{
    "language": "he",
    "title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
    "versionTitle": "On Your Way",
    "status": "locked",
    "priority": 1.0,
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה כתובות",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Ikar Tosafot Yom Tov",
        "Seder Nashim"
    ],
    "text": [
        [
            [
                "שפעמים כו'. אבתולה קאי. רש\"י וכתב הר\"נ דמקשו הכא, דלתני נמי טעמא דשקדו למעוטי יום ראשון בשבת, וטעמא דאלמנה ביום חמישי כו'. עוד יש לומר דמשום שקדו לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנישואין, אלא משום טעמא דבתולים דמילתא דאיסורא היא הוצרכו ליחד לבתולה ימים, וכיון שהוצרכו ליחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו, ואגב, יחדו לאלמנה גם כן, דאי לא, אתו למימר דנישואי אלמנה זילו לרבנן ולא מתקני בהו מלתא, ומשום הכי תני טעמא דבתולים, לומר דעיקר התקנה היתה בשבילה. וע\"ע:",
                "השני כו'. דשכיחי דאתו למקרי בספרא. גמרא:",
                "פירוש, לאחר שנתארסה. והרי היא אסורה עליו, כגון אשת כהן, או שקיבל בה אביה קידושיה פחותה מבת שלש, דליכא אלא חד ספיקא. בכהן, שמא קודם שנתארסה. ובפחותה מבת שלש, שמא באונס. ומשום הכי אף בשאר נשים דאיכא ספק ספיקא ואינה אסורה עליו לא פלוג רבנן בתקנתא. תוס':",
                "גמרא. והכי קאמר, מצד תקנה זו דמשנתינו נישאת בכל יום. אבל ודאי יש ימים דאיסור אחר חל עלייהו, כגון שבת ויום טוב וחול המועד:",
                "ואי נישאת ביום אחר לא מקיימא תקנתא אלא משכים למחר למלאכתו והולך לו:"
            ],
            [
                "מאתים. בסוף פרק י\"ג פסק הר\"ב דכתובת אשה דרבנן, והשתא הני מאתים בכסף מדינה הם, שכן כל של דבריהם, ויש בכל דינר שבעה חלקים נחושת ושמינית כסף, נמצא מאתים, עשרים וחמשה של כסף טהור, וזו דעת הר\"מ. והרא\"ש סובר דבכתובה תקנו בסלע של תורה שכולו כסף טהור, דזה הכלל לא נאמר אלא בסלע, ולא בזוזי ומנה:",
                "וחלוצה. לרבותא נקט, דסלקא דעתך אמינא כיון דשומרת יבם לא מיחסרה כניסה לחופה שהרי יבמה יבוא עליה בעל כרחה והוה אמינא דכנשואה דמיא, קמשמע לן. תוס':",
                "שנפדו כו'. בשם רבינו מוהר\"ר ליוואי ז\"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו [וכו'], שכן מצות פדיון שבויים קודמת. ולהתגייר אע\"פ שדוחין אותו בתחלה, אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, אבל לשחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם:",
                "פחותות כו'. שאפילו נבעלו, בתוליהן חוזרין. ר\"נ:"
            ],
            [
                "ומכל מקום לא דמי לקטנה הנבעלת, דהתם בתוליה חוזרין, אבל קטן והשיר הבתולין לא עדיפא ממוכת עץ, אלא הכא בלא השיר בתולים איירי. תוס' והרא\"ש:"
            ],
            [
                "הנישואין. שנכנסה לחופה ויש לה עדים שלא נסתרה. אי נמי, נסתרה ולא שהתה כדי ביאה. גמרא:",
                "ואין כו'. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות. רש\"י:"
            ],
            [
                "האוכל. מדקתני האוכל, מכלל דאיכא דוכתא ביהודה עצמו דלא אכיל ונפקא מינה, דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון. גמרא ורש\"י:",
                "אלמנת כהן. אלמנה בת כהן. רש\"י:",
                "לבתולה. בת כהן כשנישאת לכהן. וכל שכן כשנישאת לישראל:",
                "ולא מיחו כו'. אע\"פ שלא כתב בלשון תוספת, אלא ארבע מאות דחזו ליכי, וקא סלקא דעתך דלא תגבה דלא חזו [לה], ובלשון תוספת לא כתב, קמשמע לן דמנהג טוב [הוא] וראוי להיות בכהונה, ושייך בהו דחזו ליכי. תוס':"
            ],
            [
                "לא כי. אי אפשר לפרש שמכחישה בברי, דמהיכא ידע, ועוד, למה כנסה ובעלה. אלא הכי קאמר, שמא לא כי:",
                "אפילו מנה. דלא דמי למוכת עץ דלעיל. גמ':",
                "נאמנת. דמוקמינן אתתא אחזקה. דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי, והעמד האשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה הוא דאיתניסא לאחר אירוסין. גמ':",
                "הר\"מ. אבל בחיבורו כתב, ויש לו להחרים סתם על מי שוטען שקר כו'. וזה עיקר, דכיון שאינו טוען עליה בברי, אין כאן מקום לשבועה אפילו היסת, שלא מצאנוה אלא בברי:",
                "גמ'. וכתב הרא\"ש ואין להאמינה במגו דנאנסתי, דלא בעיא למפסל נפשה מכהונה. ואין להאמין במגו דמוכת עץ, דלא שכיח. אי נמי, לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא:",
                "פירש רש\"י, ואין לחוש שמא יטעון אדם כך אלא באמת' שאם היה שונאה מתחלה לא היה טורח בסעודה בחנם, אלא היה מגרשה תחלה. וכתב הר\"ן דאין להקשות דתיפוק ליה דהואיל ואיהו מוען נמי ברי, מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת לאפוקי ממונא. דלאו קושיא היא כלל, דכיון דטעמא דכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי ואי אפשר, לה להביא ראיה, הרי היא קלה בעיניו להוציאה, הלכך צריך למעמא דחזקה וכו':",
                "לא כו'. דהכא נמי אוקי סמונא בחזקת מריה:"
            ],
            [
                "כדפירש במשנה ג' דאית לה מנה אפילו לא הכיר בה. ומשום הכי אצטריך למתני פלוגתייהו במוכת עשן אע\"ג דשמעינן בנאנסתי, לאשמעינן הא דמנה יש לה. ונאנסתי אצטריך לאשמעינן דאם הודית מקחה מקח טעות ואין לה כלום. גמרא:",
                "והכי נמי באשת ישראל וקיבל בה אביה קידושין בפחות מבת שלש, וטעמא, דליכא אלא חד ספיקא. וכתב הה\"מ, וספק דשמא מוכת עשן היא אינו מצוי ואין חוששין לו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ותני לה להודיעך כחו דר' יהושע דאע\"ג דלא ראוה שנבעלה, פסולה. גמ':",
                "טיבו. טיב היא סיבה כמו טיב גיטין וקידושין. הר\"מ:",
                "נאמנת. לפי שהיא בחזקת כשרות:"
            ],
            [
                "מעוברת. להודיעך כחו דרבן גמליאל. ועוד, דאפילו בתה מכשרינן:",
                "רוצה לומר היא, אבל בתה הא פסקינן הלכה כאבא שאול בפרק ד' דקידושין, דלכתחלה הקילו. וטעמא, לפי שאפשר דאפילו לקהל פסולה, ואם היו מחמירין בה שלא לבוא בקהל לא היה לה תקנה, הלכך לא החמירו שלא תנשא לכתחלה. הר\"נ והמגיד. ועיין תוי\"ט:",
                "אבל בעיר, אפילו פירש הבועל ואזיל לגבה, לא אמרינן כל דפריש כו', אלא חשבינן ליה כקבוע דכמחצה על מחצה דמי, גזרה אטו היכא דאזלא איהי לגבייהו. גמרא:"
            ],
            [
                "העין. כדכתיב [בראשית טז] על העין בדרך שור:",
                "משיאין. בנותיהן ואלמנותיהן. שאין רוב בני העיר פוסלין אשה לכהונה בביאתן. רש\"י:",
                "ובמתני' דלעיל הלכה כרבן גמליאל ולא פירש דבעינן תרי רובי. מחלקים הרא\"ש והר\"ן, דלעיל בטוענת והכא באינה טוענת. וסתמא דמלתא הכי איתא, דתינוקת הוה ולא ידעה למטען, כיון דהוי ליה שמא, אפילו לרבן גמליאל בעי תרי רובי. ועתוי\"ט פירוש אחר:",
                "רש\"י פירש, רוב סיעה של כשרים הבאים ממקום אחר עוברים שם. והר\"מ מפרש דרוב סיעה הם שפרשו מן המקום הזה ועוברים שם בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות. ועיין תוי\"ט. פירוש סיעה, שיירא. מלשון ואחוזת מרעהו [בראשית כו] תרגם אונקלוס וסיעת מרחמוהי:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ולכך נקרא הינומא על שם תנומה. והערוך פירש הינומא לשון יון הוא, תורה, כלומר חוק הבתולות:",
                "דאף על גב דבמשנה ו' פרק קמא איהי מהימנה, התם ברי ושמא, אבל הכא ברי וברי ואין לה עליו אלא שבועה. וכי תימא וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דפרעתי. תירצו התוס' דמגו במקום עדים הוא:",
                "קליות. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש\"י:"
            ],
            [
                "וכן כתב הר\"מ. כלומר מכיון דלענין איסור והיתר לא מהימנה במגו, הכי נמי לענין הכתובה, דלא שייך לומר שתהא נאמנת לכתובה ולענין איסור והיתר לא. ורבן גמליאל סובר דלענין איסור והיתר נמי נאמנת, משום דאוקי החזקת כשרות כדלעיל. ועתוי\"ט:",
                "דאדתני באבוה, ליתני בדידיה, באומר לחבירו שדה זו שלך היתה כו':"
            ],
            [
                "מסיים רש\"י, בדיני נפשות. כלומר, דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:",
                "[ודקא אמרי] היינו, משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו. הר\"נ:",
                "נאמנין. כשאמרו בתוך כדי דיבור. דאי לאו הכי, הא הוי ככתב ידן יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידן:",
                "וכתוב בו הנפק. רש\"י:",
                "אינן נאמנין. גמ', דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכתבו התוס', דמשום הכי נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דפרוע הוא, דהוו כחוזרים ומגידים. ועוד, דהוי סגו במקום עדים. ועוד, דבשני עדים לא אמרינן מגו, דהאיך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך:"
            ],
            [
                "שהרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו. רש\"י:"
            ],
            [
                "נאמנת. פליגי הפוסקים, יש אומרים דאפילו לאחר כדי דיבור נאמנת, כיון שעומדת בדבריה הראשונים אלא שפוטרת עצמה מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת. דאם לא כן, אדתני סיפא ואם יש עדים, לאשמעינן רבותא טפי בלאחר כדי דיבור. ויש אומרים דוקא בתוך כדי דיבור, והכי משמע לישנא, דבבת אחת אומרת כן, ותני ואם יש עדים, משום סיפא דסיפא:",
                "נשביתי. לבין הנכרים. וטהורה אני, שלא נבעלתי לנכרים. נאמנת ומותרת לכהן. רש\"י:",
                "אפילו היו לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש\"י:"
