{
    "language": "he",
    "title": "Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002563852",
    "versionTitle": "Warsaw 1883",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "digitizedBySefaria": true,
    "versionTitleInHebrew": "ורשה, 1883",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "תשובות הרשב\"א מיוחס להרמב\"ן",
    "categories": [
        "Responsa",
        "Rishonim",
        "Rashba"
    ],
    "text": [
        [
            "תשובות שאלות",
            "בענייני דיני ממונות הודאות והלואות. וענין ירושות ונחלות. וענין שטרות ואונות ושוברין. ומתנות בריא ומתנות שכיב מרע. ודין אפותיקי. ועניני השמטת כספים ופרוזבול. וגביית כתובה ובעל חוב. ודיני פועלים ואומנים עם בעל הבית. ודין ארבעה שומרים. ודין הפקר ונכסי הגר. וכל מה שהוא כיוצא בזה שיהיה בו תביעת ממון. אלקט ואקבץ הכל לצד אחד כדי שיקל על המעיינים. ואכלול עמהם דין עדים ודיינים ופסולי עדות:",
            "א",
            "שאלה עשרה תלמידים שכרו רב אחד והתנו ביניהם ללמוד לפניו כל תלמוד בעשר ליטרות לשנה. והתנו ביניהם שכל מי שימרוד ולא יבא ללמוד שיפרע שכירות כל השנה המגעת עליו כאילו בא ולמד כל השנה כולה. ועל פי תנאי זה נתן כל אחד משכון ביד שליש אחד שאם ילמוד או לא ילמוד יפרע לו שכרו משלם ומי שימרוד ולא יפרע יתן השליש משכון המורד להרב בשביל כל השכירות המגעת. והתחילו ללמוד ונוספו לרב תלמידים ועלתה שכירותו י״א ליטרות ולשלשה חדשים נסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה ללכת למדרש כי אמר שהרב לא היה רוצה ללמדו פירוש רש״י על הספר ותבע התלמיד ההוא משכונו מהשליש ואמר תן לי משכוני ואתן לך או להרב שכירתו שמגעת לו ממה שלמדתי עד היום הזה. ואמר השליש תן לי או להרב שכירות כל השנה ואתן לך משכונך כמו שהתנית. אמר התלמיד לא אתן אלא כפי הימים שלמדתי לפי שלא הפסדתיו כלום בעשר ליטרות שכרנוהו ומלבד שכירותו יש לו עשר ליטרות. הודיעני אמתית הדין. כי נ״ל שהדין עם התלמיד כיון שלא יפסיד הרב כלום מעשר ליטרות שעשה עמהם תנאי. וראיה לדבר ממשנה שלמה ששנינו השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תערומות. שהטעו ר״ל שחזרו מדבורם זה לזה. והדבר מיירי כשבעה״ב מוצא פועלים אחרים והפועלים מוצאים בעה״ב אחר לישכר ואין להם עליו אלא תרעומות שנצרכים להוליך כליהם על כתפיהם בחצי היום ולהכנס בשדה אחרת. וזהו דין התלמיד עם הרב. או הוי האי דינא כההוא דפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף עז:) דתניא הנותן ערבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך. וכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות מכירה לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי מחול לך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו. ואם הכי נמי נימא בהאי דינא דהאי תלמוד קנה השליש המשכון שהרי הוא תחת ידו:",
            "תשובה הדין עם הרב מכמה טעמים. שלפי מה שיראה מתוך הדברים רשאי היה הרב להביא לפניו תלמידים אחרים מלבד הראשונים ולהוסיף עליהם כדי להרבות בשכרו על עשר ליטרות. שאם לא כן איך הוסיפו להרב אותו תלמיד שאמרת. אלא שתנאי היה להם או בתחילה או בסוף שיוכל להוסיף כדי להרבות שכרו. וכיון שכן כשאומר לו התלמוד לא הפסדתיך כלום שהרי יש לך מלבד שכירותי עשר ליטרות לא אמר כלום. שלא בעשר ליטרות בלבד נשכר זה לשנה אלא לאותו עשרה תלמידים בלבד שקבל ללמדם בעשר ליטרות לשנה ואם ימצא תלמידים יותר יוסיף עליהם ונמצאו אלו המוסיפים שאין משלימים שכר הראשונים אלא תוספת שכירות הוא. ועוד שלמוד החכמה אינה כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד קשה וטורח ללמדו. ודומה למה שארז״ל (שם עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושילם עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה אי נמי דכוותה מפקיד להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם. וה״נ שכרו בעי למיתב ליה משום דמלמד הוי כאכלישי בעבידתא דעלמא דאמרינן התם עלה דההיא דנותן להם שכרם משלם. והא אמרת אינו דומה בא טעון לבא ריקם עושה ליושב ובטל לפריך כי קאמר רבא באכלושי דאי לא עבדי חלשי. ולומדי התורה אינם נהנים בבטולם אלא מצירים. ועוד דהא צריך הוא ללמוד ואינו בטל מחמת חלקו של זה. ועוד דכיון שהיתה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נ״ל שהוא חייב לשלם משום תנאו דמאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו שיהא הוא נותן לו כדינו א״כ לא היה צריך תנאי זה שאפילו לא התנה כך היה דינו אלא כיון שאמר דברים מיותרים לרבות (אני אומר בענין) על הדין אמרו דבין ימצא אחרים בין לא ימצא יתן לו שכרו משלם וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח:) תנו מאתים לפלוני ב״ח כראוי לו נוטלו ונוטל את חובו דילמא בראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר׳ עקיבא הוא דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע״פ שכתב לו עומקא ורומא שצריך ליקח לו דרך דברי ר׳ עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר׳ עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך. אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי הוא דאתא. ואף אנו נאמר בנדון שלפנינו כן. אבל מצד הערבון שניתן ליד שליש כדעת הרמב״ם ז״ל איני רואה לחייבו. חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנותן ביד המלמד ואפילו הרמב״ם ז״ל מודה בזה שהרי שנינו (ב״ב דף קס״ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא נתתי לו מכאן ועד יום פלוני החזיר לי שטרי הגיע זמן ולא נתן ר׳ יוסי אומר יתן ר׳ יהודה אומר לא יתן והעמידו מחלוקתם בגמרא באסמכתא קניא דרבי יוסי סבר קניא ור׳ יהודה סבר לא קניא והלכתא כרבי יהודה ולא יתן. ואע״פ שהרב ז״ל כתב דכל שהוא נדון עתה תחת ידו אין בו משום אסמכתא. אלא שאתה רואה שאפילו לדעת הרב יש הפרש בין מה שהוא נותן ממש ליד בעל דבר ובין מה שהוא נותן ליד שליש. ועוד שבעיקר אותו דין שבערבון לא הודו להרב ז״ל שאר גדולים כי יש עליו תשובות ואין זה מקומן.\n"
        ],
        [
            "ב",
            "שאלה קטן בן שמונה שנים או בן תשע שיודע בטיב משא ומתן שהיה לו קרקע שניתן לו במתנה ונתנה לראובן במתנה ואינו חוזר בו אבל רוצה במתנה. הודיענו אם יכולים קרובי הקטן הראויים ליורשו לסלק את ראובן מעל קרקע זה ולא יניחו בידו לאכול פירותיו אם לא:",
            "תשובה הפעוטות אין מקחן מקח וממכרן ממכר אלא במטלטלין. ומתנתן ולא כלום אלא במטלטלין אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים הם מעכשיו. ולא תימא אין ממכרן ממכר שאם רצה חוזר בו אבל כל זמן שלא חזר בו ממכרו קיים אלא מעכשיו בטלים ולא עשה ולא כלום וממילא הוא בטל והקרובים או ב״ד מבטלין הדבר ומונעין המקבל המתנה מלאכול הפירות כמו שירד לשדה של קטן שלא ברשות שלא מחמת טענה. והראיה מדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנה:) ההוא תוך זמן דאזיל וזבין נכסיה אתא לקמיה (דרב נחמן) [דרבא] א״ל לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר האי דקאמר (רב נחמן) הכי משום דתוך זמן כלפני זמן וכו׳, אלמא פשיטא להו דלפני זמן לא עשה ולא כלום וכל מקום שאמרו לא עשה ולא כלום או אין מעשה קטן כלום משמע דמעשיו בטלים ממילא בלא חזרה שאילו היה צריך לחזור בו היה אומר יכול לחזור בו. ואין זה צריך לפנים דאין ספק דממכרו ומתנתו בטלים לגמרי וכל זמן שהוא שותק או שהלך למדה״י או שמת אסור לאכול הפירות ומסלקים הלוקח מן הקרקע לגמרי, אבל מכל מקום אם רצה הקטן במה שעשה כלומר שתתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו הקטן אחר שאכלם אין חייב לשלם שאע״פ שהיה סבור שמתנתו מתנה משום כך היה מניחו לאוכלם והוי מחילה בטעות הא קי״ל דמחילה בטעות כי האי הויא מחילה כדאמר פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ו:) גבי מוכר פירות דקל לחבירו דאמר רב נחמן יכול לחזור בו ואמרינן עלה ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל אין מוציאין מידו, וקמפרש התם טעמא דקסבר רב נחמן דמחילה בטעות הויא מחילה וקמ״ל דמחילת פעוטות הויא מחילה דהא אסיקנא פרק הניזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחילה כי הדדי נינהו וכ״ש אם נתרצה בפירוש שיאכל מקבל המתנה את הפירות הרשות בידו דאילו בעי למיתן ליה פירות מי לא מצי יהיב ליה הרי בשעת לקיטת הפירות ואכילתן הוא חפץ שיטלם זה ויאכלם והרשות בידו ואפילו חזר בו לאחר שלקטן אין שומעין לו כיון שהוא בן דעת וממכרו ממכר במטלטלין וה״נ למתנתו כדאמרן ובשעת אכילת הפירות מטלטלים נינהו ונתרצה והרשות בידו ומתנתו קיימת: "
        ],
        [
            "ג",
            "שאלה אפוטרופסין שמינו אותם ב״ד על היתומים ומסרו הנכסים בידם וכתבו להם שטר מינוי וכך כתוב בו ויהיו האפוטרופסים הנזכרים מתעסקין בממון ומשתדלים בכל נכסי היתומים ותקנתם לפי טובת היתומים, ובאו לחשבון עמהם וראו שלא השביחו הנכסים כראוי ולא עוד אלא שנפחת מן הסך אשר נמסר מראיית עיניהם ועתה הגדילו ותבעו היתומים אותו פחת שנפחת ממה שמסרו להם הב״ד, והאפוטרופסים טוענים כי מה שנמסר להם היה מלוה ופעמים היו זוקפין ופעמים היו גובין ומניחין אצלם פן יפסידו העסק ושהוציאו בין הליכה בין חזרה למקום העסק ובין פרנסתם ומזונותם סך פלוני ולא הספיק להם מה שגבו אלא שהוצרכו ללוות לצרכן על נכסיהן כאלף דינרים והם רוצים ליפרע מהם. הודיעני הדין מהו, ואם האפוטרופסים נאמנין בכך בשבועה או אם יש לחייבם משום פשיעה כשהניחו מה שגבו ולא הלוו אותם:",
            "תשובה האפוטרופסין נאמנים בשבועה במה שאמרו ואין אנו מחזיקין אותם כפושעים ומפסידים עד שיביאו היתומים ראיה שפשעו ושהפסידו אבל המע״ה. ועוד שסתם אנשים אין מחזיקים אותם כפושעים וכ״ש אפוטרופסין שמינו אותם ב״ד שהב״ד צריכים לחזר אחר אנשים נאמנים וידועים לפקח בענין היתומים, ואם מפני שבטלו כיסם ולא הלוו הגבוי, מה שטענו שהיו יראים שלא יפסידו הנכסים טענה יפה היא שהרי אמרו בנכסי יתומים בדקי אינש דמעלי ושפו נכסיה וציית דינא ושקלי מיניה דהבא פריכא אבל כלים לא דלמא אינש אחרינא אפקיד גביה ומייתי סהדי ושקיל להו אלמא חוששין לכמה חששות ומוטב יהא ממונם מונח ואוכלין פורתא פורתא ולא שנלוה אלא לכמו זה שאמרו. גם מה שאמר שלוו על נכסיהם נאמנים ובשבועת נקיטת חפץ שהרי אלו רשאים למכור וללוות ולהאכיל ולספק מזונותיהם ופרנסתם והרי זה כמוציא הוצאות על נכסי אשתו שנשבע כעין שבועת המשנה והרי אלו חייבים לישבע בסוף על כל האפוטרופסות, וכדקי״ל באפוטרופוס שמינוהו ב״ד שצריך לישבע:"
        ],
        [
            "ד",
            "שאלה אפוטרופסים אלו קנו קרקע ושטר הקנייה בשם שניהם והאחד מהם חייב עצמו למוכר בכל סך המכירה ואחר כך עמד ופרעו וכתב לו המוכר שטר התקבלתי וכתב לו באותו שטר שמידו קבל הכל אע״פ שכתוב בשטר המכר שיקבל הדמים מיד שניהם. והאפוטרופוס השני טוען כי הקרקע נקנה לצורך היתומים אע״פ שהשטר יוצא על שמו ועל שם חבירו האפוטרופוס וחזקתו שממון היתומים יבא לידו כדי לפרוע דמי המכירה. והאפוטרופוס חבירו מודה שלצורך היתומים קנאהו אם יבא לידו מעות היתומים ואם לאו שיהא שלהם ואומר לחבירו אם פרעתי הכל תן לי חלקך. אם נאמר בזה דין פורע חובו של חבירו שלא מדעתו אם לאו:",
            "תשובה לא נתבררו דברי השאלה כל הצורך ואיני יורד לסוף דעתך במה שאמרת אם נאמר בזה דין פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, שהרי הוא מודה שלא לצרכו קנאהו אלא לצורך היתומים ואם כן אם נתחייב זה למוכר ופרע כדין נתחייב ופרע שהאפוטרופסין הם משתדלין ברשות בנכסי היתומים לקנות קרקע ולפרוע מנכסים, ואם זה חייב עצמו בכל תבא עליו ברכה שמשתדל ומפקח ומשגיח יותר מחבירו, ולא חובו של חבירו פרע האפוטרופוס לפי דברי חבירו אלא חוב היתומים, ומכל מקום אם יטעון זה ויאמר איני חייב לפרוע משלי כלום אלא לך והפרע מנכסי יתומים או דון עמהם, הדין עמו ונאמן הוא לומר מעולם לא נתחייבת בשבילי אלא בשביל היתומים מגו דאי בעי אמר פרעתי שהרי אין לו עליו אלא תביעה על פה או אילו רצה לומר פרעתי למוכר ואין בהודאת המוכר כלום שאילו בא המוכר ותבע דמי מכירתו מזה אם טען זה ואמר כבר פרעתיך נאמן שהרי יש לו עליו מלוה על פה:",
            "והראיה ממה שאמר פרק השותפין (בבא בתרא דף ה׳) למעלה מארבעה אין מחייבין אותו לבנותו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן סמך לו כותל אחד מגלגלין עליו את הכל בחזקת שנתן עד שיביא ראייה שלא נתן. ועוד דגרסינן פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ד:) בגמרא לא כתב בו שכיב מרע וכו׳ שנינו במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו וקרא עליה ערער ואמר שלי היא והוציא זה אונו שמכר לו השדה או שנתן לו במתנה ואמר הלה איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא שמכרתיה לך ולא נתת לי דמים אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר שטרו. ואע״פ שראיתי בשם רב האי גאון שעל הלוקח להביא ראיה כל שלא החזיק בה שלש שנים. לא נתחוורו דברים אלו אלא דמי המכר כמלוה על פה הם ונאמן לומר פרעתי. וכיון שמוכר זה הודה לאפוטרופוס האחד לאחר מכירה שקבל ממנו המעות ולא מיד חבירו אינו נאמן אלא זה נאמן לומר פרעתי חלקי וכיון שכן הוא אף הוא נאמן לומר לצורך היתומים קנינו ואיני חייב בזה כלום משלי (נאמן). ומה שאמרת שנפל מחלוקת בין האפוטרופסים זה אומר הנכסים השביחו וחבירי נטל השבח לעצמו והשני כופר בכל, הדין עם זה השני והרי הוא נשבע ליתומים שלא נטל משלהם כלום דאפוטרופוס שמינוהו בית דין הוא: "
        ],
        [
            "ה",
            "שאלה ראובן מת והניח אלמנה ובן קטן, לימים תבעה האלמנה כתובתה ומתנתה בבית דין מומחה שבעירם ואותו בית דין השביעה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואחר חפשו אחר נכסי ראובן בעלה ושמו מה שנמצא משלו קרקעות ומטלטלין ולא מצאו בכל נכסיו מה שיספיק לסך כתובת האלמנה, ובאותה שעה עדיין היה הבן קטן ולא העמידו לו אפוטרופוס ובכלל אותם נכסים שהגבו לה היה קרקע אחד חרב ולאחר זמן נשאת האלמנה לשמעון והכניסה לו אותן נכסים ועמד שמעון ובנה לו אותו קרקע חרב בנין נאה ועמד שם זמן מרובה ואחר כך מתה האלמנה בחיי בעלה שמעון ונשארו לו ממנה בנות והשיאן לבעל, ואחר כך נפטר שמעון והוריש לאותן בנות כל אשר לו. ועתה בא אותו בן שהניח ראובן וערער על אותם קרקעות שהגבו בית דין לאמו ואמר שהבית דין לא עשה ולא כלום מפני שהוא היה קטן באותה שעה והיה להם להעמיד לו אפוטרופוס ולא עשו, ועוד הוא תובע המעשה בית דין, ויורשי שמעון אומרים שאין להם להשיב על טענתו כלום ולא ליתן לו נוסח שכל אשר לאבינו לנו הוא ולבנינו שאנו מוחזקין בו על ידי ירושה וטענה נכונה ועל ידי מעשה בית דין יפה. הודיעני הדין:",
            "תשובה גרסינן בערכין פרק שום היתומים (ערכין דף כ״ב) אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס מסקנא דשמעתא אמר רב אשי הלכתא אזדקוקי נמי לא מזדקקינן דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין אי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופוס ואמרי נהרדעי בכולן נזקקין ומעמידין אפוטרופוס חוץ מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, פירוש ובכולהו כגון דאמר תנו וא״נ במנה סתם ושדה סתם ולא פירש בשדה ומנה זו. מכאן משמע לכאורה דלעולם כשבית דין יורדין לנכסי יתומים לעולם מעמידין אפוטרופוס ואפילו באשה שבאה לגבות כתובתה וכן כתב הרמב״ם ז״ל פרק י״ב מהלכות מלוה ולוה:",
            "ומיהו מסתבר לי דלאו בגביית כתובתה אמרו שהם הקלו בגביית כתובתה ומזונותיה והרי היא מוכרת בין למזונות בין לכתובה שלא במקום אפוטרופוס ואפילו שלא בבית דין מומחה כל שיש לה שלשה הדיוטות בקיאין בשומא כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ז) ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב) אבל באינך כגון מנה זו וכל שכן מנה סתם מוקמינן אפוטרופוס לטעון בשביל היתומים שמא מנה שאמר מנה מדינה קאמר ואפילו אמר שדה זו יטעון האפוטרופוס ע״כ תחום השדה ומכאן ואילך היא שדה אחרת וכיוצא בזה:",
            "וכתב הראב״ד ז״ל עלה פרק הגוזל בתרא שממנין האפוטרופוס לעולם לטעון כנגד בעל דבר בין שיהיה ממש בטענותיו בין שאין בהם ממש אולי יתפשר עמו להנאת היתומים בר מנמצאת שדה שאינה שלו שאין צריך טענה אלא הכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, והלכך לגבי כתובת אשה אדרבה תיקנו לה משום חינא ליזקק לה ולהגבותה ואע״פ שאין נזקקין לנכסי יתומים בחוב דעלמא וכדי שיהא לה במה לינשא ותמצא חן. ומכל מקום אפילו לכשתמצא לומר שאפילו בגביית כתובת אשה אמרו כדברי הר״ם ז״ל, לאו דוקא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס אלא להקל על בית דין שלא יצטרכו הן לטעון בשביל היתומים ולטרוח ולחפש אחר זכותם הא אם רצו בית דין שלא למנות אפוטרופוס אלא שישתדלו הם בעצמם לטרוח ולטעון ולחפש אחר כל זכותם אין לך אפוטרופוס יפה מהם ויכולים לעשות כן דהא קיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. והדע לך דאילו אמר הר״ם ז״ל דדוקא, היה לו לומר בית דין שלא הגבו באפוטרופוס נעשו כטועים בדבר משנה. ואלו שלא העמידו אפוטרופוס חזקה דקדקו יפה בתקנת יתומים וחפשו זכותם וטענו בשבילם כל מה שהיה בכח אפוטרופוס לטעון ולחפש ולדקדק ואין חוששין לומר שטעו בכך דהא קיימא לן אין חוששין לבית דין טועין:",
            "ומכל מקום טענת בן ראובן שטוען שיראו לו שטר מעשה בית דין טענה יפה היא והענין הזה תלוי בדין אחר, והוא שכבר ידעת שהלכה רווחת בישראל דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף יז:) וא״כ אם יש עדים לבן ראובן זה שקרקע זה היה לאביו ושאביו מת מתוכה אע״פ שהחזיק שמעון בעל אמו ויורשיו אחריו כמה שנים לא עלתה לו חזקה, וא״כ אם טען להם בן ראובן זה מה לכם בשדה שהיתה של אבי על כרחם צריכין לברר טענותיהם מתוך מעשה בית דין ואם לא ביררו מסלקין אותם מן הקרקע ומעמידים אותה ביד בן ראובן והוא שיפרע יציאות הבנין כדין היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות. אבל אם אין לבן ראובן עדים שהיה הקרקע לאביו, יורשי שמעון נאמנים לומר בית דין הגבוהו לאמנו בדין בכתובתה במגו דאי בעו אמרי לא ידענו שהיה לאביך מעולם כדין טענת כל היורשים, ומיהו בין כך ובין כך אין נותנין לו נוסח מן המעשה בית דין אבל מוציאין אותה בבית דין ומבררין אותו מתוך טענותיהם לפני בית דין:"
        ],
        [
            "ו",
            "שאלה שכיב מרע צוה מחמת מיתה ונתן נכסיו מקצתן לבנו הקטן והשאר נתן לבניו הגדולים וכתב מתנותיו בשטר זכרון אחד וצוה לעדים לחתמו וכשבאו לחתום אמר לעדים בבקשה מכם שתעידו שתהיה צוואתי קיימת, אמרו לו העדים יש לחוש אם שמא תחזור במקצת שיהיה הכל בטל, וצוה לתקן בלשון הזה ואם אחזור בי בשום דבר מכל מה שכתוב לעיל יהיה הכל קיים עד שאחזור בפני שני עדים כשרים, ועוד כתבו העדים באותו שטר זכרון. עוד אמרו לו העדים יש לחוש שאם יהיה ניתק מחולי לחולי שיהא ערעור בצוואה וצוה להם לתקן זה ותקנו הם בלשון זה ואפילו אתרפא מחולי זה יהא הכל קיים עד שאחזור בפני שני עדים כשרים. ועוד כתבו העדים באותו שטר זכרון וקנינו אנו עדים על כל הכתוב לעיל ליפות כחו ולא לגריעות כלל והכל לפי ראות עינינו, ועדיין לא רצה שיחתמו העדים, ואח״כ חזר בקצת מתנותיו ועל השאר אמר לעדים שיהא בידם אותו שטר זכרון עד שיראה אם יחזור בו ממה שצוה או ממקצתו או מה יהיה, ונשאר אותו שטר במחקים ונגרע ונוסף ביד אחד מן העדים ולמקצת ימים עמד השכיב מרע מחליו ונרפא והלך בשוק ככל אדם, ולזמן שאלו אחד מהעדים מה עשית מהצוואה שצוית בפנינו והשיב לו כבר הוחזרה לי. ועכשיו חלה חלי אשר מת בו ונשתתק ולא הספיק לעשות צוואה ולזמן מועט באו שני האחים הגדולים ואותו שטר זכרון בידם ואמרו לעדים חתמו והעד אחד לא רצה לחתום כי אמר לעד השני אני ואתה יודעים שנתבטלה הצוואה שאתה החזרת לו כששאל ממך ולי אמר שהוחזרה לו ועוד שכבר נתרפא לגמרי מחליו והלך בשוק ככל אדם ונתעסק בנכסיו כמתעסק בשלו ואע״פ שקנינו מידו כמיפה כחו וכתבנו אפילו אתרפא הכל קיים עד שתחזור בי בפני שני עדים כשרים, הרי אני ואתה עדים שחזר בפניך שהחזרת לו שטר זכרון ולי אמר שכבר הוחזרה לו. ועוד כי לא נתכוין במה שאמר ואפילו אתרפא אלא שאם יתרפא וינתק מחלי לחלי שתהא צואתו קיימת כי לאותו שאמרו לו העדים חשש הוא וצוה לתקן, ועוד שהרי כתבנו שיהא הכל לפי ראות עינינו ולי נראה שלא נתכוין אלא לכך ולא שתהא צוואתו קיימת ואפילו יתרפא לגמרי, והעד השני אומר שיש להם לחתום שלא החזירה לידו אלא שהוא אמר שיתננה ליד בנו הגדול שהוא אחד ממקבלי המתנות ואפילו בא לחזור אינו יכול מפני שאמר שלא יהא רשאי עד שיחזור בו בפני עדים כשרים, ע״כ תורף טענות העדים. הודיענו אם יוכלו העדים לחתום או לא:",
            "תשובה נראין לי טענות העד הראשון שטוען שאין להם לחתום מכמה טעמים, האחד מאותה טענה שאין להם לחתום שכבר נתרפא לגמרי ולא נתק מחלי לחלי, ובאמת שלא אמר להם השכיב מרע לתקן אלא שפסקוהו הם בו והוא לא נתק מחלי לחלי אחר, ועוד שלא כתב כן בכתיבת ידו ולא אמר בפיו כתבו כן אפילו אם אתרפא אלא הוא דאמר לעדים שיכתבו בו מה שיסלק אותו חשש ואותו ערעור והם כתבו לשון ואפילו אם אתרפא, ואפילו קראו הוא בפיו לאחר מכאן לאו כולי עלמא דיני גמירי ואינן בקיאין בלשון ולפי שחשב שאותם העדים חכמים ממנו חשב שאותו לשון צריך לסלק אותו חשש של נתוק מחלי אל חלי, וזה נראה לברר בלי שום ספק כל שכן שהרי הושם לפי ראות עיני העדים והנה העד האחד אומר שכך היה דעתו וראות עיניו בלשון הזה והדין עמו:",
            "ובר מן דין קרוב אני לומר שאפילו מת מאותו חלי ולא החזירו לו שטר צוואתו שלא תהיינה מתנותיו קיימות שאני רואה אותו מסופק בכל מתנותיו עד שימלך בדעתו אם קיים הכל או מקצתו או יבטל הכל ולא גמר בדעתו עדיין שכך אמר להם שלא יחתמו אלא שיהיה זכרון בידם עד שימלך בדעתו ויראה אם יחזור בו ממה שצוה או ממקצתו או מה יהיה ואם הוא לא בירר אחר מכאן מה יהיה היאך יכולים העדים לחתום עד שיאמר להם מה בדעתו שיהיה בצוואתו. גם זה נ״ל ברור שאין לעדים לחתום לעולם בכיוצא בזה עד שיהיו נמלכים בו וכל שלא נמלכו בו אין חותמין:",
            "ועוד בר מן דין ובר מן דין דמצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפילו אמר הוא בפירוש אם אתרפא לגמרי ואחיה כמה שנים תהא צוואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אפילו הכי אין בדבריו כלום, דמתנת שכיב מרע מדרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו ולפיכך קיימו דבריו לאחר שימות, אבל זה שעמד ונרפא לגמרי הנה יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרף דעתו מעתה, וכשעמד נתבטלה לגמרי מתנתו והרי זה כאילו צוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום:",
            "ועוד דהא קי״ל כרבא דאמר שכיב מרע אינו קונה עד לאחר מיתה ואביי דאמר עם גמר מיתה הא הדר ביה וא״כ זה שנתן בצוואת שכיב מרע לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה ואם כן אפילו קנו מידו כמיפה כחו לא נתיפה שתהיה מתנתו מעכשיו ולאחר מיתה אלא שתהא לאחר מיתה כמו שצוה ואי אפשר שאין שטר לאחר מיתה, ועוד שאפשר שאפילו אמר כן בפירוש שהוא רוצה שיקנו בקנין זה לאחר מיתה לא קנו שלא אמר רבי יוסי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קנה שזמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דכתב הוא זמן בשטר או צוה לעדים לכתוב בו זמן, וזכורני שכך קבלתיה ממורי הרב ז״ל, ואף אם תמצא לומר שאפילו לא צוה לעדים אלא שכתבו זה הזמן מעצמן התם הוא לפי שהוא צוה לעשות לו שטר מן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן שכך נהגו וכל שלא מיחה בידם הוי כאילו צוה לכתוב באותו שטר זמן אבל כאן שאין כאן אלא מזכרת ולא צוה להם לחתום אם יכתבו בו זמן אותו זמן אין מוכיח. זהו שנ״ל בעיקר השאלה ואע״פ שיש בשאלה עניינים רבים וטענות מרובות תוספת על העיקר הם ע״כ לא חששתי לכתבם לא לבטלם ולא לקיימם אלא להשיב על מה שנ״ל שהוא עיקר בנדון שלפניכם:"
        ],
        [
            "ז",
            "שאלה שכיב מרע שאמר ינתנו שטרותי לפלוני ולא אמר הם וכל שעבודין שלהם אם נאמר שלא נתכוין זה אלא ליתן לו מה שכתוב בהם וככתוב וכמבואר הוא או אם נאמר שלא נתכוין זה אלא ליתן לו את הנייר בלבד לצור על פי צלוחיתו כעניין שאמרו בבריא, לפי שנסתפק לי הדבר מההיא מלוגא דשטרי (ב״ב דף קנ״א) דאמיה דרב עמרם חסידא דלא הזכירו שם בגמרא שכתבה לו וכל מה שכתוב בתוכם, ובירושלמי אמרינן בשכיב מרע שאם ינתנו אותיות לפלוני שלא זכה, וכתב הרב בעל העטור ז״ל דאנן אגמרא דידן סמכינן ונראה שהוא סובר שקנה וסמך אמלוגא דשטרי דאמיה דרב עמרם חסידא. העמידני על דעתך בזה:",
            "תשובה דע כי זו מחלוקת ישנה היא לראשונים ז״ל, ויש מגדולי הראשונים ז״ל שהביאו ראיה ממה שאמרו פרק מי שמת (בבא בתרא דף ק״נ:) אמר נכסי לפלוני שטרא איקרי נכסי והם דקדקו ואמרו במאי עסקינן שיכתוב בהם וכל מה שכתוב בהם ואי כתב ליה נכסי וכל מה שכתוב בהן פשוט דשטרות בכלל דהרי זה כאילו פירש שטרות. ופירשו בשכיב מרע ובשכתב לו נכסי סתם דאלמא בשכיב מרע אין צריך לפרש הן וכל אשר כתוב בהן:",
            "ויש מי שתירצו דההיא אף בבריא ונכסי שאני שהשעבוד בכלל נכסיו הוא, ואינו מחוור בעיני משום דקשיא לי זבין מלוה ואקדיש מלוה דקי״ל כרבא דאמר לא קנה אלמא אינו נכסי המלוה. ואני אומר שאי אפשר לומר שקנה דאנן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו אמרינן, אבל להוסיף בדבריו ובמתנותיו לא אמרינן, ושטרות שני קניינים יש בהן, גוף השטרות דהיינו הנייר והשני השעבוד ומי שמכר זה לא מכר זה וכדאמר עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך אמר ליה אין לצור ולצור ושמא לא נתכוין זה אלא לתת לו גוף השטרות. וא״ת אחר שהוא שכיב מרע ניזיל בתר אומדנא ונתקן הלשון א״כ אף אנו נאמר בידור פלוני בבית זה שגוף הבית לדירה נתן לו ונתקן הלשון. ומלוגא דשטרי דאמיה דרב עמרם פירש רבינו ז״ל כשנתנה לו כדינו אלא שלא היה שם מקומו לפרש כן שלא באו שם על אותו דין וזו שיטה ופשוט בתלמודא וההיא דנכסי אפשר דאתיא כרב כהנא דמשמע פרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע״ו:) דלית ליה דרב פפא * דאמר צריך לכתוב הוא וכל מה שבתוכו כתוב וקסבר רב כהנא דלא לצור ע״פ צלוחיתו הוא צריך, ואפי׳ תימא אתיא כרב פפא דילמא בכולל כל נכסיו ומשום דמסקינן דבוריה דהכי קאמר כל נכסיו ואף מה שכתוב בשטרותיו אלא משום דטריחא ליה או שהיה בהול קיצר לשונו וכענין דשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי דכותבים ונותנין אע״פ שאמרו בבריא שרצה לשחק בה:"
        ],
        [
            "ח",
            "שאלה מה שאמרו תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל א״כ שלשים יום ואחד קאמר דבעינן שלשים כדי לצאת מספק נפל ועוד יום אחד, או אפילו בן יום אחד דוקא קאמר וכדמשמע מהא דאיתא פ׳ מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ב) ודוקא תינוק אבל עובר לא מ״ט דהוא מיית ברישא אלמא לא אתיא אלא לאפיקי עובר אבל כל שנולד חי אע״פ שלא נודע אם כלו חדשיו אם לאו נוחל ומנחיל, וגם הרמב״ם ז״ל כתב כן בפרק ראשון מהלכות נחלות שאפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו וחיה שעה אחת אחרי אמו ומת הרי זה נוחל ומנחיל וגם כתב דבן שמונה נוחל ומנחיל. העמידנו על דעתך:",
            "תשובה מה שנסתפק לכם אם יום אחד קאמר או יום אחד ושלשים, זה אין צריך לפנים דודאי אפילו בן יום אחד קאמר דהכי תנינן לה במקומו פרק יוצא דופן (נדה דף מג:) תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ובטומאת מת וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ואמרינן עלה בגמרא הרי הוא כחתן שלם למאי הלכתא אמר רב פפא לעניין אבילות ושיילינן כמאן דלא [כרשב״ג] דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ופרקינן בדקים ליה ביה שכלו חדשיו אלמא לאו יום אחד ושלשים קאמר, וזה פשוט מאד, ומכל מקום הספק האחר שיש לכם מדברי הר״ם שאמר שאפילו בן שמונה נוחל ומנחיל נראה לי בפשוט שלא אמרו אלא בדקים לן שכלו חדשיו כגון שידענו שבעל ופירש או שגמרו סימניו שערו וצפרניו הא לאו הכי נפל הוי והנפלים אינם נוחלין ומנחילין וכמתים הם, וכמדומה שלא הביא הר״ם ז״ל דבר זה אלא מפני שלא שאלו בגמרא כמאן דלא כרשב״ג אלא בסיפא דמתניתין דהיינו הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם דלימא כולה מתניתין דלעיל כולי עלמא מודו בה ואע״ג דלא קים לן בגויה שכלו לו חדשיו. ואין דבריו מחוורים בעיני במקום זה, דעל כרחך אי אפשר לומר כן דהא תני ופוטר מן הייבום ואילו נפל אינו פוטר מן הייבום דכל שאין הולד של קיימא אינו פוטר כדאיתא פרק החולץ (יבמות דף ל״ו:) ואפילו מת תוך שלשים יום דכל שאין הולד של קיימא ספיקא הוי ואם נתקדשה אפילו לכהן לרשב״ג חולצת מספק, ועוד דהא זוקק לייבום ובן שמונה היאך זוקק והא אינו חי ואין במינו חי, ועוד תנינן וההורגו חייב ואילו ההורג ולד שאינו של קיימא אינו נהרג ואפילו הרג את הטריפה פטור, אלא כולה מתניתין בשכלו חדשיו ומאי דאקשינן התם כמאן דלא כרשב״ג אכולה מתניתין קאי אלא דנטר עד סיפא ואוקימנא כולהו בשכלו לו חדשיו, והכי איתא בתוספתא שבת פרק ט״ז וכמו שאכתוב בסמוך. ותדע לך עוד דבן אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב ונפל הרי הוא כמת ולא עוד אלא אפילו הוי ספיקא אם בן שמונה אם בן תשעה אינו נוחל האם להנחיל לאחיו מן האב שהרי שנינו (ב״ב קנ״ח:) נפל הבית עליו ועל אמו נכסים בחזקתם וקי״ל כר׳ אילעא וכר׳ זירא דהדר קם בשיטתיה דר׳ אילעא ואמרו נכסים בחזקתן של יורשי האם ואמר אביי טעמא מאי הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט ודקא דייקת מדקאמר עלה בגמרא תינוק אין עובר לא אלמא לא מפיק אלא עובר ליתיה להאי דיוקא כלל דהתם אפילו בדקים לן שכלו לו חדשיו קאמר ודוקא עובר הא נולד נוחל ומנחיל ובהדיא תנן לה הכי במס׳ שבת (דף קל״ה ובתוספתא פט״ז) דתניא התם בן שמונה הרי הוא כאבן אין מטמא לא בזיבה ולא בצרעת אין זוקק לייבום ואין פוטר מן הייבום אין מאכיל בתרומה ואינו פוסל מן התרומה ואינו נוחל ומנחיל עד כאן, ותו לא מידי:"
        ],
        [
            "ט",
            "שאלה ערב של יתומים קטנים דקי״ל אין נזקקין לנכסי יתומים ליפרע מהם עד שיגדילו מהו ליפרע מן הערב מי הוי כמו שאין נכסים ללוה שנפרעים מן הערב תחלה:",
            "תשובה יש בזה דעות חלוקות לראשונים ז״ל, שהר״ר זרחיה הלוי ז״ל כתב בשלהי גט פשוט בעובדא דערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמיה דלודעינהו ליתמי שאילו הודיעם קודם שיפרע למלוה היה גם הערב פטור עד שיגדלו היתומים, אבל הרב בעל העטור כתב בהיפך זה, ונראים דברי הר״ר זרחיה ז״ל לפי ששנינו שאין נפרעין מן הערב תחלה וכיון שכן אין הערב חייב עד שיתבע הלוה תחלה וכיון שאין לתבוע היתומים בעודן קטנים לפיכך אי אפשר לתבוע הערב, אבל מסתברא דה״מ בערב גרידא ומן הטעם שאמרנו אבל ערב קבלן נפרעין ממנו לאלתר ואין ממתינים ליתומים עד שיגדלו, ותדע לך שאפילו ביתומים עצמם אין הטעם אלא מחשש צררי או שובר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק שום היתומים (ערכין דף כ״ב) והיינו נמי דכשמת לוה בגו זמניה נפרעין מין היתומים ואפילו הם קטנים כדר״ל דאמר הכי פרק השותפין (בבא בתרא דף ה׳) וכן נמי בשמתיה ומית בשמתיה א״נ כשחייב מודה וכיון שכן קטנים שאינם יודעים לחפש אחר זכותן אין נזקקין להם אבל לאחר שיגדלו. גובין מהן ובשבועה והלכך קבלן שנפרעין ממנו תחלה גם במקום יתומים קטנים נפרעין ממנו ולמר ממתינין לו אי משום צררי ומשום שובר הרי הוא יכול לחפש עכשיו וגדלות היתומים וקטנותם אינו מעלה ומוריד לו בכך:",
            "וא״ת מכל מקום כיון שאין נפרעין מן היתומים עכשיו אם איתא דגובה מן הקבלן והקבלן חוזר עליהם והרי זה כאילו אחר גובה מהם וכאותה שאמרו פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ז) גבי מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואמרינן הבו דלא נוסיף עלה ואמרי׳ התם (מ״ח) ההוא דשכיב ושביק ערבא אתו בני מלוה ותבעו לערבי סבר רב פפא למימר הא נמי דלא נוסיף עלה הוא א״ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. לא היא דהתם היינו טעמא משום דלרב ושמואל יתמי פטורים נינהו לגמרי לא שנא קטנים ולא שנא גדולים והלכך אילו אתה גובה מן הערב אפילו מערב קבלן לא הועילו רב ושמואל כלום ועל כרחן ישלמו היתומים לערב דאמר להו אנא הא פרענא השתא לבעל חובי דאבוכון זילו שלמו לי, אבל הכא אינו כן שהיתומים אינם פטורים לגמרי אלא שממתינין להם עד שיגדלו ויחפשו אם התפיס אביהם צררי או אם יש לו שובר הלכך אפילו אתה גובה מן הקבלן והקבלן הולך אצל היתומים מה בכך הרי הקבלן אינו נפרע מהם עד שיגדלו שאפילו בקבלן עצמו אנו חוששין שמא לו התפיס הלוה צררי וכדמשמע לכאורה התם פרק גט פשוט מדחלקו בין שנעשה לו ערב ישראל ובין שנעשה לו ערב כותי כדאיתא התם וא״כ מה הפסידו ליתומים, ואע״פ שיש מרבותינו ז״ל שהשוו אותם לההיא דפרק כל הנשבעים לא נראה לי כן אלא כמו שאמרתי:",
            "וכן כתב הראב״ד ז״ל פרק גט פשוט וז״ל גבי שטר חוב היוצא מתחת ידי ערב הא מתניתא סתמא קתני ואפילו קבלן והקבלן דבר ידוע שאע״פ שיש נכסים ללוה יפרע ממנו וכיון שכן הוא הרי הקבלן כלוה אצל המלוה לתבוע ממנו את החוב הלכך כשהלוה קיים במסירת השטר לידו יכול לתובעו ויאמר איני רוצה שאעמוד עוד בזה השעבוד שמא תמות ויבא המלוה ויפרע ממני ואני לא אוכל ליפרע מבניך עד שיגדלו עכ״ל הרב. מבואר כמו שאמרתי:",
            "גם מדברי הר״ר זרחיה ז״ל נראה כן שהרי הוא נתן טעם לדבר שאילו הודיע את היתומים היה הוא והם פטורים מפני שאין נפרעין מן הערב תחלה הא קבלן שנפרעין ממנו תחלה אם בא לגבות ממנו ופרע אפילו במקום יתומים קטנים אין צריך לומר שאם כתב לו לוה למלוה נאמנות בשטר החוב שגובין מן הערב או מן היתומים:"
        ],
        [
            "י",
            "שאלה ראובן נשא אשה וכתב שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר ממנה ולד של קיימא כמנהג המקום ועכשיו מתה האשה ונשאר ממנה ולד ומת בתוך שלשים יום ויורשי האשה תובעין ממנו השיור שכל שמת תוך שלשים יום הרי זה נפל וראובן טוען שהולד הזה של קיימא הוה והוה קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו ומי שטוען שהולד אינו של קיימא ה״ל מוציא ועליו להביא ראיה. והר״פ ז״ל כתב בספר תורת האדם דלא מצי למימר הכי אלא כשבעל ופירש אבל לפטור עצמו מן השיור אינו נאמן. תודיעני אמיתת הדין עם מי:",
            "תשובה נראה לי מעיקר הדין שהדין עם ראובן הנתבע, ולא מהאי טעמא דקאמר דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו דאין זה נאמן לפטור עצמו אלא משום דכל ששהה שלשים יום אין ודאי נפל ואפילו לרשב״ג דהא לא קאמר כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל אלא הכי קאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי וכדאמר פרק החולץ (יבמות דף לו:) במת תוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה לכהן ואפילו חליצה לא בעי כי היכי דלא תיפוק מתותי בעלה וכדכתב הרי״ף, וכל שכן שאף אנו נאמר בלאפוקי ממונא ואילו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שטר אלא אם כן ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו להביא ראיה אבל כאן הבעל זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שיחזיר אם כן כל מה שאומר שאין ולד של קיימא עליו להביא ראיה דאע״ג דמת תוך שלשים יום ספיקא הוי כדאמרן ואפילו מת מעצמו ולא נפל מן הגג ולא אכלו ארי, ואע״ג דאמר אביי פיהק ומת ד״ה מת הוא לא קי״ל בהא כאביי אלא כרבא דאביי ורבא פליגי, וזוהי דעת הרי״ף שלא כתבה לההיא דאביי, וא״נ איתא לדאביי כבר כתב ה״ר זרחיה הלוי ז״ל דדוקא פיהק ומת שזה הוכיח שהיה בן ריעותא אבל חלה ומת הרי הוא שאכלו ארי:",
            "סוף דבר בין כדברי זה בין כדברי זה המע״ה וכל שכן אם גמרו סימניו שערו וצפרניו שסימנים אלו מוכיחים שהוא בן קיימא ועליהם אנו סומכים למול בשבת וכבר עשו מעשה אצלנו בזמן חכמים שהיו בדור על פי גמר סימנים:"
        ],
        [
            "יא",
            "שאלה ראובן מכר שדהו לשמעון בשטר וקנין וכשעת הקנייה התנה בפני עדי המכירה כי בתנאי זה מכר ונפל הקניין שיהא שטר המכירה מושלש ביד שליש עד ארבע שנים ואם לא יתן לשמעון מנה שיתן לו השליש השטר הנזכר ושלא יזכה שמעון וכל באי כחו בשטר הנזכר מחמת הקנין והשטר ולא בכסף ולא בחזקה ולא בשום קנין עד לאחר ארבע שנים הנזכרות כשיגיע השטר לידו, ועדי המכירה לא כתבו וחתמו לראובן שטר מתנאי זה קודם שיחתמו בשטר המכירה וגם שמעון עשה לו שטר מזה, ותוך הארבע שנים עמד ראובן וביטל שטר המכירה הנזכר וכל מה שכתוב בו ונתן לו השדה ללוי ולסוף הארבע שנים לא נתן ראובן המנה לשמעון והחזיר לו השליש שטר המכירה עמד לוי והוציא שטר מתנתו, כלום היה יכול ראובן לתת השדה הנזכר ללוי או לא, מי הוי כמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דלא קנה ואפילו לא נתנה המוכר לאחר, או דלמא כשהגיע שטר המכירה ליד שמעון זכה למפרע ואין התנאי מבטל המכר:",
            "תשובה תחלת כל דבר צריכים אנו לדעת כי כל קנין כמעכשיו ואע״פ שלא אמר לו מעכשיו שאל״כ כל שקנו לאחר זמן אינו כלום דכיון דלא קנה מעכשיו ממש משעת הקניין אף הוא לא קנה לאחר הקנין משום דבאותה שעה הוא שיקנה אין כאן דבר שיקנה בו דהא הדר סודר למריה כדאיתא בנדרים שלהי פרק השותפין, וכן כתב ר״ת ז״ל. ותדע שאל״כ אפילו שטרי אקנייתא לא נכתוב ללוה עד שיהא מלוה עמו ואם לא שהדבר כן אלו שכתבו בתנאי זה כתבו וחתמו שלא כדין והרי זה כשטר בלא אקנייתא וגריעא מינה הואיל ופירש שלא יקנה עד לאחר זמן אם לא יתן וקרוב הדבר להיות כשטר אמנה ועולה הוא ולא היו נאמנין במה שחזרו וכתבו לראובן שטר מתנאי זה וכדאיתא פרק האשה שנתאלמנה (דף י״ט:):",
            "ועוד צריכים אנו לדעת דלאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אפילו בשטרא דלאו אקנייתא והוא שיגיע שטר לידו אם כתבו וחתמו העדים וקודם שיגיע שטר לידו של מלוה מכר הלוה נכסיו ואח״כ נתן הלוה שטר מלוה ללוה זכה מלוה למפרע מעת כתיבת השטר ומוציא מיד הלקוחות וכדמוכח בהדיא פרק קמא דב״מ (דף י״ב:) גבי מצא שט״ח. ומעתה הדבר ברור שלא נתן ראובן המנה לשמעון תוך הזמן ולאחר הזמן החזיר השליש שטר המכירה לשמעון קנה מעכשיו ומתנת לוי בטלה דהרי זה כאומר קנה מעכשיו וכשיגיע שטר לידו לאחר ארבע שנים דקנה מעכשיו ואע״פ שנתן ומכר בינתים לאחר, דלא גריע שטרי אקנייתא בשטר זה משטר דלאו אקנייתא לאביי, והרי זה כאומר שדי מכורה לפלוני מעכשיו אם לא נתתי לו מנה מכאן ועד ארבע שנים, וכ״ש אם כתב לו מעכשיו שזה ברור ופשוט יותר, וכבר אוקימנא מתניתין דהמפקיד דקתני למי משלם למי שהפקדון אצלו באומר לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו וקנה אע״ג דהשתא קיימא ביד גנב:",
            "וגם מה שהבאתם לדמיון האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה, אין הנדון דומה לראיה דהתם לא אמר לו מעכשיו שאילו כן קונה הוא באמת וכדאיתא פרק האשה שנפלו (כתובות דף פ״ב) וקיימא באגם דקאמר התם לאו דוקא אלא דה״ה בדלא קיימא באגם אלא משום דאורחה דפרה למיקם באגם נקט לה, ותדע דכל שאפשר לומר כן גופה מהיום ופירות לאחר זמן מקיימי כולי לישני ולא מספקינן לה בתנאה וחזרה כלל וכדאיתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ו) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו ובמשוך פרה זו לא תקנה לך עד לאחר שלשים יום אי קיימא באגם קנה ואפילו לא אמר לו מעכשיו כדאיתא פ׳ הכותב (כתובות דף פ״ו: וע״ש תוס׳) גבי בעיא דהרי לך גיטך:"
        ],
        [
            "יב",
            "שאלה ראובן משכן מקום ישיבה של ב״ה לשמעון על מנת שלא יוכל לפדותו כל ימי חייו של שמעון, ויש לו שטר משמעון שלא יוכל לטעון עליו לא הוא ולא יורשיו שחזרו ולקחוהו ממנו וז״ל השטר, הריני שמעון מודה לראובן שקרקע זה ממושכן אצלי בכך וכך כל ימי חיי וכל זמן שיפרע ראובן לאחר פטירתי תוך זמן פלוני דמים אל ליורשי לא יהא כח ביד יורשי לערער שום טענה בעולם ולאחר פטירת שמעון החזיק לוי בנו באותו מקום לאחר זמן של הפרעון שני חזקה. היוכל לוי לטעון חזרתי ולקחתיו ממך בכך וכך, גם היוכל לטעון שאחר שלא פרע לו מעות המשכונא המיוחד לפרעון כמו שהתנה עם אביו בטל זכותו:",
            "תשובה אחר שיש לראובן ראיה שבא מקום ישיבה זה לשמעון בתורת משכונא אע״פ שנמשך זמן המשכונא לאחר פטירת שמעון אי אפשר ללוי לטעון שחזר ולקחו מראובן לדעת הרי״ף ז״ל, והראיה מדאיתא פרק חז״ה (דף מ״ו) בשמעתא דאומן ה״ד אילימא דאיכא עדים וראיה מאי איריא אומן אפילו אחר נמי, דאלמא כל היכא דאיכא עדים וראית פקדון וכיוצא בו וראה עכשיו תחת ידו שאין כלום טענת החזרתיו, ואפילו אחר דלאו אומן אינו יכול לטעון חזרתי ולקחתי. וכ״ש שאין טענתו טענה במה שאומר נתבטל זכותו בשלא פרע בזמנו, וטענת הבל זו וכי משכן לו הבית ומשכן לו השדה וקבע לו זמן אם לא אפרע בזמנו הרי היא של מלוה. וגדולה מזו שנינו פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ו) משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני הרי היא שלי הרי היא שלו ואקשינן עלה והא אסמכתא היא ואיצטריך לאוקמה בדא״ל מעכשיו אלמא אפילו התנה שיהא שלו לא אבד זכותו משום דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא כל שכן זה שלא התנה כלל:"
        ],
        [
            "יג",
            "שאלה ראובן מת ולא צוה לביתו והניח נכסים ואח״כ נשאת אלמנתו לבעל ומת הבעל והניח בנות ממנה ונשארו הנכסים אצלה, ומתה היא ונשארו הנכסים אצל הבנות, בא שמעון בנו של ראובן אצל הבנות שהן אחיותיו מצד האם ותובע אותם בדין קרקע זה שבידה לפי שלא היה לאמכם כלום שהרי היא לא עשתה שבועת האלמנה ואני אומר שאבי התפיס צררי והרי הקרקע שלי שאני יורש את אבי. השיבו אחיותיו של שמעון שלנו הוא שאמנו עשתה שבועת אלמנה וקרקע זה נשתעבד לכתובתה ונפרעה ממנו וזכה אבינו בכל הנכסים שהיה לאמנו ואנו מחזיקים בקרקע זה מכח ירושת אבינו. הודיענו הדין עם מי:",
            "תשובה דברי השאלה כמו מעורבבין, כי יובן ממנה בתחלת השאלה שאבי היתומות נפטר בחיי אמן, ובסוף השאלה יובן שהאם מתה תחלה ושהבעל ירשה עד שהבנות טוענות שהן באות מכח ירושת האב, ויש הפרש גדול בין זה לזה. ומכל מקום אם הקרקע הזה ידוע לאבי ראובן והיה בן זה קטן בשעת פטירת ראובן אביו הדין עמו מכמה טעמים. האחד שהיא לא נשבעה לא בתחלה ולא בסוף לפי טענת הבן, ואע״פ שהבנות טוענות שנשבעה אין שומעין להן שאין לאמן זכות בנכסים אלו עד שתשבע לבסוף אבל בלא שבועה לא ואם מתה קודם שתשבע פקע זכותה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו כמו שאמרו שלהי פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ז) ומתניתין דפרק מי שהיה נשוי דקתני ראשונה ויורשיה קודמים ליורשי שנייה אוקמוה התם כשנשבעה ומתה, ועוד דאלמנה זו צריכה היתה בית דין הדיוטות לשום אותו קרקע כשנתנתו לבעל שני דאע״פ ששנינו פרק אלמנה נזונית (דף צ״ג) שהיא מוכרת שלא בב״ד הא פריש במציעא (ל״ב) דאינה צריכה ב״ד מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות אבל שלא בב״ד כלל לא עשת ולא כלום כדאיתא התם:"
        ],
        [
            "יד",
            "שאלה ראובן בן יעקב נשא אשה והיה לו בית ושדה ונתנם לאשתו הנ״ל בשעת נישואין מתנה גמורה במתנה לחוד בלי שום תנאי ושיור בעולם, ומפני שלא היה ראובן הנזכר יודע בטיב משא ומתן היה יעקב אביו נושא ונותן בשלו גם באותן קרקעות וחורש וזורע השדה ונוטל פירותיהן והיו ראובן ואשתו הנזכרים סמוכין על שלחן יעקב הנזכר, ובתוך כך נפטר ראובן הנזכר לבית עולמו ואלמנתו תובעת הקרקעות הנזכרים מיעקב חמיה וכן תובעת ממנו הפירות שאכל שאפילו לבעלה לא היה בפירות כלום, וכדאמר (ב״ב נ״א:) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות. הודיענו אם חייב יעקב להחזיר לה הפירות אם לאו, ואם יטעון הוצאתי בהוצאת הקרקעות פירעון המס שלהם כך וכך אם יש מן הדין ליטול מה שהוציא או לאו, וכן אם יטעון כשהייתם על שלחני הוצאתי במאכלכם ובמלבושכם יותר ממה שלקחתי מן הפירות והיא טוענת שאין לה לפרוע כלום ממה שהוציא במאכל ובמלבוש לפי שהבעל היה חייב לזונה ולפרנסה. הדין עם מי:",
            "תשובה לשון השאלה לא נתברר לי אם בדקדוק אם לא. שאם בא בדקדוק ולומר שלא היה ראובן יודע בטיב משא ומתן לא היה מקחו וממכרו כלום במקרקעי וכן מתנתו כדאמרי׳ פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנה:) שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולישלח ליה בתינוק מעשה שהיה כך היה בתינוקת הוה ולישלח ליה תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד מעשה שהיה כך היה, אלמא דוקא יודע בטיב משא ומתן אבל אם אינו יודע לא, והוא הדין למתנתו מתנה במקרקע. אבל אם אין הלשון בדקדוק אלא שהיה משתדל בפיקוח נכסיו אבל בקי ויודע בטיב משא מתן היה ונתן קרקעותיו לאשתו מתנותיו וממכריו קיימין. ומכל מקום צריך אתה לדעת כי ענייני כתובה ומתנות שאדם נותן לאשתו בשעת נישואין תלויין במנהג ואפילו אינו מנהג מוסכם על ידי בני העיר אלא מנהג שנהגו הדיוטות מעצמן וכל מי שסתם אינו כותב אלא ע״ד מה שנהגו ההדיוטות וכדאמרינן פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד:) רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מרימר מגבי שבחא, ולפיכך במקום שנהגו ליתן לאשה קרקעות במתנה לחוד ושתאכל היא פירות אותם קרקעות אוכלת ותובעת מכל מי שנטל ואכל, ואם אינם נוהגים שתאכל היא פירות כל זמן שהבעל קיים אלא שיהיו לה כנכסי מלוג אינה אוכלת ואין רשות בידה לתבוע ממי שאכל בחיי הבעל שהפירות של בעל הן, ועל פי דבר זה ראוי לדון בנדון שלפנינו והוא הדין בגוף המתנה שתלוי במנהג המקום. ומכל מקום אם מנהג המקום שתאכל היא הפירות כדרך שהיא אוכלת מתנה שנתן לה הבעל לאחר הנישואין והיא באה לתבוע מחמיה לאחר מיתת הבעל הדין עמה ואע״פ שחמיה טוען שהוציא במאכלה ובמלבושיה יותר ממה שלקח מן הפירות והיא טוענת שאין לה לפרוע בכך כלום הדין עמה וזו היא ששנינו (כתובות ק״ז:) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי, ואע״פ שההיא לפי דעתי דוקא באומר לה בפירוש הריני מעלה לך מזונות מחמת שחייב לך בעלך וכענין פורע חובו של חבירו שדמו אותה לו בנדרים (ל״ג:) ובכתובות (ק״ז:) מ״מ מודה שאפילו בזנה האם שאין לו עליה כלום אלא שאפשר לומר שחייב בכענין זה שלא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הבעל חייב לשלם לו דומה ליורד לתוך שדהו של חבירו ונטעה שלא ברשות. מכל מקום לענין תשלומי האשה פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום אלא אם כן לותה ממנו בפירוש. מיהו מה שהוציא בהוצאת הקרקעות ובמס שלהם חייבת מפני שזה היה משתדל בנכסים מחמתה, וכענין אפוטרופוס שברשות הוא יורד ומפקח בנכסים ומוציא הוצאות להשביחן ולפרוט המס המוטל עליהם ולענין זה הרי היא אצלו כיתומים שנסמכו אצל בעל הבית:"
        ],
        [
            "טו",
            "שאלה בענין האלמנה. עוד תובעת האלמנה מיעקב חמיה מטלטלין שנתן לה בעלה אגב הקרקע הנזכר ונדונייתה וכתובתה ואומרת שהיא יודעת בודאי שכל מה שהיה לבעלה הוא ברשות חמיה כי לפי שלא היה בקי בטיב משא ומתן לא היה חילוק ממון בשום דבר. ויעקב חמיה טוען אין לבני בעלך בידי כלום לפי שכל מה שהיה לו בידי החזרתי. לו בחייו. הדין עם מי. וכן אם יטעון מה שהיה לו בידי נגנב ממני אם טענתו טענה אם לאו:",
            "תשובה מתוך דברי האלמנה ניכר שאינה תובעת מה שהיא טוענת בברי אלא שהיא אמרה שברור לה שנכסי בעלה ביד האב שלא היה בקי בטיב משא ומתן ושלא היה חלוק מאביו כלל, ואין זה ברי גמור שנוכל להשביע האב על טענותיה כאילו טוענת ברי ממש, ולפיכך כל שהוא טוען החזרתי לו נאמן ואינו חייב שבועה שאין משביעין שבועת היסת על טענת שמא אלא אם רוצה להחרים סתם על כל מי שיש בידו אותם מטלטלין או מנכסי בעלה כלום עושה ואין ממחין בידה. ואם טוען טענת גנב דבר זה תלוי באשלי רברבי אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה ושבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת לה אלא במפקיד אצלו בשטר דליכא מגו כלל, או לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ושבועת השומרים דחייב רחמנא משכחת לה אפילו במפקיד אצלו שלא בשטר ושלא בעדים, ואיני מכניס ראשי עכשיו בין ההרים הגדולים וכל שכן שאני רואה שאין הדין צריך עכשיו לכך:"
        ],
        [
            "טז",
            "שאלה ישראל שיש לו חצר הסמוכה לחצירו של כותי ויש חלונות בכותל המפסיק ביניהם שנכנס מהם אורה לחצירו של ישראל. אחר כך מכר הכותי החצר לישראל אחר ואותו ישראל הלוקח בא לסתום החלונות ולבנות כנגדו וישראל זה בעל החצר מעכב עליו מפני שכבר החזיק ברשות כותי וזכה בהם. וישראל הלוקח טוען כיון דבדיניהם היה הכותי המוכר יכול לסותמו אף הוא הבא מכחו יכול לסותמו, ומדברי בעל העטור ז״ל שכתב באות מחאה נראה שהדין עם ישראל הראשון שיכול לעכב כיון שבדיניהם של ישראל אין הכותי יכול לסותמו כמו שכתב והאריך שם. הודיעני דעתך בדין זה:",
            "תשובה באמת שהרב בעל העטור כתב זה אלא שטענותיו חלושות מאד לפי דעתי כמו שאכתוב ואם לדין יש תשובה, כי הוא עצמו הביא ראיה ממה שאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת כותי הרי הוא ככותי (ב״ב ל״ה:) וצרף זה למה ששנינו ישראל וכותי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואם בדיניהם זכהו כו׳ וכיון שכן אילו היה הכותי בא לדין עם ישראל היינו מזכין את הישראל זה שבא מחמתו ואומר לו שאינו רשאי לסותמו. והראיה הזאת כמה חלושה, חדא שאם אמרו שבאין עליו בעקיפין לכותי שבא לדין עם ישראל לא אמרו בישראל הבא מחמת כותי ובא לדון עם ישראל דמאי חזית דדמא דהדין סומק טפי דילמא דמא דהאי סומק טפי ולא אמרו הרי הוא ככותי אלא שדנין אותו כדין מי שבא מחמתו דכיון דכותי אין לו חזקה אלא בשטר לפי שאין ישראל זה חושש למחות דדעתו שהכותי אינו מחזיק בלא שטר ולפיכך אינו חושש למחות אפילו בישראל הבא מחמתו דאותו ישראל אינו טוען שלקחו ממנו כדי שיצטרך למחות בו. ותדע לך דהא אמר דאי אמר קמאי דידי זבין מינך מהימן ולמה והא אי אתא כותי לדון עם ישראל הראשון היינו מזכין את הישראל שהרי אין לו שטר ואפילו עדים אין לו אלא עד אחד זה שאומר שבפניו קנאה ממנו, ועוד שלא אמרו אלא לזכותו בדיני ישראל אם הדין מזכהו שלא כדיניהם אבל כאן הדין אחד בין בדינינו בין בדיניהם שכל החזקות מכח המחאה הם באים וכל שאין בה מחאה כגון המחזיק בנכסי קטן וא״נ בדאיתיה בשכוניה כותי וכיוצא בו וכן נמי כשאין חושש למחות או שמתיירא למחות לא עלתה לו חזקה ואפילו בדינינו וכדאמר (ב״ב דף ל״ו) בי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו וכן גזלן אין לו חזקה דלא לימטינהו לחמריה לשחוור וכן כל כיוצא באלו, וכיון שכן הדין נותן בכל מקום שאין חוששין למחות שלא תעלה לו חזקה וכל שאינו נזהר בשטרו במקומות כאלו לא עלתה לו חזקה וכל שאין נזהר בשטרו ברמאה מחזקינן ליה וכאותה שאמרו בעובדא דרבה בר שרשום (שם דף ל״ב:) לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי וכענין דאמר נמי פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה, וכיון שהדין כן אף בדיני ישראל בכל מי שאינו חושש למחות, וכותי אינו חושש למחות או מפני שהוא כדינא דריש גלותא או מפני שבדיניהם אין לאיש חזקה שורת הדין נותן אפילו בדינינו שלא תהא לו חזקה ולמה נזכה זה ונחייב זה, ואם ממדת העקיפין אין באין בעקיפין על ישראל בשביל ישראל, ובר מן דין דאדרבה זיל לאידך גיסא והלא ישראל בעל החלון בא מחמת כותי שהרי הוא טוען שלקחו מכותי ואם כן אף בדידיה נימא ישראל הבא מחמת כותי הרי הוא ככותי, ואין לו חזקת חלונות אלא בשטר:",
            "עוד חיזק בעל העטור את דבריו משום דכי אתא לידיה החלון בהיתרא אתא לידיה כו׳. [וג״ז אינו, דהא] גזלן אחר לא הוחזק בגזילותיו שיוכל לגזול אותו כל זמן וכל עת שירצה וישראל זה כשפתח חלונותיו על חצירו של כותי מה גזלו לא גזלו אלא שמכניס יום יום אויר חצירו של כותי בחלונותיו ומה שנהנה נהנה אבל לומר לו במה שנהניתי עד היום מאויר חצירך החזקתי ליהנות לעולם זו אינה תורה, דבשלמא הפותח בחצר חבירו ובא בטענת מכר ומתנה יש לו חזקה ומדין מחאה דכל שלא מיחה ראיה שמכר או נתן לחבירו שעבוד הרחקה ארבע אמות באמת, אבל בטוען טענת גזילה ואומר כבר באה גזילה לידי וזכיתי מכח גזילתי מה שכבר לקח ונהנה נהנה אכל מכאן ולהבא כשבא לגזול דבר יום ביומו אין שומעין לו אלא אם בא ישראל שני לבנות חלונותיו בונה ואינו נמנע דבשלו הוא בונה, ואפילו לפי טענתו של הרב בעל העטור ז״ל לא החזיק זה אלא בפתיחת החלון שלא יוכל זה לומר יגע וסתום אבל שלא לבנות זה כנגדו בשל עצמו מפני קדימת גזילו אינו כמו שאמרנו, ודומיא דאחין שחלקו שאין להם חלונות זה על זה כלומר דין חלונות ולא שיוכל לכופו לסתום אלא שאם בא לבנות כנגדו בונה ואינו נמנע: והטענה הזאת שאמרתי נראה לי פשוטה בעצמה מלבד שיש לי ללמוד עליה מעובדא דפרק השותפין (בבא בתרא דף ז׳) מהנהו תרי אחי דפלגי בהדי הדדי חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא אזל מארי תרביצא וגדר אפומא דאספלידא אמר ליה קא מאפלת עלי אמר ליה ברשותי עבידנא אמר רב סמא דינא קאמר ליה ואקשינן ולימא עד השתא הוי אספלידא והשתא קא משוית ליה אינדרונא ופריק רב שימי בר אשי דשמא בעלמא הוא מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע״פ שאינו אלא לתך הגיעו וכו׳ פרדס אני מוכר לך אע״פ שאין בו רמונים הגיעו. וקשה מי דמי התם משום דלית ביה רמונים בשעת מכירה אבל כאן שהיה אוירו אויר אספלידא וזה בא עכשיו ליטול רמוניו ולומר לא מכרתי אלא שמא והכא רבותא היא (ונימא ליה דה״נ אף האויר מהאספלידא אלא שהוא בא לקחת אותו מתוך תרביצו של זה ולשעבד תרביצא לאספלידא שלו), ואי אפשר לומר אלא בעל האספלידא אינו מוחזק באוירו של זה אלא שהוא מוחזק בפתיחת פתחיו וזה אינו סותמו אלא שבונה בתוך שלו כנגד פתחו ונוטל אוירו של חצירו לעצמו ומונע מחבירו. וזה נראה לי ברור:",
            "עוד אני חוזר לטענה הראשונה ואומר שלא אמרו בברייתא כל שאתה יכול לזכותו בדיניהם ובדינינו זכהו בישראל הבא מחמת כותי אדרבה מצי ישראל הבא מחמת כותי לומר לישראל דאתינא מכח גברא דלא מצית אשתעויי דינא בהדיה דאמרינן פ״ק דבכורות (דף י״א) אמר ר׳ שמואל בר׳ נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן הכותי מעשרן והן שלו ואוקימנא דמרחינהו ישראל ברשות כותי ומפרש טעמא התם מעשרן משום דאין קנין לכותי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר והן שלו דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ואע״ג דבמסקנא אוקימנא בתרומת מעשר ובגזירת הכתוב דאמר ריב״ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הכותי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר כי תקחו וגו׳ טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרומת מעשר ונותנם לכהן טבלים שאתה לוקח מהכותי אי אתה מפריש תרומת מעשר ונותנם לכהן מכל מקום לא נדחו הדברים (כדברים) מחמת אותה טענה ואדרבה שמענו לשונות התלמוד שהטענה בעצמה נכונה שיכול לומר לו ישראל הבא מחמת כותי לישראל חבירו אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וזה נכון. אבל מה אעשה והנה הרמב״ם ז״ל בולם את פינו עם דברי הגאון רב שרירא ז״ל ולולא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקת הייתי אומר חוץ מכבוד הרב ז״ל שלא הגאון ז״ל חתום באותן הדברים וכמו שאמרו כיוצא בזה בגמרא אטו מר בריה דרבינא חתים עלייהו. וסוף דבר כך דעתי נוטה ההלכה למעשה שאין יכול למנוע מלסתום כדרך שהיה הכותי יכול לסתום, ומכל מקום יש תנאי ידוע בדין זה אפילו לפי דברי דדוקא שהיה ידוע דקדמה חצירו של כותי לפתיחת חלונותיו של ישראל זה לפי שאי אפשר לישראל זה לבא אלא מכח חזקה ואין מחזיקין על הקרקע שנודע לכותי בפתיחת חלונות כמו שאמרתי אלא בשטר. אבל אם אינו יודע מי קדם הדין עם ישראל בעל החלונות שאני אומר שחלונותיו קדמו לחצירו של זה כמו שמבואר שלהי פרק חזקת הבתים גבי הוצאת זיזין וגזוזטראות. ואיני צריך להאריך בדבר זה לדעתי שהדין הזה ידוע וברור אצלך:"
        ],
        [
            "יז",
            "שאלה כותל שנפל והיה בו מתחילה חלון שהיה מזיק את חבירו בהיזק ראיה ועכשיו בעל הכותל הוא רוצה לבנותו להחזיר בו חלון כמו שהיה בו מתחילה והרי חבירו הניזק מעכב עליו מדין היזק ראיה כי טוען כי כשהיה שותק מעיקרו היה בעודו הכותל קיים שלא היה בידו לומר סלקהו מעלי מטעם ספק זה קדם ספק זה קדם אבל השתא כיון דנפל רוצה לעכב שהרי מדין חזקה אינו יכול לטעון לפי שאין טענת חזקה בהיזק ראיה לעולם לפי דעת רוב המפרשים וטענת בעל הכותל הוא דאפילו הכי דינא הוא שיהא זכותו ושעבודו קיים כמו שהיה בעוד הכותל קיים כי מטעם שנפל אין דין שיהא שיעבודו נמחל:",
            "תשובה מתוך דבריכם נראה שהדין פשוט בעיניכם לדברי מי שסובר שיש חזקה להיזק ראיה אע״פ שנפל הכותל אין אומרים בנפל אזדא חזקה של חלון, והדין נותן כן באמת לפי שאין חזקת חלונו של זה באותו כותל בלבד אלא חזקתו להיות לו חלון פתוח על חצר חבירו וכיון שכן אפילו לדברי מי שאומר שאין חזקה להיזק ראיה כל שאין אנו יודעים מי קדם או חלונו לחצירו או חצר לחלון כל שאין אתה יכול לסלקו או לסתום חלון זה מספק זה נמצא שכבר הוחזק בעל החלון בזכות זה שאין הזכות תלוי בחלון זה אלא שהוחזק בזכות זה. ותדע לך מדתנן שלהי חזקת הבתים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות ברשות הרבים אבל אם רצה כונס בתוך שלו ומוציא לקח חצר והיה בה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה לפי שמספק אנו אומרים דגזוזטראות אלו קדמו לרשות הרבים דכונס לתוך שלו הוה כדאמרינן פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ב) בגמרא מרחיקין את השובך ואמר עלה בס״פ חזקת הבתים (בבא בתרא דף ס׳:) אמר רב הונא נפלה חוזר ובונה אותה ולא אמרינן כיון דנפלה אזדא ותניא בתוספתא הלוקח שובך מחבירו ונפל אפילו הוא בית רובע בונה מקומו:",
            "ודעו שאילו אדם מחזיק בדבר ואותו דבר שהחזיק בו נפל או נתקלקל אף על פי שחזרו בעלים ובנאוהו נתבטלה חזקתו לפי שלא החזיק אלא על אותו גוף בלבד, כיצד הרי שהחזיק בנעיצת קרוי הכותל בכותל חבירו ונפל הכותל וחזרו בעלים ובנאוהו אין לו לנעוץ על אותו כותל חדש לפי שלא שעבד לו אלא אותו כותל ראשון בלבד. אבל כאן אין שעבודו של בעל החלון על אותו חלון שבאותו כותל בלבד אלא להיות לו חלון על חצר חבירו. והראיה על זה שאפילו באותו כותל ממש אם נפלה אותה הקורה אין אומרין נפלה [אזדא] אלא נותן קורה אחרת במקומה כדאמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לפי שכל הכותל יש לו שיעבוד ולא לאותו קורה בלבד וכן כל כיוצא בזה, וכן נראה פשוט:"
        ],
        [
            "יח",
            "שאלה הא דקי״ל ידור פלוני בבית זה דלא אמר ולא כלום אם אמר ושיירתי אני לי ולפלוני דירה. מי אמרינן כיון דלגביה שייר גוף לדירה אף לאותו פלוני נמי מהני, א״ד אמרינן פלגינן דיבוריה:",
            "תשובה נראין לי הדברים דאחר שכלל אחר עמו לכולם שייר בענין אחד דומה ועודף מאותה ששנינו (ב״ב דף קכ״ו:) כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין וקי״ל דאפילו בשני שמות ובשני בני אדם לפי שמן הסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר לדון כן נדון וכיון שכללן בשום צד אנו נדין שיועיל מה שהוציא בשפתיו, אלא שבזה יש צד אחד שדעתי נוטה שלא יצטרף עמו אותו האחר בזכות הדירה והוא שאפילו אמר ואני משייר גוף הבתים לדירה לפלוני לא אמר כלום כי במה זכה אותו האחר שהרי שיור יש כאן מתנה אין כאן. ודי לאיש כמוך עם הרמיזות:"
        ],
        [
            "יט",
            "שאלה תנן בפ״ק דב״מ (דף כ) מצא שטר חוב בין שטרותיו ולא ידע מה טיבו יהיה מונח עד שיבא אליהו, ופירש״י ז״ל מצא שטר שאינו שלו בין שטרותיו ואינו יודע אם הלוה הפקידו או המלוה או שמא מקצתו פרע ומסרוהו לידו להיות שליש. ועתה יש לשאול אי מתני׳ איירי אף כשחייב מודה משום דחיישינן לפירעון ולקנוניא כההיא דמצא שטר חוב דאוקימנא אפילו כשחייב מודה משום פרעון וקנוניא, או דילמא לא דמי דהתם משום דנפל אתרע ליה ורגלים לדבר שנפרע ולפיכך לא נזהר בו אבל הכא שנמצא במקום המשתמר לא ניחוש אלא לפירעון דוקא בשאין חייב מודה:",
            "תשובה מתניתין אפילו בשחייב מודה הוא דלעולם חיישינן לפירעון ולקנוניא מדלא קתני כדקתני (סיפא) [בברייתא] (דף יח:) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה לא לזה ש״מ דמתניתין מילי פסיקתא קתני מצא אגרות שום יחזיר כלומר בין חייב מודה בין אין חייב מודה מצא שטר בין שטרותיו כו׳ יהא מונח, בין חייב מודה בין אין חייב מודה, כסתמא דמתניתין, דבשחייב מודה לא יחזיר משום קנוניא ובשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון, ואל תשיבני ממתניתין דמצא שטרי חוב דאע״ג דקתני סתם אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אפ״ה דייקינן עלה בגמרא אילימא בשחייב מודה כו׳, (ועוד) דהתם שקלי וטרו בה אמוראי, הא בכל מקום ששנו סתם ולא שקלי וטרו בה בין כשחייב מודה בין בשאין חייב מודה הוא דאי לא הוה להו לאקשויי ה״ד ולגלויי דבשאין חייב מודה דוקא היא כדשקלי וטרו בההיא לברורה. והא דקתני נמי סתם מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר ואפילו הכי אמרו עלה בגמרא הא אמר תנו נותנין, התם הוא משום דמפרש בה טעמא דקתני מתניתין בהדיא שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, הא אמר תנו נותנין, כלומר כיון דמפרש בברייתא דייתיקי דא תהא קאי למיקם ולהיות כלומר מתנת שכיב מרע ותנא דידן לא תלי טעמא אלא בנמלך עליהם שלא [ליתנם] כלומר לזה ע״כ דלא תלי טעמא אלא בה״ט וש״מ בר מיהדר הוא, לזה בדייתיקי דהיא מתנת שכיב מרע אי אמר תנו נותנין ובמתנת בריא אי אמר תנו אין נותנין וחיישינן דילמא נמלך עליהם שלא ליתנם לזה אלא לאחר ולא בר מיהדר הוא הלכך הוה ליה כאילו פירש במתניתין כל שהמלכתו מליתנה לזה אלא לאחר מעכבת אם אמר תנו נותנין כיון דפריש טעם החשש במתניתין. ובגט אשה ובשחרורי עבדים הא ליכא למיחש להמלכתו כשאמר תנו דאי משום פירי הא אמרינן דכי מפקא ליה אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך כדאמרינן בהדיא בגמרא:",
            "ועוד ראיה דלפירעון ולקנוניא חיישינן אפילו בשלא נפל דהא אשכחן האי חשש דפירעון וקנוניא אפילו שלא במקום ריעותא דנפילה דאמרינן פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע״ד:) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ודוקא על ההקדש ובשעת מיתה כדאמרינן עלה לפי שאין אדם חוטא ולא לו הא שלא בשעת מיתה חוטא הוא ועושה קנוניא לצורך עצמו ואפילו לגבי הקדש, וא״נ אפילו בשעת מיתה לגבי הדיוט. ואע״פ ששטר חוב יוצא מתחת ידי מלוה ואפילו במקויים חיישינן לקנוניא מועטת כזו שאין בא אלא לפוטרו מידי שבועה בבא ליפרע מנכסים משועבדים כדאוקימנא לה לההיא דרב הונא פרק גט פשוט (שם) יכל שכן בזו שיש לחוש לקנוניא שאין שטר חוב יוצא מתחת ידו אלמא בכל מקום דאיכא למיחש לקנוניא חיישינן אפילו שלא במקום נפילה וזו ראיה שאין עליה תשובה. ועוד דאיכא למיחש שמא מלוה על פה הוא חייב לו או בשטר מאוחר ואין בידו כדי לפורעו וזבין נכסים שלא באחריות מפורש וניחא ליה דליפרע האי בהאי שטריה דקדים משום דלא ניחא ליה דלקריוה לוה רשע ולא ישלם. ולחוב שאינו כי האי גוונא חיישינן בההוא דמכר לו פרה מכר לו טלית והוא הדין כאן דאיכא למיחש להכי משום לקוחות שאינן יודעין וכל שכן אי איכא לקוחות ידועין דחיישינן. ועוד דאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף י״ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואוקימנא דקאמר מלוה וכגון דחב לאחרים אלמא כשחב לאחרים אינו נאמן לפסול אפילו השטר שבידו כל שכן הכא שאין נאמן להחזיר לזה השטר שאין בידו במקום שחב לאחרים ואפילו במקום דלא ידעינן בהדיא אי חב לאחרים אי לא חיישינן נמי, ולקנוניא שאינה ידועה נמי חיישינן והתם הוא דבעי חב לאחרים ממש משום דאי לאו הכי אי אמנה הוא או פרוע הוא ובעי לאהדורי מאן מעכב אבל הכא דלאו בידו לאהדורי ניהליה כל שאין בידו חיישינן לקנוניא:"
        ],
        [
            "כ",
            "שאלה מי שהגיע לו היזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון. אם על המשלח לשלם לו נזקו אם לאו. וכן שותף שהיה הולך בפרקמטיא ונתפס אצל ליסטים עם הפרקמטיא אם על השותף לפדותו:",
            "תשובה אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו האי כדיניה והאי כדיניה, ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן כלומר לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו, אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וכל שכן אם השליח שכיר שהרי הלך בשכרו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן כלומר ולפעמים שיפול ממנו וימות ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו מחמת שכרו ואלו דברים פשוטים הם, הגע עצמך מי ששכר פועל נפח ויצא גץ מתחת הפטיש והדליק גדיש של נפח מי חייב בעה״ב מפני שהיתה מלאכתו ואפילו היה הפועל בחנם ואפילו תאמר שבגרם שליחות הגיעו נזק, גרמא בנזק הוא ופטור, וכ״ש בשותף ההולך בפרקמטיא המשותף שכל אחד ואחד מהמשתתפים הולך מחמת עצמו וריוח ממונו ואם מפני שנשתתפו לא נשתתפו בנזקי גופא ונזקי ממונא אלא בריוח והפסד של ממון השתוף לבד, ואפילו בנזקי ממון השתוף אינו חייב, וכגון שהטילו לכיס זה מנה וזה מאחים עמד עליו גייס וטרפו ונטל ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשתוף, ולא עוד אלא אפילו אמר השותף לעצמי אני מציל והציל הציל לעצמו כדאיתא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט״ז:) וכל שכן שאינו חייב לפדותו שלא קבל עליו נזקי גופו של שותפו אא״כ מנהג בכך שהכל הולך אחר המנהג כדגרסינן פרק הגוזל בחרא (שם) ספינה שהיתה מהלכת בים והקלו ממשאה מחשבין לפי משוי וכו׳ ולא ישנו ממנהג הספנים וכולה ברייתא כדאיתא התם:"
        ],
        [
            "כא",
            "שאלה אחת היא שאלתי לפרש לי הא דגרס בירושלמי (פרק מי שמת ה״ו) האחים והשותפים שנפל אחד מהם לאומנות וכו׳ כהדא דרבי שמעון בריה דרבי שמואל בר נחמן נתפס לבולי אתא לקמיה דרב נחמן א״ל רב נחמן אין איתא נכסי לדנפל לבולי נותן משלו ואם לאו נותן מאמצע:",
            "תשובה תחלת כל דבר דע דהאחים השותפין גרסינן ול״ג והשותפין דדין זה באחים שותפין בלבד לפי שאנו רואים האחים כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן אחד וכאילו היה האב קיים בנכסים שירשו מהאב והן ובניהם ובנותיהם מתפרנסים מתפוסת הבית ואפילו הלך אחד מהם ללמוד תורה במקום אחר נותנין לו מזונות לפי ברכת הבית, וכדאיתא בירושלמי פרק מי שמת תני רבי חייא רבא סתם אחים שותפין עד שלשה דורות א״ל יוסי ברבי בון אף רב המנונא אורי כן ודוקא תפוסת הבית אבל אי נפל לאומנות ונעשה ספר או חייט ונשכר לשליחות מה שעשה לעצמו, וזו היא ששנינו במשנה מי שמת (דף קי״ד) האחים והשותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע ופירש בברייתא מאי אומנות אומנות המלך כלומר דוקא לאומנות המלך שהמלך רגיל למנות אנשים לפקח על מלאכתו ולוקח אחד מכל בית ולפי עשרו וכיון שהן עדיין שותפים אם נפל אחד מהם לאותו אומנות אע״פ שהוא חריף יותר ומהיר במלאכתו ביותר אין אומרין מחמת חריפותו נתמנה והרי מה שהרויח לעצמו אלא הרי הוא לאמצע וכדתניא התם אחד מהאחים שמינוהו גבאי או פלוסטוס אם מחמת האחים לאחים ואם מחמת עצמו לעצמו ואמרינן פשיטא ופריק לא צריכא דחריף טפי מ״ד חורפיה גרם ליה קמ״ל, וש״מ שכיר שנפל מחמת עצמו לעצמו אפילו הן שותפין וה״נ איתא בירושלמי (שם) חד בר נש אתעביד ספר בעו אחוה למפלג עמיה אתא עובדא קמיה דר׳ אמי אמר אני אומר אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו בתמיהה, וכן אם יצא שם לאחד מהם שהוא עשיר והמלך תובע מן העשירים שיתנו לו ונתפס זה בתוך העשירים אם עשיר מחמת נכסיו אינו נותן מתפוסת הבית אלא מנכסי עצמו שלא נתבע בתוך העשירים מחמת אחיו אלא מחמת עצמו אבל אם שם עשירותו מחמת ממון הבית על אותו ממון הוא נתבע ולפיכך יתן מתפוסת הבית, וזהו מעשה דרבי שמעון בריה דר׳ שמואל בר נחמן, ופירוש נתפס לבולי נתפס בתוך העשירים מחמת עשרו ובולי הם העשירים כד״א פרוסבולי ופרוסבוטי (גיטין לו:) וזהו הירושלמי ששאלתם:"
        ],
        [
            "כב",
            "שאלה מעשה היה בראובן שהוציא עליו כותי כתב ידו שלוה ממנו מעות ועוד היה אותו שטר חתום בחותמו והמלך צוה והנהיג במדינה שיהא חותמו כשטר בעדים והעמיד הכותי את ראובן לפני שופט המדינה והגבהו ביתו של ראובן זה אחר שהכריז במדינה אם יש לאיזה אדם זכות באותו בית ולא יצא שום מערער והפקיע השופט כל זכותו שיוציא שום אדם על בית זה מיום זה ואילך וכותי זה מכר לאחר מכאן בית זה ליהודה ויהודה מחזיק בו ועכשיו בא שמעון ולוי והוציאו שטר בעדים על ראובן זה שלוה מהם ומשכן להם הבית הנזכר וזמן שטר זה מאוחר מן הזמן הכתוב באותו חתימת ידו שהוציא הכותי ובאותו שטר המכונה אין בו רק שמיטה אע״פ שעברה עליו שנת השמיטה ועכשיו הם תובעים חובם מן הבית שגבה הכותי ומכרו ליהודי אע״פ שזמן שטרם מאוחר לפי שהזמן הכתוב באותו חתם ידו אין לסמוך בו כדי לגרע כחם של אלו לפי שיש לחוש שמא קנוניא הוא שהוא עושה עכשיו ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכאותו ששנינו מלוה אומר שטר אמנה הוא אינו נאמן במקום שחב לאחרים (כתובות י״ט), ודינא דמלכותא כה״ג דינא הוא והימנותא לאו דינא, העמידני על דעתך בזה:",
            " תשובה מתוך דבריך שאתה סבור כי מה ששנינו (שביעית פ״י) המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב״ד אין משמטין דאפילו במשכון דמקרקעי היא וא״כ היתה כוונתך ליתא דלא אמרינן אלא במשכון מטלטלי אבל במשכון מקרקעי משמט ואפילו ירד לתוך המשכונא ודר בה אא״כ באתרא דלא מסלקי וכדאיתא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ז:) ואלא מיהו אני אומר להלכה דכל שיש בה זמן בין רב בין מעט ואפילו משכנתא סתם קי״ל דסתם משכנתא שתא וקרוי אתרא דלא מסלקי:",
            "עוד מה שאמרת שאין בדין שיזכה בו זה בחתם ידו של לוה להוציא מידי שעבוד מלוה שבשטר ואע״פ שהמלוה שבשטר מאוחר מחתם ידו של זה דדילמא השתא הוא והקדים זמנו משום קנוניא הלכך שקר הוא ודילמא גזיל את המשועבדין ובכי האי לאו דינא אלא חמסנותא, אם לדין יש תשובה וסלק מכאן הימנותא דמלכא ונחזי אנן בדינא. ואקדים לך הקדמה, אנן קי״ל כמ״ד שעבודא דאורייתא ומלוה על פה גובה מן הלקוחות אלא שהתקינו שלא לטרוף משום תקנת לקוחות משום דלית ליה קלא אבל מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת נ״ל דמלוה ע״פ מוקדמת דיהבינן ליה דמלוה ע״פ טורפת היא ממשעבדי דבעלי חוב בשטר דהא ליכא נעילת דלת בהא מילתא דהכא והכא מלוין נינהו ויש לנו לחוש לנעילת דלת מה שאין מלוה ע״פ כנעילת דלת של מלוה בשטר, וכן מצאתיה גם לגאון רב האי ז״ל בתשובה, ואע״פ שהרי״ף ז״ל חילק בדבריו ויש לדבריו קצת ראיות מגמרין ומגמרא דבני מערבא כבר דחיתים אני בריש פרק מי שהיה נשוי:",
            "עוד אני סבור כי מלוה בחתם ידו אין הלוה יכול לטעון פרעתי, ויש לי ראיה שלהי פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע׳) גבי המפקיד אצל חבירו בשטר דאסיקנא דאינו נאמן לומר פרעתי אלא בשבועה דאורייתא, ומשום מגו דאי בעי אמר נאנסו דאי ליכא מגו לא משום דמצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי דבשטר בעדים בעלמא ואע״ג דאפילו בשטר פקדון אינו גובה ממשעבדי:",
            "ועוד דאפשר לומר וקרוב בעיני דאפילו בחתם ידו אין אנו חוששין לומר נזדייף בין בסך בין בזמן ואפילו לטרוף ממשעבדי במלוה בשטר דאחזוקי אינש בשקרא למחתם בשטר לא מחזקינן דהא קי״ל דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא צריך ולפעמים העמידו אדאורייתא כגון גבי גיטין וגובין בו ולא חיישינן לומר שמא מזוייף הוא וכדאיתא אחזוקי אינשי ברשיעי ומזייפי לא חיישינן ומ״ש חתם ידו וכל מה שכתב ומ״ש שמות שני אנשים אם אנו חוששים לזה. ואינו דומה לשטר אמנה הוא זה דהתם דרובא דעלמא מקרו ואמרי אבל לחתום לא עבידי ודומה לזה קצת דריש פרק חז״ה, ואפילו יחלק בעל הדין בין חתם ידו לשטר בעדים אבל מכל מקום כבר ירד זה לבתים קודם שיבואו אלו בעלי המשכונא ומן הדין ירד שאילו הוציא הכותי שטר חובו בבית דין של ישראל היה גובה ממש ואפילו היה הלוה טוען פרוע הוא וכמו שאמרתי ותנן (ב״ב קע״ה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין וכ״ש כשחייב מודה ודחיישינן לפירעון ולקנוניא ואפילו בשחייב מודה, כדאיתא גבי מצא שטרי חוב התם הוא בשנפל ואתרע ליה, ואילו באו כולם בבת אחת לגבות מבני חרי ולא היה בהן אלא כדי שטר אחד אפשר היה לומר דמלוה בשטר יהבינן הכל שאין לזה עדים ממש ששטרו קדם ומשום אותה חששא שאמרתם, אבל היכא שקדם זה וגבה איך תוציא מידו ממונא מספק וספק ממונא לקולא ואין צריך לומר למ״ד בעלי חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אלא אפילו למ״ד לא גבה ה״מ היכא דהוי ודאי מאוחר אבל מן הספק היאך אתה עושה שטרו של זה שכתוב בו שטר מוקדם ודאי מאוחר ותוציא ממון מזה שכבר גבה ואי אמרת יכולים בעלי השטר לטעון שמא פרע אותה המלוה כשעבר הזמן לא היא שכבר אמרתי שאפילו הלוה עצמו שטוען ברי אינו נאמן לומר פרעתי כמו שאמרתי ויכול לטעון זה שטרך בידי מאי בעי וכ״ש אלו שאין טוענין אלא בשמא:",
            "ועוד דשאני הכא דכבר זכה מחמת שטרו וירד לביתו ומספק אל תוציאנו מביתו דכל ספק הוי חומרא דתובע וקולא דנתבע ואם יש ספק בזמן על התובע לברר שהוא קדם כאותה שאמרו בה׳ בניסן וניסן סתמא כל שכן כל היכא דאיכא הימנותא דמלכא דאינו יכול לטעון פרעתי דדינא דמלכותא דינא ויכול לטעון שטרך בידי מאי בעי דאנן סהדי דכיון דאיכא הימנותא דמלכא ואילו אפקיה בערכאותיהן גבי ביה ולא מצי למימר ליה פרעתי אף הוא אי פרע לא היה שביק שטרא בידיה דאף הוא לית ליה בשטר בעדים אף לטרוף מן הלקוחות דינו דין שאין כאן פלא שעושה חתם ידו של זה כחתם ידו של ערב דמדינא לא מהני ומשום דינא דמלכותא הוי חתם ידו כשני עדים כשרים ואפילו לגבות ממשעבדי כדאיתא פרק המביא תניין (גיטין דף י״ט:) ולא בשטרי הלואה ומקח בלבד ומשום טעמא דאי לא יהבי זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו אלא אפילו בשטר מתנה דלא קני אלא בהאי שטרא ולא אמרינן האי שטרא חספא בעלמא הוא כדאיתא פ״ק דגיטין (דף י׳:) וכדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא. ואל תתמה היאך נשמע למלך מן הדין שיאמר שיטרוף זה בחתם יד ויפקיע זכות המוקדם בשטר זה דשמא מזוייף היא ויש קנוניא, הא ליתא שאני אומר לאו מזוייף הוא וזמנו מכוון הוא, ועוד דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה מן הדין יהא לחבירו ולא אמרינן חמסנותא הוא ולאו דינא אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות וכ״ש במדינות שהארץ כולה שלו ויכול הוא לעשות בה חוקים כמו שירצה שע״מ כן הוא מחלקה להם ועל פי חקי המלך קבלוה יושביה וכל שכן כשהכריזו ויש כח למלך להפקיע ממון בכי הא דתקוני מדינה הם ואפילו ישראל תיקנו והנהיגו בו בכמה מקומות ועושים מעשה בכל יום:"
        ],
        [
            "כג",
            "שאלה ראובן חייב לשמעון מנה ואין לראובן כי אם שטרי חובות של ישמעאלי וכשבא שמעון ליפרע ממנו טען ראובן דכיון שאין לו אלא שטר חוב אין זקוק לפרוע ואין ב״ד נזקקין לו לפי ששטרי חוב אין גופן ממון ואין משועבדים לבעל חוב, ושמעון טוען שאותם חובות משועבדים לו ומוציאין מן הלוין ונותנים לו מדר׳ נתן ועוד שיש לב״ד לכופו למכור מאותם שטרות ויפרע לו והוא ימצא מי שיקנה ועוד שבעלי החוב שעבדו לו קרקעותיהם ונתנו לו רשות למכור בנכסיהן בלי שום אדם ויכול הוא למכור ואין בעלי חובות יכולים לבטל. השיב ראובן שאין דברי רבי נתן אלא בישראל חייב לישראל אבל בכותי שחייב לישראל לא:",
            "תשובה הדין עם שמעון התובע שאם אי אתה אומר כן מי שיש לו ככרי כסף בשטרי חוב ואין חייב אלא מנה יאכל וחדי ולא יפרע לבעל חוב הרש שאין לו אלא אותו מנה, ועוד שאין ממש באחת מטענות ראובן, דמה שטען דשט״ח אינם משועבדים לו לא טען כדין דכל מה שיש ללוה משועבד למלוה אלא ראובן זה שמע וטעה הוא שמע שאמרתי אני שאין ב״ד מגבין שט״ח לפי שאין גופו ממון ומילי נינהו ואין בית דין עושין גוביינא במילי אבל בודאי משועבדים הם לב״ח דאי לא למה מוציאים מזה ונותנין לזה וב״ד נזקקין להוציא מזה וליתן לזה ואפילו ב״ח עצמו משועבד לו שאם רצה ליתן לו הרשות בידו וכדאמר פרק כל שעה (פסחים דף ל״א) גבי פלוגתא דאביי ורבא בזבין מלוה ואקדיש מלוה דאקשינן עלה דרבא גבו קרקע יש לו ואי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה הוו להו נכסי דקנו יתמי ופריק התם מדר׳ נתן ואמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוכון משעבדנא לב״ח דאבוכון, ואפילו נפקד רשאי ליתן לב״ח דמפקיד וכדמוכח שמעתא פרק שור שנגח (בבא קמא דף מ׳:) דגרס התם ונימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדי׳ ומסקנא משום דא״ל כי היכי דמשעבדנא לך משעבדנא להאיך מדר׳ נתן ועוד דבלאו הכי ב״ד כופין אותו למכור מחובותיו ולפרוע לזה כדאיתא פרק החובל (בבא קמא דף פ״ז) דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה כו׳ נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם ואמרינן עלה בגמרא ותזבין כתובתה בטובת הנאה ופרקינן טובת הנאה מילי נינהו ומילי לא משתעבדן ואקשינן אלמה לא מילי דמזדבני בפריטי נינהו ופרקינן אלא מדשמואל דאמר שמואל המוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואקשינן תו וליזבין להאי דחבלה ביה דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד דהשתא נמי לא שקיל מידי ופרקינן לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, אלמא אי לאו דאמרי׳ הכי דודאי מחלה לגבי בעל היה כייפינן לה לזבונה וה״נ כייפינן ליה דלגבי כותי וישמעאל ואפילו לגבי ישראל דחייב לו לא אמרינן ודאי מחיל אדרבה טפי ניחא ליה לשלומי נשייה מלמחול לאחריני. ועוד דאפילו לרב פפא דאמר פריעת ב״ח מצוה ואין ב״ד יורדין לנכסיו להגבות מהן כופין אותו לקיים מצות פריעה דגרסינן פרק הכותב (כתובות דף פ״ו) אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב״ח מצוה אי אמר לא בעינא מאי אמר ליה תנינא בד״א במצות לא תעשה אבל מ״ע כו׳ מכין אותו עד שתצא נפשו, וה״ה וכ״ש למ״ד שעבודא דאורייתא אם יש לו מה שאין בית דין יכולין לגבות ממנו ויש לו שכופין אותו, ותו לא מידי:"
        ],
        [
            "כד",
            "שאלה בענין אסמכתא ודינה, ונתינת טעם מפני מה אינה קונה:",
            "תשובה מנעורי ועד עתה טרחתי להעמיד בה חזון ולא ראיתי לאחד מרבותי ז״ל דבר ברור נמלט מהקושיות והקרוב יותר הוא שראיתי דעת הרמב״ם ז״ל שאין אסמכתא בתולה בדעת אחרים כאומר אם תלך למקום פלוני או תעשה מלאכה פלוני אתן לך כך וכך שכל שאין תלוי בידו אין דעתו סמוכה בעשייתו או בבטולו ואין אסמכתא אלא במה שתולה בעצמו אם לא פרעתי מכאן ועד יום פלוני אם אוביר ולא אעביד וכן כולם, אבל כשהגיע אצל ניטין וקידושין הוצרך לומר דאין בהן דין אסמכתא בלא באתי מכאן ועד י״ב חדש וכן תנאים רבים בכיוצא בהן בגיטין וקידושין, ואם כדברי רבינו ז״ל תהיה זו מכלל אותם שאמרו הלכתא בלא טעמא, ואדרבה מן הסתם כל שמתנה בעניינה יותר חמור לו ושיש לו בה הקפדה גדולה תהא כאסמכתא יותר גדולה ויש לה השתא יותר ביטול מאם לא פרעתי מכאן עד שלשים יום שאין בו אסמכתא לבטל התנאי ובאם לא באתי יהא גט ויתקיים התנאי לגרש אשת נעורים אתמהה, ע״כ נסמכתי אני שאין אסמכתא אלא במקום שהוא כעין קנס וכן תמצאם כולם וזוהי אסמכתא שאין גומר בדעתו ליתן כן ואינו מתנה בדוקא. וכל דאי לא קני שאמרו בכענין זה הוא שאמרו ואם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא שאמרו שהוא קיים אע״פ שהוא מדרכי הקנסים תקנה הוא שתיקנו בדבר זה שלא יבטלנו דין אסמכתא והוצרכו לזה מפני תיקון העולם וסבורני שכן דעת רב האיי גאון בזו, ומה שהקשה שם (ב״מ מג:) גבי דלקני ליה חמרא אפרוותא דזולשפט דאקשינן ומ״ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ה״ק מ״ש דהתם תיקנו ובטלו שם האסמכתא ומ״ש דלא תיקנו אף בזו והיתה התשובה משום דהכא אפשר משום דבידו אבל הכא שאין בידו אוקמוה אדיניה ואסמכתא היא ולא קניא והיינו באם אוביר אשלם אלפא זוזי דלא משלם משום דבהכי לא תקינו ואוקמוה אדיניה וגיטין וקידושין לאו מחמת קנס גרידא הוא אלא בדוקא שאין רוצה שתתעגן ותשב לעולם או שתפול לפני יבם, ולפיכך מ״ד טעם משחק בקוביא משום אסמכתא היה מדמה אותו לעניין קנס כעין אם תקדמיה יונך ליון, וכך היה נראה לו בכל משחק שאומר אם לא אעשה כך וכך נקודות אפרע כך, ורב ששת דלית ליה אסמכתא בהא היינו משום דגמר ומקני וסבור דהוא בקי טפי וכדי שיקנה לו חבירו שאינו יודע כמוהו לפי דעתו גם הוא גומר ומקנה, ורבי טרפון סבר דאין מקנה עד שיפרע ממש שהוא מקנה מן הודאי ולא מן הספק כעניין נזירות שאין נזירות להפלאה. זהו שהסכמתי בדין האסמכתא מתוך מה שראיתי ראשונים ומתוך ההלכות שנתיישרו יותר בעיני הדרך הזו:"
        ],
        [
            "כה",
            "שאלה שטרות שנשלשו ביד שליש על תנאי שאם לא ישלים פלוני ענין פלוני יתן השליש שטר לפלוני ואין בשלישות מעכשיו אם יחזיר השליש השטר או לא. ועוד אני שואל אם עשו בעל הדבר שטר תנאים ויש בשטר התנאים קניין והשלישו שטר החוב ושטר התנאים ביד שליש אם יועיל קניין שבשטר התנאים כאילו נעשה השלישות במעכשיו הואיל ונמסרו ביחד ביד השליש שטר החוב ושטר התנאים:",
            "תשובה כל שלא נתן השלישות במעכשיו אסמכתא היא ולא יחזיר אע״פ שיש מעכשיו בשטר החוב אין מעכשיו שבשטר החוב מעלה ומוריד לעניין השלישות עד שיהא בשלישות עצמו מעכשיו:",
            "ומה ששאלת מעניין הקנין איברא שקנין סודר אין מועיל אלא א״כ מקנה מעכשיו וכן דעת ר״ת ז״ל וכדמוכח שלהי השותפים שנדרו הנאה כו׳ (דף מח:). ומיהו צריך לומר לשליש בשעת מסירת השטר מעכשיו שאע״פ שכתוב בשטר החוב מעכשיו וכן בשטר התנאים שעשו בעלי דבר ביניהם מ״מ עד שיחזיר השליש השטרות לאחד מהם לא זכה בשטרות עצמם וא״כ בחזרת השטר עצמו צריך מעכשיו ולולא זה לא יחזיר השטר השליש, ואע״פ שאפשר שיזכה במה שנתחייב לו חבירו מכח שטר התנאים לפי מה שהם התנאים:"
        ],
        [
            "כו",
            "שאלה מקומות ישיבת בית הכנסת יש בהם משום דינא דבר מצרא או לא:",
            "תשובה יש מן הגדולים שכתבו דיש בהם משום דינא דבר מצרא, אבל לא נ״ל כן שכל מקום שאינו ראוי לערבו עם שלו להיות אחד אין בו משום דינא דבר מצרא שהרי אפילו מפסיק ביניהם סלע וכיוצא בזה אין בו דינא דבר מצרא דגרסינן התם (ב״מ דף ק״ח:) איפסיק משוניתא או ריכבא דדקלא חזינן אם יכול ליכנס אפילו תלם אחד איכא משום דינא דבר מצרא ואי לא ליכא, ומ״מ אי מקום ישיבה של בן המצר דחוק ורוצה להרחיבו בזה יש ודאי משום דינא דבר מצרא, ואם אותה שורה שמקום ישיבה בה דחוקה ורוצין כל בני השורה לקנותו כדי להרחיב השורה אין בן המצר יכול לעכב וכ״ש שאין אחר מן השוק יכול לקנותו ויש לבני השורה בו משום דינא דבר מצרא שאין לך עשיית טוב וישר יותר מזה:"
        ],
        [
            "כז",
            "שאלה כל שיש בו משום דינא דבר מצרא אם יש זמן לתביעתו או לא:",
            "תשובה כל שבא בן המצר לעכב בשעת מכירה לומר אני אקח על זה אמרו בגמרא (שם) אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל ואייתי זוזי חזינן אי איניש דאמיד הוא נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה. אבל אם עמד אחר וקדם ולקח נראה שאין בזה זמן ידוע אלא כל היכא דאתי בן המצר מסלק ליה משום דזה שקדם וקנה נעשה כשלוחו של בן המצר דאפילו זל או נתייקר בינתיים לבן המצר נתייקר וזל כדגרסינן התם היכא דלא קנו מיניה זל ואייקר ברשותיה, וטעמא משום דזה שקדם וקנה לא קנה לעצמו אלא כקונה לצורך בן המצר ועל זה אמרו זבן במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כלומר כעין שיכול אדם לומר לשלוחו ומן הדין חייב, אלא דאמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות:"
        ],
        [
            "כח",
            "שאלה שטר שנקרע קרע שאינו של ב״ד, מי ניחוש שמא קרע של ב״ד היה בו שנתקרע שתי וערב וזה נטל סביבותיו ועגלו עד שנראה כנקרע מעצמו וצריך להעמיד עדים שנתקרע כדרך שהוא צריך כשנמחק, או אין חוששין כל שאין רואין בו קרע ב״ד:",
            "תשובה הדבר נראה פשוט בעיני דכל ששטרו בידו ויכול לקיימו הרי הוא בחזקתו עד שנראה בו קרע המעיד שקרעוהו בית דין, שתחלתו כשר היה ולא יצא מחזקתו עד שנראה במה, ובתוספתא תניא הנקוב ונעשה ככברה כשר אלמא ניקב כשר. ונראה שאין הפרש בין ניקב נקבים קטנים או גדולים שאין אומרים קרע בית דין היה ועגל את קרעיו עד שנעשה כנקוב:"
        ],
        [
            "כט",
            "שאלה בענין שום היתומים אם שמין תחילה ואחר כך מכריזין או מכריזין ואחר כך שמין:",
            "תשובה נראה לי שמין ואחר כך מכריזין. וכן שנינו בברייתא פרק שום היתומים (ערכין דף כ״א:) שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ואומר שדה פלוני בסימנים ומצרניה כך היא יפה וכך היא שומה כל הרוצה ליקח יבא ויקח. אלמא שמין ואחר כך מכריזין לומר כך היא השומא וכל הרוצה להוסיף וליקח יבא ויקח:"
        ],
        [
            "ל",
            "שאלה אלמנה שתובעת מזונות בבית דין מאפוטרופי היתומים וטמנו האפוטרופסים שיש תחת יד האלמנה בבית היתומים מטלטלין ושטר חוב תזון מהם, והשיבה האלמנה שהמטלטלין שלה הם שנתנם לה בעלה ושהיא נאמנת, והאפוטרופים טוענין שאינה נאמנת שכל מה שיש בבית היתומים ובבית אביהם ברשותם ובחזקתם. הדין עם מי:",
            "תשובה אם המטלטלים ידועים ר״ל שיש עדים שישנם שם ושהיא אינה יכולה לכפור בהם אינה נאמנת לומר שנתנם לה הבעל והיא שטוענת כן עליה להביא ראיה, ואין תפיסתה ראיה כיון דמעצמה היתה יכולה לתופסם דהא גודרות אין להם חזקה וטעמא משום דמנפשייהו קאזלן, וכל שכן מטלטלין אלו שבכל עת היו מסורין בידיה. אבל אם אינם ידועים היא נאמנת במגו דאי בעי אמרה אין בידי כלום יכולה לומר ישנן בידי ובעלי נתנם לי:",
            "ולענין שט״ח שטענו האפוטרופסים שיכולה לגבות ולזון לא ראיתי בשאלה מה השיבה האלמנה על זה, שאילו טענה גם בשטר החוב שהבעל נתנו לה הדין עם האפוטרופסים שהשטר אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה ואפילו ליכא עדים וראיה דהא לא שייך בשטרות מגו, וכמו שתמצא כתוב לרי״ף ז״ל פרק הכותב במלוגא דשטרי, ולדבריו דעתי נוטה כמ״ש:"
        ],
        [
            "לא",
            "שאלה עוד בענין האלמנה הנזכרת שהיא טוענת שיש לה למכור שלא בב״ד והיא תמכור מהקרקעות של הבעל ותזון, והאפוטרופסים טוענין שאין לה למכור כיון שיכולה לזון מן המטלטלין הנזכרים ומאותו שט״ח הנזכר ושיש לבית דין לגזור עליה שלא תמכור שאם תמכור יצטרכו להוציא הוצאות ולהציל הקרקעות בערכאות:",
            "תשובה כבר אמרתי לך מה שהראוני מן השמים בענין המטלטלין והחוב, וגם זה תלוי באותו דין שאם תזכה היא במטלטלין ושט״ח הנזכר הדין עמה למכור היא עצמה מן הקרקעות שלא בבית דין מומחה למזונות, אבל אם לא תזכה היא במטלטלין ושט״ח הדין עם האפוטרופסים, שאין מוכרין קרקע של יתומים כל עוד שיש שם מטלטלין למכור, ולא עוד אלא אפילו אם רצו אפוטרופסים להשאיר מטלטלין שאין היתומים צריכים להם ולמכור קרקע אין רשאין ואפילו להאכיל ליתומים עצמם אלא מוכרין מטלטלין ובהמה ואחר כך עבדים ואחר כך קרקעות כדתניא (גיטין נ״ב) מוכרין בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח, ואם באה היא למכור בית דין מונעין אותה ואין מניחין אותה למכור:"
        ],
        [
            "לב",
            "שאלה אם יש רשות לאלמנה למכור שלא בבית דין למזונותיה, ואם תמכור לששה חדשים בלבד כדרך שבית דין מוכרין או פחות או יותר:",
            "תשובה האלמנה מוכרת למזונות אפילו שלא בבית דין מומחין, ר״ל הבקיאין בדבר הלכה ומדקדקים יפה בשומת הקרקעות, אלא שצריכה בית דין הדיוטות הבקיאין בשומת הקרקעות ואנשים נאמנים, ותדע שמוכרת שלא בבית דין דתנן פרק אלמנה נזונית (דף צ״ז:) מוכרת למזונות שלא בבית דין וכותבת למזונות מכרתי וגרושה לא תמכור אלא בבית דין. וב״ד אלו לא מומחים קאמר אלא בית דין הדיוטות ונאמנין בשומא, דגרסינן פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה ב״ד מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות וכשהיא מוכרת מוכרת לששה חדשים ולוקח או בית דין מפרנס אחת לשלשים יום, וזמן זה באלמנה המוכרת נאמר בגמרא (כתובות צ״ז) כיצד מוכרת אמר רב יהודה מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום:"
        ],
        [
            "לג",
            "שאלה לבאר התנאים התלויים במכירה זו ואם מכרה פחות משוה מה היה דינו:",
            "תשובה כבר כתבתי לך שאם באה האלמנה למכור מזונות שלא בבית דין מומחין מוכרת ובלבד שתעמיד בית דין בקיאין בשומא ואומרים לה קרקע זה שוה כך וכך והיא הולכת ומוכרת לעצמה, ואחר שתמכור אם רצו היתומים להשביעה אם מכרה ביתר ששמו לה הבית דין משביעין אותה, לפי שאפילו מכרה שוה מנה במאתים הריוח ליתומים וכמו ששנינו שם (כתובות צ״ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו׳ נתקבלה כתובתה. ולפיכך יכולים להשביעה אם מכרה ביותר, אבל אינה צריכה למכור בהכרזה וכדאמרינן לכרגא למזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא, ואם היא פקחת ותרצה לפטור עצמה מידי שבועה לא תמכור אלא בעדים, ואלמנה שטעתה בכל שהוא אפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל:",
            "ומפני שאמרת שאכתוב לך התנאים התלויים במכירה זו אני כותב לך דרך קצרה אחד מן העניינים שנחלקו במכירת האלמנה הראשונים נ״ע, שמקצתן אמרו שאינה יכולה למכור למזונות לעולם אלא במנה וכדתניא (שם צ״ז) מוכרת ואוכלת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר, אלמא מוכרת עד כדי כתובה לבד ולא יותר שאין לה מזונות אלא בכדי כתובה, ואחרים ז״ל אמרו שאפילו אין כתובתה אלא מנה מוכרת למזונות אפילו מאתים כל שהיא צריכה למזונות, מדגרסינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ז:) גירשני בעלי נזונית עד כדי כתובתה ואוקימנא כששמעו בו שמת ואקשינן אי שמעו בו שמת מאי כדי כתובה אפילו טובא נמי ופרקינן איהי דאפסדא אנפשה דאמרה גירשני בעלי אלמא אלמנה ניזונת אפילו ביתר מכדי כתובתה וכן מסתבר לן, ומאי דאמרינן פרק אלמנה לאו למימר שאינה מוכרת אלא כדי כתובה אלא הכי קאמר מוכרת והולכת עד כדי שלא תשייר אלא כדי כתובתה וטוב להם שתצמצם מזונותיה כדי שתמצא מקום לגבות כתובתה:"
        ],
        [
            "לד",
            "שאלה אם האפוטרופסים רוצים להעלות לה מזונות לפי רשות בית דין ממה שיש תחת ידם מנכסי בעלה, אם ראוי לבית דין למחות בידם שלא תמכור היא בינה לבין עצמה, או לאו:",
            "תשובה דבר זה ברור שאין לה למכור אלא מחמת מזונותיה והרי מזונותיה לפניה ולמה תמכור, וראוי בלי ספק לב״ד למחות בידה. ואפילו אם מכרה אחר התראת האפוטרופסים שהם רוצים להספיק לה מזונותיה מכרה בטל:"
        ],
        [
            "לה",
            "שאלה אפוטרופסים שמכרו קרקע היתומים לתועלת היתומים והאלמנה טוענת על הלוקח שלא לקח אלא להבריח ממנה מזונותיה שלא תמצא בני חרי ליזון מהם, והלוקח טוען שמקחו מקח ולא להברחה, יש על הלוקח לישבע או לקבל בחרם * שלא נעשית מכירה זו להברחה אלא מכר גמור, או לא:",
            "תשובה אין לאלמנה על הלוקח לא קבלת חרם ולא שבועה שהיא אינה טוענת אלא שמא ואין משביעין על טענת שמא. אבל אם לא תמצא מקום לגבות מזונותיה אלא מקרקע זה ותרצה להחרים חרם סתם שכל מי שיחזיק מנכסי בעלה שיש לה בהם שעבוד מזונותיה שיודה בפני בית דין, זה יש לה רשות ואין לוקח זה יכול לעכב בידה שאם נמכר מכר גמור אין עליו עונש חרם ואם אינה, נמצא שיש לה על אותו קרקע דין מזונותיה וזה מפסידו ממנה בהערמה ואין רשאי:"
        ],
        [
            "לו",
            "שאלה יעקב ולאה אשתו מכרו כרם אחד שהיה ליעקב וכתוב בשטר המכירה שקבלו יעקב ולאה מאתים זהובים מדמי הכרם ואחר כך מת יעקב ובאה לאה לגבות כתובתה מנכסי יעקב, וראובן בן יעקב טוען שכבר קבלה היא מנכסי יעקב מאה זהובים שהרי קבלה מחצית דמי הכרם ולאה טוענת אמת הוא שמכרתי הכרם עם יעקב בעלי אבל לא קבלתי מהם כלום אע״פ שכתוב בשטר. הדין עם מי:",
            "תשובה הדין עם האלמנה מכמה טעמים. האחד שכן דרך המוכרים בין איש לאשתו בין אב ובנים שכותבין כן אע״פ שאין לוקח מעות המכר אלא האחד ולשופרא דשטרא רוצה הלוקח שיכתבו לו כל המוכרים שהם לקחו מידו כך וכך מעות ומכרו לו בהם קרקע פלוני, ודבר זה פשוט בכל המקומות. ועוד שאפילו נודע באמת שהיא קבלה מחצית המעות ושהוציאתן בצרכיה או נתנתן לאחרים אפילו הכי אין מנכין לה מכתובתה כלום, חדא דאפשר שהבעל נתנה לה במתנה או שהיה חייב לה שלוה ממנה המעות שנתנו לה אחרים ע״מ שאין לבעלה רשות בהם או ממעות שהפקידו בידה אחרים, ואם אתה אומר כן אמור מעתה אילו ראינו שקבלה מיד הבעל מעות מועטים או מרובים נאמר שבפירעון כתובתה נתנם לה, וזה אינו שא״כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיש לה כתובה שכל הנשים מקבלות מעות מיד בעליהן, ולא עוד אלא אפילו היה הבעל טוען בברי והיא אומרת במתנה נתנה לי נאמנת כל זמן שלא הזכיר פירעון, וכענין שאמרו פרק שבועת העדות (שבועות דף לד) יתיב רב יהודה וקמבעי ליה מנה מכרתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מאי אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דאמר ליה להד״מ הוחזק כפרן אי אמר במתנה נתנם לי כי אתו עדים מאי הוי א״ל עול תא כלומר הודה לדבריו ושבחו, וזו שאמרה לא נטלתי כלום לא הוחזקה כפרנית שהא מודה היא שכן כתבה אלא דלא נטלה שכן דרך האשה והבעל כשמוכרין כן וכ״ש כאן שאין הבעל טוען נגדה כלום והיורש טוען בספק, ועוד שזה תוך הזמן היה וחזקה אין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו וכדר״ל בריש פ״ק ב״ב (דף ה׳) ואיפסיק הלכתא כוותיה:"
        ],
        [
            "לז",
            "שאלה אפוטרופסים שבאו למכור קרקע של יתומים לצורך היתומים ועוד נשארו לפניהם קרקעות אחרים. התוכל האלמנה לעכב בידה מחמת מזונותיה, או לא כיון שיש לפניהם קרקעות אחרים:",
            "תשובה זו אינה צריכה לפנים שאינה יכולה לעכב ואין שומעין לה לעולם שלא למכור מחמת מזונותיה אלא מוכרים והולכים בין היתומים עצמן בין האפוטרופים כל שיהא בו צורך ליתומים ואינם נמנעים מחמתה, וכשתרצה להתפרנס גובה ממה שתמצא לפניה מבני חרי:"
        ],
        [
            "לח",
            "שאלה ראובן שמת והניח בנים, והאלמנה תובעת מן האפוטרופסים מזונות מחמת היתומים בניה, והאפוטרופוסים אומרים יבואו היתומים אצלנו ונפרנס השנים מהם משלנו והאחרים נקל עליהם מן ההוצאה, והאלמנה אומרת איני רוצה שיהיו בני אצל אחרים אלא אצלי ואע״פ שהאפוטרופסים קרובים הם ואינם ראויים לירש. הדין עם מי:",
            "תשובה הבת לעולם אצל האם ואפילו נשאת האם לא שנא גדולה או קטנה כדאיתא פרק הנושא (כתובות דף קב:) והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות, אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם שבני האלמנה דרכם דרך זר, ולא אמרו שלא יהא הבן אצל קרוב אלא בעודו קטן ואצל מי שראוי ליורשו ומשום מעשה שהיה וכדתניא ריש פרק הנושא (שם) מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו ואמו אומרת יהא גדל אצלי אין מניחים אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ע״פ, אלמא דוקא קטן ואצל מי שראוי ליורשו הא כל שאין קטן שאין בו חשש רציחה וא״נ קטן אצל קרוב שאינו ראוי ליורשו מניחים אותו אצל הקרובים ולא אצל האם, ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב״ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים, שב״ד אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן:"
        ],
        [
            "לט",
            "שאלה ראובן שנתן כל נכסיו לאשתו וקנו מידו ופירש בשטר המתנה שהוא נותן לה במתנה גמורה והאחריות עליו ועל באי כחו ושיהא הרשות בידה לעשות במתנה זו כל חפץ נפשה, ועוד כתוב בשטר המתנה ומעכשיו סלקתי כחי מעל מתנה זו ולא שיירתי בה לא לעצמי ולא לבאי כחי לא דין ולא טענה בהן. מי נאמר כיון שבאר כ״כ למתנה גמורה נתכוין ולא לעשותה אפוטרופסית בלבד, א״ד לעולם עשאה אפוטרופסית:",
            "תשובה יש מרבותי נ״ע סבורים לומר דלעולם לא עשאה אלא אפוטרופסית ואפילו כתב לה בפירוש שלמתנה גמורה הוא כותב לה ולא לאפוטרופסית, דכל שכתב לה כל נכסיו מוכחא מילתא דלא עשאה אלא אפוטרופסית וכל יפויין אלו שכתב לה אינם אלא שרצה לכבדה וכי היכי דלישתמען מילה. ודייקי לה מדקאמר בגמ׳ (ב״ב קל״ב) על ההיא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בש״מ והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופסית ואי איתא מאי קושיא לימא בשבירר דבריו א״נ בשקנו מידו. אבל גדולי המורים הראשונים כאב״ן מגנ״ץ ז״ל והראב״ד ז״ל אמרו שאם בירר הרי זו מתנה גמורה כיון שבירר וכן ר״ח ז״ל בשקנו מידו, ולזה דעתנו נוטה:",
            "ועוד אומר אני דבההיא דר׳ יהודה הנחתום ה״ה שהיה יכול לתרץ כן אלא משום דרבינא דמייתי מינה ראיה היה שמיט ליה דבלא בירר הוא ובשלא קנו מידו משום דמיתניא סתם ניחא נמי ליה לרבא טפי לאוקמה בהכי ולפרוקה אפילו למאי דס״ל לרבינא באוקימתא רויחא ובכולהו לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל א״נ באשתו ובאשתו גרושה, והאי פרוקא רויחא טפי דלא דחקינן ליה ולא מפקינן ליה ממשמעות. ולפיכך בנדון שלפנינו כל שכן שבירר בירור גמור ונתן לה רשות לעשות בה כל חפצה:"
        ],
        [
            "מ",
            "שאלה ראובן נפטר והניח בת קטנה ואלמנתו באה לגבות כתובתה מקרקע שהניח בעלה ואין הקרקע מספיק ליתר מכתובתה, ואפוטרופוס של היתומים טוען שהיתומה תזון מקרקע מפני שהיא אוכלת מתנאי ב״ד ואע״פ שלא כתב כמי שכתוב דמי:",
            "תשובה אין בדברי האפוטרופוס כלום, שאין הבת ניזונית מנכסים משועבדים ואפילו שיעבד האב לה לאחר שנולדה הבת, ולא עוד אלא אפילו קנו מידו אחר שנולדה הבת דתנן פרק הניזקין (גיטין דף מ״ח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות ממשועבדים, ואמרינן טעמא התם אע״ג דככתובים דמו כתובים הם אצל בני חורין ואינם כתובים אצל משועבדים. ותנן נמי פרק הנושא (כתובות דף ק״א:) במקבל לזון את בת אשתו מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית ממשעבדי מפני שהיא כבעלי חוב ואוקימנא לה פרק הניזקין בשקנו מידו ואמרי׳ טעמא דבתנאי בית דין קא אכלה לא מהני בה קניין דאימר צררי אתפסה:"
        ],
        [
            "מא",
            "שאלה ראובן שכ״מ שנתן מטלטליו בשבת במתנת בריא ובקנין אגב ארבע אמות קרקע לשמעון ובאותו שבת מת ראובן והחזיק שמעון במטלטלין ואלמנתו באה לגבות כתובה ולא הספיקו שאר נכסים לכתובה ובאה לגבות מטלטלים שנתן לשמעון מפני ששיעבד לה בעלה מקרקעי ואגבן מטלטלי. ושמעון טוען שאין שעבודה חל עליהם לפי שאותם מטלטלים לא היו לבעל בשעה שכתב לה כתובה ואע״ג דכתב ודאקני אין אדם מקנה דשלב״ל:",
            "תשובה ברור הוא זה שהדין עם האשה ואין בדברי שמעון כלום דגרסינן פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנז) בעי שמואל דאקני מהו אליבא דרבי מאיר דאמר אדם מקנה דשלב״ל לא תבעי לך כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דשלב״ל מאי, ומיניה איפשיטא דאפילו מן גלימא דעל כתפיה כי קא מיבעיא דאקני קנה ומכר קנה והוריש ומסקינן דאקני קנה:"
        ],
        [
            "מב",
            "שאלה ראובן היה לו שלשה בנים והשיאן ונתן לכל אחד קרקע ידוע וכולן אוכלין על שלחנו ונפטר אחד מהם ואלמנתו תובעת כתובה וטוענת שליש הנכסים שבבית של בעלה וכן שליש המעות וכן שליש הפרקמטיא שבבית, וראובן אומר כי כל המטלטלין והמעות והפרקמטיא שלו שלא זיכה לבניו אלא מקצת קרקעות אבל השאר שלו, ושאר הבנים מודים שהכל של אביהם אע״פ שהן נושאים ונותנים בתוך הבית מפני שאבינו היה מפרנס אותנו והיינו מתעסקים בנכסים. הודיענו הדין עם מי:",
            "תשובה אם היו שם אונות ושטרות יוצאים על שם אותו שנפטר הרי הן שלו אע״פ שהיה נושא ונותן בתוך הבית דאימר מפירות קרקע שנתן לו אביו קבץ כדתנן פרק חז״ה (דף נ״ב) אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה ואמר רב חסדא ל״ש אלא שאין חלוקים בעיסתן אבל חלוקים בעיסתן אימר מעיסתו כו׳. אבל כל שאר נכסים שהן תוך הבית הרי הן בחזקת האב שהבית שלו והן נזונים על שולחנו וכל מה שיש בתוך הבית בחזקת בעה״ב עד שיביאו ראיה בעדים שהם שלהם, ואם רצתה האלמנה להחרים חרם סתם הרשות בידה:"
        ],
        [
            "מג",
            "שאלה אם דנים גוד או אגוד בשטרי חוב שיש לשני אחים בירושה שירשו שט״ח מאביהן על כותים או על ישראל, או לא דיינינן אלא במדי הראוי להשתמש:",
