{
    "language": "he",
    "title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
    "versionTitle": "On Your Way",
    "status": "locked",
    "priority": 1.0,
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה סנהדרין",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Ikar Tosafot Yom Tov",
        "Seder Nezikin"
    ],
    "text": [
        [
            [
                "כלומר דאלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאלו כתובים ג\"כ בפרשת אם כסף תלוה, דעירוב פרשיות כתוב כאן כדאיתא בגמרא:",
                "שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו נזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. תרגום ראה נתתיך אלהים לפרעה. לשון רבנות. רש\"י:",
                "וחבלות. נראה לר\"ת, דכופר ושלשים דעבד וכ\"ד ראשי אברים דעבד, בכלל חבלות. ועתוי\"ט:",
                "דשור המועד דאמרן לאו דשן ורגל אלא דקרן דלא מגבין בבבל שאין מומחין. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "דא\"צ לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל\"א ממילא מיעבר החודש שעבר. דיום שלשים בתריה שדית ליה. רש\"י. אבל בעבור שנה לא סגי בלא אמירה דצריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוס' ועתוי\"ט:",
                "התקופה בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא וחג האסיף תקופת השנה. בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט\"ז בניסן שהבאת עומר דילה בתוך תקופת טבת מעברין. ועל האביב, אם לא בשלה התבואה מעברין דקרא כתיב בחדש האביב. ועל פירות האילן אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבכורים כו'. רש\"י:",
                "ולא אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות האבות בהזכרת שאלה עד שבחברון:"
            ],
            [
                "ויהיב ליה רשותא [למידן דיני קנסות]. גמרא:",
                "שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב\"ד הגדול לעולם לפי שיצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך והקב\"ה ייעד. שישובו, כמו שכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' כו'. עכ\"ל הר\"מ בפירושו. ובחבורו סיים, והדבר צריך הכרע. ונ\"ל, לפי שאפשר לדתות הראיה שהרי ייעד הש\"י ג\"כ הנה אנכי שולח לבם את אליה הנביא כו', והוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים. ועתוי\"ט:",
                "ועריפת. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג'. תוס':",
                "תימא שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתוב אבל בעגלה נפקא לן מדכתיב זקניך. ועתוי\"ט:",
                "והמיאונין בג'. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומיאונין דרבנן, דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא, דאין קדושי קטנה כלום אא\"כ קדשה אביה. דכתיב את בתי נתתי לאיש. רש\"י:",
                "בג'. דממונא הוא:",
                "סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מ\"ט דלמא טעי, עיולי נמי דלמא טעי. גמרא:",
                "והוא הדין נמי דפליג אהקדשות, דבהו נמי כהן כתיב:",
                "ובפ\"ד דמגילה מ\"ג פירש הר\"ב, אם בא לפדותן. וכן פירש רש\"י. והכי מסתברא:"
            ],
            [
                "תהרוגו. בנרבע כתיב. רש\"י. וכלומר דאתקש לאיש:",
                "דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו, דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:",
                "הזאב כו'. שהמיתו אדם ונדונין בסקילה כשור. ועתוי\"ט:",
                "זכה. לשמים. (צדקה עשה. רש\"י) דליכא למימר לעורן, דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן (דלא הצריכו לדונן בב\"ד) כמאן דנגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו. גמרא:"
            ],
            [
                "פירוש, עלייתו הוא דהוה בע\"א, אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא. ופירש\"י דהא לא תני ליה במתניתין. ומשום דגמרו לא היה בע\"א, להכי לא תני המראתו וכן מיתתו ואע\"ג דדוקא בע\"א. ועתוי\"ט:",
                "שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח\"כ, ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל מעליו. ורש\"י פירש שהיה שופט ודן על פי הדיבור ושקול כו':",
                "ובסנהדרין כתב הר\"ב כדאשכחן במשה, ואע\"ג דלא כתיב וכן תעשו, משום דהכא מרבינן נמי מלך ונביא כדאיתא פ\"ב דשבועות. ולא תני להו הכא דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. תוס'. וכן צ\"ל במלחמת הרשות דלא תני הכא מלך. ועתוי\"ט:",
                "ואין כו'. שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך:",
                "ואפ\"ה אצטריך לעיל למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת מב' שבטים. ועתוי\"ט:",
                "הר\"מ. וכתב הכ\"מ, דאע\"ג דלא קיי\"ל כר\"ש דדריש טעמא דקרא, ראה רבינו לכתבו שזה טעם מתקרב אל השכל ואין בו נפקותא לדינא:",
                "ולא ג'. דכתיב עריך, הרי שתים אמור, הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. וכתבו התוס', אית להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך ב' ולא ג', דתפסת מועט תפסת:",
                "אחת כו'. לדעת הר\"ב והר\"מ דמחמירין לעשות בשנים ושלשה מקומות וגם בשנים ושלשה ב\"ד, נ\"ל דתנא אחת לאשמעינן שתים דומיא דאחת, דאע\"ג שהן כאחת שמקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה אחת מזה ואחת מזה, עושין. ודוקא שתים, אבל שלשה בכה\"ג לא, ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע\"א. ולדורות לבעי שבעים ושבעים ואחד, דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כולם. עתוי\"ט:",
                "מיוחסין ומנוקים ממום. רש\"י. ורבנן, מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא להו. גמרא. ואם תאמר מכל מקום תיפוק ליה דאין בית דין שקול, וכן נמי לרבנן למה להו קרא. ובגמרא דף ג' ע\"ב, אימר דשמעת ליה לר\"י (דלא סבירא ליה אין בית דין שקול) בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. (לקמן בשלהי פרקין. רש\"י) כו'. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ\"ל דכתיבי בקרא והכי פירושו, דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש, ונחית למנינא, ודריש אתך בדומים לך, ולה\"נ רבנן בעו קרא, דמנינא לאו דוקא. ועתוי\"ט:",
                "ואין כו'. ר\"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר לנטות אחרי רבים להטות, התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה גמרא:",
                "עוד אחד. סוף סוף לרעה ע\"פ ב' לא משכחת ליה, אי אחד עשר מזכים וי\"ב מחייבים אכתי חד הוא, אי י' מזכין וי\"ג מחייבין תלתא הוו. א\"ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין דעושין בית דין שקול לכתחלה. וקמ\"ל דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא, ואי אמר מלתא לא שמעינן ליה. פירש\"י בין לזכות בין לחובה. וכ\"ד הר\"א. אבל הר\"מ לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה כו'. ועוד נפלאתי שבסוף פ\"ה שנינו כשהוסיפו עד שבעים ואחד, ל\"ו מזכין ול\"ה כו', ש\"מ דמצי למיהדר ביה זה שאמר א\"י, ועתוי\"ט:",
                "דקיי\"ל כל כרך שאין בו י' בטלנים נדון ככפר:",
                "כלומר שאם האחד מלקה יכול השני להזמין. וה\"ה איפכא:",
                "דאל\"כ את מי הם דנים:",
                "שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו:",
                "שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם, אם נבוא להזים הערים יבואו אלו ויזימו אותנו:",
                "למול תנוקות:",
                "לכתוב ספרים. כ\"ז מפירש\"י:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ודנין כו'. פשיטא (אטו משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו, נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס') איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו, תני נמי כהן גדול. ואב\"א הא קמ\"ל דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בג' כו'. גמרא:",
