{
    "title": "Cheshbon HaNefesh",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshbon_HaNefesh",
    "text": {
        "Title Page": [
            "ספר",
            "<b>חשבון הנפש</b>",
            "היא תחבולה נפלאה, להתרפאות מחליי המדות ע״י התמדת חינוך תיקוניהן בדרך חשבון והנהגה נוחה וקלה. ולהתמחות לרפאות גם אחרים, ולהקל חינוכיהם בדרך הטובה.",
            "חברו הרב המשכיל החכם מוהר״ר <b>מענדיל</b> במהור״ר <b>יהודה ליב</b> זבארזר איש סאטנאב.",
            "בעהמ״ח ספר <b>מודע לבינה</b> וספר <b>רפואת העם</b>.",
            "ועתה הוספנו להדפיס עוד מאמרים יקרים ונפלאים מגדולי ישראל מלהיבים הלב לעבודתו יתברך.",
            "<b>ווארשא</b>",
            "בדפוס האלטער ואייזענשטאדט, נאלעווקי 7",
            "שנת <b>תרנ\"ד</b> לפ״ק",
            "אלה שמות חכמי הדור הרבנים הגאונים, הבאים ביקר שהדותיהם בהדפסה הראשונה",
            "ונקובים בשמותיהם ע\"פ סדר א\"ב:",
            "ה\"ר אלעזר סג\"ל לנדא",
            "ה\"ר יהושע העשיל אב\"ד דק\"ק טארניפאל",
            "ה\"ר יהושע העשיל אב\"ד דק\"ק חעלם",
            "ה\"ר יעקב אורנשטיין אב\"ד דק\"ק לבוב",
            "ה\"ר יעקבקא סג\"ל לנדא",
            "ה\"ר יצחק חיים בלומענפעלד אב\"ד דרישא",
            "ה\"ר יצחק האכגעלערנטר אב\"ד דזאמושט",
            "ה\"ר מרדכי מרגליות אב\"ד דק\"ק סטנוב",
            "ה\"ר יהושע זעליג בלאך / ה\"ר יצחק במהו' ישכר בער דיינים של הנ\"ל",
            "ה\"ר מרדכי מו\"מ דק\"ק זאמושט",
            "ה\"ר משה בערנבלום אב\"ד דקנסטנטין ישן",
            "ועוד כמה גאונים הבאים בהסכמותיהם בספרו רפואת העם ואגדות החכמה ובתוכם הסכמת הרב הגאון בעהמ\"ח ספר פרי מגדים זצ\"ל."
        ],
        "Author's Letter": [
            "<big><strong>מכתב</strong></big>",
            "אגרת חכמה ומוסר ששלח הרב המחבר לאחד ממיודעיו<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> אגרת היקרה הזאת, לקוחה מאגרות חכמה של הרב המחבר ונדפסת בספרו רפואת העם, ויען היות תוכן האגרת הזאת כולה רצופה מגדולת הבורא ורוממותו ית\"ש, התבוננות רב בפסוק מה גדלו מעשיך ה' וגו', ולזאת העמדתיה פתח השער, המביא לביה\"ד יהודה ב. י.</i>",
            "זה כמה שבועות שעבר עלי פה אדם אחד מבני הכרות שלך ושאלני, אותה הקושיא המיושנת שכל המון העם רגילים לשאול מעולם, מה תועלת יש בבחינת הברואים לענין עבודת השי\"ת. והלא סוף סוף כולנו יודעים שגדולתו ית' אין לה קצבה וכמש\"ה וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא (קהלת ח' י\"ז) ותכלית שנדע הוא שלא נדע. א\"כ הפוכי מטרתא למה לי. והשבתי לו, אעפ\"כ יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (שם ב' י\"ג) והודעתי לו ההפרש שבין המשער איזה דבר בזרתות קטנים, ובין אותו המודדו באמת עוג, וכן אינו דומה בן כפר משבח את המלך בעושר של אלף אלפים איסרין לבן כרך הרואה כבוד הדר מלכותו בעינים מאירות, ואע\"פ ששניהם מפליגין עוצם גדולתו בשפה אחת, ושניהם מובטחים בודאות שלהם כאחת, מ\"מ אין מה שבלבו של זה דומה כלל לאותה שיש בלבו של זה, ולא עוד אלא שע\"פ רוב אין אזני ב\"א מאזינות יפה לשכל מליהם, ואפילו אותן דברים שהאדם רגיל לשנן אותם בפיו ובשפתיו תמיד, פעמים שאינו מוצא אפילו רישומן ניכר בתוך לבו, ועתה אבאר לך הדבר ע\"פ דוגמאות:",
            "<b>כבר</b> ידעת, שהעולם הזה נקרא השינוי והתמורה שאין בו מנוחה רגע, כמש\"ה כל הדברים יגעים וגו' (קהלת א' ח') וע\"כ גם האדם מחמת שהוא מחובר לגוף בעוה\"ז, נקרא גם כן הולך כל ימיו, לטוב או לרע ח\"ו כנודע. והנה אם נניח שגדול אחד מן הקדמונים ז\"ל היה הולך מהלך השלימות שלו (הן בעניני השגת גדולת הבורא ית' והן לענין ההליכה בדרכיו) בשעה אחת יותר ממה שאנו יכולים לרחש בשבעים שנה, או ד\"מ שפסיעה אחת של אברהם אבינו ע\"ה היתה כפלים משל תלמידיו שקבלו ממנו, ושל תלמידיו משל תלמידיהם, ותלמידי תלמידיהם וכו', הנה ברור הדבר לפי זה, שאע\"פ שיוסיפו אלו במהלכם, אלפי אלפים שנה זה אחר זה כננס ע\"ג ענק, אינם יכולים לזוז אפילו כמלא פסיעה אחת ממקום שהניחם אותו האדם גדול בענקים ע\"ה, לפיכך כשאנו מתבוננים בגודל מעלת דורות הקדמונים ז\"ל, כגון דור האמוראים ע\"ה, והאיך לא הגיעו אלו לקרסולי אנשי כנה\"ג, ואנשי כנה\"ג לדורו של שלמה המלך ע\"ה, ודורו של שלמה המלך ע\"ה לדור המדבר וכו' עד אדה\"ר ושאילו היה תתקע\"ד דורות קודם אדה\"ר עד שהיה הוא בטל כנגד אחד מן האחרונים שבהם, ועוד תתקע\"ד פעמים תתקע\"ד, שכולם היו בטלים ומבוטלים זה כנגד זה, אזי יכולין להבחין כיצד הכל טובע בים הגדול של גדולת השלימות העליונה ית', ושערך יתרון גדולת הגדול מן הקמן שבכולם הנ\"ל הכל הבל ואפס בטל לגבה תכלית המבוקשת, מחמת רוב רוחק רוממותה מילוד אשה כמותנו, כמש\"ה ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, ולהיפך אם נתחיל מאחד גדול בדורנו, ונסתכל כך להלן ולהלן, עד אחר אלפי דורות הנמשכים לבא אחרינו, ונהיה כענקים בעינינו וכן נהיה בעיניהם לגבי דידהו, לפיכך אין לנו להצטער ולהתקנאות במעלת הקדמונים ז\"ל ביותר, ולהרהר אחר מדותיו ב\"ה שאיחר זמן בריאתנו, כמש\"ה אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו' וזה פשוט, אכן דלא זו בלבד אלא שמתוך התמדת התבוננות הזאת לעומקה יתבאר לך ג\"כ שלא ישאר בנו יכולת עוד להבדיל בין הגדול והקטן מאותן פעוטי האחרונים לנו כנ\"ל, כשיגיע לקוטן מופלג, עד שאין עיני הבחינה שלנו, שולטין שם עוד, שכן אם תפזר סאה אחת של שומשמין לפניך, אזי אין בכח ראייתך להבדיל בין זו לזו, וכ\"ש לחול דק מנופה בנפה שתמצא כל הגרעינין כולן שוים זה לזה ממש ואע\"פ שלפי האמת אין שום אחת מהן דומה לחברתה לא במדתה ולא בערך דמות תבניתה כלל כמו שנראה בעליל אם תבחון בהם מתוך כלי ההגדלה הנקראה (מיקרישקאפיא), ואמנם האלוה הגדול והמרומם לבדו מאז כו' עדיין יושב וקושר כתרים לצדיקים קדמונים ענקים ואחרונים נמלים הנ\"ל ומדקדק עד כחוט השערה שבין זה לזה וכל אחד נכוה בחופת חבירו הגבוה ממנו כמלא שערה אחת:",
            "<b>וכן</b> תן עיניך ברחבי השמים ובמהירות הנמרצת של זריחת המאורות, שהרי האור היוצא מגוף השמש אינו שוהה בדרכו לבא אצלנו יותר משמונה דקי<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> הדק הוא אחד מששים בשעה.</i> שעה, ואילו יוזרק כדור ברזל אחד מתוך איל השרפה הנקרא (קאנאנע או הורמאטע) מכאן כלפי מעלה והוא יתמיד לפרוח במהירתו הראשונה כמו ברגע יציאתו מתוך פי הקאנאנע הנ\"ל אזי יצטרך לילך כך משך כ\"ד שנים רצופים קודם שיוכל להגיע<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> והנך רואה שע\"י המשל בכדור ברזל הזה, נעשה מוחש ומרגיש ללבך ענין עזוז מהירות ניצוצי האור יותר ממה שאמרתי לך בזמן אחר שהן מהלכין ערך אלפים אלף ות\"ק אלפים פרסאות בדקי שעה אחת, לפי שאין קול דממה דקה של שכל המזוקק בפ\"ע יכולה לסבר את הלב כמו הדוגמא הדברים שהיא למודה להבין על ידיהם כו' ומטעם זה ג\"כ אנו משערין מדת פרסה אחת ע\"פאמות בינונית, ומדת עובי הארץ ע\"פ פרסאות, ומדת רוחק השמש ע\"פ אלכסוני הארץ, ורוחק המאורו' העליונים ע\"פ אלכסוני גלגל חמה וכו' ומדת האמה ע\"פ גודלין, והאגודל ע\"פ גרעיני שעורה, והשעורה ע\"פ גרעיני חול דק כנ\"ל, ואילו רצינו לפרוט רוחק הכוכבים הנ\"ל ע\"פ פרסאות ורוחק השמש ע\"פ גרעיני חול היתה דעתנו מטרפת ומתבלבלת בהבנת משפטי השכל המזוקק אע\"פ שכל דבריו אמת וצדק כמו שנתבאר לעיל וטעם הדבר פשוט בחכמת הנפש וכמ\"ש במקום אחר בס\"ד:</i> לשמש, ואח\"כ תעלה על לבך שמצינו כוכבים שאין אורם מגיע אצלנו אלא לאחר משך ששה חדשים מרגע שנאצלו ממקורם, צא ולמד והתפלא מעתה על הפלגת מרחק כוכבים הללו ממנו, וכ\"ז הוא בעולם שאנו יכולים להשיגו עדיין בחושינו ולהציב סולם חושינו על קרקעית חושינו וכו', אבל אין שום ספק שלא נסגר שם הדרך לפני יוצר הכל ב\"ה} ולא נפסק בשביל שפסקו שם מחשבותינו והשערותינו עוד, אלא שודאי הפליג כך בדרכו עוד לעילא ולעילא אין קץ, ולהיפך אם תעריך בדעתך שיעור אותן בריות קטנות, הנקראים בריות מי שרייה (אינפוסיאנ' טהירכין, ווייק ווערמליך) שאינם מגיעים לחלק אחד מעשרה רבוא רבבות מגרעין חול דק אחד, ואחר כך תשער לך כמה אלפי רבבות אלפים בריות השרייה כאילו יש לו להקב\"ה בעולמו במקום שיש בו מלא כ\"כ רבואי רבואי רבבות רבבות גרעיני חול הנ\"ל כאלו. ואם תרצה תעמיד עוד סולם הסברה לתוך באר המוחשות הללו שעדיין אנו יכולים לראותם בעינינו, ובמה מציגו תוכל ללמוד עוד לעומק עמקי עמוקות מאלו אין קץ, וכיצד עיני רם ונשא בשמי הערבות העליונים הנ\"ל, צופות לתוך שפלי שפלים ומצטמצם כביכול לתוך קרבי מעיהן, ומקשר אבריהן לכל פרטי תהלוכותיהן על בורים שלא יכשלו בתשמישם והשגחתו ית' מקפת אותם מבחוץ מכל עבריהם, ואז תבין ותשכיל מן מוצא דבר ששיעור גדולתו ית' הבב\"ת דומה ממש לשיעור ענותנותו לעולם, ואמנם כמה פעמים כבר אמרת ושנית מאמר ר' יוחנן בכל מוצאי שבת מעודך, וכן פסוק מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשביתיך, ופסוק המגביהי לשבת המשפילי לראות, וכמה כיוצא בהן, וגם הבנת אותם אזי על פי דרכיך אבל באופן אחר ממה שאתה חושב בהן עכשיו :",
            "ולאידך גיסא, במקום הקטנות היתירה אתה מוצא רבוי עצום מופלא, ומאחר שכבר ידענו שהקב\"ה אינו עושה שום דבר לריק ח\"ו ואפי' קוצה של יו\"ד אחת אינה יתירה בעולם ולא לתהו נבראה, אלא שכל המון בריותיו וכ\"ש בעלי חיים, הכל יכול כללם יחד, בכדי לקיים מביניהם עולם אחד מלא, ובכולן יש בהן צורך מוחלט, זה מפרנס לזה וזה מתקיים על ידי זה לעולם, לפיכך נלמוד מכאן שלא מצא הקב\"ה את עולמו שלם עד שברא בו יותר מי\"ח מיני נמלים (הנקראים אמייזין מורישקיש) שונים, מ' מיני כנים והרבה יותר ממ' מיני עכבשין (שפינען) פ\"ז מיני סרטנין, יותר ממאה מיני יתושין (הנקראין מוקין) יותר מק\"כ מיני זבובים, קמ\"ט מיני צרעין וגיזין, והמין רב מיני כני הצמחים, ומצינו שעץ האלון (אייכין בוים דיגמביני) מפרנס בעציו ופרחיו ופריו וגזעי וסיב שלו ועליו וכו' ערך שלש מאות מיני בע\"ח שונים, ירק ברעננסל (פאקרזווי או קראפיווע) מפרנס נ' מינים, מאתים מיני נחשים ות\"ק מיני דגים וכו' ואכן כל חשבונות בני האדם ומניניהם אינם יכולין להיות אלא בדרך לא פחות תמיד, יבכל יום ויום אנו מוצאים עוד מיני בריות חדשות שעדיין לא נפקדו בפנקסיהן, כמה נכסים מעינינו בלב ימים, וכמה בבטן הארץ, וכמה בארצות שלא עבר בהן אדם לעולם. וכמה מבלים ימותיהן הקצרים בסתר קניהן, בעומק העצים והפירות ובנקיקי הסלעים, והרבה יותר מהן נתעלמין ברוב דקותם מראות עינינו, ואע\"פ שאנו אין לנו שום רמז ידיעה מכל אלו, ואותה מקצת שאנו יודעים בטל באלף הנעלמים ממנו, לפניו יתב' גלויים וידועים, בכוונה מדויקת בראם ולצורך העולם הוא מקיימם, וסוקרן כולם בסקירה אחת לתכלית שלימות כוללת אחת כנ\"ל, על אחת כו\"כ אם נצרף לזה עוד הפלגת מספר הפרטים, שכן מצינו ד\"מ בתולעת השני (שהוא אחד ממיני כני הצמחים הנקרא בל\"א (קאזענילואה קארציצעלין) שצדין ומביאין מהן ערך תק\"ס רבוא רבבות בכל שנה מארצות אירופא בלבד, ויותר משלשים רבוא רבבות דגים הערינג, נצודים לשנה בארץ האלאנד בלבד, וכ\"ש אותו תהום רב של מיני בריות השרייה המרובים הרבה אלף אלפים פעמים מחול הים, והקב\"ה חותך חיים לכל חי, ופוקד על טפות הריונם ורגעי מולדתם ונותן קצבה לצאצאיהם במדה ובמשקל זה כנגד זה, שלא יפרוץ מין אחד ביותר ונמצא העולם חרב מפניו, או שלא יתמכמך ביותר, ונמצא העולם כולו חסר מחמת חסרון מין אחד כנ\"ל, לפיכך הגדולה והענוה שני הפכים, שניהם עולים בקנה אחד במעשה בראשית, שבשפלות וקטנות תחתיות אתה מוצא רבוא עצום מצבאות השמים העליונים, והרי גדולתו ית' ג\"כ נובעת ממקום ענותנותו, כדרך כל שלימותיו הנשגבות שהן קשורות ומתיחדות זו בזו לעולם,<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> ועיין בחובת הלבבות שער היחוד פרק אחרון.</i> וכל יום ויום אתה אומר מה רבו מעשיך ה' כו' וביוצא, ואתה מבין ומכוון בהם ג\"כ כפי כחך כו', והרי כסבור היית שלא נשאר עוד שום טעם אחר עוד בדברי ר\"י הנ\"ל אחר שעמדת על בורים בענין אחד הנ\"ל. אבל מעתה תוכל להאמין עד כמה דבריו נדרשים עוד בגוונין אמתיים אחרים למבינים, ולא נתכוונתי בכאן אלא להראותך אפשרות הדבר ע\"פ דוגמא בלבד, ובכדי שתוכל לראות מכאן ענין מדרגת הבינה בדברים המובנים כבר, כשהם נאמרים בדרך הגדה או מליצה, והיה בדעתי לכתוב לך כמו כן עליית הכוונה לברכה ראשונה של בה\"מ וברוך משנה הבריות, וברכת הנותן לשכוי בינה, ואתה חונן לאדם דעת, ולהבין לך ע\"פ דוגמאות ברורות כיצד נהפכין הגיונות השכליות למדות והרגשות הלב וכו' אבל טורח עלי הדבר מפני כובד עיני כו' ואתה שלום:"
        ],
        "": [
            [
                "<big><strong>הקדמה</strong></big>",
                "<b>חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך</b> (תהלים קי\"ט).",
                "משל לשני חנוונים אחד עשיר חכם ומהיר במלאכתו. וחי בזמן ובמקום שסחורתו מעלה שכר הרבה ויש עליה קופצים תמיד. והוא שקוד יום ולילה להכניס סחורה לאוצרו ולפנותה לקונים. רואה כיסו מתמלא דינרי זהב מהריוח שלו. ובונה אוצרות חדשות ומכניס לתוכם סחורות חדשות. ואינו מפנה לבו לחשבונות כלל:",
                "<b>והשני</b> עני בדעת ובממון. וחי בזמן ובמקום שאין סחורתו חריפה ולא מעלת שכר הרבה. והוא שרוי בדאגה ובספק תמיד. אם הכנסותיו מכריעין את הוצאותיו. ומחמת שאין לו פרנסה אחרת הרי הוא וב\"ב מסוכנים למות נפוחי רעב. ואין לו תקנה אחרת אלא להיות מפקח על עסקי חשבונותיו. ואדוק בפנקסו תמיד (והרי יש לו פנאי לכך) שמתוכו ילמד איזה סחורה יותר חריפה. ובאיזה זמן מעלה שכר יותר. ועי\"כ יוכל להעמיק ולחקור בעסקי קניית ומכירת מיני סחורותיו. ולהמציא תחבולות חדשות מיום ליום להעלות שכר עמלו עוד יותר ויותר. ולהערים ולדקדק כמו כן בעסקי פרנסתו והוצאותיו כחוט השערה. ויתמיד באופן זה משך שנה אחת לכל הפחות. ואז יעריך חשבון ההוצאה כנגד ההכנסה, בכדי לעמוד על תוכן חשבון העודף של הכנסתו. ויסתלק עכ\"פ מן הסכנה ומן הדאגה. וכן בכל שנה ושנה וכו' עד שיגיע לחיי פרנסה בריוח ועונג בס\"ד:",
                "והנמשל יתבאר בחיבור זה בארוכה אם ירצה השם:"
            ],
            [
                "<big><strong>פתיחה</strong></big>",
                "<b>כשאתה</b> מטייל על שפת הנהר, אתה מוצא בקעה שלמה מלא קנה וסוף שכולן עומדות זקופות זו אצל זו, ואין כח באחת מהן להזיז עצמה אפילו כמלא שערה אחת ממעמדה, אבל בתוך שעה מועטת ע\"י נשיבת רוח כל שהוא, נראה כל פני שטח העליון מזדעזע ומתמוטט אילך ואילך כגלי הים, שאין כח באחת מהן להתחזק כנגדו ולעמוד על עמדה אפילו רגע כמימרא:",
                "כן הוא נפש הבהמית שאין בה רוח עצה וגבורה לנוח או לנוע מעצמה מכח בחירתה, אלא מתמעטת והולכת תיכף על ידי התעוררות איזה נדנוד רוח תאוה או צער המוטבעים בה בתחלת ברייתה או שנעשה לה טבע מלומדת ע\"י הרגל ארוך, עד שהשביעה את תאותיה ופסקו כל הרגשותיה ואז היא נקפאת בתרדמת העצלות ואינה יכולה לזוז מעצמה עוד, עד שיבוא איזה רוח כל שהוא של הרגשה ותאוה ויקיצנה, וכשפוגעים בה שתי רוחות הפוכות אזי היא נכנעת להיותר חזקה שבהן באותה שעה, לפי שהיא מחוסרת בינה להיות רואה את הנולד, ומחוסרת עצה וגבורה, לדחות אפילו הנאה כל שהוא של עכשיו, מפני צער או הנאה קיימת לעתיד:",
                "<b>וכמעט</b> שאין להם לבעלי החיים יתרון על הצמחים והדוממים מאחר שאין בהם כח לנוח ולנוע או להשהות תנועתן בכל שהוא, ונפש הבהמית שלהם נדחית תיכף כקנה וסוף הנ\"ל:",
                "<b>ולפי</b> שאין לה לנפש הבהמית מצדה שום רצון של בחירה, ע\"כ לא שייך בה צווי ואזהרה של עשה ולא תעשה כלל:"
            ],
            [
                "<b>אכן</b> האדם שהוא בעל דעת וערמה ומושל ברוחו, יכול להגיע נפש הבהמית שלו לטובת עצמו כרצונו, דהיינו לעורר בקרבה רוח של תאוה וצער ממש, כגון להבריח הצפרים מן הקמה ע\"י קשקוש הזוג או לפתותם בבשר תאוה לבוא להלכד בפח, או להוליד בה תאות והרגשות מלומדות ע\"י הרגל כנ\"ל, ומי שהוא בקי ומומחה במלאכת החינוך, יכול להשתמש בכל מיני כחות בעלי החיים כאדם העושה בשלו:",
                "<b>ד\"מ</b> מין העופות שחוש הראות שלהם חד מאד, מלמדין אותן צידת חיות ועופות ודגים: כח השור לחרישה, חמור למשאוי, ומרוצת הסוס לעבודת האדם:",
                "<b>ואפילו</b> הפיל הגדול, שכל גופו של אדם אינו אלא כיתוש נגדו, והציידים מערימין להם ללכדן למאות ולאלפים, והשי\"ת אשר השליט את האדם להשתמש ברוחות האויר לזרות בהן את הגרנות, להסיע את הריחים, ולמשוך ספינות טעונות מקצה הארץ לתועלתו ולהנאותיו, חנני דעת עוד למשול גם ברוחות נפש הבהמיות כנ\"ל, ועי\"כ יכול הוא לצוות על תועפת הפיל, וללמדו לקבל מרות מבעליו לצפות לאבוסו ולעבדו בכל כחו, עד שלגבי האדם כמעט אין יתרון לנפש החיה על הדוממין והצמחים וכו' כנ\"ל (סי' ב'):"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> הבעלים הפקחים חסים מלהטריח ביותר על בהמתם ומספיקים להם כל מחסורם בעין יפה בכדי לאמץ את כחם לעבודתם, ועל כל דבר פשע חובטים אותה במקלות תיכף שלא תחזור לסורה שנית עוד, ומרויחים משני צדדים, והיפוך הדברים בשוטים, מכבידים עולם עליהם ומקמצין להם את לחם חוקם, ועי\"כ הם מקצרין את ימי חייהם ומפסידין מעבודתן או ממרין עליהם את הפיל, שכח גופו גדול כפלי כפלים משלהם, הוא קם עליהם לרמסם ברגליו ולרסק אבריהם, והם מוכרחים להתריס כנגדו בקרדומות, אולי יצליחו לקפח את חרטומו להמיתו, או עכ\"פ לעשותו מחוסר אבר ולאבד חצי שויו, ושוטים אחרים מפליגים לאידך גיסא, דהיינו שמחניפין לבהמתם במיעוט עבודה, ומזונות מובחרות, משפילין עצמן לשחוק עמה ומלמדין אותה להיות מבעטת בטובתן, וסופה להשתעבד בבעליה לנהום כרסה, וגדולה מזו מצינו מין אחד של קופים שגונבים תינוקות מבני אדם ומגדלין אותן לחיי נפש הבהמית והן אוכלין מאכלם ומזדווגין להם עד שנטמעין ביניהם לגמרי:",
                "<b>ובדרך</b> כלל אותן החפצים להשתכר בכחות בעלי החיים צריכין להיות בקיאים במלאכת החינוך שלהם, ואומנים נמרצים להמציא בכל רגע מיני ערמומיות שונות כפי הענין, ומה גם צריכים שקידה רבה וסבלנות רצופה ימים ושנים, לבוא במחתרת דעות אותן הבעלי חיים המתחנכים עתה על ידיהן, בטרם שיצליחו להכניס חכמתם בנפשם הבהמית, ולהאריך ממשלתם עליהם כרצונם:"
            ],
            [
                "<big><strong>ספר חשבון הנפש</strong></big>",
                "<b>הנה</b> מצינו שאע\"פ שהפליא יוצר בראשית ב\"ה תחבולות והמצאות נפלאות נשגבות ונוראות מאד בכל חלקי הבריאה, בכדי להראות את שלימות חכמתו ית' ולמלאות כל העולמות כלם מכבודו:",
                "<b>מ\"מ</b> בעולם הדוממים והצמחים שולטת עדיין מיתה נצחית מוחלטת, למעלה מהם ברא עולם המלאכים והרוחנייים, להיותם עומדים ורואים בשלימותו, ונהנין מכבודו תדיר בלי הפסק, אלא שעדיין גם הם עלובים קצת שמתפרנסים מקופה של צדקה כבעלי חיים, אלו ואלו יונקים ממדת הרחמים של עושה צדקות עם כל בשר ורוח, דהיינו, נהמא דכסופא וכמעט עני חשוב כמת:"
            ],
            [
                "<b>אבל</b> המטיב העליון בחר לו מביניהם סגולה עוד נשמות בני האדם, ומשגרן אחת אחת לעולם השפל להתגלגל שם בנפש הבהמית זמן מה לדבקה בדרכיו ולהטיב לברואים, בכדי לשוב אח\"כ אל ההנאה העליונה הנ\"ל בשכר עמלה וזכיותיה, והרי זו ניזונית ממדת החסד כמו שה\"כ ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו:<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> עיין לקמן פרק ז' בהגה\"ה.</i>",
                "<b>חבה</b> יתירה נודעת להם לישראל זרע אברהם אוהבו של הקב\"ה, שנקראו בנים למקום סגולה שבסגולה, שהרבה להם תורה ומצות מפי הגבורה ממש בכדי להרבות עמלן ולהנעים את שכרן להוסיף על כבודם ולהוסיף על חבתם עוד:"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה הנפש הבהמית אין לה שום שייכות במצות כנ\"ל (בפתיחה סי' ב') ואין לה על הנשמה האנושית שהיא רבונה אלא למלאות כל מחסוריה הגופנים בלבד ולשעבד כל כחותיה היתרים למלאכת בעליה, אבל הנפש השכלית צריכה למלאכת עבודה רבה, בכדי ללמדה מוסר ומדות שונות כל ימי חייה כנ\"ל, צריכה להכנע לדעת נפש השפלה ולהיות צוללת במחקרי חכמת הוללותה וסכלותיה, שמתוכם תלמד לעמוד על סוף דעתה ולהבחין אימתי צריך ליסרה בשוטים דוקא, ואימתי לכבוש בפה רך עקשותיה וטפשות תאותיה, ולא עוד אלא שהיא משוקעת תמיד בסכנה עצומה, ליטבע בנפש התאות הבהמיות, וליטמע בקהל הקופים כנ\"ל (סי' ד'). לפיכך כדאי הנשמה האנושית ליטול אח\"כ לפום צערא אגרא בעולם ההשגות כנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>ונחזור</b> לענין, נפש הבהמית דעתה קצרה מאד, היא צופה בעיני בשר, שאינן רואות אלא בסמוך בגלוי ובשל עכשיו, ואובדת עצה לדחות טפל מפני עיקר, ועראי מפני קבוע, והיא ג\"כ מחוסרת גבורה דהיינו שאין בה גבורה להתעורר משינת עצלותה לעסוק באיזה מצות עשה, ולא עוד אלא שכשמקיצין אותה פעם ופעמים לאותה מצוה עצמה אזי נעשה לה מורת רוח, ולא לקיים מצות לא תעשה, ולעמוד אפילו בפני רוח מצויה (של תאות הבהמיות הנקרא יצר הרע) (עי' אגרת המוסר) וכ\"ש ברוח שאינה מצויה הנקרא נסיון, ולא עוד אלא שנכנעת ונדחת מפני היצה\"ר תיכף ומיד כנ\"ל (סימן ב') שאל\"כ היתה יכולה להשלים קוצר המשיג שלה ע\"י המלכה מתונה, אמנם מי שאין בו רוח גבורה לעמוד על נפשו וליקח לו פנאי להמלכה, אין לו תקנה:"
            ],
            [
                "<b>ולפי</b> שהאדם מתחלת ברייתו נולד בהמה ממש, שכל פעולותיו הם כמתעסק בעלמא, ויצרו הרע הולך ומתגדל יום יום מעת הולדו עד תום כל שני קטנותו, וע\"ב נקרא שמו זקן וכסיל, אכן אח\"כ מתחלת להתגלות בו רוח עצה חכמה וגבורה, דהיינו שנעשה בעל בחירה להתכוין בפעולותיו להשגת איזה תכלית ידוע תמיד, ומה גם להתקומם קצת נגד רוח תאות הבהמי, ולשהות עד שימלך עכ\"פ ברוח בינתו תחלה, המתחלת להיות רואה את הנולד. ובאותו פרק ממש מתחילין ימי הנערות שהיא עת הולדת אותה ההנאה הנעימה לעשות צדקה וחסד עם הבריות ולמצוא קורת רוח להכיר חידושים נפלאים בבחינות היצורים:"
            ],
            [
                "<b>ומעתה</b> אם יזדרז לגדל ילד מסכן וחכם הזה בכח ובחכמה, להגביר חשקו תמיד לראות ולהראות לאחרים את שלימותו יתברך, להכיר בטובותיו ולהטיב לברואיו, אזי סופו למרוד בכסיל הזקן לגמרי, ומה גם ללכוד את הפיל הגדול ולהכניעו לעבודתו, אלא שצריך להשתדל קודם לכן למרט את כלי זיינו, ולהכין עצמו בתחבולות למלחמה, דהיינו (א) להומם אותו בכח פתאום ובהלה, או (ב) לגנוב את לבו בערמה:",
                "<b>דרך</b> משל, מי שהיו שני בניו כעסנים והוא מאיים על הגדול שבהם כמשחז\"ל (עי' שבת ק\"ה) כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ומתחיל לחנך את הצעיר עפ\"י דרכו למנוחת הנפש, מכאן לסבלנות מכאן למדת מהיות טוב אל תקרי רע:"
            ],
            [
                "<b>משל</b> אחר, הטיטון והשכרות הם מהתאות המלומדות הנ\"ל. והנה שני אנשים שנשתקעו בתאות אלו מכמה שנים ועתה נמלכו ברוח הבינה שהם מכלין את ממונם מבלין את זמנן, ומאבדים כחות הגוף והנפש, ובפרט כח הזכרון, ונטלו עצה לדחות הנאת תאות של הבל, מפני היזק הברור ושניהם מתגברים עתה לעזבם בפועל, אלא שהראשון משך ידו מהם בפעם אחת ובעל כרחו, והשני הערים להרחיב הזמן שבין שתיה לשתיה, או למעט שיעור כ\"א מהן אחת אחת במשהו, עד שגברו שניהן על תאותיהן לגמרי, הנה הדבר ברור שהראשון הרויח זמן ע\"י שהשיג את מבוקשו בימים מעטים אלא שבזבז הרבה מכח הגבורה שלו. והשני שמר את כחו והפסיד זמנו:"
            ],
            [
                "<b>לפיכך</b> מי שהוא עזוז וגבור נאה לו לתפוס דרך הראשון, לפי שאין ריוח של כח משהו שוה לו בנזק הזמן, וזהו ענין דורות הראשונים שהיה לבם רחב כפתחו של אולם, לראות את הנולד כהוה, והסתום כגלוי, והיו גם גבורי כח להלהיב את היראה בלבם, בכדי לנצח על ידה את העצלות והתאות, ולקיים את התורה עם כל פרטי לאו דלא תסור, בלי שום סיוע של עזר ותרופה אחרת כמש\"ה שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, ומה גם דלגבי משה, היתה אפילו היראה עצמה מילתא זוטרתי (ברכות ל\"ג):"
            ],
            [
                "<b>אלא</b> שהיו הדורות מתחלשין והולכין, עד שבימי חכמי המשנה והתלמוד, הוזקקו להיות ערומים ביראה, דהיינו שלא היה כח גבורתם מספיק עוד, והוצרכו לצרף עמה את הערמה ולמדו את העם באזהרות מיוחדות, כמשז\"ל הוי זהיר בג' דברים וכו' (ברכות כ\"ח) הזהרו בכבוד חבריכם וכו' לפי שכל אחד מהן תפס לו לעיקר אותן המדות שנדלדלו אצל בני גילו:",
                "<b>אח\"כ</b> קמו הדורות המאוחרות מהן הרבה שלא הספיקו להם התקנות הראשונות עוד והמציאו ענין חשבון הנפש, והיא תחבולה יקרה לאדם שכבר נכשל בדבר אחד שיחוקק חטאתו נגדו תמיד לעגמת נפשו, שעי\"כ ינצל מלהכשל בהם שנית עוד, והנה לאותן בעלי המצאה ההיא, היה מספיק עדיין חשבון מחשבי של ראשי דברים, והיו שוהין שעה אחת שהיתה פנויה להם לחשבון ההוא בכל יום:",
                "<b>בדורות</b> שאחריהן הוצרכו לרושמם בספרים, ומדור לדור התחילו לפרט חטאיהם בכתב יותר ויותר, עד שלא נשאר להם פנאי לעבודה העיקרית, מפני המלאכה הטפלה הזאת שאינה אלא דרך לעבודה:"
            ],
            [
                "<b>אח\"כ</b> קמו הדורות האחרונים, והתחילו לחתור ולשוב אל העבודה ע\"י שייגעו בכל כחם לחשוב חשבונותיהם בלילה על מטתם, אח\"כ המציאו עוד לפנות להם שעה אחת של זהירות הקודמת למעשה בעת היקיצה מהשינה בבוקר לעת שהקב\"ה מחזיר לנו את הנשמה מלאה עוז וחדוה, והיא פנויה ומתעלמת להשכיל ולהיטיב:",
                "<b>וברוב</b> הימים נתמעטו הלבבות עוד יותר ויותר, עד שאין הננסים של עכשיו האיסטניסים מן התוכחות יכולין לוותר עוד מגבורת הרצון שלהם כלום:"
            ],
            [
                "<b>דרך</b> משל, כבר ידוע שהנפש הבהמית עשויה להחליף רעיונותיה עפ\"י סגנון מהלך קבוע שלה תמיד, ואין בה כח להשהות ולעמוד כרגע במחשבה אחת, זולתי עפ\"י רצון נפש המשכלת, שהיא יכולה ליתן רסן בפיה, לעכב אותה (בכדי לדקדק זמן מה במחשבה אחת) או להפנותה לדרך אחר בע\"כ, אבל גם לכח הרצון ההוא יש גבול כמה הוא יכול להכריח את נפש בהמיותו, וכשמכביד עליה יותר מדאי, אזי היא מתקוממת בכח להפיל רוכבה אחור, ולהכניס בלבו דוקא אותן מחשבות היותר שנואות אצלו בכדי להקניטו:"
            ],
            [
                "<b>ומעשה</b> בשני אנשים רכים בשנים שניהם בני תורה יראי אלהים, נתנו אל לבם להתפלל בכוונת פירוש המלות, האחד היה בר שכל חריף ומזגו חם, ויחיד לאביו ולאמו, ונתלהבה היראה בלבו פתאום לאנוס נפשו בכל כחו לגמור כל תפלותיו בלי שום סיג מחשבה זרה, המריד עליו את יצרו, והתמרמר הוא כנגדו עוד יותר, וכך היתה המלחמה הולכת וגוברת בנפשו משך כמה חדשים, עד שנטרפה דעתו עליו, ובכל פעם שהיה מגיע להזכרת השם בתפלתו, נשתבש להזכיר שם ע\"ג במקומה, ועי\"כ נפל בשגעון, מרד באביו ואמו והפיל עצמו מן הגג ומת:",
                "<b>והשני</b> היה בעל שכל מתון מיושב בטבעו, עם הארץ בימי בחרותו והתחיל להרגיל עצמו לתורה ולעבודה מעט מעט עד שבא בשנים, למד תורה הרבה ונתפרסם לת\"ח חשוב בעירו, תם וישר במו\"מ עם הבריות ותפלתו ברורה ממחשבה זרה, וכשנשאל על זה מניין זכית לכך, והשיב זה כמה וכמה שנים שקבלתי עלי להרגיל א\"ע להחזיק את דעתי במחשבה אחת (ד\"ת או תפלה) משך זמן מה, וכך עלתה בידי ברוב הימים להחזיק מחשבתי שעה אחת ויותר, הוא מת בשם טוב והניח חבור נחמד על הש\"ע ברכה אחריו:"
            ],
            [
                "<b>ומעשים</b> בכל יום בזמנינו בעו\"ה, באנשים יקרים שנכוין באש היראה בימי רתיחת מזג בחרותם כשנחפזין לעקר ולשרש היצה\"ר במהרה, ולאבד זכרו מתוך קמטי לבבם, סופן משתקעין במרה שחורה ושעמום הדעת, דהיינו מיתת נפש השכלית שלהם מדרס לפיל (סי' ד'):",
                "<b>ע\"כ</b> צריכין אנו לשום כל מבטחנו, בהערמות של גנבת דעת הבהמיות, ובכל מיני תחבולות של מלאכת חנוך המדות בלבד:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> אותה מלאכת החינוך שאנו עסוקים בה כאן, אעפ\"י שהיא יקרה מאד, לפי שיש בה צורך לכל נפש, וקשה הרבה מאותה דלעיל (סי' ד'), מחמת שבכאן נפש השכלית המחנכת והבהמית המתחנכת משתתפין בגוף אחד, מ\"מ לא הנחילונו בה חכמי הדורות שלפנינו, כ\"א מעט מזער. כי הנה חכמת חינוך הבנים בבית אביהם ומלמדיהם, וחכמת הנהגת המדינה (דהיינו חינוך אומה שלמה עפ\"י נימוסי מושליה ומחוקקיה) שהעמיקו בהן חכמי הדורות הקודמין אין בהם שום תועלת בנידון דידן, לפי שהם משתמשין עפ\"י רוב במיני שכר ועונש גופני, הרב מחלק קליות ואגוזים לתינוקות המקשיבין למולו ומיסר בשבט את המסרבין, ויד האדון נטויה על עבדיו, לשכר ולפורעניות תיכף, ודבר זה אין לו שייכות בכאן כלל, ואעפ\"י דאינהו גופייהו מודו שעיקר שלימות כל מיני מלאכת החינוך, תלוי בחינוך של הערמה וגנבת הדעת, מ\"מ לא מסתגי להו בה, ואדרבה הם שמים עיקר מבטחם בשכר ועונש תמיד:"
            ],
            [
                "<b>ומה</b> גם בחכמת המוסר גופה, שהפליגו חכמינו ז\"ל להרחיב בה את הדבור, לפקח עיני הבינה שלנו, להראות לנו את הנולד כהוה והסתום כגלוי, ואעפ\"י שהן עצמן צדיקים וחסידים גדולים היו, נאה דורשין ונאה מקיימין ואין לנו פה להשיב על תוכחתם, מ\"מ הרי הם לא דברו אלא באזני נפש השכלית בלבד, אבל מנין נטול אנחנו עצה לרדות בנפש הבהמית שלנו להכניעה למשמעתנו, ואעפ\"י שגם הם יעצו לנו כמה עצות נחמדות, להקל עלינו את המעשה, מ\"מ אין זה כ\"א מעט מזער, ועפ\"י רוב דברים פרטים (המסתעפין מחינוך המדות הכלליות הנקראים אצלם ז\"ל חובת הלבבות) בלבד:",
                "<b>והלואי</b> עזבו לנו אותן צדיקים המוכיחים או עכ\"פ תלמידיהן ששמשו לפניהם ז\"ל גם פרטי סיפור מאורעותיהן, ולחכמנו באותן התחבולות המופלאות שהמציאו הן לעצמן, לכבוש את נפש בהמיותם, ולהעלותן למדרגתם הנשאה שאנו משתוממין עליה, מבלי יכולת ותוחלת להגיע אליה:",
                "<b>אכן</b> לפני כמה שנים נתגלה תחבולה חדשה, והיא המצאה נפלאה במלאכה זו. שכמדומה שיתפשט טבעה אי\"ה במהרה כאותה של המצאת הדפוס שהביאה אורה לעולם:",
                "<b>תחבולה</b> זו מקשרת ארבעה מיני תרופות הנ\"ל ביחד, דהיינו שעות שכיבה וקימה, חינוכים, וחשבון הנפש, אלא שהיא מחסרת את טרחם ומרווחת כפלי כפלים את תועלתם, איננה מבלה את הזמן כמוהם, ואדרבה מפנה כל היום כולו, ערוך בסדר נאה ובדעה צלולה לעבודת השי\"ת, היא מסקלת דרך החשבון, מפשירה רתיחות המוסרים ומקלת חינוך המדות הטובות וממהרתן, ולא עוד אלא שממתקת גם דרך ההרגל בהן, עפ\"י חשבון מיעוט עונות (מפורש לקמן) שהיא נותנת לעושיהן:"
            ],
            [
                "<b>אלא</b> שמחמת שהן נוחים מאד, לפיכך כל עיקר פעולתם תלויה בהתמדה רצופה, כמש\"ה אבנים שחקו מים (איוב",
                "י\"ד י\"ט), שהדבר ברור שהחינוך הנוח והמתמיד, מוסיף והולך אפילו על כח הגוף הבהמי עצמו, וכמעשה של אותו בעל אגרוף הגדול בארץ יון שהרגיל את עצמו לשאת על כתפו עגל בן בקר כמה שעות, מדי יום ביומו מעת הולדו עד שנעשה פר בן שלש שנים, ועדיין לא היה יכול להכביד עליו אפילו בגדלו יותר מבקטנו עד שנשתוממו רואיו, ולא האמינו שומעיו, דהיינו אותן שלא הכירו בהערמות<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> והדבר ידוע בחכמת תהלוכות אברי בעה\"ח שהטורח והמלאכה מאמצין כח העיכול ומוסיפין תאות המאכל. ועי\"כ הן מפרין ומרבין כל כחות הגוף.</i> גנבת הרעת של נפש הבהמיות שלו:",
                "וזה מעשה ההכנות:"
            ],
            [
                "<b>לכתחלה</b> מזמינין להם (מעצמן או מפי סופרים וספרים) שלשה עשר פרקים של מוסר לשלש עשרה מדות שונות, דהיינו לאיש ואיש כפי צרכו לתיקון מדותיו הרעות, כי תפסת מרובה לא תפסת, ואח\"כ כוללין תוכן כל פרק ופרק, לתוך פיסקא אחת, או מקרא אחד של מוסר קצר, וחוזרין ומכניסין כוונת כל מקרא ומקרא ברמז מיוחד לו, כל רמז משמש משך שבוע שלם, באופן שיכלה חינוך כל הרמזים לערך ארבעת פעמים בשנה, פעם אחת לכל תקופה:",
                "<b>ובראשונה</b> שונין אותן הי\"ג פרקים, ומדקדקין בהן כראוי בכדי לעמוד מתוכן על תכלית כוונת הי\"ג מקראות, ואח\"כ קורין ושונין הי\"ג רמזים עם פיסקיהן, מרישא לסיפא ומסיפא לרישא כמה פעמים, עד שיהיו שגורין בפיך כולם, ומהיום והלאה אינך צריך אלא לרמז אחד מהן בכל שבוע כנ\"ל, דהיינו שבמשך כל ימי השבוע לא יזח הרמז ההוא עם הפיסקא שלו מדעתך כל כמה שתוכל, ויהא חקוק כ\"כ בלבך עד שידמה לך כאלו אתה רואהו כתוב מפורש נגד עיניך, כאילו אתה שומעהו מלחשין לך באזנך, וכאילו אתה עונה אחריו ג\"כ בפיך:"
            ],
            [
                "<b>בכל</b> משך ימי השבוע צריך אתה להשתוקק מתי יבא מקרא זה לידי ואקיימנו ואם לא יאונה לידך מאורע לקיימו כראוי, הוי מערים לקיים אותו בכל מה דאפשר, לפי שכל כמה שתוסיף לקיים אותו היום כך תקל עליך המלאכה למצוא עילה לקיימו מחר, וכל כך יתחוקק הוא בקירות לבך יותר ויותר, אכן כל שאר י\"ב רמזים, יהיו צפונים בלבך למשמרת בלבד אלא שבכל ערב צריך אתה לקבל חשבון אם לא עברת עליהם ביום:"
