{
    "language": "he",
    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "digitizedBySefaria": true,
    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עירובין",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Melekhet Shelomoh",
        "Seder Moed"
    ],
    "text": [
        [
            [
                "בעזרת האל הפושט ימינו לקבל שבין. נתחיל מסכת עירובין. \n",
                "<b>מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. </b>בגמ' רפ\"ק דסוכה. ועיין במה שכתבתי שם ריש הפרק בשם אבודרהם ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל הקשה מהר\"י מאורלינש ז\"ל דהוי ליה לאשמועי' הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מכ' ימעט ותירץ דתנא ניחא לי' להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתני' [דסוכה] ולהכי פריך שפיר טפי בגמ' מ\"ש גבי סוכה דתני פסולה ע\"כ. והילך קושית הגמ' מ\"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא דקתני ימעט ולא תני פסול ומשני סוכה דאורייתא פי' רש\"י ז\"ל דכבר מימות משה נתנה מדתה ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני ביה לשון פסלות ואע\"ג דמהניא ביה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה מקריא פסולה. אבל מבוי דכל עיקרו דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול. ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא בעלמא במילי אחריני אלא סוכה דנפישי מיליה דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצלתה פסיק ותני פסולה דהשתא מצי כייל להו בחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמיתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה עשרה בעי למיתני יגביה ושחמתה מרובה מצלתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. אבל מבוי לא נפישן מיליה בהאי מתני'. ותוס' ז\"ל מכח קושיא הכריחו דה\"פ סוכה דאורייתא תני פסולה משום דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש ע\"כ. וז\"ל עוד בריש (מס' סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוי תני ימעט חיישי' דילמא טעי אינש לומר ימעט לכתחלה ובדיעבד כשרה ודקדק בלשונו דלמא אתי לידי אסורא דאורייתא ותני פסולה אע\"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט אבל במבוי דרבנן לא חייש ותני ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים שעקר הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובקונטרס לא פי' כן עכ\"ל ז\"ל: \n",
                "<b>מבוי. </b>פי' רבינו יהונתן הכהן ז\"ל מלשון מבוא העיר והוא החלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי ומדאורייתא רה\"י גמורה היא אבל חכמים חששו כיון שראשו אחד לרה\"ר או לכרמלית דלמא אתי למיטעי ולמישרי רה\"ר גמורה א\"נ כי היכי דלא ליתי לטלטולי מרה\"ר לתוכו דכיון שנפרץ במלואו לרה\"ר ושוה הוא לרה\"ר אמרי דין רה\"ר יש לו לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה\"ר ולבני רה\"י שלא יטלטלו מזה לזה ותקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן ע\"כ: \n",
                "<b>ימעט. </b>דלמעלה מעשרים לא שלטה בי עינא ולסימנא בעלמא אמרינן בברייתא יותר מפתחו של היכל ימעט ולר' יהודה נמי אמרינן בגמ' ובירושלמי דר' יהודה מפתחו של אולם יליף לה ופרכינן אם מפתח האולם גמר דיו ארבעים אמה דתנינן תמן פ\"ג דמסכת מדות פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה אלמה תניא ר' יהודה מכשיר אפי' עד מ' וחמשים אמה ותני בר קפרא אליבא דר' יהודה אפילו מאה אמה בשלמא לבר קפרא גוזמא אלא לר' יהודה מאי גוזמא ומסקינן בבבלי אלא ר' יהודה מפתחן של מלכים גמר שהם גבוהין הרבה יותר מארבעים ע\"כ: ועיקר פלוגתייהו דרבנן ור' יהודה משום טעמא דהיכרא כדפי' ר\"ע ז\"ל וסוכה נמי בהא פליגי כדאמרינן למען ידעו דורותיכם עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטה בה עינא אלמא גבי סוכה בהא נמי פליגי. ובגמ' בעינן למה לי אפלוגי בתרוייהו ומשני צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה בהא קאמר ר\"י כיון דלישיבה עבידא שלטה בה עינא אבל מבוי דלהילוך עביד אימא מודה להו רבנן ואי אשמועי' בהא בהא קאמרי רבנן אבל בהך אימא מודו ליה לר' יהודה צריכא. וקשה לע\"ד דאמאי לא קתני מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה ימעט דנראה דהעיקר חסר מן הספר. ונלע\"ד דאפשר לומר דמשום דבעי למיתני הרחב מעשר אמות ימעט דקאי אמבוי גופיה תנא נמי רישא בלשון מבוי גופיה וממילא משתמע דאקורה קאי: ואם היתה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים קאמר רבא בגמ' דזה וזה כשר דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן שלא יהו יותר מעשרים וברייתא מסייעא ליה: \n",
                "<b>ימעט. </b>בבלי וירושלמי כיצד ימעט עושה איצטבא על פתח המבוי ומתיר המבוי והתם פליגי אמוראי בכמה יהא בה איכא מ\"ד ד' טפחים כדי מבוי ואיכא מ\"ד טפח כדי קורה ונראה שר\"ל דאפי' מלמטה מהני מיעוט. וכתב ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל שכשמיעט מלמטה שכתב הרי\"ף ז\"ל שממעט ג\"כ בקורה להחמיר נקט קורה או אבן והדומין להן שאין דרכן ליפחת אבל עפר אפשר שיפחת ע\"י דריסת הרגלים ע\"כ: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר אינו צריך. </b>כתב רבינו יהונתן ז\"ל ואזיל ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' כל גגות ועוד א\"ר יהודה מערבי' במבוי המפולש וחכמים אוסרים דס\"ל דאע\"פ שהוא מפולש מערבין ומטלטלין בתוכו כיון דיש לו קורה לשני ראשיו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ויש לו ד' מחיצות ורגלי הנכנסין והיוצאין תחתיהן אין מבטלין מחיצה. ולי הדיוט קשה לענ\"ד דהתם מוכח בגמ' דטעמא דר\"י משום דסבירא ליה דשתי מחיצות דאורייתא וכן פי' הוא ז\"ל שם אבל רישא דהתם דקתני וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה הוי טעמא דידיה משום פי תקרה יורד וסותם וכן כתב הוא ז\"ל שם. ונראה דאפשר לומר דאע\"ג דשתי מחיצות דאורייתא מ\"מ אי לאו משום פי תקרה יורד וסותם לא הוה שרי ר' יהודה לגמרי אפי' מדרבנן. אח\"כ מצאתי בירושלמי א\"ר אבין ר' יהודה כדעתיה ורבנן כדעתהון דתנינן תמן (פ' כל גגות) וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין היך מה דתימא תמן את רואה את המלתרא כילו יורדת וסותמת אף הכא את רואה את התקרה כאילו יורדת וסותמת ע\"כ: \n",
                "<b>הרחב מעשר אמות ימעט. </b>גמ' אמר אביי תנא והרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ובמתני' פליג בגובהה וה\"ה לרחבה ואיכא בגמ' מאן דסבר למימר דלא התיר ר' יהודה ברוחב אלא עד י\"ג אמה ושליש כמו בפסי ביראות: \n",
                "<b>אם יש לו צורת פתח וכו'. </b>וצורת פתח נמי מהני בגובהה כדתניא בברייתא דמייתי בגמ'. וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל. ואמלתרא ברחבה לא אפשיטא בגמרא. ובגמ' אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ואמר רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת ואפי' דלת של קשין אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר פי' חור שציר הדלת סובב בה ואע\"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן. תו גרסי' בגמ' אתני ליה רב יהודא לחייא בר רב קמיה דרב אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט א\"ל אתנייה צריך למעט: ועיין ברבינו יהונתן פ' כיצד מעברין על משנת עיר של יחיד דמשמע מפירושו אשר שם דגם על הרחב מעשר אמות קאמר רב אתנייה צריך למעט אלא שנפל שם טעות בלשון וקל להבין ובעי' למימר בגמ' דאף ר' יוחנן ס\"ל כותיה דרב: ובירושלמי רב חיננא בר שלמיא הוה יתיב מיתנא לחייא בריה דרב אפיק רב רישיה מן כוותא א\"ל לית כן ולא תתנייה כן א\"ל אתניתיה ואודעיה דלית כן: \n"
            ],
            [
                "<b>הכשר מבוי. </b>ובמבוי סתום מוקמינן ליה בגמ' כדמפ' ר\"ע ז\"ל אבל מבוי המפולש לר\"ה תניא בגמ' בפירקין ד' ו' דעושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן וחנניה אומר דבש\"א עושה דלת מכאן ודלת מכאן כשהוא יוצא ונכנס נועל בה\"א עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן: \n",
                "<b>ר' אליעזר אומר לחיים. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וצריך שיהיו הלחיים לר' אליעזר או הלחי לב\"ה סמוך לכותל המבוי בלא הפסק ג' טפחים שאם היו מרוחקים מן הכותל ג' אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי להו אבל בפחות משלשה אמרי' לבוד וכמאן דמחבר דמי וצריך נמי שתהא הקורה עומדת ע\"ג כותלי המבוי מבפנים ולא שיהיו יתדות יוצאות מן המבוי לחוץ ותהיה הקורה עליהם נוגעת בצד האחד אל כותלי המבוי משום דבעי' קורה ע\"ג מבוי הם כותלי המבוי שהקורה נשענת בהן או נכנסת בתוכם בחור מכאן וחור מכאן ע\"כ. ובגמ' בעי' ר' אליעזר לחיים וקורה קאמר או לחיים בלא קורה ולא אפשיטא. ובירושלמי נמי בעי מה לחיים. לחיים וקורה כב\"ש או לחיים ולא קורה כב\"ה. שלשה כר' יוסי או כל שהוא כרבנן נשמעינה מן הדא מעשה שהלך ר' אליעזר אצל ר' יוסי תלמידו לאובלין והראהו מבוי אחד ולא היה בו אלא לחי אחד בלבד א\"ל עשה לו לחיים א\"ל מה את אומר לי לסותמו א\"ל יסתם [הג\"ה לשון הבבלי יסתם ומה בכך:] וכי מה ראיה רשות לשבת לבוא לכאן הדא אמרה שלשה כר' יוסי אין תימר כל שהוא כרבנן כל שהוא סותם ע\"כ ופלוגתא דר' יוסי ורבנן לקמן בפרקין סי' ו'. תו אמרינן בגמ' מודים חכמים לר\"א בפסי חצר אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צדיה וכתבו תוס' ז\"ל וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתא אע\"ג דשניהם במשהו ע\"כ: תו גרסי' בגמ' תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פשיטא מ\"ד ליחוש דילמא אתי לאשתמושיה בכוליה קמ\"ל: \n",
                "<b>משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד. </b>מפ' בגמ' שאותו תלמיד ר\"מ היה שלמד בתחלה בילדותו לפני ר' ישמעאל וגמר גמרא והדר בא לפני ר' עקיבא וסבר סברתו וחדודו של ר' עקיבא שלא נמצא כמותו בתלמידי בית הלל. ובירושלמי פ' שני דשקלים כפי הנוסחא שהובאה בילקוט מוכח שהיה תלמיד מובהק דר' עקיבא ולר' ישמעאל לא היה תלמיד מובהק ומשו\"ה היה אומר הלכות משום ר' ישמעאל ולא היה צריך לאומרה משום ר' עקיבא דכולי עלמא הוו ידעי שהוא תלמידו: \n",
                "<b>על מבוי שהוא פחות מד' אמות. </b>כלומר ברחבו תסגי בלחי או קורה אפילו לבית שמאי דהא קורה משום מחיצה נמי היא ומנכרא מחיצתא כיון שאינו רחב כל כך אבל כשהוא רחב יותר לא מנכרא מחיצתא עד שיסייעהו הלחי לסתום וב\"ה ס\"ל דסגי אפי' בקורה ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל. ובנוסחת הגמ' גם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הגירסא על מבוי שהוא פחות מד' אמות שהוא ניתר בלחי או בקורה. כתבו תוס' ז\"ל על האי דאמרינן בגמ' ולא מסיימי אי ת\"ק מחמיר אי ר' עקיבא וז\"ל לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא תנא דאפסקיה: והכא בסוף המשנה לבד שייך לגרוס נחלקו הלמ\"ד קמוצה מפני שהוא בהפסק אבל ברישא גרסינן הלמ\"ד בשבא: \n"
            ],
            [
                "<b>קורה שאמרו וכו'. </b>ובגמ' פ' קמא דב\"ב דף ג' דייקינן דמדקתני הכא והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרא והיינו דכפיסים דתק התם דהיינו אריחי בזוטרי מיירי דהוו שלשה טפחים עם סידן וכמו כן לבנים דתנן התם מיירי בזוטרי דהוו שלשה עם סידן: \n",
                "<b>רחבה כדי לקבל אריח. </b>בגמ' פליגי במעמידי קורה דאיכא מ\"ד דמעמידי קורה אינם צריכין שיהיו בריאים כדי לקבל קורה ואריח ואיכא מ\"ד אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח פי' קורה בעיא בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח: \n",
                "<b>דיה לקורה שתהא רחבה טפח. </b>גרסי' בפ' המפלת (נדה דף כ\"ז) גמרא דשליא בבית תני ר' אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן שליא שופר שדרו של לולב ודופן סוכה והאזוב ואיכא נמי טפח על טפח על רום טפח מרובע דבספ\"ג דאהלות אלא דטפח על טפח לא קאמר ואיכא נמי תנורי בנות טפח ברפ\"ה דכלים ואיכא נמי התם סי' ב' אבן היוצא מן התנור טפח אלא דבפלוגתא לא קמיירי ובתרווייהו איכא התם פלוגתא ואיכא נמי מסגרת טפח אלא דבכתיבן לא קמיירי ואיכא נמי כפרת טפח אלא דבקדשים לא קמיירי ואיכא נמי הא דתנן הכא דייה לקורה שתהא רחבה טפח אלא דבדרבנן כגון מבוי דכל מצותו מד\"ס לא קמיירי אלא בדכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו ובהכי ניחא נמי דלא מני קנה מאזנים טפח דבפרכ\"ט דכלים ובהעור והרוטב כדי אחיזה כמה הוא טפח וגם בטרפות דיש דשיעורו טפח: \n",
                "<b>כדי לקבל אריח לארכו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לאורך הקורה ורש\"י ז\"ל נראה דגריס לרחבו שפירש לרוחב האריח ואע\"ג דמתוך סוגית הגמרא משתמע טפי דגרסי' לרחבו נראה דמאן דתני לארכו לא משתבש ומאן דתני לרחבו לא משתבש דהא ליכא בין הני תרי לישנא מידי דתרווייהו סלקי לחד גוונא דמאן דתני לרחבו ר\"ל רוחב האריח לרוחב הקורה ומאן דתני לארכו ר\"ל ארך האריח לארך הקורה: ובבבלי הכא וגם בסוכה דף כ\"ב בברייתא דהתם גבי שתי קורות המתאימות שכתוב לרחבו שם הוא מוכרח במילתיה דת\"ק לגרוס לרחבו ובמילתיה דרשב\"ג לגרוס לארכו וכדמפרש רש\"י ז\"ל התם בסוכה. אכן ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ובכמה דוכתי גרסי' במתני' לרחבו אבל בירושלמי כתוב לארכו וכן בבית יוסף ובכסף משנה וכן ג\"כ בשלחן ערוך וכן בכמה דוכתי ובספר תוי\"ט הכריח יותר לגרסת לרחבו עיין שם: \n"
            ],
            [
                "<b>ובריאה כדי לקבל אריח. </b>כלומר אריחים הרבה כשיעור רוחב פתח המבוי מדובקים שם בטיט כפי מה שצריך להם שאל\"כ לא תהא בה היכרא דסבורין בני ר\"ה דלפי שעה ניתנה לשם אבל כשהיא בריאה ועבה וראויה לקבל בנין כזה ניכר ומפורסם לכל שלקביעות הושמה שמה ואית בה היכרא ור' יהודה ס\"ל רחבה אע\"פ שאינה בריאה דאזיל לטעמיה דקורה אינה אלא מחיצה ה\"ר יהונתן ז\"ל. ובירושלמי תני ר\"ש אומר בריאה אע\"פ שאינה רחבה רב הונה בשם רב הלכה כר\"מ שמואל אמר הלכה כר' יהודה ריב\"ל אמר הלכה כר\"ש ע\"כ ובגמ' מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע\"פ שאינה בריאה א\"ל אתנייה רחבה ובריאה והאמר ר' אלעא אמר רב רחבה ד' אע\"פ שאינה בריאה ומשני רחבה ד' שאני והעלו התוס' ז\"ל דה\"פ דרב יהודה מתני ליה אמילתיה דרבנן ומהפך היה דר' יהודה לרבנן ואמר ליה רב אתנייה רחבה ובריאה כמו במתני' אלא שהתלמיד המתין לסדר הגמרא עד שסיים פלוגתייהו והשתא פריך מר' אלעא דמסתמא הוי כרבנן ולפי זה יש להוכיח דאין הלכה כרב דאמר לעיל אתנייה צריך למעט דהמשנה לא נשנית כמי שהגיה וכאן נשנית כמו שהגיה וכן פסקו הגאונים וה\"ג ז\"ל ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. </b>גמ' מאי קמ\"ל דאמרי' רואין היינו הך דתנא ברישא רחבה אע\"פ שאינה בריאה מ\"ד במינה שראויה להיות בו בריאה כמו קורה של עץ כי אינה בריאה נמי אמרי' רואין אבל של קש ושל קנים דאינה בריאה במינה אימא לא אמרי' רואין קמ\"ל: \n",
                "<b>עקומה וכו'. </b>הא נמי איכא מ\"ד בירושלמי דר' יהודה היא ואיכא מ\"ד התם דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד פי' עקמומית שאינה מעכבת את המבוי אבל עקמומית שהיא מעכבת את המבוי. הרי זה אסורה ואיזו היא שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו ג' ע\"כ: ומפר' בגמ' שעקמומיתה חוץ למבוי ואפ\"ה אמרי' רואין אותה כאילו היא פשוטה וכולה תוך המבוי עומדת ולא חיישי' דלמא אתי לאימשוכי בתרה ולרבנן דלית להו רואין אם היה העקמומית חוץ למבוי ומושב העקמימות יותר מג' טפחים שאם היה נחתך כל אותו עקמימות ממנה היה בין קורה לקורה ג' טפחי' המבוי פסול ור' יהודה דאי' ליה רואין אע\"פ שיש בין קורה לקורה שלשה טפחים כשר המבוי: \n",
                "<b>עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. </b>הא נמי אמרי' בירושלמי עוד היא דר' יהודה וכן דעת ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ואע\"ג דרבנן פליגי עלי' דר' יהודה בהיתה של קש ושל קנים בהא דעגולה ועקומה מודו דאמרי' רואין וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל מה\"ש פי\"ז הכ\"ו וכתב שם הרב המגיד שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל. ובגמ' הא תו ל\"ל סיפא איצטריכא ליה כל שיש בהקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח: ועוד איתא בגמ' אמר אביי ר' יוסי בר' יהודה דההיא ברייתא דמייתי בגמ' סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא ס\"ל כאבוה בחדא דאית ליה רואין כאבוה דאמר במתני' רואין וכו' ופליג עליה בחדא דאילו ר' יהודה סבר למעלה מעשרים נמי אמרינן רואין ור' יוסי ב\"ר יהודה סבר בתוך עשרים אין למעלה מעשרים לא והכי נמי איתא בירושלמי בשם התוספתא: \n"
            ],
            [
                "<b>לחיים שאמרו גבהן עשרה טפחים. </b>לְחָיִים בנקודת חירק תחת היו\"ד הראשונה גרסי' והיו\"ד השניה נחה וכן מצאתיו ג\"כ במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. והכי מוכח מן הגמרא כמו שאכתוב בסמוך אבל במכלול עלה נ\"ז מצאתי כתוב ולחי חבורו בלשון שנים לְחָיָיִם ע\"כ ולפי זה יהיה על משקל יד ורגל שהחבור בלשון שנים ידים ורגלים ולא מסתבר לחלק בין האי לחי ללחי דאדם ממש: \n",
                "<b>לחיים שאמרו לחיים שנחלקו וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט ומיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא: אבל ליכא לשנויי מאי לחיים לחיים דעלמא דא\"כ ברישא נמי גבי קורה ניתני קורות ונימא מאי קורות קורות דעלמא ומ\"מ משמע קצת דל\"ג לחיים היו\"ד הראשונה בנקודת פתח דא\"כ משמע טפי דהוי סתמא כר' אליעזר: \n",
                "<b>רחבן ועביין כל שהוא. </b>גמ' וכמה כל שהוא תני ר' חייא אפי' כחוט הסרבל: ועיין בס' תרומת הדשן סי' ע\"ד: \n",
                "<b>ור' יוסי אומר רחבן שלשה. </b>ואמרי' בגמ' דאין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ואע\"ג דר' יוסי נימוקו עמו ורבנן פליגי עליה בתרווייהו אלא דרבי קאי כותיה בלחיים: \n"
            ],
            [
                "<b>ור\"מ אוסר. </b>דחייש למיתה ואע\"ג דמתוחה באשלי מלעיל דזימנין דמתה וכווצא ולא הוי גבוהה עשרה ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה: ומטמא משום גולל דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה ודרשי' לרבות גולל ור\"מ דמטהר מוקי להאי קרא להוציא עובר שבמעי אשה: \n",
                "<b>ור\"מ מטהר. </b>וכן אמר ג\"כ בספט\"ו דמסכת אהלות: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאהל המת אפי' ניטל משם וכו'. כתב הר\"ש ז\"ל [בכ\"י: כתב הר\"ס.] כן פי' רש\"י ז\"ל שאפי' ניטל משם מטמא משום גולל וצ\"ע שהרי שנינו בפט\"ו מאהלות חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל עשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת ז' והחבית והמשקין טהורין ואם אפי' אחר שניטלו מטמא משום גולל למאי נפקא מינה החבית טהורה מ\"מ הנה היא מטמאה משום גולל ואם היינו אומרים החבית טהורה היינו אחר שניטלה אתי שפיר וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שאין מטמא משום גולל אלא בעודו מחובר לקבר עכ\"ל ז\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נלע\"ד שצריך להגיה והלכה כת\"ק אם כתב לה גט וכו'. ובגמ' תניא ר\"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים וטעמא דר' יוסי דס\"ל דספר דוקא. ואי לאו וכתב לה דאתי לרבויי כל דבר ה\"א ספר אין מידי אחרינא לא קמ\"ל וכתב. וספר דרשינן הכי מה ספר שאין בו רוח חיים וכו' ולרבנן האי וכתב לה דרשינן בגמ' דמיבעיא להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סד\"א הואיל ואיתקש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף קמ\"ל: ור' יוסי הגלילי נפקא ליה מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ורבנן ספר כריתות מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה דאם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעולם וכיוצא בו אין זה כריתות כל שלשים יום ה\"ז כריתות ור' יוסי נפקא ליה מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי ע\"כ. ומזו הברייתא משמע דגרסי' ברישא דמתני' נמי ור\"מ אוסר וכן בירושלמי ומייתי עלה נמי ברייתא תני כל דבר שיש בו רוח חיים עושין אותו דופן ואין עושין אותו לחי דברי ר\"מ וחכ\"א וכו' והתם משמע דמפרש לה לברייתא דלא תיקשי אברייתא דלעיל. וכן הגרסא דמתני' ברב האלפסי ז\"ל ובפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וכדכתבינן. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. אמנם הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס ור' יוסי אוסר כגירסת רבינו עובדיה ז\"ל שהרי כתב ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר\"מ ולא כר' יוסי הגלילי ע\"כ. גרסי' בירושלמי ר\"ש ב\"ר ביסנא בשם ר' אחא ר\"מ ור' יוסי ור' אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד ר\"מ דלחיים דמתני' דתנן ומטמא משום גולל ור\"מ מטהר. ר' יוסי דאהלות פ\"ח דתנן ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. ר\"א בן עזריה דתניא מעשה בראב\"ע ור' עקיבא שהיו באין בספינה ועשה ר\"ע סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה א\"ל ראב\"ע עקיבא היכן סוכתך ע\"כ וקל להבין: ונלע\"ד עוד דלמאן דגריס ברישא ר' יוסי פליג ברישא והה\"נ בסיפא ור\"מ פליג בסיפא והה\"נ ברישא: \n"
            ],
            [
                "<b>והקיפוה בכלי בהמה. </b>ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי למי נצרכה לר' יוסי ב\"ר יהודא אע\"ג דר' יוסי ב\"ר יהודא אומר כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה מודה הוא הכא: \n",
                "<b>ולא יהו פרצות. </b>הפ\"א בנקוד שבא והריש בקמץ כמו שתאמר מן מנחה מנחות ומן גבעה גבעות: \n",
                "<b>כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת. </b>בגמ' פליגי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלרב פפא פרוץ כעומד מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא ולרב הונא אסור דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ובגמ' פסיק כותיה דרב פפא דמתני' דייקא כותיה ולא יהו פרצות יתרות על הבנין משמע הא כבנין מותר. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת ובלבד שיהא העומד שלה ד' טפחים אבל בפחות מכאן אתי אויר הפרצה ומבטל לה אע\"פ שאין יותר מעשר ע\"כ והכי משמע בגמ': \n"
            ],
            [
                "<b>מקיפין שלשה חבלים וכו'. </b>אי מיירי ביחיד ובלבד שלא יקיף אלא עד בית סאתים דכל מחיצה שהיא של ערב בלא שתי כמחיצה של חבלים או שתי בלא ערב כגון מחיצת הקנים האמורה בסמוך במתני' אינה מחיצה להתיר יותר מבית סאתים ליחיד ובית סאתים לשני יחידים או לשיירא להתיר להן כל צרכן ושלשה נעשו שיירא. ומתירין להם עד שבעה סאתים או ח' ובלבד שיהיו צריכין להם ה\"ר יהונתן ז\"ל ונכתב בפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך: \n"
            ],
            [
                "<b>בשיירא דברו דברי ד' יהודא. </b>בגמ' פריך שיירא אין יחיד לא והתניא ר' יהודה אומר וכו' ומשני דהא דקאמר ר' יהודה במתני' בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות גרועות של שתי או של ערב קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה בהנך מחיצות גרועות כדמוכח דיוקא דההיא ברייתא ורבנן ס\"ל אפי' ליחיד כל צרכו ובלבד במדבר אבל לא בישוב ולהכי נקט שיירא דלא משכחת יחיד שילך במדבר אלא בחבורה רבה: \n",
                "<b>כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב א\"מ דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה. </b>ובגמ' פריך ומי אמר ר' יוסי ב\"ר יהודה הכי והתניא וכו' ומשני הא דקאמר רי יוסי במתני' דאינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא לר' יוסי ב\"רי יהודה דלרבנן ליחיד נמי כל צרכו יהבינן. ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי אתיא דר' יוסי ב\"ר יהודה בשיטת אביו וחלוק על אביו בשיטת אביו ביחיד יותר מבית סאתים פי' דשניהם שוין שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים במחיצה פחותה כזו וחלוק על אביו בשיירא. פחות מבית סאתים. והן אשכחנה דר' יודה אמר ביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב נשמועינה מן הדא דמר ר' אחא תנא ר' חנן ר' יוסי בשם רב ששת כשם שחלוקים כאן כך חלוקים בכלאים וכלאים לאו אפי' היא בית רובע. והתם פליגי אמוראי כמה הוא מחנה ותני בשם ר' יודה שנים עשר אלף כמחנה ישראל: \n",
                "<b>ד' דברים פטרו במחנה. </b>היוצאים למלחמה ואפי' למלחמה הרשות וכ\"ש למלחמת מצוה אע\"פ שהוא אסור לכל אדם ואפי' לשיירא ההולכת ממקום למקום אסור ג\"כ שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ה\"ר יהונתן ז\"ל. ופי' ר\"ע ז\"ל שלפני הסעודה אבל במים שלאחר הסעודה חייבין ע\"כ: אמר המלקט כדקיי\"ל מים אחרונים חובה. וכתבו תוס' ז\"ל עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצויה בינינו א\"נ לפי שאין רגילין לטבל אצבעותיהם במלח אחר אכילה ע\"כ. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ופטורין מרחיצת ידים לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואם הם רחוקים ממים אפי' מיל דליחיד היינו מצריכין לילך למעין או לבור ומקוה מים עד ד' מילין ולמחנה לא הצריכו ע\"כ. ובירושלמי ר' יוסי ב\"ר בון בשם רב כשם שבהליכתן פטורין מד' דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים: \n",
                "סליק פרקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>עושין פסין וכו'. </b>ונלע\"ד דברישא בראש פירקין דלעיל אשמעי' תנא דין לחי וקורה דהוו מחיצה מעלייתא אפי' הקורה וכדכתבינן לעיל סימן ב' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל ובתר הכי בסוף פירקין דלעיל אשמעי' דין מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי שהן יותר גרועות והשתא אשמעי' דין פסי ביראות שהן יותר גרועות שרובן פרוץ: \n",
                "<b>לביראות. </b>הא דלא קתני לבארות או לבורות נלע\"ד משום דלקמן בסמוך תנן אחד בור ר\"ה ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' ואי הוה תנא בארות הוה משמע בארות נובעות בלחוד ואי הוה תני בורות הוה משמע מכונסות לחוד להכי תנא ביראות מלה מורכבת מבארות ומבורות ולר' עקיבא אתיא כפשטה כוללת הכל ואע\"ג דבגמ' משני עלה אליביה דבור לא קתני משום דלא כסיקא ליה כמו שאעתיק בסמוך היינו דרוצה לומר לא קתני בהדיא אבל מ\"מ אפשר דבשנוי המלה רמזה ולר' יהודה בן בבא מצינן לפרושה כדאית ליה כדאיתא בגמרא: \n",
                "<b>ארבעה דיומדין. </b>והא דאמרי' לעיל הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות אבל כי הכא הואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח תוס' ז\"ל. פי' יישבו מתני' אליבא דרב פפא דהלכתא כותיה והכא אע\"ג דפרוץ יותר מעומד כשר אע\"ג דבעלמא פרוץ יותר מעומד פסול לכולי עלמא: \n",
                "<b>וד' פשוטין. </b>וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה דלגבי עולי רגלים הקלו ואוקמוה אדאורייתא תוס' ז\"ל. ובגמ' אמרי' לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד לצורך בהמתן אבל אדם עצמו מטפס ועולה מטפס ויורד ואם היה רחב כ\"כ שאינו יכול לירד בתוכו אף לאדם מותר ולאו דוקא לעולי רגלים אלא ה\"ה להולכים לישיבות ללמוד תורה מעיר לעיר במקומות שאין מים מצויין התירו להם ג\"כ לעשות פסין: \n",
                "<b>דיומדין. </b>דו עמודין והוא עמוד הנראה כשנים העשוי כמרזב וכשנועצו בקרקע לפאת מזרחית צפונית שנוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לצפון והשני לפאת מזרחית דרומית שנוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לדרום והשלישי לפאת מערבית צפונית שנוטה דפנו אחד למערב ודפנו אחד לצפון והרביעי לפאת מערבית דרומית שנוטה צדו אחד למערב וצדו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפאות נמצא לכל רוח ורוח אמה אחת. ה\"ר יהונתן ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל תפס לשון רש\"י ז\"ל והכל עולה לסגנון אייד וקל להבין. ובגמ' לימא מתני' דלא כחנניא דתניא עושין פסין לבור וחבלים לשיירא וחנניא אומר חבלים לבור אבל לא פסין אפי' תימא חנניא בור לחוד דמים מכו סין הן ועבידי דכסקי ומשו\"ה אסר חנניא דזימנין דפסקי מיא ובטלי מחיצות ולא הותרו פסי ביראות אלא מפני מימיהן של בהמת עולי רגלים. ובאר לחוד. וביראות דמתני' מדלא קתני בורות במים חיים קאמר וכתבו תוס' ז\"ל וה\"ה דה\"מ למימר דמתני' דלא כת\"ק דחנניא דבמתני' קתני דוקא באר ולא בור. וללישנא בתרא נמי מוקי לה אפילו כחנניה. עוד פרכינן בגמ' לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתנן לקמן בפירקין אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' דברי ר' עקיבא ואלו הכא קתני לביראות לביראות אין לבור לא ופרקי' אפי' תימא ר\"ע באר מים חיים דפסיקא ליה ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד קתני בור מים מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני ופרכי' תו לימא מתני' דלא כר' יהודה בן בבא דתנן לקמן בפירקין ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד ואילו הכא קתני לביראות ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד ופריק אפי' תימא ר' יהודה בן בבא מאי ביראות ביראות דעלמא ואכל ביראות קאי ולעולם דרבים: \n",
                "<b>ועביין כל שהוא. </b>דמה לנו ולעביין כי אם לרחבן: \n",
                "<b>כמלא שתי רבקות. </b>הפרות כשהן קשורות זו בזו נקראות רבקה וה\"נ גרסי' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ו) הכניסה לרבקה ודשה אלא ששם מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לְרַבּקַהּ הרי\"ש בנקודת פתח והבית דגושה: \n",
                "<b>אחת נכנסת ואחת יוצאה. </b>כלומר שלש פרות המושכות בעול הרוצות לכנוס שם לשתות וימצאו שלש אחרות יוצאות משם ששתו כבר והוא שיעור יותר גדול משיכנסו ששה כולן בבת אחת וזה השיעור הוא עשר אמות לפי שרחבה של פרה החורשת אמה ושני שלישי אמה נמצאו לששה פרות שש אמות וששה פעמים שני שלישים הם י\"ב שלישים והם ד' אמות הרי עשרה ונמצא שר\"מ מתיר עד עשר ולא יותר ור' יהודה מתיר כשיעור שמונה פרות שהן ח' אמות וי\"ו שלישים שהחמשה עשר מהן הן חמש אמות צרף אותם עם ח' אמות שהן י\"ג אמות ושליש אחד הרי\"ך ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל אחת נכנסת לא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא\"כ לא ה\"ל קשורות וסיפא סתמא היא ע\"כ פירש דבין עשר אמות לר\"מ ובין י\"ג ושליש לר' יהודה לא בעינן מצומצמות כ\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>מותר להקריב וכו'. </b>ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק והוא שיעורא פי' דכשיעור הזה אפי' גמל כולו מבחוץ מותר פחות משיעור זה אפי' גדי כולו מבפנים אסור: תני ר\"ש בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו ופריך מה ופליג אמתני' ומשני כל מה שהפרה פושטת צוארה הגמל עוקם צוארו וה\"נ אמרי' בבבלי שאני גמל הואיל וצוארו ארוך ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דרוב גופו מבפנים אם יתקפנו ויעקם צוארו יגיע עד ר\"ה ע\"כ: ותנ\"ה ר' אליעזר [אוסר] בגמל הואיל וצוארו ארוך: בפי' רעז\"ל וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי\"ג אמה ושליש וכו': \n"
            ],
            [
                "<b>ר' יהודה אומר עד בית סאתים. </b>בגמ' בעי בור ופסין קאמר או דילמא בור בלא פסין קאמר פי' אם היה רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות עד בית סאתים וגם בזה מחמיר שלא ירחיק הפסים יותר אפי' אמה אחת או דילמא בור לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת שתי אמות של הפסין דבהא מיקל ומסיק דבור בלא פסין קאמר ולקולא ור\"ש בן אלעזר הוא דפליג עליה דר' יהודה בגמ' בברייתא ור\"ש בן אלעזר נמי ס\"ל דבור בלא פסין קאמר ובגמ' מפר' א\"כ מאי בינייהו. ובירושלמי א\"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ס\"פ כל גגות וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין אמר ר' אלעזר אינה מוחלפת אמר ר' ירמיה די סבר כרב יהודה דאמר רב יהודה הדא דתימא במפולשין לבקעה אבל אם היו מפולשין לר\"ה אסור: \n",
                "<b>אמרו לו. </b>חכמים: \n",
                "<b>לא אמרו וכו'. </b>או חצר או מוקצה כך מצאתי מוגה אבל בפירוש רש\"י ז\"ל מפורש מוקצה קודם חצר וכן הוא ברוב המקומות והכי מסתברא דדיר וסהר ומוקצה דדמי אהדדי דלא שכיחי כולי האי קתני להו בהדי הדדי והדר קתני חצר אע\"ג דאיפכא מצינן למימר דתנא דרך כניסה ולחצר נכנס האדם תחלה דרך הפתח ומן החצר לבית ומן הבית למוקצה שאחריו: \n",
                "<b>ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין. </b>זו הבבא בקצת ספרים ליתא וכן היא חסרה בתלמוד וגם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אבל בירושלמי איתא וכן ברב האלפסי ז\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל הא דקא מיהדר למיתני הא י\"ל דלמיסתם הלכתא כר\"מ דפליג בהדי ר' יהודה דשרי כל שהוא ר\"ל אפי' ביותר מבית סאתים דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל נמי מתוך פירושו נראה דגריס לה. אלא שיש להסתפק דשמא לא הוה גריס לה ברישא והתימה מרש\"ל ומהרב ר' בצלאל ז\"ל שלא הגיהוה וגם לא דברו בה כלל ועיקר: \n"
            ],
            [
