ\"ש שם דאם אמר התקדשי לי בטבעת זו ששוה חמשים זוז אינה מקודשת אם אין שומתו נודע קצת דנראה דה\"ה נמי הכא דצריכין שוה ה' שקלים ואפילו להרא\"ש דפליג שם היינו משום דקידושין סגי בפרוטה והוא מקדש סתם משא\"כ בפדיון ומיהו י\"ל איפכא דדוקא באשה איכא מ\"ד דאינה מקודשת משום דא\"ל לא נתרצית למקני' נפשה בפחות ממה שא\"ל משא\"כ בחמשה סלעים דפדיון דבע\"כ דכהן נפדה הבן בה' סלעים וק\"ל וזה עיקר: "
                ],
                [
                    " אם עבר וקבלם ע\"מ להחזיר הבן פדוי ודוקא דקאמר ע\"מ כו' אבל אם אמר הא לך ה' סלעים כו' אין בנו פדוי רמ\"א ודברי רמ\"א ז\"ל הם דברי הרשב\"א בתשובה סי' קצ\"ח ותשנ\"ט ע\"ש שכתב דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי כו' ור\"ל לאחר שחזר ונתן לו אגלאי מילתא למפרע דמעכשיו בשעה שנתן לו הוי מתנה גמורה. ועיין בת\"מ סי' רמ\"א. ובא\"ח סימן תרנ\"ח כתב רבינו גבי אתרוג ז\"ל אם נתנו לו במתנה ע\"מ להחזיר הוי מתנה ובלבד שיתננה לו במתנה גמורה ע\"מ להחזיר לו במתנה אבל אם א\"ל יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ תחזירהו לי לא יצא. והרא\"ש הביא ראיה לדברים הללו ע\"ש בב\"י שהביאו. ומשמע שם דהעיקר הוא דצריך ליתנו לי במתנה גמורה ויחזיר לו במתנה גמורה לאפוקי אם לא נתן לו במתנה אלא שיצא בו. וה\"נ הו\"מ לפרושי הכי לכאורה. אבל ל' רמ\"א שכתב ודוקא שאמר ע\"מ להחזיר כו' משמע דבריש דבריו שאמר הא לך במתנה שניהן שוים ומיהו אינו מוכרח דא\"ל חדא באידך תליא. ועיין שם בתשובת רשב\"א שתולה הכל בע\"מ ונראה שם דר\"ל דכל האומר ע\"מ נראה מדעתו שנתנו לו מתנם גמורה מעכשיו אלא שהתנה שיחזירם לו ולכאורה נראה דהכל תולה באם הזכיר ל' נתינה ומתנה דבנותן ע\"מ להחזיר אף על גב דאמר על מנת מגלה דעתו דאינו רוצה ליתן לו אלא אם כן יחזירנו לו מכל מקום כיון דאמר גם כן לשון מתנה הרי גילה דעתו דנותן לו במתנה גמורה משא\"כ כשא\"ל הא לך חמשה סלעים ותחזירם לי דלא הזכיר לשון מתנה כלל. אבל מלשון הרמב\"ם וש\"ע גם כן משמע דהכל תלוי באמרו על מנת. דז\"ל הרמב\"ם פי\"א דהלכות בכורים רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמר בלבו ליתן לו במתנה גמורה ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר יחזיר. וכן אם פירש ונתן לי על מנת להחויר הרי בנו פדוי עכ\"ל. והש\"ע בסימן זה ס\"ת ערבב דברי הרמב\"ם ודברי רבינו התחיל וסיים בלשון הרמב\"ם ובאמצע כתב מה שהוסיף רבינו בזה. וגם שינה בהתחלתו קצת בל' הרמב\"ם שכתב אבל לא יתן הוא לכהן ע\"מ שיחזיר לו. וברמב\"ם הנ\"ל כתוב ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזור כו' ולא כתב שם ע\"מ. ול' זה דהרמב\"ם מדוקדקין טפי דהא הרמב\"ם הנ\"ל וגם הש\"ע כתבו אזה ז\"ל ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי כו' ואחר כך סיימו וכתבו דאם פירש ונתן לו ע\"מ להחזיר הרי בנו פדוי והרי לדברי ש\"ע דכתב גם ברישא דאמר ע\"מ נראין כסותרין זא\"ז. ונראה דליישב סתירה זו הוסיף רמ\"א וכתב ברישא שם בהגהתו ז\"ל ודעת הכהן היתה מתחילה שלא לקבלם ע\"מ להחזיר עכ\"ל למדונו רמ\"א בזה דמ\"ש המחבר דלא יתן הוא לכהן ע\"מ להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי דע\"מ דקאמר ל\"ד הוא דודאי אם אמר לו הישראל כן בפירוש לשון ע\"מ להחזיר מסתמא גם הכהן אדעתא דהכי קבלו ממנו והוה בנו פדוי דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה. אלא דעת המחבר היה בזה דאם נראה מהנותן דלא היה כוונתו למתנה גמורה אלא נותן לו אדעת שיחזירנו לו והכהן בע\"מ קבלם לא הוה בנו פדוי וכלשון הרמב\"ם הנ\"ל. וז\"ש רמ\"א ז\"ל דדעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלם ע\"מ להחזיר ור\"ל הן שלא אמר הנותן לשון ע\"מ הן שאמרו אלא שנראה מהכהן שאינו מקבלו בתורת ע\"מ (דמהני) אלא כאילו אמר הריני נותן לך ותחזירם לי דלא מהני דבזה דוקא הדין הוא כמ\"ש ע\"ז המחבר דאין בנו פדוי לאפוקי אם א\"ל לשון ע\"מ והוא קבלם אדעתא דהכי דבנו פדוי וכמו שסיים המחבר וגם רמ\"א חזר ופי' שם סתימת דבריו הנ\"ל וכתב ודוקא שאמר ע\"מ כו' כנ\"ל ביאור דברי ש\"ע ודו\"ק. ומזה מוכח דהכל תלוי באמרו ע\"מ שהרי דקדוקו של רמ\"א בהג\"ה ראשונה אינו אלא בקבלו בתורת ע\"מ ולא בל' שאינו ל' מתנה וגם מל' הרמב\"ם והמחבר מוכח שם דאע\"ג דאמר בל' נתינה כל שלא פירש דבריו לומר ע\"מ אין בנו פדוי ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " על פדיון הבן וכתב הריב\"ש (בתשובה סי' קל\"א) בתשובה הטעם שברכה זו בעל לפי שאינו דומה לאותן מצות שהן בלמד לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון ולדעת הרמב\"ם שבאב הפודה אמר על ובפודה עצמו אומר בלמד אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א\"א לעשותו אלא ע\"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו דקי\"ל הוא קודם לבנו דאלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו א\"א: הגה\"ה אין פודין ככור בח\"ה וכן כתב בסמ\"ק דאין מערבין שמחה בשמחה וכן בפורים ואפילו ביום שני דשני ימים האלה כתיב כך העידו לו משם מהרי\"ו (סימן קפ\"ט) ומברכין שהשמחה במעונו אפינו בר\"ח אב רק שט' באב בשבוע שנייה אבל באותו שבוע לא רציתי להניח לברך אבל אכלנו בשר ושתינו יין וכן בכוס של הבדלה שותין כן ראיתי מרבותי אבל בפולין נוהגין דלא מברכין שהשמחה במעונו וכן במעהרין עכ\"ל מהרי\"ב מ\"ו: הג\"ה אמר הרב רבי מאיר נשאל אם יכול ליתן לכהנת בכור לפדותו והשיב דלא והביא ראיה דלא כפירש\"י שפירש בפרק קמא דקידושין דרב כהנא הוי ישראל ושקל סודרא לפדיון הבן בשביל אשתו שהיתה כהנת מן תשובת מה\"ר מנחם מ\"ץ מ\"ו: אם הולד וגם האב אינו בעיר נראה דאחר יכול לברך לפדות ומברך שתים כמו האב והכהן יכול לעשות שליח במקומו לפדות את הבכור דשלוחו של אדם כמותו (ובתשובת ריב\"ש סימן קל\"א האריך ומשמע שם דאין האב יכול לפדות על ידי שליח וכן ב\"ד אין פודין אותו ע\"כ וסמ\"ק כתב דאפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו עכ\"ה) וגם יכול לזכות לכהן על ידי אחר דזכין לאדם שלא בפניו. והורו רבותינו אף על פי שמת הבכור צריך לפדותו ורשאין לעשות סעודה למצוה זו אף על פי שמת התינוק רק לאחר ז' ימים של אבילות וסעודה של רשות ליכא כיון שמכוין לכבד המצוה בכך ומברך שהחיינו כאילו היה חי. וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורים ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה ה' לוטין וקוינטין מהר\"ר מנחם בן הר\"ר פנחס מ\"ץ מ\"ו. שמעתי שיש בחידושי מהר\"מ מריזבוריק שיעור פדיון ה' לוט כסף ורביע לוט ע\"כ ובכתבי של מהרא\"י כתב שיש בקבלה בידינו שהוא שני זהובים ריינש ובהג\"ה מצאתי פדיון הבכור בחמשה סלעים שיער הגאון מהרר\"י מולין ז\"ל ב' זהובים ריינש חסר שמינית הזהב אך נוהגין בקהילות שו\"ם ליתן ב' זהובים ריינש ולא להקפיד על שמינית הזהב וכן נוהגין ברוב מקומות אשכנז וקרובים דבריהם להיות שוים שהם ה' אוקיאוס כסף צרוף כמו שכתבו הגאונים עכ\"ל מ\"ו: יש מרבותינו כתבו אילו היה ברצונם לא היה לעשות סעודה אלא לאדם שיש לו ספק בידו ויכול לעשות שניהם בריוח לעשות סעודה ולתת הפדיון בשלם ועכשיו הכל עושין סעודה וסבורין שהסעודה עיקר המצוה ומתוך כך כבד עליהן ליתן כל הפדיון משלם ומתנים עם הכהן לקבל דבר מועט ואינן יוצאין ידי חובתן מנחם בן הר\"ר פנחס מ\"ץ מ\"ו. ובת\"ה (סי' רס\"ח) כתב שבסעודה זו היו נוהגין בה גם בזמן התלמוד כו' ע\"ש שהרי בפרק מרובה אמרינן רב ושמואל ורב אסי אקלעו לפי שבוע הבן ואמרי ליה לבי ישוע הבן ופירש\"י משתה היה עושין לפדיון הבן וכתבו שם התוס' וכ\"פ בערוך ור\"ח פי' שהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה נינהו לפירש\"י כדאית ליה ולפר\"ח כדאית ליה גם לא פליגי אהדדי בעניין העשיית הסעודה אלא בפי' ישוע הבן מדאקלע רב להתם דהא אמרינן בפרק גיד הנשה דרב לא היה מתהנה מסעודת הרשות והיה ר\"ל דמה שאנו נוהגין עכשיו לאחר שנולד הזכר נכנסים לשם לטעום בלילי שבת סמוך ללידה דהיא סעודת מצוה והיינו אותה סעודה דפר\"ח וקבעה בלילי שבת בשעה שהכל מצויין בבתיהן עד כאן לשון מהרא\"י ע\"ש ואני כתבתי בדרשתי סמוך לסעודה שעושין בלילי שבת וקורין לו זכר ובשבת שחרית הולכין אצל היולדת שהוא נגד זכור ושמור וראיה ממדרש והביאוהו עקידת יצחק בפ' אמור ז' ימים יהיה תחת אמו כו' עד אין קרבן בלא שבת כו' ע\"ש: "
                ],
                [
                    " ואיני מבין דבריו שגם כו' וב\"י הקשה עוד דמ\"ש משתי נשיו כו' בכ\"מ פי\"א דה' בכורים הקשה ג\"כ קושיא זו ותירצה וז\"ל שם והר\"י קורקוס כתב שנ\"ל גירסת הרמב\"ם היפך מגירסא דידן וה\"ג דתנא דידן כיון דבאיש א' וב' נשים הוא דמשכחת לה בב' אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה\"פ באיש א' ושתי נשים א' בכרה וא' לא בכרה וה\"ה שכתב למעלה ילדו זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום שאני אומר כו' וקצת טעם י\"ל בדבריו דכשהוא איש אחד ואיש זה נולד לו נקבה בודאי ה\"ז אומר נקבה זו לבד ילדה אותה שלא בכרה וא\"ת שילדה ג\"כ זכר אני אומר שילדה נקבה תחלה ואין זה דבר רחוק ולפיכך פטורה כיון שיש לאיש זה אשה שבכרה שיש במה לתלות הזכרים או הזכר גם יש לו נקבה לומר שזו היא פטר רחם אותה שלא בכרה אבל בב' אנשים לא משכחת לה דכיון שזה לא בכרה אשתו ויש כאן ב' זכרים לפנינו ואין לזה אשה אחרת שבכרה לתלות אין פוטרין אותו כשיתלה באשת חבירו וזה שאמרו בב' אנשים לא משכחת עכ\"ל גם מה שהקשה רבינו ואיני מבין כו' יש לתרץ דמ\"ש הרמב\"ם ילדו ב' זכרים ונקבה כו' ר\"ל שידוע שכל א' ילדה זכר וא\"כ איכא ב' ספיקות לחיוב דדילמא ילדה היא נקבה לחוד ליכא למימר וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב הרמב\"ם שאינו נוהג אלא בארץ כו' ז\"ל ב\"י גירסא משובשת נזדמנה לרבינו כו' ועיין ברמב\"ם דפוס ישן ודפוס חדש עם כ\"מ שבכל אחד יש נוסחא אחרת ממ\"ש רבינו בשמו וגם ממ\"ש ב\"י הנוסחא ולכאורה היה נראה לע\"ד דגם רבינו בנוסחא שהביא להרמב\"ם יתפרש ע\"ד שכתב ב\"י הנוסחא האמיתית ומ\"ש שאינו נוהג אלא בארץ ר\"ל שבארץ מקריב הבכור משא\"כ בח\"ל וכדמסיק דאפי' אם הובאו מח\"ל לארץ לא יקריבו משמע דוקא לא יקריבו אבל אינו חולין ומ\"ש שהוא חולין גמורין ר\"ל בכור בארץ לאחר שחיטה מותר לזרים כחולין אלא שהוא קדוש שצריך להקריב חלב ודמו וזהו כחולין גמורין שא\"צ הקרבת דם וחלב ע\"ג מזבח וזהו כסברת ר\"ע אבל הרמב\"ן פליג עליה וס\"ל כר' ישמעאל דאמר אם הובא מח\"ל לארץ מקריבין אותה ע\"ג מזבח וזהו שכתב שנוהג בח\"ל אבל כי דייקינן שפיר לא משמע הכי ל' רבינו גם הרא\"ש הביא דברי הרמב\"ן ספ\"ג דבכורות ומשם מוכח דס\"ל דאפי' לר\"ע הם קדושים אלא שאינן נקרבין ולאפוקי מהרמב\"ם דסבר דהוא חולין גמורין ושהוא תמה עליו וכן תמה עליו הר\"ן והרשב\"א וראב\"ד ואי הוו סברי כר\"ע לא הוו תמהו עליו אף שהם מסתבר להו דהלכתא כר\"י ומכ\"ש שו\"א שהלכה כר\"ע מחבירו ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " אלא הבעלים מחויבים לטפל בה בדקה ל' יום ובגסה נ' יום כן הוא במשנה ריש פרק עד כמה וז\"ל הגמרא שם מה\"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי וכן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך פירש\"י כתיב בפ' ואלה המשפטים מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך ולצאנך ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי כן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר ל' דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאנך לאחר ל'. מלאתך דהיינו בכורים כן לשורך כי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל. ופריך איפוך אנת מסתברא דמוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר ופירש\"י מלאתך מוקדם בפסוק ראשון דרשינן אשורך המוקדם בפסוק שני אדרבה דסמיך ליה אדסמיך ליה דהיינו בכור בניך לשורך אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך עשייה אחרת בשורך ואימא שותין פירש\"י דעשייה אחרת דומיא דהך בכור בניך תתן לי בעינא. ומשני לא מסרך הכתוב אלא לחכמים תניא נמי הכי פי' לא מסרך כו' הואיל שלא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך עכ\"ל גמרא ורש\"י והנה לכאורה היה נראה דלמסקנא דמסרך הכתוב לחכמים ה\"ט דחכמים דתקנו לגסה נ' יום משום סמך דמלאתך דאל\"כ קשה מ\"ט ועוד דא\"כ מ\"ט דדקה ל' יום הא צאן בקרא כתיב לאחר כן תעשה לשורך ומשמע דתעשה קאי נמי אצאן אלא שעיקר תירוצו של רבא הוא שלא מצינו למימר דשורך קאי אבכור בניך תתן לי דסמיך ליה דכיון דכתיב ביה כן תעשה לשורך הוסיף לך עשייה אחרת בשורך שלא תהיה דומה לבכור בניך וממילא דרשינן שור אמלאתך דכן מסרך לחכמים וצאן אבכור ואף שבברייתא שמייתי תנ\"ה לא נזכר היקש דמלאתך אלא קרא ולימוד דתעשה הוסיף לך עשייה מ\"מ מדמסיק שם לא מסרך הכתוב אלא לחכמים י\"ל דסמיך אהאי לימוד דמלאתך והארכתי בזה כדי לפרש דעת רש\"י בחומש בפרשת ואלה המשפטים שפתם וכתב ז\"ל בכור בניך תתן לי לפדותו ה' סלעים מן הכהן והלא כבר ציוה עליו במקום אחר אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך מה בכור אדם לאחר ל' יום פודהו אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום ואח\"כ נותנו לכהן עכ\"ל שלכאורה קשה והלא בכור שור טיפולו נ' יום אלא שרש\"י לא בא ליישב אלא למה חזר וציוה אבכור דאדם ומשני משום ללמד ממנו אבכור צאן דוגמתו אבל מה שבכור שור בעי נ' יום לא בא כאן ללמדינו אלא ליישב קושיא למה חזר וכתב צווי פדיון בכור אדם ומיהו אינו מפורש דעת רש\"י מהיכן למדו טיפול שור נ' יום אם מכח היקש דמלאתך דכתבתי ואם מכח הוספה דעשייה ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " מפני שנראה כמבזה את הקדשים כו' ואפי' ספק בכור צריך לקבלו (ואיסורא איכא אם אינו מקבלו אבל אין כופין אותו על כך עיין במהרא\"י סימן קס\"ו וקס\"ח ומהרי\"ו סימן כ\"ז שאם כהן עני רוצה ליתן בכור לכהן עשיר א\"צ לקבלו עכ\"ה) ודוקא בספק שבא מעצמו אבל במקום שפשע ישראל כגון שקנה פרה חולבת מן הנכרי או שהיה יכול למכור הבכור לנכרי ולא עשה א\"צ הכהן לקבלו רמ\"א וכ\"כ מהרי\"ו וכמ\"ש לקמן בהג\"ה מעשה כו'. "
                ]
            ],
            [
                [
                    "בכור בעל מום מותר להאכילו לעכו\"ם ולכלבים ואם נשחט ונמצא טריפה אסור למכרו לנכרי ולהאכילו לכלבים והבשר טעון קבורה והעור מותר לכהנים לפיכך כשיפול בו מום בבכור טוב למוכרו לנכרי מחיים עכ\"ל מ\"ק פ\"ק דחולין מ\"ו: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן עיין מ\"ש לעיל סימן כ\"ב ברוב הנראה לעינים שפי' רשב\"א בצמצום ה\"ט ששם כתיב הנראה לעינים בשיעור דמדכתב בשיעור מורה דפירוש בצמצום אבל כאן ר\"ל נראה לעינים גלוי וניכר היטב וק\"ל. ובלא\"ה נמי לק\"מ שהרי כאן כתב פירושו בצידו נראה לעינים שהוא יותר כו' שהרי כתבתי שכולה חדא מילתא הוא. ומ\"ש אחר זה באזנו אחת גדולה מחבירתה עד שניכר למראית עין שהיא גדולה הוי מום אבל אם אינו ניכר עד שימדדו אינו מום היינו כמ\"ש הרשב\"א הנראה לעינים בשיער דהיינו כשימדדו או כה\"ג וק\"ל: "
                ],
                [
                    " רחל שיש לה קרנים כר אף על גב דאין בכור אלא בזכר אם כן לא הו\"ל למנקט דין רחל שהיא נקיבה (וא\"ל דגם איל נקרא בשם רחל א\"כ למה הוה מום כשיש לו קרנים דדרכו של איל בכך אלא ודאי דר\"ל דוקא נקבה. אבל על העז לא הקשה אע\"ג דגם העז היא נקיבה י\"ל דגם תיש נקרא בשם עז וק\"ל עכ\"ה) ולא הוזכרה בגמ' אלא לענין לגבי מזבח אלא אגב עז נקטה הכא ב\"י ולי נראה דמשום דבעי לכתוב דין עז שאין לה קרניים דאינו מום כתב נמי זה והוא כאילו אמר שהרי גדולה מזו שנינו דאפי' רחל שיש לה קרנים אינו מום דהוא איתא טפי מעז שאין לה קרנים דכמה בהמות יש דראוי היה להיות להן קרניים ואין להן קרניים וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בגסה חצי דמיו ובדקה רביע מפני שהרויח הכהן כו' והאידנא שאף בא\"י אין רוב השדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה אפילו בא\"י הילכך אפילו בא\"י משלם חצי דמיה של דקה ב\"י ונראה דמה\"ט קיצר רבינו כאן ולא כתב שבבל יש לו דין א\"י לענין זה וכמ\"ש בח\"מ סימן ת\"ט ע\"ש אלא משום דבזמן הזה דין בבל כשאר ארצות ולא נקט א\"י אלא משום היום ומחר יבנה ב\"ה ואז יחוור ויהיה בא\"י דוקא דין זה א\"נ אם הוא במצר גם בזמנינו ארץ שרוב שדותיה של ישראל היה ג\"כ אסור לגדל בה בהמה דקה ומש\"ה כתב דין ארץ ישראל שבבל נלמד ממנו וה\"ה לשאר ארצות באם יומצאו כן וכמ\"ש שם סימן ת\"ט: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכל שכן שאינו מלובן ובס\"א כתוב וכ\"ש צבועין ונוסחא משובשת היא לדעתו דא\"כ אין זה כ\"ש דהא יש יותר טרחא בצבועין מבמלובן וגם הדין אינו דצבועין חש לטרחתן שמא יוודע לחכמים ויפסידו ממנו כדאמרינן בצמר טווי וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת ואם הוא פועל כו' ז\"ל ב\"י שנראה מדברי רבינו דתרי מילי נינהו ולכאורה משמע דהיינו הא ואפשר דאפילו אדם שאין לו שום מלאכה נותנין לו שום שכר כשרוצה להטריחו בשום דבר ומי שיש לו מלאכה ומבטיל אותו ממנה להטריחו בשום דבר פשיטא שנותנין לו יותר ממה שנותנין לאותו שאין לו שום מלאכה וברישא מיירי שאין נותנין לו שכר יותר ממה שראוי ליתן לאדם שאין לו שום מלאכה ובסיפא מיירי ליתן לו שכר כמו שנותנין לאדם שיש לו מלאכה ומבטלין אותו ממנה עכ\"ל. וקשה לי על פירושו שלשון שיהיה שכר בטלתו ניכרת לא משמע הכי שהלשון משמע שיש לו מלאכה וצריך ליבטל ממנה כמ\"ש בח\"מ סימן ט' ועוד שבשום מקום של דין שכר בטילה שנזכרים בהרבה מקומות בדברי רבינו כמו שאכתוב לא נזכר שיתן לו שכר טרחא אף אם אין לו שום מלאכה שבטל ממנה ואף שב\"י מביא ראיה מגמרא שמשמע מינה הני ב' דינים מ\"מ אינו מוכח משם מידי דאיכא למימר מ\"ש שם שנתנו לאילא ד' איסרין אפשר ששכר בטלתו ממלאכתו כך היה ולפ\"ז היה נראה לגרוס דאם הוא פועל כו' במקום ואם כו' אבל מלישנא דרבינו משמע דתרי מילי נינהו לכן נראה שמש\"ר והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת כו' שפי' כעין שכתב בח\"מ סימן ט' גבי דין (דהני תרי דינים דבכור ודין בהדדי מתני' שם במשנה ובודאי דין אחד להן) ז\"ל ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו מותר בד\"א שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטילתו כגון שיש לו מלאכה לעשותה בשעה שיש לו לדון ואומר לבעלי הדין תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה כו ומ\"ש אחר כך ואם הוא פועל ומתבטל ממלאכתו כו' הוא ענין אחר שמ\"ש והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת ר\"ל שצריך ליתן לו שכר של כל אותה מלאכה כמ\"ש בח\"מ תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי כו' ולכן צריך שיהיה אדם מוחזק בכשרות הואיל שנותנין לו שכר של כל אותה מלאכה שבטל ממנה שייך חשד שיותר נוח לאדם שיקח ד' דינרים שיעשה מלאכה קלה כגון לראות בכור ממה שיעשה מלאכה כבידה בד' דינרים אבל אם אין נותנין לו שכר של כל אותה מלאכה אלא שכר כמה הוא רוצה ליקח כדי לישב בטל לא שייך חשד דהא לא נתן לו כלום מחמת ראיית בכור ואו א\"צ שיהא אדם מוחזק בכשרות וק\"ל. אבל גם לפי מ\"ש קשה למה שינה רבינו הלשון למה לא כתב ב' הדינין בפועל דאם הוא אדם מוחזק בכשרות נותן לו כל שכרו ואם אינו מוחזק נותן לו כפועל בטל ושמא י\"ל דנקט בסיפא פועל דאז בקל נוכל לשער שכר בטלתו דפועל יש לו קצבה כמה נותנין לו אבל אם נותן לו כל שכרו נקט אפילו אם עוסק במלאכתו ואומר תן לי מי שיעשה מלאכתי במקומי כמ\"ש בח\"מ בסי' ט' וק\"ל. וצ\"ע בד' מקומות שמדברים בדין פועל בטל מפרש בכל אחד פירוש מיוחד דלעיל בסימן קע\"ז בנותן לו עיסקא למחצית שכר פי' רואין אדם בטל שאין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק. וכאן פי' כפועל שיש לו מלאכה כזו שבטל ממנה כמה הוא רוצה ליקח ולישב בטל כך יתן לו וכך פירשו התוס' ג\"כ ההיא דעיסקא דלעיל אבל רבינו לא מפרש כן: ובח\"מ סימן רס\"ד פי' כמה אדם רוצה ליקח לבטל ממלאכתו ולעשות מלאכה זו דהשבת אבידה ובח\"ה סימן ט' כתב גבי דין ז\"ל אם הוא כועל אומר תנו לי שכר פעולה כו' כמ\"ש לעיל ומיהו י\"ל כמ\"ש הרא\"ש בפ' איזהו נשך דף קמ\"ו ע\"א דכתב אפירוש פועל בטל הנ\"ל דהיינו דלא כפירש\"י ז\"ל ואע\"ג דלעיל גבי משיב אבידה פרישנא כפירש\"י הכל לפי הענין התם דדין הוא דיהיב לו שכרו משלם אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שנותן לו לא מיחזי כריבית עכ\"ל. וכעין זה כתבו שם התוס' ד' ס\"ח ע\"א ש\"מ די\"ל כפועל בטל הכל לפי הענין ובכאן ובח\"מ סימן ט' ובסימן רס\"ד בשלשתן נותן לו שכרו משלם רק הואיל שיש חשד בראיית הבכור אם אינו מוחזק בכשרות צריך שלא יתנו לו שכרו אשלם אבל גבי דין לא שייך חשד שא\"א ששני בעלי הדינים שיזכו שניהם בדין ומכ\"ש בהשבת אבידה לא שייך חשד כלל וק\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דס\"ל דמ\"ש שם במשנה דנותן לו כפועל בטל לא קאי אדן דין כ\"א אראיית בכור המוקדם שם במשנה ע\"ש והוא דוחק וגם הוא היפך סברת הרמב\"ם דס\"ל דלא קאי אראיית בכור כ\"א אאינך בבות דאותה משנה וכמ\"ש הב\"י ועוד קשה דא\"כ גם בעדות כשלוקח משניהן בשוה דאז ליכא חשד הוא נוטל כל שכרו והרא\"ש שם בס\"פ עד כמה כתב אמ\"ש שם דנותן לו כפועל בטל מסיק וכתב ז\"ל ועתה אינו מקבל שום שכר על העדות עכ\"ל. ש\"מ דס\"ל דגם אעדות אסור ליקח שכר אע\"ג דליכא חשד. לכן נלע\"ד דרבינו מחלק בין פועל דעושה מלאכה כל היום דבו דוקא שייך לומר דאומדן דעתו דניחא ליה ליקח פחות משכר מלאכתו ולישב בטל כדי להיות נוח לנפשו ממלאכה שעשה ולהיות זהיר וזריז למלאכתו שיהיה עוד לפניו לעשות משא\"כ בשאר בעלי בתים העוסקים במלאכתן בשעה ידוע ביום ומהן מפרנסין נפשם אין אומדן דעת שניחא להו לבטל וליקח בפחות. וזהו תרי בבות שכתבן רבינו כאן והארכתי בק\"ש בח\"מ סימן ט' ע\"ש. והיותר נראה דרבינו תרתי קאמר בדרך זה שאכתוב. והוא שמבואר במשנה פא\"מ סוף דף ל' דהעוסק במלאכה ובטל ממנה ומשיב האבידה אם התנה תחילה ליתן לו כל שכר בטילת מלאכתו צריך ליתן לו כולו ואם לא התנה עכ\"פ צריך ליתן לו כפועל בטל וע\"ש ברא\"ש דף קל\"ד ע\"ד ובריש דף קל\"ה שהאריך בזה וגם רבינו כתבו בח\"מ סימן רס\"ה. וכבר הושוו התוס' שני הדינים הללו ר\"ל השבת אבידה ובדיקת מומי בכור להדדי כמבואר בדבריהן בתוס' פא\"נ דף ס\"ח ע\"א בסוף ד\"ה ונותן לו שכרו כו' ע\"ש וכן הוא דעת רבינו והרא\"ש וע\"ד שאכתוב והנה מ\"ש תחילה הנוטל שכר כו' עד והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת ר\"ל אף שהתנה תחילה שאינו רוצה לבטל מלאכתו לראות הבכור אא\"כ יתנו לו כל שכר בטילתו אפ\"ה אסור אא\"כ צריך להיות מומחה ושכר בטילתו ניכרת ובששכר בטילתו ניכרת אז מותר ליטול כל שכר בטילתו והיינו דוקא כשהתנה תחילה. ומ\"מ צריך להיות ג\"כ מומחה מפני החשד. ואח\"כ מדבר בשלא התנה והיה פועל וביטל מלאכתו ובדק מומי בכור אז אין נותנין לו מסתמא כיון שלא התנה אלא כפי אומד שנותנין לפועל שבטל ממלאכתו. ובזה יתיישב נמי מ\"ש רבינו בח\"מ סימן ט' דנותן לו כל שכרו היינו בשמתנה דוקא ודו\"ק. ועיין לעיל סימן קע\"ו ששם כתבתי יישוב לדברי רבינו והרא\"ש למה בהשבת אבידה אומדין מסתמא כמה רצה לבטל מלאכתו הכבידה ולעסוק בזו הקלה וכאן גבי בכור אין נותנין כפי מה שירצה לבטל ולבדוק המום אלא כפועל בטל לגמרי וחלקתי שם בהשבה יש טרחא שייך גבה אומד לבטל ממלאכתו ולטרוח בהשבה משא\"כ בראיית מומין שאין בה טורח כ\"כ אבל מלשון התוס' הנ\"ל דפא\"נ משמע דשוים לגמרי אם לא שמ\"ש שם שגם ההיא דפ' עד כמה י\"ל כפירש\"י אינו ר\"ל לגמרי אלא בסגנון פירש\"י דהאומד הוא על מלאכה שעברה ולאפוקי ההיא דפא\"נ דמפרשינן כפועל בטל דר\"ל דאומדין המלאכה עסק שמקבל כמה נותנין שכר בטרחתה וכאילו היה בטל ממלאכתו הראשונה לגמרי. וזהו דוקא לפי' מ\"ו שפי' בדרך זה פי' התוס' דלשם פא\"נ ולאפוקי מפי' ב\"י והארכתי שם בסימן קע\"ז מזה ע\"ש: <br>ויש לדקדק אמ\"ש רבינו אין שוחטין על פיו אא\"כ הוא מומחה ואדם מוחזק ידוע לכל בכשר אן. שרש\"י פי' כן במשנה דקתני שם אין שוחטין על פיו אא\"כ היה מומחה כאילא ביבנא שהתירו לו חכמים להיות נוטל ד' איסרין לבהמה דקה וששה לגסה כו' ופירש\"י כאילא הדר ביבנה דחסיד היה ולא היה נחשד דמשום אגרא קשרי עכ\"ל אבל לשון האשר\"י לא משמע כן שכתב שם אהא דתני הנוטל שכר לדון דיניו בטלין ז\"ל והא דאמרינן שני דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה ומוכח התם דבלא אגרא בטילה דמוכח שרי שאני התם דכל עסקיהן היו ע\"ז ולא היו יכולין לעסוק בשום מלאכה וא\"א למות ברעב והיו צריכים ליטול כדי שכר פרנסתם. וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן כל היום והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה עכ\"ל הרא\"ש. מל' זה משמע לי דפי' מ\"ש במשנה אא\"כ היה מומחה כאילא כיבנה דר\"ל מומחה איש מנוסה ובקי ממונה ומיוחד לוה וכל עסקיו היה בזה וע\"ד שפי' וכתב רבינו בח\"מ סימן ג' ז\"ל וכתב רב שרירא גאון יחיד מומחה היינו דחשיב כרב נחמן בדורו ובקי במשנה ותלמוד ובקי נמי בשיקול הדעת ומעיין בדינין בכמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא חזי ביה טעות כגון האי הוה מומחה לרבים עכ\"ל. והא דאיצטריך שם כולי האי היינו משום דקאי שם לפרש איזהו מומחה לרבים וכמו שסיים בלשונו משא\"כ בסתם מומחה דפירושו מנוסה לדבר זה לבלתי יכשל בו וגם נכלל בו שהוא ממונה ועוסק בדבר זה תדיר אבל שיהא חסיד וכשר אינו מוכח מל' מומחה ולהרא\"ש אף אם הוא כשר מ\"מ אם אין עסקי תמיד בו אסור ליקח שכר אא\"כ שכר בטילה הידועה. מיהו י\"ל דלק\"מ דהרי גם רבינו לא התיר לו ליקח שכר כ\"א שכר בטילתו והא דכתב אדם כשר לאו מטעם מומחה הנזכר במשנה הוא דאותו מומחה נוטל שכר אפי' אין לו מלאכה שבטל ממנה וכמ\"ש הרא\"ש וראייה משני דייני גזירות אלא אע\"פ שבטל ממלאכתו בעינן עכ\"פ ג\"כ שיהיה כשר משום חשד ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " ורואה אותה לעולם כו' ותימה למה כתבה בשם הרמב\"ם (דהא לאו דידיה היא דהא גמרא ערוכה הוא עכ\"ה) ב\"י ואני תמה על תמיהתו איך לא עיין שם בתוספות הלא שם תשובתו בצידו דשם בגמרא פרק עד כמה ריש (בכורות דף כ\"ט) כתבו התוס' ז\"ל תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וא\"ת אכתי אמרינן האי תם הוא והא דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי\"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה עכ\"ל התוס' ע\"ש הרי לפנינו שאינו מוכח מהגמרא כלום דצריך לראותו בכל פעם דהא התוס' כתבו בשינויא קמא דא\"צ לראותו זימנא אחריתי אם ירצה וגם בשינויא בתרא דתוס' לא כתבו אלא בלשון ועוד כאילו אמר אף את\"ל דצריך אבל לא החליטו דבריהן דצריך לראות זימני אחריתי לכך מייתי דברי הרמב\"ם דכתב דחייב לראותו לעולם וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב הרמב\"ן דוקא כו' וכתב ב\"י דט\"ס הוא בדברי רבינו וכתב עוד ב\"י ז\"ל וגם תחילת לשון רבינו הוא בטעות שכתב ובעט בו כדי להציל עצמו דמשמע דאם לא היה כדי להציל עצמו אינו מום וז\"א ואפילו לפי מ\"ש בספרים דהרמב\"ם והרמב\"ן פליג במילתא לא הו\"ל למכתב תחילה אלא סתם וכ\"ש לפי מ\"ש דליכא פלוגתא כו'. ולעד\"נ דלק\"מ וכל דברי רבינו צודקין הן ואדרבה נאמר שבדברי הרא\"ש שנדפס רמב\"ן נפל ט\"ס וצ\"ל רמב\"ם במ\"ם ושם לא הביא כלל דברי הרמב\"ן לאיסור אלא רבינו מצא דבריו וכתבן. גם מ\"ש תמיהה למה רתב תחילת לשונו כדי להציל נלע\"ד דלשון המשנה דייקו לו כן משום דשם במשנה שנינו ז\"ל היה בכור רדפו בעטו ועשה בו מום ה\"ז שוחטין עליו עכ\"ל. דקשה לפי לישנא בתרא דקי\"ל כוותיה למה קתני היה בכור רודפו דהול\"ל אם בכור כבר רדפו ובעטו כו' אלא ע\"כ צ\"ל דס\"ל ללישנא בתרא דה\"פ דמכח שכבר רדפו איכא למיחש שירדפנו עוד פעם אחרת ומש\"ה בעטו כדי להתיש כחו וזהו ג\"כ לשון אדכרת צעריה דקאמר הגמרא דאם לא שציערו ברדיפתו מאי איכפת ליה כשירדפנו עוד וק\"ל והיינו נמי כדי להציל דכתב רבינו: "
                ],
                [
                    " בזמן הזה קודם כו' כן מפורש בגמרא דמסכת תמורה ריש פרק כיצד מערימין ופריך שם ע\"ז אי בזמן הזה מאי למימרא מהו דתימא נגזור דלמא יצא רוב ראשו וקשדי ביה מומר ואימא ה\"נ אפ\"ה הא עדיפא מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה פירש\"י שאם לא יטיל בו מום יצטרך להשהותו עד שיפול בו מום ואדהכי והכי יכשל בגיזה ועבודה עכ\"ל ומכאן משמע דמ\"ש מותר להטיל קודם שיצא לאויר העולם איירי ביוצא מיעוט ראשו וכדקאמר רבא כגון גדי באזניו כו' דאל\"כ קשה מאי למימרא למה לן למיחש ליצא רוב ראשו וכן פירש\"י שם ודו\"ק ומה\"ט דנתן הגמרא דשמא יכשל בגיזה ועבודה כתב נמי רבינו בסימן ש\"כ דבזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי באזנו קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מהבכורה אף על פי שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול להנות ממנו בגיזה ועבודה וכ\"כ רבינו להדיא בסימן ש\"כ דמה\"ט מותר למכרו לנכרי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב ה\"ר יונה שאם הוא מום מובהק נאמן כו' עיין בבית יוסף שכתב דס\"ל כהרמב\"ם דא\"צ להזכיר שם חכם פלוני וגם א\"צ לומר ישראל פלוני נתנו לי ויהיב טעמא כיון דמדאורייתא מותר אע\"ג דהטיל בו הכהן מום אלא שחכמים גזרו לכך בעבידא לגלויי כל דהו הקילו ומ\"ש רבי' יונה מום מובהק בזמן הזה מיירי דאין הבכור נשחט אא\"כ היה בו מום מובהק עכ\"ל ודבר תימה הוא זה כיון שרבינו סובר שצריך לומר פלוני א\"כ הו\"ל למימר וה\"ר יונה כתב כו' בלשון פלוגתא וע\"ק ל\"ל להביא דברי רבי' יונה במ\"ש מום מובהק הא זה פשוט דבזמן הזה בעינן מום מובהק ועוד ל' שאם דחוק מאוד ועוד למה לא הביא רבינו דין זה בשם הרמב\"ם ונראה לכאורה אף שלדעת רבינו מוכרח לומר כן אפשר שר\"י יסבור ג\"כ כהרמב\"ם עכ\"ה) ע\"כ נ\"ל כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אפילו היה קטן והגדיל ר\"ל הבכור היה טלה בשעת נתינה והגדיל ב\"י וכפירש\"י בהדיא בפ' כל פסולי המוקדשים (בכורות דף ל\"ו ע\"ב) אבל לא רצה לפרש דקאי אישראל המעיד שהיה קטן בשעת נתינה ועתה בשעת גדלותו מעיד שזהו שנתנו לו בשעת קטנותו דא\"כ מאי זה שמסיק ולא חיישינן שמא אינו מכירו הא טעם דגדול אינו נאמן להעיד על מה שראה בקטנותו איני משום שמא אינו אמת יטעה אלא דהתורה פסלה לעדות קטן כמו עדות אשה וקרוב דבעינן תחילתו וסופו בכשרות כמביאר בח\"מ סימן ל\"ג ול\"ו ע\"ש ועוד מסתמא בזמן שנעשה האדם גדול כ\"כ נשתנה הבכור וא\"כ הו\"ל תרי שינויי שינוי האדם המעיד ושינוי הבכור ובגמרא דפריך פשיטא ומשני ל\"צ בקטן והגדיל כו' ל\"ל לתרץ בקטנות דאדם הו\"ל לשנויי בקיצור בקטנות דבכור דליכא אלא חדא שינוי אלא ודאי שמשני באמת כן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם (תקפו כהן מוציאין כו' ומהרא\"י בפסקיו סימן קס\"ו דבעל בית שנתן ספק בכור לכהן ואילו ידע שא\"צ ליתן לו לא היה נותנו הוה נתינה בטעות דיכול לחזור וליטלו ממנו עכ\"ה): <br>מצאתי בהג\"ה בסמ\"ק צריך הכהן לקבל הבכור מספק ואם יאמר הכהן לישראל הבא ראיה שבכור הוא ואטפל עמו השיב מורי רבי' חיים פלטיאל ז\"ל אדרבה יאמר ישראל לכהן הבא ראיה דאינו בכור הוא כי אני בא לצאת ידי חובתי אם הייתי יודע שאינו בכור לא הייתי נותן לך כ\"פ רבי' חיים פלטיאל ז\"ל שי\"ז מ\"ו: <br>אשר שאלת אם הישראל בעצמו חייב לטפל בספק בכור אם לא רצה הכהן לקבלו נראה ודאי שהישראל חייב לטפל בדקה ל' יום ובגסה נ' יום ולרבי יוסי בדקה ג' חדשים בספק נמי בודאי כיון דמעיקרא איכא איסורא שאפי' אמר הכהן תניהו לי ה\"ז לא יתי לו דמיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות ואחר הזמן הזה אם אין הישראל רוצה לטפל בו ורוצה ליתננו לכהן צריך הכהן לקבלי ולטפל בו כי הישראל למה יש לו לטפל בו והא אפי' בודאי בכור לא הזקיקו הכתוב אלא הזמן דמפרשינן ותו לא ומשם ואילך אינו חייב הישראל אלא הכהן ואם הכהן יסרב מלקבלו ה\"ז מבזה פרס המלך ונראה לומר דכל כה\"ג דברים המסורים לבני אהרן וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהונה אם כן בספק בכור יכול הישראל לומר ממ\"נ איני חייב לטפל בו עוד דאי חולין הוא איני חייב לטפל דהא אי בעינא שחטינא ליה ועבידא ביה מאי דבעי ואי בכור כבר נטפלתי בו כשיעור שחייבתני התירה אבל הכהן אינו יכיל להטילה על הישראל ולא עליי תלונותיו כ\"א על השם שציוהו ליטול בכורו והשתא עד דספק בכור הוא צריך לטפל מספיקא כדין כל ספק איסורא לחומרא ומשום דלמא בכור הוא חייב לטפל בו ע\"כ מתשובה מצאתי בין תשובת מהרא\"ק ומסופקני אם זו תשובה גם מהר\"ם השיב סימן שט\"ו מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כתב ר\"ת שהוא ספק דשמא חולבת כו' פסק מהרא\"י בשם מהר\"ם דנוהגין כר\"ת ומ\"מ סמכינן אחולבת היכא דאיכא נמי נכרי מל\"ת (ושנראה דלא מתכוין להשביח מקחו וסיים וכתב אמנם בעיזים אין לסמוך אנכרי מל\"ת ואפי' היכא דאיכא ס\"ס דרגילות קצת להיות חולבות בלא לידה ע\"ש ובהגהות רמ\"א. וכתב הגהות מרדכי נראה דאף לדברי מהר\"ם דאין חלב פוטרת מ\"מ יכול הכהן לומר לנותנו לו אייתי ראייה דבכור הוא ואטפל בו ועיין בדרישה סי' שט\"ו עכ\"ה) כתבים סי' ק\"ל מ\"ו: ואם קנה פרה ועגל ומניקה את העגל בהא גם ר\"ת מודה דלא חיישינן שמא ולד אחר מניקה וכן מוכח מב\"י וכן כתב מ\"ו בסמוך: "
                ],
                [
                    " שלא היתה מרחמה עליו להניקו כו' ואפי' אם הוא מין אחר כו' צ\"ע דלעיל בסי' מ\"ש כתב רבי' אבל אם הניחה מעוברת ומצא מין טמא הולך אחריה ויונק אותה אסורה שמא לא ילדתו ודע דכולה חדאמימרא היא ורבי יוחנן קאמר לה בפ\"ג דבכורות וז\"ל א\"ר יוחנן ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא מורה צדק ע\"כ ופריך בגמרא פטור מן הבכורה כמאן כרשב\"ג ואסור באכילה כרבנן ופי' רש\"י פטור מן הבכורה כרשב\"ג דס\"ל דלא מרחמה על דלאו דידה ואסור באכילה כרבנן דס\"ל דחיישינן לרחומי אע\"ג דלאו דידה ופריך תו וכ\"ת ספוקי מספקא ליה לר\"י אם כן אמאי פטורה מן הבכורה ומסיק לעולם ס\"ל כרשב\"ג מיהו מספקא ליה אי סבר רשב\"ג יולדת מרחמה או אינה מרחמה ופירש\"י לעולם ס\"ל כו' דפטורה מן הבכורה דודאי א\"נ לאו דידה הוא אי לאו דהוי לה ולד לא הויא מרחמה ליה. מיהו מספקא ליה אי סבר כו' והיינו עד יבא ויורה צדק ויעמידנו על טעמו של רשב\"ג ולכן באכילה אסור דאיכא למימר ולד אחרינא הוי לה ומית ורחמתיה להאי ע\"ש ברש\"י דף כ\"ד ע\"א ולכן צריכין להגיה אא\"כ ילדה ול\"ג יולדתו כמ\"ש מ\"ו. וזה שכתב מ\"ו וכן מוכח אח\"כ מיניה וביה ר\"ל שכתב אח\"כ ואפי' אם הוא מין אחר כו' ולעיל בסימן ע\"ט כתב רבינו אבל אם הניחה מעוברת ומצא מין טמא כו' אלא ע\"כ צ\"ל דאע\"ג דמאי שמניקה אינו ראיה שודאי ילדתו מ\"מ ראיה שילדה כבר דאין בהמה מרחמה אלא א\"כ ילדה פעם אחת: מעשה באופרט באדם אחד שלא מכר ולד בהמתו לנכרי מחמת הבכורה והשיב לו מהרי\"ו ז\"ל לגדל אותו בכור בעצמו ושלא ליתן לשום כהן כיון שהוא פשע שלא מכר ואמר שלא יתן שום ישראל בכור לכהן אלא היכא שיש לישראל שום אונס ידוע שלא היה יכול למוכרו עכ\"ל מהרי\"ו מ\"ו: <br>אדם הקונה מישראל חבירו בהמה חולבת כיון שלא פירש המוכר שלא ילדה הולד הראשון אינו בכור דהר\"ח מ\"ו ר\"ל דסבר כה\"ג שפסק כר\"י כמ\"ש בפרישה: "
                ]
            ],
            [],
            [],
            [
                [
                    " אלופי ומיודעי הר\"ר יעקב ראיתי דבריך על הבהמה המעוברת שלא בכרה שקנה יהודי מן עבדי דוכוס ששללו שלל ובשעה שמכר לו הנכרי אמר אם תבא נכרית פלונית שהבהמה שלה תן לה לפדותה ושוב באתה הנכרית ונתרצה היהודי ליתן לה לפדותה ולא הספיקה להביא מעות עד שילדה בבית ישראל דעתי נוטה שחייבת בבכורה דהא ודאי הבעלים נתייאשו מן הליסטים וקניא ישראל ביאוש ושינוי רשות אע\"ג דנתרצה הישראל לפדות בדיבור בעלמא לא קני בלא משיכה ובלא כסף מכרם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם כו' אלא כל שהוא ביד או ברגל כו' נראה סברת מחלוקתם שאיתא בפ\"ק דבכורות דף ג' ע\"א וכמה תהא שותפות הנכרי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפי' אזנו. אתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבילה רבא אמר דבר שעושה אותו טריפה ובתר הכי אר\"י אפילו מום קל ופירש\"י אפילו אין לנכרי שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא טריפה ולא נבילה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה ופסק הרמב\"ם כרבי יוחנן וכ\"כ הכ\"מ וס\"ל להרמב\"ם דמ\"ש ר\"י מום קל ר\"ל שיהיה לו כל אותו אבר שיעשה בו מום ורבינו סבר דמ\"ש ר\"י מום קל ר\"ל אפי' אם אין לו באותו אבר שנעשה בו מום אלא חלק אחד באלף בכולה פוטר ואין להקשות אמאי לא הקשה רבינו קושיא זו ג\"כ אתוס' וב\"י הביאם שכתבו וז\"ל ונראה להחמיר ולקנות לנכרי דבר שעושה אותו טריפה כגון הראש והריאה מן הבהמה כו' י\"ל דאה\"נ כמו שהקשה אהרמב\"ם קשה ג\"כ אתוספות א\"נ י\"ל שהתוס' לא כתבו אלא שנראה להחמיר ולא שיהא הדין כן א\"נ התוס' ל\"ד כתבו שיקנה לנכרי כל הריאה או הראש אלא כלומר שיהא לו חלק אחד בראש או בריאה ואפי' כל שהוא לאפוקי אם היה לו באבר שאין עושה אותו טריפה אבל הרמב\"ם כתב היה לו באחד משניהן אבר אחד משמע שצריך שיהא כל האבר לנכרי: "
                ],
                [
                    " הלכך לצאת ידי שניהם צריך שיתן כו' עיין בתשובת מהרי\"ל סימן קע\"ד וקע\"ט דפסק דאפי' בדיעבד אם לא עשה הנכרי אלא משיכה בהבהמה המעוברת דלא מהני ע\"ש וכ\"ש כשלא משך אלא נתן מעות לחוד דלא מפקע ביה הבכורה ואפי' ודאי בכור הוי לפי מאי דקי\"ל כר\"ת דנכרי מישראל או איפכא אינו קונה אלא במשיכה. והא דכתב הטור בח\"מ ס\"ס קצ\"ד דמטלטלי קונה ישראל מנכרי במעות כתבתי שם והוכחתי דלא כ\"כ אלא לדעת רש\"י דס\"ל שהנכרי קונה במעות לחוד וקמ\"ל דא\"צ ג\"כ שער כמו בקניית שדה דאיירי ביה לפני זה ומינה נלמד דלר\"ת דקונה במשיכה ג\"כ סגי במשיכה וא\"צ עם המשיכה שטר ע\"ש ובתשובתי שהארכתי בזה. וכל זה לדינא אבל במקום שבקבלת פרוטה מפקיעין הבכורה אפשר דמהני. ועיין בתוס' פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ח ע\"ב) שם כתבו דאיכא דס\"ל דלא דריש רבי יוחנן לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה אלא גם לנכרי בכסף ודריש לעמיתך יש אונאה ולא בשל נכרי ע\"ש: "
                ],
                [
                    " והמחוור שבכולם שיקבל פרוטה מהנכרי כו' יש להסתפק בזמן הזה שרוב המוכרים הבכור אינן מקבלים מן הנכרי אלא מעות ואינן מקפידין על המקום אי י\"ל בזה כל המקבל מעות מהנכרי אדעתא דרבנן הוא מקנה ודעתו גם אמקום כדאמרינן בא\"ה סימן כ\"ח לענין קידושי אשה גבי המשאיל חפץ לחבירו לקדש בו אשה. ועיין בפסקי מהרא\"י ס\"ס ק\"ל דהיכא דהפרה כבר מעוברת ועבידא דאתא הולד אמרינן נעשה כאומר לנכרי קני לך הפרה לולדה והביא ראיה לדבריו ע\"ש ועיין בתשובתי שהארכתי בזה: וששאלתם אם כהן עני יכול ליתן לכהן עשיר אם נולד לו בכור רשאי הוא ואם לא ירצה הלה לקבלו רשאי דמצי למימר כיון דלא חייבתך תורה אלא מתנה בעלמא קיהיב לי לא בעינא שונא מתנות יחיה סימן תרס\"ב: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כיון שהוא מוחזק דכיון שהוא עצתו נתן לו ישאר בידו אפי' להרא\"ש כו' ובלה\"נ שאני הכא דמוטל היה עליו לפדותו הפטר חמור ואילו נתן לו שה גמור הוי פדוי ונשאר ביד כהן אע\"פ שמת הפטר חמור ביד ישראל השתא נמי דעבר ונתן לו הנדמה בתורת פדיון למה יגרע הכהן להחזיר לו מה שנתן לו בתורת פדיון משא\"כ לעיל שלא היה מוטל על הישראל לפדותו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " לפיכך ישראל שיש לו ספק פטר חמור כו' ז\"ל ב\"י ותיבת לפי. שכתב רבינו אינה מדוקדקת דאע\"ג דטעמא דצריך להפריש עליו טלה הוא מפני שפטר חמור אסור בהנאה מ\"מ אין איסורו בהנאה לאחר מיתה טעם לזה שהרי אפי' אם לא היה אלא אסור בהנאה מחיים היה צריך להפריש עליו טלה לאפקועיה איסורא מיניה עכ\"ל ונלע\"ד שרבינו לא רצה לדבר שצריך להפריש עליו טלה מחיים שזה הזכיר כמה פעמים אלא שפירשו כמו שכתבתי בפרישה: "
                ],
                [
                    " (מצוות פדייה קודמת למצות עריפה עיין בב\"י בשם הראב\"ד שאין מצוה בעריפה אבל הוא עבירה ומזיק ממוניה של כהן ומפני שאמרו מצות פדייה אמרו מצוה עריפה עכ\"ל עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " והרמב\"ם כתב בב' זכרים וב' נקבות כו' דברי הרמב\"ם המה בסוף הל' בכורים והראב\"ד השיג עליו שם וכתב וז\"ל א\"א יש כאן שיבושים והספיקות שמא הזכר יצא אחר הנקיבה עכ\"ל וכתב שם הכ\"מ עליו ז\"ל טעמו (במ\"ש יש כאן שיבושים דלא ס\"ל דין זה שלא יצטרך להפריש טלה מטעם שכתב ב\"י בשם הרא\"ש ובמ\"ש והספיקות כו' בא להשיג עכ\"ה) להשיג על רבינו למה כתב שיש כאן ספיקות הרבה שהכל נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקיבה ובאמת יש לתמוה מה עלה על דעת הרמב\"ם לכתוב שיש ספיקות הרבה הרי מתרי ספיקות שכתב דהיינו שלא ילדה הראשונה זכראו השנייה זכר ואפ\"ה נקבה בתרווייהו היה צד חיוב על הבעלים לפרוש טלה והרי לא נשאר אלא ספק אחד שמא תרווייהו ילדו נקבות והא' ילדה זכר אחר הנקבה ואי משום שיש להסתפק ג\"כ שמא ילדה האחת הזכר והנקבה יחד או קודם שיצא רוב ראש הזכר התחילה גם הנקבה לצאת וחוצצה בבית הרחם הלא אלו חששות לא נזכרו בדברי הרמב\"ם וצריכין ליישב בדוחק דס\"ל דאין חיוב להפריש שה אלא אם יש לברר מאיזה נולד החמור והרי יש כאן ספיקות הרבה שאין לברר איזהו אמו גם י\"ל בדוחק לפי יישוב ב\"י דס\"ל דא\"צ להפריש לעצמו אם לא שנותן אחד לכהן מש\"ה כתב שיש כאן ספיקות הרבה ולכולן א\"כ שני זכרים עד שתאמר כיון שנותן שה אחד לכהן בעד האחד צריך נמי להפריש לעצמו נגד השני וכיון דמ\"מ יש כאן זכר אחד מש\"ה השיג הראב\"ד דא\"כ ספיקות הרבה לפטור מההפרשה ומ\"ש הב\"י דנראה מדברי הרמב\"ם דבזכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה מפריש טלה לעצמו כו' אינו ר\"ל דבזכר ונקבה יפריש טלה דז\"א דממ\"נ אם איירי בב' חמוריו שבכרו וילדו אחד זכר ואחד נקבה הא בזה כתב הרמב\"ם נותן טלה אחד לכהן וא\"כ א\"צ תו להפריש לעצמו ואם ר\"ל בפטר חמור אחד שילדה זכר ונקבה הא בזה כתב בהדיא הרמב\"ם בריש דבריו דמפריש טלה אחד ויעכבנו לעצמו ולא היה כותב ע\"ז הב\"י ויראה מדבריו כו' גם בסוף הקושיא והתירוץ לא נקט בלישניה אלא ב' זכרים ונקבה לכן נלע\"ד פשוט דמ\"ש הב\"י נראה מדבריו כו' ה\"ק דבבבא דכתב הרמב\"ם ילדה זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה נותן שהאחד לכהן ס\"ל דג\"כ מפריש טלה אחד בילדה ב' זכרים ונקבה ומעכבו לעצמו ותפס ב\"י האי לישנא כדי לרבות התמיהה כמ\"ש בכ\"מ בהדיא ששני בבות שנויות בבכורות האחד ברישא ילדה זכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה מפריש טלה לכהן ואח\"כ שנה בסיפא ילדה שני זכרים ונקבה או ב' נקבות וזכר אין לכהן כלום ולא הוזכר בשום בבא רצה להפריש אחד ויעכבנו לעצמו וא\"כ מנ\"ל לרמב\"ם לחלוק בין רישא לסיפא ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (כהנים ולוים פטורים בתשובת רשב\"א סי' שפ\"ז דה\"ה כהנת ולויה פטורים אבל אם יש לבעליהן פטר חמור אינה פטורה רק בנכסי מלוג פטור דהוה ליה שותפות בגווה עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ויש (אומרים כיון שאין חלה נאכלת כו' סברא ישרה היא שאין הדעת נותן שבח\"ל תאכל חלה ובא\"י גופא לא תאכל ומש\"ה נהיגינן שאין להפריש אלא אחד כ\"כ רש\"ל באשר\"י דהלכות חלה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותר אפי' לובים כו' ותימה גדולה איך בעל הטורים מערבב הדברים והתחיל בד\"א כשאין שם כהן כו' כאילו קאי אמה שלפניו בארץ ובח\"ל ולא קאי אלא אשאר מקומות דהיינו ברחוקים שבח\"ל כמו שפירש' ולא איירי בסתם ח\"ל ועד עתה לא הזכיר מדין ח\"ל הרחוקים וכן מ\"ש אחר כך ומותרת לזבים כו' נמי איירי דוקא במקומות הרחוקים אבל במקומות הקרובים אף השנייה לא הותרה לזבים אלא לכהן קטן או לגדול הטבל כי' וא\"א לפרשו אלא כמו שפירש' ומבואר להדיא בתוס' דזרעים דף ע\"ח ובאשר\"י מ\"ו: ואחת לכהן ויש לה שיעור והא דכתב רבינו לפני זה בד\"א כו' אבל אם יש כו' ואין לה שיעור (יש מחלקים דלעיל שאכלו דוקא הטבל או קטן אין להחמיר וליטול כשיעור אבל כשנותנין ב' חלות דהשנייה נאכלת אפי' לזבין ולזבות מוטב ליתן כשיעור מאחר שלא מפסיד בזה שיכול ניתן לכל כהן שירצה עכ\"ה) נראה דודאי היכא דלא מפרישים אלא אחת ונותנין אותה לכהן טהור לאוכלה יותר טוב ליקחנה בלא שיעור כדי שיהיה זכרון שאין זה חלה גמורה וידע דלהכי אוכלה כהן שטבל לקריו אבל היה חלה גמורה לא היה אוכלה אפי' כהן שטבל לקריו כדמשמע נמי מב\"י וכשאין שם כהן טהור דמפרישין שתים אז אותה של אור היא העיקר והיא במקום חלה גמורה לפיכך עושין אותה כל שהוא כדי שיהיה היכר ואותה שנאכלת היא כדי שלא תשתכח ולהכי עושין אותה של שיעור ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אלא אם כן יש בעיסה חמשת רבעים פי' של קב דהיינו ה' לוגין ציפוריים דוקא וז\"ל הגמרא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח) ריש ע\"ב תניא חמשת רבעי קמח חייבים בחלה ופירש\"י ה' רביעית לוגין ציפוריים שהן ז' ועוד מדבריים שזהו שיעור העומר שהיתה עוסת מדבר שנאמר בה חלה ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם עומר לגלגולת והוא עשירית האיפה והאיפה ג' סאין וסאה ששת קבין מדבריות חשוב עישור שבהן ותמצא שבעת רבעי קב וביצה וחומש ביצה כיצד חלק שלש סאין שהן י\"ח קבין ועשה מהן רבעי קב היינו לוגין ותמצא בהן ע\"ב לוגין טול עשר של עי\"ן הרי שבעה והשנים הנשארים י\"ב ביצים הן עישור שלהן ביצה וחומש ביצה הרי שבעת רבעים ועוד דהוא ביצה וחומש ביצה ובירושלמי הוסיפו על המדות שתות מלבר שהוא חומש מלגיו שנתנו שש מן הראשונות בתוך חמש האחרונות הרי ששת רבעי הראשונים נעשו ה' והרובע וביצה וחומש הנשארים נעשו רובע שהרובע ו' ביצים עשה מהן חמשה ביצים גדולים והביצה וחומש ביצה נעשה ביצה גדולה שניתוסף עלה חומשא מלגיו דהוא שתות מלבר הרי ו' ביצים גדולים דהוא רובע קב גדול הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיים וסאה ציפוריים עודפת על ירושלמיים שתות מלבר כדאמרינן בעירובין הרי עומר שהיה שש רביעית ירושלמיים נכנס בחומש ציפוריים: "
                ],
                [
                    " (כשממלאין המדה קמח צריך לגודשה ז\"ל רש\"ל מלשון האשיר\"י משמע להדיא שמשערין הקמח אם כן תמה על הטור שכתב שמשערין בתבואה ובקמח צריך לגודשה ונראה מ\"ש הטור לחומרא בעלמא הוא דכתב לפי מה שנהגו ומש\"ה לא כתב דין זה בהלכות פסח כענין מצה לפי שאין לשין יותר מן השיעור וכ\"כ המרדכי שאין גודשין אלא מוחקין עכ\"ל ועיין בב\"י עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וצריך להפריש מכל מין ומין וכלשון זה כתבו גם כן התוספות וצ\"ע אי דוקא קאמרי וצריך לתרום גם מהכוסמין או לא דלכאורה היה נראה לומר דא\"צ להפריש מן הכוסמין דהא תרם מן החטין ושעורין. וכוסמין הוא מין שעורים וחטין ואם כן ממ\"נ תרם עליו ולא מחזי כתורם מחטין על השעורים דהא הוי כאילו תרם מהחטין על חצי כוסמין שהם מין חטין ומן השעורים על חצי שנייה שהן מין שעורים ואפשר לומר דהא אין מפרישין מחטין ושעורין על כוסמין כדלעיל בסמוך אבל אין ראיה משם דשם לש מכל מין שיעור חלה משא\"כ כאן דנצטרפו יחד לשיעור: "