            ],
            [
                "<b>ולענין</b> זה צריך שתיחד לך פנקס קטן אחד של תשעה דפים, שהם י\"ח עמודים י\"ג מהם לי\"ג מדות האמורות לעיל, בראש כל עמוד כתוב רמז אחד מן הי\"ג רמזים, ומפורש במקרא שלו, ותחתיו לוח ארוך לערך י\"ג אצבעות על רוחב ז' באופן שתוכל לסמן לך בקולמוס מרובע ארוך כולל צ\"א מרובעים קטנים, דהיינו ז' ערוגות של י\"ג מרובעים אצבע על אצבע, ואז תרשום מצד ימין של ערוגה הימנית אותן הי\"ג רמזים זה תחת זה כסדר, ואחר כך תסמן לך באותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' על הערוגות מלמעלה בכדי ליחד כל אחד מהם ליום מיוחד מימי השבוע. אח\"כ תקח לך עוד ד' עמודים לד' תקופות השנה, ותציין על כל אחד מהם מרובע גדול של י\"ד אצבעות רוחב על י\"ג אורך, דהיינו קפ\"ב מרובעים קטנים של אצבע על אצבע, מימין המרובע הכולל תרשום הי\"ג רמזים כנ\"ל, ועליו מלמעלה מסמנים י\"ד ערוגות זו אצל זו לרוחב העמוד באותיות א' ב' ג' ו' וכו' עד י\"ד, כל ערוגה מיוחדת לשבוע אחד מי\"ג שבועות של כל תקופה, וערוגה הי\"ד לכלל חשבון י\"ג שבתות הנ\"ל כאחת. והנה י\"ג לוחות הראשונים יקראו לוח העונות וארבעה האחרונים לוח הסכומות, הלוח האחרון מלוח הסכומות יש בו עוד ערוגה אחת יתרה מצד שמאל, מיוחדת לכלל הד' תקופות או לסכום כל השנה כלה:",
                "<b>ולדוגמא</b> הובאו כאן שלשה עשר פרקים ופסקיהן ורמזיהן, עם לוחותיהן מחלוקותיהן וכל סמניהן, בצורות שבסוף הספר: וזה סדר ההנהגה:"
            ],
            [
                "<b>בכל</b> בוקר תקרא בפיך הרמז השייך לאותו שבוע, ותפסיק מעט בכדי להתבונן כיצד להשתמש בו היום, ואחר כך תדקדק לחקור בדעתך, כמה מיני עסקים מוטלים עליך להטפל בהן היום, הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא, ותערוך לך היום לעשותן בסדר נכון ובמשך הראוי לכל אחד ואחד מהן. ובסדר הזה ממש תהא שקוד אח\"כ לגמרם וכמשפט הזח תעשה בכל יום ויום:",
                "<b>ובכל</b> ערב קודם השינה חזור לאחוריך, להבחין במה כלית היום הזה, כל עסק ועסק וכל פרטותיהן זה אחר זה כסדר, מבוקר ועד הערב, ואם לא נתקיימה מחשבתך (במקצת מהן) מבוקר תן דעתך להתבונן מפני מה לא נתקיימה, ואם אירע מחמת איזה טעות, אזי תדקדק היטב מניין באת לכלל טעות ההוא ותשתמש בו להתחכם מנסיון זה לימים הבאים:",
                "<b>אח\"כ</b> קום וחפש, אם אולי עברת על איזו מי\"ג מדות שלך היום ואז תרשום לך תיכף בעט של עופרת (הנקרא כלייא שטיפט או בלייעגי פען) נקודה קטנה בפנקסך, בערוגה השייכה לאותו יום, ובמרובע השייך לאותה מדה שעברת עליה, ואם שנית ושלשת בעבירה זו ביום ההוא, אזי תשנה ותשלש הנקודות באותו מרובע כמספר החטאים, וכן לכל חטא וחטא עד גמירא, וכן מלילה ללילה עד תום כל ימי השבוע:"
            ],
            [
                "<b>ובכל</b> מוצאי שבת תרשום לך בלוח הסכומות בערוגה השייכה לאותו שבוע של אותה תקופה, סכום העונות שבכל מדה ומדה שנכשלת משך כל ימי השבוע שעבר בקולמוס ובדיו, ואחר כלות י\"ג שבועות, דהיינו במוצאי כל תקופה ותקופה, תחזור ותרשום לך סך כל החטאים של כל מדה ומדה (שעברת עליהם בתקופה שעברה) למשמרת בערוגה הי\"ד כנ\"ל (סי' כ\"ד) ואם רצונך לחזור ולהשתמש בלוח העונות של פנקס הישן שלך גם בתקופה הבאה, אזי יכול אתה למחוק כל הנקודות עופרת הנ\"ל עד שישוב הנייר לבן וחדש כבתחלה, ולא תשאיר בידך זולתי רשומות סכומי החטאים של כל שבוע ושבוע, ושל כל תקופה ותקופה לגנזם לך למשמרת, ובמוצאי שנה ראשונה תרשום לך גם כל סכום כלל עונות השנה שבכל מדה ומדה, בערוגה הט\"ו שבעמוד השבעה עשר הנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>ובמוצאי</b> כל שנה ושנה, תעבור גם על כל אחד ואחד מלוחות הסכומים הנ\"ל בפרטות, וראית ורחב ושמח לבבך בעזה\"י, כי תמצא העונות מתמעטין והולכין משנה לשנה ומתקופה לתקופה ומשבוע לשבוע, ובה תדע כי רצה אלהים מעשיך ונחך בדרך אמת, כמשחז\"ל (מכות יו\"ד) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואז תלך לבטח דרכך עוד איזו תקופות, עד שימחה זכר העונות של מדה אחת מספרך לגמרי, ותוכל להכניס אחרת הצריכה רפואה במקומה, וכך תוכל להכניס אחת לאחת אחרות במקומם, עד שיטהר כל ספרך מכתמי העונות, והיו לאותות על טהר לבבך, ועל ממשלת עוז נפשך המדברת על הבהמית שכל עיקרך לכך נוצרת, אז ינוח לך מכל אויביך לעבוד את השם בשמחה בשני יצריך כל ימי חייך, עד שוב גויתך לעפרה והרוח תשוב אל מקורה להשתעשע בגן עדנה, וליהנות מזיו זהרי שכינה:"
            ],
            [
                "<b>וכדאי</b> הן הדברים הללו, שכבודו של אדם וחייו בעולם הזה ובעולם הבא תלוין בהם לדקדק בהם מאד כמונה מרגליות, ולענין זה טוב לשמור פנקס רשימות הסכומות ולהשגיח עליו בעינא פקיחא תמיד כדי לעמוד מתוכן על תוכן חשבון העמידה וההליכה המהירות והמתינות העליה והשקיעה וכו' ובכדי למהר למצוא עי\"כ מקור העיכובים והמכשולות של מהלך התיקון, ולדעת לסקל הדרך מהם, ולהבחין במהירות ומתינות המדות וחלקי המדות וכיוצא בזה:"
            ],
            [
                "<b>ימי</b> העמידה של איזו מדה הם כל זמן שאי אפשר למצוא מיעוט מחשבון העונות שלה דהיינו שאין עונותיה מתמעטין והולכין עדיין, אכן מאותה שעה שמתחיל להגלות בהן התמעטות, יש לקרותן ימי מהלך התיקון, המהלך הזה פעמים שהוא מתון ופעמים שהוא מהיר, לפיכך יש לדקדק בחשבון הסכומות הנ\"ל, להבחין איזו מדה לא זזה עדיין ממעמדה, בעוד שהאחדות הולכות וממהרות במהלך התיקון שלהם, או שהיא מתונה מהן במהלכה בלבד:",
                "<b>הילכך</b> יש לדקדק בשיעור המהירות של כל מדה ומדה, בכדי להבין ולהכיר איזו מן המדות יותר מתונות במהלך תקונם אצלך, ולהערים עליהם יותר בכדי לכובשם, ולפי שיש לך מדות כלליות שיכולין לפרט אותן לפרטים רבים, ע\"כ כשאתה מוצא איזו מדה כבדה מאד שא\"א להזיזה ע\"י החינוך, או שעכ\"פ מהלך תקונה מתון מאד, אזי צריך לחקור אחר מקור העיכוב ההוא, ובאיזה פרט מפרטי המדה הזאת הוא תלוי, ואז יכולין לעזוב אותה, ולהעמיס כל כח החינוך על אותו פרט גרידא, ד''מ פיסקא ג' וד' כלולין מב' בבות (ע\"ל ע\"ח פ\"א) שאפשר לעזוב אחת מהן כפי הענין:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> הסברא נותנת שיהא מהלך התיקון רובא דרובא הולך ומהיר בתנועתו כמ\"ש חז\"ל (יומא ל\"ח) הבא לטהר מסייעין אותו דהיינו שאם אין המיעוט ניכר לכתחלה אלא מסכום עונות שנה אחת לחברתה אזי יתגלה במהרה ג\"כ מסכום תקופה לתקופה וכו' בסייעתא דשמיא, וזהו ענין מהלך התיקון, ומהלך המהירות ועמידת המהירות שהיא ג\"כ דקדוק יקר הערך במלאכת החינוך (נ\"ח):"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> לפעמים אפשר שיארע ג\"כ היפך הדבר, דהיינו כשהמתחנך מוצא שעונות איזו מדה הולכין ומתרבין מתקופה לתקופה או משנה לשנה, וזהו נקרא מהלך השקיעה ח\"ו, ואז צריך שלא ליבעת ממעשה השטן, ולא יבוש מהמלעיגים, אלא להתבצר במדת מנוחת הנפש בכדי שלא יתיאש להרפות ממלאכתו, וכמשחז\"ל (ברכות יו\"ד) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם וכו'. לפי שאינו דומה אותה נפילה של הבא ליטמא שפותחין לו ליפול לשאול תחתית, לאותה מקרה של שקיעה המתקוממת זמן מה בדרך הישרים בכדי לנסותם:",
                "<b>לפיכך</b> צריך להקשות ערפו, להתמיד עסק החינוך בלי רפיון עוד, ולחקור אחר מקור אותו פגע רע, שלפעמים אפשר שהוא בא מחמת איזו ענינים חיצונים, כגון שנזדמנו לו חברים רעים, או שנתחדשו איזו שינוים טובים או רעים בעסקי הונו ורכושו ובני ביתו, וכיוצא בזה, ואז יכול הוא להערים ולחפש תחבולות בכדי לסלק מקור הנזק ההוא כל כמה שאפשר, וביני ביני יתמיד לצמצם חשבון הסכומות במהלך השקיעה שלו ולשער מהירות מהלך ההוא. הנקרא מהירות מהלך השקיעה עד שיזכה להגיע לימי עמידת מהלך השקיעה, או עכ\"פ עמידת מהלך מהירתו בעזה\"י, ואז יחרץ להוסיף אומץ עוד, עד שיסתייע לשוב לימי העמידה ומהלך התיקון והמהירות אי\"ה במהרה:"
            ],
            [
                "<b>ויש</b> להתבונן, שעיקר חינוך כל מדה ומדה בכדי להזיזה למהלך התיקון מתחיל מאותו שבוע שהיא חלה בו ואע\"פ שהיתה מתונה הרבה קודם לכן, מ\"מ אין משם ראיה שהיא מדה כבדה מצד עצמה, מאחר שעדיין לא נתחנכה אלא בדרך טפל ואגב:",
                "<b>וזולת</b> זה יש לדקדק עוד, שי\"ג מדות הללו מקצתן יש בהם קום עשה ומקצתן שב ואל תעשה, באלו צריך לנצח כח העצלות, ובאלו צריך לכבוש רוח התאות, לפיכך צריך כל אדם להתבונן במשך החינוך שלו איזו חלק משני חלקים אלו הוא יותר מהיר אצלו במהלך התיקון שלו:"
            ],
            [
                "<b>טוב</b> מאד להשגיח תמיד על כל פרטי מאורעותיו הנוגעים לעסק החינוך שלו, בכדי לקבל תועלת מהם לימים הבאים, ואם יזדמן לו איזה מאורע טוב או רע ביותר אזי יש לרושמה בקיצור אפילו בפנקסו לזכרון, שאם לא יועיל לו לעצמו עכשיו, יכול להועילו לימים הבאים להשתמש בחינוכים האלו, שידע הוא ליעצם לטובתם עפ\"י הנסיונות שלו:",
                "<b>ולענין</b> זה יותר טוב לבקש לו חבר בחינוך בכדי שעי\"כ יעורר בל אחד את חבירו תמיד, ויכול ללמוד כל אחד ואחד ממאורעותיהן של שניהם, כי אם יפולו האחד יקים את חבירו (קהלת ד'):",
                "<b>ומה</b> גם במוצאי שבתות ותקופות, כשהוא פוקד חטאי יום יום מימי השבוע ושל שבוע ושבוע מהתקופה שעברה בכדי לצרפם לסכום עונות שבוע ותקופה שעברה, אז ראוי לשום לב להיות נזכר בגרמות שגרמו ריבוי מופלג של חטאים באיזה יום מימי השבוע או באיזה שבוע של התקופה ללמוד דעת מהם לעתיד:"
            ],
            [
                "<b>מי</b> שחושב להכנס לבית ועד של אנשים רבים, או להתחיל איזה עסק חדש ועם אנשים שאינו רגיל עמהם, אזי יש לפשפש קודם לכן באיזו מדה מן הי\"ג הוא עלול לבוא לידי נסיון ע\"י אותו ועד, או אותו עסק החדש, ויקרא הפרקים השייכים לאותן המדות, או עכ\"פ המקראות שלהן, להיות לכלי זיין מוכן בידו קודם למעשה שלא יכשל בהם, ואם יכול למצוא לו איזה מתחנך אחר, להתיעץ עמו בנידון זה אז, אזי יותר טוב:"
            ],
            [
                "<b>והני</b> מילי בנסיון קצר, אבל בנסיון ארוך ימים ושנים כגון מי שעוזב בני גילו ונכנס לדור בעיר אחרת, או מי שהבניס אשה חדשה, שבני משפחתה ובני גילה נעשים בני ביתו וכיוצא בזה, אזי צריך המתחנך להעלות כוונת אותה מדה הבאה עכשיו לידי נסיון למדרגה יותר גדולה עד למילי דחסידות ולסייגה בסייגים חזקים:",
                "<b>דרך</b> משל, מי שנתחנך כבר במדת השתיקה, ועלתה לו כ\"כ עד שכבר הגיע למדרגת מהלך מהירות התיקון הנ\"ל (סימן ל'), ועתה הוא מזומן להתגלגל במקום נסיון מסוכן מאד למדה זו, וקרוב הדבר שיבא לידי שקיעה או לידי יאוש ח\"ו (סי' ל\"א), אלא שמאחר שהוא נמלך לקדם את היצה\"ר בעוד שלא נגלית גרמת התאוה לעיני הנפש הבהמית, אזי קל הדבר לגדור בעדו בעזה\"י, דהיינו לשנות את הפיסקא להעלות כוונתה ולהחמירה כפי הצורך ולהתחיל עמה חנוך חדש, כגון רמז יו\"ד שתיקה מ' פיסקא נוחה שלה, קודם שתפתח פיך שתוק והמלך בלבך מה תועלת וכו' (עיין לקמן ר\"פ יו\"ד). ועכשיו צריך להעלותה בזה\"ל, סגור פיך ואל תפתחנו אלא לצורך מצוה ובדבורים קצרים, רמז א' מנוחת הנפש, פיסקא נוחה שלה, התגבר על מאורעות פחותי הערך וכו' (עיין לקמן ר\"פ א'): ועתה יש לשנותה כזה, התגבר על כל מיני רוחות של נפש הבהמית שלך שלא יבטלו מנוחת נפשך, ומשחזרה המנוחה בלבך לגמרי אזי המלך ביצ\"ט, כמה מגיע ממך לנהום כריסה של נפש בהמתך, רמז ואו ענוה, פיסקא נוחה שלה, השתוקק ללמוד דעת מכל אדם וכו' (עיין ר\"פ ו'), ועכשיו תחמירנה כך. בלום את פיך, ופקח אזניך לשמוע מפי אחרים חסרונותיך תקבלם באהבה מרפא לנפשך, וה\"ה לכל מדה ומדה הבאה לידי נסיון, ויעיין וידקדק בדבר לעומקו ע\"י עצמו או ע\"י אנשים חכמים אוהביו, כדי לחבר לו פרק ראוי לפיסקא",
                "החדשה ההיא:"
            ],
            [
                "<b>כמו</b> שהמובראים, אפילו לאחר שנתרפאו מחלים צריכין לחיי זהירות זמן ארוך, לפי חומרת המחלה שיצאו ממנה ואורך התמדה, לפי שהם עלולים עדיין לחזור וליפול בה ע\"י התרשלות. כך צריך גם השב מחטאותיו אפילו לאחר שנגמר תיקון איזו מדה והבריאה בשלימות, שלא לעזבה מתוך לוח החינוך שלו לגמרי, אלא צריך להכניסה בכלל משמעות איזו מדה אחרת (שהיא מענינה) שלא הובראה עדיין, דהיינו ע\"י העלאת הכוונה של אותה מדה",
                "שלא נתרפאה עדיין כנ\"ל (סי' ל\"ה) שנכלל הסבלנות במנוחת הנפש, והשתיקה בענוה וכיוצא בזה:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> צריך להתלמד לזכור את העונות עד הלילה, ועי\"כ יתחנך ג\"כ אחת אחת להיות יכול לחזור לאחוריו תמיד מן אחרית כל עסק ועסק עד תחלת מקורו, ולחזור ולהיות צופה והולך ומשגיח על כל גלגולי הרפתקאות של העסק ההוא איך הם משתלשלים זו מתוך זו מראשית מוצאו עד תכלית סופו וגמרו, ואם ירגיל א\"ע במדה זו (שהיא הבינה הגמורה באמת) אזי יתגלו לו דברים יקרים תמיד, בתהלוכות עסקי בני אדם וקורותיהם, תהפוכות לבם והבטחותיהם, שעי\"ז יזכה לדעת הגמורה, ונהנין ממנו עצה בענינים הנוגעים להצלחתו בשני העולמות בס\"ד (סי' כ\"ה וסי' ל\"ג):"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> מצינו שהמתחילים קובלים מאד על השכחה שלהם משך יום שלם לאחוריהם ויכול להיות שעי\"כ יצא טעות בפנקסם, שתמצא בו חשבון של שקיעה מזויפת (סי' ל\"ב) ר\"ל שיתרבו מספר עונות ימים הבאים משלפנים בעוד שלא נתחנכו עדיין בלקט השכחה הנ\"ל, ובשעת הדחק יכולין להתיר להם על זמן מה לרשום להם העונות תיכף לחטאים, עד שיתחנכו אחת אחת לזכור את עונם שעה ושתים ושלש וכו' עד הערב:"
            ],
            [
                "<b>טבע</b> בני הנעורים, לדחות התחלת חינוכים בדרך הטובה, מיום ליום ומחדש לחדש, ומשנה לשנה, ע\"כ ראוי לרבם אחר שהגיעו הלוחות האלו לידו להכיר בתועלתם, לזרזם לקדם ולשבר העצלות הבהמית, ולהתחיל בחינוך הלוחות האלו תיכף מבוקר יום א' הסמוך, ומכ\"ש למי שכבר בא בשנים, ומתנוונה בחליי מדותיו מימים ושנים, שיתגבר כארי לטהר ולהחיש את חינוכו בכל מה דאפשר:"
            ],
            [
                "<b>אם</b> רצונך לחנך את בניך, אזי צריך אתה להזדרז להתחיל משהגיע לי\"ג שנה, מעת שמדותיו מתחילין להגלות ולהיות ניכרין בשלמותם וחסרונם, ואז תתמיד להשגיח עליו משך ה' שנים בכדי להכיר כל פרטי מומין שבמדותיו, ותרשום אותם אחת אחת לזכרון, ובהגיע שנת הי\"ח אז יכול אתה להבינו ולהכינו למוסר תיקון המדות ולמסור לידו הלוחות להתחנך מתוכם, וגם אתה תעזור לו בתחלה עפ\"י הנסיונות שעברו עליך מימי חייך, ובכל זאת תתמיד השגחתך עליו בסתר, בכדי לראות ולהתבונן במהלך תקונו, ולתקן טעיותיו במלאכתו זאת:"
            ],
            [
                "<b>כשנמצא</b> חלק מדה אחת מהי\"ג הללו, משותף לשנים או לג' וד' מהן כאחת, אזי הדבר ברור שאותו החלק יותר מהיר במהלך תקונו, מחמת שנכפל חינוכו, ונפקא מינה לענין איזו מדה כבידה, שבכדי להקילה מפרקין אותה לחלקים, ובוררין חלק היותר כבד שבהן, וכוללין אותו החלק לתוך שאר מדות ע\"י העלאה כנ\"ל (סי' ל\"ג וסי' ל\"ז):",
                "<b>ואם</b> בכל זאת א\"א להזיזה עוד אזי יברור לו המדה היותר מהירה אצלו מכל הי\"ג ויטול ממנה את שליטתה בשבוע מיוחד, ויכניס הכבדה תחתיה, באופן שתשלוט המדה הכבדה משך שני שבועות, ולמהירה יספיק החינוך שבדרך אגב בלבד (סי' ל\"ב). <b>ואמנם</b> צריך ליזהר להרחיק שני שבועות של שליטת הכבדה זו מזו. וליתן ששה שבועות ריוח בינתים, בכדי שלא תקוץ הנפש הבהמית בחינוכה כנ\"ל (סי' ט'):"
            ],
            [
                "<b>הרעיונות</b> הצפונות בלבו של אדם מלוין אותו בכל מקום ובכל עת ופועלים בנפשו מדעתו ושלא מדעתו, לפי תוקף ממשלתם בלבו:",
                "<b>ד\"מ:</b> אדם פלוני יוצא מביתו, ומפנה כל מחשבותיו לעסקי יום השוק שלפניו, אלא שע\"י מדת הגאוה התקועה בלבו תמיד, אפילו שלא מדעתו, הוא הולך בנטיית גרון, מדקדק בפסיעותיו, ומשחק במקלו בין ראשי אצבעותיו, ומשהוא עובר לפני אדם גדול, מיד מקלו שוקעת, ערפו מתרפה, ומספר צעדיו משתכחין ממנו, ולעת ערב עוד סיעה גדולה של אנשים פנוים ממלאכתם והולכין לטייל להם, שכולן רואים ושומעים המונה של אותו יומא דשוקא בעצמו, אלא שכל אחד מהם נגלין לו בו פרטים אחרים הנוגעים לעסקיו, החרש, הצורף, והסנדלר, החנוני, והסרסור וכו', כאו\"א רואה ושומע ולומד שם מעסקיו, מלאכתו ופרנסתו השולטים בלבו מלוין אותו תדיר, ואעפ\"י שבאותה שעה אין בלבם אלא לטייל, דהיינו להנפש ממלאכתם ולהסיח דעת מכל עסקיהם:"
            ],
            [
                "<b>ועל</b> כן כל מדה ומדה בשבוע שלה, פועלת מאד בגוף המתחנך, ומשפעת על כל מחשבותיו, ואם בעל נפש הוא נוח לו לגלות אז איזו דקדוקים ופרטים חדשים בענינים הנוגעים לאותה מדה, ע\"כ טוב וישר הדבר ללקוט חידושים אלו מדי שבוע בשבוע עד תום כל הי\"ג מדות, ואח\"כ יחזור ויעבור על החדושים שבכל מדה ומדה בשבוע שלה בתקופה השנית בכדי לצרף אותם, ולהוסיף עליהם עוד, וכן יחזור וישלש עוד וכו', משך כל שנות חינוכו, ויצמח מזה ילקוט יקר בעזה\"י לתועלת עצמו לימים הבאים, או עכ\"פ לבני גילו הניאותין בעצתו:"
            ],
            [
                "<b>נת\"ל</b> (סי' ל\"ד) שהחברותא טובה מאד לעסק החינוך, וכ\"ש לאיש ואשתו, שמשתתפין בכל לבבם בכל נפשם ובכל מאדם, ולא עוד אלא שהאשה יכולה להביא לידי נסיון היותר קשה והיותר מתמיד, שא\"א להמלט ולא להשמט מפניו כל ימי חייו (ל\"ה), ומי שאשתו מוכשרת לקבל מוסר, אז אין לך אוהב נאמן ואח יותר דבוק ממנה, דניחא ליה ושכיחא ליה בכל זמן ועדן, ובשכר עמלו והתמדת טרחו להשיא אותה לחינוך יזכו להשתתף ג\"כ שניהם לגדל בנים לעבודתו ית', אלא שעפ\"י רוב אין הנשים יכולות לפנות לבן לכך כראוי, מחמת טורח עסקי הבית וטפול התינוקות, לכך טוב לבקש לו גם חבר נאמן להתועד ולהתיעץ עמו עכ\"פ ליום החשבון פעם אחת בשבוע:"
            ],
            [
                "<b>טובים</b> השנים מן האחד וגו' כי אם יפולו האחד וגו' (קהלת ד) (ל\"ג) אתי נמי למעוטי ג' ויותר, לפי שהמקהלות עלולות מאד להתקלקל, שאעפ\"י שכוונת אותה הכנופיא בתחלה היא להסתייע בעזרת אנשים רבים לדבר טוב, מ\"מ תיכף כשמתחילין להצליח במהלכם בדרך הישרה נטפלים אליהם חברים חדשים מיום ליום עד שא\"א לבחור בהם לקרב את זה ולדחות את זה מפני הקנאה, ואחת אחת צומחת ביניהם פירוד הלבבות, ותקלות קצרות וארוכות, ואח\"כ מכשולות קטטות ונאצות ר\"ל, משא\"כ בחבר טוב שהדבר קל למצוא לו אדם ישר וכשר אחד להתחבר עמו לפרקים:"
            ],
            [
                "<b>ויותר</b> טוב עוד לבקש לו רב לשמש לפניו ולקבל ממנו עצות טובות, ומה גם קודם פטירתו לקבל ממנו איזו אזהרות שמתוך שהוא זוכר את רבו החביב לו, הוא נזכר ג\"כ במוסריו ומשתמש בעצותיו, ואמנם לפי שרחוק הדבר למצוא רב הגון בכל דרכיו, לכך יותר טוב לבקש לו מורה פלוני לכמה וכמה מדות ידועות, ומורה פלוני לצורך איזו מדות אחרות יקשור א\"ע הוא בתורת ה' לשמרו מן הטעות ולהישיר כל ארחותיו:"
            ],
            [
                "<b>ומאחר</b> שהותיר לנו השי\"ת שרידים, אנשים יראים ושלמים בכל דור ובכל מקום שעמלו כל ימיהם במלחמת היצר בכל כח ובכל תחבולה ונסתייעו מן השמים לנצחו, ע\"כ ראוי וכשר הדבר שיתבוננו אנשים יקרים כאלה ביום הנחילם את הונם לבניהם במותם, להנחיל אותם ג\"כ אותן הערמות והעצות שהמציאו כל ימי חייהם (י\"ט) ולפרסמן לזכות בהם את הרבים, ומשפסקו לעשות מצות בעצמן ביום מותם, יתחילו להיות מן המעשין את אחרים, ואם שעה אחת של מעשי יחיד בעוה\"ז יפה מכל חיי העוה\"ב, זכות הרבים לדורות עאכו\"כ:"
            ],
            [
                "<b>טוב</b> ונכון הדבר לאיש משכיל ויודע לאמן את ידיו לחבר פניני דברים יקרים המפוזרים כה וכה, להגות באגדות ומדרשים וספרי יראים וללקט מתוכם עצות טובות, בכל מדה ומדה ולתקנם באופן נאות לבני גילו ודורו בכדי להקל חינוכם על חולי הנפשות. כגון עצה למ\"ז (י\"ז) וכן עצה להרהורי עבירה (קי\"ח) וכן כל כיוצא בזה:"
            ],
            [
                "<b>לפי</b> שהמוסר בלא עצה אינו מספיק כלל דלאו בכל שעתא מתרחיש שתהא הנפש הבהמית נשמעת לעצת הנשמה המשכלת, ואפילו בשעה שהיא מבררת דבריה כשמש בחצי השמים, ד\"מ מי שעומד בריחוק ח' אמות אחורי קנה השרפה (הארמאטי או קאנאנע) בשעה שרוצין להבעיר בה את הפתילה, והוא נמלך בעצת הנפש המשכלת להתרחק ממנה עוד ד' אמות למערב בעוד שהוא מדקדק לראות שפיה מכוון למזרח, אעפי\"כ נטלת ממנו דעה והשכל ע\"י הבהלה והוא נזדקר לאחוריו כאיש משוגע ע\"י רוח בהמיותו אח\"כ בשעה שהיא פוקעת:",
                "<b>אפילו</b> תינוקות של בית רבן יודעין שסוף האדם למות שהכל בידי שמים ה' נתן וה' לקח, אלף דברי תנחומין ברורים כשמש כאלו, ומ\"מ אפי' חכם ונבון אזני נפש בהמיותו אטומות ומוחו מטומטם בשעה שמתו מוטל לפניו:",
                "<b>והכל</b> מודיעין לשיכור את קלונו וקלון משפחתו ופגם גופו ונשמתו וכו' והוא שומע ומודה לדבריהם אלא שאין יכולת בלבו עוד לשוב מדרכיו, עד שהוא מואס כל מוסר, אוטם אזנו ובורח מן התוכחות:",
                "<b>לכן</b> היונים הקדמונים שבארץ לאקאניע, היו אונסים את עבדיהם לשתות ולהשתכר ביותר, עד שיקיאו ויתנוולו מאד לעיני בניהם, שעי\"כ יתחנכו הם למאס את השכרות מנעוריהם, ואפילו ברפואות הגופניות איתא נמי דוגמאות טובא שצריך הרופא להתחכם בכל התפעלות כיצד למתק, להזיל, ולהקל סממני הרפואות היקרים והמרורים ביותר ושאר תרופות הקשות, בכדי שיוכלו החולים האיסטניסים והילדים לעמוד בהם, וכיצד להמציא אותם בדמים מועטים לחולים עניים, דאל\"ה כל צרי גלעד לא יועילו ולא יצליחו דמי שאינו יכול להשתמש בהם עאכו\"כ לרפואות הנפש, שצריך לבקש ולהמציא תחבולות רבות מאד, בכדי להספיק לכל מיני חולה ולכל מיני מחלה כ\"כ שאפשר:",
                "<b>והנה</b> הארכנו בהגהות מרובות שאין בכולם תועלת לכל, אלא שהמעיינים יבררו להם איש איש חלקו, אבל כדאי הם הדברים שכבודו של אדם וחייו וכו' (כ\"ח):"
            ],
            [
                "<big><strong>הקדמה לי\"ג פרקים</strong></big>",
                "<b>הנפש</b> הבהמית בשעה שהיא שקטה מכל נדנוד רוח תאוה או צער, אזי אין לה אלא מהלך הקבוע של חילוף הרעיונות כנ\"ל (סי' ט\"ז) בלבד. מהלך הזה נקרא מהלך העצלות, ע\"ש שהוא מתהלך מאליו תדיר, בלי שום כח וטורח כלל, ואז יכולה היא הנפש השכלית לעכבו או לשנותו כחפצה, ע\"י כח גבורת הרצון שלה, אכן אין כחה הזה מספיק לכבוש אותו אלא משך זמן מועט, לפי שהיא מתחלשת והולכת ע\"י הטורח ההוא עד שטתיגעת לגמרי, ואז חוזר מהלך העצלות ושב לאיתנו הראשון:(ט\"ו)"
            ],
            [
                "<b>למעלה</b> ממנה רוח התאות שהנפש הבהמית נודדת מפניו תיכף כעלה נדף כנ\"ל (שם ב) דהיינו שמהלך העצלות מתעכב או משתנה ע\"י רוח כל דהו, הילכך כשעולה ברצון נפש המשכלת לכבוש אפילו איזו תאוה קטנה מאד, מ\"מ טרחה מרובה מטורח כיבוש מהלך העצלות בלבד, וע\"כ היא מתיגעת במהרה יותר, לפי שהרוח הבהמי הוא מתנגד יותר חזק מן העצלות לבד כנ\"ל, ואילו היה טבע הרוחות (של תאוה או צער) להתמיד את תנועתן כמהלך הרעיונות, אזי לא היה כח ביצ\"ט לנצח שום תאוה כל שהיא אפילו היותר קטנה, אלא שמחמת שהרוחות אינן שולטות אלא זמן מה לפיכך יש כח בנפש השכלית להתגבר עליהן כשהן חלושות וקצרות, ע\"כ יכולנו לנצח כל מיני רוחות חלושות במקום שאפשר לסור ולהתרחק ממקום הגרמא שנתעורר על ידה הרוח:",
                "<b>ד\"מ</b> נזיר שרואה את היין ביום ראשון לנזרו, מסתלק לו והולך ורוח תאותו פוסקת:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> גם הרוחות החזקות הן עפ\"י רוב נוחות מאד בתחלתן, כי הנה הנפש הבהמית אינה רואה אלא בסמוך כנ\"ל (סי' ח') וכל זמן שהרגשת הגרמא שלה רחוקה קצת, אזי איננה יכולה עדיין להשב את רוחה בזעף, וא\"כ במקום שיכולין להסתלק מפני הגרמא יכולה היא הנפש השכלית הרואה מרחוק לנצח בכח את התאות היותר קשות בקטנותן בתחלה, וכ\"ש שיכולה להפטר מהם אפילו בלא טורח כלל, בעוד שלא נגלו עדיין לעיני בשר הבהמי: <b>ומפני</b> שהדבר מצוי, שנגלית הרגשת איזו גרמא לעין הרואה פתאום ובסמוך מאד, ומעוררת הרוח בכל תקפו תיכף, והרי יש לך גם סערות ונסיונות, שכח גופניותיהם גדול כפלי כפלים מגבורת הרצון, ולא עוד אלא שאין הזריזין מצויין כ\"כ בדורות שלנו לקדם את היצר בעוד שהשעה מוכשרת לכך (סי' נ\"א). ומה גם שכח הרצון בעצמו קטן מאד כנ\"ל לפיכך היינו ככלי אובד מפני יצר התאות, לולא רחמי השי\"ת עלינו שהותיר לנו מנוס עוד ע\"י מלאכת החינוך:"
            ],
            [
                "<b>ובכדי</b> להבין דבר זה על בוריו צריך להתבונן תחלה, שכל הרגשה קלה שבקלות שמשתכחת מן הלב אפילו באותו רגע עצמו, מ\"מ אין זכרה אובד מן הנפש הבהמית לגמרי, אלא לעולם משתייר אחריה רשימה קטנה בכח הזכרון, וכשמתחדשת הרגשה זאת בנפש פעם שנית, אזי מצטרפת הרשימה הישנה עמה, ומוסיפה עליה במשהו, וכן בכל פעם שהרגשה ההיא חוזרת להגלות, אזי מצטרפין אליה כל המשהויין של רשימות הקודמות: <b>ומכאן</b> תבין, ענין כח ההרגל לחזק ההרגשות היותר קלות, והאיך הוא מוליד התאוה המלומדת הנ\"ל (סי' ב') בנפש הבהמית, שהולכין ומתחזקין ע\"י ההרגל הארוך יותר ויותר עוד (י\"א י\"ו כ\"א):"
            ],
            [
                "<b>וכל</b> זה לא מיירי אלא בפעולת נפש הבהמית גרידא, שאינן אלא כמתעסק בעלמא, ונקראים מעשה ההרגל, או תאוה מלומדת כסומא בארובה, אמנם הנשמה השכלית יכולה לחדש בנפש הבהמית הרגלים שונים לכוונות מיוחדות, ולהעריך אותן באופן שיצאו מהן תועליות שונות:",
                "<b>ד\"מ</b> כשמניחין כלי זמר שמנגנין מאיליהם בחדר הצפרים ללמדם נגינות בני אדם, או כלי הדיבור, ללמדם ביטוי איזו תיבות וכיוצא בזה (סימן ג'), הנה אותן ההרגלים המסודרים בכוונה עפ\"י עצת השכל נקראים חינוכים, אכן לימוד מעשי החינוכים בכדי להוציא מהן תועלת על צד היותר טוב, היא היא החכמה הנקראת מלאכת החינוך הנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>ויש</b> לדקדק עוד במה שנת\"ל מענין הרגשות הקלות שמתחזקות והולכות ע\"י צירוף רשימותיהן (סי' נ\"ג) דלאו דוקא הרגשה ממש, אלא אפילו כל דמות הרגשה וציור בנפש, משיירין אחריהן רשימות שמצטרפין והולכין עמהן תמיד, ומעלין אותן כ\"כ עד שיכולין להעשות גרמא לרוחות קשות כנ\"ל, וה\"ה נמי בכחות קטנות הבטלות לגבי גדולות שכנגדן, שאף על פי שהן נתבטלו מ\"מ רשימותיהן אינן בטלות, והן חוזרין וניעורין בכל פעם, ומוסיפין אחת אחת הדיוקן הראשון שממנו נתרשמו, לפיכך יכולין כחות קטנות שבקטנות ליגדל מאד ע\"י ההרגל הארוך, ולהתחזק לנצח הגדולות שבגדולות שהיו הן בטלות במשהו כנגדן בתחלה:"
            ],
            [
                "<b>וכן</b> ד\"מ כח גבורת הרצון הקטנה מאד לגבי רוח התאות הקשות (סימן נ\"ב) ונדחית מפניהם לפי שעה, לפי שהיא בטלה כנגדן כמשהו, אמנם זהו מחסד הבורא יתברך שאותו משהו אינו מתבטל מן המציאות לגמרי אלא משייר אחריו רשימות תמיד, והרשימות מצטרפות והולכות כנ\"ל. באופן שסוף סוף עתידה היא (כח גבורת הרצון הנ\"ל) לילך ולהתגבר ברוב הימים אפילו על היותר קשות שבתאות, עפ\"י סייעתא דשמיא הזאת, ואין הדבר תלוי אלא בהתמדה רצופה בהליכת האדם בדרך הישרה:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> הדבר ברור ג\"כ ששיעור חוזק הרשימות תלוי בשיעור חוזק הדיוקנין שמהם נתרשמו, והדיוקן החזק מחבירו כפלים, גם כח רשימתו גדולה כפלים משלו, הילכך מתגדלין ג\"כ רשימות כח הגבורה (הבטלה לכתחלה), לפי ערך כוונת האדם המתריס כנגדה, שכשהוא מתכוון להתאבק נגד התאות בכח יותר גדול (אעפ\"י שהוא מנוצח לפי שעה מ\"מ) משייר רשימה יותר חזקה בנפש, וכך הוא מוסיף כחו בהתנצחות, ומגדל את רשימותו יותר ויותר:"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה הנפש המשכלת היא בת חורין וברשות עצמה לקמץ ולוותר מכחה מעט או הרבה בפעם אחת, כגון מי שהוא רגיל לשאת ליטרא אחד כל היום כולו, יכול לשאת י\"ב ליטרין משך שעה אחת ביום, לפיכך במקום שהנסיון והגרמא לחטא הם קצרים וחולפין במהרה (סי' נא) אזי יכולנו להתריס כנגדה בכח יותר גדול בכל פעם שהיא באה, בכדי להשאיר רשימות יותר גדולות שיתקבצו בזמן קצר לשיעור הצריך לנצח אותה הגרמא:",
                "<b>ד\"מ</b> מי שהוא רגיל לחטוא ע\"י תאוה מלומדת משך עשר שנים יוכל להזיר א\"ע ממנה ע\"י חינוך של שנה אחת. כשהוא מתכוון להגדיל כח התנגדותו עתה בשעה אחת של נסיון בשיעור אותו הכח שהיה רגיל לבלות בעשר שעות של חטא:",
                "<b>ובזה</b> תבין משחז\"ל הבא לטהר מסייעין אותו דהיינו שאותה סייעתא דשמיא מוסיפה או פוחתת לפי כונת השב, ועמלו מסירת נפשו:"
            ],
            [
                "<b>לפיכך</b> יש ברירה ביד המתחנך, לבחור לו פיסקאות של מוסרים נוחים וקלים כל כמה שירצה, ולהתמיד בחינוכם זמן ארוך, שעי\"כ הם משתרשים יותר בעומק הנפש. אלא שבאופן זה יש בו חששות שמא ימות בחצי מלאכתו, או שמא תפסוק התמדתו על ידי איזו ביטולים ויפסיד בזמן קצר את כל עמלו מימים ושנים, ע\"כ מוטב להחמיר קצת את המוסרים ולתמוך את חינוכם בכח, בכדי למהר אל מבוקשו, ולצאת מידי הספיקות:",
                "<b>והנה</b> במשך מהלך החינוך כח ההתנגדות ההוא מתחזק והולך על ידי קיבוץ המשהויין, עד שגם השב עצמו מרגיש אותו ההתאמצות ע\"י חשבון מיעוט עונות דהיינו מהלך התיקון, ועי\"כ מתרבה חשק נפש בהמיותו לוותר מכחו עוד מעט מעט, ויצא מזה מהלך המהירות ומהירות דמהירות בס\"ד:"
            ],
            [
                "<b>והדבר</b> ידוע כמו כן, שהתפעלות נפש הבהמית מעוררת מהירות הכחות ומאמצתן:",
                "<b>ד\"מ</b> מי שאין בו כח להניף אפי' ארבעים ככר בשעת מנוחת הנפש, יכול הוא לחטוף ולהשליך פתאום משאוי ששים ככר בשעת הכעס והבהלה וכיוצא. אלא שאם יוסיף לוותר מכחותיו עוד, אזי יש לחוש לסכנת כלל חייו, או קצת מאבריו, ועכ\"פ להפסל למלאכתו, לפיכך צריך להתעורר ולהפסיק תמיר, בעוד שלא כלו הכחות עדיין ולהנפש זמן ארוך ולהזין כח הגוף מן הלב והמוח ולמלאות מחסורו ער שיחזור לאיתנו הראשון, אבל גם במשך הנפישה הזאת, צריך שלא לעזוב הרגלו לעבוד ולמשא לגמרי, בכדי שלא יצטנן חשקו ותחלש השפעת מוחו ולבו, אלא צריך להתמיד בחינוכים קטנים בכדי לחנך משכיות הלב והמוח ולהוסיף שפע להם, כדרך העגל היונק שהוא דש ונוגף בכחל אמו בכל פעם בנחת, בכדי להמשיך ממנה את החלב:"
            ],
            [
                "<b>וה\"ה</b> לתחבולות החינוך דהכא, לפי שכל מדה ומדה במשך שבוע שלה מעוררת תוחלת ממושכה על ידי געגועי הנפש, לומר מתי תבוא לידי ואקיימנה (סי' כ\"ד). אם כן כשהנסיון בא הוא מוצא את הנפש מזומנת להתפעל בכח גדול, וכל כמה שמתרבין הנסיונות שלה בשבוע זה כ\"כ מתרבין הרשימות של התנגדות גבורת הרצון בכח גדול, ומה גם שאם יש בין נסיון לנסיון כדי נפישה שלמה, אזי מתקבץ מהן כח גדול של התנגדות. אלא שיש לחוש שלא יחלישו כחות הנפש ע\"י הטורח הרב במשך כל ימי השבוע הזה וייבש מקורם כנ\"ל (סי' ס'):"
            ],
            [
                "<b>ע\"כ</b> נתקנו בכאן נפישה של תקופה שלמה כדי שיהיו הכחות הצריכין למדה אחת חוזרין ונובעין מעט מעט, ובמשך אותה תקופה צריך להשמר מן הרוחות ומזיקין הקשין למדה זו, אלא שבתוך כך ימשיך חינוך אותה המדה בדרך אגב וטפל בלבד (סי' ל\"ג) דהיינו שלא יקשה ערפו אז נגד שונאו בכח, אלא יניח לו הנצוח בשעת הדחק, ודי לו ברשימות קטנות שהוא משייר בכל פעם, וע\"י חינוך מתמיד בחכמה ובתחבולה של חילוף הטורח והנפישות לסירוגין, ובהדרגה יכול כל אדם להגיע אפילו למדרגה היותר גדולה של חסידות, וכמשרז\"ל יכול כל אדם לעשות עצמו כמשה רביגו ע\"ה:",
                "<b>ד\"מ</b> באותה העלאה הנ\"ל (סי' ל\"ו) יכול אדם להכניע היצה\"ר ולשבר כל תקפו עד שאפילו אם יתבע איזה דבר הכרחי לבריאת גופו ימנע משאלתו ויתגבר עליו עד שתפסוק תאותו לגמרי, ואז ימלא מחסור הגוף במדה ובמשקל, עפ\"י עצת הנשמה המשכלת:"
            ],
            [
                "<b>נמצא</b> יש בכאן ד' דרכים במהלך החינוך, דהיינו קדימה (נ\"א נ\"ב) קיבוץ (נ\"ג) וחיזוק המשהויין, (נז) והמהירות או התפעלות הנפש הנ\"ל (פי' ס') שמכל אחת מהן יכולין להגיע למדרגת משה, אלא שכל אחת בפני עצמה יש בה מעלה וחסרון, וע\"כ צריך לתקנה זה עם זה, ד\"מ, הקדימה היא סגולה יקרה לשמור הכחות ע\"י שמקדימין לחצוץ בפני התאות בקטנותן, אלא שעי\"כ נעשה המתחנך חלש ורך לבב לנוס תמיד מפני האויב מרחוק, והוא עלול להכשל ע\"י נסיון כל דהו הבא עליו בהיסח הדעת:",
                "<b>לפיכך</b> צריך לצרף אליה דרך קיבוץ וחיזוק הרשימות הנ\"ל (נ\"ג נ\"ז) דהיינו שירגיל א\"ע לנצח היצה\"ר בראשית התחלת קטנותו, ויתמיד בזה כל ימי משך גידולו, עד שיאזור כח להתגבר עליו אפילו בתכלית גדלו, וכמעשה דאותו בעל אגרוף (סי' כ\"ב), אלא שעי\"כ מתעכב הדרך הזה במהלך התיקון שלו גם הוא, כאותו של דרך הקיבוץ בלבד זמן ארוך ומסוכן כנ\"ל (סי' נ\"ט). וצריך אדם בינוני שלנו לכפלים של שנות מתושלח (דרך דוגמא) בטרם שיגיע למדרגת משה בן עשר שנים:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> גם דרך התפעלות עם כל תוקף מהירותו, איננו לא יותר בטוח ולא יותר מהיר מב' הדרכים הנ\"ל, כי אותן הכחות שהנפש מתרוקנת מהן ע\"י הדרך הזה במהרה, אינן חוזרין להתמלאות אלא אחר זמן ארוך, והוא מסוכן לפגוע מתוך כך את הפיל הגדול שהמריד עליו לרומסו בזעף (סי' ד'), ומחמת זה הוזקקו מקצתן להמציא להם תרופה לכך דהיינו להתיש כח גופן בענויים קשים וארוכים וסגופים אכזריים בכדי לשבר תוקף יצרם, עד שכבר נמצאו מתחכמים לחבל בנפשם ולפרס את עצמן, בכדי להנצל מהרהורי זמה, ואלו הן מן השוטים דהאי גיסא (שם) ר\"ל:",
