{
    "language": "he",
    "title": "Mishnah Chullin",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
    "status": "locked",
    "priority": 2.0,
    "license": "Public Domain",
    "digitizedBySefaria": true,
    "heversionSource": "http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH00174173",
    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "משנה חולין",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Seder Kodashim"
    ],
    "text": [
        [
            "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו. ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. שחיטת נכרי נבלה. ומטמאה במשא. השוחט בלילה. וכן הסומא ששחט. שחיטתו כשרה. השוחט בשבת וביום הכפורים. אף על פי שמתחייב בנפשו. שחיטתו כשרה:  ",
            "השוחט במגל יד. בצור ובקנה. שחיטתו כשרה. הכל שוחטין. ולעולם שוחטין. ובכל שוחטין. חוץ ממגל קציר. והמגירה. והשינים. והציפורן. מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה. בית שמאי פוסלין. ובית הלל מכשירין. ואם החליקו שיניה. הרי היא כסכין:  ",
            "השוחט מתוך הטבעת. ושייר בה מלא החוט על פני כולה. שחיטתו כשרה. רבי יוסי בר יהודה אומר. מלא החוט על פני רובה:  ",
            "השוחט מן הצדדין. שחיטתו כשרה. המולק מן הצדדין. מליקתו פסולה. השוחט מן העורף. שחיטתו פסולה. המולק מן העורף. מליקתו כשרה. השוחט מן הצואר. שחיטתו כשרה. המולק מן הצואר. מליקתו פסולה. שכל העורף כשר למליקה. וכל הצואר כשר לשחיטה. נמצא כשר בשחיטה. פסול במליקה. כשר במליקה. פסול בשחיטה:  ",
            "כשר בתורין פסול בבני יונה. כשר בבני יונה פסול בתורין. תחלת הציהוב. בזה ובזה פסול:  ",
            "כשר בפרה. פסול בעגלה. כשר בעגלה פסול בפרה. כשר בכהנים. פסול בלוים. כשר בלוים פסול בכהנים. טהור בכלי חרש טמא בכל הכלים. טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש. טהור בכלי עץ. טמא בכלי מתכות. טהור בכלי מתכות. טמא בכלי עץ. החייב בשקדים המרים פטור במתוקים. החייב במתוקים פטור במרים:  ",
            "התמד. עד שלא החמיץ. אינו ניקח בכסף מעשר. ופוסל את המקוה. משהחמיץ. ניקח בכסף מעשר. ואינו פוסל את המקוה. האחין השותפין. כשחייבין בקלבון. פטורין ממעשר בהמה. כשחייבין במעשר בהמה. פטורים מן הקלבון. כל מקום שיש מכר אין קנס. וכל מקום שיש קנס. אין מכר. כל מקום שיש מיאון. אין חליצה. וכל מקום שיש חליצה. אין מיאון. כל מקום שיש תקיעה. אין הבדלה. וכל מקום שיש הבדלה. אין תקיעה. יום טוב שחל להיות בערב שבת. תוקעין. ולא מבדילין. במוצאי שבת. מבדילין ולא תוקעין. כיצד מבדילין. המבדיל בין קדש לקדש. רבי דוסא אומר. בין קדש חמור   לקדש הקל:  "
        ],
        [
            "השוחט אחד בעוף. ושנים בבהמה. שחיטתו כשרה. ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר. עד שישחוט את הוורידין. חצי אחד בעוף. ואחד וחצי בבהמה. שחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף. ורוב שנים בבהמה. שחיטתו כשרה: ",
            "השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אפילו אחד למעלה ואחד למטה. שחיטתו כשרה: ",
            "התיז את הראש בבת אחת. פסולה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת. אם יש בסכין מלא צואר. כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת. אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה. במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא. או הביא ולא הוליך. אבל אם הוליך והביא. אפילו כל שהוא. אפילו באיזמל. כשרה. נפלה סכין ושחטה. אף על פי ששחטה כדרכה. פסולה. שנאמר (דברים כז, ז) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. נפלה סכין והגביהה. נפלו כליו והגביהן. השחיז את הסכין ועף. ובא חבירו ושחט. אם שהה כדי שחיטה. פסולה. רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור: ",
            "שחט את הוושט. ופסק את הגרגרת. או שחט את הגרגרת ופסק את הושט. או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה. או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו. רבי ישבב אומר. נבילה. רבי עקיבא אומר. טריפה. כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה. נבלה. כל ששחיטתה כראוי. ודבר אחר גרם לה ליפסל. טריפה. והודה לו רבי עקיבא: ",
            "השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם. כשרים ונאכלים בידים מסואבות. לפי שלא הוכשרו בדם. רבי שמעון אומר. הוכשרו בשחיטה: ",
            "השוחט את המסוכנת רבן שמעון בן גמליאל אומר. עד שתפרכס ביד וברגל רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה. אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה. שזינקה וכמדת רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד שתפרכס. או ביד או ברגל. או עד שתכשכש בזנבה. אחד בהמה דקה. ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת. אבל אם היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשרה: ",
            "השוחט לנכרי. שחיטתו כשרה. ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה פסולה. שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. אמר רבי יוסי. קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין. אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין. אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט: ",
