{
"title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Middot",
"language": "he",
"versionTitle": "merged",
"versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnat_Eretz_Yisrael_on_Mishnah_Middot",
"text": {
"": [
[
[
"בשלשה מקומות הכהנים שומרין בבית המקדש בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד – עד כאן משנתנו חוזרת על פתיחתה של מסכת תמיד. אין כאן רק העברה, אלא ששתי המסכתות מכילות חומרים קרובים הבאים לביטוי בסדרת משניות. תמיד עוסקת בתפקידי הכוהנים ובסדר התמיד (המתחיל בלילה שלפני היום), ומשנתנו בסדרי השמירה. בשאלת היחס בין המשניות דנו במבוא. לפי משנת תמיד המדובר ביחידות השמירה הליליות, ולא במשמרות יום.",
"והלוים בעשרים ואחת מקום – תפקיד הלוויים לשמור על המקדש מופיע במקורות רבים, ועיקרו מתואר בספר דברי הימים א פרק כו. במשנה מובא פירוט נקודות השמירה.",
"חמשה על חמשה [מ]שערי הר הבית – השמירה היא על כל הר הבית, חמשת השערים יפורטו להלן במשנה ג, ארבעה על ארבע פינותיו – של הר הבית, מתוכו – הם ניצבים בתוך מתחם הר הבית. אם כן הם לא נועדו למנוע כניסת מסתננים, לשם כך היו צריכים להתייצב על החומה, אלא לשמור על השקט במתחם עצמו.",
"חמשה על חמשה [מ]שערי העזרה – בכתב היד נכתב תחילה \"חמשה שערי העזרה\" ותוקן ל\"חמשה משערי העזרה\", ללמדך שהיו עוד שערים, כאמור במשנה ד. הנוסח \"משערי\" מופיע גם בכתבי היד הטובים, אך איננו בדפוסים (כבר ב-מנ האות נעדרת). לפי מצב עדי הנוסח נראה שהתוספת \"משערי\" היא מקורית. לעזרה היו שבעה שערים, כפי שנראה במשנה ד. בפועל היו בעזרה יותר שערים, כפי שנראה שם, אלא שהשאלה היא מה נקרא \"שער\" ומה \"פשפש\". על כן המספר של חמישה שערים אינו צריך להיראות כה מוזר. עם זאת נראה שלפנינו מניין אחר, קדום יותר, שבו נמנו רק שני שערים פעילים מכל צד (צפון ודרום) וכמובן שער מזרחי. לרשימת חמשת השערים יש להוסיף את הלשכות שבהן שומרים הכוהנים, שתיים בצפון (מוקד וניצוץ) ואחת בדרום, אחת נוספת בלשכת הקרבן, ולהלן נדון אם היא לשכה נוספת.",
"ארבעה בארבעה פינותיה – של העזרה, מבחוץ – המשמר היה בחיל, אחד בלישכת הקרבן – לשכת הקרבן היא כנראה לשכת הטלאי (טלאי הקרבן) הנזכרת במשנה תמיד פ\"ג מ\"ג ולהלן מ\"ד (בבלי, יומא טו ע\"ב). לשכה זו הייתה אחת מלשכות המשנה של בית המוקד, ובבית המוקד היה פשפש לחיל ופשפש לעזרה, כך שלמעשה היה זה שער נוסף שאינו נמנה עם חמשת השערים שבראשית המשנה. ייתכן ששער הקרבן הנזכר להלן (מ\"ד לפי כתב יד קופמן) הוא בעצם שער בית המוקד. מיקומה של לשכת המוקד יידון במשנה ו. אם כן לשכה זו נבחרה משום שהיה בה שער ודרכה פתחו את הכניסה לעזרה בבוקר (תמיד פ\"א מ\"ג), ואחד בלשכת הפרכת – בלשכת הפרוכת נשמרו הפרוכות המהודרות של בית המקדש. איננו יודעים היכן שכנה לשכת הפרוכת. ההיגיון התפעולי אומר שהפרוכות הכבדות עד למאוד (משנה, שקלים פ\"ח מ\"ה) אוחסנו קרוב לשער האולם, כלומר באחת הצלעות של עזרת ישראל, אך במקדש לא שרר רק היגיון תפעולי, וללא ראיה קשה לשער את מיקומה של לשכת הפרוכת. יש להניח שבלשכת הפרוכת גם ארגו את הפרוכות. כפי שהראינו בפירושנו לשקלים פ\"ח מ\"ה, את הפרוכות ארגו נשים צעירות (בתולות) מבנות נכבדי ירושלים. על כן אנו משערים שהלשכה שכנה לכל היותר בעזרת ישראל, וליתר דיוק באותו חלק שאליו גם נשים רשאיות להיכנס (וכן גברים) בשעת הצורך, כלומר בשעת עבודתן (כלים פ\"א מ\"ח). השערה נוספת היא ששער הנשים הנזכר להלן הוא השער שדרכו נכנסו במיוחד הנשים. לפיכך ייתכן שדרך שער זה נכנסו האורגות, וממילא מובן הכינוי \"שער נשים\". ",
"רב יהודה מסורא קושר בבבלי את הרשימה לרשימה אחרת המצויה בדברי הימים: \"אמר רב יהודה מסורא, ואמרי לה במתניתא תנא: דכתיב (דברי הימים א כו יז-יח) למזרח הלוים ששה לצפונה לוים ארבעה לנגבה לוים ארבעה ולאסופים שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר...\" (תמיד כז ע\"א). עלינו להתחיל בספר דברי הימים עצמו. ספר דברי הימים נכתב בשלהי התקופה הפרסית. הוא מתאר את חלוקת משמרות הכוהנים והלוויים, ומייחס אותה לימי דוד. הייחוס לימי דוד נזכר רק לגבי חלק מהפרטים. מצד שני, לפחות חלק מהרשימות הן במפורש רשימות מאוחרות, מימי ראשית בית שני, עת נכתב הספר. הרשימה בדברי הימים מונה 24 נקודות משמר סביב הר הבית, במובנו הרחב של המונח \"הר הבית\", כלומר בלב ירושלים, לפי הפירוט הבא:",
"צד מזרח – שלמיהו 6 משמרות,",
"צד צפון – זכריה בנו 4 משמרות,",
"דרום – עובד אדום (כולל בית האסופים, שהוא מקום המחסנים?) 8 משמרות (4 לדרום ו-4 לבית האסופים),",
"מערב – שופים וחוסה (כולל שער השלכת והמסילה [הדרך העולה להר ממערב]) 6 משמרות (4 לפרבר ועוד 2 למסילה),",
"סך הכול 24 משמרות, אולי כנגד 24 משפחות המשוררים (דברי הימים שם פכ\"ה), שהן אולי 24 משמרות הלווייה שעבדו באותה שיטה כמו 24 משמרות (משפחות) הכהונה. ",
"חלק מהפסוקים עמומים וניתן לפרשם בדרך שונה. הבבלי מניח שמשמרות אלו זהות לאלו שבמשנה ומתקשה, הרי ברשימה 24 נקודות משמר, על כן הוא מתרץ את הרשימה כך שמספר נקודות השמירה יתאים לזה שבמשנה. ברור שהרשימה בדברי הימים שונה. היא משקפת את ימי בית ראשון או ראשית ימי בית שני, וכוללת שער (שלכת) שאינו מוזכר ברשימות האחרות ואיננו יודעים היכן שכן. מכל מקום החלוקה שונה, כל השומרים פזורים מסביב להר הבית (מחוץ או בפנים), והחלוקה אינה דומה למשנה.",
"המילה \"פרבר\" מתארכת את הרשימה של דברי הימים לימי השלטון הפרסי, או אולי אפילו מאוחר יותר, לתקופה ההלניסטית הקדומה. המילה היא פרסית או יוונית, ובמקרה זה קשה לאחר את ספר דברי הימים לימי השלטון היווני, ויש להניח שהמילה משקפת שימוש במינוח פרסי. המילה התגלגלה לאחר מכן ליוונית ומופיעה בספרות חז\"ל כמונח לשכונה (כמו בימינו, משנה, חלה פ\"ד מי\"א), או לתוספת אגף לבניין, או מחסן מחוץ לבניין.",
"אם כן, החלוקה של ראשית ימי בית שני שונתה וללוויים נקבעו עמדות שמירה אחרות, בהתאם לשיפוצים השונים בהר הבית, במקדש ובעיר, ואין קשר בין הרשימות. ",
"ואחד לאחורי בית הכפרת – מאחורי בית הכפורת היה שטח ריק בין קודש הקודשים וחומת הר הבית, שם הייתה נקודת שמירה. שם גם היו כנראה שער או פשפש שעליו שמרו. את המקורות על משמרות הלווייה נציג בפירוש המשנה הבאה. ",
"המספר של 21 נקודות שמירה נראה חסר ערך ספרותי, הווה אומר שהמסורת אכן משמרת את משמרות הלוויים כפי שנשתמרו בזיכרון הלאומי, ואיננה פיתוח דרשני ספרותי. את מקומות השמירה הצגנו להלן באיור 68. ",
"ניכר שהשמירה כלפי צפון מתוגברת (בעיקר על ידי כוהנים). כל השמירה סמלית ומכיוון שכך ייתכן שהדגש הוא כלפי צפון ששם חנה הצבא הרומי (באנטוניה), או משום ש\"מצפון תִפָתח הרעה\"."
],
[
"איש הר הבית – הביטוי \"איש מקום פלוני\" מבטא ככל הנראה שליטה. \"איש הר הבית\" הוא הממונה על השמירה בלילה, וזאת לפי תיאורו להלן.",
"היה מחזר – מסתובב הלוך וחזור (\"מפטרל\" בלשוננו), על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו – בהר הבית שרר חושך, והוא הולך עם נושאי תאורה המהווים גם פמליה של כבוד וביטחון. שטח הר הבית והעזרות גדול, ופטרול כזה יכול היה לפקוד כל משמרת פעמיים-שלוש בלילה. הפטרול היה צריך לחצות מהר הבית אל מחוץ לו, ואל תוך העזרה, כך שהשערים לא היו סגורים לחלוטין והיו פשפשים שדרכם ניתן היה להיכנס למתחמים השונים, מעין אותה מחילה היוצאת מבית המוקד ומגיעה לבית הכבוד, ומשם ניתן לצאת החוצה אל שער תדי (טדי) ולצאת מחוץ למקדש (להלן משנה ט). כפי שהסברנו במבוא, הר הבית היה מראשיתו הר תלול למדי ובעמל של שנים רבות יושרה הפסגה ונוצר המשטח הרחב המוכר היום. המשטח נוצר בשתי שיטות עבודה. המקומות הגבוהים סותתו ופולסו, ואילו השטח הנמוך מולא. המילוי התבצע לא על ידי עירום עפר, אלא, כמקובל בעולם הרומי, על ידי הקמת סדרת קשתות שגובהן הסופי שווה. לעתים כאשר נדרש הדבר נבנו מערכות חדשות על גבי מערכות קדומות. זהו שנקרא במשנה \"והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום\" (פרה פ\"ג מ\"ג) (איור 74). המשנה בפרה מציגה זאת כשיטה למניעת טומאה, אך במקור זו שיטת הבנייה העמידה ביותר שבמקרה יש בה גם רווח הלכתי אפשרי. כתוצאה מכך נוצרו בהר הבית ותחת המקדש חללים רבים שהותקנו כמחסנים, בורות מים או מעברים תת-קרקעיים. כזה הוא המבנה המכונה כיום \"אורוות שלמה\", שהוא ניצול של החללים שנוצרו על ידי הקשתות. חלק מהמעברים היו מן הסתם סודיים; כזו הייתה המחילה לבית הכבוד שהזכרנו, או המחילה שייחסו את בנייתה להורדוס כדי שיצפה על \"המקדש הפנימי\" (קד', טו 424). סיור הביקורת היה גלוי (אבוקות בידו) והיה זה טקס, ולא ביקורת פתע. עם זאת ודאי היו מקרים שהמשמר ישן.",
"וכל משמר שאינו עומד ואומר לו – אנשי המשמר צריכים לקבל את פני סיור הביקורת במשפט טקסי קבוע, והוא: איש הר הבית שלום עליך – ואם לא עשו כן, ניכר שהוא – המשמר, ישן חובטו במקלו – איש הר הבית מלקה את השומרים, ורשות היה לו לשרוף את כסותו – כעונש, והן אומרים – על זה נהגו לומר, מכו בעזרה וכל בן לוי לוקה – ברוב עדי הנוסח (מפ, מל ועוד): \"מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה\", ובגדיו נישרפין שישן לו על משמרו – כנראה עונשים אלו רווחו, והיו על כך פתגמים.",
"רבי אליעזר בן יעקב אומר פעם אחת מצאו את אחי אמה ישן ושרפו את כסותו – רבי אליעזר מעיד שדודו היה כוהן או לוי שישן על משמרתו. מסתבר שגם בני כוהנים היו חשופים לחשש השינה, אך המשנה מזכירה רק את הלוויים, וייתכן שרק את אלו, בני המעמד הנמוך יותר, הלקו. ",
"כנראה היו גם יחידות שמירה שבהן הייתה חלוקה פנימית שחלק ישנו וחלק היו ערים. המשנה אומרת ש\"אין טמא אלא מטה ומלבן, ומלבני בני לוי טהורין\" (כלים פי\"ח מ\"ג). במשנה שלאחריה מדובר במיטה על לשונות, כלומר שהמסגרת (שעליה טוו את החבלים והניחו את המצע) מושענת על בליטות היוצאות מרגלי המיטה (איור 75). במיטה זו ניתן אפוא לפרק את המצע מהרגליים, או להשתמש בו כמיטה ניידת ללא רגליים. על כך אומר רבי יוסי: \"מה שנה זה ממלבני בני לוי, שמלבני בני לוי טהורין\" (שם מ\"ד). רבי יוסי מוכיח את עמדתו מהמשנה הקודמת הקובעת שמלבני בני לוי טהורים. מכאן שמלבני בני לוי דומים למלבן של לשונות, ולדעתו מלבני בני לוי טהורים לא משום שהם כלי מקדש אלא בגלל צורתם. במשנה אחרת (כלים פט\"ו מ\"ו) נמנתה סדרה של שלושה כלים שבהם כלי רגיל טמא וכלי של המקדש טהור. אחד הכלים הוא \"נבלי בני לוי\". אנו נברר את המשנה במקומה ונראה שבספרות התנאים ניתנו לה שתי פרשנויות. האחת שלכלים של המקדש הייתה צורה שונה, והאחרת, ואותה העדפנו, שבמקדש הקלו כדי למנוע טומאה במקדש, אם כי לא נקבע בצורה סוחפת שכל הכלים טהורים, ומצד שני כל הנושא נתון היה במחלוקת כיתתית עם הצדוקים.",
"אחת הצורות לכנות את כלי המקדש היא \"של בני לוי\", וכאלה היו \"נבלי בני לוי\" שבמשנה שם. כן מצינו את \"מטפחות... של נבלי בני לוי\" (משנה, כלים פכ\"ד מי\"ד) ו\"מלבני בני לוי\" בכלים פי\"ח. המלבנים נזכרו גם בתוספתא המוסבת על המשנה לעיל: \"מלבני לוי טהורין, כיוצא בו בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממיטה למיטה ומאבוס לאבוס טהור. ייחדו למטה אחת רבי מאיר ורבי יהודה מטמאין רבי יוסי ורבי שמעון מטהרין, שאינו עושה מלאכה בגופו\" (כלים בבא מציעא פ\"ה ה\"ט, עמ' 584). אם כן, בעוד שהמשנה רואה במלבני בני לוי כלי (דין) מיוחד, התוספתא קובעת במפורש שדינם כשאר מלבנים והם נקראים כך רק משום שזה היה מנהגם של בני לוי במקדש. ",
"נראה שהלוויים העבירו את המסגרת ממקום למקום וישנו עליה. ההסבר מבוסס על ההנחה שהלוויים הם שוערי המקדש ושמרו על המקדש בלילה. בכל עמדה היו שומרים מספר שחלק מהם היו ערים. מכל מקום, משנתנו קובעת שהשומרים צריכים היו להיות ערים בלילה. מצד שני אנו שומעים שבני לוי אמורים היו לישון על משמרתם: \"ונעל הכהן מבפנים ובן לוי שישן לו מבחוץ\" (להלן מ\"ט). כן מתאר המדרש את שמואל הנביא שישן במשכן שילה כמי שממלא את הוראות משנה זו: \"תמן תנינן נעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן מבחוץ, קפץ הדבור אל עלי, ודבר עם שמואל\" (מדרש שמואל פ\"ט).",
"שתי דרכים להבין את סתירת המקורות. האחת שמדובר בשערים שונים, והאחרת שמדובר בעמדות שמירה שחלק מאנשיהן ישן. מכל מקום, אין הרבה טעם להחזיק יחידת שמירה שאיש מאנשיה איננו ער. מלבני בני לוי הם אפוא אותן מיטות ניידות שבהן השתמשו השומרים. "
],
[
"חמשה שערים היו להר הבית – חמשת השערים נזכרו במשנה א כנקודות שמירה של הכוהנים. בידינו מסורות שונות על מספר שערי הר הבית, ואכן הבבלי מסיק שיש מחלוקת בדבר. אלא שהמחלוקת היא על מספר שערי העזרה, ואילו הנתון של מספר שערי הר הבית קבוע: \"אלמא איכא תנא דאמר תמניא הוו ואיכא תנא דאמר שבעה ואיכא תנא דאמר חמשה הוו\" (תמיד כז ע\"א – מכאן: יש תנא שאמר שמונה הם, ויש תנא שאמר שבעה, ויש תנא [משנתנו] שאמר חמישה). לפי דרכנו, שאותה נסביר להלן בריש פ\"ב, השערים הללו הם שערי מתחם הר הבית כולו, ועל חלקם יש בידינו עדות ארכאולוגית. אבל מי שסבור שהר הבית הוא מתחם פנימי בתוך ההר המוכר היום, הרי שכל השערים בלתי מוכרים, שכן גבולות המתחם אינם ברורים. כל חוקר התמודד עם השאלה בדרכו, ובהמשך נציג את דרכנו.",
"שני שערי חולדה מן הדרום – בחומת הר הבית של היום בצד הדרומי ניכרים כיום שערים שהיו בחומת הר הבית ונסתמו (איור 76), המזרחי יחידי או כפול והמערבי משולש. השער המשולש נראה בבירור וסתום, והשני נותר ממנו רק משקוף מעוטר. המרחק ביניהם כמה עשרות מטרים, וייתכן ששניהם כונו \"שערי חולדה\". עם זאת, היה מקום לצפות לכך שלכל שער יהיה שם לחוד. יוספוס מזכיר גם הוא \"שערים\" בלשון רבים, אך אינו מונה אותם (קד', טו 411). אמנם במחקר מקובל ששני שערים אלו הם שערי חולדה, ברם עדיין קשה, שכן בכל אחד מהם יותר משער אחד. פתרון מה מצוי במינוח \"שער חולדה\". אפשר שהוא על שם איש או אישה, אך אפשר שזה איננו שם ממשי אלא תיאור. \"שער חולדה\" הוא שער תת-קרקעי שממנו עולים במנהרה ובגרם מדרגות לפני השטח. כלומר היו שני שערים שהיו שערים תת-קרקעיים, והמשנה אינה מתייחסת לגודלם.",
"במשנה להלן (פ\"ב מ\"ג) שנינו: \"כל הפתחים שהיו שם גובהן עשרים אמה ורוחבן עשר אמות חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם היו להן דלתות חוץ משל אולם. כל השערין שהיו שם היו להם שקופות חוץ משער טדי\". המשנה מתייחסת לשערי העזרה ולשערי הר הבית, שהרי שער טדי הוא שער הר הבית.",
"מכל שערי הר הבית המקוריים נותרו לכאורה עד היום השער המושלש והשער הכפול בחזית הדרומית. קרוב להניח שהם השערים המקוריים, שכן התחום הדרומי של מפעל הבנייה העתיק לא שונה מאז ימי הורדוס. כל השערים הללו אינם שלמים. מהשער הכפול נשאר רק חצי שער עם משקוף אופקי וקשת עשירה ביותר, אבל בציורים של הצייר רוברטס מהמאה התשע עשרה נראות ארבע קשתות. קשה לאמוד את רוחבן, אך חצי הקשת שנותרה רוחבה 1.8 מ', כלומר שמִפְתַח הקשת היה 3.6 מ'. רוחב הקיר בין הקשתות איננו ידוע. לפי הציור הוא כרוחב חצי השער בערך, כלומר שרוחב כל השער כולל המזוזות היה בערך 4.5 מ' (איור 77). כל זה מבוסס על ההנחה שהצייר דייק. אכן באופן כללי הוא מדייק, אך ודאי שבציור ממרחק יש טעויות אופטיות קטנות. הקשת שהשתמרה גבוהה יותר מקצות הקשתות של השער המשולש וקשה למדוד אותן במדויק, אך ודאי שאין שם עשרים אמה. במקרה זה אנו יודעים היכן היה מפלס הרצפה מתחת לקשת שהשתמרה (להלן), אך לא מפלס הרחבה בהמשך המערבי של השערים הללו.",
"אשר לשער המשולש. אין לו משקוף אלא קשתות פשוטות, מאבנים הנראות מקוריות. לצורך הבירור מדדנו את השערים (איור 78). רוחב המפתח של כל אחד משערי השער המשולש הוא 3.8 מ', ורוחב הקירות בין הקשתות הוא 1.6 מ'. אם מדובר בפתח שרוחבו 3.6 מ' ודאי שאין אלו 10 אמות. אבל אם הנתון במשנה כולל את רוחב מזוזות המפתח הרי שהרוחב הוא 4.4 מטר, או קצת פחות, ומדובר באמה של 44 ס\"מ. זו אמה קטנה במקצת מרוב ההשערות המקובלות. גובה הפתחים עד התקמרות הקשת כ-4.5 מ', ועד שיא הקשת 6.5 מ'. כפשוטם של דברים אין כאן 20 אמות, ואין הגובה מתאים לתיאור שבמשנה (20 אמה). במרחב זה פני השטח בסוף ימי בית שני ברורים בזכות המשטח המרוצף שאליו מובילות מעלות הר הבית שנחשפו בחפירות (איור 79). כל הנתונים שניתנים במשנה (10 אמות, 20 אמות ומשקוף) נמצאו אפוא בעייתיים, ובלתי מתאימים. ניתן לטעון, כמובן, שהמידות מתייחסות רק לשערי המקדש בפועל. מכל מקום יש גם להעיר שרוחב פתח שער יחזקאל הוא עשר אמות נטו, ועשרים אמות עם קירות הצד: \"ורחב הפתח עשר אמות וכתפות הפתח חמש אמות מִפּוֹ וחמש אמות מִפּוֹ וימד ארכו ארבעים אמה ורחב עשרים אמה\" (יחזקאל מא ב). אם כן, כל הפרטים שמנינו אינם רֵאליים אלא ציטוטים מספר יחזקאל. ",
"עוד נעיר שאפשר שהקיר הדרומי איננו מקורי. ניתן לטעון שבשלב מסוים גילה הר הבית סימני התמוטטות, לכן נבנה קיר דרומי בצמוד ומדרום לקיר הקיים. הקיר נבנה מאבני הר הבית שהתגלגלו בשטח, ונבנו בו פתחים בצמוד (או במרחק) מהפתחים הקודמים. טיעון כזה יסביר גם מדוע אין לשער המשולש משקוף, מתחת למקמר (לקשת – בניגוד למשנה), ומדוע נותרה קשת אחת מעוטרת מאוד ואילו קשתות השער המשולש פשוטות הרבה יותר (איור 80). ללא המשך החפירות לא ניתן לאשש טיעון זה, וכרגע הוא בחזקת תירוץ משוער.",
"גם יתר המשנה מעורר קשיים. לפי המשנה היה שער לכל (בכל) צלע. אבל במערב היו ארבעה שערים המוכרים כיום (שער מעל קשת רובינזון, שער \"ברקלי\", קשת וילסון שהיא מתאימה לשמש כשער קיפונוס של המשנה, ועוד שער נוסף המכונה היום \"מעבר וורן\". גם במזרח היו לפחות שני שערים, האחד באזור שער הרחמים של היום והשני בפינה הדרומית, שם נתגלה מבנה הבסיס של מגדל – מקביל למגדל המכונה \"קשת רובינסון\". נראה שלמשנה חשוב להדגיש שיש פתח אחד למרות המציאות השונה, משום שכך משדר המבנה סדר קבוע. בתיאור המקדש ביחזקאל פרק מ חוזר פירוט זה שלכל צלע פתח אחד. התיאור אפוא ספרותי ודתי, ורק בצד הדרומי חרג המחבר ותיאר פרט מציאותי יותר, ייתכן שבהשראת המשנה שהנכנס להקיף את המקדש נכנס בשער ימני ויוצא בשמאלי, אם כן נדרשים לתיאור הדתי שני שערים. ",
"משמשין כניסה ויציאה – הימני לכניסה והשמאלי ליציאה, כך יוצא מתיאור הקפת הר הבית להלן פ\"ב מ\"ב. אל השערים הללו הובילו רחובות. אנו מכירים רחוב אחד המגיע מדרום-מערב להר הבית (איור 81), ורחוב שני שנחפר בשנת תשס\"ט ומגיע מאזור מעיין השילוח. זאת הייתה הכניסה הראשית של עולי רגל שבאו להקיף את הר הבית, כמתואר להלן (פ\"ב מ\"ב). אל הקיר הדרומי של הר הבית היו צמודות מעלות הר הבית שהיוו מרכז ציבורי. לפני המדרגות ומתחתיהן היו מקוואות רבים ומבני חנויות ששירתו את ציבור העולים (איור 82). על מעלות אלו התרחש הסיפור הבא: \"מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלות בהר הבית, ויוחנן סופר הלה לפניהם אמ' לו כתוב...\" (תוס', סנהדרין פ\"ב ה\"ו). רבן גמליאל וזקנים כותבים במקום ציבורי, כמקובל בעולם הרומי שכל מעשי הציבור נעשו ב\"כיכר העיר\", במקום ציבורי ופומבי. מעלות הר הבית היו מקום מעין זה.",
"קיפונוס מן המערב משמש כניסה ויציאה – מקור השם אינו ידוע, אולי נקבע השם לכבוד הנציב קופוניוס. כאמור יוספוס מונה ארבעה שערים ממערב (קד', טו 310), ואכן נותרו עד היום שרידים של כל הארבעה. בדרום הקיר המערבי הייתה \"קשת רובינסון\", כניסה שאליה עלו במעלה מדרגות מפואר. אחריו \"שער ברקלי\" ו\"שער וורן\" הנקראים על שם החוקרים האנגליים שזיהו אותם, ושרידיהם נראים עד היום. הם היו מחילות שדרכן עלו לפני הר הבית. שער נוסף ביניהם מכונה כיום \"גשר וילסון\", והוא כנראה שער הכסיסטוס (גזית?) הנזכר אצל יוספוס. גם לשער זה היה גשר שקיצר את הדרך מהעיר למקדש. לעיל עסקנו בקושי מדוע המשנה מונה רק שער אחד.",
"טדי מן הצפון לא היה משמש כלום – לא לכניסה ולא ליציאה. אבל הוא שימש אולי כשער שירות, ובמשנה ט מתואר שימוש בו ליציאת בודדים מהר הבית. בצלע הצפונית שכן מבצר אנטוניה הרומי, וייתכן שקרבתו השפיעה על הניצול המועט של השער הסמוך לו.",
"שער מזרחי ועליו שושן הבירה צורה – עליו היה ציור של העיר שושן שבפרס. מן הסתם נבנה השער בתקופה הפרסית, והיה זה ביטוי לנאמנות לשלטון פרס. במשנת כלים שנינו: \"שתי אמות היה בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית. שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע. שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע. נמצאת יתירה על של משה אצבע\" (פי\"ז מ\"ט). קשה לדעת אם דברי המשנה הם אגדה עממית או זיכרון היסטורי מימי השלטון הפרסי. מכל מקום, הנוהג של הצבת מידה ממלכתית או משקל ממלכתי במקום ציבורי היה רגיל בעולם הקדום, ונדרש בגלל הבדלי השיעורים. האמה של משה, שהיא אמת התורה, היא אפוא האמה הקטנה. המשנה מעבירה את האמות של שושן הבירה לאמות של ימיהם ומניחה שבפועל מתפקדות שלוש אמות שונות. ייתכן שמשנתנו והמשנה בכלים מפרשות זו את זו. כלומר, בשער המזרחי היו מצוירות (משורטטות) שתי האמות המדוברות, כדי שכל הרוצה \"לאפס\" את מידותיו יוכל להיעזר באמות אלו.",
"בפועל אנו מכירים כיום שני שערים. האחד המכונה \"שער הרחמים\" ומלפניו בנוי קבר, ובחפירות התגלתה קשת גדולה העשויה להיות השער הקדום של החומה. כמו כל הממצאים הארכאולוגיים בהר הבית הקשת איננה מתוארכת והיא עשויה להיות השער שלנו, או שער קדום שנסתם, או שער מאוחר בהרבה. לפי המסורת שער המזרח היה מול קודש הקודשים: \"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים\" (משנה, ברכות פ\"ט מ\"ה). אמנם אין לראות במשפט זה כיוון מדויק, אבל שער הרחמים של היום מצוי בחלק הצפוני של המתחם. גם מבחינה אדריכלית אנו מצפים לשער או במרכז החומה, מול השער המערבי (קשת וילסון של היום), או בציר הבנייה של המקדש (כלומר מול השער המזרחי של המקדש), ורצוי בשניהם. שער הרחמים של היום אינו מתאים לתנאים אלו. מכל מקום, הדעת נותנת שזה אזור השער הקדום שהיה מול הכניסות לתחום המקודש (שער ההיכל, שער האולם, שער ניקנור וכו'). ",
"בפינה הדרומית-מזרחית של ההר נתגלו שרידי מגדל מדרגות נוסף, מקביל לקשת וילסון שבמערב. המגדל פורסם בינתיים רק בפרסומים ראשוניים, ועד שלא יפורסם החומר המלא נותרת שאלת התיארוך שלו פתוחה. מכל מקום, הוא אינו מוזכר במשנה. אפשר שהוא שער המגיע רק לתוספת הר הבית שעליה המשנה איננה מדברת, או שהוא לא נחשב לשער בגלל המדרגות. ",
"שבו כהן – ב- מנ הוסיף המגיה מעל השורה \"גדול\". בדרך כלל אכן שרף הכוהן הגדול את הפרה בעצמו (משנה, פרה פ\"ג מ\"ה וראו פירושנו לה), אך כפי שנראה שם לא היה זה חוק, ובמשנתנו לא נכתבה מילה זו.",
"שורף את הפרה – אותו כוהן גדול ששורף את הפרה יוצא משער זה, הוא ופרה וכל מסעדיה – כל התהלוכה המלווה את הפרה, יוצאין להר המשחה – הכוונה למעמד שרפת פרה אדומה המתואר במשנת פרה פ\"ג מ\"ו-מ\"ז. בפירושנו למסכת פרה נרכז את העדויות על מעמד זה, אך ברור שהיה זה מעמד חגיגי ומקודש שההכנות אליו היו ממושכות ודומות לאלו של יום כיפור. בין השאר נבנה לשם כך כבש הבנוי על קשתות משער שושן לפסגת הר הזיתים, הוא הר המשחה שבמשנה. ",
"השער המזרחי הפונה להר הזיתים הוא זה המכונה בספרות ימי הביניים \"שער כהן\" על שם משנתנו. למעשה משנתנו איננה מעניקה לו שם, והוא מכונה סתם \"שער המזרח\". השם המקובל כיום, \"שער הרחמים\", מופיע כבר במעין מדריך לסיור בירושלים שפרסם בזמנו ברסלבסקי, והוא לדברי המחבר השם הערבי \"באבין אלרחאמה\". מן הראוי להעיר שמיקומו של \"שער כהן\" עורר מחלוקת במחקר, ומערכת היחסים בין שערים אלו לשערים שבמשנה בלתי ברורה לחלוטין. אם מתחם הר הבית הוא מתחם פנימי כל השאלות נמוגות, אך אם המשנה עוסקת בשערי המתחם כולו, כפי שנפרש בראשית הפרק הבא, הרי שצריך להניח שבין ימי המשנה למאה התשיעית-עשירית חלו שינויים בשערים ובמבנה החיצוני של ההר. כל זאת בזמן שהמתחם שימש למקדש רומאי, ואחר כך למסגד מלכותי אסלאמי. המקורות המאוחרים מעורפלים ובלתי אמינים. הם מתארים את המבנה מרחוק ומזיכרון, ואי אפשר להשוות את טיב התיאור למשנה או ליוספוס."
],
[
"שבעה שערים היו בעזרה – העורך מתחיל בתיאור שערי העזרה. במשנה א הוזכרו חמישה שערי העזרה, ועתה המשנה מפרטת מה שמותם. גם במשנה הקודמת נמנו חמישה שערים. שתי המשניות (ג-ד) כתובות באותו סגנון, לפיכך קשה להניח שזו מחלוקת אלא ששמירה הייתה רק בחמישה שערים (בבלי). עוד הזכרנו לעיל מסורת על שמונה שערים.",
"שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח – המבנה הוא כמו במשניות הקודמות (א, ג), פתיחה מספרית ואחריה פירוט.",
"שבדרום שער הדלק – כך כמעט בכל עדי הנוסח. המונח \"דלק\" קשור מן נסתם להדלקת אש. מקור השם לא נמסר, אבל סביר שדרך שער זה נכנסו המדליקים, כלומר המביאים את האש לשמחת בית השואבה. אם אכן זה שם עממי הרי שזה ניצחון פרושי, שכן צדוקים ואיסיים אינם מכירים בשמחת בית השואבה. ברם ייתכן גם שזה שם פולמוסי של הפרושים, והצדוקים קראו לו אחרת.",
"שיני לו שער קרבן – במקבילה בשקלים פ\"ו מ\"ו: \"שער הבכורות\". לא ברור איזה קרבן, שכן במשנת תמיד מדובר על כך שהביאו את קרבנות התמיד מלשכת הטלאים שהייתה בצד צפון של עזרת נשים (פ\"ג מ\"ג). אם כן את התמיד לא הביאו מחוץ למקדש, אלא הטקס החגיגי החל מתוך העזרה. ייתכן שהכוונה שמשם הביאו את הטלאים ללשכת הטלאים, או שמשם הובאו הקרבנות הפרטיים. אם כך הרי שהשער ניצב מול המזבח, פחות או יותר, או ליתר דיוק מול \"בית השחיטה\", כדי לקצר את דרכה של הבהמה. אם הנוסח הוא \"שער הבכורות\" הרי שדרכו הכניסו את הבכורות. נמצאנו למדים שכל קרבן הובא משער מיוחד לו.",
"שלישי לו שער המים – להלן (פ\"ב מ\"ו; שקלים פ\"ו מ\"ג) יוסבר מקור השם, שבמזרח שער ניקנור – שער ניקנור נזכר הרבה במקורות. מרוב המקורות ברור שהוא היה מקום פומבי ובולט: שם העמידו נזירים לתפארת ומצורעים וסוטה לגנאי (משנה, נגעים פי\"ד מ\"ה; סוטה פ\"א מ\"ה; תוס', נגעים פ\"ח ה\"י, עמ' 826-926, ועוד). שער ניקנור הוא השער המרכזי לכניסה למקדש, ולכן הוא מצוין כתוחם את המקדש (כולל עזרת נשים). כך הוא מופיע בתוספתא כלים (פ\"א ה\"י והי\"ב, עמ' 570) כמקום התוחם את המקדש שמעבר לו אסור לטמאים להיכנס, ומקורות נוספים כרשום בטבלה להלן.",
"המקורות מציעים שני הסברים למקור השם: או שהשער נקרא על שם הניצחון על ניקנור, או שהוא נקרא כך על שם עושה השער. חז\"ל אף יודעים לספר על הנס שנעשה לדלתות הכבדות שהובאו ממצרים: האנייה שנשאה אותם טבעה, אך הדלתות ניצלו. משום כך לא ציפו אותן בזהב כיתר הדלתות, והשאירו את ציפוי הנחושת על כנו. לסיפור הנס אין לנו כמובן עדויות בנות הזמן, ברם ניקנור עצמו הוא דמות היסטורית-רֵאלית, וקברו של ניקנור עושה הדלתות נמצא באזור הר הצופים בירושלים (איור 84). יוספוס מספר שאכן היה זה השער היחיד שהיה מצופה נחושת ולא צוּפה בזהב או בכסף, והמשנה מסבירה: \"כל השערים שהיו שם נשתנו להיות שלזהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס, ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב\" (להלן פ\"ב מ\"ג).",
"אם שער ניקנור מצוי במזרח הרי שמדובר בשעריה של עזרת נשים, והכול אתי שפיר. ברם מרוב המקורות משמע ששער ניקנור היה השער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל, שם היו 15 מעלות, ועמידה בשער זה שבין עזרת נשים לעזרת ישראל הייתה כמובן בולטת יותר מאשר עמידה בשער המזרח של עזרת נשים.",
"עיון במשנת כלים (פ\"א מ\"ח) ומקבילותיה יבהיר את הטיעון. המשנה מחלקת את כל העולם לעשרה מעגלי קדושה, ולפי המשנה עזרת נשים מקודשת שאין טבול יום נכנס לתוכה, וקל וחומר גם לא טמא מת. בתוספתא יש חלוקה אחרת. בתוספתא כלים (בבא קמא פ\"א ה\"ח, עמ' 569) ובמקבילות נרמז שהיה פעם מערך היררכי אחר של חלוקה לשלושה מחנות המבוססת על פרשנותם של חז\"ל לתורה, וגם הם האחד מקודש מחברו, כלומר שבכל אחד מהם מנועים טמאים או בעלי ייחוס מסוים מלהיכנס: \"וכשם שהיו במדבר שלש מחנות: 1. מחנה שכינה 2. מחנה לויה 3. מחנה ישראל, כך היו בירשלם. 1. מפתח ירושלם ועד פתח הר הבית מחנה ישראל, 2. מפתח הר הבית ועד שערי ניקנור מחנה לויה, 3. משערי נקנר ולפנים מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר, ובשעת מסעות אין בהם משום קדושה ואין חייבין עליהם משם טומאה\" (תוס', כלים בבא קמא פ\"א הי\"ב, עמ' 570 ומקבילות רבות). כידוע סכמה זו של שלושה מחנות, על הלכות ההדרה שבה, מופיעה גם בספרות הכיתתית. ההלכות הכיתתיות עצמן שונות מעט מההלכות התנאיות, אך עצם המבנה ההיררכי שבו קדושה של אתר מתבטאת בשיח הלכתי-טכני, כלומר בהלכות מיוחדות החלות באתר המקודש, וככל שהאתר מקודש יותר כך גם ההלכה מחמירה, חוזרת גם בספרות הכיתתית (מקצת מעשה תורה ב 34 ואילך) כמו אצל חז\"ל ואצל יוספוס.",
"שלושה (ארבעה) המחנות",
"אם כן המקום שבו המקדש מתחיל הוא שער ניקנור, ועזרת נשים היא חלק ממחנה לווייה. ברם מבחינה ארכיטקטונית עזרת נשים היא חלק מהמקדש, שכן היא בנויה כהמשך ישיר לעזרת ישראל, וכחלק אינטגרלי מהמבנה. ואכן בתוספתא קודמת מובהרת השאלה: \"טמא מת נכנס להר הבית, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחנה לויה. רבי שמעון אומר החיל ועזרת נשים, מעלה יתרה בבית העולמים, והטמאין שנכנסו לשם פטורין\" (שם פ\"א ה\"ח, עמ' 569). אם כן החיל ועזרת נשים אינם חלק ממחנה לווייה, אלא מ\"בית עולמים\". קיימת אפוא מחלוקת עקרונית האם הקודש כולל את עזרת נשים. במקבילה בספרי במדבר (פיסקא א) הגבול הוא \"פתח העזרה\" ולא שער ניקנור. גם המושג הזה איננו חד-משמעי, שכן אפשר שזה פתח עזרת נשים ואפשר שהכוונה לפתח עזרת ישראל. בספרי זוטא יש שילוב של שתי החלוקות, אך אין בו תוספת מידע על הגבול בין מחנה לווייה למחנה שכינה.",
"מדרג הקדושה (לפי כלים)",
"לסיכום דעת תנא קמא, גבול מחנה לווייה הוא שער ניקנור. אם הכוונה לשער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל הרי שעזרת נשים והחיל הם \"מחנה לווייה\", ואין בהם קדושה של מקדש. שאלת קדושתה של עזרת נשים שנויה במחלוקת.",
"אם לטמאים מותר להיכנס לעזרת נשים, הרי שהעמדת הטמאים ב\"שער המזרח\" היא בשער הגדול בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ואם אסור להם להיכנס לעזרת נשים הרי שהעמדת הטמאים היא ממזרח לעזרת נשים. אם כן, רבי שמעון ותנא קמא בתוספתא חלוקים בשני נושאים; הראשון, מה מעמדה של עזרת נשים (האם טמאים רשאים להיכנס לעזרת נשים), והשני, היכן הוצבו הטמאים והסוטה. את המשנה אפשר לפרש כרבי שמעון או כתנא קמא. ",
"כידוע נמנעה כניסת נכרים (טמאים) מעבר לחיל. לפיכך יש להבין שכבר החיל נחשב לחלק מהמקדש עצמו, וקל וחומר עזרת נשים. זו למעשה דעתו של רבי שמעון. מעבר לכך, העובר את החיל התחייב בעונש, אם כן זו תפיסה הלכתית. המקדש מתחיל בחיל, ובשער המזרחי של עזרת נשים, ועזרת נשים עצמה היא קודש. מסתבר שעד לבניית עזרת נשים היה שער ניקנור פתח המתחם המקודש (זה שלימים הוגדר כמחנה שכינה). משנבנתה עזרת נשים סביר להניח שאט אט הפכה לקדושה, שכן מבחינה אדריכלית היא הייתה חלק מהמקדש, וקשה להניח שנתפסה כחול. ככל שעבר הזמן השתרשה תפיסתה כקדושה, והמקורות שאינם מספרים על כך משקפים את זיכרונות התקופה שלפני בניית עזרת נשים. ההלכה שעזרת נשים איננה קודש היא ההלכה ההיסטורית, לפני שהעזרה נבנתה. רבי שמעון דורש \"לעדכן\" את ההלכה בהתאם לתפקוד האדריכלי והחברתי של העזרה. ",
"אשר להעמדה הספרותית. לדעתנו הסכמה של שלושה מחנות, שהיא מדרשית, נראית מסודרת יותר ופשוטה יותר לניסוח. ברם היא המסורת הקדומה, שכן היא זו שמופיעה, באותם מונחים, גם בספרות קומראן, ולמעשה גם יוספוס עוקב אחרי התבנית של שלושה מעגלי קדושה. לכן אנו רואים בה מסורת מוקדמת יותר. המסורת על עשר רמות קדושה היא ספרותית יותר, מאוחרת יותר, אך כאמור גם בה שוררת ההלכה הקדומה. המסורת בספרי זוטא היא שילוב של שתי המסורות, והיא המאוחרת מכולן.",
"כאמור, בתוספתא שער ניקנור הוא פתח \"מחנה שכינה\", שהוא התחום שבו אסור לטמאים להיכנס (תוס', כלים פ\"א הי\"ב, עמ' 570), אבל הברייתא בבבלי (נזיר מה ע\"א) קובעת שהוא פתח מחנה לווייה. כפשוטה הברייתא מגדירה את שער ניקנור כשער המזרחי של עזרת נשים. רק בדוחק אפשר לפרש ש\"פתח מחנה לווייה\" הוא הפתח שבסוף המחנה שממנו מתחיל מחנה שכינה, ברם כפשוטה יש בה הסבר של התוספתא בכלים, אליבא דרבי שמעון.",
"במקום אחר אומר הבבלי שלשכת פרהדרין הייתה ליד שער ניקנור: \"כל השערים שהיו שם לא היה להם מזוזה, חוץ משער ניקנור, שלפנים ממנו לשכת פרהדרין\" (יומא יא ע\"א). אמנם המשפט משובץ אגב דיון הלכתי (על חובת מזוזה), אבל גם אם הנימוק ההלכתי מאוחר או מותאם להלכה מאוחרת, עצם המידע על הזיקה שבין השערים מבצבץ גם במסורות אחרות שנביא להלן.",
"משנתנו קובעת שליד שער ניקנור שתי לשכות, לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי חביתין. שתי שיירות ה\"בדיקה\" של העזרה בבוקר נפגשו בלשכת החביתין (תמיד פ\"א מ\"ג), והסברנו שם שמקום מפגש זה זהה לנקודת היציאה של המשך טקס הבוקר של פתיחת השערים משער ניקנור. גם הרב קורן מתאר בספרו החשוב את שער ניקנור כשער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל, כלומר ששער ניקנור הוא השער הגדול או השער העליון, וכך אכן משמע מרוב המקורות.",
"שם אחר לשער ניקנור הוא \"שער המזרח\". הירושלמי קובע: \"דמר רבי אחא בשם שמואל בר רב יצחק, כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז. שבעה שמות נקראו לו שער סור, שער היסוד, שער חריסית, שער איתון, שער התווך, שער חדש, שער העליון... שער חדש ששם חידשו סופרים את ההלכה, שער העליון שהוא למעלה מעזרת ישראל החיל ועזרת הנשים\" (עירובין פ\"ה ה\"א, כב ע\"ג). הירושלמי עוסק אפוא במפורש במה שהוא מכנה \"שער המזרחי\", והוא שער העליון שעליו נאמר במפורש שהוא השער שבין עזרת ישראל לעזרת נשים (סוכה פ\"ה מ\"ד). הוא איננו קורא לו \"שער ניקנור\" אלא שער המזרחי. כמו כן, על הסוטה נאמר שמעמידים אותה \"לשערי מזרח לשערי ניקנור\" (משנה, סוטה פ\"א מ\"ה, כך בכ\"י ק). ",
"אי הבהירות בשמות השערים – שמות שונים לשערים זהים, כמו גם שמות שונים לאותו שער – אינה צריכה להפתיע. כך גם השם \"שער העליון\" (להלן פ\"ב מ\"ו) מציין שני שערים שונים.",
"יוספוס מקדיש לנושא שני תיאורים. בשניהם הוא מתאר שער גדול ומיוחד. בקדמוניות, טו 419-418, הוא מתאר את השער \"הגדול\" (μέγαν), וברור שהוא מדבר על השער המזרחי של עזרת נשים \"שבו נכנסים הטהורים עם הנשים\", זאת לפי שיטתו שעזרת נשים נקראת כך משום שרק לשם מותר לנשים להיכנס. פנימה יותר היה \"המקדש\" (ίερόν), שלדעתו הוא עזרת ישראל, עזרת כוהנים וההיכל עצמו. את ההיכל הוא מכנה בדרך כלל \"נאוס\" (ναός), שהוא המונח היווני לשטח המקורה של המקדש. אם כן השער הגדול והבולט הוא השער המזרחי של עזרת נשים, והוא הכניסה העיקרית למקדש.",
"אבל במלחמות, ה 204-201, הוא מתאר שער אחר, בולט וגדול, הנקרא \"השער הקורינתי\" ועשוי מנחושת קורינתית, והוא היחיד שעשוי מנחושת ואינו עשוי מעץ מצופה בזהב או כסף. לשער זה הוא קורא גם \"השער הגדול יותר\" (μείριζονα). לפי התיאור זה השער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל, ובו עולים מעזרת נשים בחמש עשרה מעלות לעזרת ישראל. לכאורה בשני התיאורים מדובר באותו שער המכונה \"הגדול\", אם כי השם \"ניקנור\" אינו מופיע. ברם מהתיאור משמע שמדובר בשני שערים, ויוספוס מערב כנראה את תיאור שני השערים. עירוב זה מאפשר לשער שאולי גם בספרות חז\"ל חל עירוב ספרותי בין שני השערים, וחלק מהתפקידים של שער ניקנור (השער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל) הועברו לשער המזרחי של עזרת נשים. ",
"שער המזרח, תפקידיו ושמותיו במקורות חז\"ל",
"נמצאנו למדים שהשם \"שער המזרח\" מוסב על שלושת שערי המזרח: שער הר הבית (שהוא שער ירושלים ונקרא כך כבר מימי נחמיה [ג כט]), שער המקדש כולו ממזרח לעזרת נשים, והשער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. שער ניקנור גם הוא מוסב על אחד משני השערים האחרונים. קל להבין את אשר אירע. כאשר היה המקדש קטן הוענק השם לפתחו המזרחי, וכאשר נבנתה עזרת נשים הפך שער עזרת הנשים לשער העיקרי והחשוב והשם נדד עמו. ייתכן שהשם \"שער ניקנור\" ניתן בראשיתו לשער הפנימי יותר, וייתכן שניתן לשער החיצוני. הדבר קשור למקור השם \"ניקנור\". אם הוא על שם הניצחון על ניקנור הרי שהשם ניתן, מן הסתם, קרוב לימי אותה מלחמה (ימי החשמונאים הראשונים), וקשה להניח שאז כבר הייתה עזרת נשים. ברם, כאמור לעיל, ייתכן שהשם ניתן לשער מסיבה אחרת. זאת ועוד, מבחינה טקסטואלית המקורות המעניקים את השם \"שער ניקנור\" לשער שבין עזרת נשים לעזרת ישראל הם מקורות משניים (מדרשי תנאים), ולפיכך מותר אולי להסיק שזה שם פחות מבוסס מבחינה היסטורית ונוצר רק לאחר שתמונת המקדש החי כבר עומעמה. טיעון זה נראה בעינינו משני ובלתי מכריע. כל זאת מוצע כהשערה. כפשוטה של משנה שער ניקנור הוא שער המזרח, והוא שער עזרת ישראל. ",
"יוספוס מפרש שעזרת נשים היא העזרה שבה נכנסים טהורים ונשים, ונשים מנועות מלהיכנס לעזרות המערביות יותר (מלח', ה 198). ברור שלפי יוספוס עזרת נשים היא חלק מהקודש, אם כי דרגתו פחותה. פרשנות זו של יוספוס נוגדת את ההלכות שבידינו. עם זאת אין לבטלה; ייתכן שיוספוס משקף את ההלכה הצדוקית. ייתכן גם שהוא משקף נוהגים חסידיים בעם, או שמא בגד בו הזיכרון, והוא עיצב הלכה הייחודית לו רק כפרשנות למונח \"עזרת נשים\". עם זאת, גם את חז\"ל יש להסביר. אם נשים רשאיות היו להיכנס פנימה, מדוע כונתה העזרה \"עזרת נשים\"? לפיכך ייתכן שאמנם מבחינה הלכתית נשים רשאיות היו להיכנס פנימה, ברם בדרך כלל לעזרת ישראל נכנסו בעיקר גברים, אלו שהיה להם מה לעשות שם, כלומר להקריב קרבן. לכן מי שרצה שנשותיו תסמוכנה על קרבן הביא אותו לעזרת נשים, כי שם הן נאספו בפועל, כדברי המדרש: \"אמר רבי יוסי אמר לי אבא אלעזר היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת הנשים וסמכו עליו הנשים\" (ספרא ויקרא, דיבורא דנדבה, פרשה ב ה\"ב, ד ע\"ג; בבלי, חגיגה טז ע\"א). גם אחד משערי העזרה כונה \"שער הנשים\" (להלן פ\"ב מ\"ו), ושם נסביר שמדובר בקבוצה מיוחדת של נשים אורגות שנכנסה דרכו. נשים יכלו להיכנס בכל שער, אבל באופן רגיל הייתה קבוצה מיוחדת שנכנסה דווקא משם. גם בשמחת בית השואבה התרכזו הנשים בעזרת נשים, אמנם בניגוד ליתר ימי השנה, אך די בכך להצדיק את מתן השם – \"עזרת נשים\".",
"למען ההגינות המדעית יש להעלות גם את האפשרות שבבית המקדש הקדום נמנעה כניסת נשים מעבר לעזרת נשים, כדברי יוספוס, ורק בית המדרש התנאי התיר לנשים להיכנס בכל עת כמעט לכל מקום. להערכתנו התפתחות כזאת סבירה פחות, אך עדיין אפשרית.",
"שתי לשכות היו לו – לשער ניקנור, כלומר בצד השער, אחת מימינו ואחת משמאלו אחת לשכת פינחס המלביש – פנחס המלביש או \"על המלבוש\" נזכר בין הממונים על הבגדים (שקלים פ\"ה מ\"א). יוספוס מספר על כוהן בשם פנחס, המכונה \"שומר האוצר\", שהסגיר לרומאים אוצרות זהב ובגדים. השם פנחס תדיר למדי, אבל הסבירות שהיו שני שומרי אוצר באותו שם קלושה. אם כן, זו ראיה נוספת שהרשימה של פקידי המקדש (בשקלים) ורשימת הלשכות אצלנו מייצגת את סוף ימי בית שני. מכל מקום הירושלמי גם הוא יודע לספר על כוהן הממונה על בגדים שמכר (\"הסגיר\") בגדים לרומאים (ירו', שקלים פ\"ה ה\"א, מט ע\"א), והמדרש יודע לספר גם שנענש (שיר השירים רבה, ג ו). איננו יודעים היכן הייתה הלשכה של הבגדים. בתמיד (פ\"ה מ\"ג) מתוארת הפשטת הכוהנים מבגדיהם, ומסתבר שהפעולה נעשתה בתוך עזרת ישראל ולא בקצה עזרת נשים הרחוקה. אבל עדיין ניתן לפרש ששער ניקנור הוא השער המזרחי של עזרת נשים.",
"ואחת לישכת עושה חביתים – כאמור לעיל כאן נפגשו שתי שיירות הקודש שבדקו את עזרת נשים ועזרת ישראל בבוקר, ואנו פירשנו שהמפגש היה ליד השער הגדול. אמנם אין הכרח בפירושנו, ייתכן שהפגישה הייתה בשער המרוחק מעזרת ישראל, ברם לפי ההסבר שהצענו תיאור המעמד הטקסי של סדר פתיחת השערים ברור ומהלכו מוסדר, ואם הכוונה לשער ממזרח לעזרה הרי שהטקס מקוטע. מאחר שאנו יודעים שרוב המקורות זיהו את שער ניקנור עם השער הגדול, סביר יותר שגם משנתנו מתכוונת לשער הגדול שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. ",
"פרשת השערים מופיעה גם בתיאור שלוש עשרה השתחוויות שהשתחווה מי שהקיף את המקדש (שקלים פ\"ו מ\"ד; להלן פ\"ב מ\"ו).",
"כאמור, משנתנו משתמשת במונח \"עזרה\" ואנו מתחבטים במשמעותו. מעתה עלינו לבדוק מה שימושו הרגיל של המונח. את שחיטת הפסח ביצעו בעזרה (משנה, פסחים פ\"ה מ\"ט), וכפי שפירשנו שם הכוונה לעזרת ישראל, כמוכח מדברי רבי אליעזר בן יעקב האומר שאנשי הסבב האחרון הלכו מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושם ישבו (תוס', פסחים פ\"ג [ד] הי\"ב). אם כן השחיטה מקומה בעזרת ישראל, לפחות לפי דברי חלק מהחכמים. את השעירים העמידו במזרח העזרה (יומא פ\"ג מ\"ט), והכוונה כמובן לעזרת ישראל, ואולי יש לפרש שם ב[שער] המזרח בעזרה. במשנת שבועות נאמר \"שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד\" (פ\"ב מ\"ב). סביר שהמשנה מתארת את הגדלת המקדש וצירוף (קידוש) עזרת נשים, תוספת שאכן חלה כפי שהמשנה בראשיתה (שלא צוטטה) מתארת. אם כן סתם עזרה היא עזרת ישראל, ועזרת נשים מכונה תוספת העזרה. אבל בסדרת מקורות אחרים \"עזרה\" היא עזרת נשים, כגון \"אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין, והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה\" (סוטה פ\"ג מ\"ד). הסוטה ניצבת בשער ניקנור, ואם הוא במזרח עזרת ישראל הרי שהיא נמצאת בעזרת נשים, ועזרת נשים אסור לטמא בניגוד לתפיסה ש\"מחנה שכינה\" מתחיל רק בשער ניקנור. גם אם שער ניקנור הוא השער שלפני עזרת ישראל הרי היא ניצבת בעזרת נשים, ובמשנה היא מכונה \"העזרה\", וכן במקורות נוספים (משנה, יומא פ\"ו מ\"ז). כמו כן במשנה בתמיד (פ\"א מ\"א) שנת הזקנים ובתי המוקד הם ב\"עזרה\", והכוונה לעזרת נשים. במקורות אחרים ניתן המונח לפירוש, ושתי האפשרויות שהצענו סבירות באותה מידה (פסחים פ\"ט מ\"ב; סנהדרין פי\"א מ\"ב, ועוד)."