                "<b>אבל</b> אנחנו הפעוטות חייבים לטרוח בכל בחנו ולהשתמש בבי וג' או גם בקישור כל הד' דרכים הנ\"ל כפי הענין בכדי להגיע לאותה מדרגה הרצויה לפני הש\"י לפי ערכנו:"
            ],
            [
                "<b>מה</b> שאין כן במשה ובכל הענקים הקדמונים ע\"ה, שיכלו להשתמש בדרך חיזוק המשהויין בלבד (נ\"ז נ\"ח) לפי שלגבי דידהו היתה היראה עצמה מילתא זוטרתא כנ\"ל (סי' י\"ג). ולתוספת באור צריך להקדים עוד גם כאן משנת\"ל (סי' מ\"ג) שהם מחמת עוצם רוחב לבם היתה גדולת הבורא יתברך נראית אליהם בסמוך ובגלוי תמיד, ונתחנכו עי\"כ בענוה וביראה כל ימיהם, עד שנעשו מילתא זוטרתא לגבייהו (שם במשל הגאוותן שנכנע שלא מדעתו שם):"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> כל מיני מתחנכים לילך בדרך הישרה נקראים בא לטהר וזוכים לס\"ד, ומה גם אותו מין חינוך של י\"ג מדות בכלל, ואחת בפרט דהכא, שיש בו מכל הד' מינים הנ\"ל (סי' ס\"ג), ובצירוף כל אותן תרופות (סי' כ\"א וסי' ס\"ב), ומעשה חשבונותיו נעשין לו לאדם לעסק הרגל תמידי בשכבו ובקומו, ובלכתו בדרך, ונותנין לו לאדם שמחה בלבו לראות שאינו חי חיי בטלה בהמית, אפילו יום אחד שלא לצורך תיקון נשמתו, מתוקה שנת העוכר הזה בלילה, עריבה עבודתו ביום, והוא מבלה כל שנותיו בנעימים, כמש\"ה בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך (משלי ו' כ\"ב):"
            ],
            [
                "<big><strong>מנוחת הנפש פרק א</strong></big>",
                "התגבר על מאורעות פחותי הערך רעות או טובות שאינם כדאי לבלבל מנוחת נפשך:",
                "<b>כל</b> זמן שדעתו של אדם מיושבת עליו, הרי נפשו המשכלת שוקטת על משמרתה, ושופעת במוחו כאבוקה ברומו של בנין הגוף, והנפש הבהמית משתלחת להפיץ אור הדעת ההיא ע\"י צינורות המוחין<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> פיצולי החוטין הלבנים היוצאים מן המוח וחוט השדרה, ומפזרין חיות והרגשה על פני כל הגוף (כפיצולי הגידין היוצאים מן הלב לחלק מזון הדם לכל האברום) נקראים צינורות המוחין: עיקר הרגשה שלהם הוא בקרוביהן וכשנפסק צינור אחד, או שהקרום שלו מתקשה, או מתרופף ביותר. אזי מתבטלת חיות אותו האבר והרגשתו, ומצעו כמה מיני תחבולות וסממני רפואה המסוגלים להקשות הקרומים הללו או לרופפס, והרופאים משתמשים בהם (במקום שאין תחבולה אחרת) לשכך את הכאב:</i> על פני כל הגוף כולו, בכדי להודיע לאברים מצות הנשמה העליונה ורצונה, ולהשיב לשולחה דבר ע\"י החושים והרגשות שנתחדשו בהן כמש\"ה נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ' כ\"ז), ואז הוא האדם בעל בחירה ומושל ברוחו ליקח לו פנאי, לחשוב מחשבות של המלכה ועיון, ולהמציא תחבולות להניע את הרוח הבהמי, או לאסרו לטוב לו בעה\"ז ובעוה\"ב, אבל משעה שדעתו מיטרפת עליו, אזי נופלת אימה חשכה עליו, וניטלת ממנו חכמה עצה וגבורה, והנפש הבהמית העזובה משתאה ומשתוממת בעת צרה, משתקעת בתרדמת העצלות ונופלת ברעה לאין מרפא, או רוח רעה בהמית אוחזתה, גוררתה על גבי קוצים וברקנים, ומדיחה לפעמים גם היא לשוחה עמוקה וחשוכה (סי' ב'):"
            ],
            [
                "<b>יש</b> מין נחש ידוע בארצות אמעריקא שונא למין ידוע של צפרים קטנים, והנה הצפור פורח באויר ויושב לו לפוש בראש האילן, והנחש מכירו מרחוק ורוחש ובא לו על גחונו תחת האילן, ופוער פיו בחמה שפוכה עליו לבלעו, וכשהצפור רואהו, מכיר בו ג\"כ ונבעת ומשתקע בעצבות ושעמום החושים עד שנופל לטרף לפיו:",
                "<b>והיפוך</b> הדברים באותו נער חסר לב (משלי ז') שכשמגיע לפנת ביתה, דעתו מיטרפת עליו, ומתחיל לכוין לשום פסיעותיו במתינות תחלה כמש\"ה, ודרך ביתה יצער, עד שרוח התאוה חוטפתו כמהר צפור אל פח (שם):"
            ],
            [
                "<b>לפיכך</b> צריך אדם להתגבר מאד לשמור את האבוקה היקרה הזאת, להחזיקה בכח ולהגין עליה תמיד, וזהו מדת מנוחת הנפש המשמרת את האדם מרעות רבות ועומדת לו בשעת דחקו, אלא שהמדה ההיא עלולה לחלאים רבים ורעים, יש לך אדם שדעתו מיטרפת עליו ע\"י שום בשורה טובה או רעה צער או הנאה כל דהו הבאין עליו בהיסח הדעת וגדולה מזו יש לך אנשים חלושי הדעת שמתבלבלין ע\"י שום שנוי קטן בעניני ההרגל שלהם: ד\"מ. שניטל מטה כסא ושלחן שלו מחדר זה לזולתו. או שנתגלגל בין אנשים שאין מכירין אותו. וכן במי שלא הורגל לעבור לפני התיבה. או לדרוש ברבים מימיו. וכיוצא בזה. חולים כאלו צריכין להתרפא ע\"י תרופת החינוך. ולקבוע להם רמז מנוחת הנפש בין הי\"ג מקראות של תיקון המדות שלהם:"
            ],
            [],
            [
                "<b>והנה</b> הארכנו קצת בענין פרטי גרמות טירוף הדעת. אעפ\"י שעיקר מקומה היא בחכמת המוסר והמדות. ואין לה שייכות במלאכת החינוך שאנו עסוקים בה כאן. מ\"מ נפקא מינה טובא נמי בעסק החינוך גופא. לפי שצריכין לדקדק תמיד לעמוד על תוכן המחלה ומקורה בנפש. בכדי למצוא התרופה הפרטית לאותו מקום. שאם לאו לא מבעיא שעל פי רוב אינן יכולין לרפאותם אלא במתינות ובקושי גדול אלא שלפעמים יכולין אפילו להזיק להם: <b>דרך</b> משל. שר צבא אחד נתחנך למלאכתו ע\"י רוח גאוה וקנאה בבני גילו, או לאהבת עמו, והרי הוא נצב בראש חיילותיו, ורואה את האש אבדון ומות סוגרין עליו מסביב, והוא עודנו עומד ומפקח על עסקי תחבולות המלחמה בדעת צלולה, כאילו הוא יושב רענן ושלו בחדרו, והנה גבור כזה אע\"פ שאין שום פחד וסכנה גופנית מספיקין לזעזע את אומץ לבו, מ\"מ יכול הוא ליטרף ולהבהל ע\"י פחד או דאגה כל שהוא בדברים הנוגעים ליראת האהבה, והגאוה, קנאה, ופחיתות הכבוד וכיוצא, לא כן גבורי קדמונינו ע\"ה שנתחנכו מנעוריהם ובטוחים בתשועת ה' לעושי רצונו:"
            ],
            [
                "<b>וכן</b> יש לך אדם עלול להטרף ולהתבלבל מפחד בלילות. חיכוך בהמה בכותלו חושב לרעש הארץ. דלוג החתולים, שודדי לילה. קורה זקופה באויר, כסבור שהוא השטן בעל כנפים, והוא נבעת ברוח יפעם, ולב דופק, ולפעמים שנופל בהתעלפות, ותקנתו להתחנך להתקרב תיכף למקום אותה התקלה למשמש ולפשפש להכיר בה בעוד שלא היה לו פנאי עדיין לכח הדמיון שלו לטפל עליה דמיונות כוזבות כלל:",
                "<b>ויש</b> מי שדעתו מיטרפת עליו מחמת טרדא, כשמוטל עליו איזה עסק נחוץ קצת הוא נחפז ומשתקע בכעס ומריבה עם ב\"ב, ולא עוד אלא שאפילו באותו עסק בעצמו, משתומם הוא ומקלקלו, וכך הוא מבלה זמנו בקלקולים ותקנות, ומלאכתו אינה נעשית, ורפואתו להרגיל א\"ע למתינות וישוב הדעת, ומה גם למדת סדר (לקמן פ\"ג) וכן כל ביוצא בזה:"
            ],
            [
                "<big><strong>סבלנות פרק ב</strong></big>",
                "כשאירע לך פגע רע. שלא היה בידך ליזהר ממנו. אל תחמירנו עוד ע\"י צער לריק.",
                "<b>בשלשה</b> מיני שלמיות הקב\"ה מתכבד בעולמו, ביכלתו, בחכמתו ובחסדו הבב\"ת, ושיעור הכבוד הזה דומה ממש למלא כל העולם כולו, לפי שאין לך אפילו כמלא גרעין חול אחד בכל העולם כולו פנוי שלא נברא בו גוף מאיזה מין ידוע המחובר מחלקים שונים בחכמה נפלאה עליונה, ולא עוד אלא שאפילו כל גרעין וגרעין בפני עצמו אינו נשאר כך על מתכונתו מחמת שחיבור החלקים שלו משתנה תמיד, דהיינו, שמעמדן של עכשיו מתפרק, והן מתחילין להתקשר באופן אחר, ועי\"כ הגרעין המחובר מהן עוזב ענין טיבו ומהותו שברגע זה וקונה לו טבע אחרת ברגע שלאחריו, אבל בתוך כך, יש לך גרעין אחר כנגדו הממלא מקומו, ר\"ל, שנכנס במהותו תחתיו באותו רגע ממש לפיכך הכל חוזר חלילה כגלגל זה שחלק אחד רודף אחר חבירו תמיד, שאעפ\"י שכל חלקי הבריאה משתנים תמיד מרגע אחד לחברו כנ\"ל. וכמש\"ה כל הדברים יגעים וגו' (קהלת א' ח'), מ\"מ כלל הכל נשאר קיים על מכונו תמיד כשהיה כל ימי רצונו ית', כמש\"ה והארץ לעולם עומדת (קהלת א' ד'), ודבר זה מבואר מאד בחכמת ספור הטבע:",
                "<b>אלא</b> שבעולם הדוממין והצמחים, עדיין אין בנו יכולת לראות בבירור כ\"כ, זולתי להכיר שלמות יכלתו וחכמתו ית' בלבד, אכן בבעלי החיים ניכרין גם חסדיו יתברך באר היטב, ומה גם בחכמת נפש האדם הבהמית והשכלית, שנגלין בה פליאות החכמה והחסד הבב\"ת. בבירור כעצם השמים לטהר:"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה לא מבעיא באותו המון רב של מיני הנאות שונות גוונין קולות וריחות ומיני מתיקה לחיך לאלפים ולרבבות, שברא הקב\"ה לענג בהם את בריותיו מידו הפתוחה והרחבה כמש\"ה תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב (תהלים ק\"ד כ\"ח), והאדם שחנן אותו הש\"י דעה ובינה מוצא בהן יום יום עוד תהום עצום של המצאות, וצרופי הרכבות נפלאות של נגונים וציורים, מיני מוגמר ומטעמים רבים ושונים לאין קץ ותכלה. ואפילו מן הצער עצמו יכול להוציא עוד תבלין נפלאים וכל מיני עונג, כחומץ ופלפלין למשמנים ומיני מתיקה, בכדי לרומם ולהעלות עוד תענוגי נפש הבהמית שלו, למעלה מהם עוד מיני מעדנים הרוחנים שהנשמה העליונה ניאותית בהן, כגון אותו תענוג הנפלא מעין שלמעלה לעשות צדקה עם כל בשר ורוח, ואותו נועם הנראה בשלמיותיו יתברך דהיינו ביכלתו חכמתו וחסדו הנשגבים, ע\"י הבחינה בהרכבת היצורים, כגון הקישור הפירוד השילוב והגלגול התמידי בעולם הדוממים הנק' חימיאה, זריעה, קליטה, מזון, גידול, וזיווג הצמחים. תהלוכות אברי בעה\"ח וקשורי אלפי רבבות חוליותיהן וכו':",
                "<b>אלא</b> שאפילו רוב מיני יסורין ומכאובות, לא נבראו אלא לעורר את האדם להזדרז ולבקש לו תרופה, לגדור בפני סכנת כלל הגוף או סכנת איזה אבר פרטי, ובתגבורת המכאובות זמן ארוך, כשנעשין הן יותר קשין מן המיתה עצמה, הכין הש\"י תחבולה לשכך זעפם ע\"י ההרגל, או ע\"י תרופות מחלישות, הרגשת צינורי המוחין הנ\"ל (סי' ס\"ז בהג\"ה) כגון מי שהוא רגיל למחוק את הנר הדולק באצבעותיו מתקשה עי\"כ עור ב' האצבעות הללו, ומסתלקת מהן אותה ההרגשה החדה הקבוע בראשי אצבעותיו של אדם:"
            ],
            [
                "<b>למעלה</b> מהם הדאגה והפחד הקודמין הרבה להתחלת הצער עצמו. המזרזין את האדם להמלך בנפשו השכלית, וליקח לו עצה להפטר אפילו מהתחלת הצער. דהיינו להפנות מדרכו שלא לפגוע בו כל עיקר, או עכ\"פ לחנקו בחדר הורתו בטרם שיתגלה לאויר העולם:",
                "<b>אלא</b> שבכל זאת מחמת שהאדם עשוי להתרשל או לאטום אזנו בפני ההתראה הזאת, מחמת העצלות או רוח התאות המושרשים בנפשו הבהמית, ועי\"כ הוא נלכד לפעמים בחבלי יסורין הבאין עליו בהיסח הדעת, ואעפ\"כ עדיין חוט של חסדו ית' מתוח עליו, להוסיף עוד יגון על יגונו ע\"י החרטה, דהיינו כשהוא מסתכל לאחוריו ומצטער הרבה על שלא נזהר בשעת הכושר, ולא שמע לקול מוכיחיו ומוריו, ובכן מתחדר כאבו יותר ויותר לחדרי בטן, ועי\"כ הוא מתחוקק בעומק הנפש לזכרון לימים הבאים שלא יחזור ויבשל בהם. והנה צער החרטה הזאת מתמדת יותר מן היסורין עצמן, לפי שהיא עשויה להתעורר גם זמן רב אחר שכבר נסתלק הכאב, בכל פעם שנזכר בו, ופעמים שהיא באה, אפילו אחר איזה חטא גרידא, אלא שהיא נטפלת אז לצער הדאגה מן הפורעניות, ועוקצת מאד בעומק הנפש, וזהו מקור התשובה שנבראה למרק כתמי העונות הישנות, ולמחות זכר יצרם מלבבנו:"
            ],
            [
                "<b>וגדולה</b> מזו מצינו באותן שנכשלו בפשעים גדולים ועצומים שאין להם מנוחה כל ימיהם, והם רצין ומתודין את חטאם במקהלות, הרבה רוצחים הבאים במחתרת, מתעוררת רוח סערה בלבם תיכף, ואין להם מנוחה עד שבאים למקום המשפט, ומוסרין עצמן למיתה, ועי\"כ מסתלק הנזק ע\"י שמבערין את הרע מקרב האדם. וגם הם עצמן מתכפרין במיתתן, כמש\"ה אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו (משלי כ\"ח):"
            ],
            [
                "<b>וכל</b> זה לא מיירי אלא מהרפתקאות רעות שהיינו יכולין להמלט מהם קודם לכן, או שיש בידינו למצוא תרופה להתריס כנגדם עכשיו, אמנם לאותן מאורעות קשות המתרגשין לבוא עלינו בכח שלא היה בנו יכולת לקדם אותם ולא להתקומם כנגדן בבואן, הכין לנו השי\"ת עדיין תרופת חינוך הסבלנות, שעי\"כ יכולין להקהות גם צער הנפש, כמו שמחלישין הרגשת הכאב ע\"י תחבולות מסוגלים להקשות צינורות המוחין וקרומיהן (סי' כ\"ז בהג\"ה) וכמש\"ה רוח איש יכלכל מחלהו וכו' (משלי י\"ח):",
                "<b>לפיכך</b> אנחנו חייבים לעשות רצון הבורא ית\"ש, דהיינו לטרוח להתחילה באותה דעה ובינה שחנן אותנו לשמור את צעדינו, ולהשתמש בהם בכל כחנו, ואם בכל זאת באה עלינו הרעה בהשגחתו ית', עדיין מחויבים אנחנו להכיר בטובתו האחרונה הזאת דהיינו במדת הסבלנות שהשאיר לנו להשתמש גם עמה עתה להקל צערנו, ולקבל פצעי האוהב הנאמן המטיב העליון ית' באהבה שודאי גם הם לא נבראו אלא לטובתנו:"
            ],
            [
                "<b>אבל</b> אוי לו לאיש המפונק שלא נתחנך לסבלנות מימיו, שהרי בין היום ומחר סופו לשתות מכוס היסורין של נסיון או כפרה, המיועדים לבוא על האדם בעה\"ז, כמש\"ה אדם לעמל יולד (איוב י\"ד), כי הנה הרגשת צערו וכאבו חדה יותר מכל אדם, ולא עוד אלא שנטפלת אליה גם צער החרטה לריק כדרך הבוערים האומללים, המלאים חרטות של מה בכך לאמר, אילו לא נכנסתי לעסק זה לא פגע בי מקרה רע הזה, ואילו הייתי מתעכב עוד שעה אחת במקום פלוני לא הייתי נכשל בכאן וכיוצא בזה, שהרי לא בראנו הקב\"ה כלנו נביאים, ולא הרשנו אלא להשתמש באותה זהירות של בינה שחנן אותנו ברחמיו, אבל לא להתחכם יותר מדאי כמש\"ה (דברים י\"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והמבעט ביסורין של הקב\"ה ומתרעם על מדותיו ח\"ו לוקה ומשתלם בעון כפלים, וטועם טעם חיבוט הקבר בחייו עד שמררתו פוקעת בקרבו, ופעמים שיוצא מדעתו או מת מתוך חרופין וגדופין ר\"ל:"
            ],
            [
                "<big><strong>סדר פרק ג</strong></big>",
                "כל מעשיך וחפציך. יהיו מסודרים לך כל אחד ואחד במקום קבוע ובזמן קבוע. וכל מחשבתך תהא פנויה תמיד למה שלפניך:",
                "<b>כל</b> זמן שהאדם מוטל בשינה עמוקה, הרי נפשו הבהמית פנויה וריקנית מכל נדנוד ציור ומחשבה, וקרובה למדרגת הצמחים והדוממים השקועים במיתה מוחלטת, אכן כשהקיצה קצת אזי היא מתחלת להתגלגל במהלך חילוף הרעיונות הנ\"ל (סי' ט\"ז) בעולם הדמיון שבה, אבל עדיין איננה רואה ולא שומעת ולא מרגשת שום דבר נרגש, ממה שנתחרש עתה בחללה של עולם הגדול, לפי שכל הרעיונות ההם, אינן אלא רשומי הרגשות (שהרגישה הנפש קודם לכן בזמן יקיצתה) שנשתיירו בכח הזכרון שלה (סימן נ\"ג), גלגול הרשימות הללו אז נקרא מהלך החלומות שאין כח לא בנפש הבהמית ולא בשכלית לשנות את מהלכו כלום, אבל כשניעור משנתו לגמרי, אזי נפקחים צינורות המוחין להרגיש השנויים המתחדשים בעולם הגדול, ע\"י זעזועי קרומי המוחין, ומ\"מ בשעה שהנפש הבהמית שלוה ושקטה בעינים סגורות, דהיינו בשעה שקרומי המוחין שקטין ונחין לגמרי אזי חוזר מהלך חילוף הרעיונות למקומו, כעין אותן של מהלך החלומות זולתי שעכשיו עין השכל ער ושולט לשנותו כחפצו, ולהגיהה בכדי לסדרה באופן נאות לטבע עולם הגדול, לפיכך הוא מכונה אז מהלך המחשבות בעולם הקטן שלהם:"
            ],
            [
                "<b>והנהו</b> לא מבעיא במהלך החלומות, שאין בהם שום לחלוחית של דעה ובינה כלל, והכל אינו אלא קיבוץ של דמיונות כוזבין ומטורפין בערבוביא אלא אפילו מחשבות עצמן, אע\"פ שכבר נתקנו ע\"פ עצת הנפש השכלית כנ\"ל, מ\"מ המשך מהלכן בזה אחר זה נובע עדיין ממקור כח הדמיון, והרי אין לנפש הבהמית מצד עצמה שום תפיסה והבחנה מענין הסדר הנכון, לא כן הנפש המשכלת העשויה להעריך כל פעולותיה ע\"פ חוק קבוע, ולהרגיל גם את הנפש הבהמית, למצוא קורת רוח במערכות המסודרות ע\"פ חוק אחד תמיד, ובדרך זה הוא מיקל מאד כל כלל מהלך העסקים משך כל ימי חייו של האדם בשני העולמות דהיינו בעולם הקטן ובעולם הגדול (דהיינו עולם המחשבות ועולם המעשים):",
                "<b>וזוהי</b> מדת הסדר, דהיינו, שצריך ליחד לכל עסק ועסק מעסקי המחשבות והעיונים זמן קבוע לעצמו, ולפנות לכל עסק ולכל חפץ מעניני העולם הגדול זמן ומקום ידוע לכל אחד ואחד בפני עצמו, ולדקדק לציין את תחומיהן בסייגים, שלא יכנוס האחד לתוך גבולו של חבירו, ולפי שגם מדה זו עלולה לחלאים רבים, שצריך להתרפא מהם ע\"י תרופות החינוך ע\"כ נקבע לה כאן ג\"כ מקום בין אותן הי\"ג רמזים:"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה מצינו אנשים בעלי תורה וחכמה ומדות טובות, אלא שמחוסרין סדר בעסקי ביתם ובאומנתם עם הבריות, או בעסקי למודם ותפלתם, יש מהם שכלי ביתם ותשמישיהן צבורין או מפוזרין כה וכה, הבגדים והקדירות והמצעות העריבות והספרים הכל בכנופיא אחת, באופן שמקצתן אבודים לשעת תשמישן לגמרי, או עכ\"פ מכלין זמן וכח הרבה לחפש אחריהן תמיד, ומקצתן מזיקין בשכונתן זה אצל זה, וזה ע\"ג זה. ויש לך אחרים שמשתקעין בעומק עיון הלכות או חשבונות מו\"מ שלהם, בתפלת שמונה עשרה. ויש מהן הולכין בעינים פקוחות בשוק ואינם רואים ולא שומעין כלום, ופעמים שהן ניזוקין עי\"כ בגופן או בממונם, ועכ\"פ מתגנים בעיני הבריות, וביותר צריך אדם לדקדק בעניני בלבול הדעת ולחנך עצמו לפנות כל מחשבתו לאותו ענין שהוא עסוק בו עכשיו בלבד, שלא יהא עומד כאן ומחשב באספמיא, מתעטף בציצית ומברך על התפלין וכיוצא בזה:"
            ],
            [
                "<big><strong>חריצות פרק ד</strong></big>",
                "כל מעשיך יהיה ע\"פ שיקול הדעת תחלה, ומשגמרת בלבך קום עשה ואל תרף:",
                "<b>הנסיון</b> מלמד דעת לנפש הבהמית של בעלי החיים, ע\"פ מהלך הרעיונות שלהם. צפור שנמלטה מפח יוקשים פעם אחת, כשהיא רואה אותו פעם שנית, מתעוררת בה עי\"כ הרשימה הישנה מן הפח, ואגבה נמי רשימות הצרה שלה במלכודתה, והיא נזהרת עי\"כ ובורחת, והנסיונות ההם מתחזקין והולכין ע\"י ההרגל, דהיינו ע\"י צירוף המשהויין של הרשימות כנ\"ל (הקדמה סי' נ\"ב) עד שנולדים ממנה התאות המלומדות הנ\"ל. והנה עיקר מהלך הזה הוא מהלך החלומות כנ\"ל (פ\"ג סי' ע\"ח), אלא שעל ידי שהוא נפסק מדרכו בכל עת ע\"י ההרגשות שבעת היקיצה, וחוזר ומתחיל בכל פעם אותה ההרגשה שנתחדשה בה עכשיו, שעי\"כ הוא מתוקן ומונה ע\"פ ההרגשות מעולם הגדול, ע\"כ נקרא שם מהלך הרעיונות, ד\"מ, הכלב פונה מדרכו, ורץ למי שמושיט לו פרוסה, או בורח מן המקל, וכיוצא בזה:"
            ],
            [
                "<b>וכמו</b> כן האדם בקטנותו, בעוד שלא התחילה הנפש המשכלת להתנוצץ בו כלל, הוא לומד והולך ג\"כ ע\"פ הנסיון של מהלך הרעיונות כנ\"ל, ואמנם כשהולך ובא בימים, עד שביכרה נפשו המשכלת והבשילה כל צרכה, הרי הוא בן חורין לעכב מהלך הנפש הבהמית, וליקח לו פנאי להמלכה, בעצת בינתו הרואה את הנולד, אבל רובא דרובא א\"א להוציא דבר מתוך דבר (ובפרט בעסקים שבין אדם לחברו) בכדי להבחין בין טוב לרע בבירור גמור, אלא ע\"פ רוב צריכין אנו להסתפק בסברא בעלמא, ולפסוק הדין ע\"פ מה דמסתבר טפי, ולא זו אף זו, אלא שצריך להיות מהיר מאד להוציא הכרע הסברות בזמן קצר, לפי שרוב העסקים צריכין מהירות בכדי שלא תעבור השעה המוכשרת לכך, וצריכין עקשנות לנצח את המונעים, ומשנפסק הדין כמשפט הנפש המשכלת, אזי חוזרין ומוסרין את העסק הגופני לנפש הבהמית, להיות פועל אותו בכל תוקף הרוח הבהמי החזק, והנה אותה המדה הממוצעת המכונה חריצות או עקשנות עלולה לחלאים והפלגות לסור אילך ואילך מדרך הנכונה:"
            ],
            [
                "<b>ד\"מ</b> יש לך אדם שמקצר בהמלכה מאד, וכאילו הוא נוהג את כל עסקיו בעצת הנפש הבהמית בלבד, ועליו אמר הכתוב מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור (משלי כא ה), וכנגד זה יש לך אדם משכיל ומהיר באיזו חכמה או מלאכה ידועה, והוא מחוסר עצה ונסיון בעסקים אחרים, וכשמזדמן לפניו איזה עסק זר, אזי הוא חושב ומתחכם ומתנחם, וחוזר ומתיעץ וחוזר ומפקפק לאין קין, והרי אדם זה תקנתו קלקלתו, לפי שע\"י שהוא בר שכל, הוא יכול להמציא תמיד פנים לכאן ופנים לכאן לאין סוף, או עכ\"פ הוא מאחר את זמן כל העסק או מקצתו, או שהוא מתעכב לדחות את העסק בשהי ופהי ימים ושנים ועי\"כ הוא מפסיד ליהנות משכרו זמן רב. ד\"מ, פלוני שוקל בדעתו לקנות לו חבר, לקבוע לו עמו עתים לתורה ולעבודה, והוא מתישב והולך ונדחה מפני המונעים והמלעיגים, עד שאותו חבר מוצא לו חבר אחר כנגדו, ולכל הפחות הוא מבטל שנה אחת או חדש אחד מת\"ת, וכן במי שנזדמנה לו מצוה דרבים, והוא משתהה והולך עד שנעשית המצוה כולה או מקצתה ע\"י אחרים, וכן כל כיוצא בזה הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא:"
            ],
            [
                "<big><strong>נקיות פרק ה</strong></big>",
                "לא ימצא רבב וכיעור בחפציך ובדירתך. וכ\"ש בגופך ובבגדיך:",
                "<b>האדם</b> משעה שהוא נולד ונפקחו כלי הרגשתו ואזניו ועיניו, לראות ולהכיר חלקי בנין העולם הגדול הזה, הוא הולך וגדל, רואה יום יום בריות חדשות מיני בעה\"ח, אילנות ועשבים שונים בטבעם וצבעם וטעמם וריחם ושיעורן וכו', והוא מכניס רשימות הדיוקנים הרבים ההם בזה אחר זה לאוצר הזכרון שלו, ומאסף אותה אחת לאחת לבנות מהם תבנית עולם קטן במשכיות נפשו הבהמית, והולך ומוסיף בו עוד דמות בריות חדשות תמיד, או דקדוקי פרטים ואברים צפונים שנתגלו לו בדיוקנים הישנים, ער שנמצא עולם הקטן הזה משוכלל בתקונו וצביונו מעין העולם הגדול, ואח\"כ מתנוצצת בה גם נפש המשכלת, למשול להאיר ולשוטט עיני השגחה בעולם הקטן הזה מעין השכינה שלמעלה, ואז מתחיל האדם לנקות עור בשרו מלפלופי טיט ולכלוך שהיה מתגולל בהם עד עכשיו, בכדי להתקין את גופו לבית זבול אל הנשמה העליונה, האיסטניסית מאד, ומואסת כל דבר תעוב ושמצה:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> כל התורה כולה שבכתב ושבע\"פ מלאה אזהרות של נקיות וטהרה, מצות קידוש ידים ורגלים, נטילות וטבילות חפיפה ורחיצה בחמין וכו', הנאים מאד לאומה הישראלית ולכל מאמינים בבורא עולם שהשכינה שרויה ביניהם, ובעינן והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר וכו', עאכו\"ב לת\"ח שצריכין להתקדש עוד יותר שלא יהא גופם מחולל על הבריות כמשחז\"ל (שבת קי\"ז) כל ת\"ח שנמצא רבב על<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> בשבת איתא בגדו.</i> בשרו חייב מיתה ואמרו ז\"ל (ב\"ב נ\"ח, עי' ע\"ז כ' ע\"ב) מטתו של ע\"ה כאוצר בלום, ואמרו נקיות מביאה לידי טהרה וכו' (וע\"ש פי' רש\"י):"
            ],
            [
                "<b>צא</b> ולמד אם פגע בך אדם מנוול אחד, שמנעליו ובתי רגליו, טוחים בטיט, עטרה גדולה של רפש מקפת שולי בגדיו סביב, כתנתו ומלבושיו קרועים פרומים ומוזהמים על בשרו המציץ בשחרותו מתוך חוריהן, שערות ראשו מחופין בנוצות, וכל בשרו מגועל בכתמים:",
                "<b>והנה</b> נפשו של אדם קצה ונרתעת לאחוריה תיכף בתחלה, בעוד שלא שמה על לב להבחין עדיין, שמא הוא עשיר גולה וירד מנכסיו, שמא בן טובים הוא, ושמא בן תורה וכו', ומאחר שאתה מדקדק ורואה במומין של אחרים שים לבך להיות נזכר בשלך, ואל תאמר במילי דשמיא אני עוסק לצורך נשמתי, והיאך אטפל בתיקוני גופי למראית עין של אחרים, שכבר אמרו רז\"ל (ברכות י\"ט) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:"
            ],
            [
                "<big><strong>ענוה פרק ו</strong></big>",
                "השתוקק תמיד ללמוד דעת מכל אדם להכיר חסרונותיך ולתקנם שעי\"כ תלמד להסיח דעתך ממעלותיך. וממומין שבחברך:",
                "<b>אהבת</b> האדם את עצמו היא העזה שבאהבות שהטביעה הש\"י בנפש הבהמית, ומתפשטת על גופו ועל צאצאי מעיו, ועל קניניו ועל כל שאר דבריו, עד שיש בה כדאי לדחות כל מיני רוחות מצויות של תאוה וצער, המתנגדים לו בעניני בריאות גופו וגידול בניו ושמירת קנינו. מכאן נולד הכבוד האמיתי שגם הוא מוטבע בחותם הבריאה המפותח בחכמתו ית', דהיינו שהאדם עשוי לשמוח כשאחרים נהנין להסתכל במעלותיו:"
            ],
            [
                "<b>אלא</b> שמדה זו דומה לכל שאר ההנאות המוטבעות באדם, שעיקר יצירתם היתה לתכלית מכוונת מאתו ית', אבל כשמפליגין בהם נעשים רוחות של סערה, שלא ע\"פ חינוך הנפש המשכלת (סי' ד'). וסופן להשתעבד בנשמה היקרה ולכבשה לשפחה לתאותיה המלומדות, והן הן עיקר חריצותו של יצה\"ר, ומן הכבוד הישר נעשית רדיפה אחר הכבוד, עד שנתעה להערים ולהמציא כמה מיני זייפנות ושקרים להטעות את הבריות, שימצאו בו מעלות בדויות שהוא נעור וריק מהם, ועכ\"פ להתאות לרדוף אחר חברת בני אדם הקטנים ממנו בכדי להתעלם ביתרונו עליהם, ובדרך כלל להשתעשע ולעיין תמיד במעלותיו, ולגלות אפילו היותר קטנות שבמעלות עצמו, והיותר קלה במומין של חבירו, בכדי שימצא מקום להתגאות אפי' בחבורת אנשים גדולים שקטנם עבה ממתניו, עד שיכול להעיז ולהפקיר את פניו לכלמות ורוק:",
                "<b>ד\"מ</b> מי שפניו מכוערות ביותר, ומרגיל עצמו לראות באספקלריא יום יום, עד שתגל נפשו לחזות ביפיו, או מי שקולו עב כגעית החמור והוא רגיל להשמיע לרבים, שסובר לההנותם בנועם קולו ובאריבת זמירותיו, עד שמעצים עיניו אפי' כנגד המשחקים עליו בפניו, ויש מתענג להרהיב פה ולשון במקהלות, כדי להשמיע דברי שטותו, ולהכאיבם בגסות רוחו כמש\"ה (משלי יד ג) בפי אויל חטר גאוה וגו'. וזהו ענין משחז\"ל כל גיא שוטה, שאפילו מי שהרגשת גסות הרוח שלו חדודה כ\"כ, עד שמתלהב בחרי אף כנגד מי שפוגע בכבוד עבדו, משתטה ויוצא מדעתו, למכור עצמו לכל הבזיונות והשפלות הללו ע\"י גאותו:"
            ],
            [
                "<b>ולמחלה</b> זו צריך להתחיל החינוך בדרך הפוכה, דהיינו להרגיל עצמו להיות בולם את פיו בחבורות אנשים קטנים ממנו וכ\"ש גדולים, ולהתחנך להוציא מהם מדבוריהם וממעשיהם ידיעות חדשות תמיד, לתועלת עצמו לתיקון מדותיו, ובדרך כלל לחנך א\"ע להיות מהיר למצוא אפילו מעלות היותר קטנות שבחבירו, אלא שהן גדולות לגבי דידיה, ולהיות נבהל ממדות גרועות קטנות שחבירו מתגנה על ידיהן, כשנזכר שישנן גם בו, ומה גם כשאותה מדה גרועה הקטנה היא היא הגאוה עצמה:"
            ],
            [
                "<big><strong>צדק פרק ז</strong></big>",
                "מאי דסני לך לחברך לא תעביד:",
                "<b>נת\"ל</b> (פי' פ\"ז) שאהבת האדם את עצמו היא אהבה עזה שהטביע הש\"י בנפש הבהמית מפני תיקון העולם, אלא מחמת שנפש הבהמית לעולם מעושה ואינה מצווה כנ\"ל (סי' ח'). לפיכך אין לה אלא נהום כריסה בלבד (שם). ואמנם הנפש המשכלת מצווה לעשות רצון קונה דהיינו להיטיב לברואים, ובפרט לאדם החביב להקב\"ה שבראו בצלם,<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> וז\"ל התיו\"ט (אבות פ\"ג י\"ד) בד\"ה חביב אדם שנברא בצלם פירש\"י לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו וכו'. ולכל אדם אמר ר' עקיבא וכו', ואף לבני נח וכו' וכל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעה\"ב וכו' ע\"ש:</i> ומה גם למאמינים בבורא שמים וארץ ביישנים המרגישין בצער נהמא דכסופא ורחמנים על המצטרך לבריות שפניו משתנים ככרום (ברבות ו' ב'), לנו נאה להיות גומלי חסדים דהיינו לדבק במדתו של הקב\"ה כנ\"ל (סי' ו'), וביותר לאהוב לכל מאמינים בשם שנודעת לו חבה יתירה, שנצטוה גם הוא על האהבה הזאת מפי הגבורה, שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י\"ח י\"ט) ואמרו רז\"ל שזה יסוד כל התורה כולה, ובמקום אחר אמרו (מכות כ\"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה, וגרסינן במדרש משלי, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין, והקב\"ה מזמין לו פרנסתו, מפני שבני אדם בוטחין באמונתו, ויהיה ממונם מצוי לו תמיד, ולא די לו שמתפרנס מן האמונה, אלא שנקרא צדיק שנאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב') עכ\"ל ר\"ח ריש פרק מו\"מ ונאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואמרו רז\"ל (אבות פ\"ו) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעוה\"ב וכו':",
                "<b>והן</b> אמת שאין אנו יודעין עכשיו כיצד כלולה כל התורה במצוה זו (עי' אגרת המוסר) ואין בידינו להשיב ליצר הרע ולאומות העולם, מה טעם לשעטנז ופרה אדומה וכו', מ\"מ כלולין בחינוך הזה אפילו אצלנו מצות שבין אדם לחבירו, כגון המניעה מגנבה וגזלה עולה אונאה קנאה שנאה ומלשינות וכיוצא בזה ומה גם שיש בכלל הזה אפילו מצות עשה של ג\"ח כנ\"ל (סי' צ'):"
            ],
            [
                "<big><strong>קמוץ חיבוב ממון כשר פרק ח</strong></big>",
                "הוי חס על ממונך שלא להוציא אפילו פרוטה אחת שלא לצורך:",
                "<b>חכמה</b> בינה ודעת, המפורסמים לשבח אצל המון העם, הם בעיניהם אריג של שקרים חניפות צביעות גנבת דעת מלשינות ולצנות וכו׳, איזהו חכם זה היודע להשתכר בהיזקן של אחרים. כמש״ה מחשב להרע לו איש מזמות יקרא, ואיזהו איש מכובד, היודע לפזר ממונו וממון אחרים ולהתכבד בקלונם, וכך דרכן של מכובדים הללו, להמציא מדי יום ביום מנהגים של פיזורים חדשים, במלבושים, תכשיטין וצדקות גדולות משל אחרים, בכדי לבייש את מי שאין לו ולהוסיף כבוד על כבודם עוד. ואע״פ שכבר כלו וחזרו וכלו הקפותיהם הישנות, עודם מתגברים בהוצאות ופיזורים חדשים שמא יש מי שאינו מכיר בדלותם עדיין ויטעה ליתן להם בהקפה עוד, ומחלה זו הוא מכלל אותן החלאים המתדבקין ומתפשטין במהירות גדולה כדבר ומגפה ר״ל, ומי שאין לו לב להעיז פנים בכבודם של משוגעים הללו, נגרר אחריהן בע״כ מבזבז מיעוט ממון כשר שלו במהרה, וסופו להשחיר את פניו לשאול על הפתחים, אבל אין רוח חכמים האמיתיים נוחה מהם:"
            ],
            [
                "<b>וע״כ</b> הפקחים חושבין אותם לסכלים, וחכמתן של רמאים לטפשות גמורה, אלא דעת היא למוד הנסיון הבהמי המתוקן בעצת הנפש המשכלת כו׳ (פ״א פ״ב),<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> והיא היא הדעת הגמורה שטרח עליה שהמע״ה ללמדה אח״כ להמון העם (כו) כל זה נסיתי בחכמה וכו' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם וכו׳ וכל אדם זוכה בה כפי מדרגתו והכנת לבו:</i> בינה היא להבין דבר ולהבין לאחרים דבר מתוך דבר מילתא בטעמא (תמיד ל״ב). ואיזהו חכם הרואה את הנולד. כי כמו שהבהמה אינה רואה אלא מה שלפניה. והיא רודפת אחר אגודה של שחת לבית השחיטה. כך נתנה דעה באדם להפקיר את ההוה מחיר העתיד היותר טוב. והטוב מחיר היותר טוב ממנו. ואפי' לזמן יותר רחוק עד שהחכמים האמיתיים משליכים גם כל הנאות העוה״ז כנגד העתיד לבוא אחר מיתה. ואיזהו מכובד זה המכבד את הבריות ומקמץ לעצמו ומיטיב לאחרים. כי נאה לצדיקים ולחכמים למעט בהנאות הבהמיות ולהתעדן בתענוגי הנפש המשכלת שלא לחוס על טרחם בדעת ובכשרון ולחוס אפי' על פכים קטנים מחמת חיבוב ממון כשר:",
                "<b>ואיתא</b> במדרש קהלת טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. טוב מי שהוא עושה צדקה מעוטה משלו ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות משל אחרים. מתלא אמרין גייפה בחזורין מפלגא לבישייא. ורעות רוח רעותא דמתקרי בר מצוותא. פירוש מנאפת לקבל אתנן ולחלק לחולים בכדי שיחשבוה רודפת אחר המצות. בויקרא רבה פ״ג, נפש כי תקריב מנחה וכו׳. טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס מהן. ממי שהוא הולך ולוה ברבית. דמאבד דיליה ודלא דיליה. אלא רעותיה דמתקרי פרגמטיא:",
                "מי שיש בידו בינה וגבורה דהיינו היודע למצוא טעם כל דבר ונימוקו. יודע ג״כ להכיר המה בה מתוך המעשה. ולהכיר האמת דלשעבר מתוך טענות בעלי דינין וכזביהן של עכשיו. ומבין חידות ומשלים ומליצות כמש״ה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחירותם. ואיש נבון יודע להכיר המחלה שבחלל הגוף מתוך מיחושים חיצונים וכיוצא בזה: וכל זמן שהאדם מוסיף ומעמיק להתבונן דבר מתוך דבר ודבר מתוך דבר תמיד וכו׳ (לח) הוא מוצא לפעמים שמאיזה דברים קלים מאד נגלין ויוצאין הדברים היותר גדולים. ד״מ ע״י עקימת שפתיו וכדומה לזה דברים רבים מאד, שזכרם משתכח בתוך כדי דבור מלבו של אדם, גוררין לפעמים תולדות גדולות אחריהן שחייו וכבודו והצלחתו דב' עולמות שלו ושל זרעו להיטיב או להרע תלוין בהם, ובמשה רבינו ע״ה נאמר וראית את אחורי וגו׳ ופירש הרמב״ם ז״ל שזהו בינה דהיינו מן המאוחר אל הקודם. ואמרו ז״ל שנפתחו לו מ״ט ש״ב ולפיכך גבי משה לא אשתכח נבונים, ושהמע״ה ביקש ע״ז לשפוט להבין בין טוב לרע וכו׳, ונענה ונתתי לך לב חכם ונבון. והנה העצלות מתנגדת לה ע״י מהלך הרעיונות שלה מן הקודם אל המאוחר וצריך לנצחה ע״י חינוך והרגל,ומכאן תבין מפני מה קשה להם למתחילים לחזור לאחוריהם (לח לט) ובתנחומא פ' לך וכו' איתא מעשה באחר שכינס ממון במדינת הים והניח שם דיתיקא כל נכסי לעבדי חוץ מחפץ אחד לבני בא״י וכו׳ אמר לו רבו אביך חכם גדול היה וכו׳ אמר אם אניח נכסי ביד עבדי כאן כו׳ אלא כותבני הכל לו וכו', ועכשיו אמור לפני ב״ד איני חפץ אלא בעבדי זה ותקנה הכל עמו. בכאן היה האב חכם והרב נבון והבן יודע בלבד."