            "תשובה ברור הוא שלא אמרו דין גוד או אגוד אלא בשיעבודים וכמדומה דאפילו במשכונא לא ואע״פ שהמשכונא עשויה להשתמש דלא אמרו אלא במה שאין ראוי ליחלק ולא אפשר להם בחלוקה לעולם אבל במשכונא שאין גופה של משכונא שלהם אלא לשיעבוד בעלמא ועומדת היא ליפדות הרי המעות ראויים ליחלק וכשבא זמנה ויגבו יחלקו. וענין גוד או אגוד כמדומה שזה פשוט כפירוש רש״י ז״ל קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או קוץ לי דמים ואקנה חלקך, וכיון שהרב ז״ל תולה הדבר בקיצת דמים אלמא ס״ל שהכל תלוי בקיצת דמים ושזה יכול להעלות בדמים ולומר קנה לך בסך זה חלקי ואע״פ שאינו שוה לו או אני אקנה, והכי משמע מלישנא דמתניתין דאיתא פרק השותפים (בבא בתרא דף י״א) דקתני זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקים ואי לא מעלין אותו בדמים וזהו גוד או אגוד אלמא אפילו בעלוי הוא:",
            "מיהו כתב הרמ״ה ז״ל דדוקא אם בא לעלות על דמיו שומעין לו אבל לפחות מדמיו אין שומעין לו שאם אתה אומר כן עשיר ועני שהניח להם אביהם מידי דלאו בר חלוקה הרי עשיר אומר לעני תנה לי פחות מדמיה או אני אתנם והיא יודע שלרש אין כל ואין לאל ידו ליקח אותה אפילו שוה מאתים במנה וימצא העשיר לוקח על כרחו דעני בפחות מדמיו ואם אתה אומר כן לקתה מדת הדין. וכן דעת גדולי הראשונים כפירש״י ז״ל וכהרב ברצלוני והרמב״ם ז״ל וכן משמו של ר״י. אבל יש חולקים בדבר ואומרים דבין בפחות בין ביתר לא מצי א״ל גוד או אגוד, דאפילו ביתר א״ל לא בעינא למיקני ביתר מכדי דמיו, אלא שמין הדבר בב״ד ומי שרוצה ליתן שויו נוטלו אבל להעלותו בדמים לא, ומפרשים גוד או אגוד לשון משיכה כדמתרגמינן משכו נגודו ומה ששנינו מעלים אותו בדמים לאו דוקא מעלים דמצינו לשון עלוי בשומת ב״ד כדתנן (ערכין דף כג:) המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין והכא לא שייך למימר עלוי אלא שמין תפילין קאמר. ונראה דא״נ מפרש גוד מלשון משיכה אכתי מצי למימר כפירש״י ז״ל ודוק:"
        ],
        [
            "מד",
            "שאלה אלמנה ששמו לה בית דין קרקע של יתומים למוכרו במזונותיה, אם יכולה לקנותו לעצמה. וכן שליח ששלחוהו בעלים למכור אם יכול לקנות לעצמו:",
            "תשובה גרסינן פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח) לעולם דאכרוז ואמרינן לה מאן שם לך כלומר מי מכרו לך דאע״ג דכבר שמו לה ב״ד מ״מ היא שלוחה למכור ואינה יכולה למכור לעצמה. ושמעינן מהא דאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותם דמים שהרשוהו הבעלים למוכרו לפי שהוא נעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולהקנותו דאין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא עומד במקומו:"
        ],
        [
            "מה",
            "שאלה הא דשלח רב עוירא (ב״ב קלג) נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, ויש מרבותינו שפירשו שאפילו נתנו בפירוש בלשון מתנה אינה ירושה. הודיעני. הנותן מתנה לבתו ואמר לה נכסים אלו לך ע״מ שלא יירשם הבעל אלא יחזרו לי או ליורשי מהו, כי מן הדין הדומה יראה שאין דברי רב עוירא אמורים אלא בשנתן בלשון תנאי שהתנאי יש בו כח ואם מתה יחזרו הנכסים לו או ליורשיו. ואת״ל שיש חשש אפילו באותו לשון ע״מ, הודיעני אם אמר לה ואחריך מעכשיו ליורשי וקנו מידו ליורשיו. אם תמות בתו בלא ולד של קיימא מהו:",
            "תשובה ראיתי הדברים כבאים בשאלה מורכבים לפי דעתי מדברים שפרטיהם נפרדים זה מזה בדיניהם, שאתה הרכבת החזרת האב הנותן ליורשיו, ומתוך ששייר לעצמו כלומר אם תמות היא יחזרו לו נראה שאותה מתנה מתנת בריא היה שנתן לבתו מתוך בוריו, אך מה שכתוב בה ליורשי אפשר שהיתה מתנת שכ״מ והדבר פשוט שדברי רב עוירא אינם אמורים בבריא שנתן למי שראוי ליורשו שמתנות הבריאים אינן ירושה ולא נאמרו דבריו אלא בשכ״מ הנותן בשעה שהוא רוצה להוריש ולכן כל שהוא נותן מתוך בוריו ואמר ואחריך לי דבר ברור שדבריו קיימים דהא אפסקא, ורחמנא לא אמר שיהא אדם יורש את מורישיו בחייהם שלא תהא הפסק להם בחייהם. הנסתפק אדם מעולם במי שנותן לבנו קרקע לזמן ידוע שתהא המתנה מתנה עולמית אבל בשיור שמשייר ליורשיו הוא שתפול בו השאלה. ובנותן לבת בין הבנות שהיא ראויה עכשיו לירש ואם כן היא שאלה באמת האם תחזור ליורשיו, גם בזה יש הפרש בין נשואה לשאינה נשואה שאילו אינה נשואה בשעת מתנה ואח״כ עמדה ונשאת אפילו במתנת בריא דעלמא שנתנה לה אדם נכרי הבעל היורש דבעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום לוקח כלום וכאותה דאמר אביי פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה:) וכ״ש באב הנותן שהבעל גם כן בכלל יורשיו וכדרב הונא דאמר בעובדא דסבתא לירתה ואפילו לירתי ירתה. אבל אם היתה נשואה כאן הוא עיקר השאלה. ולשון שכתבת שאמר לה ע״מ שלא יירשנה הבעל וכבר ידעת שהנותן לאשה ע״מ שאין לאישה רשות בה מחלוקת ישנה והדברים עתיקים תלויים בהלכות מרובות בקידושין ובנדרים ואם באתי להאריך יאריך הענין ומובטח אני בך שאתה בקי בכל אותן הלכות ולפיכך אני מקצר ועולה ואתה תבור אחר אשר עוררתיך עליהם. אבל אני תוקע עצמי במה שכתבת בסוף ואחר אחרון אני בא כי בבירור אם כתב בשיור במעכשיו וכ״ש במעכשיו ובקניין הדברים פשוטים בעיני שאין כאן מקום לרב עוירא שאין ירושה זו מופסקת אלא מעכשיו נתנן הנכסים ליורשים אלא שתלה מתנתו להם בדבר לומר לכשתמות הבת מעכשיו יהיו הנכסים נתונים ליורשיו והיינו דרב הונא דאמר גבי סבתא שהבעל יורש ואע״ג דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק משום דס״ל לרב הונא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וע״כ לא פסקו כרב ענן דאמרה שאין הבעל יורש בעובדא דסבתא אלא משום דקי״ל דכל האומר אחריך לא כאומר מעכשיו הא אילו אמר ובתרא מעכשיו לירתה אפילו הבעל היה יורש ואע״ג דשכיבא ברתא בחיי סבתא, וזה ברור גם בהלכות הר״ם ז״ל כתוב כן מפורש שם. ומה ששאלת איזה לשון יתכן יותר לכתוב בשיור זה שיהיה קיים יכתוב בו מעכשיו בקניין גמור לכשתמות הבת בלי ולד של קיימא, אלא שיש כאן בית מיחוש אם תצטרך הבת למזונות ופרנסה ומכרה קרקע לכשתמות היא בלא ולד של קיימא היורשים מוציאין מיד הלקוחות ע״כ יצטרך לכתוב שהוא מעכשיו ליורשים וכמו שכתבתי ויכתוב כל מה שישאר אחריה שלא מכר לצורך מזונותיה ופרנסתה וכיוצא בזה. ואתה תבחר:"
        ],
        [
            "מו",
            "שאלה בעניין עשור נכסים שאמרו חכמים אם נוטלת אותו מיד או בנשואין:",
            "תשובה עשור נכסים שאמרו חכמים אחר מיתת האב אינו נגבה עד שעת נשואין שאין הבת נוטלת אלא מחמת נשואין ולפיכך אינה נוטלת עד נשואין וכדתניא התם (כתובות סח:) הבנות בין בגרו עד שלא נשאו בין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן ר״ש [בן אליעזר] אומר אף אבדו פרנסתן כיצד עושות שוכרות להן בעלים ומוציאין להם מזונות, ואמרינן נמי התם (שם) במי שהניח עשר בנות ובן אחד אם באו לינשא כאחת חולקות בשום אלמא אין נוטלת עד הנשואין. ולא קשה לן מדקי״ל דאי בעי לסלוקי בזוזי מצי מסלק ואם אינה נוטלת עכשיו שמא ימכרו האחים הנכסים ולא תוכל לגבות מן הלקוחות דמצי למימר לה דילמא כבר פרע וחזרה הפרנסה כמלוה על פה שאינה טורפת מן הלקוחות, לא היא דהא שלח ליה רבי לרב האחים שמכרו או שמשכנו הבנות מוציאות לפרנסה וטעמא דשאני הכא דכל שלא נשאת תוך זמן הוא ולא עביד דפרע תוך זמן ואפילו מלוה ע״פ טורפת בכי הא מן הדין מן הלקוחות אלא שתיקנו ללקוחות משום דלית ליה קלא ופרנסה קלא אית ליה כדאיתא שלהי יש נוחלין ואלא מיהו לשהיא מוציאה ממשעבדי צריכה שבועה וכדאמרי׳ התם דרבינא אפיק מבריה דרב סמא בריה דרב אשי מן הזיבורית ובשבועה, ואפשר טעמא דהכא חיישינן לצררי ואע״ג דבחוב בעלמא לא חיישינן לצררי תוך זמן וכדאיתא פרק השותפין:"
        ],
        [
            "מז",
            "שאלה שנים שנתעצמו בדין זה אומר נדון כאן בעירנו וזה אומר נלך למקום פלוני. למי שומעין ומי מכריח למי ומי חייב בהוצאת הדרכים:",
            "תשובה המלוה כופה ללוה ואין הלוה כופה למלוה דעבד לוה לאיש מלוה כדגרסינן התם שלהי פרק זה בורר (סנהדרין דף לא:) אמר רבי יוחנן התוקף חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו והולך לבית הועד אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו אמר אמימר הילכתא כופין אותו והולך לבית הועד אמר ליה רב אשי לאמימר והא דר׳ אלעזר מאי אמר ליה ה״מ דקאמר לוה אבל היכא דקאמר מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכדגרסינן פרק הכותב (כתובות דף פה:) ההיא איתתא דאיתחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר ליה ההוא בע״ד תיתי ותשתבע במתאי וחייבה רב ביבי למיעבד הכי. מיהו אילו היה בית דין יפה סמוך לעירם תוך שלש פרסאות א״נ שאין בעירם יודע הדין אף ללוה שומעין לומר נלך לבית דין הסמוך לנו וכדמוכח פרק זה בורר דקאמר התם (סנהדרין כ״ב) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ואקשינן ואפילו לוה מצי מעכב והא א״ר אלעזר לא שנו אלא לוה אבל מלוה כופין אותו ודן בעירו ופרקינן כדאמר רבי יוחנן בערכאות שבסוריא שנו ה״נ בערכאות שבסוריא שנו אבל מומחין לא רב פפא אמר אפילו תימא במומחין כגון בי דינא דרב חסדא ורב הונא דאמר ליה מי קמטרחנא לך, והדבר ידוע דרב חסדא תלמיד דרב הונא ואסור לתלמיד להורות בדבר הלכה תוך שלש פרסאות מרבו כמחנה ישראל וכדאיתא בעירובין (דף ס״ג) אלמא תוך שלש פרסאות יכול אף הלוה לעכב ולומר לבית דין היפה אני הולך דעכשיו אין המלוה צריך להוציא הוצאות ואין לו טורח כל כך וכן אילו נזדמן למלוה דרך למקום בית דין היפה אף הלוה יכול,ל עכב ולומר הרי אתה הולך מעצמך למקום בית דין יפה ואינך צריך על דיני לא הוצאות ולא טורח ושומעין לו אבל בענין אחר לא ואפילו אמר הלוה נלך לבית הועד ואני אעשה כל הוצאות הדרך משלי אין שומעין לו דיכול לומר מלוה איני יכול לטרוח:"
        ],
        [
            "מח",
            "שאלה איזהו נוסח שבועת האלמנה ומה עליה להתנות כדי שלא תפסיד כלום ממזונותיה בשביל שבועתה:",
            "תשובה שבועת אלמנה זו ששאלת לא נתברר מתוך השאלה למה נשבעה זו, אם מחמת שהיא רוצה לגבות מקצת כתובתה ושלא תפסיד מזונותיה או שלא לגבות מכתובתה כלום אלא שתובעת מזונות, ולכך אצטרך להשיב בין על זה בין על זה. אלמנה שבאה לגבות כתובתה אם תבעה כל הכתובה וכל מה שהוסיף לה הבעל מיד שתבעה כן בבית דין אבדה מזונותיה דאמר רב יהודה אמר שמואל תובעת כתובתה בבית דין אבדה מזונותיה ואע״פ שלא נשבעה אפילו הכי משעת תביעתה בבית דין אבדה המזונות וכדאיתא שלהי פ׳ נערה שנתפתתה (דף לד) אבל אם לא תבעה כל כתובתה אפילו שיירה מקצת הרי זו ניזונית מחמת אותו קצת הנשאר ואפילו גבתה כל השאר דקי״ל כרבא דאמר פרק אלמנה (דף צז:) מקצת כסף ככל כסף כלומר מקצת כסף הנשאר, ולא עוד אלא אפילו תבעה כל כתובתה עיקר ונדוניא ולא תבעה תוספת שכתב לה הבעל בכתובתה הרי זו נזונית מחמת אותו תוספת ששיירה כדאמרינן ר״פ אע״פ (כתובות דף נ״ד:) אמר רבי איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה למאי נ״מ למוכרת למוחלת לפוגמת למורדת ולתובעת, ולפיכך בין תובעת ולא נשבעה בין נשבעה וגבתה אם לא שיירה כלום אבדה מזונותיה ואם שיירה קצת בין כך ובין כך לא אבדה מזונותיה וכ״ש אם תבעה מזונות בב״ד ונשבעה שלא הפסידה כלום:",
            "ומה ששאלת איזהו נוסח שבועת האלמנה. אם באה לגבות כתובתה מדירין אותה בב״ד ותאסור עליה מקצת פירות כגון בשר ויין וכיוצא בזה אם נטלה משל בעלה כלום בין בחיי הבעל בין לאחר מותו ואם נטלה כלום תאמר אם נטלה אלא כן וכן או שוה כן וכן, וכדאמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ה) נדרת ואסרת פירות עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין חד וספר תהלים חד ואיוב וממשלות בלואים ושמנום בחמשה מנה, ולא תאסור עליה כל פירות שאם עשת כן אין האיסור חל לפי שאי אפשר לחיות בלי שום פרי וכל דאי אפשר לה אין חל כדאמר בנדרים ריש פרק אלו מותרין (נדרים דף ט״ו) גבי קונם עיני בשינה מאי קאמר אילימא דלא יהיב שיעורא ומי שבקינן ליה עד דעבר איסורא בל יחל והא א״ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג׳ ימים לוקה וישן לאלתר. ושבועה בנקיטת חפץ ליכא באלמנה שהרי שנינו פרק השולח (גיטין דף לד:) נמנעו מלהשביעה וי״א דמדירין אותה בב״ד ועוד משביעין אותה חוץ מב״ד שלא בנקיטת חפץ אבל באדרה לבד או בשבועה שלא בנקיטת חפץ לבד לא משום דנדרי קילי השתא ואפילו בשני דרב אמרי דהוו קילי ולפיכך בנדר לבד לא ובשבועה לבד חוץ לב״ד שלא בנקיטת חפץ לא והיינו דאמר רב יהודה לרבי ירמיה ביראה אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לב״ד וליתי קלא וליפוק באודנאי דבעינא דאיעביד בה עובדא. ואני סבור דאין צריך אלא או זה או זה איזה שירצו היתומים או אשבעה חוץ לב״ד ושלא בנקיטת חפץ אם ירצו יותר היתומים, ואם באה ליטול מזונות בב״ד תשבע גם כן שלא נטלה כלום, וזהו כדעת הרמב״ם ז״ל שאמר משום רבותיו אבל אין רבותי נ״ע מודים לו בזה שאין האלמנה נשבעת למזונות לפי שאינה נשבעת בתחלה אלא בסוף כשתבא לגבות כתובתה וכדמשמע הכי פ׳ שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ז) דפלוגתא דרב ושמואל דאיפליגו אי פוסקין מזונות לא״א דרב אמר אין פוסקין ושמואל אמר פוסקין ואקשינן עלה דשמואל מדתנן מי שהלך למדה״י ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בין בתחלה בין בסוף ואוקמה שמואל כששמעו בו שמת אלמא לא שנא אלמנה מא״א שהלך בעלה למדה״י. וזו אחת מהשגות שהשיג עליו הראב״ד ז״ל, גם מורי הרמב״ן ז״ל הביא ראיה מדגרסינן פרק השולח (ל״ה) ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ואבא מרי לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובה בב״ד אין לה מזונות אמרה ליה הפכוה לכורסיה כתרי חומרי עבדת לי כחומרא דרב וכחומרא דשמואל, ואם איתא דלא מגבינן מזונות לאלמנה אלא בשבועה למה ליה לרבה בר רב הונא למימר לה דלית לה מזונות מדרב יהודה מדרב נמי לית לה דלא מגבי כתובה לארמלתא וטעמא משום דנמנעו מלהשביע את האלמנה ובנדר נמי לא משום דבשני דרב קילי נדרי ואיהי נמי מאי קאמרה ליה עבדת לי כחומרא דרב וכחומרא דשמואל אפילו משום חומרא דרב לחודיה לית לה מזונות:"
        ],
        [
            "מט",
            "שאלה אפוטרופסים של יתומים שמכרו קרקע של אביהם ולא נשארו נכסים למזונות האלמנה אם יכולה לתבוע לאפוטרופסים שיתנו לה מזונות ממעות מכירת קרקע:",
            "תשובה אין לאלמנה תביעה על מעות שביד היתומים והאפוטרופסים ממכירת קרקעות ואפילו אחר תקנת הגאונים ז״ל שעשו מטלטלי דיתמי כקרקע שהמעות האלו לא היו משל אביהם ולא נשתעבדו לה וכן אין מוציאה מיד הלקוחות שאין מוציאין למזונות ממשעבדי כדתנן ר״פ הניזקין (גיטין דף מ״ח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מיהו אם קנו לה מיד הבעל למזונותיה מוציאה היא מיד הלקוחות כדרך שאמרו פרק הניזקין גבי מזון בת אשתו ששנינו מתו בנותיו ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואוקימנא לה התם בשקנו מידו ומינה למזון האשה שאם קנו מידו מוציאין מנכסים משועבדים ובשבועה ככל הבאים ליפרע מנכסים משועבדים:"
        ],
        [
            "נ",
            "שאלה שטר חוב שיש ביד האלמנה משטרי בעלה אם יכולים האפוטרופסים להוציאה מידה או לא:",
            "תשובה כל מה שתפסה האלמנה למזונות בין מטלטלי ממש ככסא דכספא ומעות בין שטר חוב בין בחיי בעל בין לאחר מיתת בעל אין כח ביתומים להוציא מתחת ידה דגרסינן פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ו) א״ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר׳ שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה:"
        ],
        [
            "נא",
            "שאלה מקום שנהגו להגבות קרקע לאלמנה שלא בהכרזת ב״ד הגבו לאלמנה אחת שלא בהכרזה ועשו לה שטר מעשה בית דין וכתוב בו שהגבו לה כדין וכשורה והיתומים מתרעמים על אותו בית דין לומר שעשו שלא כדין והב״ד טוענין שכיון שהוא מנהג למכור שלא בהכרזה לא חשו להכריז, מי אמרינן שכיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר שוב אין נאמנין דאין חוזרין ומגידין או לא שאלו היו כטועין בדבר משנה וחוזר וכרשב״ג והמנהג מנהג בטעות הוא שאין זה מקום שאין מכריזין כנהרדעא דהא אמרינן דהתם הוי טעמא משום דמימנעי ולא זבני משום דקרו להו בני אכלי ארעא דאכרזתא:",
            "תשובה מסתברא כל מקום שנהגו שלא להכריז ולא נודע עיקרו של דבר למה נמנעו מלהכריז סתמא דמילתא לאו בטעות נהגו אלא אני אומר עיקר המנהג בדין היה ובדין נמנעו שאף במקום שאין מכריזין שם ראו שהיה בזה קלקול ליתומים או שנמנעים מליקח מפני שהיו מתבזים בכך כההוא דנהרדעא א״נ שכל אחד נמנע מליקח יאמר שמא יעלה אחד על מה שאומר ואחזיק עצמי כאמיד שלא במקום תועלת וזה דעת רוב העולם עכשיו. עוד יש צדדין אחרים שיגיע בהכרזה נזק ליתומים שאין אותה טענה של נהרדעא דוקא שהרי גם בעבדים ושטרות מטלטלין אין מכריזין בעבדים שמא יברחו בשטרות שמא יגנבו ושמא נמנעו מלהכריז לפי שראו כשהיו מכריזין ואין אדם מוסיף גם הראשון חוזר בו וריעא להו ליתמי בענין שאמרו בירושלמי פרק אלמנה דגרסינן תמן תנינן שום היתומים שלשים יום שום הקדש ששים יום ולמה שלשים כדי ליפות כחן של יתומים ויכריזו יותר משלשים יום שלשים יום אתה מיפה כחן יותר משלשים יום אתה מורע כחן ואמר אף בהקדש כן שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון ויכריזו לעולם דיו להקדש שיהא כפלים להדיוט. ולמה אמר רשב״ג בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כטועין בדבר משנה אלא בסתם מקומות שלא נהגו שלא להכריז:",
            "ולענין מה ששאלת בין שכותב בשטר מעשה בית דין שהגבו לה כדין וכשורה אם הם נאמנים לומר שהגבו לה שלא בהכרזה מפני שכך נהגו בכל המקומות, אני אומר כי לולא הטענה שאמרתי היה לנו להאמינם בכך דכיון שלא ידעו שצריכים להכריז סתמא דמילתא לא הכריזו דלא ידעו וכדאמר בעלמא (ב״ב קל״ו) מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שלא כל השטרות אנו מחזיקין כעשויין בדין אלא בדברים הידועים אצל הרוב אבל בדברים שאנו רואים שטועים בהם הרוב בין בסופרים בין בדיינים אין אומרים אילו ידעו מה שהכל יודעים ששם אין יודעים:"
        ],
        [
            "נב",
            "שאלה אם מגבין לאלמנה שטר חוב של בעלה:",
            "תשובה כבר ראיתם שאני חוזר לומר שאין שטרות נגבין בב״ד לא לאלמנה ולא לב״ח דמילי נינהו ומילי אפילו כי הני דמזדבני בזוזי לאו גוביינא אינון והראיה מאשה שחבלה באחרים ומשנים שלוו זה מזה, אבל מה אעשה ואני רואה שפשט זה בכל המקומות שב״ד שמין ומגבין אותם וכופף אני ראשי למנהג של ישראל:"
        ],
        [
            "נג",
            "שאלה מי שהוציא על חבירו שטר מקויים ואין אדם מכיר חתימתם של עדים ולא חתימת הדיינים ואמר הלה פרוע מי נאמן במגו דאי בעי אמר מזוייף או לא:",
            "תשובה זו מחלוקת רבי ורשב״ג היא (ב״מ ז׳) במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או לא ובכמה מקומות בתלמוד הביא מחלוקתם אף אמוראי איפליגו ביה וחילוק פוסקים הלכה היא י״א דאין צריך לקיימו כרשב״ג דהלכה כרבי מחבירו אמרו ולא מאביו ויש מי שפוסק כדברי רבי. ואנו דעתנו כדברי אלו שצריך לקיימו ובהדיא פוסק כן רב נחמן פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף י״ט.) גבי העדים שאמרו כתב ידינו:"
        ],
        [
            "נד",
            "שאלה באלמנה שהגבו לה בית דין קרקע בשומא על פי בקיאין אבל לא עשו הכרזה מהו מי אמרינן דלא בעי הכרזה אלא כששמו לאחר אבל לאלמנה בשומא גרידא סגיא ליה, ובכל הארץ הזאת כשבית דין מגבין קרקע לאלמנה בכתובתה שמין לה ואין מכריזין כלל:",
            "תשובה שום היתומים בין לב״ח בין לאלמנה הכרזה בעי ובהדיא תניא ר״פ שום היתומים (ערכין כ״א:) שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבוקר ובערב ואומר שדה פלוני בסימניה ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שוה כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ואמרינן עלה פ׳ אלמנה ניזונית (כתובות ק׳:) דלא שנא שליח ולא שנא בית דין וגרסינן התם דלא שנא שליח ולא שנא בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין, ולעולם מכריזין חוץ מתלת דגרסינן התם אמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואע״פ שאמרו דבמקום שאין מכריזין מוכרין שלא בהכרזה וכדאמר רב נחמן פרק אלמנה (שם) מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא. ואמרת שלא נהגו בכל אותה הארץ להכריז כשמגבין כתובת אלמנה מסתברא שאין קרוי מקום שאין מכריזין דלא אמרו אלא כשנמנעין מלהכריז מחמת שלא ימנעו מלקנות ובלא הכרזה טב להו ליתמי כדאמר התם מ״ט לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא אמר ליה רב יוסף לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו ליה בני אכלי נכסי דאכרזתא כלומר ומשום כך כל שמכריזין ריעא להו ליתמי דליכא דזבין כל שהכריזו. אבל בארץ ההיא שנמנעין מלהכריז כשמגבין לאלמנה בלא טעם טועין בדבר משנה הם וחוזרים:"
        ],
        [
            "נה",
            "שאלה ראובן חייב לשמעון מנה ושלחו על ידי יהודה ולא הזכיר ראובן ליהודה שישאל השטר משמעון והלך יהודה ופרע לשמעון ולא שאל ממנו השטר אחר כך לימים הוציא שמעון שטרו ותבעו לראובן. אם יהודה חייב לראובן כלום, או לא:",
            "תשובה לא מיחייב יהודה לשלומי לראובן כלום ולא יכול למימר ליה לתקוני שדרתיך דכל דלא אמר ליה שקול שטרא והב זוזי לא מיחייב לשלומי כלל וכל שכן בדלא אדכר ליה שטר דפטור לשלומי ואע״ג דאסיקנא התם פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) דאפילו אמר ליה הב ליה זוזי ושקול שטרא חייב לשלם התם הוא משום דהוה שליח כפושע כיון שהזכיר לו שטר דלתקוני שדרתיך אבל בשלא הזכיר לו שטר הוא פושע בשלו, ועוד ראיה דהא בחנוני על פנקסו אין אומר לחנוני הוה לך לתקוני ולמיפרע בסהדי דאדרבה חנוני אומר לבעה״ב את הוא דאפסדת דלא אמרת לי הב לי בסהדי והכי מוכח בשמעתא דב״מ במקצת ספרים:"
        ],
        [
            "נו",
            "שאלה ראובן ואשתו לוה משמעון בשטר ומת ראובן והגבו בית דין כתובתה לאשה ולא הספיקו הנכסים אפילו לפירעון הכתובה ונשאת אשה זו ללוי והכניסה לו כל מה שיש לה והוציא לוי מקצת מאותם נכסים שהכניסה לו בשעת נשואין והפסיד מקצת ועכשיו בא שמעון לגבות ממנה את החוב ולא מצא לה כלום, מהו שיחזור על לוי מפני שהזיק שיעבודו ועוד דהא באשה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת דאיבעיא להו שלהי פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ט:) בעל יורש הוי או לוקח הוי ולא איפשיטא וכתב הרי״ף ז״ל שאם לותה בשטר גובה מן הבעל ובשבועה כדרך הבא ליפרע מנכסים משועבדים:",
            "תשובה אותה הבעיא דבשלהי יש נוחלין כשיש נכסים ידועים שהכניסה לבעל היה ובשלותה על פה דאילו בשטר ממה נפשך היא גובה מן הבעל בין שעשו הבעל כיורש בין שעשאוהו כלוקח דמלוה בשטר גובה אפילו מן הלקוחות וזהו שכתב הרב ז״ל בהלכות אלה במלוה על פה היא וכשהכניסה לבעל קרקע ידוע דאילו הכניסה לו מטלטלין בין שויוהו כיורש בין שויוהו כלוקח אינו גובה ואפילו היו מטלטלין ידועים משום דאפילו מן היורש אינו גובה דמטלטלי דיתמי לב״ח לא משתעבדי וכל שכן מן הלוקח וכדרבא דאמר רבא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב חוזר וגובה ממנו אלא כשהכניסה לו קרקע הוא בעיא וכשלותה על פה ולפיכך אשה זו אם גבתה מטלטלי בכתובתה והכניסה לבעל אם לא כתבה לבעל חוב מטלטלי אגב מקרקעי אלא מטלטלי ומקרקעי כמו שראיתי שרגילין לכתוב בארצכם אפילו הם עדיין בעין ביד הבעל אין בעל חוב גובה מהם אבל אם כתבה מטלטלי אגב מקרקעי גבה מקרקעי גבה מטלטלי ובין שיהא בעל כיורש בין שיהא כלוקח, ואם מלוה על פה אינו גובה כלל ואפילו הכניסה לו מקרקעי דמצי בעל למטען דילמא פרוע הוא ומשום מזיק ליכא דלא אמרו מזיק אלא במזיק ממש כגון שורף שטרותיו של חבירו וא״נ בעשה עבדו אפותיקי ושחררו א״נ במוכר שט״ח וחזר ומחלו א״נ בשור תם שהזיק וטבחו פחת שחיטה א״נ במזיק שיעבודו בחפירת בורות שיחין ומערות וכל כיוצא באלו אבל ב״ח שמכר לאחר מטלטלין ששעבד לב״ח והלוקח והמקבל מתנה אכלום אין אלו חייבים שהם לא הזיקו כלום אלא המוכרן להם והנותנן אבל הם בדין זכו בהם והוציאום שאם אי אתה אומר כן אף העושה שורו אפותיקי ומכר יהא הלוקח חייב מדין מזיק ולא חייבו מדין מזיק אלא המשחרר כדאיתא פרק השולח גט (מ״א) ועוד שהרי הגוזל ומאכיל לבניו והמניח לפניהם לאחר יאוש מיהא פטורין ואע״פ שאילו היתה גזילה קיימת חוזרת לבעלים ואין מחייבים אותן מדין מזיק שיעבוד אע״פ שהיה האב חייב לשלם ומחזיר גזילה אשר גזל ואפילו לאחר מיתת האב אילו היתה גזילה קיימת ולא אכלוה הרי היתה חוזרת בעינה אלא כדאמרן:"
        ],
        [
            "נז",
            "שאלה אלמנה שיש לה כתובה על נכסי בעלה ונתפשרה עם יורשי בעלה שנתנו לה שלש מאות דינרים לכתובה למזונותיה ופרנסה בכל שנה ושנה ושיעבדו לה עצמה ונכסיהם על כך ועוד יחדו לה אלפים דינרים בתיבה מיוחדת ומפתח בידה ומפתח אחר ביד אחד מן היורשים שאם לא יתנו לה אותו סך בכל שנה ושנה שתוכל היא לקחת מאותה תיבה כל מה שיחסרו לה מאותו סך ונתנה כתובתה ביד שליש על תנאים אלו ושאין השליש רשאי ליתן לה שטר כתובתה אלא אם כן יכלו כל האלפים דינר ושלא ישלימו לה אותו סך בכל שנה אבל אם יכלה כל אותו ממון המיוחד ולא יתנו לה אותו הסך יוציא לה השטר הכתובה לגבות מנכסי הבעל אותו סך הנזכר אבל אין בכתב השלישות שתוכל לגבות בה כלום לעולם, ועכשיו יצאו בעלי חוב על הבעל והיא מעכבת עליהם מחמת הקדמת שיעבוד כתובה, והם אומרים כבר ייחדו לך ממון ועוד חייבו עצמם היורשין. הדין עם מי ואם שמא יגבו אלו אם הם חייבים לה מדין מזיק שיעבוד של חבירו:",
            "תשובה אם נכסי מיתנא מרובין שיספיקו עכשיו לכתובת האלמנה ולבעל חוב אפילו לא נתפשרה עם היורשים אין האלמנה יכולה לעכב ביד הבעל חוב מלגבות חובו אלא אומר לה אם תרצה לגבות כתובתיך גבי ואף אנו נגבה מן המותר ואם אמרה איני רוצה לגבות כתובתי עכשיו אלא רוצה אני ליזון וכמאן דתני אלמנה נזונית ואין שיעור למזונות דאין להם קצבה אין בטענתה כלום שאם אתה אומר כן כל מי שיש לו אשה ואפילו אין לכתובתה אלא מנה ויש לו מאה מנה ויש עליו מלוה לא יגבה חוב מנכסיו כלום שכבר הוא משועבד למזונות ופרנסה של אשתו ופרנסה ומזונות של אשה כתובים עכשיו אפילו אצל משועבדים שהכל נהגו לקנות מידו וחזרו הנשים כבת אשתו כשקנו מידם אם כן פטרנו אותה מכל חוב אם בעל אשה הוא ואינו. ותדע לך דבעל יכול למכור נכסיו ואין האשה יכולה לעכב לא מחמת שיעבוד פרנסה ולא מחמת שעבוד כתובה כדאמר בעל אי בעי לזבוני מי לא מזבין וכן ב״ח מוקדם אינו יכול לעכב ביד בעל חוב מאוחר לגבות חובו עכשיו כל זמן שגבייתו קודם לזמן גביות הבעל חוב המוקדם ואפילו בעשאו אפותיקי לאשה בלבד אמרו גובה ממנו ואף אמרו כמה מגדולי המורים שאינה יכולה לבטל המקח עכשיו אלא לכשתביא כתובתה כדי שלא תחזור על בתי דינין לחפש לגבות מנכסים אחרים וכל שכן שנתפשרה עם היורשים מכתובתה שלא לגבות בה עכשיו ולא לעולם כל זמן שנותנין לה אותו סך או שיספיקו לה אותו ממון המיוחד להם תחת ידה ואפילו לא יספיק מכל מקום עדיין לא הגיע זמנה וכל שלא הגיע זמנה אינה יכולה לעכב וכמו שכתבתי ואפילו כשיגיע זמנה ר״ל שיכלה אותו ממון המיוחד אינה גובה כל כתובתה אלא בית דין שמין לה כמה שוה כתובתה לפי מה שנתפשרה עם היורשים. כך דעתי נוטה וכל שכן שלא כתב השליש שיוציא לה כתובה לגבות בה לעולם ולא עוד אלא שעדיין צריך עיון אם יכולה לעכב כיון ששעבדו לה היורשין נכסיהן שהרי יש לה שעבוד ממקום אחר לגבות ממנו ובין זה ובין זה תגבה היא ובעל חוב את חובם:"
        ],
        [
            "נח",
            "שאלה על איזה דרך מכריזין קרקע ששמין בית דין:",
            "תשובה כשמכריזין בית דין שמין תחלה בדקדוק כמה קרקע זה שוה ואחר כך מכריזין קרקע פלוני שמצרניו כך נשום כך הרוצה ליקח יבא ויקח ואם ירצו להגבותו לאשה בכתובתה ולבע״ח בחובו יאמרו בהכרזה על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבע״ח בחובו. וכדתניא בערכין (כ״א:) שום היתומים ל׳ יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת פועלים ואומר שדה פלונית בסימניה ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומה כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, ואומר כן משום דאיכא דניחא ליה באשה משום דשקלא על יד על יד ואיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי, ולענין זמן הכרזה אמרינן נמי התם בא להכריז רצופים שלשים יום בשני ובחמישי ששים ואע״ג דכי חשיב להו מר ליומי הכרזה לא הוו להו שלשים יום כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי:"
        ],
        [
            "נט",
            "שאלה צבור שתקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי ההכרזה שיאבד זכותו ובא אחד ואמר שלא היה בעיר או שלא מצא זכותו תוך ימי ההכרזה או לאחר מכאן חסר לו הנפקד זכותו, מי אמרינן בהא מה יעשה שלא מצא תוך הזמן ועכשיו מצא ובשבועה מיהא נאמן. או נאמר דכיון שתקנת הקהל היא אלימא לאפקועי ממונא כבית דין חשוב כההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא דנדרים ואינו נאמן שאם כן כל אחד יאמר כך:",
            "תשובה שורת הדין שכל מי שיאמר שאינו בעיר ולא שמע בהכרזה אין בדין שיפסיד ולמה יפסיד ומה יעשה ואפילו מי שבא לבית דין ואמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום אמר רשב״ג מה יעשה זה שלא מצא תוך שלשים יום ומצא לאחר ל׳ יום (סנהדרין ל״א) וקיימא לן כוותיה בהא וזו היא ראייה ראשונה. וכן אם הוא יורש ומצא אחר כך ביד נפקד או שידעו לו אחרים עדים מביא לאחר זמן ואפילו אמר להו יש לך ראיות ואמר אין לי ראיה ולאחר מכאן מצא ראיה ביד אחרים מביא וסותר הדין כדגרסינן התם שלהי זה בורר (שם) ההוא ינוקא דאתא לדינא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך ראיה אמר ליה לא חייביה רב נחמן נפיק הוא בכי ואזיל שמעוה אינשי אמרו ליה אנן ידעינן לך סהדותא אמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודו דקטן במילי דאבוה לא ידע. ותו גרסינן התם כי אתא רב יהודה בר שמואל אמר ר׳ יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתם טענותיו ויאמר אין לי עדים ויאמרו הבא ראיה ויאמר אין לי ראיה אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים זה מביא וסותר. זו היא שורת הדין אבל במה שהסכימו הקהל איני יודע במה היתה ההסכמה שאם הסכימו בפירוש שכל מי שלא יבא תוך זמן בין שמע בין לא שמע בין יורש בין אחר ותקנו זה לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק הערמות מבעלי ערמה, כל מה שתקנו והסכימו והנהיגו בהנהגת כולם מה שעשו עשו ותקנו בין בדין בין שלא בדין רשאים הן והפקרן הפקר וכההיא דפרק השותפין (ס׳:) ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולהסיע על קיצתן, ויתר מזה בתוספתא בפרק בתרא דבבא מציעא:"
        ],
        [
            "ס",
            "שאלה אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס ולפרוע להשר מכל מקום שיגבה, והשר קיבל הפירעון והנההו משלו במעות, והקהל אומר לראובן מה שנתן לך השר קנינו אותה מתנה, וראובן טוען המתנה לא באה לידי בסבתכם אלא לפי שההניתי אותו ושהייתי מלוה לו משלי כשלא היה בידי ממון מגביית המס, הדין עם מי:",
            "תשובה מסתברא שהדין עם ראובן ואע״פ ששנו בברייתא דפרק אלמנה (דף צ״ח:) הוסיפו לו אחת יתירה הכל לבעל המעות ופרקה רמי בר חמא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה ואמר רב פפא הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין קצבה הכל לבעל המעות, כבר פירש הגאון רב האי ז״ל בספר מקח וממכר בשער ו׳ טעם דבר שיש לו קצבה לפי שכל חפץ שדמיו קצובים כשמוסיף עליו הלוקח מרצון נפשו הוסיף וכאילו נתנו בפני עצמו לשליח או י״ל שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ ונמצא של בעל המעות הוא ומשום הכי חולקים עכ״ל. ומכאן שכל דבר שנותן ללוקח שלא מחמת מקח וממכר ושאין בו הטעם הזה שכתב הגאון הכל לשליח ורש״י ז״ל פירש שיש לו קצבה משום דמתנה הויא וי״ל לשליח נתנה או לבעה״ב נתנה ולפיכך חולקין. ולפי פירוש זה בנדון שלפנינו מי שנותן בפירוש לשליח הכל לשליח. והרב בעל העטור כתב הטעם לפי שבאה לשליח הנאה ע״י בעה״ב לפיכך חולק עמו וכענין שאמר בירושלמי פרק הגוזל קמא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א״ר נסא בשעה שלא קיים שליחותו לא נתכוין לזכות אלא ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאת לו הנאה מתוך ידו אף הוא חולק עמו. ואפילו כן בכאן הכל לשליח כיון שהוא טוען שהוא ההנה את השר להלוות לו ושהוא נתן לו בפירוש ולא לציבור. ועוד שטעם הגאון ז״ל ורש״י ז״ל יפה דהא דהותירו הותירו לאמצע אין הירושלמי חולק לפי שיטת הגמרא פרק הגוזל קמא דבגמרא כשנתנו לסחורה היא ולפיכך השכר לאמצע כדאיתא התם:"
        ],
        [
            "סא",
            "שאלה מה שנחלקו בדין ב״ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בין שגבה מן הלוה בין שגבה מן הלקוחות קאמר ואם לוה לוה וכתב לשניהם מטלטלין אגב מקרקעי מכי קדם האחרון וגבה מן הלוה מה שגבה לא גבה אבל אם מכר הלוה מטלטלים אלו וקדם האחרון וגבה מן הלקוחות אין השני יכול להוציאו מיד אותו שגבה. זהו תורף השאלה ושאלת תשובה על זה:",
            "תשובה כל מה שכתבת בדברים אלו שלא בהשגחה ואין בדברים אלו עיקר אלא הריני מסדר לפניך הדין בקוצר. דע כי הכותב מטלטלי אגב מקרקעי גבה מטלטלי גבה ולפיכך עשה שורו אפותיקי אגב מקרקעי ומכרו ב״ח גובה אותו ממנו כדאיתא פרק חז״ה (דף מ״ד:) בשמעתא דמכר לו בית מכר לו שדה והוא הדין והוא הטעם לב״ח מאוחר שקדם וגבה בין שיגבה מן הלוה בין שיגבה מן הלקוחות כדרך שאמרו בקרקע וכדאמרינן (כתובות צ״ה) כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השנייה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מוציאה מיד השנייה. ואם לא כתב מטלטלי אגב מקרקעי אם מכרן אפילו עשאן אפותיקי אין בעל חוב מאוחר גובה מיד הלקוחות וכדאמרינן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב״ח גובה ממנו ולא שייך בהא ב״ח מאוחר שקדם וגבה דאפילו ב״ח מוקדם אין ב״ד מגבין לו מן הלוקח ואם עמד הוא וגבאן מעצמו לא גבה ומוציאין אותם מידו ואין זה צריך לפנים והוא הדין לב״ח מאוחר שקדם וגבה מטלטלין אם עמד הראשון ותפסן לאחר גוביינת המאוחר ב״ח זה המאוחר שקדם וגבה מוציא אותם בבית דין מיד הראשון שתפסן, ודברים אלו ברורים ואיני רואה בהם שום ספק הלכה למעשה אלא שאני סבור דאילו באו שניהם בבת אחת לגבות מטלטלין דלוה נותנין לראשון ואין לב״ח מאוחר במקום המוקדם כלום משום דקי״ל שעבודא דאורייתא ואפילו במטלטלי אית דינא דקדימה כל שהם ביד הלוה לא אמרינן שאין להם קדימה אלא לגבי לקוחות או שגבאן ב״ח מאוחר וטעמא משום דלית לה קלא כדאמר בחז״ה (שם) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב״ח גובה ממנו עבדו אפותיקי ומכרו ב״ח גובה ממנו מ״ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא:"
        ],
        [
            "סב",
            "שאלה ראובן שאמר בשעת פטירתו ינתן מנכסי כך וכך לפלוני וינתן מנכסי ת״ר דינרים לשמעון והשאר יהיה לפלוני היתום קרוב והניח קרקעות עידית ובינונית וזבורית ושט״ח רעועים וחזקים על כותים ועכשיו בא שמעון ואמר ליתן לו ת״ר דינרים אלו במעות והאפוטרופסים של יתומים טוענים שאין ליתן לו מעות אלא מעט מן העידית ומעט מן הבינונית ומעט מן הזבורית כי לשון מנכסי שאמר משמע שיתנו לו מעט מזה ומעט מזה עד תשלום ת״ר דינרים, השיב שמעון שאין לו ליקח אלא מעות שהנותן בעין יפה נותן ולשון מנכסי שאמר ליפות כחי. ובזה נחלקו הב״ד, יש מהם אומר שהדין עם שמעון מההיא דגיטין מחמרא ליפות כח, וי״א דלא דמי לההיא דהתם שיש לו נכסים אחרים שייך למימר ביה כשייחד היין ליפות כחו הוא שנתכוין אבל כאן שלא ייחד שום נכסים ואמר מנכסי לא שייך ביה ליפות כחו:",
            "תשובה נ״ל שהדין עם שמעון שכל שאמר תנו לו כך וכך מעות דוקא קאמר ולא שוה ופלוגתא היא דרב ושמואל כדמשמע פרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל״ט) דאקשינן עלה דשמואל הטענה שתי כסף מדתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מ״ט לאו משום דחסרה ליה טענה ותיובתא דשמואל א״ל שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני ומה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומשמע נמי התם דבהא רבי אלעזר ורב אשי כשמואל ס״ל ואע״ג דבעיקר פלוגתא דרב ושמואל דהתם דרב אמר כפירת הטענה שתי כסף קי״ל כרב דתני רבי חייא לסיועי לרב סלע יש לי בידך אין לך אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור והא לאו בהא תליין ובהא דסייעיה רבי חייא לרב הלכתא כרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא מסתבר לי דהלכה כשמואל חדא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ועוד מדמשמע התם דר׳ אלעזר ורב אשי כשמואל ס״ל דאמר דדוקא קאמר, והלכך האי דקאמר תנו לפלוני ת״ר דוקא קאמר והאי דקאמר מנכסי משום דאי אמר תנו ת״ר דינרים לפלוני כי ליתנהו בעין לא הוה יהבינן ליה מידי דהא ליתנהו ורשב״ל הוא דלאו שוה קאמר אלא דוקא קאמר והא ליתיה וא״נ איתא דלמא ת״ר קבורים קאמר ואע״ג דאמר התם הלכתא למנה קבור לא חיישינן היינו דוקא בדאיכא מנה בעין ואע״ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן למנה אחר קבור וכדס״ל למ״ד למנה קבור חיישינן כיון דלא אמר זה אבל חיישינן דילמא מנה בעין אמר דלית ליה ולא קנה א״נ אית ליה וקבור וכדי לצאת מספק זה אמר מנכסי. ועוד נ״ל דאפילו רב לא נחלק אלא בתובע ונתבע לפי שדרך התובע לשון תביעתו במטבע ואם הפקיד בידו כור חטין או שהלוהו שאומר סלע יש לי בידך והנתבע נמי משיבו באותו לשון כדרך שאומר. אבל בנותן או מודה מעצמו תנו לפלוני מנה מתנה או מודה שהפקיד בידי או שהלוני אפילו רב מודה בהא דדוקא קאמר הלכך האי דקאמר מנכסי לאו לקבל מזה ומזה קאמר אלא ליפות כחו שאילו אמר תנו אליו מנכסי שוה ת״ר זוז אם נמכרו מקצת הנכסים מראים לו אותם שנאבדו כולן כדעת רש״י ז״ל ומקצת מרז״ל או לפחות כפי חשבון כשותפין כדעת התוספות או שהיו יכולים לומר קח מהנכסים שוה ת״ר דינרים ויטרח וימכור לעצמו ואילו אמר תנו לו ת״ר דינרים מדמי נכסי היו הם מוכרים אלא שלא היה נוטל אלא בשטר שהיה שוה בשעת נתינה ואם הוזל פוחתין לו אבל עכשיו שאמר מנכסי ה״ק שימכרו מנכסיו ויתנו לו ת״ר דינרים בין שהוקרו בין שהוזלו:"
        ],
        [
            "סג",
            "שאלה האשה שמתה בחיי בעלה והיו לה נכסים שלא זכה בהם הבעל בחייה ובאותם נכסים יש שטרי חובות שחייבים לה אחרים מהו שיטול הבעל באותה מלוה וכן אם הבעל היה חייב לה מהן וכן אם יש לה משכונא על קרקע. מהו:",
            "תשובה גרסינן בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ה:) אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל במלוה, ואיכא מרבוותא דסברי דכיון דפלגינהו ואמר אין הבכור נוטל במלוה ואין הבעל נוטל בראוי ולא אמר אין הבעל והבכור נוטלין בראוי ובמלוה ש״מ דבעל נוטל בראוי דמלוה וכן דעת הר״ר יוסף הלוי אבן מיגש ז״ל אבל ר״ת ז״ל והרי״ף אומרים שאף הבעל אינו נוטל במלוה והדיין מה שיראה בעיניו יעשה כי רובן של חכמי הדורות הסכימו שאין הבעל נוטל כמלוה דראוי הוא ואפילו לגבי בעל. ומיהו מסתברא דוקא במלוה שנפלה לה בירושה וא״נ במלוה שהיתה לה עד שלא נשאת וא״נ במלוה שנעשית ממעות שלא היו ידועות לבעל וא״נ במלוה שנעשית במעות ששיירה היא לעצמה וכתב לה הבעל בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בהם וא״נ לאחר נישואין וכשקנו מידו הא לאו הכי והכי הרי זכה באותם המעות הבעל כדין נכסי מלוג ואי אפשר להפקיע ממנו דלא גרעה מלותה וממכרתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ועוד מסתברא דאפילו היו לה מעות קודם שנתארסה ושיירתם לעצמה בפירוש עד שלא תתארס שלא יהא בהם לבעל כלום לא עשתה ולא כלום דמיד שנשאת זכה בהם הבעל ממילא כדין נכסי מלוג אא״כ כתב לה הבעל בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בהם דאי לא מברחת למה לה דבשיירה היא בפירוש סגי וכן פרק חז״ה (דף מ״ט) ששנינו ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאקשינן פשיטא כיון דמשעבד ליה לפירי פירי הוא דקאכיל ואוקמוה בכותב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי על שדה זו, ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״א.) דאמר שאינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו ואמרו אמו מנא לה אוקמוה בשנתן לה אחר ע״מ שאין לבעלך רשות בהן ולוקמינהו לכולהו בנכסים ששיירה לעצמה כי זה היה יותר קרוב ומצוי. ומלוה שיש לה אצל הבעל כ״ש אם הלותה לו אחר שנשאת לו שהרי זכה בהן מתחלה כדין נכסי מלוג ואפילו שיירה לעצמה מעיקרא לפי מה שאמרנו ואפילו כתב לה דין ודברים אין לי בהם אפ״ה הבעל יורש מחצית אותה מלוה לפי מה שאמרו פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ה:) גבי בכור שאינו נוטל במלוה ובמלוה שעמו פלגי ויש גורס שם כן ולומר שהמלוה שעם בן הבכור כלומר שהלוהו אביו מספקא לן אי היא מוחזקת אצלו או לא וכיון שכן מספק חולקין ונוטל באותה מלוה מחצית הבכורה כדין ממון המוטל בספק ואם הדין כן בבכור כל שכן בבעל ואם היה לה משכונא על קרקע אם הוא אתרא דלא מסלקי הבעל נוטל בה לפי שהמשכונא כקנויה אצלה ואפילו בבכור נוטל בה פי שנים דגרסינן פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ז:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה ובכור נוטל פי שנים, וכל משכנתא סתם הרי היא באתרא דלא מסלקי משום דסתם משכנתא שתא. ואין קרוי אתרא דמסלקי אלא במקום שאפשר ללוה לסלק את המלוה כל זמן שירצה ואפילו ביומו והכי מוכח ליה שמעתא התם:"
        ],
        [
            "סד",
            "שאלה ראובן חלה והביאו חנוך בנו בתוך ביתו וספק צרכיו ומת וקברו ועשה לו כל צרכי הקבורה ולאה אשת ראובן הפקידה מטלטלין ביד חנוך ועכשיו היא תובעת אותן מטלטלין מחנוך. השיב חנוך אני הוצאתי הוצאה על אבי ועל קבורתו ותכריכין ואני תופסם מצד אותם הוצאות, טענה לאה אותן מטלטלין משלי היו ואין לך לתפוס בשלי, השיב חנוך איני יודע אם היו משלך ואפילו היו שלך מה שקנתה אשה קנה בעלה. הדין עם מי:",
            "תשובה הדין עם לאה מכמה טעמים, כי מה שטענה המטלטלין היו שלה נאמנת וצריך להחזיר ואפילו הבעל קיים כדתני פרק חז״ה (דף נ״א:) קבל מן האשה יחזיר לאשה, וחנוך זה אינו יודע שאינו שלה שיתפוס בהן אלא איני יודע שהן שלך טען, ומה שטען מה שקנתה אשה קנה בעלה אינו כלום כי שמא נתנו לה ע״מ שאין לבעלה רשות בהן והיינו דאמר התם פרק חז״ה קבל מן האשה יחזיר לאשה. ועוד דמה שקנתה אשה לא קנה בעלה אלא לפירות והרי הוא לה כנכסי מלוג ואם מת הבעל הרי הן שלה לגמרי ולא עוד אלא אפילו מטלטלין שנטל חנוך והוציא הוצאות על אביו ואפילו בצרכי קבורתו אם כתב ראובן לאשה מטלטלי אגב מקרקעי האשה מוציאה מידו ואפילו היה מוטל לפניה רצתה היא גובה כתובתה מנכסיו והוא נקבר מן הצדקה וכדתניא בתוספתא דכתובות מי שמת והניח נכסים מטלטלין ויצא עליו כתובת אשה וב״ח כל הקודם בהם זכה והוא נקבר מן הצדקה:"
        ],
        [
            "סה",
            "שאלה פעמים שאדם מוכר לחבירו אונות בעדים ובשטר ועד שלא נכתב ונחתם השטר מתו העדים או הלכו למדה״י ונמצא לוקח מפסיד, ועכשיו רצו הציבור לחוש לתקלות אלו ולתקן שיהא סופר מתא כותב עיקר המקח ותנאיו בפנקסו ושיהא אותו הפנקס נאמן כשני עדים כדרך שנוהגים בפנקסי הערכאות. הודיעני אם הן אם לאו:",
            "תשובה כל מה שהסכימו בציבור בענייני ממון רשאין הם והכי הוא מוסכם ומקובל כאילו הוא דין גמור שהסכמתם בזה חזרה להיות דין ובלבד שיעשה מרצון הציבור. ואם יש ת״ח ממונה על הציבור שיהא הוא נסכם עמהם ועושים מדעתו ומרשותו כדאיתא פרק השותפין (בבא בתרא דף ט׳) הנהו טבחי דאתנו אהדדי דכל דעביד ביומא דלאו דידיה לקרעוה למשכיה אזל חד כו׳ אתא לקמיה דרבא חייבינהו איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא רשאין בני העיר ופריק ה״מ היכא דליכא אדם חשוב אבל איכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו כלומר שלא ברשותו ומ״מ כל שהסכימו כולן רשאין, ובתוספתא (ב״מ פי״א) תניא רשאין בני העיר לומר כל מי שירעה אצל פלוני יתן כך וכך וכל מי שירעה אצל המלכות יהא נותן כך וכך ורשאין לעשות קיצתן ורשאין הצמרים והצבעים לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כלנו שותפין בו ורשאים החמרים לומר כל מי שימות חמורו נעמיד לו חמור אחר והספנים לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת, ומכאן נלמוד שכל תנאי וכל קצבה שרוצים לעשות אפילו בעלי האומנות בממון רשאין לקיים כל שהסכימו כל בעלי אומנות בעיר כטבחים וצבעים וחמרים וספנים וכל שכן כל בני העיר. ועוד שהרי שנינו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך חכמים אומרים אינו יכול לחזור ואביו נמי מן הדין כמי שאינו הוא ואפ״ה אינו יכול לחזור בו ואע״ג דהתם קודם גמר דין יכול לחזור בו הסכמת הרבים יפה שאין יחיד יכול לחזור לבטלה שאפילו לכתחלה הרוב כופין המועט:"
        ],
        [
            "סו",
            "שאלה לאה אשת בנימין אינה בדעתה זה כמה שנים מחמת חלי כבד שחלתה ואינה מדברת ואינה מכרת שום בריה ועכשיו יורשיה תובעין מיורשי בנימין הנזכר שטר כתובתה ומתנתה, ויורשי בנימין טוענין שאין יכולים יורשיה לתבוע בעדה שום דבר אחר שאינה בדעתה כלל. הודיעני הדין עם מי:",
            "תשובה הדין עם יורשי הבעל ואין ליורשיה לתבוע כתובתה מכמה טעמים, חדא דאין האלמנה גובה כתובתה מהיתומים אלא בשבועה וזו לא נשבעה, ועוד דהא טבא לה משום דנכסי הבעל בחזקת ניזונת על ידי כתובה, ואם יגבו כתובתה תפסיד מזונותיה ושמא יופסדו הנכסים ביד יורשיה וישמטו ויאכלו אותם ונמצאת היא מפסדת כתובתה ומזונותיה. ועוד דבר מן דין אילו היה הדין לגבות כתובה לא היו גובים היורשים אלא ב״ד וכדגרסינן פרק נערה (כתובות דף מ״ח) אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו וד״א. ועוד דהיא כשבוי וגרסינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל״ט) אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק ב״ד יורדין לנכסיו ומעמידין לו אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק, וחוב וכתובה כקמה לקצור וענבים לבצור שאין מניחין היורשים לירד להם, אלא שאין אנו צריכים לכך מן הטעמים שאמרתי למעלה. ומיהו ב״ד מעמידין אפוטרופוס לכל מי שנשתטה לפקח על נכסיו בכל מה שיהא לו בו תיקון דאפילו בשבוי שנשבה שאלו בגמרא בההיא דהניח קמה לקצור ונוקי אפוטרופוס לעולם ופריק אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן אלמא בעלמא מוקמינן, ושוטה מצוה לפקח בנכסיו כקטן:"
        ],
        [
            "סז",
            "שאלה ראובן נתן דירה לשמעון בעלייה שלו וכתב לו מחמת שרציתי ונתתי לפלוני בקנין גמור להיות משתמש ודר בכל אותה עליה שבביתי שמצרניו כך וכך באחריות עליו, ועכשיו בא ראובן ונתרעם על שמעון ומבקש לסלקו מחמת שלא הקנה לו גוף הקרקע וכאותה שאמרו ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לדירה. טען שמעון הרי קבלת אחריות על הדירה. השיב ראובן אחרי שהמתנה אינה כלום גם האחריות אינו כלום כי לא קבלתי אחריות אלא על הדירה והרי היא בטלה:",
            "תשובה אם אין בשטר אלא לשון זה בלבד שכתבת הדין עם ראובן שאין כאן אלא דירה באחריות והדירה אינה כלום ועוד שהאחריות לגבי הנותן בעצמו לא מעלה ולא מוריד שאין אחריות אלא מחמת העוררין מחמת גזילה או מחמת שעבודים שקדמו אבל לגבי הנותן בעצמו שבא לבטל מתנתו לא מעלה ולא מוריד. וכן אם אין בו קניין אלא כמו שאמרת שקדם הקניין לנתינת הדירה שכל שאמר קנו ממני שאני נותן לדירה בביתי יש לומר שאין הקניין אלא על הדירה בלבד לא על גופו של קרקע אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייה שלי או שנתתי לו להיות משתמש בעלייה שלי וקנינו ממנו הרי זה קנה העלייה לדירה שהקניין ענין חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכאותה שאמרו בפרק הכותב (כתובות דף פ״ג) האומר דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום. ואסיקנא התם דאם קנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו וכן אמר פרק חז״ה (דף מ״ג) גבי שותפים מעידים זה על זה ואקשי והא נוגעים בעדותם הן ופריק בכותב דין ודברים אין לי על שדה זו, ולולא שאני סבור שאין העדים יודעין דין זה הייתי אומר שאפילו אם חזרו בסוף השטר וקנינו לפלוני על מה דכתוב ומפורש לעיל שאף זה יועיל לקנות גופו של קרקע לדירה שבחזרת הקניין שכתבו בסוף קנה דקניין שכתבו בסוף ליפות כחו כתבוהו שלא כתבו הקניין שתי פעמים בכדי. וכאותה ששנינו פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ו) גבי כותב לבניו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואיבעיא להו קנו מידו מאי ואמרו פעמים צריך ופעמים אינו צריך אקנייה וקנינא מיניה לא צריך קנינא מיניה ואקנייה צריך, אלמא שני קניינים אינו בכדי אלא ליפות כח ולתקן העניין אלא כשאמרו קנינא מיניה ואקנייה אינו אלא קניין אחד ופרושי קא מפרשי קנינא מיניה היאך שהרי הקנה לו, אלא ששם הקשה ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שיילי לספרי דבי רב וידעי דאלמא כל שאין יודעין אין אנו דנים הזכרת שני קניינים אלא בפירוש בעלמא שמפרש היאך היה ועם כל זה אני סובר לומר שיועיל דכל שחוזר ואומר וקנינא או אקנייה הזכרת שני קניינים לעולם ליפוי כח. וכן בכל השטרות. וכן נראה מלשון השטרות שכתב רשב״ם ז״ל וז״ל אקנייה וקנינא מיניה לא צריך זהו שכותבין בכל שטר שכתוב בו קניין שני קניינים אחד בתחלת השטר וכך אמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו עלי והיינו אקנייה שהקנה לעדים בקנין סודר לזכות בו למקבל מתנה ואמר בסוף השטר וקנינא מפלוני לפלוני מאי דכתיב ומפרש לעיל עכ״ל, דאלמא בכל שטרות דעלמא דנין כן וזה יותר קרוב בעיני. ועוד שהרי החזיק שמעון בבתים ודר בהם בפני ראובן ולא ערער עליו וכיון שכן אפשר לומר שהודה שמגופו של קרקע קנו מידו וכאילו נתן לו גוף לדירה ותדע לך שהרי רב יוסף נחלק שם ואמר דמדין ודברים קנו מידו ואפ״ה אמר אביי מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר אבל בעומד מגופו של קרקע קנו מידו דאלמא לכ״ע כל שלא ערער עליו שלא ירד לשדה אלא שהניחו לירד ולעמוד בו הרי זה כמודה דגופו של קרקע הקנה לו בקנין. וזה נראה לי נכון:"
        ],
        [
            "סח",
            "שאלה ילמדנו רבינו כיצד גביית ב״ח. אם יש לו מעות נותנו לו ולא מצי מסלק נפשיה לא במקרקעי ולא במטלטלי, או לא:",
            "תשובה הכי איתא בהדיא פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ב:) גבי לישקול תורא בזוזי דאיכא לאשתלומי מיניה ואי לית ליה זוזי לא כייפינן ליה למיטרח ולמזבן כדאי׳ פ׳ הכותב (פ״ו) דדוקא בתולה מעותיו ביד כותי אמרו דליטרח וליזבון ואי דאית ליה מקרקעי ומטלטלי מסתברא דיהיב ליה מטלטלי ואי לית ליה אלא מקרקעי שמין לו ב״ד קרקע אחד בינוני ולאחר השומא מכריזין שלשים יום רצופים שתי פעמים ביום בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסתם או מכריזין בשני וחמישי של ששים יום ואע״ג דכי חשבת להו ליומי הכרזה לא היו אלא תמניסר כיון דמשכא מילתא שמעו אינשי. ובשעת הכרזה אומר בפירוש למה הם רוצים למכור אם בשביל ב״ח אם בשביל כתובת אשה כדאיתא בערכין ופרק אלמנה ניזונת דאיכא דניחא ליה בהא ולא ניחא ליה בהא, ולאחר הכרזה אם מצאו יותר משומן או כדי שומן מוכרין לאחרים ואם לא מצאו כדי שומן כופין לאשה או לב״ח שיקבלנו בפירעון חובו בשומא ששמוהו ב״ד ומיהו אם הותירו שתות מכרן בטל הר״ם במז״ל. ומיהו דוקא שיהא ראוי לו מה ששמוהו ויקבל בשיעור חובו כפי חלוקת השותפין האמור ריש ב״ב במתני׳ דעד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אבל אם אין ראוי לו אין כופין אותו לקבל בחובו מה שאינו ראוי ואין מדקדקין לו להוסיף על חובו ולקנות ביתר מכדי חובו שנמצא זה מוציא מאתים על מנה וכן כתב הרי״ף ז״ל פ״ק דב״מ ובעל העטור:"
        ],
        [
            "סט",
            "שאלה גר שמת בלא בנים והיתה לו אשה ובא אחר וקדם וזכה בנכסים אם תטול כתובתה מאותם נכסים או לא, מי אמרינן הפקר כהקדש וכי היכי דההקדש מפקיע מידי שעבוד אף הפקר מפקיע. ובתר דבעי למר פשיטא לי דאין מפקיע מדאמר בשור שנגח (דף מ״ט:) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר אלמא שלא פקע שעבוד שיש לישראל עליו. (וכתב רב עוירא) ומיהו צ״ל שאם לא תפס [אלא] מטלטלים של גר דלא גביא כתובה מהם ואפילו לתקנת גאונים דתקנו דתגבה מן המטלטלין:",
            "תשובה ואנא קלישא קא חזינא בהא מילתא דבתר דפשיט מר מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל דאין שעבודו של ישראל המלוה נפקע היכי הדר פשיט מר אבל במטלטלי אם קדם וזכה אין מוציאין מידו וכי משכונו של גר ביד ישראל לאו משכון מטלטלין הוא, ואע״פ שאין הדבר צריך הכרע ממקומו הוא מוכרע דאמרינן התם זה קנה את השאר אמאי תקנה לו חצירו דא״ר יוסי חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמרו הב״ע דליתיה וכו׳ אלמא משכון מטלטלין קאמר ואפ״ה קאמר זה קנה כנגד מעותיו, וא״כ לפי מה שהיה מדקדק ממנה רבינו שאין השעבוד נפקע היה לו להוכיח משם ג״כ אפילו במטלטלין:",
            "ולעיקר הדין אני דן לפניך שאם הניח קרקע ודאי האשה גובה כתובתה ממנו ולפי שכבר חל שעבודה על הקרקע ונכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאסיקנא פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח:) וה״ה בשכתב לה מטלטלים אגב מקרקעי שאין הפקר ולא הקדש (אין) מפקיעים מידי שעבוד כדעת הגאונים ורש״י ז״ל ואפילו לדברי ר״ת ז״ל שלא חילק בין הקדש דמים להקדש מזבח מ״מ בהקדש קרקע מודה דאינו מפקיע מידי שעבוד וכדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו. אבל מה שהביא ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה דשאני התם דקא קני למשכון מדר׳ יצחק ואפילו משכנן בשעת הלוואתו כדמוכח פרק השולח (ל״ז) ופ״ק דקידושין (ח:). ואיברא במטלטלים דלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי יש לנו לדון לחוב ולזכות ואמינא דמטלטלי דגר משמע דהוו להו לאחר מיתה כמטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לב״ח וכל הקודם זכה בהן ודייקינן לה מעובדא דאיסור גיורא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט) דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה כי שכיב אמר היכי קני להו רב מרי בירושה לאו בר ירושה הוא במתנה מתנת שכ״מ כירושה שויוה רבנן וכו׳ כדאיתא התם, ואם איתא יכתוב לו חוב על כל נכסיו כדי שיצטרך לגבות בחובו כל אותם תריסר אלפי זוזי דבי רבא אלא משמע דאי עבד לא מהני דהוו להו כמטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לב״ח, אלא דקשה הא דתניא בתוספתא פרק מי שהיה נשוי ואף רבינו כתב גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ויצאה עליו כתובת אשה וב״ח גובין מן האחרון, ואל תשיבני שהיא רבי מאיר דמחמיר בכתובה ואמר דכתובה גובה אפילו ממטלטלי דיתמי דתינח כתובה ב״ח מאי איכא למימר דהא לכ״ע מטלטלי דיתמי לא משעבדי לב״ח, ועל כן אני אומר דמטלטלי דגר כל שהוא ביד אחרים עד גמר מיתתו היינו אותם המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זכה הוו להו כמטלטלי דיתמי ולא גבו ממנו כתובת אשה לרבנן וב״ח לכ״ע והיינו דאיסור גיורא ורבא אבל הכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתה כבר חל עליהם שעבוד הכתובה וב״ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי ליתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קא הויא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי הוו כתובת אשה וב״ח גובין מהן כדתנן פרק הכותב (כתובות דף פ״ד) מי שמת והניח אשה וב״ח ויורשים והיו לו פקדונות או מלוה ביד אחרים ר׳ טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ור׳ עקיבא אומר ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה דאלמא לר׳ טרפון כל שאינן ברשות היורשים ממש בשעת מיתה כתובה וב״ח גובים מהן ואע״ג דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לב״ח וע״כ לא פליג רבי עקיבא עליה אלא שהן יורשים וזוכין ממילא דבר תורה כדאיתא בירושלמי הגע עצמך שפטרם משבועה ומשני זו תורה וזו אינה תורה הא לאו הכי מודה לרבי טרפון. והלכך גבי גר דבשעת מיתה לא היתה זכות אחרים מעכבת ועומדת בפני שעבוד אשה וב״ח קדמו והוו להו כיתמי דידיה וקמו להו נכסי ברשותייהו מפני ששעבודם חל עליהם עם גמר מיתה ואע״פ שקדמו אחרים ובזבזו מוציאין אותם מידן ואע״פ שאין מוציאין מיד יורשין שקדמו וזכו אפילו לרבי טרפון כשקדמו אשה וב״ח ונטלו מר״ה או מסימטא שאינו רשות יורשים גובין מהם, אבל גר אפילו קדמו אחרים ובזבזו מוציאין מידם כמו שכתבתי, וכל שכן אחר תקנת הגאון ז״ל שהמטלטלים כקרקע:"
        ],
        [
            "ע",
            "שאלה ראובן ששכר צורף או צבע ששכירותו רב משכירות חופר ושכרם לחדש ימים והתחילו במלאכה ועשו בה יום או יומים ואח״כ חזר בו בעה״ב, הודיעני אם יפרע לו שכירותו משלם או כפועל בטל שאינו דומה בא טעון לבא ריקם, ואת״ל יפרע לו כפועל בטל, הודיעני האי כפועל בטל דצורף או דצבע יהיה כפועל בטל דחופר היינו כשומר קשואין ששומר ביום או יהיה שכירותו יותר כפי ההרוחה של צורף. הודיעני דעתך:",
            "תשובה כל פועל שהתחיל במלאכה אם חזר בו בעה״ב נותן לו שכרו משלם ולא משלם לגמרי אלא פוחתין לו קצת מפני שיושב בטל וכמו ששנינו בברייתא (ב״מ ע״ו:) השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה הלכו פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה בא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. ובודאי אם היה צורף או צבע או רוקם וכיוצא בזה ששכרן מרובה אומדים כמה אדם רוצה לפחות משכרו ולהיות יושב ובטל ממלאכה כזו והכל לפי שכר העבודה ולפי טרחא, ואי אפשר לומר שמשלם יתן לו אלא פוחתין קצת מפני שיושב ובטל וכאותה שאמרו פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״א:) נותן לו כפועל בטל והא לא בטיל מאי כפועל בטל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל ופירש״י שם כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכתו זו הכבדה שהוא עוסק בה והכל לפי שכר העבודה ורבוי השכר יש טרחא קלה ושכרה רב ויש חלוף. ומכל מקום אם הוא חזק שאינו נהנה בעמידתו בטל אלא מצטער בביטול ונהנה ביגיעה אין פוחתין לו כלל כדאמרינן פ׳ השוכר (ע״ז) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה א״נ דכוותה עבדי דקשה מינה לא עבדי אבל נותן להן שכרן כפועל בטל ואי אכלושי נינהו דאי לא עבדי חלשי נותן להם שכרן משלם. והוי יודע שלא נאמרו כל הדברים האלו אלא כשלא מצאו הפועלים להשכיר עצמן אבל אם מוצאין משכירין ואם מוצאין בפחות משכירין ומשלים הוא להם עד כדי שכרן שקבל עליו משלם, וכמו ששנינו (ב״מ דף ע״ט:) השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת ומקשינן עלה היכי דמי אי דקא משכח לאגורה תרעומת מאי עבידתיה ואי לא אשכח לאגורה כוליה אגרא בעי למיתן ליה ותירצו לעולם דמשכח לאגורה ומש״ה לא יהיב אלא חצי הדרך ומאי תרעומת משום שינוי דעתא:"
        ],
        [
            "עא",
            "שאלה הכותב נכסיו לאשתו דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופסית, אם הוא בקנין או בלא קנין ואפילו בלא קנין אם הפסידה כתובתה:",
            "תשובה כבר ידעת שהרב ר״ח והרי״ף ז״ל העמידו להא דרב יהודה אמר שמואל (ב״ב קל״א) דוקא בכותב וחילקו בין כותב לאומר כמו שכתוב בהלכות וכיון שזו כהלכתא בלא טעמא אין אנו סומכים אלא עליהם כי הם מקובלים מהגאונים ומאבות הראשונים. והלכך אם זה בכותב ממש ע״כ אנו צריכין להעמידה דוקא במיפה כחה דאם לא כן היאך קונה הא קיימא לן דאין שטר לאחר מיתה ואיהי נמי אפילו אפוטרופסית לא הויא דלא גמר לעשותה אפוטרופא אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ומעתה אם כתוב בה קנין כמיפה נמי כך הדין וכך הטעם לפי שאין השטר והקנין מוסיפין ומעלין במתנת שכיב מרע אלא מגרעי וכשהוא כותב בה קנין כמיפה אינו מעלה ואינו מוריד, ואם כתב לה מתנת בריא זה היא בעיא דרבא דבעא דבריא היאך ולא איפשיטא וכיון דלא איפשיטא אינה אלא אפוטרופסא דנכסי בחזקת יורשי קיימי, וכן כתב הרמב״ם ז״ל, וכיון שכן נראה דאף בקנין הדין אחד דהא שטר בבריא קונה הוא בקנין ואפילו הכי אזלינן הכא בתר אומדנא ואמרינן דלא נתכוין זה אלא לעשותו אפוטרופוס והלכך בקנין נמי הוא הדין והוא הטעם דכיון דלא איפשיטא בעיין לא מפלגינן בין בריא לשכיב מרע וכשם ששכיב מרע לא מפליג בין שטר לקנין הוא הדין לבריא. ועוד דכי אמרינן במאי אילימא בשכיב מרע הא אמרינן לא עשאה אלא אפוטרופא אלא בבריא לימא ליה כו׳ הב״ע כשקנו מידו אלא משמע דלא שנא. כך דעתי נוטה. אבל בעל העטור כתב שאם הוא בריא ואמר בלשון מתנה וקנו מידו קנה ואם אמר בלשון ירושה אפילו קנו מידו לא קנה והיינו בעיא דרבא עכ״ל. ולא ירדתי לסוף דעתו. ומה שנ״ל כתבתי לך ואתה בשכלך הבר תברור התבן מן הבר:",
            "ובענין מה ששאלת אם הפסידה כתובתה כשעשאה אפוטרופסית זו ודאי אינה נפסדת כלום וזו היא הסכמת כל מי שראיתי מן הגדולים ותדע לך מדאתי למפשט לבעיא דרבא מדתניא (שם קל״ב) הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שט״ח וכו׳ תקרע כתובה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן וכו׳ במאי אילימא בשכיב מרע ובכולהו, וטעמא דיצא עליה שט״ח הא לא יצא עליה שט״ח תקרע כתובתה ותשאר היא אפוטרופא, והא דאמרינן בגמרא לא יצא עליה שט״ח קניא ולא קניא ליכא בברייתא:"
        ],
        [
            "עב",
            "שאלה מי שגירש אשתו ולא פרע לה כתובתה. אם הוא חייב במזונותיה עד שיפרע כתובתה:",
            "תשובה כל אשה שנתגרשה גירושין גמורין אין הבעל חייב במזונות ואפילו לא פרע לה כתובה וכן תמצא בהלכות הרי״ף פרק שנים אוחזין ובפרק בתרא דכתובות והוכיח הרי״ף ז״ל בראיות נכוחות, ויש עוד ראיות כהנה וכהנה והדין דין אמת:"
        ],
        [
            "עג",
            "שאלה ראובן ולאה אשתו היה להם בן אחד ושתי בנות ונתנו להם כל מה שיש להם בעולם קרקעות ועל גבן מטלטלין והיתה מתנה זו מעכשיו ועל מנת שאם יבואו לידי צורך שימכרו וימשכנו ויפרנסו נפשם, והתנו תנאם שבזמן שישיאו את הבנות או שישיאו הם בעצמם שיטלו נדוניותיהן ולא יהיה להם חלק במתנה זו ושיסתלקו מעל אחיהם, ומתה הבת האחת והשיאו האב והאם את הבת השנייה ועתה בא הבן ותבע הקרקעות והמטלטלין מהאב והאם. הודיעני מה יוציא האב והאם ומה יוציא הבן:",
            "תשובה הנותן מתנה לשני בני אדם או לשלשה כאחד יד כולם שוים ליטול בה חלק כחלק, והלכך זה שנתן כל נכסיו לבנו ולשתי בנותיו ביחד כל אחד מהם זכה בשליש הנכסים, אילו לא פירש יותר במתנתו, ואילו מת אחד מהם היה האב יורש חלק הראוי לאותו שמת בנכסים שהאב קודם לכל יוצאי יריכו אבל עכשיו שפירש ואמר שבזמן שינשאו הבנות לבעלים יטלו נדוניותיהן ולא יהיה להם חלק במתנה זו שיסתלקו מעל אחיהן נראה מלשון זה שרצה לגרע חלקן משליש הנכסים אם תהא הנדוניא פחות משליש הנכסים אבל אם תהיה הנדוניא יתירה על שליש הנכסים לא תטול כי אם שליש הראוי להם במתנה, והלכך אם השיאו האב והאם את הבת יטלו מהנכסים לצורך נדונייתה כפי מה שפסקו לה עד שליש בנכסים אם פסקו לה כל כך אבל לא יותר משליש. אבל חלק אותה שמתה לא יכלתי לברר בו הדין מפני שלא הגדת לי שטר המתנה על בוריו כי זה נדון אחר לשון המתנה אפשר שתפקע זכותה בשעת מיתתה ואפשר שלא פקע זכותה והאב זוכה במתנה מהמתה מכח ירושתו. אם תכתוב אלי לשון המתנה בדקדוק כמו שהיא בשטר המתנה, אולי יראוני מן השמים להשיב עליו כהלכה שאין הכל תלוי אלא בלשון המתנה והתנאין:"
        ],
        [
            "עד",
            "שאלה שטר העולה בערכאות כותיים דקי״ל דקמגבי ממשעבדי, מהו ערכאות מי בעיא תרי או אפילו חד, ועוד בזמן שהערכי נער אחד כותב והוא חותם על ידו ואינו יודע בדברים אם נקראו ערכאות אף זה העומד תחתיו ומשום דלא מרעי נפשייהו בהא מילתא בלחוד קאמרינן לא שנא חד ולא שנא תרי לא שנא גדול ולא שנא קטן:",
            "תשובה מסתברא לידע דערכאות סתם שנינו לא שנא חד ולא שנא תרי ואילו היה אחד מהם פסול ושנים כשרים דוקא או יותר לא היתה הגמרא שותקת מכיוצא בדבר זה, ועוד שערכאות לא מדין עדות הוכשרו אלא דחזקה לא משקרי ולא מרעי נפשייהו וכל שהלכו חכמים בדברים אלו על סמך האמת לא חילקו בין אחד לשנים שכשהוכשר בעדות אשה פסולי עדות אפילו אשה אחת אפילו עבד ואשה ואפילו כותי אחד הכשירו דבעדות כשרים הוא דהצריכו שנים ובדבר שסמכו בו על אמתת הנהוג זה נראה דאפילו עד אחד כשר ותנן (גיטין י׳:) כל השטרות העולים בערכאות של כותים אפילו שחותמיהם כותים כשרים אלמא נוהגין האי הערכאות בשטרותיהם להחתים כותים מן השוק כדרך שאלו עושין שהערכי אחד כותב והיו מחתימין בו שנים מן השוק ואין אנו סומכין על עדות החתומים אלא על נאמנותו של ערכי הכותב ואילו היו שנים מן הערכאות חותמים לעולם למה היו מחתימין בו עדים אחרים, ואע״פ שהם מעמידין לפעמים תחתיהם נער אחד אין נראה לחוש בכך שגם הנער ההוא מתיירא ממנו מפני שאימת אדוניו עליו שחוקר אחריו כשהוא חותם על ידו והוי ליה כענין שאמר בדרב נחמן וסופר דדייני, ועוד שהערכי כדי שלא יתקלקל על ידי הכותבים מתיירא ובודק וחוקר אחריהם וכל זה בכלל מה שאמר דאי לאו דיהבי זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו וה״נ אי לאו דנחתי לקושטא דמילתא לא הוו מרעי נפשייהו למכתב ומחתם אפומייהו:"
        ],
        [
            "עה",
            "שאלה שטרות הללו של ערכאות שדרכן להרחיק מן הכתב מה תהא עליה, ורבינו שמואל ז״ל כתב דבשטר דכתיב ביה שריר וקיים שאין יכול שוב להזדייף וכשהן מקיימין אחריו מחקים ותליות בשיטה אחרונה סומכין הן על כתיבת הסופר שאילו שאר מה שכתוב בשטר כשר בכתב ידי אדם אחר והסופר חותם וקיומין אלו צריכין כתב וסופר עצמו:",
            "תשובה הנה לרשב״ם ז״ל דמחו ליה מאה עוכלי בעוכלא דלפסול הרחקת שני שיטין בשטר ועדים חתומים עליו מלמטה דכל שאפשר לזייף השטר פסול כדאיתא בגמרא (ב״ב קס״ב) וכיון שכן אף הערכאות שמרחיקין חתימתם מן השטר פסול ואני חושש לכל השטרות העולים בערכאותיהן שבזמן הזה יש לפסול זה, ואע״פ שיוצאין לפנינו שלא בהרחקה משום דכיון שאינם מקפידין בדבר זה אנו חוששין שמא אירע כך ונזדייף, ותדע לך דהא אין למדין משיטה אחרונה וטעמא משום דכיון דאין העדים מקפידים לסמוך חתימתם ממש להכתוב שבשטר אנו חוששין שמא כך אירע ונזדייף ואין סומכין על עדות שטר עד שיודע לך שהוא כשר ולא יוכל להזדייף. ומה שהקשה בפרק קמא דגיטין (דף י״א) גבי שטר פרסאה דמסריה באפי תרי סהדי ישראל והא בעינן שיחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ופרקינן במהדר ולא אקשי דעדיפא מיניה והא הרחיק את העדים שתי שיטין מן הכתב פסול כלומר והפרסיים אינם מקפידין בכך. יש לומר דהאי נמי במהדר אפרקו להו לכולהו קושייתא דהא קושיא והא בעינן שיחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה היינו טעמא משום חשש הרחקה, ובמאי דמשני נמי במהדר אפרקו להו כולהו קשייתא (כלומר בר מחזרה) וכיון דהדרי וכתבי עניינו של שטר בשיטה אחרונה ש״מ דמקפד קפידי להרחקה וסתמא לא הרחיקו יותר ולמדין נמי מכל השטר זולתי מאותה שיטה אחרונה. ושטרות העולים בערכאות שכשרים ואין חוששין שמא הרחיקו יש לומר שגם הם היו נזהרים באותו עת להרחקת שתי שיטין אלא שלא דקדקו כל כך להחזיר בשיטה אחרונה מעניינו של שטר כחכמי ישראל שדקדקו וחשו לכל מה שאפשר להזדייף ולפיכך הקשה בהדיא בההיא דשטרא פרסאה משיטה אחרונה ופריק במהדר שגם הם לעתים היו נזהרים:"
        ],
        [
            "עו",
            "שאלה הודאה בחתם ידו יכול לומר פרעתי או אמרינן נהי דלא גבי ממשעבדי דלית ליה קלא אבל מכל מקום יכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי והכי משמע ודאי למאן דגריס בגיטין (שם) בשטרא פרסאה וגבי ביה מבני חרי אלמא דבכל שטרא אפילו לא גבי ממשעבדי לא יכול למימר פרעתי דאי לא מאי גבי דקאמר:",
            "תשובה זו מחלוקת ישנה היא בין הראשונים נ״ע. ומהא דשטרא פרסאה דקא סמיך בה מר לא ידענא מה ראיה יש, ואילו כל היכא דקתני גבי משמע דל״מ למימר ליה פרעתי אמאי שביק מר מתניתין גופא להוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שאף היא קתני בה שהוא גובה מנכסים בני חורין אלא דגובה דקתני בכולהו לאו ראיה היא הא קתני נמי בעדים גובה מנכסים בני חורין ואע״ג דאי טעין פרעתי נאמן, וגובה דקתני בכולהו לומר דהיכא דאמר לא לויתי הוחזק כפרן. ויותר נ״ל להביא ראיה משטרא פרסאה דמסריה באפי סהדי ישראל דגבי ביה מבני חרי (שם י״א) דקאמרי׳ עלה אפילו ממשעבדי נמי ופריק דלית ליה קלא ומשום הא בלחוד הוא דדחינן ממשעבדי ומוקמינן לה אבני חרי ומבני חרי מיהא גבי ול״מ אמר פרעתי, והוא הדין לכתב ידו אע״ג דלא גבה ממשעבדי דאף הוא שטרא מעליא וגבי ממשעבדי אי לאו משום דלית ליה קלא וכגון דליכא למיחש לקנוניא וה״ד כגון דשעבד הזקן ומכר הבן כדאיתא בירושלמי פרק החולץ. אלא היא אינה ראיה גמורה לפי שיש לבעל דין לחלוק ולומר דהא בהא תליא דכל שאינו גובה מנכסים משועבדים מאיזה צד שיהיה אינו חושש בהנחתו ביד המלוה ולפיכך אינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי. ומכל מקום כך דעתי נוטה שאינו יכול לומר פרעתי דאטו מפני שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש מבני חרי שיש לו [ולמה] נאמר (כיון) שאין הלה יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי אדרבא נאמר שהוא חושש מלהניח שטרו ביד המלוה ולפיכך מצי אידך למימר ליה שטרך בידי מאי בעי. דבשלמא בשטר שיש בו נאמנות ללוה שהוא יודע שהוא נאמן לומר לו פרעתי א״נ בשטר פקדון שהתורה האמינתו בטענת נאנסו אינו חושש אם הוא מניחו לפי שסומך הוא על נאמנותו. אבל כאן מי האמינו שיסמוך על אמונתו, אלא שאתה בא להאמינו מפני שאינו מקפיד אם ישאר שטרו ביד המלוה ויגבה פעם שנית מבני חרי. ואילו מצינו לבעלי הגמרא כן בפירוש היה מן הראוי לתמוה ולשאול למה, כל שכן עכשיו שאין עיקר בגמרא שאין אומרים כן משקול הדעת, ואם מפני ששנינו אותם בהדי מלוה את חבירו בעדים לא להשוותו כדינו לגמרי אלא לבני חרי ומשעבדי בלבד. ותדע לך שהרי המפקיד אצל חבירו בשטר אינו גובה מנכסים משועבדים ואפילו הכי איכא מאן דאמר התם פרק המוכר הבית (דף ט׳) שאינו נאמן לומר החזרתי משום דאמר ליה שטרך בידי מאי. ואע״ג דקיימא לן כמאן דאמר שהוא נאמן אין הדעת נותנת שנחלקו בדבר זה שזה אומר כיון שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש וזה אומר בהפך, ולא נעשה מחלוקתו של הרי״ף והר״ם ז״ל מחלוקת שנויה בגמרא. ועוד דאפילו לדידן דקי״ל דמצי למימר החזרתי אינו אלא משום דאי בעי אמר נאנסו ובשבועה חמורה ואם איתא דכל שטר שאינו גובה ממשעבדי מאיזה צד שיהיה יכול לומר פרעתי ולא מצי למימר ליה אידך שטרך בידי מאי בעי ה״נ כי אמר החזרתי יהא נאמן כדינו שלא בשבועה וליהוי כמפקיד אצל חבירו בעדים, אלא שכל שבשטר צריך להחזירו בשטר כדאיתא בשבועות פרק כל הנשבעים (שבועות דף מ״ה:) אא״כ יש שם מגו כאותה שבפרק המוכר את הבית:",
            "עוד שאלת את״ל דגבי מבני חרי ולא מצי למימר פרעתי אם יכול המלוה למוכרו מכירת שטרות אי הוי כשטרות שאין גובין בהן אלא מבני חרי דמ״ש. כך דעתי נוטה שיכול למוכרו דשעבוד נכסים למכירת שטרותיו לא מעלה ולא מוריד דלגבות מיהא מבני חרי מכרו לו, וא״ת לפי שאין לו דין שטר ואינו אלא כמלוה ע״פ, לאיי דין שטר יש לו אלא שאין לו קול וכתב שהוא בכתב ידו אע״פ שאין עליו עדים גט מעליא הוא דבר תורה כשאר גיטין ששנים חתומים בו. ויותר מזה נ״ל שאפילו את״ל שיכול לומר פרעתי יכול למוכרו דאטו שטר פקדון שהוא נאמן לומר נאנסו א״נ החזרתי א״נ שטר שיש בו נאמנות ללוה מי לא מזדבני אלא ודאי כולהו מזדבני, וטעמא דמילתא דאילו מדאורייתא כל השטרות אין להם מכירה לפי שאין גופן ממון אלא מדרבנן הוא שתקנו להם מכירה כדי לפתוח דלת בפני לוין, וכדעת הרי״ף ז״ל וכן עיקר, וא״כ מ״ש כתב ידו דמאי איכפת להו בין אין בו עדים בין יש בו עדים:"
        ],
        [
            "עז",
            "שאלה הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו כיון דלא ידיע למקרי לא מהני, א״ד דלא אתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי אבל בהודאת בעל דין הא אודי כל מה דכתיב עליה:",
            "תשובה כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם ומאן לימא לן שאינו יודע ואע״פ שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא, דומה למה שאמרו (גיטין י״ט:) גבי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל והא לא ידעי למקרי ופריק בידעי לאו למימר דכל שהן חתומים אנו חוששין מן הסתם שמא אינם יודעים לקרות ולא נגבה בו עד שנדע שיודעין אלא מפני שאין סתמן של ישראל יודעים לקרות בשטרא פרסאה חשב השואל שאם אינם יודעים לקרות אלא שאחרים קורין להם והם חותמים על ידיהם קא מכשר, לאפוקי מיניה, בהא הוא דקא מקשי ליה הכי ואהדר ליה בדידעי למקרי, כלומר דחזקה שכל החתומים יודעים הם לקרות דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שקראוהו. והפירוש בזה לפי דעתי ממקומו הוא מוכרע וכענין הזה נמי יש לפרש ההיא דגיטין דשטרא פרסאה דמסריה באפי תרי ישראל. ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, א״נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין נאמן וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה ונותנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא וכ״ש הכא שסומך על אחרים אע״פ שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אע״פ שלא לוה מדרבי יוחנן דאמר (כתובות ק״א:) חייב אני לך מנה חייב כלומר אע״פ שלא היה חייב לו וקי״ל כר׳ יוחנן:"
        ],
        [
            "עח",
            "שאלה ערכי הכותים שהם סומכים בהרחקת החתום מן השטר במה שסיום שלהם ידוע וצריך שיהא סיום השטר מכתיבת הסופר מלבד זה שיחתום והרי הכתיבה אחת והכל מיד הסופר:",
            "תשובה אם הסופר זה שאמרת הוא הערכי והדבר כן כמו שאמרו אין כאן ספק ואין כאן בית מיחוש של הרחקת השיטין ולא עוד אלא שאין כאן הרחקה כלל לעולם שהרי כתיבת הערכי שאנו סומכין בו הוא דבוק ממש עם השטר ואפילו הרחקת שיטה אחת אין כאן שאנו סומכין יותר בחתם שבסוף מן הסיום שהוא בסוף הטופס, שאין הכל אלא שאנו סומכין בנאמנותו, דחזקה דערכי לא משקר ואין החותם שבסוף אלא להודיע שנגמר הענין, אלא יודע אני בסופרי ערכאות בכאן דאדרבה כשהן כותבין שטרות ע״י סופר שתחתיו לעולם הוא מקפיד שיהא סיומו של שטר מכתיבת הסופר שכתב השטר וזה בהקפדה לא דרך עראי, וע״כ בכל מקום שיעשו כן אני חושש לה כמו שאמרתי ומן הטעם שאמרתי. ואם הסופר הזה שאמרת הוא (ערכי) הסופר שתחת הערכי כמו שכתבת בכלל דבריך שצריך שיהא סיום השטר כתיבת ידו של נער הערכי ולבסוף הוא חותם הנער הנזכר ואחריו הוא חותם הערכי אע״פ שיש כמה שיטין בין סיום השטר לחתימת הנער אין כאן בית מיחוש שהרי סיום השטר מכתיבת ידו של נער והרי הוא נאמן כערכי עצמו ע״כ לשונך. ומסתברא שאין סיום הנער וחתימתו שבסוף לא מעלה ולא מוריד לפי שאין אנו מכשירין לפי דעתי כתיבת הנער אלא מפני שהערכי חותם וה״ל כסופרי דדייני דרב נחמן א״נ שהערכי משום דלא ליתרע על ידי הנער חוקר אחריו ולולא שירד לאמיתת הענין לא היה חותם. אבל שטרות שנעשו ונחתמו ע״י הנער הערכי לא היו מכשירים אותו שאין לו דין אלא כמו שנעשו בהדיוט, והנידון שלפנינו דומה לראיה שהרי כיון שאינם מקפידים בהרחקת השיטה נמצא שאין הכל אלא מן הנער בלא ידיעת הערכי שאני אומר כתב הנער וחתם הערכי והרחיק השטר ואחר כך חתם מה שלמעלה וכתב הנער לעצמו שטר אחר על חותם הערכי שאינו עכשיו מתיירא ממנו שיחקור אחריו לפי שכבר עשהו:",
            "ומה ששאלת להודיעך דעתי בדין שטר העשוי בערכאות והלה כופר בו היאך יתקיים אם הערכי נאמן להעיד או צריך שני עדים כשרים בקיאים בכתבו להעיד עליו, כך דעתי נוטה שהאדם בעצמו נאמן סוף דינא כתחלת דינא שהרי כל עצמנו אין אנו סומכין אלא משום חזקה לא מרע נפשיה וכל שכן דלא מרע בהך דמשכוני נפשיה אשטרי דעלמא דנזדייפו משמו למה ליה, אדרבה קפיד הוא בזה יותר ואין לך עומס עליו זיופי אחרים ואפילו מי שאין מקפיד על עצמו ומרע נפשיה בשטרותיו מקפיד הוא בשטרות שנזדייפו ביד אחרים משמו ולא מרע נפשיה להעיד על עצמו, ואפילו תאמר דמקרי ואמר, כיון שאין עיקר הדין במה שאנו סומכין עליו בשטרותיו אלא על החזקה דלא מרע נפשה אין לך חזקה גדולה מזו. ועוד זכר לדבר אמנה שבשטר הם מעידין דשמה כל שהן נאמנים אמנה שבשטר נאמנים בקיום השטר כל אחד על כתב ידו בלי צירוף עד אחר ה״נ כשם שהאמנתו אמנה שבשטר בכתב ידו כך האמינהו על כתב ידו:"
        ],
        [
            "עט",
            "שאלה ראובן נשא אשה והוליד ממנה חנוך, ובשעה שנשא חנוך אשה נתן לו ראובן אביו שדה אחת במתנה ולאה אמו אשת ראובן לא חתמה לו, ואחר כך מכר ראובן שאר הקרקעות לאחרים וחתמה להם אשת ראובן, ולימים מת ראובן ובאה אשת ראובן לגבות כתובה מחנוך בנה מחמת הקרקע שנתן לו ראובן והיא לא חתמה לו לפי שלא נשאר לראובן דבר שתוכל לגבות ממנו וגם לא תוכל לגבות מן הלקוחות שהיא חתמה לכולם ועוד שאותם לקוחות הם כותים והם אלמים ואין לה לתבוע. הדין עם מי:",
            "תשובה מה שהשיב חנוך כי הניח לה מקום לגבות ממנו הדין עמו ואע״ג דקי״ל אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי כדאסיקנן פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ה) אשתדוף ממילא משמע כגון ששטפה נהר או נעשית ארץ מלחה אבל היכא דאיהי גרמה לה כגון היא שחתמה ללוקח שני אבדה כתובה דאיהי נתנה אצבע בין שיניה וכדתני פרק מי שהיה נשוי (שם) כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובה, ואבדה לגמרי משמע דלית לה לא מראשון ולא משני וכדתניא (שם) לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב ב״ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עליך אין לו על לוקח ראשון כלום מפני שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ודין אשה ודין ב״ח שוה הוא בדבר לפי ששניהם הפסידו על נפשם בידים כשחתמו לשני, וא״ת והא מיבעיא לן התם בשלהי מי שהיה נשוי (שם) אשתדוף בני חרי מהו למטרף ממשעבדי ואתי למיפשט דלא טריף מדתניא כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו וכו׳ אבדה כתובתה וכו׳ ופריך רב נחמן מאי אבדה משני אבל מראשון אית לה ואתא רבא ואקשי ליה ואמר שתי תשובות בדבר חדא דאבדה לגמרי משמע אלמא דמאן דאית ליה אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי אית ליה נמי דכתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו אבדה כתובה מראשון אלא כיון דאינה יכולה לטרוף משני הוו להו נכסי שני לגבי דידה כאשתדוף וגובה מראשון ולא אמרינן דאיהי אפסדה כתובת וכל מאן דאית ליה אבדה כתובה לגמרי אית ליה נמי אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי. וכיון דאסיקנא בגמרא הלכתא אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי ממילא אכריח דמאי אבדה משני אבל מראשון לא ואית ליה לא היא דרבא לא שמעינן ליה דפליג, ועיקר דינא דאשתדוף דמיא לברייתא דחתמה לשני ומשום הכי אצטריך לדחוקי נפשיה טובא לאפוקי לברייתא מפשטה דאמרה לא אבדה לגמרי אלא משני, ובהאי דינא הוא דפליג רבא עליה ואמר דשתי תשובות בדבר דאבדה לגמרי משמע ועוד דבהדיא תניא לוה מאחד ומכר נכסיו לשנים אין לו על לוקח ראשון כלום וכתובה ובעל חוב התם איהו דאפסיד נפשיה בידים כשחתם לשני והוא הדין לאשה וכקושיין דאבדה לגמרי משמע ולעולם דאשתדוף בני חרי ממילא גבי ממשעבדי, והא דאמרינן בגמרא התם איהו דאפסיד נפשיה בידים מסקנא דמילתא דרבא הוה ולא פירוקא דרב נחמן הוא וכן פירש״י ז״ל, והא דלא אמר התם אינהו דאפסידהו נפשייהו משום דעל לוה מאוחר קאי דמיניה סליק אמר הכי וה״ה לאשה, והא דא״ל רב יימר לרב אשי והא מעשים בכל יום וכו׳ לאו משום דפליג רבא בדינא דאשתדוף קא א״ל הכי אלא משום ההיא דסברא קדמאה דמדמו לה לחתמה לשני וקא בעי למידק מינה לאשתדוף בני חרי דלא לטרוף ממשעבדי. ועי״ל דרב נחמן הוא דפרק לה הכי ואמר התם איהו דאפסיד נפשיה בידים ומיהדר הוא דקא הדר ביה מההוא דחוייא דמאי אבדה משני ולא מראשון והדר ביה משום שתי תשובות שהשיב לו רבא ופריק האי פירוקא אחרינא והתם בב״ח משום דאיהו דאפסיד נפשיה בידים. וה״ה לכתב ראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו. ותדע לך דהא עיקר דברי רב נחמן ורבא אפירוקא דינא דברייתא דחתמה לשני הוא ולא אדינא דאשתדוף בני חרי ורב נחמן משום דהוה ס״ל מעיקרא דדמו אהדדי איצטריך לדחוקי נפשיה ולמימר דלא אבדה אלא משני אבל השתא דאיברר ליה טעמא מאידך ברייתא דלוה מאחד ומכר נכסיו לשנים דאיכא לאפלוגי בין מפסיד נפשיה בידים ובין אשתדוף ממילא תו לא צריך לדחוקי ולאוקמי נפשיה בההוא פירוקא דברייתא דחתמה לשני דהתם נמי איהי דאפסדה נפשה ולא אפסדא ההיא מידי עליה דרב נחמן בדינא דאשתדוף בני חרי וא״כ אמאי לוקי נפשיה במילתא דחיקא משום דודאי פשטא דברייתא אבדה לגמרי משמע, ושתיק ליה רבא וקבלה מיניה, דאע״ג דהני דחתמו לשני לית להו מראשון כלום אפ״ה אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי, ואה״נ חתמה לשני אבדה כתובה לגמרי. וכן נראה דעת הרי״ף שהביא הברייתא כצורתה ולא פירש אבדה משני ולא מראשון. וכן תמצא דין זה מפורש להר״ם במז״ל בהלכות מלוה ולוה פרק י״ט וכן ר״י בעל העטור ז״ל במאמר אחריות וכתב שאין בנוסחאות שלהם התם איהו דאפסיד נפשיה בידים. והאמת שאילו היו כל הספרים מורים כן היה הענין יותר מבואר אלא שאין העיקר הזה מתבטל מחמת אותה גירסא והיטב יש לישבה. ואע״פ שתמצא בפירוש ר״ח ז״ל ענין יראה שחולק על זה אנו אין לנו לסמוך אלא על מה שיראה מפשיטתו וקושיותיו של רבא, ועוד נסמוך על כל שאר הגדולים שהסכימו כולם לדעת אחת והושוו בדין זה יחד. ומעתה אע״פ שמכרו שניהם לכותים אלמים אין בכך כלום שהיא היא שנתנה אצבע בין שיניה. ולא עוד אלא אפילו מכר הבעל לבדו שאר קרקעותיו לאלם אפילו כן אין לה על הלוקח ראשון כלום דיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דלא אמרו אלא אשתדוף בני חרי שאינה ראויים לגבות מהן ולא שהן ביד אלם ומצויין הן בעלי זרוע ליפול וכמו שאמרו בירושלמי, והגע עצמך מכר לראשון וירשו בנו שהוא אלם שיחזור ב״ח על הלוקח שהוא נוח לו שהיורש קשה ממנו אלא לעולם אומר לו הרי שעבודך לפניך, ולא תקשה לך מההיא דתניא (ב״מ י״ד:) לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין ופירש רבא כגון שגזל שדה מחבירו וחפר בה בורות שיחין ומערות ובא נגזל לגבות קרן דהיינו דמי קלקול חפירת השדה גובה מנכסים משועבדים ורבה בר רב הונא פירש כגון שנטלוה מסיקין כלומר מחמת גזלן כאותו ששנינו פרק הגוזל (בבא קמא דף קט״ז:) בא נגזל לגבות קרן גובה ממשעבדי אלמא דמי שגזל השדה ומכרה למסיק כותי דינא הוא דלישתלם מן הגזלן כמי שחפר בה וקלקלה ושדפה ואע״פ שאין קרקע נגזלת אין יכול לומר הרי שלך לפניך מפני שהעמידה ביד חזק ממנו ואע״פ שאילו שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך כמו ששנינו פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ז:). ומינה לנדון שלפנינו דכיון דהיא מכורה אצל בעלי זרוע הרי היא כאילו אינה בעולם ושדופה היא אצלו ואין יכול לומר הרי שעבודך לפניך. לא היא דהתם לאו מדינא הוא דאמרו כן אלא משום קנס וכמו שאמר ר׳ יוחנן בירוש׳ עלה דההיא קנס קנסו חכמים בגזלן. ועוד דאילו היה כן אפשר דלא משתמט חד תנא או אמורא דלימא הכי בפ״ק דב״ק (דף ס׳) בהלין דינא דמיירי גבי מכר נכסיו לאחד או לשנים או בכתובות גבי חתמה לשני או בשום מקום אחר כמו שאמר אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. והאי דינא דאשתדוף בני חרי דינא חדתא ואין לך בו אלא חדושו. וכל שכן שאין סתם כותים אלם שהרי יכול לכופו בדין לבא עמו במשפט. כך נראה דין האמת והצדק:"
        ],
        [
            "פ",
            "שאלה אשה אחת שהלך בעלה למדה״י ושמעה בו שמת ותובעת לפסוק לה מזונותיה, ובית דין ראו דבריה וירדו לבתים שהניח בעלה למכור אותם לפרעון כתובה או למזונות, איזה דרך מהם עדיף לקיום מכירת הבתים מוכרת לכתובה או נפרעת כתובתה:",
            "תשובה דע לקיום המכירה אין הפרש בין מזונות לכתובה שכל שמכרה היא בבית דין אפילו הדיוטות בין שמכרו בית דין בין למזונות בין לכתובה המכר קיים אם מכרו אותו בדין, ובתנאים ידועים שאין זה מקומו לפי שלא באה השאלה עליהם. אבל לפי מה שנראה מתוך דבריך איני רואה שתהא אשה זו יכולה למכור לכתובתה ואפילו בבית דין. כי ממה שכתבת נראה ששמועה זו ששמעה לא שמעה כן מפי עדים ולא אפילו מפי ע״א אלא קול הברה בעלמא שיצא בעיר, ואם הדבר כן אינה מותרת לינשא לאחר בקול, וכל שאינה מותרת לינשא אין מגבין לה כתובה. ומתוך דבריך ראיתי שהביאך לכלל טעות זה מה שראית בגמרא (כתובות ק״ז) גבי פלוגתא דרב ושמואל בפוסקים מזונות לא״א שהעמידו כל אותם השמועות כששמעו בו שמת, ואתה סבור כי שמעו בו שמת שהוזכר שם הוא ששמעו בקול הברה בעלמא ועד אין בה, ואינו כן דאדרבה כל אותה שמועה שנזכרה שם הוא ששמעו כן מפני שני עדים הראויין להוריד היורשין לנחלה על פיהם, ותדע שכן ממה שאמר ת״ש מי שהלך בעלה למדה״י ותבעה מזונות בית דין יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא ד״א. כלומר מדקתני אבל לא בניו ובנותיו אי אתה יכול לתרץ גם בזו כגון ששמעו בו שמת דאילו כן כל שכן דזנין בניו ובנותיו שהן יורשין ויורדין לנחלה ופרקה רב פפא ששמעו בו שמת בע״א כלומר שאין שם שנים עדים אלא אחד, והלכך איהי דאי בעית לאנסובי בע״א כו׳ לא מצי נחתי מזוני נמי לית להו, אלמא כל שאר ששמעו בו שהוזכר כששמעו בו כן מפי שני עדים היא אבל כל שמועה שע״פ אותה שמועה אין מתירין אותה לינשא אף היא לא יהבינן לה כתובה, אלא אשה זו אם תבעה לפסוק לה מזונות פוסקין לה וכדקי״ל פוסקים מזונות לא״א, ודוקא לאחר שלשה חדשים מיום שהלך בעלה אבל תוך שלשה חדשים לא וכדקי״ל דחזקה אין אדם מניח ביתו ריקם, וב״ד יורדים לנכסיו ומוכרין בדקדוק ושומא ע״פ בקיאין ואין מוכרין הרבה בפעם אחת אלא מוכרין כמה שיספיק לה לשלשה חדשים ומפרנסים אותה אחת לשלשים יום כמו שנפסק הלכה ריש פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ז):"
        ],
        [
            "פא",
            "שאלה אם האשה הזאת יש לה ב״ח ובאין ליפרע מאותו קרקע, אם מוציאים אותה מיד הלוקח בין שמכרו אותו ב״ד לפירעון כתובה או למזונות:",
            "תשובה דבר ברור וידוע הוא זה ואין כאן בית מיחוש שאין בעלי חוב שלה יכולין להוציא מיד הלקוחות שלקחו לצורך כתובה, ואיני יודע מי הביאך לזה אלא אחד משני ענינים. האחד שמא אתה סבור דכיון שב״ד מוכרים כדי לפרוע כתובה הרי זה כאילו מגבו לה הקרקע בעצמה ואחר כך מכרוה מחמתה, או שמכרה היא אותו כדרך מוכר קרקע לאחר שגבאו בחובו. ואינו כן שהם לא הגבו לה את הקרקע אלא מחמת היתומים מכרוה כדי לפרוע לה כתובה ואחריותה נמי איתמי היא ולא עליה. ועוד אחרת הביאך לכך מה שמצאת לרבי נתן מניין לנושה בחבירו מנה וכו׳. וגם זה אינו כשמכרו ב״ד ופרעו כתובה קודם שהספיקו ב״ח לגבות אותה מחמתה דכיון דנפרעה נפרעה ואין כאן דרבי נתן, אבל ודאי אם מכרו בית דין לפרוע לה קצת כתובה ונשאר שאר הכתובה, מחמת שנשאר המקצת האחר ואין לבעל נכסים מחוררים אחרים אלא אלו, א״נ שמכרו אותם נכסים מחמת מזונותיה, בכענין זה באין ב״ח שלה וגובין מאותו קרקע מדרבי נתן כמו שהיא יכולה לטרוף אותו, מפני שכיון שמכרתו היא אע״ג דאחריות איתמי אחריות דנפשה קבילה עלה, כלומר הרי זה כאילו מחלה לגבי לקוחות, וכאותה שאמר פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ז) בעיא מיניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה קא מיבעיא להו בהא דרב יוסף דאמר רב יוסף ארמלתא דזבנא אחריות איתמי ובי דינא דזבין אחריות איתמי מאי כיון דאחריות איתמי טרפא א״ד מצי למימר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשך קבילת עלך, ואסיקנא דלא טרפא דאחריות דנפשה מיהא קבילת עלה כלומר מחלה להם שעבודה, וכיון שכן הויא ליה מחילה אפילו לגבי חוב מוקדמים שלה מדשמואל (ב״ק פ״ט) דאמר שמואל המוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. ומ״מ נ״ל דאף בכענין זה יכולים הם לחזור ולטרוף מפני ששעבוד שלהם על אותם נכסים דבר תורה מדר׳ נתן ומה שהוא משועבד לב״ח מדבר תורה אינה יכולה למחול וכל שכן בשט״ח שאנו כותבין בהן משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ודברים אלו עמוקים מאד ונחלקו בו חכמי הדורות, ואני כתבתי לך הנראה לי:"
        ],
        [
            "פב",
            "שאלה אם יחסר הקונה כלום אם כותבים ב״ד שהם מכרו אותה כדי לסלק ב״ח עליה ועל בעלה:",
            "תשובה כבר אמרתי כי בנדון שלפנינו אינה יכולה לגבות כתובה מפני שאין כאן עדות שמת בעלה וכיון שכן הוא אין ב״ד יכולין למכור מנכסי הבעל לפירעון ב״ח שלה שהחוב לא נתנה לגבות בעודה יושבת תחת בעלה, וכן מחמת חוב בעלה לא ימכרו אלא בתנאים ידועים ויודיעוהו ואחר כך אם לא רצה לפרוע יורדים לנכסיו ופורעים אותו שלא בפניו, וכ״ש שאין ב״ד מחזרים בעיר לחקור אחר מי שהוא חייב להם כדי שיפרעו אותו מנכסיו, אלא מוטב הוא שאם שמעו בו שמת אפילו בע״א ימכרו בית דין הקרקע לכתובה מחמת חשש ב״ח מוקדמין שלה כדעת מקצת הראשונים כמה שכתבתי לך ואחר ההכרזה כדינו, ואם לא שמעו בו שמת אפילו בע״א אלא בקלא בעלמא מוכרים למזונות כדרך שפוסקים למזונות לא״א שהלך בעלה למדה״י ואינן צריכים הכרזה וכדקי״ל לכרגא ולמזוני ולקבורה אין צריך הכרזה, ומ״מ אין מוכרין אלא כדי שיספיק לה וכותבין שלמזונות מכרו. ומה ששאלתם כיצד היא כותבת פלוני אלמנת פלוני או פלונית בת פלוני, תכתוב כמו שתרצה אם שמעה בו שמת אפילו בעד אחד:"
        ],
        [
            "פג",
            "שאלה מי שזמן עדים לצוואתו ואמר להם הרי הוא מצוה מחמת מיתה הוו עדי צוואתי וכתבו וחתמו ככל היוצא מפי, אחרי כן צוה וחלק נכסיו לבניו והעדים אחר מיתתו כתבו וחתמו כל דברי צוואתו בשטר וכללו בו כל ההנחות והחלוקות שעשה, ומסרו אלו העדים אותו שטר הצואה כתוב וחתום ביד האפוטרופסים. אח״כ בא אחד מאותם מקבלי המתנה הכתובים בשטר הצוואה ותבע לעדים שיחתמו לו שטר בפני עצמו מכל אותו זכות שיש לו בצוואת השכיב מרע הנזכר, השיבו העדים הנזכרים כבר כתבנו וחתמנו ונתננו ביד האפוטרופסים וכבר עשינו שליחותנו ושם תמצא זכותך ממה שהניח הש״מ ואין אנו יכולים לחזור ולעשות שליחות פעם שנית והיאך נעשה מענין אחד שני שטרות שתגבה ותחזור ותגבה. השיב המקבל לא עשיתם שליחותכם שהרי לא כתבתם לי ולא נתתם בידי שום ראיה לגבות בה מתנתי מיד האפוטרופסים. השיבו העדים מעולם לא צוונו השכ״מ שנכתוב לך בפני עצמך שטר מאותה הנחה שהניח אלא צוה לפנינו ואנחנו כתבנו ביחד ועשינו שליחותנו. אם אתה חושש שמא יכפרו בך האפוטרופוס בוא ותבע מהם שיתפיסו לך עכשיו זכותך בב״ד כאשר ימצאו כתוב וחתום:",
            "תשובה דברי שאלתך מסופקים מעט בעיני. מתוך לשונך שכתבת יראה שהשכיב מרע צוה לכתוב ולחתום ואח״כ עשה צוואתו וא״כ כל צוואתו בטלה ואין העדים כותבים לא לזה ולא לאחרים וכדאמרינן (ב״ב קכ״ה) שכ״מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנים שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואמר נמי מתנת שכ״מ שכתוב בה קנין שמואל אמר לא ידענא מאי אדון ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואיני יודע אם אמר להם כמיפה את כחו וכגון דאמר להו אף כתבו וחתמו דאז כותבין וחותמין כדאיתא התם, או שמא לא דקדקת בלשונך ואולי לא אמר לכתוב ולחתום אלא שיהיו כותבים דברי צוואתו כדרך שכ״מ שדרכו לצוות לכתוב דברי צוואתו וכונסו לזכרון בעלמא ולא לכתוב ולחתום מדין שטר. בכענין זה הייתי אומר שלא צוה כלל לכתוב ולחתום אלא שהם כתבו מעצמן לאחר מיתתו מה שצוה בפניהם, ואם רצו העדים לכתוב לזה עכשיו זכותו בפני עצמו הרשות בידם לפי שאין שטר צוואה כשאר שטרות דעלמא שיגבה בו כדין שטר אלא דוכרן פתגמא בלבד שלא יכפרו היורשים לומר שלא צוה ולא נתן הש״מ כלום. אבל אם אמרו היורשים פרענו נאמנים ודבר ברור הוא, ותדע שאם היה לו דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום כלל דברי השכ״מ לאחר מותו שהרי הוא לא צוה אותם לכתוב ואדרבה אם אמר הפסיד וכיון שלא אמר להם לכתוב היאך כותבין, דבקנין לחוד הוא דאמר דאין צריך לומר כתובו. אלא ודאי מה שהן רשאים לכתוב היינו מפני שאין לכתיבה זו דין שטר שיהיה כמלוה בשטר שאין היתומים יכולים לומר פרענו אלא כעין זכרון דברים בעלמא. והיינו נמי דאיצטריך רבא למבעי בשלהי גטי פשוט (דף קע״ה) שכ״מ שהודה מהו צריך לומר כתובו, דאטו אכתי לא ידע רבא דעדים כותבים דברי ש״מ אע״פ שלא אמר להם לכתוב. והא אמרינן (דף קי״ג:) שלשה שנכנסו לבקר החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, אלא דהתם היינו טעמא משום דאין כתיבת העדים אלא כעין זכרון דברים בעלמא בכל מה שהוא מחלק ונותן והעדאת ע״פ הוא. אבל הודאה בחוב שהוא חייב כתיבתם הוא כשטר דעלמא לגבות בו מן היורשים או אפילו ממשעבדי ששעבד לו לאחר מכאן וכל זמן שאותו שטר יוצא מתחת יד בעל דבר אינו יכול לומר פרעתי לפיכך הוצרך הכא לשאול אם צריך לומר כתובו כבריא בעלמא שהודה שצריך לומר כתובו וכדאמר (שם מ׳) הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, ובפירוש כתב כן הראב״ד ז״ל בפירושו גבי ההוא ש״מ שהודה וז״ל, וצוואת ש״מ אע״פ שכתבו העדים מדעתם כמלוה ע״פ ויכול לומר פרעתי עכ״ל. ומעתה כיון שאין לחוש לגובה וחוזר וגובה כותבין אפילו אלף, וכענין שאמרו בשטרי מקח וממכר שכותבין חוץ מן האחריות שבו ובשטרי מתנה כותבים שני שטרות על שדה אחת לפי שאין אחריות למתנה וכ״מ שאין לחוש לטורף וחוזר וטורף אין אומרין בממון אין חוזרין ועושין שליחות אחרת וכ״ש בזה שאין כאן שליחות כלל כמו שאמרנו. ומ״מ אם לא רצו העדים לכתוב אין חייבים אלא שיעידו לו כן בפני בית דין, או אם רצו האפוטרופסים מוציאין לו שטר המתנה להתפיס לו זכותו בבית דין וב״ד מתפיסין לו זכותו ושפיר דמי:"
        ],
        [
            "פד",
            "שאלה ראובן לוה משמעון עשרה דינרין על משכון והיה עד אחד בדבר שידע המשכון וידע החוב אבל לא ידע אם עשרה דינרין או פחות או יותר, ותבע ראובן משמעון תן לי משכוני וקח לך עשרה דינרין שאני חייב לך. והלה אומר תן לי עשרים שאתה חייב לי ואחזיר לך משכונך. ובא העד והעיד שהוא יודע בודאי שהמשכון של ראובן ביד שמעון אבל לא ידע בכמה דינר משכנה. הודיעני אמתת הדין, ואם נאמר על שמעון הרי הוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע או לא:",
            "תשובה אם הוציא שמעון המשכון לפני ב״ד או בפני עדים קודם שנפל המחלוקת וההכחשה ביניהם הדין עם ראובן, וכלל גדול אמרו ויהא מסור בידך כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכיון שכן הוא הגע עצמך ואילו היו כאן שנים שמעידין כדברי האחד בודאי היו מחייבים את שמעון להחזיר המשכון לראובן ועל שמעון להביא ראיה על סך הממון שהוא תובע, וטעמא דמילתא דכיון דאיכא עדים בביאת המשכון ביד שמעון ועדים מעידים שראו אותו בידו אין לשמעון שום מגו על המשכון, דלקוח הוא בידי אינו יכול לומר דהא איכא עדים במשכון שבא לידו, והחזרתיו אינו יכול לומר דהא אפקיה לפני בית דין קודם שנפלה המחלוקת וההכחשה ביניהם וכן אנו רואים אותו תחת ידו. והלכך אומרים לו לשמעון אתה אינך טוען בגוף המשכון שום דבר אלא שיש לך שעבוד עליו ובין שיש לך עליו כאשר אתה אומר ואין לך עליו אלא כמה שהוא אומר מכל מקום המשכון הוא חוזר לבעליו בעינו כיון דלחזרה עומד הרי הוא כמוחזר והבא ראיה על סך שאמרת ושקול, כאותה שאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) היתומים אומרים אנו השבחנו ובע״ח אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה ואסיקנא על היתומים להביא ראיה מ״ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי לייתו ראיה ולשקול אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם (פירוש אילן הנטוע לפתח העיר) קוצץ ואין נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קאי אמרינן ליה זיל קוץ ודמים אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול ה״נ ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי נייתי ראיה ונשקלוה. ואף אנו נאמר כאן משכון כיון דלחזרה קאי כמאן דמוחזר דמי ומעות נייתי שמעון ראיה ונשקול. ועוד ראיה אחרת ממה שאמרינן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ה:) ופרק כל הנשבעין (דף ע״ו) גבי אומן הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה ה״ד אי דאיכא עדים ליחזי מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים אלמא אומן מהימן מאי לאו משום מגו שיכול לומר לו לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה. דאלמא אי ראה לא היה נאמן על קצבת השכירות מפני שהאומן אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, וממנה אתה למד בשאר כל אדם היכא דאיכא בנתינת המשכון עדים וראו עכשיו שאין לו שום מגו כמו שאין מגו לאומן שאינו נאמן אפילו על סך הקציצה. וכיון שנתברר ששנים היו מחייבין שמעון להחזיר המשכון אף ע״א מחייבו שבועה והרי הוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע הלכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול ואם אין לו עדים למלוה על סך שתובע ובא הלוה ומעותיו בידו פטור משבועה של מודה מקצת משום דהילך הוא אבל מ״מ הוא חייב שבועת היסת על אותן עשר דינרים שהוא כופר בהם כדין כופר הכל. אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בבית דין נפלה מחלוקת ביניהם שמעון נאמן, מפני שבשעה שטען עליו בבית דין שיש לו עשרים דינרים מיד נאמן במגו דאי בעי אמר החזרתיו וכיון שכן אע״פ שהוציא המשכון ולבסוף ראינוהו תחת ידו לא הפסיד נאמנותו הראשונה ונשבע בנקיטת חפץ כעין שבועת המשנה ונוטל מפני שהוא אין תובע כלום על גופו של משכון ממש והלכך כיון שהוא בא ליטול מבעל המשכון אינו נוטל אלא בשבועה חמורה כדרך כל הנשבעין ונוטילין, וזה כדעת הרמב״ם ז״ל ודעת הגאונים אע״פ שמקצת מרבנים אחרונים לא הודו להם ואומרים שאין צריך אלא שבועת היסת:"
        ],
        [
            "פה",
            "שאלה ראובן לוה משמעון שבעה דינרין על משכון או בשטר ואמר ראובן לשמעון פרעתי לך פעם אחת שני דינרים ופעם שנייה שני דינרין ופעם שלישית דינר ועתה קח לך שני דינרים ותן לי משכוני, והשיב שמעון מכל הפירעון איני זכור אבל מהדינר של פעם שלישית אני יודע, הודיעני מה הדין:",
            "תשובה אם הלוה על המשכון וזה תובע משכונו נראין הדברים שהדין עם ראובן התובע את משכונו מפני שגוף המשכון של ראובן הוא ולא היה לשמעון המלוה מעולם שום זכות בגוף המשכון אלא שעבוד לבד ונמצא כשראובן תובע משכונו שמעון משיבו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר מספק, וכיון שכן אין שמעון יכול לתבוע מספק זכות בנכסי ראובן, ואם היא מלוה בשטר כל שכן שהוא פטור מכלום מן הטעם שאמרנו וחייב להחזיר לו שטרו, ועוד משום דכיון שהודה שקבל ממנו מקצת דמים כבר פגם שטרו ותנן פרק הכותב (כתובות דף פ״ז) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. וכיון שאפילו אם טען ברי שלא קבל אלא אותו דינר לא היה נפרע אלא בשבועה עכשיו שאינו יודע אם קבל הפירעון אם לאו אינו יכול לישבע. והלכך אינו נוטל וחייב להחזיר השטר:"
        ],
        [
            "פו",
            "שאלה שנינו בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס״ה) ובהלכות זכיה ומתנה ס״ל לר״ם ז״ל, קטן שנותנין לו כדור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. ואני שואל ראובן שנתן בקנין לפחות מזה קרקע וכתב לו שטר, היזכה בקרקע אם לא:",
            "תשובה לא אמרו בפחות מזה שאינו זוכה לא לו ולא לאחרים אלא על ידי עצמו לפי שאין לו יד כלל אבל בקנין על ידי אחרים אי נמי במזכה לו על ידי אחרים דבר ברור הוא שזכין לו דאפילו במזכה לעובר נחלקו ריש פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״א:) דאיכא מאן דאמר דקנה אבל בילוד לית דין דלית דיין דקנה. ואפשר נמי דזכין להם דבר תורה כדמשמע פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א) דקאמרינן האם מנ״ל דשלוחו של אדם כמותו מהכא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית ואקשינן ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד ופירוש ונעשית חלוקתו כאילו היו שם כל ישראל תיפוק ליה שליחות מהכא ודחי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן וקטנים לאו בני שליחות נינהו כלום דהרבה קטנים היו בהם ואפילו פחותים הם מפעוטות אלא כי הא, כלומר שאין אנו למידין מאותו הכתוב ששלוחו של אדם כמותו אלא כי הא דרבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו תלמוד לומר נשיא אחד למטה אלמא זכין לקטן דבר תורה ואפילו לקטן המוטל בעריסה דכמה קטנים המוטלין בעריסה היו בהן. ומעתה זה שנתן בקנין על ידי אחרים לקטן הפחות ממדת כדור וזרקו אגוז ונוטלו קנה:"
        ],
        [
            "פז",
            "שאלה ראובן צוה מחמת מיתה, וצוה לחנוך בנו שיתן מנה לילד קטן שהיה בן שלש שנים והיה שמו שמעון, לשנים מת חנוך ובאותה שעה היה שמעון בן שש שנים וגדל והיה בן י״ב שנים, ותבעו שמעון בדין. אי שמעון גובה כלום מן היורש של חנוך מפני שהיה שמעון קטן בשעת מיתת חנוך ולא היה לו יד לקבלה:",
