Teshuvot Bayit Chadash
תשובות בית חדש
Frankfurt am Main, 1697
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001929859/NLI

תשובות בית חדש

הישנות



Siman 1



Siman 2



Siman 3



Siman 4



Siman 5



Siman 6



Siman 7



Siman 8



Siman 9



Siman 10



Siman 11



Siman 12



Siman 13



Siman 14



Siman 15



Siman 16



Siman 17



Siman 18



Siman 19



Siman 20



Siman 21



Siman 22



Siman 23



Siman 24



Siman 25



Siman 26



Siman 27



Siman 28



Siman 29



Siman 30



Siman 31



Siman 32



Siman 33



Siman 34



Siman 35



Siman 36



Siman 37



Siman 38



Siman 39



Siman 40



Siman 41



Siman 42



Siman 43

ע"ד עלילות שקר שהעלילו בעיר קאליש על יהודי אחד בדבר גואל שלהם ותפסוהו ובשעה שהוליכוהו לקח כיסו ומסרוהו לבני ברית שהיה בתוך אסיפת הגוים רבים בשעת הולכתו והיו שם חמיו וגיסו ועתה לאחר שקידש את השם חזרו המעללי' לתבוע את הקהל בטענה שחמיו שהוא שמש של הקהל לקח הכיס מיד הנתפס ובכיס היה הגואל ופסקו השרים בחצר המלך שהראשים מחוייבים להעמיד את השמש למשפט בפני הוואיי' וודאי ואם לא יעמדוהו למשפט יכנסו המה תחתיו לכל עונשים שיצאו מפי המלך. ושמש זה כבר ברח ומלט ונטמן אצל יהודי אחד ובאם יעמודוהו לפניהם למשפט יש לחוש שמא ח"ו יביאיהו לידי עינויים שלא כפי הדין של נימוסיהם וכאשר עשו בפסק זה שפסקו על הקהל כי לפי דתיהם ונימוסיהם לא התחייבו הקהל למשפט וכיון דראינו שעושין כפי רצונם שלא כדת איכא סכנת נפשות כשיעמדוהו למשפט מה הדין האיש הלז אם יש היתר להעמידוהו למשפט אם לאו.
תשובה לחומר הענין צריכים אנו להאריך ולבאר וללבן הלכה זו בכל חלקיה. שנינו ספ"ח דמסכתת תרומות וכן נשים שא"ל גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכם יטמאו את כלם ואל יטמאו את נפש אחת מישראל.
ובירושלמי לשם איתא הכי סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להם גוים ואמרו תנה לנו אחד מכם ונהרגו אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולם נהרגו אינו מוסרין אותו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו ארשב"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אומר אעפ"י שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עד כאן בירושלמי.
אבל בתוספתא ספ"ו דתרומות והזכירו הסמ"ג בסי' קס"ה איתא הכי סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנה לנו אחד מכם ונהרגוהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל אבל אם יחדו להן כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי יתנוהו להם ואל יהרגו א"ר יהודא במד"א שהוא מבפנים והן מבחוץ (פירש הסמ"ק בסי' ע"ח מבחוץ לסכנה) אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכה"א ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' א"ל הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו ואל תהרגו כולכם: ר"ש אומר כך אמרה להם כל המורד במלכו' ב"ד חייב מיתה ע"כ.
ויש לעיין דהאי בד"א אהיכא קאי דאין לפרש כדמשמע לכאורה דקאי ארישא היכא דלא יחדוהו וקאמר בד"א דלא ימסרו להם בלא יחדוהו אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ וכו' דא"כ הא דקא מסיק דכשהוא והן מבפנים יתנוהו וכו' נמי בדלא יחדוהו קאמר והא וודאי ליתא דא"כ מה יתנוהו להן דקאמר הלא לא ייחדוהו לשום אחד מהן