            ],
            [
                "<big><strong>זריזות איסור הבטלה פרק ט</strong></big>",
                "המצא לך עסק תמיד לטובת עצמך, או לטובת חברך, ולא תכלה רגע מחייך לבטלה:",
                "<b>הנפש</b> הבהמית די לה במהלך החלומות, או הרעיונות שלה, ואיננה קצה בחיי בטלה לעולם, וכל תהלוכות פעולותיה ותנועותיה אינן אלא עפ״י הכרח הרוחות כנ״ל (סי׳ ב׳), אכן הנפש המשכלת אעפ\"י שהיא עסוקה להגיה מהלך הרעיונות תמיד, בכדי לצייר מהן מחשבות כנ״ל (ע״ח פ״ב) מ״מ היא קצה בעסק הזה במהרה, ומתגעגעת לחזור ולטרוח באיזה עיון או מלאכה, עד שהיא מכלה את כחה בהן, וחוזרת למצוא קורת רוח להינפש במהלך המחשבות, ואמנם גם אותו העיון או המלאכה שהיא טורחת בהן צריכין ליתן לה שכר עמלה, דהיינו עונג והנאה, או עכ״פ שמירה מצער והפסד:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> נתבאר לעיל (סי׳ יו״ד) שיש מיני הנאות של יצה״ר, ומיני עונג של יצ״ט, דהיינו בהמי ושכלי, אלא שחייב אדם לעבוד את קונו בשני יצריו, לפיכך צריך הוא לוותר ג״כ מקצת פנאי מימי חייו, בכדי לאמץ את נפשו הבהמית לעבודת הבורא כנ״ל (סי׳ ד׳), אבל מ״מ צריך לשום כל עיקר מגמותיה להתעלם בתענוגי הנשמה העליונה כנ״ל ולהיות משתלמת והולכת בהן מיום ליום, שעי״כ נקראים ימי חייה חיים אנושים, לא כן הרשעים שמאבדין את חלקם בחיים היקרים הללו, אלא מתים והולכין ומתגלגלין בקוף הנ״ל (סי׳ ג׳):"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> לא מיבעיא חיי בטלה ממש, שהם מביאים לידי שעמום וגורמין מיתה ממש, כמשחז״ל אין אדם מת אלא מתוך הבטלה וכו׳ (אבות דר״נ פי״א), אלא שאפילו שעה מועטת שהאדם מבלה בתענוגי היצה״ר יותר מהצריך לש״ש כנ״ל, נקרא חיי בטלה, לפי שאינו אלא מפטם את הפיל, ומוכר עצמו לעבודתו (סי׳ ד׳), וכל מי שגבר עליו יצרו ע״י ההרגל לרדוף אחר חיי בטלה ועצלות הנ״ל צריך להתרפאות ע״י החינוך במדת הזריזות:"
            ],
            [
                "<big><strong>שתיקה פרק י</strong></big>",
                "קודם שתפתח פיך שתוק והמלך בלבך, מה תועלה יהא בדיבור ההוא לעצמך או לאחרים:",
                "<b>כבר</b> נתבאר לעיל (נו\"ן) שהנפש הבהמית אפי' בתכלית שלותה היא מתנועעת תמיד במהלך העצלות, מהרגשה לרעיון, ומרעיון לרעיון, ומרעיון לפעולה, המשתלשים בסדר הזמן שנרשמו בה ע\"י הדיוקנים החיצונים. ד\"מ כשאני רואה את האב אני נזכר מבנו ומבנו לנכדו, ומהם למעשיהם וקניניהם וכו', או ע\"י התאות המוטבעות בה, כגון ריקוד העגלים וקפיצת הגדיים וכו', ודבר זה נוהג אפילו במהלך המחשבות, לפי שאין לכח הדמיון הבהמי שום ציור ותפיסה מפעולת הקשור כלל, שהרי סדר מהלך הרעיונות נמשך מאליו ע\"י סדר הדיוקנין, כנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> הנפש המשכלת שולטת בעצלות ההיא, בכל פעם שעולה ברצונה, והיא יכולה לקשר איזו רעיונות עם הרגשת איזו אותיות בכתב או בע\"פ, ועל שם כך נקראת נפש המשכלת ג\"כ נפש המדברת, ע\"ש שנבראת בו באדם לגלות מחשבות לבו לאחרים, למראית העין או להשמעת אזנים, בכדי שיהיו בני אדם לומדים ומתלמדים, משלימין ומשתלמין בחבורתם זה עם זה<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> הנפש הבהמית מחוסרת בינה ורצון כנ\"ל (סי' ב'), לפיכך אין סברא לא להפריד ולא לקשר רעיון לרעיון מעצמה דהיינו שלא עפ\"י סדר הדיוקנין שהכניסה מן העולם הגדול (פ\"ר צ\"ז) וכ\"ש שאינה מבחנת בטיב קישור הרעיונות כלל. אכן הנפש המשכלת ע\"י כח הבינה שלה, יכולה להבחין ולהתבונן האיך נקשרים שני רעיונות שונים זה עם זה וכח הרצון שלה איננו משועבד להשתלשלות הדיוקנים, וע\"כ יכולה לקשר רעיונות והרגשות זרות או להפריד המחוברות זו מזו מדעת עצמה לכוונה מיוחדת ולחנך בה את הנפש הבהמית ע\"י למוד והרגל (סי' נ\"ד):</i> אבל כשמפליגין בדבור בלהג הרבה סופה להעשות ממנה יצה\"ר של תאות המלומדת, ושפחה לגאוה ורדיפת הכבוד, ומה גם שדברים בטלים מביאין לידי לה\"ר רכילות ליצנות ושקרים וכיוצא בזה כמשחז\"ל כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ\"א י\"ז):"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> דרך החינוך הוא לפנות את לבו להמלכה בעוד שלא נפתח הפה, דהיינו בעוד שרוח התאוה קלוש מאד בסמוך למקורו, ולחנקה בחדר הורתה כנ\"ל (סי' נ\"א), שאם רחש לבו איזו דבר הלצה דבדיחותא, ירגיל עצמו לחזור ולבולעה לתוך מעיו, כמו שנתפאר דהמע\"ה זמותי בל יעבר פי (תהלים י\"ז) וכמ\"ש חז\"ל תן דעתך עד שיצא מפיך (תד\"א זוטא פ\"ג):",
                "<b>ד\"מ</b> מיני דפיקת התוף סימן לרעש ולשלום, לשכיבה ולקימה, לרדיפה לבריחה הליכה עמידה, וכן מיוחדין סימנים ע\"י חוש הראות והמישוש, כגון א\"ב של קפיצות וקריצות שמלמדין בהם את האלמים לדבר כלשון עם ועם, וכן אותן הסימנים המשותפים לכל עם ולשון, כגון משולש שגגו למעלה כזה",
                "▽",
                "סימן לאש, גגו למטה כזה",
                "△",
                "סימן למים שמשתמשין בהן הרופאים בנוסחי רפואות שלהם לרוכלים בכל ארץ אירופא וסימני המוזיקא לחכמי הניגון, ואותיות הציפר לבעלי החשבון, דומה לזה כתב ארץ חינא שיכולין להכיר בה ולקרותה איש איש כלשון בני עמו, וכן אותו הכתב המשותף לכל אומה ולשון הנקרא פאסי' גראפיאה שהמציאו מקרוב, וחכם אחד סומא מעת הולדו מהיר מאד בחכמת החשבון, המציא לעצמו קוביאות קטנות לסמן בהם את המספרים, והיה מחשב בהן חשבונות התכונה הגדולים והעצומים ע\"י חוש המשוש בלבד, ודומה לזה מחרוזות המספר שמשתמשין בהם הסוחרים בארץ רוסיא שלנו שיכולין להשתמש בהם ג\"כ ע\"י הדחק, אפילו בחשך ע\"י חוש המשוש בלבד, והכל ע\"י תחבולות קישור הרעיונות בכונה שנתיחד בה האדם על אחת משלשים אלף מיני בעה\"ח שונים שנבראו על פני האדמה, ושעליה מוסדת סגולת הדבור כנ\"ל:",
                "ולא זו בלבד, אלא שעי\"כ יכול האדם להשתמש בכל מיני כחות שאר בעה\"ח ע\"י חינוך נפש בהמיותם כנ\"ל (סי' ג'), וגדולה מזו שיכול האדם לחנך אפילו חלק הבהמי שבנפש.של עצמו לכל מיני מלאכת מחשבת (הצריכות כונה מיוחדת להכשיר חלקיהן ולסדרם באופן שיצא מהן איזו תועלת לטובתו) והוא מתחנך בהם אחת אחת, ואח\"כ מוסרין לנפש הבהמית שלו להנהיג המלאכה ע\"י <b>מהלך</b> קישור <b>הרעיונות מאליה</b> (סי' נו\"ן), והוא יכול לפנות אז מחשבת רוח הבינה שלו לעסקים ועיונים חדשים שלצורך אותה שעה: ד\"מ סופר פלוני הרגיל א\"ע זה כמה שנים להעתיק ספרים כתובים לפניו, ועתה יכול הוא למסור מלאכה זו לנפש בהמיותו, והרי היד כותבת ובפיו מדבר דברים אחרים שואל ומשיב לאיש ואיש עפ\"י דרכו בדעת ובהשכל, ומצינו אנשים גדולים יושבין עסוקים במלאכתם ועסקי ביתם, ומפליגין את מחשבתם לדברי תורה וס\"ח:",
                "לפי שכל מעשה החינוכים משנגמר התקשרותם בנפש, כבר יצאו מרשות הנשמה ונעשו הרגלים (סי' נ\"ד), ונכללים במהלך הרעיונות הנקרא מהלך העצלות ע\"ש שנמשך מאליו בלי שום בליין של כחבלי (סי' נו\"ן) ומשיירין את הנשמה פנויה לכל דבר עיון והבחנה כחפצה, ועל זה נבנה מלאכת החינוך לתקון המדות:"
            ],
            [
                "<big><strong>ניחותא פרק יא</strong></big>",
                "דברי חכמים בנחת, ומהיות טוב אל תקרי רע:",
                "<b>רוב</b> מדות הישרות מצומצמות מאד במדתן, שאם חיסר מהן או הפריז עליהן, הרי זה סר מדרך הנכונה, כשם שלכלוך הטיט וכדומה מגונה מאד, כך היא התפארות והתקשטות יתירה גם היא מאוסה, וכמו שהצביעות (דהיינו מי שמתכוון להטעות את הבריות לחשבו לאיש חסד) מגונה מאד כך היא הקלות (המזלזל בכבוד הבריות ובגנותן גם היא מגונה מאד וע\"ז נאמר והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר ל\"ג כ\"ב) הוקש הנקיון מישראל לנקיון מהקב\"ה:"
            ],
            [
                "<b>ומאחר</b> שצריך להקפיד על הנקיות שלא יתגנה בעיני הבריות, כ\"ש שצריך להקפיד עוד יותר שלא יהא שנוא להם ח\"ו, לפיכך צריך לדקדק מאד במו\"מ ובעסקיו עם הבריות, ושיהא שוקל בדעתו במתינות וישוב הדעת קודם שהוא מתחיל בעסק או בדבור שלא תצא מהם גנות ושנאה וקטטה ח\"ו, אלא לערוך כל עסקיו ודבורו בנחת עם הבריות, שהצעקה והכעס נאה לכסילים ולרשעים, ואפילו בשעה שהוא צריך להתנהג עמהם במדת הדין, מ\"מ יטריח להעמיק בכל מיני תחבולה וערמה, שלא להפריז על המדה אפילו כחוט השערה, וכמשחז\"ל מהיות טוב אל תקרי רע:"
            ],
            [
                "<big><strong>אמת רמז יב</strong></big>",
                "אל תוציא מפיך אפילו דבור קל שאין לבך מעיד לך על אמתתו מכל צר:",
                "<b>השקרנות</b> היא חלי הנפש מגונה מאד, ולכתחלה היא באה ע\"י רדיפת הנאה של ממון או כבוד ואהבת הבריות בהיתר, ואח\"כ באיסור, ולבסוף יוצא ממנה התאוה המלומדת של שקרנות שלא ע\"מ לקבל פרס, וכשהיא מזדווגת ליצה\"ר של להג ודברים בטלים אזי נולדה מהם גם התאוה לשבועות שוא ר\"ל: <b>פלוני</b> הגאוותן, טורח בכל מאודו להתפאר בפני אחרים במעלות שאין בו, ומתגבר לפתותם בחבילי חבילות של ראיות וגוזמות של תהו וריק, אולי יאמינו בו, מתלוצץ מלשין ומטיל דופי בכשרים, ועיקר ראייתו מן החנפים:",
                "<b>חברו</b> הצבוע, מתעטף בטלית עד טבורו, אינו מסתכל מתוך ד' אמותיו, ובורח מפני הנשים מנעוריו, ועדיין הוא קובל תמיד על מעשה בעל דבר, שמתגנב לתוך תחומו לפרקים:",
                "<b>פלוני</b> הרמאי משקר בשכר הנאת ממון, ובונה כל עיקר פרנסתו וכבודו ומו\"ט שלו על מעלתו זו, שכבר איתמחי ונעשה חריף לרמאות ולהונות את הבריות באונאות ממון, ואונאות דברים של ליצנות ומלשינות וחניפות, כדי שייראו מלפניו:",
                "<b>ופלוני</b> בן זוגו גונב דעת הבריות או כבודם, גונב דעת הבריות זה המתחכם לדבר אחד בפה ואחד בלב, ומתפאר בטובות בדויות שהוא גומל לאחרים תמיד, בכדי לאנסם ליהפך לו לאוהבים, וגונב כבוד הבריות, זה המתכבד בחידושי תורה ומעשים טובים של חברו ומפרסמן על שמו:"
            ],
            [
                "<b>וסוף</b> סוף שקר אין לו רגלים, ואפילו אומר אח\"כ אמת אין מאמינים לו עוד, וכך עונשן של גאוותנים צבועים רמאים וגונבי דעת הללו, שמתגלים והולכים, היום לזה ומחר לחברו, עד שמפרסמין ונעשים נבזים שפלים ושנואים לכל אדם:"
            ],
            [
                "<b>לפיכך</b> צריך לדקדק בתחלה ולחקור אחר מקור המחלה שלו בכדי לעקרה משרשה ע\"י החינוך במדות ענוה, צדק ושתיקה הנ\"ל, ואח\"כ צריך לצרף אליהם גם החינוך במדת האמת לשם מצות עשה מיוחדת של חיבוב האמת, ואפילו בשעה שהוא מפסיד על ידה הנאות ממון או כבוד המדומה (כשנזדמנה לו איזו גנבה או ערמה או הלצה יפיפיה) וליזהר אפי' מקריצות ורמיזות של שקר, ומלישנא דמשתמע לתרי אפי, ואפי' משקר דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא וע\"י הדיוק וכיוצא:",
                "<b>עד</b> שיתפקחו עיניו לראות ביפיפותה של אמת, וכמה היא חביבה לפני מי שאמר והיה העולם שנקרא אל אמת, ואין לך נמאס משוקץ ומתועב כליצנות עולה ומרמה וחנופה, וכמשחז\"ל (סנהדרין כ\"ט) סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי, שהליצנים והמלשינים והחנפים נבזים אפילו בעיני אותן הניאותין בשקריהן, ואין נותנין להם שכרם אלא כמו שמשליכין נבלה לכלבים, ואם בעיני הפסולים שכמותן כך, בעיני כשרים עאכו\"כ:"
            ],
            [
                "<big><strong>פרישות פרק יג</strong></big>",
                "התגבר להפסיק מהרהורי זמה, ולאשתך לא תקרב אלא בשעה שדעתך פנויה לקיים מצות עונה, או פריה ורביה:",
                "<b>רוחות</b> נפש הבהמית נבראו לתכלית יקרה, לעזור להוציא לאור משפט נפש השכלית החלושה מהם הרבה (סימן פ\"ב) ומה גם תאות המשגל והיא היותר חדה ועזה שבהנאות ואהבות שבין אדם לאדם, וקדמונינו ז\"ל שתיקנו מטבע של ברכות הנהנין על כל מיני הנאות העולם הזה, פירשו לנו עוצם הנאת אהבה העזה הזאת ויוקר ערכה בנוסח ברכת הנשואין שכלולין כה כל מיני דיצה חדוה אהבה ואחוה וכו':"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> עיקר בריאת אהבה זו מתחלתה היתה כדי לקיים מצות פ\"ו, והשי\"ת קדשנו במצותיו עוד ליחד לכל אשה בעל מיוחד, לפי שהילד האנושי נולד רך ומזוהם, צריך לטיפול של טרחא רבה ויתירה בכדי לסעדו, לגדלו, ולהדריכו לתורה ולמעשים טובים, וע\"כ הנחיל אותנו השי\"ת ע\"י מצוה זו אותה האהבה הנפלאה כפולה ומכופלת, לפי שהיא כלולה משתי האהבות היותר עזות שבכל הבריאה דהיינו אהבת האדם א\"ע כנ\"ל (סי' פ\"ז) ואהבת זכר ונקבה של אב ואם, ויש בה כדי לסבול המשא כבדה והרצופה הזאת ימים ושנים, ולמצוא בה עוד תוספת ריוח יקר מאד של אהבת בנים הגונים אל אבותם לתמכם לעת זקנותם:"
            ],
            [
                "<b>אלא</b> שגם אהבה זו עלולה לחלאים רבים ועצומים ממש כאותה דלעיל (סי' פ\"א) שיוצאים ממנה גם גזל ושפיכת דמים, ומולידים ג\"כ חליי הגוף מגואלים ומנוולים ארוכים מאד מאד, ומחמת שמקור כלל הרעות כאלו הוא ברוח של תאוה קשה כנ\"ל, לפיכך מדת הפרישות היא ג\"כ מדה כבדה במהלכה מאד (למד):"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> כל כמה שהרוח ההוא קשה בשעת תקפו מ\"מ רובא דרובא הוא נובע ממקור דק מאד בתחלתו (סי' נ\"א) עד שניכרין בו ד' פרקים של ימי קליטה, עבור, לידה, וגידול דהיינו א) כשבאו לו הרהורי עבירה בהיסח הדעת והוא נפתה, ב) להאריך בהם ולחדד את תאותו מרגע לרגע עד, ג) שהוא מתחיל בדבורים ועסקים מענין זה בדרך כלל, ואחר כך ד) מתחיל רוח התאות ממש לסחוב אותו למקום עבירה:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> הקליטה עצמה (דהיינו תחלת הרהורי עבירה כנ\"ל) באים עפ\"י רוב ע\"י גלגול מהלך הרעיונות שא\"א להשמר מפניו כמשרז\"ל (ב\"ב קס\"ד ע\"ב) ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום וחדא מינייהו הרהורי עבירה, נשתיירו א\"כ שלש משמורות של עבור לידה וגידול הנ\"ל, ואם יזדרז המתחנך לשכל את העובר הזה ע\"י הפסק איזו מלאכת מחשבת שיש בה תועלת ע\"י סיוע של מדת זריזות או איסור הבטילה, ומשהתחיל במחשבה החדשה, אזי יכול הוא לפרוש בקל מהמשך הרהורי העבירה ע\"י סיוע של מדת סדר, דהיינו ע\"י הסיפא דפיסקא שלה (ע\"ח) וכל מחשבתך תהא פנויה למה שלפניך, וחז\"ל אמרו (סוכה נ\"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וזוהי עצה היותר הגונה דמקרבא הנייתה לפי שד\"ת מצויין לנו בכל זמן ובכל מקום:"
            ],
            [
                "<b>אכן</b> אפילו אם נתרשל מלשכלם במשך עיבורם ויצאו לאויר העולם וכבר גדלו קצת, עדיין יכול הוא לנצחם עפ\"י סיוע של העלאה קטנה בפיסקא מנוחת הנפש (ס\"ב ס\"ג), ואם בכל זאת גברה עליו התאוה פעם ופעמים ושלש מ\"מ נשתיירו עכ\"פ רשימות כונתו הטובה להתנצח כנגדה כנ\"ל (ס\"ב):"
            ],
            [
                "<b>לפיכך</b> צריך להדבק ולהחבק בחסד השי\"ת לבא לטהר בכדי לעצור כח להתמיד את המלחמה בכל מיני תחבולות הנ\"ל (ס\"ו) כאחת בלי רפיון (ל\"ב), ויהא לבו נכון ובטוח שמקץ איזו שנים מועטות יזכה להעלות ארוכה למחלתו, לברכו ולהיטיב אחריתו:"
            ],
            [
                "<b>אותן</b> הי\"ג פרקים עם הרמזים והפסיקאות שלהם לא הובא כאן אלא בכדי להראות דוגמא מד' תנאים הצריכין בכאן, דהיינו הפרקים צריך שיהיו מפורשים, הפיסקאות קצרים, המוסרים נוחים וכוללים עצות כל כמה שאפשר, ולרווחא דמלתא ניתוספו עוד כמה פיסקאות עם רמזיהן למדות העלולות לחלות בדורנו להיות מזומנים לאיש ואיש כפי צורך תיקון נשמתו:",
                "<b>הסתפקות רמז פלוני</b> קודם שתקח מזון אל פיך. התבונן מה תועלת יש בו לבריאות גופך. או לצורך מצוה:",
                "<b>מתינות רמז פ'</b> לבך אל יבהל. ופיך אל ימהר. אלא הוי מפסיק דבוריך ועסקיך כמה וכמה פעמים בהמלכות וישוב הדעת:",
                "<b>צניעות רמז פ'</b> הזהר מן הביעור והגנות. מן הגאוה ומחשדה ותמצא חן בעיני אלהים ואדם:",
                "<b>בטחון רמז פ'</b> אם באה דאגה בנפשך. הוי מקבל אותה כאזהרה מה' אוהבך. לפשפש במעשיך ולהמלך עם היועצים אשר ברא בלבך ומשעשית רצונו בטח עליו ושוב למנוחת נפשך. (עס\"י עו עז וריש סי' צ\"ד)",
                "<b>נדיבות רמז פ'</b> התלמד להרגיל העונג של גמילות חסדים. והפחיתות שבמדת הכילות:",
                "<b>שבוע א מנוחת הנפש</b>",
                "התגבר על המאורעות פחותי הערך רעות או טובות, שאינם כדאי לבלבל מנוחת נפשך:",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|רמזים   | א | ב | ג | ד | ה | ו | ז |",
                "+:======:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+",
                "|מנוחה   |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|סבלנות  |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|סדר     |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|חריצות  |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|נקיות   |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|ענוה    |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|צדק     |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|קימוץ   |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|זריזות  |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|שתיקה   |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|ניחותא  |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|אמת     |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+",
                "|פרישות  |   |   |   |   |   |   |   |",
                "+--------+---+---+---+---+---+---+---+"
            ],
            [
                "<big><strong>מהדורא בתרא</strong></big>",
                "שייך לסימן ו' המתחיל. כי הנה הנפש הבהמית כו', להיותה צוללת במחקרי חכמת הוללותה וסכלותה וכו':",
                "<b>הצדק</b> והמשפט היושר האמת והאמונה נכונים כולם לדרך אחד קולע אל השערה, אבל דרכי הרשעה העולה שקר ומרמה מטים עקלקלותם לאין חקר, לפיכך נוח הרבה לכוין לדעת החכמים ואנשי אמנה מלירד לסוף דעת הטועים הבורים והרמאים, הנלוזים במעגלותם לאין סוף. והנה נשתבח מרדכי בלשן ע\"ה שעמד על סוף דעת האשה (מסכת שקלים<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> ירושלמי שקלים פ\"ה ה\"ב ע\"ש.</i>) שנתקשו בה גדולי דורו ז\"ל. וכן בשלמה נאמר ויחכם מכל האדם ודרשו ז\"ל אפילו מן השוטים, כמש\"ה (קהלת א) ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות וכו':"
            ],
            [
                "<b>ובפירוש</b> למגלת קהלת איתא וז\"ל. ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת כו' כל כמה שהיה שלמה המלך ע\"ה מצליח והולך בחכמתו עד דהוו נהירין ליה שבילי דרקיעא וכל חללי עלמא, כך היה משוטט וחוקר ג\"כ בחללו של עולם הקטן, דהיינו באותו תהום רב של דמיונות מחשבות מדות ודעות המכונסין במצולות הלבבות, באיזו דרך הן נכנסין לכאן מתוך חללו של עולם הגדול, היאך הן משתלשלין זה מתוך זה כנהר שאינו פוסק לעולם (עיין לעיל). ומניה הם חוזרים ויוצאים משם אל הפועל בעולם הגשמי וכו', ואגב זה נגלו לפניו גם חילוקי פרטי הנפשות האנושיות זו מזו, עפ\"י סגנון מערכי לב ומענה לשון המיוחדים לכאו\"א ואפילו הגיונות השוטים וקצרי הדעת דמחשכן שמעתייהו טובא, ועי\"כ נתחכם ג\"כ להמציא תחבולות להסביר חכמות רמות להדיוטות מוסרים עמוקים וערמות לפתאים ולנערים דעת ומזמה (משלי א ב) עכ\"ל.",
                "(ועיין רפואת העם סי' תקפ\"ו תקפ\"ז):"
            ],
            [
                "<b>ומ\"ש</b> כאן מוסרים עמוקים, ר\"ל תוכחת לאותן מיני תאוה מתוקה לשעתה שצריך לחטט אחריה הרבה בכדי לברר הרעות המתרגשות לצאת ממנה אחר זמן ארוך, והרי זה דבר הסמוי מעיני בני הנעורים שיצרן קשה ומעור פקחים, ומה גם שעדיין לא עמדו בנסיון להכיר בנזקה, וכן הפתאים אינן בקיאים בערמומיות היצה\"ר שמצדד לפניהם פנים מסבירות לקולא תמיד ואינן יכולין לראות חוב לעצמן, וחכמה יתירה צריך המוכיח בכדי לפקוח שניהם של אלו ליתן דעת לזה וערמה לזה. דהיינו בכדי להראותם את הרחוק בקרוב ואת הטמון בגלוי (עיין לעיל):"
            ],
            [
                "<b>ואכן</b> אע\"פ שאין אנו כדאים להתקנאות בשלמה המע\"ה שלא קם כמוהו אפי' בדורות הראשונים לא ללמוד ולא ללמד. מ\"מ חובת הלבבות היא מוטלת על כל אדם, להשגיח על עצמו בכל פרטי מעשיו והנהגותיו תמיד בכדי להכיר במדות הנפש הבהמית שלו מצד פעולותיה, במעלתם ובמומיהן, ובגרמות המסוגלים להגביר או להתיש את כחן אצלו, למצוא כדרך משל אותן תרופות המעוררין אותו להעשות נוח או קשה לכעוס או לרצות, מהר לשמוע או לאבד דברי חירופין או חניפות וכיוצא בזה, שעי\"כ יכול האדם לגדור בפני חליי נשמתו בקלות גדול, ועכ\"פ לקדם אותן בעוד שלא נשתרשו בעומק הלב. כשאפשר לנצחם עדיין ע\"י התרופות המתנגדות להן כנ\"ל קורם שיבא לידי מעשה ונסיון ממש:"
            ],
            [
                "<b>ואשרי</b> לאדם זהיר שזהירתו נעשית לו הרגל תמידי למצוא כל פגימה במדותיו ולתקנה בזריזות, כי המדות הן הן עיקר מצערי גבר ועלילותיו, וכל זמן שהמקורות מתוקנין ומנקיותיהן ערוכות כהוגן, יכולין בעליה לבטוח למצוא מים טהורים תמיד כשהם באים ממקור לא אכזב, אבל אוי לו לעצל שאינו מכיר במעינות ומנקיות אלא משעה שהבאישו מימיהן, בשכבר קשה אפילו למצוא מקום הקלקול מכל שכן לתקנו. שמתוך שהוא טורח ושוהה בתיקון האחד הוא נותן פנאי לקלקול אחר כנגדו, ונמצא מכלה את חייו בתקונים וקלקולים תמיד, ולפי שהאדם ילוד אשה עלול לפגעים ולשגיאות קטנות בכל עת, וכל שגיאה גורמת עיכוב וכל עיכוב תקלה. הרי השהיות מצטרפין והקללות מוסיפין, המלאכה הולכת וגוברת בעוד שכחותיו הולכים וחסרים עד שהוא נופל בלי תקוה לתקומה עוד, ומה גם בעלי תשובה שהם מחויבים לדקדק ביותר למצוא מקורות החטאים שנכשלו בהן לשעבר, לפי שכל חטא יש לו אחיזה במדה רעה או באיזו גרמא פרטית, ושורש מר אחד מזומן לעשות פירות באושים הרבה, ע\"כ צריך לבדוק אחריו לבערו, או למחקו בשרשו, מדות הרעות יכולין ליהפך לטובה ע\"י מלאכת החינוך כמו שיתבאר לקמן בארוכה, והגרמות יש להם ג\"כ גרמות וגרמי גרמות (עיין לעיל) קלושות כקורי עכביש בתחלתן ואינו צריך אלא לזהירות קטנה והן מתנתקין מאליהן, (עיין הקדמה):"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> אגב גרמא הובאו כאן גם כמה באורים לכתבי קדש ומאמרי חז\"ל, יצר הרע ויצר טוב כחם חכמתם סדר תולדותם ומלחמתם, עולם קטן רשימות של פגימות ותיקונין פסוקים רבים ונוסח ברכת נישואין וכו', לדוגמא על חן אמרי בינה וחידותם של קדמונים ז\"ל, הנותנים לפום צערא אגרא לדורשיהם באמת, ולהתחנך גם כן למצוא כוונתם האמיתית הניכרת בזהרה תמיד מן עבטיט שהתועים מחפים עליה לטוח עיניהם של דורשי חכמתם ז\"ל, בדחוקים חשוכים, ולמלא כרסם בגוזמות ופטומי מילי שאין להם שחר כלל:"
            ],
            [
                "<big><strong>לקוטים</strong></big>",
                "<b>פתיחה לפי' משלי</b>",
                "<b>לעולם</b> ישנה אדם תלמודו בדרך קצרה, אלא שכל דבר קשה לשמוע צריך להסביר אותו או להטעימו כראוי, אם עמוק הדבר ולאורה הוא צריך יש להאריך בו ולפרשו עפ\"י דוגמאות ברורות כשמש, ואם דבר תוכחה הוא שאינו נכנס באזני יצה\"ר השונא כל מוסר, צריך להטעימו במליצות עריבות כמו שנותנים רפואה לתינוקות בדבש, ולפעמים צריכין להטעים ולהסביר כאחת, לפי השומע ולפי הענין, ואם השומעים רבים ויש כאן מה שקשה לזה ונוח לזה, או מועיל לזה ומזיק לזה, אזי משתמשין באמרי בינה ודברי חכמים וחידותם, דהיינו במליצה נדרשת לכמה פנים, באופן שהכוונה הפנימית נשארת סתומה לשאינו ראוי לה, אכן פעמים שיש בכונה הגלויה ג\"כ תועלת אפילו לחכם ומבין מדעתו, בכדי שלא יצטרך לבלות זמן בדברים פשוטים אלא יתחיל תיכף מכאן ויוסיף דברים עמוקים משלו, ומה גם להנהו דלאו בר מזלא דהא מילתא ולא איתרמי לידייהו כלל:"
            ],
            [
                "<b>הללו</b> הן תחבולות הלמוד לאחרים שגדל והצליח בהן שהע\"ה מאד עפ\"י עדות הכתובים, לפי שמאס בכת אותן החכמים שנאמר בהם אם חכמת חכמת לך, אלא היה טורח כל ימיו להחכים גם את המון העם ולהוכיח את הכושלים שבדורו ע\"פ מוסר השכל לטוב להם. ולענין זה חיבר משלים חדשים רבים תמיד וכולם נגנזו ולא נשתיירו מהן בידינו אלא אלו, מחמת שיש בהן מעלה יתירה השוה לכל אדם ולדורות, דהיינו לא לבד להודיע להדיוטות דברים שלא ישיגו אליהם מעצמן, אלא אף זו להרגיל אוהבי חכמה להכיר בדברי בינה וחידות בכדי לדלות חספא מן המרגניתא, וגם ללמד את הנבונים גופייהו כל מיני תחבולות הלימוד להסביר לאיש ואיש כפי מדרגתו כנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>ולפי</b> שהמשלים הללו ברוה\"ק נאמרו שלא נתכוון שלמה להשטות או להתנאות בהם ח\"ו, ע\"כ לא כוון בכל תיבה ותיבה אלא לפי עומק כוונתה אליבא דאמת, וחכמים ונבונים דהכא לאו היינו הלצים והרשעים שהוא קורא להם אוילים סכלים וכו', לפי שהפקחות להרע היא עצמה טפשות מנוולת מאד (עיין לעיל) לפי האמת, וע\"כ מלת מלך נאמר על מי שהוא ראוי להיות מלך דוקא וכן מלת עבד סתם על מי שאינו כדאי להיות בן חורין, והכי נמי מלת שפחה וגברתה באותן ששמן נאה להם איתמר, וסתם ריע אהוב אהובה ושנואה השונאים ואהובים נמי איצ\"ט קמיירו, שבן מלת שונא נאמר על מי שהוא חושך שבטו מבנו, שבשביל צער של אהבה הבהמית שלו הוא מפקיר את בנו לשאול תחתיה (עיין לעיל), וכן גם מלת עצל מורה לכאורה כפי פשוטו בלבד, אבל אותם המבינים אמרי בינה הנ\"ל יודעים שכוונתו ג\"כ על אותו העוזב את עצמו לשרירות לבו, שאינו טורח להיות צופה מה תהא בסופו, וחייש נמי דילמא אתי יצה\"ר לאינצויי בהדיה ועביד ליה טרדא טובא, ואף על פי שאינו עצל כלל בשאר עסקים, ולא עוד אלא שהוא זריז הרבה לרדוף אחר התאוות:"
            ],
            [
                "<b>ויש</b> לדקדק שלא דבר הכתוב כאן אלא בפתאים ונערים (ואפי' בחכמים הנכשלים עפ\"י מקרה רע ח\"ו) וכשמפקחין עיניהם להרגיש בסכנתם נשמטים מן הפח בבהלה מאליהם, אבל הקטנים שלא הגיעו עדיין לשום חינוך כלל, ורשע שכבר כבש נשמתו לעבוד לתאוותיו הבהמיות, דינם במקל ושוט כבהמה ממש, כמש\"ה בדברים לא יוסר עבד, יסר בנך בשבט, נכונו שפטים ללצים ומהלומות לגו כסילים וכו' ע\"כ (ועיין לעיל) שעפ\"י פי' מלות חכמה וחכמתם המבואר שם פירשתי לך אז פסוק מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה' בז\"ה:"
            ],
            [
                "<b>עיון זה לקוח מפי' משלי (כה) ע\"פ כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר:</b>",
                "<b>כל</b> כמה שאדם נמשך אחר הנסיון של אותו צער ועונג שהרגיש בגופו או שהשיג בחושיו, הוא מפעולת הנפש הבהמית שלו בלבד, שעיני בשר שלה אינן רואין אלא בסמוך בגלוי ובשל עכשיו, והוא עלול ליכשל בכל עת ובכל שעה כבהמה, לכך ניתנה דעה וממשלה בנפש המדברת שלו לפקח על כל עלילותיה, ולקבץ הנסיונות הבהמיות הללו בכדי להוציא מהן ידיעות שכליות, גלויות לעין הרוחני שלה ברחוק ובסתום קצת לאיש ואיש כפי ערכו, ועי\"כ הוא ממציא לו כמה מיני תחבולות להנאתו ולטובתו תמיד ומתוך כמה תועליות לפי שעה כאלו יכול הוא להוציא איזו תועלת שניה לצורך ימים הבאים, ומשניה לשלישית לפקדון לעוה\"ב וכו', הכל לפי טרחו זמנו וערך השכלתו, לפי שאין שכל האנושי יכול להתפשט אלא ע\"י דרישה וחקירה ממדרגה נמוכה לגבוה ממנה ומגבוה לגבוה שעליה, עד לתכלית הגבול שנקצב בתחלת יצירתו להנהיג בו כחות גופו ונפשו לטוב לו:"
            ],
            [
                "<b>ולפי</b> שרוחב דעת האדם המשוערת לפי ריחוק וסתימות צרכי אדם יחיד, אינו מספיק עדיין לדר בין אנשים רבים, מאחר שהעסקים שבין אדם לחבירו מתרבין והולכין לפי ריבוי בני החבורה, וכל אחד קרוב אצל עצמו ומתרחק והולך משכנו ושכני שכניו, אינו רואה חוב לאוהביו וזכות לשונאיו וכו', ע\"כ נוצרו גם דעות בני האדם וכחותיהם מזדווגים ומתחברים זו לזו בגופן, שעי\"כ יכולין להוציא מביניהן ידיעות יותר רחוקות ויותר סתומות, ולבצר גם ממשלת הצדק והאמונה ע\"י חיבור כח אגרופיהן, בכדי להספיק להם לכל צרכיהם, וכאילו נמצא אחד מבני ענק שקול בכחו כנגד אלפים בינונים מבני אדם, ואור שכלו ג\"כ מתפשט ברוחב אלף אלפים, שהרי זה מספיק לכל רוחב חללה של מלכות על אלף אנשים בינונים, ע\"כ המלך היושב על כסא משפט, צריך לקשר את הכלל כולו ע\"י שרי עשרות מאות ואלפים שתחתיו, בכדי להנהיג את עמו בדרך הישרה לטוב להם:"
            ],
            [
                "<b>ומחמת</b> שיצר לב האדם רע מנעוריו, והגדול כאחד העם לענין זה, ולא עוד אלא שאפילו היותר חכם וחסיד שבגדולים כשאינו רואה אלא בעיני הממונים שלו, עשוי ליכשל ולהכשיל בכל עת, לפי שכל כמה שאוכלסי מדינתו רבים, כך מתפשטת גם השתלשלות הממונים המבדילים בינו לבין העם, ואם לא יחטא אלא אפילו אחד מאלף שבהם יכול הוא להחטיא הכל עמו (כמש\"ה אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' (קהלת ה) אלא שהאדם מצווה כפי כחו בלבד לפי שלא ניתנה תורה למה\"ש, ועל המלך אינו מוטל אלא להראות לכל, שכל מגמתו להיות סוקר הכל, שעי\"כ תהא אימתו מוטלת תמיד על הממונים ועל העם כאחת ודיו:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> השי\"ת ב\"ה אין לפניו לא עמוק ולא סתום ולא חילוף הזמנים, וכל רחבי שמים ושמי שמים שקולין כחוט השערה אצלו, לפי שכולם משוערין במדה וקצבה, וכולן בטילין לפני הבב\"ת במשהו לעולם, הלכך לגבי דידיה לא שייך שום חקירה ועיון כלל, ואדרבה מאחר שהכל צפוי בסקירה אחת לפניו מעולם, אזי לא היה צריך לבראות אלא מקור הצפונות והתעלומות, והיינו להמציא בתחלה תכלית הצמצום של אור ההשכלה בב\"ת עד תחתית נפש הבהמית השפלה, ולחזור ולהעלותה אחת אחת בגוונין שונים זו למעלה מזו: ד\"מ נפשות רמשים שקצים בהמות חיות וצפרים, שבכל אחת מהן מינין חלוקים רבים מאד, ואפילו פרטיהם היחידים עצמן עדיין חלוקים זו מזו בנפשותם כמו שאינן דומין זו לזו במראיהן ותמונת גופן, לפי שטבע נפש כ\"א מהן מיוחד לפי תכונת הגוף והאברים שהם הכלים שהיא מצומצמת בהן, ולפי חילוף המזון שהם יונקים את חיותיהן ממנו:"
            ],
            [
                "<b>אח\"כ</b> השפיע עליו עוד מקיפין חכמה בינה דעת זו למעלה מזו, ומדת הרצון בעטרה טפופה על גביהן, עד שנתעלה למדרגת נשמת בני האדם, נשמה זו אינה מקבלת מדרגות השנויים של זינין ומינין הנ\"ל עוד, אבל יש בה דעה וממשלה להרע ולהיטיב את מעשיה שהן המזון הרוחני שלה, והיא מזדככת ומתעכרת על ידיהן ומשתנה תמיד כל ימי חיי הנפש עם הבשר שלה, ולכך ניתן כח ושליטה ברצון שהוא המקיף העליון שלה, להשתמש בכלל המדות הבהמיות והשכליות ולהנהיגם עפ\"י חוקים ומשפטים צדיקים, המיוסדים בחכמה האמיתית להדבק במעשיו ית':"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> חכמה זו אינה נמצאת אלא למחפשים אותה ככסף וכמטמונים ועל שם כך נקרא הקב\"ה אל מסתתר, לפי שע\"י פליאות הצמצום הזה נכסה כל אותו היום הגדול של צהרים ואור האין סוף ונגנז מעיני בשר, כשמש המתעלמת ברוב זהרה מעינים כהות של עטלף, וכל כמה שמלכי ב\"ו זקוקים להראות ולאיים על הבריות תמיד כנ\"ל, כך הוא כבוד ה' הסתר דבר, שאלולי כך היו בני האדם דומין למה\"ש, ולא היה מקום לזכות ועון של טו\"ר כלל, וכמש\"ה אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה וגו' (קהלת ח):"
            ],
            [
                "<b>אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד (שם פסוק כ\"ז)</b>",
                "<b>דרך</b> בני אדם להתפאר ולשיח בעסקי שרים במקהלות לחקור בתקפם, ובטוב הנהגתן את המדינה, והפקחים שותקים ומתבודדים לחשוב בגדולתו של ממ\"ה ית', וכנגד מה שהצבוע הגנב והקוביוסטוס עיקר מגמתם לרמאות את הבריות לסמוך על הימנותם, מפחדים מהיזק ראיה מחרפין כל מי שחשוד להרהר אחריהן ומשניאין אותו בין הבריות, כך הכשרים והגבאין והגדולים שעוסקים בצרכי צבורם באמונה נותנים כבוד והדר למי שבודק אחריהן בכדי להראות לכל שכל מעשיהם באמונה, וכן ההסתכלות בשלמותיו ית', גם היא מצוה שיש בה תפארת לעושיה שדבריהם ערבים לנפש כל אדם כמש\"ה כי מכבדי אכבד וגו':"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> אף על פי שהגאוה הנכונה והכבוד האמיתי נחמדים והגונים מאד לאדם דהיינו הגאוה למאס במדות גרועות ובדרך רעים, והכבוד לקנות שלימות ולידבק בדרך טובים, מכל מקום עלולים למשוך את לבו של אדם ביותר, ולהטעותו אחר יצר אותה הגאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, אבל במין כבוד של הבחנת הכבודים הנ\"ל, יש אפילו בה בעצמה סכנה לעובר את הגבול במה שלא הורשה להסתכל עוד שהמדקדק אחר המלך ביותר חס ושלום מורד בכבודו ומגלה סודות והמעמיקים הרבה בפילוסופיא אלהית, עלולים להעיז פניהם להחקירות של מה למעלה ומה למטה, שלא ניתנו ליזון בהם עין בשר ודם כלל, וכמו שאכילה גסה מן הדבש לא טוב, כך גם הרודף אחר הכבוד לחקור בשלמות האלהות והמלכים כדי להתפאר סופו ליפול ברעה:"
            ],
            [
                "<b>(שייך לסימן יט מט)</b>",
                "<b>וגדולה</b> מזו מצינו לפעמים מילי דלא מעלי מצד המוסר, ומותר ומצוה בתורת עצה לצריכים אליה, (אנטיגנוס איש סוכו וכו' אל תהיו כעבדים המשמשין וכו'). והנה לכאורה האיך יעלה על הדעת לחשוב שימצאו טפשי עולם שמלאם לבם לפקפק בדברים גלוים אמתיים הללו, והרי אילו נפלה מקלו של מלך בשר ודם בשוק הכל רצין ונחרצים לקדם זה אל זה למצאה ולהחזירה, ולא עוד אלא שמי שזכה לחטפה ראשון ורואה שרים ונכבדים נחפזים כנגדו לאיים עליו או לפייסו בדברים ובממון ליטלה ממנו, הוא מעיז פניו כנמר וחש כנשר להושיטה בעצמו דוקא, והמלך מורגל בעבודות קטנים הללו בכל רגע, ואינו עשוי לחשבם לכלום, כ\"ש לחלק פרס בעבורם, עאכ\"ו לממ\"ה שנאמר בו מי הקדימני ואשלם, לפי שכל זכיות ומעשים טובים של אדם אינן כדאי לשלם אפילו אחד מני אלף הכרה בטובות שכבר קבלן מבוראו יתברך, וכיצד יזקוף אותן במלוה לקבל שכר עמלו לאחר זמן:"
            ],
            [
                "<b>ובכל</b> זאת מצינו שיצאו רבים חוץ לשיטה על ידי כך לפי שאע\"פ שהדברים ברורים מצד השכל, מ\"מ אי אפשר להם להשמע באזני נפש האדם הבהמית, ועל כן נתחכם דור האחרון בנזקי של ראשון, לומר חכמים הזהרו בדבריכם, דהיינו שראוי לחכמי הדורות להתאבק בעפר רגליו של שלמה ע\"ה לסבר אזן העם במה שיכולה לשמוע:"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה הדבר ידוע שהצמאון והשביעה היתרה, יכולין להפוך רוחות הנפש הבהמית מצער לעונג ומעונג לצער, כמש\"ה נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק, וכן ההרגל הארוך משקיע אף הרוחות הללו ומוליד תאוות מלומדות אפילו לדברים שנפשו של אדם קצה בהם בתחלה, ואח\"כ הוא מרגיש אליה רעב עצום בחסרונן כמו שמצינו בתאוות הי\"ש והטיטון, כ\"ש לדברים של מה בכך, כ\"ש לדברים ערבים מצד עצמם: ד\"מ מי שמתחיל לרדוף אחר איזו הנאה גופנית והוא מוצא שיכולין לקנותה בכסף, אינו זז מלעמול ומלהרויח עד כדי דמיה, וכשהוא מתגלגל לרדוף אחר איזו הנאה אחרת מחר, ועוד אחרת למחרתו, ועוד אחרת, ועוד אחרת ועוד אחרת וכו', והוא מוצא שהכל נקנה בכסף, אזי פשוט הדבר שע\"י הרגלו לחזור אחר הממונות מיום ליום, יכול הוא להשתקע במדת הכילות, דהיינו להעשות רודף אחר הבצע שלא בשביל שום הנאה במחירה, אלא חי כחמור למשאוי ההון בלבד, ולהיפוך מחנכין התינוקות בשכר הפרוטות לקבל עליהם טורח מיני מלאכות הגוף והנפש בקטנותן, עד שאותה מלאכה שאינה צריכה לגופה אצלן, נעשית הרגל להם, והן רצין אחריה אפילו בהיסח הדעת מן הכוונה לקבל פרס, ועד שבאים בשנים להכיר בטובת מי שחנכם בדברים יקרים אלו ע\"י שוחד של ענינים טפלים ושפלים, ואמרו חז\"ל מתוך שלא לשמה וכו':"
            ],
            [
                "<b>והן</b> אמת שלא נברא הקב אלא לקיטע, ואכן בדורות הקדמונים לא הוצרכו לעצות כלל, ומה גם לגבי הענקים שבהן שלא הוצרכו אפילו לשום מוסר ותוכחה, אלא ללמוד לדעת האסור והמותר והמצוה בלבד (עיין סי' י\"ב) וע\"כ איררו וקללו מבלי עולם בשלא לשמה, מ\"מ הוא עצה הוגנת מאד לדורות האחרונים לומר בתחלה למד בשביל שיקראוך חכם, ובשביל שיעשוך כה\"ג גמול חסד ויגמלוך, וכיוצא בזה, מפני שאין אלו מבלין אלא זמן הרגילם בלבד, דהיינו מכיון שההרגל מסוגל מאד להפיג מרירות כל מיני צער וטורח לנפש הבהמית, ולחסום פיו של יצה\"ר כנ\"ל. סופו לפקוח עיני נשמתו לטעום הנועם הנפלא בעבודת הש\"י באהבה, ולהרגיש רעב בחסרונה כנ\"ל, כ\"ש להכיר בשפלות תענוגי העוה\"ז, בכדי למאס קבול פרס של אלף אלפים דינרי זהב כנגדה, משא\"כ בעזוז וגבור, שאין ערך לכח משהו אצלו בכדי לבלות זמנו היקר כלום (עיין לעיל סי' יב) כמשז\"ל יפה שעה אחת של מעשים טובים בעוה\"ז מכל חיי העוה\"ב וכו':"
            ],
            [
                "<b>ומיהו</b> לקמן (סי' ריא) יתבאר שיש כמה מינים שלא לשמה שחימוצם קשה ויוצא שכרם בהפסדם, ומש\"ה צריך לחטט אחריהם כ\"כ דאפשר, ע\"כ צריך לידע שיש חילוק עוד בין לומד מפילוסופים ללומד מן הספרים, התם במתחנך ע\"י עצמו, דאי שרינן ליה להתחיל בשלא לשמה, דלמא משתלי ונפיק חורבא מינה, והכא בגדול עומד על גביו עסקינן, שהמחנך מוזהר להשגיח עליו בכל עת בכדי לזמר הקוצים, דהיינו למחוק את הרשימות דשלא לשמה ולעקרם מלבו אחר כך (שם) ועל זה אנו מתפללין בברכת התורה והערב נא את דברי תורתך וכו' בכדי שלא נצטרך למתקם ע\"י כוונת ש\"ל שיש בהן סכנה כנ\"ל, אבל ע\"י כוונה עצומה בבקשה זו עצמה אנו זוכין להלהיב מנפשנו מיום ליום חשק ת\"ת לשמה, כמש\"ה אם תבקשנה ככסף וכו' אז תמצא דעת ויראת אלהים וכו':"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה קשה לעמוד עוד בפני לגיונות הרבים של היצה\"ר שהיו הראשונים מפילים אותם חללים כקוצר בקמה כנ\"ל, ע\"כ צריך להכיר באבות הנזיקין דהיינו שרי מאות ושרי האלפים שלהם, ולהתריס כנגדם על ידי הערמת החינוכים המתמידים (סי' כא) ויפלו גייסותיהם השפלים ממילא:"
            ],
            [
                "<b>שייך לפרק יב</b>",
                "ז\"ל המקשה מלישנא דמשתמע לתרי אפי, והלא מצינו אצל יעקב שאמר אנכי עשו בכורך. וכן בכמה דוכתי.",
                "<b>תשובה</b>",
                "<b>כל</b> מלאכת מחשבת אפי' מעשה ידי אדם אסור לקלקלו כמתעסק בעלמא משום בל תשחית, וכ\"ש בידי שמים, למעלה מהם בעה\"ח המוכשרים לצער ועונג (עיין סי' ז') שאסור אפילו לצערם מכ\"ש להזיק להם, ואעפ\"י שמותר אפילו להשחית בעה\"ח (בכח ובמרמה) לצורך האדם והנאתו, מ\"מ חייבים למעט בצערם כ\"כ שאפשר, למעלה מהם האדם שיש לו בושת (שם) וחייבין על צערו ונזקו ובושתו, ואפילו בדיבור בעלמא אסור לביישו ולצערו וכ\"ש להזיקו, אבל מותר להציל הנרדף בבושתו בצערו ובהזיקו של רודף, ובלבד שימעט בהן כ\"כ שאפשר, וכן חייב אדם לידבק במדת אמת ולהתרחק מן השקר כ\"כ שאפשר, ד\"מ השקרן משמיע דבר כזב באזניו ובאזני אחרים, ובמקום שיכול להעשות ע\"י לישנא דמשתמע לתרי אפי (דהיינו שקר לאחרים בלבד) אסור לשקר בענין אחר, אפי' היכא דאיכא סכנה או דרכי שלום, או הצלת הנרדף:",
                "<b>והנה</b> עשו מלומד בצביעות היה מנעוריו כמש\"ה ציד בפיו, ואעפ\"כ לא הלשינו אותו אמו ואחיו מימיהם, ואפילו כשהחציף ליתן לפני עור מכשול דהיינו להעביר את אביו על דעתו ועל דעת קונו לגזול הברכה מן הצדיק לדורות בטעות, מ\"מ נזהרה רבקה עדיין ממלשינות ויעקב משקר כ\"כ שאפשר, ואי ס\"ד להוכיח מכאן להתיר לישנא דמשתמע לתרי אפי עפ\"י שורת הדין, א\"כ מאי הפסיד הרמאי, והלא יכול הוא לשקר ולהשבע בהיתר כל זמן שלא התנו עמו על דעתנו ועל דעת המקום בפירוש, והכי נמי חס ליה ליעקב אע\"ה להקל באיסור השקרות אפילו כמלא נימא חלילה, אלא אדרבא החמיר ע\"ע אפי' בשעת הסכנה להשתמש בלישנא דמשתמע לתרי אפי כנ\"ל:",
                "<b>והנה</b> דבורי אמת דאשתמע מנייהו שקרא, נקרא דברי מרמה. ושקר הנשמע מן השתיקה או ע\"י מחשבה הניכרת מתוך מעשה נקרא רמיה או ערמה להרע, אלא שהערמה להטעות את הבריות ולהזיק להן לטובת עצמו, הותרה לגבי שאר בעה\"ח, ואמנם הדבר ברור שאברהם אע\"ה דקדק לקיים אפילו מדת ודובר אמת בלבבו שהחמירו בו חסידי צאצאיו ז\"ל:"
            ],
            [
                "<b>הגה\"ה זו שייכה לסיום ספר רפואות הגויות סוף סימן תקפ\"ו:</b>",
                "<b>והנה</b> כבר נתבאר במאמ' בפי' משלי (עיין חשבון הנפש סי' ק') שיסדה החכמה עליונה יתברך שתהיינה הנפשות מזדווגות בפעולותיהן, כמו שהגופים מתדבקים זו לזו בשיעורן ד\"מ כחן של ב' נפשות בהמיות מספיקין להסיע משאוי גדול ב\"פ, והשגת ב' חכמים כפליים משל יחיד וכו' ע\"ש, ועל כן כל כמה שחיבורי החכמים מתרבין, כך הם מרבין להרויח בעמקות או בפשטות איזה דבר חכמה ונסיון, וכן מצינו ד\"מ בחכמת התכונה והתשבורת, שלא בלבד שהוסיפו בעמקם מדור לדור, לגלות כננס ע\"ג ענק דברים רבים שנלאו הראשונים להשיגם, אלא שהצליחו ג\"כ לסקל מסלת עיוניהם מאד, ע\"י שטרחו לחקור בטיב ההקדמות בקיצורן בקלותן ובסדר השתלשלותן זו מתוך זו, עד שתלמידים בינונים בזמנינו יכולין להוכיח אותן כללים ולפשוט האיבעיות שלא הגיעו אלהם קודם לכן, אלא ע\"י יגיעות מרובות של קשרי המצאות עמוקות כעין תקוני הפת שהיו צריכים לכח זרועו של אדם הראשון, וכן הוא בכל שאר החכמות האנושיות, ומה גם בחכמת הטבע והחימיאה וחכמת הרפואה שעיקר בנינם מיוסד על הנסיון, מצינו שכמעט כל אחת מהקדמות פשוטות של אחרונים, כוללת בתוכה כמה וכמה הקדמות מגומגמות וקשות של ראשונים:"
            ],
            [
                "<b>זה שייך לפרק ח</b>",
                "<b>ולפי</b> שהחכמה האמיתית היא להתמתן ולראות את הנולד, ע\"כ חכמה יתירה לפי יתירותה רואה תולדות יותר מרובות (דהיינו טורחת לגלות אחת אחת את התולדה ותאומותיה וצעירי אחיותיה ותולדותיהן) הנעלמים בחכמה נמוכה הימנה, עד שהחכמה עליונה ית' סוקרת צאצאי כל גרמא וגרמא הקרובות עם הרחוקות בזמן ובמקום עד סוף העולם כאחת, ולפי שאין החכמה עושה דבר לבטלה, שמעית מינה שהחכמה הבב\"ת מכוונת בכ\"א מעלילותיה להוציא לאור כל המון התועליות שיכולין לצאת ממנה, ושע\"כ בחרה באותה פעולה יותר מכל האחרות, מחמת שראתה פירותיה מרובין מכל זולתה, וכן האמת כשבוחנין איזה חוק מחוקות מעשה בראשית מוצאים בו תמיד טעמים רבים מאד שאין כח בילוד אשה לעמוד על תכלית מספרם, וכך גם כל הדבורים והכתובים עפ\"י רוח הקודש, דרושים לפנים רבים, עד שכל קוצה של יו\"ד מהן מלאה כוונות שונות כל כך שאפשר כנודע:"
            ],
            [
                "<b>ומשונה</b> חכמה היתירה מן הפחותה עוד לענין הריחוק והקירוב, שלזו נגלין הדברים כסתום ולזו במפורש, עד שנפש קצרה בערך הגדולה ויתירה ממנה הרבה, בטילה בכחות נפש בהמית שאינה רואה אלא בסמוך בגלוי ובשל עכשיו (עיין סי' י\"ט): ועד שהיתירה שביתרות של ב\"ו בטילה בתרי תלת ד' וה' משהו דמשהו וכו' אין חקר, לגבי חכמת בראשית יתברך, כמש\"ה כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם וכו' דהיינו שלשון דרך האמור בכאן הוא כינוי לעסק או עלילה הנ\"ל, כי כמו שהדרך מוליך את האדם למחוז חפצם כך הוא מגיע ע\"י העסקים לתכלית מבוקשו, מחשבה היא הכוונה הנ\"ל: ובדברי חז\"ל (ביצה יט) מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ר\"ל אותה המחשבה הקודמת למעשה:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> העסקים אינן אלא כלים לכוונות, לפי שהמחשבה כבודה בת מלך פנימה ואינה יוצאת אל הפועל אלא משנגמרה הכלי שלה, ואז היא מתגלית לנפש הבהמית באותו לבוש המוחש לעיני בשר שלה: אכן יש לך כוונות פנימיות ויותר פנימיות וכו' עד אותה תכלית הכוונה הצפונה לפני ולפנים, וכנגדן הן העסקים, עסק פלוני אינו אלא כחומר לשלאחריו, ושלאחריו לשלאחרי אחריו וכו', עד אותו עסק הקיצון, שבו נשלמה המלאכה לגמרי, ואתה מוצא כאן שתי שלשלאות ארוכות אחת רוחנית ואחת גשמית, מחוברות מפרקים דקים וגסים, מכוונין אחד כנגד אחד או יותר שבזו ובזו, אותן הרבים המכוונים כנגד יחיד נקרא מצטרפים או איברים או שכנים זה לגבי זה כשהם שוים בערכם, אבל לפעמים מקצתן עיקרים ומקצתן סניפין מסייעין או טפלים אצלם בלבד, ואכן רבים המקבלים לרבים שכמותן (פי' שהם כנגד רבים שכמותם) נקראו משרתים או ממונים האחד לגבי חבירו שבאותה שלשלת:"
            ],
            [
                "<b>שתי</b> המערכות הללו שוין בסדר התגלותם, אלא שהן מהופכין בסדר השתלשלותם, שכשאתה רואה עסק פלוני נשלם ברגע זו ונגמר להיות חומר מוכן לשלאחריו ברגע ב' הסמוכה שלאחריה, וג' ב' ג' וכו', אזי הדבר ברור שגם הכוונה היותר פנימית שבבולן לא נגלית אלא באחרונה, והחיצונה הסמוכה לה ברגע הסמוכה לפניה, ושלפניה בשלפני לפניה וכו', ואמנם אותה הכוונה פנימית עצמה היתה מובלעת במקורה בחכמה תחלה, ומשנאצלה היא בראשונה הוצרך הרצון העליון (בכדי להוציא אותה לאור) להמציא עוד כוונה אחרת חיצונה לה ברגע הסמוכה לאחריה, ועוד אחרת ברגע של אחריה וכו' עד שנוצרה החיצונה שבחיצונות באחרונה, שהיא היא הראויה להגלות לעיני בשר בראשונה ותיכף מעתה יכול החומר הראשון בצווי הרצון, להעשות ולהראות בעולם הגשמים תחלה, וע\"י אותו הגולם האחד יכול להעשות הב', ומב' הג' וכו', מסיפא לרישא ולרישא דרישא וכו' עד שנשלם בנין העסקים בתכלית גמרו, ואז מתגלית הכוונה הפנימה פנימית המקפת את הכלל כולו, לעיני המתבוננים בו באחרונה, ואכן מבאן חוזרת הבינה ומתחלת את מהלכה לאחור, דהיינו שהיא מתבוננת תמיד מתוך העסקים המאוחרין, מאי נ\"מ מן המוקדמים שלהם, ולכך היא מחקרת והולכת בסדר השתלשלות האצילות הראשונה מרישא לסיפא ולסיפא דסיפא וכו', עד שמגעת לכוונה חיצונה שבחיצונות, שהתחילה להתלבש בגולם הראשון תחלה כנ\"ל:",
                "<b>(הגה\"ה) ויש לברר הדבר ע\"פ דוגמא</b>",
                "<b>כשנופלין</b> עושר ונכסים רבים בפעם אתת ליורש רך בשנים, מטרפין את דעתו ומביאין אותו לידי נסיון שנכשל בו אדוניהו בן חגית, אבל אחיו הצעיר ממנו היתה רוח אחרת אתו שגברה שמחתו ע\"י כך לעשות משפט וצדקה בישראל, על כן נשתלחה ברכת שמים בחכמתו ובמעשיו מכל אשר היה לפניו, ומעתה גתאוה שלמה עליו השלום א) להראות לכל שהוא מכיר בטובתו ית' בכל כחו, דהיינו על ידי ב) הקרבה מראשית פרי חכמתו ועשרו תרומה לאלהיו, ובכדי להביא מנחה היותר עריבה ויותר הגונה לה' ולתגמולוהי עליו, עלה בלבו ג) לבנות בית הבחירה שזוהי ריח ניחוח לה' שאמר ונעשה רצונו, ומה גם מפני שיש בה טובה מופלאה לאהוביו שבשבילם נתברך, אלא שצריך ג\"כ ד) שיהא הבנין ההוא מפליא את כל העולם כולו בכבודו של השי\"ת ע\"י רוממותו, ה) בגדלו, ו) בגופו, ז) בריבוי חלקיו המספיקים לכל מיני תקונים ומכשירים נוחים מאד, כאו\"א לצורך תשמישו בזמנו ובמקומו, ח) בחכמת המלאכה שבכל חלק וחלק, וקישור כלל הכל להיות מקום נחמד ונורא לבית זבול לשכינה ובית תפלה לכל העמים, ט) אז צלחה עליו רוח ה' ובחר (א) במרום הר המוריה (ב) והמציא תבנית הבית והעזרות היכל ואולם וק\"ק תאים ולשכות וכו' (ג) אופן בניניהם וערכם זא\"ז (ד) ומעשה הכלים הראוים לכאו\"א באופן היותר מתוקן והיותר מהודר בעשרו ובחכמת מלאכתו, (ה) המציא מעשה ים הנחשת המכונות העמודים והכותרות והמנורות (ו) מערכות דוכני לויים והמון מיני כלי זמר למחלוקתם וקישוריהם וחילופי ניצוחיהם לכל זמן ועדן וכו'. י) וא\"כ צריך להביא אומנים רבים מהירים בכל מיני אומניות הללו, וצריך להבין להם יא) מזון וצדה ודירה בירושלים, וגם שימצאו תיכף בבואם יב) מיני חומרים הרבים בשיעור מספיק כדי כל המלאכה וכו', (ואע\"פ שלפי האמת איננו יודעים כמה נמסר לדור קבלה בזה משמואל, וכמה הוסיף בו דוד ושלמה וכמה חומרים הכין דוד וכדומה לזה מ\"מ יכולנו להניח הכל באופן הנ\"ל לדוגמא בעלמא), זוהי שלשלת הכוונות בסדר אצילותם במחשבת המלך החכם מכל אדם, ומעתה נזדרז לשלשלת העסקים בכדי להוציא הכל אל הפועל, וצוה יב) להכין מיני העצים והאבנים והמתכיות הצריכים כדי סיפוקיהם, יא) הטיל מס לפרנסת האומנים, יו\"ד) בחר אומנים מהירים בישראל וכתב גם לחירום לשלוח לו היותר חרוצים משלו, ט) מסר כל מחשבותיו א' ב' ג' ד' ה' ו' שהם איברי כלל הבנין, לאומנים הנבחרים איש ואיש למלאכתו, (אילו נק' קטן שאם ינטל אחד מהם יהיה מום ניכר בחסרון אבר), ה' ו' ז' ח' פקד אותן האומנים תחת ממשלת ארבעה שרי הבנין שכל אחד מהן מופלג באחד מפרטי המצטרפין הללו להגדיל כבוד הבית ולהאדירו, זה בקי בחכמת קישור העמקות עם הפשטות (עיין סיום רפואות הגויות סי' תקפ\"ט) שהיא כוונה ח' הנ\"ל. וחבירו בקי להמציא מכשירין וכלי תשמישים שונים מספיקים בריוח מופלג לכל צרכי איזה מין עסק מלאכת מחשבת שיהיה, דהיינו כוונה ה' ז', פלוני יש לו הבחנה דקה ביופי הציורים והגוונים עריבות הקולות והניגונים הראויים לפי המועדים הקבועים מאורעות מקריות של אבל שמחה והודיה וכו'. ו) ופלוני יש בו בינה יתירה בשיעורי הבנינים בתמונתם בגבהם ורחבם וערך חלקיהם, להיותם הגונים לבית נכון ונשא של ממ\"ה ית' (ה) (ואלו הן ה' ו' ז' ח' מצטרפין להגביר שלימות הכוונה ד' בלבד, ואילו ינטל אחד מהם אין חסרונו ניכר כמו בעסק ט' הנ\"ל, ואכן יש עוד מין חיבור כמה עסקים לכוונה אחת או כוונות שונות לעסק אחד, הנקרא שכנים ממלאי מקומן זה אצל זה ואינם שייכים אלא למעשי ב\"ו בלבד, דהיינו מחמת שאין דרכם בטוח תמיד להוליך אל מחוז חפצם מפני קוצר המשיג (עס\"י קל\"ט) על כן הם צריכים או להרבות העסקים לכוונה או להמציא מין עסק אחד שאפש' להגיע ע\"י אל המבוקש מכמה צדדים דאי בטלה הא קיימא הא, (וכההיא דאסתר המלכה שהיה תכלית המבוקש שלה להפיל המשנה הקרוב מכל המקורבין למלך, והוצרכה להמציא מעשה המשתה, שהיא תחבולה נפלאה כוללת כל הכוונות דכולהו תנאי ואמוראי, בכדי להקל הסכנה ע\"י ריבוי מיני ספק ספקות), ובכל יום מתהלך המלך בחצרות עושי מלאכה, להוסיף עוד סניפים של תקונים וקישוטין חדשים בכל עסק לפי כהונותיו, או לצרף אליהם עוד איזו תועליות אחרות טפילות, דהיינו אותם שאינם שייכים לאותה הכוונה, או אפילו יוצאים גם מחוץ לכוונה הקיצונה (א) לגמרי אלא שבאו כאחד אגב גררא. וככלות כל הבנין נתקיימו אחת אחת גם מחשבותיו ג' ב' א' עד תומם."