                "<b>ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתם. </b>גרסי' לשון רבים דקאי אפסין. ובגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים ור' יוחנן כאן ולא ס\"ל ור' אלעזר כאן וס\"ל. ובגמ' רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן דתניא יתר על כן א\"ר יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי ר\"ה עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע א\"ל אין מערבין ר\"ה בכך קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן ומשני דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם דאיכא שתי מחיצות מעלייתא הכא ליכא שתי מחיצות מעלייתא דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות שיש שתי אמות היכר היקף דופן לכל רוח התם ליכא שם ד' מחיצות וכתבו תוס' ז\"ל דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא וכו' ה\"מ לשנויי דרבנן לא פליגי על ר' יהודה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו ליה ע\"כ: \n",
                "<b>אחד בור וכו'. </b>ואית דגרסי אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובגמ' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"י בן בבא ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר' יהודה בן בבא ה\"א דרבים ואפי' מכונסין והאי דקתני באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אפי' באר היחיד שרי קאמר איהו דאפי' לבאר דוקא דרבים קמ\"ל באר מים חיים ואי אשמועי' באר מים חיים ה\"א ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד קמ\"ל הלכה כריב\"ב. וכתבו תוס' ז\"ל והאי דנקט באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא וא\"ת א\"כ הל\"ל בור הרבים וע\"כ באר היחיד לא דליכא למימר דאתי למעוטי בור היחיד דוקא דא\"כ היינו ר' עקיבא וי\"ל דאורחא דמילתא למיתני מענין שממעט דהיינו באר היחיד אי נמי הא דקאמרי' דרבים אפי' מכונסים לאו אר' יהודה בן בבא קאי אלא אשמואל. עוד כתבו ז\"ל ל\"ש דרבים וכו' יכול להיות דהוי כר יהודה בן בבא והאי דנקט ר\"י ב\"ב באר הרבים היינו לאפוקי בור הרבים ע\"כ. אבל ברב אלפס ז\"ל כתוב ה\"א ל\"ש דרבים ל\"ש דיחיד כדר\"ע קמ\"ל דהלכה כריב\"ב: \n",
                "<b>ולשאר עושין חגורה. </b>פי' רש\"י ז\"ל היקף של חבלים ותוס' ז\"ל פירשו חגורה פי' מחיצה וכן פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>ועוד א\"ר יהודה בן בבא. </b>גמ' מאי תנא דקתני ועוד אילימא משום דתנא ליה חדא לחומרא וקתני אחריתא וכו' כדפי' רעז\"ל משום הכי קתני ועוד הא ר' יהודה דתנא ליה חדא לחומרא דאמר עד בית סאתים אין טפי לא והדר תנא אחריתי יסלקנה לצדדין ולא תני ועוד. התם הא אפסקוה רבנן דקתני אמרו לו לא אמרו בית סאתים וכו' הכא לא אפסקוה וכל היכא דאנסקוה לא קתני ועוד והא ר' אליעזר דסוכה דתנן התם פ' שני ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה ועוד א\"ר אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון אלמא משום דרישא וסיפא בסעודה דסוכה ובחשבונן איירי תנא ועוד אע\"ג דאפסקוה וש\"מ הא דלא תנא בדר' יהודה ועוד משום דלא דמי הוא דלאו בחדא מילתא היא דרישא איירי במדת היקף וסיפא איירי בבטול מחיצות וא\"כ בדר' יהודה בן בבא למה לי דתנא ליה ומשני התם במילתיה הוא דאפסקוה דלא אהדרי ליה רבנן לר' אליעזר אלא בסעודות הכא במילתא אחריתי אפסקוה דר' יהודה במתני' לא איירי אלא בפסי ביראות בית סאתים ואהדרי רבנן בגנה וקרפף ודיר וסהר ולעולם טעמיה משום הפסקה ולר' יהודה בן בבא דלא אפסקוה תנא ועוד. וכתבו תוס' ז\"ל אילימא משום דתנא חדא לחומרא פי' שייך למיתני ועוד אע\"ג דלא הוו מענין אחד אבל הא פשיטא ליה דשייך למיתני ועוד היכא דהוו תרווייהו מענין אחד אע\"ג דלא הוו תרווייהו לחומרא כמו בסוכה ובפ\"ד דמגלה. ועי' מה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל פ\"ג דמגלה. ועוד כתבו ז\"ל הכא במילתא אחריתי אפסקוה תימא דבפ' המביא כדי יין קתני ועוד ואע\"ג דאפסיק במילתא אחריתי דקתני ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו ומגבב מן החצר ומדליק וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק וקתני בתר הכי אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ומפסיק בבבא שלימה וקתני בתר הכי ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה וכו' ומיהו רש\"י ז\"ל מהפך שם המשנה והגמ' אך לר\"ת שאומר אין צריך להפך דמילתא דאור קמסיים ואזיל התם גבי הדדי קשה וי\"ל דהתם הוו תרי קולי ושייך למיתני ועוד אע\"ג דמפסיק במילתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ואלים למימר ועוד ע\"כ: \n",
                "<b>הגנה והקרפף שהן שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. </b>ובגמ' ילפינן לה מחצר המשכן והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ולילף מהר הבית ועזרת נשים שהיה קל\"ה ועזרת ישראל היה קפ\"ז וי\"ל דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן לה א\"נ העזרה חשיבא מוקפת לדירה שהיו שומרים בה כל הלילה ע\"כ והאריכו ז\"ל בפי' מתניתין ולא ראיתי להאריך. ורבינו עובדיה ז\"ל שכתב שומרה דאע\"ג דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא הוא לשון רש\"י ז\"ל ועיין עליו שם בתוס': [*)כאן שייך ד\"ה ר' יהודה כו' מ\"ש המחבר לקמן. אמנם בכ\"י מצאנו ד\"ה בור קודם ד\"ה ר' יהודה כו'.] \n",
                "<b>בור ושיח ומערה. </b>פי' או בור או שיח או מערה וכן מפורש בהרמב\"ם ז\"ל ובפי' הרי\"ך ז\"ל שאעתיק בסמוך בס\"ד: \n",
                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ובלבד שתהא שבעים ושירים על ע' ושירים וכו' עד ומאי בינייהו אמרינן וכו' כצ\"ל: \n",
                "עוד באותו הלשון בחצר המשכן כתוב ביה ארך החצר מאה באמה וכו' אמר המלקט אסמכתא בעלמא הוא דבגמ' בעי פשטיה דקרא במאי כתיב: \n",
                "עוד בלשונו ז\"ל. ד' חתיכות של עשר ושים וכו' אמר המלקט צריך להיות של עשר על עשר ושים וכו': \n",
                "עוד בלשונו ז\"ל. צ\"ל טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים על ששים טפחים וכו'. אמר המלקט לשון רבינו יהונתן הכהן ז\"ל טול עשר על עשר הנותרים שהן ק' אמות ועשה אותן רצועות של שני טפחים הרי שלשה רצועות אורך כל אחת ק' אמות שהן שלש מאות אמה תן שבעים לכל רוח הרי שבעים אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים אלא שהקרנות פגומין שני טפחים על שני טפחים ונשארים לך עשרים אמות מן השלש מאות אמה טול מהם אמה ושני טפחים שהן שמנה טפחים להשלים פגימת הקרנות נשארו בידך י\"ט אמות פחות שליש שהן י\"ח אמות וד' טפחים עכ\"ל ז\"ל והכל עולה לחשבון אחד אלא שר\"ע ז\"ל תפס לשון רש\"י ז\"ל. ופשוט הוא דקאי מלת ששים טפחים דקאמר רש\"י ז\"ל אכל רצועה ורצועה וה\"ר יהונתן ז\"ל תפס חשבון כל הרצועות יחד שהן ק' אמות: \n",
                "עוד בלשונו של ר\"ע ז\"ל. רצועה של רפ\"ג אמות. אמר המלקט כך הגיה רש\"ל ורבינו בצלאל ז\"ל בתלמוד שלהם אבל בדפוס כתוב בפי' רש\"י ז\"ל רפ\"ח אמות אורך וכו' וכן מצאתי ג\"כ בכ\"י לשון רש\"י ז\"ל ומ\"מ נראה לע\"ד שאינו אלא רפ\"ג אמות וגם פחות קרוב לשליש אמה דהיינו שני טפחים ולא חש רש\"י ז\"ל לדקדק בכך. ובספר תוי\"ט פי' חשבון דברי רש\"י ז\"ל שהעתיקם ר\"ע ז\"ל באורך ע\"ש גם האריך לבאר פי' הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ. ועיין ג\"כ בספר לבוש החור שם סי' שנ\"ח: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר אפי' אין בה וכו'. </b>ירושלמי מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן במסכת יום טוב פ' המביא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה וכא הוא אומר הכין א\"ר מנא כבית דירה עביד לה ר' יהודה ע\"כ. ופי' הר\"י הכהן ז\"ל ור' יהודה פליג ואמר דסגי אם יש בה בור או שיח להתקבץ בהם גשמים שנראה שלצורך אדם הוקפה ובור ושיח אחד הן אלא שבור בחפירה ושיח בבנין כדאמרי' בבור ודות אי נטי האחד מרובע והשני עגול: או מערה להסתופף תחתיה מפני החמה ולהתענג בה אבל אם אין בה זו או זו אסור לטלטל בכולה ע\"כ: \n",
                "<b>ובלבד שתהא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. </b>איכא בין ת\"ק לר\"ע דבר מועט כדפי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' ז\"ל דהמ\"ל אריך וקטין איכא בינייהו דר' עקיבא אמר בהדיא ע' אמה על ע' אמה ובאמרו לו לא קאמר ומסתמא לא פליגי אר' יהודה בהא דאית ליה לעיל אפי' אריך וקטין ועוד דילמא בעי בור ושיח ומערה. ומיהו י\"ל דמשני שפיר ומ\"מ נראה כפי' ר\"ח ז\"ל דהיינו ת\"ק דפריך בגמ' הוא ר' יהודה בן בבא פי' כיון דר' יהודה בן בבא איירי בע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים מה הוצרך ר' עקיבא תו לשנות ובלבד שיהא בה וכו' ומשני איכא בינייהו דבר מועט דלר' עקיבא לית ליה ולר' יהודה בן בבא אית ליה והא דקתני בסמוך בברייתא ר' יהודה אומר דבר מועט יש לו ולא נתנו בו חכמים שיעור משמע דלית ליה דבר מועט ומשמע דכולהו איירי בענין אחד אדר' עקיבא. י\"ל דהאי לא נתנו בו חכמים שיעור היינו שלא חשו לצמצם ולעולם אית ליה דכולהו תנאי שהוזכרו לפני ר\"ע נראה דאית להו דבר מועט עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל וכן נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל דהיינו ת\"ק דקאמר בגמ' הוא ריב\"ב ע\"ש. ועוד כתבו תוס' ז\"ל והא דלא חשיב ליה להאי מועט בכיצד מעברון דקתני גבי שלשה כפרים אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש לא חש לצמצם א\"נ אתיא כר' עקיבא דלית ליה דבר מועט ע\"כ: \n",
                "<b>ר' אלעזר אומר </b>בלי יו\"ד צריך להיות: \n",
                "<b>אם היה ארכה וכו'. </b>ובגמ' רמי והתניא ר' אלעזר אומר אם היה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הא כשנים ברחבה מטלטלין. ומשני אמר רב ביבי בר אביי כי תנן נמי מתני' פי שנים ברחבה ופרכינן א\"ה היינו ר' יוסי דאמר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין ומשני איכא בינייהו רבועא דרבעוה רבנן רבי אלעזר סבר עיקרה ארכה פי שנים ברחבה כדכתיב בחצר המשכן ומיהו אי מרבעא לא מיתשרא בהכי כדקתני אם היה ארכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין הא בציר מהכי דהיינו פי שנים מטלטלין ור' יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחלה אורויי מורינן הכי ומיהו אפי' ארכה כשנים ברחבה שריא ומדקאמר אפי' מכלל דמעיקרא לאו הכי הוא. ותוספות ז\"ל פירשו בשם ר\"ח ז\"ל דרבועה דרבעוה רבנן היינו רבנן דסוף פרק מי שהוציאוהו דפליגי אר' חנינא בן אנטיגנוס דלר' אלעזר אי ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' באלכסון אין מטלטלין דסבירא ליה כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בעינן תחום שבת עגולות ולא מרובעות ולר' יוסי משח ליה ברבוע דס\"ל כרבנן דאמרי מרובעות הלכך אם היה ארכה פי שנים ברחבה כחצר המשכן מטלטלין בתוכה ואם יתר על זה אין מטלטלין בתוכה ור' יוסי לטפויי היתרא קאתי וקאמר דמטלטלין ע\"כ. וכן פי' רב אלפס ז\"ל. ועוד כתבו תוס' ז\"ל והא תניא ר' אלעזר אומר וה\"ה דה\"מ למפרך דא\"כ היינו ר' עקיבא אלא דניחא ליה למפרך דר' אלעזר אדר' אלעזר ע\"כ: \n",
                "<b>ר' יוסי אומר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין. </b>גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוסי דלא בעי מרובעת ואמר שמואל הלכה כר' עקיבא דלא בעי מוקפת לדירה והנך תרתי שמעתתא דשמואל לקולא וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר' יוסי ה\"א דשמואל דירה בעי כר' יהודה בן בבא ובארכה יתר על רחבה כר' יוסי ס\"ל קמ\"ל הלכה כר' עקיבא ואי אשמעי' הלכה כר\"ע ה\"א ארוך וקטין לא דהא ר' עקיבא מרובע בעי קמ\"ל הלכה כר' יוסי: \n"
            ],
            [
                "<b>א\"ר אלעאי שמעתי וכו'. </b>מתני' דלא כחנניא דתניא חנניא אומר ואפי' היא ארבעים סאה כאיסטרטיא של מלך ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ויהי ישעיהו לא יצא אל חצר התיכונה פי' רחבה שאחורי הפלטין של המלך חזקיהו כתי' עיר וקרינן חצר מכאן לאיסטרטיא של מלך שהיו כעיירות בינונית במאי קמפלגי מ\"ם עיירות בינוניות הויין בית כור ומ\"ס ארבעים סאה הוויין: \n",
                "<b>ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו אבל להם מותר. </b>בגמ' פריך והתנן לקמן בפ' הדר ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם אמר רב ששת לא קשיא מתני' ר' אליעזר כדקאמר ר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר וההיא דהתם רבנן היא ע\"כ וכן נראה שהרגיש ותירץ בירושלמי עיין שם. ובהא פליגי דר' אליעזר ס\"ל מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ולרבנן אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי אבל אם פירש בהדיא כל רשות שיש לי בביתי ובחצרי מבוטלת לכם מודו רבנן שהכל מבוטל ואפי' הכי ביתו אסור לו להוציא לחצר דלא הוי כאורח לגמרי. וחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב לדברי ר' אליעזר נמי אם בטל לאחד מהם בטל לכילהו אבל לרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד. והתם בפ' הדר (עירובין דף ס\"ח) מסיק רב אשי דרב ושמואל דהתם בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קמיפליגי ופי' הרמב\"ם ז\"ל ואמרו אבל להם מותר כשבטל רשותו להם סתם וחכמים סוברין כי אפי' בטל רשותו להם סתם אסור להשתמש בביתו אא\"כ פירש להם שבטל להם רשות ביתו ר\"ל רשותו בחצר והוא החצר שלפני הדיורין שאינו מקורה ע\"כ: \n",
                "<b>וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין בפסח. </b>ירושלמי הוינן סברין מימר בערקבנין אשכח תני על כולהון נראה שרוצה לומר היינו סבירין לומר דלא קאי ובקשתי לי חבר ולא מצאתי רק אסיפא דהיינו ערקבנין לפקח אשכח תני דעל שלשתן לא מצא חבר ולפי זה הוא כמו וכו': \n",
                "<b>ובקשתי לי חבר ולא מצאתי. </b>היינו דוקא בתלמידיו דתניא בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ט) עד שבאתי אצל ר' אליעזר בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר' אליעזר קאמר תוס' ז\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל. היה נראה שצריך להיות ובטל רשותו שבחצר ולא בטל ביתו וכו' אכן עם מה שכתבתי פי' הרמב\"ם ז\"ל אין טעות ור\"ל ובטל רשותו סתם ולא בטל ביתו ר\"ל חצרו דו\"ק: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>בכל מערבין ומשתתפין וכו'. </b>ומצאתי כתוב בספר שארית יוסף שחבר החכם השלם ה\"ר יוסף בן וירגא ז\"ל וז\"ל ראיתי תשובה לגאון ובה הקשה על מה ששנינו בכל מערבין וכו' והכל נלקח וכו' והנודר וכו' למה לא סדרם רבי במקומן כי מה דין מעשר ונדרים גבי עירוב ולמה עקרן ממקומן הטבעי כדי להביאם בשביל התיחסות מה ותירץ שרבי כשסדר המשנה פעמים מצא דברים סדורין ובאין ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו איש על מקומו ואותם שסידרו כבר ע\"י הראשונים לא נראה לו לשנות הסדר וזה מטעם שחייב אדם לומר בלשון רבו ומשנה זו מעירוב כן מצאה והראשונים לא היו שונים כסדר המסכתות אבל היו מחברין דברים הדומין באיזה דמיון ולא תקשה להם למה עשו כך כי הם היו שונין באותו סגנון לפי שהיה מועיל להם שלא לשכחם כדמיון הדברים אוחזין זה לזה ויזכרו עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וטעמא דאין מערבין במים ומלח משום דטעמא דעירובא דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו בני החצר כדי מזונותיהן בבית אחד נעשו כולן כאילו דרים בתוכו ונמצאו כולם רשות אחת וכן בעירובי תחומין נעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל: ירושלמי א\"ר אחא דר' אליעזר היא דתנינן לקמן פ\"ז בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר\"א א\"ר יוסי דברי הכל היא מערבין בחצרות ומשתתפין בין בחצרות מן בתחומין (צ\"ע) מתני' דר\"מ דתני כל דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא מערבין בו עם הפת אין מערבין בו השום והבצלים על דעתיה דר\"מ אין מערבין בהן. תנינן תרין כללין ולא דמיין חד לחד בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח בין בדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא רישא בין ר' ישמעאל בין ר' עקיבא סיפא כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל וכו' ע\"כ. עוד שם בירושלמי והביאו ספר הרוקח בסי' קצ\"ב ז\"ל חוץ מן המים ומן המלח ירושלמי לפי שהוא מין קללה ואין הגוף ניזון הימנה והטעם במדרש ויכולו בפסוק וה' המטיר על סדום ע\"כ: \n",
                "<b>חוץ מן המים ומן המלח. </b>אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והכא הא איכא נמי כמהין ופטריות וגודגדניות שהוקשו לזרע וכפניות ותבלין ופולין יבשין ועדשים וחטין ושעורים מהרא\"ש ז\"ל. גמרא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ וכו' ר' אלעזר ורי יוסי ברבי חנינא חד מתני' אעירוב וחד מתני' אמעשר האי לא שנו דבעינן למימר השתא חד מתני אעירוב לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו הוא דאין מערבין אבל במלח ומים המעורבין מזון הוא לטבל פתו בו ומערבין וכתבו תוס' ז\"ל בסמוך מוקי כשנותן לתוכן שמן וקשיא דתיפוק ליה משום שמן כדפריך לקמן אמעשר והכא לא שייך שנויא דהתם. וי\"ל דהכא איצטריך דאע\"ג דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות ע\"כ. וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלת בפני עצמו היא דאין ניקחין בכסף מעשר אבל מים ומלח מעורבין יחד ניקחין בכסף מעשר מאן דמתני אמעשר כ\"ש אעירוב כדפי' תוס' ז\"ל דדבר שאין צריך תקון אם ניקח בכסף מעשר כ\"ש דמערבין בו ומאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא משום דפירא בעינן כדילפי' לה מכלל ופרט ולמאן דמתני אמעשר מוקמינן לה בגמ' דהיינו דוקא כשנתן לתוכן שמן אז נקחין ופריך לה אביי ותיפוק ליה משום שמן ומשני לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה דבשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכה\"ג שרי וכדתניא בברייתא בגמ': \n",
                "<b>הנודר מן המזון וכו'. </b>ובירושלמי ומנין שכל הדברים קרויין מזון רב אחא בר עולא אמר ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון מה ת\"ל מזון אלא מכאן שכל הדברים קרוין מזון ע\"כ. ואיתא נמי שם ר\"פ הנודר מן המבושל ובפ\"ג מינין: \n",
                "וכתוב בתשובת מהר\"י קולין שרש צ\"ט וז\"ל ונחזיר לעיקר התירוץ שתירצת דלהכי לא קתני הנודר מן הבשר אסור בכל בשר וכו' דא\"כ ה\"א התירא דדגים דומיא דאיסורא דכל בשר וכי היכי דאיסור דכל בשר הוא בכל מקום ה\"נ התירא דדגים ואינו כן ומתוך תירוץ זה חילק הרמב\"ם בין עופות לדגים לפי דבריך. וקשיא לי חדא דלמה לא יוכל התנא לשנות אסור בכל מיני בשר דמשמע בכל ענין חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו אסור בכל אדרבה לפו הנראה לע\"ד כשהוא שונה מותר בדגים וכו' טפי משמע בכל ענין מבשנותו אסור בכל בשר חוץ מבשר דגים וכו' דאז לא היה מחליט ההיתר של דגים כולי האי אלא דהוה אומר דבשר דגים וחגבים יוצאים מכלל שאר כל בשר שהוא אסור בכל ענין. אבל דגים וחגבים אינם אסורין בכל ענין. אבל השתא דקתני מותר קא פסיק ותני בכל ענין. ועוד דמה תאמר בפרק בכל מערבין דקתני בסגנון הזה לא פחות ולא יותר דתנן התם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר במים ומלח עד כאן לשון המשנה. והתם נמי איכא למידק מאי טעמא לא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ מן המים ומן המלח דלהוי דומיא דסגנון דרישא דהתם לא שייך לשנויי כדשנית הכא דפשיטא דהתירא דמים ומלח בכל ענין דהא לא זייני כלל ומשום כך אין מערבין ומשתתפין בהן כדפי' שם רש\"י ז\"ל. ואין לומר דהתם נמי לא בעא למיתני הכי דא\"כ הוה משמע בכל ענין מותר במים ומלח דומיא דאיסור דשאר מילי ונימא דמים עם מלח אסירי על הנודר מן המזון חדא דלכאורה הכי הוא דהנודר מן המזון מותר אפי' במים עם מלח דאע\"ג דלענין עירוב איקרי מזון כשהם מעורבין התם היינו טעמא דרגילות לטבל בהן פתם ושפיר מיחזי כקבוע שם דירתו כיון שנתן שם דבר הראוי לאכול עם הפת ואע\"ג דמצד עצמו לא חזי למידי אבל לענין נדר הדעת מכרעת שהיה מותר דהא לא זייני מצד עצמו כלל ואפי' מעורבין יחד ועוד ק\"ק לפי דבריך וכו' ע\"ש עוד ועיין ג\"כ שם בשרש קע\"ז: \n",
                "<b>מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. </b>ואיתא בפוסקים ומערבין לגדול ביום הכפורים אע\"פ שהוא אסור לאכול מפני שהוא חייב להתענות ע\"כ וכמו שאכתוב מן הברייתא בס\"ד: ומתני' דלא כב\"ש דתניא בש\"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובה\"א מערבין אמרו להן ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב\"ש סברי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום ומוקמי' בגמ' להא מתניתא דשמעת מינה מיהא שהיו ב\"ש מודים בעירוב דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב\"ש לא היו מודין בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. ואיכא בגמ' ברייתא אחרת דלא אתיא אלא כחנניא אליבא דב\"ש: \n",
                "<b>סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. </b>בירושלמי משמע קצת דגריס סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס מעתה אפי' בין הקברות ראוי הוא לעבור על שבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח ולתחוב בכוש ובקיסם ולאכול ע\"כ וצ\"ע. אחר זמן רב מצאתי שהגיה כן ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתב ברוב הספרים (מצאתי הגי') אף בחולין לכהן בבית הפרס ובקצת ספרים מצאתי (הגי') סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. ונ\"ל שיש כאן ט\"ס כי לפי הספרים דגרסי אף הכל מדברי סומכוס הוא וה\"ק כמו שמערבין לישראל בתרומה כך מערבין אף לכהן בחולין בבית הפרס ודוקא בחולין ולא בתרומה כי התרומה כיון שנכנס לבית הפרס נטמאה ואסורה באכילה אבל בחולין אע\"פ שאין הכהן רשאי ליכנס לשם מ\"מ כיון שלא נאסרו החולין לשם אפשר לנפח ולילך לשם ודוק וכן היא הגי' בתלמוד ירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל סומכוס אומר בחולין דמידי דחזי ליה בעינן וכו' עד סוף. אמר המלקט דסומכוס סבר כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והקשו תוס' ז\"ל מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פ' מי שהחשיך ותרצו ז\"ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרי' התם והאי הוי לצורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת: \n",
                "<b>ולכהן בבית הפרס וכו'. </b>ביד בפ\"ו הל' עירובין הי\"ז ופי' מערבין לכהן בתרומה ומניחו במקום שנחרש בו קבר וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל דמיירי בתרומה שלא הוכשרה אם היא תרומת פירות או תרומת דגן שנילושה במי פירות ואינה יכולה לקבל טומאה ואע\"ג דבעינן דוכתא דליהוי איהו מצי למיזל ולמישקליה ולמיכליה התם וקני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שכב שם בבית הפרס אפ\"ה שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר לכהן ליכנס וכו' כדפי' רעז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל ובמצוה רבה אפי' בלא נפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמרי' בע\"ז ובפ' מי שהוציאוהו וכו' והא דאמרינן בפסחים אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם כיון דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמילתא היא לערב לדבר מצוה כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין ע\"כ: \n",
                "<b>אפי' בבית הקברות. </b>ס\"א בין הקברות: \n",
                "<b>מפני שיכול לילך לחוץ. </b>כך צ\"ל. וברב האלפסי ז\"ל הלשון כך מכני שיכול לצאת לחוץ ולאכול. ואית דגרסי במקום ולאכול ולוכל גם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בנכ\"י וירוש' והרא\"ש שיכול לחוץ ולאכול והוא פועל ומקור מלשון חציצה לחוץ בחולם כמו לרוס את הסולת ע\"כ. אבל ברוב המקומות כך הלשון מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע\"ג דחזי לישראל משום דהוי במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת\"ק דלא הוי עירוב ולאו משום דס\"ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בסוף הסוגיא. וה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות וכו' רבנן ס\"ל דאין מניחין ערובי תחומין לכהן בבית הקברות ואפי' יהיה חולין לפי שאינו יכיל ליכנס לשם אלא ע\"י שידה תיבה ומגדל וס\"ל דאהל זרוק לאו שמיה אהל כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים וכיון שאין בין הטומאה והשידה והתיבה והמגדל פותח טפח מקריא טומאה רצוצה ובוקעת עד לרקיע ור' יהודה פליג ואמר דמערבין בבית הקברות דס\"ל אהל אע\"פ שהוא זרוק שמיה אהל ואינה בוקעת ומגינה בפני הטומאה וא\"ת היאך יקחנה מעל הקבר שאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר מתרץ בגמ' שיכול להביא בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואינם יכולין להביא אצלו טומאה כיון שאין ברחבן טפח ואפי' יהיה לו רוחב טפח מצד אחד אם יהפכנו לאותו הצד שהוא פחות מטפח אינו מביא את הטומאה לכהן האוחז אותו בידו עכ\"ל ז\"ל והרשב\"א ז\"ל הוא לבדו פסק הלכה כר' יהודה מפני שמקיל בעירוב אבל כל הפוסקים חלקו עליו דהלכה כחכמים: \n"
            ],
            [
                "<b>מערבין בדמאי וכו'. </b>ובגמ' דמאי הא לא חזי ליה מגו דאי בטי מפקיר לנכסיה וכו' וכתבו תוס' ז\"ל נראה דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע\"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים וא\"ת ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפי' לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי וי\"ל דמשמע ליה מתני' אפי' ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' מיירי בכל ענין ואי אפריש מיניה תרומה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב ע\"כ ובירושלמי ר' יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב\"ש דתנינן פ' לולב הגזול ושל דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין ושל מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר: \n",
                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה. </b>כך צ\"ל. מצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל במקום זה לא נצרך להזכיר תרומה שהרי אמר לעיל דאפי' לישראל מערבין בתרומה אבל בפסחים פ' שני גרסי' והכהנים בחלה ובתרומה משום דשם איצטריך לאשמועי' אך בס\"א גרסי' גם כאן ובתרומה עב\"ל ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>נתנו באילן וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים וכו' מוקים לה בגמ' כגון שנתכוין לשבות בר\"ה והניח עירובו בראש אילן הנוטה חוץ לד' אמות ששבת בהן ויוצא הרבה חוץ לד' אמות וקמ\"ל מתני שאם מה שיוצא מן האילן חוץ לד' אמוח הוא פחות מעשרה טפחים עירובו עירוב דהוא ועירובו חשבינן ליה במקום אחד שהרי יש כח ברוח לזקפו לתוך ד' אמות ששבת בהן שדרך הענפים שיהיה רכין בראשן עד עשרה טפחים אבל אם מה שיוצא חוץ לד' אמות הוי יותר מעשרה טפחים אין כח ברוח להביאו תוך (ד') אמותיו מפני שהוא חזק וקשה ואינו מצוי שיזקוף ברוח מצויה והוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הויא אבל בפחות מעשרה טפחים עירובי עירוב אע\"ג דאינו יכול ליטול מן האילן דהא קא משתמש במחובר דמתני' ר' היא דס\"ל דבכל דבר שאינו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אבל אם היה האילן זקוף כולו כשאר כל האילנות ליכא לאפלוגי בין למעלה מעשרה ללמטה מעשרה דהא קיימא לן הנותן את עירובו יש לו ד' אמות והוא ועירובו במקום אחד הוא דהא רשותו עולה עד לרקיע לענין זה עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי בפ' הישן וגם בפירקין רמי עלה דתמן תנינן כשרה ואין עולין לה בי\"ט והכא את אמר עירובו עירוב ומותר לטלטלו ומסיק דמתני' ר\"ש בן אלעזר היא דאמר מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת היא צדדי בהמה היא צדדי אילן אבל בגמ' דילן אהא נמי משני דלא חיישי' לשימוש אילן דהא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא אכפת לן: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל היה צריך להגיה אפילו גבוה ק' אמה הואיל ואין למטה רוחב ד' לאו רשות היחיד הוא ואע\"ג דלמעלה רחב ד' דהא עירוב ע\"ג מקום ד' בעינן כשהוא למעלה מעשרה: \n",
                "<b>תלוש ונעוץ וכו' </b>אבל מחובר לא הוי עירוב ולאו משום דאי בעי למשקליה משתמש באילן דהא מתני' רבי היא אלא משום גזירה דשמא יקטום כי שקיל ליה לעירוב ואפי' רבי מודה בהא דלאו שבות הוא אלא מלאכה גמורה דמיחייב משום קוצר כדאמרינן זימר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אבל אילן קשה הוא ואי בבין השמשות יעלה לא חיישי' שמא יתלוש והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל בשמא יקטום הוא פי' רש\"י ז\"ל ולשון שני היא להרמב\"ם ז\"ל. ורב חסדא אוקי דמתני' רישא רבי וסיפא רבנן דס\"ל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ולהכי דוקא תלוש ונעוץ אבל מחובר לא הוי עירוב משום דכי שקיל ליה אי בעי למשקליה משתמש באילן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קונטס הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים וקונטס וקונדס הכל שוה ע\"כ. אלא ששם פ' ששי דהלכות עירובין כתב קונדס בדלת אכן שם בהשגות הראב\"ד ז\"ל משמע דמחלק בין קונטס בטית לקונדס בדלת וז\"ל אנן קונטס תנן והיא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה וכו' ע\"ש: \n",
                "<b>נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח. </b>כך צ\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל נתנו במגדל וכו' כלומר ונתכוין לשבות במגדל א\"נ דקאי ברה\"י א\"נ אפי' קאי ברה\"ר ונתכוין לשבות למטה הא אמרי' הנותן עירובו יש לו ד' אמות והוא ועירובו במקום אחד הוא ואם לא היה נאבד המפתח היה עירוב אע\"ג דנתכוין לשבות למטה ע\"כ. ובגמ' אוקימו רב ושמואל להאי מגדל בשל לבנים ר\"מ היא דאמר ביו\"ט פ' המביא אף פוחת לכתחלה ונוטל דמתני' נמי ביו\"ט מיירי ובאוירא דליבני שאין שם שום טיט רק לבנים סדורות זו על זו וכדפי' התם ר\"ע ז\"ל. ורבה ורב יוסף אוקמוה במגדל של עץ ובהא קמיפלגי דמ\"ס כלי הוא ואין בנין ואין סתירה בכלים ואי בעי סתר ליה ומ\"ס אהל הוא. ואביי ורבא אוקמוהו במגדל של עץ וכגון שהמנעל קשור וכו' כדפי ר\"ע ז\"ל דר' אליעזר ס\"ל כר' נחמיה דס\"ל בפ' כל הכלים דאפי' טלית אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. וכתבו תוס' ז\"ל ולא בעי לאוקמי בפלוגתא דאין בנין בכלים משום דפלוגתא דב\"ש וב\"ה היא בפ\"ג דביצה ע\"כ גם בירושלמי שקלי וטרי בהא מילתא והכי איתא התם הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול הימנה גרוגרות ע\"כ ואיכא התם מאן דמוקי לה כר' אליעזר בן יעקב דאמר בפט\"ו דשבת קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא והיא קשירה היא נעילה ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>נתגלגל חוץ לתחום וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה. אמר המלקט כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל שאם לא היה חוץ לתחום אלא אמה אחת או שתים לא הוה מיקרי חוץ לתחום שהרי בתוך תחומו הוא עדיין ול\"ד למי שיצא חוץ לתחום כו' ושם כתוב עוד אבל אי לא נתגלגל אלא שלש אמות מצי שקיל ליה דכל נותן עירוב תקנו לי' חכמים ד' אמות מלבד האלפים אמה לכאן ולכאן ע\"כ ור\"ע ז\"ל תפס דעת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
                "<b>נפל עליו גל. </b>והוא דבעי מרא וחצינא דהוי איסורא דאורייתא שמתחייב חטאת שאם היה יכול ליטלו משם מבלי שיצטרך לכלי חפירה אלא בידיו בלבד לטלטל צרורות העפר והאבנים שעליו הוי עירובו עירוב שהרי ליכא בטלטול דבר שאינו ראוי אלא איסור שבות וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות דמתני רבי היא: \n",
                "<b>אם ספק ר\"מ ור\"י אומרי' ה\"ז חמר גמל. </b>[כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לפרש דה\"ק הר\"ז חמר גמל כלומר כשם שהחמר והגמל אינו יכול לזוז מבין שניהם כך הוא אינו רשאי לזוז מבין ביתו ולעירובו ע\"כ] ס\"פ מי שהוציאוהו וכתב שם רש\"י ז\"ל בל\"א דמבעוד יום אינו עירוב דקתני במתני' דמשמע והרי הוא כבני עירו ר' יהודה היא דלר\"מ אפי' מבעוד יום הוי חמר גמל דלא עריב ותני לה בהדי סיפא משום דר' יהודה מודה בסיפא לר\"מ ע\"כ ועיין במה שכתבתי לקמן ס\"פ מי שהוציאוהו סי' י'. ותנא במתני' תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר\"מ כדפי' רעז\"ל ובגמ' פריך וסבר ר\"מ ספיקא לחומרא והתנן בפי שני דמסכת מקואות טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכן שני מקואות באחד יש מ' סאה וא' אין בו וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקא טמא בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים ושתה משקי' טמאי' והבא ראשו ורובו במים שאובין וכו' ספק טבל ספק לא טבל ספיקו טהור ורי יוסי מטמא וקיימא לן דסתם משנה ר\"מ וקאמר דספקו טהור ומשני קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ופריך וסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא והתנן לקמן בפרק ה' אם אינו יכול להבליעו בזו א\"ר דוסתאי בר' ינאי משום ר\"מ שמעתי שמקדרין בהרים ואי סלקא דעתך תחומין דאורייתא מי מקדרין והאמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ומשני לא קשיא הא דידיה הא דרביה ודיקא נמי דקתני משום ר' מאיר שמעתי פי' שמעתי ר' מאיר קאמר לה ואיכא למימר שמעתי ולי לא סבירא לי ש\"מ. ורמי בתר הכי דאורייתא אדאורייתא לר\"מ דתנן בפ\"ה דמסכת טהרות נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת ר\"מ מטהר דאמרי' אוקמייה אחזקתיה ואתמול חי הוי אלמא בספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא אזיל ר\"מ בתר חזקה ומתני' נמי ניזול בתר חזקה ומעיקרא כי אנחה התם טהורה הואי ואוקמוה למתני' רבה ורב יוסף דבשתי כיתי עדים (מיירי) אחת אומר' מבעו' יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי ור\"מ סבר כיון דאיכא כת דמפקעא לה מחזקתה לא מקילינן בספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה [הג\"ה משמע דס\"ל לרבה ורב יוסף דר\"מ ס\"ל דתחומין דאורייתא כר' עקיבא וכתירוצא דתריץ סתמא דתלמודא כדכתיבנא כן נראה לי אני העני המלקט:] אבל בנוגע באחד בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמי' ליה כל ליליא בחזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמאית רבא אמר גבי נגע באחד נמי אפי' יש שני כתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר\"מ מטהר ואפ\"ה לא תיקשי התם תרי חזקי נינהו לטהר ומש\"ה אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו הראשונה וכל הלילה חי הוי ועוד העמד נוגע על חזקתו הראשונה וטהור הוה. הכא במתני' חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא. והדר רמי דר' יוסי אדר' יוסי דבההיא ספק טבל ספק לא טבל הטומאה דרבנן ור' יוסי מטמא ומתני' קתני ר' יוסי אומר ספק עירוב כשר ואפי' תחומין דרבנן תיקשי ומשני שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל שבת קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן וליכא למיגזר בתחומין משום דלא ליתו לזלזולו בשאר ספיקות דמלאכת שבת דלא דמי מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי. ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה דידיה מחמיר אפי' בספיקות דרבנן ומתני' דרביה אבטולמוס הוה רבא אמר התם במקוה שלא נמדד וכולי' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקא לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקתו תחום ביתו ואימור לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן והתם אין לך לומר רק העמד טמא על חזקתו ומקוה לא עמד לעולם בחזקת כשרות: \n",
