{ "title": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kinnim", "language": "he", "versionTitle": "merged", "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnat_Eretz_Yisrael_on_Mishnah_Kinnim", "text": { "Preface": [ "מקראות", "עולה", "ויקרא פרק א יד-יז", "ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה' והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו:", "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח:", "והסיר את מֻראתו בנֹצתה והשליך אֹתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן:", "ושסע אֹתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אֹתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עֹלה הוא אִשה ריח ניחֹח לה':", "חטאת", "ויקרא פרק ה ז-י", "ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תֹרים או שני בני יונה לה' אחד לחטאת ואחד לעֹלה:", "והביא אֹתם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל:", "והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם יִמצה אל יסוד המזבח חטאת הוא:", "ואת השני יעשה עֹלה כמשפט וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו:", "יולדת", "ויקרא פרק יב א-ח", "וידבר ה' אל משה לאמר:", "דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דְוֹתה תטמא:", "וביום השמיני ימול בשר ערלתו:", "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבֹא עד מלֹאת ימי טהרה:", "ואם נקבה תלד וטמאה שבֻעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה:", "ובמלֹאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעֹלה ובן יונה או תֹר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן:", "והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקֹר דמיה זאת תורת היֹלדת לזכר או לנקבה:", "ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תֹרים או שני בני יונה אחד לעֹלה ואחד לחטאת וכִפר עליה הכהן וטהרה:", "מצורע", "ויקרא פרק יד כא-כג", "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו ועשרון סֹלת אחד בלול בשמן למנחה ולֹג שמן:", "ושתי תֹרים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה אחד חטאת והאחד עֹלה:", "והביא אֹתם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן אל פתח אהל מועד לפני ה':", "ויקרא פרק יד כט-לב", "והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המִטהר לכפר עליו לפני ה':", "ועשה את האחד מן התֹרים או מן בני היונה מאשר תשיג ידו:", "את אשר תשיג ידו את האחד חטאת ואת האחד עֹלה על המנחה וכִפר הכהן על המִטהר לפני ה':", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו:", "זב", "ויקרא פרק טו יג-טו", "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר:", "וביום השמיני יקח לו שתי תֹרים או שני בני יונה ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן:", "ועשה אֹתם הכהן אחד חטאת והאחד עֹלה וכִפר עליו הכהן לפני ה' מזובו:", "נידה", "ויקרא פרק טו כז-ל", "וכל הנוגע בם יטמא וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב:", "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תִטהר:", "וביום השמיני תִקח לה שתי תֹרים או שני בני יונה והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד:", "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עֹלה וכִפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טֻמאתה:", "נזיר", "במדבר פרק ו י-יב", "וביום השמיני יבִא שתי תֹרים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד:", "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעֹלה וכִפר עליו מאשר חטא על הנפש וקִדַש את ראשו ביום ההוא:", "והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשֹנים יִפלו כי טמא נזרו:", "תוכן המסכת", "המסכת עוסקת כולה בקרבן המכונה \"קן\". ה\"קן\" הוא מונח תנאי לפסוק המקראי המצווה להביא שני תורים או שני בני יונה. בתורה מפורטת סדרת הזדמנויות שבהן צריך להביא קרבן זה. את כל הפרשיות השונות בתורה שבהן נזכר קרבן של שני יונים ניתן לסכם בשני מצבים:", "1. אדם החייב להביא חטאת ו\"אין ידו משגת\", כלומר אין לו משאבים לתשלום עבור קרבן רגיל (כבש או שניים), רשאי להסתפק בקרבן \"עני\", כלומר שני תורים או שני בני יונה. אם הוא דל מכדי להביא קרבן כזה הוא רשאי להסתפק במנחה. הנחיה זו נכונה על קרבנות יחיד (חטאת ואשם), מצורע ונזיר שנטמא, הווה אומר כל הקרבנות שנכפו על אדם בגלל מעשיו או מחדליו (כולל מצורע).", "2. יולדת וזבה צריכות להביא לאחר הלידה או בסוף תקופת הזיבה קרבן \"קן\". ההבדל הוא שהיולדת חייבת מלכתחילה בקן ואילו בשאר המקרים קרבן קן הוא האפשרות השנייה, ועדיף להביא קרבן \"עשיר\", כלומר כבש.", "ההבדל היסודי בין שתי הקבוצות הוא שקרבן רגיל אמור להיות כבש, ורק מי שאין ידו משגת \"מסתפק\" בקרבן \"קן\" (זוג תורים או שני גוזלים בני יונה), ואילו עבור הזבה והיולדת זה הקרבן הרגיל. כמו כן הגר חייב בקן, חיוב שאיננו יודעים מהיכן מקורו ולא נעסוק בכך. בספרות חז\"ל נקשר הקן בעיקר עם נשים. כך גם במסכת שלנו. משנה א בפרק א שומרת על ניסוח כללי בלשון זכר המתייחסת לשני המינים; כך \"האומר עלי עולה\" (פ\"א מ\"א); אבל בדרך כלל המשנה מדברת על אישה (פ\"א מ\"ג; מ\"ד; פ\"ב מ\"ב; מ\"ג; מ\"ה ועוד). הקן נתפס אפוא כקרבן מגדרי, אף על פי שגם אנשים הביאו אותו. איננו יודעים אם בפועל באמת רוב הקִנים היו קרבנות נשים, אבל לשון המשנה עוקבת אחר המצב האוטופי שגברים מביאים קרבן \"רגיל\" ונשים מביאות \"קִנים\". האם זו הייתה התמונה הרֵאלית? איננו בטוחים בכך. ייתכן שהנשים הביאו רק קן אחד כל ימי חייהן, ואולי גם לא שמרו על הקרבת קרבן לאחר זיבה. ייתכן גם שרוב הגברים התקשו לממן קרבן \"רגיל\" והסתפקו בקן, אבל התדמית הספרותית היא שקרבן קן מאפיין דווקא נשים.", "כן משמע ממסכת אבות: \"רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות\" (פ\"ג מי\"ח). הלכות קִנִּים נמנות כדוגמה להלכות \"אמִתיות\" שהן גופי תורה, אבל הן נמנות יחד עם דיני נידה המאפיינים רק נשים. הלכות קרבן קן דומות ליתר הלכות קודשים, אך ייחודן בהיותן הלכות נשים, וכך מתפרשים דברי התנא. מדוע זכו אלו להיות \"גופי תורה\" איננו יודעים, כאמור הן חלק מהלכות קודשים, ובולטות דווקא בהיעדר פיתוח הלכתי.", "ניתן לשער או להעריך את כמות קרבנות הקן אשר הובאו למקדש. גודל האוכלוסייה בארץ בסוף ימי בית שני בלתי ברור. כהנחת עבודה בלתי מבוססת נשתמש במניין של 1.5 מיליון תושבים ברחבי ארץ ישראל היהודית451מספר תושבי הארץ בלתי ברור. בראשית המחקר היו הערכות שונות שהתבססו בעיקר על מקורות ספרותיים. במהלך המחקר התברר שאין לסמוך על נתונים אלו, משום שהם מוגזמים ולא היו ידועים כלל לסופרים הקדומים. בשנות השמונים פרח המחקר בנושא בעקבות מאמריו של מגן ברושי שבהם הציע הערכות צנועות יותר מהמקובל עד אז (ברושי, מניין תושבים; ברושי, אוכלוסייה). לדעתו המניין המרבי של תושבי הארץ היה לא יותר ממיליון נפש בשיא ההתיישבות (לדעתו סוף ימי בית שני). הערכה זו התבססה על שלושה מרכיבים:", "1. שטח הערים. בהנחה שצפיפות היישוב בערים הייתה כ-30 נפש לדונם (מספר המבוסס על מחקרים אתנוגרפיים שונים ולא על נתוני התקופה), ובהנחה שתושבי הערים היו כשליש ממניין האוכלוסייה. אגב, בסיכום הערים הוא הכליל ערים שנוסדו אחרי תקופת השיא הזאת.", "2. כמות הדגנים שניתן לגדל בארץ, על סמך היבול בשנת 1942 שהייתה שנת שיא חקלאית, וממנה נותרו נתונים כמותיים מדויקים, ומשק הארץ היה עדיין מבוסס על החקלאות המסורתית.", "3. שטח האתרים הארכאולוגיים לפי סקרים. חישוב זה לא בוצע.", "מאמריו של ברושי עוררו גל תגובות. הביקורת הסמויה, אך החריפה ביותר, הועלתה על ידי פורטוגלי, דמוגרפיה, שסקר את תולדות המחקר על \"כושר הנשיאה\" של הארץ. הוא הראה שבעבר, בראשית המחקר, נעשה ניסיון לקבוע את כושר הנשיאה של חבל נתון, ולהעריך לפי זה את מספר התושבים המקסימלי שניתן יהיה ליישב בו. אבל בהמשך המחקר התברר שהאדם יודע לפרוץ את כושר הנשיאה, וכאשר מספר התושבים מתקרב לקצה כושר הנשיאה האקולוגי של אותו חבל ארץ האדם מפתח את האזור ומאפשר למספר תושבים גדול יותר לחיות בו. ואכן ספראי הראה שבארץ התחולל תהליך של גידול דמוגרפי והתושבים פיתחו טכניקות פיתוח הדומות לטכניקות פיתוח של העולם השלישי בדורותינו (ספראי, גודל אוכלוסייה; ספראי, הכלכלה, עמ' 458-436, בעקבות בוסרוף, פיתוח). מעבר לכך הראה ספראי במאמר אחר (ספראי, גודל אוכלוסייה) שהנתונים שבהם השתמש ברושי אינם מדויקים ואינם מתאימים לתקופה הנדונה. בשלב זה הגיע המחקר לנקודה של מבוי סתום. פריצת דרך אפשרית יש בסקרים חדשים ומדויקים שבהם יש אבחנה בגודל היישוב בתקופת השונות. המדובר בשלב זה בשני סקרים שפורסמו, של חיים בן דוד (בן דוד, גולן), ושל עוזי ליבנר (ליבנר, גליל תחתון). חישוב כזה טרם נעשה. המניין של 1.5 מיליון נפש שבו אנו משתמשים הוא כהנחת עבודה בלבד. . בתקופה זו היה גידול דמוגרפי. כדי שהאוכלוסייה תשמור על גודלה יש צורך בשני ולדות שיגדלו בממוצע לכל משפחה; אם היה גידול דמוגרפי משמע שמספר הילדים ששרדו לדור הבא היה גדול משניים. לפיכך נראה לנו כהנחת עבודה להשתמש במספר של שלוש לידות לכל אישה, כולל הפלות, ילדים שמתו בצעירותם וכו'. אם נניח שבאמת כל אישה הביאה קרבן יולדת לכל לידה, הרי שחצי אוכלוסיית ארץ ישראל (750,000) הביאה כ-4-3 קרבנות קן לפחות במשך דור. אם כן למקדש הגיעו 2,250,000 קִנִּים (מיליון יונים) ב-25 שנה (שנות דור), כלומר לפחות 90,000 קִנִּים לשנה. בפועל ודאי שהיו כאלה שהביאו יותר מקן אחד ללידה (או הפלה). חלק גדול מהנשים סבל מזיבה, ובנוסף לכך היו כמובן גברים שנאלצו גם הם להסתפק בקרבן זה. קן יולדת עשוי לבוא כמובן בכל תאריך שהוא, אבל בפועל רוב העבודה התרכזה בימי העלייה לרגל (14 ימי עלייה, מהם ארבעה ימי חג לפחות ואולי עוד שתי שבתות), כלומר כל העול התמקד בעשרה ימי עבודה שאליהם נוספו עליות קטנות לרגל ביום כיפור, ט\"ו באב, ימי הבאת ביכורים וכדומה. אם כן, בימי ה\"עומס\" הגיעו למקדש כ-4,000 קִנִּים ביום והדבר יצר עומס גדול במקדש452בפירושנו לכריתות פ\"א מ\"ז נראה שהיו שסברו שאישה שחייבת קרבנות עבור חמש לידות תסתפק בקרבן אחד. אך זו תקנה מאוחרת וספק אם היא מייצגת את ההתנהגות ברוב ימות השנה, ראו פירושנו שם. , המולה ופעילות רבה. בימי החג הובאו למקדש עוד אלפי קרבנות רגילים, כולל קרבנות חטאת שלפחות חלקם היו \"קן\". בתנאים אלו קשה היה לתת יחס אישי לכל מקריב, ונוצר מצב מתסכל שבו אדם, בעיקר אישה, מקריבה קרבן פעם בחיים או פעמיים לדבר היקר לה מכול – לידותיה והפלותיה – ללא יחס אישי. קרבנות הבהמה חייבו סמיכה והנפה וכמובן שחיטה, ניתוח האברים וחלוקת הבשר, זריקת הדם וחלוקת העור, וממילא נדרש כאן יחס אישי. גם אלפי היונים נמצאו, מן הסתם, נפגעות. אלו הוקרבו במהירות וללא יחס אישי.", "במשנה מופיעים שני מודלים להקרבת קרבנות. המודל הראשון מתואר במסכת זבחים, והוא מערכת שבה יש יחס אישי בין המקריב לכוהן ולקרבן. הקרבן מובא בשביל אדם פלוני, ואם הקשר ניתק עקב מותו של האדם, ערבוב הקרבן בקרבנות אחרים או אפילו אבדה של הקרבן, אי אפשר להקריב את הקרבן כתקנו. כך למשל אם נודע שהחטא שעליו הובא הקרבן איננו חטא (משנה, תמורה פ\"ב מ\"ב; כריתות פ\"ו מ\"ז והמקבילות שהבאנו בפירושנו להן), אי אפשר להקריב את הקרבן. פרק ב במסכת קִנִּים ממשיך באותו תיאור, ואם היונה עפה או התערבבה בכלוב יונים אחר נוצרה בעיה שמנעה את המשך ההקרבה. מודל זה מחייב הקרבת קרבנות אטית, יחס אישי לכל מקריב וכן הלאה. במודל זה אנשים (בעיקר נשים) הביאו עמם את הקרבנות, או קנו אותם בירושלים במחיר מופקע453ראו כריתות פ\"א מ\"ז ופירושנו לה. מקרה ביניים מתואר בסיפור האגדי בבבלי מנחות סד ע\"ב על שלוש נשים ששלחו למקדש יונים עם הנחיות מעורפלות. אבל קשה לדעת מה החלק הרֵאלי שבסיפור אגדי זה. התדמית שהעורך (של התלמוד הבבלי) יוצר היא שהנשים אינן נוכחות בעת ההקרבה, אבל הטיפול אישי, והכוהן צריך לברר בדיוק באילו נסיבות נאמר הנדר. .", "מצד שני פגשנו במסכת קִנִּים מודל אחר, מצב שבו נשים רבות הביאו את קניהן ביחד, והכוהנים טיפלו בכולם כאחד, באופן אוטומטי ובלתי אישי. אם חשבנו שזו מערכת מלאכותית הרי מסכת שקלים (פ\"ו מ\"ה) מספרת על קופה של קִנִּים שאליה תרמו אנשים כסף וממנה קנו קִנִּים והביאום בצורה אנונימית למחצה. התוספתא שם מסבירה: \"האומר 'הרי עלי קן' מביא דמי קינו ונותן לשופר. הביא בפחות אין מקבלין, הביא ביותר – כהן נוטל דמי קינו ונותן לשופר, והמותר אל יפול לשופר של נדבה. כהנים מקלחין אותן, ולוקחין בהן קינים, ומקריבין אותן חציין חטאות וחציין עולות\" (שקלים פ\"ג ה\"ב). לפי התוספתא ניתן לטעון שהסדר זה נועד לא לקני חובה אלא לקני נדבה בלבד. לדעתנו זה תירוץ הרמוניסטי, ולאור העולה ממשנתנו נראה שהסדר זה חל גם, או בעיקר, על הנשים המביאות קני חובה. אגב, התוספתא עצמה בסך הכול מדגימה את המקרה ואינה קובעת שהוא חל רק על קני נדבה, אלא גם על קני נדבה454רבי יהודה שם (במשנת שקלים) מתנגד לכך שהיה שופר לקִנים, הנימוק שלו הוא מפני \"התערובת\"; זה ניסוח בשפה הלכתית למה שאנחנו מכנים החשש מפני היעדר קרבן אישי. ראו דיוננו במשנה. אגב כך אומר הירושלמי שהקופה נועדה לקני חובה, או גם לקני חובה (יומא פ\"א ה\"א, לח ע\"ד)..", "כבר בפירושנו לשקלים התחבטנו איזה מהמודלים נהג הלכה למעשה. בדיוננו על כך בפרק ג (בעיקר במ\"א ובמ\"ו) הגענו למסקנה שאכן מודל זה נהג הלכה למעשה לפחות בימי העומס ברגלים. מסקנה זו מבוססת על הימצאות קופת קִנִּים במקדש, וגם על המשנה אצלנו בפ\"ב מ\"ד המשקפת אותו יחס בלתי אישי455במשנה בפ\"ב מ\"ב ההסדר של הבאת קרבן בלתי אישי מנוסח בלשון הלכתית כמקרה של שתי נשים, ואילו במשנה בפ\"ג מ\"א ההסדר מתואר בלשון חברתית יותר ונראה כתופעה המונית. . אמנם המשנה עדיין מדברת בדרך כלל בלשון יחיד: אם הקן נפסל – האישה חייבת להביא קרבן נוסף או להוסיף יונה, אבל בפועל לא היה קרבן אישי, והבעיות שנוצרו עקב פסילת הקרבן לא הגיעו לידיעת הנשים. זה גם הרקע להלכה: \"על הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור. רבי יוסי456ב- א, ברמב, דו, מ: חכמים. אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות\" (משנה, שקלים פ\"ז מ\"ו ומקבילות). לפי המשנה החלטה זו היא תנאי בית דין. אילו הייתה האישה במקום (או הגבר, המשנה כתובה בצורה סתמית מבחינה מגדרית), היה ניתן לדרוש ממנה את ההשלמה, כמו במקרה המתואר בפ\"ג מ\"ו. אבל מביא הקרבן נעדר, ואין ידוע מיהו, ולכן אין ברירה – הממסד צריך לקבל אחריות על הבעיה. הלכה זו אפשרית רק אם היה במקדש הסדר שלפיו הביאו נשים וגברים, שהיו חייבים להקריב קן, כסף. את הכסף שמו בקופה מיוחדת, וממנה מימנו את קניית הקִנים. המקריב לא ידע כלל על התקלה, ולכן נקבע שהקרבן יבוא מכספי ציבור. המקדש היה עשיר דיו לשאת בנזק זה. לדעת רבי יוסי את המחיר הישיר משלם הספק. אין ספק שהמוכר דאג לבטח את עצמו מפני הפסד, כלומר שהמחיר הראשוני של הקן היה גבוה וכלל מרכיב של עודף שנועד למימון הקִנים הפסולים. הווה אומר שלמעשה נפלה ההוצאה על כלל המקריבים שנדרשו לתת למקדש מחיר מעט יקר יותר, כלומר שכלל המקריבים שילמו את הנזק בלי ידיעתם. המשנה אינה אומרת זאת במפורש, אבל די ברור שהתקלה אירעה בגלל הזנחה של הכוהנים, אבל את הנזק שילמו, לפי רבי יוסי, ה\"לקוחות\".", "תיאורי הקרבן שאנו כינינו \"המוני\" חריגים בספרות חז\"ל. הספרות מדגישה את ההיבט האישי ואת הטיפול המיוחד שבכל קרבן. בוודאי כך ראוי וכך יאה לקרבן שהוא תנאי בל יעבור לכפרה, ולכניסה אל הקודש, ואכן כך מתוארים קרבנות בכל הספרות. דווקא בשל כך אנו נוטים לראות בקרבן ההמוני ידיעה היסטורית רֵאלית. כלל נקוט בידינו: ככל שהפרט חריג יותר במערכת ההלכתית, כך יש סיכוי גדול יותר שהוא רֵאלי ומדויק. כך למשל עמדתו של רבי שמעון שמשקים אינם מטמאים, בניגוד לעמדת חכמים שמשקים (נוזלים) מטמאים את מה שנוגע בהם \"להיות תחילה\", כלומר שוולד הטומאה (הנוזל) מטמא את הנוגע בו להיות אב הטומאה457\" 'וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא' – 1. מלמד שהמשקים מטמאים את הכלים, דברי רבי יהודה, 2. רבי יוסי אומר אין טומאת המשקה לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. 3. אמר רבי יהושע בן קרחה, אמרתי לו ליהודה: מפני מה אין אנו רואים את דברי רבי יוסי ברבי שאמר שאין טומאת משקים לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים? שאין טומאה מן התורה עולין ידי טומאתה בו ביום, וכלים שנטמאו במשקים עולים ידי טומאתן בו ביום. 4. רבי אומר, תדע שאין טומאת משקים לכלים מן התורה, אלא מדברי סופרים. שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו שאין תוכו טמא, וכלים שנטמאו במשקים תוכו טהור. אם כן למה נאמר 'משקה בכל כלי יטמא', מלמד שהכלים מטמאים את המשקים. 5. רבי אליעזר אומר: אין טומאה למשקים כל עיקר. תדע לך שהוא כן, שהרי העיד יוסי בן צרידה על 'בי מטבחיא שהם דכיין'. רבי עקיבא אומר השרץ מטמא את המשקים, והמשקים מטמאים את הכלים, והכלים את האוכלים, הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ\" (ספרא, שמיני פרשה ח ה\"ה, נה ע\"א-ע\"ב), וראו נעם, מהפיכה, עמ' 119. אם כן, שלוש עמדות בסיסיות בספרא:", "1. משקים מטמאים כלים מדרשת הכתוב, וניתן להבין שזה דין תורה, וחומרתו רבה;", "2. רבי יוסי (ברבי) סובר שטומאת משקין היא רק מדברי סופרים, עמדה שכאמור נרמזה כבר במשנת זבים (משנת זבים פ\"ה היא כרבי יוסי, והכוונה לרבי יוסי ברבי ולא לרבי יוסי. לרבי יוסי קשר מיוחד למסכתות סדר טהרות (ראו המבוא למסכת כלים), אך כאמור במשנת זבים זו רבי יוסי אינו רבי יוסי הידוע מציפורי, אלא רבי יוסי ברבי). גם רבי סבור כבנו (4-2). הגדרת טומאת משקין כטומאה קלה מופיעה גם בבבלי, נידה נו ע\"א. הווה אומר שעמדה זו המשיכה לשרוד למרות העובדה שההלכה המקובל הייתה שלטומאת משקין חומרה רבה.", "3. רבי אליעזר סבור שאין דין טומאת משקין כלל. כפי שראינו משנת זבים רומזת לכך שדין זה אינו פשוט, ולפי התלמודים אכן בית הלל סבורים שאין דין טומאת משקין כלל. על עצם המחלוקת בדין טומאת משקין עמדה כבר נעם, מהפיכה, עמ' 119. הקשר בין הדעה שאין טומאת משקין כלל לדברי יוסי בן יועזר חוזר בבבלי, פסחים טז ע\"א. בסוגיה שם שמואל מצמצם את החידוש שאינם מטמאים כלים ומזון, אבל טומאת עצמם יש בהם. זה בוודאי אינו פשט אלא ניסיון לעמעם את המהפכה. בבבלי שם יז ע\"א חוזרת הברייתא שבספרא, ושמות הדוברים שונים.", "הנימוק לכך שאין טומאת משקין כלל הוא שאם תהיה טומאת משקין יגרום הדבר להחלטות מוזרות מבחינה היררכית. מן הסתם זו לא הסיבה אלא תוצאה. גם הנימוק השלישי (5) הוא קשה. הנימוק הוא שזו תקנת רבי יוסי בן יועזר שקבע שמשקה בית השחיטה טהור. במפורש מדובר במשקה בית השחיטה בלבד (דם והפרשות הבקר והצאן), כלומר סתם משקים טמאים. לדעתנו ההנמקות הללו מאוחרות, וההלכה קדומה ביותר. בכל ספרות חז\"ל ברור שמשקים מטמאים לפחות כאוכל מוצק, ולמעשה יותר ממנו. דעות חריגות כגון אלו (שטומאת משקין היא רק מדבריהם, או שאין טומאת משקין כלל) יכולות היו להיווצר רק בתקופה קדומה ביותר, וזו אולי ההחלטה הקדומה ביותר של תורה שבעל פה, עוד לפני היווצרות הספרות הכיתתית.. העמדה שמשקים אינם מטמאים היא חריגה בנוף ההלכתי, ולכן סביר שהיא קדומה. שום תנא לא היה מחדש חידוש כזה לאחר שכבר נקבעה ההלכה שהמשקין תחילה לעולם, ומכאן שזו מסורת קדומה.", "לפיכך, גם המערכת המתוארת בפ\"ג מ\"א היא היסטורית. לפי התיאור שם הכוהן מקבל עופות רבים ורשימת יעדים (כך וכך קני יולדת, כך וכך חטאות וכך וכך עולות וכו'), והוא צריך למיין את היונים ולהקדישן כל אחת למטרה שונה. במקביל יכול להיות שהוא \"נמלך\"; איננו יודעים במי (בכוהן הראשי או בנשים העומדות לידו, או המביאות לו את היונים). המערכת הזאת נראית רֵאלית ביותר. השאלה היא האם העובדה שהיא נזכרת רק לגבי קִנִּים משקפת מצב רֵאלי, ורק לקִנים (ולנשים) התנהגו כך, או שמא כך היה בכל ימי העלייה לרגל, אך המסורת הספרותית ההלכתית, שלא יכולה הייתה להיות מאושרת ממצב כזה, שימרה את העדויות רק במסכת הקטנה שלנו. תופעה דומה ראינו לגבי רכוש המקדש458ראו המבוא למסכת מעילה. . בדרך כלל הספרות מתארת את המקדש ללא רכוש קרקעי. בניגוד למקדשים אליליים הוא חסר קרקע ואינו מפעל תעשייתי רווחי, אבל במסכת מעילה ראינו שתמונה זו היא אוטופית (אידילית) ובפועל היה למקדש רכוש קרקעי. אלא שהספרות שאפה להצניע ממד זה ולהתרכז בהיבט הרוחני של המקדש, ולא להזכירו כמרכז \"קפיטליסטי\" שואף רווחים ומחלק הטבות כלכליות למקורביו.", "קרבן קן", "קרבן קן מורכב משני תורים או שני בני יונה. \"קן\" הוא מונח של תורה שבעל פה, וכך נקרא הקרבן בספרות חז\"ל. רק במסכת נגעים הוא מכונה סתם \"ציפֳרים\" (פי\"ג מ\"א). בפירושנו למסכת נראה שמסכת נגעים היא חריגה; עריכתה נעשתה בהשראת מקורות מחוץ לבית המדרש, ולכן המונחים בה שונים מאלו של יתר הש\"ס.", "התור הוא יונה בוגרת, ובני יונה הם גוזלים. במסכת חולין יש הסבר על ההבדל ביניהם: \"כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין. תחלת הציהוב בזה ובזה פסול\" (פ\"א מ\"ה). המשנה מניחה שהגבול בין תורים לבין בני יונה הוא חד משמעי, ולכן \"בני יונה שעבר זמנן לא נהנים ולא מועלים, רבי שמעון אומר תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן, ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין\" (מעילה פ\"ג מ\"ד). תחילת הציהוב היא