            "תשובה דבר ברור לפי דעתי ששכיב מרע שצוה בשעת מיתתו תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו נאמנים, שאע״פ שדברי שכיב מרע ככתובים לאו למימר שיהו ככתובים בשטר דעלמא שלא יוכל היורש לומר פרעתי ואפילו כתבו העדים שטר צוואה. ויש בידי ראיה מההיא דבעי רבא בסוף ב״ב (דף קע״ה) שכיב מרע שהודה צריך לומר כתובו או אין צריך לומר כתובו. ומפני שנראה מתוך דבריך שגם אתם סבורים כן איני צריך להאריך בזה, וכיון שהדבר כן אם היה שמעון בן שש בשעת מיתתו של חנוך אפשר שנתן בידו של שמעון אילו היה שמעון פקח משום דבר קבלה הוא במטלטלי דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי ואמרינן בגיטין (נ״ט) ובר כמה כבר שית כל חד וחד לפום חורפיה. וכיון שאילו היה חנוך קיים היה חנוך יכול לומר פרעתי אף בנו אינו משלם אלא בראיה דילמא אבוה פרעיה. ואפילו לא היה שמעון חריף ואפילו היה קטן מוטל בעריסה נראה שאין בנו של חנוך חייב בכלום דקטן זה או יש לו אב או אפוטרופוס או הוא סמוך אצל בעה״ב שדינו כאפוטרופוס וכל שצוה לתת לקטן מנה אין אומר נמתין עד שיגדיל אלא האפוטרופוס או מי שהוא סמוך אצלו דנין ומוציאין מיד אחרים וחייב, אף בנו של חנוך אינו משלם דשמא אביו פרעו על ידי האפוטרופוס:"
        ],
        [
            "פח",
            "שאלה בעל חוב שנכנס בבית לוה ומשכנו שהוא עומד בעשה דהשב תשיב לו את העבוט. אם אינו רוצה להשיב כופין אותו ב״ד או לא:",
            "תשובה זו היא מ״ע שהזמן גרמא שמתן שכרה בצדה ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה, ופירש בירושלמי אין בית דין של מטה נענשין עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה. ולפיכך אם לא רצו בית דין לכוף אין כופין. אבל ודאי אם רצו לכוף כופין כדאמרינן פרק הכותב (כתובות דף פ״ו) אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:"
        ],
        [
            "פט",
            "שאלה שנינו פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ד:) נגזל כיצד היו מעידים אותו שראו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות וכו׳ הרי זה נשבע ונוטל ובגמרא אפי׳ אשתו של שומר נשבעת. עתה הודיעני אם נדון כן גם לאשתו ולבנו של בעל הבית או לא. הודיעני עוד הנגזל או שכירו שטען שהיה שם וראה שגזל וגזלן אומר לא היית שם, אם צריך הנגזל להביא ראיה:",
            "תשובה דבר ברור הוא שאשתו ובניו של בעל הבית אינן גרועים מאשתו ובנו של שכיר, ומה טעם לאשתו ובנו של שכיר מפני שהוא מסר שמירת ביתו לשכירו וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד והרי שכירו כאשתו, ובניו ואשתו של שכיר כשכיר. ומאותו טעם בעצמו אשתו ובניו של בעל הבית כבעל הבית כי להם הוא מוסר שמירת ביתו וכליו והרי הן כגופו. וגזלן שטען לנגזל שיביא ראיה שהיה שם דברי הבאי הם, אלא מכיון שטוען שהיה שם וראה כמה הוציא נאמן ואין זו צריכה לפנים ואם אי אתה אומר כן אף הוא צריך להביא ראיה שראה כמה הוציא ואע״פ שהיה בבית ונמצא שאין הגזלן מתחייב אלא על פי עדים ממש ונתבטלה משנתנו ששנינו שהגזלן נשבע ונוטל. אלא שהדברים האלו שטוען הגזלן דברים בטלים הם ואין לחוש להם כלל:"
        ],
        [
            "צ",
            "שאלה כתב הר״ם ז״ל בהלכות טוען ונטען (פ״ד) מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד העד. ועתה הודיעני דעת הרב ז״ל היאך צריך העד להעד, אני יודע בודאי שעדיין הוא חייב לו המנה, אם לאו. וכן תודיעני אם אחר שתבעו אמר לו כן הוא אבל אתה חייב לי כך וכך [ואח״כ בא העד] אם נאמר הרי הוא מחוייב שבועה אם לא, כל זה ברר לי היטב. וכן תודיעני מה שכתב הר״ם ז״ל בזה הענין שטר שיש בו עד אחד וטען שפרע וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזיר הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, אם אתם מורים דין זה אם לא, כי הוא פלא בעינינו שכל שטר שאין בו אלא עד אחד בין טען פרעתי בין טען אינו חייב כלום אנו אומרים שהשבועה מוטלת עליו:",
            "תשובה הדינין האלו שכתב הרב ז״ל יוצאין מן העיקר שאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייב אותו שבועה ואין יוצא מכלל זה אלא הקרקעות ודומה להם שאין נשבעין עליהם וקנס לפי שאין נשבעין על הקנסות שאפילו במודה פטור שאין משלם קנס ע״פ עצמו. כדגרסינן בירושלמי (שבועות פ״ו) רבי אבא בשם שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי שנים מחייבים אותו קרקע ואין עד אחד מחייבו שבועה עליו, שמא היא שאין נשבעין על הקרקעות, פירוש לא אמר שמואל כן אלא בכל הדברים שאפשר לשבועה לחול עליהם אבל קרקעות התורה סלקה מהם שבועה והוא הדין לעבדים ושטרות שכל אלו אין נשבעין עליהם, והקשה עוד והרי מחייבין אותו קנס שניא היא שאין נשבעים בקנס והרי שנים מחייבים אותו פרוטה דתנינן שבועת הדיינים הטענה שתי כסף כו׳ ואלמא תנינן במתניתין דאין נשבעין לעולם על פחות משתי כסף והיו סבורין דמתניתין כללא הוא דכל הנשבעין ואפילו ע״פ אחד, ותירץ מתניתין בנשבע מפיו פירוש ע״י הודאתו אבל מה שאמר שמואל בנשבע על ידי אחרים כלומר ע״י ע״א דאז נשבע אפילו על פרוטה. ומכל מקום למדנו שכל מקומות האחרים ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכשאינו יכול לישבע משלם שהתורה אמרה כל מקום שאין שם שנים אלא עד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת אלא יהא פטור הנתבע בשבועה, ולפיכך כיון שאילו העידו שנים שיש לראובן מנה ביד שמעון ואמר שמעון יש לי כנגדו בידו כסות או כלים אינו נאמן אלא משלם, כשיש שם עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה אם יכול לישבע וכיון שמודה לדברי העד אינו יכול לישבע שאין שבועת עד אחד אלא כשהוא מכחיש העד לפיכך משלם, שאין נמלט לעולם אלא או בשבועה או בתשלומין. ומכלל דברים אלו אתה למד כי אינו מחוייב שבועה בכענין זה אלא כשהעד מעיד שהמנה עדיין בידו וכגון שלא זזה ידו משעת הלוואה עד עכשיו ואי נמי כשמעיד שקבע לו זמן והוא בתוך זמנו שאלו שנים בכענין זה מחייבין אותו ממון, ואפילו במעיד שהלוה בפניו מנה ועבר זמנו אינו חייב שבועה דאפילו שנים לא היו מחייבין אותו דקיימא לן המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים לפיכך עד אחד אין מביאו לידי שבועה שהרי אין העד מעיד כלום בפירעון אלא בהלוואה והלכך פטור לגמרי דבר תורה אלא שיש עליו שבועת היסת בלבד כדין כופר הכל:",
            "ומה ששאלת אם לאחר ששאלהו וזה השיבו יש לי כנגדו בידך כך וכך והעיד העד אם נאמר הוי מחוייב שבועה אם לא. דע שאין הפרש בין שבא קודם מכאן בין שבא לאחר מכאן שהרי שנים מחייבים אותו ממון בכענין זה. וכמו ששנינו פרק זה בורר (סנהדרין דף ל״א) כל זמן שמביא ראיה סותר הדין וע״פ הדברים שנאמרו שם. והלכך אף ע״א מחייבו שבועה ואם אינו יכול לישבע משלם, ולא עוד אלא אפילו חייבו אותו שבועת היסת עד שלא בא העד ונשבע ואח״כ בא העד חוזר הוא לדינו, דאפילו במחוייב שבועה דאורייתא כגון שבועת השומרים ונשבע ואח״כ באו עדים משלם ואינו נפטר בשבועתו שכבר נשבע דהא רב דאמר בב״ק (דף ק״ו) ולקח בעליו ולא ישלם לאחר שלקח בעליו שבועה לא ישלם לא קי״ל הכי וכדאיתא התם בהדיא, וכ״ש בשבועת היסת דרבנן דאפילו רב שפטר שם מודה בשבועת היסת לפי דעתי:",
            "ומה שכתב הרב בשטר שיש בו ע״א וטען שפרעו שהוא חייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, גם זה יצא להרב ז״ל מאותו כלל שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע״א מחייבו שבועה וכיון שהוא מודה לדברי העד ה״ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ומה שכתב הרב ז״ל בהלכות טוען ונטען כתב גם כן בהלכות לוה ומלוה. אבל אין דינו מחוור בעיני, לפי שהוא סבור דכל זמן שהוא מתחייב ע״י מה שנעשה בפני שנים כשנעשה בפני אחד הוא מתחייב בו שבועה, ואינו כן אלא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע״א מחייבו שבועה כלומר ששנים מחייבים אותו ממון בעדותם ממש, ר״ל שאילו העידו שנים שהלוהו מנה והלה אומר לא הלוני הרי זה מתחייב ע״פ עדותם ממש ר״ל לשלם ממון והלכך כשאין שם אלא ע״א אינו מחייבו ממון אבל מחייבו שבועה, וכן אם אמר איני יודע אם הלויתני ואם אין שם אלא ע״א הוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וכן כל כיוצא בזה. אבל כשהוציא עליו שטר שחתומים בו שנים והוא אומר שפרע אינו מחוייב לשלם משום עדותו של עדים ממש שהרי אין מעידין שלא פרעו והם אינם יודעים אחר שנגמרה עדותם אם פרעו אם לאו ולא מחמת עדותם אנו מחייבים אותו עכשיו אלא משום חזקה דשטרא בידא דמלוה מאי בעי, ותדע לך דאילו במלוה ע״פ אע״פ שהלוהו בעדים והוא טוען פרעתי נאמן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכן המפקיד אצל חבירו בין בעדים בין בשטר יכול הוא לטעון החזרתי כדאיתא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע׳) ואין אנו מחייבים אותו לשלם אע״פ ששנים מחייבים אותו בשטר שהפקיד בידו. מכאן אתה למד במלוה בשטר שאין יכול לומר פרעתי שאינו מחמת כח עדות בלבד של שנים אלא מכח חזקה דאנו אומרים חזקה לא פרע שאילו פרע לא היה מניח שטרו ביד המלוה, וכיון שכן כשהוציא עליו שט״ח שאין בו אלא עד אחד וזה טוען פרעתי אינו מתחייב עליו שבועת ע״א שהרי אין כאן בזה עדות כנגדו ולפיכך אין ראוי לומר בזה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ועוד כלל זה ברור הוא שכל דבר שאילו מכחיש בו העד לא היה מתחייב שבועה בכך גם כשהוא מודה בו לדברי העד לא שייך למימר ביה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע וזה פשוט מאד, וכיון שכן הגע עצמך אילו נאבד השטר והעיד העד שלוה מזה מנה בשטר ועבר זמנו וזה אומר כן היה שלויתי ממנו מנה אבל לא בשטר ופרעתיו לא מחייבינן ליה שבועה דלא עדיף שטר בע״א משטר שיש בו שתי עדים ואילו בשטר חתום בכי האי גוונא לא מחייבינן ליה לא ממון ולא שבועה וכ״ש בע״א, והלכך אף במודה לויתי בשטר אבל פרעתי לא שייך ביה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע. וזה פשוט. אלא הדין הזה תלוי בענין אחר לפי דעתי והנני מקדים לך:",
            "דע כי בירושלמי. אמרו בכתובות פרק האשה שנתארמלה ר׳ זעירא בעי ע״א בפה וע״א בכתב מהו שיצטרפו ע״א בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שינים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר׳ הונא בעי ע״א בכתב מהו לזוקקו לשבועה ע״א בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ע״כ. ולפי דברי הירושלמי שטר שאין בו אלא ע״א אינו כלום ואינו זוקק לשבועה ואין לו דין עדות כלל ואפילו לגבות בו מבני חרי כלומר שאילו יש כאן ע״א בפה וע״א בשטר ואין בשטר אלא אותו אינו גובה כלל ואפילו מבני חרי, ובגמרא ג״כ פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה) נראה כן דתנן פשוט שכתוב בו ע״א ומקושר שכתוב בו שנים שניהם פסולים ואמרו עלה בגמרא בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול סד״א הואיל ובעלמא כשר ה״נ כשר קמ״ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו ע״א פשיטא היכא אשכחן ע״א דכשר ואסקא בגמרא אמימר הא קמ״ל דשנים דמקושר כאחד דפשוט דמה התם פסולא דאורייתא אף הכא פסולא דאורייתא. אבל אפשר לפרש ע״א בכתב פסול לא לגמרי אלא שיש לפרש דפסול שלא לגבות בו בע״א זה לבדו קאמר ומשום דכתיב לא יקום ע״א לכל עון וגו׳ ולפי שהקשו פשוט שכתב בו ע״א פשיטא היכא אשכחן ע״א דכשר משום כך השיב דהא לגופיה ודאי לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא אלא להקיש אליו שנים דמקושר. ותדע לך דלגבות קאמר ובעד זה לבדו מדקא מתמה ע״א לבדו היכא אשכחן דכשר ואנו הא אשכחן דכשר לשבועה, וכן פירשו שם מה התם פסולא דאורייתא ע״א בפשוט פסול מן התורה שנאמר לא יקום ע״א וגו׳ אף הכא פסולא דאורייתא, ורשב״ם פירש פסול לגבות ממשעבדי ואע״פ שנראה מתוך הירוש׳ שאינו כלום אפשר שאין אנו סומכין עליו לפי שבגמרתנו קי״ל בע״א בכתב וע״א בע״פ שמצטרפים לפחות לגבות מבני חרי מדאמר ריש פרק גט פשוט (שם) אמימר אכשיר ע״א על פה וע״א בכתב ושלחו ליה לרבי ירמיה ע״א בע״פ וע״א בשטר מהו שיצטרפו שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם אלי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו ולכאורה משמע דבשטר שאין חתום בו אלא ע״א קאמר כיון שלא הקשה שם ע״א בכתב כלום הוא ולא פירש שמצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כמו שהקשה ותירץ עליה בירושלמי, וכיון שכן לפי גמרתנו ע״א החתום בשטר זוקק הוא לשבועה וכן הוא מצטרף עם אחד שמעיד ע״פ לגבות כאילו יש כאן שני עדים, אלא שעדיין מחלוקת היא בין המפרשים באותה של אמימר דמכשיר ע״א בשטר וע״א בע״פ לגבות בה מבני חרי בלבד קאמר או אפילו לגבות מן המשעבדי כדין שטר. והסכמת רוב המפרשים שאינו גובה ממשעבדי אלא מבני חרי אלא שרשב״ם פירש לגבות אפילו ממשעבדי. ועוד אני צריך להקדמה אחרת כי במוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו דתנן בפרק אחרון של בבא בתרא (דף קע״ה:) שהוא גובה מנכסים בני חורין נחלקו בו הגדולים אם טען ואמר פרעתי אם הוא נאמן כמו שהוא נאמן במלוה ע״פ בעדים אם לאו, והסכמת כל הגאונים ז״ל שהוא נאמן לומר פרעתי וגם הרי״ף ז״ל כתב כן בהלכות דסוף בתרא, והטעם לדבריהם דכל שטר שאין גובין בו ממשעבדי אין חושש אם מניחו ביד המלוה אפילו לאחר שפרעו ולפיכך אין יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, ויש אומרים שאפילו בכתב ידו אין נאמן לומר פרעתי שאין הדבר תלוי בגביית בני חרי ומשעבדי אלא בכל שטר הוא אומר לו שטרך בידי מאי בעי:",
            "ואחר ההקדמות האלו אני אומר כי לדברי הגאונים ז״ל שאמרו שבכל שטר שאין גובים אלא מבני חרי אינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי הלכך גם כאן אילו טען פרעתי נאמן שאינו אלא כמלוה ע״פ, אבל לדברי האומר שאף שאין גובה אלא מבני חרי אפ״ה אינו יכול לומר פרעתי דא״ל אידך שטרך בידי מאי בעי, בשטר שאין בו אלא ע״א נמי אילו טען פרעתי אינו נאמן דיכול הלוה לומר שטרך בידי מאי בעי כדרך שהוא אומר בשטר של שני עדים. ולזה דעתי נוטה, ויש לי ראיה בזה בהמפקיד אצל חבירו בשטר דאמר בסוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע׳) דנאמן לומר החזרתי דוקא בשבועה ומשום מגו דאי בעי אמר נאנסו הא לאו הכי לא ואע״פ ששטר פקדון אין גובין בו ממשעבדי. ואיני רוצה להאריך בזה כי אינו מקום אריכות בדבר זה, ואם טען ואמר אשתבע לי דלא פרעתיך שומעין לו דהא אמרינן בשטר שיש בו שני עדים אם טען כך שומעין לו כדרב פפא דאמר הכי פרק שבועות הדיינין (שבועות דף מ״א) ואם הכחיש את העד שבשטר זוקק לשבועה לפי גמרתנו כמו שאמרתי, ולא כדברי הירושלמי דאמר אינו זוקק. על זה הרחבתי לפניך כאשר הראוני מן השמים מפני שאמרת לבאר לך היטב:"
        ],
        [
            "צא",
            "שאלה ראובן יש לו שט״ח על שמעון ומכר שמעון כל קרקעותיו ללוי ובא ראובן לגבות מלוי ואמר לו לוי קיים שטרותיך וראובן קיים כל שטרותיו ונוסח הקיום כך הוא. אתקיים קדמנא חתימת ידי יהודה ויששכר דחתימי לעיל דהיא דא גופא ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי, והמקיימים בנימין ויוסף ונפתלי. ועל זה הקיום השיב לוי וטוען שהקיומים בטלים והשטרות פסולים לפי שטעו המקיימים וקיימו השטרות זה שלא בפני זה ואין שלשה קרויין בית דין אלא א״כ יושבין שלשה כאחד נמצאו המקיימים עשו שלא כדין שכתבו וחתמו שנתקיימו השטרות בב״ד וכיון שכן השטרות פסולים לפי שהן כמזוייפין מתוכן מפני שב״ד מגבין וטורפין בהן כאלו הן מקויימים שאין ב״ד בודקין אחר ב״ד לדעת אם נתקיימו בדין ונמצאו טורפין לקוחות שלא כדין. השיב ראובן ואמר כל זה אין מפסיד לשטרות שלי מכמה טעמים. האחד שמשמע קיום שטרות שלי שהיה בב״ד של שלשה ביחד שהרי שלשה חתומים בקיום והם אמרו אתקיים קמן, ועוד אמרו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ואע״פ שאתה טוען שהיו המקיימים כל אחד בפני עצמו אינך נאמן ואפילו המקיימים אינם נאמנים לומר שהיו זה שלא בפני זה כיון שאמרו קיימנוהו כדחזי דמשמע שקיימוהו כראוי והוי כתיבת ידם מתקיימת שלא מפיהם וכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידים ולא חיישינן לבית דין טועין, ועוד שעדי שטרות קיימים והם בעצמם יבואו ויעידו. ואפילו לדבריך שקיום השטרות בטל לא יבטל גופו של שטר, וראיה לדבר (ב״ב קס״ג:) שטר הבא הוא ועדיו על המחק וקיום למטה על הנייר אין מקיימים אותו מן האשרתא שבו אלא מעדי השטר, הרי כאן הקיום בטל ואע״פ כן השטר כשר אם יכול לקיימו בעדי השטר ואינו כמזוייף. הודיעני הדין עם מי. אם זה הקיום בטל אם לאו. וכמו כן אם צריך לקיימו פעם שנית. ואם צריך לקיימו אחר שעדי השטרות הם בחיים והם מעידים על חתימתן:",
            "תשובה מתוך לשון השאלה ניכר שאין ללוי עדים במה שטוען שלא נתקיים בפני השלשה כאחד אלא שהוא בא עליו מתוך לשון האשרתא שאין כתוב בה במותב תלתא כחדא הוינא. ועל זה השיב ראובן כי מלשון אשרנוהו כדחזי משמע שהיו שלשתן במעמד אחד, או שלוי טוען כן בבירור ואעפ״כ ראובן מכחישו ואומר שלא כל הימנו לבטל אותו קיום ואינו נאמן בכך. שני העניינים האלו ניכרים מתוך השאלה, ומ״מ אין לוי מברר טענתו בעדים. ולפיכך אני אומר שאם לוי בא מכח הלשון שאין כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא וסבור שכך צריכים ב״ד לכתוב עכ״פ בנוסח הקיום, אין בדבריו כלום שאפילו לא כתבו אלא נתקיים בפנינו שטר זה כראוי די בכך ואין חוששין לבית דין טועין, ולשון במותב תלתא כחדא לא הצריכו אותו בגמרא אלא כשישבו שלשה לקיים ומת אחד מהם ואין חותמין בשטר אלא השנים שאילו לא כתב כן היינו חוששין להם שמא מתחלה לא. היו אלא שנים וכדשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב״ד חצוף ולפיכך צריך שיכתבו במותב תלתא כו׳ ולאו דוקא כן אלא אפילו כתבו לשון אחר שמשמעו כן שהיו שלשה כגון שכתוב בו אמרנא ליה לרבנא פלוני ואמר לנא רבנא פלוני דמשמע שהיו שלשה אינם צריכים יותר ואין צריכים לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא ואע״פ שאין חותמין בו אלא שנים, וכמו שמפורש בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (דף כ״ב) אבל כשחותמים בו שלשה אין צריך לא לזה ולא לזה דמסתמא כדין עשו ואף הקיום בעצמו כשר ואין צריך קיום אחר כ״ש שהשטר אינו נפסל בכך. ואם טען לוי בטענת ברי שלא נתקיים במעמד שלשתן ומה שהוא בא מכח הלשון לא שהוא נסמך לגמרי על לשון הקיום שאין כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא אלא שהוא מראה פנים לאמת דבריו שהמקיימים בעצמן נמנעו מלכתוב מפני שלא היו במעמד אחד. אם כן טען שומעין דבריו וצריך הוא לברר טענתו באחרים אבל הוא בעצמו אינו נאמן שלא כל הימנו לפסול קיומו של זה, ואפילו אם יבואו עדים ויאמרו אנו ראינו כשחתם נפתלי ולא היו שם יוסף ובנימין וכן כשחתם יוסף לא היו שם נפתלי ובנימין אין זה עדות לבטל כחו של קיום שאין חוששין לבית דין טועין ואני אומר נתקיים בפני שלשתן במעמד אחר או שלשתן נועדו במקום אחד בתורת בית דין והם בעצמם הכירו חתימת העדים ואח״כ חתמו זה שלא בפני זה וא״כ כדין עשו, לפי שקבלת העדות צריכה להיות בבית דין כלומר במעמד שלשה שהן ב״ד אבל הב״ד אין צריכים לחתום זה בפני זה ואפילו במקום אחד לא מצאנו. והראיה ששלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהם שאע״פ שאין השלישי בעת החתימה אעפ״כ השנים חותמים ודי להם בכך ואילו היו צריכים לחתום במעמד שלשתם כלומר שיהיו עדיין ב״ד בשעת חתימה היאך אנו מכשירין קיום זה בחתימת השנים והלא באותה שעה בטל כח הב״ד שהשלישי מת והנה איננו ואילו קבלו שלשה עדות הקיום אע״פ שלא כתבו קיומם בשטר אלא ששנים מהן מעידין כן בפני ב״ד די בכך לפי שאין אלו עדים מפי עדים אלא ב״ד שמעידים שבבית דינם נתקיים שטר זה. ולא עוד אלא אם נתקיים שטר זה בפני ב״ד של שלשה די בכך לפי שמשעה שנתקיים בפני הב״ד נגמר הענין ומאותה שעה ואילך אין צריך אלא לברר הדבר שהיה כן כלומר לאמת שנתקיים בפני ב״ד, ואע״פ שדייני הקיום מודים בכך שלא נתקיים במעמד שלשתן אין נאמנים ואע״פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון דלא נתקיים במעמד שלשתן והם כתבו אתקיים קמן ואשרנוהו כדחזי עולה היא ואעולה לא חתמי, וכמו דאמר פרק האשה (דף י״ט) שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דאוקמה רב אשי כגון דאמרו עדים ואע״ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ומכל מקום אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא שזה קבל עדות בפני עצמו וחתם וזה קבל עדות בפני עצמו וחתם בזה ודאי פסול הקיום ואין בו ממש וצריך קיום אחר והשטר כשר אע״פ שהקיום בטל אין השטר נפסל בכך, ולא מן הראיה שהביא ראובן משטר הבא הוא ועדיו על המחק:",
            "וכדי להתלמד במקומו אודיעך סתירת הראיה והוא שאת״ל שהשטר הזה נפסל מחמת פסול קיומו היינו משום דהוי מזוייף מתוכו דכל דבר שאפשר שיסמוך עליו ב״ד כשנעשה שלא כהוגן פוסל השטר ואע״פ שאילו לא היה בו שטר כלל לא היה מעלה ולא מוריד, והראיה שטר שעדיו פסולין ונמסר בפני עדים כשרים דאפילו לרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי השטר נפסל מחמת העדים הפסולים החתומים בו וטעמא משום דמודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול וכמו שנזכר בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) גבי שטרא דחתימי עלה תרי גיסי ובשמעתא קמייתא דפ״ק דגיטין (דף ג׳) נמי אמרינן גבי מאן תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה כי לא בעי רבי אלעזר כתיבה וחתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעינן דאמר רב מודה ר׳ אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. וטעטא דמילתא משום דכיון שאפשר שיסמכו עליהם ב״ד לדון בהם הרי זה כמזוייף מתוכו, וגם לוי זה רצה לומר דה״ה והוא הטעם לב״ד של קיום שקבלו עדות זה שלא בפני זה לפי שאין פסול זה נודע וניכר הקיום בעצמו ושמא ימצא ב״ד של אחרים לסמוך עליו ויגבו בו שלא כדין וכמו שטען לוי, אבל בשטר הבא הוא ועדיו על המחק וקיומו על הנייר דהתם הוא משום שאין ב״ד נסמך על אותו קיום לפי שפסולו ניכר ונודע ולא אתי למסמך עלה אלא אעדי שטר ולפיכך אין זה מזוייף מתוכו שאי אפשר לבא לידי שום זיוף מתוך אותו קיום לא מתוך קיום ולא מתוך אותו שטר. והראיה על החלוק הזה ממה ששנינו פ״ק דגיטין (י׳:) כל השטרות העולים בערכאות של כותים ואע״פ שחותמיהם כותים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר״ש אומר אף אלו כשרים והקשו בגמרא על ר״ש שהכשיר אפילו בגיטי נשים והא לאו בני כריתות נינהו ותירץ רבי זירא ירד ר״ש לשיטתו של ר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והקשה עוד והאמר ר׳ אבא מודה ר׳ אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול ותירץ הב״ע בשמות מובהקים כלומר שכל הרואה אלו יודע שהן כותים ולא אתי למסמך עלייהו, וה״ה והוא הטעם להוא ועדיו על המחק וקיומו על הנייר דלא אתי שום ב״ד למסמך עלייהו, אבל היכא דנפיק זיופא מגו אני אומר דאפילו שטרא גופיה מיפסל ביה:",
            "אבל הטענה גופא שאין נפסל מחמת פסול הקיום לבד הוא, שהוא נכשר בחותמיו ומכאן ואילך אין נפסל מחמת פסול הקיום לבד שהוא כמי שאינו והשטר הוא כשר. והא דאמר התם פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ב) הרחיק העדים מן השטר שתי שיטין פסול שיטה אחת כשר וא״ר יוחנן ל״ש אלא בין העדים לשטר אבל בין העדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול מ״ט דילמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר, דמשמע לכאורה דכיון דאפשר למיפק מיניה זיופא דאפילו שטרא נמי מיפסל ביה, לא היא דלא שטר פסול קאמר אלא קיום פסול וכאילו אינו דכשהרחיק שתי שיטין מן הכתב רואין אותן העדים כאילו אינם כאן שאי אפשר לבא לידי זיוף ע״י כן לא בשטר זה ולא בעלמא הרי זה כשטר בלא עדים אבל שיטה אחת כיון שאי אפשר לבא לידי זיוף ע״י כן לא בשטר זה ולא בעלמא כשר, אבל בין עדים לאשרתא הקיום פסול דכיון דאפשר לבא לידי זיוף לעלמא דגייז ליה לשטרא וכתב ביה מאי דבעי דקסבר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר והקיום מלמטה לפיכך אנו רואים אותו לקיום כאילו אינו אבל השטר כשר, ובנידון שלפנינו גם כן אע״פ שלא נעשה הקיום כהוגן לפי שקבלו עדות שלא במעמד שלשתן, הקיום הוא שנפסל בכך וכאילו אינו אבל השטר שכבר נכשר אינו נפסל, ואע״פ שיסמכו ב״ד הבא אחריהם על אותו קיום אפ״ה אינו נפסל השטר בכך שלא אמרו חכמים שמזוייף מתוכו פסול אלא בכעין שטר שחותמיו פסולים ואין פסולן נודע וניכר מתוך השטר כגון ההוא שטרא דחתימי עליה תרי גיסי וא״נ כמו גט שנכתב שלא לשמו דאפילו רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי כיון דאפשר שיסמכו עליהם ואין העדות כשרה הרי זה מזוייף מתוכו בשעת חתימתו והרי זה פסול מיד דאע״פ שמסרו אחר מכאן בעדים כשרים אינו אלא כמוסר שטר שכבר נפסל, ואינו דומה לגט שחותמיו כותים ושמותיהן מובהקין שכשר בעדי מסירה לרבי אלעזר דאמר פ״ק דגיטין וכמו שכתבו למעלה, לפי שחתימתן של כותים אלו כיון שהן ניכרים תוך השטר עצמו לא אתו למסמך עלייהו והלכך אינה חתימה אלא ככתיבה דעלמא שאינה לא מעלה ולא מוריד ולפיכך אין הגט נפסל מתחלתו מחמת אותה חתימה וכשנמסר אס״כ בפני ישראל הרי זה כשר למאן דאית ליה עדי מסירה כרתי:",
            "ולענין מה ששאלתם אם צריך קיום אחר כיון שעדי השטרות הם בחיים והם מעידים על חתימתם, לא ידעתי מה היא זאת השאלה כי עיקר הקיום אינו אלא מפני שחתימתן של ב״ד ניכרת יותר מחתימתן של עדים אבל כל זמן שיש עדים שמכירים חתימתן או שהעדים בעצמן מעידין מעכשיו על חתימתם דבר פשוט הוא שאין צריך קיום באותו שטר, ואין זה צריך לפנים:"
        ],
        [
            "צב",
            "שאלה ראובן היו לו בתים ועליות על גביהן והיה לו לפני הבתים מקום הנקרא אצלנו שקיפה והיה בו פתח פתוח לדרך השכנים והיה ראובן נכנס ויוצא דרך הפתח ההוא לביתו ולדרך השכנים, ועל בית זה [לא] היה קירוי שהיה עומד מגולה בלא מחיצות ובלא גג זה ארבעים שנה. בעוד שהיה עומד כך הביא ראובן עדים וחתמו לו עדות שהיתה באותה שקיפה עלייה בנויה ומקורה במחיצות ובגג ופתח פתוח על פתח הבית הפתוח לדרך השכנים ושמעון היו לו בתים בצד בית זה ובנה לו עליות ופתח לו חלונות בצד השקיפה ההיא ולא מיחה ראובן ביד שמעון והיה מזיק בראיה לעומדים בשקיפה וגם הם מזיקים בראיה לעומדים בבית שמעון ועמדו כך ימים רבים בימי ראובן ובימי שמעון ובימי יורשיהם ובימי הבאים מכחם, ועכשיו רצה לוי שהוא בא מכח יורשי ראובן לבנות עלייה על גבי השקיפה ולפתוח בה פתח כנגד ביתו של שמעון כמו שהעידו העדים, ויורשי שמעון מיחו בידם מפני שמרבה עליהם היזק ראיה שמתחלה לא היה יכול לעמוד שם ביום השלג ולא בירידת הגשם ועכשיו שהוא מקורה יעמוד שם תדיר, ואע״פ שהעידו העדים שהיה בו מתחלה שמא מכרו ראובן לשמעון וטוענין ליורש וטוענין ללוקח:",
            "תשובה עיקר דין זה תלוי בעמודי עולם, כי הרי״ף ז״ל כתב בתשובה בהיזק ראיה אין לו חזקה דכקוטרא וכבית הכסא דמי דנזקי גופו לא מחיל אינש והביא ראיות נכונות לדבריו כמו שכתב הרב אבן מיגש תלמידו בפירושו לב״ב וגם מגדולי האחרונים כן פסקו כדבריו, והראב״ד ז״ל כתב שאין להיזק ראיה חזקה כל זמן שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה דחזקה מכח מחאה אתיא וכשיאמר זה לחבירו אם לא מכרתי לי ולא מחלת לי מפני מה לא מחית, השיב השני מפני שגם אני הייתי מזיקך בהיזק ראיה ואם מחיתי אני בך גם אתה היית מוחה בי ועוד שהייתי צריך להוציא הוצאות בבנין לגדור בפניך, אלא שהרב אבן מיגש ז״ל כתב שיש חלוק בין היזק ראיה הבא מחמת בנין כגון שני שותפין כגון פותח חלון אל חצר חבירו ובין היזק הבא מאליו שלא מחמת בנין כגון שני שותפין שדרים בחצר ששניהם מזיקים זה לזה בעמידתו בחצר והיזק הבא מחמת בנין יש לו חזקה מפני ששתק זה כשראה חבירו עושה מעשה בידים ולא מיחה אבל היכא דממילא כגון השותפין בחצר שלא עשו מעשה בידים אין לו חזקה משום דכקוטרא ובית הכסא דמי, וגם הר״ם ז״ל תלמידו יצא בעקבותיו ופסק כן, והביא ראיה לדבריו מחלון הצורי כמו שכתוב בפירושו, ואינם ראיה אלא שאין זה מקום אריכות. נמצא עכשיו לדברי הרי״ף והנוטים אחריו וכן לדעת הראב״ד ז״ל שאם יעכב שמעון ביד ראובן יעכב שמעון שגם הוא מזיקו בשקיפה ולא זה וזה יש להם חזקה, דינו כדין שגי גנים הסמוכים לר״ה שאמרו פרק השותפין (בבא בתרא דף ו׳:) זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף כלומר שיסלקו שניהם ההיזק מחצה על מחצה נראים דברי הרי״ף ז״ל, דלדברי אבן מיגש ז״ל והר״ם ז״ל תלמידו יש קושיות דכיון שהם מודים בהיזק ממילא שאין לו חזקה משום דכקוטרא ובית הכסא דמי אם כן אפילו עשה מעשה נמי לא תעלה לו חזקה מפני שיכול לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל דכקוטרא וכבית הכסא דמי והיזק הנעשה בידים הם ומש״ה אין להם חזקה מהאי טעמא אי משום חזקה דנזקים גדולים שה נזקי הגוף כגון אלו לא מחלי איגשי וה״נ לא שנא ואע״פ שידע וראה ושתק. דאיתא פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ב כ״ג) הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תחותייהו ואתו ערבי ואכלי דמא וסלקי ומפסדי תמרי אמר להו רב יוסף אפיקו לי קרקור מהכא אמר ליה אביי והא אחזיקו להו אמר ליה הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אין חזקה לניזקין ולא איתמר עלה רב אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא אמר ליה הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כקוטרא וכבית הכסא דמי, והתם היה עושה מעשה וראה רב יוסף ושתק זלא מיחה ועמדה שם שיעור חזקה ואעפ״כ אמר שאין להם חזקה כיון דכקוטרא וכבית הכסא דמי. וכיון שהרב ז״ל בעצמו מודה דהיזק ראיה כקוטרא וכבית הכסא דמי בין עשה מעשה בין לא עשה אין לו חזקה, ואפילו אתם דנים במקומכם כדברי הרמב״ם ז״ל וכדברי הראב״ד ז״ל אפ״ה נראה שאין לו לשמעון חזקה לעכב על ידי ראובן מלקרות על גבי השקיפה ולעשות לה מחיצתו להניח שם פתח אחד או חלון אחד מפני שכבר היה רואה אותו מכל השקיפה, ואם יטעון שמתחלה כשהיתה השקיפה מגולה אין לו היזק גדול אצלו כ״כ מפני שהיה יכול להזהר ממנו שאפשר לראות ולעמוד בשקיפה שלא יכנס לתוכה שלא יראנו שמעון ויזהר ממנו אבל עכשיו שהשקיפה מקורה ובמחיצות פעמים שיכנס לתוכה והוא לא ידע ולא ראה ואינו יכול ליזהר ממנו כדאמרינן בעלמא לא ידענא בהי עידנא קאתית דאצטנע מינך מדתנן פרק חז״ה (דף נט:) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין ולא פתח כנגד פתח ולא חלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אלמא קטן לא יעשנו גדול אבל גדול עושהו קטן ותבא עליו ברכה שהרבה רואין מפתח גדול יותר מפתח קטן ואפילו היה רחב כמה אמות יכול להחזירו אפילו קטן כאמה וכאמתים ואין יכול לומר בפתח גדול אני רואה אותך שאתה שם ואזהר ממך ועכשיו בפתח קטן איני רואה אותך ואיני יכול ליזהר ממך:",
            "ומה שטען שמעון כשהיה מגולה אינך יכול לעמוד שם בגשם ובשלג ועכשיו אתה נכנס שם בכל שעה. אינה טענה מכמה צדדים, האחד מפני שנראה מתוך צורת הענין שציירת אלי שדרך אותה שקיפה נכנס ראובן זה ויוצא לבתים שלו וכיון שהוא משמש כניסה ויציאה תשמישו תדיר קור וחום וקיץ וחורף ואפילו ביום סגריר. ועוד יראה כי היא כאכסדרה מגולה לפני הבתים והיא כחצר לבתים וחצר נקרא בגמרא תשמישו קבוע כמו שאכתוב. ועוד שהטענה בעצמה אינה טענה דכיון שאדם משתמש בבתיו ויכול להשתמש בהן בכל עת שירצה אין מן הדין שיאסור עליו שלא להקרות ביתו שאין אומרים לאדם שלא יתקן דירתו ובלבד שלא יוסיף שם פתחים וחלונות וחשש זה לא שמענו בשום מקום לבעלי הגמרא, אדרבא לכאורה יראה בגמרא הפך מזה מדחנן פרק חז״ה לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין ואמר בגמרא מאי איריא לחצר השותפין אפילו לחצר חבירו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לחצר חבירו דלא אבל דשותפין דאמר ליה סוף סוף הא בעית לאצטנועי מינאי בחצר קמ״ל דעד האידנא בעי בחצר לאצטנועי, פירוש בחצר לבד בבית לא השתא אפילו בבית נמי בעי לאצטנועי מינך, כלומר אפילו כשאתה בבית צריך אני ליזהר ממך ואתה מוסיף נזק שני. אלמא דוקא כשיש עליו טענה שמוסיף עליו היזק מחודש ממקום אחר מפני שלא היה רואה אותו בתחלה אלא ממקום מגולה ועכשיו ממקום מכוסה ראוי (עליו) לדירה בכל עת, אבל בלא זה אין לו טעינה שאילו כן היה לבעל הגמרא לחשוב ולומר כל הניזקין שיש בדבר. ואם תאמר אין הכי נמי שהיה יכול לומר כך אלא כיון שהספיק לו בטענה אחת גדולה אין צריך לומר יותר דדי לו באחת ולמה ירבה בטענות. אין דרך הגמרא כן אלא דרך להרבות בקושיות ובטעמים כדי שאם ימצא אדם דיחוי לאחת יסתייע מן האחרת, והטעם הזה פירשו אותה בגמרא במקצת מקומות על רבוי קושיות וטעמים, וע״כ תמצא בגמרא שאמרו בכיוצא בזה כמה טעמים והרבו בחלוקים פרק השותפין (בבא בתרא דף ו׳:) דאמר התם שני גגין בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה וגו׳ והקשה עליו בגמרא מאי איריא רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי ותירץ לא מיבעיא רשות היחיד דודאי עביד אלא ר״ה איצטריך סד״א אמר ליה סוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים אצטנע מנאי קמ״ל דאמר ליה בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי א״כ רבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את חזית לי בין כי קאימנא בין כי יתיבנא רבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי את ממילא נמי חזית לי, הרי שרבה בכאן בחלוק בנזקין שיש בין זה לזה, וה״נ אי אפשר לומר כסברתך כי היה לו למנות ולומר כל הנזקין שיש בין זה לזה. ולכך מסתבר שטענת שמעון בכך אינה טענה. ולא עוד אלא כי לפי סוגיית הגמרא נראה שכל שאין תשמיש המזיק קבוע ותשמיש הניזק קבוע ההיזק גדול מאוד משאילו היה גם כן תשמיש המזיק קבוע. וכענין שאמרו בהשותפין (דף ב׳:) דהיזק ראיה לא שמיה היזק ואקשינן עלה היזק ראיה לא שמיה היזק הא אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות ותירץ שאני התם דאמר ליה בעל חצר לבעל הגג אנא קביע תשמישאי את לא קביע תשמישך ולא ידענא בעידנא דאתית דאצטנע מינך, אלמא כל שתשמיש המזיק אין קבוע כל כך כתשמיש הניזק ההיזק יותר גדול וחזק. וכיון שהוא אומר שפעמים היה דרכו להשתמש ופעמים שאינו משתמש היה ההיזק יותר גדול מעתה. אי מצד שאינו יכול להזהר כל כך דלא ידע בימות הגשם והשלג אימת קא אתית דאצטנע מינך, אלא שאין אנו צריכין לכך שתשמיש השקיפה כתשמיש החצר ויותר, וכבר אתה רואה מכאן שתשמיש החצר נקרא תשמיש קבוע, ומכל מקום אם בא להניח בו חלונות או פתחים או חלון ופתח אינו רשאי לפי שיכול שמעון לומר לו ממקום אחד אני יכול להזהר ממך משני מקומות איני יכול ליזהר וכמו ששנינו אחד לא יעשנו שנים ואמרינן עלה בגמרא סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לישוייה בר תרתי תרתי דשקיל תמניא בחצר אבל תמניא לשווייה תרתי בני ארבע שפיר דמי א״ל רבא מצי אמר ליה בחד פתחא מצינא לאצטנועי מינך בתרי פתחי לא מצינא:"
        ],
        [
            "צג",
            "שאלה מה שאמרת אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. אם אלו דוקא הא בן בנכסי האם ואם בנכסי הבן ואח ואחות ואם ואח אלו בנכסי אלו יש חזקה, או דילמא לא שנא:",
            "תשובה מסתברא דאם בנכסי הבן ובן בנכסי האם היינו אב בנכסי הבן ובן בנכסי האב דאב לאו דוקא שאם כן אף האב בנכסי הבת יש לו חזקה דבן דוקא ולא בת אלא תנא זכרים והוא הדין לנקבות, וטעמא משום דכל אלו שדרכן להשתדל בנכסי אלו ולהוציא פירות ולהכניס פירות כאפוטרופא הם אלו בנכסי אלו, אבל אח ואחות לא שמענו שהאחים אין דרכן לסמוך על ידי אחיהם ואחיותיהם, ומכל מקום מסתברא כי לעתים אין להם חזקה וזה תלוי בכל מקום בראיית בית דין אם יראה בעיניהם שזה סמך על אח זה בעסק נכסיו וכיוצא בזה הכל לפי ראייה הבית דין לפי מה שהוא הענין. אבל שיהיה דין האח והאחות כאב והבן לא שמענו:"
        ],
        [
            "צד",
            "שאלה שאלת להעמידך על דעתי במה שאין נזהרין עכשיו מלכתוב תרי שריר וקיים הן על השגיאה הנופלת בלשון הקיום הן על שגיאה הנופלת בשיטה ששכח הסופר לכותבה במקום הקיום הראשון, והנני רואה בכאן מקום מוכן(להן) לזיוף להדיא אחר שהורשה להרחיק יכתוב ויקיים:",
            "תשובה כך דעתי נוטה שלא אמרו (ב״ב ק״ס:) תרי שריר וקיים לא אמרינן אלא במקושר ולמאן דאמר עדיו מאחוריו בין קשר לקשר והרחיקו יותר משיטה אחת שלא הורשו לעשות כן שהרי יכול לזייף ולכתוב מה שירצה, אבל בפשוט כותב והולך מה שירצה שנים ושלשה שאיני רואה בזה שום חשש, שאין חוששין לומר שהרחיקו יותר משיטה אחת שלא הורשו לעשות כן, וזהו שאמר אין למדין משיטה אחרונה שיטה אחרונה בלבד הוא דאין למדין ממנה ואע״פ שלא החזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה הא מן השנייה לה וכל שלמעלה ממנה למדין שאין חוששין שמא עשו העדים שלא כדין. ומכל מקום לאו בכל מקום מכשירין הרי שריר וקיים דבלא חזר בלי ספק פסול שאני אומר מחק או הוסיף ביני שיטי מאי דבעי והדר מקיים וכתב שריר וקיים. אבל אם חזר מענינו של שטר בשיטה אחרונה אע״פ שכתב תרי שריר וקיים בשיטה שלמעלה אין כאן חשש, שאלמלא לא נכתבו קודם שיחתמו העדים נמצאת אומר שהעדים הרחיקו שתי שיטין ומחק או הוסיף וקיים בשיטה שנייה שבאחרית השטר והחזיר עלה מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ואנן אין לחוש שהרחיקו העדים שתי שיטין וכמו שאמרנו, ואיני רואה שאצטרך לישא וליתן בהכשר מה שנהגו עכשיו לכתוב ממחקים ותליות בשיטה אחרונה כי מה ידענו ולא תדע נבין ולא עמך הוא, וכבר ראית מה שאמרו בו הראשונים. ואעפ״כ אני כל שאני יכול אני מלמד הסופרים לסיים השטר בחצי השיטה ולחתום הם בחצי השיטה הנשארת כי מכאן יש לנו הכשר גמור, ונאמר כי בודאי כתובה היתה אותה חצי שיטה וכל שלמעלה הימנה כשחתמו העדים שאלולא כן אסור היה לחתום בחצי שיטה מחשש שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת שהוא כשר, וכבר אמרנו שאין חוששין לעדים טועין. וכיוצא בזה אם מרחיקין שיטה אחת וחותמין שאין חוששין כלל לשיטת אחרונה הרחוקה מהחתימה בשיטה אחת:",
            "ולפי שידעתי שכלך יפה אגיד לך דבר בא לידי ומה שאמרתי אע״פ שנחלקו עלי כל חבירי מדעתי שאין מחלוקתם רק מצד ההרגל ומה שלא הורגל נעשה להם זר ואתה בנפה יפה שלך תבור אוכל. מעשה בא לידי בשטר שכתוב בו מנה והיה ראוי לכתוב בו מאתים ומת העד האחד עד שלא נתקן והיו הבעלים רדופים ללכת ואי אפשר להתעכב עד שיחליפו השטר, אמרתי ימחוק ויכתוב מאתים ויקיים בין סהדא לסהדא ויכתבו כן. אנחנא סהדי חתמנא על שטרא דנא דאית ביה מחקא, וסמכי בהא אהדא דאקשינן בריש גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ד) הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר אמאי ניחוש דילמא מחיק ליה לעילאי וכתיב ביה מאי דבעי וה״ל אידי ואידי נמחק פעם אחת ואוקימנא דכתיבי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא על נייר, אלמא אין חוששין לומר כי מה שכתוב אחר חתימת הראשון אנחנא סהדי לא כתב כן אלא האחרון ואין סומכין על עדותו של אחד, כי בודאי אין חושדין ע״א בשקרן ולא כתב כן עד שהסכים חבירו עמו ומדעת שניהם נכתב שהרי ע״א קם לשבועה ופעמים לממון כשאינו יכול לישבע ואין חושדין אותו בשקרן. ואם תאמר התם הוא שחתמו על המחק בשטר שהוא על הנייר עד שכתבו כן אנחנא סהדי וכו׳ אבל כשחותמין על הנייר חוששין לו ונאמר שמא העד השני כתב כן ואין כאן אלא עד אחד על קיום מחק. זה אינו אפשר שהרי הקשה עליה מסיפא דקתני הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואמאי נכתוב הכי אנחנא סהדי דחתמנא אניירא ושטרא על מחקא והוצרכו לדחוק משום דסוף סוף מחיק, והקשו עוד כמה קושיות והוצרכו לפרק אותם בכמה פירוקים, ואם איתא מאי קושיא לימא שאני הכא דסהדא חתים אניירא ולאחר שחתם נמחק וכתב אנחנא סהדי דכתיבי בין סהדא לסהדא חד הוא דכתב ומסהיד ולאו כל כמיניה לשווייה שטרא. זו אשר סמכתי עליו להכשיר ואתה העמד דבר על בוריו והודיעני:"
        ],
        [
            "צה",
            "שאלה שאלת להעמידך על דעתי בשטר שיש בו מחקין ולא נתקיימו. אם נחוש ונפסול כל השטר בכך ונאמר שמא תנאי היה בו. או לא נחוש אלא לאותו דבר בלבד:",
            "תשובה כך דעתי נוטה שאין פוסלין אלא אותו מחק שאין למדין ממנו אבל כל השטר קיים ואין חוששין לתנאי, ותדע לך דאי גזייה לזמן ויהביה ניהליה לא פסלי ליה ולא אמר שמא במקום הגזיזה לא זמן היה כתוב בו אלא תנאי. ואפשר שאפילו לכתחלה מתירין אותה לינשא כדעת הרמב״ם ז״ל. ועוד דהא אמר ר׳ יוחנן (שם קס:) תלויה מקויימת כשרה מחק פסול אע״פ שמקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים, ואם איתא אפילו שלא במקום שריר וקיים דילמא תנאה הוה ביה, אלא שאין פוסלין אלא במקום המחק ולמטה, ובגט מקושר ללישנא דבין קשר לקשר מאבראי במקום המחק ולמטה אם נמחק במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים, ועוד דבהדיא גרסינן בתוספתא מחק או תלוי שלא מגופו כשר מגופו אם נתקיים כשר ואם לאו פסול:"
        ],
        [
            "צו",
            "שאלה אמרת לפרש לך הא דגרסינן בירושלמי (פרק הניזקין) ראובן שגזל שדה משמעון וכו׳:",
            "תשובה כבר ידעת שרבו השבושים בנוסחאות שבירושלמי והסבה הגדולה למעוט השגחת הלומדים בו ואין עומדין עליו רק אחד בדור. ובמקום הזה רבו השבושים בגירסת הירושלמי וכל שכן בגירסא שנזדמנה לך. ותחלה אכתוב לך גירסת ספרי והיא נכונה יותר משלך אע״פ שיש בו קצת חסרון וכך היא הגירסא שלנו בגיטין פרק הניזקין ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולא הספיק לכתוב תרפו עד שמת דמאן היא רב הונא וחייא בר רב חד אמר אם כתב שטר תרפו של ראובן ואם לאו של לוי וחד אמר הי כתב הי לא כתב של לוי היא אמר רבי מונא לא מסתברא דלא דראובן דהוא יכיל למימר לה מלה דלאו דילי זבנית לך אמר רבי יוסי ב״ר בון לא מסתברא דלא דלוי דיכיל לומר ליה האי דלא קומיך אקים לי וזביני טבאות ע״כ. ותרפו בתי״ו כגירסא שלנו ולא בטי״ת כמו שכתוב בגירסתך. ודעתי כי בגירסא שלנו יש חסרון וכך ראוי להיות ראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי וחזר ראובן ולקחה משמעון ולא הספיק לכתוב תרפו כו׳. והוא הענין ששאל שמואל מרב בבבא מציעא (דף ע״ו:) כשנמצאת שדה שאינה שלו וחזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו ואמר ליה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מ״ט מר זוטרא אמר ניחא ליה לאינש דלא לקריוה גזלנא רב אשי אמר ניחא ליה לאינש דליקום בהימנותיה. ואמרינן התם פשיטא זבנה אורתה ויהבה במתנה לאו לאוקומי קמי לוקח בעי. ועוד אמרינן עלה מתקיף לה רמי בר חמא מכדי לוקח במאי קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. וכך פירוש גירסא זו לפי מה שעלה בידי, ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי לא הכיר בה שאינה שלו ואח״כ חזר ראובן ולקחה משמעון ולא הספיק שמעון לכתוב תרפו פירוש שטר המכר לראובן עד שמת ראובן של מי היא, רב הונא וחייא בר רב חד אמר אם קודם תרפו וקודם שמת נגמר המקח ולא העמידה ראובן ביד לוי איגלאי מילתא שלא לקחה לאוקמה בידו אלא להורישה לבניו ממילא ואע״פ שלא הורישה להם בפירוש, והיינו אורתה דאמרינן לאו לאוקמי קמי לוקח קא בעי והאי דלא אמר הכי בהדיא משום דאכתי לא נגמר לו לגמרי בכתיבת השטר, וחד אמר הי כתב הי לא כתב של לוי היא כלומר בין שכתב תרפו בין שלא כתב תרפו הדין אחד ולעולם של לוי היא לאוקומה קבעי כל שלא הורישה בפירוש ליורשיו. ורב הונא וחייא בר רב הם שנחלקו בגמרא פ״ק דב״מ (שם ט״ז) בעד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה כדאיתא התם, ור׳ מונא הלך לשיטה אחרת דלא מסתברא שלא תהא של ראובן בין כך ובין כך וכדעת רמי בר חמא דאמר מכדי לוקח במאי קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, כלומר שבשעה שמכרה ראובן ללוי לא היתה שלו והוא יכול לומר לו מה שאינו שלי מכרתי לך. ור׳ יוסי בר בון אומר בהפך שלוי יכול לומר לו האי דלא קומיך כלומר בתמיה והיא אינה עכשיו לפניך העמד לי המכר יפה שהרי היא לפניך והוא כדעת רבא וכדאמר ליה לרמי בר חמא תהא במאמינו:",
            "ולפי גירסת ספרך שכתוב בו טרפו בטי״ת אפשר לפרש שהוא שטר טרפא שכותבין ללוי על הגזלן שיוציאה שמעון מלוי, והיא המחלוקת בעצמה שנחלקו בה שם רב הונא וחייא בר רב וכדגרסינן התם ועד אימת ניחא ליה דליקום בהימנותיה רב אמר עד שעת העמדה בדין וחייא בר רב אמר עד דמטיא אדרכתא לידיה ורב פפא אמר עד דמטו יומי דאכרזתא:",
            "ומה שאמרת להודיעך דעתי בענין מה שאמרו בירושלמי גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה. והדין נותן שאי אפשר לו ליהודה לחזור ולתבוע מלוי אלא מאחד משני פנים, או משום אחריות לוי ואין אחריות למתנה, או מצד אחריות ראובן ואין יהודה זוכה בשעבוד באחריות שיש לו ללוי על ראובן שאם כן אף בלא אמצעית ידו של לוי היה לו ליהודה לחזור על ראובן ויאמר לו ביום קנותי את השדה מחמת מתנה מלוי קניתי כל זכות וכל שעבוד שיש לו ללוי עליך מחמת אותה שדה אלא שאלו ענינים מוחלקין הן ואין אחריות נגרר אחר גוף השדה ואם השדה קנה אחריות השעבוד לא קנה ואפילו במכר אלא אם כן בא עליו מצד האחריות שיש לו על לוי ומדרבי נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וכו׳. וע״כ הנהגתי אני בכל מתנות קרקע ואפילו במוכרו לכתוב בשטר המתנה והמכר ואגב קרקע זה אני נותן לפלוני ללוקח זה או למקבל מתנה זו כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זה ויזכה בהם ובכל שעבודם כדי שיוכל לטרוף בו ממי שמכרו או נתנו לו. וזה נראה לי ברור:"
        ],
        [
            "צז",
            "שאלה ראובן שהוציא על שמעון כתב ידו בנאמנות שהוא חייב לו ואין כתב ידו יוצא ממקום אחר וטען שפרע, אם נאמן הוא אם לאו:",
            "תשובה דעתי שהוא נאמן, ויש לי ראיה ממודה בשטר שכתבו דקי״ל שצריך לקיימו ואין אומרים לו כיון שהודית שהשטר כשר הבא ראיה שפרעת, שזו היא דעת האומר שאין צריך לקיימו. ואף זה אילו הוציא כתב ידו וזה לא הודה אליו כלום היה בו ממש ומאן קאמר שהאמינו, פיו שאסר ואמר לויתי הוא פיו שהתיר ואמר שפרעו והרי כאן הודאה ושוברה עמה. והרב בעל העטור ז״ל כתב כן גם הוא ועמד על ראיה זו אלא שדחה אותה במה שאין בו ממש שכל טענותיו וראיותיו ישנן גם כן בשטר בעלמא ואפ״ה צריך לקיימו, ואם עלה בדעתו שהפרש יש בין זה לשטר דעלמא דאילו בעלמא אע״פ שהשטר כשר מכל מקום לפריעה קאי ואין העדים שבשטר מכחישין אותו שלא פרע, אף הא אין בה ממש שאין כאן עדים כלל מכחישין דבריו עד שיודה הוא ומפיו אנו חיין בעדות הנאמנות הלכך הוא שאסר והוא שהתיר. ואילו לדברי הרב ז״ל אם בא לעקור עיקר העדות במיגו אינו נאמן וכעין מגו במקום עדים, וליתא דהא בהדיא איתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף י״ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרינן עלה דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה וכו׳ ואוקימנא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלמא למ״ד בעלמא צריך לקיימו הכא נאמן ואע״ג דאיכא עדים דקא מכחשי ליה, דהא בעיקר מלוה פליגי ופלוגתא נמי דר׳ מאיר ורבנן באנוסים היינו בעיקר מלוה ואפ״ה אוקמוה פלוגתייהו במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו או אין צריך לקיימו. והטענה שחבר עליה משום דתרי ותרי נינהו וסמכינן אהני דקא פסלי להו לכולהו עדים דעלמא, אין בה ממש שהוא עשה הענין כאילו יש עדים מעידים עד שלא תבא טענת פירעון, ואינו דעד שהודה הוא אין כאן עדים והוא שהודה ואמר שיש עדים הוא אמר שפרע. וראייתו ממלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אינה דומה כלל וההפרש שביניהם פשוט, ומה אכתוב לפני מי שדעתו יפה וחכמתו תטפל להנפה השוא מתוך האמת. וראיתך גבירנו שהבאת שמעתא דמלוה חבירו בעדים (שבועות מ״א) ואמרת דמשמע מהתם דכד הוה סליק אדעתין שאם אמר לו אל תפרעני שלא בעדים שהוא נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י כי א״ל נמי פרעתיך ביני לבינך נאמן. גם אני כשעמדתי על אותה הלכה זו כמה נסתפקתי עליה אם יש לומר כך אם לאו מפני שראיתי רז״ל בעלי התוספות שגמגמו בדבר, ודחיתי שאי אפשר לומר כך דבהא אפילו שמואל מודה שאינו נאמן וטעמא דמסתבר הוא דכיון דאיכא עדות דע״מ כן הלוה והוא קבל עליו תנאי זה כלומר שלא ידחנו לומר שפרעו בינו לבינו היאך אפשר דשמואל חולק בדבר זה דהא תנאי שבממון הוא ואי משום מגו הוא ולומר שלא הועיל תנאו כיון שהוא יכול לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני שבזה לא היה תנאי וכיון שכן ע״כ אין צריך לפרעו בעדים, לא היא דכיון שהתנה עמו כך כבר קבל על עצמו שלא יהא נאמן ואף במקום מגו כזה, ובאומר פרעתיך לפני פלוני ופלוני דוקא קאמר שמואל שהוא נאמן וכך הסכימו בעלי התוס׳ ז״ל. ותדע לך דהא אותביניה לשמואל ממתניתין ואמרינן תנן מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב ה״ד אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני פשיטא צריכא למימר אלא דא״ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה״י תיובתא דשמואל, כך היא גירסת ספרים שלנו וכך בדקתי בנוסחאות שנכתבו אצלנו ובכולן מצאתי כן, וכיון שכן אם איתא דלשמואל אף באומר פרעתיך ביני לבינך פליג ופטר למה הוצרך לכל האריכות הזה ממתניתא ה״ל לאקשויי בהדיא דקתני חייב ואילו לשמואל לעולם פטור ומשום מגו. ועוד דמאי קאמר אילימא דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני פשיטא צריכא למימר דמשמע דאילו אפשר לאוקומי מתניתא הכי לא אתותב שמואל מינה אדרבה היא הויא תיובתיה דהא היא דקא פטר שמואל, אולי אין הגירסא זו בספרך. ומכל מקום מסתברא שאין אומרים שחולק בדבר זה שלא יועיל תנאו וחיובו שקבל עליו בשעה הלואה. ועוד דלכאורה אי הא בהא תליא כל מאן דאמר צריך לפרעו בעדים אית ליה דאין יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומאן דאית ליה יכול לומר פרעתי אית ליה דאין צריך לפרעו בעדים, ומשום מגו, א״כ למסקנא למה ליה לרב פפא למימר צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אין נאמן פשיטא דכיון דצריך לפרעו בעדים שאין נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ולא הוה צריך למימר אלא רב פפא דאמר משמיה דרבא אם א״ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ותו לא וכדרב אשי ואנא ידענא דמעתה אין יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אלא שהן שני דינין מחולקין ואין תלויים זה בזה. וכל שכן לגירסת הספרים דגרסי במסקנא נאמן שהגירסא ההיא מעידה על הסברא שכתבתי דאין מגו כזה מועיל לבטל התנאי, ואל תשיבני א״כ מאי קאמר רב יהודה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר פרעתיך בפני פלוני כו׳ דמשמע מינה דשמואל פליג אדרב יהודה אמר רב אשי וס״ל דאין צריך לפרעו בעדים דאי לא שייכין אהדדי מאי כי אמריתה דקאמר. דאין ה״נ דמפלג פליג אדרב אסי דמשמע דלעולם צריך לפרעו בעדים ועד שאינו מברר בעדי׳ אינו נאמן כי היכי דלא לדחייה ועל דא פליג שמואל דודאי כיון שהוא אומר שקיים תנאו נאמן. וטעמא דמלתא דלא מהימן הכא למימר פרעתיך ביני לבינך אע״ג דיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י כדאמרינן, שכן קבל על עצמו ותנאי שבממון הוא וקיים, ועוד דלאו מגו מעליא דעכשיו אינו יכול להכחישו ואילו אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יכול להכחישו לכי אתו:",
            "ועוד נראה דשמואל דוקא בשייחד עדיו ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דאי לא ייחד אערומי קא מערים דלהכי אמר אל תפרעני אלא בעדים וקבל הלה על עצמו כי היכי דלא לידחייה לגמרי ולימא ליה כבר פרעתיך וכי לא מייחד ליה דחויי הוא דקמדחי ליה לגמרי דמה לי פרעתיך ביני לבינך ומה לי פרעתיך בפני עדים ואיני מכירן או פרעתיך לפני עדים ומתו הא לא הועיל לו בתנאו ועדיין יכול הוא לדחותו. ונלאה דלהכי נקיט שמואל בהאי לישנא פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י דאי לא כיון דמלוה לא אמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אמאי נקט שמואל פרעתיך בפני פלוני ופלוני לא הוה ליה למינקט אלא בהאי לישנא דאתני בהדיה מלוה יכול לומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה״י. ומיהו ודאי דוקא בדאיכא עדים בתנאי אבל ליכא עדים אלא שהוא מודה שכן התנה עמו שלא יפרענו אלא בעדים ומכל מקום נזדמן ופרעתיך שלא בעדים אה״נ נאמן משום מגו, דכל עצמנו אין אנו חיין בעיקר התנאי אלא מפיו והרי קול ושוברו עמו, כך אני מדמה, ואתה אמת הבנין גדול בסכמה ובמנין:"
        ],
        [
            "צח",
            "שאלה מה שכתב הרב בעל העטור ז״ל דאין כותבין פרוסבול משנכנסה שביעית ומייתי לה מדאמרי׳ אימתי כותבים עליו פרוסבול (משנכנסה שביעית) ערב ר״ה של שביעית, הודיעני נא מה מקום ראיה זו:",
            "תשובה שאינו אלא מן המתמיהין בדינו שהרי שביעית אינה משמטת אלא בסוף וכל זמן שהוא גובה מוסר שטרותיו לב״ד, אלא שהוא ז״ל גירסא משובשת נזדמנה לו וקבלה כהלכתא בלא טעמא וסמך עליה. והיא שנויה בתוספתא פרק אחרון של שביעית והכי תניא התם בנוסחא דוקני אימתי כותבים פרוסבול ערב ר״ה של מוצאי שביעית אע״פ שחזר וקרע לאחר מכאן וחוזר וגובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה רשב״ג אומר כל מלוה שאחר פרוסבול אינה משמטת ע״כ, ובנוסחאות הרב ז״ל היה כתוב ערב ר״ה של שביעית והכין מיתניא התם בנוסחאי דלא דוקני גם בשלנו כך כתוב בה אלא שהוא משובש באמת, אח״כ בדקתי אחר פירוש המשניות לרבינו שמשון ז״ל ומצאתי שגם הוא הביא התוספתא כנוסחא שכתבתי, וזה נכון:"
        ],
        [
            "צט",
            "שאלה איש שנשתטה, אם תוכל אשתו לקחת על מה שהביאה לו בנדונייתה ויתפרנס הוא מקופה של צדקה, או ישארו הנכסים בחזקתן והוא ואשתו נזונין מהם, ואם הם ביד האשה או ביד אביה אם יוציאו קרובי האיש נכסים הללו מידם ויתפרנסו מהם הוא ואשתו:",
            "תשובה דבר ברור הוא זה דכיון דנשתטה אין לאשה תקנה כלל, להוציא בגט אינו יכול שאינו בן גירושין וכדתנן פרק חרש (דף קי״ב:) נשתטה נתחרש הוא או נשתטתה לא יוציא עולמית, ולקחת היא מה שהביאה בנדונייתה אי אפשר בלא גירושין או באלמנות כמו עיקר כתובה שאינה נגבית עד שתתאלמן או עד שתתגרש בתנאי ב״ד שהתנו בתנאי כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. אלא כך דינו ב״ד יורדין לנכסיו ומוציאין אותה מיד כל אדם ויתפרנסו מהם הוא ואשתו ובניו הקטנים, ואם ימצאו איש נאמן ואמיד שירצה להשתדל ולפקח בנכסים ממנים אותו עליהם והוא זן ומפרנס מהם אותו ואשתו ובניו הקטנים כמו שאמרו בכתובות פרק נערה (כתובות דף מ״ח) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו וזנין את אשתו ובניו ובנותיו וד״א צדקה ותכשיטין כפי המסקנא בגמרא:"
        ],
        [
            "ק",
            "שאלה שטר שנמצא גרר בין שיטה לשיטה א״נ מאחוריו, חוששין שמא שובר היה כתוב בו וגררו, או לא:",
            "תשובה נראה ודאי שאין חוששין בו לכלום ולא מרעין ליה לשטריה בחשש כזה לפי שהשטר מוחזק הוא ביד המלוה וכאילו הממון הכתוב בו הוחזק בידו כדמשמע בההיא דשבועות הדיינין דסיטראי נינהו דאסיקנא דכי פרעי בין דידיה לדידיה א״נ באפי סהדי ולא אידכר ליה פירעון י״ל לא לפירעון אלא במתנה, ואע״ג דקי״ל דמגו לאפוקי לא אמרינן וטעמא דמילתא משום דשטרא מוחזק הוא וכאילו ממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה ואוקומי ממונא הוא:",
            "ונ״ל דזו היתה סברתו של רמי בר חמא בפרק הכותב (דף ס״ו:) גבי הפוגמת כתובה דקאמר שבועה דאורייתא דקטעין לה מאתים וקא מודה ליה במנה, וקשיא לי היכי אפשר דטעי רמי בר חמא דהא מתניתא היא כל הנשבעין שבתורה נשבעים ולא משלמין וכדאקשי ליה רבא. ועוד דלישנא דקאמר דקא טעין במאתים וקא מודה ליה במנה נמי קשיא דאדרבה איהי היא דקא טענה ותבעה (מאתים) ואיהי מודה ליה במנה, אלא דטעמא דרמי בר חמא משום דמוחזקת היא ובעל דאתי לאורועי שטרא חשבינן ליה כמוציא ותובע ואיהי כמודה במקצת ממה שהוחזקה, וכאילו טען הוא ששטר פרוע של מאתים יש לי בידך ואיהי קא מודה שטר פרוע של מנה וכיון שכן הטילו שבועה כעין דאורייתא ולאו דאורייתא ממש, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם א״ל זעירא וכולהון כעין שבועת התורה ירדה להן כתובה אשה הוחזקה בידה לגבות כמי שגבת ממש והוא בא כתובע שטר של מאתים פרוע והיא אומרת מנה. ולא כמי שגבחה ממש קאמר דליכא למימר דשבקי ב״ה ועבדי כב״ש אלא כדאמרן וזוהי דקאמר רמי בר חמא, אלא דרבא טעי בה וסבר דשבועה דאורייתא ממש קאמר והא דאמר סבר רמי בר חמא למימר משום דרבא טעי בה ולמאי דשמעינן מינה דרבא לא קיימא הא דרמי בר חמא, אבל לדעתיה דרמי ב״ח ודאי קיימא וה״נ טובא איכא סבר וסברוה בב״ב (ב׳) ובנדרים (י״א) דקיימי, וכיון שכן כל שהשטר מקויים מוחזק ביד מלוה הוא ובכדי לא מרעינן ליה ולא מפקינן ליה מחזקתיה ודבר תורה לא מרע ליה כלל אלא מדרבנן. וכ״ש גרר דלא ידעינן אי תברא היה כתיב בה או מוחא הוה דלא מרעינן ליה לשטרא כלל, ולא דמי למחק שבכתב דצריך קיום דחיישינן ליה א״נ לשטר דיכול להזדייף משום דהתם לאו שטר מעליא הוא דאימור זיופי זייף אבל הכא דשטרא מעליא מאן דמפיק ליה מחזקתיה עליו הראיה. ובהדיא כתוב בתוספתא שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם איתא ליחוש אפילו בשלא מגופו דילמא תנאה הוה ביה לרעתיה ומחקיה וכתב ביה האי וכענין שאמרו במקושר וליחוש דילמא מתרמיא רעותא בשיטה אחרונה וגייז לה לשיטה אלא ש״מ שלא אמרו במחק פסול לפסול על ידו כל השטר אלא לפסול מקום המחק לבדו ולומר שאין למדין ממנו. ועוד דאיבעיא לן (גיטין כ׳) גבי הרי גיטך ע״מ שתחזירי לי את הנייר בין שיטה לשיטה מהו ואקשינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ואוקימנא במעורה ואם איתא אפילו במעורה ליפסיל דכי מפקא ליה חיישינן דילמא תנאה הוה רמי ביה לרעותיה וגזיתיה. וא״ת התם לא חיישינן אלא למאי דמיפסיל ביה השתא דהיינו משום שנים ושלשה ספרים דמעתה אין ראוי לגרש בו כיון שהוא משייר הנייר שבין השיטין אבל למחק לא חיישינן דהא יהביה קמן ולית ביה תנאה וראוי לגרשה בו עכשיו. ולא היא דהא מחק מגופו אי לאו מקויים מיפסל פסיל ליה לגיטא ואע״ג דיהביה קמן וקרעתיה מיד וטעמא משום שבגט יש בו פסול מצד עצמו לכשתשהה אותו והא נמי אילו השהתה אותו פסול אלא א״כ תדחיק דאיבעיא ליה לרבי אלעזר וכשסמכו לה בעדי מסירה דהוי ככתבו על נייר מחוק ועוד דאמר (ב״ב קס״ז) ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תלתא בפרדיסא גזייה לגגיה דבי״ת ושוויים ופרדיסא אתא לקמיה דאביי אמר האי דמרחק כולי האי זיופי זייף כפתיה ואודי. ואם איתא למה לי למכפייה הא כיון דאיתא ביה מחק ליחוש מנפשיה דילמא בפרדיסא הוה כתיב ביה אלמא כוון דבמאי דכתיב בשטר ממש לית ביה מחק למחק שבין אות לאות ובין שיטה לשיטה לא חיישינן אלא אם תדחוק דלא הוה מחק ניכר בו. ועוד דאם איתא נמצאת אומר שאין כותבין שטרות אלא על הגויל הא בקלף גרור פסול משום חשש שובר. ואי קשיא הא דאמר פרק השואל (דף ק״נ) המשכיר בית לחבירו לעשר שנים ואמר ליה נקיטת אגרא דחמש שנין אמר רב נחמן נאמן, ואקשינן עליה אלו אוזפיה מאה זוזי בשכירא ואמר פרעתיך פלגא ה״נ דמהימן ופרקינן התם לגוביינא קאי אם איתא דפרעיה ה״ל למכתב אגביה א״נ למכתב עליה תברא, כך היא הגיר׳ ברוב ספרים ובהלכות הרי״ף ז״ל, ומדקאמר א״נ למכתב עליה תברא הא למכתב אגביה דקאמר אגביה ממש קאמר, ואם איתא דאי מחיק ליה לא מפסיל שטרא כי כתב אגביה מאי אהני ליה דלמא מחיק ליה. י״ל דהשתא לא מעייל נפשיה בהכי וה״ק מדנפק שטר בדלא כתיב ע״ג תברא א״נ באנפי נפשיה כי אמר פרענא לא מהימן. ותדע לך דהא דעל גביה ממש ע״כ לא מהני ולא מידי דהא א״ר ירמיה בר אבא אמר רב סמפון היוצא מתחת יד מלוה אע״פ שהוא כתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול אלא על גביה דקאמר בפנים כלפי הכתב קאמר ולאחר חתום שטרות דבכה״ג הוא דכשר וכדתניא סמפון היוצא לאחר חתום שטרות כשר דאי לאו דפרעיה לא הוה מרע לשטריה וההוא ודאי אי בעי גייז אלא לאו פירושו כדאמרן ומקצת ספרים יש דגרסי הו״ל למקרעיה או למכתב אגביה תברא. ואי קשה עוד הא דאסיקנא פרק גט פשוט דמקושר עדיו מאחוריו ועדיו כולן בשיטה אחת כלומר כנגד שיטה אחרונה שבשטר ואם איתא דמחק שאחורי הכתב לא מרע ליה לשטרא ליחוש דילמא מחיק מאי דכתיב מגואי וכתיב מאי דבעי מאבראי ועדים חתומים למטה, הא ליתא דהתם טאיט ליה מאבראי היא דאי מחיק ליה לטיוטא ה״ל הוא על המחק ועדיו על הנייר ופסול וכזה פירשו רבותינו ואע״ג דאמרינן התם הרחיק מן הכתב פסול ואע״ג דטאיט ליה משום דאמרינן דילמא עדים אטיוטא הוא דחתימי, התם הוא דוקא בפשוט דכיון שעדיו עליו וכתובין מתוכו אם טיוטא מפסיק בין שטרא לסהדי אמרינן סהדי אטיוטא הוא דחתימי אבל במקושר כיון שאינם מעידים אלא על שכתוב מאבראי לטיוטא שבאותו צד שהעדים חתומים בו לא חיישינן. ואם תאמר אם כן כי אקשי התם וליחוש דילמא כתיב מאי דבעי ואצטריך לשנויי מי סברת עדים כסדרן חתימי לא עדים מלמטה למעלה חתימי אמאי אצטריך לשנויי הכי לוקמיה כדטאיט ליה לגליון שבסוף ואע״ג דבעי לשיורי גליון כדי לכתוב בו אשרת וכדתניא בתוספתא דשביעית פרוסבול המקושר עדיו מאחוריו ודיינים חותמים מתוכו, מכל מקום יכול הוא לטייט קצת מן הגליון סמוך לסוף השטר כדי שלא יוכל להזדייף ולהוסיף שטר ויניח שאר הגליון בלא טיוטא כדי לכתוב האשרתא כדאמרינן דייני אטיוטא לא חתימי, י״ל דאין ה״נ אלא דבעי לתרוצי אליבא דמאן דמקשי ליה בעי מאי מקשי ליה דהתם נמי כי אוקמוה כדכתב ראובן בן פלוני ויעקב עד מתתאי, ואקשינן אכתי דלמא גייז ליה לראובן בן וקא מתכשר ביעקב עד ופריק דלא כתיב ביה עד, וה״ה דה״מ לשנויי דכתב ראובן בן עלאי ויעקב עד כנגד למטה ממש. ועוד יש לפרש דהתם דאסיקנא כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת היינו פירוש כגון שהן חתומין מלמטה למעלה והם חותמים עד ובראש שיטה הראשונה הוא כותב ראובן ובסוף השטר בשיטה אחרונה הוא כותב יעקב וכן כולן זה תחת זה וכן פי׳ בתוס׳ ותו ליכא למיחש. ומה שהבאת מהוא על הנייר ועדיו על המחק דדחקינן ומוקמינן בדכתב בין סהדא לסהדא ולא אוקמוה בדכתב מאבראי, ראיה היא אלא אי משום הא איכא למימר דמשום דחדא מינייהו נקט וניחא ליה בהא משום דכל היכא דמצי לאוקומי דכתב מגואי לא בעי לאוקומי דכתב מאבראי. אבל אידך ראיה דאתמר מפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי במי שפרע מקצת חובו נראית לכאורה ראיה אלא שאף היא אינה ראיה דאיכא למימר דלרבי יהודה אף בין שיטה לשיטה לא כתבינן שובר משום שובר דעלמא ובודאי הכי הוא דאי לא כתבינן שובר אף במקום דאיכא למיחש לעכברים לא כתבינן משום שובר דעלמא, ויש לי ללמוד עליה מדתנן ר״פ אע״פ (כתובות דף נ״ד:) אם רצה כותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ואקשינן עלה בגמרא למימרא דסבר רבי יהודה כותבין שובר והתנן מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר, וקשיא לי מאי קושיא דהא רבי יהודה בדיני כפייה מודה דאי לא בעי ליה למשקל תברא לא כייפינן ליה הא בעי למיפרע ולמשקל לישקול וליפרע ומה בכך והא מלתא היא דקעבדא איהי בהדיה ואיהו מינח ניחא ליה בכתיבת שובר דלא סגי ליה בלאו הכי, וניחא לי דהתם הו״א מדקמתקן להו רבי יהודה הכי אלמא ס״ל כותבין שובר דאי לאו הכי מתקן מלתא דאתיא לידי תקלה בעלמא. ופריק רבי ירמיה כששוברתה מתוכה ואביי אמר אפילו תימא בשאין שוברתה מתוכה והכא שאני דמלתא בעלמא הוא דקעבדא בהדיה ואמר אביי לא אמר כר׳ ירמיה כששוברתה מתוכה לא קתני רבי ירמיה לא אמר כאביי גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, אלמא כל מאן דסבר אין כותבין שובר מסבר סבר נמי דאפי׳ היכא דליכא למיחש אעכברים לא כתבינן גזירה אטו שובר דעלמא, ואביי נמי אית ליה האי גזירה אלא דקסבר דבשובר דהכא ליכא למיגזר דכ״ע ידעי דמלתא היא דעבדא ולא גמרינן בעלמא, מעתה אין כאן ראיה מההיא דרבי יהודה לנדון שלפנינו כדאמרן, ואם באנו להוכיח מכמות זה שהביא מר היה אפשר להוכיח מהא דאמר שלהי הכותב (כתובות דף פ״ט:) אמר ליה רב נחמן לרב הונא לרב דאמר הוציאה גט גובה עיקר ליחוש דילמא מפקא גיטא בהאי בי דינא והדרא ומפקא בבי דינא אחרינא וכ״ת דמרעינן ליה וכו׳ ודחקינן ומוקמינן דקרעינן ליה וכתבינן לה עלה גיטא דנן דקרענוהי לא משום דגיטא פסולא הוה אלא משום דלא תהדר ותגבי ביה זמנא אחריתי, ואם איתא למ״ל למקרעיה אי משום פרעון לכתוב תברא ביני שיטי א״נ אגביה אלא דאיכא למימר בהא נמי כדאמרן משום דרב כר׳ יהודה ס״ל בעלמא דאין כותבין שובר. ומ״מ אע״פ שמעיקר הדין אין אני רואה לחוש לשובר זה אעפ״כ יש לאיים על בעל השטר מאחר שהורגלו לכתוב שם שובר בין השטרות דרגלים לדבר ולא גרע מוי״ו דדחיקא טובא דאכפייה ואודי ומוי״ו רחיקא דופרדיסא (ב״ב קס״ז):"
        ],
        [
            "קא",
            "שאלה איש אחד אחז בכנף מעילו של חבירו ואמר לו אני נוטל קניין שאני חייב לאדון העיר כך וכך אם אהיה סרסור וקודם שסלק ידו מכנף המעיל חטף בעל המעיל הכנף מידו, קניין זה מועיל או לאו, שהאדון אומר שמועיל וזה אומר אין מועיל הואיל וחטפו מידי:",
            "תשובה קניין אין כאן ואפי׳ לא חטפו חבירו מידו דאין קונין אלא בכליו של קונה והיינו דקרינן ליה חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה, ומה שאנו קונין בסודר של אחרים שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפס בכנף חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום שאין כאן סודר של קונה ולא של מקנה, ולכ״ע זה האיש לא עשה כלום:"
        ],
        [
            "קב",
            "שאלה בעל המכה אשתו בכל יום ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה והוא טוען שהיא מקללתו בפניו והיא מכחישתו והיא אומרת שחמותה מחרחרת ריב בינו לבינה ומסבבת הכאותיה וע״כ אינה רוצה לדור עם חמותה בחצר אחת. הודיעני אם יכולים בית דין לחייבו שבועה שלא יכה אשתו ושינהג עמה כראוי:",
            "תשובה אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער ואדרבא צריך לכבדה יותר מגופו, ואם טען שהיא מקללתו ב״ד חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זכר לדבר הגר. אבל אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה. ומ״מ אם הדבר מסופק לב״ד מי הוא הגורם או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין איני רואה שיכולים ב״ד להשביעו שלא לעשות כן אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כ״כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה כ״ש במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר״ל שמתמיד להכותה שאין נאמן לטעון שהיא גורמת שהיא מקללתו בפניו דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה וכענין שאמרו פרק המדיר (כתובות דף ע״א:) ע״מ שלא תלך לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל דלת בפניה ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי ואמר עלה בגמ׳ מאי ד״א אמר רב יהודה אמר שמואל מחמת בני אדם פרוצים המצויין שם אמר רב אשי לא אמרן אלא דאתחזק אבל לא אתחזק לאו כל כמיניה לאחזוקי אינשי בפריצי. וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה או שירחיקנה מגבולם, וכן כתב הרמב״ם ז״ל בהלכות אישות:"
        ],
        [
            "קג",
            "שאלה אם הבעל חייב במזונותיה בעודה בבית אביה, אם יכול הבעל לומר כל זמן שהיא אצלי יש לה מזונות וכל זמן שאינה אצלי אין לה מזונות:",
            "תשובה כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות שאין זו מורדת ואילו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו או בחצר אחרת ולמה תפסיד בכך מזונות והוא מכישה במקל שתברח. ואם לותה ואכלה הבעל חייב לפרוע מה שלותה:"
        ],
        [
            "קד",
            "שאלה אם הבעל יכול להשרות לעצמה וליתן לה מזונות הראויות לתת לה ותאכל היא לעצמה והוא לעצמו בבית אחד ובלבד שתאכל עמו מלילי שבת ללילי שבת שכך כתב הר״ם ז״ל, מי אמרינן דוקא בת״ח דעונתו מלילי שבת ללילי שבת, או דילמא אפי׳ בכל אדם כן:",
            "תשובה מה שכתב הרב ז״ל משנה היא פרק אע״פ (כתובות דף סד:) המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקביים חטים וכו׳ ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת ומסתברא מתני׳ במי שיוצא ממקומו ללמוד או בפועל היוצא למלאכתו, וכן פי׳ הראב״ד ז״ל, דאילו במשרה אשתו לעצמה בכדי או ברוע לב גנאי הוא לה ומתבזה בכך בין שכנותיה מה יאמרו הבריות מה ראתה להתרחק משלחן הבעל וכדאמר פ׳ המדיר דתנן (כתובות דף ע:) המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מכאן יתן כתובה ואמרינן עלה בגמרא מ״ש עד שלשים יום עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מלתא טפי שמעי אינשי וזילא בה מלתא:"
        ],
        [
            "קה",
            "שאלה ראובן העמיד בנו באומנות עם שמעון בסך ידוע בשנה ועשה עמו שני חדשים או יותר ואח״כ סרב ולא רצה לקיים תנאי אביו, חייב הוא לקיים תנאי אביו או לא, שלא מצינו שזיכתה תורה לאב אלא הבת שיכול לקדשה או למכרה אבל על הבן לא מצינו לו שום זכות אלא לענין כבוד:",
            "תשובה לא בארת בשאלתך אם הבן סמוך על שלחן אביו או לא ואיברא דבר תורה אין לאב לזכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו ולא במציאתו אלא מיהו כל שסמוך על שלחן אביו שהאב מעלה לו מזונות אע״ג דלא גברא קפדנא הוא אפ״ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו משום דתקינו ליה משום איבה דאע״ג דלאו גברא קפדנא בכל מידי דאתי ליה מעלמא ולית ליה צערא דגופא כחבלה מיקפד קפיד וכדאיתא ב״ק (פ״ז:) בענין החובל בבנו, אלמא כל מידי דלית ביה צערא דגופא כחבלה דאתי לה מעלמא כמציאה ושכירות מעשה ידיו כל שסמוך על שלחן אביו דאב הוי. ואפי׳ גדול וסמוך על שלחן אביו כן דינו למציאתו, דתנן פ״ק דב״מ (דף י״ב) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שנו מציאות בנו ובתו הגדולים הרי הן שלהן ועלה א״ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו הרי זה גדול וזוכה נמי בשכירותו כדמוכח פרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ב) בשמעתא דמשלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל ואקשינן מתניתין דקתני אינו קוצץ על ידי עבדו ושפחתו הקטנים אברייתא דקתני ר׳ חייא קוצץ על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים וקוצץ ע״י עבדו ושפחתו בין גדולים בין קטנים, ואמרינן מאי לאו אידי ואידי במעלה לה מזונות ובהא קא מפלגי מר סבר משלו הוא אוכל ומר סבר משל שמים ודחי לא דכולי עלמא משלו הוא אוכל ולא קשיא כאן במעלה מזונות כאן בשאין מעלה מזונות מתניתין בשאין מעלה ברייתא כשמעלה ואקשינן במאי אוקימתה לברייתא במעלה אי הכי קטנים נמי לקוץ להו ופריק צערא דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא אלמא מאי דקתני בברייתא קוצץ על ידי בנו ובתו הגדולים מינח ניחא ליה דאי משלו הוא אוכל כולם בשכרו הוי כל שמעלה להם מזונות משום דשכירות דאב המעלה מזונות הוי וקטנים דאינו קוצץ עליהם הוא דקשיא ליה. אם כן הנדון שלפנינו אם הוא סמוך על שלחן אביו שכירותו דאב הוי והאב מתנה עליו בשכירותו כמו שירצה, אבל אם אינו מעלה לו מזונות אפשר לומר שאין במה שקצב האב בשכירות כלום שאינו אלא כנכרי ואם סרב עכשיו הבן נוטל שכרו על מה שעשה כשכיר לפי מה שעשה פעולתו כההוא דריש הפועלים, אלא מיהו בין מעלה לו האב מזונות בין שאין מעלה לו יכול לבטל תנאי האב ובלבד שיאמר שאינו רוצה ליזון משל אב שאין רשות לאב עליו אינו זוכה בשכירותו ולא במציאתו כל שאין סמוך על שלחן האב. ואפשר דאפילו אין סמוך על שלחן האב כל שנעשה בתנאי האב אין לו במה שפסק עליו האב בשכירוהו עד שעה שיחזור בו משום דמסתמא כיון שידע בתנאי האב בקיצתו ונכנס במלאכה מינח ניחא ליה שעשה האב כיון שלא מיחה וכאותה שאמרו בהדיא דקוצץ אדם על ידי בנו ובתו הגדולים לאוקימתא דאוקימנא כשאין מעלה להם מזונות דאקשינן כשאין מעלה להם מזונות גדולים נמי כלומר אף על הגדולים לא יקוץ ופרקו גדולים ידעי וקמחלי כלומר כיון שלא מיחו והכא נמי דכוותה היא וזה נראה לי יותר, ולפיכך נוטל כל מה שעשה כפי קיצתו של אב וחוזר בו כל זמן שירצה ופועל הוא זה ולא קבלן:"
        ],
        [
            "קו",
            "שאלה ראובן יש לו בת יורשת והיא בעולת בעל ורוצה ליתן לה מחיים או לאחר מיתה כל נכסיו שיש לו או שיהיו לו בשעת מיתתו מקרקעי ושאר נכסים ושט״ח על מנת שלא יזכה הבעל בשום דבר מכל הנכסים לא בגוף ולא בפירות ולא בפירי פירות ושיהא זה רשות גמורה לתת ולמכור הנכסים כולם או מקצתן לכל מי שתרצה בלא רשות בעלה ושלא יוכל למחות בידה בשום ענין, הודיעני איך יהיה לשון המתנה:",
            "תשובה תחלת כל דבר יש לך לדעת שאין יכול ליתן במתנה בשום צד נכסים שעתיד לקנות שאין אדם מקנה דשלב״ל אבל נכסים ידועים שיש לו כגון קרקע ומטלטלין יכול ליתן ונותן לבתו כל מה שיש לו מעכשיו א״נ מהיום ולאחר מיתה לא יהיה לאב כלום בגוף הנכסים אלא בפירות לבד דכל הנותן מהיום ולאחר מיתה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה כדאיתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) אלא אם לא רצה ליתן לבת אלא מה שישאר מנכסים אחריו אומר הריני נותן לך כל נכסי אלו מעכשיו ולאחר מיתה ושיירתי לי במתנה זו שיהא רשות בידי כל ימי חיי למכור בהם ולאכול ולעשות בכולן או במקצתן מה שארצה ואפילו בגוף הנכסים ומה שישאר מהם אחר פטירתי בין בגוף הנכסים או בפירותיהן או בפירי פירותיהם תטול בתי לפי שגוף הנכסים ופירותיהן ופירי פירותיהם נתתי לבתי הנזכרת חוץ מן השיור הנזכר ששיירתי לי בהן ואם יכתוב כן או כיוצא בזה הרשות בידו לקיים כיון שנותן מעכשיו ולאחר פטירתו על הדרך שכתבתי, ואם רוצה שלא יהא לבעל רשות בהן יכתוב כן וע״מ כן נתתי מתנה זו לבתי הנזכרת שלא יהיה במתנה זו רשות לבעלה כלל לא בגוף הנכסים ולא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן עד עולם אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיהו ושתלבש ושתהנה בהן אבל על מנת שלא יהא רשות לבעלך לבד אינו מועיל עד שייחד לה דבר, ופלוגתא דרב ושמואל היא (נדרים פ״ח) ואם יש שט״ח צריך לכתוב וכל שעבודן וכל מה שכתוב בהן דדוקא שטרות דזמנן יוצא מזמן המתנה אבל זמנו יוצא אחר המתנה הן ספק אם נעשו מן הנכסים של מתנה או מנכסים שקנה אחר מכאן, ואפשר לומר גם באלו שקנתה מן הסתם מן הנכסים שהיו כבר נעשו או מפירותיהן נעשו ומי שיאמר שנכסים אחרים קנה לאחר מכאן עליו להביא ראיה דודאי כך הדין בכל הנכסים שמצאנו לו לאחר מיתה ולא ידענו אם היו לו כבר או שקנאם אחר מכאן, וכן הסכימו הגאונים ז״ל, ומטעם שאמרתי. ומכל מה שכתבתי לסלק זכות הבעל מהם אינו אלא בנותן לבת שאינה יורשת ובין בחיי האב בין אחר מותו אין לה בה כלום אלא מכח מתנה אבל בבת יורשת לא יועיל לה בחיי האב אלא לאחר מיתה ולא ששייר שלא יהיה בהן אלא מה שייחד לה עכשיו דזוכה בכל מכח ירושה והרי הן לפניה כנכסי מלוג, וגדולה מזו אמרו שאפילו קנה שדה מאביו ומת אביו והקדיש הרי היא כשדה אחוזה ולא כשדה מקנה ואין אומרין בשעה שהקדישה לא היתה בידו מחמת ירושה אלא מחמת מתנה לפי שבשעה שמת האב הרי הוא זוכה בכל מה שיהיה בה לאביו, משא״כ בהקדישה ואח״כ מת אביו והרי היא לפניו בשעת הקדש כשדה מקנה ולא כשדה אחוזה כדעת ר׳ מאיר כדתניא בברייתא ומייתינן בשלהי המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע״ב:)",
            "ואע״ג דפליגי עליה רבי יהודה ורבי שמעון בהא הא אמר התם בפרק המוכר רבי יהודה ור׳ שמעון קרא אשכחו ודרוש כדאיתא התם:"
        ],
        [
            "קז",
            "שאלה אלמנה שבאת לב״ד ונשבעה שבועת אלמנה ולא תבעה כתובה, מי נימא ששבועה במקום תביעה עומדת ומפסדת מזונותיה, או לאו:",
            "תשובה דבר ברור הוא שאין השבועה כתביעה אלא זו היתה פקחת שחוששת שמא תמות עד שלא תשבע ונמצאו יורשיה מפסידין כתובתה מדרב ושמואל שאמר מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד שמא עלה על לבה לתובעה ולא תבעה וכל שלא תבעה ממש לא הפסידה מזונותיה, ולא עוד אלא אפילו נשבעה ותבעה כל כתובתה חוץ מדינר או אפילו הכל חוץ מן התוספת שהוסיף לה הבעל בכתובה או אפי׳ תבעה הכל חוץ מדינר אחד מן התוספת לא אבדה מזונותיה כדקי״ל מקצת כסף ככל כסף וקי״ל תנאי כתובה ככתובה אמרינן נ״מ למוכרת ולמוחלת בריש אע״פ:"
        ],
        [
            "קח",
            "שאלה אם המלבושים הם בכלל מזונות או לא, ואם תמצא לומר דלא, במה הם נכללים, והשם המורה עליהם בתנאי הכתובה:",
            "תשובה אמרו משמו של ר׳ שמואל ז״ל שהמלבושים וצורכי הנשואין בכלל מזונות, והר״ר יצחק בר מרדכי ז״ל כתב שאין בכלל מזונות אלא מאכל ומשתה אבל המלבושים והנדוניא בכלל פרנסה מיקרו ובכלל פרנסה הוי והוא מה שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואמרו הבנות נזונות ומתפרנסות, אמנם כתב הרב ז״ל דמסתברא דהמלבושים גם כן בכלל המזונות הן. והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותך ואלמנה ודאי יש לה מלבושים משל בעלה מתנאי זה שאלולי כן מנא ידעינן דיש לה מלבושים בשלא כתב כן בפירוש. אבל כשבאין חכמים לחלק בין דין המאכל לדין הפרנסה קוראין לאלו מזונות ולאלו פרנסה. אלא מיהו במי שבא לחייב עצמו מדעתו ולא מתנאי ב״ד אין דנין ומוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת חיוב המזונות עד שיפרש איזון ואפרנס, דיד בעל השטר על התחתונה. וכיון שלעתים אין כוללים אותם בכלל המזונות, ועוד שאינם בכלל מזונות בלשון בני אדם, מי שבא להוציא עליו להביא ראיה ויד בעל השטר על התחתונה, וזהו שנהגו עכשיו לכתוב בכתובה ואנא איזון ואפרנס יתיכי ליכי:"
        ],
        [
            "קט",
            "שאלה ראובן תבע משמעון מנה והודה לו במקצת ונתחייב שבועת התורה ונשבע ונפטר, וכן לוי תבעו מנה והודה לו במקצת ונשבע ונפטר, מהו שיבאו ראובן ולוי ויעידו על שמעון שנשבע לשקר ויפסלוהו לעדות כאותה שאמרו (סנהדרין כ״ז) חד אמר לדידי גנב וחד אמר קמאי דידי גנב דמצטרפין, א״ל לא אמרו אלא בחד בעל דבר בלבד, וכן אמרו משמו של רבינו מאיר הלוי דלא אמרו אלא בחד בעל דבר בלבד:",
            "תשובה שורת הדין ודאי נראה שאין הפרש בין אחד לשנים שאם כן היה להם לפרש כמו שפירש פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ״ח) גבי אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו. ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד) גבי נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אמר רב דמי בריה דרבי נחמיה כגון דקבליה עליה בחד וטעמא בהנך משום דהקילו בהם מדינם שאילו במעיד בגדלו מה שראה בקטנו עיקר העדות על סמך זמן הקטנות הוא ולולי שקיום שטרות דרבנן וכן כל הנך דאמרי התם לא היה בדין להאמינו עד שיעיד מה שראה בגדלו אלא דהימנוה רבנן בדרבנן כדאיתא התם וכן במאמין האב שפסלה התורה עדותו והיה סבור רב דימי שיטל לחזור בו כל שניו והאמינו כשנים, אבל כאן שורת הדין הוא שיהא נאמן ומן הדין האמינוהו ואפילו לגבי נפשות דהאומר פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דפלגינן דבוריה ומאי שנא חד ומאי שנא תרי היכא דשייכי בה תרי. ואותה שהבאת לדידי גנב, אינה כן דההיא לאו לדידי גנב קאמר אלא חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמי דידי גנב קתא דבורטייא, אלא נתחלפה לך בההיא אחריתי דאיתא בההוא פרקא (דף כ״ה) גבי מלוה בריבית בר בניתוס אסהידו ביה תרין חד אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא לבר בניתוס ואקשינן והא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות וה״ל רשע והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע ופריק רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר ופלגינן דבוריה ככל אותם שאמרו בפ״ק דסנהדרין (דף ט׳ י׳) פלוני רבעו לאונסו ופלוני בא על אשתו דכולהו אמר רבא פלגינן דיבוריה והוא ואחר מצטרפיך להורגו. ומכל מקום לעיקר מה שהיא השאלה במודה מקצת ונשבע שיבא התובע לאחר מכאן להעיד עליו שנשבע לשקר ויפסלנו, אינו נ״ל בין שיעידו עליו שנים שנשבע להם בין שיעיד עליו הוא ואחר, משום דקשיא לן דאם איתא כל שנשבע על פי עד אחד נעשה חשוד ופסול. וכן כל שתבעוהו שנים וכפר בכל ונשבע או שהודה במקצת ונשבע על השאר וא״כ לא הנחת בן לאברהם אבינו כשר לעדות והתורה האמינתו ופטרתו בשבועה או בתשלומי שבועתו עד שאמר רב ולקח בעליו שבועתו ושוב לא ישלם ואע״ג דלא משכנינן נפשין אדרב מכל מקום לא ניקום ונפסליה וכי אמרה תורה והאמינתך בדינר ופסלתך לעדות אתמהה, ועוד אם אתה אומר כן מי שהשביע חבירו פעם אחת אסור הוא לעולם למסור לו שום שבועה ואינה, וכמדומה שכבר אמרתי לך פה אל פה שכן נראה ממה שכתב הראב״ד בפרק הכותב באותה שאמרו אי פקח אידך מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא שהוא פירוש אף לידי שבועה דאורייתא לאחר שנשבע אותה שבועה דעד אחד מעידה שהיא פרועה, גם ממה שכתב ה״ר יוסף הלוי אבן מיגש ז״ל ריש כל הנשבעין, וטעמא דכל הני משום טעמי דאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. ואע״ג דאמר עליו פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, לאו למימרא דכל שנשבע בענין זה שנפסל ואפילו למי שהשביעו ולע״א המכחישו שאין אדם נפסל אלא בהעדת שני עדים שראו שגנב או שגזל או שעבר על שבועתו שהוא אין יכול להכחישו ואפילו בשבועתו הא בענין אחר לא, והתם מצויין בני אדם להחמיר על עצמם בשבועה שלא לישבע על הספק ולפיכך יכולין אנו למסור לו שבועה שאינו חשוד לישבע עליה לשקר. ומכל מקום אע״פ שנשבע אין חשוד בעינינו עדיין על השבועה כי שמא נתחזק בדמיונו שיש לו מלוה ישנה על זה ונשבע על אותו ספק אבל בעלמא אין חשוד. אלא שעדיין קשה לי ההיא דבר בניתוס דפסליה רבא ע״פ עד אחד שהלוהו ברבית ומ״ש ממי שהעיד שגזלו או שנשבע לו לשקר, ואין נראה לומר במי שתובע חבירו מנה ריבית קצוצה וכפר בו שלא נמסור לו שבועה שאף בזו שייך טעמיה דרב דילמא משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו הוא ומלוה כדי להשתלם ממנו דרך הלואתו ממה שהוא מסופק שהוא חייב לו, ויש לי לומר דהתם באומר לדידי אוזיף ברביתא בפני עדים שעכשיו הוא מעיד בבירור בפסלותו שכל שגוזל או גונב בפני עדים לא מכשרינן ליה ולא תלי בטעמא דאביי דאמר חיישינן שמא ספק מלוה ישנה לו עליו וה״ה לאומר לדידי גנב או גזל בפני עדים ואמר כדבריך כל שתובע חבירו בגזל או בגנבה או במנה רבית קצוצה וטוען שעשה כן בפני עדים והעדים אינם כאן וזה כופר בכל או מודה מקצת אין שומעין לו לתובע למסור לו שבועה ואמר לו לפי דבריך חשוד גמור הוא ואין מוסרים שבועה לחשוד. ועדיין אין הדבר מחוור בעיני שאם כן אם גזל בעד אחד לראובן וחזר וגזל בעד אחד לשמעון לא יפסל על פי שנים אלו שהרי אלו תבעו ראובן בעד אחד וכן שמעון בעד אחד נשבע ומאמינים אותו ונפטר וזה ודאי אינו. ע״כ נ״ל שאם קדמה שבועת ראובן ושמעון ונפטר שוב לא יפסל בעדותו ולא בעדות של ראובן ועדות של שמעון לפי שבשעה שהביאוהו לידי שבועה ונשבע התורה האמינתו ופטרתו, וכמו שאמר רב (ב״ק ק״ו) בנשבע ואחר כך באו עדים שכיון שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם אף אנו נאמר כן בשלא באו עדים בדבר בא אחד שכיון שנשבע ונפטר שוב לא יפסל על פי שני עדים שכל אחד מעיד על דבר אחד בפני עצמו. ותדע שאם אין אתה אומר כן מי שנשבע בהעדת העד הראשון ובהעדת העד השני ולעולם שכנגדו נשבע ונוטל ואם כן לא שנה אדם מעולם בשבועת עד אחד, אבל כל שהעידו עליו בין נגזל בין עד גזילה אם העידו עליו לפוסלו כל שלא נשבע נאמנים לפוסלן ואפילו שני נגזלין דפלגינן דיבוריה כדרבא, ומעתה אין צריך לדחוק אותה של בר בניתוס ולאוקומה בסהדי אלא כשבא להעיד עליו עכשיו עד שלא העמידו בדין על השבת הרבית, וכן העד שהעיד ואמר קמאי דידי אוזיף ברביתא. אח״כ חקרתי אם אמצא לי חבר בדבר זה ומצאתי לי רב לפי שמצאתי בתשובות הראשונים שנשאלו שאלה זו בפני ה״ר משה בר׳ יהודה והשיב שנראה בעיניו שאין נאמנין לפוסלו ועם כל זה לא באר טעמו ולא פירש יותר, ואתה עכ״פ חקור אחר דברי ה״ר מאיר וכתוב לי מה שכתב באותו מעשה דבר בניתוס פ׳ זה בורר:"
        ],
        [
            "קי",
            "שאלה שט״ח שאחד מעדיו והלוה והמלוה קרובים בנשותיהם וכגון שהאחד נשוי לדודה של אשת השני, כשר או פסול, ואת״ל שהוא פסול יש לו דין מלוה ע״פ או לא ואם הלוה מודה בעיקר המלוה יש לו דין שטר לעניין שבועה והרי הוא כע״א בשטר וקם לשבועה, או לא:",
            "תשובה דע ששנינו פרק זה בורר (סנהדרין דף כז:) בכל הקרובים הפסולים להעיד גיסו וחורגו לבדו ושנינו בברייתא רבי אומר גיסו לבדו כלומר שאין לו חתנים ואע״פ ששאר הקרובים בניהם וחתניהם פסולים ואיפסיקא הלכתא בהדיא בגמ׳ כרבי יוסי והשוו כל הגדולים שאפילו חתנים מאותה אשה כשרים, ולזה הסכים רב האיי ז״ל והראב״ד ז״ל והרב בעל העטור ז״ל ואף הרי״ף ז״ל נראה באמת שהוא מודה בחתנים ואע״פ שחלק עם הגאונים ז״ל בבנים. ואלו העדים שהאחד נשוי לדודתו של אשת השני נמצא שזה השני חתן גיסו של מי שנשוי דודתה וכשרים הם לעדות זה לזה ונמצא השטר כשר ואע״פ שאין כן דעת הרמב״ם ז״ל, אבל בכל שאר הפסולין זה לזה מחמת, שאר הקורבות לפי הפוסלות לעדות אם חתמו בשטר אחד כשר או שנמצא אחד מהם פסול בעבירה מן העבירות הפוסלות לעדות עדותם בטלה לגמרי ואין לעשות מעשה ע״פ אותו שטר ואין קם אפי׳ לשבועה, אף לכשתמצא לומר שע״א בכתב זוקק לשבועה, לפי שהרי שטר זה כמו שאין בו עדות כלל שעדותה בטלה היא לגמרי.",
            "וכדי להתלמד במקום אחר יש לכם לדעת שע״א בכתב שאין חתום בו אלא הוא לבדו אינו זוקק לשבועה לדעת הירושלמי שהרי שאלו בירושלמי (כתובות פ״ב) ע״א בכתב זוקק לשבועה או אין זוקק לשבועה ותמהו אחד בכתב כלום הוא והשיב תפתר שהיו חתומים בו שנים ומצאו לקיים חתם ידו של אחד ולא מצאו לקיים חתם ידו של שני וכדעת מקצת הראשונים ז״ל ריש גט פשוט, ומיהו אפשר לומר שהוא קם לשבועה ממה שאמר בגט פשוט (דף קס״ה:) שלחו לו לרבי ירמיה ע״א בכתב וע״א ע״פ מהו שיצטרפו ושלח להו איני כדאי שאתם שלחתם לי אבל כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו אלמא ע״א בכתב מועיל ועדותו עדות כאילו העיד ע״פ והלכתא כר׳ ירמיה ומ״מ לד״ה משביעים אותו שבועת היסת וזה פשוט ואם הלוה מודה שהוא חייב לו אינו צריך שאלה וגובה הוא מבני חרי ואינו גובה ממשעבדי, וזה פשוט:"
        ],
        [
            "קיא",
            "שאלה בפסולי עדות מה בין קרובים ממשפחת האב לקרובים ממשפחת האם, ומי הם הפסולים מן התורה ומי הם הפסולים מד״ס, ובאיזה מקום ארז״ל:",
            "תשובה אין הפרש בין קרוב מצד האב לקרוב מהאם כלל אלא כשם שהקרובים מצד האב פסולין כך הקרובים מהאם פסולין דבר תורה, ואע״פ שקורבת האב מפורשת בתורה דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו׳ וקורבת האם מן המדרש הכל דבר תורה מדגרסינן פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ״ל אמר קרא אבות אבות אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם אשכחן לחוב לזכות מנ״ל ת״ל יומתו יומתו תרי זימני אא״ע לחובה תנהו ענין לזכות, מכאן אתה למד כל הקורבות דאורייתא שאם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו קרובי האב אין פסולים מד״ת אלא לחובה אבל לזכות לא שלא נאמר פסול זה בתורה אלא מן המדרש, ועוד שאם אתה אומר כן אף מהאב לא נפסלו דבר תורה אלא אבות לבנים ובנים לאבות אבל בנים להדדי ושאר קרובים לא שכולם לא למדנום אלא מן המדרש וכדאיתא פ׳ זה בורר (שם), ולא עוד אלא שאם באנו למדה זו לומר שכל מה שאין מפורש בכתוב עד שנצטרך למדרש אין פסול ד״ת א״כ אפילו אבות לבנים ובנים לאבות כשרים לעדות ד״ת, ולא נמצא פסול קורבה לעדות ד״ת כלל והכל מד״ס, ותדע דמשמעות הכתוב שאמר לא יומתו אבות על בנים היינו שלא יומת האב בחטא הבן ולא הבן בחטא האב ומקרא מלא דבר הכתוב (מלכים ב י״ד:ו׳) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה וגו׳ לא יומתו אבות על בנים וגו׳, אלמא מה שכתוב לא יומתו אבות על בנים בעון בנים קאמר ובנים לא יומתו בעון אבות אלא שפסולי עדות למדנום מן המדרש וכדאמר התם אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות. ועוד שאין הכתוב הזה אלא בעדי נפשות ודיני ממונות לא באו כל עיקר אלא מן המדרש וכדגרסינן התם אשכחן דיני נפשות דיני ממונות מנין אמר קרא משפט אחד יהיה לכם וכל מה שבא באחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן ד״ת הוא כאילו מפורש בקרא. והארכתי לך בדבר זה מפנו שקצת מגדולי הגאונים נתחבטו בדבר זה, ומהם שהורה שקרוב מהאם וכל הבאים מהמדרש שאינם אלא מד״ס ומי שקדש אשה בפניהם מקודשת אלא שלכתחלה לא שרינן ליה לדידיה עד שיחזור ויקדשנה קדושין בפני עדים כשרים ולעלמא לא שרינן לה אלא בגט, וסמכו בזה על מה שאמר בקדושין (דף כ״ד:) נראים דברי חכמים בשן ועין כלומר דברי חכמים שאמרו עבד היוצא בראשי איברים אין צריך גט שחרור שהתורה זכת לו נראים דבריהם ביוצא בשן ועין הואיל וכתיבי בהדיא באורייתא ודברי רבי עקיבא דאמר כלן צריכין גט שחרור נראים בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא. וכבר עמד רב האיי גאון ז״ל על דבריהם וראה אותה ונתן טעם לאותה של ראשי איברים שבמסכת קדושין. ועוד לנו בו טעם אחר טוב ממנו אלא שאין זה מקום אריכות ואי אפשר להעמידך על עיקר דבר זה בלתי אריכות ולכוין בו מצד מקומות אחרים שבגמרא, מ״מ כך הסכים הגאון רב האיי ז״ל וכדבריו עיקר. וכמדומה לי מתוך שאלתך שהגיעו אליכם אותם דברים ותשובת הגאון:",
            "ומה שאמרת כמה הם הפסולין. דע שהפסולין אין להם מספר ידוע שפסול לעדות תלוי בכמה ענינים ויש לדון בה מצד הדמיון או מצד ק״ו שהרי פסלו אוכל בשוק ואין זה מצד שבא בו האיסור בתורה או בד״ס או המקבל צדקה מעכו״ם בפרהסיא, והטעם לאלו שהאוכל בשוק מזלזל עצמו הרבה למלא בטנו ומי שעושה כן ניכר מתוך מעשיו שאין חושש לדבר ושמא ג״כ לא יחוש לזלזל בעדותו, והמקבל צדקה מעכו״ם ג״כ כפין ואכיל כפין ומסהיד, ואף הגאון ז״ל כך נשאל וכך השיב. והפסולים ששנו במשנתנו כגון המלוה ברבית אפי׳ ברבית דרבנן ומשחק בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכן גזלן צריכין הכרזה בב״ד ואינן פסולין עד שיכריזו עליהם וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:). ולענין מה שאמרת אין הפסול מדאורייתא כבר כתבתי שכל הקרובים שבאו ממדרש הכתוב כאותם המנויים פרק זה בורר שהם אב לבנים כלומר לבנו לבן אחיו ובנים לאבות כלומר הבן לאב ולאחי אביו כ״ש האבות להדדי וכן הבנים כלומר בני אחים להעיד זה על זה או להצטרף זה עם זה להעיד על אחרים דין כלם דאורייתא הם ואין בכל אלו יתר משני בשני והן ששנויין במשנה אלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו, ופלוגתא היא בב״ב (דף קכ״ח) אי שלישי אראשון פסול או לא וקי״ל כמאן דמכשר, ואשה כבעלה כדגרסינן התם (סנהד׳ כ״ח:) אמר רב הונא מניין שאשה כבעלה שנאמר דודתך היא אשת דודו היא מכאן שאשה כבעלה ואשת חורגו אע״ג דקתני חורגו לבדו אף אשתו נמי כמוהו מה״ט וכדאיתא התם ומיהו חד בעל כאשתו אמרינן משום דמקרבי בחד קדושין אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן כיון דלא מקרבי מחמתו כלל אלא בתרי קדושין זולתי בבעלי אם ובתה ובעלי ב׳ אחיות ואע״ג דלא מקרבי אלא בתרי קדושין פסולים זה לזה, והיינו דאמר רבי יוסי גיסו לבד לומר שאין לו חתנים שחתן גיסו ואפי׳ מאחות אשתו כשר לו לבדו משום דליכא חד מינייהו דמקרבי מחמת עצמו אלא מחמת קדושין, ובבעלי אם ובתה ובבעלי ב׳ אחיות אמרינן תרי בעל כאשתו ופסולין אהדדי שהרי אין מעיד לאשת חורגו דאמרינן אשה כבעלה אע״ג דהוו תרי בעל כאשתו, וכן נמי בעל חורגתו פסול לו ואמרינן בעל כאשתו ואיכא מרבוותא דיהבי טעמא משום דאשה כבעלה מדודתך ילפינן לה ודכוותה ילפינן מינה מה היא ערוה דחשבינן לה כמותו אף כל שבנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ובזכר עשו אשתו כמוהו והיינו דפסול באשת חורגו ובבעל חורגתו, וע״כ אמר אשה כבעלה ובעל כאשתו דבעל האם אסור בבתה דהיינו חורגהו דבת אשתו אסורה לו וכיון שהיא ערוה לו אף בעלה כמוה, וגיסו נמי דהיינו בעל אחות אשתו כיון דקאי במקום ערוה דאחות אשתו אסורה לו אף בעלה כמוה. והפסולים ד״ת שלא מחמת קורבה הם כל בעלי עבירה דאורייתא ושחייבים עליה מלקות וכדאמר פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר רב נחמן חשוד על עריות כשר לעדות א״ל רב ששת ארבעים בכתפיה וכשר, והרי״ף ז״ל נראה שפסק כרב ששת וכן מצאנו לו בתשובה, ואע״ג דפריק רב נחמן יצרו תקפו לא סמכינן עליה, וקצת ראיה יש מדאמר פ״ק דסנהדרין (דף ט׳) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, אלמא כולהו אמרינן דרשע הוא ופסול ולא אמר יצרו תקפו אלא דרבא הכשירו לזה משום דאין אדם משים עצמו רשע, ויש מי שפסק כרב נחמן מדשקל וטרי התם פרק זה בורר בדרב נחמן דאמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה דפסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לא. וההיא דפלוני רבעו לאונסו ל״ק דבזכור לא שייך למימר ביה יצרו תקפו שאין היצר תוקפו בזה, והראשון נראה עיקר, ולא קי״ל נמי כרבה דאמר רשע דחמס בעינן, ואפילו אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות, וגזלו פסול לעדות ד״ת אבל חמסן דיהיב כוליה דמיה אינו פסול ד״ת, תדע דעל מה ששנו (שם כ״ה:) הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים הקשה בגמרא גזלן דאורייתא הוא ואוקים בגזלת חש״ו ואילו בחמסנים לא הקשה חמסנים דאורייתא הוא משום דכיון דיהיב דמי לאו רשע הוא ליפסל עליו לעדות, והוא שנותן דמים שלמים כדמי מה שהוא נוטל שאפילו משום לא תחמוד אינו חושב לעבור, כדאמרינן ריש ב״מ (דף ה׳:) והא קעבר משום לא תחמוד ופריק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:",
            "ומה ששאלת באיזה מקום דברי רבא בתלמוד, דע שעיקר מדברים אלו בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ועוד שם פ״ק (דף ט׳:) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וכענין זה ביבמות פ׳ כיצד (דף כ״ה) גבי הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו, ועוד דברו בפסולין במסכת ר״ה (כ״ב) בעדות החדש ועוד בב״ב (מ״ג) בהשותפין מעידים זה על זה ובאומר תנו מנה לבני עירי וכן באומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר, ותניא בני העיר שנגנב מהם ס״ת אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאותה העיר ומקשה ולסלקו תרי מינייהו ולדיינו ופריק שאני ס״ת דלשמיעה קאי ותנו מנה לבני עירי נמי לס״ת קאמר וכן נמי לעניי עירי לס״ת וקרי ליה עניים דהכל עניים לס״ת, ועוד שם במכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מכר לו טלית מעיד עליה, ועוד שם טובא במוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובערב ובקבלן אם מעיד ללוה ואריס, ובפרק מי שמת (דף קכ״ח) היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פתוח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול וכו׳. ועוד שם שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר רב אמר אף מראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה, ובכתובות (דף י״ח:) בעדים שאמרו כתב ידנו הוא זה ומה שנאמר עליה ועוד שם באותו פרק, ועוד רבו המקומות שדברו בתלמוד בפסולי עדות מי נאמן ואין נאמן, ודי לך במה שכתבתי ובמה שרמזתי:"
        ],
        [
            "קיב",
            "שאלה פרש לי מה שנמצא בהלכות הרי״ף ז״ל פרק דיני ממונות במשנה היו מכניסים את השני וכו׳ וכו׳ עד מניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים, הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם אינו נהרג עד שיוזם חבירו ואם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו וכו׳, ומצינו בגמרא דאלו הם הקרובים (סנהדרין כ״ח) ובנים לעלמא מנ״ל אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים נעשים זוממים עד שיוזמו שניהם דאי ס״ד בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו אמר ליה רבא וליטעמיך הא דתנן ג׳ אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והם עדות אחת להזמה נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא אתי. ונ״ל לפי ענ״ד דטעמא בגמרא דבני מערבא הוא ניהו טעמא דרמי בר חמא, והנה סתר טעמא רבא (בב״ח) ממתני׳ דתנן ג׳ אחים וכו׳ וא״כ האי גמרא דילן לית ליה דצריכין שיהיו העדים אינן קרובין צדיינים ואני רוצה שתפרש ענין הדבר באר היטב ומה בין גמרא דילן לגמרא דידהו, וזה הירושלמי שיש בענין זה תפרשהו לי בחסדך פירוש יפה, ומפני שהוא קצר לא הבנתי כל עניניו לפי קוצר שכלי, ועוד מה בין ואין מעידין זה את זה ובין ולא זה על זה:",
            "תשובה גירסא זו של הירושלמי משובשת היא וגם במקצת ספרים היא בירושלמי שלנו בסנהדרין (פ״ג) ובשבועות פרק שבועת העדות אבל בהלכות הרי״ף ז״ל שבידנו גירסא נכונה ממנה וכן מקצת מקום בירושלמי בספרים שלנו וכך היא הגיר׳ מניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שהוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג מפיו ומניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שהוזמו לא מפיהם הם נהרגים ומניין שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג ע״פ עדים הרוג ע״פ דיינים מה עדים אינם קרובים זה לזה אף דיינים לא יהיו קרובים זה לזה, וזו היא הגירסא וכך היא בהלכות הרי״ף שבידנו, ודע כי מה שאמרו בירושלמי טעמא שלא יהיו העדים קרובים לדיינים שאם הוזמו מפיהם אין נהרגין אין רבא חולק בזה ואין לומר בזה הזמה מעלמא קאתי לה, דע״כ אם הוזם ראובן העד בב״ד של שמעון אחיו בודאי נהרג הוא ע״פ שמעון ולא נחלק רבא אלא בעדים הקרובים זה לזה שזה מעיד בפ״ע וזה מעיד בפ״ע ואין זה מחייב ממש בעדותו את זה אלא שכל אחד מהם מתחייב ממילא כשהשני מתחייב, אלא שהיה רמי בר חמא סבור שכיון שאין זה מתחייב עד שיוזם חבירו והרי הוא מתחייב ע״י הזמת אחיו שהוזם ג״כ הרי הוא כאילו אחיו הוא מחייבו בעדותו ממש וכדעת הירושלמי נמי שאמרת, וע״כ הקשה לו רבא ממתניתין דפ׳ ח״ה (דף נ״ז), ומכל מקום לענין דינא לא נפיק מידי בין רמי בר חמא לרבא דבין למר בין למר העדים צריכין שלא יהיו קרובים זה לזה אלא לרמי בר חמא מפרש טעמא משום הזמה ורבא נפיק ליה מדכתב רחמנא בנים לא יומתו על אבות ולא בן על אבות א״נ הן על אבות, וכן נמי לכ״ע לא יהיו הדיינים קרובים לעדים שאם הוזמו בפני ב״ד ע״פ דינם ממש הן נהרגים שהרי הם מחייבים אותם בב״ד על מה שזממו לעשות. וא״ת לדברי הירושלמי מדברי רמי בר חמא נאמר טעמא שלא יהיו העדים קרובים לדיינים משום הזמה תינח עדות ע״פ אבל עדים שבשטר אמאי לא דהא לא שייכא הזמה בשטר לפי שאני אומר שמא אחרוהו וכתבוהו וכ״ש אם חתמו בשטר והלכו להם למדה״י או שמתו שאי אפשר להזימם שאין מזימין העדים אלא בפניהם, י״ל דאף בשטר שייכא הזמה אם אמר בע״פ ששטר זה בזמנו כתבנו וחתמנו וכיון דשייכא ביה הזמה ואז אי אפשר לדון ע״י קרובים אף לאחר שמתו או שהלכו למדה״י אין הקרובים דנין בו:",