            ],
            [
                "אומר ר\"י דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי כו', אלא זאת אומרת טהורה אני. ומיהו יש לומר דאיירי דאינהו לא ידעו דאיכא עדים, ואשמעינן דאפילו הכי לא מהימני:",
                "דהא דשבויה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לנכרים, והואיל ואיסור הספק מדברי סופרים לפיכך הקילו. הר\"מ:"
            ],
            [
                "וכן כו'. וצריכי [כל הני דמתניתין], דאי תני מודה ר' יהושע, משום דאיכא דררא דממונא, פירש רש\"י, הלכך אי לאו פשיטא דמלתא שלקח מאביו לא היה אומר של אביך וגורם לעצמו הפסד ממון. ור\"ח פירש, דאיכא דררא דממונא שהאומר הוא מוחזק בשדה. אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא. ואי תני עדים, משום דלעלמא, אבל איהו דלנפשיה אימא לא. ואי תני הני תרתי, משום דממונא, אבל אשת איש דאיסורא אימא לא. ונשביתי כו' משום סיפא ואם משנשאת כו'. ושתי נשים כו' לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין. וכן שני אנשים משום פלוגתא דרבי יהודה. גמרא:",
                "[נאמנין. אפילו בתרומה] דאורייתא. דכל עד אחד נאמן באיסורא וכל שכן במלתא דעבידא לגלויי. הר\"נ:"
            ],
            [
                "ובגמרא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן, מדתנן בסוף פרק ד' דדמאי, החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש כו' אינו נאמן, רבי יהודה אומר נאמן. ומשני, דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא, בדמאי הקילו. ורבנן אדרבנן לא קשיא כו'. אי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין קמפלגי. ועיין בגמ' ובתוי\"ט:",
                "גמרא. ופירשו התוס', לאפוקי חד דלא הוי ערעור. אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא עד המכשיר כדלקמן:",
                "פירש רש\"י, קול בעלמא ולא עדות, ואחתיניה עד שיבדקו את הדבר, דמעלה הוא לכהונה:",
                "דבמקום קול הוה חד מהימן:",
                "דחזקת אבוה מהניא ליה לאצטרופי גבי סהדי. הר\"נ. וזה לשון הר\"מ, והרי שנים מעידין שהוא כשר ושנים מעידין שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול ששנים כמאה, וישאר הכהן בחזקת אביו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "אלא אם כן העיד לה עד אחד, כשבויה. הר\"מ:",
                "כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות:",
                "כדילפינן ביבמות דף נ\"ו:",
                "פסולות. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו, ולא דמי להא דתנן במשנה ה' פרק ה' דעבודה זרה שאין פנאי לנסך. גמרא:",
                "דמי יימר דאיטמי. מה שאין כן בשני שבילין דמשנה ה' פרק ח' דטהרות, דהתם ודאי איכא טומאה. ומהאי טעמא נמי נאמנת במגו, דכיון דאין כאן אלא חששא, לא הוי כמגו במקום עדים. גמ':",
                "שפחה. חוץ משפחתה, מפני שלבה גס בה. ובמסיחה לפי תומה נאמנת. גמ':",
                "ר' זכריה. והיה כהן. רש\"י:",
                "רוצה לומר, המקדש. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "דמדאורייתא לא בעינן קיום, דאמר ריש לקיש, עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, דלא חציף אינש לזיופא. רש\"י. והלכך אין זה עוקר דבר מן התורה, שהם אמרו צריך קיום, והם אמרו שאלו כשרים להעיד:",
                "של רבי. וצריכא, דאי אשמעינן אביו, משום דשכיח גביה ונתן עיניו בקטנותו בכתב ידו. ואי תני רבו, דאית ליה אימתיה דרביה, אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא, קא משמע לן. גמרא. וכתב הרא\"ש, ודוקא אלו דשביח גבייהו, אבל על אחר לא:",
                "גמרא. כלומר, ואע\"ג דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב, כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום, גילוי מלתא בעלמא הוא. הר\"נ:",
                "פירוש, ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תוספות:",
                "הזה כו'. ולא יותר. ובא לטהר. תוספות:",
                "בשבת. שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם. הר\"מ:",
                "דרך כו'. וסלקא דעתך אמינא דהני מפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנותו, קא משמע לן דלא. הר\"ן:"
            ]
        ],
        [
            [
                "דרבינן לה מקראי בגמרא:",
                "כלומר, וכל שכן כשרות:",
                "ותימה, דאם כן נכרית נמי, ולתני לה דהוה רבותא טפי כו'. אלא אע\"ג דגירי אמת הן, איצטריך, דסלקא דעתך אמינא דלקנסינהו שלא. הא להם קנס, שלא יטמעו בהו ישראל, אבל נכרית אין לקנוס. תוס':",
                "משום אשת אחיו צריך לפרש ונתגרשה, דאי נתאלמנה, יבמה היא לו וזקוקה לו. והתוספות כתבו דמיירי ביש לו בנים [מאשה אחרת] ובנתאלמנה. או דמיירי באשת אחיו מאמו. ת\"ח:",
                "בגמרא ילפינן ליה מקרא:"
            ],
            [
                "השבויה. אע\"ג דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרינן בכל דוכתי בשבויה הקילו, מכל מקום אין לה קנס, דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוס':",
                "והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא בחזקת בעולה, כדאיתא בגמרא דף י\"א:",
                "על בת אשתו. הוה מצי למיתני אשת אביו וכלתו, דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קידושין. אלא תנא ושייר, תוס':",
                "עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ״ד:כ״א), הקישן הכתוב, מה מכה בהמה לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד כו'. גמרא דף ל\"ה. ועתוי\"ט:",
                "פירוש, מלקות בלא כרת. אבל כרת בלא מלקות לא משכחת, דכל חייבי כריתות לוקין:"
            ],
            [
                "ונתגרשה. דאילו שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. רש\"י ודוקא נתארסה אבל נישאת שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה אין לה קנס. [טור]. ונתגרשה לאו דוקא, והוא הדין נתאלמנה:",
                "אין כו'. ובריש פרקין דקתני אשת אחיו כו' יש לה קנס, ר' עקיבא היא. רש\"י:",
                "לעצמה. משמע אבל צער ובושת ופגם לאביה. הר\"מ. וטעמא, דבקרא [דלא אורשה] לא כתיב בהדיא אלא קנס. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "הכי קאמר, שאינו דומה כו' שהמפותה אין לה צער. והכי איתא בגמרא, אין דומה כו' לפי שפקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער:",
                "דאילו בושת ופגם נותן מיד. גמרא:",
                "כדכתיב לא יוכל לשלחה. רש\"י:"
            ],
            [
                "נמצא כו'. אחר שכנסה. הר\"מ. דאילו זנתה קודם שכנסה, עדיין אשה הראויה לו היא, שהרי כל שלא כנסה לאו אשתו היא:"
            ],
            [
                "גמ'. ומכאן הוכיח הרא\"ש דלא כהר\"מ שכתב במשנה ג' דקנסה דוקא לעצמה הא בושת ופגם לאביה, דאי הכי לא הוה ליה למתני דמפתה פטור בסתם, כיון דחייב בושת ופגם. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "תימה, דמה שומא היא, וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה. אלא שוה שפחה הנישאת לעבד, ויש לומר, דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת. והא דנקט שפחה, אורחא דמלתא נקט, דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים. תוס':",
                "פירש רש\"י, שזהיר בעבודתו, ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:",
                "האי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן. ונראה לי דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו, והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס, אם כן הנהו דמפתה נמי לאו בכלל קנס נינהו:"
            ],
            [
                "בגמ' מפרש טעמייהו מקראי:",
                "מכר. דתניא, יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה, אמרת, מכורה כבר יוצאה, עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. רש\"י:",
                "איש שעיר, תרגום ירושלמי גבר בגר:",
                "אין לה כו'. ודייקינן מינה, הא בושת ופגם אית לה. ודוקא אנוסה, אבל מפותה אין לה כלום. הרי\"ף. דהא בוגרת אין לאביה כלום, ואי מפותה מחלה:"
            ],
            [
                "ותמיהני, התינח במקום שהבושת ופגם לעצמה. אבל משנה סתמא תנן וכי הוו לאביה מאי נייחא איכא לה כו'. ובגמרא ליתא אלא קא משמע לן. ונראה לי דהכי קאמר, קא משמע לן דלא, איכפת לן בהחזקת הלעז, אלא כל שהוא מודה בממון מחייבין ליה לשלם:",
                "ובאומר גנבתי קמשמע לן דאע\"ג דבכלל הכפל יש בו קרן והוה אמינא דאגב דחייב בקרן ישלם גם כן הקנס, קא משמע לן דלא. ורישא אשמעינן דלא חיישינן להחזקת לעז דהוה אמינא אפילו מקרן ליפטר:",
                "זה הכלל. מוציא שם רע, ויוצא בשן ועין, דלא תני, איכא למימר דאתיא בזה הכלל. תוס':",
                "יתר כו'. פחות נמי משכחת ליה. דקיימא לן פלגא נזקא קנסא. ועיין בגמרא:"
            ]
        ],
        [
            [
                "בתפוסה. בגמרא, מאי קמשמע לן תנינן המפתה נותן שלשה דברים (ומידי הוא טעמא דלאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול כו' ממילא ידעינן נמי דהצער בתפוסה לאביה מהאי טעמא גופיה דאי בעי כו' שנבעלה לו בעל כרחה ומצערה) עמדה בדין אצטריכא ליה, פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, ועתוי\"ט. והלשון בתפוסה, לישנא דקרא, ותפשה ושכב עמה. רש\"י:",
                "דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו. ויליף לה בגמרא מקרא:",