תחילת התהוות הכנפיים. בשלב זה העוף עדיין איננו תור, אך כבר יצא מכלל בן יונה. אם כן בן יונה הוא גוזל קטן עד שיצהיבו כנפיו, ותור הוא מאותו תאריך ואילך. בתוספתא מתואר המעבר מבן יונה לתור ביתר בירור: \"בני יונה מששלעלו או עד שיצהיבו. תורין משיפריחו, אפילו הן זקנים. נמצאת אומר כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין\" (חולין פ\"א הט\"ו, עמ' 501). אם כן בן יונה הוא מרגע שהתמלא בדם (בבלי, חולין כב ע\"ב), כלומר מלידתו עד שיצהיב, ותור הוא מהזמן שבו היונה מתחילה לעוף. כן משמע מהספרא (ויקרא דבורא דנדבה, פרק ח ה\"ה, ח ע\"ג). אין במקורות הגדרת גיל \"משפטית\" יותר, ואף לא הגדרת מקסימום לגיל התורים, אך המשניות מניחות שתור \"זקן\" פסול לקרבן.", "תורים ובני יונה", "לכן התור שלא הגיע זמנו פסול, ואין בו דין קדושה וממילא גם לא דין מעילה, וכן בן היונה שעבר זמנו. הוא הדין לכל דבר שבקדושה.", "ממשנת כריתות למדנו שלדעת חכמים שתי האפשרויות שוות ערך: \"תורין קודמין לבני יונה בכל מקום. יכול שהן מובחרין מהן? תלמוד לומר 'ובן יונה או תור לחטאת' (ויקרא יב ו), מלמד ששניהן שקולין\" (פ\"ו מ\"ט). אם כן הסדר ברוב האזכורים בתורה הוא שתורים מוזכרים ראשונים, אך אין בכך ללמד על סדר העדיפות ביניהם. יש להניח שבכך נתנו התורה וחכמים עדיפות לתנאי הטבע, וגיל היונים תלוי בעונת השנה. היונים יולדות לאורך כל השנה, כשמונה עד עשר לידות, זאת בתנאי שהגוזלים נלקחים מהאם. אם הגוזלים נשארים בקו היונה אינה מטילה ביצים נוספות אלא דואגת להאכלת הגוזלים. כך יכול הבעל לשלוט על גיל הוולד במועד ההקרבה. כל זאת ביונים תרבותיות. יש להניח שמרב היונים גדלו במערות הקולמבריום המוכרות לנו, וכן השובך הרגיל בימי בית שני היה במערה, ושם האביסו את היונים ואספו ביצים או גוזלים בצורה מבוקרת (איור 1). במערות הקולומבריום גדלו יוני הרדיסאיות, והן יונים מיוחדות שמזונן על האדם (שבת פכ\"ד מ\"ג). רוב החוקרים מסכימים שהכוונה ליונים שגודלו במערות הקולומבריום הפזורות בשפלת יהודה, ומעט גם באזורים אחרים459טפר, יונים; ספראי, הכלכלה, עמ' 174-179.. במסורת חז\"ל שתי גרסאות של שם זה, יונים \"הרדוסאיות\" ויונים \"הרודסיות\": \"הרדוסאיות\" על שם הורדוס ו\"הרודסיות\" על שם האי רודוס, וכבר בימי התלמוד הבבלי לא ידעו להכריע בדבר השם האמִתי460לשאלת הנוסח, הרדוסאיות או הרודסיות, ראו בהרחבה אפשטיין, מבוא, עמ' 27-29. בבבלי נחלקים בנוסח המדויק רבי חייא ורבי שמעון ברבי (חולין קלט ע\"ב). ספראי טוען כי הוויכוח על הנוסח הנכון מעיד כי כבר תנאים מאוחרים (אמוראים קדומים) לא הכירו את גידול היונים כענף חקלאי רֵאלי. גידול יונים בכוכי קולומבריום פסק עוד לפני סוף ימי בית שני. מהתקופה שלאחר ימי הבית נמצאו אמנם מערות מספר, ברם אלו מעטות, ואף ספק אם גידלו בהן אותו זן של יונים (ספראי, שם, שם). . כאמור, נאמר עליהן שמזונן על האדם, ואפילו שמלעיטים אותן במכוון461ראו עוד בעיקר משנה, ביצה פ\"ג מ\"א, ופירושנו שם; משנה, חולין פי\"ב מ\"א.. משנת שבת מזכירה את היונים כחלק ממשק החי בימי קדם. בשפלת יהודה התגלו מאות רבות של מערות קולומבריה, והכמות הגדולה הולמת את הצריכה הרבה של יונים שעליה עמדנו לעיל462בירו', תענית פ\"ד ה\"ה, סט ע\"א, נזכר הר הזיתים כמקור לאלפי היונים. מדובר שם בארבעים סאה גוזלות, כלומר 500 ליטר בערך; מידת נפח אינה מתאימה לשער בה כמות יונים, אבל מדובר בכמות של 2,000 יונים לחודש, וזו כמות בלתי מספקת. התנא רצה להגזים ולהפריז בכבוד המקדש ובכבוד העצים הנפלאים שבהר הזיתים, ונמצא ממעיט.. במתקנים אלו מצויות עדויות להפסקה פתאומית של השימוש בשלהי התקופה ההלניסטית, אם כי התיארוך להפסקה וסיבתו בלתי ברורים463חלק ממערות הקולומבריה שנחפרו הן ממרישה. מרישה חרבה בשנת 40 לפני הספירה מסיבות אתנו-פוליטיות. נטישת המערות שם אינה מלמדת על גורלו של הענף הכלכלי, אלא רק על תולדות מרישה. אנו מחכים לחפירות מבוקרות באתרים כפריים בשפלת יהודה, ורק אז נדע מתי חל המשבר בענף גידול היונים (משבר, או שינוי טכני-אגררי)..", "במקורות תנאיים מאוחרים יותר כבר לא הכירו את היונים ההרדוסאיות, וגם מערות הקולומבריום הפכו לנדירות. השובך הפך להיות מתקן זמני מעל הקרקע, וגידול היונים הפך לגידול בר שלא באחריות האדם464ספראי, שם, שם..", "איור 1א. מערת קולומבריום, בחורבת לויה, צילם מ' בר דרומא. ", "הלכות קִנִּים במכלול ההלכתי", "הלכות קִנִּים הן חלק מהלכות קרבנות. חלים עליהם כל ההלכות הרגילות של מקום הקרבה, שחיטה (ליתר דיוק מליקה), הזיית דם, פדיון ותמורה, מעילה וכיוצא באלו. הקן אינו מעורר כל בעיה הלכתית מיוחדת, ואכן לא ברור למה הוקדשה מסכת נפרדת להלכות הקן. הבעיה הייחודית היחידה היא מצב שבו האישה מתה באמצע ההקרבה, בהנחה שניתן לפרוס את ההקרבה על פני זמן רב. במסכת קִנִּים מצטייר קרבן הקן כקרבן אחד הכולל שני עופות או גוזלים, אבל גם ניתן להקריב כל אחד לחוד, ועוף אחד אינו קשור למשנהו. כלומר אם האחד נפסל ניתן להביא בן זוג אחר ליונה שנותרה (פ\"ב מ\"א), לעומת זאת ציפורי מצורע אמורות להיות דומות ולהיות מוקרבות כאחת (משנה, נגעים פי\"ד מ\"ה). משנת מנחות מונה את המצוות שיש בהן שני חלקים: \"שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה. שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. שתי חלות מעכבות זו את זו. שני סדרים מעכבין זה את זה. שני בזיכין מעכבין זה את זה. הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שני מינים שבנזיר, שלשה שבפרה, ארבעה שבתודה, ארבעה שבלולב, ארבעה שבמצורע, מעכבין זה את זה. שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו. שבע הזיות של בין הבדים ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב מעכבות זו את זו\" (פ\"ג מ\"ו). שני התורים אינם נמנים כאן, ואכן אלו נחשבו למצוות נפרדות. בכך ייחודו של הקן, אבל אין זה מצדיק מסכת שלמה.", "עם זאת קיימים הבדלים בין דיני קן לקרבנות רגילים, ואלו הבדלים במישור החברתי. רק בקן ניכרת נוכחות מגדרית של נשים בדווקא, רק כאן מדובר על כוהן \"נמלך\" וכוהן שאינו \"נמלך\", ועל מצב שבו מקריבים קרבנות אנונימיים של כלל הנשים, כפי שסיכמנו לעיל. אם כן הקן אולי אינו קרבן מיוחד מבחינה הלכתית, אבל מבחינה חברתית היה לו ייחוד פנים מגדרי שגרר הבדלים מעשיים.", "עד כמה מסכת קִנִּים משקפת את נוהלי המקדש, או שמא ההלכות הן מאוחרות ופרי עיונו של בית המדרש? אנו מתחבטים בשאלה זו בכל אחת ממסכתות סדר קודשים, ובמבואות לכל מסכת ריכזנו את אשר העלינו בנושא. נסתפק כאן אפוא בסיכום קצר. במבוא למסכת ביכורים ולמסכתות תמיד-מידות465ראו המבוא למסכתות תמיד-מידות. עמדנו על שני סגנונות שונים: הראשון הסגנון הסיפורי (סגנון זיכרון המקדש), והשני הסגנון ההלכתי. מסכתות קודשים ברובן הן בסגנון ההלכתי הרגיל, להוציא מסכת תמיד-מידות הכתובה בסגנון הסיפורי. המשניות בסגנון הסיפורי משמרות בעיקר זיכרונות רֵאליים מבחינה היסטורית, אם כי פה ושם ראינו גם בהן מסורות אגדיות. לעומת זאת במסכתות ובפרקים המנוסחים בסגנון ההלכתי הרגיל קיים שילוב של מעט מסורות קדומות שעובדו בבית המדרש וזכו לפרשנות מאוחרת, לניסוחים מאוחרים, וכן הם משקפים התפתחויות הלכתיות שלא היו ידועות, או לא נפסקו להלכה בזמן שהמקדש פעל.", "אשר למסכת קִנִּים. המודל הבסיסי של עצם העיסוק הנפרד בקִנים, והשוני שבין הקרבת בהמות להקרבת קִנִּים (לעיל – קרבן אישי פרטי, או קרבן המוני) הם כנראה זיכרון היסטורי אותנטי, אם כי גם בימי המקדש היה מקום גם למודל האישי של התייחסות אישית לכל קרבן, קטן ככל שיהיה. במסכת מצאנו מחלוקות בנושאים הבסיסיים ביותר, ולדעתנו זה סימן להלכות שאינן היסטוריות אלא שזכו לעיבוד בבית המדרש התנאי לאחר החורבן.", "1. האם שינוי במקום השחיטה (בחטאת העוף) פוסל את הקרבן (בקִנים פ\"א מ\"א התשובה חיובית, ובזבחים פ\"ו מ\"ב שלילית).", "2. האם השחיטה היא על הקרקע מצפון למזבח (בבית המטבחיים) או על גב המזבח (זבחים פ\"ה מ\"א ופ\"ו מ\"א; תמיד פ\"ד מ\"א, לעומת מדות פ\"ג מ\"ה; פ\"ה מ\"ב). משנת קִנִּים פ\"א מ\"א מציגה עמדת ביניים (עמדת פשרה) בנושא466ראו דיוננו במבוא למסכתות תמיד-מידות..", "3. האם חטאת העוף נשחטת בקרן דרומית-מערבית (זבחים פ\"ו מ\"ב) או למרגלות המזבח (קִנים פ\"א מ\"א).", "אלו שלוש מחלוקות בְנושא שהיה צריך להיות זכור היטב לכל מבקרי המקדש. בנוסף לכך מצאנו מחלוקות נוספות, רובן סמויות, עם משניות במסכתות אחרות, או במסכת שלנו (קִנים). כך בפ\"א מ\"ג מחלוקת בתוך המשנה, ומחלוקת בין משנתנו ומסכתות אחרות; כך למשל בפירושנו לפ\"ג מ\"ד הערנו שבמקבילה בתמורה אין ביטוי למכירת קִנִּים על ידי המקדש, ובמשנה ה נראה שמדובר בכך שהנשים רק תרמו כספים לקופה, והמקדש ניהל את כל יתר התהליך של שחיטת הקִנים. בפ\"א מ\"ג ובפ\"ג מ\"ו מתואר שיולדת (אישה) שחייבת מספר רב של קִנִּים מביאה את כל הקִנים כמספר הלידות. לעומת זאת במשנה כריתות פ\"א מ\"ז מובא סיפור מעשה על רבן גמליאל שלימד שדי במקרה כזה בקרבן אחד (לפחות על כל הלידות), וכן מחלוקות נוספות. ריבוי המחלוקות מלמד על היעדר זיכרון היסטורי, שאילו היו חכמים זוכרים את סדרי המקדש לא היו נחלקים בנושאים אלו. אם כן גם במסכת קִנִּים מצוי שילוב של זיכרון היסטורי ושל דיוני בית המדרש שכבר ניצבו על בסיס תאורטי בלבד.", "לעיל כבר שאלנו לשם מה נדרשה מסכת נפרדת לדיני קִנִּים, והשבנו עליה בשוני החברתי בין הקרבת קִנִּים להקרבת בהמה. ואכן במשנתנו מצויות חזרות רבות על נושאים שכבר נידונו במסכתות אחרות. במקרים כאלה המשנה שלנו היא חזרה על מה שנמצא שם. כך, למשל, המשנה בפ\"א מ\"א אצלנו (קִנים). ראשיתה משתלבת היטב ברשימה שבזבחים פרקים ה-ו, כאילו הייתה אחת ממשניות אותה יחידה. המשכה חוזר על הנאמר בערכין פ\"ה מ\"ד, וסופה זהה לסוף פרק א במשנת מגילה. במשנת מגילה אספו הלכות המתחילות במילים \"אין בין\", והיא חטיבה מלוקטת מהלכות רבות, לפיכך סביר שמשנת מגילה אספה את המשפט הזה ממשנתנו או ממשנה קדומה אחרת שבה הייתה ההלכה. סביר שגם משנת קִנִּים אספה את המשפט מאותה משנה קדומה, אך גם ייתכן שלידתו והורתו של המשפט אצלנו.", "פ\"א מ\"ב אצלנו מקביל לזבחים פ\"ח מ\"א, והיא נשענת על תפיסה שהתלבנה במסכת כריתות (פ\"ו מ\"א) שמה שהוקדש לחטאת ואינו יכול להיות מוקרב לשם זה ימות. משנתנו מיישמת תפיסה זו על קִנִּים. פרקים ב-ג מרוכזים כולם סביב שאלת התערובת (זו שכבר החל הדיון בה בפ\"ב מ\"א). הדין עצמו מצוי בפסחים פ\"ט מ\"ח (לגבי פסח שנתערב בכבשי חול או בקרבנות אחרים), ובעיקר בזבחים פרק ח. יש להניח שהמקור הוא בזבחים, שם מצויה סדרה ארוכה ועקרונית. במסכת פסחים מדובר בפרט אחד (פסח בזבחים אחרים), ואצלנו בערבוב פנימי בין שתי היונים, ושחיטה שלא במקום. בהלכות עצמן יש מחלוקות, והן חוזרות במסכת קִנִּים כסתירות פנימיות בין משנה זו למשנה אחרת במסכת. מסכת קִנִּים מיישמת את ההלכות שבמסכתות אחרות (בעיקר זבחים), על המחלוקות שבהן, וכך נוצרות סתירות \"פנימיות\" בין משנה לרעותה, ובין משפט למשפט אחר במסכת עצמה. כך למשל פ\"ב מ\"ב סותרת את פ\"א מ\"א ואת פ\"א מ\"ב; פ\"ב מ\"ה סותרת את פ\"ג מ\"א; פ\"ג מ\"א סותרת את פ\"א מ\"א ובפ\"ג מ\"א הרישא סותרת את הסיפא. משנת פ\"ג מ\"ד בנויה בתבנית פ\"ב מ\"ד, וחלוקה עליה; פ\"ג מ\"ה חוזרת על פ\"א מ\"ב. \"סותרת\" משמעו בדרך כלל שהמשניות השונות מבוססות על הלכות מוצא אחרות, כלומר שהמחלוקת היא עקרונית האם שינוי שם פוסל, האם שינוי מקום פוסל וכו'.", "בנוסף לכך מצויות במסכת כפילויות רבות. כך למשל פרק ג שהוא חטיבה בפני עצמה חוזר על נושאים שבפרקים האחרים, כפי שניתן לראות בטבלה:", "פרק ג ופרקים אחרים במסכת קִנִּים – רשימת כפילויות חלקית", "במסכת שלנו מצויות הלכות אחדות שהן תאורטיות או \"ספרותיות\" בלבד. במונח \"תאורטי\" איננו מתכוונים לכך שהמקרה המתואר אינו רֵאלי. ההלכה התנאית עוסקת גם במצבים קיצוניים שמן הסתם לא אירעו, בכך אין כל ייחוד. כך, למשל, ארבעה אחים שנשאו ארבע אחיות אינו מצב רֵאלי, אך זה מקרה קיצון של מציאות אפשרית של שני אחים שנשאו שתי אחיות. בלשוננו, הלכה תאורטית היא כאשר ההלכה מתעלמת מהמציאות. כך למשל המשנה בפ\"ב מ\"ב מדברת על עוף שפרח מקן לקן, ומשם לקן אחר, עד שבעה קִנִּים, ואחר כך פרח חזרה מקן לקן עד שהגיע למקומו הקודם, ושוב פרח וברח מקן לקן. מקרה זה תאורטי מסיבה פשוטה: אם ניתן להבחין מיהו העוף הפורח (לפי סימנים שיש בו או קשורים אליו), הרי ודאי שצריך להחזירו למקומו, ואם איננו יכולים לזהות את העוף הפורח שהגיע לקן בלי \"רשות\", הרי שאיננו יודעים גם להגדיר שהוא העוף שפרח פעם נוספת, אולי הוא עוף אחר שפרח? התנא מתעלם אפוא מהשיקול המעשי כדי לבודד את השאלה המשפטית, ואולי גם כדי להקצין את ההלכה. בלשון אחרת, בעל המשנה כאילו מתעלם מכל המערכת ההלכתית והרֵאלית כדי למקד את הדיון בשאלה המעניינת אותו. האם עורך מסכת קִנִּים כבר לא התמצא בכל דיני קרבנות, או שמא התעלם מהם לשעה כדי למקד את הדיון בשאלות החשובות לו? כך גם במשנה ה באותו פרק (ב).", "ההסבר לכל שרשרת התופעות הוא אופייה המיוחד של מסכת קִנִּים. מסכת קִנִּים בנויה על ליקוט הלכות ממשניות קודשים, והיא מיישמת את הלכות קודשים על הקרבן המיוחד שלנו. את הליקוט ערך עורך מאוחר יחסית, ומכיוון שהמקורות שונים גם ההלכות שונות, אך הן נערכו זו ליד זו מבלי לשים לב לכפילויות ולסתירות. פרק ג הוא יחידה בפני עצמה (להלן), ויש בו חזרות על הפרקים הקודמים, כלומר זו עריכה אלטרנטיבית של הלכות קִנִּים. עם זאת, מסכת קִנִּים מדגישה יותר שני מרכיבים בלתי הכרחיים, הראשון שלפנינו קרבן נשים מובהק ולכן כנראה יוחד לנושא מסכת, והשני הוא המרכיב של קרבן המוני בניגוד לקרבן אישי, או בלשון אחרת טיפול \"חרושתי\" בניגוד לטיפול אישי. יחס זה נובע מן הסתם מדלותו של הקרבן, מחד גיסא, ומהיותו המוני, מאידך גיסא, ואולי גם מקהל הלקוחות המיוחד מבחינה מגדרית. אנו סבורים שאכן המשנה משמרת בנושא זה מסורת היסטורית שהוצנעה במסכתות אחרות מסיבות ספרותיות.", "מונחים", "מונחים שנוצרו על ידי התורה שבעל פה מוכיחים התפתחות הלכתית ועיסוק קדום בנושא ההלכתי הנדון. במסכתות קודשים נעשה שימוש במונחים מקראיים בצד מונחים מחודשים, ועקבנו אחר התופעה במבואות למסכתות השונות. נדגיש שעצם השימוש במונחים מהתורה אינו מעיד דבר, זו תופעה ברורה, שכן דברי התורה הם בסיס להלכה של סוף ימי בית שני, ומונחים שנקבעו בספרות הקודש שימשו כמובן בבית המדרש. אבל ריבוי מונחים מחודשים הוא עדות ליצירה ולעיסוק בתחום הקודשים. גם במסכת קִנִּים חוזרות התופעות הללו: גם שימוש במונחי התורה וגם מונחים מחודשים כגון \"קן סתומה\" לעומת \"קן מפורשת\" )פ\"ב מ\"ד); \"לקחו קיניהן בעירוב\" (פ\"א מ\"ד). \"קן\" עצמו (כינוי לזוג יונים) ו\"פרידה\" (כינוי ליונה אחת – פ\"ג מ\"ו) הם מונחים של תורה שבעל פה, לעומת \"צִפֳּרִים\" שהוא המונח המקראי ובו עושה שימוש מסכת נגעים. כפי שנראה במבוא למסכת נגעים, מקורן של הלכות נגעים הוא מחוץ לבית המדרש, שכן בנושא עסקו כוהנים, וההלכות הראשונות גובשו על ידיהן. העריכה הסופית של נגעים הייתה כמובן בבית המדרש, ונוסף בה חומר תנאי, אבל המשניות הקדומות וההלכות הקדומות (וניסוחן) היו מחוץ לבית המדרש. גם המונח \"כהן נמלך\" (פ\"ג מ\"א) הוא יצירה מקורית של תורה שבעל פה. רוב המונחים הללו הם ייחודיים למסכת קִנִּים, והם שייכים אפוא לשלב שאחרי ליקוט ההלכות מהמשניות הקדומות (שלב העריכה האחרון?).", "סדר המשנה", "כפי שכתבנו לעיל משנת קִנִּים מלקטת הלכות ממסכתות אחרות. עם זאת העורך התייחס אליה, מן הסתם, כיצירה האמורה לעמוד בפני עצמה. הנושא המבריח את כל המסכת הוא שאלת התערובת, אם כי כמובן עולות גם שאלות אחרות. שאלת התערובת מופיעה, כאמור לעיל, בעוד מסכתות ולגבי כל הקרבנות, אך במקרה של קרבן \"קן\" היא תדירה יותר בגלל קוטנן של היונים, האנונימיות שלהן (רוב היונים דומות) ובעיקר משום שיש בקן מלכתחילה שני עופות, כל אחד לייעוד אחר.", "פרק א עוסק בהגדרות, היכן נשחט הקן, ומה ההגדרה של נדבה של קן לעומת קן חובה. המשנה השנייה מתחילה בשאלת התערובת; היא מתחילה היכן שמסתיימת מ\"א, בסדר כיאסטי. משנה א סיימה בהבדל בין חובה לנדבה, משנה ב עוסקת בתערובת קן חובה בקן נדבה ומשנה ג בתערובת של קרבנות שונים, לאו דווקא חובה ונדבה.", "פרק ב הוא המשך רצוף ועוסק בתערובת בתוך הקן עצמו (בין העולה לחטאת), ההבדל המעשי הוא במקום השחיטה, כלומר שמ\"א בפרק ב חוזרת לראשית המסכת ומתבססת על הנאמר שם. כל פרק ב עוסק בתערובת שבין היונים באותו קן, והוא מלוכד סביב המונחים \"קן סתומה\" ו\"קן מפורשת\" וההבדלים ביניהם לעניין תערובת. המשניות בפרק זה הן משניות \"תוספתאיות\" המתחילות ב\"כיצד\" ומבארות את משנה א בפרק.", "פרק ג הוא יחידת המשך העוסקת בתערובת של קִנִּים (בניגוד לתערובת של יונים בודדות בתוך הקן). הפתיחה של הפרק, \"במי דברים אמורים\", מתייחסת לסוף פרק א (אך חולקת על מ\"א בפ\"א). אם כן לפרק א שני המשכים, הראשון (פ\"ב) עוסק בתערובת בתוך הקן והשני (פ\"ג) עוסק בתערובת של הקִנים עצמם. מ\"ו בפרק ג חוזרת לעסוק ברמת היונה הבודדת, וכך נסגרת המסכת בכמעין מעגל, מסיים במה שהתחיל. במקביל רוב המשניות קשורות אחת לרעותה בסממן מילי או בעניין דומה, כגון פ\"א מ\"ד ופ\"ג מ\"א, ומשניות נוספות.", "המסכת מסתיימת במשנה חגיגית ומדרשית, כדרכן של מסכתות רבות.", "אם כן כל המסכת מלוכדת ומתמקדת בנושא אחד, אלא שדווקא החזות המלוכדת מסגירה סתירות וכפילויות, כפי שהראינו.", "עדי הנוסח", "המספרים בצד שמאל הם מספר כתב היד בספרית מכון הש\"ס השלם.", "מל. קמבריג Add. 470.1 (לו) כל המשנה - - - - - - 1264", "מפ או מפא. פרמה 3173 (די רוסי 138) \"פרמה א\" כל המשנה - - - 637", "מק. קויפמן A50 כל המשנה", "מנ. דפ' נאפולי רנ\"ב כל המשנה, עם פיהמ\"ש להרמב\"ם בעברית דפוס ראשון - 892", "מרא. אוקספורד 404 (Poc. 295) משנה נזיקין וקדשים ע\"פ הרמב\"ם בערבית כי\"ק - 1102", "ברמ. לונדון בר\"מ 459 (Or. 2223) קדשים עם פיהמ\"ש להרמב\"ם בערבית - - 825", "כ. פריס ספ\"ל 328-329, כל המשנה עם פיהמ\"ש להרמב\"ם בעברית - - - 1265", "--- נו יורק ביהמ\"ל Rab. 31 (EMC 291) נזיקין קדשים וטהרות תימני - - 1272", "מגא. אוקספורד 2663 (Syr. c.4) חולין פ\"ד מ\"ו-סוף; בכורות עד פ\"ח מ\"ח - - 116", "מיל. ליידן Or. 4720 משנה שבירושלמי - - - - - - 914", "מרב?. ברלין Or. Qu 570 (שטייינשניידר 97), טהרות ע\"פ הרמב\"ם בערבית - - 900", "מרב?. ברלין Or. Qu 571 (שטייינשניידר 98), טהרות ע\"פ הרמב\"ם בערבית - - 901", "כתבי יד לתלמוד:", "מ – כתב יד מינכן 95", "ר1 – כתב יד רומי, וטיקן 111-110", "ר1 – כתב יד רומי 487", "א – כתב יד מוסקבה, גינצברג 1134", "ו – דפוס ונציה", "כתב יד לירושלמי:", "ל - ליידן" ], "": [ [ [ "לפי כתב-יד קופמן", "חטאת העוף – חטאת העוף היא האפשרות של העני להביא קרבן חטאת, ובמיוחד זהו קרבנה הרגיל של אישה יולדת. נעשת למטן – למרגלות המזבח, וחטאת בהמה למעלה – על המזבח. מקום שחיטת הקרבנות נדון בהרחבה במסכת זבחים (פרקים ה-ו). שם נקבע ש\"חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית\" (משנה, זבחים פ\"ו מ\"ב), זאת בניגוד לכל חטאת אחרת ששחיטתה בצפון (שם פ\"ה מ\"ג). לפי ההמשך משמע שהיא נעשית למרגלות המזבח (\"מלמטן\"), וכן המשנה ממשיכה ואומרת: \"ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטן ושלשה מלמעלן. מלמטן חטאת העוף – כמו שאמרה משנתנו – וההגשות ושירי הדם...\" (שם פ\"ו מ\"ב). עם זאת המשנה מוסיפה: \"בכל מקום היתה כשרה, אלא זה היה מקומה\". בתורה נאמר \"והביא אֹתם אל הכהן\" (ויקרא ה ח); אותו פסוק נאמר גם על המנחה (ז יב) שבמשנת זבחים (פ\"ו מ\"א) נאמר שקמיצתה בכל מקום. אין כאן אפוא פרשנות לכתוב, אלא חידוש של תורה שבעל פה. לפי הניסוח לפנינו שתי הגדרות, האחת משפטית והאחרת משקפת מציאות, וקשה לפקפק בכך שהיא משקפת מסורת למעשה ואף פער בין המעשה לחקיקה המשפטית. עם זאת מצאנו מחלוקת בשאלה האם רוב הקרבנות נשחטו מצפון למזבח, או על המזבח בצפונו1ראו המבואות למסכת זבחים ולמסכת מידות, ופירושנו לזבחים פ\"ז מ\"ב.. לכאורה המשפט שחטאת העוף נמלקת2עוף העולה למזבח נמלק ולא נשחט, וכן עוף לאכילה בימינו. למטה (על הקרקע מצפון למזבח) הוא רק לפי מאן דאמר שהשחיטה נעשית על המזבח (וזהו \"חטאת בהמה למעלן\"). בהמשך המשנה נסתייג מהצעה זו.", "עולת העוף נעשת למעלן – זה אחד הדברים הנעשים על המזבח והמנויים במשנת זבחים שהבאנו לעיל (פ\"ו מ\"ב), וכן משמע מהתיאור המפורט יותר במשנת זבחים פ\"ו מ\"ה. עוד מוסיפה משנת זבחים: \"...