            "ויש מגדולי המורים שכתבו בחבוריהם דמהא דירושלמי שמעינן שאם עדי קיום ודייני קיום קרובים זה לזה בחתימה אחת ולא העדים לדיינים דהא שייכא הזמה בעדי קיום אם אמר ביום פלוני חתמו בפנינו והוזמו נמצאו אלו משלמין ע״י אלו, ולי נראה להלכה ולא למעשה דעדי קיום הקרובים ללוה ולמלוה כשרים דכיון דקיום שטרות דרבנן דאילו מדאורייתא לא בעינן כדאיתא פ״ק דגיטין (דף ג׳) דעדים החתומים׳ על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב״ד הלכך לא החמירו בו כ״כ לפסול בו עדים קרובים לדיינים, ותדע לך דגדולה מזו אמרו דאפילו עד המעיד לקיום הכשירו להיות דיין וכ״ש שראוי להכשיר בו עד הקרוב לדיין כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ״א:) שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ואמר ש״מ תלת ש״מ עד נעשה דיין וש״מ דיינים המכירים חתימת עדים אין צריך להעיד בפניהם וש״מ צריך להעיד בפני כל אחד ואחד, אלמא הוא עד והוא דיין בבת אחת שאם נפשך לומר שלא הכשירו אלא להעיד בפני השלישי ובאותה שעה עד היה ולא דיין אבל לאחר מכאן נעשה דיין ובשעה שנעשה דיין אינו נעשה עד שהוא אין צריך לעדותו ומדי ראיתו הוא חותם שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שהוצרכנו כאן להכשיר בקיום שטרות דרבנן היינו עד שהעיד בב״ד בקיומו של שטר שיהא כשר לאחר מכאן להיות דיין משא״כ בשל תורה, לא היא דאם איתא מצינו קיום שטרות בחד שהרי בשעה שהם מעידין בפני השלישי הם אינם מצטרפין עמו והוא לבדו נשאר דיין ואין היחיד נעשה בית דין אלא ודאי הם מעידים ומצטרפין עמו בשעת עדותם והן עדים ודיינים בבת אחת, והוא מה שהקשה פ׳ האשה (שם) מראוהו ב״ד והם שלשה לומר שאף למחר הם יעידו בפני עצמם שראו החדש והם יאמרו מקודש מקודש וכיון שכן אם העד הוא הדיין יכשר כשהעד קרוב לדיינים. וא״ת לעולם הם אינם נעשים עדים ודיינים בבת אחת שהם אינם יכולים לשמוע עדות מפי עצמם אלא הב״ע כשאותו יחיד הוא מומחה ויכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד דא״כ הוא לבדו שקבל העדות והוא לבדו הוא הב״ד, וא״כ היאך מצטרפין אלו השנים עמו וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא והלא לא היה אלא יחד, ועוד למה להם להצטרף עמו ואפי׳ משחתמו יעידו בפניו והוא לבדו חותם, ואפילו את״ל כיון דעל דעת שלשה ירדו לדין מתחלה אין היחיד יושב להיות ב״ד לבדו כעניין שאמרו פ״ק דסנהד׳ (דף ה׳:) אליבא דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין ואקשינן עלה מדתנן אפי׳ שנים מזכים ושנים מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים ואם איתא להוו כשנים שדנו ופרקינן התם דאדעתא דשלשה נחות מעיקרא וה״נ דכוותה ומ״מ הגדת השנים בפניו הויא הגדה כיון שהוא מומחה וראוי להיות בית דין בעלמא. א״כ אפי׳ משחתמו יעידו בפניו ויחתום שהרי מ״מ הגדתם הגדה וקיומם קיום אפי׳ לא היו השנים עמו, ואע״פ שישבו על דעת שלשה מ״מ ממילא נתקיים כיון שנתקיים בפני מומחה. אלא מה יש לך לומר כיון שעל דעת ב״ד של שלשה ישבו מתחלה אין דיניהם דין עד שיהיו שלשתן ראויין להצטרף ה״נ ל״ש ועוד דסתם ב״ד של שלשה בדיני ממונות אינם מומחים אלא הדיוטות וכיון דאמרו סתם שלשה שישבו לקיים השטר סתמא דמלתא בהדיוטות היא ואילו היה צריך היחיד הזה להיות מומחה כיון דבעלמא אין צריך להיות מומחה לא היה להם לומר סתם ואחד אין מכיר עדיין מעידים בפניו. ועוד במתקיף ליה רב אשי ואמר דלמא שאני הכא דקא מקיימא הגדה בחד עדיפא מינה ה״ל לאקשויי דלמא שאני הכא דקא מקיימא בב״ד שלם דיחיד מומחה ב״ד שלם הוא, ועוד דאם איתא מאי קא מקשה רב ספרא מראוהו שלשה וכו׳ ואמאי ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה שאני הכא דהגדתם הגדה בפני היחיד המומחה משא״כ בקדוש החדש שאי אפשר ביחיד מומחה אלא בשלשה ומומחין כדאיתא ריש פרק ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ה:) ואין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך. וא״ת דלא אותיב רב ספרא אלא אדיינים המכירים חתימת ידי עדים אין צריכים להעיד בפניהם ולומר דאף כאן בעדות החדש יעמדו במקומן למחר ויאמרו מקודש, לא היא דהא אוקימנא בדוכתא בשראוהו בלילה ואין ראייתם של לילה ראיה לקדש עליה למחר דה״ל כקבלת עדות ואין מקבלין עדות בלילה. ועוד בהדיא גרסינן בירושלמי ואמאי וליתיב חד וליקום חד וליתיב חד וליקום חד דאלמא להעיד אחד במקום השנים קשי ליה, ועוד דאמרינן פ״ק דגיטין (דף ה׳:) בפני כמה נותנו לה ר׳ יוחנן ור׳ חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה ואתי לאוקומי פלוגתייהו בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין והתם דבפני כל שנים קאמר ואפי׳ אינם מומחים דאילו במומחין אפילו בחד לכ״ע ואפ״ה קאמר לעד המעיד בפני שנים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם נעשה דיין דאלמא בשעת עדותם הוא לעצמו נעשה דיין שהרי הוא צריך להעיד בפני ב״ד הלכך לא אפשר לאוקומה להא דהכא כשאותו יחיד מומחה דוקא, וגם אי אפשר להעמידה כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד וא״כ מה לאלו להצטרף עמהם דהכא דינא ותקנתא קאמר כלומר אם אין שם אלא שלשה הראויין לדין ואין שם עדים אלא השנים מהן כיצד הן עושין, וכן ההיא דגיטין נמי הויא תיובתא, וכן ההיא דקדוש החדש ליקום חד וליתיב חד כלומר אלו השלשה שראוהו בלילה ואע״פ שאי אפשר לומר בכי הא לא תהא שמיעה גדולה מראיה כיון שראוהו בשעה שאינה ראויה לדין ולמחר אם מקדשין הן החדש ע״פ עצמן צריכין הן להגדה ולהעיד ממש ע״פ שראוהו אם כן מה להם להושיב מחביריהם אצל היחיד ליתבו אינהו בדוכתייהו ויעמוד האחד ויעיד שראה החדש וישב ואח״כ יקום השני ויעיד כן, אלמא אפי׳ להעיד בפני חבריו השנים קאמר והוא מצטרף עמהם ושומע עדותו מפי עצמו ומכל מקום מהא שמעינן דדייני קיום ועדי קיום כשרים אפילו שהם קרובים אלו לאלו כיון שהכשירו בו עד המעיד להיות דיין. ואל תתמה אם הכשירו בקיום עד קרוב לדיינים ולא הכשירו עדי קיום קרובים זה לזה ולא לדיינים קרובים זה לזה כדאמר נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד כדאמר שלהי חז״ה (דף נ״ז) בגמ׳ שלשה אחים דה״ט משום דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה הלכך כל שאין פסול קורבא אלא משום דאם הוזמו על ידי קרובים הם משלמים דהיינו פסולין של עדים הקרובים לדיינים, הכא בקיום שטרות לא חששו משום.דאין הזמה מצויה בעדי קיום אלא בדרך רחוקה שיעידו ויאמר בפני חתם ביום פלוני, ועוד שניחוש שמא ימצא זומם, לכולי האי לא חשו לפסול כיון שעדים אלו כשרים לעלמא ודיינים אלו כשרים לעלמא, אבל כשהעדים קרובים זה לזה או שהדיינים קרובים זה לזה כיון שהצריכו חכמים קיום בעדים ובפני דיינים הלכך בקרובים לא אפשר דבעלמא אינם לעולם כשנים אלא כחד, וכיון שהדיינים קרובים זה לזה אינם אלא כחד ולפיכך לא אפשר, וממנה יש לדון להכשיר אפילו עד החתום בשטר להיות דיין למסקנא מהא דאסיקנא בכתובות (דף כ״א) דעד ודיין אין מצטרפין אליבא דרבא ואף לדברי רמי בר חמא דאמר עד ודיין מצטרפים אפשר לדון ולהכשיר אבל כשעדי קיום או דייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה נראין הדברים שפסולים משום דנפיק ממונא אפומא דקרוב, אלא שיש לעיין מדתני רבי חייא אין העדים חותמים על השטר אא״כ קראוהו והדיינים חותמים על השטר אע״פ שלא קראוהו כדאיתא פרק שני דייני גזרות (דף ק״ט) ואם איתא דעדי קיום צריכים שלא יהיו קרובים למלוה וללוה ניחוש דלמא אותם עדים קרובים למלוה או ללוה ונפיק ממונא אפומא דקרובים. וא״ת שצריכים הדיינים להזכיר שם העדים דהכי משמע דהאי לישנא דאשרתא מדאמר בהאשה שנתארמלה (דף כ״א) ההיא אשרתא דנפק מבי מר שמואל וכתיב בה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימת ידיה וחד דעמיה ומנו רב חנן בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימת ידיה וחד דעמיה ומנו רב ענן בר חייא אלמא הכי הוא דינא למכתב באשרתא דדייני וכיון שכן אם איתא דקרובים ליכא למיחש דאתי לוה ומערער, לא היא דאפילו את״ל דכתבינן הכי זמנין דלקוחות לא בקיאי בקרוב מאן נינהו קרוב ללוה ולמלוה דכ״ע לא בקיאי בהו והיכי מתקני רבנן מלתא דאתי לידי פסידא דלקוחות, ועוד דהא לא כתבי הכי אלא בכל מקום כותבין מדאתו סהדי ואסהידו קדמנא ולא משוינן כ״ע טועים וכי הא מקשי בכמה דוכתי בתלמוד והא לא כתבינן הכי גבי שובר והא מעשים בכל יום דמנהגא דצבורא תורה היא עד שאמרו בירושלמי כל מקום שההלכה רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה ראה מה צבור נוהג ונהוג, ואע״פ שהקשה גבי שובר פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע״ב) גבי שט״ח מאוחרים כשרים והא לא כתיב הכי ופריק רבנן תקוני תקון ואי לא כתיב הכי איהו דאפסיד אנפשיה, לא דמיא דהתם הוא דלוה הוא דקא חזי ליה לתבריה ואיהו לא חש למאי דתקון רבנן איהו דאפסיד אנפשיה אבל הכא אנן הוא דכתבינן הכי לא חיישינן, וההיא אשרתא דנפקא מבי מר שמואל דהוה כתיב בה בהדיא מדאתא רב ענן ורב חנן לאו משום דלישנא דאשרתא הכי דוקא אלא איכא למימר דהתם משום דחדוש הוא דאתו לאורויי או לאשמועינן דהלכה כרבי אפילו מחביריו בזה אומר זה כתב ידי שצריך לצרף אחר עמו כדבעי התם למידק מינה דההיא, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דקי״ל כרבנן אפ״ה בשטרא דיתמי צריך למיחש לב״ד טועין ולמעבד כרבי וכדחזינן התם ולעולם אינם צריכים לאדכורי עדי קיום בלישנא דאשרתא אלא כותבין סתם כדכתיבנא האידנא וכיון שכן ניחוש דלמא אתי לקיומי בקרובים. וא״ת א״כ אף המלוה בעצמו כשר לקיום בשטרו דאי לא ניחוש שמא הוא בעצמו יעשה עד לקיימו ולאו אדעתייהו דדייני קיום כיון שאין קורים אותו, לא היא שאם יביאנו הוא בעצמו לב״ד בכי האי ודאי חוששין ואין מקבלין לעדות זו מי שיוציאנו בפני ב״ד דחוששין לרואים, וא״ת ניחוש שמא ימסרנו ליד אחר להוציאו בפני ב״ד כדי שיעיד זה, לא היא שאין אדם מצוי לחטוא בשביל חבירו כדאמר בירושלמי ביבמות (ספ״ב) שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד:",
            "ועוד תדע לך דגרסינן פ״ק דגיטין (ה׳:) בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני שנים עדים וחד אמר בפני שלשה, ואוקימנא פלוגתייהו דכ״ע שליח נעשה עד ועד נעשה דיין אלא מר סבר כיון דאשה כשרה להביא גיטה זימנין דמתיא ליה איהי וסמכינן עלה ואידך מידע ידעי דלא סמכי עלה. ואם איתא אמאי מוקי פלוגתייהו בחשש אשה שהביאה גיטה דלא שכיחא כדאיתא לעיל בההיא שמעתא לוקמה משום חשש קרוב דשכיחא ולומר זמנין דמייתי ליה קרוב וזה חשש יותר קרוב ומצוי, אלא שדייני קיום ועדי קיום כשרים אע״פ שהם קרובים לבעל ולאשה ואע״ג דנפיק ממונא אפומייהו דעל ידי גיטה היא גובה כתובתה, ודחוק הוא לומר כההיא דתני רבי חייא דאע״פ שאין צריכין לקרותו ולראות ענינו של שטר מכל מקום צריכין הם לראות מי המתחייב ולמי הוא מתחייב משום חשש זה דסתם קתני אע״פ שלא קראוהו אבל ההיא דגיטין אפשר לדחוק דה״ה לקרוב אלא דניחא ליה למנקט חשש אשה שהביאה גיטה משום דקתני לה במתניתין והוא הדין לשאר קרוב ומאן דלא חש באשה בקרוב נמי לא חייש דאינהו נמי מידע ידעי. הנה הרחבתי לך באר היטב:",
            "ומה ששאלת מה בין אין מעידין זה את זה למעידין זה על זה. דע שזו תוספתא בסנהדרין שתחלתו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, והרי״ף שכתב בהלכות כמדומה שאין הגירסות שבהלכות שוות לפי מה שיראה מתוך כתבך, גם בהלכות הרב שבידינו לא מצאתי הגירסא כגירסת התוספתא שבידינו, וגירסת התוספתא כך היא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה על זה ולא זה בפני זה. ונ״ל שיש שבוש בסדור רישא דתוספתא וכך ראוי להיות הסדור, אין דנין לא זה את זה לזכות ולא זה על זה לחובה מפני שאמרינן בגמ׳ אשכחן לחובה לזכות מניין אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אא״ע לחובה תנהו ענין לזכות, א״נ אין דנין זה את זה בדיני נפשות ולא זה על זה בדיני ממונות, ואחר כך אומר ולא זה עם זה כדי שלא יהיו קרובים דיינין זה לזה, ולא זה בפני זה שלא ידין הדיין על פי עדות קרוב לפי שאם אדם הוא נהרג על ידו הרי הוא כאילו דן אותו בנפשו, ואחר כך סדר גם בעדות בסדר הזה שלא יעיד זה את זה ולא זה על זה כלומר בין לזכות בין לחובה או בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות כמו שאמרתי ולא זה עם זה שלא יהיו העדים קרובים זה לזה מפני שהם כאחד כמו שאמרו רז״ל פרק חז״ה (דף כ״ז). ונ״ל מדכתב רחמנא בנים כדאמר רבא בגמ׳ פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) או מטעם הזמה כדעת הירושלמי וכדעת רמי בר חמא, ולא זה בפני זה כלומר שלא יעידו בפני ב״ד קרובים. ואע״פ שכבר יצא לנו מן הרישא אפילו כן לא נמנע מלהחזירו פעם אחרת מפני שרצה לסדר כל הענינים בעדים כמו שסדרו בדיינים. זהו מה שנ״ל בפירוש התוספתא לפי הגירסא הכתובה בתוספתא שבידינו:"
        ],
        [
            "קיג",
            "שאלה אם יצטרך לקבלת העדות שלשה או אם יוכלו שנים לקבל העדות, ואם השנים או השלשה מקבלי עדות אם יש להם קורבה עם העדים, אם יש בידם רשות לקבלה:",
            "תשובה אין שנים ראויין לקבל עדות ואם קבלו לא עשו ולא כלום, דשנים אין להם תורת בית דין אלא תורת עדים, וקי״ל דשנים שדנו אין דיניהם דין והב״ד צריכין להיות רחוקים זה מזה ומן העדים ומן האיש ומן האשה:"
        ],
        [
            "קיד",
            "שאלה אם צריכין מקבלי עדות לפרסם בשטר מי העדים או אם די להם בסתם שיאמרו באו לפנינו שנים או ארבעה עדים כשרים:",
            "תשובה אם כתבו בשטר סתם אין בכך כלום וכשר, אבל אם רצו לפרסם שם העדים זה יותר נכון, ואפשר שכן היו נוהגין בימי רבותינו ז״ל כמו שאמרו מדאתא קדמנא פלוני וחד דעמיה ומנו פלוני, ומי שדקדק נשכר ומי שלא דקדק וכתב סתם לא הפסיד:"
        ],
        [
            "קטו",
            "שאלה מי שגירש אשתו והיו לה בגדים ומלבושים הרבה ככסות שבת ויום טוב אם שמין מה שעליה אם לאו, ולפי שסתם אמרו שמין מה שעליה, איני יודע אם מה שעליה ממש בשעת הגירושין או כל מה שזכתה בהן בפני בעלה:",
            "תשובה זו שאמרת אין שמין לגרושה מה שעליה על דעת הרי״ף ז״ל שכתב בהלכות פרק נערה, ואין דעת הכל שוה עמו בדבר כי יש מן הגדולים שתפשוהו בכך ואמר שדין האלמנה והגרושה אחד וכיון דנפסקה הלכה כרב באלמנה הוא הדין בגרושה ואע״פ שאמר טעמא דאלמנה דאדעתא למשקל ומיפק לה לא אקני לה לאו למימרא דגרושה דאיהו מפיק לה מנפשיה תשקול ותיפוק דאלמנה נמי בעל כרחה נפקא ומן שמיא אפקוה [ובלקיט] נמי מי לא עסיקינן דאפקיה ב״ה בע״כ ואפילו הכי שמין מה שעליו, ומכל מקום לפי דרכו של הרב ז״ל הדברים ברורים שלא על הבגדים שהיא לובשת בלבד בשעת גירושין נאמר כן אלא אפילו על כל הבגדים שיש לה שזכתה בהם בפני בעלה ולא אמרו מה שעליה עכשיו אלא מה שקנה לה הבעל להיות עליה כלומר ללבוש ולהתנאות בהם, ושמואל אמר אלמנה אין שמין מה שעליה, ולא על בגדי אלמנותה בלבד אמרו. ותדע דהא תלי טעמא דשמואל בטעמא דמתניתין דתנן אחד המקדיש ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבעו לשמן או שלקח לשמן, זכו בהם והרי הם נתונים להם, וגרושה לד״ה כפי סברת הרב ז״ל כאלמנה לדברי שמואל וזה פשוט. ומכל מקום יש לדון ממקום אחר על מה ששאלת והוא שהרב ז״ל כתב פרק ארבעה אבות (בבא קמא דף י״א:) גבי האחין שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין הא דגרסינן בירושלמי דגרסינן התם בגדים שעל בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין, וגירסא זו בראשון של קדושין, ויותר ממה שכתב הרב ז״ל. ויש שם דגרס התם העושה קטלא לבתו אין מביאין לאמצע וחולקין רבי מונא אמר כלי רגל חולקין כלי שבת צריכא, רבי אבין פשיטא פשיט ליה בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע ע״כ גירסת הירושלמי, ואפשר שאינו אלא באחים שחלקו לפי שאין האחין גומרין ומזכין לבני אחיהם כלים עשויים חשובים שאינם עשויים להשתמש בהם בחול אלא כל זמן שלא חלקו, אבל מה שהאיש מזכה לאשתו ובניו מנכסיו אפילו כלי רגל וכלי שבת מזכה להם, ואף דעת הרב ז״ל נראה כן שלא כתב בזו של גרושה בפרק נערה אותו הירושלמי, אבל הרמב״ם ז״ל כתב פרק קמא בהלכות לוה ומלוה וז״ל, אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אע״פ שעדיין לא לבשו אותם ולא סנדלים חדשים שלקחו לשמן אלא הרי אלו שלהן, במה דברים אמורים בכלי חול אבל בגדי שבת ומועד גובה אותם ב״ח, ואין צריך לומר אם היה בהם טבעת וחלי זהב וכסף שהכל לבעל חוב. הנה שבאר הרב ז״ל כאן שאף בכלים שעשה הבעל לאשתו יש הפרש בין כלי חול לשל רגל ושבת שבגדי חול זכה לה ובגדי שבת ורגל לא זכה לה ולפיכך שמין אותן לה:"
        ],
        [
            "קטז",
            "שאלה עד אחד בהכחשת בעל דבר שלא בפניו מהו:",
            "תשובה עד אחד בהכחשה אינו כלום כדאיתא פרק האומר (קדושין ס״ה:) בשנים שבאו ממדינת הים ואשה אחת עמהם וכולי עניינא כדאיתא התם, והכא אפי׳ שלא בפניו כיון שבעל דבר מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו, וגדולה מזו אר״ת בכל הנהו דאמרינן התם פרק האומר אמר אביי א״ל עד אחד אכלת חלב והלה שותק ואמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך ואמר לו ע״א שורך נרבע והלה שותק דדוקא הלה שותק ומדין שתיקה כהודאה דמיא הא באין שותק אלא אומר איני מאמין לדבריך אין בעדותו כלום, וסמך רבינו תם ז״ל בזה באותה שאמר בשמעתא קמייתא בהאשה רבה (פ״ז). ואע״פ שיש תשובה על דבריו. היינו כשאין מכחישו הא מכחיש עד אחד אינו כלום, ועוד דהכחשה שלא בפניו הוי הכחשה והזמה שלא בפניו נהי דלא הויא הזמה הכחשה מיהא הוי כדאיתא בהאשה שנתארמלה (דףכ׳):",
            "(התשובה הזאת נמצאה בתשובות אלף רנ״ה סימן תקמ״ו):"
        ],
        [
            "קיז",
            "שאלה זו נשאלה למהר״ר שם טוב פלט בהיותי במארקיא״ה, ראובן אומר לשמעון הילך מנה שאני חייב לך ושמעון אומר אינך חייב לי כלום בברי, אם חייב ראובן זה לתת לשמעון אותו מנה אחר שאין יודע באמת שהם בידו משלו, אי דמי לההיא דפרק השולח כתבתי ונתתי לו והוא אמר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א״ד חוב שאני:",
            "תשובה לכאורה הדין כן דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים כיון דשמעון אומר בברי אינך חייב לי, והראיה מדאמרינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) מתניתין זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו נפלה לו ירושה ממקום אחר יטלו אחיו עמו ודייקינן בגמרא ואינך מאי קאמרי אי דקאמרי אחונא הוא אמאי נוטל בחלקו ותו לא ואי דאמר לאו אחונא הוא אמאי יטלו אחיו עמו והא הכא דאיהו מודה להו דאחוהון הוא ויש להן זכות בחלקו וכיון דאינהו אמרי לאו אחונא הוא הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. וכן דקדק הר״ם מרוטנבור״ק וז״ל בחדושיו פרק יש נוחלין, מכאן יש לי ללמוד אם ראובן אומר לשמעון הנני חייב לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי שאפילו אם אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע״פ שיודע בודאי שחייב לו כדאמר הכא דאע״ג דראובן אומר לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאילו מחל לו ולא הוי כמו מחילה בטעות אע״פ שדבר תימה הוא למה אין זה מחילה בטעות, ונ״ל דכיון דשכנגדו אמר לו אני חייב לך א״כ היה לו להשיב ולדקדק אם הוא אמת את שכנגדו אומר ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם עכ״ל הרב ז״ל. וצ״ל לפי דעת הרב ז״ל דמפי אחרים ברי מיקרי וההיא דפרק השולח דאמר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לאו מהאי טעמא הוא וה״פ יכול זה לחזור ולזכות בשלו בהודאת המקבל שאמר לא כתב ולא נתן לי והודאת בעל דין דהיינו המקבל כמאה עדים, וכתבו בתוס׳ ואע״ג דאידי ואידי הודאת בעל דין נינהו מכל מקום זה ברור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת אותה קודם שיתננה ופעמים הוא סבור שנתן ולא נתן ע״כ, ומינה דחוב שאני דמלוה ולוה שניהם דעתייהו כחדא אפשר דהלוה נאמן, אלא דההיא דיש נוחלין ראיה דהאומר לא הלויתי לך בברי נאמן ומדין מחילה כדעת הר״ר מאיר ז״ל, אלא דמדבריו משמע דכל שאומר לו איני מוחל לך אבל יודע אני שלא הלויתי לך ואתה שאומר שהלויתי לך הב לי רשאי, ואפשר דכיון דהוי כאילו מחל לו הוי מחילתו כמתנתו ושוב אינו רשאי לתובעו. ועוד נ״ל ראיה דלא אמרו בהא הודאת בעל דין כמאה עדים מדקי״ל בעלמא פ׳ המניח את הכד (דף ל״ה:) ובשבועות (דף מ׳) דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורים ולא אמרינן שיתן דמי שעורין מיהא דמודה ליה, אלא שגם בזה כתב הראב״ד ז״ל דאף בחטין ושעורין אם מעמיד דבריו נותן לו שעורים אלא מתניתין כשאין מעמיד דבריו, ואפשר דההיא דחטין ושעורים לאו באומר ברי לי שלא הלויתיך שעורים אלא כשהוא אומר שעורים אני חייב לך הלה שותק או אומר איני יודע ולכך סבר הרב ז״ל דכיון דמעמיד דבריו אמרינן זיל הב ליה, וכמדומה אני שיש קצת ראיה לדבריו בירושלמי (שבועות) חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה הב לי קתונא וסב דינרא אתאי עובדא קמיה דרבי מונא אמר ליה את אודית ליה בדינרא והוא לא אודי לך בקתונא הב ליה דינרא. וכי תימא אמאי חייביה רבי מונא דהא לא תבע ליה וכבר כתבנו דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אלא בתובעו בדין אפשר לומר דכיון דאמר ליה את אודית ליה בדינר, משמע דהודאה מתוך תביעה היא, אלא שראיתי להרי״ף ז״ל שכתב הכי דאפי׳ בחטין ושעורים אי תפס תפס, אפשר שיצא לו זה מדאמרינן בהמניח (שם) הא תניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דאי תפס, אמנם בתוס׳ פירשו דדוקא כשתפס מתחילה דכשהודה לו כבר היה בידו וכשהודה זכה בו. ודוקא כשיש לו תביעה על שניהם הוא דמהניא תפיסה אבל כשאין לו תביעה אלא על אחד מהם בלבד כרישא שהניזק אחד והמזיק אחד זה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן הזיק אפילו תפס מפקינן מיניה, ר״ל שהוא מדין מחילה וכדעת הר״ר מאיר ז״ל, ולענ״ד ראיה להעמיד דברי הרב ז״ל דאמר בכתובות פ״ב (דף י״ט) אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא אלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה אלא דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן דאמר רבי נתן מנין לנושה בחבירו כו׳. והא הכא שהלוה אומר שטר לך בידי שהלויתני והשטר מוכיח והמלוה אומר אין לך בידי כלום ושטר שבידי שטר אמנה הוא ודוקא במקום שחב לאחרים הוא דלא מהימן הא במקום שאין חב לאחרים מהימן ופטרינן ליה ללוה ולא אמרינן הודאת ב״ד כמאה עדים ואפי׳ לא מקיים לה מלוה לשטריה דהא קא מודה ליה האיך, והלא דברים ק״ו ומה הכא דאיכא שטרא דמסייע ללוה אפ״ה לא מהימן למיחב נפשיה במקום דאיכא הכחשת המלוה כל שכן היכא דליכא שטרא וזה אומר לויתי ממך וזה אומר לא הלויתי לך מעולם שהוא פטור, כנ״ל להעמיד דברי הרב ז״ל, אלא שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא דינא דשטר אמנה לא מהימנינן ליה למלוה זהו דוקא לגבי אחרים דלאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר וכן כתב הראב״ד ז״ל, ואי אזיל מריה דשטרא ופרע לאחרים ואחר כך אזיל וקמפיק שטרא על לוה מסתברא לן דגבי ליה מיניה כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמר לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר לגבי לוה לא תפסיד ליה בהכי דהא אי שביק מעיקרא ולא קפרע להו מדידיה הוו מפקינן מינה דלוה ויהבי להו השתא דפרע להו מדידיה גבי מיניה דלוה ע״כ. נראה מדברי הרב ז״ל דטעמא דשטר אמנה אינו נאמן לגבי אחרים משום אשתמוטי הוא וכשאינו חב לאחרים מהימן אע״ג דהא מודה ליה ללוה וקאמר לאו שטר אמנה הוא, ועוד נ״ל דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אלא בתובעו חבירו וכך הוא בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שתבעו והודה. לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן משמע בשמעתיה דחייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ואמרינן עלה בגמרא ה״ד אי דלא אמר אתם עדי מ״ט דרבי יוחנן אלמא דכל היכא דלא קא תבע ליה ואמר חייב אני לך מנה פטור מטעם הפה שאסר הפה שהתיר ולא אמרינן בהא הודאת בעל דין כמאה עדים:"
        ],
        [
            "קיח",
            "שאלה בענין אפוטרופים בענין החשבון, ואם כופין אותם לשבועה. ואם רואין שאפוטרופוס מעקם עליהם הדרך אע״פ שמינהו אבי יתומים אם מסלקי ליה, אם מקבלים טעותו בשביל הנשים שעכבו, ואם היתומים יכולים לשעבד עצמן נכסים שהניח להם אביהם כל זמן שהם תחת האפוטרופוס אחר שאביהם הניח ברשות אפוטרופוס זמן ידוע והם עדיין תוך הזמן:",
            "תשובה אתמר (גיטין כ״ב:) אפוטרופוס דאפסיד אמר רב מסלקינן ליה ומשמע אפילו מינהו אבי יתומים דליכא בין מינוהו ב״ד למינהו אבי יתומים אלא שבועה. ואמרי רבוותא מגו דמסלקי משבעינן ליה אע״ג דקי״ל כאבא שאול דאמר לא ישבע ה״מ דלא אשתכח פסידא וכי לא מפסיד בטענת שמא לא משבעינן ליה בטענת ודאי משבעינן ליה. ועל כל זה מקבלים עדים שלא בפניו ממעשה דעמרם צבעא דאתו קרובים קמיה דרב נחמן אמרו והא קא מפסיד ולא אתא הוא לקמיה דהוה א״ל אימא לי היכי הוה עובדא והוא א״ל זילו אייתו לי ראיה דאפסיד ואסלקיה, משום דזכות היתומים הוא ואין לך מפסיד גדול ממי שקבל ממון בחשבון ואומר שלא נשאר לו כלום, ולשון הרמב״ם ז״ל אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים והיתה שמועתו לא טובה והיה רודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד או שפרץ בגדרים ובאבק גזל ב״ד חייבים לסלקו ולהשביעו ולמנות להם אפוטרופוס כשר, וכל הדברים האלה כפי מה שיראה לדיין שכל ב״ד וב״ד הוא אביהם של יתומים עכ״ל. הנה כלל בזה כל מיני חשד שיהיה נראה בעיני ב״ד. עוד נראה מפלוגתא דרבי ורשב״ג אם צריך לחשב עמהם אם לאו ה״מ באחרונה ר״ל במה שהוציא ומזה ג״כ פלוגתא דאבא שאול ורבנן אם ישבע אם לאו וכל זה שיהיה נאמן בשבועתו, וה״מ בהוצאות בכמה שיוכל אדם לתלות שבאפשר כן הוא אבל אם נודע בודאי שקבל מאבי היתומים הון רב ואומר עתה שלא נשאר כלום לא יהיה נאמן בשבועה אלא ודאי איתיה בתשלומין ממעשה דההוא בקרא דאמר התם נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה ש״מ דאי ליכא בקרא חייב בתשלומין, ומה שטוען האפוטרופוס שהנשים עכבו בידן הנכסים בשביל פרנסתן אינה טענה שהנכסים בכל מקום שהם בין ברשות אפוטרופוס בין ברשות היתומים משעבדי הם למזון האשה והבנות, הגע עצמך שהגדילו היתומים ותובעים לאפוטרופוס שיחזיר להם עזבון אביהם היאמר האפוטרופוס שלא יחזיר מפני שיש אשה ובנים שנזונים ומתפרנסים בתנאי כתובה או שיש ב״ח, זה לא נמצא בשום במקום אלא חייב להחזיר להם והם יפרעו חובות אביהם, ומספר הצוואה נלמוד שצוה שאם ימות אחד יתחלק חלקו וינתן בין היורשים, הנה אמר שיתן לכל אחד חלקו היאמרו הנשים שישאר הממון ביד האפוטרופוס ולא יקיימו דברי המת. עי״ל שאחת מן הנשים לפי מה ששמעתי שקבלה מקצת כתובה ואם רצו היורשים להשלים לה כתובה אין לה מזונות דמה שארז״ל מקצת כסף ככל כסף דהיא נזונת בשביל מה שנשאר דוקא כל זמן שלא ירצו היתומים להשלים לה הנשאר מכתובה אבל אם ירצו היתומים לפרוע לה הנשאר אינה נזונת ואינה מתפרנסת כיון שכבר קבלה קצת, וזה החלוק בין אלמנה שקבלה קצת מכתובתה ובין אלמנה שלא קבלה כלל מכתובתה:",
            "עוד שאלת אם יכולין היתומים לשעבד נכסים שהניח להם אביהם כל זמן שהם תחת אפוטרופוס, מלשון הצוואה תוכל ללמוד דבר זה שצוה שיהיה הממון ביד אפוטרופוס עד שיהא בן כ״ה שנה ובתוך הזמן שלא יוכל לעשות דבר היורש, א״כ מה ששעבד עצמו תוך הכ״ה שנה אינו כלום אא״כ עשה ברשות אפוטרופוס אבל שלא ברצון אפוטרופוס אין כח בידו והשעבוד ההוא כחרס הנשבר אפי׳ אחר שיעברו הכ״ה שנים אחרי שנעשה בעודו ת״י אפוטרופוס. עוד נלמד מלשון הצוואה שצוה באלו הנכסים שיהיו ביד אפוטרופוס עד שיהיה בן כ״ה נראה שכל האפוטרופסות תלוי בבן לפי שנתן לשנות הבן קצבה ולא דקדק בבנות א״כ אחר שמת הבן קודם הזמן נסתלק האפוטרופוס ואין לו להחזיק בנכסים מצד צוואת אביהם. עוד יש דרך אחרת שיכולים לסלק אפוטרופוס אפי׳ תוך הזמן שעשאו אפוטרופוס אבי היתומים הואיל ומת אחד מהיורשים בטלה אפוטרופסות, ממה שכתב הרמב״ם ז״ל האחים או שאר יורשים שלא חלקו ירושת מורישם אלא כלם משתמשים בה יחד הרי הם בשותפות לכל דבר. וכתב במקום אחר אחד מהשותפים או מהמתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע״פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשים, וכזה הורו כל הגאונים:",
            "סליקו תשובות דיני ממונות מהרב רבי שלמה בן אדרת:"
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בענין גיטין וקדושין ויבום וחליצה, ודיני מי שכופין להוציא, ואשה שנשאת בע״א, ודין מים שאין להם סוף. ודיני נדה וזבה ואסורי לאוין וחייבי כריתות, ודין מי שאסור לבא בקהל, וכל שאיסורו איסור ערוה מדרבנן. אסדר הכל בסדר מזומן ויקל על המעיינים: ",
            "קיט",
            "שאלה אם עבד ושפחה או אשה או קרוב או עד מפי עד נאמן להחמיר ולאסור אשה שלא תנשא ואם נשאת תצא כמו שהוא נאמן להתיר:",
            "תשובה כמו שהכשירו הפסולים להקל כך האמינום להחמיר ועשו אותו בעדות אשה כשאר העדים הראויים להעיד בשאר העדויות, וכבר רמזתי לך זה ותנן ביבמות בהאשה רבה (יבמות דף פ״ח:) ובסוטה פרק מי שקנא (דף ל״א:) תנן רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה ע״א באשה באיש הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד ואמרו נמי ביבמות ובסוטה (שם) מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ״ל בין לקולא בין לחומרא. ובזה שני דרכים: הדרך האחד שיבא ע״א שיאמר לא מת בבת אחת עם העד המעיד שמת ואם באו כן בבת אחת אין משיאין אותו ע״פ האומר מת לפי שהוא ע״א בהכחשה וע״א בהכחשה לאו כלום הוא, וכדתניא ע״א אומר מת וע״א אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, ואמרו בסוטה כל מקום שהאמינה תורה ע״א הרי כאן שנים ואם בא אחד והכחיש ס״ל חד במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, ואמר עלה התם כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה, ומה שאמר בבת אחת לא כשבאים ממש בבת אחת אלא כל שבא השני קודם שהספיקו ב״ד להתיר להנשא ע״פ הראשון זהו בבת אחת, וטעמא דמלתא משום דכל הנשאת ע״פ ע״א אינה יכולה להנשא אלא ברשות ב״ד וכל שלא עמדה בפני ב״ד אין דברי העד כלום. והכי אמרינן בריש האשה רבה מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות ב״ד מותרת לחזור לו מאי שלא ברשות ב״ד אלא בעדים כלומר דבעדים אינה צריכה ליטול רשות מב״ד מכלל דרישא ברשות ב״ד ובע״א, אלמא בע״א אינה נשאת לעולם אלא ברשות ב״ד ותנן פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ז:) ע״א אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ואמרינן עלה בגמרא דה״ק בא אחד והעיד שמת והתירוה ואחד אמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא אם בא קודם שהתירוה אע״פ שלא בא עמו ממש אין מתירין אותה לינשא:",
            "הדרך השני כשבא לאחר שהתירוה לינשא דאז אין מוציאין אותה מהיתרה הראשון ואף על פי שלא נשאת תנשא וכמו שאמרנו שם פרק האשה שלום ופרק האשה שנתאלמנה ודוקא שלא בא אלא אחד להכחיש אבל אם באו שנים לבסוף אם היה העד הראשון מפסולי עדות כגון אשה ועבד ושפחה וכ״ש כותי לפי תומו אבל אם לא היו השנים האחרונים ראויים להעיד אלא מפסולי עדות כעבד ושפחה ואשה הרי אלו נאמנים יותר מן הראשון ואע״פ שנשאת תצא וכדתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה ע״א בעדות אשה הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, ואם היה עד האחרון עד כשר בישראל רחוק לא תצא מהיתרה הראשון אא״כ יהיו השנים אחרונים כשרים ראויים להעיד, אבל אין פסולי עדות ואפילו מאה מוציאין אותה מהיתרה הראשון שהתרנוה ע״פ העד הראשון הכשר, וכדאיתא בהאשה רבה ובסוטה פרק מי שקנא. זהו הענין בפסולי עדות ששאלתה. עד מפי עד נ״ל שאינו נאמן להכחיש העד הראשון ואפילו שנים מעידים מפי שנים אינם נאמנים לפי שהעד הראשון הרי הוא כשנים ואין מכחישין העדים אלא עדים ממש מפיהם ולא עדים מפי עדים אלא שאני חוכך בו להחמיר הלכה למעשה ואין מורין להקל בערוה חמורה:"
        ],
        [
            "קכ",
            "שאלה נערה שקבל אביה קדושיה ולאחר שנתקדשה אמר אחד ששמע שקבל בה אביה קדושין מאחר והעמידו ב״ד על הדבר לחקור ולידע הדבר ושלחו ב״ד בעד המוציא הקול והשיב שאין יודע למי קדשה אביה ואין יודע מי הוציא הקול הראשון אלא ששמע כן שקבל אביה קדושין מאחר וכן שמע שר׳ פלוני שמע הדבר ושלחו אחריו ואמר שלא שמע מעולם ולא ידע בדברים אלו כלום, ונסתפק לנו אם יש לחוש אם לאו:",
            "תשובה דבר ברור הוא שאין לחוש לקול כזה כלל ואפילו קודם קדושין וכ״ש לאחר קדושין שאין זה אלא קול הברה בעלמא כמו שאמרו בסוף גיטין (דף פ״ח:) יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ואמרו בגמ׳ אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלוני נתקדשה בכענין זה חוששין, וזהו ענין שיש בו אמתלא גדולה שהקול קול אמת וא״נ אין נרות דולקות ומטות מוצעות אלא שאומרים פלוני ופלוני הוציאו הקול ושואלים אותם מהיכן שמעתם שנתקדשה והם אומרים אני שמעתי מראובן ויאמר האחר גם אני שמעתי משמעון וחוקרים הדבר ואם ראובן ושמעון בעיר שואלים אותם ואם אומרים כן ראינו הרי זו מקודשת ואם מכחישים הדבר הזה שאמרו גם אנחנו שמענו בקול הברה אין בדבריהם כלום, ואם ראובן ושמעון הלכו להם למדה״י חוששין לקול אע״פ שהגענו לדבר ברורו, מכאן אתה למד לענין ששאלת שאין קול זה אלא קול הברה בעלמא שאינו אלא אחד ומלבד זה שאפילו לאותו קול שאמר חכמים שחוששים לו לא אמרו אלא כשהוציא הקול קודם שנתקדשה לזה ואח״כ עמדה ונתקדשה ולא חששה לקול בזה הוא שאמרו שחוששין לקול אבל אם עמדה ונתקדשה ולאחר שנתקדשה יצא עליה קול אין חוששין לו כלל לפי שאין חוששין לקול של אחר האירוסין כדאמר התם אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין אין חוששין לו רב חביבא אמר אפילו לקול לבתר אירוסין וקי״ל כוותיה:"
        ],
        [
            "קכא",
            "שאלה הודיעני דעתך באשה קטלנית כי יש מי שמתיר אותו לשלישי היתר גמור לכתחלה:",
            "תשובה איני יודע על מי סמך המתיר הזה שהרי מחלוקת היא שנויה בין רבי ורשב״ג כדתניא פ׳ הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ד:) ניסת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי ר״ש בן גמליאל אומר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא דרבי סבר בתרי זימני הויא חזקה ורשב״ג אומר בג׳, וכבר נפסקה שם הלכה כרבי בפירוש דאמר התם נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב״ג ודן אני את המתיר קצת לזכות כי שמא לא מת הראשון או השני על מטתו אלא שמא נפל אחד מהם ומת או שמא טבע ומת וזה מחלוקת בגמ׳ כי יש מי שאומר בגמרא טעמא דקטלנית כי המקור גורם ופסק כמותו, ועם כל זה איני אומר שהוא כן דלית הלכתא כר״ה אלא כרב אשי דסבר שמזל גורם וכיון שמת על מטתו או נפל וטבע הרי זו אסורה לג׳ וק תמצא בהלכות הרי״ף ז״ל, ומה שאמר הרמב״ם ז״ל שאם כנס לא יוציא ואפילו אם נתקדשה יכנוס זה אינו בגמ׳ ולא ראיתי לזולתו שכתב כן, ואפשר שטעמו של הרב ז״ל מפני שאין זה ודאי סכנתא אלא ספק הלכך די אם נאסור אותו לכתחלה אבל אם קדם ונשא או שקדש אין מחייבין אותו לגרש מספק וזהו שלא אמר בפירוש בגמ׳ ואם נשאת תצא כמו שאמרו במי שלא היו לה בנים שאמרו בפירוש לג׳ לא תנשא ואם נשאת תצא שלא בכתובה ובכמה ספקות של איסור אמרו ביבמות לא יכנוס ואעפ״כ אמרו עלייהו אם כנס לא יוציא גבי חכם שאסר האשה בנדר על בעלה והרבה שיש שם בגמ׳ פרק כיצד (דף כ״ה:) שמא זהו דעת הרב ז״ל בזה:"
        ],
        [
            "קכב",
            "שאלה גט הנכתב בכתב שאין אשורי כגון הכתב שאנו קורין משיט״א אם הוא כשר:",
            "תשובה איברא גט מעליא הוא וכשר דלא בעינן כתב אשורי אלא בכל לשון כשר ואע״ג דכתיב וכתב לאו למימרא שיצטרך כתב אשורי אלא כל כתב במשמע ולא בא למעט אלא שאינה מתגרשת בכסף כדאיתא פ״ק דקדושין (דף ה׳) ואע״ג דפסלינן בגמ׳ חק תוכות והמטיף וכיוצא בהן כדאיתא בירושלמי היינו משום דבעינן שיהא כותב כדרך הכותבים ובהדיא תניא בתוספתא גט שכתבו בה׳ לשונות וחתמו עליו העדים בה׳ לשונות כשר כך היא גירסת הספרים, אבל הרמב״ם ז״ל והראב״ד פירשו פשטה של תוספתא שלא אמר אלא בנכתב בלשונות שונות וחתום בעדים שונים, ומתניתין דערכאות לכאורה הכי משמע דקמכשר רבי שמעון אפילו גיטי נשים העולים בעש״ג ואע״ג דע״י ישראל הם כותבים אותו סתמא דמלתא כיון דבערכאות הן נכתבו וחתומים בו עדים כותים בכתב הניכר לערכי ולחתומים בו הן מכתיבו ואפ״ה מכשיר ר״ש. ועוד דהא רבי מאיר ורבי יהודה דס״ל מאי כתב וחתם נמצאת מצריך אף חתום עדים בכתב אשורי ואפילו לרבי אליעזר נמי הא מודה במזוייף מתוכו כדבעי חתימה לשמה כשעדים חתומים בו כדאיתא בשמעתא קמייתא דגיטין ואנן בהדיא תנן אע״פ שחותמיהן כותים כשרים חוץ מגיטי נשים ור״ש אומר אף אלו כשרים ואקשינן עלה בגמ׳ והא לאו בני כריתות נינהו א״ר זירא ירד ר״ש לשיטתו של רבי אליעזר וכו׳ והא א״ר אבא מודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול משום דזמנין דאתי למסמך עלייהו, ובודאי הנכרים החתומים בו אינם חותמים בכתב אשורי אלא בכתב שלהם ואם איתא היכי גזרינן דלמא אתי למסמך עלייהו בשמות שאינן מובהקים והלא אפילו חותמיהם ישראלים וכענין זה הגט פסול וא״נ משום ספר שאנו סומכים עליהן אלא ע״י עדי מסירה, ועוד מהיכא תיתי שיהא צריך כתב אשורי אי משום ספר ההוא לספירת דברים הוא דאתא א״נ לספר כורתה ואין ד״א כורתה, ועוד דאפילו בס״ת ושאר ספרים מכשרי רבנן בכל לשון ואפילו רשב״ג שלא הכשיר בהן אלא כתב יוני היינו דוקא בספרי הקדש משום דמעטינהו רחמנא משום דכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם אבל בעלמא לא אשכחן לרשב״ג דפסיל, ומגילה דבעינן שתהא כתובה אשורית משום דכתיב בה ככתבם וכלשונם ולכ״ע, אבל גט בכל כתב כשר דוכתב כל כתיבה במשמע. ועוד דבהדיא תנן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר ועברית נמי דקתני אפשר דעברית ממש קאמר כלומר כתב לבונאה, ואע״ג דלגבי ספר לא מתכשר לרשב״ג וכדתנן (ידים פ״ד מ״ה) מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אין מטמא הידים ואפ״ה תנן הכי לגבי גיטין שהוא כשר:"
        ],
        [
            "קכג",
            "שאלה יבמה שאינה רוצה ביבם והוא רוצה בה איך אפשר שתאמר מאן יבמי:",
            "תשובה אחר שנותנין לו עצה ההוגנת אם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה והוא שומע לכך ומתרצה שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ייבם כלל א״כ יכול הוא שיאמר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ״מ מתבטלים הם היבומים וחולצין הן וגזירת הכתוב שכל חולצת תקרא מאן יבמי ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה:"
        ],
        [
            "קכד",
            "שאלה מנהג הנשים השוכנות בארצות הערביים שצובטות ידיהן בצבע הקרוי שנדיר״ה וכיוצא בזה, צבע זה חוצץ בטבילה או לא, לפי שראיתי קצת אנשים מגדולי הארץ הבאים כאן מחמירין בדבר ואמרו שחכמי ארצם מחמירים בדבר, ואני תמה כי אדרבא יראה במשנת מקואות שהוא מותר דתנן *דם חוצץ ואם טבח הוא אין חוצץ רבב חוצץ ואם מוכר רבב הוא אין חוצץ, צריך אני לעמוד על דעתך אע״פ שנתפשט המנהג להתיר ואין בידינו כח לעקור:",
            "תשובה יפה אמרתם שאין זה חוצץ וכן כתבתי אני בהלכות נדה שחברתי וכלשון זה כתבתיה שם נשים שצובעות שערותן לנוי מסתברא שאין חוצץ דנוי הוא להם ואינם מקפידות להסירו לעולם אדרבה חוזרות ומחדשות אותו תמיד לנוי, ואע״פ שצבע זה פושט בכל השער ורובו אע״פ שאין מקפיד עליו חוצץ כאן מקפדת ורוצה להיותו שם והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער למה הדבר דומה לבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואין חוצץ שהרי מצינו טבילה לפרוכת אע״פ שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה שאין ממשו בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אין חוצץ ואין דומה לכתב שחוצץ שממשו של דיו בכתב וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו של צבע ועוד שמלאכתה בכך אינה מקפדת למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב של מוכרי רבב שאין חוצץ, וכאותו שאמר רבא בסוף פ׳ דם חטאת (זבחים דף צ״ח:) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אין חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ דלאו כל דבר שמקפיד עליו זה חוצץ בכל אדם אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם וכדרך שחלקו בין אנשים לנשים בבית השחי ובית סתרים דבנשים חוצץ ובאנשים אין חוצץ ובנשים עצמן חלקו בין פנויה לנשואה, ע״כ כתבתי בהלכות נדה, וזכיתי שדנתי בזה לפני מורי הרב הגדול ר׳ משה בר׳ נחמן והודה לדברי הלכה למעשה:"
        ],
        [
            "קכה",
            "שאלה המקדש בפסולי עדות דרבנן אם חוששין לקדושין להצריכה גט או לא. וכן המגרש בפסולי עדות דרבנן אם גיטו בטל כמגרש בפסולי עדות דאורייתא ואפילו ריח גט אין בו, וכתבת אלי תשובה אשר מצאתי להרי״ף ז״ל שנשאל ממנו ענין זה לפי שמקצת הגאונים ז״ל שקדמונו כרב אחאי והר״ר ששאל בן חפני והרב בעל הלכות ורב האיי גאון כלם השיבו שאם קדש בפסולי עדות דרבנן הולכים בהם לחומרא וצריכה גט להתירה ולדידיה לא משתרי עד שיחזור ויקדשנה בפני עדים כשרים לגמרי, ורב אחאי ז״ל הוסיף והביא ראיה מההיא דגרסינן (קדושין כ״ד:) לעניין עבד עברי וכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר״ש רבי מאיר אומר אין צריך ר׳ אליעזר אומר צריך ר׳ טרפון אומר אין צריך ר׳ עקיבא אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומר נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר״ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא, וקי״ל כדברי המכריע, וכתב הרב ז״ל אתחזי לך מהכא דכיון שהצרכנו גט שחרור לעבד במה שהוא מדרש חכמים וכ״ש קדושי אשה דמצרכנא לה גיטא במי שקדש בפסולי עדות דרבנן ע״כ, והשיב הרי״ף ז״ל דאותה דוקיא דדק רב אחאי מנראין דברי רבי עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שאין פשוטו של פסוק אלא דלא יומתו אבות בעון בנים אבל בנים בעון אבות לא משמע מיניה והרי יש מקרא מלא מגיד שזהו פשוטן של דברים כדכתיב (מלכים ב י״ד:ו׳) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו וגו׳ ולא באו פסולן של קרובים אלא ממדרש חכמים וא״כ מ״ש גבי עבד כנעני דקרי ליה מדרש חכמים ומ״ש גבי עדות דקרי ליה ד״ת, אלא דוקיא זו שדק רב אחא לאו דוקיא היא אלא היינו טעמא דלא מצרכינן לעדות קרובים גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, ובכמה דוכתין אמרינן ומי איכא מידי דמדאורייתא אסירא ומדרבנן שריא א״א לעלמא ומהדרינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, הלכך ל״ש פסולי דאורייתא ול״ש פסולי דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בו כולן פסולין ולא צריכא גט דאפקעינהו רבנן להנהו קדושין ולא צריכה גט ואילו היו פסולין דרבנן צריכים גט לישתמיט חד תנא או חד אמורא ולימרה וכי אפשר מלתא דנפיק מיניה חורבא ואתיא לידי ממזרות ולידי איסור א״א שבקי לה רבנן סתמא עד דאתא רב אחאי ז״ל ומפיק לה מדיוקא עכ״ל הרי״ף ז״ל:",
            "וששאלת להעמידך על דעתי בענין זה, וכן אם המגרש בפסולי עדות דרבנן אם חוששים לגיטו כלל, א״ד אפילו ריח גט אין בו:",
            "תשובה כבר כתבתי ושניתי לך דעתי בענין המגרש בפסולי עדות דרבנן שהגט פסול ולא בטל לפי דעתי, ומדעתי שאף לדברי הרי״ף ז״ל שכתב לענין קדושין אין חוששין לקדושין כלל ואינה צריכה גט לשוק ואפשר שהוא ז״ל מודה בגט שיש לו ריח גט כמו שאכתוב לפנינו, אלא שאני מקדים לכתוב לפניך דעתי אף לעניין קדושין. ואני אומר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן נראים הדברים שחוששים לקדושין להצריכה גט כדברי הראשונים ז״ל. ולא מטעם אותה דוקיא שדק הגאון רב אחאי ז״ל אני אומר כן כי כבר כתבתי לך בתשובה הראשונה הפירוש הנכון שיש באותה שמועה שאמרה המכריעים ושלא מחמת שהמדרש אינו כגופי תורה ממש אלא משום דאין מפורש בתורה כשן ועין חששו שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, וכבר הארכתי לך בזה בתשובה הראשונה מה שיספיק לדברי זה, והרבה הועילנו הרי״ף ז״ל שגילה דעתו גם הוא בדבר זה שכל הבא מהמדרש דאורייתא וכל אותם הקרובים השנויים בזה בורר דאורייתא הם, ומקצת דברים אלו שכתב הוא כתבתי לך גם אני באותה תשובה, אלא שהוא דחה אותו דוקיא ולא באר פירוש אותה שמועה וכבר בארתיה לך אני כמו שמקובלת בידנו מפי רבותינו נ״נ, והטענה הנכונה שהיא נראית בעיני לחוש לקדושין שניתנו בפסולי עדות דרבנן לפי שלא פירש כן בשום מקום שאילו היה כן היה להם לפרש כן בהפך מה שכתב הרי״ף ז״ל, לפי שעדות פסולי דרבנן מן הדין עדות הוא ועד שיפרשו לך שאין חוששין להם אף לענין א״א הרי הן בכלל עדים כשרים להחמיר כשל תורה ומי שמתיר עליו הראיה, ואע״פ שאמרו גבי אין טענת אונס בגיטין משום פרוצות ומשום צנועות ובתליוה וקדיש ובההוא דאותבוה אכורסיה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, אין זה ענין כלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו לך כדין שא״כ אף אנו נאמר שכל, שעשה שלא כהוגן בקדושין לא ניחוש לקדושיו מפני שאמרו שם ביבמות פ׳ ב״ש (יבמות ק״י) בההוא עובדא דנרש דאותבוה אבי כורסיה ואתא איניש אחרינא וחטפה וקדשה ובעלה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו תמן ולא אצרכוה גיטא מבתרא וקא פריש התם רב אשי טעמא לפי שהוא עשה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. הנה דאף מי שעשה שלא כהוגן אמרו רבנן אפקעינהו וא״כ מה ששנינו האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אלא שנהג בו מנהג רמאות, ונאמר שאינה מקודשת לשני שאין לך שלא כהוגן גדול מזה הרמאות, ואם נפשך לומר שיש לחלק ולא כל העניינים שוים, אף אנו נאמר אע״פ שאמרו במחמת צנועות ופרוצות ובתליוה וקדיש אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אינו דומה למקדש בפסולי עדות דרבנן, ועוד שהרי שנינו פרק האיש מקדש (דף לו:) המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואמרינן עלה בנדרים פרק השותפין (נדרים דף מ״ז:) דדוקא עבר וקדש הא לכתחלה אסור לקדשה באותם דמים דדלמא חילופין כגידולין דמו, ואם איתא נימא דאפילו דיעבד אינה מקודשת כלל דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון דאמור רבנן שלא יקדש אם עבר וקדש אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, וכן כתב בכתב ידו שטר קדושין ואין עליו עדים דאמרו (יבמות דף לא: ע״ש ברש״י ותוס׳) שהיא מקודשת ואינה מקודשת אמאי נימא שאינה מקודשת כלל דאפקעינהו כיון דאמר דיהא צריך לקדש בפני שנים לעולם, וכן אי אפשר לנו לומר שכל מקום שאמרו חכמים גבי ממון לא יעשה ואם עשה אין עשוי ואפקעינהו רבנן לזביניה מיניה וא״נ אפקעינהו רבנן לממוניה מיניה וכדמוכח בהא דאמרן. ועוד שהרי בהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני קי״ל דאם עמד השני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע״פ שאסור לו למכור לכתחלה ואם מכר רשע מיקרי ואף מי שמשיאו עצה למכור קראוהו רשע ערום כדאמרי׳ איזהו רשע ערום כל המשיא עצה למכור בנכסים כרשב״ג, וכן במכניס שום לאשתו משלו דאמר אם רצה הבעל למכור לא ימכור ואם עמד ומכר ממכרו קיים לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, וכן במוכר עבדו לכותי וכן רבים, וכבר כתבתי לך בכיוצא בזה מתחלה שבו נחלקו פרק האשה רבה (פ״ט) רב חסדא ור׳ נתן בר הושעיא בתורם מן הטמא על הטהור ששנינו במזיד לא עשה ולא כלום וקא מפרש רב חסדא לא עשה ולא כלום כל עיקר דאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה וקסבר ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה ורבי נתן ברבי הושעיא פירש לא עשה ולא כלום לתקן השירים אבל תרומה הוא דקסבר אין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואקשי רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר ואפילו ההוא גריוא הדר לטבליה ואי אמרת משום דילמא פשע ולא קמפריש אפקוה רבנן לחולין וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואהדר ליה רב חסדא ואת לא תסברא הכי והתנן מאימתי אדם יורש אשתו קטנה כו׳ והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל. ופריק התם משום דהפקר ב״ד הפקר שנאמר כל אשר לא יבא לשלשת הימים וכוליה עניינה כדאיתא התם. ותמה על עצמך א״כ רבא גופיה מאי קשה ליה בדרב חסדא התם נמי אפקרוה רבנן לכוליה כרי וה״ל כתורם שאין שלו אלא שלא בכל מקום אנו אומרים כן אלא במקום שאמרו אמרו ובמקום שלא אמרו לא אמרו. ועוד הביא רב חסדא ראיה לדבריו מאותה ששנינו אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים שילם חולין ממאים מהו סומכוס אומר משום רבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין דקאמר ר׳ מאיר דנבעי למהדר לשלומי חולין טהורין. ומאי דוחקיה לפרושי הכי לימא ליה אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן. אלא שבכל מקום אין אנו אומרים אלא היכא דאמור אמור והיכא דלא אמור לא אמור ואנן מנפשין לא אמרינן. ומכל מקום לנדון שלפניך יש סיוע להתיר מדברי הרי״ף ז״ל כי הוא כבר גלה דעתו בפירוש שכל אותם הקרובים ששנינו שם בין קרוב מצד האב ובין קרוב מצד האם אע״פ שאינם מפורשים בכתוב אלא שהביאום ממדרש חכמים פסולים דאורייתא הם וכל המקדש או המגרש בהם אין חוששין לא לקדושיו ולא לגיטיו ואפילו ריח הגט אין בו: ולענין גט נ״ל הדבר יותר פשוט דאפי׳ את״ל בקדושין אין חוששין לקדושיו היינו משום דבכל מי שמקדש אמרו אדעתא דרבנן מקדש והם אמרו שיהיו קדושיו מופקעין אבל בגט מא״ל ומי אמור רבנן בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש אדרבה בוא וראה שבריש פרק קמא דכתובות (דף ב׳:) אמרו דטעמא דמ״ד אין אונס בגיטין היינו משום צנועות ומשום פרוצות ואקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן א״א לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן כו׳ אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא״ל ופריק שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואם איתא דאמרינן כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כי היכי דאמרינן כל דמקדש כו׳ לימא ליה התם הכי כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש ורבנן אמרו כל שלא בא אע״פ שנאנס יהא גטו גט כאילו התנה הבעל בעצמו כן ואם היה באפשר לומר כן זה היה יותר ראוי וקרוב לומר ועם כל זה תסיר מכאן קושייתו של רבינא שהקשה תינח דקדיש בכספא כו׳ אלא שלא אמרו בגירושין כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש, וכן ג׳ גיטין פסולין מפני מה אמרו אם נשאת הולד כשר נימא כיון שפסלום חכמים כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש וכל שאמרו הם שגיטו פסול בטלוהו ממנו כאילו הגט אין שלו וגירש בגט שאינו שלו וכיוצא בדברים אלו, אלא שהדברים נראין לי בקדושין שהולכין בהן לחומרא וכל שקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט להתירה לעלמא ולדידיה צריכה קדושין אחרים וכ״ש לענין גירושין וכמו שאמרנו, ומכל מקום כל המגרש בפסולי עדות דאורייתא אפילו ריח גט אין בו וכל אותן הקרובים במשנת זה בורר דאורייתא הן וכמו שכתבתי. והנך רואה שגם הרי״ף ז״ל סבר כן באותה תשובה. ומדעתי שהן דברים ברורים שאין בהם שום ספק וכן דעת רב האיי גאון ז״ל ודברים מכוונים הרבה. גם בארתי לך פירוש אותו שמועה דיוצא בשן ועין שסמכו עליה שאינה הולכת על שיטתם כלל:"
        ],
        [
            "קכו",
            "שאלה ראובן קדש לאה בכלי כגון כוס או בגד ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, אם היא מקודשת אם לאו. מי אמרינן כיון שאמר לה בטבעת זו וטבעת אין כאן אינה מקודשת, או נימא כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה אע״פ שאמר לה בטבעת זו לא היתה הכוונה אלא לומר המורגל שנהגו לקדש בטבעת, וכיון שהיא אינה מבחנת בין טבעת לכלי גם הוא לא הבחין שאין יודע ושניהם מודים שלשם קדושין נתכוונו הרי זו מקודשת:",
            "תשובה תחלת כל דבר צריך אני להעירך על עניין שאני חושש לפי שלא בא בכתבך מבואר במה קדשה, שאתה כתבת שקדשה בכלי וחושש אני שמא קדשה בחלי שהוא מורגל ביניהם ויש בהם אבנים טובות ומרגליות וכבר ידעת דברי ר״ת ז״ל והסכמתו במה שאמרו דהלכתא שיראי לא צריכי שומא ודוקא שיראי אבל באבנים טובות ומרגליות אינה מקודשת ואפילו אמר לה בכל מה שהוא שוה, ואיני רואה להאריך עמך בזה לדעתי שאינך צריך אלא להערה לבד, וע״כ אנו נזהרים מלקדש בטבעת שיש בה אבן טובה:",
            "ולעיקר הדין ששאלת במי שקדש בכוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו, יש לדון בדבר להקל ולהחמיר כיצד. אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות וא״ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו, שורת הדין שקדושי טעות הן ואינה מקודשת ואפי׳ הטעה לשבח, ואין אומרין בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה דמ״מ הרי הטעה אותה, ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו בכל מה שיתן לי, וכאותה ששנינו פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ח:) התקדשי לי בכוס זה (של זהב ונמצא של כסף) של יין ונמצא של דבש וכו׳ אינה מקודשת ר״ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת וכו׳ ובכלם אע״פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת אבל אם ראתה היא במה מקדשה אע״פ שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה אלא כוס ואפ״ה פשטה ידה וסברה וקבלה לשם קדושין ומנא אמינא לה מדתנן באותו דפרק האיש מקדש בכוס זה של יין ונמצא של דבש ואם איתא דאפי׳ ידעה בזה שהוא של דבש אינה מקודשת מ״ש נמצא של דבש דאיכא תרתי לריעותא חדא שהוא של דבש ועוד שהטעה דא״ל שהוא של יין וסבורה היא שהוא כן כמו שאמר לה ונמצא שהוא של דבש אינה מקודשת לשמעינן אפי׳ א״ל התקדשי לי בכוס של יין והוא של דבש דליכא אלא חדא לריעותא ואפ״ה אינה מקודשת כ״ש בנמצא שאינה מקודשת. אלא שאתה יכול לדחות דדלמא רבותא דר״ש אתא לאשמועינן דאפילו הטעה כל שהטעה לשבח מקודשת אבל לרבנן בין הכי בין הכי אינה מקודשת. ואפילו כן הראשון נ״ל יותר דכל אדם רואה אינו מקפיד כי מן הסתם כל שהוא מקבלו, וקרוב למה שאמרו פ״ק דקדושין (דף ח׳) האומר התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת ואמרינן עלה בגמרא האי דינר של נחשת ה״ד אי דידעה ביה סברה וקבלה לא צריכא דיהביה לה בליליא א״נ דאשתכח לה ביני זוזי, ולענין מקח נמי אמרינן קרוב לענין זה דגרסינן פרק בית כור (בבא בתרא דף ק״ו) רב פפא זבן ארעא מההוא גברא א״ל הויא עשרים גריוי משחיה ולא הואי אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי א״ל סבירת וקבילת א״ל והתנן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה ה״מ היכא דלא קים ליה בגוה מר כיון דקים ליה בגוה סביר וקביל א״ל והא עשרין אמר לי דעדיף כעשרים אמר לך. זהו שנראה לי, מ״מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת מכל ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבא ב״ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה מכרחת שהיא מקודשת ודאית:"
        ],
        [
            "קכז",
            "שאלה בעל המבין ברפואות ואשתו נדה וחולה ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו או יותר, היוכל הבעל למשש בדפק שלה ביחוד ושלא ביחוד, ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד, מי אמרינן כיון דנגיעה בעלמא אינה אלא משום שבות ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה הא נמי דכוותה. א״ד שאני הכא דיצרו תקפו ולך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:",
            "תשובה מסתברא שאסור. חדא דאפשר דכל קריבה דאורייתא כדאמר פרק קמא דשבת (דף י״ג) אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ופליגא דרבי פדת דא״ר פדת לא אסרה תורה אלא קריבה של ג״ע שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה אלא מאן דאסר שום קריבה משום לך לך אמרין נזירא כו׳ אפ״ה איסור דרבנן איסור הוא דכיון שהוא חולי שאין בו סכנה לא נתיר בו איסור דרבנן שלא כל השבותים שוין בין ביו״ט בין בשבת בין בחולי דהרבה שבותים התירו בשבת וביו״ט משום מצוה בעלמא וכותב בעש״ג משום ישוב א״י וכיוצא בזה ופעמים שמעמידים דבריהם במקום כרת ועל כרחך אין אנו למדים להתיר שבות משבות אלא במקום שאמרו להתיר מתירין ובמקום שלא אמרו אין מתירין, ועוד שהתירו בשבת לעשות כל צרכי חולה על ידי נכרי אע״פ שאמירה לנכרי שבות ואפ״ה לא מסתברא שנתיר לו סתם יינם ושמנו של גיד וגבינה של נכרים ושאר איסורים דרבנן, ועוד שהרי יש בעיר כמותו ואפשר על ידי אותו אחר ובמקום שיש היתר ואיסור אין מאכילין האדם דבר איסור ואפילו בשל דבריהם דאטו מי שיש לו יין נסך בתוך ביתו ויין כשר נמכר בעיר מי נימא דניתן לו יין נסך מפני שהוא מזומן לו יותר הא ודאי לא ואפילו בחולה שיש בו סכנה בכיוצא בזה אין מתירין בלא אומדנא דחולה אומדנא בעי אא״כ דבר ברור הוא שהוא מסוכן לאותו דבר אם לא נתן לו מיד וכדאמר פרק חרש (דף קי״ד) פלוגתא דתינוק אוכל נבלות אם ב״ד מצווין להפרישו ופרקינן שאני התם משום סכנה ואקשינן והא אומדנא בעי ופריק סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב:"
        ],
        [
            "קכח",
            "שאלה כל השנה אני מטריחך אלא שאני בוטח וסומך על ענותנותך המיוחדת ועל מוסרך השלם ועל השלמות שיש בך יתר גדול מכל חביריך, ואחלי גבירי מחל וסלח וראה כי גם במלאכת שמים אני עוסק וזה הדבר יחזקני ויאמצני להטריחך. דע גבירי כי יהודי אחד טבע במים שאין להם סוף זה כמה ימים והיתה לו אשה ולזמן ועדן בא ישמעאל מסל״ת ואמר שראהו על שפת הים מת והכירו ואח״כ לזמן ועדן בא ישמעאל אחר ואמר מסל״ת לא מת ואח״כ בא אחר ואמר לא מת הרי יש שנים שאמרו לא מת, וזה פשוט לחכמי עירנו שלא תנשא ואם נשאת תצא, ואני אע״פ שהראוני הדבר ברור אמרתי אגלה אזנך וכאשר תורני כן אעשה:",
            "עוד אני שואל שתודיעני אם עד מפי עד או אשה ועבד ושפחה וקרוב נאמן להחמיר ולאסור אשה שלא תנשא ואם נשאת אם תצא כמו שהוא נאמן וכשר להתיר כדאמר בסוף יבמות (דף קכ״ב) והלכתא משיאין האשה עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה מפי קרוביה. עוד תודיעני קציני אם צריכין שני עדים ישראלים לשני הישמעאלים המסיחים לפ״ת שלא מת שנים לכל אחד ויהיו ד׳ ישראלים או אם יספיקו לנו ב׳ ישראלים לב׳ הישמעאלים המסל״ת או אם די לנו בעדים מפי עדים, וגם כן אם אלו ב׳ ישראלים או הד׳ אם יצטרכו שלא יהיו קרובים זה לזה ואם יש אחד מהם קרוב לאיש או לאשה הודיעני אם הם נאמנים להעיד ולאסור. ועוד תודיעני אם יצטרך לקבלת העדות כזאת שלשה או אם יוכלו ב׳ לקבל, ואם השלשה או הב׳ מקבלי עדות יש להם קורבה עם העדים הד׳ או הב׳ לפי מה שתורנו אם יש רשות בידם לקבלו. ועוד הודיעני אם צריכין המקבלי עדות לפרסם בשטר מי הם העדים או די להם בסתר שיאמרו בפנינו באו ב׳ או ד׳ עדים כשרים, כל זה הודיעני. ועוד באר לנו אם אותם ב׳ הישמעאלים שאמרו שמת או לא מת אם יצטרכו להיות מסל״ת ואם יכוונו עדותם אם הוא פסול ואם לאו, ועוד באר גבירי אם לא יתבאר לנו מי הוא הקודם אם הוא הישמעאל שאמר שמת או הב׳ שאמר לא מת מה יהיה הדין ומה יעשה באשה אם תנשא ואם לאו. תראה גבירי כמה דקדוקים וכמה דברים שאלתי, אנא אם יש בהם שגגה או שלא באו לפניך כסדר, מוסרך יכסה על פשעיהם, ועל הכל תענני על כל שאלה ושאלה, ועוד אני מחלה פניך נגידי וקציני שני טופסים, מקבלת עדות מן המסל״ת שראהו שמת והכירו, והטופס השני משני הישמעאלים המסל״ת שבאו אחריו ואמרו לא מת כי שניהם אצטרך עכ״פ ולשון מקבלי העדות והיאך נעשה:",
            "תשובה מנורת הזהב ואת הנרות הגולה ואת הכותרת, המזהיר העם החקים והתורות, מזיל הלבבות טל אורות, להחיות חומות נשברות, להאיר להם באור יקרות, יקר חפצך בעיני חביבים מעשיך כרעיוני, ואיני יגע כהשלימי חפצך לרגעי, ואיני טורח להפיק רצונך לשועתי, כי הכל מסייעים למלאכת שמים, יעמיד לבך תחזקנה ידך, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ואמנם שאלותיך אלה גדולות ונוראות, ועוד השליח מתנודד בהתאחרו כמעט רגע להשיב להם בארוכה כפי הראוי עם מעוט הפנאי ולמען השלים חפצי אשיב עליהם כפי מה שיורוני מן השמים תשובה, כי לפי שיש בדברים אלו צדדים להקל ולהחמיר, והנני כותב ופורט לך כהשגת ידי, ומהם יתבאר לך דעתי ברוב שאלותיך. ותחלה אומר כי לא נתבאר לי היטב מתוך כתבך הלשון שאמר העד ולפני מי שאמר, ואם התירוה בב״ד מתחלה על פיו, ולפיכך אני צריך להאריך עמך ולברר לך רוב ענינים וכדי שנתבונן איך נעשה ואיך צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה מוטרפת בים וחשבה להשבר או שראה שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קוראין לכלל הדברים האלה טביעות ואין מדקדקין בין שנשברה ספינה במקום רחוק מאד מהעיר שיחשבו הרואין שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכסוהו המים ושהה עליו. ויש הפרש גדול בין זה לזה במים שיש להם סוף ואפילו אין להם סוף יש הפרש גדול ביניהם. ואם תשאלני במים שאין להם סוף מה הפרש ביניהם והלא אפילו במעיד ממש שטבע ושהה עליו כדי שתצא נפשו ולא ראהו שעלה אפ״ה לא תנשא אשתו כל שכן אם אינו מעיד שראוהו טובע ממש. דע כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אע״פ שלכתחלה לא תנשא אם נשאת בדיעבד לא תצא כמו שאמרו בסוף יבמות (דף קכ״א:) אמר רב אשי ש״מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה״מ לכתחלה אבל דיעבד לא, ומ״מ מי שמתירה לבעלה בר נדוי הוא כדאמר התם בההוא פרקא ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא, כי שמא נצל ע״ג עץ או קורה כדרך שנצולים הרבה פעמים ובספינה המוטרפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כמו שהוא במקומו בגיטין פ׳ כל הגט (גיטין דף כ״ח:) וזה שאתה שואל עליו עכשיו אע״פ שמעיד עליו שראהו מת ממש על שפת הים עם כל זה צריך להתיישב בו מאד ולחקור מאד מה הלשון שאמר וכיצד העיד ומתי ראהו מת אם מיד שפלטו הים או לאחר שפלטו כמו שאני כותב ומסדר לפניך בע״ה:",
            "ודע שזה הענין של מים ושאר מקומות של סכנה כגון של מלחמה נשאל בגמרא פ׳ האשה שלום אם עד אחד נאמן בו אם לאו, ונחלקו בפסק הדבר גדולי הדורות מחלוקת גדולה, שרבינו חננאל ז״ל אומר שלא נפשטה השאלה ולפיכך אין עד אחד נאמן במלחמה ובמים אע״פ שהכירו מת. ואע״פ שאמר מת וקברתיו וכ״ש כותי מסל״ת. אבל הרי״ף והרמב״ם ז״ל אמרו שצ״ל מת וקברתיו וכן נראה ג״כ מדברי הרי״ף ז״ל, אבל אם אמר שקברו אינו נאמן דבכל מקום סכנה שדרכן של בני אדם מתים שם במלחמה ומים בין מים שיש סוף ובין מים שאין להן סוף משעה שהוא יודע שטבע או שירד למלחמה ולא שב מחשב הוא שמת כדרך שמתו האחרים וסומך על הדמיון ומעיד ואפשר שלא מת והלכך עד שיאמר בפירוש קברתיו אין משיאין אשתו על פיו ומכל מקום אם נשאת לא תצא. אבל מקצת האחרונים ז״ל אמרו שהוא נאמן באומר מת סתם, ואע״פ שאין דעתי מכרעת כן דעתי נוטה מפני שיש בזה כמה ראיות מהגמ׳ ומן הירושלמי. ומכל מקום מי יקל ראשו להקל בדבר ערוה כנגד אבות העולם אין לנו לשית לבנו אלא לדעתם ואיני מורה לך להיתר בדבר זה, וצריך אתה לדעת כי לדברי כולם אפילו עד ישראל ואפילו שנים אין משיאין אשה על פיהם במי שטבע ופלטוהו המים אלא במעידים שפלטוהו המים לעיניהם וראוהו מיד והכירוהו שאל״כ חוששין שמא בין זמן שפלטוהו המים לזמן שראוהו תפח ונתהפכה צורתו וסבורין שזהו ראובן שטבע ואינו אלא אחר וכמו שפירש בפרק האשה שלום ובפרק האשה בתרא (יבמות דף קכ״א) נמי אמרינן דהני מילי בדחזיוה בשעתיה דאסקוה אבל אשתהי מתפח תפח פירוש ואינו ניכר. עוד אתה צריך לדעת שאין נאמן אלא במסיח לפי תומו לגמרי אבל במתכוין כלל לא, כיון שמתכוין להעיד כגון שבא לבית דין ואמר איש פלוני מת התירו את אשתו וכיוצא בדברים אלו אינו נאמן כלל כדתנן פרק בתרא דיבמות (דף קנ״א:) בכותי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואסיקנא בגמרא בין מתכוין להעיד בין מתכוין להתיר כמו שאמרנו ולא עוד אלא אפילו שאלוהו היכן פלוני או אתה יודע מה נעשה בפלוני וכיוצא בזה והשיב מת אין נאמן דשמא מתכוין הוא לשקר והלכך אין נאמן עד שיתחיל הוא מעצמו ויאמר פלוני מת וכיוצא בו שניכר מתוך דבריו או ממעשיו שמת כדאיתא התם בגמרא ובירושלמי נמי אמרינן אמר רבי שמעון ב״ל כל ששואל אותו ומשיב זהו מתכוין אבל אם לאחר שהתחיל לומר במסיח לפי תומו פלוני מת או שבכה ומתוך כך שאלוהו היכן הוא פלוני או היאך אירע לפלוני ואומר כך וכך אירע לו הרי זה נאמן וכדאמרינן בסוף יבמות (דף קכ״ב:) פונדקית נכרית מסיחה לפי תומה היתה והא איה חברנו קא אמרי לה ועל ידי כך הגידה להם ואין זה מסל״ת ותירצו כי חזיתנהו בכיא ואמרו לה איה חברנו כלומר ששאלוה שכשראתה אותם בכתה ועל ידי כך שאלוה. ומעתה צא ולמד למעשה שלפניך אם העד הראשון אמר פלוני פלטו הים והכרתיו וקברתיו ואמר זה מעצמו קודם ששאלוהו כלל הרי זה נאמן ומשיאין אשתו על פיו אבל אם לא אמר כן אין משיאין אותה על פיו כדעת הרמב״ם ז״ל והר״ז הלוי, ואם הראשון העיד לפ״ת כראוי כזה והתירוה על פיו לינשא יש מקום לכל השאלות האחרות אשר שאלת אם תצא מהיתרה הראשון על פי השנים האחרונים והיאך הדין, והדברים פשוטים ודאי הוא שמבטלין דברי העד הראשון ומוציאין אותה מהיתרה.הראשון על פי שני הישמעאלים הבאים באחרונה שאומרים שלא מת כדרך שאמרו בפסולי עדים כגון נשים ועבדים שבאמת הולכים בהם אחר רוב דעות ושנים מהם נאמנים להוציאה מהיתרה הראשון שהתירוה על פי האחד כמו שנתבאר שם ביבמות. אלא שיש לדון בדבר לפי שיש לומר שאין אומרים כן בישמעאלים וכותים אלא כיון שהתירוה על פי כותי אחד מסיח לפי תומו אע״פ שבאו אחר כך מאה כותים בין במתכוונים להעיד בין במסיחין לפי תומם אין מוציאין אותה מהיתרה הראשון ואינם דומים לשאר פסולי עדות לפי ששאר פסולים בנשים ובעבדים ושפחות וקרובים אפילו במתכוונים להעיד ולהתיר הרי אלו נאמנים מפני שאין אנו חושדין אותם שמשקרים אלא שבשאר עדיות אינן נאמנים מפני גזירת הכתוב שפסלם וכדאמרי׳ אמו משה ואהרן משום דלא מהימני הוא, והלכך כשאחד מעיד תחילה שמת ושנים כיוצא בו מעידין אחד כך שלא מת אנו סומכים על דברי השנים ומניחין האחד כדרך שאנו עושין בעדות הכשרים שאין דבריו של אחר במקום שנים כלום אבל בכותי לאו מחמת פסול עדות בלבד אנו פוסלין אותו אלא אפילו מחמת שאנו מחזיקים אותן כשקרנים ומעידים דבר שאינו כדכתיב אשר פיהם דבר שוא ומפני כך אמרו שאין הכותי נאמן אלא במסיח לפי תומו אבל במתכוין להעיד אינו נאמן כלל והלכך כשהכותי הראשון מעיד לפי תומו תחילה שמת הרי הוא נאמן והתרנוה על פיו לינשא כדרך שבית דין מתירין לינשא על פי שנים והרי המסיח היה כשנים והלכך כששנים אחרונים אומרין אפילו לפי תומן בהפך ממה שאמר הראשון אין משגיחין בהם כלל שאין מבטלין עדות בשיחה לבד, ששיחת הראשון הרי היא כעדות של שנים ואם השנים מתכוונים להעיד אינן נאמנים כלל שאין מאמינים אותם בתורת עדות כלל, ועוד שאין הכחשה ממש בבית דין שאם באו לבית דין הרי אלו מתכוונים להעיד ואין מקבלין מהם כלל במתכוונים להעיד כמו שאמרנו. זהו דעתי בזה אלא שאני חוכך אם הדין כן אלא לזה קצת דעתי נוטה שראיתי בהם כמ״כ לרבותינו כסברא ראשונה שלא חלקו בין כותי לשאר פסולין, ולולא ששלוחך נחוץ הייתי מתבודד להתבונן בדבר זה ואנו מסכימין דעתנו לדעתם אחר שכלם מודים כן:"
        ],
        [
            "קכט",
            "שאלה הנותן גט לאשתו על מנת שלא תנשא לפלוני מהו, כי לפי עיוני בהלכה יראה לי שהוא גט אלא שאין אני סומך על עיוני:",
            "תשובה הרי״ף ז״ל והר״ז הלוי ז״ל פסקו ריש המגרש (גיטין דף פ״ב) דרבי אליעזר ורבנן בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן לרבי אליעזר, וכן נראה ודאי כדבריהם מפשטה של שמועתנו דאבעיא לן התם האי אלא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן דקא שייר לה בגט אבל בעל מנת מודו ליה רבנן דהא עיקר בעיין הכי הות אי בחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא ולא הוצרך רבינא לומר ש״מ בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו ליה דממילא ש״מ דבעל מנת מודו כיון דעיקר בעיין בהכי, ועוד מדפרכינן לרבי עקיבא בשמעתא דנכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי רבי אליעזר (שם דף פ״ג) ור״ע אי חוץ ס״ל לותיב חוץ אי ע״מ סבירא ליה לותיב ע״מ ומשני רבי עקיבא שמע מ״ד חוץ ומ״ד ע״מ אלמא ליכא מאן דאמר דבתרתי פליגי ומותיב להכי ולהכי, וגרסינן נמי כההוא פרקא התם גמרא כתבו בתוכו (דף פ״ה) ומתניתין דקתני כתבו ואוקמה בחוץ אבל ע״מ לא פסיל אלמא אפילו על מנת שלא תנשאי לפלוני דהוי דומיא דחוץ לא פסיל דלא הוי שיורא בגט מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא, וכן נמי משמע דאפילו בעל מנת שלא תנשאי לפלוני לעולם קא מכשיר דומיא דחוץ מפלוני דקא משייר ביה לעולם וקתני נמי בברייתא חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב על מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב אלמא לכאורה אין על מנת פוסל ואפילו על מנת שלא תנשאי לפלוני לעולם, אע״פ שיש קצת גדולים אחרים שכתבו דבתרתי פליגי ויש לדברים קצת ראיה, לראשונים ז״ל שומעין שיש לדבריהם ראיות חזקות ועוד שקבלת הגאונים תורה, ואני תמה על הרמב״ם ז״ל שכתב שעל מנת כן שלא תנשא לפלוני לעולם אין זה כריתות הואיל והיא אסורה מחמתו לאיש זה לעולם, הנה שהוא מודה לפסק הראשונים ז״ל דבחוץ פליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן אלא שברר לו דרך אחרת שכל שהוא אוסרה בתנאו על איש זה לעולם אין זה כריתות כמו שתמצא בפרק שמיני דהלכות גרושין וסמך לו על אותה שאמרו על מנת שלא תשתי יין לעולם על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ולפי דעתי הוא הדין באומר על מנת שלא תלכי לבית אביך או על מנת שלא תשתי יין. וכבוד הרב במקומו מונח שאין דבריו נוחין בדבר זה, חדא דאם כן לישמעינן תנא דברייתא יין זה וכל שכן יין סתם, ועוד דא״כ הא דאמרינן פרק המגרש (פ״ב) בחוץ הוא דפליגי אבל בעל מנת מודו ליה רבנן דוקא בעל מנת שלא תנשאי מכאן ועד שלשים יום קאמר ואי אפשר לומר כן למי שמעיין אפילו עיון מועט באותה סוגיא דכל על מנת דומיא דחוץ נסבה, ועוד שמצאתי בתוספתא דקתני על מנת שלא תעלי באילן זה על מנת שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט, וזה מבואר שלא כדבריו:"
        ],
        [
            "קל",
            "שאלה ראובן נתן ללאה כסף ואמר הריני נותן לך זה לקדושין ולא היו מדברים על עסק קדושין והוא לא אמר לה תהא מקודשת לי, כיון דבעינן ידים מוכיחות מי נימא דאינה מקודשת, או נאמר שהיא מקודשת כיון שקבלה אותו לשם קדושין:",
            "תשובה אע״פ שקבלה אותו לשם קדושין לשמואל דאמר דבעינן ידים מוכיחות אין זו מקודשת ואפילו אמרו שניהם להתקדש נתכוין אינה מקודשת, דמ״מ בשעת נתינה לא היו שם ידים מוכיחות, ועוד שהמקדש שלא בעדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת וכל שאין כאן ידים מוכיחות אין כאן עדות למאן דאמר דידים מוכיחות לא הויין ידים הרי זה כאילו אין כאן עדות שנתקדשה לו אלא מפיהם שאומרים שלכך נתכוונו. ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ואם רצו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון כענין שאמר בגיטין פרק המגרש (גיטין דף פ״ט:):"
        ],
        [
            "קלא",
            "שאלה מעשה היה ביצחק שהיה משתדל עם שמואל לשדך שתי בנותיו לשני בניו, וכשראה זה שלא נתפייס שמואל בכך אמר יצחק זה לאשת שמואל אע״פ שאין שמואל בעלך מתפייס בשידוכין הא לך הטבעת והמנעלים לבנותיך, כי אנשים אנחנו, וקבלתם האשה, ועכשיו טוען יצחק שהבנות מקודשות לבניו דלקדושין נתן הטבעות והמנעלים והוציא קול על זה ואמר שיש לו על זה עדים:",
            "תשובה מתוך שלא נתברר לי מתוך שאלתכם היטב מהו טוען ואם יש עדים ואם לאו והבנות אם קטנות אם גדולות אצטרך להגיד לכם כל הצדדים שאפשר שהיו בדבר. ותחלה אומר אם הבנות קטנות או נערות אין להם יד לקבל קדושין שלא מדעת האב ואם נתקדשו שלא מדעת האב אפילו קבלו הם בעצמם הקדושין מיד המקדש אין חוששין שמא נתרצה האב, וכן דעת הגאונים והרי״ף ז״ל כמו שכתב הרי״ף בפרק האיש מקדש גבי קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה. ואם הם גדולות משתים עשרה שנים מתקדשות על ידי עצמן, ומכל מקום אם יצחק זה נתן מה שנתן אפילו ליד הבנות ואפילו לשם קדושין בפירוש לבניו לא עשה ולא כלום לפי שהמקדש האשה משלו לצורך אחר אינה מקודשת אלא אם כן עשה אותו שליח או נתרצה בכך קודם הקדושין, וכאן אין חוששין שמא עשו הבנים את האב שליח כי מן הסתם לא חציף איניש לשווייה לאבוה שליח, וכן אין חוששין שמא אמר להם הוא מעצמו ונתרצו בכך וכדגרסינן פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ה) הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהיב ליה לחבריה א״ל מיקדשא ברתך לבראי אמר אביי אפילו למ״ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לא חציף איניש לשווייה לאבוה שליח אמר ליה ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק אמר ליה רבה בר שימי בפירוש אמר מר דלא סבר לה להא דרב ושמואל. הלכך אם קבלו הבנות הקדושין כל שקדשן בפניו ואפילו בפני עדים אין חוששין לקדושיו. ועוד תדע שאפילו עשאוהו הבנים שליח בעדים ואפילו הן גדולות אם לא פירש פלונית לפלוני בני אין אחת מהן ראויה להנשא לאחד מהם לעולם לפי שאין ידוע אי זו לזו ואיזו לזו ושמא יפגע כל אחד במקודשת אחיו, וליתן האחד גט ולישא השני אחת מהן לא אפשר דשמא יפגע בגרושת אחיו וגרסינן בהאיש מקדש (דף נ״ב) תני רב טביומי לזה חמשה בנים ולזה חמש בנות ואמר אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין מת אחד מהם כל אחת ואחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהן, וכיון שהן אסורות לינשא לעולם מחמתו בין להם בין לאחרים כופין אותו ליתן גט. ותדע לך שכן הוא שהרי מי שאין יכול כופין אותו ליתן גט וכל שכן בבאה מחמת טענה ואומרת חפצה אני לינשא שיהיו לי בנים להיוא לי סיוע לעת זקנה ולקברני בשעת מיתה כחוטרא לידא ומרא לקבורה. וגרסינן פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ו) כההוא יבם דאתא לקמיה דרבי חייא והטעהו ואמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלצה אמר ליה השתא מיהא מיפסלא לך זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. אבל אם הבנות גדולות ויש עדים שעשו הבנים את אביהם שליח ונתן הוא קדושין לזו בשם פלוני בנו ולזו בשם פלוני בנו או שהן קטנות או נערות ונתן קדושין ליד האב או לבנות ברשות האב שתהא מקודשת זו לזה וזו לזה הרי אלו מקודשת. ובלבד אם קדשן בעדים שאילו שלא בעדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, אבל אם נתן ליד האם בין גדולות בין קטנות אין אחת מהן מקודשת שאין הבת מתקדשת על ידי האם אלא אם היא גדולה ועשתה האם שליח לקבל קדושיה. הנה הרחבתי לך הדברים ומהן תראו וכן תעשו:"
        ],
        [
            "קלב",
            "שאלה מעשה באשה שיצא עליה קול שנתקדשה לראובן ואח״כ נשדכה לאחר וכשהגיע זמן הנשואין רננו קצת בני אדם עד שמצד זה הוזקקנו לחקור ולידע ומצאנו שאין כלום, עם כל זה חששנו שמא יתגלה אחר זה ויבא הדבר לידי מכשול ולפיכך הצריכוה גט שלא לצורך בעולם אלא לרווחא דמלתא, זו צריכה להמתין שלשה חדשים או לא מדאמרינן ביבמות (דף ל״ה) חילוף לא שכיח:",
            "תשובה מסתברא אחר שיצאה בגט צריכה להמתין שלשה חדשים ואין לך יוצאה בגט שאינה צריכה להמתין ואע״פ שאין קדושיה קדושין גמורין ויכולה לצאת בלא גט. שהרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה הכל יודעין שיכולה למאן ולצאת ואפילו הכי כל שיוצאה בגט צריכה להמתין וכדשמואל, וכ״ש זו דכיון שיצא עליה קול שהיא מקודשת והצרכתם אותה גט יאמרו קמו רבנן בקדושי וקדושי מעלו הוו כעין ההיא דבשלהי המגרש (גיטין דף פ״ט) ואפ״ה לא אצרכוה לאמתוני ואיכא מאום גזירותיו דרבי מאיר. ואע״ג דלרווחא דמלתא הוציאוה בגט נמצאת צריכה כרוז ואפילו אם נכריז איכא מאן דשמע בקדושין ובגנו ולא שמע בהכרזה וכאותה שאמרו פרק החולץ. ומההיא דחלפו נשותיהם ליכא ראיה ההיא דהתם כבר פירש בגמרא פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל״ה) דהוראת שעה היתה דחלוף לא שכיח ובגזירות אלו יש דברים שהניחו ולא גזרו בהם שהרי במניקה שאפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתו ומת לא תנשא ולא תארס ומשום גזירותיו דר׳ מאיר אפ״ה במת א״נ בדבי ריש גלותא שנתנה בנה למניקה התירו ואין לנו לדון בגזירות אלו להתיר אלא באותו שפירשו לנו בלבד:"
        ],
        [
            "קלג",
            "שאלה * ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לגבות חובו ויצא קול שנתן עיניו באחרת ולגרש זו, ומפני שיש חק מהמלכות להיות כל מגרש בלתי רצון אשה ואביה אחת דתו להמית לבד אשר יעקרו נשואין מצד דתו בטענת איסור ואף זו בהודעה ולא יכול זה לגרש, שם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה פעם בטענת מומין פעם שראה אותה מדברת עם אחד פריץ ובמקום רואים ופעם שאמר לו אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואמר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב״ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא עלה בידו אמר שהוא בעצמו ראה שזנתה:",
            "תשובה ראיתי אני מה שכתבת ואמרת שאין לב״ד לאוסרה עליו בטענותיו ואני מסכים לעיקר מה שאמרת לאחר שעיינתי ודקדקתי בטענותיו ובטענותיך וכמו שהראוני מן השמים הנני כותב אליך פרטי הדברים שהביאוני לומר כן. ותחלת כל דבר אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הענין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצתם שקרן ולפיכך שוב אין נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקים טענותיו בשקר וכמו ששנינו פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרינן עלה בגמרא (קט״ז) ה״ד קטטה כגון דאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואוקימנא גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד״מ ואמרו מ״ט דקטטה רב חנניה אומר משום דמשקרא כלומר שראינוה שמשקרת מחמת קטטה ורוצה להתגרש מתחת בעלה מעתה אחזוקי מחזקינן לה בשקרנית בכל מה שתאמר שהיא מותרת לעלמא ושאין רשות הבעל עליה לפי שכבר גירשה ואינה נאמנת אחר שנמצאת שקרנית, והכא דכוותה היא דמשום שאין רשאי לגרש כ״א מדעת ב״ד שקורי משקר בכל מה שיאמר ואפי׳ טען מה שהיינו מקבלים ממנו ומאמינים אותו מעיקרא. ועוד דאפילו באיניש דעלמא איני רואה כאן דבר שתאסר לבעל. דמה שטוען תחלה שראה אותה מדברת עם אותו האיש אע״פ שהוא חשוד בכל העבירות אין זה אוסר לבעל ׳ חדא שלא דבר עמה בסתר ואפילו גירשה הבעל וכנסה זה אין מוציאין אותה ממנו ואין כאן דבר מכוער, ולא עוד אלא אפילו דבר עמה במקום סתירה אינה נאסרת עליו, וגדולה מזו שנינו פ״ק דסוטה (דף ב׳) כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו עד כדי טומאה אסורה לביתה. ואמרינן בגמרא (ס:) דה״ק אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה לאו כלום הוא אל תסתרי ודברה עדיין היא מותרת לבעלה ואפילו ראינו ביניהם דברים מכוערים אינה נאסרת בכך לבעלה דכל אותן שאמרו פ״ב דיבמות (דף כ״ד:) מכוער הדבר ותצא לאו מבעל קאמר אלא מבועל, ודעת הרי״ף ז״ל ור״ח ור״ת ז״ל דאפילו פיו על פיה אינה סוטה כדמשמע בירושלמי פרק המדיר ואין אוסרין ואין מלקין על יחוד דא״א ואפילו מדרבנן ואין האשה נאסרת על בעלה אלא ע״י קנוי וסתירה ואפילו קנא לה ונסתרה בפני ע״א אינה אסורה ויכול למחול על קנויו ולרבינא אפילו אחר שנסתרה בפני שנים אלא דלא קי״ל כוותיה בהא משום דהא קא קפיד וקנא לה. ואע״פ שהעיז רשע זה בפניו ואמר שהשחית דרכו עמה אינו נאמן ואפילו היה עד כשר והעיד עליה שזנתה עם אחר לפי שאין ד״ע פחות משנים וכ״ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפילו העיד הוא ואחר עליה לפי שהוא חשוד על העריות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי. אלא שאין אנו צריכין בנדון שלפנינו שאפילו כשר שבכשרין שהעיד עליה שזנתה עם אחר אינו נאמן כדאמרי׳ אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שטען שהעיז פניו אין מקבלין ממנו דמתוך שהרגיל קטטה שקורי משקר, ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר שהרי אפילו קנא לה ואיכא עד טומאה אינה אסורה על בעלה אא״כ נסתרה בפני שנים וכשקנא לה מאיש ידוע ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא לדברי העד ואפ״ה אינה נאסרת עליו דאוריי׳ שלא חלקה תורה בע״א בין מאמין בין אין מאמין ויכול הוא עוד למחול לקנויו ואפילו עד טומאה לאחר סתירה חדוש הוא אע״פ שלכאורה מאמין הוא אחר שקנא לה ונסתרה, אלא כי אמר ליה שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א״נ חייב לאפוקה בבא לצאת ידי שמים קאמר וכהנהו עובדי דשלהי נדרים (דף צ״א) אבל זה מרבה רגלים שאינו מאמין אלא שעושה עצמו כמאמין כדי לגרש לא אמרו שתצא. ועוד כי מה שפירשתם באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאין משקר, יפה אמרתם ודברים של טעם הם דאי לאו הכי הל״ל אי מהימן לך דעבדא איסורא זיל כו׳ ולא ה״ל למתלי בנאמנותו של עד אלא בפחיתותה, ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמרי׳ פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בבת רב חסדא לרבא ואבא מרי בריה דרב פפא לרב פפא, אבל זה שהוא חשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו אלא מחמת שמצא עליה עילה לגרש או מחמת חשד האשה, ואין לך חשד יותר מרוכל שהיא חוגרת בסינר ואפ״ה אינה אסורה לו. ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דע״א בהכחשה אפי׳ בעלמא לאו כלום הוא וכ״ש בדבר שבערוה וכדאמר פרק האומר (קדושין ס״ה:) גבי מעשה דחבילה ותסברא ע״א בהכחשה מי מהימן מדקאמר בהדיא מי מהימן משמע מי מהימן כלל ולא אמרינן ביה מי מהימן כבי תרי דע״א אומר נתקדשה אין זו מקודשת כלל ואינה אסורה לשום אדם ואפילו למאמין שלא חלקו בשום מקום וההיא דשמואל באינה מכחישתו היא. וסעד מצאתי בדברי רש״י ז״ל שפי׳ וז״ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע״כ. ובדקתי אחר כל פירושי רש״י ז״ל ובכלן מצאתי הואיל ולא הכחישתו, אלא שלבי מגמגם אולי טעות סופר הוא דהואיל ולא הכחשתו קאמר כלומר ולא הכחשתו אתה. והלשון שנמצא בפירושין עיקר דאי לא מאי קאמר אי מהימן ליה הא מהימן ליה ומאי הואיל ולא הכחישתו דקאמר, ואם נתינת טעם הוא כלומר הואיל ולא הכחישתו נראה דמהימן לך כבי תרי זיל אפקה לא ה״ל למימר אי מהימן אלא כיון דמהימן לך כבי תרי והיינו דאביי דעבדה כשאר איסורים דאמר ליה ע״א אכלת חלב או שורו נרבע והלה שותק ומה בין אביי לרבא בהא, ועוד מאי כבי תרי אטו מדאין מכחישו מאמין כבי תרי דלמא מספקא ליה ומש״ה לא מכחיש ולא מודה אלא שותק ולא עדיף מעד של טומאה אחר קנוי כשלא נסתרה בפני שנים דמסתפק ואינו מכחיש ואינה נאסרת עליו בכך. אלא שהרמב״ם ז״ל כתב שאפילו שמע מפי עבד ומפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה, וצ״ע בדבריו. ועוד דכל זה אין לך בדברים אלו ואינו מקומן ושעתן, וכל שזה מחזר למצוא עלילות דברים כדי לגרשה אין נאמן לומר שמאמינו כשנים. גם מה שחזר וטען שהוא עצמו ראה שזנתה אינו נאמן בכך מכמה טעמים, חדא דכל שיטעון ויאמר מחזיקים אותו כמשקר כמו שאמרנו כיון שהרגיל קטטה. ועוד שהרי הודה בב״ד מתחלה שלא ראה ולא ידע אלא שהוא מאמין את זה כשנים, ועוד מצד מה שאמרתם דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששים לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכל שכן בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש זו, וקרוב הדבר דאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב״ד מתנין לעקור דבר מה״ת משום מגדר מילתא וכמו שאמרו בטמאה אני לך כך יש להתיר באומר טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה וע״פ ב״ד כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ״מ אפילו ראה לומר שהיא אסורה לו ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרתם ויפה אמרת. זהו שנ״ל בעיקר הנדון שבפנינו והראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם:"
        ],
        [
            "קלד",
            "שאלה המורדת על בעלה ואומר מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה אם כופין אותו לגרש:",
            "תשובה שורת הדין אין כופין אותו לגרש בכל כיוצא בזה לפי שהאשה יוצאה בין לרצונה בין שלא לרצונה אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו דאילו כן היינו מתקנין כתובה מן האשה לאיש כדי שלא יהא קל בעיניה להוציאו כדרך שתיקנו מן האיש לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שאמרו בגיטין פרק הנזקין (גיטין דף מ״ט:). אלא שהגאונים ז״ל תיקנו שכופין כמו שכתוב בהלכות הרי״ף ז״ל בפרק אע״פ ואותה תקנה לא פשטה בארצות האלה ושמא רק לדורם תיקנו:"
        ],
        [
            "קלה",
            "שאלה ראובן שדך בתו ליוסף בן יעקב ואח״כ שלח יעקב לבית ראובן מיני מאכל ומשקה ובגדים ותכשיטים לכלתו והביאה לביתו ועשה לה משתה פעמים ושלש ונתייחדה עם יוסף יומם ולילה ואף יוסף הלך לבית חמיו להתייחד שניהם ולאכול יחד פעמים לבדם ופעמים עם אחרים ונתן לה בפניהם מיני מאכל ותכשיטים וגם שלא בפניהם, ויצא קול בעיר פלונית נשאת לפלוני וראובן חמיו של יוסף ויעקב חמיה של רחל והיא כלתו. אחר כך נפלה מריבה ביניהם ויעקב בא לגבות סבלונות מבית ראובן. הודיענו אם צריכין גט הואיל ושלח שם סבלונות ונתייחדו ויצא קול נשואין עליהם בעיר, ואם לאו הואיל ולא נתקדשה קדושין גמורין:",
            "תשובה תחלת כל דבר יש לדון אי חוששין לסבלונות כלומר אם אותן סבלונות לשם קדושין ניתנו אי לאו. ולפי מה שקבלתי מרבותינו ז״ל הגירסא הנכונה שם כך היא (קדושין נ׳) מאי הוי עלה א״ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דמיעוט מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מ״ד לא ניחוש למיעוטא קמ״ל. זו גירסת ר״ח והגאונים והרי״ף ז״ל ופי׳ שאין חוששין לסבלונות מחמת עצמו כלומר ששלח סבלונות לשם קדושין אלא שהסבלונות באתרא דמקדשי והדר מסבלי הסבלונות מודיעין שכבר קדש שהרי מנהגן שאם לא קדש לא היה שולח סבלונות אבל באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן שהסבלונות בעצמן לא שלחם לשם קדושין. וכן אין הסבלונות מודיעים שכבר קדש שהרי מנהגן לשלוח סבלונות והדר מקדשי ואפילו מיעוט בני העיר נוהגים כן חוששים שמא מאותו מיעוט שמקדשי והדר מסבלי אבל במקום שאפילו מיעוט אין מנהג לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות אין חוששין ואפילו שלח ביד שנים או שנתנן הוא או שלוחו לה אפילו במעמד רבים. זהו הפנים שקבלנו יותר נכון באותו הלכה, ולפי זה במקומנו אין אנו חוששין לסבלונות כלל. ואתה צא וראה איזה מנהג יש להם בזה כי הכל תלוי במנהגין אלו. ומה שאמרת שמייחדים יומם ולילה לא ידעתי אם הכוונה לומר שלנה עמו בביתו או בביתה בלילה ביחוד, שאם אין הכוונה לומר אלא שאכלו ביחד ולא לנה עמו אין כאן חשש אבל אם לנה עמו ונתייחדה בלילה ובפני עדים כיון דגייסי אהדדי ועם כל זה כל שלא ראוה שנבעלה אין חוששין לקדושין אלא ככל המתייחד עם אשה בעלמא ואת״ל שבעל לא נתכוין אלא לזנות שלא אמרו אלא באשתו שנתגרשה מן הנשואין, א״נ למ״ד אף כשנתגרשה מן האירוסין וא״נ באשה שקדשה בפחות משוה פרוטה או קדשה קדושי טעות שכבר יש ביניהם עסק קדושין אבל באשה בעלמא שאינה אפילו ארוסה ואפילו ראוה שנבעלה כפי מה שכתב הרמב״ם ז״ל אלא מקצת הגדולים חלוקים בדבר הגאונים כמו שכתב הוא בעצמו וגם הראב״ד ז״ל מודה לגאונים בהשגותיו ולי נראה דברי הרמב״ם ז״ל דאל״כ למה שנינו(יבמות פ׳ כיצד דף כ״ב.) מי שיש לו בן מ״מ פוטר אשת אביו מיבום חוץ ממי שיש לו משפחה ונכרית ואם איתא למה אין פטור מיבום והלא אילו היה לו משפחתו חוששין שמא שחררה וקדשה כדי שלא יעשה בב״ז. ואם משנתנו דוקא בשפחה שאינה שלו א״נ בשפחתו ושלא בעדים ליתני הכי בהדיא. ועוד מפני ששנינו נושא אדם מפותת אביו ומפותת בנו ולמה אין חוששין לקדושין ואילו מפותה בעולה בלא עדים הכי ה״ל למימר ולמתני בהדיא ואם מפני הקול שיצא בעיר מקודשת שהיא נשואה אין כאן חשש נשואין כי מה שהוציאו קול אינו אלא מחמת אותו שייכות שראו ביניהם לבד. ועוד שאילו עשו נשואין אין דרכן של בני אדם לזלזל ולעשות נשואין בענין שלא יקראו בני אדם ביום חתונתם וביום שמחת לבם. ועוד דאמר בהמגרש (פ״ט) יצא קול בעיר מקודשת אינה מקודשת אלא אם הוחזק הקול בב״ד כמו שאמר פרק המגרש:"
        ],
        [
            "קלו",
            "שאלה לבאר מה שאמר ריש פרק כה״ג (סנהדרין דף י״ט.) לא ייבם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה:",
            "תשובה כן הוא הלשון בביאה ראשונה דיבום מקיימא מ״ע ביאה שניה לא מהיימא מצות יבום. והלכה זו מרווחת יותר ביבמות פרק כיצד (דף כ׳.) גמרא איסור קדושה ופירושא דמילתא כך הוא דכיון דקתני שאין כה״ג מיבם אלמא פסיק ותני שאין מיבם לעולם ל״ש שנפלה לו יבמה או מן האירוסין או מן הנשואין ואע״פ שעדיין היא בתולה שהרי לא נכנסה לחופה או שנבעלה כגון מנשואין ולפיכך הקשה נפלה לו מהאירוסין שהיא עדיין בתולה אמאי לא בשלמא מן הנשואין שכבר בעולה לא תתיבם שאע״פ שיש בקיום יבום עשה יש אצל כה״ג עשה ול״ת עשה דכי אם בתולה מעמיו ודרשינן בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא תעשה דאלמנה לא יקח ולא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה אלא מן האירוסין דעדיין היא בתולה אמאי לא דהא ליכא אלא ל״ת דאלמנה ובכל התורה אתי עשה ודחי ל״ת, ואע״ג דאמר ר״ש ב״ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וה״נ אפשר בחליצה ומקיים עשה ול״ת, אמרו ביבמות חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ופריק גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כלומר דמדאורייתא ודאי משרא שרי דאתי עשה ודחי ל״ת אלא מדרבנן גזרו שלא ליבם גזירה שמא יבא אליה ביאה שניה דמביאה שניה ואילך ליכא מצות יבום דבביאה ראשונה מקיים מ״ע דיבמה יבא עליה וכיון דאיקיימא ליה מצות יבום מכאן ואילך קאי כה״ג באלמנה לא יקח ולא יחלל זרעו. ותניא הכי נמי ביבמות מתו אחיו ועמדו הן ועשו מאמר בנשותיהן ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימה בביאה שניה:"
        ],
        [
            "קלז",
            "שאלה רחל נתקדשה לראובן ובעודה ארוסה קדשה שמעון מי חיילי קדושי שמעון הראשונים או לא:",
            "תשובה זה דבר פשוט וברור שקדושי שמעון לא היה בהם ממש דאין קדושין תופסין בא״א וקדושי שמעון לא היה בהם ממש ואע״פ שגירשה ראובן קדושי שמעון הראשון אינם חלים אבל אם רצה שמעון לקדשה אחר קדושי ראובן מקדש ונושא וזה דבר פשוט. ואם אתה שואל אם חוששין לקדושי שמעון מדרב הונא דאמר א״א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, רש״י ז״ל כתב דלית הלכתא כרב הונא אלא כאידך דאמר כרב המנונא כי אמר רב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה כדאיתא שלהי פרק המגרש:"
        ],
        [
            "קלח",
            "שאלה האומרת מאיס עלי אם יש רשות ביד האשה לומר בלתי טענות ומום אין בו ואם כופין אותה על מזונותיה ואם הבעל חייב לגרשה וליתן לה כתובה וכל מה שהביאה בנדונייתה:",
            "תשובה האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו שומעין לה להתנהג עמה כפי הדין שנאמר עליה בגמרא. בנדון האומרת מאיס עלי מדין הגמרא כך הוא. דע כי היא אינה יכולה לכוף בעלה לגרש אותה בגט לפי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא כ״א לרצונו ואילו היה מוציא שלא לרצונו היו מתקנים לו כתובה מן האשה, כדי שלא יהא קל בעיניה להוציאו כשם שתקנו לאשה כתובה מבעלה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן אמרו בגיטין פרק הנזקין (גיטין דף מ״ט:) כי היכי דכי מפיק לה איהו אית לה כתובה מיניה כי נפקא לה איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, והיתה התשובה בזו אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו למה תתן לו היא כתובה והא אילו לא רצה לגרש מדעתו לא היה נותן לה גט. ועוד שנינו בכתובות פרק המדיר אלו שכופין להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת, הנה שלא הזכירו עם אלו מאיס עלי. ועוד שנינו בנדרים פרק אחרון (דף פ״ט) בראשונה היו אומר שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומתקלקלת עם בעלה וכו׳ כדאיתא התם. מכל אלו אתה רואה שהאומרת מאיס עלי אין כופין הבעל לגרש. ועוד יש ראיות אחרות מן הגמרא ומן הירושלמי אלא שאיני צריך לכתוב לך כלן ודי לך באלו ואל תשמע למי שיאמר לך זולת זה הכלל וכל שכן בזו שתובעת כתובה יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר והאומרת מאיס עלי שנזכר בגמרא היא שאומרת מאוס הוא בעיני ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני, וכן תמצא שם בפירש״י פרק אע״פ, וכיון שרוצה לצאת בלא כתובה ודאי נראה כדבריה שדעתה אונס אותה לקוץ בו וכיון שכן צריכים אנו לכוף אותה בדרכים שכופין לשאר המורדות האומרות רוצות אנו בו אלא שאנו רוצות לצערו אבל לעולם אין כופין הבעל לגרש. ואע״פ שהרמב״ם ז״ל כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש, אין נכונים דברים במקום זה ואל תחוש לזה וכלל זה מסור בידך שאין כופין לגרש אלא באלו בלבד ששנויין במשנה פרק המדיר ובנושא הפסולות בין דאורייתא כאלמנה לכה״ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בין דרבנן כגון שניות לעריות וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא היו לו בנים ממנה ולא מאשה אחרת והטעם שלא יהא בטל מפריה ורביה כדאמר רב תחליפא בר אבדימי משמיה דשמואל בהמדיר. וכן האומר איני זן ואיני מפרנס כדעת ר״ח ז״ל. וכן יבמה שנדרה בחיי בעלה כופין אותה להוציא. הרי אלו שכופין להוציא אבל במקום אחר כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשים ממנו ליתן גט וליתן כתובה ואם לא רצה ליתן גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו והם שאמרו יוציא ויתן כתובה ואם כפאוהו לגרש ע״י כותים הרי זה גט פסול וכדתנן פרק בתרא דגיטין גט המעושה בישראל כשר ובכותים פסול ואמרו בגמרא דאפילו ישראל דוקא במעושה כדין אבל שלא כדין פסול. ולענין כתובה ונדוניא שהביאה לו כן הדין, אינה מפסדת כלום אא״כ עמדה במרדה י״ב חדש וכל אותן י״ב חדש אין כופין אותה אלא להכריז עליה בבתי כנסיות כדי לביישה כדרך שעושין למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אם עמדה במרדה י״ב חדש ורצה הבעל לגרש הפסידה הכל בין עיקר כתובה בין תוספת בין מה שנתן לה הבעל משלו בין בשעת נשואין בין לאחר נשואין לפי שלא נתן לה הבעל ע״מ שתקח כסף שהרבה לה וזהב ותעשה לבעל אחר ואפילו תפסה מזה כלום מוציאין ממנה ונותנין לבעל. ונדוניא שהביאה בין במטלטלין בין במעות והוציאה הוא ואינם קיימין עכשיו הפסידה ג״כ כלם ואפילו תפסה היא מנכסי הבעל כנגדם מוציאין ממנה ונותנין לבעלה. אבל בלאות נדונייתה שהן קיימין עדיין נפלו בספק בדין הגמרא אם הם שלה או שלו ולפיכך אם קדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה ואע״פ שתפסה בפני עדים אבל אי לא תפסה אין מחייבין הבעל ליתן אלא ישארו בידו, כמו שאמרו פרק אע״פ (כתובות ס״ג:) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אדי ויתיב רב גמדא בינייהו ויתבי וקאמרי הפסידה בלאותיה קיימים פירוש בלאות נדונייתה הקיימים א״ד לא הפסידה בלאותיה הקיימין וכו׳. והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואם הכניסה ג״כ קרקע בנדונייתה אפשר לומר דדנין בו כל דאלים גבר כלומר הזריז והחזק זכה שאם יפה כחה של אשה ונכנסה בקרקע אין כח ביד ב״ד להוציא מידה אלא הבעל יחוש לעצמו, ואם גברה ידו והוציאה משם זכה, וכן היא אם גברה ידה והוציאתו משם אין ב״ד משתדלין בדבר אלא מניחין הדבר ביניהם מפני שהדין אצל ב״ד מסופק ואין מכניסין עצמן במה שאין יכולין לברר והחזק הרי זה נשכר. וי״ל דקרקע לעולם בחזקת הבעל עומד דכל מה שהכניסה לבעל וקבלו על עצמו הרי הוא של בעל ובחזקתו אע״פ שהיא כשבאה לגבות כתובה יכולה שתאמר כלי או קרקעותי אני נוטלת מתורת גוביינא הוא ושעבוד הוא שיש לה עליהם כמו שמפרש ריש פרק אלמנה, וכיון שכן קרקע בחזקת בעליה עומד דהיינו הבעל והלכך אע״פ שירדה היא בשדה מסלקין אותה ומורידין הבעל בחזקה. אבל נכסי מלוג נראה שלא הפסידתם ואפילו הן תחת יד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה שלא הפסידה אלא כתובה שיש בכללה עיקר ותוספת ונדוניא אבל נכסי מלוג אינם בכלל כתובה אלא שר״ח ז״ל כתב דאפילו נכסי מלוג בכלל ויש לו קצת ראיה מהירושלמי ולדבריו אם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. זהו דינה כשגירשה הבעל מרצונו לאחר י״ב חדש, אבל אם לא רצה לגרש כבר אמרנו שאין כופין אותו וכל שלא גירש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה לגבות עד שעת מיתה או גירושין. ופירוש נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו שלא גירשה. ומכל מקום אחר שעברו י״ב חדש והפסידה כל הכתובה אם רצה הבעל לקיימה צריך לכתוב לה כתובה מנה וכמו שאמרו אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (ב״ק פ״ט). ואם רצה הבעל וגירש תוך י״ב חדש לא הפסידה כלום אלא הרי היא כשאר הנשים הגרושות מדעת הבעל שנוטלות כתובה ויוצאות לפי שכבר אמרינן שתוך י״ב חדש אינה פוחתת כלום מכתובתה. ולענין מזונות תוך זמן זה כל שעומדת במרדה אין לה מזונות כלל וכן תמצא מפורש לרי״ף ז״ל פרק אע״פ ומפרש בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות. זהו דין מורדת ומאיס עלי מדין הגמרא, אבל הרי״ף ז״ל כתב דברים אחרים בפרק אע״פ מתקנת הגאונים ז״ל ואותם הדברים זה כמה דורות שלא שמענו שנהגו כלל, ושמא גם הם לא תקנו אלא לדורם והם ידעו מאיזה טעם תקנו אנו לא נוציא אשה מתחת בעלה כלל מתקנה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל ולא שמענו בדורות אלו מי שעשה כתקנה זו מעולם ואל תחוש להם לעשות מעשה אלא סמוך על דין הגמרא וכל שכן שראוי להחמיר בדבר שבערוה:"
        ],
        [
            "קלט",
            "שאלה אם תצא אשה בפני ב״ד ותאמר בעלי אין יכול לשמש כדרך כל הארץ ולא תפרש אם יורה כחץ או אין יורה כחץ. ג״כ הודיענו עוד אם תוכל שום אשה לומר אין יכול לשמש כדרך כל הארץ תיכף שנשאת אליו או אחר י״ב חדש, וממה היא נאמנת:",
            "תשובה דע כי על זה שנינו פרק ואלו נדרים (נדרים דף צ׳:) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך והשמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומתקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה עכ״ל המשנה, ולפי מה שנאמר בגמרא נראה דהשמים ביני לבינך היא שמפרשת שאין יורה כחץ וכן פירש הגאון ז״ל ולומר שאין אדם יודע ביניהם אלא השמים ולפיכך היא רוצה להתגרש ממנו ולהנשא לאחר שיהיה לה בנים ממנו ובראשונה היו אומרים שהיא נאמנת בכך וכופין הבעל להוציא וליתן כתובה אבל חזרו לומר שהיא אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומשקרה לפי שיודעת שאינו יכול להכחישה מפני שהיא מרגשת אי יורה כחץ והוא אין מרגיש ובכל דבר שאין הבעל יודע היא מעיזה פניה ולפיכך אין נאמנת, אבל אילו היה הבעל מרגיש אם יורה כחץ אם לאו נראה מסוגית הגמרא שהיא נאמנת מפני שאין האשה מעיזה פניה לומר בפני בעלה שקר במה שהוא יודע שהיא משקרת, וכן באומרת בפירוש שאין יכול לשמש שורת הדין שתהא נאמנת לפי שאין מעיזה פניה בפני בעלה אם לא היה אמת כמו שאמרה, זה נראה לפי פשט ההלכה. ואם זה אמת שבאה לב״ד ואמרה התם בעלי אינו יכול אם תבאר טענתה שאין יורה כחץ אינה נאמנת לכוף בעלה לגרשה ע״י כך דשמא משקרת ועיניה נתנה באחר כמו שאמר באותה משנה, וג״כ אם מרדה היא מחמת טענה זו אין דנין בה דין מורדת אלא מבקשין ב״ד מהם שיפייסו זה לזה, וזה פירוש יעשו דרך בקשה. ואם תבאר שאינו משמש כלל כופין אותו לגרש וליתן כתובה לפי שהיא נאמנת בכך כמו שאמרו שאינה מעיזה פניה לשקר בפני בעלה שיודע באמת שמשקרת. זהו שנראה מסוגית הגמרא ומדברי הגאון ז״ל, אבל הרמב״ם ז״ל כתב בט״ו מהלכות אשות שבין בטענת יורה כחץ ובין בטענת אין יכול לשמש אינה נאמנת אלא בין כך ובין כך יעשו דרך בקשה. וקצת נראה כן מדברי הירושלמי שאפילו באומרת אין משמש עמה כלל קאמר דגרסינן התם תמן תנינן השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקי על ארעא כן תהא ההיא איתתא רחיקא מההוא גברא עכ״ל הירושלמי. ונראה שפירש לומר כגבוה שמים על הארץ כן רחוק הבעל ממנה לומר שאין משמש עמה כלל יעשו דרך בקשה, אמר רב הונא יעשה סעודה והם מתרגלין לבא דרך סעודה, זה מורה קצת כדעת הרמב״ם ז״ל ולפי זה אינה צריכה לפרש אלא כל שאמרה שאין יכול לשמש כדרך כל הארץ יעשו דרך בקשה ואין דנין אותה כמורדת, והיא שטוענת שרוצה בנים שיחזקו בידה בעת זקנתה ויתעסקו בקבורתה בשעת מיתה, וכן אין כופין אותו להוציא בין בזה ובין בזה. אבל ה״ר נתן בעל הערוך פירש אף הירושלמי בטענת יורה כחץ כפשט גמרא שלנו וכדעת הגאון ז״ל שפירש השמים ביני לבינך שאין יורה כחץ אבל בטוענת שאין יכול לשמש כלל נאמנת, וזהו לשון הערוך בפירוש הירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא ההיא איתתא רחיקא מההוא גברא שאין יורה כחץ עכ״ל. הנה שפירש הירושלמי בטענת יורה כחץ אבל בטענת שאין משמש כלל נאמנת כפשטה של גמרא וכדעת הגאון ז״ל. הנה כתבתי לך כי לדעת הגאון וממה שנראה מפשטה של סוגית הגמרא בפרק אחרון דנדרים בטוענת בפירוש אין יורה כחץ אין אנו כופין לגרש לפי שאינה נאמנת אלא יעשו דרך בקשה ובטוענת אין יכול כלל לשמש נאמנת וכופין אותו לגרשה אבל לפירוש השני אין כופין אותו לגרש אפילו בטענת אינו יכול לשמש כלל. ודע כי אפילו במקום שהיא נאמנת ורוצה להתגרש אומרין לה למה את רוצה להתגרש ומה לך לבנים והלא אינך מצווה על פריה ורביה שהאיש מצווה ואין האשה מצווה, ואם היא טוענת ואעפ״כ היא רוצה להתגרש לפי שהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אין משגיחין בדבריה כמו שמוכיח פרק אע״פ גבי כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואם טוענת אעפ״כ רוצה אני לבנים כדי שיסייעוני לימי הזקנה או שיתעסקו בקבורה שומעין לה כמו שמפרש פרק אע״פ וביבמות בסוף הבא על יבמתו. ועוד תדע כי למשנה ראשונה שהיו מאמינים אותה באומרת אינו יורה כחץ לא היו מצריכין אותה לשהות עשר שנים עמו אלא מיד היו כופין אותו שלא נאמר שהיית עשר שנים אלא במשמש כדרך כל הארץ ולא זכה ליבנות ממנה לפי שהרבה פעמים אדם שוהה מלהוליד זמן אחד ואח״כ זוכה ליבנות, ע״כ אומרין להם המתינו שמא לא זכיתם ליבנות עדיין עוד תזכו ליבנות כדרך שעשה אברהם אבינו. אבל שאינו יורה כחץ אינה ממתנת עשר שנים  שמא יתרפא מחליו, וכן נראה מדברי הגאון ז״ל והרי״ף ז״ל בפרק הבא על יבמתו. ואע״פ שעכשיו אין נאמנת בטוענת אינו יורה כחץ והוא אין מודה אין כופין הבעל לעולם אפילו לאחר עשר שנים וכן מדברי הרי״ף ז״ל ביבמות. אבל הרמב״ם ז״ל כתב דלאחר עשר כופין, ואין נראה כן. וסוף דבר שעמוק ותליי בגדולי עולם ואל תכניס עצמך בין המצרים לכוף ולהוציא אשה מבעלה ולהוציא ממון ממי שמוחזק בו אלא בין כך קבל עצתם ז״ל שאמרו יעשו דרך בקשה ופיוס שיפייסו ביניהם להטיל שלום ביניהם, ועד שנכוף להוציא נכוף לפייס ולבקש שירצו זה את זה בדבר שלום ואמת בהשתדלות המבקשים שלם:"
        ],
        [
            "קמ",
            "שאלה ראובן קדש אשה ובא אחר וקדשה שלא בפניו, צריכה גט מן השני או לא, ואת״ל שאינה צריכה גט משני גירש ראשון מהו שתהא מקודשת לשני:",