ותו דא"כ קשה מאי חזית דדמך סומקי טפי וכו' ותו מאי ראיי' איכא מקרא דותבא האשה וגו' דמייתי מיחדוהו ללא יחדוהו אלא וודאי דהאי בד"א לא קאי אלא איחדוהו דבעינין דלהוי דומיא דשבע בן בכרי מכל צד שהוא והן מבפני' לסכנה לאפוקי כשהן מבחוץ לסכנה כיון דיכולין להמלט ולברוח יבריחו ולא יתנוהו להם
אלא דקשה א"כ איפכא הל"ל בד"א שהוא והן מבפנים אבל הוא מבפני' והן מבחוץ אל יתנוהו להם לפיכך צריך לפרש דהאי בד"א אדיוקא קאי וה"ק בד"א דבעינין דוקא כגון שבע בן בכרי כלומר דיחדוהו וגם חייב מיתה כשבע בן בכרי הא לאו הכי דאינו חייב מיתה לא יתנוהו אעפ"י דיחדוהו דוקא כשהוא מבפני' והן מבחוץ לסכנה אבל כשהוא והן מבפני' אעפ"י שאינו חייב מיתה יתנוהו להן דמוטב שיהא נהרג הוא לבדו ואל יהרגו כולן.
והיינו דמייתו ראייה מקרא דותבא האשה אל כל העם בחכמתה דמאי בחכמתה אלא כך א"ל אפי' לדבריכם שאינו חייב מיתה אפי' הכי הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תניהו ואל תהרגו כולכם. ור"ש פליג וקאמר דאפי' כולם בסכנה לא יתנוהו אא"כ דחייב מיתה כשבע בן בכרי והיינו בחכמתה דקאמר קרא דבאה האשה בחכמת התורה וכך א"ל כל המורד במלכות ב"ד חייב מיתה. ולפי זה אתא הך דר"ל דבירושלמי כר"ש דתוספתא דאפי' כולם בסכנה לא יתנוהו להם אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי ודר' יוחנן כר' יהודא דתוספתא ולכאורה משמע כאן דהלכה כר' יהודא לגבי ר"ש והלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל א"כ תפסינן לקולא דהיכא דכולם בסכנה אפי' אינו חייב מיתה כיון שיחדוהו ימסרו אותו ואל יהרגוהו כולם. וכך נראה מדברי הר"ן ביומא דפסק כר' יוחנן וכך נראה מדברי הר"ש בפי' המשנה דתרומות שהביא סתם מחלוקת ר"י ור"ל נראה דס"ל דהלכה כר"י לגבי ר"ל כדקי"ל ר"פ החולץ בר מתלת והכי נראה מדברי הסמ"ג בסי' קס"ה בלאווין ובסמ"ק סימן ע"ח ע"ש.
אכן הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה פסק ביחדוהו אם הי' מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להן כן לכתחילה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל עכ"ל
ואם הי' מפרש כדכתבינא הי' קשה טובא למה פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן וכר"ש לגבי ר' יהודא וכן תמה עליו בהגהו וז"ל במיימוני צ"ע שפסק כר"ל לגבי ר' יוחנן דאמר אעפ"י שאינו חייב מיתה וכו'
וע"כ נראה לפי ע"ד דהיה קשה להרמב"ם להך פירוש דכתבינא דאמאי לא קאמר בד"א שהוא מבפנים והן מבחוץ א"נ הוא מבחוץ והן מבפני' דדוחק לומר דחדא מינייהו נקט וסמיך אמאי דקאמר אבל בזמן שהוא והם מבפנים וכו' דמשמע דלא יתנוהו אלא דווקא כשכולם מבפני' לסכנה. א"נ איכא למימר דר' יהודא רבותא נקט דאפי' היכא דהוא מבפנים והן מבחוץ דההוא גברא כגברא קטילא הוא א"ה אל יתנוהו להם ואצ"ל כשהן מבפנים והוא מבחוץ דפשיטא דלא יתנו להם. כל זה הי' נראה דוחק בעיני הרמב"ם דלישנא דבד"א בדוכתא טובא משמע שהיה דוקא בהכי וא"כ ה"ל לפרש בד"א שהוא מבפנים והן מבחוץ אי נמי הוא מבחוץ והן מבפנים אבל כו' כשבע בן בכרי וכו' גם מדלא קאמר סתמא אבל אם יחדוהו להם אלא קאמר נמי כגון שיחדוהו כשבע ב"ב אלמא בעינין דומיא דשבע ב"ב 
ור"י ור"ש לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דר' יהודא אתי לפרושי הא דקאמר ת"ק כגון שבע ב"ב לאורויי הא אינו כגון שבע ב"ב אפי' יחדוהו לא יתנוהו להם בד"א דלא יתנוהו אפי' חדוהו שהוא מבפנים והן מבחוץ 