                ],
                [
                    " אם יש לו עוד קמח יעשה עיסה מחמשת רבעים כו' ונ\"ל דאם עשה עוגה קטנה פשיטא דמצטרף כמו שמצטרף עיסה קטנה לעיסה גדולה כדלעיל וכ\"פ רש\"י בסוף אלו עוברין לענין פסח שעושין עוגה קטנה ומפרישין ולא קאמר רבינו שצריך ה' רבעים קמח אלא היינו היכא שאינו רוצה להמתין עד שיעשה חלה ורוצה לאכול מיד הפת ורוצה להפריש מן העיסה אם כן הסברא נותנת שצריכה ה' רבעים דאי מעט עיסה אין שייך להצטרף עם הסל דרחוקה זה מזה אפוי ועיסה ודומה קצת לשני מינים שאין שייך שם צירוף אבל אם יש עיסה כשיעורו ששייך כאן מצות חלה בעיסה מאחר שיש כאן חלה על העיסה מצטרף העיסה להכשיר הכל ע\"י חלה זו ודו\"ק מ\"ו וצ\"ע מ\"ש שאין רוצה להמתין עד שיעשה חלה ורוצה לאכול מיד הפת כו' הא חלת ח\"ל אינה טובלת שמותר לאכול מהפת ולהפרישה אח\"כ כמ\"ש לעיל בסימן שכ\"ג וי\"ל דלעיל מיירי שמתחילה היה כל הפת מעיסה אחת אבל הכא העוגה או ה' רבעים שעושה הוא עיסה בפני עצמו ואין הפת הראשון נפטר מעוגה אלא ע\"י צירוף וצריך שיהא שניהם ביחד קודם שיאכל מהפת: <br>האופה פשטיד\"א מעיסה שלא הורמה חלתה ובתוכה בשר מותר להפריש מעיסה אחרת על זו ונפטר גם כן טעם העיסה הנכנס בבשר רמ\"א וב\"י כתב שכן מצא בתשובה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " שתי עיסות שאין בשום אחד כשיעור אם נוגעת כו' ואם היה בעיסה אחד כשיעור ושכח ליטול ממנה חלה עד לאחר אפייה ועשה ממנה פת הרבה א\"צ צירוף סל כמ\"ש לעיל בא\"ח סימן תכ\"ז: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וסתם שנים מקפידים וכתב הרמב\"ם דעיסת השותפים חייבת בחלה ובמרדכי ריש פ' כל הבשר דתלמידים הלומדים לפני רב אחד אע\"פ שאין בכל א' שיעור חלה רק בין שניהן חייב בחלה עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " ואם אחד פת קיבר ואחד פת נאה אפילו של אדם אחד כו' וה\"ה שתי עיסות שיש באחד כרכום ובשני אין בו (מסתמא מקפיד ואינו מצטרף עכ\"ה) וכל זה שאין שיעור בכל אחד אבל אם יש בהן שיעור מפריש מאחד על חבירו אם הם של אדם אחד כ\"כ ת\"ה סימן קפ\"ט והביאו רמ\"א: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ונעשה גוף אחד כתב ב\"י וכן פסקו כל הפוסקים ובסה\"ת כתב דיש ממתיני' עד לאחר שנתחמצה וטוב הדבר עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בין אם עושה עיסה לעצמו כו' ז\"ל ב\"י ויש קיצור בדברי רבינו כו' א\" ממ\"ח כו' משמע דמ\"מ שיעור בעינן וכ\"כ מ\"ו לעיל בהג\"ה ר\"ס שכ\"ב וע\"ש עוד בה\"ה ופי' הרא\"ש כו' גם בשם רמ\"א כתבתי שם כיון דבזמן הזה אף בא\"י אינה נאכלת אין לה שיעור אלא שנוהגין בכזית (וכ\"כ ת\"ה סימן קפ\"ח וכלבו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " וי\"א להפריש תרומה ונראה דמה\"ט נתפשט המנהג שהנשים מברכין בהפרשתן חלה מעיסת מצה להפריש תרומה חלה מן העיסה דכיון שאז עושין מצות רקיקין דוגמת עוגה לא יהא נראה שמברך אמצות חלה ויש מהן שאומרים בהדיא תרומה חלה מצה מן העיסה שכיון שמצה היא עוגה וחלה פי' עוגה כאילו מברכין שצונו להפריש תרומת עוגה מצה. ומתוך מה שכתב רש\"י בהל' פסח נלמד דצריך להפריש תרומה ולא חלה כי חלה תרימו תרומה כתיב ור\"ל חלה אחת מן העוגה תרימו לשם תרומה ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה ואין לשנות וכתב שם דאותה כזית שהפריש לחלה יעשנה דק ומרחיבה כעין חררה מדקרי ליה חלה ואח\"כ משליכו לאור ושורפה ומכאן יש מדקדקים לעשות כן כל השנה דמ\"ש ונ\"ל ליישב המנהג דכל השנה דאנו עושין הלחם בלא דקדוק עגולין איך שיהיה לכך ג\"כ א\"צ דקדוק בעשיית החלה דהא חלה תרימו תרומה כתיב דר\"ל חלה אחד תרימו איך שתהיה דומה למין העיסה שמפריש ממנה משא\"כ בפסח שמדקדקין לעשות כל המצות רחבין ולכן צריך לעשות כן גם החלה ובבית מהר\"ש נהגו לשרוף החלה גם בפסח בלי שום תיקון והיינו משום דס\"ל דבמצות צריכין לדקדק לעשותן רחבים כדי שלא יבואו לידי חימוץ משא\"כ לחשש בחלה דשורפין מיד על האש וחלה דקרא לא משמע ליה שצריכה להיות רחבה וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " (וע\"י כן נתחייבה כולה בחלה עכ\"ל וז\"ל רש\"ל באשר\"י שלו הל' משמע שהיה מורה לברך עליה משום חלה דאל\"כ למה מצווה לאפות מעט בלא אפייה יקח חלה בלא ברכה או יעשה בלא חלה אם ס\"ל דלא כר\"ת וא\"כ תימא והלא הוא גופיה כתב דלא נתחייב בחלה אלא דחיישינן שמא ימלך כו' וא\"כ בע\"כ לא מברכין וצ\"ל דכוונת מהר\"ם לא היה אלא כדי שיפריש חלה וס\"ל דאסור להפריש חלה בכדי דעובר בל תשחית לדידן שכולה נשרפת מש\"ה היה מצווה בו כדי למצוא שיתחייב בחלה ומה שלא היה מצווה לעשות בלא חלה אפשר משום כבודו של ר\"ת שפסק שחייב בחלה עכ\"ל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " עיסת נכרי פטורה אפי' לשה לו ישראל ומקומות שהולכין הנשים וקונין בצק מאופה נכרי ולוקחין ממנה חלה נראה דאיסור גמור הוא אם לא שנותנין היהודים לנכרי מעות קודם שהתחילה לגלגל העיסה נמצא שמגלגל הנכרי אח\"כ בשביל שותפות הישראל דמהני שותפות בשיעור חלה כדבסמוך ואפי' ע\"ז יש לפקפק דמעות אינה קונה במטלטלים בלא משיכה א\"ל שנאמר שיש לסמוך ע\"ז הואיל שמדאורייתא מעות קונות עי\"ל במקום שדרך הנשים ליקח כל ערב שבת מהנכרי אפשר אפי' בלא נתינת מעות קודם הגלגול מותר כיון הנכרי יודע מנהג ישראל ואדעתא דהכי לש תחילה ודינו כאילו נתנו לישראל במתנה קודם שגלגלה כמ\"ש בסמוך: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואין בה תרומות ומעשרות כלומר כיון דאין זורעים בה לא שכיחי כו' א\"נ לפי שהדברים צומחים כו' ומיהו אם נכרי מכר לישראל פירות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל משמע דודאי נוהגין בהם תרומות ומעשרות ובמקום מעשר שני יפריש מעשר עני כדין עמון ומואב ב\"י: "
                ],
                [
                    " ושמיטה היא בשנת פ\"ח לר\"י ולרש\"י בשנת פ\"ז וכן עיקר וכתב ב\"י שלדעת הרמב\"ם היה שנת פ\"ט שמיטה ובח\"מ סימן ס\"ז הביא דברי מהר\"ר לוי בן חביב כו' סוגיא דגמרא דפ\"ק דע\"ז דף ט' ע\"ב ז\"ל אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבועי כו' ופירש\"י נטפי חד שתא על שנין דמחורבן הבית שנית עד שנה שעומד ומה\"ט דתניא אותו השנה שנחרב הבית בראשונה ובשנייה מוצאי שביעית היה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמיטה למהדר הוה ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני חורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפק רובא בתשעה באב שבו נחרב הבית הלכך מאן דבעי למימני שמיטה לוספי לשנת חורבן שהוא היה שנת התחלה שמיטה על שנים דבתר חורבן הבית. ונחשב כללי מכל מאה לישקל תרי כר\"י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן היא שנת היובל היא שנת תחילת השמיטה הבאה ולאפוקי מדרבנן דאמרי ששנת החמישים ואחד היה התחלת השמיטה ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין בבית שני לא זז הסדר משבעה שנה לשבעה שנה רק שלא התחילו למנות שמיטות עד אחר ששה שנים שנכנסו לארץ שאז עלה עזרא וקידש הבית והתחילו למנות והבית עמד ת\"ך שנה דל מיניה ששה שנים הראשונים אשתכח ששנת ת\"ך היתה התחלת השמיטה וקע\"ב שנים לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים ליצירה הוסיף עליהם שנת ת\"ך הרי קע\"ג ואלף חמישית כולו ועוד י' שנים מאלף הששי הרי אלף קפ\"ג הוציא אותם בז\"ז ולא ישאר בידך כלום נמצא ששנת י\"א לאלף הששי היתה התחלת השמיטה ור\"י הקשה שם ארש\"י והוכיח ששנת תכ\"א חרב הבית והוא היה התחלת השמיטה נמצא ששנת י\"ב לאלף הששי היה התחלת השמיטה וממילא נשמע שבשנת פ\"ז לרש\"י ושנת פ\"ח לר\"י לאלף הששי היה שנת השמיטה ועיין באשר\"י דף פ\"ב ע\"ג שהסכים לפרש\"י ומש\"ה כתב רבינו שדעת רש\"י עיקר וסמך אמה שהוכיח הרא\"ש שם כן ע\"ש. והא דפליג בשנת החורבן ולא נחתי לחשוב השמיטות משנת התחלות מנין השמיטות משום שהמה מחולקים בשנויא דרב אשי דאמר שלא מנו הששה שנים הראשונים אי קאי גם אליבא דרבי יהודה דהלכתא כוותיה או אליבא דרבנן לחוד שלפי פירש\"י קאי גם לרבי יהודה וכמ\"ש הרא\"ש שם בשינוייא קמא ובשנוייא בתרא כתב דקאי לרבי יודא לחוד ולפירוש ר\"י לא קמשני הכי אלא אליבא דרבנן אבל לרבי יודא לא צריכין להכי ע\"ש בתוספות ובאשר\"י ועיין מ\"ש בח\"מ סימן ס\"ז בדרישה והרחבתי בביאור דבריהן הנ\"ל. והרמב\"ם פירש מה שסתמו הם וז\"ל הרמב\"ם פ\"י דהלכות שמיטה נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כ\"ב חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטות וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה ע\"כ וכתב כ\"מ כלומר כשאתה מונה שנה מיום החורבן עד י\"ב חודש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החורבן כשאתה תופס תחילתה מתשרי שאחר החורבן כ\"ב חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה (כלומר נמצא ששנת תכ\"ב היתה מוצאי שביעית ובשנת תכ\"א היתה השמיטה) וכתב אחר זה עוד הרמב\"ם ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת שבעה ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית וכתב עליו כ\"מ ז\"ל כלומר ומאחר שנתבאר שהחורבן היה בשנת השמיטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ\"ב שנים תוסיף עליהם שבעה הנשארים הם כ\"ט הכ\"ח הם ארבע שמיטות ישאר בידך אחד היא תחלת שמיטה שהיא מ\"ש והוא שנת ד' אלפים ותת\"ק ל\"ו ליצירה עכ\"ל נמצא לחשבון זה שנת ה' אלפים וע\"ה היא שמיטה ובשנת פ\"ב ופ\"ט הרי לך פ\"ט להרמב\"ם ועיין שם כי שם הכל מבואר יפה: "
                ],
                [
                    " (אפי' חטה אחת כו' והיינו דוקא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר אפי' האידנא צריך להפריש לפי חשבון וכ\"כ רמב\"ם פ\"ב דתרומה ב\"י: "
                ],
                [
                    " אבל זר אסור ליהנות משריפתה ובמרדכי ביבמות פרק אלמנה לכ\"ג כהן שאוכל אצל ישראל יכול לתת בנר שמן שלו אע\"פ שעמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבותו עד שכבה מעצמו עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " פן יבא לידי מכשול כו' ז\"ל ב\"י תימה שזה סותר מ\"ש לעיל בסמוך ויכול להניחה עד שישרפנה כו' ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה כו' וא\"ל דשאני התם שהיתה טמאה מתחילה אבל הכא היתה טהורה והכשירה בידים דאין טעם לחלק ביניהם מפני כך עכ\"ל ב\"י אבל ל\"נ כמ\"ש בפרישה ועוד י\"ל דלעיל אע\"פ שהיא אסורה באכילה מ\"מ מותרת ליהנות ממנה בשריפתה ולכך לא גזרו כולי האי שלא ישהנה פן יבא לידי מכשול משא\"כ בתרומה זו שאסורה אפי' בהנאה לכך גזרו ודוגמת חילוק זה כתב ב\"י בא\"ח סימן תמ\"ח על ב\"ה שאסר חמץ שעבר עליו הפסח באכילה ולא בהנאה ע\"ש ומ\"ש וישרפנו מיד פן יבא לידי מכשול כו' יתפרש כמ\"ש בתירוץ שכתבתי בפרישה זה כתבתי לכאורה למ\"ש רבינו פן יבא לידי מכשול להנות ממנו דמשמע: דמתרומה טהורה אסור להנות דזה מקרי שינוי גבה ולא נתנה טהורה אלא לאכילה מיהו זה דוחק בעיני דמ\"ש מזה דמותר לערב לו בתרומה הוא הדין נמי הכא אע\"פ שאסורה באכילה ובהנאת שריפה מכל מקום מותר לשאר הנאות עירוב וכיוצא בו והא דקתני פן יבא לידי מכשול להנות ממנה ר\"ל אכילה או שריפה וכמ\"ש לפני זה ולא חיישינן שמא יבא להנות ממנה ור\"ל באכילה לכן צריכין לתרץ כדכתיבנא בפרישה אם לא שנחלק לומר דלעיל שיכול להנות ממנה ע\"י שריפה לא גזרו שיבא לאוכלה ששריפה גם כן נחשב להנאה חשובה אבל הכא שאסור ליהנות ממנה אפי' בשריפה חיישינן שיבא להנות ממנה או על ידי אכילה או על ידי שריפה שהם הנאות חשובים לאפוקי שאר הנאות אינם חשובים. והיותר נראה דהאי נתינת טעם פן יבא לידי מכשול אדלעיל קאי שקאמר אלא תקבר וכתב וטוב יותר להכשירה ולהביאה לידי שריפה שאף אם תקבר יש לחשוש שתחזור ותתגלה ותבא לידי אדם שלא ידע שהיא תרומה ויבא להנות ממנה משא\"כ אם נטמאת וישרפנה שיוציאה מן העולם תו לא יבא לא הוא ולא אחרים לידי מכשול והאי מיד לאו ר\"ל דבעי שריפה מיד אלא ר\"ל שתשרף ותכלה מיד משא\"כ בקבורה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן כו' כדי להפריש ממנה ת\"מ כו' קשה הא דכתב אף על פי שהיא לעצמן כדי להפריש ממנה ת\"מ תינח לוי אבל כהן דת\"מ נמי שלו ומעכבו לעצמו למה צריך להפריש מעשר ואי משום שהוא מטבל (ר\"ל הת\"מ הוא מטבל אפילו לכהן ועיקר קושית רבינו במ\"ש אף על פי שהוא לעצמן הוא למה צריך מעשר וק\"ל עכ\"ה) ועיקר הקושיא היה למה צריך להפריש מעשר שמעשר אינו עושה טבל ז\"א שהרי כתב רבינו בסמוך לקמן וכל אלו התרומות והמעשר ואפי' מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתן וראייתו מהגמרא וכמ\"ש ב\"י שם וז\"ל הרמב\"ם דפ\"א מהלכות מעשר לויים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר יכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת\"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות הכהנים עכ\"ל והנה אף שלכאורה לשון רבינו הוא כלשון הרמב\"ם מכל מקום לשון הרמב\"ם יתיישב טפי דמתחילה קאמר דאף בלא טעם טבל צריכין להפריש מעשר כדי להפריש ממנו ת\"מ ועיקר טעם זה נקט משום לויים ומשום טעם כהנים מסיק וכן שאר תרומות ומעשרות צריכין להפריש משום שהם טובלין וממילא האי טעמא נמי ללוים דמש\"ה צריכין להפריש המעשר אבל רבינו שכתב אף על פי שהוא לעצמן לא יתיישב שפיר ועל כל פנים צריכין לדחוק ולפרש דמשום לוים כתב כן ור\"ל בלא טעם דמטבל צריך להפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר ואחר כך מסיק וכן הדין בכל כו' כלומר ועוד ט\"א שהרי בכל התרומות כו' והיינו מטעם שמטבלין וכמ\"ש הרמב\"ם אבל זה דוחק לכן נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " (תרומת מעשר שלא מן המוקף וכב\"י דת\"ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי' ת\"מ רמב\"ם וסמ\"ג עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " הלכך מותר להכשירו כדי שיטמא כו' וקשה הא כתב בסמוך בשם הרמב\"ם אלא מניחין אותו שם עד שירקב ושמא יש לומר דהרמב\"ם ורבינו חולקין בזה א\"נ דהרמב\"ם ל\"ד נקט עד שירקב דהוא הדין אם ירצה להכשירו דיכול לעשות וכן אמרינן בירושלמי סתמא רבי פנחס מסאב לה ופדי לה ולא מחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח וכן משמע מכסף משנה דהרמב\"ם סובר גם כן כרבינו שכתב בפ\"ב דהלכות מעשר שני על דברי הרמב\"ם שכתב אלא מניחין אותו שם עד שירקב ז\"ל וכתב הטור מעשר שני בזמן הזה מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי בפ\"ג דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה עכ\"ל ומדכתב וכתב הטור כו' ולא כתב והטור כתב כו' משמע שאינם חולקין ולכאורה היה נראה לומר דכאן מיירי קודם מירוח ולהכי מותר להכשירו אבל אחר מירוח אסור להכשירו כדאמרינן לעיל גבי תרומה והרמב\"ם איירי במ\"ש שנכנס בירושלים ממקומות אחרים אם כן ודאי כבר נתמרחו הלכך אסור להכשירו משא\"כ הכא דמיירי בבני ירושלים עצמן כמ\"ש ז\"ל ואם הוא בירושלים כו' אבל לשון מותר שכתב לא משמע וכן מהירושלמי משמע שאין חלוק אבל בספרים אחרים מצאתי שכתב בהן הלכך מוטב להכשירו כו' וא\"כ שפיר נוכל לחלק בין קודם מירוח לאחר מירוח כמ\"ש: "
                ],
                [
                    " והתורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו ב\"ה כו' כלשון הזה כתב הרמב\"ם והסמ\"ג סתמא והוא מל' הגמרא התורם שלא מדעת אבל מ\"מ איירי דשוייה שליח והא דקאמר שלא מדעת היינו שלא נתן לו רשות לתרום מן היפה כן איתא להדיא בפ\"ב דב\"מ ד' כ\"ב ע\"ש מ\"ו רז\"ל שם ע\"א דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וקי\"ל כוותיה ולא אמרינן כיון דאם היה ידע היה מתיאש בודאי השתא נמי דלא ידע הו\"ל יאוש למפרע כאילו ידע ונתייאש ופרכינן עלה מברייתא זו דקתני בה דאם נמצאו יפות ה\"ז תרומה למפרע ומשני דעשאו שליח וכ\"כ ב\"י בתחילה אבל חוזר ומוכיח מדברי הרמב\"ם דפי' שלא ברשות היינו שלא ברשות לגמרי ואפ\"ה מועיל מ\"ש כלך אצל יפות ונמצא יפות להיות תרומתו תרומה כיון דמצוה הוא וגלי דעתיה דניחא ליה הוי כאילו עשאו שליח מעיקרא ואע\"פ שהגמרא מוקי בשעשאו שליח וכמ\"ש מ\"ו היינו מתחילה ס\"ד כן אבל לפי האמת אפילו בלא שוייה שליח שרי ועיין בב\"י. ובאמת אין ראיה ממאי דמשני שם מצוה שאני דשם לא אמר מר זוטרא כן להיות המצוה גורם כאילו נתרצה מעיקרא אלא אלהבא השיב כאן דא\"ל אמימר ורב אשי השתא אמאי לא אכל מר כיון דהבעל הבית גילה דעתיה דניחא ליה דהרי אמר להאריס דהו\"ל ליתן מן היפות וכמו בתרומה דסמכינן עלה אמרו הו\"ל לתרום מן היפות בדשוייה מתחילה שליח אע\"ג דלא א\"ל לתרום מן היפות ע\"ז השיב דאין סומכין גם להבא על אמירתו היה לך ליתן מן היפות כ\"א בתרומה שהוא מצוה וניחא לאדם ליעבד מצוה אבל להיות המצוה דתרומה גורם גילוי דעת למפרע ודאי לא קאמר דא\"כ הוה הגמרא מסיים שם לאמר השתא דאתינא להכי אין צריך לאוקימתא ראשונה להעמידו בדעשאו שליח. וצ\"ע כי באמת הדבר תמוה דא\"כ דדעת הפוסקים הוא דמיירי בדעשאו שליח לא הו\"ל לסתום אלא לפרש: "
                ],
                [
                    " דכתיב בה וזרע אין לה ודרשינן עיין עליה אם יש לו זרע משום צד. שמעתי טעם ללימוד זה מדהו\"ל למכתב ואין לה זרע ולא ב\"כ דרשינן מ\"ש וזרע כאילו אמר ויש לה זרע וסיים ואמר אין לה הא כיצד ומוכרחין לפרש דה\"ק דאין לה זרע עתה כיון דיש לה זרע לזרעה או זרעה חי משום צד אינה חוזרת לבית אביה. ויהו טעם דרשה שדרשינן כה\"ג אמ\"ש ועד אין בה הא יש בה אפילו עד אחד אינה שותה אע\"ג דכל מקום שנא' עד הו\"ל שנים: "
                ],
                [
                    " ומיהו מדרבנן חייכ לעשר וז\"ל ב\"י ובפ\"ה מהלכות תרומות נראה מדברי הרמב\"ם דאף מדרבנן פטור ואע\"פ שהוא סבור שאין קנין לנכרי בא\"י להפקיע מתרומות ומעשרות כמבואר בדבריו פ\"א מהלכות תרומה וגם סמ\"ג כתב דשמא אפילו מדרבנן פטורים בתבואה של נכרי בזמן הזה הואיל ואף בקדושת ישראל אין שם חיוב מן התורה עכ\"ל וגם הרמב\"ם סכר דתרומה בזמן הזה מדרבנן אפילו בא\"י כמ\"ש רבינו בשמו בריש הסימן ומ\"ש הרמב\"ם דאין קנין לנכרי בא\"י נ\"מ לענין שכתב הרמב\"ם גופא בפ\"א וז\"ל כותי שקנה קרקע בא\"י לא הפקיע כו' לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם עכ\"ל ר\"ל ומיירי בבית ראשון. וצ\"ע מ\"ש הב\"י שנראה מדברי הרמב\"ם שפטור הא בהדיא כתב הרמב\"ם שפטור כמש\"ר בשם הרמב\"ם בסמוך פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא\"י אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכולן ומשמע דאפי' מדרבנן פטור דכל היכא דחיובא מדרבנן כתב אצלו בפי' דחייב מדרבנן עכ\"ה) ודוחק לתרץ ששם מיירי שאינו לוקחו ממנו אלא אוכל מפירות הנכרי כשהם עדיין ברשותו ומיהו י\"ל דפטור מכולם דקאמר הרמב\"ם י\"ל ר\"ל מדאורייתא דאל\"כ קשה גם כן דמלשון רבינו שכתב ל' הרמב\"ם כו' משמע דלא פליג עליה ובהדיא כתב רבי' כאן דחייב לעשר מדרבנן והו\"ל לכתוב והרמב\"ם כתב בלשון פלוגתא. אבל בסמוך מוכח בהדיא דהרמב\"ם ס\"ל דפטור אפי' מדרבנן כמ\"ש בפרישה ורבי' שכתב ל' הרמב\"ם לא דקדק בלשונו כמו שדרכו בהרבה מקומות (והעתיקו משום דינים אחרים שכתב אחר זה עכ\"ה). ועי' בכ\"מ בפ\"א מה' תרומות שכתב שם המחלוקת שהיה בין חכמי צפת שחכם אחד קם לפסוק כמ\"ש הטור כאן ומנהגם היה מעולם לעשות כהרמב\"ם שלא לעשר מתבואה הלקוחה מנכרי ואותו חכם שינה מנהגם ופיתה אחרים שיקבלו על עצמן לעשות כדבריו וכתב שאח\"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן הדברים ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח\"ש שעוד כל ימי העולם לא יעשר אדם הלוקח מהנכרי אלא כמו שנהגו עד עתה משום לא תתגודדו ועוד משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ואיתא בגמרא בההיא דשמואל דא\"ל אכול מישחא ואי לא כתיבין עלך זקן ממרא עכ\"ל ע\"ש ואותו חכם היה מהר\"ר יוסף חתן מהר\"ר אהרן אב\"ד מפוזנא ז\"ל והמחלוקת היה בימיו: "
                ],
                [
                    " הואיל ודיגונן ביד נכרי וז\"ל כ\"מ בפ\"א מה' תרומות כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון הנכרי כולל אפי' מירח הנכרי פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבי' אין חילוק וכל דיגון נכרי פוטר אפי' הוא דגנך ולכך כשמכר הנכרי פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחם נכרי פטורין לגמרי אע\"פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שנכרי מירחם פטורין מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים עכ\"ל ולפ\"ז צ\"ל דרבינו חולק בזה עם הרמב\"ם דדיגון נכרי בפירות של ישראל אינו פוטר מדאורייתא: "
                ],
                [
                    " פטורין מן החלה ומן המעשרות וכתב הראב\"ד פירות א\"י ש צאו לח\"ל כו' ול\"נ שלא נחלק ר\"א ור\"ע בזה אלא בחיוב תורה דר\"א סבר דאזלינן בתר גמר פרי דחייב ור\"ע אזיל בתר מקום קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא חייב לכ\"ע אע\"פ שיצאו ס\"ל ונמרחו שם (ע\"ל סימן שכ\"ג בטור ובב\"י דחילוק גדול ביניהן עכ\"ה) דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם ומי שאינו יודע בזה טועה עכ\"ל וכתב עליו הכ\"מ ול\"נ דרבינו סובר דאפי' מדרבנן פטורין וא\"א למימר דשאני הני דלא שכיחי הלכך לא גזרו בהו כמו פירות שנער ומצרים (פי' ולא גזרו כ\"א בפירות שנזרעו וגדלו במקומן אטו פירות א\"י) ומ\"ש עוד שלא יאמרו ראינו כו' איכא דליכא למיחש להכי דיציאתם ח\"ל מוכחת עליהם עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ואם נקבעו למעשר כו' ז\"ל כ\"מ לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ ישראל שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות א\"י שיצאו ח\"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח\"ל שנכנסו לא\"י גם לענין תרומות ומעשרות וכל דכן הוא ואפשר לומר דסבר רבינו דאף על גב דקרא דשמה אהני לפטור פירות א\"י שיצאו ח\"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח\"ל שנכנסו לא\"י משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה בין בתרומה פטור מן התורה ולפי זה מ\"ש לבסוף מדבריהם קאי גם לחלה ואפשר לומר בע\"א דאה\"נ בפירות ת\"ל שנכנסו לא\"י חייבים בחלה מדאורייתא וה\"ה לתרומה ומעשרות מיהו ה\"מ כשנכנסו לארץ ישראל קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לא\"י קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשר בח\"ל ואח\"כ נכנסו לא\"נ אינן חייבים אלא מדבריהם כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " למ\"ד יש קנין לנכרי ז\"ל ב\"י אבל הרמב\"ם אף על פי שפסק דאין קנין לנכרי פסק דא\"צ לעשר וטעמו משום דבחלק הנכרי לא שייך לפלוגי בין יש קנין לאין קנין דאע\"ג דאין קנין מ\"מ אין ישראל חייב לעשר חלקו של נכרי ורבינו נמי אפשר דלא איירי בחלקו של נכרי דבההוא לית דין ולית דיין אלא בחלקו של ישראל קאמר דלמ\"ד יש קנין א\"צ לעשר כיון שאין הקרקע של ישראל עכ\"ל וקשה הא לעיל כתב רבינו אפי' הלוקח פירות מן הנכרי אחר מירוח ולמ\"ד יש קנין חייב לעשר וזה שיש לו חלק בגוף התבואה לא גרע ואדרבה בזה הסברא נותנת שיש לחייבו יותר מבלוקח ממנו ודוחק לומר מ\"ש הכא א\"צ לעשר ר\"ל מה\"ת ולכן נראה דפירושו כמ\"ש בפרישה. ושמא י\"ל דדוקא בלוקח גזרו שיעשר שהוא מילתא דשכיח אבל מקבל לא שכיח כולי האי לא גזרו כמ\"ש לעיל בסמוך גבי פירות א\"י שיצאו ח\"ל בשם כסף משנה: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ואם (פירש לו אני מוכר לך הכל כו' ול\"ד ללוקח מתנות במשקל עפ\"ר ורש\"ל תירץ דשאני התם משנשחטה בהמה זכה הכהן במתנות ואין מועיל בה מכירה כלום אבל ראשית הגז שמכר לו בגיזה בעודה מחוברת לצאן אכתי לא זכה הכהן ובידו למוכרה אלא במכר בסתם אמרינן מסתמא לא מכר חלקו של כהן עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ממתינין לו עוד שלשים יום כו' עיין מ\"ש ב\"י לחלק בין נידוי מחמת ממון לנידוי דשאר עניינים. ועיין בח\"מ סימן ק' וסימן י\"ט מ\"ש שם דל\"ת אמ\"ש כאן. ויש סמך מפסוק הנ\"ל דמנדין ב\"פ תחילה מדכתיב אורו מרוז אורו ארור הרי דכתב ב\"פ אורו המרמז אנידוי ואח\"כ כתיב ארור המרמז אחרם ואע\"ג דכתבתי דאורו ארור מורה אחרם מ\"מ מדלא אמר בהדיא שיהא בחרם ומוציאו בלשון אורו ארור בא ללמדינו שיהא תחלה ב\"פ ארור וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל בנידוי דידן כו' ובתשובות הרא\"ש ומהרי\"ק כתבו שמי שמבזה ת\"ח טובא אפי' בזמן הזה מנדין ל' יום עיין בב\"י שהביאו: <br>הצריך לנדות ת\"ח ינדה עצמו מקודם (ומתיר לעצמו מיד שיכול להתיר הוא בעצמו כמ\"ש בס\"ס עכ\"ה) פ\"ק דנדרים מ\"ו: "