            ],
            [
                "<b>והנה</b> כל מעשה ועסק מלאכת מחשבת מצד היותו מורה על איזה כוונה מובנת ונבונים נקרא דיבור ולפי שיש לך דיבור הנגלה והנסתר לפי מדרגת התעלמותו וגילויו עפ\"י כוונת המדבר, ודיבור הדיקות שהנבון שומע תבונות חדשות לעצמו מה שלא נתכווין להם משמיע, שאפי' מן מסירת המן יכולנו ללמוד שהשלכת תפוחים בש\"ת מנהג קדמון הוא (עש\"ע א\"ח סי' תרס\"ט בא\"ה ס\"ק ב' ועיין הקדמת המעתיק ספר רפואות העם) כך יש בכל מיני עלילות החכמה דיבורים צפונים וגלויים ממדריגות שונות, ואמר הכתוב השמים מספרים וכו' בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם גו' ר\"ל שקול שירת<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> אותו דיבור של כל יצורי בראשית נק' (שירה) ע\"ש שמשמיעים קילוסי השי\"ת בקול נחמד ונעים למי שמטה אזנו אליהם. ועי' פי' הריטב\"א.</i> כוונתם הנגלית הולכות מסוף העולם ועד סופו. וכמו שכוונות החכמה שונות בנפשות המשכילים לפי מדרגתם כנ\"ל, כך גם הבינה יתירה מוסיפה למצוא כוונות מצטרפים ושכנים יותר מן הנמוכה הימנה עד שבינה היתירה מהחכמה דוחקת לגלות צפונות בעל כרחו של משמיע (שם בעובדא דהאי ארמאה בריש פסחים) ולהיפך הבינה הנמוכה הרבה בטילה כנפש בהמית לגבי חכמה גדולה ויתירה, כשממית כשממית שקיננה בארמון הגדול ואינה רואה חוץ לד' אמותיה, כך זו אין עיניה מספיקות להקיף כלל האברים שבבנין העלילות, ואפילו מאותו מיעוט שהיא רואה אין בה כח להכיר חילוק פרטים השונים בכל אבר, וכ\"ש השכנים והמצטרפים שבכל אחד ואחד מהן, ועד שבינת ב\"ו כולן בטלות לגבי מעשי בראשית, הן לענין היקף הכללית והן לענין פילוש הפרטות, אילך ואילך במשהו אין קץ (עיין אגרת החכמה שם):"
            ],
            [
                "<b>ואכן</b> חפץ השי\"ת להיטיב לברואיו הצמאים לראות עוזו וכבודו יותר ויותר, ע\"כ ברא לנו עוד תחבולות צירוף התבוננות (עיין סי' קל\"ז) דהיינו שאם יתמיד כ\"א לקבל מה שכבר הכיר תחלה, ואח\"כ יוסיף הוא משלו, אזי יכול אדם אחד לאסוף פרי בחינות היצורים של כמה אלפים גלגלות בדורות שונות, ולהסתכל בשלמותו ית' כננס ע\"ג ענק ברוחק כמה אלפים קומות של אדם בינוני אחד: ואמנם עדיין הדבר ידוע שגם רוחק אלף אלפים פרסאות, הוא שיעור קצוב בעל תכלית ובטל כנגד הבב\"ת במשהו, וע\"כ אם יתמידו עוד אלפי רבבות דורות של מתבוננים בשכל אנושי, עד שהאחרון שבהם צופה ברחוק רבוא רבבות קומות כנ\"ל, אזי תתבטל גם ידיעת אותו האחרון בבחינת נפש בהמית בקוצר המשיג שלו, בערך השגה של מדרגה יותר גבוהה הרואה ברחוק בב\"ת, בביטול דחד משהו כנ\"ל. ואם נעריך בדעתנו סדר עולמות רבות אין חקר עליונות במדרגתן זו ע\"ג זו שהשגיתיהם בטלות זו לגבי זו וזו לגבי זו לעולם במשהו, ועד שכולן כאחת בטלות באור החכמה דא\"ס ית' במשהו, אזי הדבר ברור שהידיעות התחתונות אפי' אם ירבו ויעצמו באלפי אלפים דורות של אלפי אלפים קומות כ\"א מהן, כולן בטלות ומבוטלות במשהו דמשהו וימשחו וכו' עד אין חקר כו':"
            ],
            [
                "<b>ויש</b> להתבונן עוד שאעפ\"י שמחשבות האדם משתלשלות בזו אחר זו, ונפקחין והולכין עוד גם בבחי' בינה לאחר התחלת העסקים, להוסיף עוד סניפים שלא נגלו לעיניהם אלא ע\"י ראייתם תבנית הבנין לאחר שיצא מקצתן אל הפועל, מ\"מ אין לזה שייכות לעין העליונה הסוקרת הכל בלי שום חילוק זמנים כלל, ואין זה אלא לסבר את האזן במה שהיא למודה להבין, האיך נאצלים בכוונת הבריאה בדעתן של יצורים, ואכן לענין עשיית העולם בפועל הרי ידוע שעלה ברצונו ית' לכלותו בששת ימים אעפ\"י שבמאמר אחד היה יכול להבראות:"
            ],
            [
                "<b>וחלוקין</b> הן כוונות האנושיות מן העליונות ג\"כ לענין ראשית מקורן. האדם עיניו פקוחות למאורעות העולם המתחדשות והולכות מאליהן, ומצודתו פרוסה עליהם תמיד, ומי החכם בהם מתפעל מאותן הגרמות שיש בהן הרעה והטבה לדידיה, תיכף ברגע הגלותן לעיני ב\"ו שלו, ומזדרז לחטפן בעוד שעת הכושר לכך, וחורש בדעתו למצוא שלשלת עסקים מוכשרים להביאו מאותה הגרמא אל מבוקשו, משא\"כ ביוצר הכל ב\"ה, שאין שום מציאות לגרמות זולת אותן שנבראו להיות כלי שרת לתשמישו, שמתפעלין כחומר ביד היוצר מחכמתו ית' בלי שום שינוי והתחדשות דממילא כלל:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> השכילו קדמונים ז\"ל למצוא מפורש במקרא נקודת הכוונה הקיצונה במ\"ב, ואמרו כל מה שברא הקב\"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו', והוסיפו והראו לנו עוד גם הכוונה העליונה הראויה לב\"ו, באמרם (אמת פ\"ב) כל מעשיך יהיו לש\"ש, לפי שעיקר החכמה האמיתית לאדם היא חכמת הצלחתו ע\"פ מעשיו, דהיינו לבנות השתלשלות כלל כל עסקיו משך ימי חייו להגיע אל הטובה הקיימת ואעפ\"י שהיא מאוחרת בזמן, ובאו האחרונים ז\"ל ופירשו לנו גם נתיבות הכוונות הממוצעות ואופני השתלשלותם בספרי יראים. אבל כבר נתבאר לעיל שעיקר כוונת החיבור בכאן הוא לסקל את הדרכים בלבד, ר\"ל דרכי בחירת העסקים הישרים המשוכים בקוצים ומכשלות הנפש הבהמית, ולנצחן ע\"י חינוכים.",
                "מעתה נחזור לענין:"
            ],
            [
                "<b>מפני</b> שהחכמה והבינה האמיתים יקרים מכל חפץ וסגולה, שהרי הן יכולין להנחיל לאוהביהם כל מיני טובות העוה\"ז ועוה\"ב לפיכך צריך לחפש אחריהן תמיד כמטמונים, ושלא להבזות אפילו פנינים קטנים היוצאים מחקירת עלילות האדם ונסיונותיו ותולדותיהן, וליחד גם לחיפוש ודרישה ההיא, חינוכים וחינוכי חינוכים כ\"כ שאפשר, בכדי להקל קנינם על הנפש, ואל יבהילוך רעיוניך לומר רחוק ממני הדבר בשמי מרום, ונשגב מכחותינו הקלושות עתה בעו\"ה, כי כמו שכל כלל תחבולות חכמת המשקלים כולם, נבנין על יסוד אחר דהיינו להגביר הכח האנושי על כובד כפלי כפלים שכמותו, על ידי המצאת כלים מיוחדים לעשות במתינות פעולת ההגבהה בזמן ארוך כפלי כפלים, כך הוא ג\"כ עיקר תחבולות החינוכים, לשרש המונעים העצומים ע\"י קבוץ משהויין של התאבקות משך ימים ושנים, ומי שחש לפרורי משהויין הללו ללקטם ולשמרם אחת לאחת יזכה בפרים, (עיין הקדמה):"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> מצינו שהמתחילים מתקשים להסדיר להם עסקים ליום שלם או לבוחנם ע\"פ פקידה קצרה יום שלם למפרע שזו מקורה בחכמה וזו בבינה של חכמת ההצלחה (עיין סי' קמ\"ו) ע\"כ יש לשקוד הרבה בחינוכם בתחלה ולשנן את מחשבתו בהן מיום ליום, עד שלא יקשה עליו עוד אם יצטרך להכנס באיזה עסק ארוך, להתקין לו סדר המעללים אפילו לחודש או לתקופה שלמה דלהבא, ולבחון אותם דלשעבר, ואח\"כ יכולין לפרק מעשי הלמוד להשכיל בהצלחה ג\"כ לי\"ג דברים שהחכמה נקנית בהן, בכדי להעריכם מדי שבוע בשבוע כנגד אותן י\"ג מדות של תקופת החינוך הכללי, שמאחר שאינו מרגיש שום טרחא לא בסידור ולא בהבחנה, עוד יכול הוא לצרף אליהם גם סניף קטן מסניפי ההשכלה הנ\"ל בשכיבה או בקימה או בשתיהן כאחת:"
            ],
            [
                "<b>דרך</b> משל יתחיל לקבוע בדעתו שבוע א', שלא יפקיר שום מעשה קטן ואפילו דיבור קל כמתעסק בעלמא, אלא יהא לו בכל דרכיו איזה טעם וכוונה לדבר מה, שזהו עיקר סגולת הרצון והבחירה האמיתית מתנת חלקו של אדם, והיא כתר לראש חכמתו (עיין לעיל סי' יו\"ד), וכל זמן שהאדם שקוע במעשים של מה בכך ובעניני תאוב המוטבעות והמלומדות, עסוק בחכמות עמוקות של פסלנות וליצנות או במלאכת הבראה והלעטה של שחד וחניפות דברים, ואפילו טורח בספרי חכמות עיונית שלא בכוונה להצלחתו ע\"י תכלית האדם הקיצונה (עיין לעיל סי' קמ\"ו), הרי זה ממית אותה שעה האנושית, ומבלה אותה בחיי בהמית בלבד (עיין סי' פ\"ט). שבוע ב' בסידור עסקיו מבוקר ישקול בדעתו אולי יצטרך לאיזו כלי מכשירין או הכנות במשך עסקו, ולהזמין לו הכל קודם לכן שלא יתעכב בדרכו, שבוע ג' יחקור במעשיו של אתמול, מפני מה לא עלתה לי לגמור עסק פלוני כחפצי, וכיצד היה ראוי לי לעשות שיתוקן הקלקול ההוא. (ד) ואפילו באותן העסקים שנגמרו כראוי יש להבחין אם אולי היה אחד מהם אפשר להתקיים ע\"צ היותר טוב משהיה, (ה) ליזהר אפי' בכוונות הממוצעות לברור היפה שבהן לשמים ולבריות, ולפלס ג\"כ מהות הכוונות הקיצונות וחלק תועלתן לענין אותה כוונה קיצונה הכלליות (בסי' קמו). (ו) לבחור לכל כונה העסק היותר פשוט והיותר בטוח להשיגה ע\"י, (ז) ואם לאו אזי יתקננו בשכנים ממלאי מקומו [עיין סי' קמא בהגהה]. (ח) יזווג לכל עסק ג\"כ כוונת מצטרפין לגדל כחו (שם). (ט) לחבר לכל עסק כוונה עיקרית שהוא טורח עתה להשיגה, עוד סניפי כוונות טפלות שלא יצטרכו לאבוד זמן טרחא או הוצאה יתירה בפני עצמן (שם). (י) ללמוד מדרכי החכמה העליונה ית', לקשר תמיד כמה וכמה כוונות עיקריות וסניפיות לכאו\"א מעסקיו, באופן שיהיו עשירים בפירותיהן כ\"כ שאפשר לו (עי\"ס קלח). (יא) לשום מסוה בטוחה על פני כוונותיו הצפונות לפי ערכם בבדי לגלותם לראויים ולהסתירם מהיזק ראיות שאינן מהוגנים (עי\"ס קמב). (יב) להשגיח בעינא פקיחא משך הנהגת כל עסק, אולי תתגלה לו רגע מוכשרת להשיג אגביה עוד איזה סניף תועלת שלא כוון אליו מתחלה (עי\"ס קמד). (יג) לחדד השגחתו בנחל הגדול של מאורעות העולם והמון גליו, ולחטוף הרגע המצלחת בעונתה, או להשתמש בה תיכף לטובתו או ללמוד ממנה איזה דבר תועלת להבא (עי\"ס קמה) ועי\"כ יסתייע ג\"כ לפנות כל מחשבתו למה שלפניו, שהיא עיקר גדול במדת סדר (עי' פרק ג'), ומה גם בהכנסו בחבורת בני אדם צריך להתלמד ביותר לשום אזנו באפרכסת ללמוד שהם כ\"כ שאפשר לתועלתו ולתיקון מדותיו שזוהי ג\"כ מכלל חינוך מדת הענות (עיין פרק י'), ולרווחא דמילתא (יד) להתלמד להבין שיחת המעללים דהיינו להכיר הכוונות מתוך העסקים (עי\"ס קמב) ולדבר בהן, (טו) להכיר בלשון דבור הקריצות והריקות (שם) ולדבר בו. (טז) להכיר מזגי מדות בני אדם מתוך דבוריהם והנהגותיהם, כמשחז\"ל אמר ר' יוחנן י\"ב תלמידים היו לו לר' אושעיא ברבי וי\"ח יום גדלתי ביניהם, ולמדתי לב כאו\"א וחכמת כאו\"א (עירובין דף נג ע\"א), אבל קודם לכל צריך להכיר מדות עצמו בצמצום גדול כ\"כ שאפשר, והבוחר יבחר או יתקין לו בדומה לזה כפי צרכו:"
            ],
            [
                "<b>אותן</b> הלשונות (יד וטו) (שבסי' הקודם) שבהם תועלת גדול להבינן ואף גם לדבר בם, וזה יתבאר ע\"י דוגמא פרטית אחת מני אלף. ד\"מ פלוני מדקדק לקבל אותך כשהוא מוסב על המטה, או מושיבך על ספסל נמוך לפניו, כשהוא נתלה ויושב על הכסא אצל הכותל, וכשאתה מדבר הוא שותק ופניו מצהיבות מנענע בראשו ומורה באצבעותיו, כאומר רבים טעיותיך מלמנותם, וכ\"ש להשיב עליהם, כשאתה פוגע בו בשוק ופוקדו לצפרא טבא, הוא משיב בשפה רפה ובחשאי, עוזב מקלו ליפול בכדי שתגביהנו לו אתה, בא לביתך בלא חגורה ומתהלך אילך ואילך בלא בר, או נחפז לישב במקום המכובד שבבית קודם שתספיק אתה לכבד אותו לישב, מפסיק את דבורך אליו בגיהוק ופיהוק ועוזבך והולך לו מנגן ומצחק עם התינוקת וכדומה לזה, וזה דבר מצוי בין אנשי מרמה לטרוח בכל כחם להיות מהירים לדבר גדולות, בכדי לרדות בהמון העם ההולכים לתומם ואינם יודעים להזהר מהם, והנה אדם זה לא מלאו לבו להשתרר עליך בבטוי שפתים אלא ע\"י דבור העלילות, ולהומם אותך ע\"פ צירוף בזיונות דקות רצופות, בעוד שלא היה לך פנאי להרגיש ולהתריס כנגדם אחת אחת אלא להכנע ולהשתתק מפני ריבוים, וצריך עכ\"פ להתמתן (פי' להיות מתון) ולדונו לכף זכות תחלה, אולי אין זה אלא מעשה מתעסק בעלמא במקרה ובשגיאה, אבל משהוכר רמאותו במתכוון צריך להשמר מפניו, ואף גם לענות אותו כאולתו ובלשונו, ולהסביר לו שאינך מקבל מרותו, ולא מפרש שתיקותו בבינה יתירה מדיבורו, ולפעמים יש תועלת גדולה לקדם איזה רשע חצוף שלא תזוח דעתו בשעת הכרותו עמך בפעם ראשון, ולהבין לו ע\"י רמיזות כאלו, במה אתה דנו, ויש לך רמאי אחר שאינו מעמיק להסתיר נבלותו כ\"כ, אלא טומנה לתוך דבור הצפון בבטוי שפתים ממש, ד\"מ כשהוא מתחיל להתנשא על העם בלישנא דמשתמע לתרי אפי, בכדי שאפי' ימצא ביניהם בן בליעל לקפוץ כנגדו, ישאר לו מקום להשמט ולדחות אותו בכונה הב', אבל שאר המון העם אינם פוצים את פיהם כלל ודנין אותו באותו משמעות של זכות מאליהם, והוא נזכר לחנך אותם בדרך זה אחת אחת לקבל עולו עליהם בפה רך לפרך, ורק בני לוי לבדם ערומים היו ליזהר תיכף משעה ראשונה, ונשתיירו בני חורין ממנו לאחרונה:",
                "<b>ואכן</b> פלוני חבירו איש נדיב לב אבל סרבן גדול ומקנטר שא\"א להשיאו לאיזה דבר טוב בלשון מפורש שלא לעוררו לפלפולים וויכוחים, ואכן כשאתה מדבר אליו בדבור הדיקות, כסבור הוא לנצחך לגלות מסתוריך שלא מדעתך או שלא בטובתך (עי\"ס קמב) ועי\"כ אתה מהנהו לשמוע דברי טעם שלך בישוב הדעת:"
            ],
            [
                "<b>וכן</b> מענין הכרת חילוף תכונות בני אדם במעשיהם יש בו תועלת גדולה, אלא שכל המרבה לבדוק במדות המון העם מוצא בני עליה מועטין ועלול לשנאת הבריות שמוציאין את האדם מן העולם (אמת פ\"ג), ע\"כ צריך להקדים יראת חטאו לחכמתו ולשום אל לבו שהיה צפוי לפניו ית' מעולם שאדם אין צדיק בארץ לפני בוחן כליות, ושאל נא גם אתה את לבך ויעידך, ועכ\"ז ענש את המסטינים באמרם מה אנוש כי תזכרנו, ועוד היום הוא רגיל לשמוח במעשיו ולשוש להיטיב למבחר יציר כפיו, ומדת טובו הבב\"ת מוצא קורת רוח להשביע מברכתו למכעיסיו, עמוד ענן ומן לעובדי עגל זהו רצונו והוא כבודו, ע\"כ המשכיל יאלם ויכלם מלפקפק עוד רגע אחד מלאהוב את אהוביו יתב', ושלא ימוד להם עכ\"פ במדה שמודדין לו, אבל די לו להכיר כיצד ליהנות מצד הטוב של כ\"א ולהשמר מן הרע וללמוד להיטיב מן הרע ומן הטוב שבהן כאחת, ובזה ימצא ודאי שכר עמלו משולם בכפלים:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> כבר נת\"ל (בסי' קמ) שצריך להתאפק מחינוכי התבונות הללו, כל כמה שלא נמחה זכר שום טרדא מן החינוך הכללי, אבל יותר טוב להמתין עוד עד שיהפך החינוך עצמו, לתאוה מעוררת רעב בחסרונה, שאל\"כ אתה מבעית נפש הבהמית העצלנית ופחדנית מרוב עבודה ותקיץ בעוקצך ודובשך:",
                "<b>ואכן</b> מי שחינוכים הכפולים קשים עליו, וכן מי שחשקה נפשו במקצת התבונות הנ\"ל (סי' קמט) להתלמד בהן תיכף, אזי יכול להכניסם תחת חינוך המדות הכללי, בדרך העלאת הכוונה שנת\"ל (בסי' לו) כגון זהירות הבחירה בכוונה (קמ\"ח אות א') כלולה בזריזות ושתיקה פ\"ט ופ\"י, אות ב' (שם) יכולה להכנס במדת המתינות, ג' ד' ח' ט' י' יכולין ליכלל בחינוך הבינה של ערב (עי\"ס כו) ה' בצניעות, ו' ז' י\"א י\"ב במתינות, י\"ג במדת סדר, י\"ד ט\"ו ט\"ז י\"ז במדת ענוה:"
            ],
            [
                "<b>ובאמת</b> אין כאן טרחא יתירה, ליחד לו אחד מן הי\"ג כללי תבונות הללו לשבוע אחת בכדי לסדר לו העסקים על פיו בשחרית, או לבוחנן לו בערב, ולשמור הי\"ב הנשארים כסניפים טפלים (עי\"ס כד) שעי\"כ הוא מקיים רוב מילי דחכמה ובינה תיכף הלכה למעשה, אגבי עסקים שהוא מטפל בהן משך אותה שבוע, ומה גם שחינוכים הללו מקרבא הנייתייהו על ידי הצלחתו בבחירת העסקים והכוונות שהוא מתחכם בהן מיום ליום, ומוצא קורת רוח לראות דרכיו הולכין וממהרין מיום ליום להביאו אל מבוקשו עצהי\"ט, ומעשירין אותו כפירות חדשים שהיו אבודין אצלו בימי סכלותו עד הנה, וכשהוא מחשב בערב באותן מאורעות או חבורות בני אדם שפגעו בו היום לפי תומו תחלה, איזו ידיעה נתחדשה לו מהם אח\"כ לפי התבונה השייכה לאותו שבוע, הרי זה מצליח והולך בלמוד דבור העלילות והדיקות והכרת הנפשות של עצמו ושל אחרים, מעשי ידיו כוננים עליו ודעתו מתערבת בין הבריות (עי\"ס קנא), ואע\"פ שאינו מהדר לחבר בשבילם עוד פנקס מיוחד לחשבונות ועונות כלל:"
            ],
            [
                "<b>וטוב</b> להעריך לו כ\"א מהתבונות כנגד אחת מן הפיסקאות, בכדי לזווגם בשבוע אחד תמיד שמתוך כך הוא זוכרם כאחת, כגון תבונה א' למנוחת הנפש ב' לסבלנות ג' לסדר וכו':",
                "<b>והנה</b> מאחר שכבר נתבאר שהחינוך הכללי זמנו כל היום כולו, אבל שעות של שכיבה וקימה מיוחדין לסידור הנהגת העסקים ובחינתם בלבד, ושאין להתחיל בחינוך התבונות עד לאחר שכבר נתחנך בפקידת ההנהגה בוקר וערב כל צרכו (עי\"ס קמח קנב), והואיל שכבר יצתה פקידת ההנהגה הזאת מכלל טורח להרגל, אזי יכולנו לצרף אליה חינוך התבונות (עס\"י בהגהה בסופו) באופן זה, יום א' שבוע א' בערב לאחר שגמר ביקור של בינה במעשיו משך כל היום (עס\"י) יתחיל לבחנם מעתה אם לא אתרמי ביניהם איזו עסקים טפלים שנתהוו ועברו עליו באקראי בעלמא. ד\"מ בלכתו לבהמ\"ד ראה את פלוני שח עמו והלך עמו לביתו, ונסתבך שם כשעה חדא בעסקים של מה בכך, בבואו לביתו בצהרים זימנוהו לסעודת ברית מילה, ונתאוה לבדח שם עם פלוני שהלך ומשכו למקום בטילה בע\"כ בא שם לידי נסיון ונכשל וכו', ובבוקר קודם שהוא מתחיל לסדר עסקיו ישנה בלבו אותן השגיאות שהרגיש בהן בנידון זה בערב, ויקבל עליו לקיים מילי דתבונה א' הלכה למעשה תיכף בסידור העסקים של עכשיו, וכן בערבי שבוע ב', יהא נזכר באבוד זמן ע\"י תיקון המכשירין, ויהא נכון לבוקר להקדים לסידור כל עסק הזמניות המכשירין שלו תחלה, וכן כל כיוצא בזה:"
            ],
            [
                "<b>ואכן</b> הדבר למד מענינו, שכמו שאין אותן הי\"ג מדות דוקא, אלא להורות דוגמא להיות כ\"א בוחר לו דוגמתן לפי צורך תיקון מדותיו, כך הם גם אלו התבונות דוגמא בעלמא לאיש ואיש כדי צרכו, ובלבד שיזהר ליקח אותן מיני תבונות שיש בהן מעין חכמת ההנהגה, דהיינו סגנון קישורי העסקים והכוונות, ובירורי הרע והטוב והמובחר שבהן:",
                "<b>והנה</b> באותה תבונה אות י\"א יש בה ג\"כ תועלת רבה, לא זו בלבד מעשים בכל יום שאדם עשוי (במילי דשמיא ודעלמא) לגלות מקצת כוונותיו לכל ולהיות צנוע במקצתם, ושכל כך איכפת ליה בהסתירן דהנך כמו בפירסומן דאידך, אלא שמי שיודע להצפין כוונותיו לפי מדרגת המתבוננים בהן, ניצול לפעמים מהיזקות עצומות ואפילו מן המות, כמו שאירע מקרוב הביא איש נכרי אחד אגרת לאשה מבעלה, לשלוח לו סך מעות תיכף כראות כ\"ז, והנה הכירה היא תחלה שאין אגרת זו מקופלת כדרך שהיה בעלה רגיל באגרותיו מאז, ועי\"כ נתעוררה לקרוא לבני משפחתה להשגיח בהבחנה יותר דקה, ומצאו שהיה רוב שורותיה של אגרת מתחילין בסמך ומסיימין בנון או להיפך, ואז הציצו בפני השליח ובדרך הילוכו, והכירו בו מיחושי חשד, ונתעצמו לבדוק אחריו ונמצא לסטים מזויין שאנס את הבעל להפקיע ממנו גם את הונו הנשאר בביתו, אבל מן השמים נסתייעה בלבו עצה לקפל את האגרת בשינוי ניכר למקורבין אליו בלבד, ולסמנם בראשי תיבות של סכנת נפשות:"
            ],
            [
                "<b>שייך לפרק זיין</b>",
                "<b>ומה</b> גם לנו בית ישראל המרגישים בצער נהמא דכסופא שמשנין פניו של אדם ככרום וכו'. והנה צער לחם בבית שנואי נפשו קשה יותר שמכוה בשר האדם כגחלים בוערות (משלי כ\"ה), ואפילו בפת חרבה ומים אצל הדיוט ומי שהוא כדאי לשנאתו, הכתוב מדבר, וכ\"ש שנאת חנם לאדם חשוב ומאכילהו מעדנים, דון מינה, לאותו עונג נפלא שאין מעדני שבעים שנה רצופים בעוה\"ז, חשובין כנגד שעה אחת ממנו, למי שזכה להיות מן המחוננים בפלטין של ממ\"ה ימים ושנים, למי שקץ בנהמא דכסופא כזו, ויצא לפרוזדור וסרח להכעיס אלהי חסדו שעדיין הוא סמוך על שלחנו, כשהוא שב עכשיו לבוא בהיכלו ולהסתכל בפניו, בקהל בחיריו ומכיריו שהיו מאז בני גילו עאכ\"ו: (עסי' ו' ז'):"
            ],
            [
                "<b>שייך לסימן י\"ג</b>",
                "<b>אם</b> נצייר לנו הנפשות ג\"כ מקושרות מאברים וחלוקות זו מזו בכח ובקומה, אזי יכולנו להעריך מדרגותיהן לפי ערך הגדלות ולפי מדת הגבורה של כל אחת מהן, והנה אין הנשמות הללו רואות כאור הבהיר (החכמה לפנים והבינה לאחור כנ\"ל פ\"ה), אלא כשיעור קומה אתת של ערך ג' פסיעות בלבד, ומכאן ואילך השגותיהן מאפילין והולכין אחת אחת. ומתפשטין עוד לערך ג' קומות, שאין הדברים נגלין להם עוד אלא מתוך ערובי העננים, אבל משם ולהלן מתעלמין ונכסין בערפלי תהו לגמרי, ומיהו אע\"פ שכח הראיה עדיין שולטת קצת בעלטה ההיא, מ\"מ צריכין שהות יותר להכיר שם הדברים לפי ערך ריחוקן, וכבר נת\"ל (ריש פ\"ה) שצלמי מראות גוונוני הגופין שבעולם הגשמי וטעמן וריחן וכו' עם כל טובן, הן הן מלא העולם הקטן מכון לנשמה המשיטה עיני השגחתה שם תדיר: ושלא כטבע הגשמים הכבדים הן הצללים הקלים הללו, שמתנועעים ועפים כלהבות אש, נדפין כרוח מהלך הרעיונות ומתרחקין והולכין ונבלעים זו בזו, כגלים שעל פני הנחלים שאינן פוסקים (ריש פ\"ג) אא\"כ תופסין אותן בחזקה (עסי' י\"א) ואז הן משתיירין במקומן, בעוד שהיותר קרובין מהן קודם לכן מתפזרין והולכין לטמיון:"
            ],
            [
                "<b>ואילו</b> נחשוב את הענקים בגובה ג' קומות בינונית, והבינונים בג' של ננסין; אזי הדבר פשוט שהענקים חושבין את הננסין כחגבין, דהיינו לנפש בהמית שראייתה כלה בשליש פסיעה ואינן אלא רואים בעבים כשיעור פסיעה אחת בלבד, ואפי' בתוך כדי אותה פסיעה, אין חיל בזרועם לעצור ברוח קשה כל דהו שעושק את מושגיהן בכח (עיין סס\"י הקודם), ואפילו כנגד היותר נוחה שברוחות (דהיינו מהלך הרעיונות הנ\"ל) אינן מספיקים אלא להתאבק זמן קצר (עיין הקדמה בתחלחה) והוא משמיט מידיהן את הצללים המרוחקים קצת, בעוד שלא היה להם פנאי להכירן כנ\"ל, ולפי שכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בעולם הקטן, ע\"כ האומנים המהירים נוטלים להם כאן צלמי חומר לבנים ועצים ואבנים וכו' לבנות מהן דיפתראות קטנים של חדרים מרתפין ועליות במחשבתם, בכדי להסתכל בהן ולהכיר דוגמתן בעולם הגדול, או לבנות כתבניתם שם, ואמנם אותם הננסים הקלושים ועצלנים מכלים כל גבורתם תיכף בכעוד שהם אדוקים בחומרים הללו שלא תחטפם הרוח בכדי להוליכם אחד אחד למקום המלאכה במחשבתם, ע\"כ אין כחם מספיק להחזיקם עוד בכדי להסתכל ולהכיר בהן בקשורם, אבל כל ארמנותיהם וטירותיהם נפרכים תוך כ\"ד ופורחים אברים אברים מאליהן:"
            ],
            [
                "<b>אם</b> תקח טבלא של שיש שחור מצוחצח ואפי' של עץ משופה מוחלקת בדונג וצביעה שחורה, אזי נגלין בתוכה דמות צללי החלונות והכותלים הלבנים עם דברים המזהירים התלוין בהם, אבל שאר דברים באויר החדר ושאינן מבהיקים כ\"כ, נראים מטושטשים בערבוביא ופתוכים בכתמים ושריטות רקות שנשארו על פני שטח הטבלא, תשפשפנה עוד בכח, עד שיגלו גם הם מתוך העבים מחוקים ומובלעים בתחומיהם, תשחזינה ותמרטנה עוד עד שיוכרו גם למראיתן במקומותם, ולא עוד אלא שיראה וימצא אז שם גם דמות פניך משונים ומגונים כקוף מכוער מאד, ואכן אם תטרח ולא תלאה עוד כל היום כולו, סוף סוף לא תצליח במעשיך שלא יהיו הצלמים עדיין מכסיפים בזיום, ואפלים מאד מאד בערך דמות דיוקניהן שבאור היום:",
                "<b>ואמנם</b> אם תקח אספקלריא של זכוכית מלוטשת כראוי, ותקנח פניה כבגד רך ונקי בנחת, אתה מוצא תיכף עולם ברור לפניך, והוא בית עולמו של אותו איש רוחני העומד וצוהל פנים אל פנים כנגדך, ומגלה מסתורי לבו באור פניו וקריצות עיניו לעיניך, ואתה רואה מתוך המשל השני הזה כיצד להעריך לך ג\"כ מדרגות הנפש הבהמית, מצד בהירות עולם הקטן שלהם, זכותם לפי רוב טרחם וחילופיהן בתולדותם, אבל הדרגות נפש הבהמיות לענין הכח והקומה ושאר שלמיות מצינו לראות בימי קטנותו של האדם, היאך הנפש ההיא משתלמת והולכת בו מיום ליום מרגע הולדו עד מלאת ימי הנערות שלו:"
            ],
            [
                "<b>נת\"ל</b> (סי' קמ\"א) שהחכמה ממציאה איזה עסק בכדי להוציא לאור את כוונתה, והבינה מתבוננת במעשה להבין מתוכם את המחשבות. וכבר נתבאר בסי' קל\"ח שמספר הכוונות הממוצעות של כ\"א מן העלילות של מ\"ב לא ניתן לעמוד עליו בשכל האנושי עד היום, ובסי' קמ\"ג נזכר עוד שמספר מדרגות הבינה ביצורי בראשית, הוא במופלא ממנו גם כן, ואילו היה מספר מדרגות הללו בד\"מ חמשים, שכ\"א מהן יכול להיות מכונה שער בדברי חז\"ל, הנה כבר ידענו (עיין סיום לס' רפואות העם ח\"א סי' תקצב) שאחר אלפים שנה שהקישו חכמי הטבע על פתח השער הראשון מצאוהו נעול בפניהם, דהיינו שלא השיגו כמלא מחט סדקית בערך אל הסודות החדשים שמצאום סתומות לפניהם חותם בתוך חותם (ע\"ש). ואמנם מי שזכה להכנס לפנים ממ\"ט שערים,<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> [ע' נדרים ל\"ח א' נ' שערי בינה וכו' וכו\"נ למשה ח\"א כו' ע\"ש]:</i> אעפ\"י שהשגתו עדיין בטלה בעומק חכמת בראשית במשהו (עס\"י קמג) מ\"מ כבר נתעלית מצירוף אותן הרבה אלפים גלגלות של מקרים אנושיים, במ\"ט משהו דמשהו (שם): וברפ\"ב מבואר שעדיין דרכי טובו וחכמתו ית' בגופים הדוממין מופלאים הרבה מעיני הבינה האנושית, אעפ\"י שכבר הצליחו האחרונים לגלות פליאות נשגבות בבריות דצח\"מ כולם. אבל הדבר ברור מעתה שאין ערך בין קופה של חגבים הללו לגדול ורם בענקים ע\"ה, דהיינו בגובה של מ\"ט קומות גדולות שכ\"א מהן מבטלת מוחין של ענקים דידן (עס\"י קנח) במשהו (עס\"י קמג), ושהיתה שירת יצורי בראשית (עס\"י קמב) מתנשאת בקול רעש גדול מכל פאה ומכל פנה, באזני אדון הנביאים שחפץ השי\"ת להעביר לפניו דרכי טובו, בכדי להראות לו כבודו המפחד במלא העולם כולו, וע\"כ הדבר פשוט מאד שתהא היראה וענוה מילתא זוטרתא לגבי מי שהיה רואה את כל המון הקולות הללו,<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> הגה\"ה רואה את הקולות וכו', לפי שכל החושים ומיני ההרגשות כולם כאחד מוכשרים לגבי דבור העלילות (עי\"ס קמב). שמי שמבין ד\"מ שיחת העשבים משגיח בציור הפרחים בריחן ובטעמן וטיבן ומאזין לכל סגולותיהם כאחת. והדבר מבואר מאליו שהיו כלולין במתנת חלקו של משה הכח והקומה לפי ערכם כאחת (עי\"ס קנ\"ז) לפי שהקומה לבדה אינה מספקת לעמוד בתקפן של קולות אלו. ומי שקרעו עור הסגורים שלו באיזמל צריכים ליזהר לאמץ את ראותו יפה יפה. בטרם יתירו לו להסתכל באור היום. שאלמלי היו מראין לו תיכף זהר השמש בגבורתה. אזי היה אובד מאור עיניו באפס תקוה, ואמרו חז\"ל בפורענותו של אנשי סנחרב. אזנים גילה להם. והנה אעפ\"י שהכל נאמר כאן בלשון אם תמצי לומר. אילו היה מספר המדרגות חמשים. שכל אחת מהן יכול להיות וכו'. וכבר כתבו התוס' שדרך חז\"ל דנקטו לפעמים איזה מספר לגוזמא{{ עי' רש\"י שבת קי\"ט א, ד\"ה תריסר בו' ותוס' ברכות דף ג' ע\"א ד\"ה תליסר כו' וס' ת\"ח ב\"מ דף פ\"ד ד\"ה הוה מקשי לי כו' וצע\"ג מ\"ש בכללי הש\"ס סוף ברכות וז\"ל דרך התלמוד לומר כו' גוזמא וה\"מ מק' ולמעלה אבל מק' ולמטה דוקא הוא פ\"ק דעירובין עכ\"ל וע\"ש בעירובין דף ב' ע\"ב בשלמא לב\"ק כו' ובריטב\"א שם ודוק:</i> על הריבוי כמ\"ש על שלש מאות כהנים מטבילין אותה. וכמו שמיעוט רבים שנים כך ריבוי דרבים במקרא מכונה שבעה. לפי' המפרשים כי שבעתים יוקם קין כו' ונהי נמי שמספר מ\"ט יכול להיות לשון ריבוי דרבוי דרבים דהיינו זפ\"ז. מ\"מ מצינו כאן עדותם ז\"ל על עוצם מעלת בינתו של משה אפילו לכל הפחות שאפשר. שהיתה מופלגת בריבוי של ריבוי דריבוי בערך ההשגות האנושיות של דור המדבר.}} מנצחים לאדר לרומם יכלתו חכמתו וחסדו ית' בלי הפסק כלל:"
            ],
            [
                "<b>אבל</b> בימי דוד לא היתה הבינה לבדה מספקת עוד, והמציא אותה עצה נפלאה של (תהלים ט\"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד דהיינו לצייר במחשבתו כאילו עומד לפני כסא המלך היושב ומשגיח עליו בכל עסקיו, ולפי שעדיין צריכה גם עצה זו לכח דורותיו של דוד, בכדי ללטוש לוח הנפש הבהמית לקבל אותה צורה בבהירות הראוי לפעול יראה ורעד ברואיה (סי' קנ\"ט) ומה גם לעצור כח משך בנין הצורה ההיא מאברים שונים וגוונים הראוים לכ\"א, ולהחזיקה עוד אח\"כ בשלמותה זמן מספיק להכירה יפה בענין שתהא מוכשרת לפעולתה הנ\"ל (עס\"י קנ\"ח), וממילא היתה זאת העצה אובדת סגולתה מדור לדור, עד שהוצרכו לתמכה בתחבולות שונות כנ\"ל (סי' י\"ד ט\"ו) ועד אשר בדורות הננסין של עכשיו הרי זה בנין כבד, שאפי' מהלך הרעיונות בלבד פוררו וזורה לרוח באותו רגע (ע' ס\"ס קנ\"ח) ואע\"פ שאנו יכולין ע\"י ישוב הדעת מתונה כראוי לנו להסביר לנשמתנו עוד היום אמיתות דברי הרמ\"א ז\"ל בריש א\"ח, מ\"מ כבר שפלה קומת הבינה ונחלשה גבורתה בנשמתנו, נטשטש לוח נפשנו כנייר מחוק, ולא נשאר לנו ממנה רושם אחר, זולתי לצייר לנו כאילו שומעים אנחנו קול איש אחד מקרא אותכו אותו פסוק שויתי ה' וכו', או כאילו הוא כתוב לפנינו בדיו שחור על הקלף, וכך אנו כותבין זה בפועל על הסידורים והמנורות, או קורין ושוננין אותו מקרא בכל כחנו, ובכל זאת עדיין לבנו ריקן מאין שום ציור ופעולה של התעוררות כלל:"
            ],
            [],
            [
                "<b>עוד</b> יש לחבר לכאן עיון אחד, בענין החילוק שבין הפתי לחכם אמת ורשע ערום, כי הנה גם שלשתן משתעבדין בשתי נפשותיהם, באחת לעבודת שפחה, ובב' למעשה גבירה אצל חכם וערום, ושתיהן שפחות אצל הפתי הגמור, והנה הפתי והפוקר שניהם כפויי טובות הבורא ית' לנצח את הנפש המשכלת שלהם תחלה, זה בכדי להאמין לצבועים, וזה אין לו אמונה אפי' בחכמת אמת ושניהם מתגברים והולכים עד שיוצאים אפי' מתורת בעה\"ח לבסוף כמשי\"ת לקמן בארוכה, אכן החכם האמיתי אינו מאמין לכל אדם ולכל דבר, אא\"כ נמלך בדעה והשכל שחנן ית' להתבונן בהם תחלה, דהיינו לדעת מה שהורשה להתבונן בו מעצמו, ע\"פ הראיה או ע\"פ ראיות נוצחות או ע\"פ סברא ורוכא וחזקה וכיוצא בזה, ולחקור ולבדוק עדות החכמים ולתמוך על הימנותייהו, במקום שלא הורשה להבחין מפי עצמו, לפי שכמה מיני בירורין נבראו בעולם ובכ\"א מדרגות זו למעלה מזו, שחייב האדם להדר תמיד אחר היותר מבוררין להסתפק במועט היכא דלא אפשר, יש מהן ראיות נוצחות ויש סברות, יש מקומות שלא מצינו בהן שום טעם וסברא, אלא שנתקיימו ע\"פ הנסיון בחוש, ואפי' ע\"פ עדי נסיון בלבד, כולם מרועה אחד ניתנו לנר למאור או לאבוקה בידי האדם למצוא הדרך הישרה בכל עסקיו (עיין פרק ד' סי' פ\"ד). א\"א ע\"ה כפר באלילי תרח ונחשב לו לצדקה, והאמין באלהי שם ונחשב לו כמו כן צדקה, שלשים אלף ילדים ששרפו אנשי צור נחשב להם לאכזריות של ש\"ד דעבודת כוכבים ואברהם כבש רחמיו על בן יחידו ונחשב לו לצדקה. משרע\"ה אמר על יוצאי מצרים והן לא יאמינו לי וחשבה להם לצדקה (עיין תשובת הרשב\"א) ויהושפט אמר (ד\"ה ב' כ') והאמינו בנביאי ה' ותחשב לכם לצדקה, לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו, וא\"כ האמונה והחמלה וכל שאר המדות הן והפוכיהן סתמן רעים כשנמשכין מן הנפש הבהמית, אא\"כ נתברר הטוב שבהן ע\"פ הבחנת הבחירה של נשמה המשכלת:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> החכם והערום יכולין להשתתף בשלשלות כוונותיהם הממוצעות אלא שמתרחקין והולכין כגבהי מרום משאול תחתית בנקודת הכוונה קיצונה הפנימית שלהם, ונקח בד\"מ משה ובלעם, שכפי משז\"ל (סוכה נ\"ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ונמצא שהיה היצה\"ר של משה במדרגת בלעם, דהיינו כמ\"ש שקם כמוהו בלעם באומות:",
                "<b>כל</b> מי שהוא מכת משה, מקדיש עצמו וחייו לעשות רצון קונו וזהו כוונה פנימה פנימית שהוא טורח להתקרב אליה בכל עת ובכל דרך שיוכל, אכן בכדי לדעת רצונו צריך להכיר מחשבותיו מתוך מעשיו, וכשהוא דורש בחכמים מה שנתגלה להם עד היום ע\"י בחינת היצורים, בודק עדותם בוחן סברותיהם ומוסיף את שלו עליהם (עיין סי' קמ\"ג) אזי נחלטת לאמונה שלמה אצלו, שרצונו ית' הוא להכיר בטובתו ולהיטיב לברואיו:",
                "<b>ולפי</b> שהמטרה הזאת איננה נגלית לחושים והרגשות הנפש הבהמית, ע\"כ צריך להכניע כחות בהמיותה תחת פקידת הנשמה המשכלת, כדי לחזק ולהאריך את ממשלתה צריך עוד להבין לה בכל לשון שהיא שומעת, ולהודיעה שזאת העבדות גופה היא טובה גדולה לגבי דידה, כמש\"ה כי היא חייך וארך ימיך וכו', אבל הבהמיות איננה נשמעת לחכמה ומוסר השכל מעולם, אא\"כ מטעימין לה הדברים לחכה, ומקרבין אותה לחושיה ע\"י משלים ודמיונים מדברים גשמיים אמתיים וברורים כשמש. וזהו אחת מן העבודות הקשות של השכל האנושי לצמצם א\"ע לתוך היקף ההשגות הבהמיות, ולכלכל את דבריו בגוונין נחמדים ומזהירים לעיניה ועי\"כ מצינו שמאי (שבת ל\"א) דסני לך לחברך לא תעביד היא הקדמה הגונה מאד להיות כוונה קיצונה סמוכה לנקודה הנ\"ל, וקלה להסבירה לנפש הבהמית, ואכן מי שעיקר כוונתו לשמים לא חזי דמא דידיה סומק טפי אדרבא מרגיל א\"ע לבטל הנאותיו וצערו כנגד הנאתם וצערן דרבים, סובל צער קטן בשביל להציל חבירו מגדול, ומת בכדי להציל הרבים, וכיוצא בזה:",