ועולת העוף כשהיא רבה במזרח\" (פ\"ו מ\"ב) – עולת העוף נשחטת בפינה הדרומית-מזרחית, ככתוב שם במשנה ה. אבל כל זה לכתחילה, ואם נוצר לחץ של שחיטה מרובה מותר לשנות. זאת בניגוד למשנתנו (להלן). ועולת הבהמה – זהו קרבן \"קודשי קודשים\" שכולו לה'. למטה – שחיטתה הרגילה בצפון (זבחים פ\"ו מ\"א). אם שינה בזה ובזה פסל – משנת קִנִּים נוקטת עמדה משפטית נוקשה ואילו במשנת זבחים ראינו שבפועל מותר לשנות, ובשעות לחץ אף חכמים עצמם מורים על כך. משנת זבחים והמשנה בפרק הבא שם (פ\"ז מ\"א) קובעות שמקומה של חטאת העוף למעלה (על המזבח) ומשנת קִנִּים חולקת על כך, אבל לגבי חטאת בהמה משנת קִנִּים מצטרפת למשנת זבחים בניגוד למשנה ה שם (זבחים פ\"ו), ואילו עולת בהמה למטה. אבחנה זו בין חטאת לעולה איננה במשנת זבחים.", "כפי שראינו, ואף ציינו לעיל, במשנת זבחים יש מחלוקת תנאים האם השחיטה נעשית על המזבח או בבית השחיטה מצפון למזבח (על הקרקע). משנת קִנִּים מציעה עמדת ביניים, כמתואר בטבלה:", "מקום השחיטה לפי מסכת קִנִּים", "השאלה היא האם לפנינו פשרה בין המסורות התנאיות החולקות, ואז לפנינו דעה שלישית; לכאורה יש מקום לטעון שלפנינו המסורת הקדומה ובכל המשניות האחרות אנו פוגשים רק הגדרה כללית, אבל כל המסורות הללו לא חרגו מהחלוקה המתוארת בטבלה. קשה לקבל הסבר זה, שכן במשנת זבחים (פרקים ה-ו) מדובר בשחיטת תמידים שהם עולה על גב המזבח עצמו, כלומר שעולת בהמה נשחטת על המזבח, ולא כמו במשנתנו. משנתנו היא אפוא עמדת פשרה במחלוקת התנאית, פיתוח של בית המדרש. עוד נוסיף שקשה למצוא היגיון בחלוקה.", "מחלוקת נוספת בין משנתנו ומשנת זבחים היא מה דינו של מי ששינה. משנת זבחים מכשירה את הקרבן ומשנת קִנִּים פוסלת. ברוח זו של משנת קִנִּים דורש גם הספרי זוטא: \"דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים, ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח. ועל ידי כהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה\" (טו ב, עמ' 280). יש להכין שקלים גם לעבודות שנעשו בטעות, כגון מי שעשה חטאת העוף למעלה (שהיא פסולה שכן יש לעשותה למטה), ואת חטאת הבהמה למטה, שכן יש לעשותה למעלה, כמשנת זבחים. בספרא מובא דין זה של \"שינוי פוסל\" לעניין כלל החטאת: \" 'שחט את החטאת במקום העולה' בנין אב לכל חטאות, שאם לא נשחטו בצפון יהו פסולות\" (ויקרא דבורא דחובה, פרק ח ה\"ה, כא ע\"ב). אפשר אפוא שבעל משנתנו למד את ההלכה מתוך הדין הכללי של חטאות.", "בתוספתא שנינו: \"כשם שמולק בחטאת העוף כך מולק בעולת העוף, אלא 1. שבעולת העוף היה מבדיל 2. וממצה מדמה על קיר המזבח 3. מיצה מן הראש פסול מן הגוף כשר\" (כלים בבא מציעא פ\"ז ה\"ח, עמ' 489), ובהמשך התוספתא: \"מיצה על הכבש ועל הקרן ועל היסוד פסול, עשאה ממקום שעומד למעלה אמה כשרה, ממקום שעומד למטה אמה כשרה, רבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה אומרים בראשו של מזבח היתה נעשית\" (שם ה\"ט). תנא קמא מניח שהמטפל בעוף עומד או למעלה או למטה, ורבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה מניחים שהוא עומד דווקא למעלה. בתוספתא הדברים מוצגים בבירור כמחלוקת.", "לאור דברינו ניתן להציע שהאפשרות לשנות ולשחוט חטאת העוף בכל מקום גם היא בעצם עמדת פשרה בין המחייבים שחיטה למעלה לבין המחייבים שחיטת חטאת העוף למטה.", "מתוספתא זבחים (פ\"ז ה\"כ, עמ' 490) ניתן אולי להסיק שרבי אליעזר הוא הטוען שהעולה ששינה את מקומה (ואת שמה3המדובר כששחטה לשם חטאת.) כשרה4התוספתא נסובה על משנת זבחים פ\"ו מ\"ד, אבל בוויכוח המצוטט במשנה מדובר רק על שינוי השם (הייעוד) של הקרבן ולא על שינוי מקום. מרכיב המקום מופיע רק בתוספתא., ורבי יהושע הוא החולק. אמנם רבי יהושע קובע רק ששינוי שם פוסל, אך משמע שם שלדעתו שינוי שם הוא כשינוי מקום. אם כך הוא הרי שחזרנו למחלוקת העקרונית בין רבי אליעזר ורבי יהושע (בית שמאי ובית הלל). בית שמאי קובעים שתמיד מעשה הקודש חל, גם אם נעשו שגיאות בפרטי המצווה, ואילו בית הלל סבורים שאי קיום הפרטים פוסל את המעשה. כך למשל במי שתרם תרומה שלא לפי דרישות חכמים5ראו פירושנו לתרומות פ\"ב מ\"א והמבוא למסכת קידושין.. לפי הסבר זה אין למחלוקת על השינוי קשר למקום השחיטה. זו מחלוקת נפרדת שאולי קדמה לבית שמאי ובית הלל, אך לאחר שנקבע המיקום נוצרה מחלוקת על המשנֶה את המיקום6הרחבנו בכך מעט במבוא למסכת קידושין..", "סדר קִנִּים כך הוא – זו ההלכה הבסיסית שלפי המקובל היום היה ראוי לפתוח בה את המשנה. התורה מדברת על הקרבת תורים או בני יונה, וחכמים פירשו כפשוטם של דברים שהכוונה לזוג עופות. המילה \"קן\" מופיעה במקרא לתיאור קן יונה (מצוות שילוח הקן), אבל כמונח הלכתי זה חידוש של חז\"ל (התורה שבעל פה) שיצרו את המונח כדי לתאר בקצרה את הזוג. החובה – מי שחייב להביא קן כחובה, בניגוד לנדר שהוא קרבן נדבה. הכוונה לחייבי חטאת ולאישה המקריבה לאחר לידתה. אחד חטאת אחד עולה – עוף אחד לחטאת והשני לעולה, בנדרים ונדבות כולם עולות – חכמים \"מפרשים\" למה התכוון הנודר. פירוש כזה עשוי לנבוע רק ממסורת שלכך התכוון הנודר, שהרי ברור שאדם רשאי לנדור להביא כמה יונים שירצה ולייעד אותן למה שירצה. אבל המשנה משקפת את הנוהג הכללי, ומן הסתם משמרת בכך מסורת. אי זה הוא נדר האומר הרי עלי עולה – הוא חייב בעולה, אך היא אינה מסומנת. אי זו היא נדבה האומר הרי זה עולה – הוא ייעד זוג עופות מסוים ומוגדר לעולה.", "מה בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים מיתו או ניגנבו חייבין באחריותן – שכן הנדר הוא כללי והייעוד (בחירת העופות) מקרי. אם הפריש הנודר קן על מנת להביאו לקרבן, והבהמה שייחד לאחר מכן לקרבן מתה או אבדה חייב להביא קרבן אחר, שכן קיבל על עצמו להביא קרבן ואינו נפטר מנדרו עד שיביא קרבן למזבח. בתלמוד הבבלי מוסבר: \"כיון דאמר עלי – כמאן דטעין אכתפיה דמי\" (מגילה ח ע\"א – דומה כמי שטעון על כתפו). כפי שנראה להלן יש לפרש את העיקרון של המשנה בדרך אחרת. ונדבות מיתו או ניגנבו אין חייבין באחריותן – הוא נדר להביא עוף זה, ואם הדבר נבצר ממנו הנדר בטל. ההלכה מוכרת ומופיעה במשנת מגילה פ\"א מ\"ו במסגרת גוש משניות האוסף הלכות המתחילות במילים \"אין בין...\".", "את עיוננו יש להתחיל במשנת ערכין: \"שור זה עולה, בית זה קרבן, מת השור ונפל הבית אינו חייב לשלם. דמי שור זה עלי עולה, או דמי בית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם\" (פ\"ה מ\"ה). המדובר בנדר של שור לעולה, והנדר מתייחס לשור עצמו או לבית עצמו. במקרה זה נדר אדם נכס למקדש. אין הכוונה שהבית עצמו יעלה כקרבן, ואף לא שהבית יימכר ובדמיו ייקנו קרבנות, אלא המילה \"קרבן\" היא לשון נדר, והכוונה: אני נודר (בלשון \"קרבן\") שלא אשתמש בביתי אלא הוא יימכר ודמיו יינתנו למקדש, כלומר לבדק הבית7מבחינת הלשון אפשר גם שהבית יושכר ודמיו יובאו למקדש. הסברנו כפי שהסברנו כדי להימנע מהשאלה האם המקדש החזיק והפעיל רכוש קרקעי. לפי ההלכה המקובלת המקדש אינו אמור להפעיל רכוש קרקעי, אבל במבוא למסכת מעילה הטלנו ספק האם אכן כלל זה נשמר בימי המקדש עצמו. לשון משנתנו מאפשרת את שתי הפרשנויות.. בראשית מסכת נדרים (פ\"א מ\"ב) דנו בלשון זאת וראינו כי זו לשון רגילה של נדר, אבל כנראה יש גם החולקים על כך וטוענים שלשון כזאת אינה נדר תקף. במקרה זה הוא התחייב לתת בית זה, או שור זה, והוא מוכן לתת אותו, אלא שלשור או לבית אין ערך. המשנה אינה עוסקת באפשרות שהקרקע עצמה שווה עדיין משהו, ובעיניה רק הבית השלם הוא נשוא הנדר, אלא אם אמר \"דמי שור זה עלי עולה\" או \"דמי בית זה עלי קרבן\". הוא לא נדר את החפץ עצמו אלא נדר לתת כסף שערכו כערכו הכספי, ולכן חייב לשלם את דמי השור או הבית בזמן הנדר. המשנה מבחינה בין \"דמיו של פלוני עלי\" (ערכין פ\"ה מ\"ד), שהוא נדר על ערכו של פלוני בזמן נתינת הכסף, ובין \"דמי שור זה עלי\", שהוא סכום כסף שגובהו כגובה ערך השור, וממילא אינו תלוי במצבו הרגעי של אותו שור. התוספתא מסבירה שההבדל הוא בין שור לבין אדם: \"שהאומר דמי בהמה זו עלי מתה חייב, דמי פלוני עלי ומת פטור\" (פ\"ג ה\"ז, עמ' 546). ההבדל אינו בין בהמה לאדם אלא בלשון הנדר. ב\"דמי בהמה\" כוונתו לבהמה, וב\"דמי אדם\" כוונתו רק לסכום כסף שערכו בשווי מסוים. ספק רב אם האבחנה בין השניים נובעת מסיבה משפטית, או שזו לשון התורמים. \"דמי פלוני\" הם תרומה כדי להציל את פלוני מצרה או ממחלה, כמו בסיפור על אמהּ של ירמטיה (משנה, ערכין פ\"ה מ\"א), ואם פלוני מת אין לו דמים. \"דמי שור עלי\" היא תרומה כספית כגובה ערכו הנוכחי של השור.", "הנוסח בכתב יד קופמן ברור, וההבדל בין הרישא לסיפא הוא שברישא נדר לתת את השור עצמו ובסיפא את ערכו המופשט. שתי מילים מגדירות את ההבדל: \"דמי\" שור ו\"עלי\". כך הנוסח בסדרת כתבי יד טובים8ברמ, כ, כיגא, מל, מנ, מפ, מרא למסכת ערכין..", "בתוספתא לא מנויים שני מקרים כמו במשנה אלא ארבעה, ובכולם מדובר על מקרים שבהם השור מת או שהבית נהרס (פ\"ג הי\"א-הי\"ג, עמ' 546). התוספתא מרחיבה את השאלות, והן:", "א. האם מועלים בו – אם החפץ עצמו הוקדש המשתמש בו מועל, ואם ערכו הכספי הוקדש אין זו מעילה.", "ב. האם חייבים באחריותו – אם החפץ עצמו קודש, אם נגנב או מת יש לשלם את תמורתו, ואם אין החפץ קדוש – הנודר פטור.", "בתוספתא ארבעה מקרים, והיא מנוסחת בצורה ריבועית:", "1. שור זה עולה – השור עצמו חולין, כלומר שאם אבד אין חייב באחריותו.", "2. שור זה עלי עולה – השור עצמו הקדש.", "3. דמי שור זה עולה – השור עצמו חולין לגמרי ואין צורך להעלות לעולה דווקא את השור הזה.", "4. דמי שור זה עלי עולה – השור עצמו חולין, ואין חייבים להעלות את השור עצמו, אבל חייבים באחריותו. המינוח \"עלי\" משמעו שהערך הכספי של החפץ מקודש, ולכן אם נגנב חייבים באחריותו.", "וכן בהקדש:", "הקדש שור", "המשנה לפי כתב יד קופמן מתבארת אפוא יפה ויש בה רק המקרים הראשון והאחרון, והיא מתייחסת רק לשאלת האחריות.", "אבל הבבלי (ערכין, כ ע\"ב) הילך בדרך אחרת. נראה שהבבלי לא גרס במשנה את המילה \"דמי\" בסיפא. הוא הכיר את הברייתא שבתוספתא, אך לא ברצף ולא בשלמותה. בתחילה ניסה רבי חייא בר רב לשחזר את המילה \"דמי\" שבסיפא כמות שהצענו, אך הסבר זה נדחה מול ציטוט חלקי ולא שלם של התוספתא שהיה לפני הבבלי. מכאן הפליג הבבלי להסברים אחרים.", "בערכים, כמו בנדרים, מה שקבע היה הסגנון וההסכמות החברתיות. כפי שראינו גם ההבדל בין \"דמי פלוני עלי\" ל\"דמי שור זה עלי\" מבוסס על מוסכמה חברתית, ועל ההבנה הסמויה למה התכוון הנודר. מרגע שיסוד זה אבד, קשה היה לעתים להבין את הבסיס לפסיקה9בכך עסקנו במבוא למסכת נדרים. כבר התלמודים התחבטו בשאלה האם בנדרים הולכים אחר \"לשון תורה\" או אחר \"לשון בני אדם\", וכפי שראינו בפירושנו למסכת נדרים לא רק לשון בני אדם הייתה המרכיב המרכזי אלא גם כוונתם והמוסכמות החברתיות, כולל הנסיבות המקריות והחברתיות שבהן נידר הנדר. .", "שימוש הלשון \"נדר\" ו\"נדבה\" נשמע אותנטי ומשקף זיכרונות מהתקופה שבה נתנו קרבנות אלו הלכה למעשה, וזו הייתה הלשון האופיינית לו.", "אחריות הבעלים אם נגנב השור שהוקדש למקדש", "משנת קִנִּים מוסיפה למשנת ערכין ולתוספתא הגדרה משפטית ואבחנה בין נדר להבאת קרבן לבין התחייבות להבאת קרבן נדבה. בשני המקרים האדם מתחייב להביא קרבן, אך באחד (נדר) זו התחייבות כללית שאינה חלה על בהמה ספציפית, ובאחר (נדבה) זו התחייבות ספציפית, ואם הבהמה מתה ההתחייבות פקעה.", "משנתנו מתייחסת אפוא למשנת ערכין, ומייחדת את ההלכה הכללית לעניין הקן שרק הוא נדון אצלנו. לעומת זאת משנת מגילה המרכזת את כל ההבדלים בין נדרים לנדבות מבוססת על משנת ערכין, אך מרחיבה את הדוגמה שם לכלל כללי, מכאן שלפחות משנה זו במגילה היא מאוחרת ומתבססת על משניות קודמות. כנראה זה אופייה הסגנוני של כל קבוצת ההלכות (במגילה פ\"א) המתחילה בסגנון \"אין בין\"." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "חטאת שניתערבה בעולה ועולה בחטאת – לכאורה המשנה מניחה שמקום השחיטה שונה, ואם שינה נפסל. אין כל בעיה בפירוש זה, עם זאת מן הראוי להעיר שבין חטאת לעולה קיימים הבדלים נוספים, והעיקרי שבהם הוא שהחטאת מובאת לשם חטא מסוים ועולה היא נדבה. אין כאן רק מצב של החמרה, אלא כוונה אחרת. עניין השם (מטרת הקרבן) לא נזכר במשנתנו, אבל הוא מופיע בזבחים ונדון שם רבות (זבחים פ\"א מ\"א; פ\"ד מ\"ו ועוד). עוד הבדל בין חטאת לעולה הוא במספר ה\"מתנות\" (ההזאות). בחטאת יש להזות פעמיים מהדם (זבחים פ\"ד מ\"א), ובעולה פעם אחת. ברם פשוט יותר להעמיד את המשנה כנסובה על שאלת מקום השחיטה, משום שלגבי מספר ההזאות יש מחלוקת (ההלכה שמנינו היא כבית שמאי). אפילו אחד בריבו – ריבוא, ימותו כולם – המשנה מניחה שבקרבנות אין ביטול ברוב10לפי ההלכה ברייה שלמה אינה בטלה, אך לא חייבים להעמיד את המשנה בבהמות שלמות, אלא בדמים שהתערבבו או בבשר שהתערבב. . לכאורה דין זבח שנתערב הוא כדין כל חפץ שלם. כלל זה חוזר במקורות פעמים רבות11ראו למשל המחלוקת האם טבל בטל ברוב: ירו', תרומות פ\"ד ה\"א, מב ע\"ג; חלה פ\"ג ה\"ה, נט ע\"ג, ועוד. , אבל גם ייתכן שלפנינו חומרה מחומרות המקדש, ואין להכפיפה לכללי תערובת רגילים. מכל מקום, לשון המשנה היא כלשון מסכת זבחים פ\"ח מ\"א. ההנחה השנייה היא שקרבן שאי אפשר להקריבו ימות. ההנחה הראשונה מקובלת וחוזרת במשנת זבחים (פ\"ח מ\"א) באותה לשון (\"אפילו אחד בריבוא\"). ההנחה השנייה מופיעה אמנם גם במשנת זבחים שם, אבל במשנת תמורה (פ\"ד מ\"א) ומעילה (פ\"ג מ\"א) דנו בנושא במפורט וראינו שגם בנושא זה קיימות עמדות שונות. הביטוי \"אחד בריבוא\" (ריבו, רבוא) חוזר במקורות12כגון משנה, זבחים פ\"ח מ\"א; תוס', תרומות פ\"ב ה\"י.. כלל קבוע הוא שחפץ שלם אינו מתבטל ברוב, כגון חבית סתומה (תוס', תרומות פ\"ה ה\"י). כלל זה אמנם חוזר רבות במקורות, אך אינו פשוט. במשנת ערלה הוא מוגדר כ\"את שדרכו למנות מקדש\" (פ\"ג מ\"ז), אך חכמים חולקים על הכלל ומצמצמים אותו לשישה או שבעה סוגים בלבד. במשנה שם מדובר לא בעירוב של כדים שלמים אלא בפֵרות שיש להם ערך רב, וקרוב לוודאי שגם הם יודו בחביות שלמות.", "קִנים וזבחים (לפי כי\"ק)", "הדמיון הלשוני מלמד ששתי המשניות יצאו מידי אותו עורך, או שהאחת השפיעה על האחרת.", "חטאת שניתערבה בחובה – בחובה אחרת, כגון בקן יולדת. יש להניח שהכוונה לחטאת ציבור שהתערבה בחטאת ציבור, או בחטאת יחיד שנתערבה בחובת יחיד, ולא עירוב של חובת יחיד בזו של ציבור. אין כשר אלא מיניין חטאת – חטאות, שבחובה – כלומר אפשר שהחטאת שבחובה לא תוקרב לשמה (שאינו יודע אם היא מוקרבת לשם חובה כללית או לשם החטא המיוחד שבגינו הובאה החטאת), אבל היא חייבת להיות מועלית לשם חובה, ולא לשם נדבה. כאן ברור שהחשש הוא שינוי המקום, שהרי אין המשנה חוששת לשינוי במטרת הקרבן. ההלכה שנויה בלשון כללית, אבל אין קרבן חובה הזהה לקרבן חטאת אלא בחטאת העני שמובאת כקן. אחרת אין קרבן חובה של היחיד (של זכר) שאינו שלמים (כגון פסח, בכור, קרבן חגיגה). בכל המקרים במשנתנו יש להבין כמו בפרק ג שיש לשחוט את כל היונים כחטאת (למרגלות המזבח), ורק חטאת אחת (חטאת שבחובה) עלתה לו. החטאת עצמה לא עלתה משום שהיא חייבת להיות מוקרבת לשם החטא המיוחד שנעשה (כפי שמשתמע מכריתות פ\"ו מ\"א), והעולות לא עלו משום שנשחטו שלא במקומן.", "וכן עולה – עולת העוף שאדם התנדב, שניתערבה בחובה – בקן יולדת, אין כשר אלא מיניין עולות שבחובה – ניתן להביא את הקן מבלי לברר האם במקורו נועד ליולדת או לנדבה, בין שהחובה מרובה והנדבה ממועטת בין שהנדבה מרובה והחובה ממועטת בין [ש]שתיהן שוות – רק אם המספר של העופות בשני הקרבנות זהה מותר לבצע החלפה כזאת. כאן עולה שאלת חילוף המקום במלוא חריפותה. את הקן יש לשחוט במקום של חטאת ואת העולה במקום של העולה. לו הייתה המשנה מהלכת בשיטה ששינוי המקום אינו פוסל ניתן היה להבין את המשנה, ברם ברישא ראינו שהמשנה מהלכת בשיטה ששינוי המקום פוסל. הסיפא סותרת אפוא את הרישא, והמשנה משלבת את שתי העמדות החולקות שעליהן עמדנו בפירוש המשנה הקודמת.", "אם כן, במשנתנו שלושה סעיפים:", "1. חטאת בעולה (חובה בנדבה),", "2. חטאת בחובה (חובה בחובה אחרת),", "3. עולה בחובה (נדבה בחובה).", "מקרים 3-1 דומים ביותר אבל דינם שונה, וכנראה זו מחלוקת בתוך המשנה." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "במי דברים אמורים בחובה ובנדבה – \"במה (במי) דברים אמורים\" הוא מונח מגביל למשפט קודם. לעתים הוא בא לחלוק, ולעתים לפרש13ראו פירושנו לפאה פ\"ג מ\"ה; פ\"ז מ\"א; מעילה פ\"ג מ\"ה ועוד.. במקרה שלנו לא ברור איזה משפט קודם באה משנתנו לסייג. הקביעה היא שבאותו משפט קודם מדובר רק על עירוב של חובה ונדבה. הרישא מדברת במפורש על חטאת ועולה, כלומר על חובה ונדבה, המציעתא מדברת על עירוב של חטאת וחובה ואלו שניהם חובה, וודאי לא על כך מדובר במשנתנו, שהרי אין צריך להסביר מקרה כזה. הסיפא של המשנה הקודמת מדברת על עירוב עולה וחובה, כלומר במפורש מדובר רק בחובה ונדבה. כפי שנראה להלן משנתנו מגיבה על האיסור להקריב תערובת באופן כללי ואומרת שאיסור זה חל רק על קרבן חובה שהתערב בקרבן נדבה. היא מתייחסת אפוא למקרה השני וחולקת עליו. אבל חובה שניתערבה זו בזו – קִנִּים של נשים שונות. ההמשך מדבר במפורש גם על חובות אחרות, כלומר ההלכה חלה גם על קרבנות חטאת של עני שהם חובה והוא בוחר להביא לחטאו קן. אחת לזו ואחת לזו – לזו זוג יונים אחד ולזו זוג אחר, שתים לזו שתים לזו – זו מביאה שני זוגות יונים (לשתי לידות) וזו מביאה שני זוגות. שלש לזו ושלש לזו – כל אחת מביאה שלושה זוגות יונים. מחצה כשר ומחצה פסול – חצי מסך כל העופות כשר כחטאת. כאמור בכל קן יש עוף לחטאת ועוף לעולה, המקרה אם כן הוא שחצי מהעופות הם חטאת וחצי עולה. כל אדם רשאי לבחור איזה עוף יהיה לחטאת ואיזה לעולה (ללא ייעוד מוקדם). לכן במקרה שיש ארבע יונים אפשר להקריב שתיים מהן בביטחון, אחת לחטאת ואחת לעולה, וזאת משום שאלו האפשרויות הבאות בחשבון:", "1. שתי היונים הראשונות הן של האישה הראשונה, לכן אחת תוקרב לחטאת והאחרת לעולה;", "2. שתי היונים הראשונות הן של האישה השנייה, לכן אחת תוקרב לחטאת והאחרת לעולה;", "3. שתי היונים הן של שתי נשים, ואזי הן תעשנה תנאי של ויתור האחת לרעותה ואפשר יהיה להקריב את היונים עבור אחת מהן.", "המשנה אינה מזכירה את הצורך בוויתור ובתנאי הדדי כזה. תנאי כזה אינו פשוט, בנושאים מסוימים התירו אותו ובנושאים אחרים נמנעו מלהזכירו14תוס', נזיר פ\"ג הט\"ז; מעילה פא ה\"י והי\"א, עמ' 557.. עסקנו בכך בפירושנו לנזיר פ\"ו מ\"א; בכורות פ\"ח מ\"א), וזו הדרך הסבירה להעמיד את משנתנו. אם כך הרי ש\"במי דברים אמורים\" היא מחלוקת על המשנה הקודמת המתנגדת לתנאי כזה.", "אפשרות מרחיקת לכת היא שלדעת המשנה לא חשוב בשם מי בא הקרבן; אם כך הרי עירוב חובה בחובה צריך להיות כשר תמיד.", "עדיין קשה למה אי אפשר לערוך תנאי כזה בעירוב של חובה ונדבה, ויש לומר שהמשנה דורשת תנאים מצטרפים: גם תנאי, וגם שמקום השחיטה יהיה זהה, וכל תנאי כשלעצמו אינו מספיק.", "המשפט האחרון שבו דנו חולק לכאורה על המשפט שלפניו. במשפט הראשון במשנה נקבע שבמקרה של חובה בחובה מחצה כשר, ובמשפט שלנו שהמניין הממועט כשר. יש אפוא לומר שחצי כשר, והכוונה לחצי מהמספר הממועט. דין הממועט הוא הדין השני שבמשנה הקודמת, אבל שם אין מדובר בחלוקה של חצי כשר וחצי פסול. נמצאנו למדים ששתי גישות לפנינו לגבי עירוב של חובה בחובה:", "1. כשר כממועט (משנה ב);", "2. חצי כשר (משנה ג).", "המשפט שבו אנו דנים עשוי להתפרש כהגבלה לכלל של משנה ג, או אולי כמשנה ב (המקרה השני). להלן נראה שהיו גם עמדות אחרות בנושא זה של התערובת.", "אחת לזו ושתים לזו – ברוב עדי הנוסח נוסף: \"ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו\", כלומר יש פער כמותי בין שני הבעלים (הנשים), המועט כשר – אנו מתייחסים למועט כאילו היה עירוב של שתי חובות שוות כמות, בין משם אחד בין משתי שמות – חטאות שונות, בין מאשה אחת בין משתי נשים – קִני יולדות שונות.", "אם כן, לדעת המשנה חטאת שהתערבה בחטאת ניתן להקריבה. הלכה זו שנויה במחלוקת, והמשנה הקודמת חלוקה עליה. על ההלכה חולקות גם ברייתות: \"עולה שנתערבה באחד מכל הזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי יפה שבהן זבח, ובדמי יפה שבהן עולה\" (תוס', זבחים פ\"ח ה\"ג, עמ' 491). בהמשך שם מדובר בעירוב של חטאת בחטאת או בעולה (באחד מכל הזבחים): \"חטאת שנתערבה באחד מכל הזבחים ירעו עד שיסתאבו, וימכרו ויביא בדמי יפה שבהן זבח, ובדמי יפה שבהן חטאת...\" (שם ה\"ד). הברייתא שונה גם בכך שהיא סבורה שהבהמות שהתערבו לא ימותו (מחלוקת על משנה א) וגם בכך שהיא מאפשרת הסדר של ניצול הקרבן. ההלכה בברייתא \"חסכונית\" יותר, ונראית כמעשית יותר. עד כאן דין עירוב של נדבה בנדבה. בהמשך הפרק התוספתא מתעלמת משאלת המיקום ועוסקת רק בהזאת הדם: \"חטאת יחיד שנתערבה זו בזו, חטאת צבור שנתערבה זו בזו, חטאת יחיד וצבור שנתערבו זו בזו, וכן בתודות וכן בעולות וכן בשלמים, נותן ארבע מתנות מכל אחת ואחת, ואם נתן ארבע מתנות מכולן יצא. במה דברים אמורים, בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין נותן ארבע מתנות מכולן, ואם נתן מתנה אחת מכולן יצא. רבי אומר, רואין את המתנה שאם תחלק ויש בה מתנה לכל אחת ואחת\" (שם הכ\"ב, עמ' 492). אין כאן מחלוקת על משנתנו, אבל ודאי שיש כאן גישה אחרת הממקדת את הדיון בשאלה שונה שמשנתנו מתעלמת ממנה. הברייתא בזבחים מניחה בפשטות שחטאת שהתערבה בחטאת (חובה בחובה) מוקרבת, כנראה כשיטת הסיפא של משנה ג (בתנאי) או כמקרה השני של משנה ב (כממועט).", "מן הראוי להדגיש שהמשנה קובעת בפשטות שאישה שיש עליה שתי לידות חייבת להביא שני קִנִּים. זו ההלכה הקדומה, ורבן גמליאל שינה אותה ולדעתו חייבת רק קרבן אחד: \"האשה שיש עליה ספק חמשה זיבות, וספק חמשה לידות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קִנִּים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין, נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קִנִּים בו ביום ברבעתים\" (כריתות פ\"א מ\"ז). כבר בהמשך המשנה שם התקנה של רבן גמליאל מסויגת למקרי ספק: \"האשה שיש עליה ספק חמשה זיבות... מביאה קרבן אחד\". מגמת צמצום זו מתחזקת בתוספתא שציטטנו (כריתות פ\"א ה\"י, עמ' 561) ובמשנתנו (משנת קִנִּים). דומה שהתקנה של רבן גמליאל מבטאת את ההתמודדות עם תנאי החיים, ואילו המשך המשנה עוסק בפן המשפטי הטהור, שהרי ההתמודדות עם הקשים הכלכליים שעליהם מדובר כבר נגמרה. על כן המשנה חוזרת לדין המקורי, אך עדיין מכילה בתוכה שרידים מהתקנה הנועזת והקדומה.", "הדעות המרובות הסותרות זו את זו (מחלוקות) מלמדות שאין כאן מסורת הלכתית אלא דיון תאורטי בבית המדרש המאוחר, דיון המתעלם מתקנות מעשיות שתוקנו. משנת קִנִּים מתבררת כליקוט מאוחר (גם משנה א המסבירה מה בין חובה לנדבה) וגם משניות ב-ג הסותרות זו את זו.", "שתי המשניות האחרונות עוסקות בקן אבל למעשה ההלכה חלה על כל החטאות, ונראה הדבר שהעורך ליקט הלכות שיש להן קשר לקרבן \"קן\" ובעיקר לקן יולדת, אך למעשה אין בהן ייחוד. המקבילות שהבאנו הן רובן ממסכת זבחים, אך במשנתנו עמדות שונות וסידור שונה." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "כיצד משם אחד – המשנה היא משנה תוספתאית15ויס, משניות תוספתא. המסבירה את המונח הנזכר במשנה הקודמת. לידה ולידה זיבה וזיבה – יולדת חייבת בקן, ואישה שיש לה זיבה חייבת בקן, משם אחד – הן \"שם אחד\", ושם אחד הוא סיבה זהה להבאת הקרבן, אבל זיבה ולידה אינם שם אחד. שתי נשים שונות המביאות קרבן לידה (כל אחת על לידה אחרת) הן שם אחד. המשנה מבהירה: משתי שמות לידה וזיבה – ברוב עדי הנוסח נוסף \"כיצד\", שתי נשים על זו לידה [ועל זו לידה] על זו זיבה ועל זו זיבה משם אחד – המשנה אינה מזכירה את האפשרות הפשוטה יותר, שאותה אישה מביאה שני קִנִּים, אחד על לידה אחת והאחר על לידה אחרת. המשנה הקודמת דנה באפשרות זו, וראינו שתקנת רבן גמליאל הייתה שלא תביא שני קִנִּים. משני שימות על זו לידה ועל זו זיבה – שתי נשים המביאות קרבן כל אחת על סיבה שונה. אפשר להבין שהוא הדין באישה אחת שהייתה לה זיבה ולידה. רבי יוסה אומר שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב – במשנה הקודמת תוארה אפשרות של עירוב הקִנים כתקלה, שרק חלק מהעופות כשרים לקרבן (1. הממועט, 2. או חצי, 3. או חצי מן הממועט), או שנתנו דמי קיניהם לכהן – הן נתנו לכוהן כסף דמי קן, לאי זה שירצה כהן יקריב חטאת ו[ל]איזה שירצה יקריב עולה בין משם אחד בין משני שמות – אם כן, אפשרות של עירוב שתוארה לעיל כתקלה חמורה מוצגת כאן כאפשרות של לכתחילה, ומשמע שהעופות כשרים כי ממילא הכוהן המבצע קובע מהו העוף לחטאת ומה העוף לעולה. בנתינת כסף אין כל זיקה בין מביאת הקרבן לעוף עצמו, וממילא אין כל בעיה בתערובת. לפנינו אפוא מצב שבו התערובת היא המצב הטבעי. עמדה זו מתוארת כייחודית לדין קן, אבל בברייתות שהבאנו מתוספתא זבחים הופיעה עמדה כזאת לגבי סתם חטאות.", "כיצד התנהלה הבאת הקִנים בפועל? בוודאי היו רבים שהביאו עופות בעצמם, ורבים קנו את העופות במקדש. דומה שדרך המלך הייתה מכירת העופות באופן פרטי, אחרת לא היה מקום לתקנת רבן גמליאל במקדש. עם זאת, במקדש היה ממונה על הקִנים (משנה, שקלים פ\"ה מ\"א). לכאורה נראה שתפקידו מקביל לזה של הממונה על הנסכים. כלומר, הוא היה האחראי על מכירת הקִנים לעולי הרגל. הבעיה היא שאין ראיה לכך שהמקדש סיפק (מכר) קִנִּים לעולי הרגל, כפי שאין ראיה שהיה ניתן לקנות במקדש בהמות להקרבה. אדרבה, משנה אחת מספרת על סוחרי קִנִּים שהיו בירושלים (משנה, כריתות פ\"א מ\"ז)16ראו פירושנו לכריתות פ\"ו מ\"ה., ומשמע שזה היה שוק פרטי לכל דבר, ללא התערבות של המקדש. יתר על כן, בפירושנו לשקלים הבאנו את מקורות חז\"ל המלמדים שפתחיה זה, שהיה הממונה על הקִנים, נחשב לחכם וחריף, ואין אלו תכונות הנדרשות מהאחראי על מכירת יונים לעולי הרגל ונשותיהם. לפיכך ייתכן שתפקידו היה הלכתי, והוא נדרש להורות לעולי הרגל את חובותיהם בתחום הרגיש והאינטימי של חובת היולדת. אם כן, הרי שהמקדש גם הורה הלכות הקרבה לבאים לחסות בצלו, תפקיד שחכמים ראו בו מונופול שלהם. גם הברית החדשה מתארת מצב שמוכרי יונים ניצבים בו בהר הבית17מתי כא 12 ומקבילות.. כל המקורות הללו מעידים כי נשים רבות הביאו כסף וקנו את היונים ממוכרי יונים פרטיים, או שהביאו את קרבנן אִתן מהכפר.", "במקביל היה במקדש \"שופר\" (קופה) שבו הונחו (רוכזו) תרומות לקִנים (משנה, שקלים פ\"ו מ\"ד). משנה זו מדברת לכאורה על הסדר אחר. הנשים הביאו לשופר כסף, דמֵי הקן, המקדש קנה את היונים ישירות מהסוחרים והבאתן למזבח הייתה באחריות הכוהנים. הסדר זה נרמז במשנה, והוא רמוז באופן ברור יותר בתוספתא ובירושלמי: \"האשה שנתנה דמי קינה לשופר\" (תוס', שקלים פ\"ג מ\"ג; ירו', שם פ\"ו ה\"ד, נ ע\"ב). אם כן האישה תרמה כסף ובמקום כלשהו נרשם שצריך להביא קן בשבילה, וכל יתר הפעולות בוצעו על ידי הכוהן ללא ידיעת הבעלים.", "יש להניח שהסדר \"מסחרי\" ובלתי אישי כזה הוא ההסדר המאוחר, כאשר מספר מביאי הקן גדל מאוד ולפני האישה עמדו כל האפשרויות. ההסדר שכינינו \"מסחרי\" הוא המוני, ובבסיסו ערעור של הקשר ההדוק והמקודש שבין האדם המביא קרבן, הקרבן עצמו והמזבח. בפירושנו לכריתות, לתמורה, למעילה ולזבחים עמדנו על קשר זה בפירוט, והוא היה מיסודות ההלכה. מתברר שבפועל לא תמיד אפשרו סדרי המקדש הסדר כזה, ואכן בתוספתא מובאים גם דברי רבי יהודה שלא היה שופר לקִנים, כדי למנוע דין תערובת. במבוא נחזור לשאלה זו.", "שתי אפשרויות להעמדת המשנה. האחת היא שההסדר הקדום היה שכל אישה הביאה את קרבנה, ברם ריבוי המהומה הוביל להסדר ממוסד של קנייה מרוכזת של עופות. ייתכן גם שהבאת קרבנות פרטיים גרמה לספקות באשר לכשרות הקרבנות. הדעת נותנת שנוהלי המקדש התפתחו מן המצב הספונטני למצב הממוסד, ולפיכך סביר שבתקופה הקדומה הביאה כל אישה את קרבנה. ברם רשימת הממונים, המשקפת את סוף ימי בית שני, מניחה ככל הנראה שהייתה מקובלת קנייה מרוכזת של יונים. פתחיה שעל הקִנים (משנה, שקלים פ\"ה מ\"א) היה אכן גזבר ולא איש הלכה המורה לנשים מה לעשות. מן הסתם הוא גם ענה לשאלות והנחה את באי המקדש, כמו כל אחד מהממונים בתחום תפקידו במקדש, אך תפקידו העיקרי היה לארגן את אספקת הקִנים ולמכרם. הברית החדשה ותקנתו של רבן שמעון בן גמליאל משקפים את המצב בתקופה הקדומה. לישו הייתה ביקורת על המסחר בהר הבית. ייתכן שביקורת מעין זו היא שהייתה בין הגורמים לקביעת ההסדר החדש, אף שלפי ההלכה אין להר הבית קדושה, ואין מניעה הלכתית למסחר בהר הבית. אבל הייתה הסתייגות מהבאת כסף למקדש ומהפיכתו למרכז מסחרי, כמו ששנינו: \"לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו\" (משנה, ברכות פ\"ט מ\"ה). כמו שפירשנו במשנה בברכות הפונדה היא המקום להנחת כיס הכסף18ובנוסח אגדי מאוחר יותר: \"תני לא יכנס אדם להר הבית במעות צרורות בסדינו, ובאבק שעל רגליו, ובפונדתו החגורה לו מבחוץ\" (קהלת רבה, ד יז)., והמשנה בברכות מסתייגת מהכנסת כסף להר הבית. כפי שגם העלינו בפירושנו לשקלים (פ\"ו מ\"א) ולברכות זה היה ההסדר האוטופי, בפועל נכנסו תורמים להר הבית וכספם עמם. התקווה שהמקדש לא יהא מקום מסחר פינתה את מקומה למציאות אחרת.", "רבן שמעון בן גמליאל חי דור לאחר ישו, בסוף ימי הבית, ועוד השתתף במרד החורבן, על כן נראה שההסדר החדש נוסד ממש בשנים האחרונות של בית שני. ייתכן גם ששני ההסדרים נהגו במקביל. כלומר, נשים היו יכולות לצאת ידי חובה בהבאת כסף, דמֵי הקן, למקדש, או להביא את העופות בעצמן. ברם אם המקדש סיפק את היונים לנשים, ואלו היו יכולות להיפטר בתשלום כספי, לא ייתכן שמחיר היונים בשוק הפרטי הרקיע שחקים. אם לנשים היה מוצא אחר ופשוט, הרי שמן הסתם הדבר בלם את עליית המחירים בשוק הפרטי. על כן נראה שתקנת רבן שמעון בן גמליאל משקפת את הימים שלפני ההסדר המתואר במשנה.", "אפשרות אחרת היא שכמו בכל השופרות אין מדובר על הספקת קרבנות מטעם המקדש אלא על תרומות פרטיות למטרות ייחודיות, כמו יתר השופרות ל\"נדבה\", או עולה או שקלים. בירושלמי ובתוספתא רבי יהודה אומר שלא היה במקדש שופר לקִנים \"מפני התערובת, שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן\" (ירו', שקלים פ\"ו ה\"ה, נ ע\"ב; תוס', שם פ\"ג ה\"ג). החשש הוא שמא תמות אחת ממביאות הקרבן עוד לפני הקרבת קרבנה, וכידוע אין להביא קרבן חטאת או אשם של מת (משנה, תמורה פ\"ג מ\"ג ומקבילות). דברים אלו של רבי יהודה הם בניגוד למשנת שקלים המונה שלושה עשר שופרות, ואף בניגוד לדברים המיוחסים לאותו רבי יהודה בסוף משנת שקלים (פ\"ו מ\"ה). ספק רב אם היו לרבי יהודה מסורות מימי הבית. הוא אינו נמנה עם החכמים המספרים על ההוויי בזמן הבית. סביר יותר שלא מסורת לפנינו אלא דיון משפטי. רבי יהודה מנסח כלל משפטי ולפיו הוא מנסה \"לתקן\" את ההיסטוריה של המקדש. הכלל המשפטי עצמו עשוי להיות קדום, אך נראה שאנשי המקדש בסוף ימי בית שני לא חששו לו, שהרי לפי אותו עיקרון משפטי לא היה אפשר לגבות מחצית השקל, שמא ימות התורם, ונמצא השקל מובא בשמו של מת. אין צריך לומר שחשש זה משמעותי יותר מהחשש שאישה תמות בפרק הזמן הקצר שבין מתן דמי הקן והקרבתו. במפגש בין שני הכללים העדיפו במקדש את ההסדרים הכספיים ואת עידוד התרומות על העיקרון של קרבן של אדם החי בוודאות בלבד.", "המשנה הקודמת בקִנים עסקה רק ברובד התאורטי שבו כל אישה מביאה את קרבנה, אבל משנתנו מבטאת את ההסדר המסחרי שהונהג במקדש (מן הסתם לא ללא מאבק). היא אינה מזכירה את דרך גביית הכסף, והיא אפוא פחות מעשית ממשנת שקלים. התיאור במסכת קִנִּים אמנם מנוסח בצורה תאורטית, ללא כל הפרטים הארגוניים שהונהגו בדור האחרון של ימי בית שני19כפי שהראינו בפירושנו לשקלים פ\"ה מ\"א, כל רשימת הממונים, ובתוכם פתחיה, היא מהדור האחרון של ימי בית שני. ההערה שפתחיה הוא מרדכי מופיעה במסכת שקלים, אך היא תוספת מעתיקים בלבד שהכניסו את האגדה מהבבלי לתוך המשנה. , אבל היא מתייחסת למצב חדש זה של מרכז מסחרי במקדש. בהמשך הפרק הבא נעמוד על מרכיבים תאורטיים נוספים במשנה תמורה.", "נוסיף עוד שמן הסתם עולה הרגל שהגיע למקדש אחת לכמה שנים שאף להביא למקדש קרבנות אישיים, לסמוך עליהם את ידיו, לדבר עם הכוהן, להתרגש ולשמוח בהבאת קרבנותיו. לפיכך מן הראוי להניח שקניית מוצרים מהמקדש והבאתם ישירות למזבח על ידי הכוהנים (\"ללא מגע יד אדם\" מישראל) לא הייתה תופעה נדירה. היא התאימה למי ששלח כסף למקדש להביא בשמו קרבנות, אבל ספק אם דרך זו של עבודת ה' הייתה מקובלת." ] ], [ [ "לפי כתב-יד קופמן", "קן סתומה – שהעופות טרם יוחדו מי מהם לחטאת ומי מהם לעולה. כזכור מהמשנה הראשונה במסכת העוף הראשון עולה כחטאת והשני כעולה. השאלה מתי צריך לייעד את העופות אינה נדונה. לדעתנו היא למעשה השאלה המרכזית, וממנה המשנה מתעלמת. המשנה האחרונה בפרק הקודם הותירה את התפקיד לכוהן, וממילא כל \"קן\" הוא \"קן סתום\", שכן עד הבאת הקרבן העופות הם סתמיים. סתירה זו בהעמדת המשניות מצטרפת לסתירות שבמסכת קִנִּים ולכך שלמעשה אין המשנה מציגה נוהל קבוע של הבאת קן. בעל המדרש התנאי המאוחר יחסית מסיק: \"'ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה', שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. אין לי אלא הפרשה בכהן, הפרשה בבעלים מנין? אמרת קל וחומר הוא. אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו, מי שרשאי בהקדשתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו? וכן הוא אומר ביולדת 'ולקחה שתי תורים או שני בני יונה' (ויקרא יב ח) נמצינו למדים הפרשה בכהן והפרשה בבעלים נמצינו למדים קן סתומה וקן מפורשה\" (ספרי במדבר, ל ל, עמ' 36; במדבר רבה, ל ל). אם כן, שלושה ההסדרים הקדומים אפשריים: או שאדם (אישה) יביא את קרבנו אתו, או שיקנהו בירושלים ויביא למקדש בעל חיים, או שהתרומה תהפוך לתרומה כספית.", "קן סתום הוא זה שהבעלים מחליטים לגביו איזה עוף יוקרב לחטאת ואיזה לעולה, ו\"קן מפורש\" הוא כשהכוהן החליט על כך, או אולי פירוש המונחים הפוך. זו פרשנות הגיונית, אך סביר יותר שהשאלה איננה מי מפריש (מפרש), אלא מתי נעשה הפירוש ומתי נקבע הייעוד של כל עוף לחוד. ייתכן גם ש\"קן סתום\" הוא זוג יונים שטרם נקבע למה יובא, לחטאת עני, למצורע או לקרבן אישה.", "הביטוי \"קן סתומה\" הוא מונח תנאי המופיע במשנתנו ובספרי הנזכר לעיל המצטט כנראה את משנתנו. הווה אומר שהוא מיוחד למשנתנו, והוא חידוש של חכמים.", "שפרח ממנה גוזל לאוויר – ונותר בקן עוף אחד, או שפרח לבין המיתות – למקום שהקִנים שבו עופותיהם עומדים למיתה ולא להקרבה, כאמור לעיל פ\"א מ\"ב, או שמת אחד מהן – ונותר רק עוף אחד, יקח זוג לשיני – המשנה אינה רואה חשיבות בלקיחת העופות יחדיו, זאת בניגוד לשעירי יום הכיפורים ולציפורי מצורע. כן שנינו: \"שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אף על פי שאינם שוות כשרות [לקח אחד היום ואחד למחר כשרות]. שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה. הראשונה מותרת באכילה. שחטה ונמצאת טרפה, יקח זוג לשניה, הראשונה מותרת בהנאה. נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם\"1ראו פירושנו לנגעים פי\"ד מ\"ה. שם גם נערכת השוואה למשנת יומא ולתוספתא שהיא נוסח שונה, רחוק יותר, ממשנת יומא..", "במשנת מנחות מובאת רשימה של הלכות מקדש דומות: \"שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה. שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. שתי חלות מעכבות זו את זו. שני סדרים מעכבין זה את זה. שני בזיכין מעכבין זה את זה. הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שני מינים שבנזיר, שלשה שבפרה, ארבעה שבתודה, ארבעה שבלולב, ארבעה שבמצורע, מעכבין זה את זה. שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו. שבע הזיות של בין הבדים ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב מעכבות זו את זו\" (פ\"ג מ\"ו). משנתנו מבהירה, אפוא, כיצד בונים מבנה של שניים על מנת שלא יעכבו זה את זה. משנת מנחות אינה מזכירה את ציפורי המצורע אף על פי שהם מעכבים זה את זה, ועסקנו בכך בפירושנו למשניות הללו, כלומר עריכתה עדיין לא הכירה את הקשר בין השעירים והציפורים, או שלא הכירה בהלכות ציפורי מצורע שבמשנת נגעים. משנת מנחות אינה מונה את קִני הנשים ברשימה משום שאלו אינם מעכבים זה את זה.", "דיני קן לעניין זה שונים אפוא מההלכות של נושאים דומים במקדש. אפשר שהייתה כאן החלטה מודעת של חכמים, כדי לפשט את הקרבן, או אולי פשוט הלכות \"קן\" הן פחות מפותחות. מכל מקום, דין קן רגיל שונה מדין קן של מצורע. להלן בסוף משנה ג נראה דעה שונה שלפיה הלכות קן זהות להלכות ציפורי מצורע.", "קן הוא מונח של תורה שבעל פה ו\"ציפורי מצורע\" הוא מונח מקראי, ובמבוא ניצלנו מידע זה.", "פרח לבין הקריבות – לאזור שבו מצויות יונים המיועדות לקרבן, פסול ופוסל אחד כנגדו – הוא פסול, ונקבע לו בן זוג תאורטי שגם הוא פסול. שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחד כנגדו – המשפט הנטוי חסר בעדי נוסח מאוחרים, והושמט משום שלמעשה אין בו תוספת אלא ניסוח אותו מקרה כאילו היה כלל מקיף. עם זאת המשפט מופיע בכל עדי הנוסח הטובים (כי\"ק, מל, מפ ועוד), והתיקון אמנם הגיוני, אך מעיד על בעיות הניסוח המיוחדות למסכת זו. השאלה הקשה יותר היא מדוע פסול אחד שכנגדו. כאמור הגוזל כבר מיועד, והוא אפוא חטאת או עולה. אם הוא חטאת הרי שפוסל את כל העופות האחרים, כמו ששנינו על חטאת שהתערבה בקִני חובה אחרים. אין זאת אלא שיתר הקִנים נחשבים ל\"סתומים\" ולכן אחד מהם יהפוך לעולה, ושני עופות אלו ייפסלו לקרבן. אם העוף שפרח הוא המיועד לעולה, יופרש מקבוצת העופות עוף אחר לחטאת. המשנה מתארת מצב של כלוב (פתוח) שבו עופות המיועדים לקִנים שטרם הוגדרו, טרם מוינו לזוגות, וטרם נקבע (הוקדש) מי מהם חטאת ומי עולה. העופות אינם בידי הבעלים אלא במעיין מצבור בלתי מוגדר. כאמור במשנה הקודמת ובסוף הפרק הקודם, בפועל ספק אם היה זה מצב נפוץ שהובאו קרבנות אנונימיים כאלה. סביר שכל אישה וחוטא הביאו את קרבנם בדחילו ורחימו וביחס אישי. אבל משנתנו ממשיכה בתיאור האפשרות (הנדירה יותר, או התאורטית) שהמקדש מביא את העופות, והבעלים משלמים דרך שופר הקִנים ולא נוצר קשר ישיר בין מביא הקרבן לבין המזבח." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "כיצד – תיאור חי של המקרה הקודם. שתי נשים – גם גברים מביאים לעתים קן, במקום להביא חטאת בהמה, אבל הקן הוא הקרבן הרגיל של נשים. זו הפעם הראשונה במסכת שהדוגמה היא באישה המביאה קן. כל הפרק ממשיך בסגנון מגדרי זה, ובמבוא עסקנו בכך. לזו שתי קִנִּים ולזו שתי קִנִּים – סתומות. כל אחת מביאה שני קִנִּים, ושניהם סתומים. המספר נקבע כדי לאפשר את ריבוי המקרים דלהלן. פורח מזו לזו פוסל אחד בהליכתו – כשמגיע לעופות של השנייה פוסל אחד מהם, חזר פוסל אחד בחזירתו – אם חזר לקן המקורי אין סומכים על זיהויו של העוף (אולי מה שחזר הוא גוזל אחר), והוא נחשב לעוף זר שהצטרף ופוסל אחד מהעופות המקוריים. פרח וחזר פרח – מהכלוב של השנייה, ואפשר לזהות שאותו עוף חזר, וחזר לא היפסיד כלום – אף עוף לא נפסל, שאפילו הן מעורבות אין פחות משתים – אפילו אם נוצרו זוגות מחודשים אחרים אין זו עילה לפסילת הקן (בניגוד לציפורי מצורע). אם כן כל זוג הוא כשר. מה שפוסל הוא רק עוף ללא זוג. לפיכך נותנים לו בן זוג אחד מהעופות, וכל היתר כשרים. כך למשל אם לרחל שני זוגות וללאה שני זוגות (זו הדוגמה של הרמב\"ם), ועוף אחד של רחל פרח לבין ארבעת העופות של לאה, נותנים לו זוג, כלומר ללאה נותרו שלושה עופות כשרים, הווה אומר זוג כשר לכל דבר ועוד עוף יחיד שאם יובא לו בן זוג יהיו יחדיו כשרים. אם אחד מחמשת העופות של לאה חזר לכלוב של רחל, הרי לרחל ארבעה עופות וללאה ארבעה עופות, אבל אחד מהם פסול מכיוון ששייך ללאה, לכן פוסל אחד בחזירתו, ולרחל מעתה רק שני עופות כשרים ועוף שלישי כשר המצפה לבן זוג.", "משנתנו ברורה, והיא לכידה עם המשנה הקודמת. עם זאת היא מציעה כיוון חשיבה וסגנון אחר ושונה משלוש המשניות האחרונות בפרק א. שם מדובר בעירוב קן, מבלי להתייחס להבדל בין קן מפורש וסתום. לכאורה ניתן להעמיד את המשניות הקודמות בקן מפורש, ובמצב זה כולם פסולים. ברם אם אכן \"מפורש\" הוא רק כאשר הכוהן מקריב בפועל את היונה, הרי שהסיכוי שיונה כזאת תפרח הוא כמעט אפסי. נראה הרבה יותר שאת המשניות הקודמות יש לפרש כפשוטן, ללא ההבחנה בין קן מפורש לסתום, ומשנתנו מציעה עמדה אחרת בנושא. עמדה זו חולקת במיוחד על רבי יוסי במשנה הקודמת (פ\"א מ\"ד) הקובע שרק מעשה הכוהן מהווה \"פירוש\", ועד אז כל קן הוא קן סתום." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "המשנה מפרטת את הדין הקודם בדוגמאות שבהן יש הבדלים במספר העופות בין שתי הנשים, והמקרה מורכב ומהווה יותר חידה לחידוד השכל ולבירור המשפטי של ההלכה. מדובר בשתי נשים, לזו אחת – מן הסתם זוג אחד של יונים, לזו שתים – שני זוגות, כלומר ארבע יונים, לזו שלש לזו ארבע לזו חמש לזו שש לזו שבע – קִנִּים, כלומר ארבע עשרה יונים, פרח מן הראשונה לשנייה – הוא פוסל ופוסל אחד עמו, נותר לשנייה זוג אחד כשר, לשלישית – חזר ופרח לאישה השלישית, פסל אחד כנגדו, הרי לשלישית רק שני זוגות כשרים, ועוד יונה בודדת. לאישה השנייה (שהיו לה שני זוגות יונים) נותר זוג אחד, ועוד יונה בודדת הפסולה כי אין לה בת זוג, לרביעית לחמישית לשישית ולשביעית – פסל אחד כנגדו, ונותרו לכל אחת זוגות שלמים כמספר שהיה להן קודם חסר אחת, לזו שהיו לה שבעה זוגות נותרו רק שישה זוגות. חזר פוסל אחד בהליכתו – כמו שהסברנו, ואחד בחזירתו – כשחזר לשישית פסל לאישה יונה נוספת והיא נותרה עם חמישה זוגות, החמישית היו לה ארבעה זוגות ואחד בודד, ועתה יש לה ארבעה זוגות ושני בודדים. שתי יונים בודדות יכולות להיות זוג. הראשונה – היה לה עוף אחד בלבד, וגם הוא נפסל שכן אינו יכול להיות זוג מכיוון שברח מהקן והוא פוסל את שכנגדו, וממילא נותרה ללא אף יונה. והשנייה אין להם כלום – בפעם הראשונה נפסלה לאישה זו יונה אחת, והיא נותרה עם שתי יונים בלבד (זוג כשר) ועוד יונה שלישית מיותרת. כאשר חזרה היונה אליה, היא פסלה עוד יונה (אחת מבני הזוג שנותר) ולאישה שתי יונים בודדות שאינן מצטרפות לקן כיוון שכל אחת הייתה בת זוג של יונה אחרת. השלישית יש להם אחת הרביעית יש להם שתים והחמישית יש להן שלוש השישית יש לה ארבע והרביעית – ברוב עדי הנוסח \"השביעית\", ותיקון זה הכרחי, יש לה שש – אליה פרחה יונה אחת ופסלה אחת, אך לא הייתה חזרה ולכן לא הייתה פסילה נוספת, פרח וחזר – עוד פעם, פוסל אחד בהליכתו ואחד בחזירתו – חוזר אותו תהליך, השלישית והרביעית אין להם כלום החמישית יש לה אחת השישית יש לה שתים השביעית יש לה חמש פרח וחזר פוסל אחד בהליכתו ואחד בחזירתו החמישית והששית אין להם כלום השביעית יש להם ארבע – עד כאן כמו ההסברים הקודמים, ויש אומרים השביעית לא היפסידה כלום – מי שפרחה אינה בהכרח אותה יונה בודדת ולכן אין כאן הצטברות של חזרות אלא סדרה של שלושה מקרים שבהם בכל פעם מי שיש לו שני זוגות כשרים שניהם נפסלים, אבל מהחזרה האחרונה נפסלת רק יונה אחת ונותרו בקן ארבעה זוגות כשרים, ואם פרח מבין המיתות לכולם הרי כולם ימותו – שכן אין ביטול ברור, כאמור במשנה א בפרק הקודם.", "נראה שמשנתנו מניחה אחת משתיים. האפשרות הראשונה (רמב\"ם) היא שיונה בודדת אי אפשר לצרף לה יונה נוספת; הזוגות אמנם אינם קבועים, אבל אין לצרף לכלוב יונה מבחוץ. לכן אם לשנייה, למשל, היו ארבעה עופות (שני זוגות) ופרחה לתוכן יונה נוספת – היונה הנוספת ועוד יונה פסולות, ולמעשה גם בת הזוג של היונה השנייה פסולה ואין לה תקנה. אי אפשר לצרף לה יונה מבחוץ. לכן כאשר חזרה היונה הפסולה (שפסלה) ונחתה בקן – היא פוסלת גם את הזוג השני. לולא פירוש זה ניתן היה להציע את האפשרות השנייה ולטעון שלאישה השנייה שיש לה בקן שלוש יונים (זוג אחד כשר ועודף של יונה), כשהיונה שברחה וחזרה לקן פוסלת אחד מבני הזוג השני, ולפי המשנה אין לה כלום, אבל למעשה יש לה שתי יונים בודדות וניתן להרכיב מהן זוג, וכך תישאר האישה השנייה עם זוג אחד. לפי פירוש זה משנתנו חייבת לחלוק על המשנה הקודמת, ולדעתה בת זוג שנותרה לבד אי אפשר לצרף לה בת זוג אחרת. כאמור, במשנה א מצינו עמדה כזאת לגבי ציפורי מצורע (ושעירי יום הכיפורים), ואין תימה בעצם העמדה החולקת, אך סתירה זו בין המשניות מצטרפת לסתירות הפנימיות שבמסכת קִנִּים.", "אפשר גם לתרץ שהסבר המשנה מעשי. האישה נותרה עם עוף בודד ומכרה אותו לחברתה, או שִחררה אותו, ולכן אין הוא יכול להצטרף לבן הזוג הבודד שנוצר מאוחר יותר." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "קן סתומה וקן מפורשת פרח מסתומה למפורשת יקח זוג לשיני – כאמור במשנה א. כל העופות שבקן המפורש ימותו, שכן אי אפשר לזהות מי נועד למה. חזר או שפרח מן המפורשת ראשון – לראשון, לקן הסתום, הרי כולם ימותו – לפי ההלכה המשתמעת ממשנה א שקן מפורש שברח פוסל את כל סביבותיו ואת כל מי שהתערב בו.", "קריאת המקרה מותירה את הלומד תמה: האם יש דרך להכיר את היונים ולדעת מי היונה שפרחה קודם מקן לקן, ושהיא-היא היונה שפרחה שנית? למתבונן מבחוץ כל היונים דומות, אך מי שמגדל יונים יש לו סימני היכר לפחות בחלק מהיונים. בכל דיני תערובת אפשרות זו של הכרה וזיהוי אינה עולה, להוציא את המקרים האחרונים ביונה פורחת וחוזרת ופורחת. במשניות הפרק הזה ברור לעורך שניתן לזהות את היונה הפורחת. ניתן אפוא להתרשם או שהזיהוי היה נדיר (מה שאינו סביר, כפי שנראה להלן), או שלא סמכו על הזיהוי, או שרגש הקדושה וחרדת הקודש ביטלו את הזיהוי. אם מדובר בקן \"מפורש\", הרי שכל יונה צריכה להיות מזוהה בו. הבעל יודע מי לחטאת ומי לעולה, ויש לו לכך סימן בגוף היונה, או סימן חיצוני (חוט כזה או אחר שקשור לרגלי היונה). אם יונה זרה פרחה לכלוב היא אמורה להיות מזוהה כזרה, או לפחות להיות דומה לאחת היונים המפורשות. המשנה מתעלמת מהיבט מעשי זה, ולכך כמה הסברים אפשריים: האחד שכל הדיון תאורטי ומשפטי, דיון של בית המדרש המאוחר המתעלם מההיבטים המעשיים לטובת הבירור העקרוני (כמו כל העיסוק בדיני קודשים לאחר החורבן), או שמא קן מפורש הוא קן המיועד לקרבן מסוים כגון קרבן לזיבה או קרבן חטאת, אך כל יונה בודדת טרם יועדה. לעיל הצענו אפשרות זו. אפשרות שלישית היא שבכל מערך זה של דיני תערובת אין היגיון משפטי אלא מוסכמות החלות על כל מקרה לחוד, ללא היגיון מערכתי." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "לאישה (או לאיש) כלוב ובו ארבע יונים (שני זוגות), זוג אחד \"מפורש\" ואחד \"סתום\", כלומר אינו מפורש, שטרם נקבע איזה עוף ממנו ייועד לאיזה קרבן. חטאת מיכן ועולה מיכן וסתומה באמצע – במרכז הכלוב קן סתום, כלומר זוג יונים שטרם נקבע ייעודה של כל אחת מהן ומשני צדדיו יונים שנקבע ייעודן לחטאת או לעולה. המשנה מדברת בלשון יחיד, אבל אין הכרח להסביר שיש שם רק חטאת מפורשת אחת, ובהמשך מדובר בלשון רבים. פרח מן האמצע לצדדין – מהסתום למפורש, אחד הלך ואחד הלך – אחד מהסתומים פרח לכאן והשני לצד השני, לא היפסיד – הבעלים (בניין סביל), או לא גרם הגוזל הפסד (בניין \"הִפעיל\"), כלום אלא יאמר זה שהלך אצל חטאת חטאת וזה שהלך אצל עולות עולה – הבעלים יחליט שההצטרפות למפורשות היא ייעודו של הקרבן ועתה יש לו כלוב ובו שתי קבוצות בעלות מספר יונים זהה, צד אחד מפורש לעולה וצד אחד לחטאת. חזר לאמצע האמצעיים ימותו – הרי זה מקרה של מעבר יונה מפורשת לתוך קן סתום. היונה שעברה היא \"מפורשת\", גם אם היא זו שפרחה מקודם וייעודה נקבע לא מתוך כוונה תחילה אלא בתוקף הנסיבות. אילו יקרבו חטאת ואילו יקרבו עולות – המשנה חוזרת למקרה הראשון. \"לא הפסיד כלום\", אלא אלו תוקרבנה למה שיועדו והיונים שבצד השני תוקרבנה למה שהן יועדו לו. אפשר גם שזה המשך המקרה השני: אלו שבאמצע ימותו, ואלו שבצדדים תוקרבנה כל אחת לייעודה. חזר – לאחר שאחד מהצדדים פרח לאמצע, חזר אחד מהאמצע לצד המפורש. זה שחזר הוא אולי המפורש שחזר קודם לאמצע. או שפרח מן האמצע לצדדין – או שהוא אחד מהסתומים, אך אנו מתייחסים אליו כאל יונה \"מפורשת\" שכן איננו יודעים לזהות איזו יונה פרחה לצדדים. הרי כולן ימותו – כדין יונה מפורשת שפרחה בין הסתומות.", "אין מביאין תרין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין – אפשר להביא או תורים (גדולים) או בני יונה (קטנים), אך לא להחליף או להביא זוג מעורב. \"כנגד\" משמעו במקרה זה \"עם\", ולא שיחליף תור בבן יונה. אם מדובר בזוג בני יונה וזוג תורים שפרח עוף אחד לתוך הזוג השני – פשוט שיש להחזיר את העוף ה\"נודד\" למקומו המקורי. כיצד האשה שהביאה חטאותה תור ועולתה בן יונה תכפול ותביא – עוד תור לחטאת ועוד יונה לעולה, וכך יהיו בידה שני זוגות כשרים. הדין שבמשנה, ללא ההסבר, מובא בספרי במדבר (כט, עמ' 36).", "עולתה [חטאתה] – נכתב בשוליים, בן יונה – כך בכתב יד קופמן; ביתר עדי הנוסח: \"עולתה תור\". ברור שהכוונה שעליה להשלים שני זוגות כמו שפירשנו בתחילה, והיו מעתיקים שהשתבשו. עולתה תור וחטאתה בן יונה – אם הביא תור לעולה ויונה לחטאת. שתי נוסחאות הן, והן חלוקות בסדר הדברים בלבד: האם", "עולתה תור וחטאתה בן יונה", "או", "חטאתה בן יונה ועולתה תור", "ואין הבדל של תוכן בין הנוסחאות. חילוף כזה בסדר המשפטים רגיל במשנה. מכל מקום האישה פירשה אבל פירשה לא נכון, שכן הביאה זוגות מעורבים.", "תכפול ותביא עולתה בן יונה – כך שיהיה בידה זוג בני יונה וזוג תורים. ההמשך, \"ותור לחטאת\", אינו כתוב, והוא מובן מהתוכן.", "בן עזיי אומר הולכין אחר הראשון – עליה להשלים רק זוג אחד, את הזוג הראשון, ואם הזוג הראשון הוקרב כעולה, תביא את השני לחטאת.", "לפי מקורות אחרים תמיד יש להתחיל בהקרבת החטאת החמורה והקדושה יותר2כך יוצא ממשנת זבחים פ\"י מ\"ב., כלומר תמיד עליה להשלים את הזוג לעוף הראשון שהוקרב חטאת (עליה להביא מאותו מין עולה). לכלל זה יש חריגים (ספרא, תזריע פ\"ד ה\"ג, נט ע\"ד ועוד), אבל בעל הספרא גם קובע: \"שתי תורים או שני בני יונה שנים הוא מביא, אינו מביא אחד. (ג) אחד לחטאת ואחד לעולה שתקדום חטאת לעולה שממין חטאת תבא עולה שאם הפריש חטאתו ומת יביאו יורשים עולתו\" (דבורא דחובה פרק י\"ח ה\"ב-ה\"ג, כד ע\"ג). בעל ילקוט שמעוני מצטט את הדרשה ומוסיף: \"בנין אב לכל החטאות הבאות עם העולות, בין חטאת העוף עם עולת העוף, בין חטאת העוף עם עולת בהמה חטאות קודמות לעולות הבאות עמהם\" (ויקרא, סעיף תעד)3דרשת הספרא מופיעה במדרש הגדול לויקרא ה ז, אך ללא התוספת שיש בילקוט שמעוני. .", "משנתנו אינה עוסקת בפרט זה. מהמשך המשנה משמע שסדר ההקרבה אינו משנה, ויש בכך מחלוקת תנאית נוספת, אולי עם משנת זבחים, אבל בוודאי עם הספרא. מן הראוי להעיר שסדר הדיונים במשנתנו מתאים לסדר המקרא אף על פי שמשנתנו חלוקה על הספרא בסעיפים שונים, כפי שנראה.", "האשה שהביאה חטאתה ומתה – היא הביאה אחד מבני זוג היונים ומתה. המקרה תאורטי, שכן העולה מוקרבת מיד אחרי החטאת, והסיכוי שאישה תמות באמצע ההקרבה קטן עד למאוד. כל הדיון כאן הוא פיתוח של הדיון בכריתות: \"המפריש חטאתו\" (פ\"ו מ\"ז), וכן: \"המפריש פסחו ומת\" (פסחים פ\"ט מ\"ז); \"הפריש... על נזירתו ומת\" (נזיר פ\"ד מ\"ז). הכלל הוא שבני המת אינם יורשים את חבותו המשפטית של האב, אבל הבהמה נועדה לקרבן. לעתים הבן יכול להקריבה ולעתים לא, תלוי בטיב הקרבן, אלא שבמשנתנו מובא מקרה מיוחד שהאישה מתה באמצע הקרבת הקרבנות.", "יביאו היורשין עולתה – בניגוד לכל המקבילות כאן היורשים חייבים להשלים את הקרבן, מן הסתם משום שהקרבן כבר החל. עולתה ומתה לא יביאו היורשין חטאתה – הכלל הוא שחטאת שמת בעליה תמות ולא תוקרב, שכן את החטאת צריך להביא האדם החוטא בעצמו (משנה, תמורה פ\"ב מ\"ב; פ\"ד מ\"א מעילה פ\"ג מ\"א). לעומת זאת עולה היא התחייבות כספית של הבעלים, והיא עוברת ליורשים4משנתנו מצוטטת בבבלי, זבחים ה ע\"א; מנחות ד ע\"ב.. הלכה זו שנויה בספרא שציטטנו לעיל, וכן: \"עולות הבאות עם חטאות, בית דין ממשכנין אותן, ואם מתו היורשין חייבין להביא. הביא חטאתו ולא הביא עולתו, בית דין ממשכנין עליה, ואם מתו היורשין חייבין להביא ראייה. הביא עולתו ולא הביא חטאתו, אין בית דין ממשכנין עליה, ואם מתו אין היורשין חייבין להביא\" (תוס', ערכין פ\"ג הט\"ז, עמ' 546). במקבילה בספרא הדוגמה היא באדם המביא קרבנו ובוחר בקרבן עני שהוא \"קן\": \" 'אחד לחטאת ואחד לעולה' שתקדום חטאת לעולה. שממין חטאת תבא עולה. שאם הפריש חטאתו ומת, יביאו יורשים עולתו\" (ספרא, ויקרא דיבורא דחובה, פרק י\"ח ה\"ג, כד ע\"ד). הספרא משתמש אפוא בלשון זכר הכוללת את שני המינים, אך ההלכה היא אותה הלכה.", "המקרה המתואר במשנה מלמד לכאורה על כך שאישה אינה מביאה את שני בני הזוג של ה\"קן\" כאחד, אלא בהפרש זמן. קשה להניח כי זו הלכה רֵאלית, כי מסתבר שאם כבר עלתה אישה למקדש הביאה את כל הקרבן. בספרא שציטטנו לעיל אכן מנויה הוראה זו כהלכה, ש\"יביא שנים\" (ספרא, מצורע פרשה ד ה\"ד, עב ע\"ג), והמקרה של היורשים איננו דווקא בחטאת העוף אלא שאם הפריש חטאתו וטרם הפריש עולתו היורשים משוחררים מהבאת העולה. אין מדובר במי שהעלה חצי קרבן, אלא במי שהוא עדיין בביתו, הפריש חצי קרבן וטרם הפריש את החצי השני. ההפרשה אינה חייבת להיות לפי סדר ההקרבה.", "נמצאנו למדים שלפנינו תופעה מיוחדת במינה. המשנה מעלה לדיון נושא כללי המצוי במקורות, אלא שהיא מעלה אותו בהקשר המיוחד של אישה המביאה את קִנה. אגב הסבר זה של המשנה מתבררת תופעה מעניינת. המשנה מתעלמת מהלכות מוסכמות, ומן המציאות הרֵאלית. בעל המשנה כאילו מתעלם מכל המערכת ההלכתית כדי למקד את הדיון בשאלה המעניינת אותו. האם עורך מסכת קִנִּים כבר לא התמצא בכל דיני קרבנות? או שמא התעלם מהם לשעה כדי למקד את הדיון בשאלות החשובות לו? במבוא ניסינו לענות על כך.", "עוד מצינו בירושלמי מחלוקת האם מדובר בקן מפורש או בקן סתום: \"אמר רבי בא בר ממל, מחלוקת שמואל ורבי יוחנן. דתנינן תמן, האשה שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשין עולתה. עולתה ומתה, לא יביאו היורשין חטאתה. שמואל אמר במופרשת, רבי יוחנן אמר אפילו אינה מופרשת\" (חגיגה פ\"א ה\"א, עו ע\"א). נמצאנו למדים שלדעת רבי יוחנן אפשר שתביא האישה יונה אחת, ועדיין היא תוקרב מבלי להגדיר אם היא חטאת או עולה. זאת למרות הדינים השונים החלים על חטאת ועולה (מקום השחיטה). אין זאת אלא שבשעת לחץ לא הקפידו על המיקום המדויק (בניגוד למשנתנו, וכמו שהבאנו בשם משנת זבחים לעיל בפירושנו לפרק א משנה א). או אולי לא הכיר רבי יוחנן בכל ההלכות הללו ולא קיבלן? כפי שנראה להלן, דברי רבי יוחנן עולים בקנה אחד רק עם המשנה הבאה החולקת על כל קודמותיה." ] ], [ [ "לפי כתב-יד קופמן", "במי דברים אמורים – המשנה מתייחסת להבדל בין קן מפורש לקן סתום (פ\"א מ\"ד). אגב כך אנו רואים שחלוקת הפרקים אינה מעשה של מלומד, והעורך קטע את רצף המשניות של הקובץ הקדום כדי להוסיף באמצע המשנה הקדומה משניות ממקור אחר. במשנה לעיל (פ\"א מ\"ד) נקבע שהכוהן המקריב מהווה \"פירוש\" לקן (\"מפרש\"), כלומר הוא מחליט מי לעולה ומי לחטאת, ומאותו רגע הקן \"מפורש\", ועוף שחמק מידי הכוהן והתערב פוסל את כל אלו שהתערב בהם. בכהן נימלך – שהתייעץ. אפשר לפרש מונח זה בכמה דרכים:", "א. הכוהן התייעץ עם הבעלים ולכן יש כאן ייעוד (\"פירוש\").", "ב. הכוהן התייעץ עם הכוהן הראשי (הממונה, או אחיה הממונה על הקִנים), ורק הוא רשאי ל\"פרש\".", "ג. עצם הדיבור על כך מהווה \"פירוש\", אבל סתם הפרשה לשם חטאת או לשם עולה אינה פירוש.", "לכאורה ממשנתנו משמע שמבחינת דרך השחיטה (סדר ההזאה ומיקום השחיטה) אין הבדל בין חטאת לעולה, והמעשה עצמו אינו פירוש. לו היה הבדל בטיפול בין שתי היונים, היה המעשה פירוש. בכך יש מחלוקת על המשניות לעיל (פ\"א מ\"א) שקבעו שכל שינוי פוסל את הקרבן. אלא שכפי שנראה להלן דרך הביצוע של חטאת שונה מעולה. אבל אם אין \"פירוש\" (הגדרת תפקיד ליונה המיוחדת המוקרבת) הרי שכל יונה היא יונה סתמית. לפיכך ניתן לבלבל בין הזוגות של נשים שונות, ובלבד שיישמר הכלל של חצי לעולה וחצי לחטאת. למעשה נעקר בכך המונח \"פירוש\" ונותר למקרה של התייעצות מפורשת שבה ניתנה לשאלה זו (הנראית בעיני המשנה כמשנית) חשיבות. בהמשך יובהר שלפי משנתנו אכן יש הבדל במקום השחיטה בין חטאת לעולה, ואם שינה פסול. אם כן הרישא חולקת לא רק על פ\"א מ\"א אלא גם על ההמשך (הסיפא) של המשנה.", "אבל בכהן שאינו נימלך אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו – עליו לבצע אחת חטאת ואחת עולה, ולא חשוב מה סברו וייעדו הבעלים. הפעולה נעשית באופן מזורז ואין זה משנה אם פרחה יונה מכאן לכאן, ובלבד שתישמר הזוגיות. אין צריך לומר שגישה כזאת אינה פרשנות אלא מחלוקת על כל האמור לעיל. \"במה דברים אמורים\" כאן הוא אפוא מחלוקת לכל דבר, בניגוד לפירוש המונח לעיל (פ\"א מ\"ג), וכבר אמרנו שם שמונח זה מופיע בהקשרים שונים במשמעויות שונות, או כמחלוקת או כפרשנות.", "עשה כלן למעלן מחצה כשר ומחצה פסול – משום שעשה את כולן כעולות, ואם שינה את מקומן פסול (פ\"א מ\"א). וכלן למטן מחצה כשר – כי עשאן כולן כחטאות, ומחצה פסול – כי שינה את מקום השחיטה. חצייה למעלן וחצייה למטה – הכוהן לא הקריב את היונים כל זוג לחוד אלא הקריב 20 זוגות כאחד (40 יונים), עשרים ראשונות למעלה ועשרים למטה, את שלמעלן מחצה כשר – חצי היו עולות והוקרבו כהלכה, ומחצה פסול – הן עולות שנשחטו למטה ופסולות, ואת שלמטן מחצה כשר – כחטאות שהוקרבו במקומן, ומחצה פסול – כחטאות שהוקרבו שלא במקומן.", "הכוהן אמור להקריב כל זוג בפני עצמו, יונה אחת לחטאת למטה ויונה אחת לעולה למעלה, ולא להיות יעיל ולבצע מליקה המונית ואוטומטית. אגב המשנה משתמע שהכוהן התחיל בהקרבת העולה, שכן נאמר שאם התחיל למעלה מחצה כשר, והרי את העולה מקריבים למעלה. אם כן היא הוקרבה ראשונה, ולא לפי הסדר שעליו הורה בעל הספרא (קודם חטאת).", "על פניה ברור שמשנתנו מציגה גישה אחרת. כאן התערובת למעשה כשרה, או אם נרצה נאמר שמדובר בקן סתום שבו אין דין תערובת. ברם משנתנו אינה מזכירה כלל את מרכיב היעדר הפירוש, לדעתה בסתם מותר לערב קִנִּים של נשים שונות, ואין זה חשוב אם אחת נועדה לחטאת והאחרת לעולה או להפך. רמב\"ם חש בקושי והסביר שאין כאן תערובת משום שכל הספק הוא איזו יונה הוקרבה למטה ואיזו למעלה. אבל לו כך היה צריכות היו כל היונים להיות פסולות מספק, שמא שינה את מקומן. בדוחק ניתן לפרש שמדובר ב\"כהן שאינו נמלך\". סביר יותר שבמציאות הקדומה סתם הקרבת כוהנים הייתה כך שהכוהן לא נמלך, הווה אומר שהכוהן קיבל כמות יונים והקריב אותן זו אחר זו, אחת למטה (חטאת) והאחרת למעלה (לעולה). מבחינה הלכתית אפשר להגדיר את משנתנו כחולקת וכקובעת שאין צורך בפרשנות, ואין חשיבות לפירוש (לייעוד היונים), אבל נראה לנו שעדיף להסביר את ההבדל בין המשניות כהבדל מעשי, האם זו הקרבה המונית ואנונימית (בלתי אישית) של כל הקִנים שנתרמו באותו יום, או הקרבה שבה כל אישה באה ביראת קודש לפני הכוהן ובידה הקן שלה.", "לסיכום – בדרך כלל המקורות התנאיים מדגישים את הקשר בין הקרבן לבין מביאו. המביא סומך ומניף, מתכוון, מייעד וכן הלאה. אם מת המביא, ניתק הקשר והקרבן מיותר. הקשר המיוחד הזה אינו עובר ליורשים, ומשפיע במקרים רבים (אם נודע שלא חטא וכו'). מצד שני הקשר עובר גם לכוהן: הוא זורק את הדם, ואם לא עשה כהלכה הקרבן פסול, וכן אם אכל מבשר הזבח שלא כהלכה פסל את הקרבן1אבל ראו פירושנו למסכת זבחים פ\"ב מ\"ה, וסיכום הדברים שם. . משנתנו מדברת על הקרבה המונית ללא זיקה אישית: התורם משלשל לקופה סכום והכוהן יודע כבר כמה עופות להקריב. אין ספק שהמערכת הראשונה, זו של הקשר האישי, הייתה קיימת, ומבחינה זו היא רֵאלית, כלומר \"היסטורית\". מצד שני הדעת נותנת שבימי הרגל הגיעו המוני מקריבים, ואז כל התארגנות הזביחה פסקה מלהיות אישית. שתי התמונות המנוגדות נראות רֵאליות, וכל אחת מתאימה לזמן מסוים. יש מקום לטענה שלפי משנתנו ההקרבה ההמונית רווחה יותר בקרבנות נשים. אלו (הקרבנות) הגיעו במספרים גדולים, ובעיקר בימי רגל, ובגלל ערכם הנמוך התייחסו אליהם שלא בצורה אישית. אולי השפיע על כך הערך הנמוך של הקרבן2חכמים מטיפים לכך שיש להתייחס לקרבן העני באותו אופן כמו לקרבן העשיר. זו החשיבה של חז\"ל, אבל עצם הדיון על כך מוכיח שבפועל בחברה, ואולי גם בהנהלת המקדש, העדיפו קרבנות עשירים ותרומות גדולות. ראו פירושנו לערכין פ\"ד מ\"ב; מנחות פי\"ג מי\"א. נסתפק כאן במדרש אחד שבו מעשים מספר המכוונים לרעיון אחד: \" '1. שסע אותו בכנפיו לא יבדיל', א\"ר יוחנן ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים, נפשו קצה עליו, ואת אמרת 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה', וכל כך למה? אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני, 2. אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן הקרב את אלו. אמר לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו (העני) אדוני כהן גדול ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול לא כך צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום? א\"ל אדוני המלך בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי הקרב אלי את אלו. אמרתי לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים, ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי, לא היה לי להקריבן? אמר לו (המלך לכוהן) יפה עשית כל מה שעשית. 3. מעשה בשור אחד שהיו מושכין לקרבן ולא נמשך, בא עני ובידו אגודה אחת של טרוקסימא. והושיט לו ואכלה, וגעש השור, והוציא מחט, ונמשך לקרבן. נראה לבעל השור בחלומו קרבנו של עני קדמך. 4. מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה, ואמר ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכול, מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה. והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שאינו מקריב נפש כתיב בו נפש, מי שהוא מקריב נפש על אחת כמה וכמה כאלו נפש הקריב\" (ויקרא רבה ג ה, עמ' סה-סח; מדרש תהילים, כב לא, עמ' 197-196). הדרשה הראשונה היא דרשה תאורטית. כנפיים אינן ראויות למאכל, אך ראויות לעלות כקרבן עני. שלושת המעשים האחרים מדגישים את חשיבות קרבן העני. המעשה הרביעי גם מלמד שקרבן העני חשוב רק לפני שמים, ובעיני חכמים, אך בציבור הרחב נחשב קרבנו לבזוי ועלוב. יתר על כן, דבריהם של חכמים יש בהם עידוד לעני לתת כפי יכולתו, והם חלק ממאמציהם של חכמים להפוך את המקדש למקום עבודת ה' של העם כולו. כמו כן: \"מהדר הקב\"ה בקרבנו של עני, ואין ישועה אלא קרבנות דכתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו\" (פסיקתא רבתי, הוספה א פרשה ד, רא ע\"ב), וכן: \"ונפש כי תקריב לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני, אמר הקב\"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו\" (תנחומא ויקרא ה), וכן: \"אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין\" (בבלי, גיטין ז ע\"א). כן משמע ממדרשים אחרים שבהם חכמים משדרים מסר כפול. מחד גיסא הם מנסים למשוך את כל הציבור להקריב כמה שיותר, ומאידך גיסא מהדרים בקרבן העני ומדגישים שהכוונה קובעת ולא הוצאת הממון. לרעיון דומה בקשר לתפילת העני ראו מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב כג, עמ' 211. רעיון זה מופיע גם בהגותן של קבוצות אחרות בעם ישראל, מחוץ לתחומי בית המדרש (מרקוס יב 44-43)., ואולי השפיעה על כך העובדה שמביאי הקרבן היו נשים. בספרא מדובר על אותה בעיה הלכתית בלשון זכר, ושם ההגבלה \"במי דברים אמורים בכהן נימלך\" אינה מופיעה. האם זו השמטה, או שהדבר קשור לשאלה מי הם (או הן) מביאי הקרבנות?" ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "אחת לזו ושתים לזו ושלש שלזו [ו]עשר לזו ומאה לזו – הכוהן קיבל תערובת של זוגות יונים (\"קנים\") מנשים רבות, ומכל אחת קיבל מספר אחר של קִנִּים. עשה כולן למעלן מחצה ומחצה פסול – צריך להיות כמו ברוב עדי הנוסח: \"מחצה כשר ומחצה פסול\". ביתר עדי הנוסח נוסף \"כולן למטן מחצה כשר ומחצה פסול\". משפט קצר זה בעצם מיותר; בסגנון המשנה לעתים מופיע משפט משלים מעין זה, ולעתים השאיר העורך לקורא להשלים את המשפט בעצמו. לכאורה יש חשש שכאשר הקריב שתיים לעולה (עשה כולן למעלה) הקריב רק את היונים של אישה אחת, והחצי השני הוא היונים של אישה אחרת. נמצא שלאחת מהן חצי מהיונים הוקרבו כהלכה (מחצה כשר), ולאחרת אף יונה לא הוקרבה כהלכה (מחצה פסול). ההלכה היא שאין נותנים את הדעת לשאלה זו. אמנם ייתכן שכך קרה, אבל מכיוון שכל היונים הוקרבו כאחת הרי שהבעלות המקורית כבר אינה משנה. את השאלה ניתן היה לשאול גם במקרה שבו כל אישה הביאה אותו מספר של קִנִּים. נניח שבאו ארבע נשים ולכל אחת שלושה קִנִּים (שש יונים), בסך הכול 24 יונים. הכוהן הקריב את כולן למעלה, והמשנה קובעת ששתים עשרה מהן כשרות, שכן הוקרבו כהלכה כעולות. אֵילו שתים עשרה יונים הן הכשרות? בכל מערכת הלכתית היה נקבע שכולן פסולות, שכן איננו יודעים לזהות של מי היונים הכשרות; אולי כל השתים עשרה הן של אותן שתי נשים, וממילא חצי מהן נועדו לחטאת והוקרבו שלא כהלכה ולכן אמורות להיות פסולות? מסקנת המשנה היא שאין נותנים את הדעת על הבעלות המקורית והייעוד המקורי של היונה, מכאן שכל המערכת האישית מתבטלת והגישה ההלכתית היא חשבונית טהורה בלי קשר אישי. כאמור, אין המשנה נותנת דעתה לזהות את הנשים שקרבנן נפסל. חצי מהעופות פסולים גם במקרה שבו כולן הביאו כמות קִנִּים זהה, ובדיעבד רק מעשה הכוהן מבדיל אותם ומפרש למה ולמי נועדו, ונמצא שכל אחת מהנשים הקריבה את חצי חובתה כהלכה.", "חצייה למעלן וחצייה למטן – הכוהן הקריב את חציין למעלה וחציין למטה. החצי השני פסול משום שלא הקריב אותן אחת למעלה ואחת למטה (או ההפך) אלא חצי כך וחצי כך, ונמצא שהחצי השני הן יונים פסולות. כאמור, המצב הוא כזה:", "אישה א הביאה 2 יונים (1 קן)", "אישה ב הביאה 4 יונים (2 קִנִּים)", "אישה ג הביאה 6 יונים (3 קִנִּים)", "אישה ד הביאה 20 יונים (10 קִנִּים)", "אישה ה הביאה 200 יונים (מאה קִנִּים).", "בסך הכול הובאו 232 יונים, 116 יונים הוקרבו כהלכה (מחצה כשר). אי אפשר לקבוע שכל אחת מהנשים הקריבה את חצי חובתה, שכן סביר מאוד שהחלוקה המקרית אינה החלוקה האמִתית בין הנשים. 