                ],
                [
                    " אין אוכלין ושותין עמו כו' כתכ הרשב\"א בתשובה אין במקצת דינים הללו אלא במי שנתנדה על דבר עבירה אבל אלו שמנדין על פרעון המסים וכיוצא בהם אין דינים בכך: "
                ],
                [
                    " חוץ מאשתו ובניו והרשב\"א לא התיר אלא אשתו ושאר קרובים אסורים. ואפשר דהרשב\"א איירי בבניו וקרובים דהן גדולים או קטנות ואינם סמוכים על שלחנו. ואם אחד יושב תחלה והמנודה בא לשם א\"צ להתרחק משם וכל ביתו הוא כד' אמות ואין חילוק בין עומד ליושב: "
                ],
                [
                    " ואין כוללין אותו לכל דבר כו' ומ\"מ מותר להתפלל בעודו בב\"ה ומה שנהגו לגרשו מב\"ה שלא ידחוק ליחידים שצריכין להתרחק מד' אמותיו רמ\"א והוא מהגהות מיימוני וז\"ל הראב\"ד אינו ראוים לחבורה אבל שלא להתפלל כל זמן שהוא בב\"ה כמו שראיתי שנהגו במקצת ארצות האלו איני יודע בו שום עיקר אלא אם כן התנה כך בפירוש כדרך הקנסות עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו ודוקא מחמת אפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם כ\"כ הרמב\"ם וכתב נמי אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו וכ\"כ רבינו לקמן בסימן שמ\"ה: "
                ],
                [
                    " ואם ירצו ב\"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו ז\"ל ב\"י כדי נסבה שהרי כבר כתב ומנ\"ל שמחרימים וא\"ל דאתא לאשמועינן שיש להם להחרימו בתחילה ואפי' קודם הנידוי שכבר כתב בסמוך אין מחרימין מיד אלא על מי שנתקשה פעם ושתים אלא לפי שרוצה לכתוב קצת דיני המוחרם חזר לומר שיש רשות לב\"ד להחרים ולעד\"נ דלק\"מ דע\"כ צ\"ל מ\"ש ולכשיגיע הזמן מתירין לו מיד דמיירי באם ביקש להתירו לו דאל\"כ קשה הא כתב לעיל דלאחר ל' שונין לנדותו ושמחרימים לו לסוף ס' יום וא\"כ א\"ש דקמ\"ל דאע\"ג דביקש שיתירו לו דכתב לפני זה דהרשות ביד הב\"ד להתיר לו אע\"ג דלא חזר אלא שטוב שלא יתירו לו כו' וע\"ז כתב דלא מיבעיא שטוב שלא יתירו לו אלא שג\"כ אם ירצו יחרימו אותו אע\"ג דביקש שיתירו לו וק\"ל. "
                ],
                [
                    " תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי כגון שבזה שגנאי לת\"ח אבל אם לא ביזהו רק שאין מכבדו בקימה ובהדור אינו נידוי ונדוהו שלא כדין ואין לנדות את המורה על ככה אלא כשידע שאין חייב נידוי הג\"ה מיימוני (פ\"ו דת\"ת) מ\"ו: <br>כל מה שנעשה להר\"ר יצחק איהו גורם לנפשיה שביזה אחרים וכשם שחייב האדם בכיבוד הרב כך הוא חייב בכיבוד אחרים וחרמות ונידוי של הר\"ר יצחק לא לש\"ש אלא לקנות לו שם ובפ' אלו מגלחין כתב התם אם נידה לקנות לו שם אין נידויו נידוי ומהר\"ם כתב דבזמן הזה שהנידויין מקולקלים אין מנדין כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות וחמורות ודעת מ\"ו אפי' בשורת הדין לא החמירו חכמים פן ימנעו מלעשות תשובה כ\"ש שבדורינו שנבלים יביישו את האדם על ככה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבא לידי דברים הרעים ואפי' לידי שפיכות דמים כו' עכ\"ל מהר\"מ מ\"ץ מ\"ו (עיין בפסקי מהרא\"י סימן קל\"ח דמנדין אע\"כ שיש לחוש שיצא לתרבות רעה מכ\"ה). "
                ],
                [
                    " ויש במשמעות זה אפי' לפני הרב ממש וכתב מהרי\"ק היכא שתשובת הרא\"ש כנגד האשיר\"י אין לתמוה שהתשובות עשה בילדותו והאשיר\"י בזקנותו א\"כ צ\"ע הכא ודו\"ק מ\"ו ור\"ל מדהביא דברי התשובה אחרונה משמע דס\"ל כדברי התשובה אבל ב\"י כתב שיש לאוקמיה דבתשובה מדבר בתלמיד שרבו חולק לו כבוד דבזה הראב\"ד מודה וכדברי מהרי\"ק כתב ב\"י לקמן סימן שמ\"א סוף דף שע\"ג בשם רבי יודא בן הרא\"ש שהביא הרא\"ש בכל מקום בפסקיו הן עיקר ועיין בב\"י בסימן ר\"א מ\"ש בסוף ד' רל\"ג ששם כתב והוכיח דרבינו תפס דברי תשובת הרא\"ש לעיקר ולא כמ\"ש בפסקיו ותירץ דאף שכתב בח\"מ ס\"ס ע\"ב דבפסקיו עיקר משום דאחרונה הוא לאו כללא כייל אכל התשובה אלא אאותו תשובה לחוד כ\"כ משום דידע שהיא היתה מוקדמת וכדמשמע נמי כאן דס\"ל דדבריו בתשובה עיקר ומיהו דברי ב\"י שכתב בסימן ר\"א הנ\"ל אינן מוכרחים שם דא\"ל איפכא דבכל מקום מסתמא דבריו בפסקיו עיקר ושאני התם דידע רבינו דאותו תשובה השיב באחרונה וע\"ל סי' שמ\"א שכתב רבינו בענין הבדלה לאחר שקבר המת שמת לו בשבת שלא הבדיל והוא כדבריו שבפסקיו ולא כמ\"ש בתשובה להבדיל: "
                ],
                [
                    " ושמא ה\"פ שנידה כהלכה כו' ומזה למד בת\"ה סימן רס\"ד שאם נידהו מחמת שנאה כגון שנידה לזה ואחרים שעשו כמותו לא נידה דלא הוי נידויו נידוי וכן כל כיוצא בזה: "
                ],
                [
                    " כיצד התרת הנידוי כו' כל חרם שלא הותר אפי' היה זמן רב בנידוי כו' ויש רוצין ללמוד מכאן שמי שהוא בחרם ומתירין לו שהשמש יכריז שאינו בחרם עוד ואין ראיה מכאן להכרזת השמש דדילמא לא צריך אלא להתיר החרם בינם ובקי עצמם ויודיעהו למוחרם ולא להכריז (במרדכי ס\"פ אלו מגלחין דשצ\"ו שדרו ממתיבתא מי שביקש להתיר לו הנדוי ואמרו כך פלוני איחייב שמתא ואישתמית וקבל דינא השתא שרי ושביק ליה מי שאמר למשה סלחתי כדבריך הוא ישרי וישבוק ליה עכ\"ל תשובת הגאונים עכ\"ה): <br>העיד הר\"ר אהרן הכהן שראובן תפס ישיבה ששה שנים בננוה העיר הגדולה שקורין את ראובן הרב בן הרב כו' ותובע ליטרא דדהבא על בושתו יכול להיות שראובן חריף ובקי בחדרי התורה ושימש גדולים הרבה אבל ליטול שררה להשתמש בתגא ליטול ליטרא דדהבא כדין מבייש ת\"ח אפי' בדברים. הרי אמרו חכמים לא כל הרוצה ליטול השם יטול וכה\"ג כ\"ע חיישי ליוהרא ולא פליגי אלא דלא מחזי כיוהרא כמו ק\"ש לילה ראשינה ומלאכה בט' באב ומ\"ש רבותינו דקנסינן ליטרא דדהבא ה\"מ בת\"ח שידוע בשערים בלי נטילת השם כי ההוא דירושלמי דאפקר לר' יוסי בר חנינא שהיה ידוע לר\"ל שהיה ת\"ח אבל אנן לא ידעינן ליה לראובן לכן אין בידי לחייבו אלא שיפייס במחילה לפי כבודו ע\"כ תשובת מהר\"מ מ\"ץ מ\"ו: <br>בת\"ה סימן רע\"ו כתב דאם נדה לאדם אחד על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי חייבים לכנוס בספק עונש כדי להחזיק דתנו אבל אם נדוהו בדברים שבינו לחבירו כגון שהביאו לערכאות של עכו\"ם אין אנו חייבים בסכנת העונש: "
                ],
                [
                    " (דתנו ר\"ל גמרא דמתנו ר\"ל משניות כן משמע מדברי הרמב\"ם שכתב רבינו בסמוך וע\"ל ר\"ס שס\"א פירש רבינו דתני שלמד מעצמו דמתני ששימש ת\"ח ור\"ל שלמד מהם סברא דהיינו תלמוד ובש\"ע שם פי' דתני ר\"ל שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים דמתני ר\"ל שלומד לאחרים עכ\"ה). "
                ],
                [
                    " והוציא ממנו ממון בעדותו פי' על פיו לבדו כו' וצ\"ע דהכא פסק הש\"ע כמ\"ש רבינו דמנדין אותו עד שישלם ובח\"מ ר\"ס כ\"ח פסק בש\"ע דמנדין אותו אבל אינו חייב לשלם אם לא שידוע ששקר העיד ואין לומר דכאן מיירי דידוע ששקר העיד דאז דינו שישלם משא\"כ בדין ישראל שלא בא לידי הוצאת ממון בעד אחד דאכתי קשה למה מנה כאן בהכ\"ד דברים דמנדין עליהן לזה ששקר העיד ולא מנה לזה שאמת העיד שג\"כ מנדין אותו אלא שאין מוציאין מידו ומדון הוצאת ממון לא איירי הכא ועיין בסמ\"ע בח\"מ סימן כ\"ח דכתבתי ישוב לזה: "
                ],
                [
                    " טבח שלא הראה סכינו לחכם כתב מהרי\"ק (שורש ק\"ע כ\"כ וכ\"כ הג\"מ סוף קידושין דף תרס\"ה ובשורש כ\"ד כתב דהיינו דוקא כשטוען ברי דאל\"כ אין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה ברורה עכ\"ה) דא\"צ לענין נידוי עדות וראיה גמורה וברורה אלא אומד הדעת באמת הדברים ואפי' אשה וקטן נאמנים אם הדעת נותן שאמת הדבר: "
                ],
                [
                    " המנדה למי שאינו חייב נידוי בהג\"ה מיימוני דוקא שידע שאינו חייב נידוי כי האי דר\"ל דמועד קטן אבל מורה שנידה משום שהוא סבור שהוא ראוי לנדותו אע\"פ שטעה אין לנדות המורה וכן השבתי לגדולי אושטרייך ושלום אליעזר חיים העלוב בר אליעזר מ\"ו. והראב\"ד ז\"ל מנה עוד שלשה חכם שהורה להתיר לינשא לכתחילה במים שאין להם סוף. וכן מי שעבר על נדרו ב\"ד שנזקקין להתירו מנדין אותו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. וכן העושה מלאכה בעוד שהמת בעיר קודם שנקבר וליכא חבירתא במתא. והא דאמרינן שהמנדה מי שאינו חייב נידוי הוא בנידוי י\"א כשהוא ת\"ח אותו שאינו חייב נידוי אבל אם הוא ע\"ה והמנדה ת\"ח אע\"פ שנידהו או אפי' שביזה אותו אינו חייב נידוי הת\"ח ומההיא דר\"ל ליכא להביא ראיה שמא נידהו ת\"ח גדול ממנו תדע שהרי הצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מסופקים באדם גדול למה ילך לפני נשיא יתיר אותו הפחות שבהם עד כאן לשונו ר\"ן דף ש\"פ מ\"ו: <br>המנדה לצורך עצמו אפי' תלמיד חכם אין נידויו נידוי אבל אם ראובן חייב לשמעון ממון וסרב לפרוע והלך שמעון ונדהו לא מיבעיא אם שמעון זה ת\"ח שנידויו נידוי אלא אפי' של אדם שאינו ת\"ח בכה\"ג נידויו נידוי (וכן כתב הג\"א פרק אלו מגלחין) בתשובת מהר\"מ מ\"ץ מ\"ו: <br>מצאתי כתוב בהג\"ה בשיווי רבי' חיים פלטיאל ע\"ז דכתב רבינו צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה ז\"ל לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה דצורבא מרבנן משמע גדול דצרבת מתרגמינן רושם א\"כ שמא צ\"ל כ\"כ גדול דאמרינן בתלמיד ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום כו' או שמא צריך שתהא תורתו אומנתו תדע דהא לקמן שגדולים נותנין מס ותלמודא אמר מנדין ע\"ז כו' ע\"ש שהאריך: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר כולי פסק רמ\"א דלא יבקר שונא ולא ינחם אבל דלא יחשב ששמח באידו ואין לו אלא צער (ולאפוקי ממהרי\"ל סימן קצ\"ז עיין בד\"מ עכ\"ה): <br>ניחום אבלים קודם לביקור חולים (שניחום אבלים ג\"ח עם המתים ועם החיים רמב\"ם פי\"ד והביאו ב\"י בסימן ש\"ס עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " שנוטל אחד מששים בחליו בפ' אין בין המודר דגרסינן א\"ר אחא בר חנינא כל המבקר את החולה נוטל אחד מס' מצערו א\"ל אביי לרבא א\"כ לעיילי ס' גברי ולוקמוהו א\"ל כעשורייתא דר' ובבני גילו דתניא רבי אומר בת הניזונית מנכסי אחים נוטלת עישור נכסים א\"ל לדבריך מי שיש לו עשרה בנות ובן אחד אין לו לבן כלום א\"ל השנייה נוטלת עישור מה שהניחה הראשונה וכן שלישית ובבן גילו שנולד במזלו עכ\"ל וס\"ל לרבינו דחדא מילתא קחמר דדוקא בן גילו ממעט ולא אחר דאינו ממעט חולי כלל ועיין בפ\"ב דב\"מ סוף דף ל': "
                ],
                [
                    " לא יבקש אלא בלשון הקודש אין לפרש דמ\"ש רבינו אלא לשון הקודש ל' הגמרא נקט. וכאשר יפרשו הרא\"ש דל\"ד לשון הקודש אלא לאפוקי לשון ארמי כן יפרוש גם כן דעת רבינו וכדמשמע קצת בא\"ח ס\"ס ק\"א דז\"א דהא בגמרא לא נזכר האי לישנא דכ\"א בלשון הקודש אלא שלא יתפלל בלשון ארמי וכמ\"ש ג\"כ ב\"י כאן ובא\"ח סימן ק\"א ע\"ש אלא נראה כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אבל לא האשה כו' שמא ישכב כמה בע\"כ משא\"כ כו' ב\"י בד\"מ כתב ע\"ז ז\"ל וקשה א\"כ מ\"ש חולי מעיים דנקט בכל חולי נמי שייך ה\"ט ולכן נראה לי דטעמא משום גנאי ופריצות שיותר יש פריצות וגנאי כשאיש משמש לנקבה בקינוח ודברים כאילו (ר\"ל שעומדת בכל שעה לעשות צרכיה ומגלה את עצמה והוא רואה את פירועה) ממה שיש בנקבה המשמשת לאיש כי יצרו של איש גדול משל אשה עכ\"ל ועיין בסימן שנ\"ב שכתב רבינו ז\"ל תניא האיש כורך ומקשר האיש אבל לא האשה והאשה כורכת ומקשרת האיש והאשה עכ\"ל וזהו משמע כדברי ד\"מ דודאי במת לא שייך שכיבה ולדעת ב\"י נראה דנקט חולי מעיים משום דאין דרך לשמש עם מי שיש לה שאר חולי שירא מפני חולית' שלא יבא עליו וק\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואם לא נתעסק בה כלל כו' פירוש אל יאמר מה לי להכניס עצמי בספק נפשות מ\"ה כתב שהאומר כזה ומונע עצמו מלהתעסק בה כלל ר\"ל אפי' במקום שאין גדול ממנו ה\"ז שופך דמים ודאי לכך לא ימנע מזה מחשש ספק ובס\"א כתב ברמב\"ן ואם נתעסק בה כלל כו' זה קאי אמתעסק במקום שיש גדול ממנו ב\"י ול' נתעסק הוא דחוק לפ\"ז דהול\"ל מתעסק בה (גם הוא כפול שכבר אמר אם מונע ה\"ז שופך דמים עכ\"ה) לכן נראה שפירושו כמ\"ש בפרישה: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כתב הרמב\"ן בסדר וידוי ש\"מ כו' ואם רוצה להאריך כוידוי יום הכיפורים הרשות בידו ועיין מ\"ש ר' ירוחם בנתיב כ\"ח סדר התפילה באריכות (וגם סדר שינוי השם לחולה ועיין בכלבו סימן קמ\"א עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין קושרין את לחייו ואין סכין כו' עיין בפ\"א דאבל רבתי דכתב כל זה ומסיים וז\"ל וכל הנוגע בו ה\"ז שופך דמים למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה והביאו הרי\"ף פרק אלו מגלחין ריש דף שצ\"ח והרמב\"ם פ\"ד מהלכות אבל ע\"ש ולזה כיון הב\"י במ\"ש וז\"ל וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו. והנה לפ\"ז דברי רבינו אינם מסודרים יפה שמכניס האי דאין משמיעין עליו את העיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות בין דין דאין קושרין לאין כו' ובין דין דאין מעמצין את עיניו דטעמייהו דאלו נ\"ל משום דנוגע בו ומזיזו ומקרב מיתתו משא\"כ בשוכרין מקוננות והשמעת עיירות דטעמא אחרינא הוא לו אפשר משום צער ועגמת נפש או איזה טעם שיהיה אלא שרבינו כלל יחד כל הדינים האסירים לעשות לגוסס כיון דנחשב כחי וכמו שמסיים וכתב דאין קורעין ואין חולצין עליו מה\"ט. ומיהו הב\"י ס\"ל דגם טעמא דהני משום שמקרב את מיתתו שהרי מצריך כולהו וכתב דטעמייהו הוא משום קירוב מיתה ונראה דהב\"י לטעמו שכתב אח\"כ דהא דאין מכניסין את הארון היינו דוקא עמו בבית המקים שרואה ויטרף דעתו וה\"ה דמפרש נמי הא דאין שוכרין מקוננות והשמעות עיירות דוקא היכא שמרגיש ואיכא למיחש לטירוף הדעת. ודע שמ\"ש רבינו ואין שומטין את הכר מתחתיו ליתא שם לא ברי\"ף ולא ברמב\"ם הנ\"ל ונ\"ל שטעם איסורו ג\"כ משום שמזיזו ממקומו ומקרב בזה מיתתו ולא גרע מנגיעה בו דאסורה מה\"ט כנ\"ל. וכוונת השמטת הכר דמיירי בו רבינו לאו משום שיש בו נוצות של עופות המעכבים המיתה דהא רבינו מסתם גוסס מיירי ול\"ד במי שאינו יכול לפרד זמן רב וגם רמ\"א שכתב טעם הנוצות כתבו להג\"ה בפני עצמו במי שאינו יכול לפרד והמחבר ש\"ע כתב לפני זה איסור השמטת הכר אסתם גוסס וכמ\"ש רבינו ורמ\"א ז\"ל בא להוסיף ולומר דאף אם ירצו להשמיט מפני צורך וטובת הגוסס מפני שאינו יכול לפרד זמן רב אפ\"ה אסור כיון דעושה מעשה בגופו דהיינו שאתה מזיזו ממקומו משא\"כ בהסרת המלח שאין אתה מזיזו וכ\"ש במניעת חוטב עצים. וטעם הרוצים להשמט הכר מתחתיו דסתם גוסס שכתב רבינו ובעל ש\"ע אינו מכח הנוצות כמ\"ש. אלא נ\"ל דטעמם מפני שהמת אין משכיבין על שום דבר חם כמו כר וכסת אלא מיד מורידין אותו ומניחין אותו על הארץ כי דברים החמים מסריחין ומתפיחין אותו וקאמר דאין עושין לו כן כל זמן שהוא גוסס דאז מחשב כחי וזהו שסמך רבינו וכתב אצלו ואין נותנין לו ע\"ג חול כו' שכל אלו שכתב לפניו ולאחריו דברים שעושין למת שלא יסרח ולא יתפח הוא ומ\"ש רמ\"א ז\"ל וכן אסור למת לגרוס שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס כו' עד מכח שאומרים שיש בו נוצות כו' לאו כוונתו דהאיסור הוא משום דמסירין אותן הנוצות מתחתיו המעכבין המיתה וז\"א דא\"כ קשה מ\"ש מהסרת המלח אלא הטעם הוא שמזיזו ועושה בו מעשה בנגיעה משא\"כ בהסרת המלח וכמ\"ש רמ\"א ז\"ל עצמו לבסוף ז\"ל מפני שאין בזה מעשה אלא שכתב דבר זה לרבותא דאע\"פ שנוצות אלו גורמין עיכוב המיתה אפ\"ה אין מתירין וק\"ל. ורמ\"י ז\"ל בש\"ע שלו לא כיון כאן יפה ע\"ש. ודע שדברים אלו שכתב רמ\"א הן המה דברי שלטי הגיבורים שסביב הרי\"ף דפ' אלו מגלחין דף שצ\"ח ועיין שם היטב דלכאורה נראה משם דאף שמתחיל וכתב תחילה דהיה נראה לו לאסור להסיר כר שיש בו נוצות מ\"מ לבסוף כי הקשה ספר חסידים אהדדי ומסיק ליישב ולחלק משמע דלא אסר לבסוף כ\"א להסיר המת ממקום למקום אבל להשמיט הכר מתחתיו בנחת כדי להסיר הגרם של הנוצות אינו אסור וז\"ש תחילת לשונו ז\"ל מכאן היה נראה לאסור כו' דמשמע היה נראה כו' אבל לא קאי כן לפי האמת אחר היישוב שיישב דברי ספר חסידים אהדדי. מיהו זהו דוקא לפי גירסת הרי\"ף והרמב\"ם דלא גרסי השמטת הכר לאיסור כנ\"ל אבל לא לפי מ\"ש רבינו והש\"ע השמטת הכר לאיסור בכל גוסס וצ\"ל דמחשב זה להזזה ממקום למקום דאסור וכמ\"ש לעיל הה\"נ דאסור להזיזו ממקומו בשביל הנוצות ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אם קרע קרע בשולי הבגד כו' מכאן נראה הקורע בשעת יציאת הנשמה אינו קורע לא למטה ולא מן הצדדין סמ\"ק הג\"ה מיהו נהגו העולם לקרוע למטה ושמא סמכו העולם בשאר מתים אההיא דרבי יהודה דאמר יצא עכ\"ל מ\"ו (וכן בחדושי אגודה פ' האורג וכלבו ומהרי\"ו כותבים דנהגו כן רק ב\"י כתב ועכשיו לא נהגו לקרוע אלא למעלה כרבנן עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " כל העומד בשעת יציאת נשמה כו' כתב הכלבו (והביאו ב\"י בסימן של\"ט) מצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמתו ואסמכוה אקרא שנאמר ויחי עוד לנצח וגומר (לא יראו את השחת מה טעם עכ\"ה) כי יראו חכמים ימותו וגומר. ונוהגין לשפוך כל מים שאובין שבשכונת המת יש אומרים הטעם מפני שמלאך המות הפיל בו טיפת סם המות וי\"א משום דאסור לומר בפה שיש מת משום מוציא דבה לכך מודיעין בזה: "
                ],
                [
                    " יראה שאינו חייב אלא בפניו ב\"י תמה עליו כו' ע\"ש בב\"י ודבריו קצת תמוהים מ\"ש איך שהראב\"ד כתב שהעומדים עליו בין מיתה לקבורה ולא כ\"כ בהעתקת דברי הראב\"ד לעיל לפני זה ואי משום שהראב\"ד כתב שם בסוף דבריו דהא דתניא חכם שמת כל שעומדים עליו בשעת מיתתו קורעין עליו שיבוש הוא וצ\"ל אדם כשר שמת כו' ש\"מ דס\"ל דבאדם כשר בעינן עומדין עליו תקשה לנפשך דע\"כ ההוא ל\"ד קתני דהא לכ\"ע באדם כשר לא בעינן שיעמדו עליו בשעת מיתה וע\"כ צ\"ל דמ\"ש עומדים עליו בשעת מיתה ל\"ד אלא לאפוקי לאחר קבורה א\"כ גם עומדים עליו ל\"ד ועוד דלא הול\"ל דכן כתב הראב\"ד דהא זה ל' דאבל רבתי הוא ומל' הראב\"ד לעיל משמע איפכא דהא כתב דמעשה דרב ספרא הוה דאלו חכמים לאחר קבורה באו משמע הא אי הוה קודם קבורה אפי' לא עמדו עליו הוו קורעין מיהו י\"ל דמדמסיק הראב\"ד וכתב דברבו וחכם בין בפניו בין שלא בפניו קורעין משמע הא באדם כשר בעינן דוקא בפניו אבל לע\"ד היה נראה איפכא דבפניו דכתב הראב\"ד והרמב\"ן ל\"ד קאמרי דבעינן שיעמדו עליו אלא כל שלא נקבר ונודע לו בין מיתה לקבורה מקרי עומד עליו ובפניו והרמב\"ן ל' הראב\"ד נקט והרא\"ש כתוב בדקדוק יותר ולא הזכיר עליו ולא בפניו אלא בין מיתה לקבורה והשתא נתיישב הכל ויחדיו יהיו תמים ל' הראב\"ד והרמב\"ן והרא\"ש ודו\"ק: "
                ],
                [
                    " חכם ות\"ח ששואלין כו' ר\"י פסק דאין קורעין אלא על רבו שרוב חכמתו ממנו והא דתלמידים שבבבל עומדים וקורעין זע\"ז חומרא בעלמא שנהגו כן והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג אין מורין כן מורי שי' וגם ת\"ח עומדים זה בפני זה וקורעין זע\"ז אף ע\"פ שאין רבו ופי' רבי מרדכי ושאר רבותי היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג לא נהוג ע\"כ מתשובת מהר\"ר מנחם בסימן תמ\"ו מ\"ו. ומהר\"ם כתב שאין קורעין אא\"כ הוא רבו או שיודעים משמועתו שחידש דהיינו רבו והביאו ה\"מ וכתב רמ\"א שכן נהגו להקל וב\"י פסק להחמיר ע\"ש. "
                ],
                [
                    " ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא כו' וראבי\"ה כחב שאינה אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין וכתב רמ\"א ולכן נהגו להקל במדינות אלו והביאו מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ובעל הערוך פי' שהוא לבוש כו' וכתב הכלבו וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וכתב רמ\"א המנהג במדינות אלו (כדברי סמ\"ק) שאין קורעין לא החלוק של פשתן ולא הסרבל העליון (שאינו אלא לצניעות עכ\"ה) אבל שאר בגדיו קורע באביו ואמו ובשאר מתים מלבוש העליון תחת הסרבל ולא הסרבל שאינו חייב בקריעה לרש\"י: "
                ],
                [
                    " רצה מניח שפת הבגד שלימה כו' ז\"ל הברייתא על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ואמו מבדיל ופירש\"י שם בפי' מדויקים רצה מבדיל קמי שפה כלומר מתחיל קריעה מחלל בית הצואר וקורע כלפי מטה דהיינו לפי שפה של בית הצואר כמו שפה לפיו רצה אינו מבדיל אלא מתחיל ונוקב למטה מבית הצואר נגד כריסו וקורע עכ\"ל ונ\"ל ה\"ה קרע מבית הצדדין יצא היכא שקרע שפה אפי' על אביו ואמו רק שיזהיר שלא ינקוב מבפנים וראיה מלקמן שכתב וקורע מן הצד בשפת הבגד כו' מ\"ו ונ\"י פי' מבדיל קמי שפה שהאימרא שעושין סביב בית הצואר צריך שתהא קרוע כדי שתהיו הקרעים מובדלים לשנום ע\"כ ונ\"ל שכעין זה פי' רבינו ולכך מתיר אפי' מן הצד: "
                ],
                [
                    " ונמצא זרועו עם כתיפו מגולין וי\"מ חולץ חולץ נעלו לילך יחף בבית הקברות ולחזור וכן צוה ר\"י לבנו לילך יחף לבית הקברות כשנפטרת אמו אשתו של ר\"י שמחות מהר\"ם מ\"ו וכ\"כ רבינו בשמו לקמן בסימן שפ\"ב ושהרא\"ש תמה ע\"ז ע\"ש. אמר רבי יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה בכלי על אביו ואמו דוקא ביד ופסקוהו הפוסקים ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ב\"י. ולענין קריעה נהוגין האב ואם משמאל ושאר קרוביו כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי מ\"ו. ועיין במהרי\"ל סוף הל' שמחות שכתב ג\"כ שמהר\"י סג\"ל קרע לבנו על פטירת אמו ע\"צ ימין ולא חילק לכתוב שהוא עצמו קרע לצד שמאל ע\"ש: "
                ],
                [
                    " לאחר שבעה אינו קורע ואפי' אם בא להחמיר על עצמו לקרוע אחר שעת שמועה אינו רשאי אבל אחר אביו ואמו או שהיה אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בדבר הלכה דהוי מסתפי מיניה אם בא לעשות מילתא יתירתא לכבודו אף ע\"פ שקרע עליהם בשעת שמועה קורע שוב דכשיחליף בגד אחר (וגרסינן פרק מגלחין דשמואל קרע עליה דרב י\"ג אצטלין דמילתא משום דכיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתתייהו כשעת חימום הוא ובהג\"מ פ\"ט י\"ג אצטלאי פירוש בזה אחר זה עכ\"ה) סא\"ז מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ועד היכן קורע ומוסיף עד טבורו י\"מ עד לבו אבל אם קרע עד לשם ושוב שמע על מת אחרת אינו קורע משם והלאה אלא צריך לקרוע מלמעלה בראש הבגד שמחות הר\"מ: "