                "מעיד. דוקא כשהמלך יושב שם, שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו הולך המלך לשם משום יקרא דכהן גדול וקא אתי ומסהיד. אבל בלא\"ה אינו מעיד דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד, דתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "משום דק\"ל דא\"ה אפילו לביתו נמי לא. ועתוי\"ט:",
                "גמרא. ופירוש בינו, ר\"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם:",
                "דאלו ביום אחר אין מצוה בכהן גדול דוקא ורשאי כהן הדיוט לעבוד אם אירע פסול בכהן גדול וא\"צ להממונה:",
                "הספסל. הוא כסא קטן. הר\"מ:"
            ],
            [
                "כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש, שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב והועד בבעליו, ועבדו כממונו דמי, וכשבא וישב אמרו לו עמוד, שנאמר ועמדו שני האנשים, ולא רצה כו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע\"י שהענישם שמעון בן שטח, על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. ועתוי\"ט:",
                "ואי לא דיינינן להו היכי דנין, הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. וכיון שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר, כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל, אבל לא קאי על בית דוד, כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. כ\"מ:",
                "לא מעיד כו'. מאותה מעשה עצמו שהיה ע\"י קבלת עדות בפני ינאי המלך ולא רצה לעמוד. ועתוי\"ט:",
                "ולא חולצין כו'. מפני שאסורה לינשא. רש\"י:",
                "שנאמר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. ור' יהודה, מצוה שאני. גמרא:",
                "וכ\"כ הר\"מ. ולא מצינו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ורש\"י פירש הטעם דאינו מיבם שגנאי לו לקום ע\"ש אחיו:"
            ],
            [
                "לא היה כו'. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות כו'. אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו. כ\"מ:"
            ],
            [
                "ומוציא כו'. משמע דב\"ד של ע\"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה א\"כ למאי תנינן הכא גבי מעלותיו של מלך. ועתוי\"ט:",
                "אין כו'. אלא כפי מה שהוא צריך אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה אלא הולך בשוה. ועתוי\"ט:",
                "פירוש, ואותו המחצה בורר היפה שבשני החציין. ת\"ל הר\"מ, והוא נוטל מחצה בראש. ובגמרא עוד, דאוצרות מלכים כולם למלך. ועתוי\"ט:",
                "ובלבד כו'. דהא קרא קאמר ולא יסור את לבבו. גמרא:",
                "אפילו אחת כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א\"כ לכתוב קרא ולא ירבה לו נשים ולשתוק, ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי, אלא אפילו אחת ומסירה. גמרא:",
                "כדי מרכבתו כו' אספניא. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי\"ט:",
                "וכתב הערוך, שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:",
                "שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה (וכל התורה במשמע, דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות. הר\"מ.) ובמלך כתיב וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא:",
                "בדין. [אם הוא ראוי כמלכות בית דוד א\"נ מלכי ישראל] קודם התקנה. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בשרביטו. ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישו. הר\"מ. ובשרביטו כדכתיב מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב:"
            ]
        ],
        [
            [
                "זה בורר לו אחד. והא דכתב הר\"ב בריש פ\"ק, דג' הדיוטות כופין לדון בפניהם, מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. ועתוי\"ט:",
                "רש\"י. ופירש הרא\"ש דר\"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חברו שיקבל את סברתו אע\"פ שהוא מסופק בה, הוא בכלל מטה משפט. אבל דעת הר\"ב מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו כו' נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע\"כ:",
                "ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון, וכי פליגי בדעת בעלי דינין, ר\"מ סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן כו':",
                "פוסל דיינו. בגמרא, כל כמיניה דפסיל דייני. אר\"י בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין יודעין ד\"ת אלא שהורגלו לדון. ור\"מ יהיב להו דין יושבי קרנות ויבול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן, ועדיפי מיושבי קרנות. אחרונים:",
                "זה הוא לשון רש\"י באוקמתא קמייתא. אבל במסקנא כתב לא אדון לפניו:",
                "ואפילו נשא ונתן ביד. ועתוי\"ט:",
                "וקיי\"ל כמאן דדאין דיני דגרמי:",
                "ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. ועתוי\"ט:",
                "וחוזר ונוטל כו' במכל שכן מהא דלקמן:",
                "נפקא מיניה לענין זמן. א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולים הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא:",
                "שזה מתכוין להזיק הוא ביון דלאו דיינא הוא.",
                "דהכא בבבל שבט, לשון שררה, ויש להם רשות [להפקיר, דהפקר ב\"ד הפקר]. והתם בארץ ישראל מחוקק, שררה מועטת. כדאיתא בגמרא. ועתוי\"ט:",
                "כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה, אינו פטור, הואיל ולא נקט רשותא:",
                "רש\"י. וק\"ק לומר כן דמפני שסבור היה שיש לו ב' כתי עדים ואמר כן ואח\"כ ביקש ולא מצא יפסיד. והר\"מ מפרש דפלוגתייהו כשהביא ב' כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו הביא עוד אחרת והעידו ג\"כ כמו ראשונים, וטען הלה שד' העדים פסולים הם, רמ\"א שומעים לו, ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עד. ים אחר עדים אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר ואנחנו לא נדע איזהו הראשונים או האחרונים. וחכ\"א אין חוששים לזה, לפי שלא עשה זה אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע לרבים:"
            ],
            [
                "וכ\"ש להעיד. עיין פרק ו דנדה מ\"ד:",
                "רועי בקר. ה\"ה כל בי תלתא דלא גמירי דינא פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו, ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכוני ושרו להו לרעות בשדות אחרים. גמרא:",
                "וכן דעת נ\"י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב\"ד הדבר על פיהן. הריב\"ש. וגאונים ס\"ל דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בבית דין. ועתוי\"ט:",
                "וברישא נמי, באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך אפילו ר\"מ מודה. עתוי\"ט:",
                "לאו דוקא. דא\"כ פשיטא, דהא בלאחר גמר דין איירי ומחילה גמורה היא. אלא מיירי כגון דא\"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו ככל מה שיאמרו אבא או אביך הן לפטור הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. נ\"י:"
            ],
            [
                "הפסולים. פסולי דרבנן קא חשיב. ומשום הכי לא גרסינן ועבדים. דאינהו פסולים מדאורייתא מק\"ו. תוס':",
                "והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמרא:",
                "ואע\"ג דערב ועדים עוברים נמי בלא תשימון, לא תשימון לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא\"ש. ועתוי\"ט:",
                "ואע\"ג דהיינו משחק בקוביא, תנא תולה בדעת יונים ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכי כו'. בגמרא:",
                "דלא זכה בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם. רש\"י:",