                "<b>כי</b> הנה הכוונה הפנימה פנימית שבלבו מתחזקת והולכת, ע\"י הרגל העסקים, החיצונים לכוונות הממוצעות להתקרב אליה תמיד, עד שנעשית מושלת במצפוניו לאמצו ולחכמו אפילו שלא מדעתו עוד (ע\"ס ס\"ג), ועד שנעשה ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות לחכמם להראותן גדולתו ולקרבן לעבודתו, דהיינו תכלית מה שיש בכחו להיטיב להם, ואפילו כשהוא נכשל בנסיונות ומתקומם מהם, הוא מוצא תחבולה להשתכר ממפלתו, ע\"י שהוא חוזר לחקור אחר מקור מיני הפחים להכירם, ליזהר ולהזהיר אחרים מהן, וכ\"ש בכל שעה שהוא מוצא לפום צערא אגרא בדרכו, כוונתו המסותרת מתחזקת יותר ויותר, עד שמרוממתו לעילא מן הנפש הבהמית ונסיונותיה, לפי שרוב עוצם חשקו להיות מכיר בגדולות ובטובות הבורא ית', נותן בו כח להרוס ולכתת כל מעכב בדרכו, וכמ\"ש (אבות פ\"ה) הוי עז כנמר כו' וגבור כארי וכו':",
                "<b>ואלו</b> הן אותם המזומנים לדמעות של שמחה המופלאה שעליהם אמרו ז\"ל הללו פורשין ובוכין לומר הר גבוה כזה כבשנו, הוא עונג מהודר מאד ע\"י תבלין של צער (עפ\"ב) בשעה שהתקיפין מבני גילם<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> פי' שהרשעים בוכים שלא יכלו לכבוש חוט השערה כמ\"ש בסוכה שם היינו ההנאה שהיה מושך אותם לחטא היה רק במלא נימא ובוכין עליה שלא כבשוה:</i> מבכים הנאה כמלא נימא הראשונה כנגדם, ולאחר שכבר ראו שמחה אחרת בעולם המלאכים מכיריהם (עיין סי' קנ\"ו) שזהו תכלית עידון אותם בני עליה היונקים ממדת החסד שנת\"ל, לפי שעי\"כ הן נראין כדאי להיות מחונניו ית' (סי' ז') ועד שכל אדם יכול להגיע לנבואה ולמדרגתו של משרע\"ה כנ\"ל עיין הקדמה:"
            ],
            [
                "<b>ואכן</b> הכופר טורח להתחנך להכחיש מציאות השי\"ת הנגלית לו בדרכי טובו וחכמתו לעיני השמש, ולפתות א\"ע להתקלס על כלל החכמים השלמים אשר מעולם, ולהכזיב גם ששים רבוא עדי ראיה ושמיעה אוהביו נאמנים ואבותיו ע\"ה, והנה הוא עומד על דעתו ותובע על זה מופתים חותכים, שלא נבראו לו בכאן כמו בחכמת החשבון והמדידה (עס\"י קפג), וע\"כ כל כת דיליה בוחרין לעצמן תכלית הכוונה פנימית כל מה שבכחך לעשות עשה וכו'. דהיינו להיטיב עצמו בכל עת ובכל דרך שיוכל. ואפילו ע\"פ צביעות חניפות ושקרים עבודת כוכבים ג\"ע וש\"ד, מאחר שכל הדרכים נעשו לו כהיתר, אם אינן חוצצים בפני נקודת התכלית שלו, ולמצוה ממש בשיש בהם איזה סיוע אליה לפי שאין דין וחשבון בשאול וכו':",
                "<b>ואמנם</b> יש להתבונן, דאנן הכא לאו בטפשי עלמא אלא ברשע ערום כבלעם עסקינן, השוטים מפליגין מהאי גיסא ומאידך, ומתרחקין מדרך הישרה כנ\"ל (סי' ה'), אבל הפקחים הללו לפי מדרגתן הולכין ומתקרבין אליה, עד שאינן ניכרין עוד אלא לבוחן לבות בלבד, כי הנה הדבר ברור שצריכין ג\"כ למלחמות עצומות וארוכות בכדי להגיע למדרגת בלעם, קרוב לאותה של משה, לא מבעיא בנצחון תאות הבהמיות ועצלותה, שצריך שיהיו נהירין ליה שבילי חכמת ההנהגה והמוסר, בכדי לדחות הנאה וצער עוברים מפני ארוכות או גדולות מהן לאחר זמן, דרך משל הרחק מן הזמה והיין, שהן הנאות עוברות וגוררות הפסדים ארוכים וקשים אחריהן. ומן התאוה והגאוה והקנאה, שמוציאין את האדם מן העולם, התאפק מן המותרות כשיש לך, ולא תצטער להתאוות כשאין לך, וכיוצא בזה, אלא אפילו מאי דסני לך לחברך וכו', ואפילו אם נתנסה למות על קידוש השם והצלה דרבים כנ\"ל, ועדיין אין משם ראיה, לפי שמי שהוא בהול להעלים תכלית הכוונה לטובת עצמו א\"א לשער עובי הכחול והסיקרא של צביעות שהוא עשוי לחפות עליה, ואולי בחר במות מחיי איבה ובוז אצל בני גילו, שחשבנוהו לריע אוהב נאמן וכו', ובכל זאת אין כאן שום רבותא, כמו שנת\"ל ששעבוד הבהמית גופיה זכות הוא לה (עי\"ס קסד) והני מילי שהוכר רמאותו בבירור גמור לרבים, אבל בלא\"ה אסור לחשוד בכך שום אדם, דהא אנן במדרגה של יצה\"ר דמשה קיימינן, והכתוב מעיד שלא קם כמוהו:",
                "<b>תלמידי</b> אפיקורוס מתגדרים במדותיו של רבם ובמוסריו שהיה קונה לבבות כל שומעיו בחלק שפתיו, ואעפ\"י שהיה מפורסם לכל בכוונתו הקיצונה, ומן הכופר הזה נמצאו אחרים גרועים הרבה עוד, כגון אותם שכפרו במציאות העולם הזה לעיניהם, ואותם שכפרו במציאות הגופים ואחרים במציאות הרוחניים, ויש כופרים בכל חוץ ממציאת עצמן וכל השאר מראה חלומות, ויש שכפרו אפילו במציאות שלהן עצמן וכו' עד למדרגת בלעם ממש:"
            ],
            [
                "<b>אבל</b> הפתי משתתף עם החכם בתכלית הכוונה הקיצונה לעשות נחת רוח ליוצרו כנ\"ל, אלא שמתרחקין והולכין כממזרח למערב בעסקים וכוונות הממוצעים שלהם, לפי שאותה הפתיות שאנו עסוקין בה איננה חסרון שכל בתולדה, שהאיך יתחייב בדין מי שנברא בעל מום, ואדרבא פתי דידן בעל חכמה וגבורה לנצח רוח בהמיוהו, אלא שטעה מנקודה אחת של התרשלות בהתחלה, העלובים הללו בהולים ביותר אל התכלית האחרונה שהיא ראשונה במחשבתם (עי\"ס קמב), וכשמעם טורח הדרך של מלחמות קשות הן מתיאשים ממנו, וזאת הנקודה נעשית פרשת דרכים מן החכם המתחיל בשלשלת ארוכה של עסקים וכוונות ממוצעות, והם מבקשים מרגלים למצוא דרך קלה ובטוחה משעה ראשונה, ובעוד שהם מחפשים לתומם, מוצאים רמאים הרבה כנגדם, ונמסרים להם בכל גופם ובכל ממונם, והנה תאות פתאים הללו מעוורתן ונעשים חריפים לרמאות את עצמם, למצוא סימנים מובהקים של אמת בשקריהם, ורמיזות של חכמות רמות כגוזמותיהם, ואלו משפיעים להם בדמים יקרים את כזביהם,עד שהרמאים נפתין מפי עצמן לעובדיהם, להאמין שנגלה עליהם באמת איזה כוכב או מזל, להנחיל אוהביהם יש ולמאמיניהם ברכות עולם, אלו ואלו נהנין בחליפין ומורישין טפשות רמאותן ורמאות טפשותן לזרעם אחריהם, ואלו ואלו מתמחין והולכין כאו\"א בחלק פתיותו ורמאותו מיום ליום, עד שכל העולם דומה עליהם למישור, להתקרב לתוך תוכן הכוונה שלהם, אלו להיטיב לעצמן ואלו לעשות קורת רוח לאליליהם בכל עת ובכל דרך שיוכל (עיין סי' קסה):",
                "<b>מכאן ואילך נשמט עד סימן קפ</b>:"
            ],
            [],
            [],
            [
                "א <b>והנה</b> בה התחילו רמאים הקדמונים מימות אנוש לעשות עצמן נביאים לשבש הקבלה האמיתית מאדה\"ר, לפתרה ע\"פ דרכם ולהחליפה במעשי תעתועים, ומתאות הכומרים נעשו מצות אלהיות של עבודת כוכבים ג\"ע וש\"ד, מתחלה בדו להם אלהות ממוצעות, ואח\"כ מזלות ופגרי אדם להקריב לפניהם זבחי מתים (כידוע מס' ד\"ה של מצרים הקדמונים, וכדאיתא בח\"ש, ואף יעקב אע\"ה נתיירא שלא יעשו ממנו אלוה לאחר מותו) (רש\"י ר\"פ ויחי) בני אלהים כאלו בזבזו נכסי העשירים ולקחו להם בנותיהם באין פוצה פה, ואדרבא הכל רצין אחריהן לידבק ביחוסיהן עד שמחה המבול את שמם מן הארץ, וחזרה העטרה ליושנה בידי נח ובניו:",
                "ב <b>אבל</b> לא היו ימים מועטים עד שנתחדשה כת הצבועים לחזור ולזייפה ביד רמה, ועד שגברה ידם בכח ובמרמה להשתיק המקבלים האמתיים, והם פרו וישרצו מדור לדור ותמלא הארץ אותם, כל מי שיש לו מוח בקדקדו וכח בזרועו נצטוו אז לעבוד לחזק האמונה החדשה ולסעדה, כמה מאות משכילי עם אשר חננם ה' בינה להכיר גדולתו, נשתעבדו להמציא ראיות להכחיש דעת עצמן ומראית עיניהם ולעשות מהן מסמרים לחזק בדקי עו\"ג וכהניה, או עכ\"פ לקשטה בסברות קלושות ורזין וחלקלקות לאחוז בהן עיני העם להשיקם כשמן בעצמותיהן, ותקיפי ארץ ומלכיה נזדיינו להכרית שארית המסופקים בכדי לבצר ממשלתם בכסילים מפי הכומרים נביאיהם, עד שלסוף ש\"מ שנה כבר נכבשה כל הארץ לפניהם ויחלו לעלות למלחמה במגדל ולהמשילה גם בשמים:"
            ],
            [
                "<b>אבל</b> באותו פרק נתעורר גבור חיל אחד, משארית התלמידים המתחבאין עדיין בבית מדרשו של שם, שם נפשו בכפו לצאת יחידי להציל כל העולם כולו מתחת סכלות הרמאים ונכליהם, ויבז בעיניו לשלוח יד באלילי בית אביו לבדם, ויואל להעביר קול ברחובות ובשווקים, לדרוך על במותיהם ולרוק בפני כומריהם, ולדרוש לעם לדבק באלהי השמים לבדו ולהשליך משם את שקוציהם, וה' נתן כחו בפיו להפיק מרגליות מלאות זיו מאירות עינים, לפענח מסתורי צבועים וזיופיהם לעיני כל הנקהלים עליו לעיני השמש:",
                "<b>כל</b> עדת העריצים נבהלו נסו כי כסתה כלמת פתאם את פניהם, אבל הוא מיהר להתחזק עוד ולצאת מעיר לעיר וממדינה למדינה, ולא שם לבו לסכנות עצומות הסובבים אותו, ולרבבות האורבים לנפשו, ובכל מקום אשר הוא וסיעתו מגיעים חיל הצבועים נפוצים ונוספים עליהם, כל הקרב אליו משתאה ומשתומם להכיר חותמו של אמת בפיו, וצדקה וחסד במעשיו, ולא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם, ומדי הצליח ה' את דרכו עוד התאזר עוז לרדוף אמת לקצוי ארץ ולכתת רגליו בארצות אויב בלי רפיון ימים ושנים:"
            ],
            [
                "<b>אז</b> נקהלו הכהנים אל נמרוד גבורם ויועצו להסיק את הכבשן וללכוד לב העם בערמה לנסות את נביאם באש, הלא יריב לו אלהי האמת אשר בעזרו, ויהי כקרוב אברם אליהם כדרכו בלי חרב ובלי מגן ויפלו עליו ויטילוהו בלבת הכבשן, אז שלם זכות אברהם לפני האלהים להצילו בנס מבורר גלוי לכל העמים, ואשר נשתוטמו מקדם על מעשי תקפו בצדקו ואמונתו, ראו עתה גם להבות אש נכנעים ונמוגים מלפניו, אז נסתתמו פיות כל צר ומסטין מעליו, ומאז החל רוח ה' לפעמו והמרגלית הופיעה כזהר הרקיע בצוארו, ויוסף ה' לנסותו להוציא לאור כחו, ואברהם הולך וחזק על מעמדו, לא הלאוהו השנים לא המרוהו הנסיונות ולא הפיגוהו טלטולים ועלבונות, ומדי גבר על פגע רע אחד בדרכו, כן גבר חשקו לנסות כחו עוד:",
                "<b>וכך</b> הצליח ועלה מיום ליום עד שהגיע לקומת הגדול שבענקים שמהפך הכל לחרשים ולחגבים בעיניהם, אברהם אחד הכריע אומות רבות, הכשיר הדורות מדיוטא של רשעות דור הפלגה לדור זכאי של אברהם, קבע בית תלמודו בארץ כנען ונתפרסם לנשיא אלהים בתוכם:"
            ],
            [
                "<b>ובכל</b> זאת לא נח עוד, כי אם התחיל לחתור בלבו להמציא איזו סגולה בטוחה לבצר רכושו היקר ההוא מצר ואויב, שלא יקום דור סורר באבותיו, ויחזרו לשבש תורתו הנקיה ולהשכיחה מפי זרעם, ונענה בסייעתא דשמיא לחדש תחבולה נפלאה לבראות לו תלמידים נאמנים ולהפרות מצדיקי הרבים ככוכבי עולם, דהיינו לאחר שנתברך מאוד בפירותיהן של ג\"ח שלו (מדין צדיק גמור וטוב לו ברכות דף ז), שם על לבו להפליג במדת הכנסת אורחים כפי כחו לההנותם בצרכי שעה וחיי עולם כאחת, ובשעה שהחיה עטופי רעב וריפא לשבורי לב בהשתפך נפשם להודות לבעה\"ב על כל תגמולוהי ונעשית אזנם כאפרכסת ליחל למלקוש אמריו, אז נתכוין הוא לפקח עיניהם להכיר בטובותיו של הקב\"ה הרוממות והרבות לאין קץ והאיך הוא משפיע חסדו על האדם בלי הפסק ומקיים לדור ודור אמונתו, ושעיקר החזקת טובה הרצויה לפניו ית' הוא, להשתכל בגדולתו ולהכיר באותו חסד של אמת הנ\"ל לבטוח באהבתו הנאמנה ההיא, ולחבב באמונה את בריותיו, ולהיטיב להם בכל מילי דמיטב ובפרט באותו פיקוח עינים לנחול חיי עולם כנ\"ל, דהיינו מצות המחשבה שבין אדם למקום להסתכל בשלמיותיו ית', וע\"י הכרת מחשבתו מתוך מעשיו נמשך ממנה מצות מעשיות של ג\"ח שבין אדם לחברו, דהיינו אותה מצות עשה ול\"ת הכללית, מאי דהני לך לחברך תעביד ומאי דסני לך לא תעביד:",
                "<b>ותיכף</b> נהרו אליו עוברי דרכים ממדינות ואיי הים רחוקים שחזרו לביתם לקבוע גם הם בתי אכסניות לאורחים, ולהשקותם מתורת רבם לעשות ולהורות כמוהו, וכמו שאילן אקאציא משלח ענפים רבים לכל צד, המטים אחת אחת את קצותיהן עד שחוזרין ומשרישין בארץ ומוציאין מתוכה אילני תולדות, ואותן תולדות מגדלין נינים ונכדים עד שאקאציע אחת יכולה להצמיח יערות גדולות, כך היה האשל הגדול שבבאר שבע מבריך נטיעות ונטיעי נטיעות רבות עד שנשתרבבה ונשתרשה אמונת אלהי אברהם בבית מדרשי האכסניאות המתרבות והולכות לקצות הארץ, שמשיקות והולכות מזו לזו ומזו לזו כגלגל החוזר חלילה משך כמה וכמה שנים:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> כשם שהשתנות התמידיות משעממת את הדעת כך גם ההרגל המופלג מטשטש אפי' מיחושי הנפש המרגשת, ומי שדר בבית הרחיים אינו מקשיב עוד לקולות מים אדירים, עאכ\"ו למחשבה רוחנית בחסדים וגבורות של יוצר בראשית הנ\"ל שהאדם דש בנפלאותיו וטובותיו ערב ובוקר וצהרים, וקשה לו להכיר בהם עוד, אא\"כ מקיצין וחוזרין ומקיצין אותו ע\"י הזכרות ודברי מוסר השכל חדשים, או אפי' ע\"י שבט של יסורים וסכנות, ואשרי משכיל להתעורר מהן לפקוח עיניו מכאן ולהבא, כמש\"ה מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה', והנה כ\"ז שאברהם קיים הרי הוא כמעין הנובע תבונות פליאות וחדשות בכל עת, ומחיה הכל ברוח פיו, אבל משתכבה נרו ייבשו יונקותיו ושתילי כרמו סביב, ורוח רעה וחזק אחד יגבר ויחשוף יערו כולו, לפי שמשתמוט נקודות המחשבה הרוחניות הנ\"ל מחמת רוב ההרגל כנ\"ל, יפול כל הבנין הקשור בה:",
                "<b>על</b> כן נתחכם להמציא עוד מין מצוה מעשית להלביש בה הסתכלות המחשבה ההיא, דהיינו מצות דבור פה שיש בה מעשה דעקימת השפתים, והקול מעורר הכוונה, ותיקן נוסחי שירים של שבח ותהלה לשעת ראיה של איזה חידוש מגדולת הבורא ית', נוסחי ברכות הנהנין שלפניהן ושלאחריהן לשעת ההנאות, שירי תודה למי שנצל מן הצרה והסכנה, ונוסח תחנות ובקשות דלהבא מן ההשגחה הפרטית של נותן לחם לכל בשר, ומתוך שמאורעות הללו מצויין ושונין בכל עת אזי יתחנך האדם לעשות לו מהן הזכרות רבות לקבל עליו מלכות שמים בהרגל וחידוש כאחת:",
                "<b>ובכדי</b> להוסיף כח מצוה זו עוד, חזר וכלל הכל בנוסח תפלת שחרית, שזוהי הרגע המצלחת דכולהו איתנייהו בה וזמנה קבוע וחוזר מהנץ החמה לנץ החמה, לפי ששעה זו היא עת היציאה מן החשך לאור, וחידוש כחות הגוף ע\"י השינה והחזרת נשמה למתים, ומה גם שהיא מצויה ומוכשרת ביותר להכיר גדולתו ב\"ה המתפשטת לאפסי שחקים, וגוזרת חק עולם על צבא מרום המדקדקים כשערה בחשבון מהלכם שלא יכשלו על משמרתם, וכך נתחנך אברהם להיות משכים יום יום לצאת לשוח בשדה, והכל רצין אחריו, אבל מי ששמע אותו פה נעים מפאר ליוצרו בתפלת השחר, רפו כל עצמותיו בגילה וברעדה, עד שנתאוה גם הוא להתחיל חיי מעת לעת שלו בתפלת יוצר בבוקר בבוקר כל ימיו עוד, וע\"כ זכה אברהם אע\"ה בסוף ימיו לתלות מרגלית טובה שלו בגלגל חמה (ב\"ב ט\"ז). לילך ולהקיף עמה להאיר לארץ ולדרים עליה לדורות עולם:"
            ],
            [
                "<b>אלו</b> הן קצת מאורעות שנשתייר זכרונם אצלנו מחיי אע\"ה הנקרא אוהבו של מקום על שם שהיה מאהבהו על בריותיו בכל כחו ומאודו, ואף גם הקב\"ה מצדו עבר בין הבתרים כביכול, ליכנס עמו בברית רעים אהובים בשבועת עולם לזרעו, ובשכר טרחו הגדול למצוא השגת נקודה קטנה של הכרת רצונו ית' מתוך מעשיו, ולהוציא ממנה כמה וכמה מצות מעשיות, ועוצם חשקו להפיצם ע\"פ כל הארץ, להעמידם לכלות עצמותיו ולהיות לזכרון עולם (פי' שיעמדו גם כשיבלו עצמותיו ולהיות לזכר עולם), הוציא הקב\"ה מנקודה זו עצמה יותר משש מאות מצות, מתנה מפורשת מפיו לנכדיו, ומאהבתו ית' ומשמחתו ששמח בו בחר גם הוא בתחבולת אוהבו להכין לו לבות ת\"ר אלפים תלמידים לקבלן (עי\"ס קעב) וע\"כ דכא אותם ימים ושנים רבות בשפלות ובעבדות קשה מאד ואח\"כ גאלם בהון עתיק, הפך ים ליבשה ומדבר לגן עדן סבובם, השיטם מטיילים בחופות ענני כבוד, ועמודי אש וענן מסקלים הדרך לפניהם, עד שהקדימו נעשה לנשמע פה אחד כולם בשעת מתן תורה:"
            ],
            [
                "<b>כי</b> הנה מלבד שהיה אברהם נאה דורש מאד לרבים ויותר נאה מקיים, עד שנעשה אב להמון גוים בחכמה כנ\"ל, עזב עוד אוצר מיוחד של דעת ויראת ה' לנחלה לזרעו, ובחירי בניו הלכו בדרכו והוסיפו גם כן הרבה משלהם, עד שטיפח יעקב אע\"ה אותה משפחה כשרה משכלת מכל גויי הארץ, שנשבו אח\"כ לבין המצריים הגאוותנים בחכמות זיופי החרטומים וכומריהם, ונתקנאו באלו מאד לקעקע ביצתם, ולכך נתחכמו לשעבד האנשים לגיבול זבלים בטיט וסבלות חמורים למרר את חייהם, בכדי לעכור רוח נקיי הדעת הללו ולטמטם את מוחם, ומה גם להשמיד כל זכר מן הנולדים להם מעכשיו שלא ינחילו חכמתם לדור אחר, עד שתכבה נר ישראל לגמרי במותם, ויגדלו מבנותיהם דור של שפחות למקנה לזרעם, אבל בעת ההיא נולד משה שזכה להבחין תחלה מה בין דרך האמת מאירת עינים לבין אותה מלאכה שקרנות לאחוז אח העינים (עי\"ס קסט סעיף ב') דהיינו כשנתבונן חכמת אבותיו ומאורעותיהם שלמד בבית אביו, ומה בינה לחכמת כהני עבודת כוכבים בבית פרעה העושה עצמו אלוה (שם בסוף הסי'), ובמה הצליח אברהם ללמד את בני דורו להסתכל בשמש בגבורתה, ולמאס בעטלפים המתכסים בחשכת הלילה, אחר כך ברח למדין ונתבודד עם צאן חותנו ימים ושנים במדבר, ושם נשא הוא בעצמו את עיניו למרום בדרך צירוף תבונות הנ\"ל (סי' קמג) ודחה אחת אחת בשערי בינה של מ\"ב עד שהגיע למדרגת מושיען של ישראל ובו בפרק ממש הגיע רגע פקידת הקב\"ה את שבועתו לאברהם נזדעזעו כל גדודי מעלה ומדות הדין והרחמים החליפו את משמרותיהן, כל סדרי בראשית נשתנו למה\"ש לזרע אברהם, ומלאכי חבלה בשונאיהם, ואז רוב נסים לא נפלאו מן הנוהג שבעולם כקדם עוד:"
            ],
            [
                "<b>תיכף</b> נשתלח משה לבשרם פקידת הישועה, להסמיך עשייה רבה לאמירה מועטת זו ולהכות נילוס אלוה הגדול למצריים תחלה, ואח\"ב הרבה אותותיו אחת אחת לחפות בושה וכלמה על פני פרעה וחרטומיו המנוגעים בשחין וכנים חשך להכניע כלם כמ\"ש וירדו כל עבדיך כו' והשתחוו לי לאמר כו', לבקש רחמים בהשתחויה שיצאו להם עבדיהם טעונים כספם וזהבם והולכין לחפצם, עד שהטביע את שוביהם בים סוף ונגמרה הגאולה על שמו כמש\"ה וירא ישראל כו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ודאי קורת רוח יש לו לבעל הכרם, בשעה שהוא רואה הצפרים מתקבצין לזמר בין ענפי האילן שישב בצלו וללקוט בר מתוך פסת ידו, ומורת רוח ממחוסרי אמנה שפורחין מלפניו, וכך גבר עתה עונג אדון הנביאים ע\"ה לראות את עצמו מוחזק לגואל ואוהב נאמן לאחיו לבטוח עליו בכל לבבם, על ידי כך ניתן בו כח להנחיל אותם תורה מן השמים כנ\"ל, ולעמוד במסות ומריבות שלהם כל ימיו, וכל התורה כולה נקראת על שמו תורת משה ספרא רבא דישראל:"
            ],
            [
                "<b>ואילו</b> חכמו גוים<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> הקדמונים בזמן משה רבינו.</i> לדעת כחה של פתיות דעבודת כוכבים וצביעות הכומרים סרסוריה, וכמה חימוצה קשה מאד כנ\"ל, האיך שנצטערו ונסתכנו אבות העולם ע\"ה משך ימים ושנים מרובין, קודם שנטפלה עליהם סייעתא דשמיא, לשקץ ולתעב גלולי דור הפלגה ולעשות שפטים באלילי מצרים כנ\"ל, אזי השכילו להבין שאל אמונה הוא אלהי ישראל, וכל משפטיו צדקו יחדו, כשהחמיר כ\"כ במכשף ועובד ומדיח לעבודת כוכבים, וכשהזכיר לגרשם בלי חמלה וחנינה, ולאבד את שמם מן המקומות אשר הוא מביא את ישראל לשכן שמו בקרבם:"
            ],
            [
                "<b>ואגב</b> אורחא יש לדקדק עוד במשל דבעל הגן הנ\"ל (ובסי' קעה) שמתענג לזון עופות השמים ולהבריח שונאיהם בלי שום תוחלת הנאה אחרת אלא ללמדם לבטוח באמונתו תחלה כנ\"ל, וע\"כ אין דעתו נוחה מהן, כל זמן שהן מנסין אותו עדיין וקריבין אליו ברעדה, אכן כשרואה צפור דרור יושבת לו על כתפו ומנקרת בשערו, הוא סובלה בשמחה רבה, שמתוך כך ברור לו שכבר נסתלקו כל שיורי יראה של פחד מלבה ונמשכת אהבה תחתיהן, אלא שאז הוא מתיירא עדיין להזיז את גופו שלא להבעית את אהובתו, וזוהי מן יראת אהבה של חלש על הגבור, לפי שאין תועלת בגבורה כלל אצל מי שמתיירא שמא יגרום במעשיו מורת רוח לאהובו, אלא שאח\"כ הוא מתחיל להרגיל אותה בסבלנות קטנות (נוטלה לתוך חיקו, מניף ידו עליה, או מיסרה בנחת וכיוצא בזה) עד שהוא מלמדה לסבול מצדה ולירוא אותו יראה של אהבה, שזוהי תכלית העונג שהוא יכול לקוות ממחונניו, כשיראת אהבתן נעשית עזה לעמוד בנסיונותיו של חונן. וכך גם היא יוצאת ומשתבחה בפני צפורת כרמים זולתה, שגם הן ניזונות מחסד רבונן. אלא שלא הכירו את פניו ולא טעמו אהבתו בפרטות אליהם מימיהם:",
                "<b>ובאמת</b> אותו התענוג הוא מעין ההנאה העליונה דכתיב בה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ואין לו להקב\"ה בעולמו תחלה אלא האמונה והבטחון של בריותיו בלבד, דהיינו מדרגה א' של סילוק היראה הנמוכה דאימת גבור על החלש כנ\"ל, אבל אח\"כ התחיל ית' לחנך את עם קרובו, לגאלם לגמלם חסדים טובים ולנסותם ברדיפת מצרים ובכניסה לים וכו', עד שלמדם יראת אהבתו הפרטית אליהם, כמש\"ה וייראו העם את ה' ויאמינו בה' וכו', והנה נתעלו משה וישראל בהשגה זו הרבה יותר מכל אשר היו לפניהם, שכל חסידי עולם לא הכירו עדיין אלא אל שדי, דהיינו חכם עליון, כל יכול, אל נקמות, אלהי הצדק והמשפט וכו', אבל לא זכו להעמיק כ\"כ בדרכי טובו, ר\"ל להכיר שכל כמה שהוא מרומם בחכמתו ובשולטנותו הבב\"ת כך הוא ית' נורא ונשגב מאד בחסדו ואמונתו כנ\"ל, וכבר נת\"ל במקום אחר שההפלגה בכח ובחכמה נקרא תעצומות ועוז, אבל ההפלגה בהוד וטוהר ונועם ורוח נדיבה וכו' נקרא קודש, ואם תעלה בדעתך, ענק גדול בכח ובקומה נוקם ובעל חמה ותחבולה במלחמה (והיינו מרומם בעוז כנ\"ל בלבד), הרי הבריות בורחין משמו ומזכרו, ואילו נגלה לעינינו מלאך מעופף ומבהיק בזיוו ועושה נפלאות גדולות במדותיו חנון ועניו סניגור סלחן ורחמן וכו', דהיינו נאדר בקודש, תיכף הכל נכספין להתקרב תחת רגליו, ולהתחנך באורו לפי שאין זה יראוי אלא יראת הרוממות של תהלות והיא יראת אהבה הנ\"ל, כי הנה המדות היקרות כל כמה שהן מתרוממין כך הן מאהבין יותר את בעליהן וכך יותר הבריות יראות מהן שלא להקניטם, ומכאן תבין, שכשנסתכלו דור עולי הים והשכילו נפלאות רבות בענין השגה החדשה ההיא, אזי נחה עליהם רוח אלהים וענו כולם שירה ואמרו מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא:"
            ],
            [
                "<b>חכמת הפסלנות</b>",
                "<b>שייך לסימן צא צב ק\"ב קמט אות א'</b>",
                "<b>חכמה</b> מפוארה זו יש בה הלכות רבות, שבכל אחד פרקים רבים, וכבל אחד מהן כמה וכמה שיטות עמוקות של שיקול הדעת כמים שאין להם סוף, הלכות גנבה, גנבי סוסים ובהמות שקורין את עצמן רועים, שולפי כסים, הנקרא בלשונם חלפנים, אורבי חצרים ובתי תפלאות, הנקרא בעלי כח, וגונכי מכסים הנקרא קלעים או רובים, גונבי אמונה הנקרא ציידים, נשים כשפניות בזריקת קטניות וביצים טרופות במים, בעלי חכמת היד, ומלכי השדים שמתנבאין להמון העם בדמים מועטים הלכות זייפנות, זיופי המשקלים, המדות והמנינים, תערובות פסולת בסחורות וחלופיהן, אונאה במקח והטעאה בחשבון, זיופי כתבים של זכיות, שט\"ח וצוואות, זייפני מטבעות וחותמות שע\"ג סחורות ואגרות וכו', הלכות סרסרנות דיני שחדים לשרי העצה והמסים והמכסים, האיך מלמדין לקבל שחד למתחילים המסרבין והאיך מחנכין אותן לתבוע בפה, וכיצד מבחינין ברמיזותיהם זה נקח במתנה כל דהו וזה בדמים יקרים, זה דעתו נוחה לקנות צרכיו בחצי שווים, וזה בהבאת זונות לבית מלונו, כיצד לעור עיניהם ועינים התלויות לעזרתם בשעת המקח, להסביר לזה לומר הר גבוה צריכין אנו לכבוש ולזה כחוט השערה וכו' וכבר נתחברו בזה כמה וכמה ספרים מלאים דברים מופלאים להלכה ולמעשה. ד\"מ אותו חבור ארוך המכונה בן הצר מלא וגדוש דינין בהלכות צביעות חניפות הנהוגים, וס' גנבות, ספר דברי הימים של קארטוש ד' כרכים מלאים מאורעות אותו לסטים מזויין שנתפרסם במעשי תקפו ועומק ערמימותיו משך כמה שנים בעיר מלוכה פאריז ורבים כיוצא באלו:"
            ],
            [
                "<b>וסח</b> לן איש מהימן, שנזדמן עם חבורה שלמה של מומחים מהירים באומנותם לפונדק אחד, והנה פלוני משתבח בחריצות בנצחנות וטענות ותביעות, בעשרו להמציא תמיד סימנים מובהקים וראיות לקיים את שקריו, ולהטעימם לדיינים כחפצו, וחבירו מונה מספר לגבורותיו, כמה מבצרים כבש מימיו, כלומר כמה נקבות פתה ורמה, וכמה צנועות טמא וזנה, זו קפצה לבאר המים, וזו המירה דתה מפני הבושה . ובן זוגו בעל קובה<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> אושפזיכן לזמה:</i> וכו' ושכנו גרע וכו' רעו קוביוסטוס וכו' וכו', אבל פלוני שתוקי. מתגאה על כולם בצניעותו ביראתו ובעוצם בקיאותו בהלכות מתעתעין<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> שוויגדלרש:</i> להוציאו מים מן הצור, דהיינו להפקיע ממון מן הציקנין ולבזבזו בצדקות גדולות, והכנסת אורחים, וברכת ביתו, בית ועד לזוללים וסובאים, מסורים שתדלנין חמסנין בטלנים וליצנים, ובחדושי כזבים חלקים של שחי ופחי לדחות את התובעין ממנו את מעותיהן, כולם פקחים ברורים בדחנין פזרנין מדשני ענג, וכולם מפארין ומעריצין איש איש את מלאכתו והפלגת תחבולותיו, שאי אפשר לעולם בלא הן, וכולם שוחקים וכולם לועגים לאותן תמימים מחוסרי הנאה, שלא ראו מאורות החכמה מימיהן, שאין לעולם חפץ בהם ולא להם בעולם שום תוחלת ותקוה כלל, ועל כן המשכילים רואין אותן כמין חיות טהורות שנבראו ליהנות בהן בני אדם, ולכך לא ניתנה בהן דעה לא מן השכל ולא מן הנסיון אלא כדגים שנאחזים במצודה כלומר שבשרם וחלבם ודמם מותר, ובאסיפה בעלמא סגי להו:"
            ],
            [
                "<b>ומיהו</b> אעפ\"י שבחירי דור דעה הללו מתפארין ומגזמין חידושי המצאותיהן כהררים התלויין בשערה, וגולים עמוקות שעדיין לא נראו ולא נשמעו כמותן מעולם, מ\"מ כבר קדמום רמאים הראשונים מתלמידיהם של לבן הלעוטים עריות גזלות ומחמירים בטבלים של תבן, אלא שכבר נרקב שמם ואבד זכרם, לפי שבכל דור ודור האוילים והנבלים מרובים כשקצים ורמשים, חכמתם מצויה בכל מקום לדורשיה ופועליה נשכרים בשער האשפות, אבל בני עליה לעולם מועטים, ויקרים צנועין בחדרי חדרים, ואינן מתקנאין באותה שעה המשחקת לאלו, חם רואין בגדי משי ורקמה שעליהם כמאני דבי טבחי צבועים בדם נפשות נקיים, קללות רבות מכבידים כקולרין על צוארם, ודמעות עשוקים כדלף טורד מקלחין עליהם, ועל זרעם לעולם, אבל אלו עמלים בחכמת הפרנסה בהיתר, מתעשרים לשמוח בחלקם, ומתענגים להיטיב לבריות הם משכילים ללמוד מכל אדם. לחבב מוסר אביהם ולהתנאות בתורת אמם מתלמידיהם של אברהם ויעקב מקמצין לעצמם ומרויחים לאחרים מצמצמין לאחד ומטיבין לרבים, נזהרין במעשה ונודבין עד חומש, מפולסין בדבורם וותרנים במעשים לטובת אחיהם ודא ודאי חכמתא עמיקתא בעלמא דשיקרא הדין:"
            ],
            [
                "<b>אלו</b> ואלו עמלים, ומטריחים את מוחם בטרדות מרובות ובדאגות כל ימיהם, אלא שאלו קללת אלהים תלויה להם על ראשם, גיהנם פתוחה תחתיהן ובין היום ומחר משתברים ככלי חרס ונופלין לבאר שחת, ונמצאו שוטים הללו מעבידים הנשמה השכלית לבהלה ולאבדון בפרך, אכן תמימים אלו החריפים אבל אינם בקיאין לרמות, אלא שמים תכלית חכמתן להיות נאמנים בבריתם ועומדים בדבורם שכנים טובים רעים אהובים שומרי סוד יועצי אמונה, וממרים בטובה, הללו חכמי עולם הרואים את הנולד יזכו לרב טוב בעולם הבא ולפירותיהן שם טוב וזכרון, ואהבת הבריות להם ולזרעם בעוה\"ז זוהי מתן שכרן של צדיקים אנשי אמת, וגילה בה, ישבעו מטובה ישרים וענוי ארץ לעולם ינחלוה:"
            ],
            [
                "<b>שייך</b> (לסימן כא) וזה לשון מתחנך אחד בילקוט המאורעות שלו, אנכי המתחנך מעודי נלקיתי במדה הרעה של חמה וכעס בעו\"ה, עד שכאשר הוצת אש בקרבי הייתי עושה מעשה שגעון כמשוגע וכשכור, ולא עצרני שום בושה מה' ואנשים, ובפרט כשנבחנתי בזווג שני אשר רוב מעשיה הם לי למורת רוח כליתו ימים ושנים לנצחה על ידי מלחמה, וכשהייתי גובר מעט ע\"י נחום הכעס התמרמרה היא לנגדי עוד יותר ויותר, עד שברוב פעמים הייתי לבושה ולכלמה לבני משפחתי ולשמצה בקרב אנשי עירי, והייתי בוחר אז במות מחיים, וכאשר חנני השי\"ת בספר חשבון הנפש, קבלתי על עצמי לעשות ככל הכתוב בו, ועתה ת\"ל החלותי להתחנך במדת הסבלנות, ותיכף ביום א' (התחלת מדה הזאת) התחילה אשתי בקטטות ומריבות לחרפני ולקללני עד שכמעט חרה אפי בקרבי להתחזק כנגדה, ותיכף נזכרתי במדה שאני עומד בה עתה, נצבתי כגבור מזדיין להלחם נגד היצה\"ר, ושערתי בעצמי כאילו אני עומד בימות החרף בשדה בבקעה גדולה ורחבה מאד, והנה סער גדול ושלג ורוח חזק מפרק הרים, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עלי ואין תקנה אחרת כי אם להתכסות פני באדרתי ולישב כפוף ראשי בין ברכי, והנה כמעט רגע העבים מתפזרים אילך ואילך והרוח הולך ושוקט מעט מעט, ואז עמדתי ונשאתי רגלי לילך למחוז חפצי בשלום, ואם הייתי מתיגע, תיכף השלג טח את עיני מראות הדרך וסכנתי בנפשאי ליפול באחת הפחתים:",
                "<b>צריך</b> המתחנך במדת סבלנות להזהר שאם יפגענו איש בעל חמה בקטטות ומריבות פתאום, שלא לענותו כלל מטוב עד רע וישים מחסום לפיו ויעמוד כך כאלם, ובזה ינצל מעון הכעס, שדומה לעבודת כוכבים (עי' שבת ק\"ה ע\"ב). ואם יפתח את פיו אפילו בדברי ריצוי ותוכחה, סופו ליכשל בדבריו עד שלא יוכל לעמוד עצמו, ולהנצל טפח היצה\"ר של כעס:"
            ],
            [
                "<b>ובדרך</b> כלל יש להתבונן שעיקר הצלחת האדם תלויה בכח ובעצה, אלא שע\"פ רוב צריך להתיעץ תחלה כיצד להשתמש בכחו, והנה הרוחות מוסיפין על הכח כמו שנתבאר בהקדמה (סי' סמך) אלא שמטרפין מנוחת הנפש ומזיקין לעצה, ומחמת שסתם רוחות נמשכין מטבע הנפש הבהמית ויכולין להביא את האדם לידי מעשים רעים שא\"א לתקן קלקלתם עוד, אלא שלפי שכל מיני הרהורים ומחשבות של עשה ולא תעשה יכולין להתעלות למדרגה של מדות מלומדות חזקות לפי ערך הרגלם, על כן יכולנו לאמץ גם כח מנוחת הנפש עד כדי לעמוד בפני הרוחות, ומצינו כמה חכמים שטרחו כל ימיהם להתלמד למשול ברוחם אפי' בדברי הרשות בכדי שיוכלו לעמוד כנגדו במקום הסכנה:",
                "<b>ומעשה</b> באחד שהיה עסוק בעבודה בין הקוצרים בשדה כחום היום ואזלו המים שבכלים ונפל צמאון גדול ביניהם, אבל בתוך כך נודע שיש כאן מעין סמוך, ויפץ כל העם, ואותו חכם ביניהם, רץ בכל כחו וימהר להעלות כדו אל פיו, אכן משהגיע פת בסלו נזכר שנצחתו הרוח כבהמות הארץ, נמלך להטות הכד על צדו לאט לאט ולעדות מימיו על הארץ, וככלות המים כבר רפתה רוחו קצת וישב ויורד את כדו בנחת ויעלהו ויער אותו שנית במעט מעט על הארץ, ויורד כדו עוד ויעלהו ויבן כי עדיין לא שככה רוחו לגמרי וירק את מימיו שלישית במתינות יתירה עוד, עד אשר מצא שחזרה מנוחת הנפש שלו לאיתנה ממש ויועץ אז בנפש המשכלת שלו וישאב וישק את נפש בהמתו (עסס\"י סב):"
            ],
            [
                "<b>וצריך</b> להבחין עוד, שבנפש הבהמית כלולה עוד בחינה אחת יותר נמוכה, דהיינו סתם חיות הנפש המרגשת שבה, הנפש ההיא אין בה אלא מה שאברי גופה חוששין באותה רגע ממש והיא ריקנית מכל ציור ומחשבה או זכרון איזה מיחוש שהרגישה בו קודם לכן, ואין לה שום שייכות בתבונת המדות כלל, והנה הרוחות של צער ועונג שמקורן בנפש הזאת, לא נבראו בבהמה אלא להברות את הגוף, כגון אותו מיץ חריף העוקץ בפנימית האיצטומכא וגורם צער הרעבון, בכדי לעוררה להשיב כחות הגוף ע\"י המזון, חולי החום יש לחם צמאון גדול בכדי שישתו הרבה וימזגו את הדם העב אצלם, ויוציאו את הפסולת הגורמת את המחלה ע\"י זיעה או שתן, וכן התינוקות שיש להם חימוץ הרבה בקיבתם ומקפיא את החלב שהם יונקים, חוטפים לאכול סיד ונתר שטבען לבלוע את החימוץ ולהעשות סם משלשל להוציא דברים המזיקין וכו', ומיהו לפעמים רוחות אלו משתבשין במהלכן, כגון חולי העינים שמתאוין לשפשף עיניהם, והפצעים שהבריאו קצת מעוררין תאוה לחיכוך וכיוצא בזה, אבל האדם יש בו עוד גם נפש המשכלת ויכול לפקח על הרוחות הללו להורותם הדרך הנכונה בכדי לשמור את עצמו ואת הבהמות הביתיות שברשותו, על כן צריך להקדים תמיד העצה למעשה כנ\"ל, דהיינו שלא לעשות שום דבר באונס הרוחות כסומא בארובה, אלא ברצון הנפש המשכלת וכוונה מיוחדת לטובת כלל האדם, ואפי' באותה מעשה גופה של החכם הנ\"ל, היתה יכולה לזוקקו לשתות מים קרים משהוחם בעמלו ובמרוצתו, ונסתכן ליפול בחולי התבערה (עיין ח\"א פ\"א) אבל מי ששותה בצווי הנשמה לשם רפואת הגוף כנ\"ל, יכול ליזהר בישוב הדעת שלא יבא לידי תקלה:"