                ],
                [
                    " מקרעין לקטן על אביו שמת או על אמו שמתה מפני עגמת נפש סא\"ז פירש\"י שיבכו הרואים לפי שאף הקטן נקרע כאבל פירוש אלפס מ\"ו: "
                ],
                [
                    " כתב הרי\"ג ואם הגיע לחינוך כו' פירוש אפי' היכא דליכא ביה משום עגמת נפש ומכאן יש ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות: "
                ],
                [
                    " אבל בח\"ה קורעין וכן כתב בא\"ח סימן תקמ\"ז ובת\"ה כתב שנוהגין באשכנז לקרוע בח\"ה על אביו ואמו (אפי' ביום השמועה עכ\"ה) כרש\"י ובשאר מתים נוהגין כשאר גאונים דלא קורעין (אבל קורעין עליהם אחר המועד ת\"ה סימן רפ\"ה: "
                ],
                [
                    " קורעו ואין מאחה ומחזיר כו' ב\"י פסק כרי\"ף שגרס מאחה (והטעם אע\"ג דשאר קרעין של אביו אינם מתאחין מ\"מ כאן מתאחה שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו עכ\"ה) ע\"ש: "
                ],
                [
                    " שיצאו ימי האבל וכ\"פ ב\"י וז\"ל רמ\"א ובח\"ה סימן שמ\"א סעיף ב' לא פסק ב\"י כן אלא כהרמב\"ם ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואפי' ירצה להחמיר על עצמו ולברך כו' ואינו מברך ברכת המוציא פירש\"י א\"צ לברך משמע מתוך פירושו אם ירצה לברך הרשות בידו מיהו לא משמע הכי פרק מי שמתו כו' תוספות מאלפסי מ\"ו וכן כתב הרא\"ש: "
                ],
                [
                    " וכ\"ש בי\"ט שני כו' עיין במהרי\"ל בהלכות י\"ט דף ל\"ב שהורה מהר\"ש על מת שמת בשמיני עצרת לעת ערב שמותר להאבל לקדש בליל שמחת תורה שאחריו משום דאין אנינות בי\"ט ע\"כ וצ\"ע דהא אם ירצה לקוברו מותר אפי' בי\"ט וכ\"ש התם דהיה בי\"ט שני דאפשר דחל אנינות אף אם אינו רוצה לקוברו דומיא דאם מת בחול בערב דיש עליו דין אנינות כל הלילה אע\"פ שאינו רוצה לקוברו עד הבוקר ואפשר כיון דבי\"ט שני נוהגין איסור לתפור התכריכים ולחפור הקבר ושאר מלאכות כמ\"ש בא\"ח סימן תקכ\"ו אם כן אינו מוטל עליו הרבה לכן אין דין אנינות נוהג בלילה כ\"א ביום דומה למ\"ש הרא\"ש על י\"ט ראשון דלא גרע ממחשיך על התחום והתם דוקא בשעה שהוא מחשיך פטור: "
                ],
                [
                    " ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית כו' מכאן היה נראה דה\"ה להעוסקים בצורכי ציבור וכיוצא בו בזמן התפילה שפטור מלהתפלל וכמ\"ש רבינו בא\"ח ס\"ס קצ\"ג ע\"ש ומתוך העסק עבר זמן אותה תפילה שג\"כ א\"צ להשלימה בזמן תפילה שאחריה להתפלל שתים אחד לתשלומין כיון שגם כן בזמן העסק היה פטור מתפילה כמו באבילות דהכא דמה לי פטור מכח אונס דאבילות או עסק מצוה ולדעתי כ\"ש הוא דהא בשעת עסקו בצרכי ציבור ג\"כ עבד עבודת הש\"י ומה יתרון לבעליו כ\"א ראות עיניו וק\"ל: "
                ],
                [
                    " שצריך להבדיל דקי\"ל כו' ושמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל לפניו ושותין ובזה נפטר האבל ולא יתכן בעיני אלא יבדיל אחר שנקבר שמחות הר\"ם מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל כ\"פ בפסקיו אבל בתשובה (כלל י\"ו) כתב שהבדיל באותו מעשה שמת לו מת בשבת שעדיין לא הכריע דהלכה כר\"י וכל מקום שפסקיו נגד התשובות הולכין אחרי הפסקים שהם דבריו האחרונים לכן כתב רבינו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ועיין בח\"מ ס\"ס ע\"ב ובב\"י שם עכ\"ה) אבל ב\"י פסק כמהר\"ם שצריך להבדיל: "
                ],
                [
                    " כתב הרמב\"ם כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים כו' וכתב שמטעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שנקבר והרמב\"ן דאסר רחיצה אין לו סתירה מדוד די\"ל דהרמב\"ן לטעמיה אזיל דכתב רבינו לקמן בשמו בסימן שפ\"א דלאחר שנקבר המת בשעת סעודת הבראה היו נוהגין שמרחיצין את האבל להעביר ממנו הזוהמא וסבר הרמב\"ן דהרחיצה של דוד היה אחר קבורה בסעודת הבראה והרמב\"ם אפשר לומר שהוא לא סבר מנהג זה ולכן מוכח מדוד דהרחיצה מותר קודם קבורה וק\"ל (וי\"מ משום דאותו הילד אפשר דלא הוי בר קיימא דהא מת תוך ל' כמ\"ש במקרא דשמואל ומבואר לעיל סימן ש\"ס דכל דלא קים ליה שכלו חדשיו אין אבילות נוהג בו וז\"א מדמצינו דתשמיש המטה דאסור נלמד מדוד כמ\"ש ל' סימן שפ\"ג ש\"מ דנהג אבילות עכ\"ה) א\"ב אפשר דס\"ל דבמלך דבעינן שיהא מהודר כדכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך לא גזרו חכמים עליו רחיצה וסיכה וכמ\"ש בסימן שאחר זה שהתירו לחתן בז' ימי חופתו גיהוץ ותספורת אף שכבר קברו המת ובכה\"ג אסור אפי' ברגל משום אבילות לשאר אנשים משום דחתן דומה למלך: (שאינו חולץ מנעל סנדל כו' ומטעם זה מותר לצאת מפתח ביתו כי צריך לחזור אחר צרכי המת הג\"מ פ\"ד עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " המשמר את המת אפי' אינו מתו כו' כתב ראבי\"ה כשיש עוסקים ומשמרות הולכים הקרובים לפני ב\"ה ומתפללים מאגודה מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכיון שחלה עליו החופה הו\"ל לדידיה כרגל כו' לפי מ\"ש לקמן בסימן שס\"א ובא\"ע סימן ס\"ה והבאתי ראיה מל' הגמרא והמרדכי ובשאר הפוסקים דמה שמכסין ראש הכלה בשחרית מקרי חופה ע\"ש. נ\"ל ג\"כ לסמוך אזה דאם יארע חלילה אבילות לחתן או כלה אחר שכיסו ראש הכלה דא\"צ לפסוק ז' ימי המשתה אלא קוברין המת מיד ונדחו ז' ימי אבילות עד אחר ז' ימי המשתה כדין אי מת אביו של החתן כו' שכתב רבינו כאן ודו\"ק ואפשר לחלק ולומר דדוקא בימיהן דהיו מקדשין מתחילה בשעת שידוכין מש\"ה מתחיל החופה בשחרית דשייך יחוד אחר שכבר נתארסה משא\"כ בזמנינו מיהו נראה דגם בימי המרדכי לא היו מקדשין כ\"א תחת החופה כבזמניכו ואפ\"ה קרא חופה משעת כיסוי הכלה: "
                ],
                [
                    " הוא ישן בין האנשים כו' וכן האשיר\"י הביא דבריו בפ\"ק דכתובות וא\"כ ארבע שומרים צריכין והסמ\"ג והמרדכי כתב דסגי באחד. והמנהג לייחד אחד עם החתן יאחד עם הכלה. וב\"י הביא הג\"מ שכתבו בשם הרמב\"ן מיעוט אנשים ב' מיעוט נשים ב': "
                ],
                [
                    " ודוקא בלילה אבל ביום כו' וכ\"פ ב\"י ורמ\"א כתב מנהג שלנו כמ\"ש מ\"ו ואוסר ליחד ביום בלא קטן או קטנה: "
                ],
                [
                    " כי למראית העין היצר מתגבר וא\"ת הא שנינו בפ' מקום שנהגו וכתבו רבינו לעיל בא\"ח בסימן תר\"י ז\"ל מקום שנהגו להדליק נר בליל יום כפורים מדליקין ופירש\"י משום שאסור לשמש מטתו לאור הנר ש\"מ דאף במקום איסור תשמיש חוששין טפי שישמש בלא מראית עין מבמראית עין וי\"ל דשאני הכא דאפשר ע\"י האפלת טליתו משא\"כ התם דלאור הנר אסור לשמש אפי' ע\"י האפלת טלית וכמ\"ש רבינו לעיל בא\"ח ס\"ס ר\"מ בשם הראב\"ד וה\"מ ורמ\"א התיר שם דוקא ע\"י מחיצה גבוה י' טפחים ובשבת וי\"כ ליכא למיחש שיעשה מחיצה באיסור ועי\"ל דהתם לא חשדינן שיעשה איסור במזיד וישמש אלא חיישינן שמא ישכח וישמש ועשו היכר בנר שיזכור שאסור לשמש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין שואלים שלום זה לזה כו' וכן מצאתי בכתבי מהרא\"י סימן כ\"ה וז\"ל בספר חסידים נמצא דאין שואלים בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר הקורה ובתוס' ובאלפסי פ' ואלו מגלחין קרוב לסופו כתב דאין שואלים שלום בבית הקברות כשיש שם מת כו' אין שם שואלים ברחוק ד' אמות מן הקברות כו' מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " בן ח' חי ובן ט' מת נלע\"ד דהאי בן ט' מת איירי בודאי כלו חדשיו דהיינו בעל ופירש מש\"ה דוקא בן ט' מת שלא חי כלל אין מתעסקין עמו לכל דבר הא חי שעה אחת הוי כאילו חי ל' יום הנ\"ל ואותן ל' יום הנ\"ל איירי באינו ידוע שכלו חדשיו ולכן בספק בן ח' הוא דהוא בכלל נפל שבכאן ולכן בעינן דוקא שיעברו עליו ל' יום ובזה נתיישב דלא תקשה דיוקא דרישא אסיפא וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אבל צורכי מטה וקבורה מתעסקים פי' אפי' עם העכו\"ם וצ\"ע שהרמב\"ן כתב הטעם שמתעסקים עם העבדים משום ששייכים במצות תיפוק ליה דלא גרע מעכו\"ם וי\"ל דבעבדים הו\"א לא יתעסקו עמהם כיון דליכא בהו טעם משום דרכי שלום. "
                ],
                [
                    " אין עושין ב' הספדים בעיר אחת כו' אין עושין ב' קילוסים כן גרס ב\"י וכתב ז\"ל פי' כדי הספד לזה כו' ולפ\"ז ק\"ל דלא הו\"ל לחלק לשני בבות אלא הול\"ל אין עושין שני הספדים בעיר אחת אא\"כ היה כדי הספד לזה ולזה כדי קילוס לזה ולזה ואף שי\"ל שתפס רבינו לשון הברייתא דאבל רבתי שתני הכא וכמ\"ש הב\"י מ\"מ אברייתא גופא יש להקשות כן ולכאורה היה נלע\"ד דרישא כשעושין ב' הספדים בעיר אחת בב' בתים וסיפא איירי ששני הספדים המה בעיר אחת ובבית אחד על שני מתים דשיעור עם כדי הספד עולה לכאן ולכאן אלא שצריכין שיעור חזנים המספרים הקילוס לשני מתים וק\"ל וע\"ל ס\"ס שנ\"ד שוב עיינתי באבל רבתי פי\"א שכתב שם ז\"ל אין מקלסין שתי כלות בעיר אחת אא\"כ יש כדי קילוס לזו וכדי קילוס לזו עכ\"ל ומשמע דלאו אשעת מיתה קאי אלא אשעת חתנותן דמצוה לקלסן ולומר לפניהן כלה נאה וחסודה וא\"כ לק\"מ גם אחר זה כתב שם ז\"ל המת והכלה שבאין זה כנגד זה מעבירין המת לפני הכלה כו' ש\"מ דבכלה בשעת חתונה איירי ואז שייך קילוס מיהו ל' רבינו שכתב אין עושין שני הספדים בעיר אחת אא\"כ כו\" א\"א לפרש כן וצ\"ל שהיה לפניו גירסא אחרת א\"נ י\"ל שהוא מפרש דברי אבל רבתי אכלה או בתולה שמתה שעל כל בתולה היה מקלסין לפניה בשעת הוצאה כמו על כלה כמ\"ש שם לפני זה ע\"ש והשתא א\"ש נמי דמתחלה כתב רבינו דאין עושין שני הספדין ר\"ל השייך באנשים זכרים ואח\"כ כתב אין עושין שני קילוסין ר\"ל קילוס שייך בבתולות ונשים (אלא דק\"ל מ\"ש רבינו קילוס לזה שהוא ל' זכר דהול\"ל קילוס לזו כלשון אבל רבתי עכ\"ה) א\"נ מ\"ש ב' קילוסין ר\"ל הספד של איש והספד של אשה או כלה דכל אחד יש לו קילוס בפני עצמו זה במעלתו וזאת ביפיה וחכמתה. ומ\"ש לקמן ס\"ס שנ\"ד אין מנחמין שני מתים יחד אא\"כ כבודן וקילוסן שוה ר\"ל נמי באיש ואשה כל אחד השייך לו ובאבל רבתי אין שם תיבת קילוסן עיין שם פי\"א: "
                ],
                [
                    " ודוקא תוך ד' אמות כו' והא דאמרינן וכבוד עשו לו במותו היינו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוס' לא על קברו ממש אלא ברחוק ד' אמות דליכא לועג לרש ונ\"י כתב בשם הרמ\"א דכיון דלכבוד שכבא הוא דעביד שרי וכתב רבינו הגדול מהרי\"א שעל הרמ\"ה אנו סומכין לומר פסוקים בבית הקברות ודרשא למתים ועיין בב\"י: "
                ],
                [
                    " ורבינו האי כתב דאף חוץ לד\"א אסור בד\"ת באשר\"י פרק מי שמת ד' ע\"ג ע\"א כתוב ז\"ל כתב רב האי דא\"א ד\"ת לפני המת אלא דברים של מת אבל מילי דעלמא אמרינן וחוץ לד\"א איירי עכ\"ל ולא כתב אפי' חוץ לד\"א ולכאורה משמע דה\"ק דדוקא חוץ לד\"א איירי הא דמתיר במילי דעלמא אבל תוך ד\"א אפילו דברים דעלמא אסור אבל ב\"י כתב דהא דקאמר וחוץ לד\"א איירי קאי אמ\"ש א\"א ד\"ת לומר דאף חוץ לד\"א אסור ולא רצה לפרש דקאי אהתרת מילי דעלמא משום דמשמע ליה דבמילי דעלמא אין לחלק בין תוך ד\"א לחוץ מהם: "
                ],
                [
                    " ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל כו' כל' הזה מצאתי בתורת האדם בענין ההספד ממש כדפירש הטור ובתחלת ענין ההספד מביא הרמב\"ן ענין אחר בשם הגאון ז\"ל כך מנהג הנשיא שמת וכן ת\"ח שמתו בין גדולים בין קטנים בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן באשכבתיה דרבי ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י\"ב חודש ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרים מספידין אותו ומשכיבין אותו בישיבה של אלול שא\"א להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו י\"ב חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת לאחר שנים עשר חודש לפיכך מקום מרוחק כמו אספמיא ופרנצא וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר י\"ב חדש פטורים מלהספיד ולהבטל ב\"כ וב\"מ ולעשות אפילו יום שמועה עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " לא שעלה באילן ונפל וכו' וב\"י הביא אבל רבתי בלשון הזה אלא זה שאומר הריני עולה לראש האילן ואפיל את עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד את עצמו לדעת עכ\"ל ופירש הרמב\"ן אע\"פ שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת עכ\"ל והרמב\"ם כתב בלשון זה אלא שאמר הריני עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת ה\"ז בחזקת שאבד את עצמו לדעת: "
                ],
                [
                    " הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר ברייתא הוא באבל רבתי וכתב נ\"י דר\"ל אין מונעין שמותרים האבלים בסיכה ורחיצה ובכל דבר מפני סכנת מלכות שמא יעלילו עליהן אבל רבינו מפרש הברייתא כפשוטו ר\"ל אלא מתאבלים ומספידין אותו כראוי ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                [
                    " ויש אומרים שלא להטיל ר\"ת ורבי יהודה שירלאן היו אומרים הלכה למעשה שיש להסיר הציצית מטלית שנקבר בה המת וראבי\"ה היה אומר הלכה למי שנוהג בציצית בחייו שיקבר בציצית וכן עשו מעשה על פיו בעצמו וקברוהו בציצית והיה בעל הוראה וראוי לסמוך: "
                ],
                [
                    " שקושרין אותן בכנף הבגד נראה שטעמא משום הא דאיתא במרדכי דה\"ק דף צ\"א ע\"א ז\"ל אמר ר\"י כי שכיבנא אצוה את בני לקשור הציצית בכנפי הבגד שיהיו מזומנים להתיר הבגד הקשור והרי הן תלויין ממילא ואין זה מן העשוי וכן הגון לעשות עכ\"ל (ר\"ל דאם יאמרו לעתיד למה אין לכם ציצית בבגדיכם יתירו הקשר ויהיה להם ואם יפסקו הלכה דא\"צ להם ציצית לא יתירו קשר הכנף עכ\"ה) והא דתכריכין מותרין לעשות מכלאים כבר כתבתי לעיל בסימן ש\"א דשאני ציצית משום שהן שקולין כנגד כל המצות אבל לפי הטעם השני שכתבתי שם לפי שהתורה לא אסרה כלאים אלא דרך חימום וזה לא שייך במת לא א\"ש דכשיעמוד יהא לבוש כלאים אם לא שנאמר דכל מה שאמור בסימן זה ר\"ל שטוב הוא לעשותן ציצית בתכריכין ואם לא ירצה יכול לעשותן ולהניחן בבגד לאפוקי שיש אומרים שאסור להטיל בהם ציצית ובכלאים לא אמר אלא שמותר לעשותן מכלאים אבל אה\"נ שטוב יותר שלא לעשותן מכלאים מטעם הנ\"ל ובציצית נמי אין איסור אם לא יהיו לו ציצית ומ\"ש הרמב\"ן אלא אין קוברין המת אלא בטלית כו' ר\"ל המנהג הוא כך ואין בו שום איסור: <br>ז\"ל הרוקח כתב רבינו יב\"ק ממגנצא שהטלית שיש לאדם אם ימות יתנו סביבותיו בקברו וכן צוה לעטפו בטליתו במותו ולהניח ציציותיו בידו וצריך כל אדם שלא ינתקו הציצית מטלית המת כדמשמע בפ' תכלת ובנדה פ' האשה בגד שאבד בו כלאים עושה אותו תכריכין למת ואמר רבי ינאי לא שנו אלא לסופדו אבל לקברו אסור דמצות אין בטילות לעתיד לבא ולא קי\"ל כר\"י דאמר מצות בטלות עכ\"ל מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וסכין אותו במיני בשמים ז\"ל הכלבו מדיחין אותו כדי שלא יקוצו בו העם בטלטולו וטחין ראשו בביצים טרופות בקליפתן וזה הסימן קדום לפי שהיו מוליכין אותו חוץ לעיר ליקבר וכדי שיכירו הקוברים שהוא ישראל עשו בו סימן זה והטעם בביצים שהוא גלגל החוזר בעולם עכ\"ל וכ\"כ רמ\"א: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " קטן שכלו חדשיו ומת תוך ל' יום א\"צ להוציאו במטה אלא בחיק אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם ואין אומרים עליו לא ברכת אבלים ונקבר באשה אחת ובשני אנשים ולא איפכא אא\"כ הם קרוביו של תינוק דמחמת אנינותייהו תבר יצרייהו (וכמ\"ש לעיל סימן ש\"מ עכ\"ה) ובבתי קברות דידן הסמוכות לעיר שמא שרי ושלא כלו לו חדשיו אפי' קבורה לא טעין אלא מטילין אותו לבור סא\"ז מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ואין מנחמין שני אבלים כו' ס\"א אע\"פ שאין מנחמין כו' וה\"פ אע\"פ שאין מנחמין שני אבלים כאחד אא\"כ כבודם שוה מ\"מ אמרינן שאין מוציאין שניהן כאחד אלא זה אחר זה ואח\"כ אם קילוסם וכבודם שוה מנחמין שניהם כאחד ואם אינם שוה מנחמים זא\"ז או נחלקים לב' כתות כמ\"ש בפרישה: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " הגובה מן הקהל לצורך תכריכי המת צריך לומר לנותנין תנו מה שתרצו לצורך מתים סתם ואז יהא המותר לשאר מתים אבל אם אמר לצורך מת זה מותרו אסור ואפי' לשאר מתים סמ\"ק מ\"ו: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    "ואיני יודע בטא\"ח סימן ע\"ב הביאו דברי הרא\"ש שלא חילק ולא תמה עליו (וכתב שם הב\"י הטעם דלא חילק משום דאין אדם חשוב כ\"כ בזמנינו לבטל עליו זמן ק\"ש עכ\"ה): <br>(כתב הכלבו יש מקומות שנהגו כשיוצאים מן הבית האבל יוצא ראשין והקרובים והמטה אחריו והרחוקים והרוחצים נותנין המת במטה ומוציאין אותו בין ידיהם עד שהוא חוץ לביתו ונוטלין אותו האבל ושאר קרוביו על כתפיהן ואח\"כ שאר הקהל עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אבל לאחר שנכנסה לחופה ויש לפניו כו' ומהרי\"ח בהג\"ה כשיש בשבת אבל וחתן שהולכין בתחילה עם האבל לביתו אלא השושבינים וקרובי החתן הולכים עם החתן כו' (ר\"ל יוצאים תחלה מב\"ה ושוב יוצא האבל ומנחמיו עכ\"ה) והארכתי בספרי בכתובות מ\"ו והג\"ה מיי' כתב שהולכין עם החתן תחילה והביאו ב\"י ורמ\"א וגם במהרי\"ל דף ק\"ח ע\"א: "
                ],
                [
                    " המת והמילה המילה קודמת נלע\"ד דמה שנוהגין כשמלוין החתן בשבת ביציאתו מב\"ה ויש ג\"כ תינוקת לקרא לה שם כנהוג הולכין עם החתן וכלה אצל התינוקת בקצת מקומות ומשם הולכין עמהם לבית החתן היינו נמי דס\"ל דקריאת שם לבנות הוא במקום קריאת שם דזכר בשעת מילה וצריך לאקדומי דמילה קודם לחתן דהא מילה קודם למת ומת קודם לחתן אחר הכנסת החופה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ולהכנסת כלה פירש\"י שמלוין אותה מבית אביה לבית חופתה ולפ\"ז צ\"ע למנהג שלנו שהקהל עם הרב מלוין החתן מבית אביו לחופתו ולא הכלה ובאמת שבקצת קהילות ראיתי שהרב הולך עם האנשים המיוחדים להכנסת כלה ומלוין גם הכלה לחופה מ\"מ קשה הא המצוה רמיא אכל הקהל יותר בכלה וכדדייק לישנא הכנסת כלה לחופה ולא אמרו הכנסת חתן לחופה ונלע\"ד ליישב ע\"ד שכתב המרדכי פ\"ק דכתובות סימן קל\"ב טעם למה מקדימין חופה לקידושין לומר מקדש עמו ישראל ע\"י חופה וקידושין משום דזימנין מקדש בשעת ברכת נישואין ואז הכנסת חופה קודמת כי הכנסת חופה הוא מה שמוסרה בשחרית לחתן קודם הברכה עכ\"ל נמצא מה שהולכין בזמנינו כל הקהל עם החתן או עם אביו ומיודעיו בשחרית לכסות ראש הכלה זהו הנקרא בזמנינו הכנסת כלה לחופה כי חופה הוא ל' ייחוד כמ\"ש בא\"ע סי' כ\"א ע\"ש ומאז נתייחדה לו ואע\"פ שכתב רש\"י ללוותה מבית אביה דמשמע שהולכין אחריה אפשר שכן היא המנהג בזמנם כמו שנוהגין עדיין במקצת קהילות בארץ אשכנז שיש להן בית מיוחד לזה והשתא מדויק שפיר ל' רש\"י שכתב לבית חופתה שמשמע שמלוין לבית וק\"ל וכמ\"ש במהרי\"ל במנהג הל' חתונה ע\"ש וכבר כתבתי כל זה בא\"ע סימן ס\"ה וא\"צ להאריך כאן: "
                ],
                [
                    " אלא אם יש חבורות בעיר ומה שרגילין לבטל ת\"ת כל זמן שיש מת בעיר הטעם פן יהיה צורכי המת נדחה כי כולם ילכו ללמוד ונ\"ל בקהלות שעשו כיתות כיתות ויש אנשים מיוחדים המתעסקים בו אדם הלומד לשם שמים ואינו רגיל לטפל בהם יכול ללמוד אגודה מ\"ו: "
                ],
                [
                    " ולא נהירא אלא בכל מת נמי איירי וא\"ת וא\"כ ק' למ\"ש רבינו בס\"ס ש\"ס ז\"ל וכל זה בשאינו מ\"מ כו' ואע\"ג דבאשר\"י בפ\"ב דכתובות דף קכ\"ב ע\"א כתוב אהא דתנו רבנן מבטלים ת\"ת להוצאת המת ז\"ל האי דקאמר מבטלים בכל מתים ואף דאמרינן בפ\"ק דמגילה מ\"מ ות\"ת מ\"מ עדיף כדתניא מבטלין ת\"ת כו' הא דנקט התם מ\"מ אגב מילתא אחריני דאיירי בהו התם דנהיגי דוקא במ\"מ כו' ע\"ש וא\"כ לכאורה היה לפרש גם מ\"ש רבינו בס\"ס ש\"ס דמ\"מ קודם לת\"ת ל\"ד מ\"מ נקט אלא אגב אחריני אלא שזהו דוחק לתרץ כן ל' רבינו ודוקא בגמרא שייך לומר דאגב קתני אבל רבינו הו\"ל לפרש בהדיא לכן נראה כמ\"ש בפרישה לחלק דלעיל בסי' ש\"ס שלא בשעת הוצאתו איירי והא דלא תירץ הרא\"ש שם כן ה\"ט משום דמייתי ראיה מת\"ר מבטלין ת\"ת להוצאת המת למ\"ש לפני זה מ\"מ עדיף מת\"ת דמשמע דאפי' בשעת הוצאה דוקא הוצאת מ\"מ עדיף מת\"ת ולא הוצאת שאר מתים ודו\"ק ע\"ש עוד באשיר\"י מ\"ש מזה:  <br>אסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה אבל אם אדם בינוני שאין ידוע שהוא רשע מצוה לעסוק בקבורתו סא\"ז מ\"ו (וכתב ב\"י בשם הריטב\"א דעכשיו בכל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכולן מלאין מצות כרימון ואין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה ובאשה בי' סגי לה ע\"ל ס\"ס שכ\"ח עכ\"ה):"
                ]
            ],
            [
                [
                    " ומה שנותנין עפר שרפואתו עפר כו' קשה א\"כ למה יגרע חלק הכהן לאחר מותו שעושין לו ארון שלם כיון שטובת המת וגם מצוה הוא להניחו על הארץ. וגם לבכור ולהורג וליולדת כמדומה לי שעושין ארון שלם ועיין מ\"ש מהרי\"ל סימן ס\"ה והביאו רמ\"א בהג\"ה בש\"ע סימן שס\"ד איך נוהגין עם הרוג ויולדת ב\"מ: <br>כתב רבינו ירוחם בשם ר\"י החסיד אין לקבור ב' מתים יחד שהיו שונאים זה את זה בחייהם שאף במותם אין להם מנוחה ביחד ועוד כתב שם קצת אזהרה בענין קבורת המת בנתיב כ\"ח עיין שם: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ירושלמי אין מפנין המת והעצמות כו' והיכי שאינו משתמר היטב בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו או שיכנסו מים לקבר א\"נ בקבר הנמצא אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת סא\"ז מ\"ו וכתב רבינו ירוחם ולקברו בא\"י מותר ואם נתנוהו על דעת לפנותו בכל ענין מותר. וכתב עוד להזיז את המת ממקומו ולפתוח קברו אחר שנסתם הגולל ואפי' עוררים היורשים לראות אם הביא שתי שערות אין פותחין לבדקו באבל רבתי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכתב הר\"ר ישעיה עכשיו שקוברים כו' וקשה הא כתב לעיל בסימן שס\"ג דהמנהג כר\"י לקבור בנים קטנים אצל אביו ואמו ועוד הקשה ב\"י מה צריך לטעם שקבר מת אסור בהנאה בלא טעם זה אסור משום כבוד מתים כמ\"ש בסימן שס\"ג ונראה דבסימן שס\"ב איירי שנקברו עמהן מתחילה והכא מיירי שנקבר אחר כך לאחר זמן וכמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " אפילו לא נתן בו אלא נפל כן הוא הגירסא ברוב הספרים ומצאתי בספרי י\"ד של כתב ישן אפי' לא נתנו בו כו' וראיתי יש מי שמפרש דה\"פ אפי' לא נתנו בו בידים אלא נפל בו מעצמו אפי' הכי נאסר הקבר ממנו וא\"נ דחדא דאין הלשון משמע הכי ועוד דבהדיא בגמרא דקמ\"ל דנפלים יש להם תפיסת מקום ומש\"ה דקדקו האחרונים להגיה נתן במקום נתנו כי היכי דלא למיטעי בפי' אבל גם תיבת נתנו נוכל לפרש כן וק\"ל: "
                ],
                [