ור"ש נמי קאמר הא דנקט כגון שבע ב"ב לאורויי אתא דאפילו ייחדוהו והוא והן מבפנים א"ה לא יתנוהו להם אלא א"כ חייב מיתה בדין דומיא דשבע ב"ב דכל המורד במלכות ב"ד חייב מיתה
דהשתא ר' יהודא ודאי נמי ס"ל דבעינין דוקא שיהא חייב מיתה כר"ש ומה דלא פירש ר"י קא מפרש ר"ש ומאי דלא פירש ר"ש קא מפרש ר"י ותרוייהו ס"ל דבעינן דומיא דשבע ב"ב מכל צד דיחדוהו וחייב מיתה והוא מבפני' והן מבפנים.
והשתא ניחא דלא נקט ר"י בהך בד"א ג"כ הוא מבחוץ והן מבפני' משום דמיירי במחוייב מיתה כשבע ב"ב ודווקא כשהן מבחוץ לסכנה התם הוא דאל יתנוהו להן אעפ"י שהוא מבפנים אבל כשהן מבפנים לסכנה אעפ"י שהוא מבחוץ לסכנה ימסרוהו להן מאחר שמחוייב מיתה וייחדוהו להן ולא אמרינין יהרג ואל יעבור מטעמא דמאי חזית דדמן סומקי טפי וכו' אא"כ דאינו מחויב מיתה כעובדא דההוא גברא ד"פ בן סורר ומורה דא"ל לרבא מרי דוראי וכו' אבל במחוייב אעפ"י שהוא מבחוץ לסכנה מ"מ מאחר דאיהו גרם לנפשי' ע"י מעשיו שנתחייב מיתה בדיניהם אין אומרים בזה מה חזית וכו' דאדרבא דאמרינין דדמא דהאי סומקא טפי דהרי לא עשה מעשה שיה' מחוייב מיתה כל עיקר.
והשתא לפי זה כיון דר"י ור"ש דתרוייהו ס"ל דלא ימסרוהו להם אא"כ דחייב מיתה כשבע ב"ב השתא ודאי הלכתא כר"ל דמסייע ליה הני תנאי ולית הלכתא כר' יוחנן בהא כיון דתנאי פליגי עלייהו.
ואע"ג דאיכא לפירושא כפי' קמא דר' יהודא פליג עליה דר"ש וס"ל כר' יוחנן דאפי' אינו חייב מיתה נמי ימסרוהו להם מ"מ כיון דאינו מפורש בהדיא דר' יהודא הכי ס"ל ואשכחן מפורש דר"ש קאמר להדיא דבעינין מחוייב מיתה ואיכא למימר דר"ש לאוסופי אתא אדר"י ולא לאיפלוגי עליה ור"י נמי מודה לר"ש דמחוייב מיתה בעינין הלכך פסק הרמב"ם כר"ל דבהכי נמי התיישב הא דלא נקט ר"י בהך בד"א ג"כ הוא מבחוץ והן מבפנים וכדפרישי'
ולא קשה למאי דפרישי' להרמב"ם ממאי דכתב הסמ"ק בסי' ע"ח אההיא דיחדוהו וז"ל נראה דמיירי שהוא בסכנה עמהם אבל אם הוא חוץ לסכנה אין מוסרין אותו דלא כתב הסמ"ק הכי אלא לפי שיטתו דס"ל הלכה כר' יוחנן דאפי' באינו מחוייב מיתה ימסרו להם אם ייחדוהו ולדידיה ודאי אין מוסרין אותו אא"כ הוא והם מבפנים משום דמוטב שיהרוג הוא לבדו ואל יהרגוהו כלם. ולפי זה וודאי צ"ל דר"י סבר דקאמר בד"א שהוא מבפנים והן מבחוץ חדא מיניינו נקט א"נ רבותא נקט כדפרי' לעיל אבל להרמב"ם דפסק כר"ל דדוקא במחוייב מיתה לדידי' ודאי אפי' הוא מבחוץ לסכנה נמי מוסרין אותו כיון שהן מבפנים לסכנה כדפרי'
ולמאי דפרישית התיישב נמי השגה שהשיג הרמ"ך אדברי הרמב"ם כאשר העתיק בכסף משנה וז"ל. אעפ"י שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענו טעמא מאי דהא מסיק כגמרא דמ"ה אמרינין בש"ד יהרוג ואל יעבור דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי והכא ליכא למימר האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרוג הוא עצמו ואל יהרגו כולם עכ"ד.
ולכאורה משמע דתשובתו זאת אהיכא דלא יחדוהו קאי וכך הבין בכסף משנה והשיב עליו ולפע"ד הדבר ברור דלא היתה תשובת הרמ"ך אלא אהיכא דיחדוהו ואינו מחויב מיתה וע"ז השיב דאעפ"י שנמצא בתוספתא כדבריו ורצונו לומר דר"ש שבתוספתא קאמר הכא דדומיא דשבע ב"ב דחייב מיתה בדינא בעינין דכל המורד במלכות ב"ד חייב מיתה לא ידענא טעמא מאי וכו' ואין ספק דנעלם הי' אז מהרמ"ך הירושלמי שהלא תשובתו זאת היא סברת ר' יוחנן דקאמר אפילו שאינו חייב מיתה משום דכל שהוא והן נהרגין מוטב שיהרוג הוא עצמו ואל יהרגו כלם אבל לר"ל אסור למוסרו אא"כ חייב מיתה אפי' הוא והן נהרגין אסור ול"ק טעמא