            "השוחט לשם הרים. לשם גבעות. לשם ימים. לשם נהרות. לשם מדברות. שחיטתו פסולה. שנים אוחזים בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו. ואחד לשם דבר כשר. שחיטתו פסולה: ",
            "אין שוחטין לא לתוך ימים. ולא לתוך נהרות. ולא לתוך כלים. אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא כל עיקר. אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין: ",
            "השוחט לשם עולה. לשם זבחים. לשם אשם תלוי. לשם פסח. לשם תודה. שחיטתו פסולה. ורבי שמעון מכשיר. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו. ואחד לשם דבר כשר. שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת. לשם אשם ודאי. לשם בכור. לשם מעשר. לשם תמורה. שחיטתו כשרה. זה הכלל כל דבר שנידר ונידב. השוחט לשמו. אסור. ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו. כשר: "
        ],
        [
            "אלו טרפות בבהמה. נקובת הוושט. ופסוקת הגרגרת. ניקב קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום. הריאה שניקבה. או שחסרה. רבי שמעון אומר. עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקיבה. ניקבה המרה. ניקבו הדקין. הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר. הגדולה טפח. והקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג. נשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה. ודרוסת ארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק. ודרוסת הגס. בעוף הגס. זה הכלל. כל שאין כמוה חיה. טרפה: ",
            "ואלו כשרות בבהמה. ניקבה הגרגרת או שנסדקה. עד כמה תחסר. רבן שמעון בן גמליאל אומר. עד כאיסר האיטלקי. נפחתה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח. ניקב הלב ולא לבית חללו. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. ניטל הטחול. ניטלו הכליות. ניטל לחי התחתון. ניטל האם שלה. וחרותה בידי שמים. הגלודה. רבי מאיר מכשיר. וחכמים פוסלין: ",
            "ואלו טרפות בעוף. נקובת הוושט. פסוקת הגרגרת. הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. ניקב הקורקבן. ניקבו הדקין. נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. אם ירוקים פסולין. אם אדומים כשרים. דרסה. וטרפה בכותל. או שריצצתה בהמה. ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה. כשרה: ",
            "ואלו כשרות בעוף. ניקבה הגרגרת או שנסדקה. הכתה חולדה על ראשה. מקום שאינו עושה אותה טרפה. ניקב הזפק. רבי אומר אפילו ניטל. יצאו בני מעיה ולא נקבו. נשתברו גפיה. נשתברו רגליה. נמרטו כנפיה. רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה: ",
            "אחוזת הדם. והמעושנת. והמצוננת. ושאכלה הרדופני. ושאכלה צואת תרנגולים. או ששתת מים הרעים כשרה. אכלה סם המות או שהכישה נחש. מותרת משום טרפה. ואסורה משום סכנת נפשות: ",
            "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה. וסימני העוף לא נאמרו. אבל אמרו חכמים. כל עוף הדורס טמא. כל שיש לו אצבע יתירה. וזפק. וקורקבנו נקלף טהור. רבי אליעזר בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא: ",
            "ובחגבים. כל שיש לו ארבע רגלים. וארבע כנפים. וקרסולים. וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר ושמו חגב. ובדגים. כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשין הקבועין בו. וסנפירין. הפורח בהן: "
        ],
        [
            "בהמה המקשה לילד. והוציא העובר את ידו והחזירו. מותר באכילה. הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו. הרי זה כילוד. חותך מעובר שבמעיה. מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות. אסור באכילה. זה הכלל דבר שגופה אסור. שאינו גופה מותר: \n",
            "המבכרת המקשה לילד. מחתך אבר אבר. ומשליך לכלבים. יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה: \n",
            "בהמה שמת עוברה בתוך מעיה. והושיט הרועה את ידו ונגע בו. בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה. טהור. רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא. ובטהורה טהור. האשה שמת ולדה בתוך מעיה. ופשטה חיה את ידה ונגעה בו. החיה טמאה טומאת שבעה. והאשה טהורה עד שיצא הולד: \n",
            "בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה. ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור. שחט את אמו ואחר כך חתכה. הבשר מגע נבלה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה. אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. אמר להם רבי מאיר. לא. אם טיהרה שחיטת טרפה אותה. דבר שגופה. תטהר את האבר דבר שאינו גופה. מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה בהמה טמאה אסורה באכילה אף טרפה אסורה באכילה. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה. לא. אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. טול לך מה שהבאת. הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין. לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה. בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו. לפי שאין במינו שחיטה: \n",