            "תשובה מסתברא לי שאינה צריכה גט משני דגרסינן סוף המגרש (פ״ט) א״ל ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי תורה מהו, שלח להו העמידו הדבר על בוריו דאי מיגליא מילתא דקדושי קמא קדושי מעלו נינהו אינה צריכה גט משני, ופליגא דרב הונא דאמר רב הונא א״א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ולית הלכתא כרב הונא וכן כתב שם רש״י ז״ל וכן נראים הדברים בודאי, חדא דהא שמואל פליג עלה דרב הונא דקסבר דאפילו דרב המנונא לא איתמר אלא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ובעלמא נמי הכי איתמר, ועוד דשמואל למעשה אמרה ומדשלח להו העמידו הדבר על בוריו והודיעוני מעשה רב, ועוד דפליג רבא אדרב המנונא בשלהי פרק אלו נדרים ודי לנו שנעמיד דברי רב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו אבל השתא אינה מעיזה פניה כולי האי אבל כל היכא דאית לה קצת סמך להעיז פניה מעיזה ומעיזה כגון היכא דאית ליה עדים תרי לגבי תרי כדאיתא פרק האשה שנתאלמנה האשה שאמרה א״א הייתי ואפילו ע״א דמסייע לה כדאיתא פרק התקבל בעל אומר לגרושין ושליש אומר לגרושין וה״ה לכל שלא בפניו דליכא העזה כולי האי דמעיזה ומעיזה. ומיהו בנדון שלפנינו דוקא כשאינה אומרת שגרשה הבעל אבל אומרת שגרשה הבעל אסור מדרב המנונא ואע״פ שהתחילה לומר שלא בפני הבעל אי אומרת מתחלתו לא היתה נאמנת והשתא עבידא לאחזוקי שקרה כדמוכח פרק האשה (דף קי״ז) דגרסינן התם ב׳ אומרים מת וב׳ אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר׳ מנחם בר׳ יוסי אומר תצא ואמר עלה א״ר יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא הנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואמרי׳ עלה מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר רבא ראה רבי יוחנן דבריו של ר׳ מנחם בר׳ יוסי בגירושין ולא ראה במיתה מ״ט מיתה אינה יכולה להכחישו בגירושין יכולה להכחישו, כלומר כיון שאילו בא אינה יכולה להכחישו ולהחזיק שקרה אי לאו דקים לה דמת לא הות סמכא על הני דאמר דמת אבל בגירושין משקרא דאפילו אתי בעל מעיזה פניה בפני בעלה. ואקשינן ומי מחצפא כולי האי והא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כלומר אע״פ שהתחילה להעיז פניה שלא בפני בעלה אינה עשויה להחזיק שקרה השתא בפני בעלה. ופרקינן ה״מ דליכא עדים דקא מסייעי לה אבל אי איכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה. אלמא כל היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה לא מחצפא לאחזוקי שקרה בפני בעלה. ולענין מה שאמרת אף לכשתמצא לומר אינה צריכה גט משני אם גירשה הראשון מהו שתהא מקודשת לשני, דבר ברור הוא זה שאינה מקודשת לשני כלל שא״א להיות מותרת לראשון ומקודשת לשני:"
        ],
        [
            "קמא",
            "שאלה באומרת אינו יכול אם נאמנת אם לאו ומה דינה:",
            "תשובה כל שטוענת דבר שהבעל אינו יודע בבירור שטענתה אמת אם לאו כטענת אינו יורה כחץ דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה אינה נאמנת דמעיזה ומעיזה היא בפני בעלה במה שאינו יודע. ועל זו שנינו בנדרים למשנה אחרונה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה כלומר מבקשים ממנה שלא תטעון כן כיון שאינה נאמנת, אבל במה שיודע כטוענת אינו יכול נאמנת דאינה מעיזה בפניו ובטוענת כן הוא דנאמנת וכופין אותו לגרש וכן כתב ריב״א והביא ראיה מההיא דאמר שמואל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. ועוד נראה דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול יוציאנה בגט וכ״ש בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. וכשהיא יוצאה נוטלת נדוניא ועיקר כתובה אבל מה שהוסיף לה לא דלא כתב לה אדעתא למשקל ולמיפק. ועוד דקי״ל כרבי אלעזר בן עזריה דאמר מת מן האירוסין גובה מאתים מן הנשואין גובה הכל שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה ואיבעיא לן נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה ולא איפשיטא הלכך מספק אין מוציאין ממון. ומיהו כתב ר״י ז״ל דכשנאמנת דוקא בלא תבעה כתובה שאם אמרה אינו יכול יגרשני ויתן לי כתובתי אינה נאמנת דחוששין שמא עיניה נתנה באחר וכענין שאמרו רבותינו בהאשה רבה מת בעלי נאמנת תנו לי כתובתי אינה נאמנת:"
        ],
        [
            "קמב",
            "שאלה מומר לע״א שקדש בת ישראל שקדושיו קדושין ואפילו כותי שנתגייר וחזר לסורו כדאיתא ביבמות מה ראו חכמים שלא חשו כאן לעגון וחשו לעגון במקום ע״א ואפילו עבד ואפילו שפחה והרי יש כאן ענין יותר שאי אפשר לכופו לגרש וכן אי אפשר ליכנס אצלו לחדר:",
            "תשובה ההיא דע״א לאו משום עיגונא לבד אמרו אלא מתחלת דינו באין לה בריש פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ח) מדינא דאורייתא דע״א נאמן באיסורין מחתיכת חלב מטבל הקדש וקונמות ודחינן להו ואסקה רבי זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בתחלתה הקלת עליה בסופה ואקילו בה משום עיגונא. ומיהו לא אקילו בה אלא משום דאיתתא דייקא ומינסבא וכי לא דייקא אמרו תצא מזה ומזה ואפקעינהו רבנן לקדושי מחמת עגון וכדאמרי׳ אין טענת אונס בגיטין, ואע״ג דלגבי ממונא הוי טענה אפקעינהו לקדושי משום צנועות ומשום פרוצות וקיהבינן טעמא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפילו התם כל עיקרא דמילתא לאו משום עיגונא לחוד אלא משום דמאן דיהיב גיטא כי הא כי היכי דלא לפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ומשוו רבנן לבעילתו בעילת זנות אסוקי מסיק אדעתיה כל אונסא דשכיח ואפילו בשכיח ולא שכיח ומחיל להו הא בכדי לא אפקעינהו, ותדע לך דהא טובע במים שאין להם סוף לא אפקעינהו ולא חשו לעגון דלמא לא אמרו אלא כי איכא סמך כי ההיא דע״א דסמכינן אסהדותיה דעד ואפי׳ בכותי מסל״ת ומשום דאיתתא דייקא ומינסבא ובגט משום דסומכין לומר דאסקיה להאי אונסא אדעתיה ואחולי אחליה כדאמרן. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כאכלו ארי ונשכו נחש ונפל עליו הבית הוי אונס משום אונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ובתליוה וקדיש וההיא דאותבוה אבי כורסיה דאפקעו בה קדושיה ולא אצרכוה גיטא התם ה״ט משום דעיקר קדושין היו שלא ברצון חכמים הא בעלמא לא. ומה שאמרת שכל מקדש אומר כדת משה וישראל וזה יצא מכלל דת משה וישראל, הקדושין עצמן כדת משה וישראל היו, ואפילו גר שנתגייר וחזר לסורו אם קדש קדושיו קדושין שאין משגיחין במקדש אם תם ואם רשע ראוי לבא בקהל ואם לאו אלא בגוף הקדושין או שנעשו כדרך שבנות ישראל מתקדשות שלא באונס ובלבד שלא יהא מאיסורי ערוה החמורה כחייבי מיתות וכחייבי כריתות דהא איסורי לאוין תפסי בהו קדושין ולא מפקעינן להו כדאמר כדת משה וישראל דכל ממילא כדת משה וישראל הוא דהא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובאמת כל שהאשה יכולה לברוח ממנו ושלא תתייחד עמו פן תוליד בן פריץ מחוייבת היא לברוח מפניו כבורחת מפני הנחש ובת ישראל אסורה בחתונו וקרוב הדבר להיות זה באיסור פן יסיר לרבות כל המסירים, ומיהא כשקדש קדושיו קדושין. וישראל נמי שקדש מומרת תפסי בה קדושין ואם חזרה בתשובה אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותיה וצריכה ממנו גט ואם הולידה בן אפילו מכותי ישראל כשר ומיוחס הוא כדאמרי׳ שלהי פרק קמא דיבמות והאיכא בנות כלומר בנות שהמירו וילדו לכותים ואמר רבינא בן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך וכ״ש אם ילדה מישראל. והא דגרס בירושלמי, רבי אלעזר שאל הבא על השפחה מומרת מהו וכתב לה מר מומרת ולא גרסינן אלא משומרת כלומר שנשתמרה שלא נבעלה דאי מומרת קאמר מאי שנא שפחה דנקט ממשוחררת ששפחה שנשחחררה ישראלית היא, ואין לומר שלא רצה לתלות הקלקלה בישראלית, אלא משומרת קאמר כלומר אם יש לה כתובה מאתים ולפי ששנינו השפחה שנפדית יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה לפי שהיא בחזקת בעולה שאל רבי אלעזר אם היא משומרת מבת שלש שנים ומעלה ובא עליה ומצאה שלימה מהו בכתובה מאתים ואתי למידק מדוקיא דהבא על שפחה ארמית יכול יהא חייב כלומר בקנס ת״ל מהור ימהרנה לו לאשה את שיש לו בה הויה יצאה שפחה ארמית שאין לו בה הויה הא אם יש לה הויה יש לה קנס וכל שיש לה קנס יש לה כתובה כלומר מאתים משום דבתולה מחזקינן לה דאי לא ליה לה קנס ואמר ליה רבי יודן וכי בקנס הדבר תלוי כלומר בכתובה מאתים והרי בוגרת שאין לה קנס וכתובתה מאתים והרי בתולה מן הנשואין שיש לה קנס וכתובתה מנה וא״ר זעירא תפתר כלומר ההיא דשפחה ארמית דתלה טעמא בהויה ומינה איכא למידק הא שפחה שאינה ארמית יש לה קנס תניא הא מן הנשואין כתובתה מאתים כשנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד ודחי רבי הונא דלא אפשר ודאי בפחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כי ישראלים הם. ומיהא גירסת ירושלמי זו תמיה בעיני דקאמר הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס. ועוד הא התם בירושלמי פ״ק דכתובות בשנים ושלשה מקומות איתא נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס תניא הא מן הנשואין אין לה קנס ולא מאתים. ולענין המומרת אם ילדה בן לישראל פוטר את אשת אביו מן היבום דהתנן כל שיש לו בן מ״מ פוטר את אשת אביו מן היבום חוץ מי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ושפחה ונכרית מפקינן להו פרק כיצד מדמעטינהו רחמנא אשת אביך מי שיש לאביך רשות בה פרט לשפחה ונכרית שאינן בנות הויה ואישות והאי הא אית להו בת הויה ואישות:"
        ],
        [
            "קמג",
            "שאלה האומר לאשתו הרי זה גיטך ע״מ שלא תלכי לבית אביך לעולם או שלא תשתי יין לעולם דאין זה כריתות דחוששין שמא תלך או שמא תשתה אם נשבעה ע״ד רבים שלא תלך ושלא תשתה מהו שתהא מותרת לינשא לרבי יהודה דאמר דבאיסורא מזדהר איניש או דילמא אחרי שהזמן רב ולא יכלה לאזדהורי אגידא ביה:",
            "תשובה חורפיה גרם ליה למר להאי גברא דלא עיין בה דתנא לא תלכי לבית אביך לעולם ולא תשתי יין לעולם אפילו אם יבא אליהו ויאמר שלא תלך ולא תשתה אין בכך כלום, דטעמא דתנאים אלו אינו משום חשש דשמא תעבור ותלך ותשתה אלא משום דלעולם אגידא ביה מחמת תנאו ואין זה כריתות, ואילו אמר לה ע״מ שלא. תשתי יין מכאן ועד חמשים שנה ואפילו היא זקנה הרי זה כריתות, וכן כל ימי חיי פלוני ואפילו היא זקנה והוא ילד הרי זה גט, וענין התנאים באיזה מתירין אותה לינשא מיד ואין חוששין לבטול התנאים ובאיזה חוששין הדברים עתיקים וידעתי כי לא נעלם ממך, ואפשר שכל תנאי שהוא בקיום מעשה כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז או שתעשי כן הרי זו אסורה לינשא עד שתקיים דחוששין שמא לא תקיימנו ונמצא גט בטל ובניה ממזרים, אבל בביטול מעשה כגון ע״מ שלא תלכי מכאן ועד זמן פלוני או ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הרי זו מותרת לינשא מיד ואין חוששין שמא תבטל התנאי תלויין בהלכות מרובות ואין זה מקומן:"
        ],
        [
            "קמד",
            "שאלה איש שקדש אלמנה והעידו העדים שהאלמנה תבעה אותו לקדשה, והשיב הוא אין לי טבעת, ואמרה לו בת האלמנה הרי לך טבעת, לקח הטבעת וקדשה בו, והאלמנה כופרת בכל זה. ונסתפקנו אפילו לדברי העדים אם נחוש לקדושין כיון שאין הטבעת שלו, ואת״ל שניחוש לקדושין אם מתה האשה ולא נשאת לו אם האיש זוכה בירושתה אם לאו:",
            "תשובה הנני משיב על ראשון ראשון, ואומר שאין האיש זוכה בירושת האשה מן האירוסין שהרי שנינו פרק נערה (כתובות מ״ח.) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, ותניא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל והיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע״פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה. וטעמא פירשו בירושלמי דירושת האשה בקרוב בשר תלא רחמנא דכתיב הקרוב וירש אותה והלכך בזו אין לחוש לירושה, אבל להתירה לעלמא בלא גט איני רואה, שמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת ושלה הוא וע״מ להחזירה נתנה לו. ואע״פ שאפשר לומר דמן הסתם דכל מה שיש ביד האשה מתכשיטין וכיוצא בהן של בעלה ואין לה. רשות בהן ליתנן לאחרים, מ״מ מידי ספק אינו יוצא והלכך לדברי העדים הרי היא מקודשת ולכל הפחות ספק מקודשת וצריכה גט:"
        ],
        [
            "קמה",
            "שאלה גט שכתוב בו תרוכית בוי״ו ארוכה במקום תריכית, וכן כתוב בו לתנסבא במקום להתנסבא, וכן יש בו אות אחת שאין קלף מקיף אותו, היפסל הגט על ידי כן או לא:",
            "תשובה כבר ראית מה שכתבתי אני בשם הגאון ז״ל ומשמן של גדולים הראשונים שכל אותן הדקדוקים שאמרו פרק המגרש לכתוב כן ולא לכתוב כן אינו אלא כשבא הבעל וערער, או שכתב המגרש בעצמו הגט או שצוה הבעל לסופר לכתוב כן, דהשתא יש לחוש שמא בכוונה כתב כן כדי לפוסלו, הא לאו הכי טעות סופר הוא ואין לחוש, כ״ש בחסרון ה׳ להתנסבא דאפילו חסר כל התיבה איני רואה בזה פסול שהרי יש בו והרי את מותרת לכל אדם וכשאמרו בכותב טופסי גיטין שצריך לשייר שם האיש ושם האשה ואמר שמואל שצריך לשייר אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, לא אמרו וצריך לשייר מקום להתנסבא לכל גבר, גם לא היתה ההקפדה שם בלהתנסבא אלא בין ה׳ לא׳ שלא לכתוב לאתנסבא דמשמע לא תנסוב, ואפ״ה אין אנו פוסלין אלא כשבא הבעל וערער. גם באות דבוקה איני רואה כ״כ הקפדה אלא שטוב ליזהר לכתחלה, ואף ממה שאמר שם גבי בין שיטה לשיטה מהו דאקשינן ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ולא שלשה ספרים, ופרקינן לא צריכא דמעריב, משמע מפשטן של דברים דמעריב כגון שנדבקו אותיות של מטה באותיות של מעלה, כגון צואר הלמ״ד שדבוק למעלה, או רגל הקו״ף שיורד למטה באותיות שלמטה, ואפ״ה כשר. ומה ששאלתם אם יש תקנה בהחזרת השליח לסופר ויכתוב לו אחר, דבר ברור הוא שיכול לעשות כן והסופר יכתוב לו אחר כתקנו ולא לכתוב פסול או מסופק והראיה מנפאתה ותפאתה (גיטין ס״ג:). והשליח יתן שניהם לאשה שאם יתן השני לבד שמא הראשון כשר והוא לא נעשה שליח על השני אלא על הראשון וגם העדים והסופר לא נצטוו לכתוב ולהעיד על השני אלא על הראשון שהוא כשר אלא יתן השליח שניהם לאשה וכשתתגרש בראשון אם הוא כשר או בשני אם אין הראשון כשר. ולא אמרתי זה אלא כשעשה הבעל שליח על גט סתם, אבל אם עשאו שליח על גט זה הראשון שוב אין לו לסופר ולא לעדים לכתוב גט אחר ולא לשליח ג״כ להוליך לה גט אחר אלא א״כ מדעת בעלה:"
        ],
        [
            "קמו",
            "שאלה לרב אלפסי. ראובן נשא אשה במדינה אחת והניח עגונה במדינה אחרת והראשונה הרשת לאחיה להביא לה גיטה והביא לה גיטה ונתנו לה בעדי מסירה. אחר זמן בא ראובן ורוצה לחזור עם אשתו ואמר שהגט מזוייף הוא ומעולם לא צוה לכותבו. והנה הגט יוצא מתחת יד האשה אלא שלא נתקיים בחותמיו ועדי מסירה אומרים שבפניהם מסרו לה ע״מ שהיה שליח אחותו. הורה אחד מהתלמידים שהגט בטל, וראייתו ממה ששנינו (ס״ג:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים וכו׳. ועוד שלא נתקיים בחותמיו ואפילו נתקיים כיון שלא נתברר לא לה ולא לעדי מסירה ממי קבלו השליח אם מיד הבעל או מיד שלוחו אע״פ שיצא מתחת ידה בטל הוא, וכ״ש כשהשליח מודה שלא נעקר משליחות האשה ולא נתן לו הבעל הגט אלא ע״ד שהוא שליח האשה. והבעל בכל זה טוען ואומר שהגט מזוייף, וכפה תלמיד זה לכתוב גט אחר. וחלק עליו תלמיד אחר שכל גט שנמסר לאשה בעדי מסירה ויוצא מתחת ידה ואפילו לא נתקיים בחותמיו כשר כיון שהגיע לידה מיד שלוחה או מיד שלוחו דומיא דהמביא ממדה״י צריך שיאמר בפ״נ ובפ״נ ואיתמר לשם בפני כמה נותנו לה בפני שנים ואמר שזו המשנה סתם ל״ש להולכה ול״ש לקבלה כיון שנמסר לה בעדי מסירה אין צריך קיום, וראיה שאמר שצריכה שם שני כיתי עדים לאו דסמכא היא אותה משנה שחולקת עם המשנה של המביא גט שאמר שסומכים על השליח שאמר בפ״נ ובפ״נ ואין צריך עדי קיום אחרים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואחר שיוצא הגט מתחת ידה אין בדברי הבעל ממש. ועוד אם אתה מצריך אחר תוציא לעז על גיטין הראשונים. השיב התלמיד המבטל הגט שאע״פ שהגט יוצא מתחת ידה אם לא נתקיים בחותמיו פסול ואין עדי המסירה מועילים אלא בנתינת הבעל מידו או מיד שלוחו או מיד בעל לשלוחה בעדי מסירה או מיד שלוחו לשלוחה אבל מיד שלוחה לא אם אין עדים שיאמרו בפנינו ל״ש יוצא הגט מיד השליח או מיד האשה. דברי השאלה, אריכות השאר ללא צורך ועיקר:",
            "תשובה עמדנו על שאלה זו ואמרנו וראינו דברי מי שאמר שהגט בטל שהרי דברים נכוחים, אע״פ שמקצת ראיות שהביא על בטולו אינן נכוחות אלא שהגט מ״מ בטל, וזה שהורה שהגט כשר דברי הבל הם ואינם ראויים להשיב עליהם, וזה שאמר שהגט בטל משום שאמר שלא כתבתיו ולא נתתיו מזוייף הוא טענה היא מפני שלא נתקיים בחותמיו שאין השליש נאמן אלא כשהבעל מודה שכתבו אלא שנתנו לשליש בתורת פקדון אבל אם כפר בגט לגמרי ואמר לא כתבתיו אין אותו גט מתקיים אלא או בעדי מסירה או בעדי חתימה לפי שהקבלן ידו כיד האשה שהרשתהו וכשם שאם טען הבעל עליה שהגט מזוייף צריכה או עדי חתימה או עדי מסירה כך שלוחה וכשם שאם הודה הבעל שכתב הגט אבל טען שלא נתנו לה אין הבעל נאמן. וראיה לדבר שהאשה נאמנת בכך יותר מן האיש זה שאמרו ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה לגירושין מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה נהליה. והראיה שאם הבעל כפר בעיקר הגט מעיקרו אע״פ שיוצא מתחת ידה צריך עדי מסירה או עדי חתימה הוא מה שאמר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וזימנין דמייתי עדי מסירה א״נ זימנין דאזלי למדה״י והצריכו עדי חתימה שיהיו עדי מסירה. וכיון שנתבררו ראיות אלו באשה בידוע ששלוחה כמותה משום שהוא זוכה לה ושלוחו של אדם כמותו וזה שאמרה המשנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע והשנים שיאמרו בפנינו אמרה מ״מ צריכים אנו להם אבל השנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אין אנו צריכים אלא מפני שאמר וקרע, אבל אם הגט קיים ומצוי בידה קבלו לא היינו צריכים להם כשם שאין אשה צריכה עדי מסירה כשהגט יוצא מתחת ידה אם יודה הבעל שכתבו כך אין שלוחה צריך קיום עדים וכבר ביררנו כך למעלה בראיות ואמרו בשליש בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב חסדא אמר שליש נאמן והלכתא כרב חסדא. ואע״פ שרב חסדא תלמיד הוא לגבי רב הונא הלכתא כרב חסדא. וזו האשה שיוצא הגט מתחת ידה והעדים שהגיעו אותו לידה מעידים ששלוחה ששלחה לקבלו נתנו להם למוסרו אליה אילו אותו גט נתקיים בחותמיו לא היינו חוששין לדברי הבעל שאומר שהוא מזוייף אלא השליח היה נאמן שיציאת הגט מתחת יד האשה כיציאתו מתחת יד שלוחה, אבל כיון שהבעל כופר בכתיבת הגט לגמרי ולא נתקיים בחותמיו הרי זה גט בטל, וזה שהורה כדין הורה אלא שהראיות אינן נכונות והלכתא כוותיה ולא מטעמיה:"
        ],
        [
            "קמז",
            "שאלה עוד נשאל לרב אלפסי מי שאומר לאשתו הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש היאך כחן יפה, שיתננו לה בפני עדי מסירה וישאר תחת ידה או ימסור אותו לשליש עם התנאי, מפני שראיתי גאון אחד שאומר מוטב שימסור אותו לה כדי שלא יוכל לבטלו, ויש לחוש נמי אם נתנו לה שתוציא אותו בתוך הזמן בב״ד אחר ויתקיים בחותמיו ותנשא בו ויהיה הולד ממזר. והוצרכנו לדעת רבינו. וכן אם נתנו לה בעדי מסירה ימסור בתנאי לשליש או ישאר אצל בעל או יכתוב התנאי אחורי הגט, ואם בא הבעל תוך הזמן צריך קדושין לרווחא דמילתא:",
            "תשובה זה שאמר גאון שמוטב שימסור אותו לה סמוך עליו שהוא אמת שאם אמר לה ומסרו מעכשיו אינו יכול לבטל ואם מסרו לשליש יכול הוא לבטלו ותשאר עגונה, ואין לחוש שמא תנשא בו בתוך הזמן דלא חציפא כולי האי, ועוד שיש לה בדבר הפסד שתצא מזה ומזה ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה והולד ממזר מזה ומזה דומיא דמה שאמר התם מלוה גופיה לא שביק סבר שמעי בי רבנן ומפסדו לי, ומוטב שישאר התנאי אצל הבעל שאם תנשא תוך הזמן יערער בו אבל אין רשאי שיכתוב התנאי בגט עצמו בתחתיתו או באחוריו משום דאי כתבו בגט ה״ל לבעל זכייה בגויה, וא״כ אין זה כריתות, ואם בא הבעל תוך הזמן אין צריך קדושין לפי שלא נתגרשה ממנו שהגט בטל בבואו ואפילו ריח הגט אין בו, וזה שאמרו אפילו נתנו לה על התנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה:"
        ],
        [
            "קמח",
            "שאלה לרשב״א. השאלה הזאת שאלה ה״ר יצחק ממארקיא בהיותו דר שם. המביא גט ממדה״י ואמר בפ״נ ובפ״נ ונתקיים בחותמיו אלא ששם האשה אששראלא וברי״ש קטנה אין בגט כמותה רק רי״ש ועם כל זה גגה גדול מזה ונמצא בגט ווי״ן גדולות כזאת ואחרות קטנות, ובבואו לפני ב״ד שלחו אחר נערים וקטנים וקראוהו וי״ו ולכן דנוהו לפסול, לסוף ימים קראו אנשים אחרים ושלחו והביאו מאנשי הארץ שהגט בא משם ואחד מהם קרא ברי״ש, ואמרו כיון שבאותה הארץ נקרא ברי״ש כשר דלא גרע ברי״ש מכתיבת כותים. ומהם אמרו שאפילו היה טעות בשם כיון שגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כתוב כדין כשר שהרי בראשונה היה משנה שמו ושמה:",
            "תשובה למורי הרב שפסול ואם נשאת הולד ממזר והמכשירים בכמה משניות מפורש שהתירו הערוה שמשנה שלמה שנינו שינה שמו ושמה וכו׳ פסול. ופרק התקבל גבי ההיא דהוו קרו שמה נפאתה וכו׳ אטו חספא אמר להו דליכתבו. ומה שאמר דלא גרע מכתיבת הכותים אין הנדון דומה לראיה שבכל מקום קורין שמו ושמה כדינו בלי שינוי אבל בכאן קורין אותו בשינוי ואע״פ שנראה שאם גירשה במקום שנכתב שם הגט מגורשת אם היה שם נקרא ברי״ש במקום שנקרא בשינוי פסול דומה למה ששנינו בראשונה היה משנה שמו ושמה עד שבא ר״ג ותיקן שיהיו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלוני וכל שום שיש לה, ופירוש המשנה כך הוא, בראשונה וכו׳ כיצד הרי שהיה ביהודה ושמו יוסף ואשתו שרה הלך בגליל וקראו שמו יוחנן ולאשתו רבקה חזרה אשתו ליהודה והוא נשאר בגליל ושלח גיטה ביהודה בשמו ושמה שבגליל שלא היו רגילין לכתוב שם אלא שם שבמקום הכתיבה הרי שהיה משנה שמו ושמה שעיקר השם הוא שבמקום הגירושין ע״כ תיקן ר״ג שיהיה כותב כל שם שיש לו במקום הכתיבה ומקום הגירושין ושלא כפי הב״ד טועין. וה״נ כיון שבמקום הגירושין נקרא בשינוי פסול. ועוד שאמרתם שלא נמצא מן הארץ ההיא שקראה ברי״ש אלא אחד, ועוד שהיו בגט ווי״ן ואיך אפשר שיהיה מקום שיעשו רי״ש ווי״ו שוין ובטלה דעתו אצל כל אדם, ועוד שלא היה להם להוציא אחר שדנוהו אחרים. לפסול וכדאמרי׳ (ברכות ס״ג:) חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר במילתא דתליא בסברא וכל שכן שהורה כדין וכהלכה. סוף דבר אם נעשה מעשה והותרה לינשא מכוער הדבר ותצא והולד ממזר, ואוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות שיקומו אנשים טועים בדבר משנה ויורו בענין גיטין וקדושין, ואז״ל כל מי שאין יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהם. ומרוב חולשת מורי הרב לא יכול לחתום, אך אלה הדברים יצאו מפיו. ושלומך יגדל ושלום תורתך ירבה כנפשו וכנפש שמח ועלז באהבתך הכותב במצות מורי הרב, אברהם בר׳ משה. לקיים הכתוב לעיל שהם דברי אדוני אבי חתמתי שמי פה יהודה ב״ר שלמה בר׳ אברהם זלה״ה בן אדרת. ואז היה הרב חולה הרבה ובאותו שבוע נתבקש בישיבה של מעלה, ואחר זאת השאלה לא השיב לשום אדם והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. עוד משמו שאין כותבין שם האיש או האשה בשתי שיטין אלא בשיטה אחת וראיה מהא דאמרו פרק אלו טרפות דשם אחד כגון כדרלעומר בחדא שיטה פסקינן ליה בשתי שיטין לא פסקינן ליה, אלמא אי איפסקא לא מקריא כתיבה ובגט כתיב וכתב לה:"
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בעניני איסור והיתר באיסורי מאכלות ויין נסך ודין חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם וטבל וחדש וכל כיוצא בזה אקבץ הכל ביחד בע״ה:",
            "קמט",
            "שאלה שפחות אלו הקנויות לנו אם דינן כעבד אחר שהן קנויות למעשה ידיהן ואם הם בכלל גזירותיהם:",
            "תשובה לא נתברר מלשון השאלה לאיזה ענין אתה שואל, אם לענין שביתה אתה אומר כלומר שנהיה מצווין על שביתתן במלאכתן הרי אלו ודאי בכלל ואסורות במלאכת ישראל כעבד, אע״פ שיש מרז״ל שסבורים לומר בכל עבד שאין אנו מצווין על שביתתו אא״כ הוא עבד תושב כלומר שקבל עליו שבע מצות בני נח ויש להם על מה שיסמוכו במסכת כריתות, אלא שאין דעתי נוטה כן אלא כל העבדים שלנו בכלל שביתת מלאכה, ואין זה מקום אריכות לפי שלא באה שאלתך על זה. ואם עיקר שאלתך לומר אם אנו מוזהרים על בשוליהן ואם הם בכלל גזירות שגזרו חכמים על הכותים, בודאי הרי הן בכלל ביין של ישראל ובגבינותיהן ובכלל כל הגזירות אלא שיש מרבותינו נ״נ שעממו על בשולי העבדים והשפחות שלנו להתיר ונותנים טעם לדבריהם שאין איסור הבישול אלא מגזירת חתנות ואין גזירת תחנות וקירוב הדעת בהן אלא במי שעושה מרצונו מאהבת ישראל ואלו עושין בין ירצו בין לא ירצו ואין קירוב הדעת בזה ולא גזירת חתנות, ומ״מ אין דבריהם מחוורין בעינינו ואין אנו סומכין על זה אלא נוהגין אנו איסור בבשוליהם ואפילו בדיעבד:"
        ],
        [
            "קנ",
            "שאלה חיטין שמצאו בהם גרעינין שנאכלו קצתם ע״י עכברים מותרים בפסח, אם נאמר דדוקא לועס חיטין אמרו שבאים לידי חמוץ אבל עכבר אין דרכו בכך אלא נושך החטה מצד אחד ומשאיר השאר ודבר מועט הוא ולא ניחוש לתערובת אותם חיטין כיון דאיסור תערובת במשהו, או אינו אלא מדרבנן דודאי ליכא בתערובתו כזית בכדי אכילת פרס:",
            "תשובה מסתברא שאין בזה משום חמוץ שלא אמרו אלא באדם הלועס חטים אבל בנשיכת העכברים אין בו משום חמוץ, שאילו כן לא מצינו חיטין מותרים בפסח שאין לך כל מגורה ומגורה שלא אכלו ממנו עכברים, ועוד שאפילו תאמר שליחות הפה של עכברים מביאה לידי חמוץ כלעיסת האדם מ״מ אנו רואים אותה שאינם מתבקעים אפילו על פי הביב כמר עוקבא ולשון שאינן מבוקעין כדעת שמואל ואפילו אדם בכיוצא בזה הנושך בגרגיר בשניו אין בזה משום חמוץ שכיוצא בזה אין בא לידי חמוץ לעולם, וכ״ש במעשה זה שאמרת שאין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבא בו לידי איסור דאורייתא וה״ל לכל היותר ספק דרבנן ובדרבנן בכיוצא בזה עושין מעשה ואח״כ שואלים:"
        ],
        [
            "קנא",
            "שאלה חמץ פגום שנתערב במשהו בפסח והוא בעין אם נחמיר עליו כיון שאיסורו במשהו אם לאו:",
            "תשובה לא נתברר לי פגם זה שאמרת מהו, אם הוא פגם גמור כמו פת שעפשה ויצא מתורת אוכל עפרא בעלמא הוא ולא אסרה תורה עפרא בעלמא ולא סוף דבר משהו אלא אפילו מחצה על מחצה או יותר, אבל אם אינו פגום גמור אוסר תערובתו ואפילו במשהו כדעת ר״י הזקן ז״ל לפי שכל שבמשהו ואינו מחמת טעמו אין חילוק בין טעם לפגם לשאינו לפגם שהרי אין הולכין בו אחר טעמו, ודבר ברור הוא לפי דעתי אע״פ שמקצת מרז״ל נ״נ חלוקים עליו, וכמדומה לי שיש לו ראיה מפורשת מפלוגתא דרב ושמואל בקדרות בפסח ומסוגיא דאיתמר עלה בגמרא ואין מפרשין לחכם. ולענין דבר שיש לו מתירין שהדבר ברור שלא נאמר אפילו באלף לא בטיל אלא כי ערב במינו כדאיתא בירושלמי דנדרים (פרק הנודר מן המבושל) ובסוף מס׳ שביעית ותמהתי על הרמב״ם ז״ל שתלה אותו בסברתו וכתב בלשון נראה לי אני אפשר כי לפי שמצא לרי״ף ז״ל שאמר אפילו מין שאין במינו בפרק גיד הנשה דכתב שם פלוגתא דרב ולוי דפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו ע״ב) בריחא מילתא היא או לאו מילתא היא, ואמר דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח לא לרב בלחוד שייכא אלא אפילו ללוי כיון דאפשר לאכלה בלא כותח, ויש לרי״ף ז״ל ראיה מפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דתנן התם וכן אשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שניהם ואקשינן עלה בגמרא וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ופריק רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, אלמא אפילו בשאין מינו אמר דהא תבלין בקדירה ומים ומלח לגבי עיסה אינו מינו ולא בטלי. ומפני מה שמצא הרי״ף ז״ל ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי לא ראה שיהא ההיא ברייתא ומאי דאיתמר בירושלמי ראיה מוכחת וע״כ כשראה הוא להכריח כן תלה הדבר בהכרע הדעת ולא בהכרח. וא״ת א״כ איך הניח הרב ז״ל הא דרב אסי ואנו ג״כ היאך נניח אותה, י״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד דאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל מבלי מלח וכן הדין בתבלין בקדירה וא״נ בתבלין הוי טעמא כדרבא דאמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ועל זה סמך הרי״ף ז״ל לפסוק. ומה ששאלת מר לעמוד על דעתי במה שנחלקו אבות העולם אם ערוי ככלי ראשון אם לאו ונחלקו גם באותה לגירסת ירושלמי שבמס׳ פרה ובפ״ק דמעשרות דעתי נוטה כדברי ר״ח והרי״ף ז״ל וגם הרבה מגדולי המורים שאמרה דערוי ככלי ראשון ויש לי ראיה מיורה דמר עוקבא למה לי גדנפא ומאי חכמתיה לישדי עליה מים רותחים מכלי ראשון כבר כתבתי הירושלמי ופירושו. וכן מחלוקת של ראשונים נ״נ בתורת הבית מקצתו של דברים בשער הראשון של בית התערובת ומתחלתו עוד בשער הרביעי בהכשר כלים. ומה שכתבתי בהכשר המחבת שמטגנים בו בשר ודגים שצריכין ליבון מפני שתשמישו ע״י האור ובשמן מועט וה״ל כאסכלא ואמר מר א״כ הנבלייש צריכים לבון, אני אומר שכן האמת אילו היו עשין פניו בשומן אבל אנו רואים אותו בכלי מותר שאין עשין אלא בשמן ואין חוששין לטישת שומן מפני שני דברים, האחד מפני שהשמן יותר בזול משומן החזיר וכאותה ששנינו שאמר בכותח ועוד שאסור להם בתעניתם ועינוים. ועוד בר מדין שהשומן משחיר פני הלחמנים שנעשים בו כמו שכתב בירושלמי שאין מגעילין אלא במים לא בשאר משקין ומההיא דמים ולא במזוג כן היה אומר הרמב״ן ז״ל והוא היה סבור שחדשה ומאותה ראיה ממש ועוד היה אומר לנו שאר משקים מבליעין ולא מפליטין והמים מפליטים ולא מבליעין וע״כ היה אומר לנו דמותר להגעיל אפילו כלי ב״י אע״פ שאין במים ששים כנגד כל הכלים אע״פ שר״י בעל התוס׳ אסר וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו וזאת היתה תשובתי א״כ אמרתי בשר נבלה שנפל תוך יורה רותחת עם מים ואין במים ששים לא תאסר וכף שנער בה לא תאסר. השיב הרב השומן בעצמו הוא שנבלע מעצמו. אמרתי א״כ מה הועלתי שאף כשאתה מגעיל כלי ב״י כי נייח הדר בלע פליטת עצמו. אמר איך אתה אומר כלי מדין שלא אסרה תורה אלא קדרה ב״י כיצד הכשירום. אמרתי יורה קטנה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה בגדנפא כמר עוקבא או השהו אותה עד למחר. וסוף דבר לא תירץ תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו גם על שאר המשקים אמרתי שהן מפליטין ע״כ שהרי קנקנים שנתן כותי לתוכן יין שנינו קנקנים של כותים ויין של ישראל כנוס בתוכו אסור בשתיה ואם איתא למה אסור והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכו אלא אם היין מפליט היין הבלוע בתוכו כ״ש אם בשל בתוכו יין ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלם בכלים אסורים והא ודאי ליתא ואי מההיא דת״כ במים ולא ביין ולא במי מזוג אדרבה מינה משמע לי איפכא מדגרס בזבחים פרק דם חטאת ת״ר חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מניין ת״ל קדש קדשים יכול אפילו תרומה ת״ל אותה דברי רבי יהודה וכו׳ כדאיתא התם ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ״ט בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ״ט כו׳ דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלועו וא״כ אף היא בעיא מריקה ושטיפה אמר אביי לא צריכא לכדמר במים ולא ביין במים ולא במזוג והא אפילו ביין כלומר גבי קדשים גזירת הכתוב הוא דלהוציא הבלע אפילו במזוג וביין וכן פירש״י ז״ל והא תרומה דאפילו ביין מזוג לא קפדינן אלא להגעיל איסור הנבלע בו עכ״ל. אלמא יין ומזיג מפליטין הן. ולענין בטול האיסורים שאמרתם לדעת רבותי הצרפתים ז״ל אומר ד״ת מותר לבטלו ולערבו בהיתר בידים לכתחלה ומדרבנן הוא דאסור ואמרו שאין מבטל ומה שאמרו בזרוע בשלה והוא היתר הבא מכלל איסור הא בעלמא אסור ה״ק זהו היתר הבא מכלל איסור דמצוה לבטלה. אבל הראב״ד ז״ל כתב דאסור לבטלו לכתחלה דבר תורה ומחלוקת תלויה בההיא שמעתא דזרוע בשלה בפרק גיד הנשה וכשנפל היתר לתוך איסור אם הוא מאיסורי דאורייתא או אפילו דרבנן ויש לו עיקר בדאורייתא אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור לו ולכל מי שעשה בשבילו. וכשאין לו עיקר דאורייתא נראה שמותר לערבו ולבטל בידים ויש מחמירים גם בזו ונכון לחוש ולהחמיר. וכל פרטי דברים אלו וכל מה שיש עליהם מן הראיות או מן ההויות מגמרין ומגמרא דבני מערבא כבר כתבתי בארוכה בבית שלישי משער התערובות לעיין מר התם ומשם יראה דעת רז״ל. ומאי דכתב מר על מה דכתבתי אני ואפילו אליבא דרבי אליעזר ב״י לא סגי בחותם אחד עד דאיכא מפתח וחותם בשני חותמות ואמרת שתמה המתמיה למה לא סגי בחותם אחד ואמר דבמפתח או חותם קאמר. אומר אני שהתמה מן המתמיה כי ודאי עמד על ספר וראה בעיניו והרחבתי הדברים להראות פנים לזה ולזה מתוך הלכות מרובות מן הגמרא ומן הירושלמי ואחר הכל הסכמתי לפסק זה מתוך ראיות רבות ומוכרחות. ועוד מתלתא וארבעה קראי מהלכות פסוקות מרב יהודה ז״ל ומה״ג והרי״ף ז״ל. והנה בידך ספרי הארוך ידרוש הדורש מעל ספרי ויראנו. והנה רב דפסק כרבי אליעזר הוא ניהו האומר צריך חותם בתוף חותם ומן הסתם אפילו ביד כותי קאמר ולאו ביד ישראל מומר דוקא שהיה לו לפרש ועוד דבירושלמי הביאו ההיא פלוגתא דרב ושמואל גבי פלוגתא דר׳ אלעזר ורבנן ועוד ראיה גדולה שבגדולות יש מדתנן פרק אין מעמידין אלו דברים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של כותים שהיה תחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה ופריק רב אשי הא קמ״ל חומץ שלנו ביד כותי בעי חותם בתוך חותם אלמא חומץ הוא דלא בעינן הא יין שלנו ביד כותי בעי חותם בתוך חותם ואליבא דהלכתא קאמר דאי לא לימא לא צריכא אלא אליבא דרבנן והרי״ף ז״ל הביאה בהלכות דאלמא אפילו לרבי אלעזר צריכה וכל מה שיראה מתוך ההלכה בספר מזה כבר עמדתי עליו וסלקתי כל יתדות הדרכים. גם מה שכתבתי הפרש בין קנקנים של חרס לקנקנים של עץ נכון ויורדי הים המה ראו שמוציאין בין דף לדף מתחת החבקים ורבותי הצרפתים ז״ל כן אמרו וע״כ אני נמנע מלשתות שום יין המופקד ביד כותי ואפילו בכלי חרס שנדרתי אני בעצמי בשביל זה. וכל מה שכתבתי אני בחתיכת איסור שנפלה בחתיכות של היתר ונאסרו כלם מספק אם נפלה אחת מהם לים או שנאבדה אחת מהם הותרו כלם שאני אומר הך דאיסור נפל מההיא דהתערובות והחזקתי דברי ממעשה שעשו חכמי הדור ועוד פסקתי ביבש שאינו חשוב ואין ראוי להתכבד לפני האורחים ובטל ברוב וכן דנתי מתוך הלכה דפרק הזהב. ושאל מר בעופות שנמצאו טריפות באחד מבני מעים ולא נודע מאיזה מהם מהם מה דינם. גם בזה צ״ל דהיא היא ואם הם ראויים להתכבד לפני האורחים אינם בטלים כחתיכה הראויה להתכבד בעלמא ואם הם גדולים כאווזים וקטנים כצפרים שאין ראויים להתכבד מפני גדלן או מפני קטנן אין בטלים ברוב. ומה שאמרת בשם בעל התוס׳ שלא אמרו חתיכה הראויה להתכבד אלא בדברים המופלגים במינו כגון כבשים הבאים ממדינת הים וכרמוני בדן, הלא שמענו ואין הסברא מקבלתו ופשט הגמרא אינו כן. ומאי דכתב מר שלא כתבתי אני דלא אמרו דשלשה חלקי מים ואחד יין הוי יין וביתר מכאן לא אלא בפורצני או שמרים אבל ביין עצמו לא ואמרת שתמה המתמיה מההיא דהמצניע ואמרת אולי דעתי להפריש בין תמד שאין השמרים חזקים כיין שמעורב במים עם היין ובין היין שאין שום דבר אחר מעורב כי אין לשם שום צירוף. אני כבר כתבתי מתוך אותה הלכה שבפרק המוכר פירות שכל שיש בו יתר מעל תלתא מיא לא חמרא הוא ואח״כ אמרתי בשם אחרים דלענין יין נסך דוקא דמתמיד אמרינן הא במי שאין יין מתחלתו לא אלא כל שיש בו טעם ומראה יין יין גמור מיקרי ויין גמור הוא ולא קיוהא דההיא דהמתמד בדעייל תלתא ואפיק תלתא ופלגא אמרינן מי סברת חמרא הוא קיוהא הוא דכל דעייל תלתא ולא נפיק ארבעה בידוע שאין יין אלא עצירת השמרים ולאו חמרא הוא והאי טעמא דאית ליה קיוהא בעלמא הוא אבל כשיש בו יין גמור שהיה מתחלתו יין לא מיקרי קיוהא וכדמחליף רבי יהודה בין מתמד בדפורצני למתמד בדרדוקא כדאיתא פרק אלו עוברין. ולענין יין נסך מיהא כל שהיה מתחלתו יין יין מיקרי ויש בו משום יין נסך וכן בדין שלא יטול ישראל וכותי הספל וישתו שניהם כל שיש בו מעט יותר מעל חד תלתא מיא. ובפרק המצניע שאמרת לא ידעתי בפרק המצניע דבר כנגד זה אולי מההיא דהמוציא קאמרת דתנן במוציא יין כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה ואמרו מאי כוס יפה כוס של ברכה צריך רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמד על רביעית. ומאי זו קושיא דאפילו אם תמצא לומר שאין ראוי לכוס של ברכה ואפילו אין מברכים עליו בורא פרי הגפן כיון שיש לו טעם גמור של יין ומראה יין והכותים מנסכין אפילו מזוג וכדאמרן יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך, לא נקל עליו לשתותו עם הכותי בכוס אחד אע״פ שיש בו קצת מים יותר מכדי מזיגה, דבר נכון אמר. ועוד דמנ״ל ביין גמור דכל שיש בו מעט מים יותר מכדי מזיגה שאין מברכים עליו בפ״ה. דאי מההיא דהמוציא דילמא כוס של ברכה שאני דבעינן כוס יפה וחשוב והיינו דקרי ליה כוס יפה וכדבעינן נמי חי עד ברכת המזון למאן דמפרש חי שאין מזוג וצריך נמי ליתן לתוכו מים מברכת הארץ ואילך וכל זה מתוך חשיבות ברכה וכן נמי שלא יהא פגום וכן יין שריחו רע שאין אומר עליו קדוש היום ואפשר דאין מביאים ממנו כוס של ברכה משום הקריבהו נא לפחתך ומברכין עליו בפ״ה וכן מגולה שעברו במסננת וכן עשו מעלה בכוס של קידוש דהרי חמר חווריין דאין אומר עליו קדוש היום ואע״ג דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא היא לאו חמרא הוא לאו כללא הוא דלא הוי חמרא לכל מילי אלא לומר שאינו חשוב ובמתמיד לאו חמרא הוא אפילו לברך עליו בפ״ה דקיוהא בעלמא הוא וכמי שהיה מתחלה אי דרי טפי מתלת מיא על חד אין זה כוס יפה לברכה ולקדוש הא לברך עליו בפ״ה אפשר דמברכין ודכוותה אמר רבא בהדיא חווריין דבעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמר חווריין מהו כלומר מהו לומר עליו קדוש היום ואהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם כלומר שאין אדום אין קרוי יין דכי יתאדם קרוי יין. ולענין בפ״ה לא הוא אלא שאין יין חשוב לקדוש היום ומ״מ אפילו את״ל דאין מברכין עליו בפ״ה אלא על מזיגה אפ״ה לענין יין כסך ראוי הוא לאסור אותו כדברי מקצת ראשונים ז״ל שאסרוהו משום חומרא דיין נסך ויותר מזה אסר הראב״ד וז״ל בתשובה שהוא אסר ביין נסך אפילו בתמד ואפילו שלישי משום חומרא דיין נסך ואע״פ שיש מקום עיון בדבריו אלו מ״מ משמע מדבריו שמחמיר במזוג לענין יין נסך אפילו במקום שאין חשוב יין לענין ברכה:",
            "ומ״ש מההיא דוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו׳ (ברכות נ״ג:) ותירצת דאי מההיא ה״א דהתם למברך לחוד ומשום ברכה, ולא הבנתי לפי קוצר הלשון ההיא ברכה אי ברכת מים אחרונים הרבה כתבו שאין מברך, זה תורף דברי מר. ואני אומר כי מדברים אלו וממקצת דברים אחרים שבאו בקונטרסך נ״ל שלא עמדת על חבורי באורך שאילו בא לידך היתה כוונתי מתבארת לך ששם כתבתי הדברים בארוכה ועל מים אחרונים אמרתי כדברי מקצת הגאונים וכדברי הראב״ד ז״ל ולא כדברי הרמב״ם ז״ל ומה שקראו אחרונים חובה ולומר שאין טעונין ברכה היינו דוקא לכל המסובין שאינן אלא משום שמירה של מלח סדומית אבל המברך על כוס של ברכה אותו צריך לרחוץ ידיו מוהייתם קדושים ולא טעון ברכה ומברך על רחיצת ידים ודוקא דבר שאין מזוהם אבל דבר מזוהם כבר אמר כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כן ידים מזוהמות פסולות לברכה ואף הר״ם ז״ל כתב עליו הרב ז״ל בהשגות ואמרתי אני שכן הדברים מוכרעים במקומן שלא נאמרו שם ברכה אלא מחמת ברכה דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה׳ אלהיכם זו ברכה. ומה שכתב הרמב״ן ז״ל דברכת נט״י עובר לעשייתה כשאר מצות וכתב מר תמה אני על זה אם מזוהמות פסולים לברכה כ״ש מטונפות ע״כ. ואני אומר כי דברי הרב נכונים ומה שאמר ידים מזוהמות פסולות לברכה לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל הכוס לברכה הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם ואדרבה אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וכן אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולאחר הסעודה טעונין לפניהם ולאחריהם ולא שיהיה צריך לרחוץ ידיו דאפילו בין תבשיל לתבשיל רשות אא״כ בין תבשיל לגבינה וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה. ואם מטונפות כגון בבית הכסא או בדברים אחרים מברך לסוף כמו שאמרו בטבילת גר ובנדה שפלטה ש״ז ואם ירצה מקנח ידיו בצרורות א״נ בכלי שאין ראוי לנטילה א״נ בפחות מרביעית ומברך ואח״כ נוטל ידיו. ומ״מ לא ראיתי עכשיו איש נזהר לדבר זה ואפשר דכיון דצריך לנגב ידיו כל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן:",
            "ולענין מה שאמרת בההיא דמסכת ידים בחבית מוטה לבסוף סוגיא דתלמודא כרבי יוסי בשני אלו אני פסקתי בשתיהן כת״ק דרבי יוסי חדא דסתם לן וקי״ל כסתם מתניתין. ועוד מדבעא רב אשי מאמימר פרק כל הבשר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא ולא קאמר קפדיתו אכח גברא שהרי יותר ראוי להסתפק מפני מחלוקת ת״ק וכן נראה גם כן דעת רב אחאי והרב בעל ההלכות שהתיר לשכשך הידים בתוך הכלי וההיא דאריתא דדלאי כבר תירצתיה אני בחבורי משום דאריתא לאו כלי הוא הראוי לנטילה וה״ק אי מקרב לגבי דוולא שהדולה שופך הרי הוא כאילו נוטל מכח האדם השופך ולא מן האריתא. ועוד הרחבתי בו יותר שם בשער ד׳ של בית הקדושה והרמב״ם ז״ל שפסק כת״ק בקוף ופסק בחבית מוטה על צדה כרבי יוסי גם אנו תמהנו על דבריו כמוכם ולא מצאנו טעם לדבריו אלו:",
            "ולענין כוונה לנטילה שאמרתם כן האמת שצריך כוונת הנוטל או הנותן כת״ק דרבי יוסי וכמו ששנינו בתוספתא דמסכת ידים דתנא הנוטל מתכוין ונותן אין מתכוין ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות וקי״ל כת״ק. ועוד נ״ל דההיא ברייתא משובשת היא דלא נחלק רבי יוסי בזה דתנן פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליטול לידים אפי׳ חש״ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל חבית מוטה על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשנים אלו, אלמא בחש״ו מודה רבי יוסי וקי״ל כמתני׳ וברייתא משבשתא היא ומ״מ למדנו ממנה דכוונה של אחד מיהא בעינן. ועוד נ״ל ראיה מההיא דפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה אלמא תנאי בעי. והא דתנן פרק ה׳ של מסכת מכשירין ומייתי לה בפרק השוחט הסוחט פירות לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ודייק מינה בפרק השוחט דלא בעינן כוונה בחולין, כבר תרצתיה דההיא לאו טהורות לאכילת חולין קאמר אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה. ומעתה מה ששאלתם כשנוטל ידיו מן הכותי ומשום דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד, אי משום כוונה כבר נתבאר דאין צריך כוונה מהנוטל מחש״ו אלא שעדיין להסתפק בו לפי שעשאוהו כזב ותניא בתוספתא דטהרות כל שאינו מטמא במשא כשר לנט״י אלא שדברים אלו לא נאמרו אלא לקדשים ולתרומה אבל לחולין לא שא״כ אין לך עכשיו נוטל משום אדם ואין לך מים ראויים לנטילה שכלם טמאי מתים הם לפחות והדולה אפילו לא נגע במים מטמא בו את הכלי והכלי מטמא המים ומן הכל אדם נוטל לחולין בין מן הכותי בין מן הנדה וזבין שלא החמירו באכילת חולין כולי האי. וגם מה שאמרתם מהו להטביל כלי ע״י כותי זה לא שמעתי אבל נראים הדברים שמותר שלא אמרו אלא לנט״י שהוא לאכילה שהחמירו בה משום סרך תרומה. ומה דמסתפק ליה מר באיברים בין של שרצים בין של נבילה שנתערבו בשל היתר אם יש להם בטול אם לאו דדילמא כיון דאין להם שיעור אף אין להם בטול א״ד אין להם שיעור אמרו אין להם בטול לא אמרו. אומר אני כי בבירור יש להם בטול שלא אמר שיהא האבר שאין לו כזית או כעדשה חשיב יותר מן הבשר שיש בו שיעור וזה יש להם בטול. ולא עוד אלא שרץ שחסר ממנו אבר בטל אבר אחד לבדו אינו בטל ונבלה כלה שלמה בטלה אבר ממנה לכ״ש. ומה ששאלתם לפי מה שאמר בירושלמי לא תאכלו כל נבלה לרבות הרסוקין ודק מרוסק מנ״ל דאסור אפשר דאתי במה מצינו. אלא שאותו ירושלמי לא ידעתי מה טיבו ולמה לו למילף מכל נבילה וכי מגרע גרעה נבלה מרוסקת מצירה ורוטבה וקיפה שנתרבו מן הטמאים דגרס פרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וה״ה לרוטבן וקיפה של דגים דהכי דרשינן בת״כ בדגים הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועיקר דרשה זו לרוטבן וקיפה וציר אגב גררה נקטה דציר דגים זיעה בעלמא הוא ואינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא פרק ניד הנשה ואפילו גיעולי כותים כלי שנתבשלה נבלה אסרה תורה מכלי מדין:",
            "ומאי דכתב מר בפירוש אמרטוטי דאיכא מ״ד כשהיה השכר חם ואתה דנת לאסור בצונן דכל היכא דאמרטט אפילו אין השכר חם כיון שיש לו קיוהא הרי הוא ככבוש, יפה דנת וכן כתבתי אני בחיבורי בשם קצת מן המפרשים ומכל זה נראה שלא בא לידך חיבורי הארוך. גם מה שאמרת דכל שאין לו קיוהא קודם מליחה שאינו בולע מן הדם, גם זה פשוט דלא אמרינן אלא בדברים החריפים כמלח וחומץ בבשר ששורין אותם במים וכיוצא באלו וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וכדאיתא נמי בבר יונה דנפל לכדא דכמכא וגרסינן פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) צונן לתוך צונן ד״ה מותר ולא נתן שיעור לשהיות זה בתוך זה וזה פשוט. ומה ששאלתם על מה שכתוב בחיבורי כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע״פ שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור עצמו מתבטל ברוב, אין זה צריך לפנים, אמרת כי על זה תמה המתמיה האי רוב דכתבת מאי הוא כי לפי הנראה לא בס׳ ולא באלף היכא שהאיסור ניכר ועל זה יוצק חן בשפתותיך ושלח לנו עומק שכלך ואני לא עליך אני תמה כי בודאי ניכר מתוך דבריך שלא עמדת על חיבורי אע״פ שהוא אצלכם, אבל תמהתי על המתמיה אם עמד על חיבורי שאני כתבתי שם כך. וז״ל כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע״פ שיש בהיתר לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב וזה אין צריך לפנים אלא זורקו ואוכל השאר ואם נפל לקדירה אחרת אוסר ככחל דאמרינן כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור למנ״מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר ולפיכך צריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור ניכרת בתוך הקדירה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור ההיתר שבמעט וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנונית של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אע״פ שיש ברוטב ובחתיכות ס׳ לבטל החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יסלקנה מן הקדירה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדירה עם ההיתר עד שיצטנן ואח״כ יסלקנה. ואנה הוא מקום התימה וכי באתי אני לחדש באיסורין של תורה בעודו ניכר שאינו מתבטל ברוב ולא אפילו ברבואות והלא כבר אמרתי שאין זו צריך לפנים אלא שהוצרכתי לעשות יסוד כדי לבנות עליו שאר הדברים שאמרתי ולמדתי את שאינו יודע שלא יטעה לומר כיון שנתבשל איסור זה בתוך הקדירה שוב לא יחזור ויאסור אותה אע״פ שיתמעט ההיתר שיסלק החתיכה שבה החלב בעודה חמה, ומעיד אני לך כי מן החכמים שבארצכם היו טועים בטעם זה כשעליתי להם לטוענים כנגדי במה שאמרו במאי דבלעה קדירה דילמא אע״פ שנתמעט ההיתר והלך בבלע הקדירה דרואין אותו כאילו ישנו דהואיל ונתבטל לגבי מה שבתבשיל זה נתבטל דשוב לא יאסרנו זה לעולם. ועוד כי בודאי חתיכת האיסור פלטה מרוטבה ונתערב בחתיכה וברוטב שבקדירה וא״כ כי מסלק מן הרוטב ומן החתיכות לפי חשבון מסלק גם מן האיסור. ולא עוד אלא שרש״י ז״ל נראה שפירש כן שהוא ז״ל פירש במאי דבלעה קדירה כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו וראינו מה שבקדירה בשעת נפילה והיה שם רוטב הרבה ועכשיו כשבא לפנינו נמצא בהיתר ס׳ כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצרפין מה שבלעה הקדירה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו שבאותה שעה הרבה היה שם ונשער האיסור מצטמק כמו שבא לפנינו אע״פ שהוא דוחה אף אותו הלשון שאמר במאי דבלעה קדירה כבר נותן ז״ל טעם מפני שכיון שלא נודע שיעור האיסור בשעת נפילה כמה היה יש לנו לומר כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור אלמא אם נודע כמה היה בשעת נפילתו בתוך ההיתר והיה באותה שעה בהיתר ס׳ אע״פ שנצטמק ההיתר ואין בו עכשיו ששים כנגד האיסור אפ״ה מותר דבתר בתחלה אזלינן וכן פירשו אחרים כמוהו והיינו מאי דבלעה קדירה ושמא סמכו בזה משום דשיעורין אלו מדרבנן והולכים בו להקל דכל שהוא למעלה מחד בתרי לדעת רש״י ז״ל לאו דאורייתא דטעם כעיקר לדידיה לאו דאורייתא ולכך נאמר רואין אנו האיסור ונפחת שיעורו ומה שראינו עכשיו בשיעורו זה בלע היתר הוא שבלע ופלט משלו ובלע מן ההיתר שבקדירה ואע״פ שאילו נפלה חתיכה זו לקדירה אחרת אין אנו מקילין בה כך אלא שיעור ככל מה שהוא עכשיו אפ״ה בקדירה זו שנתבשלה מקילין בה, וגם כן פירש הרמב״ן ז״ל לדעת רש״י ז״ל דכי לא נתמעטה דרך בשול ובלעה קדירה משנפל שם איסור משניטל הרוב או פחתו בידים דהתם ודאי אסור ואם אני לא ראיתי לקבל זה אלא ראיתי להחמיר מפני שאין דעתי לסלק בין שנשאר בקדירה זו לאחר שנצטמק או נפחת אינו דין שאכתוב ואלמד למי שאינו בקי שלא יאבדו שלהם שלא מדעת. ומה שאמרתי אני לפסק הלכה בביצה אסורה בקליפה שנפלה לקדירה של היתר שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא, ושאלתם אם נתבשלה במים בקדירה חולבת אם מותר לתת אותה ביצה במולייתה או בתוך התרנגולת או לא. זה מותר אפילו לכתחלה דהא נ״ט בר נ״ט הוא החלב בקדירה והקדירה במים והמים בביצה. וכן ירקות שנתבשלו בקדירה חולבת מותר לאוכלו עם הבשר כדגים שעלו בקערה ומאי עלו נתבשלו אבל ביצים שנתבשלו בקדירה עם בשר ואפילו בקליפתם אסורים לאכלן בכותח שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. וממה שכתבת מענין נ״ט בר נ״ט דבר ברור הוא שלא אמרו נ״ט בר נ״ט אלא בדבר שעובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור כדגים שעלו בקערה אבל מה שקבל טעם מן האיסור אפילו אתה מרבה עליו כמה טעמים לעולם אסור דאיסור שבו להיכן הלך ועיקר טעמו של דבר זה שאמר בנ״ט בר נ״ט אינו ראוי לחול עליו שום איסור ואין לך אלא שנים בלבד והם בשר בחלב וקדשים שהבשר שנתבשל בכלי ואח״כ נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה כבר נקלש טעם הבשר כ״כ שאין ראוי לחול עליו שם בשר בחלב כשאוכלו בכותח, כיוצא בו קדשים שאמר בשלהי ע״ז (ע״ו) השפודין והאסכלאות מגעילן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה געול לחבירו ע״כ, אין אומר כן באיסורין דעלמא דאילו שפוד שצלו בו בשר נבלה אע״פ שצלו בו אחר כך בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד צריך ללבנו ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקי״ל בשל מתכת חם מקצתו חם כולו לפיכך צריך ללבן את כולו ואילו בקדשים כל שצלה בקצתו חטאת השתא נעשה געול לשלמים דאמש מקמי דנהוי נותר וטעמא כדאמרן דכל שצלה בו חטאת השתא נחלש ונקלש בלע של שלמים שנבלע בו ולא נשאר בו כ״כ שיהא ראוי לחול עליו שם נותר אבל בלע של איסור אין אומרין בו נ״ט בר נ״ט מותר אפילו יוצא לשלישי ולרביעי עד שיכשיר הכלי כפי מה שהוא כלי בהגעלה או בלבון, וזה דבר ברור ואין בזה שום פקפוק. ומיהו ראיתי בקונטרס שכתבת די״א כן ומביאין ראיה מקערה שמלח בה בשר ותמהתי על מי שהביא הראיה וכי לראיה אנו צריכים והלא מקרא מלא דבר הכתוב בכלי מדין וברייתא נמי תניא בלוקח כלי תשמיש מן הכותים וכולה ברייתא אסרי לכתחלה ואפי׳ בדיעבד למ״ד נ״ט לפגם אסור ואילו היה כלי ב״י לכ״ע אפילו בדיעבד אסור ודברים מפורשים מבוררים הם מן המקרא ומן המשנה. עוד כתבת בקונטרס שתמה המתמיה וגם אתה כמוהו על מה שכתבתי בחיבור בגבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואח״כ נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה אסורה שאין חלב אותה טריפה בטל אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות ולפיכך אם תוך ג׳ ימים שגבנו נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי מכה בידוע שהיה שלשה ימים קודם שחיטה דתניא וכו׳. ותמהת אמאי אין בטל בס׳ אע״ג דהיא עצמה אינה בטלה דבעלי חיים לא בטילי מ״ש חלב דידה לא בטיל. ועוד אמרת שאין לחלב אפילו דין אחד מאיבריה. דע נכבדי שלא נעלם ממני מה שאמרתם ומי שעמד על חיבורי המתמיה ההוא אם הבין בו בעין האמת ראה מפורש בחיבורי בשער הא׳ של בית התערובת בביאור דבר שיש לו מתירים וז״ל יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו וכן לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תשהא י״ב חדש או תלד וכן כל כיוצא בזה מסתברא כדכתבתי התם דכל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינה בידו כגון ביצה וגבינה וכו׳ עד לפיכך נ״ל שהן כשאר האיסורים שאין להם מתירים ובטלים כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה עכ״ל שכתבתי שם. הנה שלא נעלם ממני מה שאמרת ואיני כך בעיני שאטעה במה שתינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא שהכוונה שם אי היתה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל גם זו נחמיר עלה שלא לבטלה כאילו היתה הבהמה ודאי טריפה דכל תוך שלשה ימים ודאי טריפה היא ולא היתה שם עיקר הכוונה לאסור כל תערובתן אלא לעשות זאת שהוגלד פי מכה בודאי טריפה לכל דיניה, ויורה על זה מה שכתבתי שם שאין חלב אותה טריפה בטלה ולא לומר שאין חלב אלא שהיתה הכוונה בזמן שאין אותה גבינה בטלה. ומה שכתבתי שאין חלב טעות הוא שפלטתו סכין המהירות והכוונה היתה לכתוב גבינת חלב אותה טריפה, והראיה שכתבתי שאינה בטלה ואם חלב לא היה לי לנקבה דחלב זכר הוא, חלב שחלבו כותי, חלב טהור. ועוד הבט נא וראה בקוצר אם כתבתי שם במקום זה שלא תהא הגבינה בטלה ולא כתבתי שם אלא דין זה שהוגלד פי המכה שהוא עיקר הכוונה חלילה מהכשל במכשולות כאלו וכך ראוי לכתוב שם לפי הכוונה שאין גבינות חלב אותה טריפה בטלה. וממה שבא בקונטרס לדון על מה שכתבתי בחיבורי בתורת הבית ועל מה שכתב הכותב נראה שלא הגיע לידך החבורים בכלל, שאלו הגיע לידך ממנו תראה שלא נפל שם המכתב דרך מקרה וכי באו שם הדברים מבוארים לא סתומים ולא כתבתים ככותב נים ולא נים, אלא שיצאתי בעקבי הראשונים, ואחר שבאה עליהם החקירה לילות וימים, ודברים שהסכימו עליהם גדולי החכמים, ומה שהעליתי אל לבי, בקשתי ובחרבי, לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעידה לי עדים נאמנים, מה שהביאני לומר מתוך הלכות וביאורים נכונים, ואתה אמרת אל לבך לתור לו מנוחה, ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה, מדבר נביא וחוזה, מחזה תחזה. ועתה אשיב על קצת פרטי הדברים אשר באו בקונטרס ושהוספת השאלה בהם אמרת שהסכימו כמה מהגדולים על מה שאמרתי אני דאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, עמוד על חיבורי כי גם כן כתבתי אני בשם רבינו אפרים ז״ל והוצק חן על שפתיו כי יש בדבריו ראיות חזקות כראי מוצק. ומה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור נ״ל שגם היא מצטרפת לבטל האיסור, תדע שאם היה אפשר לסחוט את האיסור שבה להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא ואם עתה עשיתה נבילה דהא בהא תליא וזה נ״ל נמי והרי זה ככחל שאמרו כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ומה שנסתפק לך גם בחלב שנפל בקדירה ואין בתבשיל שבקדירה ס׳ ונאסר התבשיל ואח״כ נתן לתוכו היתר ורבה עליו אם מותר ואם לאו, תחלת כל דבר אצטרך להקדים הקדמה אחת והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור א״א לחזור ולהתירה לעולם שהרי עצמה נאסרת בודאי מחמת מה שבלעה ואע״פ שאתה מרבה עליה כל היום היא באיסורה עומדת דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו. ומעתה אם אותו תבשיל הוא מרק לבד שנמחה לתוכו שומן ורוטבו של בשר ונפל לתוכו חלב ונמוח ונאסר מחמת מיעוטו אם נפל בשוגג לאחר מכאן לתוך אותו התבשיל של היתר ורבה בין הכל על החלב הכל מותר שהרי לא נאסר תבשיל זה מחמת בלע אלא מחמת תערובת והרי רבה עכשיו היתר על איסור ודין זה נוהג בין בלח כגון יין ביין ונפל לתוכו קיתון של מים בין יבש ביבש כגון חטין של תרומה שנתערבו בפחות מק׳ של חולין ואח״כ נתרבו עליו חולין וא״נ כשבאו לחשיבות האיסור כשנתפצעו הן האגוזים ונפרצו הרמונים, אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע כגון תבשיל שיש בו חתיכות בשר או ירקות וכיוצא בהן שנאסרו מחמת בלע אי אפשר להתיר אותן חתיכות ואותם ירקות שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע, והדין פשוט ומבואר. ומה שאמרו לי זה כמה בשם הכותב שתמה עלי במה שאמרתי שחתיכה עצמה אסורה אחר שאני דן שאינה נעשית נבילה ואינה נאסרת אלא מחמת מיעוטה שאין בו כדי לבטל עכשיו שניתוסף ההיתר הרי יש בו לבטל אמרתי א״כ מצינו הגעלה באוכלין אמרו לי כן שמו אין ה״נ אם נעשית כן בשוגג אבל לכתחלה אסור לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה אלא כשמבטל האיסור ואכלו אבל לסחוט האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל האיסור אלא מכשיר ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא״כ בטלתה כל הגעלה ולבון וטיחת הכחל אלא דברים אלו בטלים ואסור לשומען והטורח בסתירתן ובטולן כמוציא זמנו לבטלה. ומה שכתבתי בקפילא נראה לך יותר מאשר כדברי מי שאומר דוקא קפילא ארמאה ובמסיח לפי תומו ומן הטעם שאמרת לפי שאותו חוש לפעמים משתנה וכוזב כמו שיקרה לחולים. וכבר אמרתי שיש לחוש לדבריהם אבל ראיות מכריעות יש דקפילא לאו דוקא מדאמר בשלהי תרומה טעים לה כהן ולא אמר טעים לה קפילא כהן ועוד מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא מין ושאין מינו והיתרא בטעמא מין ושאינו מינו ואיסורא בקפילא אלמא מדמחלקן ש״מ טעמו היינו טעם הנרגש לכלל בני אדם ולא אמרו קפילא אלא דארמאה וכדי שלא ישקר וטעמא רבה איכא דזה מדרבנן וספקו לקולא. וההוא טעמא דכתב מר ישגיח בה מר דאי איתא אף הקפילא מקבל מקרה התמורה בתגבורת המרה ומ״מ ראוי לחוש. ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של כותי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו אם נאמן או לא, אם זה לפי מה שכתבתי אני בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה זו אינה דומה דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בכותי אלא גבי מת ומשום עגון בנות ישראל, אכל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר״ר יונה ז״ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים אבל מ״מ נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין ב״י ועוד שאפילו ב״י אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז״ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו כותי דבר חריף אין נראה בעיני כלל שאם חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ס״ס אפילו באיסורי תורה הולכים להקל וכלי מדין הא איכא ס״ס ותלתא ספיקי נמי איתא למ״ד לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י חדא דדילמא לא בשלו בה היום ואת״ל היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ס״ס דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי כותים. ועוד דא״כ היאך הביא ר׳ יהודה ראיה מכלי מדין דנ״ט לפגם אסור דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה ב״י לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא ור׳ שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נ״ל סתירת אותו טעם אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון דסתם כליהם אינם ב״י מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא כו׳, קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קמפרש ר׳ שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו ובדברים חריפים שכתב הרב ז״ל שאין בהם נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו באיסורי של חלתית משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אע״ג דאמר מר נט״ל מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונ״ל שאין הנדון דומה לראיה שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין דאי בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל ומעתה מה ששנינו וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותר מוקמינן כמ״ד נט״ל מותר אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נ״ט הוא וא״כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם ע״י דברים חריפים כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום אבל שאר דברים חריפים לא שמענו היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם כלי מדין אפילו כלים שאין ב״י צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים דאין מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאין ב״י לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים עכ״פ צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי ותמיד עושים כן ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי וזה נ״ל יותר ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שע״ג סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין ב״י וההיא דצנון שחתכו בסכין מסתברא דמה״ט הוא ולא מחמת בלע שפולט ע״י חריפותו של צנון דא״כ ס״ל נ״ט בר נ״ט, ואע״פ שרש״י ז״ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נ״ל עיקר גם מה שפירשו בשם התוספות הכלי שבשלו בו יותר מיום אחד נט״ל לעולם ואפילו הוא ב״י גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי דא״כ כלי מדין לר״ש למה אסורים ואפי׳ ב״י וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום הא לא אמרו אלא ב״י דהיינו שבשלו בו ב״י וא״א לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין ב״י שיהא התבשיל עצמו פגום אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נט״ל וזה נ״ל ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם היינו משום דסתם כליהם אינם ב״י ונט״ל בדיעבד מותר. ומה שאמרת בנט״ל מחלוקת גדולה אם מותר לכתחלה אם לאו, נ״ל דבר ברור ופשוט שאסור לכתחלה ומעולם לא עלה על לב שום אדם חכם שיהא מותר לכתחלה וכבר דנתי לפני מורי הרמב״ן ז״ל והבאתי ראיה מדתנן הלוקח כלי תשמיש מן הכותים את שדרכן להשתמש על האור יגעיל וכו׳ וכלי שנשתמש עד שלא לבן עד שלא הגעיל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ל״ק הא כמ״ד נט״ל מותר הא כמ״ד נט״ל אסור אלמא אפילו למ״ד נט״ל מותר דוקא נשתמש עד שלא הכשיר הא לכתחלה אסור, והודה לדברי ועוד הוסיף הרב ז״ל ראיה מפינכא דר׳ אמי דאימלח ביה בישרא ותבריה ואם איתא לשהוייה עד למחר ואמאי תבריה. וגם מצאתי תשובה לרב שרירא גאון דגריס שם בע״ז והלכתא נט״ל מותר וה״מ לכתחלה אבל דיעבד אסור ועוד יש ראיות אחרות ודי לנו באלה:"
        ],
        [
            "קנב",
            "שאלה בפירוש נעוה ארתחו שפירש ר״ח ז״ל בנעוה של חרס להרתיח מתחתיו, והלא מדרך טבע האש ליבש וכשמרתיחו כ״ש שייבשנו ולא יצא מתוכו:",
            "תשובה אני אומר מדרך טבע זה אתה בא יורה שבשלו בה יין נסך אין לה היתר לעולם דאילו בהגעלה כבר דנין שאין מועיל אלא אדרבה מייבש כן לוקח קומקמסין מן הכותים ששנינו מגעילן ניחוש שמא בשלו יין נסך בהן שכן דרכן, ועוד דא״כ קנקנים שאמרו החזירו לכבשן כדי שיתרפה זפתו מותרין נאמר שהאש מייבשו ומרתיחו, ואף אם תאמר שכל שהאור מהלך תחתיו ואין בתוכו משקין האש שורפו מ״מ קומקמין קשיא או שהיה להם לשנות דין אחר ולימא את שדרכן לבשל בהם מלבנן כדרך שאמר בשפודין ואסכלאות. אלא אפילו לפי טבע זה שאמרת כל שמגעילן במים לחות המים מעמיד בלע היין שלא יתייבש ואין דומה לכלי חרס שאמרת שאין לחות המים מתירין אותו דהתם לאחר שנתבשל שוב אין לחות המים מתירו אבל אילו באת למלאת כלי אדמה מים ואח״כ תתן אותו בכבשונות לעולם לא יתייבש כי לחות המים מעמידו מלהתייבש וכן הדין וכן הטעם בבלע היין שבדופני הכלי וכ״ש לפי שאינו אלא דבר מועט ונפלט קודם שיבא לידי קפוי ובערוי מים חמים ואפילו מכלי ראשון אי אפשר דנעור כלי ראשון הוא וצריך להכשירו בכלי ראשון דערוי דכלי לאו ראשון ככלי ראשון. ולענין המבשל בשבת דרבי מאיר מתיר בשוגג אפילו בו ביום וכן מורה רב לתלמידו וכתב מר דלמאן דפסק הכי צריך לומר דליכא מוקצה בעצים דאם איתא ע״כ אסור לאכול ביומו דה״ל דבר שיש לו מתירין. ואני אומר כי בעצים ודאי איכא משום מוקצה כשאר מוקצין דעלמא ועלייהו אשמעינן תנא דהלכה כרבי יהודה בי״ט דסתם כוותיה דתנן אין מבקעים עצים מן הקורות דאילו לרבי שמעון אין בהם משום מוקצה ואלא אפילו ביו״ט דקי״ל כרבי יהודה אם בשל בעצים מוקצים בעצים שנתבקעו בו ביום מן הקורות שנשתברו ביו״ט מסתברא שאין אוסרין התבשיל עד הערב אלא מותר מיד חדא שהרי זה כמי שנתערבו העצים בשאין מינן ואפילו תמצא לומר כיון דאי אפשר לבשל בלא אש ועצים ה״ל כמים ומלח בעיסה מ״מ הא ליכא איסורא בעינא דהא מקלא קלי כדאמר בעצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו״ט ועוד אין האיסור בעין ועדיף טפי מעצים שנשרו לתנור דהוו כעין מתירין גופן אבל הכא אין מתירין גופן אלא הנאתן ואפילו הוו אסורים עצים שנשרו לתוך התנור כאן היה לנו להתיר שאין אומר במה שאין בו גוף האיסור אלא הנאתו בלבד דבר שיש לו מתירין דאותו דבר בעצמו שהיה לו מתירין איננו דאין אנו מתירין אותו ואת״ל שיש שבח עצים בתבשיל לא נאמר זה אלא באיסורי הנאה אבל בעלמא לא אשכחן. גם מה דכתב מר אמאי לא גזרינן בעצים שמא יעלה ויתלוש כדגזרינן בפירות, אני אומר שיש בזה שני טעמים כל אחד ראוי לסמוך עליו, חדא דלא גזרינן בעצים מחוברים אפילו משום עצים שנשרו מן הדקל ביו״ט לפי שאפילו אותם אי אתה מתירן לו בפני עצמן אלא כשמרבה עליהם עצים מוכנים ויש לו מוכיח שאסור לתלוש שאפילו מה שנתלש מעצמו אתה אוסר לו מה שאין כן בפירות שאילו אתה מתיר לו אין לו מוכיח שיהא אסור לעלות ולתלוש ועוד דתלישת פירות קלה וחוששין שמא עד שלא יתן אל לבו יתלוש אבל תלישת עצים מן המחובר מלאכה גמורה היא ועד שלא יבא לידי גמר איסור תלישה יתן אל לבו דלאו משום שופטני שיתלשו במזיד ובכוונה איסור אנו גוזרים אלא משום שוגגים לשעה, ותדע דאף בפירות איכא אף משום מוקצה ואסר משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכדאמר פ״ק דביצה פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש ולמה אנו צריכין לטעמא שמא יעלה תי״ל משום מוקצה דודאי משום מוקצה איכא כדאמר פרק מקום שנהגו והא מוקצות נינהו אלא שבפירות שצריכים ספירה ואינן נתלשים בעצמן ולא בקל אלא כגון ראשי לפתות וצנון ליכא אלא משום מוקצה דמשום גזירה ליכא וכדאמרן אבל בפירות הנושרין איכא אף משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וביצה דומיא דפירות אלו שנושרין מעצמן והיינו דאמר רב יוסף התם טעמא בביצה שנולדה ביו״ט גזירה משום פירות הנושרין וכותי שאפה הפת לעצמו בשבת או שבשל ביצים או דגים לעצמו שאמרת דלפי מה שאמרתי דאמירה לכותי קלה וכי גזרינן ואסרינן לערב בכדי שיעשו גם אלו אסורים לישראל בשבת גזירה שמא יאמר לו. מה שהתירו מקצת רבני צרפת דגים מלוחים קטנים שבשלה השפחה לעצמה ואמרו שהרב אכל מהם שעשאום כנר וכבש משום שבכל אלו יש טורח גדול שהנר פעמים שצריך להוציאו מן הרעפים ופעמים שצריך להדליק האש שממנו מדליק את הנר. ואף באלו יזכר הישראל וימנע מלומר לו, אבל בהבאת פירות ובתלישתן שהיא מלאכה לשעתה אסרו ויש אוסרים אף באלו ובכל שנעשה בו מלאכה דאורייתא ע״י הכותי אם אי אפשר לגזור בו משום שמא ירבה בשבילו משא״כ בנר וכבש דנר לאחד נר למאה כבש לאחד כבש למאה ודברים אלו עתיקים יארך בענין לפי הראיות והחקירה בהן ואתה תבור אוכל מתוך הפסולת ומ״מ ביצים ודגים שבשלן כותי ואפילו בשל אסורים משום בשולי כותים אלא א״כ דגים קטנים מלוחים וכ״ש כותי או כותית עבד ושפחה של ישראל אם בשלו בשר או דברים שאין נאכלים כשהן חיין ושראויין לעלות על שלחן מלכים שאסורים לישראל משום ב״ג דאפשר בעבדו ושפחתו אסרו לפי דעתי וכבר כתבתי זה בראיות בסוף בית מועד בס״ד. ומה שאמרת שאומר לך דעתי אי בשוגג מותר אפילו בדבר שאין ראוי לכוס דוקא, אם למעשה אתה שואלני אני דעתי נוטה כמי שפסק כר׳ יהודה וכן פסק רב אחאי ז״ל והרב בעל ה״ג ז״ל וכן הרמב״ן ז״ל ואפילו רב דריש בפרקא כר׳ יהודה דריש מפני עמי הארץ וכ״ש עכשיו דנפישי ע״ה טובא, ועוד יש לי ראיות אחרות לפסוק כמותו ודלא כרבי מאיר ובדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואם להלכה אתה שואלני ואליבא דר׳ מאיר משמע דר׳ מאיר אף כשאינו לכוס שרי דהמבשל סתם קתני משום מוקצה אפשר דלר״ש דלית ליה מוקצה דקי״ל כוותיה בשבת אף כשאין ראוי לכוס אין מוקצה לדידן דלא פסקינן כוותיה ככולהו לבר ממוקצה מחמת איסור כגון נר דדחייה בידים הא בכל שלא דחהו בידים לית לן מוקצה לבד מיתד של מחרישה וחביריו דאית בהו מחמת חסרון כיס. ומה ששאלת אי סמכינן על הרב בעל העיטור ז״ל בכותי שהביא דורון לישראל שהוא כתב דאפילו לאותו שבא בשבילו מותר תוך ד׳ אמות, נ״ל שאין סומכין עליו בזה שהוא סמך על הירושלמי דאמר קבילנון ואובלינון גו גומרין דידך ואילו בגמרין רב פפא סתמיה דקאמר הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר הוא לאותו שבא בשבילו איסור ואם איתא לא הוה שתיק מינה רב פפא ואנן אגמרא דידן סמכינן. ועוד דפירות הללו כמו שהוציאוהו כותים שלא לדעתו שיש לו ד׳ אמות ותו לא אם נתנוהו בדיר או בסהר או בעיר הרי זה מותר בכולן שכל העיר כד׳ אמות כדאיתא פרק מי שהוציאוהו, ואם אתה מתיר באכילה אפילו מי שבאו בשבילו גו גומרין שלו הרי כל העיר לו כד׳ אמות וא״כ לישראל אחר מותר אפילו חוץ לעיר שאין הפרש בין זה לזה באכילתן אלא בשיעור אכילתן והוצאתם וזה אי אפשר לפום גמרא שבפרק מי שהוציאוהו דאין להם לכ״ע אלא ד׳ אמות דאין ההפרש בשיעור הליכתן אלא באכילתן. ובישראל ששגר לחבירו מעי״ט פירות ע״י כותי שאין במינו במחובר ונתעכב הכותי בדרך והביאו בי״ט ששאלת אם מותרים אפילו לבא בשבילו כאחרים שהרי אין הכותי מביא בשבילו משלו ולא בדורון ולא במכירה כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי:"
        ],
        [
            "קנג",
            "שאלה אם מותר ליתן מלח בפסח בעיסה אם לאו משום דמליח כרותח:",
            "תשובה מסתברא לי שהוא מותר ולא אמרו מליח כרותח אלא. להבליע ולהפליט ציר כמלח ורוטב ודם שבבשר וכן להבליע הדם בכלי שנמלח בו בשר כפינכא דרבי אמי אבל לא להחם ולהחמיץ העיסה בחומו. ותדע שהרי המליחה לכלל דברים אלו כרותח דצלי ואם מלאו קנקנים של יין נסך אינם נכשרים בכך אע״פ שחום האש המועטת מכשירו אם חממו קצת עד שנתרפה זפתו אלא שלא לכל עשו המליח כרותח. ותדע לך דהא אמר ותיקא שרי והתניא אסור ופרקינן ל״ק הא במיא ומלחא הא במלחא ומשחא כלומר דבמיא ומלחא אסיר משום דאדמבשל מחמע אלמא דוקא כשהיא קמח ומים המתבשל בקדירה וטעמא כדאמרת משום דעד שלא נתבשלה באה לידי חימוץ הא עיסה הנאפית בתנור לא דאי לא לימא אין נותנין מלח בעיסה וכ״ש ותיקא. ותו לא מידי:"
        ],
        [
            "קנד",
            "שאלה פת של כותים בעלי בתים אם סייע בו ישראל כדינו מותר או לאו:",
            "תשובה אין הולכים בפת אחר בעלים אלא אחר מי שעשה המלאכות המכשירות אותו לפיכך פת של ישראל אם מכרו לכותי מותר שהרי נעשה בהיתר ביד ישראל ואע״פ שהוא עכשיו של כותי והבעה״ב כותי שקנה פת של פלטר כותי מותר ופת של בעלי בתים שקנאו ישראל אע״פ שהוא עכשיו של ישראל אסור לכל ישראל שהרי נעשה באיסור דגרסינן בע״ז פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רב למזבניה למטחניה ולמיפא ולזבוני לכותים שלא בפני ישראל אלמא דוקא שלא בפני ישראל מותר דתו ליכא למיחש דילמא אתי לזבוני לישראל הא בפני ישראל לא דילמא אתי לזבוני לישראל דכיון דחזו ישראל פת שאפאו וישראל הוא אע״ג דהשתא דכותי הוא אתי לזבוני מיניה והלכך פת בעלי בתים שאפאו ישראל או שהסיק התנור או שהפך בגחלים שרי:"
        ],
        [
            "קנה",
            "שאלה ישראלית שכרה בית מכותית ודרה שם ונתנה יינה וראתה בדק בבית ואמרה לכותית שתתקן הבית ואם לא תניח הבית ותצא והישראלית הלכה מבית זה לחוג חג הסוכות בעיר אחרת ומפתח ביתה בידה ואמרה לה הכותית כשתשובי אתקן הבית מתי תשובי אמרה הישראלית לאחר החג והכותית המתינה עד מחרת החג אחר חצות כשראתה שלא באתה הישראלית פתחה הפתח והכניסה שם פועלים ולא באה הישראלית עד עלות המנחה והיו שם חביות יין ומגופות עליהם אבל לא היו טוחות בטיט. יין זה מה אנו בו, מי נאמר כיון שהמתינה עד חצות ולא באה ויש לכותית שייכות כדי לתקן הבית ואינה נתפסת כגנב ה״ז אשור וכדאמר רבא (ע״ז ע׳) באושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ואשתכח כותי דהוה קאי ביני דני אם נתפס עליו כגנב שרי ואם לאו אסור, א״ד כיון שהודיעה הישראלית שתבא מחרת החג אע״פ שנכנסה שם הכותית היא נחפזת לצאת ואין פנאי לנסך כבולשת שנכנסה לעיר וכ״ש זו שלא מצאה הכותית והפועלים בין החביות אלא לצד אחר של חביות:",
            "תשובה מסתברא שהיין מותר שאע״פ שהבית מן הכותית כיון שאין הכותית דרה שם באותה חצר אפילו לא היה מפתח וחותם ביד הישראלית מותר דע״כ ל״ש בברייתא דפרק רבי ישמעאל בלוקח או בשוכר בית מכותי ואין הישראל דר באותו חצר שאם אין מפתח וחותם ביד ישראל שהוא אסור אלא כשהכותי דר שם באותה חצר וכדקתני אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של כותי כלומר בחצר שהכותי דר בה הא אין כותי דר בה אע״פ שישראל דר בחצר אחרת ואין מפתח בידו וחותם. והלכך אילו לא ראינו שנכנסה כאן לא היינו חוששין לה כלל, אלא שאתה בא לפקפק עליו מפני שקבעה לה זמן לתקן הבית אחר החג ונכנסה שם מחרת החג אחר שהמתינה שיעור כדי שתבא הישראלית ממקום שביתתה, ואפ״ה אין לאסור היין בכך שהרי חזרה לאחר החג דלא הודיעה שהיא מפלגה דבכל שעה ושעה היא מתיראת שמא עכשיו תבא ואפילו הפליגה טובא ולא באה ואע״פ שיש לה שייכות בבית לתקנו כיון שאין לה שייכות בבית ביין ולא נעלה במנעול מבפנים וכמניח ידו בקרון ובספינה וכמניח כותי בחנותו וכל הנהו עובדי דפרק השוכר כשנעלו היה ואפילו ההיא דאושפיזא דאשתכח ביני דני כשנעל היין וכן פירש הראב״ד ז״ל וראיה הברייתא דנעל הפונדק דקא מייתי עלה וכן ודאי נראה כדבריו ואין חוששין שמא נעלה אא״כ ראינוה ממש שנעלה וכדמוכח התם בצריכותא דקרון וספינה וחנות ואף לרש״י ז״ל דנראה שפירש אפילו בשלא נעל ולא כפשטה דמילתא דאשתכח ביני דני הא קא פריש איהו ז״ל טעמא דל״ד למניח כותי בחנותו משום דרגלים לדבר הואיל ונכנס שלא ברשות ולולא שנכנס לנסך למה נכנס, ובנדון שלפנינו אין רגלים לדבר לאיסור אלא להיתר שהרי נכנסה לתקן ביתה והרי זה כמניח כותי בחנותו ועוד דמימר אמרה הכותית כיון דקבעה זמן לתקן מדכרא ישראלית חמרא ואתיא וגדולה מזו אמרו בעובדא דישראל וכותי דהוו יתבי בארבא ושמע ישראל קל שפורא דבי שימשי קם סליק ושרייה רבא לחמרא מה״ט דמימר אמר השתא מדכר לחמריה ואתי דהוה יהיב חמרא בהדי כותי ביממא ובליליא בלא מפתח וחותם והלך ישראל חוץ לתחום ושבת שם. מ״מ מה שבאתה להתיר כשנגעה ביין בעת כעסה אינו נראה כן, חדא דתינח היה שיש לך לתלות בכעסה כיון דשהתה כ״כ לבא ואחרה מן המועד אבל פועלים מא״ל, ועוד דאין לך מגע גופו ביין שיהא מותר בשתיה אלא לר״ש ולא קי״ל כוותיה אלא כרבנן דאסרו בשתיה דמדרבנן בין ביד בין ברגל ואפילו דצנעא ע״י הא אסרו בשתיה ואע״פ שמעשיו מוכיחים שאינו מתכוין לנסך כהתיז הצרעה בקנה ועוד אמר רב אשי כל שבזב טהור בכותי אין עושה יין נסך ואקשינן ממתניתא דקתני נטל חבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה בבית שאן והתירוהו בחמתו אין שלא בחמתו לא ופריק רב אשי דאזיל מיניה ומיניה כלומר שהיה מסתרך ולולי שהיה בחמתו לא היינו חוששין שמא נגע בכוונה אבל השתא אין חוששין שמא נגע בחמתו וקי״ל כרב אשי ולפיכך התירוהו ואפילו בשתיה ואפילו ההיא אפשר לפרש דלא התירוהו אלא לימכר לפי שנגע בו אם מפני הכלי שהיה מסתרך בו והתירוהו רבנן דר״ש משום דכל שבחמתו יש כאן הוכחה שלא שכשך בו לכוונת נסוך אלא כעין מדדו או להעביר את המרותחת אלא לכאורה נראה יותר דאפילו בשתיה התירוהו ומשום שלא יגע. וההיא דגרסינן בירושלמי פרק רבי ישמעאל דקא מייתי מינה ראיה דאין הכותי עושה יין נסך בחמתו דגרס התם כותי מהו שיעשה יין נסך בחמתו נשמעינה מן הדא ארמאה הוה ליה קופא ממעצרתא אתא ישראל וזלף בהן חמרא אתא ארמאה מן סולתיה וחפנין לגובא אתא עובדא קומי רבנן אמרין אין הכותי עושה יין נסך בחמתו והתם נמי אין עושה יין נסך גמור קאמר כלומר ליאסר בהנאה הא בשתיה אסור לרבנן דר״ש וקי״ל כוותייהו וא״כ הנך רבנן דירושלמי לאו רבנן דפליגי עליה דר״ש נינהו אלא רבנן דעלמא דס״ל כרבי שמעון ולכאורה ההיא שמואל משמיה דרבי אבהו אמרה ושמואל ורבי אבהו כר״ש ס״ל להתיר כל הנך דמתניתא כר״ש אפילו בשתיה דגרס התם בירושלמי ר׳ אבין בשם רבי שמואל הלכה כר״ש רבי אבין בשם ר׳ שמואל אני כפרת ר״ש שהיה מתיר בשתיה או אסור בהנאה א״ר ירמיה בשם רבי אבהו אין הכותי עושה יין נסך בזריקה כותי מהו שיעשה יין נסך בחמתו וכו׳ כדאיתא התם דאלמא לכאורה כולה רבי שמואל ור׳ אבהו אמרה. ומ״מ בין כך ובין כך אי אפשר להתיר נוגע ממש בחמתו בשתיה אלא שהנדון שלפנינו נראה להתירו מצד אחר כמה שכתבתי:"
        ],
        [
            "קנו",
            "שאלה כרם רבעי נוהג בח״ל ואסור לאכול מפירותיו בלא פדיון או לא:",
            "תשובה תניא פרק כיצד מברכין רבי חייא ור״ש ברבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי קי״ל בארץ כמאן דתני נטע רבעי ובח״ל כמאן דתני כרם רבעי וכדאמר התם כל המקל בארץ הלכה כמותו בח״ל בשמעתא דצלף והלכך בארץ אסור לאכול מפירות כל נטע רבעי בלא פדיון בין כרם בין שאר אילנות ואפילו גפן יחידית, אבל בח״ל אין צריך פדיון אלא כרם בלבד דהיינו כרם הנטוע ב׳ כנגד ב׳ ואחת יוצאת זנב הא פחות מכאן נדון כגפן יחידית ואין צריך פדיון מכל מקום כרם רבעי אסור לאכול מפירותיו אפילו בח״ל בלא פדיון וכן כתב רב אחאי ז״ל ואף בעלי התוס׳ ז״ל כתבו כן ואף מדברי הר״ז ז״ל נראה כן פרק כיצד מברכין. אבל ראיתי לר״ם ז״ל שכתב שאין נוהג בח״ל אלא ערלה לבד אבל רבעי אין נוהג שכך כתב בהל׳ מאכלות פרק י׳ יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בח״ל אבל אוכל פירות שנת ד׳ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא בערלה וק״ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני בח״ל לכ״ש שלא יהא נטע רבעי נוהג בה. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני פ״ט כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא. ונ״ל שלמד כן מן הירושלמי דתנן במסכת מעשר שני פרק כרם רבעי מציינין אותו כרם רבעי ב״ש אומרים אין לו חומש ואין לו בעור וב״ה אומרים יש לו פרט ועוללות והעניים פודין לעצמן וב״ה אומרים כלו לגת וגרסינן עלה בירושלמי תניא רבי אומר בד״א בשביעית אבל בשאר שני שביעית ב״ה אומרים יש לו חומש ויש לו בעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע בשביעית מעתה אל יהי לו קדושה פירוש שלא יהא צריך פדיון כלל בשביעי ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו ב״ש אלא בחומש וביעור הא לקדושה מודו לכשתמצא לומר מיהא דשביעית מיירו ותירצו קדושתו מאליו למדו קדש הלולים הרי הוא כקדש שאומרים עליו הלל וכו׳ כדאיתא התם. עוד תמן תנינן אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו פירוש משנה בפ״ג של תרומות א״ל אלעזר ביני מתניתא אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר׳ ביבי קומי ר׳ זירא בשם ר׳ אליעזר אתיא דרבי יהודה כב״ש על דעתיה דרבי כב״ש אי לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית ר׳ יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מע״ש אין בסוריא אף נטע רבעי אין בסוריא אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו בעור הא שאר כל דברים יש לו ר׳ יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע״כ בירושלמי. ועוד אמר שם תניא ר׳ יוסי ור׳ אליעזר אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר י״ד שנה שכבשום ושחלקו אמר רב חסדא אתיא דר׳ יוסי בר׳ יהודה כשיטת ר׳ יהודה אבוה כמה דר׳ יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר בסוריא דכוותה אין בסוריא כן ר׳ יוסי לא למדה נטע רבעי אלא ממעשר מה מעשר אינו אלא לאחר י״ד שנה שכבשו ושחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר י״ד שנה ע״כ. ושמעינן מינה לדעת רב ביבי ולדעת רב חסדא דלמאן דיליף נטע רבעי ממע״ש אין נטע רבעי בסוריא וכ״ש בח״ל כמ״ש וכיון שכן לדידן דקי״ל פרק האיש מקדש דב״ה ילפי נטע רבעי ממע״ש קדש קדש א״כ אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאין מעשר בסוריא וק״ו בח״ל. ואני תמה שא״כ נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לב״ה כשם שאין מעשר בשביעית ואילו ב״ה סתמא תנן יש לו חומש ויש לו בעור כלומר לעולם. ועוד אני תמה לפי סוגיית הירושלמי וכי ב״ש בלבד למדו נטע רבעי ממע״ש ולא ב״ה ולמה אמרו יש לו חומש ויש לו בעור ולמה בוצר כולן לגת אלא מפנו שלמדו אותו בג״ש דקדש קדש ממע״ש אלא ע״כ אף ב״ה ילפי ממע״ש ואפילו רבי יהודה לכ״ע ורבנן דידיה דלא כחד. אלא נראה לי פירושו דלב״ש למדו אותו לכל דיני מן מעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמע״ש שהרי לב״ש כל זמן שאין מעשר כגון בשביעית אין נטע רבעי וכל זמן שיש מעשר יש נטע רבעי לחומש ולביעור ואע״פ שאין מעשר בשלישית מ״מ כשם שמעשר נוהג בהם וכמו שאמרו בירושלמי שלישית וששית הואיל ואין בהן מע״ש יש להם נטע רבעי ומעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר ושמא בלא חומש לדעת רב ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעי להצריכו פדיון בלא חומש. ואע״פ שאין בה מעשר כל עיקר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב קדש הלולים וכדאמרי׳ לעיל בירושלמי קדוש קדושתו מאליו למדו מדכתיב קדש הלולים וא״נ ס״ל דלב״ש אף קדושה אין לו בשביעית וכדמהדר ליה ר׳ זירא לרב ביבי אתה אמרת לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו בעור הא כל שאר דברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר דר׳ יהודה בשיטת ב״ש אמרו וקסבר דלב״ש אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה דרבי יהודה נמי אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דב״ש לענין קדושה מודו דנוהג אפי׳ בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש ובעור בשנה שביעית בלבד ורבי יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לנכרי בסוריא ולא בשיטת ב״ש אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר׳ ביבי סבר דלב״ש אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין רבי זירא מודה בדבר זה. ואע״פ ששנינו ב״ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לב״ש י״ל דשאני התם דהוי טעמא לפי שהוא נאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיה. למדנו מכאן שהכתוב עשאן כנכסיו וכיון שלא למדו אלא ממעשר לדעת ר׳ יוסי והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אין נוהג אלא בזמן שמע״ש נוהג ובמקום שמע״ש נוהג אבל לב״ה לא למדו אותו לגמרי ממע״ש שהרי יש לו חומש ובעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו למד ממע״ש אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו ולבעורו ולחומש ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמע״ש הא בזמן ובמקום אין למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית דמשמע כל זמן שערלה נוהגת ובכל מקום שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג ומעתה לדידן רבעי נוהג בין בארץ בין בח״ל. וא״ת מ״מ למה דחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דר׳ יהודה לא בשיטת ב״ש אמרה אלמא ר׳ יהודה אפילו לב״ה אין נטע רבעי נוהג בסוריא ואע״ג דנחלקו עליו חכמים הא קי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל. לא היא דרבי יהודה לדעתיה דר׳ זירא לא משום שהוא למד ממעשר הוא ולא בישראל איירי אלא בנכרי וכדתנן בהדיא רבי יהודה אומר אין נטע רבעי לנכרי וטעמא דר׳ יהודה או אפילו בארץ קאמר וכסתמא דמתניתא משום דקסבר יש קניין לכותי בא״י להפקיע מיד מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי רבי יהודה פ׳ השואל (ב״מ ק״א) גבי שטף נהר את זיתיו וכן יש לו קניין להפקיע מקדושת מעשר וכדסברוה התם לרבי יהודה בפרק השואל וה״ה לקדושת רבעי אבל בסוריא שהוא כבוש יחיד יש לו בה קניין להפקיע מידי קדושת מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש לו כרם רבעי אפי׳ בסוריא ואפילו בח״ל כיון שערלה נוהגת בהן. אלא שאני תמה לפי סוגיית הירושלמי דלכאורה משמע לדבר תורה אמרו וא״כ מ״ש לב״ש אף לב״ה ערלה ונטע רבעי בסוריא מדרבנן במסכת ערלה ספק ערלה בא״י אסור ובסוריא מותר ובח״ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ותנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד״ס וקמפרשי שמואל ורב יהודה ולוי פ״ק דקדושין מאי הלכה הלכות מדינה ומדאורייתא משרא שרי אפילו בסוריא, וא״כ בין לב״ש בין לב״ה אין נטע רבעי בסוריא מן התורה. וי״ל דסוגיית הירושלמי במסכת מע״ש כר׳ יוחנן דאמר התם הלכה למשה מסיני ומ״מ אפילו למ״ד התם מהלכות מדינה אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה כערלה שכל מקום שערלה נוהגת רבעי נוהג ופוק חזי מה עמא דבר שכל מקום שהלכה רופפת רואין היאך ציבור נוהגין כמו שאמר שם בירושלמי רבי ירמיה בעי קומי רבי זירא כדברי ב״ש מי שעשה אותו כנכסיו מהו להתחייב במעשר אמר ליה כדאמר ריב״ל לא סוף הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בב״ד ואינך יודע מה טיבו צא וראה היאך ציבור נוהגין ונהוג כן וכן חמי דלא מפרש, ואף אנו נאמר כיון שאנו רואין ציבור נוהגין כן קדושה ברביעי ולפדותו בח״ל אף אנו נוהגין כן וכ״ש שיש לסמוך על הגאון ורבותינו הצרפתים ז״ל שכתבו כן. ולענין פדיון אם יש במחובר ואם לאו תניא בתוספתא דמע״ש כרם רבעי ב״ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב״ה אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר והרמב״ם ז״ל כן כתב ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמע״ש ואין מעשר במחובר, ורבינו שמשון ז״ל כתב בפירוש המשנה שלו אי אפשר לפרש דהוי טעמא משום דילפינן קדש ממעשר ואין מעשר במחובר משום דבפ׳ מרובה (ס״ט) משמע דפדיון במחובר מועיל ד״ת דאמרינן התם א״ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן פרק כרם רבעי הצנועין מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודין ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע״כ. ומכאן קשה לדברי הרמב״ם ז״ל ואע״ג דאסקינן התם אלא לעולם כל הנלקט מ״מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכיון שכן ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפי׳ במחובר. ועוד אני תמה על דברי הרמב״ם ז״ל שכתב עוד והצנועים היו מניחים המעות בשעת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות נטע רבעי יהא מחולל על מעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו עכ״ל. ואינו מחוור דהא קי״ל כר׳ יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש כו׳, ואע״ג דמתניתין דצנועים קתני הנלקט אנו לא קי״ל בההיא מילתא כסתמא אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואיש כי יקדיש ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב ז״ל דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפ״ה אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחוליה מש״ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפילו כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ״ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפרק מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה״א מאן תנא צנועין רבי מאיר היא לאו מי אמר ר׳ מאיר מעשר ממון גבוה הוא אפ״ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי קדש קדש יליף ממעשר מה קדש דכתיב גבי מעשר אף על גב דממון גבוה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אף על גב דלאו ממון דידיה לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה הלכך אע״ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל. והא ליתא דהא רבא לא פליג אדר׳ יוחנן אלא אי לאו דאמר ר׳ יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר׳ יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דמדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה. ומ״מ לענין מחובר קשה לן שמעתתא דמרובה אמאי דתניא בתוספתא ומעשים בכל יום דפודין אפילו במחובר ועם מה שפירש רבינו שמשון ז״ל נתיישב לי הכל שהוא ז״ל פירש דהא דאין פודין במחובר טעמא לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לב״ש והא דמחללין במחובר גבי צנועים התם תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדקים בשויו אלא כשמואל דאמר אם חללו על שוה פרוטה מחול הלכך מוקמינן ליה אדיניה דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי:"
        ],
        [
            "קנז",
            "שאלה הדרדורין של עץ שמוליכים בהם כותים יין תדיר ממקום למקום ונתיישנו בתשמישן ביד כותים הכשרן במה, אם יספיק להם הדחה בעלמא ככובי דארמאי שאמרו פרק אין מעמידין שאינן צריכים אלא שכשוך דאמר רב יהודה הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסין לקיום הוא ומשכשכן במים ומותרים, או אם צריכים נגוב ככלי הגת או הכשר גדול כקנקנים של כותים:",
            "תשובה דע כי מחלוקת ישנה היא בנודות ודרדורין אם הוא דבר שמכניסו לקיום וכדמשמע להו בפשט הסוגיא פרק אין מעמידין וכדמוכח לכאורה בעובדא דבר עידי טייעא דאנס זיקי מרב יצחק בר יוסף ורמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא אמר ליה רבי ירמיה כך הורה ר׳ אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג׳ ימים ומערן. וי״א דאין עשויין להכניס לקיום ואפ״ה אם נתיישנו בתשמיש יין ביד כותי צריכים מלוי וערוי ואע״פ שאינם זפותין ואף מדברי הרב בעל ה״ג יש לדון כן ויש לכל אחד מדברים אלו ראיות על מה יסמוכו לפי חילוף הגירסאות בפסקא נודות הכותים שבפ׳ אין מעמידין (ל״ג). ואם באתי לכתוב הדברים כהווייתן יארך הענין ואין אנו צריכים לכך במקום זה ונראין הדברים שהדרדורין המכוסים למעלה הוי דבר שמכניסו לקיום דלעתים אדם משהא בו יינו וצריכים הם מלוי וערוי ואפילו את״ל שאינו מכניסו לקיום אלו מ״מ של חמרים שמוליכים בהם יין תדיר הרי הן כמכניס לקיום מתוך שתשמישו תדיר. ודומה למה שאמרו שם פ׳ אין מעמידין (עבודה זרה ל״ד:) א״ל חביבא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי כלומר דלפי שהסוחר מכניס בו תדיר ואינו עומד ריקם הוי כמכניסו לקיום כי מה שאמר במכניסו לקיום שצריך מלוי וערוי היינו טעמא לפי שמתוך שהיין משתהא שם הרבה הוא בולע ואינו יוצא מדי איסורו אלא במלוי וערוי ומפני שהם כלים שדרכן להכניסן לקיום החמירו בהם אפילו לפי שעה כמו שאמר פרק בתרא דע״ז כל דבר שמכניסו לקיום והם של בעלי בתים שאין משתמשין בהם בתשמיש תדיר אין צריכים אלא שכשוך בעלמא אבל של חמרין שמשתמשים בהן תדיר אע״פ שאין מכניסן לקיום וכן בגת וכליו מפני שמשתמשים בה בין הגיתות בשפע החמירו בהכשרן להצריכן הכשר גדול או נגוב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בסוף גמרא דע״ז. ועוד יש להחמיר בדבר דכיון שמריקים בהן יין הרבה פעמים בין הגיתות להוליך מן הגת לעיר מתכנסין בהן שמרים ואע״פ שהוא ממלאן ומערן ויש לחוש שמא יש בהן שמרי יין ואינן יכולים לצאת בנקב קטן של הברזא ולפיכך צריך שיסיר הכסוי כדי שיראה ממש שלא נשארו שם שמרים של יין נסך דכיון דודאי מתאספים שם שמרים וספק יצאו ספק לא יצאו ואין ספק מוציא מידי ודאי, אלא שיש לדון להקל דכיון דסתם יינן אינו אלא מדרבנן ה״ל ספק בשל דבריהם ולקולא וכאותה שאמרו פרק האשה שעושה צרכיה אמר רב אחא בר יעקב משמיה דמר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ״ט דאורייתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה והאי כיון דנתקיה נתקיה. ומ״מ יש לחלק קצת והמחמיר תבא עליו ברכה:"
        ],
        [
            "קנח",
            "שאלה גת של עץ של כותים שלא דרך בה אלא שהחרצנים והיין מעורבים ורותחים בגת ה׳ ימים או יותר שאינו מכניס בו הכותי יינו לקיום זולתי לרתיחה בה, הודיעני במה הכשירו, אם יהיה דינו כדין החביות שמכניסים בו כותים לקיום או אם סגי ליה במים ואפילו פעמים בשאר גיתות שדרך בהם הכותי. ואתה הודיעני אם יש הכשר אחר זולתי מלוי וערוי כשהכניסו ממש בין לחביות בין לגת שזכרתי:",
            "תשובה תחלת כל דבר יש לך לדעת כי כלי יין החמורים כגון כלים המכניסים אותם לקיום וכן כלי הגת שהצריכו נגוב אין הקפידא בהן, שנשתמשו בו באותו תשמיש גדול כלומר קנקן הצריך מלוי וערוי דוקא כשהכניסו ממש לקיום אבל לא הכניסו ממש לקיום אין צריך מלוי וערוי ואע״פ שהוא מן הכלים שדרכן של בני אדם להכניסו לקיום אלא כיון שהוא מן הכלים שמכניסים לקיום אפילו לא הכניס בו הכותי אלא שעה אחת מיד הוא צריך למלוי וערוי שלא חלקו חכמים בדבר בין שהכניסו בו לקיום בין שלא הכניסו וכמו שאמרו פרק אחרון דע״ז כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בו רבנן, וכן כלי הגת אין חילוק בין נשתמש בו הרבה פעמים בין נשתמש בו פעם אחת שאמרו בסוף ע״ז שלהי פרק ר׳ ישמעאל ההוא כותי דאשתכח במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח ע״מ להטפיח בעי הדחה ובעי נגוב. והטעם בכל אלו מפני שכיון שדרכו להשתמש בו בתשמיש גדול שע״י כן היין נבלע בהן הרבה לפיכך אי אפשר להלך בהן לשעורים. וכן הכלים הקלים שאין דרכן להכניסן לקיום ואע״פ שמשהא בהן יין לעתים דרך מקרה ולא ברגילות כל היום אף על פי כן אין מחמירים דינן שיהו נדונין בדין מחודש להצריכן הכשר יותר גדול משאר כלים שכיוצא בהם וכיון שכן הגת עשוי לדרוך בו ודרך בו אע״פ שהשהה יינו שם יום או יומים או שלשה ימים לא נחמיר עליו דינו כשאר כלי הגת ודי לו בנגוב מים ואפר כדינו המוזכר במקומו ואם לא דרך בו אפילו נגוב אין צריך אלא הדחה בעלמא שידיחנו היטב במים דהרי זה ככובי דארמאי ואמר פרק אין מעמידין אמר רב יהודה הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסים לקיום הוא וכל דבר שאין מכניסין לקיום משכשכו במים ואין חושש. ומה ששאלת אם יש להם הכשר אחר זולתי מלוי וערוי ונגוב, ודאי הכשר אחר יש והוא שיניחנו תחת צנור של מים ויקלח עליו כדי שיעברו המים בשטיפה על כל חלקי הכלים ויעמד שם י״ב שעות כדתניא בסוף ע״ז רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רשב״ג אומר משום רבי יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחים או במעין שמימיו רודפים וכמה עונה א״ל חייא בר אבא א״ל יוחנן או יום או לילה רבי חמא שאונאה ואמרי לה רבי שאונה אמר רבה א״ר יוחנן חצי יום וחצי לילה אמר רב שמואל בר רב יצחק ולא פליגי הא בתקופת תמוז וטבת הא בתקופת ניסן ותשרי כלומר הא דא״ר חייא בר אבא יום או לילה היינו בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין וכל אחד מהם מי״ב שעות והא דא״ר שאונה חצי יום וחצי לילה בתקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוין והלכך צריך שיעמוד שם בחצי יום ובחצי לילה ומן החצי ועד החצי י״ב שעות:"
        ],
        [
            "קנט",
            "שאלה קנקנים של עץ שאינן מזופתין שהכניסו כותים בהם יינם לקיום במה הכשרן, אם נסמוך על דברי הרמב״ם ז״ל שכתב כי הכשרן במים חמים ואין צריכים מלוי וערוי או אם די לנו במים ומלח כי כך כתב שמותר לתת בהן ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום ומותר לתת לתוכן אח״כ היין מפני שהמלח שורפם ויראה מדבריו שעיקר הכשר הוא המלח:",
            "תשובה כל דבר שמכניסו לקיום הכשירו במלוי וערוי ואם רצה להכשירו מיד יגעילנו במים חמים ודי לו בכך ומותר להשתמש בו מיד וכדאמר בסוף ע״ז דרש רבא נעוה ארתחו ותניא נמי התם ר׳ יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים, ודברי הר״ם מן הגמרא הם אבל ר״ח נראה מדבריו שהוא מצריך אפילו גת וכליו הגעלה בכלי ראשון וכל שכן כלי שמכניסים לקיום. וגם מחלוקת ישנה בין הגדולים רש״י ז״ל ורבינו שמואל ור״ת ז״ל בכל מה דצריך הגעלה בכלי ראשון אם צריך הגעלה בתוך כלי ראשון או אם יספיק לו שישפך עליו מים חמים שהוחמו בכלי ראשון, מהם אמרו דערוי מכלי ראשון אינו ככלי ראשון ויש להם על מה שיסמוכו מאותה שאמרו בפסח שני ויורה מאי עביד לה גדנפא ולא הספיק לה בערוי מכלי ראשון על היורה ועוד יש להם ראיות חזקות על זה בערוי וכן נראה מדברי ר״ח ז״ל בע״ז גבי נעוה ארתחו ראשון בכלי ראשון לדברי הראשונים שאמר דערוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון נראים יותר ועליהם אנו סומכים אבל אם יערה מים חמין בתוך הכלי ואפילו מכלי ראשון וירדו המים בשולי הכלי ומשם יורדים לתוך הכלי מן הברזא שהוא הנקב שבשולי החבית כמו שעושים עכשיו מקצת בני אדם בכענין הזה לא עשה ולא כלום לד״ה לפי שהמים כשהם נשפכים בשולי הכלי נחלש ונתך חומם ואח״כ אין להם כח לא לבשל ולא להגעיל כמו ששנינו פרק כירה האלפס והקדירה שהעבירן מרותחים לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה כלומר אם סלק קדירה רותחת מע״ג האש בשבת יזהר מליתן לתוך אותה קדירה לפי שהוא מבשל תבלין לתוך הקדירה כאילו היתה ע״ג האש אבל אם נתן מן הקדירה לתוך הקערה מותר הוא לתת תבלין לתוך אותה קערה מפני שכבר נחלש ונדעך כח החום ואין לו כח לבשל וה״ה שאין לו כח להגעיל לפחות מה שהוא צריך כלי ראשון ועוד כי בשעה שהוא נותן מים בשולי הכלי ואח״כ משכשך המים בכל צדדי הכלי נדעך הרבה החום ואין לו כח כלל אבל לכל הפחות צריך שימלא כל הכלי מים חמים מכלי ראשון או שיערה על כל הכלי מן המים הרותחים בכלי ראשון ולדברי ר״ת ז״ל והראשונים אין לו תקנה עד שיגעילנו בתוך הכלי הראשון. וגם מה שכתב הרמב״ם ז״ל שאם נתן בו ציר או מורייס מותר לתת לתוכו יין מיד גם זה אפשר שהוא מדברי הגמרא מדאמר פרק אין מעמידין תני רב זביד הלוקח קנקנים חדשים מן הכותים נותן לתוכו יין וכדתניא ברישא נותן לתוכו יין ואף הראב״ד ז״ל כן פירש וטעם הדבר לפי פירושם אפשר מפני שהוא רוב המלח שיש בציר או במורייס אין אחר עם סגלת המלח המעורב בתוך המים ולא שמענו אלא ציר ומורייס אבל מלח ומים לא שמענו וגם לא נתברר בגמרא שיהא הטעם דוקא משום המלח שבציר ובמורייס כדי שנסמוך בכך במקום אחר ולא נקל בדבר זה בלא ראיה:"
        ],
        [
            "קס",
            "שאלה עור הבא כנגד פניו של חמור אם מותר באכילה או לאו:",
            "תשובה שנינו פ״ק דבכורות (ז׳) היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור. ועוד אמרינן בגמרא אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ״ט פירשא בעלמא, כלומר כשנולד החמור יוצא על פניו עור אחד כעין מסוה ולעתים שיוצא גם כנגד פניו של אדם ואמר רב הונא אע״פ שהיוצא מן הטמא טמא אפ״ה מותר באכילה מפני שאין זה נחשב לא מגוף החמור הנולד ולא מן החמורה שילדה אלא פירשא בעלמא הוא ובשר חמור אסרה תורה ולא פרש שלו והביא שם ראיה על זה מדתניא עור הבא כנגד פניו של אדם בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו מתה טהור דאלמא אינו נחשב לא מגוף הולד ולא מגוף האם שא״כ היה העור ההוא מטמא כבשר הפורש מן המת אלא ש״מ לפי שחינו מגופו אלא פירשא בעלמא הוא:"
        ],
        [
            "קסא",
            "שאלה טבח שיצאה טריפה מתחת ידו פעם ושתים שאסור לאכול משחיטתו עד שיקבל עליו דברי חברות מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ויש לסמוך עליו בלא קבלה כמו שאמר ביבמות מטעא טעאי ולא שמתוה או לא, וא״ת צריך קבלה צריך לקבל בפני שלשה או בפני חד די:",
            "תשובה כל טבח שיצאת טריפה מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו והרי זה פושע או שאינו חושש אם מאכיל טריפות או שהוא אינו זהיר וכל זה למעוט הקפדתו בין איסור להיתר ולא כל הימנו לומר שוגג הייתי דא״כ טבח שנמצאת טריפה דמעבירין אותו לא משכחת לה אלא כשהתרו בו. וההיא דיבמות אינו דומה כלל דהתם במים שאין להם סוף מעידים עליו ומשיאין אשתו וצורבא מרבנן שאני אבל כאן שהטריפות ידועים הן ואם לא נודעו לזה אין ראוי למנותו טבח ולסמוך עליו ועוד שמצוי הוא לשקר ולומר שהוא שוגג ואין סומכין עליו כלל וזה אין צריך לפנים ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו ואין בקבלת דברי חברות אלא א״כ ראינוהו דואג על מה שאירע ומתאנח על כן ומקבלין אותו אבל אם כדי שלא יעבירוהו מאומנותו צריך לחוש בכך הרבה והכל לפי מה שהוא אדם. והמקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים דתנא בבכורות ס״פ עד כמה הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים:"
        ],
        [
            "קסב",
            "שאלה ריאה שנמצאת שהיה קצת הכבד עובר לריאה בדרך נקב שהיה בטרפשא והיתה סרכא יוצאה מן הריאה ודבקה לכבד והיו מטריפים אותו מטעם כל המחמיר תע״ב ואחרים מכשירין אותו שאין להוסיף על הטרפות שמנו חכמים דאסור לאבד ממונם של ישראל בידים:",
            "תשובה יפה הורו הטורפים ולא מדרך החומרא אלא מן הדין ואין זו תוספת על טרפות שמנו חכמים בריאה שהרי מנו אותו ואם נפשך לומר שלא מנו סרכא בכבד א״כ בוא ונתיר סרכא לטרפשא ולשמנוניתא דליבא וכן כל הסרכות חוץ מתרתי אונות שלא כסדרן וריאה הסמוכה לדופן שלא נזכרו בגמרא אלא אלו בלבד, אלא הם אמרו שהסרכא אוסרת או משום שאין סרכא בלא נקב או משום שעשויה להתפרק מצד הריאה וסופה לינקב ומן הדין אסורה:"
        ],
        [
            "קסג",