                "וכ\"ש לדון:",
                "ברבית קצוצה. ומתניתין באבק רבית. ועתוי\"ט:",
                "דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:",
                "ומיירי שהחזירו. דאל\"כ פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרי, א\"נ שמא יחזרו לקלקולם תוספ':",
                "ואפשר ליה לאתזוני בצנעא ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה, חיותה הוא. גמרא:",
                "אר\"י. אמשחק בקוביא קאי. א\"נ אמפריחי יונים לפירוש הראשון:",
                "כשרים. ודוקא כשהמעות על הדף. אבל המשחקים באמנה, אפילו הקנו, אסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה. תוספ':",
                "שברי עצים. ונ\"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספס קרוי כן:"
            ],
            [
                "הקרובים. בגמרא יליף להו מקרא דפסולין בין לזכות בין לחובה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות:",
                "אביו. ספרים אחרים לא גרסינן. והטעם שלא מנה אותו במשנה, לפי שהוא מבואר בקרא, ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש\"י מלהעיד האב על הבן או הבן על האב, כמ\"ש לא יומתו כו'. הר\"מ:",
                "בגמרא יליף ליה מקרא:",
                "וה\"ה לכלהו בעל כאשתו כו'. אלא נקט גיסו דסמיך:",
                "דודו וכו'. לאפוקי אחי האם וקרובי האישות. עיין בנ\"י:",
                "הר\"מ. וכתב רש\"ל שכן נראה לי דלא כפירש\"י כו'. ופשוט הוא, דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירוש דודו ובן דודו דדוקא מן האב, א\"כ לא ליתני דודו ובן דודו כלל. ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות והיא ראויה ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו, וגיסו, נמי האחיות ראויות לירש זו את זו, ובעל כאשתו, ראשון בראשון אפילו בתרי בעל לכולי עלמא:",
                "כדתנן בריש פ\"ח דב\"ב, אחי האם מנחילין ולא נוחלין:"
            ],
            [
                "האוהב. סיומא דדברי ר\"י הוא כו'. ועתוי\"ט:",
                "ובגמרא ילפינן נמי שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, שאין יושבין בדין אחד. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "וכן לשון רש\"י ונ\"י. ואגב ריהטא כתבו כן. שהו\"ל לכתוב איזבל שיעצה:",
                "ומאיימין כו'. בפני הכל. ועמ\"ש פ\"ד מ\"ה:",
                "כל כו'. כדי לחקור העדים לבדן, שחקירה כזו עדיפא. לבוש. ומסתברא דהיינו חוץ מבעלי הדינין, דאדרבה עדיפא שיהיו שם בשעת החקירה. ולנוסחא אחרינא סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים אלא שהעדים לבד מוציאין ואין משיירין אלא אחד משום דר. מזי רמוזי:",
                "איש. לשון חשיבות כדאשכחן באבות, איש סוכו כו'. נ\"ל:",
                "מאתים. נקיט שעור המספיק לאדם. שכן שנינו בפאה מי שיש לו מאתים זח לא יטול כו':",
                "יוסיפו כו' שנים. הר\"מ פ\"ח מהלכות סנהדרין. ר\"ל דה\"פ דמתניתין, הדיינים יוסיפו, כמה שנים. ומסיים הר\"מ, ואם אירע עוד כו' יוסיפו כו' עד שבעים ואחד. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "אחר קבלת עדות. דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דין התם קיימי. נ\"י. והר\"ב נקט מלתא דפסיקא דלפעמים אין כאן עדים כלל:",
                "כדי שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם. הר\"מ:",
                "הגדול כו'. לחלוק לו כבוד. שכן מדת חכמים שאינם מדברים בפני מי שהוא גדול ממנו, כדאיתא באבות. ומ\"ש הסמ\"ע סימן י\"ט, לא נראה לי:",
                "ואומר כו'. י\"ל דאי מלא תלך רכיל הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור, אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה לא אסר קרא, ת\"ש הולך כו' ש\"מ המגלה סוד מקרי הולך רכיל אע\"פ שאינו עושה לגרות מדון ויש ספרים דלא גרסי אלא הולך רכיל. וכן משמע כגמרא. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "סותר. בית דינו סותרין את דינו ומחייבין את שכנגדו. רש\"י:",
                "ארשב\"ג כו' לאחר שלשים. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והר\"ב קאי אבבא אחרונה. עתוי\"ט:",
                "מוסב על מה שסיים וכשיביא כו':",
                "כלומר אזור חלול:"
            ]
        ],
        [
            [
                "הר\"מ בפירושו. אבל בחבורו כתב אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה. וכן הוא בגמרא:",
                "מה בין כו'. אע\"ג דשוין בדרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד כו'. לענין מילי דתליא בזכות וחובה אין להשוותם, דלא שייך בדיני ממונות. תוס':",
                "לזכות. שנאמר אם לא שכב איש אותך כו' הנקי, דתחלת התנאי לזכות. וכן אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא:",
                "שנים כו'. כדילפינן במתניתין בסוף פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות כו', וליכא לאוקמה בדיני ממונות כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך, אבל אתה מטה משפט שור הנסקל, וכ\"ש שאר דיני ממונות. רש\"י:",
                "לזכות כו'. בגמרא ילפינן ליה מקרא:",
                "היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב\"ד על כך. רש\"י:",
                "א\"י כו'. סברא היא, דבעינן והצילו. ובגמרא מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזיר, דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחרי ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים, חוזר ומלמד חובה. רש\"י:",
                "פירש\"י, משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום:",
                "דכתיב ושפטו, ועיקר משפט היינו גמר דין. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "ביום. ותחילת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. ועתוי\"ט:",
                "בלילה. אם רצו. רש\"י:",
                "ה\"ק, שאם יראוהו בע\"ש לחובה בעו למעבד הלנה ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת, דבו ביום אי אפשר וכו'. והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו הוא עינוי הדין. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "ודאי לגופיה איצטריך אי לחלק אי ללאו, אלא מושבות קשה ליה, דמכדי חובת הגוף הוא כו'. אלא מה להלן מאי מושבות ב\"ד, אף מושבות האמור כאן ב\"ד. גמרא:"
            ],
            [
                "הטומאות כו'. אם בא אדם לשאול על דבר טהרות, מתחילין מן הגדול, שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש\"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר דמסתמא נמי דינא הכי. וכן בברייתא בגמרא ובר\"מ ליתא. אך הר\"ם לענין הולכין אחר הרוב חשיב להו נמי:",
                "משא\"כ כשאומרים הקטנים תחלה, אינם נוטים מדברי המופלא שאומר לאחריהם אלא שעומדים בדבריהם. וכתבו התוס' דאפשר לפרש דקרא בדיני נפשות הוא דכתיב. ועיין תוספות יו\"ט:",
                "דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. הרי\"ף. וכתבו התוספ', דכ\"ש כשאביו מישראל:",
                "היינו חוץ מירושלים. כמ\"ש פ\"ד דקדושין משנה ה':",
                "המשיאין כו'. המיוחסים וראוים להשיא בנותיהם לכהנים. רש\"י:"
            ],
            [
                "סנהדרין. אף של עשרים ושלשה. רש\"י:",
                "לפי שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואים זה את זה. רש\"י:",
                "שבית המקדש באמצע של עולם. רש\"י. ושררך הוא הטבור. וכמו שהטבור אינו ממש באמצע כן גם בית המקדש אינו ממש באמצע, אבל על צד הקירוב הוא:",
                "המזכין כו'. פלוני חייב ומן הטעם הזה, ופלוני זיכה ומן הטעם הזה. רש\"י. וטעמא, כדי שאם יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות לא ימנו אלא אחד (כדילפינן ליה מקרא). אי נמי, נפקא מינה למחייבין דאי למחר יחזור מטעמו ויחייבו מטעם אחר לבעי עוד הלנת דין. גמרא:",