                "של עצמה. תימא, תינח קנס, אלא בושת ופגם דממונא הוא, דאחין בעי למהוי. ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם אתקיש אהדדי. תוס'. ועתוי\"ט:",
                "דפשיטא לן דלעצמה, דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אלא אם כן סמוכה על שלחנו, משום איבה, דאי אמרת מציאתה לעצמה לא יהיב לה מזונות. אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב:",
                "וטעמא יליף בגמרא מקרא:"
            ],
            [
                "וגירשה כו'. ולא קתני ונתארמלה בתרווייהו, דאגב אורחיה דק במילתיה דלא לינקט בדרך פורענות, וסתם לן כרבי דאמר נישאת לאחד ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא, דבתרי הוי חזקה למהוי קטלנית. ולאו דוקא נישאת, אלא הוא הדין נתארסה ונתארמלה שתי פעמים. עיין תוי\"ט:",
                "רש\"י. אי נמי בשכתב לה. הר\"נ:"
            ],
            [
                "בתה. הא דלא נקט שנתגיירה סתמא, משום דאיירי בפחות מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה כו'. ועוד, משום דבעי למתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. תוספות:",
                "אין לה כו'. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה. רש\"י:",
                "ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה, ההיא ישראלית מעלייתא היא. ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה, הא כתיב בישראל. גמרא:"
            ],
            [
                "ולענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד, כדתנן פרק ה' דנדה משנה ד'. ולענין כסף ושטר, עיין משנה ה' פרק ג' דקידושין:",
                "כשיוצאה מרשותו, ומנו האב, שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו. רש\"י:",
                "ובביאה. ירושלמי, ניחא בכסף ובשטר דזכות הוא לו כשמקבל הכסף [לעצמו] [וכן] והשטר לעצמו לצור על פי צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה, תפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה:",
                "גמרא. ומסיק, דלקטנה לא צריכא קרא, דהשתא זבוני מזבן לה, מעשה ידיה מזבעיא. כי אצטריך קרא, לנערה דלא מצי מזבן לה. ועתוי\"ט: [טו] גמ'. פירש רש\"י דהכי קאמר, בנעוריה ברשות אביה היא. דכי הניא אביה אותה [במדבר ל] הוה אמינא דבקטנה משתעי:",
                "את גיטה. וזכות יש לו בגט כמו בשטר הקידוש לצור כו'. וכתב רש\"י, מן האירוסין. כדתנן לעיל משנה ב'. והוה מצי למתני [במתניתין] דזכאי בכתובתה. ואולי סבירא ליה להאי תנא דאין כתובה. לארוסה. ועתי\"ם:",
                "אלא עושה לה סגולה. רש\"י:",
                "[שאוכל] פירות. טעמא, כי היכי דלפרקה. והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק. לה. גמרא. ומזה כל שכן: שהבעל יורש את אשתו. ועיין תוי\"ט:",
                "במזונותיה. דתניא, שארה, אלו מזונות. ר' אליעזר אומר, עונתה, זו מזונות. וכן הוא אומר, ויענך וירעיבך. ושייר עונה וכסותה. ותנאי כתובה תני להו לקמן. ועיין תוי\"ט:",
                "בפרקונה. תקנו תחת פירות. גמרא:",
                "לא יפחות. מפרש בגמרא דפלוגתייהו כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה, תנא קמא סבר כי אמרינן עולה עמו הני מילי בחיים אבל לאחר מיתה לא. ור' יהודה סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה:"
            ],
            [
                "וזכאי בה בכל זכות האב בבתו. רש\"י:",
                "והיינו דתני לעולם. ובמשנה ה אחרונה. ריש פרק ה' משנה ג'. גמרא:",
                ". לנישואין. הכי גרס רש\"י. ומפרש, כלומר שתכנס לחופה. ונוסח אחר גרס בהדיא, עד שתכנס לחופה. וכרב דאמר אסיפא מסירתה לכל חוץ מתרומה, דהא ברישא תנן עד שתכנס כו'. וכן נראית גירסת הר\"ב בנוסחא אחרינא. ואף על פי כן מפרש לה כרב אסי דאמר גם בסיפא אף לתרומה, ומסירתה (היינו) [זו היא] כניסתה. ונראה בעיני שיש טעות סופר בדבריו, ושצריך להיות כגירסת רש\"י ופירושו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ואם תאמר ואי אינו אמיד מה מוציאים מידו. ויש לומר כמו בחיוב האשה דאפילו לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכיל. כמו שכתוב בטור סימן ע'. אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו למאן דסבר דבאשה חייב, היינו טעמא. דמספר כתובה נלמד, אנא אפלח:",
                "והשם יתברך קרא כנסת ישראל כרם, שנאמר, כרם היה לידידי [ישעיה ה] הר\"מ:"
            ],
            [
                "והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן. הר\"מ. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [],
            [
                "וקשה לי, אם כן פדיונה נמי כו', והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבין לפדותה כדמסיק בגמרא. ויש לומר דהתם כדמפרש בברייתא, שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו, אבל הכא אע\"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "חייב כו'. טעמא בגמ', כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו, שכן הוא אומר [ירמיה כט] קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנים בידיה קיימא כו' אלא בנות מי קיימין בידיה וכי דרך אשה לחזר אחרי איש, אלא הא קמשמע לן דנלבשה ונכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ונסבי לה, ואי לא תיקנו דלירות אלא הנדוניא אבל מנה ומאתים ותוספת לא לירות, אכתי ממנע אב ולא כתב, אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש להם [לבני בתי אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו] נדוניא, הלכך הוצרכו לתקן לירת כסף כתובתה. ולא פלוג רבנן בין יהיב האב נדוניא בין לא יהיב. ולא תקנו אלא בנין דכרין. אבל בת אפילו בין הבנות לא:",
                "וכתובה עצמה נגבית ממטלטלי. וטעמא, דכתובת בנין דכרין אינו פשוט בכל הישיבות לפיכך העמידוה על דין הגמרא. הר\"מ:"
            ],
            [
                "בנן נוקבין. תרגום ויולד בנים ובנות, בנין ובנן. ואפילו הכי תנן נוקבין, אף על גב דלא צריכא, איידי דתנא בנין דכרין, דהתם צריך למיתני דכרין, דבנין שם ליוצאי חלצי האיש בין זכרים בין נקבות, כמו שכתוב בנים אתם וגו':",
                "ומתזנן כו'. אתר מותו. הר\"מ. דאי בחייו, התנן במשנה ו' האב אינו חייב במזונות בתו:",
                "חייב. פירוש, אפילו לא כתב לה. ועל לא כתב דלעיל קאי:"
            ],
            [
                "והגירסא בדל\"ת. וימשכו ויעלו את יוסף [בראשית לז], תרגומו ונגידו:",
                "בביתי. יתירא הוא. אמרינן בגמרא, למידרש בביתי ולא בביקתי (פירוש בית צר וקטן), דיכולין היורשים לדחותה מהם כשאין לאב אלא ביקתא, ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני, דלפי ברכת הבית מיהא יש לה, כמו שכתוב במשנה ג' פרק י\"ב:"
            ]
        ],
        [
            [
                "להוסיף. משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת ולמוחלת כו'. בגמרא:",
                "ר' אלעזר בן עזריה כו'. מסקינן בגמרא, הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה:",
                "כותבת. מפרש בגמ' דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ור' יהודה סבירא ליה נמי דכתובה דרבנן כדקיימא לן בסוף מכילתא, אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:"
            ],
            [
                "או עשור, ולא משתעי איניש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא והדר לישתעי או עשור, אלא, מאי ימים, שנה כו'. גמרא:",
                "לאיש. כמה שנותנין לה, אם שנים עשר חודש שנים עשר חודש, ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הר\"מ:",
                "ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנישואין:",
                "נותנין כו'. במה דברים אמורים בבת כהן לכהן (בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה). אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה. במה דברים אמורים בארוסה (ובת כהן) דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכרה בימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך, אבל בנשואה (שנותן לה בעלה מזונות בביתה) דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה, דכל כבודה בת מלך פנימה, ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה. גמרא:"
            ],
            [
                "כן כתב רש\"י. והקשה רבינו תם, דאם כן אפילו אכלה כמה שנים בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם, והיכי קתני חסר יום אחד בפני היבם. ועוד, דהוה ליה למתני היבמה אינה אוכלת כו'. לפיכך פירש רבינו תם דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה בפני היבם, דהיבם אינו מאכיל, אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם. וטעמא עיין בתוספות ובתי\"ט:",
                "שתכנס. שמתיחד עמה ויפרישנה לו. הר\"מ. והר\"נ פירש, דחופה לאו היינו יחוד אלא כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין:"
            ],
            [
                "והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות. ולמאי דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, הוא הדין וכל שכן שיכולה לומר איני נוטלת המעה ואיני נותנת מותר כו'. והא דקדיש, מוקי רב ושמואל דהיינו לאחר מיתה כשיירשנה. ואפילו אינו מעלה לה מעה. ונקט מותר דאף על גב דלא שכיח דמקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן. הר\"ן. ומה שכתב הר\"ב ולא הקדיש כו', רוצה לומר אפילו לא הקדיש כו', דאילו הקדיש כל שכן הוא דקדיש לאחר מיתה:"
            ],
            [
                "רש\"י.ופירושו, נותנתו לאותו דבר שטוחנת:",
                "ואופה. פת. רש\"י:",