            ],
            [
                "<b>כל</b> זה ברוחות של חיים סתם וכ\"ש לאותן של מדות שהזיקן יותר שכיח, ועשויין להתעורר ע\"י גרמות קטנות מאד, ולא עוד אלא שלפעמים הן סוערות בזעף עצום עד שכל הרגשות האיברים נדחות מפניהן (עיין סי' קפ). ד\"מ מאן דהוא אומר דברים של מה בכך בשוק, ואין איש שם על לב כלל זולתי פלוני הגאוותן הכעסן או הפחדן וכו', דאיתרמי להתם, ונפל עי\"כ בכעס ובהלה עצומה, נטרפה דעתו ושכח רעבון בטנו וכאב ראשו, ונכשל בצרה וסכנה או שאיבד עצמו לדעת, ואדם שבמותו עלול ליפול ברעה כל זמן ועדן, אפילו במקומות היותר בטוחים לכל אדם:",
                "<b>והן</b> אמת שכבר נתבאר בפנים החיבור שרואין אותו כחולה לאותה מדה, וצריך להתרפא בתרופת החינוך הפרטי לאותה מחלה, ואפילו מי שאינו חולה בשאר מדות אלא שהוא קפדן ביותר ונרתע ע\"י גרמא כל דהו, הוה ליה כאילו נלקה בחלי זעזוע המדות שצריך לחנכו במנוחת הנפש (עיין פ\"א), אלא דהכא במדת חסידות והעלאה דמנוחת הנפש קיימינן, ומסתברא דשאני רוחות ההרגשה מרוחות של מדות שהן עיקר יצר לב אדם הרע מנעוריו, ומה גם שמיני הצטרכות החיים מועטין ושעור כ\"א מהם מצומצם במדתן, מה שאין כן במיני הצטרכות המדות שהם פרים ורבים ע\"י ההרגל וקנאת איש מרעהו, בקשת הכבוד והשררה, חמדת ההון וכל מיני תאוות מדומות, וכן שיעור כ\"א מהן מתפשט והולך לאין קץ, יש לו מנה מבקש מאתים, מאתים מבקש ת' וכו', וכמש\"ה (קהלת ז) האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ואפילו מי שאינו חושש להחמיר כ\"כ לכבוש את הנפש המרגשת כמו שנתבאר לעיל מ\"מ משום לך לך אמרין לנזירא צריך להחמיר במדות יותר מעריות, ואפילו בדבר הרשות ואפילו בדברי הבאי, ולהתמיד להתחנך לאמץ מנוחת נפשו מאד מאד שאפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו את מדותיו להתעורר שלא עפ\"י רצון הנשמה המשכלת ועצתה, שמתוך כך הוא פורק עיקר עולו של יצה\"ר מעל צוארו. ולכל הפחות כל זמן שאינו מרגיש השתנות בגופו הגשמי כלום, יעבור עליו מה אל יחלל נשמתו להפקירה לרעש רוחות הנפש הבהמית לגררו לבושה לנקימה ולקללה וכיוצא בזה, אלא ילמד לזלזל ולהתנאות על טפשותה להרעיש נפש איש משכיל עפ\"י אומדן דעת הבהמית ועיני בשר שלה, וזוהי דרך הטובה השוה לכל נפש:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> צריך ליזהר ג\"כ שלא להבזות הרוחות לגמרי, אלא להתכוון להשתמש בהן תמיד לאותו תכלית שנבראו בשבילו, ואחר שקדמה עצת הנפש המשכלת תחלה כנ\"ל, מוסרין גמר המעשה לכחות הנפשות התחתונות ורוחותיהן (עי\"ס פ\"ב), לאפוקי מדעת התועים הסוברים להתחכם על מעשי הבריאה ית', להתקומם כנגד הרוחות לשרשן מן הלב כאילו לתהו נבראו, שהם קרובים לשגעון, אותם שסרסו עצמן להנצל מהרהורי זמה (עיין הקדמה סי' ס\"ד) ועליהם נאמר אל תתחכם הרבה למה תשומם, כי הנה לא בלבד שיש לחוס כ\"כ שאפשר, שלא לבלות הרבה מכחות הנפש הבהמית בכדי לשמרם לעת הצורך, וכ\"ש שלא לאבד מכח היקר של הנשמה האנושית כלום לבטלה (עיין הקדמה), לפי שגם החכמה העליונה ית' צמצמה מאד בשיעור הכחות, ובראה להן תשלומין את הרוחות, אלא שאפילו התרבות מיני תשוקות הלב והתפשטותן הנ\"ל (סי' קפד) נבראו להשתמש בהן לדרך הטובה, בכדי שיוכל האדם להעלות ולזכות את נשמתו ממדרגה למדרגה תמיד ולא יניע לגבול מוחלט בחייו לעולם, ולא זו בלבד אלא שאפי' אותה הסגולה לאיגרויי יצה\"ר של מים גנובים, המיוחדת לנפש הבהמית (שהרי כח הדמיון לבדו יכול להטעים טעם חלב בשומן, טעם א\"א באשתו, ושל יפת תאר בכעורה כמ\"ש בפרק עשרה יוחסין (דף פ\"א ע\"ב) היא ג\"כ סגולה יקרה מאד לאינדויי יצ\"ט שלא יקוץ ולא ישבע בעשיית הטוב והישר לעולם (ועיין סס\"י קע\"א קע\"ב):"
            ],
            [
                "<b>ומי</b> שאינו מובטח בעצמו לאמץ מנוחת נפשו בפני התעוררות הרוחות בדרך החינוך הפשוט, ויש לחוש שלא יכשל ע\"י הטורח ההוא ויפול בשקיעה (עי\"ס י\"ז וסי' ס\"א) אזי יכולנו לפתוח לו דרך החינוך המהופך, דהיינו, שאין המתחנך צריך לאנוס עצמו ולבזבז מכח הנשמה עד כדי שיתאפק מן החטא לגמרי דוקא (פי' מן המדה המגונה שעלול להביא לידי חטא), אלא לחנך עצמו לנצח אותו יצה\"ר אחת אחת כפי יכלתו, ובעד כל פעם שהצליח לעמוד בנסיון משך מעל\"ע, ירשום בפנקסו נקודה אחת בערב, ויתנהג כך משך תקופה אחת ויותר עד שיאזור כח במדת מנוחת הנפש באופן שיוכל להתחיל בה חשבון השגיאות כראוי, והוא הדין נמי לכל מדה כבדה ביותר או לכל נסיון קשה, שלא ניתנו להנצח בתחבולות הנ\"ל (בסי' לו וסי' מב) יכולין ג\"כ להקילם לפי שעה בדרך החינוך המהופך הזה, ואלא משום דעיקר כוונת החיבור הוא להמציא עצה לחלושי כח ע\"י קיבוץ המשהויין (עי\"ס נו וסי' קמז) ע\"כ היכא דלא סגי בהכי צריך לנסות ג\"כ בדרך החיזוק (סי' נח) אבל במקום שהחיזוקים הללו מזיקים, יש להם לנסות בדרך קולי קולות עוד. ד\"מ אם נמצאה העלאת הכוונה (סי' לו) מזקת בשעת הנסיון, אזי צריך לפרק אותה מדה לחלקים, וליתן לכל חלק וחלק שבוע מיוחדת לשמש בה או חצי שבוע לזה וחצי שבוע לזה, וכן במ\"ש (סי' מב) להכפיל שבועת השליטה למדה אחת בתקופה, ונמצא תחבולה זו מזקת, אזי מנסין ליטול החצי מן השבוע שלה ואף גם למוחקה מכלל המדות השולטות בשבוע שלהן לגמרי, ולא לחנך אותה אלא בדרך אגב בלבד, עד שיאזור כח אחת אחת, ואז יחזור ויחבר חלקי המדה הכבדה שהוקלה או יחזור ויתן לה שבוע משמשת שלמה כראוי, ומה גם לאותן מדות הכבדות לרוב האדם, כגון מדת הפרישות מעריות (פי' גם מן ההיתר כשהוא שלא לצורך), וכדומה צריך להתחיל בחינוך מספר הזכיות לכל שבוע כנ\"ל משך כמה תקופות ויועיל בעז\"ה ליישר חיליה אח\"כ להתחיל בחינוך חשבון העונות כנהוג, ובשעת הדחק יכולין לחלק עוד מדרגות הזכיות עצמן, ויתחיל לחנך עצמו בנצוחי נסיונות קלים ואח\"כ בחמורים מהם ועד למדרגות היותר קשות וכו':"
            ],
            [
                "<b>שייך לסי' צח</b>",
                "<b>כשם</b> שהמדות המשובחות מקשטות ומאהבות את בעליהן (עי\"ס קעח) כך המדות הרעות ממאסין ומשניאין אותם, והנה מי שמוסר עצמו ליצה\"ר של שיחה בטלה קונה אדון קשה לעצמו, ואותו כסיל לפי זקנותו נעשה אומן מהיר להראות תמיד את אולתו ואת רוב חשקו לפרסמה, כשרואה עוברים ושבים בסמוך לביתו, רץ ומוציא כל חפציו גרף ועביט כסף וזהב מגלות סתרים וזכיות, לזון בהם עיני מרגלים ולצים בכדי לגלות להם עיקר תורף נבלותו, ואם יש שהות חוזר להביא הנותר עוד בבית גנזיו, ויש בו כדי להתגנות אפי' על אוהביו ולהנוול בפני עבדיו: <b>זוהי</b> תאוה מלומדת כשכרות ושקדנות, ויכולה להעשות מדה כבדה שמלפפת והולכת עד יום המיתה, ואז צריך לבדוק בשרשה (עי\"ס לב), ואם נמצא שעיקר מגמתו הוא להתפאר במעלותיו, אזי צריך לפקח את עיניו עד שיכיר שהוא פועל בדבורו, היפוך כוונתו מכמה טעמים, חדא מחמת שאינו מרגיש שהוא נוגע בעדותו, ואפי' אותם המאמינים בדבריו, מנכין לו מן הכבוד המגיע לחלקו משום יהללך זר ולא פיך, ועוד לפי שרוב בני אדם עשוין להתקנאות בבעל מעלה ולמצוא בו חסרון, ולהגדיל ערכו של זה בשביל להפחיד את זה, ואיזהו חסרון יותר גדול מלהג הרבה, ומן גאות המתכוון להתפאר מפי עצמו, אכן הגאוה בפני עצמה אינה נראית באדם אלא בשעה שהוא משתרר על חבירו, אבל הלהג של התפארות הוא ניוול מגולה תמיד כשחין על מצחו:"
            ],
            [
                "<b>ואפילו</b> אותו יצה\"ר של טחינה ריקנית בשפתיו בלבד, היה מספיק לכסות כלמה פניו מפני שנעשה נצרך לבריות, וכל כמה שקשה צער מקבלי מתנות שמשנה פניהם ככרום ומקצר את חייהם, שע\"כ נקיי הדעת מהחכמים בכל מיני תחבולות לסלקו או עכ\"פ להקילו (עי\"ס צ) כל זה איננו שוה עוד לנותנים שפלים החפצים להתכבד בקלונם של מקבליהם ולרוק גם בפניהם, ועדיין אין שפלות הנצרך לבריות גדולה, כשל אותו שיש לו מאה מנה ושואל פרוטה על הפתחים, או שמבקש ללקט פירורין מתוך תרמיליהם של עניים, מחמת שהוא מעיד בעצמו שכבר נסתלקה מסוה הבושה מעל פניו, ואלו יכול הלוהג לראות את עצמו בשעה שהוא נתלה בהדיוט להשביעו ברוב דברים, כשזה מואס בו ומפרפר להפטר ממנו והוא אוחזו בטלית ומהגה לתוכו עוד, או כשהוא מוטה ועומד ע\"ג פלוני מושכב על מטהו פרקדן וסוגר עפעפיו, והוא עודנו דש בלשונו ומצלצל באזניו ואינו פוסק, ואלו יכול לבא במושב לצים המתאספים למהר לצחק על טפשותו, ויודעים לדורשה כמין חומר, בכדי להרבות בה עונג לשונאיו, היה נבהל ומשתומם מאותה צורה נבזה ומשוקץ שעושין מדמות תבניתו, ונאלם ונכלם באין פה להשיב ולחפות על כלמתו, אלא שזו היא עיקר גנותו שנסתלקה בושה מפניו ואינו מכיר בגנותו עוד:",
                "<b>ועכ\"פ</b> אם נשאר עדיין קצת לחלוחית של מוח בקדקדו להכיר בנזקו ישים לבו להבחין, בכת הרמאים האורכים לגלות מסתוריו להרע לו, ואין בו כח לעמוד בפניהם, שמתוך שאין לו שומע עוד מן העם, שאפילו אוהביו ובניו נשמטים ממנו ונשמרים בעצה ודבר סתר מפניו, באין שומרי המלות הללו לשחדו באזנים קשובות, ולההנותו לענות על דבריו בשאלות קטנות דרך אגב גררא, בכדי לפענח מצפוניו, וזה מתוך רוב שמחתו בהם מוציא כל רוחו בפניהם ואינו יכול להתאפק עוד:"
            ],
            [
                "<b>אבל</b> כשם שאין לו עינים ולא אזנים למשורר שוטה כשהוא מנצח בנגינותיו כנ\"ל (סי' פח) כך אין דעה ואין בושה ולא הרגשה כלל אצל כל מיני שתויי ומטורף בעדן רעש המדות (עי\"ס קפו) אלא צריך להמתין לעתים רחלים כשדעתו מיושבת ואזניו פקוחות לקבל מוסר (עי\"ס מט), ולהשיאו עצה לנסות בכל מיני החבולות למדות הכבדות שנת\"ל (בסי' לו מב וקפח), ולפי שיצה\"ר של טחינה סתם, מתחבר לפעמים לאותו של התפארות וליצנות ואונאת דברים. וכיוצא בהן (סי' צח וקפט), אזי צריך לפרק את מקורה כנ\"ל (סי' קפח) וליחד שבוע או חצי שבוע להתפארות, חצי לבדחנות וחצי לאונאת דברים כנ\"ל (שם), או לנסות דרך החינוך המהופך (שם) ולהתחיל בנצחון של נסיונות קלים (שם סוף הסי') או להתרגל בשתיקה של רביע שעה למעל\"ע תחלה, ואח\"כ בחצי שעה, ובשעה וכו', וזהו מין חינוך של עיכוב פעולת הרוחות שנת\"ל (סי' ב' ט', וסס\"י ח') ועי\"ס י\"א:",
                "<b>הארכנו</b> במדת השתיקה ואינו להג הרבה לפי דורנו שמצויין בו אנשים שהשתיקה קשה עליהן כתענית וכיקיצה מן השינה, שמתנמנמין ונופלים בהיסח הדעת:"
            ],
            [
                "<b>שייך לסי' פ:</b>",
                "<b>כאן</b> נתקשה מתחיל אחד כיצד ללמוד מן החבורה, ומה מצינו למילף מינייהו דרשעים ובורים, ע\"כ עלה במוסכם אצלו להתבודד ולחיות בפני עצמו, בכדי להתרחק ממעשי הדור המזויף ההוא לגמרי:",
                "<b>והן</b> אמת שמי שאינו שם לבו אלא לפשטותם של דברים המסופרים ביניהם, עפ\"י רוב אינו מוצא אלא גרמי כחישי שאין בהם לחלוחית של חכמה ותועלת כלל, ולא זו אף זו אלא שטבע מהלך הרעיונות לעורר חשק הקוף בנפש הבהמית להדמות לבריות שהיא רואה סביב לה, ומי שהוא רגיל בחבורות אנשי רשע ה\"ז קולט בכל פעם רשימה קלה מן החשק לדבק במעשיהם בשעת הכושר לכך, והרשימות מתקבצים והולכים לצרף מביניהן תאוה המורידה לבאר שחת וע\"כ אמר הכתוב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', אבל מי שיש לו לב להבין דבר מתוך דבר (עי\"ס צב) ונותן דעתו להשגיח על הדבורים לפי כונתם בדרך כלל, ולפי משמעותן ופעולתם בשומע ומשמיע בפרט, ה\"ז יכול ללקוט תמיד חידושים יקרים בועד אנשים, הן במה שנוגע לענין חינוך המדות (סי' פט) והתבונות (סי' קמז קמט סעיף יג יד טז יט וסי' קנ קנא בסופו) והן לענין החכמה במוסר ובדעות:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> כבר נת\"ל (סי' מ\"ג) שכל הדברים הסובבים את האדם פועלים בו לפי הדעות הצפונות בנפשו, ע\"כ מי שאינו הולך לועד, אלא ע\"פ בחירת הנשמה לתכלית הלמוד בענין חכמת ההצלחה, אזי פועלת בו זאת המחשבה שהיא צפונה עתה בלבו לקלוט הרשימות הראויות לה ולדחות את הפסולת, והדבר ידוע שההרפתקאות מחכימין את האדם, כמש\"ה בישישים חכמה, ואמרי אינשי אין חכם כבעל הנסיון, אלא שלפי שהנסיון סתם מקורו בנפש הבהמית בלבד (עסי' פ\"א) וצריך להניחו תמיד בהשכל כמש\"ה כל זה נסיתי בחכמה, וע\"כ ראוי לכל אדם ללקוט פרי נסיונותיו באוצר הזכרון כמו שנת\"ל בילקוט המאורעות לענין חינוך המדות (סי' ל\"ד ומ\"ד) ומי שהוא רגיל לבא בועד רבים שכאו\"א מטיל לשותפות דברי נסיון בחכמה משלו, אזי מצטרף מהכל שיעור חשוב מאד, שהרי הגדול יכול ללמוד אפילו מן הקטן ממנו הרבה ע\"י צירוף תבונות, כמש\"ה ישמע חכם ויוסיף לקח, ואפילו מן השוטים הגמורים, יכולין ללמוד חכמה, בכדי להכיר מתוכן מהלך הנפש הבהמית בלי מנהיג, ועד היכן יכולה להתעות את האדם מדרך השכל, וכ\"ש מן הרמאין שכל דבוריהם מפולסין תמיד ע\"פ קישור העלילות והכוונות, ומי חכם יתן אל לבו להתבונן בנגלה ונסתר שבדבוריהם, ישא שכר עמלו מהם בריוח תמיד, ואפילו מן המכשפים מותר ללמוד להבין ולהורות (סנהדרין ס\"ח), דהיינו לילך אצלם בכוונה לאותה תכלית טובה ומי שנתגלגל בחבורת אנשי חכמת הפסלנות (סי' קע\"ט) יכול ללמוד מדבוריהם הרבה, בכדי להכיר בהן ולהשמר מרשתם, ומה גם עונג הוא לישרי לב, לשמוע את רוב חריצותם של אלו העמלים במרוצתם לבאר שחת, ולהודות לש\"י על הנאה זו לתועלתו להבא ושלא שם חלקו מהם לשעבר:"
            ],
            [
                "<b>ומפני</b> שסגולת חשק ההדמות (סי' קצ\"ב) גם היא לא לתהו נבראה, אזי יכולין להוציא תועלת זו תחלה מן ההליכה לועד אנשים (שסתמן ורובן בינונים) דהיינו לקנות חוברות אנשים כשרים ורשעים שבעיר, בכדי להרגיל עצמו לילך בכוונה לבין הכשרים ללמוד ממעשיהם, ואז יכול למסור עצת הנשמה הזאת לרוח הבהמי לגומרה (עסי' קפ\"ז) במעשי קוף, ואכן צריך לחנך עצמו לבוא גם בקהל אנשים זקנים ונערים ממינים ומאומות שונות כל כמה שאפשר, ומה גם לבוא לפעמים אפילו בין הפסולים בכוונה כנ\"ל בכדי לאמץ כח לעמוד בנסיון שלא יהא רך לב ליפול במלחמה הבאה עליו בהיסח הדעת (סי' ס\"ג) ואז ילמוד שם מה שראוי ללמוד ממלמדים כאלו (סי' הקודם):"
            ],
            [
                "<b>ולא</b> בלבד בשבוע שליטת חינוך מדות הענוה השתיקה והסבלנות יהא להוט לילך ולקבל תועלת הלמוד בועד בכדי להרגיל עצמו לסגור פתחי פיו ולהטות אזניו לדברי חבריו שאינן מודדין את מעלותיו במדה שהוא מודדם (סי' קכ\"ט), שעי\"כ יזכה למדת הכניעה כנ\"ל, אלא שאפילו בכל שבוע ושבוע תהא אותה המדה השולטת שבה פועלת ממילא במסתורי לבו, למצוא תמיד דבר תועלת לענין חינוכה בועד, ד\"מ בשבוע של זריזות נוח לו לגלות מעלת העסקנים החשובים בעיני אלהים ואנשים בועד, ופחיתות העצלנים השנואים, ומתועבים מחמת עצלותם, וכן בכל שבוע ושבוע, וכ\"ש להכיר בשבח הענוותנין ושקוץ גאים בשבוע שליטת חינוך הענוה כנ\"ל (סי' פ\"ט):"
            ],
            [
                "<b>גם</b> זולת תיקוני המדות והדעות שיש באחת מהן צורך כללי לכל ימי חייו, נת\"ל שהחכם עיניו פקוחות תמיד לגלגול מאורעות המתחדשין בעולם (עסי' קמ\"ה) בכדי להוציא מהן ידיעות פרטיות לתועלת שעה, ע\"כ לא ימנע אדם א\"ע מבין הבריות, ישמע תמיד חדשות בטיב העולם, ומה גם שלא נברא האדם לטובת עצמו, אלא גם למצות שבינו לבין הבריות בכדי להיטיב להם בכל מה דאפשר, והיאך יוודע לו צרכם לעזרתו אם יכלא את עצמו מביניהם:",
                "<b>ואכן</b> עדיין הוא נברא ג\"כ למצות שבינו לבין המקום להסתכל ברוממותו, ולהכיר בטובותיו לשפלים כנ\"ל, והרי אילו לא יתבונן האדם אלא בפליאות החכמה העליונה שבתוך בריאת רוחו ונשמתו בלבד, ואילו יחיה אלף שנים פעמים, לא יבצר ממנו למצוא יום יום חידושים נפלאים שלא שערם עדיין מימיו, ובכדי לראות דוגמא מסגנון העיונים הללו, צריך להקדים עוד, איזה סימנים מעניני חכמת הנפש שלא נז\"ל מהם זולתי מעט מזער:"
            ],
            [
                "<b>(שייך להקדמה סי' נ' נ\"א וכו')</b>",
                "<b>כבר</b> נתבאר במאמר (נא נ\"ה) שיש הפרש גדול בין הגופים הדוממים, לצומחים, שאם תקח גרעין אחד של עפר וגרעין אחד יבש של שומשמין, אנו אומרים על זה שהוא דומם במיתת עולם, וזהו בעל נפש הצומחת, אלא שהיא ישינה בו עכשיו, זהו חתיכת דבר גוש מחובר מתערובת כמה חלקים גולמים, וזה גוף אחד שלם מחובר מאברים שונים רבים מאד שכ\"א מהם מתוקן בחכמה נפלאה, להיות מוכשר למלאכתו בכדי לגדל מבין הכל צמח מיוחד אחד, ואם תרסק את שניהם, ותחזור ותגבל את אבקם במים להיות אחד, אזי ישוב זה לגרעין של עפר כשהיה, וזה יפסל מתורת בריה וימות ויעשה דומם לעולם, אבל אם תטיל את שניהם בכלי אחד של מים אזי יתמסמס זה ויפול על שוליה, וזה יתחיל למצוץ לתוכו את המים שנימקו בהן פירורי מלח שבאדמה, ולהזין בהן את היונקות שבו, ולהצמיח מתוכו את הגבעולין העלים פרחים, והזרע שהיו מקופלים זע\"ג זה ומתעלמין מן העין ברוב קטנותם. והנה הצמח ההוא עולה וגדל בקטנותו עד שמניע לתכלית צביונו ומתחיל לכמוש ולילד בזקנותו ולירקב ולשוב אל העפר הדומם כולו ולא לשייר אחריו זולתי הזרע להעמיד צמח אחר בדמותו. והמחקרים קורין לזו נפש הצומחת המחוברת מכח המושך הזן והמגדל והמוליד בדומה כנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>מוסיף</b> עליהם בעלי חיים שיש להם עוד גם כלי המוח והצנורות שלו להפיץ חיות והרגשה בכל אבריהם, ואם תקח חוטין קצרים מקצי ענפי ערבה ותולעים קטנים הגדלים בחומץ, ותיבשם שניהם בשמש יפה, לא יכירו הרואים את ההפרש הגדול שביניהם, ואנו אומרים שבאלו ישינה הנפש החיה, ובאלו קפואה נפש הצומח, שאם תטיל את אלו באדמה מלוחלחת כראוי, אזי נגלין (לאחר כמה ימים של קליטה) צמיחת שרשיהם לצד מטה, ונצני עלין דקים שבוקעין לעלות מהם למעלה, ואם תטיל בפושרין את אלו (אפילו לאחר כמה וכמה שנים של שינה) אזי יקיצו החוטים היבשים, ויהפכו לתנינים חיים משוטטים, בכוס המים לעיני כל רואיהן, הנפש הבהמית הזאת בלולה מג' בחינות. (א) נפש המרגשת זעזועי קרומי המוחין (עסי' ס\"ז וסי' קפ\"ה) שעי\"כ מתוודעין לה השינויים המתרגשים בעולם הגשמים (ויש מהן גורמין לה צער ועונג כנ\"ל (סי' קפ\"ה). (ב) נפש המדמה שמקבצת רשומי ההרגשות הללו לאוצר זכרונה ונקראין רעיונות או דמיונות, ע\"ש שהם דוגמות חלושות משיורי ההרגשות, בדמותם וצלמם, כל זמן שקרומי המוחין שרוים בשלוה אזי נוסעין הרעיונות ההם מהלך הרעיונות מאיליהן (עסי' ע\"ה) וכשמתחדשין זעזעין חדשים נפסקין הרעיונות הבטלין כשרגא בטיהרא לגבי ההרגשות, ומתחילין אח\"כ מן ההרגשה האחרונה לילך לדרכם כקדם:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> אע\"פ שההרגשות חזקות הרבה מן הדמיונות כאור החמה היתרה מן הלבנה, שמקבלת אורה, ועל כן הן מפסיקין את מהלכן בתוך כד\"ד כנ\"ל, מכל מקום כח הרגשת זעזוע קרומי המוחין מתחלשת והולכת בכל רגע ורגע עד שמתעלמת ברוב קטנה, וכשהרגשה אחת מארכת ביותר אזי חוזר מהלך הרעיונות לאיתנו הראשון כאילו אינה (סי' ג') ולאו דוקא מארכת בהתמדה רצופה בפעם אחת אלא אפילו אותן הרגשות המצויות לבוא ולחזור תמיד, נעשית הרגל ואובדות את כחן לנצח מהלך הרעיונות עוד, והרי האדם עשוי לשוטט במחשבות והרהורים כשעה או שתים, ואע\"פ שעיניו ואזניו פקוחות לראות בני הבית העוברים ושבים לפניו ולשמוע קשקוש מורה השעות וצפצוף הצפרים שבחדרו ואינו מתכלכל במחשבתו כלל (ועסי' קע\"ג) אבל כשם שההרגשות עצמן חלוקות זו מזו ומבטלות זו את זו בחזקן, כך הן חלוקין לענין הסתלקותן ע\"י התמדה והרגל הנ\"ל ומי שחש בראשו קשה להסיח מדעתו את כאבו אלא לאחר זמן או הרגל ארוך:"
            ],
            [
                "<b>מלבד</b> הלב וכלי הדם המשמשין להזין את הגוף, לקיים נפש הצומחת שבו וכלי המוחין, ונפש המרגשת כנ\"ל, נבראו בבע\"ח עוד כלים מיוחדים של הזזה להניע כל גופן או קצת אבריו או לטלטל גופים אחרים, בכדי להתקרב לטוב ולרחק מן הרע להם, ע\"פ הנהגת. (ג) הרוח המתעורר מן העונג או הצער ממש של נפש המרגשת או מן הדאגה והתקוה שלהן, ואף גם מטוב ורע של מדות ותאות מלומדות, בכח נפש המדמה (סי' ג') וכנת\"ל (סי' פ\"א) שמהלך הרעיונות עומד להן לבע\"ח במקום דעת של נסיון, וכבר נתבאר שגם המדות והתאות הקלושות מאד, דוחין את מהלך הרעיונות לזמן קצר (סי' נ\"א) אבל יש לך תאות מלומדות, ומדות קשות שנוצחות אפילו את ההרגשות (סי' קפ\"ו). על כן כשמזדמנין הרגשות ומדות דסתרי אהדדי, דינן כשתי גרמות הפוכות של הרגשות או מדות לחודייהו, שהרוח המתעורר נמשך אחר הקשה שבהן (סי' כ') ונמצאת למד דלא מבעיא בנפש המרגשת, שהיא מעושה מן העולם הגשמי ע\"י זעזועי המוחין כנ\"ל, וכ\"ש לנפש המדמה, שאין בה אלא שיורי דמות הרגשות של זעזועין כנ\"ל (סי' קצ\"ח), אלא שאפילו כח המתעורר בגופי' [החוזר ופועל מצדו זעזועים וטלטולים בעולם הגשמי כנ\"ל] אינו אלא מעושה מן ההרגשות או המדות המעוררין שלו וכנ\"ל (סי' ב'):"
            ],
            [
                "<b>מוסיף</b> עליהם האדם, שחננו השי\"ת את הנשמה, והמקבלות עדותה של נפש המרגשת, ועצתו של כח המדמה (סי' הקודם) ופוסקת הלכה מפי עצמה<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> עיין שמונה פרקים להרמב\"ם ז\"ל.</i> והן אמת שאין כחה מספיק אלא לשלוט זמן קצר על מהלך הרעיונות ולהשתמש באברי ההזזה, כשאין לה מחאי מן הרוחות (עסי' נ' ונ\"א) אלא דמ\"מ יכולה היא לכוף את הנפש המרגשת והמדמה בתחבולה, ועי\"כ היא מקשרת את הרוחות לעבודתה ומרדפתן כסוסים המריצין את העגלה, ולפי שעיקר תקפה מיוסד על התחבולה להכניע כח המדמה למשמעתה, ולהגבירו על הנפש המרגשת, ע\"כ צריכין אנו להעמיק קצת יותר בתהלוכות הרעיונות הנגלות והנסתרותוקביעותיהן, ולהסביר הדברים ע\"פ דמיונות המקרבין אותן לחוש:"
            ],
            [
                "<b>אם</b> תדמה לך חדר אטום וחשוך שנפתח בו נקב כמחט, וכשאור השמש נכנס לשם, נראית כאיסתרא של אור ע\"ג הכותל שכננדו אתה מוצא שאותו ניצוץ יוצא ממקומו (בנקב הנ\"ל) ביושר והולך ומתפשט במין מחודד מעוגל עובר באויר החדר וזהרורי אבק דק פורחים בו אנה ואנה עד שתושבת המעוגל פוגע בכותל כנ\"ל, ואם תסתכל בעיגול האור שע\"ג הכותל תראה שהוא מבהיק יותר באמצעיתו ומכהה והולך מכל צד עד שמגיע אל הקיפו בתכלית החלישות, ואם תדמה קו ישר נמשך ממקור הניצוץ בנקב הנ\"ל, והולך ביושר אל אמצע עיגול האיסתרא שבכותל אזי נקרא הקו ההוא בריח העובר באמצעיתו ופרחי האבק מזהירים והולכים בעור שהם מתקרבין לבריח האור ומכהים והולכין אחת אחת כשעוברים את הבריח, עד שיוצאין מגוף המעוגל, ואובדים בחשך לגמרי, וכך באין תמיד פרחים אחרים במקומן שמאירים והולכים בכניסתן, בעוד שהראשונות הולכין ומכהין בצאתם וכו', ולא עוד אלא שגם הבריח עצמו עם כל כללות אור היושר ומעגל שלו אינו עומד על עמדו באויר החדר כרגע, אלא מתנועע והולך תמיד לפי מהלך השמש הנוצצת לתוך מקורו כנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>והוא</b> הדין ממש לאותו מחודד מעוגל, היוצא מתוך אישון עינו של אדם והולך ומשתרבב באוירו של עולם, עד שמגיע למקום חוצץ ונופל עליו, כדמות עיגול גדול, לפי ריחוקו מן העין, עיקר הרגשת חוש הראות של אדם שולט בסביבת בריח המעוגל ההוא, ואותן הגופין שעוברים מן הצד מכהין והולכין לפי ערך התרחקותן ממנו, עד שמסתלקין מתוך מחוג האיסתירא של ראיה לגמרי אלא שטבע הנפש המרגשת להזיז בבת העין אילך ואילך תמיד, ועי\"כ הוא מסיע מעוגל הראות לכל פאה, ולכל פנה מאליה, אבל יש כח בנשמה למחות בה, ולהפנות בריח הראויה לאותה נקודה שהיא רוצה לשכן בה עין השגחתה ולעכבו שם בחפצה:"
            ],
            [
                "<b>ואמנם</b> העולם הקטן, הוא חדר פנימה, חשוך בפני עצמו, והוא אוצר הזכרון, שבו גנוזים צללי הדיוקנים, המרחפין באוירו תמיד כנ\"ל (סי' קנ\"ז) ואין שם זולת אותו זוהר, הנוצץ מפנימית הנפש, ומפליש ועובר במראית מעגל ארוך של נוגה באוירו של עולם קטן ההוא, מקור האור הזה נקרא נקודת הדעת והבריח התיכון שלו נקרא קו ההשגחה, וע\"כ גם עין הדעת הרוחנית רואה תמיד קיבוץ של רעיונות רבות בבת אחת כאותה של בשר (סי' ר\"ג) שהאמצעי עיקר להשאר טפלים סביבו כנ\"ל ממש. אלא שבתוך כד\"ד מתמוטט בריח ההשגחה ממקומו ע\"י מהלך הרעיונות של נפש הבהמית. וסובב והולך אנה ואנה. וע\"כ ניתק רעיון העיקר מבריח ההשגחה ונעשה טפל לאותו הבא אחריו, למלאות מקומו, והוא מכהה והולך, עד שיוצא משפת אור הדעת לגמרי. אא\"כ עלה ברצון הנשמה האנושית להסב לשם עין השגחתה בעל כרחה של נפש הבהמית לפי שניתן כח לנפש המשכלת להסיע בריח ההשגחה הזה או לעכבו במקום אחר כחפצה (עסי' יא):",
                "<b>ואכן</b> כל מאורעות חיי העוה\"ז, מעשים, מחשבות ועיונים, הרגשות, מדות, ותאות מוטבעות או מלומדות כולם הם מעללי הנפש האנושית ותנועותיה תחת השמש. לכולם יש להם אור פנימי ומקיפין, שמכהין והולכין באופן הנ\"ל ממש. ד\"מ כשפגע בך פלוני מכירך, שכבר ראיתו, ואינך נזכר עדיין היאך, היכן ואימתי. הנה כלל העגולה המקפת אותו נסקרת בנפשך בבת אחת וקשה עליך לפרקה לחלקיה, אבל אחת אחת היא מתפצלת לפרטים שראית בהן קודם לכן, כמי שמתקרב אל האילן יש נדמה למרחוק כמו כדור גדול של ירק, ועכשיו מתגלין לו בו א' א' ענפים גדולים וקטנים, ועלין ופרחים ופירות וכו', וכן אלו נזדמנה לפניך תבנית אדם שלא ראיתו מימיך מצויירת על הטבלא ואתה מדקדק להכיר בו דבר מה, מתוך שרטוטים ע\"פ חכמת הפרצוף אלא שברגע הזו הודיעו לך שזהו דמות המלך, ותיכף אתה מוצא שנשתנית זאת הצורה בעצמה למראה עיניך כאילו נהפכה לאיש אחר לגמרי, לפי שהוקפה ברגע הזאת מכמה וכמה רעיונות הצפונות מאז בדמיונך מן המלך:"
            ],
            [
                "<b>והנה</b> סדר הנחת הרעיונות ומקיפיהן, דומה לסידורם בעולם הגדול שמשם ניטלו, וסדר מהלכן בזה\"ז נמשך ג\"כ כסידורן בעולם הגשמי כנ\"ל (שי' צו) אבל מלבד אותן המקיפין יש עוד ב' מיני מחשבות קיימות שמלוין את הרעיונות העקריות בסתר תמיד בעור שהן עצמן ומקיפיהן חולפין ועוברים, כנהר שאינו פוסק לעולם, והן הן אותן מחשבות צפונות מצד המשיג, ומצד המושג, שיש בהן כח גדול להטות בריח ההשגחה ממהלכו בכל עת ובכל שעה (עסי' מג):",
                "<b>ויש</b> לברר ע\"פ דוגמאות החילוק שבין מקיפין למלוין, שתחומיהן מובלעין זו בזו מחמת ששניהם טפילות לגבי רעיון העיקר (אם הרגשה עיקרית וכל שאר תנועה מתנועת הנפש הנ\"ל סס\"י ר\"ד) ושתיהן נראות באור כהה הימנה הרבה, ד\"מ בני אירופא רואין גילוי הראש לכיבוד, ובני אסיאה לחירוף, אנו רואין מלבושים שחורים בעין עציבה, ואנשי יאפאן מתאבלין בלבנים וכו' לפי שהרגשות העקריות של גילוי הראש ומלבושים שחורים, מוקפין בכבוד או בזיון שמחה או עצבות, כפי קשורן בעולם הגשמי של כ\"א וא' מן הרואים שלהן כנ\"ל, אבל המראים טבלאות וכלי תשמישי הבית שאור הרגשתן אפלה בנפש (שמחמת התמדתן אינן מבלבלין מהלך הרעיונות בדרכו עוד (סי' קצ\"ט) הנה זאת ההרגשה העצומה מתמדת והולכת בעוד שהרעיונות ומקיפיהן, חולפין ועוברים בזא\"ז תדיר, על כן קורין להם צירים או מלוין לרעיונות העוברות, והן קבועין כצירים שהדלת סובבת עליהם ופעולת צירים אלו ברעיונות נראה בבירור אצל מי שהורגל להתבודד בביתו, ולפנות עצמו לעיונים בתמידות, שהוא מתבלבל מאד מעיוניו כשמפנין את חדרו קודם פסח וכן מי שהורגל ללמוד מנעוריו בש\"ס דפוס פלוני על בוגין שלמים מתבלבל כשהוא צריך לעיין באיזו מסכת דפוס אחר על רבע בוגין וכיוצא כזה, ואכן כלי מאכל ומשקה וש\"ד המצוים לפי שעה על השלחן כשזה עסוק בלמודו, גם הם נראים כאור כהה מפני הרגלם אלא שאינן אלא מקיפים ועוברים גם הם עם הרעיונות:"
            ],
            [
                "<b>נת\"ל</b> שבההתמדה וההרגל מעבירין ההרגשות החזקות מלפני הרעיונות הקלושות וכ\"ש מלפני הרעיונות והרגשות מפני הרגשות דומיהן (סי' קצט וסי' קעג) וכן נת\"ל שאפי' אותן תנועות הנפש המנוצחין לפי שעה, משיירין רשימות אחריהן, ולפי רוב הרגלם מתרבין הרשימות (סי' כב), ומה גם בידוע שזעזוע המוחין אינו נפסק מן הצומח, מחמת חלישותו בנפש המרגשת, ומי שדר בחדר שחלונותיו ירוקין אזי נהפך כל העולם כלו עליו לגוון ירוק המרפא את העינים, אע\"פ שהוא מרגיש במראה הירקות עוד מפני ההרגל, ולהיפך מי שקורא זמן ארוך בכתיבה דקה ביותר, הרי זה מחריב את עיניו, לפי התמדת הקריאה ההיא או הרגלה, ואע\"פ שהוא שקוע בהנאת החידושים שהוא מוצא בה וכן נתבאר (שם) ברשימות שהן מחזיקין את הציורים בנפש הבהמית לפי הרגלם, והא כיצד:"
            ],
            [
                "<b>על</b> כן צריך להתבונן שיש הפרש גדול בין הרעיונות העוברות תחת בריח ההשגחה או בסמוך לו, ובין אותן הקבועות המכונות לעיל בשם מחשבות צפונות, ע\"ש שמסתלקין לצדדין הרבה מן הקו האמצעי, הנוצץ ביושר תמיד מנקודת הדעת, וע\"כ אינם פועלים במהלך ההשגחה אלא שלא מדעת כנ\"ל (סי' מג), אלא שמתוך שהם קיימים ועומדין פעולת יתירה הרבה מפעולת העוברין החזקים מהן כדין הכחות החלושות שנוצחות את החזקות ע\"י התמדתן כנ\"ל (סי' קמז) ולא עוד אלא שהצפונות אינן עלולות כ\"כ לכלות הכחות (סי' ס) ולא לגרות הנפש המתעוררת (סי' רו) מחמת מתינות (סי' יז):"
            ],
            [
                "<b>ונקוט</b> כלל זה בידך בכ\"מ שמעללי הנפש המורגלות נדחין בפני החדשות הרי הן הולכין ומתרחקין מקו ההשגחה ומתעלמין בצל המחשבות הצפונות שמתחזקות והולכות ע\"י קיבוץ הרשימות כנ\"ל ופעולתן אינה פוסקת ואם הם צירים או מחשבות שמביאין את האדם לידי עשה ולא תעשה טובים או רעים אזי מתעלין עי\"כ למדרגת מדות (עי\"ס קפד), ד\"מ מי שבא בועד אנשים פחותים ממנו ה\"ז נהנה בגדלו כנגדם, אבל מי שהורגל לבוא במקהלות כאלו יום יום, משתקעת הנאתו ומתהפכת למדת הגאוה, ומי שמתגלגל בחבורתן של גדולים ממנו נבהל מפני קטנותו וע\"י ההרגל זוכה למדת ענוה וכן כל כיוצא בזה, דהנה ההסתכלות במעלות או בחסרונות של עצמו, אינו אלא הבחנת מחשבות בלבד, אלא שכשמשרשת בעומק הנפש נעשין ממנה מדות שהמון רב של מעשים מופלאים לרע או לטוב מתפלסים ונקבצים על ידיהם, יצאו הטיטון והטאבאק ודומיהן אע\"פ שהן עצמן מעשה, וכשהן מתחזקין נעשות תאות קשות מאד, מ\"מ אינן עלולות לגרום מעשים מסומנים בדעתם וטובם בל כך, וכ\"ש לשאר תנועת הנפש ומעלליה המשנין המנהגים והדעות וההנאות ע\"י קביעותן, אבל אינן מסוגלין לעשות פרי טו\"ר מצד עצמן כלל, והן נקראים צירים או קוטבי הנפש סתם ע\"ש תוקף פעולתן על מהלך בריח ההשגחה כנ\"ל:"
            ],
            [
                "<b>מי</b> שיושב על עגלה מהירה ביער למזרח, נדמה לו כאילו ב' שורות אילנות הסמוכות אצלו לימינו ולשמאלו רצים לקראתו במהירות גדולה למערב, והב' שורות הסמוכין לאלו מכאן ומכאן, גם הם רצים במהירות פחותה מן הראשונה והב' של אחוריהן במהירות יותר קלושה וכו', עד שהשורות הרחוקות הולכין במתינות מוסיפה והולכת כפי ריחוקן, ועד איזה דבר רחוקה הרבה כגון איזה הר או בנין גבוה שנראה קטן ואפל הרבה, והוא נח כציר באמצע מחוג האילנות שכולם מקיפין בעיגול סביב, הסמוכין במתינות והרחוקים במרוצה רבה, כך גם המחשבות הצפונות בצד המושג, הסמוכים רצין, והרחוקים מרחשין וכולם מקיפין סביב הציר הרחוק הקבוע באמצעותם . משל לאחד שהוא נחוץ לגמור ארבעה טורים בד' תקופות השנה ה\"ז תוכף עיקר השגחתו בפרטי דינין החולפין ועוברין סעיף אחר סעיף במהירות רבה במחשבתו אבל כללותיהן המצויינים בראשי הסימנים אינן מבוררים ברעתו כ\"כ, אלא חולפין והולכין בדרך אגב, ובמהירות פחותה מן הראשונה, וכללות ההלכתות במתינות יתירה עוד וכו', עד שהכל סובב על הציר הרחוק במקצוע הנפש, ברכות ומצות זמניות דהיינו טור אורח חיים לתקופת האסיף, או\"ה לתקופה השניה, דיני ממונות לשלישית, ומיהו אע\"פ שציורים כללי כללים הללו, מוקצים בקרן זוית בשעת הלמוד בעיון הפרטים כנ\"ל מ\"מ פועלים בהסח דעת האדם כצירים ועל כן בתקופת האביב (שהיא תקופה שלישית) כשהוא מוצא בספרו כתוב בלשון זה פלוני אית ליה מגו, אזי מבין הוא בתוך כד\"ד שר\"ל בעל דין פלוני יש לו טענת מגו, אבל בתקופה ראשונה היה מפרש שפוסק פלוני סובר מגו דאתקצאי לבהש\"מ וכו', וידיעה זו נחוצה מאד ואינה ממתנת להמלכת השכל זולתי ע\"פ פעולת הצירים להסב בריח ההשגחה בנפש הבהמית כאן וכאן למקום הראוי לו:"