                    " מפנהו לאיזה מקום שירצה כו' לכאורה נראה דה\"ק מפנהו לאיזה מקום שירצה אף אם אין השדות שוות אבל טוב וישר הוא שאם אין השדות שוות כגון שמצאו בין שדה ביר לשדה ניר כו' ואם שתיהן שוות בקירוב כו' ר\"ל אפי' דרך טוב וישר יפנהו למקום שירצה דאם אין פי' כך אין דברי רבינו מקושרים יפה דבתחילה כתב דמפנהו לאיזה מקום שירצה משמע דאפי' אם אין שוות ואח\"כ כתב מצאו בין שדה בור לשדה ניר כו' דאי מ\"ש בתחילה מיירי ששוות א\"כ למה חזר וכתב בסוף דבריו עוד בששניהם שוות שמפנהו לאיזה מקום שירצה כך היה נראה לפרש לכאורה אבל בגמרא לא משמע הכי אלא דלא הוי כ\"א ב' דברים כשהן שוות מפניהו לאיזה מקום שירצה וכשאינן שוות מפניהו ע\"ד שכתב רבינו וע\"כ צ\"ל שמ\"ש רבינו בתחילה מפניהו לאיזה מקום שירצה כן כתב דרך כלל ואח\"כ חזר ומפרש דמיירי דוקא בשתיהן שוות וק\"ל. עיין בח\"מ בסימן שע\"ד דלא כתב תחילה שיפנהו לאיזה מקום שירצה כ\"א בסוף בששתי השדות שוות וגם בש\"ע בסימן זה ליתא ועי\"ל דמתחילה בשתי בקעות או שדות בורות וכן משמע הל' וע\"ז כתב שיפנהו לאיזה צד שירצה ואחר כך כתב דין אם מצאה בין שדה בור לניר כו' ובסוף מסיק וכתב דין אם שניהן שווין פירוש ששתיהן שדות זרועות או של אילנות וק\"ל: "
                ],
                [
                    " אא\"כ מצא ראשו ורובו לאפוקי פחות מזה השיעור אבל מת שלם מכ\"ש שהיא מת מצוה ומה שהאידנא אין נזהרין בזה לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעכו\"ם יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע\"כ מוליכין אותו לב\"ה מיוחד נ\"ל מ\"ו: "
                ],
                [
                    " או שדרה וגולגולת פירוש זהו רוב אבל צריך ראשו ג\"כ ורבי יהודה דאמר השדרה והגלגולת הם רובו לפרושי מילתא דת\"ק קאתי ב\"י וכן משמע לעיל ס\"ס שנ\"ג ולקמן באמצע סימן שע\"ה דמייתי דברי רבי יהודא דקאמר שדרה וגולגולת הם רובו אבל קשה דבריש סימן שע\"ד כתב וז\"ל ואם מצא שדרה וגולגולת או ראשו ורובו כו' משמע דבשדרה וגולגולת לחוד סגי דהא קאמר שדרה וגולגולת ברישא ולא הזכיר ראשו תחילה וע\"ק דלכאורה גולגולת היינו ראשו וצ\"ל אף על גב דבכלל הראש הוא גולגולת בכלל הגולגולת אינו הראש דגולגולת אינו אלא עצם שהמוח מונח בתוכו ובסימן שע\"ד י\"ל דל\"ד קאמר אלא דפתח במאי דמסיים לפני זה תיכף דכתב ז\"ל ואינו נקרא מת מצוה אלא אם כן מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת וע\"ז מסיק וכתב ואם מצא שדרה וגולגולת כו' ויתפרש סיפא כמו רישא ע\"ד שפירש הב\"י ונדחק הב\"י לפרש דעת רבינו כן דאל\"כ קשה דהא רבי יהודה לא קאמר אלא שדרה וגולגולת הם רובו ולא קאמר דא\"צ ראשו משמע דלא אתא לאפלוגי את\"ק ומיהו דלא הו\"ל לרבינו לסתום דבריו אלא לפרש דבעינן נמי ראשו עם שדרה וגולגולת ועוד קשה למה הביא בס\"ס שנ\"ג ובאמצע סימן שע\"ה הברייתא כצורתה דברי ת\"ק ור\"י ככתבה וכלשונה דמשמע דיש פלוגתא ביניהן והו\"ל לפרש דבריהן לכן נראה דר\"י ודאי לא בעי ראש עם שדרה וגולגולת וכמ\"ש בפרישה והשתא א\"ש דבס\"ס שנ\"ג שהוא מקום ראשון מדין זה הביא דבריהן בפירוש ולרמז דקי\"ל כתרוייהו וכן בסימן שע\"ה דהוא תחילת דין אבילות ובסימן שס\"ד ושע\"ד כתב ונקט בקיצור כוונת דבריהן וק\"ל: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " הקוברים מתיהם על ב\"ה ומונעים לתת לעזרה כופין אותו לתת עכ\"ל מנחם מץ מ\"ו בני יהודה תובעין לבני גליל לדון על בית הקברות שלהם אשר מונעים מהם לקבור מתיהם כאשר עשו תחילה כי ב\"ה של כרכים הוא ולא של כפרים והאריך בשאליתם והתשובה איני יודע במה נסתפקתם ודאי לקבור בב\"ה ישן שהוא של רבים ומופקר לכל אין כח ביד בני גליל למחות ולעכב בני יהודה מלחצוב שם קבר אבל במאי דזכו בני גליל מחדש והוסיפו משלהם שלא לקבור אחד מן השותפין אלא אם כן יתנו עמהן חלק כחלק ודאי בדבר זה רשאין הן להסיע על קצתן ואפי' בכ\"ה הישן אם כך היה הענין שאילולי לא היה הקהל מרצים העירונים ברצי כסף בכך וכך היו מופסדין ולא יקברו שם בני יהודא אלא אם כן יתנו חלקם לפי חשבון וסוף דבר כלל וכלל אין להם לבני יהודא לקבור משל אחרים בע\"כ כי יש קפידא גדולה בכך ודבר פשוט הוא שהדין עם בני גליל לעכב על כל הנקברים שם עד שיתנו קצבתן וכשהן שמין שמין לפי הקורבה והרחוקה ואומדין כמה היו נותנין בני יהודה יותר שהיה להם בית הקברות סמוך לעירם כי צריכין פעמים להוציאו על מתיהם להוליכם עד גליל גם כבוד הוא למהר יותר שאין צריכים לטלטלו ולהוליך מעיר לעיר גם אם היה להם ב\"ה סמוך לעירם היו פעמים משתטחין על הקברות כדרך שהעולם עושין וראיה מכלב וירמיה ע\"ה ועוד בני יהודא אילו לא היו מוליכין לגליל היו יכולין לקבור מתיהם בב\"ה אחר שהוא כ\"כ סמוך להם כמו גליל לכל זה וכיוצא בזה יש לתת לב לדקדק בשומא שיתנו בני יהודא מאותו ממון פחות מבני גליל לפי שאלו קרובים ואלו רחוקים לאו כל הימנם להעשיר ולהטיל עצמם על הציבור ודוקא על אותן שיש סיפק בידם אבל אין רשאין בני גליל שלא ליטול את העניים מבני יהודא ולהכניס את העשירים כי העניים הנקברים הם מוטלין על בני המקום שנקברים שם לתת להם קבר ואם יאמרו בני יהודא אין אנו מאמינין בני גליל כמה הוציאו ויטלו או ליתבי בי תרי מינייהו מאי דקים להו ולסהדי ע\"כ מתשובות בין תשובות מהר\"מ: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ודוקא בתוך ד' אמות כו' מותר לומר צדוק הדין תוך ד' אמות של מת כיון שיש בו ענין המת עכ\"ל תשב\"ץ אבל נראה לענין קדיש שהוא דבר שבקדושה ואינו מענין של מת צריך להרחיק כדלקמן בסימן שע\"ו ונ\"ל דק\"ו דשרי לדרוש עליו בתוך ד' אמותיו נ\"ל מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין להוליך המת מעיר שיש בה ב\"ה לעיר אחרת אבל מחוצה לארץ מוליכין ונהגו לתת עפר ארץ ישראל בקבר וכשמוליכין המת מעיר לעיר חייבין בני העיר לצאת לקראתו וללוותו אם גופו קיים סא\"ז מ\"ו: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ומ\"מ (אסור לכנוס כו' ובמרדכי פ' אלו מגלחין דף שצ\"ג ע\"ג כתב גם כן לאיסור ושבה\"ג התיר ותמה עליו ומ\"מ כתב שהמנהיג היתר בגוסס לא הפסיד עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כך אסור לכנוס תחת האהל שהמת תחתיו כו' כתב בת\"ה סימן רפ\"ה וכהן ששכב ערום באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקרא סתם שיצא כדי שילבש תחלה דהואיל ושוגג הוא התירו לו משום כבוד הבריות (וכן הוא לעיל סימן ש\"ג לענין כלאים ע\"ש עכ\"ה) אבל אם הודיעו לו צריך לקפוץ ערום דמשום כבודו לא התירו איסור דאורייתא כ\"א בארץ העמים או בית הפרס שהוא טומאה דרבנן עכ\"ל (ובתשובת מהרי\"ל סימן ס\"ה דאם הכהן ישן צריך להקיצו כדי שיצא מן האהל עכ\"ה) וכן ב\"י הביאו בזה הסימן רמ\"א בסימן שע\"ב: <br>אשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באהל המת רוקח דספק ספקא הוא ספק נפל ספק נקבה מ\"ו: <br>(אלא מיעטו מטפח כו' ז\"ל המרדכי ריש לא יחפור חלון העשוי לתשמיש שעורו בפותח טפח ומיעוטו בכל שהוא ואם עשוי לאורו ובידי אדם שיעורו כמקדח הגדול שבלשכה והוא יותר על סלע סתם ואינו מתמעט בכ\"ש אלא עד שלא ישאר רום אצבעיים על רוחב גודל ומאור שלא נעשה ע\"י אדם כגון חררוהו שרצים שיעורו כראש כל אדם חישב עליו למאור שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו פותח טפח ואם הוא חלון שאינו עשוי לאורה ולתשמיש אלא לאויר לשמור גנות ופרדסים שיעורו כמלא מקדח בינוני עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " הבית טהור והעלייה טמאה לפי שהטומאה עולה כנגדה כו' וא\"ת אכתי לטמא כל הבית מכח שסוף הטומאה לזוז משם מכנגד הארובה להוציאה מהבית וי\"ל בדוחק דמיירי שפתח הארובה הוא בקצה הבית בתוך חלל הפתח באופן שהוא מוציא מיד ואין הבית מאהיל עליו וא\"ל מאי פסקא ולמה סתם רבינו וי\"ל דרבינו לא נחית בדין זה לאשמועינן דין טומאה סופו לצאת מאי נדון ביה דזה אשמועינן בבבות שאחר זה הדין וכאן לא אתא אלא לאשמועינן דבר חידוש דמצינו דמקום שהטומאה מונח בו הוא טהור ומקום שאין הטומאה מונח בו טמא ממנו והראיה דרבינו לא בא לאשמועינן כל דיני שטומאה סופו לצאת שהם הרבה כמ\"ש ב\"י אלא דין זה ודין שאחר זה משום חידוש הנ\"ל וא\"ת אכתי הול\"ל שתחת הפתח שיוציאו ממנו הוא טמא משום שסופו לצאת. י\"ל שזה תלוי במה שנסתפק מהרא\"י אם שער העיר שסוף הטומאה לצאת משם הוא טמא. והשתא דאתינא להכי י\"ל דגם אם הכזית מהמת מונח נגד ארובה דאף שסופו להוציאה דרך הבית מ\"מ כיון שעתה אינו באותו אהל יש לדמות לשער העיר ואינו דומה לשני חצאי כזית מתים המונחים בשני חדרים שאחר זה דשם משעה ראשונה מונחים באותו אוהל ועיין בב\"י שמאריך בדין טומאה סופו לצאת: "
                ],
                [
                    " אם כל פתחי הבתים והחלונות כו' קשה למה תלה הדבר בכל הפתחים הא אין הדבר תלוי אלא בפתחים וחלונות של אותו בית שהמת בתוכו דאם הוא סתום מב' הצדדים אמרינן שמא סוף הטומאה לצאת דרך פתח שבתוך החצר וה\"ה אם הוא פתוח משני הצדדים אבל אם אינו פתוח אלא הפתח של צד חוץ ולא לצד החצר כל הנשארים טהורים אף אם פתחים וחלונות של שאר בתים פתוחים י\"ל כן גם קשה מ\"ש אח\"כ ז\"ל ואם נפתח ג\"כ אחד מהן לצד הזיזין הטומאה יוצאת מתוך הבית ותחת הזיזין למה תלה בפתיחת אחד מהן הא הכל תולה בפתיחת אותו דלת שהטומאה תוכו דוקא אבל בה\"ק דהרא\"ש כתוב אם כל דלתות הבית כו' כמ\"ש בפרישה ועיין בב\"י שמביאו: "
                ],
                [
                    " טומאה יוצא לתחת הזיזין כו' וכתב מהרא\"י בכתבים סימן כ\"ד שיש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם ויש מתירין והאריך וע\"ש וב\"י הביאו והמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר וכ\"כ רמ\"א: "
                ],
                [
                    " כל הבתים שפתחיהן פתוחין טמאין אני אומר במקום שיש עירוב ועשו קורות שיש בהקיפן טפח ממבוי למבוי וראשי הקורות נכנסין תחת הגגין שמכאן ומכאן והטומאה נכנסת תחתוה והקורה מביאה הטומאה מגג לגג ומתפשטת בכל הבתים מכאן ומכאן א\"כ כשמת לבר מינן באחד מן הבתים נמצא שהמבוי מחוברות ע\"י קורות העירוב (וכולן טמאים) וזכורני כשהיינו למדים תורה בבית ר\"מ זצ\"ל והיה פתח פתוח מחצר הרב לחצר ב\"ה ומשקוף הפתח היה מגיע מצד אחד תחת תקרת הבית ואסר מורי זצ\"ל להכהנים לצאת ולבא דרך אותו פתח כל זמן שהיה המת בבית עכ\"ל תשובת מהר\"ר חיים א\"ז סימן קפ\"ג מ\"ו. ונלע\"ד וגם שמעתי דהיינו דוקא במחיצה שיש עליה גג קטן או מחיצה שמשקוף עליה רחב טפח וגם יש פתח פתוח בו לצאת ולבא דרך תוכה דנמצא שם משקוף עליו כיון שנכנסין ויוצאין דרך תוכה אבל מחיצה מושכת מבית לבית ואין גג עליו וגם אין פתחים פתוח בתוך המחיצה אף שהקורה המונח עליו כעובי טפח וגם גג הבתים מקצת שני צדדיו מאהילים עליו מ\"מ אינו מביא הטומאה כיון דבאמצעית המחיצה אין עליה גג ולא שם תקרה כיון שאין שם פתח נקרא כסתום באמצע ואין בו כח להוליך הטומאה. וגדולה מזו כתב רבינו בסימן זה דאף דהעלייה טמאה מ\"מ הבית אינו טמא אע\"ג דהגג מאהיל ג\"כ עליו אלא כיון דסתום (וכן בדין הרבה גגין הבולטין ופתחי הבית נעולים דהבתים טהורים) אבל לפי מ\"ש בסמוך אין ראיה דהכל תלוי בגג שע\"ג פתח הבית שהמת תוכו ומשם באה מהגג שלפני הפתח לצדדי הגג של אותו הבית ומשם תחת המחיצה כיון שהגג עודף עליה מכל צד משא\"כ בבית ועלייה הנ\"ל דהטומאה עולה בחור הארובה ואין לה מקום לצאת מהעלייה לחזור לתוך הבית כיון שאין בו פותח טפח ודו\"ק: <br>ב' גגין הסמוכין אע\"פ שאין ביניהם רק פחות מג\"ט לא הוי חיבור לטומאה דלא אמרינן לבוד להחמיר (וכ\"כ מהרי\"ו בפסקיו עכ\"ה) ואם היה זה למעלה מזה אע\"פ שאינן נוגעין אמרינן חבוט רמי וכאילו נוגעין (ועיין בנ\"י בהלכות טומאה להרי\"ף דף ע\"ב ע\"א עכ\"ה): ",
                    " וכן הרבה גגים בולטין למעלה על פתחי הבתים וטומאה באחד מהן כל הבתים שפתחיהן פתוחין טמאים בזה הדין תלוי הכלל של נגיעת הבתים והצרכות הכהנים ללכת מבתיהן. ואני אוסיף בביאור לגלות טעות העולם שסוברין שתלוי הענין במה שגג אחד מאהיל על חבירו מן הצדדין במקום שמקורבים הבתים זא\"ז משא\"כ בבתים של בנין אבנים ולבנים מוקף חומה גבוהה שאז אין הגגין מהצדדין מאהילים זה על זה דז\"א אלא הכל תלוי בגג שעל פתח ביתו ומאותה הגג תבא ג\"כ תחת גגות הבתים הסמוכים לה וכן מבית לבית והבתים מלמטה פתוחים ואז נכנס הטומאה להבתים כולם דרך פתחיהן או אם יש חור בקיר סביב פתוח טפח וה\"ה מטעם זה אף שאין הבתים סמוכים זא\"ז אלא שיש מחיצה ביניהם מן הצד אף שאין עליה גג קטן אם הקורה מונח עליה הוא רחב טפח דהא כשהטומאה באתה מהפתח להגג והגג מקיף את כל הבית הרי הטומאה באה מתחת הגג שהוא מן הצד תחת אותה מחיצה ואותה מחיצה מביא הטומאה תחת גג הבית הסמוך לה ונכנס תוכו דרך בתים או חורים. אבל כשאין גג ע\"ג פתח הבית שהמת בתוכו אף שיש לו גג מן הצד והוא מאהיל על הבתים שסמוכים לה מכל צד אין הטומאה באה שם אם נסתם קורות הבית עד הגג שאין בו פותח טפח לבית חבירו ומה שרגילין לומר אם הוא מוקף חומה גבוהה אותה חומה אין בה נ\"מ כ\"א לענין צד שלפני הפתח או אם אין חומה גבוהה לפני פתח הבית שהמת בתוכו ויש חומה בבית הסמוך לו בצד שלפני הפתח באופן שלא יבא הטומאה מגג של מת לתחת גג שלפני פתח הבית הסמוך אף אם שמן הצד ליכא חומה מפסקת והגגים מאהילים זע\"ז ל\"ל בה ואף אם אין חומה גבוהה בשום בית והטומאה בא מפתח בית מת לתחת גגו ומשם מגג לגג מ\"מ אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהן וחלוניהם ולא לצאת מהן עד אחר הוצאת המת אין צריכין לצאת מבתיהם. וגדולה מזו עשיתי מעשה במת עמי בבית ביום השבת וציויתי להוציאו ולהניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד החוץ וגם לא היה גג ע\"ג המרתף והכהנים כולם נשארו בבית וכל זה נלמד מדין זה ומדין שלפניו חצר המוקפת זיזין כו' ודוק ותמצאנו אלא שיש להקשות אהנחת המת במרתף ודלת המרתף סגור בפתח המרתף הא בעינן שיהא ביציאת הקבר פותח טפח וכמש\"ר בסימן שע\"ב וכתב שם דהאידנא דכולו סתום אפי' יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה וה\"נ אף שבמרתף הוא חלל גדול סביב המת מ\"מ ליכא ביציאת הפתח דהמרתף פותח טפח כל זמן שהוא סגור והכהנים בבית ע\"ג המרתף. מיהו אם בהדלת דהפתח שבמרתף עשוי חורין חורין כמו שקורין בל\"א גיגאטר אף שאין בחור אחד טפח מ\"מ כיון דיש בהצטרפות החורין יחד פתוח כמה טפחים יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח: "
                ],
                [
                    " אסור לקרב תוך ד\"א של מת או של קבר מכאן מוכח דאפי' תוך ד\"א של מת המונח לפנינו אסור לקרב כהן משום דתופס ד\"א או משום גזירה שמא יגע במת עצמו אף שהוא מונח לפנינו והכל יודעין שאסור ליגע במת מ\"מ לא מחשב כמו מחיצה גבוה י\"ט דמועיל וכן המרדכי והג\"מ כתבו דאסור וב\"י הביאם ע\"ש ולא כמו ששמעתי מקילין לכהן הדורש עליו לעמוד אפי' תוך ד' אמות של מת כיון שהמת מונח לפנינו וניכר: <br>פסק הר\"ם על המת המונח בתוך הספינה אם הספינה קטנה שאם היתה מתנדנות כשדורכין בה אסור לכהן לכנוס בה אבל הר\"ר משולם התיר בין בספינה גדולה בין קטנה רק שלא ישב בתוך ד' אמותיו וכן הורה ר\"י בר משולם היתר בין בספינה גדולה או קטנה הלכה למעשה הג\"ה מיימוני ובשמחות מהר\"מ ור\"פ הא\"ז הלכה למעשה מ\"ו וב\"י פסק בס\"ס שפ\"א לאיסור (דהיינו כמ\"ש הר\"ם הנ\"ל והביאו המרדכי במ\"ק דף שצ\"א ע\"ג עכ\"ה: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמא כו' דלא לטמאינהו בידים מכאן נ\"ל תינוקות הישנים באהל המת אין מחוייבים להקיצם ולהוציאן אך מפני החינוך טוב עכ\"ל אגודה פ\"ב דיבמות מ\"ו והוא סברת הרמב\"ם (עיין בתשובת מזרחי סי' ע\"ד שהאריך מאוד ליישב דברים הללו גם בא\"ח סימן שמ\"ג בב\"י עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " לכל אלו מטמא בין לצורך בין שלא לצורך ובת\"ה כתב ז\"ל אבל התוס' פ\"ק דפסחים כתבו שלא לטמאות כ\"א לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין לכן נכון להחמיר כשמת לו מת בשבת שלא להשהות עמו באהל מ\"ו: <br>(משנסתם הגולל כו' בתשובה סי' רצ\"ב דוקא שקברו שלא לפנותו אבל אם קברוהו מתחילה לפנותו מותר לטמאות לו לצורך עד שיסתום גולל שני עכ\"ה): "
                ],
                [
                    " אא\"כ הוא שלם כתב הכלבו בשם ר\"י דאין כהן מטמא לקרובו הרוג דהרוג חשבינן ליה כחסר בכמה דוכתי כולי עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כשם שמטמא לקרובים כך מטמא למ\"מ כו' כגון שמצא מ\"מ מטמא לו וקוברו דלעולם הוא מ\"מ עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה רוקח מ\"ו: "
                ],
                [
                    " וכן לנשיא מטמא לעולם פירוש אף שאינו מ\"מ וכן מ\"ש ולרבו לא יטמא כו' מיירי נמי כשאינו מ\"מ אבל אם הוא מ\"מ והוא מתני דאין לו שיעור פשיטא דמטמא לו אפי' אם לא היה רבו וא\"צ לדחוק ולומר דרבו הנזכר כאן איירי בלא מתני דהיינו דלא שימש ת\"ח כמ\"ש רבינו לעיל ר\"ס שס\"א או דלא גמר לאחריני אלא להאי לבדו לפי' רש\"י דפי' מתני שלמד לאחרים כל זה שכתבתי הוא לשיטת הרמב\"ן. והרא\"ש פירש לשטה זו בע\"א (דאפי' כשאינו מ\"מ מטמאין כל הכהנים למתן דמתני עכ\"ה) וב\"י הביאו ודחה אותו ודברי הרמב\"ן הם עיקר ודברי רבינו נוכל לפרש ע\"ד פירוש הרמב\"ן ודו\"ק ועיין בב\"י: "
                ],
                [
                    " גר שנתגייר הוא ובניו כו' כתב ר\"י דגר שנתגייר הוא ואמו חייבין להתאבל מיהו דוקא לענין איסור מחמירין דלמא אתי לאחלופי בישראל אבל לענין ירושת אמו אינו יורש הג\"ה מיימוני ודוקא על אמו אבל לא אביו מ\"ק מ\"ו וכן ב\"י הביאו ובזה מיושב נמי מה ששינה רבינו הלשון דבגר כתב שנתגייר הוא ובניו ובעבד כתב שנשתחרר הוא ואמו דבגר דוקא נקט הוא ובניו דאילו הוא ואמו צריכין להתאבל ובעבד לרבותא נקט אמו (דעבד אין לו חייס כלל עכ\"ה) וק\"ל ורמ\"א כתב דאפי' על אמו א\"צ להתאבל וצ\"ע שוב ראיתי בד\"מ שכתב וז\"ל במרדכי דהלכות שמחות דף שכ\"ז מעשה בא לפני ר\"י על גר שנתגייר עם אמו ומתה אמו והורה להתאבל עליה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק דקידושין קורבת הגר אינו לא מד\"ת ולא מד\"ס ה\"מ קורבת האב אבל קורבת האם יש לו ואע\"ג דלא גזרו שניות לעריות בגרים אף מן האם היינו משום דשניות דרבנן אבל אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא חייב דלמא אתי לאחלופי בישראל כיון דיום ראשון מתאבל ה\"ה לכל האבילות דלא מצינו יום ראשון בלא שאר אבילות עכ\"ל המרדכי ונראה שמדברי הרא\"ש שמביא הטור לקמן סימן שצ\"ח דאבילות יום ראשון דרבנן גר אינו מתאבל אפי' על אמו וע\"ל כיצד נוהגין עכ\"ל ובזה מיושב מה שפסק דאין מתאבל אפי' על אמו ולפ\"ז מה שנקט רבינו הוא ובניו צ\"ל שנקט כן שהיא מילתא פסיקתא שאין מתאבל על אביו אליבא דכ\"ע אפי' למאן דס\"ל דאבילות יום ראשון דאורייתא וק' דהמרדכי כתב דר\"י סבר דאבילות דיום ראשון הוא דאורייתא ולקמן בסימן שצ\"ח כתב רבינו דר\"י סבר דהוא דרבנן ודוחק לומר מ\"ש המרדכי שהוא דאורייתא ר\"ל היינו אנינות וכמ\"ש רבינו לקמן בסימן הנ\"ל בשמו דהלשון שכתב כיון דיום ראשון מתאבל כו' לא משמע הכי דלקמן כתב רבינו בשמו דאבילות לחוד ואנינות לחוד ועוד דד\"מ שכתב הואיל שהרא\"ש סבר דאבילות יום ראשון דרבנן כו' א\"א לומר שיסבור כן דהא אף שסבר דאבילות יום ראשון הוא דרבנן מ\"מ אנינות הוא דאורייתא ואם כן למה כתב דלפי דעתו אין הגר מתאבל על אמו אלא ע\"כ מ\"ש המרדכי דאבילות יום ראשון דאורייתא היינו אבילות ממש וצ\"ל דר\"י שכתב המרדכי אינו סתם ר\"י שהוזכר בכל מקום ואפשר שהוא ר\"י מלוני\"ל וכן מצאתי בהגהות מרדכי דסוף מ\"ק שכתב דין זה דר\"י ולא מזכיר שם אומרו ולבסוף כתב ז\"ל כך כתב הרב מלוני\"ל: <br>אדם אחד כתב גט לאשתו אם ימות שיהא גט ומת מעשה בא לפני מהר\"ר יצחק בר משה ואמר שאין אשתו מתאבלת עליו שלא יצא לעז על הגט מ\"ו: "
                ],
                [
                    " והאידנא כל האבילים נהגו למחול על כבודם לכן נהגו להקל וכ\"כ הרמב\"ן וכ\"כ בהג\"מ (פ\"ב דה\"א) וכתבו דאדרבא מי שמתאבל עמהן אינו אלא מהמתמיהין ואינו כמכבד להאבילים אלא כלועג עליהם וכ\"כ רמ\"א וכתב (בשם מהר\"י בת\"ה סימן רצ\"א ובמרדכי בהלכות שמחות דף שצ\"ג עכ\"ה) מיהו נוהגין שכל קרובי המת הפסולין לו לעדות מראין קצת אבילות בשבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינן רוחצין ואין משנין בגדיהם כמו בשאר שבת ובזה מחמירין יותר מבזמן שהיו מתאבלין עמהן דלא היה שייך אלא שני בראשון או ראשון בשני ועכשיו נוהגין אפי' שני בשני. וכל זה בשמועה קרובה או שהיה אצל המיתה אבל בשמועה רחוקה אין לו לאבילות זה מקום כלל עכ\"ל. מי שרוצה להחמיר על עצמו ולהתאבל על קרובו ולמי שא\"צ או ללבוש שחורים אין מוחין בידם (שהרי דוד קיבל הבראה על אבנר עיין בתשובת הרא\"ש כלל ס' דין ט' עכ\"ה): <br>הכלבו כתב המנהג שנהגו שלא להתאבל על בן בכורו משום דקדוש הוא לשי\"ת ואינו מן האבות והנוהגין כן בכל בן ראשון שמת טעות הוא בידם והריב\"ש סימן צ\"ח וב\"י כתבו שגם בבן בכור טעות הוא ואין להם על מה שיסמוכו וכתב רמ\"א דמ\"מ המנהג הוא בעירינו שאין האב והאם הולכין על בה\"ק אחר בניהם הראשון: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " מת שמוליכין אותו ממקום למקום לקוברו אע\"פ שניתן בארון שמוליכין אותו אין חל האבילות על אותן שמוליכין אותו עד שיסתם הגולל בקבר וישליכו עליו העפר סא\"ז מ\"ו: <br>(ומי שסבור שנסתם הגולל והתחיל להתאבל ואח\"כ נודע שלא היה אמת צריך לחזור ולמנות אבילות מחדש תשובת רא\"ש כלל כ\"ז עכ\"ה): <br>משמע להדיא בירושלמי שהתלמידים מטמאין לרב ונכון להם שלא לשתות יין ולאכול בשר כל היום עד לאחר קבורה סא\"ז מ\"ו: ",
                    " מיד כשיחזרו פניהם מהמטה כו' ובס\"א כיון שיצא המת משער העיר אז מונין כו' מ\"ו ונלע\"ד לפי הגירסא שיצא משער העיר אע\"פ שחזרו פניהם בתוך העיר מ\"מ אינן מתחילין להתאבל עד שיצא המת משער העיר ולגירסא דידן מיד כשיחזרו פניהן אע\"ג דעדיין לא יצא המת משער העיר מתחיל האבילות א\"נ י\"ל דאין חילוק בין ב' הגירסות דדרך הוא לחזור בשער העיר כמ\"ש אחר זה אבל הקוברים בב\"ה סמוך לעיר החוזרים משערי העיר כו' וכן הוא לשון הגמרא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנויי: "
                ],
                [
                    " (ל\"ש בן קטן ובלבד שיהא בן י\"ג שנים הג\"מ בשם סמ\"ק ובתשובת רשב\"א סימן תע\"ח ותקל\"ב משמע דכל שמוטל עליו צרכי המת והקבורה זהו מקרי גדול הבית עד כאן הגהות): <br>מעשה ביהודי אחד שהרגוהו קרובי שלו והשליכוהו בנהר ריינוס ובעשרה בטבת היה המעשה ולפני אדר נתייאש בנו מלבקשו עוד והורה לו ה\"ר יעקב בר אליה למנות מעתה ז' ושלשים ולאחר שעברו ימי האבילות נמצא אביו בתוך הריינוס והובא עתה לבית הקברות והורה לי הזקן רק לקרוע והסכים עמו הרמב\"ן ז\"ל סא\"ז מ\"ו: "
                ],
                [
                    " אבל לא מלגנוב וכתב הרי\"ף דאסור לגנוב אף להביאו לקבורה ועיין בכתבי מהרא\"י גם כן בית יוסף כ\"כ: <br>נפל לים מונין לו משנתיאשו לבקשו לקוברו ישב ז' ול' אם מצאו לאחר מכאן לא יקרע ולא ינהג אבילות יותר מאחר שכבר נתאבל כן משמע בירושלמי רוקח: <br>אחד שמת ושגרוהו לעיר אחרת לקוברו ואח\"כ ישב אחיו באבילות חצי יום לפני י\"כ ובי\"כ צוה השר להחזירו לעיר ולא לקברו ולאחר זמן נתן השר רשות לקברו אם אחיו צריך לחזור ולישב באבלות דהוי כסתימת הגולל או לא תשובה כך דעתי נוטה מאחר שיצא מן העיר ומכסה מעיני המתאבלים א\"כ חצי יום לפני י\"כ שנקרא רגל בטל גזירת ז' ע\"כ תשובת מהר\"ר מנחם מ\"ץ מ\"ו: "
                ],
                [
                    " אבל אם יודעים מתי נהרג קצת קשה מה ענין מתי לכאן הא לא חילק אלא בין אם יודעים בודאי שנהרג או לא והכי הול\"ל אבל אם יודעין שנהרג: "
                ],
                [