                "בצמר. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה, דהיינו כיתנא רומיתא, שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש\"י פושטן כמין שרביט עד שנעשות גדולות על ידי שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא:",
                "לא טוחנת. גמרא, הא שארא עבדה, ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דאמר לה הא טרדזי לדידי ולדידה, קמי דידך מאן טרח. ועתוי\"ט:",
                "לשון רש\"י, לילך בשליחות להביא לו מבית לעליה:",
                "בגמרא. ופירש רש\"י, לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח. ובכפיה הני לא כפי לה, אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. ועתוי\"ט:",
                "אף כו'. כלומר, אע\"פ שברצונו אינה עושה מלאכה, יוציא כו'. ואין צריך לומר שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה. אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של רבן שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר:",
                "המדיר. ודע שבכל מקום שתראה המדיר את אשתו, רוצה לומר שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך. אבל אם אומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום. המגיד:",
                "יוציא. לא נזכר בגמרא כמה זמן ההדרה. ובטור כתב שבעה ימים. והיינו בהדירה מהנאתו. אבל מכנסיו, עיין ריש פרק ז'. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "גמרא. ויהיב טעמא, דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ופירש רש\"י, אף כאן, בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבוא בתוך הזמן, אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל:",
                "ל' יום. אע\"פ שמבטלין בזה עונתן כדמוכח מתניתין. ובגמ', שעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, ופירש רש\"י, שהיא ליל תענוג ושמחה ושביתה כו'. ודעת הר\"נ דלכך לא הוזכר במתניתין עונת תלמידי חכמים לפי דעונתן משתנית כפי מה שהם צריכים בעסק למודם לנדד שינה מעיניהם ואין כל הזמנים שוים בזה. ועיין תוי\"ט:",
                "האמורה כו'. כלומר מצות עונה שהיא אמורה בתורה כך היא המדה. אבל אין מלת האמורה מוסבת על זמנם של כל אחד ואחד, שזה לא מקרי אמורה בתורה אע\"פ שיש להם סמך מן המקראות. ועתוי\"ט:",
                "וזה לשון התוס', על שם שדרכם לישב בטולא דאפדנייהו:"
            ],
            [
                "הר\"מ. ואע\"ג דסבירא ליה דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה, יש לומר שסובר דלא אמרינן שיכולה לומר כך אלא כדי להיפטר מטוויית צמר שהוא מידי דקייץ כו', אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אמרה איני ניזונית:",
                "מוסיפין. ולא דמי למדיר, לפי שהמורד כל שעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין, אבל מדיר כיון שאינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות, ולפיכך אין מוסיפין אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחד. הר\"נ. ועתוי\"ט:",
                "מוסיפין כו'. מלבד מאיסור שהוא עושה שעובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח, אבל לענות אסור. הר\"מ:",
                "שלשה. בגמרא, דלכך לא אמרו שלשה וחצי, שיהא מחצית שיעורא דאתתא, לחצאין אי אפשר, דהאי דפוחתין לאשה שבעה דינרין היינו דינר ליום, אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מחזי כשכר שבת, שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל, אלא מה שעולה בכל יום ויום, שמא יתפייס באמצע השבוע. ובירושלמי מפרש, כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה כנגד שארה כסותה ועונתה. ת\"ח:",
                "פירש רש\"י שבתות ממש, שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויים בבית הכנסת ובבית המדרש:",
                "דאינו דומה מי שיש לו פת כו':"
            ],
            [
                "משני קבים. הם שש עשרה סעודות ושתי סעודות יתירות לארחי ופרחי. גמרא:",
                "קטנית. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת. ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. הר\"מ:",
                "מטה כו'. לשון הר\"מ מטה מוצעת. וכן לשון רש\"י בגמרא, עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא, ותסגי לה בכך. וכתבו התוס', דממפץ לא פריך, דנהי דלשכיבה אינה צריכה דאית לה מטה, לסמיכה מיהא צריכה (ע\"כ). ולגירסת הערוך פריך גם ממפץ. גם הר\"מ העתיק מפץ או מחצלת:",
                "דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים. דתנא במקום הרים קאי, דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני, ואגב אורחיה קמשמע לן דנתבינהו ניהלה במועד, כי היכי דלהוי לה שמחה בגווייהו. גמ'. ומהאי טעמא דבמקום הרים קאי, לא תנן דיהיב לה ציבי לבשל, לפי שיש לה. אי נמי האי תנא לא חשיב מידי דאכשורי אכילה. הר\"ן:",
                "חמשים זוז. בשל מדינה קאמר וכו'. ואינן עולין אלא עשרים וחמשה זוזי צורי. גמ'. ועתוי\"ט:",
                "והשחקים. והם מותר הכסות. הר\"מ:"
            ],
            [
                "כגון פרוטה לכיבוס או למרחץ וכיוצא בהן. הר\"מ:",
                "וסתם לן תנא כמדת תלמיד חכם. ואפשר נמי שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם:",
                "ואם אין כו'. לאו למימרא דבדידיה תליא כו', אלא הכי קאמר, שאם שתקה היא ולא תבעה מאה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יוכל לומר ויתרה. והוא הדין וכל שכן במזונות ומעשה ידיה דאינו יכול לומר ויתרה. ר\"ן:",
                "ומה היא כו'. הכי קאמר, מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידה כמה. גמ':",
                "דבצמר איירינן כדתנן לעיל. אבל בפשתן אין חילוק, וכמו שכתב הר\"ב במשנה א' פרק י\"א דנגעים:",
                "ומוסיפין כו'. יין ודברים שיפים לחלב. הר\"מ:",
                "כבודו. דעולה עמו:"
            ]
        ],
        [
            [
                "מציאת כו'. מאי קמשמע לן, תנינא כו'. בושתה ופגמה אצטריכא. ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן. גמרא:",
                "ופגמה. ושבת מלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל, שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופא. לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה. הרא\"ש. ועתוי\"ט:",
                "שבסתר. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי, שפגמה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר, שביישה בינו לבינה. שבגלוי, שביישה בפני כל אדם. תוס':",
                "קרקע. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש\"י:"
            ],
            [
                "רש\"י. והוא תימא, דהא קיימא לן כאדמון במשנה ה' פרק י\"ג יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא הכי פירושו, שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנים באמירה הן. אבל יבם לא, שלא פסק אלא על מנת שיכניס האח. הר\"נ:"
            ],
            [
                "טעמא דמתניתין בירושלמי, מה ראו לומר בכספים כך, דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהם אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה, אלא עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש, וכשהכניסה לו שום דהיינו בגדים וכלים הנישומין, שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין. ועיין תוי\"ט:",
                "ור\"ח פירש דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון. דכשאמרה שום במנה שוה מנה, משמע שאע\"פ שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה, ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד סלע ודינר, אבל שום במנה סתם, היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר, דהכי קאמרה ליה, שתכניס לו שום, במנה שיכתוב לה בכתובתה, הלכך צריכה להוסיף חומש:"
            ],
            [
                "דלא תימא מרובה דנפיש רווחא לפיכך ראוי להוסיף שליש, אי נמי במועטים משום דזוטר זיונא פירוש הוצאות ואחריות. גמרא:",
                "פירש רש\"י, דלא תימא שומא רבה הוא דרך השמאים להעלותו על שויו, אי נמי שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים:",
                "אבעיא בגמרא, ופירשו התוס', דודאי נראה דעשרה דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם. דאי לא תימא הכי במהרה יכלה הממון. והכי מבעיא להו, אם יתן בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכלה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה, או לא יתן בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום:"
            ],
            [
                "מחמשים זוז. מפרש בגמרא כסף מדינה. כדתנן אם יש בכיס כו', ואי אמרת צורי כמה יהבינן לה. ועיין תוי\"ט:",
                "לפי כבודה. ואפשר שחמשים זוז נותנין לה אפילו אינם בכיס, שמחייבין את הגבאים ללוות. דאי בישנן בכיס דוקא, מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה. הר\"נ. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "מדעתה. רבותא קמשמע לן דאע\"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש\"י:",
                "במאה או בחמשים. אצטריך למתני במאה, דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואצטריך נמי בחמשים, למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אע\"פ שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשיעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. נראה לי:",
                "ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו', משום דלא תליא מידי בהשיא ולא השיא, אלא באומדנא אי ותרן או קמצן אע\"ג דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא, להודיעך כוחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא. כדאיתא בגמרא. והכי מפרש לשון הר\"ב:",