                "<b>ר' יוסי אומר ספק העירוב כשר. </b>גמרא תניא כיצד א\"ר יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעו\"י נטמאת ספק משחשכה נטמאת וכן בפירות ספק מבע\"י נדמעו ספק משחשכה נדמעו. פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני נדמעו פי' שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפי' לכהן וכן הסכימו התוס' ז\"ל ולא הוי כסתם דמוע שבתלמוד אז ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה כתבו תוס' ז\"ל כגון שהיו שתי צבורים לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל אין זה ספק עירוב כשר. ושקלא וטריא דכתיבנא איתיה נמי בקיצור בירושלמי: \n",
                "<b>ר' יוסי ור' ישמעאל. </b>צריך להגיה ור' שמעון: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל כחו דר' יוסי בר' יהודה מלות בר' יהודה טעות סופר וסתם ר' יוסי הוא ר' יוסי בר חלפתא: \n",
                "<b>א\"ר יוסי אבטולמוס העיד וכו' </b>כן דרך ר' יוסי לומר דדכותה אשכחן נמי בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ' א)\"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר אבל ברב האלפסי ז\"ל הלשון כך א\"ר יוסי העיד ר' זכריה בן אבטולס וכו'. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה העיד אבטולס וכו': \n"
            ],
            [
                "<b>אם באו עובדי כוכבים וכו' </b>\n",
                "<b>אם בא חכם וכו'. </b>לפי שדרך העולם לברוח מפני עו\"ג ומפני לסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקטה במתני'. ה\"ר יהונתן ז\"ל. ירושלמי דפירקין ודפ' האומר דקדושין א\"ר אלעזר מאן תנא אם באו אם לא באו ר\"מ דבעי תנאי כפול היידן ר\"מ חברייא אמרין ר\"מ דקדושין דתניא וכו' ר' יוסה אומר ר\"מ דעירובין דתנן לעיל בפירקין אם ספק ר\"מ ור' יהודה אומרים ה\"ז חמר גמל ר' יוסי ור' שמעון אומרים ספק העירוב כשר ע\"כ. תו גרסי' התם באו גוים מן המזרח עירובו למערב אית תנאי תנו במזרח מאן דמר במזרח באילן חכימיא מאן דמר במערב ברגיל: \n",
                "[בסוף פי' ר\"ע ז\"ל נראה שצריך לומר ואין הלכה כר' יהודה וטעמא דרבנן דסברי דזימנין וכו' וכבר אפשר לישבו בלא הג\"ה וק\"ל] ובגמ' כי אתא ר' יצחק תני איפכא פי' אייתי מתניתא בידיה דתנו איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובי למערב וכו' ולגבי גוים תנא דלההוא צד דליתו גוים ליקני ערובי קשיא גוים אגוים קשיא חכם אחכם גוים אגוים ל\"ק הא בגבאי המס ובורח מפניהם הא במרי דמתא צריך הוא לפייס או לצעוק. חכם אחכם נמי ל\"ק הא במותיב פירקי דעת האדם לילך ולשמוע הא דר' יצחק במיקרי שמע כלומר מלמד תינוקות. ונלע\"ד דהיינו נמי פירושא דהירושלמי דלעיל בסמוך: תו גרסי' בגמ' אמר רב הואיל ואשכחן מתניתא דתני איו דלא הכי הוא מתני' אינה עיקר פי' דמתני' קתני לר' יהודה היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרי' הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי היה ובדרבנן יש ברירה דתחומין אע\"פ שיש להם סמך מקראי דרבנן נינהו. וממתניתא דתני איו משמע דס\"ל לר' יהודה דאין ברירה אפי' בדרבנן דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות ולומר בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב וטעמא הוי משום דגלוי מילתא בעלמא הוא דההוא עירוב קנה דמיירי שבא חכם כבר קודם בין השמשות אבל זה אינו יודע להיכן בא או אם בא או לאו ואין זה סמך על ברירת ספק אלא קניה ודיאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית הערוב וקנה. אבל על שני דברים כאחד לומר אם בא מכאן ומכאן למקום שארצה אלך אינו יכול להתנות. ופרכינן אדרבא ליתא לדאיו דמתני' עיקר וההיא ברייתא היא ומשני לא ס\"ד לאפוקי ההיא דאיו דהא שמעי' ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני ומיחל ושותה ולאחד זמן יפריש התרומה והמעשר ואמרי' הוברר הדבר שזהו תרומה דברי ר\"מ ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין פי' רש\"י ז\"ל קס\"ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה עולא אמר ליתא לדאיו מקמי מתני' דבההיא ברייתא זוגי תנינו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אוסרין. ובגמ' רמי דר' יוסי אדר' יוסי ור\"ש אדר' שמעון ומשני לה ומסקינן דהתם ביין לאו מטעם ברירה פליגי אלא כדקתני טעמא בברייתא בהדיא א\"ל לר\"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלין למפרע אמר להן לכשיבקע נעיין בדבר לאוסרו כלומ' דלא חיישי' להכי דלא שכיח דאי בעי מסר ליה לשומר: \n"
            ],
            [
                "<b>ר' אליעזר אומר </b>י\"ט וכו' ביד פ\"ח דהלכות עירובין סי' ה' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תי\"ו: \n",
                "<b>עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי </b>גרסי' בבית וה\"נ גרסי' בסמוך: \n",
                "<b>מערב אדם שני עירובין </b>מוקמינן ליה בגמ' כגון במנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשת אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הלכך ביום ראשון אע\"פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירוב שבמזרח עד עירובו שבמערב אלפים הוא דהוה: \n",
                "<b>וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת. </b>ירושלמי כיני מתניתא או מערב לרוח אחת לשני ימים או אינו מערב כל עיקר מודה ר' אליעזר שאינו מערב חצי יום בדרום וחצי יום בצפון חצי יום בדרום וחצי יום בצפון לבני עירו א\"ל כשם שלא חלקת לנו יום אחד כך לא תחלוק לנו שני ימים ע\"כ: \n",
                "<b>כיצר יעשה </b>בפרקין דף ל\"ג: \n",
                "<b>בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
                "<b>ה\"ג מודים אתם שהן שתי קדושות. </b>וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל שהביא רעז\"ל וגם מן הברייתא דאיתא בגמ' משמע כן: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אליבא דרבנן דמספקא להו אי שתי קדושות הן או אחת צ\"ע אם הוא כבני עירו ויש לו אלפים אמה לכל רוח או דילמא כיון דמשום ספק הוא אין לו אלא אלפים אמה לבדן ואין לו לצאת כנגד אותו רוח שעירב אפי' אמה אחת. ולכאורה משמע דאין לו אלא אלפים אמה לבדן ונעשה חמר גמל ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה היא (בברייתא בגמ') דלר' יוסי ודאי שתי קדושות הן והרי הוא כבני עירו אע\"ג דאזיל לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות ור' יהודה ס\"ל דחמר וגמל הוא ואין לו אלא אלפים אמה אבל ממה נפשך בהנהו אלפים משתרי עכ\"ל ז\"ל: ועוד בסוף הברייתא תניא אמר להם ר\"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני א\"ל אבל. וכתבו תוס' ז\"ל לאו לגמרי מודו ליה לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל ע\"כ. ומסיים בברייתא אמרו לו לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת פי' אם לא עירב בין השמשות של עיו\"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מי\"ט לשבת אלמא קדושה אחת הן והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות אמר להן אבל והוא סבר התם משום הכנה שמכין מי\"ט לשבת ולאו משו' טעמא דחד יומא הוא: \n"
            ],
            [
                "<b>ולא הודו לו חכמים </b>גמ' מאן לא הודו אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ושני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי ור' יוסי אוסר. ופי' רש\"י ז\"ל ומודים חכמים ואע\"ג דפליגי עליה דר' אליעזר בשבת וי\"ט הכא מודו דשני י\"ט של ר\"ה שתי קדושות הן דחד מינייהו חול ומשום דלא ידעינן אי עברוה ב\"ד וקדשו ירחא ביום ל\"א וה\"ל ראשון חול או אם ביום שלשים נקבע והוי שני חול הוא דעבדי להו ור' יוסי אוסר דקסבר לאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום שלשים ספק ביום שלשים ואחד לחודיה איתקון אלא משום אף שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקון דתרוייהו קדישי והיינו דקתני בסיפא דברייתא א\"ל ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן דר' יוסי דהיינו ר' יהודה ס\"ל כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קדש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביום שלשים של שנה האחרת דאי שרית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למעבד ביה נמי קודם המנחה ויבאו עדים קודם המנחה ויהא קדש ונמצא שעשו מלאכה בי\"ט: \n"
            ],
            [
                "<b>ועוד א\"ר יהודה מתנה וכו' </b>\n",
                "<b>וכן ביצה וכו' </b>, פ\"ק דביצה דף ג' ומאי דקשה אמתני' מההיא דאין סוחטין את הפירות דבשבת ר\"פ חבית נכתב שם: \n",
                "<b>ולא הודו לו </b>ספ\"א דהלכות יום טוב: \n"
            ],
            [
                "<b>העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ר\"ה </b>כך מצאתי מוגה: \n",
                "<b>אם היום אם מחר </b>ולמחר הוא אומר אם היום אם אמש: ובגמ' תניא וכן היה ר' דוסא עושה בר\"ח של כל השנה שהוא ספק אם עברום ב\"ד ומוכחינן בגמ' מהאי מתניתא דבלהתנות פליגי דאי בלהזכיר של ר\"ח בראש השנה אמאי לא הודו לו להזכיר של ר\"ח בר\"ח הא לא סגי בלאו הכי אלא ודאי דבלהתנות אם היום אם למחר פליגי והאי דאיפליגו בתרתי בר\"ה ובר\"ח איצטריך דאי אשמועי' ר\"ה ה\"א בהא קאמרי רבנן דלא משום דאתי לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת אבל בשאר חדשים דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' דוסא אבל בהך אימא מודו להו לרבנן צריכא והדר פריך עליה מכח ברייתא דאשמעי' מינה דגם באדכורי ר\"ח בר\"ה פליגי דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ובערוך בערך חדש איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פי' שאין אומרי' ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה עד כאן בקיצור: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>מי שהוציאוהו וכו'. </b>ברמב\"ם פכ\"ז דהלכות שבת סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' ת\"ה. ואמרי' בגמ' עלה דהא מתני' אם זה שהוציאוהו גוים הוצרך לנקביו יכול לצאת חוץ לד\"א דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי' לאו דלא תסור ולא לאו גמור דהא קיימא לן המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק. ותחומין נמי דרבנן ואין בהן רק לאו דלא תסור ואמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על ולא גרע מהחזירוהו: \n",
                "<b>ואם פירות יצאו חוץ לתחום וחזרו </b>פלוגתא דתנאי היא דאיכא מאן דשרי אפי' חזרו במזיד משום דאנוסין היו ע\"י המוציאן ואית דאמרי דלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן לתוך התחום שוגגין. ומאן דשרי סבר כיון דאיכא חדא לטיבותא יאכלו או שוגג במקום שהן אם יש אדם שעירב לאותו הצד או מזיד במקומן ומאן דאסר סבר עד דאיכא תרתי להתירא שוגג ועד שיחזרו למקומן: \n",
                "<b>החזירוהו לתוך התחום וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ודוקא שהוציאוהו והחזירוהו בעל כרחו. אמר המלקט והא קמ\"ל דלא תימא מתני' לצדדין קתני וה\"ק מי שהוציאוהו גוים בין כשהוא עומד בחוץ בין שחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ומי שהיה חוץ לתחום והחזירוהו גוים בין שהיתה יציאתו ראשונה לדעת בין שלא לדעת אלא באונס הוי כאילו לא יצא אלא סיפא דמתני' ארישא מהדר: \n",
                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל אבל יצא לדעתו אע\"פ שהחזירוהו בעל כרחו או הוציאוהו בע\"כ וחזר לדעתו כך צ\"ל וכן הגיה הר\"ס ז\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל ורבותי פירשו משום דגזרינן דיר וסהר אטו בקעה וכו'. אמר המלקט כן פי' הרמב\"ם ז\"ל אכן מתוך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל משמע דפליגי נמי בעיר ואפשר דגם הרמב\"ם ז\"ל לא פליג בהא דודאי דקאי ג\"כ אעיר והראיה דאפילו בסוגית הגמרא אני רואה דלא נקטו בלישנייהו עיר דכדאמר רב הלכה כר\"ג בדיר וסהר וספינה לא הזכיר עיר אע\"ג דלשון המשנה מוכח דגם בעיר פליגי אלא מאי אית לך למימר לאו דוקא ה\"נ לפירוש הרמב\"ם ז\"ל לאו דוקא נקט דיר וסהר דה\"ה עיר: אח\"כ מצאתי שכתב כן בהדיא רש\"י ז\"ל לקמן בפירקין דף מ\"ז ע\"ב וז\"ל ופסקינן לעיל אמר רב הלכה כר' גמליאל בדיר וסהר וספינה וה\"ה לעיר שיש לה מחיצות ע\"כ ומוכרח הוא מן הסוגיא אשר שם: וקרוב לזה בקיצור כתוב ג\"כ בתוס' יו\"ט ומ\"מ גם הפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל דכיון דלא שבת באויר מחיצות וכו' אתמר בגמ' בלשון דלמא וכמו שכתוב בתויו\"ט: \n",
                "<b>והפליגה ספינתם בים וכו' </b>ביד ה\"ש פכ\"ו סי' י\"ג: ובגמ' אמר רב נחמן מתני' (נמי) דייקא דבספינה מהלכת לא פליגי מדקתני מעשה וכו' אלא שרצו להתמיר על עצמן אי אמרת בשלמא במהלכת ל\"פ היינו דקתני רצו להחמיר דמשמע דשרי אפי' לר\"ע ואינהו הוא דאחמיר אנפשייהו דדילמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו אלא א\"א כשעמדה ד\"ה אסור דמחיצות לא חשיבי לעשות ספינה כולה כד' אמות דלהבריח מים הן עשויות וכדאמר ר' זירא מאי רצו הא לר' עקיבא ולר' יהושע בין מהלכת בין עמדה איסורא הוא. ואמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ספינה דומיא דדיר וסהר מה דיר וסהר דקביעי אף ספינה נמי דקביעה אלמא בעמדה פליגי וטעמא דמהלכת לכ\"ע שרי הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד' פי' רש\"י ז\"ל בשם רבינו שמעון דודו ז\"ל הספינה מוציאתו מד' שלו ונכנס בתוך די אמות אתרות וה\"ל כמי שהוציאוהו גוים חוץ מד' אמותיו ונתנוהו לתוך ד' אמות אחרות שנותנין לו ד' אמות וכן לעולם ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פי' דלא חלקו אלא בשאינה מהלכת שהיא בנמל מפני שאז דומה לדיר וסהר: \n"
            ],
            [
                "<b>לנמל </b>ס\"א ללמן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
                "<b>אמר להם מותר </b>יש מוחקין מלת אתם וכן בירושלמי ל\"ג ליה: \n",
                "<b>שכבר הייתי מסתכל בשפופרת </b>שהוא קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של ר\"ג מתוקנת למדת צפייח אלפים אמה או בים או ביבשה רש\"י ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל מותר שכבר הייתי מסתכל כו' אפי' לר\"מ דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר אם לא היתה כונתו לכך לא יכנס הכא מתכונים היו לשבת בעיר והיו סומכין על שפופרת של ר\"ג ועיין ברבינו יהונתן ז\"ל ובי\"ד שם פכ\"ו סי' ט': \n"
            ],
            [
                "<b>מי שיצא </b>ברשות כו'. שם ספכ\"ז ובטור א\"ח סי' ת\"ז: \n",
                "<b>יש לו אלפים אמה לכל רוח. </b>ירושלמי דאל\"כ מה אנן אמרין יעשה כמי שיצא באונס ולא יהיה לו אלא ד' אמות לפום כן צריך מימר יש לו אלפים אמה לכל רוח ע\"כ: \n",
                "<b>ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. </b>בגמ' פריך מאי כאילו לא יצא הא ודאי יצא דהא עדיין בתוך התחום הוא. ומפרש לה רב שימי בר חייא כמו שפי' ר\"ע ז\"ל משום דסבר הבלעת תחומין מילתא היא וכיון דמיבלען הני אלפים שנתנו לו חכמים ליוצא ברשות בתחומיה וממטי ליה לגו תחומיה הוו להו כחד תחומא וכמאן דלא נפיק מתחומא הוא. דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בסוף פירקין וס\"ל דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כגון הכא מודו ליה. ורבה מפרש דה\"ק אם היה עדיין בתוך תחום ביתו חוזר לביתו והרי הוא כאילו לא עקר רגליו ולא אמרינן ממקום שנאמר לו יש לו אלפים לכל רוח והאי כאילו לא יצא אביתו קאי והא קמ\"ל דלא תימא כיון דעקר לצאת ברשות ורבנן תקון ליה אלפים ממקום שנאמר לו לכל רוח ה\"נ אע\"ג דקאי בתחומו לימדוד ליה מהתם ואי בעי למיפק ליפוק קמ\"ל דלא אלא מעירו מודד אע\"ג דלא ניחא ליה דכאילו לא יצא מביתו דמי לגמרי: \n",
                "<b>שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. </b>גמ' ואפי' טובא יותר מד' אלפים אמה והא אמרת רישא אלפים ותו לא ומאי קושיא דילמא להציל שאני ורישא דמתני' איכא לאוקמה בעדות החדש ובחכמה הבאה לילד אבל הכא להציל מאויבים יש לחוש שמא ירדפו אחריהם הלכך אפי' טובא נמי יכנסו לעיר. אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' שני דר\"ה בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין ר\"ג הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מיד הגייס וכו' יש להם אלפים אמה לכל רוח אלפים אמה ותו לא והאמרת וכל היוצאים להציל חוזרין למקומן ואפי' טובא אלא אמר רב שחוזרין בכלי זיינן כלומר היתר אחר אתא לאשמועי' וכדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים שיצאו חוץ לעיר ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אחריהם אויבים ודחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן האויבים באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין בכלי זיינן. ונראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל דגרסי' שכל היוצאים וכו' אבל בגמ' לא משמע דגרסי' רק וכל בויו. וביד פ' שני דהלכות שבת סי' כ\"ג: \n"
            ],
            [
                "<b>מי שישב בדרך וכו' </b>\n",
                "<b>ועמד וראה. </b>מלת וראה מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל: וכתב הרי\"ף ז\"ל יש מי שפירש ואמר הואיל והיה בדעתו לילך לזו העיר אע\"פ שעכשיו לא הזכיר כלום אמר ר' יהודה הרי היא כמי שיצא לילך לעיר שמערבין (בה) שמותר צו לילך עד אותה העיר אם היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין שני תחומי שבת כאילו עירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתנו במי ששבת בתוך התחום וכו' וכן פי' רב אחא משבחא והוא פירושא דמסתבר ע\"כ. והפירוש השני שאמר עליו דמסתבר הוא הפירוש שפי' רש\"י ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל והיינו מה שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n",
                "<b>הואיל ולא היתה כונתו </b>גרסי': \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל לא יכנס וכו' עד שיכלו: \n",
                "<b>לילך </b>צ\"ל יכול לילך וכו': ובברייתא מפ' דהני אלפים אמה הם מהלך אלפים פסיעות בינונית ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף ולא היה יודע בתחום העיר וחשכה לו שם ואמר שביתתי במקומי וכשעמד בבוקר ראה שהוא סמוך לעיר: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר יכנס </b>דשביתתו בטעות היתה ע\"כ. ביד שם פכ\"ז סי' ט' ובטור א\"ח סי' ת': \n",
                "<b>מעשה היה ונכנס ר' טרפון </b>בלא מתכוין כשהודיעוהו נכנס בעיר בכונה דשביתתו בטעות היתה ובברייתא קאמר ר' יהודה לשחרית מצאוהו רועי בקר א\"ל רבי הרי העיר לפניך הכנס נכנס ודרש כל אותו היום א\"ל משם ראיה שמא בלבו היתה וכשישב שם היה יודע שהוא בתוך אלפים למקום שביתתו או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה: ובירושלמי אשכח תני בשחרית זרחה חמה א\"ל רבי הרי העיר לפניך הכנס: \n"
            ],
            [
                "<b>מי שישב בדרך וכו' </b>ראיתי להעתיק הנה רוב פירוש ה\"ר יהונתן ז\"ל יש לו אלפים אמה לכל רוח דס\"ל לר\"י בן נורי דנכסי הפקר שאין להם בעלים קונין שביתה במקומן ואדם המוצאן אפי' עירב לצד אחד אין לו להוליכן מאותו מקום שמוצאן אלא אלפים אמה לכל רוח והאדם הישן כנכסי הפקר חשוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח דריב\"נ מחמיר גבי כלים של הפקר ומיקל גבי אדם הישן שהרי מתירו לילך אלפים לכל רוח: \n",
                "<b>וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות. </b>דהואיל וישן בדרך ולא נתן אל לבו שמא תחשך בעוד שיישן ולא אמר שביתתי במקומי והרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות וכלים של הפקר שאינם בני דעה אין לנו לקונסן והם כרגלי המוצאן זה נוטל כלי אחד ומוליכו למזרח שעירב שם וחברו נוטל הכלי השני ומוליכו למערב שעירב שם נמצא דחכמים מחמירין באדם הישן ומקילין בחפצי הפקר ואע\"ג דלא תנן במשנה זו האי סברא לרבנן בנכסי הפקר שיהיו כרגלי המוצאן שנינו אותה בפ' המוצא תפילין ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו ואפי' חוץ לתחום א\"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ומוקמי' לה בגמ' בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה וחכמים דאמרו לו הוא ריב\"נ דס\"ל דנכסי הפקר קונין שביתה במקומן וכן נמי מתני' דשלהי יום טוב דקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא סתמא כרבנן אבל מההיא דתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי אלו כרגלי כל אדם אין להביא ראיה לדעת חכמים דבההיא אפי' ר' יוחנן מודה דלא קני שביתה וכל מידי דאינו יכול להיות קבוע במקום אחד אלא שהוא נע ונד אינו קונה שביתה במקומו וכן מים בעבים נמי לא קנו שביתה דהא מינד ניידי: וסבריתו של ר' יותנן ב\"נ בכלים של הפקר נפקא לן בגמ' מהא דתניא גשמים שירדו מעיו\"ט ונתמלא מים בור אחד יש לו אלפים אמה לכל רוח ש\"מ דקנו שביתה במקומן ואין להוליכן לכל מקום שירצו ואי הוה ס\"ל לריב\"נ בכלים כרבנן דלא קנו שביתה וכרגלי המוצאן הם הא מני לא ריב\"נ ולא רבנן אבל מאדם הישן ליכא לאוכוחי דהוינן יכלין למימר דאע\"ג דאדם הישן קני שביתה היינו טעמא משום דהואיל ונעור קנה ישן נמי קנה אבל כלים דלאו בני דעת נינהו ה\"א דמודה ריב\"נ דלא קנו שביתה כלל: \n",
                "<b>ר' אליעזר אומר והוא באמצען. </b>ס\"ל לר' אליעזר כרבנן שאין לו לזוז מד' אמות שלו אבל פליג עלייהו דרבנן קמאי דאמרי נותנין לו לכל צד ד' אמות שהן ח' אמות על ח' אמות ור' אליעזר ס\"ל דלא יהבינן ליה אלא שתי אמות לכל צד ור' יהודה ס\"ל כרבנן דאמרי דאין לו אלא ד' אמות ופליג עלייהו דדוקא לרוח אחת ולא לכל צדדיו כדעת רבנן דאמרי ח' על ח' ובברירתו הדבר תלוי שיקחם לאיזה רוח שירצה אבל כיון שבירר אותם לצד מזרח והחזיק ללכת אמה אחת מאותן ד' אמות שוב אין מניחין אותו לילך לצד מערב אפי' שלש אמות עכ\"ל ז\"ל וביד שם ספכ\"ז סי' ד' ובטור א\"ח סי' שצ\"ו וסי' ת\"א: \n",
                "<b>יש לו אלפים אמה לכל רוח. </b>דסבר ריב\"נ חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים קונין שביתה במקומן עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט ובדין הוא דליפלוג בכלים והא דקמיפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא למימר הואיל ונעור קנה ישן נמי קנה קמ\"ל דלא: \n",
                "<b>ר' אליעזר אומר והוא וכו' </b>בפירקי' דף מ\"ה. ור\"מ ס\"ל כותייהו דחכמים דשמנה על שמנה יהבינן ליה: \n",
                "<b>ר' יהורה אומר לאיזה רוח שירצה </b>גרסי' ומלת ילך נראה דל\"ג לה דלא שייך ילך על ברירת ד' אמות וכן בגמ' ליתא ולא בירושלמי ולא בהרי\"ף ולא בהרא\"ש ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל לא העתיקו ויש מי שהגיה יטול. ופי' הוא ואיכא בין ת\"ק לר' יהודה כו' עד ארבעתן לרוח אחת זו היא שיטת רש\"י ז\"ל וגרסתו ר' יהודה היינו ת\"ק אבל תוס' ז\"ל כתבו דר\"ח גריס בגירסת קושית הגמרא חכמים היינו ת\"ק פי' ת\"ק דריש פירקי' דמי שהוציאוהו גוים דקאמר אין לו אלא ארבע אמות ואע\"ג דאינם מענין אחד פריך דחכמים דפליגי על רי יוחנן בן נורי לא היה להזכיר להם ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש להם ד' אמות לכל רוח ע\"כ. ונלע\"ד דגם לפי' ר\"ח צריך לומר דהאי ומודה ר' יהודה היינו לר' אליעזר דאלת\"ה למאן מודה. ובירושלמי משמע קצת כפי' ר\"ח ז\"ל דגרסי' התם לא על הדא אמרה אלא על רישא דפירקא מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה איתאמרת עליה א\"ר בון מודה ר' יודה שאם בורר לו שאינו יכול לחזור בו ע\"כ: ולענין פסק ההלכה כתב הרמב\"ם ז\"ל דנקטינן כקולתו דריב\"נ וכקולא דרבנן והכי איתא בגמ': \n"
            ],
            [
                "<b>ובלבד שלא יוציא מתוך שלו לתוך של חברו. </b>פי' רש\"י ז\"ל שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונית שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום דנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרה\"י ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן ע\"כ: ירושלמי אע\"ג דר' חנינא בן אנטיגנוס פליג על רבנן באמות מודה הוא הכא בעירובי עיירות ע\"כ: \n",
                "<b>והן מותרין </b>עמו לאכול בתוך ארבע אמותיו של אמצעי זה בשתים הסמוכות לו וזה בשתים הסמוכות לו ולא גזרינן שמא זה האמצעי יביא כליו של זה חוץ לתחומו של זה שלזה שלצד מזרח יכניסם בתוך תחומו של זה שלצד מערב ומפ' בגמ' דמש\"ה לא גזרינן שכיון ששנים החיצונים שמה שאין להם לזוז משם אילך ואילך כל אחד ישמור חפציו שלא יזוזו מאצלו. בי\"ד פי\"ב דהלכו' שבת סי' ט\"ז: \n",
                "<b>אר\"ש למה הדבר דומה לשלש וכו'. </b>משמע מן הגמ' בפירקין דף מ\"ו דת\"ק דר\"ש הוא ר' יהודה דאיירי לעיל מיניה ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ועלה תני היו שנים מקצת וכו' א\"ר שמעון למה\"ד כו' אלמא הנך רבנן דאיירו לעיל מינה בד' אמות דשביתה אפלוג בחצרות: ועיין בדעת חכמים לפי' רב אלפס ז\"ל דמשמע שהוא הפך פי' רש\"י ז\"ל: ואיתא בפ' הדר (עירובין דף ע\"א) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ\"א) וביד פ\"ד דהלכות עירובין סימן כ\"ג: \n",
                "<b>ופתוחות לרה\"ר. </b>בטור א\"ח סי' שע\"ח כתוב ופתוחות למבוי ולא נודע לבית יוסף ז\"ל למה שינה לשון המשנה: ועיין במ\"ש לקמן פ' ששי סי' ה' אולי יתיישב קצת ואע\"פ שנדחה כמ\"ש שם שמא משמיענו בעל הטור ז\"ל אגב אורחיה דאדיחוייא לא סמכינן: וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב כאן גרסי' ופתוחות לר\"ה ול\"ג למבוי כי במבוי יש היתר לטלטל אע\"פ שלא ערבו בחצרות ועל כן אמר לר\"ה שלא יש היתר כלל כשלא ערבו שתים החיצונות אבל לקמן בפ' ששי גבי חמש חצרות וכו' גרסי' ופתוחות למבוי כי שם אין שייך לגרוס באופן אחר עכ\"ל ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>מי שבא בדרך וחשבה לו </b>גרסי'. רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל וכן מוכח מן הבבלי וכמו שאכתוב בס\"ד אבל בירושלמי נראה דגריס והיה מתיירא שמא תחשך. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וביד פ\"ז דהלכות עירובין סי' ה' ו' ז' ובטור א\"ח ס\"ס ת\"ט: \n",
                "<b>והיה מכיר וכו'. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל אם היה רוצה לטרוח וללכת היה מגיע תחת האילן קודם שתבוא השמש והיה מכיר אילן או גדר והוא שסמוך לו בתוך אלפים אמה שאם היה בין רגליו ובין האילן יותר מאלפים אמה לא היה בדבריו כלום שהרי הוא עומד חוץ לתחום אלא ודאי שאין שם אלא פחות מאלפים אמה וכיון שכן שרינן ליה לומר תהא שביתתי בעיקרו: \n",
                "<b>לא אמר כלום. </b>כדפירשה ר\"ע ז\"ל מפר' לה רב בגמ' דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל דממקום רגליו עקר דעתו ותחת האילן נמי לא קנה הלכך לא יזוז ממקומו ושמואל פליג עליה דרב דלא אמר כלום היינו לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הצפון של האילן לצד ביתו מודדין לו מן הדרום לצד רגליו בא למדוד מן הדרום של האילן כדי שיחזור לאחוריו מודדין לו מן הצפון לצד ביתו פי' רש\"י ז\"ל ר\"ל דמפסיד לבד מקום רוחב האילן כמו עשרים או שלשים אמה מפני שלא פירש אבל ד' אלפים אמה יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות שיעור רוחב האילן ממה נפשך דכל ד' אמות שתתן לו שביתה תחתיו בין שתתנם לו מצד צפון האילן בין שתתנם לו מצד דרומו אתה נותן לו עד מקום רגליו אלפים אמה: \n",
                "<b>נמצא מהלך משחשכה ד' אלפים אמה. </b>שהרי קנה לו שביתה בגוף האילן ויש אלפים מרגליו עד האילן עצמו ואלפים מן האילן לצד ביתו: ובגמ' אמר רבא והוא דכי רהיט מטי ליה פי' אז מהני ליה אמירה אם סיים בעיקרו ומצי למיזל בנחת א\"ל אביי והא חשכה לו קתני א\"ל חשכה לו לילך לביתו ואפי' במרוצה אבל לעיקרו של אילן אזיל איכא דאמרי חשכה לו כי מסגי קליל קליל אבל כי רהיט מטי: ובמה שפי' רש\"י ז\"ל וכן רבינו יהונתן ז\"ל דמפסיד כל רוחב האילן כמו עשרים או שלשים אמה מצאתי כתוב ברש\"ל ז\"ל אגב ריהטא לא דקדק דהא מעיקרו יש אלפים אמה וא\"כ לא הפסיד אלא רוחב חצי האילן ודו\"ק ע\"כ: עוד מצאתי כתוב שם נמצא מהלך משחשכה ד' אלפים אמה לאו דוקא אלא ד' אלפים של שני תחומין וד' אמות דשביתה כדלקמן בסוף הסוגיא ע\"כ: ונלע\"ד דאפשר דבזה ידוקדק האי נמצא מהלך וכו' דקתני דנראה שהוא יתר וכדדייק בגמ' בפ\"ק בחולין כדכתיבנא התם גבי נמצא כשר בשחיטה וכו': \n"
            ],
            [
                "<b>או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקתני ואמר שביתתי במקומי לאו דוקא אמר דה\"ה בלא אמירה נמי זכה לו כדאמרי' וכו' והא דקתני ואמר שביתתי במקומי משום דבעי מיתני סיפא זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ור' יהודה נמי דאמר אחד עני ואחד עשיר ע\"כ מיירי בדאמר להכי תנא רישא נמי ואמר שביתתי במקומי דעשיר העומד בעירו והחשיך על התחום אינו קונה משם אלפים אמה לכל רוח אא\"כ נתכוין לקנות משם שביתתו עכ\"ל ז\"ל: וכן כתבו ג\"כ תוס' ז\"ל וכתבו דהא דנקט ואמר אגב רישא או אגב סיפא וכה\"ג איכא נמי בשנים אוחזין ראה אותם רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו והתם נמי אפי' לא אמר קני כדאמרינן התם בגמ' גבי ד' אמות דתקינו ליה רבנן דליקנו ואי תקינו ליה רבנן כי לא אמר מאי הוי ונקט ואמר משום סיפא שהיה צבי רץ כדרכו אפי' אמר לא אמר כלום ע\"כ: \n",
                "<b>ר' חנינא. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י והרי\"ף חנניה וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
                "<b>עגולות. </b>דכתי' אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה דילפינן מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתי' בערי מקלט ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה וגו' ופי' רש\"י ז\"ל קרא דאל יצא איש ממקומו ילפי' ביה ניסה מושמתי לך מקום אשר ינוס מה להלן ניסה עם מקום אף כאן ניסה עם מקום והדר דנין ניסה זו שלמדנוה ולא נאמר בה גבול מניסה שנאמר בה גבול דכתי' גבול עיר מקלטו אשר ינוס והדר דנין גבול זה הנלמד שלא נאמר בו חוץ מגבול שנאמר בו חוץ שנאמר ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו והרי הרבינו חוץ מג\"ש להאי גבול דאל יצא איש ממקומו והדר דנין חוץ מחוץ מקרא דומדותם מחוץ לעיר וכו' ע\"כ וכתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע למה אמר דין זה של עגולות דוקא כאן ע\"כ ונלע\"ד דבמה שכתבתי לעיל בפירקי' סימן ו' בשם הירושלמי שהוא מיושב קצת: \n",
                "<b>וחכמים אומרים מרובעות. וכו' </b>תוס' פ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) וביד פכ\"ז דהלכות שבת סי' ב': \n"
            ],
            [
                "<b>זה שאמרו וכו'. </b>בפירקין דף מ\"ז וביד רפ\"ז דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' ת\"ט. ובגמ' אמר רב נחמן מחלוקת במקומי דר\"מ סבר עיקר עירוב בפת וכו' כדמפרש ר\"ע ז\"ל אבל במקום פלוני וכו'. ולפום האי פירושא זהו שאמרו ר\"מ קתני לה דאמר עיקר עירוב בפת דהכי משמע עיקר תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו וקאי ר\"מ אאינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי דאפי' להאי דקאמר במקומי קולא הוא וכו' ולא אמרו לערב בפת וכו' דמשמע דעיקר עירוב כי איתקן ברגל איתקן ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר ר' יהודה קתני לה ותניא כותיה כרב נחמן ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא אמירה בעלמא עלה קאמר ר\"מ עני אין עשיר לא אבל במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר דעיקר עירוב ברגל לכ\"ע וזהו שאמרו על כרחין ר\"מ קתני לה דלא מצינן לאוקומה כר' יהודה משום דקתני בה עני ואילו לר' יהודה אחד עני ואחד עשיר קאמר והשתא קאי זהו אמי שבא בדרך וחשכה לו ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה שם שביתתו ועלה קאמר זהו שאמרו דעני מערב ברגליו דהא קולא לעני הוא דאקול לא שיהא עיקר עירוב אלא באומר שביתתו במקומי. ור' יהודה אומר אפי' לעשיר שהיה יושב בביתו ואמר שביתתי בסוף אלפים הקלו נמי ואע\"ג דעיקר עירוב במקומי הוא ולא אמרו מערבין בפת וכו' דמשמע דעיקר עירוב אינו בפת אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון סתמא היא ודברי הכל ולאו מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דהא ר\"מ נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל במקומי. אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כרב נחמן דלר' יהודה במקום פלוני עשיר לא וכי פליג אדר' מאיר במקומי הוא דפליג דקתני במתני' דבסמוך מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חברו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודה והוינן בה ע\"ש איהו ומ\"ש אינהו ואמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים אחד בזה ואחד בזה והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מע\"ש ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקנית שבת בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל עד התם והחזירו חברו ושני תחומי שבת יש בין שני הבתים איהו כיון דנפק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ולחזור ה\"ל עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא לקמן איכא מ\"ד דאפי' לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמ\"ד דמי וע\"כ בדלא אמר מידי עסיקינן חדא דלא קתני ואמר שביתתי במקום פלוני ועוד מדפליג ר\"מ עלה ואמר ה\"ז חמר גמל ש\"מ בדלא אמר שביתתי במקום פלוני עסיקינן דהא ר\"מ מודה בעני וא\"ת ר\"מ עשיר חשיב ליה להאי דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני א\"כ דקאמר ה\"ז חמר גמל אמאי הוי חמר גמל ולא הפסיד אלא אלפים אמה דלכל רוח מעירו וגם האלפים דממקום מסוים שכיון לשבות בו ואילך הא אלפים שמעירו עד אותו מקום מסויים שכיון לשבות בו יכול להלך ואמאי הא בביתו לא רצה לקנות דאמר שביתתי בתוך התחום ושם לא יכול לקנות דהא לאו עני הוא ולא יזוז ממקומו מיבעי ליה אלא בדלא אמר עסיקינן ור\"מ נמי עני משוי ליה ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות שביתה בביתו הלכך חמר גמל הוא והנך עשירים נינהו ואפי' אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור דאי לא אמרו פשיטא. אלמא כל במקום פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא ולהכי נקט יש לו שני בתים דאי לא הוה ליה ביתא התם לא הוה אמרי' כי לא אמר כמ\"ד דמי דדילמא לגמרי קא הדר ביה: \n",