            "השוחט את הבהמה. ומצא בה בן שמנה חי או מת. או בן תשעה מת. קורעו ומוציא את דמו. מצא בן תשעה חי טעון שחיטה. וחייב באותו ואת בנו. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. רבי שמעון שזורי אומר. אפילו בן שמנה שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה. לפי שלא נשחטה אמו: \n",
            "בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה. כשרה. מן הארכובה ולמעלה. פסולה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם. אם רוב הבשר קיים. שחיטתו מטהרתו. ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו: \n",
            "השוחט את הבהמה ומצא בה שליא. נפש היפה תאכלנה. ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. שליא שיצתה מקצתה. אסורה באכילה. סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין תקבר. ואין קוברין אותה בפרשת דרכים. ואין תולין אותה באילן. מפני דרכי האמורי: \n"
        ],
        [
            "אותו ואת בנו. נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשין. כיצד. השוחט אותו ואת בנו. חולין בחוץ. שניהם כשרים. והשני סופג את הארבעים. קדשים בחוץ הראשון חייב כרת. ושניהם פסולים. ושניהם סופגים את הארבעים. חולין בפנים שניהם פסולים. והשני סופג את הארבעים. קדשים בפנים הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול: ",
            "חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול. והשני כשר. ושניהם סופגים את הארבעים. חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים. קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול. חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול. קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת ושניהם פסולים ושניהם סופגים את הארבעים. חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור והשני סופג את הארבעים וכשר. קדשים בפנים ובחוץ. הראשון כשר ופטור. והשני סופג את הארבעים ופסול: ",
            "השוחט ונמצא טרפה. השוחט לעבודה זרה. והשוחט פרת חטאת. ושור הנסקל. ועגלה ערופה. רבי שמעון פוטר. וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו. והנוחר והמעקר. פטור משום אותו ואת בנו. שנים שלקחו פרה ובנה. איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואם קדם השני זכה. שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחטה. סופג את הארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה. סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו. אמה מכרתי לשחוט. בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב הראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח. אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד: ",
            "בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרין ואין לו ללוקח אלא דינר. כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת. מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת. מת למוכר: ",
            "יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. את זו דרש שמעון בן זומא. נאמר במעשה בראשית (בראשית א, ה) יום אחד. ונאמר באותו ואת בנו (ויקרא כב) יום אחד. מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה: "
        ],
        [
            "כיסוי הדם. נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף. במזומן. ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו אין מכסין את דמו: ",
            "השוחט ונמצא טרפה. והשוחט לעבודה זרה. והשוחט חולין בפנים. וקדשים בחוץ. חיה ועוף הנסקלים. רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו. הנוחר והמעקר. פטור מלכסות. ",
            "חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייב לכסות. בינן לבין עצמם. פטור מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו. ואחרים רואין אותן. אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן. רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן. וחכמים אוסרים. ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים: ",
            "שחט מאה חיות במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד. כיסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות: ",
            "דם שנתערב במים. אם יש בו מראית דם חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם הבהמה. או בדם החיה רואין אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם: ",
            "דם הניתז. ושעל הסכין. חייב לכסות. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא. פטור מלכסות: ",
            "במה מכסין ובמה אין מכסין. מכסין בזבל הדק. ובחול הדק. בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס. ולא בחול הגס. ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן. ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל. דבר שמגדל בו צמחין מכסין בו. ושאינו מגדל צמחין. אין מכסין בו: "
        ],
        [
            "גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשים. ונוהג בבהמה ובחיה. בירך של ימין ובירך של שמאל. ואינו נוהג בעוף. מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל. רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב: ",
            "שולח אדם ירך לנכרי. שגיד הנשה בתוכה. מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה. צריך שיטול את כולו. רבי יהודה אומר. כדי לקיים בו מצות נטילה: ",