],
[
"שבצפון שער ניצוץ – שער ניצוץ נמצא בלשכת בית הניצוץ הנזכרת כמקום שמירה של הכוהנים, וכמין אכסדרה היה – חצר מוקפת עמודים, ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שמרים מלמעלה והלוים מלמטן – אם כן, השער הוא כמעין חצר מקורה באופן חלקי. חצרות כאלו רגילות בארכיטקטורה הרומית (איור 84); במקורות אחרים מבנה כזה נקרא \"בית שער\". לא ברור מדוע דווקא שם הכוהנים שומרים, אבל מידע זה חוזר גם בתמיד פ\"א מ\"א, ושם נוסף שהשומרים הם ה\"רובים\", כלומר צעירי הכוהנים. ייתכן ששער הניצוץ מצוי כבר בתחום הקודש שאליו מותרת הכניסה רק לכוהנים. הווה אומר שהוא כנגד המזבח, או כנגד עזרת \"בין האולם ולמזבח\".",
"ופתח היה לו לחייל – כל פתח מהעזרה (מעזרת ישראל או מעזרת נשים) הוא לחיל, שהרי החיל מקיף את כל המקדש ועזרת נשים, שיני לו שער קרבן – במשנה א נאמר שהלוויים שמרו בחמשת שערי העזרה ועוד שומר ניצב בלשכת הקרבן, ובמשנתנו מדובר בשבעה שערים שאחד מהם הוא לשכת הקרבן. מן הסתם לשכת הקרבן ניצבה ליד שער הקרבן. להלן ננצל מידע זה.",
"שלישי לו בית המוקד – גם בבית המוקד שמרו כוהנים (לעיל פ\"א מ\"א), וכפי שעולה ממשנה ג שם היה שער או פשפש מהחיל לעזרה. אם כן שבעת השערים כוללים את חמשת השערים של העזרה ובנוסף להם שער הקרבן שהוא אמנם שער, אבל איננו נמנה עם חמשת השערים, אולי משום שיחידת השמירה שכנה בלשכה ולא רק בשער עצמו. הוא הדין בלשכת הפרוכת: כאן היה פשפש שקישר בין עזרת נשים לעזרת ישראל (איור 85). ",
"במשנתנו שבעה שערים (שישה ללא שער ניקנור), וכאמור רשימת השערים חוזרת במשנת שקלים ושם נמנים שלושה עשר שערים, ואם נמנה את שער ניקנור כשער אחד הרי שבמשנה שם אחד עשרה שערים, כולל שני שערים במערב (ארבעה מצפון וארבעה מדרום). ",
"השוואת שתי הרשימות (הטבלה להלן) מצביעה על כך ששער המוקד הוא גם הנקרא שער השיר. לפי ההצעה שפירטנו במבוא בשער השיר נכנסה או יצאה התהלוכה של מקהלת הלוויים. שער זה ניצב היה מול עזרת ישראל, הכי קרוב לשער ניקנור ולמדרגות העזרה. שם רשאי כל ישראל להיכנס, וזה גם הנתיב הקצר ביותר של הלוויים למקום עבודתם (לדוכנם), על מדרגות העזרה. הניתוח המוצע הולם אפוא את שחזור ההיגיון של הטקס, גורם שהצבענו עליו במבוא.",
"שערי המקדש (לעיל איורים 24-23)",
"כאמור, בספרות חז\"ל מצינו שתי מסורות עיקריות. לפי משנתנו, ולדברי אבא יוסי בן חנן (משנה, שקלים פ\"ו מ\"ג), היו שלושה עשר שערים המנויים כאן, ולפי משנה אחרת היו שבעה שערים בלבד (לעיל פ\"א מ\"ד). בשקלים (פ\"ה מ\"ב) דובר על שבעה אמרכלים המחזיקים בדלתות העזרה ופותחים אותם, וייתכן ששוב הכוונה לשבעה שערים אלו. את שערי המערב נסביר להלן פ\"ב מ\"ו.",
"ברור שבאופן עקרוני שתי הרשימות (משנתנו והמשנה להלן) נערכו באותו סגנון, ויצאו תחת יד עורך אחד. אלא שמשנתנו אינה מונה את שער העליון, אולי משום שהיה קטן. חשוב יותר ששער הנשים ושער השיר אינם נזכרים, ובמקומם נזכר בית המוקד.",
"בשתי הרשימות חסר בית אבטינס הנזכר כמקום של משמרת בתמיד פ\"א מ\"א ובמידות פ\"א מ\"א, ובפירושנו לתמיד עסקנו במיקומו. לתוך הרשימות של השערים יש לשבץ את הלשכות המופיעות ברשימה מרוכזת (אך בלתי מלאה) בסוף המסכת.",
"עם זאת, עדיין תמוה מה ראה העורך לשבץ בשני פרקי מידות רשימות שונות. הרשימה בשקלים משובצת בתוך פרק העוסק בשלושה עשר, לכן מנויים שם שלושה עשר שערי המקדש, אבל במשנתנו גם להלן ניתן היה להסתפק במניין השערים שלנו. מעבר לכך, לא ברור מדוע לבית המוקד שני שמות אחרים (או אולי אלו שערים נפרדים?).",
"גם יוספוס סותר את עצמו באשר למספר שערי המקדש. במקום אחד הוא אומר שלמקדש היו רק שלושה שערים; אלו שבצפון ובדרום היו משולשים, כלומר בכל אחד מהם היו שלוש דלתות, ובמזרח שער אחד, ובסך הכול ניתן לומר שהיו שבעה שערים. במקום אחר הוא אומר שהיו ארבעה שערים בדרום וארבעה בצפון, כמו משנתנו, ועוד שני שערים במזרח, האחד שער המקדש והאחר השער המזרחי של עזרת נשים שהיה לפני השער המזרחי של המקדש. הוא מדגיש שבמערב לא היה שער, כמו במסכת מדות פ\"א מ\"ד, ובניגוד למשנתנו. בהמשך הוא חוזר על כך שהיו עשרה שערים, תשעה מצופים בזהב וכסף ואחד מצופה נחושת. השער מצופה הנחושת הוא שער ניקנור שבו עסקנו לעיל (פ\"א מ\"ג), כפי שנראה להלן. לפי מקור זה, בכל שער היו שתי דלתות. את מקדש שלמה הוא מתאר כאילו היו לו ארבעה שערים, אחד מכל צד, וכך המקדש מתואר גם במגילת המקדש.",
"ברור, אפוא, שלפנינו לפחות שתי מסורות או שלוש. לפי אחת היה רק שער אחד בכל צד (צפון ודרום), לפי מסורת שנייה שלושה שערים, ואולי זו מסורת אחת והשאלה היא רק האם לראות בכל שער שער אחד או לספור את שלוש הדלתות כשלושה שערים. מכל מקום, מסורת אחרת היא שהיו ארבעה שערים (משנתנו ויוספוס במלח', ה), וכל אחד מהם היה כפול (יוספוס). משנתנו שונה מכל המסורות בכך שהיא קובעת שהיו שערים גם ממערב, אך ראינו שהד לכך יש בתיאור מקדש שלמה. מסורת נוספת היא על חמישה שערים שבהם שמרו (לעיל פ\"א מ\"ג), אך היא רומזת לפחות לשער שישי (קרבן) שאיננו ברשימה הזאת אבל מצוי ברשימות האחרות. ",
"מסתבר שכל המסורות הן אמת, אלא שהן משקפות זמנים שונים. נראה שהמסורת על ארבעה שערים בצפון ובדרום היא מאוחרת, שכן יוספוס מתאר אותה תוך אזכור עזרת נשים שבה השער העשירי. כידוע נוספה עזרת נשים למקדש מאוחר יחסית (בימי הורדוס?), ואזכורה הוא מהשלבים האחרונים של ימי הבית. סביר שחלו שינויים בארגון המרחב, ואין להתפלא על הוספת שערים או סגירתם. ",
"אפשר שהשינוי העיקרי היה עם תוספת עזרת נשים. אמנם ההלכה בחלקה נמנעה בתחילה מלהכיר בשטח זה כמקודש, אבל בפועל היא הייתה חלק מהמקדש. אי אפשר להקיף את המקדש מבלי לכלול את עזרת נשים, ואי אפשר להשתחוות במזרח אלא ממזרח לעזרת נשים. סביר גם שלעזרת נשים עצמה היה לפחות שער אחד. כך בלי עזרת נשים נמנים שבעה שערים ועם העזרה החדשה 9 או 11 שערים. חלק מההבדלים הם בהגדרת השער: האם שער ניקנור הוא אחד או שלושה, והאם שערי המערב נחשבים לשערים. כלומר ההבדלים בין הרשימות הם שילוב של התייחסות שונה לשערים ושינויים כרונולוגיים כאחד (לעיל איור 22)."
],
[
"ארבע לשכות היו בבית המוקד כקיטונות – קיטון הוא חדר צדדי, פתוחות ליטריקלין – \"טרקלין\" היא מילה יוונית שמשמעה חדר שבו שלושה ספסלי הסבה (מיטת הסבה היא \"קלינה\" ביוונית), אבל בספרות חז\"ל הטרקלין הוא כינוי לכל אולם, שתים בקודש שתים בחול – גבול העזרה עובר באולם המרכזי, וראשן פספסין מבדיל בין קודש לחול – קו אבני פסיפס מסמן לבאים היכן גבול הקודש, ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טדי קרבן – היא לשכת הטלאים (צריך לגרוס טלה קרבן), דרומית מזרחית היא היתה לשכת עושה לחם הפנים מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמוניי את אבני המזבח ששיקצום מלכי יוון – בזמן גזרות הדת שלפני מרד החשמונאים חולל המזבח. בזמן טיהור המזבח התלבטו החשמונאים מה לעשות באבנים, ומסופר: \"ויניחו את האבנים בהר הבית במקום מתאים עד אשר יבוא נביא ויורה על אודותן\". במגילת תענית מסופר על יום מועד (שאסור להתענות בו) על שום ש\"סתור סורגייא מן עזרתא\" (כך בכתב יד פ של המגילה – סתרו את הסורגים מן העזרה), בכתב יד א שנוי: \"סתרו ית טירתא דעזרתא\" (סתרו את הטירה של העזרה) ובכתב יד פ מסופר גם שגנזו את האבנים \"עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן אם טמאות הן אם טהורות\". כל החוקרים שעסקו בנושא הפנו לעדות של ספר חשמונאים ולמשנתנו, ומדובר כנראה במסורת עתיקה.",
"צפונית מערבית בה יורדין לבית הטבילה – כמתואר במשנת תמיד פ\"א מ\"א.",
"בפירושנו לתמיד פ\"א מ\"א ופ\"ג מ\"ג עסקנו בשאלת בית המוקד במפורט, ראינו שהאולם המרכזי שימש לשנתם של הכוהנים (וכן להלן מ\"ח), שם בערה אש כל הלילה (גם בשבתות) ומשם נכנס הממונה לעזרה, כלומר היה שם פתח לעזרה ופתח לחיל. עוד היה שם \"בית טבילה\" שבו הייתה מחילה שהובילה לבתי הכבוד ולמקווה תת-קרקעי. ראינו שהמסורות השונות חלוקות בכמה שאלות עיקריות, ואנו מפנים את המעיין לדיוננו שם.",
"במיקומה של לשכת הגזית נעסוק להלן פ\"ה מ\"ד."
],
[
"שני שערים היו בבית המוקד אחד פתוח לחייל ואחד פתוח לעזרה – כאמור בתמיד פ\"א מ\"א. כל הלשכות שחלקן בחול פתוחות לחיל. לדעת הרב קורן הלשכה מגיעה עד החיל שהיה סמוך לחומה, ולכך איננו מוצאים ראיה.",
"אמר רבי יהודה זה הוא שפתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה – את עזרת ישראל. ייתכן שהכוונה לשיירת הבוקר המתוארת בתמיד פ\"א מ\"ג, וייתכן שהכוונה למשמרות סיור שבדקו את העזרה בלילה. אם כן הלשכה יצרה גם פתח לעזרה, פתח שלא נועד למעבר המונים, ולכן לעתים הוא מנוי כאחד משערי העזרה ולעתים איננו מנוי (לעיל פ\"א מ\"א).",
"משנתנו היא הדוגמה לכלל ההלכתי שבמשנת מעשר שני: \"הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול, תוכן חול וגגותיהן קודש, בנויות בחול ופתוחות לקודש, תוכן קודש וגגותיהן חול, בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול, תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול\" (פ\"ג מ\"ח). בפירושנו שם הרחבנו בשאלה וראינו כי היו דעות שונות, ומשנתנו כבית הלל. הגישה של משנתנו שמעמד הלשכה נקבע לפי מקום הפתח היא אחת הדעות. ההלכות של לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש נידונות במשנה, בתוספתא, במדרש ובתלמודים, אולם בתוספתא נאמר על כך: \"בנויה בחול ופתחה לקודש, אף על פי שאין מקיימין כן\" (מעשר שני פ\"ב הי\"ד), כלומר, לא היו קיימות לשכות שבנויות בחול ופתחן בקודש, והדברים מובנים יפה לפי המציאות הטופוגרפית של הר הבית והמבנים. העזרה, היא שטח \"הקודש\", הייתה גבוהה מעזרת הנשים, היא \"החול\", והרי לא ייתכן שלשכה שבנויה בחול פתחה יהא בשטח שגבוה הימנה חמש עשרה מעלות, ולשכה הבנויה בעזרה ופתוחה לחיל גם היא לשכת קודש הפתוחה לחול. בהמשך התוספתא נאמר: \"כל הלשכות כולן בנויות בקודש\" (שם הט\"ו). הלכה זו שבתוספתא היא עדות לדיון ועיון הלכתי. מהמשנה משמע שהיו לשכות כאלה, והדבר פשוט וסביר. גם לשכת כלי נגינה הייתה בקודש, ופתחה למקום פחות קדוש, בעזרת נשים. התוספתא משקפת כבר, אפוא, גישה הלכתית תאורטית שאין בה הכרה של תנאי הטופוגרפיה בירושלים, אלא של הראוי להיות. היא מייצגת \"ארכיטקטורה דתית\" שתשתיתה הפיזית היא ההלכה (הרעיון הדתי) ולא הטופוגרפיה.",
"התוספתא מלמדת אותנו פרק בהלכות שימור הזיכרון של המקדש. לעתים הזיכרון רוצה לשמר את המציאות, ולעתים חשובים לו יותר ההלכה והרעיון הדתי, והזיכרון מתעצב בהתאם למה שראוי שיהיה ולא (רק) בהתאם למה שהיה.",
"בירושלמי נאמר: \"אמר רבי יעקב בר אחא כיני מתניתא תוכן קודש וגגותיהן (חול) מכנגד הקודש ולקודש (כל) קדוש, מכנגד החול ולחול חול\" (מעשר שני פ\"ג ה\"ז, נד ע\"ב). רבי יעקב בר אחא גורס או מגיה את משנתנו ומוסיף את המילה \"קודש\" ל\"תוכן\", ו\"מכנגד הקודש ולקודש קודש\" אינו חל על כל הלשכה וגגה אלא על \"וגגותיהן\", כלומר הלשכות תוכן קודש וגגותיהן מתחלקים: את שכנגד הקודש – קודש ואת שכנגד החול – חול. כפי שראינו בפירושנו למשנת מעשר שני לעיל, הגישה שהקודש נקבע \"כנגד\" מיקומו מופיעה גם במקורות התנאיים, וקרובה יותר לדעת בית שמאי.",
"אם כן משנתנו כבית הלל לפי אחת המסורות, ויש ויכוח הלכתי מה ההלכה צריכה להיות, ואולי גם מה הייתה ההלכה הנוהגת בימי הבית.",
"אגב, \"החול\" הנזכר איננו חול ממש; הוא פחות מקודש אך איננו חול, שכן מדובר בשטח פנים הסורג (לכל היותר)."
],
[
"בית המוקד כיפה ובית גדול היה מוקף רובדין שלאבן וזקני בית אב ישינים שם ומפתחות העזרה בידן ופירחי כהונה איש כיסתו בארץ – משנה זו שנויה בהרחבת יתר בפתיחת מסכת תמיד (פ\"א מ\"א). שם יש פרטים נוספים, וניכר שבעל משנתנו ציטט את דבריו מקובץ קדום שכלל הרחבה. אפשר שציטט את משנת תמיד, ואפשר שהביא (ציטט) קובץ קדום שגם בעל מסכת תמיד השתמש בו. במבוא הרחבנו בכך."
],
[
"ומקום היה שם – קטע זה איננו במשנת תמיד. בלשכת בית המוקד, אמה על אמה וטבלה שלשייש – לוח משיש, וטבעת היתה קבועה בה – בחלק מעדי הנוסח (מל, מנ ועוד) נוסף \"ושלשלת שהמפתחות היו תלויות בה\", היגיע זמן הנעילה הגביה את הטבלה מן הטבעת ונטל את המפתחות – של פשפש בית המוקד, מן השלשלת ונעל הכהן מבפנים ובן לוי שישן לו מבחוץ – המשנה לעיל מ\"ד ציינה שבבית המוקד שמרו לוויים, במ\"א צוין שהמקום שימש נקודת משמר של הכוהנים, ועתה מצטרפים שני הפרטים כאחד. כאן אין לטעון שבן לוי ישן בחוץ כי אסור לו להיכנס לעזרה, שכן שער המוקד מצוי בשולי עזרת ישראל, אלא שאין לישון בתוך ההיכל. כפי שאמרנו בפ\"א מ\"א, הלוויים ששמרו היו יחידת שמירה שחלק מחבריה היו רשאים לישון (בתורנות?).",
"גמר מלנעול החזיר את המפתחות לשלשלת [ו]את הטבלה למקומה ונתן כסותו עליה וישן לו – כמסופר בתמיד פ\"א מ\"א, ומפורש שם.",
"כעין משנתנו שנויות שתי משניות נוספות: \"ומקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבוע בה וכשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה\" (סוטה פ\"ב מ\"ב), וכן: \"ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה שלשייש וטבעת היתה קבועה בה שבו יורדין לשית ומנקין אותו\" (להלן פ\"ג מ\"ג). סגנון זה הוא סגנונה המיוחד של משנת מידות, שהוא סגנון סיפורי ולא סגנון הלכתי. גם במסכת סוטה (פרקים א-ג) משוקע רובד סיפורי השייך לקובץ זיכרונות המקדש.",
"המשנה מתארת את היום-יום (או הלילה-לילה) במקדש. אין בכך כדי לסתור תיאורים של יוספוס שלפיהם בערב פסח נפתח המקדש כבר בחצות הלילה.",
"אירע קרי באחד מהן יוצא והולך לו במסיבה – מעבר; לעניין זה מדובר במחילה תת קרקעית, ההולכת תחת הבירה [ו]הנירות דולקין מכן ומכן עד שהוא מגיע לבית הטבילה – המשך הנוהג נקטע והוא מצוי במשנת תמיד פ\"א מ\"א.",
"רבי אליעזר בן יעקב אומר במסיבה ההולכת תחת החייל יוצא והולך לו בטדי – משפט זה איננו במסכת תמיד, אך הבאנו אותו בפירוש שם ודנו במשמעותו ההלכתית. העורך של מסכת מידות אינו רבי אליעזר בן יעקב, שכן הוא היה שונה את דבריו בסתם. אדרבה, העורך \"קטע\" את משנת תמיד המספרת על בית הכבוד ועל כך שהכוהן הטמא (שבעצם נטהר) נשאר בשטח בית המוקד, והביא תמורתם את דברי רבי אליעזר בן יעקב. כלומר העורך שלנו השתמש בשני מקורות, האחד כמו זה של משנת תמיד והאחר קובץ זיכרונות של רבי אליעזר בן יעקב. אנו מציעים שהקובץ שבו שכנו שני החלקים זה ליד זה הוא קובץ של זיכרונות המקדש. "
]
],
[
[
"הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה – קביעה פשוטה זו היא הפתח שדרכו יש לחדור לסבך הבעיות הכרוכות בשחזור מבנה הר הבית. הקביעה של המשנה כפולה: הר הבית מידותיו 500x500 אמה, והוא מרובע. המשנה אינה מדגישה את הריבוע, ובשלב זה אפשר להתייחס לכך כאל תוצאה טכנית של מידותיו. אך להלן נראה שלא כך הדבר. חישוב השטח שמייחסת המשנה להר הבית תלוי בחישוב מדויק של גודל האמה. אם האמה היא 60 ס\"מ הרי ששטח הר הבית לפי המשנה 300x300 מ\"ר; אם האמה היא 56 ס\"מ מידות הר הבית 280x280 מ\"ר. הצלע מזרח-מערב היא לערך בגודל זה, ויתר הצלעות בגדלים שונים. יוספוס אומר שהיקף ההר 6 סטדיות. הסטדיה היא 192-185 מ', כלומר ההיקף הוא 1152-1110 מ', קרוב למדי למשנה (1200 מ'). המשנה אמנם מדברת רק על הר הבית ויוספוס כולל בחישוב את הבירה (מצודת אנטוניה), אך הפערים אינם גדולים.",
"הבעיה היא שהר הבית של היום מידותיו שונות. הרב גורן, כרב הראשי של צה\"ל, הורה לבצע מדידה רשמית ומדויקת של המבנה, ומידותיו במטרים הן:",
"בצפון: מזרח-מערב – 280 מ'",
"בדרום: מזרח-מערב – 315 מ'",
"במערב: צפון-דרום – 470 מ'",
"במזרח: צפון-דרום – 485 מ'",
"אם כן ההר איננו רבוע ומידותיו אינן 500 על 500 אמה, אפילו לא בקירוב. בבעיה זו הרגישו גם חוקרי עבר, וההצעה המרכזית הייתה שבתוך שטח הר הבית היה תחום מקודש של 500 על 500 אמה, ויתר השטח היה שטח חולין. היו אף שמצאו סימנים מאוחרים וקדומים למתחם פנימי זה. הרב קורן הניח שהסטווים שמתאר יוספוס (מבנים הכוללים שתי שורות עמודים) מצדי הר הבית היו מצדו של אותו מתחם. כך הוא שחזר סטיו גדול מדרום לחומת הר הבית שתחם שטח של 500 על 500 אמה, ויתר הצלעות הן פחות או יותר הצלעות הנוכחיות. גם לפי שיטה זו 500 האמות אינן מדויקות, וההר איננו מרובע, אך קל לטשטש עובדה זאת בעת הבנייה. השאלה עוררה סדרת מחלוקות הלכתיות בנות זמננו בדבר הדרך לשחזר היכן היה תחום הר הבית והיכן היה ממוקם המקדש עצמו, ולא זה נושא דיוננו. ברם בן ארי, בבדיקה מדוקדקת של המקורות, הראה שלא היו שני תחומים נפרדים בהר הבית. כל הר הבית, על גבולותיו ה\"טבעיים\" הניכרים כיום, הוא \"הר הבית\" של חז\"ל. העולה להר הבית נכנס לתחום ה-500 אמה (מחנה לווייה). אם כן כיצד נפרש את המידות הבלתי נכונות של המשנה? אפשרות אחת היא שהמשנה משקפת את המצב לפני ההרחבה האחרונה של הורדוס, או של בונה אחר. כך, למשל, אנו שומעים שגם בימי נירון נערך שיפוץ גדול במקדש, ואפשר שההר הורחב כלפי דרום. אנו נתקלנו בהצעה זו אגב זיהוי שערי הר הבית לעיל (פ\"א מ\"ג). אי אפשר לשלול פרשנות זו. ברם אם היא נכונה, הרי שהשרידים הארכאולוגיים של המבנה הקיים אינם יכולים לסייע לנו בפרשנות המשנה.",
"אפשרות שנייה, ואותה בן ארי מעדיף, היא שהמספר 500x500 אמה הוא משפט ספרותי המבוסס על דברי הנביא יחזקאל (מב טו-כ). לפי הנביא מידות החצר החיצונה 500x500 קנים. מידות אלו מופרזות בעליל, שכן הקנה הוא קצת יותר משש אמות ולפי זה החצר החיצונה היא 3100x3100 אמות, הרבה יותר מההר הנוכחי. יתר על כן, המספר חמש מאות על חמש מאות הוא מספר סמלי וספרותי המבטא \"שטח גדול מאוד\", כמו ארבעים יום, או המספר 300 שעליו אמרו כבר התלמודים \"גוזמא\" (להלן פ\"ג מ\"ח). אם כן המשנה קובעת שההר רבוע ורחב ידיים, ותו לא.",
"הקביעה שההר רבוע גם היא איננה גאוגרפית אלא אידאולוגית. משום מה האמינו קדמונינו שיש לריבוע יתרון, ואכן ירושלים החדשה והמקדש של כתות מדבר יהודה היו רבועים. יוספוס מתאר שהמקדש (תחום הסורג) היה רבוע, דבר שכמובן אינו מדויק, שהרי המקדש היה מלבני (מלח', ה 492). הוא מתאר שגם המקדש עצמו (ההיכל) היה רבוע (אורכו כגובהו).",
"אם כן, אנו מקבלים את דעת בן ארי שהר הבית הוא ההר המוכר לנו היום, וממילא שעריו הקדומים של המתחם הם שערי הר הבית שעליו מדברת המשנה. עם זאת אי אפשר לסתור את האפשרות שמשנתנו ופרטים נוספים משקפים את הר הבית והמקדש שקדמו לשיפוצים הגדולים, ובמבוא הרחבנו בכך.",
"רובו מן הדרום – בתוך שטח הר הבית מצוי המקדש מוקף הסורג. מעתה יש שתי אפשרויות לפירוש המשנה, והדבר תלוי בשאלה מי נושא המשנה. רוב המפרשים פירשו שהנושא הוא השטח הפנוי, אבל סביר יותר שהנושא הוא המקדש, וכי מדוע ידבר התנא על השטח הפנוי חסר המשמעות? לפי הפירוש הראשון רוב השטח הפנוי משתרע על החלק הדרומי של הר הבית, ואילו הפירוש השני הפוך, שרוב המקדש מצוי בחלק הדרומי של הר הבית, כלומר שהשטח הריק בין הסורג להר הבית מצפון היה גדול יותר.",
"שיני לו מן המזרח – שם היה חלק קטן יותר מהשטח הפנוי או הבנוי (בהתאמה לשני הפירושים), שלישי לו מן הצפון ומעוטו – הרביעי (האחרון) בגודלו, מן המערב מקום שהיה רוב[ו] מידתו שם היה רוב תשמישו – לכאורה סביר שעל כל פנים כאן מדובר בתחום הדרומי של הר הבית, שהרי הקפת המקדש החלה בדרום (שערי חולדה – להלן במשנה הבאה), וסביר שכאן התהלכו רוב העולים שלא נכנסו למקדש. פירוש זה תומך בפירוש שרוב השטח הפנוי היה בדרום, ברם אין הכרח בפירוש זה. סביר לא פחות שהתיאור שבידינו חלקי. המקיפים את המקדש הם קבוצה אחת שהחלה בדרום וסיימה בדרום. עולי הרגל ומבקרי המקדש (מביאי הקרבנות) עלו מדרום, אך בהחלט ייתכן שרוב הפעילות הייתה מצפון למקדש, ואין במקורות שום דבר שיסתור זאת. באופן מעשי השחזורים הקיימים מתבססים על ההנחה שאבן השתייה הייתה בבית קודש הקודשים. לפי פירוש זה השטח הפנוי מצפון להר הבית הוא הגדול יותר, כלומר ש\"רובו מן הדרום\" הוא השטח הבנוי, כפירוש השני המועדף עלינו. עם זאת, בדבר זיהויה של אבן השתייה כמרכז המקדש אנו מתלבטים (להלן פ\"ד מ\"ו).",
"עצם הקביעה שהר הבית הוא במידות שתוארו עומד בניגוד לתורת בני כתות מדבר יהודה. לאלה היה תכנון שונה של המקדש, של הלשכות ושל השערים. המשנה מתעלמת מדעות אלו, אך ודאי שחכמים הכירו אותן בזמנם, והצגת דרכם היא אפוא הדרך שבה הם מסתייגים מתפיסות שבעיניהם נחשבו לזרות."