            ],
            [
                "<b>וכמו</b> כן יש לך מיני צירים צפונים במשיג, מקצתן א) תקועין בלבו של אדם תמיד כגון מיני אומניות ומדות שונות (עי\"ס מג) והן חלוקין מאד במדרגות תקפן וצפונתן זו לפנים מזו. ד\"מ במדות, א' פלוני כעסן, בטבעו, ב, כשהוא שרוי בכעס על פלוני במדינת הים או שאינו מוצא עלילה לשפוך חמתו עליו, ג' שבא פלוני ממדינת הים וגירה את כעסו ע\"י איזה גרמא חדשה ה\"ז מחרפו ורודפו בחרי אף וזו מדרגה עצומה שיש בה כח לנצח אפילו את ההרגשות החזקות אלא שאותה מדרגה אינה שייכה עוד לכאן, אלא למין ב) דהיינו ציר המוטט או ציר דלפי שעה ד\"מ מי שהוא שקוד לברור העדשים מן התבואה מוצאן תחלה ואח\"כ מכיר בפול המעורב שם וכן הכועס על חבירו ונזכר לגמול רעותיו הקטנות ומשכח טובותיו הגדולות:"
            ],
            [
                "<b>וכבר</b> חלק לה השי\"ת כח לנשמה האנושית לבחור לה איזו כוונה מיוחדת כחפצה ולהפקירה אצל נפש הבהמית בכדי להשתמש בה לציר מהלך הרעיונות לשעה עוברת ולהסיחה מדעתה אח\"כ לגמרי או במקצת ולמנות אחרת תחתיה לפי צרכה, למה הדבר דומה למי שלובש בתי עינים מגוון של תכלת לראות הכל באור תכלת ואח\"כ פושטן ולובש אדומים תחתיהן, אלא דמחמת שניתנה רשות להשתמש ולחזור להשתמש באותו ציר עצמו כנ\"ל ולעשות ממנו הרגל ה\"ז יוצא מתורת ציר מוטט ונעשה ציר קבוע ואינו צריך להטריח את הנפש המשכלת עוד ולבזבז מכחה הקלוש לחזור ולחדשו בכל פעם אלא קיים ועומד נחבא בקרן זוית תמיד ופועל במדה או תאוה מלומדת בכח גדול כפי הרגיל' וכמ\"ש רז\"ל (אבות פ\"ה) הלומד תורה ע\"מ ללמד וכו' והלומד ע\"מ לעשות מספיקין בידו כו' לשמור ולעשות וכו', וכן יש לך חריפים להמציא בנינים של המצאות מיניה וביה, ועצות מרחוק או לסתור מה שבנו אחרים, ויש בקיאין בספרים רבים בעל פה, ולגמור העמוד מן השורה הראשונה, וכיוצא בזה, ובכל זאת אין בהם דעת להבין ולהורות אפילו בהלכה אחת על בוריה, מפני שהם צפנו בלבם ציר כללי של שכר עמלה, בהתחלת עסק הלמוד שלהם, ללמוד ע\"מ לחדש ולפרוך או לשמור הדפין והשיטין, ולא נסתייעו אלא ללמוד שלא לשמה ולאותו מין שלא לשמה בלבד, והנה הלומדים הללו אינן מכירין עוד ביצ\"ט או יצה\"ר, שטמנו בקרב לבם בתחלה, אלא מפנים את דעתם להעמיק במקראות והלכות שונות בכל רגע במחשבתם (עי\"ס רט). אבל יצר הלב שלהם קיים ואדוק בשלו, לעשות מהן גמיר סביר בעל הוראה ממציא מקנתר ולוהג וכו', וזהו ערמה הנפלאה של גנבת דעה הנפש הבהמית, מתנה יקרה מחסד עליון יתב' לאדם, והיא היא מלאכת החינוך שאנו עסוקין בה כאן, שיש בה כח נצח הפיל העצום ולהשיב את הרוחות למחוז חפץ הנשמה כנ\"ל (סי' רא):"
            ],
            [
                "<b>ולפי</b> שתולדות הימים אינן מחולקים זו מזו אלא מעט מזער, ורובא דרובא מעללי הנפש הולכין וחוזרין היום כאתמול שלשום, עד שנעשין הרגל מתמיד אצלה, מבואר מכאן א) שהמון עצום של תנועת הנפש הולכין ונצפנין בחדרי לבו של אדם מיום ליום זו לפנים מזו, עד שאינו יודע ומכיר בהן עוד, אלא שכל כמה שהן מסתתרין ומעמיקין, כך פעולתן בנפש מתחזקת והולכת על בריח הרעיונות הנגלות, אבל אותן הנגלין ועוברין אינן אלא מיעוטא דמיעוטא ומהן אינן חוזרין להגלות אלא מיעוטא דמיעוטא לאחרים, ואנו רואין אותן עלילות הנגלות כפירות צומחין מן הצירים, שיכולין להעשות ענבים או באושים לפי ענין הזרע הנסתר שממנו יצאו ולהיפך יכולנו אנחנו לפעול דבר וחילופו ע\"י אותה עלילה בעצמה לפי חילוף הצירים שבלבות הרואים מה שחשוב לזה, מזולזל לזה, ומכעיס את זה, ומרצה את זה וכו':"
            ],
            [
                "<b>ומאחר</b> שלא לתהו נברא האדם, אלא לערב דעתו בין הבריות להסתייע מהם, לטובת עצמו או חבירו, ואנו צריכים לפעול בלבם תמיד ע\"י צער ועונג של הרגשות או מדות, בכדי להטותם למבוקשינו (עי\"ס ר) ומה גם כשצריכין לחסדים של קצין או שר ומושל שחיי הנפשות תלויין במהלך הרעיונות שלהן ובהבל פיהם עקרי טורי, ע\"כ דבר יקר הוא לכל אדם ללמוד להכיר צירי תבונות הלבבות של עצמו ושל אחרים מתוך מעלליהם, ולדעת להמציא תמיד עלילות מוכשרות לזרוק החץ קולע לתוך ציר נפש השומע לטובת המדבר ואינו מגרה ציר המוכן לרעתו, ואלא קשה לברור כולם מתוך אוצר הצירים שבלב האדם, כמחפש מרגליות בהרי החול מחמת עוצם ריבויים כנ\"ל, ע\"כ צריך להתחכם לפרקן למחלקות שונות ולעמוד על כללותיהן מיניהן ומיני מיניהן, וללקט לענין זה פרטי ידיעות מן הנסיון כ\"כ שאפשר שעי\"כ מסקלין את הדרך למצוא היחיד מתוך הריבוי. כמו שחלקו ס' רבוא לי\"ב חלקים וכל שבט למשפחות והמשפחות לבתי אבות ולגברים עד שמתוך ארבע חקירות בלבד נמצא עכן המבוקש (יהושע ז):"
            ],
            [
                "<b>ומבואר</b> עוד ב) שבני אומה אחת המשתתפין בדת ונימוסים ואויר מדינתם וכו', משתתפין ג\"כ באותן צירים רבים הנוגעים לדת ונימוסין וכו', ובני אומות שונות במדינה אחת משתתפין עכ\"פ באותן צירים הנוגעים למזג ארצם וחוקי מושליה, זכרים ונקבות משותפין בנוגע למינם, צעירי השנים בילדותן וזקנים בזקנותן, ובני אומנות אחת או בעלי מדות דומות משתתפין בנוגע למלאכתם ומדותיהם וכיוצא בזה:",
                "<b>ולפי</b> שסוף מעשי האדם ודבוריו עפ\"י רוב נחתכין במחשבה תחלה והמחשבות נמשכין לפי מהלך ההשגחה, המסומן לעולם בצירים המיוחדים לבעליהם, כנ\"ל, מבואר מזה שכל מפעלות בני האדם מתדמין זו לזו תמיד לפי ערך השתתפותם בציריהם כנ\"ל, אבל כשם שאין הקב\"ה טובע שתי צורות בחותם אחד, כך אינו נותן בהם נפשות שוות זו לזו ממש בתכונותיהם, זולתי שאותו החילוק פוחת והולך ג\"כ לפי קוטן חילופי הזמן והמקום והמנהגים וכל שביניהם כנ\"ל אלא דמ\"מ אפילו שני אחים תאומים שנתגדלו על שלחן אב אחד, א\"א להם להשתוות בצירי נפשותיהם ובעניני העלילות הנובעין מהן, לגמרי:"
            ],
            [
                "<b>כל</b> הרהורי בני אדם ומחשבותיהם, היוצאים להגלות ע\"י עלילות, ודבורים בעולם הגשמי. והרי הם מוחשים ומושגים לכל מי שרואה אותן או שומען, אזי נעשין מהן רעיונות עיקרין מסובבין במקיפין שלהם ומתלוין מן הצירים הצפונים בצדיהן (סי' רט) כולם פועלים בנפש המשיג אותם, אלא שמדרגת פעולתן תלויה א) בטיב צירי נפש המקבלת, דאי איתרמי פעולתן לתוך אחד מצירי המשיג ההוא אזי עלולין לפעול בזעף גדול ב) העיקרים ומקיפיהן יכולין לפעול בזעף, אבל אינם פועלים אלא בדרך עראי לעולם, משא\"כ במלוין שפעולתן בהיסח הדעת ובתמידות (סי' רז) וע\"כ הפקחים בוחרים לפעול בלב שומעיהן ע\"י דבור הצדדי (ס\"ס קנ) שפעולתן מתונה, אבל יותר בטוחה לעשות פרי (טז) וכן מתכוונין לקשט טענות וסברות שלהן במקיפין ומלוי נעימים להערב אותן בפי השומע, בכדי למשוך עין השגחתו, ולקשרה שלא תמוט מהן, ואכן צריך זהירות לקמץ בתכשיטין הללו ולהבליען בנימוקי הטענות העיקריות, באופן שיסתרו בצלם ויתמכו את מבוקשם בנחת ובתמידות כנ\"ל, לפי שאם יתגלו בעליל לעצמן מחזי כשוחד לעוור את השומע, ואיכא למיחש שלא יגרו אותו בפעולתן ויקוץ במדבר ובמבוקשו:"
            ],
            [
                "<b>נת\"ל</b> שפעולות בני אדם, מתדמין ומתחלפין זו מזו, שכ\"א טובע את עלילותיו בחותם הצירים הפרטים לעצמו, והמומחין יוכלו להכיר תמיד מטבע נפשות חבריהם במעשיהם, אע\"פ שחלוקין מאד בענינים הכלולים בהם, כמי שמקיימין את כתב ידו בחותמו של קולמוסין שונים, עי\"כ יכולין להכיר, ד\"מ, מזמורי דוד משל אסף, ובנין שלמה משל הורדוס וכו' וכך נתפלאו האחרונים על אמיתת מבינת קדמונינו ז\"ל, ולהכיר מליצת ירמיה באיכה ומשרע\"ה באיוב:",
                "<b>והנה</b> קורת רוח הוא למבין לראות מתוך כך נפלאות הבורא ית', ותועלת גדולה למי שהוא שקוד להתמחות יותר במלאכה זו, לשמוע רבים מספרים מאורע אחד או עסוקים להשיג תכלית אחת, וחלוקין מאד בספוריהם ומעלליהם והאיך כאו\"א אדוק בהיסח הדעת לכונן את מפעלותיו באופן המיוחד לצירי נפשו, אע\"פ שכולם משתוקקין לאותה נקודה עצמה, שנתוועדו בשבילה ואפילו כל מתחיל יכול לראות את עצמו כשהוא בא בין העם, בשעה שמתרחיש לפניהם איזה מאורע שמחכך בצירי נפשו העלולים להרגשה יתירה (סי' קפו), ועכשיו דעתו בטלה כנגד רבים, הרואים אותו מאורע עצמו, וכל אחד דן מיני' באופן אחר, ופעמים שאין אחד מהם בר מזלא לאותה הרגשה, ויוכל להתבונן מה עלתה בו אילו קרה לו זה בהיותו ביחיד ולראות את הנולד ממנו עם תולדת תולדותיו, ועי\"כ יסתייע מאד למדת מנוחת הנפש, כשיאמץ את לבו שלא יזדעזע מפגי גרמא קלה כזו עוד. ולהיפך כשמתרחיש לפניהם איזה מאורע שנראה בעיניו לדבר בטל של מה בכך והם רבים חובבים למצוא בו נ\"מ חמורות, ד\"מ פלוני דבר כך ופתרוהו בכך וכך או עשה כך ודנוהו בכך, וקנה לו שונא חנם ע\"י מעשי אשתו ובניו שלא עלו על לבו מעולם, ועי\"כ מסתייע למדת השתיקה, והלמוד מכל אדם, כשילמוד מחבריו חבילי חבילות של דבורים ועלילות המוכשרין להשיג איזה תכלית המכוון על ידיהם, ומאי בינייהו ומשכיל מן הנסיון איזה מהם הצליח עתה יותר בתחבולתו להגיע למבוקשו, או להשיג אגבה איזה תועלת טפלה עוד (סי' קמט) ואימתי יותר טוב להשתמש בתחבולות חבירו האחר, ולפי שדבר יקר הוא לכל אדם להעמיק בחכמה זו כפי כחו (סי' ריג) ע\"כ אין לך תרופה הוגנת לכל אדם כסוגית הלמוד בועד הנ\"ל (סי' רב):"
            ],
            [
                "<b>כל</b> גרעין קטן שבעולם הגשמי מתגלגל והולך בסדר מאורעות המתחדשות בו בכל עת ובכל רגע (סי' עב), ובע\"ח מוטלים בהשתלשלות תמידות הזאת בכל מקומות מושבותם לעולם, אבל לא נתנה להם רשות לראות ממנה אלא אברים אברים בדלוג, דהיינו אותן שנויים המוכשרין לזעזע קרומי מוחיהן, ובשעה שנפשן פנויה להכיר באותה הרגשה ומאחר שכל גרעין יחיד חלוק מחבירו ומשתנה בכל רגע וכו', כ\"ש לגופות בעה\"ח המחוברין מאלפי אלפים גרעינין שא\"א להיותם דומין זו לזו ממש, וכמו שאין נפשותם ולא מקומות מגוריהן שוין, ע\"כ הן מחולקין מאד בצפיית חוליות השלשלת ההיא מה שנגלה לזה נסתר לזה וכו', והנה נפש החיה סופגת לתוכה שנוי עולם הגדול ע\"י ההרגשות הנ\"ל, ונפש המדמה קולטת מהן את הרעיונות ובולעת לתוכה את הצירים והמדות, והנשמה האנושית לית לה מגרמה בעולם הזה כלום, זולתי אותן ההקדמות שהיא מקבלת עפ\"י עדות הנפש המרגשת כנ\"ל (ריש סי' רא), ועל כן מלבד שנפשות המשכילים שונות זו מזו מתחלת אצילותן, עדיין תכונת נשמת בני האדם מתחלפת והולכת בכל חמשה חלקיהן בכל רגע ורגע מימי חייהם בהפלגה יתירה עוד:"
            ],
            [
                "<b>מהלך</b> המחשבות בעולם הרוחני מתחיל מאיזו הרגשה ונמשך והולך בזמן ובסדר שהמקיפים אחוזים זה בזה בעולם הגשמי (סי' רה) וע\"פ הגהת נפש המשכלת (סס\"י עח) ולפי השפעת צירי המושג (סי' רט) וזוהי הדרך הכבושה לכל אדם עד שהיא נפסקת ע\"י איזו הרגשה חדשה וחוזרת ומתחלת דרך הכבושה מאותה הרגשה (סי' פא) וכן נת\"ל שצירי המשיג הקבועים והמוטטים משפיעים גם הם על המהלך ההוא, דהיינו שכשהוא נוגע בסמוך לאחד מן הצירים הללו, נפסק מהלכו וחוזר ומתחיל מסלה חדשה מנקודת הנגיעה ההיא, ומיושרת משם ואילך בדרך הכבושה הנ\"ל, גם הנפש המשכלת יש לה שליטה להפסיק מהלך הרעיונות להשהותו במקום א' ולהעסיקו באיזה הקדמה להוציא ממנה חידושים דבר מתוך דבר בדרך האמת משך זמן מה כחפצה ואח\"כ הוא חוזר ומתחיל דרך הכבושה מן הרעיון האחרון כנ\"ל (סס\"י י') וכך מבלה האדם את חייו מתוך פסקי פסקי של השלשלת המחשבות בדרך הכבושה או בדרך האמת הברור, אלא שמחמת חלישות כח הנשמה הוא מוציא רוב שנותיו בדרך הכבושה הממוצע וכן נת\"ל (סי' ריט) שהעלילות ודבורי בני אדם נעשין גם הם הרגשות שהן ומקיפיהן ומלוין דילהון פועלים בנפש השומע דהיינו להפסיק מהלך המחשבות שלו, וזה מתחיל הדרך האמת או דרך הכבושה מכאן, ומתעורר עי\"כ לענות ולפעול ולהתפעל ולחזור ולפעול בנפש המדבר, על כן כל אחד מהם מתחיל דרך חרשה לעצמו וחבירו מדחהו ממנו ומתחיל דרך חדשה מכאן וחבירו מדחהו ממנו, וכך הם מטים עקלקלותם בקצוצי דרכים תמיד עד שמתגלגלין למצוא דבר עצה למסקנא דמלתא שהוא החוף המשותף לשניהם באחרונה:"
            ],
            [
                "<b>אי</b> תסיק אדעתך עלמין זעירין סגיאין דחפיין כל חדא בחללא דגלגולא, דשמשא דילה, וכד מתכנשין כולהו לאתרא חדא שייפן ובטשין להדדי ומפקין נצוצין רברבין בשפרפירא וסיהרא, עד דנפיל נהורא בי תהומא רבא דחשוכא דאתמלי מזיו דנהור מרגלוון דכורסא עילאה:",
                "<b>כך</b> כל אדם יש לו עולם מלא טמון בקרב לבו, וממקור חכמתו ומדותיו נובעין כל מעשיו, ודבוריו היוצאין לאויר העולם הגשמי כנ\"ל, וכשהם מתקבצין בכינופיא אחת נבעין מצפוניהם, על ידי שיחתם או ויכוחיהם כשציריהן מתחבטין ומקישין זה בזה וזה בזה בסיבוב תמיד והצנועין שלמדו עת לחשות ולהשגיח בעינא פקיחא, יתענגו לראות פלאות תמים דעים ב\"ה אשר ברא חיבוק וריעות במחשבות בני אדם, משונים מאד במזגיהם ואומנותם זקנים ונערים, טף ונשים יחדיו, שאו\"א מהם נמשך בבלי דעת מכמה וכמה מיני כחות של צירים אבודין בתהומות הנפש, ונוצצים ברגע הנגיעה בהן וכולם כאחד מרקדין ומחוללים בעגולה רוחנית של טענות ומענות סביב נקודה קיימת אחת, שהכל מכוונין פסיעותיהן אליה ואין אחד מהן רואה אותה, זולתי השתוקי הלזה רואה ואינו נראה ביניהם, שהכל עמלים, והוא לבדו שוקט ומעמיק בישוב הדעת ללמוד וליהנות מהמיהם:"
            ],
            [
                "<b>ולכאורה</b> היה נראה שיותר פשוט לחשוב, מהלך התיקון והנפילה מתוך לוח השגיאות בלבד, להעריך מספר החטאים של כל מדה ומדה בשבוע הראשון של תקופה <b>א</b> אל מספרן בשבוע <b>א</b> תקופה <b>ב</b> וגומר, ומספרן בשבוע ב' תקופות א' ב' ג' זו לזו, ואמנם כבר נתבאר לעיל שחיי העולם הזה דומין לנחל שוטף של מאורעות חולפין ועוברין בלי הפסק תמיד (עס\"י ק\"ה) ומאחר שאי אפשר להכיר כח האמתי של מהלך התיקון משך זמן מה אלא בצירוף ידיעת הנסיונות שאירעו בדרכו, דהיינו מתוך סיפור כל פרטי דברי הימים שנלאו בהם הדורות שלפנינו (סי' יג), על כן למדנו מהם, להסתפק בחשבון ממוצע ולדקדק בו להתקרב אל האמת כ\"כ שאפשר, דהיינו כשנוטלין סכום שגיאות של איזה מספר ימים אחדים ומעריכין אותו לסכום של מספר דומה לו בימים של אחריהם ושל אחרי אחריהם כמבואר (סי' כו כז) וכפי כללות הסכומות וריבוי ההערכות מקרבין יותר ויותר לחשבון המצומצם,<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> כי הנה סתם ימים חלוקים זה מזה בכח חינוכם כנ\"ל. ומה מצינו מיום אחד לחבירו אית ליה פירכא תמיד. ומ\"מ שפיר ילפינן ימים טובא מטובא וכללא דהנך מדאידך. בצד השוה שבהן. ועל כן דרך הלימוד הזה מתברר יותר ויותר לפי מספר הכתובים שהן האבות של מה הצד.</i> ומיהו יכולנו ג\"כ למעט בסכומות ולאפושי בטורח הערכות רבות תחתיהן, כשמעריכין מספר השגיאות בשבועות הראשונים השניים והשלישיים שבכל תקופה ותקופה זו לזו כנ\"ל, והכל הולך אל מקום אחד וק\"ל:"
            ],
            [
                "<b>כל</b> מה שנתבאר לעיל מרישא לסיפא, מכוון הכל לתכלית אחד, דהיינו להקל מלחמת יצר הרע על האדם החלש שבחלשים, ופשיטא דלאו בשופטני עסקינן שנאמר עליהם אל תוכח לץ, והכי נמי לא אכפת לן, בחכמי כסילים הרצים אחר נושא השור על כתפיו וקצים בו משנודע להם, שאין כאן פליאה (עס\"י כא) שעליהם נאמר באזני כסיל אל תדבר וכו', וכ\"ש באותם שאין בהם דעת לקבל עול מלאכה ארוכה (עס\"י צב) לפירות שעתידה להצמיח לאחר זמן, ואמרי אינשי אין מראין לשוטה מלאכה בחצי גמרה, וכמו כן אין ספק שיספיקו דברים אלו לחושבי חכמת אמת, שיחרדו לידבק בעצה יקרה הזאת תיכף, ולא ירפו ממנה עוד כל ימיהם, אלא דאכתי חיישינן לפסידא דבינונים הרבים מהם, שלא תהא תקנתם קלקלתם, דהיינו שמחמת שהוקלה עליהם המלאכה פתאם, ידושוה בעקבם, וישתקעו בעצלות הבהמית להפסיק היום לתשלומי מחר ולאחר זמן, או שתבוז בעיניהם לגמרי, כמוסר אם לתינוקת ומשום מאי רבותא פשיטא:",
                "<b>ועל</b> כן צריך לפקח עיניהם ולחזור לזרזם עוד, להכיר מקור תחבולה זו המספקת להתריס ולנצח כח הבהמי העצום והנשגב, להבין להם שכל עיקרה תלוי בהתמדה רצופה (ריש סימן כ\"א סס\"י צ\"ו וקמ\"ז) והיא היא המרגלית היקרה לבעליה כל זמן שהן חבוקין ואדוקין בה, אבל משעוזבין אותה פעם ופעמים, הרי זה משתמטת והולכת ואובדת סגולתה לגמרי<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> כי כמו שנת\"ל בחליי הגוף שיש להם מהלך קבוע לרע או לטוב, ואינן משתיירין על עמדם לעולם (ע\"ס רפואות הגויות). כך גם חליי המדות משתנין והולכין בכל עת ובכל רגע ממש. לפי שמעשי הטובים ורעים משיירין אחריהם תמיד רשימה שמתחזקין והולכין לפי רבויים כנ\"ל. וכ\"ז שאין מפקחין על רפואתם. הן מחמירין והולכין במהירות צומחות עד שיבוא איזה מקרה חיצון לכלות טובה או רעה באונס ח\"ו וכן כל זמן שעוסקין בחינוכי התיקון בתמידות טורח החינוך פוחת והולך. ותועלתו מוסיף והולך ע\"י צירופי המשהויין שבכל רגע ורגע, עד שנעשה ממנו תאוה והנאה מלומדת בסוף .</i> לאיים עליהם מן הארי שהם מתירים משלשלאותיו, לעוררם מתרדמת עצלותם להראותם שאין זו שינה של מרגוע בראש הצוק שעל שפת שאול תחתיה, מקום צרה וחמת תנינים שהם מטים ליפול עליהם, אולי ימלכו בעוד שלא תחשך עליהם השמש, ומעדה רגלם ונפלו, ונשברו לאין מרפא ח\"ו עוד:"
            ],
            [
                "<b>מעשה</b> באדם אחד גולה ומחוסר לחם שנטפל לתחבולת החינוך בכדי להתרפאות מחליי נפשו, שקידת שקרנות להג וגעיא התפארות נמהר חנף וגונב דעת הבריות וכבודן (סי' קיא), והבריא מיום ליום למראית עין ממש, ואחר שעברו עליו ערך שלשה חדשים בבית אחד ממכיריו, קיבץ שם פשיטי דספרא כיסה מערומיו וחזר בשם טוב לעירו, אבל לא עברו ימים רבים עד שהתחיל לחזור לסורו, מעט מעט בתחלה ולסוף בנפילה רבה, ונעשה לקלס נבזה יותר משהיה, גלה שנית למקום שאין מכירין אותו, נטל בידו העתקה מחצי חיבור כתב יד שקיבל שכר סופר בעדו ונתכבד עמו כבשלו, התמיד להתנהג עוד עפ\"י מדותיו ונעשה הוא עצמו לפירכא על מוסריו, ומ\"מ לא הספיק במוח קדקדו, להוסיף אפילו שיטה אחת נופך משלו, עד שיצא הספר מבית מחברו בכפלים לאורה, ומיהו לענין תועלת החינוך אין כאן פירכא, ואדרבא יש ללמוד מן הרע שבו (סי' קנ\"ח) להורות דוגמא למתחנכים לפשפש במעשיהם ולמצוא תוכן הגמרה של שקיעה שלהם (פי' ל\"א) ותיכף היה ראוי לתמוה, שאותה מהירות במהלך התיקון שלו מיום ליום לאלתר בהתחלה היה דבר משונה מדרך הטבע כמבואר (סי' נ\"ז וסי' ל') ובאמת שכח החולה הזה לציין בלוח החינוך שלו תיקון למדת הצביעות המופלגת, שקנה לו ע\"י זיווג השקרנות וההתפארות במדה גדושה מאד עד כדי לקבל עליו סיגופים קשים לנפש המרגשת שלו, וזה דבר ידוע למכיריו, מאז ומעתה, ובכדי לשנות את צבעו בין הבריות פשט את טלפיו, ונטה תיכף לדרך חיזוק הרשימות (סי' נ\"ז) להתמיד בה בכח, ונסתייע לזה ממדת הפזיזות שבו וכו' אבל ביני וביני הרי רגלי השקר חלושות מלעמוד בנסיון קשה או ארוך, עד שנעשה מדרס לפיל (סי' ס\"ד), ונפל ואיתרע יותר משהיה:"
            ],
            [
                "ומכאן למדנו שצריך ליזהר מאד מלעזוב שום אחת מעיקרי המחלות בלוח התיקון שלו. דאם לא היה אפשר להשתמש בחינוך תיקון כמה וכמה מדות לתקלה לאחרות, כמו שמצינו בדוגמא זו, שציער זה את עצמו מן היין והלהג והשקרות וכו' בכדי להצליח בצביעות:",
                "<b>וכן</b> צריך לדקדק <b>ב</b> לבור לו דרך ישרה בין אופני החינוך (סי' ס\"ג) שיש בכל אחד מהם צדדי שכר והפסד, ומה שמועיל לאדם אחד מזיק לחבירו. ולענין זה יש ליזהר להבחין בתכונת מדותיו יפה יפה, להעריכם אל מהלך התיקון שלו תמיד עד שימצא אותו דרך ממוצע המעולה לפי טבע נפשו, לפי שלא לבד המתינות עשויה לפגוע מכשול ולהכשיר דרכה, אלא שגם מהירות יתירה עלולה לגרות יצר הרע ולגרום שקיעה רבה, וכמו שרופא המומחה מתון בעסקי הפצעים ישנים שהמון העם נחפזים לרפאותם ומביאין עי\"כ את החולים לידי סכנה, כך יש לך גרמות רבות לגרור את המתחנך לדרך חיזוק והתפעלות התיקון שצריך להשמר מפניהם (שם) וע\"כ ראוי לצמצם הרבה בחשבון מהלך מהירות התיקון בכדי לקדם קלקלה זו ולהכיר בה תיכף מרגע של נסיגה או עמידה במהירות דמהירי מהירות כ\"כ שאפשר, בעוד שלא תתגלה השקיעה בסמוך לעיני בשר של נפש הבהמית וח\"ו אם יקשה להעלותה שנית עוד (יע\"ן סס\"י ל\"ב וסי' ל\"ג):"
            ],
            [
                "<b>מרובה</b> מדת הסבלנות מכל שאר מדות, שבכל המדות אין אנו צריכים לתרופות אלא אם כן נלקה האדם באחת מהן, אבל הסבלנות שוה לכל נפש להגן עליהן מן הפורעניות (סי' ע\"ו ע\"ז), כל שאר מדות כשנתרפאו מחלים עוזבים אותו החינוך כנ\"ל (סי' כ\"ז) מה שאין כן בסבלנות שצריך להתמיד להתחנך מהעלאה להעלאה כל ימי חייו (סי' ל\"ה), לפי שצריך כל האדם לאסוף ולכנוס חיל וגבורה לסבול היסורים הבאים עליו שלא מדעתו, בכדי לעצור כח להתריס כנגד אותם הבאים עליו שלא מדעתו, וכבר נתבאר לעיל (סי' ח') שעיקר כחו של חינוך סתם האמור כאן הוא לנצח רוח מצויה של יצר הרע בלבד, אבל אין זה מספיק עדיין לרוח שאינה מצויה הנקרא נסיון, שצריך לצרף אליו עוד שאר תחבולות (סי' ל\"א ל\"ב ל\"ה) ולרשום אחר כך את מאורעיתיהם בפנקס החינוך שלו (סי' ל\"ז וסי' ר\"ך), אכן תיקון הסבלנות אינה ענין לרוח מצויה כלל, לפי שמי שמקפיד על דברים קטנים מעשים בכל יום צריך לחנכו למנוחת הנפש כנ\"ל (פרק א'), ועל כן אינו די בשבוע שחל בה חינוך מדה זו לכלות ידיו בחיקו לומד מתי תבוא לידי ואקיימנה כנתבאר לעיל (סי' כ\"ג) אלא צריך לרדוף אחריה בקום ועשה ועל כן צריך ליקח לו במתכוין פנאי לכבוש איזה צער או תאוה בכל יום מימי השבוע הזאת כל כמה שאפשר, ומה גם יכול ליקח לו נסיונות של שאר מדות ולעמוד בהן בכח לשם חינוך מדת הסבלנות שעל ידי כך נעשית הסבלנות ציר מיוחד המתחזק והולך עד שמתעלה למדרגת ציר קבוע כנתבאר לעיל (סי' רי\"א) ואגב אורחא יצליח ויזכה גם לתיקון שאר מדות שאינן רשומות בלוח החינוך שלו מפני שאינן צריכין לרפואה ממש, אלא שהוא מפקח עליהם בתרופה לשמירת הבריאות או להעלותם למילי דחסידות, ומה גם במדת הבטחון (סס\"י קי\"א) והחריצות (סי' פ\"ג) ומדת הגבורה שלא תגורו מפני איש, שאי אפשר לעמוד בהם מזולת הסבלנות (עיין סימן קפ\"ד וקפ\"ז):"
            ],
            [
                "<b>ואלו</b> דברים שהעלה איש משכיל אחד עפ\"י הנסיון בימי החינוך שלו: א) צריך להקפיד להתמיד בחשבון תיכף למעשה מדי יום ביומו, דאם לאו הכי יהפך העסק הקל הזה לטרחא גוברת עליו מיום ליום, העצלות מפיגה את החשק ומשרשת את הבח (עס\"י ר\"ך) והשקידה בחינוך ומספר העונות מתרבים והולכים עד שנופל בשקיעה כללית: ב) מי שהוא רגיל בחיי השקט תמיד ואירעו אותו הרפתקאות להפר את שלותו הרי זה צריך לזריזות וחיזוק שלא יתקלקל במהלך החינוך ויכשל בנפילה כוללת הנ\"ל (בסימן הקודם): ג) בכדי להקל מלאכת הסידור והחשבון (עס\"י ל\"ח וסי' קמ\"ח) על המתחילים, או הנופלים הנ\"ל, אזי יכולין לסדר להם עסקיהם מבוקר עד חצות בלבד, ולאחר המוציא קודם אכילת הצהרים יקבעו עצמם לחשבון ההנהגה דלשעבר, ואחר סעודה קודם ברכת המזון יפנו לחזור ולסדר עסקיהם עד הלילה לקבל חשבונם בערב: ד) מי שמפנה לבו לעיין בספרי יראים בעינא פקיחא ובפרט בבוקר הרי זה מאמץ את חשקו וכחו וזריזותו לילך בדרך הטובה משך אותו היום, ובלבד שלא יעשה ממנה חובה ושלא תאבד את סגולתה על ידי הרגל: ה) טוב מאד להתקין לו תשובת המשקל תמיד, לפי מהות החטאים, שהוא מוצא בחשבון הערב שלו, דרך משל אם חטא היום בהרהורים רעים, יקבע עצמו לחשוב לשמוע או לקרות בספרי מוסר למחר, ואם בדבורים רעים, יקבל עליו להגות בתפלה כנגדם, או ליעץ ולהוכיח את חבירו לדרך הטובה למחר, ואם במעשים רעים אזי יעסוק כשיעור הזמן ההוא למחר במעשים טובים, הפוכים מדאתמול, או יקבל עליו לסבול איזה סיגוף מעין הנאת החטא דאתמול, זוהי סגולה נפלאה לזרז עצמו לפרוע חובותיו תיכף מדה כנגד מדה, שעי\"כ הוא מכניס בלבו זהירות יתירה מחטאים כאלו להבא: ו) מי שגתגלגל בדירה וחבור וש\"ד חדשים, נעשה עלול להיסח הדעת מהתמדת החינוך, ותקנתו ליקח בידו איזה דבר לסימן ולמזכרת שיתעורר על ידי כך להתחזק בשקידה וזהירות החינוך שלו כקדם:"
            ],
            [
                "<b>נתבאר</b> לעיל שעיקר כוונת חיבור רפואות העם, להסביר להמון העם רפואות חלאים שכיחים ומדביקים, וליעץ להם תרופות גם לשמירת הבריאות, אלא שבכדי להשתמש ברפואות צריך להכיר קודם לכן את המחלות, ואי אפשר לעמוד על מקור החלאים מבלי קצת הקדמות מחכמת שמושי האברים ותהלוכות הליחות לשמירת הבריאות, על כן נתבאר לעיל בדרך משל ענין ההקטרה וסגולת הווסת לנקבות וכיוצא בזה, וכך גם בחלק רפואת הלבבות הזה, הוצרכנו לכמה הקדמות מחכמת הנפש וכחותיה, בכדי להבין על ידיהם מעשי החינוך על בוריו, אלא דאגב אורחין, ממללין גבורות ה' ותהלותיו בבחינת הברואים, ומה גם שמתוכה תצא אורה לפרש מקראי קדש ודברי חז\"ל במקום שדברו בחידות, ולאשמועינן רבותייהו אפילו במקומות פשוטים שלהם:"
            ],
            [
                "<b>דרך</b> משל נתבאר לעיל (בסי' קל\"ח) שהעוסקים בתורה ובבחינות מעשי בראשית מוצאים על כל קוץ תלי תלים כוונות של חסד ואמת אין קץ, ובכלל זה תורה שבעל פה כמו שנתבאר לעיל שראוי לחסידי בשר ודם לדבק בדרך החכמה העליונה יתברך לפי יכלתם, וכן יש לכל מצוה סייג ותקנה כמה טעמים ולכל דיבור אפילו מד' ספנים (אולי צ\"ל ספרים) אמתיים רבים, שנמצאים עוד היום לדורשיהן מוסיף על הראשונים, ודלא מוסיף יסף, וזה רמוז ג\"כ במ\"ש (עירובין נ\"ד) נמשלו ד\"ת לשדיים שהתינוק מוצא בהם טעם תמיד כל זמן שמוצץ בהם<sup class=\"footnote-marker\">✍︎</sup><i class=\"footnote\"> וקצת תימה על הר\"י עראמה ז\"ל שנתקשה בדבר למצוא יותר מטעם אחד למצות.</i> וכן תמצא (בסימן ט\"ז) פנים חדשות למה שאמר נתאי הארבכלי ואל תתיאש מן הפורענות ואמר ר' יוחנן ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף (עיין מדרש ויגש) פרחה נשמתן, כשיושב הקב\"ה לדין על אחת כמה וכמה (עס\"י צ' וסי' קנ\"ז). רבי מאיר אומר נאמר ירא אלהים באברהם וכו' אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה (סי' קע\"ח). ואמר רבי הא דמחדדנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה וכו' ואמרו (סנהדרין ל\"ב ע\"ב) סנהדרין כחצי גורן עגולה שיהו רואין אלו את אלו (עיין ס\"ס קמ\"ט וסי' ק\"נ ודוק) וכמה שכתבתי (בסי' קמ\"א) מסדר אצילות הכוונות ממקור החכמה, יובן מה שאמרו התורה קדמה לבריאת עולם, ומקור התשובה בנשמת האדם (סימן ע\"ר):",
                "<b>וכן</b> במה שכתבתי (סי' ר\"ה ורי\"א) מענין הצירים, יובן משרז\"ל שהאדם בורא במעשיו מלאכים מלוין אותו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו', ויובן עוד מה שכתוב ושמתם את דברי אלה על לבבכם, שיהיו דברי תורה מצויינים לך זה מזה וזה בצד זה (ושם) ומסי' ר\"ב ר\"ד יובן שאף לאחר שנטפל נר אלהים למוחו של עובר במעי אמו, עדיין הוא צופה לסופי עולם בסקירה אחת באור השמש שממנו נדלק (שם) אבל משרואה פני עולם הגשמי אזי נדחין השגות דקות הללו (עס\"י קע\"ג וקצ\"ט) וסוטרו (נדה ל') המלאך עד שחשיכה בחדר הפנימי לגמרי (סי' ר\"ד) ומרגע זו מתחיל לקבץ רשימות מהרגשות החיצונות שמתחזקין והולכין ע\"י קיבוץ המשהויין (סי' נ\"ג) עד שנעשין מוכשרין לקבל אור הדעת מן הנשמה שמפלשת עין השגחתה לתוך אוירו של חדר ההוא בצמצום, ומטילות שם מרעיון אל רעיון בזה אחר זה תמיד (עס\"י ר\"ב):",
                "<b>וכן</b> נת\"ל מהנשמה בעוה\"ז לית לה מגרמה כלום, זולתי מה שמקבלת מנפש המרגשת וכו' (בסי' רט\"ז). לפי שמחמת גירותה בעולם התחתון ופעולת מלאך הסוטר לשכחה מדור העליון שלה כנ\"ל, נשארת קרח מכאן ומכאן ואין לה שום רמ\"ז של הכרה אפילו בעולם הגשמי, זולת מה שנודע לנפש החיה שלה על ידי הרגשות זעזועי הקרומין כנ\"ל, ולכן עיקר משכן נפש החיה הוא במדור החיצון, דהיינו במקום התחלת שרשי צינורות המוחין בגלגלת כנ\"ל (סי' ס\"ז בהגהה), וכמו שהמסתכל במראה שע\"ג הכותל רואה בתוכה כל מה שבבית, כך קרום הלבן בשולי העינים מצוירים עליו כל חללי עלמא בקטנות, והאדם מסתכל בצורה קטנה ההיא נדמה לו כאילו צופה לתוך אוירו של עולם ממש, וכך גם הנפש מציצה בצורת הזעזועין במוח שלה, כסבורה לראות העולם הגדול בעצמו, ועל כן לפי האמת יש לו לכל האדם עולם מיוחד לעצמו שנולד וחי ומת עמו כאחת, והנה העולם הזה מהחיל להתקצר עליו כימי הזקנה, עד שנעשה כלוא בבית וביתו זו עולמו לגמרי, ועל זה אמר הכתוב, עד אשר לא יבואו ימי הרעה וכו' כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת י\"ב) ובמה שנתבאר לעיל (סי' רכ\"א) מפליאות הבריאה בעניני זיווג הנפשות עפ\"י שילוב כח מדות ודעות שונות מאד, נבעין מצפונות חדשים במשז\"ל (אבות פ\"ד) איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו' (עס\"י קצ\"ו):"
            ],
            [
                "<b>מתוך</b> הדוגמאות הנ\"ל יבינו המשכילים להשתמש במפתחות הללו, למצוא באוצר קדמונינו ע\"ה מטמוניות של דעת ויראת ה' משמחי לב מאירות עינים, ישבעו ויתענגו מטובו של מטיב העליון יתברך הבוחר בתורה ובנביאים וחכמי אמת וצדק להנחיל לאוהביו בעולמות שברא חיים של אושר וכבוד ודרכי נועם עם נתיבות השלום:",
                "<b>תם ספר חשבון הנפש, ופרקי המוסר, והלקוטים.</b>",
                "אמר המלבה\"ד. לשלמות המלאכה הנה מקום אתנו פה להעתיק איזה מאמרים יקרים ונחמדים אשר הקרה ה' לידינו, א) קונטרס הנהגה ישרה נמצא באמתחת הרב הצדיק וכו' מו\"ה משה יעקב זיו זצ\"ל מקאוונא בשם הגה\"ח מהרי\"ז זצוק\"ל, ב) מאמר אחד נחמד מס' מאזני צדק שחברו פילוסוף קדמון סל' ערבי והעתיקו לשפת עבר הנשיא ר' אברהם ב\"ר חסדאי ז\"ל שהעתיק ג\"כ ס' בן המלך והנזיר ג) איזה מאמרים אחדים מאחד מגדולי עמנו יצ\"ו אשר כתב לאחד ממיודעיו, וכל המאמרים האלה מלאים חכמה ודעת ויראת ה', לכן נחלה את פני הקורא אשר לא יקרא בהם במרוצה כקורא באגרת כי כל אשר ימשמש בהם ימצא בם טעם זקנים, כן יזכנו ה' ללכת בארחותיהם הישרים אמן:",
                "<b>קונטרס</b> \"הנהגה ישרה\" נמצא כתוב מתחלתו בזה הלשון \"תשורתי! אם קטן אתה בעיני זולתך ולא ישימו לב עליך, אל יפול פניך, כי גם הכוכבים ממעל ידמו אליך, תיקר תשורת ר\"ש בעיניך ככסף וזהב בערכך. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח לומר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (סוף מנחות):"
            ]
        ]
    },
    "versions": [
        [
            "Warsaw, 1894",
            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001984112/NLI"
        ]
    ],
    "heTitle": "חשבון הנפש",
    "categories": [
        "Musar",
        "Acharonim"
    ],
    "schema": {
        "heTitle": "חשבון הנפש",
        "enTitle": "Cheshbon HaNefesh",
        "key": "Cheshbon HaNefesh",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "שער",
                "enTitle": "Title Page"
            },
            {
                "heTitle": "מכתב מהרב המחבר",
                "enTitle": "Author's Letter"
            },
            {
                "heTitle": "",
                "enTitle": ""
            }
        ]
    }
}