מאי דהלא עיקר הטעם במאי דקאמר מאי חזית דדמך סומקא טפי וכו' אינו אלא כדפרישי' דכיון דנעשה עברה וגם ישראל נהרג מוטב שתהא נהרג אתה ולא תהא נעשה עברה דאל"כ מאי קאמר מאי חזית דדמך סומקא טפי וכו' אדרבה היא הנותנת דמכח מאי חזית אמרינין חייך קודמין וכדדריש ר"ע ב"פ א"נ אקיתון של מים דאם שניהם ישתו שניהם ימותו אמרינין מאי חזית דחייך קודמין אלא בע"כ דעיקר הטעם הוא כיון שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטלה למה ייטב בעיני המקום שתעבור על מצוה למה יהא דמך חביב עליו יותר מדמו של זה וע"כ כולם יהו נהרגין ולא תתבטל המצוה. אבל היכא דמחויב מיתה דאיהו גרם לנפשי' דמו בראשו ואין אנו נתפסין בדמיו ומותר למסרו ואין אני קורא בזה דלא תתבטל המצוה דאיהו גופיה קא בטיל ליה מצוה זו ע"י מעשיו שגרם מיתה לעצמו:
ובהגהות מיימוני' נראה דמהר"מ הביא ראיי' לפסק הרמב"ם דהלכ' כר"ל מעובדא דאיתא בירושלמי עולא בן קשב תבעתי' מלכותא. ערק ואזיל ליה ללוד לגביה ריב"ל אתון ואקפין מדינתא א"ל אין לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סליק גביה ריב"ל ופייסו ויהיביה ליה. והנה אליהו ז"ל יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצום כמה יומין ואיתגלי עלוי אמר לו ולמסורת אני נגלה א"ל ולאו משנה עשיתי א"ל וזו משנת חסידים היא עכ"ד.
וצל"ע מאי ראייה מביא מכאן דאפשר דהך עובדא הוה בדלא מחוייב מיתה ואפ"ה מסרוהו לי' ריב"ל דס"ל כר"י וצ"ל דמהר"מ דייק דאי איתא דלא הוה חייב מיתה מאי קאמר ריב"ל ולאו משנה עשיתי הא וודאי דסבירה ליה אליהו דמשנתינו לא קאמר אלא בדחייב מיתה ואפי' את"ל דקס"ד דריב"ל דאליהו נמי ס"ל דמשנתינו אף בדאינו חייב מיתה מ"מ ודאי לאו משנת חסידים היא למוסרו כיון דאינו חייב מיתה ותשובתו בצידה פשוט הוא ומאי דקס"ד דריב"ל בקושי' זו דקאמר ולאו משנה עשיתי אלא וודאי בע"כ צריך לומר דהך עובדא הוה נמי דהיה חייב מיתה ולהכי קס"ד דריב"ל דאפי' ממדת חסידות ליכא כיון דחייב מיתה וכדעובדא דשבע ב"ב דלא היו נמנעין מלהורגו אף למידת חסידות והשיב לו אליהו ז"ל וזו משנת חסידים היא כלו' דמוטב הי' שיהיה דבר נעשה ע"י אחר ולא ע"י ריב"ל והכי מסיק להדי' בב"ר סוף פרק צ"ד. כך נראה לפע"ד ליישב דעת מהר"מ בראייה זו:
העולה מדברינו שהפסק שפסק הרמב"ם כר"ל אית ליה מסמורות נטועים ויסידות קבועים וכן פסק באגודה פ"ח דתרומות וכן נראה מדברי מהר"מ איסרלש שהביא ב' הסברות בהגהותו וכתב סברת הרמב"ם באחרונ' נראה דהכי נקטיני' לחומרא וע"ש בי"ד בסי' קנ"ז.
ומעתה נבא לנדון דידן והוא כי נראה מבואר כי כל מה שמבקשים המעללים מן הקהל כשמייחדים לפלוני ואומרים תן לנו אותו ונעשה בו כך וכך או אתם תכנסו לעונש זה תחתיו בין שאותה שאלה היא שאלת הריגה בין שאלת ייסורים ועונשים שאינה של מיתה או שאלת ממון בלבדה הנה אם אותו יהודי חייב בכך ע"י מעשיו שעשה כנגד הגוים יכולין למוסרו אותו בידי גוים וכסברת הרמב"ם אליבא דר"ל דמאחר דאיהו גרם לנפשי' ע"י מעשיו אין אנו נתפסין עליו
וא"כ בנ"ד נמי אם היהודי שהוא שמש הקהל קיבל לידו הכיס בפני הגוים בין שקיבל אותו מיד היהודי עצמו שהיה הכיס שלו בין שקיבל אותו ע"י אחר אין חילוק בכל ענין ודאי אמרינין מאחר דאיהו גרם לנפשיה לקבל הכיס בפני הגוי' מאותו היהודי שנתעללו עליו ולא חשש שמא גם עליו יעלילו א"כ הוא גופיה מסר עצמו לסכנה זו שיגזרו עליו שיעמוד למשפט בדיניהם ע"ד הכיס שקיבל ולכן רשאין אנחנו למוסרו אותו בידיהם למשפט ואעפ"י דאיכא ספק סכנת נפשות דכיון שייחדוה' והוא חייב כך בדיניהם אין אנחנו חייבים בדמיו אלא דמו בראשו דגרם לנפשי'.