116 היונים אינן חצי של כל אחת. המרובה כשר – פירוש המשנה קשה, והתחבטו בו ראשונים3וראו הסברו של אלבק לפרשה זו.. יש יותר סיכוי סטטיסטי ש-116 היונים הן של זאת שהביאה 200 יונים. ככל שמספר היונים שהביאה האישה קטן, כך קטן הסיכוי הסטטיסטי שאכן היונים של אותה אישה נכללו ב-116 הכשרות, ולכן רק זו שהביאה 200 יונים (המרובה) חצי מחובתה נעשתה. אם כל הנשים הביאו אותו מספר יונים הסיכוי הסטטיסטי שלהן זהה, וזה המקרה הקודם. אבל אם יש פערים כמותיים בכמות היונים הסיכוי הסטטיסטי של אחת מהן עולה, ושל האחרות יורד. ההסבר המקובל בין הראשונים הוא שבמקרה המצוין 116 יונים שהוקרבו כשרות, ולא ברור של אילו נשים הן. אבל כל יתר הנשים יחדיו הביאו 32 עופות, ואיננו יודעים האם היונים שהוקרבו הן מאותן 32 יונים. אם כן לכל הפחות 84 מהיונים הן של האישה החמישית. אולי יותר יונים שלה, אבל לפחות 84 הן שלה, והן כשרות.", "ההלכה אינה אחידה מבחינה משפטית. אם הוחלט שמעשה הכוהן מפרש את ייעוד היונים, מה לי סיכוי סטטיסטי? שאלת הסיכוי הסטטיסטי היא מה הסיכוי שהמעשה תאם את הכוונות המקוריות, וממה נפשך: אם הכוונות המקוריות קובעות – כל תערובת פסולה, כמו ששנינו בראש הפרק הקודם, ואם הכוונות המקוריות אינן חשובות, או שבפועל נשים לא \"פרשו\", כלומר לא היו כוונות מקוריות – הרי שאין משמעות לסיכוי הסטטיסטי, המעשה אינו צריך להתאים לשום ציפיות מוקדמות.", "כלל נקוט בידינו שבכל הלכה שאין לה הסבר משפטי, אחיד ולכיד צריך לתלות את אי האחידות בתנאי המעשה או בפשרה בין שתי דעות. במקרה זה אין מדובר בפשרה הגיונית בין שתי דעות, אלא בהעלאת שיקול (התאמה סטטיסטית בין ציפיות [תכנון] לבין ביצוע). לפיכך יש להעדיף את האפשרות שאכן משנתנו מתארת את המציאות במקדש; זו עמדה בניגוד להלכות בפרק הקודם שבהן חכמים מניחים שהיונים הן ייעודיות. להלן ננסה לתאר כיצד התנהלה למעשה הבאת היונים במקדש.", "זה הכלל כל מקום שאת יכול לחלוק את הקנים – כלומר שחצי מהיונים הוקרבו כהלכה, לא יהו משל אשה אחת – אם שחט (מלק) הכוהן כהלכה לפחות חצי מהקִנים של כל הנשים, מלמעלן ולמטה – או מלמעלה או מלמטה, מחצה כשר ומחצה פסול4ב-מפ בקיצור יותר: \"בין מלמעלן בין מלמטן מחצה כשר ומחצה פסול\", ואין הבדל בין הנוסחאות. – \"זה הכלל\" אינו המשך למשפט הקודם; הוא עוסק בהלכה הבסיסית מתי מחצה כשר, כאשר יש בחצי מהיונים שהוקרבו כדי מחצית חובת הנשים. כך, למשל, היו לו עשרים קִנִּים של שבע נשים (חלוקה בלתי שווה) או של עשר נשים (כל אחת זוג יונים אחד), והקריב עשר יונים למעלה ועשר למטה. העשר שהקריב למטה ודאי פסולות, והעשר שלמעלה נשחטו בכשרוּת והן מספיקות כדי חובת העולה של כל הנשים, ולכן הנשים שילמו בכך את חצי חובן.", "מקום שאין את יכול לחלוק את הקנים עד שהוא משל אשה אחת בין מלמעלן בין מלמטן המרובה כשר – היו לו עשרים קִנִּים של שבע נשים (חלוקה בלתי שווה) או של עשר נשים (כל אחת זוג יונים אחד) והקריב למעלה שמונה יונים ולמטה שתים עשרה יונים. שתים עשרה היונים הוקרבו שלא כהלכה, והן בוודאי פסולות. שמונה היונים הוקרבו כהלכה ובעצם הן כשרות, אבל אין זה מספיק כדי חצי חובה של כל הנשים, ולכן אף אחת לא יצאה ידי חובתה. ייתכן שזה המקרה הקודם שעליו אמרה המשנה \"המרובה כשר\", כלומר זו שהביאה יותר יונים נחשבת כמי שהיונים שלה הוקרבו כהלכה. הלכה זו הגיונית, וייתכן ש\"זה הכלל\" חולק על המשפט הקודם. אלא שאין פירוש זה משתמע מלשון המשנה. לפי פירוש זה היה עלינו לפרש את הרישא \"חצייה למעלן וחצייה למטן המרובה כשר\" – עשה כמה מהן (פחות מחצי) למעלה, ויותר מחצי למטה. פירוש מעין זה קשה.", "מבחינה מעשית המשנה מתארת מצב שבו נשים רבות הגיעו למקדש והניחו (זרקו) את היונים בכלוב גדול ומעורב ללא כל סימן מזהה מהם הזוגות הקבועים (ה\"קנים\"), מה נועד לעולה ומה לחטאת, מה לאישה זאת ומה לאישה אחרת, ואולי גם מה נועד לקִני חטאת רגילים של חוטא עני. הכוהן (הכוהנים) הקריב את כל הקִנים יחדיו, ותפקידו להקריב אחת למטה (לחטאת) ואחריה אחת למעלה לעולה. אבל בפועל, במקרה זה הכוהן עשה את מלאכתו באופן אוטומטי. מעתה עלינו לשאול האם ייתכן שכך התנהגו בקרבנות הקן, והאם ייתכן שכך מעל הכוהן בתפקידו? השאלה הראשונית היא עקרונית, האם ייתכן שזה היה הנוהג לכתחילה, והשנייה היא בתחום הספרותי, האם התנהגות כזאת של הכוהן היא בבחינת חטא מציאותי, או שאלה תאורטית ובפועל לא עלה על דעת שום כוהן לנהוג כך בקִנים המקודשים.", "כפי שראינו לעיל, ייתכן שנשים לא הביאו יונים של ממש כלל ועיקר. הן עלו למקדש ושלשלו לקופת המקדש (השופר) את דמי הקן או הקִנים שהאישה רצתה להביא, לפיכך סתם יונה היא סתומה. ייתכן שבודדות הביאו יונים וטיפלו בהן באופן אישי, אבל בדרך כלל הסתפקו בתשלום לקופה, מן הסתם לפי תעריף קבוע. הכוהנים ספרו את הכסף והחליטו כמה יונים להקריב. הקַניין של המקדש (הפרנס) קנה כמות של יונים והורה לכוהן: עליך להקריב 500 קִני יולדת, 30 קִני זבה, 100 קִני נדבה וכן הלאה, והכוהן היה אמור להקריב אחת למטה ואחת למעלה. במקרה זה הבעיה התעוררה משום שהכוהן עשה מלאכתו רמייה, ובאופן אוטומטי (או שמא עשה את מלאכתו כמקובל אבל חכמים החמירו ודרשו יחס אישי יותר?)." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "מבחינה סגנונית משנתנו מקבילה למשנה לעיל פ\"א מ\"ב, אך כפי שנַראה חולקת עליה מבחינה הלכתית.", "חטאת לזו ועולה לזו – יונה שנועדה לחטאת של אישה אחת התערבבה ביונה לעולה של אישה אחרת. לעיל בפ\"א מ\"ב נאמר שכולן ימותו. אי אפשר לתרץ שמשנתנו עוסקת בקן סתום, שהרי נאמר שכל יונה יועדה לייעוד אחר אלא שהכוהן לא נמלך, ולכן הייעוד אינו תופס. זה תירוץ תלמודי רגיל (הכא במאי עסקינן...), וכך פירש אלבק. ברם בתירוץ זה העיקר חסר מן הספר, התנאי החשוב לא נאמר. אנו, כדרכנו, מעדיפים לראות בכך מחלוקת משניות. משנתנו מייצגת את התפיסה ההלכתית שה\"פירוש\" (הייעוד) שנקבע אינו מחייב גם כאשר הנשים ייעדו כל אחת את יונותיה. מכל מקום, המשנה מוצאת פתח לנצל חלק מהיונים לקרבן. עשה כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול – כל היונים נעשו כעולות ולכן חצי מהן כשרות, אם כי איננו יודעים של מי היונה הכשרה. וכולן למטן מחצה כשר ומחצה פסול – החטאת שבהן (ביונים) נשחטה כהלכה, ושוב איננו יודעים של מי הייתה. חציין למעלן וחציין למטן שתיהן פסולות שני – שֶאֲני (את הא' לא הגו בארץ ישראל ולפיכך נפלה), אומר חטאת קריבה למעלן ועולה למטן – אולי היונה שנועדה לחטאת קרבה למעלה ונפסלה בכך, ויונה שקרבה למטה נועדה לעולה וגם היא נפסלה. ממשפט זה במשנה עולה בבירור שהייעוד תופס. אילו היה מדובר בכוהן שאינו נמלך, והייעוד (הפירוש) לא תפס, הרי שהדין היה צריך להיות שאחת כשרה ואחת פסולה (\"את שלמעלן מחצה כשר\" – לעיל מ\"א בפרקנו). באופן חריג גם כאן המשנה מתעלמת מהבעיה הקבועה שקרבנות צריכים להיות ייעודיים. במשנה הבאה היא מסבירה שהנשים אמורות לחלק ביניהן את העול הכספי. ברוח זו מהלך כאמור כל הפרק, ורמב\"ם תירץ בדרכו (לעיל במשנה א).", "ההלכה במשנה מדגישה את ייחודו של קרבן הקן. בכל תערובת אחרת הקרבנות הייעודיים מתים, או לפחות אינם עולים לקרבן, ואילו כאן הייעוד אינו תקף." ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "מבחינה סגנונית משנתנו מקבילה למשנה לעיל פ\"ב מ\"ד, וחולקת עליה.", "חטאת ועולה סתומה ומפורשת – אחת מהן סתומה ואחת מפורשת, עשה כולם למעלן מחצה כשר ומחצה פסול – את היונה הסתמית עשה כהלכה למעלה, ואת החטאת המפורשת שחט שלא כהלכה למעלה (מעל המזבח), וכזכור את החטאת יש לשחוט \"למטה\", על הקרקע ליד המזבח. כולם למטן מחצה כשר ומחצה פסול – היונה הסתומה סומנה כחטאת ונשחטה כהלכה במקומה, והיונה השנייה נפסלה עוד בטרם נשחטה שכן נועדה להיות חטאת, אבל כבר נשחטה חטאת והזוג בלתי תקני. חציין למעלן וחציין למטן – המשנה עברה ללשון רבים, ואין זה משנה אם מדובר ביונה אחת או ביונים רבות, חצי מפורשות וחצי סתומות. אין כשר אלא סתומה – שכן הסתומות נשחטו לעולה (למעלה) או כחטאת (למטה), ובכל מקרה השחיטה כשרה, וחצי היונים השני פסול. אם הראשונות חטאת אז החצי השני פסול כיוון שאין צורך בעוד חטאת (כמשפט הקודם במשנה), ואם נשחטו למעלה החצי הראשון נשחט כעולות, ואולי הן נועדו לחטאת כמו ברישא של המשנה. והיא – העלות הכספית של החובה שנותרה, מתחלקת ביניהן – בין הנשים. לכאורה הסדר פשוט וברור, כמו במשנה הקודמת. בעינינו ברור שרוח משנתנו שונה מזו של המשניות בפרק א, וכפי שנאמר במשנה הקודמת גם אי אפשר להעמיד את משנתנו בכוהן שלא נמלך, שכן אם כך הייעוד כלל לא תפס. " ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "סגנון משנתנו מקביל להמשך פ\"א מ\"ב.", "חטאת שניתערבה בחובה אין כשר אלא מיניין חטאת שבחובה – זו חזרה על המשנה לעיל (פ\"א מ\"ב), והסברנו שאפשר שהחובה לא תוקרב לשמה (שאין הוא יודע אם היא לשם חובה או לשם החטא המיוחד שבגינו הובאה). חובה שנים – שתי יוני חובה (זוג יונים אחד), כגון קן יולדת, בחטאת – התערבו ביונת חטאת אחת שבידו. כלומר בידו שלוש יונים בלתי מזוהות, שתיים מהן היו חובה (אחת חטאת ואחת עולה), ואחת חטאת. כלומר בידיו שתי חטאות ועולה אחת, אבל אין הוא יודע מי היא מי. לפי הרישא רק קרבן אחד כשר (כחטאת). מחצה כשר [ו]מחצה פסול – כל היונים תוקרבנה למטה כאילו היו חטאות. זו שבאמת נועדה לחטאת תוקרב אפוא כהלכה, וזו שהיא החטאת של הקן תוקרב שלא כהלכה, כי אין להקריב קרבן חובה כאילו היה חטאת. ההסבר קשה, שכן לא נאמר במשנה שכולן תוקרבנה למטה. יתר על כן, אין זה מחצה. אלבק אומר שזו הכוונה, ואולי הסגנון נגרר ממשניות קודמות, אך הקושי טרם נפתר.", "ייתכן שהמונח \"מחצה\" אין משמעו חצי בדיוק אלא חלק, והכוונה לחטאת שבחובה, כלומר רק יונה אחת שהוקרבה לשם חטאת (וכמניין החטאות שעליו להקריב) כשרה, בתור החטאת שבחובה. יונה אחת זו מכונה \"חצי\", כלומר חלק.", "בכל המקרים במשנתנו יש להבין כמו בכל הפרק שיש לשחוט את כל היונים כחטאת (למרגלות המזבח) ורק חטאת אחת (חטאת שבחובה) עלתה לו. החטאת עצמה לא עלתה, משום שהיא חייבת להיות מוקרבת לשם החטא המיוחד שנעשה (כפי שמשתמע מכריתות פרק ו), והעולות לא עלו משום שנשחטו שלא במקומן.", "וחטאת שנים בחובה – שתי חטאות התערבו בחובה אחת, המיניין שבחובה כשר – כולן תוקרבנה כחטאת, ואחת כשרה, כמניין חטאות שבחובה.", "וכן עולה שניתערבה בחובה אין כשר אלא מיניין עולות שבחובה – כאמור בפרק ב מ\"ה, חובה שנים בעולה מחצה כשר [ו]מחצה פסול עולה שנים בחובה המיניין שבחובה כשר – כמו בחלק הקודם. הקושי של משנתנו נובע מכך שיש בה שני רבדים ספרותיים. הראשון הוא הציטוט מפרק ב לעיל הקובע את הכלל (\"מניין בחטאת\" או \"מניין שבעולה\"), והשני הוא הפירוט שלפיו \"מחצה כשר\". שני המשפטים הם בוודאי פרי עריכה סגנונית אחרת, אך ניסינו להציע פתרון שאין בו סתירה הלכתית בין השניים, ואין זו הגיוני שבאותו משפט תסתור המשנה את עצמה.", "פרקנו ופרקים אחרים במשנה", "פ\"א\t פ\"ג", "מ\"ב1\t מ\"ג", "פ\"ב מ\"ד\t מ\"ד", "מ\"ב2\t מ\"ה\n" ], [ "לפי כתב-יד קופמן", "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר – כפי שראינו במבוא למסכת נדרים אנשים נדרו קרבן בתנאי שיזכו לעזרה משמים (וכתפילה לעזרה זו). אישה זו נדרה קן. לכאורה היה מקום לחשוב שהיא התחייבה בכך לבצע את ההלכה הכתובה בתורה, אבל לדעת חכמים זו התחייבות נוספת, קרבן נדבה. ילדה זכר מביאה שתי קִנִּים אחת לנדרה ואחת לחובתה. נתנן – האישה או בעלה, לכהן וכהן צריך לעשות שלש פרידים – ברור שפריד\" כאן הוא בניגוד ל\"קן\" שהוא זוג, והוא בא מהמילה \"פרט\". המילה מופיעה בצורה זו, או בצורת הנקבה \"פרידה\", גם במקורות אחרים5משנה, מנחות י\"ב מ\"ה; תוס', שקלים פ\"ג מ\"ג; ירו', נזיר פ\"ו ה\"א, נד ע\"ד ועוד. . מלמעלן ואחת מלמטן – קן הנדבה הוא שתי יונים לעולה (פ\"א מ\"א). את העולה מביאים במעלה המזבח (שם) ואת החטאת למטה, כלומר למרגלות המזבח, לכן יוצא שבסך הכול יעשה הכוהן שלוש למעלה ואחת למטה. המשנה מתעלמת משאלת הסדר, וכבר ראינו שבנושא זה יש מחלוקת (האם יש סדר קבוע – ראו פירושנו לפ\"ב מ\"ה).", "לא עשה כן אלא עשה שתים למעלן ושתים מלמטן – כלומר הכוהן התייחס אליהן כאל שני קִני יולדת, לא נימלך – ולא נמלך, כלומר זה המשך המקרה הקודם. אם הוא לא התייעץ, כאמור לעיל במשנה א, הרי שהחלטתו לייעד את הקן אינה תופסת. אם כן עדיין שני הקִנים הם אחד לנדבה ואחד ליולדת, אבל הוא הקריב את קן הנדבה מתחת למזבח, במקום מעל המזבח כעולה, ולכן הקרבה זו בלבד פסולה. צריכה להביא עוד פרידה אחת ויקריבנה למעלן – האישה צריכה להביא יונה בודדת נוספת. אמנם הטעות היא כולה של הכוהן, אבל האחריות הכספית על האישה. כך בכל הקרבנות. מעשה הכוהן, ואפילו מחשבתו, גורמים נזק לישראל מביא הקרבן, ואין לכך כל פיצוי מהמקדש. הקרבן נתפס כמעשה לכל דבר, והמעשה לא נעשה וצריך השלמה. רעיון זה חוזר במסכת זבחים, וכך כוהן שפיגל פוסל את הקרבן (לאחר שכבר עלה לרצון) מבלי שהבעל ידע. גם כאן ספק אם המקריבה מודעת לכך שקרבנה נפסל.", "בדיוננו במסכת זבחים6ראו פירושנו לזבחים, סוף פרק ב. ראינו כי בנושא זה חל שינוי במחשבת ההלכה. בתחילה נקבע (מומש דין תורה) שהתנהגות בלתי ראויה של הכוהן פוסלת את הזבח לאחר שכבר \"ריצה\" (התקבל-כיפר), אף שהבעל אינו שותף למעשה הבלתי ראוי, ייתכן שאפילו אינו יודע על פסילת הקרבן, וודאי שאינו אשם במאומה. חוסר הצדק בולט כאן, אבל ההנחה הייתה שהאדם שהביא את הקרבן מלווה אותו, והוא והכוהן יחדיו מחלקים ביניהם את העבודה ואת הבשר כאחד. כאשר המקדש גדל והפך ל\"חרושתי\" יותר שונתה התפיסה (מסיבה זו או אחרת), ופיגול ונותר הוגדרו מחדש כעברות של מחשבה (תכנון) המתחולל לפני ההקרבה. רק מחשבה כזאת פוסלת את הקרבן, וממילא המקריב אמור לדעת על כך (גם אם לא הוא מתכונן לעבור את העברה). ההלכה כאן מתאימה לשלב הקדום. האישה מילאה את חובתה בהביאה עופות או כסף; לאחר זמן הכוהן טעה (אולי לא בכוונה), והקרבן נפסל, והיא לא יכולה לדעת על כך. אם כן, משנתנו כהלכה הקדומה במסכת זבחים.", "ממין אחד – אם כל היונים היו ממין אחד (תורים או בני יונה) תביא מאותו מין, כאמור לעיל (פ\"ב מ\"ה): \"אין מביאין תורין כנגד בני יונה\". משני מינים – אם אחד הזוגות היה מתורים והשני מבני יונה, תביא שתים – תביא שתי פרידות, אחת תור והאחרת בן יונה. הווה אומר שהאישה לא פירשה איזה זוג נועד לקרבנה כיולדת ואיזה לנדבתה, הכרעה זו תלויה רק בביצוע עצמו, וכאמור הכוהן לא נמלך. אמנם כאן מועלה מקרה אחד מיני כמה אפשרויות שראינו, אך בסיכום הפרק נעלה את ההערכה שזו הייתה הצורה הרגילה של הקדשת קרבנות. פירשה נדרה – אם היא פירשה שזוג יונים זה לנדרה ועתה איננו יודעים איזה זוג הוקרב בצורה שגויה, צריכה להביא עוד שלש פרידים ממין אחד – עולה אחת לא הוקרבה נכון, ולא ידוע איזו מהעולות לא הוקרבה כהלכה, לכן תביא שלוש יונים נוספות וכולן תועלנה, אחת לשם ספק קן יולדת ושתיים לשם ספק נדבה. הלכה זו נראית כמשתלבת בקודמותיה, אבל מכילה חידוש שההקרבה הועילה אף על פי שהכוהן פעל בניגוד להוראת האישה והקריב קרבן נדבה בתור קרבן יולדת. במקרה זה העולה שהוקרבה במקומה כשרה, ורק מה שלא הוקרב במקומו נפסל. משני מינים – הביא את נדרה תורים, ואת קרבן היולדת כבני יונה, תביא ארבע – הכוהן אינו יודע מה הייתה החלטתה ואינו יודע מה הוקרב באופן פסול, לכן היא תביא ארבע עולות: שתי עולות שמא העולה של קרבן יולדת הוקרבה במקום הקרבת החטאת (למטה); עולה זו הייתה ספק תור ספק בן יונה, לכן תביא תור ובן יונה כתחליף. כמו כן ייתכן שעולת הנדבה הוקרבה כחטאת, ותביא במקומה עולה, ושוב איננו יודעים האם הנדבה הייתה מהתורים או מבני היונה לכן תביא תור ובן יונה כתחליף לקרבן נדבה. המשנה משקפת מצב הנראה בעינינו רֵאלי. האישה הביאה יונים מיועדות ותורים מיועדים, כל אחד לקרבן אחר; היא אינה מייעדת מה יהיה לחטאת ומה לעולה, אבל מייעדת זוג יונים אחד לנדרה (נדבה) וזוג יונים אחד לחובתה (קרבן יולדת). אבל הכוהן מקבל את כל קרבנות הקן כאחד ופועל לפי הבנתו מתוך נתק עם האישה, או נכון יותר עם כל קהל הנשים. במקרה זה הכוהן מקריב כהלכה, כל זוג לפי ההלכה, אבל הוא אינו יודע מתי לפניו קרבן יולדת ומתי משהו אחר. מן הסתם האישה שכבר החליטה בנושא מסרה את המידע לכוהן שקיבל את הקרבן לידיו, אבל הכוהן לא העביר הלאה את המידע. מן הסתם העברת המידע היא הנקראת במשנה \"נמלך\", ודרכו של עולם המתוארת במשנה היא שהמידע אינו מועבר. הכוהן כמובן אינו זוכר מה העלה; הוא טיפל במאות גוזלי יונים ובמאות תורים, ובכל קרבן מלק, מרט נוצות, מיצה את הדם וכל עבודה בכבוד הראוי לה, ואין הוא יכול לזכור מה אירע במקרה המסוים שבו מדובר.", "קבעה נדרה – קבעה האם הנדר יהא מתור או מבני יונה, אבל עכשיו אינה יודעת מה קבעה, והכוהן אינו יודע מה העלה למטה ומה למעלה, צריכה להביא עוד חמש פרידים – שתיים לכל אחת מעולות הנדבה (תור ובן יונה), ועוד שתיים לעולה שבקרבן יולדת. עד עתה המקרים היו רֵאליים. מעתה המשנה מביאה מקרים נוספים, תאורטיים יותר. כבר אין מדובר רק בנתק עם הכוהן ובכך שהכוהן אינו זוכר מה העלה ומתי; מעתה המשנה מדברת על מקרים קיצוניים יותר ורֵאליים פחות, שהאישה קבעה את המין ואינה זוכרת מה קבעה. ממין אחד – כל זה כאשר המין היה אחד, אבל האישה אינה זוכרת מה הוא, משני מינים – היא יודעת שקבעה שקרבן מסוים אחד יהיה מיונים והאחר מתורים, ואינה זוכרת מה קבעה. שלוש העולות הוקרבו אפוא בצורה לא בטוחה. תביא שש – צריכה להביא את שלושתן, כל פעם משני מינים. נתנן לכהן ואין ידוע – לאישה מה נתנה – או הלך הכהן ועשה ואין ידוע – הכוהן מה עשה – הבלבול מוחלט: יש כאן גם טעות בטיב הקרבן וגם טעות במין הקרבן, צריכה להביא עוד ארבעה פרידים לנידרה ושתים לחובתה – צריכה להביא את כל הסדרה מחדש, פעמיים, פעם בתורים ופעם בבני יונה. וחטאת אחת – החטאת של קרבן יולדת הובאה כהלכה, ומהמין הנכון, לכן צריכה רק השלמה מהמין השני. בן עזיי אומר שתי חטאות – הרי לא ידוע איזה מין הובא. אם כן החטאת נשחטה כהלכה, אבל אולי לא ממין נכון, ולכן צריכה להביא לחטאת תור ובן יונה כדי לצאת ידי חובת כל האפשרויות.", "אמר רבי יהושע זה הוא שאמרו – זו מימרה חדשה, מנותקת ממה שקדם לה, ובאה לסיים את כל המסכת ואולי אף את כל הסדר. לעתים קרובות אנו מוצאים סיומים מדרשיים למסכתות. הסיום שלנו שונה בכך שהוא פתגם (זה הוא שאמרו), ופירוש לו. זהו משפט של הלצה ולא מדרש המבוסס על פסוק. כשהוא חי – הכבש, קולו אחד – הוא משמיע קול פעייה ותו לא, וכשהוא מת [קולו] שבעה – אפשר להתקין משרידיו כלי נגינה שיפיקו שבעה קולות.", "כיצד קולו שבעה – פירוש מאמר החכמה (ההלצה): שתי קרניו – מהן ניתן להתקין שתי חצוצרות – אלו שני הקולות הראשונים. החצוצרות מוזכרות במפורש בתנ\"ך, ופִסקה ארוכה הוקדשה לתיאורן ולתפקידן (במדבר י א-י). לפי הכתוב נועדו החצוצרות למתן אותות בזמן ההליכה במדבר, לכינוס העם לימי שמחה ולתענית. בימי הבית הן היו כלים חשובים והשימוש בהן היה תדיר. בימי שמחה ומועד תקעו רבים בחצוצרות, והן אף מופיעות על מטבעות מימי בר כוכבא. החצוצרות מופיעות תמיד כצמד וצורתן כאגרטל פרחים מודרני: תחתיתן צרה, הן מתרחבות כלפי מעלה וליד הבסיס מצויה מעין תפיחה קלה7משורר, מטבעות, עמ' 135, מס' 243, 244, 278-276. כל טיפוס כולל טיפוסי משנה אחדים. . הן מצויות על ציור של שולחן לחם הפנים שנמצא בירושלים ועל קשת טיטוס שנמצאה ברומא (איור 2)8חכלילי, סמלים בגולה, עמ' 345.. מאוחר יותר החצוצרות נעלמות מהאמנות היהודית וכמעט אינן מופיעות על ציורי הפסיפס או על חפצים אחרים. החצוצרות מילאו במקדש תפקיד מרכזי, כמו השולחן או המזבח, אך לא הועתקו אל המדינה. חז\"ל מדגישים שהחצוצרות שעשה משה אינן כשרות לדורות, ובפועל הן נעלמו מהוויי בית הכנסת גם בימי תענית, אף שהמקרא מדבר במפורש על תקיעה בחצוצרות בעת צרה (במדבר י ט). חז\"ל מדגישים שהחצוצרות שעשה משה נגנזו, וכל זה בא להבליט שאין מצוות חצוצרות נוהגת בימיהם של חכמים (ירו', ראש השנה פ\"ג ה\"ד, נח ע\"ד; בבלי, שם כז ע\"א).", "איור 2. החצוצרות בקשת טיטוס. מתוך ריץ, תמונות א. ", "שתי שוקיו שני חלילין – מהם ניתן להתקין שני חלילים. החליל הוא כלי נגינה דומה לחליל בן זמננו, עשוי ממתכת או מעצם ארוכה של בהמה ובה סדרת חורים9ראו פירושנו לסוכה פ\"ה מ\"א.. נגינת החליל ליוותה את הקינה בזמן הלוויה (משנה, שבת פכ\"ג מ\"ד) במשך כל הטקס. בהלכה נקבע שבכל לוויה יהיו לפחות שני חלילים, ומכאן השימוש בלשון רבים שלפנינו. מאחר שלא היו חלילים בכל יישוב, נהגו לעתים לשכור חמור כדי להביא חלילים ממרחק ללוויה או לחתונה (משנה, כתובות פ\"ד מ\"ד; בבא מציעא פ\"ו מ\"א, ומקבילות). החליל היה כלי הנגינה הנפוץ ביותר, לפחות לפי כמות אזכוריו. בנספח למסכת ערכין עסקנו בכך.", "עורו לתוף – הכלי נזכר כאמור בתורה, ולפי המשנה היה עשוי מעור. כנראה זהו תוף יד קטן, שכן נאמר שמרים לקחה את התוף בידה (איור 3). הכלי כמעט אינו נזכר במקורות התקופה אלא בהקשר של שירת מרים, אך הוא נזכר גם בהקשר של עבודת אלילים: \"מה היא התופת? שהיו מקישין בתופים. מה הוא הנום? שהיו הכומרים אומרין למולך כשהתינוק מנהים10משמיע קולות מתוך כאב., 'יהנה לך' 'יערב לך'. ראה היאך היו להוטין אחרי עבודה זרה\" (תנחומא בובר, הוספה ב לפרשת ואתחנן, עמ' 15), וכן: \"והיו המלאכים מתופפים בתופים ומרקדין כנקבות שנאמר...