],
[
"כל הניכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין דרך שמאל – למרות הכותרת אין מדובר בכל הנכנסים, אלא באלו המקיפים את המקדש. המשנה מתארת טקס מסודר של הקפת המקדש; לימים, כאשר חרב המקדש, הייתה ההקפה מחוץ להר הבית והיא סיבוב השערים הידוע עד היום. כך, למשל, אין זה סביר שכל כוהן שנכנס לעבודה צריך היה להקיף את כל המבנה, וכן הממונה שבא לפתוח את השערים. יש להניח שגם עולי הרגל בחג שביקרו במקדש כל יום לא הקיפו את המקדש אלא בפעם הראשונה, כשבאו מדרכם, עוד לפני ההתארגנות והקרבת הקרבנות (ביכורים פ\"ג מ\"ד). הכלל שכל ההקפות מתחילות בימין (נגד \"כיוון השעון\") חוזר גם בהקפת המזבח (תמיד פ\"ז מ\"ג), וגם בעבודה רגילה עליו (יומא פ\"ד מ\"ה). כך גם במשנתנו. המשנה כולה עוסקת במקיפין, אבל הכלל שנכנסים בימין וחוזרים בשמאל חל על כולם.",
"הקפת המזבח היא נוהג רגיל. בסוכות מקיף כל הציבור את המזבח עם ערבות (או ארבעה מינים) בידו (משנה, סוכה פ\"ד מ\"ה). למנהג שורשים מקראיים: \"ארחץ בנקיון כפי ואסֹבבה את מזבחך ה' \" (תהלים כו ו).",
"משנתנו שייכת לקבוצה של משניות המבטאות את העדפת הימין במקדש, ובנוהג היהודי בכלל. כך, למשל, אם (ביום כיפור) השעיר לעזאזל עלה בצד שמאל והשעיר לה' בצד ימין, ראו בזה סימן ברכה: \"אם בימינו עלה היו כל ישראל שמחין ואם בשמאלו עלה לא היו כל ישראל שמחין\" (תוס', יומא פ\"ב ה\"ט [פ\"ג ה\"א]). אם כן ימין נחשב לצד ה\"טוב\", הראוי להיות קודש לה', ואילו שמאל הוא צד בלתי ראוי. בהמשך התוספתא מתלבטת האם ראוי \"לשנותו משמאל לימין\", שכן אם עלה הגורל לה' ביד שמאל נחשב הדבר לאות מבשר רעות. השאלה מצביעה על הרגישות של הנושא, ויש בה מגמה לשנות את הגורל ולהתאימו לציפיות. רבי עקיבא עונה: \"אל תתנו מקום למינים לרדות\" (שם ה\"י), וכוונתו כנראה שעדיפותו של הימין היא תפיסה של מינים. ליברמן ניסה להסביר ששמאל הוא שם של אל, ברם דומה שאין זו בעיה של פגניות אלא של תפיסה עממית שהימין מייצג בה את הכוחות הטובים, והשמאל את הרע. תפיסה זו מוכרת היטב בעולם הקדום, ואין להעניק לה משקל תאולוגי מעמיק. עם זאת, מקורה אכן איננו בתורת ישראל. הביטוי \"אל תתנו מקום למינים לרדות\" מופיע בהקשר נוסף, ומשמעו שלא לתת לצדוקים להכתיב את נוהלי המקדש. גם שם ספק אם הוא מבטא את דעתו של רבי עקיבא שיש להתנגד לחומרות הצדוקים, או שהוא משקף היסטוריה שהפרושים בזמנם התנגדו לחומרות הצדוקים. גם כאן נראה שההקפדה על הימין נתפסת כאידֵאולוגיה צדוקית שרבי עקיבא מתנגד לה. גם כאן אי אפשר לדעת האם לדעתו כך היה המצב במקדש, או שמא זו עמדתו של דור מאוחר יותר. מכל מקום, זו השקפתם של חז\"ל הממעטים בפן הנסי-מגי של עבודת המקדש. ",
"אין זו העמדה היחידה בספרות חז\"ל, ובספרות חז\"ל הדים ברורים לעדיפות הימין, ולהקפדה על הבחירה בימין כאות לטוב ולברכה. המזוזה מוצבת בצד ימין של הדלת ואילו קינוח הגוף לאחר עשיית צרכים הוא בשמאל ולא בימין, כיוון שהמעשה מלוכלך ובלתי אסטטי (אבות דרבי נתן, נו\"א פ\"מ, עמ' 128). ימין הוא גם הצד המכובד, וכפי שראינו במשנה ביומא הסגן הוא מימין הכוהן הגדול וראש בית האב בשמאלו, ויש לכך ביטויים נוספים רבים.",
"במקורות מאוחרים מנסים לטשטש את האיום שבבחירת השמאל. ניסיונות אלו רק מעידים עד כמה הייתה התפיסה שרירה, קיימת ומאיימת. בתוספתא (יומא, פ\"ב ה\"י [פ\"ג ה\"ב]) נאמר שהסגן והכוהן הגדול היו מכניסים כל אחד את יד ימינו. הסגן עמד מול הכוהן הגדול, כך שימינו של הסגן היא בצד שמאל של הכוהן הגדול. בפתרון זה שני מסרים סמויים: גם נמנעת האפשרות של בחירת הגורל בשמאל, וגם מובלט מעמדו של הסגן כשותף לכוהן הגדול. כפי שכבר אמרנו בפירושנו ליומא היה הסגן מינוי פרושי, ובספרות חז\"ל יש ניסיונות לקדם את מעמדו ולזכותו במעמד של משנה לכוהן הגדול. בבבלי מסופר שבימיו של שמעון הצדיק עלה הגורל תמיד בימין (יומא, לט ע\"א), וארבעים שנה לפני החורבן עלה הגורל תמיד בשמאל, וזה היה אות שהתפרש בדיעבד כמנבא רעות (שם לט ע\"ב). כללו של דבר, אין ספק שבעיני הציבור הייתה לבחירה בימין או בשמאל משמעות מיסטית כבדה. חכמים, או התיאור המאוחר, מנסים לעמעם את האימה המיסטית ולחתור לפרשנות רציונלית של מעשי המקדש.",
"בתפקידו של הסגן עסקנו במבוא למסכת שקלים, ועתה יש בידינו לקדם מעט את הדיון. במִנהל הארץ-ישראלי מופיע הסגן באופן קבוע בפפירוסי נחל דליה משלהי התקופה הפרסית. כידוע ברחו מנהיגי שומרון משומרון בעת מרידתם הקצרה (שנדונה מראש לכישלון) נגד אלכסנדר מוקדון. במערה בנחל דליה נמצאו חלקי ארכיון ממלכתי של מנהיגי שומרון. מתברר שעל כל השטרות חתום הכוהן הפחה ועמו הסגן. הסגן הוא אפוא שותף לניהול המשפטי, אך כנראה שותף פחות מהותי בניהול האדמיניסטרטיבי.",
"חוץ ממי שארעו דבר – כגון אבל, או תפילה מיוחדת כמתואר להלן, שהוא מקיף לשמאול – הולך בכיוון ההפוך ובכך מושך תשומת לב, ביקורת (עונש) או אהדה, מה לך מקיף לשמאול – המשנה מתארת מעין דו שיח דמיוני, כמו לעיל (פ\"א מ\"ב), שני – שאני, אבל – לפי המשנה האבל רשאי להיכנס להר הבית אך מבליט את אבלותו בדרך זו של הליכה \"נגד הכיוון\". להלן נרחיב בכך.",
"השכן בבית הזה ינחמך – והפוגש אותו עונה לו בדברי נחמה. הקפת הבית לא הייתה ביחידות. ההר היה צפוף בעולי רגל, ולעתים קרובות הגיעו אלו בשיירות (ביכורים פ\"ג). אם כן האבל הלך נגד הכיוון, והפוגשים אותו מלמלו דברי נחמה.",
"שני מנודה – גם המנודה הוא בבחינת \"אירעו דבר\", והתשובה למנודה היא: השכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך דברי רבי מאיר – המחלוקת היא לא על עצם הדין אלא על התשובה. אבל הרוצה לטעון שלפנינו הלכה מאוחרת, מימי דור אושא, שאיננה משקפת את ימי המקדש, הזכות בידו.",
"אמר לו רבי יוסה עשיתן כאילו עיברו עליו את הדין – תשובה של הזדהות עם המנודה היא בבחינת ביקורת על המנדים, אלא השכן בבית הזה יתן בליבך ותשמע את דברי חביריך ויקרבוך – הדיון איננו על זיכרון היסטורי אלא על הראוי להיות, כפי שחכמים סבורים. במקרה זה בולטת ההשתלבות של עמדות מדור אושא בזיכרון ההיסטורי. רבי יוסי \"מתקן\" את ההיסטוריה לפי מה שראוי להיות. על כן ניתן לפרש שגם רבי מאיר \"מתקן\" את ההיסטוריה ומספר על התנהגות בזמן נידוי, מצב שאולי לא היה קיים בעבר ההיסטורי (בימי בית שני).",
"תופעת הנידוי איננה גזרת גורל אלא היא פרי מדיניות חברתית. אנו עסקנו בכך בנספח השני למסכת ראש השנה וראינו שבדור יבנה היה הנידוי כלי נשק חברתי שהופעל בתוך בית המדרש נגד חכמים שלא יישרו קו עם הרוב. זו הייתה החלטה של ציבור בתחום המשמעתי. בדור אושא פסקו מלנדות חכמים, וכמעט לא נעשה יותר שימוש בנשק הנידוי לכפיית הכרעות ציבוריות. אבל בציבור רווח הנידוי. הנידוי המאוחר היה החלטה אישית, ללא תוקף משפטי, וכוחו העיקרי היה באימה מפני הקללה שבדבר. במשנתנו שתי גישות לגבי הנידוי. רבי מאיר מדבר על הנידוי המאוחר, שהוא ראוי לגינוי, אך מפחיד ובעל תוקף דתי, ורבי יוסי מדבר על הנידוי הקדום, שהוא פרי החלטת הציבור, ויש להגן על תוקפו ולתמוך בו. מבחינה ספרותית ברור: רבי יוסי אינו מהסס \"לתקן\" את הניסוח הקדום כך שיתאים לתפיסתו החברתית. במקרה זה אנו יודעים שהניסוח הקדום מתאים לחברה של דור יבנה (ואולי גם קודם), והניסוח המאוחר לחברה של דור אושא. מה היה הניסוח שנהג בימי הבית? אנו יכולים רק לנחש.",
"מסכת שמחות מעשירה אותנו בשתי מסורות. הראשונה עוסקת באבל: \"1. ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית, ובשלישי נכנס ומקיף דרך שמאל. 2. ואלו הן שמקיפין דרך שמאל, אבל, ומנודה, ומי שיש לו חולה, ומי שאבדה לו אבדה. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל, אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך; שאני מנודה, אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלבבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי עשיתם כאילו עברו עליו את הדין, אלא השוכן בבית הזה יתן בלבבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך. 3. מי שיש לו חולה, אומרים לו השוכן בבית הזה ירחם עליו, ואם היה בן קיימא ירחם עליו. 4. ומעשה באשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה, ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה נתרפאתה. 5. ומי שאבדה לו אבדה, אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד. 6. ומעשה באלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון שאבד לו ספר תורה לקוח במאה מנה, ועלה והקיף ולא זז משם עד שבאו ואמרו לו נמצא רבי הספר תורה\" (מסכת שמחות פ\"ו הי\"א, עמ' 135-134). ההלכה השנייה היא משנתנו, אבל מסכת שמחות מוסיפה עוד שניים לרשימה: מי שיש לו חולה ומי שזקוק לסיוע או לנס, ומביאה שני סיפורים על מעשי נסים כאלה (4, 6). המשך מסכת שמחות הוא מרתק אך אינו שייך לענייננו.",
"ההלכה הראשונה מלמדת על איסור על אבלים להיכנס למקדש. בר-אילן, בעקבות ליברמן, הסביר זאת על רקע פגני. ייתכן כמובן שהרקע הפגני קיים והשפיע, אבל מבחינה פנים-הלכתית האיסור מובן. האונן מנוע מהקודש, אם כי ההלכות לגביו אינן אחידות. במנודה עסק אלון בהרחבה והביא ראיות ממקורות מאוחרים לכך שמנודה אינו נכנס למקדש. לא נדון בשאלה זו שאיננה במשנה עצמה. משנתנו מוכיחה בעצם שהמנודה והאבל נכנסים להר הבית. לגבי האבל ניתן לתרץ שהמדובר בימים השלישי ואילך, או שאבל איננו רק בשבוע האבל (שאז הוא בדרך כלל גם טמא) אלא גם לאחר מכן, כל זמן שמרגיש אבל. האבחנה בין היום הראשון לשני ולשלישי אינם בהלכה הפסוקה, ברם בתחום האבלות שררו גם הלכות, או מנהגים עממיים, שלא תמיד התאימו במלואם להלכה הקנונית. את הופעת המנודה הסביר אלון שמותר לו להיכנס להר הבית, אך לא למקדש עצמו. יש להודות שבמשנה אין רמז לאבחנה זו. דומה שאין לכופף את המשנה כך שתתאים לעדויות אחרות. ייתכן שהמשנה מבטאת הסכמה עם כניסת המנודה למקדש, ומקורות אחרים יסתייגו מכך. אפשר גם שהמשנה מייצגת את ההלכה, והמקורות האחרים שהביא אלון הם מספרות עממית, ולא נהגו כחוק, אלא לכל היותר כנוהג עממי. בשתי העדויות על הציפייה למעשי נס דנו במבוא. ",
"אם כן, המשנה ומקבילותיה משקפות את נוהג ההקפה כמעשה טקסי שאותו מקיים עולה הרגל, או מי שזקוק לסיוע חברתי, או לברכת שמים, או לשניהם כאחד.",
"במבוא התלבטנו האם \"זיכרונות המקדש\" משקפים היסטוריה. במקרה זה איננו יכולים לומר מי מהתנאים משמר את הנוסח הקדום (אם בכלל היה נוסח קדום אחד ואחיד שאותו שימרו תנאי דור אושא). מכל מקום, ברור למדי שרבי יוסי משנה את המסורת משום שאין היא מתאימה למסגרת הנידוי המוכרת לו, ובשם תפיסתו הערכית וההגנה על הממסד הוא מתקן את נוסח המימרה. זו דוגמה לכך שתנאים מערבים בין המסורת הקדומה לבין השקפת עולמם ומוכנים \"לתקן\" את ההיסטוריה כך שתתאים להלכתם ולהשקפת עולמם. עם זאת, במקרה זה אי אפשר לקבוע מה באמת היה הנוסח המקורי, ואולי רבי מאיר הוא המתקן את הנוסח הקדום. ",
"המשפט במשנה מרתק מסיבה נוספת. את תולדות הנידוי סיכם בזמנו גדעון לייבזון, ובעקבותיו אחרים. בדור יבנה נהגו להכריע במחלוקות בהצבעה, והרוב (הממסד ובראשו הנשיא) ניסה לכפות את החלטותיו. חכמים שסירבו לקבל את הכרעת הממסד גונו, הורחקו או נודו. כמעט כל הנידויים המוכרים לנו מהספרות התלמודית אירעו בדור יבנה, ורק מעשה אחד בלתי נהיר התרחש בדור אושא. לפי הסיפור, כאשר עמדו לנדות את רבי מאיר הוא התנגד ואמר: \"איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין\" (ירו', מועד קטן פ\"ג ה\"א, פא ע\"ג). מן הסיפור משתמע שהנידוי זקוק כביכול להסכמתו של בעל הדבר, ועל כל פנים נראה שהנידוי לא יצא אל הפועל. לא ברור מה הייתה העילה לנידוי. בתלמוד הבבלי מתואר כיצד סולק רבי מאיר מבית המדרש לאחר שניסה להדיח את רבן שמעון בן גמליאל מתפקידו כנשיא. מעשה זה מופיע רק בתלמוד הבבלי, ונושא חותם בבלי מאוחר. ייתכן שהסיפור הוא פיתוח של המסורת בירושלמי על נידויו של רבי מאיר, מכל מקום אין בו סיוע להבהרת הרקע לנידוי. מאוחר יותר הופנה נשק הנידוי כלפי יחידים מחוץ לשכבת החכמים, והפך לנשק של שכבת החכמים במאבקיה במתנגדים לה ולמעמדה. בדור אושא אף \"נמנו\", כלומר הכריעו והחליטו \"שלא לנדות זקן\" (ירו', מועד קטן פ\"ג ה\"א, פא ע\"ד). זו, אפוא, אחת ההכרעות הבודדות בדור זה, החלטה שלא לכפות החלטות. אפשר גם שלא הייתה זו הכרעה חד פעמית ומודעת, אלא שזה סיכום המציאות ממבט לאחור של שלהי ימי התנאים. מאמצי ההכרעה פסקו, וחדלו להשתמש בנשק הכפייה.",
"לדורות אלו שלאחר דור יבנה יש לזקוף את השינוי בדין \"זקן ממרא\". המשנה בראש מסכת הוריות מעניקה לעמדה זו של אי ציות להכרעת הרוב תוקף דתי מחייב, וקובעת שחכם היודע שההכרעה בטעות יסודה וכי בית הדין \"טעו\" חייב לנהוג לפי מיטב הבנתו. זכות זו מוענקת רק לחכמים ולתלמיד ותיק שהוא \"ראוי להוראה\", ולא לציבור. דומה שההכרעה למעט בהכרעות היא פרי הלקח שלמדה שכבת העילית מהקושי לכפות הכרעות הלכתיות על חבריה.",
"רבי יוסי מגן על הנידוי המוכר מדור יבנה. מצד אחד מוסד הנידוי כבר קיים (איננו מכירים אותו מימי הבית השני), ומצד שני המנדים הם חכמים, והיחיד צריך להישמע להם, ללא עוררין. דברי רבי מאיר משקפים יותר את היחס לנידוי בגלל מחלוקת, כפי שהיה קיים בדור אושא. רבי מאיר מגלה בדבריו הסתייגות מהנידוי ותולה את ההחלטה רק בדעת הממסד. כך הגדירו בדור אושה את הנידויים של דור יבנה. שניהם אינם משקפים את ה\"נידוי\" של ימיהם, שהוא פעולה של חכמים נגד עמי הארץ. לא על כך מדברת המשנה, לדעתם."
],
[
"לפנים ממנו – בתוך מתחם הר הבית, סורג – מצוי תחום הסורג. הסורג גבוה עשרה טפחים – הסורג הוא מעין גדר נמוכה שמטרתה להגדיר את תחום קדושת המקדש, ולהוות מחסום סמלי בפני כניסת טמאים ונכרים. להלן נרחיב בכך.",
"שלש עשרה פרצות היו בו – בסורג, שפרצום מלכי יוון – כפשוטם של דברים מלכי יוון רצו להרוס את הסורג, זאת במסגרת גזרות הדת לפני מרד החשמונאים. מטרתם הייתה לפתוח את המקדש לפני נכרים ולפני הפולחן הנכרי ולכן נהרס הסורג, או נפרץ, וחזרו וגדרום – תיקנו את הפרצות (לאחר שחרור המקדש וטיהורו), וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוויות – שחייב בהן המקיף את המקדש כחלק מהמעמד של ההקפה הטקסית. בהשתחוויות הרחבנו בפירושנו לשקלים פ\"ו מ\"ב.",
"הסורג הנזכר היה מעין גדר שניצבה אי שם סביב המקדש בתוך מתחם הר הבית. נכרים היו רשאים להיכנס עד הסורג, והוא הדין לישראלים טמאים (משנה, כלים פ\"א מ\"ח). על הסורג היו מוצבות כתובות ביוונית ובלטינית, מעין שלטי אזהרה שאסרו על כניסת הנכרי מעבר לסורג. יוספוס מספר במפורש על הכתובות. שתיים מהכתובות הללו נתגלו, והן עדות ברורה למסורת התנאית ולדברי יוספוס. גובה הסורג היה, לפי המשנה, עשרה טפחים (מדות פ\"ב מ\"ג), ולפי יוספוס שלוש אמות. יש להניח ששני הנתונים המספריים סכמטיים במקצת. יוספוס מספר שגם שלמה הקים סורג דומה: \"והקיף את בית המקדש במחיצה (סורג) הקרוי בלשון עם הארץ גיסיון וטרינכוס בפי ההלנים והעלהו לגובה שלוש אמות שיעצור את העם מלהיכנס...\". כידוע, תיאור מקדש שלמה הושפע מתיאור המקדש שהכיר יוספוס בירושלים. והנה גם במקדש שלמה היה כביכול סורג דומה, מכאן שלפי יוספוס היה הסורג מרכיב קדום וכמעט הכרחי במקדש (איור 87 סורג). האיום בעונש מוות נראה מופרז מבחינה הלכתית, אבל מתאים לעולם הקדום שבו מחלל קודש נדון באופן טבעי למוות. גם בהלכה היהודית מוטל עונש מוות על מחלל קודש, כגון הגונב את ה\"קסוה\" (משנה, סנהדרין פ\"ט מ\"ו), וכן משמע ממסורות אגדיות נוספות. לא מן הנמנע שהעילה הפורמלית לתלונות נגד ישו הייתה שהטיף במקדש ובכך חילל את הקודש. עם זאת, דומה שההתייחסות אליו לא נבעה רק מהלכה זו או אחרת אלא ממדיניות חברתית, ועונש המוות לא הוטל ובוצע בידי היהודים אלא בידי הרומאים. אלו לא חרדו לשלום ההלכה אלא לשלומם הם. ",
"קביעת הסורג כגבול הנאכף בחומרה מעידה שאחרי כל החלוקה לקדושות ברמה היררכית – זה היה הגבול הקובע. מתחילה היווה שער המקדש את נקודת המפנה בתפיסת השטח המקודש, ומשנבנה החיל נטל הוא למעשה את תפקיד המעבר בין חול לקודש.",
"לפי המשנה פרצו מלכי יוון שלוש עשרה פרצות בגדר; הכוונה לימי גזרות הדת ערב מרד החשמונאים, ועם טיהור המקדש שופץ הסורג והפרצות נסתמו (משנה, מדות פ\"ב מ\"ג). הפרצות מסמלות, כמובן, את הפתיחות כלפי הנכרים ואת הפולחן הסינקרטי שהנהיגו המתייוונים, וסתימת הפרצות את ההתבדלות מן הנכרים. ההשתחוויה כנגד הפרצות היא הבעת תודה לבורא עולם שהגן על המקדש מפני הנכרים.",
"המסורת על פריצת הגדר ועל שיפוצה מופיעה רק במסורת חז\"ל. בספרי חשמונאים המתארים את חילול המקדש וטיהורו אין רמז לפריצת הסורגים. יתר על כן, ספק רב אם היה הסורג קיים כבר בימי מרד החשמונאים. כידוע עבר הר הבית שינויים רבים, והשאלה היא מתי נבנה הסורג ולשם מה. יוספוס מספר שהמלך ינאי הקים גדר של עץ \"סביב המזבח והמקדש עד הסורג (מקום) שבו מותר היה להכנס רק לכהנים בלבד\". זה היה לאחר שההמון רגם את המלך הצדוקי באתרוגים. משתמע מכאן שהסורג היה כבר קיים, אך לא ברור מה בדיוק התקין המלך. נראה שבימיו טרם הייתה עזרת נשים, והציבור היה יכול להיכנס לעזרת ישראל במישרין מן החצר. המלך ציווה לסגור את הסורג, וכך הרחיק את ההמון מהמקדש. נראה שהמתקן שבנה המלך פורק לאחר ימי ינאי, ואולי לכך נקבע יום המועד בכ\"ג בחשוון. ",
"אם ההסבר המוצע נכון הרי שהסורג היה קיים כבר בימי ינאי. במגילת המקדש אין הסורג נזכר במפורש, אך נזכר \"קיר החצר החיצון\", ולפי ידין זה היה מעין קיר המקיף את ההיכל ומתקניו. מבחינת מיקומו ותפקודו הוא מקביל לסורג. זו עדות נוספת לקדמותו של הסורג.",
"לפי ההסברים שהובאו הסורג מציין את התחום שאליו רשאים להיכנס נכרים. אלא שאיסור כניסת נכרים למקדש אינו פשוט. אין ספק שזו הייתה ההלכה בסוף ימי בית שני, כפי שאנו שומעים במקורות חז\"ל, בפי יוספוס ובחיבורים נוספים בני התקופה, אלא שמכמה מקורות קדומים יותר עולה כי איסור הכניסה חל רק מפתח המקדש גופו. באיגרת אריסטיאס המחבר מתאר את זיכרונותיו של פקיד מצרי המספר כיצד ביקר בהר הבית וראה את הכוהנים בעבודתם; לא נאמר שהוא נכנס למקדש, וייתכן כי עמד בפתח הבניין, אבל משמע שהוא הגיע מעבר לסורג, או שלא היה בזמנו סורג. הסיפור עצמו דמיוני וקרוב לוודאי שנכתב בידי יהודי, אך הוא מסיח לפי תומו ומעיד כי כניסת גוי לשערי המקדש לא נחשבה לחילול הקודש. ספר חשמונאים ג מתאר את ביקורו של אנטיוכוס השלישי בירושלים; הוא נכנס למקדש ברצון הכוהנים והעם. רק כאשר רצה לבקר בקודש, שאליו מנועים מי שאינם כוהנים מלהיכנס, נזעק העם. לפי התיאור שם אל הקודש נכנס רק הכוהן הגדול פעם בשנה; תיאור זה הולם את ההלכה ומתאים לקודש הקודשים, מכאן שהתירו למלך להיכנס אפילו אל המקדש. אנטיוכוס הרביעי חילל את הקודש בבזזו את המקדש, אך כניסתו למקדש אינה מזעזעת את הכותב ומתוארת בצורה סתמית כאילו אין בכך איסור. גם כניסתם של חייליו הנכריים של ינאי למקדש מתוארת ללא נימת זעזוע, ברם כאן ייתכן שההלם מכניסת נכרים למקדש נבלע בזעזוע שנגרם עקב הריגת עולי הרגל במקדש, והחטא האחרון טשטש את חילול הקודש. יתר על כן, יוספוס מתאר את המעשה ללא שיפוט, ולכן אי אפשר לדעת מה חשב על חילול הקודש. ",
"בימי יוספוס כבר היה איסור כניסת הגויים ברור. הוא מביא את סיפורה של איגרת אריסטיאס, אך משמיט את הקטע המתאר את ביקורו של השליח במקדש. אי אפשר, כמובן, לדעת מדוע בחר להשמיט קטע זה. גם יתר הפסקאות על ביקור נציגי השלטון במקדש אינן מופיעות. אך דומה שמותר לנחש שיוספוס משפץ את המידע ומתאימו להלכה של ימיו ולמקובל בימיו.",
"הסורג נועד גם לסמן את התחום שאליו רשאים להיכנס טמאי מת. ברם, ממקור אחר אנו שומעים בפשטות שטמאי מת הגיעו עד שער המזרח, הוא השער המזרחי של המקדש. התלמוד הירושלמי אומר שהשער נקרא גם שער \"סור\", משום ששם סרו הטמאים (עירובין פ\"ה ה\"א, כב ע\"ג). הרשימה שם משקפת שמות שנקבעו לפני בניית עזרת נשים, ונראה שאז טרם נבנה החיל וטמאים היו רשאים להגיע עד לשער עצמו.",
"דומה, אפוא, שהסורג שנועד למנוע כניסת נכרים נבנה לאחר ימי המרד החשמונאי, ועד אז לא נזקקו להרחיק את הנכרים מההיכל. הפרצות הנזכרות הן אולי פרצות אחרות. על אלקימוס שמונה לכוהן גדול מסופר: \"בשנת שלוש וחמישים ומאה בחודש השני צוה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית...\". היו שפירשו שאלקימוס החל להרוס את הסורג, והדברים מתאימים למשנתנו. ברם, חומת החצר אינה החיל או הסורג. חומת החצר הפנימית, לפי שמה, היא אותה חומה המקיפה את המקדש ועזרת ישראל, החומה המקיפה את \"העזרה\" בלשון חכמים. כך הבין גם יוספוס כשקבע בפשטות שאלקימוס החל להרוס את חומת המקדש. על כל פנים, המקורות רואים במעשה של אלקימוס פשע, ולא מעשה חיובי להגנת המקדש וקדושתו.",
"ייתכן, אפוא, שבימי החשמונאים טרם נבנה הסורג, והפרצות הנזכרות הן הפרצות שפרץ אלקימוס בחומת העזרה. ",
"הקישור בין הפרצות לבין ההשתחוויה עשוי להיות משני בלבד. שנים כה רבות אחר המעשה כבר לא ידעו כמה פרצות היו בגדר והיכן היו. היה מנהג להשתחוות, וחיפשו לו סעד ומקור. אופייני הוא שלמנהג עממי מיוחסים שורשים שונים. כפי שנראה להלן, מניין של שלושה עשר שערים שהיו כביכול למקדש אינו בטוח. אם אכן לא היו שלושה עשר שערים ברור שהיה צורך לחפש סיבה אחרת למניין ההשתחוויות. עם זאת, כמובן אי אפשר לקבוע שההסבר הקושר בין ההשתחוויות לבין השערים אינו היסטורי.",
"לפנים ממנו החיל – כפי שנראה להלן החיל היה למעשה גרם מדרגות שהוביל אל כותלי המבנה (המקדש). מבנה כזה מכונה בארכיטקטורה הרומית \"טמנוס\". בדרך כלל המבנה הציבורי היה בפסגת ההר, ואם השטח מישורי הגביהו את השטח המיועד למבנה הציבורי על ידי סדרת קשתות תומכות. במיוחד מקובלת הייתה שיטה זו של בניית טמנוס במקדשים. בין גרם המדרגות לקיר המבנה היה שטח צר שנועד רק לשיפור פני המבנה וליצירת תחושה של הוד בכך שהמקדש מתנשא מעל לחיי החולין. תפקיד נוסף של החיל היה לתצוגת כלים. המקדש עצמו, כמו מקדשים רבים בעולם ההלניסטי, שימש גם כמעין מוזאון. במקדש היו מערכות רבות של כלים. כך, למשל, היו מכינים כל שנה פרוכת חדשה, או שתי פרוכות חדשות. את הפרוכות הישנות והיפות הציגו לראווה: \"ושוטחין אותה בחיל... על גג [גב] האיצטבא כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה\" (משנה, שקלים פ\"ח מ\"ד). את תקרת ההיכל ציפו בלוחות זהב, ולרגלים \"מקפלין אותן ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלוס\" (פגם – תוס', מנחות פי\"ג הי\"ט, עמ' 533, ומקבילות כגון בבלי, יומא נד ע\"א). העדות בבבלי נראית מאוחרת, אך היא משתלבת בעדויות קדומות יותר. בנוסף לכך הציגו כלים חילופיים לאלו שהיו במקדש. יתר על כן, המקדש שימש בימה למוצגים בעלי משמעות לאומית שאינם קשורים למקדש ולעבודת ה': \"סביב בית המקדש כולו היה תקוע שלל מלחמה של ברברים ואת כל אלה הניח המלך הורדוס והוסיף גם מה שלקח מיד הערבים\" (קד', טו 402).",
"עשר אמות – רוחב החיל 10 אמות, ושתים עשרה מעלות שם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה – גובה ורוחב המדרגה שווים, כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה – כך לכל אורך מבנה המקדש. אין כל סיבה לפרש שהחיל לא השתרע גם לצדי עזרת נשים.",
"חוץ משל אולם – לא נאמר כיצד נראה החיל מצדי האולם. ייתכן שלא היה חיל, וייתכן שמידותיו היו שונות. החיל הוא מרכיב ארכיטקטוני בלתי נחוץ. אין הוא משמש לתמיכת הקירות ולא למדרגות כניסה. לעתים רצפת המבנה העיקרי הייתה אפילו נמוכה מהחיל, ובאזור הפתחים לא היה חיל אלא מעבר המותאם לגובה רצפת המבנה. המתקן כולו נועד ליופי ולהדר. זה מאפיין ארכיטקטוני הלניסטי מובהק, כמו גם הסטיו והאכסדרה. יש להניח, אפוא, שהוא נבנה בתקופה ההלניסטית ולא הפרסית.",
"להלן, במשנה ו, נראה שרבי אליעזר בן יעקב חולק על גובה המעלה שבין עזרת כוהנים לעזרת ישראל, ולדעתו גובהה היה אמה. לא ברור האם לדעתו כל המעלות היו בגובה זה (כולל החיל) או שלא כל המעלות במקדש היו באותו גובה, וסביר שהפירוש השני עיקר והביטוי \"כל המעלות\" כולל רק חלק מהמעלות.",
"שטח המקדש היה פרוס על מדרון שהיו בו ארבעה מפלסים. התחתון בעזרת נשים, 15 מעלות מעליה עזרת ישראל (7.5 אמות לפי החשבון שבמשנה), 2.5 אמות מעליה עזרת כוהנים (לפי רבי אליעזר בן יעקב) ו-6 אמות מעליה האולם (פ\"ג מ\"ו). אם כן, לפי המשנה היה הפרש גבהים של 16 אמות (שיפוע של 5%) שעוצב לארבעה מפלסים. בנוסף לכך ייתכן שכל המבנה היה שיפועי במידת מה, ואיננו יכולים להעריכו. החיל צריך היה להתגבר על שיפוע זה, אם בבנייה אלכסונית ואם במפלסים. המשנה אינה מספרת כיצד התגברו על קושי זה.",
"מאחר שהמשפט נפתח במילים \"כל ה- שהיו\" המשנה ממשיכה עם סדרה נוספת של פרטים המתחילים בסגנון זה.",
"כל הפתחים [ש]היו שם – בכל המקדש, או בכל הר הבית, וראו לעיל פ\"א מ\"א, ולאור דברינו שם אנו מעדיפים לפרש שהכוונה למקדש בלבד כולל העזרות. אבל מהמשך המשנה המזכיר את שער טדי עולה בבירור שהכוונה גם לשערים החיצוניים של הר הבית.",
"גובהן עשרים אמה ורוחבן עשר אמות חוץ משלאולם – מידות הפתח גדולות יותר (פ\"ג מ\"ז). ",
"מכל שערי הר הבית נותרו עד היום השער המושלש והשער הכפול בחזית הדרומית. קרוב להניח שהם שערים מקוריים, שכן התחום הדרומי של מפעל הבנייה העתיק לא שונה. כל השערים הללו אינם שלמים. מהשער הכפול נשאר רק חצי שער עם משקוף אופקי, ואילו השער המשולש הוא כפול. במרחב זה פני השטח בסוף ימי בית שני ברורים בזכות המשטח המרוצף שאליו מובילות מעלות הר הבית שנחשפו בחפירות. כפי שאמרנו לעיל, לצורך הבירור מדדנו את השערים (לעיל איור 33). רוחב המפתח של כל אחד משערי השער המשולש הוא 3.8 מ', ורוחב הקירות בין הקשתות הוא 1.6 מ'. אם רוחב הפתח הוא 3.6 מ' ודאי שאין אלו 10 אמות. אבל אם הנתון במשנה כולל את רוחב קירות הפתח הרי שהרוחב הוא 5.4 מטר, או קצת פחות, ומדובר באמה של 54-52 ס\"מ. גובה הפתחים עד התקמרות הקשת כ-4.5 מ', ועד שיא הקשת 6.5 מ'. כפשוטם של דברים אין כאן 10 אמות, ואין הגובה מתאים לתיאור שבמשנה (20 אמה). אשר לשער הסתום, כיום רואים את חצי השער בערך. רוחב השטח של הפתח הסתום 1.8 מ', אם כן רוחב הפתח כרוחב פתחי השער המשולש. גובהו רב יותר מקצות הקשתות של השער המשולש וקשה למדוד אותו בדיוק, אך ודאי שאין שם עשרים אמה. הנתון של עשר אמות ועשרים אמה נמצא אפוא בעייתי, ובלתי מתאים. ניתן לטעון כמובן שהמידות מתייחסות רק לשערי המקדש בפועל. מכל מקום יש גם להעיר שרוחב פתח שער יחזקאל הוא עשר אמות נטו, ועשרים אמות עם קירות הצד: \"ורֹחב הפתח עשר אמות וכתפות הפתח חמש אמות מפו וחמש אמות מפו וימד ארכו ארבעים אמה ורֹחב עשרים אמה\" (יחזקאל מא ב). גם שערי הר הבית האחרים המוכרים לנו (שער ברקלי [פחות מ-6 מ'] ושער וורן) אינם מתאימים למידות הללו.",
"כל הפתחים שהיו שם – בכל הר הבית, או בכל המקדש, היו להם דלתות חוץ משלאולם – שהיה ללא דלתות, כפי שגם יוספוס מספר, אך קובע שגם לאולם לא היו דלתות, ודנו בכך אגב אורחא בפירושנו לתמיד (פ\"ז מ\"א).",
"כל השערין שהיו שם היו להם שקופות – משקופים המרחיבים את הפתח ויוצרים מבנה פתח בצורת חדר.",
"חוץ משער טדֵי – כך מנוקד בכתב היד. שער טדי הוא משערי הר הבית (לעיל פ\"א מ\"ג), לפיכך יש לפרש שמשפט זה נאמר על כל שערי המקדש, שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו – שיטה זו של קירוי היא השיטה העתיקה לקירוי, בעיקר במצרים (איור 88). ייתכן שהמיוחד בשער זה הוא שהוא קדום, מהתקופה הקדם-הלניסטית, או שמשום מה כאן שימרו את צורת השער הקדומה.",
"כל השערים שהיו שם נשתנו להיות שלזהב – צופו בציפוי זהב, חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס – במהותו של הנס דנו לעיל (פ\"א מ\"ד), ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב – כלומר שהשער הבהיק ולכן נראה היה כה מהודר שלא רצו לצפותו. כאמור, גם יוספוס מדגיש היבט זה. שער זה היה במזרח ועליו זרחה השמש, וכנראה אפקט הזריחה עליו היה מרשים במיוחד. כפי שהראינו לעיל (שם) גם יוספוס מדגיש שהשער היה עשוי כולו מנחושת מקורינתוס (איור 89). "
],
[
"המשנה ממשיכה באותו סגנון של מניית יוצאי הדופן. זה סגנון עריכה מיוחד שהוא חלק מהמבנה הסיפורי של משנת מידות ותמיד, אך מהווה חטיבה עצמאית.",
"כל הכתלים שהיו שם גבוהין – הגובה לא נאמר והוא שונה ממקום למקום (גובה ההיכל למשל, לפי המשנה, 100 אמה – להלן פ\"ד מ\"ו). גובה מקדש יחזקאל היה קנה אחד (שש אמות וטפח), כלומר כ-3.5 מ', בניין גבוה יחסית, אך בעל גובה סביר. המקדש היה גבוה מאוד במונחים קדומים (גם במונחים של בנייה בת זמננו), חוץ מכותל המזרחי – שהיה נמוך יותר, שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה מתכוון ורואה פתחו שלהיכל בשעת הזיית הדם – הכוהן השורף את הפרה יכול לראות את הזיית הדם, כלומר הכותל המזרחי אינו מפריע לו מפני שאינו כה גבוה. גובה הר הזיתים בשיאו כיום הוא בסביבות 820 מ', והמרחק ממנו לחומה המזרחית של הר הבית כ-1000 מ'. הר הבית שוכן על פסגה, אך איננו יודעים באיזה גובה היה מפלס ההר בתקופת בית שני. פלג מחשב שגובה הפינה ליד קשת רובינסון (פינה דרום-מערבית) היה 738 מ'. גובה מפלס החיים במקדש בלתי ניתן להערכה בתנאים הנוכחיים, אך על כל פנים גובהו של שער ניקנור (בין עזרת נשים לעזרת ישראל) היה 20 אמה. העומד על הר הזיתים צריך היה לראות את הנעשה דרך השער, כלומר שקו המבט שלו יהיה מתחת למשקוף השער המזרחי (במקום השער המכונה כיום \"שער הרחמים\"), אבל מעל חומת המזרח. גובה הר הבית בנקודה המשוערת של שער ניקנור הוא 742 מ' מעל פני הים, וגובה המשקוף של שער ניקנור היה 20 אמה, כלומר 744 מ' מעל פני הים. גובה מפלס הקרקע של החומה המזרחית כיום הוא 739 מ'. גובה החומה המזרחית אינו ברור, אך היה פחות ממאה אמה שהוא גובה ההיכל. המרחק משער ניקנור לחומה המזרחית גם הוא משוער, שכן איננו יודעים היכן בדיוק השתרע המקדש, אך מדובר בערך ב-140 מ'. אם נבנה קו מבט דמיוני בין משקוף שער ניקנור (744 מ' מעל פני הים) לקצה העליון של החומה המזרחית ועד הר הזיתים, הרי שחומה נמוכה יחסית בגובה 11 מ' כבר תסתיר את הנעשה בתוך שער ניקנור. איננו יודעים אם זו הסיבה לכך שהחומה נבנתה נמוכה, אך לפחות בדיעבד כך הושגה המטרה.",
"דרך אחרת הייתה להתבונן בנעשה במזבח מעל החומות, שהרי אזור המזבח היה בלתי מקורה. אם הקיר המזרחי של עזרת ישראל (מעל שער ניקנור) היה גבוה 10 מ' בלבד, כבר היה מסתיר את הנעשה במזבח, אף על פי שהמזבח עצמו היה גבוה 10 אמות.",
"אנו בדקנו את החישובים הללו בעזרת שרטוט גרפי, על בסיס מפות הקובעות את גובה האתרים. ניתן גם לפתור את השאלות הללו בצורה מתמטית, אך שני נתונים אלו לא עמדו לרשותם של חכמים. ספק אם לאחר החורבן בוצעו מדידות גובה ומרחק באזור המקדש, אף שהיו להם כלים לביצוע מדידות כאלה. אם כן מדובר בנתונים המבוססים בעיקר על תצפית אישית בזמן שהמקדש היה קיים, או על מדידות שנעשו לשם כך במאמץ רב.",
"ערכנו את החשבון מתוך הנחה ששרפת הפרה הייתה בראש הר המשחה, אבל בכל עדי הנוסח הטובים למשנתנו נכתב \"בהר המשחה\" בלבד. בדפוס הראשון (מנ) נוסף \"בראש\" הר המשחה, והמילה \"בראש\" נמחקה, אבל היא מופיעה בדפוסים מאוחרים עוד יותר, וברור שאיננה מקורית (במשנתנו). גם במסכת פרה נאמר שהשרפה הייתה בהר המשחה, אך לא נקבע במפורש שהמעמד נערך בראש ההר. מובן שאם המעמד נערך על מדרון ההר כל החשבון המשוער שערכנו מעורער. "
],
[
"עד עתה תואר המקדש מהחוץ פנימה, עתה הכיוון הוא ממזרח למערב. בשני החלקים מתחילים בחול וממשיכים (מעלין) בקודש.",
"עזרת הנשים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש – מכאן פורשׂת המשנה מידות מדויקות של שטח העזרות. אפשר שלפני העורכים היה חומר כתוב, אחרת אי אפשר לזכור פרטים כה מדויקים משחזור עצמי. גם ייתכן שמסורת המידות נשנתה בבית המדרש בעוד המבנה קיים, מתוך שייחסו חשיבות לפרטים אלו. שטח העזרה היה אפוא קצת יותר מ-18,000 אמות מרובעות. לפי ההמשך היו קירות עזרת נשים המשך של קירות עזרת ישראל, ובחישוב עזרת ישראל ו\"עזרת המזבח\" כלל הרוחב של 135 אמה את הקירות החיצוניים (6-5 אמות מכל צד, כך ששטח העזרה הרֵאלי היה למעשה רק 125x125 אמה, כלומר 15.625 אמות, וארבע לשכות היו בארבע מקצועות – בארבע הפינות, שלארבעים ארבעים אמה – נותר שטח פנוי של כ-9,000 אמות מרובעות. כל עזרה כזאת שטחה במונחים מטריים 576 מ' ברוטו (באמה של 60 ס\"מ). אם נניח ששטח הקירות היה לפחות 1 מ' מכל צד הרי ששטח הלשכה 400 מ\"ר, לא היו מקורות –וקל וחומר שהעזרה עצמה הייתה ללא קירוי. לא ברור כיצד נוהלו חיי המקדש בימי גשמים, ויש להניח שהייתה זו הזדמנות למבקרים להראות את דבקותם בעבודת ה'.",
"וכן הן עתידות להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה ויעברני וגו' ובארבעת מקצועות החצר חצירות קטורות – ברוב עדי הנוסח הטובים הושלם הפסוק במלואו ונוסף \"אל ארבעת מקצועי החצר והנה חצר במקצֹע החצר חצר במקצֹע החצר. בארבעת מקצֹעֹת החצר חצרות קטֻרות\" (יחזקאל מו כא-כב), ואין קטורות [אלא] שאינן מקורות – ההסתמכות על ספר יחזקאל אינה מהווה מקור להלכה, שהרי המבנה של מקדש יחזקאל שונה לחלוטין, אלא שאם ניתן להביא פסוק כאסמכתא התנא משתדל להביאו. ",
"לאור ההערה האחרונה נשאלת השאלה האם אכן היו הלשכות קטורות או שלפנינו רק ציטוט מקראי. לפי ההמשך הוקפה לפחות לשכת בית שמנייה בגזוזטרה, ואולי כל עזרת נשים. קשה להקים מרפסת כזאת ללא גג של ממש, לכן סביר שהלשכות היו מקורות (או שלפחות לשכת בית השמנים הייתה מקורה), כך שניתן היה להקיפה במרפסת.",
"ומה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחין את שערם ומשלחים תחת הדוד – כדי לשרוף את השער. לשם כך היקצו להם שטח נרחב למדי. איננו יודעים מה היה מספר הנזירים, אך מסתבר שהשטח היה נרחב למדי, אם כי ייתכן שבעונת השיא (ימי עלייה לרגל) היה צפוף במקצת. לנזירים, על מראם המיוחד, הייתה נוכחות מרשימה בבתי המקדש, ובספרות בית שני רואים בהם אנשי מופת הראויים לכל סיוע. הקצאת לשכה לנזירים מלמדת על חשיבותם בעיני החברה (בעיני מנהלי המקדש).",
"מזרחית צפונית היא היתה לשכת דיר העצים – שהייתה מחסן עצים, ששם הכהנים בעלי מומין מתלעים בעצים – כוהנים בעלי מומים פסולים מלעבוד, עם זאת התלעת העצים היא עבודה לכוהנים. קשה שלא לראות בכך עדות שבמקום (בעזרת נשים) נשמרו חוקי הטהרה, אחרת ניתן היה להטיל את העבודה על אנשים אחרים, על לוויים או אפילו על ישראלים. יש גם להניח שבדרך כלשהי מצאו פתרון לשאלת הרטבת העצים בימי גשמים, כל עץ שנימצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח – התולעת אינה מטמאת שכן אינה שרץ, אבל אין זה הדר שתולעים תסתובבנה במקדש.",
"צפונית מערבית היא היתה לשכת המצורעין – שם הכינו המצורעים את מאכליהם, כמו הנזירים, מערבית דרומית אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת – רבי אליעזר בן יעקב אינו בעל המשנה אלא להפך, תנא שבעל המשנה מביא, אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן היא היתה נקראת לשכת בית שמנייה – בית השמנים. השם הארמי מלמד על שימוש בארמית במקדש. עסקנו בכך בנספח למסכת שקלים, וראינו שבדרך כלל התנהל המקדש בעברית (איור 90).",
"עזרת נשים היא מרובע משוכלל, הלשכות מרובעות והחלל שנוצר באמצע מרובע (55x55 אמה) (לעיל איור 12).",
"וחלקה היתה בראשונה – אפשר שמדובר בכל עזרת נשים, ואפשר שמדובר בלשכת בית השמנים בלבד, והקיפוה כצוצ[ט]רה – גזוזטרה, כסוסטרה או בכתיב אחר היא מונח בנייה, ביוונית εξώστρα או בלטינית gazostra, ומשמעו מרפסת – מבנה הבנוי על הגג ועודף על קירות הבית, שהנשים ראות מלמעלה והאנשים מלמטה כדי שלא יהוא מעורבים – מטעמי צניעות. על כך מספרת משנת סוכה, בפרק המתאר את שמחת בית השואבה שגם בו מרכיבים סיפוריים: \"במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול\" (סוכה פ\"ה מ\"ב). המשנה אינה מסבירה מהו התיקון, אבל התוספתא מסבירה: \"בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים רואין מבפנים ונשים רואות מבחוץ וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש עשו שלש גזוזטראות בעזרה כנגד שלש שלש רוחות ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין\" (סוכה פ\"ד ה\"א; בבלי, שם נא ע\"ב; ירו', שם נה ע\"ב). העדות ברורה. הריקודים היו עממיים, וכרגיל בפעילות עממית הזיכרון מדגיש את חלקם של המנהיגים. נשים עמדו במעגל החיצון. לא נאמר שהנשים השתתפו בריקוד, אם כי אפשר שכך היה. מכל מקום, באווירת ההילולה נוצר עירוב בין המינים וקלות דעת, ולכן נבנו שלוש מרפסות משלושה צדדים של העזרה (חוץ מצד מערב, שם היה המקדש עצמו?). הסדר זה אִפשר לנשים לצפות בריקודים. ייתכן שגם שיקול זה השפיע על ההחלטה לבנות את הגזוזטראות, אך חז\"ל מדגישים את ההיבט הצניעותי. ברור מהמשנה שבכל ימות השנה לא הייתה הפרדה בין המינים, ובעזרת נשים התערבו גברים עם נשים כמו בשוק. גם בבית הכנסת הקדום לא הייתה הפרדה בין המינים, ובפועל לא נמצאו עדויות לעזרת נשים בבית הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, זאת על אף עשרות בתי הכנסת שנחפרו ועשרות הכתובות שהתגלו.",
"במסורת היהודית הפכה ההפרדה בין המינים למאפיין קבוע של החברה היהודית בכלל, ושל הפעולות הדתיות בפרט, על כן ההלכה במשנתנו ובמשנת סוכה המתירות לנשים להסתובב במקדש בימות החול נראית חריגה. כמובן אי אפשר להביא מהמשנה ראיה להפרדה קבועה בין המינים. אדרבה, המשנה מעידה כי היה זה הסדר חריג שנועד לאירוע ספציפי, ובכל ימות השנה לא הייתה הפרדה בין המינים. אין גם לפרש ש\"התיקון הגדול\" היה שיפוץ החלק המיועד לנשים, או הרחבתו. אדרבה. אילו היה זה מבנה או מתקן קבוע הרי שבמקדש המפואר היו בונים מבנה קבוע ומפואר ההולם את רמתו הגבוהה של המבנה. על כן ברור שהיה זה מבנה זמני, וכל הסבר אחר הוא אפולוגטי, ונועד להתאים את ההווי במקדש למציאות מאוחרת. עם זאת אין להוכיח ממשנתנו דבר על עזרת הנשים בבית הכנסת, שכן ייתכן שהגישה לשני המוסדות שונה. שיקולים אלו מצטרפים לדיון לעיל על כניסת נשים למקדש בימות החול (לעיל פ\"א מ\"ד).",
"נראה שהחברה היהודית בסוף ימי בית שני הושתתה על ערכי צניעות שונים מאלו שתבעו חז\"ל. כך אין מסיבת ריקודי הכרמים בט\"ו באב הולמת את ערכי חכמים אך הייתה מקובלת בירושלים בסוף ימי בית שני, וכך גם הפעילות המעורבת במקדש. ",
"כאמור, משנת סוכה מדברת על מתקן זמני להפרדה בין המינים, ברם משנתנו מספרת עליו כאילו הוא מבנה של קבע. המסורת אינה מוסכמת על הכול, ורבי אליעזר בן יעקב אומר ששכח למה הלשכה משמשת, אך אין זה ברור אם הוא חולק גם על הקפת גג הלשכה במרפסת. מסורת זו עומדת בניגוד מה למסורות אחרות על מעורבות נשים בעזרת נשים עצמה, ואף בניגוד מה למשנת סוכה שממנה משמע שהתיקון לא היה קבוע.",
"מסורת המשנה אינה מציעה לאסור על הנשים את הביקור בעזרה בימי החג מאחר שאינן חייבות בעלייה או בראייה. כל ההסדרים וההלכות הקשורים בהן מניחים שהן שוהות בעזרה בימי החג. המשנה רואה זאת בחיוב והתיקון נועד לעודד נשים לשהות בעזרה, אך גם לשמור על גדרי חברה (צניעות).",
"ייתכן שמשנתנו היא פרי עריכה ספרותית יותר, והעורך רצה להדגיש שההפרדה הייתה קבועה ולא זמנית.",
"הלשכה והמחלוקת על שמה חוזרת בתוספתא: \"כל הלשכות שבית המקדש רשות היחיד לשבת ורשות היחיד לטומאה, חוץ מלשכת יין ושמן שיש לה שני פתחים זה נגד זה שהיא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. אבא שאול היה קורא אותה לשכת בית שמניא. רבי יהודה אומר כל לשכה שבמקדש שיש לה שני פתחים זה כנגד זה, כגון שערי עזרה, רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה\" (יומא פ\"א ה\"ג). התוספתא היא שלב שלישי של התפתחות ספרותית. היא מכירה את משנת מידות ומתייחסת אליה, ולא למשנת יומא עצמה. בתוספתא עצמה שני רבדים. האחד עוסק בלשכת השמנים, ורבי יהודה המוציא מנתון זה הלכה כללית. מהתוספתא אנו למדים שני נתונים. האחד שהייתה מחלוקת על שם הלשכה, האם השם היה בעברית (לשכת יין ושמן) או בארמית (בית שמניא). חלוקי דעות אלו קשורים לשאלה מה הייתה השפה הרשמית של המקדש, שאלה שבה עסקנו כאמור בנספח לשקלים. נושא שני הוא שרק ללשכה זו היו שני שערים, כלומר הייתה לה כניסה מעזרת נשים וכניסה שנייה מהחיל. סביר להניח שהכניסה השנייה נועדה לכניסת נשים בעת שמחת בית השואבה, מכאן הן היו עולות לגזוזטרה שהקימו. זאת אם היא הייתה רק בלשכה זו, כמו שהצענו. גם אם הגזוזטרה הייתה לאורך כל עזרת נשים אפשר שהכניסה אליה הייתה מכאן. יוספוס אומר שנשים נכנסו רק לעזרת נשים (מלח', ה 198), ושהיה להן שער מיוחד. יוספוס מדבר על ארבעה שערים לעזרת נשים, אחד מכל רוח. ממזרח לכניסה ראשית, מצפון ומדרום, וממערב לכניסה לעזרת ישראל, או ליציאה מעזרת ישראל. אם כן היה שער צפוני ושער דרומי, השער הדרומי הוא שער לשכת שמנים והשער הצפוני לא היה דרך לשכה אלא בין הלשכות. כך יוצא משילוב התיאור שבתוספתא בזה של יוספוס. כל זאת בניגוד להלכה המתירה כניסת נשים גם לעזרות נוספות. בשאלה זו של כניסת נשים למקדש עסקנו לעיל (פ\"א מ\"ה). ",
"רבי יהודה מנסח את ההלכה ככלל, אך ניכרת תפיסתו שכל השערים היו זה כנגד זה. רבי יהודה סבור שלמקדש צורה ריבועית יותר. המזבח באמצע (להלן פ\"ה מ\"ב), וכל הפתחים זה כנגד זה. כנגד זה אבא שאול רואה בתופעה של פתח מול פתח תופעה חריגה שאינה מאפיינת את המקדש. אבא שאול אינו אומר שרק בלשכת השמנים היה פתח מול פתח אלא שבכך הוא מיוחד, כלומר שתופעה זו לא הייתה תדירה, ואכן אין הכרח לשרטט את כל השערים בדיוק באמצע כפי ששרטטו כל המשרטטים את תכניות המקדש. גם אנו שרטטנו כך מטעמי נוחות, אך בבית חי ופעיל, שעבר שינויים ושיפוצים, אנו מצפים לגמישות ולאלתורים ולא לתכנית קבועה. ",
"וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה – מעזרת נשים, לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתילים – בתהילים 15 שירי מעלות, אבל אין קשר בין שירי המעלות למעלות עצמן. הלוויים שרו לאו דווקא שירי מעלות (סוף מסכת תמיד), ודומה שהקישור ספרותי בלבד. אפשר אמנם שהשירים הללו נכתבו במקורם המקראי כדי שהלוויים ישירום על מעלות ההיכל, אך לא כך נהגו בימי בית שני.",
"שעליהם הלוים עומדים בשיר לא היו תרוטות – ישרות, אלא מוקפות כחצי גורן עגולה – כמצויר באיור 91.",
"כאמור לעיל כל המעלות היו רום חצי אמה ושלח חצי אמה (לעיל מ\"ג), אם כן הבדל המפלס בין שתי העזרות היה 7.5 אמה (קצת יותר מ-4 מ')."