ואעפ"י דהרמב"ם כתב דאין מורין כך לכתחילה נראה דאין זה אלא דווקא כששואלין בפירוש להרגו וכעובדא דריב"ל דא"ל אליהו דלאו משנת חסידים היא דפירשו להרמב"ם דמוטב הי' שיהיה ע"י אחר ולא ע"י ריב"ל כדפרישי' וטעמו לומר דכיון דריב"ל בעל הוראה היה הנה כשעושה כן הרי הוא מורה כך לעשות לכתחילה דממנו ילמדו לעשות כן אבל אם היה ע"י אחר לא היו לומדין ממנו להורות כך לעשות לכתחילה. דאיכא למימר דדוקא התם דשאלוה להרגו בפירוש הוא דאין מורין כן אבל בסתם שאלה דאפשר דלא באו להרגו ובנ"ד דאפשר שדעת השרים לברר וללבן האמת: וע"כ גזרו על היהודי שקיבל הכיס לבא למשפט כדי לבדוק את היהודי בשאלותיהם ולחקור אותו אם יכולין לתפסו אותו בשום דיבור אי נמי שדעת השרי' הוא כי בזאת יבחן הדבר כ"א היהודי חייב לא יבא למשפט פן יאשם ואם זכאי הוא לא יירא לבו ויבא למשפט ולפי זה כיון דליכא ודאי שאלת הריגה שפיר יכולין למוסרו ואין עובר בזה אמשנת חסידים:
וראייה ברורה לזה מהא דאיתא בב"ר פצ"ד תני' בשעה שעלה נ"נ לכבוש את יהויקום עלה וישב בדפני של אנטיוכיא ירדה סנהדרי גדולה לקראתו א"ל הגיע זמנו של בית הזה ליחרב א"ל לאו אלא מלך יהויקום מרד בי תנו אותו לי ואני אלך אתון ואמרון ליהויקום נ"נ בעי לך א"ל וכך עושין דוחין נפש מפני נפש לא כן כתי' לא תסגיר עבד אל אדוניו א"ל לא כך עשה זקינך לשבע ב"ב הנה ראשו מושלך עליך בעד החומה כיון שלא שמע להן עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו ופייליה ע"כ
דיש להקשות וכי אפשר דסנהדרי גדולה יעברו אהא דקאמר אליהו ז"ל לריב"ל וכי משנת חסידים היא דאעפ"י דריב"ל הוה בתרא מ"מ לא נעלם מסנהדרי גדולה הך סברא: ותו קשה טובא אמאי לא השיב ריב"ל לאליהו אנא קא סמכינא אסנהדרי גדולה דקא עבדי נמי הכא ליהויקום הניחא בעובדא דשבע ב"ב גופי' דכיון דהוה חייב מיתה בדין תורה כדקאמר כל המוריד במלכות ב"ד חייב מיתה שפיר מורין כן לכתחילה אבל עובדא דריב"ל דלא היה חייב מיתה בדין תורה אלא בדיניהם דמלכותא ודמי לעובדא דיהויקום עם נ"נ קשיא ודאי מ"ש הכא דקא עבדי סנהדרי גדולה הכי לכתחילה ומ"ש בעובדא דריב"ל דקאמר לאו משנת חסידים היא:
ומה שנראה לפי ע"ד הוא דסנהדרי גדולה לא הוה ידעו בבירור דנ"נ קבעו ליה ליהויקום למיקטליה דשמא לא קבעי' ליה אלא לחבשו בבית האסורים והשתא מתיישב הא דהשיב יהויקום וכך עושים וכו' לא כן כתיב לא תסגיר וכו' דקשה טובא מה ענין לא תסגיר להכא אלא שתי תשובות נפרדות קאמר חדא דשמא דעת נ"נ איננו אלא להרגו ואין דוחין נפש מפני נפש וע"כ פירוש אין מורין כך לכתחילה ותו דאפי' את"ל דאין דעת נ"נ כי אם לחבשיני בבית האסורים להיות לו עבד עולם מ"מ מאחר שאתם עוברים על לא תסגיר אין לכם למוסרני בידו וסנהדרי גדולה השיבו לו דאעפ"י שדעתו להמיתך אין אנו נתפסים מאחר שאתה חייב מיתה בדיני' דנ"נ וכמעשה דשבע ב"ב אלא דמ"מ לא היינו מורין כן לכתחילה מאחר שאין אתה חייב מיתה בדין תורה אבל מאחר שלא נודע דעתו להמיתך אם לאו וכאשר אמרת אתה בעצמך אין אנחנו עוברין גם על משנת חסידי' מאחר שאתה גרמת לעצמך שעברת על גזירותיו דמך בראשך. אבל עובדא דריב"ל דהוה בעי מלכותי' למקטליה וכדאיתא להדיא בב"ר פצ"ד דקאמר איטפל ליה ריב"ל ופייסי' וא"ל מוטב דליקטול ההוא גברא ולא לענשיה ציבורא ע"י לפיכך לא היתה משנת חסידים אעפ"י שהוא חייב מיתא בדיני' כיון דלא הוה חייב מיתה בדין תורה.
ונמצא לפי זה ג' חלוקים הם:
אחד אם חייב מיתה בד"ת כשבע ב"ב שרי לכתחילה.
(ב) אם אינו חייב מיתה בד"ת אלא בדיניהם ושאלוהו להורגו לאו משנת חסידים היא ואין מורין כך לכתחילה.
(ג) אם שאלוהו בסתם שימסרוהו להם ולא נודע דעתם אם להרגו אם לאו אם בדיניהם שימסרו להם יכולין למוסרו להן ומורין כך לכתחילה:
והשתא לפ"ז בנדון דידן שאין תובעים את השמש מן הקהל כדי להמיתו כי אם שימסרוהו להן שיעמוד למשפט הנה מאחר שהוא גרם לנפשיה בקבלתו הכיס שיתבועוהו לדין אין אנו עוברין על משנת חסידים אם נזקקהו בפיוסים ובדברים דלא לענשו ציבורא ע"י ואפי' לא אתפייס יכולין למוסרו בידם לעמוד לפניהם למשפט ואין בזה שום ענין עון אשר חטא: ותו נראה דדין זה שכתב הרמב"ם דאין מורין כן לכתחילה חדוש הוא דהלא פשט הלשון דקאמר ולאו משנת חסידים היא אינו אלא לומר דודאי דינא הכי ומורין לה בי' מדרשא אלא דממדת חסידות הוא שלא יהא נעשה ע"י אלא ע"י אחר כדפרי'
וכיון דחידוש הוא הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בבעו למקטלי' בוודאי אבל באומרין תן לנו אותו ואיכא ספיקא דלמא אין דעתם אלא לחבשו בבית האסורים מורין כן אף לכתחילה.
והכי משמע מדברי מהר"מ איסרלש דלא כתב בהג"ה כסברת המחמיר שאין מורין כן לכתחילה אלמא דלא ס"ל כהרמב"ם להחמיר אף בהא והדין עמו וכדכתבינא.
ואעפ"י דבנ"ד כבר ברח השמש ונמלט דהשתא הוה איהו בחוץ לסכנה וכל הקהל מבפנים לסכנה והסמ"ג פסק דבענין זה אסור למוסרו הנה כבר כתבנו דאין זה צודק אלא לסברת ר' יוחנן דסבר אפי' אינו חייב מיתה ימסרוהו להם כיון דייחדוהו דהשתא לפי סברתו צ"ל דאין היתר זה אלא מטעמו דאם לא ימסרוהו יהיו הוא והן נהרגין דאל"כ קשה מהא דרבא דקאמר מאי חזית וכו' ומ"ש הרגו בידים ומ"ש ממה שמסרו לרוצח להרגו אלא בע"כ שאני הכא כיון דעכ"פ גם הוא יהיה נהרג הלכך מוטב שיהא הוא נהרג לבדו משיהיה הוא והם נהרגין
אבל לר"ל דאסור למסרו אא"כ מחויב מיתה לדידי' אפי' אותו פלוני מבחוץ לסכנה ואומר ליהודים תנו אותו פלוני שהוא נטמן ביניכם ואם לא נהרג אתכם אם אותו פלוני חייב מיתה מותר למוסרו להריגה ולא ייהרג הוא שאינו חייב מיתה ור' יוחנן ודאי נמי מודה בהא
והא דתניא בירושלמי דאמרי נהרוג כולכם לא תני לה משום סיפא היכא דחייב מיתה דהתם ודאי לא היה צריך דקאמר כולכם דאפי' בדלא אמר אלא ואם לאו נהרוג אותך נמי מותר למוסרו להם לריש לקיש אלא תני לה כולכם משום רבותא דרישא בלא ייחדוהו דאפי' כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל.
ולפיכך לא הזכיר הרב מהר"מ איסרלש כשכתב סברא זו אליבא דהרמב"ם דמחמיר דמיירי כשאמרו ואם לאו נהרוג כולכם דפשיטא לי' דאפי' בדאמר ואם לאו נהרוג אותך בלבד ימסרוהו להם בדחייב מיתה. איברא דקשה דבסברא הראשונה אליבא דמאן דפסק כר' יוחנן ה"ל לבאר דלא שרי למוסרו אא"כ בדאמר ואם לאו נהרוג כולכם אלא דיש ליישב דכיון דס"ל העיקר כסברת רמב"ם דמחמיר לפיכך כתב בסברא הראשונה בסתם כי היכי דעלה קאי ואמר די"א דאפי' בכה"ג אין למוסרו אא"כ חייב מיתה כשבע ב"ב לאורויי' דבחייב מיתה אפילו בדלא אמר ואם לאו נהרוג כולכם אלא ואם לאו נהרוג אותך נמי שרי למוסרו להם.
כלל העולה בנ"ד דאם השמש קבל הכיס בפני הגוים איהו גרם לנפשיה דחייב לעמוד לדין במשפטיהם ויכולין למסרו להם אבל אם לא קבל השמש אלא איש אחר קבלו אסור לנו כלל לפייס לשמש ולהזקיקו לבא למשפט מאחר דלא גרם מידי לנפשיה דלהוי מתחייב לעמוד בפניהם למשפט.
הנראה לפע"ד
כתבתי וחתמתי שמי ה"ק יואל א"ח למב"י ש"פ לפ"ק פא ק"ק קראקא.