                "הר\"מ. ותמיהני דשפיר קאמר ר\"י. ורש\"י פירש בדת\"ק ששניהם כותבין דברי המזכין וגם דברי המחייבין. ור\"י חייש שמא מרוב הטורח יטעו:"
            ],
            [
                "כלומר לעשות שנים של כ\"ד. ומסיים רש\"י ולא לעשות שורות קטנות, ולא שתים של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים, הלכך עבדי שלש שורות:",
                "לפניהם. אף הן כעגולה. אלא שהגדו. לים יושבין על הספסלים והתלמידים על הקרקע. רש\"י:",
                "וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא כולן בסוף השורות, וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה. מפני שהקטן כו'. רש\"י:"
            ],
            [
                "ומאיימין כו'. אחרי שאמרו העדים ראינו זה, או פלוני שעבר עבירה פלונית, אמרו להם מכירים אתם אותו התריתם בו, ואמרו העדים היתה לו התראה ומבירין אנו אותו. הר\"מ. וכן נמי בדיני ממונות כדמוכח לשון המשנה ו' פ\"ג. ועתוי\"ט:",
                "מאומד. לאו דבדיני ממונות אמדינן, דהא תנא במ\"ו פ\"ג אם אמר הוא כו' לא אמר כלום. אלא אף על גב דפסולי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא:",
                "מפי עד. כלומר שמענו עד מעיד בב\"ד אחר:",
                "מפי אדם שמענו. כלומר מפי אדם ידוע. משא\"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר, שזה אינו מבורר כלל. ובגמרא לא גרסינן שמענו. וי\"ל דמפי עד ומפי אדם פירוש דמשמועה הוא:",
                "ד\"א כו'. אין זה מן האיום, אלא דמתניתין מפרש לקרא:",
                "לפיכך כו'. כל זה אומר להם. רש\"י:",
                "ומפני כו'. הר\"מ לא העתיקו:",
                "ולהגיד. לדורות הבאים. רש\"י.",
                "בחותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש\"י:",
                "אדה\"ר. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם, בו ישתתפו כל האדם. ואע\"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעית רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הר\"מ:",
                "בשבילי כו'. כלומר חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד א\"ע מן העולם בעבירה אחת, וימשך ממנו. רש\"י:",
                "כלומר אף על פי שאנו יודעין האמת לב אדם נוקף עליו שמא לא כיון אל האמת ויש לו לדאוג על כל האיומים הללו:"
            ]
        ],
        [
            [
                "היו בודקין. לאו בפעם אחד וזה בפני זה:",
                "חקירות. נקט חדא מתרתי דקרא. אע\"ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי, הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע\"ג דכתיב אחר דרישה, לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה, כמה דאת אמר ולכל תכלית הוא חוקר:",
                "בעיר הנדחת:",
                "דושאלת לא משמע חקירה אלא עד דאיכא היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש\"י:",
                "ביחיד העובד עבודה זרה:",
                "בעדים זוממין. ומסקינן בגמרא דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה. ועתוי\"ט:",
                "אף על פי שאמרו בכך וכך בחודש, אף על פי כן שואלין לתם באיזה יום בשבת היה, לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה, ואין מעלין על לבן חשבון של חודש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר, וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני, נזכרים עדי הזמה להזימם. רש\"י:",
                "מקום. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה, דבלאו הכי לא מתזמי. רש\"י:",
                "ר\"י כו'. בגמרא מוכח דר\"י לא פליג אלא כשמתוך עדותן ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחודש ובאיזה חודש ושנה ושבוע, דאל\"ה אי אתה יכול להזימם. ועיין תוי\"ט:",
                "העובד כו'. אם מעידין בכך, שואלין את מי עבד. רש\"י. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "בפני הלל רבו. ורבינו \" הקדוש כתב אותו בשעת חבורו כמו שקבל אותו. הר\"מ:",
                "דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו', עו. ות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות, ואי לא לא. רש\"י:",
                "ואפילו ב'. ובגמרא, מאי אפילו, פשיטא דכיון דאחד אומר איני יודע השני לא מעלה בידיעתו. ומסיק דה\"ק אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר אינו יודע עדותן קיימת. פירוש אם יש שלשה עדים וער שיזומו כולן, יש לפרש דהיינו כשכוונו עדותן. תוס'. ועיין תוי\"ט:",
                "שמכחישין. בין שהם שנים, או שלשה והשלישי מכחיש. דהכחשה עדיפא מאיני יודע. וכ\"כ הר\"מ:"
            ],
            [
                "אחד אומר כו'. ברביעי בשבת בשנים לחודש, והשני אומר ברביעי בשבת בג' לחודש:",
                "בעיבורו כו'. וה\"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו דחדש שעבר חסר היה. תוס'. ועתוי\"ט:",
                "בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. והוה מצי למימר אחד אומר בב' ואחד בד', אלא דמתחיל במאי דסיים:",
                "קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו, דכי נמי אמרת זה שאמר ב' בתחלת ב' וזה שאמר ג' בסוף ג' כל רגעים שבנתים שאירע המעשה בהן יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו. עתוי\"ט:",
                "בטלה. וא\"ת ונשאלם דלמא האי רקאמר ג' סוף ג' (א\"נ) האי דקאמר ה' תחילת ה'. וי\"ל דלבטל עד. ות בדקינן להו משום דכתיב והצילו העדה, ולא לקיים עדותן. תוס'. וע\"ע:",
                "שבחמש כו'. ואין להקשות דבמשנה ד' פ\"ק דפסחים גזר ר\"י משום יום המעונן דטעי על ז' לומר ה' ופסק הר\"ב כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא:"
            ],
            [
                "ואף על גב דקרא מסיים למות כו', מפרש בגמרא דבעד ליכא למימר הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו, פירש\"י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור, דכיון שהגיד כו':",
                "גמרא. כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו. פירש\"י שאם יורידוהו היום לעין כל בושה הוא לו:",
                "גמרא. ונראה ודאי דאינו נמנה עמהן. שאם כן יהיה ב\"ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב\"ד ועל הספסל כמותם. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "מזדווגים. ביום ראשון לאחר שהעבירוהו [הן] לדין ממקום הישיבה, מזדווגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש\"י:",
                "הלילה. איש איש לעצמו. רש\"י. או עם זוג שלו. הר\"מ:",
                "המזכה, אתמול. אומר אני הוא המזכה אתמול ועד. יין מזכה אני, על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר אם לא מצא הלילה זכות אני המחייב ומחייב אני במקומי. רש\"י:",
                "א\"י כו'. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור:",
                "טעו כו'. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאין נחשבין אלא כאחד. הר\"מ:",
                "והא דמשמע דמתניתין רבותא קמ\"ל בהא כדקתני ואפילו כו' ואחד אומר איני יודע. י\"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב היה אלא באחד וא\"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע\"פ אחד, קמ\"ל דלא:",
                "דהוו להו ל\"ז מחייבים. רש\"י. ועיין תוי\"ט:",
                "עד שיראה כו'. לא ראו מאי, פוטרין אותו. ופריך ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע\"א ונחלקו, למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו, מי אית לן לאהדורי בתר חובה. ומשני כדי שלא יצאו מב\"ד מעורבבין. גנאי לב\"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. גמרא ורש\"י. ועיין תוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "נגמר. לחובה. ואיידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות היא, מפרש מילי דידה ברישא. רש\"י:",
                "כמו ששה מילין כמו שהיה בין ב\"ד של מרע\"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד ובין מתנה ישראל. הר\"מ. ועיין תוי\"ט:",