                "כל זה איירי בגדולה הנישאת, רוצה לומר כשהיא נערה. אבל קטנה לאו בת מחילה היא ואפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ועיין תוי\"ט:",
                "פעמים כו'. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים. דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא, ובעשיר והעני הא לית ליה, אלא, עני בדעת, שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני. וכן עשיר [עשיר] בדעת:",
                "שמין. כלומר רואין שכנגדו האיך מתפרנסות מנכסים כאלו. הר\"נ:"
            ],
            [
                "נאמן כו'. שלא יעכב לעצמו. תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה. רש\"י. ולרבותא לר' מאיר מפרש כך. ועתי\"ט:",
                "ואפילו צוה כשהוא בריא. דאי לא תימא הכי, מה מצוה דקאמר, הרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולא שייך מצוה כו' אלא דבריו שרירין וקיימין. ונפקא מינה דלא אמרינן מצוה כו' אלא כשהושלש מתחלה לכך. אי נמי, דוקא במת נותן בחיי מקבל. ועיין תוי\"ט:",
                "מכורה. ור\"מ סבר דאינה יכולה למוכרה. תוס'. כלומר ובהא הוא דפליגי. אבל במצוה לקיים, אף ר' יוסי מודה, אלא דבכי הא שאני כיון שיכולה למוכרה. הר\"נ:",
                "גמרא. ופירש רש\"י, שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא, דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות:"
            ]
        ],
        [
            [
                "כיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה ליהנות משלו כו', דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה, אלא באומר הנאת תשמישך עלי, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. הר\"נ:",
                "ותימא, דאפילו אם מספיקים איך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד', ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין [כח] בנדר להפקיע אע\"פ שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה כו'. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שהיה לו להר\"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל כו'. ומיירי ששתקה (דאם לא כן אינו מיפטר בכך, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן) דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הוה לה לתובעו, או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי:",
                "שלשים יום כו'. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו, או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם כו':",
                "כיון שאינו אומר כל השומע יזון לא עביד שליח. מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמ'. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס, דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד, הוי שלוחו, כדמוכח בסוף פרק ד' דנדרים. תוס'. ועיין מה שכתבתי שם. ושרי נמי על ידי חנוני:",
                "והא דהמשרה במשנה ח' פרק ה', שלא על ידי נדר הוא. הר\"מ. ובירושלמי, דלעיל דוקא כשקיבלה עליה:",
                "חודש. אביי אמר, בכהנת לחוד פליג. וחודש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא. ורבא אמר, חודש מלא וחודש חסר [נמי] איכא בינייהו. גמרא:",
                "ובכהנת. רוצה לומר אשת כהן. הר\"מ:"
            ],
            [
                "גמרא. דאי לא תימא הכי, מאי שנא לעיל דתנן עד שלשים יום ומיירי אפילו בסתם כמו שכתבתי שם וטעמא דשאני היכא דנדר איהו דסברה מרתת רתת עלי והשתא מותיב דעתיה. אבל הכא דנדרה איהי ושתק לה סברה מסנא הוא דסני לי הואיל ואשתיק ולא הפר ואינה יכולה לגור אצלו כלל כו':"
            ],
            [],
            [
                "שלא תלך כו'. שאמרה קונם [תשמישך] עלי. דאם לא כן אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר. טור:",
                "חודש. על כרחך במפרשת [בהדיא] חודש איירי. דאי בסתם, הא קיימא לן לעיל נדרה איהי וקיים איהו יוציא מיד. ב\"י:",
                "אחרת. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מציא מוקמת אנפשה, [שלשה לא מציא מוקמת]. רש\"י:"
            ],
            [
                "האבל. שנדרה היא ותלתה בתשמיש המטה, וקיים לה הוא. טור:",
                "על מנת. שנדרה היא נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר, ואמר לה אני מיפר לך על מנת כו', וזה אינה יכולה לעשות ואין נדרה מופר, והרי דנדרה היא וקיים לה הוא. טור:"
            ],
            [
                "ויהודית. שנהגו בנות ישראל ואע\"ג דלא כתיבא. רש\"י:",
                "דאי רצתה להאכילו ולא אכל, מציא אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך. תוס' והרא\"ש. והוא הדין באינך דמתניתין דוקא לאחר שעבר הוא:",
                "וכן הוא בגמרא. ויש לגמגם למה [נקט] כהן. וברא\"ש ליתא כהן. וכן בירושלמי:",
                "וכגון דאתו סהדי ואמרו עמנו היה במקום פלוני באותה שעה שאמרת שתיקן לך. או, לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תקנו. אבל על פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה, דעד אחד הוא. פוסקים. ועתוי\"ט:",
                "שאינו מעושר. וכל שכן שקצים ורמשים. הר\"מ. ועיין תוי\"ט:",
                "ואינה כו'. דבעון נדרים בנים מתים. גמרא. ומזה דקדק הרא\"ש דכשהיא בעצמה אוכלת דבר איסור לא הפסידה כתובתה. ודת יהודית משום חציפותא וחשד זנות היא:",
                "פרוע. דמדאורייתא כשמכוסה במטפתת שפיר דמי ואפילו ברשות הרבים ובמבוי המפולש וכו', ומדת יהודית שלא תצא לכל אלו אלא אם כן שיש על ראשה רדיד [ככל הנשים]:"
            ],
            [
                "דמידי דקפדי ביה אינשי הוי קפידיה קפידא, מידי דלא קפדי אינשי, לא הוי קפידיה קפידא. גמרא. ואי פירש, אפילו לא קפדי. תוס'. וכתב הר\"ן והוא הדין בדברים שבינו לבינה אע\"ג דלא פירש:",
                "סתם. ארישא קאי, דקידשה על תנאי וכנסה סתם דדי, למא אחולי אחליה לתנאה כיון שכנסה בסתם. כדרב בגמרא:",
                "שלא כו'. וגט מיהא בעיא, דמספקא לן אי אחולי אחליה לתנאה, ולאיסורא לחומרא, ולממונא המוציא מתנ: ירו עליו הראיה. הר\"נ:",
                "על מנת כו'. אפילו בסתם נמי. דהא בפרק ה' משנה ג' גזרינן דארוסה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה שמא ימצא בה מום כו'. ומשום סיפא דכנסה סתם, נקט קידשה על מנת, לאשמעינן דאע\"ג דקידשה על מנת בעיא גט. תוספות:",
                "דאף דלגבי כהנים אפשר דנקט פלפלא בפומיה ועביד עבודה. אבל לגבי אשה שהוא מדבר עמה בכל שעה לא אפשר:",
                "רש\"י פירש שומא וורוא\"ה בלע\"ז. ושמעתי שהוא בלשון אשכנז וואר\"ץ. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "כלומר והא קיימא לן כרבן גמליאל במשנה ו' פרק קמא, דהעמד אשה על חזקתה, והכא נמי יש לה חזקה שבלא מומין נולדה. הכא שאני הואיל כו'. ובפ\"ק [נמי] פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל הוא, ובה אמר רבן גמליאל דלא הורע חזקת אביה בכך. רש\"י. וכתבו התוס', ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה כו'. ועיין תוי\"ט בשם הר\"נ:",
                "שלא כו'. אבל אם הביא ראיה שמשנתארסה לא סגי, ולא אמרינן כאן נמצאו בבית אביה כאן היו, משום דאיכא תרתי, העמד הגוף כו' וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונתפייס. גמ'. ועתוי\"ט:",
                "שבגלוי כו'. שאע\"פ שהתנה. דאמתניתין דלעיל קאי, לא על מומין שבגלוי נתכוין, דאותן ראה ונתפייס, אלא על מומין שלא ראה נתכוין, וכשיש נמי מרחץ נמי לא נתכוין אלא על מומין שאי אפשר לבודקן על ידי מרחץ כגון ריח הפה. תוס':"
            ],
            [
                "שנולדו. וכל שכן היו. גמ':",
                "וכן כתב הר\"מ, אחר שנשאה. ונראה דרוצה לומר דאי לאחר שאירסה אע\"ג דאין כופין להוציא, הכי נמי אין כופין אותה שתכנס. מה שאין כן משנשאה, דאם אינה רוצה שתשב עמו היו דנין אותה דין מורדת כמו שכתב הר\"מ שם:",
                "כופין כו'. דגבי איש ליכא למימר נסתחפה שדה של אשה, דאיש אינו שדה של אשתו. תוס':"
            ],
            [
                "סבורה כו'. מקשים התוס', דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה. ושמא, כשיש חשש ערמה אין לה כתובה. ולי לא קשה כלל, דכיון שהוא יודע מומו איהו דאפסיד אנפשיה שלקחה ויודע שיכולה לטעון כו':",
                "שממקתו. ולפיכך אפילו מדעתה שלא בעל כרחה אין מניחין אותה שתשב עמו כיון שסכנה היא לו:",
                "איני יכולה כו'. ויחלוץ ויתן כתובה. הר\"מ:"
            ]
        ],
        [
            [
                "שנפלו כו'. כלומר בירושה. ולאו דוקא, אלא הוא הדין אפילו נתנו לה במתנה או שמצאה מציאה, כל ששייך הבעל לזכות בהן מדין נכסי מלוג. רשב\"א בב\"י. והוא הדין בכל מקום ששונה שנפלו:",
                "לא תמכור. דאירוסין עושה ספק נישואין. שמא תבוא לידי נישואין שמא לא תבוא, ולפיכך לכתחלה לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים. גמרא. והקשו בתוס', דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא כו', כדאשכחן בשומרת יבם במשנה ו'. ותירצו, דהכא ודאי קיימת לינשא, מה שאין כן התם דכך עומדת לחליצה כמו ליבום. ועתוי\"ט:",
                "עד כו'. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק בין נפילת נכסים לנישואין. והוא הדין אפילו נפלו לה קודם אירוסין דלא תמכור משניסת. והא דנקט עד שלא ניסת דמשמע דמשנתארסה, לאשמעינן דאפילו הכי אם מכרה ונתנה קיים. תוס':"
            ],
            [
                "שעל מנת אותם נכסים נשאה, לפיכך מכרה בטל, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. רש\"י:",