Siman 44



Siman 45



Siman 46



Siman 47



Siman 48



Siman 49



Siman 50



Siman 51



Siman 52



Siman 53



Siman 54



Siman 55



Siman 56



Siman 57



Siman 58



Siman 59



Siman 60



Siman 61



Siman 62



Siman 63



Siman 64



Siman 65



Siman 66



Siman 67



Siman 68



Siman 69



Siman 70



Siman 71



Siman 72



Siman 73



Siman 74



Siman 75



Siman 76



Siman 77



Siman 78



Siman 79



Siman 80



Siman 81



Siman 82



Siman 83



Siman 84



Siman 85



Siman 86



Siman 87



Siman 88



Siman 89



Siman 90



Siman 91



Siman 92



Siman 93



Siman 94



Siman 95



Siman 96



Siman 97



Siman 98



Siman 99



Siman 100



Siman 101



Siman 102



Siman 103



Siman 104



Siman 105



Siman 106



Siman 107



Siman 108



Siman 109



Siman 110



Siman 111



Siman 112



Siman 113



Siman 114

ראובן היה לו שטר חוב על שמעון במאה זהובי' וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו שמעון במשכון כלילא של מרגליות בחזקת שהוא של גוי שעולה עליו ריבת מן הגוי ולאשר המשכון לא היה שוה כ"כ להלוות עליו מאה זהובי' בריבת אמר שמעון לראובן אני ערב הקרן שמחויב הגוי והמשכין יהיה אסור בידך ולא תתנהו לגוי עד שישלם לך גם הריבית ועכשיו תובע ראובן שישלם לו הקרן כמו שנעשה ערב ושמעון משיב הכלילה נתתי לך בעד הקרן שנתחייבתי לך ולא נעשית לך ערב:
תשובה הדין עם שמעון מכמה טעמי' חדא אפי' היה כדברי ראובן מ"מ ערב שלא בשעת מתן מעות שאינו משועבד בלא קנין ועו' אפי' שם ג"כ בב"ד שעשו אותו ערב שמתעבד אפי' בלא קנין כדאי' בסוף בתר' וכפי פי' הרמב"ם תחלת פ' כ"ה ממלוה אפי' הכי לא משעבד הרי הגוי אינו חייב לראובן כלום עד שנאמרה הואיל ויש לו הנאה בהמנוהו ב"ד באותו הנאה משעבד עצמו אלא אדרבה שמעון כבר משועבד ועומד ע"י שטר ומה מוסיף שעבוד במה שנעשה ערב ומאי הימנות' דהימנוהו ב"ד יש ואפילו היה קנין אינו כלום והרי הוא כאלו נעשה ערב בעד עצמו וכל מה שיתן לו ריבת מן המשכון הוי ליה כאלו נתן לו ריבת בערמה שהמתין לו חובו ועוד אני אומר שמה שהתיר ר"ת משכונו של גוי ביד ישראל שילוה עליו ישראל חבירו היינו דווקא שאין הישראל הראשון ערב לישראל שני לא בקרן ולא בריבת שהרי טעם ההיתר כתב ר"ת מפני שהוא מוכר לו כל זכות וכח שיש לו על המשכון וא"כ כשערוב לו במידי הוי קרוב לשכר ורחוק להפסיד וכדאי' בפ' א"ה דף ס"ד אמר אביי שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי אחבית' דחמרה אי תקפה ברשותך אייקרה אי זילה ברשותי א"ל רב שרבי' לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא א"ל כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא ופירשו שם התוספות בדף ע' דסגי במקבל עליו זילא לבד משום דאיירי במכר אבל בעיסקא לא וכן כתב בהגהות מרדכי בשם התוספות. וא"כ במשכונו של גוי ביד ישראל שמלוה עליו ישראל חבירו שהוא מדין מכר אם הישראל השני בטוח בקרן ורבית וישראל הראשון עומד בספק שמא יפסיד מאחר שהוא ערב בעד הקרן או בעד הרבית ואין המשכון שוה בעד הקרן והריבת א"כ מכר זה הוי קרוב לשכר ורחוק להפסיד דהוי ריבת גמור דרבנן ואפי' עובר ועשה כך אין מוציאין מיד המקבל כמו שפסקו הרמב"ם והרא"ש גבי הרעמת ריבת שאם עבר ועשה כך אין מוציאין דאבק ריבית הוא ולא תימא דווקא הרעמת ריבת אבל קרוב לשכר ורחוק להפסיד קיל טפי מדחזינן דהתירו רבותינו להלוות מעות יתומי' דווקא קרוב לשכר כו' אבל שאר איסורין דרבנן לא היתירו וכמ"ש הרשב"א וא"כ נימא דקיל טפי שאם עבר ועשה כן מוציאין ממנו זה אינו מכמה טעמי' חדא דתני' בפירוש הריבת קרוב לשכר ורחוק להפסיד רשע וכו' דאין הב"ד מחזיקי' ידי רשע ועוד אפי' הרמב"ם שמיקל בהרעמת ריבת ב"פ ה' מה"מ א"ה החמיר בקרוב לשכר ורחוק להפסד שכתב שם וז"ל אסור לאדם שיתן מעותי' קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אבק ריבית הוא והעושה כן נקרא רשע ואם נתן חולקים השכר וההפסוד כדין. הפסק הנה נתבאר שדינו כאבק ריבת ולכך כתב