],
[
"",
"ולשכות היו תחת עזרת ישראל פת[ו]חות לעזרת הנשים – בשטח שנותר פנוי בצלע המערבית של עזרת נשים (45 אמה) נפתחו פתחים לחללים שניצלו את הפרשי הגבהים שבין שתי העזרות (7.5 אמות – 4 מ' בערך). לפי האמור לעיל הלוויים נכנסים לעזרות מהחול (עזרת נשים) והחדרים הם חול (לעיל פ\"א מ\"ז). נראה שהמשנה מניחה שהלוויים אינם נדרשים לטהרה מיוחדת, ויש הבדל בטהרה בין עזרת ישראל לעזרת נשים, כלומר שלעזרת נשים נכנסים טמאים. יש לכך משמעות לגבי הגישות השונות לטהרת עזרת נשים (לעיל פ\"א מ\"ד).",
"ששם הלוים נותנין כינורות [ו]נבלים ומצילתים וכל כלי שיר – חללים אלו נוצלו למחסן כלי נגינה. נוסח המשנה אינו בא להוציא תפקידים נוספים של חללים אלו. הצירוף של שלושת כלי נגינה אלו הוא מקראי: \"ויבדל דויד ושרי הצבא לעבדה לבני אסף והימן וידותון <הנביאים> הנבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים\" (דברי הימים א כה א). ברשימות אחרות בתנ\"ך מופיעים גם התופים (שמואל ב ו ה ועוד), אבל ציטוט זה מתאר את תזמורת המקדש. אין בכך, אפוא, תיאור של כלי הנגינה שבמקדש, אלא ציטוט מקראי. \"תזמורת המקדש\" מתוארת במשנת ערכין פ\"ב מ\"ו. כפי שראינו בפירושנו לה, הרכב התזמורת הוא:",
"הרכב תזמורת המקדש לפי המשנה",
"לפי התוספתא שם, כפי שהיא משתקפת כפשוטה, היו בתזמורת רק כינורות, נבלים וצלצל. כאמור התלבטנו האם החצוצרות הנזכרות לעיל הן חלק מהתזמורת הפורמלית, או שהן שימשו רק לאירועים מיוחדים שבהם התקיעה הייתה סימן בפני עצמו ללא קשר לתזמורת הכללית. מכל מקום ודאי שהחלילים היו חלק מהתזמורת, הרי בערכין פ\"ב מ\"ג (ביכורים פ\"ג מ\"ג ועוד) התזמורת כולה נקראת בשם \"חליל מכה\", ואף נקבע שסיום נגינת התזמורת נעשה בנגינת סולו של החליל. יתר על כן, קשה להאמין שאכן הייתה מסורת, או פרשנות, שהתזמורת כללה רק שלושה כלים, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שתזמורת שמחת בית השואבה כללה גם חצוצרות, והשנייה היא שתזמורת של כינורות, נבלים וצלצל איננה תזמורת ראויה לשמה. כינור ונבל הם כאמור כלים קרובים ביותר, וכל מה שנשאר להעשרת הצליל הוא קולם של המצלתיים (צלצל). על כן נראה בעינינו שהסבר התוספתא איננו אלא דרשה למשנה, הסבר דרשני-ספרותי שלא רק שאיננו משקף מסורת, אלא גם איננו פירוש או עמדה שיטתית. זו דרשה הבאה להסביר את המספר הספרותי שנים עשר. לא ייתכן שחצוצרות לא נכללו בהרכב.",
"אם כן, אין במשנתנו עדות לכך שהתזמורת כללה מצלתיים, וודאי שאין ללמוד ממנה שלא היו חלילים בתזמורת. אין במשנתנו תיאור של כלי הנגינה, אלא ציטוט מדברי המקרא בלבד. ",
"עזרת ישראל היתה ארך מאה ושלשים וחמש – אורך עזרת ישראל הוא רוחב המקדש (כגון בעזרת נשים), על רוחב אחת עשרה – הרוחב הוא לאורך המקדש, וכן עזרת הכהנים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה – שתי העזרות יחדיו רוחבן 22 אמה, וראשן – כלומר ראשי פספסין – קו של אבני פסיפס, מבדיל בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים – שתי העזרות היו מרוצפות, אך קווי הריצוף יצרו קו מבדיל בין שתי העזרות. שיטה זו של סימון חוזרת בחללים נוספים שיש בהם מעבר מקודש לחול, במקרה זה מקודש לקדוש יותר (לעיל פ\"א מ\"ו; ירו', יומא פ\"ה ה\"א, מב ע\"ב).",
"רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היה גבוהה אמה – רבי אליעזר בן יעקב, שבו עסקנו במבוא, סבור שהיה הבדל מפלס בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים. רבי אליעזר בן יעקב חולק אפוא על מידות המעלות האמורות במשנה ד (גובה מעלה חצי אמה), אך העורך דחה את הבאת דבריו עד שיגיע זמנם אגב תיאור ההפרדה בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים.",
"והדוכן נתון עליה – על המדרגה היה מונח דוכן, ובו שלש מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה – היה הבדל מפלס בין העזרות. הלוויים ניצבו ושרו לא על המעלות של עזרת ישראל אלא על הדוכן המדובר. רבי אליעזר בן יעקב אינו מסביר מה רוחב המעלות (השלח), וניתן לשער שרוחבן חצי אמה כאמור במשנה ג לעיל. אם כן הרי שנדרש שטח של שתי אמות למעלות, ולא ברור על חשבון איזו עזרה נלקח השטח. הקושי אינו בעצם שאלה זו, לדידנו אפשר להניח שהשטח התחלק בין שתי העזרות, או שנלקח מאחת מהן. חשוב יותר הוא שרבי אליעזר בן יעקב משאיר שאלה כזאת פתוחה, ללא התייחסות. כפי שטענו במבוא תיאור רֵאלי הוא כזה שבו הפרטים הולמים, משלימים זה את זה, וללא חללים (שאותם צריכים הפרשנים להשלים). במקרה זה דברי רבי אליעזר בן יעקב יוצרים חלל. ",
"איננו יודעים מה עומד מאחורי הוויכוח. האם כל תנא משקף תקופה אחרת? או שמא הזיכרון טושטש? מכל מקום, מערכת מדרגות בין שתי העזרות משקפת תפיסה מפרידה הרוצה להקים מחיצה בין הציבור הרחב לכוהנים ולקודש. היעדר מחיצה משדר מסר של פתיחות ושוויון, אם כי כללי הטהרה לא השתנו. לעזרת כוהנים נכנסים ישראל רק לצורך (סמיכה, שחיטה וכו' – משנה, כלים פ\"א מ\"ח). מערכת מדרגות מפרידה תגרום לכך שמי שלא בא לצורך לא ייכנס לעזרת כוהנים, חוץ מהכוהנים עצמם שהם באים תמיד \"לצורך\". היינו מצפים שהפרושים יהיו אלו שירצו בתחושת השוויון והשותפות והצדוקים בהפרדה בולטת, אבל אין לנו ראיות לוויכוח בין-כיתתי בנושא.",
"זאת ועוד; לפי תנא קמא אין כלל דוכן במקדש. אם כן מהיכן צמח הביטוי \"על הדוכן\" כביטוי לתפקוד הלוויים, כגון \"אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן ולמעלה\" (משנה, קידושין פ\"ד מ\"ה), וכן: \"אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם. אין קטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין למנין, ואין עומדים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראין\" (משנה, ערכין פ\"ב מ\"ו)? גם תנא קמא מסכים שיש דוכן, והמחלוקת היא רק האם הקטנים שרים בפה או בכלי נגינה, והאם הם עומדים על הדוכן או למרגלות הלוויים הבוגרים, וכן במקורות נוספים (תוס', פסחים פ\"ד הי\"א; תענית פ\"ג ה\"ט; סוטה פי\"ג ה\"ט, ועוד). במשנה שקלים המנצח של מקהלת הלוויים מכונה \"בן ארזה על הצלצל\" (פ\"ה מ\"א), ובתוספתא שם \"על הדוכן\" (פ\"ב הי\"ד). האם התוספתא היא כשיטת רבי אליעזר בן יעקב והמשנה כסתם המשנה שלנו?",
"משנת תמיד המתארת את סדר התמיד אינה קובעת היכן עמדו הלוויים. יש להניח שעמדו מתחת לכוהנים על מעלות האולם. אם לא היו הבדלי מפלס בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים, הרי שבגלל הפרש הגבהים חסמו המעלות של שער ניקנור את קו הראייה של העומדים בעזרת נשים. רק אלו שניצבו במרחק 26 אמות ממרגלות המעלות יכולים היו לראות את ראשי הלוויים. מי שרצה לראות את גופם צריך היה להתרחק לתוך עזרת נשים כ-35 אמות לפחות. אבל אם הלוויים עומדים על דוכן שגובהו 2.5 אמות די במרחק 15 אמה כדי שראשי הלוויים ייראו. לעומת זאת אם היו הבדלי מפלס של 2.5 אמות (1.5 מ') הם לא היו מחסום לקו הראייה של העומדים בעזרת ישראל, והם ראו את הלוויים שעל מעלות האולם ללא קושי.",
"כל העזרה – מעזרת ישראל ועד סוף אחורי הכפורת, היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש – הרוחב קבוע אם כי רוחב ההיכל צר יותר, כפי שנראה להלן. המשנה להלן מבצעת את החישוב (פ\"ה מ\"א):",
"עזרת ישראל – \t\t11 אמה",
"עזרת כוהנים –\t\t11 אמה",
"מזבח –\t\t \t32 אמה",
"בין האולם למזבח – \t22 אמה",
"היכל – \t\t\t100 אמה",
"אחורי הכפורת – \t\t11 אמה",
"סה\"כ –\t\t\t187 אמה",
"הביטוי \"אחורי הכפורת\" מעיד ששטח זה ממערב לקודש הקודשים היה מוקף חומה, אחרת אין שיעור לאחורי הכפורת והוא משתרע עד חומת הר הבית. חישוב זה מבליט שעזרת נשים אינה נחשבת כלל כחלק מהמקדש, ולמעשה אורך המקדש (כולל עזרת נשים) הוא 322 אמה (190 מ'). בחישוב זה של 187 אמה אין ביטוי לרוחב הקיר שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. להלן בפ\"ה מ\"ב נשתמש בטיעון זה בצורה מדוקדקת יותר. כמו כן אין החומה שמאחורי הכפורת (התוחמת את מכלול המקדש) נחשבת. מה היה רוחבה איננו יודעים, אבל רוחב אותה חומה בקטעים שסביב העזרות היה 5 אמות.",
"עם זאת הפירוש קשה, שכן מדוע יכונה שטח זה \"כל העזרה\", הרי הוא כולל את ההיכל (האולם) וקודש הקודשים! גם קשה שהמניין בא לפני הפירוט שיינתן בפרקים הבאים. המשפט במקומו הנוכחי קשה, שהרי רק בפרקים הבאים יידונו החללים המערביים (המזבח, בין האולם למזבח וכו'), ומדוע הזדרז התנא להציע סיכום מספרי זה כאן? ",
"על דרך ההשערה ניתן להציע גם פרשנות אחרת למשפט בהקשר הנוכחי של המשנה כאן. לפי השערה זו מונה העורך את שטח העזרות כלהלן:",
"עזרת נשים – 135 אמה (כולל כל חומותיה)",
"עזרת ישראל – \t11 אמה",
"עזרת כוהנים – \t11 אמה",
"מזבח – \t\t30 אמה",
"סה\"כ – \t\t187 אמה",
"אמנם המזבח הוא 32x32 אמה, אבל עיון מדוקדק בתיאורו מצביע על כך שלמעשה רוחבו היה 31 אמה בלבד, שכן בחלקו המזרחי לא היה לו יסוד אלא רק אמה אחת (פ\"ג מ\"א). כן שנינו בתוספתא: \"היסוד היה מקיף פני כל המזבח מן הצפון למערב אמה על אמה, טפח כלפי מזרח. אבל בדרום אמה אחת, ובמזרח אמה אחת, ובקרן דרומית מזרחית דרומה ומזרחה לא היה לה יסוד, אלא חוט של סיקרא היה באמצע המזבח, ממנו ולמטה חמש אמות, ממנו ולמעלה חמש אמות, שכל הניתנין למטן כשירין מחוט הסיקרא למטן וכל הניתנין למעלה כשרין מחוט הסיקרא ולמעלה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורין בעולת העוף, אבל בחטאת בהמה לא היו נותנין אלא על קרן היסוד היה מנוקב בו כמין שני חוטמין דקין שבהן היו דמים יורדין ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לזבל ומועלין בהן\" (זבחים פ\"ו הי\"א, עמ' 488). בתוספתא לא נאמר שהמזבח היה 32x32 אמה, מכל מקום לא היה כל קושי בכך שהיסוד יבלוט אמה לתוך התחום ש\"בין האולם למזבח\".",
"בדיוננו להלן (פ\"ג מ\"א) נראה שניתן להבין שהייתה גם דעה שלפיה המזבח היה רק 30x30 אמה, והיסוד (בצפון ובמזרח) היה חלק משטח זה, כך ששטח המזבח ממש היה רק 29x29 אמה ועם היסוד 30x30 אמה. ",
"המשנה אינה ממשיכה בתיאור מכלול המקדש ממזרח למערב, ההמשך הוא בפרק ג מ\"א, אלא סוטה ומתארת את ההשתחוויות שכבר הוזכרו לעיל במשנה ג.",
"בפ\"א מ\"א חוזר הסיכום של 187 אמה, ושם מדובר ללא ספק על סיכום אורך העזרות המפורטות בהמשך המשנה. אם כן לפי הפירוש המקובל (המוצג כאן ראשון), אותו סיכום חוזר פעמיים: פעם אחת (פ\"ה) במקומו הטבעי, ופעם שנייה הוא מוכפל כאן. לפי ההסבר השני שהצענו המשנה רוצה להצביע ולהראות עד כמה המקדש ריבועי ומתוכנן בדייקנות: עזרת נשים מרובעת, ההיכל מרובע (קובייה שכל שלוש צלעותיה שוות) ויש בו שתי יחידות של 187 אמה, אחת מעזרת נשים ועד האולם (משנתנו) ואחת מעזרת ישראל עד קצה המקדש. תכנון סימטרי-ריבועי מתוכנן בקפדנות. לטובת הדגשת הסימטריה החשבון מעט מעוגל, המזבח נחשב רק 30 אמה, אבל החומה בין עזרת ישראל לעזרת נשים מחושבת, אך החומה ממערב למקדש כבר אינה נספרת. \t\t\t",
"ושלש עשרה השתחויות היו שם – במקדש המתואר (בתחום 187 האמה, כלומר מעזרת ישראל מערבה, או סביב כל המקדש, ונדון בכך להלן), אבא יוסה בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים – של המתחם, והתנא הקדמון אבא יוסי בן חנן מונה אותם. לפי שמו אבא יוסי הוא חכם מראשית דור יבנה, ומן הסתם ראה את בית המקדש בצעירותו. על כל פנים הוא מופיע כאחד מחכמי ירושלים (תוס', מנחות פי\"ג הכ\"א, עמ' 533). המסורת חוזרת במסכת שקלים (פ\"ו מ\"ג) בסתם. מן הסתם לא השתמש העורך שלנו במסכת שקלים, אחרת מניין לו שם הדובר? מצד שני, בשקלים נוספה פתיחה: \"והיכן היו משתחוים, ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים\" (שקלים פ\"ו מ\"ג). כמו כן מוסיפה מסכת שקלים מסורות אחרות על אישים שהשתחוו ארבע עשרה פעמים (שם מ\"א). תוספות אלו אינן במשנתנו, ולכן סביר שמשנת מידות לא הייתה מקור למשנת שקלים. המסקנה היא, או שעורכי שתי המשניות השתמשו באותו מקור מקדשי קדום (שאותו כינינו במבוא \"משנת זיכרון המקדש\"), בעל מסכת שקלים לא צירף את שם הדובר ועורך משנתנו השמיט פרטים רבים אחרים, או שהדמיון בין שתי המשניות מקרי. ההסבר השני נראה בעינינו מופרך. דמיון בסגנון אינו מקרי אלא נובע ממקור משותף.",
"שערים דרומיים סמוכים למערב – רשימת השערים נמנית לעיל (פ\"א מ\"ד-מ\"ה) והיא שונה מזו שלנו בפרטים שאותם הצגנו בטבלה לעיל.",
"שער העליון – שער זה היה אמור להיות בדרום-מערב, והוא אינו נזכר במקבילות. שמו מוזר ומשקף מצב שבו מפלס השער גבוה יותר מסביבתו. במשנת סוכה נזכר: \"שער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים\" (פ\"ה מ\"ד). לפי התיאור מדובר בשער ניקנור, ומי שקרא לו \"שער העליון\" התעלם מהשם שניתן ל\"שער העליון\" שלנו. ",
"שער הדלק – נזכר גם במקבילה במשנה לעיל (פ\"א מ\"ד) המונה שבעה שערים. מקור השם אינו ברור. לפי שמו ייתכן שמכאן נכנסו נושאי האבוקות בשמחת בית השואבה. הרע\"ב פירש ששער זה היה ליד לשכת העץ (להלן פ\"ה מ\"ד). המשנה אינה יודעת לספר מה היה תפקידה של לשכה זו, וייתכן שבעבר, לפני שנבנתה עזרת הנשים, שכנה שם לשכת העצים, זו שבסוף ימי הבית שכנה בצפון-מזרח עזרת הנשים. אם אכן שימשה לשכת העץ לאיסוף עצים, ייתכן שהשער לידה נקרא שער הדלק, משום שדרכו הביאו את חומרי הדליקה למקדש. הסבר זה גם מסביר את דברי רבי אליעזר בן יעקב שאיננו יודע להסביר למה הייתה משמשת (להלן שם). אם הייתה מחסן העצים מן הסתם היה רבי אליעזר בן יעקב זוכר זאת.",
"שער הבכורות – השער נזכר גם במקבילה לעיל פ\"א. מקור השם אינו ברור, אך מסתבר שלכאן הובאו הבכורות וכאן נבדקו לפני הקרבתם.",
"שער המים ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית שלמים שלניסוך בחג – בחג הסוכות הובאו מים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח. לפי המסורת, החוזרת גם במסכת סוכה, נכנסו שואבי המים דרך שער המים (משנה, סוכה פ\"ד מ\"ט).",
"רבי אליעזר בן יעקב אומר בו המים מפכים העתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית – על שם נבואתו של יחזקאל (מו א-ה). התנא אינו אומר שבימיו המים מפכים, אלא על שם הנבואה. איננו יודעים כיצד הבינו חכמים את נבואתו של יחזקאל. ברור שתכנית המקדש שלו אינה קרובה לזו של המשנה. עם זאת רבי אליעזר בן יעקב מוכן להשתמש בנבואה כהסבר, במקום הסבר פשוט והגיוני, והדבר תמוה. להלן נציע ששער המים נקרא כך פשוט משום שהיה מקור מים ללשכת הגולה שבדרום עזרת ישראל, \"ומשם מספיקים מים לכל העזרה\" (להלן פ\"ה מ\"ד). ",
"לעומתן בצפון סמוכין למערב – ממערב למזרח ארבעה שערים, שער יכניה שער הקרבן – נזכר בין שבעת שערי העזרה, והסברנו שם את שמו (פ\"א מ\"ד), שער הנשים – לפי ההלכה (כלים פ\"א מ\"ח) לא היה הבדל הלכתי בין נשים לגברים בכניסה למקדש, והכינוי \"שער הנשים\" אינו מובן. לפי יוספוס נשים רשאיות להיכנס רק לעזרת נשים (מלח', ה 198), ובכלל לא תיתכן כניסת נשים לעזרת ישראל. אנו דנו בשאלה זו לעיל (פ\"א מ\"ד). אם כן לפי יוספוס מקור הכינוי אינו ברור, וגם לפי חכמים נשים רשאיות להיכנס בכל השערים, ולמה נקבע שער מיוחד להן? להערכתנו סביר ששער הנשים היה ליד לשכת הפרוכת, והוא נקרא כך משום שדרכו נכנסו העובדות ללשכת הפרוכת. העובדים באריגת הפרוכות היו דווקא נשים (לעיל מ\"א, וראו פירושנו לשקלים פ\"א מ\"ה). אם אכן בשער זה נכנסו האורגות מובן מקור השם, ובכך גם קבענו שלשכת הפרוכת שכנה ליד שער הנשים ושדרך השער הזה נכנסו האורגות אל התחום המקודש.",
"שער השיר – השיר הוא השיר שהלוויים שרים. כפי שראינו לעיל יש שתי דעות בדבר מקומם של הלוויים, על המעלות שבין עזרת ישראל (לפני שער ניקנור) או על גבולה הדרומי של עזרת כוהנים. כך או כך, השער צריך להיות באזור עזרת ישראל בערך.",
"ולמה נקרא שמו שער יכניה שבו יצא יכניה בגלותו – ההסבר קשה, הרי לבית ראשון היה מבנה פיזי שונה, וכיצד ניתן לקשר בין השער הקדום לשער המאוחר? שאלה אחרת היא למה נקרא המלך \"יכניה\", כשמו בספר ירמיהו ובדברי הימים, ולא \"יהויכין\" כצורת שמו בספר מלכים ב (כד ו ועוד). איננו יודעים מהיכן יצא יהויכין לגלות. מבחינה ספרותית כל ההסברים לשמות הם תוספת משפט הפוגע ברצף המשנה, לפיכך סביר שהם מאוחרים לגוף המשנה. ההסברים מקשרים חלק מהשערים לתנ\"ך, אף על פי שמדובר במבנה שהארכיטקטורה שלו מאוחרת.",
"שבמזרח שער ניקנור – במקומו של שער זה עסקנו לעיל פ\"א מ\"ד, ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו – לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי החביתין (לעיל פ\"א מ\"ד), ושנים במערב – בעדי נוסח מאוחרים נוסף \"לא היה להם שם\". זו פרשנות למשנה, והיא איננה הכרחית. כלומר המשנה אינה מעניקה שמות לשערים, אך ייתכן שהיה להם שם והמשנה אינה שוללת את הדבר. מערב הוא מאחורי בית הכפורת, ולשם כנראה מיעטו מאוד להיכנס. אין כל תפקיד לפתח אפשרי מאחורי בית הכפורת, הרי ממנו נכנסים לקודש הקודשים. אלא שבמערב המקדש היו שתי לשכות, האחת נקראת \"אחורי בית הכפֹרת\" (להלן פ\"ה מ\"א) והשנייה כנראה מקבילה לה. מקדשים רבים במזרח בנויים בציר מערב-מזרח; בחלק המזרחי אולם גדול שבמזרחו פסל הפונה למזרח, מאחוריו אולם צר, מנותק מהאולם המזרחי, ובו עבדו לאל אחר (איור 93). למעשה בית המקדש שלנו בנוי באותה צורה: אולם אורך בציר מזרח-מערב ואולם אחורי צר (שרוחבו 11 אמה בלבד). אלא שבמקדש ירושלים הקודש במערב, ואין כמובן פסל. כל עבודות ה' נעשו כשגבו של הכוהן לציבור ופניו למזרח (במקדשים פגאניים אחורי הכוהן למערב ופניו לשמש ולקהל). האולם האחורי במקדש ירושלים לא שימש לכלום, אולי היה זה מחסן מקודש, אבל לא מרכז פולחני. במבוא הצענו שאולם זה נבנה אולי כדי להדגיש ש\"אצלנו\" הרחבה הנוספת, מצד מערב – צד הקודש – היא ריקה וקדושתה נחותה.",
"כאמור, 13 השתחוויות נקבעו לזכר שלוש עשרה הפרצות שנסתמו, וביררנו זאת במקבילה במסכת שקלים פ\"ו מ\"ג. טענו שם שמספר ההשתחוויות נקבע משום ששלושה עשר הוא מספר סמלי נאות, ואולי הוא נקבע לפי מספר השערים של העזרה (שרובן ניכרו גם מחוץ לחיל)."
]
],
[
[
"",
"המשנה ממשיכה בתיאור המכלול ממזרח למערב. לאחר עזרת כוהנים מגיע תורו של המזבח. את הפס לרוחב המקדש באזור זה אנו מכנים \"עזרת המזבח\"; שם זה איננו במקורות ונקבע לצורכי נוחות בלבד.",
"המזבח היה שלשים ושתים ועל שלשים ושתים – בבסיסו היה רחב כגודל זה, עלה אמה וכנס אמה זה הייסוד – אמה ראשונה הייתה מעין בסיס, נמצא שלשים על שלשים – שטח המזבח הגבוה מעל אמה.",
"עלה אמה – ב-מפ, מנ, מל ועוד \"עלה חמש וכנס אמה\". קשה לבטל נוסח זה המופיע כמעט בכל כתבי היד הטובים, ונעסוק בו להלן.",
"וכנס אמה זה הסובב – מעין מדרגה שאפשרה להקיף את המזבח ולעלות לנקודה מסוימת בו, מבלי לדרוך יותר מדי על המזבח עצמו.",
"נמצא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה – אמות שנותרו לשימוש, מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה – ארבע קרנות, כל אחת אמה על אמה, בארבע פינות, נימצא עשרים ושש על עשרים ושש – השטח שנותר לשימוש הוא 26x26 אמה. מספר זה איננו מדויק. אמנם שתי אמות ניתנו לקרנות, אך רק בפינות, וביתר המזבח ניתן היה להלך או להניח עצים בשטח של 28x28 אמה.",
"מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה – האמה החיצונית שימשה להליכה ולא הניחו בה עצים, נימצא עשרים וארבע על עשרים וארבע מקום המערכה – המערכה היא מערכת העצים (משנה, פסחים פ\"ג מ\"ח; תמיד פ\"א מ\"ד).",
"אמר רבי יוסה מתחילתה – המזבח הקדום שנבנה בראשית ימי בית שני, לא היה אלא עשרים ושמונה – ברוב עדי הנוסח נוסף \"על שמונה ועשרים\", כונס ועולה כמידה זו עד שנימצא מקום המערכה עשרים על עשרים וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ארבע אמות מן הצפון – כך ברוב עדי הנוסח, בדפוס וילנא: \"בדרום\", וארבע אמות מן המערב כמין גמה – וכך נוצר המזבח של 32x32 אמה, שנאמר והאריאל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רחב רב[ו]ע ",
"(יחזקאל מג יח) יכול שאינו אלא שתים עשרה – ברוב עדי הנוסח נוסף \"על שתים עשרה\", כשהוא אומר אל ארבעת רבעיו מלמד שמין האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח – כלומר המזבח הקדמון היה 24x24 אמה. הראיה מיחזקאל וכל דברי רבי יוסי הם תוספת דרשנית; הרי הנבואה של יחזקאל אינה מתארת (לפחות לפי חז\"ל) מקדש אמִתי או היסטורי, וההסתמכות על הפסוק היא דרשה ספרותית בלבד. בבבלי יש דרשה מפולפלת יותר המבססת את כל מידות המזבח על פסוק מיחזקאל (עירובין ד ע\"א).",
"וחוט שלסיקרה – חוט אדום, חוגרו באמצע – אלו דברי עורך המשנה ואינם המשך דברי רבי יוסי, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים – יש דמים שיש לתת על יסוד המזבח, ולשם כך היה היסוד בולט, ויש דמים שיש להזות אותם על ראש המזבח, לפיכך צריך לסמן את הקו המפריד בין היסוד לראש. התקן זה מפליא. במקדש המפואר היה צורך באלתור כזה? אם ההפרדה נחוצה, האם אי אפשר היה לסמן זאת בעזרת קו על הסיד שבו סיידו את המזבח, או להתקין קו בולט וקבוע אחר? גם הצורך בהפרדה נראה מופרז. הרי מזים את הדם כלפי מטה וכלפי מעלה, ובמזבח גבוה כזה אין צורך בקו גבול מדויק בין ה\"למעלה\" וה\"למטה\". בתוספתא זבחים מובאת המשנה בנוסח שונה במקצת וממנה משתמע שחוט הסיקרא נועד למקומות שבהם אין יסוד: \"היסוד היה מקיף פני כל המזבח מן הצפון למערב אמה על אמה, טפח כלפי מזרח. אבל בדרום אמה אחת, ובמזרח אמה אחת, ובקרן דרומית מזרחית דרומה ומזרחה לא היה לה יסוד, אלא חוט של סיקרא היה באמצע המזבח, ממנו ולמטה חמש אמות, ממנו ולמעלה חמש אמות. שכל הניתנין למטן כשירין מחוט הסיקרא למטן וכל הניתנין למעלה כשרין מחוט הסיקרא ולמעלה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורין בעולת העוף, אבל בחטאת בהמה לא היו נותנין אלא על קרן היסוד. היה מנוקב בו כמין שני חוטמין דקין שבהן היו דמים יורדין ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לזבל ומועלין בהן\" (פ\"ו הי\"א, 488).",
"והיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב – היסוד בלט רק בצדדים הצפוני והמערבי, ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת – בצד דרום ובמזרח אורכו היה אמה אחת, ולפי התוספתא רק טפח אחד (לעיל איור 36). אפשר גם לפרש שהיה \"אוכל\", כלומר שהיה בנוי, אבל לא בלט מתחום 28 האמה אלא באותו שטח היסוד \"אכל\" מתחום 28 האמה. כלומר המזבח היה בפועל 30x30 אמה והיסוד הקיף אותו, כך שהמזבח שמעליו היה 29x29 אמה. בצד דרום ומזרח נבנה היסוד על חשבון המזבח העילי. משפט זה מתקן את המשפט בראשית המשנה, שהייסוד היה 32x32 אמה, או חולק עליו. אנו משתמשים בפרשנות זו כדי לפרש את המשפט \"כל העזרה 187 אמה\" (לעיל פ\"ב מ\"ו). מתוספתא זבחים (שם) משמע שבצלעות הדרומית והמזרחית לא היה יסוד כלל, ולכן ציין חוט הסיקרא את הגבול בין \"למטה\" ל\"למעלה\".",
"גובה המזבח לא נמסר, וזה חלל ספרותי שאין לו במשנה כיסוי. ברם לפי נוסחאות כתבי היד הטובים שהבאנו לעיל, \"עלה חמש וכנס אמה\", היסוד הוא אמה, ולמעלה ממנו עוד חמש אמות הסובב. לא נאמר במפורש שהסובב הוא באמצע המזבח, אך ניתן להבין כך. מהמשנה ניתן להסיק שהסובב מצוי ליד חוט הסיקרא המצוי מעט מעל הסובב, ואם חוט הסיקרא \"באמצע\" הרי שגם הסובב הוא בערך באמצע, אם כן המזבח כולו גבוה פי שניים. לפי נוסחה זו \"אמצע\" איננו אמצע מתמטי מדויק, אלא רחוק מהקצוות. בנוסחת הבבלי למשנה מפורש הדבר: \"עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב, עלה שלש זהו מקום הקרנות\" (סוכה מה ע\"א). ברם קשה לקבל שזה נוסח המשנה, שכן ההסבר \"עלה שלוש\" איננו בכתבי היד. זו אפוא ברייתא המפרשת את המשנה כך שהמזבח גבוה עשר אמות.",
"יוספוס אומר שהמזבח היה 50x50 אמה וגובהו 15 אמה. המידות שונות מאלו שבמשנה, הן גדולות יותר, ברם בדרך כלל יוספוס נוקט במידות כלליות יותר מאשר המשנה (כפולות של עשר), ללא פירוט מדויק. ייתכן גם שהאמה שלו איננה זהה לזו של המשנה וקטנה ממנה בשליש (אמה של ארבע אצבעות ולא של שש אצבעות), ופערים כאלה הם אפשריים. על כל פנים, הפרופורציות של המזבח אצל יוספוס זהות לאלו של המשנה. כפי שראינו בניתוח המונח 500x500 אמה, הקִרבה בין יוספוס למשנה איננה מבטיחה שהנתון רֵאלי. ההיקף של הר הבית במשנה וביוספוס דומה, ובשני המקורות הוא ספרותי. מכל מקום, גם יוספוס מציין שהמזבח גבוה מאוד.",
"בספרות הפרשנית לדורותיה, וכבר בתלמודים, נקבע שגובה המזבח 10 אמות (ירו', עירובין פ\"ז ה\"ב, כז ע\"ב; בבלי, זבחים סג ע\"א), והכבש למזבח היה 32 אמה (להלן מ\"ג). התלמודים מציינים שהכבש תלול פחות מהמקובל (שיפוע של 30% בערך).",
"בעל מלאכת המשכן חושף אולי את מקורו של המספר עשר אמות – גובה המזבח המקראי (אף על פי שמקדש שלמה היה קטן בהרבה ממקדש בית שני). קביעה זו המופיעה בתלמודים ובברייתת מלאכת המשכן היא עירוב של פרשנות מקראית וסיכום משנתנו יחדיו (פרק יא). בעל מלאכת המשכן מוסיף: \"מה משכן עשר אמות, אף מזבח עשר אמות. חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. מחוט הסיקרא ולמטה חמש אמות, אמה יסוד, ושלש אמות ברקים. ואמה סובב, ושם היו נותנין דמים הניתנים למטה. ומחוט הסיקרא ולמעלה חמש אמות, אמה קרנות ושלש אמות ברקים, ואמה כולי עורב, ושם היו נותנין דמים הניתנין למעלה. דמים הניתנין מחוט הסיקרא ולמטן שנתנם מחוט (מחוט) הסיקרא ולמעלן פסולין, והניתנין מחוט הסיקרא ולמעלן שנתנן מחוט הסיקרא ולמטן פסולין. מזבח שעשה משה במדבר גובהו עשר אמות, ושעשה שלמה גובהו עשר אמות, ושעשו בני הגולה גבהו עשר אמות, ולעתיד לבא [גבהו] עשר אמות. מזבח החיצון היה נתון באמצע עזרה כבש לדרומו, כיור למערבו, בית המטבחיים לצפונו, וכל ישראל במזרחו, שנאמר 'ויקרבו כל העדה' וגו' (ויקרא ט ה). שלשה שמות נקרא המזבח, מזבח העלה מזבח הנחשת מזבח הח[י]צון\" (פרק יא). השטח החלק בגובה המזבח נקרא \"ברקים\", ובראש המזבח \"כלה עורב\" או \"כולֶה עורב\" (להלן פ\"ד מ\"ו), הוא המתקן לגירוש עורבים שהיה על הגג, ואיננו עניין למזבח אלא לגג המקדש. גם תיאור המזבח ב\"אמצע העולם\" מופרז. דווקא מצד מזרח השתרע המדבר הבלתי מיושב, וכל ישראל שכנו מצפון, מדרום וממערב למזבח. כל התיאור משלב נימה של רֵאליה בתיאור מדרשי. אם כן יש מקום לחשוד במספר של עשר אמות, ואולי להפך, גובה המזבח בתורה נלמד מהמסורת של חכמים שמזבח העולה בימי בית שני היה גבוה בגובה זה.",
"כפי ששנינו במשנה היה למזבח סובב, ולפי חלק מהנוסחאות הוא היה בגובה חמש אמות. על הסובב הילך הכוהן. כך מתוארת הזיית הדם על הקרנות: \"ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות. כיצד, עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית\" (משנה, זבחים פ\"ה מ\"ג). אם הסובב מצוי באמה השישית הרי שבמקום הקרנות הוא חמש או ארבע אמות מעליו, שכן הקרן גבוהה אמה, ולא ברור האם עשר אמות כוללות את הקרן או לא. כך או כך, הכוהן אינו מגיע לראש הקרנות, ואפילו כדי להזות על צדיהן הוא צריך להזות כלפי מעלה, גבוה יותר ממנו (אדם רגיל מגיע עד שלוש אמות וגובה ידו עוד חצי אמה מעל הראש).",
"התוספתא מתארת במפורש הזיית דם (התזת דם) על הקרן: \"חטאת הציבור והיחיד כיצד סדר מתן דמים שלהם? היה עולה בכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית. טובל אצבעו המיומנת שבימין, נותן גדולה מכן וגדולה מכן, חוטף ויורד כנגד חודה של קרן, עד שדם באצבעו כלה. נתן על הקרן מכן ומכן, כשר\" (תוס', זבחים פ\"ו ה\"י, עמ' 488). אם התיז על דופן הקרן כשר, אך לא כך הנוהג לכתחילה. מהתוספתא יוצא, אפוא, שהיא מתארת מזבח נמוך יותר, או שהתיאור איננו רֵאלי. מזבח נמוך מצטייר גם ממשנת סוכה המספרת על הקפת המזבח בערבות, והערבות \"ראשיהן כפופין על גבי המזבח\" (פ\"ד מ\"ה). כבר הבבלי מקשה על כך וטוען שהמזבח גבוה, והיכן יש ערבות כה גבוהות, ובעיקר כיצד ייתכן שהן כפופות על המזבח, אם הסובב מצוי. אנו בפירושנו לסוכה הסברנו לתומנו שאלו היו ענפי ערבות (עצים ארוכים), אך דומה ששאלת הבבלי רֵאלית, והמשנה רואה לפניה מזבח נמוך יותר. ",
"עיון במשנה מצביע על כך שלאחר הסובב אין ציון של המשך גובה המזבח. הבבלי מתקן שהיו שם שלוש אמות נוספות, ובעל ברייתת מלאכת המשכן קורא להן \"ברקים\". אך לפי המשנה הסובב הוא סמוך לפני המזבח, אולי אמה או שתיים נמוך מפני המזבח. כך גם אפשר לעלות מהסובב לפני המזבח. אם הסובב נמוך 5-4 אמות מפני המזבח לא יוכל כוהן לעלות מהסובב למזבח. אמנם לא מצינו פרט עבודה המחייב עלייה מהסובב למזבח, ברם אם הסובב שימש אכן להליכה מהירה מסביב למזבח, ואם המזבח היה עשר אמות, הרי שההליכה על הסובב לא אפשרה עלייה למזבח. יתר על כן, אחרי הנחת עצי המערכה והדלקת האש צריך היה לזרוק קרבנות על נקודות שונות במערכה, להוסיף עצים, לחתות בהם וכו'; אמנם לכאורה הייתה על המזבח אמה להילוך רגלי כוהנים, ברם כשהאש דולקת בעוז אי אפשר להלך צמוד לאש, והשטח שנותר ריק עדיין לא אִפשר לכוהנים ללכת בצד המדורה הגדולה. הדרך היחידה להגיע לכל פינות המזבח היא באמצעות הסובב, ובתנאי שהפרש הגבהים בין הסובב לפני המזבח לא יעלה על שלוש אמות, ורצוי פחות מזה. התיאור של ברייתת מלאכת המשכן (פי\"א) והבבלי (סוכה מה ע\"א) מתאר פער גבהים של שלוש אמות. זאת בתנאי שהמזבח גבוה רק תשע אמות ועוד אמה הקרנות, אבל גם הפרש גבהים זה בלתי מספיק, וגם ההנחה שגובה עשר אמות אינו כולל את הקרנות קשה.",
"יתר על כן, בעבודות מספר נדרשה עלייה של הכוהן מהסובב אל המזבח. את עולת העוף מקריבים על ראש המזבח, והמשנה מתארת: \"עולת העוף כיצד נעשית? עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל...\" (זבחים פ\"ו מ\"ה, ומקבילות). אם כן, מהסובב עלה הכוהן לראש המזבח. אם המרחק ביניהם ארבע אמות ויותר – דבר זה בלתי אפשרי. גם מדרגה של 3-2 אמות מהווה מכשול. אם אכן כל המסורות נכונות מבחינה רֵאלית, צריך היה הסובב להיגמר בגרם מדרגות שיאפשר עלייה אל מפלס המזבח, בכמה נקודות (חוץ מהכבש), ולפחות גרם מדרגות אחד בקרן הדרומית-מזרחית, אחרת נדרש מהכוהן הסובב לקפוץ 5-4 אמות (3-2.5 מ'), והדבר בלתי אפשרי.",
"לכאורה יש מקום לטעון שעשר אמות אינן גובה רֵאלי אלא גובה ספרותי. גם הלוויים גובהם עשר אמות (בבלי, שבת צב ע\"א), וגובהו של משה עשר אמות (ספרי זוטא, בהעלותך ג, עמ' 275). כל זאת כנגד המשכן שהיה עשר אמות, וגובה המזבח נלמד ממנו כאמור בספרי זוטא, בבבלי ובברייתא דמלאכת המשכן. אדרבה, חלק מהמקורות המשווים את הלוויים ואת משה לעשר אמות אומרים שהם כגובה המשכן, ואינם מזכירים את המזבח. ברם יוספוס אומר שגובה המזבח 15 אמה; גם אם יוספוס לא דייק הרי שהמזבח הרשים אותו כגבוה מאוד. נותר לנו אפוא לפרש שהתיאור של מיקום הסובב איננו היסטורי, או שהסובב היה מדורג, או שהמשנה מתארת מזבח נמוך יותר, והמסורות על גובה עשר אמות מייצגות מזבח אחר, מאוחר יותר, שבו גם הסובב היה במקום אחר. ",
"על הכבש שהיה למזבח אנו שומעים גם מדברי יוספוס (קד', ד 201), ולמעשה הדבר כתוב בתורה: \"ולא תעלה במעלֹת על מזבחי\" (שמות כ כג). אלא שהפסוק בתורה מתייחס למזבח אדמה, וזיהויו עם מזבח בית שני בעייתי. עם זאת, גם יוספוס מקשר את הכבש לפסוק בתורה.",
"הצבענו על סדרת קשיים המקשים על קבלת המשנה כתיאור רֵאלי של המזבח. לכך יש להוסיף שמקומו של חוט הסיקרא בעייתי. אם הסובב מצוי הרי שחוט הסיקרא מיותר, הרי כבר הסובב מציין את מקום החצי. למעשה החוט והסובב הם שני אלמנטים שהאחד מייתר את האחר. "
],
[
"ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבין כמין שני חטמין חטמין דקין – צינורות ניקוז, שהדמין ניתנין על יסוד מערבי [ו]על יסוד דרומי ויורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון – מסורת זו חוזרת בתוספתא זבחים (פ\"ו הי\"א, עמ' 488). שני צינורות ניקוז דומים נועדו לניסוך המים והיין בסוכות (סוכה פ\"ד מ\"ט). כן נזכרים צינורות ניקוז ליין בלבד (תמיד פ\"ז מ\"ג). בפירושנו שם התחבטנו האם שלוש מערכות צינורות אלו הן אותן מערכות, או שהיו צינורות דם לחוד וצינורות היין והמים לחוד."
],
[
"למטה בריצפה – ברצפת הקרקע ליד פינת המזבח, באתה הקרן ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה שלשייש – מכסה אותה, וטבעת היתה קבועה בה – כדי להרים את מכסה השיש, שבו יורדין לשית – מערכת הביוב של המקדש, ומנקין אותו – לכאן השליכו שיירי דם ושיירי בשר, ואלו הצטברו וחייבו ניקוי.",
"הסגנון \"מקום היה שם\" הוא ממאפייני משניות זיכרון המקדש. ",
"\"מקום היה\" במשניות הזיכרון",
"במשנתנו המשפט \"ומקום היה שם...\" הוא בבירור נטע זר, והמשנה ניתנת לקריאה בלעדיו: \"למטה בריצפה באתה הקרן, בו יורדין לשית...\". נמצאנו למדים שמשניות הזיכרון נערכו בשלב מאוחר להיווצרן, ונעשה מאמץ לאחד את הסגנון. איננו יודעים ממתי שלב האיחוד, האם הוא תנאי, או שהוא פרי עריכה בתר תנאית.",
" ושלשלת שהמפתחות ",
" היו תלויות בה",
"מערכת הביוב ששינעה את שיירי הדם והאשפה מהמקדש מתוארת בסדרת מקורות: \"הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים, ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי, אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן\" (משנה, יומא פ\"ה מ\"ו), וכן: \"הדם בתחלה אין מועלים בו, יצא לנחל קדרון מועלים בו. הנסכים בתחלה מועלים בהן, יצאו לשיתין אין מועלים בהם\" (משנה, מעילה פ\"ג מ\"ג). אם כן, לשיתים מגיעים הדם וכן הנסכים, כלומר יין ומים ושמן. במשנת תמורה מנויה רשימה של הנקברים, והם קרבנות שנפסלו: \"ואלו הן הנקברים, קדשים שהפילו יקברו, הפילה שליא תקבר, שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה\" (תמורה פ\"ז מ\"ד).",
"התוספתא מסבירה מהי הקבורה: \"כיצד קוברין חטאת העוף? היו נותנין אותה על גבי אמת המים והיה מתגלגלת ויורדת לנחל קדרון. רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר חלון היתה שם למערבו של כבש אמה על אמה, רבוכה היתה נקראת, ששם נותנין חטאת העוף תעבר צורתה ותצא לבית השרפה\" (תמורה פ\"ד הט\"ז, עמ' ٥٥٦). המדובר בחטאת העוף, וקשה להניח שכך היו קוברים גם פרה שמתה. על כל פנים, אין מדובר בקבורה מפוארת אלא בהסדר הטמנה פשוט. את חטאת העוף, לפי תנא קמא, מניחים פשוט באמת הביוב של בית המקדש ומניחים לה להתגלגל בביוב ולהיסחף בו. להערכתנו, שאותה הצגנו בפירושנו למשנה שם, התוספתא איננה מפרשת את המשנה. כפשוטה הנחה על האמה היא זריקה לאשפה. אלא שהתוספתא נרתעה מהסבר זה שיש בו זילות הקרבן ולכן פירשה את המשנה בדרך הפירוש היוצר, והגדירה את זריקתה לאשפה אחרת מהכוונה המקורית. ",
"במשנת כריתות שנינו: \"חטאת העוף הבאה על ספק, אם משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר\" (פ\"ו מ\"ה). בספרא (צו, פרשה ט ה\"ה, לז ע\"ב) חוזרת המחלוקת תיקבר-תישרף, וכנראה אלו שתי הדרכים העיקריות בהלכה המאוחרת של חכמים. כנגד זה התיאורים הקדומים מלמדים על יחס שונה, מזלזל יותר, והם נראים כרֵאליים. בתוספתא שציטטנו יש מחלוקת על קבורת חטאת העוף. רבי ישמעאל ברבי יוחנן סבור למעשה שחטאת העוף נשרפת. מי שאומר שנזרקת לשיתים חולק על מי שאומר \"רבובה\" הייתה שם. משנתנו אינה אומרת במפורש מה נזרק לשיתים, והיא אפוא כאחת השיטות בתוספתא.",
"וכבש היה לדרומו של מזבח שלשים ושתים – אורכו, על רוחב שש עשרה – הכבש לא השתרע על מלוא רוחב המזבח אלא על חצי ממנו, ורבובה היתה במערבו ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף – רבובה/רבוכה משמעה נלושה בשמן, אבל בהקשר שלנו משמעה שונה. כנראה זו גומחה עמוקה בקיר המזבח, או בצדו של הכבש, מן הסתם עם אפשרות סגירה, שבה ניתן היה לרכז אשפה לזמן מה, עד לריקון המתקן."