                "<b>שלא יצא </b>ברוב הספרים גרסי' שמא יצא ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. </b>ביד פ\"ז דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א\"ח סי' ת\"י: ופי' רש\"י ז\"ל מי שיצא כל דהו ובגמ' תניא נמי הכי דכשיש לו שני בתים וביניהו שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה יתר על כן אמר ר' יוסי ב\"ר יהודה אפי' מצאו חברו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צינה היא למחר משכים והולך. ומפרש ר' יוסף בגמ' דלר' יהודה בעינן תרתי שיחזיק בדרך וגם שיאמר שביתתי במקום פלוני ור' יוסי ב\"ר יהודה ס\"ל אינו צריך אלא להחזיק אבל לומר אינו צריך כיון שגמר בלבו לשבות במקום פלוני והחזיק בדרך קנה שביתה באותו מקום והלכתא כר' יוסי ב\"ר יהודה וכפי מה שפירש דעתו רב יוסף ועיין בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל שיש לו שיטות אחרות וזו הדרך בחרתיה מן הרב אלפס ז\"ל וכן היא שם בהרמב\"ם ז\"ל וכבר נתבארה מתני' באר היטב במה שקדם. ורש\"י ז\"ל פי' לשון אחר איפכא ממה שפירש לעיל בסוף הסוגיא ואלו הן סוף דבריו ז\"ל ונראין הדברים דר\"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב וכו' דר\"מ ס\"ל אפי' בודאי שאינו עירוב ה\"ז חמר גמל דאי ס\"ד ר\"מ עני משוי ליה להאי וטעמא משום דמספקא לן היכא ניחא ליה הוא הואיל ולא אמר א\"כ מאי כל הא לא משכחת לה הך ספיקא אלא בהך לחודיה שיצא וחזר למקומו והר\"ז חמר גמל מיבעי ליה: \n",
                "<b>ר\"מ אומר כל שהוא יכול לערב בו ה\"ז חמר גמל. </b>גמ' הא תנינא חדא זימנא לעיל פ' בכל מערבין ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים ה\"ז חמר גמל ופירש רש\"י ז\"ל אלמא כל ספיקא חמר וגמל הוא ומתני' נמי ספיקא הוא וללישנא בתרא הכי קא קשיא ליה תנינא חדא זימנא לר\"מ דהיכא דעירב במקום שאינן עירוב הוי חמר גמל ע\"כ ומשני אמר רב ששת לא תימא טעמא דר\"מ התם הוא דספק עירב וקנה שם שביתה וספק לא עירב וקנה בביתו הוא דהוי חמר גמל אבל היכא דודאי לא עירב כגון חוזר זה שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני לא הוי חמר גמל דאין כאן ספק אלא לגמרי נתכוין אביתו ולא הוי עירוב ויהא כאנשי עירו אלא אפי' ודאי לא עירב שלא אמר שביתתי לשם נמי מחזקינן ליה בספק משום גלוי דעתא דהא הכא ודאי לא עירב וקא הוי חמר גמל: \n"
            ],
            [
                "<b>מי שיצא וכו' </b>בפירקין דף נ\"א. וביד פכ\"ז דהלכות שבת סי' י\"א ובטור או\"ח סי' שצ\"ה וסי' ת\"ה: ופי' רש\"י ז\"ל מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת במזיד ומדעת שלא לשם מצוה לא יכנס להיות כבני העיר. וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' או בשוגג ואין לו אלא ד' אמות מזה ומזה שהם ח' על ח' ואע\"פ שמובלעות לו ד' אמות בתוך תחום לא אמרינן כיון דעאל עאל ור' אליעזר אזיל לטעמיה דלא יהיב ליוצא חוץ לתחום אלא ד' אמות על ד' אמות ולא כולו לרוח אחת אלא והוא באמצען שתים מכאן ושתים מכאן ומיהו אם לא יצא חוץ לתחום אלא אמה אחת והוא עומד באמה השנית יכנס דהבלעת תחומין מילתא היא ע\"כ: \n",
                "<b>ושלש לא יכנס. </b>פי' ואם עומד באמה השלישית לא יכנס כמו שנכתוב בס\"ד מסוגיית הגמרא: וכתב סמ\"ג במל\"ת סי' ס\"ו פי' רבינו משה שד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד לפיכך כיון שיצא חוץ למקומו אמה או יתר ישב במקומו ואין גו להלך אלא בתוך ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ ורבינו יצחק פי' לא יכנס להיות כאילו לא יצא אבל ד' אמות יש לו כשאר יוצא חוץ לתחום ומותר ליכנס בתוך תחומו הראשון עד ד' אמותיו וכו מי שהחשיך לו חוץ לתחום המדינה אפי' אמה אחת ה\"ז לא יכנס לא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו עכ\"ל ז\"ל: \n",
                "<b>ר' אליעזר אומר שתים יכנס וכו'. </b>ובגמ' בפירקין דף נ\"ה והתניא ר' אליעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס ל\"ק מתני' דעקר חדא פי' שיצא מן האחת ועמד בשנייה וה\"ק אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס דעקר תרתי וקם אתלתא והתניא ר' אליעזר אומר אפי' אמה אחת לא יכנס כי תניא ההיא למודד פי' רש\"י ז\"ל שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינונית אולי יכנס לתחום העיר וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכנס שאפי' האלפים מוליכות אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפים כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפי' מדתו כלה במערה לא יהלך להלן מאלפים דכיון שמדד אלפים לבד מקום שביתתו שהן ד' אינו יכול לעבור חוץ לאלפים. וכתבו תוס' ז\"ל כי תניא ההיא למודד שאפי' כלה מדתו במערה לא יכנס אמה אחת יותר ופי' הקונט' לא נראה והא דלא קאמר כי תניא ההיא להחשיך חוץ לתחום וכו' דמילתא דפשיטא היא דאין לו לצאת חוץ לתחומו אבל בכלה במערה איצטריך לאשמועי' ע\"כ: ירושלמי ר' אליעזר אומר שתים יכנס ר' אחא בשם ר' חיננא ורב חסדאי תרויהון אמרין לא מר אלא שתים הא שתים וכל שהוא לא יכנס דהוא (צ\"ע) דר' אליעזר דאמר שתים יכנס שלש לא יכנס אמר לון ר' יוסי אמרון דבתרה שלש לא יכנס הא שלש פחות כל שהוא יכנס הוון בעין מימר מה דמר ר' אליעזר ביוצא הא במחשיך לא אשכח תני היא הדא היא הדא הוון בעין מימר מה דמר ר\"ש במחשיך הא ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא אבל בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב וז\"ל ר\"ש אומר אפי' ט\"ו אמה יכנס ולא מחמרינן עליה כמו שאנו מחמירין למי שיוצא חוץ לתחום שהיה לו ליזהר ולתת דעתו שלא יצא ואפי' באנסוהו גייס י\"ל דר\"ש נמי היה מחמיר בו משום גזרה דמי שיצא לדעת וי\"ל שהיה מתיר לו ליכנס אם לא הוציאוהו אלא ארבעה עשר אמות עכ\"ל ז\"ל וקצתו כבר הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואית דמפרשי ט\"ו דוקא. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני וז\"ל לשון אחר ולא שמעתיו דדוקא ט\"ו נקט וטועי המדה הן המשוחות הקובעין התחומין ואמרינן לקמן בכיצד מעברין כו' עד שהן ט\"ו אמות עכ\"ל ז\"ל וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל: ונלע\"ד דלהכי מתרגמינן ומדותם ותמשחון משום שמודדין הקרקעות בחבלים שנקראין משיחה כמו שפי' בערוך בערך משיחה יֶתֶר ומשום הכי נמי נקראו בעלי המדה משוחות: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>כיצד מעברין </b>גמרא. רב ושמואל חד תני מעברין וחד תני מאברין מאן דתני מאברין באל\"ף אבר אבר שמוסיפין לה אברים שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם ומאן דתני מעברין כאשה עוברה. אמר ר' יוחנן י\"ח ימים גדלתי אצל ר' אושיעא ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו כיצד מאברין את הערים באל\"ף ומפר' בגמ' בשנוייא דאיבעית אימא בתרא דבמשנתנו קאמר אבל ברייתות וגמרות טובא גמר: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כיצד מעברין את הערים מפר' בגמ' שהוא לשון אשה עוברה ותנן לקמן הנותן את עירובו בעבורה של עיר וכו' אלמא יש עבור לעיר ומפ' השתא כיצד יש לה עיבור אם בית נכנס וכו' ע\"כ: ובירושלמי ר' יוחנן בשם ר' הושעיא מוסיפין לה אבר תלה עינוי ואסתכל ביה א\"ל למה את מסתכל בי צרך לך צחק לך לא צריך לך הפליג עליך תלת עשר שנין עביר עליל קומי רביה דלא צריך ר' שמואל בשם ר' זעירא אילולי דיו אלא שהיה מקבל פני רבו שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה ע\"כ: ועוד גרסי' בגמ' ת\"ר כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא והא קמ\"ל דאע\"ג דקצרה ברחבה מהו דתימא ירחיבנה למזרח ולמערב עד שתהא מרובעת יפה קמ\"ל ארוכה כמות שהיא. עגולה עושין לה זוית מרובעת אין עושין לה זוית והא אשמועי' דאע\"ג דמרבעא אלא דלא מרבעא לרבועו של עולם שיהא צפונו לצפונו של עולם פי' שהוא מקום עגלה ודרומה לדרומו של עולם פי' דהיינו מקום עקרב אלא עומדת באלכסונו של עולם מ\"ד לירבעה ברבוע של עולם קמ\"ל. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה לקולא. היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין ואפי' משתי רוחות רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהן ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה היתה עשויה כמין קשת שאין הבתים במקום חבל הקשת או כמין גאם יונית שהיא כמין כ\"ף כפולה שלנו רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות והדר בקשת לא יתחיל למדוד מביתו ולצפון אלפים אמה אלא כל העיר עד היתר חשובה לו כד' אמות וכן העשויה כמין גאם היוצא מן המזרח למערב אע\"פ שאין בתים במערב רואין כאילו מילא כל החלל בתים וכן מהדרום לצפון והיוצא מביתו אין חלל החלק של עיר עולה לו מן המדה: \n",
                "<b>פגום נכנס </b>פי' ר\"ח פגום נכנס בנין העשוי כעין שובך כדאמרי' בזה בורר גבי מפריחי יונים משישברו את פגמיהן ומיהו שובך ממש אין מתעבר עם העיר כדאמרי' בגמ' תוס' ז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל וגשרים ונפשות שיש להם בית דירה. הא דקתני שיש להם בית דירה לא קאי אנפשות כדמוכח בברייתא בגמ' דנפשות גופיה סתמא לדירת שומר קבר עבוד הלכך אע\"ג דלא דייר בה דירה היא דנפש בנין שעל הקבר כדפי' הקונט' בגמ' אלא אגשרים קאי דגשר וקבר ובית הכנסת וכל הנהו דקתני בברייתא בגמ' שיש להם בית דירה לאו לבית דירה עביד ואי לית בה דירה לאו דירה היא. בערוך מפר' נפש ציון כדאמרי' בירושלמי אמר רשב\"ג אין עושין נפשות לצדיקים אלא דבריהם הם זכרונם וכן הביא מפ' שני דשקלים ע\"כ: \n",
                "<b>היו שם גדודיות. </b>גמ' מאי גדודיות אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהם תקרה פי' רש\"י ז\"ל וכ\"ש אם מקורות הן מזו לזו בגג דהוו להו דירה מעלייתא ע\"כ: ושתי מחיצות ויש עליהם תקרה בעיא בגמ' ולא אפשיטא: ועושין אותם במ\"ם נראה שהיא גירסת רש\"י ז\"ל דהא אתחומין קאי: [הגה וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אותן וכתב וכן צריך להיות דקאי אערים דלעיל ע\"כ:] ומצאתי מוגה בגמ' בברייתא מפרש שאם היתה עיר עגולה והיא תרי אלפי על תרי אלפי בעגולא מרבע את העיר ועושין אותה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכה כרחבה וחוזר ומרבע את תחומיה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכן כרחבן וכן נראה שהיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אותה בה\"א ובטור א\"ח כל דיני פרק זה בסימן שצ\"ח ובסימן שצ\"ט: \n"
            ],
            [
                "<b>נותנין קרפף וכו'. </b>ביד רפכ\"ח דהלכות שבת וסי' ה' ובגמ' איתא בפירקין דף נ\"ה ותוס' דפ' שני דר\"ה דף כ\"ג: \n",
                "<b>וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שני עייירות. </b>אבל אם יש בית דירה בתוך ע אמה ושני שלישי אמה אפי' רבנן מודו דמודדין תחום שבת ממנו ואילך אפי' שהוא בסוף שבעים אמה ושירים ואם הוא חוצה מזה אין מודדין אלא מקיר העיר. ור' מאיר סבירא ליה דלעולם מניחין מכל צד שבעים אמה ושירים אפילו אין שם שום בית דירה ומשם מתחיל למדוד תחום אלפים אמה ובגמרא אתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ומאי קרפף דקאמרו רבנן תורת קרפף ולעולם קרפף לזו וקרפף לזו וה\"נ מסתברא מדקתני סיפא אם יש לזו שבעים ושירים ולזו שבעים ושירים עושה קרפף לשתיהן להיות אחד ש\"מ: ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה עשה קרפף שתיהן להיות כאחת: וחייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן וסיפא דמתני' לאו מסקנא דמילתא דרבנן היא אלא ר\"מ היא וצריכא לאשמועינן ברישא ובסיפא דאי מרישא ה\"א חד לחדא וחד לתרתי קמ\"ל דלתרתי יהבינן להו תרי ואי מסיפא ה\"א הכא הוא דקאמר ר' מאיר דאע\"ג דאיכא קרפף לכל חדא אמרינן חדא היא משום דדחיקא תשמישייהו דהואיל וקרובות אין להם נוי העיר בשתי קרפפות עד דאיכא טפי הלכך עושה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה אימא לא ניתיב לה קרפף כלל קמ\"ל. וממתני' דבסמוך דקתני וכן שלשה כפרים וכו' מקשינן בגמ' לרב הונא דקתני בה עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד טעמא דאיכא אמצעי דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד הא לאו הכי לא ומשנינן הא איתמר עלה לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' סוגית המשנה כולה כחייא בר רב וז\"ל אם יש לזו ע' אמה ושירים סיפא ר\"מ קתני לה וכו' עד והיוצא מזו ללכת דרך חברתה חוצה לה מודד מחומת חברתה ואילך וכתב דאע\"פ שהוא מחמיר בעירוב הלכתא כותיה אבל הרמב\"ם ז\"ל שם ביד פסק כרב הונא: וכתוב בתוס' כאן וגם בריש סוכה דף ג' וז\"ל (התוס') אשר כאן ונראה דאפילו בית ובית בלא עיר נותנין להם קרפף אחד לשתיהן דאלת\"ה עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב כאחת אם לא ע\"י שמובלעים יחד תוך ע' אמה ושירים דאין סברא להצריך שיגעו זה בזה ולפי זה לר' חייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן לאו דוקא דהא דקאמרי רבנן ב' עיירות הה\"נ בית ובית אלא אגב דנקט ר\"מ עיר אחת נקטי רבנן ב' עיירות ע\"כ בקיצור: \n"
            ],
            [
                "<b>וכן שלשה כפרים המשולשין וכו' </b>ביד שם פכ\"ח סי' ה' ובפסקי הרא\"ש ז\"ל פ' שני דמגילה דף ל\"ז. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א וכן בשלשה ופי' הדבר הוא דקאי אלעיל דקאמר אלא כבין שתי עיירות ועלה קאמר וכן בשלשה כפרים אמרו דין קרפף ע\"כ: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל סיפא זו ר\"מ קתני לה דס\"ל דנותנין קרפף לכל עיר ועיר אבל תוס' ז\"ל לדעת חייא בר רב כתבו דהך סיפא אפשר דאתיא כרבנן ע\"ש: והקשה ה\"ר יהונתן ז\"ל וא\"ת ולמה הוצרך להיות האמצעי ביניהן שלא נשאר לשתי כפרים אלא שיעור קרפף אחד ביניהן ומפרש בגמרא שקולא שני' בא התנא להודיענו במדידת תחומין והיינו דקאמר וכן כמו שהקלנו במדידת הקרפפות שאנו מוסיפין אותן על התחומין ג\"כ יש קולא אחרת בדבר תחומין דרואין והאי משולשין לא משולשין ממש קאמר וכו': וכמה יהא בין אמצעית לחיצונות דאמרי' רואין אלפים אמה דהואיל ויכולה לבא וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל בסוף דבריו ומפורשת כל המשנה לדעת חייא בר רב ואע\"פ שהוא מחמיר בעירוב הלכחא כותיה ע\"כ וכמו שכתבתי במתני' דלעיל ומשמע מפירושו ז\"ל דגם לדעת חייא בר רב מוקמינן דלא משולשין ממש קאמר אבל מדברי מפרשים אחרים ראיתי דלחייא בר רב יכולין להיות משולשין ממש וכן משמע פשטא דשמעתא דגמרא: ועיין במ\"ש בשם התוס' דלעיל פ' שני סימן ה': ועיין בספר לבוש החור שם סי' שצ\"ח ותוסיף לקח טוב: \n"
            ],
            [
                "<b>אין מודדין וכו'. </b>ביד שם פכ\"ח מסי' י\"א עד סי' י\"ז. ובגמ' אמר רב אסי אין מודדין אלא בחבל של סיב פי' אותו שגדל ומתגלגל סביב הדקל. תניא אמר ר' יהושע בן חנניה אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה בספר זכריה והכתיב במשכן של יחזקאל ובידו קנה המדה ההוא לתרעי פי' למדת רוחב השערים: \n",
                "<b>לא פחות. </b>שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומארי' המדה כך צ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
                "<b>הגיע להר מבליעו. </b>והוא שלא יהא הר זקוף וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל הפירוש הזה הוא מגומגם דכל שכן הוא שדינו להבליעו אבל ה\"ר יהונתן ז\"ל פירש וז\"ל לא שנו שמבליעו לבד אם יכול ואם לא יכול מקדירו כלומר שמודד אלכסונו לא אמרן אלא בהר המתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות כלומר דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו אבל הר המתלקט עשרה מתוך ד' אמות שהן כ\"ד טפחים שאין שלש חלקים במדרון יותר מן הגובה לא ניחא תשמישתיה כלל ואפי' אינו יכול להבליעו אין מקדירו בחבל של ד' אמות אלא אומדו והולך לו. ויש גורסין מודדו והכל אחד שמודד עביו של הר בראשו ואומדו לפי ראות עיניו שכך עולה עוביו וחוזר למדתו ע\"כ ועיין שם בהרי\"ף ז\"ל ובבעל המאור ובפי' רש\"י ותוס' ז\"ל דבגמרא: ובגמ' בלישנא קמא הלשון כך ומפ' לה למתני' לחומרא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך ד' אבל בהר המתלקט עשרה מתוך ה מודדו מדידה יפה: הגיע להר מבליעו וא\"ת אמאי לא כייל להו בהדי הדדי הגיע להר או לגאי או לגדר מבליעו וי\"ל משום סיפא כו' ואם נאמר דגאי וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהם הוה ניחא תוס' ז\"ל: מבליעו שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה כך מפורש בפוסקים: \n",
                "<b>ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. </b>גבול צדדי העיר כדמפ' ר\"ע ז\"ל ופירוש אחר יש לרש\"י ז\"ל זולת מה שפירש ר\"ע ז\"ל ובעלי התוס' דחו אותו הפי': וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום כן מצאתי פי' שלא יוציא את מדידתו חוץ לתחום ע\"כ: \n",
                "<b>ואם אינו יכול להבליעו </b>בחבל של חמשים אמה כ\"כ בטור. וז\"ל תוס' ז\"ל ואם אינו יכול להבליעו פי' אא\"כ יצא חוץ לתחום או שהיה גי מעוקם כדקתני בברייתא בגמ' עכ\"ל ז\"ל: והובאה בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) ועיין במ\"ש שם בסימן ד': \n",
                "<b>בזו א\"ר דוסתאי. </b>בזו למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה שאין מקדרין בהן דלא מקילינן בהו כ\"כ אלא אנו מודדין אותם מדידה יפה וכל המדרון הוא נחשב כאילו הוא מדרון גמור מפני שהן של תורה והכי איתא בגמ' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
                "<b>מקדרין בהרים. </b>גמ' אמר שמואל לא שנו דמקדרין אלא שמעוקם כל כך שאין חוט המשקולת יורד כנגדו פי' שכשמניח חוט משקולת הבנאים אצל שפתו והיא יורדת לעמקו מנקפת בשפועו ומעכבה המדרון מלרדת כנגדו אלא מרחיקה מלמטה ועד ד' אמות קרי ליה יורד כנגדו פי' שירחיק השפוע את המשקולת לקרקעיתו ארבע אמות מכנגד שפתו העליונה וכל שכן יותר אבל אם היה חוט המשקולת יורד כנגדו ששפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד' אמות והשאר מן הגי הוא מישור ושוה אין מדת מדרונו ממעט מדת התחום ע\"י קדור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה בקרקע חלקה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך. דבעי בגמ' וכמה עמקו של גי דנימא מבליעו כשאינו רחב חמשים אמה אמר רב יוסף אפי' יותר מאלפים אם חוט המשקולת יורד כנגדו ואם אין חוט המשקולת יורד כנגדו לרבנן עד מאה אמה ולאחרים עד אלפים אמה. ונ\"ל מן הערוך דגריס שמקדדין בשני דלתין שהביאו בערך קד ולא הביאו בערך קדר אבל קשה לע\"ד למה כל הנהו דמייתי בערך קד הראשון לא בנה מהם ערך בפני עצמו והוא ערך קדד בשני דלתין: אחר זמן רב בא לידי הגהת ה\"ר יהוסף ז\"ל וראיתי שכתב בקצת ספרים שמקדרין ברי\"ש אבל ברוב הספרים יש שמקדדין וכן בערוך גריס בדלי\"ת ופירשו מנקבין ע\"כ: \n",
                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל שמתמעט מדרון של כל ד' אמות חצי קומת אדם. אמר המלקט כן פירשו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל ונראה שר\"ל חצי קומת האדם המודד שהוא כמו אמה וחצי: \n"
            ],
            [
                "<b>אין מודדין אלא מן המומחה וכו'. </b>ביד שם פכ\"ח מתחלת סי' י\"ז עד סוף אותו פרק ופי' רש\"י ז\"ל אין מודדין אלא מומחה גרסי' פי' אדם הבקי במדידה וכן משמע בירושלמי דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל וגאון פי' מומחה מן לשון ומחה אל כתף ים כנרת. אמר המלקט הוא פי' ר\"ח והרי\"ף ז\"ל וגרסי' אלא מן המומחה: \n",
                "<b>שומעין למקום שריבה. </b>גמ' למקום שריבה אין למקום שמיעט לא פי' רש\"י ז\"ל בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה ומשני אימא אף למקום שריבה ויש שם פי' אחר לתוס' ז\"ל ע\"ע: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג\"כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב בחמשים אמות או מאה: \n",
                "<b>שומעין למקום שריבה. </b>ומוציאין מדת הקצרה כנגדה דתולין דמפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחה בכל כחו ומקולי עירוב שנו כאן עד כאן לשונו של ה\"ר יהונתן ז\"ל וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל מה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן: \n",
                "<b>ריבה לאחד ומיעט לאחר. </b>גמ' הא תו למה היינו הך פי' דהיינו אחד דהיינו למקום אחד ומשני ה\"ק ריבה אחד ומיעט אחר שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה: ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ כ\"ח ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים וחמש אמה שומעין לו ביותר על זה אין שומעין לו ע\"כ כפי מה שהגיה מגיד משנה. והוא כפי חשבון חכמי הגמרא כמו שכתוב שם בכסף משנה: ור\"ח גריס ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסון ומיירי שמדדו שניהם מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא וה\"פ דאם האחרון הרחיק ציון שלו מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא שנים או שלשה בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתישבה העיר ולא טעה ע\"כ וגם רש\"י ז\"ל פי' מה שפירש וגמגם בלשון: \n",
                "<b>אפי' עבד אפי' שפחה וכו'. </b>וא\"ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפ' שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמ' והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי\"ל דהכא נמי מיירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פירש שם ועוד י\"ל דהא דקאמ' התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע\"כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחודיה בתרומה דרבנן דהא אין מעלין בתרומה דרבנן ליוחסין תוס' ז\"ל: \n",
                "<b>שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. </b>כלומר אע\"פ שהצריכו חכמים ז\"ל עירובי תחומין שאסרו לצאת חוץ לאלפים אמה אע\"פ שלא היה אסור אלא חוץ לשלש פרסאות כמחנה ישראל שהם שנים עשר מיל וכל מיל הוא אלפים אפ\"ה לא החמירו עכ\"פ אלא להקל פעמים כשיסתפק לנו בהם שום ספיקא ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד\"ת פי' כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על ד\"ת באו דמדאורייתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור הילכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן. וכתבו תוס' ז\"ל ומשמע דאי הוו דאוריית' לא מהימני ואע\"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה ונקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידו ומ\"מ בדיקת חמץ אי הוי דאורייתא לא מהימני אע\"ג דבידו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול וחיישינן לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ\"ד דנשים אין נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצלות ובודקות כל שהוא אבל לדידן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן והוי בידו נאמנין עליו טפי מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע\"כ היינו מהלכין ע\"כ: ואיתא נמי בפ\"ק דפסחים דף ד': \n"
            ],
            [
                "<b>עיר של יחיד. </b>ופי' בקונטרס שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא ולא חשיב ר\"ה דל\"ד לדגלי מדבר: \n",
                "<b>ונעשית של רבים. </b>שנתוספו בה דיורין ונקבעו בה שְׁוָקִים אז מערבין את כולה כבתחלתה ואין מבואותיה צריכין תקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה ר\"ה גמורה של י\"ו אמה ואם יש בה מפר' בגמ' תקנתא לר\"ה שבת כו עכ\"ל הקונט'. והדין עמו דודאי מתני' לא איירי בר\"ה גמורה מדלא קתני ור\"ה עוברת בתוכה כדקתני בברייתא בגמ' ואתיא מתני' נמי כרבנן דלית להו תקנתא דר' יהודה לערב ר\"ה ומיהו בגמ' נמי לא איירי ברוחב שש עשרה אמה דטפי משלש עשרה אמה ושליש לא הוה שרי ר' יהודה בלחי וקורה כדפרישית בפ\"ק אלא י\"ל ור\"ה עוברת בתוכה שאינו רחב י\"ו אמה אלא יש ר\"ה רחב י\"ו אמה מכאן ומכאן ובוקעין דרך העיר מזו לזו והוי ר\"ה אף לתוכה דליכא י\"ו אמה תוס' ז\"ל: \n",
                "<b>ושל רבים ונעשית של יחיד. </b>רבותא אשמעי' דאע\"ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובי כולה רש\"י ז\"ל: \n",
                "<b>אא\"כ עשו חוצה לה שיור כעיר חדשה וכו'. </b>כך מצאתי הלשון בהרי\"ף ובהרז\"ה ובהרא\"ש ז\"ל וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י ורבינו יהונתן ז\"ל: \n",
                "<b>כעיר חדשה שביהודה. </b>גמ' תניא א\"ר יהודה עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה והיו בה חמשים דיורין אנשים ונשים וטף ובה היו משערין חכמים והיא היתה שיור וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל וחדשה שמה בספר יהושע היא כתובה בנחלת יהודה צנן וחדשה ומגדל גד ע\"כ: וחדשה כי היכי דאיהי הויא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לקטנה ובגמ' בעי כעין חדשה מהו פי' עיר קטנה אחרת של חמשים דיורין ואינה סמוכה לגדולה בעיא שיור או לא רב הונא ורב יהודה חד אמר בעיא שיעור וחד אמר לא בעיא שיור. ר\"ש אומר שלש חצרות של שני שני בתים כך צ\"ל: ובגמ' ר' יצחק אמר אפי' בית א' בחצר אחת ופסק הרי\"ף ז\"ל הלכה כר' יצחק וכתוב בשלטי הגבורים נ\"ל שרב אלפס ז\"ל סובר דר' יצחק תנא הוא ע\"כ ובי\"ד פרק חמישי דהלכות עירובין סימן י\"ט כ' כ\"א ובטור א\"ח סימן שצ\"ב: \n"
            ],
            [
                "<b>מי שהיה </b>במזרח. טור א\"ח סי' תי\"א: \n",
                "<b>ואמר לבנו לערב וכו'. </b>ומה שפי' ר\"ע ז\"ל מי שהיה במזרח וכו' הוא פרש\"י ז\"ל וכתב עוד בסוף לשונו והא דמשמע בשלהי מי שהוציאוהו אמר שביתתי רחוק מאלפים ה\"ז לא יזוז ממקומו ה\"מ בבא בדרך כיון דבמקום פלוני לא יכול לכנוס דרחוק מאלפים היה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקניה ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה דליקני כשאין עירובו עירוב כדתנן בפ' בכל מערבין גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ה\"ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו שמעינן מינה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו ע\"כ: ובגמ' קס\"ד למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו נמצא שביתו עומד בינו לבין עירובו בשלמא הימנו ולביתו אלפים ולעירובו יותר מכאן משכחת לה דמטי לביתיה שהיה יכול לילך לביתו בלא עירוב אבל לעירוביה לא מטי. אלא הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן היכי משכחת לה הא ודאי עירובו מרחיק טפי א\"ר יצחק מי סברת למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו לא למזרח למזרח בנו למערב למערב בנו רבא בר שילא אמר אפי' תימא כדמעיקרא כגון דקאי ביתא באלכסונא בינו לבין עירובו משוך עירובו למערב יותר מביתו ואע\"פ כן פעמים שהאלכסון רב והרי ביתו רחוק ממנו יותר מעירובו כזה % לעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו פי' הרא\"ש ז\"ל ואסור לביתו פי' לדין ביתו וה\"ה נמי אם היה בתוך תחום ביתו אסור לדין ביתו אלא אגב דנקט ברישא ולעירובו יותר מכאן תני נמי בסיפא ולביתו יותר מכאן ע\"כ: \n",
                "<b>הנותן את עירובו בעיבורו וכו'. </b>תוס' פ' שני דר\"ה דף כ\"ג ובטור א\"ח סי' ת\"ח: \n",
                "<b>נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד </b>כך צ\"ל. וחוץ לתחום מפר' בגמ' חוץ לעיבורה של עיר דאי חוץ לתחום ממש הא ודאי אין. עירובו עירוב וכל שאין עירובו עירוב הרי הוא כתחום ביתו: ועיין בספר לבוש החור סימן תי\"א: וכתב הרמב\"ם ז\"ל במתני' דבסמוך ואם על דרך דמיון בין מקום השביתה ובין המדינה ק' אמה ונכנסה המדינה תוך האלפים ילך המדינה כולה וחוצה לה אלף ות\"ת ותשעים ושש אמות ע\"כ וכן משמע מפי' שהביא ר\"ע ז\"ל בסמוך אבל ה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ואע\"פ שאנו אומרים שכל העיר כד' אמות דמיא אין אנו רוצים לומר שנחשוב אותה כד' אמות ויפסיד מן האלף שלצד מערב אותן הד' אמות אלא כונתו לומר שאין העיר כלל מן החשבון ע\"כ ועיין עוד שם במה שכתב עליו שם המגיה שצריך לדקדק בדבריו: ולשון הגמ' משלימין סתם כמו שכתב ר\"ע ז\"ל וביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ג' ה': \n"
            ],
            [
                "<b>אנשי עיר גדולה מהלכין וכו'. </b>גמ' אמר רב נחמן מאן דתני אנשי בתרוייהו לא משתבש פי' דבין אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ובין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה ומאן דתני אין אנשי עיר קטנה וכו' לא משתבש מאן דתני אנשי לא משתבש דמוקי לה בנותן את עירובו בעיר כדמפ' במתני' בהדיא כיצד מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה הסמוכה לה בתוך אלפים מהלך את כולה שעירוב קונה לו כל העיר כד' אמות כאילו שבת הוא שם ומאן דתני אין אנשי לא משתבש דמוקי לה במודד אנשי עיר גדולה שיוצאין מעירן לעיר קטנה הנבלעת כולה בתוך אלפים שלהם כגון שרחוקה מעירן אלף והיא עצמה אלף מהלכין את כולה כד' אמות ומשלימין אלף חוצה לה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה הרחוקה מעירם אלף והיא עצמה אלפים הואיל ואין כולה נבלעת באלפים שלהן עולה להן במדת התחום ואין נכנסין לה אלא באלף ומתני' דמיפרשא ואזלא בנותן עירובו חסורא מחסרא וה\"ק בד\"א במודד וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל וכדתני נמי בסיפא ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה דבההוא מודו רבנן לר' עקיבא. והן שלשה חלוקות בדבר בשובת בתוך העיר אפי' גדולה מודה ר\"ע לחכמים דמהלך את כולה ובמודד שכלתה מדתו בתוך העיר מודו חכמים לר' עקיבא שאינו יכול להלך להלן ממדתו כלום כי פליגי במניח עירובו ר\"ע מחמיר וחכמים לקולא: ורבא תני ואין אנשי עיר קטנה ור' אידי תני אנשי אנשי בתרוייהו. ובירושלמי מתני' אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה אנשי עיר קטנה אינם מהלכין את כל עיר גדולה כיצד לית כאן כיצד ע\"כ: \n",
                "<b>מהלך את כולה וחוצה לה וכו'. </b>ביד פ' ששי דהל' עירובין סי' ד': \n"
            ],
            [
                "<b>בנותן את עירובו במערה </b>ס\"א על פי המערה וצריך למחוק מלת אלא הראשונה: \n",
                "<b>ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה. </b>והיכא דכלתה מדתו בסוף העיר דלא תנן לה במתני' אשמעי ריב\"ל בגמ' דהויא לה כולה כד' אמות ודייקי' לה לסיועיה ממתני' דלעיל: ובגמ' אמרי' דמודה ר' עקיבא בשבת בעיר אפי' היא גדולה כאנטוכיא אפי' היא כמערת צדקיהו מלך יהודה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: \n",
                "<b>שאפי' סוף מדתו כלה </b>בִמְעָרָה בכאן בסיפא מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הבי\"ת בחיר\"ק והמ\"ם בשב\"א: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>הדר עם הנכרי וכו'. </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ט' ותוס' פ\"ק דחולין דף ה'. ורוב דיני פ' זה בטור א\"ח סי' שע\"ח וסי' ש\"פ וסי' שפ\"א וברא\"ש סי' שפ\"ב וסי' שפ\"ה: \n",
                "<b>הרי זה אוסר עליו. </b>ל\"ג דברי ר\"מ במתני' אפי' שמתוך סוגית אגמ' וגם מהרי\"ף ז\"ל מוכח דת\"ק דמתני' היינו ר\"מ וכן בירושלמי ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: ובגמ' בברייתא אמרי' חצרו של גוי כדיר של בהמה ולא אסר מידי ורמינן עלה ממתני' דקתני ה\"ז אוסר עליו ומשני לא קשיא הא דליתיה לגוי אז לא אסר ומ\"מ אם יש שם ישראל אחר דר שם אוסר על כל ישראל להוציא מביתו של גוי לחצר ואפי' ליתיה לישראל. הא דאיתיה לגוי אסר. וישראל דכי איתיה אסר משום דדירתו דירה כי ליתיה נמי גזרו ביה ביה רבנן אבל גוי דכי איתיה לא אסר אלא משום טעם שמא ילמוד כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר ופרכי' וכי ליתיה לגוי לא אסר והתנן לקמן בפ\"ח המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר ומשנינן התם דאתי ביומיה שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבוא מטלטלין נמי אחר שיבוא ולא מסקי אדעתייהו: \n",