            "האוכל מגיד הנשה כזית. סופג ארבעים. אכלו ואין בו כזית. חייב. אכל מזה כזית. ומזה כזית. סופג שמונים. רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים: ",
            "ירך שנתבשל בה גיד הנשה. אם יש בה בנותן טעם. הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה. כבשר בלפת: ",
            "גיד הנשה שנתבשל עם הגידים. בזמן שמכירו בנותן טעם. ואם לאו כולן אסורין. והרוטב בנותן טעם. וכן חתיכה של נבלה. וכן חתיכה של דג טמא. שנתבשלו עם החתיכות. בזמן שמכירן בנותן טעם. ואם לאו כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם: ",
            "נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה. ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו בסיני נאמר. אלא שנכתב במקומו: "
        ],
        [
            "כל הבשר אסור לבשל בחלב. חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. חוץ מבשר דגים וחגבים. הנודר מן הבשר. מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השלחן. ואינו נאכל. דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים. לא עולה ולא נאכל. אמר רבי יוסי זו מקולי בית שמאי. ומחומרי בית הלל. באיזה שלחן אמרו. בשולחן שאוכל עליו. אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל. נותן זה בצד זה ואינו חושש. ",
            "צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת. ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד. זה בשר. וזה גבינה. ואין חוששין: ",
            "טיפת חלב שנפלה על החתיכה. אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור. ניער את הקדרה. אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה. אסור. הכחל. קורעו ומוציא את חלבו. לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו. אינו עובר עליו. המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן. אינו עובר בלא תעשה: ",
            "בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה. בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה. מותר לבשל ומותר בהנאה. רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מן התורה שנאמר. לא תבשל גדי בחלב אמו שלש פעמים. פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים יד, כא) לא תאכלו כל נבלה. ונאמר (שם) לא תבשל גדי בחלב אמו. את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב. תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם: ",
            "קבת נכרי ושל נבלה. הרי זו אסורה. המעמיד בעור של קבה כשרה. אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה. כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. מפני שכנוס במיעיה: ",
            "חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב. חומר בחלב שהחלב מועלין בו. וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא. מה שאין כן בדם. וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף. בין טמאים ובין טהורים. וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד: "
        ],
        [
            "העור והרוטב והקיפה. והאלל. והעצמות. והגידין. והקרנים. והטלפים. מצטרפין לטמא טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלות. כיוצא בו. השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת. מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. עד שתמות. או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות. רבי יהודה אומר האלל המכונס. אם יש בו כזית במקום אחד. חייב עליו:  ",
            "אלו שעורותיהן כבשרן. עור האדם. ועור חזיר של ישוב. רבי יוסי אומר. אף עור חזיר הבר. ועור חטוטרת של גמל הרכה. ועור הראש של עגל הרך. ועור הפרסות. ועור בית הבושת. ועור השליל. ועור שתחת האליה. ועור האנקה והכח. והלטאה. והחומט. רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין. חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות:  ",
            "המפשיט בבהמה ובחיה. בטהורה ובטמאה. בדקה ובגסה. לשטיח כדי אחיזה. ולחמת עד שיפשיט את החזה. המרגיל כולו חבור לטומאה. ליטמא ולטמא. עור שעל הצואר. ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור. וחכמים אומרים חבור. עד שיפשיט את כולו:  ",
            "עור שיש עליו כזית בשר. הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו. טמא. היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר. לא במגע ולא במשא. ומודה רבי עקיבא. בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן. שהוא טמא. ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור. מפני שהעור מבטלן:  ",
            "קולית המת וקולית המוקדשים. הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים. טמא. קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהן. סתומים טהורים. נקובים כל שהוא מטמא במגע. מנין שאף במשא. תלמוד לומר הנוגע והנושא. את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא:  ",
            "ביצת השרץ המרוקמת טהורה. ניקבה כל שהוא טמאה. עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. הנוגע בבשר. טמא. באדמה. טהור. רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר. טמא:  ",