                "ואם כו'. נראה דאכולהו בבי דלעיל מהדר ואפילו אמשניסת, דמדתלינן באין ידועין לבעל דכיון שאינן ידועים לו לא זכה בהן, אם כן מה לי שנפלו לה קודם שניסת או לאחר שניסת, כיון שלא ידע בהן לא זכה בהו:"
            ],
            [],
            [
                "ותלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה, דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן. רש\"י:"
            ],
            [
                "ימכרו כו'. כלומר שאם ירצה האיש או האשה למכור אין יכולין לעכב זה על זה. הרמ\"ה. והרא\"ש חולק וסובר דהכל ברשות הבעל. והתוי\"ט:",
                "שבח כו'. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש\"י:",
                "רבי יהודה אומר. דרבן שמעון בן גמליאל אמר למילתיה ברישא ורבי יהודה אמר בסיפא כו'. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. ועיין תוי\"ט:",
                "שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה:",
                "לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה, דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלא כעין של תורה קאמר:",
                "דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני [לה]. הרי\"ף:"
            ],
            [
                "שמוכרת. בתחלה. ולא דמי לארוסה דבריש פרקין, לפי שארוסה קנויה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כל כך זכה בה שאין לה למכור לכתחלה. אבל שומרת יבם שהבא עליה לא נתחייב אלא מלקות אימור ודאי דבזכותה נפלו, הלכך מוכרת לכתחלה. נ\"י. ועיין מה שכתוב [באות ב] בשם התוספות:"
            ],
            [
                "פירש רש\"י, והמחובר לקרקע כקרקע. ולא דמי למחוברים דנכסי מלוג במשנה ג', דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמרו ברשותיה. אבל הכא קרנא ופירי דידיה הוא, ושעבודא הוא דאית לה עלייהו, ומאי דאשתעבד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירי הוא לאפקועי שעבודא. ומשני, תני שלה, ולא פליגי רבנן אלא אתלושין וכספים, ולמימרא דלא משעבדי מטלטלי לכתובה [והכא לא פליגי רבנן. אלא משום דלעיל במשנה ג' בנכסי מלוג פליגי רבנן בהא, הלכך נקטינהו נמי הכא. ומשום כך אישתבש תנא ותנא שלו כדלעיל]:",
                "אף על גב דכשיבמה מותרת לו בכל עת. כו' דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר. תוס':",
                "והאי ויבמה, דרשינן לה ביבמות לבעל כרחה. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "על השלחן. הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני. רש\"י:",
                "וכן לא כו'. דמהו דתימא דטעמא דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם, כיון דלא כתב לה דקנאי, אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא, דהא כתב לה דקנאי, וסמכה דעתה כשמיחד, קמשמע לן. גמרא כפי פירוש התוספות:",
                "כלומר ואינו רשאי למכור כלום. גמרא. דאי משום גופה פשיטא ואין לה אלא כתובתה, אלא ודאי לדיוקא דיליה תניא למידק הא לא גירשה לא. ורישא דתנן כל נכסיו אחראין, עצה טובה קמשמע לן, דהא באשתו דיכול למכור, ותנן דלא. ועתוי\"ט:",
                "כלומר אע\"ג דבשאר הנשים תנן להא בסוף פרק דלקמן:",
                "כלומר מלבד מה שיש לה על הראשון, לפי שעכשיו כשלקחה בנישואי עצמו יהיה מחויב לעשות לה כתובה ממנו, והראשונה במקומה עומדת. קמשמע לן דאין לה אלא כתובתה, פירוש האחת שהיה לה כבר. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "והוא הדין לאומר בלבד, דמהני, כדתני ר' חייא האומר. גמרא:",
                "פירש רש\"י, כיון שאינה ירושת אבותיו אלא על ידי מעשיו תבוא לו, כגון נחלת אשתו הבאה לו על ידי נישואין שלו, דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן, והוא בא למחול עליה, מחול. ומקשה בגמרא, אי הכי אפילו נשואה נמי. ומשני, דכיון שנשאה הרי הוא כשותף בנכסיה, וכיון שהנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל לשון דין ודברים:",
                "והוא הדין נמי לשאר תנאים שיכול להתנות ומהני:",
                "דמגופה של קרקע קנו מידו, ומתנה גמורה היא. גמרא:",
                "דין ודברים. נראה לי דבלשון דין אין לי, הוה סגי, שהרי מסלק עצמו שלא יהיה לו דין על אלו הנכסים ומה לו עוד. ולא נקט ודברים אלא לשופרא בעלמא. תוי\"ט, ולי נראה דדין אין לי לחוד, יש לומר דלא רוצה לתבעה לדין בשביל הנכסים אם לא תתן לו מדעתה, אבל לא סילק מעיקר הנכסים, מכל שכן שאם הוא יהא מוחזק כגון גבי פירות שאכל שלא יחזיר, דבעל השטר ידו על התחתונה כדאיתא בגמרא, לכך צריך לכתוב גם כן ודברים. ת\"ח:",
                "אין לי. לשון חכמים לומר אין לי במקום לא יהא לי. רשב\"ם:",
                "שאם כו'. והקשה הר\"נ דהא בלאו תנאי נמי דינא הכי, כדתנן ריש פרק דלעיל, עד שלא נישאת ונישאת אם מכרה ונתנה קיים כו'. ויש. לומר, דמהא שמעינן דהאי תנאי מהני אפילו לנכסים שנפלו לה אחר שנישאת דלכולי עלמא מכרה במל, ואם כתב לה דין ודברים בעודה ארוסה מכרה קיים. ועתוי\"מ:",
                "עד עולם. דאי לא כתב עד עולם, הוה אמינא פירי דפירי פירות אכיל, להכי אצטריך עד עולם. ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות, הוה אמינא לעולם אפירותיהן קאי. גמרא:",
                "בטל. מסקי הפוסקים, דהכא דבממון, אפילו בשל תורה תנאו קיים:"
            ],
            [
                "פקדון או מלוה. צריכא. דאי תנא מלוה, בהא קאמר רבי טרפון משום דמלוה להוצאה ניתנה ואינה קיימא בעין דמחסרא גוביינא משום הכי אמר ר' טרפון דלא מנחי ברשותא דיתמי, אבל פקדון דאיתא בעיניה אימא מודה ליה לר' עקיבא דכל היכי דאיתא ברשותא דיתמי איתא. ואי תנא הא, בהא קאמר ר' עקיבא כו'. גמרא:",
                "מסיים בגמרא, והוא כשר. פירש רש\"י, הדבר כשר והגון לעשות כן:",
                "[מסיים בגמרא] משום חינא. ופירשו התוס', כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר:",
                "וצריך לומר דסבירא ליה דמטלטלי משתעבדי לכתובה. ועתוי\"ט:",
                "אלא אם כן מחיים דבעל, דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינן ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם. תוספות:"
            ],
            [
                "הקודם. ובגמרא איפליגי אמוראי אי בעי דוקא שתפסו מרשות הרבים שאינו מקום קנייה [כלל] וליכא למימר שזכו בהן יורשים, או אפילו תפסו מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראוי לקנין זכו בהן יורשים משעת מיתה:",
                "רוצה לומר שטר חוב או שטר כתובה, דשניהן כושל הן כנגד היתומים:",
                "ליורשים. מפרש בגמרא דלר' עקיבא אפילו כולהו נמי דיתמי, ואי תפס לא מהני ומפקינן מיניה. ואיידי כו':"
            ],
            [
                "אשתו כו'. האי דינא לאו דוקא באשתו. דכל אדם נמי שמינה אותו אפוטרופוס משביעו כל זמן שירצה, כדתנן בפרק כל הנשבעים כו' והאפוטרופסין. ונקט אשתו לרבותא כיון שיש לה להשביעה לבסוף כשתתבע כתובתה. הר\"ן:",
                "משביעה כו'. שלא עיכבה משלו כלום. רש\"י:",
                "כלומר שהונית אותו שלא נתנה לו הכל. ולא שייך בזה דין שתות האונאה:"
            ],
            [
                "כתב לה. והוא הדין באמירה. כל שהוא פוטרה. דמחילה באמירה בעלמא סגי. נ\"י:",
                "ובגמרא, שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה. ועיין תוי\"ט:",
                "כך פירש רש\"י. וטעמא, אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנה מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ\"י:",
                "יורשיו כו'. והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה כו'. דכל שכן הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועיין תוי\"ט:",
                "ותימא, דבריש פרק דלקמן מפרש הר\"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום. והטור כתב, כגון אם נתגרשה ומתה. אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה, אין יורשיה יורשים כתובתה:"
            ],
            [
                "ונשבעת שבועת אפוטרופסין:",
                "שעבר. הא כבר תנא לעיל, אלא גלגול שבועה אתא לאשמעינן. הרא\"ש:"
            ],
            [
                "הפוגמת כו'. ואפילו לא טעין השבעי לי. אבל כי לא פגום צריך שיטעון השבעי לי, ואי לא טעין לא, הואיל ונקטה שטרא. רש\"י:",
                "והך דינא אתמר בגמרא דשבועות גבי שטר חוב דעלמא, משום הכי אסברא להו בלוה, ולא בבעל הטוען כך כנגד הכתובה, אע\"ג דמשנתינו בה קיימא. תוי\"ט:",
                "ושלא בפניו. כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה במקום רחוק דאי אפשר להודיעו. אבל אם הלך בעלה ולא גירשה, לא תפרע מן הכתובה, לפי שהעיקר אצלינו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. אבל יש לה מזונות. הר\"מ:"
            ],
            [
                "מפרש בגמרא, דר' שמעון סבירא ליה כאבא שאול בן מרים דאמר בין דלא נדר בין נקי נדר כו' אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. ופירש רש\"י, דלעולם יורשין משביעין אותה אם מת הוא והיא נפרעת מהם:",
                "ואית לן למימר דהאי דנקט אין היורשים כו', לאו דוקא, דהוא הדין הוא עצמו כו', ואיידי דנקט ברישא דמלתא תובעת כתובתה כו', דהתם יורשים דוקא, תני נמי סיפא יורשים. תוספות:",
                "ורבינו תם פוסק הלכה כמותו:"
            ],
            [
                "גט ואין כו'. בגמרא מפרש דקרעינן לגיטא וכותבין אגביה, גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא תהדר ותגבי ביה זמנא אחרינא, הלכך הואיל והוציאה הגט ולא נקרע גובה כתובתה:",