                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. </b>משמע דאתרוייהי קאי ראב\"י אנכרי ואכותי וא\"ת והרי כותים דלא שייך בהו טעמא דחשידי אשפיכות דמים כדמוכח בפ\"ק דע\"ז וכו' וא\"כ שכיחי דדיירי וניגזור בחד ואין לומר דראב\"י סבר דכותים גירי אריות הם וחשידי דהא אפילו למ\"ד גירי אריות הם לא חשידי מדפריך התם בע\"ז וכו' ואור\"י דעיקר תקנה משום נכרי איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בגוי אסרו נמי בכותי וצדוקי וכיון שלא נאסר אלא ע\"י גוי לא החמירו בהן יותר מן הגוי תוס' ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>אמר ר\"ג מעשה בצדוקי וכו'. </b>סתם ר\"ג הוא ה\"ג דיבנה: וביד מה' עירובין סוף פ\"ב ובפ\"ה סי' ט\"ז ופי' רש\"י ז\"ל דר\"ג סבר צדוקי אינו כגוי ול\"ד לכותים דגרי אריות הם ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא הנהפך לרשע ואינו מודה בתורה שבע\"פ וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות ע\"כ. ותוס' ז\"ל הקשו דמשמע בהדיא בפ\"ק דגיטין דר\"ג ס\"ל דכותים גירי אמת הן וכו' ולספרים נמי דגרסי הכא במתני' רשב\"ג הא שמעינן ליה בפ\"ק דחולין דס\"ל דכותים גירי אמת הן וכו' ונראה לר\"י דבין צדוקי ובין כותי לדירה אינם כגוים ומה שלא הוסיף כותי בחסורי מחסרא בגמ' ר\"ג אומר צדוקים וכותים אינם כגוים היינו משום שלא בא המתרץ אלא לתקן שלא יקשה צדוקי מאן דכר שמיה מי קאמר ת\"ק דבעי למיגר דפליג ר\"ג ואמר דיכול לבטל. ועוד י\"ל דאפי' ר\"ג עצמו לא הזכיר בדבריו כשחלק על ת\"ק אלא צדוקי לבדו לפי שלא הביא ראיה אלא מצדוקי ע\"כ: \n",
                "<b>מהרו והוציאו את כל הכלים. </b>פי' והחזיקו בו קודם שיחזור בו אבל כיון שתחזיקו אתם ראשונה קודם שיוציא כליו למבוי כאלו קניתם ממנו דבכל מקום חזקה מועילה לקניה ככסף ואע\"פ שאין זו החזקה כשאר החזקות שקרקע נקנה בה אפ\"ה הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות וזו החזקה דבעינן משקדש היום בעינן לה. דחזקה מבע\"י לא מוכחא מילתא וכיון דגבי צדוקי מהני חזקה כ\"ש גבי ישראל דמהני להו חזקה ושוב אינו יכול לחזור בו ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובברייתא תני נמי והכניסו מה שאתם מכניסין. וכתבו תוס' ז\"ל פי' או הכניסו דבחד מינייהו הוי חזקה כשעושה דבר שהיה נאסר בלא בטול והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד אוסר לאו דוקא הוציא אלא אפי' הכניס ובברייתא תני נמי ר' יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם דצדוקי כגוי ואינו יכול לבטל ופריך בגמ' והא אנן תנן עד שלא יוציא לר' יהודה אלמא מהני בטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר לא מהניא. ומשני אימא עד שלא יצא היום ואב\"א לא קשיא כאן במומר לחלל שבתות בצנעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא. פי' מתני' דמשמע צדוקי מבטל במומר לחלל שבתות בצנעא ופשוט הוא דר' יהודה להחמיר בא דלא סגי בהוצאת כלים בלחוד אלא עד שיעשו ג\"כ כל צרכיהם: ומתוך הסוגיא הזאת משמע דעיקר הגירסא במתני' גם בדברי ר' יהודה עד שלא יוציא דהא אנן הוא דמתרצינן למילתיה אימא עד שלא יצא (היום): וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל לא שלח יד וגם הגיה ר' יהודה אומרה בלשון אחרת וכתב ס\"א אומרו: וכתב הרא\"ש ז\"ל דשנוייא בתרא עיקר לפי שאין צריך להגיה המשנה וכתב עוד ונ\"ל דהלכה כר\"ג דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב וגם מדפליגי ר\"מ ור' יהודה אליבא דר\"ג מכלל דס\"ל כותיה ועוד ראיה מר' אמי ור' אסי שגזרו על הכותים שלא לבטל רשות אלמא עד ימיהם היו מבטלין רשות וע\"כ צריכין אנו לומר כמו שפרש\"י ז\"ל בריש פירקין שהיו סוברין כרבן גמליאל דצדוקי וכותי אינו כגוי ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>אנשי חצר וכו' </b>ביד ר\"פ שני דהלכות עירובין ובפ\"ה סי' י\"ב ובתשוב' הרשב\"א ז\"ל סי' תרל\"ח: \n",
                "<b>ביתו אסור לבני חצר. </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכ\"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ול\"ד לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם הוי טעמא דאמרי' דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מבטולו ומיחזי כי חוכא ואיטלולא או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר ע\"כ: \n",
                "<b>לו ולהם. </b>דלא כר' אלעאי בשם ר\"א שאמר לעיל ס\"פ שני אבל להם מותר: \n",
                "<b>ושל הן מותר לו ולהן. </b>דהוי אורח לגבייהו פי' ר\"ח דאמרי' בירוש' אכסנאי אינו אוסר לעולם ואור\"י דל\"ד להכא כלל דהתם מיירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו והכי איתא וכו' תוס' ז\"ל: \n",
                "<b>נתנו לו רשותם וכו'. </b>גמ' שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין דמשמע נתנו לו רשותם ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותם הוא מותר וכו' ומשני ה\"ק נתנו לו רשותם מעיקרא הוא מותר והן אסורין: וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ג': \n",
                "<b>הוא מותר </b>בשלו להוציא מביתו לחצר. כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו ע\"כ: וכתב עליו בבית יוסף סימן ש\"פ משמע מדבריו שאם בטלו בפירוש רשות חצרן ורשות בתיהן שהוא מותר להוציא אף מבתיהם ושכן נראה דברי הטור: \n"
            ],
            [
                "<b>ובה\"א משתחשך </b>גרסי'. וכן בהרי\"ף ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ובה\"א משתחשך כלומ' אף משתחשך מהני בטול. ובירושלמי כיני מתני' בה\"א משתחשך דאם לא כן היא מתני' מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ע\"כ: \n",
                "<b>מי שנתן רשותו וכו'. </b>בפירקין דף ס\"ח ודף ס\"ט. ובירושלמי כיני מתני' מי שביטל רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד אינו אוסר: ובגמ' בפירקין דף ע\"ג ובתוס' דפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ט) ודפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ה.) וכתבו תוס' ז\"ל בפירקין דף ס\"ח והוציא לאו דוקא אלא אפי' הכניס ע\"כ וכתבתיו לעיל בסמוך בסי' ב'. וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ב' וסי' ו': \n"
            ],
            [
                "<b>בעל הבית וכו'. </b>ביד רפ\"ה דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שס\"ו: \n",
                "<b>שהיה שותף עם שכניו וכו'. </b>לשכנים ס\"א לשכניו ה\"ר יהוסף ז\"ל: והוא שהיו כולן שותפים בכלי א'. הכי מפרש לה בגמ' ובעי רבא למידק ממתני' דקתני לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב אא\"ב רישא בכלי א' וסיפא בשני כלים שפיר אא\"א רישא בשני כלים וסיפא בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן א\"ל יין ויין ראוי לערב הלכך אע\"ג דלא עירב סמכינן עליה יין ושמן אין ראוי לערב וכן נראה ג\"כ דמפ' טעמא בירושלמי: \n",
                "<b>ר\"ש אומר אחד זה ואחד זה אינם צריכין לערב. </b>גמ' ואפי' לזה ביין ולזה בשמן בתמיה הא לא חזי לערובי אמר רבה הב\"ע בחצר שבין שני מבואות ולאו בשתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה נשתתפה בשמן ושני עירובין הן ור\"ש לטעמיה דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע\"פ שלא שתפו שני המבואות יחד הכא נמי אע\"פ שאין השתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרי' דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו ולטעמיה הוי דתנן לעיל בפ\"ד אמר ר\"ש למה\"ד לג' חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לר\"ה ערבו שתיהן עם האמצעות היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי אחד הוו להו שני המבואות כמו שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דשתי המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהם ושניהם אסורין עמה כדקתני פ' מי שהוציאוהו. א\"ל אביי מי דמי התם קתני שתים החיצונות אסורות הכא קתני אין צריכין לערב כלל ומשני מאי אין צריכין לערב בהדי בעל הבית אבל שכנים בהדי הדדי צריכי אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ורב יוסף אמר ר\"ש ורבנן לעולם במבוי אחד כדמעיקרא ובפלוגתא דריב\"נ ורבנן קמיפלגי דתנן בפ' שני דמסכת טב\"י שמן שהוא צף ע\"ג היין ונגע ט\"י בשמן לא פסל אלא השמן בלבד ר\"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה רבנן כרבנן ור\"ש כריב\"נ וברייתא בגמ' ר' אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב ובגמ' וגם בירושלמי מפ' במאי קמיפלגי: \n",
                "הגהה עיין ברבינו יהונתן ז\"ל שיש לו שיטה אחרת דר\"ש מקיל טפי דאפי' לזה ביין ולזה בשמן ואפי' שלא לשם שיתוף דמצוה אלא לשתוף דסחורה מועיל השיתוף והאמצעית מותרת להשתמש עם שני המבואות ורבנן מחמרי טפי דאפי' נשתתף האמצעי עם שני המבואות העומדים סביביו ביין ויין ואפי' לשם שתוף של מבוי לא מהני מידי ואפי' האמצעית אסורה להשתמש בשני המבואות בין בזה ובין בזה דכיון שערבו החיצונים עמה ושנים החיצונים לא ערבו נעשו כחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב שכולן אסורין עכ\"ל ז\"ל בקיצור: \n"
            ],
            [
                "<b>חמש חבורות וכו' </b>ביד פ\"ד דהלכות עירובין סי' ז' ותוס' דפירקין דף ע' ובטור א\"ח סי' ש\"ע: \n",
                "<b>בטרקלין. </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל טרקלין זה בית גדול ורחב עשר על עשר ברום עשר ופתוח לחצר וטרקלין זה עשוי קיטוניות קיטוניות והוא חלוק במחיצות וכל חלק וחלק פתוח לחברו ויוצאים בפתח א' ופעמים שאין פתוחין זה לזה ויוצאין כל א' וא' בפתחו הפתוח לו לחצר ולמעלה מהן עלייה על כל בני הבית אלא שאין אדם דר בה אבל הם עצמן משתתפין בה ביחד ועכשיו נחלקו ב\"ש וב\"ה אם נחשוב אלו הקיטונית שלמטה כבתים חלוקים או נאמר מאחר כי מלמעלה בית א' הוא מתשמיש השוה לכולן בעליה יחד והוא מצרפן ולא נחשוב אותם כבתים חלוקים ב\"ש סברי וכו': \n",
                "<b>ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. </b>שהרי אין כחן עליה שתצרף אותן הואיל ועליה עצמה חלוקה היא לדירה וצריכין כל א' וא' לתת חלק בעירוב אע\"פ שהעירוב בא אצלו דזהו שהוא מונח באחת מבתי הטרקלין ע\"כ. וכתב שם הרב המגיד שדקדק הרשב\"א ז\"ל מלשון המשנה שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם כמחולקים ושלא עשו הם כמשותפים ע\"כ: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובזמן שחלקו הטרקלין למחיצות גדולות וכו'. אמר המלקט בגמ' אמר רב נחמן בר יצחק דיקא נמי דקתני ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכן עירוב לכל חבורה וחבורה מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש: \n",
                "הגהה פי' רש\"י ז\"ל חדרים ממש שלא היו מחוברים מעולם ע\"כ. פי' לפירושו שלא היו הני בני חבורה משותפין מעולם כיון שמופסקים בחדרים ממש או בעליות ממש. ועליות ממש פשיטא אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצו' המגיעו' לתקרה ש\"מ: ובגמ' איכא מ\"ד אפכא מחלוקת במחיצו' המגיעות לתקר' אבל במחיצו' שאינם מגיעות לתקרה דברי הכל עירוב אחד לכולן: \n",
                "<b>שרויין בחדרים או בעליות. </b>והג' חדרים ועליות איירי כגון שכל א' פתוח לחצר כדפירש בקונטרס דהנך חמש חבורות ששבתו בטרקלין כולהו יש להן פתח מן הטרקלין לחצר דאם לא היה לכל אחד פתח לחצר ה\"א פנימי נותן עירוב ודיו או שנים הפנימיים כר' יוחנן דס\"פ בגמ' דלדידיה אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער מתוס' ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>האחים וכו' </b>ביד פ\"ד מה' עירובין סי' ו' ובראש הפרק: \n",
                "<b>השותפים </b>ל\"ג רש\"י ז\"ל גם ברב האלפסי ז\"ל ליתיה גם בפי' ר\"ח ז\"ל ליתיה גם ה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ל\"ג ליה אכן בירושלמי איתיה וגם הרז\"ה ז\"ל כתב דאית דגרסי ליה: ורבינו עובדיה ז\"ל תפס לעיקר גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו: \n",
                "וכתכ ר\"ע ז\"ל ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן וכו'. אמר המלקט כתבו תוס' ורבינו יהונתן ז\"ל על מאי דקאמר בגמ' דלא שמעינן במתני' דמקום לינה גורם דמקבלי פרס שנו ואע\"פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין בחצר אינם צריכין לערב ע\"כ. ועוד כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל או שאין עמהן דיורין בחצר אינם צריכין לערב אע\"ג דפליגי ב\"ה בחמש חבורות דפטרי להו לכולהו בעירוב א' והכא באחים שהן דומין להם לגמרי ל\"פ ומודו דצריכין עירוב לכל אחד ואחד היכא שמוליכין ערובן למקום אחר ל\"ק. דכיון שכל א' וא' מן האחים עומדים בחדרים ועליות בפני עצמן דין הוא שיאסרו כיון שהוצרך אביהן לערב שמי שיראה שגובין עירוב מאביהן ואינו רואה שגובין מבניו שעומדין בפני עצמן באכילתן ולינתן אתי למימר מותר לטלטל בחצר אע\"פ שלא עירבו כולם משא\"כ בחמש השרויות בטרקלין דלכל העולם ניכר דכיחידים דמי ע\"כ: \n",
                "<b>מבטל רשותו.</b> בכל הספרים גרסי' ביטל רשותו ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>פתוחות זו לזו וכו'. </b>ערבו בחצרות כל חצר עם בני חצירה וגם החצרות מזו לזו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
                "<b>ופתוחות למבוי. </b>אבל אם היו פתוחות זו לזו ואינם פתוחות למבוי אמרינן בירושלמי דאפי' ערבו אסורות דר' עקיבא הוא דאמר דריסת הרגל אוסרת: \n",
                "ומה שפי' ר\"ע ז\"ל דלא תנינן במתני' פתוחות זו לזו משום דקיימא לן שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכן ע\"כ. אמר המלקט הכי מפרש לה רב בגמ' ושמואל אמר אפי' בית אחד וחצר אחת ור' יוחנן אמר אפי' חורבה מכאן וחצר מכאן ואקשי ליה ר' אלעזר בר בי רב לשמואל אמר מר הכי והא מר הוא דאמר אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. דייקי' לישנא דחצרות דלא קתני חצר אלא נקט חצרות לשון רבים משמע דצריך ד' בעלי בתים בשתי החצרות אשתיק. ובגמ' בעי קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת\"ש וכו' ומשמע דמסיק דהדר ביה שמואל לגביה דרב וכמו שכתב הרב אלפס ז\"ל דה\"ל ר' יוחנן חד לגבי תרי: \n",
                "<b>מותרין כאן וכאן </b>דטעמא מאי אין סומכין על שיתוף במקום עירוב וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ומתני' כולה ר\"מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף והכא היינו טעמא משום דרוב בני החצר ערבו וכו': ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מותרין כאן וכאן וקמ\"ל שאע\"פ שאין לכל החצרות כולן פתח לכל אחת ואחת בפני עצמה פתוח למבוי אפ\"ה מיקרי שיתוף ע\"כ: \n",
                "<b>ערבו בחצרות וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות עירובין סי' י\"ג: \n",
                "<b>מבני מבוי ולא נשתתף. </b>פי' רש\"י ז\"ל אחת מן החצרות לא נשתתפה עם חברתה במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי משום דלא בטיל רשותו דר\"מ סבר בטול רשות מהני במבוי והכי נמי מוקי למתני בירושלמי כר\"מ: ואיתא בפירקין דף ס\"ו ובירושלמי בפ\"ק דמכילתין ובב\"י א\"ח ר\"ס שפ\"ו: \n"
            ],
            [
                "<b>שתי חצרות וכו' </b>שם פ\"ד דהלכות עירובין סי' י\"ט ובירושלמי דר' עקיבא היא דאמר דריסת הרגל אוסרת: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שתי חצרות זו לפנים מזו כלומר פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לר\"ה ודריסת רגלה של פנימית בחיצונה כשרוצה ללכת בר\"ה ובכל חצר וחצר יש בעלי בתים רבים שאוסרין זה על זה וצריכין לערב זה עם זה בחצרן של עצמן והחצר הפנימית אינה צריכה לערב עם החיצונה שהרי אין דריסת חיצונה עליה ואם היא רוצה סוגרת פתחה לעצמה ומש\"ה ערבה פנימית מותרת לעצמה עם בעלי בתים שבתוכה ולא ערבה החיצונה לעצמה עם בעלי בתים שלה הפנימית מותרת שהרי יכולה לסגור פתחה ואין יכולין לעכב עליה בני חיצונה וחיצונה אסורה שהרי לא ערבו זה עם זה בחצר של עצמה עכ\"ל ז\"ל: \n",
                "<b>וחכמים אומרי' וכו' </b>שלש מחלוקות בדבר וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: והא דאמרי' בכל מקום דריסת הרגל אוסרת אין הכונה שדריסת העברת הרגל לבדה תאסור אלא דריסת הרגל עם עשיית תשמיש צרכיהם באותו חצר אוסרת דבלא תשמיש בהעברה לבדה אינה אוסרת: ומצאתי שהחכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד בכולה מכלתין עֵירוב העין בצירי וכן בכל מקום ששנינו. עֵרבָה עֵרֵב ערבו: \n"
            ],
            [
                "<b>נתנו עירובן וכו' </b>תוס' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ח:) \n",
                "<b>ואם היו של יחידים </b>שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה א' אין צריכין לערב זה עם זה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ומסיים רש\"י ז\"ל ואם היו שנים אפי' בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע\"כ. ונראה שהוא מסוגית הגמ' דבגמר' אמרינן היו שלשה אסורין ול\"מ שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שיערבו שתיהן יחד גזירה משום רבים ושמואל אמר לעולם מותרת עד שיהיו שנים בפנימית וא' בחיצונה אלא שהרי\"ף ז\"ל פירשו בענין אחר ע\"ש. וכולה מתני' שם פ\"ד דעירובין סי' כ' כ\"א כ\"ב: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>חלון שבין שתי חצרות </b>שם רפ\"ג דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שב\"ע: ובגמ' אמר ר' נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין א' מ\"ט דביתא כמאן דמלו דמי כלומר והוי כמאן דלא גבוה עשרה ומ\"מ בעינן שיהא דע\"ד וכמו שפירש רי ע ז\"ל: \n",
                "<b>פחות מדע\"ד וכו'. </b>בגמ' פריך פשיטא כיון דאמר ד' על ד' בתוך עשרה ממילא אנא ידענא דפחות מד' ולמעלה מעשרה לא ומשני הא קמ\"ל טעמא דכוליה למעלה מעשרה אבל מקצתו בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דאי מרישא ה\"א כוליה בתוך עשרה בעינן וכתבו תוס' ז\"ל ואגב דהדר ותני למעלה מעשרה תנא נמי פחות מד' על ד' ע\"כ: עוד פריך בגמ' לימא תנן סתמא כרשב\"ג דאמר בברייתא בגמ' בפ\"ק כל פחות מד' כלבוד דמי פי' תוס' ז\"ל דקס\"ד השתא דלרבנן כיון דבשלש יוצא מתורת לבוד חשיב פתח ומשני אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דרשב\"ג אלא לענין לבודין אבל לענין פתחא אפי' רבנן מודו דאי איכא ד' על ד' חשיב ואי לא לא חשיב: \n"
            ],
            [
                "<b>כותל שבין שתי חצרות. </b>ביד שם סי' ג' ובטור א\"ח סי' שע\"ב וסי' שע\"ג והובאה בגמ' פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ז) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ\"ב:) \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל אלא משום דבעי למיתני סיפא היו בראשו פירות וכו': וכתבו התוס' ז\"ל ובלבד שלא יורידו למטה דוקא לפי שאין פתח ביניהם שאין החצרות יכולין לערב יחד אבל אם יש פתח בכותל וערבו מותר להוריד ולהביא מן הבתים לחצר ומן הבתים מעלין על הכותל: \n",
                "<b>ורוחב ד'. </b>בגמ' בעינן אין בו רוחב ד' מאי אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו וכיון דלא חשיב למהוי רשותא בטיל לגבי תרוייהו ורשות שתי החצרות שולטות ואוסרות זה על זה ואפי' על ראשו אסור לטלטל ואפי' כמלא נימא ור' יוחנן אמר אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין וה\"ה דמורידין דמקום פיטור הוא ובטל לכאן ולכאן תנן אלו עולין וכו' עולין אין מעלין לא ה\"ק יש בו ד' על ד' עולין אין מעלין לא אין בו ד' על ד' מעלין נמי ובגמ' מפרש טעמייהו: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ובלבד שלא יורידו למטה. מפר' בגמ' למטה למטה דבתים כלומר אותן פירות ששבתו בראש הכותל אסור להכניסן בבתים משום דגגין ובתים שתי רשויות הן אבל למטה בקרקע החצר מותר דהא גגין וחצרות רשות אחת הן ואפי' ערבו חצרות עם בתים דשכיחי מאני דבתים בחצר ולא גזרינן שמא יעלה כלים ששבתו בבתים על הכותל או שמא יכניס אותן הפירות ששבתו על הכותל לבתים וכ\"ש היכא שלא ערבו חצרות עם בתים דליכא למיגזר מידי שהרי אין מכניסין מן החצר לבתים כלל ודוקא דעולין אין מעלין לא כשרוחב הכותל ד' טפחים דחשיב כגג וגג ובתים שתי רשויות הן אבל לא היה רוחב ד' אלא פחות מד' לא חשיב כגג ומותר להכניס פירותיו גם לבתים דכמקום פיטור הוא ואמרי' מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני ר\"ה ולבני רה\"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ובין עולין ובין מעלין ומורידין לבתים מותר ע\"כ. וכתב הרי\"ף ז\"ל ועדיף האי כותל שאינו רחב ד' משאר מקום פיטור דלא אמרינן ביה ובלבד שלא יחליפו אלא מותר לכתף בו ולהחליף כיון שאינו רשות דאורייתא כגון רה\"י ור\"ה אלא רשות דרבנן כדאיתא פ' כיצד משתתפין וכן הלכה ע\"כ: \n",
                "<b>נפרץ הכותל וכו'. </b>ביד שם סי' ד': \n"
            ],
            [
                "<b>חריץ שבין שתי חצרות. </b>ביד שם סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' שע\"ב. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבדן ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים אלא משום דלא שכיח למהוי כענין זה לא הוזכר במשנה ע\"כ וכתוב עליו שם (סי' שע\"ב) בב\"י ואיני יודע למה הצריך עשר אמות וגם למה כתב שלא הוזכר במשנה דכל כה\"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ\"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים ע\"כ: \n",
                "<b>אפי מלא קש או תבן. </b>ובגמ' ותבן לא חייץ והא אנן תנן בסמוך מתבן שבין שתי קצרות מערבין שנים וכו' אמר אביי לענין מחיצה אע\"ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם כ\"ע לא פליגי דהוי מחיצה אבל לענין חציצה פי' לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום אי בטליה בהדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא בטיל: \n",
                "<b>מלא עפר או צרורות. </b>גמ' ואפי' בסתמא דלא ידעינן אי שקיל ליה תו אי לא והתנן פט\"ו דמסכת אהלות בית שמלאו תבן או צרורות ובטלו בטל ואין לשון המשנה שם כך אלא שהתלמוד מביאה בקוצר ודייק בטלו אין לא בטלו לא. ומשני רב אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי היא דפליג אההיא משנה דהתם וסבר עפר סתם בטל דתניא וכו'. רב הונא בריה דרב יהושע אמר הנח איסור שבת דמתני' דכיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל דאפי' ארנקי מלא מעות נמי בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה רב אשי אמר בית אחריץ קרמית בשלמא חריץ למטיימיה קאי הלכך סתם עפר בטיל ואפי' לרבנן אלא בית למטיימיה קאי בתמיה: והכי נמי איכא בירושלמי מאן דמוקי לה ככ\"ע ע\"ש: וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל פט\"ו דאהלות והא דפשיטא ליה התם בעירובין דתבן ובטלו הוי מיעוטא לכ\"ע אע\"ג דהכא באהלות לא גרסי' בית שמלאו תבן אלא בית שמלאו עפר דייק לה משום דהא קתני וכן כרי של תבואה דמהני ביה ביטול וכ\"ש תבן עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בהגהת אשרי ואם מילא פירות אפי' סתמא בטלי להו הואיל ודרך לעשות מהם אוצר: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מְלא קש המ\"ם בשבא וכן מְלֹא עפר: \n"
            ],
            [
                "<b>נתן עליו נסר שהוא רחב ד' טפחים. </b>ביד שם סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' שע\"ב. ובגמ' אמר רבא לא שנו אלא שנתן ארכו של דף לרוחב החריץ כעין גשר אז בעינן נסר ד' טפחים אבל אם נתן לארכו של חריץ דף ד' ארך ע\"ג יתדות אצל שפתו וסתם בדף קצת רוחב החריץ ומיעטו מד' אפי' שהיתה הדף קצרה שאינה אלא. אצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מד' במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן: \n",
                "<b>וכן (בין)שתי כצוצריות זו כנגד זו. </b>גמ' אמר רבא הא דאמרת זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא פי' כגון שהיתה זו בולטת לר\"ה יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ד' וזו למעלה מזו נמי לא אמרן אלא שיש בין זו לזו ג' טפחים אבל אין בין זו לזו ג' כלומ' שאין רחוקות זו מזו ג' אז גזוזטראות עקומה היא נקראת ושרי: ובירוש' אית תני מערבין שנים ואין מערבין א' ואית תני מערבין אחד ואין מערבין שנים. מאן דמר מערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכאן בנסר מאן דמר מערבין אחד ואין מערבין שנים פחות מכאן בחלל: \n"
            ],
            [
                "<b>מתבן. </b>ביד שם סי' ג' והובאה בפירקין דף ע\"ח ובטור א\"ח סי' שע\"ב: \n",
                "<b>אלו מאכילין מכאן וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל בסופו נ\"ל להגיה בשבת אחת: ובגמ' אלו מאכילין מכאן וכו'. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני לא יתן לתוך קופתו ומשום דמוקצה מאתמול למחיצה זו ומפר' בגמ' דגם לא יאחוז בהמתו באפסר שלה לאכול מן המתבן אלא ר\"ל דקאי באפה שלא תפנה ללכת לצד אחר ואיהי מאליה אזלא למקום המתבן: והא דקתני בברייתא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל משנינן בגמ' בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכר לה מילתא שהרי גג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה מינכר אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא. ובירוש' א\"ר אלעזר כיני מתני' אלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ואלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ע\"כ: \n",
                "<b>נתמעט המתבן. </b>פי' ודאי דבנתמעט בחול מיירי דבנתמעט בשבת לא שייך למיתני מערבין אחד. וכבר פירשו ר\"ע ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואפי' לא נתמעט מע\"ש אלא בשבת אפ\"ה נאסרין שניהם אע\"פ שהותרה למקצת שבת משום דלא אמרינן האי טעמא דהואיל והותרה לא בעירוב ולא במחיצה והוי כמבוי שנטלה קורתו או לחיו דאמרינן כיון שאסורין לשבת הבאה אסורין נמי לאותה שבת עכ\"ל ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל ג\"כ הקשה בין לפי' ראשון דרש\"י ז\"ל בין לפי' שני ולפיכך כתב הוא ז\"ל ונראה לפרש אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן דבחול קאמר וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואי בשבת מאי מערבין איכא וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו לאכול ודאי אי בעי לסלוקיה בבת אחת מצי מסלק ליה אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דילמא ממעט ליה בע\"ש סמוך לחשכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בשבת בחצר האסורה ע\"כ בקיצור: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל או במשך עשרה אמות. אמר המלקט בפי' רש\"י ז\"ל הלשון או במשך עשרה אמות ועוד ובע\"ד איני יודע למה. ונראה משום דעד עשרה הוי כפתח כדתנן לעיל סי' ב': \n"
            ],
            [
                "<b>כיצר משתתפין. </b>פ' הדר (עירובין דף ע\"ג.) ועיין בתוס' ובהרא\"ש ז\"ל דהכא דאוקמוה למתני' דהכא כר' יהודה בן בתירא דהתם פ' הדר דמתיר בנשים ואוסר בעבדים אלא דלפי המסקנא בנדרים אתי כר' יהודה ב\"ב דמתיר בעבדים ואוסר בנשים והאריכו ע\"ש: \n",
                "<b>הרי זה אוסר לכל בני המבוי. וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' כ' ובפ\"ד דהלכות זכיה ומתנה סי' ו' ובפ' שני דהלכות שלוחים ושותפים סי' ב' ובטור א\"ח סי' שס\"ו ובח\"מ סי' קפ\"ח והובאה פ' ואלו נדרים (נדרים דף פ\"ח:) ובפ' התקבל (גיטין דף ס\"ד) בעי האי שפחה ה\"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ולא קשה למ\"ד התם דקטן אינו זוכה לאחרים דשאני שתופי מבואות דרבנן ואע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה\"מ במילתא דאית לה עיקר מן התורה אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לא וכגון זה כתבתי בפ\"ד דמסכת מעשר שני סי' ד': \n",
                "<b>ומזכה להן וכו'. </b>גמ' אתמר שתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דמתני' פליגי עליה דרב רב תנא הוא ופליג ע\"כ ואיתא בתוס' פ\"ק דב\"מ דף י\"ב: \n",
                "<b>ועל ידי אשתו. </b>בנדרים פרק בתרא דף פ\"ח מוקי לה רב אשי בשיש לאשתו חצר באותו מבוי שאין חצרה זקוקה לבעלה ומגו דזכיא לנפשה לההוא חצר זכיא נמי לאחרינא את השיתוף אבל אם אין לה חצר קתני התם בברייתא דאינו מזכה ע\"י אשתו אלא שהר\"ן ז\"ל כתב בר\"פ שני דביצה דכי אוקימנא התם הכי ה\"מ אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליגי עליה דר\"מ התם לא צריכנן בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ג\"כ אף עירובי תבשילין ע\"י אשתו ע\"כ. ושם ברב אלפס בדפוס של ויניציאה נראה שיש לשון מיותר וגם מוטעה. וגם בירוש' דפירקין ודפ\"ד דמעשר שני ודפ\"ק דקידושין מוקי לה כר\"ש בן אלעזר אליבא דר\"מ דס\"ל דר\"מ עביד יד עבד כנעני כיד רבו ולא עבד יד אשה כיד בעלה הלכך מזכה ע\"י אשתו ולא ע\"י עבדו ושפחתו הכנענים: \n",
                "<b>אבל אינו מזכה. </b>ירושלמי ס\"פ הניזקין: \n",
                "<b>לא ע\"י בנו ובתו הקטנים. </b>דעת הרשב\"א והרנב\"ר ז\"ל דהכא קטן ממש קאמר דהא ליכא הכא טעם איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו ואין כן דעת ר\"ת ז\"ל עיין בנמוקי יוסף פ\"ק דב\"מ גבי מתני' דמציאת בנו ובתו הקטנים או בב\"י שם סי' שס\"ו: \n"
            ],
            [
                "<b>נתמעט האוכל. </b>ביד בפ\"ה דהלכות עירובין סי' ו' ובטור א\"ח סי' שס\"ח. ובגמ' במאי עסקינין דקתני בנתמעט אין צריך להודיע אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כָלֵה נמי אלא בשני מינין אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד אין צריך להודיע משני מינין צריך להודיע איבעית אימא ממין אחד ומאי נתמעט נתמטמט דהיינו כלה לגמרי ואיבעית אימא משני מינין ודוקא נקט נתמעט וברייתא כלה דוקא נקט אבל נתמעט אפי' משני מינין אין צריך להודיע: \n",
                "<b>נתוספו עליהם וכו'. </b>תרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב רש\"י ז\"ל. אבל שם ביד משמע דמפרש דחדא קתני מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיע אע\"פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פתח: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ובנתוספו דיורין אם משלו מוסיף על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד אין צריך להודיע לדיורין הנוספים ואם משלהן צריך להודיעם אם יתרצו בעירוב ע\"כ: ובגמ' אמר רב חסדא זאת אמרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן בסוף פירקין א\"ר יהודה בד\"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לא תימא האי בד\"א לפרושי אתי. ופרכינן פשיטא דשמעי' מינה דחלוקין דהא בעירובי חצרות נקיט ואתי וקתני וצריך להודיע. ומשני מהו דתימא לעולם ר' יהודה בההוא מפרש הוא ומתני' דהכא בחצר שבין שתי מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בחצר של מבוי אחד אימא לא קמ\"ל רב חסדא דבמבוי אחד עסיקי' וכן צ\"ל לר' יוחנן דסבר דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש בא ובד\"א בא לחלוק אבל לר' יהושע בן לוי דאמר כל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו אימתי ובמה איננו אלא לפרש דברי חכמים מוקמינן מתני' לדידיה בחצר שבין שתי מבואות דאפשר דאינו זכות לו אלא חובה ורבינו עובדיה ז\"ל פירש אליבא דהלכתא דהכי פסיק שמואל כר' יהודה והלכה מכלל דפליגי: \n"
            ],
            [
                "<b>כמה הוא שֵׁיעורו של שתופי מבואות. </b>וה\"ה לעירובי חצרות: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֵׁיעור בכל מקום בצירי: \n",
                "<b>בזמן שהן מרובין. </b>כלומר שהרבה בעלי חצרות יש במבוי אי נמי הרבה בעלי בתים יש בחצר ומפר' בגמ' מרובין י\"ח בעלי בתים או בעלי חצרות ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ובמזון שתי סעודות סגי להו ואע\"פ שאילו היינו חולקים אותם לא היה מגיע לכל א' וא' מן הבעלי בתים כגרוגרת אפ\"ה די להם בזה וה\"ה לעשרים ולשלשים והא דנקט רב יהודה בגמ' חושבנא די\"ח בני אדם מפר' בגמ' דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל ששמנה עשר גרוגרות כשיעור שתי סעודות דקתני מתני' ואפ\"ה כיון דדבר חשוב הוא סגי להו למרובין בהכי אע\"פ שאין מגיע אפי' כגרוגרת לכל בעלי הבית: \n",
                "[הג\"ה כתוב בספר לבוש החור סי' שס\"ח וטעמא דשיעור שתי סעודות נ\"ל כדי שיקנה א' מהם שם דירתו קבוע לשתי סעודות שבת ערבית ושחרית ויהיה הוא כבעל הבית ואחרים יהיו כאילו דרים אצלו כי לא רצו להטריח יותר וטעמא עד י\"ח גרוגרת כדי שיהא חצי גרוגרת לאחד לסעודה א' שיש בה כדי להשיב נפש וסגי שלא להטריחם יותר ע\"כ]: וכתב עוד שם סי' תי\"ג וז\"ל ומה שהצריכו הכא גבי עירובי תחומין ב' סעודות לכל אחד ואפי' הם הרבה וגבי עירובי חצרות הקלו ואמרו דבפחות מי\"ח סגי בגרוגרת לכל א' ובי\"ט ולמעלה סגי בשתי סעודות לכולן נראה לי דהיינו טעמא דעירובי חצרות תקנו לאפרושי מאיסור' ולכך הקלו להם דלא ליתי לידי איסורא משא\"כ כאן שלא התירוהו אלא לדבר מצוה לא רצו להקל עכ\"ל ז\"ל ועי' עוד במ\"ש בריש פירקין דלקמן בשמו ז\"ל: \n",
                "<b>ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל א' וא'. </b>ואע\"פ שאין בין הכל מזון שתי סעודות ולקולא הכא והכא מה\"ר יהונתן ז\"ל בתוספת ביאור יותר מעט: \n",
                "<b>כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד ואחד. </b>מלות להוצאת שבת ליתנהו בגמ' אלא בירושלמי ולא ברי\"ף והרא\"ש ז\"ל אכן בנוסחת כ\"י איתיה גם עפ\"י הרמב\"ם ז\"ל וביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ט' ובטור א\"ח סי' שס\"ח: ובירושלמי רב אמר מרובין שבעה עשר מועטין ששה עשר: \n"
            ],
            [