                "רחוק כו'. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין. רש\"י:",
                "ומעמידו. עד שיחקרו בית דין אם יהא טעם בדבריו של זה. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "ארבע וחמש. הר\"מ כתב אפילו כמה פעמים ובריש פרק י\"ח דשבת כתב גם כן הר\"ב דלאו דוקא:",
                "ממש. קצת ראיה הדומה לזכות. רש\"י:",
                "הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר\"י דריש פרק ה' נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר מתוכו בכמה בחדש, באיזה חודש, שנה ושבוע. ואף רבנן מודו דסגי בהכי, דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף כו'. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "לשון הכתוב כאשר זמם לעשות וה\"פ שעדיו הם שזממו להעיד עליו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "מפשיטין. לפי שהוא ממהר למות. הר\"מ:",
                "מלפניו. פירש\"י ערותו:",
                "הוא לשון הברייתא ופירש\"י שעליה:",
                "ואין האשה כו'. טעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה וליסרה בבזיון כזה, דכתיב ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ב' קומות. תנא וקומה שלו, הרי כאן שלש. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "דוחפו כו'. בגמרא יליף להו מקרא. ועתוי\"ט:",
                "על לבו. לשון הר\"מ, דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ:",
                "פירש בערוך, אפוי בקידה:",
                "ונותנה. נתינה זו לאו דוקא, דסקילה משמע על ידי השלכה. ועתוי\"ט:",
                "בראשונה. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם, ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הר\"מ:",
                "כל הנסקלין. ואין האשה כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועתוי\"ט:",
                "שעה הוצרכה לכך. שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש\"י:",
                "מקבור תקברנו יתירא נפקא לן. רש\"י:",
                "כלומר שמחוסר קציצה. ועתוי\"ט",
                "מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש\"י. ולפיכך אמרו בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כו':"
            ],
            [
                "כביכול. נאמר בהקב\"ה כאדם שיכול להאמר בו כן. רש\"י. ונמצא כ\"ב משמשים ביחד בתחילת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. תשבי. ועתוי\"ט:",
                "ומדכתיב קללת, מפיק ליה ר\"מ, וכמאן דאמר קיל לית. ופריך האי כבד עלי כו' מבעי ליה, כלומר ולמאי מכנה ואומר איני קל. ומסיק אלא כמ\"ד קיל לי עלמא. פירש\"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. גמרא:",
                "עובר. מרבויא דתקברנו. גמרא:",
                "בגמרא מוכחי ליה מקרא:"
            ],
            [
                "רש\"י. ור\"ל בזיון העיכול. ועתוי\"ט:",
                "פירוש הראשון הוא פירש\"י במשנה. ופירוש השני הוא מהר\"מ לפי המסקנא, שהכפרה נגמרת בצערא דחיבוט הקבר פורתא. ובין להס\"ד ובין להמסקנא אבלות הליקוט יש לו. אלא דלהס\"ד עד שעת הליקוט שהוא בתר העיכול אין מתאבלין כדי שתהא בזיונן כפרה (והר\"מ מפרש שאין ראוי להתאבל עליהן כשעדיין לא נתכפרו) ואין כאן דחוי כלל שום אבלות. ולהמסקנא טעם דשתהא בזיונן (או שאין ראוי כו') אין מספיק אלא עד התחלת העיכול דכיון שאז נגמרה כפרתן ראוי להתאבל עליהן, והוצרך לטעם דהואיל ואידחי. ולפ\"ז מ\"ש הר\"ב וכן הר\"מ עד שיתעכל, לאו דוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. ועתוי\"ט:",
                "אוננין. דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך, שאין אנינות אלא בלב. רש\"י. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "מ\"ד פ\"ט. והא דלא נקט המשנה דלעיל מההיא דשנים מחייבי מיתות ב\"ד שנתערבו נדונין בקלה. וי\"ל דרבותא דחמירא עד. יפא. ועוד י\"ל דניחא למנקט נפקותא באדם אחד:",
                "חנק. אף על גב דלא כתיב בהדיא, ד' מיתות גמרא גמירי לה. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם אי אתה רשאי להחמיר עליה, אלא להקל עליה. ולר\"ש כו', מה מיתה ביד\"ש אין בה רושם אף כו'. ואימא שריפה, מדבת כהן בשריפה מכלל כו'. גמרא:"
            ],
            [
                "ארכובותיו. לשון וארכבתיה דא לדא נקשן והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך:",
                "לשון רש\"י. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנולתו ולפיכך קשה מבפנים. והר\"מ כתב כדי שלא יצטער בשרו בלבד (מלשון לבדין) הקשה בשעת חנקו:",
                "זה כו'. היינו שני עדיו. הר\"מ:",
                "ואף. לישנא בעלמא הוא, כלומר אם יחניקהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה. רש\"י:",
                "בצבת. תרגום ומלקחיה, וצבתהא:"
            ],
            [
                "הכי תניא, אמר להן ר' יהודה לרבנן אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר' יהודה לא יקרא נוול למיתה שאמרו רכנן כו'. ועתוי\"ט:",
                "נקימה זו איני יודע מה היא, בשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף:"
            ],
            [
                "ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו כו'. והם הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. וילפינן להו בגמרא. ועתוי\"ט:",
                "הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. רש\"י. וכתבו התוס' דהא דלא קתני והביא זכר עליו, אף על גב דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם, איכא למימר דלשנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב:",
                "ועל הבהמה. והמביא בהמה עליו נמי חייב. וכתבו התוס' דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה:",
                "הבא כו'. בשוגג. רש\"י:",
                "ומשום כו'. הא דלא קתני אשת איש, משום דהכא. לאחר מיתה איירי. תוס':",
                "אלא כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועיין תוי\"ט:",
                "ומשום כו'. ור' יהודה פליג נמי בהא, כדאיתא בגמרא. ועתוי\"ט:",
                "לאחר מיתת כו'. אחיוב דאשת האב קאי, דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש\"י:",
                "כלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא, אלא קיחת קדושי כסף. דגמר משדה עפרון:",
                "הזכור. תימה. למאי נפקא מינה נקט ליה הכא:",
                "אם אדם כו'. אף על פי שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת, מכל מקום בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת (כדאיתא בגמרא), שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו':",
                "תקלה. מכשול עון. רש\"י:"
            ],
            [
                "שיפרש: שיזכיר את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו, פטור. רש\"י:",
                "ובגמרא ילפינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא. ועיין תוי\"ט:",
                "כל זה כתוב בפירש\"י. ולשון הר\"מ, שם בן ארבע אותיות. אלף דל\"ת נו\"ן יו\"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם תוי\"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ועתוי\"ט:",
                "אמור כו'. בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל, ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו הר\"מ. כ\"מ. ולי נראה דהר\"מ סבירא ליה דגמרא דידן פליג. וקושית הירושלמי לא קשה, דמידי דהוה אמחיקת שם בסוטה, דכך צותה התורה היכי דאי אפשר בלאו הכי. ועתוי\"ט:",
                "עומדין כו'. וקורעין ולא מאחין. בגמרא ילפינן כל זה מקראי (שופטים ג'. ומלכים ב' יח) והא דלא תנן שהעדים קורעים, לפי שכבר קרעו בשעה ששמעו, ושוב אין חייבים בדילפינן מקרא. גמרא:",
                "כמוהו. שמע מינה דכשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן. והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול, הכא משום דאי אפשר קטלינן לגברא, בתמיה. גמרא:"