            "שאלה כותי שהיה מוזג מקיתון יין לתוך הכוס שהוא שותה בו ונשאר בקיתון עכבת יין ואח״כ הוציאו מן היין שבחבית באותו קיתון, יין שבחבית מותר או אסור, ואמרת שנראה בעיניך שזה נצוק בר נצוק ובאת לעמוד על דעתי:",
            "תשובה איברא מה שנשאר בקיתון אינו אסור לכל היותר אלא משום נצוק דמה שיצא חוץ לקיתון בשפיכתו של כותי כחו דכותי הוא ולא גזרו בכחו של כותי אלא במה שלחוץ אבל מה שנשאר בפנים לא גזרו בו מאמרי׳ שלהי ע״ז המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת החבית ולמטה אסור ומוקמה רב ששת בכותי המערה דאתי מכחו ואקשינן אי כותי מערה אפילו בגוה דחביתא נמי ליתסר ופרקינן בכח כותי מדרבנן הוא דאסור ההוא דנפק אבראי גזרו ביה רבנן דלא נפיק אבראי לא גזור רבנן והלכך למ״ד דס״ל נצוק אין חבור דאשתאר בגויה דמנא שריא לגמרי אבל אנן דקי״ל דנצוק חבור כפסק דהרי״ף ז״ל מאי דאשתאר בגויה דמנא איכא למימר דאסור משום נצוק כדעת הראב״ד ז״ל ואע״פ שאין נאסר אלא מה שיצא לחוץ אלא מגזירת חכמים שגזרו בכח של כותי ולפיכך יין שבחבית אינו אלא נצוק בר נצוק ומסתברא שהוא מותר וכן הסכימו רבותינו בעלי התוספות וכדמוכח לכאורה בשמעתא דגת בעוטה דאמר רב הונא לא שנו אלא שהחזיר גרגותני לגת אבל לא החזיר גרגותני לגת אסור ואמרינן גרגותני גופה במאי מתסרא משום נצוק ש״מ נצוק חבור אלמא אפילו למאן דאמר נצוק חבור כי לא החזיר גרגותני לגת הגת מותר משום דהוי נצוק בר נצוק:"
        ],
        [
            "קסד",
            "שאלה הא דאמר פ׳ כל הבשר (קי״ב) אין מניחים כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבה ואסיקנא עד דיהיב תרי או תלת גללי דמלחא ובכבדא כלל כלל לא ואקשינן מ״ש מדמא דבשרא ופריק דמא דבשרא שכין דכבדא קפי, הודיעני אחרי שאנו אומרים דאפילו כבד בחתיכה ומליחה סגי דאלמא המלח מוציא מידי דמו ומושכו כדרך שהוא מושך דמא דבשרא אלא שאין יכול להפליטו לגמרי בלא קריעה עכשיו שיצא ונפלט הדם בתוך הכלי ויש כח במלח למשוך דם מכבד כדם הבשר למה לא נזכר בי דוג בכבד כמו בבשר:",
            "תשובה לדברי הגאון ז״ל אין הכשרו של כבד בחתיכה ומליחה אלא בקריעה וצלייה וכן נהגו עכשיו ע״פ ה״ג ומ״מ פך דעת רבותי נוטה דמן הדין בחתיכה ומליחה שרי וסגי ליה אלא שראוי להחמיר לכתחלה כדברי הגאון ז״ל, ועם כל זה איני רואה עיקר לקושייתך שהרי פירשו לך ואמרו מ״ש מדמא ובשרא ופריק דבשרא שכין דכבדא קפי לומר שדם הבשר ואף צלול לאחר שפירש מן הבשר לכלי קליש הוא ונמשך אחר המלח לשולי הכלי אבל הפורש מן הכבד לכלי עב הוא ונקפה וצף הוא על פני המים ואינו נמשך אחר המלח משא״כ בעודו בכבד שאינו נקפה ונמשך אחר המלח:"
        ],
        [
            "קסה",
            "שאלה המנקר את הבשר צריך הוא להדיח בין כל חתך וחתך כדי שלא יחזור הבשר ויבלע שמנונית החלב שעל פניו או אינו צריך כיון שהוא עתיד להדיח הבשר אחר נקור הסכין שחתך בה החלבים ואח״כ חתך בה בשר בהדחה בעלמא סגי ליה ודאמר ר״י אמר רב (חולין ח:) הטבח צריך שיהיו לו ב׳ סכינים ופריש גזירה שמא יחתוך בה חלבים ואח״כ יחתוך בה בשר התם כדחלליה בי טבחא מדאמר רב יהודה בסמוך הטבח צריך שיהיו לו ב׳ כלים של מים:",
            "תשובה אדרבה מההיא דרב יהודה שהצריך שתי סכינים אחת לחתוך בה בשר ואחת לחתוך חלבים שמעינן דמנקרי בשר צריכים להדיח הסכין או לקנחם בסמרטוט יפה ואין סומכים על הדחתה לבסוף לפי שאין הדחה מוציאה ידי שמנונית חלבים הנדבק על הבשר עד שישפשף שפשוף גדול ואין אומרים ינקר ואח״כ ישפשף שמא ישכח ולא ישפשף ובהכי כלה פרקין דהכל שוחטין דהיינו דלא התירו לכתחלה על מה שהוא עתיד לעשות לבסוף שהרי אמרו במומר אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ולא התירו לתת לו לשחוט ואח״כ יבדוק הסכין אחריו אע״פ שכששחט התירו כבר וכמו שאמר לא בדק סכינו ולא נתן לו יבדוק סכין אחריו ואע״פ שלכתחלה צריך לבדוק סכין ככל אדם וכדעת הגאון והטעם בזה כמו שאמרתי שמא ישכח ולא יבדוק וכאן נמי שמא ישכח ולא ישפשף היטב ובהדחה בעלמא לא סגי ליה וע״כ נהגו מנקרי הבשר להניח לפניהם סמרטוט קשה לקנח סכין בכל פעם ופעם כדי להסיר השמנונית של החלבים הנדבק בדופני הסכין ואע״פ שאין להם אלא סכין אחד אומר אני שסמכו לומר שלא הצריכו ב׳ סכינים אלא בחתיכת חלבים גמורים אבל גיד ושמנו אינם שמנים כ״כ שידבק מהם הרבה ע״ג הסכין, ומ״מ שפשוף גדול צריך כל שלא הדיח ולא קנח סכין ולפיכך צריך להיות אדם זריז וזהיר בתוך ביתו להיות להם . ב׳ סכינים או לשפשף היטב אחר נקור בשר כדי לצאת מידי ספקות אלו:"
        ],
        [
            "קסו",
            "שאלה גבינה של כותים. שעמד ישראל בשעת עשייתה וקבע בה חותמו ואח״כ הניחה ביד הכותי ומכיר חותמו חיישינן שמא החליקו פנים בשומן חזיר וכטעמא דמי מערבא:",
            "תשובה אם של ישראל פשיטא שאין חוששין שהרי אמרו חמב״ג בחותם אחד מותר. ועוד שאין חוששין אלא לחליפין אבל לשמא יאבד את שלו להטיח פני גבינה בשומן שלו כדי להעביר ישראל בזה לא חששו וזה מתברר בתלמוד בהרבה מקומות. ואם של כותים הוא אפ״ה אין חוששין להם עכשיו שאסור הוא להם ועונשים עליו מפני שאוכלים אותו בימי תעניתם בימים האסורים להם באכילת בשר ובכל דבר שאין דרכן אין חוששין כדרך שאמר בכבשין:"
        ],
        [
            "קסז",
            "שאלה ישראל שנתן יין בכובא של כותי וביין ההוא לא נכנס בו מים ונתערב עם יין אחר של היתר והכלי ההוא היה יבש כשנתן בו הישראל היין אך לא הדיחו ואומר כי עיקר תשמיש הכלי ההוא להביא בו ענבים בעת הבציר אלא שמשתמשין בו הכותים בנתינת יין של איסור דרך מקרה, הודיעני אם מותר בשתיה אם לאו:",
            "תשובה הכלים האלו עשויים הם להביא בהם יין ביד בין הגתות מן הגת לחביות ואלו הן הנקראים כלי הגת ואע״פ שלא נשתמש בהן כותי אלא פעם אחת ביינו צריך הכשר כאלו נשתמש בו הרבה פעמים שכל הכלים גזרו בו לפי שעה כמו שגזרו עליהם בנשתמש תמיד בתשמיש הראוי לו וכמו שאמר שלהי ע״ז גבי גולפי דרב פפא כל שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו בו רבנן ובשלהי ר׳ ישמעאל אמרו בכותי דאשתכח ביני מעצרתא ואלו היה טופח ע״מ להטפיח נגוב בעי, ואם נפשך לומר שאין אלו עשויין אלא לבצור בהן ולפיכך אין חוששין שמא נשתמש בהן הכותי ביינו ואפילו פעם אחת, זה אינו שאנו רואים אותם משתמשים בהם בין הגתות תמיד ובהן הם מוליכים לעולם יין מן הגתות לחביות. ולפיכך חזרתי על כל צדדין ולא מצאתי היתר ליין זה בשתיה אלא אם דעתכם נוטה לדעת ר״ת ז״ל שאמר שלא אמרו יין ביין בכל שהו אלא בודאי יין אבל אין אנו נוהגים כן ואע״פ שהוא מראה פנים להיתר יש עליו מן הקושיא גם נראה לי תשובה ממשנה קנקנים יין ישראל כנוס בתוכו שאסור בהנאה לר׳ מאיר ולרבנן בשתיה ומההיא דקנקנים שנשתמש בכן הכותי בסתם יינן הוא. ומ״מ צא וראה אם נתנו מים ביין שנתערב זה בתוכו בין שנתנו מים בתחלה בין שנתנו מים בסוף שא״כ הכל מותר בשתיה ואע״פ שהיין שבאותה כלי לא נכנסו בו מים ונאסר מ״מ לא חזר הכל כיין נסך שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב וכדעת רבינו אפרים ודרכו ישרה והלכתו ברורה מכמה ראיות וכן אנו נוהגין ועושים מעשה ולפיכך רואין היין שהוא מינו כאלו אינו והמים שאין מינו רבה עליו ומבטלו ואם הדבר כן צריך לשער עליו בכל הכלי שאין היין נבלע הרבה בעומק הכלי שבליעתו בצונן היא ואינו נבלע אלא בכדי קליפה שמקלפים הכלי ברהיטני ולפיכך רואין את הכלי כאילו הוא יין ואם יש בכל היין ששה חלקים מים כנגד הקליפה ההיא הכל מותר לפי שר״י הזקן ז״ל בעל התוספות מתיר בששה חלקים מים ויש לו ראיה נכונה משני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שבסוף ע״ז וכ״ש בכיוצא בזה שקליפות בעצמן בלי ספק גרועות מן היין וכ״ש לדעת הרמב״ן ז״ל שאמר שכל כלי הכותים שאינן ב״י פוגמים ואפילו כלי היין וכל נט״ל מותר ולדבריו אפי׳ לא היה בו מים הכל מותר אלא שאין אנו נוהגין כן ומ״מ עושין אותו סניף ואתם אם אתם רואין לנסמוך על דבריו בשעת הדחק אתם תבחרו ולא אני:"
        ],
        [
            "קסח",
            "שאלה ישראל שיש לו בורות מלאים חטים ובקרקעית הבור ובקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הבור והארץ אם צריך לבערו ולמכרו לישראל קבא קבא כי היכי דכליא קמי פסחא או יוכל למכרו ע״מ שלא יוכל להוציאו משם עד אחר פסח ובלא קבלת אחריות כחמצו של נכרי ברשותו של ישראל שעושה לו מחיצה עשרה או נאמר שאין צריך אלא בטיל דהוי כעושה ביתו אוצר קודם שלשים יום ואין דעתו לפנותו בפסח. ועוד שזה חמץ נוקשה הוא שאינו ראוי לאכילה ומסריח הוא:",
            "תשובה מדעתי מה שאמרתם שיש בקרקעית הבור חטים שנתבקעו לא שיהא הדבר ברור אלא שאמרתם זה מפני שמן הסתם יש מבוקעות ואפשר שאין שם ולפי זה קל ממה שיש שם בבירור ונפקא מיניה לעניני שאכתוב לך ומ״מ בין כך ובין כך בביטול בעלמא סגי ליה כאותה שאמרת דעושה ביתו אוצר וקל מינה מפני שאין נודע ממש שיש חטים שנתבקעו כמו שאמרתי ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב וה״ל ס״ס ואילו היה ברור שהיה שם חטים מבוקעות ונתיר אותה בביטול ואפשר שהיה צריך לבערו ואפילו לר״ש לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום הרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח ורב האיי ז״ל כך כתב בתשובה כמו שתמצא כתוב בשמו בהלכות הריא״ג ז״ל אבל מחלוקת היא בירושלמי דגרסינן התם הפקיר חמצו מי״ג לאחר הפסח מהו רבי יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר אמר ליה רבי יוחנן לר״ל אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר ליה תמן איסורו גרם לו הכא מאי אית לך למימר א״ר יוסי בר פנחס נהר כד הויתון אמרין אתיא דרבי יוחנן כר׳ יוסי ור״ל כר׳ מאיר אינו כן אלא דרבי יוחנן חשש להערמה ור״ל לא השש להערמה מאי דנפק מביניהון נפלה עליו מפולת מן דאמר להערמה לית כאן הערמה ומותר ומן דאמר זכיה והוא זכי ע״כ. פירוש זכייה במחלוקת ר״מ ורבי יוסי בנדרים (מ״ג) בגמרא המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל מניחו על גבי סלע ומפקירו ורבי יוסי אוסר ואמרינן מ״ט דרבי יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ומ״מ אם כדברי הירושלמי בין מ״ד משום הערמה בין מ״ד משום זכייה חמץ שנפלה עליו מפולת לאחר הפסח מותר דלמאן דאמר משום הערמה ליה כאן הערמה ולמ״ד משום זכייה לא קי״ל בההיא כרבי יוסי אלא כרבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה ולא קי״ל בהא כרבי יוחנן דירושלמי. אלא שהגאון רב האיי ז״ל אפשר נמי דקא גרע טפי לענין זה ממפולת דהתם ממילא הוא שנמצא ולא שיהיה בדעתו לפנות הגל ולחטט אחר החמץ אבל כאן שדעתו לפנותו בידיו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו לא אלא שיש להתיר מן הצד שאמרתי שאין כאן חמץ ידוע דדילמא לא היה ביה בפסח כלל ואח״כ נתבקע עוד הדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עפוש והפסד ולא חמץ נוקשה כמו שאמרת דחמץ נוקשה נמי אסור להשהות מדרבנן ולרבי מאיר בלאו וצא ולמד מן הראשונים שהיו לפנינו שלא שמעתי שיהא אדם בישראל נוהג לפנות אוצרות חטין ושעורים ולפנות בורות בפסח שהחטין שבקרקעית טפוש והפסד הם ולא חמוץ ואם בא ישראל למכור החטים המופסדים שימצאו בבורו לכותי ומשכיר לו בורו מותר ואפילו לכשתמצא לומר שהוא חמץ ואפשר אפילו בקבל אחריות עליו דתניא כותי שנכנס בחצירו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם וזה אינו מצוי בידו כל זמן שאינו בביתו של ישראל והיתר ייחד דומיא דאיסור פקדון הוא ואין איסור פקדון אלא כשקבל עליו אחריות הא לאו הכי אתה רואה של אחרים ושל גבוה הלכך היתר יחד אפילו כשקבל עליו אחריות ואע״פ שלא הביאה הרי״ף בהלכותיו הלכה היא וכמדומה שכל הפוסקים פסקוה בהלכותיהם גם ה״ר יצחק הלוי וכ״ש אם לא קבל עליו אחריות שהוא ומותר ובלבד שלא יערים וכדתניא בתוספתא ורשאי ישראל לומר לכותי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח, ותניא בתוספתא אחריתי ישראל וכותי שהיו בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לכותי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים:"
        ],
        [
            "קסט",
            "שאלה אונה הנסרכה לאחת צלעות הבהמה התחתונות אם דינם כדין הנסרכה לחזה מפני ששתי צלעות אלו נדונות כחזה לענין מתנות כהונה א״ד אמרינן דוקא לענין כהן אבל לענין סרכא במיצר החזה ודאי דופן סותם והיא מותרת:",
            "תשובה בגמרא לא הזכירו לשון זה של מיצר החזה אלא כך אמרו ריאה שנקבה ודופן סותמתו כשירה ופרישו היכא במקום רביעתה ומקום רביעתה היכא מקום חתוכא דאוני הוי מקום רביעתה ואין משגיחין בדבר זה בין ניתן לכהן ללא ניתן:"
        ],
        [
            "קע",
            "שאלה תגרים יש מצויים בינינו שהם חשודים על גבינות של כותים והלכה רווחת שהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אלא שגבינת הכותי אסורה עליה מקד׳ שבועה חמורה עם היות אצלנו פסק שהשבועה חלה על כל דבר מדרבנן ונתברר ענין זה בתגרים ההם אם נאמר על זה שהחשוד על קל נחשד על החמור אחר שלא נשתנה הגוף או שלא נאמר כן אלא על גופות מוחלקות. הודיעני דעתך:",
            "תשובה לפי שבודקים בקנקנים יפים אני בודק אחר קנקנך. אמרת הלכה רווחת שחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו וכבודך במקומו מונח אין זו הלכה רווחת ואין הלכה כן שבבכורות פ׳ כל פסולי המוקדשין (ל״ה) ר״מ היא דאמרה ופליג עליה רשב״ג ואמר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו והלכה כדבריו והכי איפסיקא הלכתא פ׳ בתרא דיומא (ע״ח) דגרסינן התם עמד ר׳ יצחק בר חקולא על רגליו ואמר אני ראיתי רבי יוסי בר זימרא זקן ויושב בישיבה היה ונוטל רשות להתיר בכורות א״ל ר׳ אבא לא כך היה מעשה אלא כך היה מעשה דר״י בר זימרא כהן היה והכי קמיבעיא להו הלכה כר״מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ופשיט להו הלכה כר״ש בן גמליאל דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על שלו. ושמא תאמר דחשוד דהאי פרקא דאיפלגו ביה רשב״ג ורבי מאיר לאו חשוד גמור הוא אלא חששא בעלמא שחששו לכל כהן בבכור וכדקאמר התם (בכורות ל״ה) א״ל ר״פ לאביי לר״מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו וא״ר מאיר החשוד בדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים ה״נ דלא דייני דינא ופריק אימר דאמר רבי מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. אבל חשוד גמור לכולי עלמא לא דנו ולא מעידו והיינו סתם מתניתא דפרק עד כמה דתנן החשוד על השביעית אין לוקחים ממנו פשתן החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין חשוד על השביעית זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא נזכר שם המחלוקת, לא היא דסתם ואחר כך מחלוקת היא וכן דעת כל הפוסקים. ומ״מ הללו שחשודים לאכול גבינה ש״ג אין לוקחים מהן גבינות ואפילו ממה שהם אוכלים שהרי חשודים הם על אכילתן והרי אמרו אין לוקחים מתגרי סוריא והני גריעי מתגרי סוריא דהתם אוכלים ממאי דמשדר משום דאין חשודים על האכילה וממאי דמנח קמיה משדר אבל הני חשידי על האכילה. עוד אמרת עם היות אצלנו פסק שהשבועה חלה על כל דבר דרבנן ואני מסופק בלשונך אולי יש חולק אחר שאמרת שהפסק אצלכם וסבור הייתי שהלכה רווחת היא דתנן פרק שבועות שתים (שבועות כ״ב:) שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור״ש פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא ואמר ר״ל אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, כלומר דאית להו חצי שיעור לאו דאורייתא שאין אדם אוסר על עצמו כל שהו ואית להו נמי חצי שיעור לאו דאורייתא, או בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכ״ש. ולא עוד אלא בביטול מצוה דרבנן חיילא שבועה שאילו נשבע שיאכל שומנו של גיד ולא אכלו או שישתה סתם יינן ולא שתה חייב וכדאיתא התם גבי ההיא מתני׳ דאכל נבלות וטריפות דאוקמוה רב ושמואל ורבי יוחנן בכלל דברים המותרים עם דברים האסורים וריש לקיש אוקמה במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר״ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ״ש ואמרינן בשלמא לר״ל משכחת לה אפילו באוכל חיילא אלא שאומר לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת ולזרז עצמו אפילו בשל תורה חיילא וכדאמרי׳ בנדרים נשבעים לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו׳. גם מה שאמרת החשוד על דבר קל אם הוא חשוד על דבר חמור, אפילו על הקל ממנו אינו חשוד דמומר לערלות אינו מומר אצל שחיטה ולא אמרו מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה אלא במומר ליין נסך ולחלל שבתות בפרהסיא וכדאיתא פ״ק דחולין ומ״מ במה שנחשד הרי אנו רואין אותו כמומר גמור לאותו דבר ואפילו בשבועה אין נאמן שכבר הוא חשוד לעבור על זה. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן מומר אוכל נבלות לתאבון ישבע שלא יאכילנו שום נבלה ולא יצטרך לבדוק אחריו בכל פעם ואם לא בדק סכין אפילו אחריו אמאי אסור ישבע ששחט כראוי בסכין יפה ונאמנין אלא שלאותו דבר אינו נאמן לעולם ועמי הארץ שאינם נאמנים על המעשרות ישבעו שהוא מתוקן ויאמנו דבריהם, כן נ״ל בבירור. ועוד תדע שאפילו לא יאכל הוא ולא יאכיל לאחרים אין מקבלין אותו עד שיקבל חברות בפני שלשה חברים כדתניא התם פרק עד כמה הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה ואם איתא ישבע בפני שנים ונאמן:"
        ],
        [
            "קעא",
            "שאלה מרקחת שנפלו לתוכה נמלים הרבה שאי אפשר לברור אותם ועברו עליהם י״ב חדש אם מותרת אם לאו לפי קי״ל שמותרת דכל דבר שאין בו עצם אין מתקיים י״ב חדש:",
            "תשובה יפה אמרת לפי שאין מתקיים אמרו לא חי ולא מת וזו היא שאמרו הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין. אלא שאני חוכך קצת לפי שהדבש נראה שיש לו שתי סגולות למהר למחות ולכלות הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו, והשני להעמיד ולקיים הדברים השלמים הנטמנים בו כמו שארז״ל בפ״ק דבתרא גבי הורודוס:"
        ],
        [
            "קעב",
            "שאלה אם מותר לאכול גבינה ע״ג מפה שאכלו עליה בשר או לא:",
            "תשובה הדבר נראה לי ברור שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בשר שאי אפשר שאין עליה כמה טיפי בשר ולא מחמת מה שנבלע בתוכה אני אומר שהבלוע אינו יוצא אלא ע״י דבר חם ואם משום הא היה אסור להניח עליו גבינה חמה אבל צוננת לא אלא שאני אומר וכן אמת שלכלוכי בשר יש על המפה שהרבה פעמים שנופלים עליה טפי התבשיל וזה תדיר. וכן שמקנחין עליה סכין שחותכין בה הבשר וכל שהוא בעין כשמניחין עליה גבינה בין חמה בין צוננת נוגעין זה לזה לפחות והדחה מיהא בעי וכדתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה לזה וכי נוגעים זה לזה מאי הוי צונן וצונן הוא ואהדרינן נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהא בעי. ועוד שזה חמור יותר כי הרבה פעמים ידבקו לכלים הבשר בעצמו והגבינה בעצמה או בלחם אשר הוא אוכל ויאכל בשר וגבינה בתפסה אחת וזה דבר ברור וע״כ אנו נוהגים לשמור עצמנו מזה וכ״ש שאסור לחתוך גבינה ואפילו צוננת בסכין שרגילים לחתוך בשר ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלו עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר לפי שלפעמים הסכינים שומנו של בשר קרוש על פניהם וכשחותכים הפת נדבק בו וכדאמרו צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאכלו בכותח ואוקמוה התם בדטעים ליה וליכא טעם בשר כלל ואפשר כי טעימת קפילא בעי כדעת רש״י ז״ל. ואמרי׳ נמי קישות ואבטיח גריר להו לבי פסקי. ולענין אותה שמועה ששאלת לבאר לך פירוש השמועה פשוטה היא לפיכך כך פירושה אשר תבושל בו אין לי אלא שהקפיד הכתוב להטעין שבירה אלא כשבשל בו אבל כשנתבשל חוצה לה ועירה לתוכה רותח נבלע הרוטב בתוכו מנין שטעון שבירה ת״ל אשר תבושל בו ישבר מדסמך הכתוב ישבר אצל בו ולא כתב תבושל ישבר ש״מ למדרש מיניה כתביה כלומר כל שנבלע בו מ״מ ישבר בעי רמי בר חמא צלאו באור התנור מהו כלומר שתלה שפוד של שעיר החטאת באויר התנור וצלאו שם ולא נבלע ממנו כלום בדופני התנור מהו מי הקפיד התם הכתוב בפסול זה להטעינו שבירה כיון שלא נבלע ממנו בתנור ואהדר ליה רבא אין שהכתוב על אחת מהן הקפיד. ותדע לך דהא קתני אחת שבשלו בו ואחת שעירה בו בתוכו רותח וא״ל בלוע בשול לא קמיבעיא לי דהא כל שעירה בו רותח נבלע מרוטבו בתנור אלא כי קא מיבעיא ליה דהא כל שעירה לבשל בלא בלוע כזה שצלאו באויר התנור שנתבשל בתוכו ולא נבלע ממנו כלום בתנור ואתי למיפשטיה מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היה כדי שתהא לו תקנה כשמבשל באוירו שפוד של חטאת דאילו של חרס הוה טעון שבירה אלא אבשול בלא בלוע הקפיד הכתוב שהרי החטאת אינו מתקרב לדופני התנור שיבלע ממנו התנור ודחה התם לאו טעמא משום שפוד של חטאת אלא משום שירי מנחות שאפייתה בתנור. זהו פירושה:"
        ],
        [
            "קעג",
            "שאלה אם מותר לעשות סחורה בחזיר אם לאו:",
            "תשובה כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשינן פרק כל שעה מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהם סחורה ולכוין מלאכתו. ולא אלו בלבד אלא אף בטריפות ונבלות ובכל דבר שאסור באכילה מן התורה. ודוקא דברים העומדים לאכילה כמו ששנינו במסכת שביעית פ״ז אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכור ולא בתרומות וטריפות ונבלות ולא בשרצים ורמשים. ועוד שנינו ציידי חיה ועופות שנזדמנו להם מינים האסורים מותרים למכרן ר׳ יהודה אומר אף מי שנזדמנו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרים. ופירשו בגמרא פרק כל שעה טעמא דאסור לכתחלה לכוין בהם מלאכתו משום דכתיב וטמאים יהיו לכם בהווייתן יהו. ובירושלמי גרסי׳ במסכת שביעית כתיב טמאים הם לכם מה ת״ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה דרך סחורה. ואמרו שם בירושלמי כל דבר שאיסורו ד״ת אסור לעשות בו סחורה. והקשה שם והרי חמור למלאכתו הוא גדל פירוש ולא אסרו אלא הגדלים לאכילה. רבי הושעיא נסב ויהב בהדין מוריסה ר׳ הונא נסב ויהב בהדין חלתיתו פירוש מפני שאין איסורן אלא מדבריהם. ובתוספתא דשביעית שנינו בפ״ה לא יהא מביא כלבים כופרים וחולדת סנאים וחתולים וקופים (זקופים) ומוכרן לנכרים ולשכב עליהם אבל המורייס וגבינת בית אונייקי והפת והשמן מותרין למכרן לישראל ולשכור עליהם. ועוד שנינו שם לקח הבכור למשתה בנו או לרגל ולא הוצרך מותר למכרו רבי אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו פירוש שלא יראה כעושה בו סחורה:"
        ],
        [
            "קעד",
            "שאלה בכור בהמה טהורה אם נוהג בזמן הזה בח״ל והר״ם במז״ל כתב אין מביאים בכור מח״ל שנאמר ואכלתם לפני וגו׳ ממקום שאתה מביא מעשרות אתה מביא בכורים וממקום שאין אתה מביא מעשר אי אתה מביא בכור ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב והרי הוא חולין, ואמרת שדעתך שנוהג כדמוכח בבכורות פרק מעשר בהמה דלכ״ע לא אפשר למיחש לתקלה כדחיישינן במעשר משום דבכור מרחם קדוש ושאלת אם ידעתי ראיה לדברי הר״ם ז״ל:",
            "תשובה כך אנו מקובלים מרבותינו שהבכור נוהג בין בארץ בין בח״ל ובכל זמן דברחם תלייה רחמנא כדאמר ריש פרק מעשר בהמה בדידן תליא מילתא מרחם קדוש והר״ם ז״ל נראה שסמך על מה שארז״ל מעשר בהמה נוהג בארץ ובח״ל בפני הבית ושלא בפני הבית ולא כן בבכור דילמא בכור אינו נוהג בח״ל. ועוד דאמרינן בתמורה פרק אלו קדשים בן אנטינס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ואוקימנא כר״ע דאמר יכול יעלה אדם הבכור מח״ל בזמן שבהמ״ק קיים ויקריבנו ת״ל ואכלתם לפני ה׳ אלהיך מקיש בכור למעשר מה מעשר אין בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ. וסבור הרב ז״ל דלגמרי מקשינן בכור למעשר שאין בא כלל אלא מן הארץ ופשטא ודאי הכי הוה משמע לכאורה אלא ודאי ליתא דר׳ עקיבא דאמר יכול יביאנו שיקריבנו ויאכלנו לפני ה׳ קאמר אבל מ״מ מודה הוא דקדוש ליתנו לכהן ושלא יגזוז ויעבוד בו ושלא לאוכלו אלא במומו ולא נחלק רבי עקיבא אלא בליקרב אבל בליקדש לא וכדאיתא נמי במעשר בהמה דתנן התם מעשר בהמה נוהג בארץ ובח״ל ואתינא לאוקומי מתניתין דלא כר״ע דתניא ר״ע אומר יכול יעלה מעשר בהמה מח״ל ויקריבנו ת״ל והנחתם שמה וגו׳ ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר:"
        ],
        [
            "קעה",
            "שאלה לבאר מה שכתב רש״י בסוף שמיני בין הטמא ובין הטהור וגו׳ בין שנולד סימני טריפה כשרה בין שנולד סימני טרפה פסולה:",
            "תשובה מה שכתב רש״י ז״ל ברייתא היא שנויה בת״כ וכך היא שנויה שם להבדיל בין הטמא ובין הטהור בין פרה לחמור אין צריך שמפורשים ועומדים הם אלא להבדיל בין הטמא לך לטהור לך בין שנשחט חציו של קנה לנשחט רובו וכמה בין חציו לרובו כחוט השערה כלומר שלא אמרה תורה כאן להבדיל בין הבהמות הטהורות כפרה וכשב לטמאה כחמור וכיוצא בו אלא במינין הטהורים ממש דבר הכתוב להבדיל ביניהם כפי המקרים שיארעו להם בין שנשחט חציו שלסימן לנשחט רובו שאם לא נשחט אלא חציו הרי היא טמאה לך ואם נשחט יתר מחציו ואפילו כחוט השערה הרי היא טהורה ואח״כ חזר ופירש מה שכתב בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל שגם היא לא במינין המותרים והאסורים קאמר שאף הם מפורשים ועומדים אלא להבדיל ביניהם לפי המקרים שיארעו להם ומה הם המקרים מקרי הטריפות שיש מהם אסורים ויש מהם מותרים כיצד ניקב קרום של מוח העליון לבדו כשירה שעדיין היא חיה ואם ניקבו שניהם פסולה שאינה חיה כדקי״ל טריפה אינה חיה. ויש טרפיות שאנו רואים שמתה מחמתה ואפ״ה כשירה כמו שאמר והא חזינן דמתו בכוליא וקטלי ופרקינן גמירי דאי מבדרי לה סמני חיה ולפיכך אמרה תורה לדקדק ולהבדיל בין הטריפות שיש להם תקנה בבירור סמנים וכיוצא בזה, זהו פירושו ואין בו שום ספק. ולדעת תנא דבי ר׳ ישמעאל דס״ל דטריפה חיה אלא שי״ח טרפיות למד הקב״ה בסיני כ״ש שפירש שפיר וה״ק רחמנא להבדיל בין החיה הנאכלת ובין מי שהיה כמוה ואינה נאכלת. ואני רואה שספק אתכם בזה מפני שאמר בין שנולדו בה סימני טריפה כשירה. ואין ענין שתהיו צריכים לעמוד עליהם שלא אמרו שתהיה טריפה ממש אלא שנולדו בה סימנים שאנו צריכים לעיין עליהם אם תטרף בהם וגדולה מזו אמרו רבא אכשיר טריפה וזבן מינה ואם טריפה היתה איך התירה אלא ה״ק רבא שרא בהמה שהיתה מסופקת בטריפה ובלשון אחר מפורש יותר והיא שנויה כדתנא דבי ר׳ ישמעאל ומייתי לה ריש פרק אלו טרפות דאמר התם למ״ד טריפה חיה טריפה מנ״ל כלומר הטריפות האסורים מנ״ל נפקא ליה מדר׳ ישמעאל דתנא דבי ר׳ ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו י״ח טרפיות שנאמרו לו למשה מסיני כלומר אע״פ שאלו ואלו אפשר לחיות הבדל ביניהם אלו לאיסור ואלו להיתר כמו שנצטוה משה ונאמרו לו בסיני וזה מפורש ודבר ברור הוא:"
        ],
        [
            "קעו",
            "שאלה גנבים שנכנסו לבית ויש בו חביות פתוחות ורוב העיר כותים מהו לחוש ליין:",
            "תשובה אם באותו בית שהיין בתוכו נכנסו אסור לפי שזה ספק מגע הוא וכל החביות פתוחות אסורות כמו שנכנסו לגנוב כך גונבים ושותים ול״ד לבולשת דמתייראים הן ואין פנאי לנסך אבל גנבים שאין אדם מרגיש בהן שותים ומנסכים. אבל אם נסתפקו אם נכנסו באותו בית ואם לאו אפילו חביות מותרות שזה ספק ביאה וספק ביאה נראה דקיל בהא דאינה אלא דרבנן כר׳ אליעזר דמתניתין דאמר ספק ביאה טהור:"
        ],
        [
            "קעז",
            "שאלה אי סמכינן אשמירה דפעוטות כששולחים אותם לאוצרות יין עם השפחה:",
            "תשובה סומכין בזה ודאי לפי שאין זה תלוי בעדות הקטן אלא השפחה מרתתה שאם תגע ביין שהתינוק שיש בו דעת לישאל יגלה וכל מקום דאפשר לומר מרתת סומכים עליו להקל ואע״פ שאין כאן עדות גדולה מזו אמרו המביאין מן הגורן לעיר שאין חוששין להם מפני שהן מתייראים להחליף וליגע מפני עובדי דרכים שמא יראו ויגלו כדאיתא בתוספתא וכן אמרו פרק אין מעמידין בין הגתות שנו וכן במניח נכרי בחנותו ובקרון ויין על השלחן ועל הדלופקי וכל אותם השנויים בע״ז פרק השוכר:"
        ],
        [
            "קעח",
            "שאלה גדיים קטנים הנקחים מן הכותי אם סומכים על הכותי שאומר שהן בני ח׳ ימים או לא:",
            "תשובה עדות הכותי אינה כלום ולא מצינו שיועיל עדותו רק בעדות אשה בלבד וכל מקום שאנו חוששים לו שאינו בן ח׳ מחמת קטנו לא יצאנו מידי ספק באמירת הכותי וכ״ש במקום זה שאומר להשביח מקמו אין נאמן אפילו להחמיר ואפילו באיסורי תורה כדתנן בשלהי יבמות כותי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם אין נאמן של עזקה הן לא אמר כלום שלא נתכוין אלא להשביח מקחו:"
        ],
        [
            "קעט",
            "שאלה בתים של ישראל ופתחם פתוח לר״ה ופתח האוצר פתוח כנגד פתחי הבתים ואין אדם יכול ליכנס באוצר אלא א״כ נראה מהסדקים אשר בפתח הבית ובאותם בתים יש פתח פתוח לביתו של כותי ונכנס הישראל דרך ביתו של כותי והישראל נעל דלתות פתחי הבתים הפתוחים לר״ה ויצא לו דרך פתחו של כותי, מה דינו של יין המונח באוצר:",
            "תשובה כל שישראל דר באותו חצר אפילו היה שוכרו מן הכותי ואפילו אין שם מפתח וחותם מותר וכדתניא שלהי פרק רבי ישמעאל אחר הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של כותי ומלאהו יין ישראל דר באותה חצר מותר ואע״פ שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שהמפתח וחותם בידו. ולא עוד אלא שכל שישראל יכול ליכנס לו בלא רשות כזה שיכול ליכנס בביתו דרך פתחו הפתוח לר״ה הכותי מתיירא דילמא השתא אתי השתא אתי ואפילו בלא מפתח וחותם מותר ואפילו חביות פתוחות דלא גרע מעובדא דישראל וכותי דהוו יתבי בארבא ושמע ישראל קל שפורא דבי שימשי וקם וסליק ושרייה רבא משום טעמא דמימר אמר הכותי השתא אתי דמדכר לחמריה ואתי:"
        ],
        [
            "קפ",
            "שאלה לרבינו משה גאון ז״ל ישראל שהמיר וחזר לדת ישראל אח״כ, אם עושה יין נסך ואם לא:",
            "תשובה כך ראינו שאם הלך למקום שאין מכירים אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצות מקבלים אותו להיות כישראל גמור ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירים אותו שאם חזר לשם הורגין אותו לפיכך מותר לשתות עמו בכוס יין ואין חוששין משום מגעו דבפרק עד כמה בבכורות עלה דההיא וכלם שחזרו בהם פירש ר״י בר׳ אברהם ז״ל מומר השב בתשובה בדין הוא שלא יהיה צריך שלשה לקבל בפניהם דבקל יש לנו לומר ששב אל בוראו ואפילו לדברי המחמירים מ״מ אין יינו יין נסך כיון שנוהג כדת יהודית ואפילו לא טבל ואפילו אם היה מלוה ברבית לישראל ולא החזיר הרבית מ״מ חשבינן ליה בעל תשובה כיון שהניח כל מעשיו ושב אל בוראו. ואע״ג דאמרינן בסנהדרין מפריחי יונים ומלוי רביות לא סגי בקבלה שלא יעשו אלא עד שיחזירו הרבית הכא תקנתו קלקלתו דכיון שחזר ושב הו״ל בעל תשובה לכל דבר ודומה לגר רק לשוב אל בוראו ולתקן אשר עוותו ואם לא יתקן לא התעכב בכך בתשובתו. וגם ה״ר אליעזר מגרמיזא ז״ל לא החמיר עליו לקבל ייסורים להתכפר כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר וה״ט משום דאדם שחטא באשה או בשאר עבירות כשעושה תשובה אם לא קבל עליו דינין אין ניכר שעשה תשובה עולמית ושמא אין העבירה מזומנת לו או שמא אין יצרו תוקפו עתה כ״ב אבל מי שכפר בעיקר ושב אל בוראו להיות בגלות אחיו תשובתו ניכרת שהיא שלמה שמייחד חמש פעמים בכל יום ונזהר מאיסור כישראל ואע״פ שהרבה עבירות עשה בעודו מומר דישראל העושה כיוצא בהן בדת יהודית יצטרך לקבל עליו דינין חמורים מומר שאני דכל מה שעשה לפי שהוא כופר בעיקר וכיון ששב אל בוראו לא יחטא עוד באלה ואין להחמיר עליו כ״כ לקבל יסורים ולהתאפק ביצרו כי מאחר ששב נרפא לו ובא ליטהר מסייעין לו. עכ״ל הרב ז״ל:"
        ],
        [
            "קפא",
            "שאלה ערבים עלי דברי דודים, מכל מיני מגדים, בהם אשתעשע ואתעדן והם לי למסעדים, יקרו לי מכתם פז ובעיני נחמדים, ומהם תקות אנוש בימים יכלו באפס תקוה, רק להחזיק בנר מצוה, ותורה ומצוה היא שעמדה לאבותינו ולנו עת ישכבון בין שפתים. ואתה החכם אלוף ריחך נודף כבשמים ראש מאז אהבתך מרחפת על פני, ואור בהיר יאיר לנגד עיני, וזה חסדך אשר תעשה עמדי להודיעני תמיד שלומכם ואשר לכם יתחדש בתורה ואטעם אף אני במנעמיך. החכם הנכבד אמרת עם הספר כי מעשה היה בארץ השר מן ריימי׳ באל״ה ששחטו שלשה כבשים והכשירם הטבח וכל אחד מהם העלו הכותים למגדל מיד שנדבקו זה אחר זה ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת מן הכבש השלישי ואח״כ נמצא סרכא באחת, שאלת להעמידך על דעתי:",
            "תשובה לא ידעתי על מה באה השאלה אם על רוב הנפרש או על מיעוט הנשאר, גם אתה החכם לא פירשת אם העלום למגדל אחר שנתערבו או אם הכוונה לומר העלום בזה אחר זה אחר שחיטה ובדיקה, וחזרתי על כל הצדדים, שאם נתערבו השלשה כבשים תחלה קודם פרישתם נראה שהם בטלים ואין לנו לאסור אותה מדין חתיכה הראויה להתכבד כיון שהן שלמים והראיה מדאמר בסוף התערובות כל הזבחים שנתערב בהם שור הנסקל או אחת מחטאות המתות כולן ימותו. ואקשינן עלה בגמרא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש גזירה שמא יבא ליקח מן הקבוע ולבטיל ברובא ב״ח חשיבי ולא בטלי משמע הא לאחר מיתה בטלי כדין יבש ביבש דבטיל חד בתרי. וכן היה מעשה בפני הר״ר שלמה ממונפליירא שנתערבה בהמה שנטרפה בסרכא עם שתי בהמות של היתר אחר שחיטה והתירו. וחתיכה הראויה להתכבד רבו הפירושים ואין צורך לנדון שלפנינו ובהמה שלמה לד״ה אינה נקראת ראויה להתכבד אלא חתיכה בינונית לא גדולה שבגדולות ולא קטנה שבקטנות ואין לגזור שמא יקח מן הקבוע דכיון שנתבטלו לא שייך למימר כן והראיה מדאמר לבטיל ברובא ב״ח חשיבי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע ואח״כ אמר ונכבשינהו כי היכי דניידי ואימא כל דפריש מרובא פריש גזירה שמא יבא ליקח מן הקבוע זהו שהם ב״ח ולא נתבטלו וכ״ש לר״י ז״ל שתירץ דיש הפרש בין היכא שניכר ונודע האיסור במקומו להיכא שאין נודע וניכר. ובזה יצא לנו תירוץ למה שהקשו בתוס׳ מהא דאמר ט׳ צבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו ט׳ חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב ולא גזרו דילמא אתי לקח מן הקבוע וכן דעת רבינו שמשון ז״ל ויש לו סמך מההיא דטבעת ע״ז שנפלה בק׳ טבעות וכן בכוס של ע״ז. אבל אין כן דעתי דכל שפירש ולא גזרו שמא יקח מן הקבוע אבל לכבוש ביד אסור, וכן כתוב בשאלתות דרב אחאי בסדר ויקרא. אבל כבשום לפנינו או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו כבר נתבטל קביעותו ודוקא כשפירש קודם שנודע הטריפות במקומו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל אסור ליקח אחר שנודע האיסור והראיה ההיא דט׳ חנויות. וא״ת לדעת ר״י ז״ל דאמר דאינו נקרא קבוע אלא הניכר במקומו א״כ תקשה ליה הא דאמר פרק התערובות רב אשי אמר אפילו תימא רבנן ב״ח חשיבי ולא בטילי ולמשוך חד מינייהו וליקרוב ולימא כל דפריש מרובא פריש ואקשינן נמשוך ה״ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. לא היא דכלפי מה שאמר ב״ח חשיבי ולא בטלי ה״ל איסור קבוע לעין ומיתסר לאמשוכי ממקום קביעותו דכיון דאיכא ודאי איסור בינייהו לא אמרינן בהא כל דפריש מרובא פריש וזה מוכרח שאם נפשך לדון בתערובת דין קבוע היאך נמצא ביטול האיסורים ובטלה דין ביטול רוב דאורייתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ור״ת ז״ל כתב דגזירה שמא יקח מן הקבוע אינו אלא בקדשים ומשום חומרא דקדשים אבל בחולין לא גזרינן ואפילו לא כבשינהו שרי וההיא דטבעת פירוש דלכ״ע הפורשת אסורה משום דלא שייך בהו לכבשינהו דניידי. ומיהו הא קשה לי דהא אסיקנא לעיל דמתניתא משום איסורא לגבוה לא איצטריך דאמרי׳ אמר רב אשי אמריתה לשמעתה קמיה דרבי זירא וכו׳, ומסקנא דלגבוה לא איצטריך אלמא להדיוט נמי אסור ולא אמר כל דפריש מרובא פריש ואילו אית להו תקנתא בכבישה אמאי קתני ימותו איברא לא הוה שתיק תלמודא מהדין תקנתא ולימא בהדיא ונכבשינהו ונימא כל דפריש מרובה פריש. ועדיין יש להתיר אם נתערבו יחד אחר שפירשו רובן מדאמרינן פרק התערובות טבעת של ע״ז שנפלה לק׳ טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן. מיהו בנדון שלפנינו כיון שלא נשאר במקולין אלא חתיכה אחת או כבש אחד אין להתיר ממה שהשיב רבה לרב נחמן ממתני׳ דכל הזבחים שנתערבו בהם שור הנסקל או חטאות המתות ימותו כולן א״ל רב דאמר כר״א דאמר קרב אחד מהם הותרו כולם ואקשינן והא א״ר אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל חד חד לא והשיבו ר׳ ירמיה וחכמים אומרים אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה כלומר מדברי חכמים נשמע לרבי אליעזר דיקרב ואע״פ שאין כאן אלא אחד וא״ל רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברה לך מאי אחד זוג אחד פירוש שנשאר זוג אחד אבל אפילו לרבי אליעזר לא סגי בחדא לעולם בעינן שישארו שנים וכן נראה דעת רש״י ז״ל אמנם הר״ם ז״ל פירש לא אמר רבי אליעזר שנים שנים כשקרב שנים שנים דכיון שכן תלינן בזו דבדידהו היה ההוא איסורא בין שעשאן בבת אחת בין שעשאן בזה אחר זה אבל כשלא קרב אלא אחד לא תלינן ולפי זה הפירוש לא נמצא ידינו ליישב אתקפתא דאתקיף ר׳ ירמיה עליה דרבי אלעזד ואפילו פירש כולן מקצתה לצד אחד ומקצתה לצד אחר המועטים מותרין מדקאמר פירשו מ׳ לצד אחד למקום אחר מותרים דאמרינן אסורה לגו רובה אשתאר ואין לחלק דוקא כשהמה נתערבו ברובה אבל בפני עצמן אסורים דכיון דאין כאן ודאי טריפה אלא ספק ובכל אחד נוכל לומר אין זה אותו שנפל ואת״ל זהו איכא למימר שמא כשר הוא וכן דעת ר״ת ז״ל בפ״ק דביצה אפילו לדעת ר״י שכתב שלא אמרו כן אלא בספק הבא מכח שתי התערובות כגון מרבוא לרבוא אפ״ה דכולן נתפזרו בכולן המועטים שפירשו לצד אחד אנו אומרין בהם כל דפריש מרובא פריש ואיסורא לגו רובא דנייד אשתאר וזהו דעת רב אחאי בסדר ויקרא אלו מערב ספק דרוסה אפילו ברבוא כולן אסורות ואי בריר כולהון לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בחד רובא איתא והנך מיעוטי שריין דדוקא בספק טריפה ואין נראה כן מן הגמרא דאפילו בודאי טריפה נראה שהדין כך ודוקא דנדו כולן אבל מה שנשאר כנדון שלפנינו שלא פירש ונולד הספק במקולין קודם שפירש אסור. אלא דקשה לי קצת מדאמר אלא אימא פירשו ארבעים למקום אחר אין אוסרות פירוש תערובתן ומשמע דהן עצמן אסורות ומה שאין אוסרות טעמא איכא דכל אחת מאותן שנתערבו דהם ס״ס אא״כ פירשו שלא בפניו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש או שנתפזרו כולן והיינו דאמר כי אמריתה קמיה דשמואל כלומר מאי דאמרת משום ס״ס שרי אינה כס״ס ע״ז אסור אלמא טעמא דרב משום ס״ס אבל הן עצמן אסורות וכן מוכחא הך דרב הושעיא דאמר אפילו נפתחו ק׳ מהן החמשים אסורות ולא אמרי׳ איסורא ברובא איתא. אכן אם לקח אדם מן המקולין מקצת הכבש הנשאר, ונשאר ברוב של היתר הכל מותר והראיה מטבעות ע״ז לק׳ טבעות וכן כוס של ע״ז שנפל לאוצר מלא כוסות ואע״פ שלקח אחר שנולד הספק במקולין והראיות מכריעות. אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל טרם שנתערבו כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בהם ביטול. ודין ביטול נחלק לג׳ פנים, הא׳ שנתערב האיסור עם ההיתר בודאי עודנו שם וביטולו מצד שיעורו, הב׳ שלא נתערב גוף האיסור עם ההיתר אלא מצד המקום, הג׳ בספק אם נתערב בזה או בזה שנמצא שניהם בספק גוף התערובת, והדברים ארוכים ואין כאן מקומן:"
        ],
        [
            "קפב",
            "נשאלתי. אם נתערבו הכבשים יחד מהו לאכול משלשתן יחד, ועל זה ראיתי להקל דכיון שהותרו שעה אחת אינו חוזר ואוסר מדפריך תלמודא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש כו׳ ומשני שמא יבואו עשרה כהנים ויקריבום בבת אחת. ופריך אטו מגיסא אסירא כלומר אחרי שיותירו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעותן יאסרו אלא אפילו יקריבו עשרה כהנים כל הדם בבת אחת וחזרו כולם לקביעותם אינם נאסרים דכיון שנתבטלו בפרישתם שב האיסור להיות מותר ואינו חוזר ואוסר והיינו דתנן וכן חתיכה נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכה בזמן שמכירו בנ״ט ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנ״ט ופריך ולבטיל ברובא פירוש אמאי כולן אסורות לבטלו ברוב אע״פ שנתבשלו מכל מקום כיון דחתיכות מעורבות הויא להו יבש ביבש ויהיו כולן מותרות, משמע דדוקא רישא דחתיכות אסורות קשיא ליה אמאי אבל אסיפא דהרוטב בנ״ט דאע״ג דחתיכות מותרות הרוטב אסור, ר״ל דאכולה מתני׳ פריך דכיון דנתערבו קודם בישולן נתבטלו ברוב ולמה אוסרות הרוטב א״נ דוקא היכא דנודע תערובתם קודם בישול שכבר נקרא עליו שם היתר והותר האיסור לאכילה שוב אינו אוסר בבישול אבל היכא דלא נודע ביטולו קודם תערובתו פליטתו אוסרת כמו שאמרו רבותינו מין במינו בששים ואחר שיסירו החתיכות מן הרוטב ונודע התערובת החתיכה בטלה בששים והרוטב שנאסר נאסר ודוגמתו מצינו חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין אחר ידיעה בפרק ד׳ דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה לק׳ ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור״ש מתירה ואמרינן עלה בירושלמי ר״ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה פירוש לר״ש אם לא נודע הראשונה עד שנפלה השניה הכל נאסר אבל היכא שנודע לו כיון שסופו להרים כמורם דמי והלכך כלן מצטרפין יחד כאילו נפל כמו שמצינו לדידיה העומד לזרוק כזרוק דמי ורבנן הולכין בתר הגבהה דלית להו כמורם דמי הלכך כולם מצטרפין כאילו נפלו בבת אחת, ואלמא אפילו לר״ש כיון שנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל אבל קודם ידיעה לא הותר ומדר׳ שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורין דלא מצרכי הרמה שהידיעה גורמת ההיתר ואע״פ שמותר לאכול שלשתן יחד וגם אם נפלו יחד לקדירה אינה אוסרת מ״מ אם נתוסף עליו עד שנתרבה ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכן הדין בכל איסורים שנתבטלו לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביותר מששים ואחר נתוסף איסור שמצרף האחרות עם הראשון לאסור בהם טעם האיסורים נצטרף ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו דבר לח ביתר מששים נמי מצטרף האחרון אע״ג דלא יהא בו טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין באינו מינו אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח״כ נתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור כדתנן במסכת תרומות פ״ק ההיא סאה של תרומה שנפלה בק׳ שהבאתי לעיל ואף ר״ש דמתיר ר״ש לטעמיה דאמר כל העתיד להרים כמורם דמי וכבר נסתלקה הראשונה אבל בשאר איסורים שאין צריך להרים מצטרפים יחד לאיסור, וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעינן הרמה הלכך לא נתבטלה הראשונה אבל בשאר שאין צריך להרים מצטרפים דלא בעי הרמה כבר נתבטל הראשון ותו לא מצטרף לבהדי שני לאיסור, הא ליכא למימר דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט כדמפרש בירושלמי ואפילו בלא הרמה מותר לאכול המדומע ורשב״ג פירש פ״ג דבכורות דאי בעי יהיב דמי לכהן ואין צריך להרים ואף לרז״ל שפירשו צריך להרים כיון דחזינן לרבי אלעזר מדמעת כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון מ״מ מותר לאכול המדומע בלי הרמה אלא שחכמים תקנו שצריך להרים מפני גזל השבט שאם תקנו שיתן דמים זימנין דלא יהיב דמים אבל עתה שתקנו שירים ואחר הרמתה מדמעת לא מימנע מלהרים ומ״מ לר״ש כיון דלכתחלה צריך להרים כמורם דמי. ועוד דאפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו ונעור דתנן במסכת תרומות פ״ה סאה של תרומה שנפלה לפחות מק׳ של חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שחטין של חולין יפות משל תרומה נראה של חולין שהן יפות הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן מאה ואחד ואע״ג דמעיקרא נאסרו ונצטרף עמו ואוסרים ההיתר. ותו תני באותה משנה סאה של תרומה שנפלה לפחות מק׳ ואח״כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן עלה בירושלמי ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל איסורים שריבה עליהן שוגג מותר במזיד אסור ולאו מתניתין היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור מתני׳ בתרומה אית לך למימר אפילו בשאר איסורים אלמא חזינן דבכל אמרינן מצא מין את מינו אף לעורר ההיתר שכבר נאסר ולהתירו כ״ש לעורר האיסור שהותר ולצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו. וא״ת דין הוא שהיתר יעורר היתר שהרי היתר הראשון ישנו רוב אלא שנאסר מנתינת טעם של איסור או ממי שהחמירו חכמים כתרומה שהחמירו חכמים דעד ק׳ מדמעת הלכך בקל מעוררו היתר האחרים להוציאו מנתינת טעם האיסור או מכדי דמוע אבל איסור שהוא מועט ונתבטל ברוב וגם לא היתה כדי לתת טעם בהיתר נתבטל לגמרי ולא יעוררנו איסור האחרון דהא חזינן פרק הנודר מן הירק דגדולי היתר מעלין את האיסור אע״פ שבתחלת הגדול נתבטל ההיתר ברוב איסור כשגדל מעט מעט עד שנתרבה על האיסור נתעורר ההיתר מבטולו ומצטרפים יחד לבטל עיקר האיסור וכן אמרינן התם גדולי איסור מעלין את ההיתר אלמא דאין חילוק בין נתבטל ברוב דבכל ענין אמרינן חוזר ונעור בין האיסור את האיסור ובין היתר את ההיתר והכי אמרינן פרק הערל מקוה שיש בו מ׳ סאה ונתן לתוכו סאה של מי פירות נתן סאה ונטל סאה כשר עד רוב אלמא אע״ג דכבר נתבטל הסאה של מי פירות ברוב חוזרת ונעורת ומצטרפת יחד לפסול המקוה וכן אנו אומרים אף בקדשים כדאיתא פ״ב דזבחים חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ ממקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבה פיגול אלמא אע״ג דנצטרף חצי זית דחוץ לזמנו עם חצי זית דחוץ למקומו לפסול כשמצא שוב חצי זית דחוץ לזמנו נתעורר מפסולו ונצטרף עמו לפגל ואף רב המנונא דאמר עירוב מחשבות הוי ואינן מצטרפין יחד לפגל גבי קדשים דאמרינן לא יחשב ולא יערב בו מחשבה אחרת ושאר פסולים מוצאים מידי פיגול דכיון שע״י שני חצאי זיתים הראשונים נקרא פסול אבל באיסור דנתבטל מודה דמצא מין את מינו ונעור וה״נ אמרינן גבי טומאה פ״ג דבכורות (כ״ב) אמר ר״ל משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מע״ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי מיא רובא כי עביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא הנך בטלו להו ברובא א״ל ירמיה ל״ש אלא לטבל בהן את פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו ונעור ויתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א״ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה ונעורה א״ל ואת לא תסברא והתנן סאה של תרומה טמאה שנפלה לק׳ חולין טהורין וכו׳ ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה וסבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו ונעור א״ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה. אלמא אפילו גבי טומאת חולין דקיל חוזרת ונעורה מבטולה כ״ש גבי איסורא, והא דתנן בפרק ב׳ דערלה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפל לר׳ ואח״כ נפל סאה ועוד של ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים הערלה והערלה הערלה אלמא חזינן בערלה דאין סאה ועוד שנפל באחרונה מעוררת הראשונה ולא עוד אלא שסאה הראשונה נעשית כהיתר ומבטלת הועוד שנפל באחרונה. וי״ל דשאני גבי ערלה שהחמירו בה חומרא יתירה שאוסרת עד ר׳ וכיון דשיעור גדול נתבטל האיסור נעשה היתר ואינו חוזר ונעור אבל איסור האוסר בששים וכן תרומה האוסרת בק׳ שגם שיעור זה קרוב לנתינת טעם דאיכא למ״ד כל איסורים נותנים טעם בק׳ אמרינן התם האיסור חוזר ונעור ולא חשו חכמים בין נפל איסור מועט בתחלה אפילו אחד ממאתים וניתוסף עליו עוד עד כדי לתת טעם דא״כ נתת דבריך לשעורים. והא דאמר בפ״ה דע״ז (ע״ג) א״ר דימי אמר ר׳ יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ולא אמרינן שהאיסור חוזר ונעור ועוד דקשה דרבי יוחנן אדר׳ יוחנן דגרסינן פרק הנודר מן הירק (נדרים נ״ז:) א״ר יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה ומפרש טעמא התם דלחומרא אמרינן דגדולין מבטלין את העיקר ולא אמרינן קמא קמא בטיל גדולי היתר באיסור ומתרץ בעל התוס׳ דרבי יוחנן דע״ז אמרה למילתיה אמתניתא דאמר יין נסך אוסר בכל שהו ומוקי רבי יוחנן למתניחא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא אינו אוסר בכל שהוא אלא קמא קמא בטיל עד שירבה יין של איסור שלא יוכל להתבטל בששים של היתר ואז חוזר ונעור ואוסר הקדירה ובנפל היתרא לגו איסורא היינו חומרא דיין נסך דאפילו נפל בו יין של היתר כ״כ יוכל לבטל היין האסור בששים אין חוזר ונעור מבטולו אלא קמא קמא בטיל. ותמיה לן כיון דלבסוף איכא נמי ס׳ של היתר ולכך בטל היין נסך אמאי נקט קמא קמא בטיל, י״ל דדוקא נקט מחבית לבור דלא נפיש עמודיה כוליה האי אע״ג דנפיש טפי מצינור אבל היכא דנפיש עמודיה טובא לא בטיל אפילו יש בהיתר ס׳ ולהכי קאמר קמא קמא בטיל שאם בבת אחת נפל אין בטל אע״פ שיש ס׳ מן ההיתר. והעתרתי דברי לגלגל כל אלו השמועות לפי פירושם רק ע״ד שכתבתי ובזה יתיישבו השמועות ואילו באתי לכתוב חלוקים של רבינו יעקב ז״ל שחלק בין הדבר הגדל בלי הפסק ובין הדבר שבא בהפסק וחילוק הראב״ד ז״ל וחילוק הר״ם במז״ל ומה שקשה על דבריהם לא תשלים היריעה. אמנם צריך לדקדק על מה שאמרנו דמותר לאכלם יחד מההיא דאמר בבכורות איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכים אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה היא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתה דמיא נהי דבמגע לא מטמא אבל במשא מיהא ליטמא הא איתמר עלה א״ל יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא והא אמר רב חסדא נבלה בשחוטה בטלה שאי אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ואי אמרת טומאה כמאן דאיתה דמיא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא (הא אתמר עלה א״ר יוסי בר׳ חנינא טהור מלטמא) א״ל אתון בדרב חסדא מתניתין לה אנן בר׳ חייא מתנינן לה דהני ר׳ חייא נבלה ושחיטה בטלות זו בזו ואיתמר עלה א״ר יוסי בר׳ חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. אלמא משום דאמרינן מצא מין את מינו ונעור אמרינן גבי טומאה כמאן דאיתה ולא בטלה אלא דבמגע לא מטמא משום דאין נוגע חוזר ונוגע אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא מידי דהוה אמלא תרווד רקב דאמר פרק העור והרוטב דמטמא במשא ואהל ואין מטמא במגע משום דאינו נוגע וחוזר ונוגע גבי איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע״י מינו שנתוסף עליו חוזר ונעור אלמא כמאן דאיתיה דמי ונהי נמי דמותר באכילה משום ביטול ברוב ואמר שיאכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת דקאכיל חתיכת איסור, וכן אם נפלו לקדירה. ומתוך דברי רבינו שמשון שכתב בבכורות יתבאר דבר זה וז״ל ומ״ש דלענין משא לא מהני ביטול משום דסוף סוף הוא נושא ולענין איסור מהני ביטול כדאמרינן ר״ל פרק התערובות הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור שאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק ש״מ איסורים מבטלים זה את זה ואפילו לר׳ אלעזר דפליג עלה ואמר אין איסורים מבטלים מודה הוא דהיתר כה״ג מבטל וה״נ אם נמלחה הנבילה והשחוטה יחד לא תטמא במשא שהרי האוכלה פטור ואפילו אכל הכל בכדי אכילת פרס וגבי ג״ה פריך בחולין ולבטיל ברובא ומשני בריה לא בטלה משמע דאיסור מבטל ברוב בכל מקום כי לא הוי בריה, ובסוף מסכה ביצה גבי לבטיל מים ומלח לגבי עיסה מייתי עלה שנתערב קב שלו בקביים של חבירו וקאמר לר׳ יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל. וי״ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר דדמי למגע דכשנגע וחזר ונגע טהור ואע״ג דמסתברא דטומאת משא גופיה ליתה אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ״מ נהי דגזור רבנן לענין טומאת משא לענין איסור לא גזרו מטעמא דפרישית, עכ״ל רבינו שמשון ז״ל ומדבריו דלענין איסור לא גזור ומותר לאוכלו כאחת דכל מה דמטא לבית הבליעה קמא קמא בטיל וה״ה לבשלה יחד דמותר ואע״פ שאמרו איסור מעורר איסור אין היתר מעורר איסור וכן אמר אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה ואפילו לר׳ ירמיה דאמר טהרה עוררת טומאה דוקא בטומאה דמטמאה או משום שהחמירו וכטעם שכתבנו. עוד ראיתי אומר דדוקא נפלה לים הגדול ומשמע הא נאכלת לא ומדין הגמרא אין לחלק דאפילו נאכלת נמי דומיא דקירב ראש של אחד מהן והא דנקט אחת מהן לים המלח לא אתא אלא לאפוקי פירשה אחת מהן לצד אחד הא אמרינן איסורא לגבי רובא אשתאר. וגם י״א דלא התירו אלא בנפלה אחת מהם לים המלח אחר התערובות כלומר שנתערב בק״א בתרומה או בר׳ בערלה אין לאסור כל התערובות כשור הנסקל ויין נסך אבל כשנפלה לפחות מששים אף על פי שנפלה אחת לים לא הותר השאר, ויש חולקין:"
        ],
        [
            "קפג",
            "עוד נשאלתי המקדיש בלשון אסמכתא מהו. ונראה דקנה הקדש מדתנן פרק ב׳ דנזיר (י׳.) אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני אמר אמרה דלת זו הריני נזירה אם נתפתחה ב״ש אומרים נזיר וב״ה אומרים אינו נזיר א״ר יהודה אף כשאמרו ב״ש לא אמרו אלא באומר פרה זו קרבן אם עומדת היא ומסקנא כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה ועמדה מאליה ב״ש אומרים תורפיה דהדין גברא משום אוקמה בידיה והא לא אוקמה לפירוש רבינו ברוך מפי ר״י ז״ל נזירה מפיק ה״א כלומר נזיר בשבילה אם עומדת שהוא סבור שלא תעמוד והא דקתני אני אנזירות קאי כלומר אני נזיר אם עומדת מחשבתה והשתא אע״ג דלא היה דעתו להיות נזיר כלל כי היה סבור שיעמידנה הוא ולא תעמוד ואפ״ה הוי נזיר לב״ש ואפילו ב״ה לא פליגי עלייהו אלא דסברי דעתיה דהדין גברא משום דאוקמה אבל אי דעתיה הוי משום אוקמה בידיה הוו מודו לב״ש וככה״ג קאמר רבי יהודה דלא הוי נזיר אלא פרה גופה היא הקדש וקרבו להקריבה על גבי המזבח פרה זו קרבן פירוש כנודר ממנה. ונראה דגירסא ראשונה תפסו כעיקר וכן נראה מלשון רבינו שמשון ז״ל בעובדא דההוא דתקע ליה וכו׳. וכן נראה מדכתיב אם יהיה אלהים עמדי וידר יעקב נדר לאמר ואמרינן בב״ר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה וכן דוד ע״ה אמר אבא ביתך בעולות אשלם וגו׳. וא״ת והא איבעיא לן שכ״מ שהקדיש נכסיו תי״ל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי התם משום אומדן דעתיה דשכ״מ איבעיא לן ואם יש לגלגל על זה פרטא לעיקר. זהו מה שהשבתי אם לא הודיעני ומה שדקדקו מתוך אותה שמועה לא כתבתי אליך כי אין לכתוב לפניך רק מה שהוא עיקר הדין:"
        ],
        [
            "קפד",
            "עוד נשאלתי אם ידעתי ראיה לכמה ראוי לחייב קרקעות למס וכן הספרים וכל הדברים שאין עושין פירות, ואמרתי כי הרביע צריך לחייבם ולא יותר דיש ראיה מההיא דאמר סוף מסכת פאה מי שיש לו נ׳ זוז ונושא ונותן בהן לא יטול מאתים זוז ואע״פ שאין נושא ונותן בהן לא יטול שכחה ופאה. לא מצאתי יותר:",
            "סליק כל דיני איסור והיתר."
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בעניני התפלות וברכת המזון ושאר ברכות כגון ברכת נהנין וברכת המצות. ואכלול עם זה דיני סדר של פסח לענין הברכות התלויות בו ודין קידוש והבדלה ודין ברכת חתנים ודין ברכת התורה לענין קריאת התורה וכהנים לוים וישראלים וסדר קריאתם:",
            "קפה",
            "שאלה עיר שאין בה עשרה בני אדם לברכת נשואין ואי אפשר להביאם שם ממקום. אחר מברכין אשר ברא בפחות מעשרה או לא:",
            "תשובה אינה בפחות מעשרה וכדאמרינן פ״ק דכתובות (דף ז׳.) אמר רב נחמן אמר לי הונא חברין מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים, וברכת אשר ברא בכלל ברכת חתנים היא וכדאמרי׳ התם מאי מברך אמר רב יהודה שהכל יוצר אשר יצר שוש שמח אשר ברא, ואין הפרש בין ברכת אשר ברא לשאר ברכות אלא לענין פנים חדשות בלבד שאם באו פנים חדשות מברכין כולם ואם לאו מברכין אשר ברא בלבד וכדאמרי׳ התם רבי אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו וברכת אשר ברא:"
        ],
        [
            "קפו",
            "שאלה בהכ״נ שאין אלא כהנים כיצד קורין דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון. ועוד נסתפק לי אם מותר ללוי לעלות במקום ישראל:",
            "תשובה לפי פשוטה של שמועה דפרק הנזקין היה נראה שאין כהן קורא לעולם אחר כהן משום פגמו של ראשון או משום פגם שניהם כדאיתא התם ועיר שכולה כהנים כיצד עושין קורא כהן אחד קורא ויושב וחוזר וקורא ויושב וכן שבע פעמים, דומה לאותה שאמר אביי פרק הניזקין אין שם לוי כהן קורא, ואקשינן והא א״ר יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם ופרקינן כי אמרי׳ באותו כהן כלומר שאותו כהן ראשון קורא ויושב וחוזר וקורא וה״נ שאין שאר ישראל כהן קורא ראשון וחוזר וקורא שבע פעמים, ובתוספתא שנינו בני הכנסת שאין להם מי יקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב וחוזר וקורא אפילו עד ז׳ פעמים. זהו שנראה מפשוטם של דברים. ובירושלמי דמס׳ גיטין פרק הניזקין גרסינן א״ר יוחנן עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום כלומר אם יש ישראל אחד ביניהם מ״מ מכאן אתה למד שבמקום שכולה כהנים או שאין שם ישראלים כדי ספוקם כהן קורא אחר כהן שאין כאן משום פגם שהרי הכל יודעים שאין שם אלא כהנים ואין כהן שני קורא משום פגם ראשון אלא מפני שאין שם ישראלים. וכן שלישי וכן רביעי וכן כולם. ולקרות לוי במקום ישראל היכא דאיכא כהן לא יקרא משום פגמו של לוי דאומר אביו נשא ממזרת או נתינה ופסלו לזרעו. אבל במקום שאין שם כהן מחלוקת ישנה בין גדולי חכמי ישראל יש מי שאומר שאין לוי קורא כלל וכדאמר אביי נקטינן אין שם כהן נתפרדה החבילה, ועוד יש ראיה מדאמרינן פרק האשה שנתאלמנה ההוא דאתא לקמיה דריב״ל אמר ליה מוחזקני בזה שהוא לוי אמר לו ומה ראית שקרא שני בבית הכנסת בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול אמר ליה שקרא לפניו כהן אלמא אין לוי קורא לעולם אלא לאחר כהן, וי״א קורים במקום לוי במעלת לוי כלומר דהיכא דאיכא בבהכ״נ חכם יותר מלוי אפ״ה הלוי קורא לפניו מחמת מעלת הלויה אבל אם אין שם כהן אין אותו לוי קורא שני במעלת לוי אבל קורא במעלת עצמו כלומר אם היה חכם קורא ראשון ואם לאו קורא החכם ראשון ואחריו הלוי או השלישי או רביעי לפי מעלתו. והראשון נ״ל עיקר:"
        ],
        [
            "קפז",
            "שאלה אם מברכין בציבור על חומש כמו שמברכים בספר תורה:",
            "תשובה דע שהחומשים שהוזכרו הם שנכתבו כתקונן בגולל ונתפרו בגידין כדין ספר תורה אלא שאין בו אלא חומש אחד ועליו הוא ששאלו בגיטין פרק הניזקין אם קורין בחומשים ואם לאו ואסיקנא דשרי אלא דאסור לעשות כן מפני כבוד ציבור אבל חומשים שלנו שנכתבו בקונטרסים ושאין תפורים בגידין פסולים הם לגמרי לקרות בהן בציבור ואין מברכין עליהם:"
        ],
        [
            "קפח",
            "שאלה אי זו היא ברכה שניה של ק״ש ערבית של אחריה שומר עמו ישראל לעד או המלך, ואם היא שומר עמו ישראל מפני מה אין אומרין בה בא״י, ואם היא המלך מפני מה אין אומרין בליל שבת:",
            "תשובה זו אינה שאלה דברכה שניה היינו השכיבנו והיא הסמוכה לברכה ראשונה שהיא אמת ואמונה ולפיכך אינה פותחת בברוך וחותמת בברוך שהרי חותמים בא״י שומר ע״י לעד א״נ הפורס סוכת שלום ועליה הוא שאמרו חכמים בגמ׳ שאינה מפסקת בין גאולה לתפלה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא אבל ברכת המלך אינה ברכה של ק״ש דשתים לאחריה אמרו לא שלש אלא אותה יש בה י״ח אזכרות ונתקנה בימי השמד שגזרו שלא להתפלל ועמדו ותקנו אותה ברכה שיש בה י״ח אזכרות שבתפלה ואע״פ שבטלה אותה גזירה נשארה אותה ברכה ביד הדורות וע״כ יש תקנה מן הגדולים שאין אומרה לא בשבתות ולא בי״ט שלא תהא מפסקת בין גאולה לתפלה:"
        ],
        [
            "קפט",
            "שאלה למה אין מברכין על המצות כולן כגון המלוה חבירו והטוען עמו וכיוצא בהן:",
            "תשובה זו שאלה עמוקה ודבר שעמדו עליו הראשונים ונסתבכו בו הרבה מפני מה מברכים על מקצתם ואין מברכים על כולן ואיזו היא שמברכין עליה ואיזו שאין מברכין ואין הענין תלוי בטעם אחד שאתן לך כלל אחד בהם אלא כל מצוה שאין בה מעשה אין מברכין עליה כגון השמטת כספים וכיוצא בהן וכן כל דבר שהוא מסור לב״ד כגון עשיית הדינין שמא לא יקבלו בעלי דינין את דעתו וכן כל מצוה שהיא כזה ואין מברכים על מצוה שאינה תלויה כלה ביד עושה אותה מפני שאפשר שלא יתרצה בה חבירו ונמצא העושה מתבטל כגון מתנות עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בהן. וכן כל דבר שמסור לב״ד כעשיית הדינים שמא לא יקבלו בעלי דינים דעתו. וכן כל מצוה שבאה מתוך עבירה כגון השבת גזילה והחזרת רבית שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח האם על הבנים כדי שנחזור ונשלח אותה וכל כיוצא כאלו וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתן דאין הישראל נותן משלו אלא שהוא זכה אותו לכהן ומשלחן גבוה קא זכו ונתינת שקל בשנה כיוצא בו כי ממך הכל ומידך נתנו לך אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאין מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו ואין מברכים על מצוה שאין עיקרה מצוה כגון חליצה וייבום שהעיקר משום פריה ורביה וכן על הגירושין משום דיש קצת גירושין שהן בעבירה כגון שלא מצא בה המגרש ערוה ומשלחה ואע״פ שיש מצוה במקצתה כגון אותן נשים שנשאו בעבירה שמצוה לגרשן ולא פלוג רבנן בגירושין שיברך במקצתו ולא יברך במקצתו. וכן אין מברכים על מיתות ב״ד לפי שהקב״ה חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתן של רשעים ולפיכך אין מברכים עליהן וכענין שאמרו שאין אומר ברכה על הפורעניות ומה״ט נמי אין מברכין על מים אחרונים לפי שבאים משום מלח סדומית ואין לברך על הפורעניות. וכן על ביקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום שבין אדם לחבירו מפני שהם תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו מצוה זו ומנ״ל דלא מברכין על מצוה הבאה בעבירה דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חיטים טחנו אפאו כו׳ עד ובוצע ברך, וקאמר רבה טעמא דרבי אליעזר ב״י משום דה״ל מצוה הבאה בעבירה ומנ״ל דכל מצוה שאפשר למעקרה אע״ג דהשתא לא מיעקרא כמיעקרא דמיא דתנן פ׳ אלו נערות (ל״ט) כיצד שותה בעציצו אפילו חגרת אפי׳ סומא וכו׳ עד שאין ראויה לבוא בישראל אין רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ואמרינן עלה בגמ׳ וניתי עשה ונדחי ל״ת אמר ליה היכא אמרינן אתי עשה ודחי ל״ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה עשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, אלמא כיון דאפשר למעקר לעשה אע״ג דאכתי לא עקרה ליה ה״ל כמאן דליתיה דהא לא קביעא הואיל ומשום הנאה דידה חייביה רחמנא למנסבה וכיון דאמרה לא בעינא להאי הנאה איעקר ליה מ״ע שבהם וגמרינן מינה לכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרה להאי עשה דידהו דאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ומנ״ל דמתנות כהונה דלא מברכין עלייהו משום דמשלחן גבוה קא זכו וגם גזל הגר שהוא ממתנות כהונה נמי אמרינן לה׳ ונתן לכהנים וכדאמרי׳ בב״ק דש״מ דמאן דיהיב מתנות כהונה לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי, ה״ר יוסף פלט והראב״ד:"
        ],
        [
            "קצ",
            "שאלה הא דאמר פרק המוכר פירות אין אומר קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע״ג מזבח:",
            "תשובה ההיא דאין אומר קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע״ג המזבח הלכתא היא דרב אמרה ולא אשכחן מאן דפליג עליה ומיהו ודאי מקדשין על היין המבושל דהא דאמר רב דאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע״ג מזבח לאו כללא הוא דהא מיבעיא התם בעיא למעוטי מאי ואמרינן למעוטי יין תוסס ויין מזוג ויין מגולה ויין של שמרים ויין שריחו רע דתניא לא יביא ואם הביא פסול ואמרינן למעוטי מאי מכל הני אילימא למעוטי מזוג עלויי עלייה ואי למעוטי שמרים ה״ד אי דרמא תלתא ואתא ד׳ חמרא מעליא הוא כלומר לברך עליו בפ״ה ולקדש עליו ואע״פ שפסול לגבי המזבח אלא למעוטי שריחו רע א״נ למעוטי מגולה ואע״ג דעבריה במסננת משום הקריבהו נא לפחתך והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום. ומנ״ל דבישול משבחו דתנן פרק בתרא דתרומות אין מבשלין יין של תרומות מפני שממעטו ור׳ יהודה מתיר מפני שמשבחו ממדתו. והא דתנן פרק ב׳ של תרומות אין תורמין מיין שאינו מבושל על המבושל ולא מהמבושל על שאין מבושל זה הכלל כל שהוא כלאים תורם מן היפה על הרעה ולא מן הרעה על היפה ומבושל רע דאשתני לגריעותא תירץ בירושלמי בשם ר׳ יוחנן דההיא ר׳ יהודה היא דסבר דאשתני לגריעותא והא דתנן פרק בתרא ר׳ יהודה מתיר מפני שמשבחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר׳ יהודה וחכמים מתירים מפני שמשביחו ור׳ אליעזר תירץ דכאן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפים השיטה דלכ״ע אשבוחי משבח ומתניתין דפרק בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו הבעלים ובההיא אמרי רבנן דאין מבשלו מפני שממעיטו ממדתו ואע״פ שמשביחו ור׳ יהודה מתיר הואיל ומשביחו. אבל ההיא דפ״ב ששנינו דאין תורמין מן המבושל על שאין מבושל היא בבעלים פירוש לפי שהבעלים מפרישים אותו לפי מדתו שהיה קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן מן הראוי לפי מדתו של עכשיו נמצא כי לדברי ר׳ אליעזר אשבוחי משבח לכ״ע ולדברי רבי יוחנן דמחליף השיטה משביחו לכל הפחות לרבנן דקי״ל כוותייהו ובהדיא אמרינן בירושלמי שיוצאים ביין מבושל בפסח בארבעה כוסות דאלמא דאומר עליו קדוש היום ואומר עליו בפ״ה ואומר עליו את השירה ואפילו יין שעירבו בו דבש ותבלין מקדשים עליו ואע״פ שאינו ראוי ע״ג המזבח דגרסינן בירושלמי פרק המצניע לענין ארבעה כוסות מהו לצאת בקונדיטין מהו לצאת במבושל ר׳ יונה אומר יוצאים ביין מבושל, וקונדיטין היינו דבש ופלפלין וכדאמרי׳ בה נמשלו ד״ת לקונדיטין מה קונדיטין יש בו יין ודבש ופלפלין אף ד״ת כן:"
        ],
        [
            "קצא",
            "שאלה יחיד שקבל עליו תענית אומר ענינו ביום התענית כי הא דאמרו לישתתיף איניש בהדי ציבורא או יאמר בלשון יחיד:",
            "תשובה אומר ענינו וש״ד דלעולם לשתתיף איניש בהדי ציבורא וכן מעשים בכל יום ואם בא להוסיף ולומר דברים שהם דברי תחנונים ורבוי בקשות רחמים כעין מה שהוא צריך לשעתו ובלשון יחיד וכעין קבל חלבי ודמי שנתמעט כחלב ודם שהיו מקריבים ע״ג המזבח אע״פ שהוא אומר בלשון יחיד שפיר דמי:"
        ],
        [
            "קצב",
            "שאלה עכשיו שנהגו לקרות ק״ש קודם צאת הכוכבים ויש נותנים טעם לדבר שאינו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד״ת ובק״ש שעל מטתו הם יוצאים ידי חובתן מה לעשות בברכותיה כדי שלא יהיו לבטלה:",
            "תשובה כבר ידעת שזו דעת חכמי הדורות וסמכו על דברי ירושלמי שמפרש כן ולדבריהם הברכות אינן מעכבות וכדמוכח נמי במתניתין דהיה קורא דקתני אם הגיע זמן המקרא יצא דאלמא ברכות אינן מעכבות והכי דייק מינה בירושלמי. וברכות אלו אינן ברכות של ק״ש דהא לא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע אלא ברכות הן שנתקנו קודם קריאה וכן דעת הגאונים ז״ל ולפיכך אם קראו קודם זמן ק״ש אין בכך כלום וכל זמן המקדש היתה אחת מהן נקראת שלא עם ק״ש וכדאמרי׳ התם אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת מאי ברכה אחת חד אמר אהבה רבה וחד אמר יוצר המאורות ורבי נמי שהיה מעביר ידו ע״ג עיניו וקורא פסוק ראשון וזו היא ק״ש של רבינו הקדוש ואיפליגו בגמ׳ שמעון ברבי ור׳ חייא חד אמר חוזר ואומר אמת ויציב וחד אמר אינו חוזר ולדברי האומר חוזר ואומר הרי הוא אומרה שלא עם ק״ש:"
        ],
        [
            "קצג",
            "שאלה אמרת שאמרו לך משמי שאם נצרך אדם לנקביו שצריך ליטול ידיו ולברך ענט״י ואח״כ אמרו לך משמי שאין צריך ושאלת איזה כיון בשמועתו:",
            "תשובה דבר זה תלוי באשלי רברבי לפי ששמעתי משם הראב״ד ז״ל שהיה מצריך ענט״י ונותן טעם לדבריו שהוא צריך לברך אשר יצר ומי שידיו מטונפות בבית הכסא אי אפשר לו לברך עד שיטול וע״כ ברכת הנטילה קודמת עכ״פ, אבל מקובל אני ממורי הרב ז״ל שאין מברכין אלא בשחר ובשעת אכילה ומי שטיבולו במשקה וכך אנו נוהגים ע״פ מורי ונראין דבריו. וענט״י הדבר ברור בעיני שאין צריך שאין מברכין ענט״י אלא א״כ חייב בנטילה ליטול והיאך יאמר וצונו על הנטילה והיאך צונו וליותר מספיק לו רחיצה במים או אפילו נקיון בעפר וצרורות וע״כ אנו מקובלים מרז״ל שאם אדם מטביל ידיו בנהר בשחר או בשעת אכילה אין מברך על טבילת ידים דלא על טבילת ידים נצטוינו אלא מברך ענט״י שהוא צונו על הנטילה וע״כ אם הטביל זה ידיו יש בכלל מאתים מנה ובכלל האכילה נטילה ומחמת צווי הנטילה הטביל הוא ידיו לפיכך אפילו נטל ידיו בכלי ואפילו אתה מחייבו לברך אינו מברך אלא על נקיון אלא שאפילו לברך אינו אלא כדברי רז״ל שהוא אינו מחוייב ומצווה לא ליטול ולא לרחוץ דרחיצה זו אינה מחוייבת מצד עצמה אלא מחמת שאין רשאי לברך אשר יצר בידים מזוהמות ואם אתה אומר כן אף מי שיש צואה על בשרו במקום מגולה או אפילו דבוקה שאינו רשאי לברך עד שיסירנה וירחץ המקום ההוא אנו מצריכים אותו לברך על אותו נקיון ואינו:"
        ],
        [
            "קצד",
            "שאלה למה תקנו ברכת ענט״י בשחרית שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת סעודה:",
            "תשובה איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחרית ענט״י ומקפידים בה בכל תנאי הנטילה בשעת סעודה ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית דאי משום שבתא ובת מלך די ברחיצה ואי משום תפלה וק״ש די או ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות וכדאמר מידי ארחץ במים כתיב בנקיון כתיב בכל דבר דמנקי וגם בברכות רב לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא, אלא שיש לי קצת דמדומי ראיה לחיוב הנטילה בכלי בשחר ממה דאמר פרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה ואילו לאכילה נטילה בעינן ומדקאמר נוטל ידיו שחרית משמע דה״ק באותה נטילה כשנוטל אדם ידיו שחרית יכול להתנות שתעלה לכל היום ואפילו לאכילה, ועוד אמר פרק היה קורא א״ר יוחנן הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק״ש זו היא קבלת עול מלכות שמים שלימה מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמו שאמר בערב רוחץ פניו ידיו ורגליו משמע לכאורה שצריך בבקר ליטול ידיו בכלי. ואם תשאל מ״ש תפלת השחר מתפלת המנחה וערבית, י״ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך וצריכים אנו להודות לו ית׳ על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכים בכל בקר ובקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו ומשכשך ידיו בתוך כלי בין בשחר בין בשעת אכילה וש״ד וכן נמי מדאמר בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו ש״מ הכא הוא דכתיב ממנו הא בעלמא אפילו בתוכו ש״ד וכאן וכאן מברך ענט״י:"
        ],
        [
            "קצה",
            "שאלה מי שעומד בתפלה או בסעודה ונזכר שנגע במקום מטונף בשוגג אם יתחייב קודם שיגמור תפלתו ליטול ידיו ולברך ענט״י או לא:",
            "תשובה כבר נתברר ממה שכתבתי שאין התפלה והסעודה שוין בדבר זה שהתפלה אין צריך נטילה אלא רחיצה ואם באמצע תפלה די בנקיון עפר או בצרורות או מחכך ידיו בכותל ואינו צריך לברך, ואם באמצע סעודה ודאי צריך נטילה ולברך אמצע סעודה כתחלתה וכך אנו עושים בלילי פסחים נוטלים ומברכים לטבול ראשון וחוזרין ונוטלין ומברכים לטבול שני. וכל שנגע שלא במקום טנופת אינו צריך כלום. ואיזה מקום הטנופת לדבר זה מסתברא שלא במקום הטינופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו אבל מקומות מגולים כפניו ומקומות מגולים שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה וכן אנו נוהגים:"
        ],
        [
            "קצו",
            "שאלה ברכת על הגפן וכן נמי ברכת הפירות כשקבעו עליהן סעודתם אם היחיד מוציא הרבים ידי חובתן:",
            "תשובה בדיעבד כל שבירך האחד ושמעו חביריו יצאו דשומע כעונה ואפילו ברכת המזון אמרו חכם מברך ובור יוצא. ומ״מ לכתחלה אין עושין כן לפי שאין זמון לפירות כדאיתא פרק כל הבשר:"
        ],
        [
            "קצז",
            "שאלה אם כהן שקורא אחר ישראל שלישי אם יש כאן משום פגם:",
            "תשובה פשיטא דיש כאן משום פגם ואפילו יאמר הש״צ יעמוד ר׳ פלוני אע״פ שהוא לוי אין זה מוציאו מידי פגם דהא איכא משום הנכנסים שלא שמעו בו דאי לא לוי אחר לוי יקרא:"
        ],
        [
            "קצח",
            "שאלה מהו לומר פסוקי דזמרה לאחר שיתפלל י״ח:",
            "תשובה זוהי מחלוקת בין הגאונים ורבותינו הצרפתים שהגאונים ז״ל אמרו שלא תקנום אלא קודם התפלה ורבותינו הצרפתים כתבו דבין כך ובין כך אומר אותם ואף רבותינו נ״נ ראיתי חולקים בדבר, שמורי הר״ר יונה ז״ל היה מנהיג כשאדם נכנס בבה״כ ואם יאמר פסוקי דזמרה לא היה יכול להתפלל ולסיים ולהתפלל עם הציבור היה חוזר אחר תפלה ואומר פסוקי דזמרה והרמב״ן ז״ל היה אוסר כדעת הגאונים וה״ר יהודה ברצלוני סובר כדעת הגאונים אלא שכתב שאם אינו יכול לאומרם כולם אומרים מהם מזמור אחד או שנים ומקצר ועולה כדי שתהא תפלתו עם הציבור ואנו נוהגים כדברי הגאונים שקבלתם תורה:"
        ],
        [
            "קצט",
            "שאלה הכפרים אשר סביבותינו נהגו היהודים השוכנים בתוכם לברך על קריאת התורה הכתובה בקונטרסים כעין ספרים שלנו ושאלו אם היא ברכה לבטלה וכן נהגו לברך כשמפטירים בנביא אע״פ שלא קראו בס״ת וחלו פני להריץ שאלתם לפני כבודו:",
            "תשובה אין קורין בציבור אלא בס״ת העשוי כהוגן כתקנו ואפילו טעות אחת פוסל בו ואפילו מלה שנראית כשתים פוסל בו וכן נמי גוילין שלא נתעבדו לשמן וכדאיתא במסכת סופרים ולא ראיתי להאריך בזה שהדבר פשוט. ולקרות הפטרה במקום שאין ס״ת פירוש שלא קראו בס״ת אסור שלא נתקנה אלא אחר קריאת ס״ת ושיקרא בתורה ואח״כ בנביא:"
        ],
        [
            "ר",
            "שאלה אם יש חילוק בין ברכת נישואין לאלמן שנשא אלמנה לבחור או לאלמן שנשא בתולה כי מצאתי בסדורין הפרש. ונ״ל שאין הפרש דאם איתא כשאמר בגמרא מאי מברך ה״ל לפרושי לאלמן שנשא אלמנה כך לבחור שנשא אלמנה כך כמו שחלקו בימי הברכה והשמחה ואלו הסדורין אין להם שרש וענף ולא נודע מי בעל דברים אלו:"
        ],
        [
            "רא",
            "שאלה מה דעתך בברכת נהנין ארבעה כוסות לברך על כל אחד ואחד כדברי הרי״ף או על הראשון והשלישי כדעת הר״ז הלוי, וכבר עמדו על זה רבים ונכבדים ואנו צריכין לדעת הלכה למעשה:",
            "תשובה כבר עמדת על דברי שתי הכתות ומדעתי שעמדת על עיקרי המחלוקת והראיות שהביאום לידי כך ע״כ אני נמנע מלכתוב אליך היסודות שהמחלוקות האלו סובבות עליו ואני כותב הסכמתי כאשר שאלת. דע כי הסכמת הר״ז ז״ל בזה מוכרעת מכמה מקומות ומוכרעת בראיות וכבר קדמוהו רבותינו הצרפתים ז״ל ועוד נתחדשו לי מדעתי ראיות מוכרחות הוצרכתי להם לפי ששמעתי מרבותינו נ״נ דחיות לראיות הראשונים ז״ל והוא שהם מודים לראיות הקודמים בכל מה שאין הפסקו מוכרח כמי שאוכל על שלחנו ושמע קול רעמים והפסיק בברכת רעמים וכמי שהיה עומד על שלחנו והלך להתפלל והניח שם זקן או חולה שאין צריך לחזור לברך כשהוא חוזר לפי שאלו כולם אינם מוכרחים להתחיל ולהפסיק בינתים אלא שבאה לו הפסקתו דרך מקרה משא״כ בסדר הכוסות שע״כ מתחיל ומפסיק. ובאמת כי עם זה נסתלקו רוב הקושיות אלא שאין זו שיטת הרי״ף והגאון ז״ל כמו שתמצא לו לרב מבואר בפורס מפה ומקדש שכתב והדר שרי המוציא, ועוד שעיקר ראייתו מההיא דחולין וההיא אינה כמי שמוכרח להתחיל ולהפסיק. אלא נ״ל שאפילו לדברים אלו יש קושיות גדולות ותדע דהא בע״ש ויו״ט צריך הוא לקדש ואח״כ לאכול פת ללילי שבת חובה וכן לילה ראשון של פסח ושל חג דהכתוב קבעו חובה ואפ״ה אומר בברכת היין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון ואוקימנא בשבתות וי״ט ואעפ״כ צריך הוא לקדש ואח״כ לאכול הפת דלילי שבת חובה וכן לילה הראשון של פסח ושל חג הכתוב קבעו חובה שהתחלתו והפסקו מוכרחים ועוד היכא דאי אפשר שאר ירקי שאין מברך על מרור בפ״ה ואע״פ שהפסיק בין ברכת שאר ירקי לאכילת מרור כוס שני ואגדה ואשר גאלנו ואע״פ שראיתי מפרש שזו זו הפרפרת הפת היא וקי״ל בירך על הפת פטר את הפרפרת מדעתי שאין דבריו נכונים כלל שלא אמרו אלא בפרפרת שנאכלת עם הפת בלפתן ומשום דבירך על העיקר פטר את הטפל הא לאו הכי לא דהיינו דאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם ושלא מחמת הסעודה היינו כל שלא בא ללפת את הפת ושאינו בא להשביע כפת וא״כ מי פטרו לזה מברכת נהנים אלא שאני אומר שנפטר בברכת שאר ירקות וע״כ אני אומר שמברך אחר אכילת מרור בורא נפשות רבות כדי לפטור שאר ירקות ואת המרור בברכה של אחריהם וכדרך שאמרו דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ועל זה אני סומך ועושה מעשה. וכבר הרציתי לפני רבותינו אלו ושמעתי תשובתם ודרך זה יותר נכון מוסבר בעיני. וברכת על הגפן איני מברך על כוס רביעי ויש לי ראיה מוכרחת על זה שגם עליה אני סומך ועושה מעשה והוא שאני אומר שברכת שלש אע״פ שאינה פוטרת מעין שלש כדמוכח בהדיא בכללא דרב פפא דאמר דברים הבאים לאחר סעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ואין ברכת המזון פוטרת אותם אפ״ה פוטרת היא את היין שמן הדין היה שיהא יין טעון שלש ברכות כדאיתא ריש פרק כיצד מברכין משום דטפי עדיף מפת משום דיין משמח אלא שדחה רבא משום שאין אדם קובע סעודתו על היין ואי קבע סעודה עליה מאי ואהדר ליה רבא לכשיבא אליהו ויאמר השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם, וא״כ יין שבתוך המזון שאדם קובע עליו ראוי מן הדין שתהא ברכת שלש כוללת אותו. וכן אני אומר בתמרים שאם באו לאחר סעודה שברכת שלש פוטרת אותם ואין טעונים ברכה מעין שלש בפני עצמן מפני שאמרו בברכות דמיזן זייני. ולפיכך אין אני רואה לברך ברכת על הגפן אלא אחר כוס ד׳ והוא פוטר כוס שלישי וכוס רביעי בברכה זו:"
        ],
        [
            "רב",
            "סדר של פסח לרשב״א ז״ל",
            "קודם קידוש נוטל ידו אחת שכל שנוטל משקין לשתות צריך ליטול אחת מידיו אותה שנוטל בה את הכוס וכמו ששנינו בברייתא כיצד סדר הסב האורחים נכנסים ויושבים בקתדראות הביאו להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת ואע״פ שאמרו כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ה״מ בפירות נגובים כענבים ותפוחים אבל משקים צריך נטילה יד אחת ומה שאמרו נטל ידיו לא יקדש ה״מ שתי ידיו אבל ידו אחת נוטל כמו שאמרנו ואין צריך לברך ואח״כ יקדש. אח״כ נוטל ידיו ומברך על הנטילה מפני שצריך לאכול ירק ולטבול בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. טבול ירק זה אין צריך שיעור אלא אוכל כזית או אפילו פחות מכזית לפי שאינו אלא כדי שישאלו תינוקות ואם אכל כזית צריך ברכה לאחריו אבל לא יברך מיד עד אחר שיאכל מרור שאם קדש ובירך אחריו צריך לברך על המרור שתים פרי האדמה ולאכול מרור כדרך שמברך על המצה שתים המוציא ולאכול מצה שאע״פ שקראו המרור פרפרת הפת וכדאמר עד שמגיע לפרפרת הפת ואמרינן בברכות בירך על הפת פטר את הפרפרת לא אמרו אלא בפרפרת הבאה ללפת הפת דהיא טפלה לפת וכל שבירך על העיקר פטר את הטפל א״נ פרפרת שהיא משביעה כפת דהשתא הוא בכלל ברכת הפת כמעשה קדירה וכיוצא בזה אבל מרור לא בא ללפת ולא להשביע כפת ולפיכך אינו בדין שיפטרנה בפת. אח״כ גומר ההגדה על כוס שני עד למעינו מים, ויש מגדולי המורים שנהגו לברך לגמור את ההלל ויש להם קצת ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים י״ד יום גומרין בהם ההלל ובגולה כ״א יום ולילה אחד עוד בירושלמי דברכות קצת ראיה עוד הם סומכין לומר דלפיכך מברכים לאחריו יהללוך דאם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו ולפי ששנינו פרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ועוד למה לא היתה ברכת יהללוך פותחת בברוך אבל מפני שבירך לפניו הויא ברכת יהללוך ברכה הסמוכה לחבירתה אבל רב צמח גאון ז״ל ורב האי גאון ז״ל כתבו שאין מברכין עליו דאין קורין אותו על השלחן בתורת קריאת הלל אלא לשבח והודאה בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך כמה ברכות באמצע כברכת לחם ולאכול מצה ולאכול מרור וברכת מזון ומרבה בשיחה דברים בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו ואע״פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר חוץ ויש לנו כיוצא בה ברכת אמת ויציב של ק״ש ומסודרת בסדר ברכות של ק״ש דיש בה קבלת עול מלכות שמים ועול מצות ויציאת מצרים ואין מברכין ששתי אלו ברכות שקודמות לה אינם ברכות של ק״ש אלא שנסדרו קודם לה ולפיכך הסכימו הגאונים שהמברך לפניו גוערים בו אלא שגומרים אותו כלו על השלחן בהפסקות כדי להשלים עליו כוס רביעי. וא״ת א״כ ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לחבירתה, אני אומר לפי שהמטבע קצר ומטבע קצר יש פותח ולא חותם כברכת הפירות וברכת המצות ויש חותם ולא פותח כברכת אלהי נשמה וברכת גשמים וכמותו בברכות אהבת עולם בשחר אמת ואמונה בערב שאינן פותחות בברוך, ותדע שאם נפשך לומר טעם דאהבת עולם מפני שהיא סמוכה ליוצר אור הא ליתא דכלל גדול מסור בידנו שכל ברכה של מטבע ארוך מן הדין היה לפתוח בברוך ואם לא פתחו בה מחמת סמיכותה אם היא נאמרת לעתים בפני עצמה בלא סמיכות לעולם היא פותחת בברוך אפילו בזמן שהיא באה בסמיכות כדי שלא תהא כחוכא לפעמים פותחת ופעמים אינה פותחת, ולפיכך ברכת אשר ברא שבברכת חתנים פותחת לעולם בברוך אע״פ שהיא סמוכה מפני שלפעמים [נאמרת בפ״ע] וכן אמרי׳ בירוש׳ דמסכת ברכות דגרסינן התם ברכה שאינה סמוכה לחבירתה פותחת בברוך וברכה הסמוכה אינה פותחת בברוך אקשינן וסמוכה לחבירתה אינה פותחת והא איכא קידוש ופריק שניא הא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום אינו אומר בורא פרי הגפן, ועוד הקשה והא איכא הזן ופריק שהיא היא שאם היו שנים אין אומרים נברך שאכלנו משלו. וכיון שכן אלו היתה ברכת אהבת עולם ראויה לפתוח מפני סמיכותה לעולם היתה פותחת שהרי כל ימות המקדש היתה נאמרת לכ״ע בפני עצמה דאמרי׳ אמר להם ברכו ברכה אחת מאי ברכה אחת חד אמר יוצר אור וחד אמר אהבת עולם נמצא בין למר בין למר לעולם היתה ברכת אהבת עולם נאמרת בלא סמיכתה וא״כ לעולם היתה ראויה לפתוח אלא מכאן נ״ל שהוא מטבע קצר וכן ברכת אמת ויציב ותדע דאי לא אמאן תסמכה אי אברכות שלפני ק״ש אי אפשר שלא מצינו סמיכות בברכות שמצוה או מעשה מפסיקן תדע מברכת התורה שאחרונה פותחת מפני שמצות קריאת התורה מפסקת וכן ברכת מגילה וכסוי הדם מפני שמעשה שחיטה מפסקת וכן לעולם אלא ודאי מטבע קצר הוא שחותם ואינו פותח וזו ג״כ טענה ליהללוך. וא״ת הרי ישתבח שמפסיקים פסוקי דזמרה ואין פותחת י״ל גם כן מטבע קצר א״נ י״ל דשאני התם שהקריאה וברכה שלפניהם ולאחריהם הכל הלול ושבח ואינו מפסיק. אחר קריאת ההגדה והלל יברך אשר גאלנו. וכתב הרי״ף ז״ל שמברך על כוס שני בפ״ה וכן אמר הגאון ואין פטור בברכת היין של כוס ראשון וסמך דבר על שתי טענות האלו מדאמר אביי דארבע כוסות תקנו כל אחד מצוה בפני עצמו וכיון שכן צריך לברך על כל אחד. ועוד שכיון שצריך לומר בין כוס ראשון לכוס שני הגדה והלל הוי הפסק כיון דלא אפשר למשתי ולברוכי בהדי הדדי כדאמר פרק כיסוי הדם מודה רבי יהודה דברכה אחת לכולם ואקשינן מדרב ברונא ורב חננאל דאמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי ופריק התם אי אפשר למישתי וברוכי בהדי הדדי אבל הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, אלמא כל היכא דלא אפשר למיעבד בהדי הדדי מפסיק וחוזר ומברך, ואין זה נכון דאי משום דכל חד וחד בפני עצמו מאי הוי הא שתי להו כל חד וחד באפי נפשיה ואי משום דבכל חד וחד בעי ברוכי על המצוה ה״ל לברך אקב״ו לשתות כדרך שמברך על כל המצות לאכול מצה לאכול מרור אבל ברכת היין אינה ברכת המצות אלא ברכת נהנין וכבר בירך בראשון ודיו ואי לאו הכי יש לנו להשיב מדברי הרב ז״ל לרב בעצמו שכתב בברכת על הגפן דאין צריך אלא בתר תרי כסי קמאי ולא אחר כל כוס וכוס ואם צריך לברך לפניו על כל כוס וכוס מפני שהיא מצוה בפני עצמה אף הוא יברך אחריו וישלים כל המצוה ולמה יעכבם בסוף כאחת וכמו שאמר ר׳ יהודה בשוחט חיה ועוף ישחוט חיה ויכסה ואח״כ ישחוט העוף ויכסה. ועוד דאע״פ שהם כל אחד בפני עצמו כיון שברכתו של זה כזה למה לא יכללם כולם בברכה אחת דאפילו תפילין של ראש ושל יד ב׳ מצות מוחלקות שאין מעכבות זו את זו וברכת של יד להניח תפילין וברכת של ראש במצות תפילין ואפ״ה לדעת הרב ז״ל מברך על של יד להניח ויוצא אף בשל ראש. ומיהא היה יכול לדחות דברכות מצות תפילין תכופות ואינו מפסיק ביניהם דאלו הפסיק אע״פ שבירך על של יד להניח ויוצא אף בשל ראש ומ״מ היה צריך לחזור ומברך על של ראש ואפילו הפסיק בין תפלה לתפלה בשיחה אבל כוסות שמפזרן צריך לברך על כל אחד ואחד מ״מ כיון שאין מברך על עשיית המצוה אלא ברכת מזון פוטר הד׳. והטעם השני שכתב הרי״ף ז״ל לפי שאי אפשר למישתי ולמיקרי אגדתא והלילא בהדי הדדי גם זה אינו נכון שא״כ מי שיושב על שלחנו ושמע קול רעמים יחזור ויברך המוציא ואם הרעמים מפסיקין כלומר שלא היו טרודים שצריך לברך על כל אחד יחזור ויברך המוציא אחר כל אחד ואחד ורבו הברכות בסעודה אחת וכן מי שהוצרך לנקביו באמצע סעודה יחזור ויברך המוציא משום דלעשות צרכיו אי אפשר וכן דברים הבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דאמר רב פפא שטעונין ברכה לפניהם צריך לחזור ולברך המוציא על כל פעם ופעם ודברים אלו אין הדעת מקבלן, ואמימר שהיה מברך על כל כוס וכוס לא אמרו שהיה מברך על כל פרוסה ופרוסה ועוד שא״כ מיפטר מרור מברכת בפ״ה, וא״ת מפני שהיא פרפרת הפת ופת פוטרה זה אינו שאין פת פוטר פרפרת כזו וכמו שכתבנו, אלא ודאי בטבול ראשון שמברך על הירקות פטר ברכת נהנים של מרור ואע״פ שהפסיק ביניהם בהגדה והלל וברכת הלחם וברכת המצה. ועוד דתדע מדתני בברייתא חבורה שהיו מסובין ועקרו רגליהם לב״ה אם הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה ואע״ג דלמיכל ולצלויי בהדי הדדי אי אפשר. ושמעתי בשם הרמב״ן ז״ל שהיה דוחה כל כיוצא באלו לפי שאין בכל אלו דבר מוכרח לעשות כן ולהפסיק באמצע שאין מחוייב לאכול ולהתפלל באמצע ולאכול ולשמוע קול רעמים ולהביא באמצע סעודה דברים שלא מחמת סעודה אבל כאן דברים מחוייבים הם שמחוייב לקדש על כוס ראשון ולהפסיק בינו ובין כוס שני בהגדה ובקריאת הלל וכיון שכן כל כה״ג הוי הפסקה וא״כ אני אומר זה דרך הגאון אף בהב ונבריך אין הכרח וכן בשחיטת חיה וכיסוי ואח״כ עוף וההיא דפ׳ כיסוי הדם הויא תיובתא דהב ונבריך ושחיטת חיה ועוף וכיסוי דרך אחד להם ולמה חוזר ומברך לאחר הב ונבריך מח שאין צריך לאחר כיסוי. ועוד שיש לנו כיוצא בדברים מוכיחים בהפסקתו ואין חוזר ומברך ותדע לך שהרי שנינו ברכת היין שלפני המזון פוטר של אחר המזון וכ״ש שבתוך המזון ואוקימנא בשבתות וי״ט שקובע סעודתו על היין ואף בשבת מיפטרו ומי לא צריך לקדש קודם אכילתו וע״כ יאכל לאחר מכאן דאין קידוש אלא במקום סעודה ואפ״ה אין צריך לברך אלא ודאי הני והני דין אחד להם ולעולם אין אומרים שהברכות או התפלות מפסיקות ולעולם אין הפסק אלא בזמן שיהיו שנים שם שהם גמר ואי אפשר בברכת המזון שהיא גמר אכילה והב ונבריך דב״ה שהיא גמר אכילתו. ועוד דאי אפשר למשתי וברוכי בהדי הדדי אבל גמר ואפשר כשחיטה וכיסוי דכיסוי גמר שחיטה ואפ״ה כיון דאפשר למשחט ולכסויי בחדא ידא לא הוי הפסק כדאיתא התם ומיהא אפילו נמלך לא הוי כגמר שאע״פ שצריך לחזור ולברך מחמת המלכתו אין גומר לענין זה. והשמש שאמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש לו יין מרובה אין מברך על כל כוס וכוס ואי אפשר ובלא גמר נמי אינו הפסק ככל אותו שאמרנו למעלה וכוסות אלו וכיוצא בהן. ואע״פ שאי אפשר למישתי ולמיקרי הלילא ואגדתא מ״מ אין כאן גמר דכוסות מונחים לפניו ודעתו עליהם לשתותם ובירושלמי שכתבנו למעלה מוכרח הוא מדאמר ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך ואקשינן והא איכא קידוש ופריך שניא היא שאילו היה יושב ושותה מבעוד יום אינו אומר בפ״ה אלמא קדוש לא הוי הפסק. וע״כ י״ל כן שא״כ רבוי הברכות בסעודה אחת שברכת הלחם אין פוטרת היין שהיין גורם ברכה לעצמו וא״כ כשיברך על היין הוי הפסק וחוזר ומברך ברכת הלחם וברכת הלחם הפסק ליין וצריך לברך על כל כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה ונפישי להו ברכות ולפיכך אין מברך בפ״ה אבל בבה״מ דאיכא גמר ואי אפשר צריך לברך אם ישתה אח״כ ועל המרור אינו צריך לחזור ולברך בפ״ה שברכת ירקות של טבול ראשון פוטרתו והוא שלא בירך על הירק לאחריו אבל אם בירך לאחריו אכילת מרור אכילה אחרת היא וצריך לחזור ולברך על המרור בפ״ה ולאכול מרור כדרך שהוא מברך על המצה שתים. ואחר שישתה כוס שני נוטל ידיו ויברך דחוששין להיסח דעת כמו שאמר בגמרא. ולענין ברכת הגפן ועל פרי הגפן כתב הרי״ף ז״ל דמברכין בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי וי״א שאינו צריך לברך על הגפן אלא לאחר כולן דכסי קמאי ברכת מזון פוטרתן דברכת ג׳ פוטרת מעין ג׳ ואני אומר דמסתברא דהלכה כוותייהו ולא מטעמייהו דאי מטעמייהו נ״ל דליתיה דלעולם אין ברכה פוטרת חברתה ואפילו החשובה לשלמטה הימנה ולא אפילו ברכת בורא נפשות שקורין אותה ולא כלום ותדע לך מכללי דרב פפא דאמר בדברים הבאים בתוך סעודה וחדא מינייהו דברים הבאים לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואמאי לאחריהם לפטרינה ברכת שלש של ב״ה אלא ש״מ דאין ברכה פוטרת חברתה ומדקאמר סתם דברים הבאים לאחר סעודה משמע כל דברים בין ענבים בין אתרוג שאין ברכתו אלא בורא נפשות אלא נ״ל הטעם לפי שהיין מין הזן היתה טעונה ברכת ג׳ כפת לפי שסועד ומשמח כדאיתא פרק כיצד מברכין דאמר התם א״ה ליבעי שלש ואהדר להו רבא לפי שאין אדם קובע סעודתו על היין ואמרינן קבע עלויה מאי א״ל לכשיבא אליהו ויאמר השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם וכיון שכן כל שבא בתוך הסעודה של קבע ברכת שלש פוטרתה ולפיכך אינו מברך אלא אחר כוס רביעי אע״פ שאמרנו שאין ברכה פוטרת חבירתה היכא דאכל ענבים או זיתים ואתרוג או תפוחים ובירך על הענבים או על הזיתים פוטר ברכת בורא נפשות דאתרוג ותפוח וכיוצא בזה שהם פרי העץ יצאו בברכה זו שכבר זכר בברכתו על העץ ועל פרי העץ אבל אם שתה יין אינו פוטר האתרוג ואת התפוח שאין מזכיר עץ אלא הגפן וכן כשאכל ענבים וירקות אין ברכה מעין שלש שעל ענבים פוטרת ברכת בורא נפשות שעל ירקות. ומי ששכח ולא אכל מצה באחרונה ובירך על מזונו י״א שאין צריך לחזור ולברך דהא זכר לפסח היא באה ואילו אכל הפסח בתחלה ולא אכלו על השובע יצא וגם במצה כן שכבר יצא במצה שאכל מתחלה ואין הדברים מחוורים בעיני דפסח כיון ששחט פסחו ואכלו יצא ואי אפשר בלאו הכי דלפסח שני אין נדחה ולעשות פסח אחר בלילה אי אפשר ואילו לא אכל מתחלה את הפסח כאילו אוכל הוא הנשאר על השובע וכאן הרי מונחת מצה לפניו אלא י״א שחוזר ומברך המוציא ואוכל כזית ומברך ב״ה בלא כוס דברה״מ אינה טעונה כוס וי״א אפילו בכוס דלא גרע מכוס חמישי:"
        ],
        [
            "רג",
            "שאלה לפרש מהו אין בודקין מן המזבח ולמעלה:",
            "תשובה שנינו פרק עשרה יוחסין הנושא אשה כהנת צריך לבדוק ד׳ אמהות אחריה שהן ח׳ אמה ואם אמה ואם אבי אמה ואמה ואם אביה ואמה ואם אבי אביה ואמה פירוש דחוששין שמא יש פסול במשפחתה ועליה שנו שם אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו׳ וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן. פירוש כל כהן שמקריב ע״ג המזבח או עולה לדוכן וכן כל מי שהוא מכלל הסנהדרין (הממונים על אבותיו) או שאבותיו מוחזקים להיות ממונים על העם או ממונים על קופה של צדקה אין צריך לבדוק אחריהם שאלו ודאי כשרים הם ואין פסול במשפחתן וכמו שאמרו בגמרא אין בודקין מן המזבח ולמעלה מ״ט אי לאו דבדיקו אחריו לא הוו מסקי ליה ולא מן הדוכן ולמעלה דאמר מר ששם היו יושבין מייחסי כהונה ולויה ולא מסנהדרין ולמעלה דתני רב יוסף כשם שב״ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום:"
        ],
        [
            "רד",
            "כתב הרמב״ם ז״ל בפירוש המשנה (פ׳ הניזקין) אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון. דע שהדבר ידוע בכל המדינות שהכהן קורא ראשון בבהכ״נ הן ת״ח הן ע״ה הן שיהיה שם חכם ממנו ואין לו עיקר בתורה כלל ולא זכר בתלמוד ואין מן הכוונה הרמוזה בהלכה ונפלאתי פלא גדול שגם בארץ אדום נוהגין המנהג הזה אע״פ שהם נקיים מן המנהגים הרעים ומסברות האחרונים ושאלתם ואין אצלם רק דברים המתיישבים על עיקר התלמוד ולא נודע מאין בא להם השבוש הזה. ותכונת הדבר לפי מה שבאתנו הקבלה כפי מה שאומר והוא שכהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל כמו שכתוב וקדשתו ונאמר בקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, וכל זה אם אין שם גדול ממנו כגון שיהיה אצלנו כהנים לוים וישראלים ויהיו כולם במדרגה אחת בחכמה ולא יהיה אחד חכם מחבירו אז תהיה ההקדמה לכהן ואחריו ללוי ואחריו לישראל. ועוד תראה נוסח זה בהוריות אמרו אימתי בזמן שכולן שוין אבל אם היה ממזר ת״ח קודם לכל דבר. ובנסחאות התלמוד שאחד מן החכמים קרא בס״ת ראשון ורבי אמי ורבי אשי גדולי כהני א״י היו מפני שהיה שם חכם מהם וכמו כן רב קרי בכהני מפני שהיה חכם יותר מן הכהן אשר שם, וכל זה אין בו מחלוקת. דקי״ל שהכהן אם היה ראוי לקרות ראשון והרשה לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא יש לו רשות בזה אבל אסרינן זה מפני דרכי שלום שיתחדש מזה מחלוקת ויאמר האחד למה הרשית זה לעלות ולי לא הרשית ואחר שהדבר חוזר לו אמרנו שיקרא הוא בעצמו ראשון לא שירשה לזולתו ולזאת הכוונה רמז בהלכה זו באמרו כהן קורא ראשון. עכ״ל הר״ם במז״ל:"
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בעניני שבתות וי״ט בדיני מוקצה ונולד וכיוצא בזה ובן בדיני עירובי חצירות ושתופי מבואות.",
            "ואכלול עמהם עניני סוכה הכשרה ופסולה: ",
            "רה",
            "שאלה הא דאמר פ״ק דשבת (דף ד׳.) בעי רב ביבי. הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה וכו׳. א״ל רב אחא בר אמי לרבינא ה״ד אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. ונפלא זה בעיני דהא לר׳ יוחנן דאמר ריש כלל גדול (ס״ט) כיון דשגג בכרת אע״פ שהזיד בלאו חייב חטאת משכחת לה בבא לישאל אם יתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור לאו:",
            "תשובה בהרמנותיה דמרנא אמינא דמסתברא דאי אפשר לומר כן מכמה אנפי. חדא אע״פ שהוא אינו בא לישאל אלא מחמת איסור לאו כיון שאין ב״ד מתירין לו אלא מחמת חיוב חטאת שבו מסתמא אין מתירים לו סתם אלא בהודעה שמחמת חטאת שבו מתירים לו, ולא עוד אלא דנראה דודאי שאין ב״ד מתירין לו אלא בהודעה דכיון דאיהו לא אתי אלא מחמת הלאו אם אתה מתיר לו סתם נמצאת מכשילו דקסבר שמחמת שלא בא לידי איסור סקילה התירו לו ואתי למישרי שלא במקום חיוב חטאת וכיון שכן תו ליכא חיוב חטאת דה״ל כשוגג ואידכר דלר״ל אינו חייב עד שישגוג בלאו וכרת ולא ניחא לן הכא לעיולי בעיא דרב ביבי בפלוגתא דמונבז ורבנן ובפלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל. עוד יש לי להשיב דאילו לא אשכחן לבעיא דרב ביבי ס״ל למריה לאותובי הכי אלא השתא דאיכא לאוקומה בחיוב סקילה וכרב אחא דמתני לה בהדיא משמיה דרב ביבי הכי התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה ניחא ליה לרב אשי לאוקומי טפי הכי וכדמתני לה משמיה דמרא דבעיא מדנוקמה בפלוגתא ומסתברא לי דמה״ט גופיה הוא דלא אוקמה כדחזו ליה אינשי ואמרי ליה רדה אותה משום דכיון דאיכא לאוקמה בהכי וכדמתני לה משמיה דרב ביבי גופיה ניחא ליה לרב אשי לאוקמה בהכי. עוד הקשה רבינו על בעל התרומה ז״ל שכתב דנראין הדברים דאם אדם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח מעותיו שמותר לטלטלם ולהצניעם בשבת שהרי משום פסידא התירו לבעלים לטלטל פחות מד׳ אמות אפילו דרך ר״ה שיש לחוש לאיסורא דאורייתא והוקשה לך שהרי להציל מפני הדליקה לא התירו אלא בכתבי הקדש כדמוכח פרק כל כתבי, רבינו יפה דנת ויפה הקשית וכבר הקשו אותה רבותינו ואמרו דלא התירו פחות פחות מד׳ אמות אלא דוקא במי שהחשיך לו בדרך שבו ביום גדשו סאה וחששו שמא יקל לומר עדיין יש שהות ביום אבל שכח והוציא כיסו לר״ה לא התירו לו כלום ודוקא נמי במה שהוא בידו דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו לזרוק ממונו מידו להפסידו והלכך במקום שבות התירו משא״כ בדליקה דאפילו אמירה לכותי לא התירו כדאמרי׳ לא יאמר לו כבה ואל תכבה ואדרבה אמרו אי שרית ליה אתי לכבויי. ותדע לך שהרי אמרו בפרק נוטל פעם אחת שכחו ארנקי מלאה מעות בסרטיא ובאו ושאלו את רבי יוחנן ואמר להם הניחו עליהם ככר או תינוק וטלטלוה כלומר במחיצה של בני אדם ואפ״ה אסיקנא התם דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואסור לטלטלה והכא בפרק מי שהחשיך לו בדרך וכיסו בידו שאין אדם מוצא לזורקו ומכאן נלמוד למי שבאו לו לסטים בביתו שאינו נוטל מעותיו בפניהם:"
        ],
        [
            "רו",
            "שאלה אם מותר לחלוב מן העזים בשבת בפה משום רפואה או לא:",
            "תשובה לדעת הרי״ף ז״ל מותר וכ״ש לדעת ר״ת ז״ל מדגרסינן פ׳ אע״פ (ס׳) תניא ר׳ מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ״ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן אמר רב יוסף הלכה כר׳ מרינוס. והא דגרסינן פ׳ חרש (קי״ד) אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקים מבהמה טהורה ביו״ט ואמרינן עלה ה״ד אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי שרי אי דליכא סכנה אפילו ביו״ט נמי אסור ופרקינן לא צריכא דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא ושבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו״ט דלאו איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן וש״מ דאפילו במקום צערא דחולי ביו״ט אין בשבת לא, תירץ ר״ת ז״ל דההיא דאבא שאול בדליכא צער דחולי אלא צערא דתאוה כמו נשבע על הככר ומצטער עליה ואכלה. והמחוור מה שכתב הרי״ף ז״ל בפרק חבית דההיא דאבא שאול פליגא אדר׳ מרינוס וקי״ל כר׳ מרינוס וכדפסק רב יוסף כוותיה:"
        ],
        [
            "רז",
            "שאלה מעשה היה בשכונת ישראל שהיו קצת נכרים דרים עמהם באותה שכונה וערבו לי׳ שנים וזכו את העירוב לכל מי מישראל שיבא לדור כאן תוך זמן זה ושכרו מן הנכרים שהיו דרים בשכונה ואח״כ אותם כותים ששכרו מהם השכירו דירתן לכותים אחרים, הודיעני אם צריכין לשכור עכשיו ממושכרים אלו ששכרו מחדש או די להם באותו שכירות הראשון ששכרו מן הבעלים:",
            "תשובה אם שכרו מתחלה מן הכותים לי׳ שנים העירוב די להם באותו שכירות הראשון שכבר קנו ואין הבעלים יכולים לחזור ולאסור מה שכבר השכירו להם אבל אם לא שכרו מהם לי׳ שנים העירוב אלא לשנה או לשנתים וכלה הזמן והשכיר לאחרים ואפילו לא השכיר אלא שהוא דר שם הוא אוסר עליהם ששכירות שבת אחת אינה מותרת עד לעולם אלא צריכים לחזור ולשכור אם דר שם ולא השכירם לאחרים שוכרים ממנו ואם השכיר לאחרים צריך לשכור מהשוכרים אם אין המשכיר יכול לסלק השוכרים אבל אם היה יכול לסלקם אין צריכים לשכור אלא מן המשכיר שאע״פ שלא סלקם עדיין כיון שיכול לסלקם הוא העיקר ולא השוכרים, וכדגרסינן בפרק הדר (עירובין ס״ה:) ר״ל ותלמידי ר׳ חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר אמרי מהו למיגר מיניה כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תבעי לך דהא לא מצי מסלק ליה כי תבעי לך היכא דמצי מסלק ליה מאי כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה א״ד השתא מיהא לא סלקיה אמר להן ר״ל נשכור וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם ושאלו לרבי אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם:"
        ],
        [
            "רח",
            "שאלה אם צריך לחזור ולשכור מן הכותים שבאו לדור לאחר מכאן ושכרו מהן עכשיו או די להם בעירוב הראשון:",
            "תשובה כל שצריכים לחזור ולשכור על הדרך שאמר נמצא שאין כח בעירוב ושכרו וכשחזרו אין העירוב חוזר וניעור אלא צריכים לחזור ולערב וכן דעת רש״י פרק הדר. ואע״פ שיש מהחכמים שכתבו שחזר העירוב למקומו לדעת רש״י ז״ל דעתי נוטה:"
        ],
        [
            "רט",
            "שאלה אם מותר לילך בטלית קטן לר״ה בשבת או לאו:",
            "תשובה מותר לילך בטלית קטן בר״ה בשבת וכדאיתא פרק הקומץ רבה היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ופירש רש״י דוקא בטליתות שלהם שצבועים מתכלת הציציות חשיבי ולא בטלי לגבי טלית לכך חייב חטאת כשאינה מתוקנת כהלכתה דהוי משוי אבל לגבי דידן לא חשיבי ובטלי לגבי טלית. אמנם ר״ת ז״ל פירש שאפילו בטליתות שלנו הציציות חשיבי שהם עשויים לשם מצוה ולא בטלי לגבי טלית. אכן לכל הפירושים מותר לילך בטלית קטן כשהציצית מתוקנת כהלכתה. ומהר״ם ז״ל היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן בר״ה בשבת דילמא מיפסיק חד מהציצית וכן עמא דבר:"
        ],
        [
            "רי",
            "שאלה י״ד של ניסן שחל להיות בשבת היאך נוהגים לעשות סעודה שלישית וממה עושים אותה. ואם צריך בפ״ה בסעודה שלישית או לא:",