שחולקי' ועוד שרוב הגאוני' חולקים ארשב"א וס"ל דאין חילוק בין אבק ריבית להערמת ריבית והוא קרוב לשכר כו' אלא כל ריבית דרבנן מותר במעות של יתומים ועוד אפי' לדעת הרשב"א לא היתירו רבותינו אלא ביתומים כי היכי דלא לכליי' קרנא אבל בעלמא מנ"ל להוציא מיד המקבל וזה דבר פשוט ובאמת יש לתמוה על דברי מהר"אי שכתב בדין ראובן שמכר חובו על גוי הריבית לשמעון וערב לו בעד הקרן אי הוי קרוב לשכר ורחוק להפסיד והאריך להוכיח דאע"פי שהגוי נותן ריבית לישראל שני יש להחמיר בדבר דמחזי כריבית' ובעיני נראה דבר פשוט שהוא איסור ברור מאחר שהוא ערוב לו בעד הקרן א"כ מבטל תנאי המקח ואין כאן מכר אלא כעין מלוה ואפ' כשנוטל ריבת מן הגוי נמצא שנוטל שכר במעותיו מישראל המוכר כל הריבית שירויחו מעותיו של ישראל המוכר בשכר מעותיו מישראל המוכר וכן הוא בהדיא בתשובה שהביא הר"י קארו בסימן קע"ג לענין ש"ח ופשיט' שאין חילוק בין כשמוכר חובו שעל הגוי או כשנותן משכונו של גוי מאחר דעיקר העסק ע"י מכירה וכדפיר"שי אכן הרב מהר"מ איסרליש כתב אבל אם נותן לו משכון של גוי בעד הקרן יכול לערב לו בעד הריבת דעיקר הלואה על המשכון אע"ג דהוא נוטלן מיד ישראל וכאלו הלוה ליד גוי דמי עכ"ל ונ"ל דדברים אלו אינם אלא בסרסור ישראל שמכר לחבירו משכון ואמר לו של גוי הוא והמעות הם לצורך הגוי דכל כה"ג נעשה הסרסור שלוחו של שמעון להוליך המעות לגוי ולהלוותם לו בריבת וכיון דהלוואה הוא לגוי ע"י שליח ישראל אין איסור כלל וא"ה דווקא כשערב לו בעד הריבת מטעם שכתב דעיקר הלוואה על המשכון אבל כשערב לו בעד הקרן א"כ הסרסור הוא הלוה והריבת שנוטל הישראל מיד גוי בשליחתו של סרסור הוא נוטל ואסור אבל משכונו של גוי שהלוה עליו ישראל כבר ואח"כ הביאו לישראל חבירו שילוה עליו דאין כאן מקום להתיר משום שליחתו אלא מטעם מכירה הלכך אפי' ערב לו בעד הריבית אסור משום דקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא מיהו לדעת הרשב"ם שכתב במכירת ש"ח שעל הגוי שאפי' קבל עליו המוכר אחריות ריבית מותר דה"ל כאחריות מכירת קרקע שמקבל אחריות העמל והשבח ואין איסור אלא כשקבל אחריות הקרן לפי שבתנאי זה מבטל המקח איכא למימר דה"נ כשנותנין לו משכון של גוי וערב לו בעד הריבית שרי ואפשר לפרש לפ"ז דברי מהר"מ איסרליש אף במשכנו של גוי ביד ישראל ומביאו לישראל חבירו להלוות עליו דיכול להיות לו ערב בעד הריבית ודלא כמו שכתב' תחילה ומ"מ נראה דאפשר דלא כתב הרשב"א כן אלא בשט"ח שהוקשו לקרקעות והתם הוא דכיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד במכר אינו אלא דרבנן ולא גזרו בקרקעות דקיל טפי לענין ריבית דהא לדברי הכל אין איסור ריבית בקרקע כמ"ש התוס' בפ' נערה שנתפתת' אבל במטלטלין יש להחמיר טפי הלכך נראה עיקר כמ"ש תחילה דדווקא בסרסור שהוא מתורת הלואה כתב מהר"מ איסרליש שמותר כשנותן משכון וערב בעד הריבית וכן מבואר למעיין בלשונו ואין לדקדק ע"ז אפי' בלא משכון נמי שרי כיון שאין האחריות על השליח וכמ"ש הר"י קארו בשם ספר התרומה בשם הרמב"ם שמצא כן בתשובת ר"ג יש לומ' דהתם דווקא כשאין האחריות על השליח לא בקרן ולא בריבית וכן נראה ומ"ש והוא שלא יתחייב הישראל באחריות של קרן והריבית כלומר שיעמידנו אצל הגוי או שיאמר לו כמה שתקח מן הגוי תן לי ואם אינו מאמינו נשבע לו כו' אבל כשערב לו בעד הריבית אסור אעפ"י שאינו ערב בעד הקרן מאחר שהישראל נתן מעותיו לחבירו על סמך הגוי ואין בכאן לא גוי ולא משכנו של גוי נראה כאלו השליח הוא הלוה מאחר שערב בשביל הריבית משא"כ כשאינו ערב במידי הוי כמו אפטרופס שלו ומ"מ בזה נראה דאי עבר ועשה כן מוצאין ממנו הריבית שהרי אין כאן אפי' איסור דרבנן אלא משום דנראה כריבית וכיון שלפי האמת אין בו ריבית מחויב לשלם כמה שנתערב בעד הגוי בשעת מתן מעות דנשתעבד בזה דאורייתא אבל כשאינו מדין שליח אלא מדין מכר כנדון דידן דשכבר הלוה ישראל ראשון לגוי ועכשיו הוא שמוכרו לישראל שני אם ערב לו בשעת מתן מעות בעד הקרן אפי' אינו בעד הריבית הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ודינו כאבק ריבת דאין מוציאין מיד המקבל הנלע"ד כתבתי נאם הקטן יואל.

החדשות



קונטרס אחרון