                "<b>א\"ר יוסי וכו'. </b>הטור שם סי' שס\"ח. נראה שסובר דלפרושי אתא מאחר שפסק כותיה אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק דלא כותיה ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) מייתי לה ופי' שם רש\"י ז\"ל שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות אבל עיקר עירוב בתחומין הוא ע\"כ. אבל כאן פי' רש\"י ז\"ל כמו שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל והכי משמע בפ' הדר (עירובין דף ע\"א) דתניא התם מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו שם פ' מי שהוציאוהו דלר\"י נראה דפי' רש\"י דהתם כי' מי שהוציאוהו עיקר דהכא בפירקין לא איירי כלל בעירובי חצרות אלא אשתופי מבואות קאי דקתני רישא כיצד משתתפין וכו' ולא אמרו לערב בחצרות היינו פי' אשתופי מבואות וקרי תנא לשתוף מבוי ערובי חצרות בכמה דוכתי ע\"כ. ועיין במ\"ש לעיל פ' ששי סי' ח' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל עוד פי' שם רש\"י ז\"ל שירי עירוב כל שהוא לכל אחד ע\"כ. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל בשירי עירוב שנתמעט משיעורו משנכנס שבת ראשון כל שהוא אין צריך להוסיף עליו אפי' לשבת הבאה כיון שמתחלה היה בו שיעור ואם נתמעט קודם שנכנס שבת ראשון תחלת עירוב קרינן ביה ע\"כ: \n",
                "<b>ולא אמרו לערב. </b>אית דגרסי לא אמרו בלא וי\"ו וכן הוא בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: ובירוש' אמר ריב\"ל מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה לה דבובה עם תברתה ושלחה עירובה ביד בנה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאימיה אמרה הכין רחמין ליה לברי מתוך כך עשו שלום הה\"ד דכתיב וכל נתיבותיה שלום: \n"
            ],
            [
                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד צריך להיות: \n",
                "<b>ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א\"ח סי' שס\"ו: \n",
                "<b>והיא פרוסה אין מערבין בה משום איבה. </b>ומסיק בגמ' דאפי' עירבו כולם בפרוסות נמי לא שמא יחזור הדבר לקלקולו כלומר שיבואו ליתן זה פרוס וזה שלם והיכא דלא שייך טעם איבה כגון שאחד מזכה לכולם כתבו הרא\"ש והמרדכי והטור והגהות מיימיניות דיכול לערב בפרוסה: ככר כאיסר פי' רש\"י ז\"ל כמדת איסר: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח שאין נקרא עירוב או שתוף אלא כשהוא מדבר חשוב אבל מים ומלח אין אדם קפיד מתת לחברו כרצונו ואין אדם קונה בהן דירה דמתנת חנם היא אבל בפירות ויין שהן דברים החשובים מערבין ומשתתפין ור' יהושע פליג ואמר דאין מערבין אלא בככר שלם כגרוגרת בכל ככר וככר לכל בעל הבית ואח\"כ משימין כולם בסל אחד ואם לא היה שלם אפי' יהיה כ\"כ גדול שיש בו מאפה סאה כיון שניטל ממנה שיעור חלתה שהוא אחר מארבעים ושמנה לנחתום הרגיל למכור נקרא פרוסה ואין מערבין בו וכ\"ש אם ניטל ממנה שיעור חלה של בעל הבית שהוא אחד עכ\"ד שאין מערבין בו. וככר כאיסר לאו דוקא אלא אפי' כגרוגרת והוא שלם מערבין בו: \n",
                "[הגה נלע\"ד צ\"ל אלא דוקא כגרוגרת והוא שלם וכו']: א\"נ י\"ל דר' יהושע מקיל מצד אחד דלא בעי כגרוגרת אלא כשיעור איסר סגי ומחמיר דבעי ככר שלם וטעמו משום איבה שחבריו מכניסין שלם והוא מכניס פרוסה עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בבית יוסף סוף סי' שס\"ח וז\"ל ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ז\"ל בפ\"א מה\"ע שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור כמו בשתוף וכתב שם הרב המגיד שכן דעת האחרונים ושדחקו עצמן בלשון המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו דהיינו כשיש שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל א' וא' אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל שם משמע שדי לכל א' בככר כאיסר ואפילו אין בו כגרוגרת וכתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי הגאונים ושכן נראה ע\"כ. ומשמע מהרמב\"ם ז\"ל דכשהוא מזכה בעירובי חצרות לבני החצר אפי' בככר כאיסר יכול לזכות לכל בני החצר ואין צריך שיעור כלל ועיקר רק שיהיה שלם: \n"
            ],
            [
                "<b>נותן אדם מעה וכו' </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סימן כ' מפרשה [הר\"מ] למתני' לענין עירובי תחומין וז\"ל נותן אדם מעה לבעל הבית כדי ליקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין אבל אם נתן לחנוני או לנחתום וכו' אבל בטור א\"ח סי' שס\"ט פירשה כפשטה לענין ערובי חצרות והרב המגיד ז\"ל כתב שדברי הרמב\"ם עיקר: \n",
                "<b>כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר' אליעזר. </b>בגמ' אמרינן דאע\"ג דמשיכה קונה עשאו ר' אליעזר כד' פרקים בשנה דתנן בחולין פ' אותו ואת בנו בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו וכו' דהעמידו בה חכמים את דבריהם על דין תורה הכא נמי בעירוב העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות: לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל ובחנם פי' כן דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע\"י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני כי היה סבור שמעותיו קונות בלא משיכה וכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא לדעתו ולשון הקונטרס מוכיח כן בסמוך ע\"כ. וכתב עליהם הרא\"ש ז\"ל דדברים תמוהין הם דהא דאמרו חכמים דאין מערבין לאדם אלא מדעתו ואפי' בעירובי חצרות היינו משום דחשיבי ליה קצת חובה אי בשתי מבואות מיירי ואי נמי במבוי אחד מיירי חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב דאי זכות גמור הוא מאי הוי טעמייהו דאמרי אין מערבין לו לאדם אלא מדעתו וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זוכה. הלכך נ\"ל לפרש מתני' כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זכוי לא זכו לו מעותיו דלא ס\"ל לרבנן להא דר' אליעזר דסבר דעשאוהו כד' פרקים הללו אבל אם זיכה לו ע\"י אחר מודו רבנן דהוי עירוב והא דקתני שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעה לחנוני וה\"ק ואין מערבין בו וכו' וכה\"ג בפ\"ק די\"ט שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעה לחנוני ה\"ל למיתנייה קודם הך דתנא ומודים חכמים בשאר כל אדם וכו' עכ\"ל ז\"ל: וכפירוש רש\"י ז\"ל פסק הטור בא\"ח סי' שס\"ט. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דלא זכו לו מעותיו אלא מעה אבל כלי קונה פי' קנין סודר ול\"ש אלא דא\"ל זכה לי אבל אמר ליה ערב לי שליח שויה וקני: \n",
                "<b>א\"ר יהודה בד\"א וכו' </b>י פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) וס\"פ כל גגות: \n",
                "<b>שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. </b>ירוש' מתני' דר' מאיר דר' מאיר אמר ע\"י עירוב וע\"י שתוף: \n",
                "<b>בד\"א בעירובי תחומין. </b>ביד פ\"ו דהלכות עירובין סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' תי\"ד: \n",
                "<b>אבל בעירובי חצרות וכו'. </b>ביד שם פ\"ה סי' כ\"ג ומתני' דלעיל סי' ז' דקתני וצריך להודיע מיירי בשתוף מבואות בחצר שבין שתי מבואות כמו שכתבתי לעיל: \n",
                "<b>לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ומחק מלות לאדם שלא בפניו דבסיפא: בפ' שני דקדושין דף מ\"ב ילפי' לה מדכתיב נשיא א' נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וקטנים נמי היו בנוחלי הארץ וקטנים כשלא בפניו דמי ומ\"מ כיון דנחלת הארץ זכות הוא להם מה שעשו עשוי ואע\"ג דזכות וחובה נמי איכא התם דהא איכא דניחא ליה בהר טפי מבבקעה או אפכא: וכתוב בנמוקי יוסף ס\"פ האשה שלום בשם הריטב\"א ז\"ל שכתב בשם רבו דמילתא דהוי חובה אע\"ג דלכי ידע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע ע\"כ: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית. </b>כל פירותיהן היו רגילין להניח בחבית כדתניא לעיל מביאין את החבית של יין ושלש מן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות תוס' ז\"ל: הג\"ה התוס' והמרדכי ז\"ל סוברים דעיקר שיתוף לכתחלה לא הוי אלא ביין משום שיהו ניכרים איזהו עירוב ואיזהו שיתוף ודלא כרש\"י ז\"ל שכתב ביין וכ\"ש בפת דחשיב טפי. וכן ג\"כ כתבו התוס' דשתופי המבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובה תשמישה דמבוי אבל בירוש' משמע כפי' רש\"י ז\"ל דשיתופי מבואות בחצר וכ\"ש בבית ע\"כ: \n",
                "<b>מניח את החבית. </b>משלו ומזכה להן ע\"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן בפירקין דלעיל גבי שתופי מבואות ואומר אח\"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ד' אלפים אמה ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
                "<b>ה\"ז לכל בני עירי. </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' י\"ח: \n",
                "<b>או לבית המשתה דהוו דבר מצוה. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין לדבר הרשות כי אם ברגל שילך וישבות שם הוא בעצמו אבל לדבר מצוה כגון הני הקלו על העשיר לערב בפת ע\"כ: וביד שם סי' ו' ובטור א\"ח סי' תי\"ג. וכתוב בספר לבוש החור סימן תט\"ו וז\"ל לא התירו חכמים לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ\"ל טעמא דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות שגזרו בהם משום ר\"ה ובקל יבואו לעבור עליהם שאין כל אדם יכולין ליזהר בהם הצריכו לערב בכל מקום אפי שלא לצורך כדי שלא יבואו לעבור עליהם להדיח אבל עירובי תחומין שאין צריכין לו אלא לפרקים ומיעוטא דמיעוטא הן דצריכין ליה וליכא למיחש כ\"כ שיעברו עליו במזיד לא התירו אלא לעת צורך של מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה וכו' ע\"כ: ולעיל פ\"ד ברייתא שהבאתי דתניא באו גוים למזרח עירובי למזרח ומוקי לה בגמ' במרי מאתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו כתבו תוס' ז\"ל דהוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים. ירושלמי ולמה לא תנינן מזכין שמואל אמר תמן תנינן מזכין צריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכין אין צריך לזכות ר' יוחנן אמר קל וחומר בדבר ומה אם תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אומר מזכין עירובי תחומין שהן דברי תורה לא כל שכן: \n",
                "<b>כל מי שקבל וכו' </b>ביד שם בה\"ע פ' ששי סי' ח: \n",
                "<b>משחשכה אסור </b>גרסי': \n"
            ],
            [
                "<b>מְזון </b>בשבא המ\"ם: וביד שם פ\"ו סי' ז' ובפי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ח' ומיירי לה פ' אע\"פ דף ס\"ד ובטור א\"ח סי' ת\"ט: וכתוב שם בספר לבוש החור ב' סעודות בינונית הן ששה ביצים. ואע\"ג דבעלמא אמרינן דשיעור סעודה סתם הוי ד' ביצים וגבי עירוב הקלו שגם יש הרבה בני אדם דסגי להו בשלשה ביצים ע\"כ ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל בפירקי' דלעיל משנה ח': וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל במשנה זו לא פירש אלא שיעור כשהוא מערב בפת אבל ביין לא פירש אע\"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית אבל בברייתא מפורש בפ' בכל מערבין וכו' ואומר שם שבשתי רביעיות סגי ומשאר מינין דבר שהוא נעשה לשבוע ממנו בעינן שיעור שתי סעודות ודבר העשוי ללפת את הפת בעינן ממנו שיעור ללפת ממנו שיעור שתי סעודות ואע\"פ שאין דרך לאכול לפתן בלא לחם אפ\"ה הקלו חכמים בעירובי תחומין דסגי ליה בלפתן לבדו דכיון שגלה דעתו ועשה מעשה סגי בכך ע\"כ: \n",
                "<b>אלו ואלו מתכונין להקל. </b>כך מצאתי מוגה בקצת משניות וגם במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן כתובה המשנה בירושלמי וכן היא ג\"כ בפי\"ז דמסכת כלים וכן בפי' רעז\"ל. אמנם בתלמוד ובהרי\"ף ז\"ל ובפסקי הרא\"ש ז\"ל וגם בה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב זה וזה וכן נלע\"ד עיקר אע\"פ שאפשר לומר דנקט בכל דוכתא אלו ואלו משום סירכא דלישנא דהאי דתנן בפכ\"ז דכלים ר' יהודה אומר בדקה וחכמים אומרי' בגסה אלו ואלו מתכונין להקל דהתם לא מצי למיתני זה וזה משום חכמים דמוטב לתלות היחיד ברבים ולא הרבים ביחיד: אחר זמן רב מצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אלו ואלו כן מצאתי כאן וגם בפי\"ז דמסכת כלים ולפי זה נ\"ל דה\"פ אלו ואלו מתכונים להקל כלומר בין ר\"מ ור' יהודה דלעיל בין ר\"ש וריב\"ב כולם מתכונין להקל כי ר\"ש וריב\"ב סוברים דבני אדם אוכלין בשבת יותר משיעור מה שאוכלין בחול ע\"כ: \n",
                "<b>מתכונין להקל. </b>מה שפי' רעז\"ל דטעמא דר\"מ משום דרווחא לבסומי שכיח ולר' יהודה וכו' הוא פי' רש\"י והר\"ש ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. אבל רבינו יהונתן ז\"ל פי' דטעמיה דר' יהודה דכיון דמרבה לאכול בשבת תבשילין ומיני מתיקה אינו מרבה לאכול לחם וכן משמע דמפרש נמי הרמב\"ם ז\"ל כמו שכתבתי בפי\"ז דכלים סי' י\"א: וז\"ל הירושלמי ר\"מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל הוא אוכל פיתא צבחר בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין ר' יודן אומר בחולא דלית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא צבחר: \n",
                "<b>ר' יוחנן בן ברוקא אומר מככר כפונדיון וכו' </b>בבלי וירושלמי חנא וקרובים דבריהם דריב\"ב ודר\"ש להיות שוין דכי מפקת לרי\"ב ברוקא מחצה לחנוני פשו להו תמני סעודתי בקבא לריב\"ב ולר\"ש דלא חשיב חנוני הוי תשע: \n",
                "<b>חציה לבית המנוגע. </b>וגרסי' הלמ\"ד בהב\"א והבי\"ת בפת\"ח והיו\"ד בחיר\"ק. \n",
                "<b>וחצי חציה וכו'. </b>גמ' תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לר\"י ב\"ב כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע ולר\"ש ששיער משלש לקב ככר שלמה ח' בצים חציה ד' חצי חציה שנים חצי חצי חציה ביצה ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו בשיעורייהו להדדי דלא הוי שיעור טומאת אוכלין חצי שיעור פסול גויה מצומצם אלא יש שאומרים פחות ויש שאומרים יותר דתניא וכו' וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דפסול גויה גזרת קדמונים היתה ולא מי\"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני תדע וכו' ואיתא בתוס' פרק כשם דף ל' וביד רפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין: \n"
            ],
            [
                "<b>אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו' </b>במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות ואנשי מרפסת ואיני יודע למה רק כתב שכן מצא: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ה\"ג אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו כולן ולא עירבו אלו עם אלו וכו' אבל עירבו אלו לעצמן. פי' מרפסת תקרה היוצאה על האכסדרא והיא ארוכה הרבה לפי העליות ויש עליה עליה אחרת שיוצאת לחוץ כלפי החצר כשיעור המרפסת התחתון וכו' ע\"ש כי האריך הרבה הוא ז\"ל. ואיתא בפ' כל גגות (עירובין דף צ\"א) ברייתא: ופי' בערוך וזהו כל לשונו מרפסת כגון אויר מסובב ובו פתח פתוח ובאותו האויר המסובב קירות יש בתוכו בתים פתותים בו ומעלות עולות בעליות אין אומרים ינתן לכל בית ד' אמות. בחצר אלא נותנין לפתח המרפסת ד' אמות בלבד ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל ונקרא מרפסת לפי שהוא מקום דריסה לאותן העולין לעליות ע\"כ. עשאו הרב ז\"ל מלשון רפיסה כמו ושארה ברגלה רפסה ופשיטא דהעליות שבמרפסת גבוהות יותר מעשרה טפחים כמו שכתוב בתוס' יו\"ט. וביד פ\"ד דה\"ע סי' ט\"ו ט\"ז י\"ח ובטור א\"ח סי' שע\"ח: \n",
                "<b>בד\"א בסמוכה. </b>שהחוליא סמוכה למרפסת רש\"י ז\"ל וארישא נמי קאי כמו שמפורש שם בהרמב\"ם ובטור ז\"ל: \n",
                "<b>אבל במופלגת </b>בשבא הבי\"ת: \n",
                "<b>ואיזהו סמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל יש שגורסי' עשרה טפחים ועיין בסוגיא דמתני' בגמ' שפירש רש\"י ז\"ל בשני מקומות שלא שיערו חכמים עשרה לשבת אלא בגובה ולא שיערו ד' אלא במשך ע\"כ. וכן פי' ג\"כ בדף פ\"ח בסוגיא דוכן בתי גזוזטראות ודלא כפי' הרמב\"ם ז\"ל שם שהביאו ג\"כ רבינו עובדיה ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>הנותן את עירובו בבית שער וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' ש\"ע והובאה בגמ' ס\"פ הדר ובפ\"ק דסוכה דף ג' באכסדרא במרפסת כצ\"ל: \n",
                "<b>והדר שם אינו אוסר עליו. </b>ביד שם פ\"ד סי' ח'. ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמיאל בר שילת כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד ומתני' בבית שער דחצר דרבים עסיקי' וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף דעירוב משום דירה דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא שרי אבל שתוף לאו משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצרות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא: \n",
                "<b>בבית התבן בבית הבקר בבית העצים כבית האוצרות </b>כך צ\"ל. והובאה בפ' הדר (עירובין דף ע'.) וכתבו תוס' ז\"ל בבית התבן וכו' ה\"ז עירוב ואפי' אין שם תבן דלענין הנחת עירוב לא בעי אלא דחזו לדירה אבל הא דקאמר וכו' והא דקתני הכא הדר שם אוסר עליו היינו דוקא שאין לבע\"ה שם תבן דאם יש שם תבן הוי כאילו דר עמו שם בבית לר\"מ דחשיב בית התבן כמקום דירה בפ' הדר ולא אסרי אהדדי ע\"כ: \n",
                "<b>והדר שם אוסר עליו </b>כצ\"ל. וכן צ\"ל בסיפא במילתיה דר' יהודה: \n",
                "<b>בית התבן וכו' </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל אם הניח עירובי חצרות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן או בהמותיו ה\"ז עירוב שהרי ראויה לדירה היא ובית מיקרי והדר שם בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפ\"ה בית מיקרי לכל דבר ומי שאוכל שם אוסר על בני חצר אע\"פ שאינו ישן ושוכב שם דמקום פתא גרים והכי הילכתא: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. </b>ר\"ל יש לך בית קבוע בד' מחיצות. ואין רגל אחת אוסרתו נ\"א הורסתו ואפ\"ה אינו אוסר מי שהוא דר בו כגון השוכר בית בחצר ומבעל הבית שבחצר ויש לו למשכיר תפיסת יד באותו בית כגון שמצניע לשם סחורתו או מטלטליו שאין ניטלין בשבת אינו אוסר עליו בחצר מפני שהוא נראה כאכסניא הואיל ועדיין יש לו תפיסה באותו בית שלא עקר עצמו משם אבל אם היו לו לבע\"ה כלים הניטלין בשבת אינה נקראת תפיסה שהרי יכול ליטלם בשבת ואין לו תפיסה שם כלל ונמצא שכולה לשוכר היא ולא למשכיר ומלתיה דר' יהודה דברי הכל היא ואין חולק עליו: ויש מן הרבנים שאומרים כי מה שאמרנו שאינו אוסר ה\"מ כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים והוא שוכן באחד מהן ויש לו תפיסת יד בכולן שאינם אוסרין עליו משום דדמי לאחים השותפים שאוכלין על שלחן אביהם וישינן בבתיהן שאין צריכין עירוב כל א' וא' וה\"מ בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין עירוב בכל א' וא' מגו דאסרי הני הני נמי אסרי וה\"נ כך אנו דנין בו ודיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו עליו הוא דאינו אוסר אבל על האחרים אוסר וצריך לערב עמהן ונמצא שכולן צריכין לערב בזמן שיש שם אחרים בחצר ע\"כ: ובגמ' ה\"ד תפיסת יד כגון חצרו של בונייס בן בונייס דעשיר הוי ומשאיל בתים שבחצר לאחרים והיו לו כלים בכולן מתוך עושר היו לו כלים הרבה ומיני סחורה ופרקמטיא: וכתב הרב המגיד שם בפ\"ד ומדקתני אם יש שם תפיסת יד לבע\"ה משמע דלא חשיב תפיסת יד אלא כשהבית שלו והוא משכירה או משאילה לאחרים אבל אם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכורות אע\"פ שיש לו בהן תפיסת יד אסרי אהדדי ע\"כ: ובקולין סי' שורש מ\"ז דייק מדקתני אם יש שם תפיסת יד של בע\"ה ולא קתני אם יש לאחר תפיסת יד בבית חברו ש\"מ דוקא תפיסת ידו של בע\"ה אינו אוסר אבל תפיסת יד של אחר לא מהני ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>המניח את ביתו וכו' </b>פ\"ד דהלכות עירובין סי' י\"ג י\"ד ובטור א\"ח סי' שע\"א והובאה פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ז) ובפ' הדר (עירובין דף ס\"ב) ותוס' שם דף ס\"ה ודף ע': \n",
                "<b>אצל בתו. </b>דוקא בתו דאמרי אינשי נבוח כך כלבא עול נבחה בך גורייתא פוק. אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד לא חילק בין בתו לבנו וכתב הרב המגיד דס\"ל ז\"ל שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו יותר מאצל בנו ולעולם אם הסיע לבו אפי' הלך אצל בנו אינו אוסר וכשלא הסיח אפי' אצל בתו ה\"ז אוסר ע\"כ: \n",
                "<b>שכבר הסיעה מלבו. </b>בערוך הביאו בערך סא ופירש היסיאה כמו הסיעה כלומר העתיקה וכן נמי גריס ומפרש הסיאו לדבר אחר דתנן במתני' בפרק אין מעמידין: וי\"ס שגורסין שכבר הסיע מלבוא: \n"
            ],
            [
                "<b>בור שבין שני חצרות וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' כ\"א ובטור א\"ח סי' שנ\"ה וסי' שע\"ו. והובאה בפ\"ק דסוכה דף י\"ו והתם קתני. בש\"א מלמעלה ובה\"א מלמטה וכמו שכתבו שם תוס' ז\"ל:  ",
                "<b>אא\"כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו. </b>כך צ\"ל לפי פי' רעז\"ל: ומ\"מ אין נראה כך מפי' רש\"י ז\"ל דבפ\"ק דסוכה דף י\"ו וז\"ל שם בין מלמטה סמוך למים בין מתוך אוגנו כלומר בין מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שתהא בתוך אוגן של בור דמוכתא מילתא דבשביל אוגן המים נעשית ע\"כ. וז\"ל התוס' אשר שם בין מלמטה בין מתוך אוגנו וי\"ס שכתוב בהן בין מלמטה מתוך אוגניו ולא יתכן דא\"כ מלמעלה היינו חוץ לבור דאי בתוך הבור סמוך לשפתו היינו מתוך אוגנו וא\"כ היינו כותל שביניהם דקאמר ר' יהודה שמפסיק בין שתי החצרות ומהלכת ע\"פ הבור. ועוד דא\"כ לא הוי למעלה דת\"ק כגון למעלה דרשב\"ג דפליגי אמוראי פ' כיצד משתתפין דרב הונא אמר למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור רב יהודה אמר למטה למטה מן המים ע\"כ: וכן ג\"כ נראה מפי' רש\"י ז\"ל דהכא בגמ' דמפ' אפלוגתא דרב הונא ורב יהודה וז\"ל למטה דקאמרי ב\"ש למעלה דקאמרי ב\"ה ע\"כ. ואי ס\"ד דגריס בין מלמעלה במילתיה דת\"ק ה\"ל לפרש אמילתיה דת\"ק או סתם וקאי אכולהו וכן בגמ' וגם בירושלמי ליתיה ובן ברב אלפס והרא\"ש ליתיה ולא בפי' הרמב\"ם ז\"ל ולא בשום פוסק רק בפי' מגיד משנה יש להסתפק אי גריס ליה: גם מפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל משמע דלא גריס ליה ופי' עוד ורשב\"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגניו דקשרי ת\"ק בית הלל הוא ולא ב\"ש ובסמוך אכתוב סוף פירושו ז\"ל וגם ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מלות בין מלמעלה דבמילתיה דתנא קמא דשם בפ\"ק דסוכה דף י\"ו: ומה שפי' רעז\"ל הוא מה שפי' רב יהודה. אבל רב הונא אמר למטה למטה ממש סמוך למים ואין צריכין ראשי קנים ליגע במים. למעלה למעלה ממש סמוך לשפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך: בין מתוך אוגניו אע\"פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל דקל הוא שהקלו חכמים במים וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל ועל זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים אע\"פ שאין המחיצות מגיעות עד המים ע\"כ:  ",
                "<b>א\"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה וכו' </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל רשב\"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגנו דקשרי ת\"ק ב\"ה היא ולא ב\"ש ור' יהודה פליג ואמר דכיון דסבירא לן תלויה מתרת במים לא בעינן שתכנס המחיצה בתוך אוגני הבור ואע\"פ שהיא למעלה מחוליית הבור ואינה נוגעת כלל בחוליית הבור מועיל דזהו כותל המפסקת בין החצרות אע\"פ שהיא גבוהה מאד מחוליית הבור רוחב הבור יותר מעובי הכותל ונשאר מרוח הבור מצד זה וכן מרוח השני ומסתמא רוחב הכותל ד' טפחים ואמרי' קורה ד' מתרת במים אע\"פ שאינה מתרת בחורבה וא\"ת למה לי ד' אפי' בפחות נמי תשתרי שהרי אין אנו קפדים בערבוב המים מתרץ בגמ' אע\"פ שאין אנו חוששין למים המתערבין צריכין אנו לחוש שלא ילך הדלי לחלק חברו וקים להו לרבנן דאין דלי מהלכת יותר מד' טפחים ובשאר מחיצות של קנים שאינם רחבות קבעינן בגמ' שצריך לשקוע ראשי הקנים תחת המים טפח כדי שלא יעבור הדלי לחלק חברו עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' א\"ר יוחנן ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת אף ביבשה הלכך במים נמי אין צריך שתראה המחיצה עשויה בשביל המים ובתוך אוגני הבור דתנן בפ\"ק דסוכה ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים ולא היא לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי ולא ר' יוסי ס\"ל כר' יהודה (עי' הגירסא בגמ' בעירובין ובסוכה). ר' יהודה לא ס\"ל כר' יוסי ע\"כ ל\"ק ר' יוסי אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה הוא אע\"ג דברשויות דרבנן ליכא סקילה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ולא ר' יוסי ס\"ל כר' יהודה ע\"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא מקילינן אפי במידי דרבנן. ורבה בעי למימר דר' יהודה ור' חנניא בן עקביא דברייתא שכתבתי בסמוך בסי' ח' אמרו דבר אחד והקלו הרבה במים אלא דאביי דחי ליה: ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמרי' בפ' בתרא די\"ט ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש וכאן אמר הכין אמר רב הונא והוא שתהא מחיצה בולטת לתוך חללו של בור:  "
            ],
            [
                "<b>אמת המים וכו' </b>ביד פט\"ו דהלכות שבת סי' י\"א ובטור א\"ח סי' שנ\"ו: \n",
                "<b>עשו לה מחיצה בתוך אוגניה וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט כתב רש\"י ז\"ל ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת לה ואע\"ג דמחיצה תלויה מתרת במים ה\"מ היכא דנראית מחיצה שנעשית בשביל המים כגון גזוזטראות דמתני' וכגון מחיצה שבתוך הבור ע\"כ: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר כותל שע\"ג תידון משום מחיצה. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק זה מהמשנה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג זה ע\"כ: \n",
                "<b>באמה של אבל. </b>בהרי\"ף וה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב אובל ועיר ששמה אבל מצינו במקרא בסוף ס' שמואל גבי שבט בן בכרי כתי' שאול ישאלו באבל וכן התמו: ובגמ' בברייתא אמרי' שהיתה האמה באה מאבל לציפורי: ומה שכתב רעז\"ל עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו ונעשה הכל כרמלית ע\"כ. אמר המלקט הוא לקוח מלשון הברייתא דבגמ'. וכפי מה שמצאתי נלע\"ד שחסר כאן לשון וכן צ\"ל אבל כי עשו בכניסה וביציאה אינה דומה כרמלית ונראה כאלו מתחלת בחצר זו. ומה שכתוב שם ולא בכניסה מחובר וכו' עד לסוף נ\"ל כי טעות נפל בדפוס אע\"פ שכבר אפשר לישבו בדוחק וכמו שכתוב בגמ' וקל להבין: \n"
            ],
            [
                "<b>כצוצרא שהיא למעלה מן הים. </b>אית דגרסי מן המים. וביד שם סי' ט\"ו ובטור א\"ח סי' שנ\"ה ועי' שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב והביאוה תוס' ז\"ל. שבת פ' הזורק (שבת דף ק') ודף ק\"א: וכתב הר\"ן ז\"ל שם פ' הזורק דדוקא בגזוזטרא שהוא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצונו הצריכו מחיצה עשרה טפחים מה שא\"כ בספינה ולפיכך הקילו בה בספינה אמוראי דהתם בד' טפחים או בזיז כל שהוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. ומפרש בגמ' שם פרק הזורק דמדלא הקלו חכמים מחיצה תלויה אלא במים ואע\"ג דאיכא בקיעת דגים בים ש\"מ בקיעת דגים לא הויא בקיעה מלבטל למימר גוד אחית מחיצתא אבל בחורבה ובשאר דוכתי לא מהניא מחיצה תלויה ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא משום דבקיעת גדיים שמהלכין הויא בקיעה ומבטלי מחיצתא ואיתא בירושלמי פ\"ק דסוכה: \n",
                "<b>אא\"כ עשו לה מחיצה וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט ובגמ' מתני' דלא כחנניה בן עקביא דתניא חנניה בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' על ד' חוקק בה ד' על ד' וממלא ואין צריך בה מחיצה אחרת דאמרי' כוף וגוד הואיל ויש בה עשרה לכל רוח לנקב א\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא לא התיר ר' חנניה בן עקביא אלא בימה של טבריא הואיל ויש לה אוגנים ועיירות וקרפפות מקיפות אותה אבל בשאר מימות לא וכתבו תוס' ז\"ל מתני' דלא כחנניה אע\"ג דחנניה לא אמר אלא בימה של טבריא מתני' נמי לא מפלגא ומיירי בכל מימות ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל גזוזטרא שהיא למעלה מן המים גזוזטרא קורות שיוצאות חוץ לעליות הספינה ומסככין אותן הקורות בנסרים ומניחין באותה התקרה נקב ד' טפחים על ד' טפחים שדולין בה מים מן הים ושופכין לתוכה שופכין וקמ\"ל מתני' שאין מותר לדלות דרך אותה ארובה בשבת מן הים אע\"פ שהתקרה רחבה מכל צדדי הארובה יותר מעשרה דס\"ל לתנא דמתני' דלא אמרי' כוף וגוד אלא גוד לחודיה כגון שעשו מחיצה סביבותיה אע\"פ שאינה נוגעת במים אבל שנאמר כוף וגוד בגזוזטרא עצמה לא אמרי' ע\"כ: ובגמ' אמר רבה לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור משום שהמים נדחין מכחו חוץ לד' אמות. והקשו תוס' ז\"ל דמשמע מהכא דגזרו כחו בכרמלית ובפ' הזורק מסקינן דכחו בכרמלית לא גזור ותרצו די\"ל דגזוזטרא פעמים שהיא סמוכה למקום שר\"ה מהלכת וגזרו כחו בכרמלית משום כחו בר\"ה אבל בספינה דלעולם הוי כחו בכרמלית דלא שכיחא שתהלך לגמרי סמוך לרקק לא גזרו ע\"כ: \n",
                "<b>בין מלמעלה. </b>למעלה מנקב הגזוזטרא עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל מתוך פי' הקונ' משמע דלמעלה היינו למעלה מן הגזוזטרא ולמטה למטה מן הגזוזטרא ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא כלמעלה למטה דלעיל גבי בור משום דנקב עשוי ד' על ד' ועושה מחיצה סביב הנקב ואפי' למעלה הוי היכר ע\"כ: אבל הריטב\"א ז\"ל כתב בשם התוס' דלמעלה היינו שהיא מחוברת בגזוזטרא מתחתיה ולמטה היינו שהיא משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה וגם בהלכות שבת פט\"ו: \n",
                "<b>וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. </b>כך היא עיקר הגירסא וכן היא הגירסא בכל הספרים ובירוש' וגם בהרי\"ף ז\"ל והרא\"ש וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם בה\"ר יהונתן ז\"ל הגירסא כן ופי' אבל אם עשו ג\"כ בני תחתונה מחיצות לארובה שלהם שתיהן מותרות בלא עירוב דכיון שעשתה תחתונה ג\"כ נמצא דגליאת אדעתה דסלוקי סליקת נפשה משותפותה עם עליונה כלומר שבטלה ומחלה זכות שהיתה לה להשתמש בעליונה עכ\"ל ז\"ל גם בבית יוסף א\"ח סוף סימן שנ\"ה משמע דהכי גריס לה לפי מה שפי' שם אליבא דרבינו יעקב ז\"ל וכן היא בספר הרוקח סי' קס\"ב ופי' קס\"ד: והובאה בגמ' בפירקי' דף פ\"ד ג\"כ כך ושם כתב רש\"י ז\"ל דל\"ג מלת וכן ותוס' ז\"ל כתבו שם דר\"ת ז\"ל גריס מלת וכן דארישא קאי דקתני גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין. ויש גורסין עשו לעליונה ולא לתחתונה או לתחתונה ולא לעליונה שתיהן אסורות עד שיערבו וכן נראה דגריס רבינו עובדיה ז\"ל: וכבר דבר על גרסת משנה זו החכם הר\"ר מנחם עזריה נ\"ע בתשובותיו סי' ט': \n",
                "בפי' רעז\"ל אבל אם שתיהן בתוך עשרה וכו' אוסרות כך פי' הרמב\"ם ז\"ל וגם שם ביד פ\"ד דה\"ע סי' כ\"ד כ\"ה וטעמא מפני שהן כצוצרא אחת: \n",
                "<b>עד שׁיערֵבו </b>מצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הריש בצירי ונימוקו עמו מפני שהוא בהפסק: \n"
            ],
            [
                "<b>חצר שהיא פחותה מד' אמות וכו'. </b>ביד שם סי' ט\"ז ובטור א\"ח סימן שנ\"ז וכתוב שם בספר שו\"ע שיש בו הגהות מר איסרלן וגם בס' לבוש החור שכל חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה היא מחזקת סאתים מועתק מהרמב\"ם ז\"ל דבפט\"ו מהלכות שבת: ובגמ' הא ד' אמות שרי מ\"ט אמר רב מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן שראויה היא לזלף פי' להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו פחות מד' אמות אינה ראויה לזלף ושופכן וכי נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן עלה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא בר\"ה ואי לא עביד עוקא אסור ר' זירא אמר וכו' כרפי' רעז\"ל. ואיכא בינייהו דאריך וקטין כגון שישנה ח' אמות על ב' דאיכא קרקע כשיעור ד' אמות מרובעות ויש מקום להבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה לרב אסור לשפוך בלא עוקא לר' זירא לא בעי עוקא ומקשינן לרב ממתני' דקתני החצר והאכסדרא מצטרפין אלמא טעמא הוי כדי שיהא שם שיעור לבליעת המים הוא דהא הכא לאו ד' מרובעות נינהו דליתחזי לזלף ומשני ר' זירא אליבא דרב באכסדרא מהלכת על כל החצר כגון חצר ד' על שתים ואכסדרא מהלכת על פני כולה להשלים ד' על ד' ומקשי' לר' זירא מהא דתניא בהדיא חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אלמא מרובעות בעינן ואוקמה לההיא ברייתא אליבא דרבנן דלא שרו משום שיעור בליעת המים כדתנן במתני אפי' ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר אלמא טעמא דידהו משום זילוף הוא וגבי ביב מגלה דעתו דקא שפיך דלאו בר זילוף הוא ורישא דמתני' ראב\"י דאמר טעמא משום דתיימי מיא והוי שיעור מקום לבליעה כדתנן ביב שהוא קמור ד' אמות ומתני' קשיתיה לר' זירא דקתני חצר שהיא פתותה משמע שחסר שיעורא הא יש שיעור ד' אמות על ד' אמות ל\"ש ברבוע ול\"ש אריך וקטין שרי דאלת\"ה ליתני חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות דמשתמע שאינה עשויה ברבוע זה ואפי' יש בה כשיעור אלא לאו ש\"מ ראב\"י היא ופרכינן והא מדסיפא ראב\"י רישא לאו ראב\"י ומשני כולה ראב\"י וחסורי מחסרא וה\"ק חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת הא ד' אמות שופכין שראב\"י אומר ביב שהוא קמור ד' אמות בר\"ה שופכין לתוכו מים בשבת. וז\"ל ריא\"ז ביב העומד בר\"ה והוא קמור כדי שיהא מקום פיטור וראש אחד בשפת החצר אם יש בתוכו שיעור ד' אמות על ד' אמות בין שהיה מרובע בין שהיה ארוך וקצר שופכין לתוכו מן החצר בשבת אע\"פ שראשו האחד פתוח לר\"ה הואיל ויש בו כשיעור זה ראוין המים להבלע בו ע\"כ: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפר' בגמ' טעמא כיון שהחצר כ\"כ צר וקצר מתקלקלת החצר בטיט אם ישפוך לתוכה כל אותן המים שהוא רוחץ בהן ידיו וכלי תשמישו ולפי שהוא חס על קלקול חצרו גזרינן שמא ישפכם לר\"ה ומש\"ה אנו מצריכין לו שיעשה עוקא כלומר חפירה בקרקע שתחזיק סאתים ומשליך שם כל שופכין שלו ואינו צריך להשליך מימיו לר\"ה: \n",