],
[
"אחד אבני הכבש אחד אבני המזבח מבקעת בית כרם – את בקעת בית הכרם יש לחפש מעל המקדש, כך שניתן יהיה לגלגל ממנה אבנים. ואכן חוקרי המקרא מזהים את בקעת בית הכרם כאתר הקדום של רמת רחל. בקעת בית הכרם היא אזור שכונת תלפיות, או אפילו אפשר לזהותה עם אזור הרכס, מול מלון מוריה, שבשוליו נמצאה מחצבה קדומה מסוף ימי בית שני. [ו]חופרין למטה מן הבתולה – הבבלי מסביר מהי בתולת הקרקע: \"תנו רבנן: איזוהי בתולת קרקע – כל שמעלה רשושין ואין עפרה תיחוח. נמצא בה חרס, בידוע שנעבדה. צונמא הרי זו בתולת קרקע\" (נדה ח ע\"ב). אם כן, מדובר בשטח שלא עובד כי הוא סלעי.",
"ומביאין משם אבנים שלימות שלא הונף עליהן ברזל – אבנים שלמות כאלה הן נדירות. באזורים הרריים ניתן למצוא אבנים שלא נעקרו בברזל, אך לא בכמויות גדולות, והן על פני השטח. אבנים קטנות על פני השטח כמובן תדירות הרבה יותר. הדרישה במשנה היא לסלק את כל העפר, ואז מגיעים אל סלע האם. בסלע האם כמעט אי אפשר למצוא אבנים מנותקות, שהרי הסלע הוא אחיד. הדרישות במשנה נראות אפוא סותרות זו את זו, ולכן תאורטיות ובלתי מעשיות. מכל מקום, לפי המשנה כל מחצבות הענק סביבות ירושלים שבהן נחצבו גושי סלע אדירים נועדו לחומות ולבניין ההיכל, אבל למזבח ליקטו אבני שדה מסלע האם. לכן גם סיידו (טייחו) את המזבח, כדי שמבחוץ ייראה נאה, שהברזל פוסל – את אבני המזבח, בנגיעה – ככתוב בתורה \"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה\" (שמות כ כב). כן מתואר המקדש הראשון: \"והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו\" (מלכים א ו ז). אלא שבספר מלכים מדובר באבנים טבעיות בכל המקדש, ולא רק במזבח. יש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין ההגדרה של אבני בתולה לבין אבנים שלמות. בהרי ירושלים מתחת לאדמה המעובדת מצוי סלע; מי שרוצה לנתק ממנו אבן חייב להשתמש באחת משיטות החציבה. כנגד זה אבני השדה מצויות, אך אינן בחזקת \"בתולה\" ואינן גדולות מספיק. התקווה למציאת אבנים שלא הונף עליהן ברזל היא בלתי מציאותית. לפנינו אפוא שוב יסוד תאורטי-אוטופיסטי ולא מציאות רֵאלית. הוא הדין בשמיר הנזכר להלן, שבוודאי לא שימש במציאות של בית שני.",
"ובפיגמה בכל דבר – אם חפץ כלשהו, גם שאיננו ברזל, פגם במזבח, הרי המזבח נפסל.",
"ניפגמה אחת מהן היא פסולה וכולם כשירות – יש להוציא אבן זאת ממקומה.",
"מלבנים – מנקים במים רותחים, ואולי גם מסיידים בלבן, אותו פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג – למועד העלייה לרגל, שהמזבח ייראה מהודר לחג, וההיכל פעם אחת בפסח – את כל הבניין. אנו עדים כיום למבנים ישנים המכוסים בפיח, ערפיח, או סתם צבע שחור, וכתוצאה מכך הם משחירים ונראים דהויים וישנים. המזבח צוחצח והיה כחדש. צחצוח וניקוי פעם בשנה הם אחזקה ברמה גבוהה ביותר.",
"רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה – בסמרטוט רטוב, מפני הדמין – מפני הדם והלכלוך שנצבר על האבנים.",
"לא היו שדין אותו בכפיס שלברזל שמא יגע ויפסול – את המזבח בנגיעה. כאמור לעיל החמירו חכמים וקבעו שלא רק עיבוד בברזל פוסל את האבנים, אלא גם נגיעה. קשה לדעת האם זו מסורת על נוהגי המקדש, או פרי מחשבתם של חכמים כיצד ראוי לנהוג. מכל מקום, המסורות השונות מצטרפות לתחומים נוספים שבהם הזיכרון ההיסטורי לא שימר תמונה אחידה. כולם יודעים שהמזבח היה נקי ומהודר, אבל נחלקו בשאלה כיצד בוצע הדבר (או כיצד יהיה צורך לבצעו בעתיד).",
"שהברזל נברא לקצר ימיו שלאדם והמזבח להאריך ימיו שלאדם אינו [בא] בדין שינוף – שיונף, המקצר על המאריך – זה הסבר רעיוני לפסוק המפורש בתורה.",
"לכאורה לפנינו הלכה הנובעת ישירות מהפסוק, ברם כפירוש לתורה היא מעוררת קשיים. המדובר במזבח אדמה ולא במזבח במשכן. המדרש אף מגדיר שמדובר במזבח נחושת מלא אדמה, והרי זה איננו המזבח במשכן או במקדש (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו יא, עמ' 242). אבל בהמשך המדרש שם מופיעות דרשות המסבות פסוק זה למזבח העולה שבמקדש. רבי ישמעאל מגדיר את המזבח שעליו מדובר כ\"רשות\", אבל גם כחובה. רבי ישמעאל, או עורך המדרש, מגדיר זאת שהרשות היא רשות לשנות, לבנות מלבנים ולא מאבנים, ורואה בכך היתר סוחף לשנות מכלי המקדש. על שינוי כלי המקדש השני עמדנו לעיל.",
"הדרשה במשנה היא דרשתו של רבי שמעון בן אלעזר, ולרבן יוחנן בן זכאי מיוחסת דרשה אחרת: \"רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כז ו), אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות, ולא שומעות, ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב\"ה 'לא תניף עליהם ברזל', המטיל שלום בין איש לאיש בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה כמה שלא תבואהו פורענות\" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו יא, עמ' 342). שתי הדרשות מדגישות שמזבח וברזל נועדים לייעודים נפרדים. דרשות אלו מופיעות גם במקבילות (שמחות פ\"ח הט\"ז, עמ' 167; תנחומא, יתרו יז). לכאורה הפסוק מספר מלכים מרחיב את האיסור להשתמש בברזל על כל ההיכל, אבל התנאים פירשו אותו אחרת. רבי יהודה טוען שהאבן נחתכה בעזרת השמיר הפלאי: \"רבי נחמיה אומר מגוררות במגרה היו מבחוץ, שנאמר 'כל אלה אבנים יקרות במדת גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ', מה תלמוד לומר 'מבית ומחוץ', בבית לא היו נשמעין אלא מתקנין אותן מבחוץ ומכניסין אותן לפנים. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו\" (תוס', סוטה פט\"ו ה\"א). אם כן, לדעת רבי נחמיה מקדש שלמה נבנה מאבנים מסותתות אלא שהסיתות נעשה מחוץ למקדש. איננו יודעים האם בכך פירש (דרש) את הפסוק ממלכים בלבד, או שמא החיל את פרשנותו גם על אבני המזבח. רבי יהודה מסכים עמו אלא שסבור שהסיתות נעשה בדרך אחרת, אבל האבנים היו אבני גזית מסותתות.",
"אשר לשמיר. לדעתנו אין לזהות אותו עם חומר קיים (יהלום), זו אגדה והרוצה להאמין יאמין. אבל מכל מקום לא שמענו על השמיר כחומר מציאותי בימי בית שני. ",
"אם כן, את הפסוקים ניתן לפרש בדרכים שונות כך שלא יחולו על מזבח המקדש. הדרשה במכילתא דרבי ישמעאל מתירה לשנות את חומרי המזבח וחומרי כלים אחרים. כל המקורות הללו מעוררים ספק האם התיאור שבמשנה אכן משקף את המזבח במקדש בית ראשון, ואפשר שלפחות בחלק מהתקופות נבנה המזבח מאבנים מסותתות. אם אכן היה גבוה 10 אמות הרי שספק רב אם ניתן להקים מבנה כזה מאבנים בלתי מסותתות.",
"עוד מן הראוי להעיר שדרכו של עולם שהאבנים סותתו באזור המחצבה. עדות לכך יש בתשלילים של אבני המחצבה שבהם ניכר שהאבנים שהוצאו היו כבר מסותתות. יתר על כן, באזור המחצבות נמצאו שרידי עמודים, אבנים מסותתות וכן ערמות של שבבי אבן שהוסרו בתהליך הסיתות. אם כן, הסיתות נעשה באמת מחוץ למקדש. אשר לאבני החומה, נשמרה עדות מעניינת של אבנים שסותתו סופית רק באתר הבנייה. כך, למשל, נמצאה אבן באתרה, משובצת בחומת המתחם המערבית, שסיתותה טרם הושלם. סיתות במקום הבנייה פתר בעיה לוגיסטית שרבות התחבטו בה החוקרים. אבני החומה הגיעו לעתים למשקל עשרות טונות. לכאורה אי אפשר היה להניח את האבנים בדיוק אבן על אבן. אם האבנים הוחזקו בחבלים הרי שהחבלים היו נלכדים בין האבנים ומותירים שרידים, או שלפחות היו מפריעים ומונעים את האפשרות להניח אבן על אבן. אחת השיטות בעולם הקדום הייתה להותיר באבן זיזים (בדופני האבנים) שאליהם נקשרו החבלים. בשלב שני סותתו האבנים והוחלקו למשעי בתחום הבנייה, לאחר שהונחו זו על זו באופן גס.",
"במקרה זה של המקדש אנו שומעים על טכניקה זו במפורש: \"אמר רבי אלעזר ברבי צדוק ראשי כלונסאות היו בהר הבית, שעליהן אומנין יושבין ושפין את האבנים. ולא חשו להם חכמים משום טומאה\" (תוס', כלים בבא בתרא פ\"ב ה\"ב, עמ' 591). אם כן, האבנים הונחו על הנדבך לפני הסיתות הסופי ואז הושען עליהן כלונס (מוט עץ רחב) ובראשו ישב הסתת וסיתת את האבן. הכלונס לא נחשב למושב קבוע ולא קיבל טומאה; אף על פי שזה היה הנוהג במקדש, הוא לא נחשב לנוהג קבוע במדינה כולה."
],
[
"וטבעות היו לצפונו שלמזבח ששה סדרים של ארבע ארבע ויש אומרים ארבעה של שש שש שעליהן שוחטין את הקדשים – הטבעות תוארו לעיל אגב משנת תמיד פ\"ג מ\"ה. בתמיד פ\"ד מ\"א ראינו כי זו רק מסורת אחת, והייתה דעה שהטבעות (או חלק מהן) היו על המזבח ממש, פרושות לכל אורכו. מי שסבור כן מותיר לעצי המערכה רק שטח קטן ביותר שמידותיו לא נמסרו, שכן ברוב השטח היו טבעות, כלומר הוא שימש לשחיטה. לפי ההלכות הנמסרות לנו במסכת זבחים פ\"ה ופ\"ו זקוקים היו לטבעות גם מצפון למזבח וגם על המזבח (בצפון ובדרום), שכן שני המקומות שימשו לשחיטה. אנו רשאים לשער שבתקופה קדומה הייתה השחיטה רק במקום אחד, והמילה \"צפון\" שבתורה הובנה כצפון המזבח, או מצפון למזבח (וראשון עיקר). אך העדויות עמומות. ",
"בית המטבחיים היה לצפונו שלמזבח ועליו שמונה עמודין ננסין ורביעית שלארז על גביהין ואונקליות שלברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרין היו בכל אחד ואחד שבהן תולין ומפשיטין ושולחנות שלשייש שבין העמודין – משנה זו חוזרת במשנת תמיד (פ\"ג מ\"ה), ופירשנוה שם. בפירושנו הצגנו גם את המקבילות המתארות את הטבעות ואת השימוש בהן. בתחום זה ניתן להרחיב מעט. המספר של 24 טבעות דווקא איננו מוסבר. התוספתא מקשרת זאת לעשרים וארבע משמרות כהונה: \"עשרים וארבע טבעות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה\" (תוס', סוכה פ\"ד הכ\"ו). לכאורה אין זו אלא דרשה; הרי בטבעות השתמשו כל השנה, ואין למשמרת טבעת מסוימת. נחזור לכך להלן.",
"כפי שהראינו בפירושנו לתמיד המשנה שלנו מתארת את העזרה של המזבח מדרום לצפון, אך לא במדויק. היא מתחילה במזבח החשוב, אחר כך בכבש המצוי מדרום לו, אך הוא משני למזבח, ומסיימת בבית המטבחיים. מהמקבילות מתברר שלאורך הכתלים היו חלונות וגם ווים: \"כיצד תולין ומפשיטין? אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין\" (משנה, פסחים פ\"ה מ\"ט). החלונות היו גם לאורך הכתלים, ובהם תקועים ווים (אונקליות). החלון הוא למעשה גומחה בקיר, בלשוננו \"ארון קיר\", פתוח או סגור. בתוספתא סוכה נאמר: \"עשרים וארבע חלונות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות לויה\" (פ\"ד הכ\"ז). אם כן החלונות שימשו גם את הלוויים, מן הסתם להנחת כלי נגינה, שהרי אין להם צורך בחלונות נוספים. אמנם בפ\"ב מ\"ו נאמר שכלי הנגינה הונחו בלשכות הנפתחות מעזרת נשים לעזרת ישראל, ברם ניתן להבין שעד לפני בניית עזרת נשים שימשו החלונות באזור זה להנחת הכלים. זאת ועוד, בפירושנו לאותה משנה ראינו שתי דעות באשר למקום שירת הלוויים. מי שסבור שהלוויים ניצבו על המעלות שמתחת לשער ניקנור יעדיף, מן הסתם, את המסורת שכלי הנגינה היו בלשכות הסמוכות למעלות אלו. מי שסבור שהלוויים ניצבו על הדוכן שבין עזרת כוהנים לעזרת ישראל יסבור, מן הסתם, שהכלים אוחסנו קרוב לדוכן זה, בחלונות שבכתלים של עזרת כוהנים ועזרת המזבח. ",
"מבחינה חברתית-דתית המסורת על שירת הלוויים במעלות שער ניקנור משמעה שהלוויים נדחו מן הקודש, ומקומם בשרשרת הקדושה והכבוד הוא הרבה מתחת לכוהנים, כמעט עם הציבור הפשוט. מי שסבור שהם עמדו על הדוכן והכלים היו בכותלי עזרת כוהנים מציב את הלוויים בקבוצה אחת עם הכוהנים כמשרתי האל והקודש. אנו יודעים שבסוף ימי בית שני היה מאבק על מקומם של הלוויים במקדש, על זכותם לבגדים ועל כבודם. מסתבר, אפוא, ששתי המסורות שלפנינו הן חלק מאותו מאבק.",
"לאור דברינו הרי שהחלונות עשויים היו לאחסן גם את בגדי הלוויים, אם היו להם בגדי שרד. ",
"מכל מקום, מסורת נוספת קושרת את הטבעות למשמרות הכהונה, וגם את החלונות לכוהנים: \"בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה. מפני מרים בת בלגה שנשתמדה, הלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יון. וכשנכנסו גוים להיכל באתה וטפחה על גגו של מזבח, אמרה לו לוקס לוקס אתה החרבת ממונן של ישראל, ולא עמדת להם בעת צרתם. ויש אומרים מפני עיכוב משמרות, נכנס ישבאב ושימש תחתיה. לפיכך בלגה נראית יוצא לעולם, וישבאב נראית נכנסת לעולם. כל השכנים הרעים לא קבלו שכר חוץ מישבאב שהי שכינה של בלגה וקבל שכר\" (תוס', סוכה פ\"ד הכ\"ח). אם כן, לכל משמרת היו טבעות מיוחדות וחלונות. הטבעת שימשה לשחיטת התמיד בשבוע של אותה משמרת, והחלון להנחת סכינים (להלן) או בגדים. משמרת בלגה התנהגה שלא כיאות ונענשה, ויש שתי מסורות מה הייתה ההתנהגות הפגומה. בירושלמי מובא פרט נוסף: \"1. רבי בא בשם רב יהודה, טבעות עשו להן רחבות מלמעלן וצרות מלמטן. 2. וחלונה [של משמרת בלגה בלבד] סתומה שלא העמידו אותה על סכיניהן, כהיא דתנינן תמן הוא היה נקרא בית החילפות ששם היו גונזין את הסכינין\" (סוכה פ\"ה ה\"ח, נה ע\"ד). שתי מסורות הן; אחת כיצד נראית הטבעת: היא עשויה כמשפך שאליו משחילים את ראש הבהמה ומונעים את תזוזתה. טבעות כאלה חייבות להיות מונחות בגובה, וההסבר מתאים לטבעות שמצפון למזבח ולא לטבעות הקבועות בגג המזבח (לעיל). המסורת השנייה מסבירה שבחלונות היו סכינים, אך מקשרת את הסכינים הישנות ל\"בית החילפות\", ששם גנזון. אם כן בחלונות היו סכינים ששימשו לשחיטה, ולכל משמרת ציוד העבודה שלה, והיה מקום גניזה של הסכינים הפגומות (לכל המשמרות יחדיו).",
"אם כן, היו חלונות ללוויים שאיננו יודעים היכן שכנו ובהם הניחו את כלי הנגינה, והיו חלונות לכוהנים שהיו מול בית המטבחיים, והם הנזכרים גם במשנת תמיד פ\"ה מ\"ג. ",
"בית החילפות מופיע במשנה להלן (מ\"ז), והוא מצוי בשטח האולם העודף על ההיכל. רוחב האולם היה 130 אמה (להלן) ורוחב ההיכל 100 אמה, כך נוצר משני הצדדים עודף של 15 אמות. השטח שמצפון ומדרום להיכל יצר, אפוא, חצר נוספת שעליה איננו יודעים הרבה, ואין לה התייחסות ישירה במקורות. האם היה זה שטח פתוח ללא קיר סוגר? או שמא סגרו את השטח בקיר שהוא המשך קיר העזרה, ונוצרה חצר סגורה? לחצר צפונית (ודרומית) זו אין שם. אנו נכנה את הצפונית \"עזרת החלפות\", משום שבצדה המערבי (הקרוב לעזרת המזבח) נבנה בית החלפות, כדברי המשנה להלן: \"האולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום והוא היה נקרא בית החלפות ששם גונזין את הסכינים\" (פ\"ד מ\"ז). המשנה להלן משלימה משפט זה ומגדירה את בית החלפות (חליפות) כשטח האולם העודף על ההיכל: אורך האולם 70 אמה, ואורך ההיכל 40 אמה, והאולם עודף עליו 15 אמה לכאן ולכאן, \"והוא היה נקרא בית החלפות\" (איור 94). לפי המשנה להלן בית החלפות הם שני החדרים מצפון ומדרום, ולא נאמר להיכן הם פתוחים.",
"בספרא נאמר: \"1. אי זהו צפון מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה הצפוני ואף כנגד המזבח, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, 2. רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה צפוני, 3. רבי מוסיף מכנגדן מקום דריסת רגלי ישראל ואף מכנגד מקום דריסת רגלי הכהנים ואף כותל העזרה הצפוני, 3-2. אבל מכנגד בית החלפות ולפנים הכל מודים שהוא פסול\" (ספרא, ויקרא דיבורא דנדבה, פרק ז ה\"ב, ח ע\"א, וכעינו בבלי, יומא לו ע\"א). המדרש מנסה להגדיר היכן מותר לשחוט, זאת לפי ההנחה שהשחיטה היא מצפון למזבח, ושלוש דעות כאן. אנו מציגים אותן בהתבסס על ההשלמה מתוספתא זבחים:",
"שחיטה בצפון המזבח",
"1. רבי יוסי בר יהודה (במדרש ובתוספתא) – כנגד המזבח, אך לא כנגד בית החילפות, כלומר מותר לשחוט מהמזבח צפונה, לכל רוחב המזבח, ועד קיר העזרה. ",
"2. רבי אלעזר ברבי שמעון מגדיל את שטח השחיטה כלפי צפון עד ההיכל ממש (הוא מוסיף את העזרה שבין האולם ולמזבח).",
"3. רבי מוסיף תחום מזרחי יותר, לא רק כנגד המזבח וצפונה, אלא גם בעזרת ישראל ועזרת כוהנים, מזרחית למזבח. ",
"4. מותר לשחוט בכל הצלע הצפונית של העזרות (כולל \"בין האולם ולמזבח\" וכולל בשטח שבין בית החלפות והקיר הצפוני, ואולי גם מצפון להיכל). ",
"וצריך עיון.",
"\"הכל מודים\" שהעזרה הצפונית מול בית החילפות פסולה לשחיטה, אולם \"הכל\" אינו כולל את רבי יוסי ברבי יהודה (בספרא) שהתיר לשחוט שם.",
"בתוספתא נוסף תיאור של בית החלפות: \"שני פסיפסין (פשפשין בבבלי) היו בבית החלפות, פתוחין למערב, גבוהין מן הארץ שמונה אמות\". בבית החלפות (כלומר בעזרה ",
" תוס', זבחים פ\"ז ה\"א, עמ' 489",
"שמצפון לבית החלפות) היו שני חלונות, כלומר כוכים, ולכל כוך פתח גבוה מהקרקע, והם פתוחים למערב. כלומר החלונות היו בקיר החיצוני של האולם, מצד מערב, והסכינים הישנות היו מונחות שם כך שהן אינן באולם, ואינן על הרצפה, שכן הסכינים היו ספק טמאות ולא רצו שתטמאנה לא את האולם ולא את קרקע העזרה. מבחינה הלכתית אין אמנם אפשרות שסכין שהיא כלי תטמא שלא בנגיעה, אבל להחמרות טומאה לא צריך להיות גבול הגיוני [הלכתי]. מעבר כך, לא נאמר שהסיבה להלכה או לתיאור היא הלכתית, אלא שכך היה.",
"בירושלמי חוזרות שלוש הדעות בשינוי שמות. אנו ממספרים אותן לפי המדרש: \"1. אי זהו צפונו שלמזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים, מקירו שלמזבח צפוני ועד כותל העזרה צפוני עד כנגד כל המזבח ישנן כשלשים ושתים אמה, דברי רבי. 4. רבי אלעזר בירבי שמעון אומר מכנגד בית החילפות עד כנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה המזרחי. 3. רבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה, מקירו שלמזבח הצפוני ועד כותל העזרה המזרחי\" (ירו', יומא פ\"ג ה\"ז, מ ע\"ד). נוסח זה עדיף.",
"המחלוקת בנושא מפתיעה, ומעמידה בספק את זיכרונות המקדש. נראה שכרגיל שחטו מול המזבח בלבד, ובשעת לחץ (הקרבת קרבן פסח) הגדילו את שטח השחיטה, ואולי גם פלשו אליו אנשים שלא ברצון חכמים, או שלא ברצון הנהגת המזבח. חכמים שימרו את הנוהג למעשה ברוב הימים, אך התחבטו בהגדרה ההלכתית של השטח המותר. ",
"המסורת שציטטנו בשם התוספתא ומקבילתה בבבלי מופיעה בצורה אחרת בתלמוד הבבלי: \"דאמר רמי בר רב יהודה אמר רב: לול קטן היה אחורי בית הכפורת גבוה שמונה אמות, כדי להכשיר את העזרה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים...\" (זבחים נה ע\"ב). הקשר בין המסורות ברור, אך אין זו אותה מסורת אלא מסורת אחרת על \"לול\", כלומר מדרגות לולייניות שהיו מאחורי קודש הקודשים, כנראה כדי להוות דרך להיכנס לתחום העלייה שמעל קודש הקודשים. אם זו מסורת נפרדת אזי אפשר שהיא זיכרון רֵאלי, ברם בדברי אמוראים כמעט אין זיכרונות רֵאליים מהמקדש. לפיכך נראה לנו לראות בה נוסח חילופי לתוספתא זבחים, ואנו מעדיפים לקבל את נוסח התוספתא התנאי כפי שצוטט לעיל.",
"הצבענו על בעיות מספר בתכנון השטח שבין המזבח לקיר הצפוני ובחלוקתו, ועל מסורות שונות לגבי שחיטה בשעת דחק. כל הבעיות הללו מתגמדות מול הבעיה העולה מהמשנה בתמיד פ\"ד מ\"א שממנה משמע שהשחיטה לא נעשתה למרגלות המזבח מצפון (בעזרה) אלא על המזבח עצמו, וסיכמנוה במבוא למסכת."
],
[
"בשלב זה המשנה עוברת לתיאור השטח שכינויו \"בין האולם ולמזבח\"; מפליא שלא היה לו כינוי עצמאי וכל הגדרתו היא כמה שמצוי בין שטחים אחרים. המינוח נקבע בעקבות הפסוק המקראי \"בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים\" (יואל ב ז). שטח זה הוא תחום מעבר בין קודש ברמה נמוכה לבין קדושת ההיכל שהיא הקדושה השנייה בחשיבותה (לאחר קודש הקודשים).",
"הכיור היה בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי הדרום – לא ממש בציר האמצע של המקדש, בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה – רוחבו 22 אמה. נמצא שהמזבח ניצב בין שתי עזרות (חצרות) שכל אחת מהן רוחבה 22 אמה ואורכה 135 אמה, ושתים עשרה מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה – כך בעדי הנוסח הטובים, וכולם גרסו אפוא חצי אמה, אבל בדפוסים מאוחרים: \"אמה\". לעיל נקבע שמידת כל המעלות במקדש הייתה חצי אמה גובה וחצי אמה שלח (פ\"ב מ\"ג). כתבי היד הפחות טובים תיקנו את המשנה לפי ההמשך המזכיר את הרוחב של אמה. אבל לדעתנו בהמשך המינוח \"אמה\" הוא מקוצר, וכוונתו לחצי אמה, ומשנתנו אינה סותרת את המשנה לעיל. מפלס שתי העזרות היה שונה, והשטח בין האולם ולמזבח היה גבוה יותר ב-6 אמות. הגבהים השונים התבקשו מפני השטח.",
"אמה אמה רובד שלוש – אחרי שתי אמות היה רובד, כלומר מדרגה רחבה יותר שרוחבה שלוש אמות, אמה אמה ורובד שלוש– עוד שתי מעלות של אמה (חצי אמה) ואחריה עוד רובד. עד כאן שש מעלות ורוחב 10 אמות, וכן שלוש המעלות הבאות, העליונה אמה אמה ורובד ארבע – שתי מעלות ורובד רחב עוד יותר, רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש – המחלוקת היא על רוחב הרובד האחרון. נמצא שרוחב המדרגות 22-21 אמה. אם רוחב (שלח) המדרגה אמה, אזי למעשה תפסו המעלות את כל הרוחב שבין האולם ולמזבח, כך שעזרה זו לא יכולה הייתה להיות מקום לעבודה נוספת. מבחינה טכנית אי אפשר שקיר המזבח (מצד מערב) ייגע במעלות. לא ייתכן שבמקדש המפואר ביותר המעברים דחוקים וצרים, הרי יש לבצע שם עבודות חגיגיות ביותר. על כורחך רוחב המעלה הוא חצי אמה, ואזי כל הנתונים הולמים. ",
"נוסיף עוד שמזיכרון קשה לשחזר את כל הפרטים בנאמנות, כולל הפרשי הגובה והרוחב, והתאמת הפרטים משדרת אמינות רבה.",
"מדרגה שרוחבה חצי אמה היא מדרגה \"בלתי ידידותית\" למשתמש. היא איננה דרך המלך אלא מדרגה בלתי נוחה. נעשה בה שימוש בחיל שלא נועד להליכה. בכל המקומות היא משדרת הפרדה של הקודש מהחול, ואולי אף ניכור בין השניים. המתבונן בחוץ אינו מוזמן להיכנס, הכניסה היא רק למורשים ואינה פתוחה לקהל. אנו מדברים על התחושות שמעניק המסר הארכיטקטוני; האבחנות ההלכתיות עצמן ברורות, וכידוע יש מעלות בקדושה, כמו שקבעה משנת כלים פרק א.",
"במסכת שקלים שנינו: \"שלשה עשר שלחנות היו במקדש. שמנה של שיש בבית המטבחים, שעליהן מדיחין את הקרבים. ושנים במערב הכבש, אחד של שיש ואחד של כסף, על של שיש היו נותנים את האברים. על של כסף כלי שרת, ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין, ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד\" (פ\"ו מ\"ד). שולחנות אלו אינן נזכרים במשנת מידות. הם צריכים להיות ממערב לכבש, קרוב לקיר הדרומי, כלומר קרוב לתחילת הכבש.",
"שאלת מיקומו המדויק של המזבח תחזור ותידון להלן בפ\"ה מ\"ב. "
],
[
"המשנה ממשיכה בתיאור המקדש ממזרח למערב, ומתחילה באולם. האולם הוא מרחב כניסה למלוא רוחב ההיכל.",
"פיתחו שלאולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה – כאמור לעיל (פ\"ב מ\"ט) פתח האולם רחב וגבוה מהמקובל. פתח במידות כאלו (24-20 מ' רוחב ו- 12-10 מ' גובה) הנו ענקי בכל תקופה שהיא. יוספוס נוקב במידות 70 אמה (גובה) ועשרים וחמש אמה רוחב השער (מלח', ה 206).",
"וחמש מלתריות – קורות עץ, שלמילה היו – בעדי נוסח משניים \"של מילת\". מילת הוא אלון התולע (Quercus boissiery). התוספתא (שביעית פ\"ז הי\"א) רואה בו סימן להרים גבוהים. זה אחד העצים הבודדים הגדלים בארץ. גזעו ישר וגבוה מספיק, כך שפרטים בודדים עשויים להגיע לגובה הנדרש במשנתנו.",
"על גבי – על גביו, כל הפתח כמשקוף אופקי, התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה – המשקל של הקיר והגג מתחלקים על שני צדי הקורה. אורך הקורה הראשונה 22 אמה, [ו]שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה – אורכה 24 אמה, כך שהמשקל מתחלק בין כל הקורות ונשען על אבנים שונות משני צדי הפתחים.",
"נמצאת העליונה שלשים אמה – הקורה העליונה אורכה 30 אמה, ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת – האבנים נועדו להוסיף יציבות, שכן העץ הוא רך וגדל מעט עם הזמן ועם החום, ונדבך האבנים יציב יותר.",
"בנייה בשיטה זו יש בה הרבה הידור, וחכמה ארכיטקטונית. לבית רגיל די במשקוף כזה ובהרכבו ה\"מתוחכם\", ברם שום בנייה בעץ איננה חזקה מספיק כדי להחזיק את הקיר של האולם. גובה האולם, לפי יוספוס, היה שבעים אמה, כך ששום קורות עץ אינן מסוגלות להחזיק משקל כזה של קיר. אפשר שהמשקוף היה מבוסס על קשת אבנים \"רגילה\" שהחזיקה את עיקר המשקל. ברם גם קשת כזאת גובהה צריך להיות קרוב ל-20 אמה, וזו קשת גבוהה ורחבה ביותר. האפשרות השנייה היא שהיה עמוד או עמודים באמצע. אפשרות אחרת היא שהמשנה כאן משמרת קטע מהתיאור הקדום של מקדש קטן בהרבה.",
"גם אם העצים הם רק זיכרון עבר, עדיין אנו מתקשים להבין כיצד נבנה פתח רחב כזה. מכאן עלינו לפנות לממצא הארכאולוגי. כאמור, המשנה קבעה שכל השערים היו שווים (לעיל פ\"ב מ\"ג) ורוחבם עשר אמות (פתח רחב אך בסדר גודל \"סטנדרטי\"), חוץ משער האולם.",
"שער ברקלי ושלושת שערי חולדה היו ברוחב 4.6 מ', כולל מזוזת הפתח (לעיל פ\"א מ\"ג), ממצא שפחות או יותר הולם את המשנה. כל המשקופים מקומרים. על מטבעות התקופה מצוירים שערים מספר. מן הסתם המאיירים של המטבעות ציירו את שער הכניסה למקדש, או את שער האולם או את שער ההיכל. בכל הציורים מופיעים ארבעה עמודים, נתון שאין לו זכר במשנה (איור 95). בחלק מהם ניכרת קשת מעל השער, ובחלקם רק משקוף ישר (איור 96). בחלק מהם משקוף מקומר וגם משקוף ישר. ייתכן שכל האיורים הם סכמטיים, אבל מסתבר שהם מציירים שערים שונים. יש להניח שכמעט כל משקוף מקומר כלל גם משקוף ישר שנועד להוות מסגרת לדלת (דלתות). מכל מקום, המידע הארכאולוגי בלתי ניתן לניצול משום שאיננו יודעים אילו שערים התכוון האמן לתאר. "
],
[
"וכלונסות שלארז היו קבועין מכותלו שלהיכל לכותלו שלאולם – לכל רוחב האולם ממזרח למערב, כדי שלא יבעט – למנוע התכופפות של הקיר. גם זו שיטה ייחודית לחיזוק הקיר כדי שלא יקרוס פנימה. ברם כלונסאות של ארז, יהא רוחבם אשר יהא, אינם מסוגלים למנוע קריסת קיר המחזיק את כל גובה ההיכל (100 אמה – 60-50 מ') העשוי מאבני ענק וגג מסיבי מאבן. שתי שאלות עולות כאן:",
"1. אי ההתאמה בין משקלו האדיר של המבנה לבין מתקני העץ שהם אדירים לבניין רגיל אך בלתי מספקים לחלוטין לבניין כה גדל ממדים. ",
"2. כיצד קורָה המבנה הגדול, הן של האולם והן של ההיכל. ",
"הכלונסאות יכולים היו לשאת גג מעץ או אולי אפילו גג רעפים, וייתכן שהתנא כבר לא העריך את עיקר תפקידם. הם נועדו להחזקת הגג, אבל הגג לא נשען על הנדבך הגבוה בקיר אלא על גומחה, מעט מתחת לנדבך העליון, וזאת כדי שהכלונסאות יפיקו רווח נוסף (קטן משמעות) של תוספת יציבות לבניין (\"שלא יבעט\"), אך תפקידם העיקרי של הכלונסאות היה לשאת את גג האולם. את השאלה הראשונה ניתן לפתור בהנחה שהמשנה מתארת גג קדום של בניין קטן יותר, אולי עם עמודים. אך השאלה השנייה קשה יותר, בין אם נקבל את נתוני הגודל של המשנה ובין אם נעדיף את אלו של יוספוס. שני המקורות מתארים אולם גדול למדי, ושניהם אינם מתארים את החומרים שמהם עשוי הגג.",
"ושרשרות שלזהב היו קבועות בתיקרת האולם שבהן פירחי כהונה עולין ורואין את העטרות שבחלונות – לפי המשנה היו בחלק העליון של קירות האולם חלונות, כלומר חורים לאוורור ולאור, ועליהם \"עטרות\", שנאמר והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון לפני ה' – בחלק מעדי הנוסח \"בהיכל ה' \", ככתוב בתנ\"ך (זכריה ו יד). בנבואת זכריה מדובר על זרי זהב שאותם מעניק הנביא למנהיגי גולי יהודה ומבשרם שייבנה המקדש ואז תוצבנה העטרות בהיכל ה' לזיכרון לגלות. קשה לדעת האם באמת היו עטרות כאלה בבית שני. המקדש בראשית בית שני היה קטן, ומקדש הורדוס לאחר כל השיפוצים הוגדל. אין מניעה להניח שאכן העטרות הועברו להיכל וצעירי הכוהנים היו משתעשעים בטיפוס על השרשראות. ברם גם ייתכן שלפנינו עוד אחד מהתיאורים המדרשיים המבוססים על פסוקי התנ\"ך ולא על מציאות ימי בית שני. אם אכן היו שם העטרות קשה להבין לשם מה ניתלו במקום גבוה, באולם חשוך, ולמעשה לא היה אפשרי להראותן לעם, וגם סתם כוהנים לא נהנו ממראיהן. כל הנוהג נראה משונה, ואינו הולם את אווירת המקדש. לפיכך אנו מציעים לשקול זיהויו של קטע זה כתוספת מדרשית לתיאור הרֵאלי.",
"וגפן של זהב היתה עומדת על פיתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות – כחיקוי לגפן אמִתית המשתרגת על כלונסאות וקנים.",
"כל מי שהוא מתנדב ע[ו]לה – עלה, או גרגר או אשכול – של זהב, מביא ותולה בה – כך התהוותה במשך השנים גפן מסועפת יקרה ביותר, והזהב שימש לנוי בלבד.",
"אמר רבי אלעזר בר צדוק מעשה היה ונימנו עליה שלש מאות כהנים – שכן הייתה כה כבדה. שלוש מאות כוהנים גם נשאו את הפרוכת (שקלים פ\"ח מ\"ה), וכבר הגדירו זאת התלמודים כ\"גוזמא\", וכך גם המספר שלפנינו: \"אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל, בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח, גפן ופרוכת; תפוח – הא דאמרן (משנה, תמיד פ\"ב מ\"ב), גפן – דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת – דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן, פרוכת עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין; ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה\" (בבלי, חולין צ ע\"ב, וכעינו בירו', שקלים פ\"ח ה\"ב, נא ע\"ב). המספר אפוא מוגזם, אך הגפן עצמה היא עובדה היסטורית שגם יוספוס מתארה (מלח', ה 211)."
]
],
[
[
"פיתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורוחבו עשר אמות – כגודל כל הפתחים חוץ מפתחו של האולם (לעיל פ\"ב מ\"ג). לפי יוספוס פתח ההיכל היה חמישים וחמש אמה גובה, ושש עשרה אמה רוחב (מלח', ה 211), וארבע דלתות היו לו שתים מבפנים ושתים מבחוץ שנאמר שתים דלתות להיכל ולקודש – (יחזקאל מא כג). דלתות כפולות היו גם בשער ניקנור (לעיל תמיד פ\"ג מ\"ז), ושיטה זו הייתה מקובלת בבנייה ההלניסטית ובבנייה במזרח. בדרך כלל היה השער החיצוני מאבן (במקרה זה הדלת הייתה מצופה נחושת) והדלת הפנימית הייתה מעץ. הסיוע מספר יחזקאל הוא כאמור קישוט ספרותי בלבד.",
"החיצונות נפתחות לתוך הפתח – הדלתות החיצוניות הוצבו בחלק החיצוני של עובי הקיר (מזוזות הפתח). הן נפתחו כלפי פנים והסתירו את המזוזות מצדן הפנימי, לכסות עוביו שלכותל – כשהדלת פתוחה ורוחבה חמש אמות הרי שהיא מכסה את עוביו של הקיר, הפנימיות נפתחות לתוך הבית – גם הפנימיות נפתחות פנימה, לכסות אחר הדלתות שכל – האות ש' איננה לחיבור או להסבר אלא נטולת תפקיד דקדוקי.",
"הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות – ההיכל היה מטויח זהב, אבל הקיר שליד הדלתות לא היה מטויח. המשפט קשה להבנה. בדרך כלל דלתות פנימיות אינן נפתחות לאותו כיוון כמו דלתות חיצוניות. על הדלתות הראשונות נאמר שנפתחות לתוך הפתח ועל הפנימיות שנפתחו לתוך הבית, אם כן כל הדלתות נפתחו פנימה. קודם נפתחו הדלתות הפנימיות, ואחר כך החיצוניות, וכל הדלתות יצרו רצף אחד כך שאי אפשר היה לראות את הקיר שמאחורי הדלתות. רוחב הקיר היה שש אמות, חמש אמות כוסו על ידי הדלת החיצונית, ועוד אמה על ידי הדלתות הפנימיות. ",
"רבי יהודה אומר בתוך הפתח היו עומדות – לדלת היה ציר פנימי בחצי רוחבה, והדלת הייתה נפתחת ב-90 מעלות ומקבילה לקיר, וכמין איצרכה מיטה – בדפוס \"איצטרמיטה\", ב- פ, נ \"איצטבא\", וניכר שהוא תיקון של המילה הנדירה למילה מוכרת. ב- לאו \"איצרבה\". המילה היא יוונית, וקרויס במילונו מזהה אותה כ- στρόιφωμα שמשמעה למעשה דלת מפוארת.",
"היו ניקפלות [היו] לאחוריהן אילו שתי אמות ומחצה ואלו שני אמות ומחצה – חצי מהדלת פנימה וחצי החוצה, חצי אמה מזוזה מיכן וחצי אמה מזוזה מיכן – רוחב הדלת חמש אמות, והיא מכסה אפוא כמעט את כל המזוזה. באופן מעשי נותר פתח של חמש אמות בלבד, שגם הוא רוחב מספק לצורכי ההיכל והעבודות בו.",
"שנאמר ושתים דלתות לדלתות שתים מוסבות דלתות ושתים לדלת אחת לדלת אחת ושתי דלתות לאחרת – (יחזקאל מא כד). הפסוק מיחזקאל קשה כשלעצמו, וכפי שכבר אמרנו פעמים מספר הבאתו היא ספרותית, שכן למקדש יחזקאל הייתה צורה ארכיטקטונית שונה. מעתה אמור, או שהתיאור במשנה הוא ספרותי-מדרשי בלבד, או שהתיאור רֵאלי ורק ההישענות על הפסוקים היא ספרותית-מדרשית, וראשון עיקר. ",
"לעיל (תמיד פ\"ז מ\"א) הראינו שלפני השער הייתה פרוכת שכל המקורות מדברים בהתפעלות על יופייה (מלח', ה 213). מעתה שתי שאלות יש לשאול. הראשונה עניינית, לשם מה עושים גם דלתות זהב וגם פרוכת, הרי אם הפרוכת פרוסה הדלתות מוסתרות, וכאשר הדלתות פתוחות הפרוכת רכוסה הצדה ואינה נראית. השאלה השנייה היא למה משנתנו אינה מזכירה את הפרוכת. אשר לשאלה הראשונה – אפשר שיש כאן ביטוי לקדושה מופלגת (כמו ארון הקודש האשכנזי בן ימינו). המשנה איננה מזכירה את הפרוכת משום שכל המשנה היא לקט לא מלא של משנת המקדש הקדומה שאת דבר קיומה שיערנו במבוא.",
"מכל מקום הפתח סגור היה בפרוכת, ועליה אנו שומעים ממסכת שקלים: \"פרוכת עביה טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה. ומשמונים ושתי רבוא נעשית, ושתים עושין בכל שנה ושנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה\" (פ\"ח מ\"ה).",
"כל חוט שתי נשזר מעשרים וארבעה חוטים. בירושלמי מובאות דעות אחרות על עובי חוט השתי, ٣٦ או ٤٨ חוטים, ומתוארת הטכניקה של השזירה: \"אחד כפול לשנים, קליעה לשלשה, שזור לששה\" (שקלים פ\"ח ה\"ד, נא ע\"ב). כלומר את החוט הבסיסי קיפלו לשניים, קלעו שלושה חוטים כאלה יחדיו ונוצר חבל דק שזור המורכב משישה חוטים. בשתי השתמשו כל פעם בארבעה חוטים עבים, ונוצר מעין אגד חבלים המורכב מעשרים וארבעה חוטים. \"קלע\" ו\"שזר\" הם שני מונחים ביצירת חוט. קליעה היא יצירת מעין צמה מן החוטים, וניתן לעשותה בעוביים שונים על ידי ריבוי החוטים או צפיפות עבודת הקליעה. שזירה היא כריכה הדוקה של החוטים בכיוון אחד, ועובי החוט המתקבל תלוי במיומנות העבודה. אך בספרות חכמים היטשטש ההבדל בין שני המונחים. לפי ההקשר בירושלמי קליעה היא פעולת יצירת החבל, והתוצר נקרא חוט שזור. מי שסובר שהשתי היה עבה יותר מסביר שהחבל היה שזור מארבעה חוטים, או משישה, ואז היו בחבל ארבעים ושמונה חוטים. המשפט \"ומשמונים ושתי רבוא נעשית\" נשמע בלתי מובן. רוב המפרשים מסבירים שמחיר חומר הגלם היה ٨٢ ריבוא. ברם, בכתב יד אחד טוב נגרס \"ריבות\" (ברמב), ואפשטיין כבר הציע שהכוונה לשמונים ושתיים נערות (ריבה = נערה) שהיו בצוות האורגות. מקור אחר מדבר על שבע אורגות בתולות, ומציג את ההשתתפות בצוות האריגה כמעלה השמורה לבנות העילית. אם מדובר בצוות פועלות רגילות – די בשבע עובדות, ברם אם מדובר בבתולות מבנות העשירים – הרי שזה היה צוות גדול ובו עבדה כל בת רק חלק קטן מהיום. המספר שבע נראה ספרותי, והמספר שמונים ושתיים נראה מוגזם. על כך אמר רבי יצחק בר ביסנא בירושלמי בשם שמואל \"גזומא\" (נ\"א ע\"ב), כלומר גוזמה – הפרזה. ",
"אפשטיין טוען שמשפט זה הוא ברייתא שנכנסה למשנה, משום שאינו מצוי בציטוט המשנה במדרשים. חדירת ברייתות למשנה היא תופעה רווחת, ואם אכן זהו מקורו של המשפט הרי שחדר למשנה כבר בתקופה קדומה, שכן הוא מצוי בכל כתבי היד. ייתכן גם שהמדרשים מציגים ברייתא הדומה למשנה אך אינה זהה לה, שכן בשורה הבאה נראה הבדל נוסף בין הציטוט במדרשים לבין המשנה. לא כאן המקום לדיון מפורט, מכל מקום תולדות הטקסט במשנה זו קשורות לתפיסה כוללת בדבר עריכות מאוחרות של המשנה, ואפשרות של תוספות קדומות למשנתנו. גם המספר של שלוש מאות כוהנים המטבילים את הפרוכת מופרז, והתיאור \"גוזמא\" (\"גזומה\") שבירושלמי חל גם על משפט זה.",
"אפשר גם שלפנינו שתי מסורות, בראשונה הייתה פרוכת ואחר כך דלתות זהב; יוספוס מצרף את שתי המסורות, ומקורות חז\"ל השונים משקפים את שתי התקופות. אך באף אחת לא נמסר שהיו גם פרוכת וגם דלתות זהב, וצריך עיון."