            "תשובה מהר״ם היה עושה סעודה שלישית בכל שבת על שלחנו בבקר ולערב היה אוכל פירות כי שמא לא יצא במה שאכל בבקר קודם מנחה גדולה לפי׳ ר״ת שאמר דסעודה שלישית אינה אלא אחר מנחה גדולה כדאיתא במסכת שבת קערות שאכל בהם ערבית ידיחם שחרית שחרית ידיחם מנחה, ושמא לא יצא במה שאכל סעודה שלישית בבקר משום שאמר משום ה״ר נתן ז״ל שא״ל שיש בתרגום ירושלמי על זה הפסוק של אכלוהו היום ג׳ פעמים היום מן הדין אנא ידענא דבר ישראל חייב למיכל שלש פעמים בשבתא חדא ברמשא חדא בצפרא וחדא בערבית כדי לאפסוקי וברוכי בין מיכלא ומיכלא. וכמו כן נהגו העולם לעשות סעודה שלישית במנחה בי״ד בניסן בפירות ואינן יוצאים באותה של שחרית. אמנם סעודה שלישית של י״ד בניסן שחל להיות בשבת טוב לעשות קודם מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתיאבון ור״ת היה רגיל לעשות מצה עשירה נילושה במי ביצים כשחל י״ד להיות בשבת כדי שיעשה בה סעודה שלישית אבל הר״ם ז״ל לא היה רוצה ללושה במי ביצים לפי ששאלו לרש״י עיסה שנילושה במי ביצים אם יכולים לאכלה בפסח ולא אמר לא איסור ולא היתר, איסור לפי שמי פירות אין מחמיצים, היתר לפי שנפיש נפחיה דמי ביצים, לפיכך היה אומר מוהר״ם ז״ל שטוב לסחוט תפוחים או אגסים וללוש אותם במימיהם וכן היה רגיל לבצוע בסעודה שלישית בשני לחמים אמנם לא היה מברך בפ״ה בסעודה שלישית קודם וכן מוכח בע״פ אין לי אלא בלילה פירוש שמברך על היין ביום מנין ת״ל את יום ע״כ היה אומר שמשוה היום ללילה מה לילה אין צריך לברך רק פעם אחת אף יום אינו צריך לברך רק פעם אחת:"
        ],
        [
            "ריא",
            "שאלה אם מותר לטלטל כלאים בשבת:",
            "תשובה אסור לטלטל מלבושי כלאים בשבת. וראיה לדבר מפ״ק דביצה משלחים כלים בין תפורין בין אין תפורין אע״פ שיש כלאים בהם לצורך המועד ואקשינן עלה בגמרא בשלמא תפורין חזו למלבש אלא שאין תפורין למאי חזו ומסיק התם בקשים דחזו להציע תחתיו, מכלל דאותם דלא חזו כלל אסורים לטלטל:"
        ],
        [
            "ריב",
            "שאלה פת העירוב שעפשה ונפסלה מלאכול ונעשית נפולין מכביצה אם צריכין לערב מחדש אם לאו:",
            "תשובה אם נפסל מלאכול הרי הוא כמי שכלה כולו לגמרי וצריכים לערב מחדש אבל אם לא נפסל כ״כ אפילו נשתייר בו פורתא אין צריכים להוסיף דסוף עירוב בכל שהו דתנן פרק חלון א״ר יוסי בתחלת עירוב אבל בשיירי עירוב בכל שהו וקי״ל כר׳ יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה פרק מי שהוציאוהו. ומיהא נ״ל שאמר בתוספת דיורין לאחר שנתמעט האוכל צריכים להוסיף דכיון דנתוספו הרי זה להם כתחלת עירוב ולפיכך ראוי להוסיף דשמא יתוספו עליהם דיורין:"
        ],
        [
            "ריג",
            "שאלה אם מזכה ע״י בנו הגדול סמוך על שלחנו אם לאו:",
            "תשובה ר״ת ז״ל פירש דגדול הסמוך על שלחן אביו זהו קטן ולמדה מפ״ק דמציעא (י״ג) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים שאמר שהיא של אביו ושל בנו ובתו הגדולים הרי היא שלהם לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וכו׳, ולמד הרב ז״ל זכוי העירוב והשיתוף ממציאה, ויש מחלקין בין מציאה לזכוי דמציאה אין האב זוכה אלא כדי שלא תהא לו איבה כיון שהבן סומך על שלחנו ואוכל משל אב וטוב להחמיר כדעת ר״ת ז״ל:"
        ],
        [
            "ריד",
            "שאלה כותי יש לו חצר במבוי היהודים ואינו דר באותה חצר צריך לשכור ממנו או לא:",
            "תשובה כל שאינו דר בחצר אינו אוסר דדירה בלא בעליה לא שמה דירה ואפילו ישראל שהלך בעיר אחרת ואי אפשר לו לבא בשבת אינו אוסר דתנן המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד כותי ואחד ישראל אוסר דברי ר׳ מאיר ואוקימנא ר״י בפרק הדר בדאתי ביומיה כלומר שישנו במקום קרוב שאפשר לבוא ביומו וכ״ש בשאינו דר בחצר דחצירו של כותי הרי הוא כדירה של בהמה. ונ״ל שאפילו דר באותה חצר והלך לשבות במקום אחר אפילו אפשר לו לבא ביומו כל שלא בא אינו אוסר דהכי אית ליה לר׳ יהודה פרק כיצד משתתפין במשנה המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת וקי״ל כוותיה דאמר שמואל כל מקום ששנה רבי יהודה בעירוב הלכה כמותו:"
        ],
        [
            "רטו",
            "שאלה סולם המיטלטל אם מותר לסכך בו לכתחלה והוי פשוטי כלי עץ וכחיצין זכרים או הוי כדף של נחתומין כיון שמשתמשין בו דרך עליה וירידה ומקבל טומאה ואין מסככין בו:",
            "תשובה סולם זה עשוי לטלטל כשק ויריכותיו נקובים לקבל ראשי השליבות נראה שהוא מקבל טומאה דבית קבול העשוי למלאת שמיה קבול והרי הוא כחיצין נקבות וחמור טפי מדף של נחתומין דאילו דף של נחתומין אינו טמא מדאורייתא אלא מדרבנן שאין פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדאורייתא אלא במשמש אדם ומשמשיו כשלחן וטבלא ודלופקי אבל משמש אדם לבד כדף של נחתומים אינו אלא מדרבנן וסולם שבת״כ דקתני יכול אף הסולם והקולב והמנורה ת״ל כלי עץ ולא כל כלי עץ וכן שנינו בתוספתא כלים העשויים לשמש האדם כגון הסולם והקולב טהורים נראה כשאין להם בית קבול אלא ששליבותיו קבועות ע״ג יריכותיו. אלא שהרמב״ם ז״ל כתב פ״ב מהל׳ כלים בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול כיצד בקעת של עץ שחוקקים לה בית קבול ותוקעין בה הסדן של ברזל של נפחים אינה מקבלת טומאה שאע״פ שיש לה בית קבול נעשית למלאת וכן כל כיוצא בזה. ואיני יודע מה הפרש יש בין בית קבול זה לבית קבול של חיצין נקבות שאף הן עשויין למלאת ועליהם אמרו שאין מסככין בהן דבית קבול העשוי למלאת שמיה קבול והרב ז״ל כתב כן מפני ששנינו במסכת כלים פרק י״ז תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופירשו בתוספתא פ׳ מלא תרווד מפני מה [תחתית] צרפית של זהבים טמאה מפני שמכניס בה הגרוטאות ושל נפחים הרי זו טהורה ואם התקינה להיות מכניס בתוכה גרוטאות הכל מודים שהיא טמאה. ופירש הרב ז״ל לפי הנראה תחתית של נפחים בקעת שעשו לה בית קבול לתת לתוכו הסדן. אבל רבינו שמשון ז״ל ראיתי שפירש תחתית של צורפים ושל נפחים כלי שנותנים תחת רגלי הצורפים והנפחים וע״כ קראוהו תחתית ויש לו בית קבול ונותנים בה הגרוטאות. וסולם השנוי בת״כ ראיתי לראב״ד ז״ל שהוא כעין סולם הכתפים שעושים למשאותם. ומה שאמרת כי מעשה היה בחג הסוכות ושכחוהו שם ונסתפקת אם פסל הסוכה או מותר להניחו שם, מסתברא שאפילו לכשתמצא לומר שאין מסככין בו אפ״ה כל שהסוכה כשרה וצלתה מרובה מחמתה שוב אין סכך פסול פוסל בה שאין פוסל אלא במצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר דהיינו קודם שנכשר הסכך ונעשה צלתו מרובה מחמתו אבל לאחר שנכשר ואין צריך לצרפו אל סכך פסול שוב אינו פוסל. והיינו כתונתיה דמנימן דא״ל רב אשי שקלה כי היכי דלא לימרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה אמר ליה והא קא חזו דרטיבא אמר ליה לכי יבישא אמינא לך, דילמא אין בו אלא משום שלא יאמרו כלומר שבו יסכך ועשאה צלתה מרובה מחמתה ומשמע דאפילו בשעת אכילה ושינה הוא דקאמר שאין בה אלא משום מראית העין וכל זמן שרואין שהוא רטוב מותר וכדמוכח מתניתין דהדלה עליה את הגפן דקתני ואם היה הסכוך הרבה מהם או שקצצו כשירה:"
        ],
        [
            "רטז",
            "שאלה סכך סוכה העשוי מנסרין שאין ברחבן ארבעה והם תקועים במסמרות של ברזל והם משולבים בשליבת הסולם ואין בפתח השליבה שלשה טפחים ובחג מכסין אותו בהדס ובערבה אם פוסלים הסכך מחמת המסמרות, לפי ששמעתי בשם אחד גדול שנתאכסן בבית אחד מבני עירנו וצוה להסיר המסמרות מהסכך הודיעני טעמו אי משום מקבלים טומאה ואם משום כך מאי שנא שפודים של ברזל דאם יש ריוח ביניהם כמותן כשירה:",
            "תשובה אותו חכם אם אסר מאותו טעם שאמרת אסר שאותם מסמרות אינם פוסלים הסכך המרובה מהם. ואולי מפני מה שאסר אחד מרבותינו נ״נ דכיון דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל מסרים כנסר אחד רחב ארבעה ויש בהם משום גזירת תקרה ויש שנחלקו עליו ואתה הנח להם כיון שנהגו שאע״פ שאינם נביאים הם בני נביאים:"
        ],
        [
            "ריז",
            "שאלה ישראל הדרים בכפר תוך חומת הכפר ויש שם דלתות שנועלים כל זמן שירצו ודרים שם ששים או שבעים כותים וישראלים אינם רק כ״א או כ״ד והם רוצים לשכור כל הבתים והם יערבו לעצמם ונסתפק לי הדבר מה שאמרו עד שישכור את מקומו אם הוא דוקא בכותי שדר במבוי עם הרבה ישראלים ומפני שישראלים רוב אבל כשהכותים רוב וישראלים מיעוט לא התירו או דילמא לא שנא:",
            "תשובה נ״ל שדברים פשוטים דל״ש כותי אחד וישראלים מרובים ול״ש כותים מרובים וישראלים מועטים מתניתין וסברא דמסייעין ותדע לך דהא מדינא דירת כותי אינה אלא כדירת בהמה ובדין היה שאינו אוסר ואפי׳ במקום שיש שם ישראלים אוסרים זה על זה אלא שאסרו משום גזירה שמא ילמד ממעשיו חד דלא עביד דדייר משום ש״ד לא גזרו הרי דמצוותי אהדדי ושכיח דדיירי גזרו והלכך אי הוה אפשר לחלק בין מרובים למועטים הרי טפי ה״ל למיסר ישראלים מרובים ממועטין דטפי עבידי דדיירי ולמדין ממעשיהם, אלא בכל שהם יותר מאחד לא נחלקו ובין ישראלים מרובים בין מועטים כל שהן אוסרים זה על זה הכותי אוסר עליהם וכששוכר את מקומו ל״ש הכי ול״ש הכי שרי, ועוד מתניתין היא דתנן (ס״ט:) אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים ותניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב ושנים שעירבו נותנים רשותם לאחר שלא עירב ושנים שלא עירבו נותנים רשותם ליחיד, אם בביטול רשות ואם בנתינת רשות הקל אמרו בשכירות החמור לכ״ש וזהו ק״ו שאין עליו תשובה. וגרסינן בירושלמי א״ר אסא עשרה כותים שהיו דרים בבית אחד כ״א ואחד צריך להשכיר רשותו וסתמא דמילתא בבית אחד עם ישראלים מועטים קאמר:"
        ],
        [
            "ריח",
            "שאלה אם יספיק להם שישכרו כל הבתים מן הפרש שהוא אדון על בני הכפר ונותנים לו חק ידוע בכל שנה מן הבתים או שמא לא יספיק כל השכירות אלא מן הדרים שם:",
            "תשובה כל היכא דמצי הפרש לסלוקינהו מצי לאוגורי כל היכא דלא מצי לסלוקינהו לא מצי לאוגורי דאמר התם רשב״ל ותלמידי ר׳ חנינא איקלעו לפונדק לא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו למיגר מיניה כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תבעי לך דהא לא מצי מסלק ליה כי תבעי לך היכא דמצי מסלק ליה מאי כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה א״ל השתא מיהא לא סלקיה א״ל ר״ל נשכור וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם אתו שיילו לרבי אפס א״ל יפה עשיתם ששכרתם, אלמא משכיר כל היכא דלא מצי מסלק ליה לשוכר לא מצי לאוגורי וכ״ש הפרש שנותן הבתים למס עולם שאינו יכול להשכיר ומגרע גרע לגבי הא משכירו ולקיטו דשכירו ולקיטו עשאוהו כשלוחו אבל בעלמא כל שהדיורים יכולים להוציא השוכרים מהבתים אין אותו שכירות מועיל כלום, דגרסינן בירושלמי מהו לשכור רשות מהפנדק פירוש מבעל הפונדק ששכרו כבר לדיורין רבי חנינא ור׳ יונתן סלקו לחמתא דגרדי׳ אמר נמתין עד שיבואו זקני דרום לכאן אתא ר׳ פס דרומא ושיילי ליה ושרא לון שמע ר״ל וכי מאחר שהכותי בא ומוציאה לא עשינו כלום פירוש הכותי שכבר קדם שכר מן הפנדק שמעון ברבי ור׳ יוחנן אמרו ומעתה אין בתינו שלנו פירוש שהפרסיים היו נכנסים בבתיהם ע״כ ודרים שם עמהם ר׳ יוסתאי בר׳ סימון בשם ר׳ בייתוס אומר אין בתינו שלנו לדור עמנו לצאת אין מוציאין אותנו ופונדקי המוציאים אותנו פירוש שלא היו אונסים הישראלים בע״כ לצאת לגמרי מן הבתים אלא שדרים שם עמהם אבל מי שכבר שכר מן הפונדק הוא יכול להוציא השוכר האחרון מן הבתים ולפיכך אין שכירותו כלום:"
        ],
        [
            "ריט",
            "שאלה מה שארז״ל ביו״ט ראשון יתעסקו בו עממים אם לאחר שהוא בארונו אם יכול לטלטלו ולהוציאו לבית הקברות מי נימא מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך או אם נאמר שזה כהוצאת אבנים לבנין, וכן אם מותר לטלטלו ע״י ארונו כמעות בתוך התיק וכאבן בתוך הכלכלה:",
            "תשובה זו מחלוקת ישנה היא ואם באתי לכתוב דברי הראשונים בראיותיהם עמל הוא בעיני אבל כך אנו מקובלים מרבותינו נ״ע שאסור ואם יש אצלכם תורת האדם לרמב״ן ז״ל שם תמצאו הכל בארוכה. ומ״מ מה שאמרת שמותר לטלטל התיק אע״פ שיש בתוכה מעות וארגז שיש בתוכה אבן אינו כן כי לא אמרו אלא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אע״פ שיש בתוכו מעות מפני שהתיק תשמיש הספר והתפילין והם העיקר והמעות כטפלה והתירו לו לטלטל הכל מחמת הספר והתפילין כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיצא הספר והתפילין וכן הדין בכלכלה שיש פירות והאבן בתוכה שאם הם פירות דלא מטנפי אסור להוציאה עד שינער האבן מתוכה כדאיתא פרק נוטל בגמרא ותיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה ואם אין בה אלא מעות לית דין ולית דיין דאסור לטלטלה דנעשית בסיס לדבר האסור כמעות שעל הכר וכיוצא בזה וכ״ש כשהארון אינו אלא לתשמישו של מת ויעשה לו בסיס גמור:"
        ],
        [
            "רכ",
            "שאלה המלך שלח לשר העיר ושלח עמו פרשים לשמור העיר והפרשים נכנסו בבתי היהודים יש בחזקה ויש ברצון הבעלים כדי שימצאו חן בעיניהם, הודיעני אם אוסרים על היהודים ומבטלים עירובם אם לאו כיון שאין להם שום קניה ולא משכונה בבתיהם של היהודים ההם:",
            "תשובה בתוספות אמרו משם ר״י שכל מי שנותן לדור לאחד בביתו אע״פ שמיחד לו מקום לאכול ולשכב שם כאותה שמכניסים תלמידיהם בבתיהם ומייחדים להם חדרים אינם אוסרים עליו לפי שאין משאילים להם בית בבתיהם שיאסרו עליו. ומ״מ יש להם פתח היתר גדול דכל שיש לישראל בעלי בתים באותם המקומות שנכנסו בהם הכותים רשות ויש לו שם כלים שאסורים לטלטלם בשבת עדיין רשות הבעלים בהם ואינם אוסרים שהרי שנינו פרק כיצד משתתפין בית התבן ובית העצים ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם חוזר עליו ר׳ יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד בע״ה אין אוסר עליו וקי״ל כר׳ יהודה ואמרינן עלה בגמרא ה״ד תפיסת יד תני שמואל דבר הניטל בשבת אוסר דבר שאין ניטל בשבת אינו אוסר תניא נמי יש לו טבלא ועששית וכל דבר שאין ניטל בשבת אינו אוסר עליו. ולא עוד אלא אפילו היה הבית של כותי ממש ולא נשאר לישראל בבית כלום אלא שהשאיל לו הכותי לישראל מקום אחד להניח שם כלי אחד אותו ישראל נותן עירוב או משכיר רשותו של כותי לשאר בני החצירות והמבוי ודיו דה״ל כשכירו ולקיטו וכדאמר פרק הדר ההוא מבואה דהוה דר ביה המן בר ריסתק אמרי ליה אוגר לן רשותך לא אגר להו אמר ליה רבא וכו׳. והנכנסים בלא רשות אע״פ שלא נשאר בבית מן הישראל שום דבר נראה מן הירושלמי שאין אוסר דגרסינן התם פרק הדר אית תניי תני הקוסטור אוסר מיד והאכסניא לאחר שלשים ואית תניי תני הקוסטור לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם מאן דאמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל ומאן דאמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילין דעלו ברשות ואכסניא אינה אוסרת לעולם דעלו בלא רשות ע״כ מ״ד דהלכה כמאן דמקל דקי״ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וכ״ש אם נכנסו אצלו לשעה שאינם אוסרים לפי שהן אצלו כאורחים:"
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בעניני רבית",
            "רכא",
            "שאלה במקומות אלו הורגלו לכתוב בשטרי הלואות אם לא אפרעך עד זמן פלוני אתן לך כך וכך דינר, אם יש בזה משום רבית או אבק רבית או לא:",
            "תשובה מפשטה של משנתנו יראה שאין כאן משום רבית כלל דתנן פרק אחרון של ב״ב (קס״ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני החזר לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר׳ יוסי אומר יתן ר׳ יהודה אומר לא יתן ואוקימנא פלוגתייהו באסמכתא אי קניא אי לא קניא דאלמא אי לאו אסמכתא ליכא משום רבית וטעמא דמילתא דאין רבית אלא דבר המתרבה משום אגר נטר לי וזה אינו כן שאילו פרעו בזמנו לא היה מרבה לו כלום ואם לא פרעו במשלם זמנו ממש חייב ליתן לו באותה שעה ממש קרן וקנס ואינו ממתין לו על הקרן כלל וא״כ ליכא אגרי נטר לי כלל וכן כתב הרב אבן מיגש בפירושו. וכן נראה עוד ממשנת איזהו נשך דקתני הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואע״פ שאפשר שהשדה שוה כפלים ממה שהלוהו עליו אלא שאני אומר שאסור לעשות כן לכתחלה דלא גרע מרבית מאוחרת שאע״פ שאין כאן אגר נטר לי כיון שההנאה באה לו מחמת הלואתו אסור ואמרינן נמי תני רב ספרא ברבית דבי ר׳ חייא יש דברים שהם מותרים ואסור לעשותן מפני הערמת רבית אלמא כל שהוא נוטל יותר ממה שהלוה הרי זה אסור וכן נמי מוכיח במה שאסרו חכירי נרשאי ולא אמרו במשנתנו במי שפרע מקצת חובו אלא שאם פרעו השאר בזמנו הרי הפרעון הראשון מתנה למפרע וכשהוא חוזר וגובה עכשיו בשטר אינו נוטל רבית כלל ומה שכבר נטל אינו חייב להחזיר שאין רבית גמורה ולא אבק רבית דנראה כהנאה הבאה לו מחמת הלואתו ואפילו למ״ד בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הכא מודה דלא מנכי ליה משום דאבק רבית גמור נמי לא הוי אלא גרע מיניה וכרבית מאוחרת היא וקיל מיניה אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית ומתניתין נמי דפרק איזהו נשך דכוותה היא שהיא שכונה דהלוהו על שדהו קתני ולא מסלקינן ליה מיניה. ואע״פ שיש לדון בדבר כן וכן נראין הדברים אע״פ כן אין מורין בדבר זה להקל וכ״ש כאן שהדעת מכרעת שהם מתכוונים להערמה רבית ואין ראוי לעשות כן:"
        ],
        [
            "רכב",
            "שאלה מעות שביד גזברים שהקדישום בעלים לעניים אם מותר להלוותם ברבית או לאו:",
            "תשובה שורת הדין נ״ל להלכה שמותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה וכאן אין כאן מלוה שהרי מעות הללו אין להם בעלים ידועים ואין לך עני שיוכל להוציא חלקו מיד הגזברים אלא הם מסלקין כרצונם לזה הרבה ולזה מעט או לא כלום ואע״ג דהא דאמרי׳ רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש היינו הקדש גבוה דאלמא הקדש גבוה הא הקדש עניים לא התם היינו טעמא דאיצטריכא למעוטי הקדש גבוה מרבית משום דהקדש גבוה הרי הוא כמעות מיוחדים לאחד דהיינו לגבוה ממש ודכוותה בהקדש עניים דעלמא אילו הקדיש מעות לעניים ידועים אבל מעות הללו כהקדשות הנהוגים במקומותינו שאין להם בעלים ידועים מותר. ולהלכה אמרתי ולא למעשה:"
        ],
        [
            "רכג",
            "שאלה ערב קבלן בשביל ישראל וחייב עצמו לכותי והרבית מתרבה ובא הכותי ונפרע מן הערב וחזר הערב ותבע לישראל יש כאן רבית או לאו:",
            "תשובה שנינו פרק איזהו נשך אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ערב למאן אילימא לישראל מי שרי וכו׳ אלא ערב לכותי כך היא גירסת הספרים שלנו באמת כלומר שישראל לוה וישראל אחר נעשה לו ערב ומקשינן סוף סוף כיון דכותי בתר ערבא אזיל כלומר שיכול לתבוע הערב תחלה דערב דידהו כקבלן דמי אשתכח דישראל דקא מוזיף ברבית כלומר שהכותי ילך אם ירצה ויתבע הערב ויגבה ממנו הרבית ואח״כ ישראל הערב חוזר וגובה מישראל חבריה והרי הוא כאילו הוא הלוהו ברבית ומשני כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל כלומר שלא יתבע הערב תחלה, וזהו הפירוש וכן ודאי נראה שפירשו קצת הראשונים גם רש״י ז״ל לכאורה כך הוא מפרש ומכאן למדת דערב קבלן אסור ובאמת דלפי פירוש שמועה זו יצא לנו איסור בקבלן מאין ספק. אלא כשתדקדק בהלכה זו אדרבה תמצא היתר מבורר לפי דעתי בקבלן מתוך ההלכה בלי שום ספק. והוא שיש עלינו מן הדין לשאול כזה וכי כשקבל עליו הכותי הזה לתבוע הלוה תחלה מאי הוי הלא כשלא ימצא אצל הלוה כלום חוזר וגובה מן הערב והערב ממתין עד שימצא מקום לגבות מן הלוה ונמצא הדין חוזר למה שהיה ישראל הוא דקא מוזיף ברביתא. וא״ת מ״מ כיון שאין יכול לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה נמצא שאין הרבית מתרבה על הערב אלא על הלוה וכשהערב פורע לכותי מה שיש לו על הלוה וחוזר וגובה מה שפרע מן הלוה נמצא שאינו נוטל מן הלוה רבית כלל אלא מה שפרע עליו אבל אילו היה קבלן היה הרבית מתרבה על הלוה וכשהמלוה גובה ממנו הרבית לא מחמת הלוה גובה ממנו אלא מחמתו ממש שהרי יכול לתבוע תחלה ומניח הלוה הלכך כשנפרע ממנו וחוזר הקבלן על הלוה כאילו הוא לוה ברבית דזימנין דאיפרע הלוה קודם זמנו של שטר וכשהכותי גובה ממנו בזמנו איגלאי מילתא למפרע דעליו נתרבה ולא על הלוה. ועוד קשה שאמר ערב שלהם כקבלן שלנו לומר שיכול לתבוע איזה שירצה תקשה לא ס״ל למימר אשתכח דישראל דקא מוזיף ברבית ודאי אם אזל ליה כותי בתר לוה ויפרע מיניה האי ישראל לא עבד ולא מידי אלא דאי אזיל כותי בהדיא בתר דידיה ופרעיה ובתר הכי אזל הוא בתר ישראל חבריה ההיא שעתא הוא דקעביד איסורא בההיא שעתא לא מוזיף ברבית אלא רבית הוא דקא שקיל והל״ל ישראל דקא שקיל רביתא ואע״ג דאי אפשר דשקיל רביתא אא״כ אוזיף מ״מ כיון דלא אתעביד איסורא עד דשקיל דקדוק הלשון לא הל״ל אלא ישראל שקיל רבית. ועוד דהא ודאי משמע דליכא לאפלוגי בין ערב לקבלן דא״כ אייתי במתניתין דאלו עוברים בל״ת דקא מני הלוה והמלוה והעדים ה״ל נמי למיתני והקבלן דהא כולהו עוברים מני ואזיל ואפילו סיפא דפליגי עליה דבשלמא אערב וקבלן לענין רבית חד דינא אית להו תנא ליה ערב וה״ה לקבלן דיש בכלל ערב סתם דמתניתין אפילו ערב קבלן כדאיתא בהדיא בפ׳ גט פשוט דארשב״ג ואם יש נכסים ללוה אין נפרעים מן הערב ופירשוה מן הקבלן אלא אי קבלן חייב משום מלוה ומשום לוה דקיזיף ברבית ממלוה ומוזיף ברבית ללוה והיינו בכלל ערב דמתניתין הוה ליה למיתנייה בהדיא ועדיף למיתני משום דאית ביה חדושא טפי מכולהו דהא עבר אלאוי יתירי מכולהו דליכא חד מינייהו דקא עבר אלא תשוך ולא תשיך יחד אלא קבלן שעובר בשניהם למאי דפרשוה השתא ואביי נמי דמפרש בגמרא מלוה עובר בכולן לוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך ומשום לפני עור וגו׳ ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון הל״ל ואם אמר ממי שארצה תחלה עובר בכולם א״נ ערב וקבלן עובר בכולן אלא ודאי משמע דאפילו קבלן ישנו בכלל ערב דמתני׳ ואפ״ה פריש אביי דאינו עובר אלא משום דלא תשימון בלבד דהא עיקר אסמכתיה דמלוה על לוה הוא אלא דתנאי הוא דאתני דאי בעי מצי לאיפרועי מיניה דקבלן כל מה שהוא מתרבה על הלוה הוא מתרבה וכשהוא נפרע מן הקבלן מה שהרויח על הלוה הוא וכשהקבלן חוזר ונפרע מה שפרע אליו שקיל ולא שקיל מיניה רבית כלל ולא אוזפיה ברבית אלא דמאי דפרע ושקיל מיניה ומעשים בכל יום בישראל הלוה מכותי מעות לישראל נעשה לו ערב אע״פ שהכותים בזמן הזה נפרעים ממי שירצו תחלה ולא ראינו מי שמוחה בדבר אלא הענין כך הוא לפי דעתי דבדיני הכותים ודאי בתר ערבא דוקא אזלי ולא בתר לוה כלל ואי אזיל לגבי לוה הוה מצי למדחי ליה דמצי א״ל כלום הלויתני אלא על הערב הא גברא דאשלימית לך דקאי בהדאי וערב דידהו כקבלנות וכנשא ונתן ביד לדידן דאמר התם דאפשר לוה מיניה דמלוה לגמרי דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא וכדמשמע פרק גט פשוט דתנן התם המלוה חבירו ע״י ערב לא יפרע מן הערב וקס״ד השתא דלא יפרע מן הערב כלל קאמר לא בתחלה ולא בסוף ואיבעיא להו בגמ׳ מ״ט ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גברא אשלימת לי גברא אשלימי לך ואתקיף עלה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר בהפך הדין שאמרת שלא יפרע מן הלוה כלל לא בתחלה ולא בסוף אלא בתר ערבא קאזלי א״ל גברא אשלימית לך דכלום הלויתני אלא על הערב זיל אתפרע מיניה ונמצא הערב לוה ומלוה ומש״ה מתמהינן הכא כיון דבדיניהם בתר ערבא אזלי נמצא דישראל הוא דקמוזיף ברביתא דהוא לוה מן הכותי ומלוה לישראל חבירו ופרקינן שקבל עליו לדון בדיני ישראל שיהיה הלוה מתחייב וישראל חבירו יהיה ערב וה״ה לקבלן ומעתה אין כאן חשש איסור משום דכיון שהלוה מתחייב ברבית ועליו הוא עיקר סמיכתו דהוא ניהו יזיף שקיל זוזי אף כשילך אצל הערב או הקבלן וגובה מהם אינו גובה מהם אלא מה שכבר נתחייב לו הלוה וכשחזר הקבלן וגובה מן הלוה כל מה שפרע עליו אינו כגובה ממנו רבית והיאך יקרא זה מלוה ברבית והוא פרע עליו כל ממון זה אחר שנתחייב בכל לכותי ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה. וא״ת אם כפירושנו מאי קאמר כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל שמשמע שמוותר על דינו אדרבה הא טוב ליה שלא ידחנו הלוה וכגון שקבל עליו הלוה הל״ל, לא היא דמ״מ כיון דעיקר דינם ללכת אחר הערב ואין הערב יכול לדחות אצל הלוה המלוה הוא שצריך לו הנאת דינו אבל הערב בדידיה תליא מילתא ועדיין יש ללכת אחר הערב אלא מפני שיכול ללכת אחר הלוה ומעתה אפילו הכותי שלוה מישראל ברבית ונעשה לו ישראל ערב או קבלן מותר דאין הרבית מתרבה על הערב ועל הקבלן אלא על הלוה והכי תניא בתוספתא וה״נ איתא בירושלמי כותי שלוה מעות מישראל וישראל שלוה מכותי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש ודוקא כשקבל עליו לדון בדיני ישראל וגרסינן נמי בירושלמי פרק הכותב גבי הנפרעת שלא בפניו ובפירעון מן האריס שלא בפניו א״ר אבין תפתר כשרבית אוכלת בהם ופריך וכי ב״ד גובין רבית תפתר כשערב לו מן הכותי כלומר כשנעשה לו ערב מחמת כותי כלומר דאי משהינא ליה עד שיגדלו יתומים יכלו הנכסים לפיכך נשלם מנכסי יתומים של שמעון הערב בשבועת ראובן המלוה שלא התפיסו אביהם צררי אלא אע״פ שהמלוה גובה קרן ורבית מהם לאו מוזיף ברבית הוא דבשעת פירעון הוא דחשבינן ליה לערב כפורע כי מה שנתרבה על הלוה נתרבה והכל אצל הערב או הקבלן כקרן וכן מצאתי לראב״ד ז״ל ולרב בעל העיטור ז״ל שהתירו שניהם ישראל שנעשה ערב לישראל אחר בשביל כותי ותמכו על דברי הירושלמי והתוספתא שכתבתי למעלה. ומה שהוקשה לך א״כ לוקמה בערב כותי כלומר בשלוה כותי וישראל נעשה לו ערב ושוב לא יצטרך לדחוק ולהעמיד כשקבל עליו לדון בדיני ישראל, גלה לנו דכל שהחיוב חל על הלוה שוב אין כאן איסור כשגובה מן הערב או כשהערב חוזר וגובה מן הלוה דלגבי מלוה אצל הערב או הערב אצל הלוה אין כאן רבית אלא קרן המשתלם בראש כמו שכתבתי ועוד דלפי מה שכתבתי דערב דכותי בדיניהם בתר ערבא אזיל דערב שלוף דוץ אפילו אם העמידה כשהערב לו מחמת כותי על כרחין אף היא דוקא כשקבל עליו הכותי הלוה לדון בדיני ישראל שלא ידחה הלוה אצל הערב וכן כתב הראב״ד ז״ל בפרק בתרא דבתרא ז״ל וכ״ש אם המלוה ישראל שלוה לכותי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אא״כ התנה הכותי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע עכ״ל וממנו אתה למד אף מה שכתבתי דערב בדיניהם שלוף דוץ הוא שהלוה יכול לדחות המלוה אצל הערב. וא״ת והא משמע פרק איזהו נשך דערב קבלן כלוה ומלוה ועובר בכל השמות דתני התם רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה ואמרינן עלה מאי קום עשה לאו דאמרי קומו אהדורו אלמא ערב חשבינן ליה כמלוה וחייב בהחזרה וע״כ לאו בערב גרידא קאמר דערב אינו אלא משום לא תשימון וכדמפרש פרק איזהו נשך גרסינן אלו עוברים בל״ת אלא בערב קבלן קאמר דלשון ערב כלל הוא אפילו ערב קבלן, לא היא דהא פוטרים קאמרי ופוטרים לגמרי משמע ואם איתא אכתי ערב קבלן לחייב משום לאו דלא תשיך דהא ע״כ אי אפשר לקבלן מחייב משום מלוה אא״כ עושה אותו כלוה מן המלוה ומלוה למלוה אלא נ״ל דערב דהכא ככל ערב הוא וכולהו ליכא אלא משום לא תשימון וכפירושא דאביי אלא דהכא מאן דמפרק מאי קום עשה דאמרינן להו קומו אהדורו קס״ד דלכ״ע לא תשימון לא קאי אשימה גרידא דכל דלא סלקא דעתיה עביד איהו מעשה לאו כלום הוא וכדמשמע מהא דדחי ליה התם מאי קום עשה קרועי שטרא וקסברי רבנן שימה מילתא היא ה״נ מסתברא מדקתני אלו עוברים בל״ת המלוה והלוה והערב והעדים בשלמא מעשה לא עבר אפילו משום לא תשימון דאשימה הבאה לידי גוביינא קאי כלומר כשיגבה מן הלוה בין מן הערב ההוא שעתא הוא דקעבר משום לא תשימון וכשהוא מחזיר אינתיקו להו כולהו לאוין דידיה וכשהוא נובה מן הערב והערב חוזר וגובה מן הלוה ההיא שעתא קעבר איהו משום לא תשימון וכשהוא מחוייב לו שיעור הרבית אינתיק ליה לאו דשימה דידיה ודחינן ליה מאי קום עשה קרועי שטרא וכל שלא הספיק המלוה לגבות הרי הוא בקום עשה לדעת ר׳ נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ובקרועי שטרא הערב נמי כל שפרע למלוה ולא הספיק לגבות מן המלוה יכול לתקן ליהוי כקרועי שטרא כלומר כפוטרו הלוה משיעור הרבית ורבנן סברי שימה מילתא היא ומשעת הלואה נגמרה לה שימה. עוד יש לי פירוש אחר כמדומה טוב מזה בחדושים פרק איזהו נשך בשמעתא דאתה נעשה לו ערב. אלא אי קשה לי הא קשה דכל שלוה ק׳ בק״כ לשנה אע״פ שנתחייב עכשיו בק״כ אין אומרים דמשעת כתיבת השטר זכה בכל העשרים וזמן הוא שהרויח לו עד סוף שנה אלא ישנה לשכירות מעותיו מתחלה ועד סוף ויום יום מרויח לפי חשבון. ומכאן נסתפק לי זה כמה רבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה כלל לפי שהוא כמלוה ע״פ לפי שאין בכתוב מפני שלא נתחייב בכולו המלוה בשעת כתיבת השטר ודקדקתיה מהא דאמרי׳ פרק יש נוחלין שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ואקשינן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן פירוש דאמרו אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מיבעיא כלומר שהיה לנו לומר לא יטול אלא אליבא דרבי ולרבי רבית לא והתניא רבי אומר בכור נוטל פ״ש בין במלוה בין ברבית, ופרקינן לעולם אליבא דרבנן ומלוה כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי. ואם איתא דרבית הכתוב בשטר הוי כמלוה בשטר כיון דסבירא להו לרבנן דנקיט שטרא כמאן דגבייה דמי אפילו ברבית נמי הל״ל דלשקול דמי:"
        ],
        [
            "רכד",
            "שאלה מהו להלוות ברבית לישראל שהמיר, הודיעני דעתך בזה:",
            "תשובה כתב הרמב״ן ז״ל בתשובה דישראל מומר מותר להלוותו ברבית כדאיתא בירושלמי פרק בתרא דע״ז בכותאי דקיסרין. ואם מת ודאי לענין טומאת אהל מטמא הוא ודאי שהרי קדושיו קדושין וגטו גט ואשתו אסורה עד שיגרשנה בגט ואפילו בגר שנתגייר וחזר לסורו דינא הכי כמי שנזרע בישראל כדאיתא ביבמות:"
        ],
        [
            "רכה",
            "שאלה כותי שרצה ללוות מישראל זקוקים מטבע ישן ואמר לו אותו ישראל מטבע ישן אין לי אבל אמצא לך שולחני ישראל ושמו שמעון שיקחם ואני אערבם ומידי יבקשם ואתנם לו ונתרצה הכותי ונתן משכונות לראובן מכ״ה דינר והלכו שניהם אצל שמעון השולחני א״ל ראובן שמעון השולחני קח מן הכותי הזה ה׳ זקוקים בכ״ב דינר וח׳ ואני אתנם לך ומידי תבקשם, נתן שמעון השולחני לכותי כ״ב דינר וח׳ וחייב לכותי עצמו ראובן ליתן לשמעון ה׳ זקוקים ועכשיו נתייקר השער ע״כ לשונך, ונסתפקת אם יש בזה צד רבית. ועוד הוספת בשאלתך השנית אם מתחייב ראובן לשמעון בדברים אלו לפי שאין שליחות לכותי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ואם מתחייב הוא אם מתחייב בכ״ב דינר וח׳ שנתן או אפילו בכל הה׳ זקוקים ואם יש ערב בלא מתחייב ומשתעבד. וגלגלת בדין זה אם ישראל נעשה ערב לישראל אחר מחמת הכותי הלוה ברבית ודקדקת בדברים העמקת בראיות יוצאים מפיך שמחים כנתינתן אלא שאפשר לבא עליהם מדרך אחרת אולי אוכל לדין בדבר ולהתיר כנושא ונותן בהלכה ולמעשה אין אנו מורים להקל אלא להחמיר ודרוש וקבל שכר:",
            "תשובה תחלת כל דבר בעיקר הדין בנדון שלפנינו יש להקדים ולחקור כותי אם קונה וקונין ממנו אף בכסף או במשיכה לבדה כי יש מן הראשונים נוטים לומר שאין הכותי קונה אלא במשיכה סמכו עליה במה שאמרו במסכת בכורות פרק הלוקח עובר פרתו אר״ל משום רבי הושעיא ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אע״פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה וכותי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע״פ שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה ומפרש התם מאי בדיניהם אמר אביי בדין שפסקה להם התורה שנאמר או קנה מיד עמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא ואמרינן התם ולאמימר דאמר משיכה בכותי קונה אי ס״ל כר׳ יוחנן דאמר ד״ת מעות קונות אבל משיכה לא קניא לעמיתך בכסף ובמשיכה אלא אי סבר לה כר״ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך למ״ל ואסיקנא דאמימר כר׳ יוחנן ס״ל ואנן הא קי״ל כר׳ יוחנן דאמר ד״ת מעות קונות אבל משיכה לא והלכך מולעמיתך בכסף לכותי במשיכה ולא בכסף וכדאמרינן התם מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא ובפרק השוכר שבע״ז (ע״א) נמי אסיקנא כאמימר דאמר משיכה בכותי קונה ורב אשי דפליג עלה ואמר דאינה קונה אתותב ואדחי והא דאמר פ״ק דקדושין גבי עבד עברי נקנה בכסף תינח עבד עברי הנמכר לכותי הואיל וכל קניינו של כותי לגבי עבד עברי אי אפשר לו אלא בכסף דכותי אינו קונה בשטר דשטר מהיכא גמרינן ליה מאמה העבריה בכותי ליתא דלאו בר ייעוד הוא ועוד דאין מייחדין לו את הערוה וגם בחזקה אין קונה דמה שאמרו בחזקה מנין היינו במלחמה וכדכתיב וישב ממנו שבי אבל בחזקה קנייה כגון הנעילו והלבישו לא קמה לה אלא בין בכסף בין במשיכה קונה ותדע לך דהתם פרק השוכר דאיפלגו אמימר ורב אשי במשיכה דכותי אי קניא אי לא אייתי רב אשי סייעתא למילתיה דאמר אינה קונה מדאמר להו רב להנהו סטוותא כי כייליתו חמרא לכותים אקדימו ושקולו זוזי מינייהו ואי לא ה״ל יין נסך ביד כותי וכי שקליתו דמי יין נסך קשקליתו ואהדר ליה אמימר הב״ע כגון דכייל ורמי במנא דכותי דאיכא עכבת יין אפומא דמנא קמא קמא אינסיך ליה מקמי דלמשכיה כותי ומש״ה מזהר להו רב דלקדום ולשקול זוזי מינייהו, ואם איתא דאמימר משיכה דוקא קאמר ולא מעות אכתי כי מקדמי ושקלי זוזי מינייהו מאי הוי מ״מ דמי יין נסך הוו בידייהו מקמי דלמשוך כותי וליקנייה ועוד דאמר אמימר תדע דהא משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו ואם איתא דמשיכה דוקא קאמר ולא בכסף מאי קמייתי ראיה מדלא הדרי בהו מכי אמשיכו וכי יהבי זוזי מי הדרי בהו הא ודאי ליכא למימר אלא פעמים מושכים בלא כסף ואין חוזרים ופעמים נותנים מעות ואינם חוזרים ומתשובתו של רב אשי אתה למד דאמרי׳ התם רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר אילו היו רוצין היו חוזרין מן הדין אלא מגודל לבב וגסות הרוח אינן חוזרים ובודאי לרב אשי דאמר משיכה אינה קונה אלא כסף מדאמר דמשיכתה מן הדין ולא ממנהג מדינה אלא הנהגה של גסות בודאי דיני קנייה גמורה אחרת היתה להם והיא מתן מעות כפי סברתו אלא דאמימר היה סבור דשתי הקניות מן הדין ובשתיהן קונין זה מזה מעיקר הדין ורב אשי חלק עליו באחת והיא המשיכה אלמא משמע דאמימר לאו דוקא משיכה קאמר אלא לומר דבין בכסף בין במשיכה קונה. והלכך לפי הסברא השניה כותי זה כשקבל המעות מיד שמעון נתחייב לו בה׳ זקוקים אע״פ שאין לו אם אין לזה יש לזה הרבה מוכרים יש בשוק וכדתניא יצא השער פוסקים אע״פ שאין לזה יש לזה ואע״פ שקבל ממנו פחות מדמי פסק השער שבשוק אין בכך כלום דלא נאמרו דברים אלו אלא בישראל ומשום רבית שהרי למקנייה ממש אפי׳ בישראל קני היכא דליכא משום אגר נטר לי כדאמרי׳ האי מאן דיהיב זוזי אקירא וקאזלי ארבעה בזוזא בשוקא ואמר ליה אנא יהיבנא חמשא והמתן עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח שרי אבל אי לית ליה אסור משום אגר נטר לי הוא אבל בכותי שרי ומכיון שנתחייב כותי בקבלת המעות נתחייב ישראל הערב או הקבלן בשעת מתן מעות כמוהו ואפילו לסברא הראשונה דאמרינן דכותי אינו קונה במשיכה לבדה אלא בכסף נראין הדברים דכיון דבדיניהם בזמן הזה קונים זה מזה בכסף אף אנו מינייהו קונין מהם בכסף בדיניהם דלא תהא אלא שנהגו הנהגה מילתא היא ואפילו ישראל בישראל וכאותה שאמרו פרק איזהו נשך האי סטומתא קניא ואסיקנא התם דאפילו למקנא ממש בדוכתא דנהיגי דקנו ממש וכ״ש בנדון שלפנינו שהרי אמרו אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבם ואפשר נמי דהיינו דאמר רב אשי רמות רוחא הוא דנקיטא להו תלה הענין בגסות הרוח לבד ולא במנהג קבוע לומר דאינו קונה כלל ואפילו משום מנהג מדאמר להנהו סטוותא שקלו זוזי אלא התם גסות הרוח הוא שנהגו בעצמן שררה שלא לחזור אחר שמשכו אבל אם היה מנהג קבוע ודאי לא היה מצריך רב להקדים וליטול דמי. ואותה שאמרו שם ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אע״פ שלא משך קנה דמשום דבתר דינא דאורייתא שדינן להו דילמא התם במקום שאין מנהג ידוע לאוקמה אדינייהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין נראה שנהגו לקנות במשיכה ואפ״ה קאמר ר״ל דישראל הקונה מהם בהמה בכסף ולא משך חייב בבכורה כיון דמדאורייתא קני ליה ישראל קמה ליה ברשותו משעת מתן מעות וחייב בבכורה. וכן נמי כותי שנתן מעות לישראל בבהמתו אע״פ שלא משך ודרכם למשוך אפ״ה ישראל מכי שקיל זוזי אסתלק ליה ולא קמה ליה ברשותיה הלכך אינה חייבת בבכורה דלאו דישראל היא ולרבי יוחנן דאמר לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה ישראל שנותן מעות לכותי בבהמתו פטורה דהא לא משך ואפילו נהגו לקנות בכסף וכותי מדשקיל מסתלק ליה מ״מ ברשותיה דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא עד דמשיך כדינא דאורייתא אבל ודאי לחייב הכותי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה ממנו חיובי מחייבי ליה בבי דינא דכדיניהם דיינינן ליה וכדאמרי׳ אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבהו וישראל נמי הבא אחר חיובו הרי הוא כמוהו נמצאת אומר דבין כך ובין כך יש ישראל הערב או כקבלן מתחייב של כותי ואין כאן צד רבית שכבר נתחייב הכותי בכל בקבלת המעות וישראל כשקבל עליו לפרוע לשמעון השולחני זקוקים אינו משלם לו אלא קרן בלבד שכבר נתחייב הכותי והרי זה כישראל שהלוה הכותי ק׳ בק״כ ואחר שהגיע זמנו לפרוע נתן לו ערב או קבלן ישראל אחר ליתן לו שאין כאן צד רבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבא ממלוה ללוה וזו דומה לזו כמו שאכתוב לפניך בע״ה ולא נתחייב אחר חיובו של כותי שאילו היה מתחייב אחר חיובו של כותי ממש אני אומר דאז אפשר שהיה בו צד רבית לפי שלא בא ובאיסורא בא לידו אלא לומר חיוב שע״י חיובו של כותי בא לו אבל בודאי בנתינת מעות לכותי חל חיוב על הכותי ועל הקבלן דרך שהתנו מעיקרא. ומ״מ אף לכשתמצא לומר דבתר דינא דאורייתא שדינן להו ולא נתחייב כותי בקבלת מעות וישראל הקבלן לא נתחייב בכך כ״ש שאין כאן איסור רבית דכיון שלא נתחייב לו מתנה הוא דקיהיב ליה ואין כאן משום איסור רבית מאוחרת שהרי לא לוה הוא ממנו כלום שיאמר לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי ואף כי לחייב את הקבלן מן הדין הדעת נוטה כמו שכתבתי בדמי התוספת שנתוספו על הק״כ דינר וח׳ אין לחייב הקבלן עליהם מאחר שלא קנו מידו ודמי התוספת כערב דלאחר מתן מעות ובעי קנין להכי קרו ליה רבית שהוא דבר נוסף לאחר מעות קרינן ביה, לא ירדתי לסוף דעתך בזה כי בקבלת מעות של מוכר זה נתחייבו המוכר והערב בכל שאם אין אתה אומר כן אף המוכר לא יתחייב התוספת אלא ודאי המוכר מתחייב הוא בקבלת המעות ואף הקבלן מתחייב באותה נתינה בכל מה שנתחייב בו המוכר שעל אמונתו נתן לו והרי הוא כאילו קבלו שניהם ממש המעות מיד שמעון זה הלוקח ואין צריך זה לפנים:"
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בדיני מקואות והכשרן ופסולן. ואכלול עם זה דיני טומאה וטהרה: ",
            "רכו",
            "שאלה שאובה שהמשיכוה כלה או רובה אם טהורה אם לאו:",
            "תשובה גם זו מחלוקת ישנה מימות התנאים ואילך דרבי אליעזר ב״י ורבנן נחלקו בה כמו שהוזכר בגמרא דתמורה סוף פ״ק (י״ב) דראב״י פוסל עד שיהא רובו של מקוה בהכשר דתני רבי אליעזר ב״י אומר מקוה שיש בו כ״א סאה מי גשמים ממלא בכתף י״ט סאים ופותקם למקוה ששאובה מטהרת ברבייה והמשכה וכי אתא רב דמי א״ל יוחנן שאובה שהמשיכוה טהורה ואוקימנא לה התם פרק קמא דתמורה כרבנן ומדקאמר סתם שאובה שהמשיכוה משמע דאפילו כולה שאובה קאמר ויש ספרים דגרס בה בפירוש שאובה שהמשימה כולה והרי״ף ז״ל כתב בהלכותיו בשבועות בהלכות נדה הא דרב דמי א״ל יוחנן לומר שכך הלכה ואפילו רובה ואפילו כולה אבל רב אחאי ז״ל פסק כרבי אליעזר ב״י דמשנתו קב ונקי ועוד דתנן סתמא במסכת מכות כוותיה דרב דתנן התם מים שאובים ומי גשמים שנפלו ונתערבו למקוה דרך המשכה ואע״פ כן קתני מחצה על מחצה פסול דאלמא לא התירו המשכה אלא במיעוטא דהמשכה ורבויי בעינן וכזה פסקו גדולי האחרונים ז״ל ודקדקו הרבה בדברי רב דימי א״ר יוחנן כדי שלא יתקשו על דברי רבי אליעזר ב״י. סוף דבר כל גדולי האחרונים מסכימים לאסור כדברי הגדול הגאון רב אחאי ז״ל ולא שמענו בארצנו מי שהורה להקל בהלכה למעשה בדבר זה. ומקוה ישראל וקדושו יקדישנו בקדושתו, ינחילנו לנחלה לו ולסגולתו, וישימנו משומרי מצותיו ותורתו:"
        ],
        [
            "רכז",
            "שאלה מים העוברים למקוה דרך מתכת שאין לה בית קבול כשרים או לא:",
            "תשובה אם קבע הצינור בקרקע כדי שיעברו המים בתוכו למקוה כשר ואע״פ ששנינו בפרק ו׳ של מסכת פרה נתן ידו או רגלו על הירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשר זה הכלל דבר המקבל טומאה פסול דבר שאין מקבל טומאה כשר ומפרש טעמא פ״ב דזבחים דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הוייתה ע״י טהרה יהא ותנן נמי בפ״ה של מקואות ר׳ יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין, התם בשאין קבוע בקרקע אבל בזמן שקבעו בקרקע בטל לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה וכדתנן פרק ו׳ של מסכת מקואות מטהרים המקואות התחתון מן העליון הרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או סילון של אבר מניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפי׳ כשעורה ודיו וטעמא כדאמרי׳ דכל שהוא קבוע בקרקע בטל לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה וכמו ששנינו במסכת כלים כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפותח שתחת הציר והציר והקורא והצינור שנעשו לקרקע (פי״א):"
        ],
        [
            "רכח",
            "שאלה מי מעין שירדו למקוה ויש בהם ארבעים סאה ונפסק המעין כשרים לטבול בו אדם או לא:",
            "תשובה דבריך אני רואה כמו שהמעין מטהר בין בזוחלין בין במקוה ואפילו הפסיקוהו אם יש במים שירדו למקוה ארבעים סאה כשר דלא גרע ממי גשמים ושנינו בפרק ה׳ דמקואות מעין שהעבירו על גבי בריכה והפסיקוהו הרי הוא כמנוקב:"
        ],
        [
            "רכט",
            "שאלה בפ״ק דנדה פריך תלמודא מכדי ספק טומאה ברה״י היא ולא יוכל לתרץ על זה דבר שאין בו דעת לישאל:",
            "תשובה ללישני קמאי דחזקיה אין אני רואה בכאן מקום לקושיא זו כלל דבכולהו לישני בטעמא אתי בהו חזקיה לדידיה אין כאן ספק אלא כודאי טהורים משוי להו, ללישנא קמא דאוקימנא פלוגתא דקופה שאין לה שולים טעמא תריצא וברירא הוא דהיאך אפשר שהיה שם שרץ מעיקרא ונשאר ובמה נסתבך ותדע לך שהרי הוצרכנו לתמוה על דברי ר׳ יוחנן דמטמא כדאמרי׳ אין לה שולים מ״ט דר׳ יוחנן ולמאי דאוקים דיש לה אוגנים נמי הא טעמא קאמר ובטעמא קאתי להו וכעין בדיקה משוי לה דכיון דקפיד איניש אפירי מנערה היטב ואילו הוה ביה מעיקרא ננער ונפל עם הפירות שחזקתו מתנער ומתכבר, ולאידך אוקימתא דאוקימנא בקופה בדוקה כ״ש דאיכא טעמא אלימתא דהא בדיקא מעיקרא ולא הוה ביה שרץ ול״ד למבוי דמטמא משעת הכיבוד דהתם שכיחי שרצים. ועוד דלכ״ע ודאי לא דמיא קופה לסוטה לטמא ספקה ברה״י ותדע לך דאפילו מאן דמטמא בה הכא לאו בדינא נחית לה כספק טומאה ברה״י שאילו כן היינו שורפים עליה תרומה כסוטה דשוי לה רחמנא כודאי ומינה גמרינן דכל ספק טומאה ברה״י דכוותה לשרוף עליה תרומה, ואילו הכא לכ״ע אין טומאה אלא לתלות ומשום מגע טהרות נגעו בה ותדע לך דהא דמטמא בקופה לאשה מדמי לה ואין טומאה אלא לתלות ופלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן לתלות היא מדמקשי לרבי יוחנן ממתניתין דנגע באחד בלילה ואמרינן וכ״ת ה״מ לשרוף אבל לתלות תולה כלומר ואנא דאמרי לתלות קאמינא ומי תלינן וכו׳ אלמא ליכא מאן דנחית ליה בדינא כסוטה וטעמא דמילתא משום דלא אמרינן ספק טומאה ברה״י ספקו טמא אלא דומיא דסוטה דישנה לטומאה ודאי והיינו בועל שנכנס עמה למקום הסתר אלא דמספקא לן אי נגע בה אי לאו אף אנו נאמר בכל מקום שהיה שם טומאה ודאית אלא שאנו מסופקים אי נגע אי לאו ברה״י ספקו טמא אבל היכא דלא ידעינן אי הוה טומאה זו ברה״י בשעה שהיו שם הטהרות כי הא דקופה בכי הא ודאי לא מטמינן מדינא במקום ספק דהא סוטה דכוותה טהורה והלכך מאן דמטמא בקופה חומר הוא בטהרות כדרך שהחמירו באשה וחזקיה דטהר קסבר דכל כה״ג לא נחמיר אפילו לתלות, ואל תשיבני צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון דאין דרכן של שרצים לכסות בודאי אדם נכנס וכסה ורובן של בני אדם טמאים הן אצל מי חטאת לפיכך טמאה א״נ דספק כלים הנמצאין טמאין דשוינהו רבנן לרובא דאינשי טמאין לגבי כלים הנמצאים כדברי רבינו תם ז״ל והיינו נמי דאמר בפרק קמא דפסחים קורדום שנאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו. ולענין הא דאקשי מכדי ספק טומאה ברה״י היא וכדפירש רש״י ז״ל דאככר פריך לא אקופה וכתב רבינו פירוש לפירושו דלרבי יוחנן פריך ולא לחזקיה דבשלמא לחזקיה דלא תלינן טומאה ממקום למקום פשיטא דטהור הככר, לא כך אני סבור אלא ודאי לכ״ע פריך בקושטא דהא ברייתא לא שייכא בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן כלל וטעמא אחרינא אית לה אלא דמקשה הוה טעי בה מעיקרא וסבר דשייכא מדקתני טהורה וקסבר משום דאין מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא מדקתני עד שיאמר ואע״ג דקתני בה טעמא משום שאני אומר אדם טהור נכנס לשם לא דק מקשה ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד פרק לא יחפור גבי אין פורשים נשבים ליונים ובריש פרק קמא דגיטין גבי שנים שהביאו גט וביבמות פרק האשה רבה גמרא אמרו לו מתה אשתו גבי לימא מתניתין דלא כר׳ עקיבא והרבה כיוצא בהן. ותדע לך דהכא כ״ע לאו משום דאין מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא מדקתני עד שיאמר ברי לי שלא נכנס אדם שם ואי משום שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום הוא כי לא נכנס אדם שם מאי הוי מ״מ הוי הככר בחזקת טהרה שטהרות כולן במקום מציאתן וזו במקום טהרה עומדת אלא ע״כ לא שייך הכא כלל טעמא דאין מחזיקים טומאה ממקום למקום וטעמא דמילתא משום דאי אפשר לומר כן במקום זה שאילו באתה לומר שהככר לעולם היה כאן במקום מציאתו אי אפשר שהרי מתחלה נתון היה על הדף וכשת״ל דהטומאה דהיינו המדף לא זז ממקומו ובמקום מציאותו היה שם לעולם מה בכך דילמא הככר נפל כיון שאי אפשר לו ליפול אא״כ נגע ע״כ טעמא דמילתא משום דתלינן בה באדם טהור להקל וכשלא נכנס אדם שם אי אפשר לתלות בו טומאה והיינו דאקשי כאן דברה״י אמאי תלי להקל דהא דבר תורה ספקה כודאה דומיא דסוטה ומפרקינן משום דאין בו דעת לישאל:"
        ],
        [
            "רל",
            "שאלה מקוה שרצו לנקותו והוציאו כל המים בכלים ובידוע שנפלו מן הכלים מן המים שבהם למקוה ונגבו אותו היטב בספוג ולא נשאר בו גומא אלא שנשאר קרקע לח וטופח ע״מ להטפיח ואח״כ פתחו מקורים ונתמלא מים, הנפסל מחמת שנשאר בו טופח ע״מ להטפיח:",
            "תשובה איני רואה בזה שום פסול מכמה טעמים, חדא שאין מים שאובים פוסלים המקוה בין בתחלתו בין בסופו פחות מג׳ לוגין דקי״ל כחכמים דפליגי עליה דרבי אליעזר בפ״ב דמקואות דתנן התם רבי אליעזר אומר רביעית מים שאובים בתחלה פוסלין את המקוה וג׳ לוגין על פני המים וחכ״א בין בתחלה בין בסוף שיעורו בג׳ לוגין ודוקא השני עד שלא פסק הראשון וכן השני עד שלא פסק ולפיכך בידוע שאין בטופח זה שלשה לוגין מדלי אחד שהן י״ח ביצים, ועוד דמן הסתם לא נפלו שם שלשה לוגין בטופח זה יש מן המים שמן המקוה ואין הכל מן השאוב ולא עוד אלא שאפשר דכל מה שנפל שם מן השאובים יצא בדלי ומה שנשאר שם טופח היה מן המקוה ועוד דמן הסתם לא נפלו שם שלשה לוגין מדלי אחד ולא משנים וג׳ וכל שנפלו שם ביתר משלשה כלים נראה דאינן פוסלים לפי ששנינו בפ״ק דתמורה ואין המים שאובים פוסלים אלא לפי חשבון ואוקימנא לפי חשבון כלים דאמר כי אתא רבין א״ל יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה כמאן כרבנן ואי כרבנן מאי אלא לפי חשבון ואוקימנא אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני הוא דתניא שלשה לוגים מים שאובין שנפלו למקוה בין בב׳ ובג׳ כלים בין בד׳ ובה׳ כלים פוסלין את המקוה יוסף ב״ח אומר בב׳ וג׳ כלים פוסלין בד׳ וה׳ לא פסלו המקוה ונראה דקי״ל כיוסף בן חוני דסתם מתניתין כוותיה ואע״ג דהוא מחלוקת בברייתא סתם במתני׳ ומחלוקת בברייתא לא קי״ל כמחלוקת בברייתא וכיון שכן הוא ה״ל ס״ס ואפילו בדאורייתא אזלינן בה לקולא וכ״ש בשאיבה דרבנן דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן כדדייקינן שמעתא שמה:"
        ],
        [
            "רלא",
            "שאלה מקוה שנקוו שם מים מן המעין ולא נפסק המעין כשבאו לנקותו מן הטיט והרפש הוציאו מים בדלי ונופלים מן הדלי לעתים יותר מלוג עד שיפלו שם יותר מב׳ או ג׳ לוגין במה יוכלו לנקותו ושלא יחושו שלא יפסלו המים השאובים שיפלו שם מהכלים:",
            "תשובה כל מקוה שנעשה אפילו מן הנוטפין וכל שיזהרו שלא יפלו שם שלשה לוגין מב׳ וג׳ כלים אינו נפסל בכך ואע״פ שנפל שם ג׳ לוגין מד׳ וה׳ כלים כדתניא פ״ק דתמורה(י״ב:) ג׳ לוגים שנפלו למקוה בין בב׳ וג׳ כלים בין בד׳ וה׳ כלי׳ פסלו את המקוה יוסף בן חוני אמר בב׳ וג׳ כלים פוסלים בד׳ וה׳ כלים לא פסלו וקי״ל כיוסף בן חוני דאוקימנא התם סתם מתניתין דאין המים השאובים פוסלים המקוה אלא לפי חשבון כוותיה דר״ל לפי חשבון כלים ואיכא סתמא אחרינא כוותיה בפ״ג של מקואות ומה שאמרו שג׳ לוגין פוסלים דוקא במקוה שנתהוה ממי גשמים הנוטפים לבריכה אבל מקוה שנתהוה מן המעין שמקוריו נפתחין ונובעים שם אין מים שאובים פוסלין בו ואפילו רבו השאובים שאין המעין נפסל ברבייה דתנן בפ״ב דמקואות מעין שמימיו מועטים וריבו עליהם מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכל שהו. ותנן תו התם פרק ה׳ מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בכל שהו אלמא אין המעין נפסל לעולם ואפילו בשאיבה ואפילו רבו השאובים, ואע״פ שאמרו שאפילו נוטפין שרבו עליו פסלוהו דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד דחיישינן שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין ושמואל נמי עביד לבנתיה מקואות ביומי ניסן דאלמא אפילו המעין נפסל ברוב הנוטפין, כבר תירצה הראב״ד ז״ל וז״ל היכי אמרינן במי פרת שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין וכי ירבו מאי הוי והלא פרת מושך הוא וכי ירבו עליו מי גשמים מה בכך והלא הוא כמו שהיה בין לאשבורן בין לכל שהו ואיכא למ״ד ריבה דקתני הכא לאו רבויא ממש הוא אלא תוספת קאמר וקשיא ליה א״כ ליתני הוסיף אלא י״ל נהר פרת כשהוא מגיע לבבל הוא כלה והולך עד שמתמעט מאוד ובימי הקציר נעשה הנחל גבים גבים ובדבר מועט הם מחוברים עם הנמשכים אבל אין יוצאין מתוכם כי הארץ בולעתם מן החמימות שיש שם וכשמגיע לימות הגשמים הוא מתגבר עד שאותם הגבים מתכסים ושבולת המים עוברת עליהם נמצא בימי קציר פרת בבבל הרי הוא כמעין העומד ומפני רבוי המים של גשמים הוא נמשך וכן שנינו בספרי על נהר פרת שהוא מתמעט והולך עד שכלה במגרפה והא דאמרו במעין שהוא מושך כנדל הרי הוא כמו שהיה עד מקום שהיה מושך קאמרינן אבל משם ואילך דינו כעומד לטהר באשבורן והכי מפורש בתוספתא מקואות עכ״ל. ולשון התוספתא מעין שמימיו מועטים וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שיכול להלך מתחלתו ע״כ.",
            "ומ״מ למדנו שהמעין שעומד כגון מקואות אלו שמימיהם מן מקורות של מעין אע״פ שמימיהן מעטים אין נפסלים ברביית מים שאובים ולפיכך כל שמנקים אותו ומוציאין מים בכלי אע״פ שמי הדלי חוזרים ונוטפים שם אין המעין נפסל מלטהר באשבורן ואע״פ שרבו הנוטפין מן הדלי על מי המעין הנשארים במקום עמידתו. ומ״מ נראה שטוב ליזהר שלא יסתמו עין המקורים הנובעים שא״כ היו המים שבמקוה נפסקים מן המעין ושוב אין להם דין מעין אלא דין מקוה ואם נפלו שם המים שאובים יפסלו אותו כמקוה דעלמא אע״פ שנפתחו המעינות עד שיצאו משם אותן מים ראשונים ואע״פ שהמעין אין נפסל בשאיבה כמו שאמרנו מ״מ טוב ליזהר דאפשר שיש הפרש בין קדמו שאובין למעין ובין קדם מעין לשאובים ולפיכך נראה שהלכה למעשה טוב ליזהר שלא יפסק המעין דתנן בפ״ה דמקואות מעין שהעבירו ע״ג השוקת פסול העבירו ע״ג שפה כל שהו כשר חוצה לה שהמעין מטהר בכל שהו העבירו ע״ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבין ולמצורעין ולקדש מי חטאת עד שיצאו הראשונים, ואע״פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם המעין ובין קדמו השאובין וטוב ליזהר לכתחלה. ועוד אני חוזר על מקוה נוטפין שדולין מימיו בכלי שאפשר לומר שאם נקבו הכלי בקרקעיתו ואפילו נקב קטן כמחט יצא מתורת כלי שלא לפסול המקוה ותניא בתוספתא קסטלין המחלק מים בכרכין אם היה נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו עליה בני אסיא ג׳ רגלים ליבנה לרגל שלישי הכשירוה להם אפי׳ נקוב כמחט א״ר אלעזר ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית בד״א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל המקוה ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל המקוה. ופירש רבינו שמשון ז״ל בפירוש משניות שלו בד״א מן הצד כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד״א שפוסל בנקב כמלא מחט עד שיהא בו כשפופרת הנוד מן הצד אבל אם הנקב בשולי הקסטלין מלמטה אינו פוסל המקוה בנקב כמלא מחט, ואם היה מקבל כל שהו כלומר כשנקב מן הצד נקב כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים שמקבל מים כל שהו פוסל המקוה ע״כ. אלא שקשה לי מה ששנינו שם פ״ז הטביל בו את הסגוס והעלהו מקצתו נוגע במים טהור ופיר״ש שם סגוס בגד עב של צמר מקצתו נוגע במים טהור שאין המים המתמצין ממנו נחשבים כשאובים כל שלא העלהו לגמרי מן המים, והראב״ד ז״ל כתב פירוש טהור הטובל אחריו שם דאמרינן גוד אחית הא אם העלהו לגמרי המים המתמצין ממנו נחשבים כשאובים לפסול המקוה וכדתניא בההיא בתוספתא מקואות פ״ג הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו ג׳ לוגין במקום הכשר עיקרו מתוכו פסולו אע״פ שאין לך כלי נקוב בשוליו יותר ממנו. וראיתי לראב״ד ז״ל שכל מה שבא מיד אדם למקוה שלא בהמשכה בין בכלי מנוקב בין אינו מנוקב בין בחפניו בין ברגליו פוסל המקוה כשאובין וכדתניא בתוספתא מקואות היו בשערו ג׳ לוגין מים וירד וטבל במקוה שיש לו ארבעים סאה כשר סחטו לתוכו פסול ורבי שמעון מכשיר עד שיתכוין ויתלוש והא ודאי שערו אינו עושה שאובה וכי סחטו לתוכו לאחר שחסרו וטובל פסול. ועוד תניא רבי יוסי אומר זולף בידו וברגליו ג׳ לוגין למקוה כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידיו פוסלים המקוה וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פוסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא מנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר. לא מצאתי יותר:"
        ],
        [
            "תשובות שאלות",
            "בדיני ספר תורה ותיקונו ובעניני תפילין ומזוזות וכתיבתן ותיקון עשייתו: ",
            "רלב",
            "שאלה אם נפסל ס״ת בחסרות ויתרות שיהיה כנגד המסורה שאני אומר אין ספרי המסורה מעולין מספרי התלמוד שאמר פלגשם כתיב וכן ואשמם כתיב וכן כלת כתיב וכן קרנת כתיב ובספרים שלנו פלגשים ביו״ד ואשימם ביו״ד כלות בוי״ו קרנות בוי״ו הפך מזה שאמרו חכמים ואין אנו חוששין לספרי התלמוד לתקן הספרים לשנותם שכך אני מקובל ממך ואיך נחוש לספרי המסורה חדשים מקרוב באו. ויש לי ראיה לקבלתי זו מפ״ק דקדושין דאמר דבשני רב יהודה ורב יוסף לא הוו בקיאי בחסרות ויתרות כ״ש אנו ומי שדרש פלגשם ואשמם וכלת יש לנו לומר שמצאו כן בספריהם אבל אנו לא נחוש להם וספרינו נחזיק כמה שהם. אמנם אני איני תמה על פסוקי דרשות של הגדה כדאמרן אבל קרנת קרנת חושש אני להם כיון שב״ש וב״ה מודים להם ולא נחלקו אלא ביש אם למקרא או יש אם למסורת ושניהם עושין דין ע״פ החסר והיתר. ודעתי היה לתקנם אלא שאני ירא בדבר ואשמר לי עד יבא דברך ויורנו. ובסכות בסכת מצאנוהו בספרינו כמו שאמרו חכמים. הודיעני דעתך בזה:",
            "תשובה מדעתי שכן האמת שאין מוסיפין וגורעין בכל מקום ומקום בספרים ע״פ המסורת וע״פ מדרשי אגדה לפי שנחלקו במקומות בארצות ע״פ חכמיהם הבקיאים בחסרות ויתרות וכמדומה לי אפילו במקרא ומסורת כמחלוקת בן אשר ובן נפתלי ובין מערבאי למדינחאי וכמדומה לי שבזה תלוי מה שדרשו בכי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו אלא ממנו אע״פ שבכל הספרים הכתובים אצלנו אין חילוק במלת ממנו בין שנופל על רבים בין שנופל על יחיד אע״פ שכל מקום כנוי נו״ן וי״ו לרבים ברפה וליחיד בדגשות, אלא שאני סבור שבין מדינחאי ומערבאי היה מחלוקת בממנו שהאחד נוהג בו כבשאר הכנויין להרפות כל שהוא בא לרבים והאחד נוהג כמנהג מקומנו לדגש הכל וכמדומה שכן מצאתי בספרי המסורה שיש מחלוקת בין מדינחאי למערבאי. ומ״מ בכל מה שבא בתלמוד דרך עיקר דין כקרנת קרנת וכבסכת לטוטפת ובן אין לו ביו״ד דרשינן עיין עליו מדלא כתיב בלא יו״ד כמו מאן בלעם שעליו דנין עיקר ירושה שממשמשת והולכת בזה ודאי מתקנין המיעוט וכן בכל מקום ומקום אפילו בחסרות ויתרות מתקנין המיעוט ע״פ הרוב דמקרא מלא דבר הכתוב אחרי רבים להטות ושנינו במסכת סופרים אמר ר״ל ג׳ ספרים נמצאו בעזרה ספר מעון וספר זעטוטי וספר הוא באחד מצאו מעון אלהי קדם ובשנים מצאו כתוב מעונה באחד מצאו זעטוטי בני ישראל ובשנים מצאו נערי באחד מצאו כתוב אחד עשר היא ובשנים אחד עשר הוא וקיימו שנים ובטלו אחד:"
        ],
        [
            "רלג",
            "שאלה אם מותר להניח תפילין על הבגד למעלה או לא:",
            "תשובה אם על תפילין של יד אתה שואל מתניתין היא פרק אחרון דמגילה דתנן התם נתנו על בית יד אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים וטעמא משום דכתיב והיה לך לאות ודרז״ל לך לאות ולא לאחרים לאות כדאיתא פרק הקומץ רבה ועל של יד הוא דדרשו פרק",
            "הקומץ בסופו ידך זו קבורת דת״ר על ידך זו גובה שביד אתה אומר גובה שביד או אינו אלא ידך ממש אמרה תורה הנח תפילין ביד הנח תפילין בראש מה להלן בגובה הראש אף כאן בגובה שביד רבי אליעזר אומר אין צריך הרי הוא אומר והיה לך לאות על ידך לך לאות ולא לאחרים לאות. ואם על תפילין של ראש אתה אומר זו מסופקת היא בידי מכמה שנים אע״פ שלא ראיתי לאחד מהראשונים ז״ל שנסתפקו בזה אלא נראה דעת כולם שאין נותנים אותה על הבגד שבראש כדי שלא תהא חציצה בין תפילין לראש וזהו שהביאני לידי ספק זה לפי שלא אמר אפילו בשל יד שאין נותנים אותה ע״ג אונקלי משום חציצה אלא משום לך לאות הא לאו הכי שרי ואילו בשל ראש לא כתיב לך לאות אדרבה כתיב בהו וראו כל עמי הארץ ודרשינן אלו תפילין שבראש כדאיתא במנחות א״כ מותר להניחם ע״ג בגד ואי משום דכתיב בהו לטוטפות בין עיניך לא אתא קרא למימר שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין גובה של ראש דהיינו בין עיניו אלא לקבוע מקום להנחתן הוא דאתא קרא ואילו כתיב והיו לטוטפות על בין עיניך היה במשמע שלא יהא דבר חוצץ וכדדרשינן גבי מצנפת דכתיב ושמת המצנפת על ראשו ודרשינן שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין ראשו כדאיתא בריש ערכין ובמקומות אחרים וכדדרשינן נמי גבי חליצה דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל וגבי כתונת נמי אמרינן שלא יהא דבר חוצץ בינה ובין בשרו משום דכתיב בה ילבש על בשרו אבל גבי תפילין לא כתיב לטוטפות על בין עיניך ואע״פ ששנינו גבי כהן שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין י״ל שלא אמרו משום תפילין שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין הראש אלא אדרבה שלא יהו תפילין חוצצין בין המצנפת לראש או שלא יתן שום דבר אחר על המצנפת:"
        ],
        [
            "רלד",
            "שאלה שאלתה להודיעכם דעתי בענין סדר כתיבת תפילין של יד ושל ראש וכיצד סדר הנחת הפרשיות של תפילין של ראש היאך היא לפי שמצא אדם בשם רב האי גאון ז״ל בסדר הנחת תפילין של ראש קדש מימין המניח והיה כי יביאך משמאל המניח והויות באמצע. והרי״ף ז״ל פירש קדש מימין הקורא שהוא ימין המניח והויות באמצע ומ״מ בהויות באמצע הושוו שניהם ז״ל וגם רבינו סעדיה ז״ל כן פירש דהויות באמצע והרמב״ם ז״ל פירש קדש והיה כי יביאך מימין הקורא שמע והיה אם שמוע משמאל הקורא והוא על סדר שהן כתובות בתורה וכן השיב לחכמי לוני״ל והראב״ד ז״ל השיג עליו בהשגותיו וכן כתב רב האיי גאון ז״ל אינו אומר כן אלא הויות באמצע קדש מימין המניח ושמע משמאל המניח והוא בהפך לקורא כנגדו והקורא קורא כסדרן האמור בגמרא על שמע והיה אם שמוע נאמר שהוא כסדר הקוראים בתורה מימין לשמאל והמחבר הזה שם הברייתא השנית בגמרא מימין הקורא והברייתא שהביאו בקושיא ואמרו והא תניא איפכא אותם שם לימין המניח והוא תימה שהגמרא הניחה סדר המניח שעושה מצוה ופירשה סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו ואמרת שגם חכמי לוני״ל כתבו להרמב״ם ז״ל שהם קבלו מהגאון רב האיי בראש דהויות באמצע וכן פירש בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול קדש ושמע, ואמרת שבדקת שם באותה מימרא שבפרק הניזקין ולא מצאת שם קדש ושמע:",
            "תשובה דבר זה כבר עמדת על דברי הראשונים חכמי הדורות וגאוני עולם ועמודי שמים ירופפו זה אומר בכה וזה אומר בכה. ואתם רוצים שהדבר שנפתח בגדולים יסתיים בקטנים ולהשיב חפצכם ריקם אי אפשר. ותחלה אני מקדים שכתיבת תפילין של יד ושל ראש שוה וכן סדר הנחתן שוה אלא שתפילין של יד בבית אחד ושל ראש בד׳ בתים ותדע לך מדתנא פרק הקומץ א״ר יוסי מודה לי יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שתולה עור על אחד מהם ומניח אלמא אילו היתה כתיבת של יד משונה משל ראש היאך תפילין של יד כשרה לשל ראש והלא סדר כתיבתן מעכבת דאמר במכילתין כותב כסדרן כתבן שלא כסדרן יגנזו ותפילין של יד כשרה לשל ראש דהא שלח רבי חנינא משום ר׳ יוחנן תפלה של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ואסיקנא דבחדתתא דליכא הורדת קדושה של ראש עושין של יד ושל יד עושין של ראש. גם מכאן אנו למדין דסדר הנחתן אחד דאי לא היאך תלה עור בשל ראש ועושה אותה של יד והלא נשתנה סדרן אלא ע״כ סדר אחד לשניהם. ומעתה יש לנו לדעת סדר כתיבה כיצד. ולכאורה משמע שהם נכתבים כסדר שהם כתובים בתורה קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע כותב כסדרן ואם לא כתבם כסדרן יגנזו ובודאי כסדרן שאמר היינו כסדר זה שמנאן שהרי כאן לא הזכיר סדר אחר שנאמר שעליו הוא סומך ואע״פ שידעת שיש שנויין דחוקים ושאין השכל מקבלם ואין ראוי לדחות דברים פשוטים על דחוקים כאלו ומאחר שהם נכתבים על הסדר בשל יד שהם נכתבים על עור אחד א״כ הם נכתבים קדש מימין הכותב בעמוד אחד והיה כי יביאך אחריו בעמוד שני ושמע אחריו בעמוד ג׳ והיה אם שמוע בעמוד ד׳ וכך הם נסדרים בבית האחד שהוא מניחן ואי אפשר לומר שיהיה כותב קדש בעמוד א׳ והיה כי יביאך בשני ומדלג וכותב שמע בעמוד ד׳ וחוזר וכותב אם שמוע בעמוד ג׳ שהרי לא הזכיר כאן דלוג כלל וכן לא הזכיר שם סדר ההנחה כדי שנלמוד סתום זה מאותו סדר אלא על כרחין אין לנו דרך אלא שנאמר דכתיבה של יד על הסדר ממש שמע בעמוד ג׳ והיה אם שמוע בעמוד ד׳ הרואה את האויר מלבד שהדלוג הזה אין השכל מקבלו ואין דוחים דברים פשוטים וסדר נכון על דחקים אין להם סדר כלל. ומעתה כיון שכתיבת שתיהן וסדר הנחתן שוה יש לנו שאמתת הדבר כדברי רש״י ז״ל והרמב״ם ז״ל ועליהם ראוי לסמוך והברייתא השנויה בגמ׳ דתניא כיצד סודרן קדש והיה כי יביאך בימין שמע והיה אם שמוע בשמאל כסדר שהם כתובות בתורה הם ומימין הקורא ומשמאל הקורא קאמר והברייתא האחרת שהקשה ממנה ואמרו והתניא איפכא ההיא במניח. ומה שהקשה הרב ז״ל בהשגותיו היאך אפשר שהניח הגמרא סדר המניח שעושה המצוה ופירש סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו אין דבריו מחוורין כאן שאף אנו נאמר כן בברייתא שתפסה בהפך ואמרה קדש והיה כי יביאך משמאל שהוא שמאל הקורא לפי דעתו איך אפשר שהניח תנא בברייתא סדר המניח שעושה המצוה ופירש סדר הקורא וא״כ כשנעמיד הברייתא השנויה בגמרא בסדר המניח והברייתא השנויה כסדר הקורא לא הרוחנו כלום. ועוד כי מפני שהברייתא תניא כיצד סודרן לא על המניח קאי אלא על הסודרן וקובען בימין ובשמאל של סודרן שהוא בערך הקורא. ועוד דברוב הנוסחאות כתיב ל״ק כאן לימין הקורא כאן לימין המניח והקורא קורא כסדרן מתקנת תירוצו של אביי הוא ולא מן הברייתא השניה שהקשה ממנה בגמ׳ שאם הברייתא לא הביאו בגמרא היאך יביאו ממנה קצת ולא תירצו של אביי אלא מסקנא תירוצו של אביי הוא ואביי לא אמרה על הברייתא שאינה בגמרא אלא על השנויה בגמרא דעלה קיימי והיא דמתפרשא לן בגמרא ואילו היה סדר ברייתא השנויה בגמרא כסדר מניח כדברי הראב״ד ז״ל לא היה הקורא קורא כסדרן אלא שלא כסדרן היה קורא. גם מה שפירש הראב״ד כי על שמע והיה אם שמוע בלבד נאמר ולומר ששמע בבית חיצון משמאל מניח ואחריו והיה אם שמוע דהויות באמצע זה דוחק גדול ולמה פירש אביי יותר בשמע והיה אם שמוע מן הנשאר ואם ללמד על שמע שהיא בבית חיצון כבר אמר שמע והיה אם שמוע משמאל שפירושו לדעת הרב שמע בחיצון והיה אם שמוע אחריו באמצע שלא להתחיל מן הסתם אלא בראש ואם לבאר בא היה לו לפרש בהפך מזה בקדש והיה כי יביאך והקורא קורא שלא כסדרן והיה דבריו ע״כ על כל הפרשיות הנזכרות בברייתא הוא חוזר ולומר שכולן קורא אותה הקורא כסדרן והוצרך אביי לכך כי מפני שתיקן בברייתא חד מימין הקורא ואידך דהכא בקורא שיקרא הקורא כסדרן. גם מה שידעת שדחקו ר״ת לדחות דברי רש״י ז״ל מפני ששנו קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל ובדברי רש״י ז״ל היה לו לקרות כולן הימנית חוץ מן והיה אם שמוע או כולם חוץ מקדש, נ״ל שאין קשה כלל וע״כ נקט הכי דדוקא נקטינן שאילו אמרה הברייתא כן הייתי סבור שלא תהא ההקפדה אלא בשל ימין או בשל שמאל אבל אם החליף שאר הפרשיות לא תהיה ההקפדה בכך שאפילו עכשיו היה סבור אביי לומר שלא תהא ההקפדה אלא בשל ימין ושל שמאל הרואים האויר בלבד אבל גוייתא לגוייתא לא כ״ש אילו לא הזכירה הברייתא אלא של ימין או של שמאל בלבד וכן אילו לא הזכירה הברייתא אלא קדש מימין והיה אם שמוע משמאל הייתי אומר שלא תהא ההקפדה באמצעיות קמ״ל שיש הקפדה בכולן ואילו היתה הברייתא מונה והולכת קדש יביאך שמע והיה לא הייתי יודע באיזה צד התחיל אם בימין אם בשמאל לפיכך אי אפשר בלתי אם יחלקם ויאמר קדש יביאך בימין שמע והיה בשמאל דעכשיו אי אפשר לטעות לא בברייתא ולא בגוייתא. וסוף דבר דעתי נוטה כרש״י והר״ם ז״ל ועליהם אנו סומכים ועושים מעשה וכן היו נוהגים ה״ר יונה ז״ל והרמב״ן ז״ל ועושין מעשה בעצמן: ולענין מה ששאלת הפרשיות כשמניחן בבתים עומדות או שכובות בזה אין בידי הכרע אלא שהרב בעל התרומות כבר ראית שכתב עומדות ואנו נוהגים כן. ולענין הקלף נראין הדברים כדברי הר״ם ז״ל שהוא החלק העבה הנשאר כנגד הבשר והדוכסוסטוס הוא החלק הדק שעליו השער ואף רב האיי גאון כתב כן בתשובה ובאותו חלק העבה הנקרא קלף כותבים התפילין ובמקום שהוא כנגד הבשר שהם הפנים החלקים. ומה שאמרת שאין לכם אומן יודע לחלק העור לשנים, גררו את העור יפה יפה במקום השער עד תסירו ממנו כדי קליפה יפה ונמצא הקלף נשאר בעצמו שאין ההקפדה שיחלק לשנים ממש אלא שלא ישאר כל העור שלם דאז יהיה גויל ופירוש גויל דבר שלם דלא נטלו ממנו שפיו כדאמרי׳ בהשותפין מקום שנהנו לבנות גויל מאי גויל אבני דלא משפיין וגויל פסול לתפילין דתנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה ואמרינן למאי אילימא למזוזה מזוזה אקלף מי כתבינן אלא לאו תפילין ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן אלמא אין כותבין תפילין על הגויל ואמר נמי התם מזוזה אקלף מי כתבינן דמשמע מהתם דלא כתבינן אגויל כדמתמהינן התם ולטעמיך תפילין אגויל מי כתבינן ומזוזה הוא דמכשרינן מדתניא פרק הקומץ רבה הל״מ תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום השער ותניא התם שינה בזה ובזה פסול ומוקי לה התם דוקא בתפילין אבל במזוזה כשר בזה ובזה שאין השנוי פוסלם ואפילו על הקלף כשר:"
        ],
        [
            "רלה",
            "שאלה אם מותר לכתוב באגרת שלומים פסוקים בלא שרטוט או לא:",
            "תשובה גרסינן ריש פ״ק דגיטין ר׳ אביתר שלח ליה לרב יהודה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בנפשם ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו ואמר התם דכתב ליה בלא שרטוט ואידחי מדאמר ר׳ יצחק שתים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא ג׳ כותבים ד׳ אין כותבין ובה״ג פסק כר׳ יוחנן דפליג אמתניתא דמסתמא מידע הוה ידע לה שאינה עיקר ומה שאנו רגילים לכתוב באגרת שלומים בלא שרטוט כתב ר״ת שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שכותב הכתוב לדרשה כגון הא דר׳ אביתר אבל באגרת שלומים לצחות מותר שאין זה כותב פסוקים אלא דברים בעלמא בלשון המקרא וכן פירשו גם מקצת מגדולי רז״ל אלא שבירושלמי דמסכת מגילה משמע דאפילו לצחות אסור דאמר התם מהו למכתב תרין או תלת מילי מפסוקא ואהדרינן ר׳ מנא שלח כתב רבי הושעיה בר שימי ראשיתך מצער היה מאד תשגא אחריתך ואמר נמי התם שלח ר׳ אבהו וכתב לון הרי פייסנו ג׳ ליטורין אבל תמרורית בתמרוריתה היא עומדת ולשוא צרף צורף אלמא אפילו לכתוב צחות היו מעוותין המקראות כדי שלא לכתוב לצחות. אבל הטענה הנכונה משום דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט וכן כתב הרמב״ן ז״ל שלא אמרו אלא כעין ס״ת נביאים וכתובים שכתיבתם אשורית אבל כתיבה זו אינה כתיבה ולא הוכשרה בכל כתבי הקדש וכתב ועל דא אנא סמיך למכתב בלא שרטוט וכן עמא דבר:"
        ],
        [
            "רלו",
            "שאלה בענין הדבוקות בס״ת היאך נתקן אותה:",
            "תשובה בדבוקות של ס״ת אנו רגילין לגרור כל הדבוק ולחזור ולכתוב וכן רגל הקו״ף הדבוק גוררים רגל וחוזרים וכותבים ואין צריך לגרור כל האות אלא הרגל כי הגג כדין נכתב. ודרך קצרה אני כותב לך אם נדבקה האות לאחר שנגמרה צורתה כגון שנדבקו ברגליהם אין דבוק זה פסול ואין צריך לא לגרור ולא להפריד אבל אם נדבקה בראשה קודם שנדבק אותו הראש צריך לגרור את הכל שהרי לא נעשה בה דבר בהכשר. ואם נדבקה באמצעיתה כגון רגל הכ״ף הארוכה או רגל הקו״ף אותו הצד הדבוק צריך גרירה וכן אמר בירושלמי שאם נדבקו למטה כגון ארצנו תפארתנו שרגל הוי״ו דבוק אצל רגל התי״ו או אל רגל הצד״י כשר ארצך צריכה תפארתך צריכה, כלומר שנדבק רגל הכ״ף באמצעיתה לצד״י או אל התי״ו צריכה עיון דשמא נאמר שהרגל כבר נגמר כשמגיע עד רגל הצד״י והוא כרגל קטן או שמא אינו נחשב כנגמר והרי הוא דבוק קודם שנגמר ולפיכך צריך לחזור ולגרור הרגל אבל אם נדבקה האות בראשה כגון שהיה כותב רי״ש ונדבק גגה של רי״ש לגגה של בי״ת צריך לגרור כל הרי״ש וכן כל כיוצא בזה:"
        ],
        [
            "רלז",
            "שאלה אם מניח אדם תפילין בחוה״מ או לא:",
            "תשובה כבר ראיתי י״א שחייב להניח תפילין מפני שאמרו שכותב תפילין לעצמו ולולי שהוא מניח איך כותב שהרי הוא שלא לצורך המועד וזה כדעת קצת רבותינו נ״נ אבל בתוספות אמרו שאינו מניח שהרי הוציא הכתוב כל הימים שהם עצמם אות כשבתות וי״ט וח״ה נמי הוא עצמו אות שהרי הוא אסור במלאכה ואע״פ שמותר במלאכת האבד כיון שאין מותר כחול אות הוא שהרי אף יו״ט מותר במלאכת אוכל נפש ובדבר השוה לכל נפש ולזה דעתי נוטה וכן אני נוהג. אבל הרב בעל התרומות ז״ל כתב דמניח מדתנן כותב תפילין בח״ה לעצמו ולאחרים בטובת הנאה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מערים אדם ומוכר את שלו וכותב תפילין לעצמו ר׳ יוסי אומר כותב כדרכו כדי פרנסתו. ועם כל זה זו המשנה אינה ראיה שהרי רבי מאיר ורבי יוסי ור׳ יהודה לטעמייהו דסברי דאפילו שבת ויו״ט הוי זמן תפילין דתניא בפ״י דעירובין (צ״ו:) המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בד״א בישנות אבל בחדשות אסור ומוכח התם מדקתני אשה אלמא דקסבר תפילין לאו זמן גרמה נינהו אלמא בין שבת בין לילה זמן תפילין הוא אבל אנו דקי״ל דשבת ויו״ט לאו זמן תפילין מנ״ל דמותר להניחן בחוה״מ דהא מהא מתניתין ליכא ראיה דרבי מאיר ורבי יהודה היא. והביא ראיה הרב ז״ל בעל התרומה מן הירושלמי דגרסינן התם ההוא גברא דאוביד ליה תפלוי אתא לקמיה דרב חננאל שלחיה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה הב לי דידך וכתוב אחרים לעצמך אמר ליה רבה זיל כתוב ליה מתניתין פליגא על רבה כותב אדם תפילין לעצמו הא לאחר לא תפתר בכותב להניח ומסתמא רבה בר בר חנה ס״ל דשבתות וי״ט לאו זמן תפילין נינהו ואפ״ה שלא לכתוב בחוה״מ תפילין בלא צורך פרנסה א״כ לפי סברא זו מותר להניח תפילין בחוה״מ. אמנם אין אני נוהג כן דס״ל דחוה״מ הוא עצמו אות שהרי אסור בעשיית מלאכה:"
        ],
        [
            "רלח",
            "שאלה ספר מנוקד אם מותר לברך עליו אם הוא פסול:",
            "תשובה נ״ל דפסוק פסוקים והנקוד פוסלן שאין לנו אלא כנתינתו מסיני ובודאי נראה שאין ס״ת מנוקד ואם נקד פסול שכמה דורשין חכמים המקרא והמסורת ואם אתה מנקדו אין כאן מסורת ועוד שנית במסכת סופרים ספר שנקד ראשי פסוקים שבו אל יקרא בו ואע״פ שארז״ל ויקראו בספר בתורת וגו׳ ויבינו במקרא אלו פסוק לומר שהיו מקובלים ממשה בסיני על פה כמו שאמר מפורש זה תרגום ובודאי לא היה תרגום כתוב בספר:"
        ],
        [
            "רלט",
            "שאלה להר״ם ז״ל. ס״ת שאינו עשוי כהלכתו או ספרים של קלף שהם ודאי פסולים אם מותר לברך בהן הקורא או אסור לברך:",
            "והשיב וז״ל מותר לברך ואין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה של נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה הוא מברך ואם היו פסולים לא עשה מצוה אבל הקריאה מצוה היא קריאת התורה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח״כ קורא או דורש הנה למדת שההגדה בתורה היא המצוה שעליה מברכים וזהו הפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי מזרח ודמו שהמברך והקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה. וראיה לדבר זה הא דאמרו אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור והיה להם לתת הטעם מפני שהוא פסול וא״ת שקריאה זו בלא ברכה למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפילו ע״פ אלא ודאי שלא אמרו בציבור אלא על קריאה שחייבים עליה בציבור שהם ז׳ או ג׳ וכיוצא בהן הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד ציבור לא מפני שהיא ברכה לבטלה ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספרי קלף בלא עבוד כלל ומברכים לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כרבינו יוסף הלוי ור״י ז״ל וכיוצא בהם, ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף לפי שכולם בעלי בינה וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר אם פסול אלא בקריאה בין שקרא בספר כשר או פסול כמו שביארנו. ואעפ״כ ראוי לכל ציבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בציבור ואם אי אפשר להם קורין אפילו בפסול ומברכים מן הטעם שאמרנו אבל בחומשין לאו וכן הורה ה״ר חנוך הספרדי ע״כ וכן הורו חכמי נרבונא:"
        ],
        [
            "רמ",
            "שאלה מראובן שחרף וגדף הממונים הממשכנים אותו והרים קול ברחובות לפני כותים כי יהודים עוברים מאמר השר ומלוין יותר ממצותו והבאת על זה שיש להענישו ואפילו שלא כדין כאותה שבפרק נגמר הדין דרב הונא קץ ידא ומשמעון בן שטח ואותה דפרק ואלו מגלחין:",
            "תשובה בזה אינך צריך שמכין ועונשין אפילו שלא מן הדין כדאמר פרק זה בורר בבר חמא דקטל נפשא ואמרו אי ודאי קטל נפשא ליכהינהו לעיניה ואע״פ שאין דנין בח״ל דיני נפשות ואמרינן פ״ק דקדושין הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג הארבעים ואמרינן מלקין על לא טובה השמועה ולמאן דאתפקר בשליחא דבי דינא וגבי חשוד על העריות אמרינן לוקה ומכת מרדות מדרבנן היא וגרסינן התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר ופירש״י ז״ל חייב מלקות הוא אע״פ שאין בו התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה ע״כ. ומלקין אפילו על מצות דרבנן עד שתצא נפשו כמו שאמר בד״א במצות ל״ת אבל במ״ע כגון עשה סוכה ואין עושה לולב ואין עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכן במי שאינו רוצה לפרוע חוב אביו וחייב כדעת ר״ת ז״ל. וזה שהעיז פניו וחרף וגדף הממשכנים אע״פ שאין מצערין אותו עשה שלא כדין כדאמרי׳ פ״ק דגיטין (דף ז׳) שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו שרטט וכתב לו אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום וכו׳ שלח ליה קא מצערו לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה׳ והתחולל לו שמעינן מינה דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל ליד אנס ל״ש גופיה ול״ש ממוניה כדכתב הרי״ף ז״ל פרק הגוזל בתרא ודין מסור מסור בידנו אפילו בח״ל ואע״פ שממונו אסור לאבדו ביד ואע״פ שנחלקו בה רב הונא ורב יהודה בממון מסור אם מותר לאבדו ביד איכא מאן דאמר מותר לאבדו וקיימא לן כמאן דאמר אסור והראיה מדגרסינן פרק הכונס צאן לדיר עשו תקנת נגזל במסור או לא וזה ודאי אתי כמאן דאמר אסור כיון דסלקא בתיקו ממונו אסור מטעם דזימנין הוה ליה זרעא מעליא ויכין וצדיק ילבש וכן פסקו הרי״ף ור״ח ז״ל אמנם רשע מיקרי ופסול לעדות וכתבו בשם רב פלטי גאון ראש ישיבה מסרו לאנס פסול לעדות ולא מיבעי מסור גמור אלא אפי׳ אדם מפורסם ומריב עם חבירו ואומר אלך ואמסור ממונך הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות וה״ה לשבועה וכן נפסק הדין במסרו לאנס בשתי ישיבות וא״כ אין לשר להאמינו במה שאמר שעברו על המצוה להלות יותר ממה שכתוב בשטר כי הוא פסול לעדות. ולענין התשלומין אשר אמרת יש בו צדדין לנו יש לי להרחיב קצת הדבור ותחלה יש לך לדעת למה פטרו גרמא בנזיקין ואמרו דינא דגרמי חייב ומה הפרש יש בין זה לזה. דע כי הם ד׳ אבות נזיקין באומר ד׳ לשונות ומפשטיהן כפי דעתי אינם אלא ב׳ והם דינא דגרמי וגרמא בנזיקין והב׳ האחרים דינם בכלל אלו הם דבר הגורם לממון ומזיק שעבודו של חבירו דינא דגרמי כשעושה מעשה בגוף הדבר ומראה דינר לשלחני ואמר ליה מעליא הוא ואמר ליה אפסדתן דעלך קא סמיכנא א״נ שורף שטרותיו של חבירו ונאבד השעבוד וכן המוכר שט״ח וחזר ומחלו על זה אמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורא לצלמא. וכן מחיצת הכרם שנפרצה שבגרמתו שהיה לו לגדור ולא גדר אוסר ממונו של חבירו וחייב משום דינא דגרמי כדאמרינן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכו׳ עד הרי זה קדש וחייב באחריותו ואוקימנא כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. השני גרמא בנזקין שאמרו פרק לא יחפור פטור והוא שאינו עושה מעשה בגוף הדבר לא הוא ולא ממונו כגון זקף הסולם וקפצה הנמייה מאליה לשובכו של חבירו אבל לא בשעת הנחתו וא״נ בקורקור דרב יוסף כגון אלו פטור אבל אסור ובכלל זה מה שאמרו ר״פ הכונס א״ל יהושע ד׳ דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלו הן פורץ גדר לפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה והשוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואין מעיד. ובכלל דבר זה דבר הגורם לממון דפטרי רבנן פרק מרובה ובפרק שבועת העדות וזהו השלישי שהוא בכלל גרמא בנזקין. והד׳ והוא מזיק שעבודו של חבירו ולדעת הרי״ף ז״ל פטור ולדעת בעל התוספות והראב״ד ז״ל פירש חייב ונראין דבריו מדתנן פרק המניח את הכד שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו מה שעשה עשוי ואמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת נבלה ואמר רב הונא זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור ואקשינן פשיטא ופרקינן מ״ד דאמר ליה לא חסרתיך מידי זיקא הוא דקא שקלי מיניה ואקשינן הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור ופרקינן מ״ד התם נמי ניירא בעלמא קלאי מינך אבל הכא שחפר בורות שיחין ומערות לא קמ״ל דהכא נמי שחפר שיחין ומערות ופטור אלמא מזיק שעבודו של חבירו כשורף שטרותיו ושורף שטרותיו הא קי״ל פ׳ הגוזל קמא דחייב ואע״ג דפלוגתא היא פרק השולח גבי עשה עבדו אפותיקי ושחררו רשב״ג מחייב וחכמים פוטרים והיינו מזיק שעבודו של חבירו הכא הלכה היא כרשב״ג דפסקינן פרק הכותב ופרק הגוזל כמאן דדאין דינא דגרמי ומזיק שעבודו של חבירו עדיפא מיניה וחייב כמו שהבאתי מההיא דהמניח את הכד. והמוסר ממון חבירו מחמת אונס יש דעות חלוקים שהגאונים מסכימים דבין אנסוהו להראות בין אנסוהו להביא והרי״ף ז״ל כתב דכל שנשא ונתן ביד חייב כל שלא היה יכול האנס לקחת אותו אלא שהראה לו הדרך מפני שזה כמציל ממון עצמו בממון חבירו ונראין דברי הראב״ד ז״ל שכתב שאם אנסוהו אונס ממון להביא והביא חייב שזה מציל ממונו בממון חבירו והיינו בדינא דאמר ליה הושט לי פקיעי עמיר אבל אנסוהו אונס גוף והביא פטור דהיינו כסא דכספא דרב אשי. ועתה אני חוזר לנדון שלפנינו ואומר כי מלשון זה פטור מדיני אדם אם לא אמר הוא עצמו לשר אע״פ שחייב בדיני שמים אם הגיע מחמת דברו הפסד לחבירו דכיון דהוא עצמו אינו המגיד הראשון והרי זה פחות ממרביץ ארי לפני בהמת חבירו שאין מזיק ממש ולא שמענישין אותו תחלה ומשמתין אותו עד שיקבל עליו הנזק שיבא מתוך מעשיו כאותה דפרק הגוזל בתרא האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל משמתין ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה ומדמשמתינן ליה מעיקרא ש״מ שאם הזיק עד שלא קבל פטור כן כתב הראב״ד ז״ל ואע״פ שהמסור חמור יותר ועובר בדבריו וכל רוחו יוציא כסיל. ועתה אני שב למה שאמרת דעקימת שפתים הויא מעשה מדרבי יוחנן זהו כשנעשה מעשה ע״פ דבורו כההיא דאמרינן פרק השוכר את הפועלים דע״י הקול הפרה דשה אבל כל שלא באה לידי מעשה לא. ותדע מדאמרינן בשבועות אמר רב אידי בר אבין א״ר יוחנן כל לאו שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו׳ אלמא מימר ומקלל חשיב לאו שאין בו מעשה אע״ג דאיכא עקימת שפתים וא״כ קשה דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן אלא כדאמרן וכ״ש הכא במימר בא לידי מעשה הא אמר פ״ק דתמורה א״ל רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר דעביד מעשה ונשבע נמי אוקי דאכלתי ולא אכלתי לגירסת רש״י ז״ל בפ׳ ארבע מיתות (ס״ה) דגרסינן מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממים שאין בהם מעשה ומשני שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול ופירש הרב ז״ל שעיקר חיובם דמשמיעין קול בפני ב״ד, ופריך וקול לר׳ יוחנן לא הוי מעשה וכו׳ אלא שאני עדים זוממים כו׳, והקשו על זה תוספות וסוף דבר העיקר שכן ישנו במן דאמר אם אמר אני כמוהו כשר בדיני נפשות ובדיני ממונות הלכך פעמים שמתחייב בלי עקימת שפתים ואם העיד האחד ואח״כ אמרו לשני ואתה אומר כמוהו ואמר א״י חייב אע״ג דליכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה הואיל ובלא מעשיו יכול להתחייב וזה אם הלשין ואמר לחבירו ואתה כמוהו הרי זה מלשין. ומה שאמרת שהחציף פניו כנגד גובי המס שהם זקנים ונכבדים גרסינן בירושלמי חד וכו׳ עד בחד בר נש אפקיד לרבי יהודה ברבי חנינא אתא עובדא קומי ר״ל וקנסיה ליטרא של זהב והביאו הרי״ף ז״ל פרק החובל. דע שיש חלוקין רבים ולא כל הקנסות גובין ואכתוב לך קצת ראיות דבריש סנהדרין משמע דאין דנין דיני גזילות וחבלות בבבל דהא בעינן מומחין ובפרק המגרש אמרינן והא אנן הדיוטות תנן א״ל אנן שליחותייהו עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות א״ל א״ה גזילות וחבלות נמי ומשני במילתא דשכיחא עבדינן שליחותייהו במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו ואיכא למידק דהא אשכחן שהיו דנין בבבל פרק כיצד ההוא גברא דבנא אפדנא אקילקלתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה ובפרק הגוזל קמא אכפייה רפרם ואגביה ככשורא לצלמא וכן התם נמי ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה אזל כרב בהו כרבא אתא לקמיה דרב נחמן א״ל זילו שיימו ליה שבחא דאשבח ובפרק השואל ההוא דשאיל נרגא מחבריה ואתבר אתא לקמיה דרבא א״ל זיל אייתי ראיה דלא שנית ואיפטר. וי״א דכולן כשתפס וכן מוכיח פרק החובל ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא א״ל שיימו ליה כעבדא א״ל והא מר הוא דאמר כל הנישום בעבד אין גובין אותו בבבל א״ל נ״מ לתפס ובפרק כיצד אמרינן גבי כלבא דאכל אימרי דאי תפס לא מפקינן מיניה אמנם נזקי אדם באדם ואדם בשור אין דנין בבבל כדאיתא פרק החובל ולענין המבייש חבירו יש לדקדק כי בריש ב״ק אמרינן בשת ופגם דממונא הוא ליתני ובריש המניח אמרינן שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה ג׳ לבעוטה ה׳ לסנוקרת וכו׳ לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי שלח ליה חסדא חסדא קנסות קא מגבית בבבל נ״ל דהתם בבשת דלא שכיח והיינו דאמר דבר דלא שכיח בקנס אתה גובה בבבל אבל בשת דשכיח גובין ואפשר דזהו דעת הרי״ף שהביא הירושלמי פרק החובל ועובדא דתנן בישא תקע לההוא גברא ואפילו במידי דלא דיינינן בבבל כתב הרי״ף ז״ל פרק החובל מנהג ב׳ ישיבות דמשמתין ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכדיהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו לאלתר כי מפייס מרי דיניה או לא מפייס. ובתשובה לרב שלום מנדין אותו עד שמפייס בלא שום ב״ד וכך מנהג שתי ישיבות. ושלום לך עד בלי ירח:"
        ],
        [
            "רמא",
            "שאלה שהחרימו חרם* בקהל על דעת המקום ועל דעתם ולאחר זמן רוצים להתירו הודיעני אם יכולים להתיר לפי מה ששמעתי מפיך שאין חרמי הקהל ניתרים עכשיו בלא פתחים וע״פ עצמו אלא מפני שכיון שהורגלו בכך הרי אלו כאילו התנו מתחלה שיהא קיים עד זמן שירצו ואם הקהל הזה אין יודעים בטיבו של תנאי זה ואדרבה תמהים ביום שמעם כי חרם יש לו היתר אי אמרינן לב ב״ד מתנה עליהם ויש לו או לאו:",
            "תשובה שורת הדין אין נדרים ושבועות ניתרין אלא ע״פ אחרים ובפתחים אלא שכבר נהגו בכל המקומות ששמענו שמעם וישראל אע״פ שאין נביאים בני נביאים הם וכבר חקרו הראשונים לדעת סבה לענין זה ומצאו טענה זו ששמעת ממני והרי ענין זה כענין שאמר בהפרת הבעל כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת ולקחו טעם זה בעיקר אמתי ושזו היא דעת התורה כדעת הזה עד שאמרו בנדה פרק יוצא דופן (מ״ו) גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא וכו׳ ופריקו אין כדר׳ פנחס כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת ואי לאו שזה עיקר הטעם להם היאך התירו נדר דאורייתא ע״י מי שאינו בעלה אלא מדרבנן כיון שהדבר כן אף אנו נאמר כן בחרמי הקהל אם הטענה הזאת אמת ואע״פ שמקצת הקהל אין יודעים בו מ״מ בכל מקום ומקום נודרים ומחרימים ע״ד הנהוג שאם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר נשאל האשה הנודרת אם נשבעה ע״ד כן אם לאו ואנן סהדי שאין כל הנשים יודעות בתנאי זה וגם אין בכל קהל וקהל מחציתה ואם תרצה אמור אפילו חלק אחד שיודעים בו אלא שנודרים ומחרימים ע״ד הנהוג וכיון שנהגו הנח להם לישראל:"
        ],
        [
            "רמב",
            "שאלה בעל בנכסי אשתו אם יכול לאסור על אחרים, אי הוי בעל ואשתו כשאר שותפים דעלמא שאין יכול לאסור זה על זה ולא על אחר מן השוק דיכול לומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך:",
            "תשובה אע״פ שכתבת שאין אחד יכול לאסור על חבירו ולא לאחד מן השוק בידוע לי שלא היתה הכוונה כמשמעו של לשון אלא שאין אסורין ליכנס לחצר ואפילו אחד מן השוק (בידוע לי) המודר הנאה ממנו מותר ליכנס בחצר ונסתפק לך אם אסר הנאתו על אחרים אם מותר ליכנס בנכסי מלוג של אשתו או לא. מסתברא שיכול לאסור ואינו דומה לשותף דשותף היינו טעמא משום ברירה דכל שאין בה דין חלוקה הוברר הדבר שכל שזה משתמש בו הרי הוא שלו וכן השני שעל דעת כן נשתתפו בחצר זו ודומה לבור של שותפין וכדאיתא בפ״ק ולפיכך אני אומר דלא אמרו באחד שיכול ליכנס אלא במי שנכנס לצורך חבירו בין שחבירו צריך בין שאותו חצר צריך לחבירו שע״ד שכל שיכנס הוא או אחרים בשבילו שיהיה שלו, וזהו שאומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך דהוברר הדבר דשלו הוא כל שנכנס ומשתמש הוא בו או אחר לצרכו אבל איניש דעלמא ודאי אסור דמשום שאין בו דין חלוקה לא הפקירו חצרם לכל ודומה לבור של שותפין שזה דולה לעצמו וזה דולה לעצמו ואין אחר מן השוק דולה ממנו לעצמו ואין זכות שיש לו לבעל בנכסי אשתו דומה לזה ולא שייכא ברירה זו בנכסי מלוג. ועוד דחצר השותפין כל אחד יכול למכור חלקו לאחר ויהיה דין חלוקה כחצר כדין המוכר משא״כ בנכסי צאן ברזל שאין האשה יכולה למכור חלקה ושישתמש בה הלוקח כמו שהיא משמשת בו וכל הנאות של פירות של בעל הן ולפיכך מסתברא שהבעל יכול לאסור פירותיו על חבירו. ולענין משכיר ושוכר וממשכן חצירו ובעל משכונא בזה נחלקו ראשונים נ״נ די״א המשכיר והממשכן יכולים לאסור אפילו על השוכר ועל בעל המשכונא ודייקינן לה מההיא דפרק משקלי עלי (כ׳:) המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע״פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית אחר הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ופרשוה הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש, ואקשינן הקדישו משכיר היכי מצי דייר בה במעילה קאי. אבל רבינו תם ז״ל אמר דאין משכיר וממשכן יכולים לאסור דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ויש לו ראיה בפרק אע״פ שאמר למה הדבר דומה לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה דמשמע לכאורה דוקא לכשאפדנה אבל עד שיפדנה אין יכול להקדיש וכן ממשנת השותפין שבנדרים קתני היה לו מרחץ ובית הבד מושכרים ביד אחרים הרי זה מותר, ואע״פ שיש לדחות ראיות אלו לדבריו דעתי נוטה לפי שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. וכן מצאתי בתוספתא ב״מ סוף פרק השוכר דתני התם השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחרים כו׳ כדאיתא התם עד עמד בע״ה והקדיש אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש ובירושלמי דפרק מקום שנהגו נמי תני לה הכי המשכיר בית לחבירו ועמד והקדיש הרי זה דר בתוכו חנם וההיא דערכין נ״ל דהיינו דוקא במשכיר בית סתם ואח״כ יחד לו זה דבכי הא קנייה דהא לא קנאה לזו ממש דהא אם נפלה חייב להעמיד לו בית אחר הא במשכיר לו בית ידוע כיון שהחזיק בו או שהקדים לו שכר קנאו בחזקה או בכסף ופירות של שוכר הן ואינו יכול לאוסרו עליו ותדע לך דההיא דערכין במשכיר בית סתם מדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית ואילו במשכיר לו בית ידוע ה״ל נפל. אבל שוכר נ״ל דיכול לאסור דהא פירות שלו הן ואוסר פירותיו על אחרים ואע״ג דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואמרינן נמי בההיא דערכין הקדישו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו דמשמע לפי פשטה דכיון שאין הגוף שלו לא קרינן ביתו לא היא דהתם היינו טעמא דוקא במקדיש גוף הבתים וגוף הבתים אין שלו ולא עוד אלא אפילו למ״ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ״מ כיון שכל גוף הבתים הם למשכיר קנין זה הוא של משכיר מעכב ביד השוכר מלהקדיש כההיא דתניא בעבדי נכסי מלוג אינו יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואוקימנא לה פרק החובל כמ״ד קנין פירות כקנין הגוף דמי כלומר שקנין שיש לבעל מעכב ביד האשה ואין קנין האשה מעכב ביד האיש:"
        ],
        [
            "רמג",
            "שאלה מי שנשבע לחבירו לפורעו מכאן ועד זמן פלוני ובא סוף זמנו בשבת מהו שיאמר הנשבע איני מחוייב לפרוע קודם זמני ובזמני אנוס הייתי שאסור לפרוע בשבת ומאותו זמן ואילך ממון יש לך בידי אבל שבועה אין כאן:",
            "תשובה הדבר פשוט שהוא מחוייב לפורעו קודם השבת, חדא שהוא לא חייב עצמו לפרוע בסוף אותו זמן אלא עד אותו זמן שבא כשבא בשבת הוא הביא אונס על עצמו, ולא עוד אלא שאני אומר דאפילו בנשבע שיפרענו בסוף ששה חדשים אין הכוונה ממש שיפרענו באותו זמן ולא יקדים ולא יאחר אלא הכוונה שלא יאחר אותו זמן תדע לך שאם אי אתה אומר כן אינו רשאי לפורעו קודם הזמן ואם פרעו קודם הזמן נמצא עובר על שבועתו כמי שנשבע שיפרע עד זמן פלוני ולא נזכר עד שבא שבת ולא מצא מי שיתירנו משבועתו שהוא מחוייב לפרוע בשבת לפי שהפרעון אינו אלא מדרבנן משום עובדין דחול ושבועה דאורייתא ומוטב שיעשה עובדין דחול ולא לעבור על שבועתו בשבת ולהפטר. ואפשר שיש קצת ראיה מפרק שבועות שתים בגמ׳ שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות דאמר התם בשלמא לרשב״ל משכחת לה בלאו והן בחצי שיעור דרבנן וחיילא שבועה עליה אף באומר שאוכל ואע״פ שבהרבה מקומות העמיד דבריהם אף במקום מצוה ואפילו במקום כרת כפסח ומילה דשב ואל תעשה שאני לא כל השבותים שוים שהרי התירו עור לדרסן ולמכור בתים בא״י ולכתוב בערכאות בשבת ומ״מ אפשר לחוש ביה לשבות הלכה למעשה. ומה שאמרת אם יוכל לתת משכון בשבת כדי להפטר בכך מיד שבועתו המשכון אינו מוציאו מידי שבועתו משום דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא וכההיא דמסכת יו״ט דאמר אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו והיינו נמי ההיא דכתובות דאתפסוה מטלטלי דהיינו הבטחה בעלמא על כתובתה ולא פרעון אבל לפרעון הוה צריך שומא ושיתננו לה בתורת שומא:"
        ],
        [
            "רמד",
            "שאלה מנהג באלו הארצות במי שרואין אותו שאינו נוהג כשורה ואינו שומע לקול מוכיח שמנדין אותו* שלא יזמן לא בג׳ ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ואפי׳ היה מת קטן או שנולד אחר הנדוי לא ימול לו בן, הודיעני לענין קבורת המת והמילה אם כנשבע לבטל המצוה ואם לאו:",
            "תשובה כל שכוללים דברים המותרים עם דברים האסורים כגון אלו השבועה חלה ע״ד מצוה כברשות וכדאמרינן בשבועות שתים (כ״ב) דגרסינן התם תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור״ש פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. ועוד למגדר מילתא ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעשות סייג כדאיתא בהאשה רבה דגרסינן התם א״ר אלעזר ב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעקור דבר מן התורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת וכו׳ ושוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה וכו׳ ואסיקנא מגדר מילתא שאני:"
        ],
        [
            "רמה",
            "שאלה בארצנו יש רבנים מצד המלכות ואינם יודעים לקרות כהוגן אם יחרף אותם שום יהודי מה דינו:",
            "תשובה מי שהוא רב בתורה מי שיחרף אותו אם ירצה גובה ממנו ליטרא זהב כמו שאמרו בירושלמי והביאו הרי״ף פרק החובל חד בר נש איקפד לרבי יוסי ב״ר חנינא אתא עובדא קומי דרשב״ל וקנסיה ליטרא זהב, ואם רצה לנדותו מנדהו ואחרים מנדין אותו וכמו שאמרו במ״ק באלו מגלחין ההוא דאתפקר בדרב טובי בר מתנה אימנו אביי ורבא ושמתוהו, אבל מי שאינו רב אלא מצד השררה אינו בדין זה אלא קונסין המבייש לפי מה שהוא, ודוקא שביישו במעשה אבל בדברים לא דגרסינן פרק החובל רקק והגיע בו הרוק ואמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי אמרו זאת אומרה ביישו בדברים פטור מכלום:"
        ],
        [
            "רמו",
            "שאלה מי שנשבע לחבר לפרוע לו מעות לזמן וכשהגיע הזמן הכריח האדון להאריך הזמן והמלוה מסר מודעה שהוא מאריך באונס, מי נפטר או לאו:",
            "תשובה כל שבאונס לאו כלום הוא דמ״ש מתלאו ויהיב ואף זה אין מקבל מידי בהארכת הזמן, ולא עוד אלא אפילו נתנו לו קצת מעות דבמכר דכוותה הא אמרינן אגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אם מסר מודעה המודעה מבטלת המכר. ולפיכך אם נשבע הלוה למלוה שיפרענו ליום פלוני עבר על שבועתו ומאי דהוה הוה ואם נשבע לו שאם לא יפרענו עד זמן פלוני שיעמוד באושטג״ש עד יפרענו חייב עוד לקיים שבועתו ולעמוד באושטג״ש ואם לא עשה כן עובר על שבועתו בכל עת:"
        ],
        [
            "רמז",
            "שאלה מי שלוה מחבירו ונשבע לו לפרעו לזמן ידוע ואין המלוה בעיר באותו זמן. אם הלוה חייב לחזור אחריו או אם חייב לפרעו מיד לכשיבא או לאו:",
            "תשובה מסתברא לי שצריך שיהיו מעותיו בידו באותו יום דלמא השתא אתי השתא אתי הוא או שלוחו ומסתברא נמי כיון דיחדם לפורעו אסור להוציאם כדי שיהיו מעותיו מזומנות בידו לפרעו לכשיבא:"
        ],
        [
            "רמח",
            "שאלה חנוך נשבע ע״ד לוי ורוצה לישאל על נדרו ושבועתו שלא בפני לוי אם מתירין לו:",
            "תשובה כל שבפניו לא מצינו לו היתר אלא בפני המשביע כמשה ליתרו וצדקיה לנבוכדנצר. וי״א אינו אלא דוקא כשעשה לו טובה המדיר לנודר וששבועה זו להנאת המדיר כיתרו למשה שעשה עמו טובה ושבועה זו להנאתו שלא ירחיק בתו ממנו וכן נבוכדנצר לצדקיהו הא בעלמא לא ואמ״נ המדיר חבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ונחלקו בירושלמי בטעמא דמילתא חד אמר משום חשד וחד אמר משום בושה וא״כ משמע שאין לפני לוי עסק כאן. אלא מיהו מסתברא לי דבכל מקום שאמרו בפניו לא בפניו ממש ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו וכטעמא דירושלמי שאמר משום חשד וטוב הדבר להודיע ללוי כדי שלא יחשדהו כעובר על שבועתו. ומה ששנינו פרק ד׳ נדרים (כ״ג) הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר״ה ויאמר כל נדר שאני עתיד וכו׳ אמרינן בתוס׳ שאין מתירין אלא דוקא שנשבע ונדר לעצמו אבל אם השביעו או הדירו חבירו אין ביטול זה מועיל כלום שעל דעת חבירו נשבע וכן בשבועת ממון או שמשביעים הקהל אינן בטלות:"
        ],
        [
            "רמט",
            "שאלה ראובן נשבע ע״ד שמעון שלא יתעסק בסחורה שלא ברשותו ושמעון נפטר לעולמו, היפטר ראובן מעתה כיון שנפטר או לא. וכן אם נשאל בחיי שמעון והתירוהו שלא בפניו מותר או לא:",
            "תשובה אם הממון שמתעסק בו ראובן הוא של שמעון או שיש לו שותפים אז זכו האחרים ואינו פטור כשנפטר שמעון עד שישאל על שבועתו ומדעת באי כח שמעון באותו ממון דלתועלת שמעון וממונו היתה וכל שבועה שנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו וכמו שאמרו במדין נדרת לך והתר במדין, אבל אם אין זכות לשמעון באותו ממון ולא היתה השבועה לתועלתו נשאל הוא ואפילו שלא בפניו ובלבד שיודיענו כדי שלא יחשדהו כעובר על שבועתו וכענין שאמר בירושלמי הנשבע לחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שיהא מותר בדיעבד כדעת רבינו תם ז״ל. ומ״מ יותר טוב ליזהר ויתיר שבועתו עכשיו ומדעת יורשי שמעון אם יש להם שום תועלת בשבועה כמו שאמרתי ואפילו שנפטר שמעון לא עלה על דעתו שיהא זה אסור לעולם:"
        ],
        [
            "רנ",
            "שאלה הגיעני כתבך ותשובת ה״ר דן ואנכי עמדת על דברת שבועת האשה הנכבדת אשר נשבעה לבעלה בשעת פטירתו שלא תנשא אחריו לבעל עד אשר תשיא בניה ובנותיה ועכשיו היא מתחרטת ועוד אומרת שלא יכולה לסבול כל כך. וראיתי מה שכתב הר״ם דן ורוב מה שראיתי כתוב כראוי. מה שאמר שנשאלין על השבועה כן הוא ומאותה ראיה שהביא הוא, ועוד יש ראיה גדולה ממנה מדקתני במתני׳ פ׳ ד׳ נדרים (כ״ז) ב״ש אומר בכל נודרין חוץ משבועה וב״ה אומר אף בשבועה וקפריש רב אשי דה״ק ב״ש אומרים אין שאלה בשבועה וב״ה אומרים יש שאלה בשבועה. ועוד אמר ר״פ ד׳ נדרים (נדרים כ״ב:) אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. גם מה שאמר שנשאלין שלא בפניו כל שמת, בדין אמר ולא עוד אלא אפילו קיים כל שהודיעוהו הרי הוא בפניו שאין הטעם אלא מפני החשד כמו שאמרו בירושלמי כדי שלא יחשדוהו שהוא עובר ולא נשאל וזה שמת לא יחשדוהו שאיננו ולפיכך אילו לא היה בזה שום ספק אלא מחמת זה רואה אני שמתירין אותה או בפתחים או בחרטה, אלא שאני חוכך בזה להחמיר מפני שנשבעה ע״ד המקום וע״ד הבעל ואמרו בשבועות (כ״ט) דכשהשביע משה את ישראל א״ל דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא ע״ד המקום ועל דעתי והיו סבורים לומר שם בשבועות שלא אמר להם כן אלא שלא ישבעו על דעתם וכשאמרו שיקיימו את התורה יחשבו שיקיימו מצות ציצית וכו׳ כדאיתא התם והתם הקשה ולטעמיך ולימא להו לדעתי על דעת המקום למ״ל אלא כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו. ורש״י ז״ל פירש שם הטעם לפי שעל דעת המקום הוי כעל דעת רבים. ויש למדים מדבריו דע״ד רבים היינו אפילו שנים אע״ג דלענין נדר שהודר ברבים אין פחות מג׳ וי״א דע״ד המקום הוא ובית דינו ומ״מ בין לדברי אלו בין לדברי אלו ע״ד המקום חמור שאין לו הפרה, אלא שבנדרים שהביאוה ג״כ לההיא דכשהשביע משה לישראל לא אסיקו בה טעמא משום דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו אלא משום דאמר ליה רחמנא דלשבעינהו טפי והלכך איכא למימר דהתם דוקא הוא דחמיר הא בעלמא לא חמיר כולי האי ואית ליה הפרה ואיני רואה לדברים אלו עיקר כלל וכ״ש לסמוך על זה להתיר. גם ע״ד מצוה שאמר הרב הנני מסופק כי על אותו דבר בעצמו נשבעה ואין זה כנשבע לבטל המצוה. וע״כ אמרתי אחרי שבא הענין ביד ר׳ דן כדאי הוא לסמוך עליו, כי אני חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לי מקום נאמן לסמוך על ההיתר:"
        ],
        [
            "רנא",
            "שאלה שבועת התורה היאך. צריך לאחוז ס״ת ומחרים או שיאמר נשבע אני בס״ת זה, וכן שבועת היסת אם הוא נשבע בשם בלא נקיטת חפץ או שמחרים סתם:",