                "<b>מן הנקב ולמטה. </b>כלומר כ\"כ תהיה גדולה שתחזיק סאתים מים קודם שיגיעו המים אל הנקב העשוי לה על שפתה כדי שיצאו ממנה המים לר\"ה ולא שיהיה הנקב לגמרי סמוך לקרקע שא\"כ תיכף שישפוך לתוכה חצי קב מים יצא לחוץ מכחו ואנו רוצין שיתעכבו שם כל שופכיו ויתבלעו במקומן או שינוחו שם קצת מה שא\"כ כשהנקב מלמטה לגמרי וא\"ת כיון שהעוקא מלאה בסאתים ונתמלאה מע\"ש היאך ישפוך שופכיו שם בשבת י\"ל שבע\"ש לא ישפוך שם כלל שהרי יכול להוציאן לר\"ה ולזרקן שם נמצא שבעוקא אין שם מים כלל ושופכין שלו יחזיק אותן העוקא שלו ואפי' את\"ל שהיא מלאה אפ\"ה מותר לשפוך בה ואע\"פ שיצאו ממנה המים לר\"ה דכיון שיש לו עוקא מוכנת לקבל קצת משופכיו נמצא שבשעת זריקתו שם יעשו הנחה אותן המים תחלה בעוקא קודם שיצאו לר\"ה ולא משכחת לעולם דאיכא איסורא דאורייתא דכיון דמילתא דלא שכיח היא שתהא מלאה מע\"ש כיון שיכול לשפכם בר\"ה וא\"נ נתמלאה אפשר שנתבלעו במקומן ואי נמי שיכול להשליך קצת משופכיו בחצר וקצתם בעוקא לא גזרו חכמים בכך והתירו לשפוך שופכיו שם בעוקא אע\"פ שנתמלאה ומש\"ה נקט סאתים משום דקים להו לרבנן שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום אפי' אדם פחות ומי שדירתו כ\"כ קצרה שאין לו חצר ד' אמות מאותן שאין להם ב\"ב מרובים הוא ודי לו בעוקא סאתים ואותה עוקא אם ירצה יעשנה מבפנים בתוך החצר או סמוך לר\"ה ואם ירצה יעשנה לגמרי בר\"ה חוץ לשער החצר וישפוך שופכיו סמוך לשער והן יורדין לאותה עוקא עכ\"ל ז\"ל: ובירוש' כתיבת יד אמר ר' ירמי' ר' מאיר ור\"א בן יעקב אמרו דבר אחד ר\"מ דתני עוקא ד' אמות בר\"ה שופכין לתוכה מים בשבת דברי ר\"מ וחכמים אוסרי' ראב\"י דתני סילונות שבכרכים אע\"פ שהן נקובין שופכין לתוכן מים בשבת דברי ראב\"י: \n",
                "<b>אלא שמבחוץ צריך לקמור </b>פי' רש\"י ז\"ל לקמור לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פיטור וכתב הריטב\"א ז\"ל פי' לפירושו כי כשהוא בר\"ה אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעית העוקא טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גבהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחות עד פחות משלשה שהוא ר\"ה וכי זריק התם הרי הוא שופך מרה\"י לכרמלית או לר\"ה אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ ויעשה פיו ברה\"י לעולם דינו כרה\"י דחורי רה\"י הוא וכי שפיך מרה\"י לרה\"י הוא שופך וזה הטעם בעצמו פירש הראב\"ד ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפט\"ו כתב וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקא הזאת בר\"ה משמע דלא מיתסר אלא משום חשדא וה\"ר יהונתן כתב אותה עוקא לאו ר\"ה גמור אלא ככרמלית שהוא עמוק משלשה טפחים ורחבו ד' וכיון דאיכא למיחש נמי לאיסורא דרבנן מצרכינן ליה לקמור אותה עכ\"ל בית יוסף בא\"ח סי' שנ\"ו: \n"
            ],
            [
                "<b>ביב שהוא קמור ד' אמות בר\"ה שופכין וכו' </b>פי' רבינו שמואל טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר ע\"כ. ורעז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל רש\"י ז\"ל ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר\"ה והוא קמור במשך ד' אמות דבד' אמות יש שיעור לבלוע וכו': ואיתא בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תת\"ט: \n",
                "<b>וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כך </b>צ\"ל: כתב הר\"ס ז\"ל מפי' רש\"י ז\"ל בגמ' נראה שהוא גורס אפי' ביב מאה אמה וכו' ומיהו בכל הנוסחאות יש גג או חצר וכן גורס הרמב\"ם ז\"ל ומפרש גג ק' אמה בגובה שהיה הכותל שנזחלין עליו המים מן הצנור גבוה ק' אמה. או חצר פי' הדרך שתחת הביב שבחצר עיין בפט\"ו מהלכות שבת ע\"כ: וכתב הרא\"ש ז\"ל דלפי' רש\"י ז\"ל נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל ע\"כ. ולשון אפי' גג דקתני מתני' דחוק ומתיישב עם פי' רש\"י שהעתיק בקיצור רעז\"ל: וביד שם פט\"ו סי' י\"ח וז\"ל ז\"ל. ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לר\"ה וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לר\"ה אפי' הי' ארך הכותל או ארך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לר\"ה אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב עכ\"ל ז\"ל: ובטור א\"ח סי' שנ\"ז פסק כראב\"י: ובגמ' אמרי' מתני' דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצינור החקוק בו דלא כחנניה דלדידיה בחצר שרי בגג אסור דתניא חנניא אומר אפי' גג מאה אמה לא ישפוך לפי שאין עשוי לבלוע אלא לקלח ונלע\"ד כי בזה יתורץ הא דלא הדר תנא אבל שופך הוא לגג או לחצר והן וכו' כדרישא דנקט תרווייהו: תו גרסי' בגמ' תנא בד\"א דצריך עוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ובגמ' מפרש טעמא: ועיין בסמ\"ג בסי' ס\"ה דמל\"ת: \n",
                "<b>החצר וכו' </b>ביד שם סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' שנ\"ז. וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ראב\"י אומר ביב קמור ד' אמות וכו' ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר\"ה והוא קמור במשך ד' אמות בר\"ה מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד' אמות בתפירה יש שיעור להבלע בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא וא\"נ לא תיימי דיש בו מבע\"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון שלא נתקיימה מחשבתו שרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא הכא דלאו לר\"ה זריק להו אינהו גופייהו אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא איכוין שרי לכתחלה: \n",
                "<b>לא ישפוך על פי הביב. </b>כלומ' בתוך החריץ אע\"פ שיש ארך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור כיון דבגופיה קשפיך גלה דעתו שכונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לר\"ה אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב: \n",
                "<b>החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות </b>ואין צריך לעוקא כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרא ונבלעין השופכין במקומן ואין מתקלקלין במים כיון שרחבן ד' אמות עכ\"ל ז\"ל: ובספר תוס' יום טוב האריך להתלונן על רעז\"ל שפסק במתני' כחכמים והוא פי' מתני' דלעיל בטעמא דלא סלקא אליבייהו דרבנן: \n"
            ],
            [
                "<b>וכן שני דיוטאות </b>זו כנגד זו. ביד ספ\"ד דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שע\"ז ותוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ד.) וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל למי שגורס וכן מתפרש כך כי על ענין צירוף קאי דקאמ' לעיל מינה החצר והאכסדרא מצטרפין וקאמ' כמו כן דשתי דיוטאות שלפני עליה ופתח אחד של עליה פתוחה אל הדיוטא האחת ופתחה השני פתוחה אל הדיוטא השניה ובשתיהן ד' אמות נמצא שיש לעליה ההיא ד' אמות ריוח מלמטה אע\"פ שאינם במקום אחד אלא בשני מקומות קמ\"ל מתני' זו דמצטרפין כיון שהם זו כנגד זו ואינם זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהם בשבת ואינם צריכין לעוקא כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רבה שמתבלע בהן המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהן זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע\"פ שיש בין שתיהן ריוח ד' אמות לפי שאין תשמישתן נוחין זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לר\"ה ומש\"ה מצריכי' להו עוקא כגון עריבה מעץ או גיסטרא פי' חבית שנשברה מחזקת סאתים: \n",
                "<b>מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו וכו' </b>עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד' אמות שצריכא עוקא ואם עשה אחד עוקא לתשמיש ביתו והאחר לא עשה את שעשה עוקא מותר ואת שלא עשה עוקא אסור לשופכן בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חברו ולא מפני שרבו המים שהן כד' סאין בין שתיהן והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים דהתניא דעוקא אע\"פ שנתמלאת מים מע\"ש שופכין לתוכה מים בשבת וכמו שפירשנו למעלה אלא מש\"ה אסור אותו שלא עשה עוקא דמיירי שלא עירב עם חברו בעל העוקא ואי שרית לשפוך שופכין שלו בתוך פתחן ויתגלגלו וירדו לעוקת חברו שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חברו וקמטלטל מאני דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל עם ערבו מותר אע\"פ שמסתפקין בין שניהם ד' סאין והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בספר לבוש החור שם סי' שע\"ז בהג\"ה דמתני' מיירי שהרבה בעלי בתים דרין בכל עליה שכן היה דרכם וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל בהדיא שפי' במשנה זו דדיוטאות. וז\"ל מקצתן בני עליה זו האחת עשו עוקא בחצר ובני האחרת לא עשו עכ\"ל. הרי משמע בפירוש דמיירי שיש הרבה דיורין בכל עליה והחצר שלמטה היא של שניהם וא\"כ הדין תלוי בשניהם בעשיית גומא ובעירוב והכי קאמרינן אם אחת עשתה גומא או עירבו שתי העליות כולן יחד כולן מותרין לשפוך מימיהן לחצר אפי' אותה שלא עשתה גומא ואע\"פ שהחצר פחותה מד' אמות כיון שיש שם גומא וכו' מותרי' ואם לא עירבו כלל לא שתיהן יחד ולא זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן אסורות אפי' אותה שעשתה גומא וזהו פי' דברי לא שנו דרבא וכיון דמיירי שהרבה דיורין בעליה א' מסיימין הפוסקים ואומרים ואם בני העליה האחת עירבה לעצמה ר\"ל שהרי כיון שיש בה דיורין הרבה ע\"כ צריכין הם עירוב ביניהם שהרי כל א' אוסר על חברו ומיירי באותם בני העליה שעשו הגומא שהן עירבו מעצמן והשניה לא עירבה עמה כלל אז אותם שערבה לעצמה מותרת לשפוך המים באופן שירדו לחצר לתוך הגומא שלהן ודוקא שעשתה גומא אבל אם לא עשתה גומא אע\"פ שערבה לעצמה אסורה כיון שהחצר פחותה מד' אמות וגומא בלי עירוב ג\"כ אינו מועיל להם כיון שיש הרבה דיורין בעליה וא' אוסר על חברו וה\"ה אם גם בני השניה עשו גומא ועירבו גם הם לעצמן שהיו מותרין לשפוך באופן שירדו המים לתוך גומא שלהם ע\"כ בקיצור. ואשכתן שם בפ' המוכר את הבית דיוטא עליונה ואית דמפרשי התם דיוטא עליונה היינו גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים עיין בטור ח\"מ סי' רי\"ד ושם בספר הלבוש: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>כל גגות העיר וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' י\"ח י\"ט וכו' ובטור א\"ח סי' שע\"ב ואיתא בירושלמי ר\"פ חלון: \n",
                "<b>רשות אחד </b>בדלי\"ת הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
                "<b>ובלבד שלא יהא גג גבוה מחברו עשרה. </b>דאם חלוק מהן בגובה עשרה אסור לטלטל ממנו לגגין גזרה משום תל וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט דהכי אמר ר\"מ כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות שעומדת כל אחת לבדה והן רשות אחת דשם אחד להם ששתיהן רה\"י כגון עמוד גבוה עשרה בחצר אסור לכתף עליו מן החצר ואע\"פ שרשות חצר עולה עד לרקיע גזרה משום תל גבוה עשרה והוא בר\"ה דהוי רה\"י דלא ליתי לכתופי עליו הכא נמי גזרה וכו' וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דקיימא לן כר\"מ בגזרותיו אפי' במקום רבים כדאמרי' בפ' אע\"פ גבי משהה אדם את אשתו ב' שלשה שנים בלא כתובה הכא אור\"י דאין הלכה כר\"מ דפסקי' לקמן הלכה כר\"ש דאמר כולן רשות אחת הן: \n",
                "<b>וחכמים אומרי' כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. </b>שלש מחלוקת בדבר ולדברי ר\"מ אמרי' בגמ' דגגין רשות לעצמן ומטלטלין מזו לזו ואפי' של בעלים הרבה וחצרות רשות לעצמן לטלטל מזו לזו בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן אבל לא מגגין לחצרות או לקרפפות ואפי' הן של איש אחד גזרה משום תל בר\"ה וכ\"ש כשהן של שנים וכן מחצר לקרפף אסור לר\"מ ואפי' הוא שלו ואינו יותר על בית סאתים דדוקא קאמר ר\"מ גגות דתשמישן שוה וכן קרפפות ואפי' הן של שנים דבשנוי בעלים לא מיתסרי אלא בתים לר\"מ וגגין לרבנן אבל בחלוק תשמישן ושנוי שם הרשות קפיד. וקרפפות דהיינו גגה רשות לעצמן. ולדברי חכמים דלא גזרי משום תל גגין וחצרות רשות אחת ולא מטלטל מגג לגג אם חלוקים בעליהם משום דרבנן כבתים משוות להו ע\"י חלוק שלמטה אבל מחצר דרבים לחצר דרבים מטלטלינן כדתניא בגמ' בברייתא ומגג לחצר מטלטלין ואע\"ג דגג רשותא דידיה וחצר דשותפות כדתניא בברייתא בגמ' הואיל וגג תשמיש שאינו תדיר הוא לא הוי ממש כבית ומטלטלין ממנו לחצר. וקרפפות רשות אחת הן ואפי' הן של שתים דכל רשות ששמו שוה מותר לו חוץ מן הגגין אבל מחצר לקרפף אפי' דחד גברא אסור ול\"ד לגג וחצר דתשמישא דגג וחצר שוה הוא. ולדברי ר\"ש כולן רשות אחת גג וחצר וקרפף ומבוי חוץ מן הבתים. והוכיח ה\"ר יהונתן ז\"ל דלא שרי ר\"ש אלא בקרפף בית סאתים דביותר מבית סאתים כרמלית הוא דמחצר המשכן גמרינן: ובגמ' אתמר רב אמר אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחברו אלא בד' אמות ושמואל אמר מותר לטלטל בכולו שמחיצות המבדילות למטה מן הדיורין אמרינן גוד אסקינהו לכל מחיצה דכל בית למעלה ויפרידו ביניהן במחיצות הנכרות שאין הבתים מחוברין ויש אויר ביניהן ומחיצות הבתים נראין לעומדים על הגג כשמסתכלין תחת רגליהן כ\"ע ל\"פ דאמרי בהו גוד אסיק פי' משוך והעלה כי פליגי כשאין המחיצות נכרות שהגגין מחוברין יחד ומכסין המחיצות שבין הדיורין רב סבר לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא בכה\"ג ושמואל סבר אמרינן גוד אסיק ומתני' מפר' לה רב הכי כל א' רשות בפני עצמן שלא יטלטלו שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה: \n",
                "<b>ר\"ש אומר אחד גגות. </b>שבת ר\"פ ר\"א דמילה ובפ' שני דמכילתין דף כ\"ג ובפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) ובפ' הדר (עירובין דף ע\"ד) ותוס' ר\"פ חלון: \n",
                "<b>לכלים ששבתו בתוכו. </b>להוציא מזה לזה ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אא\"כ ערבו הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג דהלכות עירובין. ובגמ' פריך אליבא דר\"ש יאמרו שני כלים בחצר אחת זה מותר מפני ששבת בחצר וזה אסור מפני ששבת בבית אע\"פ שע\"י עירוב שעשו הותר לו להוציאו לחצר ומשנינן ר\"ש לטעמיה דלא גזר בכי הא דהא תנן לעיל פ' מי שהוציאוהו סי' ו' אר\"ש לה\"ד לשלש חצרות וכו' ולא גזר התם הכא נמי לא גזר: \n"
            ],
            [
                "<b>גג גדול. </b>פי הרמב\"ם ז\"ל גג גדול וגג קטן כשיש כותל מקיף בגגות אבל אם אין שם שום היקף כולן רשות אחת הן ע\"כ וכמו שיתבאר מסוגית הגמרא: \n",
                "<b>הגדול מותר </b>כתבו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל ודברי הכל היא דאפי' ר\"מ לא אמר גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בבתים לא דומיא דחצר גדולה שנפרצה לקטנה דלכ\"ע חצרות רשות אחת הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה על הקטנה ע\"כ: ובטור א\"ח סי' שמ\"ה: \n",
                "<b>חצר גדולה שנפרצה וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' כ\"ד ובירוש' דפ\"ק דמכלתין. ובבבלי שם דף ח' וט' אוקימנא למתני' כשנכנסי' כותלי קטנה לגדולה כלומ' דכיון דכותלי קטנה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה כשנים ושלש אמות דהנך גיפופי דפשו להו שעומדי' מאחרי פרצת הקטנה נראות שלא מאותו כותל היה דאל\"כ קטנה נמי שריא דהא אית לה פסים דאע\"פ שהם שוין מבפנים הרי הם נראין מבחוץ ומוקי לה נמי בשכותלי קטנה מופלגין ג' טפחים מכותלי ארך הגדולה דאל\"כ הוה משתריא קטנה ע\"י לבוד כלומר דהוה אמרינן חזינן כאילו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופין לצד כותלי ארך הגדולה דהדר הויא להו הכניסה להנך גיפופי נראין מבחוץ אע\"פ שהן נכנסין וקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי: \n",
                "<b>הגדולה מותרת. </b>אם ערבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה רש\"י ז\"ל: ובגמ' למה לי למיתני חצר וגג לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר דמנכרא מחיצתא אף גג נמי דמנכרא מחיצתא דאי לא מנכרא מחיצתא לא אמרינן גוד אסיק ולשמואל דאמר אפי' לא מנכרא אמרי' גוד אסיק להכי תננהו גבי הדדי דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני אסור משום דדרסי רבים מזה לזה דהויא מחיצה התחתונה שביניהם מחיצה נדרסת ולא מצית למיגד ואסוקה אבל אי לא דרסי בהן רבים אף קטן שרי דאמרי' גוד אסיק ותפסיק המחיצה ביניהם ואע\"ג דמיכסיא ולא מנכרא מפני שהיא כפתחה של גדולה. כתבו תוס' ז\"ל דמיתורא דקתני במתני' מפני שהוא כפתחה של גדולה משמע ליה לתלמודא דלבל מילי הויא כפתח אף לכלאים וכו' כדמפ' בגמ' שאם גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעים אסורין וגפנים מותרין ואם גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה לכתחלה דלגבי גדולה פתחא הוי וכל פתח כמחיצה הוא: \n",
                "<b>חצר שֶׁנִפרְצָה לר\"ה המכניס מתוכה לרה\"י או מרה\"י לתוכה חייב דברי ר' אליעזר וחכמים אומרי' וכו'. </b>בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' אלף וקנ\"ב. ובגמ' מוקמי פלוגתייהו בצדי ר\"ה דר\"א סבר כר\"ה דמו ורבנן סברי לאו כר\"ה דמו ואי אפליגו בצדי ר\"ה דעלמא ה\"א כי פליגו רבנן עליה דר' אליעזר ה\"מ היכא דאיכא חפופי פי' סתם צידי ר\"ה איכא חפופי ר\"ל נועצין יתדות ואבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם קרוי צדי ר\"ה ובההיא ה\"א הוא דפליגי רבנן ואמרי לאו ר\"ה הוא ואסור לטלטל מתוכו לר\"ה משום דאיכא הפסק ולא עיילי בהו רבים להדיא אבל הכא דליכא חפופי אימא מודה ליה קמ\"ל והא דקאמר ר' אליעזר מתוכה לרה\"י דמשמע כולה חצר ר\"ה משוי לה איידי דאמור רבנן מתוכה אמר איהי נמי מתוכה ופרכינן לרבנן אמאי נקטי מתוכה הא ר\"א בתוכה מודה דכרמלית היא דמקום מחיצה הוא דקא משוי ר\"ה ומשני הכי קאמרי ליה רבנן לר\"א מי לא קמודית לן היכא דטלטל מתוכה לר\"ה ומר\"ה לתוכה דפטור מפני שהוא ככרמלית צדי ר\"ה נמי ל\"ש ור\"א התם לא קא דרסי לה רבים הכא קא דרסי לה רבים: \n",
                "<b>פטור. </b>אבל אסור דלאו ר\"ה היא אלא כרמלית והה\"נ מתוכה לרה\"י: וכתבו תוס' ז\"ל והא דשבקי רבנן רה\"י כדנקט ר\"א ונקטי רשות הרבים משום דר' אליעזר דבר על מקום מחיצה שיהא רשות הרבים וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רשות היחיד למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש שנפלו כל מחיצותיה נקטי רשות הרבים שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למנקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה א\"נ להכי נקטי ר\"ה להוכיח מתוכה חלוק הרבה מר\"ה שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מר\"ה לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה\"י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפי' אין חלוק אלא מעט מר\"ה פטור המוציא מרה\"י כיון שאין ר\"ה ממש ע\"כ: וז\"ל הר\"ס ז\"ל חצר שנפרצה לר\"ה המכניס מתוכה וכו' אי אפשר לפרש משנה זו כפשוטה שאע\"פ שנפרצה לר\"ה עדיין היא רה\"י שנשארו לה ג' מחיצות וזהו פירושה כמו שפי' התוס' ע\"פ הגמ' וז\"ל חייב דברי ר' אליעזר בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצדה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלשנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום ובררו להם מקום מחיצות להיות שלהם ללכת דרך שם בשביל דרכן שאבדו שם ור' אליעזר לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אע\"פ שעוברין שם אינו ר\"ה כיון דלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרי' בפ' שני שבילי בית גלגול קאמרת. ומתוכה דקאמר ר' אליעזר לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטי רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמ' בגמ' והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא ממנה לר\"ה שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית ר\"ה אפי' נפלו המחיצות סביב והויא כרמלית ה\"נ מקום המחיצות קודם שיהיה כרמלית שאין להן כח בברירתן וכו' עכ\"ל למה שצריך להבנת המשנה ע\"כ. בטור א\"ח סי' שס\"א וסי' שע\"ד ופי' שם שנפרצה אפי' בשבת: \n",
                "<b>מפני שהיא ככרמלית </b>עיין במ\"ש בר\"פ הזורק דשבת בפי' שם כרמלית: \n"
            ],
            [
                "<b>חצר שֶׁנִפְרָצָה בשבת לר\"ה. </b>רש\"י ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מתוס' ז\"ל דלא גרסי' במתניתין לר\"ה שכתבו דהכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לר\"ה ע\"כ ומייתי לה בפ\"ק דעירובין דף י\"ז: \n",
                "<b>משתי רוחותיה. </b>פי\"ז דהלכות שבת סי' ל\"ה ובטור א\"ח סי' שס\"א: ובגמ' מ\"ש מרוח אחת דאמרי' פתחא הוא משתי רוחות נמי פתחא אי בעשר עסיקי' ואי ביתר מעשר אפי' מרוח אחת נמי אסור ומוקי לה רב בעשר כגון שנפרצה בקרן זוית כדכי' ר\"ע ז\"ל וכן אבית נמי פרכי' מ\"ש מרוח אחת דמותר אפי' לעתיד לבוא דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם ומשני דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקרויו באלכסון דאין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה וכדפי' ר\"ע ז\"ל ושמואל אוקי בבא דחצר אפי' בפרצה יותר מעשר ואה\"נ דאפי' מרוח אחת לאו פתחא הוא אלא דנקט שנפרצה משתי רוחותיה משום בבא דבית שנפרץ משתי רוחותיו דמשתי רוחות ודאי לא אמרינן פי תקרה דמיירי שנפרץ בקרן זוית וקרויו נפרץ בד' וכו' כמו שמפרש רש\"י ז\"ל באורך ע\"ש: ורב לא אמר כשמואל דא\"כ הו\"ל אכסדרא פי' אפי' נפרצה שלישית ורביעית במלואו דנפרץ הקרוי עמהן ויש כאן ד' פיות ואפ\"ה איכא למימר בכולהו יורד וסותם דרב לטעמיה וכו'. שמואל לא אמר כרב אלכסון לא קתני וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דלא קתני נמי שנפרץ הקרוי ברוחב מכל מקום חשיב כמאן דתני ליה בהדיא כיון דקתני שנפרצה משתי רוחותיה שאז רגיל הקרוי ליפול אבל אין דרכו לפרוץ באלכסון ע\"כ: \n",
                "<b>שניטלה קורתו או לֶחֱיוֹ </b>גרסי' רש\"י ז\"ל: פי' והוא כמו נקודות ובחוח תקוב לֶחֱיוֹ (איוב מ׳:כ״ו): וכתבו תוס' ז\"ל במכלתין ספ\"ק שניטלו קורותיו או לחייו בפי' רש\"י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו: \n",
                "<b>ר' יוסי אומר אס מותרין וכו'. </b>ירושלמי רב ור' יוחנן אמרי אסור בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע\"כ ועיין עוד במה שכתבתי בפ' חמישי דפרה סי' ג': ר' יוסי אומר אם מותרין וכו' ירושלמי דפירקי' ודס\"פ חומר בקודש ר' יוחנן אמר לחומרא אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה וכן אמר רב ששת ג\"כ בבבלי גם ר' יוחנן גופיה ותנ\"ה בהדיא א\"ר יוסי כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: ביד פי\"ז דהלכות שבת סי' ל\"ד ובטור א\"ח סוף סי' שס\"ה: \n"
            ],
            [
                "<b>וכן גשרים המפולשין. </b>ירושלמי ריש מכילתין וריש שבת וריש סוכה ובפ' עושין פסין: \n",
                "<b>מערבין למבוי המפולש. </b>הואיל ואיכא שתי מחיצות דקסבר מבוי שיש לו שתי מחיצות דאורייתא הוי רה\"י עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הכי שמעינן ליה לר' יהודה בברייתא ואמר רב אשי מתני' נמי דייקא מדקתני ועוד א\"ר יהודה מערבין וכו' אא\"ב דקסבר שתי מחיצות דאורייתא היינו דקתני ועוד דמשמע ועוד זו אע\"ג דליכא פי תקרה מתיר ר' יהודה משום האי טעמא אא\"א משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם מאי ועוד ש\"מ: ופי' רש\"י ז\"ל שיש גירסא אחרת בזה וכתבה ופירשה ע\"ש: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ועוד א\"ר יהודה מערבין במבוי המפולש אע\"ג דליכא למימר ביה פי תקרה יורד וסותם מערבין כלומר משתתפין בו ומטלטלין בכולו כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות דס\"ל דשתי מחיצות דאורייתא ואפי' לטלטל בתוכו ומתוכו לרה\"י וכ\"ש לחומרא שהזורק מר\"ה לתוכו שהוא חייב חטאת דרה\"י גמורה היא עכ\"ל ז\"ל: ובירושלמי וחכמים אוסרין לא אמרו אלא וחכמים אוסרין הא חיוב חטאת אין כאן: מהו שיהא צריך מחיצה ר' בא אמר צריך מחיצה ר' יוסי אומר אין צריך מחיצה: \n",
                "סליק פירקא \n"
            ]
        ],
        [
            [
                "<b>המוצא תפילין וכו' </b>עד וכן בנו פי\"ט דהלכות שבת סי' כ\"ג כ\"ד ומייתי לה בגמ' ספ\"ק דביצה וכתב שם רש\"י ז\"ל המוצא גרסי' ולא גרסי' המוציא המוצא תפילין בשבת ע\"כ וצ\"ע מה מלמדנו: וקאמר התם אביי דאי מנטרן מחמת כלבי ולא מנטרן מחמת גנבי אם היו כבר מונחים בראשו יוליכם עד ביתו ולא אמרי' רוב ליסטים ישראל נינהו ולא מזלזלו בהו אבל אם מצאם במקום שהן נשמרין מן הכלבים אע\"פ שאין נשמרין מן הגנבים לא יזיזם ממקומם כיון דלא הוה לביש להו מעיקרא והיכא דלא מנטרן לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי אפי' מחתן בארעא ומשכח להו ממטו להו דרך מלבוש עד דמטי לביתיה והיינו מתני' דהכא ואיכא בתוס' פ' התכלת (מנחות ד' מ\"ג ע\"ב) ובטור א\"ח סוף סי' ש\"א: וכתבו תוס' ז\"ל המוצא תפילין הך פירקא במסכת שבת וכו' ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו ע\"כ: ושם נפל ט\"ס או טעות דפוס שכתוב אסוף פ' כיצד מעברין ותימה ע\"ס תי\"ט שהעתיקו כטעותו: \n",
                "<b>מכניסן זוג זוג. </b>בספ\"ק דביצה מוכח דאיירי דלא מנטרי מחמת כלבי אבל מנטרי מחמת כלבי אע\"ג דלא מנטרי מחמת גנבי לא תוס' ז\"ל והוא מאי דכתיבנא: ולשון רש\"י ז\"ל בכאן בשדה מקום שנאבדין דמשמע נמי שנאבדין לגמרי ולכן התירו אבל משום גנבים לא התירו: ובגמ' מכניסן זוג זוג דקסבר שבת זמן תפילין הוא כדפי' ר\"ע ז\"ל ובעי בגמ' מאן שמעת ליה שבת זמן תפילין הוא ומסיק דהאי תנא הוא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אחד חדשות ואחד ישנות דברי ר\"מ ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ע\"כ ל\"פ אלא בחדשות וישנות אבל באשה ל\"פ ש\"מ מ\"ע שלה\"ג הוא וכל מ\"ע שלה\"ג נשים חייבות ומתני' אתיא כר\"מ ור' יהודה דתרוייהו ס\"ל דאפי' שבת הוי זמן תפילין. ודייקי' תו בגמ' זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתמא דלא כר\"מ דאי ר\"מ הא אמר לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף וההיא סתמא ר\"מ היא כדכתבינן התם בפ' כל כתבי ותירץ רבא אפי' חימא ר\"מ התם דרך מלבושו כחול שויוה רבנן והכא דרך מלבושו כחול שויוה רבנן התם דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן הכא דבחול נמי זוג א' אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא: \n",
                "<b>ר\"ג אומר שנים שנים </b>בפי' ר\"ע ז\"ל לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין. אמר המלקט מימרא דרב שמואל בר רב יצחק היא בגמ': וכתב הרא\"ש ז\"ל בסדר תקון תפילין שר\"י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוי לכל הפחות יותר מאצבע דאם לא היו רחבות אלא אצבע א\"כ יש מקום בראש להניח שלש תפילין וא\"כ למה שנינו בפ' המוצא תפילין שמכניסן זוג זוג ולא ג' ג' וטעמא דשמושא רבא כיון דאמרי' מקום יש בראש להניח שני תפילין וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין מסתמא אותו מקום של תפילין היה שתי אצבעות כרוחב הציץ ע\"כ: \n",
                "<b>אבל בחדשות פטור. </b>ובגמ' אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דקתני חדשות פטור דחיישי' דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבתא עלייהו אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין וכו' והיא ברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ר\"מ דאמר אחד חדשות סבר שאין אדם טורח ור' יהודה סבר טרח אינש הילכך בחדשות אסור דשמא קמיע נינהו והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שיש בהן רצועות ולא מקושרות כעין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד אלמא טעמא משום קשר הוא דקשירה אב מלאכה ואסור לקשור קשר של קיימא בשבת ולעולם דכ\"ע לא טרח אדם בקמיע לעשותו כמין תפילין דטעמא דחדשות לאו משום קמיע אלא משום שצריך לעשות הקשר קודם לבישתם ובשבת אי אפשר ופריך וליענבינהו מיענב ומשני זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אביי אמר ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' ואלו קשרין עניבה קשירה מעלייתא היא וכדכתבינן התם הא לאו הכי עניב להו כעין קשירה דידהו דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני: \n",
                "<b>מצאן צבתים. </b>כמו שול תשולו לה מן הצבתים: \n",
                "<b>או כריכות מחשיך עליהן. </b>תימא בחדשות נמי דאי אפשר לקשור אמאי לא יצטרך להחשיך עליהן משום בזיון דתפילין וי\"ל דבישנות דוקא דחזו להכניס זוג עשו תקנה אפי' כשהן מרובין דאין כלות קודם שקיעת החמה תוס' ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>רש\"א נותנן לחברו. </b>ואינו מוליכן פחות פחות מארבע אמות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' דקאי ר\"ש אחסורי מחסרא שכתב ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל וגזר ר\"ש שלא יוליכם פחות פחות מד' אמות גזרה שמא יעבירם וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ות\"ק סבר פחות פחות מד' אמות עדיף. וכתבו תוס' ז\"ל ה\"ג וכן בנו ואפי' הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמ' מוכח דאפי' הן מאה אבנו קאי דמפר' טעמא אע\"ג דקשי ליה ידא כשמטיל אותו מיד ליד ע\"כ: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וכו'. </b>ביד פ' שנים עשר דהלכות שבת סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' שמ\"ט. ופי ה\"ר יהונתן ז\"ל נותן אדם וכו' אם יש אדם צמא שיצא חוץ לתחום או שעומד בסוף תחומו ואין לו מים לשתות או חולה יתקבצו הרבה בני אדם שקנו תחומן בעיר ויבואו אחרים מתחום אותו החולה או אותו הצמא ונותנין זה לזה ואין שם חלול שבת ע\"כ: \n",
                "<b>א\"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. </b>ריב\"נ הוא דאמר לה דשמעי' ליה לעיל פ\"ד דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן והוא תירץ רב אשי במסקנא דבגמ' פריך ולית ליה לר' יהודה הא דתנן בפ' בתרא דביצה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דאם ערבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום ומוקי לה רבא דבחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסיקינן דבטלה חבית לגבי מים כגון מים שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ובטלה חבית לגבייהו מפני שהיא טפלה להן כדתנן בשבת פ' המצניע את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ורבנן פליגי עליה למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו ואותיב ליה רב יוסף מהא דתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו בשיירא אין שלא בשיירא לא ומשני רב יוסף גופיה אלא כי תנן נמי במתני' בשיירא תנן ואביי תירץ בשיירא ואפי' חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה ורב אשי מוקי לה בחבית של הפקר ומים דהפקר כדפי' ר\"ע ז\"ל וכדכתיבנא וכתבו תוס' ז\"ל הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסיקינן דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה אפי' חוץ לתחום היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהן תחלה לא יוליכו אותן למאי דפרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממלא שאפילו אם נתנם לאחר הרי הן כרגלי הראשון הממלא והא דקאמר נותנו לחברו וחברו לחברו לאו משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ד' אמות בר\"ה ועי\"ל דיכול להוציאם חוץ לתחום של אותו שזכה בהן תחלה וכגון שלא נתכוין לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותין וכענין זה אפי' בי\"ט שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו אע\"ג דליכא איסור ד' אמות ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>הקורא בספר על האסקופא. </b>בפ\"ק דשבת מייתי לה בדף ה' וכתבו שם תוס' ז\"ל דלרבא דלא גזר התם בכרמלית גזרה לגזרה גבי לא יצא החייט במחטו הא דנקט הכא ספר לאשמועי' דאפי' ספר אם אין איגודו בידו אסור לאפוקי ר\"ש דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש ע\"כ: ואיתא נמי בפירקין דף ק\"ג וביד פט\"ו דהלכות שבת סי' כ\"א וכתב שם הרב המגיד דמתוך הסוגיא משמע דדוקא כתבי הקדש אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור אפי' תוך ד' אמות והיא דעת הרשב\"א ז\"ל: ובטור א\"ח סי' שנ\"ב: ובגמ' האי אסקופא היכא דמיא אילימא אסקופא רה\"י ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע\"ג דמונח ראשו אחד בר\"ה גוללו לרה\"י ולא גזרינן דילמא נפיל כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאתוי מני ר\"ש היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט גוללו אצלו דליכא למיגזר מידי אבל הונח כל דהו אסור דגזרי' אגדו בידו אטו היכא דנפיל כוליה אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ וכו' ר\"ש אומר אפי' בארץ עצמו גוללו אצלו רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר' יהודה אמר רב יהודה אין רישא וכו' רבה אמר הכא באסקופא נדרסת עסיקי' ורה\"י אבל נדרסת היא פי' דרגל הרבים עוברת עליה ומשום בזיון דכתבי הקדש שריוה רבנן ול\"ד לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי מש\"ה גזר ר' יהודה אבל בהא מודה דכיון דאגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן איתיביה אביי תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' אמות הופכו על הכתב ואי אמרת באסקופא נדרסת עסיקי' מה לי תוך ד' אמות מה לי חוץ לד' אמות הא כולה שבות הוא אלא אמר אביי הכא באסקופא כרמלית עסיקינן ור\"ה עוברת לפניה תוך ד' אמות דאי נפיל ומייתי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן חוץ לד' אמות דאי מייתי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא שרו ליה רבנן ופרכי' אי הכי תוך ד' נמי ניגזור דילמא נפיל כוליה מידיה ואזיל ומעייל ליה מר\"ה לרה\"י ומשני הכא באסקופא ארוכה דאדהכי והכי מידכר ואב\"ע באסקופא שאינה ארוכה וסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו וא\"נ מעיין בר\"ה ועייל להו להדיא לרה\"י הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד וליכא למיחש דילמא זריק להו דמודה בן עזאי בזורק דהא אין מזרקין כתבי הקדש: \n",