                    " ורבים מתעסקין עמהן לנחמם והשתא דליכא מנחמים אם בא קודם שיצאו ללכת לבית הכנסת מונה עמהם מר\"ף בסמ\"ק מ\"ו ולכאורה מוכח מזה דאבל יוצא מביתו לב\"ה בשחרית אחר שישב שעה אחת בביתו על היום באבילתו ביום הז' וזהו דלא כמ\"ש רמ\"א בש\"ע בסימן שצ\"ה בדין מקצת יום ז' ככולו דלדידן דליכא מנחמין צריך לישב באבילתו עד אחר יציאת ב\"ה עד שעה שרגילין לבא המנחמין וכתב ז\"ל ודלא כמו שרגילין להמתין שעה אחת על היום ולכאורה מדברי סמ\"ק דמ\"ו משמע דהמנהג א\"ש וכ\"כ שם בשם רבי' שי' ויש שיישב המנהג בע\"א ע\"ש: "
                ],
                [
                    " (שאינו נגרר אחריהם כולי כתב ב\"י בשם הג\"א הא דאמרינן בא ממקום קרוב מונה עמהן דוקא שבא אצלם למקום שמת שם המת או למקום קבורה אבל אם לא היה לא מקום מיתה או קבורה כל אחד מונה לעצמו עכ\"ה): "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כנגד ז' הבלים דכתיב הבל הבלים כו' כן הוא לישנא דגמרא פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף ק' ע\"ב) אין פוחתין מז' מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים כו' עכ\"ל ור\"ל ב' הבלים הרי ד' וג\"פ הבל הרי ז' הבלים ופירשב\"ם שצריך כל אדם לתת אל לבו שישוב בתשובה כי חיי האדם הבל ועומדין והולכין וחוזרין ויושבין מעט כך עושין ז' פעמים כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל וראיתי כתב מפני שהשדים מתלווים עם החוזרים מב\"ה לכך תקנו מעמדות ומושבות כי בתוך כך יסתלקו השדים מעליהם ול\"נ דא\"כ יהיו עושין כן בכל מקום ולקמן אמרינן דבמנהג תליא מילתא ועוד מאי כנגד הבל הבלים דקאמר עכ\"ל וז\"ל הנ\"י שם ד' ר\"ד ע\"א אמר המחבר הנכון שהוא כנגד ז' דברים שהעולם נפסקים בהם כדכתיב זרע וקציר וקור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו ויום ולילה הוא אחד כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לומר שהחי יתן אל לבו שהעולם וכל עניניו הבל ואשריו מי שעמלו בתורה ובמעשיה טובים עע\"ל: "
                ],
                [
                    " וכיון שהוא אסור בשאלת שלום כו' ס\"א דכיון שהוא כו' ר\"ל במה ששחה ראשו הראה שפטרם ורוצה שילכו לדרכם וכאילו אמר לכו לשלום אלא שאסור לומר להן לשון שלום לכך לא אמר להדיא אבל גירסא שלפנינו שהיא וכיון נראה שהיא עיקר דנענע בראשו אינו נראה כנתינת שלום כ\"א שחייה ודו\"ק ובדברי רבינו ירוחם משמע דגירסתו דכיון הוא עיקר דז\"ל אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו פי' הוא אסור בשאלת שלום וכשרוצה לפוטרן מנענע בראש ושוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום וזו פטירתו עכ\"ל וק\"ל: "
                ],
                [
                    " בכל יומא הוה מכניף ר\"י י' כו' הורה הר\"ר שמואל לכנופי עשרה בכל ז' אפילי אין כאן שום קרוב ולא נהגו אלא דוקא במקום שיש קרוב והוא ביחוס רחוק שהיה ראוי לישב עליו אבילות רוקח. והאגודה פסק מהא שמעינן כו' שמצוה להתפלל בבית האבל. מהא משמע דהני עשרה דקאמר דמכניף ויושבין במקומו א\"צ לישב שם כל היום אלא בשעה שדרך בני אדם לבא לנחם וקאמר שבאותו שעה יושבין במקומו י' במקום אבלים המתנחמין ושאר העם מתקבצין עליהן כדרך הבאים לנחם האבלים ומסיק וקאמר דאם אין י' קבועין פי' שיהיו עשרה מיוחדים שיתיחדו נפשם לזה לישב שם שעה אחת בכל ז' הימים עכ\"פ מתקבצין עשרה היום אלו ולמחר אחרים וישבו שם: "
                ],
                [
                    " ובאשכנז ובצרפת אומרים צידוק הדין ואח\"כ אומרים קדיש כו' מכאן משמע שבשאר ארצות שמע הרא\"ש שנהגו לומר קדיש בלא צ\"ה ואף שי\"ל דה\"ק שבאשכנז וצרפת אומרים צ\"ה ואח\"כ קדיש פי' הכל אחר הקבורה משא\"כ בשאר ארצות שאומרים צ\"ה קודם קבורה וקדיש לאחר הקבורה כמו שאנו עושין מ\"מ בסמוך שכתב ובדורותינו בטלה מנהגות כו' שהזכיר קדיש ולא צ\"ה משמע נמי כמ\"ש שהיו נוהגין לומר קדיש בלא צ\"ה. וא\"ת על מה יאמרו הא א\"א קדיש אלא על פסוקים שלפניהם י\"ל דשאני קדיש זו שהיא כתפילה וכמ\"ש בסמוך ומכאן היה נראה לכאורה דאף בארצות הללו כשא\"א צ\"ה כמו בער\"כ או בע\"ש אחר חצות דאז מ\"מ יכול לומר קדיש זה אבל מ\"מ נראה דא\"א הואיל ויש בה תחינה גם יש לומר שבימיהם היו אומרים קדיש על הפסוקים שזכרו בעומד בשורה. וע\"ל בסימן ת\"א שכתב כיון שאין צ\"ה אין קדיש ועיין מ\"ש שם לפני זה בדברי רב האי מנהגינו לומר קדיש כו': "
                ],
                [
                    " וכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב ז' פעמים כו' הם המה הז' מעמדות ומושבות הנזכרים לעיל וז\"ל הגמרא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק' ע\"ב) אחתיה דרבי אמי בר אבא הויא נסיבא ליה לרב אויא שכיבה עבד לה מעמד ומושב אמר רב יוסף טעה בתרתי טעה שאין עושין אלא בקרובים והוא עבד אפי' ברחוקים וטעה שאין עושין אלא ביום ראשון והוא עבד ביום שני אמר אביי בהא נמי טעה שאין עושין אלא בבית הקברות והוא עשה בעיר רבא אמר בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהוג ובמקום שנהגו לעשות מותר לעשות אפילו בשבת כגון שקברו המת סמוך לכניסת שבת וחזרו עב\"ה בשבת עכ\"ל הגמרא. וז\"ל הר\"ן שם ד' ר\"י ע\"ב מכאן שבאותן מקומות שנהגו כשחוזרין מב\"ה ונכנסין לעיר או לבית הכנסת ועומדין ממקום למקום ויושבין כאן מעט וכאן מעט ז' פעמים שטעות הוא וגם מה שנוהגין שבשבת יושבין על מקומן בב\"ה מפני שאומרים שאסור לנהוג אבילות בשבת מנהג טעות הוא שהרי התירו מעמדות ומושבות אפי' בשבת ופי' הר\"ש ז\"ל הטעם מאחר שאין עושין אבילות אלא מעמדות ומושבות בלבד משמע שבישיבה בעלמא משום כבוד האבל אין בה שום חששא עכ\"ל והב\"י הביאו לקמן ס\"ס שצ\"ג וכתב (על מ\"ש שאין משנין מקומן בשבת ע\"ש עכ\"ה) שאין הנדון דומה לראיה שהתם היו צריכין לישב בבית הקברות משום שהוא מקום רחב והיו מקבצין כל העם ולא היו יכולין להתאסף כולם בבית הכנסת כו' ע\"ש ותמיה לי על דברי ב\"י איך דחה את דבריו בקש הא שפיר מייתי ראיה דכמו שהתם עשו מעמדות משום שאין בו איסור בכה\"ג לראות צד אבילות בשבת ה\"נ דכוותיה ומיהו י\"ל דשפיר דייק הב\"י דשאני התם דודאי אין בישיבה ובעמידה שום צד אבילות מצד עצמו וגם אינו נרגש האבילות במה שיושבין על הקברות שמשום שהוא מקום רחב להחזיק כולם וא\"א להם לישב במקום אחד שיחזיק כולם אבל בבית הכנסת מוכח שהכל רואין שהוא משנה מקומו משימין על לבן לומר שמשום אבילות הוא משנה דהא אם היה רוצה לישב במקומו מי הכריחו שלא לישב עליו וק\"ל. ומ\"ש שצריך לישב ז' פעמים מפני הרוחות כו' משמע שס\"ל שזהו טעם ז' מעמדות ומושבות שהיו עושין מפני הרוחות שמלוות אותן וכבר כתבתי בריש סימן זה שגם הרשב\"ם כתב שי\"א הטעם זה והוא דחה אותו וא\"כ צ\"ע על מנהגינו: "
                ],
                [
                    " לא נהגו מעולם לקנח ידיהם בבבל כו' לכאורה היה נראה להגיה לא נהגו מעולם לקנח ידים בבבל אלא בעפר והשתא א\"ש טפי מ\"ש וכן אנו רואין דמאן דעבד הכי כו' וכן מ\"ש אבל נטילת ידים לבתר הכי כו' דלגירסא דידן קשה מה זה שכתב אבל נטילת ידים כו' נטילת ידים מאן דכר שמיה וצריכין לדחוק ולומר שקאי אדלעיל כמ\"ש בפרישה וזה דוחק אבל א\"א לגרוס הכי דא\"כ הוי משמע לא נהגו לקנח אלא בעפר ולא במים ובמים לא שייך למימר ל' קנוח אלא לרחוץ לכן ע\"כ צ\"ל כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " לקנח בעפר ולתלוש עשב כו' והספר צפנת פענח כתב ע\"ש אבילות שנאמר וינער עפר על ראשו כולי: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה כתב רבי' ירוחם בשם הרא\"ש דכתיב ולחם אנשים כו' כמ\"ש בפרישה ואין להקשות לפי טעם זה מה זה שכתב רבינו ומצוה על שכיניו שיאכילוהו משלהן כדי שלא יאכל משלו הא עיקר הטעם דחיישינן שלא יאכל משלו די\"ל דהתורה הקפידה אהכלל שכתב רבינו ירוחם ומטעם זה נעשה מצוה אף אם אדם רוצה לאכול משלו נצטוינו להאכילו משום דלא יתבטל עיקר המצוה גם ליכא להקשות הא מותר להתענות כמ\"ש רבינו בסמוך די\"ל קבלת תענית שאני דבלא\"ה יצא מהכלל ואכזה לא נצטוה ומיהו לכאורה משמע דרבינו לא ס\"ל ה\"ט דרבינו ירוחם שלא נחית ליתן טעם למצות הש\"י כמ\"ש לעיל סימן קפ\"א: <br>מי שיקבר בע\"ש סמוך לחשיכה קודם ב\"ה מותר בהבראה אם יש שהות ביום לאכול קודם התפילה דפסקי' כרבי יוסי דשרי להתחיל (לאכול בע\"ש אחר חצות) אגודה אבל בע\"פ אין מברין (דהלכה בע\"פ כרבי יודא דאין מתחילין וכ\"כ ב\"י בשם מרדכי דסוף מ\"ק דף שצ\"ו ולא ידעתי למה כתב א\"א ז\"ל וב\"י לא כ\"כ עכ\"ה) מ\"ו וב\"י לא כ\"כ אסור אף בע\"ש: <br>אמר רבינו תם בשם רבי יום טוב מיוני איחרו להאכיל בראשון ההבראה אז אין מברין בלילה ופירש הר\"ר יחיאל כן היה מנהגו של ריב\"ם שצם יום ראשון עד הלילה כי לא רצה ליהנות משל אחרים (גם מדכתיב ויבא העם להברות את דוד בעוד היום עכ\"ה) שמחות (וכ\"כ הגהות אשר\"י והביאו ב\"י בסימן זה) הרשב\"א וא\"ז כתב שאפי' מת לו מת ביום התענית שלפני ר\"ה וי\"כ לא יתענה ואם מת בחצי היום וכבר קיבל עליו התענית ממתין לעת ערב עד אחר התפילה ולא משלים לגמרי ובסמ\"ק וא\"ז כתב שאסור וז\"ל הרוקח י\"א שאסור להתענות ורבי' נתנאל היה יושב בתענית וסמך לו אפסוק לא תאכלו על הדם הג\"ה עי' בספרי פ' המוכר את הפירות סימן ל\"ב מ\"ו: <br>כתב בסמ\"ג הגדול הוא מברך ולא האבל דכתיב פרשה ציון בידיה כי אין לה מנחם פירוש לאחר האכילה מברכין מברך מנחם אבלים שאכלנו ועיין בב\"י שהביא זה (וכתב ז\"ל פריס מנחם גדול דבהון עכ\"ה) בס\"ס שע\"ח: "
                ],
                [
                    " נוהגין להשקות שם האבל התלמידים נכון שלא לשתות יין ושלא לאכול בשר כל אותו היום אפי' אחר קבורה ספר א\"ז: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " כשמברכין ברכת המזון בבית האבל לא ישתו אחר האבל מכוסו כ\"א מכוס אחר: ",
                    " ועוד מדכר מילתא דאבלים בבונה ירושלים  כו' ז\"ל ב\"י כתב הכלבו בברכה שלישית אומר רחם ה' אלקינו וכולל בו נחם ה' אלקינו את המתאבלים ואת אבילי ירושלים ואת המתאבלים באבל הזה נחמם מאבילם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כו' בא\"י מנחם ציון בבנין ירושלים וזה יותר נכון ממה שכתב רבינו בשם רב עמרם שחותם מנחם אבלים ובונה ירושלים דהוי חותם בשתים ואין חותם בשתים עכ\"ל: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אם האבל מותר לו לטחון קמח או לאפות לו פת זה דבר פשוט שמותר לאפות אפילו תנור מלא מפני שהפת נאפה יפה ומיהו לטחון נראה דאסור ומ\"מ אם טחן לצורך ימי אבלו והותר מותר מ\"ו: ",
                    " או מושכר אצל אחרים לא יעשה מלאכה בימי אבלו בת\"ה (סי' רפ\"ט ומהרי\"ק שורש ל\"ה דמותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה עכ\"ה) ובמהרי\"ל התירו למשרתת שנתאבלה לעשות מלאכה לב\"ה דדוקא מלאכה גמורה אסרו אבל מלאכת בישול ואפייה לא הוי מלאכה לענין זה דהוי כמו כיבוד והרבצת הבית והצעת המטה דשרי בסמוך: "
                ],
                [
                    " תניא אבל ההולך כו' ז\"ל נ\"י ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט שלא יעשה שום עסק באותו עיר ימעט ואם לאו שאם לא יקנה באותו העיר לא ימצא מגלגל עליהם שלא יקנה אלא צורכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש עכ\"ל וכ\"כ רבינו ירוחם. וכתב עוד רבינו ירוחם אבל שאין רוצה למנוע מלעשות מלאכה מנדין אותו כדאמרינן בעושה מלאכה בערבי פסחים מחצות ולמעלה כ\"כ הגאונים בתשובה: <br>כתב הכלבו בשם הר\"ם מותר לאבל לכתוב כתבים בשינוי כדין ח\"ה וכן בתשב\"ץ ולדברי המתירין לכתוב כתבים בח\"ה בלא שינוי גם האבל מותר בלא שינוי מ\"ו והביאו ג\"כ ב\"י בס\"ס זה: <br>מותר לאבל להקיז דם אגודה פ\"ב דברכות מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו כו' יולדת מותר נמי ברחיצה חוץ מיום ראשון סא\"ז (וכ\"כ המרדכי ה\"א דף שצ\"ד עכ\"ה) ונראה דהטור מיירי בצריך לה דוקא ואז מותר לעולם ודו\"ק מ\"ו מה שנהגו שלא לרחוץ תוך ל' כמדומה דחיישינן שמא אתי למסרק רישא דאסור כל ל' אבא מורי ז\"ל ספר א\"ז וא\"כ לדידן דשרי לסרוק ראשו אחר ז' כמ\"ש במרדכי והבאתי לקמן סימן ש\"ץ א\"כ ליהוי מותר נמי ברחיצה וכבר פשט המנהג בכל אשכנז לאיסור אלא נ\"ל דאסרו משום תספורת כי דרך הנכנס במרחץ לגלח ולתקן שערות ראשו נ\"ל מ\"ו וצ\"ע א\"כ בחול המועד דאסור ג\"כ בתספורת ליאסר נמי ברחיצה ומיהו י\"ל דל\"ד דתספורת דח\"ה מן הדין הוי שרי אלא דחכמים אסרו משום כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול כמבואר בא\"ח סימן תקל\"א וא\"כ הואיל שאין האיסור אלא משום חשש זה אין סברא ליאסר בשבילו רחיצה ג\"כ לאפוקי תספורת דאבל דהוא אסור מן הדין ואסמכוה אקרא כדאמרינן לעיל בסימן ש\"פ שייך שפיר לאסור בשבילו רחיצה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " קסבר אנינות לילה דרבנן וא\"ל גם אי הוי אנינות דאורייתא הא כתב רבינו לעיל בס\"ס שמ\"א ולקמן בסימן שצ\"ח דדברים האסורים באבל מותרין באונן ואיסור רחיצה מדין אבילות הוא כמ\"ש לעיל סימן שמ\"א וע\"ק הלא נתבאר שם סימן שמ\"א שדין אנינות אינו אלא כל זמן שלא נקבר המת אבל אחר שנקבר המת אין עליו דין אנינות ומותר בבשר ויין אפי' ביום המיתה כ\"ש בלילה שאחריו וצריכין שנדע שדברי רבינו סתומין הן ותפס הגמרא בקצרה אבל באשיר\"י ס\"פ היה קורא מפורש שם יפה דלדעת התוס' והרא\"ש אין אבילות דאורייתא אפי' ליום ראשון והיינו לנהוג דיני אבלות אבל ס\"ל דאסור לאכול קדשים ומעשר שני דלמדנו מקרא דואכלתי חטאת היום כו' הרי קדשים ולא אכלתי באוני ממנו דקאי אמעשר שני ואסור כל יום ראשון אפי' אחר שנקבר המת והנה ר\"ג ביום לא רצה לרחוץ אע\"פ שרחיצה מדין אבילות ואינו אלא מדרבנן מ\"מ כיון דיש ביום איסור דאורייתא לענין אכילת קדשים ומעשר שני החמיר אפי' ברחיצה וגזרו במקום איסטניס משא\"כ בלילה שלאחריו שאע\"פ שג\"כ אסור בקדשים ומעשר שני כיון שאינו אלא מדרבנן רחץ בה משום דאיסטניס הוא אבל דעת הגאונים והרמב\"ן דגם דין אבילות נוהג ביום ראשון דאורייתא וזה שאמר הגמרא קסבר אנינות לילה דרבנן הא ביום הכל אסור מדאורייתא וקרא לו אנינות ע\"ש שמצינו שם אנינות בקרא וס\"ל דאותו אנינות יש לו כל דין אבילות אלא שקודם שנקבר התירו לו קצת משום צורכי קבורה כמ\"ש רבינו לעיל בסימן שמ\"א ע\"ש: "
                ],
                [
                    " וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר איסטניס אני שומעין לו אע\"ג דרב האי סבר דאין הלכה כרשב\"ג וא\"ל דה\"ק דאפי' למאן דלא סבר כרשב\"ג מ\"מ באיסטניס כזה כ\"ע מודו דא\"כ לא הוי חולק הרמב\"ן עליו ועוד דהלשון משמע דקאי אסתם איסטניס הנזכר בדברי רשב\"ג לכן ע\"כ מוכרחים לומר כמ\"ש בפרישה: "
                ],
                [
                    " ור\"ת כתב דלא קי\"ל טבילה בזמנה מצוה כו' ובנימין זאב פסק דשרי ולא יראה לי דלא שרינן האידנא לטבול בשבת אלא בצירוף טעמא דפריה ורביה והכא דאסורים בפריה ורביה לא שריא ועיקר דאיכא למיחש לתקלה וק\"ל מ\"ו וכ\"פ בש\"ע (עיין במהרי\"ק שורש ל\"ה): <br>מהר\"ם היה בעל ברית תוך ל' יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה ונתן טעם לדבריו דהוי כרגל לגבי דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה מ\"ו. הנדה בימי ליבונה תוך אבלה בתוך ל' תרחץ ותשנה הרחיצה קצת וחלוק לבן ודאי תלבש וסדין לבן תציע כדי שלא תבא לידי ספק א\"ז מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " רבי' שמחה התיר לאבל לילך לשר העיר ששלח אחריו אבל צוה לו לילך יחף מ\"ק (וכ\"כ המרדכי דף שצ\"ג בה\"א עכ\"ה) ונראה שאם יש חשש הקפדה נגד השר או הנכרים אז יקח עפר במנעליו והולך והן נוהגין נ\"ל מ\"ו: <br>על אביו ועל אמו מוליכין יחיפין בחזרתן מב\"ה ועל שאר מתים חוזרין נעולין. ונוהגין האבלים לנעול מנעלי' רחבים כגון בוטש מפני איסטניסותם ובשעת תפילה חולצין ספר א\"ז מ\"ו (וכ\"כ ב\"י בשם ה\"מ וכתב עליו דעכשיו לא נהגו כן וגם לא ידעתי שורש למנהג זה עכ\"ה) אחר שנקבר המת בב\"ה חולצין המנעלים אבל בכפרים אין חולצין עד שיהא בבית מפני הרגש שלא ירגישו הנכרים מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וכ\"ש שמותרת לאכול עמו בקערה כתב רבינו ירוחם בשם הרמב\"ן על דברי הראב\"ד דמותרת לאכול עמו בקערה אחת אפי' בחיבוק ונישוק וכיוצא בהן ע\"כ וראוי להחמיר שאין לו להתיר שום קורבה זולת ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מדלא התיר יותר בגמרא עכ\"ל רבינו ירוחם. ומ\"מ תימה מאחר כשאוסר קירוב בשר כל עיקר איך רוחצת פניו ידיו ורגליו וא\"ל שיוצקת מים לרחוץ וכמו שפי' על הא דנדה שאינה רוחצת כי ביציקה קאמר דאל\"כ פשיטא דאסור ליגע אפי' באצבע קטנה שאני התם דבכל ענין קאמר אינה רוחצת כו' אבל הכא שאומר רוחצת פניו א\"א להוציא הלשון מפשוטה דגם רחיצה ממש נמי קאמר ואפשר לחלק בין רחיצת פניו נהי שהוא דבר של חיבה מ\"מ עוסקת במלאכתה משא\"כ בחיבוק ונישוק שהוא הרגל לדבר תשמיש וכן נראה שאסור להחמיר כו' מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " והמתורגמן ישמיע לרבים מותר לאבל להורות הלכה למעשה אפי' ליחידים הג\"ה (ובתא\"ו נתיב כ\"ח אם רבים צריכים לו פי' כגון לדרוש או לומר איסור והיתר ואין שם אלא הוא כו' וראיתי לרבותי שהיו מגידים הלכה לתלמידים אחר ג' ימים עכ\"ל עכ\"ה). וכתב הרמב\"ם היכא דליכא כהן בב\"ה אלא האבל או האונן יש לקרותו לס\"ת אמנם יותר טוב שיצא מב\"ה קודם והר\"י א\"ז כתב להיתר ומחויב לקרותו הג\"ה מ\"ו. ורבינו ירוחם נתיב כ\"ח חלק ב' כתב ז\"ל כהן אבל מאחר שאינו קורא ראשון אלא מפני דרכי שלום אינו עולה לקרות בתורה בחול ועולה ישראל ובשבת מותר לעלות לקרא כל אדם אפילו שהוא אבל עכ\"ל: <br>אין לו לחזור הפרשה ב' מקרא ואחד תרגום אגודה ע\"ל סימן ת' שהכריע שבחול אסור ובשבת מותר מ\"ו: <br>הר\"ח היה אבל בזמן בה\"ב והתפללו סליחות אצלו וקראו בתורה והוא היה גולל ס\"ת ואמר לנו שכן עשה מהר\"ם שלא ביטל הסליחות והוליכו ס\"ת אצלו וגללו וישב על גבי אצטבא עד אחר שעמד החזן וכן מצאתי: <br>תוך י\"ב חודש על אביו ועל אמו יכול להיות ש\"צ כי מה שמחה יש בתפלה ואדרבה מצוה קא עבדי דהש\"י חפץ בכלים שבורים דכתיב לב נשבר אלקים וגומר ואפי' לאחר ז' נראה דמותר משעה שנכנס לב\"ה אלא שלא נהגו ובשבתות ובי\"ט כמו כן נהגו שלא להתפלל כל י\"ב חודש אבל בחול לא איסור ולא מנהג מהר\"ם מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אסור בשאלת שלום כו' (והא דגרסינן בגמרא מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא ועשו כל ישראל הספד כו' עד לכו לבתיכם לשלום מפרש בגמרא דלכבוד רבים שרי. כתב הכלבו אם שאלת שלום אסור כ\"ש שאסור להרבות בדברים וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ה עכ\"ה: "
                ],
                [
                    " מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבילים בשבת שואלים וכתב הרמב\"ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא מכלל הדברים שבפרהסיא ואסור לשלוח מנות לאבל על אב ואם כל י\"ב חודש ובמקום שנהגו לשאול בשלומו בשבת גם זה שרי: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצת המצנפת על פניהם ועל ראש החוטם כו' כן הוא בכל ספרי י\"ד אבל הב\"י הביא דברי הרמב\"ן שכתב ז\"ל שמחזירין קצה המצנפת על פיהם כו' משמע מזה דצריך להגיה בדברי רבינו פיהם במקום פניהן אלא שקשה דא\"כ מהו שסיים בשם הירושלמי ז\"ל לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו ושיכסנה מלרע דלא ליהוי אמרין פומיה הוא חשיש ומסיק ב\"י ע\"ז ז\"ל דנראה מהירושלמי הזה שאותן שנוהגין לעטוף סודר תחת זקנם אע\"פ שמעלים קצתו על שפמם טועין הם דלא מוכחא מילתא דאבל הוא אלא אמרינן פומיה הוא דחייש עכ\"ל (גם נלמד מדכתיב אבל וחפוי ראש דצריך לכסות ראשו דוקא עכ\"ה) וא\"כ כיון דצריך לכסות מלרע דהיינו מלמעלה למטה אם צריך לכסות נמי הפה א\"כ כבר כיסה כל החוטם ואם כן מאי ראש החוטם שכתב הרמב\"ן: <br>ומה שאין אנו נוהגין בעטיפה כתבו התוס' דסמכינן אהא דאנו דרים בין האומות ויש בינינו עבדים ושפחות ולא היה מביא כ\"א לידי שחוק ותימה ששום פוסק לא חילק בעטיפה דהאידנא דאינה נוהגת ואדרבה בתשובת מהר\"ק סימן ה' מצאתי דנוהג אפי' בשבת ונ\"ל דהאידנא עטיפה היינו שמכסה הכובע עד בין העינים ואפשר משום דעטיפת ישמעאלים לא ידיע ואמרי' בגמרא כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים דלא הוי עטיפה דף כ\"ד וק\"ל מ\"ו. אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני העינים כל שבעה ובשבת בצינעא ולא בפרהסיא רוקח מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה כו' אבל כל ז' אין לו לישן אלא ע\"ג קרקע שמחות הר\"ם. והאבל א\"צ לישב ע\"ג קרקע אלא כשהמנחמין אצלו ואז גם המנחמין צריכין לישב ע\"ג קרקע אך אם א\"ל האבל שבו ע\"ג ספסלים אז רשאין דכי מחיל האבל ליקריה מצי מחיל (ולכך האידנא אין המנחמין יושבין לעולם ע\"ג קרקע דמסתמא מחיל להו האבל כדלעיל סימן שע\"ד לענין קרובי האבל וע\"ש בהגהות ש\"ע סעיף ו' עכ\"ה). ולישב האבל ע\"ג כרים וכסתות בעוד שהמנחמין אצלו נראה דלא יתכן. אמנם חולה וזקן שיש להם צער בישיבת קרקע מותרין להשים כר קטן תחתיו תשב\"ץ. וז\"ל האגודה אין המנחמין רשאין לישב ע\"ג כרים אלא על גבי קרקע נ\"ל דוקא במי שהיו רגילין לישב ע\"ג כרים וכסתות כשהמנחמין היו יושבין על גבי קרקע וכתבו הגדולים גם עתה ישבו האבלים כל ז' ע\"ג קרקע כשהם אוכלים או כשהמנחמין אצלם מלבד בשבת מ\"ו. ומ\"ש והאבל א\"צ לישב ע\"ג קרקע אלא כשהמנחמין אצלו פי' אבל כשאין המנחמין אצלו יכול לעמוד או לילך בחדרו הנה והנה אבל עכ\"פ אסור לישב ע\"ג ספסל וכ\"כ רבינו בהדיא ז\"ל וה\"מ בשעת שינה ואכילה פירוש שאז יושב ושוכב על גבי מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה אלא ע\"ג קרקע עכ\"ל והיינו כשירצה לישב ולא לעמוד וק\"ל ומזה נמי יש ללמד דלדידן דאין לנו מטה כפויה דצריך לישן ע\"ג קרקע דמ\"ש לילה מיום דצריך לישב ע\"ג קרקע כל היום כשירצה לישב ולישן: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אסור להניח תפילין ודוקא ביום ראשון כו' הגמרא רבי יהושע אומר אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין ומשני ואילך ושני בכלל מותר ואיפסק הלכתא כוותיה ולא כר\"א דס\"ל דגם ביום ג' אסור ואסיק רבא דכיון שהניח ביום שני אע\"פ שבאו פנים חדשות שוב אינו חולצן (מיהו אם באו פנים חדשות ביום ב' קודם שהניח תפילין אין מניחן עד שילכו אבל בג' אפי' יש שם פנים חדשות מניחן מרדכי ה\"א דף שצ\"ג עכ\"ה) וכתב הרא\"ש ז\"ל מ\"ש הרי\"ף דאינו אסור אלא יום ראשון בלבד ר\"ל לפי שיום ראשון כולו אסור דבו הוא עיקר מרירתא דכתיב ואחריתה כיום מר אבל בשני אינו אסור אלא מקצתו ומיד שתנץ החמה מותר להניח דאמרינן מקצת היום ככולו עכ\"ל ולהכי כתב רבינו יום ראשון לאפוקי יום שני דאין אסור בכולו: <br>אבל חייב בטלית ובכל המצות ומנהג שאין מתעטפין ויש מתעטפין בשבת רוקח ואיני יודע טעם למנהג זה דהא אדרבה אבל חייב בעטיפה ולעיל בסימן שפ\"ו משמע דעטיפה בטלית הוי עטיפה מ\"ו (וכ\"כ רמ\"א בד\"מ דטעות הוא מה שנהגו מקצת העולם דאין האבל מניח טלית ביום ראשון ולא דמי לט' באב דאין מניחין ציצית שאני התם דנהגו כן על פי מדרש של בצע אמרתו ע\"ש עכ\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ובסמ\"ק כתב הא דכתב בלשון פלוגתא נראה משום דבשם ריב\"א כתב דאוסר לכבס כל שלשים משמע הא ללבוש המכובסים לא אסר ע\"ז כתב דהסמ\"ק כתב דנוהגין גם כן בו איסור ומש\"ה שפיר מפיק רבינו וכתב ואיני יודע טעם למנהג כו' כי אפי' ריב\"א לא אסר כ\"א לכבס ובזה נסתלק תמיהת ב\"י על רבינו בסמוך ודו\"ק אלא שאין טעם לדבר לאסור הכיבוס לאחר ז' כיון דמותר במלאכה ולהתיר ללבוש המכובס