],
[
"ושני פשפשין היו לו לשער הגדול – המינוח \"שער הגדול\" מאפיין בדרך כלל את שער ניקנור שהיה באמת בולט ושונה בצורתו משערים אחרים (לעיל פ\"ב מ\"ב), אך כאן מדובר בבירור בשער ההיכל.",
"אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפרש על ידי יחזקאל ויאמר ה' אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור – עד כאן הציטוט מיחזקאל (מד ב). לכאורה הציטוט אכן משכנע באמרו ששער המזרח יהיה סגור, ואפשר אפוא לראות במסורת הנהוגה במקדש המשך מסורת קדומה. דא עקא שבהמשך ספר יחזקאל אומר הנביא \"כה אמר ה' אלוקים שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא והשער לא יסגר עד הערב\" (יחזקאל מו א-ב), אם כן השער סגור כי הוא מיועד לה' צבאות, אך הכוונה שסגור רק בימי החול. הנימוק \"כי ה' אלוקי ישראל בא בו\" גם הוא איננו מספיק, שכן התפיסה הפשטנית שהמקדש הוא מעין בית פיזי לריבון העולמים לא הודגשה בספרות חז\"ל. חז\"ל ראו בה סמל בלבד, והפרשנות של ספר יחזקאל מצמצמת את הרעיון הסמלי. ספר יחזקאל לא שימש בסיס לסדרי העבודה ולמצוות המקדש בשלהי ימי הבית השני. יש בו מצוות, מוסדות וקרבנות שאינם בתורה ואינם מופיעים בספרות חז\"ל. יש להניח שעל רקע זה היו ההיסוסים האם ספר יחזקאל נמנה עם כתבי הקודש, \"שהיו דבריו סותרין דברי תורה\" (בבלי, שבת יג ע\"ב; מנחות מה ע\"א; ראו פירושנו לידים פ\"ג מ\"ה). על כן הציטוט מיחזקאל וההתאמה בינו לנוהגי המקדש \"טובה מדי\"; הנימוק איננו אפוא אלא דרשה למשנה, והנימוק ה\"אמִתי\" בלתי ברור. מבנה זה של שערים בנוי (חצוב) במערה 20 בבית שערים. למערה שער מקומר מרכזי, ושני פשפשין. השמאלי (הצפוני) משמש ככניסה לאולם המרכזי ולפתיחת השער הראשי, והימני (הדרומי) הוא סלע סגור. הדמיון בין שער ההיכל לפתח מערת הקבורה מעניין, אך ספק אם ניתן ללמוד מכך על הסיבות לנוהגי המקדש.",
"נטל את המפתח – לא ברור מי הוא הפותח את השער. סביר שהוא הממונה, או אחד מזקני בית אב. ודאי שהיה זה תפקיד בפני עצמו וזכה בכבוד רב.",
"ופתח את הפשפש – הצפוני מבחוץ, ניכנס להתא – חדר הכניסה היה בתא, כלומר היה חדר פתוח, ומהתא להיכל – עד כאן דברי תנא קמא, רבי יהודה אומר בתוך עוביו שלכותל היה מהלך עד שנימצא עומד בין שני שערים ופתח את החיצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ – בתוך הקיר היה מעבר צר שדרכו ניתן היה להגיע לרווח שבין הדלתות החיצוניות לפנימיות. דלתות אלו הוזכרו במשנה הקודמת. ",
"משנתנו שנויה גם במסכת תמיד (פ\"ג מ\"ז) המתארת את סדר פעולות הבוקר. ",
"השער הגדול",
"קל לראות ששתי המשניות משלימות זו את זו, ושתיהן מתנהרות. הפתיחה בתמיד היא קשה. נאמר שהכוהן בא לפשפש, וטרם הוסבר שיש פשפש. אבל אם נניח שלפני עורך תמיד כבר היה מקור שבו נאמר \"שני פשפשין\" וכו', הרי שהמשפט \"בא לו...\" הוא משפט חיבור בין שני הקטעים. במשנת מידות חסר הפרט על העברת הנגר, והוא נחוץ, כנגד זה בתמיד חסרים דברי רבי יהודה. וממה נפשך, אם בטקסט המקורי לא דובר על צורת הפתיחה (העביר את הנגר) הרי שגם בדברי רבי יהודה אין מקום למשפט זה, ואם רבי יהודה הסביר את צורת הפתיחה כיצד זה ייתכן שתנא קמא לא עסק בפרט זה? אבל אם שתי המשניות היו בעבר יחידה אחת – הרי הכול מובן ושלם. התיאור במשנה הקדומה, שאותה נכנה \"ברייתת המקדש\", היה שלם, וכל עורך משנה הוסיף לו או גרע ממנו. בעל משנת תמיד הוסיף את הקטע הסיפורי (\"בא לו...\"), וכדרכו השמיט מחלוקות ודעות אחרות כדי לשמור על הרצף של הסיפור, סיפור מהלך העבודה במקדש.",
"ההבדל הגדול בין שתי המשניות הוא בכך שמשנתנו מדברת במפורש על שער ההיכל, וזאת לפי סדר הדברים, ואילו משנת תמיד עוסקת לכאורה בשער ניקנור, שכן היא מתארת את תהלוכת הבוקר, ורק בדוחק ניתן להעביר את התיאור לשער ההיכל. המינוח \"שער הגדול\" מופיע רק במשניות שלנו, ובדרשות עליהן. הירושלמי המדבר על שמותיו של שער ניקנור אינו מזכיר את השם \"שער הגדול\" (עירובין פ\"ה ה\"א, כב ע\"ג). מכל מקום, שתי המשניות מזכירות את ההיכל ואת התאים שגם הם היו בהיכל (להלן במשנה הבאה). לשער הגדול היו שני פשפשין, ולשער ניקנור שתי לשכות. לשכה היא מבנה גדול יותר, ובכך היה הבדל בין שני השערים. השאלה היא האם השימוש במונחים זהה כל הזמן ואחיד.",
"לאחר שהתברר ששתי המסכתות שואבות את דבריהן ממקור קדום אחד אלא שהעורכים בחרו לצטט קטעים אחרים מתוך מגמות ספרותיות, עורך מסכת תמיד בחר בסגנון הספרותי ועורך מסכת מידות בסגנון תיאורי מפורט, יש שתי דרכים להבין את המקרה שלפנינו:",
"1. שני העורכים ייחסו את תיאור השער לשערים אחרים; בעל מסכת מידות לשער ההיכל (ואכן לכך התכוון התיאור במקורו), ועורך תמיד לשער ניקנור.",
"2. יש להידחק ולהסביר את משנת תמיד כעוסקת בשער ההיכל, וכפי שראינו בפירושנו לתמיד הדבר אפשרי, אם כי דחוק. ",
"במשנה לא נמסרו מידות הפשפשים, אבל להלן נמסרו מידות התאים ולפיהם רוחב התא הוא 5 אמות, כלומר הפשפש היה גם פתח לתא. על כל פנים, הקירות משני צדי הפתח צריכים היו להיות איתנים דיים כדי לשאת את עומס המבנה. אם כן, עלינו לתאר מבנה שרוחבו:"
],
[
"שלשים ושמנה תאים היו שם – בהיכל. התא הוא גומחה גדולה בקיר, מהרצפה ועד גובה מסוים שלא נמסר. לחלקם היו אולי דלתות.",
"חמשה עשר בדרום – בחלק מעדי הנוסח בצפון, ונוסף חמשה עשר בדרום, ושמונה במערב שבצפון ושבדרום חמשה על גבי חמשה – חמישה בקומה הראשונה, וחמישה על גביהם כקומה שנייה, וחמשה על גביהן – בקומה שלישית, סך הכול 15 תאים בכל אחד משני הצדדים, ",
"[ו]שבמערב שלשה על גבי שלשה – שתי קומות של שלושה תאים כל אחת, ושנים על גביהן – וקומה שלישית של שני תאים, סך הכול עוד שמונה תאים בצד מערב (צד קודש הקודשים), ושלשה פתחים היה לכל אחד ואחד – לכל תא, אחד לתא מן [הימין ואחד לתא מן] – נכתב בשוליים, השמאל ואחד לתא שעל גביו – כל תא מחובר לשלושת התאים שסביבו. מן הסתם היה לתא גם פתח ראשי, אולי עם דלתות. בצד מערב שכן קודש הקודשים, והייתה שם פרוכת ולא שער.",
"הפירוש הפשוט לכאורה הוא שהתאים היו ממערב לקודש הקודשים. ואכן, משנה ז להלן מונה תא ממערב לקודש הקודשים (כחלק מחישוב מאה האמה בציר מזרח-מערב). עם זאת אנו מתקשים לקבל פירוש זה, שכן יש בו זילות של קודש הקודשים. בכל מתחם המקדש המערב הוא מקום הקודש, ואנו מתקשים להניח שהיו שם תאים שתפקודם איננו למטרות עבודת ה'. פרשנות דחוקה אחרת היא שהתאים היו מעל לפרוכת. הפרוכת הייתה בגובה ארבעים אמה (תוס', שקלים פ\"ג הי\"ג), וההיכל היה בגובה 100 אמה ומחולק לשתי קומות. לפי יוספוס היה גובה הקומה הראשונה 60 אמה (מלח', ה 215), ולפי המשנה להלן (מ\"ו) ארבעים אמה. אם כן, לפי המידות של יוספוס ניתן היה לבנות תאים מעל הפרוכת ובתנאי שמעל הפרוכת יהיה קיר. ברם, לפי המשנה שלנו אין כל קיר בצד מערב של ההיכל. ואכן הברייתא מסבירה: \"בית קדשי הקדשים שעשה שלמה, היו לו כותל פתח ודלתות, שנאמר 'ויעש דלתות להיכל ולדביר'. אבל בנין האחרון לא היה לו כותל אלא שני פסין היו לו, וארכו של כל אחד ואחד אמה ומחצה, ושתי פרוכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה והיה נקרא מקום אמה טרקסין\" (ברייתא דמלאכת המשכן). המפרשים שנתנו דעתם על השאלה ציירו את התאים המערביים כמצויים ממערב לקודש הקודשים. כך גם יוצא מהמשנה להלן (פ\"ד מ\"ז). ברם הסבר זה קשה: לשם מה נבנו תאים ממערב לקודש הקודשים, האם היה להם פתח מקודש הקודשים? ובכלל, הרי המשנה מתארת את המקדש ממזרח למערב, וטרם הגיעה לקודש הקודשים! על כן כפשוטה נראית המסורת על התאים במערב כחולקת על תיאור המעבר בין ההיכל לקודש הקודשים, וגם על המשנה להלן.",
"זאת ועוד. לפי המשנה לא היו תאים בצלע המזרחית של ההיכל, הצלע שבין ההיכל לאולם, ברם בתיאור פתח האולם מדובר במפורש על תא שמשמש למעשה כפשפש: \"פתח את הפשפש נכנס לתא ומהתא להיכל\" (תמיד פ\"ג מ\"ז). קל, אפוא, לתקן את כל הבעיות אם נניח שהתאים היו בקיר המזרחי ולא במערבי, אך תיקון זה עומד בניגוד למשנה ז להלן. דומה, אפוא, שלפנינו פרק שאין לו הסבר רֵאלי, והוא טעות אדריכלית.",
"התאים יוצרים מרכיב אדריכלי מפתיע. רוחב ההיכל כולו (ברוטו) הוא 40 אמה; מתברר שרוחב השטח הפנימי קטן הרבה יותר (להלן מ\"ז), 20 אמה לערך, וכל יתר השטח מורכב למעשה משני קירות בכל אחד משלושת כותלי ההיכל. בין שני הקירות הללו מצויים התאים, ותפקידם אינו ברור. המידות המדויקות של ההיכל נטו (מבפנים) יידונו להלן (מ\"ז). ",
"ובקרן מזרחית צפונית – לתא שבפינה זו, היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין – לכל תא שלושה פתחים ואז לתא שבקצה השורה יש פתח אל התא שלידו, ואחד לתא שעל גביו – וכן פתח לתא המקביל בקומה השנייה, זאת כמו כל תא.",
"אחד למסיבה – התא שימש כמעבר ל\"מסיבה\" (גרם המדרגות שהיה מחוץ לקירות ההיכל והמשנה תדון בו להלן במשנה ה), ואחד לפשפש – הפשפשים שהוזכרו קודם הם מצדי השער של ההיכל. הסידור של פינה זו והקשר בין התא לבין הפשפש יובהרו להלן במשנה ז.",
"ואחד להיכל – כמו ששיערנו שלכל תא היה פתח להיכל, או שלכל שורת התאים היה רק פתח אחד, ועברו מתא לתא מבלי שיהיה מעבר להיכל."
],
[
"התחתונה – התא התחתון, כלומר הקומה התחתונה, חמש – גובהו חמש אמות, ומעליו: ורובד שש ושש – מעליהם שטח קיר חלק שגובהו שש אמות, האמצעיות שש – גובהן שש אמות, ורובד שבע העליונה שבע – אמות, סך כל הגובה שתפסו התאים הוא 31 אמות, שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה [כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית] – נוסף בשוליים (מלכים א ו ו). הפסוק הוא קישור ספרותי בלבד, שכן מקדש שלמה אינו זהה למקדש בית שני. המילה \"יציע\" מתורגמת בתרגום יונתן כ\"בנא על כתלי ביתא זיזא סחור סחור...\" (בנה על כותלי הבית זיז סביב סביב), כלומר שלאורך הקירות מבחוץ או מבפנים נבנתה מעין מערכת מרפסות. אי אפשר לפרש שהתא הוא יציע כזה, שהרי התאים הם חללים קטנים סמוכים ולא מרפסת ארוכה. בעל תרגום השבעים מתרגם שהיציע הוא מעבר של מלתראות, כלומר מעין מרפסת מעץ. מרפסת כזאת עשויה להיות גם בתוך הבית (משנה, בבא בתרא פ\"ד מ\"א). במדרש (פרקי דרבי אליעזר פכ\"ג) מופיע היציע כקומה שנייה הפתוחה לחדר, כלומר שהקומה השנייה משתרעת על חלק מהחדר ונשענת על עמודים, ולחדר וליציע זה גג משותף. בסגנון ההלניסטי וגם במזרח הקדום היה סגנון זה מקובל (איור 97). בדוחק ניתן לשער שבנוסף לתאים הייתה מערכת יציעים שאִפשרה להיכנס (ולהכניס חפצים) להיכל. ברם רק המשנה הבאה מדברת על מחיצה כזאת.",
"וכן התחתונה יעלה על העליונה לתיכונה – מילים אלו אינן ברוב עדי הנוסח ואין להן מובן, חלקן אינו מנוקד וכנראה כל המשפט הוא טעות קולמוס.",
"לשם מה נועדו התאים, ואיזה ציוד היה צריך לשמור בתאים אלו? ייתכן שכאן היה אוצר המקדש. המקדש היה עשיר והיו לו אוצרות כספים, מתכות זהב וכסף ושאר מצרכי מותרות, ואולי גם כלי כסף וזהב שלא נדרשו להם ביום-יום. אפשר היה להניחם גם בלשכות הרבות שהוזכרו במקורות, אבל אם רצו להגן על האוצרות בקדושת ההיכל אולי הניחו אותם בהיכל ממש. מכל מקום, המשנה איננה מסבירה לשם מה נבנו התאים. שאלה זו של השימוש בתאים, כמו גם בלשכות ממערב לכפורת, היא תעלומה. ניכר שכאן הסתירו העורכים מידע. אולי כאמור הטמינו כאן את אוצרות המקדש, והמשנה לא רצתה לדבר על תכנים אלו של חול.",
"אם היה חפץ כלשהו מונח בתא, הרי שחסם את המעבר ומנע את האפשרות לעבור לתאים האחרים. בניית התאים ממערב, מכיוון קודש הקודשים, נראית כחילול קודש. התאים מתוארים, כאמור, בספר מלכים, וממילא עולה החשד שכל התיאור הוא מקראי בלבד ושייך לרובד המדרשי של תיאור המקדש. אבל בשלב זה אי אפשר להוכיח חשד זה."
],
[
"ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית – המונח \"מסיבה\" אינו מופיע במקורות נוספים. לעיל התייחס המונח למנהרה תת-קרקעית (תמיד פ\"א מ\"א; מידות פ\"א מ\"ט), אך גם לגרם מדרגות (פ\"ה מ\"ג). במקרה זה אין מנוס מלפרש שהכוונה לגרם מדרגות. המסיבה מתוארת לפרטיה, דבר שקשה היה לעשות מבלי לראות אותה למעשה. לפי המשנה להלן (מ\"ז) מוצא המסיבה היה בקיר האולם, מחוץ לקירות ההיכל, היה זה אפוא גרם מדרגות מסביב להיכל שממנו הייתה כניסה לגגות התאים. לא ברור לשם מה נועדה המסיבה, שכן איננו יודעים לשם מה נבנו התאים. מן הראוי להעיר שבספר מלכים מתואר יציע מסביב לבית (מלכים א ו ה); ה\"יציע\" שבספר יחזקאל הוא התאים, ואפשר שבמקביל, היציע שבספר מלכים הוא המסיבה שבמשנה.",
"לקרן צפונית מערבית – לאורך כל הקיר הצפוני. כנראה הייתה זו מעין מרפסת חיצונית (\"יציע\" בלשון חכמים, כאמור במשנה הקודמת), שבה היו עולים לגגות התאים היה עולה במסיבה ופניו למערב – הולך מהפינה הצפונית-מזרחית על צלע צפון.",
"הילך פני כל הצפון עד שהוא מגיע למערב – לפינה הצפונית-מערבית, הגיע למערב הפך פניו לדרום – יש להניח שירד מהמסיבה והלך על הרצפה, שכן בצלע המערבית לא היה קיר. דנו בכך במשנה הקודמת. מי שהציע שהתאים בצד מערב היו ממערב לקודש הקודשים צריך יהא לדבוק בפירושו ולהסיק שההולך היה מהלך בסביב לקודש הקודשים עצמו.",
"הילך פני כל המערב – על הרצפה, עד שהוא מגיע לדרום – לפינה הדרומית-מערבית, הגיע לדרום הפך פניו למזרח היה מהלך בדרום – כך הלך עד שהגיע לפינה הדרומית-מערבית. המסיבה המשיכה כנראה לאורך הקיר הדרומי שכן היו שם תאים גבוהים, ואם לא הייתה מסיבה צריך היה לעלות לתאים בסולמות, עד שהוא מגיע לפיתחה שלעלייה שפתחה שלעליה פתוח לדרום – קומה שנייה שהייתה בהיכל. נראה שבמקום זה היה פתח בעלייה. נמצאנו למדים שהמסיבה התרוממה עד לגובה קרקעית העלייה, כלומר לגובה 60 אמה. אם נניח שהצלע הדרומית הייתה מאוזנת הרי שהמסיבה התרוממה לגובה 60 אמה במהלך 78 האמה (בערך) שבין האולם לקצה המערבי של ההיכל (מבחוץ), כלומר עלייה של 75% בערך, וזו עלייה תלולה מאוד, ובפיתחה שלעלייה היו שתי כלונסות שלארז שבהן היו עולין לגגה שלעלייה – ליד הפתח של הקומה השנייה היה סולם עץ שבעזרתו ניתן לעלות לגג הקומה השנייה. פעם נוספת אנו נתקלים באי התאמה מבנית פנימית בתכנון המקדש. בצד הקיר המפואר המצופה זהב, התקרה המצופה זהב והעטרות המפוארות, העלייה לקומה השנייה היא בסולם עץ פשוט.",
"וראשן פספסין מבדיל בעלייה בין קודש לבין קודש הקדשים – העלייה הייתה מרוצפת בפסיפס שבמרכזו פס המבדיל בין הקודש לקודש הקודשים, או שהייתה מרוצפת בלוחות אבן (כרגיל בתקופה) ובין הלוחות פס של פסיפס להבדיל בין קודש לחול. שיטה זו של סימון הבדלי קדושה חוזרת במקדש (תמיד פ\"א מ\"א; מידות פ\"א מ\"א). בדיוננו בתמיד פ\"ז מ\"א ראינו שהיה תנא שסבר שפרוכת שנייה הייתה פרוסה בעלייה במעבר בין השטח שמעל הקודש לשטח שמעל קודש הקודשים (תוס', שקלים פ\"ג הי\"ד).",
"ובלולים – לול הוא מדרגות לולייניות, היו פתוחים בעלייה – שמעל קודש הקודשים, לבין קודש הקדשים שבהן משלשין – ברוב עדי הנוסח \"משלשלין\", את האומנים בתיבות – כנראה לא היה זה גרם מדרגות אלא רק פתח ברצפת העלייה, כדי שלא יזונו את עיניהן מבית קודש הקדשים – בבואם לתקן או לנקות את המבנה הקדוש לא יסתכלו בקודש הקודשים, לכן הורידום בתיבה סגורה. לכאורה המשנה היא דבר של תימה. היא מניחה שאומנים, שהם אולי גם ישראלים, היו מנקים, מסיידים ומתקנים את קודש הקודשים, אבל אסור היה להם להציץ בקודש. כמובן שלשם העבודה נדרשו להתבונן, כך שנאלצו גם לצאת מהתיבה. אם כן הם היו צופים בקודש מבפנים. קודש הקודשים של בית שני היה למעשה ריק (בבית ראשון היו בו ארון וכרובים, ולפי מסורת התנ\"ך עוד חפצי זיכרון). בבית שני לא היה מכל אלה כלום. המבנה היה ריק באופן פיזי, חשוך לחלוטין שכן הפתח מכוסה בפרוכת עבה ואין בו חלונות. אבל הייתה שם \"יראה\" ו\"אימת קודש\", והתיבה היא מחווה סמלית לסמל את הצורך שלא להתבונן. בפועל מישהו צריך היה להיכנס ולהתבונן בקודש הקודשים, לזהות רצפה ששקעה, או טיח זהב שצריך לתקנו. במבנה העומד עשרות רבות של שנים נדרשות פעולות כאלה אחת לכמה שנים. הכוהן הגדול ביום כיפור לא יכול היה לעשות זאת שכן הוא הביא קטורת שעשנה הפריע לצפייה נאותה. הוא גם עסוק בעבודת קודש, ולא זה הזמן לבדיקה שגרתית של תקינות האחזקה.",
"נמצאנו למדים שצריך היה להיכנס לקודש הקודשים מדי פעם, והמשנה מתארת בצמצום את אווירת הטיפול בקודש הקודשים.",
"ניתן לשער שאומן כזה שצריך היה לתקן את רצפת קודש הקודשים טבל והתקדש, וכל מלוויו שצריכים היו לשלשלו מלמעלה טבלו. כל הכניסה לוותה ביראת קודש עמוקה, והתרגשות שיש בה שילוב של אימה ותקווה: אימת הקודש כמו לכוהן הגדול ביום הכיפורים, ותקווה לברכה מהקודש. אומן כזה חזר לביתו והיה לו מה לספר לבני משפחתו על החוויה המיוחדת שנפלה בחלקו. על כל פנים, בעלי מלאכה הנכנסים לקודש הקודשים נזכרים בעוד מקורות בספרות חז\"ל (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ ט, עמ' 149, ומקבילות).",
"לכאורה לא מובן, אם העלייה הייתה קומה שנייה או יציע, כיצד השתלשלו מהחבלים והתבוננו בעטרות? התשובה לכך טמונה בדברי יוספוס ובתיאור הגובה של האולם. ההיכל היה בנוי משתי קומות, והאולם מקומה אחת. גובה האולם היה יותר מהקומה הראשונה, אבל פחות מגובה ההיכל כולו, כך שלאולם היו חלונות כלפי חוץ ותקרה עצמאית. "
],
[
"מפתח ההיכל המשנה עוברת לתיאור ההיכל עצמו. ",
"ההיכל – ההיכל מתחלק לקודש ולקודש הקודשים שבצדו המערבי. ההיכל במשנה זו הוא ההיכל כולו, כולל קודש הקודשים, מאה על מאה על רום מאה – עשוי כדוגמת קובייה משוכללת ומקורה, בניגוד ליתר חלקי המקדש שלא היו מקורים.",
"האוטם שש אמות – בסיס סגור שגובהו שש אמות. \"האוטם\" הוא מונח טכני שהפך גם למונח הלכתי בתחום טהרות. במקרא \"אטום\" הוא סגור, כדברי הפסוק \"ויעש לבית חלונֵי שקֻפים אטֻמים\" (מלכים א ו ד), ובהשאלה \"אֹטם אזנו\" הוא מי שסותם את אוזניו (משלי כא יג; תהילים נח ה, ועוד). בספרות חז\"ל אטום הוא סגור, או שאי אפשר לראות דרכו (בבלי, מנחות פו ע\"ב ועוד), אך יש לו גם משמעות של מונח הלכתי.",
"\"אוטם\" במשמעות של מבנה אטום מופיע בסדרת מקורות. במשנתנו אין ל\"אוטם\" משמעות הלכתית, והוא נועד ליישר את מפלס הר הבית. לא נאמר שהוא מונע חדירת טומאה הנמצאת מתחת לבניין ובוקעת לתוכו. ברור יותר מבחינה הלכתית הוא תיאור הכבש שנעשה להולכת הפרה האדומה מהר הבית להר הזיתים. בשלב זה של הולכת הפרה החמירו שלא לאפשר לטומאה לפגוע במובילי הפרה, והמשנה מתארת הפרזה רבה בשמירת הטהרה, נושא שנרחיב אליו בפירושנו למסכת פרה. וכך אומרת המשנה: \"וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, וכיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום. שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה\" (פרה פ\"ג מ\"ו; תוס', פ\"ג ה\"ז, עמ' 632). בין הר הבית והר הזיתים נבנה גשר חלקי שהיה עשוי קשתות-קשתות בקומות אחדות זו על גבי זו. אם הטומאה מתחת לגשר, הרי שהגשר הוא אוהל והטומאה יוצאת דרך צדדי הגשר ואינה בוקעת את הגשר, וכך אינה מטמאת את ההולך עליו. אבל לגשר יש שני בסיסים, ויש חשש שמתחת לבסיס יש טומאה בלתי ידועה (\"קבר התהום\"), על כן בקומה הבאה מעל כל בסיס הייתה כיפה (קשת). האוטם הוא אפוא מבנה סגור שהוא עצמו אינו קולט טומאה, אבל הטומאה יכולה \"לעקוף\" אותו ולבקוע.",
"במסכת אהלות מתואר מקרה מיוחד שבו הטומאה לכודה בתוך אוטם ואיננה בוקעת ממנו, ועל מקרה זה נאמר שם: \"אם יש שם פותח טפח הכל טמא, אם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם\" (פ\"ו מ\"ה).",
"המשנה איננה מסבירה מהו דין אוטם, והמפרשים נחלקו בשאלה והציעו הצעות שונות:",
"1. הטומאה רק בוקעת ועולה למעלה (ר\"ש, רע\"ב, אלבק);",
"2. הכול טהור (רמב\"ם, הלכות טומאת מת פכ\"ה ה\"ח);",
"3. הטומאה עולה מעלה ומטה, אך רק מה שכנגדה טמא, כאילו הייתה מונחת בשטח הפתוח (רמב\"ם, שם שם, הרא\"ש ועוד);",
"4. מחצה למחצה – אם היא קרובה לבית הבית טמא ואם היא קרובה לעלייה העלייה טמאה;",
"5. הטומאה מטמאת רק את הבית ולא את העלייה (גולדברג).",
"ההסברים קשים, ולכאורה השתמשה המשנה בלשון סתומה. אלא ש\"אוטם\" הוא מושג הלכתי כמו \"מחצה למחצה\", ורק אנו שהתרחקנו מקיום מצוות טהרה מתקשים במונח. הפירוש הראשון קשה שכן לא מצינו טומאה שעולה ואינה יורדת, ולא מצינו שהאוטם מבטא רעיון כזה. אמנם כבר ראינו ונראה \"מוסכמות\" מפורסמות שיש החולקים עליהן, אך היינו מצפים שדעה \"מהפכנית\" כזאת תיאמר במפורש. הפירוש הרביעי קשה ביותר. הרי נאמר במפורש שיש מחיצה בין הטומאה לבית ומחיצה זו דקה, אם כן הכלים אינם בעובי המחיצה, ועל כן אין לפרש שדינם \"מחצה למחצה\"; הרי ברור שהם קרובים יותר לעלייה.",
"כאמור, המושג \"אוטם\" מופיע גם באהלות פ\"ז מ\"ז, ושם ברור ש\"אוטם\" הנו מעין קופסה סגורה שאינה מקבלת טומאה ואינה מוציאה טומאה. בכך מתאשר פירוש הרמב\"ם (מס' 2), ולשווא תמהו עליו הראב\"ד, בעל חסדי דוד ואחרים.",
"אם בבסיס המקדש היה אוטם, כלומר משטח מוגבה סגור, הרי שלא ייתכן שהסלע המכונה היום \"אבן השתייה\" היה בבסיס קודש הקודשים. אם האבן הייתה קיימת אז, אזי קודש הקודשים לא ניצב על אוטם. מעתה יש שתי אפשרויות. מבחינת דרכי הלימוד הרי ששאלה זו משמעותית לכל הבנת הטקסטים המקדשיים שבידינו.",
"1. חלק מקודש הקודשים ניצב על אוטם, ומשנתנו אינה מדויקת (בלשון המעטה). אפשר שהיא מעדיפה את הפתרון ההלכתי על פני המציאות.",
"2. הסלע המכונה \"אבן השתייה\" איננו בקודש הקודשים, או על כל פנים לא היה חלק מקודש הקודשים. בהחלט ייתכן שבימי המקדש המתוארים במשנה היו פני השטח גבוהים יותר, ובמהלך השנים הוסרו שכבות אדמה וסלעים ואולי גם נוספה אדמה, ואין להקיש מהמציאות כיום על פני השטח בעבר. כלל לא בטוח שסלע זה היה אכן בקודש הקודשים, אף שהדבר מקובל על רוב העוסקים בנושא.",
"בשלב זה עלינו לחזור לשאלת אבן השתייה. במשנה שנינו: \"משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן\" (יומא פ\"ה מ\"ב). איננו מניחים שהיה מי שידע מתי בדיוק הונחה האבן, אבל מי שתיאר כך את הדברים הכיר (או זכר) אבן גדולה מימות נביאים ראשונים. ",
"לכאורה \"ימות נביאים ראשונים\" כאן הוא כינוי לדבר הקיים מראשיתו של עולם. ברם בספרות חז\"ל ניתנות פרשנויות מצמצמות למונח זה.",
"١. נפתח בסוגיית הבבלי למשנת סוטה פ\"ט מי\"ב הקובעת שאורים ותומים פסקו משמתו נביאים הראשונים: \" 'משמתו נביאים הראשונים'. מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה. רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק וזימנין לא סליק, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: (שמואל ב טו כד) 'ויעל אביתר' \" (בבלי, סוטה מח ע\"ב). פירוש הבבלי מבוסס על ניתוח המובאות המקראיות של האורים והתומים, ואכן הפעם האחרונה שהם נזכרים בה כמקור תשובה קונקרטית מיוחסת לימי דוד. מסקנה זו עולה גם ממשנה אחרת הקובעת שעשרים וארבעה משמרות כהונה תוקנו בימי \"נביאים ראשונים\". פסוקי המקרא מייחסים תקנה זו לדוד ושלמה (דברי הימים א ט כב) ולשמואל הרואה (משנה, תענית פ\"ד מ\"ב ומקבילות רבות).",
"٢. מלאחר ימי השופטים ועד לנביאים בראשית ימי הבית השני (אבות דרבי נתן, הוספה לנו\"א פ\"א, עמ' ١٥٠).",
"٣. הנביאים ישעיהו וירמיהו (תוס', ברכות פ\"ה ה\"א, כפי שהתפרשה בירו', ברכות פ\"ה ה\"א, ח ע\"ד), ואולי גם עמוס (ספרי דברים, כז, עמ' ٤٣; שנז, עמ' ٤٢٨). מסורת קרובה אומרת שקבר דוד וקבר חולדה נמצאים בירושלים מימי נביאים הראשונים, ונראה שכך מכנים את התקופה של ימי הבית הראשון (תוס', נגעים פ\"ו ה\"ב, עמ' ٦٢٥; אבות דרבי נתן, נו\"א פל\"ה, עמ' ١٠٤).",
"٤. ראשית ימי בית שני, שהמסורת מייחסת להם את בניית שערי הבית השני (ירו', עירובין פ\"ה ה\"א, כב ע\"ג). זו כנראה גם כוונת המימרה שמימיהם פעלה גינת ורדים בירושלים. כפי שנראה להלן, גם ביטול אורים ותומים מיוחס לתקופה זו.",
"במסורת היהודית אבן השתייה היא האבן המצויה היום במרכז המבנה המכונה \"מסגד עומר\", והוא קטע של סלע חשוף ומתחתיו מערה טבעית קטנה. בזמן בניית המקדש הראשון או השני הוחלקה ויושרה במת ההר לצורך בניית המקדש. הסלע הטבעי היה משולב ברצפת קודש הקודשים, ולפי המסורת ניצב הארון על הסלע או שהסלע היה לפניו. לפי הפרשנות האמוראית זו האבן שממנה נבנה העולם. לפי הבבלי: \"שממנה הושתת העולם\" (יומא נד ע\"ב), כלומר שהעולם החל להיבנות מאבן זו, וזאת לפי הדעה שהעולם נברא מציון. בירושלמי נוספה דעה שנייה: \"שממנה הושתה העולם\", כנראה מלשון שתי. כידוע, בתהליך האריגה מניחים תחילה את חוטי השתי המשמשים כבסיס לאריג, והכוונה אפוא שמאבן זו נארג העולם. לפי תפיסה זו: \"כשברא הקב\"ה את עולמו כילוד אשה בראו מה ילוד אשה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן ארבע צדדים כך התחיל הקב\"ה לבראות את עולמו מאבן השתיה וממנה הושתת העולם\". נוסח זה הוא מאוחר, אך אין הוא אלא פירוט והרחבה של הסברי התנאים. מסורת זו מחברת את אבן השתייה ל\"טבור הארץ\". המונח \"אבן שתייה\" אינו מופיע במקורות חוץ-רבניים, אך הגדרת ירושלים כטבור הארץ מופיעה גם במקורות חוץ-רבניים מימי בית שני (יוספוס ואחרים), ואולי גם בספרות כיתתית. הטבור הוא המרכז, המקום הגבוה, ובעיקר השורש שממנו התפתח העולם.",
"מסורת אחרת מספרת שכאשר בנה דוד את המקדש חפר ומצא את אבן השתייה, וכאשר הוציא אותה פרצו כל מעיינות תהום ועמדו להציף את העולם. רק שימוש בשם המפורש מנע את האסון. נוסח אחר משלב את שתי התפיסות: אבן השתייה היא האבן שבה תחם בורא עולם את מי התהום, והיא תחת היכל ה' (תנח', ויקרא ח; פרקי דרבי אליעזר, פ\"ט, ועוד). בספרות הנוצרית היא מכונה \"האבן הנקובה\", והנוסע מבורדו מספר כי היהודים באים אליה בתשעה באב כדי לבכות על חורבן הבית (איור 98).",
"אם כן, בימי האמוראים קראו לאבן \"אבן השתייה\" והתכוונו לסלע. על מרכזיותו אנו שומעים גם ממקור לא-יהודי. תיאור אבן השתייה מתאים לתיאור האבן במסגד עומר של היום, וכנראה מימי האמוראים, וודאי מהמאה הרביעית (הנוסע מבורדו), כבר התאימו פני השטח למה שאנו רואים היום. כבר בימי האמוראים \"אבן השתייה\" הוא מונח מחליף למקדש כולו: בתשעה באב \"פסקה אבן שתיה\" (ירו', פסחים פ\"ד ה\"א, ל ע\"ד).",
"ברם, תנאים סברו שבתשתית קודש הקודשים היה אוטם ולא אבן בולטת, ואין בידינו עדויות תנאיות לסלע קדום שניצב במקום. כבדרך אגב נוסיף שבעולם הקדום מקובל היה לסגוד לסלעים גדולים ואלו הוטמנו בקרקעית המקדש, או נכון יותר המקדש נבנה על בסיס האבן הענקית והמסתורית כך שהיא הוכללה בבניין. כזו היא הכעבה במכה, וכזה היה המקדש בקאונוס שביוון. כך ראו אמוראים את המקדש בירושלים, אך לא כך ראו זאת התנאים. ",
"תיאור אבן השתייה נועד לפאר את חשיבות המקדש כתשתית העולם וכמרכזו, כדברי המדרש: \"ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם\" (מדרש תנחומא בובר, קדושים י, עמ' 78). את כל דברי המדרש יש להבין כתיאור ספרותי, מה שמכונה \"מפה גאוגרפית-דתית\" או \"גאוגרפיית קודש\". כפי שהיה ידוע גם לחכמים העולם עגול, ולכן אין לו מרכז פיזי. ירושלים איננה במרכז הפיזי של ארץ ישראל, המקדש איננו במרכז הפיזי של ירושלים (כלומר במרכז הארץ), ההיכל איננו באמצע המקדש, וספק אם הארון או אבן השתייה במרכז קודש הקודשים. זהו תיאור דתי-רעיוני, ולא פיזי. אפשר שבימי האמוראים, לאחר שכבר נעשו פעולות בנייה שונות על ההר (היה שם מקדש פגאני קטן), פירשו כך אמוראים את התנאים הפיזיים, אך דומה שיותר מכול יש כאן תיאור דתי-אידאולוגי. האבן שלפני הארון היא בסיס העולם, והרעיון חשוב יותר מהפרט הטכני. כלומר: התיאור של אבן השתייה אולי איננו משקף מציאות פיזית. היא איננה תשתית פיזית של העולם, ולא מכאן הוא נוצר במשמעות ההיסטורית של המונח. אבל עבודת הקודש שבמקדש, על אבן השתייה, היא בעלת חשיבות דתית לעולם, היא מטרת הבריאה וראשיתה, מבחינת החשיבות ולא מבחינה כרונולוגית.",
"מבחינה פיזית שני התיאורים, זה שלנו וזה שבתלמודים למשנת יומא, סותרים. אלא שהתיאור במשנה הוא פיזי, והתיאור בתלמודים למסכת יומא הוא במישור המטפיזי והרעיוני. משנת יומא מדברת לפי תומה, וכאמור גם היא איננה רואה לפניה סלע. אפשר אפילו שבימי האמוראים התאימו את פני ההר לתפיסה הדתית, זאת על ידי זיהוי הסלע הבולט כאבן השתייה. ",
"זאת ועוד. גם תיאורי האמוראים אינם חייבים להתפרש במישור הפיזי כלל. הנוסע מבורדו, לעומת זאת, איננו עוסק במטפיזיקה אלא ברֵאליה, ועבורו המקדש איננו בעל ערך דתי. ברם, ספק אם אכן היה בבית המקדש החרב וראה את התכנסות ישראל עליו בתשעה באב (ליד \"האבן הנקובה\"). הוא מוסר אגדה הרווחת בין היהודים, כשם שהוא ונוסעים אחרים ראו את הארץ בעיני הרוח וזיהו את עדויות התנ\"ך בכל מקום. כך, למשל, אווסביוס מתאר את כורזין כחרבה, אף על פי שלפי חפירות ארכאולוגיות היא פרחה בימיו. אלא שהוא הכיר את \"נבואתו\" של מושיעם שכורזין תחרב, ועל כן היא חרבה, גם אם בעיני בשר ודם היא פורחת. המציאות הדתית והרעיונית חשובה בהרבה מהמציאות הזמנית החולפת. זו דרכם של תיאורים דתיים, הן שלנו והן של אחרים. לפי הסבר זה רק בימי האסלאם, בעת שנבנה המסגד המכונה כיום \"עומר\", סותתו פני ההר כך שאבן השתייה הפכה מרעיון למציאות ארכיטקטונית, אולי בהשפעת הדרשות והרעיונות האמוראיים על אבן השתייה. מן הראוי להדגיש שהאסלאם הקדום הכיר רבות מהאגדות היהודיות לתנ\"ך ושיקע אותן בספרות ובדת החדשה, תהליך שידוע ממקורות רבים נוספים. ",
"אין בידנו להציע מסקנה ברורה, המקורות אינם מעניקים לנו תמונה לכידה, ויש בהם סתירות. אנו נוטים לראות במסכת מידות תיאור רֵאלי של המקדש (לפחות בזמן כלשהו), והמסורות האחרות הן רעיוניות ופחות רֵאליות. ",
"וגובה [ו]ארבעים – אמה. גובה המבנה הנראה לעין 40 אמה, אמה כיור – טיח מתחת לתקרה, ואמתים בית דילפה – לכאורה המילה באה משורש דל\"ף, ואזי הכוונה למתקן להגלשת המים מחוץ למבנה. ברם המרזבה נזכרת להלן, והיא תמיד מחוץ לתקרה. מה שחסר בתיאור הוא הקורות העבות שהילכו מקיר לקיר ועליהן הושענו עצים דקים יותר. ייתכן שזהו בית הדילפה, ואז מקור המונח איננו ידוע.",
"אמה תיקרא – תקרה בעובי אמה פירושה שהייתה זו תקרת עץ לא עבה במיוחד. לא ברור על מה נשענה התקרה.",
"ואמה מעזיבה – טיט או טיח על תקרת העצים (או הקנים). תפקיד המעזיבה למנוע חלחול מים דרך הגג. המים שירדו על ההיכל נוקזו ושימשו כחלק ממאגרי המים במקדש. אין בידינו פרטים על נתיבי מים אלו, אך הזכרנו לעיל את השיתין ששימשו לניקוז מי הביוב (פ\"ג מ\"א ומקבילות). במקרה זה המדובר ברצפה בין שתי קומות, והמונח \"מעזיבה\" איננו מדויק. הגובה הכולל של התקרה הוא 6 אמות וזה רוחב מופרז ביותר, ונראה שתרומתו היא לא לחיזוק הבית אלא לשלמות הספרותית בלבד. סך כל הקומה הראשונה, כולל האוטם, 51 אמה.",
"גובה שלעלייה ארבעים אמה – כאמור לא נאמר במפורש אם העלייה הייתה על פני כל ההיכל או כמעין יציע בן זמננו על שני צדדים (צפוני ודרומי) בלבד. ברם אם לקומה הראשונה מעזיבה, הרי שגגה חשוף לגשם, ומכאן שהעלייה הייתה רק על חלק מההיכל. לפי הסבר בלתי מוכח זה התנא מתאר, אפוא, מבנה שיש לו שני מפלסי גג, במרכז גג בגובה חמישים אמה ובצדדים בגובה מאה אמה.",
"אמה כיור ואמה בית דילפה – ברוב הנוסחאות \"ואמתים\" בית דילפה, כמו לקומה א, אמה תיקרה ואמה מעזיבה – כמו בחלק המרכזי של קומה א, שלש אמות מעקה ואמה כולה עורב – \"כולה עורב\" או \"כלה עורב\" הם מעין שיפודים המותקנים בגג למנוע עמידת עופות על הגג. לפי המקבילות אנו שומעים שהם היו עשויים מברזל (תוס', מנחות פי\"ב הט\"ו; בבלי, שם קז ע\"א; שבת צ ע\"א, ועוד), אבל יוספוס אומר שאלו היו ווי זהב (מלח', ה 224). סך הכול 49 אמות, ויחד עם קומת הקרקע 100 אמה.",
"רבי יהודה אומר לא היה כולה עורב עולה במידה אלא ארבע אמות היה מעקה – המעקה היה גבוה ארבע אמות. על הגג לא היה דבר. בספרי זוטא נאמר שעלו אליו פעם בשלוש שנים לתיקון ה\"כלה עורב\" (ספרי זוטא, ה\"ב, עמ' 229). יוספוס קורא ל\"כלה עורב\" \"שיפודים\" (מלח', ו 277) ואומר שבסיסם היה עופרת, והקצה כנראה מברזל. בתיאור המקדש הוא אומר שעל ראשו היו ווי ברזל (מלח' ה 224), ונראה ששני התיאורים נכונים – ווי ברזל על בסיס אובלי של עופרת (בניגוד לאיור 99).",
"התיאור מעלה קושי חישובי. ה\"כלה עורב\" איננו על המעקה אלא על הגג כולו, ואם כן האמה של ה\"כלה עורב\" אינה מצטרפת לגובה הבניין והיא \"נבלעת\" בגובה המעקה. זהו פרט קטן המעלה את החשש שכל החישוב תאורטי.",
"שאלה אחרת היא לשם מה המעקה הגבוה יותר משני מטר, לפי רבי יהודה, ופחות ממנו לדעת תנא קמא. אין שום צורך במעקה כה גבוה לגג שעולים אליו פעם בשלוש שנים, ואם רצו להסתיר משהו על הגג – הרי שהוא חשוף למסתכלים על המקדש רק ממרחק (מפסגת העיר העליונה), ולכל האחרים הגג ממילא גבוה מכדי שיוכלו להתבונן בנעשה על גביו. מתעורר הרושם שהמספר של מאה אמה הוא ספרותי ועגול, וחכמים מאוחרים (דור אושא) מנסים לפרטו בדרך מאולצת במקצת. עם זאת, לו היו הפרטים רק ספרותיים אפשר היה להסתפק בקביעה שההיכל מאה אמה, או שגובה התקרה שתי אמות. דומה שלפחות חלק מהפרטים מדויקים, ובעיקר מדויק התיאור הכללי: ההיכל היה גבוה מאוד. ",
"לפי יוספוס היה גובה ההיכל מאה אמה, כרוחבו (מלח', ה 207). בהמשך הוא אומר שהאולם היה גבוה 90 אמה (מלח', ה 209) ומידותיו 50x20 אמה, ולא הייתה לו קומה שנייה, ואילו להיכל הייתה קומה שנייה, גובהו ואורכו 60 אמה ורוחבו 20 אמה (מלח', ה 215). יוספוס מדבר על שתי סיטראות שביניהן רווח מסוים וכל אחת 20 אמה (מלח', ה 206; 215), ורוחבן המשותף 40 אמה (מלח', ה 206). באזכור אחר באותו קטע הוא אומר שההיכל היה 50x20 אמה (מלח', ה 209). לאולם לא הייתה עלייה, אבל להיכל הייתה עלייה (שני יציעים), כלומר העלייה לא השתרעה על כל הקומה הראשונה אלא רק על שני יציעים (שם 209). אפשר גם להבין שהיו אלו שתי עליות, אחת על ההיכל ואחת על קודש הקודשים. בתיאור זה חסרים פרטים, ויש בו סתירות במידות המבנה. קל להבין שסתירות אלו נובעות מהקושי לזכור בדיוק, ולשחזר, את פרטי המבנה. ",
"לפי המשנה היה גג ההיכל ישר, ואין במשנה פרטים כיצד קירו מבנה כה גדול שרוחבו 100 אמה ללא עמודים. יש להניח שהקירוי היה לרוחב המבנה שהיה בסך הכול 40 אמה (הקודש וקודש הקודשים). גם שטח זה לא קל לקרות. גם אם נניח שבמעבר בין הקודש לקודש הקודשים היה קיר (עם תאים), כמו שהצענו, גם אז טרם נפתרה הבעיה. יוספוס מתאר את המקדש כהר שפסגתו לבנה או מוזהבת (מלח', ה 224), ומרמז לאפשרות שגג ההיכל היה כיפה ענקית. כדי לקרות גג כה גבוה היה צורך בכיפה גבוהה; פרויקט כזה היה בטווח היכולת הקדומה."