                "[דאילו במקום שכותבין כתובה אינה גובה], ואע\"ג דקיימא לן כותבין שובר, משום דריעא טענתה, שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו הכתובה. הר\"נ:",
                "אבד שוברי. ולא מבעיא למאן דאמר כותבין שובר שהוצרך לפרוע על ידי שובר, אלא אפילו למאן דאמר אין כותבין אתיא מתניתין, דכיון דבמקום שאין כותבין [כתובה] איירינן הלכך כשהוציאה גט אע\"ג דטען דאיהו כתב לה כתובה אינו נאמן אלא אם כן הביא עדים שכתב וכיון דלא אייתי סהדי אמרינן ליה זיל פרע וכיון שפרע ביקש לכתוב לו שובר. תוי\"ט:",
                "לא יפרעו. ולענין תוספת [שלא פרעה על ידי הגט בלא כתובה], מסקינן בגמרא, הכא במאי עסקינן, כשאין שם עידי גירושין, מיגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה. [וחסורי מחסרא והכי קתני, הרי אלו לא יפרעו. במה דברים אמורים, כשאין שם עידי גירושין, אבל יש שם עידי גירושין נביא תוספת כו']. ועיין תוי\"ט:",
                "שני גיטין וכו'. פירש רש\"י, זמן כתובה ראשונה קדמה לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה קודם לגט שני, גובה שתי כתובות, שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שניה. אבל קדמו שתי הכתובות לגט ראשון לא, שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות [וגט] אינה גובה אלא אחת כו':",
                "שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט. ועיין בגמרא:",
                "כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונה וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה:",
                "ומיתה. ועידי מיתה. ובאה לגבות שתי כתובות, אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. רש\"י:",
                "קיימת. ולא לכולי מלתא קיימת, דאי אפשר שתטרוף מן הלקוחות, דשטר מוקדם הוא, דקטן אינו יכול לשעבד, ופסול לטרוף בו מהלקוחות. ובגמרא נמי, דלא שנו אלא מנה ומאתים, אבל תוספת אין לה. ועיין תוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ואין צריך שיהא שם מותר דינר דתנן לקמן, דמידי הוא טעמא להתקיים נחלה דאורייתא, והכא בפרעון כתובת השניה מתקיים נחלה דאורייתא, שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים וכשיוצא שטר חוב על אביהן אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חובות אביהם והיא היא ירושתן. גמרא:"
            ],
            [
                "דינר. משמע בגמרא דדוקא מותר דינר בעינן, אבל פחות מדינר לא הוי מותר:"
            ],
            [
                "אחריות. ורבנן לא פליגי עליה בשיעור שתי כתובות עצמן דבעינן שיהא במקרקעי כשיעורן, דתנאי כתובה ככתובה. ולא פליגי אלא במותר, משום דסברי דאף במטלטלי מתוקמא נחלה דאורייתא. הרא\"ש ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "כן כתב הר\"מ. וכשתפסו מחיים, דאי לא תימא הכי, מתניתין דלא כהלכתא. ועתוי\"ט פלפול נאה לאומרו:",
                "ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש משנה ו', דמאי שנא. תוי\"ט:",
                "וזה לשון רש\"י, מדין ודברים סליקית נפשאי, לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך, אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים. ועיין תוי\"ט:",
                "ואשמועינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקה לה בעלת מנה לגמרי ודאי דעת בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה חמשים שהרי אין לה לחלוק עמה עוד, אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות, וסמכתי שאבוא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק. קמשמע לן. הר\"נ:",
                "וכן שלשה. כלומר, כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין. הרי\"ף. דודאי שאין דיניהם שוין. דבכתובה דוקא כשכתבה כו'. אלא כלומר כד אתרמי כו'. תוי\"ט:",
                "מסיים הר\"מ, או הוסיפו עליו בחילוף או פיתתו על דרך זה. ודעתו כדעת רש\"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. ופירש הטור, הואיל ואין להם אלא סכום הראשון. וזה לשון התוספות, שלדעת כן השתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ארבע נשים. אע\"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בשתי נשים, נקט טפי, לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה, וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית, ואצטריך לאשמועינן בארבע, דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה, שמא כבר נתקבלה כתובתה, ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית, אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית, דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה, הוה אמינא דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע\"פ שכבר נשבעה לשניה, להכי תנינן ארבע נשים. תוס':",
                "וצריך עיון, דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל נכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה, ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע. תוי\"ט. ועיין בפני יהושע:",
                "פירוש, אפילו גדול. דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל, מנכסי יתומים, היינו אף גדולים:",
                "וקשה לרבי, דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה כו', והואיל וכן, הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו כו'. ונראה כפירוש ר\"ח, דאפילו לא נמצאת פליגי, דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אחר כך לחזור עליה דמה שגבתה גבתה:",
                "ביום אחד. כלומר, יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד. רש\"י:",
                "מנה. שהיא הכתובה הפחותה בתורתינו. הר\"מ:"
            ],
            [
                "פירשו התוס', דדמיא לנשואה דריש פרק דלעיל, שאין הבעל מסתלק אלא ע\"י קנין, והכי נמי היא אינה מסתלקת אלא על ידי קנין:",
                "דבמתני' משמע דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח, דהכי קתני, ומכר שדהו וכתבה:",
                "וכן בעל חוב וכו'. צריכא. דאי מקמייתא, הוה אמינא הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא, שתוכל לגבות מבעלה, ושעבודא של ראשונה קודם ובדין הוציאה, אבל בעל חוב מלוקח לא. ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל אשה בעלת חוב מלוקח לא. להכי צריכי כולהו. תוספות:"
            ]
        ],
        [
            [
                "מעשה. הכי גרסי התוספות, ולא גרסי ומעשה ידיה בוי\"ו. ועתוי\"ט:",
                "היינו אחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממיטלטלי, ותנאי כתובה ככתובה דמי. אבל לא מדין הגמרא:",
                "ואין חייבין בקבורתה. מסקי התוספות דאצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלה אלמנה כתובתה, כגון דליכא אלא מיטלטלי, אינן חייבין בקבורתה, ואע\"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם. ועתוי\"ט:",
                "הר\"מ. כדאשכחן בשומרת יבם דיורשי כתובתה והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל הר\"א השיג עליו דשאני שומרת יבם דיורשי הבעל הן יורשי הכתובה ממש, אבל זו שמפני שלא נשבעה הוא שאין יורשיה נוטלים הכתובה לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה, והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישה, אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברים אותה ואע\"פ שלא ירשו כלום:"
            ],
            [],
            [
                "לאחר. וכל שכן כשמחלתה ליתומים, דכיון שאין לה עליהן כתובה הא אסתלקא מביתייהו ואין לה עליהם מזונות. הר\"נ:",
                "שלא בבית דין. אשמעינן שמוכרת למזונות ולא איבדה ועתי\"ט:",
                "למזונות. בגמרא מפרשים דעצה טובה קמשמע לן, דלא לקרו לה רעבתנותא, שהרואה שמוכרת כל קרקעות אלו סבר שמוכרתן למזונות מוציא עליה שם רעבתנות. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "שוה כו'. מחלוקת הפוסקים, איכא דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל, ולדידהו מתניתין דהכא כפשטה. ואיכא דסברי דאין אונאה עד פלג אבל בפלג איתא אונאה. ומפרש בירושלמי, דהכא שוה מנה במאתים מיירי שהוקר ועמד במאתים והלוקח רוצה לקיים המקח, ושוה מאתים במנה כשהוזל ועומד על מנה. ועתוי\"ט:",
                "דהמותר מתנה היא, ויש לומר לשליח נתנה ויש לומר למשלח. רש\"י:",
                "ודינר. יש מפרשים דינר דוקא. ולא נהירא, כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל, אין חילוק בין דינר לפחות. הראש:",
                "מסיים רש\"י, או האונאה עצמה תשעה קבין. והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין, דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו אין רצונינו למכור קרקע הראוי לנו. אבל אם אין האונאה ראוי להצטרף לכדי שדה, לא הפסידתן כלל:",
                "ר' עקיבא. ששמענו ממנו בסוף פרק קמא דבבא בתרא בית רובע הוא שיעור גינה. רש\"י:",
                "ארבע מאות. אצטריך, דלא תימא דוקא ברישא דכי מכרה מנה במאתים דאסתלקא מהאי ביתא לגמרי, אבל הכא נימא דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים, קמשמע לן. גמרא, ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "שום. בשי\"ן ימנית. כמו [תהלים נ] ושם דרך, אראנו בישע אלהים, דשיים אורחיה, סגי שוה. ערוך:",
                "שתות. הכא ביתמי תקון שיהא בטל, אע\"ג דקיימא לן דשתות קנה ומחזיר אונאה. בן כתב מוהר\"ר פאלק כהן:",
                "בטל. היינו בדברים שאין צריך הכרזה. ואלו הם עבדים, שמא ישמעו ויברחו. מטלטלים ושטרות, שמא יגנבו. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "קיים. עד פלגא. ותניא נמי הכי. גמרא:",