            ],
            [
                "המנסך. ובכללו נמי זורק. כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "תרגום ויחבק לו, וגפף לו. הר\"מ:",
                "אם ארחץ. רש\"י:",
                "נשבע מתרגם מקיים. רש\"י:",
                "וכן פסק הר\"מ. דאלו במזיד ולחיוב מיתה אי אפשר, דהא מוטעה הוא. כ\"מ. ודעת רש\"י דחייב מיתה במזיד כיון דהתרו בו. ועתוי\"ט:",
                "למרקוליס. מצדדין שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן, וקורין אותו מרקוליס. רש\"י:"
            ],
            [
                "העברה זו אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאוד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בבך והוא הנקרא מולך, והיה אוחז אחד מבניו ונתן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה. הר\"מ. ועתוי\"ט:",
                "משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה. ולא משמע ליה נתינה ע\"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה רש\"י:",
                "פיתום. שם המכשף. רש\"י:",
                "ואין זה דורש אל המתים, לפי שדורש אינו עושה מעשה אלא כדתניא ודורש כו' זה המרעיב עצמו ותולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש\"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. והר\"מ כתג: כדי שיודיעתו המת בחלום מה ששאל עליו:",
                "בוי\"ו. וכן משמע בגמרא דתרתי נינהו:",
                "לשון רש\"י, מעלה המת מן הארץ ומושיב לו בשחי תחת זרועותיו ומדבר משחיו:",
                "עיין פרק ח' דכלאים מ\"ה. ובגמרא, ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. (ע\"י כשפים):",
                "ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. רש\"י ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בדבר כו'. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא חטאת ולא כרת, מאי ניהו תחומין ואליבא דר\"ע. הבערה ואליבא דר' יוסי דאמר ללאו יצאה:",
                "פוטרים. בגמרא יליף ליה מקרא. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "זו דברי ר\"מ דקטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה. אבל חכמים שנחלקו עליו חלוקין עליו אף כאן. דלא מיעט הכתוב אלא בוגרת. גמרא:",
                "בריש פרק ו' דיבמות אתרבי שלא כדרכה לכל עריות. והא דכולם בסקילה לאו כולי עלמא היא, כמ\"ש באות שאח\"ז:",
                "הראשון כו'. כשבא עליה כדרכה. הר\"מ. וקשה ל מאי קמ\"ל פשיטא בתולה תנן ורש\"י פירש. כגון שבאו עליה שלא כדרכה. הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב, והשנ בחנק דבעולה היא. והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה כו'"
            ],
            [
                "דמיתה כתיבה ביה, וסתם מיתה אינה אלא חנק. גמרא",
                "דגמרינן הדחה הדחה מנביא, ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית, דדנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ\"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא:",
                "כל כו'. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש\"י. וחוץ מזו, כלומר חוץ ממיתה זו. והר\"מ העתיק חוץ מזה:",
                "דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה. רש\"י:",
                "לשנים. יחד הן עצמן נעשו עדים וא\"צ להתרות בו כשאר חייבי מיתות, אלא מביאים אותו לב\"ד כדכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. רש\"י:",
                "הוא אומר. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים כו'. רש\"י:",
                "עדים. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו, כיון שמקילין בהכמנה. מה שאין כן בשאר מיתות בית דין. ומש\"ה נמי ביחיד צריך לומר לו האיך נניח כו':",
                "דהיינו שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. כ\"מ. ותמיהני, דבגמרא מוכח דבניסת האומר מיירי, וכלומר שנתרצה לו, חייב אף הניסת ואפילו לא עבד, ולא דמי לניסת מעצמו דצריך שיעבוד. ועתוי\"ט:",
                "אלך כו'. שמחוסר הליכה. אף על גב דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש\"י:",
                "נלך. אע'. פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש\"י:",
                "וטעמא דבסקילה, דגטרינן הדחה הדחה ממסית. ואל תקשה דלגמר מנביא, דהך סיפא רבנן דס\"ל דנביא נמי בסקילה. ורישא (דמדיח עיר ונכיא) בחנק, ר\"ש היא, כדאיתא בגמרא:"
            ],
            [
                "ר' עקיבא אומר. לכאורה נראה דר\"ע לאפלוגי אתא, ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז ממעט מסקילה ולא ממלקות, דחייב משום לא תעוננו. ופליג ר\"ע ואמר פטור אף ממלקות אבל בגמרא מוכח דלאו לאפלוגי אתא וגם לת\"ק פטור אבל אסור. ולא קשיא לישנא דר\"ע אומר, דטובא איכא כוותיה. ועתוי\"ט:",
                "לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה, לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך, אבל ודאי שעושה מעשה כדי לאחוז העינים. כ\"מ:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ואם תאמר, דלמא שנה שלפני גדלות, כדאשכחן במופלא הסמוך לאיש. ומפרש ר\"ת דהכא דריש, לאיש דמשמע גכור, כדכתיב וחזקת והיית לאיש (מה שאין כן בנדרים דאיש מרוחק מיפליא). ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "אכל וכו'. ירושלמי לא גרס לה. וכן הר\"מ לא העתיקו בחיבורו. ופשוט הוא, דהא אינו בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין. ונשתבשו הספרים ממסכת ברכות. שבת. עירובין. ופסחים:",
                "אכל כו'. לאתויי דבילה קעילית. כל משקה לאתויי דבש וחלב. דתניא אכל דבילה קעילית. ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב. (משום יין ושכר אל תשת. ובכהן עסקינן). גמרא:",
                "שאין כו'. דדלמא ממאכל אחרינא נמי קרי ליה זולל. ומיהו שלמה אהא אזהריה דממשיך טפי. זכר לדבר דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא. רש\"י:"
            ],
            [],
            [
                "שניהם כו'. שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. הר\"מ:",
                "או בקולינו. רש\"י:",
                "גמרא. ונ\"ל לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב בדברים והצריכום ג\"כ שיהיו שוים במראה וקומה, והן שני שעירי יום הכיפורים. ועתוי\"ט:",
                "ח\"ל רש\"י, ואיכא להפוכי לזכותא ולמדרש דבשעת הקול כו':",
                "דבעינן עדים שהוכיחו ועבר, שאין אביו ואמו נאמנים להרגו דכתיב ע\"פ שנים עדים יומת המת. רש\"י. וכתב עוד מתרין בו לאו התראה גמורה הוא כו' אלא מוכיחין אותו. ועתוי\"ט:",
                "ומשמע הוא שלקה בפניכם. רש\"י. ולא קשיא דלמא לסומין לחוד אתא, דלעולם לא מפקינן קרא ממשמעותיה דמשמע שמעידין אותו בפני בי\"ד ואומרין שזהו שלקה כו':"
            ],
            [
                "הנאה כו'. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות. רש\"י. כלומר ולא שיהיו שקטים גם מטרדת תורה ומצות:"
            ],
            [
                "דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואמר אם יעמוד כו'. ועתוי\"ט:",
                "יש לו כו'. כחי הוא חשוב, ורציחה הוא אם יהרגנו בעל הבית. רש\"י:",
                "ואע\"פ שניצול, פטור מן התשלומין. דקיי\"ל חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אע\"פ שאין נהרגין. רש\"י. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בנפשן. דומיא דמתניתין דלעיל דניתן רשות להרוג הבא במחתרת שהוא כדי להציל. שבידוע שלהרגהו בא:",
                "ונדרש מקרא ומסורת. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "דלא ניתן להציל בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף. רש\"י. דומיא דנערה המאורסה:",
                "ואי כתב רחמנא חטא, הוה אמינא אפילו חייבי לאוין, כתב רחמנא מות כו' ולכתוב חטא מות ולא לכתוב נער נערה (שהרי הן בכלל), אין הכי נמי, ונער נערה חד למעוטי עכ\"ומז, וחד למעוטי בהמה. גמרא:"