],
[
"לאחר החתך של גובה ההיכל המשנה עוברת לחתך של אורך ההיכל (מזרח-מערב).",
"מן המזרח למערב מאה אמה – שפירוטן כדלהלן, אמה – מילה אחרונה זו איננה ברוב עדי הנוסח והיא מיותרת, לכותל האולם חמש – עובי הקיר עצמו חמש אמות, והאולם אחת עשרה – רוחב האולם 11 אמות כרוחב עזרת ישראל, עזרת כוהנים ואחורי הכפורת, חצי מהשטח שבין האולם ולמזבח. רק רוחב עזרת המזבח הוא 32 אמה.",
"כותל ההיכל שש – קיר ההיכל עצמו, שבו נבנו התאים הנזכרים במשנה ג, ותוכו ארבעים – האולם עצמו, ללא הקירות, הוא אפוא 40x100 אמה, אמה טריקסין – מקום הפרוכות בין ההיכל לקודש הקודשים. לכאורה לפנינו מילה יוונית. ניתן לזהות במילה את המרכיב של שלוש (טרי), כמו טריקליניום (טרקלין) שהוא חדר הסבה לשלוש מיטות. ברם כיוון מחשבה הגיוני זה אינו מניב תוצאה מוכרת ביוונית.",
"המילה נזכרת עוד בתלמוד בהקשר אחר: \"בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון – כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות – כדי לפטרן מן המעשר\" (בבלי, ברכות לה ע\"ב). הטרקסמון הוא אפוא חלק מהבית שהכניסה אליו מהווה גמר מלאכה לעניין מעשרות, אף על פי שניתן להגיע לבית גם לא דרכו, וכך להיפטר ממעשר. הפרשנים הסבירו כך את המונח אך לא הציעו פירוש מילולי, ואף לא חלק של הבית המתאים להגדרה זו. עוד נזכר ה\"טריקסין\", או בכתיבים אחרים (\"טריכסון\"), בדיוני התלמודים סביב משנתנו: האם השטח הזה נחשב לקודש הקודשים או לקודש (ירו', כלאים פ\"ח ה\"ה, לא ע\"ג; יומא פ\"ה ה\"א, מב ע\"ד; בבלי, יומא נב ע\"א, ועוד). כבר הגאונים הסתמכו על הירושלמי כדי לפרש שטרקסמון הוא לשון פנים וחוץ. ברם כל שהירושלמי דן בו הוא הפן ההלכתי, האם האמה טרקסמון נחשבת ל\"פנים\" (קודש קודשים) או ל\"חוץ\" (היכל), ואין כאן פירוש מילולי.",
"בברייתא דמלאכת המשכן מוסבר: \"...אבל בבניין האחרון לא היה שם כותל אלא שני פסין ארכו של כל אחד ואחד אמה ומחצה, ושתי פרכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה והיה נקרא מקום הטרקסין\" (פ\"ז). ה\"ברייתא\" חולקת מעט על משנתנו לגבי גודל השטח ומסבירה את תפקידו של החלל הריק – תליית הפרוכות. זה שטח ביניים בין ההיכל לקודש הקודשים, והיו בו רק פסים לרוחב המקדש ששימשו לתליית הפרוכות.",
"היו מפרשים שהציעו שהמילה באה מהשורש טר\"ק, גדר, והפנו למונח הבבלי \"טרוקי גלי\" – סגרו הדלתות (בבלי, ברכות כח ע\"א; בבא קמא קיב ע\"א). בערוך השלם יש הצעות מספר, כגון צירוף של מעבר סגור: מעבר – מהמילה היוונית έσωθεν שמשמעה דרך החוצה, וסגור – כמו Θúρασι (טורסי), שהוא המקור של ה\"טרק\" = סגר. בתשובת גאון מפורש: \"אמה טרקסין. בלשון ישמעאל בראסתג. והכותל שהיה בבית שני מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים כך נקרא\" (תשובות הגאונים הרכבי, רפז).",
"הפירוש המילולי הוא אפוא בעייתי, אך הפירוש הארכיטקטוני ברור. בשטח זה תלויות היו הפרוכות המפרידות בין הקודש לקודש הקודשים, או הפרוכת האחת, כדברי המשנה ביומא המתארת את עבודת הכוהן הגדול: \"היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים, וביניהן אמה. רבי יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר 'והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'. החיצונה היתה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון. מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון\" (פ\"ה מ\"א). אם כן משנתנו כמשנת יומא בדעת תנא קמא, ורבי יוסי מביא דעה אחרת המבוססת כנראה על הפסוק, אלא שהפסוק מתאר את המשכן ולא את מקדש בית שני. האמה טרקסין היא אפוא מעבר, והרי זו המילה שבתוספתא: \"כלים שברסטקאות מכאן ומכאן טהורין\" (אהלות פ\"ה ה\"ה, עמ' 602), ואין רסטקאות אלא פרסטקאות, כמו שגורס הר\"ש (פ\"ד מ\"א). קוהוט בפירושו לערוך השלם גוזר את המילה מיוונית (τρώξ) או מלטינית (trassa), שתי מילים שמשמען מעבר, מדרגה או נתיב בנוי. משמעות זו מתאימה מאוד למונח טרקסין, מעבר בין הפרוכות. פירוש זה מסביר את המשנה היטב. אם כן, טרקסין אינו אלא חלל למעבר. ",
"עשרים אמה לבית קודש הקדשים – רוחבו של קודש הקודשים, כותל ההיכל שש – המערבי החיצוני, והתא שש – לפי התיאור יש תא גם בקודש הקודשים, או שהתא הוא חיצוני לקודש הקודשים. פרט זה קשה, שכן התא אמור להיות בתוך הקיר, והקיר כבר נזכר ונמנה. זו דוגמה לכללים שקבענו במבוא: תיאור המתעלם מרוחב קירות הוא תיאור בית מדרשי ולא תיאור רֵאלי.",
"וכותל התא חמש – גם משפט זה קשה, ואפשר להבינו כרֵאלי רק אם התא היה מאחורי קודש הקודשים (ממערבו), מחוץ לקו הבניין. כזכור היו בצלע המערבית שני שערים (פ\"ב מ\"ו), ושיערנו שהם שני השערים של מרחב זה שהיה אולם צר (20x6 אמה), או שתי לשכות. סך כל המרחב כולל הקירות הוא 11 אמה, גודל היחידה הבסיסית במקדש.",
"חתך ממזרח למערב – 100 אמה",
"כותל האולם\t\t\t\t5\t\t",
"אולם\t\t\t\t\t11",
"כותל ההיכל\t\t\t\t6",
"האולם עצמו\t\t\t\t40",
"אמה רווח בין האולם לקודש הקודשים\t1",
"קודש הקודשים\t\t\t\t20",
"כותל קודש הקודשים המערבי\t\t6",
"תא חיצוני\t\t\t\t6",
"כותל התא\t\t\t\t5",
"מן הצפון לדרום – לאחר החתך האורכי המשנה מציעה חתך רוחב (צפון-דרום). המשנה בוחרת לעסוק בחתך הרוחב של האולם, בצדו המערבי (הקרוב להיכל). המשנה מתעלמת מההבדל שהיה בין הקיר המזרחי של ההיכל לקיר המערבי. בקיר המזרחי היה פתוח פתח ובו דלת, ושני פשפשים ללא תאים, ואילו בקיר המערבי היה קרוע פתח ובו הפרוכת.",
"שבעים אמה – בסך הכול. שבעים אמה הן אורך האולם, וברור שהכוונה לתאר את האולם בקטע הנושק בינו לבין ההיכל. אנו קובעים זאת משום שמופיע המרכיב של התא שקיים רק בהיכל.",
"כותל המסיבה חמש – המינוח אינו מדויק. אין למסיבה כותל חיצוני, אלא הכוונה לכותל האולם עד המסיבה.",
"והמסיבה שלש – לעיל מ\"ה תוארה המסיבה המצויה בפינה הצפונית-מזרחית.",
"כותל התא חמש – התאים תוארו לעיל (מ\"ג). קטע הכותל המפריד בין המסיבה לתא הוא למעשה הכותל החיצוני של ההיכל. הרואה מבחוץ רואה כותל זה. לפי המשנה לעיל האולם עודף על ההיכל 15 אמות מכל צד, ועודף זה הוא בית החלפות (להלן בהמשך המשנה). אבל בקטע שלפנינו העודף של האולם עד הקיר החיצוני של ההיכל הוא 15 אמה. ייתכן שבית החלפות עצמו היה 15 אמה (בתוך שטח האולם), אך העודף של האולם על ההיכל היה קטן יותר. זו סתירה \"אדריכלית\" בין שתי המשניות.",
"והתא שש – גודל התא עצמו 6 אמות. הכוונה לגודלו בציר צפון-דרום, כלומר עומק התא, כך שנתון זה אינו סותר את הנתון במשנה לעיל (מ\"ג) העוסק ברוחב התא (ציר מזרח מערב).",
"כותל ההיכל שש – בין תא 1 לתא 2. עד כאן 24 אמה, ותוכו עשרים אמה – תוכו הוא ההיכל עצמו (השטח הפנימי ללא הקירות). אנו מציעים זאת על סמך משמעות המילה בתחילת המשנה \"תוכו ארבעים אמה\". אם כן, שטח ההיכל מבפנים 40x20 אמה ושטחו החיצוני רב הרבה יותר. המשנה אינה מפרטת כיצד מתיישבים נתונים אלו עם רוחב הפתח. כאמור, הפתח היה עשר אמות ולצדו שני פשפשים. לפתח צריכים היו להיות שני כתלים מהצדדים, ולפי יתר המידות של הקיר היה רוחבם 6 אמות לפחות. מעבר להם שני פשפשים (2 אמות לפחות), וכותל נוסף שרוחבו 6 אמות כבר משובץ בתיאור של הקטע הקודם (בתוך ה-25 אמה). הווה אומר, סך כל הרוחב של מערכת הפתחים היה לפחות 26 אמות. לא ברור כיצד משתלב אפוא הפתח בתיאור של המשנה. אפשר להציע סדרת פתרונות אדריכליים ליישוב כל הפרכות, אבל אלו מצטרפות לסתירות שהצענו לעיל בין הנתון של 15 אמה, עודף האולם על ההיכל, לבין העולה ממשנתנו. התיאור שלפנינו אינו לכיד אפוא. במהלך התיאור הצבענו על פרטים רבים לכידים, כאן הפרטים אינם לכידים.",
"מעתה המשנה ממשיכה בתיאור החלק הדרומי של הכותל המזרחי: כותל ההיכל שש – הכותל הדרומי של ההיכל. והתא שש וכותל התא חמש ובית הורדת המים שלש אמות והכותל – עוד המשך של הכותל, חמש אמות – כל זה 25 אמה, מערכת המקבילה לזו של החלק הצפוני של הקיר. המרכיב של \"בית הורדת המים\" אינו נזכר במקורות נוספים, ומבחינה ארכיטקטונית הוא מקביל למסיבה, היא מערכת המדרגות שמחוץ לכותל הצפוני של ההיכל. מהותו של מרכיב זה נעלמה. מילולית משמעו שהיה כאן פתח ניקוז. אבל הוא איננו חלק מההאולם עצמו, ואין צורך שמרכיב כזה \"יתפוס\" שלוש אמות. דומה שלפנינו מרכיב מלאכותי הבא ליצור מערכת מקבילה לזו שבצד הצפוני.",
"הקיר המערבי של האולם מצפון לדרום",
"למעשה העורך מותיר שטח בלתי מחולק שהוא מכנה אותו \"תוכו\". ייתכן שלמחבר כבר לא הייתה מסורת מה נעשה בעשרים אמה אלו. אנו הצענו מדעתנו שחזור, אך המחבר לא עסק בשחזורים אלא במסורת, ולא הייתה בידו מסורת ברורה. זאת במיוחד נוכח הסתירות לגבי התאים בצלע המערבית של ההיכל. במשנה הבאה נפגוש תופעה דומה ונחזור לעיין בה. כאמור, גם בית הורדת המים הוא מרכיב שקיים רק בצלע המערבית או בצלע המזרחית, ולא בשניהם.",
"האולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון וחמש עשרה אמה מן הדרום – ההיכל עצמו צר יותר ורוחבו (צפון-דרום) 40 אמה בלבד, והוא – ההפרש של 15 אמות מצפון, או גם מדרום, הוא היה נקרא בית החלפות – לעיל עסקנו ופירשנו קטע זה (פ\"ג מ\"ה). הכוונה לשטח הכלוא בין ההיכל לבין קירות החצר שסביבו. מהמשנה לא ברור האם הכוונה לשתי העזרות משני צדי ההיכל (הצפוני והדרומי) או רק לצד הצפוני, ששם גונזין את הסכינין – הסכין הוא קודש, ומשנפסל גנזו אותו. אין בכך צורך הלכתי אלא כבוד לכלי הקודש, נוהג שהתקבע והתקדש, וההיכל צר מאחריו – ממערב, ורחב מלפניו – ממזרח, דומה לארי שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיה כט א) מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו – לפי מטרתו של הבניין וסדרי הקדושה שלו, הרי שלפניו הוא \"מערב\". אלא שהעורך מתכוון לתפיסה הגאוגרפית-ארכיטקטונית המקובלת שבה פני המבנה למזרח. אנו עמדנו לעיל על מרכיב המזרח בתפיסות הקוסמוגרפיות של המזרח הקדום, לפיכך אין צורך לפרש שהמקדש עצמו הובן בעבר כבעל אוריינטציה למזרח, אלא שהעורך נוקט במונחים הארכיטקטוניים המקובלים בחברה. גם יוספוס מזכיר פרט זה של מבנה המקדש, אם כי לדעתו האולם רחב יותר בעשרים אמה מכל צד. הבדל כזה בין חמש עשרה אמה (המשנה) ועשרים אמה (יוספוס) נראה בעינינו זניח, הוא יכול לנבוע מאמות בגודל שונה או משכחת-מה.",
"לסיכום שאלת התאים והמסיבה, אם התאים והמסיבה מצויים בתוך קירות ההיכל, אזי: ",
"רוחב המסיבה והתאים לפי פ\"ד מ\"ז 25 אמה מכל צד; רוחב ההיכל עצמו 40 אמה בלבד – והנתונים סותרים.",
"אם רק התאים מצויים בתוך ההיכל, כפי שפירשנו את משנה ז, אזי לבניית התא נדרש רוחב של 17 אמה מכל צד של ההיכל, ולפנים ההיכל (ה\"תוך\") נותרו 6 אמות בלבד (רוחב כל ההיכל 40 אמה). נתון זה סותר את המשפט ש\"תוך\" ההיכל 20 אמה. הוא סותר גם את ההנחה הפשוטה שמכלול הפתח הוא עשרים אמה (עשר אמות פתח ושני קירות, לפחות 5 אמות מכל צד). אין צריך לומר שהוא גם סותר את ההנחה שההיכל היה רחב ידיים.",
"ניתן לשחזר את ההיכל כך שרוחב השטח הפנוי בהיכל (ה\"תוך\") יהא 20 אמה, הפתח 10 אמות ומכלול הפתח עם הקירות 20 אמה, כרוחב ההיכל. עשר אמות מכל צד יכילו תא צר ושני קירות משני צדדיו. אבל הצעה כזאת סותרת את משנה ז, וגם מבחינה ארכיטקטונית סותרת את המקובל במשנה שרוחב הקיר 6-5 אמות.",
"לאורך ההיכל (61 אמה) ניתן להציב 5 תאים של 5 אמות כל אחד (עם 7 אמות רווח בין תא לתא). לרוחב ההיכל לא ניתן להציב חמישה תאים, על כן צריך להניח שחמשת התאים השתרעו רק עד אמצע קודש הקודשים, והם היו מסודרים כמו בתרשים.",
"סידור התאים ללא קנה מידה",
"מערב",
"מזרח",
"אי אפשר שהתאים היו באולם במידות המופיעות במשנה, משום שרוחב האולם אינו מספיק.",
"אין בעיה לשחזר מחדש את ההיכל כך שהנתונים יהלמו ויסתרו רק מעט פרטים הנזכרים במקורות. ניתן לעשות זאת אם נפרש שהתאים אינם כלואים בין הקירות אלא הם כוכים בתוך הקיר הקיים שעוביו 10 אמות (עשרים אמות חלל ההיכל וקירות של 10 אמות מכל צד). עצם קיומם של כוכים כאלה, או של קיר כפול שבמרכזו תאים פתוחים, אינו פוגע ביציבות הבניין (אם הכוכים נבנו בשלב המקורי ואם הם משולבים כהלכה בקירות). אבל אי אפשר להלום את כל הנתונים הכמותיים שבמשניות. מכיוון שהתאים הם מרכיב הנזכר בספר יחזקאל עולה השאלה האם שילובם במשנה הוא באמת מסורת על בית שני, או הרכבה מדרשית. כך או כך, אי אפשר לקיים את כל הנתונים במשנה. אירעה כאן תקלה חמורה במסורת המסירה."
]
],
[
[
"משנתנו הופיעה לעיל (פ\"ב מ\"ו), אלא ששם היא מופיעה ללא ההסבר הנקוט כאן. לפיכך נתחיל בפירוש משנתנו, ולאחר מכן נעסוק ביחסה למשנה הקודמת. ",
"כל העזרה – לפי ההמשך ה\"עזרה\" היא השטח מעזרת ישראל עד אחורי בית הכפורת. השימוש ב\"עזרה\" במשמעות זו קשה, שהרי רוב השטח הוא המקדש עצמו שאיננו מכונה \"עזרה\". בדוחק ניתן לפרש שכוונת המחבר לכל העזרות המקיפות את המקדש; ההיכל איננו ההיכל עצמו, אלא העזרה שסביבו (\"עזרת בית החלפות\"). להלן נחזור לשאלה.",
"היתה אורך מאה ושמנים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש – לפי הפירוט הבא: מן המזרח למערב מאה ושמנים ושבע – ופירוטן: מקום דר[י]סת ישראל אחת עשרה אמה – עזרת ישראל, ומקום דר[י]סת הכהנים אחת עשרה אמה – עזרת כוהנים, המזבח שלשים ושתים – פ\"ג מ\"א, רוחב מה שכינינו \"עזרת המזבח\", בין האולם ולמזבח עשרים ושתים אמה – פ\"ג מ\"ו, ההיכל מאה אמה – כמפורט לעיל במשנה הקודמת (פ\"ד מ\"ז), ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפרת – עוד יחידה של 11 אמה, בין אחורי קודש הקודשים לחומת המקדש. אנו נכנה שטח זה \"עזרת בית הכפורת\". מן הסתם היה מעבר לעזרה זו, והיא הייתה מחוברת, ללא מחיצה, לעזרת בית החלפות מצפון (ומדרום) למקדש.",
"11 אמות עזרת ישראל",
"11 אמות עזרת כוהנים",
"32 אמות \"עזרת המזבח\"",
"22 אמות בין האולם ולמזבח",
"100 אמות היכל+אולם",
"11 אמות \"עזרת בית הכפורת\"",
"187 אמות סך הכול",
"כל העזרות הן של 11 אמה, או כפולה של שטח זה (22 אמה – בין האולם ולמזבח). רק רוחב עזרת המזבח היה 30 או 32 אמה.",
"גם חשבון זה מעורר קשיים. ההיכל הוא מאה אמה, אך החישוב המפורט כלל אחת עשרה אמות חיצוניות למבנה של תא וכותל. תא זה מצוי, אפוא, בתוך השטח של \"עזרת בית הכפורת\", ואין טעם לספרו פעמיים. בדוחק ניתן לומר ש\"עזרת בית הכפורת\" היא עוד 11 אמות מכותל התא, כלומר שתי יחידות של 11 שבתוכן נכלל התא. גודל התא הוא שוב 11 אמה, המספר הקבוע החוזר בבניין כולו. האם לפנינו השלמה ספרותית כדי שגודל ההיכל יהיה מאה אמה, אף שהמספר מאה אמה היה רק מספר כללי (כמו 500 אמה של הר הבית – פ\"ב מ\"א), או שמא התעלם העורך מהתא ובעצם גודל העזרות סביב המקדש איננו 187 אמה אלא 176 אמה בלבד? השטח של 100x100x100 אמה הוא כאמור קובייה משוכללת, וחשוד כסמלי. ברם בהחלט סביר שאכן בוני המקדש רצו לבנות קובייה משוכללת, שכן לריבוע יתרון, כפי שמדגיש יוספוס.",
"ייתכן גם שלפנינו עדות ל\"תפרים\" בין התיאורים מתקופות שונות, כגון שפעם היו אחורי הכפורת 11 אמות, ואחר כך נבנה שם תא (כדי להגדיל את תחום ההיכל ל- 100x100 אמה, והסיכום הכללי הוא סיכום של שני מקדשים שונים.",
"מכל מקום לפנינו אי התאמה קטנה נוספת, של ספירת אותו שטח פעמיים, ללא הסבר. תופעה דומה זיהינו גם בגובה ההיכל (וחישוב ה\"כלה עורב\" פעמיים). כלומר הפרטים היו מדויקים, אך מי שסיכם את כל הפרטים לא עשה זאת מתוך מדידה או מסורת אלא מתוך רצון להגיע למספר מקודש כלשהו, וזו טביעת ידו של העורך המאוחר שהכיר את הפרטים רק מהמשנה, והסך הכולל היה בעצם סיכום טכני, משני בחשיבותו.",
"זו עוד אחת מהשאלות שאין לנו עליהן תשובה.",
"במשנתנו הסיכום של 187 אמה ברור, מקומו בסיכום חלקי המקדש, והפירוט מופיע בתוך המשנה. אבל כפי שראינו בפרק ב מ\"ו הסיכום מופיע לאחר תיאור עזרת כוהנים, ונראה שהעורך הביאו לסיכום החלק העוסק בעזרות המזרחיות. ואכן, ניתן להציע סיכום אחר:",
"עזרת נשים\t\t135 אמה",
"עזרת ישראל\t\t11 אמה",
"עזרת כוהנים\t\t11 אמה",
"מזבח\t\t\t30 אמה",
"סה\"כ\t\t\t187 אמה",
"לכאורה שטח המזבח הוא 32x32 אמה (פ\"ג מ\"א), ברם בדיוננו ראינו שבצד מזרח ודרום לא היה לו יסוד, ולכן הוא למעשה רק 31x31. המשפט במשנה עמום וניסינו לפרשו, אך לכל היותר היה לו יסוד של אמה אחת משני צדדים אלו. אמה אחת עשויה לחדור לתחום השטח שבין האולם ולמזבח ו/או לתחום עזרת כוהנים ללא קושי.",
"אם אכן אנו צודקים הרי שהתמונה הספרותית דומה ליחסים שבין תמיד פ\"א למידות פ\"א. שתי המשניות השתמשו באותו מקור קדום, ערוך לפחות בחלקו. משנת פרק ב הסבה את המשפט לשטחי העזרות (נשים, ישראל עד ההיכל), ומשנת פרק ה הסבה את המשפט לשטח האולם עד סופו המערבי של המתחם. המשפט נכון לשניהם, ועריכות שונות הסבו את המשפט לצורכיהן. אם לא נחשוד בעורך בטעויות הרי שלפנינו שלושה שלבים:",
"א. משנה קדומה שבה השתמשו עורכי מידות, תמיד, יומא ואולי גם שקלים.",
"ב. \"לקטי משניות\" שעסקו במקדש ונערכו בידי עורכים שונים. בשלב זה השתמשו ב\"משנת המקדש\" הקדומה, ועורכים שונים השתמשו לעתים באותם משפטים למטרות שונות והבינו אותם בצורה אחרת. כך נוצרו שתי משניות מנוגדות שבהן אותו משפט (\"כל העזרה היתה אורך מאה ושמנים ושבע\") שימש בהקשרים שונים.",
"ג. עריכה סופית שבה לוקטו לקטי המשניות ונערכו, והעורך לא נמנע מלכלול משניות סותרות. ",
"שטח עזרת נשים נמסר (פ\"ב מ\"ה), אבל חסר שם הפירוט האם המידה (135x135) כוללת את הקירות או לא, והוא הדין בעזרת ישראל. האם 11 אמה כוללות את הקיר המזרחי של העזרה? אם כן – אזי העזרה הייתה צרה בהרבה מאחת עשרה אמות, שכן הקיר היה צריך להיות קיר מסיבי בהיותו למעשה הקיר המזרחי של המתחם (לפני הקמת עזרת נשים, וגם אחרי הקמתה הוא היה קיר הקודש ה\"אמִתי\"). אם רוחב הקיר היה 6-5 אמות כרוחב קירות ההיכל הרי שהעזרה עצמה הייתה צרה וארוכה, ולמעשה בלתי שימושית. אם 11 אמה אינן כוללות את הקירות הרי שהבעיה נפתרת. אם נניח שהמידה של 135x135 אמה של עזרת נשים כוללת את רוחב קירות העזרה – הכול אתי שפיר, אבל אז חישוב ה\"עזרה\" (מתחם הקודש כולו) כ-187 אמה אינו כולל את קירות המתחם. בעיה זו מתעוררת למעשה בשתי הצעות החישוב שמנינו.",
"מההמשך ברור שהתנא אינו מונה את רוחב חומות העזרה. תיאור חלוקת השטח של \"עזרת המזבח\" (מ\"ב) אינו מותיר כלל מקום לקירות המתחם, וגם לא ללשכות הנזכרות. השאלה השנייה נפתרת בטענה שבמרחב זה לא היו לשכות, אבל מה לגבי רוחב הקירות? אי מניית הקירות מסביב לעזרה, בעוד שרוחב הקיר בהיכל נמנה במפורט, הוא סתירה פנימית. בדוחק אפשר לומר שבאופן שיטתי העורך מונה רק את קירות השטח המקורה (אולם ומקדש). "
],
[
"עתה המשנה מציעה חתך רוחב של עזרת המזבח. עד עתה הייתה המשנה מסודרת, עתה למעשה היא סוטה מהסדר המדוקדק. הסיבה לכך פשוטה. אנו מצויים באמצע חטיבה של חתכי אורך ורוחב. היא החלה בפ\"ד מ\"ו, שם שיבץ אותה העורך האחרון במקומה (חתך גובה של ההיכל); אגב כך הובאו עוד חתכי רוחב, לא לפי הסדר ממזרח למערב אלא בסדר הפוך, וכך נוצר מעין סבב היקפי: ",
"1. חטיבת התיאורים – ממזרח למערב עד קודש הקודשים. ",
"2. חטיבת \"חתכים\" ממערב למזרח: היכל – גובה (פ\"ב מ\"ו), רוחב ואורך (פ\"ד מ\"ז), כל העזרה (פ\"ה מ\"א), בין האולם ולמזבח (פ\"ה מ\"ב), עזרת ישראל (פ\"ה מ\"ג-מ\"ד). ",
"המשנה בפ\"ד מ\"ו היא נקודת הציר שבין שתי החטיבות.",
"מן הצפון לדרום מאה אמה ושלשים וחמש הכבש והמזבח ששים ושתים – הכבש 32 אמה, והמזבח 30 אמה. לכאורה הכבש היה 32 אמה והמזבח 32 אמה, ברם היסוד של הצד הדרומי והסובב שלו היו מתחת לכבש (בבלי, זבחים סב ע\"ב). המחבר נזהר ואינו מונה סתם את הגדלים אלא מתחשב בבעיות הרֵאליות, בניגוד לחטיבה הקודמת שבה ראינו שה\"כלה עורב\", ה\"מרזיבה\" וה\"תא\" נמנים כנראה פעמיים. הכבש ארוך מאוד, ואורך זה נדרש כדי לעלות למרום המזבח. אורך הכבש יוצר מצב בלתי פונקציונלי. המזבח שכן במרכז העזרה (מציר צפון-דרום), או קצת משוך דרומה; כל אורך העזרה 135 אמה, ומרכזה באמה ה- 67.5. אם המזבח הוא 62 אמות והכבש מתחיל במרחק 5.5 אמות מהקיר, המזבח מגיע כבר לחצי האולם. בנוסף, סביב קירות העזרה הייתה אכסדרה, כלומר טור עמודים (משנה, תמיד פ\"א מ\"ג). איננו יודעים מה היה מרחק טור העמודים מהקיר, אבל רווח של 2.5 מ' (ארבע אמות) הוא מינימלי מבחינה מעשית-ארכיטקטונית. אם כן הכבש החל פחות ממטר מהעמודים, ואולי אף פחות מזה (אם המזבח משוך דרומה מאמצע פתח האולם). נמצאנו למדים שסידור הרחבה קשה ובלתי נוח. בסוף המשנה נחזור לכך.",
"מן המזבח ולטבעות שמונה אמות – שטח פנוי לתנועת אנשים. [מקום הטבעות עשרים וארבע – משפט זה נשמט והוסף, והוא כמובן חיוני. הטבעות מתוארות לעיל, פ\"ג מ\"ה. עשרים וארבע הוא כנראה לא מספר הטבעות אלא שטח אזור הטבעות. אמנם היו 24 טבעות, אבל בלשון המשנה צריך היה להיכתב \"מקום עשרים וארבע הטבעות\".",
"מן] הטבעות לשולחנות ארבע מן השולחנות לננסין ארבע – העמודים הנמוכים שעליהם תקועות הטבעות (פ\"ג מ\"ה), מהננסין לכותל העזרה שמנה אמות – שטח ריק, והמותר – 25 אמה שלא פורט מה חלוקתן. המידה של 135 אמה חוזרת, כאמור, בכל רוחב העזרות עד האולם שלפני ההיכל. רוחב האולם וההיכל כלל את רוחב הקירות, לפיכך מן הדין להעריך שגם רוחב עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת כוהנים כלל את הקירות. רוחב הקירות הרגיל הוא 6-5 אמות, לפיכך נותרו 10 אמות כ\"מותר\" וזה תחום קטן מדי לצרכים החסרים (מקום השולחן, הננסין והמרחק בין הכבש לקירות). אם כן הקירות עצמם לא נמנו, כמו שאמרנו לעיל.",
"בין כבש לכותל מקום הננסין – ה\"מותר\" מתחלק לשני מרחבים: בין הכבש לכותל הדרומי של העזרה, ושטח ה\"ננסין\" עצמם. ",
"נשאלות השאלות:",
"מה שטח השולחנות ומדוע לא נמנה במפורש?",
"מה שטח הננסין ומדוע לא נמנה?",
"לפי התיאור הכבש מתחיל כמעט ממש ליד הקיר הדרומי של עזרת המזבח. דבר זה בלתי אפשרי מבחינה מעשית. חייב להיות מעבר שיאפשר לכוהנים לעלות בצורה מכובדת לכבש מכיוונו העיקרי (מדרום). ",
"לפי התיאור במשנה לעיל (פ\"ג מ\"ה) השולחנות מצויים בין העמודים הננסיים, אם כן זהו תחום אחד ששטחו לא נמנה. נראה שהמשנה היא כאילו סיכום מספרי של פ\"ג מ\"ה שבה תוארה העזרה. אך בניגוד לרוב מה שפגשנו עד עתה הסיכום הוא ספרותי; המחבר מכיר את חלקי המשנה שם, אך לא הייתה בידו מסורת ברורה כיצד למקמם במדויק. המחבר מותיר גם שטח ללא הסבר (20 אמה); גם במשנה הקודמת היה שטח בלתי מחולק שכונה \"תוכו\", כנראה גם שם לא ידע המחבר כיצד לחלק את השטח, ואנו הצענו חלוקה מדעתנו.",
"אין לנו מידע מה היה שטח העמודים הננסיים והשולחנות. כאן התבצעה רוב השחיטה, ניתוח האברים, הטיפול בבשר וההדחה. לפיכך ניתן לשער ששטחם המשותף היה לפחות 20 אמה. המחבר מעניק למרחב זה 12 אמות בלבד, אך כאמור אין הוא נוקב בשטח השולחנות והעמודים עצמם. ",
"אם כן, המחבר מודה שאין בידו מסורת על ארגון המרחב של עזרת \"בין האולם ולמזבח\"; הוא מכיר את גודל המרכיבים, אך לא את ארגונם במרחב. ",
"עזרת המזבח",
" 22",
"אם נוסיף לכך מרחק מה בין העמודים של האכסדרה (תמיד פ\"א מ\"ג) לבין הקירות בצפון ובדרום הרי ששטח ה\"מותר\" מצטמצם מאוד, לכדי 16 אמות. נראה שאם ברצוננו לנסות לשחזר את ארגון המרחב הרי שיש להתחיל במתקן המרכזי, והוא המזבח. במסורת התנאית שתי דעות, האחת שהמזבח היה ב\"ממוצע\", כלומר באמצע השטח, והאחרת שהיה משוך לדרום, כלומר שרובו היה מדרום. בעל הספרא דורש: \"צפונה לפני ה' ' שהצפון פנוי, דברי רבי אליעזר בן יעקב. המזבח מכוון כנגד חצר פתחו של היכל, וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי הדרום. רבי יהודה אומר המזבח ממצע באמצע העזרה, שלשים ושתים אמה עשר אמות כנגד פתחו של היכל, אחת עשרה אמה מן הדרום, וי\"א אמה מן הצפון. נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכותליו\" (ספרא, דבורה דנדבה, פרק ז ה\"א, ח ע\"א; בבלי, יומא סז ע\"ב). בסוגיות הבבלי מובעת גם דעה שכל המזבח כלפי דרום, כלומר שהכבש מתחיל מול הפתח הדרומי של העזרה. בבבלי זבחים יש גם הצעה הפוכה: \"כוליה מזבח בצפון קאי\" (נג ע\"א), כלומר שהצלע הדרומית של המזבח היא מול החלק הצפוני של פתח האולם. כל אחת מההצעות מחייבת שינוי גם ביתר מרכיבי העזרה.",
"אם כן שתי עמדות תנאיות לפנינו, כרגיל אחת קשורה לרבי אליעזר בן יעקב, ודומה שבמשנתנו אין המזבח באמצע, אך גם לא נאמר היכן הוא. משנתנו נוקטת אפוא עמדת ביניים, והיעדר המסורת נפתר בכך שכ-15 אמה הוצגו כ\"מותר\".",
"כפי שאמרנו, מבחינה תכנונית יש בכך בעיה לוגיסטית. אם המזבח מצוי במרכז העזרה (בציר צפון-דרום) עוד ניתן לפרש כך בקושי, אבל אם הוא משוך לדרום נוצר מצב שבו הכבש מתחיל ממש בין העמודים של האכסדרה, וזה סידור בלתי סביר. לפיכך נראה שבתיאור עזרת המזבח נכללו מרכיבים ספרותיים. אנו חושדים שתיאור הגובה של המזבח (10 אמות במשנה, 15 אצל יוספוס) הוא מופרז. המזבח היה גבוה אבל לא כל כך גבוה, ולכן גם הכבש היה קצר יותר. כפי שראינו, לדעתנו המזבח בגודלו המתואר (32x32 אמה בבסיסו) מספיק בקושי לכל הפעילויות שלפי המשנה התרחשו בו (טבעות, שחיטה, חמש מערכות [מדורות], הילוך כוהנים, ניסוך המים). כך שאין לפקפק בנתונים של המשנה על גודלו, אבל גובהו חשוד מעט בעינינו, אבל הנתון במשנה ואצל יוספוס די דומה (אצל יוספוס גבוה יותר).",
"השאלה כיצד אורגן המרחב של \"עזרת המזבח\" מסתבכת כאשר לוקחים בחשבון שחלק מהשטח נתפס על ידי הלשכות. כפי שראינו במבוא, יש לפרש שכל הלשכות התרכזו בשטח שבין עזרת נשים לבין האולם. אם כן, צריך היה לבנות חלק מהן גם בשטח של עזרת המזבח. כך צומצם השטח שעמד לרשות יתר הפעילויות הנזכרות. שטח ה\"מותר\" (15 אמה) מספיק לכך רק בקושי. ",
"אשר למיקום המזבח – אין בידינו כלים להכריע במחלוקות תנאים, אך יש לתת את הדעת למשמעות התפקודית של שתי ההצעות. הצעתו של רבי יהודה אומרת שלצופים בעזרת ישראל ובעזרת כוהנים אין סיכוי לראות את פנים ההיכל, גם לא כאשר הפרוכות תיפתחנה. למעשה אין הם יכולים לראות גם את הפרוכות (סגורות או פתוחות), אלא מעט מחלקן העליון, שכן המזבח מסתיר אותן. אם המזבח היה נמוך התצפית אפשרית, ולעיל הצענו אפשרות שלפחות פעם היה המזבח נמוך יותר. מכל מקום, מזבח במרכז יוצר מקדש שבו הקודש סגור לתצפית, ויש מעין הגבלה על ראיית מעשה הקרבנות. על נוהג כזה שלא להתבונן בקרבנות מספר לפי תומו יוספוס (קד', כ 191). לפי אופיו נוהג מעין זה אמור להיות נוהג צדוקי-כוהני עיליתני. חכמים (פרושים) דגלו במדיניות פתוחה של שיתוף בני העם בקודש במידת האפשר. הפתרון האדריכלי לכך הוא \"משיכת\" המזבח כלפי דרום כך שהכבש יתחיל ליד הקיר (למרות אי הנוחות וחוסר ההדר שבכך). כך ישתרע המזבח עם הכבש על 60 אמה בדרום העזרה, כלומר עד תחילת שער ההיכל (השער מתחיל באמה 67.5). אם כן, הצעותיהם של רבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה \"למשוך\" את המזבח דרומה בלתי אפשריות, שכן לא ייוותר מספיק מרחב לכבש. הן משקפות אולי תפיסה ארכיטקטונית-דתית שנועדה לא לשמר זיכרון אלא להציג אידֵאל (אוטופיה) של מקדש המזמין את מבקריו לראות את כלי המקדש ואת עבודת הכוהנים על המזבח, זאת בניגוד לתפיסה של הסתרת מעשי הקודש מעיני זרים. לשתי תפיסות אלו בסיס במקורות התקופה. ",
"מצפון למזבח היה צריך להיות שטח שחיטת הקרבנות, אך הותירו מעבר חופשי של 8 אמות ואחריו שטח נמוך של הטבעות. העובדים בטבעות (ישראל המלווים את קרבנם, ולעתים אולי גם שוחטים אותו – בפסח) ניצבו קרוב יחסית ויכלו להעיף מבט בפרוכת, ואם זו נגללה, התבוננו בפנים ההיכל. ייתכן גם ששאלת הפומביות היא המניע להעברת הזבחים עצמם מצפון המזבח לצפון למזבח. אם כי מעבר זה שהתבצע באופן חלקי נבע, מן הסתם, בעיקר מריבוי הקרבנות והצפיפות על המזבח עצמו."