                "אגרת. שטר. לפי שכל הקונה ניחא ליה דלקרוייה אינשי להאי שטרא, כי היכי דלידעו כולי עלמא שע\"י הב\"ד ובדקדוק היתה הקניה כו' ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא גלוי לכל, לכן קראוה אגרת, שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה, וכמו שכתבו הפוסקים גבי המגילה. תי\"ט:",
                "מנה במאתים וכו'. דוקא מאתים במנה. אבל בפחות ממנה לא. הרמב\"ן. ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא. כ\"מ. ועתוי\"ט פלפול נאה:"
            ],
            [
                "השניה. בין הכיר בה בין לא הכיר בה:",
                "דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש\"י:",
                "ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתקון רבנן נישואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסים לבעל. ובשניה משום קנס. ובאילונית היינו טעמא משום דאע\"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות ושתקה מחלה. הר\"נ:",
                "אילונית כשניה. הר\"מ. ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות. הר\"נ:",
                "דנכסי צאן ברזל, יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה, וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי. ונכסי מלוג, קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוי ומכסי ביה עד דבלי, ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. הר\"נ:",
                "שזה הדין אמנם קנס הוא לשניה על העבירה. לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהיה לבעל חוקי הנישואין ולא יהנה מנכסי מלוג, אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלינו עיילא גלימא פירי הוי. הר\"מ:",
                "כתובה. והוא הדין לכל תנאיה, דתנאי כתובה ככתובה. ועתוי\"ט:",
                "לכהן גדול. אהכיר בה דאילונית קאי. וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה. גמרא:"
            ]
        ],
        [
            [
                "דאי לא אמר אתם עדי פטור, מטעם שלא להשביע את עצמו כדפירש הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין. והתוס' כתבו דפטור גם כן מטעם משטה אני בך. אבל בטוח\"מ סי' פ\"א כתב, בלא שום חולק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה על ידי תביעה. ובנידון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה ומכי אמר מיהת מתחייב אע\"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. הר\"נ:",
                "חמש שנים. דיברו בהווה, שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו עשרים וארבעה חודש כדאיתא באבן העזר סימן י\"ג. [ולעיל בפרק ד' משנה ו' פירש הר\"ב] דקטני קטנים נקראת בת שש שנים, ומקפדת עוד על שנה. תי\"ט:",
                "לאחר. שגירשה הראשון. רש\"י:"
            ],
            [
                "הבעל כו'. סלקא דעתך דלא מחייב, דכיון דיש לה מזונות מאחר, כאילו התנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות, קמשמע לן. תוס':",
                "והן כו'. אצטריך, סלקא דעתך דלא פסקו אלא כל זמן שלא נישאת. תוס':",
                "מתו. משום בנותיהן דאין להם מזונות אלא לאחר מיתה אצטריך למתני אם מתו. ולאשמועינן דאין להם אלא מבני חורין ואפילו קנו מידו. אבל בבת אשתו הוא הדין דאפילו בחייהם היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מהמשועבדין. המגיד:",
                "היינו כמסקנא בגמרא דמוקי למתניתין בשקנו מידו או שחייב עצמו בשטר, כלומר, אם צוה לכתוב שטר. אבל בההוא גוונא שכתב הר\"ב לעיל שאמר לעדים אתם עדי, לא, דמלוה על פה בעדים לא גבי ממשעבדי. ועתוי\"ט:",
                "כבעלת חוב. ומיהו לאו בעלת חוב ממש קאמר, שאם מתה אין לה מזונות. ולא דמיא לנישאת, דנישאת בת מזונות, וזו אינה כן:"
            ],
            [
                "ודבר תימא הוא לדייק הכי, וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא, אלא לא סגי ליה בלאו הכי וליכא למידק מיניה כו'. אבל בגמרא הכי איתא, נקטינן מדור אלמנה שנפל כו', שמעת מיניה דלא דייק כלל, אלא דהכי נקטינן מקמאי. תוי\"ט. ועיין עוד:",
                "פירש רש\"י, בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף. ולשון הר\"מ, חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו, אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב מספיק להן ארבעה קבין. והוא הדין לשאר צרכי הבית: אין ליך כו'. כי אם לפי ברכת הבית. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם, והיינו טעמא, דהתם מחייב עצמו בחוב, מה שאין כן הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין, ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. תוי\"ט:"
            ],
            [
                "ואפילו מרתא בת בייתוס דכתובתה מרובה, דלפום גמלא שיחנא, כלומר לפי העושר היו מתנותיה מרובות. גמרא:",
                "עשרים וחמש שנים. בגמרא פריך, אמאי, קודם שקיעת החמה גובה כתובתה, לאחר שקיעת החמה לא גביא, בההיא פורתא אחילתא, ומשני, כל מדת חכמים כך היא כו'. ומסקינן בגמרא דמחלוקת כשאין כתובה יוצאת מתחת ידיה כגון במקום שאין כותבין, דאי כתובה בידה דברי הכל דגובה לעולם בין שהיא בבית אביה בין שהיא בבית בעלה. והלכה כחכמים:",
                "מזכירין. הכא ודאי איבעי למיתני מזכירין, דאי תני זוכרין, הוה משמע אפילו בינם לבין עצמם, וליתא, אלא שיתבעו. תוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "חילופי גרסאות יש, אי תני גזירות או גזילות:",
                "וצריך עיון, דהכא אמרינן דמזונות גביא בלא שבועה מה שאין כן כתובה, ולענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדין ומזוני לא גביא כלל אפילו בשבועה. תוס' גיטין דף נ\"א:"
            ],
            [
                "איבד כו'. כמו שכתב הר\"ב במשנה ב' פרק ד' דנדרש, שאין זה אלא מניעת תביעה, וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו, אין זה חייב לו כלום. ועתוי\"ט:",
                "קרן הצבי. שהצבי קל לרוץ כדתנן פרק ה' דאבות, ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן הצבי הוא מזומן להפסד:"
            ],
            [
                "יורשים כו'. פירוש, הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותם. המגיד:",
                "[בלשון פרנסה] רוצה לרבות גם כסות ומלבוש. נ\"י:",
                "והקשו בגמרא ריש פרק ט' דבבא בתרא, ואי ליכא לכולהו יקחו הבנות את הכל, דודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות. ומתרץ, מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, והשאר לבנים, ואי ליכא שאר, ישאלו על הפתחים:",
                "הכי סתים לה. בריש פרק ט' דבבא בתרא. ועתי\"ט:"
            ],
            [
                "בקנקנים. נראה לי לפרש, דכד וקנקן שני מינים הם, ולא שטענות שניהם היה זה טוען כד וזה משיב קנקן, דאם כן פשיטא דלא הוי ממין הטענה, [אלא שניהם טוענים או כד או קנקן], תוי\"ט. ועיין עוד:",
                "כלומר, לאפוקי אם אמר עשרה כדים מלאים, דלכולי עלמא טוענו שמן וכדים. בגמרא:"
            ],
            [
                "לכל הפירושים מיירי שלא הניח כאן נכסים, לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין. תוי\"ט:"
            ],
            [
                "זכותו. פירוש, אפילו יש לו עדי זכות או עדי גזילה ואין לחבירו עדי מקח. ב\"י:",
                "עשאה כו'. פירש רש\"י, עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומסר לו ארבעה מצרי השדה וכתב לו מצרים מצר פלוני שדה שלי, וזה חתם על השטר ולא ערער, איבד את זכותו אפילו לאדמון, דאין לומר כאן השני נוח לי. והתוספות מפרשים, עשאה המערער סימן לאחר כגון שכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון:"
            ],
            [
                "פירש רש\"י, ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "וכשהגיע זמן פרעון החוב קודם. הר\"נ:",
                "דאף שצריך זה למכור, היה מוצא הרבה, דקונים מצויים הם, דאמרי אינשי, זבין קנית זבנת אפסדת:"
            ],
            [
                "זה על זה. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן. ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר. אדמון אומר יכול לומר אילו כו' כיצד כו' היה לך לתבוע חובך ממני. וחכמים אומרים זה גובה כו', שאף הראשון גובה. ופרכינן בגמרא, אי דמטי זמניה של חוב הראשון מאי טעמא דרבנן שהראשון גובה חובו. ואי לא מטי זימנא מאי טעמא דאדמון דהא לא מצי אמר ליה אילו כו' דמשום דלא הגיע זמנו הוצרך ללות ממנו. ומוקמינן לה בגמרא כגון שלוה ממנו ביום דמשלים זימניה. ופליגי אי עביד אינש דיזיף ליומא או לא. הר\"נ:"
            ],
            [
                "שלש ארצות כו'. הן בארץ ישראל חלוקות לענין נישואי אשה. רש\"י:",
                "והוא מאותה הארץ שנשאה:"
            ],
            [
                "ואין הכל כו'. לאתויי עבד [כנעני] שברח מחוצה לארץ' דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל. גמ':",
                "ארץ ישראל. ובלבד שלא יהא פחות מתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, שכל הפוחת כו' [כדתנן ריש פרק ה]:",
                "בקפוטקיא. וייחד אותה על דרך. משל' מפגי שהיא קרובה לארץ ישראל. הר\"מ:",
                "הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין שטרי חוב. רש\"י. וכתב על זה הר\"נ, ואי תימא אם כן היכא דנשא בארץ ישראל דנותן לה ממעות ארץ ישראל, ואם כן לעולם יהא לה מאתים דצורי' כמו באונס ומפתה דהן של צורי כו', אלא [יש לומר] דרבן שמעון בן גמליאל סבר דאף דכתובה לאשה מן התורה אבל איזו כתובה שיסכימו בה שניהן משתעבד לה' ולפיכך חל שעבודו במקום הנישואין. ועתוי\"ט:",
                "נשא כו'. אתאן לכולי עלמא:"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}