                "<b>היה קורא בראש הגג וכו'. </b>תוס' פ\"ח דשבת דף פ' ודפ' הזורק דשבת דף ק': \n",
                "<b>הופכו על הכתב. </b>להגן על האותיות שלא יעלה אבק עליהם ובגמ' פריך והתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להן להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה את הבגד התם אפשר הכא לא אפשר לפרוס עליה סודר שיוסיף על חטאתו פשע ואי לא אפיך איכא בזיון טפי: \n",
                "<b>אלא מלא חוט. </b>כך צ\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' חסורי מתסרא וכו'. אמר המלקט פי' דפרכי' בגמ' אי הכי דבכותל משופע עסיקי' אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ואמאי והא נח ומשנינן חסורי מחסרא וכו'. ובירושל' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר אסור להשתמש באויר עשרה וכא אמר הכין א\"ר יוחנן לית כאן ר' יהודה אלא ר\"מ ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>זיז שלפני החלון וכו'. </b>ביד פט\"ו דהלכות שבת סי' ד' ובטור א\"ח סי' שנ\"ג. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וכמו כן אם יוצא הנסר על חצר חברו נמי לא שרינן להשתמש העליון עליו אלא כלים הנשברין דדילמא אתי לאשתמושי מרשות חברו שלא ערב עמו לרשותו או שמא יוציאנו מרשות חברו לר\"ה ויחזירנו אח\"כ לביתו ע\"כ: \n",
                "<b>עומד אדם ברה\"י וכו'. </b>ביד שם ר\"פ ט\"ו ובטור א\"ח סי' ש\"נ. ובגמ' מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד אדם ברה\"י ויטלטל בר\"ה א\"ל שבקת רבנן ועבדת כר\"מ דאיהו הוא דגזר שמא יביא אצלו לקמן בפירקין בההיא דתנן לא יעמוד ויפתח כפי פי' רש\"י ז\"ל והוא סבר מדסיפא ר\"מ רישא נמי ר\"מ ולא היא סיפא ר\"מ רישא רבנן וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר\"מ וק\"ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר\"י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עלה ר' יהודה וסתם בר פלוגתיה דר' יהודה ר\"מ ומיהו קשה וכו' ע\"כ: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל עומד צריך להגיה שם עומד אדם ברה\"י בבית או על הגג ונוטל חפץ מכאן וכו': ובירושלמי לא סוף דבר עומד אדם ברה\"י ומטלטל בר\"ה בר\"ה ומטלטל ברה\"י ע\"כ אפשר שר\"ל לא סוף דבר מטלטל מעומד שהוא דרך עראי אלא אפי' דרך קבע א\"נ ר\"ל לא סוף דבר עומד וכו' כלומר שאינה מוסכמת דר\"מ פליג עלה כמבואר לעיל בסמוך בבבלי: \n",
                "<b>ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות. </b>ארישא קאי דמטלטל בר\"ה קתני שלא יטלטלנו ד' אמות בר\"ה ובגמ' בלשון שני הא הוציא פטור אבל אסור לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב ואע\"ג דהעבירו דרך מקום פטור על ראשו אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן ומשנינן מי קתני פטור אבל אסור דילמא אם הוציא חייב חטאת: \n"
            ],
            [
                "<b>לא יעמוד אדם ברה\"י וישתין וכו'. </b>ביד פי\"ג דהלכות שבת סי' ג' ובטור א\"ח סי' ש\"נ ובגמ' פ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) והרא\"ש פ' במה אשה דף קפ\"א כתב דבהא דלא יעמוד ברה\"י וישתין וכן לא ירוק מודו כ\"ע דה\"ה בכרמלית: \n",
                "<b>וישתין בר\"ה. </b>דמפיק וכו' לשון ר\"ע ז\"ל ע\"כ. אמר המלקט דמחשבתו משויא ליה מקום: \n",
                "<b>ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו מפיו. </b>אע\"ג דאמרינן בפ' המצניע המוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור ל\"ד דהתם אין דרך להוציא כלים בפיו אבל הרוק או דברים שדרכן בכך מיחייב חטאת כדאמרי' בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב חטאת ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובעל הטורים בא\"ח ס\"ס ש\"נ ס\"ל דר' יהודה לא פליג את\"ק ולפיכך פסק כמותו: ובגמ' פריך אע\"ג דלא הפיך מחייב ר' יהודה והתנן פ\"ח דמסכת כלים היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר' מאיר מטמא ור' יוסי מטהר ר' יהודה אומר אם היפך טמא אם לא היפך טהור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה פי' החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה והכי קאי במסקנא. ועי' במה שכתבתי בשם ה\"ר שמשון ז\"ל שם פ\"ח סי' י': \n",
                "<b>וכן לא ירוק. </b>גרסי' בחולם: \n",
                "<b>רוקו. </b>גרסי' הרי\"ש בשורק כמו עד בלעי רוקי: \n"
            ],
            [
                "<b>לא יעמוד אדם ברה\"י וישתה בר\"ה וכו'. </b>כולהו מתני' בפט\"ו דהלכות שבת סי' ב' ג' ובטור א\"ח סי' ש\"ו ושנ\"א ומייתי לה בגמ' דשבת פ\"ק דף י\"א ובפ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) ובגמ' רישא רבנן דהכי אוקימנא לעיל להא דקתני עומד אדם ברה\"י ומטלטל בר\"ה כדכתבינן לעיל ולא גזרי' שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר\"מ א\"כ סיפא ר\"מ אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרי' דילמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מר\"ה לרה\"י כמו משתין ורק מר\"ה לרה\"י ורש\"י ז\"ל תירץ לקמן דל\"ד למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקים נחים בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע\"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע\"ג דבמקום שאין [בו] ד' (אמות) על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלע אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הם במקום אחד ולפירושו זה היה מותר להוציא [ראשו] ברה\"ר ולרוק [כיון] דפיו במקום אחר הוי מקום פטור תוס' ז\"ל שם פ' עושין פסין ועיין עוד שם ויש מזה בפסקי הרא\"ש ז\"ל: ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ק דשבת דף ק\"א ושם בשלטי הגבורים ורמזתיו בפ\"ק דשבת סי' ג': \n",
                "<b>וכן בגת. </b>אביי מוקי לה בגת שאינה גבוה עשרה דהיא כרמלית דאי רה\"י הא תנא ליה ואמר רבא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזרה לגזרה אלא וכן בגת לענין מעשר כדפי' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל ומתני' דקתני וכן בגת ר\"מ היא וה\"ק לא יעמוד ע\"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא\"כ הכניס ראשו ורובו לגת. וכן פירשו תוס' ז\"ל דהיינו כר' מאיר: \n",
                "<b>קולט אדם וכו'. </b>בטור א\"ח סי' שנ\"א: \n",
                "<b>למטה מעשרה טפחים. </b>גרסי' וה\"ק וכוליה לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן הוכיחו רש\"י ותוס' ז\"ל וכתוב בב\"י שם סי' שנ\"א ודברי רבינו יעקב בזה הם על פי פירוש רש\"י ז\"ל דקולט אפי' למעלה מעשרה שרי והא דתני למטה מעשרה משום שריותא דצנור במצרף הוא דמצרף היינו שמחבר ידו לצנור לא שרי אלא דוקא למטה מעשרה דליכא למיגזר באינו רחב ד' אטו רחב ד' משום דאפילו אם הוא רחב ד' כרמלית היא כיון שאינו גבוה עשרה אבל למעלה מעשרה אסור לצרף אפי' אינו רחב ד' גזרה אטו רתב ד' דהוי רה\"י כיון שהוא למעלה מעשרה ע\"כ ומבוארין בפי' רש\"י ז\"ל בגמ'. ואית דגרסי למעלה מעשרה ובסיפא דמתני' נמי אית דגרסו ומן הצנור ומכל מקום בוי\"ו וכבר דחה אותם רש\"י ז\"ל אלא ה\"נ מ\"מ וכדפי' ר\"ע ז\"ל: והרי\"ף והרמב\"ם וה\"ר יהונתן ז\"ל גרסי למעלה מעשרה טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה ומפני אהבת הקיצור לא העתקתי פירושו דרבינו יהונתן ז\"ל אבל בגרסת הגמ' דגרסי הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל דאוקי לה רב נחמן במזחלה של שלשה עשר טפחים ולא יותר נראה דלא גריס ה\"ר יהונתן ז\"ל כותייהו אלא כגרסת רש\"י ז\"ל דגריס הכא במזחלה פחות משלשה עסקינן וכו' וכן ראיתיה ג\"כ בהרא\"ש ז\"ל: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' מוקי לה כשאין בצנור ד' על ד'. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל דאם יש בצנור ד' ברוחב אסור לצרף ואע\"ג דלמטה מעשרה הואי ולבוד נמי ליכא אפ\"ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לר\"ה ע\"כ פי' שהרי חלק רשות לעצמו: \n"
            ],
            [
                "<b>בור בר\"ה וחוליתו גבוהה. </b>ביד שם פט\"ו סי' ט' י' ובטור א\"ח סי' שנ\"ד ומייתי לה בפ\"ק דעירובין דף ה'. ובגמ' במאי עסיקי' אילימא בסמוכה לכותל בחוך ד' טפחים למה לי חוליא עשרה בור גופיה רה\"י הוא ואין כאן ר\"ה מפסקת דכיון שאין ד' טפחים בין החוליא לכותל לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומוקי לה רב הונא במופלגת ד' טפחים מן הכותל ואי לאו דאיכא חוליא עשרה קמטלטל מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה ור' יוחנן אמר אפי' תימא בסמוכה מתני' לאו כדס\"ד דתהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה\"ק בור בר\"ה וחוליתו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעות הבור רה\"י וממלאין ממנה לחלון והא קמ\"ל דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל דהא קמ\"ל דאע\"פ שאין החוליא העומדת סביביו חזקה ובריאה שיוכל איש להשתמש בה כרצונו כל דבר קל וכבד אפ\"ה מצטרפת לבור להיותו רה\"י שאם לא היה עמוק עשרה מיקרי כרמלית שהרי יש ברחבו ד' ואסור לשלשל דליו שם דמכרמלית לרה\"י קמטלטל ע\"כ: \n",
                "<b>אשפה בר\"ה וכו'. </b>בפ' מבוי (עירובין דף ח') והתס הגירסא זורקין לה בשבת וכן הוא בהרי\"ף ובהרא\"ש ז\"ל: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל וכן אשפה וכו' אשפה הסמוכה לכותל בין שהיא סמוכה בתוך ד' טפחים בין שהיא רחוקה יותר מותר להשליך שם שופכין שלו דכיון שהיא גבוהה עשרה טפחים מרה\"י לרה\"י בדרך אויר מקום פטור קא מטלטל שאם לא היתה גבוהה עשרה מקרייא כרמלית ואסור לזרוק מרה\"י לכרמלית ואע\"פ שתהיה סמוכה לכותל לגמרי כ\"ש אם תהיה רחוקה ממנה ד' דקא מטלטל נמי באויר ר\"ה ע\"כ: וראיתי להעתיק הנה כל לשון ספר לבוש החור בסי' שנ\"ד שממנו מתבארת מתני' יפה וזהו בור בר\"ה וחוליתו סביבו אפי' אין החוליא גבוהה עשרה והבור היא עמוקה עשרה עם החוליא שהיא רה\"י בפני עצמה אם הבור עומד בתוך ד' טפחים לרה\"י מותר למלאות ממנו מחלון של רה\"י מפני שראש החוליא שסביבו הוא מקום פטור והרי הוא שואב מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור וה\"ה אפי' אם אין החוליא גבוהה שלשה או אפי' אין שם חוליא כלל והבור בפני עצמה היא עמוקה עשרה מותר שכיון שאין בינה לבין הכותל ד' טפתים לא דרסי לה רבים כלל וה\"ל מקום פטור וממלאים ממנה לרה\"י ואע\"ג דאמרי' לעיל סי' שמ\"ה סעיף י\"ט דמקום שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' שאני הכא דכל הפסק שהוא בין בור וכותל שהוא פחות מד' לא דרסי לה רבים כלל וכיון שכן אע\"פ שהוא סמוך לר\"ה מקום פטור הוא ככל מקום שאין בו ד' וגבוה עשרה אבל אם הבור הוא רחוק מרה\"י ד' טפחים אין ממלאין ממנה לרה\"י דה\"ל מוציא מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה או דרך כרמלית שאסור ואע\"ג דאמרי' לעיל ריש סי' שנ\"ג שמותר לכתחלה לזרוק מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה דוקא לזרוק מותר שלא מצינו שהיה במשכן כמו שנתבאר שם לעיל אבל להושיט אסור שכן מצינו במשכן שהיו מושיטים הקרשים מעגלה זו לעגלה זו דרך ר\"ה והעגלות היו רה\"י אבל לא היו זורקים אותן שאין הקרשים נזרקים מפני כובדן לפיכך זריקה מותרת והושטה אסורה מן התורה ומלוי מים מן הבור העומד בר\"ה לבית דמיא להושטה מרה\"י לרה\"י (דרך ר\"ה) ואסורה אא\"כ תהא החוליא שסביב הבור גבוה י' שאז יהי' הכל רשות היחיד מעומק הבור עד שפת החוליא ושפת החוליא היא למעלה מי' של ר\"ה שהוא מקום פטור ואז כשמוציא המים מן הבור דרך ראש החוליא לבית הוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור שמותר לכתחלה: אשפה בר\"ה שהיא גבוה עשרה ורחב ד' אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה שכיון שהיא גבוה י' ורחב ד' אף על גב שהיא של רבים מ\"מ רה\"י הוא וכבר אמרנו למעלה שמותר לזרוק לכתחלה מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה ואע\"ג דרה\"י דהכא הוא גבוה ממנו או נמוך ממנו מותר ולא חיישי' הכא שמא יתגלגל לר\"ה מה שישליך בתוכה וילך ויטלנו כדחיישי' לעיל גבי ב' בתים שבצדי ר\"ה לפי שאין מטילין לאשפה כלי אשר חפץ בו אלא כלים ודברים מאוסים או שברי כלים א\"נ י\"ל דמיירי שרה\"י סמוך לה פחות מד' והויא לה מקום פטור כמו שנתבאר בסמוך גבי בור וה\"ל מטלטל מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור ושרי ואם האשפה של יחיד אסור לזרוק לה משום דיחיד עתיד לפנותו אשפתו ויבואו לשפוך שם כדרכן גם אחר שפינהו ונמצאו שופכין לר\"ה ממש ע\"כ: \n"
            ],
            [
                "<b>אילן שהוא מיסך וכו'. </b>ביד שם ספט\"ז ובטור א\"ח סי' שס\"ב ובגמ' פ\"ק דמכלתין דף ט\"ו ובפרק הישן (סוכה דף כ\"ד:) \n",
                "<b>היו שרשיו גבוהין מן הארץ. </b>ביד שם פכ\"א סי' ח' ובטור א\"ח סי' של\"ו. ובגמ' אתמר שרשי אילן היוצאין למעלה משלשה לתוך שלשה פי' דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו רבה אמר מותר להשתמש בהן דכל פחות משלשה דארעא ארעא הוא ורב ששת אמר אסור להשתמש בהן כיון דמכח איסור קאתו אסורין ופרכי' לרבה ממתני' דקתני שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן ה\"ד אי דלא הדרי כייפי פשיטא אכתי לא אשמעי' תנא במס' ביצה פ' בתרא אלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' אלא לאו אע\"ג דהדרי כייפי ואשמעי' דלא ישב על הכפיפה ומשני לא לעולם דלא הדרי כייפי והא קמ\"ל אע\"ג דצדו אחד שוה לארץ שהקרקע גבוה בצדו אחד ומודה רבה היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ: \n",
                "<b>הדלת וכו'. </b>ביד שם פכ\"ו סי' ח' ובטור א\"ח סי' שי\"ג והאי דלת מיירי דלא היתה קבועה בציר דאם היתה קבועה בציר אע\"פ שאין לה ציר עכשיו אמרי' בגמ' נועל בה אע\"פ שאינם גבוהין אם קשורין ותלויין: ופי' הרי\"ף ז\"ל הדלת שבמוקצה פי' דלת שבמקום מוקצה כגון דגבוה מכרמלית דנעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר וסהר דעשה לו דלת וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' שבמוקצה הדלת שהוא מוקצה בחצר לצניעות ועשה לו מחיצה של קשין ודלת של קשין ע\"כ: \n",
                "<b>אא\"כ היו גבוהין מן הארץ </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל גבוהין שלשה טפחים: ושם בטור כתב בית יוסף דבספרי רבינו יעקב ז\"ל היה כתוב אין נועלין בהם אא\"כ הם גבוהין מן הארץ ג' טפחים וטעות הוא שנפל בספרים דבהדיא אמרי' בברייתא בגמ' דבגבוהין מן הארץ מלא נימא סגי וכן מצאתי בקצת ספרי רבינו שלא היה כתוב בהן אלא אין נועלין בהם אא\"כ הם גבוהין מן הארץ עכ\"ל ז\"ל: וא\"כ אפשר דגם בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל נפל טעות: וע\"ש עוד במה שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל אי האי דלת הוי תוספת אהל עראי או תוספת אהל קבע ואי הוי תוספת אהל עראי קשה אמאי אין נועלין בהן אא\"כ היו גבוהין מן הארץ הא קיימא לן כר' יהודה וכרשב\"ג דאמרי מוסיף אהל עראי מותר וע\"ש עוד אי מוקצה דנקט במתני' דוקא או אורחא דמילתא נקט כדמשמע מדברי רש\"י ז\"ל ופליג אמה שכתב הרא\"ש ז\"ל: ועיין במ\"ש בסמוך בשס תוס' ז\"ל בסי' י': ואית דגרסי הדלת שבמוקצה והחדקים שבפרצה והמחצלת וכו': \n"
            ],
            [
                "<b>ויפתח וכו'. </b>ביד שם רפט\"ו: \n",
                "<b>אלא א\"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים </b>פי' רש\"י ז\"ל אסיפא קאי דלא יעמוד בכרמלית ויפתח ברה\"י אא\"כ עשו לה לגנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים דהשתא כי קאי בגנה דהיינו כרמלית קאי ברה\"י בעבור המחיצה שעשה דאויר רה\"י עולה עד לרקיע. ומכח ההיא ברייתא דמייתי בגמ' מוכיח רב ביבי בר אביי ש\"מ דהדר ביה ר\"מ משערי גינה ולא גזר בעומד בר\"ה או ברה\"י שלא יטלטל בכרמלית או איפכא: מה שכתב בדפוס בפי' ר\"ע ז\"ל אדם ברשות היחיד לפי מה שבינותי בספרים וכמו שאעתיק נלע\"ד שצריך להעביר עליו הקולמוס ולכתוב במקומו אלא דין כרמלית יש לה והחלון וכו': \n",
                "<b>של פטמים </b>פירוש בערוך וכן בהרי\"ף ז\"ל מוכרי עופות וכדאמרינן בסוף פרק אין צדין אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד עד כאן: וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל בכולה מתני' לא יעמוד אדם ברה\"י ויפתח בר\"ה וכו' כלומר ויקח מפתח המונח בר\"ה ויפתח בו פתח חנות שבר\"ה ואע\"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ד' אמות גזרה שמא יכניס המפתח בידו וכן לא יעמוד בר\"ה ויושיט אצבעו למעלה לרשות גבוה עשרה ורוחב ד' כגון שהיה מפתח החנות מונח על גבה ויטיל אותה משם ויפתח בה החנות והוא גבוה למעלה מעשרה גזרה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה: אא\"כ עשו לו מחיצה ויעמוד בתוכה ובין אסיפיא ובין ארישא קאי שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה\"י לרה\"י קא מטלטל ואמרי' בגמ' דחסורא מחסרא מתני' ממקום זה וה\"ק וכן לא יעמוד ברה\"י ויפתח בכרמלית כגון שערי גנה שהגנה כרמלית אע\"פ שיש לה מחיצות נעשות ע\"י אדם לפי שהזרעים מבטלין המחיצות וקאסר ר\"מ לעמוד בה ולהושיט ידו על מקום גבוה עשרה ורוחב ד' שהוא רה\"י וליטול מפתח ויפתח המנעול מתוך הגנה שמא ימשוך המפתח אליו דמחמיר ר\"מ אפי' ברשויות דרבנן וסתם שערי גנה מנעוליהן גבוהין עשרה ורחבין ד' ורה\"י הן: אמרו לו וכו' רבנן פליגי עליה דר\"מ אפי' ברשויות דאורייתא כגון רה\"י ור\"ה דלא בעי ראשו ורובו למקום שהוא מטלטל בו דלא גזרינן שמא ימשוך חפצים שאינם צריכין לו מבחוץ שאם היו חפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן אלא כיון שאין המפתח צריך לו אלא לפתוח החנות לא גזרינן שמא יביאנו אליו וכ\"ש בשערי גנה שהיא כרמלית ומנעוליהן ברה\"י ומייתי ראיה משוק של פטמים שהיה בירושלים. וירושלים כרמלית הוא דכיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקרייא ר\"ה אלא דין כרמלית יש לה ואפ\"ה היו עומדין בקרקע שהוא לפני החנות שהוא כרמלית ומניחין המפתח בחלון שהוא ע\"ג הפתח שהיה רוחב ד' ונוטלו משם ופותח ונועל בו החנות אע\"פ שרגליו עומדות בכרמלית ש\"מ דלא גזרינן ברשויות דרבנן. ר' יוסי אומר שוק של צמרין היה ולא פליג ר' יוסי ואמרו לו אלא שניהם חולקין עם ר\"מ עכ\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>נגר שיש בראשו גלוסטרא. </b>ביד שם פכ\"ו סי' ט' ובטור א\"ח סי' שי\"ג: \n",
                "<b>ר' אלעזר אוסר </b>גרסינן בלא יו\"ד שהוא ר' אלעזר בן שמוע חברו של ר' יוסי: ובגמ' בניטל באגדו כשהוא קשור ותלוי בחבל של קיימא וראוי לטלטל ע\"י אותו חבל ואינו נפסק בידים כ\"ע ל\"פ דשרי דכיון דקשור ותלוי יפה מוכחא מילתא דלנעול קאי ולא מיחזי כבונה כי פליגי בשאינו ניטל באגדו שהחבל דק ואם היה רוצה לטלטלו משיטלטלנו באותו חבל מיד נפסק דמ\"ס כיון דיש בראשו גלוסטרא תורת כלי עליו ומ\"ש כיון דאינו ניטל באגדו לא ופירשו תוס' ז\"ל דס\"ל לר' יוסי כר' יהודה דשרי בנגר והכא איירי בקשור בעברא דדשא דמודה ר' יהודה בשאינו ניטל באגדו כדמוכח בסמוך בגמ' ומש\"ה בעי במתני' שיהא בראשו גלוסטרא ומתני' דלעיל דדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה דבעי שיהו גבוהין מן הארץ נראה לפ' אע\"ג דיכול לעמוד ע\"י אותו חבלי מ\"מ אינו ניטל באגדו שאם היו רוצין לטלטלו ממקום למקום ע\"י אותו חבל היה נפסק מש\"ה צריך שיהיו גבוהין מן הארץ ואתיא נמי כר' יהודה דכותיה פסקינן דאי הוה ניטל באגדו אפי נגרר ובלא גלוסטרא ואפי' קטיר בעברא דדשא מתיר ר' יהודה כדמוכח הכא בגמ' ע\"כ: \n",
                "<b>א\"ר אלעזר מעשה בבית הכנסת של טבריא וכו'. </b>שלהי האשה רבה אמרי ר' אמי ור' אסי כל כך נחלקו בהאי נגר בבית הכנסת של טבריא עד שנחלק ס\"ת בחמתן וא\"ר יוסי בן קסמא תמה אני אם יהיה בית הכנסת זה ע\"ז וכן הוה רחמנא לישזבן: ובירושלמי דשקלים פ' שני קאמר בבית הכנסת של טרסיים אפילו בירושלמי מכתיבת יד: ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירוהו להם וא\"ת והא אמרי' בנדרים בפ' ואלו נדרים ובפ' מקום שנהגו דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בשניהם וי\"ל דהיינו כשיודעין שמותר ומחמירין על עצמן שלא ירגילו בני אדם להקל ויבואו להתיר איסור אבל אם מחמירין מחמת טעות מותר להתיר בפניהם תוס' ז\"ל: \n"
            ],
            [
                "<b>נגר הנגרר נועלין וכו'. </b>שבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ו א)\"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא מאן תנא נגר הנגרר ר' אליעזר היא דאמר התם פ' כל הכלים גבי פקק החלון תרתי בעינן קשור ותלוי אבל ס\"פ בתרא דשבת סתם לן כחכמים וכמו שכתבתי שם וסמכינן אההיא סתמא משום דמעשה רב: וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל שכתב בספר הישר דמדנקט תנא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בפקק החלון דשייך ביה תוס' אהל ש\"מ דפליגי באהל וליכא למימר דדוקא באהל פליגי ולא בטלטול דהא בההיא דנגר לא שייך אלא איסור טלטול ואפ\"ה איפלוג בה ר\"א ורבנן דע\"כ איבעי לן למימר דת\"ק דנגרר היינו ר\"א דרבנן שרי אפי' בפקק החלון כ\"ש בנגר דלא שייך איסור אהל אלא איסור טלטול אלא ודאי בתרתי פליגי דר\"א אסר בפקק החלון ומשום טלטול בשאין תורת כלי גמור עליו ואפי' יש עליו תורת כלי גמור כגון שיש לו בית יד אסר מכל מקום משום תוספת אהל עראי כיון דבטליה בפקק ורבנן דשרי אפי' אין עליו תורת כלי דלית להו אלא משום טלטול ולא משום אהל עכ\"ל ז\"ל: \n",
                "<b>והמונח כאן וכאן אסור. </b>היינו שאינו לא קשור ולא תלוי כלל: וביד שם סי' י': \n"
            ],
            [
                "<b>מחזירין ציר התחתון וכו'. </b>בהלכות שבת פכ\"ב סי' כ\"ה ופי' בערוך וגם רד\"ק בשרש צור פי' ציר נוקבין הדלת וקובעין בו עץ חד כדי להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן ואם יצא מן הדלת מחזירין אותו בשבת ועיקרו שתי ידות תרגימו תרין צירין ופי' הצנור הוא החור שבאדן ע\"כ: ור\"ע ז\"ל פירשם בספ\"ק דמועד קטן: \n",
                "<b>והעליון כאן וכאן אסור. </b>דכיון דיצא עליון כולו נופל וה\"ל כבונה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דקסבר יש בנין בכלים ומלאכה לא הותרה במקדש דעל שידה תיבה ומגדל מפרשינן לה בגמרא אבל בדלתות בתים ובורות ויציע אפי' במקדש אסור בין עליון בין תחתון ור' עובדיה ז\"ל שכתב סתם ציר התחתון של דלת לאו דוקא ודאי וכדכתיבנא: \n"
            ],
            [
                "<b>מחזירין רטיה במקדש וכו'. </b>פכ\"א דהלכות שבת סי' כ\"ז ובטור א\"ח סי' שכ\"ח ומייתו לה תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס\"ד) ובפ\"ק דביצה דף י\"א וכתב רש\"י ז\"ל זה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה שהתירו סופן משום תחלתן ע\"כ: פירוש אבל כהן דלאו בר עבודה הוא דלא שייך האי טעמא לא: \n",
                "<b>אבל לא במדינה. </b>מן הגמ' משמע דמתני' מיירי שניטלה משם בכונה אבל אם פירשה מאלי' שהוא לא נטלה מדעתו מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן מה\"ר יהונתן ז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילוה וקשה דבפ' במה אשה אמרי' אשה יוצאה בפלפל ובגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוה עילוה וי\"ל דהתם טעמא הוי לפי שנראה כמי שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למישרי הוצאה והר\"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סמנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקיט רטיה לרבותא דאע\"ג דאיכא למיחש לשחיקת סמנים אפ\"ה מחזירין במקדש ע\"כ: \n",
                "בסוף לשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ואם בתחלה שלא היתה קשורה וכו' דקאמר מותר להחזירה בכל מקום. אמר המלקט כתבו ע\"ז תוס' ז\"ל וא\"ת ומ\"ש דאמרי' גבי פלפל וגרגר מלח נפל לא יחזיר וי\"ל דהך דפלפל איירי שנפל ע\"ג קרקע והכא שנפל ע\"ג כלי ועי\"ל ההיא דגרגר מלח אתי כר' יהודה דאסר הכא בברייתא בגמ' ע\"כ: \n",
                "<b>קושרין נימא במקדש. </b>ואע\"ג דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת רש\"י ז\"ל: וביד שם פ' עשירי סי' ו' ובגמ' ורמינהי נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ומשני לא קשיא הא ר\"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר\"ש אומר עונבה מתני' רבנן דס\"ל כר' אליעזר בחדא דמכשירי מצוה דוחין כגון בשאי אפשר לו לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחלה אסור ואב\"א הא והא רבנן דמכשירין שא\"א מבע\"י דוחין והא דקתני מתני' קושרה כשנפסקה באמצעית שאלמלא עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשה שאין צריכה שם חזוק כ\"כ וסגי לה בעניבה ואב\"א הא והא באמצע הא ר\"ש הא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס\"ל נמי ר\"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזרה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למגזר מידי דחי ורבנן סברי לא גזרינן ע\"כ: ובירושלמי א\"ר יוסי ב\"ר בון דר\"ש בן אלעזר היא דתניא רשב\"א אומר נימא נפסקה מן הכנור אם קשורה היא אינה משמעת את הקול אלא משלשלו מלמעלה ועונבו מלמטה ע\"כ: ואיתא בגמ' בסוף ברייתא דבן לוי שכתבתי בסמוך: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקר שירה בפה לא היו מתירין במקדש אפי' קשירה באמצע ע\"כ: \n",
                "<b>ואם בתחלה. </b>כתבו תוס' ז\"ל דר\"י מפרש לכתחלה אפי' נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחלה ע\"כ. \n",
                "<b>חותכין יבולת במקדש </b>פירשו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל יבולת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת דלא כתי' עורון וכן שבור תואר דלא כתיב שבר ע\"כ וז\"ל רד\"ק ז\"ל בשרש יבל ובמשנה חותכין יבולת במקדש אבל יבלת דקרא הוא תואר לבהמה שיש לה יבלת כמו חרוץ שהוא תואר והכתוב במשנה הוא שם דבר ליבלת עצמו ע\"כ: ונראה דלא אתו למימר שמשתנית גירסת יבלת דמתני' מקריאת יבלת דקרא בנקודות אלא רוצין לומר שאע\"פ שיבלת דקרא היינו שם תואר לבהמה דומיא דהנך אחריני מ\"מ יבלת דמתני' הוא שם המום עצמו דהא ליכא לפרושי שחותכין הבהמה שיש בה היבלת אלא המום עצמו הוא שחותכין כך נלע\"ד. אכן ק\"ק לפירוש זה לשון רש\"י ז\"ל שכתוב שם יבלת דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר וכו' דמשמע שצריך לתת קצת הבדל גם בקריאה: ולשון רש\"י ז\"ל בפי' החומש פרשת אמור עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ע\"כ ועיין ברב המזרחי ז\"ל ובספר קרבן אהרן שם סוף פרשה ז': אח\"כ מצאתי בביאורים שעל רש\"י ז\"ל שיסד מהר\"ר ישראל ז\"ל וז\"ל פי' רש\"י ז\"ל עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ובפ' בתרא דעירובין פי' רש\"י ז\"ל דעורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר וי\"ל דהכא דחקה לרש\"י ז\"ל לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוה ליה למכתב ג\"כ שבורה חרוצה אבל לא קשה אי שם דבר הוא ליכתוב ג\"כ שבר דכיון דלא דומין דשל זה נקבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לשון ובעירובין דחקו לרש\"י ז\"ל דע\"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתא אחרינא בשגעון ובעורון ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם למום דגבי בהמה ואפשר דחד פירוש דידיה וחד דרביה עכ\"ל ז\"ל: ומאי דקשה אמתני' מההיא דפסחים ר\"פ אלו דברים נכתב שם והביאוה תוס' ז\"ל פ' על אלו מומין (בכורות דף ל\"ח:) \n",
                "<b>אבל לא במדינה. </b>כתוב בסמ\"ג בסי' ס\"ה דהנך בבות כולהו הוו טעמייהו גזרה אטו מאי דאמרי' בסיפא ועוד פי' אמתני' דבסמוך כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה דלצדדין קתני אבל לא במדינה גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם ע\"כ וביד פ\"ט דהלכות שבת ס\"ח: \n"
            ],
            [
                "<b>כהן שלקה וכו'. </b>פ' עשירי דהלכות כלי המקדש סי' ט' ומייתי לה פ' קבלה דף י\"ט: \n",
                "<b>כורך עליו גמי וכו'. </b>גמ' בלישנא בתרא אמר רב יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש אינם חוצצות וה\"ה דה\"מ תנא דמתני' למיתני כהן שלקה באצבעו כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור והא דנקט תנא דמתני' גמי מילתא אגב אורחא אתא לאשמועי' דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא ואפ\"ה שרי במקדש: \n",
                "<b>אבל לא במדינה </b>פרק כ\"א דה\"ש סי' כ\"ה: \n",
                "<b>בוזקין וכו' </b>ביד פ' ששי דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ופי' כאן בפי' המשנה בוזקין כמו זורקי' והוא מגזרת כמראה הבזק ר\"ל שהוא כמי שזורק דבר בידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברין אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח ע\"כ: ובגמ' רמי ליה רב איקא מפשרוניא לרבא תנן בוזקין מלח ע\"ג הכבש בשביל שלא יחליקו במקדש אין במדינה לא ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרבה בה שאני תבן דלא מבטל ליה וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה היא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומר לא מבטל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטל ליה ובמדינה אסור: ובגמ' פריך ואי דקא מבטל ליה הא הויא חציצה ומשני בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין. וקשה לע\"ד והא בשאר עבודות כגון כשמעלין האברים למזבח הויא חציצה בין רגלי הכהנים לכבש ודוחק לומר שמסלקין אותו המלח בשעת שאר עבודות: \n",
                "<b>וממלאין כו'. </b>ירושלמי ר\"פ עושין פסין: \n",
                "<b>בגלגל. </b>י\"מ בגלגל קטן כאותם שבבתים: \n",
                "<b>בור הגולה. </b>כך שמו מלשון וגולה על ראשה וכמו גולת הזהב: \n",
                "<b>בור הגדול. </b>כך שמו ולא מצינו לו עיקר בעזרא חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור שלא יהיו מימיו נפסלין כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע\"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאוד ואפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין אותו ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
                "<b>ומבאר הקר. </b>מלשון כהקיר בור מימיה והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס חקר בחי\"ת שפירש חקר והקר שוין והכי משמע בגמ' וכדפי' בערוך ערך בייר: \n",
                "ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל אף במדינה כתב הר\"ס ז\"ל לא דק שלא התירו אלא זה בלבד לעולי רגלים עכ\"ל ז\"ל: ופי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל. והיו על אלו שני הבורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותם הבורות באותם הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים ע\"כ. ונראה שהוא ז\"ל היה גורס מבור הגולה בשבת ומבור הגדול ומבאר הקר בי\"ט וכן מצאתי מוגה אח\"כ וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל ותימה הוא דמן הגמ' מוכח דלא קאי התרת הנביאים רק אבאר הקר וז\"ל סוף סוגית הגמרא תנא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם להם ולא נביאים שבהן התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ע\"כ ועיין עוד שם וצ\"ל דגם בגמ' היה לו גירסא אחרת דו\"ק: \n"
            ],
            [
                "<b>שרץ שנמצא וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות ביאת מקדש סי' כ': \n",
                "<b>שלא לשהות את הטומאה דבדי ד' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר וכו'. </b>ירוש' אמרו לו לר\"י בן ברוקא לא נמצאת מרבה בטומאה א\"ל לא נמצאת משהה בטומאה א\"ל מוטב לעבור על מל\"ת שלא באה לידו ממצות ל\"ת שבאה לפניו: \n",
                "<b>מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם. </b>אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בפסכתר ומניחו עד שתחשך עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ואע\"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפ\"ה החמירו בקדושת היכל ואולם ע\"כ: \n",
                "<b>ר' עקיבא אומר מקום וכו'. </b>גמ' א\"ר יוחנן ושניהם ר\"ש בן ננס ור' עקיבא מקרא אחד דרשו דכתיב ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה פי' ויוציאו הכהנים עבודה זרה ותקרובותיה שהן מטמאין באהל מן ההיכל לעזרה ומשם קבלו הלוים להוציאם אל נחל קדרון לוים הוא דמיטמאין מן העזרה ולחוץ ולא כהנים אחרים אע\"פ שהיו צריכין לאנשים הרבה אלו להוציא מן ההיכל לעזרה ואלו להוציא משם ולחוץ אעפ\"כ לוים אין כהנים לא בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים ש\"מ היכא דאית בעזרה לא מפקי' ליה בעבירה אלא מהדרינן אהיתרא ובשבת נמי לא דחינן שבות. ומר דהיינו ר' עקיבא סבר היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים דהיינו מן ההיכל. ובעזרה דאפשר בלוים לא מטמאינן לכהנים אבל לשהויי טומאה בעזרה עד אורתא לא: וכתב הר\"ס ז\"ל מדברי רש\"י ז\"ל משמע שגורס דברי ר\"ע בן ננס אומר מקום וכו' ע\"כ: \n",
                "<b>כופין עליו פסכתר. </b>בערוך גריס פסקטר בקו\"ף וטי\"ת: \n",
                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא וכו'. אמר המלקט לשון הגמ' וא\"ל ר\"ש עונבה עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ופירש\"י ז\"ל קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא עד כאן: \n",
                "<b>שלא התירו לך </b>ס\"א לא גרסי מלת לך: \n",
                "סליק פרקא וסליקא מסכת עירובין בעזר היוצר שחרים וערבין:ובעזרתו שהוא רופא חולים ופסחים. נתחיל מס' פסחים: \n"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}