מקודם לכן (וי\"ל דרבינו תמה גם על דברי ריב\"א דאיך אפשר לאסור כיבוס כיון שגיהוץ שרי דאנן קי\"ל כרבי אליעזר דגיהוץ אינו אוסר אלא בחדשים לבנים אם כן פשיטא דלכבס וללבוש שרי בישנים וה\"ה בחדשים ולכן כתבו התוס' דברייתא דאבל רבתי דאסור כל ל' היינו גיהוץ ודלא כריב\"א וריב\"א אפשר דס\"ל כתנא קמא דברייתא דגיהוץ אסור בין בחדשים בין בישנים אלא דאכתי קשה דאף לת\"ק אינו אסור אלא ביוצא מתחת המכבש ולכן תמה רבינו ודו\"ק וכתב בד\"מ אף על גב דתמיהת רבינו תמיהה מ\"מ המנהג פשוט כדברי הסמ\"ק וכ\"כ ריב\"ש דנהגו איסור אפי' בכיבוס שלנו ואפי' בכלי פשתן ע\"ש בתשובה סימן ס\"ז ובכלבו דאם לבשו אדם אחר רק שעה אחד די בכך עכ\"ה): <br>האבילים נוהגין ללבוש שחורים ובכל מקום יש לעשות כפי מנהגו אשר\"י מ\"ו. אבל שמתאבל על אביו ואמו אם יש לו בגדים לשבת ישנים מותר ללובשו אחר ל' אבל לא לעשות חדשים תוך שנתו אלא א\"כ שמניח אחר ללובשו ב' או ג' ימים מיהו נראה דהכל מותר לאחר ד' שבועות אלא שאין מנהג כך עכ\"ל תשב\"ץ מ\"ו (וכן כתב הכלבו ועיין מ\"ש ע\"ז הד\"מ עכ\"ה). ולא ילבוש בגדים לבנים בשבת וכשמת ברגל רוחץ לכבוד יום טוב האחרון ומחליף בגדים לבנים מאחר שלא חל עליו אבילות: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל אסור לגלח כו' וסורק ראשו לאחר ז' סמ\"ק. ולסרק ראשו בימי אבלו יש רוצין לאסור כל שלשים כיון דאסור בתספורת כל ל' ומדברי ר\"י נראה דשרי שהתיר לחוף ראשו אפי' תוך ז' משמע דלא אסרוהו אלא דרך תספורת ותגלחת שהוא ליפות את עצמו אבל לסרוק מותר (והמנהג שלא לחוף משום איסור רחיצה ולסרוק מותר וכ\"כ רמ\"א עכ\"ה) וראיה מח\"ה דאסור בתספורת וכל העם חופפין וסורקין ולא היה אדם שערער כלום עכ\"ל משמחות הר\"ם מ\"ו וכ\"פ ב\"י: <br>(עד שיגערו בו חביריו באגודה ומהרי\"ל כתבו דשיעור גערה ג' חדשים וכלבו דשיעור גערה ל' יום אחר ל' יום הראשונים וכ\"כ ב\"י ועיין מ\"ש רמ\"א בהגהות עכ\"ה): <br>מוהל מותר לתקן הצפרנים בימי אבלו רוקח מ\"ו והאבל שולח מנות בפורים דהא חייב בכל המצות (וכ\"כ רבינו ס\"ס ת\"א עכ\"ה) מכאן משמע דבשאר ימות השנה אסור לו לשלוח מנות מ\"ו וכן לא ישלחו לו רמ\"א בסימן שפ\"ה: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין לאדם לומר קדיש אחר אמו אם אביו מקפיד דכיבוד אב קודם לכיבוד אם ואע\"פ שאמו עשתה צואה לומר קדיש בעבורה מהר\"ם (וכ\"כ הכלבו בשמו והביאו ב\"י ר\"ס שע\"ו עכ\"ה) מיהו נהגו לומר קדיש לאם אפי' בחיי האב מהר\"ף מ\"ו. אסור לאכול בשום סעודה אפי' עם המשמשים אם לא שבאו אורחים לביתו אבל לברית מילה כשהוא אבי הבן או מוהל או בעל ברית או שהחתן עצמו אבל אז מותר (די\"ט שלהם הוא ומותר ללבוש בגדי שבת עד אחר בית הכנסת עיין בתשובת מהרי\"ל עכ\"ה) מ\"ו. שאלו להר\"ר אליעזר מרגמיש\"א והתיר לאבל להיות בעל ברית ואסור לכנוס לסעודה וכן הוכיח הר\"ר דוד בר אברהם וכן הלכה למעשה שמחות הר\"ם. האבל ואשתו תוך ל' לובשין בגדי שבת כשהן בני ברית עד לאחר יציאתם מב\"ה פרנס מ\"ו. חל יום ל' בע\"ש מותר לרחוץ ולגלח הג\"ה מיימוני מ\"ו. ואשר שאלת את מורי הר\"ר יהודה על אבל תוך ל' יום אם יכול להזמין לאחרים או להזמן עם אחרים ואמר לו כי פשט איסור זה בכל מקום ע\"כ תש\"ר. מי שמת לו אפי' אביו ואמו ולא נודע לו ל\"מ דאינו חייב להודיעו אלא אפי' מותר להזמינו לסעודת מצוה וכ\"ש דאסור להגיד לו לצערו ומיהו אם שואל אחרים אין לו לשקר לומר שהוא חי אלא יגיד לו ברמיזה מרדכי והביאו ב\"י בסימן ת\"ב. ובירושלמי דסעודת מצוה מותר ומש\"ה התיר ראבי\"ה לאבילים בסיום מסכתא אגודה. ומ\"מ בסעודת מילה יש אוסרים דהוי סעודת שמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך וגומר ויש מתירין משום צער לינוקא והמנהג לאסור הג\"ה מ\"ו. ומוהר\"ר יצחק אבי הספר היה מחמיר לאסור לאבל לאכול עם המשמשים אם אינם אוכלים בבית אחר שאין מברכין שם שהשמחה במעונו (וכן במילה אם אינו אוכל בבית אחר עכ\"ה) סמ\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " ר\"ה וי\"כ לא חשיבי כרגלים כו' ז\"ל הרא\"ש דהא דהצריכו להמתין ג' רגלים לאו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח ותשקע הראשונה מדעתו בשעה שהוא עם השנייה כדתניא ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר ר' נתן לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר וא\"ר אליעזר לא נצרכה אלא לשתי נשיו הלכך צריך הרחקת זמן ואין ראש השנה וי\"כ לענין זה כרגלים אלא קבעו הדבר והזמן ברגלים אף על פי שאין הרחקת הזמן שוה בהם מ\"מ שמחת הרגלים מסייעת לשכחה מדעתו עכ\"ל: "
                ],
                [
                    " תניא אין לו בנים כו' נראה אם יש לו בנות גדולות ואינן נשואות אצלו יש לו להקל ואם הם אצלו בבית ומשמשין אותו הדעת נוטה להחמיר אכן אם אינן יכולין לשמור ענייניו ראיתי להקל עכ\"ל אגודה: "
                ],
                [
                    " תניא אע\"פ כן אסור לבא כו' בגמרא מייתי ברייתא בלשון אחר ז\"ל אעפ\"כ לא בא עליה תוך ל' וקאי ביוסף הצדיק שמתה אשתו והיו לו בנים קטנים וקאמר על הקברות לאחות אשתו לך ופרנס בני אחותך וע\"ז קאמר שם ואעפ\"כ לא בא עליה ולפ\"ז איכא למימר דלהרמב\"ן לק\"מ דשאני הכא דהתירו לכונסה מיד משום שהיתה אחות אשתו ומרחמת על בניו הקטנים מש\"ה הקילו בו לכונסה מיד אלא שלא בא עליה אבל באשה דעלמא דאינה מרחמת כ\"כ אפי' אם יש לו בנים קטנים אסור אפי' לכונסה להרמב\"ן וכדומה לזה כתבו התוס' פ\"ק דכתובות ולפ\"ז צ\"ל דרבינו שכתב אעפ\"כ אסור לבא עליה שינה את לשון הברייתא וכתב דינה אכל הנשים בשיות דהביאה עליה אסור והכניסר מותר לשיטת ר\"ת כ\"כ וזהו דוחק שישנה לשון הברייתא אלא ודאי ברייתא אחרת היא שכתובה בהאי לישנא ולהרמב\"ן לבא עליה ל\"ד אלא ה\"ה הכניסה נמי אסור תוך ל': <br>האיש שמתה אשתו אם מותר לישא מיד הרבה דיעות יש בדבר ובקצרה אשיב דאמרינן בירושלמי מי שיש לו מי שישמשנו דהיינו בתו הגדולה אבל כלותיו אפי' עמו בבית לא הוי שימוש טוב (עיין בפסקי מהרא\"י סימן ג' דאף אם הוא עשיר ויש לו משרתים אם אין בתו או כלתו אצלו קרוי אין לו מי שישמשנו וע\"ש עוד סימן כ\"א עכ\"ה) בזה המנהג נתקיים שברוב פעמים מותר שאין לו בת גדולה לשמשו לא נתפשט האיסור כ\"כ גם ההיתר לא נתפשט כ\"כ לפי שהוא בירושלמי ואינו בתלמוד שלנו עכ\"ל מהר\"ר מנחם בהר\"ר פנחס מעיל צדק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    "מוהל שחל עליו יום מילה בימי אבלו בג' ימים הראשונים אל יצא מפתח ביתו ושאר כל הימים יתפלל בביתו ואח\"כ ילך לב\"ה וימול מ\"ו. ואי ליכא אחרינא ילך אפי' ביום ראשון רוקח מ\"ו. ואבל מותר להיות בעל ברית ויתפלל בביתו וכשמביא הנער לב\"ה למולו ילך ויהיה בעל ברית ולסעודת מילה לא יכנוס מ\"ו (וכ\"כ כל הנ\"ל הב\"י בשם ר\"י והג\"א עכ\"ה): <br>ז\"ל הירושלמי דף פ\"ב בר קפרא אומר אין תוקפו אלא עד ג' ימים רבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל תלתא יומא נפשא שייטא ס\"א טייסא על גופא סבורה דהיא חזרה לגביה כיון דהיא חמית דאישתני זיוהין דאפויי שבקא ליה ואזלא לה לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ואומרת לו הא לך מה שגזלת וחמסת ונתתו בי והאריך עוד מ\"ש: ברוקח מצינו וז\"ל ז' ימים הנפש הולכת וחוזרת ומביטה לקינה ומקינה לביתה ולאחר ז' הגוף מתליע והרוח תשוב אל אשר נתנה כו': "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " כתב רשב\"ם נהגו העולם לישב במקצת יום ז' ביום ממש ומה שיושב בלילה לא חשיב מקצת ככולו וגם בשבת שהוא שביעי לאבילות נוהג דברים שבצינעא כל הלילה ור\"ת התיר בשעת הדחק אחר מקצת ליל ז' דברים האסורים בששי אבל לא נהגו כן מ\"ו (בב\"י שכתב בשם ת\"ה דדוקא ז' ול' אמרינן מקצת יום ככולו אבל גבי אבילות די\"ב חדש כיון שהספירה לפי החדשים אי הוה אמרינן מקצתו ככולו הוה שרי בתחילת החדש י\"ב וזה ודאי ליתא ולכן לא כלו עד שיכנס אותי יום שמת ע\"ש מכ\"ה): <br>ואבל לא יצא מפתח ביתו שלו ביום ז' עד אחר נץ החמה וה\"ה לגילוח ביום ל' מ\"ק מ\"ו: <br>הג\"ה מיי' כתב בשם הר\"ם אם פגע יום ל' דאבילות בשבת מותר לו לרחוץ בע\"ש אף במקומות שנוהגין שלא לרחוץ כל ל' הואיל דמדינא שרי לאחר ז' אלא שנהגו להחמיר התירו משום כבוד השבת וכתב הרמ\"א ע\"ז דנ\"ל דה\"ה דיכול לחזור על מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת דהם נמי אינם אלא מנהג בעלמא כמ\"ש לעיל סימן שפ\"ט וש\"צ כו' ע\"ש: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " ועכו\"ם מסיח לפי תומו כו' נכרית שספרה ל\"ת לראובן שמתה אחותו פסק רבי' אבי\"ה שמתאבל על פיה דנאמנת להחמיר. ואבא מורי ז\"ל פסק דהילכתא כדברי המיקל באבילות ועכו\"ם אינו נאמן להחמיר במילי דאבילות והר\"ר ישעיה אומר דאין עכו\"ם נאמן במסיח ל\"ת אלא לעדות אשה או על פירות של עצמו מעיד של ערלה הן אבל בכל עריות דעלמ' אין העכו\"ם נאמן אפי' במל\"ת בין להקל בין להחמיר ע\"כ תשובה סא\"ז מ\"ו: "
                ]
            ],
            [],
            [
                [
                    " וכל שכן אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל כו' ורבי' זרחיה הלוי כתב בספר המאור אם מת אחד בערב הרגל ובאת השמועה לאחד מקרובי המת בעשירי אחר החג אי הוי כשמועה קרובה או כרחוקה ותלו הדבר להקל משום ספק אבילות להקל ול\"נ להחמיר שאין נראה שיעלה הרגל למי שלא בא עדיין שמועת המת ואיך יעלה לו הרגל להחשיב כ\"א יום ע\"כ מתוס' אלפסי מ\"ו והביאו ב\"י ג\"כ בסי' ת\"ב (וז\"ל שם) כתב רבינו ירוחם מת לו מת ערב הרגל שערב החג וחג ושמיני עצרת עולין למנין כ\"א וצריך לנהוג ט' ימים אחר החג להשלים ל' ולא ידע שמת עד שעברו י' ימים אחר הרגל ולפי המנין שמנינו כבר עברו ל' והוי שמועה רחוקה כ' בעל המאור שיש מן החכמים שנסתפקו בזה וכתבו דהו\"ל ספק אבילות וקי\"ל כדברי המיקל באבל והו\"ל שמועה רחוקה ולפי דעתי נ\"ל דהו\"ל שמועה קרובה שאין הדברים נראין שיעלה לרגל למי שלא באה לו עדיין שמועת המת כי לעולם אין דין מי שלא נהג אבילותו ולא שמע בו כדין מי שנהג הילכך ל\"ש ערב הרגל ול\"ש יום שמיני עצרת וכל כיוצא בו אינם נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן ע\"כ דבריו והרבה ראיות ע\"ו עכ\"ל ר\"י. ונ\"י בפרק א\"מ כתב כל זה ג\"כ וגם הרמב\"ן בת\"ה הסכים לדברי בעל המאור וע\"כ ראוי לפסוק כמותו אף להחמיר באבל. ומעתה אני בא לדון על שמועה רחוקה לענין יום מיתה וקבורה לאבלים וכגון שלא נקבר ביום שמת שיש לחלק ולומר אף שלגבי אבלים עדיין הם בתוך שלשים ומונין מיום הקבורה דהיינו אבילות דידהו לא חל עד שיסתום הגולל וכ\"ז שלא נקבר יש להם דין אנינות אבל לענין שמועה לאותם שלא נהגו אבילות מונין שמועה רחוקה מיום המיתה מאחר דיום המיתה הוא עיקר ולא יום הקבורה אקוה להאריך אי\"ה: "
                ],
                [
                    " ולא אמרינן דחג שמיני עצרת מבטל וכתבו הגהות מיימוני דשמיני עצרת אינו עולה כ\"א יום אחד כשקברו ברגל ועי' בתשובות מ\"ו סימן ה' שפסק בכה\"ג עולה שמיני עצרת לבטל ממנו דין ז' והביא שם המרדכי דפסק דאינו עולה רק ליום א' והוא מסיק בראיות דעולה לז' ע\"ש שהוכיח כן מדכתב הטור כאן דשמיני עצרת אינו מבטל משמע הא לז' עולה: "
                ],
                [
                    " ואין רבים מתעסקין בו לנחמו מת לו מת ברגל פי' בי\"ט עצמו אין מראין לו פנים (פירוש מבקרין אותו לנחמו) בי\"ט ואחר החג מברין אותו וישב ימי אבלו עם יום האחרון של חג אמנם ל' יום מונין מיום קבורה רוקח עיין בב\"י בסוף הסימן שהביא הירושלמי: "
                ],
                [
                    " ואם חל יום ששי או יום ראשון שלו ערב הרגל מותר לספר ולכבס כו' כן הוא הגירסא ברוב ספרים והקשה ב\"י בא\"ח סי' תקמ\"ח היאך אפשר למימר דכשחל יום ששי בערב הרגל שיהא מותר לגלח בו ביום דהא אפי' אמרינן ביה מקצת היום ככולו נהי דחשבינן כאילו עברו כבר כל ז' אכתי בתוך ל' הוא דהא לאחר הרגל הוא צריך להשלים גזירת שלשים וא\"כ היאך יהא מותר לו לגלח בערב הרגל עכ\"ל וע\"ק לי הא רבינו כתב קודם לזה ז\"ל ואם חל שביעי שלו בשבת בערב הרגל אסור לגלח בע\"ש כו' הרי בהדיא דבששי אסור לגלח מיהו קושיא זו יש לתרץ כמו שתירץ ב\"י בא\"ח על הגמ' דשאני התם דלמחרת אכתי לאו רגל הוא הלכך לא מצי מבטל אסור תגלחת משא\"כ ביום הסמוך לרגל ממש דמפני כבוד הרגל מיבטל מיניה אסור תגלחת אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת דהא רבינו כתב בהדיא לעיל מיניה ואם נהג שבעה לפני הרגל כו' מבטל ממנו גזירת שלשים כו' משמע דוקא אם נהג שבעה וי\"ס דגרסי מותר לכבס ומוחקין תיבת לספר כדי להנצל מקושיא זו (בהגהות רא\"פ כתוב ז\"ל נ\"ל דצ\"ל יום שלשים או יום אחד ולגירסת ספרים דלא גריס לספר ש\"ד עכ\"ה) אבל יותר נ\"ל להגיה ולהחליף תיבת ששי ולכתוב במקומו שביעי מלמחוק תיבה אחת דזהו טעות גדול ומצאתי שהרמ\"א בד\"מ הגיה ג\"כ שביעי במקום ששי ומפרש שביעי מתחילת אבילות ויום ראשון היינו ראשון שאחר שבעה שהוא ראשון לשלשים ונראה שמפרש כן ולא מפרשו כפשוטו דראשון מתחילת אבילות קאמר דא\"כ צ\"ל דלצדדין קתני כמ\"ש בפרישה וזה נראה לו דוחק אבל ק\"ל על פירושו שרבינו כתב מותר לספר ולכבס כיון שא\"א לו לעשותה בלילה משמע אבל אם אפשר לעשותה בלילה היו אסורים לעשותה ביום וז\"א דכיבוס מותר ביום השביעי דאמרינן מקצת יום ז' ככולו אפי' בלא רגל וכן קשה מ\"ש אבל אסור לרחוץ עד הלילה כו' אבל לפי מה שפירשתי דראשון דתחילת אבילות קאמר א\"ש דהואיל דאם לא היה הרגל היה אסור לגלח ביום ז' ולכבס ביום ראשון אלא שהרגל מבטל ממנו תורת ז' ושלשים ולכן מה שאפשר לעשות בלילה אסור לעשות ביום: "
                ],
                [
                    " ואע\"פ שמותר לכבס מבעוד יום אסור לו ללובשן עד הלילה עיין בס\"א שכן הוא וכ\"כ נמי בפסקי אשיר\"י אפילו היכא שמותר לכבס מ\"מ אסור ללובשו עד שתחשך ואם כן נ\"ל דהאידנא דנהגו לרחוץ אף אם לא נהג אלא שעה אחת לפני הרגל ומקילין ביה טפי כמו שפסק מהר\"ם ומהרא\"י הביאו בסימן רפ\"ז אפ\"ה לא מקילין ביה ברחיצה וכן ללבוש המכובס אלא בערב סמוך לחשיכה אפי' אם חל יום ששי ערב הרגל א\"ל בערב שבת שהוא ערב הרגל שצריך למהר קצת יותר ומ\"מ צריך לאחר הרחיצה כפי העת וק\"ל מ\"ו. ועיין בא\"ח בש\"ע סימן תקמ\"ח דפסק רמ\"א דאנן לא נהגינן לרחוץ בכה\"ג ובסימן זה כתב בסעיף ה' אדברי ש\"ע דכן נוהגין ויש לומר דלא כתב וכן נוהגין לרחוץ בתוך ז' אלא ר\"ל וכן נוהגין דאם חל יום ז' והלאה ערב הרגל אנו נוהגין שלא לרחוץ כ\"א מן המנחה ולמעלה סמוך לחשיכה וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ורבינו יב\"א כתב כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום כו' לכאורה נראה דגם בשביל זה צריכין להגיה שביעי כו' כמ\"ש בפרישה אבל א\"צ דרבינו שכתב דריב\"א סבר שסמוך לחשיכה מותר לכבס היינו לפי דינו בעת שמותר לפי דעתו וע\"כ צ\"ל כן דהא כתב כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס והשתא היאך מדמה זה לזה דהא פשיטא דרחיצה מותר ביום ז' מיד אפי' קודם הלילה לכ\"ע אלא ע\"כ צ\"ל דכל חדא וחדא לפי דינו קאמר וה\"ק כמו שאסור לרחוץ בתוך ז' כך אסור לכבס בתוך שלשים וכן צ\"ל בדברי הרמב\"ם שכתב בסמוך שאינו מותר לא לגלח ולא לרחוץ כו' וע\"כ נמי דכל חדא לפי דינו קאמר ורבינו שמביא דברי ריב\"א אתא לאשמעינן כמו שריב\"א סובר דכיבוס אסור כל היום אפי' בתוך ל' לפי סברתו ה\"ה למפרשים שסוברים דכיבוס אינו אסור אלא עד ז' דהכא תוך ז' נמי אסור כל היום וק\"ל: "
                ],
                [
                    " ונקיט יומא דאבילות מי\"ט האחרון וז\"ל מהרי\"ל יום שני של ר\"ה אינו מורה שיעלה למנין ז' ואמר שכן ה א במיימוני אבל בשאר י\"ט מורה שיעלה אע\"פ שלא מצא בהדיא היכא שקברו תוך המועד שלא הוי יום הקבורה בי\"ט האחרון שיעלה למנין ז' עכ\"ל ותמיה לי הלא בהג\"ה מיימוני חולקין בזה החילוק ע\"ש מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אבל לחזור הפרשה כיון כו' ע\"ל סימן שפ\"ד שם כתבתי בדרישה דאפילו לקרא שנים מקרא ואחד תרגום שרי ובאגודה כתב לאיסור ונראה להכריע דבחול אסור ובשבת שרי שהוא זמנו והוא מחובת היום מ\"ו וצ\"ע שמהרי\"ל דף ק\"ח סוף ע\"א כתב איפכא דבחול מותר ובשבת אסור דנראה כאילו היה לו מעמד קבוע ולעיל סימן שפ\"ד כתב מ\"ו טעם המהרי\"ל ע\"ש: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין מניחין המטה ברחוב בח\"ה כו' וכתב נ\"י לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות כשמת במועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן כדי שלא להרגיל ההספד: "
                ],
                [
                    " שלא לומר צ\"ה אחר המת בר\"ח בחנוכה ופורים ובהגהות מיימוני ואשיר\"י מוסיף עוד כל חדש ניסן וסיון עד אחר אסרו חג ומי\"ה ואילך עד אחר סוכות (וכן ט\"ב דכתיב קרא עלי מועד תשב\"ץ עכ\"ה) אבל אמרינן דרך הליכה אבל אנו א\"א אותו כלל וכ\"כ בא\"ז והביאו מנהגים בחדש ניסן ע\"ש ורמ\"א כאן: "
                ],
                [
                    " ומ\"מ אין אבילות נוהג בו לא בי\"ד ולא בט\"ו וז\"ל מ\"ו כתב מהרא\"ק בהג\"ה וז\"ל אבילות נוהג בר\"ח וחנוכה ופורים ובדבר זה שווין רבינו גרשום ומיימוני וס\"ה שלא מנו חכמים ימים שאין אבילות נוהג בהן אלא שבת ורגלים ור\"ה וי\"כ אבל ר\"ח וחנוכה ופורים לא מנו ומהר\"ם הנהיג ברוטנבור\"ג לאבל שינעול מנעליו וילך לב\"ה לשמוע מגילה ערבית ושחרית (מטעם דאפי' עבודה דקרבן צבור שדוחה שבת קריאת המגילה דוחה אותה כ\"ש אבילות דרבנן עכ\"ה) ובצאתו יחזור לאבלתו אבל הוא חייב לשלוח מנות לב' או לג' בני אדם כי הוא חייב בכל המצות וכן העיד עליו בספר הפרנס ולא כא\"ח שהעיד עליו שלא לנהוג אבילות בפורים שוב כתב שם והורה מהר\"ש להלכה למעשה וכן הורה מהרי\"ל וכן המנהג ואל תשגיח במנהג מהרר\"א טירנא וכן קבלה שלא לנהוג בזה כמותו ומ\"מ אם טעה אחד ולא נהג בה אבילות אינו משלים ועולה לו מן המנין אפי' הזיד בכך דלא אמרינן דאינו עולה אלא באיתו נוהג אבילות כל שבעה אבל במקצת לא איכפת לן וכדלעיל בסימן שצ\"ו עכ\"ל מ\"ו ולע\"ד נראה דנוכל ליישב דלא סתרי תרי העדאת בשם מהרמ\"מ אהדדי דמ\"ש מהרא\"ק בשמו דהנהיג להתאבל בו מיירי שמת בפורים עצמו שהוא יום מר ולכך מסתבר ליה להתאבל בו ומ\"ש רבינו בשמו מיירי שמת קודם פורים ובכן נתיישב ג\"כ דברי ב\"י בש\"ע שבטא\"ח סימן תרצ\"ו פסק דכל דברי אבילות נוהגין בחנוכה ופורים ובסימן זה פסק דאין אבילות נוהג בפורים דבטוא\"ח מיירי שמת בו ביום וכאן מיירי שמת קודם לכן כדמשמע קצת מלשניה שבסעיף זה התחיל וכתב מת לו מת קודם פורים וגם ל' מהר\"ם דכתב ז\"ל ולאחר שיתפללו בבית האבל בלילה ילך לב\"ה לשמוע כו' משמע ומוכח דאיירי במת לו מת קודם פורים ודו\"ק: "
                ]
            ],
            [
                [
                    " אין קורעין על שמועה רחוקה אלא על אביו ואמו קורע לעולם עיין בב\"י מ\"ש דהרמב\"ם סתם דבריו ובודאי ס\"ל שאינו קורע גם על אביו בשמועה רחוקה וכמ\"ש במי שאין לו חלוק בשעת מיתה ואחר כך נזדמן לו חלוק כו' וע\"ל סימן שמ\"א ששם כתב רבינו דין שמועה רחוקה ודין מי שאין לו חלוק ופלוגתת הגאונים בזה ודעת הרמב\"ם שכתב עד שלשים ומשמע ג\"כ מדבריו דלדעת הרמב\"ם שוין הן ומיהו אינו מוכרע כל כך ע\"ש מ\"ש: "
                ],
                [
                    " ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה כו' אבל מת לו מת ערב החג ולא שמע עד אחר החג י' ימים לא אמרינן דזה הוא שמועה רחוקה מחמת הרגל שהוא כ\"א יום כיון שלא נהג אבילות כלל שעה אחת לפני הרגל וכ\"כ הטור לעיל סימן שצ\"ט ומ\"ו בהגהותיו שם: כתב המרדכי שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל כיון שדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו למנין ז' ומ\"מ אף אם היה כ\"ט למיתה לא אמרינן שהיה לשבת דין שמועה קרובה לגרום אבילות אח\"כ דלקולא אמרינן עולה ולחומרא אמרינן לא עולה כו' ע\"ש וב\"י הביאו. ולעיל ר\"ס שצ\"ט כתב רבינו כן בהדיא ע\"ש: <br>בתשב\"ץ שיש להתענות בכל שנה ולומר קדיש ביום שמת בו אביו ולא ביום קבורה וכן הסכים בת\"ה ומהרי\"ל. ומתענין ב\"פ בשנת העבור בכל אדר פ\"א מ\"ו ומהר\"י ווייל אבל בת\"ה ומהרי\"ל פוסקין באדר הראשון בלבד ע\"ש וב\"י הביאו בס\"ס ת\"ג. וגם דין קדישים של נכרים עם התושב ואם משכירין הקרובים אחד לומר קדיש על מי שלא הניח בן כתב ב\"י שם ע\"ש ועיין במהרי\"ק שורש מ\"ד ובאגור ורמ\"א כתב המנהג בסימן שע\"ו ע\"ש. מי שהתפלל ערבית ועדיין יום הוא קודם צאת הכוכבים ושמע שמת לו מת אמר רבינו תם דמונין לו מיום של שחרית דלקולא לא עבדינן ליום יום אף ע\"פ שעדיין יום הוא מ\"ק ס\"פ א\"מ מ\"ו והביאו ג\"כ ב\"י לפסק הלכה וכן בתשובת מ\"ו: <br>מי שבאת לו שמועה קרובה בשבת מברכין ברכת אבלים והר\"ר יהודה גאון כתב דאין מברכין ברכת אבלים בשבת כלל מ\"ו וסמ\"ג כתב דמברכין וב\"י פסק לעיל בסימן שע\"ט דמברך ביחיד או בג' אבלים ע\"ש: <br>כשמברכין מוזגין כוס תנחומין ונותנין לבקי ומברך בא\"י אמ\"ה דיין האמת שופט הרחמים שדנו בדין אמיתי דכתיב הצור תמים פעלו וגומר בא\"י מנחם אבלים ויהיב כסא לאבלים ושתיין אבל איהו דלא מחייב משום דלא צריך פי' בפ\"ה המברכין ברכת המזון בבית האבל אומר נברך מנחם אבלים כו' ומסיים עד לעולם ועד ואומר נחם ה' אלקינו את אבילי ציון ואת אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל זה ונחמם מאבלתם ושמחם מיגונם כדבר שנאמר כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' בא\"י מנחם ציון ובונה ירושלים תתברך חי לעד כו' עד לחיים ולשלום הרחמן הוא יגדור כו' רוקח מ\"ו הרחמן הוא יגדור את הפרצה מעמו ומעל כל ישראל לחיים ולשלום הרחמן הוא משמח את האבלים מאבל שיהיו שמחים וטוב לב ה\"ה מנחם בתנחומי ירושלים עם כל ישראל עושה שלום במרומיו כו' ונותן הכוס לאבל ומוזגין כוס אחר ומברכין בפ\"ה ושותה האבל כוסו ושמחים מיגונם רוקח מ\"ו: "
                ]
            ],
            [
                [
                    "ואם היה כהן אין רשאי ללקט עצמות דשמא נחסר אביו הא\"ז מ\"ו פי' אם נחסר כל שהו מאביו אסור לטמא לו כדלעיל ס\"ס שע\"ג: "
                ],
                [
                    " דיספד כו' פירש\"י דיספד יתן על לבו כו' וע\"ד דרש י\"ל דה\"ק דכל אדם יתן אל לבו שגם הוא ימות וע\"ד שאמרו בקרבנות שיחשוב במחשבה בשעת הקרבה שמן הראוי לעשות כן בו כמו שעושה הוא בהקרבן בשחיטה והקרבה וניתוח ועד\"ז קאמר נמי כאן שהחי יתן אל לבו דבר המיתה ולומר כמו שהמת זה כן אמות גם אני. וה\"ק בשעת ההספד יחשב במחשבתו שגם אותו יספדוהו כי ימות היום ומחר ול\"ד קאמר שיתן אל לבו שיספדוהו אלא עיקר הכוונה שיתן אל לבו שגם הוא ימות ויעשו בו כדרך שעושין במת זה ומתוך שיזכור המיתה שימות יתחרט ויפשפש במעשיו שעשה וק\"ל: "
                ]
            ]
        ],
        "Even HaEzer": [],
        "Choshen Mishpat": []
    },
    "schema": {
        "heTitle": "דרישה",
        "enTitle": "Drisha",
        "key": "Drisha",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "אורח חיים",
                "enTitle": "Orach Chaim"
            },
            {
                "heTitle": "יורה דעה",
                "enTitle": "Yoreh Deah"
            },
            {
                "heTitle": "אבן העזר",
                "enTitle": "Even HaEzer"
            },
            {
                "heTitle": "חושן משפט",
                "enTitle": "Choshen Mishpat"
            }
        ]
    }
}