            "תשובה שבועת התורה צריך שיאחז ס״ת בידו ולא ס״ת בלבד אלא אפילו תפילין ולא שיאמר אני נשבע בס״ת אלא שיאחז הספר בידו ויאמר אני נשבע בשם פלוני כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה׳ ומשם למדו בשבועות כי פירוש ירכי המילה שהיא מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אבינו וזהו נקיטת החפץ ואינו מחרים. אבל נשבע בשם או בכנוי דגרסינן פרק שבועת הדיינים היכי משבעינן כשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה׳ כו׳ אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כר׳ חנינא בר אידי דאמר בעינן שם מיוחד אפילו תימא רבנן דאמרי בכנוי ומאי שבועה האמורה בתורה לאתפוסי חפצא בידיה כאליעזר דכתיב שים נא ידך תחת ירכי וישם העבד את ידו תחת וגו׳. וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה׳ אלהי ישראל ולא אתפסיה חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ולית הלכתא כרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה ואמרינן התם שבועה מעומד ת״ח אפילו מיושב שבועה בס״ת ת״ח אפילו בתפילין. ושבועת היסת שאמרת גם היא בשם או בכנוי ולא בחרם סתם דחרם סתם לחוד ושבועת היסת לחוד אלא שאין צריך לתפוס חפץ בידו שאין נקיטת חפץ אלא בשבועה ובשבועת המשנה:"
        ],
        [
            "רנב",
            "שאלה מי שנשבע שלא ישחק בקוביא עד זמן ידוע ואח״כ בא לישאל על נדרו ואמר שהוא מתיירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו ונמצא עושה שתי רעות משחק ועובר על שבועתו, בכי האי נזקקין או לא:",
            "תשובה מסתברא שאין נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין נדר לעבירה ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבירה ישביע ליצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה שלא אמרו בעירובין ניחא ליה לחבר דלעביד איהו איסורא זוטא ולא לעביד ע״ה איסורא רבא אלא לאיסור שבא לע״ה ע״י החבר כי ההיא דא״ל לך ולקוט כלכלה תאנים מתאנתי דאמרינן שיש לו לחבר לעשר עליהם שלא מן המוקף שלא יאכל ע״ה התאנים בלא מעשר ונמצא עובר ע״י החבר שא״ל שילקוט סל התאנים:"
        ],
        [
            "רנג",
            "שאלה מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה לעולם מפני שהיא רעה לחליו ועכשיו מתחרט מן הנדר, אם מתירין ואם לאו:",
            "תשובה היתר זה איני יודע לו היתר בחרטה אם אין לו פתחים ממקום אחר לפי שאין פותחין בחרטה אלא אם היא חרטה דמעיקרא כיצד הרי שנדר על דבר פלוני ועכשיו מתחרט על נדרו אם אמת שמתחרט שלא היה רוצה בנדרו כלל ומאשר נדר מעיקרא הוא מתחרט זהו חרטה שפוחחין בה אבל אי ניחא ליה במה שנדר מעיקרא אלא שעכשיו רוצה בביטולו של נדר אין זה חרטה. וזה ודאי בשעת הנדר שנדר צריך היה לאסור הגבינה על עצמו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשיו מתאוה לו ורוצה להתירה ולפיכך אין לו היתר אלא בפתחים אחרים:"
        ],
        [
            "רנד",
            "שאלה ראובן נשבע שלא לצאת מטוליטא לדור במקום אחר עם בני ביתו כ״א ברשות חמיו כל ימי חייו ולזמן שלח שמעון כתב בכתב ידו ואמר לו אם תרצה לצאת מטוליטא צא והוא מכיר חתימת יד חמיו שהיא שלו, מי יספיק לו ויסמוך על הכתב כמו שאמרו בירושלמי מצאו כתוב פלוני מת משיאים את אשתו. ויראה שענין זה אינו דומה לענין אשה דעד גבי אשה שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים, אבל בזה דסגי אחד כשאר איסורין נאמן או לא. וכן הודיעני אם צריך ליטול הימנו רשות בפירוש או אם יספיק לו מה שכתב לו אם תרצה לצאת צא אתה וביתך כיון שיראה שלא היתה עיקר הכוונה בשבועה רק שלא לכוף אותם להוציאם וכיון שהדבר נעשה על פיהם וברצונם מותר ואפילו שלא ברשות חמיו, או נאמר כיון דתלה הדבר ברשותו אינו בדין שיוציאם עד שישאל את פיו. הודיעני דין זה:",
            "תשובה מסתברא כי אם נותן לו חמיו רשות בכתב שיוציא אשתו לכשירצה הרי זה מותר ונפטר משבועתו כל שמכיר חתם ידו של חמיו דנתינת רשות אינה צריכה פה אל פה אלא בין על פה בין על כתב ידו ואינו דומה לעדות לפי שגזירת הכתוב בעדות דכתיב על פי שנים עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף לגבי עדות אפשר דלא מיעט מפי כתבם אלא שאינו ראוי לבילה כחרש וכיוצא בו כדאיתא ריש פרק מי שאחזו וכבר עמדת על מה שכתבתי שם, א״נ שכתב בו עדות על פנקסו כההיא דכותב אדם עדותו על השטר, א״נ בכתב שאינו ראוי למוסרן ליד בעלים כההיא דד׳ אחים דיבמות גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין כדאיתא התם, אבל בשאר מקומות כתב ידו כפיו לגרש בכתב כמו ששנינו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים דכשר ד״ת להתחייב בממון כמו ששנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר הקנאה אם כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכן בשטר קידושין אם כתב הרי את מקודשת לי וכן שטר בעדים וכיון שכן אינו צריך אלא להודעה שנותן לו רשות. ומה שאמר פרק הגוזל אין משלחין מעות בדיוקני התם טעמא משום דחיישינן דלמא אדאזיל שליחא שכיב משלח ונפלי מעות קמי יתמיה. ותדע לך דאפילו חתומים עליו עדים אין משלחין בשטר וכתוב בספר וחתום והעד עדים אלא טעמא כדאמרן. וזה נ״ל פשוט. ומ״מ ראיתי בלשון שאלתך בהרשאת חמיו שני לשונות, האחד שאמרת שכתב לו בכתב ידו אם תרצה להוציא ביתך הוצא ועל הלשון הזה אמרתי מה שאמרתי, אבל הלשון השני שאמרת שכתב אם תרצה להוציא ביתך מטולטיאה הודיעני ואני אוליכם לך נ״ל שאין זה הרשאה אלא פטומי מילין בעלמא, אומר אני שמא חשש זה שמא יוציא בתו שלא מדעתו ולגלות כוונתו הוא רוצה ללכת שם ולעכב בענין שאמר לבן ליעקב למה לא הגדת לי ואשלחך בשמחה וגו׳. ועוד שלא נתן לו רשות להוציאה אלא על ידו שמא חושש לכבוד בתו שלא יוליכנה כשפחה עד שיוליכנה הוא דרך כבוד או כיוצא בו בטענות אלו, ע״כ איני רואה בלשון זה נתינת רשות ושום פטור לבעל:"
        ],
        [
            "רנה",
            "שאלה ראובן בעודנו בחור אסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה והרי כל ימיו של זה בעבירה, אח״כ הוסיף לאסור פירות ודברים אחרים אם יעבור עוד ועבר אותה והרי כל ימיו בעבירה שעבר על נדרו מפני שמתבייש לישאל על נדרו, ועתה בא לישאל והוא מוחזק אצלנו בארם כשר ששב מן העבירה ומתחרט מן הנדר ומפני שהוא כרוך אצלנו אנו נזקקים לו. ובא לפנינו ואמר שהוא מתחרט מכל הנדרים מעיקרא אלא שאינו מתחרט אלא מחמת שעבר על העבירה ונאסר עליו כל דבר ואילו לא עבר בה היה רוצה בקיומו, ואנו מסופקים כי לפי דעתנו אין כאן חרטה שפותחין בה לפי שראינו במה שכתבת בנדרים פ׳ ד׳ נדרים (כ״א) שאין חרטה גמורה אלא כגון לב זה עלך כלומר שמתחלה לא נדר אלא מתוך הכעס וכיוצא בזה ואנו מסופקים אם נפטר לו בזה כמעשה דביתהו דאביי דאמר ליה רב יוסף אילו הוה ידעת דעברת על דעתך מי הוה עבדת אמר ליה לא ושרייה. ועוד שאלנו אותו אילו היו עשרה בני אדם שהיו מונעים אותך בשעת הנדר מפני שהם קרובים לבוא בהם לידי תקלה כלום היית נודר ואמר כי היה שומע להם והיה נמנע. ועם כל זה אנו מסופקים שמא נידון זה כמי שנתחרט מחמת דבר שנתחדש. הודיעני אם נזקק לזה אם לא:",
            "תשובה נ״ל שכל כיוצא בזה פותחין לו מן הנדר עצמו ומתירים לו כלומר אם היית יודע שיהיה היצר תוקפך כלום היית נודר וכמעשה דביתהו דאביי דפתח לו רב יוסף מן הנדר עצמו וכן רבי יוסי לאותו שהדיר אשתו מלעלות לרגל ואע״פ שיש קצת לחלק דהתם תולה בדעת אחרים וזה תולה בדעת עצמו אפ״ה פותחין לו ממנו שאף זה כתולה עצמו בדעת אחרים שהיצר עשוי לתקוף וכ״ש למי שמורגל בדבר. ומן הטעם הזה יראה ג״כ שאין זה כנולד דדבר מצוי הוא כמורגל ונולד מצוי הוא ופותחים בו שהרי בדביתהו דאביי לא הקשה והא נולד הוא דשכיחי נשי לעבור על דעת בעלים וכענין שאמרו שכיחי קצירי רבנן וחרטה נמי נולד הוא ופותחין בה מפני שהיא מצויה אצל בני אדם וכדגרסינן בירושלמי ותהות לא נולד הוא א״ר לא התהות מצויה, (ר׳ לא שם חכם כמו ר׳ אילא). ועוד שקרוב אני לומר בזה וכיוצא בזה שפותחין אפילו בחרטה דהשתא דלא בעינן חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לגדור עצמו ממנו וכיוצא בזה וא״נ שרוצה לאסור דבר מחמת נזקו כנודר מן הבצל מפני שהוא רע ללב וכיוצא בזה וא״נ מחמת שרוצה להתרחק מדבר מפני היראה שמא יהיה לו סבה לנדר כנודר מן האשה שלא ישאנה מפני שאביה רע וכיוצא בזה וכן בכל שאר הנדרים שנודר מחמת הדבר עצמו שנדר ממנו, שכל נדרים אלו חזקים הם ולולא שמתחרט מנדרו מעיקרו אין זו חרטה גמורה לבעל הנדר, אבל כל דבר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנדר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי והראיה בהא של משה ושל צדקיהו ונדרה של אלמנה דכשא״ל הקב״ה למשה במדין נדרת לך והתר במדין איזה פתח היה לו בנדר שנדר ליתרו דהא משמע דמשה ב׳ נדרים נדר אחד ליתרו שלא יצא ממדין כדי שיתן לו צפורה ואותו הוא שא״ל הקב״ה שילך ויתיר במדין שנדר הוא שהוצרך להתיר במדין מפני שיתרו לכך הדירו בכך וממנו למד פרק ר׳ אליעזר למודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו ועוד נדר נדר אחר שלא ירד למצרים מפני שאנשים רעים שם וכנודר שלא אכנס בבית זה שנחש בתוכו ועל זה הוא שמצא פתח כי מתו כל האנשים וגו׳ ונדר זה לא נדר ליתרו דלימא ליה יתרו להדירו בכך ונדר שנדר ליתרו אי זה פתח מצא בו דמיתת האנשים אין זה פתח לנדרו של יתרו, ואי משום לירד במצרים בנבואה נולד הוא. ואי משום חרטה מי נתחרט ואמר שלא היה רוצה נשואי צפורה, ואפילו שלא מחמת נולד זה אנן סהדי דאי לאו נולד זה שנצטוה לירד למצרים לא היה מתחרט. וכן צדקיה מי נתחרט חרטה דמעיקרא והיה רוצה שיחתוך נבוכדנצר ראשו וכן אלמנה שהקשה למ״ד אין צריך לפרוט הנדר וליחוש דלמא אזלא גבי חכם ושרי לה ולא משכת פירוקא אלא דמדרינן לה ברבים או על דעת רבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומאי אית לה וחרטה דמעיקרא נמי לית לה דאי לא אסרה פירות אנפשה לא מגבו לה כתובה, אלא שמכלל נדרים אלו נ״ל שבכל נדרים שאינם מחמת עצמן אלא מחמת קנס אינם נדרים חזקים ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו ולומר שמעכשיו מתחרט על מה שאסר על עצמו והנדון שבפנינו כיוצא באלו. ועוד שזה עומד באיסור כל הימים ומוטב שישאל על נדרו ושלא ינהוג באיסור כל ימיו. אלא שאני חוכך על היתר נדרו עד שינהוג איסור כימים שנהג היתר ואם נהג היתר הרבה ינהוג אסור שלשים יום דתנן פרק אלו מותרים ועל כולם אין נשאלין להם ואם נשאלין עונשין אותם* ומחרימים עליהם. ואמרינן עלה בגמרא עונשים אותם ה״ד כדתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקים לו עד שינהוג איסור כימים אשר נהג בהן היתר דברי רבי יהודה ר׳ יוסי אומר בד״א בנזירות מועטת אבל בנזירות גדולה דיו שלשים יום, ואע״פ שאין הלכה כר״מ בהא אלא כחכמים שאין מחמירים עליהם היינו באותם נדרים שאין להם ממש אבל בנדרים גמורים מחמירים אפי׳ לרבנן דר׳ מאיר. ומיהו מצאתי לקצת רבני הצרפתים ז״ל שכתבו מעשה באדם אחד שנדר מכל הפירות חוץ מדגן ועבר על נדרו, והורה שנזקקין לו מיד כיון שענינו של זה כן שאינו יכול לקיים נדרו וכל שאתה מוסיף עליו זמן מוסיף לעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה שיוסיף שימעט במלאכת שמים או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכול ליזהר בנדרו:"
        ],
        [
            "רנו",
            "שאלה בנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שמטה אם השביעית בזמן הזה משמטת ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן או נאמר שבועה דאורייתא שמיטה בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא:",
            "תשובה יש לך לדעת שאם הגיע השמיטה תוך זמן ההלואה אין השביעית משמטתה דקי״ל כר׳ יצחק פרק קמא דמכות המלוה חבירו לי׳ שנים אין שביעית משמטתה. וכן אם הגיע זמן הלואה קודם שביעית ונשבע שיפרענו ליום פלוני ולא פרעו כבר עבר על שבועה ושוב אין לה תשלומין ואין עליו עוד חיוב פרעון בשבועה כנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו שזה עובר על שבועתו ושוב אינו חייב לאכול את הככר דמאי דהוה הוה. ועוד אתה צריך לדעת דקי״ל כרב דאמר פרק השולח האומר פרוסבול היה לי ואבד נאמן משום דכל דאית ליה תקנתא חזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו עכשיו שאין העם מורגלים בפרוסבולי ואינם יודעים אותו נאמן לומר תנאי היה דברינו שלא תשמטנו בשביעית מההוא טעמא גופה דרב לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ולא עוד אלא דכל כגון זה פותחין לו למלוה ואומר כלום תנאי היה לו עמך שלא תשמיטנו שביעית דכגון זה פתח פיך לאלם הוא וכדאמרינן התם כי אתי לקמיה דרב הוה אמר ליה מידי פרוסבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא וכיון שכן נאמן ואפילו שלא בשבועה. אבל אם אין לו פרוסבול ולא תנאי שביעית משמטתו ואפילו בזמן הזה דהפקר ב״ד הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב שאילו מחל לו זה חובו אין חיוב שבועה חל עליו והרי זה יכול להתיר שבועתו שלא ע״פ חכם בכענין זה שהרי כאלו התקבל חובו דאפקעתא דמלכא הוא דהפקר ב״ד הפקר דאורייתא כדילפינן ליה מאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות ואמרי׳ מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם מה שירצו אף ראשים ינחילו את העם מה שירצו. ומן הטעם הזה בעצמו הוא דאמר רבא דאע״ג דאמרה תורה דתשמט אפ״ה אתא הלל ותקן דלא תשמט ולוקחין ממון מלוה ונותנים למלוה אע״ג דהוי זה כעין גזל ושנוטלין מזה ונותנים לזה וכדאקשינן התם ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותיקן הלל דלא תשמט כלומר ונוטלים מזה ונותנים לזה ופריק רבא הפקר ב״ד הפקר ואין אומר גזל דאורייתא ואיך נוציא מזה שלא כדין מדעת חכמים. ועוד דבלאו הכי בכל שב ואל תעשה העמידו חכמים דבריהם אפילו במקום כרת שהרי העמידו דבריהם בפסח וערלה וכ״ש בשאר מצות כגון שופר ולולב ודברים מלבד אלו. וה״נ כשנשבע שיפרענו חכמים פטרוהו ואמרו לו שב ואל תעשה שאנו פוטרים אותך. ואין השבועה דומה לפרוזבול כמו שאמרת דטעמא דפרוסבול כאילו נגוש כבר ועומד בב״ד וכדאמרינן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים אבל כאן אינו נגוש ביד ב״ד אלא שהוא אסר עצמו בשבועה לבטחון שיפרענו בזמן פלוני. וזה ברור:"
        ],
        [
            "רנז",
            "שאלה הקהל *החרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פלוני עד זמן ידוע ובתוך הזמן שכר שם בית לחנות למכור שם לחם ולעשות מלאכתו שם ובא אדון העיר ותבע עונש על שעבר החרם וטען הלה שלא החרימו אלא שלא ידור באותו מגרש ואינה נקראת דירה אלא במקום שאוכל ושותה וישן ועושה אש אבל הוא אינו אוכל שם אלא ששכר הבית לחנות לעשות מלאכתו:",
            "תשובה לשון דירה נופל על ענינים רבים, יש שהוא כעין ישיבה במקום כמו שאמרו פ״ק דסוכה אם יש דיורים בעליונה כלומר שהיא בריאה לישב בה ולא תפול, ויש שהוא כמו עכוב במקום כמו שכתב עם לבן גרתי ותרגם דרית, ונופל ג״כ למי שדר במקום אחד אפילו יום אחד כדאמרינן פרק ח״ה אית לך סהדי דדר ביה חד יומא, ונופל ג״כ על מי שקובע דירה ושוכן בה דדר בה ביממא ובליליא. ולפיכך הכל לפי מה שהוא הענין, אם מה שהחרימו על ענין שחשו שלא יהא שייך עמהם אפילו לישב בחנות כלל, ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו שאין עיקר דירה אלא במקום פיתא שאוכל שם תדיר ואע״פ ששוכב במקום אחר כדשנינו לענין עירוב דמקום פיתא גרים ולא מקום לינה, וכל הנדרים והחרמות נדונין לפי מה שהוא הענין וכמו ששנינו פרק הנודר מן הירק פשתן עולה עלי מותר לכסות ר׳ יהודה אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחוריו. ותניא כיצד א״ר יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר ואמר קונם צמר עולה עלי ללבוש אסור ומותר לטעון, היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עלי מותר ללבוש ואסור לטעון:"
        ],
        [
            "רנח",
            "שאלה אם נסכים לדעת רבינו שמשון ז״ל שהורה שאע״פ שאין הבעל מתיר בנדרי אשתו ה״מ ביחיד מומחה אבל בג׳ הוא מצטרף וראייתו מבכור דתנן כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ואמרינן התם כמאן אילימא בחד ומי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי ואוקימנא ביחיד מומחה אלמא בתלתא ש״ד וה״ה לנדרי אשתו, או שמא כיון דאמר לגבי נדרי אשתו טעמא משום אשתו כגופו ואין חכם מתיר בנדרי אשתו א״כ נאמר כי היכי דלא מצטרף לנדר עצמו אינו מצטרף לנדר אשתו:",
            "תשובה כך דעתי נוטה דבעל מתיר נדרי אשתו ובנדרים שבינה לבין אחרים ומשנתנו היא בנגעים דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר׳ יהודה אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנגעי עצמו ר׳ יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. ומיהו בירושלמי מפכי לה דגרסינן נדרה אשתו ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לענין הבעל מהו שיפר לענין הזקן מה אנן קיימין אי בנדרים שבינה לבינו נדרי עצמו הן אלא אנן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולא ר׳ יהודה היא תניא בשם ר׳ יהודה ור׳ חייא תני לה בשם חכמים. אלא מיהו בפ״ק במכילתין דנדרים משמע איפכא דרבינא הוה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א״ל בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו וכו׳ ואמרי׳ עלה ש״מ לא למשרא נדרא במקום רביה כלומר מדאיצטריך רבינא למשרא ולמבעי מרב אשי ולא שרי לה איהו אלמא אי לאו משום כבודו דרב אשי הוה שרי ליה רבינא גופיה אלמא מתיר הוא משום זקן ודלא כר׳ יהודה אלא כמתניתין דתניא בשם חכמים שמתיר אף נדרי אשתו ואע״ג דמהפכי לה בירושלמי לא שבקינן פשטא דמתניתא ותפסינן מאי דמפיך בירושלמי כיון דלא מדכר לה גמרא כלל וכ״ש הכא דמשמע הוא כפשטא דמתניתא בעובדא דרבינא כדקאמרינן. ומיהו אם איתא להא דמפיך בירושלמי מסתברא לי דאף בג׳ אינו נמנה דהאי טעמא משום אשתו כגופו הוא ובנדר גופו אף בג׳ אינו נמנה ולא דמי לבכור דמשום חשש:"
        ],
        [
            "רנט",
            "שאלה הנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לפלוני לנשואין ליום פלוני ולא עשה כן:",
            "תשובה יש לדון ולומר שהוא מחוייב לעשות כן אחר זמן ובכל יום ויום עובר על השבועה לפי שאלו ב׳ דברים הם, האחד שנשבע לעשות דבר פלוני ולא תלה אותו בזמן והשני שקבל עליו לעשותו בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה. אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות לו. ותדע דגריס בירושלמי פ׳ קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו ר׳ אבא בשם רבנן אומר והוא שאמר סתם הא אמר יום זה אף על פי ששכח ואכל מתענה ומשלים כלומר אם אמר יום סתם כבר קבל עליו להתענות יום אחד ואע״פ שהתחיל להתענות אם שכח ואכל אין תשלום יום זה עולה משום נדרו אבל אם אומר יום זה אע״פ ששכח ואכל משלים יום זה ואין חייב להתענות יום אחר. וכן הורה מורי. אמנם אע״פ שעבר על השבועה יש לו לישאל עליה כדאמרינן נשבע על הככר אפילו אכלה כלה נשאל עליה להתירה ואם האריכו אחר עבור הזמן חייב:"
        ],
        [
            "רס",
            "שאלה על ענין עטרות ס״ת המשימים בראשי הקוראים והתינוקות ביום שמחת תורה, אם מותר לעשות אם לאו:",
            "תשובה באמת לולא שנהגו כן היה טוב להשמר מכיוצא בזה מפני שנשתמש בו קדש ותניא בתוספתא דמגילה העושה מטפחת לספר עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה אינו רשאי להשתמש בו הדיוט אבל משאיל אדם מטפחתו לספר וחוזר ולוקחו ממנו. אבל שמעתי שפשט המנהג הזה ברוב מקומות בישראל ולא שמעתי אדם שמיחה, גם בעיר הזאת זכורני כשהייתי קטן והיו לוקחים עטרות הספרים ומשימים בראשי התינוקות ומוליכים אותם בבית שהיו מונחות שם אל יד השומר ולא מיחו בידם החכמים שבדור, ושמא מפני שאין משתמשין בהם לצורך ההדיוט אלא לכבוד התורה ולפאר ולרומם כבוד תורת אלהינו וכאילו נתן ס״ת על ראשו לעשות ממנו עטרה לראשו כענין שכתוב אענדהו עטרות לי, ועוד שמא דעת המתנדבים כן ועל דעת כן הם מקדישים שישימו אותו באותו יום בראש כל אדם מישראל ואין זה כאזמניה וצר ביה כלומר כמזמין כלי להניח בו תפילין והניח בו תפילין שאסור לצור בו מעות מפני שאותו כלי כיון שהזמינו לגמרי ואח״כ הניח בו תפילין הרי זה כלי קדש אבל הכא בתחלה היה דעתו שיהיה קדש לפעמים וחול לפעמים ואין זה הזמנה גמורה אלא כמי שמניח ספר תורה בתיבה שדעתו להניח בו ג״כ כלים אחרים שאין זו הזמנה גמורה וה״ל כצר ביה ולא אזמניה שהוא מותר להשתמש בו חול אפילו אחר שנשתמש בו קדש. וגרסינן בירושלמי דמגילה פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולגלא חמתון יהבין מכושא גו ארונא אתא שאל לרבי מאיר א״ל אנו כך התנינו עליו מתחלה רבי יונה עבד ליה מגדל ואתני עלויה עלאי דספרין וארעאי דמנין. זו ראיה גדולה למה שאמרתי, וסוף דבר הנח להם לישראל וכמו שאמרו בירושלמי כלל על כל הדברים הנהוגים ואין טעמם ועיקרם ברור כל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג ומנהגן של ישראל תורה היא. ומ״מ לשים בראשי העבדים והשפחות בזה גנאי ומזה ראוי להוכיח ללמדם שלא לעשות כן. אבל מצאתי בתשובה לרב האיי גאון ז״ל עטרה שמשימין על הס״ת ביום שמחת תורה אסור להניח בראש החתן לפי שאין עושים אותה חול ומעלין בקדש ואין מורידים עכ״ל. ושמא דוקא בראש החתן לפי שהן עושים אותה לעטר החתן אבל כאן אין נוהגין לצורך הדיוט אלא לכבוד התורה וכמו שכתבתי:"
        ],
        [
            "רסא",
            "שאלה מי שמנדה עצמו צריך שאלת חכם ואם צריך פתח וחרטה:",
            "תשובה אין הנדוי* צריך פתח וחרטה אלא אומר לו מותר אתה שאין זה אלא כמתירים אותו מבית האסורים, וגרסינן פ״ק דנדרים (ז׳:) א״ר אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה לההיא איתתא דאפקה ש״ש לבטלה שמתה ושרייה לאלתר באפה, וכאן לא הוה פתח וחרטה וזה דבר פשוט. ואם הוא ת״ח י״א שהוא שנדה עצמו יתיר עצמו מדגרסינן התם בנדרים ת״ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו פשיטא מ״ד אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים קמ״ל. וי״מ שאין מתיר עצמו כל שנדה עצמו משום דבר שחייבים עליו נדוי שבא לידו אלא כשנדה עצמו שלא מחמת עבירה שחייבים עליה נדוי אלא לסבה אחרת וכזה דעתי נוטה. דהתם אמרינן ת״ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת לנפשיה והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה, מדקאמר כי הא משמע דוקא כי הא, מ״מ מכל הני שמעינן דאין צריך לא פתח ולא חרטה. ואם נדה עצמו לכל ישראל ששאלתם אם יתירוהו שלשה לכל חוץ מהם ויתירוהו ג׳ אחרים לג׳ ראשונים, אין צריכין לכל זה כלל אלא אותם שמנודה להם יתירוהו. ואין זה צריך לפנים כי מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל:"
        ],
        [
            "רסב",
            "שאלה מה שכתב הר״ם ז״ל ואומר שרוי לך מחול לך, מהו לשון מחול, אם הוא לשון מחילה או מלשון לא יחל:",
            "תשובה מלשון לא יחל, ומחילה ויחל הכל ענין אחד שלשון לא יחל לא יתיר והענין כמתיר הקשר שחוזר הענין כאלו לא היה וכאדם שמצא חבל קשור והתירו והרי הוא כאילו לא היה וזהו שאמרו שחכם עוקר הנדר מעיקרו, ומחילה ג״כ שעושה את החוב או החטא כאילו לא היה משא״כ בלשון הפרה שהוא כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו, כמו מפר מחשבות ערומים, להפר ברית, ולפיכך אמרו שבעל אינו מתיר אלא מיגז גייז דכתיב בבעל והפר את נדרה. ואמרו חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום:"
        ],
        [
            "רסג",
            "שאלה מנודה* אם הוא ד״ת או דרבנן, ונ״מ למי שנדוהו שלא לדבר עמו שאסור לדבר עמו אי אסור דבר תורה או מדבריהם:",
            "תשובה דיני המנודה אינן ד״ת שא״כ לא היו יכולים לא להקל על נדויו ולא להחמיר אלא בדיניו ממש כשאר מצות התורה והמנודה יכולים להקל על דיניו וכן להחמיר שלא לדבר עמו ושלא לההנותו וכל כיוצא בזה ולפיכך כל תיקו שנאמרו במה שבאה השאלה עליו בפ׳ ואלו מגלחין מנודה מהו בקריעה מהו בתשמיש המטה מהו בכפיית המטה וסלקי כולהו בתיקו וכולהו לקולא כמו שכתב הר״ם ז״ל בהלכותיו ואילו היה דיניו דבר תורה היו לחומרא ככל תיקו דאורייתא אלא דברי קבלה הן אורו ארור יושביה והוא הנדוי, וכמו שאמרו שלהי שבועת העדות ארור בו שבועה בו קללה בו נדוי דכתיב אורו מרוז ואמר עולא בארבע מאה שפורי שמתיה ברק למרוז:",
            "*) בזמננו אינו נוהג ענין נדוי ע״ש דינא דמלכותא:"
        ],
        [
            "רסד",
            "שאלה מי שלא נהג עם המנודה כדינו מה דינו*:",
            "תשובה מי שאין נוהג עמו כדינו הרי הוא עובר על דברי קבלה ויכולים לקללו ולנדותו ומנדה נמי דאכיל ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דיליה דכתיב אורו ארור יושביה:"
        ],
        [
            "רסה",
            "שאלה מי שנדר בחלום אם צריך שאלה בדבר זה:",
            "תשובה חששתי אני פעמים אע״פ שלא נאמר בגמרא נדרים אלא במי שנדוהו בחלום אבל בנודר לא נתפרש בגמרא, אע״פ כן אני חושש לו:"
        ],
        [
            "רסו",
            "שאלה מי שנדוהו אם אשתו נוהגת בו נדוי והקרובים או לא:",
            "תשובה נראה דצריך לנהוג בו נדוי מדגרסינן פ״ק דנדרים מר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה, משמע לכאורה דאי לא אקדים ושרי לנפשיה בני ביתו אסורים בו. וא״ת והא בפרק ואלו מגלחין גרסינן מהו בתשמיש המטה ואם איתא שאפילו אשתו נוהגת בו נדוי ואסורה לישב בארבע אמותיו תשמיש המטה מיבעיא, ולמד מכאן הראב״ד ז״ל שאין אשתו נוהגת בו נדוי. וי״ל דאין אותה ראיה מחוורת דדילמא ההוא מיירי במנודה לעיר אחרת שאין מנודה לעירו וחייב לנהוג נדוי בעצמו:"
        ],
        [
            "רסז",
            "שאלה נשבעתי בזה הלשון ע״ד רבים להיותי יוצא אני לבד מעיר לידרא לפני הפסח לבל אחוג שם בחג הפסח הקרוב ומפסח הקרוב הנזכר עד מלאת שנה תמימה שלא אהיה מהדרים בעיר לידרא אני עם כל מה שאוכל להוציא משם מאימת ביתי אשר ירצו ללכת אחרי במקום אשר אבחר לישב שם בשנה זו, אח״כ יצאתי מלידרא ולא יכולתי להוציא עמי כ״א אחד מבני כי עכבם מושל העיר ויתר השרים. העמידני על נכון הדבר איך יהיה הנהגתי אם אוכל עוד לצאת ולבוא בפתי לאכול שם ולעסוק בעניני שני שלישי החדש מחדשי השנה או יתר על זה כיון שאיני דר חדש שלם ואם מאחר שהשליט מעכב אשתי בכח והיא ג״כ לא תאבה ללכת אחד היש די בהיותי אני ובני האחד היוצא אחרי דרים חוץ לעיר ואם לא אהיה נתפש בשבועתי בעבור שאר הבית. ע״כ נוסח השאלה:",
            "תשובה תחלה אומר אינך נתפש על עכוב האשה לפי שאין שבועה כזו חלה על כיוצא בזה שהנתפש בשבועה על אחרים שיעשו כך וכך ואין הדבר תלוי בידו אין שבועה כלל עליו ומיד יצאה שבועה לשוא מפיו ולוקה. וכ״ש שאתה לפי מה שאני רואה בלשון שבועתך לא נשבעת להוציאם משם עכ״פ רק שלא תהיה מן הדרים בעירכם מי שתוכל להוציא משם אשר ירצו ללכת אחריך, והנה לא רצו ולא שמעו לקולך א״כ כבר קיימת שבועתך שכבר פייסתם והם לא רצו ולא שמעו לקולך ויצאת מידי שבועה עליהם. אבל אתה שחלה שבועתך עליך ונסתפקת אם תוכל להתעכב שם בעיר פחות משלשים יום. דע כי הדין הזה מוחלק כפי לשון הנשבע אם נשבע שלא יהיה מיושבי העיר או נשבע שלא יהיה מבני העיר או נשבע שלא יהיה מן הדרים בעיר, לפי שהיושב נקרא מתעכב בעיר שלשים יום ובן עיר לא נקרא עד שיתעכב שנה תמימה בצירוף ודינים אלו מפורשים בתלמוד. אבל דר לא נתפרש דינו בהדיא אבל מדעתי שאינו לא כיושב ולא כבן עיר. ודע שכל שבועה ונדר אין הולכים אלא אחר לשון בני אדם של אותו מקום שהוא עומד, ובאור הענין שאילו היה בלידרא קורין דר למי שמתעכב שם בעיר אחר זמן קצוב ובאושקא קורין דר מי שמתעכב זמן אחר קצוב או גדול מן הראשון או פחות ממנו ונשבע אחד בלידרא ואחד באושקא אע״פ ששניהם הוציאו מפיהם לשון דר ולשון שנשבע זה נשבע זה אעפ״כ אין דין שניהם שוה אלא דנין לזה בלשון מקומו ולזה דנין בלשון מקומו וזה מפורש בתלמוד. שכן צא ולמד מלשון העם שאם קורין דר זמן קצוב שאני מדמה שאתה לא נשבעת בלשון הקודש אלא בלשון העם שלא אהא אשטנט״ה דלידרא אני רואה שאין קורין אשטנט״ה אלא למי שקובע דירה במקום שאלו הסוחרים הבאים משם לכאן וכשמתעכבין בסחורתם אפילו שנה תמימה ודעתם לחזור למקום קביעותם אין קורין אשטנטה דברצליני אלא אשטנטה דלידרא כיון שמקום קביעותם נשאר בלידרא ולא בא לכאן אלא דרך מקרה בסבת סחורה או בשבת עראי לא להשתקע וכיון שכן יש בדבר להקל ולהחמיר. להקל שאילו היה מקום קביעותו באושקא ובניו ואשתו שם ונשבע שלא יהיה מדרי לידרא נראה בעיני שיכול להתעכב אפילו יותר מחדש דרך סחורה או דרך עראי לא דרך קבע. וזה להקל. ולהחמיר שאם עוקר דירתו באושקא לבא ללידרא וקבע שם דירה הרי זה עובר אפילו בפחות מחדש שהרי הוא דר בלידרא ואשתך ובני ביתך שם והנך מצפה מתי תעבור השנה ותחזור גם אתה למקומך הראשון אם כן כל זמן שאתה מתעכב בלידרא וסר אל ביתך ואל מקום קביעותך הראשון במקום אשתך ובני ביתך מיד אתה נקרא מן הדרים בלידרא שאתה כשאתה חוזר לבוא לביתך שבלידרא אין דעתך לשוב יום אחד באושקא למקום קביעות אלא למקום עראי שאם תכלה תחזור למקומך ונמצאת עמידתך באושקא עראי ועמידתך בלידרא קבע. ע״כ צריך אתה ליזהר שלא תבא בלידרא לסור אל ביתך כל זמן שאשתך ובני ביתך דרים שם שכל זמן שהם דרים בעיר אתה חוזר למקום קביעותך. ואל היתר נדרך ע״י חכם או ע״י ג׳ הדיוטות אל תתן לבך כי נדר שהודר ברבים ע״ד רבים אין לו הפרה וכ״ש שבועה שמור רגלך על דברת שבועת אלהים וה׳ אלהים ירצך:"
        ],
        [
            "רסח",
            "שאלה ראובן שקנה מטובי העיר גן אחד שהיה סמוך לבהכ״נ אחד שהיה בעיר והתנה בשטר המכר שיתן קיתון שמן למאור בכל שנה ואין כתוב בשטר באיזה מקום מאור אם למאור בהכ״נ או למאור בהמ״ד לצריכים ת״ת או לאחד מהם או לשניהם ואין כתוב בשטר שיתן לקהל ולא לגזברי הקהל ולא לגזברי הקדש, ויש בזה מחלוקות רבות בין בני העיר ובין הלוקח, ויש מבני העיר אומרים שינתן לבהכ״נ הקטן כיון שהוא סמוך לאותו גן וי״א שינתן לבהכ״נ הגדול שרוב הקהל מתפללים שם. והלוקח אומר שיש בידו לתתו לכל מאור מצוה ויותר ראוי לתתו למאור בית המדרש שצריכים ת״ת לפי שגדול מבהכ״נ:",
            "תשובה ודאי נראה שצריך הוא לתת למאור בהכ״נ דהלך אחר לשון בני אדם דכל מאור סתם לבהכ״נ וכל שאר המקומות בשם לוואי קורין להם והרי זו כאותה ששנינו בנדרים (י״ח:) סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי הגליל מכירים חרמי הכהנים. ומה שנחלקו בבתי כנסיות של עיר מסתברא שמתחלקת היא בשוה בין השתי בתי כנסיות ולפי הראוי להם הגדול לפי גדלו והקטן כפי קטנו כאלו המקדיש עצמו הקדיש סתם כך וכך שמן למאור שהיא מתחלקת בשוה לפי שיד כולן זוכה וה״ל כמקדיש מנה לעניי העיר שאין אומרים ינתן למקצת עניים אלא מתחלקת היא בשוה בין עניי העיר כולן שכולן זוכים בו וכן הדין בכאן שה״ה והוא הטעם. ומה שטען כי המקום הזה מוחזק להקדש עניים ואין ראוי שימכרו בני העיר לצרכן להקל מעליהם אלא על שמן בהכ״נ, אין טענתו טענה שכל המקדיש ע״ד אנשי העיר מקדיש שאילו רצו טובי העיר לשנות הקדשו לכל מה שירצו הרשות בידם וכדאמרו בני העיר שרצו לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה עושין, וכההיא דערכין (ו׳:) דישראל שהתנדב נר או מנורה שמותר לשנותה לדבר מצוה ואפילו לא נשתקע שם בעליה, והא דתנן מותר עניים לעניים דוקא בשלא הסכימו עליו טובי העיר במעמד אנשי העיר ולא הפרנסים. וא״נ נפרש רשאים לשנותן כלומר ללוותן ולאחר זמן לפורעם אלא כדמשמע שמעתא דערכין מ״מ רשאין בני העיר לשנותן לשעה ולפרוע אחר זמן ואין זה יכול לעכב ולומר שלא ינתן אלא לצורך עניים והא דאמר נמי מאחר שבאו ליד הגבאי אסור לשנותה דוקא היחיד שלא מדעת טובי העיר ואנשי העיר הא מדעתם שרי וכדגרסינן בתוספתא דמגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסים רשאים לשנותה משזכו בה הפרנסים אין רשאים לשנותה אלא מדעתם משמע הא מדעתם שרי ודעת טובי העיר במעמד אנשי העיר כדעת פרנסים הן ושרי:"
        ],
        [
            "רסט",
            "שאלה הא דאמרו בערכין פ׳ משקלי עלי (כ״א) הקדיש היכי דייר בה במעילה קאי ואמרו דהקדש מפקיע מידי שעבוד אם הקדיש בזמן הזה שאין לנו בעונותינו בית לחזק בדקו והקדשו הקדש עניים הפקיע הקדשו זה מידי שעבוד או לא, ומילתא דאמר שמואל הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחול וכן מילתיה דרבי אבהו דאמר מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים לא ידעתי עניינם לבאר:",
            "תשובה באמת כך הוא שמקדיש סתם בזמן הזה אין הקדשו לבדק הבית לפי שאין עכשיו מכירים בהקדש הבית והרי היא כאותה ששנינו בפ׳ אלו מותרין (נדרים י״ח:) במסכת נדרים הרי עלי כתרומה אם בתרומת הלשכה נדר אסור ואם בשל גורן מותר ואם סתם אסור דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים בגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירים חרמי הכהנים. ודבר ברור הוא שאין הקדש עניים מפקיע מידי שעבוד אלא מה שחל עליו קדושת הגוף וכדאמרו באע״פ קונמות קדושת הגוף נינהו וכדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. ודעת הגאונים ורש״י ז״ל מסכמת שאין מפקיע מידי שיעבוד אלא קדושת הגוף (וכדאמרינן קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר) שאין לו פדיון אבל כל שיש לו פדיון אין הקדש זה מוציאו מידי קדושתו לחולין והיינו טעמא דקונמות והיינו טעמא דחמץ ושחרור וכן אצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא בריש פרק אלמנה לכה״ג. אבל כל מי שיש לו פדיון וא״נ דבר שאין גופו ראוי למזבח שהקדישו לדמי ולקנות ממנו תמימים למזבח כיון שיש להם פדיון אף שעבוד מוציאו מידי הקדש אלא יש מוסיף דינר ופודה הנכסים האלה כדי שלא יאמרו הקדש יצא בלא פדיון והיינו דתנן פרק שום היתומים הקדיש צ׳ מנה והיה חובו ק׳ מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון לא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי. ואע״פ שר״ת ז״ל חלוק במקדיש מטלטלים דברי הגאונים ורש״י ז״ל נכונים מדבריו במקום זה. ובירושלמי פרק האשה שנפלו מצאתי סיוע מפורש לדברי הגאונים ורש״י ז״ל דגרסינן התם הקדיש צ׳ מנה והיה חובו ק׳ מנה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ולא סוף דבר דינר אלא אפי׳ כל שהו שלא יהא נראה הקדש יוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלים בו מעילה גמורה, ומקשה אם מועלים בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה לקרקע אלא אנן קיימין בקמה עד כאן בירושלמי. אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו בכל דבר שיש לו פדיון הוא כמקדיש לבדק הבית א״נ במקדיש בעלי מומין למזבח או במקדיש קרקע שאין גופו ראוי למזבח ותוספת דינר נמי לא מד״ת אלא מדבריהם כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון והיינו נמי מדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל שאילו לא היה פדוי אלא בשויו ממש אכתי יש משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. והא דאמר בחד מן לישני פרק הזהב דרבי יוחנן לית ליה דשמואל ואפ״ה תני מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים לההוא לישנא אית לן למימר דרבי יוחנן ס״ל דשני הכא כיון דמדינא שעבוד מפקיע מידי הקדש במקום פסידא דב״ח לא החמירו עליו לפדותו בשויו. ולאידך לישנא ליכא מ״ד דפליגא דשמואל טעמא דהא מתניתין נמי כדשמואל ואע״ג דשמואל חללו קאמר בדיעבד אבל לכתחלה לא וכדמשמע פרק הזהב מ״מ כיון דבדיעבד נמי מחולל ה״נ אפילו לכתחלה שרי:"
        ],
        [
            "ער",
            "שאלה באחד שהקניטתו אשתו ומתוך כעסו קפץ ונשבע בזה הלשון אני מקבל בנדר ע״ד המקום וע״ד רבים בלא שום היתר ולא פתח וחרטה בעולם ובלא שום הפרה בעולם שלא אבוא עם אשתי בבית אחד עד אחר סוכות הבא ואמר כל זמן שאתחרט מזה עד הזמן הנזכר דעו באמת שלא אאמין בה׳ יתברך. ואחר נדרו נהפך ונתחרט ותוהא על הראשונות ונשאל על נדרו אם מתירים אותו כדי שלא יבטל מפריה ורביה שאין לך מצוה גדולה מזו דהא שעבודי משעבד לה מדאורייתא והויא כמ״ד הנאת תשמישי עלי קונם ועוד שהנדר לכאורה אינו חל דהא לא הזכיר לא שם ולא כנוי. זה נוסח שאלתך:",
            "תשובה על דבריך אשיבך על ראשון ראשון כדי שתלמוד במקום אחר ואומר כי מה שחשבת כי אין נדר אלא בהזכרת שם או כנוי זה אינו שאין צריך כלום אלא כל שאמר ככר זה עלי או קונם עלי הרי זה נדר גמור. וכן אפילו בשבועה באומר שבועה או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה הרי זה אסור כאלו הזכיר שם וזה מבואר. ולעיקר נדרו של זה מסתברא שנשאל ומתירין לו אע״פ שנשבע ע״ד הוא שאין זה עיקר נדר שהרי הוציאו בלשון שבועה שהרי אמר שלא אכנס עמה בבית אחד ובל אעשה או לא אעשה הרי הוא כדבר שאין בו ממש כמו אישן ולא אישן אלא שאסור משום בל יחל דרבנן כדאיתא פ״ג דנדרים גמרא שלא אישן ואסמכוה רבנן אקרא לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וכיון שאין זה אלא נדר דרבנן משום מצוה כזו פותחים לו פתחים ומתירים לו. ולא עוד אלא אפילו לדעת ר״ת דאמר שלא בכל דבר מצוה מתירים אלא בכי ההוא מעשה דלא אשתכח דדייק כוותיה, בכאן מותר דטעמא התם היינו משום דאנן סהדי דדעת רבים גם כן מסכמת בפתחים שלא נדרו האבות אלא על דעת שיועילו לתינוקות ושימצאו דדייק כוותיה ושלא יכה אותם הא לאו הכי ניחא להו שילמדו בדיוק עם זה אע״פ שמכה אותם ביותר ממה שילמדו בשבוש עם אחר, וכאן אנן סהדי דמסכימים לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו וכיוצא בזה. ועוד שהדבר קרוב להיות כתשמישי עליך אע״פ שיש לחלק קצת מ״מ זה שהגביר עליו כעסו ונבל עצמו לומר שלא יאמין בה׳ יתברך אם יתחרט צריך להוכיח וליסר הרבה שאין שום איש שהוא מכלל ישראל לתלות זה בשום ענין וכעין כופר בשעתו הוא תדע שהרי זה אע״פ שלא התירו מ״מ מתחרט הוא וזה תלה אמונתו בחרטתו והרי נתחרט ומוציא על עצמו דבה הוא כסיל וקרוב הדבר להלקותו ולהחמיר עליו שלא ישוב לכסל זה עוד:"
        ],
        [
            "רעא",
            "שאלה שנמצא כתוב בתשובה שלי באחד שנדר שאם לא יפרענו חמיו מכאן ועד חג הפסח שלא יהיה בחג שבועות רצ״א מא״ר והגיע הפסח ולא פרעו חמיו ועכשיו ניחם על נדרו ורוצה להשאל ואמרנו שאי אפשר לפי שלא חל הנדר עליו. הודיעני אם יש היתר לנדר קודם עצרת ע״כ. ובאה התשובה לשואל בלשון הזה מ״מ אם בא לישאל על נדרו ומתחרט בעיקר הנדר או שימצא פתח לנדרו יפה אמרת שאי אפשר עד שיחול הנדר וכדקי״ל אין חכם מתיר אא״כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ותנן קונם שאיני נהנה לפלוני והריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואח״כ על נזרו ולפיכך אין לזה היתר מצד שאלה לחכם עד שיגיע חג עצרת ואז ישאל על לנדרו ע״כ. ואתה אמרת שהוקשה על זה כי מן הדומה הנדון שלפנינו חל הנדר הוא תמיד כשהגיע הפסח ולא פרעו חל הנדר אלא שזמן איסורו עדיין לא הציע עד עצרת. ואם קודם היה בא לישאל הא ודאי אפשר לו להתיר הנדר וכי מי שנדר שלא ישתה יין לאחר שלשים יום מי לא מצי לאתשולי מקמי דנמטי שלשים יום. ולא מצאתי שהזכירו דינא דלא חל הנדר אלא בתולה נדרו בשום תנאי. קונם שאיני נהנה לאביך ולאבא אם אני עושה לפיך, קונם שאיני נהנה לפלוני והריני נזיר אם אשאל על נדרי קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו. אנא העמידני על דעתך:",
            "תשובה איברא לכאורה משמע הכי כמו שאמרת ואני כך הייתי סבור מתחלה ואע״פ שהיה כנגדי חלוק עלי. והבאתי ראיה מדתנן פרק אלו נדרים (נדרים פ״ח.) ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום אע״פ שנשאת בתוך שלשים יום אינו יכול להפר כלומר אע״פ שעיקר איסור נדר לא חל עד לאחר שלשים יום ולאחר שלשים יום נשואה היא ולא אלמנה אפ״ה אין הבעל יכול להתיר דבתר מעיקרא אזלינן דחשבינן לה חל הנדר ואין הבעל מפר בקודמים. נדרה והיא ברשות הבעל והפר לה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום אע״פ שנתאלמנה או נתגרשה תוך שלשים יום הרי זה מופר כלומר בתר מעיקרא אזלינן ולא אחר איסור הנדר ממש דהיינו לאחר שלשים יום. ומייתי עלה בגמרא פלוגתא דר׳ ישמעאל ורבי עקיבא באלמנה וגרושה דאמרה הריני נזירה לכשאנשא ונשאת ר׳ ישמעאל אומר יפר ר׳ עקיבא אומר לא יפר. אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה רבי ישמעאל אומר לא יפר רבי עקיבא אומר יפר אמר להו רבי ישמעאל הרי הוא אומר ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה עד שיהא אסור בשעת אלמנות וגירושין ואמר רב חסדא עלה דההיא מתניתין רבי עקיבא היא פירוש דאזיל לעולם בתר איסור נדר כלומר אחר שעה שאסרה עצמה בנדר דהיינו שעת נדרה ולא שנא נדר התלוי ביומי דמטי ממילא ול״ש נדר התלוי בנשואין וגירושין התלוי במעשה אפשר שיהיה ולא יהיה דאין הפרש בין זה לזה וכל שזה מפר זה מפר וכל שזה אינו מפר זה אינו מפר אבל לר׳ ישמעאל הוי בהפך דלעולם אין הולכים כאן וכאן אלא לאחר שחל האיסור ממש ול״ש תלוי ביומי ול״ש תלוי במעשה. ודחה אביי אפילו תימא רבי ישמעאל מתניתין תליא ביומי ברייתא תליא בנשואין, וע״כ במתניתין ראוי הוא שנלך לעולם אחר הוצאת נדרה מפיה דהא יומי ממילא אתו והלכך ברישא דהיא אלמנה דמטו יומי ולא תינשא א״כ דין הוא דלא יפר וסיפא דין הוא שיפר דאפשר דמטו יומי ולא תגרש אבל ברייתא תליא בנשואין ואין הולכין אלא אחר שיחול דנדר אלמנה היא אלמא לדעת אביי לכ״ע בתולה נדרו ביומי מעכשיו חשבינן שחל ובתר ההיא שעתא אזלינן דהא עקר הנדר. זו היא שסמכתי עליה מתחלה אבל כל אותם שבסוף השמועה שהבאת אין בהם ראיה מוכרחת שאני אומר חד מתרי גווני נקט ומאן דידע דליכא לאפלוגי בין הא להא לא קפיד. אבל אחר מכאן חששתי ואמרתי אולי דברי רב חסדא עיקר דמשוה דין שניהם ותלי הא בהא ולא מפליג בין תלה עצמו במעשה לתולה בימים ודין אחד להם ואביי נמי אפילו תימא קאמר ושמא לא בדוקיא ובשל תורה ספקו לחומרא ועוד אמרינן התם בגמ׳ (צ׳) אמר רבינא אמר לי מרימר הכי אמר אביי משמיה דרב פפא מחלוקת בהפרה אבל בשאלה ד״ה מותר אע״פ שלא חל הנדר דכתיב לא יחל דברו למימרא דלא הוי כמעשה פירוש ואפ״ה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ואם איתא דכל שאמר הריני נזיר לאחר שלשים יום או קונם שאיני שותה יין לאחר שלשים יום לכ״ע קרינן ליה חל הנדר ומתיר מאי ראיה דילמא ההיא כשאמר הריני נזיר לאחר שלשים יום דליכא עדיין מעשה אלא דבור ואפ״ה מתירים לו אבל לעולם כשתלה נדרו בדבר לא אלא לעולם לא חשבינן ליה מעשה עד שעה שחל האיסור ממש ולמאן דאית ליה דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר נדר ממש קאמר וכן פירש אותו המפרש וזה לשון הפרישה דכתיב לא יחל את דברו ככל היוצא מפיו יעשה למימרא דלא הוי מעשה התחלת איסור הנדר קרי מעשה מדכתיב יעשה להבא מכלל דאכתי לא הוה ואפ״ה כתיב לא יחל אבל אחרים מוחלים לו. וז״ל הר״ר ברוך בר׳ שמואל לא יחל למימרא דלא הוי מעשה פירוש דברו משמע דבר היה ולא מעשה ע״כ. ומפני שאמרת שאבאר לך דעתי הארכתי לך כ״כ לברר לך מה שהביאני לידי כך ועל זה אני סומך, וראוי היה לחוש לכך אף בשל דבריהם כ״ש בשל תורה:"
        ],
        [
            "רעב",
            "שאלה ראובן נשא בתו של שמעון ונשבע ראובן זה לשמעון חמיו עד״ר שידור הוא ואשתו ה׳ שנים שלמות בכל מקום שידור שם שמעון חמיו ונשבע שלא יערים בזה כלל אבל הוא יהא רשאי לדור אצל אביו או אצל אמו בכל שנה ארבעה חדשים ולא יותר שלא ברשות חמיו ובלבד שלא יעכבהו אונס הדרך או אונס הגוף הנכר לדעת שני עדים כשרים ולאחר שיעבור מכל האונס יהא מוכרח לשוב לביתו מיד ואם שמא יארע שום אונס הגוף בין באביו בין באמו יהא רשאי להתעכב עמהם עד עמדם ממטתם. הודיעני אם באו עדים והעידו שראובן אנוס היה מאונס הדרך או מאונס הגוף יפטר בכך משבועתו אם לאו. וכן אם רופאים בקיאים אומרים שלא ילך ראובן לדור בעיר אחרת כ״א בעיר שדר בה עכשיו לפי שאויר העיר אחרת היא מביאה לידי חולי ושאויר אותה העיר שדר בה ושנולד בה טוב לו. וכן אם אדון העיר צוהו בקנס גוף וממון שלא יצא מאותה העיר שדר עכשיו או שאיימו כותים אלמים או רבים בדרך או שאיימו חמיו לתפשו ולמוסרו בידי כותים אם ילך לדור בעיר שדר בה או שאביו ואמו דרים באותה העיר שדר בה היום וחמיו בעיר אחרת והבן רוצה לקיים מצות כבוד אב ואם לפי שאין חמיו ואביו דרים שם והוא כנשבע לבטל המצוה. הודיעני אם יפטר באונסים אלו או באחד מהם:",
            "תשובה אם באו עדים שראובן זה אירעו אונס גוף או אונס דרך דבר ברור הוא זה שפטור שהרי אני רואה שכן שייר בשבועתו מפורש. אבל מה ששאלתם על פרטי האונסים שכתבת אם הם אונסים שיפטר בהם או באחד מהם, אני אומר דרך כלל שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואילו מסבב זה אונסין לעצמו כגון שסבב על ידו או שלוחו או שאחרים עושים על דעתו שיהיו אדוני הארץ מאיימין אותו ומשימין עליו קנס אין זה אונס אלא רצון וכן הדין לכל שאר האונסין שאמרת. אבל אם מאיימים עליו שלא בסבתו ושלא מרצונו ויש כח ביד האנס ההוא לאנסו אין לך אונס גדול מזה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש בזה חוץ מע״ז ג״ע ש״ד וכדאמרינן התם אין לך דבר וכו׳ ש״ד סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבא וא״ל וכו׳ בפרק כל שעה ועיין שם, אלמא בכל שאר העבירות שא״ל עבור ואי לא קטילנא לך עובר הוא אם ירצה ואינו מביא עצמו לידי סכנה אם מכוין הכותי להנאת עצמו אבל אם באו להעביר על דת לא. וכן הדין במי שאיימוהו באונס הדרך שכל דברים אלו בחזקת סכנה הם והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות אבל כ״ז שהעידו עליו שני עדים שמכירים באונסו פטור מקנסו אם יש קנס בדבר ופטור מדיני שמים אם יש לו אותו אונס שהוא טוען. ומיהו באונס האויר שאמרת נראה שבכל צד קרוי אונס לפטור אותו משבועה, כי מן הידוע שרוב בני האדם האויר שנתגדלו בו טוב יותר להם בטבע מאויר שאר המקומות ושנוי האוירים דבר ברור שמזיקים. ומ״מ מי שנשבע שידור באחד המקומות שלא נתגדל שם חייב הוא לקיים שבועתו ואין אומרים אנוס הוא זה האויר לא יזיקנו או שלא ימיתנו. וכן הדין למסעדין יש מי שמאכלו בריאה ומן הידוע כי יש מן המאכלים שאינם בריאים כדגים והבשר מליח וכיוצא בהן ואפילו כן מי שנשבע שיאכל דג או בשר מליח אין אומר שלא יאכל שאנוס הוא זה שדרכו להיות מאכלו בריאה. אבל אם יש לו חולי ידוע שבקיאי הרופאים אומרים שאם ילך למקום פלוני שאוירו חם ביותר יזיקנו באמת היזק המביאו לידי סכנה דבר ברור זה שזה אונס הוא. ולגבי יוה״כ אמרינן רופא אומר צריך וחולה אומר אין צריך מאכילים אותו ע״פ רופא. ומ״מ צריך שיהיו שנים עדים כשרים ומכירים שרופאים אלו אומרים כן ואומר מדרך האמת לא לאיימו על שקר כדי להפחידו ולמנעו מלילך שכן פירש הוא בשבועתו. וכלל גדול הוא זה כל שהענין אמת האונס הזה מצילו משבועתו. ולענין כבוד אביו ואמו אם הם חולים וצריך לשמשם כבר פירש והוציא זה בשבועתו והרי מותר לעמוד ולשרת בפניהם כל זמן שמוטלים על מטתן. ועוד שנראים הדברים שראובן זה מדעת אביו ואמו נשא אשה ונשבע לשמעון חמיו והרי אלו מחלו על כבודן והאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועוד שמצוה ליקח אשה ובמקום מצוה שאי אפשר לקיימה ע״י אחרים מניחים כבוד אב ואם ועוסקים במצוה כדגרסינן פ״ק דקידושין (ל״ב) רבי אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה בידו לעשות מניח אני כבוד אב ואם ועושה אני המצוה שאני ואבא חייבים במצוה איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע״י אחרים כו׳, וכבר אמרו שמכריז ואומר בת פלוני לפלוני והם לא יתנו אם לא יקבע דירתו שם, ויצחק אבינו לולא שנתקדש ונעשה עולה תמימה היה יוצא והולך מאצל אברהם לישא אשה, וגרסינן במגילה (ט״ז:) אמר רבה א״ר יצחק בר׳ שמואל בר מרתא גדול ת״ת יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שעמד יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהן, ומצות פריה ורביה רבה היא ועשאוה במקומות כתלמוד תורה, וכדגרסינן במגילה (כ״ז) שאין מוכרין ס״ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ולפיכך זה שנשבע שידור עם אשתו במקום שאין אביו ואמו דרים שם ואין מתרצים לתתה לו אא״כ נשבע אפשר לומר שהוא מותר וכל שכן אם נתרצה האב בכך:"
        ],
        [
            "רעג",
            "שאלה ראובן שדך אשה מדעת קצת קרוביו ונשבע בנקיטת חפץ לישא אותה ולקצת ימים חלתה אחת מאחיותיו חליה אשר מתה בו ומתוך חליה בקשה ממנו לאסור אותה אשה המשודכת לו ושישבע שלא ישאנה לעולם עד שעשה כן. וראובן הנזכר נתייעץ ומסר מודעא לפני עדים כשרים שאין כוונתו לקיים האיסור אבל יעשה רצונה כדי שלא תטרף דעתה עליה וכן עשה ואסרה על עצמו על דעת המקום ועד״ר ולא נשאל כלל על שבועת השידוכים ואח״כ מתה אחותו הנזכרת. ועל זה נחלקו המורים יש מי שאומר שצריך היתר ואין לו מפני שנדר ע״ד המקום כדאמרינן ע״ד המקום כי היכי דלא תיהוי הפרה. ואני אמרתי דשאני התם שהדבר במצות ה׳ ית׳ וכן כתבו בעלי התוספות. ועוד שזה תלה נדרו בדבר שאינו, שכך כתוב בנוסח האיסור פלונית שאינה הוגנת ועכשיו מכיר שהיא הוגנת. ואח״כ הוציאו קול המקטרגים שנשאל על השבועה הראשונה כדי להוציא הענין מדין לדבר מצוה, עוד גלגלו על זה דין המדיר בפניו שאי אפשר להתירו אלא בפני מי שנדר. ואני אמרתי שלא נאמר זה אלא במדיר שיש לו שייכות באותו נדר. אבל אם נדר בפני כמה אין זה מדיר שיהיו צריכים בהתרתו. הודיעני אם צריך היתר ואם יש לו היתר בפתח וחרטה:",
            "תשובה ראיתי שנאמרו בדבר זה כמה ענינים שנראה בעיני שאין להם ענין בזה כלל וע״כ לא חששתי לכתבם גם כדי לבטלם כדי שלא יאריך המכתב ללא תועלת. והנני מקפץ ועולה למה שדעתי גומר שהוא יסוד ועיקר לכלל הענין הזה. והוא שדעתי נוטה שנדר הזה בטל מעיקרו ושאינו נדר כלל לפי שזה אנוס היה בעיקר הנדר כיון שהיתה אחותו חולה חולי כבד ונשבעה שלא תאכל ער שידור ויאסור ואין לך אונס גדול מזה לאחיה ואיני רואה שיספק אדם לומר שאין אונס אלא שמגיע לגופו או לממונו של נודר ממש שאין לך חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו. ובהדיא תנינא נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים. ואילו באנו עכשיו להסתפק שמא מתחלתו מרוצה היה בנדרו אלא שעכשיו מתחרט ומוציא עליה שאנוס היה זה אינו מכמה טעמים. האחד ששבועתו הראשונה תגיד שאין רשע בישראל שישבע בלא אונס שלא לקיים שבועתו ושיאסור על עצמו בנדר מה שנשבע לעשותו בלתי אם ישאל על שבועתו הראשונה. ואנו לא ידענו שנשאל ומי שטען עליו שנשאל עליו הראיה. וגדולה מזו כי כבר מסר מיודעא בפני עדים כשרים והכירו באונסו ואפילו לא הכירו במסירת המודעא דגיטא ודמתנתא דאין צריכים להכיר לאונסו. וכדי שלא יהא פתחון פה לבעל הדין לחלוק הריני נושא ונותן עמך בהלכה. אולי יבא ויערער על עיקר האונס הרי שנינו ( נדרים כ״ד) נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל עמו וחלה הוא או חלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו אונסין, אלמא לא קרי אונס אלא אונס הבא אחר הנדר שלא היה יודע מתחלה אבל במה שהיה כבר בשעת הנדר גמר ונשבע וויתר על אותו אונס שאלמלא כן ליתני נדרי אונסין כיצד אנסוהו לאסור על עצמו פירות או אשתו הרי אלו נדרי אונסין אלמא לא קרי אונס אלא אונס הבא אחר הנדר שלא היה יודעו מתחלה אבל במה שהיה כבר בשעת הנדר גמר ונשבע וויתר על אותו אונס. (שאלמלא כן ליתני נדרי אונסין). לא היא רבותא קמ״ל דלא תימא דוקא בנדר שקדמו אונס לפי שלא חל נדר כלל הא נדר שחל בשעתו אין אונס מבטלו קמ״ל דאפ״ה אונס הבא אחריו מבטלו ואין צ״ל בנדר שקדמו אונס שאינו כלום לפי שלא היה לו שעת הכושר. ותדע לך שהרי על האונסים הנמצאין בכ״מ שמבטלים הענינים מן הצד הזה הן בזביני ומתנתא כולם כשנאנס במה שעשה מתחלתו ומ״ש הכא וכן מצינו האדם בשבועה פרט לאנוס. ועוד שבכל מקום הענפים מגידים על השרשים והתולדות מעידים על האבות. ומעתה דון מינה ששלשה מיני נדרים יש, נדרים שאין צריך שאלה לחכם ונדר שאין לו היתר לעולם ויש שיש לו היתר ע״י חכם. שאין צריך שאלה לחכם כארבעה נדרים נדרי זרוזים נדרי הבאי נדרי שגגות או אונסים דכל דבר שיש בעיקר הנדר שגגה גמורה כאומר שאין אשתי נהנית לי שהכתה את בני או שגנבה כיסי ונמצא שלא הכתה שלא גנבה א״נ שיש אונס גמור שהפסיקו נהר או חלה בנו הרי זה מותר גמור שהרי זה מן הסתם כמתנה בנדרו. וכל שאין בעיקרו שום שגגה ושום אונס אלא שנדר משופי הלב ואין לו שום פתח הרי זה אסור לעולם. אבל יש לו פתח של אונס או של שגגה הרי נדר זה תולה שאין כאן שגגה גמורה ולא אונס גמור ומ״מ יש לו היתר בשאלה לחכם הואיל ויש לו עכשיו טענת אונס שהוא מתחרט מחמת אונס קצת שהיה לו ועכשיו עבר והיינו דפותחים לו בחרטה דלבך עלך וכדעת רב האיי גאון ז״ל, וא״צ בפתח של שגגה דאילו הייתי יודע. וכיון דטענת האונסים שאנו תולין בה להיתר הוא מה שהיה כאנוס בשעת נדרו והוא תולדת האונס הגמור שאין צריך שאלה לחכם היינו שנאנס אונס גמור בשעת הנדר כמו שאמרנו. ועוד נ״ל ראיה מבוארת ממה ששנינו בנזיר פ׳ הריני נזיר (י״א) יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שהחכמים מתירים אותו לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר המתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר ואוקימנא פלוגתייהו בנדרי אונסין וקמיפלגי בשמואל ורב אסי דתנן ד׳ נדרים התירו חכמים ואמר רב יהודה א״ר אסי ד׳ נדרים הללו צריכים שאלה לחכם מדקאי כרבנן. ועוד שמעינן מינה דאונס שהיה בשעת הנדר כזה שבשעת הנדר היה אנוס שלא היה יכול לחיות בלא יין ובלא קבורת מתים ואונס זה מבטל הנדר לגמרי שאין צריך שאלה לחכם. וממנה אתה דן ק״ו לזה שהיה אנוס בשעת הנדר אונס גמור שהיתה אחותו חולה ונשבעה שלא תאכל שזה אנוס שמא תטרף דעתה עליה וכיון שכן אע״פ שנדר עד״ר אין בכך כלום, שלא אמרו חומרי רבים אלא בנדר שחל בשעתו אבל נדר זה לא חל בשעתו ובכל כי האי עד״ר לא מעלה ולא מוריד. וא״ת והלא נדרו של צדקיהו כך היה כדאמרינן פרק ר׳ אליעזר אומר (נדרים דף ס״ה) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה דצדקיה אשכחיה צדקיה לנבוכדנצר וכו׳ אשתבע ליה לסוף אצטער צדקיה בגופיה ואתשיל על נדריה. והא התם צדקיה אנוס הוה בשבועתו בשעת שבועה ונתון היה ביד נבוכדנצר ואם אמר הרגו הורגים וסתמא דמילתא אם לא רצה לישבע היה הורגו ואפ״ה חלה שבועתו ונצטרך שאלת חכם ועם כל זה נענש שנא׳ אם לא אלתי אשר בזה. לא היא דהתם לא אשכחן דנשבע צדקיהו מחמת אונס שהרי לא אמר שם אשתבע לי ואי לא קטילנא לך אלא שבסוף נתחרט שהיה מצטער על שלא היה יכול לגלותו, ואדרבה אפשר שהיה נהנה בשבועתו בשעתה כסבור שיכבדנו יותר נבוכדנצר על שהיה יודע סודו ולא יגלנו ומדת כל אדם היא זו. וזה נראה נכון וברור. וענין זכירת התנאי שיאמרו איני יודע לו ענין כלל, ודין דבר מצוה איני רואה כאן שאין כאן פתחים שכל הפתחים שיש לו כולן בטלים עם שבועת אחותו דאדעתא דהכי והכי נדר באותה שעה שלא תטרף דעתה עליה, ואפילו תמצא לומר שימצא פתח לנדרו מחמת שמתה ויאמר אילו הייתי יודע שמתה לבסוף בין הכי ובין הכי לא הייתי נודר לא היא. חדא דאנן סהדי דאפילו לחיי שעה היה חושש והדין עמו. ועוד דהא קי״ל דמתה נולד הוא ואע״פ שהיה חולה ביותר דהא אמרינן נותנים לה בחזקת שהוא קיים דלשמא ימות חיישינן שאמרו היינו לחומרא אבל להקל לא אמרינן דרוב חולים לחיים. אלא שאפשר לומר דאע״פ שפותחים בנולד פתחים הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד, וסבורני שגם מורי רבי יונה ז״ל היה אומר כן ואע״פ שאין פותחים לעולם לא בפתחים ולא בחרטה בנדר שהודר עד״ר ואפילו לדבר מצוה אלא ממש בכענין ההוא מקרי דרדקי דפרק השולח וכדעת ר״ת ז״ל ומ״מ במקום הזה ראוי לעשותו סניף וכדי שלא ילמדו הרבים לטעון כן בכל נדריהם. וכאלו שאמרו חכמים באלו נדרים (ע׳) ובכולן אמרו חכמים פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדים אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואפילו נשאל על שבועתו ראשונה לא אזלא מצוה דמצוה היא לשארית ישראל שלא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגם שלא לבייש בנות ישראל בתכלית ההכלמות שהוא יותר מש״ד ואין לך מצוה גדולה מזו ושלא לשים דמי מלחמה בשלום ושלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו:"
        ],
        [
            "רעד",
            "שאלה אם יכולים להתיר שנים או שלשה אנשים או שלשה נדרים בלשון אחד כגון שיאמרו מותרים לך או אם צריך היתר כל אחד ואחד בפני עצמו:",
            "תשובה מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד שהרי לא מצינו שהקפידה תורה בכך. אלא בשתי נשים דגרסינן פרק נערה המאורסה (נדרים ע״ג) אבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא אמר רבא ת״ש אין משקין שתי סוטות כאחד מפני שלבה גס בה ר׳ יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמרה והשקה אותה לבדה אלמא אפילו לרבי יהודה דוקא משום דכתיב אותה הא שע״י זקן ד״ה מתירין אפילו לשתים כאחת וכל שכן בנדרים דעלמא דמעוט נינהו ואפילו באשתו מפירים כמה נדרים כאחת דתנן דרך ת״ח עד שלא היתה יוצאה בתו מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנס לרשותי הרי הן מופרין:"
        ],
        [
            "רעה",
            "שאלה ראובן התנדב לתת בכל שנה כל ימי חייו כך וכך והכריז כן בבהכ״נ ונתן כדי נדבת לבו בעד השנים שעברו ועכשיו בא לחזור ואומר שנשא על נדרו ויש גזברים ממונים בעיר על הקדשות היוכל זה לחזור בו כיון שיש בעיר גזברים ממונים על ההקדשות וידם כיד עניים או לא וכאותה שאמרו פ׳ שור שנגח (ל״ו) אמר ליה ליתביה לעניי הדר אמר אברי ביה נפשאי אמר רב יוסף אנן יד עניי אנן, אלמא אע״ג דלא הוה בידיה וכעין דומיא דביתו ברשותו הכא כיון דאנן יד עניי אנן הקדשו הקדש ואין יכול לחזור בו:",
            "תשובה איברא אם נשאל בו ולא היה נדרו עד״ר אין כאן נדר דהא קי״ל הקדש בטעות אינו הקדש והלכך כל שלא נתן עדיין ליד גזבר יכול לחזור בו ולהשאל על נדרו וע״כ אמרו שהנדרים דבר שיש לו מתירים הוא, ואפילו תורם יכול לישאל ולחזור בו אחר שתרם כל שלא באה תרומה ליד כהן כדאיתא בנדרים פ׳ הנודר מן הירק (נ״ט) וההיא דב״ק אנן משום מעמד שלשתן מפרשינן לה דכיון דאמר לההוא דהוה יהיב ליה פלגא דזוזא ליתביה לעניי והיה תמן גזבר ממונה על קופה של צדקה מיד קונה גזבר לעניים במעמד שלשתן ואע״פ שנדר זו נדבתו בבהכ״נ ברבים יכול לישאל כדקי״ל נדר שהודר ברבי׳ יש לו הפרה עד״ר אין לו הפרה:"
        ],
        [
            "רעו",
            "שאלה אם מעות של צדקה מותר לשנותה לד״א כגון לבנות לבהכ״נ או לקנות ס״ת:",
            "תשובה מדאמרינן מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אלמא דספרים ותורה עלוי קדושה הוי וגם כן להוציאה לצורך תלמוד כדאיתא פרק בתרא דמכות כמה טפשאי עלמא דקיימי מקמי ס״ת ומקמי גברא רבא לא קיימי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא וכן שמוכרים ספרים ללמוד תורה כדאיתא התם כ״ש מעות שהתנדבו לצורך בנין בהכ״נ ובית עולמים, ומשום הזמנה מילתא ליכא דכטווי לאריג דמי, ואם קרובי נותני הצדקה צועקים וקוראים תגר לא חיישינן כדאיתא פ״ק דערכין (ו׳:) כותי שהתנדב מנורה או נר לבהכ״נ עד שלא ישתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי אלא לדבר מצוה וטעמא משום דכותי מפעא פעי אבל ישראל דלא פעי ש״ד. אלמא כותי חייש דמפעא פעי אבל ישראל ציית לדברי חכמים ומאחר דמן הדין שנוה לא פעי ואף אם הם ישראל דלא ציית לדברי חכמים ופעי על תקנתם לא חיישינן על פעייתו ומדלא מצינו אסור שנוי אלא בכותי דוקא משום דפעי ואיכא חלול השם אבל ישראל שאינו ציית ליכא חלול השם בזה:"
        ],
        [
            "רעז",
            "תשובה נדר ושבועה ונזירות אין צריך שאלה בין באיסר בתנאי בין שלא בתנאי אלא מותר מיד אחר קיום הענין. ותדע לך שהרי שנינו (ס׳) קונם יין שאני טועם אינו אסור אלא עד שתחשך ואמרינן עלה בגמרא אמר רב ירמיה בר אבא לכשתחשך צריך שאלה לחכם מ״ט אמר רב יוסף גזירה משום יום אחד אלמא בכל המתניתא דהיינו שבת זו ושנה זו אין צריך שאלה כלל בסוף הזמן אלא בהיום ומשום גזירה אבל מה שהחרימו ציבור יש בו איסור נוסף והוא שנאסר במנין וכל שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולא משום ההיא דר״י אלא משום שנאסר במנין וכדאיתא פ״ק דביצה (ה׳) אמר רב יוסף אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מ״ט הוי דבר שבמנין וכ״ד שבמנין צריך מנין אחד להתירו ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב לך אמור להם וכו׳ כדאיתא התם, אבל משמו של רש״י ז״ל כתבו התוספות שגזירות הצבורים גוזרים עד זמן ידוע וכשיושלם הזמן אין צריך להתירו דלא גרע מנודר עד זמן דכשבא הזמן אין צריך להתיר. וההפרש שבין נדר לחרם ברור. שנדר אין חל האיסור אלא על החפץ כדאיתא פ״ק דנדרים נדר דאסר חפצא עלוי והנדוי הוא דבר שחל בגופו וכן החרם לפי שהנדוי והחרם הם עונשים חלים עליו עד שיעשה דבר פלוני כיהודה שנדה עצמו אם לא יביאנו ולפיכך הנדוי שהוא עליו צריך להתירו ולסלקו כיון שחל אבל הנדר והשבועה אינו כן שאין כאן דבר של עונש אלא שחייב עצמו בשבועה לעשות כן וכבר עשה מה שנשבע לעשות. וכדברי רש״י נראה שאם קבעו זמן אפילו *בחרמות ונדויין אין צריך להתירו ותוך הזמן אם יסכימו להתירו הרי זה מותר כההיא דאמרינן כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת וכן דעת הקהל מתחלה אא״כ התנו שלא להתירו, ולשון ההתרה יאמר ש״צ הסכמת הקהל להתיר ומותר הוא:"
        ],
        [
            "רעח",
            "שאלה ראובן ושמעון היו דרים בעלקטעט ושדך שמעון ליתן לאה בתו לבנו של ראובן ופסק שמעון ליתן לבתו לזמן הנישואין כך וכך ונשבע שמעון להזמין בתו לחנוך הנזכר לקדושין ולנשואין לזמן ידוע ולפרוע לו נדוניא לאותו זמן ובתנאי שיתן ראובן לחנוך בנו מה שקבל על עצמו ליתן לו ושיקדש וישא אותה חנוך הנזכר לאותו זמן ועוד קבל על עצמו להשלים כל זה לזמן ידוע בקנס ידוע וכן נשבע חנוך שיקדשנה וישאנה לאותו זמן. ועתה כשהגיע הזמן אמר חנוך שיקדשנה בסרקסטאה אם יזמינוה לו שם וטען שנפטר מידי שבועה וקנסו בכך מפני שלא קבע מקום ידוע לנשואין בפירוש. ושמעון טוען שאין לו להזמינה אלא בעקלעטעה ובין כך ובין כך עבר הזמן הקבוע ביניהם וזה בא וטוען שחבירו עבר על שבועתו ותובע קנסו וזה טוען בהפך. הדין עם מי:",
            "תשובה כך נראים הדברים שאין לשמעון להוציא בתו ממקומה לינשא במקום אחר שהקפדת הכל היא זו שלא להוציא בתולת ישראל ממקומה קודם נשואין והקפדה ודאית היא זו. וכענין שנזכר בקדושין (נ׳) גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלונית והלך וקדשה במקום אחר שאינה מקודשת משום דאמרה לא ניחא לן דלקדשה באותו מקום דלמא ממלו עלאי מילי, וכן בגיטין שאינה רוצה שתתבזה באותו מקום, וכל שכן שהאיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש כ״ש עכשיו שהכל מקפידים על דבר זה בכל מקום וסתמן של משדכי בנותיהן דעתן שינשאו במקומן ואפילו היה הבעל ממקום אחר אא״כ התנו בפירוש כ״ש אלו שהיו שניהם דרים במקום אחד נמצא שמעון זה פטור משבועתו וקנסו וכן חנוך פטור משבועתו ומקנסו לפי שהוא אנוס ויש טענת אונס בממון ובכל דבר חוץ מגיטין מתקנת חכמים משום צנועות ומשום פרוצות כמו ששנינו בכתובות פ״ק (ב׳:):"
        ],
        [
            "רעט",
            "עוד השיב בקהל שמנו ברורים לבער העבירות וכתוב בתקוני ההסכמה שיוכלו ליסר ולענוש בממון לפי ראות עיניהם ויש להם עדים קרובים או עד מפי עד וכיוצא בהם שנראה להם שהענין אמת שיכולים לדון ולקנוס שלא הצריכו עדים גמורים אלא בדיני תורה כסנהדרין וכיוצא בהם אבל מי שעובר על תקוני המדינה צריך לעשות כפי צורך שעה שאם אין אתה אומר כן אף הם לא יקנסו דיני קנסות ולא בדברים שאין מצויין שאין אנו עושים שליחותייהו כגון גזילות וחבלות וכן יצטרך התראה והרי אמרו מכין ועונשין שלא מן הדין לא לעבור על ד״ת אלא לעשות סייג:"
        ],
        [
            "רפ",
            "שאלה ציבור שמתקנין תקנות לצורך הציבור ובחרמים על המסים ועל התשחורות ועמדו שנים או שלשה ונשבעו בפני עדים שלא יכנסו באותם הסכמות *ובאותם חרמות אם עשו הקהל לאחר מכאן הסכמות וחרמות יהיו אלו פטורים דכיון שקדמה שבועתם להסכמת הציבור וחרמיהם כאותה שאמרו אם נדרו קודם לגזירתנו תדחה גזירתנו מפני נדרו או לא:",
            "תשובה דע שכל ציבור וציבור יש להם רשות על יחידיהם שכל ציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שב״ד הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל, ומקרא מלא דבר הכתוב במארה אתם נארים הגוי כולו והרוב ככלם כדאיתא בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה ל״ו:) וגרסינן פ״ק דב״ב (ח:) רשאין בני העיר וכו׳ להסיע על קיצתן ואלו שנשבעו בתקנת הקהל עשו שלא כדין ושלא כהוגן ואין רשאין לעשות כן וכל שאינם נוהגים כציבור נכשלו בחרמות הציבור שגדרו ותקנו על ענין המסים ותשחורות שלא יונה איש חבירו בפרעונו שזה כנשבע שלא יפרע מלותו ושלא ישלם מה שחייב עם הציבור כמו שישלמו חביריו וצריכים הם לישאל על שבועתם ולקבל עליהם חרמי הציבור ותקנתם ומה ששנינו פ׳ ד׳ נדרים (נדרים כ״ג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר״ה ויאמר נדרים שאני עתיד וכו׳ ואמרו בתוספות שאינו אלא דוקא שנשבע ונדר לעצמו אבל אם השביעו או הדירו חבירו אין ביטול זה מועיל כלום שע״ד חבירו נשבע ונדר וכן בשבועת ממון או שמשביעים הקהל אינה בטלות:",
            "עוד השיב הרב ז״ל במקום אחר וז״ל אותם בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנדוי *והחרם חייבים הם לנהוג נדוי וחרם ואם עברו בשום דבר מכל מה שגזרו והסכימו הקהל נפלו באותם עונשים שענשו הקהל שהציבור יכולים להסיע כל אנשי עירם בקיצתן ובלבד שיסכימו עליו רוב הציבור דכתיב הגוי כולו דרובו ככולו וכ״ש בהסכמת ת״ח דהיינו הסכמת אדם חשוב ואין אדם צריך לענות אמן במה שהציבור מנדין ומחרימין* ולא במה שהם משביעים על גזירותם כיון שרוב הציבור נסכמים וראיה לדבר ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם עכ״ל הרשב״א. עוד ותוספת על דברי הרב וסיוע אע״פ שאין דבריו צריכין חיזוק, כי אע״פ שרז״ל אמרו גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון גבי מושבע מפי אחרים אינו חייב אא״כ ענה אמן כדאיתא במס׳ שבועות (ל״א:) היינו מושבע מפי יחידים כלומר מפי התובעים אבל מושבע מפי הציבור ממה שיסכימו הרוב לאו כל כמינייהו בין יענו אמן בין לא יענו בין שיהיו בשעת הנדוי והחחרם בין לא יהיו ואפילו יהו מוחים בחרם כיון שהמוחים מיעוט אינו מועיל להם המחאה כיון שרוב הציבור מסכימים ואפילו יהא הדבר שלא כדין כיון שיראה להם כדין רשאין ובלבד בהסכמת אדם חשוב. ומה שהוצרכו ישראל לענות אמן בהר גריזים והר עיבל לאו דוקא כי אפי׳ לא ענו אמן היה העניין מקובל שהרי ציבור היה אלא הם מעצמם אנו אמן להראות שקבלו התורה בסבר פנים יפות. א״נ קבלת התורה שאני שהוצרכו לענות אמן משום שהם תרי״ג מצות ואחר שיענו הפעם ההיא שוב אינם צריכים שבועה כי מושבע הוא כל יחיד מהר סיני לעשות מה שרוב הציבור מסכימים דאיכא הגוי כולו ורובו ככולו. וכן בענין סוטה היתה עונה אמן אמן כדי שלא יוציאו לעז על מי המרים אבל שלא מן הדין:"
        ],
        [
            "רפא",
            "שאלה אחד שנשבע עד״ר שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח״כ נשתפה מקצת ולפעמים חוזר לשטותו ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח וירוח לו. אם מתירים לו מחמת כך או לאו:",
            "תשובה מסופק אני בדבר זה. דאפשר לומר שהוא מותר ויש בזה פיקוח נפש וכמו ששנינו פרק במה מדליקין המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני כותים מפני לסטים או בשביל החולה וכו׳ וסוגיא דשמעתא התם דאם חולה שיש בו סכנה הוא מותר לכתחלה והא דקתני פטור ה״ה דה״ל למיתני מותר אלא משום דקתני סיפא כחס על הנר חייב תנא רישא פטור אבל חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור וכרבי שמעון דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומקצת מרבותינו נ״נ פירשו דכל הנך דתני במתניתא פרק במה מדליקין סכנה יש בהם ומותר לכתחלה ולא תני בה פטור אלא משום בשביל החולה דאם אין בו סכנה אינו מותר לכתחלה. וא״כ מפני רוח רעה מותר לכתחלה דכחולה שיש בו סכנה הוא וה״ה לסטים דוקא של סכנה. אכן בירושלמי אמר סתם ולסטים סכנה ומותר לכתחלה ומה שאמרו פטור ולא אמר מותר דבעינן דוקא בחולה של סכנה אמרו כן, ומ״מ אפילו הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל, ובפ׳ מפנין (שבת קכ״ח:) אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר חברתה מדלקת לה ואוקימנא אפילו סומא וקמ״ל דיתובי מיתבא דעתא סברה אי איכא מידי דחזיין חברתי עבדן לי אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה וה״נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה. אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחוק ולא תתיישב דעתו בכך. ואפשר דמן הספק נשאלין בו אם יש בו דעת לישאל אם לאו והוא לפעמים חלים שאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר״ת ז״ל וא״נ משום שיש כאן ספק נפשות:"
        ],
        [
            "רפב",
            "שאלה הא דתנן בחנוני ופועלים שניהם נשבעים ונוטלים מבע״ה, והא מדינא שכל העולם נענש על שבועת שוא כדאיתא פרק שבועת הדיינין ואיך תיקנו שבועה שע״י ממונם יענש העולם:",
            "תשובה א״כ בכל שבועה נאמר למה כן ולמה צותה התורה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם שאם אתה אומר שהנתבע אומר אמת אל תשביעהו ואם אתה חושש שמא ישבע לשקר אתה מביא הכל לידי עונשים אלא שמצוה לישבע לקיים כל דבר בשמו יתעלה וכדי לשים שלום בין אנשים ולהפיס דעתם תיקנו כן שמא יודה אחד מהם ואע״פ שאם נשבעו שניהם או אלו או אלו באים לידי שבועת שוא:"
        ],
        [
            "רפג",
            "תשובה לרמב״ן על ענין המנחשים והמכשפים ועניני החוזים בכוכבים:",
            "מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מלוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין דתמשך מלכותו כן עושין במלוי ולא בחסרון וסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי. ומה שאמרו אין שואלים בכלדיים דבר ברור הוא משמעתא דפרק מי שהחשיך שהם בעלי המזלות החוזים בכוכבים כדברי בעל הערוך. והלשון עצמו ידוע שהם הכשדיים הקדמונים הנקראים צלדיב״ש בלשון חכמי הגוים והם שהתעסקו תחלה במזלות ושכתבו באותה חכמה ספרים ובודאי משמע שאין האצטגנינות בכלל נחוש דמיבעיא ליה מנין ועוד דהא ר׳ חנינא סבר מזל מעשיר ויש מזל לישראל ואע״ג דלית הלכתא כוותיה מ״מ משמע דלאו ניחוש הוא, ואלו שמנחשים בכוכבים דקתני לא באצטגנינות קאמר. ומההיא שמעתא דפרק מי שהחשיך נמי משמע דמותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם מאברהם שאמר נסתכלתי באצטגנינות ומדר׳ עקיבא דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא ולאחר שנצלה דרש משום צדקה נצלה ממיתה ממש ש״מ מאמין היה בהם ומעובדא דרב נחמן בר יצחק נמי. אלא שפעמים הקב״ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים והם מן הנסים הנסתרים שהם בדרך תשמישו של עולם שכל התורה תלויה בהם לפיכך אין שואלים בהם אלא מהלך בתמימות שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך ואם ראה בהן דבר שלא כרצונו עושה מצות ומרבה בתפלה. אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואינו סומך על הנס וכסבור אני שאסור לבא כנגד המזלות על הנס, ובירושלמי דפ׳ במה אשה ר׳ הונא הוה משתעי הדין עובדא חד גיור הוה אסטרלוגוס והוה מתעסק בסחורה של רדידים חד זמן בעא מיפק אמר כדון נפקין חזר ואמר כלום אדבקית להדא אומתא קדישתא אלא בגין מיפרש מן אלין מליא נפק על שמא דרחמנא כיון דמטא למכסח יהב ליה חמריה ואכליה שבקה למדינתא מאן גרם דיפול דהרהר מן גרם ליה דאשתזיב דאתרחיץ בברייה. וגם זה בענין כך הוא לפי דעתי שאם היה לו לשאול ולעיין באסטרלוגיא שלו ולפיכך נתחסד ויצא ולא חשש לסחורה ונעשה לו נס ונצול מן המכסח כיון שעשה לש״ש ולגדור עצמו מן העבירה אבל שאר בני אדם כיון ששמעו חוששין ואותם שאין מתחילין בב״ד מפני שאין מזל לבנה קל ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן ובגמרא נמי סבר הכי מאן דבלבנה יהא סתר ובני ובר מזל מאדים נמי קשה הוא כמ״ד מזל יום גורם שהוא צומח מ״מ אין דברים אלו מדוקדקים אפילו כפי אותה חכמה שלא מזל יום ולא מזל שעה גורמים אלא במבטי כוכבים של שנאה ושל אהבה וכ״ש שאינו משנת חסידים. והרמב״ם ז״ל כתב שכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה משום לא תעוננו ועוד האריך לומר שדברי הבל ושטות הם והמאמין שיש בהם ממש בכלל נשים וע״ה הם, ושמעתא כולה ליתא הכי. ועוד דאפילו בניחוש נמי לא משמע הכי מעובדא דרב עיליש ובב״ר אמרו כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב וכו׳. ואלו דברים צריכים עיון ופירוש רב מ״מ אל תדקדק עם בני אדם יותר מדאי אבל אני צריך לבאר דעת רש״י ז״ל שפירש אין שואלים בכלדיים בעלי אוב ואני תמה וכי בעלי אוב מתמים תהיה נפקא בהדיא כתיב ביה שואל אוב וידעוני. וכן קשה מה שאמרו פרק חלק אין שואלים דבר מן השדים בשבת ר׳ יוסי אומר אף בחול אסור א״ל רב הונא הלכה כר׳ יוסי ואף ר׳ יוסי לא קאמר אלא בשביל סכנה הלא ענין שדים כשפים הם העושה מעשה במיתה והנשאל בהם באזהרה ושמא דעת רש״י ז״ל לא לשאול בהם שיעשו מעשה ויגידו לו שאלתו כשואל אוב ודורש אל המתים אלא שבעלי אוב עשו מעשה ושמעו ואחר כן בא זה ושאל מהם מה חדוש יש בעולם שזה אין בו אלא משום תמים תהיה. ומהו שאמר אין שואלין דבר מן השדים י״ל שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה וכן בעלי אוב וכולן במיתה אבל הנשאל בהן בבעלי אוב באזהרה ובשאר מכשפים מותר דבעל אוב כתיב בקרא כי יהיה בהם אוב או ידעוני וכתיב ושואל אוב וידעוני אבל בכישוף מעשה כתיב ביה אזהרה מעונן ומנחש ומכשף מכשפה לא תחיה ושואל לא כתיב ביה הלכך כותי המכשף ישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה ככלדיים. וראיתי בתוספתא דמסכת שבת גירסא אחרת לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב בשבת ואין לוחשין בדבר שדים ר׳ יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים, ולפי זה אינו אלא ללחוש להשביע שדים לצאת מן האיש כדרך בן תמליון ורבי יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בע״כ וכן כל כיוצא בזה. ומה שאמר שרי שמן מותרים מפני שמכזבין זו היא הגירסא הנכונה לומר שאין להם השבעה שהם משחקים בפני אדם ומכזבים בהם ללעג ואינו בכלל כישוף כלל. ואני תמה מאד כי שמעתי בבירור שמנהג אלמניי״ו לעסוק בדברי השדים ומשביעים אותם ומשלחים אותם ומשתמשים בהם בכמה ענינים. וסבור אני שי״ל דמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד כמו שאמרו בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים ופירש״י ז״ל מעשה כשפים ע״י מעשה תחבולה הם נעשים והם שאסרה תורה אבל מעשה שדים שרי וזהו דעתם שנהגו בו ועשו כמה מעשים. ובודאי פשוטי השמועות כך הם ומעשה דבן תמליון ודגיטין ודיוסף שידא ושאר מעשים בתלמוד ובמדרשי אגדה הן מטין, ע״כ תשובת רמב״ן ז״ל:"
        ],
        [
            "רפד",
            "עוד זאת התשובה השיב הרמב״ן ז״ל לר׳ יונה זצ״ל. איש אלהים קדוש הוא הרב החסיד רבי יונה ז״ל שלומך ושלום תורתך יגדל לעד ויסגא לנצח. הגיעני מצותך בענין הפלגש להודיעך בה דעתי ע״ד אמת לא כנושא ונותן. לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא כיון שיחדה לעצמו שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של רבי אליעזר ב״י נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה, אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאין אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה, וגדעון שופטן של ישראל שדבר בו ה׳ כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו. וא״ת שהשופט הרי הוא כמלך מפני שנוהג שררה על הציבור ופילגשו ידועה נתת דבריך לשיעורים להתירה לבעלי השם. ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך אחריה וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא מתבייש בזמתו, אלא שהיה הדבר מותר ונהוג בישראל והוא אמר ואוחז בפילגשי ואנתחה כי עשו זמה ונבלה בישראל מכלל שהוא לא היה עושה לא זמה ולא נבלה. שמא תאמר מן התורה היא מותרת ומדבריהם הוא דגזור. וכי באיזה מקום הוזכרה גזירה זו בתלמוד ואיזה ב״ד נמנו עליה ובאיזה זמן נשנית משנה זו. ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אינו אלא לומר שכיון שנכנסה לחופה נתחייב לברך ואסור ליהנות ממנה בלא ברכה. וכענין הזה היא שנויה במקומה במסכת כלה וכך אמרו כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות וכך אמרו במקדש על תנאי ובעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והטעם לכלן מפני שהקידושין והחופה מ״ע וכל שבא לישא אשה שתהיה אסורה לכל אדם וקנויה לו לירשה וליטמא לה אמרה תורה יקדש ויכניס לחופה ויברך ברכת חתנים בעשרה ואם הקדים לבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות ואם אחר שהכניסה בביתו הקדים ובא עליה בלא ברכה אסורה לו כנדה וכן כל שלא כתב לה מאתים סבורה היא כיון שאינו נוהג עמה כבעל עיניו נתן בגירושין הויא לה גרושת הלב הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו ולא אסורה על אחרים ולא קדש כלל הרשות בידו. וגם דברי הרמב״ם ז״ל אינם לאסור פילגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשום פילגשות דהיינו קדשה, ולא אמר הר״ם ז״ל כל הבועל בלא קדושין לוקה. וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו, וכבר כתבתי זה בספר המצות תראהו משם הנה הוא ביד השר הגדול החכם ר׳ מאיר אלמושרי״ן ירום הודו:",
            "וגם בענין בשולי נכרים דעתי אני שאין אסורין בשפחות הללו הקנויות לנו. דמלאכה דעבד ערל מלאכה דישראל הוא דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל נכרים והלכך ליתיה בכלל גזירות דידהו וכן נהגו:",
            "ואתה רבינו ה׳ יחייך, במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבואו עליהן בנדותן:",
            "ומה ששאל הרב אם נתברר שנבראו הנשמות ביום ראשון כי כן נראה ממדרש אחור וקדם צרתני וכן יסדו חכמי ספרד בשיריהם. דבר ברור הוא בדברי רז״ל שהנשמות כולן נבראו מאז כמו שאמרו במסכת חגיגה ערבות שבו גנזי חיים וגנזי שלום ונשמות הצדיקים ורוחות ונשמות שעתידים להבראות וכן אמרו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ומעצמו הוא מוכרח, כי הקב״ה אחר ששת ימי בראשית אינו בורא שום דבר מאין אלא פועל ועושה דבר מדבר ואין בנשמות שום ענין שתתהוינה ותמצאינה זו מזו, וזה טעם ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שאז נשלם הכל בכל צבא השמים והארץ, וזה טעם אשר ברא אלהים לעשות שנתן כח בשרשים לעשות כמותן. ולא כדברי תועי רוח בינה שאומרים כי בכל יום ויום בורא נפשות לגופים בהולדם. אבל אם נבראו ביום ראשון או בששי פלוגתא דרבי אלעזר ור״ל בב״ר אמר ר׳ אלעזר אחור למעשה יום ראשון וקדם למעשה יום אחרון היא דעתיה דרבי אלעזר דאמר תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון, אמר ר״ל אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה בראשית היא דעתיה דר״ל דאמר ר״ל ורוח אלהים מרחפת וגו׳ זהו רוחו של אדם הראשון הה״ד ונחה עליו רוח ה׳. הנה לדעת רבי אלעזר נבראת נפש האדם עם נפשות (הצומחות) של הבהמה וחיה ביום הששי ואח״כ ברא גוף לבהמה וגוף לחיה ולאדם וזהו אחור וקדם. ולדעת ר״ל נבראת נפש אדם ביום ראשון והוא ורוח אלהים מרחפת. ושיטת האגדות כר״ל כמו שאמרו עם המלך במלאכתו ישבו שם עם הקב״ה וכו׳ וזה במאמר ראשון ביום ראשון. וכך הוא בספר יצירה ואח״כ בששת ימי בראשית עשה דבר מדבר והוציא יש מיש וא״כ ע״כ הנפשות בכלל היש הראשון ביום הראשון, ולכך אני מפרש דר״ל ור׳ אלעזר משמעות דורשין איכא בינייהו דר׳ אלעזר מפרש קרא דאחור וקדם בנפש התנועה שבאדם לומר שנבראת בתחלת יום הששי עם נפש הבהמה והחיה. ור״ל מפרש לה בנשמה העליונה שנבראת ביום ראשון לד״ה וזה ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים כי דבר על האור לאמר אם ידע בו אז כשנולד בנשמתו ואין מספר לרובם. ומשם אמר ר׳ יהודה הלוי תיקן נפשות עם האור הראשון תחלת דבר ה׳. ואתה כרוב ממשח הסוכך על המוני, כסא כבוד להנחיל ותאריך ימים על ממלכתך להורות בישראל הלכה למשה מסיני, וכבודך יגדל מעל לגבול ארצנו לעיני, ותגלנה בחברת מעלת רעיוני, כחשק אחיך הנכסף, החותם משה בר׳ נחמן ז״ל:"
        ],
        [
            "רפה",
            "שאלה מה שאמרו האי מאן דביש ליה בהא מתא ליזל למתא אחריתי (ב״מ ע״ה:) והא כתיב כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו (ירמיהו י׳:כ״ג):",
            "תשובה פעמים שהחטא גורם למנוע ממנו הטוב וצריך לכפרה ואחד מדרכי הכפרה הוא שנוי מקום לפיכך אמרו צריך לגלות ממקומו וללכת אל מקום אחר אולי החטא הוא שגרם וגלותו תכפר עליו. ולפעמים שמזל גורם וכשיסתלק למקום אחר יצא מתוך ההפכה. אבל מה שנגזר עליו אי אפשר לשנות וזהו שכתוב לא לאדם דרכו. ומ״מ בידו של ישראל הוא וכמו שאמרו אין מזל לישראל שישראל חלק ה׳ ונחלתו ואינן מסורים למזלות השמים כי הם למעלה מן המזלות וז״ש הכתוב (ירמיהו י׳:ב׳) מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. ומה שכתוב לא לאדם דרכו כשאינו עושה רצון ה׳ שאז הוא מסור למזל שעונותיו הבדילו בינו ובין ה׳ יתברך והשפיל עצמו ממעלות עליונות וישב לו במדרגות תחתונות תחת המזלות, והוא שכתוב אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, כי אסלק השגחתי ואניחם תחת המזלות ושאר משרתי השמים אשר בחרו להם כשאר העכו״ם ואז אראה מה אחריתם מי יצילם מיד המקרים ההווים מתנועות הגלגלים והמזלות. אבל בצדיקים כתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי:"
        ],
        [
            "רפו",
            "שאלת להעמידך על נכון בכוונת אביי ורבא משאלת בר הדיא (ברכות נ״ו):",
            "תשובה זו שאלת פילוסופים שתולין הכל בטבע חוק. אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה אינו כן אלא יש בכל או סגולות או דברים נעלמים לא נתבאר לנו עתה סבתם והוא שאמרו ברית כרותה לשפתים ואמרו הואי כשגגה היוצאה מלפני השליט ונח נפשיה דיהודה ורבים כאלה, וזו היא המניעה בקללה וההפך בברכה ואמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ואם נמשך בזה אחר הטבע מה תזיק הקללה ומה תועיל הברכה יקללו המה וה׳ יברך. ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן והביאו ראיה מהכתוב כסדום היינו וגו׳. וגם חכמי הפילוסיפיא אינם יכולים ליתן טעם לסגולות הנגלות בעשבים ואבנים כאבן השואבת הברזל והברזל ישוטט על פני המים ולא ינוח עד שיהו פניו אל פני האבן היש מגיד טעם בזה בכל חכמיהם. אף פתרון החלומות כאחד מהם:"
        ],
        [
            "רפז",
            "עוד אמרת לבאר לך מה שאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מ״ק כ״ח) והוקשה לך דרבא אדרבא דסמיך על פתרון חלומותיו דבר הדיא:",
            "תשובה אני אגדיל בשאלה הזאת היאך אפשר לו לרבא לומר שאין חיי בני ומזוני תלויין בזכות והלא מקרא מלא דבר הכתוב דג׳ אלו תלויין בזכות, בנים לא תהיה משכלה ועקרה וגו׳ וכתיב וברך פרי בטנך, חיי את מספר ימיך אמלא וכתיב למען תאריכון ימים ורבים כאלה, מזוני וברך פרי אדמתך, וכתיב ועשת התבואה לשלש השנים, ואכלת ושבעת, אפס כי לא יהיה בך אביון. וזו ודאי שאלה חזקה הנה ודאי הכתובים מעידים ומבטיחים כך ואם הביא ראיה בהפך לרבה ורב חסדא. ועוד קשה מנ״ל מה שאמרו כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מע״ש לע״ש ואמר עוד בעית דאהדריה לעלמא ואבנייה אפשר דאתי מזלך במזלא דמזוני. ואני משיב בכל אלה כי הבטחת הכתובים על הכלל דאין הכתובים משגיחין על הפרט שהרי כתיב לא יחדל אביון מקרב הארץ ויש מקום עיון בזה כתוב אחד אומר כי לא יחדל אביון וכתוב אחד אומר אפס כי לא יהיה בך אביון אלא כמו שאמרתי בזה באור רחב ונכון ודקדוק יפה. אמר הכתוב כי ברך אברכך כלומר בכלל וע״י ברכת הכלל שארבה לך לא יהיה בך אביון לפי שתתן ולא יהיה בך אביון. אבל הכתוב השני מדבר מצד עצם האביון לא יחדל אביון וגומר הכתוב על כן אנכי מצוך פתוח תפתח ידך כדי שלא יעמוד באביונות ע״י ברכתך. עוד יש לנו לדעת דהנך לאו בזכותא תליא מילתא לצדיקים מצד עצמם אבל לאחרים יש מצד זכותם וזהו שאמרו כל העולם נזון בשביל חנינא כו׳ דומה למה שארז״ל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים:"
        ],
        [
            "רפח",
            "דין חרמי ציבור לרמב״ן ז״ל: *בקיעי עירנו ראיתים רבים שנהגו תדיר להסיע על קיצתם ולהחרים ולהשביע וכשנמלכין להתיר ש״צ עומד ואומר הותר החרם. תחלה יש לי לומר שהיתר נדרים כגון זה פורחים באויר ואין להם על מי שיסמוכו בגמרא. וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותו שנוהגים לומר בר״ה וביוה״כ כל נדרי ובא מעשה לפני הגאונים ז״ל ואסרו כמו שכתוב בתשובותיהם ובהלכות ר״י אבן גיאת ז״ל ור״ת נמי כתב בו בזה הלשון כולהון איחרטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר עצמו בחרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות ועוד דהלכתא כרב פפא דאמר צריך לפרוט הנדר. וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול שאמר וקהל דמחרים על דבר ונתחרטו כי ילכו אצל חכם ויתיר להם החרם כמו שעושים בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז״ל. והם במנהגות קצרים וארוכים שהדרך הארוך עלינו שלא להתיר חרמי ציבור אלא ע״פ חכם כלומר יחיד מומחה או ג׳ הדיוטות ובחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ושאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי הראשונים והם פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכים לפני ולפני ולפנים, ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרתם אלא כגון שגגות של ציבור ונדרי טעות זהו לשונם. ויראה לי כגון ד׳ נדרים שהתירו חכמים שהם צריכים לפתוח להם ממקום אחר אבל לשאר נדרים וחרמים ושבועות לא עלה על דעת. וכן תמצא כתוב בתשובה לרבינו סעדיה גאון. והגאונים אסרו עליהם מפני שהחרם סתם ומשמעות הדבר לנדרים הקיימים לפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהיתר זה שאר נדרים וחרמים ואין ההיתר מועיל להם בענין זה כלל מפני טעמים הברורים שפירש ר״ת ז״ל. ופירוש חרטה דמעיקרא שאמר הרב ז״ל לומר שצריך להתחרט על שנדר מתחלה הא אילו רצה בנדרו ומכאן ואילך רוצה בהיתרו אינו חרטה למדוה ממה שאמרו בעית נדור וכו׳ כמו אילו היה לב זה עליך היית נודר. ואם לא תאמר כן אין נדרים. ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשיו נהגו להחרים ולהשביע ע״ד המקום וע״ד הקהל וה״ל עד״ר וקי״ל נדר שהודר עד״ר אין לו הפרה לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות (כ״ט) וליטעמיך על דעתי וע״ד המקום למ״ל אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו אלמא כל ע״ד המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והנני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר. הוא סובר כשאנו אומרים בגמ׳ עד״ר אין לו הפרה דוקא כשאמר בפירוש עד״ר והטעם לפי שאין אותם רבים ידועים כדי שיהיו מתחרטים בשעה שרוצה להתיר נדרו ותהא דעתם מסכמת בהיתר ואע״פ שהסכימו מתחלה באיסור לפי שאין הרבים עשויין להתחרט ולחזור בהם ממה שהסכימו עליו, אבל אם נדר עד״ר ידועים והסכימו כולם בהיתר יש לו הפרה ולא עוד אלא הן עצמן מתירים בלא פתח היתר ובלא חכם הואיל והושוו כולם להתיר הנדר, וכן ראינו שפשט במקצתם מנהג זה שהיחיד נמי נשבע ע״ד היחיד חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו ומתיר לו והלה נוהג היתר בנדר שלא ע״פ חכם. וכן מה שאמרו בגמרא במסכת שבועות ע״ד המקום אין לו הפרה המתיר היה סבור דדוקא בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב״ה מסכים לבטל אות אחת מן התורה לעולם אבל בדבר הרשות כשהסכים לאסור מתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשיו צריכים להתיר לצרכם יסכים. נמצאת למד לפי מדה זו שע״ד הקהל משמש קולא וחומרא, חומרא שאם בקש אחד מהם להתיר לעצמו ע״פ חכם בפתח וחרטה גמורה אומר לו והלא ע״ד הקהל נשבעת וע״ד רבים אין לו הפרה לפיכך כל זמן שנשארו בהם רבים שאין דעתם בהיתר אין לו היתר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאיסורא. קולא שאם הסכימו כולם להתיר אין צריכים חכם ולא כל דיני פתחי נדרים אלא אומרים בהסכמתם הותר הנדר ומותר. זהו דעת המורה הזה שהנהיג להתיר חרמי ציבור בענין הזה. ואילו היו שומעים להחמיר ודאי שהדברים רחוקים מן הדעת ועמוקים מן השכל ומוקצים מחמת איסור מן המחשבה, שהרי רש״י ז״ל פירש נדר שהודר עד״ר כגון שהיה ברבים והדירו על דעתם וכן מציגו בתשובה לרבינו האי גאון. ועל זה פסקו בגמרא דנדר עד״ר שאין לו הפרה אף אותם הרבים עצמן אין יכולים להתיר. וכן משמע מדאמר עלה וה״מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר ע״ד אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כוותיה. ודאי על דעתם אדריה וטעמא משום דבר מצוה הוא הא לדבר רשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו אנשי העיר להתיר אין מותר. וכן פירש ר״ת ז״ל בתשובה והוסיף ואמר כי מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון דע״ד נשבע דמנ״ל שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא״ת יהיו נשאלין אלו, למיסר ניהליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה, הלכך אין חרטתם חרטה להתיר לו, ועוד הראה פנים לדבריו. וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדרים ולא התירו להם כשאמר להם ע״ד הקהל. הא למדנו שאין הנשבע עד״ר הללו מתיר שבועתו על פיהם ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה וע״פ חכם. וכן היחיד שנשבע ע״ד היחיד אינו מתיר שבועתו ע״פ אותו יחיד אלא ע״פ מומחה או שלשה הדיוטות וכדין שאר נדרים בפתחיהן. ואומר אני שהאומר ע״ד פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר ע״מ שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מיחה בשעת שמיעה בטל הנדר, קיים או שתק נתקיים הנדר. ומנא אמינא לה דאמרו בגמרא כל הנודרת ע״ד בעלה היא נודרת ולפיכך נתנה תורה רשות לבעל בנדרי אשתו שאם הקים הוקם ואם היפר מופר אלמא כל האומר ע״ד פלוני אני נשבע אם היפר אותו האיש מופר ואם הקים הוקם כדין הבעל ודוקא כשהיפר מיד בשעת שמיעה אבל שתק הוקם הנדר מיד. ואע״פ שנתנה תורה (רשות) לבעל זמן בשתיקה אותו יום גזירת הכתוב ליתן לו להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין הדין זה נוהג באחרים. תדע שהרי שנינו נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון דנתגרשה ויצאה מרשותו נתקיימה מיד אע״פ ששבועתה ע״ד בעלה נדרה. זה דין אמת ומשפט שלום. אבל מהני שהרבים שומעים להקל ולא להחמיר ועוד שיש להם עכשיו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג דורות להתיר נדריהם בענין זה, אומר שאין עיקר כל הנדרים והחרמים שלהם אלא ע״ד זה ולזה הם מתכוונים כשהם אומרים ע״ד הקהל וכאילו אמרו בפירוש הוא אצלם, מ״מ אפילו כדברי כל המקילים צריכים הציבור שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר וע״ד אנשי העיר הא אילו התירו מקצתם כדרך היתר שלהן אינו כלום ואפילו ע״פ חכם ובחרטה גמורה אינו מותר מפני שהוא עד״ר שאין מפירים לו כמו שביארנו וכ״ש שנהגו מקצתן קלות ראש בדבר שאינו רשאי להתיר, אלא עונשים אותם כדתניא מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימים שנהג בהן היתר ומחמרינן עליה דלא פתחין ליה בחרטה וב״ד דמזדקקי ליה לא עביד שפיר ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה וכו׳ כדאיתא פרק אלו מותרין. כתב הרמב״ם ז״ל בלשון הזה כל ב״ד שנזקקין לזה ומורים בזה ומודיעים לאלה שמזלזלין בנדרים שאין חייבים מן התורה או שיורה להם להקל או שיפתחו להם מנדין אותו הב״ד ההדיוט וכ״ש אם היה נדרם גדר או סייג לתורה או לדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגיטין וצריך לפרוט הנדר משום אסורא, ואמר בירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווחנא אתא לגבי דרבי יודן בר שלום א״ל אשתבעאי דלא מרווחנא א״ל ובר נש עביד ליסטותיה, לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם. וא״ת והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירים ברצונם אפילו לדבר איסור נמי כן, שגו בדבריהם וכי מיכנפי אינהו למישרא איסורא תהא הסכמתם כלום ועוד הא איכא ע״ד המקום שהוא מצטרף לדבר אפילו לדבריהם. ואם יאמרו שלא נזכר ע״ד המקום אלא בשבועה שהשביע משה לישראל לפי שאותה שבועה נעשית במצותו אבל בשבועות וחרמות שלנו אין מצטרף א״כ למה הנהיגו האבות לזכור בכלל חרמי הציבור ע״ד המקום אלא שהוא מסכים עמהם הוא יסכים על ידינו לעשות הטוב בעיניו, אמן:",
            "שמא יקשה אדם על דברינו ממה שמצינו באגדה על מכירת יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו א״ל יהודה ראובן איננו ואין החרם מתקיים אלא בי׳ מה עשו שתפו להקב״ה עמהם שלא יגידו לאביהם וכשבא ראובן כללוהו עמהם ואף הקב״ה אע״פ שכתוב מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם וכשמצאו יוסף חי התירו החרם וזהו דכתיב ותחי רוח יעקב וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה עליו רוח הקודש שנסתלקה ממנו א״ל עקיבא החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אלו דברי אגדה זו. ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירים חרמי ציבור בזמן שאותם המחרימים אתם בחרטתם, יכולים אנו לדחות שהחרם של שבטים כיון שמצאו יוסף מעצמו הותר שע״ד כן הוחרם מתחלה וכתולה נדרו בדבר הוא וזה שאמרו התירו החרם אינו אלא שפירשו לעצמן שמותרים הן ממנו או שנשאלו לבנימן הצדיק יחיד מומחה. ואין זה דרך אמת אלא יודעים היו שלשונות הרבה אמורים בתורה בקבלת איסורים והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מהלשונות שהם תולדות לאלו או ידות להן כגון מבטא ואיסור וקונם וכיוצא בהם ואלו כולן אסורין הן שכל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחבירו. והחרם הנזכר בדברי האגדות ובמקומות התלמוד הוא שב״ד מחרימים על דבר ואומר בלשון הזה כל העושה כך וכך כל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם או מוחרם זה הלשון סתם נקרא חרם. וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שהחרים אדם נכסים לש״ש חל הנדר על אותם נכסים והם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה דכתיב אך כל חרם וגו׳ וכן אדם אוסר נכסים שלו לחבירו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הם אסורים עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות. ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת היתר צריכין שאלת חכם ופתח וחרטה גמורה והרי הן כשאר נדרים וכדין הקדשות לגמרי אבל כשאומר ב״ד זה הלשון על אדם עצמו הם חרמי ביטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כך וכך יהא בחרם לא למדנו דבר זה מתורת משה רבינו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידים לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים ומפורש במסכת מ״ק. ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת ביטוי אבל בחרם אע״פ שלא קבל עליו ולא היה שם בשעת גזירה כיון שב״ד רשאין להחרים דכתיב ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו. וכן הדין באנשי עיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו כיון שהם רשאין להסיע על קיצתן ולהחרים בדבר חרם שלהם חל על כל החייבים לילך בתקנתו נמצא העובר על קיצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על שבועה ונכנס לרמ״ח איבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לבני עירו. והחרם הוא חמור יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא וחייבים הכל לינהג בו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הן מודרים שלא יהנו מנכסיהם חוץ מכדי חייו ומי שאינו נוהג עמו כדינו אף הוא מועל בחרמים, וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג איסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת סנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימים ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רע לעצמו ועובר על ד״ת. ובזה אמרו שאין החרם מתקיים בפחות מעשרה לפי שאינו ציבור ואין להם כח להחרים אלא להשביע כל אחד ואחד שבועת ביטוי לעצמו. ואם החרים אותו חרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדנו עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי שבועת ביטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן פינחס בן אלעזר בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנא׳ כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה׳ במצפה מות יומת ותניא בילמדנו בשם ר״ע וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש לא עלו ונתחייבו מיתה. ואני אומר בשמא אחר בקשה המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם לא יפדה אלא חייב מיתה ואל תהיה תוהה עיניך בזה מפני שדרז״ל המקרא הזה לענין אחר, מהם מי שאומר למעריך היוצא ליהרג ומהם מי שאומר שאין חייבי כריתות וחייבי מיתות ב״ד נפטרים בממון כדאיתא בכתובות שאעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי משמעות הכתוב הוא לזה ולזה, בוא וראה שהרי רז״ל דרשו לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזה אסמכתא אלא עיקר גדול ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מה״ת ואעפ״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים (מלכים ב י״ד:ו׳) הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה. ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו בדורות הבאים אחרי כן אם החרימו ב״ד על אנשי העיר ועל זרעם והיא היא גזרת יהושע בן נון שמזכירים בחרמים כדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש אשר יקום ובנה את העיר הזאת ונתקיימה גזרתו אחר כמה דורות וכן בימי פילגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח״כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם, ונראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות. אבל יש בחרם צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לב״ד או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים הם עצמן להתיר לו וזהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם. וכן אם מתו מאנשי העיר או שהלכו למדה״י מתירים ואין חוששין כדאיתא באבל רבתי מת אחד מהמנדים אם נתן רשות לחביריו מתירים לו ואנשי העיר הרשות בידם או ביד רובם וטוביהם (מן המקום) ולא ביד ההולכים להם למדה״י. וכן אם הדור ההוא העומדים תחתיהם מתירים ושיהיו גדולים כמותם בחכמה ובמנין כדין נידוי ושמתא כדמוכח במסכת משקין וכן פירש רב האי גאון ז״ל בתשובה. מ״מ אין מקצת ציבור ואפילו רובם רשאים עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם כמו שאמרו חלקו אינו מופר והיתר זה עצמו הרי הוא כהיתר נדרים ע״פ שלשה או יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירים בלשון חרם ואם החרים בפניו אין מתירים אלא בפניו כדין נדר אין ביניהם אלא שהם עצמן מתירין בלא פתח היתר וחרטה דמעיקרא ושמתירים אפילו במקום הרב וכל זה מפורש בגמרא ואין כאן מקום להאריך אלא לעניננו. ומצינו עוד לרב האי גאון ז״ל בתשובה מסותמת בענין זה אומר כך. אבל מה ששאלתם על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תענית או שיעשו תיקונים ואח״כ נודע להם כי הטוב והיפה לשנות זה הדבר, כי יש לשנות וכ״ש אם יראה להם לפחות או להוסיף, ואם החרימו על דבר רשאים הם להתיר החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם ההיתר והשינוי כי הוא הטוב והישר, וקרובים דבריו שלא הצריך להם היתר חכם. וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אע״פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כולן מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועה אמרו אפילו אכלה כולה נשאל עליה. וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו ב״ד למחול לו מיתתו וזש״ה ויפדו העם את יהונתן ולא מת פשוטו כלפי מה שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב ויפדו העם את יהונתן אלא שזה הפדיון בהיתר החרם הואי. ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה והיה עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד יותר, שהיה רואה העם שאין משים ידו לפיו ולא שאל, ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו העם כיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו שאין הקב״ה עושה נס ע״י רשעים המועלים בחרם. וכן תרגם יב״ע היהונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא הדין בישראל חס קיים הוא ה׳ אם יפול משערת רישיה לארעא ארי קדם ה׳ גלי דבשלו עבד יומא דין. וכן אמרו בפרקי ר׳ אליעזר. וכשם שמתירים לעובר החרם שעליו כך מתירים החרם עצמו לנהוג בו היתר בלא שאלת חכם ואע״פ שהם עצמם קבלו עליהם החרם מתחלה והם עצמם מתירים שהרי חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמם של שבטים ולפי גדולתם וחכמתם חשש הקב״ה להם ולא רצה לגלות ולפיכך היו הם עצמם רשאין להתיר לכשרצו. אבל ב״ד או ציבור וכן יחידים שאמרו משביעים אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך הרי זו שבועת ביטוי מפי אחרים וכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו והעובר במזיד חייב מלקות ובשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם:",
            "תם ונשלם"
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Teshuva",
        "Paragraph"
    ]
}