\" (פרקי דרבי אליעזר, פי\"ב)11כך לפי גרסת הדפוס, ובכתב היד משובש..", "ומעיו לנבלים – הנבל מופיע יחד עם הכינור ככלי שיש בו מיתרים. משנתנו אומרת שמהמעיים מכינים מיתרים לנבל, ומבני המעיים לכינור, הווה אומר שהכינור עדין מהנבל. ובני מיעים לכינורות – הכינור גם הוא כלי פריטה, אך גדול מהנבל (איור 4).", "עד עכשיו הוזכרו שבעה כלים:", "2-1. חצוצרות", "4-3. חלילים", "5. תוף", "6. נבל", "7. כינור", "ברור שהמספר שבעה הוא מלאכותי. לבהמה ארבע רגליים וניתן להתקין מהן לפחות ארבעה חלילים, ואולי יותר חלילים קצרים; מהעור ניתן להתקין לא רק תוף אלא גם \"ארוס\" (ראו סוטה פ\"ט מ\"ד ופירושנו לה) וכלים אחרים שהזכרנו בנספח למסכת ערכין. מהמעיים ניתן להתקין נימים ליותר מנבל אחד, כמה כינורות, ועוד כלי פריטה אחרים. אלא שהתנא רצה להגיע למספר שבעה המקודש.", "ויש אומרים אף צמרו – ב- מפ, פב נוסף \"לעשות תכלת\", ב-מל, מנ רק \"לתכלת\" – ניתן לקיים מצווה בצמר הבהמה לתכלת או לעשיית ציצית. כמובן ניתן לקיים בבהמה עוד מצוות: להביאה כקרבן, לסעוד עמה סעודת מצווה, לתתה כצדקה לעניים, להשתמש בה כמכבש בעת כריכת ספר קודש ועוד ועוד. כל שרצה התנא להראות, על דרך ההלצה, הוא שבהמה אחת המובאת לקרבן נושאת עמה ברכות רבות.", "רבי שמעון בן עקשיא אומר זיקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח – איוב יב כ, אבל זיקני תורה אינן כן אלא כל זמן שהם מזקִנים דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה – איוב יב יב. אמנם המשפט מצוי בכתבי היד, אבל בבבלי (שבת קנב ע\"א) הוא מופיע כברייתא בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי, וכבר הערנו שלעתים הבבלי מתעלם ממשניות במסכת קודשים (ראו במבוא למסכת זבחים). המשפט מבטא את הכבוד לתורה ואת הכבוד לזקנים בגיל, וגם את המציאות העגומה שלפיה לעתים הזקנים דעתם מיטשטשת וכוחם נחלש ואינם מנהיגים טבעיים. בעולם הקדום נהגו בזקנים בכבוד רב, ובספרות העמים הדגישו פחות את הגיל והחולשה ויותר את הכבוד והניסיון, אבל קשה לדעת האם תיאור זה משקף את כל המציאות או שלעתים היו גם זקנים כאלה. בדורנו חלו שינויים בתוחלת החיים ובתהליכי הזדקנות ואנו רואים את ההזדקנות באופן שונה, אך לא נרחיב בו.", "הקשר בין שתי המימרות קלוש, ולדעתנו הוא מדרשי. הדברים מצויים בכמה מדרשים אמוראיים ואף בספרי דברים (מח, עמ' 111), אבל במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי המשפט שלנו קשור לענייני נגינה: \" 'ויהי קול השופר' בנוהג שבעולם כל זמן שהקול [הוליך הוא ת]ושש, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן. אלא כל זמן [שהקול הו]ליך הוא מתגביר. כל זמן שבני תורה הולכין דעתן מתישבת, [וכן ה]וא א[או' בי]שישים חכמה (איוב יב יב). 'משה ידבר והאים [אלקים] יעננו בקול' רבי לעזר [המוד]עי [או' כבוד] גדול חלק לו הקב\"ה למשה שלא היה הקב\"ה מדבר [עד] שמ[שה אומר לו] דבר כבר קיבלו בניך את דבריך עליהם בשמחה. [רבי עקיבה או' מנ' שבקו]ל ובכח ובנעימה שהיה משה שומע <בו> היה משמיע [את ישראל תלמוד לומר 'מ]שה ידבר והאים [אלוקים] <יעננו>' ודאי מה תלמוד לומר בקול מלמד שבקול [ובכח ובנעימה ש]היה משה שומע בו היה משמיע את ישראל.\" (יט יט, עמ' 144). עורך משנתנו הכיר את הצירוף המדרשי, ולכן מדרש אחד על כלי נגינה משך אחריו מדרש אחר הקשור לנגינה. איננו אומרים שעורך המשנה הכיר את מכילתא דרשב\"י, אלא ששניהם הכירו את הצירוף המדרשי וכל אחד השתמש בו לצורך אחר." ] ] ], "Bibliography": [ "אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש\"ז, וינה, תרמ\"ז.", "אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ', תשכ\"ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.", "אביגד, חותמות – אביגד, נ', תשי\"ח, \"סוג חדש של חותמות יהד\", ידיעות יב, עמ' 10-3.", "אביגד, העיר העליונה – אביגד, נ', 1980, העיר העליונה של ירושלים: פרשת החפירות הארכיאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ירושלים.", "אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל\"ו.", "אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב\"מ, חיפה, תרפ\"א.", "אדן, ערי חומה – אדן-ביוביץ, ד', תשנ\"ז, \"רשימת 'ערי חומה' והעדות הארכיאולוגית-ההיסטורית מיודפת ומגמלא\", תרביץ סו, עמ' 470-449.", "אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד', וילנא, תרס\"א-תרע\"ג.", "אוסבורנה, מבנים – Osborne, R., 1992, \" 'Is it a Farm?', The Definition of Agriculture Sites and Settlements in Ancient Greece\", in: Wells, B. (ed.), Agriculture in Anceint Greece, Stockholm, pp. 21-28.", "אופנהיימר, חבורות – אופנהיימר, א', תשמ\"א, \"חבורות שהיו בירושלים\", בתוך: אופנהיימר, א' ואחרים (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, ספר זכרון לאברהם שליט, ירושלים, עמ' 190-178.", "אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב\"מ, חיפה וירושלים, תרפ\"ח-תש\"ג; מהדורת צילום, ירושלים, תשמ\"ד.", "אור זרוע, רבי יצחק ברבי משה נ\"ע מווינה, מהדורת זיטאמיר, תרכ\"ב.", "אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ\"ב.", "אורבך, ההלכה – אורבך, א\"א, 1984, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים.", "אורבך, תדב\"ר – אורבך, א\"א, תש\"ז, \"לשאלת לשונו ומקורותיו של ס' אליהו\", לשוננו כא, עמ' 197-183.", "איגרת אריסטיאס – בתוך: ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א', עמ' א-עא.", "איכה רבה, מהדורת באבער, ש', וילנא, תרנ\"ט.", "אלבק, מבוא – אלבק, ח', תשי\"ט, מבוא למשנה, ירושלים - תל אביב.", "אלבק, עריכת המשנה – Albeck. Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.", "אלבק, פירוש – אלבק, ח', תשי\"ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים - תל אביב.", "אלון, המשפט העברי – אלון, מ', תשל\"ג, המשפט העברי, ירושלים.", "אלון, מחקרים – אלון, ג', תשי\"ז-תשי\"ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.", "אסתר רבה, קושטא, רע\"ד או ר\"פ.", "אפטוביצר, תנא דבי אליהו –Aptowitzer, A., 1955, \"Seder Elia\", in: Baron, S.A. and Marx, A. (eds.), Jewish Studies in Memory of George Alexander Kohut, New York, pp. 5-59.", "אפיפניוס, על המידות –Dean, J.E. (tr.), 1937, Epiphanius Treatise on Weights and Measures, Chicago.", "אפלבאום ואחרים, מגדלים – Applebaum, S., Dar, S. and Safrai, Z., 1978, \"The Towers of Samaria\", PEF 91, pp. 91-100.", "אפרון, התקופה החשמונאית – אפרון, י', 1980, חקרי התקופה החשמונאית: שבע סוגיות, תל אביב.", "אפרון, סנהדרין – אפרון, י', תשכ\"ז, \"הסנהדרין בחזון ובמציאות של הבית השני\", בתוך: פרלמן, מ' ושימרון, ב' (עורכים), דורון: ח\"י מחקרים מוגשים ליום הולדת הששים לפרופ’ בנציון כ\"ץ, תל אביב, עמ' 204-167.", "אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י\"נ, תש\"ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.", "אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י\"נ, תשי\"ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים - תל אביב.", "אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י\"נ, תשמ\"ד-תשנ\"א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.", "אשל מדריך קומראן, אשל, ח', 2009, קומראן, מדריך כרטא, ירושלים.", "ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ\"ב.", "באומגרטן, משקין – Baumgarten, J.M., 1995, \"Liquids and Susceptibility to Defilement in 4Q Fragments\", JQR 85, pp. 91-101.", "בוט, טהרה – Booth, R.P., 1986, Jesus and the Laws of Purity, JSNTS 13, Sheffield.", "בוסרוף, פיתוח – Boserup, E., 1965, The Condition of Agriculture Growth, London.", "בורקט, דת הלניסטית – Burkert, W., 1985, Greek Religion, Cambridge.", "ביאלובלוצקי, ירושלים – ביאלובלוצקי, ש', תשי\"ב, ירושלים בהלכה, ירושלים.", "ביכלר, בית שמאי – ביכלר, א', 1905, \"הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן\", בתוך:Krausz, S. and Weisz, M. (eds.), Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.", "ביכלר, נטילת ידיים – Büchler, A., 1909-1910, \"The Law of Purification in Mark 7.1-23\", ExpTim 21, pp. 34-40.", "בלומנר, קדמוניות – Blümner, H., 1911, Die Römischen Privataltetumer, München.", "בן דוד, גולן – Ben David, Ch., 1996, The Jewish Settlement on the Golan, Kazrin.", "בן שלום, בית שמאי – בן שלום, י', תשנ\"ד, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים.", "בן שלום, יבנה – בן שלום, י', תשמ\"ז, \"מרגלא בפומיהו דרבנן דיבנה\", מלאת ב, עמ' 175-151.", "בן שעיה, נידה – בן שעיה, ש', 2005, הרחקות האישה בימי נידתה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.", "בנקס, ישו והחוק – Banks, R., 1975, Jesus and the Law in the Synoptic Tradition, Cambridge.", "בעל המאור, הודפס עם הרי\"ף.", "בר, יששכר וזבולון – בר, מ', תשכ\"ח, \"יששכר וזבולון\", בר אילן ו, עמ' 180-167.", "בר, תורה ודרך ארץ – בר, מ', תשכ\"ד, \"תורה ודרך ארץ\", בר אילן ב, עמ' 162-124.", "בראון, מוסיקה – Braun, J., 2002, Music in Ancient Israel/Palestine, Cambridge.", "בר-אילן, כוהנים – בר-אילן, מ', תשמ\"ב, הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי הבית השני, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.", "בראנד, כלי חרס – בראנד, י', תשי\"ג, כלי החרס בספרות התלמודית, ירושלים.", "בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.", "ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.", "ברושי, אוכלוסייה – ברושי, מ', תשמ\"ב, \"אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה הרומית ביזנטית\", בתוך: ברס, צ', ספראי, ש', צפריר, י' ושטרן, מ' (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים, עמ' 455-442.", "ברושי, מניין תושבים – Broshi, M., 1979, \"The Population of Western Palestine in the Roman-Byzantine Period\", B.A.S.O.R. 236, pp. 1-10.", "ברנרד, פירוש – Bernard, J.H., 1985, A Critical and Exegeticl Commentary on the Gospel According to St. John, New International Critical Commentary, Edinburgh.", "גודמן, המעמד השליט – Goodman, M., 1987, The Ruling Class of Judaea, Cambridge.", "גולדברג, שבת – גולדברג, א', תשל\"ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.", "גיאוניקה – Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second edition).", "גיבסון, ארכיאולוגיה – Gibson, S., 2001, \"Agricultural Terraces and Settlement Expansion in the Highlands of Early Iron Age Palestine: is there any correlation Between the Two\", in: Mazar, A. (ed.), Studies in the Archaeology of the Iron Age in Israel and Jordan, Sheffield, pp. 113-146.", "גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י\"ל, תשכ\"א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.", "גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, י\"ל, תרס\"ט, שרידי הירושלמי, נויארק.", "גרוצ'י, אמנות - Garrucci, R., 1873-1881, Storia della Arte Cristiana nei primi otto secoli della Chiesa, Roma. ", "גרין, לוקס – Green, J.B., 1997, The Gospel of Luke, The New International Commentary on Luke, Grand Rapids.", "גרינברג, חרם – Greenberg, M., 1971, \"Herem\", Encyclopaedia Judaica 8, pp. 344-355.", "גרינהוט, סביבות ירושלים – גרינהוט, צ', תשנ\"ז, \"ההתיישבות הכפרית בתחומי ירושלים מהתקופה הרומית הקדומה ועד התקופה הביזנטית\", בתוך: דר, ש' וספראי, ז' (עורכים), הכפר הקדום בארץ ישראל, תל אביב, עמ' 160-147.", "דה ארמס, כלכלה – D'Arms, J., 1981, Commerce and Social Standing in Ancient Rome, Harvard.", "דה לייט, ירידים – De Ligt, 1993, Fairs and Markets in the Roman Empire, Amsterdam.", "דה פריס, תולדות ההלכה – דה פריס, ב', תשכ\"ב, תולדות ההלכה התלמודית, תל אביב.", "דוגלס, טהרה וסכנה – Douglas, M., 1966, Purity and Danger: An Analysis of the Concepts of Pollutionand Taboo, London.", "דיטריך, חרם – Dietrich, W., 1996, \"The 'ban' in the age of the early kings\", Fritz, V. and Davies, P.R. (eds.), The Origins of the Ancient Israelite States, Sheffield, pp. 196-210.", "דמסקי, ירושלים – Demski, A., 2002, \"Hebrew names in the Dual form and the Toponym 'Yerushalayim' \", These are the Names 3, pp. 2-11.", "דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ.", "דר, סומקה – דר, ש', 1998, סומקה: עיירה יהודית בכרמל, תל אביב.", "דר, שומרון – דר, ש', תשמ\"ב, התפרושת היישובית של מערב השומרון בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזאנטית, תל אביב.", "דר ואחרים, אום ריחן – דר, ש', טפר, י' וספראי, ז', תשמ\"ו, אום ריחן, תל אביב", "הירשברג, יופיה – הירשברג, ח', תרע\"ב, \"יפיה והתיפותה של האשה בזמן התלמוד\", העתיד ג, עמ' 52-1.", "הירשפלד, שינויים – הירשפלד, י', תשנ\"ו, \"שינויים בדפוסי ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית הכפרית לפני המרידות ברומאים ואחריהן\", קתדרה 80, עמ' 18-3.", "הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע', ירושלים, תשל\"ב.", "הלכות פסוקות מן הגאונים, מילר, י', קראקא, תרנ\"ג.", "הלכות קצובות, מרגליות, מ', ירושלים, תש\"ך.", "המל, צדקה – Hamel, G.H., 1990, Poverty and Charity in Roman Palestine, First Three Centuries C.E., Berkely.", "הנדס, צדקה – Hands, A.R., 1968, Charities and Social Aid in Greece and Rome, London.", "הרינגטון, טהרת חולין – Harrington, H. K. 1995, Did the Pharisees Eat Ordinary Food in a State of Purity? JSJ 26,, pp.42-54.", "ויזר, סעודה – Visser, ., 1991, The Rituals of Dinner: The Origins, Evolution, Eccentricities and Meaning of Table Manners, London.", "וינפלד, הוראות – וינפלד, מ', 2004, \"הוראות למבקרי המקדש במקרא ובמצרים הקדומה\", תרביץ סב, עמ' 15-5.", "וינפלד, חרם – Weinfeld, M., 1993, The ban on the Canaanites in the biblical codes and its historical development, History and Traditions of Early Israel, pp. 142-160.", "וינפלד, כיבוש – וינפלד, מ', תשכ\"ז, \"כיבוש ארץ כנען והחרמת תושביה: שתי נקודות ראיה שונות\", בית מקרא יב, ב, עמ' 127-121.", "וינר, תרבות המוסיקה – וינר, מ', תשס\"ז, תרבות המוסיקה בארץ ישראל בתקופות ההלניסטית הרומית והביזנטית – ייחודיות מול סינקרטיזם דתי/אתני, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.", "ויס, משניות תוספתא – ויס, מ', תשנ\"ד, \"פרקי משנה בעלי אופי תוספתאי\", קעמ\"י 11, עמ' 62-55.", "ויס, פוגמא – Weis, P.R., 1956-1957, \"A Note on PUGMHI\", NTS 3, pp. 233-236.", "ז'ובין ופורטן, דושנה – Szubin, H.Z. and Porten, B., 1987, \"Royal Grants in Egypt: A New Interpretation of Driver 2\", JNES 46, pp. 39-48.", "זוסמן, ירושלמי ובבלי לזרעים וטהרות – זוסמן, י', 1970, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.", "זינגר, טכנולוגיה - Singer, A., 1954, A History of Technology, Oxford no. 30.", "זיסו, יהודה – זיסו, ב', תשס\"ב, הישוב הכפרי בהרי ושפלת יהודה משלהי תקופת הבית השני עד לדיכוי מרד בר כוכבא, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים.", "חדושי הר\"ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים תשכ\"ו. ", "חכלילי, סמלים בגולה –Hachlili, R., 1998, Ancient Jewish Art and Archaeology in the Diaspora, Leiden.", "חלופי מנהגים, מהדורת ב\"מ, לוין, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק תשמ\"ז; מהדורת מרגליות, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים תרצ\"ח.", "חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש\"ז, ירושלים, תרכ\"ג.", "חסדי דוד, ר' דוד פארדו, ליוורנו, 1776.", "טור שלחן ערוך – ראו ארבעה טורים.", "טפר, יונים – טפר, י', תשמ\"ו, \"עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ\", בתוך: אופנהיימר, א' ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים, עמ' 197-170.", "יוסף בן אפרים קרו – ראו ארבעה טורים.", "יוספוס, מהדורת מסון – Masson, S. (ed.), 2000, Flavius Josephus, Translation and Commentary, Leiden.", "יוספוס, מהדורת תקרי – Thackery, H.St.J and Marcus, R., 1934, Josephus, London.", "יוספוס, מלחמות – יוספוס פלביוס, תשכ\"ז, מלחמות היהודים, מהדורת שליט, א', ירושלים - תל אביב.", "יוספוס, נגד אפיון – כשר, א', תשנ\"ד, יוספוס פלאוויוס (יוסף בן מתתיהו), נגד אפיון, ירושלים.", "יוספוס, נגד אפיון בתרגומו של שמחוני – שמחוני, י\"נ (מתרגם), 1968, קדמוניות היהודים [נגד אפיון] חיי יוסף, רמת גן.", "יוספוס, קדמוניות – יוסף בן מתתיהו, 1973-1967, שליט, א' (מתרגם), קדמוניות היהודים, ירושלים - תל אביב.", "ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י\"ז, ירושלים, תשכ\"ד.", "ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש', ירושלים, תשכ\"ד.", "ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א', לונדון, 1909.", "ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י', ירושלים, תשל\"ג ואילך.", "יתרון האור, פערלמן, ר' יי\"ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.", "לוי, מילון – Levy, J., 1924, Woerterbuch ueber die Talmudim und Midrashim, Vienna.", "לוין, אוצר הגאונים – לוין, ב\"מ, תשמ\"ד, אוצר הגאונים, ירושלים (מהדורה מצולמת).", "לחם שמים, רבנו יעב\"ץ, ירושלים, תשי\"ח.", "ליבנר, גליל תחתון – Leibner, U., 2009, Settlement and History in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: an archaeological survey of the eastern Galilee, Tuebingen.", "ליברמן, יוונים ויוונות – ליברמן, ש', תשכ\"ג (תשמ\"ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.", "ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש', תשנ\"ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק - ירושלים.", "ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש', תשנ\"א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.", "ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש', תשנ\"ט, תוספת ראשונים, ירושלים - ניו יורק.", "ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש', תשט\"ו-תשמ\"ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.", "ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, \"Die Fastanrolle Eine Untersuchung Zur Jüdisch-Hellenistechen Gesschichte\", HUCA VIII-IX, pp. 257-351.", "לינדר, מזון טהור – Lindars, B., 1988, \"All Foods Clean: Thoughts on Jesus and the Law\", in: Lindars, B. (ed.), Law and Religion, Cambridge, pp. 61-72.", "לקוטי הרמב\"ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב\"ן, שאלוניקי, תק\"ל.", "מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב\"ם, מהדורת תל אביב, 1959.", "מגילות מדבר יהודה – DJD Discoveries in the Judean Desert, 1953-1995, in: Balliet, M. et al. (eds.), Oxford.", "מגילת המקדש – ידין, י', תשל\"ז, מגילת המקדש, ירושלים.", "מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית.", "מגן, ארץ בנימין – מגן, י', \"ארץ בנימין בימי בית שני\", בתוך: ארליך, ז\"ח ואשל, י' (עורכים), מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס הרביעי תש\"ד – 1994, עמ' 102-75.", "מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י', ירושלים, תשכ\"ח.", "מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י', ירושלים, תשכ\"ח.", "מדרש תהילים (שוחר טוב), מהדורת בובר, ש', וילנא, תרנ\"א.", "מדרש תנאים לדברים, מהדורת הופמן, ד\"צ, ברלין, 1909-1908.", "מדרש תנחומא, קושטא, רפ\"ב ומנטובה, שכ\"ג.", "מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש', וילנא, תרמ\"ה.", "מורקהרדט, החיים הפרטיים ברומא – Marquardt, J., 1879, Das Privatleben der Römer, Leipzig.", "מזר, הר הבית – מזר, ב', תשל\"ג, \"החפירות ליד הר-הבית\", קדמוניות ג, עמ' 90-74.", "מחזור ויטרי לרבנו שמחה, הורביץ, ש', נירנברג, תרפ\"ג; ד\"צ, ניו יורק, תש\"ך.", "מילגרום, תהילים – Milgrom, J., 1991, Leviticus 1-16, Anchor Bible, Doubleday.", "מילון בן יהודה – בן יהודה, א', 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים - תל אביב.", "מילקובסקי, נטילת ידיים – Milikowsky, Ch., 2000, \"Reflections on Hand-Washing, Hand Purity and Holy Scripture in Rabbinic Literature\", in: Poorthuis, M.J.H.M. and Schwartz, J. (eds.), Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus, Leiden, pp. 149-162.", "מישלוב, גט מעושה – מישלוב, ד', תשס\"ב, גט מרצון וגט מעושה בישראל ובגויים כדין ושלא כדין, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.", "מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת האראוויטץ, ח\"ש ורבין, י\"א, ד\"צ, ירושלים, תש\"ל.", "מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת אפשטיין, י\"נ ומלמד, ע\"צ, ירושלים, תשט\"ו. ", "מכתבי פליניוס – קולמן, א\"ד (מתרגם), תשנ\"ב, גאיס פליניוס קאקיליוס, המכתבים, ירושלים.", "מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר' שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט\"ז.", "מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א', ירושלים - תל אביב, תשכ\"ז.", "מלמט, חרם – מלמט, א', תשכ\"א, \"החרם במארי ובמקרא\", בתוך: הרן, מ' (עורך), מחקרים במקרא ובתולדות האמונה הישראלית, ירושלים, עמ' קמט-קנח.", "מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, מ', ירושלים, תרצ\"ח.", "מסכת כלה, מהדורת היגער, מ', ירושלים, תש\"ל.", "מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ', ניו יורק, תרצ\"ד.", "מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ', ירושלים, תש\"ל.", "מקובי, טקס – Maccoby, H., 1999, Ritual and Morality, Cambridge.", "מקובי, שטיפת כוס – Maccoby, H., 1982, \"The Washing of Cups\", JSNT 14, pp. 3-15.", "מקלוג, קמעות – McCullough, W.S., 1967, Jewish and Mandaen Incanation Bowls, Toronto.", "מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ', תרצ\"ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.", "מרגליות, הלכות ארץ-ישראל – מרגליות, מ', תשל\"ד, הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה, ירושלים.", "מרגליות, סדר אליהו – מרגליות, מ', 1953, \"לבעיית קדמותו של ספר סדר אליהו\", בתוך: קאסוטו, מ\"ד ואחרים (עורכים), ספר אסף, ירושלים, עמ' 390-370.", "משורר, מטבעות – משורר, י', תשנ\"ח, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים.", "משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש\"א, ירושלים, תשנ\"ב.", "נבו, פגעים – נבו, ד', תשנ\"ב, פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בארץ-ישראל בתקופת המקרא והמשנה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.", "נוה ושקד, מגיה – Naveh, J. and Shaked, S., 1993, Magic Spells and Formulae, Jerusalem.", "נויסנר, החברות – Neusner, J., 1960, \"The Fellowship in the Second Jewish Commonwealth\", HTR 53, pp. 125-142.", "נויסנר, טהרה – Neusner, J., 1994, Purity in Rabbinic Judaism: A Systematic Account, Atlanta.", "נויסנר, טומאת מדף – Neusner, J., 1978-1979, \"Scripture and Mishna: The Exegetical Origins of MADDAF\", PAAJR 46-47, pp. 99-111.", "נויסנר, סדר טהרות – Neusner, J., 1974-1977, History of the Mishnaic Law of Purities, 22 vols., Leiden.", "ניומן, מעשים – ניומן, ה', תשמ\"ז, המעשים לבני ארץ – ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.", "נעם, מגילת תענית – נעם, ו', תשס\"ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.", "נעם, מהפיכה – נעם, ו', תש\"ע, מקומראן למהפיכה התנאית – היבטים בתפישת הטומאה, ירושלים.", "נצר, יריחו – Netzer, E. and Rozenberg, S., 2008, Hasmonean and Herodian Palaces at Jericho: Final reports of the 1973-1987 Excavations, Jerusalem.", "סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב', ניו יורק, תשכ\"ו.", "סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד', ירושלים, תשל\"ב.", "סירליאון (שירליאון, סיריליאו) רבינו שלמה, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח\"י, ירושלים, תשי\"ד-תשכ\"ז.", "סנדרס, ההלכה עד למשנה – Sanders, E.P., 1990, Jewish Law from Jesus to Mishna, London and Philadelphia.", "סנדרס, ישו ויהדותו – Sanders, E.P., 1965, Jesus and Judaism, London and Philadelphia.", "ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח', ירושלים, תשד\"ם; מהדורת אויערבך, צ\"ב, האלברשטאט, תרכ\"ו.", "ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י', ירושלים, תשמ\"ו, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ\"ה; מהדורת ראזענטהאל, ש\"פ, ד\"צ, ירושלים, תשנ\"ג.", "ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש', ירושלים, תש\"ז.", "ספר ערוגת הבושם, רבי אברהם ב\"ר עזריאל, מהדורת אורבך, א\"א, ירושלים, תרצ\"ח ואילך.", "ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א\"א, ירושלים, תשל\"ח.", "ספר ראבי\"ה, רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א', ירושלים, תשכ\"ד.", "ספר שני לוחות הברית, רבי ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ\"ד; ירושלים, תשנ\"ג.", "ספראי, גבוה מעל גבוה – ספראי, ז', תש\"ס, \" 'גבוה מעל גבוה – וגבוהים מעליהם', חכמים ומערכות המשפט בתקופת התלמוד\", בתוך: שגיא, א' ואחרים (עורכים), יהדות פנים וחוץ – דיאלוג בין שני עולמות, ירושלים, עמ' 234-219.", "ספראי, גודל אוכלוסייה – ספראי, ז', תשנ\"ז, \"אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד\", בתוך: ספראי, ז' ואחרים (עורכים), חקרי ארץ-ישראל, עיונים בתולדות ארץ-ישראל מוגשים לכבוד פרופ' יהודה פליקס, רמת גן, עמ' 108-57.", "ספראי, הגליל – ספראי, ז', תשמ\"ה, פרקי גליל, ירושלים.", "ספראי, החסידים – Safrai, S., 1977, \"The Pharisees and the Hasidim\", Sidic – Service International de Documentations Judéo-Chrétienne X2, pp. 12-16", "ספראי, החשמונאים – Safrai, Z., 2000, \"The Gentile Cities of Judea: Between the Hasmonean Occupation and the Roman Liberation\", in: Galil, G. and Weinfeld, M. (eds.), Studies in Historical and Biblical Historiography, Presented to Zecharia Kallai, Leiden, pp. 63-90.", "ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.", "ספראי, הכפר הערבי – ספראי, ז', 1994, \"הכפר הערבי כמקור לתולדות התרבות החומרית של ארץ ישראל בעבר\", אריאל 100ב, עמ' 166-157.", "ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש', תשנ\"ד, \"הכרעה כבית הלל\", בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ' 405-382.", "ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש', תש\"ן, \"הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?\" בתוך: זוסמן, י' ורוזנטל, ד' (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ' 38-11 (= בימי הבית, עמ' 578-548).", "ספראי, המשפחה – ספראי, ז', תשמ\"ג, \"מבנה המשפחה בתקופת המשנה והתלמוד\", מלאת א, תל אביב, עמ' 156-129.", "ספראי, העליה לרגל – ספראי, ש', תשכ\"ה, העליה לרגל בימי הבית השני, ירושלים.", "ספראי, הקהילה – ספראי, ז', תשנ\"ה, הקהילה היהודית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.", "ספראי, חסידות – ספראי, ש', תשל\"ג, \"משנת חסידים בספרות התנאים\", בתוך: והנה אין יוסף, קובץ לזכרו של יוסף אמוראי (ללא שם עורך), תל אביב, עמ' 152-136.", "ספראי, חסידים – ספראי, ש', תשנ\"ד, \"חסידים ואנשי מעשה\", בתוך: ספראי, בימי הבית, ב, עמ' 539-518.", "ספראי, חסידים ואנשי מעשה – ספראי, ש', תשמ\"ה, \"חסידים ואנשי מעשה\", ציון נ, עמ' 154-133.", "ספראי, ירושלים – ספראי, ש', תשכ\"ח, \"ירושלים כמרכז ליהדות בסוף ימי בית שני\", בתוך: טן פי, י' (עורך), ולירושלים: דברי ספרות והגות לכבוד ירושלים המשוחררת, ירושלים, עמ' 336-325.", "ספראי, ירידים – ספראי, ז', תשמ\"ב, \"הירידים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד\", ציון מט, עמ' 158-139.", "ספראי, מבנים – ספראי, ז', תשנ\"ט, \"מבני השדה הקדומים – הכפר בארץ-ישראל הרומית\", קתדרה 89, עמ' 40-7.", "ספראי, ענב א כביר – ספראי, ז', תשמ\"ה-תשמ\"ו, \"ענב א-כביר – חקלאות ומרעה בסביבות הכפר בתקופה הרומית ביזאנטית\", ישראל – עם וארץ ב-ג, עמ' 128-119.", "ספראי, שפלת השומרון – ספראי, ז', 1995, \"שפלת השומרון בתקופה הביזאנטית\", מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס הרביעי תשנ\"ד (1994), עמ' 208-189.", "ספראי, תיבה – Safrai, Z., 1989, \"Dukhan Aron and Teva\", in: Hachlili, K. (ed.), Ancient Synagogues in Israel, BAR 99, pp. 69-84.", "ספראי וספראי, הגדת חז\"ל – ספראי, ש' וספראי, ז', תשנ\"ח, הגדת חז\"ל, ירושלים.", "ספראי וספראי, חסידים – Safrai, C. and Safrai, Z., 2004, \"Rabbinic Holy Men\", in: Poorthhuis, M. and Schwartz, J. (eds.), Saints and Role Models in Judaism and Christianity, Leiden, pp. 59-78.", "ספראי וששון, מחצבות וחציבה – ספראי, ז' וששון, א', תשס\"א, חציבה ומחצבות אבן בארץ-ישראל, ירושלים.", "ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח\"ש, לייפציג, תרע\"ז.", "ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א\"א, ברלין, ת\"ש.", "ספרי זוטא לדברים, מהדורת כהנא, מ\"י, ירושלים, תשס\"ג.", "ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח\"ש, לייפציג, תרע\"ז.", "ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א', ירושלים, תש\"ל.", "ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח\"י, תל אביב, תש\"ל.", "פויריאר, טהרה – Poirier, J.C., 2003, \"Purity Beyond the Temple in the Second Temple Era\", JBL 2, pp. 247-265.", "פויריאר, נטילת ידיים – Poirier, J.C., 1996, \"Why Did the Pharisees Wash Their Hands?\", JJS 46, pp. 217-233.", "פון טינן, שימושי קרקע – Thünen, J.H., 1910, Der isolierte Staat in Beziehung auf Landwirtschaft und National ökonomie, Berlin (Tr. Wartenberg, C.M., 1966, Oxford - New York).", "פורטוגלי, דמוגרפיה – פורטוגלי, י', תשמ\"ח, \"תיאוריות אוכלוסיה והתיישבות וחשיבותן למחקר הדמוגרפי בארץ-ישראל\", בתוך: בונימוביץ, ש', כוכבי, מ' וכשר, א' (עורכים), ישובים, אוכלוסיה וכלכלה בארץ-ישראל בעת העתיקה, תל אביב, עמ' 38-4.", "פורת, יריחו – פורת, י', תשמ\"ו, \"חקלאות השלחין ביריחו ועין-גדי בתקופת הבית השני (המאה השנייה לפני הספירה – המאה הראשונה לספירה)\", בתוך: אופנהיימר, א' ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים, עמ' 141-127.", "פטריך, אמת המים – פטריך, י', תשמ\"א, \"אמת-המים מעיטם לבית-המקדש והלכה צדוקית אחת\", קתדרה 17, עמ' 23-11.", "פילון, על חרות הצדיק – דניאל-נטף, ס' ועמיר, י' (עורכים ומתרגמים), תשמ\"ו-תשע\"ב, כתבי פילון האלכסנדרוני, א, ירושלים, עמ' 167-157.", "פינצ'י, עץ – פינצ'י, י', תשמ\"ה, חרושת העץ בתנ\"ך לאור המימצא בארצות המקרא ובספרות חז\"ל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.", "פינקלשטיין, עתיקותה – פינקלשטיין, א\"א, תשכ\"ט, \"עתיקותה של משנת שקלים פ\"א מ\"ה\", בתוך: מלמד, ע\"צ (עורך), ספר דה פריס, עמ' 61-43.", "פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י\"נ, ברלין, תרפ\"א-תרפ\"ד.", "פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל\"ד ומהדורות רבות נוספות.", "פליקס, החקלאות – פליקס, י', תש\"ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, ירושלים.", "פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד', ניו יורק, תשכ\"ב.", "פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש', וילנא, תרמ\"ד.", "פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ', וינה, תר\"מ.", "פפירוסי אוקסירינכוס – Grenfell, B.P. and Hunt, A.S. (eds.), 1898, POX – The Oxyrhynchus Papyri, London.", "פרקר, טהרה – Parker, R., 1983, Miasma: Pollution and Purification in Early Greek Religion, Oxford.", "צטלי, שילוח השעיר – Zateliu, I., 1998, \"The Origin of the Biblical Scapegoat Ritual, The Evidence of two Elabite Texts\", Vetus Testamentum 48, pp. 254-263.", "ציסהולם, יישוב כפרי – Chisholm, M., 1979, Rural Settlement and Land Use, London", "קדושין, תדב\"ר – Kadushin, M., 1932, The Theology of Seder Eliahu; a Study in Organic Thinking, New York.", "קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א', ירושלים - תל אביב, תשכ\"ז.", "קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א\"ש, תל אביב, תשכ\"ט.", "קוטשער, מחוז – קוטשער, י', תשל\"ז, \"מילים ותולדותיהן: בורגני - עירוני - קרתני; מחוז - נמל; מלח; עורך דין ומונחים משפטיים אחרים\", ילקוט הלשון, ירושלים, עמ' 176-162.", "קול הרמ\"ז, פירוש הרמ\"ז על המשניות (ר' משה זכותא), ירושלים, תשנ\"ט.", "קולומלה, חקלאות – Harrison, B.A., 1926, Columella: On agriculture, (De Re Rustica, Loeb Classical Library), London.", "קומוטי, מוסיקה – Comotti, G., 1991, Music in Greek and Roman Culture, Baltimore.", "קטו, חקלאות – Hooper, W.D., 1967, Cato & Varro: On agriculture, (De Re Rustica, Loeb Classical Library), London.", "קידר, תערוכה א – Qedar, S., 1978, \"Gewichte aus Drei Jahrtausenden I\", Muenz Zentrum-Acktion 32, Köln.", "קידר, תערוכה ב – Qedar, S., 1979, \"Gewichte aus Drei Jahrtausenden II\", Muenz Zentrum-Acktion 37, Köln.", "קידר, תערוכה ג – Qedar, S., 1981, \"Gewichte aus Drei Jahrtausenden III\", Muenz Zentrum-Acktion 45, Köln.", "קידר, תערוכה ד – Qedar, S., 1983, \"Gewichte aus Drei Jahrtausenden IV\", Muenz Zentrum-Acktion 49, Köln.", "קיסטר, אבות דרבי נתן – קיסטר, מ', 1993, אבות דרבי נתן: עיונים בבעיות נוסח, עריכה ופרשנות, ירושלים.", "קלונר וזיסו, קברות – קלונר, ע' וזיסו, ב', תשס\"ג, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, ירושלים.", "קלרק, מנהגים יהודיים – Clarke, W.M., 1992, \"Jewish Table Manners in the CenaTrimalchonis\", Classical Journal 87, pp. 257-263.", "קנדי, מניין תושבים – אינני יודע להשאיר בינתיים", "קנוהל, קבלת קורבנות – קנוהל, י', תשל\"ט, \"קבלת קורבנות מן הנוכרים\", תרביץ מח, עמ' 345-341.", "קראלינג, דורה אירופוס – Kraeling, C.H., 1956, The Synagogue, New Haven.", "קרויס, ארכאולוגיה תלמודית –Krauss, S., Talmudische Archaeologie, Hildesheim 1966, 3 vols..", "קרויס, מילון – Krauss, S., 1899, Griechische und Latiniusche Lehnwörter Talmud, Midrash und Targum, Budapest.", "רבינוביץ, דקדוקי סופרים – רבינוביץ, רנ\"נ, תש\"כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.", "רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז\"ו, ת\"ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.", "רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז\"ו, תשכ\"א, שערי תורת בבל, ירושלים.", "רגב, אינדיבידואליזם – Regev, E., 2000, \"Pure Individualism: The Idea of Non-Priestly purity in Ancient Judaism\", JSJ 31, pp. 176-202.", "רגב, טהרה – רגב, טהרה לישראלים – Regev, E., 2000, \"Non-Priestly Purity and its Religious Aspects according to Historical Sources and Archaeological Findings\", in: Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus, Poorthius, M.J.H.M. et al. (eds.), Leiden, pp. 321-374.", "רובין, קץ החיים – רובין, נ', 1997, קץ החיים: טקסי קבורה ואבל במקורות חז\"ל, תל אביב.", "רוברטס, אורקל – Roberts, L., 1971, Un Oracle grave a Oinoanda, London.", "רוזנטל, כתובת – רוזנטל, א\"ש, 1974, \"הכתובת מגבעת המבתר, פרקים\", ספר השנה של מכון שוקן ב, עמ' 373-335.", "רוזנטל, מסורת – רוזנטל, א\"ש, 1994, \"מסורת-הלכה וחידושי-הלכות במשנת חכמים\", תרביץ סג, עמ' 374-321.", "רות רבה, מהדורת לרנר, מ\"ב, תשל\"א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.", "ריטב\"א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ', ירושלים, תש\"ן.", "ריץ, מילון – Rich, A., 1893, A dictionary of Roman and Greek Antiquities :with Nearly 2000 Engravings on Wood from Ancient Originals Illustrative of the Industrial Arts and Social life of the Greeks and Romans, London.", "ר\"ן בפירושו לרי\"ף, הודפס בתלמוד ש\"ס וילנא.", "רשב\"א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח\"ז, נויארק, תשט\"ז.", "שאגת אריה, שו\"ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש\"ך.", "שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א', ירושלים, תשכ\"א-תשל\"ז.", "שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש', וילנא, תרמ\"ו.", "שובה, כתובות – שובה, מ', תשכ\"ח, \"מה אנו למדים על טבריה מן הכתובות\", בתוך: הרשברג, ח' (עורך), כל ארץ נפתלי, ירושלים, עמ' 191-180.", "שובה, כתובות ירושלים – שובה, מ', תשט\"ז, \"הכתובות העבריות והארמיות של ירושלים בימי הבית השני\", בתוך: אבי יונה, מ' (עורך), ספר ירושלים, עמ' 353-351.", "שוורץ, משנה תמיד – שוורץ, י', \"משנת תמיד ויריחו\", בתוך: ספראי, ז' ואחרים (עורכים), חקרי ארץ – עיונים בתולדות ארץ-ישראל, מוגשים לכבוד פרופ' יהודה פליקס, רמת גן, עמ' 257-247.", "שוורץ, ניקנור – Schwartz, J., 1991, \"Once more on the Nicanor Gate\", Hebrew Union College Annual 62, pp. 245-283.", "שיפמן, טבול יום – Schiffman, L.H., 1994, \"Pharisaic and Sadducean Halakha in Light of the Dead Sea Scrolls – The Case of TEVUL YOM\", DSD 1, pp. 285-289.", "שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S., 1898, \"Genizah Fragments\", JQR X, p. 636.", "שעפטיל, ערך מילין – שעפטיל, ח\"י, תרס\"ז, אנציקלופדיה למטבעות, מדות, משקלות, משיחות וזמנים, ברדיטשוב (תל אביב תשכ\"ט).", "שערי צדק, מהדורת מודעי, נ', שאלוניקי, תקנ\"ב.", "שערי תשובה, מהדורת הירש, י\"מ, לייפציג, תרפ\"ח.", "שפיגל, דוכן – שפיגל, י', תשנ\"ח, \"מי עמד על הדוכן ומי עלה עליו\", סידרא יד, עמ' 163-137.", "שפרבר, כסף ומחירים – Sperber, D., 1974, Roman Palestine 200-400 I Money and Prices, Ramat Gan.", "שפרבר, נאוטיקה – Sperber, D., 1986, Nautika Talmudica, Ramat Gan - Leiden.", "שפרכר, קִנִּים – שפרכר, ש\"י, תשנ\"ה, \"כשהוא חי קולו אחד (קינים ג, ו)\", סידרא יא, עמ' 170-167.", "שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.", "שרמר, חכמים ושלטון – שרמר, ע', תשס\"ז, \"מדרש והיסטוריה: כוח האל ותקוות גאולה בעולמם של התנאים בצל האימפריה הרומית\", ציון עב, עמ' 36-5.", "תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד\"צ תשל\"ד, ובמהדורות רבות נוספות.", "תוספות רי\"ד, מהדורת נטאנזאהן, יש\"ה, ירושלים, תשל\"ד.", "תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח\"מ, פראנקפורט ע\"מ, תרמ\"ב.", "תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ', וינה, 1904.", "תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש', וארשה, 1879.", "תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), 1935, Septuaginta, Stuttgart.", "תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ', ירושלים, תשמ\"ד; מהדורת גינזבורגר, מ', ברלין, תרס\"ב. ", "תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א', ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.", "תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese I-IV, Madrid.", "תשובות אנשי ארץ-ישראל – בתוך: לוין, ב\"מ (עורך), תר\"צ, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, עמ' 50.", "תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י', ברלין, תרמ\"ח.", "תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד', ברלין, תר\"ח.", "תשובות הגאונים אסף – אסף, ש', תרפ\"ט, תשובות הגאונים, ירושלים.", "תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש', תשנ\"ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.", "תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ\"א, תש\"כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.", "תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א\"א, תרמ\"ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.", "תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י', תרכ\"ד, תשובות הגאונים, ליק.", "תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ\"נ, תרל\"א, תשובות הגאונים, וויען.", "תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.", "תשובות הרמב\"ם, מהדורת בלאו, י', א-ד, ירושלים, תשי\"ח-תשמ\"ו.", "תשובות מהרי\"ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, פירטה, תרכ\"א-תרכ\"ה.", "תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י', ירושלים, תשנ\"ד.", "תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר\"ש, ירושלים, תשל\"ו." ] }, "versions": [ [ "Kvutsat Yavne, 2020-2021", "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH997010480071005171/NLI" ] ], "heTitle": "משנת ארץ ישראל על משנה קינים", "categories": [ "Mishnah", "Modern Commentary on Mishnah", "Mishnat Eretz Yisrael", "Seder Kodashim" ], "schema": { "heTitle": "משנת ארץ ישראל על משנה קינים", "enTitle": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kinnim", "key": "Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kinnim", "nodes": [ { "heTitle": "פתח דבר", "enTitle": "Preface" }, { "heTitle": "", "enTitle": "" }, { "heTitle": "ביבליוגרפיה", "enTitle": "Bibliography" } ] } }