            ]
        ],
        [
            [
                "הרוצח כו'. ילפינן להו בגמרא דבסייף. ועתוי\"ט:",
                "וכבש כו' חייב. דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם, היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום. גמרא. ומלת כבש עברית, כמו הגוים אשר כבש:",
                "אעפ\"י שיודע שסופו להקיא. מיהו לאו מכחו מיית. רש\"י:",
                "באבן כו'. הכא דפליגי באם יקום והתהלך כו' דכתיב בפרשת משפטים, ובאותה פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל, כדכתיב בפרשת רוצח בפרשת מסעי:"
            ],
            [
                "נתכוין כו'. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם, פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני חייב מיתה, פטור, דשמא לא יהרגנו. רש\"י:",
                "לנפלים. אנפלים לא מחייב, דכמאן דקטיל דמי. רש\"י:",
                "דאם לא נתכוין למכות מיתה, התראת ספק היא, דהתרו בו אל תזרוק שמא תלך על לבו. רש\"י:",
                "והתרו בו עליו, דהתראת ודאי הוא, והרג את זה, חייב, דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית. ור' שמעון אומר כו', והאי דשביק ר' שמעון לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא, דלא תימא דר' שמעון פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. רש\"י:"
            ],
            [
                "שלא להטריח בית דין. רש\"י:",
                "לבת כהן. ור\"ש לטעמיה דס\"ל דארוסה ג\"כ בשריפה, ומדאפקה מארוסה בת ישראל שבסקילה ש\"מ כו'. גמרא:",
                "למגדף כו'. שפושטין ידן בעיקר. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה. ומכלל בת ישראל נשואה שהיא בחנק. רש\"י:",
                "ר\"ש לטעמיה דס\"ל מדיחי עיר הנדחת בחנק, דדנין הדחה הדחה מנביא, ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף, אמרת וכי איזה כח מרובה, כלומר איזה עון חמור, כח המדיח או בח הנדח, הוי אומר כח המדיח, שמע מינה דחנק חמור מסייף. גמר':",
                "שכן אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב, דרבנן סבירא ליה דמדיחי עיר הנדחת בסקילה כו' גמרא. ועיין תוספות יום טוב:"
            ],
            [
                "בגמרא ילפינן לה:",
                "ה\"ק, שנמצאת עכשיו שהיתה תחלה כו':",
                "ואף על גב דבאיסר מוסיף מודה ר\"י כדתנן במשנה ח' פרק ג' דכריתות, הכא בחמותו ונעשית א\"א אף על גב דמוסיף איסורא לעלמא שהיתה מותרת להם קודם שנעשית א\"א ובמגו תאסר נמי עליו בא\"א, תרי קטלי לא מצית קטיל ליה ונדון בחמורה שהיא בחמותו. גמרא:"
            ],
            [
                "דגברא בר קטלא הוא בידי שמים, וקרובי הוא דלא מקרב קטלי'. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת, מקרבים ליה לקטלה עלויה. ורמיזא בקרא דכתיב תמותת רשע רעה. פרש\"י מי שהוחזק רשע תמיתתו רעתו, אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוהי. ועיקרא דמלתה דכיפה הלכה למשה מסיני היא:",
                "גמרא. אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת אלא שרוצה לטעום כל האיסורים:",
                "דכיון דשנה הוחזק דשוב לא יתיסר וכרבי אתיא דקים ליה דבתרי זימני הוי חזקה:",
                "ואין לו שם מקום להתפשט ולו לישן. הר\"מ. וכיפה מלת ארמית. ונתת אותו אל המהפכת מתרגמינן כפתא:",
                "ההורג כו'. ואין עושין זה לשאר מחייבי מיתות ב\"ד, אלא אם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע\"פ שיש עוונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמי, אפילו ע\"ז ועריות ושבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן בין אדם למקום, אבל ש\"ד מעבירות שבין אדם לחבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל מצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין כו'. הר\"מ:"
            ],
            [
                "כלומר שהקסוה הוא שם מושאל:",
                "קנאין כו' גונב קסוה, רמיז ליה קרא, ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. ופירש\"י כבלע לשון גנב שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא כו'. והמקלל בקוסם, דמחזי כמברך את השם. גמרא. ובועל כו' דהא אשכחן דבר כרת הוא, יכרת ה' לאיש:",
                "כמו לך פגע בו (מ\"א ב') רש\"י:",
                "אם הוא כהן. רש\"י:",
                "לב\"ד. כלומר להלקות בדין, לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים, אלא מוציאין כו' ואין ממחין עליהם. הר\"מ:",
                "חוץ כו'. דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו:",
                "דבמאתים וחמשים איש (בשרופים דקרח) כתיב. רש\"י. ור\"ע סבר אין דנין יומת מימות כו' גמרא:",
                "וא\"ת ותיפוק ליה שנכנס למקדש דבכרת. וי\"ל שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור אלא בא בקצרה והפך בצנורא. תוספ'. ועתוי\"ט אמאי לא חשיב נמי פרומי בגדים:"
            ]
        ],
        [
            [
                "כל. ועתוי\"ט שהאריך בסידורו של פרק זה לפרק אלו הן הנחנקין:",
                "ארץ. זו משל, כלומר ארץ החיים, והיא העולם הבא. הר\"מ:",
                "אין כו'. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים, אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחית המתים מן התורה מה לו ולאמונתו, ובי מהיכן הוא יודע, הלכך כופר גמור הוא. רש\"י:",
                "ובמשנה כהן גדול פ\"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:",
                "המכה. נ\"ל דרבותא הוא אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ\"ש כשחולה כל גופו:"
            ],
            [
                "ירבעם כו'. בגמרא יליף להו מקראי:",
                "בלעם כו'. בגמרא יליף להו מקראי, לבד מאחיתופל דלא אתפרש בגמרא. ונ\"ל מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ודרשוהו בגמרא על דואג ואחיתופל, מכלל דשוים הם. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בדין. לעוה\"ב שאחר התחייה. וכענין שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ומנא אמינא לה דמתניתין בדין זה מיירי ולא בדין שאחר המות, שכן פירש\"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים, שחיין ונדונין:",
                "עומדין כו'. משום דלית בהו שום מעוטא ודור הפלגה נמי עומדין בדין ולא הוצרך למיתנייהו. ודנקט לה הכא משום ר' נחמיה:",
                "אלו ואלו. אנשי דור המבול ואנשי סדום. ובחדא פליג. רש\"י:",
                "דור המבול. דכתיב כי רבה רעת האדם. חטאים, אנשי סדום דכתיב בהו רעים וחטאים לה' מאד:",
                "י' השבטים. שהגלה סנחריב שנאמר וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי. מדי. רש\"י:",
                "אין כו'. לא בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק, שרשעים גמורים הם. אבל בניהם והדורות הבאים זוכין ומזכין. רש\"י. כדמוכחי קראי בסוף יחזקאל. ועיין תוספות י\"ט:",
                "וישליכם: משמע שיהו כולם גולין במקום אחד אל ארץ אחרת. והיינו י' השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד כדאמ' שהוליכם למדינות אפריק\"א. אבל שני השבטים לא גלו במקום אחד אלא נתפזרו בכל ארצות, ועליהם הוא אומר אשרקה להם ואקבצם. רש\"י:",
                "מאפיל. בבקר, ובצהרים מאיר. א\"נ בערב אפל והולך ולמחרתו מאיר. אף עשרת השבטים עתידין לחזור להיות להם חלק לעוה\"ב. רש\"י:"
            ],
            [
                "אין להם כו'. ומ\"ש משאר מחויבי ב\"ד שיש להם חלק כו' כמ\"ש הר\"ב ריש פרקין, וכן משמע בסוף פרק ו' נתאכל הבשר כו' ע\"ש בהר\"ב והתם על כל הרוגי ב\"ד קאי. הא מילתא מתרצה דהא דתנן הכא שאין להם חלק כו', ה\"מ דלא איקטיל, אבל אם דנו אותם והרגום יש להם כו'. ועתוי\"ט:",
                "אנשים כו'. דתנו רבנן, יצאו אנשים, אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים. גמרא:",
                "ב' עדים. ילפינן לה בגמרא:",