],
[
"לאחר תיאור חתך רוחב של עזרת המזבח המשנה עוברת לדון בארגון השטח של עזרת ישראל, אבל סגנון התיאור שונה. סגנון התיאור של המשנה שלנו ושל המשנה הבאה דומה לסגנון התיאור של לשכות עזרת נשים (פ\"ב מ\"ה). אנו משערים שב\"לקט משניות המקדש\", שאת דבר קיומו שיערנו, הייתה קבוצת משניות שבהן נרשמו הלשכות השונות.",
"שש לשכות היו בעזרה – לא נאמר באיזו עזרה מדובר. אפשר שהכוונה ל\"עזרה\" של ראשית הפרק, שהיא כל שטח המקדש. אפשר שהכוונה לכל העזרות, כולל עזרת נשים. אך כפשוטם של דברים, הלשכות של עזרת נשים תוארו בפ\"ב מ\"ה, לפיכך יש לפרש שמשנתנו עוסקת בעזרת ישראל ובעזרת כוהנים שרוחבן 22 אמה, ומהן תפסו הקירות 9 אמות (הקיר של שער ניקנור, והמדרגה שבין עזרת ישראל לעזרת כוהנים). קשה להניח שהייתה לשכה בעזרת המזבח, משום שזו הייתה צפופה. בצד צפון נדרש השטח למטרות שחיטה, ובדרום לצורכי התארגנות התהלוכה העולה לכבש. בשטח שבין האולם ולמזבח נכנסים רק כוהנים, ושוב אין צורך בלשכות.",
"שלוש בצפון ושלוש בדרום שבצפון לשכת המלח – תוסבר להלן.",
"לישכת הפרוה – להלן, לישכת המדיחין – תוסבר להלן, לישכת המלח שם היו נותנין מלח לקרבן – שם שמרו את המלח הנדרש לקרבנות ולפיזור על הכבש כדי שלא יחליקו הכוהנים העולים, שכן שנינו: \"בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו\" (משנה, עירובין פ\"י מי\"ד). במקורות מקבילים מדובר על שלושה מקומות שבהם נשמר המלח: בלשכת המלח, על המזבח ועל הכבש. למעשה המחסן היה בלשכת המלח, ועל המזבח ועל הכבש היה, מן הסתם, מעט מלח לשימוש שוטף. הניסוח במשנה עשוי היה להתפרש ששם היו נותנים את המלח על הקרבנות, אבל זאת עשו בבית המטבחיים על השולחנות. הלשכה שכנה, מן הסתם, קרוב לבית המטבחיים מטעמי נוחות.",
"לשכת הפרווה שם היו מולחין עורות קדשים – בה עובדו העורות עיבוד ראשוני והוכנו לחלוקה. בשלב ראשון נעשתה החלוקה פעם ביום, ולאחר מכן פעם בשבוע, וחולקה בין כל כוהני המשמר. התוספתא מנמקת זאת במאבק בין הכוהנים הפשוטים לנכבדי הכהונה: \"בראשונה היו מכניסין עורות קדשים לשכת בית הפרווה, והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבת לכל משמר ומשמר, ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו, לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב מאה על מאה ועל עובי דינר זהב, מה שמחפין עד הרגל, וברגל מקפלין אותן, ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלוס. אחר הרגל חוזרין וקובעין אותן במקומן\" (תוס', מנחות פי\"ג הי\"ח-הי\"ט, עמ' 533). בשלב ראשון הייתה החלוקה לבתי אב, והכוהנים הפשוטים לא עמדו בפני הלחץ של גדולי הכהונה. בשלב שני הנהיגו חלוקה שבועית, בתקווה שכל כוהני המשמרת יאזרו עוז נגד ראשי הכהונה. אבל כל זה לא עזר. בשלב זה התערבו מביאי הקרבנות ונדרו את העורות לבדק הבית, וראשי הכוהנים לא העזו לחלל את הנדר ולפגוע בקדושת המקדש. פילון אומר בפשטות שכוהני המשמרת מקבלים את העורות (שלב ב). ",
"ועל גג היה בית טבילה לכהן גדול ביום הכיפורים – מיקום המקווה שם מחייב שהלשכה הייתה בשטח הקרוב למזבח שבו עבד הכוהן הגדול ביום הכיפורים, לשכת המדיחין – ברוב עדי הנוסח נוסף ששם היו מדיחין קרבי קדשים – אם כן את הקרבן מעבירים מלשכה ללשכה. בראשונה מטפלים בעור, בשנייה בשטיפה ובשלישית בעורות. איננו יודעים מה היה סדר העבודה, אך מן הסתם היה סדר קבוע.",
"ומשם מסיבה – בהקשר זה, כמו גם בפ\"ד מ\"ג, מדובר בגרם מדרגות העולה לגג. הלשכות נהנו ממים, ולכן ניתן היה לבצע שם עבודות במים (הדחה וטבילה).",
"עולה לגג בית הפרווה – מכאן ששלוש הלשכות היו סמוכות. בשטח של 22 אמה ניתן היה להקצות לכל לשכה 7 אמות; מן הסתם היו הלשכות הללו מקורות והייתה להן דלת לסגירה, כך ששטח העבודה בהן לא היה רב. "
],
[
"שבדרום לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית – המשנה אינה אומרת את סדר הלשכות, אבל לפי המקבילה הסדר הוא ממזרח למערב. בתלמוד הבבלי (יומא יט ע\"א) מובא ציטוט של המשנה והרשימה הפוכה, כלומר מה שאצלנו בדרום שם בצפון, ולהפך.",
"לשכת העץ – ביתר עדי הנוסח נוסף אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת – משפט דומה אומר רבי אליעזר בן יעקב על אחת הלשכות בעזרת נשים, ואבא שאול חולק ויודע למה הייתה הלשכה משמשת (לעיל פ\"ב מ\"ה). אצלנו אבא שאול אינו חולק על רבי אליעזר בן יעקב, אבל ניכר שהעורך ניסח את שתי המשניות בצורה דומה למרות התפקיד השונה שניתן במשנה לאבא שאול. הדמיון בין המשניות מעלה חשד שמא יש כאן העברה ספרותית. ניתן להבין שהתנא של משנתנו הוא רבי אליעזר בן יעקב, או שלתנא קמא היה ידוע למה הלשכה משמשת ודבריו נשמטו, וסתם משנה איננה רבי אליעזר בן יעקב. לשכת העץ איננה לשכת העצים שבעזרת נשים, וייתכן שכאן נשמרו עצים לצרכים שוטפים של אותו יום.",
"אבא שאול אומר לשכת כהן גדול היתה – בחלק מעדי הנוסח והיא היתה אחר שתיהם – כלומר שמאחורי הלשכות היו משרדי הכוהן הגדול ובהם ישב ביום יום. כמובן שלשם כך היה צריך לשמור על טהרה, וגם כל אלה הבאים אליו צריכים היו לשמור על טהרה.",
"וגג שלשתן שווה – באותו גובה, וברור גם שהלשכות היו זו ליד זו, לישכת הגולה שם היה בור הגולה – ב- מל נוסף בוע וב- מנ נכתב \"קבוע\" ותוקן ל\"הגולה\". את המילה גוּלה יש לקרוא בשורוק, כמו \"ותרֻץ גֻלת הזהב ותִשבר כד על המבוע ונרֹץ הגלגל אל הבוֹר\" (קהלת יב ו). גולה היא, אפוא, מתקן שאיבה. במקרה זה מתקן השאיבה היה הגלגל (להלן), [ו]הגלגל נתון עליו – על הבור (איור 101), ומשם מספקין מים לכל העזרה – לכל צורכי המקדש. כאן עזרה היא עזרת המזבח ויתר העזרות.",
"לישכת הגזית – זו הלשכה השלישית, שם היתה סנהדרין גדולה שלישראל יושבת ודנה את הכהונה – מקורות אחדים מספרים על לשכת הגזית שבה ישבה סנהדרין. ",
"התפקיד של הסנהדרין, לפי המשנה, הוא לדון בייחוסי כהונה. אנו מניחים שהסנהדרין גם בחנה את מומי הכוהנים, ואישרה את כשרותם. בדיקה זו חייבה בדיקה גופנית גם במומים שבסתר, וכן בדיקה תפקודית. בין המומים נמנים תפקודים בלתי שגרתיים, כגון השולט בשתי ידיו (משנה, בכורות פ\"ז מ\"ו), וכן מומים שבסתר, כגון מי שביציו פגומות (שם מ\"ה), רוח באשכיו, בעל מספר ביצים שונה, אוזניו קטנות וכו' (שם מ\"ד-מ\"ה). מומים כאלה מחייבים בדיקה. כמובן שתפקיד נוסף היה לבדוק ולאשר את הייחוסים ולוודא שכל הכוהנים כשרים. תפקיד שלישי היה לבדוק אם הכוהנים המועמדים טהורים מנגעים ומטומאה סתם. במבוא למסכת קידושין עסקנו בשאלת הייחוסים וראינו שגם בימי בית שני, וודאי שלאחר החורבן, שררו שתי מגמות. האחת מגמה קפדנית בדיני יוחסין, מחמירה ומרחיקה, והאחרת מגמה מקלה. הכוהנים נהגו להחמיר ואילו חכמים דגלו, בדרך כלל, במגמה המקלה. כך בימי הבית, ועוד יותר לאחר החורבן. אנו שומעים על כאלה שהורחקו מהכהונה (משנה, עדיות פ\"ח מ\"ז ומקבילות). עורך המשנה ועורכי המקבילות, המייצגים את חכמים (באותו זמן או בזמן עריכת המשנה) מביעים הסתייגות מהמעשה ומדרך הפעולה. מצד שני אנו שומעים שדווקא הפרושים הם שהתנגדו לכהונתם של בני חשמונאי, בתואנה של פגם באם המשפחה (קידושין סו ע\"א). ברם אין זו החמרה והקלה בדיני ייחוס, אלא מאבק אישי בעד ונגד כהונתם של בני חשמונאי, והייחוס הוא אמצעי ניגוח בלבד.",
"על רקע זה קשה להניח שהצדוקים היו מאשרים לסנהדרין, שבה היו גם פרושים, או אולי אף רוב פרושים, להיות האחראית על הייחוס של הכוהנים עצמם. מצב כזה היה פוגע באופן חמור באוטונומיה של הכוהנים כקבוצה חברתית, וודאי בהגמוניה שלהם במקדש. לעיל נאמר ש\"ראש המעמד היה מעמיד טמאין בשערי המזרח\" (תמיד פ\"ה מ\"ו), אם כן מיון הטמאים נעשה על ידי ראש המעמד ולא על ידי התערבות \"חיצונית\" (פרושית). על כן נותר לנו לפרש אחת משתיים: או שהסנהדרין ישבה בלשכת הגזית, או ששם ישב בית דין של המקדש שטיפל בכשרות עובדים למקדש. ",
"כהן שנימצא בו פסול לובש שחורים ומתעטף שחורין ויוצא והולך לו – כאבל, ושלא נמצא פסול לובש לבנים – ביתר עדי הנוסח נוסף מתעטף לבנים, וזו ראיה לכך שבגדי הכוהנים היו לבנים. אין לנו ראיות אחרות ברורות לכך שבגדי הכוהנים הפשוטים היו לבנים. במסכת מגילה פ\"ד מ\"ח הצענו לפרש את המשנה על בסיס הטענה שבגדי הכוהנים היו לבנים, אך אז התעלמה מאתנו משנתנו שהיא ראיה מובהקת לכך שסתם הכוהנים לבשו בגדים לבנים בעבודתם.",
"ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים יום טוב היו עושין – הכוהנים שהוכשרו לעבוד בקודש, שלא נימצא פסול בזרעו של אהרן וכך היו אומרים ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן – ב- מנ נוסף וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים – וזו כנראה תוספת מאוחרת. לפנינו ביטוי בלשון התפילה שכנראה איננה של חכמים. ברכת \"הבוחר בכוהנים\" נותר לה זכר בהבדלת ארץ ישראל. החתימה של נוסח ההבדלה בליל יום טוב שחל במוצאי שבת בבבל הייתה \"המבדיל בין קודש לקודש\" (בבלי, פסחים קד ע\"א; חולין כו ע\"ב), וכפי הנראה כך נהגו גם בנוסח הארץ-ישראלי, אבל הייתה מחלוקת על מספר ה\"הבדלות\". \"הבדלה\" לעניין זה היא פסוק הכולל את המילה \"ויבדל\". בבבל נהגו לומר לכל היותר שלוש הבדלות, ובארץ ישראל עד שבע הבדלות. דווקא התלמוד הבבלי שימר את ההרכב המלא של שבע ההבדלות שנהגו בארץ ישראל:",
"\"מיתיבי סדר הבדלות היאך? אומר",
"1) המבדיל בין קודש לחול",
"2) בין אור לחושך",
"3) בין ישראל לעמים",
"4) ובין יום השביעי לששת ימי המעשה",
"5) בין טמא לטהור",
"6) בין הים לחרבה",
"7) בין מים העליונים למים התחתונים",
"8) בין כהנים ללוים וישראלים",
"וחותם בסדר בראשית, ואחרים אומרים ביוצר בראשית. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חותם מקדש ישראל\" (בבלי, פסחים שם).",
"הרשימה כוללת שמונה הבדלות וזה היה, כנראה, גם נוסח ארץ ישראל, כפי שנראה להלן. בבבל נדונה רשימה זו ופלפלו בה אמוראים במגמה שמספר ההבדלות יהיה שבע בלבד, ואף הדגישו שהחתימה העדיפה היא \"המבדיל בין קודש לחול\". הדיון נושא אופי תאורטי, ונראה שהבדלות אלו לא נהגו בבבל הלכה למעשה.",
"מבין ההבדלות שברשימה זו מעניינת ההבדלה בין כוהנים ללוויים וישראלים. הבדלה זו מזכירה את ברכת הכוהנים הנמנית עם ברכות הכוהן הגדול ביום כיפור, במעמד הקהל ובברכות ההפטרה, וכן מצינו אותה ברכה במשנתנו כאן. ברכות הכוהן הגדול וברכות ההפטרה היו היסוד להרכב הברכות בתפילת העמידה, שכן כמעט כל הברכות שבמשנה חוזרות בתפילה, חוץ מברכת כוהנים – למשמעותה של עדות זו נחזור להלן.",
"בנוסחאות הבבליות חוזר הנוסח של שלוש או ארבע הבדלות בתוספת הבדלה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב; לא כן בנוסחאות התפילה מארץ ישראל, כפי שהשתמרו בכמה קטעי גניזה. שני קטעים שפרסם וידר (כתב יד וסטמינסטר קולג' ונוסח של הבדלה בהגדה של פסח) מצטרפים לקטע שפרסם בשעתו מאן, ובו הבדלה בתפילה ונוסח מפויט של הבדלה על הכוס לימי חול.",
"ברכת הגאולה של ההגדה / של התפילה מסתיימת בקטע זה במילים \"צור ישראל וגואלו\", כמנהג ארץ ישראל, בניגוד למנהג בבל, ומכאן שהוא משקף את נוסח ארץ ישראל.",
"זולאי פרסם שנית את הקטע שפרסם בשעתו מאן, אך הוא התבסס על כתב יד אחר של אותו טקסט וכמה מקבילות נוספות. בנוסח ההבדלה יש שינויים זעירים בלבד. ההבדל המשמעותי ביותר בין הנוסחים הוא בהבדלה בין ישראל לכוהנים. הבדלה זו מופיעה רק בתלמוד הבבלי, ונעלמה מתוך רשימת ההבדלות בכל נוסחי ארץ ישראל. גם ברשימה בתלמוד הבבלי היא חריגה, מופיעה אחרונה וחורגת בתוכנה. כל יתר ההבדלות עוסקות בעם ישראל כולו, וזו מפרידה ומבדילה בתוך העם. יתר על כן, ברשימת הבבלי שמונה הבדלות, וכבר עסקה בכך הסוגיה הבבלית, לפיכך נראה לנו שהבדלה זו שבין כוהנים ללוויים ולישראלים הייתה הבדלה קדומה אשר הוצאה מנוסח התפילה. ראשיתה בימי הבית השני, כפי שהראינו לעיל, אך כבר בימי הברייתא המצוטטת בתלמוד הבבלי החלה להידחק ובמהרה הוצאה מהתפילה. ייתכן שהוצאתה של הבדלה זו מהתפילה קשורה להתעצמות בין חכמים לכוהנים ולרצונם של חכמים לצמצם את זכויות היתר החברתיות של הכוהנים. ואכן, כל הנוסחאות הבבליות משקפות את העיקרון שמספר ההבדלות יהיה משלוש עד שבע, כדרישת ההלכה התנאית.",
"לפנינו, אפוא, ברכה קדומה, מבית מדרשם של כוהנים-צדוקים, אך היא הייתה מקובלת בכלל ישראל ושימשה גם בתפילה, בהבדלה ובהפטרה. מכולן היא נדחתה בסופו של תהליך כתוצאה מירידה בחשיבותם של הכוהנים, ואולי גם מירידה בפולמוס נגדם, ומהרצון להגיע לנוסח אחיד וקצר של התפילות.",
"אנו מכירים, אפוא, את הברכה על בחירת הכוהנים מברכות התורה של הכוהן הגדול ומברכות ההפטרה. ייתכן גם שזה היה תוכנה של ברכת הכוהנים בתפילת שמונה שנגמרה בברכת \"הבוחר בכוהנים\", ולא ב\"עושה השלום\" המוכר לנו. אך על כך לא השתמר מידע.",
"תהא הסיבה אשר תהא, הברכה על בחירת הכוהנים בטלה ונשכחה ממסורת ישראל. מהמשנה מתברר שבמקביל לכך שהייתה זו ברכה במסגרת ההבדלה וקריאות התורה, הייתה זו ברכה במסגרת טקסי המקדש, ונותר לנו לשער שהיא צמחה מצורכי המעמד של אישור הכוהנים, והתפשטה לתפילות הפומביות. היא מבטאת את מעמדם המיוחד של הכוהנים במסגרת המקדש, ואת התפשטותה של תפיסה זו של בחירה ועיליתנות גם לרחבי המדינה. ",
"הנוסח \"ברוך המקום ברוך הוא\" הוא כנראה נוסח של ברכה. הוא מופיע רק עוד בתנא דבי אליהו, ובנוסח ההגדה של פסח."
]
]
],
"Bibliography": [
"ביבליוגרפיה וקיצורים",
"מסכתות מידות ותמיד",
"אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש\"ז, וינה, תרמ\"ז.",
"אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ', תשכ\"ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.",
"אבי יונה, כתובת – אבי-יונה, מ', תשכ\"ד, \"כתובת מקיסריה על כ\"ד משמרות-הכוהנים\", ארץ-ישראל ז, עמ' 28-25.",
"אבי יונה, מקדש – אבי יונה, מ', תשט\"ז, \"בית המקדש השני\", בתוך: אבי יונה, מ' (עורך), ספר ירושלים, עמ' 418-392. ",
"אבי יונה וספראי, אטלס כרטא – אבי-יונה, מ', בהשתתפות ספראי, ש', 1979, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים. ",
"אביגד, בית שערים ג – אביגד, נ', תשל\"ב, בית שערים ג, ירושלים.",
"אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל\"ו.",
"אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב\"מ, חיפה, תרפ\"א.",
"אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד', וילנא, תרס\"א-תרע\"ג. ",
"אהל דוד – Sasson, D.S., 1932, Ohel David I-II, London.",
"אולסון, מכניקה – Oleson, J.P., 1984, Greek and Roman Mechanical Water-Lifting Devices: The History of Technology, Toronto.",
"אונומסטיקון, מהדורת מלמד – מלמד, ע\"צ, תשכ\"ו, ספר האונומאסטיקון לאבסביוס, ירושלים.",
"אונומסטיקון, מהדורת נוטלי וספראי – Notley, R.S. and Safrai, Z., 2005, Eusebius, Onomasticon, Boston Leiden.",
"אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב\"מ, חיפה וירושלים, תרפ\"ח-תש\"ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ\"ד.",
"אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ\"ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ\"ב.",
"אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ\"ב.",
"אורבך, ירושלים – אורבך, א\"א, תשכ\"ט, \"ירושלים של מעלה\", בתוך: אבירם, י' (עורך), ירושלים לדורותיה, ירושלים, עמ' 171-155. ",
"אורבך, משמרות – אורבך, א\"א, תשל\"ג, \"משמרות ומעמדות\", תרביץ מב, עמ' 327-304.",
"איזק, תרומה – Isaac, B., 1983, \"A Donation for Herod’s Temple in Jerusalem\", IEJ 83, pp. 86-92.",
"איכה רבה, מהדורת באבער, ש', וילנא, תרנ\"ט.",
"אלבק, מבוא – אלבק, ח', תשי\"ט, מבוא למשנה, ירושלים - תל אביב.",
"אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.",
"אלבק, פירוש – אלבק, ח', תשי\"ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים - תל אביב.",
"אלגביש שקמונה – אלגביש, י', 4991, שקמונה לחוף הכרמל, תל אביב.",
"אלון, מחקרים – אלון, ג', תשי\"ז-תשי\"ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.",
"אלון, פראירתרין – אלון, ג', תשכ\"ז, \"פראירתרין\", מחקרים בתולדות ישראל ב, עמ' 76-48.",
"אסתר רבה, קושטא, רע\"ד או ר\"פ.",
"אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י\"נ, תש\"ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.",
"אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י\"נ, תשי\"ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים - תל אביב.",
"אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י\"נ, תשמ\"ד-תשנ\"א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.",
"ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ\"ב.",
"ארליך, אדריכלות – ארליך, א', 1970, הארכיטקטורה ביוון העתיקה, תל אביב.",
"ארליך, ליווי – ארליך, א', תשנ\"ג, \"מחוות התפילה בתקופת המשנה והתלמוד: עיצובן ומשמעותן\", הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11, ג, עמ' 78-71.",
"בהט, אטלס ירושלים – בהט, ד', 2000, בהשתתפות רובינשטיין, ח', אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים.",
"ביכלר, הכוהנים – ביכלר, א', תשכ\"ו, הכוהנים ועבודתם, ירושלים.",
"ביכלר, הסנהדרין – ביכלר, א', תשל\"ד, הסנהדרין, ירושלים.",
"ביכלר, עזרת נשים – Büchler, A., 1898, \"The Fore-court of Women an th Brass Gate in the Temple of Jerusalem\", JQR X, pp. 667-718.",
"ביכלר, עם הארץ – ביכלר, א', תשכ\"ד, עם הארץ הגלילי, ירושלים.",
"ביליג, קרבן – ביליג, י', תשס\"א, \"גלוסקמאות מירושלים הנושאות כתובות קרבן\", קתדרה 98, עמ' 60-49.",
"ביסקונטי, דמויות – Bisconti, F., 2007, La Figura dell`anglo nella Civilita Paleocristiana, Roma.",
"בן ארי, הר הבית – בן ארי, מ', תשס\"ז, תחומי קדושה בהר הבית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן. ",
"בן ארי, תחומים – בן ארי, מ', תשנ\"ט, קדושת הר הבית – תמורות בראי ההלכה, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.",
"בעל המאור על הרי\"ף, הודפס בתלמוד ש\"ס וילנא.",
"בר-אילן, הפולמוס – בר-אילן, מ', תשמ\"ב, הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי הבית השני, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.",
"בר-אילן, תמיד – בר אילן, מ', תשמ\"ט, \"האם מסכתות תמיד ומדות הן תעודה פולמוסית\", סידרא ה, עמ' 40-27.",
"בראנד, כלי חרס – בראנד, י', תשי\"ג, כלי החרס בספרות התלמודית, ירושלים.",
"בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.",
"בר\"ג, שולחן – בר\"ג, ד, תשמ\"ז, \"שולחן לחם הפנים וחזית בית-המקדש על מטבעות מלחמת בר-כוכבא\", קדמוניות כ, עמ' 25-22. ",
"ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי.",
"ברויאר, פעל ובינוני – ברויאר, י', תשמ\"ח, \" 'פעל' ובינוני בתיאורי טקס במשנה\", תרביץ נו, עמ' 326-299. ",
"ברוך הסורי – בתוך כהנא, הספרים החיצונים, עמ' שנ-שסא.",
"ברקאי, ברכת כהנים – ברקאי, ג', תשמ\"ט, \"ברכת הכוהנים על לוחיות כסף מכתף הינום בירושלים\", קתדרה 52, 76-37.",
"גודבלאט, הקשר – גודבלאט, ד', תשמ\"ד, \"על סיפור ה'קשר' נגד רבן שמעון בן גמליאל השני\", ציון מט, עמ' 374-349.",
"גולדברג, שבת – גולדברג, א', תשל\"ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.",
"גולדברג, תמיד ויומא – גולדברג, א', תשכ\"ט, \"תוספתא למסכת תמיד: מחקר בבעית היחס בין המשנה והתוספתא\", בתוך: מלמד, ע\"צ (עורך), ספר הזכרון לבנימין דה פריס, תל אביב, עמ' 42-18. ",
"גולינקין, מתקיע – גולינקין, ד', תשס\"ח, \"השני מתקיע\", בתוך: גולינקין, ד' ואחרים (עורכים), תורה לשמה – מחקרים במדעי היהדות לכבוד פרופ' שמא יהודה פרידמן, ירושלים, עמ' 421-415.",
"גיאוניקה – (Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second edition.",
"גיל, ארץ ישראל – גיל, מ', תשמ\"ג, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), תל אביב. ",
"גינצבורג, אגדות היהודים – גינצבורג, י\"ל, תשל\"ה, אגדות היהודים א-ו, רמת גן.",
"גינצבורג, הלכה ואגדה – גינצבורג, י\"ל, תש\"ך, הלכה ואגדה: מחקר ומסה, ירושלים. ",
"גינצבורג, מסכת תמיד – גינצבורג, י\"ל, מסכת תמיד, בתוך הנ\"ל, הלכה ואגדה, עמ' 65-41.",
"גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י\"ל, תשכ\"א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.",
"גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, י\"ל, תרס\"ט, שרידי הירושלמי, נויארק.",
"גרוסברג, חזית – גרוסברג, א', תשנ\"ד, \"חזית המקדש על גבי גלוסקמאות בירושלים\", קדמוניות, 106-105, עמ' 42-38. ",
"גרוסברג, תגובה – גרוסברג, א', תשמ\"ז, \"תגובה\" (לבר\"ג, שולחן), קדמוניות 25-22, עמ' 57-56.",
"גרינוולד, תורת הסוד – גרינולד, א', תשמ\"ז, \"מקומן של מסורות כהניות ביצירתה של המיסטיקה של המרכבה ושל שיעור קומה\", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ו, עמ' 120-65.",
"דינור, כוהנים – דינור, י', תשל\"ג, הכהונה – מעמדה החברתי והכלכלי בתקופת המשנה והתלמוד, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.",
"דמסקי, כתובת – דמסקי, מ', תשמ\"ה, \"הכתובת 'לבית התקיעה' מהר הבית\", ארץ ישראל יח, עמ' 42-40.",
"דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.",
"דר, סומקה – דר, ש', 1998, סומקה: עיירה יהודית בכרמל, תל אביב. ",
"הירשפלד, הבית – הירשפלד, ז', תשמ\"ז, בית המגורים הארץ-ישראלי, ירושלים. ",
"הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע', ירושלים, תשל\"ב.",
"הלכות פסוקות, מילר, י', הלכות פסוקות מן הגאונים, קראקא, תרנ\"ג.",
"הלכות קצובות, מרגליות, מ', ירושלים, תש\"ך.",
"הר, מסירה – הר, מ\"ד, 1979, \"הרצף שבשלשלת מסירת התורה: לבירור ההיסטוריוגראפיה המקראית בהגותם של חז\"ל\", ציון מד, עמ' 56-43.",
"וולפיש, מגמות – וולפיש, א', תשנ\"ו, \"מגמות רעיוניות בתיאור המקדש ועבודתו במסכת תמיד ובמסכת מידות\", מחקרי יהודה ושומרון ז, עמ' 92-19.",
"וייט, כלי חקלאות – White, K.D., 1976, Agricultural Implements of the Roman World, London.",
"וייס ונצר, הבטחה – וייס, ז' ונצר, א', 1996, הבטחה וגאולה – פסיפס בית-הכנסת בציפורי, ירושלים.",
"זולאי, לחקר הסידור – זולאי, מ', תשי\"ג, \"לחקר הסידור והמנהגים\", ספר אסף, ירושלים, עמ' 315-302.",
"זינגר, טכנולוגיה – Singer, C., 1956, A History of Technology: from Early Times to Fall of Ancient Empires, Oxford.",
"זיסו, נפש – Zisso, B., 2005, \"A Burial Cave with a Greek Inscription and Graffiti at Khirbat el-Ein, Judean Shephelah\", Atiqot 50, pp. 29-36.",
"זיסו, קרבן – Zisso, B., 2010, \"A Qorbān-vow Inscription on an Ossuary from Jerusalem\", Maarav 17, pp. 21-29; 89-96.",
"זיסו וגנור, קרבן – זיסו, ב' וגנור, א', תשס\"ז, \"כתובת 'קרבן' על גלוסקמא מירושלים\", קתדרה 123, עמ' 12-5.",
"זליגמן, ירושלים – זליגמן, י\"א, תשי\"ז, \"ירושלים במחשבת היהדות ההלניסטית\", בתוך: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, יהודה וירושלים, ירושלים, עמ' 208-192.",
"חדושי הר\"ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים תשכ\"ו. ",
"חדושים המיוחסים לר\"ן – ראו חדושי הר\"ן.",
"חילופי מנהגים – מהדורת ב\"מ לוין, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ\"ז; מהדורת מרגליות, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ\"ח. ",
"חכלילי, אמנות – Hachlili, R., 1998, Ancient Jewish Art and Archaeology in the Diaspora, Leiden.",
"חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש\"ז, ירושלים, תרכ\"ג.",
"חסדי דוד, ר' דוד פארדו, ליוורנו, 1776.",
"טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.",
"טלמון, הלוח – טלמון, ש', תשכ\"א, \"חשבון הלוח של כת מדבר יהודה\", בתוך: ידין, י' ורבין, ח' (עורכים), מחקרים במגילות מדבר יהודה, ספר זכרון לאליעזר ליפא סוקניק ז\"ל, ירושלים, עמ' 106-77.",
"טלמון וקנוהל, הלוח – טלמון, ש' וקנוהל, י', תשנ\"א, \"קטעים של מגילת לוח מקומראן\", תרביץ ס, עמ' 521-505.",
"ידין, מגילת המקדש – ידין, י', תשל\"ז, מגילת המקדש, ירושלים.",
"ידין ונוה, מצדה 1 – Yadin, Y. and Nave, J., 1989, Masada I, Jerusalem.",
"ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י\"ז, ירושלים, תשכ\"ד.",
"ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש', ירושלים, תשכ\"ד.",
"ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א', לונדון, 1909.",
"ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י', ירושלים, תשל\"ג ואילך.",
"ישראלי ואבידע, נרות חרס – ישראלי, י' ואבידע, א', ללא שנת דפוס, נרות חרס מארץ-ישראל, ירושלים.",
"יתרון האור, פערלמן, ר' יי\"ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.",
"כהנא, הספרים החיצונים – כהנא, א', תש\"ל, הספרים החיצונים, ירושלים.",
"כוכבי, אפק – כוכבי, מ', 1989, אפק-אנטיפטריס: חמשת אלפים שנות היסטוריה, תל אביב.",
"לוי, מילון – Levy, J., 1924, Woerterbuch ueber die Talmudim und Midrashim, Vienna.",
"לוין, בית המקדש – לוין, י\"ל, תשמ\"ד, \"בית המקדש מעמדו ותפקידו\", בתוך: שטרן, מ' (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל – שלטון רומי, ירושלים, עמ' 188-181.",
"לוין, מקדש – לוין, י\"ל, תשנ\"ו, \"בית המקדש בירושלים\", קתדרה 77, עמ' 16-3.",
"לופטוס, הזכרון – לופטוס, א', תשמ\"ג, חקר הזכרון, תל אביב.",
"לחם שמים, רבנו יעב\"ץ, ירושלים, תשי\"ח.",
"ליבזון, מנדין – ליבזון, ג', תשל\"א, \"על מה מנדין\", שנתון המשפט העברי ב, עמ' 342-292.",
"ליברמן, יוונים ויוונות – ליברמן, ש', תשכ\"ג (תשמ\"ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.",
"ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש', תשנ\"ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק - ירושלים.",
"ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש', תשנ\"א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.",
"ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש', תשנ\"ט, תוספת ראשונים, ירושלים - ניו יורק.",
"ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש', תשט\"ו-תשמ\"ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.",
"ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, \"Die Fastanrolle Eine Untersuchung zur judisch-Hellenistechen Gesschichte\", HUCA VIII-IX, pp. 257-351.",
"לימור, נוסעים – לימור, א', 1990, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה; תיאורי מסע לטיניים, ירושלים.",
"לינדרס ואלרוט, כלכלת מקדשים – Linders, T. and Alroth, B. (eds.), 1992, Economics of Cult in the Ancient Greek World, Uppsala.",
"לינסן, טקסים – Linssen, M.J.H., 2004, The Cult of Uruk and Babylon, Leiden.",
"לקוטי הרמב\"ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב\"ן, שאלוניקי, תק\"ל.",
"מאן, קטעי גניזה – Mann, J., 1925, \"Geniza Fragments of the Palestinian Order of Service\", HUCA 2, pp. 267-368.",
"מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב\"ם, מהדורת תל אביב, 1959.",
"מגילות מדבר יהודה – DJD Discoveries in the Judean Desert, 1953-1995, in: Balliet, M. et al. (eds.), Oxford.",
"מגילת המקדש – ידין, י', תשל\"ז, מגילת המקדש, ירושלים.",
"מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית.",
"מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י', ירושלים, תשכ\"ח.",
"מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י', ירושלים, תשכ\"ח.",
"מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש', וילנא, תרנ\"א.",
"מדרש תנאים לדברים, מהדורת הופמן, ד\"צ, ברלין, 1909-1908.",
"מדרש תנחומא, קושטא, רפ\"ב ומנטובה, שכ\"ג.",
"מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש', וילנא, תרמ\"ה.",
"מזר, הרקם – מזר, ב', תשי\"א, \"הרקם והחגר\", תרביץ כ, עמ' 319-316.",
"מזר, חפירות הר הבית – מזר, ב', תשל\"ג, \"החפירות הארכיאולוגיות ליד הר-הבית: סקירה שנייה, עונות תשכ\"ט-תש\"ל\", ארץ ישראל י, עמ' 33-1.",
"מזר, מנזר הבתולות – מזר, א', 1998, מנזר הבתולות, התקופה הביזאנטית, חפירות הר-הבית בירושלים, ירושלים ורמת גן.",
"מחזור ויטרי לרבנו שמחה, הורביץ, ש', נירנברג, תרפ\"ג; ד\"צ, ניו יורק, תש\"ך.",
"מילון בן יהודה – בן יהודה, א', 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים - תל אביב. ",
"מכילתא דרבי ישמעאל, האראוויטץ, ח\"ש ורבין, י\"א, ד\"צ, ירושלים, תש\"ל.",
"מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, אפשטיין, י\"נ ומלמד, ע\"צ, ירושלים, תשט\"ו. ",
"מלאכי, סדר העבודה – מלאכי, צ', תשנ\"ז, סדר עבודת יום הכיפורים, לוד.",
"מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר' שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט\"ז.",
"מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א', ירושלים - תל אביב, תשכ\"ז.",
"מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, מ', ירושלים, תרצ\"ח.",
"מסכת כלה, מהדורת היגער, מ', ירושלים, תש\"ל.",
"מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ', ניו יורק, תרצ\"ד.",
"מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ', ירושלים, תש\"ל.",
"מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ', תרצ\"ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים. ",
"מרגליות, הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ', תשל\"ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.",
"משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש\"א, ירושלים, תשנ\"ב.",
"מתיאס, רפואה – Matthäus, H., 1989, Der Arzt in Römischer zeit, Aalen.",
"נאש, מילון, - Nash, 1961, Pictorial Dictionary of Ancient Rome, London.",
"ניומן, מעשים – ניומן, ה', תשמ\"ז, המעשים לבני ארץ-ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים. ",
"נעם, מגילת תענית – נעם, ו', תשס\"ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.",
"סגל, לשון המשנה – סגל, מ\"צ, תרצ\"ו, דקדוק לשון המשנה, תל אביב.",
"סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב', ניו יורק, תשכ\"ו.",
"סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד', ירושלים, תשל\"ב.",
"סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח\"י, ירושלים, תשי\"ד-תשכ\"ז.",
"ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח', ירושלים, תשד\"ם; מהדורת אויערבך, צ\"ב, האלברשטאט, תרכ\"ו. ",
"ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י', ירושלים, תשמ\"ו, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ\"ה; מהדורת ראזענטהאל, ש\"פ, ד\"צ, ירושלים, תשנ\"ג.",
"ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש', ירושלים, תש\"ז.",
"ספר העתים, יהודה בן ברזילי הברצלוני, מהדורת זלוטניק, י\"ל, ירושלים, תש\"ה.",
"ספר הפרדס, מהדורת עהרענרייך, ח\"י, ניו יורק, תשי\"ט.",
"ספר הרוקח, רבי אליעזר מגרמייזא, קרימונה, שי\"ז.",
"ספר יראים השלם, רבי אליעזר ממיץ, מהדורת גולדבלום-שיף, וילנא, תרנ\"ב-תרס\"ב; ד\"צ, ירושלים, תשנ\"ה.",
"ספר ערוגת הבושם, רבי אברהם ב\"ר עזריאל, מהדורת אורבך, א\"א, ירושלים, תרצ\"ח ואילך.",
"ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א\"א, ירושלים, תשל\"ח.",
"ספר ראבי\"ה, רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א', ירושלים, תשכ\"ד.",
"ספר שני לוחות הברית, רבי ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ\"ד; ירושלים, תשנ\"ג.",
"ספראי, אבות – ספראי, ז', תשע\"ג, משנת ארץ ישראל, מסכת אבות, ירושלים.",
"ספראי, בימי הבית – ספראי, ש', תשנ\"ד, בימי הבית ובימי המשנה, א-ב, ירושלים.",
"ספראי, בית-המקדש ובית-הכנסת – ספראי, ש', תשנ\"ד, \"בית-המקדש ובית-הכנסת\", בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ' 151-133.",
"ספראי, דוכן – Safrai, Z., 1989, \"Dukhan Aron and Teva\", in: Hachlili, R., Ancient Synagogues in Israel, BAR 99, pp. 69-84.",
"ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש', תשנ\"ד, \"הכרעה כבית הלל\", בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ' 405-382.",
"ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש', תש\"ן, \"הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?\", בתוך: זוסמן, י' ורוזנטל, ד' (עורכים), מחקרי תלמוד ג, ירושלים, עמ' 38-11 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ' 578-548).",
"ספראי, מקדש מעט – ספראי, ז', תש\"ן, \"מבית כנסת למקדש מעט\", ישראל עם וארץ ז-ח, עמ' 158-149.",
"ספראי, מקומות הקודש – ספראי, ז', תשמ\"ז, \"קברי צדיקים ומקומות קדושים במסורת היהודית\", בתוך: זאבי, ר' (עורך), ספר זאב וילנאי ב, עמ' 313-303.",
"ספראי, נשים ומקדש – Safrai, Ch., 1991, Women and Temple, The Status and Role of Women in the second Temple of Jerusalem, Dissertation Presented to the KTU in Amsterdam.",
"ספראי, עזרת נשים – ספראי, ש', תשנ\"ד, \"האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה\", בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ' 170-151. ",
"ספראי, עליה – ספראי, ש', תשכ\"ה, העליה לרגל בימי הבית השני, תל אביב.",
"ספראי וספראי, משנת ארץ ישראל – ספראי, ש' וספראי, ז', תשס\"ח..., משנת ארץ ישראל, ירושלים.",
"ספראי וספראי, תרבות המחלוקת – ספראי, ז' וספראי, ח', תשס\"ב, תרבות המחלוקת, בתוך: שגיא, א' (עורך), תרבות יהודית בעין הסערה – ספר היובל לי' אחיטוב, עין צורים, עמ' 346-326.",
"ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח\"ש, לייפציג, תרע\"ז.",
"ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א\"א, ברלין, ת\"ש. ",
"ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח\"ש, לייפציג, תרע\"ז.",
"ספרי זוטא לדברים, מהדורת כהנא, מ\"י, ירושלים, תשס\"ג.",
"ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א', ירושלים, תש\"ל. ",
"ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח\"י, תל אביב, תש\"ל. ",
"פטריך, המסיבה – פטריך, י', תשמ\"ז, \"המסיבה של בית-המקדש על-פי מסכת מידות\", קתדרה 42, עמ' 52-39.",
"פטריך, המקדש השני – פטריך, י', תשס\"ח, \"המקדש השני ועזרותיו: הצעה חדשה למיקומם ברחבת הר הבית\", ארץ-ישראל כח, עמ' 183-173.",
"פטריך, ועשו לי מקדש – פטריך, י', תשס\"ח, \" 'ועשו לי מקדש': עיונים בפירוש קורן ובפירושים אחרים\", חידושים בחקר ירושלים יג, עמ' 140-135.",
"פטריך, מבט – פטריך, י', תשס\"ז, \"מבט חדש על מקום המקדש, השערים והלשכות\", חידושים בחקר ירושלים יב, עמ' 48-41.",
"פטריך, מבנה – פטריך, י', תשמ\"ח, \"מבנה בית-המקדש השני: הצעת שחזור חדשה\", קדמוניות כא, עמ' 40-32.",
"פטריך, שלבי בנייה – פטריך, י', תשע\"ב, \"ארבעה שלבים בהתפתחותו של הר-הבית\", חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ה, עמ' 37-17.",
"פטריך, שערים – פטריך, י', תשע\"ד, \"על מספר שערי העזרה והשערים שבסורג : מצב הידע והצעה חדשה\", חידושים בחקר ירושלים 19, עמ' 032-312.",
"פילון, כתבים – כתבי פילון האלכסנדרוני, תשמ\"ו-תש\"ס, ירושלים.",
"פילון, נגד פלאקוס – כתבי פילון א, עמ' 60-19.",
"פילון, על החוקים – כתבי פילון ב-ג. ",
"פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י\"נ, ברלין, תרפ\"א-תרפ\"ד.",
"פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל\"ד ומהדורות רבות נוספות.",
"פלג, הר הבית – פלג, י', תשס\"ז, שחזור המתחם בהר הבית והמקדש ההרודיאני, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.",
"פלוסר, בית מקדש – פלוסר, ד', תשס\"ב, \"מקדש של אחרית הימים\", בתוך: הנ\"ל, יהדות בית שני – קומראן ואפוקליפטיקה, ירושלים, עמ' 183-179.",
"פליקס, החקלאות – פליקס, י', תש\"ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים.",
"פליקס, הצומח והחי – פליקס, י', תשמ\"ג, הצומח והחי במשנה, ירושלים. ",
"פליקס, זרעים – פליקס, י', תשל\"ד, פרק \"זרעים\", בתוך: מרגליות, מ' (עורך), הלכות ארץ ישראל, ירושלים, עמ' קצא-קצח. ",
"פליקס, כלאים – פליקס, י', תשכ\"ז, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב. ",
"פליקס, עולם הצומח – פליקס, י', 1968, עולם הצומח המקראי, רמת גן - גבעתיים.",
"פליקס, עצי בשמים – פליקס, י', תשנ\"ז, עצי בשמים יער ונוי – צמחי התנ\"ך וחז\"ל, ירושלים. ",
"פליקס, עצי פרי – פליקס, י', תשנ\"ד, עצי-פרי למיניהם, צמחי התנ\"ך וחז\"ל, ירושלים.",
"פנטל, סעודה – Pantel, P.S., 1992, La Citė au Banquet, Rome.",
"פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד', ניו יורק, תשכ\"ב.",
"פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש', וילנא, תרמ\"ד. ",
"פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ', וינה, תר\"מ.",
"פרוטואוונגליון ליעקב – James, M.R., 1955, The Apocriphal New Testament, Oxford, pp. 38-49.",
"צפריר, ארכאולוגיה – צפריר, י', תשמ\"ג, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, כרך ב, ירושלים. ",
"צ'צ'י, כלי ברונזה – Ceci, De C., 1854, Piccoli Bronzi, Museo Nazionale di Napoly, Napoli.",
"קאגיאנו וילה מדיצ'י – Cagiano, M. de Azvedo, 1951, Le Antichiti di Villa Madici, Rome 1951. ",
"קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א', ירושלים - תל אביב, תשכ\"ז.",
"קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א\"ש, תל אביב, תשכ\"ט.",
"קול הרמ\"ז, פירוש הרמ\"ז על המשניות (ר' משה זכותא), ירושלים, תשנ\"ט. ",
"קולב, הרומאים – Kolb, P., 2006, Die Römer bei uns, München.",
"קונצל רפואה - Kunzel, E., 2002, Medizin in der Antike, Aus einer welt ohne Narksos und Aspirin, Stuttgart.",
"קורן, מקדש – קורן, ז\"מ, 2007, ועשו לי מקדש, ירושלים. ",
"קימלמן, כהנים – קימלמן, ר', תשמ\"ג, \"האולגארכיה הכהנית ותלמידי החכמים בתקופת התלמוד\", ציון מח, עמ' 148-135.",
"קראלינג, בית הכנסת – Kraeling, C.H., 1956, The Synagogue, London.",
"קרויס, מילון – Krauss, S., 1964, Lehnwörter, Hildesheim.",
"רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ\"נ, תש\"כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.",
"רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז\"ו, ת\"ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.",
"רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז\"ו, תשכ\"א, שערי תורת בבל, ירושלים.",
"רגב, הצדוקים – רגב, א', תשס\"ה, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים. ",
"רגב, חשמונאים – Regev, E., 2013, The Hasmoneans: Ideology, Archaeology, Identity, Göttingen.",
"רוברטס, צילומי ירושלים – Roberts, D., 1839, In the Holy Land, London.",
"רוזן-צבי, טקס – רוזן-צבי, י', תשמ\"ח, הטקס שלא היה, ירושלים. ",
"רוסטובצב, חפירות דורה – Rostovtzeff, M.I. (ed.), 1952, Excavations at Dura-Europos, London.",
"רות רבה, מהדורת לרנר, מ\"ב, תשל\"א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.",
"רחמני, חזית המקדש – רחמני, ל\"י, תשנ\"ד, \"האמנם תוארה חזית המקדש על גבי גלוסקמאות בירושלים?\", קדמוניות 108-107, עמ' 142.",
"ריטב\"א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ', ירושלים, תש\"ן.",
"רייך, ויטרוביוס – רייך, ר', על אודות האדריכלות: בעשרה ספרים - ויטרוביוס, תל אביב. ",
"רייך ושוקרון, מנורה – רייך, ר' ושוקרון א', תשע\"ב, \"חפירות בירושלים מתחת לרחוב המרוצף ובתעלת הניקוז הגדולה ליד קשת רובינזון\", קדמוניות 142, עמ' 72-71. ",
"ריינך, ציורים – Reinach, S., 1897-1912, Répertoire de Reliefs Grecs et Romains, I-III, Paris.",
"ריינר, שער כהן – ריינר, א', 1986, \"שער הכוהן ועלייתו לרגל של אליהו בן מנחם: שרבובי מסורות של ימי-הביניים במדרשי חז\"ל\", תרביץ נה, עמ' 227-217.",
"ריפנברג, המזרע והישימון – ריפנברג, א\"א, תש\"י, המזרע והישימון: גלגולי התרבות החקלאית בארץ-ישראל ושכנותיה, ירושלים.",
"רישה ושלס, עבודה – Rieche, A. and Schalles, H.J., 1987, Arbeit – Handwerk und Brufe in der Roemischen Stadt, Koeln.",
"ר\"ן בפירושו לרי\"ף, הודפס בתלמוד ש\"ס וילנא.",
"רשב\"א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח\"ז, נויארק, תשט\"ז.",
"שאגת אריה, שו\"ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש\"ך.",
"שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א', ירושלים, תשכ\"א-תשל\"ז.",
"שבט, מספר המסכתות – שבט, ע', תשנ\"ח, \"מספר המסכתות בש\"ס\", מוריה 22, עמ' צט-קו.",
"שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש', וילנא, תרמ\"ו.",
"שובה, כתובות – שובה, מ', תשט\"ז, \"הכתובות היווניות מימי הבית השני\", בתוך: אבי-יונה, מ' (עורך), ספר ירושלים, ירושלים, עמ' 368-358.",
"שוורץ, ישמעאל בן פיאבי – Schwartz, D.R., 1992, \"Ismmael ben Phiabi and the Chronology of Provincia Judea\", Studies in the Background of Christianity, Tübingen, pp. 218-242.",
"שוורץ, יריחו – שוורץ, י', תשנ\"ז, \"משנת תמיד ויריחו\", בתוך: ספראי, ז' ואחרים (עורכים), חקרי ארץ – עיונים בתולדות ארץ-ישראל מוגשים לכבוד פרופ' יהודה פליקס, רמת גן, עמ' 257-247.",
"שוורץ, ניקנור – Schwartz, J.J., 1992, \"Once More on the Nicanor Gates\", HUCA 62, pp. 245-283.",
"שחור, בגדי כהונה – שחור, מ', תשל\"א, בגדי כהונה, ירושלים.",
"שטרן, המשפחות – שטרן, מ', תשכ\"ו, \"מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני\", תרביץ לה, עמ' 253-235.",
"שטרן, סופרים – Stern, M., 1974-1980, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem.",
"שייה, מקדשים כמוזאון –Shaya, J., 2005, \"The Greek Temples as Museun: the Case of the Legendary Treasure of Athena from Lindus\", American journal of Archaeology 109, pp. 423-442.",
"שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S., 1898, \"Genizah Fragments\", JQR X, p. 636.",
"שערי צדק, מהדורת מודעי, נ', שאלוניקי, תקנ\"ב.",
"שערי תשובה, מהדורת הירש, י\"מ, לייפציג, תרפ\"ח. ",
"שפיגל, דוכן – שפיגל, י', תשנ\"ח, \"מי עמד על הדוכן ומי עלה עליו\", סידרא יד, עמ' 163-137.",
"שפירא, סנהדרין – שפירא, ח', תשס\"ז, בית הדין ביבנה: מעמד, סמכויות ותפקידים, עיונים במשפט עברי ובהלכה; דיין ודיון, עמ' 334-305.",
"שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.",
"תא-שמע, מקדש מעט – תא-שמע, י', תשנ\"ה, \" 'מקדש מעט' – הסמל והממשות\", בתוך: אליצור, ש', הר, מ\"ד, שנאן, א' ושקד, ג' (עורכים), כנסת עזרא, ספרות וחיים בבית הכנסת, ירושלים, עמ' 364-351.",
"תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד\"צ תשל\"ד, ובמהדורות רבות נוספות.",
"תוספות רי\"ד, מהדורת נטאנאהן, יש\"ה, ירושלים, תשל\"ד. ",
"תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח\"מ, פראנקפורט ע\"מ, תרמ\"ב.",
"תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ', וינה, 1904.",
"תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש', וארשה, 1879.",
"תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), Septuaginta, 1935, Stuttgart.",
"תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ', ירושלים, תשמ\"ד; מהדורת גינזבורגר, מ', ברלין, תרס\"ב. ",
"תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א', ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.",
"תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese I-IV, Madrid.",
"תשובות אנשי ארץ-ישראל – בתוך: לוין, ב\"מ (עורך), תר\"צ, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, עמ' 50.",
"תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י', ברלין, תרמ\"ח.",
"תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד', ברלין, תר\"ח.",
"תשובות הגאונים אסף – אסף, ש', תרפ\"ט, תשובות הגאונים, ירושלים.",
"תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש', תשנ\"ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.",
"תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ\"א, תש\"כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.",
"תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א\"א, תרמ\"ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.",
"תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י', תרכ\"ד, תשובות הגאונים, ליק.",
"תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ\"נ, תרל\"א, תשובות הגאונים, וויען.",
"תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.",
"תשובות הרמב\"ם, מהדורת בלאו, י', א-ד, ירושלים, תשי\"ח-תשמ\"ו.",
"תשובות מהרי\"ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, פירטה, תרכ\"א-תרכ\"ה.",
"תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י', ירושלים, תשנ\"ד.",
"תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר\"ש, ירושלים, תשל\"ו.",
"תשובות רב שר שלום, ר\"ש, וינברג, תשובות רב שר שלום, ירושלים תשל\"ו."
]
},
"versions": [
[
"Mishnat Eretz Yisrael, Tamid-Middot, Elon Shvut, 2020",
"https://kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Book.aspx?nBookID=107449973"
]
],
"heTitle": "משנת ארץ ישראל על משנה מדות",
"categories": [
"Mishnah",
"Modern Commentary on Mishnah",
"Mishnat Eretz Yisrael",
"Seder Kodashim"
],
"schema": {
"heTitle": "משנת ארץ ישראל על משנה מדות",
"enTitle": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Middot",
"key": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Middot",
"nodes": [
{
"heTitle": "",
"enTitle": ""
},
{
"heTitle": "ביבליוגרפיה",
"enTitle": "Bibliography"
}
]
}
}