            "האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן. וצריכין הכשר. נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון אומר לא הוכשרו. מתה הבהמה. הבשר צריך הכשר. האבר מטמא משום אבר מן החי. ואינו מטמא משום אבר נבלה. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר:  ",
            "האבר והבשר המדולדלין באדם. טהורין. מת האדם. הבשר טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי. ואינו מטמא משום אבר מן המת. דברי רבי מאיר. ורבי שמעון מטהר:  "
        ],
        [
            "הזרוע והלחיים והקבה. נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין. ומה אם החולין שאינן חייבין בחזה ושוק. חייבין במתנות. קדשים שחייבין בחזה ושוק. אינו דין שחייבין במתנות. תלמוד לומר (ויקרא ז, לד) ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם. אין לו אלא מה שאמור בענין:  ",
            "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו. חייבין בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור. ואין עושין תמורה. ואם מתו יפדו. חוץ מן הבכור ומן המעשר. כל שקדם הקדשן את מומן. או מום עובר להקדישן. ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע. ונפדו. פטורין מן הבכורה ומן המתנות. ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד. וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ חייב. ועושין תמורה. ואם מתו יקברו.  ",
            "בכור שנתערב במאה. בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן. אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. והמשתתף עמהן צריך שירשום. ואם אמר חוץ מן המתנות פטור מן המתנות. אמר מכור לי בני מעיה של פרה. והיו בהן מתנות. נותנן לכהן. ואינו מנכה לו מן הדמים. לקח הימנו במשקל. נותנן לכהן. ומנכה לו מן הדמים:  ",
            "גר שנתגייר והיתה לו פרה. נשחטה עד שלא נתגייר פטור. משנתגייר חייב. ספק. פטור. שהמוציא מחבירו עליו הראיה. איזהו הזרוע. מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. והוא של נזיר. וכנגדו ברגל. שוק. רבי יהודה אומר. שוק מן הפרק של ארכובה. עד סובך של רגל. איזהו לחי. מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת:  "
        ],
        [
            "ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה. מראשית הגז. שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן. במרובה ובמועט. וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות. ואינו נוהג אלא במרובה: ",
            "וכמה הוא מרובה. בית שמאי אומרים שתי רחלות. שנאמר (ישעיה ז, כא) יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן. ובית הלל אומרים חמש שנאמר (שמואל א' כה, יח) חמש צאן עשיות. רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז. וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן. וכמה נותנין לו. משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. מלובן ולא צואי. כדי לעשות ממנו בגד קטן. שנאמר (דברים יח, ד) תתן לו שיהא בו כדי מתנה. לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו. פטור. לבנו ולא צבעו חייב. הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז. הלוקח גז צאנו של חברו. אם שייר המוכר. המוכר חייב. לא שייר. הלוקח חייב. היו לו שני מינים. שחופות ולבנות. מכר לו שחופות אבל לא לבנות. זכרים אבל לא נקבות. זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו: "
        ],
        [
            "שלוח הקן. נוהג בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בכסוי הדם משלוח הקן. שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף. במזומן ובשאין מזומן. ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף. ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. איזהו שאינו מזומן. כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית. וכן יוני הרדסיאות. פטור משילוח: ",
            "עוף טמא פטור מלשלח. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא. פטור מלשלח. קורא זכר רבי אליעזר מחייב. וחכמים פוטרין: ",
            "היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן. חייב לשלח. אין כנפיה נוגעות בקן. פטור מלשלח. אין שם אלא אפרוח אחד. או ביצה אחת. חייב לשלח. שנאמר (דברים כב, ו) קן קן מכל מקום. היו שם אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרות. פטור מלשלח. שנאמר (שם) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים. מה אפרוחין בני קיימא אף ביצים בני קיימא. יצאו מוזרות. ומה הביצים צריכין לאמן. אף האפרוחים צריכין לאמן. יצאו מפריחין. שלחה וחזרה. שלחה וחזרה. אפילו ארבעה וחמשה פעמים. חייב. שנאמר (דברים כב, ז) שלח תשלח. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים. חייב לשלח. שנאמר שלח תשלח את האם. נטל הבנים והחזירן לקן. ואחר כך חזרה האם עליהם. פטור מלשלח: ",
            "הנוטל אם על הבנים. רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח. וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. זה הכלל. כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. אין לוקין עליה: ",
            "לא יטול אדם אם על בנים. אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים. קל וחומר על מצות חמורות שבתורה: "
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah"
    ]
}