                "לאו משום שאין דנין שנים ביום אחד כדתנן בפ\"ו מ\"ד. דהא אמרן התם דבמיתה אחת ובעבירה אחת דנין כו'. אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד, מרבין להם בתי דינין כדי שיקובל עדותן ביום אחד ויוגמר דין כולם ביום אחד ואי אתה מענה את דינן. רש\"י:",
                "כדתנן בפ\"ק מ\"ה:"
            ],
            [
                "גמרא, ורמינהו, וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר יב\"ח, אמר רבא לא קשיא, הא למהוי כבני מתא לתת לצרכי העיר, הא למיהוי מיתבי מתא סגי בשלשים יום, קרינן בהו את יושבי העיר ההיא:",
                "צדיקים כו'. והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה. הר\"מ:",
                "אובדין. בגמרא, אותה, פרט לנכסי צדיקים שחוצה לה. כל, לרבות שבתוכה. אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכם, ממונם, לפיכך ממונם אבד. גמרא. ועתוי\"ט ות\"ח:"
            ],
            [
                "עושין כו'. דרחובה דהשתא נמי משמע. גמרא:",
                "יפדו אם הם בדק הבית:",
                "מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף. הר\"מ. כלומר ולא דמי להקדשות דתנן בהם יפדו דאותן הן דבדק חבית שאין להם אלא קדושת דמים. ועתוי\"ט, ות\"ח:",
                "לא דקיי\"ל הכי, אלא אפילו למאן דאמר דממון ישראל הוא קאמר:",
                "יגנזו. ולא סגי להניחם שירקבו כמו בתרומה, משום דמע\"ש וכן כתבי הקודש הכל מותרין ונהנין בהן, חששו שאם יניחום שיהנו מהם. מה שאין כן תרומה דליתא אלא לכהנים, וכהנים זריזין הן ולא יהנו ממנה:",
                "שהרשעים. מאן רשעים גנבי. גמרא דף קי\"ג:"
            ]
        ],
        [
            [
                "המכה כו'. דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם:",
                "ממרא. כמו ממרים הייתם. רש\"י:",
                "חבורה. ואימא אע\"ג דלא עביד ביה חבורה כתיב במכה בהמה נפש (דמשמע דם דהוה חבורה. רש\"י) ואם אינו ענין לבהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים (דלא עשה חבורה) חייב, תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו). גמרא. ותמיהה לי, דלא כתיב נפש בבהמה אלא בהורגה ולא בהזיקה כדמוכחי קראי סוף פרשת אמור. ובמכילתא דרשי הכי, ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה (דאי לאו הכי אין כאן נזק) מדת עונשין מעוטה לא יהיה חייב עד שיעשה בה חבורה כו':",
                "אבל אי לאו הכי הוה אמינא נילף ממקלל בהיקש. עיין תוי\"ט:",
                "לרשותו. ונסתפקו התוספות אי הכא נמי הגביהו כמו שהוציאו דמי, או דלמא הכא שאני, דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור, דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו, כל שכן דברשות בעלים לא מהני כלל:",
                "והתעמר כו'. ות\"ק נמי בעי עימור, כדפירש הר\"ב. וכ\"ש מכירה דבה לית פלוגתא. ולא היה צריך להאריך להביא הכתוב כ\"ש ומכרו:",
                "ואלא למעוטי מאי. וי\"ל דכיון דמ\"ם דמאחיו דרשינן ליה, א\"כ לא סגי דלא לכתוב מ\"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן, ולהכי כתב מאחיו משום המ\"ם. ור\"י לאו מ\"ם דריש אלא דממילא אמעיטו עבדים, דאינן בכלל אחיו. ועוד נראה לי, דאיצטריך אחיו, כדתניא ר\"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לקרובים דפטור. ולר\"י תרתי במשמע מאחיו. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "רש\"י. ונראה שסברתם כדי לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים. ולא בפתח שאל העבר שבחוץ:",
                "דרשתי כו'. לשון דרשה, כלומר לרבים בבית המדרש. ולשון לימוד, לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. ועתוי\"ט:",
                "אם שמעו כו'. ר\"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו כו'. עד שיגיע הדבר, לבית דין הגדול. ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא יודיעום מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו, ידונו בו כפי הסברות והיקשות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך, ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הר\"מ. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאים להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת כו'. ואם כן אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא, אם כן מה הועילו במאמרם שע\"פ קבלתם כו'. ונראה לי, שזה הכריחו להר\"מ שבחבורו כתב בענין אחר כו'. וכתב הכ\"מ, נראה שהוא מפרש אם שמעו הזקן [וב\"ד] וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אומרים להם סברתם. ע\"כ. ועיין תוי\"ט:",
                "חייב. ואפילו הוא אומר גם כן מפי הקבלה. והטעם, שהתורה חלקה להם כבוד, כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו. הר\"מ:",
                "מסיים רש\"י למעוטי תלמיד. וכתבו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. והר\"מ כתב, במופלא, ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה:"
            ],
            [
                "בדברי סופרים. לא שד' בתים הם מד\"ס ושמדברי תורה אפילו חמש דא\"כ היאך תחייבהו התורה מיתה מה שהוראת התורה עצמה היא כך אלא כל שאינו מפורש בתורה אף על פי שהוא דאורייתא דברי סופרים קרינן ליה כלומר שאלולי קבלו סופרים פרושו לא היינו מבינים אותו כך:",
                "פטור. כשהודה בחיובו בהם, אבל הוא יבטל אותה. כמו שאמר לעבור על דברי תורה עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת בית דין לפי שלא יהרג מי שבטל מצות עשה אבל אם אמר אין תפילין על דרך. כפירה יהרג מצד שהוא מין. הר\"מ. ועתוי\"ט:",
                "כ\"ה הגירסא בזבחים דף ל\"ג. ועיין, באור תורה ובמנחת שי. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "אין ממיתין כו'. אבל דנין אותו בבית דין שבעירו. גמרא ועיין פרק קמא מ\"ה:",
                "רש\"י. וצריך לפרש אלא מעלין כו'. כשהבית דין חוזר והתוספות הקשו והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלה דיני נפשות. ולי נראה דאלא מעלין אינו חוזר אלא על בית דין שבעירו:",
                "דתניא, אל המקום, מלמד שהמקום גורם:",
                "ר' יהודה אומר כו'. בגמרא, אמר לו ר\"י וכי נאמר יראו וייראו. והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו, למה מענין וכו':"
            ],
            [
                "ומיהו להתראתו צריך שיהיו נביאים. ועתוי\"ט:",
                "והמוותר כו'. המפקירם שלא חשש מה שאמר לו הנביא. רש\"י. ולשון הר\"מ שיקל ויעלים עין מדברי הנביאים ולא יעשה מצוותם על הדיוק והדקדוק:",
                "ובגמרא לא אמרו בלשון הראשון קרי ביה, אלא דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע וקרי ביה לא ישמיע אל דברי. וה\"פ דכתיב והאיש אש לא ישמע, היינו המוותר, שהוא משמעות הכתוב כמי שאינו שומע לדברי ה' שדבר הנביא בשמו. וקרי ביה לא ישמיע היינו כובש כו'. וקרי ביה לא ישמע אל דברי, כלומר פסקינן לקרא בסכינא חריפא ולא מתחיל לקרות והיה האיש, אלא אשר לא ישמע, ובנביא גופיה קאמר. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "בשם עכומ\"ז. שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. גמרא:",
                "מקדימין. כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת, אלא משכימין לאותה שנגמר לה דינו של נידון. רש\"י. והתוספ' פירשו דלהכי קאמר מקדימין, כלומר ודאי אתה צריך להמיתם במיתה שרצו להמיתו, אבל ודאי אם אינך יכול, אפילו הכי נמי נמיתם בכל מיתה שנוכל. ועתוי\"ט:",
                "ובועלה. נראה דה\"ק חוץ משכשהוזמו לבת כהן עם בועלה שגם בועלה נדון, דמתקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו. אבל כשלא זממו לאחיו כגון שאין מכירין אותו או לא התרו בו כו' דהשתא אין לנו להקישם לו, דאה\"נ דמקדימין אותם לדין שלה. וזה נראה בלשון רש\"י והר\"מ. אלא שהתוספ' הוכיחו דאף על פי שאין דין בבועל, נדון בחנק. ולדבריהם צ\"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא דריש פרקין, ונקט ובועלה אף על גב דלא איצטריך ליה הכא:"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}